גיליון מס' 823

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט באדר תשע"ג, 11 במרס 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: לבכות מגאווה עם הקצינה הישראלית סווטלאנה. // יוסי גמזו: שׂוּרִיקָה.  // מרדכי קידר: הישארו בבית! [ציטוט]. // קישור לסרטים על עין גדי בראשיתה, לפני כשישים שנה, בתקופת היאחזות הנח"ל. // יהודה דרורי: מדוע פולארד לא ישוחרר? // אלישע פורת: אבא קובנר ויצחק טבנקין. // מרדכי בן חורין: אותי, זה לא מצחיק! // מלכה נתנזון: כְּאָסִיר בִּנְחֻשְׁתַּיִם, אֲהוּבִי. // משה גרנות: רומן מטלטל, על "קליפסו רמלה" מאת ציפי שחרור. // אפרים לפיד: כיצד כותבים היסטוריה של מודיעין? המקרה של המודיעין במלחמת יום הכיפורים. // רוֹן גֵּרָא: ארבעה שירים: 1. לֶאֱחֹז בְּבִטְחָה. 2. אַהֲבָה כְרוֹנִית. 3. סָבָתִי ז"ל. 4. לְנֶכְדָּתִי.  // ד"ר אברהם וולפנזון: הציונות הלוחמת של אבא אחימאיר, עיונים בספר "אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית". [ציטוט]. // יואל נץ: כְּתָב יָד. // יוסף אורן: מה מייחד את קנז בסיפוריו הקצרים? // אורי הייטנר: יומן בחירות 2013 (מ"א). // רון וייס: מר"צ לא התנגדה למבצע "עמוד ענן". // ד"ר תמר מקורי: בעקבות המסע לסטניסלבוב. // אהוד בן עזר: על הסרט "קווארטט" של הארווּד, פולנסקי, טום קורטני ומגי סמית. // מוּקֵי אֶלְדָּד: הַבּוֹרוֹת הַנַּפְשִׁיִּים. // אלעזר בן-עזר (רַאבּ): יחסי יהודים וערבים מתחילת ההתיישבות היהודית החדשה ב-1878 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948– או מ"אִלעָן דִינַק יָהוּדִי שִׁכּנָגִ'י חָנְזִיר!" – עד "תחי מדינת ישראל!" // יואב אהרוני: מרק פירות וחוות דעת. // רות ריכטר: אגדות לרשותם של מדריכים. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 36. עירא בִּירוֹ. // ממקורות הש"י.

* * *

לבכות מגאווה עם הקצינה הישראלית סווטלאנה

אהוד היקר,

 אנא ראה סרטון זה מהטלוויזיה הרוסית על חיילת שלנו. לצערי בתשחורת הישראלית לא נראה סרטים כאלה המחממים את הלב, וגורמים לנו להרגיש גאים בעלייה הרוסית ומאושרים להיות ישראלים בארצנו.

http://www.youtube.com/watch?v=H_sytvqcKQU

יוסף אתר

גימלאי מאושר

* * *

יוסי גמזו

שׂוּרִיקָה

ביום השלושים לפטירת שׂוּריקה ברוורמן

אחרונת מתנדבי הישוב העברי בארץ-ישראל

מאחורי קווי הכיבוש הנאצי באירופה בימי השואה

מַמָּש הַיּוֹם מָלְאוּ שְלוֹשִים יָמִים לִפְרֵדָתֵנוּ

מִדְּמוּת מִיתוֹלוֹגִית מִדּוֹר-הַנְּפִילִים שֶיּוֹשְבֵי יִשְׂרָאֵל שֶל הַיּוֹם

כִּמְעַט אֵינָם יוֹדְעִים עָלֶיהָ כְּלוּם לְצַעֲרֵנוּ

וְעַל תְּרוּמָתָהּ לְחִלּוּץ נִצּוֹלִים בְּעִדַּן הַשּוֹאָה הָאָיֹם.

וְאַף עַל פִּי שֶכְּלוּם כָּאן לֹא יִקְבֹּר וְלֹא קָבַר

אֶת עֲבָרָהּ הַמְּפֹאָר בּוֹ לְשִׂיאִים הִגִּיעָה,

הַלֵּב הַלֹּא מֻרְגָּל לִזְכֹּר אוֹתָהּ בִּזְמַן עָבָר

עֲדַיִן מִתְעַקֵּש כָּאן בִּדְבֵקוּת וּבְמַפְגִּיעַ

לִרְאוֹת בָּהּ חֵרֶף כָּל זִלְזוּלֵיהֶם שֶל צִינִיקָנִים

וּפּוֹסְט-צִיּוֹנִיִּים עִם עֲמָדוֹת נִגּוּדִיּוֹת

לְכָל מָה שֶיִּצְּגָה – אֶת אַחְרוֹנַת הַמּוֹהִיקָנִים

שֶל סָאגָה שֶרָקְמָה גְבוּרַת נָשִים יְהוּדִיּוֹת.

שְמָהּ הָיָה שָׂרָה וְכִשְמָהּ הִיא בְּעֹז-לֵב שָׂרְתָה

עִם אֶתְגָּרִים לְאֻמִּיִּים שֶתְּקוּפָתָהּ הִדְבִּיקָה

לָאַמִיצִים הַנֶּחְלָצִים תָּמִיד לִקְרִיאָתָהּ,

אַךְ כָּל מַעֲרִיצֵי דְּמוּתָהּ כִּנּוּ אוֹתָהּ "שׂוּרִיקָה".

וְשׂוּרִיקָה הַזֹּאת בֵּין בָּנוֹת נוֹעָזוֹת בְּנוֹת-דּוֹרָהּ הִתְנַדְּבָה לַפַּלְמָ"ח

וְחָבְרָה לִשְלוֹשִים וְשִשָּה "צַנְחָנֵי הַיִּשּוּב" שֶחָדְרוּ אֶל הַתֹּפֶת

שֶל שִטְחֵי הַכִּבּוּש שֶל הָרַיְךְ הַשְּלִישִי, שֶלַּמְרוֹת עָצְמָתוֹ לא הוּמַךְ

עֹז רוּחָהּ שֶל אוֹתָהּ מִתְנַדֶּבֶת דְּרוּכָה שֶהִצְלִיחָה לִלְחֹם וְלִתְקֹף אֶת

כּוֹחוֹתָיו לְצִדָּן שֶל פְּלוּגוֹת פַּרְטִיזָנִים שֶטִּיטוֹ הוֹבִיל אֱלֵי קְרָב

בְּהָרֵי יוּגוֹסְלַבְיָה וְחֵרֶף עֶשְׂרִים וְחָמֵש שְנוֹת חַיֶּיהָ הִסְפִּיקָה

לְעוֹרֵר בְּלִבָּם שֶל אוֹתָם לוֹחֲמִים לְמוּדֵי אֵש וְדָם כָּבוֹד רָב

לְעֻזָּהּ שֶל אוֹתָהּ בַּחוּרֹנֶת מִשְּׂדוֹת פָּלֶשְׂתִּינָה שֶשְּמָהּ הוּא שׂוּרִיקָה.

בְּגִלּוּי לֵב נָדִיר הִיא סִפְּרָה לְאַחַר שְנוֹת גְּבוּרָה מְרֻבּוֹת, בִּמְבוּכָה

אֵיךְ הַפַּחַד לִקְפֹּץ וְלִצְנֹחַ מִתּוֹךְ הַמָּטוֹס אֶל הַוָּאקוּם שֶל מַטָּה

הִשְתַּלֵּט עַל גּוּפָהּ וּמָנַע בַּעֲדָהּ בְּעוֹדָהּ עוֹד בְּקוּרְס-הַצְּנִיחָה

אֶת בִּצּוּעַ אוֹתָהּ פְּעוּלָה שֶמִּמֶּנָּה הִיא כֹּה פָּחֲדָה וְכֹה חַתָּה.

אֲבָל דַּוְקָא סִפּוּר זֶה מֵאִיר אֶת פָּנֶיהָ בָּאוֹר הַכָּל-כָּךְ אֱנוֹשִי

שֶל אָדָם שֶאֵינֶנּוּ פָּטוּר מֵחֻלְשוֹת אַךְ גּוֹבֵר עֲלֵיהֶן בְּרֹב אֹמֶץ

וְרוֹשֵם בְּחֶשְבּוֹן מַעֲשָׂיו שְלַל צָלָ"שִים בָּרֵקוֹרְדּ שֶלּוֹ הָאִישִי

וְצוֹבֵר לִזְכוּתוֹ הֶשֵּׂגִים מֻפְלָאִים שֶאֵינָם רַק מִעוּט וְרַק קֹמֶץ.

כִּי כְּבָר אָז, בְּתָשָ"ז, מְבַקֵּש אוֹתָהּ רֹאש הַמַּטֶּה הַכְּלָלִי הָרִאשוֹן

לְהָקִים עֲבוּר צַהַ"ל אֶת חֵיל הַנָּשִים שֶאוֹתוֹ מְקִימָה הִיא בֵּינֵינוּ

בִּנְחִישוּת וְעַל טִיב מְקוֹמָהּ בְּחַיֵּינו כְּכוֹחַ פּוֹרֵץ וְנַחְשוֹן

מַעֲנִיק לָהּ כָּאן אוֹת עַל שֵרוּת מִבְצָעִי מְפַקֵּד חֲטִיבַת צַנְחָנֵינוּ.

וּבְיוֹם עַצְמָאוּת שְנַת אַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר רָאָה כָּל הָעָם אֵיךְ הִדְלִיקָה

מַשּׂוּאָה בְּהַר הֶרְצְל אִשָהּ שֶהִיא סֵמֶל שֶל פַּטְרִיוֹטִיזְם מַפְעִים,

אוֹתָהּ קִבּוּצְנִיקִית חַבְרַת קִבּוּץ שָמִיר, שׂוּרִיקָה,

שֶהִתְנַדְּבוּת הָיְתָה אֶצְלָהּ לֹא פְרָאזָה –  סַם-חַיִּים.

בְּיָמִים שֶכָּל תַּרְבּוּת-הָרֵיטִינְגּ הַטֵּלֵוִיזְיוֹנִית

מַעֲלָה בְּכָל סִדְרוֹת הַהִשָּרְדוּת כִּדְמוּת-מוֹפֵת

אֶת הַ-winner הַמֵּבִיס בְּתַחְמָנוּת בּוֹטָה וּכְרוֹנִית

כָּל יָרִיב וּמִתְחָרֶה שֶלּוֹ בְּלִי שוּם מַצְפּוּן שוֹפֵט

לֹא מַזִּיק הָיָה לוּא קַמְנוּ וְהִנְצַחְנוּ בַּקּוֹלְנֹעַ

אוֹ עַל פְּנֵי מָסָךְ קָטָן דְּמוּת כְּשׂוּרִיקָה, לְדֻגְמָה,

וְעָלֶיהָ מְחַנְּכִים הָיוּ אֶצְלֵנוּ אֶת הַנֹּעַר

אַךְ לְכָךְ דְּרוּשִים קְצָת טַעַם טוֹב, וְשֵׂכֶל, וְרָמָה...

* * *

מרדכי קידר

הישארו בבית!

בסיורו הנוכחי של מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, הוא דיבר בפני דיפלומטים אמריקניים, ובדבריו הוא "יצר" מדינה חדשה: קירזחסטן. כנראה התבלבל בין קירגיזיסטן וקזחסטן. פליטת פה זו מוכיחה שוב שבעלי תפקידי-מפתח בממשל האמריקני מתמנים למשרותיהם לא על פי ניסיונם, כישוריהם, הכרתם את הזירה והתאמתם לתפקיד, אלא על פי קשריהם, עם הנשיא כמובן.

מזכיר מדינה חדש, גם אם היה סנטור וראש ועדת קשרי החוץ של הסנאט, נאלץ ללמוד במשך זמן קצר על ההיסטוריה, התרבויות, המנהיגים והפוליטיקה של כ-200 מדינות ועל הסכסוכים שבהן הן מעורבות. אין למזכיר מדינה חדש מאה ימי חסד או תקופת טירונות, והתוצאה הבלתי נמנעת היא שטחיות, ביצועים בינוניים וטעויות, שחלקן חמורות ביותר.

בעייה נוספת נובעת מכך שמזכיר מדינה חדש מביא עמו חברים למשרות הבכירות במשרדו, שבדרך כלל אינם מכירים את הזירה הבינלאומית בערך כמוהו. ישנו אומנם במחלקת המדינה גרעין של פקידים מקצועיים קבועים, אבל לא תמיד הללו נמצאים במרכז העשייה הפוליטית, הממוקם על הציר שבין הבית הלבן ומחלקת המדינה.

התרבות האזרחית האמריקנית המבוססת על הפרט רחוקה כרחוק מערב ממזרח מהתרבות הקבוצתית-שבטית, האתנית, הדתית והעדתית המאפיינת את החברות במזרח התיכון. כתוצאה מכך מביטים האמריקנים בדרך כלל אל המזרח התיכון מבעד למשקפי התרבות האמריקנית, ושואלים: מה לא בסדר עם העמים האלה?

"קבלת פנים" נוסח המזרח התיכון

אחד הכשלים החוזרים על עצמם קשור בביקור שעורך מדי פעם באזור נשיא או בכיר אמריקני או אירופי. הכשל נובע ממספר גורמים:

תוכנית הביקור: מטבע הדברים התוכנית אינה יכולה לכלול את כל מדינות האזור, ולכן תמיד יהיה מי שייעלב מכך שהוא ומדינתו לא נכללו בסיור. התנצלות אינה מוחקת את הפגיעה מן הזלזול שחש מי שנשאר מחוץ לתוכנית הביקור, ובעתיד הוא כבר ימצא את ההזדמנות להתנקם במנהיג המערבי על העלבון.

המבקר רוצה להיפגש לא רק עם אנשי השלטון אלא גם עם מתנגדיו. זה מקובל בארה"ב ובאירופה, אבל לא במזרח התיכון. ביוני 2009 ביקר במצרים הנשיא האמריקני ברק אובמה כאורחו של הנשיא המצרי חוסני מובארק, אבל נפגש גם עם מתנגדיו, "האחים המוסלמים". פגישה זו היתה בבחינת תקיעת-סכין בגבו של מובארק שהשפילה אותו, והוא נעלב עד עמקי נשמתו. זוהי הסיבה האמיתית להיעדרותו מן הנאום שנשא אובמה לאומה האיסלאמית. הפגישה חיזקה עד מאוד את "האחים" ועודדה אותם, ועד היום רבים ממתנגדיהם מאשימים את אובמה בהצלחת "האחים המוסלמים" להשתלט על המדינה.

מבקר נוטה להתערב בענייניה הפנימיים של המדינה שבה הוא מבקר, בעיקר כדי לפשר ולגשר בין השלטון ובין מתנגדיו. במזרח התיכון התערבות כזו נתפסת באופן שלילי ביותר, שכן על פי מסורת האיזור, מתווך נמצא במעמד של שופט, ואיך יכול זר, שאינו מכיר את תרבות המזרח התיכון, להיות שופט?

המבקר עורך בדרך כלל מסיבת עיתונאים עם מקבילו במדינה המארחת, שבמהלכה הוא מפגין ידידות כלפי מארחו ומביע תמיכה בו. במערב – שבו המנהיגות היא לגיטימית בעיני הציבור – דברי המבקר מתקבלים בציבור כתמיכה במדינה והבעת ידידות כלפיה. אך ברבות ממדינות המזרח התיכון, שבהן השלטון נתפס כבלתי לגיטימי, מבקר התומך בשליט ומביע ידידות כלפיו, נתפס כעויין את האוכלוסייה ושותף לדיכוי מצד השלטון שממנו היא סובלת.

המבקר אוהב להביא פתרונות לסכסוכים באיזור, אך פתרונות אלה הם בדרך כלל שטחיים ואינם יורדים לשורשי הסכסוכים. כתוצאה מכך, הפתרונות מעוררים התנגדות, ולכן גם שנאה, כלפי מציעיהם. הדוגמה הבולטת ביותר היא הפתרון המבוסס על כסף: מענקים כספיים מתַגברים שחיתות שלטונית ומעוררים שנאה כלפי המבקר המעודד שחיתות.

המבקר מתנהג על פי כללי ההתנהגות המקובלים בארצו, ובעיקר במה שנוגע לנשים. גברות המכהנות בתפקידים בכירים במערב, כמו מדלין אולברייט, קונדוליסה רייס וקתרין אשטון, מתקבלות במערב כשוות לגברים. במזרח התיכון לא מקובל שאישה תתנהג באדנות כלפי גברים, גם אם היא מייצגת מדינה אחרת. הדבר היה חמור במיוחד במקרה של קונדוליסה רייס, שהציבה אתגר תרבותי גדול לאנשי המזרח התיכון, כשנאלצו לקבלה כבעלת סמכות, למרות היותה אישה, בלתי נשואה, וממוצא אפריקני. שלושת המרכיבים הללו, ובמיוחד המוצא האפריקני שלה, גרמו לרבים באיזור הזה דחייה קשה.

אובמה גם הוא מהווה אתגר תרבותי לא פשוט למזרח התיכון: כהה עור ממוצא אפריקני נקרא בערבית "עַבְּד", כלומר עֶבֶד, ואיך ייתכן שכזה אדם אומר לערבים, לפרסים או לטורקים מה לעשות ומה לא לעשות? יש להוסיף את הטענה שהוא או אביו עזב את האיסלאם, ועל פי האיסלאם, מי שעוזב אותו – דינו מוות. רבים במזרח התיכון תוהים, אומנם לא בקול, כיצד בכלל מעז אדם כזה להגיע לקהיר, לסעודיה, לעיראק – כראש מדינה?

מבקרים מדברים בדרך כלל שפות אירופיות, בעיקר אנגלית וצרפתית שהיו השפות של הקולוניאליזם. לכן, הכרזות פומביות של מבקר בשפות אלו מזהות אותו כקולוניאליסט, זר, מתנשא, משפיל ומנצל, ולכן – גם שנוא ודחוי.

לקראת ביקורה של אישיות מן המערב, יש רבים המעוניינים להכין לו "קבלת פנים" בצורת פיגועים ופעולות טרור, בעיקר במטרה להוכיח לו "מי כאן בעל הבית". הדבר בלט בעיראק אחרי 2003, ובמהלך האינתיפאדה הפלסטינית בין 2000 ל-2007. כתוצאה מכך ניתן לקבוע בוודאות כי ביקורים אלה במזרח התיכון גורמים לשפיכות דמים.

ביקוריהם של ראשי מדינה אירופיים ואמריקניים בישראל

אינם מביאים תוצאות חיוביות

ביקור של איש מהמערב בדרך כלל מתמשך יום או יומיים, שבמהלכם הוא מנסה למצוא פתרון לבעייה הקיימת זמן רב וכרוכה בסכסוכים על רקע אתני, שבטי, דתי או עדתי. המורכבות של המצב והבעיות שמעוררים ביקורים של זרים מובילים למסקנה כי עדיף למנהיגים ונושאי משרות בכירות במערב להימנע מביקורים במזרח התיכון. אלה רק מסבכים בעיות ישנות ויוצרים בעיות חדשות, בעוד שהסיכויים שביקורים אלה יניבו משהו חיובי או יעניקו לבעייה כלשהי פתרון אמיתי – נמוכים למדיי. עדיף אפוא לנהל דיפלומטיה חשאית מאחורי הקלעים, לתמוך ולסייע לראשי מדינה, לפוליטיקאים, לארגונים ולפעילות, עם נוכחות מינימלית.

על מנהיגים במערב להבין כי תרבות המזרח התיכון אינה זו של אירופה ואמריקה. לאנשי המזרח התיכון יש זיכרון היסטורי, סולם ערכים וסדר עדיפויות שונים לחלוטין מאלה של תרבויות המערב. מעמד הקבוצה – האתנית, השבטית, הדתית והעדתית – גבוה לאין שיעור מזה של מקבילתה בתרבות המערב. כמו כן השיקולים הדתיים ממלאים במזרח התיכון תפקיד מפתח, ולכן למנהיגי מדינות, שבהן הדת היא עניינו הפרטי של כל אדם ומופרדת מן המדינה, חסר מרכיב בסיסי להבנת תרבות המזרח התיכון. נוכח כל אלה, אין מנוס מן המסקנה כי לא ניתן ליישם במזרח התיכון פתרונות התפורים על פי מידותיה התרבותיות של אירופה או אמריקה.

דברים אלה נכונים גם באשר לביקורים בישראל, המנסה למצוא את דרכה לא באירופה או באמריקה, אלא במבוך המזרח תיכוני. ביקוריהם של נשיאים וראשי מדינה אירופיים ואמריקניים בישראל אינם מביאים תוצאות חיוביות, ודי אם נזכיר את הנשיא האמריקני ביל קלינטון, שביקוריו בישראל דחפו את מנהיגיה לחתום על הסכמי אוסלו שהביאו בהמשך לעליית חמאס ולהשתלטותו על רצועת עזה.

ביקורו הקרוב של אובמה בישראל עלול, באורח דומה, לדחוף את ישראל להסכים להקמת מדינת טרור נוספת, הפעם ביהודה ושומרון, שכן לאף אחד בעולם, כולל לאובמה, אין יכולת להבטיח שחמאס לא ישתלט עם הזמן גם על איזור זה.

כפי שרופא חייב ללמוד לפחות 10 שנים לפני שהוא מנתח את הפציינט הראשון שלו, כמו שמהנדס לומד שנים רבות לפני שהוא מהנדס את הגשר הראשון, כך מדינאי, ראוי שילמד היטב ולעומק את המזרח התיכון, תרבותו, הדתות שלו וההיסטוריה שלו לפני שהוא בא לביקורו הראשון באזור, והדברים אמורים גם לגבי אפגניסטן.

צרות המזרח התיכון – ומרחץ הדמים בסוריה מוכיח זאת באופן הנורא ביותר – נובעות לא מעט מן הניסיון להחיל על המזרח התיכון את התרבות הפוליטית של חברות זרות. הגיע הזמן שהעולם יחדל מכך ויתחיל להתייחס למזרח התיכון כפי שהוא במציאות, ולא בחלומותיהם של מבקרים הבאים ליום-יומיים.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 236

* * *

קישור לסרטים על עין גדי בראשיתה, לפני כשישים שנה,

בתקופת היאחזות הנח"ל

ועל פריצת הכביש לסדום. רואים לרגע גם את לוע התנור במאפייה בעין-גדי, שם היו אופים את הלחם, ולימים היה אהוד בן עזר אחד האופים בו, זה היה כבר בתקופה שגרעין "שדמות" קיבל את המשק מידי ההיאחזות.

<http://onegshabbat.blogspot.co.il/2013/03/blog-post_6.html>

* * *

יהודה דרורי

מדוע פולארד לא ישוחרר?

פולארד לא היה מרגל, פולארד גם לא עסק בריגול, פולארד היה אדם שידע שארה"ב משקרת וחשף זאת! פולארד לא נמצא בכלא סתם כעונש, אלא: כנקמה!

כמי שעקב אחרי מקרה פולארד מראשיתו, אוכל לומר, שמרבית הציבור בארץ ובארצות הברית, אינו מודע לנזק הנורא שפולארד גרם לארה"ב, נזק זה היה כה חמור עד ששר ההגנה, מזכיר המדינה, וראש ה-CIA (דאז), איימו להתפטר מיד אם הנשיא ביל קלינטון יממש את הבטחתו לראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין – לשחרר את פולארד. (וה"גבר" קלינטון נסוג מהבטחתו...)

מה הדבר הנורא שפולארד עשה? מסתבר שהוא בכלל לא ריגל (אף ששקרני ה-CIA רמזו אפילו על קשר שלו כביכול לברה"מ ו"לעוד מדינות"...) – כל זה סתם זבל שהנבלים שם ניסו לטפול עליו, חומר שאפילו לא הוצג במשפטו. מסתבר כי למעשה, כל מה שפולארד עשה, היה להעביר לאישיות ישראלית ביטחונית בוושינגטון (מבלי שנתבקש לכך!) חומר מודיעיני עדכני לגבי הזירה המזרח-התיכונית בכלל, והטרור הפלסטיני בפרט, חומר שנאסף בידי מעבידיו במערכות הביון האמריקאי, חומר שארה"ב התחייבה להעביר לישראל במסגרת ההסכם מ-1983 לשיתוף פעולה מלא – מודיעני ואסטרטגי – ונמנעה מלעשות כך!

למעשה, יש גם לזכור שבו בזמן שארה"ב מנעה מישראל חומר מודיעיני בעל ערך רב עבורה במאבקה בטרור, ישראל העבירה לארה"ב לפי ההסכם חומר ומידע רב שנאסף בדמים מרובים על נשק סובייטי חדיש ועוד נתוני מודיעין חיוני לביטחון ארה"ב.

פולארד לא פגע בביטחון ארה"ב, הוא לא פגע בסוכניהם בשטח וגם לא חשף מקורות מודיעין, הוא רק הראה, כי למעשה להסכמים שארה"ב עושה עם ישראל אין כל ערך. יונתן פולארד חשף לכל את ערוותו של הממשל בארה"ב כגוף חסר אמינות (כלפי כל מדינה בעולם...) ולכן הוא לא סתם נענש – הם החליטו לנקום בו על הבושה שגרם להם – ולכן אין כל סיכוי שישוחרר ויספר את סיפורו...

אנחנו למדנו, ערב מלחמת ששת הימים כמה לא שוות הבטחות והסכמים של ממשלת ארה"ב (כגון פתיחת מיצרי טיראן לשיט ישראלי). ההסכם האסטרטגי עם ישראל בשנות השמונים בא לתקן כביכול פאשלה אמריקאית זו, ובמקום זה קם לו חוקר זוטר, בחור יהודי טוב, וחושף שוב תרמית אמריקאית.

בארה"ב נתפסו לא מעט בוגדים ומרגלים, אף אחד מהם לא קיבל יחס נוקשה וחמור כל-כך כמו פולארד, ושוב: למרות שהוא לא גרם כל נזק מודיעיני לארה"ב. אבל, כל עוד חיים הפאשלונרים של אז בממשל בארה"ב, אלה אשר היו אחראים לתרמית הגדולה שניסו לבצע על ישראל – הם לא יתנו לפולארד לצאת מהכלא.

מצד שני, ברור מדוע ראשי השלטון בישראל, בצד מאבקם לשחרור פולארד, הרי שב-27 השנים האחרונות שותקים נוכח התנהגותה המבישה של ארה"ב במקרה הזה. הם לא רוצים לבייש את ידידתנו הגדולה והיחידה, מדינה אדירה וחשובה מאוד, העוזרת לנו אבל... עושה שטויות מדהימות מדי פעם...

בסיכום – מבחינתנו, יונתן פולארד היה מתנדב למען מאבקה הקיומי של מדינת ישראל, וראוי לפיכך, שכאשר תגיע שעתו להחזיר נשמתו לבוראו, שייקבר בטקס צבאי מלא –  פה בארץ.

* * *

אלישע פורת

אבא קובנר ויצחק טבנקין

הפתעות רבות חיכו לאוהבי יצירתו של אבא קובנר בכרך השישי של כל שיריו. נושאים ואישים שקובנר לא התייחס אליהם בספרי שירתו הקודמים, ובכלל יצירתו, מופיעים בכרך "מן העיזבון", בהוצאת מוסד ביאליק, 2011, בעריכתם של פרופ' דן מירון ופרופ' רחל פרנקל-מדן. 

בפרק שכותרתו "פרקים מתוך הנוסח השני", בעמ' 239, נדפס קטע פרוזה מעניין, שלא היה לו שום סימן מבשר בכתביו הקודמים של קובנר. כידוע אבא קובנר כתב לא מעט פרוזה בחייו: מאמרים, מכתבים פרטיים וציבוריים, דפי קרב מתלהמים, פולמוסים בענייני דיומא, שני רומנים שנדפסו ורומן שלישי שנשרף, דברי עיון ופרוזה אמנותית שיוחדה לספרי העדות וזיכרון השואה שלו. אבל הפרוזה הקצרה שלו בפראגמנט על טבנקין היא שונה מכל סוגי הפרוזה שכתב. אך לא רק המרקם הלשוני מעניין כאן את הבקיאים בכתיבתו של קובנר, אלא גם דרך הסיפר, הצגת הדברים, מערכת ההתייחסויות, דמותו החמקמקה של המספר ועוד. הנה הדברים:

בלוויה של טבנקין

"חזר או נוסע. ח"כ. למה הניחו לקיצור הזה להשתרש? כמו חצץ נגרס: ח"כ. ודאי זה עתה חזר מחו"ל. שוב. הפגרה חלפה כהרף עין. מה, כבר יושבים? מי חשבת. הכנסת זה ככה. אל תשאל. אין מתי לנשום. המ. בנשיאות. ראשות הסיעה מוכרחים וועדת השירותים הציבוריים גם כן. וחוץ וביטחון וכל השאר. ואלה, רק לבקר יודעים. כל פושק שפתיים היום הוא. כפוי טובה לנבחריו העם הזה. תשתה משהו? לשאת אומה שלמה על הכתפיים. כל כך הרבה שנים ללא לאות. לאות.

על הכתפיים. ראית? נפטר טבנקין אז, הרחוב כבר לא יודע מי זה טבנקין היה. עמי-הארץ הבלתי מנוצחים. אני אומר לך צדקו אולי מי שאמרו לו לטבנקין טבנקין, אסור לך לברוח מן הייעוד. מן הגה השלטון כלומר. אפילו זה אוהלה של תורה באוהלה של תורה נהרגים ולא קמים לתחייה. בימינו מנהיג חייב לא להורות בלבד אלא גם להיראות, כמו הצדק.

אבל האיש טבנקין היה אחר. מענקי המהפכה העברית חבורה נפלאה כמו שאמר בצדק גלילי. הייתי בלוויה.

איך נשאוהו על כתפיהם. לא לא, אצלנו זה לא כמו שם, מתוכנן. פשוט וטבעי שיגאל נשא אותו בשמאלו וגלילי בימינו. למען ידעו וייראו. אין תרבות בלי רציפות. מוכרח. כן, עוד אספרסו אחד, אבל בבקשה בטובך פחות מים. והדברים. טוב שנאמרו.

אולי משהל'ה לא צריך היה לקרוא על הקבר דווקא את המאמר על כיבוש הארץ השלמה. מוטב שהבן יקרא משהו יותר אישי. אבל ככלות הכול הרי זו הצוואה הרוחנית של האבא. לא? ובן גוריון יפה שבא בפשטות ונסלח הכול. יריבות שמיריבות. מה כל זה לעומת הדבר המשותף. לפתח הקבר. אמנם טבנקין היה קומוניסט, נזכר משום מה אחרי סתימת הגולל, אבל היה לו שורש. ציוני. גדול. מאד. אז היום, כשמתביישים לומר דבר של ערך, טוב שישנה סמכות שקובעת מיהו ציוני. כי אומה איננה הפקר. איך לא ראיתי מה השעה!"

כאמור, בשונה מכתביו האחרים בפרוזה, נראה שמתרגל כאן קובנר את שיטת הסיפר של 'זרם התודעה'... סיפור ההלוויה מסופר לנו – קטוע וקצר ככל שיהיה – דרך תודעתו של אחד אלמוני, חסר שם, שהגיע במיוחד להלוויה מרחוק,  לכבודו של יצחק טבנקין. לא ברור לגמרי האם קובנר מצטט משתתף שנכח בהלוויה, הפורק את רשמיו בפני הסופר-המאזין, האם זה חבר כנסת שחבר אליו לשתייה לאחר הטקס? או שהוא מביא מדברי עצמו – אבל אין זה משנה לגבי תוכן הרצאת הדברים: צילום קצר מאד ופרוזאי מאד של מסע הלוויה, ומעין הקלטה של כל הטריוויה, שנאמרה או הושמעה או הובנה, בשולי קהל המלווים.

מאידך, האיש מצוי היטב בגלריית השרים ומפקדי הפלמ"ח. הוא מכיר גם סודות מהמשפחה הפנימית. יש לו מה לומר על הבן המפורסם של טבנקין, המשורר-הלוחם משהל'ה טבנקין, ויש לו תביעות מוסריות גבוהות הן מיצחק טבנקין המת והן ממשיכיו. הוא בקי ביחסי טבנקין-בן-גוריון, הוא מציין את מיקומם של יגאל אלון וישראל גלילי, והוא מקונן על ירידת ערכו של המנהיג עוד בחייו.

וגם הסיום הוא מפתיע, המספר קוטע את דבריו, ומציין איך ברח לו הזמן. כמו שאומרים היום: זמננו תם תודה רבה... טרם הצלחנו לוודא שאכן אבא קובנר עצמו השתתף בלוויה של טבנקין.

מותר להניח שקובנר התחבט מה לעשות עם הפראגמנט, האם להשמידו או לשמרו. ולמזלנו הכריע להותירו אחריו. וכך נשמרו בכרך "מן העיזבון" גם שברי קטעים אחרים שיש בהם עניין, והם מרמזים על נושאים ותחומים שהמשורר לא הספיק להעמיק בהם בחייו.

* * *

מרדכי בן חורין

אותי, זה לא מצחיק!

בטעות, אנו צוחקים, לועגים וסולחים ל"המונים הפרימיטיביים" על חשיבתם המעוותת והמגוחכת, בה מאשימים את ישראל והיהודים בכל דבר רע שקורה להם, כגון: "ערפאת הורעל!"

זה החל בפרעה שהאמין כי אלוהי העברים הביאו על מצרים את עשר המכות, נמשך במהילת המצות בדם ילדים, בפרוטוקולים של זקני ציון ובהיטלר על שליטת היהודים בעולם – וגמור בקביעה של הד"ר מוניר חוסייני, המצרי: "ישראל עומדת מאחורי מכת הארבה, היא זו ששלחה את נחילי החגבים למצרים."

אבל!

מסתבר שהד"ר המצרי אינו פרימיטיבי כהמון המוסת על-ידי שטויות מנהיגיו, הוא מדען דגול, המתבסס בקביעתו על המידע שהישראליים ניצלו את העובדה שבגלל סיבוב כדור הארץ, הרוחות זורמות בשכבות שונות, כשהשכבה התחתונה נעה ממערב למזרח והעליונה מסתובבת בחזרה ממזרח למערב. וכך, הארבה שמקורו במדבריות אפריקה נישא על-ידי הרוח הנמוכה לכוון ישראל.

מה עשו מדעני ישראל? הרעילו את להקות הארבה בריסוס גן הגורם להם לנתר לגובה רב בו נמצאת שכבת הרוח ממזרח למערב וכל הלהקה קופצת לגובה רב וחוזרת מערבה עם הרוח העילית ובהתעייפותם, הם נוחתים במצרים.

אגב, על כך מגיע למדען המצרי פרס נובל הנורווגי...

"העניין אבוד, אין עם מי לעשות שלום עכשיו,"

אותי, זה לא מצחיק, ההפך.

* * *

מלכה נתנזון

כְּאָסִיר בִּנְחֻשְׁתַּיִם, אֲהוּבִי

אַנְחוֹתָיו נִבְלָעוֹת בְּזַעֲקוֹת הַשָּׁכֵן מִן הַחֶדֶר הַשְּׂמָאלִי

וְ"אוֹי מָאמָא" מִן הַחֶדֶר הַיְּמָנִי

שֶׁכָּל הַמַּפְרִיד בֵּינֵיהֶם הוּא

סִבֹּלֶת הַכְּאֵב

אוֹ

הַפַּחַד

וְקֹדֶם לִקְרִיאַת הַזְּמַן

בָּאָה רוּחַ גְּדוֹלָה

אָחֲזָה בִּכְנַף תַּכְרִיכִיו

וְגִלְגְּלָה

מַה לָּרוּחַ הַזּוֹ וְלַאֲהוּבִי

הַנֶּאֱחָז

בְּשָׁרְשֵׁי עַצְמוֹ

וּבָרְטִיּוֹת שֶׁצִּמַּחְתִּי מִלִּבִּי

וְהִנַּחְתִּי עַל לוּחַ לִבּוֹ

המחלקה לטיפול נמרץ "אסותא", 12.1.2013

* * *

משה גרנות

רומן מטלטל

על "קליפסו רמלה" מאת ציפי שחרור

הוצאת פרדס, 2012, 197 עמ'

אני מכיר את ציפי שחרור כמשוררת מרתקת וכסופרת נפלאה לילדים ולנוער. היא פירסמה גם סיפורים קצרים למבוגרים, וביבול הספרותי שלה כמה עשרות יצירות, אבל ממש לא להאמין ש"קליפסו רמלה" הוא הרומן הראשון שכתבה – הוא כל כך בשל וכל כך "בוגר", עד שנדמה לקורא שהיא כתבה רומנים מאז ומעולם. מכל מקום, מי שיתחיל לקרוא – לא יוכל להניח את הספר מהיד.

אני מתנצל על כך שלצורך הביקורת וחוות הדעת על היצירה אני נאלץ להגיש לקורא סיכום די רופף של העלילה שהיא בעלת עוצמה מטלטלת – כי הרי לא מן התבונה להביא כאן סיכום ממצה, ולחשוף כאן את שיאיו ואת הפתעותיו של הספר:

הגיבורה הראשית של הספר היא שלומית, שלומיתי, שהקורא עוקב אחרי קורותיה מילדותה הרכה עד לגיל עשרים ושש. אנחנו מתוודעים למשפחתה (אב לא מתפקד, מכה, אֵם שמאוהבת בגבר אחר, ומבעירה את קנאתו של בעלה בצחוקה החושף את שיניה הלבנות, בן חכם ולמדן, ובת – הלא היא שלומית). הילד ששלומית אוהבת עד כלות הוא יאיר, בנם של עמירה המשוגעת ואברם השתקן, המאוהב באימה של שלומית. חברתה של שלומית היא רחל שעלתה מקוצ'ין, ואחיה החכם והלמדן, עמוס, הוא הגורו שלה.

שתי טראומות פוקדות את שלומית הילדה: המפגש עם דויד, שמש בית הכנסת, כשהיא מגיעה לשם לבדה לבדוק אם אלוהים נמצא בארון הקודש; והאשמה שהיא לוקחת על עצמה להתאבדותה של עמירה, אימו של יאיר אהובה. טראומות אלו מלוות את הגיבורה לאורך כל הרומן בהקיץ ובחלום (עמ' 8, 10, 22, 52, 81, 85, 112, 123, 148, 185; וכן עמ' 7, 19, 43, 46-44, 54). אברם, בעלה של עמירה ואביו של יאיר, בורח מאישתו המטורפת שהפכה את חייו לגיהינום, ומשום כך עובד ביום ובלילה כנהג קטר. מרוב עייפות הוא גורם לתאונה נוראה, בה הוא נהרג ויחד עימו עוד עשרה נוסעים. עמירה שוקעת בטירופה, ובסופו של דבר מתאבדת. יאיר היתום מועבר על ידי הדוד למוסד חינוכי עם פנימייה ליד הים, ומבקש להביא לשם את אהובתו מילדות, את שלומית. שלומית עצמה בטוחה שבמוסד הזה, השוכן לחוף הים, שם נמצא אהוב ילדותה, תמצא את האושר המיוחל, והנה, מסתבר לה שיאיר כבר איננו ילד והוא מצפה שהיא תתמסר לו.

בינתיים פורצת מלחמת ששת הימים, ועל משפחתה של שלומית נוחת אסון נורא: עמוס, שגויס כקשר לא קרבי, סופח ליחידת צנחנים שכבשה את העיר העתיקה, וצלף ירדני הורג אותו. הוריו הלומי הכאב מפסיקים לתפקד, ורחל שהספיקה להתמסר לעמוס בחופשותיו מהצבא, והתארסה לו, מפסיקה את לימודיה שנועדו בעצם רק למטרה אחת – להיות ראויה לעמוס החכם והלמדן. מותו של אחיה ו"אלמנותה" של חברתה הטובה, רחל, משכנעת את שלומית להתמסר ליאיר, שמגיב לכך בצורה מחפירה.

בשל הייאוש הנורא שפוקד את שלומית היא מחליטה לנסוע רחוק מהארץ שהסבה לה רק סבל – להודו, שם נמצאים הארמונות והמקדשים, עליהם דיברה רחל, ועליהם חלם עמוס, כשסקר את הגלובוס המואר בחלון הראווה של חנות הספרים. ההווי ההודי מרתיע את שלומית בתחילה, אך היא מתרצה לאט לאט, בעיקר בגלל מזגו הנוח וליבו האוהב של צעיר בשם סאט, המשיט בסירתו תיירים "לבנים" למקדשים ולכנסיות באזור. לאחר מיספר חודשים היא מתמסרת לו והופכת לאישתו. הם עוברים לרישיקש, ושם, ליד הגאנגס, תוקפים את שלומית הצירים. היא יולדת בן, שסאט מעניק לו את השם ריש, כי אימו נתקפה בציריה ליד הגאנגס, אך שלומית קוראת לו בסתר עמוס, כשם אחיה המת. סאט נוהה אחרי הגורו סוואמי, והוא מתרחק מאישתו ומבנו. בסופו של דבר, כאשר הגורו שלו מת, הוא הופך לסדהו, נזיר ערום ומסוגף שפניו מרוחים באפרו של סוואמי המת. האיש הנלבב הזה הופך למת מהלך.

שלומית נוטשת את הודו וחוזרת עם ריש (המתגעגע נואשות לאביו) לישראל, מתארחת אצל רחל במושב שורש, שנישאה לרמיאל, לאחר ששכלה את עמוס ארוסה (זיווג שהיה לצנינים בעיני שלומית שהאמינה כי רחל צריכה לשמור אמונים לאחיה המת). לרחל יש מיספר ילדים, והיא שוב בהריון. שלומית נוסעת בטרמפ לרמלה, מסיירת במחוזות ילדותה, וביניהם ליד מועדון קליפסו, שם החלו כל זמרי שנות השישים והשבעים את הקריירה המוסיקלית שלהם, ושם הושמעו גם שירי הביטלס, שעמוס נהג להאזין להם בטרנזיסטור מתחנת הרדיו של רמאללה. לבסוף היא מגיעה לאותו בית כנסת, שדויד משרת שם כשמש, ובהיסח הדעת (או בכוונה) היא מציתה את הפרוכת ובעקבות כך – את התכולה כולה.

בספרה של דורית רביניאן "החתונות שלנו" כל הגברים הם דבילים או מפגרים – זה שייך, כמובן לאג'נדה פמיניסטית מיליטנטית. בספר שלנו הגברים ממש לא מפגרים, רחוק מזה – עמוס, סאט, אברם, ואפילו יאיר – הם גברים מעניינים, ואפילו חכמים, אלא שרובם הם "נוכחים-נפקדים", וליתר דיוק – נוטשים.

יוסף, אביה של שלומית הוא אב נפקד, מסתגר, לא מתפקד כאב, לא מראה שום חיבה לילדתו, מכה ומקלל את אישתו, שורף את שמלותיה ושובר את רהיטי הבית. כשבנו נהרג – הוא נעלם לגמרי בתוך חדרו ופורש מן העולם (עמ' 12-10, 28, 39-37, 91)

אברם לא רוצה להיות אביו של יאיר הפג, בורח מאישתו המטורפת אל העבודה בקטר הרכבת, ובסוף מתרסק בתאונה וכך, למעשה, נוטש את המשפחה (עמ' 11, 21, 24, 36, 48).

עמוס הידען והאוהב יוצא למלחמה, כדרכם של גברים, ונהרג. הוא משאיר משפחה שכולה וארוסה אבלה (עמ' 90-89).

סאט, שהראה אהבה רבה לשלומית, נוטש אותה ואת בנו ריש למען הארה הינדית, ונהפך לנזיר ולסדהו ערום וסגוף שכל רכושו עלי אדמות הוא מטלית שמכסה את מבושיו וקערה לאורז שנועדה לנדבות מנשים מאמינות (עמ' 188-162). ההימנעות שלו ממגע מיני עם שלומית שהיתה אהבת חייו מזכירה את העלילה של הספר Thorn Birds The של הסופרת האוסטרלית קולין מקאלוג, ספר ששמו העברי משום מה הוא "ציפורים מתות בסתר".

הנטישה הנוראה ביותר היא של יאיר, אהבת חייה של שלומית מילדותה. הוא מפציר בה להתמסר לו, וכשזה קורה, והוא מבין שנמנעה ממנו במשך שנים למרות שאיננה בתולה, הוא נוטש אותה בצורה מחפירה ביותר (עמ' 115-111). יאיר החתיך, "הגואל" את כל נערות המוסד מבתוליהן (עמ' 84, 94, 99, 110), מתמלא משטמה תהומית כשנודע לו איך איבדה שלומית את בתוליה. השקפת העולם האטאוויסטית הזאת של הגברים הרואים את עצמם חופשיים בתחום המיני, ומונעים זאת מן הנשים, באה לידי ביטוי בחיים ובספרות (ראו לדוגמה "הרופא וגרושתו" של עגנון). יאיר נוטש סופית את שלומית ונושא לאישה את נוגה, בתה של עמליה הלבקנית, הלא היא נוגה שהיתה פגית כמוהו (עמ' 120-117).

לאורך כל הספר מתוארת שלומית האוהבת כיראה מפני הגברים שמסוגלים לאנוס, ואחר-כך להרוג את הקורבן (עמ' 123)

לעומת הגברים, רוב הנשים בספר זה לוקות במידה זו או אחרת של טירוף הנובע מדיכאון לידה ומאהבות לא ממומשות.

עמירה, אימו של יאיר, מקנאה לבעלה שאוהב את אסתר, אימה של שלומית. בספר יש יותר מרמז שהם גם הצליחו לממש במקצת את אהבתם (עמ' 14). היא מקללת את אברם בעלה, מקללת את בנה ובעיקר את אסתר ואת שלומית המכונות בפיה זונה ובת של זונה. הטירוף מתחיל אצלה עם לידת ולדות מתים, וכשבסופו של דבר נולד ולד חי – הוא היה פג. זה מוציא אותה מדעתה, והטירוף שלה מתגבר עם מותו של בעלה. בסופו של דבר היא מתאבדת (עמ' 46-43, 54).

מיטה ליד מיטה בבית החולים ליולדות נמצאה עמליה הלבקנית שיולדת גם היא פגית, את נוגה. גם דעתה של אישה זאת נטרפת עליה. בטירופה היא זורקת את הרהיטים עם התינוקת מהבית. בסופו של דבר היא מתאבדת בחיתוך ורידים כמו עמירה (עמ' 60, 63).

חנה, אימא של רחל ומרדכי, אישה קוצ'ינית שקטה בדרך כלל, נתקפת בטירוף כשנדמה לה שבאים להודיע לה שבנה הטנקיסט נהרג, אלא שכאמור, מי שנהרג הוא דווקא עמוס שהיה קשר לא קרבי (עמ' 86). ואז, כצפוי, אסתר, אימו של עמוס, יוצאת מדעתה (עמ' 96).

דווקא גב' סימון, הצרפתייה, שיש לה מספר על היד, שהנאצים רצחו את בעלה ואת שלושת ילדיה, שעושה סיאנסים כדי לתקשר עם המתים – דווקא בה יש מידה מסוימת של שפיות, והיא זאת שמרגיעה את הנשים מוכות השיגעון.

לשלומית עצמה יש רגעי טירוף: היא שוברת את הגלובוס שרמיאל קנה ורצה להעניק אותו לעמוס, מטיחה עלבונות ברחל, חברתה הטובה ביותר (לא ברור אם זה קרה במציאות או בדמיון), מענה את רישי בנה, וכמעט חונקת אותו, ובסוף מעלה את בית הכנסת באש (עמ' 109-108, 115, 171-170, 196-195).

מעניין לעקוב אחר הסגנון של הרומן: מחציתו הראשונה היא ריאליסטית למדיי, ורק בחלק השני, מעמ' 124 ואילך, עם סיפור נסיעתה של שלומית להודו ושהייתה שם במשך שבע שנים, משתנה הסגנון ונהפך לפיוטי יותר (ראו לדוגמה תיאור ההתעלסות של שלומית עם סאט בבקתה שלו – עמ' 152). אבל גם בחלק הראשון יש הבלחות לא רציונאליות: כאמור לעיל, יחד עם עמירה, שילדה פג, ילדה גם עמליה הלבקנית פגית. עמירה (לפי גירסה אחת) או נזירה שמומחית לסיאנסים (לפי גירסה אחרת) חרטו בציפורן על גבי שני התינוקות כוכב, כדי שלא יחליפו את הילדים בפגיה. בעקבות כך שני הילדים מתגרדים כל ימי חייהם, וכשהם מתרגשים הם אפילו פוצעים את המקום, וכל אחד מהם חש שהשני רוכב לו על הגב: יאיר חש שתינוקת רוכבת לו על הגב, ונוגה חשה שתינוק רוכב לה על הגב.. הצלקות כאילו מגלות להם נסתרות. השניים מחפשים זה את זו כל חייהם. בסופו של דבר, יאיר פוגש את "התינוקת הלבנה", כשהיא כבר חיילת. הוא נוטש, כאמור, את שלומית ומתחתן עם נוגה (עמ' 16-15, 19, 21, 23, 26-25, 49-48, 50, 57 60, 63, 120-117). יש כאן סטייה מכוונת מהריאליזם אל המסתורין.

החלק הפיוטי של היצירה (מעמ' 124 ואילך) איננו חייב להישמע לתבנית הריאליסטית, אבל יחד עם זאת, קשה להבין כיצד הצליחה שלומית לצאת מהודו עם ילד בעל חזות הינדית, כשכל רכושה, וממילא גם תעודותיה, אבדו בסערה שפקדה את גואה.  אני מניח שזה חלק מהחופש  שנועד רק לפייטן.

ראוי להזכיר סמל מרכזי בעלילה: בילדותם – עמוס, שלומית, רחל ויאיר מצאו תיבת ברזל, והכניסו לתוכה "מטמונים" של ילדות, כל מיני "מציאות" שהיו יקרות להם מכול. עמוס התגייס, ונהרג במלחמה, רחל לא מצאה עניין במשחקי ילדים. רק יאיר ושלומית התגעגעו עדיין לעולם הילדות הקסום. שלומית מביאה את התיבה למוסד החינוכי שעל שפת הים. יחד עם יאיר היא מטמינה אותה בחול מתחת לסוכת המציל. לאחר הנטישה המחפירה של יאיר – התיבה ננטשת גם כן – קסם הילדות פג באבחת אלימות אחת (עמ' 33, 72, 76, 134, 137).

מעניין היחס של שלומית לדת: מגיל שמונה לא דרכה רגלה בבית הכנסת, מקום שהיה עבורה טראומטי (עמ' 148). כשהיא מגיעה להודו, היא נסחפת בחגים הססגוניים של ההינדים האליליים, מקריבה קטורת, מאכילה נזירים, חודרת בכוח למקדש המיועד להינדים בלבד, אלא שבהלווייתו של הגורו סוואמי, כאשר היא מבינה שהדת ההינדית מטיפה להפוך אנשים חיים למתים מהלכים – היא נוטשת את העולם הזה וחוזרת עם הילד שילדה לארץ.

הספר הזה מומלץ, לדעתי בעיקר לגברים, כי הוא חושף את המיניות המורכבת מאוד והפגיעה מאוד של האישה, זאת שנושאת על גבה, ובעצם בכל גופה, את כל מעמסת צו הטבע/האל – "פרו ורבו". אין בספר הזה שנאה לגברים, אבל לגברים יש הרבה מה ללמוד ממנו. ספר מעורר מחשבה, וכל בעל לב וחֵך – יתרגש לקרוא בו.

ולסיום, אני מנצל את ההזדמנות להודות לציפי שחרור עם סיום שש שנים של עריכה מסורה ומקצועית של כתב העת הוותיק "מאזנים", זאת הפעם השנייה שהיא ממלאת תפקיד קשה וכפוי טובה זה – בפעם הראשונה יחד עם דורית זילברמן.

* * *

רפי צייזל

  בן קריית חיים וממייסדי קיבוץ עין-גדי

נגאל מייסוריו והלך לעולמו

  יהי זכרו ברוך

הלווייתו התקיימה ביום חמישי

בבית הקברות העירוני של כפר סבא

ניתן לבקר את זהבה והמשפחה במשך השבעה

השבוע ימים: ראשון, שני, שלישי ורביעי

בביתם ברחוב משעול גולן 7 קומה 5 דירה 29

(מול אולמי השרון ומועדון הספורט גלי השרון 

 וממש בכניסה לכפר סבא מצומת רעננה)

טל. 09-9502470

* * *

אפרים לפיד*

כיצד כותבים היסטוריה של מודיעין?

המקרה של המודיעין במלחמת יום הכיפורים

על תיפקוד המודיעין במלחמה יום הכיפורים נכתבו ספרים רבים ומאות מאמרים. הספרים הבולטים בתחום זה מאפיינים את הקושי של היסטוריה מודיעינית.

ארבעה ספרים נכתבו על ידי  אנשי מודיעין מרכזיים באותה תקופה, שהיו מעורבים אישית במלחמה ובהכנות לה. ספרו של אלוף אלי זעירא שהיה ראש אמ"ן בעת ההיא "מלחמת יום הכיפורים – מיתוס מול מציאות", ספרו של תא"ל אריה שלו שעמד אז בראש המחקר המודיעיני "כישלון והצלחה בהתרעה – הערכת המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים" וספרו של תא"ל יואל בן פורת "נעילה", הספר האישי ביותר, המתאר את הכשל המודיעיני מנקודת מבט של מפקד יחידת האיסוף המרכזית 8200, ואת הספר האחרון כתב צבי זמיר, ראש המוסד דאז "בעינים פקוחות", בו הדגש על פעילות המוסד בהקשר למלחמה והוויכוח המר שלו עם אלי זעירא על סוכן הצמרת של המוסד, אם מהימן הוא או כפול.

שני ספרים אחרים בולטים בתיאור חלקו של המודיעין בעיקר בתקופה שלפני המלחמה ובאחריות להתרעה. ספרו של פרופ' אורי בר יוסף "הצופה שנרדם", מחקר מקיף על המודיעין במלחמה זו מהיסטוריון אקדמי, וספרו של עודד גרנות, פרשן מנוסה לענייני ערבים, "צה"ל בחילו" על חיל המודיעין. בר-יוסף וגרנות היו אנשי מודיעין בעברם. ספרים אלה סקרו אל עבודת המודיעין והלקחים ממבט חיצוני, של אנשים שלא היו מעורבים.

צבי לניר, איש אמ"ן  בכיר, ניסה לימים  לגבש תפיסה תיאורטית שלמה סביב סיבת הכישלון המודיעיני. לא היו רבים שהסכימו איתו מבין אנשי המודיעין. 

גם לאחר קריאת הספרים הללו ועוד מאות מאמרים אין לנו תשובה טובה כיצד ולמה טעה המודיעין הישראלי באתגר המרכזי ביותר שעמד לפתחו מאז קום המדינה: התרעה למלחמה מצד שני האויבים הראשיים באותה עת – מצרים וסוריה.

ההתרעה היתה אבן יסוד בהפעלת המודיעין החל משנות השישים, כאשר אהרון יריב היה ראש אמ"ן ואלי זעירא ראש מערך האיסוף. זעירא ערך את הרפורמה הכי משמעותית בתולדות המודיעין בארץ. כמה טראגי כי דווקא הוא עמד בראש המערכת המודיעינית שכשלה במתן ההתרעה ב 1973.

כל המחקרים נסמכים על מסמכים,חלק מפרסומי המודיעין אשר נחשפו לחלק מהכותבים, פרוטוקולים של דיונים פנימיים, חלק מדו"ח ועדת אגרנט אשר נתנו הזדמנות לכאורה לראות את ההערכה הממלכתית המוסמכת ביותר על המודיעין במלחמה זו, ומעל לכל התבססו הספרים על התצפית האישית של כל אחד מהכותבים.

פער בולט בספרות ההיסטורית על המלחמה הוא היעדר חקירה מוסמכת של אמ"ן לאחר מלחמה זו. ראש אמ"ן לאחר המלחמה, אלוף שלמה גזית, קבע אז כי לא ייתן לאמ"ן לעסוק בחקר המלחמה כדי לשקם את החיל לאחר המכה המקצועית והמוראלית האנושה שספג החיל בעקבות הכישלון של יום כיפור. בירור מקיף גלוי ונוקב של הדברים מיד לאחר התרחשותם, היה יכול לשפוך אור על הסיבות לכישלון.

ישראל אולי היחידה בעולם שלא חקרה את הכישלון המודיעיני הלאומי הזה. השאלה – האם ההחלטה שלא לחקור מול התועלת בשיקום אמ"ן ואי חיטוט בפצעיו היתה נכונה – נשארת עדיין באוויר.

הכותבים בתחום המודיעין לא מודעים לכל החומר המודיעיני, ובוודאי גם אם יודעים על עניינים מסויימים, אינם יכולים לכתוב על כך. דוגמה בולטת לכך בסיקור ההיסטורי של המודיעין לפני מלחמת יום כיפור – היא הוויכוח ארוך השנים על המקורות המיוחדים המסויימים אשר היתה בעייה בהפעלתם ערב המלחמה. האם היה סיכוי כי מקורות אלה היו מונעים את הטעות בהערכה.

בעדויות האישיות שכותבים אנשי המודיעין בספריהם, ובראיונות הרבים לתקשורת שנתנו בכירים עם הזמן, ניכרה רגישות רבה, הכאה על חטא ואף לעתים היכולת לומר "טעיתי, טעינו." הבעת החרטה האישית של אנשי מודיעין שונים היא כמובן חשובה, אך גם עתה אין לנו עדיין ניתוח מוסמך של מערכת המודיעין שיצביע על הסיבות הכוללות לכישלון.

תחום חשוב בנושא זה הוא לקחי המודיעין. מיד לאחר המלחמה ההיא ובמהלך השנים פעלו ראשי אמ"ן  להפקת לקחים, לסגירת פרצות שונות ולשיפור מערכי ההתרעה. היכולת האיסופית של המודיעין הישראלי כיום טובה בהרבה מזו שהיתה אז, ונקווה כי גם דורות חדשים של אנשי מודיעין מפנימים את הצו העליון של המודיעין במתן התרעה אמינה ובזמן.

* הכותב תא"ל במיל' היה קצין מודיעין בכיר ב-1973.

* * *

רוֹן גֵּרָא / ארבעה שירים

1. לֶאֱחֹז בְּבִטְחָה

בַּלֵּילוֹת אֲנִי כָּמֵהַּ

לְיַד מְעַרְסֶלֶת נִשְׁמָתִי

כְּתִינוֹק.

לְיַד מְנַגֶּבֶת דְּמָעוֹת.

זוֹכֵר אוֹתְךָ אָחִי,

כִּמְעַט שָׁנָה חָלְפָה

אַתָּה אֵינְךָ.

כַּפּוֹתֵינוּ עֲדַיִן 

שְׁלוּבוֹת,

הַשָּׁעוֹת עֲדַיִן כּוֹאֲבוֹת.

זוֹכֵר הַיָּמִים בְּחַדְרֵי מִיּוּן

בָּאִשְׁפּוּזִים הָרַבִּים,

בְּעִידוּד הַתִּקְווֹת

בְּחִזּוּק חֲלוֹמוֹת,

בִּשְׁתִיקוֹת הִסְתַּכְּלוּת

בְּלֵב  בּוֹרוֹת הַהֲרִיסוֹת.

נוֹשֵׁם אֶת קְשָׁיֵי יוֹמְךָ

מִתְעוֹרֵר בְּלֵילוֹת חֲרָדָה,

כְּשֶׁרוּחֲךָ מְחַפֶּשֶׂת עֲדַיִן אֶת

הָעַצְבוּת הַבּוֹדֵדָה

בַּחֶדֶר.

אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת סֹרֶג הַמִּטָּה,

לֶאֱחֹז בְּבִטְחָה

לְהַרְחִיב אֶת

אִישׁוֹנֵי עֵינַי

וְלָחוּשׁ שֶׁאַתָּה נָם

אֶת שְׁנָתְךָ הַסּוֹפִית

בְּבִטְחָה.

2. אַהֲבָה כְרוֹנִית

פְּרָזוֹת הָיְתָה אַהֲבָתִי,

קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה.

נְמוֹגָה כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

פֶּצַע, מַכְאוֹב וַחֲבּוּרָה טְרִיָּה

לְלֹא אֲרֻכָּה.

מִקְלָט וְצָרִי.

חוֹרֶקֶת

נֶאֱנֶקֶת,

רוּחַ תּוֹעָה.

כֶּלֶא

וּפְדוּת,

שְׁחֹרָה וְנִפְתֶּלֶת

בֵּין הַגַּלִּים.

עַרְפִלִּית וַעֲכוּרָה

בּוֹגְדָנִית וּשְׂנוּאָה.

שִׁקְרִית בֵּין

מִשְבְּרֵי הָעֶלְבּוֹנוֹת.

נְפוּלַת  אֲבָרִים

דְּהוּיָה וּבְלוּיָה

בִּשְׂדֵה הַבְּדִידוּת.

אַהֲבָתִי הַכְרוֹנִית

עַל אֹזֶן  זְגוּגִית

חֲרֵדָה.

3. סָבָתִי ז"ל

בְּהִתְקָרֵב חַג הַפֶּסַח,

אָהֲבָה סָבָתִי לִקְנוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

חֲדָשִׁים,

לִטְבֹּל אוֹתָם בְּמִיץ דָּג מָלוּחַ,

שֶׁבַּעַל הַמַּכֹּלֶת

הִפְרִישׁ לָהּ מִן הֶחָבִית.

כָּךְ זָרְמוּ הַיָּמִים מִפֶּסַח לְפֶסַח

כָּךְ הָלְכָה וְהִצְטַמְּקָה

עִם הַשָּׁנִים.

כָּךְ הָיְתָה עֶבֶד  לָעֶצֶב.

כָּךְ שָׂמְחָה עַל

תַּפּוּחַ הָאֲדָמָה שֶׁאָכְלָה.

פָּחֲדָה שֶׁלֹּא יִלָּקַח מִפִּיהָ

מִהֲרָה וְאָכְלָה

וְכִלְּתָה.

4. לְנֶכְדָּתִי

כְּשֶׁאֲנִי מְחַבְּקֵךְ,

אוֹסֵף אוֹתָךְ  אֶל חֵיקִי

חִיּוּךְ עוֹטֶה גּוּפִי.

אַתְּ נִצְמֶדֶת בְּרֶטֶט,

הַקִּירוֹת, פֶּתַע,

עוֹלְזִים.

מְתוּקָה שֶׁלִּי, חַיְכָנִית

עֲנֻגָּה

בָּרַת אֲבָרִים.

מַשְׁכִּיחָה כְּאֵבַי

מַרְגִּיעָה לִבִּי הַדָּוֶה,

הַנָּמֵס.

אַתְּ הַמָּגֵן, אַתְּ הַתּוֹחֶלֶת

שֶׁל דְּבַשׁ וּתְכֵלֶת.

הָאוֹר הַמְּרַפֵּא מִמֵּךְ וּבָךְ

צוֹהֶלֶת וּבוֹטַחַת

יַלְדַּת צִפִּיּוֹת.

מְבַקֵּשׁ שֶׁשְּׁבִילֵי דְּרָכַיִךְ

יְחַיְּכוּ אֵלַיִךְ,

שֶׁמִּשְׁמַר הַכּוֹכָבִים

יִשְׁמְרוּ עָלַיִךְ

שֶׁתִּפְסְעִי בַּבִּטְחָה,

מִבְּלִי לְהִבָּלַע

וְשֶׁחוֹמַת הַתְּבוּנָה

תָּגֵן עַל חִיּוּכֵךְ הַמֵּאִיר, הַשּׁוֹבָב.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

הציונות הלוחמת של אבא אחימאיר

עיונים בספר "אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית"

בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל ו"בית אבא" תשע"ג  2012 תל-אביב

זכה זאב ז'בוטינסקי, ושתי דמויות לאומיות-ציוניות בולטות ורבות-השפעה היו לגיבורי-רוחו וזכו להתפעמותו: אבא אחימאיר מימין – ויוסף טרומפלדור משמאל. שני גיבורי-הרוח הללו החלו את דרכם הרעיונית כחסידיו של טולסטוי הפציפיסט. כמו אצל בן-עירו [בוברויסק] המפורסם ברל כצנלסון, לא האריכה הטולסטואיות לקנן בנפשו הלאומית הנלהבת והסוערת של אבא אחימאיר. ברל ["בזכות המבוכה"] התלבט וחיפש במשך שנים את דרכו, גם לאחר שבחר בציונות; אחימאיר, לעומתו, היה החלטי ועקבי, גם כחבר במחנה הפוליטי-אידיאולוגי של ברל וגם כשפנה אל ציונות "חַד-נֵס" הז'בוטינסקאית – בעוצמה פנימית מרשימה, בהשמעת קולו ברמה ובהתרסה ["בגנות הטיח"] וביכולתו לשכנע את חבריו הדגולים אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין לעבור מ"אחדות העבודה" לתנועה הרוויזיוניסטית.

בסקירה היסטורית-ביוגרפית מקיפה – "על אישיותו הפוליטית" - עומד יורם ארידור על כמה תכונות ופעילויות חשובות, מורות-דרך, שהנחיל אחימאיר לְמַה שנקרא אז וגם היום בשם "המחנה הלאומי" [עמ' 29] – "בחשבון זיהוי האמת המדינית מול הרבים שכפרו בה ... לפני אלדד ומידד היו שבעים זקנים שהתנבאו ברשות. חשוב לנו, כלקח היסטורי, שאיש אינו יודע שמותיהם. שניים מתנבאים אחריהם ללא רשות, אבל אותם התנ"ך זוכר במעשיהם ובשמותיהם. כך ייזכר אחימאיר."

עינו החדה של יורם ארידור הבחינה בשלבי התפתחותו-התבגרותו הפוליטית של אבא אחימאיר, האידיאליסט מנעוריו [עמוד 30]: "אחימאיר בא אלינו מן השמאל. כך כתב [אחימאיר עצמו] ב-1955: 'בגיל עשרים דגלתי בטולסטוי ואת גדולי הציונות ראיתי לא בהרצל, אלא בא.ד.גורדון...' הוא היה במפלגה שמאלית-ציונית "הפועל הצעיר", ולקראת סוף שנות העשרים התנער מן השמאל." [ראוי לעיין בהקשר זה בזיכרונותיו של בן עירו [בוברויסק] הנודע ברל כצנלסון, המספר על היותו אחד הצעירים היהודיים הרבים שביקשו להיספח אל התנועה המהפכנית  ברוסיה, כעדותו בכתב: ["ללא התגלות", כרך ד' בכתביו, עמ' 246]: "יין המהפיכה השכירנו, בצבאותיה יצאנו, בסערותיה טולטלנו, בתבוסותיה ניגפנו."

בניגוד להחלטיות הציונית העקבית, העיקשת והנלהבת, שאיפיינה את אחימאיר מראשית דרכו הפוליטית – ברל לא חדל מלהתלבט בין הרצון להשתלב במהפכה הרוסית לבין רצון בלתי-ברור ובלתי-מוגדר די הצורך לעלות לארץ-ישראל: התלבטויות אלו, המאפיינות את ברל, הגיעו לקיצן – בתחום הציונות – כעבור כמה שנים, ורק באלול תרס"ט, למעלה מחמש שנים לאחר ראשית העלייה השנייה, גמר ברל אומר ועלה לארץ; דברים אלה מבהירים הן את התלהבותו של ברל המהסס מאחימאיר  ההחלטי – והן את כעסו וזעמו על שבן-עירו ובן-חסותו עזב את מחנהו והצטרף לדרכו של היריב האידיאולוגי הברור בסגנונו וההחלטי בחשיבתו הפוליטית-לאומית, ז'בוטינסקי – וגם את הניגוד בין בן גוריון ההחלטי לברל המסתייג והמתלבט.

אילו התגשמה משאלתו של ז'בוטינסקי בשיחותיו עם בן גוריון להיות חברים במפלגה אחת משותפת שתיקרא מַבָּאִ"י – "מפלגת בּוֹנֵי ארץ ישראל" במקום פּוֹעֲלֵי א"י - היו בן גוריון ואחימאיר מוצאים עצמם יחדיו במיעוט במפלגה המשותפת, בעניין הקריאה למרד בשלטון הבריטי באוקטובר 1930– בניגוד לארלוזורוב, ברל, שרתוק [שרת], ורוב מפא"י – ואולי גם ז'בוטינסקי – כפי שמצטט במחקרו פרופ' יעקב גולדשטיין [להלן, בקטע הבא] – ובניגוד לדרישה ב-1934 להקים מיד מדינה יהודית אפילו בחלק מא"י, שז'בוטינסקי צידד בה באזנֵי מזכירו המדיני בפאריס באמרו: "אדוני, לוּ באמת הציעו לנו אפשרות להקים מדינה יהודית על שטח קטן שגודלו כגודל לונדון רבתי, הייתי מקבל זאת, ואז היינו הופכים שטח זה לבסיס צבאי ובשעת כושר כובשים את ארץ-ישראל כולה" [מצוטט מתוך בנימין אליאב, זיכרונות מן הימין, עם עובד, 1990, עמודים 82 – 83].

דברי ז'בוטינסקי הללו דומים מאוד לדברים שכתב מלונדון בן גוריון לבנו עמוס: "מדינה יהודית חלקית אינה סוף, אלא התחלה... הקמת מדינה, אפילו חלקית, היא תגבורת-כוח מכסימלית בתקופה זו, והיא תשמש מנוף רב-כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלימותה..." [ב.ג., מכתבים אל פולה ואל הילדים, עם עובד 1968, עמוד 211].

 וקרוב לוודאי, שהלהט הציוני של אחימאיר היה מביא אותו לתמוך בעמדתם של בן גוריון וז'בוטינסקי בעניין זה, כשכל שלושת המנהיגים דוגלים בהתקדמות עקבית להגשמת החזון של מדינה יהודית בא"י השלימה; אני מסיק זאת מתמיכתו הנלהבת של המשורר אורי צבי גרינברג, שותפו של אחימאיר בייסוד "ברית הבריונים", לאחר שאזין לנאומו של ב.ג. בדבר הקמת "מלכות ישראל השלישית" לאחר כיבוש סיני ב-1956 – נאום שגילה את חזונו הציוני המכסימליסטי, שהיה חבוי בליבו ורק נרמז במכתביו לבנו עמוס.  

להלן מדגיש ארידור את ראשוניותו של אחימאיר בחזון המרד [ע' 31]: "אחימאיר עמד, אדם מול אימפריה, ואמר לאימפריה הבריטית: עד כאן. כעבור כתריסר שנים כבר היה המרד בראשות מנחם בגין.." [אני מדגיש את ההקבלה – בו זמנית – בין עמדתו של אחימאיר כאיש בודד לבין עמדתו של ב.ג. במיעוט מבודד באותו עניין [המרד], ובאותו זמן: במחקרו החדשני "ד. בן-גוריון וח. ארלוזורוב – קריאה למרד" – שהופיע ברבעון למחקר חברתי, גיליון 4, אוגוסט 1973 – כותב ההיסטוריון פרופ' יעקב גולדשטיין כי "באוקטובר 1930... קריאתו [של בן גוריון] למרד נגד אנגליה... נתקלה בביקורת  חמורה... של ארלוזורוב... יוסף אהרונוביץ... מ. שרתוק [שרת], י. לופבן, א. הרצפלד, ואחרים..."

פרופ' גולדשטיין מייחס את הישארותו של בן-גוריון במיעוט במפלגתו בעניין זה את חולשת "מעמדו והשפעתו של דויד בן-גוריון במפלגתו בראשית שנות השלושים" ומציין כי "יש לשים לב לעובדה, שבכמה ויכוחים מרכזיים מוצאים אותו בעמדה מבודדת..." וכי "מצב דומה נוצר במאי 1931... בן-גוריון סבר... [ש] מוטב לאפשר לרביזיוניסטים [להיכנס להנהלה הציונית]... השקפה זו של דויד בן-גוריון נתקלה בדחייה מוחלטת מצד שאר המשתתפים בדיונים, כגון: אליהו גולומב... ברל כצנלסון ... ח. ארלוזורוב וזלמן רובשוב [שזר]... לסיכום, בשנות השלושים לא מילא בן-גוריון תפקיד של מנהיג יחיד במפא"י, אלא היה חלק מהנהגה קולקטיבית רבת-יכולת, בה הוא מצא את עצמו לעיתים במיעוט או בבדידות".

בתקופת רצח ארלוזורוב היו גם ז'בוטינסקי וגם בן גוריון בפולין, במאבק בחירות בין תנועותיהם לקראת הקונגרס הציוני. ב.ג. חשש מפני נטייתם של חבריו להאשים ברצח את אנשי תנועת-ז'בוטינסקי – ומיהר לשלוח מברק לחבריו "אַל נקם"... בפגישה עם ז'בוטינסקי בלונדון באוקטובר 1934 – שיזם ב.ג. במגמה להציע לז'בוטינסקי להקים יחד ממשלת-אחדות-לאומית להצלת העם היהודי בעוד מועד, משום שבעוד חמש שנים, לערך, תפתח גרמניה במלחמת עולם ותנסה להשמיד את העם היהודי – כך כתב ב-10.1.1934 במאמר ארוך ומפורט ב"דבר" בכותרת "סכנת ההיטלריזם ואימת המלחמה" וקרא להפסיק את כל המריבות בציונות למען הצלת "העם היהודי, שהקרקע נשמט מתחת רגליו, שאושיות קיומו מתמוטטות וחרב חדה מתהפכת על ראשו. על גורלו אנו אחראים ואת שליחותו אנו עושים..." ברוח זו טס במיוחד ללונדון להיפגש עם ז'בוטינסקי, וב-11.11.1934 חתמו בהתלהבות ובהרגשה חגיגית את "הסכם בן-גוריון ז'בוטינסקי"; ב.ג. היה משוכנע שיזכה ברוב בעניין ההסכם במישאל-עם בין חברי ההסתדרות – אך נכשל, וְ-60% הצביעו נגדו; בראשית פגישתם שוחחו על עניין רצח ארלוזורוב, וב.ג. הביע הערכתו לאבא אחימאיר ודעתו שלא היה מעורב ברצח.

ההיסטוריון והסוציולוג ד"ר אלי נחמיאס פירסם בחודש ספטמבר 2012 בכתב-העת "עלון שאנן" במחקר "פרשייה עלומה: 'מעשה חיפה' – דיון במרכז מפא"י באלימות כלפי הרביזיוניסטים בחיפה" [פיצוץ אסיפה של המפלגה הרביזיוניסטית] ומביא את קביעתה של ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא שהחלוקה בין תומכי הסכם בן-גוריון-ז'בוטינסקי ומתנגדיו היתה דומה לחלוקה שבין התומכים באלימות ומתנגדיה... "סניף 'חיפה האדומה' הצביע רובו ככולו נגד הסכם ז'בוטינסקי-בן-גוריון," מציין נחמיאס; חרף כישלונו במאמץ לגבש עם ז'בוטינסקי כוח משותף להצלת העם היהודי בטרם פורענות – לא נרתע ב.ג. מלראות בתנועת ז'בוטינסקי ובראשי המחתרת הרביזיוניסטית שותפים חיוניים למאבק למען הקמת המדינה, ובספר תולדות ההגנה, כרך שלישי, חלק ג', במסמך מיום 9.10.1944 בעמודים 1887-1893 מובאים ציטוטים מפורטים מפגישת פעילי ההגנה הראשיים אליהו גולומב ומשה סנה עם מפקד האצ"ל מנחם בגין, שנערכה ביוזמת ב.ג. כדי להציע לבגין הקמת תנועת-המרי-העברי בפיקוד מתואם של ההגנה והאצ"ל. תשובתו של בגין היתה ש"לאחר שנפטר [ז'בוטינסקי] ראש בית"ר אנחנו רואים בדוד בן-גוריון את האיש היחידי שצריך לנהל את המלחמה הפוליטית של הציונות. אנחנו מוכנים להתייצב לפקודתו."

"ירח הדבש" בין אבא אחימאיר לבין תנועת-הפועלים בא לידי ביטוי ביחסיו עם עיתוניה. ד"ר מרדכי נאור, בחיבורו "אבא אחימאיר בעיתונות הפועלית" מציין [בעמ' 36] כי "זמן קצר לאחר עלייתו לארץ ב-1924, החל [אחימאיר] לפרסם בעיתונות הפועלית. השבועונים "קונטרס" ו"הפועל הצעיר" היו צהובים זה לזה, ובדרך כלל מי שכתב באחד מהם, לא זכה להידפס במשנהו. רק מתי-מעט, אישים כדוגמת יוסף טרומפלדור ויוסף חיים ברנר, כתבו בשני הביטאונים במקביל. אף אבא אחימאיר זכה לכך... [מה] שיכול להעיד על  ההערכה שייחסו לו". גם המאמר הראשון של אבא אחימאיר בעתון "דבר" – מציין ד"ר נאור – הופיע במקום המכובד ביותר, לפחות בעיניו של [עורך "דבר"] ברל כצנלסון – "המוסף לשבתות ומועדים"...

מה גרם אפוא לעזיבת השותפות עם תנועת הפועלים? חיבורו של ד"ר אמיר גולדשטיין "עיצוב אגדת הגבורה המקסימליסטית" מצוטטים [בעמוד 56] דבריו של אחימאיר  שהופיעו בעתון "הירדן" מיום 12.7.1936: "כשאני קורא בעיתונות היומית על רציחת יהודים ללא עונש – אני בז לעצמי ומתבייש ביהדותי... כלום עלינו להיות דור של קדושים, או דור של גיבורים? אם רוצים אנו שקיומנו יהווה תקופת מיפנה  בתולדות עמנו – על כולנו להיות גיבורים."

אחימאיר, היהודי הגאה והציוני הנלהב, לא היה יכול לשאת את רפיסותם והבלגתם של חבריו לתנועת-העבודה – וסיסמתו של ז'בוטינסקי "שקט הוא רפש" הלמה יותר את השקפתו המדינית ותחושתו האנושית והציונית-הלאומית.

כשאנו באים לסכם את סוד השפעתו האישית הרבה של אבא אחימאיר על צעירי בית"ר ועל תנועת ז'בוטינסקי בכללותה – עלינו להוסיף לכל הנאמר לעיל את הדוגמא האישית והפעילות הנועזת של אחימאיר: כותב ד"ר יעקב טובי, בחיבורו "ראשית המרי ב'אלביון הבוגדת' " [בעמוד 62] כי לדעת "ההיסטוריון יעקב שביט, אחימאיר היה בעצם אינטלקטואל עדין נפש... ייתכן שביקש להכשיר את הקרקע לקראת פעולה אלימה בעתיד, אם וכאשר בריטניה תחריף את צעדיה נגד הציונות... מעשים שנועדו להעצים את הגישה האנטי-בריטית בקרב בני היישוב ולעודד את דעת הקהל העולמית לפעולה מול המנדאטור הבריטי הבוגד ברוח הצהרת בלפור... בסתיו ... 1930 הגיע לארץ סגן שר המושבות הבריטי דרמונד שילס. כמה עשרות חברי "ברית הבריונים" ובית"ר, ובראשם אחימאיר, הפגינו בתל-אביב מול בית המלון שבו נערכה לשילס קבלת פנים ...המשטרה עצרה חמישה [מהמפגינים]... בהם גם אחימאיר."

ועוד: [עמודים 63-62] – "במחצית נובמבר 1931 נערך מיפקד תושבים כלל-ארצי בפקודת ממשלת המנדט [כדי]... להקים בארץ מועצה מחוקקת... חברי "ברית הבריונים" ערכו אסיפות עם והפיצו כרוזים [נגד המיפקד]... כמו-כן, על פי הנחיית אחימאיר, סילקו אנשי בית"ר שלטי רחוב ושיבשו מספרי בתים על מנת להקשות על המיפקד. [ע'64-63]. ועוד: "פעולה של אחימאיר וחבריו" נגד האיסור "ליהודים לתקוע בשופר ליד הכותל... אחימאיר קרא בסתיו 1931 ל'מרי נגד הגזירה המרושעת' ובעידודו החלו פעילים מטעם ה'ברית' תוקעים בשופר ליד הכותל ביום הכיפורים." ובעיקר [עמ' 65-64] "אבא אחימאיר וחבריו לדעה... נכנסו לשטח מחתרתי ... [העפלה] ופעיל בארגון – יהושע ליכטר – [וחבריו מברית הבריונים] אירגנו קבוצות עולים של 40-30 איש והעבירו אותם [מביירות] ארצה בלילות...

ברית-הבריונים [הצליחה] להעלות בדרך זו כ-600 יהודים... הבריטים למדו להיזהר מאותו אינטלקטואל צעיר [אחימאיר] ... זהירותם זו התבטאה בתדירות הגבוהה בה אסרו את אחימאיר..." וכן [ע'66]: "במארס 1933... דרש [אחימאיר] שהתנועה [הרוויזיוניסטית] תשלח לבריטניה אולטימטום, שלפיו אם לונדון לא תפעל לאלתר להקמתה של מדינה יהודית משני עברי הירדן – יפתח היישוב העברי במרד כנגדה. ז'בוטינסקי וההנהגה דחו את הדרישה הזו על הסף..." –[ע'67] – "ועם כל זאת, נראה שהציונות של אחימאיר והציונות של ז'בוטינסקי היו בסופו של דבר שני פנים של אותו מטבע לאומי... סילוקו של המשטר הבריטי... דרש, לצד המאמץ הדיפלומטי-מדיני, גם מאמץ מהפכני-מחתרתי-עממי, מן הסוג שבו עסקו האצ"ל, לח"י, ההגנה והפלמ"ח בשנות הארבעים, ואשר בו החלו אחימאיר ו"ברית הבריונים" כבר בשנות השלושים המוקדמות."

מזווית אחרת מסכם זאת פרופ' אריה נאור בחיבורו "על ז'בוטינסקי ואחימאיר" בעמוד  73: "...צעדים ראשונים [אלה] של מרי אזרחי, עיטרו את אחימאיר בהילה במחנה הרוויזיוניסטי ובקוצים במחנה העבודה."

על  "הקוצים" הללו מרחיבה ומעמיקה שושנה ברי [אישוני] בחיבור היסטורי-מדעי רב איכות בשם "חוקר ומחקר במקרה אחימאיר" – ובו גם עדויות מרשימות ומרגשות על "אצילות-רוחו ועדינות-נפשו" [עמ' 84] כביטויו של יריבו האידיאולוגי, וידידו ומעריצו האישי, פרופ' ישעיהו ליבוביץ. ליבוביץ יוצא נגד משמיציו-יריביו של אבא אחימאיר, וקובע כי "אסור לדון אותו... בשל אהדתו החולפת למוסוליני. זוהי [התקפה גסה] מכוערת ביותר, כשהיא באה מעטו של אדם [פרופ' זאב שטרנהל] השייך לאותו ציבור שבין אישיו ומנהיגיו היום יש שהיו שנים רבות חסידים נלהבים של סטלין, שחיפו על כל מעשי הצ.ק. והג.פ.או. ... ואשר ל"פאשיזם" – יש לזכור שאת הסיסמה "בדם ואש" לא טבעו... [אבא  אחימאיר] וחבריו, אלא אנשי "השומר", ראשוני השמאל."

ועוד כותב ליבוביץ: "ברל כצנלסון בחודשי חייו האחרונים רמז לי על נקיפות ליבו על העמדה שנקט בפרשת ארלוזורוב ועל דברים שאמר וכתב באותה פרשה."

יוסף קיסטר, בחיבורו "גיבורים ולא קדושים", מסכם בבהירות את העדויות הנ"ל, ומאיר גם זווית אישית-משפחתית רבת-עניין [ע"ע 109-108]: ילדיו של אבא אחימאיר נקראו ע"ש שלוש דמויות מופת לאומיות בנות דורנו: בתו הבכורה – זאבה – ע"ש זאב ז'בוטינסקי; בנו הגדול – שלמה יעקב – ע"ש עולה הגרדום הבית"רי הראשון שלמה-יעקב בן-יוסף; בנו הצעיר – יוסי, ע"ש חברו-בנפש של אחימאיר, שנפטר בוורשה הכבושה בידי הנאצים בעת ניסיון אמיץ ונואש להציל יהודים.

 הבן הצעיר הנ"ל, יוסי אחימאיר, מוסיף בחיבורו "הגר הגר בתוכנו" היבט חשוב, היסטורי ואקטואלי גם יחד [עמ' 120]: "כנגד 'ברית שלום' ורעיונותיה מקים אבא אחימאיר את 'ברית הבריונים', במטרה לא רק לנקוט פעולות מרי נגד השלטון הזר הבריטי, אלא גם כדי לנפץ אשליות השלום עם הערבים... על ידי ויתור על רעיונות הציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל..."

ראוי לסכם את הקובץ המרשים והמאלף בדבריו של ההיסטוריון פרופ' בנימין נתניהו, שכותרתם: "אישיות פותחת תקופה". מסכם פרופ' נתניהו [עמ' 137]: "בלי אחימאיר, לא היתה קמה תנועת המחתרת היהודית בארץ-ישראל; בלעדי תנועת המחתרת לא היתה אנגליה יוצאת מן הארץ, ובלי יציאת האנגלים לא היתה קמה מדינת היהודים."

המאמר פורסם לראשונה ב"האומה" 189 אביב תשע''ג 2013 בעריכת יוסי אחימאיר.

* * *

יואל נץ

כְּתָב יָד

"...כָּתַב יָדְךָ דֵּי מַבְטִיחַ,

אִישִׁי הַצָּעִיר.

שְׁלִיטָתְךָ בְּשָׂפָה הִיא טוֹבָה וְקוֹלַחַת.

עוֹד שְׁנָתַיִם-שָׁלֹשׁ

שֶׁל לִטּוּשׁ מִקְצוֹעִי

כִּדְבָעֵי,

וְתִשְׂבַּע מִן הָעֵט שֶׁלְּךָ נַחַת..."

זוֹ תִּהְיֶה –

כָּךְ חָשַׁב לוֹ –

תְּשׁוּבַת הָעוֹרֵךְ.

הִתְלַבֵּט-הִתְיַסֵּר אִם לִגְנֹז אוֹ לִשְׁלֹחַ.

הָה!

הַחוֹל בִּשְׁעוֹנוֹ

חִישׁ אוֹזֵל וְהוֹלֵךְ...

אֶת "אִישִׁי הַצָּעִיר" יֱעֶרַב לוֹ לִשְׁמֹעַ,

לַזָּקֵן,

שֶׁתּוֹלַעַת סְפָרִים בּוֹ כְּמוּסָה

עוֹד בְּטֶרֶם הָיָה לְגִמְלַאי מִן הַמַּעַשׂ.

הַסִּפְרוּת הַיָּפָה

רְחוֹקָה תַּ"ק פָּרְסָה

מִשִׁפְעַת פָּעֳלוֹ –

כְּמוֹ עִבְרִית מִן הַלַּעַ"ז.

יְחַזֵּר וְיַחְרֹּז לָהּ מִשֶּׁקַּל וְחָרוּז

לַסִּפְרוּת הַיָּפָה

בְּכַפְתּוֹר וּבְפֶרַח –

הִיא תִּדְחֶה חִזּוּרָיו בְּבִטּוּל וּבְבוּז,

וְתַפְנֶה, בְּלִי סָפֵק,

אֵת גַּבָּהּ לוֹ,

לְתֶרַח.

עוֹד חוֹזֵר וּמְעַלְעֵל בֵּין דַּפֵּי הַמַּחְבֶּרֶת.

"אִי אֶפְשִׁי

בְּבִקֹּרֶת מִטּוֹב וְעַד רַע!

מֵעוֹדִי

לֹא הִסְכִּינוּ רַגְלַי כְּרֹעַ בֶּרֶךְ..."

כְּתָב הַיָּד שָׁב לִשְׁכֹּן

בְּתַחְתִּית הַמְּגֵרָה.

* * *

יוסף אורן

מה מייחד את קנז בסיפוריו הקצרים?

הוצאת עם עובד שגתה כאשר הבליטה את ייחודו של יהושע קנז על דש שני כרכי הסיפורים הקצרים האחרונים שלו, זה הנוכחי, "שירת המקהלה" (הצאת עם עובד / ספריה לעם 2013, 159 עמ') וזה שנדפס לפניו, "דירה עם כניסה בחצר" (2008), בנימוק זהה שהוא גם מעורפל וגם בלתי-מועיל להנהרת הסיפורים עצמם. את סיפורי "דירה עם כניסה לחצר" שיבחה בזכות "הכתיבה המאופקת והמדוייקת, האופיינית ליהושע קנז," ואת סיפורי הקובץ הנוכחי בזכות "הדיוק הרב בלשונו של קנז והאיפוק בתיאור ההתרחשויות ובשרטוט הדמויות והמצבים."

 הקורא היה נשכר יותר מקריאת הכתוב על הדש של שני הקבצים האלה, אילו שיבחה הוצאת עם עובד את קנז על בחירת נושאים שבאמצעותם יכול היה לבטא את מחאתו נגד שכיחות הזדון, הרשעות והכיעור מול מיעוט החסד, הנדיבות והיופי בחיים, ועל האופן שבו ביטא את מחאתו זו מבלי למעוד באמירה פלקאטית ודידקטית של הביקורת שלו על החברה האנושית.

סיפורים דו-שכבתיים

הסיפור המתאים ביותר בקובץ החדש להדגמת ייחודו של קנז בבחירת הנושא הוא ללא ספק הסיפור "מי ראה את קים", שהוא אחד מחמשת הסיפורים המוקדמים של  קנז, אשר הקובץ הזה גאל אותם מהשיכחה בכתבי-עת נשכחים. בסיפור הקצר הזה אפשר היה באמת להתאהב בקלות כאשר פורסם לראשונה בשנת 1962 בכתב-העת היוקרתי "גזית". ראשית, כי הסיפור, המתרחש בפריז, הביא אז ניחוח של אירופה לקורא הישראלי, ובכך חרג מנטייתם של סופרי התקופה לכתוב על גיבורים ועל אירועים מקומיים. אך חשובה מסיבה זו היא הסיבה הנוספת שהאהיבה אז את הסיפור הזה: הוא הובן בלי קושי כי קנז הניח בו במישור אחד, החיצוני והגלוי של העלילה, גם את סיפור-המעשה וגם את הביקורת החברתית על האדישות של בני אדם למצוקתו של הסובל והחלש (לא רק הרעֵב, כמו קים בסיפור הזה, אלא גם הבודד, הזקן, החולה, הנֵכה, המנודה ומטורף הדעת, שעליהם כתב  בסיפוריו האחרים).

לעומת זאת, לא זכו אז מאמציו של קנז להניב תוצאה מספיק טובה כאשר ניסה להוסיף רובד נוסף, פנימי וסמוי, לעלילות ארבעת הסיפורים המוקדמים האחרים, שגם אותם כינס לראשונה בקובץ הצנום הזה. קנז כמעט והצליח במשימת ההוספה של רובד פנימי לרובד החיצוני בסיפורים "כלב נאמן" ו"שנת אור אחת", אך נכשל באי-יכולת להדק בין שני הרבדים, זה החיצוני וזה הפנימי, בסיפורים "סונט אחד" ו"ענבים מגניגר". איזכורם של סארטר ושל מחבר סונט 113, יואכים די בלה, בן המאה ה-16, שהגיע הרבה לפני סארטר להכרה ש"כל יִלּוֹד עשוי לכיליון," אינו מסביר את התנהגותו התימהוניות של ר', גיבור הסיפור "סונט אחד". וכל העניין שאפשר למצוא בסיפור "ענבים מגניגר", המספר על האירועים בטיול שנתי של כיתה מהתיכון, הוא בזיהוי העיצוב הראשון של שניים מהבולטים בחברת הכיתה, רחל הימן ואלי שפירא, שקנז העניק להם נוכחות ברורה יותר בעלילה מקיפה יותר שכתב על אותה כיתה מהמושבה, בעלילת הנובלה "בין לילה ובין שחר". 

לעומת זאת, בשלב בשלות מאוחר יותר בכתיבתו, הצליח קנז לצרף זה לזה את שתי השכבות של העלילה, זו החיצונית וזו הפנימית, הן בסיפורי "מומנט מוזיקלי" (1980) והן בטובים יותר מבין סיפוריו הקצרים בשני הקבצים האחרונים. וכדי להוכיח זאת, נתעכב על שלושה מבין חמשת הסיפורים החדשים בקובץ הנוכחי, שבהם מימש קנז בשלמות את התופעה הדו-שכבתית בבניית עלילת הסיפור, זו המתבטאת בהצפנת ההצדקה לאירועי העלילה החיצונית בעלילה הפנימית של הסיפור, גם אם זו לפעמים רק מרומזת ופחות מפורשת מהעלילה החיצונית.

"האורחת"

כוחו של הסיפור "האורחת" איננו באירועים השגרתיים של העלילה החיצונית, המספרת על נסיעה של ילד בן שתים-עשרה עם אביו לסביבות הכינרת בחברת אנשים ממשפחה דתית שלא הכיר קודם לכן, אלא באירוע המרומז בעלילה הפנימית, אירוע המתרחש בהדרגה בנפשו של הילד במהלך נסיעה זו.

אף שהילד בן השתים-עשרה לא אהב טיולים "גם לא במסגרת בית-הספר או תנועת הנוער," התעקש אביו משום-מה לצרפו לנסיעה, שהיה אמור לבצע במסגרת עבודתו לאזור הכינרת. וכדי לקבל את הסכמת בנו הבטיח לו, שיאכלו ארוחת צהריים באחד הכפרים הדרוזיים.

במכונית פגש הילד לראשונה את הנוסעים האחרים. המשפחה הדתית כללה את העמית של אביו ממקום העבודה, את בנו בן החמש-עשרה וקרובת משפחה, גרושה מאוסטריה, שהתארחה אצלם. בנסיעה הזו נחשף הילד, גיבור הסיפור התמים, להיבט בחיי המבוגרים שלא הכיר עד אז, קצת על-ידי שצפה בהתנהגותה של האורחת וקלט בעצמו את מאמציה לשאת-חן בעיני אביו, וקצת בעזרת מה שהסביר לו הנער הדתי על המתרחש במכונית בין האורחת ובין אביו ועל מה שמתרחש לו במיטתו בלילות בהשפעת האורחת הזו אשר מתארחת בדירתם.

החשיפה הזו היא דורסנית לגביו, כי במהלכה התוודע הילד לראשונה לכוחו של האֶרוֹס ולשקרים שבאמצעותם מחפים המבוגרים על חמדנותם המינית. אל הבית ישוב הילד מהטיול הזה לא כל כך מאוכזב מזה שאביו לא קיים את ההבטחה שיאכלו ארוחה בכפר דרוזי, אלא מכך שאביו שיקר לו וצירפו ל"טיול" רק כדי להסוות מאימו את בגידתו בה עם האורחת.

הסיפור הזה יזכיר לנאמנים מבין קוראיו של קנז את הטובים מבין סיפורי "מומנט מוזיקלי" שעסקו בנושא הזה, והם "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" ו"סודו של הנריק". ומי שירחיק גם ל"ספר הדקדוק הפנימי" (1991) של דוד גרוסמן, ימצא גם בו נגיעה מעניינת במשבר החשיפה הבלתי-נמנעת של ילד לעוצמת גילוייה המכוערים של התאווה המינית בחייהם של המבוגרים, חשיפה המעבירה אותו בבת-אחת מהתובנות התמימות שהיו לו כילד לתובנות המפוכחות של נער מתבגר.

"מותו של הוגו"

סיפור זה מצטייר בתחילתו כסיפור בלשי, אך בהמשכו הוא מקבל את זהותו האמיתית כסיפור המגלה זיקה לקפקא ולפילוסופיה הקיומית – כסיפור המעלה לבירור את השאלה הבאה: האם הספרות, זו שמציעה רעיונות לתיקון האדם ולשיפור החברה, אכן משפיעה על החיים, או שמא לשווא היא מייחסת לעצמה את יכולת ההשפעה הזו?

כאמור בשכבה החיצונית מתפתח סיפור-מעשה כסיפור בלשי, אחרי שאחד מעובדי "אירופה קרדיט", הוגו, ניסח בעצמו מודעת אבל, שבה הודיע על פטירתו, וגם תלה אותה על דלת הכניסה של החברה. עמיתיו של הוגו במקום העבודה והבוס של החברה מסרבים להאמין לנאמר במודעה. אחרי בילוש הם אכן מגיעים אל "הנפטר", ומגלים שהוא מסתגר בדירת דודתו האלמנה ומבקש שיניחו לו למות.

סיבה אחת להחלטת הוגו לפרוש מהחיים נמסרת לנו מפי המורה גלבוע, שהוגו שמר על הקשר איתו גם שנים אחרי שסיים ללמוד מפיו ספרות ותנ"ך. המורה גלבוע תמה לא רק על הרכיב הלועזי ("קרדיט") בשם של מקום העבודה שבו הועסק הוגו, אלא גם על כך ש"בחורים שלמדו בבתי-ספר סוציאליסטיים מלווים היום בריבית קצוצה" (עמ' 64). טענה זו של המורה גלבוע מתיישבת היטב עם העובדה שסיפקה כרמלה, עובדת הניקיון ב"אירופה קרדיט", לפיה התנגדותו של הוגו, חניכו של גלבוע מבית הספר הסוציאליסטי, למעשיהם של המתנחלים, גרמה לניתוק בינו ובין חברו הטוב יואב, אחרי שיואב הפך לדתי ולמתנחל (עמ' 56).

אחרי שהתברר לנו כי הוגו לא רק למד בבית-ספר סוציאליסטי, אלא גם נשאר נאמן למשנת מורו לספרות ולתנ"ך שם, אפשר להבין מדוע מאס במקום עבודה שרווחיו מופקים ממתן הלוואות בריבית קצוצה. חברה מסוגה של "אירופה קרדיט" איננה רק סותרת בעצם קיומה את הערכים ההומניסטיים והמוסריים שספג בשיעורי הספרות והתנ"ך אצל המורה גלבוע, אלא היא גם עסק קפיטליסטי שמייצג יותר מכל את השינוי שהתרחש בערכיה של החברה הישראלית. חלוצי העליות קיוו בעבר לכונן בארץ-ישראל חברה שוויונית, וגם בשנותיה הראשונות של המדינה עדיין חונכו התלמידים לאורו של החזון הזה, אך מאוחר יותר נזנח החזון והתפתחה סגידה למתעשרים מסוגו של הבוס של "אירופה קרדיט", אשר צבר ממון רב ממתן הלוואות בריבית קצוצה לנזקקים.

בהגיע המשלחת הקטנה מ"אירופה קרדיט" אל בית האלמנה, שבדירתה הסתגר והסתתר הוגו, דפדף הבוס בספר שמצא שם על השולחן ליד הספה שהוגו שכב עליה. היה זה "הגלגול", סיפורו האוונגרדי-אבסורדי של קפקא "על אדם שקם בבוקר וגילה שהפך לג'וק." הבוס העביר במיאוס את הספר לאחד מעובדיו בתוספת ההערה הבאה: "זה מה שיוצא לכם מהספרים האלה שאתם קוראים - - -  ותראה אותו [את הוגו], תראה מה נהיה ממנו – ג'וק - - - צריך להעיר אותו מהחלום הזה." (עמ' 72-71).

העלילה החיצונית מסתיימת בהתפרצות של הוגו כלפי הבוס והנילווים אליו מעובדי "אירופה קרדיט": "תסתלקו מפה! נמאסתם עלי, אני לא יכול יותר! אתם מגעילים אותי! אני רוצה למות בשקט!"

אך מקורה של ההתפרצות זו הוא בעלילה הפנימית, בייאושו של הוגו, תלמידו לספרות ולתנ"ך של המורה גלבוע מביה"ס הסוציאליסטי, אשר בחר לפרוש מחברת "אירופה קרדיט" הקפיטליסטית קצת לפני שגם הוא עצמו יהפוך בה לג'וק, לרמש שכל מעייניו הינם רק בצרכים הגשמיים הדרושים לקיומו.

התפרצותו של הוגו במעמד הזה, המתרחשת בעלילה החיצונית-חושית של הסיפור, מקורה בייאוש שהתגבש ברובד הנפשי שלו, בעלילה הפנימית והנסתרת של הסיפור. וזו מבטאת את המסקנה שגמלה שם בסתר אצלו, שאם אין האנושות מאזינה לאזהרות סופרים מסוגו של קפקא – אזיי באמת מוטב למות לפני המועד שבו יגלו בני-אנוש להפתעתם בוקר אחד, שאיבדו את צלמם האנושי והפכו לג'וקים.

"ההזדמנות האחרונה"

היפה והעמוק מבחינה רעיונית מבין סיפורי הקובץ, וזאת הן בזכות נושאו והן בזכות המבנה הדו-שכבתי של עלילתו, הוא בעיני הסיפור "ההזדמנות האחרונה", שבו מסופר מה קורה לרגש האהבה הטבעי והזך, כאשר הוא יוצא מהרשות האינטימית של הפרט ומתגלגל ברשות הרבים הרכלנית של החברה.

ברובד העלילה החיצונית, מפתיעה יום אחד מלצר את אחד הלקוחות הקבועים של בית-הקפה, בבקשתו, שיאות להעמיד לרשותו את דירתו, דירת רווק, למשך שעה כדי לקיים בה פגישה עם בחורה, בנימוק: שעבורו זו ההזדמנות האחרונה לאהבה עם "מישהי נהדרת". בהמשך יתברר, שהמלצר עירב בבקשתו נימוק אמיתי (כגון: "אין לנו איפה להיות לבד באופן מכובד") עם השקר שאינו יכול לקיים את הפגישה עם הבחורה בדירתו משום שהוא גבר נשוי.

השאלות שבעל הדירה, שהוא "המספר" של העלילה, מציג למלצר, מעידות לא רק על היסוסיו לפני שהסכים להיעתר לבקשה, אלא גם על הפירוש המשוער שנתן במחשבתו לטיבה של פגישת האוהבים שתתקיים בדירתו. לוא האמין בהגינותה, לא היה מרכל עליה באוזני ידידיו בארוחה שהיה מוזמן אליה באותו ערב. מרגע ששיתף אותם במידע על מה שמתרחש בדירתו במקביל לארוחתם, הוסבה השיחה של שאר הסועדים מיד להשערה, שמדובר בפגישת זימה של "ברנש מפוקפק" עם בחורה מופקרת, שהרי "הכול יודעים לָמה נכנסת כַּלה לחוּפָּה." ואכן אחת הסועדות שיערה מיד "בשמץ מרירות" שמדובר במעשה של בגידה, כי למלצר ודאי "יש אישה שמחכה לו שישוב הביתה - - - אולי גם ילדים." וסועדת אחרת לא החמיצה את ההזדמנות להצטייר כנאורה מהמתחסדת ואמרה: "מה כל העניין? זה הרי קורה בכל בית שני בעיר."

כישלון בפתיחת דלת הדירה של "המספר" מהפכת את עלילת הסיפור וכמובן ממוטטת את ההשערות הזנותיות שייחסו הסועדים למיפגש של המלצר עם הבחורה. מראהו של המלצר, שהמארחת הזדרזה, כמובן, להזמין אותו ואת הבחורה שבחברתו להצטרף לאורחיה הסקרנים, אך עלה לבדו, לא היה כלל של "ברנש מפוקפק" שנערך למיפגש זימה מזדמן עם בחורה מופקרת: "הוא נכנס לחדר, לבוש יפה, מגולח למשעי, כמעט חתן בחופתו," ובפיו הסבר לסירובה של הבחורה לעלות לדירת המארחת: "אל תכריחו אותה, היא בחורה עדינה, בבקשה, אל תלחצו עליה."

ואכן, התברר למארחת שירדה לשכנע את הבחורה לעלות לדירתה, שהבחורה איננה דומה כלל, לא בהופעתה ולא בהתנהגותה, לדמות שציירו לעצמם אורחיה בשיחת הרכילות שלהם. במקום בחורה זולה ומופקדת פגשה המארחת בחורה יפה מאוד, אך גם עדינה וביישנית ביותר, יושבת מבוישת על הספסל בשדרה, כי ללא ספק שיערה אלו מחשבות ייחסו הסועדים לפגישתה עם המלצר.  משום כך הצדיקה המארחת בשובה אל אורחיה את סירובה של הבחורה להצטרף אליהם, ועם זאת הוסיפה הערה שרמזה על אי-שביעות הרצון שלה מהחיבור בין הבחורה ובין המלצר: "הם זוג מוזר, אבל הם נחמדים יחד."

הערה אחרונה

מאחר שלמפתח, אשר לא פתח לזוג את דלת הדירה של "המספר", הועיד קנז תפקיד מרכזי ביצירת הפואנטה בסיפור הזה, ראוי שיוקדש גם לו הסבר המתאים לעובדות החדשות שנודעו לנו על "הזוג המוזר". המלצר אמנם התאמץ להופיע לפגישה הזו במיטבו כ"חתן בחופתו" ובאמת גם התכוון לפגוש את הבחורה "באופן מכובד", אך ספק אם הרגיש שהוא ראוי לבחורה היפה, העדינה והביישנית, שהגורל העניק לו הזדמנות נדירה לפגוש אחת כמוה. לא במקרה הרגיש מראש שפגישה זו היא "ההזדמנות האחרונה" שתהיה לו איתה. הוא בן 38 ומבוגר ממנה, ועדיין מתגורר עם אימו ועם שתי אחיותיו, כי איננו מצליח להתמיד במקום עבודה אחד. ולכן, בהחלט ייתכן – וכאן אנו כבר נמצאים ברובד הפנימי של העלילה – שבמקום לפתוח במפתח את הדלת של דירת "המספר", החליט שפגישה של בחור מסוגו עם בחורה כזו ועוד בדירה שאיננה באמת שלו, ממילא לא תהיה פגישה מכובדת. ולכן, כשעמד מול הדלת לא משך אותה בידית אליו, כפי שהורה לו "המספר" לעשות כאשר מסר לו את המפתח של דירתו, אלא העדיף להעמיד פנים שהמפתח אינו פותח את הדלת.

ואכן, כאשר הציע "המספר", אחרי שנתגלה קלונו כרכלן, למלצר ולבחורה לקבל את הדירה שלו לזמן בלתי מוגבל באותו לילה, "געה המלצר בבכי" במקום לקבל בשמחה את ההצעה. ואף שהבחורה התאמצה להשקיט את בכיו, וגם פנתה אליו בכינוי החיבה "נשמה", היתה תגובתה נחרצת כאשר ניסה לאמץ אותה "חזק אל ליבו" ברגע הפרידה: "בכוח מפתיע, הדפה אותו והשתחררה באחת מאחיזתו," ומיד נבלעה בחדר המדרגות של הבניין בו התגוררה.

דומה שבה-בעת הדפה הבחורה מעצמה לא רק את המלצר, אלא גם את "המספר", שהשחיר בחשדותיו המכוערים את כוונותיה, אשר היו צחורות וחפות מרבב של זוהמה וזוֹלוּת כאשר ניאותה להיפגש עם המלצר בדירה, אחרי שהאמינה כי זו דירתו של המחזר אחריה. ומאחר ש"המספר" הציע את מיטתו ב"סדינים נקיים", כאשר העמיד את דירתו לקיום הפגישה של השניים, כי ייחס מה שייחס לפגישתם והיה בטוח שמיטתו "תשמש את האורחים הצעירים" ובה תתממש "האהבה הגדולה" שלהם, לכן דימה בהיכנסו לדירתו שהוא מריח בה "ריח זרים", ריח אשר הוסיף "לרחף בחלל הדירה, כמו עוף שחור גדול פרש עליה את כנפיו."

רמתם של שלושת הסיפורים הדו-שכבתיים האלה ותרומתם החשובה לסיפורת העברית הנכתבת בדור הנוכחי, מצדיקה לומר את הדברים הבאים על קנז: הקובץ הזה משקף את העובדה העגומה, שיהושע קנז מקדיש כיום את מירב זמנו למלאכת התרגום מהספרות הצרפתית במקום לשקוד על כתיבת יצירות של עצמו. דומה שהזדרז מדי, ממש כמו גיבור הסיפור "מותו של הוגו", לפרוש מהכתיבה ולהביא בכך להקדמת מותו הספרותי, בעוד שהחברה הישראלית זקוקה, ממש זקוקה, לסופר כמוהו ולמחאתו נגד שכיחות הזדון, הרשעות והכיעור מול מיעוט החסד, הנדיבות והיופי בחייה.

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (מ"א)

מלחמת העצמאות של הציונות הדתית

הציבור הדתי לאומי, כידוע, מקצין, מתחרד"ל, מתחרד. הביטוי לכך הוא בעיקר בתחום ה"צניעות"; ההפרדה בין המינים, קודי לבוש מחמירים, "שמירת נגיעה", "קול באישה ערווה", הדרת נשים וכו'. וכאשר התופעה מתוארת, תמיד יש מי שמזכיר ש"כשאנחנו היינו ב'בני עקיבא' אפילו הריקודים היו מעורבים, והיום יש הפרדה גם בפעילות." אני זוכר, איך בילדותי, החוף המופרד בימה של ת"א היה החוף של בני ברק. רק חרדים רחצו בו. הציבור הדתי לאומי התרחץ עימנו, בחופים המעורבים.

אז יש לי חדשות. משהו חדש מתחיל בציבור הדתי לאומי, הנמצא היום בעיצומו של מהלך פוסט חרד"לי מובהק. והמהלך המרתק הזה בא לידי ביטוי גם ב"צניעות". המטוטלת עוברת היום לכיוון ההפוך. אם רק לפני שנים אחדות, יותר ויותר חתונות במגזר הדתי לאומי היו מופרדות, בניגוד למסורת של המגזר הסרוג, הרי שהיום אנו שבים לראות בחתונות מעגלי ריקוד מעורבים (!). ואנו רואים זאת גם בקהילות שההפרדה בין המינים היתה השם הנרדף שלהן. לפני חמש שנים, לא היה אפשר להעלות זאת על הדעת.

מה קרה בחמש השנים הללו? הבשילו תהליכים שרחשו בציונות הדתית מתחת לפני השטח במשך שנים רבות. תהליך אחד – מהפיכה פמיניסטית חסרת תקדים בחברה הדתית לאומית, שהחלה בנשים למדניות, תלמידות חכמים, ונמשכת במניינים שוויוניים ועוד. פשוט, נשים דתיות לאומיות אינן מוכנות עוד להשלים עם מעמדן הנחות כ"מלכה".

תהליך אחר, גורף, הוא שרבים וטובים בציבור הדתי לאומי חדלו לחשוש מהכינויים "דתי-לייט", "חפיפניק", "מזרוחניק". הם יודעים שאמונתם ודבקותם בהלכה אינה מחייבת את קבלת הקודים החרדיים של "צניעות" ושל בריחה מהתמודדות עם אתגרי המודרנה. נמאסה עליהם ההתבטלות בפני החרדים, שהם כביכול "אוטנטיים יותר", "רציניים יותר", כאילו חומרות יתר והוספת סייג על סייג על ההלכה, הם ביטוי אוטנטי של היהדות. הם רוצים בחיים דתיים שאינם מנוגדים לטבעם האנושי ואין בהם האובססיה של הפחד ממיניות, שבאה לידי ביטוי בחומרות ה"צניעות" המיותרות הללו.

ומדוע אני מזכיר את הנושא החברתי-תרבותי הזה ביומן הבחירות? כיוון שיש לכך גם משמעות פוליטית. הביטוי הפוליטי הוא מלחמת העצמאות של הציונות הדתית, הזוקפת את גבה השפוף ואינה מוכנה עוד להיות אסקופה הנדרסת בפני החרדות.

הציבור הדתי לאומי בחר למנהיגו את נפתלי בנט, המייצג ומבטא את הדרך הזאת. הציבור הזה מקבל את נפתלי בנט ואינו סונט בו על שרעייתו לובשת מכנסיים ואינה חובשת כיסוי ראש ומכבד את העובדה שהוא לוחץ ידי נשים. הציבור הזה רצה בצירופה של איילת שקד, אישה חילונית, לרשימתו. הציבור הזה מרגיש נוח יותר עם הציבור החילוני, המשרת כמותו בצה"ל, תורם לחברה ולכלכלה, עובד. הציבור הזה מריץ את הרב דוד סתיו, יו"ר רבני צוהר, לתפקיד הרב הראשי ומנסה לשחרר מחדש לפחות חלק מעמדות הממסד הדתי שנכבשו בידי ש"ס לאורך השנים, המאיסו את הדת על הציבור החילוני ופגעו קשות בגיור עולים מחבר העמים שאינם מוגדרים כיהודים על פי ההלכה.

ולכן, גם אם הברית בין בנט ולפיד היא תוצאה בדיעבד של התמודדות עם טקטיקה פוליטית של נתניהו שניסה לדחוק מן הקואליציה את "הבית היהודי", ולא ביטוי מושכל מובנה של תהליך עומק אמתי – ברור שבנט לא היה יכול לנהוג כך, אלמלא ידע שהציבור שלו יתמוך במהלך. ואכן, הציבור הדתי לאומי, ברובו המכריע, כולל החלקים היותר שמרניים בתוכו, אפילו הגורמים החרד"ליים, הולך עימו ותומך בו ובדרכו. זאת, כיוון שהמהלך הפוליטי הזה, גם אם לא תוכנן מראש, מבטא את התהליך החברתי המתרחש בשטח.

וזו בשורה גדולה לחברה הישראלית.

הגיבור הטרגי של הבחירות

הגיבור הטרגי של הבחירות הוא הרב חיים אמסלם. למה טרגי? לא להיבחר לכנסת זו טרגדיה? לא. אבל במקרה של אמסלם – כן.

חיים אמסלם הלך עם האמת שלו עד הסוף ושילם מחיר יקר של קרע עם הקהילה שלו, וחרם מצִידה עליו ועל משפחתו. חרם כזה הוא אסון כבד לכל אדם, ודאי למי שהקהילה היתה כל עולמו.

והנה, דווקא כאשר הנושאים שהוא העלה על סדר היום, הצורך בריפוי תחלואי החברה החרדית והשתלבות הציבור החרדי בחברה הישראלית – עלו לראש סדר היום הפוליטי, הוא נדחק מן הכנסת, הוא לא יוכל להמשיך ולהיאבק על דרכו, הוא לא יוכל להמשיך להציג דרך חלופית המבטאת את המסורת המזרחית במיטבה, אך בעצם... אין לו לאן לחזור. הוא שרף את הגשרים.

ערב חג החירות, ראוי אמסלם להוקרת החברה הישראלית על האומץ של מי שבחר ללכת נגד הזרם, תוך נכונות לשלם את המחיר הכבד.

אני מקווה, שהציונות הדתית תאמץ את הרב אמסלם לחיקה, ושהוא יקבל תפקיד הולם שבו יוכל להמשיך לתרום לחברה הישראלית ולהשפיע עליה.

גלגל סְפֵּיר

שלי יחימוביץ' הכריזה, שאם "הבית היהודי" תפרוש מהממשלה בשל התקדמות התהליך המדיני, מפלגת העבודה תצטרף במקומה.

זו הודעה מוזרה מאוד.

מפלגת העבודה רצה לבחירות עם מסר מרכזי ברור וחד – המסר החברתי כלכלי הסוציאל-דמוקרטי. שלי יחימוביץ' לא הצטרפה לממשלה, אף שהוצע לה התפקיד המשמעותי ביותר להגשמת הדרך הזאת – משרד האוצר עם מלוא הסמכויות, בטענה שבשיחות עם נתניהו היתה תהום אידיאולוגית, כהגדרתה, בין שתי המפלגות.

ולפתע, שלי מכריזה שאם תהיה התקדמות בנושא שהיה שולי לחלוטין בקמפיין הבחירות שלה, היא תצטרף אוטומטית לממשלה שבנושא המרכזי בעבורה פעורה ביניהן תהום, וזאת ללא תנאי – כלומר ללא השפעה על הדרך החברתית כלכלית וללא קבלת תיק האוצר, שהוצע לה עכשיו. אז היכן ההיגיון?

עצם ההתחייבות מראש להצטרף לממשלה בשל התהליך המדיני היא איוולת. תהליך מדיני הוא מילת קסם חסרת תוכן! איך אפשר לתמוך בתוצאה שאיננו מכירים? אולי יתרקם הסכם מסוכן? מפלגה היא אוטומט? פוליטיקה היא "נעשה ונשמע"?

שלי יחימוביץ' אמרה את הדברים באזכרה ליגאל אלון, בקיבוץ גינוסר, במלאת 33 שנה למותו. יגאל אלון לא היה פוליטיקאי אוטומטי ולא אמר הן באופן אוטומטי לכל הסכם מדיני של ממשלת הליכוד. הוא התנגד להסכם קמפ-דיוויד שעליו חתם בגין, בעיקר בשל התנגדותו לעקירת יישובי סיני והנסיגה לקווי 49', שהיתה תקדים מסוכן לזניחת רעיון הפשרה הטריטוריאלית. אמנם בסופו של דבר הוא נמנע בהצבעה, אך ביקורתו היתה חריפה.

לאחר דבריה אלה הוסיפה שלי, שאינה מאמין שבאמת בנימין נתניהו יוביל תהליך מדיני שיביא להסכם. ואלה דברי אופוזיציה אוטומטית, דברים לא רציניים. הרי שלי יודעת היטב, שהפלשתינאים אינם רוצים בהסדר אמיתי, ומתעקשים על "זכות" השיבה שנועדה לממש את חזון שתי המדינות הפלשתינאיות בא"י. האשמת ממשלת ישראל באחריות לכך שאין הסכם אינה הוגנת ואינה הולמת אופוזיציה אחראית. אם שלי יחימוביץ' רוצה לבנות את מפלגתה באופוזיציה כאלטרנטיבה לשלטון, מן הראוי שתשאיר לזהבה גלאון את תפקיד האופוזיציה האוטומטית חסרת האחריות.

תרנגול הכפרות של שלי יחימוביץ'

חובתו המוסרית של מנהיג מפלגה, לנקות את האורוות בתוכה ולהילחם בשחיתויות הקיימות בה. לכן, לכאורה, יש לשבח את שלי יחימוביץ' על כך שחשפה את שמו של החשוד עמיר פרץ.

אולם בצעדה זה יחימוביץ' פעלה בדרך הקלה – היא לא נאבקה בשחיתות מבית, אלא הטילה את כולה על מי שפרש מן המפלגה. אך קניית הקולות לא הייתה ב"התנועה" אלא במפלגת העבודה. ועמיר פרץ אינו החשוד היחיד, אלא גם השר לשעבר מג'אדלה וח"כ אראל מרגלית. מאחר ועמיר פרץ פרש ממפלגת העבודה, החשד נגד מרגלית, חבר סיעתה, אמור להטריד את יחימוביץ' יותר מהחשד נגד עמיר פרץ.

שלי יחימוביץ' לא נהגה באומץ. כשהכותרות דיברו על שחיתות במפלגתה, היא הסיטה את האש לכיוונו של עמיר פרץ, שכבר אינו חבר מפלגתה. הדלפת שמו נתפסה כנקמנות יותר מאשר כמלחמה בשחיתות.

ארגז ברזל

פרשת עמיר פרץ – הצבע חזר לזקן של עמרם מצנע.

חובם לחברה

שני שופטים בישראל הסעירו לאחרונה את הציבוריות הישראלית בשל חשד לפלילים: "השופט המכה", והשופט הנמלט דן כהן, החשוד בעבירות שוחד, וייתכן שיחזור לישראל במסגרת עסקת טיעון. מבלי להיכנס לפרטי החשדות (ובמקרה של "השופט המכה" החקירה רק החלה ומוקדם להסיק מסקנות לגביה), עולה כאן שאלה עקרונית. והיה, ושופט יורשע בפלילים וישב בכלא – האם לאחר שחרורו הוא יוכל לחזור לכס השיפוט.

אין לי ספק שהצגת שאלה כזו לציבור תענה בשלילה מוחלטת. למה בעצם? הרי הוא כבר מילא את חובו לחברה, ולמה שייענש פעמים? כיוון שבכך שמילא את חובו לחברה, אין הוא נדרש עוד להיענש, לשבת בכלא וכד'. אולם אין הדבר מטהר את עברו ואינו מכשיר אותו להיות שופט בבית המשפט. הדבר פשוט אינו מתקבל על הדעת.

אז למה כאשר אני כותב זאת על מנהיגים פוליטיים, כמו אולמרט, דרעי והנגבי מאשימים אותי בצדקנות?

לא תהיה ממשלת מיעוט

שואל אהוד בן עזר: " האם אתם בטוחים שביבי לא יעשה תרגיל של הרגע האחרון, ישאיר את לפיד ובנט בחוץ, ויסגור קואליציה, אפילו של מיעוט, עם ש"ס והחרדים, תוך שהוא ממשיך להאשים את לפיד-בנט ב'חרמות'?"

התשובה היא, שלא יהיה תרגיל כזה, מהסיבה הפשוטה – לא יכולה לקום ממשלת מיעוט. ממשלת מיעוט תיתכן רק במצב של תמיכה או לפחות הימנעות מבחוץ של אחת הסיעות. למשל – אם תקום ממשלת מיעוט שתמנה 59 ח"כים, היא תוכל להיבחר אם שלושה ח"כים שאינם בקואליציה ימנעו או ייעדרו מן ההצבעה, וכך מספר המתנגדים יהיה קטן יותר, 58 ח"כים.

הליכוד ביתנו + המפלגות החרדיות + "התנועה" = 55 ח"כים. אפילו אם "קדימה" תפרוש מהברית עם לפיד ובנט ותצטרף, עדין זו ממשלת מיעוט. ואין אף סיעה שתתמוך בממשלה מבחוץ או תמנע. מפלגת העבודה שבחרה באופוזיציה על אף חיזורים נמרצים ופיתויים מיניסטריאליים כבדים, ודאי שלא תתמוך מבחוץ ללא כל תמורה.

על פי שיטת הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית הנהוגה היום בישראל, המחייבת תמיכת 61 ח"כים בממשלה חלופית כדי להפיל ממשלה מכהנת, קשה מאוד להפיל ממשלה. אולם כדי שהממשלה תכהן, על הכנסת לאשר את הקמתה ברוב קולות. ממשלת מיעוט פשוט לא תקום. אם נתניהו לא יציג לנשיא קואליציה, פרס יוכל, על פי חוק, להטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ אחר או שתתקיימנה בחירות חוזרות.

נתניהו אינו מתאבד פוליטי ולכן לא יעשה זאת. ייתכן שהוא עוד ינסה לשכנע את מפלגת העבודה להצטרף או לפרק את ברית לפיד בנט ולוותר על לפיד, אך יש להניח שהוא הפנים עם העובדה ששני המהלכים הללו חסרי סיכוי.

הודח על מילוי תפקידו

יולי אדלשטיין הוא אדם מצוין, איש רהוט וישר, אדם שהביוגרפיה שלו, כאסיר ציון ולוחם חירות ראויה לשמש מופת. הוא בהחלט ראוי לתפקיד יו"ר הכנסת.

אולם אין זה ראוי שרובי ריבלין יודח. ריבלין הוא אחד משלושת הח"כים הוותיקים ביותר (הוותיק ביותר הוא מאיר שטרית שנבחר ב-1981, ויחד עם ריבלין גם פואד נבחר ב-84'), פרלמנטר מנוסה ומצטיין והעיקר - יו"ר כנסת מצוין.

יו"ר הכנסת הוא תפקיד פוליטי – הוא עומד בראש המוסד הפוליטי ביותר בדמוקרטיה, בית הנבחרים. אבל מהות התפקיד ממלכתית – הוא ניצב מעל ההתכתשות הבינמיפלגתית היומיומית, או לפחות כך ראוי שיהיה. וכזה הוא ריבלין. והעיקר – במדינה כישראל, שאין בה הפרדת רשויות מלאה וקיים ערבוב בין הרשויות ובעיקר בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, מן הראוי שבראש הכנסת יעמוד פרלמנטר שעצמאות הכנסת תשמש נר לרגליו, אדם שהדמוקרטיה הפרלמנטרית היא לחם חוקו, ושיהיו בו העוז והעוצמה להגן על ריבונות הכנסת מול כוחנות הממשלה. ריבלין עונה על כל תנאי המכרז באופן מופתי. את ישיבות הכנסת הוא מנהל ביד רמה, אך בהגינות, בחן ובהומור. אין מתאים ממנו לתפקיד.

ודווקא מסיבה זו נתניהו זומם להדיחו. ריבלין עמד איתן נגד יוזמות חקיקה בעיתיות ונגד פגיעה בעצמאות הכנסת. לא בכל המקרים הוא צדק, לטעמי, אך המגמה שלו נכונה, ראויה והולמת את תפקידו. הדחת אדם הממלא את תפקידו בצורה מצוינת, המתאים לתפקידו יותר מכל אחד אחר, הנהנה מיוקרה ציבורית רחבה ומאהדת כל חלקי הכנסת; איש המגלם באישיותו את הפרלמנטריזם והממלכתיות הישראלית, רק כיוון שמילא את תפקידו נאמנה, בעוד ראש הממשלה מעדיף חניך תורן, היא חרפה.

יש לקוות שראש הממשלה יתעשת ויחזור בו מהכוונה הזאת. אם לא יעשה כן, אני מקווה שריבלין יתמודד מול מועמדו של ראש הממשלה, ושחברי סיעת הליכוד, גם אם מתוך מירמור על אי קידומם, יצביעו בעד ריבלין.

החליפה של האיומים

הח"כים החרדים שלא נכנסו לקואליציה, הוציאו את החליפות של האיומים ומנסים להלך אימים על הממשלה ועל סיעות הקואליציה ובראשן "הבית היהודי". עכשיו, הם מאיימים, נחשוף את שערוריית העברת הכספים להתנחלויות. בין עסקני המפלגות הללו היו שהרחיקו לכת עד קריאה שערורייתית להחרים את תוצרת ההתנחלויות.

ממה נפשך? אם אכן היו העברות כספים מושחתות להתנחלויות בידי הממשלה, הרי ששרי ש"ס וסגני השרים ויו"ר ועדת הכספים שותפים מלאים לכך. אם הדבר פסול – מדוע הם עשו כן? אם הדבר כשר, למה הם מציגים זאת כפסול?

האיומים הללו מבטאים את הצביון המגזרי של המפלגות החרדיות. מבחינתן, תפקידן לייצג מגזר ולדאוג להעביר לו משאבים. לשם כך, הם יעשו קואליציות עם מגזרים אחרים ויאפשרו גם להם העברת כספים בחינת יד לוחצת יד. וכשהקואליציה הזאת אינה קיימת, הם יפעלו נגד המגזר האחר, שהרי אין שיקול לאומי ממלכתי, הכול סחר מכר מגזרי.

לגופו של עניין – כל הטענות בנוגע לכספים להתנחלויות הן עורבא פרח. מי שמתנגד עקרונית להתיישבות ביו"ש, וזו עמדה לגיטימית לחלוטין, יחשוב שכל אגורה המופנית לשם מיותרת. אולם אם אותם אזרחים היו מתיישבים באזור אחר, עלותם היתה זהה. אולי למעט מרכיבי ביטחון מסוימים.

עזות המצח של המפלגות החרדיות, שכנקמה במפלגה שנכנסה בלעדיהם לממשלה הם רוצים לפגוע בציבור תורם, יצרני ובין המובילים בשירות המדינה בצבא ובכלכלה, בעוד הם מייצגים ציבור שאינו בדיוק עומד בקריטריונים הזאת – מבישה.

... והחרמת הישיבה האחרונה של הממשלה בידי שרי המפלגות החרדיות היתה הפגנה סרת טעם וילדותית.

הקונספירציה התורנית

פרשני התקשורת מפיצים את הטרנד הקונספירטיבי לפיו נתניהו הציע ללפיד את תפקיד שר האוצר, כדי להכשיל אותו. אותם פרשנים טוענים שכך בדיוק נהג שרון כשהציע את התפקיד לנתניהו.

אלה דברי הבל. שרון לא רצה להכשיל את נתניהו, נתניהו אינו רוצה להכשיל את לפיד ואף ראש ממשלה אינו רוצה להכשיל את שר האוצר בממשלתו.

שהרי מעבר לאינטרס הלאומי – הקונספירציה הזו מנוגדת גם לאינטרס הפוליטי האישי של ראש ממשלה. כישלון של שר אוצר, יותר מכישלון של כל שר אחר, הוא כישלון של הממשלה ובראש ובראשונה של ראש הממשלה. שרון ידע זאת, נתניהו יודע זאת. וגם הפרשנים יודעים זאת. אבל מה חשובות העובדות כשיש כזו תאוריה סקסית?

שר הפריפריה

אין הכשרה טובה יותר לתפקיד שר הפנים מראשות עיר. אם משרד הפנים יהיה בידי "יש עתיד", יתמודדו עליו שני ראשי עיר לשעבר – מאיר כהן מדימונה ויעל גרמן מהרצליה. מאיר כהן הוא ראש עיר למופת, שחולל מהפיכה רבתי בעירו. ככל הידוע לי מהתקשורת (אין לי היכרות בלתי אמצעית במקרה זה), גם יעל גרמן נחשבת לראש עיר מצוינת.

אז מי ראוי יותר לתפקיד? מאיר כהן. כיוון שמאיר כהן נכנס לפוליטיקה כדי לקדם את הפריפריה בישראל ומן הראוי שיינתן לו הכוח לעשות כן.

האם "יש עתיד" היא מפלגת הבורגנות הגוש-דנית, או מפלגה המחויבת לשינוי חברתי? זהותו של שר הפנים, אם יהיה מטעם מפלגה זו, הוא נייר לקמוס לדמותה.

גילוי נאות – מאיר כהן היה במשך עשרים שנה חברי לנשק, ביחידת הצנחנים במילואים.

2. המדרש שלנו

בפולמוס בין תנועת ההשכלה ליהדות המסורתית באירופה בכלל ובמזרח אירופה בפרט במאה ה-19, אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות היתה האגדה. ההשכלה, שניסתה לבסס את התרבות היהודית על רציונליזציה, ברוח הנאורות האירופית, יצאה נגד מגמות מסוימות ביהדות, כמו הקבלה והחסידות, שהוצגו כאמונות תפלות. חלק מן הביקורת הייתה כנגד האגדה, החלק הסיפורי שבתלמוד, שהוצגה כספרות נחותה, בלתי רציונלית, שיש להתרחק ממנה.

הרבנות האורתודוכסית שיצאה נגד ההשכלה, הגנה בחירוף נפש על האגדה, ואת היחס המבטל אליה ראתה ככפירה בעיקר, כעקירת אותיות מן התורה, כערעור על סמכות חז"ל. הם ביטלו את הביקורת הזו כעפרא דארעא, תוך התעלמות ממסורת רבת שנים בתוך היהדות הרבנית על מקומה של האגדה, כמו למשל אותו מאמר בתלמוד הירושלמי (מסכת שבת) המצטט את ר' יהושע בן לוי שלכותב האגדה אין חלק בעולם הבא ודורשה נחרך באש ועוד. למעשה, מגמת האורתודוכסיה היתה בעיקר יצירת דה-לגיטימציה למשכילים ולזכותם לעסוק ביהדות. מי הם בכלל?

התהפכו היוצרות, כאשר בבתי המדרש המתחדשים, הפועלים בשלושים השנים האחרונות, האגדה תופסת מקום מרכזי מאוד. בבתי המדרש, נתפסת האגדה כספרות נעלה וכביטוי לרוח חז"ל, לרוח היהדות וליכולת לדרוש פסוק באופן יצירתי, תוך שימוש בדמיון, באופן המאפשר ביטוי של מסרים הרלוונטיים לתקופה.

לא בכדי, בנאום / שיעור הבכורה שלה בכנסת, לימדה ח"כ ד"ר רות קלדרון אגדת חז"ל דווקא. והנה, בקרב גורמים אורתודוכסיים ובעיקר חרדיים שיצאו חוצץ נגדה ונגד דבריה, נשמע הד לביקורת ההשכלה כנגד האגדה. כך ברשימותיו של אלי מייזליש בנדון ב"חדשות בן עזר" וכך במכתב של "עזרא מנתניה" ב"סופשבוע" של "מעריב". לפתע, האגדה היא שולית, סרח עודף, חסרת חשיבות, חסרת ערך. איך כתב בקנטרנות אותו עזרא? "הגברת הנכבדה בסך הכול הביאה סיפור מהתלמוד מבלי שהיא עוסקת ב-99% מהתלמוד עצמו."

וכי בעשר הדקות שעמדו לרשותה, יכלה לעסוק באותם 99%? אלא שלאמתו של דבר, הביקורת אינה על דבריה של רות קלדרון, ולא על כך שבחרה באגדה דווקא, אלא בדומה לביקורת על חכמי ההשכלה – פחדם של המבקרים הוא מפני עצם התופעה של "חילונים" וחמור יותר – אישה, רחמנא לצלן, העוסקים בתורה, לומדים אותה, חיים אותה, דורשים אותה. לא בכדי פסק אותו עזרא נחרצות בשורה התחתונה של מכתבו: "תלמידה חכמה – היא לא".

והרי אין הוא מכיר אותה, זולת נאומה הראשון בכנסת. כנראה שעצם המושג "תלמידה חכמה" זר לו ולעולמו.

רות קלדרון משלבת את הלימוד הבית מדרשי, בהיותה מעמודי התווך של עולם בתי המדרש המתחדשים, כמייסדת "אלול" ו"עלמא", עם הלימוד האקדמי, כד"ר לתלמוד. חזקה עליה שבקיאותה בהלכה רבה מאוד. מדי בוקר מעלה רות בדף הפייסבוק שלה משנה יומית ופותחת בית מדרש וירטואלי מרתק, שמפעם לפעם אף אני נוטל בו חלק. לרוב, מדובר בהלכות.

אך אין ספק, שאחת התרומות הגדולות של בתי המדרש המתחדשים לתרבות ישראל, הוא המקום המרכזי הניתן בו לספרות חז"ל, למדרשי האגדה, במגמה של חידוש המדרש בידי הלומדים בני ימינו. 

אסיים בציטוט מדברים שכתב לפני שנות דור ארי אלון, מן האושיות המרכזיות של עולם ההתחדשות היהודית, בספרו "עלמא די", אודות שפת המדרש.

"שפת המדרש היא שפה שונה לחלוטין מהשפה המדעית. השפה המדעית טוחנת את הסמל הגולמי במטחנות נוסחאותיה האנאליטיות; שפת המדרש מגבשת את הנוסח לסמל גולמי. השפה המדעית מפשיטה; שפת המדרש מגשימה. השפה המדעית מגדירה; שפת המדרש פורצת גדורות. השפה המדעית שואפת לגלות את עולם המושגים של יוצרי הסמל; שפת המדרש נוטה להתעלם מעולם המושגים של יוצרי הסמל. השפה המדעית רואה במדרש אמצעי לפריצת דרך אל העבר; שפת המדרש רואה בסמל אמצעי לפריצת דרך אל העתיד. השפה המדעית מתיימרת להיות אובייקטיבית; שפת המדרש מתיימרת להיות סובייקטיבית. שפת המדרש מוציאה את הסמל מהקשרו; שפת המדע שואפת להחזיר את הסמל אל הקשרו. ידיעת השפה המדעית היא תנאי הכרחי להיות האדם הריבוני, אך לא תנאי מספיק. אדם שלא יודע לשאול – מיהו האדם שיצר יש מאין את המשפט: 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ', לא יכול להיות אדם ריבוני. אדם שלא שואף להבין את מניעיהם הגלויים והסמויים של בוראי האלוהים בכל הדורות לא יכול להיות אדם ריבוני. אבל מדען שלא יודע לדבר עם הילד שלו בשפת המדע הבדיוני על התוהו ועל הבוהו שקדם לבריאת העולם על ידי אלוהים – איננו יכול להיות אדם ריבוני. הדירוג האקדמי שלו יכול להרקיע שחקים, אך סולמו איננו מוצב ארצה. בקיצור: רק בית מדרש ריבוני לשוחרי מדע יביא להנהגה ריבונית."

בית המדרש הריבוני, המתחדש, פתח את שערי התורה בפני כל יהודי, ללא אפלייה על בסיס הביוגרפיה הרוחנית והתרבותית שלו. תנועת ההתחדשות היהודית, רואה בשפה היהודית את המגרש המשותף לשיג ושיח בין כל חלקי העם היהודי, ללא התנשאות של מי שמנכסים לעצמם את היהדות על פני מי ש"עגלתם ריקה", כביכול. שפת המדרש היא שפה מרכזית במגרש הזה. המגרש שייך לכולנו, המדרש שייך לכולנו, וכאשר המתבכיינים על כך שכביכול "מחרימים" אותם ממשיכים לדבוק בשיח המדיר, הם הופכים פחות ופחות רלוונטיים לתמורות בהוויה היהודית בישראל.

אהוד: אף שיש לי ב"א בפילוסופיה עברית וקבלה, ולמדתי גם שנים אחדות למ"א – לא הבנתי דבר וחצי דבר בציטוט מדברי ארי אלון. רק חשתי במשב רוחו הנורא של השיעמום.

* * *

רון וייס: מר"צ לא התנגדה למבצע "עמוד ענן"

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר מאמין "שהאופוזיציה בראשות שלי יחימוביץ' תגלה אחריות לאומית מול האתגרים הביטחוניים, כפי שגילתה ב"עמוד ענן", ותשאיר למר"צ את התפקיד של אופוזיציה אוטומטית, חסרת אחריות" (גיליון 822).

בניגוד לדבריו של הייטנר, מר"צ לא התנגדה למבצע "עמוד ענן", אך תבעה לסיימו לאחר 3-4 ימים בטענה שמטרות המבצע הושגו.

לעומת זאת חזינו במירוץ מגוחך אל המצלמות של "מנהיגים" המתיימרים להיות ראשי ממשלה, להביע תמיכה ב"עמוד ענן" כל עוד הוא נמשך, ולהביע תמיכה בהפסקתו כאשר הוא נפסק. זה מעיד יותר מכל כי ל"מנהיגים" אלה אין חשיבה עצמאית ולמעשה אין להם מה לומר.

רון וייס

רמת-גן

* * *

ד"ר תמר מקורי: בעקבות המסע לסטניסלבוב

בוקר טוב אהוד, בגיליון 816 שפירסמת, מופיעה כתבה בשם :"נשמה תרבותית שאיננה", מאת יואל רפל, לזכרה של אילנה ברנע. כתבה זו גרמה לי התרגשות אדירה...

לצערי הרב, לא הכרתי את אילנה ז"ל , וחבל, אולם קטע סיור השורשים שעשתה, ממש זהה  לסיפור שלי: אימי המנוחה היתה ילידת סטניסלבוב.  בתאריך 17 באוגוסט 1939, נסעתי עם אימי לבקר את משפחתה בסטניסלבוב אשר בפולין. הייתי אז בת שנתיים וחצי, והזיכרון מאותה תקופה נולד רק מסיפורים. ב-5 בספטמבר, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חזרנו לארץ במזל רב, בהפלגתה האחרונה  של האניה "פולוניה", שיצאה מנמל קונסטנצה שברומניה.

לקונסטנצה  הגענו בקושי רב מפולין ברכבת, והרכבת  שנסעה אחרינו, כבר הופצצה על-ידי הגרמנים. זה היה מזל גדול שהצלחנו לחזור ארצה...

למותר לספר שאבי המנוח  שנשאר בארץ, דאג מאוד לחזרתנו...ייתכן אפילו שחזרתי עם אילנה באותה אונייה...

היות שכל משפחתה של אימי ז"ל נספתה בשואה, לא העזתי לדבר איתה על משפחתה. אימי נפטרה בשנת 1988, וכיום נושא זה  שהצטיין בשתיקה, מאוד מציק לי.

בספטמבר 2003,  עשיתי מסע שורשים לאיבנו-פרנקובסק ( סטניסלבוב בעבר). סיירתי בעיר, באתרים שונים ובבית הקברות, וניסיתי לבקר בבית בו אימי ז"ל גדלה בילדותה, אולם לא ניתן לי להיכנס אליו. העיר כיום די אפורה ומשעממת, אולם היוותה  בזמנו מרכז תרבותי חשוב . אני יודעת שבמסגרת סיורים "מסע בעקבות סופרים" – מבקרים  גם בה.  אוקראינה כיום נמצאת ביעד הביקורים האלה, כיוון שמיטב הסופרים שלנו בעבר חיו בה ויצרו בה, או ביקרו בה,  וביניהם: מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, ביאליק, טשרניחובסקי וגם ש"י עגנון. אגב, ב"סיפור פשוט" מזכיר עגנון,  יליד בוצ'אץ', את סטניסלבוב.

באוקטובר 2008 הפלגנו בטיול לחופי הים השחור. כאשר האונייה עגנה בנמל קונסטנצה ברומניה, הראיתי לקברניט האונייה את תמונת האונייה "פולוניה"  מאז, עם  המגדלור, (אותה מצאנו באינטרנט) והוא הראה לנו היכן ניתן לחפש את המגדלור.  ירדנו, חיפשנו בנמל,  מצאנו, צילמנו, וייתכן כי זה אותו המגדלור מאז...

על כל פנים, הכתבה של יואל, והערותיך בסופה, גרמו לי התרגשות עצומה! יישר כוח !

ברגשי תודה והערכה עמוקים,

ד"ר תמר מקורי

חיפה

* * *

אהוד בן עזר

על הסרט "קווארטט"

של הארווּד, פולנסקי, טום קורטני ומגי סמית

אל תתייחסו לדבריהם של מבקרי סרטים עייפים וקצת מרושעים. רוצו לראות את הסרט "קווארטט" בכיכובה של מגי סמית, בבימויו של דסטין הופמן, לפי המחזה של רונאלד הארווד שהועלה בשעתו בהצלחה רבה גם אצלנו על בימת תיאטרון "הבימה" בשם "יום הולדת לג'וזפה [ורדי]".

זהו סרט רגיש, נהדר, מלא בשחקנים מבוגרים השובים את הלב, בנוף אנגלי כפרי חלומי, בהומור דק, במשחק מעולה של כל המשתתפים. בקיצור – אל תחמיצו את הסרט. והרבה תודה מגיעה לשני היהודים, דסטין הופמן ורונלד הארווד (שכתב את התסריט לסרט הזה על פי המחזה שלו, וגם זכה בשעתו באוסקאר על התסריט ל"פסנתרן" שביים  יהודי אחר, רומאן פולנסקי).

בגוגול אני מוצא כי "יום הולדת לג'וזפה" הועלה ב"הבימה" בשנת 2001. בתפקיד ססלי רובסון שיחקה ליא קניג (בילי קונולי בסרט), בתפקיד רג'ינאלד פאג'ט – שלמה בר-שביט (טום קורטני בסרט), וילפרד בונד ­– אברהם מור (מייקל גמבון בסרט), וג'יין הורטון, שאותה מגלמת בסרט מגי סמית – היתה מרים זוהר. כאשר היינו באנגליה בשנת 2003 זכינו לראות את קורטני בהצגת יחיד "Pretending To  Be Me" המבוססת על יצירתו ומכתביו של המשורר פיליפ לארקין ב"קומדי תיאטר" בווסט אנד שבלונדון.

ביומני אני מוצא:

11.10.01. תל-אביב. יום חמישי. בערב אנחנו הולכים להצגת "יום הולדת לג'וזפה" של ידידנו רונאלד הארווד בתיאטרון הקאמרי[?] באולם אוהל שם המחודש. במקור שם ההצגה "קוארטט". לאחר ההצגה אני גם שולח לו אי-מייל, לאחר שבדיוק קיבלתי ממנו אי-מייל על כך שהצגתו האחרונה, "המרתו של מאהלר" זכתה לביקורות גרועות מאוד.

ההצגה מאוד יפה. משתתפים בה מרים זוהר, ליא קניג, שלמה בר-שביט ואברהם מור, ויחד הם יוצרים באמת קווארטט נהדר וחכם ונוגע ללב אם כי תמיד בקורט של שעשוע ולא באמת נוגע ללב. לא טראגי.

ססילי, שמשחקת אותה ליא קניג, נוהגת להזכיר כל פעם את קאראצ'י ששם גדלה בתור בת של קולונל בריטי. במערכה השנייה, כאשר פותחים את ארגז התלבושות לסצינה מתוך "ריגולטו" שהם אמורים לבצע, היא אומרת: "מעניין מאיפה באו הבגדים האלה?" ואז אחד מהקהל צעק לה מהשורות הראשונות באופן ספונטאני: "מקאראצ'י!" – והיא לא התבלבלה ועל המקום אמרה: "לא! מניו-דלהי!" וככה, בחצי-חיוך, המשיכה לאלתר בשפת הגוף וכך גם השחקנים האחרים במשך שניות אחדות, וראו שהם משתדלים שלא להתפוצץ מצחוק! – זה היה קטע. תיארתי אותו באנגלית לרוני והוא ענה די מהר שממש אהב את המכתב שלי ובייחוד את הקטע על קאראצ'י!

ה-10 באוקטובר הוא יום ההולדת ה-188 של ורדי, ואנחנו פיספסנו אותו ביום אחד.

כל אחת מארבע הדמויות מחפה על חסר, על משהו ששונה לגמרי מהתדמית החיצונית שלה, וכל זה מתוזמר היטב ולא משעמם לרגע. עם זאת, יש לי הרגשה שהעולם של הארווד הוא עולם חסר לוקאליות. אולי זה מאוד יהודי. מקורו בדרום-אפריקה, למשפחה ליטאית שהיגרה לשם. אך לא רואים אצלו את שורשיו היהודיים, והאמנות היא העולם שבו חיים גיבוריו. כך גם בסרטו "המלביש" וכך במחזהו הלפני-אחרון, "המנצח", על מנצח הגרמני פויכטוואנגלר.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

הַבּוֹרוֹת הַנַּפְשִׁיִּים

הַיּוֹם,

אֵינֶנִּי בָּטוּחַ שֶׁזּוּגָתִי נוֹלְדָה

עִם תְּשׁוּקָה.

אֲנַחְנוּ שׁוֹמְרִים עַל יְחָסִים

וּפוֹחֲדִים מֵרְעִידַת אֲדָמָה.

לָמַדְתִּי שֶׁלֹּא הָיָה חַשְׁמַל

בְּעֵינֶיהָ

מֵעוֹלָם.

אֲנִי נִשְׁאָר עִמָּהּ,

שָׁלֵם עִם הָעוֹלָם,

אַךְ לֹא שָׁלֵם עִם עַצְמִי.

הַזְּמַן עוֹלֶה עַל שִׂרְטוֹן

שְׁאֵלוֹת זְרוּקוֹת

לַחוֹל.

זֶה הַזְּמַן לְחֹסֶר

הִגָּיוֹן.

מִבַּעַד לַנַּעֲלַיִם

אֲנִי חָשׁ בָּאֲדָמָה הַמִּתְפּוֹרֶרֶת

וְאֶת הָאָבָק שֶׁבַּדֶּרֶךְ.

הַחֲלוּדָה זוֹרֶמֶת אֶל

עֶרְגָּתִי 

שֶׁאַף הִיא

קָפְאָה.

הָעֲרָפֶל, הַבִּלְתִּי נִרְאֶה

מַסְתִּיר אֶת  חֲרִיצֵי

הָאַכְזָבוֹת.

הַפַּחַד מְשַׁחֵר שַׁלְוָה,

 אֲנִי נִשְׁאָר אִתָּהּ

כִּבְתוֹךְ בְּאֵר

עֲזוּבָה.

* * *

אלעזר בן-עזר (רַאבּ)

יחסי יהודים וערבים מתחילת ההתיישבות היהודית החדשה ב-1878 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948 – או מ"אִלעָן דִינַק יָהוּדִי שִׁכְּנָגִ'י חָנְזִיר!" – עד "תחי מדינת ישראל!"

[אלעזר בן-עזר ראב (1899-1958), בנו של יהודה ראב בן-עזר שהיה ממייסדי פתח-תקווה וחורש התלם הראשון בה – נולד וחי כל חייו בפתח-תקווה. היה חקלאי ועובד אדמה, התמחה במטעים והיה ידוע כמומחה במחלות הדרים. נמנה על פעילי השמירה וההגנה במושבה. בשנת 1921 השתתף בהגנת פתח-תקווה ונפצע בקרב. היה מעורה בחיי השכנים הערבים ושלט בשפה הערבית, המדוברת והספרותית, על בוריין. הדריך נוער בסיירוּת והיה פעיל בש"י במחלקה הערבית של ארגון ההגנה. הוא סבהּ של אליוט, היא שרון בן עזר].

א.

"אִלעָן דִינַק יָהוּדִי שִׁכּנָגִ'י חָנְזִיר!" – הקללה היתה נשמעת בחוצות יפו ובפרט ירושלים מלפני 80 שנה, ולא די ביהודי חנזיר אלא בתוספת שִׁכְָּנִג'י, להבדילם כביכול מיהודים ספרדים מקומיים. אמנם נמצאו יהודים שלא מחלו על עלבונם, ולא פעם היתה צריכה אחת הקונסוליות הזרות להתערב בדבר – ולקונסול בזמן ההוא היתה שליטה רבה – אלא בכללו של דבר היה היהודי לבוז. ברם עם ייסוד המושבות הראשונות השתנה היחס לגמרי, והאימרה על וְלַד אִל מִיְתֶּה [בני מוות] הפריכה את עצמה.

בראשית יסוד פתח-תקווה הסתכלו הערבים השכנים על בואם של כמה יהודים והתיישבותם על הקרקע בתימהון אך לא ברוע לב, אדרבא! ירק ומזון נוסף לבְעִירָם מכינים עבורם היהודים, וכל זריעה וירק – בסביבה עזובה ומפגרת – מושכת רועי בקר, צאן וגמלים. התחילו דין ודברים, מכות, מריבות ומשפטים על רקע זה בלי כל צביון פוליטי. אך רכוש ששייך למי שאינו נמנה על קהל "המאמינים" ואינו מיטיב לדבר בשפת ערב, הפקר הוא. כמו כן שכיח היה הדבר למי שיוצא יחידי לשוק לוד או יורד ליפו לקניות – ואין הבדל בדבר אם יהודי הוא ואם לא – שהוא צפוי ל"אורחים" בדרך שגזלו את כספו או בהמתו או שניהם יחד וכתוספת לזה סופג גם מכות הגונות. כל "העמלקיות" הזו – לרעות בשדה זרים, ולפשוט בגדוד – נתקלה בהתנגדות חריפה מצד היהודים, בהתחלה רק ב"נָבּוּטִים" ומאוחר יותר בנשק חם.

גם האריסות וכל הכרוך בה, שהיינו עדים לה בשנות ממשלת המנדט, ראשיתה נעוצה עוד בראשית ההתיישבות העברית. משפטים רבים – בהתערבות הקונסולים – וכספים רבים מכיסי המתיישבים, בלע עניין האריסים הללו. והתיגרה והמשפט בעניין ה"רבע" של האריסים מכפר אַמְלָבֶּס, יוכיח.

על כל פנים יש לציין שלא כל העניינים לעיל נשאו צביון פוליטי מובהק מצד הפלחים תושבי הארץ הערבים. אדרבא, בהדרגה – ובראותם את ההתנגדות לכל מעשה עוול – החלו הערבים להסתכל על היהודים בכבוד ובדרך-ארץ. משפחות רבות התיידדו ביניהן והיו מבקרות אחת אצל רעותה. כמו כן נתקיימו מרוצי סוסים משותפים, כרות, חתונות, שיתופיות-מסחר, אסיפות מוכתרים, התייעצויות חקלאיות ומתן הדרכה ועצה שמקרבים את הלבבות ויוצרים יחסים משותפים. פעמים רבות היו באים להתדיין – בינם לבין עצמם – אצל זקני המושבה או ב"ועד המשפטים" שעל יד ועד המושבה, כפי שכונה אז, וכולם קיבלו עליהם את פסק הדין בלי ערעור. אמנם לא חסרו גניבות, גזילות, ולעיתים רחוקות גם רצח, אבל זה קרה גם בין כפרים ערבים שאין בהם אף תושב יהודי.

יש לציין שמתיישבי פתח-תקווה הצעידו קדימה בהרבה את שיטות העבודה הפרימיטיביות של הפלחים, ובפרט היו למורי דרך להם בענף הפרדסנות.

וכאן אולי המקום להצביע על המקרה המסופר להלן, שמעיד על פרימיטיביות והיעדר שנאה גזעית עיוורת על אף הקנאות הדתית שהייתה קיימת.

בשנה הראשונה להתיישבות ראשוני פתח-תקווה על הקרקע פרצה מלחמה בין עַרַבּ אָבּוּ-קִישִיק לבין עַרַבּ וַדִי אֶלחַוַרַת (עמק חפר כיום) בעטיה של בחורה יפה ש"נחטפה".

לפני פרוץ התגרה פנה השיך מחמד אבו-קישק לקומץ המתיישבים היהודיים תושבי פתח-תקווה לעזור לו ולהשתתף איתו בקרב כמנהג וכיאות לשכנים טובים. אחרי התייעצות ועיון בכובד ראש בדבר, הוטל על אחד מהמתיישבים [היה זה יהודה ראב] ששלט יפה בשפה הערבית והכיר את כל מנהגיהם, להציע לו עזרה בצורה אחרת. "השגריר" בא אל השיך ואמר לו: "יַא שֵיך אִלמַשַיֶך, באנו הנה להתנחל ופנינו לעבודה ולשלום ואין אנו מעוניינים ויכולים להיכנס למריבות ולתגרות שבין שכנים. אולם, מכיוון ששכנים אנו והמנהג דורש כך, אנו מוכנים לזאת. באם 'תצווה', תקבל מאיתנו משא גמל אבק שריפה, משא גמל אורז ומשא גמל סוכר לאות עזרה."

וכך היה. כל "הכבודה" נשלחה לו ונתקבלה ברצון והמלחמה נטושה בחוֹר אִלְוַוִי (חור התנים, שכירסמו את ההרוגים, כך קראו למקום אחרי המלחמה ההיא) היא כפר מל"ל כהיום [כלולה בהוד השרון], ותוצאותיה מאה חללים וניצחון לאבו קישיק.

על אף כל הנזכר לעיל פרצו תיגרות רציניות בין היהודים לערבים. התיגרה הרצינית הראשונה פרצה על ה"רבע". כפי שכבר הוזכר לעיל, אנשי פתח-תקווה קנו את האדמה מהאפנדי היפואי טַאיַן, ואנשי הכפר אָמְלָבֶּס טענו שרבע האדמה שייכת להם, מכיוון שהאדמה היתה "מוּשַׁע" (בלתי מחולקת), ופרצו תגרות דמים על רקע זה ואחרי הרבה תגרות ומשפטים קנו אנשי פתח-תקווה את הרבע האחרון.

התגרה הרצינית השנייה שפרצה בשנים הראשונות ליסוד פתח-תקווה היא התגרה עם הכפר יהוּדִיָה שהעלו את עדריהם על השדות הזרועים של פתח-תקווה. קומץ המתיישבים יצא וכלא את העדר. למחרתו נסעו ליפו להתאונן בפני המושל ובמושבה נותרו רק שלושה גברים. ערביי יהודיה השתמשו בהזדמנות, נכנסו למושבה עם נבוטים, היכו את שלושת הגברים, והנשים, שברו שמשות והחזירו את עדרם. בשוב כל הגברים מיפו ובשמעם את אשר קרה, פרצו לכפר יהודיה, היכו על ימין ושמאל, שבו כמה מהפורעים וכלאום בפתח-תקווה. אחרי משפטים רבים ועונש כבד שהוטל על תושבי יהודיה, הושב השלום על כנו. מכאן ואילך שרשרת של תגרות, רעיות בשדה זרים (כמובן בשדה היהודים ולא להיפך), השגות גבול (מצד שיך אבוּ-רָבַּח בשל שבע התחנות על הירקון) כיאות ל"ישמעאל" וכרגיל בין שכנים תושבי הארץ בלי הבדל לאום.

בשנת תרס"ג, 1903, פרצה מגפת הכולירה (חולירע) בארץ, ובכפרים מסביב מתו מדי יום ביומו הרבה אנשים. פתח-תקווה קיימה הסגר ממש והציבה שומרים על כל גבולותיה. אין יוצא ואין בא. נמצאו ערבים מהכפר יהודיה, שהתכוננו להתגנב בלילה ולזרוק בגדים צואים של מת ממחלת החולירע בבארה של פתח-תקווה. לזכותו של המוכתר מכפר בְּנֶי בָּרַק [כיום צומת מסובין ע.ב.ע], עַבַּס אִלְפַרְעַוי ייאמר שנפגש על הגבול עם אחד מידידיו תושב פתח-תקווה [היה זה כנראה המספר עצמו. א.ב.ע] והודיע על המזימה. המשמר על הבאר הוכפל ושמירת הגבולות גם היא נתחזקה. לאחר זמן, נודע שאמנם זממו אנשי יהודיה כדבר הזה מתוך קנאה שבפתח-תקווה לא קרה שום מקרה מחלה בזמן החולירע, אלא שהשמירה המוגברת שמה לאל את תוכניתם.

ב.

שינוי-מה התחולל בשנת המהפכה הטורקית כשהורידו את השולטן עָבּד-אל-חַמִיד מכיסאו, ו"התורכים הצעירים" הכריזו על הקונסטיטוציה הידועה. בכל הערים הגדולות התקיימו הפגנות גדולות והמלה "חוּריֶה" , כלומר חרות, היתה שגורה בפי כול. ואיך יתרגם עם בעל תרבות ירודה ופראי-למחצה, חרות – אם לא הפקר?

כמו כן החלה תנועת-מה בין המשכילים הערבים בדמשק ובירושלים למען שלטון עצמי וליסוד מדינה ערבית גדולה. בחיפה נוסד עיתון ערבי בשם "אַלְכַּרְמֶל" שעורכו היה ערבי נוצרי, וראשית ניצני הסתה נגד יהודים היו מבצבצים בין שורותיו. היהודים בארץ והנוצרים בלבנון חשו שמשהו עלול להתחולל. היהודים החליטו להתכונן ואז נעשו הרכישות הראשונות באופן מאורגן ובכמות הגונה של רובי "מַרְטִינִי" ו"יוּנַנִי", ששמשו כנראה במלחמת טורקיה יוון, והם נקנו על-ידי המתיישבים היהודים בפתח-תקווה.

בתקופה זו, ויותר נכון שנים אחדות לפניה, החלה העלייה השנייה או כפי שהערבים כנו אותה – תקופת ה"מוֹסקוֹבּ" (משום שרובה עלתה מרוסיה). העלייה השנייה, שהיתה מורכבת מבחירי הנוער היהודי ברוסיה, נושאי האידיאל של שחרור עצמי מהגולה ורצון לבנות עולם יותר טוב בארץ היעודה, העלייה הזו נתקלה במושבות הראשונות בציבור איכרים, שהאידיאל הראשון שלהם לעבודת אדמת הקודש, לעמל כפים ול"איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו" ולישוב ארץ הקודש – פג במקצת, ובמשקם ובחצרותיהם עבדו פועלים ערביים. לא כך תיארו לעצמם צעירי העלייה השנייה את ארץ-ישראל, ובכל להט נעוריהם ובהקרבה ניגשו לאותן עבודות – גם הכי קשות – שהפועלים הערבים עסוקים בהן, באם קבלו אותן.

רַחַש-נַחַש עבר בין הערבים למראה ההגירה שהולכת וגדלה, וכמו כן הסתכלו עליהם כעל מתחרים. אולם תוצאות רציניות שאפשר לציינן לא היו. חוץ אולי, מהכינוי לאנשי העלייה השנייה "מוסקובּ" או "חֶבְרֶה" שיבוש המילה חבר או חבריא שהיה נפוץ בין אנשי העלייה השנייה.

בשנים אלה גדלה המושבה והחלה נטיעת הפרדסים הגדולה ושני סוגי הפועלים מצאו את מקומם זה בצד זה בלי חיכוך בולט. אבל, ב"שער העליון" בקושטא החלו התורכים הצעירים להסתכל יפה לנעשה בארץ (תקופת הפתקא האדומה). בהסתה הקטנה, שהחלה לפני פרוץ המלחמה העולמית הראשונה בשנת 1914, בעיתונות הקטנה הערבית והן בלחישות מפה לאוזן, מילאו תפקיד משפיע הנוצרים הערבים תושבי הערים הגדולות. הם היו יותר משכילים וקשרים להם עם הוותיקן ועם הקונסוליות השונות שהיו להן אינטרסים משלהן בארץ. כמו כן היתה מטרת הערבים הנוצרים להטות את שנאת המוסלמי לנוצרי – אל היהודי, בד בבד עם זה לא חסרו נוצרים ערבים שבאו בדברים עם היהודים לשם תיאום ואיחוד נגד דִין מחמד בִסֵיף.

אפשר לסכם שעד פרוץ המלחמה העולמית הראשונה בשנת 1914 היו יחסי פתח-תקווה ושכניה הערבים תקינים, מובן שלא חסרו חיכוכים, מריבות, תגרות ומשפטים, כיאות לשכנים אצל "ישמעאל".

ג.

המלחמה העולמית הראשונה פרצה ותורכיה הצטרפה אליה לצידן של גרמניה ואוסטריה. אחד מהתכסיסים שתורכיה נקטה בהם היה הכרזת מלחמת-מצווה, "גִ'יהַאד", מצד אחד, ומצד שני ביטול הקפיטולציות, במילים אחרות, הוצאת כוח רב מידי הקונסולים הזרים שהיו להם זכויות מרחיקות לכת בתורכיה. הסיסמה ההמונית היתה "חְמַיֶה – סוּרְמַיֶה!" כלומר: חסות זרה – כנעל בלה.

ובעיתונים: "דִין מחמד באל סֵיף". למרות זאת, לא השתנו היחסים בין היהודים לערבים. רוב הגברים הערבים גויסו לצבא [אינני בטוח בעובדה היסטורית זו. א.ב.ע] והמחסור והרעב החלו להראות סימניהם בשנתיים הראשונות למלחמה, ומה גם אחרי מכת הארבה שהארץ סבלה ממנו הרבה, והחלו גניבות וגזלות על רקע מחסור ורעב.

בשנה השלישית והרביעית למלחמה החלו רדיפות קשות על כל היישוב העברי בארץ בפרט אחרי גילוי קבוצת "נילי". ג'מאל פאשה, מפקד כל חזית הדרום, התנכל ליישוב וחשב על מעשה ארמני שהוא היה בקי בו [טבח הארמנים]. החלו הסתה ועלילות, חיפושי נשק והחרמתו, תמונת הרצל או בול ציוני היה בחזקת בל יראה ובל יימצא. רבים מהשכנים של פתח-תקווה שמו עלילות דברים על המושבה ואזרחיה, ומוכתריה סבלו רבות מי בכלא ומי בגלות.

הערבים החלו להתלחש על השמדת הישוב היהודי, ריח "לשלול שלל ולבוז בז" עלה באפם, אולם מסיבות שונות לא הגיעו הדברים לכלל מעשה.

ד.

בכבוש האנגלים את ארץ-ישראל מידי תורכיה, ובהכרזתם על הצהרת בלפור, התחילה תקופה חדשה ביחסים בין היהודים לערבים בכל הארץ, והרקע כבר היה פוליטי. תיכף לאחר הכיבוש ואחרי שנות רעב ומחסור, פגעי מלחמה ודלדול, היו היחסים די תקינים. נהפוך הוא, ובאופן טבעי ולפי דרכי תפיסתם והמנטאליות של הערבים, הסכימו המוני העם הערבי למפרע שארץ-ישראל שייכת ליהודים – בהשגחת אנגליה, ש"ניצחה אפילו את השׂולטן" – כשם שהיתה שייכת קודם לתורכים. אולם המפקדה הראשית של צבא הכיבוש, בהשפעתו של הגנרל בולס וכל ה"כַּת" של האינטלג'נס [שירות המודיעין] הבריטי והמזרחנים שעטו מקהיר לבאר יעקב, מקום המפקדה הראשית, סברו אחרת. בהשפעתם ובטיפוחם הוקם הוועד הפועל הערבי העליון כדוגמת ועד הצירים [היהודי] דאז וכמשקל נגדי.

הסתה גלויה החלה מעל דפי העיתונות הערבית החדשה באופן ובמידה שהיהודים לא ראו כדוגמתה מיום שהחלה ההתיישבות החדשה. כתוצאה מזה, ובהשפעת גורמים חיצוניים פרצו מאורעות 1920 בירושלים.

הכפרים בסביבות פתח-תקווה החלו למוץ, לאט-לאט ובגמיעות גדולות, מהרעל שהלעיטו אותם – הן מעל דפי העיתונות והן בעל פה על-ידי מסיתים דתיים וחילוניים – ולעכלו.

הכפר יהוּדִיָה שינה את שמו לעַבַּסִיֶה בכדי שלא תישאר שארית של שם המעיד על העבר ועל כל זכות שהיא ליהודים. הכפר השני, בְּנֶי-בָּרַק שינה את שמו לחֶרִיֶה. הפגישות והיחסים אמנם נמשכו, ברם דבר-מה חדש צץ, הן בדיבורים והן במבט העיניים, מבט שקודם לא היה קיים. תקופה של יחסי שכנים במשך 40 שנה לערך, שלא היתה מלווה שנאה גזעית ממשית או פוליטית בעלת ערך בין פתח-תקווה לשכנותיה (וכך גם ביתר חלקי הארץ) – חלפה ועברה לבלי שוב.

כמובן שלאור כל זאת הסתכלה פתח-תקווה בעיניים אחרות על כל העניינים והחלה להתכונן. פתח-תקווה השתלבה בכל מערכת ההגנה בארץ, שהחלה לשאת אופי ארצי-כללי אם כי גם מקודם היו ארגונים מקומיים וזמניים וכמו כן התייעצויות ארציות בין כל המושבות וראשי היישוב.

ה.

בשנתיים-שלוש הראשונות לכיבוש הבריטי החלה עלייה של יהודים לארץ, נוסדו נקודות חדשות והשאיפה הציונית ליישב את הארץ גברה והלכה. אולם, בד בבד החלה להתגבש תנועה ערבית לאומית בעזרת גורמי חוץ. בכל כפר ערבי הוקם סניף לוועד הפועל הערבי העליון, וההסתה וההתנגדות לעלייה ולהתיישבות מצאו ביטוי במאורעות 1921. התוכנית הערבית היתה למחות את שתי הנקודות העיקריות בארץ – את תל-אביב ואת פתח-תקווה.

כשבועיים לפני המאורעות הודיע מַטְלַק אִלְמַגְ'נויִן משבט בדואי בשם מַגַ'נִין מסביבות פתח-תקווה (שהלך וכלה מלחץ שבט אבו-קישיק), לאחד מידידיו היהודים מפתח-תקווה [כנראה לאלעזר ראב, שעסק בקשרי מודיעין עם הערבים] שהערבים מתכוננים להתנפל על תל-אביב ופתח-תקווה. הוא גם דייק במוסרו על המועד להתנפלות.

בראשון במאי 1921 פרצו המאורעות ביפו ובתל-אביב. בחמישי במאי, כ"ז בניסן, עלו כל הכפרים מסביבות פתח-תקווה, ואפילו הרחוקים, והתקיפו את המושבה בנשק חם ובסדר צבאי. הערבים השאירו למעלה משישים הרוגים ופתח-תקווה שכלה ארבעה מטובי בניה –וכל התוכנית של הערבים נכשלה.

לאחר מכן החלה פרשת משפטים בין פתח-תקווה לשכנותיה (אבו-קישיק, כפר טירה ויהודיה) וכמה מראשי הפורעים נשפטו למאסר של מספר שנים. היחסים נותקו לחלוטין ואף ערבי לא העיז לגשת לגבולות המושבה במשך חודשים רבים.

בשנת 1922 שבו החיים למסלולם הרגיל. הערבים מהסביבה ביקשו להשלים, ואמנם פתח-תקווה השלימה עם שכניה אחרי שהם שילמו פיצויים, ביקשו סליחה, וזבחו זבח כמנהג ערב. השלום כאילו שב על כנו. אולם מתחת לפני השטח נמשכה מתיחות פוליטית בין שני העמים עד שב-1929 פרצו שוב מאורעות בירושלים ובחברון. פתח-תקווה כמעט שלא נפגעה ממאורעות אלה.

בשנים שלאחר מכן התגבשה התנועה הערבית בעזרת האנגלים, והחלה התפתחות כלכלית חברתית וגם פוליטית, והדור החדש שגדל היה שונה לחלוטין מהדור הקודם. כשפרצו מאורעות 1936 שארכו עד המלחמה העולמית השנייה, נמצאו הערבים – בפרט בראשית המאורעות – מלוכדים ולוחמים, אם כי כל מפלגה במגמה שונה מחברתה. כמעט כל הכפרים מסביב לפתח-תקווה השתתפו במאורעות, ולא מערכה אחת התקיימה בין פתח-תקווה לשכנותיה – שנסתיימה בהרוגים. אולם כל ההתגרויות היו בקצה גבול אדמתה והחיים במושבה התנהלו כסדרם.

יצוין שמשנת 1937 ועד עזיבתם את מקום מגוריהם, היה כעין שלום מוסווה בין פתח-תקווה ובין אבו-קישיק, והם סיפקו לפתח-תקווה ירקות וגם כמה מאנשיהם עבדו בפתח-תקווה. עם יתר הכפרים כמעט ונותקו היחסים כליל.

בשנים 1938-1939 רפו המאורעות במקצת, ועם פרוץ המלחמה העולמית השנייה גוועו כמעט לגמרי. זאת בהיעדר לחץ מצד גורמי חוץ. כך הלכו והשתפרו היחסים עד עמוד רומל בשערי מצרים. בימים ההם שוב גברו השׂטנה, ההתנכלות והלחש על שחיטת יהודי הארץ בבוא הגרמנים.

המלחמה העולמית השנייה נגמרה ומעתה החל מאבק שונה מאשר עד כה.

ו.

בהחל המאבק עם הבריטים עמדו כאילו הערבים מהצד. אולם עם הכרזת האו"ם על חלוקת הארץ ויסוד מדינה יהודית, פרצו המאורעות או יותר נכון המלחמה הכי קשה שהיתה אי-פעם בין שני העמים בתולדות היישוב והארץ. עם עזוב הבריטים את הארץ והכרזת מדינת ישראל – הלכה המלחמה וגברה, וקיבלה מימדים של מלחמה בקנה מידה ארצי. מלחמת השחרור עמדה בעצם תוקפה ואין מה לספר על יחסים בין העמים מכיוון שהמלחמה היתה אם לחיים ואם למוות.

על פתח-תקווה הוטל להילחם עם הכפרים השכנים: סָקִיֶה, כּפָר עַנַה, יהודיה, קוליה (קרב עז היה שם), מזרעה, מג'דל (גם כאן נפלו ממיטב בניה של פתח-תקווה), פג'ה, כפר קאסֶם, מִיר ועוד. עם כל אלה נתנסתה פתח-תקווה כל השנים וגם הפעם מילאו בניה את חובתם בעוז ובכבוד, ולמעלה ממאתיים בנים ובנות יקרים קידשו בדמם – בכל חלקי הארץ – את אדמת המולדת.

ולסיום, אין להפריד את פתח-תקווה מן המסכת כולה ולמסור את יחסי פתח-תקווה והערבים בנפרד, היות שפתח-תקווה שולבה, ובאופן בולט – בכל מערכת היחסים בין שני העמים.

מהקללה אלען דינק יהודי שכנג'י חנזיר, שהיתה שגורה בפיהם של הערבים, ועד קריאות ההתלהבות כביכול – תחי מדינת ישראל! – מפי הערבים, עברו כשמונים שנה.

על היחסים העכשוויים אין מה לספר הרבה, ואיך ייכרת השלום? ומה יהיו היחסים בין שני העמים בעתיד –  ימים יגידו.

פתח-תקווה, 1958

[שבועות אחדים לפני מות המחבר]

* * *

יואב אהרוני: מרק פירות וחוות דעת

אלי מייזליש, בתשובתו לתגובתי על השתלחותו ברות קלדרון (חב"ע 822), מצהיר כי אין לאיש זכות למנוע ממנו לחוות את דעתו בעניין אגדות התלמוד. הוא מוסיף ומרגיע אותי כי אף אחד לא ירוץ, בעקבות המלצתי, לקרוא את דעתו של פרופ' פרנקל על האגדה התלמודית. באמת, למה שמישהו ירצה לעשות זאת כאשר משנתו של אלי מייזליש מונחת לפניו?

לשם הדגמה מביא לנו מייזליש את חוות דעתו המלומדה על אחת האגדות המפורסמות בתלמוד: "תנורו של עכנאי". בחוות דעתו זו הוא אינו מדייק בפרט "קטן": לא ר' אליעזר טימא ולא רבן גמליאל הכשיר, אלא ר' אליעזר הכשיר, וחכמים בהנהגתו של ר' יהושע הם שטימאו, ורבן גמליאל קיבל את דעתם. לא איכנס לשאר פרטי אותה חוות דעת מלומדה, אך אציין שקראתי אותה בהשתוממות רבה – לקרוא ולא להאמין!

אין ויכוח: זכותו של כל חמור לאכול מרק פירות ואף לפרסם עליו את חוות דעתו. מצד שני, יש לי זכות דומה לקבל את אותה חוות דעת או לדחות אותה, ואפילו לחשוב בליבי שהכותב הוא כנראה רב של פורים.

יואב אהרוני

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

36. עירא בִּירוֹ

לאחר שהסיר המוהל את העורלה מהקטן של עירא בִּירוֹ, התחיל עירא לבכות ולצרוח כמו שבוכה וצורח כל תינוק בריא בן שמונה ימים שמלים אותו בלי התראה מוקדמת ובלי הרדמה מקומית, דבר שמעניין מאוד אם היו מנסים על אדם מבוגר שיכול לדבר, להתלונן,  לשלוח מכתבים למערכות העיתונים, כמו למשל בנושא שצריך לבחור ראש-ממשלה בבחירות אישיות, ובכלל, בנאדם שכבר יודע להגן על מגילת זכויות האזרח שלו.

עירא התינוק שכב על גבו כשהוא צורח ובועט באוויר ברגליו הזעירות, גורם סביבו להרגשה של ייסורי-מצפון, אפילו לקצת דמעות של השתתפות בצער ואולי שמחה על כך שהנה בא יהודי קטן חדש לעולם.

המוהל לקח כפיס-עץ דק שקצהו עטוף בד-תחבושת, טבל בכוס היין האדום והעביר על שפתי הנימול. עירא לִקְלֵק בשפתיו, כטועם לראשונה בחייו הקצרצרים משקה טוב יותר מחלב-אימו, מיד שכח את כאביו ונשתתק.

לפני צאתו, המוהל, שהיה בנאדם מודרני, לחץ את ידי אימו של עירא, לאחר שהסביר לה איך לטפל בפצע.

"כבוד המוהל, מה נתת לתינוק שנרגע כל כך מהר?" שאלה בחשד.

"הרטבתי בקצת יין מתוק את שפתיו. מנהג ישן הוא, גברת בירו, ואני מבטיח לך – זה קטן גדול יהיה!" גירגר בצחוק, כמנהגו באמירה זו.

"מה? מה עשית לי!? הלוא חס ושלום זה הקטן שיכור יהיה! אסור להרגיל אותם מקטנות, אני אומרת לך!" נבהלה האם.

*

וכמו שתמיד צודקות האימהות כך צדקה גברת בירו גם במקרה הזה. בגיל שנתיים וחצי טיפס עירא בלי התראה מוקדמת אל שולחן הסדר ועירה אל פיו את כוסו של אליהו הנביא, שנשפכה עליו כולה.

בן חמש, אחר-הצהריים, כשההורים ישנו לאחר שאסרו עליו לשתות קולה "שמזיקה לשיניים" – פתח עירא את בר המשקאות בסלון ומזג לעצמו כוסית ויסקי עם אַיְירִיש קוֹפִי בתוספת רום ג'אמייקה כשקמו משנתם מצאו אותו הולך בחדר ושר, כשהוא מתנודד קצת מצד אל צד, ומחזיק בכוסית.

"אַשְׁקֵדיה פורחת / גוֹרדת לי בתחת / קן לציפור בין אַעֵצים / וחביתה עם נקניק / ניק ניק ניק ניק / חג לאילנות / ט"ו בשבט אִיגִיעַ / לשיניים אוּא לא מזיק..."

*

כשגדל קצת  יותר, היה מבקש תמיד, בכל ארוחה שבה מזגו יין, שייתנו גם לו, "כמו גדול!" – לא מיץ ענבים אלא יין. ולא רק מתוק אלא גם יבש.

יום אחד מזג אביו בכוס רבע בירה לבנה ושלושה רבעים ספרייט (ואולי שוופס, אנחנו לא עושים כאן פרסומת לשום חברה).

"מה זה?" שאל עירא.

"האנגלים קוראים למשקה שַׁאנְדִי. פעם ניסו ליייצר בארץ, והפסיקו. בירה עם לימונדה."

עירא טעם. "אוך, זה מצויין!"

"הילד יגדל שיכור!"

"נו באמת, מטיפה בירה? הלא אין פה כמעט אלכוהול." אמר האב.

"נכון, תפסיקי, אימא! אין פה כמעט אלכוהול."

*

אבל גברת בִּירוֹ לא נרגעה. "זה ששם המשפחה שלנו בירו זה לא אומר שאתה צריך לגדול שתיין של בירה!"

"תפסיקי! פחית אחת מספיקה לי ליומיים שאנדי, ואפילו קניתי פאטנט לסגור את הפחית שלא ייצא הגז מהבירה!"

"אתה כבר מכור, מה? פאטנטים? אתה שומע, אלדד? יש לך בן שתיין!"

"שַׁאנְדְיַין!"

"אלדד, תפסיק עם הבדיחות שלך!"

"מה את נטפלת דווקא אליי אימא? אתמול ישבתי עם החברֶ'ה בגזוזטרתי..."

"מה זה?"

"פאבּ חדש, אז הם שתו בכיף בירה אחרי בירה, ורק אני עירבבתי שאנדי, ויצא ששתיתי נטו רק בירה אחת..."

"שַׁאנְדְיַינְתָ?" ניסה אלדד להפיג את המתח.

"ככה? אתה כבר מערבב משקאות? אז יש לי חדשות בשבילך, ובשביל האבא המופרע שלך שמעודד אותך לשתות. אני מתכוונת לפנות לחברי-הכנסת שיחוקקו חוק מיוחד שיאסור עליכם לשתות לפני גיל עשרים, מינימום. אוּך, מדוע דווקא בחלקי היה צריך ליפול מוהל שמעודד שתיינים..."

"בכל זאת, אימא, לא אותך הוא מהל..."

"אתה תשתוק! האידיוט ההוא מהל לך את כל החיים, באלכוהול..."

*

גלילה בירו היא אישה עם ביצים. היא כתבה אישית וגם טילפנה למרבית חברי-הכנסת והתריעה בפניהם על תופעת השתיינות בקרב קטינים ובני-נוער. פנתה לוועד ההורים הארצי, למשטרה, לנעמ"ת, לוויצ"ו, לאיגוד הארצי של העובדים הסוציאליים, והקימה תנועה ציבורית ששמה לה למטרה להעביר את החוק החדש.

פעולת השדוּלה (לוֹבִּי) של גלילה בירו עלתה יפה. הכנסת, שלא הצליחה לגייס רוב לחוקים כזכויות האזרח, חינוך אוניברסיטאי חינם לחיילים משוחררים, תמלוגים לסופרים על השאלת ספריהם מספריות ציבוריות, חופש פולחן דתי לכל זרמי היהדות בישראל, העלאת אחוז החסימה, בניית בתי-אבות לאוכלוסייה המזדקנת בארץ, הרחבת "הכבישים האדומים" למנוע תאונות-הדרכים, ועוד ועוד – הכנסת התאחדה כמעט פה אחד והעבירה את החוק האוסר מכירת משקאות אלכוהוליים במקומות ציבוריים לבני-נוער שגילם פחות משמונה-עשרה שנה.

*

"נו, איך היה בגזוזטרתי?" קינטרה גלילה את עירא לאחר שהחוק הופעל.

"חרא. שתינו נקטר גוייאבות ומיץ מישמש, והתבאסנו בהתאם." פתח את המקרר והוציא פחית בירה ובקבוק ספרייט או שוופס.

"מה זה? לא שמעת על החוק החדש?"

"תגידי, אימא, את מקום ציבורי?"

"אתה השתגעת, עירא? איך אתה מדבר אל אימא שלך?"

"אז לידיעתך אימא, החוק תקף רק במקומות ציבוריים. הַי עופר, הי גידי, תשתו משהו..."

"רגע, מה זה כאן? פתחת פאב?"

"נמאס לנו לשבת במקומות ציבוריים. והחלטנו על חאפלה קטנה בבית. את הלוא נעשית עצבנית כשאני נמצא עד מאוחר בלילה בחוץ, אז החלטתי להתחשב בך... יאללה, בואו לחדר שלי, מחכים גם לאילן, לזיווית, לדוקי..."

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

רות ריכטר: אגדות לרשותם של מדריכים

אני כותבת סיפורים דמויי אגדות כבר שנים רבות. הן עוסקות בצמחי בר, בעצי נוי ובבעלי חיים בישראל, בהיסטוריה של  ירושלים ובמלאכות עתיקות. עכשיו כינסתי אותן באתר "טיולי" והן עומדות לרשות הציבור ללא תמורה. מטרתי היא להביאן לידיעת הציבור כדי שישתמשו בהן, וכמובן שאין לי בזה רווח כספי.

באתר אפשר למצוא את כל האגדות שפורסמו בספריי "ארץ ירוקה שלי", "ים כחול שלי" ו"הלב והאבן – ירושלים לדורותיה" וגם אגדות חדשות וטריות שיצאו מהתנור שלי רק השנה.

מצאתי לי אכסניה באתר "טיולי", כי  הוא אתר מצויין  של חברת "למטייל" בהנהלת יוחאי כורם, ויש בו המון מידע עשיר ומדויק בתחומי הבוטניקה, הזואולוגיה והגיאוגרפיה. האגדות עומדות שם לרשותם של המדריכים, המורים ושל כל המטיילים  להנאתם ברחבי ישראל. אני מבקשת להגדיל  בדרך זו את הנאת המטיילים ולשמח אותם, ומקווה שהאגדות יעלו ניצוץ בעיניהם וחיוך על שפתיהם.

הכניסה לאתר  חינם. כתובת האתר היא:

 http://www.tiuli.com/ruth_legends.asp 

בתודה,

רות ריכטר, rrichter@012.net.il

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תחזקנה ידי ממשלת הולנד הפונה לרשתות השיווק הגדולות במדינה לסמן את תוצרת ההתנחלויות. שר החוץ של הולנד, פראנס טימרמאנס, אמר בנאום בפרלמנט כי ההתנחלויות הן בלתי חוקיות ומהוות מכשול לשלום. לדבריו, סימון מוצרים מההתנחלויות על ידי רשתות השיווק בהולנד יתרום לכך שצרכנים יוכלו להחליט אם הם רוצים לרכוש מוצרים כאלה או לא. "איננו רוצים לתרום לכלכלתן של ההתנחלויות הבלתי חוקיות," אמר טימרמאנס.

תחזקנה ידיכם טמבלים הולנדיים, אתם כנראה סבורים שאם תעלו מדרגה – מסימון מוצרי ההתנחלויות – לחרם מלא, יקטן מיספר ההרוגים היומיים בסוריה ויגדל מיספר המוסלמים בערים שלכם עד כדי כך שתוכלו להתקבל לליגה הערבית ולהכריז על אנה פראנק כשאהידה פלסטינית שנרצחה בידי יהודי הולנד שהיו כידוע לכול נאצים ציוניים כמו חיילי צה"ל?!

* אהוד יקירי, המבחן האמיתי לנו, הסופרים – בנוסף, כמובן, ליצירות שאנו חוצבים מתוך סלעי המחשבות ומזקקים מתוך ענני הדמיון שקיימים בנו – טמון בהתמדה העיקשת במשך שנים להתמסר לכתיבה. שא ברכה בחלוף 50 שנה לבכור ספריך "המחצבה" ולעשרות אחיו בסיפורת, בשירה ובעיון אשר מעידים על חריצותך ועל התמדתך לתרום לספרות הדור הנוכחי בספרות העברית. יוסף אורן.

אהוד: יוסף יקירי, שא תודה רבה על ברכותיך ובאמת אולי כבר הגיע גם הזמן שתקרא את "המחצבה" – או שמא שכחו לשלוח לך אותו לביקורת מ"עם עובד" לפני 50 שנה?

* אהוד, אני קראתי בזמנו את המהדורה הראשונה של "המחצבה", ולכן רוב הדברים שכתבת ב"אפילוג" של המהדורה השנייה לא היו ידועים לי. קח עצה טובה ממני: אני משתדל לשכוח זיכרונות לא נעימים, בעיקר שכשמדובר בך – הרי יש לך הישגים ספרותיים אדירים, שרבים מהסופרים היו שמחים להיות בנעליך.

אהבתי את דבריו של עמוס גלבוע על התבטאותו הבלתי נסלחת של אברהם שלום, המשווה את צה"ל לצבא הגרמני.

שלך, משה גרנות

* אודי, קראתי את רשימתך האוטו-ביבליוגראפית [גיליון 822]. מרתקת ומחכימה. אני שומר אותה בתיקיית "זיכרונות תלמידיה של הא"ע ומוריה".

תודה רבה, שאול כ"ץ

 * אנחנו מציעים לכל מי שיוזמן לשמוע את ברק חוסיין אובמה נואם בבנייני האומה, יחידים וגם גופים ציבוריים – לסרב בנימוס להזמנה ולהעיר כי היו שמחים לראות בטלוויזיה את ברק חוסיין אובמה נואם בפני המליאה של כנסת ישראל, כפי שנהגו מרבית מנהיגי המדינות האחרות שביקרו כאן במהלך השנים, כולל סאדאת.  ואם לא – אז שינאם ברק חוסיין בפני אולם ריק בבנייני האומה, אולם חלול כגודל טיפשותו.

אנחנו, לפחות אנחנו וגם לכל נמענינו – ממליצים לסרב לבוא לשמוע אותו בבנייני האומה, וגם ליידע אותנו על כך.

* באשר למצרים, לצערנו, תחזיותינו הפסימיות ביותר הולכות ומתממשות. כנראה שלא לחינם ויתר הצבא, ובראשו יו"ר המועצה העליונה של הכוחות המזויינים במצרים, מוחמד חוסיין טאנטאווי – על השלטון לטובת מורסי, כי הגנרל הקשיש ידע שאין כנראה תקווה למצרים ללא שלטון צבאי – שאליו בסופו של דבר יתחננו האזרחים לאחר שהאחים המוסלמים ייכשלו בניסיונם להנהיג את מצרים.

אין להתפלא אפוא אם דווקא לקראת ביקורו באיזור של הנשיא ברק חוסיין אובאמה, זה שביקש ללמד את המצרים דמוקרטיה מהי – יתפוס הצבא המצרי את השלטון במדינה המידרדרת אלי תהום.

 צריך רק לקוות כי הקשרים הטובים-יחסית שיש לישראל עם מערכת הביטחון המצרית, אולי גם בזכות האמריקאים – לא ייפגמו בכל התהפוכות הללו, ויישארו לפחות כפי שהם כיום.

מתברר אפוא שמה שנחוץ למצרים הוא דיקטטורה צבאית חילונית מתונה עם מראית עין של שאיפה לדמוקרטיה.

* אם אכן יאיר לפיד מקבל על עצמו את משרד האוצר – תפקיד קשה וכפוי טובה, תלווינה אותו ברכותינו להצלחה! שהרי הצבענו וגם קראנו להצביע עבורו! – עכשיו יצטרך ללמוד כל מה שהחסיר בתיכון ועוד הרבה מעבר לכך!

* הלכנו לראות את הסרט על רוזוולט בכיכובו של ביל מאריי, "הייד פארק על ההאדסון". אכזבה. אפשר לוותר. המשחק הטוב של ביל מאריי אינו מחפה על רדידות העלילה. מי שאינו יודע מי היה פרנקלין דלאנו רוזוולט גם לא יידע אחרי הסרט.

* באשר לנחילי הארבה התוקפים את הארץ, הם ביטוי קולע ומוחשי למצב האסטראטגי שלנו מול ארצות המידבר. מתברר שכדי לשמור על שדותינו צריך לרסס, לרסס ולרסס. בעיקר מן האוויר. ואין לך הוכחה סמלית טובה מכך שנשיא מצרים לא מצא לנחוץ אפילו להשיב על המכתב מהרשויות בישראל המבקשות ממנו לאשר טיסות ריסוס של מטוסינו הקלים, בסיני, להדברת הארבה.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2475 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,444 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל