גיליון מס' 821

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב באדר תשע"ג, 4 במרס 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: שלום אילתי: הטיטניק בא. ["ניבים", אוקטובר 1957]. // ביום חמישי הקרוב, 7.3.13, במלאת 60 שנה להקמת היאחזות הנח"ל עין-גדי, יתקיים כנס אנשי ההיאחזות מהשנים  1953-1956. // יוסי גמזו: אַשְרֵי הַמַּאֲמִינְכֶן... // מתי דוד: שישה ראשי שב"כ היו מועמדים לאוסקר. // יהודה דרורי: 1. חשיבות ממשלה ללא חרדים. 2. לא להתנצל בפני הנבל ארדואן. // יואב אהרוני: מה מבין חמור במרק פירות? // איליה בר-זאב: 1. שבע גבעות. 2. ספקנית מצוייה. // יואל רפל, נסיה שפרן: תגובות לרשימתו של אלישע פורת על אלתרמן מפי אורלנד. // דְּבוֹרָה קוֹזְוִינֵר: בְּתוֹךְ שְׁעוֹן הַחוֹל. // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (ל"ט). 2. התחדשות יהודית – הלכה למעשה (א). 3. ישעיהו ליבוביץ' והסרבנות אחרי אוסלו. // מוּקֵי אֶלְדָּד: כְּמוֹ גַּלִּים הֵם מִתְנַפְּצִים. // רות ירדני כץ: לא יאומן? // עמנואל נבון: האינתיפאדה השישית – ספירה לאחור. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: חלמית מצויה – "תרד ניו-זלאנדי". 2. סיק טרנזיט גלוריה מונדי. // לאה טרן: פְּסִיפַס אָמָּן. // מנשה שאול: פשוט, דעו את האוייב. // אלישע פורת: אריאל סימקין ז"ל. // אריאל סימקין: שירת הכוח, פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" ביום 19.5.04. // עוז אלמוג: דיכאון במקום דיכוי. // נעמי בן צבי גרינבלט: הספין: השוויון בנטל כבעייה הלאומית מדרגה ראשונה. //  אילן בושם: 9 שירים ל'חדשות בן עזר'. // נעמן כהן: בזכות ההתאבדות. [וכן על יהודה באואר ומאיר איילי]. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 34. אלי אוֹכֵלִי. // ממקורות הש"י.

* * *

שלום אילתי

הטיטניק בא

["ניבים", אוקטובר 1957]

מבשרים ראשונים התגלו כבר בשעות הצהריים בדמות ביסקוויטים צבאיים שתפסו על השולחן מקום הלחם שאזל.

מתחייכים החבר'ה: "יופי חי! אין לחם ­ סימן שהטיטניק חייב לבוא היום."

כאילו מפקפק בכך איש. הלוא יום שלישי היום, שמצלצול ההשכמה ועד לחצות הליל עומד בסימן ציפייה ומתיחות-של-דבר-אחד – לטיטניק!

האקונומית מחכה לירקות, למרגרינה וללחם. המחסנאית עיניה כלות לכביסה מחצרים – זה שבוע שלישי שלא הוחזרה, ואנשי הפלוגה המקובצת נותרו ממש ללא בגדים. האפסנאי מקווה שמיפקדת הגדוד מילאה במידת הרחמים את משאלות ליבו, הגנוזות בתריסרי טפסים ששוגרו לפני עידני-עידנים. מחכים המכונאים לחלקי חילוף והשרברבאי לצינורות... הכול מחכים. מצפים למכתבים ומנחשים למפרע את תוכנם. מנבאים: השלחו לי השבוע חבילה? משערים: מי יחזור היום מחופש? חושבים: יבואו אורחים? ואולי בנות חדשות? לכל אחד ואחד כמה תקוות לתלות בבואה של מכונית זו, בין תקוות כלליות ובין אישיות.

שכן, יום שלישי, הוא יום בואו של הרכב היחידי, הטיטניק, המגיע הנה משך השבוע מ"האדמה הגדולה", – והוא עורק-דמה של עין-גדי, – תוחם תחילתו וסופו של שבוע, מהווה בריח לימי עין-גדי השבים ובאים, שממנו מתחילה ספירתם, ואליו נוהה סיומם.

במעגל פזורים עובדי הסיקול. האבנים המועפות בקשת נמשכות לעבר ערימת האבן הגדלה והולכת. ומחשבות האנשים בשעת מעשה, אף הן נמשכות לעבר ציר אחד ומשותף – בואו של הטיטניק. אחד הוא דוד מלך שאינו רוצה ברצון הכלל. הוא מקמט מצחו בתחבולות-דימיון לא מלאכותיות-כלל! איזו תקלה נוספת יכול הוא לזמן לו לטיטניק? כבר הירהר ומנע ממנו העמסת אספקה בבאר-שבע (הספק חלה בטיפוס ואין מי שייקח את המזון); כבר פינצ'ר את כל גלגלי האוטו ליד דימונה, דירדר אותו תהומה במעלה-תמר. הוא כבר חסם המשך דרכו במפולת קיר-המלח בסדום, השקיעו בשיטפון נחל צאלים (בחברון ירד גשם הלילה). אך בזאת לא די לו, – משום מה חש הוא שעל אף הכול הטיטניק מתקרב ובא. הוא מתגבר על כל המכשולים שדוד מלך עורם לו על דרכו ומדי רגע ורגע קטן המרחק בינו לכאן. תקווה אחרונה: אולי עוד יתנפלו עליו מסתננים על יד נחל-חבר בחשיכה? וכל-כך למה? – כי אם יבוא, הדבר ברור וחמור: מלך הולך מחר ל-35 ימי כלא. דבר לא יעזור. משסגרה הכרתו את מעגל האשליות הבלתי מתגשמות התעשת חיש מהר: "טפו, שיהיה כך. מוטב חודש מאסר משבוע אחד של סיקול."

פני גדעון מתוחות. ידיו תרות אחר אבנים, לשלחן אל הערימה ומבטיו תלויים אי-שם בחלל בינות לצוקים שמעל לראש. רוחו רחוקה מכאן, רודפת היא אחר מסלולו של הטיטניק פחוס האף, עוקבת אחר סיבוביו של הכביש תחת הגלגלים הרחבים הדוהרים בדרכם הנה. מנסה רוחו להציץ אל תוך האוטו – הישנה שם יעל? ההושיב אותה הספק לידו בקבינה מיד בצאתם את באר-שבע – כפי שביקשו גדעון? ואולי לא באה כלל? צמרמורת חולפת בגבו. דבר ארור שכזה, בזה הרגע כבר נחרץ אי-שם למעלה, מרחק 150 ק"מ ממך, גזר דינך ואין אתה יכול לדעתו בטרם רדת הלילה. לא לפני זה. ועד אז חכה כשוטה, אזל-ידיים, בלא שתוכל לעשות מאומה לשינויו או המתקתו של גזר-הדין הנעלם, אשר משמעותו גורלית מאוד. כי אין ביקורה הצפוי של יעל שיגרתי, דבר יום ביומו. הרבה חייב היה להפציר בה, ביעל שלו, כדי שתסכים לבוא הנה הפעם.

כשבא לבקרה לפני שבועיים, בחופשתו הדו-חודשית, מצאה לא כתמול שלשום – קרירה יותר, מסתייגת. מיד חש שמשהו אינו כשורה. האם סתם כך, רפו כוחות אהבתה מלהתגבר על תחומי מרחק וזמן שביניהם, או-כי מישהו הוא זה אשר התייצב לו בדרכו? מישהו המנצל את בדידותה של יעל בהיות גדעון שלה בשליחות למטה, בעין-גדי... (הרי לך – חשב – ממש כבסיפורי המלחמות. החבר בחזית והג'ובניק בעורף מנצל את המצב...)

לאחר ערב של היות-יחדיו לא עצרה יעל עוד, פתחה לפניו את סגור לבבה הנבוך ולאטה לאוזנו: "אמור לי, גדעון, הייתכן לאהוב שניים בבת אחת?"

ונאמרו הדברים במבוכה כנה, בכאב עמוק. שתק גדעון. לא ידע להשיב לה תשובה. חשש כי הנה נשמטת היא ממסלול חייו וניסה לעשות הכול כדי לא לאבדה. כאיש אשר שם את כל שארית הונו על קלף יחיד ואחרון, החל לדלות ולהערות לפניה מגינזי בית-היקרות אשר להם, את כל אשר הפקידו בו יחדיו; כל מירקם חלומותיהם הצנועים, משאלותיהם הכמוסות אשר הטמינו בו בשנות רעותם הרבות. הזכיר לה דברי אהבה וחיבה שלאטו איש בחיק רעותו, מילות יקר ועדנה, שבועות שנשבעו; זיכרונות וחוויות שנחרזו בתוך חייהם לבלתי היעקר, נכסי רחשים ותחושות שזכו להם במשותף, לבלתי נטוש. ואף שהקשיבה לו יעל, הקשה היטב, חש שאין בידי פרץ רגשותיו הגואים כדי להכריע את כף המאזניים האחרת, החדשה וזרה. חש שעדיין לא כבשה מחדש, עדיין לא הבטיח כי יעל שלו תהיה ושלו בלבד תישאר. לו יכול היה לשהות לידה שבוע-שבועיים והכול היה בא מחדש על תיקונו! בטוח היה בכך.

ואז נצנץ הרעיון הנפלא: "יעלי, כל כך רצית תמיד לבוא לעין-גדי. עכשיו השתפר המצב הביטחוני ויש אפשרות לבקר במקום. התבואי?"

ככל שרצה בה, תמיד דחה את רעיון ביקורה במקום. חשש למבטי הלגלוג של חבריו שיינעצו בגבו, למילות עקיצה וגנאי שיזכה בהם אחר נסיעתה – ולא העז להביאה. הפעם לא היסס, חש שאם תיאות לו הפעם – שלו תהיה, מחדש ולעולם. ולא – איבדה וללא תקווה. את פינות החמד שבנחל-דוד יראה לה, למערה הסינית יעלנה, למצדות. סודות מקומות-הסתר האהובים עליו יחלוק עימה, "פינותיו הפרטיות". בקסם נופה של עין-גדי יחדשו ברית אהבתם, וזו לא עוד תופר.

– "התבואי?..."

לרגע היתה שתיקה, וכל תפילות-עולם המו בלב גדעון; כל נדרי-חיים מוכן היה ברגע זה להעלות, לוּ רק יעזור הדבר לשכנע את יעל. ויעל, יעלי שלו, ניאותה. טוב! בעוד שבועיים היא תיקח חופש ותבוא.

שבועיים אלה התהלך גדעון כסהרורי. שיכור מבושמם של פרחי-תקווה אשר מחדש הנצו. חזר והסביר לספּק (בקושי עלה לו להתגבר על קולו המתגמגם במבוכה...): ביום ג' הקרוב, בשעה 12, תיגש אליו במסעדת השק"ם נערה אחת, עיניה ירוקות וצמותיה שחורות, ותשאל אותו האם הוא יוסי מעין-גדי. שיטפל בה כהלכה, יאמר לה בדיוק באיזו שעה יזוזו והיכן עליה לחכות. דרך אגב – שמה יעל. ובדרך ישתדל נא להסביר לה את מראות הנוף, היא מאוד מתעניינת באיזור הזה ומעולם לא הזדמן לה עוד לבקרו... כשמבטיו מופנים הצידה, ביקש משכנו לעבור לימים אחדים לחדר אחר היות ואורחת תבוא אליו מחר. ירד אמש למליחה וליקט בה תפרחות-פלומה צהבהבה של קני-סוף ארוכי-גבעול והציבם על הרצפה באגרטל מאולתר. מאותה שעה שניצבו תפרחות אלה בחדרו ניטלה לחלוטין שארית שלוותו. כאילו הפעיל במו ידיו רמקול שאינו פוסק מלהדהד בסגנון שעון דובר של טלפון: "בעוד 23 שעות ו-49 דקות תבוא יעל. בעוד 23 שעות  ו-47 דקות תבוא יעל, בעוד..." כמעט ולא ישן הלילה מרוב צפייה ויום זה – כשהגיע סוף סוף – באיזו איטיות צמיגה עובר הוא! דרך כל גופו של גדעון מפעפעת וחולפת כל דקה, כל שנייה של יום ארוך זה.

התבוא או לא תבוא?

צללי ערב החלו לנטות על עין-גדי המתכנסת לשעת בין-ערביים ארוכה בחיק צוקים רמים. תיבת "הדואר היוצא" המתגדשת והולכת, הטילה משקל שיפעת מכתביה הלא-מבויילים, לחיזוק שורת האותות והמופתים המבשרים בואו של הטיטניק. ארוחת ערב דלה ואביונית הצטרפה ובאה לתמוך איתנות באמיתות הבשורה. ומשנתלה פתק "התורנות לפריקת האוטו" היה ברור כבר אפילו למפקפקים וחוששים כי מעתה אין לו לטיטניק כל ברירה אלא לבוא. בא קרול והוציא אחת מנורות חדר-האוכל וקבעהּ בחוץ מעל דלת המטבח, לצורך הארת מקום הפריקה, ובכך חרץ סופית את ודאות העובדה כי הטיטניק בוא יבוא הערב.

ובערב – דממה במחנה. רק הגנרטור מטרטר קצובות ואוזן-כל מתאמצת לנפות מבין צלילי טירטורו את פעימתו הרחוקה והברוכה של מנוע הפיאט פחוס האף. גדעון מנסה להעסיק עצמו בחדרו, ולשווא. לכאורה מאזין הוא ל"תיבת נוח" ולמעשה פרושות אוזניו לצוד רמז מאותם צלילי מנוע מיוחלים. היכן הם עתה? הלקחו כבר את הרופא מסדום? אולי כבר עברו את מעלה היעלים?

לפתע – קול זעקה: "טיטניק!" – ומיד עוברת הקריאה את המחנה כולו ובמלרע צרפתי דווקא: "טיטניק!!!" – פורצים כולם מהחדרים כבאזעקה-של-אמת ודוהרים לעבר חדר האוכל. העיניים ננעצות בחשיכה, בכיוון ל"סיבוב האורות" [מדובר במתחם הראשון של היאחזות, ולימים קיבוץ עין-גדי, בטרם עבר – דרומה לנחל ערוגות – למקומו כיום על ה"פּלטו" הגבוה. – אב"ע] – בו צפויים להתגלות לראשונה צמד פנסיו המרוחקים זה מזה של הטיטניק, והאוזניים נזקפות במתיחות – היכן הוא? (גדעון אינו שומע ואינו רואה. פטיש ענק הולם בתוכו, מסנוורו ומחרישו).

עוברים רגע, שניים – וכלום. איפה הטיטניק? הקהל מרוט העצבים מתחיל לרגון "מי זה מתח אותנו, הא?"

מסתבר כי גם הפעם היה זה אחד אשר עצביו פקעו בטרם זמן והחל לקרוא כתרנגול על לא דבר. חמומי המוח רוצים לטרוף אותו חי. כל פעם קורה אותו קונץ בגלל מישהו אחר!... מרומים ומאוכזבים פונים שוב לחדרים ופתאום – חי ראשי! זה הוא! הוא בא!! הפעם נשמעות היטב לאוזן כולם גניחותיו ופעימות טרטוריו הקטועים, עת מתאמץ הוא להביא משאו דרך נפתולי הוואדי המסולע לעבר פיתחו של המשק.

נוהר היישוב כולו בצהלה וקריאות שמחה לעבר פתח המטבח, הוא מקום הפריקה המיועד, וגדעון איתם. לא הספיק הטיטניק לקרב אחוריו המגושמים לקצה מדרגת האבן וכבר נושרת מלמעלה, תוך קריאות שלום והידד, שכבה עליונה של חבושי מטפחות וכפיות, פרועים ומאובקים, (האגש קרוב? הארוץ ישר לקבינה? לא – אפתיענה כבפגישותינו מאז. כבכיכר דיזנגוף אתן לה להסתובב רגע נבוכה ואזיי אתגנב מאחורי גבה, סמוך-סמוך לה ותוך חיבוק מותניה אשאלנה בקול אדיש להפליא: "חברה, את מחפשת כאן את מישהו?"). המהומה רבתי – צעקות לא פוסקות מלהדהד, קריאות התרגשות וברכה. שיכבת-נוסעים שנייה ושלישית נחלצת מבינות לארגזי לחם ועגבניות. דלת הקבינה נפתחת וחמש-שש דמויות נושרות מתוכה, מנסות ליישר אבריהן המכווצים מישיבה שחוחה בסמוך לתקרה. (היכן היא? היכן היא!!) וכבר נתפס גדעון לבהלה. בעצבנות גדלה והולכת תוקע פרצופו בפניו של כל אחד מהבאים. כבר שכח את תוכנית ההפתעה, את כיכר דיזנגוף, את הקול האדיש להפליא. רק למצוא אותה, למצוא מהר... זה לא ייתכן – אינו רואה אותה בשום מקום!– זיעה קרה מתחילה לבצבץ על מצחו. והלב – דומה, כולם זונחים המולתם ומפנים ליבם רק לעבר קול חבטות האימים הבוקעות מתוך קרביו של גדעון.

יוסי הספּק מפלס דרכו לעבר חדר האוכל. הדואר! הדואר! כולם עטים עליו. בדרך זורק יוסי קריאה לבני מזל אחדים: "יש לך חבילה בקבינה." עיניו היגעות נתקלות בדמותו של גדעון הנטועה במקומו.

"הי, גדעון, מה מתחת אותי סתם, אה? את כל הצעות הישיבה על ידי דחיתי בגללך ובסוף אף אחת לא באה." התלוצץ ופנה לדרכו.

(אף אחת לא באה זה ברור).

סביב – מהומה ומרוצה. כיתת התורנות משתלטת על המשא ומנסה להיפטר ממנו בשיא המהירות. הבאים נוהרים לחדר האוכל לארוחה חטופה וסביבם המחנה כולו. הרס"פ מנסה לתת קולו בגערות המכוונות "לכל מי שמיותר כאן." תימהוני שכמותו – וכי מי זה מיותר במאורע זה? והכול נדחקים סביב לפקידה המתחילה בחלוקת המכתבים.

(מה זה יכול להיות? התחרטה? נרתעה? ההיתה שוב ידו של ההוא על העליונה? רגע – אולי חלתה? כטובע נתלה גדעון בקש אחרון זה – ודאי חלתה, לא ייתכן אחרת. ואם כך – ניצוץ התקווה התלקח – ודאי שלחה לו מכתב בהול של-רגע-אחרון או אפילו מברק. הרי מתארת היא לעצמה כיצד מחכה הוא לבואה. איפה הדואר, הדואר!). עד שנכנס לחדר האוכל הסתיימה זה כבר חלוקת המכתבים והשאון נמוג. בפינות המתיקו אנשים סוד עם מכתביהם, בולעים תוכנם בתאווה גלוייה. ממדור "דואר נכנס" ביצבצה שארית של מכתבים ממורטים אשר כמה ממחוסרי המזל, שעוד לא איבדו תקוותם, היו עומדים מחטטים וחוזרים ונוברים בהם. עוד ועוד יהפכו בערימת המכתבים, יבדקו היטב – שמא בכל זאת? הצטרף גדעון אליהם. אצבעותיו רעדו קימעה בעברו על הכתובות. מכתבים ממרוקו וצרפת לחיילים שכבר השתחררו, חוזרי אירגון הפלחה ליוגבים, שאלון סטטיסטי על גודל שדות החציר; עוד מכתב, ועוד אחד – והנה פיסת הנייר האחרונה – ופס מברק! (עצר נשימתו – זהו זה?) למזכירות המשק, ביקור ועדת המטבחים נדחה מסיבות בלתי... (זה הכול? יותר אין...)

בחדרים התחילה החינגא. מאן דהו קיבל חבילה מהבית – עוד לא הספיק לפתחה ולהנות עיניו מזיו תוכנה וכבר היא נחטפת ונטרפת בקול המולה וששון בידי הסבים עליהם סביב. ומאחר ש"דברים טובים" יש – מעמידים כבר את הפינג'אן להרתיח קפה, וממילא כבר יושבים מצופפים ודחוקים ותוך צחוק, שירה ופיטפוטים מבלים עד מאוחר בלילה. הבאים – והם טרם הספיקו אפילו להתקלח או להחליף בגדים – פיהם מלא סיפורי ניסים-ונפלאות מעלילות הרפתקאותיהם "שם למעלה". חדשות ממשקיהם וחדשות חברתיות טריות ביותר על הנושא "מי-עם-מי". כולם נאספו כאן לחוג בצהלה ושמחת התפרקות את ליל המשתאות הגדול, ליל בוא הטיטניק. רק אחד נעדר, משוטט בשבילי השדות ככלב נזוף וליבו עומד להתפוצץ, דעתו להיטרף. (האומנם נוצח, האומנם איבד לעולם את יעל? האם זה "פייר"? לך התחרה נגד מישהו כשאתה כאן וההוא לידה, שם. סמוך על מכתבים ולו להוטים ומדובבי לב, צפה לבשורות חסד וידיך כבולות באזיקי מרחקי-ענק).

ובמחנה לא פסקה ההתרוצצות כל הערב. מארחים עוסקים בחיפוש אחר שמיכות ומיטות; הזוכים במכתבים דחופים ממהרים לשבת ולענות. מקבלי הוראה-של-רגע-אחרון לצאת לקורס תרים אחר תרמיל ומזוודה. הפקידה טורחת על הכנת מיסמכים, צווי תנועה ושוברי נסיעה (טופס-מאסר, שישוגר בידי דוד מלך עצמו, מגוון מלאכתה השגרתית); הספּק מתרוצץ בתורו אחר אריזות וקרטונים; עם שחר מפליגים ועליו להתקין כבר עכשיו את מערכת האספקה שלו. ואף שהפעם כובה הגנרטור מאוחר מהרגיל, לא החניקה אפילת הפתע את פעילותו והמולתו של המחנה, שקלחו הלאה לאור פנסים ונרות.

לאיטו דעך הרעש, נמוגו קולות, כבו אורות ולילה הגדול של עין-גדי קרב לסיומו. אחד היה גדעון שלא יכול היה להירדם בדממת חדרו הריק. אור הירח האיר קלושות את החדר, את אגרטל קני הסוף... אם עד לערב דומה היה לנאשם המחכה להקראת גזר דינו – לחיוב או זיכוי, להצלה או אבדון, – עתה היה כנידון למוות הכלוא בתאו, מחכה לביצועו הוודאי של פסק הדין הקטלני. היקבל גזר דין זה? הייכנע? דמדומי אורו של ירח שיוו לתפרחות קני הסוף פני קהל פרצופים לועגים, שולחי לשון לעברו. פקעת ארורה נתקעה בגרונו, עד כי – דומה – מתלחלחות עיניו במאמצי בליעתה. – – –

*

כלאחר נשף מסיכות סוער, שקועים בהירהורים שבעקבות גל החוויות הגדול, קמו האנשים עם בוקר, עייפים ומחוסרי שינה. העיפו עינם לעבר הרחבה הריקה שעל יד המטבח, הירהרו אודות השבוע הארוך המשתרע לפניהם, עד יום שלישי הבא, עת שוב יבוא הטיטניק – ושותקים יצאו לעבודה.

ועל הטיטניק הדוהר דרומה לאורך חופו של ים המלח, עמד נסמך אל גג הקבינה, כשעיניו מצומצמות, ארשת פניו קפואה ומבטו תקוע אי-שם בחלל שלפניו, גדעון.

* * *

אהוד: בשנת 1953, לפני 60 שנה – הוקמה היאחזות הנח"ל עין-גדי, שאוישה במסגרת צבאית על ידי פלוגה מקובצת של בני-קיבוצים. כעבור כשלוש שנים, ב-1956, הם הוחלפו על ידי גרעין "שדמות" של  "הנוער העובד", שאני נמניתי על חבריו. אחדים מהמקובצת נשארו עוד פרקי זמן להעביר את הידע המשקי שהצטבר. אז היכרתי לראשונה את שלום אילתי מתל-יוסף.

הקשר היחיד עם ישראל "למעלה" היה דרך הכביש החדש מדימונה לסדום, ומשם בדרך עפר שחלקה קרקע מלוחה ובוגדנית, ובנסיעה קשה ומטלטלת – עד עין-גדי. לאחר זמן לא רב החליף ה"מֶק-דיזל" האדום, הגדול והחדש של קיבוץ עין-גדי הצעיר, את ההסתמכות הבלעדית על משאיות הפיאט הכרסתניות, שבסיסן היה בראשון-לציון, נהגיהן איטלקים, והן שגם החזיקו באותן שנים את עיקר התחבורה לאילת.

באוקטובר 1957, לפני 56 שנים – הגיעה אלינו לעין-גדי חוברת "ניבים" של איחוד הקבוצות והקיבוצים, ובה סיפורו של שלום אילתי "הטיטניק בא". שלום כבר לא היה בעין-גדי, אבל הערגה והאהבה שעלו מסיפורו היכו בי כמכת ברק והזדהיתי איתו במאה אחוז.

ביום חמישי הקרוב, 7.3.13, במלאת 60 שנה להקמת היאחזות הנח"ל עין-גדי, יתקיים כנס אנשי ההיאחזות מהשנים  1953-1956, שאליו מוזמנים גם כל חברי גרעין "שדמות" בעין-גדי ובתפוצה. נפגשים בכניסה לאיזור ההיאחזות, הנקודה הישנה של עין-גדי, בשעה 10.03. פרטים אצל אילנה פרימק, 03-9224640, 054-4891129.

מול חדר האוכל הישן של ההיאחזות והקיבוץ בראשיתו, בצד צפון-מזרח, עמדה המאפייה שבה שימשתי אני פרק זמן בתור האופה של הקיבוץ. המיבנה הנמוך העשוי לבני-עפר, כנראה עוד מימי שבט א-רשאיידה שישב בעין-גדי, כבר נהרס מזמן, ואולם זכר לתנור ולידיים שלי המכניסות בו כיכרות לאפייה – מצוי בסרט צבעוני ישן על עין-גדי שהפיקה הברונית דה-רוטשילד לפי תסריט של חיים חפר.

* * *

יוסי גמזו

אַשְרֵי הַמַּאֲמִינְכֶן...

בְּהֶבְדֵּל שֶל שִבְעִים וְחָמֵש שְנוֹת אִוֶּלֶת

שֶבֵּין וְעִידַת מִינְכֶן שֶל שְנַת שְלוֹשִים וּשְמֹנֶה

וּבֵין פְּגִישָה בְּמִינְכֶן לִפְנֵי חֹדֶש, הַגּוֹבֶלֶת

מַמָּש בְּאוֹתוֹ סוּג שֶל אִידְיוֹטִיזְם וְתִסְמֹנֶת

שֶל הַטְמָנַת הָרֹאש בַּחוֹל, פְּגִישַת נְצִיגֵיהֶן

שֶל שֵש מַעֲצָמוֹת שֶבָּהּ נְצִיג אִירָאן הֻזְמַן

לָדוּ בָּאֶפְשָרוּת שֶל הֲסָרַת עִצּוּמֵיהֶן

מֵעַל אַרְצוֹ הַמִּתְחַכֶּמֶת לְהַרְוִיחַ זְמַן

בִּמְקוֹם לַחְדֹּל מִלַּעֲבֹד בְּלִי הֶרֶף בָּעֵינַיִם

עַל סִכְלוּתוֹ שֶל הָעוֹלָם הַמִּתְקָרֵא "חָפְשִי"

(בִּפְרָט חָפְשִי מִשֵּכֶל וּתְבוּנָה, שֶכֵּן בֵּינְתַיִם

אִירָאן מַעֲמִידָה אוֹתוֹ בִּסְטָטוּס דֵּי טִפְּשִי

שֶל פֶּתִי מַאֲמִין הַמְּדַרְדֵּר עַצְמוֹ לַתְּהוֹם שֶל

גְּרוֹטֶסְקַת מִינְכֶן שְנַת שְלוֹשִים וּשְמֹנֶה, כָּאָמוּר,

שֶבָּהּ שָקַע מַר צֶ'מְבֶּרְלִין בְּעֹמֶק הַסִּינְדְּרוֹם שֶל

אַשְרֵי הַמַּאֲמִינְכֶןוְנִגְלָה כִּכְסִיל גָּמוּר).

כִּי בַּפְלוֹפּ הַהוּא שֶל מִינְכֶן, פְלוֹפּ הִיסְטוֹרִי וְהִיסְטֵרִי

בּוֹ הִרְוִיחַ הִיטְלֶר זְמַן לְהִתְחַמְּשוּת וּבָהּ בָּעֵת

רֻמָּה צֶ'מְבֶּרְלִין בִּידֵי בֶּרְלִין וְלֹא הָלַךְ בְּקֶרִי

עִם הַפִיהְרֶר, וּבְכָךְ סִיֵּעַ לוֹ לְהִשְתַּלֵּט

קֹדֶם עַל צֶ'כוֹסְלוֹבַקְיָה וּזְמַן-מָה אַחַר-מִכֵּן

גַּם עַל כָּל אֵירוֹפָּה וּבִימֵי הַ"בְּלִיץ" בִּשְמֵי בְּרִיטַנְיָה

שָם גָּרַם הַצֶּ'מְבֶּרְלִין לְצֶ'מְבֶּרְלִינְץ' מַחְרִיד, שֶכֵּן

הַפְצָצוֹת-אֲוִיר קָשוֹת שֶל הַ"לוּפְטְוָאפֶה" מִגֶּרְמַנְיָה

עוֹלְלוּ אַלְפַּיִם שְבַע מֵאוֹת כְּלֵי-טַיִס נָאצִיִּים

שֶמּוּלָם הָיוּ לָ"אַר אֵי אֶף" (חֵיל-הָאֲוִיר הַבְּרִיטִי)

רַק כִּשְבַע מֵאוֹת כְּלֵי-טַיִס כְּשֶמִּנְיַן אֵין-סְפוֹר פְּצוּעִים

וְאָבְדַן אַרְבָּעִים אֶלֶף הֲרוּגִים בְּטֶבַח קְרִיטִי

וְעָרִים שֶנֶּהֶפְכוּ שָם לְתִלִּים שֶל חֳרָבוֹת

הָיָה מָה שֶאַנְגְּלִיָּה כֻּלָּה שִלְּמָה בּוֹ עַל הַפְיַאסְקוֹ 

בּוֹ מַר צֶ'מְבֶּרְלִין הִבְטִיחַ גַּם שָלוֹם וְגַם כָּבוֹד

וְאַף פַּעַם לֹא סִפֵּק אֶת הַסְּחוֹרָה כִּי כְּבָר פֻּיַס כֹּה

בְּמִרְמַת כְּזָבָיו שֶל הִיטְלֶר וְנִלְכַּד שָם, חֵי שָׂטָן,

בְּאַשְרֵי הַמַּאֲמִינְכֶן כְּמוֹ עַכְשָיו בְּקָזַחְסְטָאן

כְּשֶכְּמוֹ פְרָאיֶרִים חָדְרָה לָהֶם עָמֹק לָעֲצָמוֹת

לִנְצִיגֵי הָאִימְפּוֹטֶנְטִיּוּת שֶל שֵש מַעֲצָמוֹת

הַזְּחִיחוּת בָּהּ מִתְאַפְשֵר לַפוֹילֶע-שְטִיקִים שֶל אִירָאן

לִצְבֹּר זְמַן וְצֶנְטְרִיפוּגוֹת לִזְכוּתָהּ שֶל טֶהֶרָאן

עַל חֶשְבּוֹן סִכּוּן שְלוֹמוֹ שֶל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בַּיּוֹם

בּוֹ יְהֵא כְּבָר מְאֻחָר מִדַּי לִמְנֹעַ בְּלִיץ אָיֹם

וְהָיָה אִם נִדְרְשָה לָנוּ עוֹד הוֹכָחָה נִצַּחַת

לְלִקּוּי שִׂכְלָן שֶל שֵש מַעֲצָמוֹת כְּבוּדוֹת גַּם יַחַד

הֲרֵי דַּי בְּסִכְלוּתוֹ שֶל סְגַן נְשִׂיא אַרְצוֹת הַבְּרִית

שֶשָּכַח וַדַּאי מָה צֶ'רְצִ'יל סָח כְּשֶצֶּ'מְבֶּרְלִין הִכְרִית

בְּתֻמּוֹ וְטִמְטוּמוֹ כָּל צַ'אנְס לִבְלֹם בְּעוֹד מוֹעֵד

רֶצַח מִילְיוֹנֵי אָדָם שֶהָעוֹלָם הָיָה לוֹ עֵד

בְּאָמְרוֹ שֶהַחֶרְפָּה הַזֹּאת עָלְתָה בְּיֹקֶר רָב

לַצִּבּוּר הָאֶזְרָחִי וְלַשְּרוּיִים בִּשְׂדוֹת-הַקְּרָב

וְהִנֵּה אוֹמֵר מַר בַּיְדֶן בְּאַפַּתְיָה וּפְלֶגְמַטְיָה

כִּי לַמְרוֹת כָּל תִּחְמוּנֵי אִירָאן יֵש זְמַן לְדִיפְּלוֹמַטְיָה

בְּיָדְעוֹ כִּי הָאִירָאנִים מְשַטִּים כְּבָר זְמַן אָרֹךְ

בַּשּוֹטִים, כּוֹלֵל אוֹתוֹ, הָאַחְרָאִים לְזֶה הַבְּרוֹךְ...

* * *

מתי דוד

שישה ראשי שב"כ היו מועמדים לאוסקר

ששת ראשי השב"כ, אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, אבי דיכטר, יובל דיסקין ועמי אילון היו גיבורי הסרט הדוקומנטרי, "שומרי הסף" של הבמאי דוד מורה, סרט שהיה מועמד לאוסקר.

הקולנוען הישראלי, באמצעות ששת ראשי השב"כ, הפיק סרט לטובת הנרטיב הפלסטיני נגד ישראל, במסווה של "יצירה אמנותית" קולנועית.

הסרט הפך למועמד לאוסקר בזכות תוכנו הפוליטי האנטי ישראלי ולא בזכות מעלותיו הקולנועיות כמו צילום, עריכה ואנימציה.

הבמאי דוד מורה עשה מניפולציה מגמתית של שימוש סלקטיבי של דברי המרואיינים.  מתוך הקלטות של שעות רבות מאוד של שיחות עם ששת המרואיינים, שדיברו בגלוי ובחופשיות, הוא שילב בסרט את הדברים שהתאימו למטרתו הפוליטית בעטיפה קולנועית: ישראל אשמה בסבל הפלסטיני.

"חשבון הנפש" של ראשי השב"כ עם הפוליטיקאים

הסרט מציג את חשבון הנפש שעושים ששת הביטחוניסטים הבכירים עם הדרג הפוליטי שהיה המעסיק והממונה עליהם. הם מעיזים לדבר בחופשיות נגד הדרג המדיני רק לאחר פרישתם מהתפקיד. לאחר העריכה של הבמאי מתבררת התמונה. לדבריהם, הדרג הפוליטי מוליך את ישראל לאבדון.

מסקנה זו שהם מעלים רק בדיעבד, לאחר פרישתם מהתפקיד, מטילה עליהם צל כבד וביקורת מוצדקת.

בהוליווד הם גיבורים בהולילנד הם מבוקרים

ששת "שומרי הסף" הפכו בסרט מביטחוניסטים בעברם למבקרים קשים של הפוליטיקאים, שמובילים את ישראל לתהום, לדעתם. באמצעות הסרט, המדבר אל מיליונים בעולם, מעביר הבמאי מסר לכולם שלפיו אפילו ראשי שרות הביטחון הישראלי שותפים ל"כתב אשמה" נגד הכיבוש ונגד ממשלות ישראל.

בהוליווד הסרט וששת גיבוריו זכו לתהילה ולהערכה.  בהולילנד הם יזכו לביקורת מוצדקת, בגלל אובדן התבונה שלהם בכך שהסכימו לדבר בפומבי על תחום עיסוקם.

סרט קולנוע כנשק אנטי ישראלי

הסרט מציג את ישראל ואת ממשלותיה כגוף חשוך ואפל שאסור להאמין בו ובמנהיגיו ושהביטחון הוא לא רק למען הביטחון.

הבמאי דוד מורה מודה שבאמצעות השיחות הרבות שניהל עם ששת ראשי השב"כ הצליח להשיג חומר נפץ שיעורר את העולם נגד הכיבוש.

בראיון ששודר בערוץ 2 סיפר שהוא רואיין כבר 500[!] פעמים בכלי התקשורת האמריקאים, במסגרת מסע לעידוד הפצת הסרט, שתוצאתו מסע נגד ישראל וראש ממשלתה, האשמים בחוסר נכונות להגיע לשלום.

מדוע ראשי שרותי הביטחון בעולם שותקים ובישראל מדברים ?!

ראשי השב"כ הבריטי 5-MI לא מתראינים בתקשורת ובסרטים!

ראשי השב"כ האמריקאי CIA לא מתראינים בתקשורת ובסרטים!

מה התבונה ומה המניע שגרמו לאנשי הביטחון שלנו להצטלם לסרט ולדבר בחופשיות על עיסוקם לאוזניהם של כל העולם, ולגרום נזק לדימויה של ישראל?

מי אישר לראשי השב"כ להתראיין מול מצלמות?

הייתכן שאחד מתוך השישה הוא זה שאישר זאת לעצמו ולשאר?

"ההגיון" של חופש הביטוי הביטחוני בסרט קולנועי

אי אפשר להתעלם מהעובדות שלחלק מששת המרואיינים היו פרשיות וכישלונות, במהלך כהונתם, שגרמו להם להופיע בסרטי כדי לנסות אולי "לגמור חשבון" עם הממונים עליהם בעבר. דברי הביקורת שלהם גרמו נזק ופגיעה בישראל ובדמוקרטיה, בניגוד לדעתו של יעקב פרי שאומר שדבריהם בסרט "זה לכבודה של הדמוקרטיה ישראלית".  האומנם?

לפי ההיגיון של חלק מששת הביטחוניסטים המרואיינים, שלדעתם מותר לדבר על כמעט הכול, בשם "חופש הביטוי" ו"זכות הציבור לדעת", ויתכן שבקרוב הם יצדיקו הכנסת מצלמות של רשת הטלוויזיה הערבית, אלג'זירה, לישיבות ועדת החוץ והביטחון. הם משבחים את הסרט, את הבמאי, את עצמם ומצדיקים את דבריהם.

כרמי גילון: "אותי זה מרגש שהסרט מצליח להגיע לקהל הרחב."

אבי דיכטר: "הסרט הוא הפגנת כוח של מדינה דמוקרטית."

עמי אילון: "אנחנו במסלול התאבדות קולקטיבית.  אני מנסה לומר את הדברים כבר שנים."

יעקב פרי: "העובדה שראשי מערכות בכירים אומרים את דעתם בצורה גלויה ומעלים ביקורת זה לכבודה של הדמוקרטיה הישראלית."

האומנם?

לששת ראשי השב"כ, המהללים את הסרט ואת עצמם יש לומר:

לא רק מנהיגים פוליטיים טועים ונכשלים, אלא גם מנהיגים ביטחוניים כמוכם טועים ושוגים. כישלונכם הפעם הוא בכך שהסכימו לפרוס בפומבי את מחשבותיכם ודעותיכם בכל הקשור לתפקידכם הרגיש, הסודי והאחראי – כראשי שירות הביטחון הכללי, המופקדים על מלחמה נגד הטרור הפלסטיני.

כישלונכם בכך שלא מצאתם בנפשכם את העוז להתפטר בעת כהונתכם בתפקיד, לאור הביקורת נגד הדרג המדיני שאתם משמיעים רק עכשיו, בסרט, למרות שכנראה זו היתה דעתכם בזמן כהונתכם כראשי השב"כ.

גל הסרטים "הישראלים" האנטי ישראלים

הסרט "שומרי הסף" עם ששת ראשי השב"כ הוא רק אחד מתוך גל של סרטים תוצרת "כחול לבן", שתוכנם של כמעט כולם הוא ביקורת על ישראל ועל הכיבוש, תמיכה, עידוד והצדקת הנרטיב הפלסטיני. זו הנוסחה לקבלת פרסי קולנוע ל"סרטים ישראלים", שחלקם אפילו ממומנים על ידי קרנות ישראליות לעידוד "יצירה מקורית".

מדוע הקרנות בישראל מממנות כמעט אך ורק סרטים פרו פלסטינים העוסקים בהוקעת ישראל – ולא מממנות סרטים המציגים את הגיבורים ואת הטיעונים של היהודי הישראלי בסכסוך עם הפלסטינים?

"עדות" – סרט תעמולה זוועתי אנטי ישראלי

במסגרת פסטיבל סרטים על "ישראל האחרת" הוקרן בניו יורק לפני כמה חודשים הסרט "עדות". הבמאי, השחקנים וההפקה היו "ישראלים". הסרט מעלה סיפורי זוועה שישראלים מעוללים לפלסטינים.  העמדה בעירום של כפר שלם.  כפייה של יחסי מין עם אתון. חריטה של מגן דוד על ידו של פלסטיני באמצעות בקבוק שבור. אלה הם האמנים "שלנו" בשירות התעמולה של אויבינו.

אהוד: אוי כמה גבלס היה נהנה!  – ותתפלאו כיצד חברים שלנו בארץ, וגם יהודים בארה"ב, מקבלים את סרטי התועבה הללו כאמת דוקומנטארית צרופה! הטלת האשמה על לישראל מקילה עליהם את עצימת העיניים לנוכח העובדה שהאיסלאם, הערבים, הפלסטינים – אינם רוצים אותנו גם אם היינו מתנהגים כמלאכים, והם מייחלים ליום שבו יקבלו את מדינת ישראל ריקה מיהודים! 

* * *

יהודה דרורי

1. חשיבות ממשלה ללא חרדים

מרבית הציבור בארץ הינו חילוני, ואילו החרדים מהווים רק כ-15% מהתושבים – אבל סדר היום הכלכלי והחברתי במדינה מושפע על ידם מעל ומעבר לכוחם באוכלוסייה, וגרוע מזה – החרדים הם אלו המונעים מינהל ציבורי תקין במניעתם את הפרדת הדת מהמדינה, ומהווים נטל כלכלי חסר פרופורציות למיספרם, ובהיותם קבוצה סוררת מבחינת הנשיאה בנטל הביטחון, הכלכלה, ומבחינת חינוך צעיריהם.

אם אכן "יש עתיד" הודיעו שהם אינם מעוניינים להיות בממשלה עם החרדים, יש לברך אותם על גישה אמיצה זו אשר באה מתוך כוונה לתקן מספר תחלואים קשים בחברה הישראלית, ששורשיהם בהצמדות עלוקתית של החרדים לכל קואליציה בעבר – וזאת כדי להשפיע על השלטון בנושאי כספים, רווחה וחינוך – רק לטובת המיגזר שלהם.

היות החרדים תקופה ארוכה בתולדות המדינה הגורם הקובע שבין השמאל לימין העלה את חשיבותם בעיני כל ראש ממשלה שנאלץ לשלם – הן בקצבאות ותקציבים והן בחסימת הצעות חוק שלא נראו לחרדים בנושאי גיוס, חינוך מיגזרי, הפרדת דת מהמדינה, נושאי גיור וקבלת גופים דתיים יהודיים שלא נראו להם (רפורמים וקונסרבטיבים), עצירת כל פעילות לקראת חוקה ו/או שינויים בשיטות השלטון.

אנחנו חייבים להבין שהחרדים הינם מייצגי העבר, מייצגי דוגמות שעבר זמנן ובטל קורבנם, שאולי הם נחמדים אישית אחד לאחד, אבל כגוף, הם ורבניהם אנשים חשוכים מבחינה פוליטית, אנשים שהינם אנטי-ציונים וחלקם אף נלחם בלגיטימיות של המדינה (מכיוון שהוקמה ללא בוא המשיח... וזו לא בדיחה) –  ולא פעם אנו רואים הפגנות הזדהות של "חצרות" חסידים מסויימות למען האוייב הערבי! (וזאת מבלי שיצא כל גינוי לכך מתוכם...)

מה שקורה עכשיו הוא שנוצרה הזדמנות פז להקים ממשלה בלעדם ולשנות את כל הדברים שהיו חייבים להשתנות זה מכבר, הן מבחינת הנשיאה בנטל, חלוקת המשאבים ושינויים במערכות החינוך החשוכות שלהם, המונעות מצעירים להיכנס למעגל העבודה. נוצרה פה הזדמנות לתקן נושאי חוקה ונושאים של גיור ונתינת אופציות אזרחיות לנישואים וגירושים,  לבטל קצבאות שנועדו לעודד משפחות עניות ("ברוכות ילדים") ולצאת מהחנק של חוקי כשרות מחמירים ו"תשלומים למשגיחים" הרבים מאין ספור אשר מעלים את מחירי מוצרי מזון.

"יש עתיד", "ישראל ביתנו" ו"הבית היהודי" הינן שלוש מפלגות התומכות בשינויים מרחיקי לכת בנושא שליטת החרדיות על חיינו. ישנו מכנה משותף שייתן גיבוי לראש הממשלה להקים קואליציה שתבצע רפורמות מרחיקות לכת, כאלו אשר יקרבו את הציבור למסורת ולדת במקום להרחיקו, כפי שגורמים היום החרדים. לפיכך עלינו לתת ברכתנו לאומץ הלב של לפיד (ואף של בנט) לנסות ולעצור את ההגמוניה החרדית במדינה.

כרגע נראה שבנימין נתניהו עדיין חושש לאבד את "תומכיו ההיסטוריים", כאלה שתמיד יוכל לסמוך על תמיכתם כל זמן שיעביר כספים לאנשיהם ולמוסדותיהם... התנתקותו של נתניהו מ"החיבוק החרדי" הינה אקט בעל חשיבות גדולה למדינה, לביטחונה, לכלכלתה ולמעמדה החברתי הפנימי – והשאלה : האם הוא יעמוד באתגר הזה או יגלה שוב רפיסות... ימים יגידו.

2. לא להתנצל בפני הנבל ארדואן

נשמעים אצלנו במדינה קולות צורמים המאיצים בממשלה לשפר את היחסים עם טורקיה אף במחיר התנצלות בפני ארדואן."האסטרטגים" הללו מסבירים לנו שיש לנצל את המצב לנוכח מצוקתו בסוריה. אומרים לנו, בואו ונהיה חכמים (ולא רק צודקים). אבל בין החוכמה והצדק ישנו איזה תחום – התחום המוסרי שאסור לנו לאבד את חשיבותו – ולא להתנצל בפני מי שהשווה אותנו השבוע לנאצים.

אין בדעתי להיכנס עכשיו בדיוק כיצד הנבל הזה ארדואן רוצה שנתנצל, לאחר שהוא זה ששלח את המרמרה עם קבוצת טרוריסטים – שידענו לחסלם אחד לאחד – (וזה מוציא אותו מדעתו), הוא רוצה שנפצה את משפחות הטרוריסטים שנהרגו (אף שהוא אחראי לשילוחם ולמותם) – וגם... נסיר את  המצור על החמאס בעזה (עניינו?) – כל זאת כפיצוי עבור חידושם של יחסים קרירים איתו.

יחסים איתו? מיהו ארדואן?

ארדואן הוא נצר למשפחה פשיסטית-איסלמיסטית-קיצונית, שבתקופת מלחמת העולם השנייה, בני משפחתו התנדבו לשרת בגייסות המוסלמים הפאשיסטיים שעזרו לצבא הנאצי ללכוד יהודים בצפון אפריקה. משפחה זו הפיצה תעמולה נאצית בטורקיה ואף נלחמה ברחבי הבלקן נגד הפרטיזנים של טיטו.  אז מה הפלא שארדואן הינו מכחיש שואה מוכר וידוע?...

עוד בשנת 1974 ארדואן כתב וביים מחזה אנטישמי קיצוני שהורד מהבימות מחשש שזה יגרום  להוצאת המפלגה שהוא היה בה חבר אל מחוץ לחוק, המחזה הזה מתאר את היהודים בדיוק כפי שהיטלר וגבלס תארו בנאומיהם. ארדואן חבר למיסדר מוסלמי קיצוני שדוגל בג'יהאד עולמי; הוא  הצהיר לא פעם שמטרתו השמדת מדינת ישראל. ב-1988 ארדואן נשלח למאסר של 10 חודשים בגלל פעילות קיצונית והסתה כנגד המערב והיהודים.

ארדואן הודה יותר מפעם אחת שלולא תמיכתה של ארצות הברית בנו, הוא היה כבר מזמן מתגייס לחיסולה של ישראל, לפיכך עם עלייתו לשלטון, ארדואן היה ראש הממשלה הטורקי הראשון, שאיפשר גיוס כספים לחמאס. לכן גם העלה טרוריסטים איסלאמיים למרמרה.

הוא כיום כמעט דיקטאטור בארצו. הוא מסוכסך עם ארה"ב, ועם נאט"ו. הוא שליט כל-כך גרוע, שהשוק האירופי והקהילייה האירופית דוחים אותו שוב ושוב. הוא גם בבעייה חמורה עם הכורדים, שקיבלו עצמאות מאסאד בסוריה, והוא ממש רותח בגלל הכרזת הקונגרס בארה"ב על השואה הארמנית ואשמת טורקיה. הוא רואה בקינאה שאוכלת אותו כיצד "נציגת ארה"ב באזור" – מדינת  ישראל, הופכת למעצמה כלכלית – בייחוד לאחר מציאת שדות הגז, ולכן מאיים עלינו ועל משאב זה.

ארדואן, כאסלאמיסט אדוק, מדרדר זה מיספר שנים את טורקיה להיות מדינה דתית, אף שלפי החוקה הטורקית נקבע שעל הצבא לתפוס את השלטון אם המדינה תידרדר לכיוון היותה נשלטת על-ידי הדת, (ולדאוג להקמת ממשלה חילונית) – וזה מה שהכי מפחיד את ארדואן!

לפיכך הוא פתח, עם עלותו לשלטון, במסע מעצרים וטיהורים מונעים של אלפים בקרב הקצונה הבכירה בטורקיה.  לאחר המרמרה, הוא ניסה לסבך את הצבא שלו בעימות עם ישראל כדי להחלישו, ואפילו איים שיסיר בכוח את המצור על עזה. יש להניח שהוא מאמין שאם יעשה כך, צה"ל לא יתקפל, ויצא להילחם בו! וגם... שצה"ל ינצח. דבר זה כמובן יחליש את המערכת הצבאית הטורקית המאיימת על שלטונו, ובכך תיעצר סכנת המהפכה הצבאית נגדו כפי שקובעת החוקה בארצו.

היתה לו פעם אפילו תוכנית פנטזיונרית יותר, שמתבטאת בתיאומים שהוא יעשה עם איראן ועם סוריה וחיזבאללה (ועם החמאס בעזה), כדי לנסות וליצור מתקפה צבאית עלינו משלושה כיוונים, אם ננסה לעצור את הניסיון הכוחני שלו לשבור את המצור על עזה... בקיצור, הוא ממש שונא שלנו – ושונא פנאטי מכדי להיכנס איתו להסכמים ב"נוסח מוסלמי" (כאלה שניתן לבטלם מתי שנוח לך).

לפיכך עלינו להתעלם ממנו! אין לפחד ממנו... הוא לא מסוכן, ראינו כיצד התקפל לאחר שהסורים הפילו לו 2 מטוסים מעל מים בינלאומיים (הוא אפילו לא ביקש פיצוי...)

אנחנו רואים כיצד עשרות  אלפי פליטים של האכזריות השיעית בסוריה בורחים לטורקיה והוא עומד מול כל זה חסר אונים, הוא – מי שראה עצמו מגן הסונים... מבקש סיוע מנאט"ו כעני בפתח... בדיחה אחת גדולה. נוכל לדעתי לשקול תיקון היחסים לאחר שיעוף מכיסאו... ועד אז, כמו שאמרנו כבר – להתעלם ממנו !

* * *

יואב אהרוני

מה מבין חמור במרק פירות?

איני מכיר את אלי מייזליש, המעיד על עצמו שהוא יודע איך נראה דף גמרא (חב"ע 820): "כל מי שלמד גמרא והבחין כמעט מיד כי כשהעמוד הוא רחב ומעט פרשנות של רש"י בשוליים, יודע כי אותו עמוד גמרא מכיל 'אגדתא', קרי; סיפורי אגדה או בלשון הפלמ"ח; צ'יזבאט."

מייזליש יודע איך נראה הדף, אך דומני שאינו מיטיב לקרוא בו. השאלה אם הסיפור התרחש באמת או לא אינה רלוונטית כלל. הרמב"ן, בניגוד למייזליש, הבין זאת היטב כאשר הודה שהאגדות אינן אמת היסטורית – מבלי לגרוע כהוא זה מחשיבותן וחוכמתן. טול מן הגמרא את סיפור האגדה ונטלת ממנה את נשמתה. מה שיישאר הוא ספר חוקים המלמד את חובשי ספסלי בית המדרש פרקטיקה של הלכות שילוח הקן. האגדות התלמודיות לא נתחברו ע"י דגי רקק. גדולי החכמים חיברו וליטשו אותן. אני ממליץ לכל מי שפותח דף גמרא לעיין גם בספרו של פרופ' יונה פרנקל ז"ל: "סיפור האגדה – אחדות של תוכן וצורה". פרופ' פרנקל, מלומד יהודי ירא שמיים, בוודאי אינו יכול להיחשב, כמו רות קלדרון, כמי שדורך ברגל גסה בהיכלי קודש, ובכל זאת מסביר שהתלמוד שימר את האגדות לא במקרה ולא בהיסח דעת. אגדות ביקורתיות רבות מסופרות על הגדולים שבגדולים. זו דרכם של חז"ל להזכיר לנו פעם אחר פעם שגם גדולי הצדיקים הם בני אדם, וגם להם יש יצרים, תאוות, חולשות וטעויות קשות בשיקול דעת.

אשר לד"ר רות קלדרון (גילוי נאות: אני מכיר אותה שנים רבות) – ראיתי באינטרנט את השיעור שנתנה בכנסת ונהניתי מאוד מהפרשנות הפשוטה והבהירה שלה לאגדה שהביאה, עם הארת הצדדים הלשוניים והספרותיים שהיא נתנה לה. בשום פנים לא היתה בפרשנות זאת קריאת תיגר על עולם התורה, על חכמי התלמוד ועל העוסקים בלימודו. להיפך, אני מצאתי בשיעורה זה אהבה רבה.

* * *

איליה בר-זאב

1. שבע גבעות

באנדרטת הזיכרון – עשור לשבעת הנספים

באסון התרסקות מעבורת החלל קולומביה

"שביל בצד" – מכתש רמון עם דני גספר – פברואר 2013

"הָעוֹלָם נִרְאֶה נִפְלָא מִכָּאן, כָּחֹל, יָפֶה וְשַׁבְרִירִי" אָמַר אִילָן וְלֹא יָסַף.

זוֹ טִיסָה אַחֲרוֹנָה,

רָחוֹק מִסּוּפוֹת אָבָק הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן אֶל אָבָק בֵּין כּוֹכָבִי, אֶל מַעֲמַקֵּי הַ"גַּן הַכִּימִי" –

מִיקְרוֹ כְּבִידָה, גְּבִישִׁים, תִּרְכּוֹבוֹת יוֹנִיּוֹת.

בְּמַכְתֵּשׁ רָמוֹן תְּזוּזַת לוּחוֹת קַדְמוֹנִיִּים, שַׁרְשֶׁרֶת גַּעֲשִׁית, שֶׁבַע גְּבָעוֹת שְׁחֹרוֹת

לִבְנֵי רֶשֶף

שֶׁהִגְבִּיהוּ עוּף הַרְחֵק מֵהַסְּנֶה הַבֹּעֵר.

בַּחֲגוֹרַת הָאַסְטְרוֹאִידִים סְבִיב הַשֶׁמֶשׁ יָד וָשֵׁם לְכָל אֶחָד –

שֶׁבַע גְּבָעוֹת בַּמַּאֲדִים.

רִשְׁפֵי אֵשׁ הַחֲלָלִית קָשִׁים כִשְׁאוֹל.

חֲתִיכוֹת קֶצֶף פִּסּוֹת הַבִּדּוּד נוֹרוּ אֶל הַכָּנָף נ­ֹכַח תֵּבֵל וּמְלֹאָה, עִם

הָרוּחַ, הַמַּיִם וְהֶעָפָר.

סֶלַע יָגוֹן יָחִיד –

שִׁבְעָה.

חללי אסון החללית קולומביה – 1. ריק האסבנד – מפקד. 2. ויליאם מק'קול – טייס 3. מייקל אנדרסון –מפקד מטען ואחראי לניסויים המדעיים. 4. קלפה צ'אולה – מומחית משימה, ילידת הודו. 5. לאורל קלארק – קצינת רפואה ימית בצי האמריקאי, מנתחת מוטסת. 6. דיוויד בראון – רופא וטייס מהצי האמריקני. 7. אילן רמון – מומחה מטען, האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל. כמו כן-אחראי לניסוי שבוצע עם סוכנות החלל הישראלית במעקב אחר סופות אבק כדי לאתר את השפעתן על תופעות אקלימיות במזרח התיכון ועוד.

2. ספקנית מצוייה

"שביל בצד" – מכתש רמון עם דני גספר – פברואר 2013

הַבִינִי אֶת תַּאֲוָתִי לַעֲלוֹת בֶּהָרִים נִדָּחִים

חַדּוּדֵי בַּזֶּלֶת,

לָרֶדֶת אֶל תְּהוֹמוֹת בְּהַתְאָמָה מְבֹהֶלֶת לְכָל צַעַד,

לְהֵחָבֵא בְּצֵל כַּרְבֹּלֶת

חֲרֵרִים.

מַחְמַל נַפְשִׁי –

בְּמַחְזוֹרִיּוּת שֶׁיֵּשׁ לְקַנֵּא בָּהּ, צִמְחֵי הַבַּר מְקַשְּׁטִים אֶת דַּרְכֵּנוּ.

אַל-נָא תֹּאמְרִי הִנֵּה זוֹ דַּרְכֵּךָ

הָאַחֲרוֹנָה.

בְּסַבְלָנוּת אֵין קֵץ יַמְתִּין מַשֶּׁהוּ יָרֹק מֵעֵבֶר לַצּוּקִים,

אֲפִלּוּ כַּלָּנִית יְתוֹמָה.

הֲרֵי רוּחַ חַיִּים חֲרִישִׁית מְרַחֶפֶת

עַל פָּנַי.

* * *

יואל רפל, נסיה שפרן

תגובות לרשימתו של אלישע פורת

על אלתרמן מפי אורלנד

לאהוד שלום רב,

 אני מבקש להתייחס לרשימתו של אלישע פורת בגיליון 819 של "המכתב העיתי". תחת הכותרת "מה היה לנתן אלתרמן נגד אלי ויזל?" – דומני שכל הרשימה מבוססת על השערה שאין לה יסוד. לנתן אלתרמן ולאלי ויזל לא היה כל קשר. על פי עדותו של ויזל, מעולם לא החליף עם אלתרמן מילה וספק אם ראה אותו אי פעם. בארכיון אלי ויזל, שבו יותר ממיליון מסמכים, אין שום מסמך שבו נזכר נתן אלתרמן. להבנתי, לאלתרמן לא היה משהו נגד חיים גורי, ולא נגד אבא קובנר, ואף לא נגד יוכבד בת מרים או עזרא זוסמן. אלתרמן בשירו (עד כמה שזה שירו ולא של אורלנד), הביע הזדהות עם כאבם של החמישה על אובדן חיים של הקרובים להם, אובדן שהתרחש לאו דווקא בשואה. 

סנסציה אין, ובמקום שאין שערורייה לא צריך להמציא אותה.

בברכה, 

ד"ר יואל רפל

מנהל ארכיון אלי ויזל

אוניברסיטת בוסטון 

לאהוד שלום,

ברשימה על המשוררים המתייסרים שחוו אסונות כבדים, ועליהם סיפר נתן אלתרמן ליעקב אורלנד, שכתב על כך בשיריו, מתפלא אלישע פורת מדוע נכלל אברהם חלפי ברשימת המשוררים שחוו באופן אישי אסונות כבדים.

אברהם חלפי חווה אסון אישי כבד. אחיינו של המשורר, שלא היו לו ילדים משלו, נהרג ב-1957 במסע אל "הסלע האדום". דן גלעד, בן אחותו של חלפי, היה בן יחיד.

ב-1960, כאשר עלה על המסכים הסרט הישראלי "חולות לוהטים", שבני משפחות ההרוגים (ארבעה במספר) נלחמו כדי לאסור את הקרנתו, נטל גם נתן אלתרמן חלק במאבק נגד הקרנת הסרט, ופירסם שני מאמרים בעניין זה ב"דבר". אין ספק שאלתרמן ליווה מקרוב את הצער והיגון שעברו על ידידו אברהם חלפי לאחר האסון.

הפרט הזה, שכנראה לא היה ידוע לכותב, מעניק הסבר אפשרי להכללתו של אברהם חלפי ברשימת המשוררים המתייסרים של אלתרמן.

נסיה שפרן

* * *

דְּבוֹרָה קוֹזְוִינֵר

בְּתוֹךְ שְׁעוֹן הַחוֹל

בְּתוֹךְ שְׁעוֹן הַחוֹל

גָּלְשָׁה הָאַפְלוּלִית

נָטִיף,

נָטִיף,

כְּמַלְאָכִים

קַלֵּי כָּנָף

מִן

הַסֻּלָּם,

מֵרוּם הַלַּיְלָה הַשּׁוֹתֵק

אֶל בֵּין הָעֵמֶק וְהָהָר.

וְלִי –

אָצָה לִי הַדֶּרֶךְ אֶל

צֹמֶת-אִי-הַוַּדָּאוּת שֶאֵין

עִמָּהּ דָבָר

כְּצֵל רוֹדֵף אֶת תְּחוּם הָאוֹר

בֵּין בַּיָּרוֹק בֵּין בָּאָדוֹם

בְּלִי לְהַבְחִין,

כִּרְגָעִים חוֹמְקָנִיִּים הַנֶּחְפָּזִים אֶל

שְׁעָתָם בְּלִי לְהָבִין

כְּמוֹ חֲלוֹם הַמִּתְפָּרֵץ אֶל פִּתְרוֹנוֹ

וְאֵין מַגִּיד.

וּכְמוֹ תָּמִיד – אֲנִי יוֹדַעַת,

הַבֹּקֶר יְזַמֵּן לִי

תַּמְרוּר חִיּוּךְ, רַמְזוֹר מוֹשִׁיעַ,

לִגְאוֹל אוֹתִי

מִדִּמְדּוּמֵי הַנְּדוּדִים.

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (ל"ט)

מיהו לאומי

עוד לא נפל האסימון לבנימין נתניהו. הוא טרם הפנים את המסר שקיבל מן הציבור. לכן, הוא עדין משקיע את עיקר מרצו, בהרכבת הקואליציה, בניסיון לשבור את הברית בין "הבית היהודי" ו"יש עתיד".

נתניהו, שביחסו הבוטה לבנט ומפלגתו בראשית המו"מ דחף אותו לזרועות יאיר לפיד ו"יש עתיד", מנסה כעת להתסיס את מצביעי "הבית היהודי" נגד מנהיגם, שהוביל את מפלגתם להישגם הגדול. המסר המרכזי שלו ושל חבריו (כמו זאב אלקין שהתראיין ארוכות בנדון ב"קול ישראל") הוא שבמקום להקים ממשלה יציבה סביב 61 ח"כים מ"המחנה הלאומי", הוא חובר למחנה השמאל בלה בלה בלה. מעניין, מי שחתם על הסכם ראשון עם ציפי לבני במחיר מופקע, תוך שהוא מעניק לה כוח רב בנושא המרכזי המאחד את מה שקרוי "המחנה הלאומי" – התהליך המדיני, מאשים את "הבית היהודי" בהאשמה כזו.

אלקין חזר שוב ושוב בראיון על המסר שלפיד ובנט פוסלים את החרדים משותפות בקואליציה. כמובן שלא היו דברים מעולם. הן "יש עתיד" וביתר שאת "הבית היהודי" מבהירים שאין הם פוסלים אף מפלגה. אם ש"ס תהיה מוכנה להיות שותפה למהלך ההיסטורי של השתלבות החרדים בחברה הישראלית ובמילוי החובות האזרחיים, אין ספק שהכול יברכו על כך.

אחד הדברים היפים בברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי" הוא שבירת המגירות המלאכותיות של שמאל וימין, של "המחנה הלאומי" מול "מחנה השלום". יומרתם של אנשי "מחנה השלום" לנכס לעצמם את השלום (גם אחרי שבעשרים השנים האחרונות נוכחנו שוב ושוב שאין דבר המרחיק את השלום יותר מהניסיון להגשים את תפיסתם), מתחרה בחוצפתה עם היומרה של אנשי "המחנה הלאומי" לנכס לעצמם את הלאומיות ולהדיר מן הלאומיות את מי שאינו שותף להשקפת עולמם.

כאשר נתניהו וקרייני דף המסרים שלו מדברים על "המחנה הלאומי", וכוללים בתוכו את "יהדות התורה", מן הראוי לשאול אותם, האם מי שאינו משרת בצה"ל ונלחם נגד הדרישה מן המגזר שלו לשרת בצה"ל, הוא לאומי יותר מאחים לנשק, המסכנים את חייהם למען קיום המדינה וביטחונה, אך עמדותיהם הפוליטיות שונות משלו? 

גבול גזרה

נפתלי בנט יוצא נגד ציפי לבני, ומזכיר שוב ושוב שהיא הציעה לחלק את ירושלים ולסגת מאריאל. מדוע דווקא את הדוגמאות הללו הוא מציג? האם אלה הם הקווים האדומים שלו, ולוויתורים טריטוריאליים מתונים יותר הוא מוכן.

הסיבה לכך פשוטה. יאיר לפיד מצהיר שוב ושוב על התנגדותו לחלוקת ירושלים. את מצעו המדיני הוא בחר להציג באריאל.

אמירתו של בנט היא תשובה לביקורת עליו בתוך הימין על שחבר ליאיר לפיד. אתם, הוא אומר לליכודניקים, שחברתם לציפי לבני, אל תטיפו לי.

ובכל זאת, הרי יש פער עצום בין העמדות המדיניות של בנט ושל לפיד. נכון. אולם יש מכנה משותף בסיסי להצעות בנט, לפיד ולבני – אבו מאזן ידחה את שלושתן באותה מידה.

בנט ולפיד, המודעים לכך, מנסים להסיט את הדיון מהשיח המדיני הבלתי רלוונטי לסוגיות הפנים של החברה הישראלית. לבני, שאף היא מודעת לכך, מתעקשת לאחוז בקרנות המזבח של התהליך המדיני.

לא עוד להכעיס

בנאום שנשא בכנסת, בהיותו שר החינוך, סיפר יוסי שריד, כמֵשִׂיחַ לפי תומו, שבשעה שעבד בשבת, בביתו, על מסמכים שונים, עשה כך וכך. מיד פרצה סערה – קריאות ביניים מצד הח"כים החרדים, על חילול השבת של השר. שריד נהנה בעליל. הוא השיג את מבוקשו. "מה הם רוצים, שלא אומר את האמת? פשוט, לקחתי אתי את החומר הביתה לשבת, ואיני רואה לנכון לשקר לכנסת," הוא הסביר (ציטוט מהזיכרון).

אכן האמת היא ערך נעלה, ואיננו מצפים משר לשקר לכנסת. אז למה הוא לא סיפר שהוא עבר על המסמכים האלה בשעה 14:15 (למשל)? הרי זו אמת. כי האמת הזאת אינה רלוונטית ואינה מעניינת אף אחד; היא פרט מיותר ולא חשוב. אין ספק, שאילו שריד היה עובר על המסמך ביום חמישי, הוא לא היה טורח לציין זאת. כל רצונו היה "להכעיס", להראות להם, להתגאות בכך שהוא עובד בשבת, לתקוע לדוסים האלה אצבע לעין.

הוא לא היה המכעיסן היחיד. כזו הייתה שולמית אלוני, ומעל כולם היה זה טומי לפיד. הוא וחבריו פורז, פריצקי ושות' נהנו, כל כך נהנו, להתגרות בדתיים, לבטא את הבוז לדת.

השם לפיד הוא סדין אדום עבור הח"כים החרדים, ולכן עצם שם משפחתו של ראש "יש עתיד" מעורר בהם תגובה פבלובית של פחד ותוקפנות. אולם האמת היא שיאיר לפיד הוא ממש היפוכו של אביו – הוא רחוק משיח השנאה והבוז שאפיין את טומי לפיד. הוא ובוודאי חבריו למפלגה – הרב שי פירון, מאיר כהן, ד"ר רות קלדרון, ד"ר עליזה לביא, הרב דב ליפמן – הם סמל לשיח המאחה, המחבר, המבטא את היסודות הצנטריפטאליים בציבור הישראלי; היסודות האחראיים, הממלכתיים. לא בכדי, הוא מצא גשר לנפתלי בנט ו"הבית היהודי", הפועלים מן הצד שלהם ליצירת שיח חדש, מחבר ומאחה, ממלכתי ואחראי, ניגודה של הפוליטיקה החרדית, ניגודה של הפוליטיקה החרד"לית וניגודה של ההתבטלות המפד"לניקית בפני החרדים. ולא בכדי, דתופובים כקובי גיסין אינם מבינים מה קורה, לאן נעלמו שופרות ה"להכעיס" שייצגו את שיח השנאה והפחד שלהם בכנסת?

לא רק "יש עתיד" רחקה משיח ה"להכעיס". גם מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' המתנגדת לשיח השנאה ויוצאת נגדו בעקביות, וכמוה חבריה כבוז'י הרצוג ואחרים. וגם ציפי לבני ו"התנועה" ושאול מופז ו"קדימה". דומני שאפילו מר"צ מיתנה את הרטוריקה האנטי דתית.

אלה חדשות טובות לחברה הישראלית.

מארת הפריימריטיס

הפעלת חוקר פרטי בידי נפתלי בנט לבדיקת התנהלות הפריימריס ב"הבית היהודי", היא צעד של צל"ש או טר"ש, ומוקדם לדעת את השלכותיה. האם היה זה צעד של מנהיג צעיר המכניס רוח חדשה לפוליטיקה ולמפלגתו, לוחם בשחיתות, מנקה את האורוות, מנסה לייצר פוליטיקה נקיית כפיים? או שמא זהו צעד של עסקן בעל אמביציית שררה שלוחת רסן, שכחלק מהמרוץ שלו הפעיל חוקרים פרטיים נגד יריביו? מוקדם לדעת מה האמת בפרשה, ומה שיקבע אם בסופו של דבר יהיה זה צעד של צל"ש או של טר"ש הוא לאו דווקא הכרת האמת אודות הפרשה, אלא איך הדבר יצטייר בציבור בכלל, ובציבור הדתי לאומי בפרט.

כך או כך, הפעלת החוקר הפרטי חשפה שחיתות פוליטית בפריימריז ב"בית היהודי". שוב ושוב אנו נוכחים עד כמה חולה, מושחתת ומשחיתה, שיטת הפריימריז. שיטה זו עדיפה על הבחירה במרכז המפלגה, שהיו בה כל החוליים של הפריימריז בצורה מרוכזת יותר וללא היתרון של הפריימריז – בחירה של ציבור רחב. אולם שיטת הפריימריז פשטה את הרגל.

תזכורת נוספת לחוליי הפריימריז קיבלנו, עם חשיפת תוצאות הבחירות בהתנחלויות, שבהן מספר המצביעים לליכוד היה נמוך לאין ערוך ממספר המתפקדים שהשתתפו בבחירות המקדימות, הטילו חיתיתם על ח"כים והכניסו לכנסת את פייגלין.

יש לחזור לסוג של ועדה מסדרת, במתכונת שונה מהוועדה המסדרת של פעם. גוף של כעשרים איש, חלקם – הנהגת המפלגה, וחלקם – אנשי ציבור, רוח ומעשה מקובלים ומוערכים, המזוהים עם המפלגה, שיוסמך בידי ועידת המפלגה להרכיב את הרשימה. אין לי ספק שהתוצאה תהיה רשימה איכותית יותר, טובה יותר, מאוזנת יותר, ייצוגית יותר, שתבחר בהליך נקי יותר וזול יותר.

הפריימריז היא השיטה הטובה והנכונה לבחירת ראש הרשימה, אך זו שיטה גרועה לבחירת הרשימה.

שלטון יחיד

אחדות מן הרשימות לכנסת אינן נבחרות בשיטת הפריימריז; המפלגות החרדיות, שבהן רבנים בוחרים את הח"כים ומפלגות שבהן המנהיג בוחר את הרשימה, כמו "ישראל ביתנו", "התנועה" ו"יש עתיד".

רשימת "יש עתיד" היא רשימה איכותית מאוד, מאוזנת וייצוגית, שכמותה לעולם לא היתה נבחרת בפריימריז. יש בה ביטוי יפה ומאוזן של אנשים מכל המגזרים בציבור היהודי. עם זאת, חסר בה נציג למגזר הערבי או מגזרי המיעוטים, וחבל – ראוי היה ש"יש עתיד" תכניס לכנסת ח"כ ערבי, שיוכיח שלא כל הערבים הם זועבי'ז.

הרכבת רשימת "יש עתיד" באופן מובנה, מצביעה על היתרונות של שיטת הוועדה המסדרת, אולם יש בה חולי אחר – העובדה שהמנהיג בוחר את הרשימה, הופכת את הח"כים לנאמנים לאיש אחד, תלויים באיש אחד ולפיכך קונפורמיסטיים ויֵסמנים. קצת מביך, כשאנו קוראים מה דני איילון חושב על ליברמן אחרי שהדיח אותו, להיזכר בלשונו הלקיקה כלפי אחורי אדונו קודם להדחה. התלות במנהיג יחיד, מנוגדת לרוח הדמוקרטית.

הדבר בא לידי ביטוי בשבוע שעבר, כאשר יאיר לפיד הורה לבטל השתתפותם של ח"כים מסיעתו בסיור שאירגנה "יוזמת ז'נבה", והציות של הח"כים להוראתו. איני חשוד באהדה ל"יוזמת ז'נבה", אולם זו יוזמה פוליטית לגיטימית, ואך טבעי שמוביליה ירצו להשפיע על מקבלי ההחלטות ולהזמין אותם לסיורים, ימי עיון וכו'. כך בדיוק נהגנו, חבריי ואני בוועד יישובי הגולן, כאשר העלינו סיעות וח"כים, מכל הזרמים הפוליטיים, לסיורים בגולן בהדרכתנו. אך טבעי, שח"כים ישתתפו בסיורים כאלה – כדי להכיר, ללמוד, ומי שמזדהה – גם להזדהות. זה תפקידם.

האיסור של לפיד אינו מבטא רוח דמוקרטית ועוד יותר מכך, הצייתנות שגילו הח"כים להוראתו.

יש לקוות, שצעדו זה של לפיד היה צעד טקטי, הנובע מעיתוי פוליטי בעייתי, בעיצומו של מו"מ קואליציוני מורכב, וכדי שלא לשרת את הליכוד הלוחץ על "הבית היהודי" לפרק את הברית עם "יש עתיד" ולא להביך את בני בריתו במצב רגיש זה. זה שיקול פוליטי טקטי לגיטימי. אולם אם הצעד הזה הוא סימן לבאות, זהו סימן מדאיג.

הברכה'ז

טרנד חדש, בתקופה האחרונה, הוא להאשים את החברה הישראלית ואת הפוליטיקה הישראלית ב..."גזענות", בשל אי צירופן של המפלגות הערביות לממשלות ישראל. כמובן שזו טענה חסרת שחר. ייצוגם של הערבים בפוליטיקה הישראלית, על פי העיקרון של אדם אחד = קול אחד, בא לידי ביטוי בבחירות לכנסת ובייצוגם בו. הממשלה אינה גוף שנועד לייצג את כל הקולות, אלא הגוף שנועד לקבוע ולבצע מדיניות. לשם כך, יש מקום לאיזושהי הסכמה בסיסית, המאפשרת שיתוף פעולה. עם כל המפלגות מחד"ש ודרומה, אין אפשרות להגיע להסכמות כאלו, כיוון שעמדתן הבסיסית היא אנטי ישראלית.

הדבר בא לידי ביטוי בכל עימות בינינו לבין אויבינו, מִקוּם המדינה ועד "עמוד ענן". שוב נוכחנו בכך השבוע, לנוכח העימות סביב נושא המחבלים הפלשתינאים האסורים בבתי הכלא בישראל. מאבקם של הפלשתינאים, הוא למען טרור ללא תשלום מחיר, גם אם הם מכסים זאת במילים יפות.

ובמחלוקת הזאת, איפה עומדות המפלגות הערביות ונציגיהן בכנסת? מח"כ ברכה ועד אחמד טיבי, הכול התייצבו לצד המחבלים ונגד ישראל. אגב, אין לי טענות נגדם. איני מצפה שהסולידריות האזרחית שלהם תהיה חזקה יותר מן הסולידריות הלאומית. לא אחת ציינתי, שאני מעדיף את חנין זועבי על פני חנין דב, כי היא פטריוטית של עמה, ואילו הוא? אפשר ורצוי לכבד את הח"כים הערביים ואת מפלגותיהם, חרף המחלוקת הקשה. אבל – להיות בקואליציה? בממשלה? במקום שבו מתקבלות ההחלטות? עד כאן.

השיעור של מצנע

בראיון לתקשורת, עמרם מצנע מיילל על העוול שעשתה לו לבני, כאשר הבטיחה לו להיות השר השני ולפתע פסחה עליו והציעה את התפקיד לעמיר פרץ. לבני מכחישה, אך אני מאמין למצנע. אני משוכנע שלבני מעדיפה את מצנע לצדה בממשלה, אך היא בחרה בפרץ, כיוון שממנו היא פוחדת יותר. מצנע יתלונן, ואח"כ ישלים עם המציאות או יפרוש מן הפוליטיקה. פרץ, כדרכו בקודש, יפעיל את מלוא אונו הפוליטי להרס "התנועה".

אני מבין את התסכול של מצנע, אבל אין לי הרבה אמפטיה לכאבו. מי שהתמודד על ראשות מפלגתו והפסיד, לא כיבד את תוצאות הבחירות וערק למפלגתה של מי שהתמודדה על ראשות מפלגתה והפסידה, לא כיבדה את תוצאות הבחירות וערקה, ואח"כ הם צירפו במקום השלישי עוד מתמודד על ראשות מפלגתו שהפסיד ולא כיבד את התוצאות ולאחר עוד ניסיון כושל לפוטש אף הוא ערק... מי ששותף למפלגת הפוליטיקה הנקייה הזו, אל יתפלא לקום בבוקר ולהיווכח, שמי שהולך לישון עם... מתעורר עם...

השר לזיהום הסביבה

יש איזו מידה של אירוניה בעובדה, שמי שמגלם יותר מכל אדם אחר בפוליטיקה הישראלית את הזוהמה שבפוליטיקה, יהיה דווקא השר להגנת הסביבה.

ההיתר של ביילין

הפתעה רבתי – יוסי ביילין, שכל ימיו התנגד עקרונית לממשלות אחדות ולכל שיתוף פעולה של מפלגת העבודה (כשהיה חבר בה) ואח"כ של מר"צ עם הליכוד, פרסם בטורו ב"ישראל היום" מאמר הקורא להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת נתניהו. אגב, הוא תמך בהחלטתה הקודמת של שלי יחימוביץ', לפני הבחירות, לא להצטרף (הוא אישית – עדיין איש מר"צ) ומודה ששינה את דעתו. את עמדתי העקרונית בעניין כתבתי לא אחת – אין כל קדושה בישיבה בממשלה או באופוזיציה. בכל מצב נתון, מפלגה צריכה לבחון היכן השפעתה גדולה יותר, ולכן כל כבילת ידיים עצמית מראש היא איוולת פוליטית.

הפעולה הראשונה

מי יהיה שר החוץ? אינני יודע. אבל ברור מה צריכה להיות פעולתו הראשונה – להתנצל בפני התורכים על נאומו האנטישמי של ארדואן.

2. התחדשות יהודית – הלכה למעשה (א)

ערב פורים קיבלתי בדוא"ל מצגת שהעכירה מאוד את רוחי. הייתה זו מצגת שכתב הרב החרדי ישראל יעקובוביץ', תחת הכותרת "הסדר דו קיום יהודי בישראל", שבה הוא הציע להפריד את מדינת ישראל לפדרציה של שתי קהילות אוטונומיות, שתבטאנה את שני הזרמים בציבור הישראלית – הקהילה התורנית והקהילה הליברלית. הקהילה התורנית היא המגזר החרדי. כל השאר אמור להיות הקהילה הליברלית. תיאור אותה קהילה, הוא בעצם תיאור הקצה השמאלי הרדיקלי של מר"צ, כלומר כבוד הרב אולי מיטיב לשלוט בתוכנת "פאוור פוינט", אך את החברה הישראלית הוא ממש לא למד להכיר. אך מה שמשמעותי בעיניי הוא המסר – האמירה שאיננו יכולים עוד לחיות יחד והדרך היחידה לשמור על איזשהו דו קיום הוא בהיפרדות – אם השמאל ואיימינה ואם הימין ואשמאילה.

מיד חשבתי על נבואתו של יחזקאל: "ולא יהיו עוד לשני עמים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות" ושלחתי את הפסוק לחברי הפורום שקיבל את המצגת. אולם אני יודע – אין שום סיכוי שאוכל להשפיע על אנשים הנמצאים במקום שבו נמצא כותב המצגת. וחבל להשחית מזמני ומרצי על ניסיון סרק לשכנע אותם.

"סור מרע ועשה טוב" – אני מאמין שאין די בהטפה נגד הרע. חשוב יותר לעשות טוב. יש בחברה הישראלים כוחות צנטריפוגליים המפרקים ומפוררים אותה. הדרך להתמודד עימם, היא עשיית טוב בכיוון ההפוך – בכיוון של חיזוק האחדות בחברה היהודית הישראלית, תוך כיבוד השונות בתוכה וחיזוק צביונה היהודי הציוני. זאת השליחות המרכזית של תנועת ההתחדשות היהודית בישראל.

במסגרת תפקידי כמנהל "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, אני מרכז את תכנית "גוונים בגליל" – תכנית המעצבת קבוצת מנהיגות קהילתית וחינוכית בגליל, הכוללת מנהלי מחלקות חינוך ברשויות המקומיות, מנהלי מתנ"סים, מנהלי בתי ספר ומנהלי מרכזי צעירים, סביב רעיונות של התחדשות יהודית, פלורליזם יהודי וצדק חברתי.

בשבוע שעבר יצאנו לסיור משותף, לראות בעינינו את הנושאים שעליהם אנו דנים בכיתה. כמובן שראיתי בכך הזדמנות להעלות את הקבוצה לגולן, להכיר להם את הרוח הגולנית המביאה אותנו ליצור בגולן מודל של חברת מופת. ניתן היה להקדיש שבוע שלם להיכרות עם מיזמי ההתחדשות היהודית בגולן, החל בפעילות המתנ"ס ובעיקר מרכז חגים, דרך פעילות מערכת החינוך הפורמלית ובעיקר תכנית "בארי" ועד פגישות עם הדמויות המרכזיות במועצה המובילות את התחום. אולם כיוון שאי אפשר לבלוע הכול, התמקדנו במספר מצומצם של ספינות דגל.

היכרנו את היישוב נטור – מושב משותף לדתיים וחילונים, את בית הספר "שורשים" המשותף לחילונים ודתיים, נפגשנו עם תושבת גוש קטיף לשעבר ונחשפנו לקליטת הקבוצה בגולן כביטוי עילאי של סולידריות יהודית וביקרנו במדרשת השילוב, מעין ישיבת הסדר של דתיים וחילונים, בנות ובנים, במבוא חמה. בכל המקומות ראינו עד כמה ההפרדה הדיכוטומית ל"חילונים" ו"דתיים" מנותקת מן המציאות. כל המקומות הללו הציגו אלטרנטיבה למגמות הקרע והשסע; אלטרנטיבה של אחדות לאומית; אחדות שהיא לחלוטין אינה אחידות. התרוממות הרוח שאפיינה אותנו בכל המפגשים בגולן, נמשכה גם בפגישה עם חברי הקהילה הרפורמית החדשה בראש פינה, המחברת אנשים שחשו צמא וכמיהה להתחבר לזהותם ולתרבותם היהודית, והם יוצרים קהילה יפהפייה הנותנת מענה לכמיהה והיא תלך ותתפתח, תגדל ותתבסס בשנים הבאות.

ובמהלך הסיור ביקרנו גם את קהילת חסידות גור בחצור. הפגישה עם הרב יוסי, נציג החסידות, היתה קשה וטעונה מאוד. דבריו היו ברוח המצגת עליה סיפרתי.

"אנחנו חיים על פלנטה אחרת," הוא אמר לנו. "משני צדי הכביש ההיקפי של קריית גור, נמצאות שתי פלנטות נפרדות," הוא אמר, וכלל לא הצביע על כך כבעייה שיש לפתור אותה או להתמודד עימה. אין דבר שהוא וחבריו חרדים ממנו יותר מהשתלבות בחברה הישראלית.

"אל תאמינו לפוליטיקאים החרדים האומרים לכם שמבחינתנו אלה שאינם לומדים יתגייסו לצבא," הוא פקח את עינינו. "הם לא ילכו לצבא, כיוון שהבעייה בהליכה לצבא אינה קשורה רק ללימוד תורה, אלא לשמירת אורח החיים שלנו. מי שיילך לצבא, קטנים הסיכויים שיישאר באורח החיים שלנו ולכן נעשה הכול כדי שלא ילכו לצבא. בכל בוקר אנחנו מתפללים 'אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.' אנחנו לא רוצים לשלוח את הבנים שלנו ללוע הארי ולסמוך על הנס. רק לעיתים רחוקות קורים נסים. נכון, אנחנו מפחדים. הרי אנחנו חרדים."

איך נוכל להיות אותו עם? שאלנו. מה מחזיק אותנו יחד? הקשינו. אך כל השאלות הללו כלל לא עניינו אותו. הוא לא הבין על מה אנו מדברים.

קיומו של העם היהודי לאורך הדורות, בניגוד לכל עמי קדם, נובע בראש ובראשונה ממחויבות עמוקה לערך הערבות ההדדית, הסולידריות היהודית. כל יהודי בקצה העולם ראה עצמו אחראי לשלומו של יהודי בקצהו האחר.

הקמת הזרם האורתודוכסי, כתגובה להשכלה ולהקמת הזרם הרפורמי, לפני כ-200 שנה, שברה את הסולידריות הזו. לראשונה, הוחלף בקרב זרם שלם ביהדות, בשם היהדות, הערך היהודי העליון של "כל ישראל ערבין זה בזה," בערך אלטרנטיבי של "המחנה הנשאר לה'" – התבדלות כדי לשמור על המחנה מפני השפעתו של שאר העם, שמן הסתם ילך ויאבד את יהדותו לדעת (מאוחר יותר צמחה מתוכה האורתודוכסיה המודרנית, שביטויה בישראל של היום היא הציונות הדתית, הרחוקה ת"ק פרסה מאותה גישה). המדהים הוא, שלמרות שהמציאות בת המאתיים שנה טפחה על פני המאיימים בשמד רוחני, (גם הפריחה חסרת התקדים של עולם הישיבות החרדיות לא היתה אפשרית אלמלא קיומה של מדינת ישראל, שהנה תוצאה ישירה של המהפכה הציונית). אולם גם היום מדבר יוסי מקהילת חסידות גור בחצור, על התבדלות מפני העם המתבולל, שנכדיו לא יהיו יהודים...

הביטוי האקטואלי של אותה בדלנות הוא הסירוב של המגזר החרדי לשרת בצה"ל. בפגישה עם יוסי, שמענו באופן בלתי אמצעי, ללא כחל וסרק, את האידיאולוגיה הבדלנית.

למה הכנסנו את הפגישה עם חסידי גור לסיור? "יובלים", כמרכז פלורליסטי, שולל כל שלילה של זרם כלשהו ביהדות. אנו מכבדים גם את הזרם החרדי, ורואים בו חלק בלתי נפרד מעמנו, המחייב אותנו לסולידריות עימו. החרדים הם אחינו. אחים טועים, אבל אחים. אחים חטאים, אבל ישראל – גם שחטא, ישראל הוא. והרי מדובר בתינוקות שנשבו, ואנו מייחלים לחזרתם בתשובה.

הדברים ששמענו הם דברים קשים, אבל אני מאמין שכל עוד אנו יכולים להיפגש ולהידבר, יש  חשיבות רבה בעצם המפגש.

אולם בעוד עם החרדים כל שאנו יכולים לעשות כעת הוא לשמור על רמה בסיסית של הידברות וקשר, עיקר מעיינינו מוקדשים לגורמים הקונסטרוקטיביים בעם ישראל, השותפים לתהליכי הבניה והיצירה וחיזוק החברה הישראלית; לתהליכי ההתחדשות היהודית.

על המון הדברים היפים שראו עינינו בסיורנו בגולן – בחלקים הבאים של המאמר.

3. ישעיהו ליבוביץ' והסרבנות אחרי אוסלו

דמותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' זוכה בשבועות האחרונים לעדנה – סדרה תיעודית בערוץ 8, הספר "ישעיהו ליבוביץ' מתפלמס", גיליון מיוחד לזכרו של כתב העת היוקרתי "אודיסיאה" ושפע כתבות בכלי התקשורת השונים. לכל אלה הצטרף הפרס של תנועת "יש גבול" על שמו של ליבוביץ'.

לכאורה, אין טבעי מהענקת פרס על שמו של ליבוביץ' בידי תנועת הסרבנות והסרבנים. בניגוד לאימוץ הרטרואקטיבי של יצחק רבין בידי ארגוני שמאל רדיקאלי כולל "יש גבול", אף שאין הרבה תופעות מהן רבין סלד בכל מאודו יותר מהסרבנות, ליבוביץ' היה הכהן הגדול של הסרבנות, האידיאולוג של התופעה ומי שהעלה אותה על נס והציג אותה כאות וכמופת ואף כגבורה בת ימינו. ההבדל בין גישת השניים לתופעה, באה לידי התנגשות קשה וחריפה לקראת יום העצמאות תשנ"ג 1993, כאשר ליבוביץ' זכה בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית. יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון, זעם על ההחלטה, והודיע שיחרים את הטקס, כיוון שאינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמסית לסרבנות. בתגובה, ויתר ליבוביץ' על הפרס.

אולם כעבור חודשים אחדים, חל מהפך בגישתו של ליבוביץ' לסרבנות, בעקבות הסכם אוסלו. לאחר ההסכם אמר ליבוביץ', שכעת אין לפלשתינאים כל עילה לנקוט באלימות, וכל פעולה של צה"ל בשטחים הנה פעולה של הגנה עצמית והגנה על ביטחון המדינה, ולכן הסרבנות במצב החדש אינה מוצדקת.

בעשרים השנים שחלפו מאז אוסלו, נוכחנו מה היתה גישתם של הפלשתינאים בעקבות ההסכם. ההסכם וכניסת ערפאת וכוחותיו לעזה ויריחו ואח"כ לשאר שטחי הרשות, הביאו לעליה חסרת תקדים בפיגועי הטרור נגד ישראל. לאחר פסגת קמפ-דיוויד, בה הציע ברק לפלשתינאים נסיגה מלאה למעשה וחלוקת ירושלים, ערפאת הוביל ל"אינתיפאדה" השנייה, שבה נרצחו למעלה מאלף ישראלים במתקפת טרור שלא היה כמותה בכל תולדות הסכסוך הישראלי ערבי. לאחר ההתנתקות, שבה מומש חזונו של ליבוביץ' לנסיגה חד צדדית מהשטחים (ליבוביץ' שלל זיקה בין נסיגה לשלום), היתה הסלמה רבתי בטרור הטילים על אוכלוסייה אזרחית ישראלית.

לנוכח מציאות זאת, ברור מה היתה עמדתו של ליבוביץ' על הסרבנות. בניגוד לגישתו, "יש גבול" המשיכו להסית לסרבנות גם בעשרים השנים שלאחר אוסלו, כולל בשיא פיגועי הטרור נגד ישראל. לפיכך, ודאי שאין הם ממשיכי דרכו של ליבוביץ' וכאשר הם נתלים בו להצדקת מעשיהם, הם עושים עוול לזכרו ומוליכים שולל את הציבור.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

כְּמוֹ גַּלִּים הֵם מִתְנַפְּצִים

הַבִּנְיָן הַקָּטָן בֵּין שֵׁשׁ הַדִּירוֹת

הֵחֵל לְהִתְעוֹרֵר בַּלֵּילוֹת.

זוּג צָעִיר שָׂכַר בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה,

לְאַחַר שֶׁשְּׁלוֹשָׁה מִדַּיָּרָיו שָׁבְקוּ

מִסַּרְטַן הַלַּבְלַב.

כָּךְ בַּלֵּילוֹת  נִשְׁמָעוֹת יְבָבוֹת

אַהֲבָה

כְּעֵדוּת לְכִידוֹנוֹ הַשּׁוֹאֵף לְהַרְחִיק

וְלַעֲלוֹת סַהַר בְּשָׁרְשֵׁי לְבָבָהּ.

יָפְיָם הַפִּרְאִי מְצֻיָּר בִּתְנוּעוֹת

גּוּפָם

בִּגְנִיחוֹתֵיהֶם בְּפַאֲתֵי הַקִּירוֹת,

בֵּין חֹרֶף לָאָבִיב.

הַתְּרִיסִים מוּגָפִים

גּוּפוֹתֵיהֶם מִתְאַחֲדִים

כְּמוֹ גַּלִּים הַמִּתְנַפְּצִים בַּסֶּלַע,

כּוֹלְאִים בְּדִידוּתִי

אֶת עֵרֻיּוּתַי  הַלִּילִיּוֹת .

הוּא חוֹצֶה אֶת אֲרָם נַהֲרַיִם.

וַאֲרָם צוֹבָה

 וַאֲנִי מַכֶּה עַצְמִי

בְּגֵיא מֶלַח

וְאֵין מוֹשִׁיעַ יְמִינִי

וְיָדַי לֹא נֶחְלָצוֹת לְהַרְגִּיעַ

עִם הַזּוּג הַחוֹגֵג יַחְדָּו,

עַכְשָׁו

אֲנִי סוֹפֵק כַּף

לְבַד.

* * *

רות ירדני כץ

לא יאומן?

שופט שמכה את ילדיו? לא יאומן? יאומן.

במשך שנים התנדבתי ל"אוזן קשבת" שהקימה בתיה ושיץ ז"ל לילדים ולנוער במצוקה, בעזרת עיריית ירושלים. מה ששמעתי, מה שהעברתי הלאה לטיפול, גרם לי לילות ללא שינה.

מעצבן, מרגיז, מרתיח? מאוד.

לא יאומן שליועץ המשפטי של הממשלה לקח 3 שנים כדי לפתוח בחקירה.

שוחד בחירות? מה, לא ידענו? לא היינו שם כבר מזמן מזמן? היינו. אם  ח"כ סמולינסאקי  נתן שוחד כדי להיבחר אז זה נורא. אם זה נכון, מניין יש לו כל-כך הרבה כסף ועוד מזומן? הלוואי שיתברר שזו עלילה.

אני מניחה שהרבה בקבוקי שמפניה נפתחו לכבוד הליכתו של עד המדינה ש"ד לעולם האמת. כל המעורבים בפרשת "הולילנד" נושמים לרווחה, מודים  על העזרה שקיבלו מהקדוש-ברוך-הוא.

הקלות הבלתי נסבלת בהטלת דופי בשר החינוך גדעון סער היא נבזות שאין לתארה. להאשים אותו בעבירות מין כדי להרוס את חייו ועתידו הפוליטי? תורו של היועץ המשפטי להתעורר מהתרדמת שבה הוא שרוי ולגלות מהר מי הפושע, פושעת, פושעים ולהענישם בחומרה.

לעמרם מצנע לא הולך. ממש לא. כל מה שהוא עושה כדי להשפיע לא מצליח. עבר ממפלגת "העבודה" למפלגתה של לבני בתקווה שהפעם ינסוק, והנה אדון פרץ פרץ למפלגה, והמובילה שמה אותו בפינה. אז שיפסיק להיות "חנון", שילבש כפפות ויתחיל להכות לכל הכיוונים, שיראה לנו שגם הוא מבין קצת בפוליטיקה.

ניחום קטן למצנע, הצטרפותו של פרץ הבריחה המוני בוחרים מלבני ללפיד. 

לפיד ובנט אחים. לא מוותרים, הולכים יחד יד-ביד וזו קרן אור באפלה. שני הצעירים האלה אולי יביאו לנו שינויים שכולנו כל-כך מייחלים. מותר לקוות. מותר.

משה גורלי מ"כלכליסט" מספר לנו שכאשר עורך דינו של אייל שני הראה לשופט העליון, מר גרוניס, כמה השף מרוויח רק מהופעתו ב"מאסטר שף" – "נשמטה לו הלסת." – תרגום: א. כמעט התעלף. ב. לא האמין למראה הסכום. ג. חלפה מחשבה בראשו: "האם זה אמיתי?"

הסכום ששני מרוויח מערוץ 2 זה רק חלק מכלל הרווחים מכל המסעדות שיש לו – והוא בשלו, לא מחזיר את חובותיו כנדרש, מענה את נושיו, שהיו נדיבים כלפיו. כל מה שיספר, וכל מה שיאמר לא עומד בפני בית-המשפט. יופי של "אדם".

אהוד: לרות היקרה שלום, נדמה לי שלעיתים את ממהרת להתריע ולשפוט רק לפי מה שמתפרסם בתקשורת. למשל "השופט המכה". פתאום מתברר שיש גם אישה גרושה בעסק, אם ילדיו, אולי גם היא בחשה? ואולי הסיפור אחר ממה שמתפרסם בתקשורת ללא כל פרופורציה? לכן כדאי להיזהר ולא לעלות תיכף על עגלת המכים את המכים. כי לעיתים למקרא דברייך נדמה שירושלים גרועה מסדום המקראית.

אגב, לא ידעת שהקב"ה הוא חבר של אולמרט ומרבה לעזור לו? ושהקב"ה גם התחפש בשעתו לרופא השיניים של טלנסקי, שאותו טלנסקי היכה! – והכול כדי לעזור לעו"ד אלי זהר ורועי בלכר? והרי הקב"ה גם לקח בסתר כנפיו את נשמתו של השד ש"ד!

* * *

עמנואל נבון

האינתיפאדה השישית – ספירה לאחור

מותו של ערפאת גרדאת בכלא הישראלי עורר את החשש מפני "אינתיפאדה שלישית". אלא שאם אכן תפרוץ אינתיפאדה חדשה, זו לא תהיה השלישית, אלא השישית במספר.

היסטורית, לאינתיפאדות היו תמיד אותו דפוס פעולה. המנהיגות הפלסטינית ממציאה ומפרסמת שקר, שבאמצעותו היא מסיתה ומשלהבת את האוכלוסייה; ב. כשהאלימות הופכת קטלנית, המנהיגות הפלסטינית טוענת כי אין לה יד ורגל במתרחש; ג. הקהילה הבינלאומית מתערבת, בהסבירה כי על מנת להפסיק את האלימות, על היהודים להפיס את כעסם המוצדק של הפלסטינים ולמלא את דרישותיהם המוצדקות; ד. ההנהגה הפלסטינית מקבלת מהיהודים מה שלא הצליחה להשיג במו"מ. זה תמיד עובד, אז למה לא להמשיך?

האינתיפאדה הראשונה פרצה ב-1929, כשחאג' אמין אלחוסייני הפיץ את השקר (בעזרת תמונות מזוייפות) שהיהודים מתכננים להשתלט על מסגד אלאקצה על מנת לבנות מחדש את בית מקדשם. אלחוסייני השתמש באלימות, היות שלא הצליח לשכנע את הבריטים להפסיק את העלייה היהודית ואת רכישת הקרקעות. האלימות שהצית היתה קטלנית: 133 יהודים נרצחו ברחבי הארץ, ובא קץ ליישוב היהודי בחברון. האסטרטגיה פעלה: באוקטובר 1930 ניקה הדו"ח של סיר ג'ון הופ סימפסון את המופתי מכל אחריות לאלימות והמליץ להגביל את העלייה היהודית. אלחוסייני הבין כי זו הדרך לפעול והוא אומנם המשיך בה.

אלחוסייני פתח באינתיפאדה שנייה ב-1936. הוא רצה שהבריטים יבטלו את המנדט שקיבלו מחבר הלאומים, ויקימו מדינה ערבית במקום "בית לאומי יהודי". בפעם הזאת נרצחו 400 יהודים. שוב, זה עבד: ועדת פיל (1937) המליצה למעשה על ביטול המנדט ועל הקמתה של מדינה יהודית זעירה בגליל וברצועה צרה בין תל-אביב לחיפה. אך אלחוסייני דחה את ההצעה והחריף את האלימות. הבריטים הציעו לו הצעה משופרת בדמות הספר הלבן של 1939, שהגביל עוד יותר את העלייה היהודית ואת זכויות היהודים לרכוש קרקעות בארץ ישראל.

שקרים שימושיים

יאסר ערפאת, שלא פעם הגדיר את אלחוסייני כגיבורו וכמודל שלו לחיקוי, השתמש באותה טקטיקה ממש. ב-8.12.1987 דרס נהג משאית ישראלי בשוגג ארבעה הולכי רגל בעזה. למרות שהייתה זו תאונת דרכים, החליט אש"ף להפיץ את השקר שכאילו היה זה רצח מכוון. כך החלה האינתיפאדה השלישית, המכונה בטעות ראשונה. כ-200 ישראלים נרצחו. כתוצאה מכך, הסכימה ישראל (בהסכמי אוסלו) לתת לאש"ף דריסת רגל ברצועת עזה וביריחו. תוך 20 שנה, הצליח ערפאת ליישם את תחילת "תוכנית השלבים" שהוחלט עליה ב-1974 בקהיר.

אחרי הבחירות של 1996 החליט ערפאת לפתוח באינתיפאדה רביעית, במטרה להביא את הקהילה הבינלאומית לכופף את זרועה של הממשלה החדשה בישראל. הפעם, השקר שהפיץ היה שישראל עומדת למוטט את מסגד אלאקצה. בספטמבר 1996 פתחה ממשלת ישראל את היציאה הצפונית של מנהרת החשמונאים, כדי להקל על המבקרים שלא ייאלצו לשוב על עקבותיהם ולחזור לנקודת הכניסה בתום סיורם. פתיחת הפתח תואמה עם הווקף, שקיבל תמורת הסכמתו היתר לבנות מסגד ענקי באורוות שלמה. למרות ההסכם, החליט ערפאת להשיק סיבוב אלימות נוסף, על ידי קריאה לפלסטינים "להגן על מסגד אלאקצה". זאת, באמצעות הפצת הטענה השקרית כי ישראל כביכול חפרה מנהרה מתחת למסגד אלאקצה. אך ישראל למעשה רק פתחה פתח יציאה למנהרה שהיתה במקום אלפיים שנה ושמסלולה כלל אינו עובר מתחת למסגד אלאקצה. שוב, זה פעל: נשיא ארה"ב ביל קלינטון התערב והחליט להיענות לדרישותיו הפוליטיות של ערפאת. והתוצאה – הסכם חברון של 1997 שבמסגרתו הסכימה ישראל לסגת מעיר האבות.

בספטמבר 2000 פרצה האינתיפאדה החמישית שגרמה למותם של למעלה מאלף ישראלים. את האינתיפאדה הזו הצית לא שקר אחד, אלא שניים. האחד הוא ביקורו של אריאל שרון בהר הבית שלגביו נטען כי היה מעשה התגרות. זאת, כשלמעשה ראש הממשלה אהוד ברק הודיע לערפאת על הביקור ותיאם עימו את מועד עריכתו. השקר השני הוא שישראל רצחה ילד בשם מוחמד אלדורה בצומת נצרים שברצועת עזה, כשבמציאות, את "הריגתו" של מוחמד אלדורה ביים וצילם צלם פלסטיני בשם טלאל אבו רחמה.

ערפאת וברגותי תכננו את האינתיפאדה החמישית זמן רב לפניה, וכשהוברר בקמפ דיוויד ביולי 2000 כי ישראל אינה עומדת לוותר בעניין "זכות השיבה", נקט ערפאת את "תכסיס אלחוסייני". זה פעל, כמו תמיד. אש"ף השיג עוד ויתורים ישראליים בשיחות טאבה על פי מתווה קלינטון. יתר על כן, האינתיפאדה החמישית השיגה שתי מטרות משמעותיות: בפעם הראשונה, נשיא אמריקני (ג'ורג' וו. בוש) וראש ממשלת ישראל (אריאל שרון) הכריזו קבל עם ועדה כי הגיעו להסכמות בדבר הקמתה של מדינה פלסטינית (מפת הדרכים, 2003), ובפעם הראשונה ישראל פירקה יישובים ללא הסכם שלום (תוכנית ההתנתקות, 2005).

אם זה עובד, למה להפסיק? זוהי הסיבה לכך שהאינתיפאדה השישית קרוב לוודאי תפרוץ לקראת ביקורו של נשיא ארה"ב ברק אובמה בישראל. מטרתו העיקרית של מחמוד עבאס היא לשחרר את הטרוריסטים שלו מבתי הכלא בישראל, והמתכון להגשמתה הוא אותו מתכון: הַמצֵא שקר; כְּעס על השקר שהמצאת ורְתח ממש אם אינך מקבל את מבוקשך וגרום לעולם להאמין כי כל המהומה תשכך ברגע שישראל תיכנע לדרישותיך.

הוראה אחרונה למתכנן: חזור על התהליך כל עשר עד עשרים שנה.

מתוך מגזין "מראה" 235

* * *

תקוה וינשטוק

1. חלמית מצויה – "תרד ניו-זלאנדי"

נוסף לצמחי המאכל הנזרעים ונשתלים בעמל כפיים אנו נהנים גם משפע צמחי ירק השדה, צמחי הבר האכילים שמעניק לנו הטבע .אלה גדלים בשדות וצצים גם בחצרות בתים ובשטחים פנויים בעיר. רובם עשבי תבלין אך יש ביניהם מאכלים  של ממש, כגון החלמית המצויה.

החלמית המצויה היא צמח חד שנתי שפירותיו הזעירים נראים ככיכר לחם עגלגלה קטנה מחולקת לפרוסות. למעשה "חלמית" היא "לחם" בחילוף אותיות. בערבית נקראת החלמית "חוביזה" – לחם", ובשפה העממית מכונה פרייה "לחם ערבי".

ערביי הכפרים רגילים ללקט חוביזה למאכל. בחורף כשעצי הפרי שרויים בתרדמה מהווה ירק השדה חלק חשוב בתפריט שלהם ושל  בעלי החיים. אבותינו שהיו ברובם חקלאים לקטו את הצמח הזה והעשירו בו את תפריטם הקולינרי. באתרים ארכיאולוגים בארץ, בתל אפק שבגליל המערבי, באורחן מור בדרך הבשמים בנגב ובמערת הרומח בהרי יהודה – נתגלו שרידים של זרעי חלמית. "תור הזהב" של החלמית בדורנו היה בימי  המצור על ירושלים. מתנגדים להחלטת האו"מ מכ"ט בנובמבר על חלוקת הארץ לשתי מדינות, ערבית ויהודית, חסמו הערבים בשיתוף הלגיון הירדני את עורק התחבורה הראשי לירושלים. העיר סבלה מהיעדר מצרכים, בראש וראשונה מצרכי מזון. בספרו "קריה נאמנה" כתב דב יוסף, לימים שר האספקה והקצוב ויוזם ה"צנע": "במאמץ להגדיל את סיכוינו להישאר בחיים... שלחנו ילדים לשדות ללקט עלי חלמית, צמח בר שטעמו כטעם התרד. העברנו אותם ל'תנובה' ואחר שנארזו שווקו כ"תרד ניו-זלנדי..."

"קול המגן העברי" – תחנת הרדיו שפעלה מבית פרטי בירושלים בנוסף ל'קול ישראל' המנדטורי [?] – שידר מתכונים לבישול "התרד הניו-זלנדי'. השידורים נקלטו גם בירדן ורדיו עמאן לגלג על הירושלמים שמצבם כה גרוע עד שהם נזקקים לחובזה, מאכל עניים וחמורים, "עדות ולנפילה הקרובה של העיר". משדרי "התרד" נפסקו והמתכונים הועברו בידי רצים ומפה לאוזן...

גם בימינו, לקראת יום העצמאות, מופיעים בעיתונים מתכוני חלמית. ללא ספק מאכל בריאות אבל לא בדיוק עניין לעירונים: יש לחפש את בתי הגידול של החלמית, לתלוש אותה מהאדמה, לשאתה הביתה בסלים גדולים, להוציא את הפירות הקטנים מבין שפעת העלים ולבשלם בסיר המתמלא ריר. ריר זה המופיע גם בבישול במיה קרוי  "מפרדת" – הפרי  מתפרק בהבשלה ליחידות (פרודות) כשבכל אחת מהן זרע או שנים.

גובהה של החלמית המצויה כחצי מטר. בחורף ובאביב – מפברואר עד יוני –היא פורחת בפרחים ורודים. הצמח חובב חנקן וגדל באתרים המשופעים בגללי צאן ובקר שהם עתירי חנקן וכן סמוך למגורי האדם בצידי דרכים, גינות וגלי אשפה. בתבל כשישים מיני חלמית. ראשיתם  בעולם הישן – באירופה, אסיה ואפריקה אך כמה מינים פלשו גם לאמריקה ולסין.

נוסף לערכה התזונתי ממלאת החלמית תפקיד ברפואה העממית בחבישת פצעים ובהורדת נפיחות. מחקרים קבעו שהיא עשירה במרכיבים אנטיבקטריאלים ובוויטמין אי. – טובה גם לחפיפת הראש וחיזוק השיער.

זיהויה של החלמית לא נקבע בקלות. בספר איוב ו,ו נאמר "היאכל תפל מבלי מלח אם יש טעם בריר חלמות." מהי "חלמות"? התחבטו פרשנים: דברי הבל חסרי טעם, חלבון ביצה שיש בו ריר והוא מתאים לדבק, או שמא אפילו גבינת חאלומי המפרישה ריר בבישול וטעמה תפל? הפירושים הללו נשענו על "חלמאי" או "חלמא" שמובנו טיט דביק.

אולם חוקרים אחרים זהו את "חלמות" כצמח "חלמית" או "חטמית" ממשפחת החלמיתיים בעלי הריר. הבוטנאי דיוסקורידס יליד קיליקיה שבטורקיה ציין שני מינים תרבותיים של הצמח הזה, שיתכן שאחד מהם הוא המלוכיה הנאכלת. ואלו הרב ד"'ר עמנואל לעף מהונגריה זהה את החלמית עם "לשון הפר המצויה" המכונה בסורית חלמתא.

לבסוף נקבע שהחלמות אינה אלא החובזה. "החלמות" בספר איוב מסמלת איפה את מצבו העלוב של איוב שהורגל כל ימיו לאוכל משובח ונאלץ להסתפק במאכל עניים.

תודות לשרה'לה אורן מנהלת הגן הבוטני בנאות קדומים ולאוריה אורן יועץ בוטני

2. סיק טרנזיט גלוריה מונדי

ראיתי אותה בביזיונה, שרועה על המדרכה ליד פחי האשפה והחתולים. אותה, את מי שהיתה מלכת הידע – האנציקלופדיה העברית. 

ראיתיה מושלכת ככלי אין חפץ בו וליבי נחמץ. כל ל"ב כרכיה המפוארים נערמו כאן על המרצפות המזוהמות, פלוס כרך המפתח וארבעה כרכי מילואים. כולם עדיין במצב טוב, שלמים ונקיים, שמורים בעטיפותיהם הצהבהבות עם האותיות הירקרקות.

מי עשה את המעשה, מי היפנה לה עורף? ברצוני להאמין שהבעלים שרכשו בשעתם את הנכס התרבותי הזה שמרו אמונים ל"אנציקלופדיה הבריאקה" ולא בגדו בה לפתע. לא ייתכן שפתאום שוב לא נמצא לה מקום או גרוע הרבה יותר: שוב לא מצאו בה תועלת. כנראה שהזקינו ועברו לדיור צר בבית הורים או חלילה לבית עלמין – ויורשיהם אינם מעלים בדעתם להישאר עם עשרות הספרים עבי הכרס. היכן יאפסנו אותם, בסלון? הספרייה בסלון, פעם גאוות הבית, כבר מזמן "אאוט". רק פה ושם עוד מציגים  אותה בני הדור הישן לראווה. אם ימלאו את  הקיר בספרים מניין יימצא מקום לטלוויזיית הענק?

אבל בעצם לא היורשים ולא הדור הצעיר זורקים לכלבים את האנציקלופדיה ושאר ספרים רבי ערך. זאת עושים הטלוויזיה והאינטרנט, הוויקיפדיה וגוגול – מלכי התרבות החדשים. כמעט בלי לתפוש שטח הם האוצר הבלום ומורי ההוראה של הדור. הם מחסלי האנציקלופדיות בכל העולם –לא רק אצלנו. אפילו ה"אנציקלופדיה בריטניקה" החליטה לעבור למהדורה אינטרנטית. לחיצה קלה – וכל העולם כביכול, מהספרות הקלסית עד למחקרי הרפואה – נפתח לפניך. לא מאמרים מלפני שנים, עשרות שנים, אלא חומר מעודכן ממש עד רגע הקריאה – אז למה למלא את החלל בספרים מאובקים? 

לזכותם של משליכי האנציקלופדיה ייאמר כי ניסו להעניק לה מוות מכובד. הכרכים לא נזרקו למדרכה בערבוביה. הם הונחו לפי סדר הופעתם, ראשון ראשון ואחרון אחרון והוצבו בקפידה זה מעל זה, בהנחה שמישהו עשוי עדיין לגלות בהם עניין. ייתכן  אפילו שניסו למכרה אבל כשהאנטיקוור לגלג "אינכם היחידים שרוצים להתפטר מהאנציקלופדיה!" וכשהתוודעו למחיר שהציע, החליטו בגודל נפש להפקיר את הכרכים ולהעמידם חינם לרשות הרבים.

אכן, חרף המהפכה העצומה בתרבות הכתיבה עוד יש רבים וטובים וידענים השומרים עליה כבבת עין. לא רק משום שליבם אינו נותן להם לזרוק ספר לאשפתות, וודאי לא אנציקלופדיה, אלא משום שעד היום הזה הם נזקקם מעת לעת לאנציקלופדיה הקלסית הכתובה על ניר לצד השימוש באמצעי הידע החדשים – ואפילו במקומם. מרבית ערכיה של האנציקלופדיה, בעיקר במדעי הרוח, הספרות וההיסטוריה – לא נס ליחם והם תקפים עד היום. ערכיה מפורטים, מציינים מקורות ואמינים. כל כרך יש לו איש אשכולות כעורך ראשי, מפרופסור ליבוביץ ופרופסור קלאוזנר עד לפרופסורים  פראוור ובן ציון נתניהו. וישנם  עורכי משנה ועורכי מדורים ומשתתפים נודעים, פרופסורים ודוקטורים העתידים להיות פרופסורים. מאמרי הוויקיפדיה לעומתם אינם חתומים, אין עורך ואין איש האחראי על הכתוב. אותיות פורחות באוויר.

אני זוכרת לאנציקלופדיה חסד נעורים-נעוריה שלה ונעוריי שלי. מי לא נזקק לה? תלמידים ומורים וכל שוחרי הדעת. באיזה קוצר רוח ציפינו לכל כרך שיופיע סוף סוף ומה רבה היתה השמחה כשכבר הגענו לאות דל"ת וכבר אנו בצד"י וסוף האותיות קרב ובא.

זו היתה האנציקלופדיה יודאיקה הראשונה בעברית ועד היום גם היחידה. שמה העממי היה   "אנציקלופדיה מסדה" כי הופיעה בהוצאת "מסדה" בראשותם של בני הזוג פלאי, ונדפסה בדפוס מסדה. מסדה היתה אז שם דבר בעולם המו"לות. לצד העורך או העורכים של האנציקלופדיה הופיע תמיד שמו של מנהל המערכת אלכסנדר פלאי [הוא היה בנה של ברכה פלאי. – אב"ע].

האנציקלופדיה הופיעה בעצלתיים ובהפסקות ארוכות שכמעט ייאשו את המנויים. לפי התוכנית עמדה להסתיים תוך 5-6 שנים ולהסתכם ב-15 כרכים. למעשה עמלו עליה 57 שנים – כרך א' תוכנן בתש"ז [1947] וכרך המילואים האחרון הופיע רק בתשנ"ג [1993] – ולבסוף כללה עשרה כרכים מעל למתוכנן.

ראשיתה של "האנציקלופדיה הבראיקה" בשנת  1946 – כשהוקם בארץ "ועד ציבורי להוצאת אנציקלופדיה" ובראשו פרופסור חיים ויצמן. "בקיץ 1948 התחלנו בהדפסת הכרך הראשון," נכתב במאמר המערכת. "מיד באו מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל ונותק הקשר לא רק עם העולם אלא גם בין חברי המערכת בירושלים הנצורה ובין תל אביב. כותבים גויסו לצבא, עובדים טכניים חסרו, אבל במאמצים רבים – לפעמים למעלה מן הכוח – עלה בידינו להתגבר על המכשולים ותקוותנו כי האנציקלופדיה תשמש לא רק בכל בית יהודי בארצנו אלא גם בבתי יהודים רבים בתפוצות. שאפנו לתת תוכן מעולה בכלי מפואר."

נשיאי הכבוד של האנציקלופדיה היו נשיאי מדינת ישראל, מד"ר חיים ויצמן עד חיים הרצוג, והופעתה היתה מאורע מכונן ביישוב המתהווה. גם אנו זכינו לאנציקלופדיה!

כיום, כאמור – נכנעת אפילו האנציקלופדיה בריטניקה המהוללת לצו העיתים וחדלה להופיע בדפוס על נייר.

    סיק טרנזיט גלוריה מונדי, אמרו הרומים.  כך חולפת תהילת העולם.

* * *

לאה טרן

פְּסִיפַס אָמָּן

שְׂדוֹת יַלְדּוּתִי

רְקוּמִים תַכִים וּצְלָבִים

הוֹרַי עַל הַסַּפְסָל בְּגִינָה

נִיזוֹנִים מִלַהֲגֵי צִפֳּרִים

נוֹדְדוֹת עַל פְּנֵי תּוֹדַעְתָּם.

פּוֹגֶשֶׁת זְהוּתָם הַמִתְקַיֶימֶת

בְּעוֹמֶק בְּרֵאשִׁיתִי

כְּמֵהַה בְּתוֹךְ גּוּפֵי

לִפְרוֹץ גְּבוּלוֹתָיו

מוּדַעַת אֶל הַבִּלְתִּי מוּדָע

שֶׁל עַצְמִי

אֶל גֵּיא אוֹנִי

אֶל גְּאוֹנוּת עִיצְבוֹנִי

מְחַכֶּה לִי בּפּינָה

דַּבְּרִי אֵלַי בִּתִּי

אֲנִי קוֹלֶפֶת אֶת תּוֹכִי

חוּשָׁי קְרָבַי

פְּנֵי אִמִּי אֲבִי

עֲצִיצֵי חָצֵר

פִּרְחֵי בַּר

אָחִי הֲלֹא נִקְבַּר

נֶחְשֶׂפֶת לְכָל אָדָם

בְּדַרְכִּי

* * *

יד ושם המכון הבין-לאומי לחקר השואה

מכון ז'בוטינסקי בישראל

הזמנה ליום עיון בנושא

70 שנה  למרד גטו ורשה: לחימת הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) ובית"ר

יתקיים ביום שני, כ"ב באדר תשע"ג, 4 במרס 2013

בשלוחת בית הספר המרכזי להוראת השואה, היכל וולין,

רח' כורזין 10, גבעתיים

הזמנה

התכנסות

17:00 – 17:30

מושב ראשון

17.30– 19:00

הפסקה וכיבוד קל

19.30-19.00

מושב שני

21.00-19.30

דברי פתיחה:  פרופ' דן מכמן, ראש המכון הבין-לאומי לחקר השואה והמופקד על הקתדרה לחקר השואה ע"ש ג'ון ניימן, יד ושם ירושלים; אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

דברי ברכה:

שר החינוך (?)

מר יאצק חודורובסקי, שגריר פולין בישראל

מר מרדכי שריג, יו"ר הנהלת מכון ז'בוטינסקי בישראל

מושב ראשון: התנועה הרוויזיוניסטית, ממשלת פולין והחברה הפולנית ערב המלחמה

יו"ר: ד"ר בלה גוטרמן, מנהלת המכון הבין-לאומי לחקר השואה, יד ושם

פרופ' אריה נאור, יו"ר הוועדה האקדמית של מכון ז'בוטינסקי בישראל; ראש החוג לפוליטיקה ותקשורת, מכללת הדסה, ירושלים

רעיון האווקואציה וחיזוי השואה

ד"ר אמיר גולדשטיין, מכללת תל-חי

מקומה של האנטישמיות בהגות הציונית של זאב ז'בוטינסקי בשנות העשרים

ד"ר לורנס ויינבאום, הקונגרס היהודי העולמי

קשרי הרוויזיוניסטים, האצ"ל והפולנים

השופט (בדימוס) גבריאל שטרסמן

הבית שבו נזרע הקשר בין האצ"ל לממשלת פולין

שני שירים: להקת מועצת תנועות הנוער בישראל

מנהל מוזיקלי: משה יוסף

19:00 – 19:30  הפסקה

מושב שני: הארגון הצבאי היהודי, בית"ר והמרד בגטו ורשה

יו"ר:  מר יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי בישראל

ברכה (בווידאו):  ראש הממשלה מר  בנימין נתניהו

פרופ' משה ארנס, יו"ר המועצה הציבורית להנצחת זאב ז'בוטינסקי

תנועות הנוער במרד גטו ורשה

פרופ' דן מכמן, ראש המכון הבין-לאומי לחקר השואה והמופקד על הקתדרה לחקר השואה ע"ש ג'ון ניימן, יד ושם ירושלים; אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

דפוס ההתנגדות היהודית

ד"ר שרה אוסצקי לזר, מכון ון-ליר, ירושלים

חיים וחיה לזר וראשית  ההיסטוריוגרפיה על אצ"י

ד"ר נתן כהן, יד ושם ואוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן

חיי התרבות בגטו ורשה

שני שירים: להקת מועצת תנועות הנוער בישראל, בניהולו המוזיקלי של משה יוסף

הכניסה חופשית – הציבור מוזמן

* * *

מנשה שאול

פשוט, דעו את האוייב

האינטלקטואלים הערביים הרבים ביותר הכותבים על ישראל באופן רציונלי הם סעודים. הדעת נותנת שקו זה ננקט בהשראת בית המלוכה, שכן פובליציסטים אלה אינם נענשים ואינם מוחרמים על ידי הממסד, כפי שזה קורה במדינות ערב אחרות. נראה כי בכך מתכוון בית המלוכה לקדם את יוזמת השלום שלו, שזכתה לקונסנזוס ערבי בפסגת 2002.

סעודיה משחקת כאן משחק כפול. מצד אחד, היא ממלאת את תפקיד החלוץ במאבק נגד ישראל – מחרימה אותה, מונעת יהודים מלהיכנס לתחומה, וממשיכה לנקוט עמדות אנטי-ישראליות במוסדות הבינלאומיים. מצד שני, סעודיה שואפת להיות פטרונה של הבעייה הפלסטינית ומתיימרת להציג את יוזמת השלום שלה כפתרון שהוא לטובת הפלסטינים.

במאמר שכתבה האקדמאית הסעודית אמל עבד אלעזיז אלהזני ("אלשרק אלאווסט", 5.2.2013), היא משיבה מלחמה למתנגדיה התוקפים אותה על כך שהיא קוראת לערבים להכיר את ישראל. לטענתה, גישה זו, המשתקפת בכותרת מאמרה: "דע את האוייב", היא כורח המציאות, גם אם רואים בישראל אוייב. להלן קטעים מן המאמר:

הערבים מתנשאים ומסרבים להכיר את ישראל על מנת להימנע מלהכיר בה כעובדה קיימת. אך האמת המרה היא שישראל היא אכן עובדה קיימת, גם אם אנו מילולית מתכחשים לקיומה. התכחשות זו אינה משנה את המציאות. היא רק מותירה אותנו מגששים באפלה.

דבריי אינם מתייחסים לעמדתנו המדינית כלפי ישראל. עמדה זו הוכרעה בשנת 2002 בפסגה הערבית בביירות, שאישרה את יוזמת השלום הערבית. יוזמה זו היא המפתח לפתרון המדיני, כי היא שתחזיר את הזכויות לבעליהם ותניח את היסודות ליחסי נורמליזציה עם ישראל.

הבורות היא האוייב הגדול של האדם. האדם הסקרן, השואף לדעת ולגלות את מה שאינו יודע כדי להכיר את הצד האחר. אי לזאת, על האומה הערבית לשאול את עצמה איך היא יכולה לכתת את רגליה באפילה, אם היא מסתירה את פניה מלפיד האור.

הערבית היא שפה רשמית בישראל. הערבים, המהווים 20 אחוז מן האוכלוסייה, אינם הגורם להתעניינותם של הישראלים בשפה הערבית. ההתלהבות של הישראלים מן הערבית נובעת מרצונם לדעת ולהשתחרר מן הבדידות.

אני קוראת לכם לעקוב אחר הודעותיו של דובר צה"ל. תופתעו לגלות כי מדובר בצעיר בן 30, הדובר ערבית רהוטה. האיש המוסר את המידע של הצבא הישראלי גם מברך את המוסלמים באשר הם בחגיהם ומאחל להם חג שמח וצום קל ועלייה לרגל מבורכת.

מאז תבוסת 1967 עסקו הערבים בכעסים ובשנאות. במהלך תקופה זו ייסדה ישראל שמונה אוניברסיטאות, מאתיים מוזיאונים, וישראל מתחרה בארצות-הברית בתחום האלקטרוניקה ובתוכנות מחשבים.

הסיוע של ארה"ב לישראל אינו עולה על אחוז ומחצה מן התוצר הלאומי של ישראל. שלושה רבעים מסיוע זה מוצאים על נשק (שמקורו בארה"ב). משמע, וושינגטון נותנת ביד ימין ולוקחת ביד שמאל. עובדות אלו מזימות את הטענות שארה"ב מאכילה כביכול את הישראלים ומממנת את תקציבם לבריאות וחינוך. זה אינו נכון. ישראל היא מדינה עשירה, ואינה זקוקה לסייען שיתמוך בה. כלכלתה דומה לזו של קוריאה הדרומית,

רק תלמדו אותם, כדי שתדעו היכן הם והיכן אתם. כי אין לנצח את המלחמות ברגשות השנאה. אחרת, הערבים היו שולטים כבר על העולם כולו.

"דעו את האויב" – על מנת שלא תעצימו את הפסדיכם.

מתוך מגזין "מראה" 235

* * *

אלישע פורת: אריאל סימקין ז"ל

כמה נדיר היה האיש: מומחה בעל שם עולמי לחקר העצם ובריחת הסידן – ד"ר סימקין מהדסה ומבית הספר לרפואה בירושלים – ומשורר אנין מתרגם מוכשר ונחבא אל הכלים ואיש ספרות בכל נפשו.

יהי זכרו ברוך!

 * * *

אריאל סימקין

שירת הכוח

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" ביום 19.5.04

המראות שחזינו בהם בימים האחרונים, של חיילים הכורעים על ברכיהם, מחפשים בחולות עזה את שרידי גופות חבריהם, מעלים בזיכרוני את המסה שכתבה ההוגה היהודייה הצרפתייה סימון וייל (1943-1909) בשנת 1940, ושמה "האיליאדה – או שירת הכוח".

וייל פותחת את המסה במשפט: "הגיבור האמיתי, הנושא הנכון, הליבה של האיליאדה הוא הכוח." האיליאדה, על שום שאינה מושפעת, כמו כתבים אפיים אחרים (כולל התנ"ך) על ידי יעדים נוספים (שליחות, מוסר, דידקטיקה, גלוריפיקציה) יכולה לשמש "כמו מראה טהורה ויפה" למציאות שבה כתבה וייל מסה זו, ובאותה מידה גם למציאות של ימינו.

הכוח פועל, לפי וייל, באמצעות אנשים ועל אנשים. "כשהוא פועל במלוא עוצמתו הוא הופך את האדם (שעליו מופעל הכוח) לחפץ במובן המילולי ביותר, מפני שהוא הופכו לגווייה." האיליאדה אינה חוסכת בתיאורים של הגיבור המת, הנגרר בעפר מאחורי מרכבה דוהרת. לדוגמה:

ואבק מתאבך מסביב לחלל, ושחורות קווצותיו

כוסו בעפר, וראשו הנחמד מתבוסס באבק,

ראשו כליל-יופי לפנים, ועתה הסגירו בן קרונוס

לאויבו לנאצה וכלימה על שדמות ארץ-אבותיו.

(איליאדה 404-401, תרגום ש. טשרניחובסקי)

זוהי סצינה מרה, שאינה נעשית קלה יותר על ידי בידיון, או על ידי נחמה של השארת-נפש, או הילה של תהילה פטריוטית. זהו הביטוי הגס והבסיסי של הכוח. ממנו נמשך סוג אחר של כוח, חזק יותר, ההופך אדם לחפץ בעודו בחיים. אדם חשוף, לא חמוש, שאליו מכוון נשק, נהפך לגווייה בטרם ייגעו בו. זהו כוח שאינו הורג מיד. הוא יהרוג בוודאי, יהרוג אולי, אולי רק יאיים בהריגה. כל אחד ממצבים אלה הופך את המאויים לחפץ. בין האיום של כוח זה לבין פעולתו יש רווח זמן, אך זהו זמן פגוע, זמן שבו מתקיים משחק של אדון ועבד. זה שהובס, אך לא נהרג (עדיין לא – כי הוא עלול ליהרג כל רגע), נהפך לעבד. זה היכול להרוג, אך אינו הורג, עדיין, נהפך לאדון. באותה מידה שהכוח כותש בלא רחמים את הקורבן, כך הוא מטריף, ללא רחמים, את דעתו של בעל הכוח, או של זה המאמין שהוא בעל הכוח.

האמת היא שאף אחד מהם אינו שולט בכוח. המין האנושי אינו מחולק באיליאדה בין המובסים, העבדים, המתחננים על נפשם מצד אחד – לבין הכובשים והאדונים מן הצד השני. אין בה אדם אחד אשר אינו נאלץ להיכנע לכוח. מי שקובע את הניצחון או ההפסד הוא הגורל העיוור, המיוצג על ידי מאזני הזהב של זאוס. בשל עיוורונו, הוא יוצר סוג של צדק, עיוור גם הוא. מהלך המלחמה באיליאדה אינו יותר מאשר משחק זה של המאזניים. המנצח באותו רגע מרגיש עצמו בלתי-מנוצח, אפילו אם רק כמה שעות לפני-כן הוא סבל תבוסה. הוא שוכח שיש להתייחס לניצחון כדבר חולף. אלה שהגורל מפקיד בידם כוח, אובדים כשהם סומכים עליו יותר מדי. גמול זה, בעל חומרה גיאומטרית, המעניש באופן אוטומטי על שימוש מיותר בכוח "ארס (אל המלחמה) לא יישא כל-פנים ומאבד האומרים לאבד," נעשה נושא עיקרי במחשבה היוונית.

המיוחד באיליאדה, לדעת וייל, הוא תחושת הצער שאין לו מרפא, המופיע בהצגה זו של נדנדת הכוח והאלימות. צער זה מורגש כל הזמן, לפעמים על ידי מילה יחידה, משחק מילים, שורה חסרה. הצער נובע מהרוך, הפרוש במידה שווה, כמו אור השמש, על כל האנשים. שירה זו אינה חדלה אף לרגע להיות ספוגה בתחושה זו של צער, ועם זאת אינה יורדת לרמה של תלונה. צדק ואהבה, שלכאורה אין להם מקום בתמונה זו של אלימות קיצונית ובלתי צודקת, שורים על כולם, ללא הבדל מוחשי, לבד מהבדלי גוון קלים.

 שום דבר בעל ערך אינו זוכה ליחס מזלזל, בין אם נועד לכלייה או לא. המחסור והסבל של כל האנשים מוצג ללא זיוף או ביזוי. הצער הוא על הסיבה האמיתית היחידה לצער: ההכפפה של רוח האדם לכוח, כלומר לחומר.

האם אפשר ללמוד משהו מכל זאת על מצבנו? מסופקני. כל אחד לומד מן העבר מה שהוא רוצה ללמוד ממנו. אולי ההכרה שמציאות חיינו, כמו זו המתוארת באיליאדה, גם היא אפוס של כוח, אבל לא של מלחמה, אלא של מגבלותיו של הכוח.

Simone Weil L'iliade ou le Poeme de la Force  – פורסם לראשונה ב-1940 בירחון הספרותי Cahiers du Sud במרסיי

* * *

עוז אלמוג

דיכאון במקום דיכוי

נראה כי לפני שהמצאנו את המושג "אושר" היינו יותר מאושרים. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, שיעורי הדיכאון באוכלוסיית כדור הארץ עולים בהתמדה. זאת, למרות שתוחלת ורמת החיים הממוצעות גבוהות מאי פעם.

יש התולים את סיבת הדיכאון בשובע ובשעמום. אנשים בעולם העתיק היו כה טרודים בהישרדות יומיומית, שהם פשוט חיו בלי ציפיות, ולכן גם ללא מפחי נפש רבים. אפשר לומר שלא היה להם זמן להיות אומללים. לנו יש.

יתכן שגם הפיכחון המודרני מדכדך. אולי מוטב להיות פרה מאושרת מאשר סוקרטס אומלל. אכן, יש בינינו לא מעט "אידיוטים מאושרים" (בצרפתית: Imbecile Heureux), מכל הסוגים והמינים, אף שדומה שהאושר שלהם שטחי.

מצד שני, המודעות לא בהכרח מאמללת, והעצב לא חייב להיות היפוכו של האושר. לעיתים דווקא גילוי האמת וחשיפת האשליה נותנים טעם לחיים. גם הסבל הזמני מבליט את השמחה וטוען את חיינו בתקווה חיובית. אז למה בכל זאת אנחנו כה מדוכאים?

לדעתי, בעיקר בגלל הדקדנס המוסרי. הרגישות לזכויות האדם אמנם עולה עם השנים, אבל האחריות לגורלו של הזולת יורדת. מתחת למעטפת הנחמדות, החברה הפוסט מודרנית היא ביסודה חומרנית, שטחית וסוציומטית. כיוון שהאושר האישי מושתת על חיים בעלי תוכן רוחני ומוסרי, אנחנו נעשים בהדרגה מרי נפש. מסתבר שהחברה החופשית המירה את הדיכוי בדיכאון.

* * *

הספין: השוויון בנטל כבעייה הלאומית

 מדרגה ראשונה

בכל תעמולת הבחירות שמענו על המטרות: צדק החברתי, הוזלת יוקר המחייה, הצורך בצמצום הפערים בין שכבות האוכלוסייה, קיצוץ הוצאות הקופה הציבורית , תקציב הביטחון.

לפתע, יום אחרי הבחירות, הנושא המרכזי הוא השוויון בנטל. נעלמו כל המטרות שעליהן בנו את הקמפיין של "יש עתיד". האם באמת תיפטרנה כל הבעיות האמיתיות של המדינה בגיוס החרדים? 

הבעיות האמיתיות של המדינה הן לשבור את המונופולים של חברת חשמל, נמלים, מקורות, עיריות מיותרות, כוח אדם מיותר, אבטלה סמויה בממסד הציבורי, שליחים ונציגויות  מיותרים בחו"ל, כל אלה צברו  כוח אדיר ומחזיקים את כל המדינה כבני ערובה. עולים למשלם המיסים ממון רב.

הבעייה האמיתית זה צה"ל, שהוא הגוף הבזבזן הגדול במדינה. הצבא כבר לא כור היתוך, בזבזנות ללא ביקורת. ידוע שהישועה כדי להפכו לצבא טוב ויעיל – אינה גיוס אלפי חרדים אלא להפכו לצבא מקצועי יעיל. ייקלטו בו חיילים לפי הצורך של הצבא, יתוגמלו כראוי. גם על פי הדמוגרפיה במדינתנו, כאשר בציבור החילוני מספר הנפשות במשפחה קטן ואצל החרדים גדל – בעוד מיספר שנים הצבא לא יוכל להתבסס על רוב חיילים חרדים.

מאכילים את הציבור כי הבעייה הכי גדולה של ישראל הוא השוויון בנטל. ידוע שהצבא לא יכול לקלוט אלפי חרדים – ראשית, משום שעלות הכשרת תנאי השירות שלהם יהיה כה רב שלא יעמדו בכך, שנית גם אין לו צורך בכל כך הרבה חיילים.

הבעייה האמיתית של המדינה היא שלרוב נבחרי הצבור שנבחרו לכנסת אין הכישורים והיכולת להתמודד עם הבעיות האמיתיות, רובם  פופוליסטים שהצליחו לגרור את הציבור לספין השוויון בנטל. הסקרים צופים כי אילו היו נערכות בחירות היום – ל"יש עתיד" בראשות יאיר לפיד יהיו כארבעים מנדטים, זה אומר כי הבעייה הכי אמיתית של המדינה היא הציבור, איך אומר השיר: "הציבור מטומטם הציבור ישלם."

נעמי בן צבי גרינבלט

הוד השרון

* * *

אילן בושם

9 שירים ל'חדשות בן עזר'

מארס 2013

משורר

מִתְיַשֵּׁב בְּעֹמֶק בֵּית הַקָּפֶה

תּוֹפֵס מֶרְחָק

*

הַקְּטַנָּה מְדַוֶּשֶׁת עַל תְּלַת-אֹפָן

כְּאִלּוּ הָיְתָה קַדָּר הַיּוֹשֵׁב עַל הָאָבְנַיִם,

מְדַוֶּשֶׁת וּמְדַוֶּשֶׁת וּמַעֲלָה חֶרֶס.

מעמסה

הַקְּטַנָּה נִכְנְסָה לְנַעֲלֵי אָבִיהָ הַגְּדוֹלוֹת

וְדִדְּתָה בָּהֶן בְּקֹשִׁי מִצַּד אֶל צַד

כְּאִלּוּ עוֹמֶסֶת אֶת חַיָּיו.

ראיון

לזכרו של א' ס'

אשר התראיין 36 שעות לפני מותו

אָדָם מִתְרַאֲיֵן

רְצִינִי וְנָחוּשׁ,

מַבָּטוֹ לָטוּשׁ –

וְאַף אֶחָד אֵינוֹ לוֹחֵשׁ לוֹ

שֶׁפְּתִיל חַיָּיו קָלוּשׁ.

מחלה קשה

מַכַּת גּוֹרָל שֶׁנִּכְנְסָה

לַבַּיִת

עַל בְּהוֹנוֹת אַךְ בְּצַעַד

אֵיתָן

*

אֵינֶנִּי מְטַפֵּחַ אֶת

קִבְרָהּ שֶׁל אִמִּי,

אֵין לִי אַשְׁלָיוֹת.

*

תָּמַכְתִּי בְּמַכָּרָה קְשִׁישָׁה וַחֲרוּשַׁת קְמָטִים

שֶׁהֶחֱזִיקָה בְּיָדָהּ הָרוֹעֶדֶת מַעֲטָפָה גְּדוֹלָה שֶׁל "מְכוֹן הָרֶנְטְגֶן".

רֹאשָׁהּ זַע זִיעוֹת קַלּוֹת, מְהִירוֹת, כִּמְמַלְמֶלֶת לְעַצְמָהּ:

"כַּמָּה כְּבָר יָכֹל לְשַׁקֵּף צִלּוּם הָרֶנְטְגֶן מֵחַיַּי?"

תענוגות בשרים

עַל מִטַּת נְשִׁיקָה

בָּשָׂר עִם בָּשָׂר

עַד קֵץ כָּל

בָּשָׂר

*

אֲנִי רָטֹב

אַתְּ רְטֻבָּה

חֲלוֹם רָטֹב

* * *

נעמן כהן

בזכות ההתאבדות

וכן על יהודה באואר ומאיר איילי

סיזיפוס – בנו של איאולוס, אל הרוחות במיתולוגיה היוונית, ומייסדה של קורינתוס, היה ערמומי ורשע. הוא נהג להטעות מטיילים בדרכם ולרצחם. פעם אף קשר את תנטוס – אל המוות, כך שהגוססים לא יכלו להגיע לעולם המתים.

כעונש על מעשיו שלח אותו זאוס אל עולם המתים, שנשלט על ידי האדס – אל השאול, ושם הוטל עליו לגלגל במעלה ההר סלע כבד עד לפסגה, כאשר מיד לאחר מכן, שב הסלע ונתגלגל למטה, וכך חוזר חלילה, לעולמי עד.

ב-1942, בעיצומה של השמדת היהודים, ע"י הגרמנים, עת נשלחו מיליונים אל תאי הגז, כתב הסופר הצרפתי אלבר קאמי את המסה: "המיתוס של סיזיפוס". קאמי מעלה את השאלה "האם ההבנה של חוסר חשיבות החיים צריכה להוביל להתאבדות?"

את הדיון הוא מנהל סביב מה שהוא מכנה כשל לוגי אצל בני האדם, ששואפים תמיד להגיע ל'מחר', למרות שה'מחר' רק מקרב באופן ודאי את המוות. לאחר דיון מעמיק באבסורד של הקיום, קאמי מגיע למסקנה שישנם שלושה צרכים הנובעים מתוך רעיון זה – מרד, חופש ודבקות במטרה כלשהי. "בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האהובה, או את תקוות הארץ המובטחת."

אני מוסיף סיבה נוספת לרצון התאבדות, והיא – בושה. דודו טופז התאבד בכלא מבושה. אסף גולדרינג שרצח את בתו התאבד בכלא מבושה. בכל מעשי ההתאבדות הללו נערכו חקירות בחיפוש אחר אשמים מקרב סגל בתי הסוהר. כל זה מגונה. אין למדינה זכות מוסרית למנוע מאדם לקחת את חייו בידיו. לאדם חייב להיות החופש האוטונומי להתאבד.

בעת האחרונה התקיימה סערה בארץ ובעולם סביב התאבדותו של בנימין זיגייר בתאו בכלא. מטעמים שאיננו יודעים עליהם, החליט זיגייר להתאבד. זכותו.

המדינה משקיעה אמצעים רבים במניעת התאבדות של אסירים, היא מקימה תאים מיוחדים, מציבה סוהרים מיוחדים, ומשקיעה באמצעים טכנולוגיים. את כל האמצעים האלה עדיף להשקיע במניעת התעללות באסירים, או בתרופות מצילות חיים.

ודוק, יש לקדש את החיים, ולפעול למען עולם טוב יותר בו לא יחפצו אנשים להתאבד. יש להילחם נגד התאבדויות בקרב בני נוער או בצבא. יש גם למנוע ממחבלים מוסלמים להתאבד ולזרוע בכך מוות על אחרים, כי אין זכותו של מתאבד לקחת את חייו של אדם אחר, אבל האדם הבודד המתבייש במעשיו והרוצה במותו, רשאי לקחת את חייו שלו, ולנו אין זכות למנוע זאת ממנו.  

להבדיל אלף אלפי הבדלות, קאמי לא יכול היה לדעת, בעת שכתב את המסה על סיזיפוס, ששלוש שנים אחר כך  ב-1945,  היטלר יתאבד בבונקר שלו, מבושה.

יהודה באואר והמסתורין של הישרדות העם היהודי

בספרו החדש "העם המחוצף" (הוצאת נהר, בנימינה, 2013), סוקר ההיסטוריון פרופסור יהודה באואר, מבכירי חוקרי השואה, את תולדות העם היהודי. ה"חוצפה" אצל באואר היא ההישרדות ההיסטורית הממושכת של העם היהודי. וכך כותב באואר:

"אנחנו כאן, ואל נקל ראש באמירה פשטנית, טאטולוגית זו, שהרי, כפי שעוד נראה, השם 'ישראל' הוזכר בשנת 1208 לפני הספירה, בכתובת שפרעה מרנפתח ציווה לחרוט במצרים לאחר מסע בארץ כנען: 'ישראל הושם, אין לו זרע', ואילו אני, הקטן, כותב שורות אלה ב-2012, כלומר 3220 שנים לאחר שהאיש התיימר להרוס את ישראל." (שם עמ' 15).

למרות עברו כמרקסיסט בקיבוץ הארצי, בניתוחו את הסיבות למלחמת העולם השנייה נטש פרופסור באואר את המטריאליזם ההיסטורי. לפי באואר, המלחמה לא פרצה בגלל מניע מטריאלי ככיבוש שטחים, אלא בגלל אידיאולוגיה אנטישמית של היטלר:  "מלחמת העולם השנייה פרצה משום שההנהגה הנאצית האמינה בתורת האנטישמיות, שהאשימה את היהודים ברצון לשלוט בעולם. במלחמה זו נספו באירופה בלבד כ-35 מיליון בני אדם. כ-29 מיליון לא יהודים באירופה מתו בעיקר בגלל אנטישמיות." (ראיון לדליה קרפל, מוסף "הארץ", 13.2.13, עמ' 36)

אבל בניתוחו את הסכסוך הישראלי-ערבי חוזר באואר לעברו המרקסיסטי. אמנם הוא אינו מתעלם מהסכנות שעומדות בפני היהודים: ה"איסלאם הקיצוני, מדבר במפורש, וכל הזמן, על כך שיש להשמיד את היהודים כולם." – "באינספור דרשות במסגדים קוראים להשמיד את היהודים באשר הם ויש בידם כוח." גם מדינה דו לאומית ומדינת כל אזרחיה, אינה פתרון, ומשמעה "מלחמת אזרחים מתמדת והרג הדדי. רצח עם בפוטנציה." אבל הפתרון שהוא נותן, נעוץ בשרידי החשיבה המרקסיסטית-סטליניסטית שדגל בה בעברו.

הסיבה למלחמת הערבים-והמוסלמים ביהודים לפי ניתוחו, אינה אידיאולוגית כפי שניתח אצל הנאצים, אלא מטריאלית. מלחמה על שטח בלבד.

אם המלחמה היא על שטח קטן כשטחי יהודה ושומרון הפתרון שמתווה באואר נראה קל:

בדיוק כמו האחים החשמונאים שחיפשו פתרון חיצוני לסכסוך ביניהם, והזמינו את פומפיוס, באואר מזמין את המעצמות הגדולות ארצות הברית, האיחוד האירופי ורוסיה, עם מעורבות של סין, לכפות פתרון באמצעות הקמת מדינה ערבית-מוסלמית בשטחי יהודה ושומרון, והפיכתם ל"יודן ריין" ע"י טרנספר כפוי, על פי הדוגמה ההיסטורית של הטרנספר שביצעו הטורקים ביוונים: ("האם לא הזיזו מיליון בני אדם מאנטוליה ליוון?"ׂׂׂ) – "זה הפתרון היחיד," ואם זה לא יקרה," אומר "הנביא" באואר, "יחזור סיפור מצדה..."

ובאמת, מה יהיה אז? האם יבוא אז השלום הנצחי? האם נסיגה לגבולות 67' תשנה את האידיאולוגיה הערבית-מוסלמית? האם יקטן הרצון לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, או להיפך, הרצון יגדל עקב הצגת החולשה.

בדומה לרמקובסקי בגטו לודז', שהאמין כי ויתור לגרמנים יציל את הנותרים, בטוח באואר כי ויתור על גבולות ביטחון יביא את הביטחון. במקום לראות את הדברים נכוחה מתגולל באואר על היהודים המתנחלים. שמהם יש סכנה לדבריו לרצח עם."

האם אין משיחיות זו, מסוכנת לא פחות מהמשיחיות של קיצוני המתנחלים?

מסתורין הישרדות היהודים

באואר, המעלה את ההישרדות המופלאה של היהודים בהיסטוריה, שהיא היא "החוצפה" היהודית, מתעלם לחלוטין מהפן התרבותי היהודי. מהי המהות היהודית, ולשם מה בכלל צריך שתישרד.

כך פותח באואר את הפרק השלישי  בספרו – שואה, אלוהים ודת: "אני מאמין באמונה שלמה – כמו שכל אדם דתי מאמין באמת שלו – שאין אלוהים, משום שאין כל אפשרות שאלוהים יהיה קיים כישות אובייקטיבית, מעבר לדמיונם של בני אדם." (עמ' 62).

בראיון לדליה קרפל הוא מוסיף: "אפשר לדבר על אלוהים שלי, אלוהי אברהם יצחק ויעקב, שלא קיים, משום שאם הוא אכן קיים, הוא שטן ומכאן שאינו אלוהים. היקום שהוא כביכול רצה מכוון למוות. כל דבר מגלקסיה ועד חגב נולד כדי למות. "הרצח של לפחות מיליון ילדים מתחת לגיל 13 במהלך השואה, ולא משנה מה היו הטעמים לכך, הופך את אלוהים לאחראי לרצח."

באין אלוהים יהודי – אלוהי ישראל, מה הסוד של ההישרדות היהודית? מדוע יכול היה פרופסור באואר להישרד כיהודי, והאם גם בניו ילכו אחריו ויישארו יהודים?

במהלך הראיון, כאשר סוקר באואר את מהלך חייו הוא מתנאה בשלושת בניו (בני אשתו המאומצים) שכולם הם פרי החינוך של השומר הצעיר: האחד ירד לאוסטרליה, השניים האחרים התבדהו (נהפכו לבודהיסטים), האחד ירד לאמריקה, והשני נזיר בודהיסטי בירושלים.

אם כך תימשך החוצפה היהודית, האם תוכל להימשך ההישרדות היהודית?

הסופר א.ב. יהושע מבטא ברוע לב, שנאה חולנית, וחשוכה ליהדות. ברצנזיה על ספרו של באואר, כאשר הוא מתייחס להישרדות היהודית הוא כותב כך: "אם ישראל תושמד חס וחלילה בנשק גרעיני, גלוי או טרוריסטי, ולאחר חיסולה ימשיכו לפזז בשמחת תורה יהודים 'שורדים' בבית כנסת בברוקלין או באנטוורפן, לא רק שהישרדותם לא תעניק נחמה, אלא היא דווקא תעמיק את הזעם על הישרדות כזאת." ("הארץ" מוסף ספרים 20.2.13).

לדידו של א.ב. עדיף שיישמדו כולם. הוא שוכח כמובן שאת קיומו הוא חייב לאותם יהודים שגם לאחר חורבן הארץ המשיכו לשרוד בבתי הכנסת בגולה.

נבואות הנביא ישעיהו (ליבוביץ)

נביאי ישראל לא תמיד קלעו בנבואתם. אין מדובר בנביאי שקר אלא בנביאי אמת. למשל, חולדה הנביאה ניבאה ליאשיהו שייאסף אל קברו בשלום, אבל הוא נהרג ע"י פרעה (מ"ב כ"ב 14-20 כ"ג 29). הנביא ירמיהו ניבא ליהויקים בן יאשיהו שייקבר קבורת חמור "סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים  (ירמיהו כ"ב 13-19) אבל הוא נפטר בשלום ונקבר בכבוד ("שכב עם אבותיו" מ"ב כ"ד 6). חז"ל שלא יכלו להכחיש את העובדות קבעו: "אין הנביא מתנבא אלא במה שראוי להיות." (יבמות, נ' ע"א)

"הנביא" ישעיהו ליבוביץ, פרסם בחייו כמה נבואות:

המשך הכיבוש יביא את ישראל להיות מדינת שב"כ.

כשיתברר לאנשי "גוש אמונים" שאינם יכולים לממש את משיחיותם הם יתנצרו.

יהודי הגולה כולם יתבוללו מלבד הדתיים.

יהודי הארץ שאימצו את התרבות המערבית-אמריקאית ישאפו להגיע למקור וירדו מהארץ.

שתי הנבואות הראשונות של ליבוביץ התבדו לחלוטין. ישראל לא הפכה למדינת ש.ב. –להיפך, אין עוד מדינה חשופה יותר ופתוחה יותר, ובכלל כדאי להבין שהיתפסותו של מה שקרוי "השמאל" הישראלי, בהגותו של פרופסור ליבוביץ כתנא דמסייע במאבק נגד "הכיבוש", מקורה באי-הבנה. ליבוביץ חזר והדגיש פעמים רבות כי הוא איננו הומניסט, והיהדות איננה הומניסטית (ליבוביץ, "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", עמ' 303). את סמל היהדות ראה ליבוביץ במעמד אברהם אבינו בהר המוריה, כשכל ערכי האדם מבוטלים למען יראת האל ואהבתו (שם, עמ' 23).  במאבק למען התורה העלה ליבוביץ על נס את מלחמת החשמונאים, שרק לה יש משמעות דתית, בגלל היותה מלחמה למען התורה (אמונה, היסטוריה וערכים, עמ' 175). מאבקו של ליבוביץ למען נסיגה מהשטחים נעוץ בכך שלתפישתו, כל זמן שהחברה הישראלית נמצאת בהתעסקות מתמדת עם הערבים בשטחים, אין באפשרותה להתפנות למלחמה הפנימית האמיתית – מלחמת אזרחים, שמטרתה השלטת התורה, בדיוק כפי שעשו החשמונאים. האם חברה ישראלית שבה חוקי התורה מיושמים, ובה כל נואף ומחלל שבת חייב שריפה וסקילה היא משאת נפשו של מה שקרוי "שמאל"?

הנבואה השנייה של ליבוביץ גם התבדתה, המתנחלים לא התנצרו. אבל שתי הנבואות האחרונות שלו התבררו כנכונות. היהודים החילונים בעולם בתהליך מואץ של התבוללות, ילידי הארץ מאמצים תרבות זרה ויורדים בהמונים, ומתברר כי הדור השני לישראלים-עברים-יורדים מתבולל ביתר קלות. מכאן הסוגיה החשובה איך ניתן לשמור על התרבות היהודית החילונית וכך לשמר את הזהות היהודית.

הזהות היהודים – הומאג' למאיר איילי

התרבות היהודית איננה רק התנ"ך והפלמ"ח. ים של תרבות עובר ביניהם. ללא ים התלמוד, האגדה והמדרש, לא ניתן להבין גם את תרבות התחייה היהודית את ביאליק, ברנר, עגנון ועוד.

בימים אלו כאשר מדובר על "התחדשות יהודית" ומעלים על נס את נאומה של רות קלדרון, יש לזכור כי אין אלו רעיונות חדשים. קדמה להם עבודה רבת שנים.

זמן קצר לפני שנתמנה ליו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ושכל את בנו הטייס במלחמת יום הכיפורים, זכיתי ללמוד אצל מאיר איילי, אדם ומורה נפלא, שאת כל חייו הקדיש למען התרבות היהודית. שיעור התלמוד של מאיר איילי היה מכיל עולם ומלואו, הומניסטיקה במיטבה. בשיעור היה עובר מסוגיית "תנורו של עכנאי", ו"אחרי רבים להטות", ועד פאוסט של  גתה. מסוגיית "האם יש שליח לדבר עבירה," אל עגנון וברנר.

מאיר איילי היה גם זה שחידש לראשונה את מנהג "תיקון ליל שבועות" בו יושבים כל הלילה ודנים בסוגיות תלמודיות.

כמה מילים על מאיר איילי ומאבקו למען היהדות

מתוך ספרי, "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק"

אויגן הירשלר – בן למשפחת רבנים, נולד ב-1913 באוסטריה בעיירה אייזנשטדט. בהיותו בן שבע עשרה לאחר לימודים באייזנשטדט ובמטרסבורג, נסע לפרנקפורט דמיין ללמוד בישיבתו של ד"ר יוסף ברויאר, שהיה נכדו של ר' שמשון רפאל הירש, בעל הסיסמה: "תורה עם דרך ארץ". בנוסף לקח אויגן, שיעורים כתלמיד שלא מן המניין באוניברסיטת העיר. בראשית 1933 סיים את לימודיו וחזר לאייזנשטדט, שם הקים את את הסניף המקומי של תנועת הנוער "תכלת לבן" (בלאו-וייס) ו"החלוץ", ועבד בהכשרה כרפתן.

האנטישמיות באוסטריה התגברה, לא רק אצל הנאצים. גם מפלגתו של ראש הממשלה – הקנצלר דולפוס, השיבה לעצמה את רוח שנאת היהודים שטבע בה אחד ממייסדיה עשרות שנים קודם לכן, ראש עיריית וינה - לואגר. שנאה זו גם ניזונה משנאה גדולה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שכמה מראשיה הבולטים והפעילים היו יהודים. כיוון שכך הוגברה גם ההשגחה על תנועות הנוער הציוניות-חלוציות באוסטריה.

באותן השנים פירסם יהודי אחד בווינה עיתון דו-שבועי בגרמנית, בשם "מזרחי". תוכנו וסגנונו של העיתון הזה היו רוויים לשון-הרע, השמצות אישיות ותנועתיות, ואף הלשנות כלפי כל אדם ותנועה שהיו שנואים על העורך. מפלגת "המזרחי" הסתייגה בפומבי מהעיתון, והתייחסה אליו כאל דבר "מוקצה מחמת מיאוס". בסוף שנת 1933 כשכבר התגברה האנטישמיות ורדיפת הסוציאליסטים, הופיעה ב"מזרחי" רשימת הלשנה בזו הלשון: "בימים אלה, כשממשלתנו יודעת לטהר את המדינה מהרוח הקומוניסטית, עד מתי תרשה עוד את פעילותו הבולשביסטית של מרעיל הנוער – אויגן הירשלר, בנו של מנהיג 'האגודה' באייזנשטדט, ותרשה לו להתהלך באופן חופשי..." – הרמז לשלטונות היה ברור... ראש המשטרה המקומית ביקש מאביו שישפיע עליו לחדול מפעילותו העלולה לסכן את ביטחונו.

עורך אותו עיתון מתועב, הוא מלכיאל גרינוואלד, שלאחר שנאלץ לברוח מאוסטריה בשנת 1938 – החל בקריירה של השמצות בארץ-ישראל, והפיץ כאן פמפלטים בעברית עילגת, רוויי רעל ואיבה, שהניעו את פרשת קסטנר.

פרסום ההלשנה בעיתון ואזהרת מפקד המשטרה, החישו את עליית אויגן הירשלר לארץ.

באפריל 1933 הגיע העולה החדש לנמל חיפה. אויגן, תלמיד הישיבה לשעבר הבקיא בלשון המקרא והמשנה, השתוקק מאד לשמוע את צליל השפה העברית מפי ילד עברי המדבר בשפת המקרא והמשנה כשפה טבעית – שפת אימו. כשיצא מהנמל החל לטייל בשכונה העברית "בת גלים" והנה בא לקראתו ילד כבן שש. מיד שאל אותו:

"אמור נא לי ילד, מה שמך?"

מניה וביה ענה לו הילד ב"לשון הקודש" בהברה ספרדית: "חמור! מה אכפת לך?!"

הסתבר לו מיד שזאת היא השפה העברית המדוברת מפיו של ילד עברי יליד הארץ שהעברית היא שפת אימו. בכל מקרה אויגן הירשלר עיברת את שמו לשם העברי: "מאיר איילי".

עם עלייתו ארצה צורף מאיר איילי, על פי החלטת בני מרשק, ל"קבוצת השדה". החלטה שממנה למד את המושג "מרות הקיבוץ", כסיסמה שצלצולה דמוקרטי לחלוטין, אבל משמעה קווים שנקבעו ע"י יצחק טבנקין ומרעיו... מאז לא "החזיק" יותר מטבנקין, בלשון המעטה.

לאחר יום העבודה התחיל מאיר להדריך קבוצת נוער מגרמניה. כמדריך הוא נפגש עם ברל כצנלסון שהשפיע רבות על דרכו בעתיד.

בשבועות תרצ"ה נערכה התכנסות למדריכים, בה הרצה ברל כצנלסון. מאיר שמע מפיו את המסה המצליפה שלו: "בזכות המבוכה ובגנות הטיח". בדבריו, מצא ברל מסילה לליבו של מאיר איילי. איילי נוכח שמשנתו של ברל, שלא כזו של טבנקין, היתה סדורה, ולא היו בדבריו חזרות וערבובי רעיונות. נקודה נוספת: ברל היה מקורב אל גדול חוקרי היהדות בימים ההם - גרשם שלום. ברל חשב כל הזמן על דרך חינוכית למען לא יאבדו החלוצים את מורשתם היהודית. ברל ראה במאיר איילי בן ברית רעיוני שיש לטפח, מפני היותו "חלוץ" שבא ממשפחת רבנים, ומעיירה בה היתה הישיבה של עזריאל הילדסהיימר לפני שעבר לברלין, שם הקים את הסמינר הידוע לרבנים, והוא בוגר לימודים בישיבה. חלוץ כזה השואף לשמר את המורשת היהודית, היה דמות "המדריך האידיאלי" בעיני ברל.

בשנת 1940 עלה לירושלים להמשיך בלימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית. הוא נרשם ללימודי יהדות. פרופסור גרשם שלום חוקר הקבלה המפורסם בחן אותו על דף מספר "הזוהר". בבחינת הכניסה לאוניברסיטה הוא נדרש לתרגם טקסט בארמית. מבחן הקבלה עבר בהצלחה והוא התקבל ללימודים. מאז התיידד מאוד עם גרשם שלום, למרות ששנה מאוחר יותר שלום הצטער מאד על כך שתלמידו בחר לחקור את הנגלה במקום את הנסתר. בנוסף למד מאיר תורה אצל הפרופסורים: קאסוטו, סגל, יוליוס גוטמן, ובנציון דינור.

 בשל המאורעות והמלחמה הפסיק את לימודיו לפני סיומם. מוריו באוניברסיטה הפצירו בו להמשיך במסלול אקדמי אבל מאיר רצה להיות נאמן לדרכו האידיאית ולשוב לחיי קיבוץ.

ב-1942 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הגיע לקבוצת פינסק-גבת. לאחר לבטים רבים, שיכנעו אותו ארקה ישראלי ורעייתו המשוררת פניה ברגשטיין, לבוא ולהתנחל עם אשתו בקיבוץ.

מאיר התרשם מאד מהסברת הפנים ופתיחת הלבבות שנתנו לו החברים בגבת. מיום בואו חש בתחושת השתייכות והרגשת בית. הוא מאוד התרשם מהחברה המלוכדת, שבה שררה חמימות יהודית עממית, שהביאו איתם יוצאי פינסק.

בוותיקי הקבוצה – יוצאי פינסק, הוא מצא, היתה תערובת אנושיות-מנטאלית מעניינת, פשטות עממית נלבבת – חמימה, עם אינטליגנציה טבעית. הרשימו אותו המשוררים: יהושע רבינוב, ופניה ברגשטיין. הרשימה אותו הדבקות בשפה העברית הצחה, שנרכשה כבר בגימנסיה או ברחוב הפינסקאי, מבלי להתנכר לחלוטין לשפת האם, היידיש הרוסית-ליטאית המתנגנת.

לאחר שנה של עבודה בחקלאות ועמידה במבחן העבודה הפיזית, נקראו – מאיר ונעמי אשתו, לעול העבודה החינוכית, נעמי כמטפלת לילדים בגיל המתבגר, ומאיר כמורה ב"כיתות ההמשך" – השם הקיבוצי לתיכון, ומאוחר יותר כמנהל בית-הספר. כל זאת כמובן מבלי לזנוח לגמרי את העבודה ברפת לעת מצוא, בעיקר בתורנויות שבת.

המנהל והמחנך מאיר איילי, שהיה אמון על ההומניזם המערבי האירופאי יותר מאשר על האחידות החינוכית הסובייטית, יצר במקוריותו מוסד חדש בגבת - מוסד "חברת הילדים". "חברת הילדים" שהקים מאיר שימשה לאחר זמן דוגמא גם לקיבוצים אחרים. "חברת הילדים" התנהלה בדרך דמוקרטית על-ידי החניכים עצמם. החניכים אירגנו את הפעילות התרבותית והספורטיבית שלהם. הם אירגנו את סידור העבודה שלהם בענפי המשק, את הוצאת העלון השבועי, את המסיבות, הטיולים, וכדומה. אך היתה זאת כמובן "דמוקרטיה מודרכת". המחנכים-המדריכים היו מודעים לגבולות התערבותם באוטונומיה של החניכים, אבל הם המורים, קבעו את מהלך הדברים. המורים הם שהנחילו לילדים את סגנון התרבות בהווי מיוחד של "חברת הילדים": אירגון חדר-האוכל של הילדים, קבלות השבת וערבי החגים, קונצרטים מעל גבי תקליטים בפטיפון מונע ידנית, תערוכות רפרודוקציות מגדולי האמנים, וכדומה.

כאשר שמע ברל כצנלסון ממאיר איילי, בן טיפוחיו, שהחליט להסתפח לגבת, הוא תמה מאוד. היה זה זמן קצר לאחר שברל, החרד לאובדן הזהות היהודית, עודד את מאיר להתחיל לעבוד בהכנת האנתולוגיה "חגים וזמנים", כפועל יוצא מהשאיפה להשיב את הדרת המועדים היהודיים לחיי הציבור הנקרא "חילוני".

ברל שאל אותו בתמיהה: "האם לא קראת ב'יומן גבת' את רשימתו הבוטה של ארקה, על שהמטפלות בגבת 'העזו' לעשות מעשה קלריקאלי כזה, ולהדליק נרות שבת בבית הילדים?..."

"שומו שמיים!" זעק ארקה בלהט המהפכני שלו, "מחזירים אותנו ואת ילדינו להווי הדתי, שאותו נטשנו!"

מאיר ענה לו שהוא לא נותן משקל יתר לדברים אלו, אבל בהמשך פעולתו הבין מאיר את תמיהתו של ברל על תפישת היהדות ב"קבוצת פינסק". הבעייה התעוררה בקשר לאופן עריכת "קבלות השבת" ב"חברת הילדים".

בעת ייסוד "חברת הילדים", ישב מאיר עם ילדי הקבוצה הבוגרים לתכנן את הפעילות התרבותית. המבוגרים שביניהם ביקשו והחליטו, כי בעת קבלת השבת בחדר-האוכל שלהם יודלקו נרות שבת. החלטה זו בדבר הדלקת נרות שבת הגיעה לידיעת "ועדת חינוך" של המשק, וזו העבירה את הנושא בדחיפות להכרעת אסיפת הקיבוץ. בשלוש אסיפות קיבוץ דנו ודשו בנושא, ובסופן הוחלט ברוב דעות: אין להכריח את הילדים לנטוש את הרעיון הזה, אך יש לנסות ולשכנעם, שאין מנהג זה של הדלקת נרות שבת מתאים לחיי הקיבוץ.

מאיר נזכר בדבריו של ברל, ומכיוון שלא היה מוכן להיות ה"שליח לדבר מצווה", ולהודיע את ההחלטה לילדים, הטילה האסיפה על המשוררת פניה לבוא בדברים עם בני חברת הילדים ולהסביר להם את עמדתם של רוב חברי הקבוצה. פניה, המשוררת, שבהיוודע ממדי השואה, כתבה את השיר המרגש "שתלתם ניגונים", שיר מלא הערגונות והגעגועים לבית אבא, ולזמירות השבת על שולחנו, הלכה והודיעה לילדים את ההחלטה. ואכן, נרות שבת כבר לא הודלקו על שולחנם של הילדים, אבל הוקראו פרקי מקרא ודברי חז"ל, והושרו ברננה נלהבת זמירות שבת, פיוטי חג, ופסוקי הלל, ועל כך לא היה פוצה פה ומצפצף.

המנטאליות של חברי "קבוצת פינסק", ניתח מאיר איילי, היא מלאת סתירות. אצל חברי הקבוצה התקיימה קריאתו של פאוסט: "שתי נשמות בליבי שונות"; זו נוגדת את זו, האחת ספוגה שורשיות יהודית עממית, אהבת ישראל ואנוש, עם מסירות נפש עד כלות לבניין הארץ, והאחת בוערת בלהט מהפכני להרס חברה גלותית ישנה ולהקמת אושיות חברה של צדק ושוויון. תוך כך לא הושם לב, שמא נשפך התינוק יחד עם המים הדלוחים, ויחד עם כלים שנדבקו אליהם רפש ועובש נזרקו כלים יקרים, טעוני מסורת של עושר תרבותי ומוסרי.

רק לאחר מאבק ארוך התאפשר למאיר ללמד בבית-הספר, אולי מהראשונים בתנועה הקיבוצית, לצד יצירות י"ח ברנר, וש"י עגנון – גם דף גמרא, ופרק מעמיק במחשבת ישראל. ובו בזמן להכניס למערכת הלימודים בכיתות הגבוהות את היצירות הקלסיות מספרות העולם. החל בטרגדיות יוון, דרך שיקספיר, וגיתה, עד השירה, המחזה, והרומאן, של המאה האחרונה. כיון שלא הונהגו בחינות בגרות בבית-הספר, והן לא היו המוטיבציה ללימודים, היה חופש לבחור מערכת לימודים ייחודית.

מאיר איילי הרהר: האם היתה זאת מורשת בית אבותיו, או פרי תהיותיו בדרך החינוך, שהניעו אותו לנקוט, גם במערכת ההוראה, שילוב של שתי הדיסציפלינות יחד, תרבות ישראל שורשית עם תרבות כללית חובקת עולמות. הוא פעל בהתמדה לעניין בכך הן את החניכים, והן את עמיתיו המחנכים. הוא עצמו גדל בבית דתי, אביו היה תלמיד חכם מופלג, מקפיד במצווה קלה כבחמורה, אך הקפדה זו שהושלטה בבית לא השאירה בו את אותה רתיעה, או אף עוינות שמצא אצל החברים יוצאי קהילות מזרח אירופה. חדשים לבקרים אביו שינן לו את פירושו הוא למאמר בתפילת השחרית, "לעולם יהא אדם ירא שמיים", כך: "לעולם יהא אדם", קודם לכל תהיה אדם, ואחר כך היה ירא שמים. לא בכדי כיהן בעירו ד"ר עזריאל הילדסהיימר, רב אורתודוכסי, ממייסדי שיטת "תורה עם דרך ארץ" – שיטה של דבקות בסערות המהפכות החברתיות והסוציאליות.

בבקשו נתיבות עולם, רחק מאיר מדרך האורתודוכסיה, ובבחלו בחיי הגלות ובספיחיה הסתפח אל עדת הפועלים בוני הארץ ויוצרי חברה חדשה, אבל, הוא לא נסחף להתנכרות הטוטלית לערכי מורשת אבות, אדרבא, הוא ידע ולימד: "לא תצלח לעמנו תחייה לאומית ארצית ורוחנית ללא יניקה משורשי תרבותו. ומצווים אנו לרכשה ולפרשה כל יום מחדש, כמעשה חכמינו, שבנו מערכת הרמנויטית מדרשית שלימה כדי לפרש את התורה, ולהקנותה לכל דור כהבנתו." וכדברי גיתה: "את אשר ירשת מאבותיך, רכשהו למען יהא קניינך."

מאיר לא יכול היה לקבל את העובדה שבגבת העדיפו ללמד את "המניפסט הקומוניסטי" במקום יהדות.

ברל כצנלסון נשאר מאוד קרוב למאיר, והמשיך לעודדו להוציא חומר בדפוס על "החגים והזמנים" היהודיים. ברל הזמין אותו אף לבוא ולדון איתו בסיפור "הדרשה" של הזז שזה עתה התפרסם, אבל לצערו לא היה יכול מאיר לעזוב אז את תורנות החליבה ברפת, ולבוא אל ברל לאותו דיון מרתק.

בשלהי 1943 הוזמן ברל כצנלסון לסמינר מדריכי "מחנות העולים" שהתקיים בגבת. החניכים והמדריכים היו עוינים כלפיו. בתום הפגישה, בלילה, טייל איתו מאיר איילי, שעה ארוכה בדרך שבין גבת לרמת דוד. ברל לא יכול היה להסתיר את מצב רוחו הנסער, ורוחו הנכאה בעקבות הפנייה של חלק גדול מהתנועה לשמאלנות קיצונית שהתבטאה בהערצה גוברת לרוסיה הסטליניסטית. כאב לו לא פחות שחלק מצעירי ה"קיבוץ המאוחד" שהלכו אחריו, התרחקו ממנו ועברו להיות חסידי טבנקין.

זמן מה לאחר מכן הגיע פרופסור גרשם שלום עם פניה אשתו לבקר את מאיר איילי בגבת והביא עימו שי, את הספר "שערי אורה" של ר' יוסף ג'קאטילה, דפוס זאלקווי משנת "ונחמתני". גרשם שלום עדיין קיווה למשוך את מאיר לקריירה אקדמית, אבל מאיר בחר בדרך החלוצית של בניין הארץ.

במהלך 1950-1951 בעת הפילוג ב"קיבוץ המאוחד" חל בגבת שינוי מהיר לרעה ביחסי החברים משתי המפלגות. יוסף פינסקי בנו של הרשל, מייסד הקבוצה, היה בעל אישיות כריזמטית. יוסף היה חניכו של מאיר איילי. הוא הדריך את הנוער במשק, ובתנועת ה"נוער העובד", בקנאות לערכי הקיבוץ, ולסוציאליזם בגוון קומוניסטי, וסחף אותם לאמונותיו. הקסם שהילכה אז ברית-המועצות על הנוער, בשילוב המופת הבולשביסטי והלהט הקנאי של הגשמה קיבוצית ואופוזיציונית למפא"י, קסם לצעירים. יוסף פינסקי תלה את דיוקנו של סטאלין מעל מיטתו.

הצלחתו החינוכית של המדריך יוסף פינסקי האפילה על עבודתו החינוכית הממושכת של המורה, המחנך, והמנהל – מאיר איילי. רובה של כיתה י"ב בגבת הגדירה עצמה למפ"ם. דני פומרנץ-הדרי, בנו של ליוליק, ושלמה ציפרשטיין-צפריר, ציירו על הקיר בחדרם את סמל "הפדרציה של הנוער הדמוקרטי" שהיה ארגון קומוניסטי בינלאומי מוסווה, ציפורה גוז'נסקי, המטפלת המפא"יניקית שעבדה בבית הילדים, גילתה זאת. היא רצה מיד מבית הנעורים בקמפ, שם גרו הנערים, את כל הדרך הארוכה לכיתות, פרצה באמצע השיעור, וקראה למורה מאיר איילי המפא"יניק, לראות את "הסטליניזם" של הנוער. מאיר הלך מיד את כל הדרך למגורי הנערים, ראה, ובתבונתו הרבה כמחנך אמר: "זה בסך הכול קיטש."

מאיר איילי, שראה עצמו שותף מלא בדרכו החינוכית של ה"קיבוץ המאוחד", נדהם מתמונות סטאלין, וסמל "הפדרציה של הנוער הדמוקרטי" שהופיעו בחדרי חניכיו. התמכרותם של בני המשק לרעיונותיהם של משה סנה ושל מדריכם יוסף פינסקי, הביאו לניכור הולך וגדל בין המורה לתלמידיו. והוא יחד עם חיים גבתי, ואליעזר שושני, היו בין הדוחפים לפילוג. 

יוסף פינסקי התרגש מאד מעזיבת המפא"יניקים. הנה מתגשם החזון הסוציאליסטי. הוא קם וצייר על הרפת כתובת גדולה באדום, מעוטרת בדגל אדום: "יום השחרור!" – משקל דומה ל"מלחמת השחרור". מאיר איילי המורה והמחנך של יוסף, שעזב ליפעת, נפגע עמוקות: "ממי הוא חוגג את "השחרור?" תמה, "ממני?"

ביפעת, הקיבוץ החדש שהקימו המפא"יניקים, עמד מאיר איילי בראש בית הספר התיכון האזורי "העמק המערבי", שלימים הצטרפו אליו גם בני קיבוץ גבת, אנשי טבנקין, ו"הקיבוץ המאוחד". 

בנוסף להיותו מנהל, לימד איילי תלמוד, ויזם ב-1968 את מנהג תיקון ליל שבועות בו יושבים כל ליל שבועות ודנים בסוגיות תלמודיות.

השילוב בין היהדות לסוציאליזם הקיבוצי בא לידי ביטוי בנושא הדוקטורט שלו שיצא בספר: "אוצר כינויי עובדים בספרות התלמוד והמדרש", 1984, ו"פועלים ואומנים: מלאכתם ומעמדם בספרות חז"ל", 1987.

הלוגיקה של הגזען המוסלמי – הפאשה הטורקי – ארודאן

הפאשה הטורקי, רג'פ טייפ ארדואן, הכריז שהציונות, כמו האנטישמיות והפאשיזם – היא פשע נגד האנושות – בדיוק כאיסלאמופוביה. נניח לעובדה שאנטי ציונות היא כשלעצמה אנטישמיות, אבל איך מיישב ארדואן את התנגדותו לאנטישמיות עם דברי מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים שיש להשמידם, ואיך הוא מסביר את תמיכתו בחמאס, התובע זאת בסעיף 7 באמנתם?

Amor hosti intellectualis

הפילוסוף היהודי-החילוני הראשון – ברוך שפינוזה, חזה דרך חילוניותו את אפשרות תקומתו של עם ישראל בארצו: "אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט, כי ביום מן הימים, בבוא שעת כושר, כפי שענייני בני האדם הם בני שינוי שוב יקימו את ממלכתם ואלוהים יבחר בהם מחדש." (מאמר תיאולוגי-מדיני, י-ם, תשמ"ט, ע' 34).

חידוש המדינה היהודית מותנה אמנם לפי שפינוזה בחילוניות, אולם את ההישרדות המופלאה של היהודים בהיסטוריה הוא מסביר בשמירת הדת: "העובדה שהם החזיקו מעמד שנים רבות כל כך, מפוזרים וחסרי ממלכה, אינה פלא כלל וכלל מאחר שנבדלו מכל העמים באופן שהעלה עליהם את שנאת כולם. הם נבדלים לא בלבד במנהגים חיצוניים בהיפך מנהגי שאר העמים אלא גם באות ברית המילה, שעליהם הם שומרים באדיקות מופלגת." (שם ע' 42).

"ברית המילה יש לה השפעה רב כל כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים." (שם ע' 43).

שפינוזה משווה זאת לסינים שלהם יש את הצמה השומרת על ייחודם. (מעניין שלסינים אין כבר צמה אבל ייחודם נשמר בלעדיה). בשאלה איך ניתן לשמור על זהות יהודית ותרבות יהודית ללא דת, במדינת היהודים ומחוצה לה, אנו מתחבטים עד היום. במישור הפילוסופי הכללי טבע שפינוזה את המושג –  Amor dei intellectualis – אהבת אלוהים השכלית, אנחנו טובעים כאן מושג חדש "אהבת האויב השכלית".

בחוגים אינטלקטואלים רבים בחברה הישראלית-יהודית של היום שולטת "הישועיות" כאשר המושג "אהבת האוייב" מחליף את המושג "אהבת ישראל". מעולם בהיסטוריה לא היה נוצרי שאימץ את הישועיות של "אהבת האוייב". יהודים היו וישנם.

בנאום המפורסם שנשא ישו ב"הדרשה על ההר" (מתי פרק ה') הוא אמר את הדברים הבאים: "שמעתם כי נאמר "'ין תחת עין שן תחת שן' ואני אומר לכם לעולם לא תתקוממו נגד הרע אדרבא המכה אותך על לחי אחת, הגש לו גם את השנייה." (פסוק 38)

"כתוב 'ואהבת לרעך כמוך' ואני אומר לכם, אהבו את אויבכם ברכו את מקלליכם היטיבו לשונאיכם והתפללו בעד רודפיכם." (פסוק 43)

ישו מציג תורה אלטרואיסטית קיצונית, לפיה יש לאהוב את האויב ולהתפלל בעד הרודף. לעולם לא להשיב רע תמורת רע. כשמכים אותך על לחי אחת, יש להגיש את הלחי השנייה.

מעולם בהיסטוריה, לא הגיש נוצרי כלשהו את הלחי השנייה. מעולם בהיסטוריה לא אהב נוצרי כלשהו את האוייב. לעומת זאת יהודים, ובמיוחד בימינו, אוהבים את האוייב. רק יהודים הם הם ה"ישועים" האמיתיים. לויולה לא העלה על הדעת מעולם לאהוב את האוייב.

התמיכה של פרופסור גבי סולומון בגזענות הערבית-מוסלמית

פרופסור גבריאל סלומון הוא פרופסור אמריטוס בפקולטה לחינוך שבאוניברסיטת חיפה, וכיום הוא יו"ר העמותה "סיכוי" לקידום שוויון אזרחי בין יהודים לערבים, ויו"ר המועצה האקדמית העליונה של המכללה האקדמית אל קאסמי, בקה אל גרביה. סלומון הוא חתן פרס ישראל (התשס"א)  לחינוך. בין הנימוקים לפרס: תרומתו ל"חינוך לשלום".

לפני הבחירות האחרונות פרסם סולומון בשיתוף עם אחרים, קול קורא למניעת גזענות, אפליה, פשעי שנאה, התרת דם ואלימות פוליטית, במטרה להחתים עליו את כל המועמדים בבחירות. על יוזמה זו בירכתי אותו וקראתי לו להפיץ את הקריאה הזו גם לציבור הערבי-מוסלמי. למותר לציין, כתבתי, "הגזענות הינה אוניברסאלית וכל פעולה המוגבלת לצד אחד אין לה משמעות מוסרית, ובכך אינה תורמת למלחמה האוניברסאלית בגזענות."

בתשובתו כתב לי פרופסור גבי סולומון את הדברים הבאים:

לנעמן – שלום רב, ברשותך – אני חולק עליך. לא דין הגזענות הערבית כדין הגזענות של היהודים. כל גזענות היא רעה אך לא דין האחת כדין השנייה וכך גם לגבי דרכי ההתמודדות איתה. למשל (ורק למשל): הגזענות היהודית כנגד הערבים כמו-גם כנגד האתיופים (והחרדים, והנשים) נובעת בחלקה מפחדו של ה"עליון", הכובש, העשיר, החזק והמושרש מפני החלש ממנו פן יחדל להיות חלש ונחות ח"ו... הגזענות הערבית כנגד היהודים נובעת ממקורות אחרים לגמרי: זוהי גזענותו/שנאתו של הנכבש, המודר, המופלה שבאותו זמן עצמו מבקש גם להתקבל ע"י השליט ולקבל לגיטימציה ממנו (שאינו מקבל). ומבחינה טקטית, אם נתמקד בגזענות היהודית ונוכל לצמצם קצת את הלגיטימציה שהציבור הרחב נותן לה – ומצא לנו בשלב הראשון.

גבי סלומון

על כך עניתי את הדברים הבאים:

פרופסור גבי סלומון שלום רב.                                                                      12.2.13

ברשותך אחלוק על דבריך. אני סבור שלא רק שהם אינם נכונים, אלא הם מסוכנים ביותר מפני שהם מהווים עידוד לגזענות. ואסביר את דבריי.

על הגזענות האנושית:

גזענות היא תכונה טבעית לאדם וניתן למצוא אותה בכל מקום ובכל קבוצה אנושית. היהודים נגד הערבים. הערבים-המוסלמים נגד היהודים (והנוצרים). היהודים האשכנזים נגד היהודים הערבים. היהודים הערבים נגד האשכנזים (ראה את מאמרה של העולה ממרוקו אוה אילוז בו היא מאשימה את כל האשכנזים בחטא קדמון). הרוסים נגד המרוקאים. המרוקאים נגד הרוסים (פנו לרוסיה בשעתו שימנעו עליית יהודים לארץ) מרוקאים נגד האתיופים (מסרבים להשכיר להם דירות). האתיופים נגד האתיופים השחורים יותר, אנשי "הבריה", שהביאו אותם כעבדים. גזענות נגד חרדים, ושל חרדים, גזענות נגד נשים, ונגד גברים, וכך הלאה והלאה.

ההבדל המהותי בין כל סוגי הגזענות לבין הגזענות הערבית מוסלמית הוא בכך שהגזענות היהודית, או האתיופית, או החרדית, או כנגד הנשים, וכו' – אין דינה כגזענות הערבית-מוסלמית מפני שרק הגזענות הערבית-מוסלמית היא גזענות רצחנית התובעת השמדה טוטלית של היהודים במסמך של מפלגה מדינית שהגיעה לשלטון ברוב קולות בבחירות דמוקרטיות. שום גזענות אחרת היום (בניגוד לעבר הנאצי) אינה תובעת את רצח מושא הגזענות.

ראה למשל את תביעת מוחמד חוסיין, המופתי של הפת"ח, התובע את השמדת היהודים "הקופים והחזירים" ע"פ מוחמד (ואמנת החמאס). ודוק, אין מדובר בחמאס אלא בפת"ח.

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

הטעות ההיסטורית שאתה עושה, טעות המביאה להצדקת הגזענות היא חמורה. אתה כותב: "הגזענות הערבית כנגד היהודים נובעת ממקורות אחרים לגמרי: זוהי גזענותו/שנאתו של הנכבש, המודר, המופלה." – ולא היא. לא נכון! האם קביעתו של מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים (סורה 5 פסוק 60), שיש לענות אותם (סורה 7 פסוק 163), להשפילם (סורה 9 פסוק 29), ולרצוח אותם כתנאי לבוא הגאולה. (חדית' בסעיף 7 באמנת החמאס) – נקבעה בגלל הכובש היהודי? האם מוחמד, שמכריז "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים," ומחסל את היישוב היהודי בערב, והופך אותו ל"יודן ריין" (עד ימינו ע"פ החוק) – עושה זאת כמאבק נגד הכיבוש היהודי? האם הגזענות הערבית-מוסלמית, (למשל חוקי עומר וכו'), שהתפתחה במשך שנות הכיבוש הערבי-מוסלמי כוונה ליהודים הכובשים?

אין הצדקה לגזענות:

הטעות ההיסטורית שאתה עושה חמורה ביותר משום שהיא מהווה הצדקה לגזענות הערבית-מוסלמית. דבריך, התולים את הגזענות הערבית-מוסלמית ב"כיבוש" מצדיקים ומעודדים את הגזענות המוסלמית. אין שום דבר בעולם המצדיק גזענות! גם לא מאבק נגד כיבוש. (גם לא המאבק של המצרים האגיפטים, או הבֶּרבֶּרים בצפון אפריקה או הכורדים להשתחרר מהכיבוש הערבי).

הייחודיות של הגזענים הערבים-מוסלמים:

בעוד שבכל בכל קבוצה אנושית יש גם כאלו הנלחמים נגד הגזענות. יש יהודים שאינם גזענים, (למשל אתה) יש אשכנזים שאינם גזענים. יש מרוקאים שאינם גזענים. יש אתיופים שאינם גזענים. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי, ולו אחד, הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות.

המאבק המתגמל נגד הגזענות היהודית:

יש להודות בעובדה, המאבק נגד הגזענות היהודית הוא קל, ומאד מתגמל. קל להתבטא נגד היהודים. זה נותן כבוד בארץ ובעולם. מקבלים משרות מתגמלות, כיבודים, ומוזמנים לסיורים מפנקים בעולם. המאבק נגד הגזענות המוסלמית הוא קשה, מסוכן ואינו מתגמל. אז נכון אתה אולי עלול לסכן את משרתך כיו"ר המועצה האקדמית העליונה של המכללה האקדמית אל קאסמי, בקה אל גרביה, אבל כאן נבחן האדם אם הוא באמת ובתמים נגד הגזענות, או שמא הוא רק משתמש בנושא כקרדום לחפור בו. כל העוסק רק בגזענות היהודית אינו לוחם בגזענות - הוא גזען בעצמו!

מקווה שתסיק את המסקנות הנכונות ותצטרף גם למאבק נגד הגזענות הערבית-מוסלמית.

נעמן כהן

 על מכתבי זה לא קיבלתי תשובה. איך אמר מרקס: ההוויה (והאינטרס) קובעת את ההכרה (והמוסר)". וד"ל.

התרומה של אנטוניו מולינה

הסופר הספרדי אנטוניו מולינה חתן פרס ירושלים עמד בפני ביקורת קשה מצד אויבי ישראל על עצם הגעתו לירושלים. כדי להשקיט את הביקורת, ולשאת חן בעיני אותם חוגים, הוא החליט לתרום את סכום הפרס – 10 אלפים דולר, לעמותת יד ביד העוסקת בחינוך יהודי-ערבי. העמותה מפעילה בתי ספר דו לשוניים בירושלים ואדי ערה וגוש משגב.

מן הסתם מולינה לא היה מודע לעובדה הבאה: עלא ח'טיב, מנהל בית הספר בירושלים, ואינאס דיב מנהלת אגף החינוך של עמותת יד ביד, אוחזים בדעות גזעניות באשר הם מסרבים לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים גזענות, אלא רואים בדבריו מופת מוסרי, וכך מלמדים את תלמידיהם. תמהני אם זו היתה כוונתו של מולינה.

אנחנו עדיין מחפשים ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם מצאנו. אם אתם מכירים כזה, אנא ידעו אותנו.

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

34. אלי אוֹכֵלִי

אלי אומר שהוא אף-פעם לא רעב. בכלל –­ אין לו תיאבון.

הסיבות לכך ברורות בהחלט: אלי אינו חדל לאכול. הוא משביע מיד את הרעב הקל ביותר. מה פלא שהוא סובל מחוסר תיאבון? הלוא אין לו כבר מקום בבטן לעוד תיאבון!

בא הביתה בצהריים. מתיישב מול הטלוויזיה ורואה קצת קטקטים או איזה סרט אינפאנטילי אחר שמתאים לגיל שלו כמו כפפה לאוזן, קטשופ לגלידה ואַפֵּל ל-פִּי-סִי, ולא ניגש לסעודה עצמה לפני שמישהו יערוך את השולחן במיטבח, יוציא את הסירים מהמקרר ויחמם את התבשילים.

מה, הוא לא רעב כשהוא מחכה שמישהו אחר יכין את הארוחה? תתפלאו – לא. מפני שבדרך מבית-הספר הביתה קנה פחית-שתייה (שלא ננקוב בשמה כדי שלא יחשידו אותנו בפרסומת סמוייה) ו"המבורגרצ'יק גמדי", בלשונו, שאפילו הביא איתו את החשבונית:

"קחו, קחו, אתם הרי עצמאיים ואוספים קבלות למס-הכנסה, אז מצידי לא איכפת לי שתרוויחו עליי קצת!"

כאשר ארוחת-הצהריים מוכנה אלי ניאות להצטרף לשולחן. שופך שקית שקדי-מרק (שלא ננקוב בשמה כדי כנ"ל) למרק עד שיש בקערית יותר שקדים ממרק, ואוכל את המרק כשהוא חוצב ממנו נתחים-נתחים של דייסה מוקשה. מואיל לקום ולחמם במיסננת, תחת הברז, בזרם המים הרותחים, איזה חצי חבילה ספאגטי (שלא ננקוב בשמה כנ"ל). מועך שלושה כדורי בשר ברוטב עגבניות ויוצק על האטריות ומוסיף חמש כפות גבינה מגורדת (שלא ננקוב וכנ"ל). ומערבב ואוכל כאשר המזלג משמש ציר מסתובב שמושך את האטריות, בתוך כף. וכשגומר – מנגב בשתי פרוסות לחם טרי את הרוטב שנשאר בצלחת.

לאחר מחשבה נוספת, וטענות שנמאס לו לאכול כל יום אותו דבר, הוא מוציא מהמקפיא שניצל צמחוני (שלא וכנ"ל) ומחמם בתנור, ועד שיהיה מוכן, טועם חצי קופסה מלפפונים חמוצים (כנ"ל), וגומר מה שנשאר מסלט החצילים בטחינה וסלט החצילים במיונז והחצילים (המטוגנים) ברוטב עגבניות. וגם איזו קערה של חסה ברוטב לימון, חרדל, מלח, סוכר ושום.

לפנות-ערב נעשים רעבים מול הטלוויזיה ומה יותר נעים מאשר לחסל את העוגיות, הפיצוחים, והפירות שמונחים סביב, בהישג-יד, איזה בננה או תפוח-עץ, וככה מגיעים לא רעבים לארוחת-הערב. שאפשר לחמם לקראתה פיצה ובורקאס קפואים (כנ"ל) ליצוק חצי קוטג' (כנ"ל) עם שמן זית על הסלט, ולחסל את מלאי הטונה, השמאלץ-הרינג, הזיתים והנקניקים למיניהם, ולא יזיק גם לחמם איזו נקניקיה קפואה (כנ"ל) כדי שהמחצית השנייה של קופסת המלפפונים החמוצים מהצהריים לא תיכנס על ריק לבטן בערב. ואם לא נקניקיה אז אפשר לחמם שניצל-דג קפוא, ועד שיהיה מוכן לערבב לו רוטב חרדל, קטשופ ומיונז, ולזה אפשר להוסיף קצת לימון וסוכר.

טוב, לפני שהולכים לישון אפשר לבקש שיקלו ערמונים בתנור, או פיצוחים טריים, או איזו גלידה, בקיץ, ושלא ישכחו להכין שני כריכים למחר, אחד עם גבינה צהובה ואחד עם פלחי ביצה קשה, ושלושה גזרים מגורדים, בשביל הדיאטה ונגד עייפות העיניים מהטלוויזיה, והכי חשוב שלא ישכחו להשאיר קצת כסף להמבורגרצ'יק של מחר לפני-הצהריים.

טוב, כל זה אוכל של עניים באמצע השבוע. אבל ביום שישי באה סבתא ומביאה כבד קצוץ וחזרת וגְפִילְטֶע פִיש, דגים ממולאים, עם ציר, שסוחבים באכילה פרוסות חלה טרייה למכביר. בלילה מתבשל על אש קטנה בתנור החמין שהכינה סבתא. בשבת בבוקר מתחילים לאכול את הביצים החומות. בארוחת עשר את הַבֶּבָּאלָאךְ וְהַקַּארְטוֹשְׁקֶעס, שכך סבתא קוראת לשעועית  ולתפוחי-האדמה. בצהריים שוב אוכלים מכל אלה ומוסיפים עליהם את הַקִּישְׁקֶע הממולא ואת הַקּוּגֶל הנימוח בפה, ואת נתחי הבשר שהשחים וממש מתפורר בלעיסה, ושוטפים במרק-עוף צח ששותים מספל בין בליעה לבליעה. ובערב טועמים עוד איזו שארית, לפני שמוציאים את הסיר החם של הטשולנט מהתנור לשטיפה.

שלא לדבר על המסעדה הסינית, על מסעדת הדגים, על המסעדה של האוכל החַאלֶבִּי שפתוחה רק בצהריים, ועל הפשוטות שיש בהן רק המבורגרצ'יקים גמדיים עם צ'יפסים ושתייה, לשבור את הרעב כאשר חוצים יותר משני רחובות רצוף או הולכים לקחת שיעורים מחבר.

ולפעמים השכנה-ממול מביאה מְלַאוַוח מצויין עם רסק חריף של עגבניות טריות, או קוסקוס צח עם מרק ירקות ובשר שיוצקים עליו, ואלה נמסים בפה. ותגידו, סתם באגט טרי כבר אי-אפשר לכרסם בדרך מהמיטבח לטלוויזיה? זה טוב לדיאטה מפני שאוכלים אותו בלי כלום, אפילו בלי חמאה או מרגרינה.

*

"אולי תשאיר משהו לאבא, כשיחזור מהעבודה?"

"אולי לא תגמור את גבינת הזיתים הכחושה שאימא קנתה לדיאטה שלה?"

"אולי תשאיר גם לצ'ופצ'יק [זה האח הקטן] קצת מימרח כבד?"

שום דבר לא עוזר. ראיתם (בטלוויזיה) טרמיטים מחסלים גדר של עץ? ככה אלי אוכלי מנקה את השולחן. ובאמת, האין זה קל יותר ונעים כך מאשר להכניס כל דבר חזרה למקרר?

*

"דוקטור קוֹזִי," מושכת את אלי, אימו, "תבדוק בבקשה את הילד. יש לו כבר קמטים על הבטן ועוד מעט הלחיים תהיינה יותר רחבות מהאוזניים. אני פשוט לא מבינה! אפילו שהוא שמנמן, זה לא מסביר את כמויות האוכל שהוא בולע. ועוד אומר שאין לו תיאבון. אולי הוא חולה? אולי אין לו תחתית – כמו הסוס של מינכהאוזן שהמשיך לשתות למרות שהיה כבר רק החצי הקדמי?"

"על גיל ההתבגרות שמעת, גברת?"

"נו באמת. אולי גם עוג מלך הבשן ממשיך להתבגר? אני רוצה שתבדוק את הילד ותיתן לו מירשם."

"בסדר. בוא אלִי. בוא ואמשש אותך. מצויין. לשון – יש. הכבד – בסדר. ביצים – גם כן לא רע. יופי. שרירים – ככה ככה. לשחות! הנה המרשם."

"סלח לי, דוקטור קוזי, מה רשום כאן?"

"סוּפְלֵה! זה התחביב שלי. אשתי משתגעת כשאני מכין אותו!"

"תחביב? לך תאסוף ג'וקים, דוקטור! בוא איתי, אלי, הרופא לא רציני. אני מתפלאה על קופת-חולים שמעסיקה אותו. אני עוד אמצא לך רופא אחר!"

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מוטי ב-ח: על הטענות  ש"חדשות בן עזר" הוא "ימני", והחלטתך לא לסור מהעקרונות לפיהם התוכן חשוב ולא זהותו של הכותב, אתה צודק ומבורך [גיליון 820]. עיתונך אינו 'ימני' ולא ''שמאל', הוא סתם מרתק – ולאנשים שבאמת חושבים, ולא לאנשים החושבים שהם חושבים...

לא פעם אני נתקל בתופעה הבזויה של חברי "האינטלקטואליים" ו"הליבראליים" מהשמאל, אשר אינם מוכנים לקרוא שום מילה שנכתבה על ידי מי ה"מזוהה" על ידם כאחד  שהוא "לא משלנו..." – המאמר של העצני [גיליון 820] "לוקה" בציון עובדות נכונות – שאינן מתאימות ל"אג'נדה" של אלוף בן, עורכו של "הארץ".

אהוד: אינך יכול לתאר לעצמך אלו תגובות בוטות של ביטול ובוז אנחנו מקבלים מזרים וגם ממכרים – שאינם מסוגלים אפילו לקרוא מאמר של גיא בכור או מרדכי קידר – כדי להתקרב ולוּ במקצת להבנת הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים באיזור. האנשים האלה שבויים בדיעותיהם הקדומות, כמוהם כאובמה וא"ב יהושע – סבורים שישראל אשמה בסכסוך, וזה מרגיע אותם לחשוב שאנחנו אשמים!

אתה עוד תראה כמה דם ישראלי יישפך בפעולות טרור פלסטיני – לקראת בואו של אובמה, וזאת, כתקוות אבו מאזן, לשכנע את הנשיא האמריקאי ללחוץ על נתניהו – כדי שניסוג לגבולות יוני 67' ונקרב את החמאס לקו הירוק [כביש 6] וכדי שתל אביב ושדרות תהיינה באותו מצב ביטחוני דפוק ומסוכן ששום מדינה אחראית בעולם לא היתה מסכימה לו!

אוי כמה אידיוטים מוסריים יש לנו במחננו – והם מצויים גם בין אלה המסרבים לקרוא את "חדשות בן עזר" משום שהוא "ימני" לדעתם!

* ראינו בזפזוף בטלוויזיה, עד כמה שכוחנו עמד לנו – חלק ניכר מהסרט "סדום" שבו מככבים גיבורי התוכנית "ארץ נהדרת", ומה נאמר, דבר מטומטם ומשוחק גרוע כל כך מזמן לא ראינו. מטומטם? דבילי!

* עפרה אידלמן, "הארץ": בני משפחתו של השופט החשוד במעשי אלימות כלפי ילדיו מסרו אתמול (שבת) לתקשורת התייחסות ראשונה לפרסומים אודותיו. "אנו עומדים חסרי אונים והמומים מול שטף הדיווחים השקריים וחסרי האחריות המופיעים בכלי התקשורת השונים," כתבו, "נדהמנו לראות ולשמוע שיש מי שגוזר את דינו של השופט מבלי שיש בידיו בדל מידע על הפרשה, תוך הישענות על מידע מעוות, פוגעני ולא מדוייק, שמופיע בכלי תקשורת שונים. הצטערנו מאוד להיווכח שגם שופטים בדימוס לוקחים חלק בחריצת דינו של השופט על בסיס אותו מידע." בני המשפחה מסרו כי ילדי השופט תומכים בו ורוצים את טובתו. [3.3.13].

* לנמענים חובבי ספריהם של אסתר ראב ואהוד בן עזר, להווי ידוע לכם כי רובם אזלו כליל, מחיריהם בחנויות לספרים ישנים מגיע למאות שקלים לעותק – ואין סיכוי שהם יודפסו מחדש במאה ה-21. למעט ספרו הנידח האחרון של בן עזר "ספר הגעגועים", שאותו אפשר עדיין לרכוש בהוצאת זמורה ביתן או להזמין בחנויות.

* ראינו מלצרית צעירה ורזה מאוד, בלי ציצים אבל שופעת מיניות כמוסה, שממש מטריפה עליך את הדעת, אבל חשבנו, איך יש בה מקום...

* מצאנו על מעקה חיצוני של בניין ברחובנו את הספר של של גבריאל גרסיה מארקס "ידיעה על חטיפה". לקחנו אותו עימנו לנופש באחוזת הבריאות הקסומה "יערות הכרמל", לרגל יום הולדתה של המסתורית הצעירה.  הספר תורגם מספרדית בידי אילנה המרמן, וצורף לו גם מבוא שלה. והנה, חרף כל המידע והכוונות הטובות, והתרגום הקולח, הספר משעמם, גדוש עשרות שמות שאינם אומרים לקורא דבר, ואחרי כמה עשרות עמודים הפסקנו לקרוא בו ואנחנו מחפשים עתה לאן לזרוק אותו הלאה.

אגב, חוץ מהאוכל הכשר והטעים-במיוחד והנוף המרהיב, יש לפחות עוד שתי תכונות שמייחדות לטובה את "יערות הכרמל". האחת, שבכל המרחב הציבורי אסור לחלוטין השימוש בטלפונים ניידים, וכמובן שגם העישון אסור.

והשנייה, שהם מקבלים להארחה רק נערות מגיל שש-עשרה ומעלה, שאז מתחילה הבשלתן האירוטית. ואילו כל שאר הנוער והטף, מגיל שש-עשרה ומטה, אינם רשאים להיכנס לשטחי אחוזת הבריאות. וכך שורר בה שקט קסום ורב שלווה, ותאווה לעיניים של גברים קשישים.

דבר נוסף, לאחוזה שתי בריכות. החיצונית, בגן, פתוחה רק בקיץ, ואילו הפנימית, המרווחת אף היא, והמחוממת, פתוחה כל ימות השנה, ולצידה ג'קוזי מצויין שבו יושבים יחד דתיים וחילוניים מגיל שש-עשרה ומעלה מכל המינים, גם בביקיני. אין הפרדה בין נקבות לזכרים.

מניסיוננו בבריכות של בתי-המלון בארץ בחורף, בייחוד באיזור ים המלח, בכולם מבטיחים בריכות שחייה מחוממות גם בחוץ [לא רק השטינקרַיי של מי ים המלח החמים בספא – שמשרים הרגשה של טבילה בסולר] – אבל הם משקרים, אף מלון לא עומד בהבטחה. בדרך כלל חום המים בבריכות בחוץ הוא למטה מ-24 מעלות, ואינך יכול לשחות בהם להנאתך או לבריאותך. לכן, הגם שאחוזת "יערות הכרמל" יקרה יותר, היא שווה לנו כל גרוש לעומת המלונות בים המלח.

כמעט מחצית הקהל, מבוגרים וצעירים, חובשי כיפות, זאת רואים בעיקר בארוחות. והאווירה ממש נעימה לכל המתארחים, שבשעות היום מסתובבים בחלוקים לבנים, ויש שגם לוקחים עיסויים מכל המינים. אנחנו רק בתאילנד התנסינו בעיסויים כדי לספוג מרוח המקום, אבל ב"יערות הכרמל" די לנו בבריכה ובג'קוזי. ולמי שרוצה יש באופן חופשי גם חמאם וסאונה.

מאז השריפה הגדולה, שממנה ניצלה האחוזה, ביראו סביבה את כל העצים בטווח היכול להעביר שריפת-יער פנימה, והתקינו סביבה גדר עם צינורות עבים מוליכי מים – שבלחיצת כפתור או פתיחת שִׁיבֶּר – יכולים להתיז כלפי חוץ כמויות גדולות של מים כדי למנוע מכל אש לחדור פנימה.

* אחד הסימנים המעודדים לניצחונה של היהדות הפלוראליסטית בדורנו אינה האקטואליות של התלמוד אלא העובדה שבשבתות בצהריים אפשר לקנות ברוב החנויות והקיוסקים הפתוחים בתל-אביב – תבניות של מלאווח חם עם ביצה קשה חומה, ובצד קופסית רסק עגבניות טרי וקופסית זעירה של סחוג תימני. זה אחד מהישגיה הרב-תרבותיים הטעימים ביותר של היהדות בימינו.

* מרבית המידע באתר האינטרנטי של "הארץ" ניתן מעתה רק תמורת תשלום. בינתיים, מהניסיון שלנו, מאמרי האתר חסומים בחלקם גם למנויים הקבועים של העיתון, שמשום-מה פרטיהם לא הועברו אליו כדי שיוכלו להמשיך להשתמש בו באופן חופשי, כמובטח.

וחשש נוסף הוא שמרבית הגולשים פשוט יוותרו על האתר ולא ישלמו, וכך יקטן נפחו ובהתאם גם ערכו לגבי המפרסמים.

* האם שייקספיר היה בקיא בשייקספיר? או שלא היה לו זמן לכך?

* שמענו מפי יודעי דבר, חלקם מכרים שלנו, כי המדינה שלנו שקועה עמוק בחרא.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2474 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,056 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,444 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל