גיליון מס' 822

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באדר תשע"ג, 7 במרס 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: במלאת 50 שנה לצאת "המחצבה" לאור, אהוד בן עזר: ה"אפילוג" מתוך מהדורתו השנייה של הרומאן (המהדורה הראשונה יצאה לאור ב"עם עובד", "ספרייה לעם", בחודש אפריל 1963, ומאז בכמה וכמה הדפסות – והמהדורה השנייה יצאה ב"אסטרולוג" 2001). // אהוד בן עזר: "אסון". הפרק הגנוז של "המחצבה", שמופיע רק במהדורת "אסטרולוג", 2001.// יוסי גמזו: הַמַּכָּה הַשְּמִינִית. //  שמעון גרובר: סוף העולם. // אלי מייזליש: ובכל זאת ה'אגדתא' היא שטות [מבוא ללימוד התלמוד]. // אלישע פורת: תשובות ליואל רפל ולנסיה שפרן. // אלכס סוּפְּרוּן: אובמה: "אני ירושלמי!"? // אורי הייטנר: 1. האור בליבו של הרב מנחם פרומן. 2. יומן בחירות 2013 (מ'). // איליה בר-זאב: זאוס (תחקיר מקדים – לפני ממשלה), מתוך "חגיגה יוונית" 2013. // עמוס גלבוע: ראשי השב"כ כסוכנים משוּטים. [ותגובות]. // אפרים לפיד: לזיכרו של יוסף דוריאל. // רות ירדני כץ: קצת על זה וקצת על ההוא. //  אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 35. טלי כַּהַנַלֶ'ה. // ממקורות הש"י.

* * *

במלאת 50 שנה לצאת "המחצבה" לאור

אהוד בן עזר

האפילוג מתוך מהדורתו השנייה של הרומאן "המחצבה"

(מהדורה ראשונה "עם עובד", "ספרייה לעם", אפריל 1963, מהדורה שנייה "אסטרולוג" 2001)

שתיהן אזלו

בסתיו 1961, בראשית שנת תשכ"ב, ואני בחור כבן עשרים וחמש, סטודנט בתחילת השנה השלישית בחוגים לפילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים, פוטרתי מעבודתי כמנהל בית-ספר ערב להשכלת-מבוגרים מטעם המחלקה להנחלת הלשון במעוז-ציון, ליד הקסטל, כיום חלק ממבשרת-ציון. הפיטורים היו גם מעבודתי כמורה לתלמידי הכיתה העליונה, שכללה כעשרה תלמידים מבני העדה הכורדית. גילם נע בין עשרים וארבע עד ארבעים וחמש שנה, רובם ראשי-משפחות והם מיקירי העדה במקום וקשורים בינם לבין עצמם בקשרי אחווה ורעוּת אשר, אודה על האמת, קסמו לי לא מעט והיו לי לקח חשוב אולי יותר מן הלקח המועט שהצלחתי אני להורות אותם בשיעורים.

נותרתי כמעט ללא אמצעי קיום לאחר שהסכום שחסכתי לשם לימודיי באוניברסיטה מעבודתי, שנתיים לפני-כן, כמדריך-שכיר בסניף "הנוער העובד" בדימונה, אזל. אותה תקופה כבר ראיתי את עצמי כסופר, אף כי כל מה שהיה בידי הם שיר אחד "האביב הגדול" שנדפס במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" בשנת 1955, בהיותי בן תשע-עשרה, ומכתב מאת הסופר ש"י עגנון, שהסכים לקבל אותי לשיחה לאחר שסיימתי לקרוא את כל כתביו, שיחה שבה לא סיפרתי לו על רצוני להיות סופר אף כי היתה לי הרגשה שהוא חש בכך, וכן טיוטות רבות של שירים וסיפורים במגירותיי.

סיפורים קצרים פירסמתי אז בעיתון המנוקד "למתחיל" שבעריכת רחל ענבר, חלקם היה מעין רישומים שינקו בעקיפין מהווי תלמידיי המבוגרים, יוצאי כורדיסטאן הגרים במעוז-ציון, רובם עבד במחצבת הקסטל הסמוכה של חברת "אבן וסיד", מרחק הליכה מבתיהם.

עם פיטוריי מבית-הספר, בגלל תֶקן לא מספיק של תלמידים בכיתתי, הלכו תלמידיי במשלחת להפגין במחלקה להנחלת הלשון במשרד החינוך והתרבות בירושלים כדי שיחזירו אותי אליהם. בשומעו אותם חמק [ד"ר שלמה קודש,] מנהל המחלקה באותו זמן, מן הדלת האחורית של משרדו ונמלט לרחוב למען לא יצטרך לעמוד בפניהם ולהשיב על שאלותיהם.

הייתי מלא זעם אבל ביקשתי מתלמידיי שלא ימשיכו להפגין. נסגרתי בחדרי בבית ערבי ישן ברחוב עקיבא 4 (לימים נעשה חדרי-לשעבר חלק מאולם מרכזי של גלריה לתמונות ושל בית-קפה), ולאחר שרבתי גם עם הוריי, שלא יכלו לעזור לי כספית במצב המחורבּן שאליו נקלעתי לאחר פיטוריי – חדלתי גם לנסוע לבקר בסופי-שבוע בביתנו בפתח-תקווה. בשבתות הייתי סועד על שולחנה של בעלת-הבית בַּנֵיכר (בַּנִי) סיל, בתו של יצחק אפשטיין הידוע, בעל ה"שאלה נעלמה", ואלמנתו של המוסיקאי האנגלי הירושלמי סידני סיל, שעמד בראש מחלקת המוסיקה של "קול ירושלים" בתקופת המנדט הבריטי.

ומדוע הסתגרתי? – כי התחלתי לכתוב סיפור בשם "מנהל עבודה חדש". סיפור שאולי היה לו קשר לזעם שלי על פיטוריי מהעבודה, אך לא לאירוע ממשי כלשהו במעוז-ציון. עם זאת, שעה שכתבתי שמעתי את תלמידיי-משם מְדַבּרים, וגם את אנשי דימונה, יוצאי מרוקו, שאותם היכרתי כשנה-שנתיים לפני-כן, והזדהיתי עימם, אך הקפדתי, ובמכוון, שלא יהיה אפשר לזהות דווקא יוצאי עדה מזרחית אחת, מסויימת, בסיפור, אלא יתאים כמעט לכולן.

מה הביא אותי לכתיבה הזו? – לימודיי באוניברסיטה כללו שני חוגים: פילוסופיה כללית, פילוסופיה עברית וקבלה, ולשניהם היתה עליי השפעה חיובית על דרך השלילה. כלומר – לא שלימדו אותי איך לעשות סיפור, אלא לימדו ממה לא לעשות סיפור.

בשנים ההן הייתי תחילה מושפע מאוד-מאוד מן האופנה הקפקאית העגנונית הסימבּוֹלית שצירפה את סגנונו של "ספר המעשים" וסגנונו של בעל "המשפט" ו"הרופא הכפרי". לתומי או שלא לתומי חשבתי אז שהדרך הטובה ביותר לסופר מתחיל היא לחזור על ה"רומאן" שהתפתח בין עגנון לבין פרשנוֹ, פרופ' ברוך קורצווייל. על הסופר לחבר סיפורים סמליים שצפונות בהן חידות, ועל המבקר לפענח ולמצוא מה רצה הסופר לומר. על חלקו של הקורא לא חשבתי כלל באותה תקופה, היה לי ברור שהכרה ספרותית פירושה מתן גושפנקה של מבקר לסופר. ואם לא יהיה למבקר מה למצוא בסיפור – כיצד אהיה אני לסופר?

הושפעתי גם מהלך-הרוח של תודעה יהודית ושיבה אל המקורות, ומהקביעה של קורצווייל כי לא תיתכן ספרות עברית בעלת ערך מבלי יניקה מן העבר היהודי. אמנם, זו לא היתה הסיבה היחידה שהניעה אותי לבחור בלימודי הקבלה. בשעתו קראתי בעיתון "הארץ" את התקפותיו של קורצווייל על שני כרכי ספרו של פרופ' גרשם שלום "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו". המאמרים ריתקו אותי כל-כך שמיהרתי לקרוא את שני הכרכים, וביום שבו סיימתי את קריאתי, החלטתי שאעלה לירושלים ואהיה תלמידו של גרשם שלום.

בניגוד לרושם האוטוביוגראפי המתקבל מהרומאנים המאוחרים שלי, מעודי לא הייתי סטודנט לספרות עברית באוניברסיטה כי לא היה בכוונתי להיעשות מורה לספרות, גם לא חוקר או היסטוריון של תולדות הספרות. גם פחדתי פן המגע עם החומר הנלמד ירחיק אותי מן העברית המדוברת, וסופי שאכתוב בסגנון שאותו אינני אוהב לקרוא אצל אחרים. גם לא מצאתי בתוכנית לימודי החוג שום שיעור העוסק בהדרכה לכתיבת רומאן וב"כתיבה יוצרת". שמעתי על קיומם של קורסים מעין אלה בארה"ב. אותה תקופה תליתי בהם תקוות רבות. כיום הם ניראים לי מועילים בעיקר לפרנסתם של הסופרים המנחים אותם.

שנתיים יפות בחיי, שבהן למדתי ספרות עברית וכללית בבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב אצל יעקב בהט וטוני הָלֶה, הספיקו לי לכל החיים. כך חש גם חברי אנוש בר-שלום, שהיה הכוכב של כיתתנו הספרותית, ובבואו לאוניברסיטה הירושלמית עזב את הספרות והלך ללמוד משפטים.

וכך באתי לאוניברסיטה בשנת 1959 כשאני מלא תקוות. מה שקרה היה ההפך הגמור מתקוותיי, אך למענו בלבד היו כדאיות שנות הלימודים. התנפלתי ברעבתנות על סיפורי "ספר הזֹהר", "שׁערֵי אורה" ושאר ספרי קבלה, נכחתי בכל הרצאותיו של מורי הנערץ פרופ' גרשם שלום, והיתה לי הרגשה שאני עולה על עקבותיו הנסתרים של עגנון. לשמחתי כל הסיפורים שכתבתי באותה תקופה גנוזים עימי ולא ראו אור בדפוס. אפשר לומר ש"נירפאתי" מהכתיבה הסימבולית כאותו ילד שנירפא מתאוותו לדובדבנים רק לאחר שמילא בהם את ביטנו עד שנמאסו עליו.

היינו, תלמידי הסמינריון של פרופ' גרשם שלום, קבוצה מיוחדת במינה שכללה בין השאר את ש. שפרה, מיכל גרי, מתי מגד, יוסף דן, יוסף בן-שלמה, שלמה צוקר, אברהם נוריאל, משה-חיים ויילר, הנזיר יוחנן ואן-הובן, דבורה דימאנט, אריה טוויג, ד"ר פּוֹזֵן, חנה קודש, יוסף בר-יוסף ואיתמר גרינוולד. אני זוכר את דברי אחד המורים בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה, אפריים גוטליב, שאמר לנו כי בסופו של דבר אין שום סוד בתורת הסוד. כל סוד עתיד למצוא את פירושו, אמנם, לעיתים, רק אחרי מלאכת פירוש ופיענוח ארוכה ומייגעת. בעיקרון הדבר דומה לפתרון תשבצים או לפשר הסמלים בחלום לפי הפסיכואנליזה. "הסודות האמיתיים," אמר גוטליב, "מצויים בפילוסופיה, כי שם אנחנו מגיעים אל גבול ההכרה והידיעה של האדם, וכל אשר מעבר להם הוא הנעלם הגדול."

הרגשתי, כי אם אלך עד לסוף בדרך של כתיבה סימבולית, סופי שאכתוב סיפורים על-פי תורת הספִירוֹת ויתר הבחינות הקבליות. תרגיל שיכול אולי להיות מעניין למבקר ספרותי חדש, בתנאי שאף הוא למד קבלה, ואולם דברים אלה כבר נעשו טוב יותר בספר הזהר עצמו ובחלק מסיפוריו של עגנון, ואם אני אחזור עליהם תיראה הפרוזה שלי מלאכותית ומזוייפת. נהניתי מאוד מהמשך לימודיי בקבלה ובתולדות התנועה המשיחית. הם השפיעו מאוד על הבנתי את ההיסטוריה היהודית ועל סדרת הראיונות שערכתי והבאתי בספרי "אין שאננים בציון" (1986) – אך שוב לא תליתי בלימודים האלה תקוות שישמשו לי "חומר גלם" ספרותי.

הלקח שהוצאתי מלימודי הפילוסופיה הכללית היה פוֹרה יותר. אם הספרות היא כמין "קומה שנייה" כדי להתבונן ממנה אל המציאות היומיומית, היתה לי הפילוסופיה קומה נוספת מעל לקומת הספרות, ממנה ניתן להתבונן במלאכת הכתיבה. שטף החיים המציאותיים זוכה למעמד של התבוננות בו וגיבושו רק משאתה עולה לקומת הספרות, ואילו את הנעשה בקומת הספרות אינך יכול לבחון אלא מנקודת תצפית גבוהה יותר של הפילוסופיה.

וכך אמנם קרה לי. חדלתי לכתוב סיפורים בנוסח הקודם, הסימבולי, המודרניסטי. התחלתי ללמוד את הפילוסופיה של קאנט: "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות" ו"ביקורת התבונה הטהורה". התחלתי גם לעבוד כמורה באותו בית-ספר ערב למבוגרים, מבני העדה הכורדית, במעוז-ציון, הקַסטֶל, כיום חלק ממבשרת-ציון אשר בהרי ירושלים. והתחלתי לכתוב לפרנסתי את אותם סיפורים קצרים, מעין סקיצות, של הווי מזרחי – לעיתון "למתחיל" (הצפוּנים עד היום בגיליונותיו המצהיבים) ובהם כבר הופיעו בשמותיהם חלק מגיבורי "המחצבה", ותואר רקע שהיה דומה מאוד לסביבה שהתגבשה אחר-כך ברומאן. הסיפוּרוֹנים האלה שימשו אותי כחומר קריאה ולימוד בכיתת המבוגרים.

המיפגש קאנט ומעוז-ציון הוא אשר הוליד בי נטייה חזקה לריאליזם, שקיבל בשנים מאוחרות יותר כיוון של נטוּרליזם ושל שימוש רב בחומר דוּקוֹמנטרי לצורך היריעה הבידיונית. זו היתה עבורי כמין "לידה חדשה" מבחינה ספרותית. התפוצצות פנימית אשר הולידה את הרומאן הראשון, שהיה שונה מכל מה שכתבתי בעשרות ובמאות דפים של טיוטות במשך עשר שנים תמימות לפני כן.

הרומאן שאב את כל הרקע והדמויות מהריאליה של יישוב העולים שבו עבדתי. קשה לי להסביר ממרחק השנים מה התרחש בי אז, מדוע דווקא הפילוסופיה של עמנואל קאנט הכחידה בי את שיירי הסימבוליזם והאלגוריה והולידה דחף חזק לריאליזם ואומץ לתאר בפשטות את החיים כפי שהם ניראים בעיניי, וגם צורך עז לכתוב למען הקורא ולא למען המבקר הספרותי.

הייתי אומר לעצמי בימים ההם כי "גיליתי את קאנט במעוז-ציון". משעה שניצבתי בפני "הסוד הגדול", גבולות ההכרה והידיעה האנושית, הנתחמים להפליא בפילוסופיה הקאנטיאנית, שוב לא מצאתי עניין וחפץ בחידות ובסודות הקטנים של הסימבוליזם, שהסופר טומן למבקריו החרוצים כדי להתגדל עימם יחד ולצמוח במין סימביוזה פַּרזיטית הדדית. הניקיון והחומרה של הפילוסופיה הקאנטיאנית החזירו לי את האמון בתיאוּרה של המציאות כפשוטה, ובלי להסתבך בתודעה יהודית, ביניקה מן השורשים ובחקיינות של קפקא ושל עגנון, שבה היו שטופים לא-מעט מהסופרים המבטיחים בני-דורי. הפילוסופיה נטעה בי לראשונה בחיי את האומץ לכתוב בפשטות.

היו גם שני סופרים שהשפיעו עליי, שניהם אמריקאיים, שניהם כתבו ספרים בעלי אופי אוטוביוגראפי ובהם סיפרו על מאבקיהם להיעשות סופרים ולכתוב את הרומאן הראשון שלהם. הספר האחד היה "הספן על גבי הסוס" מאת ג'ק לונדון, והשני ספרו של ארסקין קולדוול, שלא תורגם לעברית, “Call it experience". – ובאותה תקופה התפרסמו, תחילה בהמשכים בעיתון "הארץ", זיכרונות קצין המודיעין של [חיל המשלוח במצרים ובארץ-ישראל, תחת פיקודו של גנרל] אלנבי, הקולונל  הבריטי ריצַ'רד מיינרצהאגן, שאחת מאמירותיו, וכלל לא בהקשר הצבאי, היתה כי מי שלא כתב את ספרו הראשון עד גיל עשרים וחמש, כבר לא יהיה סופר לעולם. ואני הייתי בן עשרים וחמש.

וכך הדליק הצירוף של קאנט ומעוז-ציון את ה"התפוצצות" שהולידה את "המחצבה", וזאת בנוסף לסיבות אישיות, שאחת מהן, כאמור – המרירות על שפיטרו אותי מעבודתי במעוז-ציון ונותרתי כמעט בלא פרוטה להמשך לימודיי.

תחילה היתה בידי סקיצה של מחצית העמוד בשם "מנהל עבודה חדש", הסיפור שכתבתי לעיתון "למתחיל". בעקבות הסקיצה התחלתי לכתוב סיפור שהתכוונתי לעשותו באורך של כשלושים עמודים, ואלה אכן שלושת פרקיו הראשונים של הרומאן. אך הסיפור, במקום "להיסגר" ולהסתיים, החל נפתח ומשתרע. ובהרגשה מוקדמת זו, שבידי תחילתו של רומאן, המשכתי את הכתיבה והֵצבתי לי כלל – לכתוב לפחות עשרה עמודים מדי יום, לא חשוב אם הם טובים או רעים. הפחד הגדול ביותר היה פן אתקע באמצע הכתיבה ולא אסיים את הרומאן.

ההחלטה על מנת המינימום היומית עזרה לי, ובמשך שלושה שבועות וחצי של כתיבה רצופה, אף שלעיתים ה"נטו" של הכתיבה היה רק שעתיים-שלוש ביום, סיימתי את הטיוטה הראשונה של כתב-היד, עליה עבדתי עוד כחודשיים עד שהיה בידי כתב-היד מוכן להגשה להוצאת ספרים.

אורכו של הפרק הראשון בכתב-היד היה כעשרה עמודים. ככל שהמשכתי בכתיבה התברר לי כי רוב הפרטים שהוזכרו בו באו על פיתוחם המלא, כל אחד במקומו, בהמשך העלילה. חבל היה להזכירם בפרק הפותח פן יאבד הרומאן את המתח לקראת העתיד להתרחש בו. הורדתי אפוא את כל הפרטים המיותרים מהפרק הראשון, לכן אורכו בספר הוא עמוד אחד המציג בקצרה את הקונפליקט בין שני הגיבורים המרכזיים של הרומאן.

לאחר שנוכחתי שהסיפור לא רק שאינו מסתיים אלא נפתח והולך, הרגשתי שזו ההזדמנות שלי להגשים את מה שניסיתי לעשות ללא הצלחה זה שנים אחדות – להתחיל וגם לסיים סיפור ארוך, רומאן. הכנסתי את עצמי, כאמור, למישטר של כתיבה: כל יום, לפחות פרק אחד, אם לא יותר. כל יום לפחות עשרה עמודים גדולים, חדשים, בכתב-יד. כל פרק, כאילו אני רואה אותו מתרחש מול עיניי בסרט קולנוע – בהרכב אחר של דמויות, מצבים ומקומות, כדי שלא יהיה משעמם. כי כבר אז ניראה לי השעמום כאויבו הגדול של הסופר, יותר מכל המבקרים גם יחד.

בתום שלושה וחצי שבועות היה בידי כתב-יד, טיוטה ראשונה, של הרומאן. את ניסים לוי, שחשבתי בראשונה להרוג, לא הרגתי, וגם שם הספר השתנה, "המחצבה" במקום "מנהל עבודה חדש". רבים חשבו שהתכוונתי למחצבת הקסטל הסמוכה למעוז-ציון, שאחדים מתלמידיי אכן עבדו בה. בספר המוגמר טִשטשתי את העובדה שהעיר המתוארת בו היא ירושלים. שגיאה של סופר מתחיל, החושש פן ימצאו קשר בין המסופר בספרו לבין המציאות. לכן הוספתי, בעמוד הרביעי בספר הנדפס, את האזהרה הנאיבית: "כל קשר בין המסופר לבין דמויות, מקומות, או מעשים שהתרחשו – הוא מקרי בהחלט."

בנוסח הראשון של "המחצבה" היה שֵׁם אישתו של משה דויד – סולטנה, והשם הלם אותה להפליא. אלא מה? באוטובוס שהוביל אותי מירושלים לעבודת ההוראה במעוז-ציון פגשתי פעמים אחדות אישה בריאת אברים ובעלת מענה-לשון שכמו בסיפור נשאה תרנגולות עימה, ושמה סולטנה. את השם קלטתי מתוך מריבותיה הקולניות, המשעשעות, עם הנוסעים אנשי הכפר במהלך הנסיעה. הייתי בטוח שאם אכלול את שמה בספר המודפס, מיד אִתבע למשפט על הוצאת דיבה.

באחד השלבים האחרונים של עריכת כתב-היד שיניתי את שמה לחליפה, ועד היום אני מצטער על כך, והשתדלתי לחשוף בספריי הבאים את הכול, ללא חשש. ממילא האנשים שעליהם אני כותב – דעתם על עצמם כה טובה עד כי לעולם לא יזהו את עצמם בדמות דיוקנם בספריי. ומה שניראה לי כגילוי כל חולשותיי ומצבי הנואש ב"המחצבה" – רחוק ממני עתה כאילו על אנשים אחרים סיפרתי בו, ולא בי עצמי קרו דברים דומים לאלה. כמעט שהתפתיתי להחזיר במהדורה החדשה הזו את השם המקורי, סולטנה, אבל לבסוף החלטתי שאינני רשאי למחוק את שמה של חליפה, שנחרת במשך עשרות שנים בתודעת הקוראים, ויש בו משמעות לא רק של סולטנה, שליטה, אלא גם של תחליף, כפי שאכן היתה למשה דויד.

שמו של חדידו היה תחילה טַפּירוֹ, כשמו של פועל, ממש בַּדמות העלובה הזו, שעבד אצל אבי בנימין בגוש כרמי-היין של איכרי פתח-תקווה, "עַנַבַּה", מצפון-מערב לכפר-שמואל, מזרחה לרמלה, כרמים שאותם נטע וניהל במשך שנים רבות. כיום חוצה אותם הכביש המהיר לירושלים. טפירו היה מביא לעבודות העונתיות גם את בתו הצעירה, בעלת העיניים הבורקות והחזה הטרי, שמאוד משכה את ליבי.

בנוסח הראשון היו עיר, מחצבה ויישוב-עולים בהרים, ואף שלא נקבתי בשם מקום כלשהו, היה אפשר לחשוב שזוהי ירושלים וסביבתה. ואולם אני הרי חייתי בפחד מפני הקשר שבין דימיון למציאות, וכבר ראיתי עצמי נתבע למשפט דיבה על-ידי אנשי מעוז-ציון ומחצבת הקסטל הסמוכה, ולכן בנוסח הסופי של הרומאן הוספתי במקומות אחדים וכתבתי כי העיר (ירושלים במקור), שבּה מתרחש חלק ניכר מן העלילה, שוכנת קרוב לים, ובקצה השוק הססגוני שלה (מחנה-יהודה) נמצא "הרציף של הדייגים" – מה שהביא קוראים רבים לחשוב שאולי מדובר בתל-אביב, בשוק הכרמל, ביפו, בפתח-תקווה, בראש-העין ובמחצבות מגדל-צדק, שבאחת מהן אמנם הוסרט לימים "המחצבה".

כאשר התחלתי לכתוב את "המחצבה" היה ברור לי שניסים לוי, העריץ הכפרי – סופו בסיום הרומאן יהיה שאנשי כפרו יהרגו אותו בהתפרצות-זעם נוסח "זֶ'רמינאל" של אמיל זולא, רומאן שמאוד השפיע עליי בנעוריי. אך ככל שנכנסתי לתוך הכתיבה ונסחפתי אחר דמותו של ניסים לוי, גברה הרגשתי, כי הוא אינו יכול להיות אדם שלילי לחלוטין. ההבנה למניעיו, ההזדהות גם עימו, וכל מה שנתתי לו "משלי" – יצרו בספר כמין מאזן-כוחות פנימי אשר לי כבר לא היתה שליטה בלעדית עליו. "לא הגיע" לו למות בסוף הספר. לכל היותר לקבל מכות אשר ישברו כהוגן את עצמותיו, ואכן קיבל – אך לא יותר. ידעתי כי אם אבצע בסוף הרומאן את אשר התכוונתי לו בתחילתו – יהיה הדבר בבחינת "דֵאוּס אֶקס מַכינָה", התערבות מגבוה, שרירותית, אשר תהרוס את שיווי-המשקל הפנימי שנוצר בין דמויות הרומאן ובתוך עלילתו. סטייה ברוכה זו מכוונתי המקורית היתה לי מאז כמין מדד בתהליך הכתיבה לכך שהדמויות שנוצרות ברומאן הן אנשים חיים בעלי רצון משלהם ולא מריונטות.

מה עוד שאִם ציפורה לא היתה משַגעת לניסים לוי את השכל – הוא לא היה מתעסק עם הבת של חדידו, הקטנה לא היתה מתאבדת, ומניסים היו נחסכות הצרות שנחתו עליו בפרקיו האחרונים של הספר.

יחסינו כמורים-סטודנטים, רובנו ילידי-הארץ, עם התלמידים במעוז-ציון היו מצויינים. ערכנו מסיבות בבית-הספר והוזמנו ל"חאפלות" בבתים. אנחנו למדנו מהם על כלי-המוסיקה שלהם, כמו המיזוויץ', והם ביקשו שנביא אקורדיוניסט ונשיר בצוותא שירים ישראליים. ברוך עובדיה, (ששלח אותי בנעוריי לקורס מ"כים בגדנ"ע), היה המנהל הראשון של בית-ספר ערב למבוגרים במעוז-ציון, מנהיג סמכותי שנערץ על כל התלמידים והמורים. באותה תקופה עמד בסוף תקופת-לימודיו, דומני בבית-הספר לעבודה סוציאלית, וניראה שביקש לערוך ניסוי בדמוקרטיה בשלוש הכיתות שלנו. הראשונה היתה כיתת הנכבדים של מעוז-ציון, שירשתי ממנו כמורה, לאחר שפרש, ושבזכות נכונותם לבוא ללמוד – נפתח בית-הספר. הכיתה השנייה היתה כיתת הפחות-מיוחסים ופחות-משכילים, והשלישית – אלה שלמדו קרוא-וכתוב. ההבדלים בין הכיתות ניכרו לא רק ברמת ההשכלה ובמעמד החברתי אלא גם בבגדים. אגב, כל התלמידים היו גברים.

ברוך עובדיה הציע שנערוך בחירות לוועד תלמידים, וַעד שיהיה אחראי לגביית מיסים ולחלוקת התה והוואפלות בהפסקה.

לבחירות היתה משמעות סמלית חשובה, לא התפקיד אלא הדירוג בכבוד ובמעמד החברתי. מרבית הוועד נבחרה מקרב כיתת המיוחסים, ורק אחד נבחר מהכיתה האמצעית, ועבורו היתה זו עליית-מדרגה חברתית שהוציאה אותו לתקופת-זמן משיווי-משקלו. אני זוכר שישבתי ליד אחד התלמידים, רובם בעלי-משפחות ומבוגרים ממני, ושמעתי אותו אומר דברים כמו אלה – "מי צריך את הבחירות האלה? שמתם אותם (המיוחסים) ביניכם לבינינו. קודם היינו כולנו שווים בפניכם."

יש אולי שמץ-שבשמץ מגישתו של ברוך עובדיה בַּדמות של מזכיר המפלגה בעל ההשכלה הגבוהה, אבל רבים מהתִמרוּנים והתִחמוּנים שתיארתי בהצבעה במחצבה למדתי דווקא מהתקופה שהייתי מזכיר-פנים בקיבוץ עין-גדי וניהלתי כל מוצאי-שבת את האסיפה הכללית.

כאמור, לפני עלייתי ללמוד בירושלים עבדתי תקופת זמן כמרכֵּז סניף "הנוער העובד" בדימונה. כך התאפשרה לי היכרות קרובה עם מאבקי הכוח והשלטון המקומיים ועם חגיגות ומסיבות משפחתיות של העדה המרוקאית, הרוב בעיירה, וגם התרשמות מהאווירה המודרנית שהתבטאה במעמדן, בלבושן ובהתנהגותן של חלק מן הנשים הצעירות. דמות כציפורה, הנוסעת באוטובוס כשהיא קוראת ז'וּרנַל (שבועון או ירחון צרפתי), שייכת יותר לדימונה מאשר למעוז-ציון באותן שנים, ובהקשר הזה "העיר" הסמוכה יכלה להיות באר-שבע.

ה"כפר" שראיתי מול עיניי בעת כתיבת "המחצבה" היה אפוא לא רק מעוז-ציון אלא גם דימונה כפי שזכרתיה. עם זאת עליי לחזור ולהדגיש ש"המחצבה" איננו בשום אופן רומאן "אתני" או פולקלורי, וכי מבחינות אלה אי-אפשר ללמוד ממנו דבר-מה ייחודי לעדה זו או אחרת.

בשנה שלפני כתיבת "המחצבה" זרק ראש-הממשלה דוד בן-גוריון אתגר פומבי לסופרי ישראל באומרו שטרם נכתב רומאן שיתאר קליטת העלייה וקיבוץ הגלויות. אני זוכר שדי בער בי אז הרצון להוכיח שאפשר לכתוב רומאן שכזה.

באותה תקופה היה בעיצומו תהליך השתחררותה של אפריקה השחורה מעול הקולוניאליזם, כאשר השלטון עובר לידי עריצים מקומיים מושחתים ולא-יעילים, ואלה הצליחו לדרדר עד מהרה את מדינותיהם העצמאיות למצב שבו אזרחיהן החלו להתגעגע לשלטון הקולוניאלי אשר תחת כנפיו לא הגיעה תופעת העריצות הפנימית למימדים מבהילים כאלה. השימוש הציני בעקרונות הדמוקרטיה והעצמאות הלאומית כדי להגביר את הדיכוי ואת והעריצות בתוך העדה, החברה או המדינה – השפיע עליי לא מעט בכתיבת "המחצבה".

עם זאת עליי להדגיש שאין קשר בין העלילה הרומאנטית של "המחצבה", דמותו המאיימת של ניסים לוי, פרשת יחסיו עם הבת של חַדידוֹ, חיי הדמויות האחרות ברומאן, ההווי, והאינטריגות של המאבק על השליטה במחצבה, ואפילו תיאורי המאכלים והמשקאות, והשירים – לבין האנשים הנפלאים שאותם פגשתי ועימם התיידדתי בבית-ספר ערב במעוז-ציון באותה תקופה, ואורחות חייהם, שנותרו מאוד שמרניים ומסורתיים במפגשם עם המציאות החדשה בישראל.

אני זוכר תלמיד בשם צבי דויד, אדם אצילי, שקט ומשכיל, בעל חיוך נבון, שקרא כבר אז את עגנון, דמותו ריחפה לנגד עיניי כאשר תיארתי ברומאן את נפשו המשכילה של משה דויד, אך ללא שמץ של קשר ביוגראפי ועלילתי בין השניים. ידיד אחר, אף הוא מתלמידיי שהיו פונים אליי בשם "מר אהוד" – שַׁבּבּוֹ מוּרַד, שממנו למדתי רבות על הכפר, העדה והמחצבה.

בשנים הראשונות לאחר פיטוריי ביקרתי מדי פעם אצל "תלמידיי" אלה המבוגרים ממני, שכולם נִשארו לגור במקום. האחד הגיע לתפקיד סגן ראש המועצה המקומית המשותפת מבשרת-ציון, והשני נעשה גזבר ועד הפועלים. בהיפגשנו היינו צוחקים בהיזכרנו כיצד למד ממני לראשונה לנהל חשבון קופה של חובה וזכות, בהיותו גזבר נבחר של ועד התלמידים. לימים אף הזמנתי את כיתת תלמידי-לשעבר ממעוז-ציון להצגת "המחצבה" בירושלים.

עיקר השפעתם של תלמידיי עליי היתה העברית המיוחדת שבה דיברו, ותוך כדי כתיבה ראיתי ושמעתי את דמויותיהם בדימיוני כשהם משחקים את עלילת הרומאן אבל היא אינה שאובה מהם.

את מנהל-העבודה הפורש רבינוביץ, דמות בידיונית לחלוטין, תיארתי כקשיש עובר-בטל: "גבר כבן שישים, שׂערו כבר לבן וידיו המגויידות ובעלות הציפורניים המרובעות לופתות בייאוש את צוואר המיקרופון," – כיום, בהקלידי מילים אלה, אני מבוגר ממנו בחמש שנים, שׂערי האפיר וכמעט כבר הלבּין אך ידיי עדיין אינן רועדות.

אחרי שנים, כאשר כתבתי את הביוגראפיה "שרגא נצר" (1990), שאותו-עצמו לא פגשתי מעודי – חייכתי לעצמי לא פעם כי היה נידמה לי שאני מגלה כיצד המציאות החברתית והמפלגתית של "המחצבה" נראית מהצד האחר של המתרס. וכמו ש"התאהבתי" בדמותו של ניסים לוי כך הוקסמתי עתה מן העממיות וחוכמת-החיים של "האֶמינֶנציה האפורה", האיש שהשפיע וקבע רבות מאחורי הקלעים של מפא"י בשנות שלטונה המובהקות ביותר, שנים אשר בעת כתיבת ספרי היה דומה כי לא תסתיימנה לעולם. עתה יכולתי לבדוק אם מאבקי-הכוח שתיארתי בספרי "המחצבה" תואמים לדרכי פעולתו של שרגא נצר, ששמץ ממנו (וגם משל יוסף אלמוגי – מזכיר מועצת פועלי חיפה רב-העוצמה) מצוי בדמותו של ספראי, ולתהות אם קראו בשעתם את "המחצבה" (ודאי היו מנויים על "הספרייה לעם") ומה היתה תגובתם.

עבדתי על כתב-היד של "המחצבה" עוד שבועות אחדים, תקתקתי (כך כונתה אז ההקלדה) אותו על גבי מכונת-הכתיבה הראשונה שלי, "הֵרמֶס-בּייבּי", שאותה רכשתי בעשרים ואחת לירות שקיבלתי תמורת מכירת אופני ה"רָאלי", שקניתי בשעתו בכספֵי מתנות הבר-מצווה. שלחתי עותק אחד לאהרון אמיר, עורך רבעון "קשת" ועורך ראשי בהוצאת הספרים של אביו "עם הספר". אהרון אמיר קרא את כתב-היד ויעץ לי להציע אותו ל"הספרייה לעם" של "עם עובד", כי לדעתו הם מחפשים חומר מקורי מהסוג הזה. כך אמנם עשיתי.

לאחר כחודשיים, בשלהי שנת 1961, בישר לי טלפונית מזכיר המערכת ירוחם לוריא כי הספר התקבל, ובאפריל הבא יפתח את הסידרה של שנת 1963, תשכ"ג. ירוחם לוריא, ועורך ההוצאה א"ד שפיר, טיפלו באהדה רבה בהוצאתו-לאור של הספר. אסיר-תודה הייתי להם, אך הוכרחתי להשמיט פרק אחד, "אסון", מתוך הנוסח של כתב-היד המקורי, (הוא שב ונדפס כסִדרוֹ הנכון במהדורה החדשה, פרק כ"ד, ואילך). הפרק ניראה להם נועז ובוטה מדיי, אף כי לדעתי הוא אחד הפרקים המרגשים ברומאן. ממש "ראיתי" את הבת של חדידו רצה בייאוש מאחד הרחובות הקטנים במרכז ירושלים לעבר המסילה, המגיעה לתחנת-הרכבת מכיווּן המושבה הגרמנית.

אם אתעקש על השארת "אסון", כך הם אמרו לי, לא יֵצא "המחצבה" לאור.

הייתי מוכרח להתפשר ולוותר כי חשוב מכל היה לי לאפשר את צאתו לאור של ספרי הראשון.

כך יַרד מיספר הפרקים במהדורה הראשונה מל"ב לל"א, ובמקום "לב" עמד הרומאן בסימן "לא" – וזו גם היתה תשובתה של הסטודנטית, לה הקדשתי את "המחצבה", ובה הייתי מאוהב נואשות ושולח למענה מכתבי-אהבה כמעט מדי יום. [ג.י. – שנפטרה לפני כשבע שנים, בטרם מלאו לה שבעים].

ייתכן שמשהו מאהבתי הנכזבת השפיע על המשולש הרומנטי העומד ביסוד הספר – משה דויד, ציפורה וניסים לוי, שיחסיהם אינם נובעים רק מהיכרותי הקרובה עם ההווי המזרחי שאותו תיארתי בספרי – אלא משקפים לא-במעט את מצבי הנפשי באותה תקופה. הזדהיתי מאוד עם משה דויד – ולא רק בגלל הפיטורים ממקום-העבודה. דמותה של חליפה היתה התגשמות הפחד שלי מפני שקיעה בנישואים של פשרה, ללא-אהבה. מבחינה מסויימת שרה בספרי "אנשי סדום" (1968) דומה לציפורה של "המחצבה" (1963) ולעפרה של "לא לגיבורים המלחמה" (1971), רומאן שנכתב-לראשונה בין שני קודמיו אלה.

בשנת 1962 ביקשתי מאורי שולביץ, חברי הטוב מנעוריי בפתח-תקווה ובעין-גדי, שכבר התגורר אז בניו-יורק – לצייר את העטיפה לספר. לצערי הצעותיו לא התקבלו. מקצתן מתפרסם כאן לראשונה. את הרישום לעטיפת "המחצבה" עשה לבסוף יוסל ברגנר.

תמונה בשחור-לבן של הפילוסוף מרדכי מרטין בּוּבּר, הניראה בה כנביא קדמון, התנוססה בחלון-ראווה קטן של הצלם אלפרד בֵּרנהַיים, על קיר בפינת בית הקרנות ברחוב קינג ג'ורג', לא רחוק מהכנסת ששכנה בבית פרוּמין.

לקראת צאת "המחצבה" לאור רציתי גם אני צילום דיוקן אצל ברנהיים. הוא צילם את מרבית האנשים בעלי-הערך בירושלים ושיקף בדיוקניו את אישיותם בצורה מופלאה. העיר הקטנה והשקטה, המוקפת גבול עויין משלושת עבריה, היתה מלאה גאונים. בסימטה אחת ברחביה גרו יותר מהם מאשר במרביתה של ישראל בדורות האחרונים.

חשבתי שצילום דיוקני בידי ברנהיים יקרֵב אותי למעלתם של מוריי ורבותיי. ביושבי מולו בסטודיו המרווח אמרתי לו שאני רוצה תמונת דיוקן עם מבע רוחני, כמו בצילום שעשה לבובר.

"אדוני הצעיר," ענה לי ברנהיים הייקה, שניראה בעצמו כפרופסור, "לשם כך עליך לחזור אליי בעוד חמישים שנה, כשיהיו לך החריצים בפנים והשקיות מתחת לעיניים!"

ותוך כדי שסובב את פניי באלכסון מול מצלמתו סיפר כי לפני הצילום אצלו הלך פרופסור בובר לספּר שיסדר את זקנו ואת מחלפות ראשו. כאשר הגיע בובר לסטודיו, ניראה כשמשון שנגזז בידי דלילה. ברנהיים התנצל ושלח אותו הביתה.

לאחר חודשים אחדים שמע שבובר שוכב חולה בביתו. באמצע החורף הקר ביקר אותו ובאותה הזדמנות צילם את התמונות שמופיעות על כריכות ספריו של בובר, כאשר שערו של הפילוסוף הזקן פרוע ומגודל לכל עבר, והוא מתבונן בך כמו מהתנ"ך.

באפריל 1963 פתח "המחצבה" את הסידרה השנתית השישית של "הספרייה לעם". אנשים אינם מאמינים שלאחר צאתו לאור התקבל הרומאן בביקורת שמרביתה קטלנית ומלגלגת. מרבית הספרות העברית "החשובה" היתה עסוקה אז כאמור בסיפורים אפיגוניים נוסח קאפקא ועגנון, הסמליות משלה בכיפה, ועימה העברית החגיגית והמנופחת. אולי לכן ניראה ספרי "המחצבה" כה יוצא-דופן בסוגו הריאליסטי וביריעתו הנטורליסטית. רומאן פשוט עד כדי עלבון לספרות, בלי סמלים ואלגוריות, קריא, כתוּב כמעט בשפת יום-יום, שכאילו אפשר לשמוע אותה ברחוב או לקרוא בעיתון, אבל ברומאן?

אולי לכן מבקר אחד שאל בביקורתו אם עורכי "הספרייה לעם" היו בחופש שעה שירד ספרי לדפוס, ומבקר אחר ריחם על ספרי וקבע שאמנם הוא חסר ערך ספרותי ואמנותי אבל בהיעדר רומאנים אחרים שמתמודדים עם הנושא, אין לנו ברירה אלא להסתפק בו, בינתיים.

האמת, בנושא העלייה קדמו לספרִי שני רומאנים יפים – "אנשים חדשים בהרים הגבוהים" (1953) מאת שלמה שבא ו"שש כנפיים לאחד" (1954) מאת בן-מושבתי חנוך ברטוב. את שניהם קראתי רק שנים אחדות לאחר כתיבת "המחצבה", ומעניין שגם הם מתרחשים – האחד בפרוזדור ירושלים והשני בשכונה בירושלים.

"השופט העליון" של הספרות העברית באותה תקופה, פרופ' ברוך קורצווייל, שהכול חרדו למוצא פיו, סיכם ב"תרבות וספרות" של "הארץ" את יבול שנת 1963 באיפיון "המחצבה" בשתי מילים: "רפורטאז'ה לשעתה." ספק גדול בעיניי אם בכלל קרא את הספר.

יוצא מכלל המקטרגים היה הסופר ש"י עגנון, שעינו היתה טובה עליי בשנות לימודיי בירושלים. לאחר שקרא את "המחצבה", שלח לי בכתב-ידו מכתב שבקושי פיענחתי, ובו כתב בין השאר: "סיפור יפה העלית מראשיתו ועד סמוך לסופו." שלא כביקורות בעיתונים, מכתביו של עגנון עזרוּ לי מאוד להביא לחדר הרווקים שלי בירושלים סטודנטיות סקרניות שיחד איתן למדתי באותה תקופה והן גם סייעו לי להתגבר על אהבתי הנכזבת.

למדתי רבות מנחיתתה המוצלחת של רחל איתן בספרות העברית, שנה לפניי, בכתבת-ראיון עם תמונתה, ברעמת שֹער בלונד גולש, היא היתה יפהפייה מדהימה – בשבועון "דבר השבוע". הכתבה תרמה רבות להתקבלות ספרה הראשון "ברקיע החמישי", מן היפים בספרות העברית, וזאת עוד לפני הביקורות. היא היתה נחשונית. טרם היה נהוג אז שסופרים "נולדים" ומתראיינים בתוך מערכת מתוזמרת של יחסי-ציבור ובחסות סנדקים בעלי-עניין למיניהם – אלא הרוב חיכו בסבלנות לביקורות, והן הגיעו.

כמעט כל ספר חדש זכה לביקורות רבות ונרחבות, היו יותר עיתונים עבריים ומוספים ובמות לספרות מאשר בתקופתנו, ומעט ספרים יצאו לאור. מדי חודש היו הוצאות הספרים מפרסמות מודעות צנועות ובהן הספרים האחרונים שהוציאו לאור, ואפילו הדפסות חדשות לספרים קודמים. ולא כמצב כיום – שיש מעט במות לביקורת, שמרבית הספרים החדשים כמעט שאינם נסקרים וגם לא מדווחים עליהם בְמודעות חודשיות, ושרק מעט ספרים נבחרים זוכים למודעות בזבזניות על פני עמודים שלמים במטרה לעשותם רבי-מכר עוד בטרם נמכר מהם אפילו עותק אחד.

החלטתי שלא אחכה לביקורות כי כבר ניחשתי שלא יפנקו אותי, ופניתי לכל מי שרק יכולתי והצעתי שיראיין אותי על הופעת "המחצבה". עוד לפני הביקורות ריאיינו אותי מיכאל אוהד, שלמה שבא ואחרים, והחלה נוצרת דעת-קהל חיובית על הספר, ומראית-עין של הצלחה. הקוראים לא שיערו שאני יזמתי את הראיונות אלא חשבו שהתקשורת גילתה אותי.

אני זוכר אותי בא לבית "מעריב" ועובר על פני חדרו של יוסף (טומי) לפיד, שהיה לו מדור שבועי פופולארי על אנשים בחדשות. ראיתי אותו יושב, נכנסתי, הוא לא הציע לי לשבת. ביקשתי בעמידה שיראיין אותי על "המחצבה", כשאני מחזיק עותק של הספר בידי.

"אני לא יכול לראיין אותך במדור שלי," אמר לי, "מפני שאתה לא מפורסם. תחזור אליי כשתהיה מפורסם."

"אבל איך אתפרסם אם לא יראיינו אותי?"

"זאת בעייה שלך," שילח אותי בחיוך מחדרו.

היום קשה להאמין מה מעט רומאנים עבריים מקוריים יצאו לאור לפני ארבעים שנה. היתה זו דומני שנת 1961 שבה תהו מבקרים בשיא הרצינות אם לא הסתיימה תקופתו של הרומאן העברי, וסברו שאולי לא יהיה לו המשך.

"הספרייה לעם" לא שימשה עדיין במה חשובה וכתובת מובהקת למיטב הספרות המקורית, כפי שהצליחה להיות עד לפני שנים אחדות. ספרי הסידרה יצאו מלכתחילה רק בכריכה רכה ופשוטה, ובמתכונת "ספר כיס" זול וצנום-יחסית (כמעט חוברת), שהיתה נהוגה בחו"ל בעיקר לגבי מהדורות חוזרות לספרים שהצליחו בכריכה קשה. הפרוזה המקורית והמתורגמת יצאה אז עדיין כמעט רק בכריכות קשות ו"מכובדות".

הקהילייה הספרותית התייחסה תחילה בזלזול לקהל המנויים ההסתדרותי של הספרייה, שחלקו בא ביוזמת ההחתמות המרוכזות של ועדי-העובדים במפעלים הגדולים, בייחוד באזור חיפה. שם החל הקונצפט של הסדרה את דרכו תחילה בתור ספריית "ילקוט" מטעם מועצת פועלי חיפה, שמטרתה לספק ספר טוב וזול-במיוחד לפועל העברי, חבר ההסתדרות.

על העטיפה האחורית של "המחצבה" נדפס: מחיר הספר 1.50 ל"י. חתימה שנתית (12 ספרים) 12.00 ל"י. – אכן, זו היתה גאוות הספרייה: ספר חדש מדי חודש בלירה אחת! – והנה, עבור חדר שׂכוּר, קטן ורועש, ברחוב עקיבא 4 בירושלים – שמבעד לחלונו שמעתי מדי יום שלוש פעמים את המוסיקה של "מסביב לעולם בשמונים יום" שהוצג בקולנוע "אורגיל" המרוחק מטרים אחדים – שילמתי אז 45 לירות לחודש. ואילו 45 עותקים של ספרי-קריאה חדשים בכריכה רכה – מחירם כיום לפחות כשמונה מאות דולר!

שישים הכותרים של חמש הסדרות הראשונות היו רובם רומאנים מתורגמים שהיו מקובלים על הקורא העברי הרבה יותר מספרות המקור. די להזכיר את ההצלחה המדהימה של "זורבה היווני" לניקוס קאזאנצאקיס, כותר שעימו נפתחה "הספרייה לעם" בשנת 1958 ולא חדל להימכר מאז.

בשישים הכותרים הראשונים היו רק שלושה-עשר ספרי מקור ובהם בלטו שמותיהם של יהודה בורלא, יהודית הנדל, אורי אורלב, חיים הזז, רחל איתן ויגאל מוסינזון. למעשה קדם להצלחת "המחצבה" רק "הרקיע החמישי" של רחל איתן, שאף הוא היה פריצת דרך ושונֶה כל-כך מפניהָ של הספרות העברית ה"רצינית".

רק לאחר שנעשתה אטרקטיבית, מכובדת ומצליחה במכירותיה, לא במעט בזכות "הרקיע החמישי" ו"המחצבה" – החלו להוציא את ספריהם ב"הספרייה לעם" סופרים כיהושע קנז, אהרון מגד, חנוך ברטוב, בנימין תמוז, יורם קניוק, פנחס שדה, עמוס עוז, יצחק אורפז, שמאי גולן, נתן שחם, שולמית הר-אבן, סמי מיכאל, דן צלקה, משה שמיר ורבים אחרים, חלקם סופרים ידועים שפירסמו קודם את ספריהם בהוצאות אחרות ועתה נשבו בקסמיה של הסדרה בעלת התפוצה המובטחת-מראש של עשרות אלפי עותקים, ולא נרתעו ממתכונתה הפשוטה והחסכנית.

אכן, מה שהעניק לרומאן "המחצבה" את תדמית ההצלחה הגדולה היה התקבלותו היוצאת-מן-הכלל על ידי ציבור הקוראים הישראלי, ובראשו ציבור המנויים של "הספרייה לעם", שמנה אז עשרות אלפים. ובתוך זמן לא רב באו ההדפסה השנייה והשלישית.

הבמאי גיורא מנור פנה אליי וביקש ממני שאעבּד את הרומאן לתסכית ב"קול ישראל", בהדרכתו ובבימויו. התסכית אכן שודר בשלישי באוגוסט 1964 כאשר את תפקידו של ניסים לוי ממלא יוסי בנאי, רבינוביץ – בצלאל לונדון, דנינו – יעקב בנאי, משה דוד – אריה אליאס, חליפה – עדנה פלידל, מזכיר המפלגה – ישראל בידרמן, ציפורה – שושנה דואר, ספראי – שרגא פרידמן, חדידו – יקי צמח, שוטר – ישראל יונג, וכן שלמה בר-שביט ועוד כמה וכמה שחקנים.

עוד אני עוסק בהכנת התסכית, והנה פנו אליי זיגמונט טורקוב ומאיר ינאי, בעלי תיאטרון
"זוטא", וביקשו ממני להמחיז עבורם את הרומאן, וגם לבקש במחלקת הדרמה של "קול ישראל", בראשה עמדה חנה בן-ארי, שהתסכית ישודר רק לאחר שיחלו הצגות התיאטרון.

בהדרכתו של טורקוב, שחקן ובמאי בעל שם באידיש, שעשה הסבה לעברית – המחזתי את ספרי לשישה שחקנים בלבד, זאת משום שתיאטרונו היה קטן ונייד ובמכוניתם לא היה מקום ליותר שחקנים. על הנשים ויתרנו. מאיר ינאי שיחק את תפקידו של ניסים לוי, טורקוב ביים את ההצגה ושיחק את חדידו, יעקב טימן – ספראי, יוסף אוקסנברג – רבינוביץ, פרץ הלוי – משה דויד, ויצחק חלוצי – דנינו.

יעקב טימן היה אחיו של השחקן והזמר מאיר תאומי, שנרצח באכזריות על-ידי כנופיית ערבים שהתקיפו את הקפה "גן הוואי" שעל גדת הירקון הצפונית (ליד גשר הירקון כיום) בתל-אביב בשנת 1947, שׁם הופיע כשחקן.

מאיר תאומי, לימים אביו של עודד, היה נשוי בראשונה לשחקנית "התיאטרון העברי" פרידה כרמלית. יחדיו שיחקו בראשית שנות העשרים בהצגות כמו "נורה" של איבסן ו"הזכייה הגדולה" של שלום-עליכם. באותן שנים גם נולדה להם בתם הבכורה, תמר, שהיתה יפהפייה מדהימה, כמוה כאימהּ.

פרידה נישאה מחדש ועברה לגור עם תמר בפתח-תקווה. השתיים נַשׂאוּ את שם הבעל, בַּרלוי, שהיה מבעלי מחצבות מגדל-צדק ליד פתח-תקווה (שהיום מתוכננות להיות בתי-קברות בקומות, בסגנון קַטַקוֹמבּוֹת, לנוכח מצוקת הקבורה בגוש דן. היו שסברו בשעתו כי הן ששימשו לי השראה לרומאן).

תמר ברלוי נישאה לבן-דודי אהרון בן עזר.

משפחתנו, המונה דורות רבים בארץ, היא משפחה שיש בה לא מעט כותבים, ודומה כי בכל דור קם בה לפחות סופר מובהק אחד: סבי יהודה ראבּ (בן עזר), שאת ספר זיכרונותיו "התלם הראשון" כתב מפיו אבי בנימין, דודתי אחות-אבי המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראבּ, בן-דודי יליד ירושלים יצחק ראבּ, ולאחרונה נכדתם של אהרון ותמר, עדי בן עזר, שכתבה את הרומאן "אפרודיטה 25". עדי היא מצד אחד נינתם של פרידה כרמלית ומאיר תאומי, ומצד שני היא נינתם של דודי ברוך בן עזר (ראבּ) ואשתו רבקה לבית שְׁלַנק מירושלים, משפחה הנִמנית על צאצאיו של ר' יעקב עמדן, שֶנכדו חיים יוחנן צבי שלנק עלה לירושלים בשנת 1832.

עלילות רבות מחייו ומזיכרונותיו של דודי ברוך, אביו של אהרון, שימשו את המסַפּר ברומאן "המושבה שלי" (2000) לציור דמות דודו אלכס (שם שאימצתי לספריי בעקבות דמותו ההוללת של אלכסנדר אהרונסון), ואילו בן-דודי אהרון (שנקרא על שם אהרון אהרונסון) הוא אחד המרכיבים לדמות אבנר, בן-דודו של המספר.

בפרקיו האחרונים של הרומאן מתאר המסַפּר, סטודנט לספרות עברית, כיצד לאחר שפוּטר מעבודתו כמורה בכפר-נוער בפרוזדור ירושלים – הוא חי בחדרו בירושלים עם קטינה בשם אוֹלִי טַפּירוֹ. דמותה מזכירה מאוד את הבת של חדידו. היא מידרדרת לזנות ומתאבדת ואילו הוא יושב לכתוב את ספרו הראשון, דְמוּי "המחצבה". עדות זו הובאה לראשונה בסיפורי "כיצד הרגתי את סְמַדִי?" הנכלל בקובץ סיפוריי "ערגה" (זמורה ביתן, 1987), ואפשר לראות בה מקור אמין לתולדות-חיי – ממש כמו שאר הסיפורים והרומאנים שלי.

הצגת הבכורה של "המחצבה" התקיימה בתל-אביב ב-23 באפריל 1964, וממש כמו שנה לפני כן, הספר – הביקורות היו אמנם רבות אך הן לא יצאו מגדרן כדי לשַבּחה, ואחדות אף קטלו אותה כליל. באחת מהן נאמר שטורקוב, המתנפל על מאיר ינאי (ניסים לוי) בצעקות: "ניסים, הבת שלי! ניסים! איפה הבת שלי?" – ניראה כאילו הגיע לבמה מהצגה אחרת, אולי של תיאטרון אידיש.

ואולם להצגה היה כיסוי תקשורתי כל אותו קיץ של שנת 1964. באותה תקופה היו יותר עיתונים עבריים ולכולם מבקרי תיאטרון שנהגו לכתוב פעמיים: רשימה קצרה למחרת ההצגה ומאמר ביקורת נרחב בגיליון סוף-השבוע. בזכות אישיותו של טורקוב וקשריו הטובים עם העיתונות, בייחוד הלועזית, ובזכות חריצותו של שותפו לתיאטרון "זוטא", מאיר ינאי – זכתה ההצגה לכיסוי תקשורתי נכבד למדיי גם מעבר לביקורות, וזאת בראיונות ובכרוניקות.

למרבה הפלא, רק לאחר עשרות רבות של הצגות החלו הערעורים על תוכנו של המחזה. אמנם הוצאת "עם עובד", שהיתה שייכת להסתדרות הכללית, הוציאה את הספר במפעל המנויים שנסמך על ועדי העובדים, אבל כאשר הוועדים ומועצות הפועלים, בייחוד בחיפה, רובם כמובן אנשי מפא"י – הזמינו את ההצגה, נחרדו אחדים מעסקניהם למראה התפרצותה של "ישראל השנייה" על הבמה – מאיר ינאי שיחק את ניסים לוי בעוצמה רבה ואפילו מפחידה – והם תבעו להפסיק את ההצגה.

תחת הכותרת "המפלגה 'סגרה' את 'המחצבה'" כתב אריה כנרתי בגיליון 17 ביולי 1964 של עיתון "למרחב":

המחזה "המחצבה" ב"זוטא" יורד בעוד שבוע מהבמה, לא בגלל אי-הצלחה אלא מפני ש... עסקני המפלגה כועסים. השבוע מגיע 'המחצבה' להצגתו המאה, אך מתברר כי לאחרונה מנסים גורמים שונים ל"שכנע" את אנשי "זוטא", כי יש להוריד את המחזה.

האם אתם נכנעים ללחץ? – שאלנו את אחד ממנהלי "זוטא" ושחקניו. "אין זה עניין של כניעה, אבל לא רוצים להסתכסך עם אנשים וגורמים," – היתה התשובה.

המחזה דן בין השאר בפרשת קניית קולות בבחירות ביישוב עולים – דבר שעורר רוגז אצל עסקנים במפלגה (שלא מזכירים את שמה במחזה).

הרי גם בסרט "סאלח שַבָּתי" מראים זאת? – שאלנו שוב.

"אבל שם, בסרט, זה בצורה סאטירית וכאן, 'לוקחים' זאת העסקנים ברצינות," עונה איש "זוטא", המגלה, כי המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות "הסתייג" מן "המחצבה" ולא המליץ עליו בפני ההתיישבות. המרכז נימק הסתייגותו "בגלל הרגישות של בעיית העדות במחזה," ובגלל "העיתוי" ("התחלנו בהצגת 'המחצבה' בימי התסיסה עקב פירסום הספר 'המהפכה האשכנזית' [מאת קלמן כצנלסון].")

ואיש "זוטא" מציין כי "המחצבה" נתקבל ללא סקנדלים וללא כל תסיסה ביישובי עולים רבים, "אך כניראה שלא נחוץ לומר את האמת על הבמה שנה לפני הבחירות."

וכותב משה דור בטורו "מבט אישי" בעיתון "מעריב" מיום 9 באוגוסט 1964, תחת הכותרת "מה קרה ל'המחצבה'?":

בראשית היה הספר, "המחצבה". מחברו: אהוד בן עזר, יליד פתח-תקווה, בן לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות באם-המושבות. הרומאן, המתאר הווי-חיים אנושי ומפלגתי עכור בעיירת-פיתוח, הופיע, לגודל האירוניה, בהוצאת "עם עובד" – הוצאת-הספרים של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל.

אחר-כך בא המחזה, שעוּבד בידי בן עזר, על-פי הרומאן, והועלה על במת התיאטרון "זוטא". אינני נכנס להערכה דרמטית, אבל הוא הוצג במיספר לא מבוטל של הצגות – 100 במיספר – בטרם קרה משהו.

טוען המחבר: "המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות, האחראי ל'מכירת' ההצגות להתיישבות העובדת – הרזרבואר העיקרי להופעות 'זוטא' – הפעיל לחץ להפסקת ההצגות. בחוגי המפלגה 'גילו', שבמחזה, כמו ברומאן, מדובר על הופעות שליליות של עסקנים מפלגתיים, הקונים קולות ומלבים יצרים. הם סבורים, שהכוונה אליהם, וכיוון שימי הבחירות קרבים ובאים – החליטו, כי המחזה מסוכן מדיי."

שאלתי את בן עזר: "כלום קראת בשמה של מפלגה כלשהי במחזה?"

"'לא. בפירוש – לא. אבל 'הבוסים' ההסתדרותיים לקחו על עצמם זכות לקבוע מה ראוי ומה לא-ראוי להציג בפני רבבות אנשי ההתיישבות העובדת. 'זוטא' איננו יכול לעמוד בפני לחץ כזה, המאיים על מקורות קיומו. ידעתי, שלאחר מעשה יכחישו אנשי התיאטרון את עניין הלחץ מכל וכל כל. מה הם יכולים לעשות?"

הטענה, כי הופעל לחץ פוליטי על "זוטא" – הובאה בשעתו בעיתונות. המרכז לתרבות ולחינוך לא הגיב על כך במאומה. כיצד צריך לפרש שתיקה זו? כהסכמה? כאנינות-דעת, שאינה מסוגלת להגיב על "השמצות"? כהסתגרות במגדל-שן, שבו קולותיה העזים של מציאות ישראל אינם אלא מלמול רחוק?

אמר לי סופר ומחזאי ידוע, המעורה בחיי האמנות: "ראיתי את 'המחצבה' באחת ההצגות הראשונות. לאחר הסיום, ניגש אליי איש 'זוטא' וסיפר לי, כי אינו מאמין שהמחזה יזכה למשך-חיים ארוך. 'מפעילים עלינו לחץ גדול,' אמר. – 'מי?' שאלתי. – 'אלה שבידם לפתוח או לסגור בפנינו את הקיבוצים ואת יישובי העולים.'"

בראש המרכז לתרבות עמד אז יוסף בורשטיין, אביהם של אמיר ונחום ברנע, ובשעתו מורֶה של אימי דורָה בגימנסיה "אחד-העם" בפתח-תקווה. המחזה אכן הורד מן הבמה לאחר כמאה הצגות בלבד, כי ללא ההזמנות בחסות המרכז לתרבות ומטעם וועדי העובדים – לא היה להן קיום ברחבי הארץ. בין הדוחפים העיקריים להורדת ההצגה היו כניראה גם עסקנים מבני עדות-המזרח במועצות הפועלים.

הפרולטַר היחיד נותרתי כמובן אני. מעבודתי במעוז-ציון כבר פוטרתי. לראשונה, לאחר שנים בהן התעקשתי להגשים את ייעודי כסופר, היתה לי הכנסה לא-גדולה מתמלוגי "המחצבה" – וסיכוי להכנסה רבה יותר מההצגה, והנה נותרתי שוב בלי כלום, גר בחדר שכור בירושלים ומתפרנס משכר-סופרים זעום עבור רשימות-ביקורת על ספרים חדשים. אבי לא היה בעל פרדסים, וכל מה שהוריש לי לא היה אלא זיכרונותיו ותמונת דיוקן גדולה של סבי יהודה ראבּ (בן עזר), מעשה ידי הצייר שמואל עובדיהו.

בגיליון "מן היסוד" מיום 23 ביולי 1964 אני מוצא רשימה שלי, "תיאטרון – ומנהיגות עדתית", בה אמרתי בין השאר:

לפני כשבועיים הוזמנתי לחיפה לסימפוזיון על מחזה "המחצבה" שכתבתי על פי ספרי ואשר הוצג בעיר על-ידי תיאטרון "זוטא". אנשי ועדת-התרבות של מועצת פועלי חיפה, אשר קנו מראש את הצגות המחזה – מצאו עצמם לפתע עומדים ב"אש צולבת" הן מלמטה והן מלמעלה, כאשר החל להתברר מה תוכנו של המחזה. בקרב הציבור נשמעו תרעומות על "סילוף" והצגת בני עדות-המזרח באור שאינו נאה להם (ניסים לוי), ואילו אחדים מן האחראים לפעולות התרבות בעיר "נבהלו", כניראה, מהצגת דמותו של עסקן-המפלגה המושחת – ספראי. בקיצור – נתברר להם פתאום, שקנו "חתול בשק", ועל כן בא הערב ללבן את הצריך ליבון ולענות על השאלות שהתעוררו בקהל.

סיפרתי על עבודתי ביישובי-העולים אשר מהם לקחתי את חומר הרקע לספר ולמחזה. מוכן הייתי לוותר על "עדוּת" ממין זה, כיוון שאני מאמין כי ספר כנה ומשכנע אינו חייב להיות דווקא פרי רשמיו "הניתנים להוכחה" של המחבר, בנוסח: כאן וכאן הייתי, זה וזה ראיתי. אך מה לעשות שעה שהקהל דורש "אותנטיות" – ובמיבחן מוזר זה אני עומד מראשית הופעת הספר. לוּ הייתי מסתיר את עוּבדת עבודתי בכפרי-עולים – לא היו מאמינים למסופר בספר למרות שמקרים דומים קורים וקרו – ואפשר לקרוא על כך כל יום שני וחמישי בעיתונות. מאחר ש"הצמדתי" לעצמי את הביוגראפיה – מאמינים, והרי לך עוד שקר מוסכם שאינך יכול להיפטר ממנו. וכדי שיאמינו לך – עליך לשחק אפילו את האמת.

ניסיתי להסביר כי ב"המחצבה" לא התכוונתי לתת תיאור בנוסח "רפורטאז'ה" על המציאות – אלא לעשות חשבון-נפש במישור הספרותי, כאשר שני הצירים העיקריים הם הצד החברתי-פוליטי והצד המשפחתי-אינטימי של תושבי כפר-העולים, ומערכת יחסיהם עם אנשי-העיר הוותיקים. אולם אף בנקודה זו אני נתון ב"מעגל קסמים". אנשים קוראים עלילה מרתקת המצטיירת בפניהם בצורה מציאותית מאוד – ומיד מחליטים כי זוהי "רפורטאז'ה עיתונאית"! ונשאלת השאלה: אם "העיתונאות" קלה כל-כך – מדוע אין עוד רומאנים? ואם אתה מספר על קמצ'טקה, או על הזיותיך הסימבוליסטיות חסרות-הערך – הרי זו ספרות כשרה למהדרין, אך אם "רימית" ובנית בדמיונך היוצר עולם ריאלי אשר הצליח לתת לקורא את האילוזיה הגמורה, כי זהו העולם שמסביבו – מיד בטוחים כולם, שעשית זאת עם "טייפ-רקורדר" ביד! – שהרי אחרת זה לא היה אמיתי ומוכר כל-כך!

ולֵך תסביר את ההבדל בין קטעי-הווי פשוטים לבין אירגון החומר האמנותי, השגת הפרספקטיבה וגיבוש הכמויות של הרשמים והחוויות, במודע ושלא במודע – לידי איכות ממין חדש – איכות אמנותית. ומכיוון שבארצנו השעמום הוא שם-נירדף לספרות – מיד בטוחים הכול, כי כל דבר מעניין הוא בגדר "עיתונות".

הקהל שמילא את אולם "ביתנו" היה מורכב ברובו מתושבים ותיקים, ובחלקם בני עדות-המזרח, אשר לקחו חלק פעיל בוויכוח. בעיקר עמדו על כך שלא מודגש במחזה ובספר הצד האינטליגנטי של עדות-המזרח, ואילו בהגדשת הצד הפרימיטיבי ישנה הפרזה, ותבעו את עלבונה של העדה הכורדית אשר נטו לראות את אנשיה כמוצגים ביצירה.

אחד מאחרוני המדברים – משכיל מבני עדות-המזרח, אשר הציג עצמו בשם ידידיה – עורר את הקהל בדבריו הנרגשים, כאשר חזר וטען, כי לא אנשים מסוגו של ניסים לוי המושחת מייצגים נאמנה את הנעשה בקרב עדות-המזרח. הוא הצליח לעורר לרגע סערת-רוחות באולם כאשר רמז בדבריו לסוג אחר של ספרות אשר עורר לאחרונה התמרמרות ציבורית רבה ביחסו לבני עדות-המזרח. [ספרו של קלמן כצנלסון, "המהפכה האשכנזית", שהופיע באותה תקופה ועורר זעם רב בגלל צורת התייחסותו לעדות-המזרח].

ועוד טען ידידיה, כי בתור אחד המשתייכים לעדות הללו – אין הוא נעלב כלל מדמותו של ניסים לוי – באשר אין הוא רואה בקריקטורה בלתי-מוצלחת זו – מייצֵג להם, אלא רק השתקפות מושגיהם המוטעים וזרותם של בני היישוב הוותיק (ואני בתוכם) בבואם לטפל בעדות-המזרח, לנסות להבינן ולראותן נכונה.

פרט מאלף הוא, כי למרות שבמחזה ובספר יוצאים שני הצדדים "נפגעים" – הן שחיתותו של ניסים לוי, והן שחיתותו של ספראי האשכנזי – נפגעים בני עדות-המזרח, ואילו "חבריו" של ספראי (אם לא "הוא" עצמו) יוצאים ידי חובתם להיפגע בכמה מילים מנומסות, נזהרים שלא להילחם בגלוי מדיי כדי שלא "לשייך" לעצמם את הנושא ולהדביק על עצמם רפש רב מדיי במו-ידיהם, על-ידי ראייתם את עצמם כ"כתובת" לחיצי המחזה, ולכל היותר ינסו בשקט "לצמצם" את היקף הפגיעה של המחזה על-ידי אי-קניית הצגותיו.

ה"ספראים" אינם נעלבים – מפני שאינם רגישים עוד לשום דבר לבד מן ה"סטאטוס" החברתי החדש שלהם. בני עדות-המזרח – רגישים לכל עלבון עד שלעיתים הם רואים צל הרים כהרים, ולעיתים הם מגלים "קיפוח" גם במקום שאין קיפוח – מפני אותה מעמסה רגשית ומובנת כל-כך אשר טרם עלה בידם להשתחרר ממנה, והיא כולה פרי היותם בעיצומו של מאבק על עיצוב דמות עצמם ועל מקומם בחברה הישראלית. מעדיף אני, על-כל-פנים, את רגישותם המופרזת של האחרונים על פני צביעותם של הראשונים.

בתשובה טענתי, שאינני מבין את פשר הבושה הזו ב"פרימיטיביות". לדעתי, לא בושה היא זו – אלא התנכרות של בני עדות-המזרח למסורת אבותיהם ולאורח-חייהם, התנכרות הבאה מתוך חוסר ביטחונם והיעדר גאווה בעצמיותם. ההסבר שאני רואה לתופעה זו הוא בכך, שהמשכיל בן עדות-המזרח דומה ליהודי המתבולל אשר כדי להידמות יתר-על-המידה לחברתו החדשה היה מסתיר את מוצאו.

השערתי היא, כי הקוממיות של בני עדות המזרח תבוא רק כאשר יגלה הדור השלישי (וה"מתמערב" לגמרי) שלהם בארץ – את ערכי הפשטות והגאווה אשר במסורת האבות. תהליך זה נמצא אצל מעטים, אך אינו מאפיין את הציבור הרחב. אני בטוח, כי בעוד דור אחד או שניים יתגאו הנכדים באותם ערכים של פשטות ושל "פרימיטיביות" אשר ממנה החלו אבותיהם את הדרך לעולם האירופי. תופעה דומה קיימת גם בארצות-מהגרים אחרות – בהן הופך במרוצת השנים המוצא ה"פשוט" של הורי-ההורים – לסמל של סטאטוס ומקור-גאווה לממשיכים, וככל שהמוצא פשוט יותר – כן הגאווה רבה יותר, כי אז יש ערך רב יותר לדרך שנעשתה.

עד לפני דור אחד או שניים לא היתה יהדות מזרח-אירופה בעלת אותה רמת-חיים ואותן אפשרויות של השכלה של היום, והפער בינה לבין יהדות מערב-אירופה היה אולי לא פחות חריף בגילויי החברתיים מן הפער הקיים כיום בין עדות-המזרח לבין היישוב הוותיק.

אני זוכר כיצד לימדתי את "הצדיק הכפרי" של י. ל. פרץ בפני כיתת מבוגרים באחד מיישובי העולים. כאשר הגענו לקטע שבו שורק הנער, וזוהי תפילתו היחידה מאחר שאין הוא יודע קרוא-וכתוב – שאלו אותי התלמידים באיזה ארץ קרה המסופר. ומשהשבתי להם, כי הדבר קרה ברוסיה – אמרו ש"אני עושה מהם צחוק," וכי לא ייתכן שאשכנזי לא יֵדע קרוא-וכתוב. כאשר שאלתי אותם אם באמת הם סבורים כי כל האשכנזים שהם פוגשים בארץ נולדו מתוך אותה רמת-חיים ורמת-השכלה כפי שיש להם כיום – הביטו בי מבלי לענות ולא שיערו לעצמם, כי ייתכן שהיתה פעם מציאות אחרת.

ואכן, לצערנו קרה ליישוב הוותיק בארץ אחר קום המדינה מה שקרה לחייליו של פַּטריס לוּמוּמבָּה עם הכרזת עצמאותה של קונגו – היינו, עלינו כולנו בדרגה אחת, כל ה"צבא"! – ולנוכח "חברת-השפע" של שנות השישים מתקשים גם האנשים עצמם להודות לפעמים שבאו מן העיירות העלובות של מזרח-אירופה, אלא באותו סנוביזם יהודי אופייני הם מדמים לעצמם שנולדו "בני נסיכים", וכך מחנכים את הילדים! אך זוהי כבר בעייה אחרת – באיזו מידה מוכן היישוב הוותיק עצמו להתחקות על שורשיו והתחלותיו, גם אם אין הם נעימים כל-כך למראה עין ולמשמע אוזן.

ספגתי הווי רב מבני העדה הכורדית, אך לא רק מהם. הייתי במקומות רבים (שוב חוזר אני לנימת ה"עדויות" הבלתי-נמנעת) והִכרתי "מרוקאים", "פרסים", "תימנים" ועוד. בכוונה עירבבתי את הטיפוסים והשמות המופיעים ב"המחצבה" כדי שלא לזהות את גיבוריה עם בני עדה אחת, וכדי שלא להקל על-ידי כך על קהל-הקוראים לפטור עצמו מן הבעייה המוצגת בספר באומרו – "הכורדים, או המרוקאים, הם כאלה!" – ובדרך זו להשתמט מלראות את התופעה בכללותה ובשייכותה לכל העדות. כי אכן, מה קל הוא "להדביק" משהו למישהו – ובדרך זו להתחמק מן הדיון הרציני!

האנשים והבעיות שהעליתי בספרי אינם אלא אפס קצהו של עניין גדול הסוחף וגועש לרגלינו. פתרון שטחי הוא, הן במובן ספרותי והן במובן חברתי-ציבורי – להראות בני עדות-מזרח "טובים" ו"משכילים", "אינטליגנטים" – כפי שאמר אחד המדברים בקרב הקהל – ולחשוב, כי בזאת נפתרה הבעייה. הקו החוצה בין משכילים לבלתי-משכילים עובר גם בקרב בני עדות-המזרח עצמם.

זוהי בעייה כאובה שאני מקווה כי תחלוף בשנים הקרובות, אך בינתיים יש ומנהיג "פשוט" מסוגו של ניסים לוי מוצא שפה משותפת יותר עם אנשיו מאשר "אינטליגנט" מבני-העיר ואנשי המוסדות – ואפילו יהיה בעצמו בן עדות-המזרח.

עד כאן הרשימה ב"מן היסוד" מלפני שלושים ושבע שנים. למעֵט מאורעות ואדי-סַליבּ – הקדים "המחצבה" את מרבית המהומות וההתארגנויות העדתיות שפרצו בארץ מאז הופעתו: השביתה המפורסמת בהנהגת יהושע פרץ בנמל אשדוד, אדם שהושווה לעיתים, בהופעתו הכוחנית ובתחבולותיו – לניסים לוי "שלי", או דוד חכם בבאר-שבע בשעתו, בראש התקוממות עדתית, או התנהלותה בימינו של הנהגה עדתית-מזרחית-כוחנית חדשה, אמנם, בעלת אִצטלה דתית.

בכתיבת "המחצבה" לא שיערתי עדיין את עוצמתה של הנהגה חדשה זו, הבזה לדמוקרטיה, כופרת בה ומשתמשת בה לרעה במאבקי ההשפעה והשליטה בחברה הישראלית. לא שיערתי שהמנוצלים על ידי הנהגה עדתית-דתית מושחתת, לא יתקוממו נגדה – לפחות כפי שהתקוממו אנשי הכפר נגד ניסים לוי – אלא יעשו יד אחת עם מנהיגיהם לחיים של טפילות חברתית ופיגור תרבותי והשכלתי.

בעקבות הספר, ולאחריו ההצגה, נשלחו מכתבי קוראים, חלקם אליי, חלקם תגובה פומבית לביקורת שלילית או להפך – כעס על הספר ועל ההצגה. הוזמנתי לפגישות רבות עם קוראים, לאחת מהן ליווה אותי אבי בנימין. "המחצבה" היה ספרי היחיד שיצא בחייו ושאותו קרא. הוא נפטר בשנת 1966. אני זוכר אותו נאנח לאחר שסיים את קריאתו ואומר: "מה אגיד לך, ספר טוב כתבת, בני, אבל גאון לא תהיה. אלכסנדר מוקדון בגילך כבר כבש חצי-עולם!"

בייחוד התפלא כיצד הצלחתי לתאר את חיי הנישואים של משה דויד וחליפה. "מאיפה לך הניסיון הזה?"

ואילו דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראבּ, שבה והפצירה בי מאז קראה את "המחצבה" – "עליך לעזוב את הפרוזה ולכתוב מחזות, אתה טוב בדיאלוגים, לכך נועדת!"

החברים שלי, מצידם, שאלו אותי מתי כבר תוצג האוֹפֵּרה "המחצבה".

לאחר שעלתה ההצגה הגיע כמוסכם גם תורו של התסכית, שהביא אף הוא בעקבותיו צרור ביקורות-רדיו בעיתונות היומית, שגם הן לא היו מחמיאות ביותר.

כתב יצחק מאיר, לקראת שידור: "תוך זמן קצר למדיי זכה הסופר הצעיר אהוד בן עזר ש'המחצבה' שלו תופיע בפני הציבור בשלוש גירסות: בצורת ספר, כמחזה מוּצג וכתסכית משודר. דבר זה כשלעצמו הוא בבחינת הישג אישי בלתי-מבוטל בארץ. לוּ בארה"ב היתה מתרחשת הצלחה כזאת, היה אך צעד אחד מפריד בין שלוש הגירסות הללו לבין הגירסה הרביעית 'הבלתי-נמנעת': הסרטה, או מחזמר... לדעתי, הנוסח הטוב ביותר הוא עדיין הספר." ("מעריב", 31.7.1964).

כבר בשנה הראשונה להופעתו עורר "המחצבה" עניין לעבּדוֹ לקולנוע. שלחתי את הספר למנחם גולן וענה לי שהתלבט, והחליט להפיק ולביים את "סאלח שבתי". ואכן הסרט הנפלא, לפי תסריטו של אפריים קישון ועם חיים טופול בתפקיד הראשי, אף שהגיע לאקרנים ב1964-, כשנה לאחר "המחצבה" – עשה היסטוריה והפך לסמל התקופה, לאין-ערוך יותר מסִפרי.

לבקשת הממונה על עידוד הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשייה, אשר הירשברג, הכנתי סינאופסיס של הספר כסרט, גם באנגלית. יצחק צפל ישורון, בן-מחזורי ב"תיכון חדש" בתל-אביב, רצה להפיק את הסרט ולא הצליח למצוא משקיעים. הפרוייקט התגלגל במשך שנים, ובין המתעניינים והמנסים לגייס משקיעים וסיוע ממלכתי היו אורי גבריאלי, זאב רווח ומיכה שרפשטיין. לבסוף, בזכות כישרונו ומרצו הבלתי-נילאה של עירא דביר, שתסריטו זכה בתמיכת הקרן לעידוד הסרט הישראלי – הפיקה את "המחצבה" בשנת 1990 חברת "סרטי רוֹל" של ישראל רינגל, יאיר פרדלסקי וניסים ניצ'ו לאון, בעזרת הקרן ובשיתוף הטלוויזיה הישראלית, בתקופה שבה היה אהרון הראל יו"ר רשות השידור, ואריה מקל – מנכ"ל.

שכר ההמתנה הממושכת היה שהסרט "המחצבה" צבעוני בעוד שבתקופת "סאלח שבתי" נעשו הסרטים הישראליים בשחור-לבן.

לעירא דביר נתתי חופש גמור בעיבוד הרומאן לסרט. אמרתי לעצמי, בכך אני מאמין גם כיום – כי מאחר שאינני תסריטאי, לא ייתכן קשר סיבתי בין מידת השגחתי על עיבוד ספרי לסרט – לבין הצלחתו או כישלונו בעתיד. מידת השפעתי על עיצובו עלולה גם להכשילו. התעקשתי בחוזה רק על שמירת השם, ועל כך שחמש-עשרה שנים לאחר הפקתו אוכל להעביר את זכויות ההסרטה למי שירצה להפיק ממנו גִרסה חדשה.

עירא דביר אכן "תיקן" נכון בתסריטו את עלילת "המחצבה" בכך שאישתו של ניסים היא עקָרה. זו אחת הסיבות לאכזבתו ממנה, ולכן היא מסוגלת לחשוב על בריחה ממנו ואינה חשה עצמה מחוייבת לילדיהם הקטנים, שקיימים רק בספר ולא בסרט. אני מודה שעניין הילדים ברומאן הוא במידה מסויימת כישלון שלי, שנבע מהיותי סופר צעיר. אמנם ילדים קטנים מהלכים עליי קסם כל השנים, ולא פעם אני מעדיף לשחק איתם מאשר לשוחח עם הוריהם, וגם כותב עבורם סיפורים וספרים, אבל בעת כתיבת "המחצבה" אולי לא הרגשתי די הצורך את הקשר העז שקיים בין אֵם לילדיה, וכך ציפורה כמעט שאינה חושבת על ילדיה במשך מרבית הרומאן.

עירא גם עיצב יפה את הסצינה שֶבּה חליפה, כבר בחגיגת החתונה עצמה, יוצאת ראשונה מתוך הקהל נגד ניסים לוי בהאשימה אותו במות הבת של חדידו. עיבודו של עירא הדגיש בעיקר את הדרמה האנושית, אבל בשלב מסויים נזכר מישהו בעל-השפעה ברשות השידור –שהצגת "המחצבה" הורדה בשעתה מן הבמה על ידי המרכז לתרבות של ההסתדרות מטעמים פוליטיים, והיה עליי לשכנע את הממונים על ההשקעה בסרט מטעם הטלוויזיה הישראלית – שאין מדובר כאן בסרט מגמתי מבחינה חברתית או מפלגתית.

 את הסרט ביים רוני ניניו, בנם של אברהם ניניו וחנה בן-ארי, שאישרה בשעתה את תסכית "המחצבה" ל"קול ישראל". כוכבי הסרט היו אורי גבריאל בתפקיד ניסים לוי, ששון גבאי – משה דוד. חנה אזולאי-הספרי – חליפה, אהובה בץ – מרים (ציפורה), סלים דאו – חדידו, אברהם מור – מנטלו, אדי מוכתר – דנינו, ועימם שחקנים רבים אחרים. הצלם – ניסים ניצ'ו לאון, שזה היה לו סרט-העלילה האחרון שצילם. אין מילים בפי לשבח את יחסם הלבבי והחברי של כל מי שעסקו בהפקת "המחצבה", ובראשם ניצ'ו לאון ויאיר פרדלסקי. הם אפילו הפעילו מחדש מחצבה נטושה באזור מגדל-צדק.

את אביה של אהובה, מאיר בַּץ, שהיה מהנדס מחוז הנגב, היכרתי בביקוריו בעין-גדי, בתקופת היותי מזכיר-פנים של הקיבוץ. שמוּר אצלי מאותם ימים צילום משותף איתו על רקע ההרים.

הסרט יצא לאקרנים בכל רחבי הארץ בקיץ של שנת 1990, וממש כמו עשרים ושבע שנים לפני-כן הספר, ועשרים ושש שנים, ההצגה – הביקורות קטלו אותו. באחת מהן הוגדר – הפעם לא "תיאטרון אידיש" אלא "סרט טורקי", באחרת נאמר שְמה כבר אפשר לקוות מסרט שמבוסס על ספר חסר-ערך כמו "המחצבה", ספר שאינו מוביל לשום מקום. זו היתה תגובה כמעט אחידה של כל מבקרי הקולנוע המקצועיים.

אמנם, אנשי תקשורת אחדים מתחום התרבות והבידור דווקא שידרו וכתבו טובות על הסרט, אבל לדבריהם לא היה ערך רב. תמציות הביקורות המקצועיות הן שחזרו מדי שבוע בטורי העיתונים ליד שם הסרט, והזהירו את הקהל מפניו. היו בביקורות הקטלניות האלה הרבה קינאה ורשע, כאילו מצטער המבקר על כך שכסף ציבורי הוצא להפקת "המחצבה" ולא לסרטו של במאי או תסריטאי אחר, הקרובים לליבו. במקביל לא הפסיקו לשבּח סרט מקורי בשם "המיועד" וראו בו את אחד ההישגים הגדולים של הקולנוע הישראלי. מעניין כיצד יתמודדו ביניהם שני הסרטים האלה במרוצת השנים הבאות.

נדפסו אמנם הרבה קטעים קצרים על עשיית הסרט "המחצבה" ועל שחקניו, אבל שום עיתון או רשת טלוויזיה לא היה מוכן לתת כיסוי נרחב בכתבות על הסרט ויוצריו. עיקר פירסומו נבע מן הקדימון (הפרומו) לסרט, ששודר פעמים אחדות בטלוויזיה הישראלית, ושלטי-ענק של "סרטי רול" בצמתים. שום עיתונאי או תוכנית טלוויזיה לא הסכימו לראיין אותי לקראת ובעקבות הסרטת ספרי.

הסרט, שהצגתו החלה בבת-אחת בבתי-קולנוע רבים ברחבי הארץ, ירד מהאקרנים לאחר שבועות אחדים. הוא אפילו לא עורר שערורייה על רקע עדתי, חרף היותו בוטה מאוד בנושא גם אם סיפור האהבה הוא העומד במרכזו. הקהל שאת זעקתו ביטא לא בא לראותה בקולנוע. ניראה שהצופים בסרטים מעדיפים לראות בהם חתיכות בלונדיניות "אשכנזיות" וגברים יפי-תואר.

לא עבר זמן רב והתפרסם ראיון עם השחקן אורי גבריאל, שבא בטענות על כך שיוצרי הסרט השתמשו בו לדמותו האלימה של ניסים לוי, וגרמו לו שלא-ברצונו לפגוע בעדות-המזרח ולהעליב את מוצאו שלו-עצמו.

אפשר לחשוב – היתה בישראל חבורה של גזענים לבנים, אחד מהם כתב את "המחצבה" והאחרים עשו מהספר הצגת תיאטרון וגם סרט קולנוע. לפחות בעלילת הדם של חטופי תימן לא האשימו אותנו.

לא עליי לעסוק בתולדות הסרט הישראלי אך דומני שכישלון "המחצבה" סימל, לפחות בעיני "סרטי רול", את סופה של תקופת הסרטים הישראליים שהביאו לבתי הקולנוע עשרות ומאות אלפי צופים, והוא גם סימל את מעבר היצירה הקולנועית המקורית לסדרות הטלוויזיה. אכן, בתריסר השנים שחלפו מאז "המחצבה", דומני שרק הסרט הנפלא "החברים של יאנה" הצליח להתבלט באיכותו הנדירה ובהביאו קהל לאולמות הקולנוע במשך שבועות רבים, ואילו ערוצי הטלוויזיה מלאו סדרות מקוריות.

כישלון "המחצבה" היה כה גדול ש"סרטי רול", שעמדו להפיק אחריו סרט נוסף על פי רומאן מקורי של סופר ידוע, ירדו מכך והחליטו שנגמר תור הזהב של הסרט הישראלי, ובמיוחד של עיבוד רומאנים עבריים לקולנוע.

 ההכנסות מהסרט לא כיסו אפילו את תקציב הפקתו (שלא עלה על מחירה של דירת-פאר בת חמישה חדרים בצפון תל-אביב) וכך לא קיבלתי עליו תמלוגים לבד ממקדמה בלתי-חוזרת לא-גדולה עם חתימת החוזה. סיפור דומה על אי קבלת תמלוגים אחרי המקדמה שמעתי מסופרים עבריים אחרים שספריהם עוּבדו לסרט, מה שגרם לי להבין שלמעשה מתקיימת תעשיית הקולנוע הישראלית לא על רווחיה אלא בעיקר על חלוקת תקציבי העידוד הציבוריים בין כל השותפים להפקה בפועל, וכך הם מתפרנסים מעשיית סרט לעשיית סרט, ויוצא שאפילו ההַסעָדה (הקיטרינג) מסובסדת כולה.

למרבה המזל הסרט "המחצבה" לא נעלם. משנת 1991 ואילך משדרת אותו מדי פעם הטלוויזיה הישראלית, השותפה להפקתו, ותגובות הצופים מפתיעות לטובה. בנוסף לכך מצוי הסרט בספריות ההשאלה והמכירה, תחילה רק בקסטת וידאו של חברת "חמישה כוכבים", ומשנת 2001 גם בתקליטור DVD.

אינני בקיא בתוכנית לימודי הספרות בבתי-הספר התיכוניים בארץ אבל ידוע לי כי במשך שנים היה "המחצבה" בין הספרים שהמורים היו רשאים ללמדם. לא משהו מיוחד. אחת ממאתיים יצירות מומלצות. ד"ר יפה בנימיני פירסמה ספר-עזר שחלקו מוקדש למחקר ולהוראת "המחצבה". אני זוכר מיפגש עם תלמידים בבית-ספר תיכון בראשון-לציון, שבו קמה אחת התלמידות ושאלה אותי מה אני יכול לעשות בקשר לכך שמכריחים אותה לקרוא את "המחצבה", שהוא ספר משעמם וכתוב בשפה מיושנת.

עניתי לה כי ברצון הייתי אוסר על לימוד הספר כדי להקל עליה, אבל לצערי אין לי השפעה על תוכנית הלימודים. המלצתי לה לשאול בספריית וידאו את הקלֶטת של הסרט, ורק לזכור שבסרט שְמה של ציפורה שוּנה למרים, ואין לה ילדים לעומת חליפה הוולדנית. ולזכור כי בין שאר השינויים – הסרט מספר על עולי מרוקו בעוד אשר מן הספר "המחצבה" ומִשמוֹת גיבוריו לא היה אפשר לדעת אם מדובר בעוֹלים יוצאי כורדיסטן, עיראק, צפון-אפריקה או כל עדה מזרחית אחרת.

למיטב ידיעתי ולמזלם של תלמידים רבים ושל הוריהם (הרגילים לכתוב עבורם את העבודות בספרות העברית) – "המחצבה" הושמט וכבר אינו כלול בתוכנית החדשה של לימודי הספרות במערכת החינוך העברית בישראל. אני מניח שעל מקומו באו או נישארו ספרים של דבּרים "אותנטיים" יותר שמבטאים את ייסורי הקליטה, הקיפוח העדתי והריסוס בדי.די.טי (לא קופחו בתוכנית לימודי הספרות החדשה גם אחינו הפלשתינאים, המשוררים את עומק כאבם על אובדן אימם-מולדתם) – אני מניח שעל מקומו באו או נישארו יצירות שאינן מחוייבות לתיאור של מורכבות היחסים בין קולטים ונקלטים גם בתוך העלייה המזרחית, כפי שתוארו בידי בן-הארץ כמוני.

מה עוד שהקדמתי לתאר כיצד מנהיגות עדתית אינטרסנטית וכוחנית מֵרעה את מצבם של אלה שבשמם ולטובתם היא כביכול פועלת, כיצד בהתחזקותה היא מגבירה ומנצלת-לרעה את בורותם, מבודדת אותם ומרחיקה את היותם חלק אינטגרלי של התרבות והחברה הישראלית.

אכן, ככל שהשנים חולפות – מרגיזות כניראה יותר ויותר הבּוֹטוּת והאקטואליות של "המחצבה" – בהפריען את השקר ההיסטורי של הצגת חייהם של יוצאי עדות-המזרח, בבואם ארצה, בתור חיים שהיו תמימים ואידיליים בקרב שכניהם-אדוניהם המוסלמים, הצגתם בתור חיים שנהרסו ובתור אנשים שנאנסו להמיר את תרבותם רק בלחצם ובאשמתם של הקולטים ה"אשכנזים" – ולא בגלל תהליכים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים, כגון התערערות מעמדם במדינות-המוצא המוסלמיות השטופות קנאוּת לאומית ודתית, וכגון התחדשותן של התרבות והחברה העברית בארץ-ישראל.

אכן, עוול גדול עשינו להם בהוציאנו אותם ממעגל ההשפעה של התרבות האיסלאמית, שאת פירותיה הנפלאים אנחנו רואים מדי יום (ואין בכך מחילה לעמים הנוצריים, שכבוד שִנאתם ורצחנותם כלפי העם היהודי, במקומו ההיסטורי מונח).

חלק מן הבּוּרוּת התהומית מצוי גם באִי-ההכרה בעובדה שתרבות ארצישראלית פלוראליסטית זו, שאליה "הוכרחו" המזרחיים להשתייך – נוצרה יֵש מיֵש בידי יהודים "ממוצא ציוני" שזנחו כמעט כליל את המורשת המעוּפּשׁת של עיירות אבותיהם בגולת מזרח-אירופה, ואת שפת האידיש ותרבותה, ויצרו הווייה עברית חדשה ומפוארת (שלקחו בה חלק גם סופרים "ספרדים" דוגמת שׁמי ובורלא) – ואל היחד החדש הזה הם הכניסו בתחושת שליחות את כל עדוֹת ישראל, גם את אלה שבלחץ הגלות היו תחת השפעה כבדה של התרבות הערבית והמוסלמית, ואפילו עדה זרה ומוזרה כמו ה"ייקים" שבאו מהתרבות הגרמנית. היחד החדש היה חזונם של דויד בן-גוריון ושל שאר אבות הציונות והתרבות העברית. מזל כולנו הוא שהתהליך הצליח ולוקחים בו חלק כמעט כל שדרות העם, כולל העלייה הרוסית שהולכת ומתמזגת בו, אם לא בדור ראשון אזיי בשני ובשלישי, אך למעֵט המגזר החרדי והחרדי-"מזרחי" לדורותיו.

להוצאתו של "המחצבה" מן התוכנית החדשה ללימודי הספרות, או לאי-כלילתו בה – יש כמובן גם היבט כלכלי. הרומאנים הנלמדים נמכרים באלפי עותקים כל שנה ומביאים תמלוגים קבועים ונאים למחבריהם. מי שנותר בחוץ – סגור בפניו השוק. אך אולי שווה הנזק הזה –ובלבד שבני-הנוער בבתי-הספר לא יקראו את "המחצבה" מתוך חובה.

לאור כל אלה מובן אולי מדוע מעודי כמעט שלא נתבקשתי להופיע בפני פורום "מזרחי" כלשהו, או בכל דיון חברתי ותרבותי אחר, גם בתקשורת – בנושא שנות העלייה ההמונית והבעייה העדתית, גם לא בשנת הלימודים שבה העלייה היתה הנושא השנתי המרכזי בכל מערכת החינוך. שהרי "המחצבה" ואני לא אמורים להיות נציגים "אותנטיים" של זעקת הקיפוח העדתי – שרק קולה ברמה נשמע, ולא פעם באותה רמה פשטנית ודמגוגית וללא שמץ של ביקורת עצמית.

פועל כאן כניראה קנה-המידה הכפול לפיו רק יוצרים מעדות המזרח אמורים לתאר בצורה "אותנטית" את בני-עדתם וכמובן את ה"אשכנזים" הנוראים שקלטו אותם בישראל (למעט סמי מיכאל, שעליו יצא קצפם של חלק ניכר מיוצאי עיראק בארץ בגלל הדיוקן החושפני והביקורתי שהעמיד לעדתם ב"ויקטוריה") – ואילו סופר "אשכנזי" כמוני פסול לעדוּת על העדוֹת מפני שספרו הוא רומאן-נטו ולא סיפור אוטוביוגראפי קורע-לב.

ידידי הסופר שמאי גולן מספר כי היום שבו ריססו אותו בדי.די.טי עם בואו ארצה היה היום המאושר ביותר בחייו. הוא הרגיש שסוף-סוף הגיע למקום שבו בפעם הראשונה מישהו שׂם לב אליו וחרד לבריאותו – לאחר השנים הנוראות שבהן התגלגל כילד במלחמת העולם השנייה בפולניה וברוסיה.

במיפגש עם קוראים ניגש אליי מובטל שנולד בשנה שבה כתבתי את "המחצבה". הוא סיפר שקרא את ספרי בהזדהות רבה. יושב-ראש ועד הפועלים במפעל שבו עבד התנהג כמו ניסים לוי ותרם רבות להרס המפעל.

לימים כתבתי רומאן "אותנטי" ורחב יריעה והווי על ה"עדה" שלי, "המושבה שלי" – שתקופתו משתרעת עד 1878, שנת ייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, שהיא תחילת העלייה הראשונה.

אבל מתברר שאנחנו, צאצאי העלייה הראשונה, וקורותינו – לא נחשבים קבוצת מיעוט מקופחת או מועדפת דוגמת עדות-המזרח, נשים, הומוסקסואלים (סוּפּר לי כי בעולם האקדמי, בייחוד במדעי הרוח, ישנה בימינו תופעה של חוקרות ומרצוֹת סטֵרייטיוֹת שאונסות עצמן לאהבת נשים, או מעמידות פנים שהן כאלה – רק כדי שלא לפגום בקידום המקצועי שלהן!) – דוגמת פלשתינים ושמאלנים, דוגמת דור שני לשואה שמכים על חטא בפני ערבים, דוגמת חרדים, דתיים, דוגמת לוואנטינים שמתבטלים בפני תרבות זרה, מנדרינים מהאקדמיה, פושעים, רוצחים ושורפי נשים, אסירים חובשי כיפה, פוליטיקאים עילגי לשון, בדרנים מטומטמים, עיתונאים ושדרנים שנעשו גדולי-הדור ובעיקר קולם נשמע, ומי לא – כל המופלים לטובה או הנהנים מאפלייה מתקנת, גברים ונשים כאחד, שתופסים בצפיפות את מעט המקום שמותירות בקדמת הבמה החדשות והזוועות האמיתיות – מה פלא אפוא שהתקשורת והקהילייה הספרותית לא התקשו לדלג כמעט כליל על "המושבה שלי"?

וכי איזו חשיבות כבר יש למהדורה ארצישראלית של המֵיפלאוּאֶרס ממְלֶבֶּס? סתם סיפור מהתחת על מושבה של איכרים שוֹבבים וגסי-הליכות. עוד רומאן פורנוגראפי של בן עזר.

ליחס פחות-או-יותר דומה זכו גם שישה הספרים האחרים שהוצאתי לאור בשנים 2000 ו-2001 בהוצאת אסטרולוג: "שלוש אהבות". "סדנת הפרוזה". "לא לגיבורים המלחמה" (מהדורה חדשה שׁשׁערהּ ציור עתיק של צייר יוגוסלבי נשכח שביקר במזרח-התיכון במחצית הראשונה של המאה העשרים ושמו יארו הילבּרט Jaro Hilbert). "ברנר והערבים" (פרסום יחיד, מצמרֵר באקטואליות שלו, שנדפס לקראת מלאת שמונים שנה לרצח הסופר י.ח. ברנר וחבריו בידי ערבים, בשני במאי 1921). "חנות הבשר שלי". "אנשי סדום" (מהדורה מחודשת בתוספת האפילוג "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי"). ושמיני עליהם נוסף בעריכתי הכרך "כל הפרוזה" של דודתי אחות-אבי אסתר ראב, שזכה בפרס שר התרבות לספרי מופת, והוא אולי אחד מספרי הפרוזה הטובים ביותר של הספרות העברית לדורותיה. נכתבו על אודותיו אמנם שתי רשימות ביקורת חיוביות, אך הספר נעלם גם הוא מהחנויות בתוך חודשיים-שלושה ומעטים יודעים על קיומו.

והלא הספרים האלה הם מִלֵב-ליבּה של התרבות העברית ושל ארץ-ישראל. מה כן ישנוֹ אם הם אינם?

אבל במציאות התרבותית והתקשורתית שבה ה"מיעוטים" וה"מִגְדרים" הפכו לַקונצנזוס, ודבּריהם קובעים את הגבולות ואת הטעם – נותרתי בחוץ כמעט רק אני, מורד תמידי בטעם הספרותי ובתקינות הפוליטית, לא אהוּד מעוֹדי על שום צד אבל גם בלתי-תלוי באף אחד. והאמת, בגלל אופיי ואולי גם בזכות מוצאי המשפחתי – אני יכול להרשות לעצמי להיות כך כל השנים. כי מי כמוני יודע היטב, מבחינה היסטורית, ואולי גם כנגוּע בשמץ אריסטוקרטיוּת, אמנם דלפוֹנית למדיי – מי המרכז ומי הם השוליים – גם כאשר כלפי חוץ מצליחות-כביכול לזמן קצר התחפושות ואחיזות-העיניים למיניהן.

אני מקווה להמשיך לכתוב רומאנים חדשים, ובמקביל להוציא את הקודמים במהדורות חדשות או מחודשות. שמח על האפשרות שניתנה לי לפרסם ספר אחר ספר, אמנם בהתקבלות מחתרתית-למחצה, כי מרבית הקוראים אינם יודעים על מרבית ספריי שיצאו לאור בשנים האחרונות, לא ראו ולא שמעו עליהם דבר. הקדשתי את מרבית חיי הבוגרים לספרות העברית, וממרחק ארבעים השנה שחלפו מאז כתבתי את "המחצבה" אני יכול לשׁעֵר ומותר לי לקוות שספריי המאוחרים ישׂרדוּ לא פחות מספרי הראשון. בינתיים – כמניין השנים שבהן נדדו בני-ישראל במידבר לאחר צאתם ממצרים.

משנה לשנה אני חש עצמי חופשי יותר בשעת הכתיבה. חלפו הזמנים בהם מו"ל או עורך ספרותי יכלו למנוע ממני להביא בדפוס את ספריי במלוא האינטימיות המחוספסת שלהם, בפראוּתם, בחוּשניוּתם וביצריוּתם, לצנזר אותי. ספריי נמכרים כותר אחר כותר בחנויות, אמנם, לא בשיטת השיווק האגרסיבית המכריזה עליהם כעל רבי-מכר ופסגת הפרוזה העברית עוד בטרם נמכר מהם העותק הראשון. ורְאה זה פלא – ככל שספריי הולכים ונעשים נועזים וגם מרגיזים יותר – כן הם מעוררים פחות התנגדות וביקורת פומבית, ומנגד הולכת ומתגברת בי תחושת החופש שבכתיבה – עד היעדר כמעט כל גבול, כאילו אני הולך ומתנתק מכבלי הספרות העברית, או היא ממני.

אפריים קישון כבר אמר בשעתו שישראל היא דמוקרטיה שבּה אתה חופשי לומר כל מה שאתה רוצה על מי שאתה רוצה אבל אף אחד לא חייב להקשיב לך ולהתייחס אליך.

"חנות הבשר שלי", שיצא לאור בשלהי קיץ 2001 והוקדש לשחקנית הטלנובלות המקסיקאיות הנפלאה גבּריאלה סְפַּאניק, קבע שיא – בחודשיים-שלושה הראשונים לאחר הופעתו זכה להתייחסות תקשורתית אחת בלבד והיא בת שתי מילים: "רומאן מאקאברי", וגם הן ציטוט מהספר-עצמו.

המספר-הזכר, סופר-לשעבר, מדבר בלשון נקבה לאחר שנבעל בעורמה בטקס קבלתו לחוג הפנימי המיוחס של עמיתיו הקצבים, "חובבי סאלאמי קראקוֹבסקה". הוא מקדיש פרק לשנת תרמ"ב, 1882-1881, שהיתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ, שמיטה שבמצוות רבני ירושלים החריבה את המושבה כמעט כליל. הוא בותר את גרושתו ומפיץ את בשרה המעוּבּד כסגולת-מרפא לקהל בּוּרים ופתאים ההולך וגדל בישראל, עד שהוא נעלם כאשר מתאבד ערבי מפוצץ עצמו על חנות הבשר שלו בגבעתיים, זאת זמן לא רב לאחר שקרס בניין השגרירות האמריקאית בתל-אביב.

בתום שלושה החודשים נעלמו גם עותקי הספר האחרונים מן החנויות, והיה כלא היה.

באותה תקופה יצאו לאור רומאנים מקוריים אחדים של סופרות וסופרים הנחשבים "חשובים". "חנות הבשר שלי" מעניין וקריא אולי לא פחות מהם, אך המשחק מכור. אלה זכו לחשיפה תקשורתית אדירה, לתפוצה מועדפת בחנויות ולרשימות ביקורת כבר בשבוע הראשון להופעתם.

מי יודע, אולי בעוד ארבעים שנה או שמונים שנה, כאשר רבים מבין קובעי הטעם הספרותי והתקשורתי כבר יהיו ישני עפר, יקבלו "חנות הבשר שלי" ו"המושבה שלי" וספריי האחרים, ו"כל הפרוזה" של אסתר ראבּ – את הפרספקטיבה הנכונה להם. אולי יתברר יום אחד שקשה מאוד להבין ולחוש את החיים בארץ-ישראל במאות התשע-עשרה, העשרים ותחילת העשרים ואחת – בלעדיהם.

על סף שנת היובל למדינת ישראל התפרסמה במוסף "ספרות תרבות אמנות" של "ידיעות אחרונות", ביום 9.5.1997, רשימת "50 הספרים של המדינה", החל מ"חולות הזהב" של בנימין תמוז וכלה ב"חיי אהבה" של צרויה שלו. את שנת 1963 מייצג ספרי "המחצבה", והוא בין הבודדים שגם ניתנה תמונת שערם כעיטור לרשימה.

כעבור שנה, בקיץ 1998, בעודי יושב להנאתי באחוזת יַרֵנטוֹן הירוקה ליד אוכספורד (מִשכּנוֹ של "המרכז ללימודים עבריים ויהודיים") ומשלים באווירתה הפסטוראלית את כתיבת הרומאן "המושבה שלי", נשלח אליי מוסף "ספרות תרבות אמנות" של "ידיעות אחרונות" מיום 29.4.1998 ובו שלל תגובות ביקורתיות שהצטברו במשך השנה מסוֹפרים וממבקרים, שראו את ספריהם או את מטוּפחיהם מקופחים. להפתעתי התברר לי שעוצמת ההתנגדות של הקהילייה הספרותית לספרי הראשון טרם שככה. המבקר ניסים קלדרון, שהוריו ממוצא סלוניקאי ובולגרי ואשר לימד באוניברסיטה קורס על ספרות העליות לישראל, נימק באותו גיליון את דרישתו להוציא את "המחצבה" מהרשימה בכך "שאם לא כן אתם אומרים ש'המחצבה' השפיע יותר מאשר 'מות הזקן', וזה ניראה לי אבסורד."

הלחצים והשתדלנויות היו כניראה כה כבדים עד כי ליד הכתבה בת שני העמודים: "'50 הספרים של המדינה' – הפרוייקט כעבור שנה: תגובות, הערות, סיכומים" – התפרסמה בהבלטה רבה "הרשימה המעודכנת", החדשה, של 50 ספרים, שחלקם כלל לא הופיע ברשימה לפני שנה, והם מחולקים הפעם לפי עשורים.

בעשור "שלי" הושמטה שנת 1963 ועימה נעלם גם ספרי "המחצבה" – ואולם נותר על כנו לשנת 1964 "המעברה" של ידידי שמעון בלס, שהופיע שנה אחריי ב"הספרייה לעם" ואולי גם הושפע מהצלחת ספרי. קשה להאמין, אך כך בדיוק קרה. גם כאן הצדק העדתי נעשה. שהרי לא ייתכן שרומאן שכתב "אשכנזי" על העלייה המזרחית ייכלל ברשימת "50 הספרים של המדינה"!

לפעמים נידמה לי שאילו הייתי מעדות-המזרח היה קל יותר לכותבי תולדות הספרות העברית, שרובם קרא רק את ספרי הראשון "המחצבה", לקטלג אותי. סוּפּר לי כי באחד הכרכים העוסקים בתולדות ספרותנו אושפזתי יחד עם שמעון בלס וסמי מיכאל במחלקה למזרחיים הנושאת את השם: "פוסט-ריאליזם טריוויאלי".

זה מאוד משעשע מפנֵי שמבחינה מסויימת אני רואה את עצמי "חצי-מזרחי" ואפילו "עיראקי"-למחצה – עוד מן הימים שבהם סבי יהודה ראבּ (בן עזר), שעל ברכיו גדלתי עד גיל שתים-עשרה, קיבל את פני הבידואי-היהודי יליד בגדד, דַאוּד אבּוּ-יוּסֵף, שלימד אותו הִלכות שמירה ויחסי שכנים עם הערבים בפתח-תקווה של שנת 1879, כפי שתיארתי בספרי "פרשים על הירקון" (1989). אני מוקסם מעולמם של הסופרים ילידי בגדד, ובראשם ידידי סמי מיכאל, עד כי לעיתים נידמה לי שיש שתי ערים בעולם, בגדד ופתח-תקווה, בהן עליך רק להיוולד, ולהתחיל לכתוב – ואתה נעשה סופר.

חרף העובדה שספרי "המחצבה" חי כבר קרוב לארבעים שנה ובילה כותרים רבים שהתקבלו במרוצת השנים טוב ממנו בביקורת ובאקדמיה כמו היו תנ"ך חדש (וסופם נשכחו כמעט כליל), חרף העובדה שעשרות אלפי קוראים עדיין מחזיקים בעותקיו וזוכרים אותו לטובה – מעודו לא זכה הרומאן בפרס ספרותי כלשהו, גם לא תורגם לשום שפה.

בראשית שנות התשעים הופקה סִדְרַת תוכניות של הטלוויזיה החינוכית על תולדות הספרות העברית, "לשון המראות". באותה תקופה הסרט "המחצבה" כבר יצא לאקרנים. העתק ממנו הועבר לרשות יוצרי הסדרה, לבקשתם, ואולם לא הספר ולא הסרט כלולים או נזכרים בה. הרומאן שנבחר לַפֶּרק העוסק בתקופת העליות ההמוניות היה ספרו של ידידי יהושע קנז, "אחרי החגים", שיצא לאור בסדרה השביעית של "הספרייה לעם", שנה אחרי "המחצבה". חרף כל מעלותיו, קשה לראות ב"אחרי החגים" רומאן מייצג לתקופת העליות ההמוניות.

מכל מה שנדפס ושודר על ספרי "המחצבה" ועל עיבודיו וגלגוליו, וכן מהעיבודים עצמם – תסכית, מחזה, תסריט, ומחזה חדש רב-משתתפים, שכתב עירא דביר בעקבות תסריטו והוא מחכה עדיין לתיאטרון שיפיק אותו – אפשר להדפיס כרך שכמוּתו אולי רבה יותר מהרומאן המקורי.

לאחרונה ירדתי במכונית מפאתי מעוז-ציון דרומה-מערבה ועברתי על פני שרידיה של המחצבה המפוארת והפעלתנית של "אבן וסיד", זו שהלכה והעמיקה חצוֹב בבטן ההר, וענן אבק לבן היה מיתמר דרך-קבע ממנה. היא נטושה לגמרי ושרידיה שבורים ומחלידים, ממש כפי שתיארתי אותה מתוך חרדה לבאות בעמוד האחרון של ספרי, שנכתב בשנת 1961:

"עסק שלי? עסק שלך? עסק של אבא שלך? חה-חה-חה, ומה אתה איכפת לך אם תלך אִל-מחצבה פוּק פוּק לָרוּח? אה? אה? – "

אם איני טועה – סגירת המחצבה באה בעקבות מחאות התושבים הגרים בשכנותה (חלקם ודאי פועליה-לשעבר) – על זיהום האוויר שגרם האבק שעלה ממנה ופגע באיכות סביבותיה, שנעשו שכונות עירוניות-למחצה ואמידות, בפרוזדור ירושלים.

יש סופרים שהצלחת ספרם הראשון מכריעה אותם ואינם מסוגלים לחזור על הישגם האחד והיחיד. כתבתי והוצאתי לאור במרוצת חיי עוד כארבעים ספרים מאז "המחצבה", ספר לשנה בממוצע, כולם שוֹנים זה מזה בנושא ובסגנון, בהם גם ספרים לילדים ולנוער, ספרי עיון וביוגראפיות – (שרובם התקבל בתערובת של לגלוג, ביטול והתעלמות, כאילו אין הם שייכים לספרות העברית. הקלישאה החוזרת היא כיצד בן עזר, שכתב את ספרו הקודם שהיה, למרבה הזיכרון הקצר – יוצא-מן-הכלל, הידרדר עד כדי כך בספרו החדש – אכן, כבר ארבעים שנה שאני מידרדר!) – זאת לבד משישים ספרֵי אחרים שערכתי, ובהם כל השירה והפרוזה של דודתי אסתר רַאבּ והרומאן האוטוביוגראפי של בן-דודי הסופר יצחק ראבּ "עלֵה ברוח". אמנם, שום רומאן מן התשעה שכתבתי אחרי "המחצבה" לא נכתב בשלושה שבועות וחצי, למעט ספר הרפתקאות לבני-הנעורים "אוצר הבאר הראשונה" (1982), שנכתב בשבועיים פחות יום, כי מדי ערב הייתי קורא את הפרק החדש לבני בנימין בטרם נירדם.

ההדפסה השישית והאחרונה של "המחצבה" בהוצאת "עם עובד" היא משנת 1991, ובאה בעקבות הסרט. סצינת מאבק במחצבה, ובמרכזה ששון גבאי, הופיעה מעתה על גבי העטיפה הצבעונית במקום רישום העטיפה המקורי בלבן על שחור מאת יוסל ברגנר, המתאר פועלים בהתכתשות, שנדפס בתוספת הפס הכתום בשוליים השמאליים, ובו שׁם ההוצאה והסדרה.

לאחר שאזלה השישית החליטה הוצאת "עם עובד" שאין טעם להוציא הדפסה חדשה, מה עוד שמאז "אנשי סדום" (1968) חדלה "הספרייה לעם" להיות הכתובת לפרוזה שלי. כך התאפשרה הדפסת המהדורה החדשה של "המחצבה, הספר השלם" בהוצאת אסטרולוג.

בהעתקה שעשיתי מהמהדורה הראשונה של שנת 1963, בעריכתו של א"ד שפיר, אין שינויים מהותיים (השארתי אפילו את העיר על חוף הים) – אלא בהתקנת כתיב מלא, בעידכונים קלים של לשון וסגנון (העורך שינה לעיתים את הלשון לספרותית מדיי, אבל בגלל תפוצתו הרבה של הספר לא ראיתי עצמי רשאי להתקין מהדורה חדשה-לחלוטין על פי כתב-היד המקורי, השמור עימי. כך למשל הִשארתי במרבית המקומות "כמה אנשים", "כמה רגעים" – ולא החלפתי ב"אנשים אחדים", "רגעים אחדים" – כאופנת המדקדקים בשנים האחרונות), וכמובן – בהוספת הפרק המצונזר (פרק כ"ד, "אסון", שכמעט לא שיניתי בו דבר, וכך אפשר להיווכח איך היה הספר במקורו, בטרם עבר עריכה), ובאֶפּילוֹג – שממרחק הזמן כאילו מציג את הרומאן כולו באור חדש.

היתה זו חווייה מוזרה מאוד, כמוה כהליכה לאחור במנהרת הזמן – להקליד במחשב ולהתקין לדפוס, בגיל שישים וחמש, רומאן ראשון שכתב בחדרו השכור בירושלים לפני ארבעים שנה, בעט נובע ישראלי "כָּתָב" ובדיו "מיקָה" (מתוצרת מתקן-עטים ברחוב מוהליבר פינת חובבי-ציון בפתח-תקווה) – בחור צעיר בן עשרים וחמש, אני.

אהוד בן עזר

תל-אביב, ‏‏2001

* * *

אהוד בן עזר

אסון

הפרק הגנוז של "המחצבה"

שמופיע רק במהדורת "אסטרולוג", 2001

"מעניין איפה גר הרופא שעושה שאפשר יהיה להיפטר מן הילדים?" – חשבה לעצמה בשעה שעברה ברחוב. ההמון זרם לעומתה, דחפוּ, מיהרו, "תשימי לב איך שאת הולכת, בחורה!" קרא מישהו. ליד תחנות האוטובוסים נתמשכו תורים ארוכים. פועלים חזרו מן העבודה, נשים עם ילדים נסעו למרכז העיר כדי לערוך קניות, והרחוב היה סמיך ומלא אדם. "שאני אלך לרופא?" חשבה, "או שאני אלך לרכבת?" – "שאני אלך לרופא או שאני אלך לרכבת," – "שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת," והמילים הצטלצלו בה בקצב של מנגינה טיפשית אותה שמעה לפני כמה רגעים מפי שלמה אשר זימזם לעצמו בחדר, "שאני אלך לרופא או שאני אלך לרכבת?"

פעם דיברו בבית-הספר על הרופא שעושה דברים כאלה, היו נשים שהלכו אליו, כך התלחשו, הדבר עולה הרבה כסף, אבל הוא לא מספּר לאף אחד. מה אני אגיד לו? הוא יכול להיות כמו האבא שלי. שהרופא יצעק עליי? ניסים לוי גם כן יצעק עליי אם אני אספר לו. הוא אמר לי שצריך להיזהר, אחר-כך לא ניזהר בעצמו, מה זה להיזהר? אני מפחדת ממנו. שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? כמה כסף עוד יש אצלי? היה אפשר לקחת משלמה מה שיש לו, אביו יתן לו עוד, אבא שלו לא משוגע, יש לו מסגריה. אם הייתי אישה של שלמה היו הילדים שלנו הולכים לבית-ספר מקצועי ולא לרופא. שאני אלך לרופא? פעם גילו הבנות בבית-הספר את הכתובת שלו. ראו אישה יוצאת ממנו וזכרו את הרחוב. שאני אלך לרחוב הזה? אפשר להביט מה שכתוב על הגדות, איפה שיש שם של רופא נשים, שם הוא.

פעם ראיתי סרט בו הגיבורה הראשית הולכת בסוף ושמה את הראש שלה תחת פסי-הרכבת. אחר-כך בטח בכו כל המשפחה, והאהוב שלה, וכל אלה שעשו לה צרות. אם היתה יודעת שאפשר ללכת לרופא לא היה עליה למות צעירה כל-כך. שאני אמוּת צעירה? אימא שלי תצטער אם היא תשמע כי לבת שלה עשו ילד בבטן, היא תגיד שהייתי טיפשה. לאבא שלי לא יהיה מי שיבשל אבל גם עכשיו כבר אני לא גרה אצלו רק שוכבת עם ניסים לוי וחבריו. אבא שומר בלילה במחצבה וניסים לוי מפרנס אותו בגללי. אם אמות יפטר אותו מהעבודה.

הנה כאן הרחוב של הרופא, דווקא עכשיו הייתי רוצה שניסים יהיה על-ידי וייקח אותי ביד ויביא אליו. אם אני בכלל אמצא אותו? ניסים בוודאי שהיה כבר מוצא את הכתובת. אולי אחרי שאלך אל הרופא ואשתחרר מזה יהיה לי הבית שלי והמקרר שלי במיטבח וגז לבישול ורדיו גדול ומרבדים רכים בבית. שאני אתחתן? הוא כל כך מצחיק, שלמה, אבל הוא יאמין לכל מה שאספר לו, לא צריך שיידע שאני עשיתי הפלה. אולי אני אתגעגע לניסים לוי? מי יודע. מה שבטוח שאני לא אחזור עוד לבית הקפה של אבו-סנין. כמה שניסים לוי היה טוב אליי, כל-כך מהר עברו הימים היפים האלה, כשהוא היה לוקח אותי אני הייתי נפתחת כולי וכאילו מתחלקת לשני חלקים שנפרדים ורוצים להתחבר חזרה ביחד ולא יכולים עד שכל הגוף מתחמם מחוסר-היכולת הנפלאה הזאת. ואילו שלמה נישאר עליי למעלה כאילו לא נוגע בי. אני לא יודעת מה היו המחשבות שלו, ואולי אני אשמה מפני שנכביתי אחרי ההריון וכל מה שהבחורים הוציאו עליי והיו מדברים בגלוי עד שלא הייתי יכולה עוד לקבל אותם מבלי שאחשוב דברים רעים בראש. אולי אחר-כך, כשאני אגמור עם הצרות שלי, יהיו החיים שלנו יפים ואני ארגיש אותו אצלי עוד יותר טוב ממה שניסים לוי פתח אותי כשאני בכלל לא הבנתי שום-דבר –

על השלט רשום השם שהזכירו הבחורות בבית-הספר, יש לבית כמה קומות, מעניין באיזו קומה הוא גר. עלתה. בקומה השנייה שוב כתוב השם שלו על הדלת. צריך לצלצל? לא, הדלת פתוחה, משונה, אולי כך המנהגים כאן? נכנסה בלי להקים רעש. חדר קטן בכניסה, על הקיר – ראי, קולב למעילים, והקירות מצופים בבד-פרחוני. הדלת לחדר השני פתוחה, ובו – שולחן נמוך, כמה כיסאות, כורסאות, ספסל צמוד לקיר, ושתי נשים יושבות, גבן אליה, לא שמעו שנכנסה.

להמשיך הלאה? הרגישה כמו גנב. לפתע נפתחה הדלת הלבנה שהובילה אל חדר-הקבלה, "בבקשה, גברת – " יצא הרופא לבוש בחלוק לבן, אחר הִיטה מעט את גופו קדימה ופינה מקום לצאת, זו שבפנים התמהמהה מעט, לבסוף באה.

אוי! מה היא עושה פה? נכון, סיפרו בכפר שהוא הרופא שלה. בטח מספר לה הכול, אבל לשם מה לו לספר לה? הרי היא בעצמה רואה אותי כאן. אחר-כך יעבור הדבר לניסים? לא. אבל אפילו אם לא תספר, מספיק שתדע, אני לא יכולה להביט בעיניים שלה. שאני אשאר? ודאי ראתה אותי. לא. אף אחד מהם לא שם לב אליי, הם מדברים, שם בחדר יש אור מהחלון וכאן הכול חשוך והדלת פתוחה. הנה, היא מתכוננת לצאת, אני אברח כדי שלא תראה אותי, ואחר-כך אחזור עליו.

היא הסתובבה וחמקה, אבל מתוך מהירות ומחוסר תשומת-לב נתקלה רגלה בעציץ שעמד על כן ברזל גבוה וצר, ומבלי שתספיק לעצור נתפס אבזם סנדלה ומשך אחריו את אחת הרגליים הדקות ונשמע קול נפילה, ומכה אטומה של העציץ ברִצפּה, והרעש הקטוע של החרסים המתפזרים, וצלצול הברזלים הדקים שהתהפכו.

"מי שם?" קרא הרופא.

"היתה שם מישהי – " הספיקה עוד לשמוע את קולה. לא הביטה אחריה, ירדה במדרגות במרוצה, מישהו עמד למעלה וקרא – "הי! הי!"

מיהרה לדלת היציאה, עברה את שביל האבנים הקצר, השער, המדרכה, הרחוב, שדרת העצים. האם רודפים אחריה? האם ראו אותה ורוצים להעניש אותה? המשיכה במרוצתה כמה רחובות. לאן שאני אלך עכשיו? שאני אבוא שוב לחדר של שלמה? שאני אסע הביתה אל אבא? שאני אלך לבית-הקפה של אבו-סנין ואחכה לניסים לוי עד שיבוא? בחודש האחרון אין הוא מופיע הרבה, אומרים שהוא עסוק מאוד, יש עניינים במחצבה ואשתו היתה חולה. אולי כבר לא אוהב אותי כמו בהתחלה? שאני ארוץ אל החדר של החבר של שלמה שגר לא רחוק מתחנת-הרכבת? אני אגלה לו את הכול. אם הוא אוהב אותי באמת – ודאי יעזור לי. הוא יכול לעזור? ילְמד. הוא צריך ללמוד אם באמת דיבר אליי כך. כבר אי-אפשר לחזור אל הרופא אחרי שהם חושבים שבאתי לגנוב, אם אני אלך לשם יקראו בטח למשטרה ואחר-כך יבואו אבא וניסים לוי ויצעקו עליי ויכו אותי.

שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? לרופא לא אלך. אני אלך לשלמה שגר ליד תחנת-הרכבת. אַת הולכת לתחנת-הרכבת שנמצאת ליד החדר של החבר של שלמה, או לשלמה שנמצא בחדר של החבר שלו שגר ליד תחנת-הרכבת? אימא, אימא, איפה אימא שלי עכשיו? אם אימא שלי היתה הולכת איתי אל הרופא אולי לא היה העציץ נופל וציפורה לוי לא היתה רודפת אחריי והרופא לא היה צועק עליי – הי, הי, גַנבה.

הייתי רוצה שניסים לוי לא ירשה לי לעשות את ההפלה. שהוא יגיד לי – תבואי אליי, נתחתן, אעזוב את האישה שלי ואת הילדים וניסע בכסף שהרווחתי לחוץ-לארץ ואַת יהיו לך חיים טובים כמו השחקניות שבסרטים. ואיפה יגדל הילד שלנו, ניסים? הוא באמת הילד שלנו? כן, כן, מפני שאתה היית הראשון אצלי, וכל התקופה ההיא, בהתחלה, רק אתה היית בא אליי. אבל אם יש לך אישה יפה כל-כך שרודפת אחריי בבית-הקפה של אבו-סנין ואצל הרופא של הנשים ואתה לא בא להגן עליי מפניה – סימן שאתה כבר לא רוצה אותי בשבילך. כבר אני לא טובה לך מפני שנכנסתי להריון ואני מפחדת להרוג את הילד שלי. יותר טוב שיהיה לי בעל וילדים כמו לבחורות שהתחתנו בכפר, ולכן כבר אני לא יכולה לאהוב אותך כמו שאהבתי פעם, כמו שאתה לימדת אותי לאהוב, והיית אומר לי שאני האישה שעושה לך טוב יותר מכל אישה אחרת בעולם. אתה זוכר את הימים ההם, ניסים לוי?

הנה שומעים את השריקה של הרכבת. הבית קרוב לתחנה. "את אוהבת לנסוע?" שאל אותי. – "תלוי במה," אמרתי לו. – "ברכבת, באווירון, באונייה, טסת פעם?" – "לא," עניתי, ואתה?" – "גם כן לא." ואחר-כך אמר שהוא אוהב אותי. מתי זה היה? לפני שעה, ואולי בימים שהייתי עוד ילדה קטנה ואף אחד לא אמר לי שהוא אוהב אותי, אפילו לא ידעתי שיש מילה כזאת – "אהבה". אחר-כך בבית-הספר היו הילדים הגדולים-יותר ממששים אותי דרך החלוק הקרוע שלי ומכניסים את הידיים שלהם, וזה קרה עוד לפני שהיה לי כסף לקנות חזייה, ואומרים – "היא מתפתחת טוב!" – ובערב היו כותבים את השמות שלהם, שהם אוהבים אותי, על הקירות. והיו מציירים בין השם שלי והשם שלהם ציורים גסים. וכל הילדים הקטנים היו רצים אחריי ושואלים: "תגידי? כבר עשו לך? כבר עשו לך? איך זה, הם אוהבים אותך?" – ובכן זאת היתה אהבה? מה שהם רשמו עליה על הקירות של בית-הספר והצרכנייה? – ניסים לוי אמר לי שהוא אוהב אותי. ואחרי שאמר כך ביקש ממני לעשות כל מיני דברים בשבילו, והיה שוכב ומוציא מתוכו קולות כמו ילד קטן, ובפעמים ההן אמר שאני האישה הכי טובה בשבילו. אז זאת היתה אהבה? ואולי אני הייתי הכי טובה בשבילו מפני שכל השאר לא הסכימו לעשות לו מה שאני עשיתי? מפני שהאבא שלהן לא היה משוגע שעובד אצלו במחצבה והאימא שלהן לא הסתובבה כמו שמספרים עם המלחים בנמל?

ופעם אמר – "את יודעת, אני לא יודע מה זאת אהבה, אף פעם לא אהבו אותי באמת." – והיא אמרה: "אולי זה ניסים מפני שאתה לא יודע עברית טוב, ולא מזמן למדת פה את המילה?" – והוא צחק ואמר: "טיפשונת, אהבה זה לא תלוי במילים אלא בא מן הלב, ולא חשוב באיזו שפה מדברים בה." – "אתה מדבר יפה, ניסים," אמרה לו, "כמעט כמו בסרטים, איך שהם יש להם לפעמים מילים שעושות לך חם בלב." – "רק איתך אני יכול לדבר על כך," אמר, "מפני שאַת מבינה אותי, קטנטונת. לא רק את הגוף שלי, גם את הנשמה שלי." – אבל מאוחר יותר ביקש ממנה לשכב עם כל החברים שלו. – "למה אתה עושה לי כך, ניסים?" – שאלה אותו בבכי. – "אני לא יכול להחזיק אותך לבד," אמר, "עוד יֵצא לי שֵם שהוצאתי אותך מהבית ואני מחזיק אותך בשביל התענוגות שלי. אבל אם את תסכימי להיות טובה ולהתחלק עם כל הבחורים, גם לך יהיה קל יותר, ואף אחד לא יחשוד בנו ונוכל להמשיך את חיינו היפים מתי שנרצה. את צריכה להשתדל להתחבר עם הנערות המסתובבות בקפה והן תדאגנה לך ותרגישי מצויין. – "אני לא רוצה," צעקה בבכי, "לא רוצה שכל העולם ימשש אותי ויעשה לי, לא רוצה להיות כמו האימא שלי, אני אוהבת אותך, לכן הלכתי אחריך ובאתי וישבתי כאן כל הימים, אני נערה טובה, אתה יודע שלא נתתי עוד לאף אחד חוץ ממך, ניסים, ניסים!" – ואיך שהוא נבהל והתרגז והיכה אותי, אי-אפשר היה להכיר בו את ניסים שהיה שוכב והבשר שלו מדבר כמו יונים קטנות. רק צעק: "אני אהרוג אותך אם אשמע ממך עוד פעם מילים כאלה! ואם אשמע מן החברים שלי שאַת עושה שביתה בין הרגליים שלך ולא טובה אליהם כמו שאַת טובה אליי – אכה אותך מכות-רצח עד שלא יישאר עלייך שום דבר יפה ואעשה לך צלקות כאלה בפנים שאיש לא ירצה עוד לשכב איתך ותצטרכי ללכת ולעשות סְפּוֹנזָ'ה [שטיפת רצפות] כל היום והגב שלך יתפוצץ. אַת שומעת? אני אחקור אותם בדיוק, ואוי לך אם זה לא יבער אצלך כמו שצריך – "

הרכבת שרקה שנית. כעת ניתן היה לשמוע את שקשוק הגלגלים. הוא אמר לי: "תבטיחי לי שלא תחזרי לשם – " ואני שתקתי. הנה הבית שלו, חדר-המדריגות, הדלת, למה לא עונים? אולי הפעמון מקולקל. שאני אדפוק? חזק, חזק, עוד יותר חזק, באגרופים. שקט, נידמה לי שבדירה של השכנים מתקרב מישהו לדלת, שוב יצעקו עליי? איפה הוא? למה הלך ועזב אותי? אני לא רוצה להישאר לבד, אני מפחדת, מפחדת, "אבא יסדר אותי בעבודה במסגרייה," – "אני כבר היום אחפש עבודה," – הוא הלך לחפש עבודה בשבילי ובשביל הילד שלי ואותי השאיר כאן לבד? חָה, חָה, חָה, אתה כבר יכול לחזור לשבת בבית-הקפה לפני-הצוהריים.

תגידי כן.

כן.

לעולם?

לעולם, אבל עכשיו תיתן לי ללכת.

חה, חה, חה, אני לא יכולתי להתאפק, – אין דבר, גם אני לא יכולה יותר, – שאני אדפוק עוד פעם, חזק, חזק, "שלמה! הָלוֹ, שלמה!"

"גברת מה אַת עושה כאן?"

"אוֹי – "

"מה איתך, לאן את בורחת – "

"חה חה חה – "

"מה איתך? מה רצית לעשות כאן – "

גנבה, אני גנבה, שלום, תגיד לי שלום ילד רע שכמוך, השכנים שלך גירשו אותי. "את צריכה כסף אולי?" – לא, לא, חה חה חה, הרכבת עוברת קרוב מאוד לכאן. – "יופי, יופי, תחשבי עליי?" – כן, אני אחשוב כל הזמן עליך, עד הסוף, אשתדל. אפשר לשמוע את דפיקות הגלגלים על פסי המסילה. תַק, תַק תַק תַק. תַק. תַק תַק תַק. אוֹי לא ידעתי שפסי-הרכבת קרובים כל-כך, הבית עומד ממש ליד המסילה, צריך רק לעבור את הגדר. אתה לא צריך לחפש עבודה יותר, אתה יכול לחזור לשבת בבית-הקפה לפני-הצוהריים ולנסות לשים את היד על הברכיים של מישהי אחרת שתהיה ילדה קטנה כמוני אבל שלא נכנסה עדיין להריון. אחר-כך תביא אותה אליך לחדר ותבקש סליחה, ועוד פעם סליחה. תַק, תַק תַק תַק. תַק. תַק תַק תַק. עכשיו יש כבר קטרי-דיזל חדשים, שם בסרט זה היה קטן ישן ושחור עם ארובה ודוד גדול מלפנים. אפשר לראות את הרכבת מרחוק? הנהג יחשוב שאני קוטפת פרחים, יותר טוב שאתכופף כאילו לאסוף אותם, למרות שבכלל אין עכשיו פרחים. אַל תגיד לאף אחת אחרת שאתה אוהב אותה, ואַל תכעס עליי, גם אתה אשם, אם היית מחכה לי בחדר לא הייתי הולכת אל המסילה. שאני אלך אֶל הרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? מִסְכּנה, מִסְכּנה שכמוֹך, תַק, תַק תַק תַק, תַק, תַק תַק תַק – ניסים לוי, איפה אתה ניסים לוי שתבוא ותיקח אותי מפה? – וַי, אתה לא דואג לילד שלך? – תַק, תַק תַק תַק, תַק, תַק תַק תַק, ווּאוּ אוּ – אתה לא חזק כל-כך, ניסים לוי, כמו שחשבתי, אם אתה לא יכול לעצור בעד הקטר – ווּאוּ אוּ – הוא בא – בכלל לא – וַי –

* * *

יוסי גמזו

הַמַּכָּה הַשְּמִינִית

אוּלַי כְּמִין תִּזְכֹּרֶת שֶל שְבוּעַיִם לִפְנֵי פֶּסַח,

תִּזְכֹּרֶת לְמַכּוֹת מִצְרַיִם שֶבַּהַגָּדָה

(בִּפְרָט אוֹתָהּ מַכָּה שֶשּוּם חַקְלַאי פֹּה אֵין לוֹ הֶסַּח-

הַדַּעַת מִנִּזְקָהּ שֶהוּא מַהֲלֻמָּה כְּבֵדָה

לְכַלְכָּלַת כָּל אֶרֶץ שֶבִּתְחוּם שִטְחָהּ חָלִילָה

נִחֶתֶת פֻּרְעָנוּת זֹאת בִּנְחִילִים שֶהֵם הַרְבֵּה

יוֹתֵר מֵעֲנָנָה שֶאֶת הַשֶּמֶש הֶאֱפִילָה)

קָרַב אֶל גְּבוּל אַרְצֵנוּ הַשָּבוּעַ הָאַרְבֶּה.                                                                           

תְחִלָּה הָיָה חֲשָש כִּי לֹא יְהֵא מָנוֹס מִכֹּרַח

הַעֲלָאָה שֶל לַהַק מְטוֹסֵי-רִסּוּס לִמְרוֹם

שָמָיו שֶל גּוּש נִצָּנָה, אַךְ מֵיָּד נֶחְסַךְ הַטֹּרַח

הַמִּבְצָעִי הַזֶּה מִשֶּהִגִּיעָה מִדָּרוֹם

בְּשׂוֹרַת-הַהַרְגָּעָה כִּי חֶמְלָתָהּ שֶל אֵיזוֹ רוּחַ

בָּלְמָה אֶת אוֹפֶנְסִיבַת-הָאַרְבֶּה הָאֵימְתָנִית

אֵי-שָם מִפְּאַת מִצְרַיִם וְסוּדָן –  וְהָאֵרוּחַ

הַלֹּא רָצוּי שֶל פֶּגַע זֶה נִדְחָה אוּלַי זְמַנִּית.

בְּפֶרֶק י' שֶל שְמוֹת חָשִים אַלְפֵי מִצְרִים אֶת נַחַת

זְרוֹעוֹ שֶל הָאַרְבֶּה אֲשֶר הָפַךְ אֶת לֵב פַּרְעֹה

מֵאֶבֶן לְשִפְכָם שֶל מֵי-רַגְלַיִם מֵרֹב פַּחַד

מִמָּה שֶמְּעוֹלֵל אוֹתוֹ מַזִּיק בְּהִתְפָּרְעוֹ

כִּי נֶחְשְכָה מִצְרַיִם מִנְּחִילָיו וְלֹא נוֹתַר בָּהּ

כָּל-יֶרֶק וְכָל עֵשֶׂב הַשָּדֶה וְכָל-פְּרִי עֵץ

(מָה שֶעָלוּל גַּם בְּלִי אַרְבֶּה עוֹד לְהַפִּיל עַל אַרְבַּע

אֶת מִשְטַר מוּרְסִי שֶמִּזְּמַן הָפַךְ כְּבָר לְרוֹעֵץ

לְעַם שֶעָרִיצוּת אַחַת הֵמִיר שָם בְּאַחֶרֶת

וְשֶמַּתְחִיל סוֹפְסוֹף לִתְפֹּס כִּי קַנָּאוּת דָּתִית

לֹא תְמַלֵּא בִּקְצָת יוֹתֵר מִפַּת-דַּלּוּת נִחֶרֶת

שְמוֹנִים מִילְיוֹן פִּיּוֹת בְּאֶרֶץ הַשְּקוּעָה בְּטִיט

הַנֶּחְשָלוּת וּבֹץ הַבַּעֲרוּת כִּי אֵין כָּל יַחַס

בֵּין רַף רִבּוּי טִבְעִי שֶל אֻכְלוּסֶיהָ הָרַבִּים

וְאַשְלָיוֹת אָבִיב עַרְבִי שֶלֹּא שָׂבְעוּ בּוֹ נַחַת

צוֹבְאֵי כִּכַּר תַּחְרִיר שֶשּוּב יוֹשְבִים אֶל עַקְרַבִּים).

אַךְ מִכֵּיוָן שֶקַּל יוֹתֵר לִמְתֹחַ גְּזַר בִּקֹּרֶת

עַל אֲחֵרִים מִלְּהַיְשִיר מַבָּט אֶל קְלַסְתֵּרָהּ

שֶל חֶבְרָתֵנוּ-אָנוּ לֹא יַזִּיק וַדַּאי אִם קֹרֶט

שֶל אֲמִירַת אֱמֶת גַּם אִם צוֹרֶבֶת וּמָרָה

יַזְכִּיר לָנוּ כִּי אַף אִם יֵש הֶבְדֵּל עָצוּם בֵּין מֶשֶק

הַקַּלְקָלָה הַמַּאסְרִית בָּהּ אַרְבֶּה אוֹכֵל אֶת שְׂדוֹת

הַפַלָּחִים וּפַלָּחִים אוֹכְלִים אַרְבֶּה בְּחֵשֶק

וְגַם אִם יֵש הֶבְדֵּל, כְּפִי שֶמַּרְאוֹת כָּל הָעֻבְדּוֹת,

בֵּין הָאַרְבֶּה הָעָף שֶיֵּש לוֹ אַרְבָּעָה גַפַּיִם

וּבֵין אַרְבֶּה עַל שְתַּיִם, זֶה שֶל עֲשִׂירוֹן עֶלְיוֹן

שֶהָעַוְלָה הַסּוֹצְיוֹ-אֵקוֹנוֹמִית שֶעֲדַיִן

פּוֹעֶרֶת גַּם אֶצְלֵנוּ פְּעָרִים גְּדֵלִים יוֹם-יוֹם

מַרְאָה כִּי כָּל שְלַבָּיו שֶל הָאַרְבֶּה הַמְּכַסֵּחַ

אֶת הָעוּגָה (הַיֶּלֶק, הֶחָסִיל וְהַגָּזָם)

עַל חֶשְבּוֹנָם שֶל קִפּוּחֵי רַבִּים מֵאֻכְלוּסֶיהָ

שֶל מְדִינַת אִי-סַעַד זוֹ בְּאִי-אִזּוּן מֻגְזָם

צוֹרְמִים וּמְנַקְּרִים אֶת עֵינֵי כָּל מִי שֶיּוֹדֵעַ

שֶחֹסֶן לְאֻמִּי אֵינוֹ נִבְנֶה עַל מְחֻסְרֵי

דִּיּוּר, מָזוֹן וְצֶדֶק חֶבְרָתִי כְּשֶתְּבִיעוֹתֶיהָ

שֶל מְחָאַת קַיִץ אַלְפַּיִּם וְאַחַת עֶשְׂרֵה

לֹא נֶעֶנְתָה כָּאן עַד הַיּוֹם, מָה שֶמֵּבִין כָּל נַעַר,

כִּי אֵין דִּיּוּר בַּר-הַשָּׂגָה וְהַמָּזוֹן, טוּבוֹ

רַק מִתְיַקֵּר וְכָךְ גַּם הַבֶּנְזִין (וְזֶה הַפַּעַר

לַאֲדוֹנַי וְלֹא רַק צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בוֹ)

וְכָל עוֹד שְבִיב תְּבוּנָה בְּלֵב הָעָם הַזֶּה נוֹתַר

יֵש לְהַחְלִיף לֹא סְפִּינִים פֹּה

כִּי אִם אֶת הַמִּשְטָר

* * *

שמעון גרובר

סוף העולם

עם רדת החשיכה בליל ה-12 בדצמבר, שנת 2015, השתחררו 6 צוללות מרציפי עגינתן, והפליגו לעבר הים הפתוח. 2 צוללות עזבו את נמל חיפה בדרכן לאוקיינוס האטלנטי; 2 צוללות עזבו את נמל אשדוד בדרכן למרכז הים התיכון; ושתי צוללות עזבו את נמל אילת בדרכן לים האדום.

ששת הצוללות היו חדישות ומצויידות בקני שיגור ובטילים בליסטיים בין יבשתיים בעלי ראשי נפץ קונבנציונאליים ובטילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים.

בליל ה-24 בדצמבר 2015 הגיעו כל 6 הצוללות ליעדן, ומפקדיהן המתינו לפקודות שאמורות להגיע, בשרשור, מראש הממשלה.

באותו היום נכנסו כול מערכות כיפת הפלדה לכוננות מבצעית.

בערב ה-24 בדצמבר 2015 היה יציע האורחים בכנסת מלא בעיתונאים ובשדרים מהארץ, ובעיקר מחו"ל. בכנסת וברחבי העולם המתינו בציפייה דרוכה לנאומו של ראש הממשלה.

בשעה היעודה עלה ראש הממשלה על דוכן הנאומים – כשהוא מחזיק בידיו צרור ניירות –והחל לשאת את דבריו.

"אדוני היושב ראש," פתח ראש הממשלה את נאומו, ובהמשך – "חברי הכנסת, אזרחי מדינת ישראל ואזרחי כל העולם. בתאריך 12 בדצמבר, שנת 2015 , קיבלתי אולטימאטום (וכאן הוא מנפנף בצרור בניירות שבידו) מנשיא ארצות הברית, מנשיא רוסיה ומיושב ראש מועצת הביטחון של האו"ם, שפוקד על ישראל לסגת לגבולות 1967 לא יאוחר מה-25 בדצמבר שנת 2015. והיה אם ישראל לא תיענה לדרישה זו, יתחילו אומות העולם – בהוראת מועצת הביטחון – בנקיטת סנקציות כלכליות, ולאחר מכן, סנקציות צבאיות נגדה."

ראש הממשלה לגם לגימה מכוס המים והמשיך את נאומו: "לנוכח העובדה שכל העולם קם עלינו לכלותנו, לא נותר לנו אלא לאיים על כל העולם כפי שעשה שמשון במקדש הפלישתי, דהיינו – 'תמותנה נפשותינו עם כל העולם.' לשם כך היצבנו מטרת הדגמה אי שם, ובעוד כמה דקות נפציץ אותה בטילים באליסטיים בין יבשתיים, נושאי ראשים קונבנציונאליים. הפגיעה  במטרה תשודר לכל העולם. והיה ולאחר שידור ההדגמה לא נקבל הודעות על ביטול הסנקציות, אז אני מכריז כאן ועכשיו מעל במת הנאומים של כנסת ישראל את ההכרזה הבאה: 'ברגע שיינקט הצעד הצבאי הראשון נגד ישראל, אתן את הפקודה להפציץ בטילים באליסטיים בין יבשתיים נושאי ראשי חץ גרעיניים את כל הבסיסים הצבאיים האסטרטגיים והחשובים ביותר של המדינות בעלות הנשק הגרעיני'." ובזאת סיים ראש הממשלה את נאומו וירד מעל דוכן הנאומים.

ואכן, מיד לאחר נאומו של ראש ממשלת ישראל, כל מי שפתח את מקלט הטלוויזייה היה יכול לצפות תחילה במבנה המטרה שמהבהב, ומיד לאחר מכן היה אפשר לראות כיצד הטילים מפוצצים אותו לרסיסים.

ביום המחרת החלו טילים באליסטים בין-יבשתיים להישלח לעבר ישראל. "כיפות הפלדה", שהיו מפוזרות בכול אזורי הארץ, והיו בכוננות מאז ה-12 בדצמבר, יירטו את רובם, אבל לא את כולם. בתגובה, קיבלו מפקדי הצוללות פקודה מראש ממשלת ישראל להפגיז את העולם בטילים באליסטיים בין יבשתיים נושאי ראשים גרעיניים, וכך החל סופו של כוכב כדור הארץ.

וביום ההוא, במקום שהעולם יחגוג את את חג-המולד, האשמדאי חגג את חג-המוות.

* * *

אלי מייזליש

ובכל זאת ה'אגדתא' היא שטות

[מבוא ללימוד התלמוד]

יכול י. אהרוני ["מה מבין חמור במרק פירות" חב"ע 821] להעליב אותי מחד גיסא, ומצד שני לקלס ולהאדיר את האגדתא שבתלמוד ולשלוח את הספקנים לעיין בספרו של פרופ' פרנק "סיפר האגדה", ודי להיווכח שהכול בעיני המתבונן.

תנוח דעתך אהרוני; אף אחד לא ירוץ עכשיו לספרו של פרנקל והקטע שבו אני מגחך על קלדרון נובע מהסיבה הפשוטה שהנ"ל ניסתה 'להראות' לחברי הכנסת החרדים שלימוד תלמוד אינו נחלת בחורי ישיבה [גברים] בלבד, ולתמוך בזאת. הנה כאן סיפור קצר: לפני זמן, היינו אני ואשתי בבית-מלון על שפת הכינרת ובליל-שבת אחרי הארוחה היה שיעור בתלמוד. כשאשתי ביקשה להיכנס, אסר עליה אחד האחראים [עם כיפה שחורה וזקן] שגזר: לנשים לא! רק גברים נכנסים לשיעור או להרצאה. ללמדך שקלדרון מנסה באמצעות הדוקטורט שלה 'להראות' להם.... 'נא נא נא'... גם נשים יודעות ללמוד על אפכם וחמתכם. ואכן צדקה. ואכן היא מבינה איך לומדים סוגייה ובקיאות בארמית, אבל עדיין כלום אינו אומר מי שיודע תלמוד או ארמית הוא גם חכם. יש בארץ מיליון אנשים חכמים ומעולם לא ראו איך נראה התלמוד.

לעצם העניין; כפי שפרופ' פרנקל בספרו הנ"ל [וכן בעוד 3 ספרים באותו נושא], רשאי להביע את חוות דעתו על האגדה, אין לאף אחד זכות למנוע ממני את חוות דעתי כי הן שטויות, ולא רק. הן אפילו גורמות נזק רב והרהורי כפירה לבעלי אמונה תמימה וזכה, כי ברובן הן מביאות לידי אבסורד ואפילו עלולות לשלול מהאדם את ההיגיון הפשוט.

סוגיית 'תנורו של עכנאי' למשל, היא המקוממת ביותר ולידה ה'אגדתא' על אשתו של אותו ר' אליעזר שהתעמת עם 'חכמים' בראשות נשיא הסנהדרין רבן גמליאל שהתיר את כד החרס שנטמא ואילו גיסו ר' אליעזר טימא. עד כדי כך תהום נפערה בין שני החכמים שהמוות היה הפתרון. איך? אשתו של ר' אליעזר היתה אחות הנשיא רבן גמליאל, אימא שלום שמה, 'שמרה' על בעלה ר' אליעזר שלא יכוון את תפילתו 'תפילת תחנון' שמרכינים ראש על זרוע היד וכשלוחשים את התפילה "ויאמר דוד אל גד צר לי מאד...." וכו' – עלולה התפילה לגרום לכך שאיש ימות – אם המתפלל רוצה בכך, כל עוד שמו ר' אליעזר בן הורקנוס. מה עשתה אשתו שביקש לגונן על חיי אחיה? עמדה לידו והמתינה לתפילת תחנון זו, וכשבעלה החל בפרק תפילה זה, טילטלה אותו בכתפיו כדי שלא יוכל לכוון את תפילתו [שגיסו ימות]. והנה, באותו יום זה קרה, כי עני דפק בדלת והיא רצה לתת לו פת לחם, וכשחזרה מהדלת הספיק כבר בעלה לסיים את התחנון, אמרה לו: 'קום קטלית לאחי...'. תרגום: אתה יכול להרגע, בזה הרגע הרגת את אחי. ואכן, האגדתא ממשיכה שבאותו רגע נשמע קול שופר מבית הנשיא [קול שופר סתם באמצע השבוע סימן שהנשיא נפטר].

יותר חשוב לעניין כאן, זו הכרונולוגיה: הקטע התלמודי הספציפי [וכן עוד מאות רבות של אגדות] הוא אנכרוניסטי מובהק. בעוד שאת הקטע הזה הרשום בתלמוד התקיים בתחילת המאה ה-2 לספירה בא"י בחייהם של אנשי הסנהדרין, הרי את הסוגיה 'תנורו של עכנאי' המובאת בתלמוד-הבבלי, נלמדה ו'התאזרחה' אחרי כ-200 שנה בסוף המאה ה-3 בישיבות בבל. ללא ספרים או כתבים אלא בעל-פה בלבד. יאמר לי מן-דהוא כיצד זה אוחז מים?

ועתה, יאמר לי מר אהרוני מה כל כך 'יפה' בסיפור אגדה זה שסופו ממש רצח? מה? מה יכול הנער, תלמיד ישיבה בן 15 ללמוד מהטפה לרצח של נשיא הסנהדרין? האם פרופ' פרנקל נתן דעתו על כך? ועוד באמצעות תפילה? והקב"ה, חייב לציית ולהיכנע לגחמה של תנא בגלל ויכוח שטותי על איזה כד חרס שבור ושהודבק? איזה בר-דעת בימינו מסוגל 'לעכל' שערורייה איומה כזו? ואפילו אם היא תחת המעטה של 'אגדתא', הרי ענייני נפשות כאן. ועל אחת כמה וכמה של גדול הדור?        

וזאת הרי רשמתי בגיליון המוזכר, כי הרבה מהאגדות הללו הסיום הוא במוות, כמו אותו רב נחומי [מוזכר אצל קלדרון] שנפל מהגג ונהרג. ושאלתי: האם לא היה באמתחתה סוגייה רצינית יותר? זה שיעור בתלמוד? או בולשיט. אני מזמין את מר יואב אהרוני או כל רב אחר להתעמת בסוגייה אמיתית ורצינית כמו "הזהב קונה את הכסף... וכו'". מוכן? ולו הייה קלדרון מניחה על דוכן הכנסת סוגייה זו ומצילה לפתור אותה בדרכיה, הייתי מצדיע לה.

ולבסוף, התלמוד הוא נחלתו של העם. לאיש אין פריווילגיה עליו; לא לפרופ' פרנקל ולא לרש"י ולא לרמב"ן ולא לקלדרון. ויש לי את הזכות להביע את דעתי על התלמוד והאגדות שלו כרצוני.

נ"ב – הרבה חוקרים טוענים כי האגדות 'נתפרו' בתקופה מאוחרת יותר ושלא בידי האמוראים בעצמם אלא בידי 'עורכים' לשעה ונימוקם עימם ולא כאן המקום להרחיב בעניין זה כי אין לדבר סוף.

* * *

אלישע פורת

תשובות ליואל רָפֶּל וּלְנֵסְיה שפרן

 ראשית ליואל רפל נכבדי. רק קורא תמים ונאיבי יקרא את אלתרמן-מפיו-של-אורלנד, על החמישה בעלי העיניים, כלשונו. זהו שיר ציני וביקורתי מושחז ומרושע, והעובדה היא שאלתרמן מתחנן בסופו לאורלנד, תחינה שאיום ממשי בצידה – שלא יעז לפרסם את דבריו.

 לענייננו אין זה משנה שאורלנד התחכם כאן, הביא את איסורו של אלתרמן, ובו בזמן גם גילה את סודו. יש הרואים בהתחכמות זו של אורלנד, 'נקמה זוטא' באלתרמן, שהתעמר בו ונגש בו ביד קשה. 

אלתרמן, שלא חווה את השואה, וגם לא העז לכתוב עליה בקורפוס שיריו המוקדם, למעשה עד שירי 'עיר היונה' המאוחרים, חש רתיעה מיוצאי השואה, בין ניצולים כמו אלי ויזל, ובין לוחמים כאבא קובנר. אלתרמן לא חווה גם את חוויית המורא והפחד היהודית התשתיתית, של קורבן הפוגרומים. חווייה נוראה שעמדה ביסוד שירתם של אמיר גלבוע למשל, וכנראה גם ביסוד שירתם של עזרא זוסמן ואברהם חלפי. אני מודה כאן לידידי בארי צימרמן, יליד נחלת יהודה, שהעמידני על מקור עיני היגון של עזרא זוסמן.

 הוא לא כיבד את הנוראות שעברו עליהם, לא התפעל מהן, ולא הרכין ראש בפניהן, הוא פשוט אמר בלשונו השירית ואורלנד היטיב להבינו – שאין חלקו עימם! וכך במרווח הזה, נוצרת הרגשת האי-נוחות של הקורא, שמדובר כאן בחיווי ציני, מרוחק, ואפילו ביקורתי. ולטענת יואל רפל שלאלי ויזל לא היה דבר בחייו עם אלתרמן, ניתן להשיב – אבל לאלתרמן היה – ועוד איך! – דיבור שירי עם אלי ויזל. מותר ליואל רפל לא לקבל את הדיבור הזה ולהסתייג ממנו – אך לא מותר לו להכחישו.

ובאשר לטענתה של נסיה שפרן, אפשר בקלות להסכים איתה, ולהוסיף את סך הצער והדאבה של חלפי על אחיינו ההרפתקן שנפל בפטרה. אבל שוחחתי בעניין זה עם המשוררת רחל חלפי, ואני מודה לה, על שהעמידה אותי על מקור צערו העמוק של חלפי מילדותו. מסתבר שגם הוא חווה עם משפחתו חוויות פוגרום נוראות. ואלה הן שעיניו העצובות הענקיות שיקפו. אפשר בהחלט שעל חלפי לא חלה ביקורתו הסמויה של אלתרמן בשיר הזה.

ולבסוף עוד הערה: דווקא אורלנד מבין שני מחברי השיר כביכול, הוא שחווה בילדותו חווית אימים של פוגרום, שעליה סיפר כמה וכמה פעמים בתוכניות רדיו וראיונות. זה מציג את עמדתו עוד יותר מחוכמת מששיערנו, מפני שהוא מבין את בעלי העיניים ויודע את מקור צערם שהוא שותף לו – אבל אלתרמן אינו מבין, אינו מרחם, אינו יודע, אינו שותף ל'מונופול ההתייסרות' שהם נוטלים לעצמם – ביטוי ציני לכשעצמו – ואף אינו שותף ל'צוואר-העול של האסונות' הנשקף מתהומות עיניהם של החמישה – שכבר אמרנו שהם בעצם שבעה...

* * *

אלכס סוּפְּרוּן

אובמה: "אני ירושלמי!"?

ב-1963 הנשיא האמריקאי קנדי ביקר בברלין והצהיר שם, קבל עם ועדה,  Ich bin ein Berliner (אני ברלינאי) כהתרסה מול המצור הסובייטי על העיר ותמיכה בתושביה.

אם ידידות ארה"ב-ישראל חשובה לאמריקאים, ולא רק מן השפה אל החוץ, אני מצפה להצהרה מקבילה – I am a Zionist – מפי הנשיא אובמה בעת ביקורו הקרוב בישראל.

אשמח גם בהצהרה פחותה האומרת "אני ירושלמי" בעברית, בדומה לנאמר בגרמנית בברלין, אם כי ה"ציונות" היא זו המותקפת השכם והערב ולאו דווקא ירושלים.

 כמובן שאובמה אינו קנדי וספק רב אם יש לו עניין בקביעה כה משמעותית בעלת תוקף מדיני רב-תחומי, אם כי בביקורו בקהיר ההזדהות שלו עם האיסלאם עוררה תמיהות רבות. 

 אלא מה, מדוע זה חשוב לנו? – כי הצהרה אישית כזו היא בעלת משקל סגולי כבד מול איומי האיראנים וגרורותיהם. היא אמורה לסייע במיצוב ישראל במפת המזרח התיכון מעל ומעבר להודעות האמריקאיות החוזרות על עצמן – דוגמת "אנו ערבים לביטחונה של ישראל." בשתי המילים "אני ציוני" יכול הנשיא להבהיר את עמדתו ואת עמדת ארה"ב בכל הסוגייה הפוליטית המלווה אותנו מכורש, דרך נפוליאון, דרך הצהרת בלפור כולל הודאתו של וינסטון צ'רצ'יל כי "אני ציוני" ב-1943 בנאומו בקהיר (!) 

אין להסתפק בכך שיזכירו לנו  כי אנו עם התנ"ך, עם הספר, עם השלום, עם שיצא מעבדות לחירות, העם המונותיאיסטי הראשון – אלה אמנם הצהרות בעלות משמעות חיובית – אבל היום אנו זקוקים לאמירה מחודדת יותר מהסוג שמופיעה מפי המלך כורש (הפרסי) בספר עזרא, ומפי מדינאים אחרים לאורך ההיסטוריה.

אמנם זכותנו לשיבת ציון מושרשת ב-DNA של העם היהודי, אבל קצת עזרה ממנהיגי עולם יכולה להקל על המשימה.

אלכס סופרון

כפר שמריהו

* * *

אורי הייטנר

1. האור בליבו של הרב מנחם פרומן

לפני קצת למעלה מ-19 שנה, התקשר אליי הרב מנחם פרומן זצ"ל, וסיפר לי שהוציא ספר שירה, שרובו – שירי אהבה לגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. "אני שולח לך את הספר, ונותן לך רשות לעשות בו כל שימוש שיוכל לסייע למאבקנו על הגולן, לפי הבנתך."

למחרת, הגיע אליי ספרו "אדם מן הארץ". ואכן, חלקו הראשון והגדול הוא מחזור השירים: "אדם – שירי אהבה לאדמת הגולן". את שיריו עטרו איוריה היפים, בשחור לבן, של רעייתו הדסה. והשירים – שירי אהבה. והאיורים – איורי אהבה. אהבת האל, אהבת האדם, אהבת המולדת, אהבת הגולן. שירים יפים ועמוקים... ומה אעשה אתם כדובר של מאבק? איך אשרבב שיר בִּקְרָב הסיסמאות והסטיקרים, המבוססים על מסרים קצרים וחדים?

שירה אינה סיסמה קולעת וגם אינה טיעון פוליטי או אידיאולוגי משכנע. אבל השירה מזינה את הנפש, מחסנת את הרוח, מחזקת את האדם. וכך, פרסמתי אחדים משירי הספר בעיתון "הרי גולן" שערכתי, על מנת שיפיחו רוח אמונה ואהבה במפרשי המאבק.

הנה, אחד השירים, "כָּחוֹל-לָבָן":

מֵעַל פְּנֵי מֵימֵי נַחַל יַהוּדִיָּה / עַכָּבִישׁ אָרַג קוּרִים עֲדִינִים // מִתַּחַת לַנְּפִילָה הַחֲזָקָה שֶׁל הַמַּפָּל / מִתַּחַת הַחוֹמוֹת שֶׁל הַבַּזֶּלֶת שֶׁבֻּתְּרוּ / מִתַּחַת לְשִׁלְדֵי בַּרְזֶל הַטַּנְקִים שֶׁפֻּזְרוּ / בִּימֵי הַמִּלְחָמוֹת הַחֲזָקוֹת אֲשֶׁר עָבְרוּ // נוֹתְרוּ הָעֲנָנִים הַלְבָנִים עַל פְּנֵי-הַתְּכֵלֶת שֶׁמֵּעַל.

לכאורה, שיר אהבה אוניברסלי לטבע. אך לא בכדי בחר פרומן בכותרת "כחול-לבן", כאומר: העננים הלבנים על פני התכלת שמעל, המייצגים את הנצח שמעל ומעבר לתמורות הזמן, אינם רק צבעי הטבע, אלא הם מבטאים את היות הגולן שלנו. האהבה לגולן אינה אהבה לטבע יפה, היא אהבת מולדת.

שיר נוסף הקדיש הרב פרומן "אל קיבוצי התק"ם", את השיר "איך לפתע". "ואני דגלי עלי אהבה / אל פסגת הלבנון / ואל טל החרמון היורד עד תהום / ועיני מה כהו אל הכֹּסֶף / מה רואות? / אתכם / משטחים יבשים." את שיר אהבתו לקיבוצינו בגולן סיים בשורות הבאות: "איך לפתע בלב השממה / נחלים נפתחים / אל בִּרְכַּת-החרמון / היורדת / פורה עלי עין / אל עלים ירוקים / ופרחים / ופירות / חיים עד העולם."

"מה אתה מפרסם את החמאסניק הזה?!" גער בי בשאגות קרב, בשיחת טלפון נזעמת, אחד מתושבי הגולן. ממש נעלבתי בשם הרב פרומן. הרי הוא עצמו לא היה מן הנעלבים. ככל שסנטו בו, הוא חייך את חיוכו המבויש, כאותו אליפלט בשירו של אלתרמן. חמאסניק?! כעבור שבועות אחדים, החלטתי שלא לפרסם עוד אף מאמר או מכתב למערכת של הגוער בי, לאחר שהביע תמיכה במעשהו של ברוך גולדשטיין. מי שמדבר על חמאס...

ולמה "חמאסניק"? כיוון שהרב פרומן, אותו מתנחל מתקוע, אותו משורר שירי אהבת הארץ, מי שביקש לגייס את שירתו למאבקנו, נפגש עם מנהיגים דתיים מוסלמיים בקרב הפלשתינאים ובהם המנהיגים הרוחניים של חמאס, כדי לדבר אתם שלום. הוא עשה את שתי הפעולות הללו במקביל, בעת ובעונה אחת, בלי שראה שמץ של סתירה ביניהן, כפי שהיה שותף פעיל במאבק נגד עקירת גוש קטיף במקביל לשיחותיו עם הפלשתינאים.

הוא לא האמין בשלום של פוליטיקאים. הוא האמין שהסכסוך הוא סכסוך דתי שייפתר בשיחות בין אנשי הדת משני הצדדים, שהרי כולנו בניו של אברהם אבינו וכולנו מאמינים בשלום הנצחי, בחזון אחרית הימים; זאת רק אי הבנה קטנה, ובאמצעות שיחות נפתור אותה. איך נפתור? מחוץ לקופסה, מעבר למגבלות הפיסיות של הסכסוך הטריטוריאלי, מבלי לעקור אף אדם מביתו ומאדמתו.

הרב פרומן היה תמים, הו כמה שהיה תמים. הוא היה תמים במובן של נאיבי, אך גם במובן של תום, של שלמות. סוג השלום עליו חלם היה שלום של שלמות, המכיל את הכול ואת כולם, שלום של אחרית הימים. הרב פרומן היה נציג אחרית הימים בעולמנו הריאלי. ואף שהוא וחלומו היו כל כך בלתי ריאליים, הוא עימת את מציאות חיינו עם חזון אחרית הימים; חזון שראוי לכסוף ולערוג אליו.

היה משהו נבואי ברב פרומן, במראהו – פניו תמיד קרנו, פשוטו כמשמעו. ובשנותיו האחרונות, כאשר לבש בגדים לבנים, התעטף בקפוטה לבנה, חבש שטריימל לבן על ראשו הסב, עורו וזקנו הבהיקו בלבנם והנהרה שקרנה ממנו לא היתה מן העולם הזה.

"האור בליבו עיוור את עיניו," ספד משה דיין, נציג העולם הריאלי במלוא אכזריותו, לרועי רוטברג, הנער התמים, רודף השלום, שנרצח בידי מחבלים פלשתינאים. נזכרתי בשורה הזו לא אחת, כשראיתי את הרב פרומן, שהאור בליבו קרן מעיניו ומפניו. הרב פרומן היה עיוור למציאות, אך היה מיחידי הסגולה שזכו לראות באור הגנוז; הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, האור שבעדו הם רואים מקצה העולם ועד קצהו.

יהי זכרו ברוך!

2. יומן בחירות 2013 (מ')

האופוזיציה – לא ארץ גזירה

שלוש האותיות העומדות בראש השיח הפוליטי והתקשורתי בשבוע האחרון הן השרש ח.ר.מ. זו תוצאת הספין של נתניהו והליכוד, בניסיון להפריד את ברית הממלכתיות הציונית בין "הבית היהודי" ו"יש עתיד", באשמה כאילו המפלגות הללו "מחרימות" את החרדים.

מחרימות?!

הן "יש עתיד" ובוודאי "הבית היהודי" – לא זו בלבד שלא הודיעו על פסילת החרדים, אלא להיפך, הבהירו שאין הן פוסלות אף מפלגה. אין ספק, שאילו ש"ס או "יהדות התורה" היו מוכנות לקבל על עצמן מִתווה מחולל שינוי בנושאי הערבות ההדדית בישראל, השתלבות הציבור החרדי בתרומה לחברה, לכלכלה ולביטחון, שינוי באופן התקצוב הממשלתי לישיבות שתלמידיהן אינם משרתים וכד' – הן היו שותפות רצויות מאוד בקואליציה. קואליציה אינה פְּרָס ואופוזיציה אינה עונש. קואליציה הינה שותפות בין גורמים פוליטיים לקידום נושאים מרכזיים שעל סדר יומה של המדינה. "יש עתיד" ו"הבית היהודי" נאבקות על סדר יום, שהמפלגות החרדיות אינן מוכנות לקבל, ועל קווי יסוד שהן אינן מוכנות להשלים עימם. מה הקשר בין זה לבין חרם?

האופוזיציה אינה ארץ גזירה. מנחם בגין, שהנהיג כמעט שלושה עשורים את האופוזיציה בישראל, נהג לומר: "נשרת את עמנו באופוזיציה." אף שרציתי לראות את מפלגת העבודה בממשלה, אני מעריך מאוד את העמדה של שלי יחימוביץ', לפיה עקב המחלוקת האידיאולוגית המשמעותית עם נתניהו בנושאי חברה וכלכלה, היא בוחרת באופוזיציה. החרדים חלוקים אידיאולוגית עם הציבור הציוני בנושאים כמו השירות בצה"ל והתרומה למדינה, והממשלה החדשה, בין השאר בעקבות פסיקת בג"ץ בנושא חוק טל – נטלה על עצמה לקדם את הנושא. אם המפלגות החרדיות אינן מוכנות להיות שותפות בעיצוב דרך חדשה, מקומן באופוזיציה. חרם?!

בדיוק כפי שהטענה שאי צירוף המפלגות הערביות לקואליציה מבטאת "גזענות", כביכול, משוללת כל יסוד, כך הטענה שישיבת המפלגות החרדיות באופוזיציה היא ביטוי לחרם ושנאה כלפי החרדים חסרת כל שחר. הישיבה באופוזיציה מבטאת אי הסכמה פוליטית ואידיאולוגית בסיסית.

מדוע המפלגות החרדיות רואות באופוזיציה ארץ גזירה, בניגוד למפלגות האחרות היושבות לסירוגין בקואליציה או באופוזיציה ובשתי הפוזיציות הללו הן מנסות לשרת את העם? הסיבה לכך היא האופי המגזרי של המפלגות החרדיות וראייתן את הישיבה בממשלה ככלי לקידום האינטרסים של המגזר. למען האינטרס הזה, הן מוכנות להתפשר בנושאים הכלל לאומיים, ולספק גב רחב לראש הממשלה בקידום מדיניותו (ולכן הן נחשבות שותפות נוחות ונאמנות). אלא שבממשלה החדשה אחד היעדים הלאומיים המרכזיים, הוא הנמכת המגזריות ושינוי בנושאים המגזריים היקרים למפלגות החרדיות. לכך אין הן מוכנות לתת יד, ולכן אינן מצטרפות לממשלה, אך כמפלגות מגזריות, הן אינן רואות תכלית באופוזיציה.

הבחירה באופוזיציה היא של ש"ס ו"יהדות התורה" (בהנחה שאכן תקום הקואליציה המתגבשת, עם לפיד ובנט). המפלגות הללו יכולות להצטרף לממשלה ולהיות שותפות באחריות להובלת השינוי החברתי, שיבטא את רצון העם. אם אין הן מוכנות לכך, האופוזיציה היא עמדה מכובדת וראויה לכל מפלגה פוליטית.

(פורסם לראשונה ב"ישראל היום")

ממשלה עם חרדים

הטענה כאילו הקואליציה המתרקמת, אם לא תהיה הפתעה של הרגע האחרון: "הליכוד-ביתנו", "יש עתיד", "הבית היהודי", "התנועה" ו"קדימה" היא "ממשלה ללא חרדים" אינה נכונה. נכון שזו ממשלה ללא מפלגות חרדיות. אולם בסיעת "יש עתיד" בכנסת מכהן רב חרדי, דב ליפמן.

אני מאמין שחרדים כמו הרב ליפמן והרב חיים אמסלם מייצגים הלך רוח בציבור החרדי, שיילך ויתעצם בשנים הבאות – של רצון להיות חלק מן החברה הישראלית. לגישה החרדית הזאת יהיה ביטוי בממשלה.

ממשלה בלי דרעי

כפי שכתבתי פעמים אחדות, הייתי רוצה לראות נציגוּת חרדית בקואליציה, כשותפה לשינוי המתגבש. אני מאמין, שהסיכוי לממש שינוי שייעשה בשותפות עם נציגות חרדית, גדול יותר מאשר בלעדיהם. עם זאת, חוסר הנכונות שלהם לתת יד למהלך של שינוי משמעותי יהפוך, כנראה, את השתתפותם בממשלה לבלתי אפשרית.

ללא קשר לתכנים, לעמדות ולפעולות הממשלה העתידית, יש לראות בחיוב תוצאה מיידית של הישיבה הצפויה של ש"ס באופוזיציה – אריה דרעי לא יהיה שר. אני מתנגד לפסילה מראש של אף סיעה, אך נכון היה, בעיניי, לפסול מראש את דרעי, בשל עברו הפלילי.

אני מקווה מאוד שצחי הנגבי לא יהיה שר בממשלה. אם הממשלה תהיה ללא דרעי והנגבי והכנסת – ללא אולמרט, יהיה זה מסר חשוב של ניקוי אורוות בפוליטיקה הישראלית.

חולשת הניסיון

בנימין נתניהו הוא אחד הפוליטיקאים המנוסים ביותר בישראל. הוא כבר 25 שנים בחיים הפוליטיים (הח"כים היחידים הוותיקים ממנו הם שטרית, ריבלין ובן אליעזר), הוא כיהן כראש הממשלה יותר מכל מנהיג אחר זולת ב"ג, פעמיים הוא העלה את מפלגתו לשלטון מן האופוזיציה, הוא היה שר החוץ והאוצר. והוא יכול לזקוף לזכותו הרבה מהלכים פוליטיים מוצלחים לאורך השנים.

ניסיון הוא דבר חשוב בחיים ובוודאי בפוליטיקה. והנה, בתהליך הרכבת הממשלה, אם לא יתברר בסופו של דבר שנתניהו הכין לנו איזו הפתעה מרעישה שתטרוף את כל הקלפים – הניסיון היה לו לרועץ, ושני טירונים פוליטיים עשו לו בית ספר.

אני רוצה מאוד לראות בברית הזוגיות שבין לפיד ובנט הרבה יותר מקוניוקטורה קואליציונית. אני מקווה שיהיה זה ביטוי פוליטי לשינוי מהותי בחברה הישראלית והקמת מרכז ממלכתי ציוני כמשקל נגד לפוליטיקת הקיצוניות, המגזריות והשבטיות. אולם יש לזכור, שהברית הזאת לא נרקמה כתוצאה מתהליך רעיוני מעמיק, אלא כתוצאה ממהלך פוליטי שגוי של נתניהו; היחס המשפיל כלפי נפתלי בנט ו"הבית היהודי" – לפני ובעיקר אחרי הבחירות, שיצר תחושה ב"בית היהודי" שנתניהו מדיר אותם מממשלתו החדשה. בכך דחף נתניהו את בנט לזרועות לפיד.

לאחר מכן, נתניהו היה האחרון להבין את מהות הברית הזו, והמשיך לדבוק בניסיון להקים ממשלה המבוססת בעיקר על ברית בינו לבין החרדים, בניגוד לרצון העם, לאינטרס הלאומי, לאינטרס המפלגתי ואפילו לאינטרס האישי שלו. כל צעד שעשה בניסיון להפריד את הדְבֵקִים, רק חישק את החיבור ביניהם והאמיר את מחירם.

איך פוליטיקאי כה מנוסה נפל כך? יתכן, שלעתים הניסיון עלול להיות דווקא לרועץ. עודף ניסיון עלול להביא לעודף ביטחון, לעייפות מנטלית ולטשטוש החושים הפוליטיים. נתניהו אלוף בטקטיקה, אבל הוא לא הבחין בשינוי האסטרטגי, ששינה את פני השדה הפוליטי. וכאשר הכול הבינו שמשהו חדש מתחיל, הוא זלזל, הכחיש והתנשא ביהירות על "ברית הביריונים". למעשה, רק השבוע הוא החל במו"מ אפקטיבי, אולם מתוך עמדת חולשה.

האם הממשלה עמידה?

האם ממשלה בהרכב "הליכוד-ביתנו", "יש עתיד", "הבית היהודי", "התנועה" ו"קדימה" היא ממשלה עמידה? האם יש בה דבק שיאפשר לה להחזיק מעמד לאורך זמן, או שמא היא תתפורר במהרה?

חרף התבטאותו השחצנית והטיפשית של יאיר לפיד – שהכריז על עצמו כראש הממשלה בתוך שנה וחצי, אני מאמין שהוא וכל שאר השותפים נכנסים לממשלה מתוך רצון כן לכהן בה קדנציה מלאה.

החוק המאפשר הפלת ממשלה רק בהצבעת "אי אמון קונסטרוקטיבית", כלומר בתמיכה של 61 ח"כים בממשלה חלופית, הוא שינוי משמעותי ביותר בשיטת הממשל בישראל, שיצר מציאות חדשה של ממשלות יציבות ומְשִׁילוֹת, להבדיל מהממשלות שעמדו מידי יום ב' בפני הצבעת אי אמון וראשיהן נאלצו לקיים מידי שבוע מו"מ קואליציוני מחודש ולהיכנע לסחטנות השותפות הקואליציוניות.

המפלגות המרכיבות את הקואליציה יכולות לגבש הסכמות בנושא חיזוק הממלכתיות הציונית, המשותפת להן (כן, גם לליכוד, חרף ההרגל לְרָצוֹת את החרדים). הבשורה הגדולה ביותר של הממשלה, עשויה להיות בחיזוק האחדות בין חילונים, מסורתיים ודתיים, מתוך כבוד הדדי וקבלת השׁוֹנוּת. זו עשויה להיות ממשלה שתעצים את צביונה היהודי של המדינה, באמצעות חיזוק החינוך היהודי והתרבות היהודית, ברוח פלורליסטית, וצמצום הכפייה והחקיקה הדתית. הן הציונות הדתית והן הציונות החילונית מבינות שיש צורך בשינוי הזה, והן עשויות לשתף פעולה בקידומו.

מבחינה כלכלית – ההבדלים בין המפלגות המרכיבות את הקואליציה אינם גדולים. למרבה הצער, לא תהיה זו ממשלת שינוי, אלא לכל היותר ממשלת שיפורים. "יש עתיד" ו"הבית היהודי" ימתנו את הקו הימני הקיצוני של נתניהו בתחום הכלכלי, אך זה בלאו הכי הכיוון של נתניהו מאז ועדת טרכטנברג. הם לא יציגו חלופה ערכית, של מדינת רווחה המבוססת על סולידריות חברתית וחתירה לצמצום פערים משמעותי ולצדק חברתי.

מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' הציגה חלופה כזו, אך לא קיבלה תמיכה גדולה מן הציבור. קיוויתי מאוד לראות את מפלגת העבודה בקואליציה, משפיעה באופן משמעותי על הכיוון החברתי-כלכלי של הממשלה, אולם שלי יחימוביץ' לא יכלה להרשות לעצמה להפר את התחייבותה לבוחר ולכן היא דבקה באופוזיציה. ההתחייבות לא להצטרף לממשלת נתניהו הייתה משגה חמור, אולם העמידה בהתחייבות מול הפיתויים, היא תרומה חיובית להיגיינה הציבורית ולאמון הציבור בפוליטיקה. מפלגת העבודה באופוזיציה, בשיתוף פעולה עם המפלגות החרדיות, תציג חלופה חברתית למדיניות הממשלה, כיאה לאופוזיציה. בנושא הכלכלי הדבק הקואליציוני חזק ועמיד.

מבחינה ביטחונית – תהיה הסכמה רחבה בצורך למנוע את התגרענות איראן, ולממש את זכות ההגנה העצמית של ישראל מול כל גילוי של טרור. אני מאמין, שהאופוזיציה בראשות שלי יחימוביץ' תגלה אחריות לאומית מול אתגרים ביטחוניים, כפי שגילתה ב"עמוד ענן",  ותשאיר למר"צ את התפקיד של אופוזיציה אוטומטית, חסרת אחריות.

המוקש עלול להיות בנושא המדיני. כאן, המחלוקות האידיאולוגיות בין מרכיבות הקואליציה הן מהותיות, ואם יש תחום שעלול לסכן את קיום הממשלה, הוא התחום המדיני. שני המרכיבים של התחום הזה הם מדיניות ההתיישבות והמו"מ עם הפלשתינאים.

בנושא ההתיישבותי אין מנוס מהסכמות מראש. "הבית היהודי" יהיה חייב להתפשר על כיוון של בנייה משמעותית ומרחיבה רק בגושי ההתיישבות ובירושלים השלמה, ומחוץ להם - רק המינימום הקיומי.

באשר למו"מ עם הפלשתינאים – כל עוד מדובר על מו"מ על הסדר קבע, אין כל איום על הממשלה, כיוון שאבו מאזן ידחה כל הצעה ישראלית, כפי שהפלשתינאים דחו כל הצעה בעבר. אין שום סיכוי שהפלשתינאים יוותרו על מדיניותם – שתי מדינות לעם אחד; מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים מיד ממזרח לקווי 49', ו"זכות" שיבה לצורך הצפת ישראל במיליוני פלשתינאים בדרך להפיכת ישראל למדינה פלשתינאית נוספת בעתיד.

אם חוסר היכולת להגיע להסדר קבע יוביל את הממשלה לכיוון של הסדרי ביניים, הדבר עלול לסכן את יציבות הממשלה. הסדרי ביניים עשויים למצוא פרטנר פלשתינאי, כפי שהיה בהסכמי אוסלו. מו"מ כזה עלול להיות ממושך מאוד, אך אם הוא יגיע לכדי סיכום, ספק האם "הבית היהודי" וחלק מ"הליכוד-ביתנו", יוכלו לחיות איתו. הוא הדין, וביתר שאת, במקרה של צעדים חד צדדיים.

הערכתי היא, שכל עוד המזרח התיכון מצוי בעיצומה של רעידת האדמה של "האביב הערבי" או "החורף האסלאמי", ורעידת האדמה אינה עומדת לחלוף בקרוב, לא יקרה שינוי משמעותי ביחסים עם הפלשתינאים. המטרה המדינית של הממשלה תהיה לחזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל, באמצעות הפגנת מתינות וזריקת הכדור לצד הפלשתינאי. יתכן שתהיינה מחלוקות בממשלה אודות ההצעות הישראליות במו"מ, אך לא כאלו שתובלנה למשבר ממשלתי.

לכן, הערכתי היא שצפויה לנו ממשלה יציבה בשנים הקרובות.

* * *

איליה בר-זאב

זאוס (תחקיר מקדים – לפני ממשלה)

מתוך "חגיגה יוונית" 2013

אֵין סָפֵק, אַתָּה הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם, אֵל נְקָמוֹת  בָּכִיר בְּכִסֵּא שֵׁן, מֵטִיל הַבָּרָק וְהָרַעַם –

מֵאַיִן הָרַגְלַיִם וְהַיָּדַיִם לְנַוֵּט מִשְׁפָּט, לִרְדֹּף צֶדֶק? אֲבָל, כַּמָּה שְׁאֵלוֹת:

הַאִם נָשִׁים מַעֲרִימוֹת עָלֶיךָ? הַאַתָּה הוּא אֲבִיהֶם הַבִּיּוֹלוֹגִי שֶׁל אֶלֶף צֶאֱצָאִים וְיוֹתֵר,

כוֹלֵל אַפרוֹדִיטֶה וְהֶרְקוּלֵס? (1) הֲתָלִיתָ אֶת אֵשֶׁת חֵיקְךָ הֵרָה (2) בֵּין שָׁמַיִם לְאֶרֶץ הַחַיִּים?

מְסַפְּרִים שֶׁסּוֹבְבוּךָ בִּמְחוֹל שֵׁדִים לְהַחְרִישׁ קוֹלְךּ מִבֶּכִי פֶּן קְרוֹנוֹס, אָבִיךָ, יְגַלֶּה שֶׁהִנְּךָ

פָּעוֹט, יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ (רֵיאָה3) בִּמְעָרַת מַחְבּוֹא וְיִבְלַע אוֹתְךָ כְּאֶת שְׁאָר יְלָדָיו.

כְּיֵשׁוּת יִצְרִית חֲמַת מֶזֶג, רוֹדֵף שְׂמָלוֹת בְּגָּלוּי וְיָדוּעַ, אַתָּה מְחֻיָּב לִלְבֹּשׁ צוּרוֹת שׁוֹנוֹת.

כְּחוֹבֵב יַיִן וּכְלֵי עִשּׁוּן יְקָרִים, הִזָּהֵר! – נִימְפוֹת וּבְנוֹת הַתְּמוּתָה מַמְתִּינוֹת.

לְסִכּוּם – מַתְאִים לְתָכְנִיּוֹת הָרֵיאָלִיטִי הַחֲדָשׁוֹת וְרָאוּי לְהִשְׁתַּלֵּב בְּמִשְׂחֲקֵי בֵּית

הַקְּלָפִים בַּפּוֹלִיטִיקָה הַחַמְדָנִית: הַשְׁקֵה אוֹתָם בְּמֵי צוּף מְתַקְתַּק – נֶקְטָר הַקֵּץ.

אַגַּב, כֵּיצַד לְכַנּוֹת אוֹתְךָ בִּנְיָמִין? זְדֶאוּס, דִיאַס אוֹ בְּכִנּוּי הַחִבָּה דֵאוּס "בֵּיבִּי פֵיס"?

אֵל הַשָּׁמַיִם.

תְּגוּבָתְךָ יוּפִּיטֵר! (4)

1. אפרודיטה -אלת היופי והאהבה. ונוס אצל הרומאים. הרקולס – פרי בגידותיו של זאוס. בנה של בת התמותה אלקמני. מופת הגבריות, אבי שושלת המלכות בעולם ההלניסטי.

2. הרה – מלכת האולימפוס. אשתו ואחותו של זאוס. אלת הנישואין, האימהות והלידה. יונו אצל הרומאים.

3 . ריאה – אחותו ואשתו של קרונוס, שליט הטיטאנים, אימם של זאוס, פוסידון ועוד.

4. יופיטר – ראש האלים ופטרונה של המדינה הרומאית. מקבילו של זאוס. נישא לאחותו –יונו, מלכת האלים. מילדיהם – מרס, יובנטאס (אלת הנעורים), וולקן (אל האש והנפחים). אחד מתשעת כוכבי הלכת הגדולים והגדול מכולם. בעברית – כוכב צדק.

* * *

עמוס גלבוע

ראשי השב"כ כסוכנים משוּטים

בעולם מודיעין הריגול ישנו מושג הנקרא: "סוכן משוטה".  פירושו שהסוכן חושב שהוא פועל למען צד א' , אך לאמיתו של דבר הוא פועל למען צד ב' ומשרת את מטרותיו.

ראיתי בימים אלו את הסרט "שומרי הסף", ונוכחתי לדעת שלמרבית האירוניה שישה ראשי שירות הביטחון הישראלי בעבר היו בסרט זה "סוכנים משוטים" של הבמאי. חלקם כנראה חשב שבהופעתו בסרט הוא משרת את המדינה ומוכיח עד כמה היא חופשית ודמוקרטית, אך הסרט, בניצוחו של הבמאי – נועד אך ורק לתת ביטוי חד-צדדי להשקפתו השמאלנית המובהקת של הבמאי. הוא זה שקבע מה יהיו הדברים שישמעו מפי ראשי השירותים, ומה לא יושמעו; הוא זה שהחליט אלו תמונות רקע יובאו בסרט כתפאורה לדברים; הוא זה שקבע אילו קטעי קישור יאמרו בסרט וישאירו את רישומם על הצופה; הוא זה שהחליט מה ייאמר על הרשות הפלסטינית ועל ערפאת. לשווא יחפש הצופה משפט ביקורתי אחד על ערפאת ועל חלקו בפיצוצי האוטובוסים האיומים אחרי "הסכמי אוסלו" ובאינתיפאדה. קשה לי להבין איך ראשי שירותים נתנו שכך ישטו בהם. חבל!

אני רוצה במאמרי זה להתמקד בשני דברים שנאמרו ע"י שני ראשי שב"כ.

הראשון עוסק בהשוואות מופרכות המרנינות לב כל שונאי ישראל ושוחרי חורבנה. אברהם שלום אמר שהתנהגות צה"ל בשטחים היא כמו התנהגות הצבא  הגרמני. אחרי שקבע זאת, הוא נראה מהסס והוסיף שכוונתו להתנהגות הצבא הגרמני בבלגיה, צרפת וצ'כיה. את צ'כיה אני זוכר היטב כי הוא הדגיש את השם בקולו הנמוך.

מה יש להגיד נוכח ההשוואה הזאת? אני שואל את אברהם: "האם שם הכפר לידיצה שבצ'כיה אומר לך משהו? האם שם הכפר לז'אקי שבצ'כיה זכור לך?" – יידעו הקוראים כי כפרים אלו נמחקו מעל פני האדמה ע"י הצבא הגרמני, כל הגברים נרצחו וכל הנשים נשלחו למחנות ההשמדה, כמעשה נקם גרמני. גם גורלם של כפרים צרפתיים היה דומה. אברהם, האם אינך בוש ונכלם בהשוואות שלך? בקש סליחה מצה"ל!!

והדבר השני עוסק בסוגיה עקרונית, מהותית – שתלווה אותנו עוד הרבה. עמי איילון מספר שבאחת מ"פגישות השלום" בחו"ל עם הפלסטינים ב-2002 (בעיצומה של האינתיפאדה השנייה) אמר לו אחד מבני שיחו הפלסטינים כי הם "ניצחו אותנו" (את ישראל). איילון נדהם והפלסטיני הסביר כי הם הצליחו לגרום לנו לסבל, וזה מבחינתם הניצחון.

ואז, מספר איילון, ירדה עליו הארה משמיים והוא הבין לפתע את תופעת המתאבדים (שהיתה אז בשיאה) – שכל עניינם הוא לגרום לנו לסבול. ואני בא וטוען שראייתו זאת של איילון היא צרה ופשטנית ביותר. לדעתי, אותו פלסטיני נתן ביטוי קולע וקצר לליבת התפיסה הפלסטינית וחזונה. זאת תפיסה שהיא שלילית במהותה, לא בונה, לא חיובית. השאיפה העליונה שלהם היא פחות לבנות מדינה משגשגת משלהם, ויותר להביא לחורבנה של מדינת ישראל, להרג אנשיה. זאת התפיסה שמזה עשרות בשנים מונעת מהם להגיע לפשרה אמיתית עם מדינת ישראל; זאת התפיסה שבגינה לא איכפת להם להיהרס כלכלית, לאבד חיי אדם,  אם בכך יגרמו לישראל נזק מדיני. זאת התפיסה, הבלתי נתפסת על ידינו, ולפיה ככל שיש להם יותר הרוגים, כך זה משרת את מלחמתם בישראל. לא איכפת להם להופיע כל הזמן כמסכנים, ובתנאי שזה יגרום נזק לישראל. הם מוכנים לאבד רגל אך שישראל תאבד אצבע.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 5.3.13

* * *

עמוס,

קראתי בשקיקה. קלעת לדעתי. ישר כוח. מה שמפחיד אותי איך שישה אנשים מנוסים כאלה נפלו ברשתו של אותו מפיק/במאי. אגב, אם אתה רוצה לדעת את כוונתו של אותו אדם, ראה נא את השורות המסיימות של הסרט, שהן למעשה המוטו שלו, הנטולות ממגילת ליבוביץ. אמרת ליבוביץ, אמרת הכול.

בכבוד רב

שלמה נקדימון

* * *

עמוס יקירי,

אגב ביקורת סרטים אתה מבקר מדיני. מלאכה קשה וכפוית טובה. קורה לה שהיא נגמרת בלא שעשתה צדק לא עם ביקורת הסרטים ולא עם הדיון המדיני. לא על נקלה אפשר לשכנע את הציבור כי  ביקורת שהשמיעו כוכבי הסרט, ראשי השב"כ בעבר, היא חלק מקשירת הקשר הגלובאלי על ישראל, ולא ברור מאליו כי מטען הצד הנצחי כמעט עליו עולה תהליך השלום הונח על ידי הפלסטינאים מפני שהם כולם אחת דתם להמית ולהשמיד את ישראל.

היה מועיל אולי יותר להציע עיון בסרט – מעלותיו, יש גם כאלה, הלא תודה, חסרונותיו, אפילו, אם תרצה, לסכם בקביעה כי אין היום מציאות של אמנות נטולת הקשרים פוליטיים ועל כן מתחייבת זהירות, או מתבקש  לדידך גינוי, כל זה אחר עיון מדוד, ולהציע שוב עיון בסוגיית השלום הכוללת ולו קורט של חשבון נפש, ולסכם כי סוף דבר עיקר החטא לדידך הוא בסרבנות השלום הפלסטינית או אפילו יותר בדבקותם בתכנית עקירת ישראל מן המזרח התיכון ויהי מה. אפשר.

כמי שמכבד כבוד רב את פועלך ואת חשיבתך ואת כתיבתך אני מרשה לעצמי לצרף את ההערה הזו. התחממות האקלים הלאומני בארץ יכולה להיהפך למסוכנת אם לא יצננו את הרוחות ואם לא ישיבו לתוך האטמוספרה רוחות ממוזגות. יותר מדי אישים בעמדות של שררה ואחריות נוטלים לעצמם חירות לרדד את המציאות המורכבת אותה אנו חיים, וליצירתה אי אפשר שאיננו שותפים, למציאות של תכלת טהורה מול שחור משחור. איני יודע עד מה הם שואלים עצמם לאן זה בעצם מוביל. מה אנחנו רוצים בסופו של דבר בארץ הזו, עד מתי יימשך בה ההווה הזה ויידחה מפניו המחר? אם כל המחר כולו תלוי בפלסטינאים, אזי או שנחליט לקבל את משנת הכוכבים הנולדים כי שלום לא יהיה כאן לעולם וישחקו הנערים המבקשים להחיש אותו לפנינו – אין רע – כי ממילא אין לשלום תוחלת והגיעה השעה לספח לפחות לשליש או לרביע את יהודה ושומרון ולהציע ליושבי הארץ איזה מין קוקטייל של זכויות שההיסטוריה כבר פסלה אותו מזמן כקולוניאליזם שאינו עולה שוב על הדעת –

או לחילופין להתפרק מכל הזהירויות הביטחוניות להתכנס לתוך זעיר בורגנית חמימה, להבטיח את הקיום הישראלי באמצעות מימוש אידיאליים של חיים נוחים ומסודרים, ולסגור עם הערבים על הכול. שני האיומים האלה הם בפתח. שניהם שווים במנגנוני הייאוש המפעילים אותם. אתה יודע זאת טוב מרבים מתוכנו. אתה יודע למפות מפות טופוגרפיות מדוייקות. על הגבעות ועל הגאיות שלנו, ועל הגבעות והגאיות שלהם. מחכים לך.

יצחק מאיר

ליצחק היקר,

דרך אגב, כסרט זה לא "סרט", אלא סדרת ראיונות. פשוט תעמולה חד-צדדית. אינך מצפה שב-475 מילים אציג את כל התמונה והפתרונות. עשינו הרבה טעויות, ואני מחכה ליום שבו יוצרים פלסטיניים יעשו סרטים בהם יוצגו הטעויות ההיסטוריות הקולוסאליות שלהם, ויזכו למחיאות כפים בציבור הפלסטיני. רגעים אלו יהיו שווים בעיני יותר מאלף "מפגשי שלום" בערי יוקרה באירופה.

ובכל מקרה, בסופו של יום – "אם אין אנו לנו, מי לנו?". צודק אתה בזה.

בברכה חמה

עמוס

* * *

אפרים לפיד

לזיכרו של יוסף דוריאל

לפני שבוע נפטר יוסף דוריאל ז"ל, איש יקר, אשר תרם רבות מכישרונו, ממרצו ומהמחוייבות האדירה שלו להקמת המדינה, לביטחונה ולשגשוגה.

יוסף היה משך שנים המנהל הכללי של המכון לפריון העבודה והייצור, מעורב בחיים הציבוריים, איכפתי ורגיש לעוצמתה של ישראל ולשמה הטוב.

יוסף שיתף את קוראי "חדשות בן עזר" בהגיגיו הציוניים המצויינים. בספריו "לצאת מטירוף מערכות" ו"ללמוד מהחיים", שיצאו בשנים האחרונות בעברית ובאנגלית – הוא בחן את האתגרים המרכזיים של ישראל בתחומים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים – והציע גישות שונות למדיניות בנושאים שונים.

אחותו של יוסף, שולמית דורצ'ין הי"ד, נפלה במלחמת העצמאות כחובשת בקרב ניצנים. הוא פעל כל השנים להנצחת שמה, ובעיקר למופת שהיא סמלה בנפילתה בגבורה.

יוסף דוריאל ז"ל תיאר את קורותיו כמי שהיה מראשוני המומחים להנדסת תעשייה ומדעי הניהול בישראל. ידוע בציבור מהפרויקטים הלאומיים שהוא ניהל בתחומי התעשייה, הביטחון והמינהל הציבורי, ומהספרים שפירסם בתחומים אלה. דוריאל הוא יוצא דור תש"ח. שירת בארגון ההעפלה, לחם בקרבות המכריעים של מלחמת העצמאות – ביבשה ובאוויר. במקביל לעבודתו כמנהל חברת יועצים לניהול, שירת כקצין מילואים במטכ"ל, במחקר ובתיכנון ביטחוני.

תנחומים לבנותיו תמי ודליה ולמשפחה כולה.

* * *

רות ירדני כץ

קצת על זה וקצת על ההוא

עד לרגע זה יאיר לפיד לא מאכזב. הוא לא מוותר ומה שהבטיח מקיים. רק, רק שלא ייפול, רק שלא יישבר. העובדה שביטל את המשך הפגישות עם נתניהו בגלל שנתניהו רוצה 28 שרים כדי שיוכל לרצות את בכירי מפלגתו – זה לא עובר אותו, והוא צודק. בממשלה הנוכחית ישנם יותר מדי שרים בלי כלום, וזה עלינו. שרים שקיבלו צ'ופר מראש-הממשלה רק כדי שיתמכו במהלכיו. קראתי תגובות של אזרחים בשלושת העיתונים המובילים והתמיכה בלפיד היא בלתי מעורערת. לפיד, יש תקווה.

אהוד היקר, הערת לי הערה. אמרת שאני ממהרת לשפוט, והמדובר בשופט שהיכה את ילדיו. לא, אהוד, אינני שופטת, אבל השופט הודה וביקש עזרה טיפולית. לא אני המצאתי את זה. באותה הזדמנות סיפרתי שהייתי מתנדבת "באוזן קשבת" לילדים ונוער במצוקה, ובתקופה זו למדתי שאין קשר בין בעלי תפקידים בכירים שממלאים נשים וגברים לבין התנהגותם בבית או בסביבה הקרובה ביותר. שני עולמות. ד"ר ג'קל ומיסטר הייד. ישנם הורים שהם דיקטטורים, יש להם כוח, הם השולטים ובני השפחה הם הנשלטים.

הפעם אסיים במשהו אחר. מי שאוהב הרינג כמוני יכול לקנות  סוגי הרינג כבוש מוכן בכל מקום. להביא הביתה, לפתוח ולשים על השולחן. אני קונה דג הרינג שצריך לעבד אותו. דג של פעם שצריך להשרות אותו במים כדי להוריד את מליחותו, לפלט, להוריד את העצמות הקטנות והמרגיזות ואת העור. בתוך הדג ישנם שני דברים: או ביצים או חלב. לא לזרוק! שני אלה הם הקוויאר של הדג.

להוציא, לנקות היטב, להשרות במים קרים כמה שעות ולבסוף לייבש, להוסיף לימון ולהגיש כאפרטיף. משהו!

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

35. טלי כַּהַנַלֶ'ה

כַּהַנַלֶ'ה מאמינה שבלי ערבים, שמאלנים וטלוויזיה – היתה ישראל נמצאת במצב הרבה יותר טוב.

"הבעייה שלכם היא נוֹמֶך המחשבה, תבוסתנים!" היא אומרת בבוז לאלה שמתנגדים לדיעותיה. "אתם חושבים שהערבים מסתפקים רק בשכם ובחברון? לא! הם רוצים גם את יפו, ורמלה, ולוד, וחיפה... כל מקום שהיה פעם כפר או שכונה שלהם. ואנחנו טיפשים, עוד נותנים להם דמוקרטיה, ולהיבחר לכנסת, וטלוויזיה מלאה תומכים של אש"ף שיודעים רק להשמיץ..."

כהנל'ה בודקת בשבע עיניים שלא יקפחו בבית-הספר דעות שהיא מאמינה בהן. אם מזמינים מרצים ליום עיון, מיד היא תובעת שיבואו נציגים גם מ"התחייה", מ"צומת" ומ"מולדת" [מפלגות "ימניות" בשעתן]. ומה עם הרב כהנא? אין מה לעשות, זה אבוד. פסלו את הרשימה של הרב לכנסת. והאמת, גם הצורה הגלותית, המצמוץ, והעברית האמריקאית שלו – לא עובדים על החברֶ'ה. יותר טוב להביא מישהו צברי-אָסְלִי – גאולה, רפול, גנדי. ואם אריק היה מסכים...

"כאשר הם אומרים דברים שדי קרובים בעצם למה שגם הרב חושב, אז החברֶ'ה מרגישים פתאום שהמילים נאמרות מהלב שלהם, של כולנו... חוץ מהתבוסתנים, שמושפעים מערבים, משמאלנים ומהטלוויזיה." אומרת כהנל'ה.

*

יום אחד הביאה כהנל'ה לכיתה הזמנות לסמינר של שישבת מטעם תנועת הבעש"ט, ראשי תיבות: התנועה בלי ערבים, שמאלנים, טלוויזיה.

"ההסעה לקרני-יוחנן בי"ת על חשבון הבעש"ט. רק על האוכל משלמים מחיר סמלי של עשרים שקל. משתתפים גם בצעדה של עשרה קילומטר מאלוני-עשיו לאבן-ירבעם. מקבלים גם טי-שירט עם סמל, בכחול-לבן."

"ובאבן-ירבעם יחגגו את החתונה של בעל ועשתורת?" שואל יוסי שמאלני.

"מאיפה אתה מכיר אותם?"

"קראתי עליהם בספר הכי נפוץ בעולם... מתחיל בתי"ו..."

"אז לך תתחתן איתם בהיכל השמחות בבת-ים, פּוֹץ!"

"לא, תשמעי, אם בעל ועשתורת היו מתחתנים שם, בטוח שהייתי בא, בגלל הריקודים והקורבנות..."

"אל תבלבל את המוח, ותפסיק לעבוד עליי!"

*

למרות שכמה חבר'ה כמו זיווית הבליינית, מורן המשוררת, צחי המוזנח, מלכיאלי הקשוחה, גוני המאוהב, עופר אנטי-קוף, ערה ההיפרית, אלה המקומונית, גידי קטן, נועה בוצה, אילן מאליונר, איתן סוזוקי ודנה סמוקרית הבטיחו לבוא "מאתיים אחוז" לסמינר של תנועת הבעש"ט – מצאה עצמה כהנל'ה רק עם עצמה ביום שישי בשעה שתיים בתחנה המרכזית בתור לאוטובוס הנוסע לקרני-יוחנן בי"ת.

*

ההרצאה הראשונה היתה של הרב גדי גמליאל מתקוע-תחתית. "אבותיהם של רוב הערבים היושבים בארץ היגרו אליה במאה השנים האחרונות ויש להחזיר אותם לארצות-מוצאם, כי הם בגלות, מבחינתם, וזאת הציונות שלהם."

"אני מציעה," ביקשה כהנל'ה את רשות הדיבור, "שרק הערבים שיוכלו להוכיח שהם דור עשירי בארץ-ישראל יורשו לגור בה, וכל השאר יחוייבו לענוד סהרון ירוק על החזה..." והצביעה בגאווה של הטי-שירט שלה.

"זו הצעה שצריך לדון בה," אמר הרב גדי גמליאל, "אבל את, כבת ישראל בארץ-ישראל, צריכה לתרום את חלקך למאבק בכך שתמצאי לך זיווג ותלדי בנים רבים כי זה תפקידה של האישה היהודייה."

*

"השמאלנים מקבלים כסף מה-סי.אַיי.אֵי ומעראפת ומהסעודים כדי להשפיע על החיילים לסרב לשרת. כך הם עשו במלחמת לבנון וזו הדרך שלהם גם עכשיו!" הסביר צחי ברזילי, רכז הנוער של הבעש"ט באיזור הצפון.

"אני מציעה," התערבה כהנל'ה בדיון, "שכל השמאלנים יחוייבו בחוק המדינה לענוד סהרון אדום על החזה..." והניחה כף-ידה על סמל הבעש"ט.

"הלוואי שההצעה שלך תתקבל בכנסת," אמר הרכז צחי ברזילי, "אבל עד אז תוכלי לתרום את חלקך לחיזוק העם אם תלדי הרבה ילדים כדי שמיספרנו יגדל בארץ-ישראל."

*

"הטלוויזיה, הרדיו, העיתונים הגדולים, נשלטים אצלנו בידי יהודים גלותיים, אכולי שינאה עצמית, אוהבי ערבים, שרוצים למצוא חן בעיני הגויים, בעיני האמריקאים..."

"אני מציעה..." התפרצה כהנל'ה, "שכל העיתונאים יחוייבו לענוד סהרון שחור..." ושוב  הצביעה בגאווה על החזה שלה, בטי-שירט הלבן של הבעש"ט.

"בתופים ובמחולות, בתופים ובמחולות..." ענתה ז'אן קשתיאל, מייסדת אבן-ירבעם, "אבל בינתיים עלייך לזכור עיקר אחד – עלינו, נשות ישראל, ללדת, ללדת, ללדת..."

*

בצעדה מאלוני-עשיו לאבן-ירבעם הציע צחי לטלי שתעזוב את הלימודים, תלך לסמינר של תנועת הבעש"ט, ותתחיל לחשוב ברצינות על הקמת משפחה.

"אני דווקא רציתי להמשיך ללמוד בכיוון של ארכיטקטורה, זה גם קשור לבניין הארץ, לא?" התנשמה טלי בטי-שירט הלבן, והחזה שלה עולה ויורד.

"בטח, קשור מאוד, יאללה, איך שבא לי עלייך..." תקע בה צחי מבט בוער, חומד את שערה הארוך ששופע כאשד עד ישבנה, והסתלק לבלי-שוב.

*

"איך היה בחתונת בעל ועשתורת?" שאל יוסי שמאלני ביום ראשון.

"איך ידעת שיגידו לי שהתפקיד שלי ללדת ילדים?"

"לא ידעתי."

"אז עכשיו אתה לועג לי?"

"לא. תשמעי, כהנל'ה, רק אל תשתני. כל מה שאת יותר נגדי, יאללה, איך שבא לי עלייך, כאילו אני תוקע למתנחלת..."

"יוסי, השתגעת, איך אתה מדבר?"

"סליחה. רציתי בעצם להגיד לך משהו אחר..."

"מה?"

"יאללה, כהנל'ה, לעזאזל. בואי נשים את הפוליטיקה בצד ונהיה חברים! מי עוד איכפת לו משהו בכיתה המחורבנת הזאת, חוץ משנינו? אז טוב?"

"או. קיי., שמאלני. רוצה קואליציה איתי? טוב, עד להודעה חדשה!"

והם תקעו כף.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

[דבר המפרסם]

שולחים את השיר "היום" של יהודה גברה לאירוויזיון

יום חמישי הוא היום האחרון להצבעה.

שולחים מסרון עם הספרה 1 למספר 6020

או מתקשרים ל-1-901-72-00-11

ניתן להצביע עד 10 פעמים. עלות כל הצבעה 1 ₪.

http://www.youtube.com/watch?v=8vqyNzgZbtQ

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אורי הייטנר: "פלורליזם יהודי [גיליון 821] הוא טשולנט עם סחוג."

* משה שפריר: שמחתי מאוד למקרא ההודעה על בחירתו של אליהו הכהן לחתן פרס ישראל תשע"ג. אין ספק שאליהו הכהן ידידנו ראוי מאד לתואר ולכבוד זה בהיותו הכהן הגדול של הזמר העברי, אשר שנים רבות עשה ועושה עבודת-קודש בחקר השירה העברית המזומרת, תולדותיה ומחבריה – מראשיתה ועד עתה, ובהבאתו של הזמר העברי-ישראלי לידיעת הציבור כולו. נאחל לו בריאות טובה ואריכות ימים בהוראת דעת השירה העברית.

* אין ספק כי פלישת הארבה מגבול מצרים לדרום ישראל ואולי גם הלאה צפונה –  נובעת בין השאר גם מהתרופפות השלטון המרכזי במצרים, שכבר אין באפשרות הגופים הממשלתיים הממונים בו על כך – לעצור את הפלישה הזו בתחומיו. נותר רק לקוות כי בידי ישראל יש מספיק חומר ריסוס להתגבר על האסון הפולש לתחומנו; ואפשר לראות בו את סמל המידבר של "האביב הערבי" הפולש לארץ המזרע והשלטון המסודר ששמה ישראל.

לצערנו, לקראת הפסח – עדיין לא שָלמו עשר מכות מצרים, אבל בהן, כמו בימי פרעה – על המצרים להאשים רק את עצמם! – ואנחנו לא שמחים לאידם אלא דואגים לשלומם.

* תנחומים מעומק הלב למחמוד אחמדיניג'אד במות עליו חברו ובן-בריתו המנוול ממש כמוהו – הוגו צ'אבס. בשנאת ישראל והיהודים תנוחמו, ומי ייתן ויהי גם גורלכם כשל המן הרשע!

* משירי המולדת: "מגרד לי פה, / מגרד לי שם, / מגרד לי מגרד לי / ב-ק-טן!"

* נורית יובל: לכתבתה של תקוה וינשטוק מגיליון 821 על האנציקלופדיה העברית: זכיתי להיות הגרפיקאית שציירה את כל המפות, השרטוטים, התולעים, השרצים והרמשים בכרכים ט"ז-י"ז-י"ח (אם אני זוכרת נכונה) בעריכתו של ליבוביץ. לפניו ערך את האנציקלופדיה פרופ' נתניהו (אביו של) וסגנון עבודתם היה שונה מן הקצה אל הקצה. גדולי המלומדים הסתובבו בקומה העליונה של בניין "חברת החשמל" ברחוב דוד המלך 1 – ואוירה של תרבות שררה אפילו בפינת התה. זה היה משרד לא גדול שגם שיחות החולין שהתנהלו בו היו גדולות ונכבדות. קשה לתאר היום, בדור המחשבים הזריזים והכל-יכולים, את שיטות העבודה הגראפיות והכנת הגלופות של אותם ימים, שנהגו עד לא מזמן, בעצם הקדנציה המקצועית שלי. לא פלא שהעבודה התנהלה לאיטה. מזכירת המערכת המדעית עדין חיה בדיור מוגן ולא מזמן הסריטו אותה ואת סיפור האנציקלופדיה.

חדרי היה על גג הבניין מול העיר העתיקה ומחלוני ראיתי את כוחותינו מסתערים לעברה במלחמת ששת הימים. כשהבנו מה קורה כבר היו הקרבות בעיצומם ולא יכולנו לצאת מהמשרד. היינו נצורים בו שעות רבות כי לא ניתן לחצות את רחוב דוד שהיה תחת מטר צליפות וכדורים. בשעות אלה הרגיע אותנו בפרשנותו הד"ר פנחס פיק, המומחה להיסטוריה צבאית, שהיה בצוות העובדים.

* לקוראי "חדשות בן-עזר" שלום, הנני אספן של אמצעי התשלום שהיו קיימים בארץ-ישראל לפני הקמת המדינה, ובמיוחד האסימונים שנטבעו על-ידי גורמים לא-ממשלתיים. הכוונה לאסימוני זיכרון יעקב, פתח-תקווה, וכן אלו של מקווה ישראל. באסימונים הללו נכללים גם האסימונים שנטבעו על-ידי הטמפלרים, וכן האסימונים של מלונות "פלטין" ו"ירושלים" (בתל אביב) ושל בתי הקפה "פרוס" ו"ורנר" (בחיפה). אני מניח שייתכן כי בין קוראי המכתב העיתי ישנם כאלה שברשותם אסימונים אלו, או שהם יודעים על מכרים שלהם שברשותם אסימונים אלו, ומעוניינים למכרם. אשמח לקבל כל הצעה לרכישה של כל פריט מאלו שצויינו לעיל או אחרים הדומים להם.

בתודה ובהוקרה.

אדם ד. דביר

iardad@iard.org.il

* מה שלום השלשול של המלכה הבריטית ומה הסיכויים של הנסיך צ'ארלס למלוך שנים אחדות על בריטניה ושיוציאו בולי-דואר עם דמות דיוקנו הנלבבת? אולי כשהיה צעיר היה יפה?

* האם אתם בטוחים שביבי לא יעשה תרגיל של הרגע האחרון, ישאיר את לפיד ובנט בחוץ, ויסגור קואליציה, אפילו של מיעוט, עם ש"ס והחרדים, תוך שהוא ממשיך להאשים את לפיד-בנט ב"חרמות"?

* אשמח לראותכם בערב הפתיחה לתערוכתי "היכלות נטושים" בבית האדריכל, ביום חמישי, ה-07/03/2013, בשעה שמונה בערב. התערוכה תכיל עשרות רבות של צילומים של בתי קולנוע בערים, בתי-עם במושבים, אולמות תרבות בקיבוצים ואמפיתיאטרונים פתוחים – כולם נטושים, חלקם כבר נכחדו.

תודה ולהתראות,

שרון רז

* לאחר שנמסר שאובמה יחרים את הכנסת בביקורו בישראל ולא ינאם בה, אנחנו מציעים לו שינאם בבית השימוש של התחנה המרכזית בירושלים, ששמה אין שמץ של גזענות, ורק הפרדה בין נשים לגברים.

אגב מובאראכ, שהיה חכם ממנו, החרים בשעתו את נאומו המטופש והמתרפס של אובמה בקהיר – ולא בא לשמוע אותו, כאילו ניחש מה צופן לו העתיד מהברק חוסיין הזה.

* אנחנו הדיוטות גמורים בנושא אבל הרשו לנו, מתחושת בטן – לומר שאנחנו ספקניים מאוד, וזאת לא מהיום ולא מאתמול – לגבי שני תחומי השקעה: המכונית החשמלית, וקידוחי הגז מול חופי ישראל.

* ברגע האחרון: הגיעו אלינו שני ספרי שירה חדשים: "אני אומרת זאת מאהבה" של מיכל סנונית ו"חומר הנפש" של אשר רייך.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2475 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,444 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל