גיליון מס' 824

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' בניסן תשע"ג, 14 במרס 2013

עם שתי צרופות של ציורים מהתערוכה "הצגת הבכורה של האדריכל אריה אל-חנני":

 1. שמעון-אליה, "שמע קולנו" מתווה לתלבושת. 2. מתווה לתפאורה למערכון "שמע ישראל", וכן צרופת בול פתח תקווה משנת 1909

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תוֹדָה. // לסיה וויסקון: "הצגת הבכורה של האדריכל אריה אל-חנני", מתוך לספר התערוכה המוצגת בימים אלה במוזיאון לאמנות רוסית ברמת-גן. // תקוה וינשטוק: 1. הצגת הבכורה של אריה אל-חנני. 2. על שאול טשרניחובסקי. // איליה בר-זאב: אפרודיטה, בַּקֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה. // יהודה דרורי: 1. מחאת ה"תינוקות המגודלים..." 2. בוקר טוב שר-אוצר חדש... // ד"ר גיא בכור: על רפיון הסמוראי: כמה טכניקות לקריאה חדשה של התקשורת בישראל. [רץ באינטרנט].  // משה גרנות: מיזוג של אבסורד ואלגוריה, על "נמר מנייר", סיפורים מאת זַכַּריא תאמֵר, תירגם, ערך והוסיף מבוא – אלון פרגמן. // ערב עיון לזיכרו של יוסף אלקוני. // אהוד בן עזר: בול פתח-תקווה משנת 1909. דברים בערב העיון. // ד"ר עירית אמינוף: למר אלי מייזליש, שלום! // ד"ר יצחק בן-דוד: על אפילוג "המחצבה". // אורי הייטנר: 1. התחדשות יהודית – הלכה למעשה (ג'), סיירת מטכ"ל של ההתחדשות היהודית. 2. והגדת לבנך. 3. יומן בחירות 2013 (מ"ב).  //  יוסי אחימאיר: ממשלה חדשה – ואתגרים קשים. [ציטוט]. // מרדכי בן חורין: בהיותי באולם וורסאי. // מנשה שאול: האומנם יש איסלאם מתון? [ציטוט]. // עמוס גלבוע: תעתועי לבני? [ציטוט]. // מריאן בלנקי: פשע דמים נוסף של המשטר הציוני. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 37. פּוּצִי מַאמַה. // ממקורות הש"י. // המוסף הבישולי לפסח.

* * *

יוסי גמזו

תוֹדָה

תוֹדָה עַל דְּבַש הָאוֹר שֶמַּגִּירוֹת לָנוּ כַּפַּיִם 

בִּדְמוּת קַרְנֵי שִמְשָם שֶל מִי שֶקִּצֵּיהֶם דְּחוּיִים,

תּוֹדָה עַל הַזְּכִיָּה הַמֻּפְלָאָה הַזֹּאת בַּפַּיִס

שֶהוּא אוּלַי הַחַג הֲכִי גָדוֹל

שֶשְּמוֹ חַיִּים.

תּוֹדָה עַל הָאָלֶגְרוֹ שֶל אֲוִיר נִנְשָם בְּקֶצֶב

בְּחֵמֶת חֲלִילֵי שִיר הָרֵאוֹת שֶלֹּא נָדַם,

תּוֹדָה עַל תֹּף הַדֹּפֶק הַפּוֹעֵם בָּנוּ בְּשֶצֶף

סִימְפוֹנְיוֹת אֲדֻמּוֹת בְּלַבִּירִינְתּ מֵרוֹץ הַדָּם.

תּוֹדָה עַל הַמַּתָּת הַזֹּאת: לִשְטֹף יוֹם-יוֹם עֵינַיִם

בִּירַק עַלְוַת הַחֹרֶש מְעֻלְעֶלֶת הָאִוְשָה,

בַּתְּכֵלֶת הַצְּלוּלָה, הַתִּינוֹקִית שֶל הַשָּמַיִם,

בִּלְחִי אַגָּס אוֹ יֶלֶד, בְּיָפְיָהּ שֶל הָאִשָּה.

בִּזְהַב גַּלֵּי דָּגָן מִתְנַחְשְלִים כְּיָם נִנּוֹעַ

לְהֶנֶף מַסְרְקוֹת הָרוּחַ בֵּין פַּרְעוֹתֵיהֶם

בְּמִין כּוֹרֵאוֹגְרַפְיָה פְּתַלְתַּלָּה מֵאֵין כָּמוֹהָ

בֵּין אוֹר לְצֵל, בֵּין חֹם לִשְחֹם, בֵּין נָם לְמִתְלַהֵם.

כַּמָּה כְּפִיּוּת-טוֹבָה יֵש בַּבּוּרוּת וּבִסְכָלֶיהָ  

הַשּוֹכֲחִים כִּי אֵין מַסְלוּל-רִיצָה בְּלִי קַו-סִיּוּם,

שֶבְּעֵינָם נִתְפֶּסֶת כְּמוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ

זְכוּתֵנוּ לְקוֹנְצֶרְט הַמְּנוּיִים שֶל הַקִּיּוּם, –

בְּעוֹד שֶהָאֱמֶת הַמָּעֳלֶמֶת כְּמִין פֶּצַע

בְּתַחְבּוֹשוֹת-הַבְּדַאי הִיא זֹאת שֶפִּכְחוֹנָהּ מָרְעָל:

אֲנַחְנוּ הַלְוָאוֹת קִצְרוֹת מוֹעֵד מִבַּנְק הַנֵּצַח

שֶל הָרוּלֵטָה הָרוּסִית, זוֹ הַקְּרוּיָה גוֹרָל.

אֲנַחְנוּ הִזְדַּמְּנוּת חַדְפַּעֲמִית וְלֹא חוֹזֶרֶת

שֶל הָעוֹלָם לְהִתְוַדֵּעַ אֶל קִסְמֵי עַצְמוֹ

בְּבָבוּאַת חוּשֵינוּ – וְשֶלָּנוּ, כְּנִגְזֶרֶת

מִן הַקְּסָמִים הַלָּלוּ שֶל עָשְרוֹ וְשֶל עָצְמוֹ,

לְהִתְאָרֵחַ בֵּין נִפְלְאוֹתָיו לְאוֹתוֹ הֶרֶף-

הַזְּמַן שֶהוּא מַפְקִיד כָּאן בְּיָדֶיךָ וְיָדַי

בְּרֹב קַמְצָנוּתוֹ בָּהּ נִדּוֹנִים אָנוּ לְטֶרֶף

מֻקְדָּם אוֹ מְאֻחָר אֲבָל תָּמִיד מֻקְדָּם מִדַּי.

לָכֵן תּוֹדָה מִתְּהוֹם עֻמְקָהּ שֶל עֲרָאִיּוּתֵנוּ,

מִצַּעַר הַחֲלוֹף שֶאֱלוֹהָיו לֹא כָּל יָכוֹל,

מִגְּזַר הַטַּקְסוֹמֶטֶר הַקּוֹצֵב אֶת הֱיוֹתֵנוּ

כְּטִפְטוּפָם שֶל גַּרְגִּירִים אוֹזְלִים מִשְּעוֹן-הַחוֹל.

לָכֵן אוֹתָהּ תְפִלָּה שֶל אֶפִּיקוֹרוֹס דַּל כָּמוֹנִי

לְיִחוּדוֹ שֶל מָה שֶאֵין קָדוֹש מִמֶּנּוּ עוֹד:

הַכָּאן וְהָעַכְשָיו שֶכָּל עָשְרָם הוּא צְרוֹר הָעֹנִי

שֶל הַמְּעַט שֶבִּשְבִילֵנוּ

הוּא הַרְבֵּה מְאֹד.

* * *

לסיה וויסקון

"הצגת הבכורה של האדריכל אריה אל-חנני"

מתוך המבוא לספר התערוכה שאצרה

המוצגת בימים אלה

במוזיאון לאמנות רוסית ברמת-גן

[ר' הצרופות]

אריה אל-חנני נולד בשם לב ספוז'ניקוב, בשנת 1898, בפולטבה, אוקראינה ונפטר בתל אביב בשנת 1985. הוא מוכר בישראל כאדריכל בעל שם. היה אחד מחלוצי הסגנון הבינלאומי באדריכלות הישראלית. אל-חנני עיצב את הביתנים של ירידי המזרח הראשונים בתל אביב. ב-1934 תכנן את יריד המזרח הבינלאומי הראשון ויצר גם את פסל הגמל המעופף המפורסם, שהיה לסמל היריד וגילם את המזרח המתעורר, ויצר גם את הפסל הקונסטרוקטיביסטי עצום הממדים הפועל העברי) המוצב כיום בנמל תל אביב.

אל-חנני השכיל לממש את כישוריו בתחומי יצירה רבים. באמצע שנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא יצר כרזות לסוכנות היהודית ועיצב נשפים ותהלוכות עד-לא-ידע לפורים בתל אביב, לצד נחום גוטמן, ראובן רובין וברוך אגדתי. ב-1931 תיכנן את הביתן הארץ-ישראלי ביריד הבינלאומי בפריז) שהוקם במימון הברון רוטשילד, וב-1939 תיכנן את הביתן הארץ-ישראלי ביריד העולמי בניו יורק, שם זכתה עבודתו להערכת האדריכל פרנק לויד רייט והגיעה למקום השלישי בתחרות העיצובים.

 באחד התצלומים מניו יורק נראה אל-חנני לצד אלברט איינשטיין ומאיר וייסגל, מנהל הביתן של היישוב העברי. עבודות האדריכלות של אל-חנני כוללות את בנייני מכון וייצמן ברחובות בשנות ה-40 של המאה ה-20, אוהל "יזכור" במוזיאון "יד ושם" בירושלים, 1957, אגפי אוניברסיטת בר אילן ברמת גן, שנות ה-60 של המאה ה-20, המרכז הקהילתי בית בארבור, 1973 והמרכז המסחרי גן העיר, 1981 בתל אביב, ועוד.

ב-1973 הוענק לאל-חנני פרס ישראל על הישגיו בתחום האדריכלות, וב-1984 התקבל כעמית כבוד במכון האמריקני לאדריכלות. ב-1993 התקיימה בבית ראובן בתל אביב תערוכה רטרוספקטיבית שהוקדשה ליצירתו של אל-חנני. ואולם, יצירתו המוקדמת של אל-חנני, הצייר ומעצב התיאטרון, נותרה עד היום בצל הקריירה האדריכלית המפוארת שלו. עבודותיו בתחומים אלה משנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 אינן מוכרות כמעט לקהל הישראלי, וזאת אף על פי שאל-חנני היה אחד ממעצבי התיאטרון הראשונים בארץ ישראל ומחלוצי המודרניזם בציור הישראלי.

באוסף משפחת אל-חנני ובארכיון לתולדות התיאטרון ע"ש יהודה גבאי, הנמצא בספריית בית אריאלה בתל אביב  שמורים יותר מ-100 מתוות לתלבושות ולתפאורות להצגות הראשונות של תיאטרון אֹהל ותיאטרון הבימה, שיצר אל-חנני לאחר עלייתו לארץ ישראל מאוקראינה ב- 1922. בארכיון זה ובמכון ע"ש פנחס לבון שמורים גם תצלומים מתוך הצגות בעיצובו, הממחישים את האופן שבו קמו לחיים על הבמה מתוות הצייר.

התערוכה במוזיאון לאמנות רוסית ע"ש צטלין מוקדשת לעיצובי התיאטרון של אל-חנני בעשור הראשון לאחר עלייתו ארצה, ונוספו לה גם כמה ציורי שמן, גואש ואקוורלים משנות ה- 20 של המאה ה-20, חלקם באוסף מוזיאון ישראל, ירושלים, שאף בהם מוטבע חותם התיאטרליות.

מרבית העבודות מוצגות בתערוכה ומתפרסמות בקטלוג לראשונה. בעבודות אלה בולטת השפעת הקובו-פוטוריזם והניאו-פרימיטיביזם, שפרחו בתקופת האוונגרד המוקדם ברוסיה ובאוקראינה. תקופה זו של "הניסוי הגדול" בכל תחומי היצירה היא שעיצבה את תפיסת העולם האמנותית של אל-חנני. הוא היה בן דורם של הציירים ומעצבי התיאטרון, שעתידים היו להתפרסם בשנים מאוחרות יותר, ביניהם: בוריס ארונסון, יששכר-בר ריבק, איזאק רבינוביץ', אנטולי פטריצקי, אלכסנדר טישלר, סולומון ניקריטין, ניסן שיפרין, איזאק רביצ'ב ושרה שור. כל האמנים האלה היו נציגי האסכולה של בית הספר לאמנות בקייב ותלמידי הסטודיו של אמנית התיאטרון האוונגרדית אלכסנדרה אקסטר, 1882-1949.

אחת הסיבות לכך שאל-חנני לא זכה להכרה כצייר ולא נכנס ל"פנתיאון" של הציירים המודרניסטיים הישראלים בשנות ה-20 היא ככל הנראה התמחותו בתיאטרון, אם כי באותן שנים הוא יצר גם לא מעט ציורים. באופן מסורתי, עיצובים לתיאטרון של ציירים נחשבו לעבודות שבשולי יצירתם. כך, רוברט פאלק כתב מברלין ב-1930, שאף על פי שעיצוב הבמה שלו למחזה "אוריאל אקוסטה" בהבימה זכה לתואר "מרשים ביותר", הרי שכאן "לא הקהל ולא הביקורת אינם מכירים בתפקיד המרכזי שיש לצייר בתיאטרון, כפי שמכירים בכך בתיאטרוני מוסקבה."

ואכן, בתרבות הרוסית של ראשית המאה ה-20 נודע לאמנות עיצוב התיאטרון תפקיד אסתטי

ראשון במעלה. עלייתה המהירה של אמנות זו כרוכה לבלי הפרד בהתפתחות המואצת של אמנויות הבמה ושל האמנות החזותית ברוסיה באותן שנים. הראשונים שיצרו סינתזה בין שני התחומים היו אמני האיגוד הפטרבורגי "עולם האמנות", ובעיקר ליאון באקסט ואלכסנדר בנואה, בעת מפנה המאה. תפיסה זו באה לידי ביטוי מרהיב ב"עונות הבלט הרוסי" של סרגיי דיאגילב, ולדברי בנואה, דווקא הציירים הם שהעניקו השראה למפיק הגדול.

ההיבט החזותי היה לעיתים קרובות בעל חשיבות עליונה בתיאטרון הרוסי. המושג "בימוי סצנוגרפי", שהתגבש בתיאטרון הרוסי, מעיד על כך שעבודות הציירים השפיעו השפעה של ממש על תפיסת הבימוי, כלומר על העיצוב הפלסטי של תפקידי השחקנים. מעצבי הבמה – יוצרי הסגנון החזותי של ההצגה – היו "מושכים" אותה אחריהם, כמי שמנגנים כינור ראשון בתזמורת. כך, מתוות התלבושות של נתן אלטמן, המציגות דמויות אדם שבורות ומעוותות באופן טרגי, כמו "עצים הצומחים על קרקע יבשה ועקרה," בעלות התנועות והמחוות המוגזמות, היו עבור יבגני וכטנגוב לאחד ממקורות הגרוטסקה הטרגית במחזה הדיבוק.

בתקופת האוונגרד, התיאטראות היו למעבדות של האסתטיקה האמנותית החדשה. כך, יסודות הסופרמטיזם של קזימיר מלביץ' התגבשו במהלך עבודתו על התפאורות והתלבושות הגיאומטריות לאופרה הפוטוריסטית של מיכאיל מטיושין "ניצחון על השמש", 1913. באותה עת נוצרו שיתופי פעולה מבריקים בין ציירים לבין במאים ותיאטראות. בזכות עיצובי התיאטרון שלהן זכו ההצגות שהועלו במחצית השנייה של העשור השני של המאה ה-20 למעמד פולחני בתולדות אמנות התיאטרון, ביניהן, למשל, "תמיריס נגן הקיתרה" של אינוקנטי אנסקי בבימויו של אלכסנדר טאירוב ובעיצובה הקוביסטי של אקסטר בתיאטרון הקאמרי במוסקבה, 1916. באות העת, ציירים הציגו בתערוכות ציורים על בד ומתוות לעיצובי תיאטרון, כתחומים שווי-ערך של יצירתם.

שמו של אריה אל-חנני אינו מוכר עדיין לא ברוסיה ולא באוקראינה מולדתו. הוא עזב את אוקראינה בהיותו איש צעיר מאוד, בראשית דרכו היצירתית, וכישרונו פרח בארץ החדשה. מלבד זאת, היחס אל מהגרים מהמדינה בשנות השלטון הסובייטי היה שלילי, מסיבות אידיאולוגיות. מסיבה זו, כמה אמנים, ואף זרמים שלמים, שזכו להכרה ולהוקרה מחוץ לברית המועצות, נותרו אלמונים במולדתם שנים ארוכות. כך, למשל, אמן התיאטרון המוכשר פאבל צ'לישצב, 1898-1957, תלמידהּ של אקסטר ובן דורו של אל-חנני – שהתגורר ולמד בקייב במקביל לאל-חנני, היגר לפריז בשנות ה-20 של המאה ה-20 ולפני מלחמת העולם השנייה עבר לארצות הברית – התגלה מאוחר במולדתו.

אנו תקווה כי תערוכת המורשת התיאטרונית של אל-חנני במוזיאון לאמנות רוסית תעורר עניין מחודש ביצירתו בישראל ותתרום לפרסום שם האמן במולדתו ומחוצה לה.

המחקר על אודות תקופת אוקראינה של אל-חנני מתבסס על הריאיון היחיד שהעניק האמן, כמה שנים לפני מותו [לשלמה שבא], ועל זיכרונות בתו, מיכל גולן.

מסמכים מאותה תקופה לא השתמרו כמעט. באשר לעבודתו בתיאטרון של אל-חנני בישראל, המחקר נסמך על ביקורות בעיתונות הארץ-ישראלית של שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, וכן על זיכרונותיהם של משה הלוי, הבמאי ומייסד תיאטרון אהל, ושמעון פינקל, שחקן ובמאי בתיאטרון הבימה.

* * *

תקוה וינשטוק

1. הצגת הבכורה של אריה אל-חנני

זו עונת התערוכות. לא ייאמן כמה תערוכות מתקיימות כיום ברחבי הארץ. תערוכות אמנויות למיניהן, תערוכות ארכיאולוגיות, היסטוריות, פולקלוריסטיות, הנדסיות, ומה לא? בעצם כל נושא עשוי להוות נשוא תערוכה.

במוזיאון לאמנות רוסית ע"ש מריה ומיכאל צייטלין ( ברמת גן) נפתחה התערוכה "הצגת הבכורה של האדריכל אריה אל-חנני." לא. לא מדובר בהצגת בכורה חדשה אלא בבכורות משנות העשרים של המאה העשרים, לפני קרוב למאה שנה.

אריה אל-חנני נודע כאדריכל. לכישרונו נזקפת שורה ארוכה של בניינים: מכון ויצמן, אוהל יזכור ב"יד ושם", אגפי אוניברסיטת בר אילן, "גן העיר" בתל אביב ועוד. ב-1973 זכה בפרס ישראל לאדריכלות. ב-1993 התקיימה ב"בית ראובן" תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו האדריכליות. אבל אל-חנני ניחן בכישרונות בתחומי יצירה רבים. קדם לאל-חנני האדריכל – אל-חנני הצייר והתפאורן – והאל-חנני הזה נותר בצל. התערוכה הנרחבת מעלה עתה נשכחות מהפן הזה: עבודות לתיאטרון. בתערוכה כמה ציורי שמן, גואש ואקוורלים שלו משנות העשרים, נשים ערביות, תלמיד ישיבה, מעשן נרגילה ועוד. רובם מוצגים לראשונה. העבודות מופיעות גם באלבום התערוכה המהודר שיצא זה עתה.

לב ספוזניקוב – לימים אריה אל-חנני ("חנני" על שם אביו אלחנן, "אל" – על שם בעל הבית בו התגורר בירושלים, הערבי אל חוסני ממשפחת המופתי הירושלמים. אל-חנני היה אז בתקופת התמזגות עם המזרח). הוא נולד ב-1898 בפולטבה שבאוקראינה. מגיל צעיר צייר תפאורות לתיאטרון. "תפישת עולמו הושפעה מהקובופוטריזם והנאו פרימיטיביזם שפרחו באונגרד המוקדם במוסקבה," כותבת אוצרת התערוכה לסיה וויסקון. הוא בן דורם של בוריס ארונסון, ריבאק ושיפרין  תלמידי האסכולה לאמנות בקייב והסטודיו של אמנית התיאטרון האוונגרדית אלכסנדרה אקסטר. לא במקרה מוצגת התערוכה במוזיאון לאמנות רוסית. לצד התפאורות וקישוט רכבות תעמולה, צייר ספוזניקוב גם כרזות וקריקטורות פוליטיות ששוכפלו בסטנסיל, והיה חבר בתנועת הנוער הציוני "דרור". ב-1922 עלה לארץ עם רעייתו שרה ובתם הקטנה מיכל. בחוברת אודותיה "ילדה גדלה בפלסטינה-א"י" מספרת מיכל אל-חנני גולן: "התפישה של המשפחה היתה שארץ ישראל היא גן עדן" – תפישה רומנטית הניכרת בעבודות אביה.

בתחילה עסק אל-חנני בארץ בתחומי יצירה שונים, מכרזות תעמולה לסוכנות היהודית עד  לציור על אהילים, אולם בעיקר התרכז בתפאורה. את תפאורתו הראשונה עשה להצגה הראשונה של תיאטרון "אוהל" – "נשפי פרץ", שבעה מערכונים מהקלאסיקה של ספרות אידיש. ההצגה התקיימה במאי 1926 בגימנסיה "הרצליה". אל-חנני העניק לתלבושות ולתפאורות סגנון גיאומטרי כפי שנהגו בקייב. אחד המיתווים, דמות מרחפת באוויר, מזכיר ציור שאגאלי. שיא ההצגה היה "מסיפורי הלבנה". אותה לבנה על פניה האנושיות מופיעה בתערוכה. כתפאורה לדרמה הסימבולית "משיח בן יוסף"  שילב אל-חנני  את דמות האדם במזרח עם מרכיבים קוביסטים. [דומני שבעניין הלבנה את מערבבת יחד שני מחזות. – אב"ע].

כשהגיעה "הבימה" לארץ-ישראל צייר אל-חנני תפאורה להצגתה הראשונה בארץ – "האוצר" של שלום עליכם. זו היתה הטרגי-קומדיה הראשונה ברפרטואר של "הבימה" מאז נוסדה. לביום הוזמן הבמאי הגדול דיקי, תלמידו של וכטנגוב ולתפאורה – אל-חנני. אל-חנני הציב דמויות קומיות "שנשלפו כמו מארגז בובות של ילדים," כתב אחד המבקרים שנוכח בהצגה בגרמניה.

אל-חנני עשה תפאורות בהשפעת האוונגרד הרוסי, מה שתאם מאוד לתיאטראות שאנשיהם הגיעו לרוב מרוסיה. בעשור הראשון לעלייתו ארצה תיכנן יותר ממאה מצגות, מתווים, תפאורות ותלבושות ל"אוהל" ול"הבימה".

 ב-1934 נבחר לעצב את ביתני יריד המזרח ויצר את שני סמליו – הגמל המעופף והפועל העברי, דמות גדולה המוצבת כיום בנמל תל אביב, במקום שנערך היריד. כמו כן עיצב את תהלוכות העדלאידע לצד ראובן, גוטמן ואגדתי, הוא שעיצב את הביתן הישראלי בפריז, וב-1939 את הביתן הישראלי בניו יורק, וזכה במקום השלישי ובהערכתו של אדריכל העל פרנק לויד רייט. מתכנון תערוכות עבר אל-חנני לתכנון בתים.

יצירותיו לתיאטרון של אל-חנני, המוצגות בתערוכה, לוקטו מאוסף התיאטרון של השחקן יהודה גבאי. (אחרי שמניה  ביאליק נפטרה, נשמר האוסף בדירה בה גרה, ברחוב מלצ'ט. כיום הוא שוכן בבית אריאלה), וכן לוקחו ממכון לבון, מבתים פרטיים וכמובן מהמשפחה.

באדריכלות היה אל-חנני מחלוצי הסגנון הבינלאומי בארץ ועם זאת שאף ליצור צביון ייחודי לאדריכלות הישראלית, מתוך הבנת התרבות המקומית. לעומת זאת בתפאורות, בציורים, בצבעים, בחידושים – פעל בהתאם ללימודיו בקייב. בציורים, בצבעים ובחידושים – מורגשת ההשפעה הרוסית.

     אף שהיה מראשוני המודרניים בציירי התפאורה בארץ, לא זכה אל-חנני להכרה כצייר ולא נכנס לפנתיאון של הציירים המודרניסטים בישראל. במחקר מקיף מעלה האוצרת וויסקון סברה שהסיבה לכך נעוצה דווקא בהתמקדותו של אל-חנני בתיאטרון. במוסקבה של ראשית המאה העשרים נודע לאמנות הציור (והריקוד) בתיאטרון תפקיד אמנותי ראשון במעלה; בארץ נחשב אז עיצוב הצגות תיאטרון לשולי ביצירתם של ציירים. הקהל והביקורת טרם הכירו בתפקיד המרכזי של הציור בתיאטרון. אל-חנני הקדים את זמנו ביצירות התפאורה.

לקראת יריד המזרח היה לאל-חנני ויכוח נוקב עם ראש עירית תל אביב, מאיר דיזנגוף. דיזנגוף, חובב סוסים מושבע, רצה שסמל היריד יהיה סוס בעל כנפיים – הבהמה שנחשבה בעיניו כסמל האצילות והשלטון. לעומתו טען אל-חנני כי סוס מכונף הוא סמלה של חברת הנפט מוביל אויל, והציע את הגמל כסמל למזרח המתעורר. דיזנגוף ויתר אך נותר בדעתו כי הגמל נחות לעומת הסוס האצילי, ובראש העדלאידע רכב על סוס, לא על גמל.

2. על שאול טשרניחובסקי

פרטים  מעניינים אודות המשורר שאול טשרניחובסקי מביא המשורר בלפור חקק. את הפרטים דלה מ"גנזים" המכון הביבליוגרפי של אגודת הסופרים.

בין אגרות "גנזים" מכתב תודה ששלח טשרניחובסקי בדצמבר 1935 למאיר דיזנגוף על שעיריית  תל אביב העניקה לו אזרחות כבוד וכן מכתב שכתב בתשרי תשל"ו, 1975 [איך זה ייתכן? – אב"ע] לבתו איזולדה ("איזה" בפי אביה) חתנו אברהם וילנסקי ונכדו היחיד אלכסנדר. המכתב, אליו מצורף גם צילום של המשורר בחיק משפחתו הקטנה הוא דבריו האחרונים של טשרניחובסקי למשפחתו. כעבור שנה חלה, עבר לירושלים למנזר סן סימון בו שירתה והתגוררה לרגל עבודתה רעייתו מיליניה,  אותה נשא לאשה כשלמד רפואה בהידלברג. היא סעדה אותו ושם הלך לעולמו בערב חג הסוכות, ט"ו בתשרי תש"ד, 1943.

במסמך אחר ב"גנזים" מספר טשרניחובסקי יליד י"ט אב תרל"ה, על יהודי הכפר בו נולד, מיכאלובקה שבחצי האי קרים. אלה היו בעיקר בעלי מלאכה, סנדלרים, רצענים ורוכלים. זכור לו זלמן הזגג, יהודי גס רוח שונא ילדים אך היו לו סוסים ולעתים זכה טשרניחובסקי הנער לרכב עליהם.

המשורר בלפור חקק לשעבר ראש אגודת הסופרים (כיום משמש בתפקיד זה תאומו  הרצל חקק) מעלה פרטים משני ספרים: "חיי שאול טשרניחובסקי" של  אפרים צורף (1964) ו"שאול טשרניחובסקי חייו ויצירתו" שכתב יוסף ליכטנבוים (1953).

מסתבר שהוריו של המשורר שיכלו שתי בנות. הוא נותר בן יחיד וההורים חרדו מאוד לשלומו. יעצו להם להתקין לו קמע כסגולה לאריכות ימים. ההורים פנו לצורף וזה עשה עגיל מארבע טבעות כסף שנלקחו מארבעה חתנים וכלות שהוריהם והורי אבותיהם  עודם בחיים. שאול ענד אותו עד שגדל והבין שזה עדי לנערות והסיר את העגיל.

בספרים גם פרטים על אבותיו של המשורר. סבא-רבא שלו חי 113 שנה וחגג בר מצווה שנייה. סבו, אבי אימו היה חופשי בדעותיו, הרבה בנסיעות, ידע עברית, צרפתית ואיטלקית, ותרגם לעברית משירי אוקראינה שאהב. אחדים מבני משפחתו השתתפו במלחמת קווקז. ידוע שאחד הקרובים נרדף בידי פורעים הידמקים. שכן הסתיר אותו  בערימת קש. הפורעים תקעו רומח בקש, לוודא שהוא נקי מיהודים. הרומח פגע ברגלו של המסתתר אך הוא התאפק מלהשמיע צעקה – וניצל.

בין קרוביו של טשרניחובסקי היה גם אומן שהתקין חנוכייה בצורת המשכן ואף חיבר ספר "שקל זהב".

37 שנים חלפו מאז נפטר המשורר הדגול – וספר מדעי על אודותיו טרם נכתב. טשרניחובסקי היה ממייסדי אגודת הסופרים העבריים ושמו מופיע על פרסומיה. גם בית האגודה קרוי על שמו, ואולם ב"בית הסופר" נקרא חדר טשרניחובסקי. לפני זמן מה שונה השם ל"חדר ביאליק" והפרוטמה של טשרניחובסקי הוסרה. אתרים אלה הם כנראה היחידים הנקראים  על שם  טשרניחובסקי והנה חוסל אחד מהם.

[עשרות רחובות מרכזיים ביישובים ברחבי ישראל קרויים על שם טשרניחובסקי. – אב"ע].

* * *

איליה בר-זאב

אפרודיטה

בַּקֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה

מתוך חגיגה יוונית

בָּאתִי אֵלַיִךְ יָרֵא וְחָרֵד, נוֹשֵׂא לַפִּיד בְּיָד אַחַת

וּפַרְפַּר בַּשְּׁנִיָּה,

חוֹמֵק מִיֵּצֶר הַמָּוֶת אֶל

הָאֵרוֹס הֶחָמִים שֶׁבָּךְ לִפְנֵי הַחֲזָרָה לָרֶחֶם.

הֲרֵי אַתְּ מִשֶּׁלָּנוּ, מֵהַמִּזְרָח הַקָּרוֹב, עִם אֲבִיבִים חוּשָׁנִיִּים

רְווּיֵי דָּם.

בָּאת אֵלַי מִקֶּצֶף גַּלִּים מֻכִּים וּמוּם אֵין בָּךְ,

לְהָפִיץ אַהֲבָה לְלֹֹא גְּבוּלוֹת.

הָעֶרֶב יַחְלֹף אַסְטֵרוֹאִיד קָטָן עַל פְּנֵי כַּדּוּר הָאָרֶץ –

אַיֵּה אַתְּ אַפְרוֹדִיטֵי?

מְפַסֶּלֶת בְּעֵירֹם אֶת וֵנוּס בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר בַּעֲבוּר פַּת לֶחֶם.

לְהֵיכָן הָעָלְמוּ אַרֵס, וְאָדוֹנִיס בְּיָמִים אֵלּוּ?

בַּלֵּילוֹת.

אפרודיטה (גם אפרודיטי), במיתולוגיה היוונית אלת היופי והאהבה. בתה של תלתה או תטיס (אלת הים). על-פי הומרוס – בתם של זאוס, מלך האלים. אצל הרומאים- ונוס.

אַרֵס – אל המלחמה במיתולוגיה היונית.(מרס אצל הרומאים). בנם הבכור של זאוס והרה. ידוע כמאהבה של אפרודיטה. משניהם באו דימוס ופובוס – אלי מלחמה משניים. וכן הרמוניה וארוס (קופידון אצל הרומאים) – אל האהבה והתשוקה.

אדוניס – עלם יפה תואר במיתולוגיה היוונית. היה מאהבה של אפרודיטה. כינוי לעלם יפהפה.

* * *

יהודה דרורי

1. מחאת ה"תינוקות המגודלים..."

"שוד ושבר" קרה "אסון" בישראל... התגלה אתמול כי מורים בתיכון בכפר-סבא (במסמך פנימי שדלף במקרה), נתנו כינויים שונים לתלמידים – כינויים שלא בדיוק מחמיאים... ותלמידי תיכון מוחים בראש חוצות... כמה שזה מגוחך וכמה זה מצדיק את נכונות הערות המורים...

כאשר אתה פה ושם ניתקל ומתבונן בנוער התיכון אתה מבין מיד שיש ביניהם "מפונקים" או "תינוקות מגודלים" או סתם טמבלים... אז מדוע לא "לקרוא לילד בשמו"?

ואם מישהו מהקוראים, אי-פעם, נטה אוזן להקשיב לשיחות שבהן בני הנוער הללו מדברים ביניהם על מוריהם בבית-הספר, ובאיזה כינויים הם מכנים חלק מהם, יכול להבין גם, שאל לאלה לבוא בטענות על המורים, אשר בינתיים משתמשים כלפיהם בביטויים מאד "פרווה", לעומת השפה והכינויים הלא-מחמיאים שהם משתמשים בהם נגד מוריהם.

 נו באמת, אולי נרד מהעץ הצדקני ומכל ה"פוליטיקל קורקט" הזה וניקח דברים בפרופורציה מתאימה?

2. בוקר טוב שר-אוצר חדש...

קיבלת על עצמך את התפקיד הקשה ביותר בממשלה – לתכנן ולבצע את תקציב המדינה, להקטין משמעותית את הגרעון התקציבי, יחד עם שמירה על כלכלה יציבה, והכי חשוב – לתקן כשלים של הממשלה הקודמת בהעמסת עול יתר על שכבות הביניים.

להלן מוצעות מספר דרכים בסיסיות כדי להגשים את המטרות הנ"ל כדי שתוכל לבצע תפקידך בצורה הטובה והיעילה ביותר.

רפורמה יסודית במיסוי

ראשית, יש להעלות להצבעה בכנסת בהקדם חוק חובת דיווח על הכנסות של כל אזרח במדינה מעל גיל 16. הדבר יבטיח שאחוז ניכר של אזרחים שלא משלמים מס יחשפו עצמם, וכאן צפויה הכנסה נוספת של מיליארדים. מי שלא ידווח, לא יקבל "כרטיס דיווח שנתי" – כרטיס זה הינו המפתח לקבל כל שירות שהוא מהמדינה – מפספורט עד אישור בחירה לכנסת, לרבות רישיון רכב, רישיון נהיגה וכל קיצבה.

שנית. יש לחשוב שוב על ביטול  מס-ההכנסה לשכירים ועצמאיים עד לשכר הממוצע במשק. יש כאן ייעול בגביית מס-הכנסה ממאות אלפי שכירים, שהטיפול בהם עולה אולי על ההכנסה מהם. הוויתור על המס מאותם נישומים ששוחררו ממס הכנסה "יקוזז" בחלקו על-ידי תשלום מס קצת יותר גבוה לביטוח הלאומי! הערך הגדול ביותר מצעד זה הוא שאם השתמטות ממס הכנסה לפי הערכה באוצר הינה כ-30% מפוטנציאל הגבייה ומגיעה כל שנה למיליארדי שקלים(!) – ואם, כמו שנאמר לנו – העמקת הגבייה וההגעה לרמאי מס ולמשתמטים מתשלום הינה פונקציה של כוח אדם – הרי שביטול מס-ההכנסה לשכירים (או למשל עד 10,000 שקל למשפחה לחודש) , תשחרר מאות רבות של עובדים, וכוח אדם העודף הזה יתועל לטפל בבעיות ההשתמטויות הגדולות, ויכול להיות שהסכום אשר ייגבה מנוכלי המס יהיה גבוה יותר מהסכום שהוחזר לשכירים.

שלישית, יש לבצע סוף, סוף איחוד גביית מס-הכנסה והביטוח לאומי. הדבר יאפשר גבייה יעילה יותר. ורוב הציבור ישלם רק ביטוח הלאומי שהינו מס הגיוני וצודק מבחינת האזרח ואשר אין בו אותו אספקט אי-מוסרי שקיים במס-ההכנסה, זה הפוגע בכל עובד אשר משכורתו "מוקטנת" ע"י "השותף הסמוי" – ששמו: מס-הכנסה. לגבי מרבית אזרחי המדינה, התשלום לביטוח הלאומי חייב להיות התשלום הישיר היחיד של "מיסים" שעליו לשלם למדינה, זה  יהיה התשלום עבור הביטוחים  שהוא מקבל מהמדינה: ביטוח אבטלה, ביטוח בריאות, ביטוח נכות,  ביטוח פנסיה, ביטוח שירות צבאי ולאומי (כולל קצבאות למילואים) – ויש להבטיח בנוסף ביטוח "סל-חינוך" ועל כך במאמר נפרד.

רפורמה יסודית בקצבאות הביטוח הלאומי

הפעולה החשובה לא פחות מאיחוד הגבייה וביטול מס הכנסה עד לגבול מסויים, הינה רפורמה בפעילות הביטוח הלאומי, כאשר המפתח לכך הוא מהפכה יסודית בכל נושא הקצבאות. הקצבאות הגורפות הן אבי-אבות "הטומאה הפרזיטית והבטלנית", הן מאפשרות הרחבת מעגל העוני ע"י הולדת ילדים לא מבוקרת (ואי עבודת ראש המשפחה), השתמטות ממעגל העבודה כדי "ללמוד תורה" למשל... ישנם אלפי קצבאות שנמשכות במרמה מדי שנה ע"י תושבים שעזבו את הארץ (שלא דרך פספורט ישראלי), בערך של מאות מיליוני שקלים. קצבאות מנוצלות במגזר החרדי,  הערבי בכלל, (והבדואי בפרט) למטרות פוליטיות-דמוגרפיות הפוגעות בכלכלת המדינה וגורמות להגברת העוני. יש לקצצן משמעותית ולבטל את חלקן,  ולומר לאלו אשר חושבים שהם נזקקים להן, לפנות למוסדות הרווחה לבדיקה אישית לרבות הוכחות עבודה והכנסה. החיסכון השנתי הצפוי מהצעדים המוצעים הנ"ל עשוי להגיע לכדי 10 מיליארד שקל! (אין הצעה זו כוללת קצבאות זיקנה ונכות).

השתלטות על מיליארדי "הכספים הרדומים"

הגופים הפיננסיים במדינה, המחזיקים בחשבונות בנקים, חסכונות, ניירות ערך, קופות פנסיה וגמל וקרנות השתלמות, מחזיקים על פי הערכה מושכלת יותר מ-30 מיליארד שקל ב"כספים רדומים" – כספים שבעליהם לא ידועים! – על-פי חוק, כסף זה שייך למדינה (לאפוטרופוס הכללי) – אבל זה מעולם  לא דרש אותם (למה?...) – ואילו המוסדות הכספיים לא העבירו את הכסף וממשיכים לשחק איתו בשוק ההון. שר המשפטים נאמן, שמשרד עורכי הדין שלו ייצג את מרבית הגופים הפיננסים במדינה נשאר נאמן להם וטירפד כל הצעת חוק בנדון (איפה היה מבקר המדינה?...)

שר אוצר נמרץ וחכם ידרוש לקבל שליטה על הכספים האלו ולא להיכנע לתאגידים כפי שעשו קודמיו... וזה הרבה, הרבה כסף ששייך למדינה!

אהוד: מבקר המדינה היה עסוק בקידום יחסי הציבור שלו שעסקו בשערוריות מאוד ספקטאקולאריות.

* * *

ד"ר גיא בכור

על רפיון הסמוראי: כמה טכניקות לקריאה חדשה של התקשורת בישראל

[רץ באינטרנט]

היכולת לקרוא את היריב היתה מיומנות קיומית עבור הסמוראי, בוודאי למי שהשתייך לבית הספר שינקייג' (Shinkage-ryū) לאמנות החרב. בית הספר לימד את הלוחם כיצד לקרוא ולצפות את כוונותיו של היריב המחזיק החרב, על פי סימנים בשריריו, בעיניו (העיניים מאוד חשובות), בזווית בה הוא עומד, ואפילו בצל שהוא משאיר. סיסמה ידועה בבית הספר היתה "פעל עם המוח, כדי שתוכל לפעול עם הגוף." למשל טכניקת קאצוג'ין-קֶן (Katsujin-ken) –  להיכנס לקצב של היריב, וכך לחדור אל מוחו, כדי לאתר את חולשותיו.

בערב אביבי, אחד המאסטרים של בית הספר שינקייג' יצא לגן, כדי להתפעל מפריחת עץ הדובדבן. מאחוריו צעד משרתו, עם חרב שלופה להגנה, כפי שקבע המנהג. לפתע חש המאסטר תחושה עזה של סכנה. הוא הביט לכל הכיוונים, אך לא ראה שום דבר מסוכן. מוטרד מאוד הוא חזר לביתו, ושקע בפינת החדר.

"מדוע אתה מוטרד?" שאל משרתו לאחר זמן.

המאסטר התוודה שחש תחושת סכנה, וכי זו התבררה כדמיונית. המשמעות למי שחי על חרבו היא שהוא איבד את האינסטינקט הקיומי לזהות איום, ומשמעות הדבר שהקריירה שלו מחוסלת.

לפתע השתטח המשרת על הרצפה והתוודה שחלפה במוחו המחשבה להלום במאסטר מאחור, ולחסלו. ובכן, התברר שהמאסטר לא איבד את היכולת שלו כלל וכלל. זו היכולת להיכנס למוחו של היריב, ולקרוא את מחשבותיו, כדי לשרוד.

התקשורת בישראל הופכת לחזות הכול: היא קובעת את סדר היום המדומיין שלנו ובכך גורפת את כולנו ואת ישראל לביקורת בינלאומית, לנזקים תדמיתיים, תיירותיים, אישיים, ומה לא? היא קובעת מי יהיו מנהיגינו (חלקם, כמובן, עיתונאים לשעבר), ובעצם, גם כיצד נחשוב. זהו פרדוקס, משום שהשפעתה הלאומית רק ממשיכה ומתעצמת, ככל שהיא עצמה נובלת כלכלית.

אז איך נדע לזהות מבפנים את הקודים של התקשורת הזו? מהם הסימנים להפעיל את המוח, ואיך נדע לקרוא אותה באופן ביקורתי?

לפנינו כמה קודים מטכניקת הקאצוג'ין-קן, לקרוא באופן אחר לגמרי את מה שמופיע, נכתב, ומשודר. לפצח את מכבסת המילים, שנועדה ליצור תודעה לאומית כוזבת. לא מדובר במאמרי דעה, אלא בדרך ניסוח החדשות והצגת האירועים. לפנינו מילון עיצוב התודעה.

"חשש בישראל" – מונח האהוב על תודעני המציאות המזויפת בתקשורת. חשש מהאו"ם, חשש ביטחוני, חשש כלכלי, חשש מכל סוג. אך מי הוא זה שחושש? ומדוע בעצם שיחשוש? ובכן, "החושש" הוא העיתונאי עצמו, שכן בהיעדר מקורות של ממש, כך הוא יוצר את הבועה הבאה: כך יוצרים אג'נדה, בלי צורך בראיות או במקורות. כאילו אנחנו חסרי אונים, בבחינת עלה הצף על פני המים.

בפעם הבאה שנראה את הביטוי הזה באחת הכותרות, נדע: מה שמופיע אחריו אינו קיים, אלא בהזיותיו של הכותב-יוצר.

"קיצוני/רדיקלי." בעוד הימין הוא "קיצוני", השמאל הוא תמיד "רדיקלי", מילה מכובסת שמסתירה געגועים לתנועות השמאל "הרדיקליות", לאידאולוגיות "הרומנטיות" של פראנץ פאנון, באדר-מיינהוף או ל"שחרור עמים" אלים אך אצילי. במילים אחרות, בעיני התקשורת זהו סוג של אות הכבוד, המעיד על מחוברות לעולם הרחב, אידיאולוגיה, והשכלה. האחרים הם סתם "קיצונים" ופרחחים.

היחס אל "השטחים": בחודשים האחרונים באורח פלא "יהודה ושומרון", או "יו"ש" חזרו להיות סתם "הגדה", כאילו שעון הזמן חזר לשנות השבעים. זו כמובן הצהרה פוליטית ברורה של כלי התקשורת, תעמולה, וכך יש להתייחס אליה. זו הסיבה מדוע נכתב תמיד "החזרת" הגולן, פועל שבעצמו מאשר-לכאורה שאין זה שטח שלנו, בעוד שיש לכתוב "העברת" הגולן, אם בכלל. היעלה על הדעת שמישהו יכתוב באקטואליה הישראלית "שטחי מולדת"? זו עילה לפיטורים מיידיים ולהלעגה. במקרה כזה יהיה הכותב:

"שנוי במחלוקת": מונח מיוחד למי שסרח בעיני השמאל התקשורתי, ועבר צד. זו הדרך לסמנו כשלילי, בלי שום הוכחה או ראייה. די לומר שפלוני "שנוי במחלוקת" כדי לפסול אותו לתפקיד ביצועי זה או אחר. וכי יש בישראל מישהו שאינו שנוי במחלוקת בידי מישהו? מונח זה יוצא מנקודת הנחה שיש מי שקובע ערכית מהו הסטנדרט, ומי יוצא ממנו. יש מי שקובע מהו הסטטוס-קוו ומהי בכלל המחלוקת.

מילים שלמות נמחקו בידי צנזורי התודעה, בלי להשאיר זכר – אלה המילים הציוניות, הפטריוטיות, החיוביות, ואם אין ברירה, הן מוצגות כזרות, על גבול העוינות. "צה"ל" הפך למילה מנוכרת בפני עצמה, הפוכה בתכלית לשם המלא "צבא הגנה לישראל", כמו "השב"כ", שלא יעלה על הדעת לכתוב "שירות הביטחון הכללי". "עלייה" נעלמה והפכה להגירה או ל- Relocation. "ישוב הארץ" רוטש בידי עיפרון התודעה, כך גם "ייהוד" הגליל והנגב, המונח "ארץ ישראל", "מולדת", או "פעולות גמול". "כוחותינו" הפכו ל"צבא הישראלי", כאילו לא ילדינו משרתים שם. "עברי" נכחד (חוץ מ"שבוע הספר העברי", שיש כבר המנסים לשנותו). "עבודה עברית", ועוד. ה"פטריוטיות" עצמה עברה מן העולם, כציפור הדודו שנכחדה. יש ברשת ב' פינה קצרה על רגעים בתולדות ישראל, אך המוזיקה הפותחת של הפינה מזכירה דווקא מוזיקת אשכבה ואבל, כאילו מספידים את הציונות, ולא מעידים על הצלחתה האדירה. המילה "מולדת" היא כבר מילת גנאי, ולכן המונח "ביטחון המולדת –Homeland Security האמריקני פשוט לא יעלה על הדעת בתקשורת הישראלית. "אנו שרים לך מולדת"? לא אצלנו, חבוב. "שיבת ציון"?  –"שיבה" יש רק ל"פלסטינים". אפילו המילים "יהדות" ו"יהודים" הולכות ונמוגות.

עוד קטגוריה של מילים שנמחקה: ממשפחת ה"מחבל" ו"הטרוריסט", שהפכו ל"פעילי חמאס" או ל"לוחמי פתח". אפילו אני כבר משתמש בטרמינולוגיה הזו, משום שהיא הפכה לקאנונית.

לעומת זאת מילים חדשות, שהן תמיד מאיימות, נשתלות בכל פינה ובכל הקשר: "פליטים", מילת קוד שנועדה להכניס את אמנות האו"ם, את ה"עמותות" (עוד כלי נשק, בקרב על התודעה) ואת כל העולם: פליטים אפריקאים, פלסטינים, סורים, עלאווים, ומה לא. רק לא "פליטים יהודיים", כי כאלה לא היו הרי אף פעם. האם מישהו מתעניין ב"פליטים היהודיים" ממדינות האסלאם, שנמחקו תודעתית, ללא הכרה, ללא פיצוי וללא אנדרטה?

פליטים הם תמיד "אחרים", שנועדו להילחם בנו, בפיסת המולדת הזעירה שניתנה לנו.

או "המחאה החברתית", שהיום כבר הוכח שאין בה שום חברתיות, אלא פוליטיקה מוסתרת, "המאבק על הגדר" או "כיבוש", מילה אהובה במיוחד. מילה מנצחת. בעצם כל ישראל היא "כיבוש" אחד גדול, כר אינסופי למאמרי תוכחה, צקצוק לשון, והסתה פנימית וחיצונית, מלווה בתחושת אנטי-קולוניאליזם "נאורה". במקום "התיישבות" (המילה "התנחלות" כבר נקבעה מזמן כמילת גנאי) התפרצו ה"דיכוי" וה"הדרה", ובמקום "ביטחון" התפרצה גדר "ההפרדה", מילה מכובסת, כמובן, שנועדה להצביע על "הפרדה" גזעית, מילה בעלת הקשרים שליליים באנגלית.

וזה מביא אותנו ללהיט החדש: ה"גזענות". ערבים המבצעים פיגוע ביהודים עושים זאת אך ורק על רקע "לאומי", או "לאומני". אך יהודים הפוגעים בערבים עושים זאת אך ורק על רקע "גזעני", כאילו במקרה הראשון יש איזו הצדקה עמומה, הרי הם עושים זאת למען "הנראטיב הפלסטיני" (עוד כיבוס) הנאצל, בעוד שהיהודים עושים זאת רק ממשטמה אישית נחותה. אותו מעשה אלים בדיוק – יצויר כך באופן הפוך, לפי האינטרס התודעתי הכוזב. וההיפך: ערבים אלימים לעולם לא יתוארו כ"גזענים", כשם שיהודים אלימים לעולם לא יופיעו כ"לאומיים".

המונח "אנטישמיות" הולך ונמחק מן התקשורת בישראל, שכן יש בו הטחת אשמה בלעדית במי שפוגע ביהודים. תעמולני התודעה מעדיפים את "האנטי-ישראליות", או ה"אנטי-ציוניות", מילים שמצביעות, לכאורה, על האשמה ש-ל-נ-ו. אם לא היינו "כובשים" ו"מדכאים", לא היתה שנאה כלפינו, והעולם היה פשוט מתאהב בנו, מה אתם יודעים. מכאן שאנחנו בסופו של דבר אשמים ב"חרם" נגדנו.

גם המילה "ציונות" קיבלה משמעות שלילית, עד כי מדור חדש לענייני "ציונות" באחד מאתרי האינטרנט צריך כבר להסביר את עצמו, כמעט להתנצל, כעני בפתח. התקשורת הישראלית אימצה למעשה את המשמעות השלילית האיומה של המילה "ציונות" כפי שהיא קיימת בתקשורת הערבית, ומהי בעצם הציונות? הלאומיות היהודית. האם לנו אין זכות ללאומיות, כפי שזכות כזו קיימת לכל אחד אחר בעולם? לפנינו אנטישמיות עצמית.

אגב, המילה "ציונות" עברה כיבוס הדרגתי: ממילת התלהבות, למילה המעידה על התיישנות וניוון ("לפני שנולדתי היה פה שמח"), ועכשיו – מילת גנאי, או לפחות כזו שיש להתבייש בה. הפוסט הפך להיות אנטי, והיהודי חזר להתבייש בעצמו, על פי ה"תקשורת" הזו.

היחס אל הערבים המקומיים: מ"ערביי ארץ ישראל" זה הפך ל"ערביי א"י", ואחר כך ל"פלשתינאים", כלומר בני פלשתינה-א"י, ואחר כך ל"פלסטינים", כשזה כבר תרגום של המונח הערבי-לאומי. כך משחקים וממציאים זהויות.

אותו דבר עם "רבת עמון", הבירה הירדנית, שנשמעה כמתכונת תנ"כית (כלומר קשורה בנו, במקצת), שהפכה בתקשורת ל"עמאן" הזרה. אז מדוע "חברון" אינה מכונה עדיין "אל-ח'ליל"? ואולי גם זה עוד יגיע. או נטייתה של התקשורת להשתמש בשם "אל-עזריה", בשעה שהמילה היא דווקא מהשם העברי "אלעזר", כלומר יש לכתוב "אלעזריה". מה שמעניק יתרון ללאומיות או לדת היהודית – נמחק, ובמקומו מוצב המונח הערבי, אפילו אם הוא לא נכון.

לכן השתכרה התקשורת הישראלית מהמילים הערביות, מקבעות התודעה: "אינתיפאדה", "הודנה", "תהדאה" (כלומר "רגיעה"), "שאהיד", או שמות הטילים והרקטות כמו "קסאם", "פאג'ר", "גדודי אלקודס", ועוד. הרי כל מילה כזו ניתן לומר גם בעברית. כך אנו משעתקים בעברית את התודעה הערבית, ומקבעים אותה לתמיד, לעצמנו ולעולם. מילים ערביות כאלה חביבות במיוחד על משלחי סרטוני-התעמולה לאוסקר, שנה אחר שנה, כולם, כמובן, ישראלים. וההיפך, במכבסת המילים, כאשר דווקא אין רצון להצביע על "ערבים", הם מכובסים להיות סתם "צעירים".

ככלל, בנושא הערבי יש בתקשורת ה"ישראלית" אובססיביות-ממש, שקשה להסביר אותה באופן רציונלי, שבה הם תמיד הקורבן, בעוד שאנחנו תמיד הרע והמדכא. לרוע מזלה של "התקשורת" הזו פרץ "האביב הערבי" והראה בדיוק מי הרע במזרח התיכון ומי המסוכן. בחודשים הראשונים של ה"תחריר" הזה, אכן הוא הוצג כהתפרצות נאצלת של דמוקרטיה, מה אתם יודעים. אך גם כשהמציאות דופקת בחוזקה, הבה נתיימר שזו ישראל האשמה. אולי יום אחד "שיחות השלום" יחזרו, במקום "התהליך המדיני", ו"סוף הסכסוך" יחזור להחליף את ה"סרבנות הישראלית", לאחר שה"דו-קיום" סולק לטובת ה"רב תרבותיות", וה"ממבו" החליף את ה"ג'מבו".

מחיקת האותיות השמיות – כיוון שהשפה העברית היא ההצלחה הגדולה ביותר של ה"ציונות", והחיבור החזק ביותר שלנו ל"מולדת" (סליחה, "למקום הזה") ולעצמנו – מעוקרות באלימות חלק מן האותיות, אולי מתוך איזו שאיפה להיות חלק מאירופה, או סתם סלידה מן השפה "הלאומית" (עוד מילה שמופיעה רק בהקשר ערבי).

אני לא מדבר על ח' גרונית, ע', או ט' גרונית שנעלמו מזמן. אני מדבר גם על האותיות י', ה' שפשוט התפוגגו באחרונה. למשל הביטוי: "זה מַדים" (כשהכוונה זה "מדהים"), ואני תמיד שואל על איזה מדים מדובר כאן, מדי א' או ב'?

"אריה דרעי" הפך להיות "אריה דֶרי" (נסו להגיד זאת בקול רם, ותראו).

"לִאיות שם" (במקום "להיות שם").

"אוכחה", במקום "הוכחה".

"אַיום" במקום "הַיום".

זה באמת איום. השם "ישראל היום" נשמע פתאום אחרת, ועוד. לא נורא, "אִייֶה" טוב (כלומר "יהיה" טוב).

כך מתעללים בעברית בכלי התקשורת האלקטרוניים, כעניין יומיומי. הערבית או האנגלית שומרות על כבודן, ובערבית מי שמחליף בין הח' הגרונית לח', למשל, נתפס כשוגה שגיאה קשה, אך לעברית אין "כבוד"; את זה יש רק לצד השני; ואני לא מדבר כבר על ה"אקדמיה", שהמיילים של חלקים בה מתנהלים בארץ באנגלית, או מחקרים שמוגשים רק באנגלית. העברית היא חלק מן "הציונות", שיש להילחם בה, ולכן היא נחותה, ואם יש שורשים איתנים ללאומיות העברית, יש לעקור אותם.

ה"ישראלי" כזהות, וכהגדרה עצמית, נעלם. ה"אנחנו" נמחק, ומודגש בעיקר ה"אני", זה הלבד והאבוד. מילים חיוביות כמו "טוב", "מוצלח", "הצלחה ישראלית" או "כבוד לאומי" מרוטשות בעריכה. במקומן רק איומים והפחדות. "אפרטהייד", הברקה חדשה של תועמלני התודעה, שנועדה להכשיל ולבודד אותנו בעולם, וזו אחותה הצולעת של ה"דה-לגיטימציה", שכוכבה קצת דעך, המסכנה. זו שנאת עצמך, והערצת האחר, וזו כמובן, פוביה מסוכנת.

הנה לפנינו כמה קודים לקריאה חדשה של "התקשורת" בישראל, זו החודרת לנו לתודעה, החודרת לנו הביתה.

מעכשיו, ברגע שאנחנו נתקלים באחד הקודים האלה בתקשורת, נורית אדומה תידלק אצלנו, ונדע: תעמולה לפנינו, מכבסת מילים שמישהו שתל, בתוך ה"חדשות". אין זו המציאות, אלא זו מציאות שמישהו מסוים רוצה שנקרא ונחווה – Et ipsa scientia potestas est – ו"הידע עצמו הוא כוח," כפי שקבע פילוסוף הידע, פרנסיס בייקון.

עכשיו, בעזרת מיפוי מילון תודעת הסמוראי, אנחנו נכנסים לראש של היריב ומאתרים את חולשותיו, כשם שהוא חודר לראש שלנו. וכך, ברגע שאנו מבינים שמציאות מדומיינת לפנינו, היריב מאבד מכוחו.

במקרה כזה, אולי באמת תהיה לו סיבה לזעוק בכותרת ראשית: "חשש בישראל", שכן, אבוי, חדרו למוחו.

* * *

משה גרנות

מיזוג של אבסורד ואלגוריה

על "נמר מנייר", סיפורים מאת זַכַּריא תאמֵר

תירגם, ערך והוסיף מבוא – אלון פרגמן

רסלינג, 2012, 180 עמ'

אני מודה (בצער כן!) שיש בי רתיעה מהתרבות המוסלמית בכלל, והערבית בפרט, ורתיעה זאת גרמה לבורותי הבלתי נסלחת באשר לעולם הקרוב לנו כל כך מבחינה גיאוגרפית, מבחינה אתנית ומבחינה לשונית. וכיצד בכל זאת אני מצדיק את רתיעתי זאת? ובכן, נדמה כי העולם המוסלמי עושה ככל יכולתו כדי להרים חומה של אי-הבנה בין שכמותי לבינם.

קודם כול, צריך להזכיר את השנאה החולנית ממש שיש לעולם הזה אל היהודים ואל ישראל – לא קל לאהוד תרבות שמושתתת על שנאה, ובוודאי כאשר מושא השנאה הוא עמי.

שנית, בעבר הלא רחוק שלטו בטרור העולמי באדר-מיינהוף הגרמניים, הקומוניסטים והאנרכיסטים האיטלקיים, קרלוס הדרום אמריקאי – היום כל הטרור העולמי הוא איסלאמי, והם פוגעים בחפים מפשע, לא רק בישראל (שזה מובן מאליו...) אלא גם בניו-יורק, בלונדון, במדריד, בברלין, במינכן, במוסקבה, בניו-דלהי ובמומבאי, במאלי, בבורגס, והכי הרבה קורבנות לטרור הזה הם מייצרים בארצותיהם שלהם – בראש ובראשונה בעיראק, אבל גם בתימן, בסוריה, ברחבי אפריקה, באפגניסטן, בצ'צ'ניה. נדמה שאין לטרור הזה שום מטרה חוץ מאשר לזרוע אימה והרס בעולם כולו, שחייב לקבל על עצמו את האיסלאם לפי הפרשנות הכי קיצונית.

שלישית, זה עולם בו מדוכאת האישה עד עפר: היא מכוסה מכף רגל עד ראש, היא חפץ, קניין בידי הגבר, אין לה רשות לצאת מהבית ללא ליווי, אסור לה לנהוג במכונית, ויש מקומות שאוסרים עליה ללמוד בבית-ספר, ואם בנות ממשיכות ללמוד – שורפים להן את בתי הספר ויורים בהן; קנאת הבעל, או אפילו לבוש מודרני – יכולים לגרום לרצח "מוצדק" על ידי החברה, ואפילו על ידי חוק המדינה המוסלמית.

רביעית, כמעט כל העולם הערבי נשלט על ידי דיקטטורים, וכאשר הגיע סוף סוף "האביב הערבי", וניערו מעצמם את השליטים, הם הקימו משטרים איסלאמיים קיצוניים וחשוכים, עד כי ניתן להתגעגע למשטרים הקודמים.

כדי להבין מניין האימה הזו שנחתה על העולם עם התעוררות עמים האיסלאמיים המאיימים על ישראל ועל המערב, קראתי את הקוראן מתחילתו ועד סופו, והוא אמנם לא איכזב: בעשרות מקומות בקוראן מובטח גן עדן גשמי מאוד (מעיינות, גינות, נשים בעלות שדיים שופעים) ללוחם שימות במלחמת קודש, ואין לי ספק שזאת התשתית למעשי הזוועה של המחבלים המתאבדים. בלמעלה מארבעים מקומות בקוראן מצאתי הסתה פרועה נגד היהודים, ובאשר לנשים – האישה שווה חצי גבר, מותר לגבר לשאת ארבע נשים (לנביא מותר יותר...), הזכר יורש כפול, ולבעל מותר להכות את אישתו, אך לא לענותה (סורה ב' 282, ד' 3, 39-38, ז' 7, ל"ח 43).

לא אזכיר כאן את עולם התרבות הערבי, כי כאמור, אני בור גמור בנדון, אך נדמה לי שתחת שלטון דיכוי, והיעדר מוחלט של חופש הדיבור והכתיבה – אין לצפות לגדולות ונצורות בתחום הזה, ואם יש בעלי כנפיים, הרי הם מתעופפים אל העולם החופשי שבמערב.

וכאן אני מגיע למפעל החשוב של ד"ר אלון פרגמן, אשר תירגם קובץ של 47 סיפורים משל זכריא תאמר, סופר סורי גולה, מפעל המאפשר הצצה אל רסיס תרבות של ממש בעולם המבהיל הזה, שתיארתיו בתמצית לעיל. תרגומים של סופרים בעלי אמירה כנה ואמיתית בעולם הערבי הם עבורי בשורה מנחמת, והגם שמדובר בנצנוצים בודדים במאפלייה הגדולה, הנה היא נוטעת בלב מעט תקווה.

אתרכז קודם בסגנונו של זכריא תאמר, כפי שבא לידי ביטוי בקובץ שלפנינו: הייתי אומר שמדובר במיזוג של אבסורד, אלגוריה וסיפור עממי. סגנון מן המין הזה מזמין דילוג על ההרצאה וקפיצה ישירות לנמשל, יש בכך כדי לנתב את הקורא ישירות למסר, אבל נמנעת ממנו האפשרות לחתור אל פניה הרבות של הספרות כפי שמאפשרת בשפע ההרצאה הריאליסטית.

האבסורד נמצא כמעט בכל הסיפורים שבקובץ: ילדים רעבים עלולים לאכול את אימם (עמ' 37), סוס מועמד למשפט (עמ' 38), גיבור מתחבא בתוך תפוח, נבלע על ידי תולעת, ונאכל על ידי ציפור (עמ' 39), גנרל נהפך לצבוע, והוא אוכל את אישתו ואת ילדיו (עמ' 42), שוטר משוחח עם תלוי, ומעמיד לדין בובת שעווה (עמ' 48-45), את מוחמד אל-מחמודי קוברים בבית קפה, מוציאים אותו מהקבר כדי להפוך אותו למלשין למשטר על באי בית הקפה (עמ' 52-49), גיבור אחר, חמזה, ישן מאה שנה, רואה אנשים בלי ראש, ואנשים נמוגים בגשם (עמ' 61-59), מתים מדברים (עמ' 72), תלמיד מטיל על המורה פצצת אטום (עמ' 136), כלב ממשיך להשתין על מפתן הבית גם לאחר שהוא מת (עמ' 158) ועוד.

כאמור, יש בסיפורים אלה גם סגנון אלגורי (אזופוס, לפונטיין, קרילוב...), וגם משיחת מכחול של הסיפור העממי: בסיפור "המולדת הערבית יער" מתוארת שיחה בין חמור לנמר (עמ' 28-27; ראו נמר מדבר גם בעמ' 33-29), סוס חושב ומדבר (עמ' 38-35), ציפור לא הולכת לבית ספר כי היא רעבה, שושנה נותרת בלי תנור (עמ' 48-45), הילד טלאל יוצא מסלע, ואחר כך נכנס חזרה לסלע יחד עם הילדה רנדא (עמ' 79), נהר ועץ מדברים (עמ' 133-131) ועוד.

אני מניח שזכריא תאמר בחר בסגנון הזה כדי להביע במסווה את דעתו על המשטר בארצות הערביות, את דעתו על מעמד האישה בחברה המוסלמית, ואת ביקורתו הקשה כלפי אנשי התרבות שמתחנפים לשליטים.

החוק מתואר בקובץ כמפלצת (עמ' 38), המשטר תובע לדין וגוזר תלייה גם אם אין אשמה (עמ' 48-47). הזכרתי לעיל שהמשטר מוציא אדם מהקבר, מאיימים עליו באשמה שאין לו כדי להפוך אותו למשתף פעולה ולמלשין על באי בית הקפה (עמ' 52-49). מענים אדם עד אשר הוא מודה באשמה ומוכן להסגיר אנשים אחרים (עמ' 56). אחד הגיבורים מואשם שהוא נושם יותר מהמכסה שהשלטון הקצה לו. כדי לתקן את המעוות – צריך להקטין לו את הריאות (עמ' 63). בחור מתחתן עם אישה שמעריצה את הממשלה, והוא מקלל אותה כאשר הוא מתכוון לממשלה (עמ' 146). באחד הסיפורים מתואר באירוניה חסדה של הממשלה שהיא מאכילה, משקה את האסירים, מענה אותם ומוציאה אותם להורג – הכול חינם אין כסף (עמ' 148).

הסיפורים גדושים בתיאור הוצאות להורג: סוס מוצא להורג (עמ' 38), גיבור מועמד לצליבה ולשריפה (עמ' 39), שוטר שומר על תלוי (עמ' 45), ואחר כך מעמיד בובת שעווה למשפט, וגוזר עליה פסק דין מוות, למרות שאין לו מושג מה אשמתה (עמ' 47), חיילים יורים בנידון למוות ובעץ שמאחוריו (עמ' 79), הקהל נוהר לראות תלייה (עמ' 125-123), עורפים ראשה של נערה (עמ' 170), אפילו תרגיל בחשבון בבית הספר עוסק במספר התלויים (עמ' 135). מסתבר שבמשטר המתואר בסיפורים – העצים נועדו מראש לשמש עמודי תלייה (עמ' 71).

הסופר מביע אהדה גדולה לעולם המערבי החופשי: בסיפור "אבק ואפר" (עמ' 143-139), פוגש המחבר את הסופר העיוור המצרי הנערץ טהא חוסיין ברחובות לונדון, ולמרות שהוא איננו רואה, הוא לא נזקק למקל או למדריך, וזה הסברו: "עיוור שמתגורר בעיר שיש בה ולו מעט חירות – רואה גם רואה!"

זכריא תאמר אינו מחמיץ הזדמנות לרמוז בסיפוריו עד כמה הוא איננו רווה נחת מעמיתיו הסופרים והאמנים: הסופר הערבי אומר מיליון מילים כדי לומר שהשמיים כחולים (עמ' 28), הסופרים אימצו את השקר כנורמה (עמ' 71), התיאטרון המצרי טוב רק לעיוורים ולחירשים, הפרוזה הערבית נלעגת, כי הסופרים חוששים לראשיהם (עמ' 142). הטלוויזיה המצרית ירודה, וכן השירה הערבית המודרנית (עמ' 145, 149).

הביקורת הקשה ביותר בספר היא על הגבר הערבי המתעלל באישה, אונס אותה באיומי סכין, מטריד אותה באולם הקולנוע. את האישה הערבייה קונים (לפי משקל!) בכסף כמו חפץ, ומגרשים אותה על דבר של מה בכך. מי שקונה אישה "משומשת" משלם פחות (עמ' 84, 86, 109, 127, 138). באחד הסיפורים מגיע לנערה שחיטה בידי הוריה ואחיה על כך שבחלום היא נאנסה (עמ' 113-111). בסיפור אחר מסופר על אישה שנאנסה על ידי המנהל שלה, על ידי נהג המונית שהוביל אותה למשטרה, על ידי השוטר, על ידי הרופא שבדק אותה, על ידי השופט, שאצלו היא התלוננה, ועל ידי העיתונאי שכתב את סיפורה. הפתרון לאומללותה הוא רק המוות (עמ' 119; ראו גם עמ' 121).

מצד שני, מתוארת האישה כבעלת תשוקה ארוטית, ועמדה בלתי צפויה זו בעיני הגבר הערבי גורמת לו לאימפוטנציה (עמ' 87, 94-89, 95, 98-97, 107, 163; ראו גם עמ' 168-167).

אינני חסיד של כתיבה אבסורדית-אלגורית, אבל במקרה דנן אני חושב שכתיבה מן המין הזה היא בבחינת הכרח, ושמחתי מאוד על ההזדמנות שהעניק ד"ר אלון פרגמן לקורא העברי לפגוש את פניה המאירים של הספרות הערבית. זכריא תאמר מביע אהדה גלויה לעולם החופשי המערבי – מי יודע, אולי גם אנחנו, היהודים, נזכה ביום מן הימים לחנינה.

ציינתי לעיל, והתנצלתי על כך, שאין לי ידע בלשון ובתרבות הערבית, אבל כמי שזכה לחברים מוסלמים ודרוזים דוברי ערבית, אני יכול להבחין ב"מוסיקה" של השפה הזאת, ומשום כך גם יכול (אני מקווה) להעריך את המאמץ של המתרגם והעורך, ד"ר אלון פרגמן, לתת לנוסח העברי בסיפוריו של זכריא תאמר את הנופך המיוחד לשפה הזאת, הרי טעימה:

"זוהיר ס'ברי פגש אישה הדומה לפרח אדום על ענף ירוק. היא אמרה לו בקול רועד שהיא אוהבת אותו, ושלא תוכל לאהוב אדם אחר זולתו. הוא השיב לה שכל עניינו נתון אך ורק לעתידו, והופתע כשספג מכה כואבת שנחתה על צווארו. הוא הביט סביבו, ולא ראה את האיש המַכֶּה." ("שותקים", עמ' 67).

* * *

ערב עיון לזיכרו של יוסף אלקוני

ביום שני, 1.3, התקיים באודיטוריום "יד לבנים" בקריית המוזאונים בפתח-תקווה ערב לזיכרו של בן המושבה, המו"ל יוסף אלקוני. הוא היה מוותיקי ענף המו"לות בישראל, הוציא לאור ספרי מחקר ועיון רבים בנושא תולדות ארץ-ישראל ועם ישראל, וכן את כתב-העת ההיסטורי "עתמול" בעריכת שלמה שבא. אלקוני ערך והוציא לאור ספרים על העיר פתח-תקווה ובהם הספר "פתח-תקווה – מדריך הרחובות" לקסיקון שמות הרחובות שתרם רבות לתיעוד ההיסטוריה של המושבה וגם של אישים מחוצה לה והיה לו ליוסי כמין שירת הברבור. וכן הוציא את הספר "אם ועיר", המגולל את סיפורה של פתח-תקווה.

את הערב הנחתה בצורה מוצלחת פרופ' יפה ברלוביץ, צאצאה למשפחת זרח ברנט, ממייסדי המושבה. דובר העירייה חזי חקאק בירך וסיפר על עבודתו עם יוסי אלקוני. ד"ר מרדכי נאור הרצה על מחזור ילידי 1931, בהם יוסי אלקוני, שהתגייסו פעמיים. חתן פרס ישראל, אליהו הכהן, עם שותפתו הנאמנה הזמרת אורה זיטנר, הגישו הצגה מרתקת של שירים שנולדו בפתח-תקווה. ד"ר יוסי לנג הביא מצגת של מודעות מתולדותיה של המושבה-העיר, וארבע סופרות, בהן לאה נאור ורבקה מגן, שהוציאו את ספריהן בהוצאת "מילוא" של  יוסי אלקוני, סיפרו עליו בהקשר של ספריהן. את הערב המרשים חתמה שרה, אלמנתו של יוסי אלקוני, בדברי תודה.

אנחנו נתנו הרצאה קצרה על הבול והסמל של פתח-תקווה, דברים שכבר פורסמו אצלנו בשנת 2010, ועיקריהם שבים ומובאים כאן:

* * *

אהוד בן עזר

בול פתח-תקווה משנת 1909

סוף-סוף הצלחנו להשיג את בול פתח-תקווה משנת 1909 במחיר מציאה של 50 דולר + 5 דולר דמי משלוח, אצל הבולאי אד רוזן מהחברהHouse of Zion  מקליפורניה, המתמחה בסחר בבולים על נושאים יהודיים, ובבולי ארץ-ישראל לכל סוגיהם. אד רוזן גם ביקר לאחרונה בארץ וקיים דוכן מכירה של בולים בסוגים האלה במלון מטרופוליטן ברחוב טרומפלדור בתל אביב. אפשר לפנות אליו לשם קבלת קטלוגים בדואר לפי הכתובת: hsofzion@aol.com

לשם השוואה – ערכו המשוער של הבול שלנו הוא לפי הקטלוג 125 דולר, ואילו מעטפה עם בול פתח-תקווה מוחתם בחותמת אדומה של ועד המושבה, ועליה גם חותמת של הדואר האוסטרי ביפו, והיא ממוענת "למרת יהודית אפשטין, אצל המורה יפה, בבת-שלמה" – מחיר רכישתה 675 דולר, וערכה המשוער 1500 דולר, והיא נחשבת פריט נדיר ונחשק אצל האספנים.

מסורת אצלנו במשפחת רַאבּ, מפי דודי אלעזר בן עזר (ראב) ובנו עמנואל – שאת הרישום הראשון של בול פתח-תקווה צייר סבי יהודה ראב (בן עזר), ולפיו נעשה הציור הצבעוני של הבול ההיסטורי משנת 1909. אין לנו עדות כתובה על כך.

על הבול למעלה כתוב פתח=תקוה ולמטה מימין 14 ולמטה משמאל י"ד, כלומר המחיר בעברית, במטבע תורכית, פארה. באמצע ציור של מחרשה ועץ תפוזים, על רקע שתי גבעות וצמרות פרדס ביניהן – בגוונים של ירוק; תפוזים בצמרת העץ – בכתום; והמסגרת החיצונית והכיתוב – בכתום על שחור. כלומר, הבול הודפס בשלושה צבעים, כנראה נפרדים, בטכניקה הנהוגה אז – בשחור בכתום ובירוק.

בעיתון הבולאות הישראלי "שֹׁבֶל", גיליון 66 מחודש אפריל 2007, כותב הבולאי משה רימר על תולדות בול פתח-תקווה תחת הכותרת "ובטח ישמח ויאמר שהחיינו". [אנחנו לא בטוחים שזוהי רשימה ממצה ונכונה בכל הפרטים, כי גם אין בה כלל המידע היכן וכיצד צוייר והודפס הבול].

כותב רימר: בשנת 1909 התמנה יצחק גולדנהירש לראש הוועד של המושבה פתח תקווה, ומיד עם כניסתו לתפקיד החל בביצוע רפורמות לטובת התושבים. בפתח תקווה של אותם ימים לא פעל סניף דואר, ומי שביקש לשלוח מכתב, נאלץ לכתת רגליו עד ליפו הרחוקה. יצחק גולדנהירש הגיע להסכם עם מנהל הדואר האוסטרי [ביפו] על פתיחת סניף של הדואר האוסטרי במושבה.

בהסכם נקבע שעל על מכתב שיישלח מפתח תקווה תודבק תווית מיוחדת שהונפקה על ידי ועד המושבה. הדואר האוסטרי התחייב להוביל ללא תשלום את המכתבים המיועדים למושבות האחרות בארץ ישראל, ובתמורה יעדיפו תושבי פתח תקווה לשלוח את מכתביהם לחוץ לארץ באמצעות דואר האוסטרי. [ובאמת כל הבולים על מכתבים וגלויות של משפחתי מאותה תקופה נושאים בולים אוסטריים].

בשנת 1910 הלשינו יריביו הפוליטיים של יצחק גודנהירש לשלטון התורכי על דבר קיומו של ההסדר. גולדנהירש זומן לחקירה בפני הקאימקאם ביפו, והואשם בשיתוף פעולה עם המעצמה האוסטרית כנגד השלטון התורכי. בהשתדלותו של המלונאי בצלאל קמיניץ נחלץ גולדנהירש מצרה. הקאימאקם קיבל במתנה שלושה בקבוקי עראק, 200 סיגריות מיובאות ושישים פרנק במזומן, ובתמורה נכתב בפרוטוקול החקירה כי התוויות שהודבקו על המכתבים נועדו לפרסם את עסקי הפרדסנות של ראש הוועד, וכי האותיות י"ד שעל התווית הן ראשי תיבות של שמו, יצחק דוד גולדנהירש (שמו האמיתי היה יצחק גולדנהירש, והתוספת "דוד" הומצאה בו-במקום לצורך הפרוטוקול). בנוסף התחייב גולדנהירש להפסיק להדביק את "תווית הפרסומת" על מכתבי פתח תקווה.

הנפקת הבול העברי התקבלה בהתלהבות על ידי המתיישבים היהודים פכי שניתן ללמוד ממכתבו של צבי הירשפלד מראשון לציון:

"הנני שולח לך בזה שני בולים תווים מרקאות פוסט של המושבה פתח תקווה ובטח ישמח ויאמר שהחיינו. לומר הבולים האלה המה להפוסט הפנימי של פתח תקווה ליתר המושבות ובקרוב יופיע גם פה במושבתנו מרקאות כאלה ויתן הנותן שבקרוב יתחיל גם כסף עברי לעבור בשוקי ציון."

עד כאן מדברי משה רימר.

בעקבות הציור של הבול נוצר גם הסמל ההיסטורי של עיריית פתח-תקווה, שיש בו האלמנטים של המחרשה ועץ התפוזים וצמרתו עם התפוזים, אך בצבעים שונים במקצת משל הבול, ובתוספת הכיתוב למעלה "עיריית פתח-תקוה" ולמטה "עובד אדמתו ישבע לחם".

ומדוע לא נותר שום בול אצלנו במשפחה? ייתכן כי מחוסר תשומת לב, ויותר מתקבל על הדעת כי מאחר שבתקופת מלחמת העולם הראשונה חיפשו התורכים כל בול "ציוני" וכל סימן להיבדלות לאומית עברית, עד כי גם את ארכיון המושבה נאלצו התושבים לקבור – השמידו אנשי פתח-תקווה בבתיהם גם את הבולים האלה מחשש להפללה בעטיים.

עוד סיפרנו בערב הזיכרון כי בעקבות תל-אביב, שלקראת שנת ה-100 זרקה לעזאזל את הסמל ההיסטורי שאותו עיצב עבורה נחום גוטמן, ושמה במקומו כמה עיגולים מקושקשים של חביתת ביצים – זרקה גם עיריית פתח-תקווה, לקראת יובל ה-130 של העיר – את הסמל ההיסטורי שמרכיביו היו מחרשה ועץ הדרים, בדומה לציור הבול – והביאה במקומו איזו שקשוקה מטומטמת של עיגולי צבעים שאינה מסמלת דבר. עקב התנגדות אנשים רבים, שעודם בחיים, נאלצה עיריית תל-אביב להחזיר את הסמל הישן לצד החדש בכל פרסום, וכך קרה גם בפתח-תקווה, בזכות פעילותו הנמרצת של בן משפחתנו יאיר אסיסקוביץ. יבואו על הברכה כל אותם אנשים שאינם הולכים אחרי אופנה מטומטמת ואשר ההיסטוריה חשובה להם.

וגם הזכרנו את אמירתו הבלתי-נשכחת של יוסי אלקוני ביושבו במשרד ההוצאה-לאור שלו, "מילוא", בתל-אביב: "שתי ערימות נייר יש לי בהוצאה. האחת לבנה, שטרם הודפס עליה דבר, והשנייה מודפסת, ספרים. ועל זו שטרם הודפסה אני מרוויח יותר כי מחיר הנייר עולה מיום ליום!"

*

בערב הזיכרון ליוסי אלקוני סיפר אליהו הכהן על גלגולי השיר "השפן הקטן", שמתברר כי כלל בתים רבים, ובזכות ידידה ג. למד אליהו כי מחברו היה בנימין כספי (1886-1946) ששימש שנים רבות כמורה בכיתות אל"ף בגימנסיה "אחר העם" בפתח תקווה. [הגימנסיה היתה בית ספר פרטי והיו בה גם כיתות "עממיות" עד לחמישית]. ידידה זכרה שהמורה כספי, שהיה אהוד מאוד על תלמידיו, חיבר שיר מיוחד לפורים שבו כל ילד זכה לתחפושת של בית על שם חיה אחרת. בערב הזיכרון לאלקוני שרה אורה זיטנר לראשונה בפתח-תקווה את מלוא בתיו של השיר "השפן הקטן", שכאמור נתחבר בה על ידי כספי.

את דברינו בערב התחלנו בסיפור עצוב, שאני מרחיבו כאן: סבהּ של ידידה, ברוך ג., עלה לפני מלחמת העולם הראשונה מלודז' לפתח-תקווה, בשם כמה מחבריו הציונים שביקשו לרכוש חלקות אדמה לנטיעת פרדסים, ובהם סבי חנוך-יששכר ליפסקי, וכן אביו של אליעזר לווינשטיין, לימים ליבנה. המלחמה שפרצה איחרה את בואה של משפחת סבי לארץ-ישראל, והם הגיעו רק אחרי מאורעות 1921. למרבה הצער מצבו של הפרדס שחיכה להם היה מאכזב מאוד, והבעלים באו בטענות אל ברוך ג. – אומנם, אחרי הארבה של 1915 ושאר צרות של מלחמת העולם הראשונה, לא פלא שהפרדס היה במצב לא טוב, ואולם ברוך ג. לא עמד בטענות שעלו נגדו, ושם קץ לנפשו.

בנו, אביה של ידידה, היה אלעזר ג. שהיה שכן ברחוב ביל"ו לסבי יהודה ראב בן עזר, וכך גם שכן שלנו, שגרנו בהמשך המגרש של סבי הפונה לרחוב פיק"א. אלעזר היה מלוחמי ההגנה על המושבה ב-1921, לימים סרג'נט של נוטרים, ובחזית ביתו המרווח ברחוב ביל"ו הוקמה גם תחנה של נוטרים עם חדר נשק. עדיין אני זוכר מילדותי את עצמי משתתף בתרגילי סדר בקצה שורת הנוטרים ברחוב ביל"ו, וכן את אימוני הקליעה "על יבש", שבהם היו שוכבים, בגינה שבחזית הבית, הנוטרים זה מול זה – אחד עם רובה ללא כדורים ואחד עם דיסקית ובמרכזה נקב, ובודקים את איכות הכיוון לקליעה. בתרגיל כזה נהרגה בשעתה אימה של דבורה עומר, בקיבוץ, מכדור שהושאר בטעות בקנה.

לימים התערער מצבו הנפשי של אלעזר ג. וגם הוא טרף נפשו בכפו. אני זוכר אותו צועד באחד המצעדים הראשונים של צה"ל וותיקי ההגנה במושבה, ותחת זרועו קת של רובה וחור עמוק של קליע בתוכה. זה מה שנשאר לו, כך סיפר לנו, הילדים, מהרובה שבו לחם במאי 1921. הקת הצילה את חייו.

אחותו של אלעזר ג. היתה שושנה ג. אשר לימים היתה לאשתו של זלמן אייזנברג, מראשי ההגנה בפתח-תקווה. היה להם בית גדול בעין-גנים, ולימים עקרו לנהלל ובנו שם משק. בנם, נכדו של ברוך ג., היה האלוף מוסא פלד. שושנה ג. היתה  דומני גם ידידה של דודתי אסתר ראב ושל בת דוד של אימי, בת-שבע אריאלי (ליכטנשטיין), המספרת על שושנה בספר זיכרונותיה.

* * *

ד"ר עירית אמינוף

למר אלי מייזליש, שלום!

קראתי את רשימתך-תגובתך בעניין ה"אגדתא" שבתלמוד, ובעיקר את תגובתך לפרק הדן בסוגיית "תנורו של עכנאי" שאינה סוגיה פשוטה. עיקרה אינו העניין ההלכתי אלא משהו במסכת היחסים שבין חכמים לבין עצמם והפחד מפני תופעות של ניסים ונפלאות שחולל ר' אליעזר בן הורקנוס.

בספרי האחרון "אבנים טובות ומיני סדקית"  – עיונים בתלמוד ומדרש, הוצאת ראובן מס 2011, ירושלים, כללתי את הפרק "זלגו עיניו דמעות" [עמ' 93-118] בו אני מנתחת את אישיותו הרגישה של ר' אליעזר בן הורקנוס לאורך חייו – על פי המקורות, כמובן, ושם מוקדש מקום נרחב לאותה סוגיה. אשמח מאוד אם תקרא אותו, דומני כי יש בו כדי להבהיר מיספר נקודות חשובות.

יש עוד מיספר אנשים בארצנו העוסקים לעומק בספרות האגדה והמדרש, לא רק פרופ' פרנקל ז"ל [שהיה מדריכי לדוקטורט בשנת 1980], ולא רק רות קלדרון [שהייתי מורתה ב"אורנים"], וכדאי להקשיב גם להם, למרות שאין להם במה כמו הטלוויזיה.

* * *

ד"ר יצחק בן-דוד

על אפילוג "המחצבה"

אהוד, שלום רב,                                                                                                     

קראתי בעניין-רב את ה"אפילוג" לספרך "המחצבה" (חב"ע 822), שמצאוּ בו מקום גם קנט, גם גרשם שלום וגם קליטת-עלייה וכור-היתוך.  כיוון שזכיתי להיות תלמידו של שלום בשנתו האחרונה באוניברסיטה, לעסוק ב"בקורת התבונה הטהורה" של קנט וביחסים בין קבוצות, אהבתי את השילוב וההקשר שמצאת בין המיסטיקה בקבלה, תורת-ההכרה הרציונליסטית  והליכה מעבר לגבול העדתיות הספציפית ב"המחצבה". קנט ניסה לפרוץ את גבולות ההכרה השכלית והחושית, באמצעות עולם דדוקטיבי טרנסצנדנטאלי ("ביקורת התבונה הטהורה",  בפרק "על הדדוקציה הטרנסצנדנטאלית של הקטגוריות"). גרשם שלום חרג מעבר  לגבולות המציאות אל המיסטיקה וההכרה הטרנסצנדנטית בקבלה. ואילו אתה, שברת את גבולות הזהות של קבוצות עדתיות, ואולי תרמת בכך לגיבוש המושג "מזרחי", גם אם לא התכוונת.

כשאתה מדבר על הגירסה הקולנועית של הספר והכנתו כסרט, אתה מתייחס לשינויים שחלו בין הגרסאות, לאמור : "... ולזכור בין שאר השינויים – הסרט מספר על עולי מרוקו בעוד אשר מן הספר 'המחצבה' ומשמות גיבוריו לא היה אפשר לדעת אם מדובר בעולים יוצאי כורדיסטן, עיראק, צפון אפריקה או כל עדה מזרחית אחרת."

הבנתי מדבריך כי אתה מעדיף את "המחצבה" כבספר, היכן שאי-אפשר לדעת לאיזו מבני-עדות המזרח התייחסת, כאילו כולן חטיבה עדתית אחת – "עדות מזרח", שביקשת להעלות לסדר היום גם דרך הספרות. אולם, בעוד שהכורדים עליהם כתבת הם "מזרחיים" מבחינה גיאוגרפית, תרבותית ואתנית, המרוקאים הם "מערביים" מבחינה גיאוגרפית, תרבותית ואתנית, וכל עדה מיוחדת לעצמה.

למה הדבר דומה, כאילו כתבת סיפור על הקהילה היקית – נאמר, בנהריה הוותיקה, שהיתה עדה של יוצאי גרמניה מסוגרת בעצמה, עם מאפיינים מובהקים ביותר, ושזרת בסיפור שמות ומאפיינים פולניים ורומניים, כדי לטשטש גבולות בין "מזרח-אירופאיים" ל"מערב-אירופאיים" – כולם "אשכנזים".   אכן, זה מה שעשה פרויקט כור-ההיתוך של מדינת ישראל, שהתכוון למזג גלויות ולטשטש גבולות בין הקבוצות השונות, אך הצליח בראש וראשונה לטשטש את הזהויות בתוך הקטגוריות הגדולות שהיו ידועות כ"אשכנזים" ו"ספרדים", ופחות – ביניהן. לאמור, במקום הפסיפס התרבותי-אתני  המגוון והעשיר, שאולי היתה בו הירארכיה של סטטוס-עדתי בתוך הקטגוריות וביניהן, על רצף מתון – התפתחו שתי קטגוריות מובחנות: "מזרחים" ו"אשכנזים", שלפני קום המדינה ו"העלייה ההמונית" היו מקוטבים פחות .

אמנם כן, מאז שכתבת את "המחצבה" חלו שינויים עצומים בהבדלים שבין הקבוצות, למרות כור-ההיתוך ובגללו. מצד אחד, טושטשו הגבולות התרבותיים-אתניים כמעט בכל פרמטר אפשרי, בתוך הקטגוריות הגדולות ומעט ביניהן: המראה החיצוני והלבוש, השפה, המוסיקה, המאכלים, אזורי-מגורים, שילוב-פוליטי; ובעיקר, הנישואין הבין-קבוצתיים. רבים מנכדינו לא יודעים היום להגיד "מה הם" מבחינה עדתית.

לעומת זאת, יש תופעות מגדירות חדשות שלא היו פעם. למשל, מה שמכנים "מוסיקה מזרחית" זו התפתחות מעניינת של כלאיים-תרבותית שלא היתה אפילו בימי "המחצבה".  גם "חרדים מזרחיים" (שקראו לעצמם "ספרדים") הם תוצר-לוואי של כור-ההיתוך היזום, ולא כפי שהיו בימי "המחצבה" או בארצות מוצאם – לא של הבאים ממזרח ולא של הבאים ממערב הים-התיכון. הספרדים הם בעיקרם מסורתיים, מתונים בדתיותם,  מעטים מקירבם היו חילונים; ואילו חרדים לא היו בקרבם – לא ליטאים ולא חסידים לסוגיהם. "חרדיות" היא תופעה מזרח-אירופית בעיקרה, אך ילדים מארצות-האסלאם נשלחו לישיבות של חרדים אשכנזיים ושם גדלו על ברכי החרדיות לסוגיה – כפי שאחיהם נשלחו לחברות-נוער בקיבוצים בכל הזרמים הפוליטיים ונעשו כמותם. לאמור, לכור-ההיתוך היזום יש פנים לכאן ולכאן – טשטוש זהויות ויצירת זהויות חדשות.                                                             

ואתה תרמת לתהליך הזה ביודעין ובעקיפין, בדרך מעניינת משלך, המעלה גם שאלות. מתוך רשימה שכתבת על ספרך המחצבה בחוברת "מן-היסוד" אתה כותב כאן: "בכוונה עירבבתי את הטיפוסים והשמות המופיעים ב'המחצבה', כדי שלא לזהות את גיבוריה עם בני עדה אחת, וכדי שלא להקל על-ידי כך על קהל הקוראים לפטור עצמו מן הבעייה המוצגת בספר באומרו – 'הכורדים, המרוקאים, הם כאלה!' – ובדרך זו להשתמט מלראות את התופעה בכללותה ובשייכותה לכל העדות. כי אכן מה קל הוא 'להדביק' משהו למישהו – ובדרך זו להתחמק מן הדיון הרציני."

ובכן, באמת בוא לא נתחמק ונעשה מעט סדר:  ה"מזרחיים" הם כל הקבוצות האתניות שבמזרח הים-התיכון – לבנונים, סורים, ארץ-ישראלים, עיראקים, פרסים, בוכרים, גורז'ים – והם בכלל לא ידעו שהם "מזרחיים" (הודים, תימנים, אתיופים – אלה קטגוריות נפרדות),  עד שבאו אחרים וקבעו שהם "מזרחיים", הם היו מזוהים כ-אורפלים (מאורפא בצפון סוריה), חלבים (מאיזור חלב בסוריה), כורדים (עיראקיים, פרסים, טורקים וסורים), פרסים (עג'מים), בגדדים או בבלים, בוכרים וגורג'ים. בירושלים של פעם, לכל אחת מהקבוצות האלה וגם אחרות, היתה שכונה משלה, פולקלור מיוחד, שפה שונה, בתי-כנסת של העדה, סגנון-תפילה משלה עם פיוטים במגינה שונה. לאמור, לכל קבוצה הייתה זהות מיוחדת לעצמה ובעיני אחרים, הקבוצות סיפרו בדיחות אלו על אלו ועל עצמן; ולפעמים גם היו תחומי-עיסוק שבני-הקבוצה נטו לעבוד בהם.

כך גם לגבי עדות "אשכנזיות".

"המערביים", לעומת זאת, היו ה"מוגרבים" שהתגוררו ברובם בערים ירושלים, טבריה, יפו, צפת; ומאוחר יותר גם בחלק ממושבות "העלייה הראשונה". בעיר העתיקה בירושלים היתה "שכונת-המוגרבים" שליד "שער-המוגרבים" בעלייה להר-הבית, בצד שכונות אחרות, של דוברי-יידיש, דוברי-ספניולית (לדינו), יחד עם הערבים לקבוצותיהם וכולם דיברו בכל השפות; וכן תימנים שגרו מחוץ לחומות. מקור המוגרבים בארצות-המגרב: מרוקו, אלג'יר ותוניס,  שחלקם חיו בארץ-ישראל זמן-רב לפני הציונות ו"העלייה הראשונה"; כמו "ילידים" רבים אחרים מ"הישוב הישן",  הוותיקים – ספרדים (הרוב) ואשכנזים (מיעוט) . הפולקלור שלהם  קרוב יותר לזה של אנדלוסיה בדרום-ספרד, וכך גם המוסיקה, סגנון הבנייה ופיוטי התפילה (בלחן דומה לזה של יהודי הבלקן). בימי שלטון הטורקים זו היתה עדה מוכרת שנקראה "העדה היהודית המערבית", היה לה "ועד-קהילה"  וכך היה גם בימי המנדט הבריטי. וגם הם לא ידעו שהם "מזרחיים" ואפילו לא שהם צפון-אפריקאים – עד בוא "העלייה ההמונית".

אכן, דלה היתה הספרות שעסקה בנושא זה באותם ימים, על-ידי סופרים בני-הארץ; אולי מתוך חשש לגעת בחומרים רגישים זרועי-מוקשים, כולל המוקש הגדול של הכללה סטריאוטיפית  כמו "המזרחיים", בדרך כלל כטעות מתוך בורות, כדרך ההכללות תמיד. אבל אתה לא, אתה מעיד על עצמך שהיית מודע למה שאתה עושה, שלא מתוך טעות הכללת אלא בכוונת מכוון. לא אתייחס להיבטים ספרותיים – את זאת עשו כבר מבקרים שאינך מחבב, בלשון המעטה, מפרופסור קורצווייל ו"דרומה". אך אי-אפשר לחמוק מהעניין, שגם אם לא כתבת רפורטז'ה-עיתונאית, כפי שניסו להדביק בך והתנגדת בצדק; וגם אם אינך חייב להיות נאמן כסופר לכל פרט עובדתי זה או אחר – בכל זאת התכוונת לכתוב רומן "ריאליסטי"-"נטורליסטי" המתייחס למציאות קונקרטית בצבעים טבעיים, ולדעתי גם כ"מסתכל-משתתף" כמו אנתרופולוג. אמנם, נרמז בדבריך שאתה מצטער, פה ושם, על טשטוש דמויות ואובדן זהויות, מחשש לפגוע במישהו ושמא יטילו בך אשמה זו או אחרת. אך, בסופו של דבר הכורדים ידעו שאתה כותב עליהם ואולי נעלבו פעמיים – ההיפך מכוונתך; ואולי גם המרוקאים נעלבו על שכתבת עליהם דברים שעניינם בכלל כורדים ואתה חשבת שזה כמעט אותו דבר.

"השד העדתי" לא היה שד כלל עד אשר הכניסו אותו לבקבוק ונעשה ג'יני הרוצה להתפרץ החוצה. אני זוכר שהיה צריך אומץ רב ללמד בבתי ספר ואפילו באוניברסיטה על הבעייה העדתית, על דעות-קדומות וסטריאוטיפים בהקשרים מקומיים; וגם במחקרים על קליטת-עלייה נהגו זהירות ושימוש במונחים רכים. כך גם עסקני-מפלגות  פחדו לגעת במה שנחשב פעם אסור בנגיעה, גם מתוך כוונה טובה. "סלאח שבתי" עבר טוב בציבור לא רק משום שהוא היה סטירה מצחיקה, אלא גם משום שקישון לא פחד לגעת בנקודות הרגישות מכל הכוונים. סלאח שבתי עצמו יוצא אצלו טוב – חכם מאוד, איש עם תובנות שלומד מהר את כללי-המשחק, אחראי וטוב-לב.  מי שיוצאים נלעגים הם העסקנים הפוליטיים והחברים בקיבוץ – והציבור דווקא אהב את זה.

כך גם הספרות, היא היתה זהירה מאוד ופחדה להיכנס לשדה הזה שלא ראו בו זוהר, גבורה, תהילה, חשבון-נפש לאומי ואישי, כמו "הוא הלך בשדות" או "ימי-ציקלג". כשעמוס עוז העז לגעת בחומרים האלה, הוא התייחס אל "הזעם והעלבון", כשנזכר  סוף, סוף ללכת "פה ושם בארץ-ישראל", ולראות גם את הצד השני של הארץ. כשעמוס עוז יצא לחפש את ארץ ישראל השנייה ומצא בה עלבון וזעם – זה היה עשרים שנה, כמעט, אחרי שאתה כבר היית במחצבה.  גם אז הוא לא כתב ספרות אלא יותר רפורטז'ה עיתונאית, מעין התרשמות ממראה עיניו, ודיווח על כך לציבור – שידעו.   והוא בכלל לא ידע שכולם כבר יודעים ורק הסופרים ברחו מלספר. אבל, אתה עשית זאת, גם אם נזהרת וטישטשת זהויות, כדי לא לפגוע במי מהאנשים או בעדה שלימה – זאת או אחרת. לכן עשית הכללה על "עדות-המזרח" ו"המזרחיים" וכך גם אבדו חלקים מהזהות המיוחדת לעדה הכורדית כמו לעדות רבות אחרות – השפה הכורדית-ארמית, מוזיקת-החתונות שלהם, המאכלים המיוחדים, הניחוח והצבעים – לא כמרוקאים מדימונה אלא כמו כורדים מהקסטל.

היום , שני דורות אחרי – אנחנו בגילנו רשאים להביט אחורה בנחת ובסלחנות גם לטעויות שנעשו, בראותנו את מבשרת-ירושלים – מעוז ציון=מבשרת ציון,  כמקום-חמדה לאליטה הירושלמית.  הכורדים עשו זאת ובגדול, דרך "המחצבה", וראוי היה שידעו שהם כורדים.

אורי הייטנר

1. התחדשות יהודית – הלכה למעשה (ג')

סיירת מטכ"ל של ההתחדשות היהודית

החמץ שאותו הייתי רוצה יותר מכל לסלק מחיינו, ערב פסח השתא, ולא רק לשבעה ימים, הוא המחיצה המיותרת בין חילונים ודתיים. לא, איני מחפש אחידות, ממש לא. איני חושב שעל כולנו להיות זהים, להיפך. אני מבקש אחדות של שונים. ולאו דווקא אחדות של שונים, שבה כל אחד כבול לנקודת המוצא ממנה בא, אלא שממנה נוצרות עוד אופציות רבות, מגוונות, שתמחקנה את הדיכוטומיה המלאכותית המחלקת אותנו לשני מחנות. סילוק המחיצה הזאת, הוא בעיניי אחד האתגרים המרכזיים של תנועת ההתחדשות היהודית בישראל.

מרכז "יובלים" במכללת תל-חי, שאותו אני מנהל, הוא ארגון אחד מרבים בארץ, המקדמים את ההתחדשות היהודית. תכנית "גוונים בגליל", בהשתתפות בעלי תפקידים בכירים בשדה החינוך, התרבות, האקדמיה והקהילה בגליל, הפועלת במסגרת "יובלים", נועדה לקדם את האג'נדה הזאת ולחולל שינוי אזורי. בסדרת מאמרים זו אני משתף את הקוראים ברשמי סיור שערכנו במסגרת התכנית, ובה נחשפנו לכמה מפעלים חברתיים וחינוכיים המגלמים את השינוי הזה. בחלקו השלישי והאחרון של המאמר, אתרכז במפעל שבעיניי הוא ספינת הדגל, סיירת מטכ"ל של ההתחדשות היהודית בישראל – מדרשת השילוב בגולן, שבשבוע שעבר תלמידי מחזור א' שלה סיימו את שנת הלימודים הראשונה שלהם והתגייסו לשירות מלא ומשמעותי בצה"ל. מדרשת השילוב, הנמצאת עדיין במשכנה הזמני במבוא חמה, עד מעברה למשכן הקבע בנטור, הינה ישיבה שלומדים בה בצוותא חדא חילונים, מסורתיים ודתיים, בנות ובנים, בשוויון מלא ובשותפות מלאה, בתכנית המשלבת שירות משמעותי בצה"ל (כן, גם של הבנות הדתיות) עם לימוד תורה, בתכנית בת 5 שנים. מדרשת השילוב היא הראשונה מסוגה, אך אני מאמין שכפי שקרה עם המכינות הקדם צבאיות לפני עשור וחצי, כך בעקבות המדרשה בגולן תקומנה עוד עשרות מדרשות שילוב בכל רחבי הארץ, שתצמחנה דור של תלמידות ותלמידי חכמים, מהם תבנה הנהגת העתיד של החברה הישראלית והעם היהודי, שתצעיד אותנו למקום מתוקן וטוב יותר.

גולת הכותרת של סיורנו, הייתה המפגש עם הרב אביה רוזן מחספין, החולם והמגשים, מי שרקם את חלום מדרשת השילוב במשך למעלה מעשור, וזכה לעמוד בראשה לצד איתמר לפיד, בן איילת השחר ותושב שמשית שבעמק יזרעאל, כחלק מתפיסה של ניהול מבוזר ודמוקרטי, ושל שותפות בין "דתי" ו"חילוני" בכל הרמות. במפגש נטלו חלק גם כמה מן התלמידים.

קירות בית המדרש עמוסי ספרים, אך גם על השולחנות עטופים התלמידים בספריהם, אותם הביאו עימם למדרשה; ספרי שירה קטנים על מדפים. כמורה במדרשה, בקורס על צדק חברתי ביהדות, אני מכיר את בית המדרש מצד ה"סטנדר". הפעם, אביה הרצה בפנינו, ואני ישבתי על כיסאו של אחד התלמידים. הנוף התרבותי שנגלה לנגד עיניי, אופייני לתלמידים: ישעיהו ליבוביץ' ודוד אבידן, אלתרמן לצד הבעש"ט, רבי נחמן לצד גבריאל גארסיה מארקס, שירי רחל עם אפלטון והרב שטיינזלץ לצד מקס ומוריץ – רשימה חלקית, של המזון הרוחני של אחד התלמידים.

אנחנו נמצאים בצומת היסטורי, אמר לנו אביה, שלא היה כדוגמתו בדברי ימי העם היהודי מאז ימי יבנה, בהם היהדות התעצבה מחדש ממקדש למדרש. היום האתגר שלנו הוא לכונן את התוכן הלאומי התרבותי של הבית הלאומי של העם היהודי. מדרשת השילוב היא חלוץ בפני המחנה כמחוללת בית המדרש החדש, שאינו כפוף לסמכות, גם לא לסמכות ההלכה. מי שעומד בראשו אינו ראש המדרשה אלא הלומדת והלומד, שאינם תלמידינו אלא שותפינו. השפה היא שפה יהודית שבה האדם הוא המרכז, וכל תלמיד רשאי לבור את דרכו בחיים. האתגר הגדול שלנו, אמר אביה, הוא ליצור עומק יהודי שיהיה רלוונטי גם לנינים שלנו. לשם כך הוא חייב להיות פתוח לכל יהודי; כל אחד והאמונה שלו.

השותפות במדרשת השילוב היא בין אינדיבידואליסטים, עצמאיים. לכל אחד תכנית למידה משלו. היא מבוססת על אמון גדול באדם. "אף אחד אינו שוטר של השני, ובוודאי שאף אחד אינו שוטר של אלוהים."

על כל מקום במדרשה מתמודדים נערות ונערים רבים. מה הקריטריונים שלכם בבחירת התלמידים? נשאל אביה והשיב: "האש, הלהט, הברק בעיניים."

את כל המסירות וההתלהבות שלהם לוקחים אתם היום תלמידי המדרשה לצה"ל, ואין לי ספק שהצידה שהם מביאים אתם לדרך משמעותית ביותר. וכשיחזרו בשלום ממשימת הסייפא, יחזרו אל חיי הספרא – לחבוש את ספסלי בית המדרש, ויוכיחו עד כמה מופרך מיצג השווא אודות סתירה, כביכול, בין השירות הצבאי, המבטא את הערבות ההדדית שהיא הערך העליון ביהדות, לבין לימוד תורה.

משתתפי הסיור חשו במדרשת השילוב את משק כנפי ההיסטוריה ואני מאמין שהביקור במקום, לצד המקומות האחרים אותם פקדנו, יניב עשיה מבורכת שאת פירותיה נקטוף בשנים הבאות. ואנו, תושבי הגולן, המתקרבים לשנת היובל למפעלנו, יכולים להתגאות במדרשת השילוב, יצירת המופת הצומחת בגולן. מהגולן תצא תורה.

2. והגדת לבנך

האם תודעת השואה תתקיים בדורות הבאים? מן הראוי ששאלה זו תטריד אותנו. אנו עם בעל כישרון לזיכרון היסטורי, הנוצר זיכרון חי של אירועים בני אלפי שנים. האם הכישרון הזה קיים עדין ויבוא לידי ביטוי בזכר השואה?

עובדה אחת גורמת לי לאופטימיות – תודעת השואה בקרב דור הילדים שלי עמוקה ומשמעותית הרבה יותר מכפי שהייתה בדור שלי.

יש לכך מספר גורמים. החשוב שבהן, להערכתי, הוא המסעות לפולין (שהשפעתם חורגת מן המשתתפים בהם בפועל, ונוגעת לכל הדור הזה).

גורם נוסף הוא עבודות השורשים בשנת הבר מצווה, שלא היו בזמני.

ובנוסף לכך, ניצולי השואה, שנצרו את פיהם בשנים שאחרי השואה וחסכו את סיפורי השואה מילדיהם, נפתחו וסיפרו לנכדיהם. הטענה המקובלת היא שהחברה הישראלית, הצברית, לא היתה פתוחה להאזין לסיפוריהם של הניצולים ולכן הם נמנעו לספר ורק אחרי משפט אייכמן החלו להיפתח. לדעתי, אין זו התמונה המלאה. רבים מהניצולים היו זקוקים לפרק זמן של התאוששות ובניית חייהם מחדש, עד שאזרו כוחות והתפנו לספר את סיפורם.

אימי ניצולת השואה חסכה מאתנו, ילדיה, את סיפורה. פיה היה חתום לחלוטין עד יומה האחרון. רק אחרי מותה, כשערכנו חוברת לזכרה, נחשפנו לסיפור ילדותה. ילדינו, שלא זכו להכירה, מכירים את סיפורה הרבה יותר מכפי שאנו הכרנוהו. אלמלא נפטרה בגיל צעיר – האם הייתה נפתחת ומספרת לנכדיה?

דור ניצולי השואה הולך ומתמעט. מרבית הניצולים החיים בתוכנו היו ילדים בשואה ובעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד מי שיספר את סיפורו. יש לחפש תחליף לעדויות הבלתי אמצעיות של הניצולים, אולם יש לנצל את הזמן שעדיין חיים עמנו ניצולים, ולתת להם כל הזדמנות לספר את סיפורם.

התוכנית לילדים מחוננים במכללה האקדמית תל-חי בשיתוף עם עמותת ותיקי הגליל העליון, קיימו זו השנה השלישית מפעל נפלא, "איש, תן לי יד," המחבר נער (בכיתה ז'-ט') מן התוכנית – עם ניצול שואה מן הוותיקים, הנפגשים מידי שבוע לאורך הסמסטר, והנער מראיין את הזקן. הנער כותב עבודה ויוצר מצגת, המסכמות את הרעיונות. העבודות הן ברמה גבוהה מאוד (מחוננים או לא?). התוכנית היא וולונטרית, ובשנה הראשונה היוזמים חששו שלא יהיו מתעניינים. אולם בשלוש השנים שבהן התוכנית פועלת – נערות ונערים רבים בחרו בה, רבים מהם – ילדי הגולן. יש לציין, שבין הנערים שבחרו בתכנית היו גם נערות ערביות ודרוזיות. אני רואה ערך מיוחד בהנחלת המורשת הזו לנערים הערביים. אין זו מצוות "והגדת לבנך", אך זו מצווה של חשיפת המגזר הערבי לסיפור השואה, בתקווה שהנערים יידעו להעביר הלאה את המסר הזה.

זוהי תוכנית נפלאה, המעניקה המון לזקן ולנער. הקשר שנוצר ביניהם – בין הזקן שילדותו נעשקה לנער שנולד למציאות כל כך אחרת – מיוחד במינו. במפגש הסיום, בהשתתפות ההורים, זכיתי להכיר את יהודה ארנשטיין מקיבוץ ברעם, שבני אסף היה בן זוגו לאורך הסמסטר. התרגשתי מאוד לפגוש אותו ולשמוע מפיו על הקשר המיוחד שיצר עם בני. וכך גם הנערים והניצולים האחרים, אשר דיברו במפגש.

"למדתי על אהבה, על ערך האדם, על גבורה," אמרה אחת הילדות.

"למדתי על המשמעות של להיות חופשיים במולדתנו, לדבוק בכל מחיר בארץ ישראל," אמרה ילדה אחרת.

קשה להגזים בהכרת הערך החינוכי של המפעל הזה.

דניאלה שאול מתכנית המחוננים, הגתה את הרעיון, יזמה והובילה את התוכנית, ולצידה מירי סיני מעמותת ותיקי הגליל. בנאומה בטקס, אמרה דניאלה: "זו הפעם השלישית שאנחנו נפגשים במעמד הזה, המסיים מסע משותף של שתי קבוצות ילדים שמפרידים ביניהם ארבעה דורות.

"שתי קבוצות ילדים? כי בכל אחד מכם, הוותיקים, חי ופועם עדיין הילד שעבר ושרד בגבורה שלא תאומן, באיומה שבין המכות שניחתו אי פעם על העם היהודי.

"הקבוצה השנייה הם תלמידינו, שיצאו אִתכם מחדש למסע העצוב מבית הילדות החם אל תוככי הגיהינום הבוער והקפוא והפליאו את כולנו בקשב, בסקרנות, באהבתם ומסירותם להנצחת הסיפור."

לצד התכנית הזו, פועלת תכנית נוספת המשותפת לעמותת הוותיקים ולתכנית המחוננים, המפגישה את בני הנוער עם הוותיקים, המספרים להם את סיפור הקמת היישובים בגליל, המאבק על הקמת המדינה ומלחמת העצמאות. אני שמח, כאבא, על כך שבני חווה קודם את התוכנית שעסקה בתקומה ורק אח"כ את התוכנית שעסקה בשואה. חשוב מאוד בעיניי, שהנוער יראה בתקומה הלאומית, בציונות – ערך בפני עצמו, התגלמות הצדק עלי אדמות, התגשמות חלום הדורות היהודי, גם ללא קשר לשואה. השואה אינה ההצדקה לציונות, אף שהיא עדות טרגית להכרחיותו של המפעל הציוני.

טקס הסיום נפתח בהדלקת נר זיכרון, ומן הקהל החלה שירה ספונטנית של "אשרי הגפרור", שירה של חנה סנש:

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,

אַשְׁרֵי הַלְּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.

אַשְׁרֵי הַלְבָבוֹת שֶׁיָדְעוּ לַחְדוֹל בְּכָבוֹד...

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.

3. יומן בחירות 2013 (מ"ב)

המשלחת הארכיאולוגית של המקארתיזם

הרב שי פירון הוא אחד הבולטים בקבוצה של רבנים מרכזיים בציונות הדתית, המנהלת לאורך שנים מלחמת חורמה נגד ההקצנה הדתית והלאומית במגזר הדתי לאומי. הוא מנהל מלחמת חורמה חינוכית וציבורית נגד כל גילוי של גזענות, של שנאת זרים, של לאומנות, של קריאות נגד ערבים, של שנאת "שמאלנים". הוא עמד בראש קבוצת רבנים שפרסמה גילוי דעת נגד מכתב הרבנים, שאסר השכרת בתים לנוכרים בצפת.

היום הרב שי פירון הוא ח"כ מטעם "יש עתיד" ומועמדהּ לתפקיד שר החינוך.

ולרגל מועמדותו לתפקיד, ולנוכח מאבק האיתנים המתנהל על התפקיד, התגלתה בחפירות ארכיאולוגיות איזו תשובה שהרב נתן בימי אֶחָא לאיזו שאלה והביע בה התנגדות להשכרת דירות לערבים. והחגיגות בעיצומן. ציד המכשפות המקארתיסטי שניהל הליכוד נגד "הבית היהודי", שבו נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות כל מיני ספק אמירות של מועמדי המפלגה, בניסיון להציגה כמפלגת ימין קיצוני ולהבאיש את ריחה בעיני מצביעי הציונות הדתית שרובם סולדים מן הקיצוניות, נמשך. כעת הנפגע ממנו הוא שי פירון.

לפני הבחירות, פירסם המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי מאמר ב"הארץ" בו כרך את שי פירון ופייגלין כמקשה אחת, הרי שניהם דוסים והאידיאולוגיה של ספי רכלבסקי היא "דרוס כל דוס". אבל למה הליכוד הולך בדרך זו?

צריך להיות ברור – מי שערך את החפירות הארכיאולוגיות הללו, עשה זאת בשירות הליכוד, במסגרת המאבק על תיק החינוך. האם המאבק הזה, שהנו לגיטימי כשלעצמו, מקדש כל אמצעי? הוא מקדש גם רכלבסקיזציה של הליכוד - אימוץ השיטה הנואלת של הדרת דתיים באמצעות חפירות ארכיאולוגיות בין מיליוני המילים שאדם כתב בחייו, כדי למצוא, כמוצאי שלל רב, איזו התבטאות בעייתית וגם אם היא נוגדת את פעלו, מעשיו וכתביו, להשתמש בה כדי להסית נגדו?

כאב לילדים במערכת החינוך, אשמח מאוד לראות את שי פירון כשר החינוך של מדינת ישראל. שי פירון הוא איש חינוך בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו – איש חינוך ותיק ומצטיין, שהעמיד דורות של תלמידות ותלמידים לתפארת. כל חייו הבוגרים הוקדשו לחינוך, לניהול חינוכי עם דגש על ילדים בעלי צרכים מיוחדים (והוא גם אימץ ילד נכה). מוסדות החינוך שהקים זכו בפרסי חינוך. הוא היה מהחברים הבולטים בוועדת דברת. הוא היה מנכ"ל תנועת "הכול חינוך". הוא מכיר היטב את מערכת החינוך בישראל, במיקרו ובמקרו. רק לאחרונה השתתפתי בשולחן עגול בהובלתו, בנושא לימודי האזרחות בישראל, שהתקיים בכנס שדרות לחברה, ושוב התפעלתי ממנו – מאישיותו, מחכמתו, מבקיאותו, ממזגו הנוח, מחוש ההומור (בעיקר הומור עצמי) שלו.

אין ספק שהאיש מתאים מאין כמותו לתפקיד שר החינוך. אין זה אומר שהוא חייב להיות שר החינוך, כיוון שמדובר בתפקיד פוליטי שלא חייב להיות בידי "יש עתיד". אולם אין ספק שהוא ראוי לתפקיד, והדה-לגיטימציה המקארתיסטית הנעשית לו – אין בה דבר וחצי דבר עם דאגה למערכת החינוך הישראלית.

הקרב על החינוך

הרב שי פירון מתאים וראוי להיות שר החינוך, אך אין זה אומר שתיק החינוך חייב להיות שלו. בהקמת ממשלה ובהרכבת קואליציה, באים לידי ביטוי אינטרסים של מפלגות שונות ומתנהל מאבק ביניהן על עמדות כוח שונות.

עצם העובדה שתיק החינוך נחשק כל כך ושתי המפלגות הגדולות מנהלות מלחמת חורמה על הזכות לעמוד בראש משרד החינוך, היא כשלעצמה מעודדת. לאורך שנים אני טוען שבעיניי החינוך לא פחות חשוב לעתידה של ישראל מהביטחון ולכן תיק החינוך אינו פחות חשוב מתיק הביטחון. מקובל ששלושת התפקידים הבכירים בממשלה הם הביטחון, האוצר והחוץ. בעיניי, מדובר בארבעה תפקידים בכירים – יש להוסיף לשלושה את החינוך.

העובדה שמפלגת השלטון, המפלגה הגדולה ביותר, נלחמת על תיק החינוך נזקפת לזכותה. ויש לה שני קייסים מצוינים, מעבר לגודלה ולהיותה מפלגת השלטון. האחד הוא שגדעון סער הוא שר חינוך טוב, שקידם ושיפר את מערכת החינוך, שייצב את המערכת שסבלה לאורך עשרות שנים מחוסר יציבות, והשביתות היו לחם חוקה מדי שנה, ושקידם מאוד את ההשכלה הגבוהה בישראל; יש כל הסיבות הטובות שהוא ימשיך בתפקיד.

השני הוא שלאחר שנים רבות של תחלופה מהירה במשרד החינוך, כאשר כל שר חדש מחק את תוכניות קודמו וטילטל את המערכת ברפורמה חדשה, שבוטלה בידי השר החדש וחוזר חלילה, שר חינוך כיהן קדנציה שלמה וטוב שיכהן גם קדנציה שניה ובסה"כ 8 שנים בתפקיד. יש לציין לזכותו של סער, שבניגוד לקודמתו יולי תמיר, שבהיכנסה לתפקיד ביטלה בהינף יד את רפורמת דברת, ואפילו הפסיקה את הפיילוט של התוכנית במיספר רשויות (מתוך פחד שהפיילוט יצליח, חלילה) והנהיגה את "אופק חדש" – צל חיוור של כמה מהמלצות דברת, סער נהג אחרת. מיד בהיכנסו לתפקיד, הוא אמר שאמנם הוא אינו שלם לחלוטין עם "אופק חדש", אולם חייבת להיות יציבות והמערכת אינה יכולה להתמודד עם רפורמות מתחלפות מידי שנתיים, ולכן הוא ימשיך ליישם את הרפורמה של קודמתו, תוך תיקונים ושיפורים על פי הצורך.

גדעון סער ושי פירון הם שני מועמדים טובים לתפקיד. שניהם עברו לאחרונה ניסיונות נפסדים, מסוגים שונים, של סיכול ממוקד מצד יריבים פוליטיים. הבחירה ביניהם תהיה פוליטית, אך בכל אחד מן השניים נוכל להתברך.

עיניים גדולות

"יש עתיד" הצליחה להשיג הישגים גדולים במו"מ הקואליציוני. היא יכולה להתברך בהצלחות משמעותיות. גם רצונה להשפיע באמצעות תפקידיה בממשלה היא לגיטימית לחלוטין – זו מהותה של הפוליטיקה. אולם – יש גבול. כעת, דומה שלפיד פועל בשיכרון כוח, כאילו הוא חייב להצדיק את הכינוי "יהיר לפיד". דרישתו האולטימטיבית גם לתיק האוצר, גם לתיק החינוך, גם לתיק הפנים, גם לראשות ועדת הכספים של הכנסת, גם וגם וגם וגם, היא דרישה גרידית.

נכון, לפיד מייצג ציבור גדול שהעניק לו 19 מנדטים, אך הליכוד ביתנו מייצג ציבור גדול יותר שהעניק לו 31 מנדטים. הכוח של לפיד אינו רק מיספר המנדטים שלו, אלא העובדה שהליכוד הוא מובן מאליו בממשלת הליכוד, ואילו הוא שותף בעל פוטנציאל לקבוע האם תהיה או לא תהיה ממשלה. עוצמה כזאת מתורגמת לעתים קרובות לכוח הסחטנות. הסחטנות הזו היא האימא של הפוליטיקה הישנה. זה השינוי שלפיד רוצה לחולל בפוליטיקה הישראלית?

אם לפיד מעלה את החינוך על ראש שמחתו ורואה בו מהות קיומה של מפלגתו – אדרבא, שיוותר על תיק האוצר, ייקח לעצמו את תיק הפנים וידרוש את תיק החינוך לשי פירון. נתניהו לא יוכל לסרב להצעה כזאת. אם הוויתור הזה מרחיק לכת מדי, הוא יכול לוותר על תיק הפנים. במקרה כזה, יהיה מקום לדיון בין הליכוד ל"יש עתיד" על הצעה סבירה.

אולם בדרישותיו הגורפות של לפיד, הוא הלך גשר אחד רחוק מידי. מן הראוי שאחיו נפתלי בנט יירתם להוריד אותו מן העץ.

יתרון לקוטן

ממשלת ישראל הראשונה נאלצה להתמודד ביום הקמתה עם פלישה של מדינות ערב שנועדה למחוק את המדינה בת יומה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ. היא ניהלה את המלחמה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, בה נהרגו אחוז מן היישוב (בקנה מידה לימינו – 70,000 איש).

במקביל היא לקחה על עצמה משימה של קליטת שארית הפליטה מאירופה ואת יהודי ארצות ערב, ותוך כדי מלחמה ומיד אחריה – להכפיל את אוכלוסיית המדינה בקליטת מאות אלפי יהודים חסרי כול; להבטיח להם קורת גג, לחם לאכול ומים לשתות.

ולצד אלה הייתה לה עוד משימונת קטנה – להקים מדינה.

הממשלה הזאת, שעמדה בהצלחה מעוררת השתאות במשימות הללו, מנתה 12 שרים בלבד.

עם השנים הלכה הממשלה ותפחה, ללא צורך, לגודל מפלצתי, לא בשל סיבה עניינית, אלא כדי לחלק טובין לשותפות קואליציונית ולבכירים במפלגת השלטון. בממשלות האחרונות האינפלציה הזאת שברה את כל השיאים. הגישה של כל ראש ממשלה היתה השגת יציבות באמצעות שפיכת משרות וכיבודים – שרים וסגני שרים, ובהם שרים בלי תיק רבים ושרים עם תיקים מומצאים לא מעטים, ככל הבא ליד. הדבר פגע מאוד באמון הציבור. הדמוקרטיה מחייבת אמון ציבורי, ולכן הדרך הזאת היא פגיעה בדמוקרטיה. ריבוי השרים וסגני השרים פגע מאוד בעבודת הכנסת, כאשר שליש מחבריה היו עסוקים בתפקידם המיניסטריאלי ולא התפנו לעשיה פרלמנטרית.

בממשלה הבאה יכהנו, קרוב לוודאי, 21 שרים. אין צורך בכל כך הרבה שרים. בוודאי אין צורך בשמונה סגני שרים. סגן שר הוא תפקיד מיותר לגמרי. משרד ממשלתי צריך להתנהל בידי מערך משרתי ציבור מקצועיים, כאשר בראשו עומד פוליטיקאי אחד, שתפקידו לקבוע את המדיניות, לעצב את האסטרטגיה, לקבל את ההחלטות המרכזיות, להיאבק על התקציב ולייצג את תחום אחריותו בפני הממשלה והעומד בראשה. אין כל צורך בתפקיד סגן, פוליטיקאי נוסף במשרד.

אולם לאחר ממשלה בת 31 שרים ותשעה שרים, זו התקדמות מרשימה ומשמעותית ביותר. הקטנת מספר השרים בתקופה שבה צפוי קיצוץ משמעותי בתקציב המדינה, היא בעלת משמעות ציבורית רבה.

הקטנת מספר השרים הינה הישג גדול של יאיר לפיד ו"יש עתיד", ויש להם סיבה טובה לגאווה.

תקרת ברזל

האם ראוי היה שלמתנגדי הנסיגה מסיני ועקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה יהיה ביטוי פרלמנטרי?

בבחירות לכנסת העשירית (1981) התמודדה רק מפלגה אחת שהתנגדה להסכם וקמה מתוך ההתנגדות לו – תנועת "התחיה". בבחירות, היא קיבלה שלושה מנדטים בלבד, והכניסה שלושה ח"כים – יובל נאמן, גאולה כהן וחנן פורת.

על פי ההסכם הקואליציוני המתגבש, אחוז החסימה יעלה לארבעה אחוזים. מפלגה כמו תנועת "התחיה" לא היתה נכנסת לכנסת במקרה כזה.

האם כנסת שלא היה בה ביטוי למתנגדי הנסיגה, היתה יותר דמוקרטית או פחות דמוקרטית?

מפלגת "יש עתיד" יכולה להתברך בהישג פוליטי נוסף – העלאת אחוז החסימה (אם כי פחות מהמוצע בתוכניתה – 6 מנדטים). ספק האם הדמוקרטיה הישראלית תתברך בהישג הזה.

* * *

יוסי אחימאיר

ממשלה חדשה – ואתגרים קשים

על הרכס החולש על העיר אריאל, בירת השומרון, נכרה קבר יומיים לפני הבחירות לכנסת ה-19. קברו של אבי העיר, מנהיגה במשך שלושה עשורים – רון נחמן ז"ל. לא רק קול, קולו של נחמן, איבד הליכוד בבחירות, אלא מה שחשוב יותר – את קולו של נושא דגל ההתיישבות בתנועה, האיש שהצעיד את אריאל אל הישגים בל ישוערו, הפיכתה לעיר ואם בישראל, עיר אוניברסיטאית, עיר של תרבות וחיים שוקקים, עיר שחוברה לה יחדיו אל מדינת ישראל ואל "מדינת תל-אביב", גם באוטוסטרדה מודרנית, בקשר בל יינתק.

מחלקת הקבר של רון נחמן ז"ל, אי אפשר עוד לטעות ולהרהר, "שמא" ו"אולי", בהסדר שלום כזה וכזה, יהיה "כורח" לפנות גם יישוב יהודי זה. לא, בשום פנים ואופן – לא! רון נחמן הנמרץ והדוחף, הבנאי והמפתח – שרק לאחר מותו זכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה – השאיר אחריו יישוב נפלא, מבוסס, שלעולמי עד יהיה חלק מישראל. ואולי לא רק אריאל. גם שאר יישובי יו"ש, בוודאי בגושי ההתיישבות הגדולים, לא יפונו בהסדר עתידי (שהיתכנותו מוטלת בספק גדול), לא יימסרו לידיים זרות.

את פתק מחל של רון נחמן, לדאבון הלב, לא קיבל הליכוד בבחירות. אבל העיר אריאל העניקה לליכוד 53 אחוז מקולותיה! אף זאת בזכותו של רון נחמן, שדיבר תמיד "ליכודית", בשם הליכוד, וכאחד מאישי השטח הבולטים של התנועה. הוא היה יכול להיות אחד ממנהיגי התנועה במישור הארצי, אבל בחר להתמקד בפרוייקט-חייו, באריאל שלו, ולהקדיש לה את כל מרצו וחילו. נחמן איננו עוד, אך שמו תמיד יהיה מזוהה עם העיר אריאל.

האחוז הגבוה של ההצבעה לליכוד באריאל בולט על רקע העובדה שברוב יישובי יו"ש – "הבית היהודי" ולא הליכוד זכה במרבית הקולות. האחוז הזה בולט גם על רקע הפיגור של הליכוד בשתי הערים הגדולות, ירושלים (בה "יהדות התורה" זכתה במקום הראשון) ובתל-אביב (שם "יש עתיד" מובילה). מצד שני, חיפה "האדומה", מסתבר, שינתה צבעה. היא כבר – כחולה! בעיר הכרמל הליכוד ניצח, לפני "יש עתיד" ו"העבודה".

בנימין נתניהו נבחר להרכיב את ממשלתו השלישית, שבמרכזה 31 חברי הסיעה המשותפת הליכוד-ישראל ביתנו, ואולם אין לכחד כי טעם של חמיצות ליווה וילווה את תוצאות הבחירות, לנוכח ירידת כוחן של שתי המפלגות שהתאחדו לרשימה אחת ערב הבחירות, בתקווה לקבל יותר מנדטים מסך המנדטים של שתיהן בכנסת ה-18. לפחות את השפל שהגיעו אליו השתיים נחסך מרון נחמן לראות.

את הישגי הקדנציה היוצאת בקושי הראו בקמפיין הליכוד. למשל – אף מילה ואף  תמונה על הישג הפיתוח והבנייה של אריאל. איך אמר נגיד בנק ישראל לשעבר, פרופ' יעקב פרנקל, בראיון לערוץ 2, שבועיים לאחר הבחירות: "המשק הישראלי נראה בעולם באופן יוצא מן הכלל לא רק בגלל העובדה שהוא מצליח. הוא מצליח בתקופת סערה עצומה, וצלח את האוקיאנוס הגועש הזה בצורה מרשימה ביותר."

דברים אלה מתבלטים לא רק על רקע שקיעתו הכלכלית של המערב, אלא גם על רקע הפגנות המחאה ההמוניות שהיו בקיץ 2011, והאמירה המטופשת שאחת ממובילות ההפגנות פלטה גם אחרי הבחירות: "בלתי אפשרי לחיות פה!..."

את חיצי התעמולה כיוונו תועמלני הליכוד לכתובת הלא-הנכונה: ימינה במקום שמאלה. כסף רב בוזבז לריק. התלהבות ופעולת שטח נמרצת – כמעט לא הורגשו. למזלו של הליכוד והימין, עמד מולו מחנה מרכז-שמאל מפוצל, חסר מנהיגים ראויים לשמם, שהבליט מתוכו מפלגה חדשה, בבחינת ברירת מחדל לעשרות אלפי מתלבטים – "יש עתיד". הנה בשרשרת מפלגות המרכז לדורותיהן, מפלגות אד-הוק, שקמות בקול תרועה רמה ונעלמות בקול דממה דקה, צצה לה בכנסת ה-19 מפלגה חדשה בת 19 חברי-כנסת, שעתידה לוט בערפל. אבל שאלת השאלות היא, מה עתידו של הליכוד?

כתנועת שלטון מזה כמעט ארבעה עשורים, הליכוד נמצא בתהליך של ירידה. הליכוד אינו נותן דעתו למורשתו, וכמעט שאינו תומך בה. הליכוד מוותר מבחירות לבחירות על מצע ואידיאולוגיה. צביונו וייחודו הולכים ומיטשטשים. הליכוד יכול להוציא בערב אחד 80 אלף שקל על זמרת מפורסמת שתבצע שני שירי תהילה, אך לא ייתן מקופתו שקל אחד למוסד המורשת של תנועת ז'בוטינסקי. אז הפעם הליכוד ניצח בעור שיניו, אבל הנורה האדומה נדלקה, כבר עתה, לקראת הבחירות לכנסת ה-20, אשר מאוד ייתכן כי יוקדמו.

כך או כך, הממשלה החדשה, שחבלי הקמתה מתמשכים יתר על המידה, יוצאת לדרך כאשר איומים קיומיים מרחפים מעל שמי המדינה. כאשר העולם הערבי-מוסלמי סביבנו גועש, סוער, אכול מדנים הגובים מחיר דמים אכזרי ביותר. מצד אחד – מלחמות האחים העקובות-מדם במדינות האיסלאם, מצד שני – מאוחדים שם עוד יותר בשנאת ישראל. אלה הם ימי שקט מדומים. הנשק נצבר הן ברצועת עזה, הן בלבנון והן באיראן. כל כולו מיועד למערכה הבאה בישראל. ביו"ש אורבת לנו מאחורי הדלת אינתיפאדה שלישית. גם בחזית הפנימית, חזית המשק והחברה, מבחנים קשים ניצבים בפני הממשלה החדשה, למרות הישגי העבר הקרוב שעליהם הצביע פרופ' פרנקל. יהיה עליה לנקוט צעדים קשים לקבל את פני הרעה שמקורה הוא במשק העולמי בראש וראשונה, כדי לצמצם את הגרעון, מול צמצום אפשרויות הייצוא.

העם כולו צריך לייחל לתיפקוד יעיל ומועיל של הממשלה ה-33, עם הכוחות החדשים בתוכה, כי בנפשנו היא. אבוי לנו אם גם אנחנו הישראלים ניקלע למריבות פנימיות מתמשכות, שהן מעבר לחילוקי דעות לגיטימיים במדינה דמוקרטית. אבוי לנו אם דעתנו תוסח מן החזיתות העיקריות, שישראל כמדינה יהודית חייבת לתת עליהן את מלוא דעתה, לפעול בהן ולנצח, הן בשדה הקרב הצבאי והן במערכה הכלכלית, לטובת העם כולו, על כל פלגותיו ומשפחותיו.

פורסם לראשונה ב"האומה", מספר 189, מרץ 2013

* * *

מרדכי בן חורין: בהיותי באולם וורסאי

בהיותי באירוע באולם וורסאי, שנתיים לפני התמוטטותו, חשתי כי הרצפה מתנדנדת בצורה מסוכנת.

התרעתי בפני המנהל האחראי על הסכנה הנוראה ועזבתי מיד את המקום.

אז לא עלה על דעתי, כי דיברתי אל הקיר.

בדיעבד, אני חושב כי האחראים העקיפים לאסון וורסאי היו גם רשויות החוק: עיריית ירושלים – על שלא נקטו בשום דבר למנוע אסון צפוי, לנוכח השינויים הקונסטרוקטיביים שנערכו באולם ציבורי זה.

מרדכי בן חורין

אדריכל

* * *

מנשה שאול

האומנם יש איסלאם מתון?

"האביב הערבי" היה מקור השראה למשוררים ולסופרים בעולם הערבי. גלי שמחה ואופטימיות, אפילו עד כדי אופוריה, סחפו את המושכים בקולמוס, כאילו בין-לילה באה הישועה, ושחר חדש עומד לזרוח על האומה הערבית.

   אך עם חלוף ניצני "האביב הערבי", מתברר כי הללו לא רק שלא נתנו פרי, אלא אף לא פרחים. האביב הפך לחורף סגרירי וחשוך והותיר אחריו נחלים של דם, יזע ודמעות. אלה הם פני הדברים בלוב, כשאת מקומה של עריצות קדאפי תפסה מלחמה שבטית עקובה מדם. בתימן מתחוללת מלחמת אזרחים במעורבות איראנית. בתוניסיה יש מאבק אלים בין מוסלמים קנאים לבין חילוניים. במצרים שורר עוני משווע ויש אפילו געגועים לעידן מובארכּ, ועל מרחץ הדמים בסוריה מיותר להרבות דיבור.

 ההשראה של המשוררים והסופרים שינתה כיוון, והם החלו לכתוב על העננים הכבדים המקדירים את שמי האיזור. "אם זהו אביב, איך ייראה הסתיו?" הכתיר למשל סופר כווייתי אחד ממאמריו.

דוגמה מני רבות מן המתפרסם בימים אלה בתקשורת הערבית הוא שיר שכתב הנסיך חאלד אלפייסל, אחיו הצעיר של שר החוץ הסעודי, שהוא אחד ממנהיגי הדור החדש בסעודיה. עם האכזבה מן "האביב הערבי", יש בשיר קריאה ליישב את האנרכיה על ידי חזרה אל המסורת הדתית המתונה של הנביאים. יש בו גם ביטוי לכך שהמהפכה האיסלאמיסטית המתרחשת – דוחקת לשוליים את העניין הפלסטיני, והדעת נותנת שזוהי אומנם האמת הצרופה, שכן לא לשם כך התעוררה ההתקוממות. נביא כאן שורות אחדות מן השיר:

"רוחות עזות מן המערב פוקדות את ארצות ערב,

ובשם הדמוקרטיה מותירות אדמות חרוכות.

ההמונים קוראים למדינה אזרחית, חילונית ולא דתית.

ורק המדינה הציונית תישאר דתית.

ואילו המדינה המוסלמית היא מדינה טרוריסטית.

על מדינות ערב להשתנות בשקט. וָלא, אזי בכוח.

האנרכיה היא למדינה הערבית, ואילו היצירתיות היא למדינה היהודית.

מהפכת התרבות הזרה ערערה את קיומנו,

ובתחכומי התקשורת, הכתימו אותנו בשקר ובכזב,

הדביקו בנו את הפיגור, הריאקציה והברבריות,

הציתו בנו את העדתיות, השבטיות והגזענות.

האספסוף הריע בהמולה: חירות, חירות.

הוי פוסקי האומה! תפסקו והבו לנו חלופות חדשניות.

יש להראות כי שליחותנו – לעולם ועד.

אברהם, משה, ישו ומוחמד שליחי הנצח

לימדונו כי השלטון הוא ביטחון, צדק ואנושיות.

אלוהים אחד ואמונתו אחת."

  שיר זה זכה להדים רבים ברחבי העולם הערבי ועורר ויכוחים נוקבים. מן השיר והתגובות עליו משתקף כי המוני ערב, למרות היותם מאמינים ודתיים, אינם נוטים להתפרעות וקיצוניות. זוהי הסיבה לגלי מחאה נגד האיסלאמיסטים הקנאים במדינות "האביב הערבי", המנסים להפוך את מדינות ערב לאפגניסטן חדשה.

נקודה בולטת אחרת הזוכה להתייחסות בלתי פוסקת בתקשורת הערבית היא היעדרותו של העניין הפלסטיני בזירה הערבית בעקבות ה"אביב". שכן לא למענו התקוממו ההמונים.

לא ישראל הרגה מאה אלף סורים

הזמן נוקף, והשקר הגס כי ישראל היא אויבתם של הערבים מתנפץ והולך. האמת הצרופה מתגלה במלוא מערומיה על ידי פובליציסטים ערביים: האוייב האמיתי של הערבים הוא אוייב פנימי.

קטעים ממאמר פרי עטו של עמאד אלדין אדיב ("אלשרק אלאווסט" 28.2.2013) שרבים כמותו מתפרסמים בעיתונות הערבית, מובאים כאן:

"אוייב כלשהו מוגדר כגורם המסב לנו הרבה נזקים. הדילמה היא כשמקורם של הנזק והפגיעה הוא פנימי וחמור יותר מאלה שמסב האוייב. בעולם הערבי ההיגיון הוא הפוך: ערבים הורגים ערבים יותר ממה שישראל הורגת ערבים.

"במלחמת האזרחים בלבנון, הלבנוני הרג יותר מאחיו הלבנוניים ממה שהרג כל גורם אחר. בעיראק הרג השלטון יותר מבני עמו ממה שהרגה איראן במלחמת שמונה השנים. באלג'יריה, לוב, מצרים ותימן הכריזו המשטרים מלחמות פנימיות שבהן נפלו מאות אלפים, ואילו בסוריה יש היסטוריה של שפיכות דמים בעידנם של אסד האב ואסד הבן. ההיסטוריה מכאיבה. (צבא ההגנה הסורי) הרג אזרחים סוריים רבים פי כמה וכמה ממה שהרג (צבא הכיבוש הישראלי) בכל המלחמות בין שתי המדינות. ישראל לא הפגיזה עיר כלשהי בסוריה; ישראל לא העזה להורות לטייסיה להפציץ אזרחים ללא אבחנה.

 הוי מוסלמים, הוי ערבים, האם זה הגיוני?!"

מצוטט מתוך מגזין "מראה", גיליון 236

* * *

עמוס גלבוע

תעתועי לבני?

ההסכמים הקואליציוניים של נתניהו עם "יש עתיד" ו"הבית היהודי" כבר גמורים, כנראה, בזמן כתיבת שורות אלו.  יהיה מעניין לעיין בהם, למרות שמדובר רק בפיסת נייר. אבל,  יש לנו כבר הסכם קואליציוני שנחתם ב-19 פברואר  בין נתניהו ל"תנועה" של ציפי לבני. כזכור הדגל היחידי שהניפה "התנועה" בבחירות היה הדגל המדיני. עד היום אפשר לראות בגוש דן מודעות גדולות בהן הגברת ציפי לבני נשבעת כי היא התקווה היחידה להסדר מדיני, ומן הסתם כנראה גם האחרונה. אכן, כל הווייתה של מפלגה זאת היתה ההסדר המדיני עם הפלסטינים, שהוצג כחזות הכול, כגורלי לעתיד מדינת ישראל.  לבני הותקפה על ימין ועל שמאל על עצם המהלך שעשתה, שעמד בניגוד לכל דבריה ומעשיה בשנים האחרונות. היא התגוננה בטענה שבכך היא ממלאת את מה שהבטיחה בבחירות, כיוון שההסכם קובע שהיא "תוסמך לשמש כנושאת וכנותנת (היחידה!) עם הפלסטינים במטרה להגיע להסדר מדיני עימם שמסיים את הסכסוך." נתניהו טרח להרגיע את כל החוששים בהדגישם שההסכם קובע שראש הממשלה הוא שינווט וינחה את לבני.

אז מה יש בנוסח ההסכם? האם יש בו מהות? האם יש בו עקרונות יסוד לפיהן תנהל לבני את המשא ומתן? לכאורה ניתן היה לצפות ממי שכל "העתיד" תלוי בידיה, שתעמוד על כמה עקרונות להסדר שבהן היא מאמינה  ותדאג שיוכנסו להסכם. לא דובים ולא זבובים. כלום, ממש כלום.

אז מה יש שם?

ישנם כמובן סעיפים על עצם השותפות בקואליציה, וכן סעיפים שבצה"ל היו קוראים להם סעיפי "שאיפות": שיפעלו למען שוויון בנטל, למען שלטון החוק, הורדת מחירי דירות ודברים טובים אחרים.

רוב המסמך עוסק בפירוט דקדקני של המערכת הארגונית והנוהלית לצורך ניהול המו"מ על-ידי לבני. ראשית כל יש להקים מנגנון עם תקנים חדשים "ומשאבים הדרושים" להפעלתו; משרדי הממשלה השונים יעזרו לה; קהילת המודיעין תיתן לה את המידע הדרוש, משרד החוץ ייתן לה עזרה משפטית, דיפלומטית ולוגיסטית; המטה לביטחון לאומי יכין עבורה עבודות מטה שונות. 

אבל, מה חסר כאן לחלוטין?

אין מילה על המהות והתוכן של השיחות, איך תקודם "התקווה" הלכה למעשה; אין מילה על הסמכות המדינית העקרונית שתינתן לנושאת ונותנת. למשל, האם היא באה לשאת ולתת על שתי מדינות לאום לשני עמים? ואין פלא, כי המסמך אכן באמת משאיר את כל הסמכות המדינית בידי ראש הממשלה, ולבני אינה יותר מאשר שליחה שלו כמו הייתה פקידה במשרדו. לא רק זאת, כל הסיוע של גופי הממשלה השונים המפורט בהסכם,  מותנה "בהנחיות" של ראש הממשלה.

המסקנות העולות  מכך הן פשוטות: ראשית,  אין ללבני שום סמכויות של ממש. גם אם יהיו לה רעיונות קסם איך להגשים את "התקווה" לסיום הסכסוך עם הפלסטינים, הרי שידיה כבולות באזיקי פלדה. שנית, מה שברור הוא שיבוזבזו כספים על הקמת מנגנון לניהול המשא ומתן; שלישית,  וזה המשמעותי ביותר: בסבירות גבוהה אנחנו נמשיך תחת ממשלתו החדשה של נתניהו לצעוק שכל שאיפתנו היא שלום ומו"מ בלי תנאים מוקדמים, וזה נכון, אך בלי להגיד מה המחיר שאנו מוכנים לשלם תמורת המימוש, ולו על מנת לחשוף את הסרבנות הקבועה של הפלסטינים. מה שהיה לפני ביקור אובמה, יהיה כנראה גם אחריו, אולי במנגינות קצת שונות.

אז בואו נקווה שלפחות  בחיי היום יום –  בשוויון בנטל, ביוקר המחייה והדיור, בליבת חינוך משותפת לכולם ובלי בזבוז של מיליארדים לטובת  סקטורים של פרזיטים – יחול שינוי, ולו קטן.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 18.3.13

* * *

מריאן בלנקי

פשע דמים נוסף של המשטר הציוני

ישב חגב בדשא, חף מעוון ופשע, ישב לו ירקרק. עישן בשקט עשב, חש אהבה וחסד לזבוב ולמקק. ואז הופיעו הקלגסים הישראלים התוקפניים, והחלו לרדוף את החגבים החפים מעוון בחומרים כימיים מרעילים אסורים.

לא חשב, לא ניחש, לא ציפה כלל לקץ שכזה שתנחית עליו הכת הציונית הנפשעת. אלפי חגבים חפים מפשע נופלים חלל מן הרעל הציוני הרעיל. עמי העולם, כל האנושות הפרוגרסיבית דורשים לחדול לאלתר מן הטבח הרצחני! דינוזאורים, תינוקות פלסטיניים, אסטרואידים, עב"מים, חגבים – אתה עלול להיות הבא בתור! התייצבו להפגנות מחאה! דבר לא יבלום את משטר הדמים הישראלי מדבקותו בשלטונו הנפשע ומהסוואת פשעיו רוויי הדם. אספו ידיכם מן החגבים!

תירגם מרוסית י. נ.

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

37. פּוּצִי מַאמַה

פּוּצִי מַאמַה אוהבת ללמוד כמו שחתן אוהב לוויות.

הפיגור שלה בלימודים התחיל באמצע כיתה אל"ף. המשפחה נסעה ללונדון בשליחות אגרקסקו, החברה שמשווקת בחוץ-לארץ את רוב הירקות והפירות של ישראל, חוץ מהדרים. אבא של פוצי עובד בגרקסקו, אבל בלונדון לא הצליח כל-כך. לכן חזרו לאחר כשנה. שנה של לימודים שאותה הפסידה פוצי כי לא הסתדרה בבית-הספר האנגלי, באמצע גם חלה חופשת הקיץ. לכן החליטה מאמה כי יהיה מעניין יותר לשתיהן ללמוד את לונדון. היא סחבה את הילדה במשך חודשים לניו-קַאלֵדוֹנְיֵין מארקֶט ולשאר השווקים, למארקס אנד ספנסר, הֵרוֹדְס, ולשאר בתי הכלבו הגדולים, לנשיונאל גאלרי, לבריטיש מיוזאום ולשאר המוזיאונים, להייד פארק, לרג'נט פארק ולשאר הפארקים, ואפילו להצגות תיאטרון שמתקיימות בשעות היום. פוצי פיתחה מכל אלה עייפות, רתיעה מקליטת רשמים חדשים, ותשוקה עזה לישון בכל שעה משעות היום.

*

הם חזרו ארצה לאמצע כיתה בי"ת ומאז ועד לתיכון נמצאת פוצי בפיגור של כשנה לערך אחרי הכיתה, אפילו באנגלית נזקקה למורה פרטית שתשפר לה את מעט האנגלית, שאותה פוצי כמעט לא זכרה.

*

כשחזרה משפחת גרילר מהשהות באנגליה היתה זיווה, אימהּ של פוצי, קצת משועממת. אולי לכן הסכימה להיכנס לוועד ההורים של הכיתה. ועד ההורים הכיתתי שלח אותה כנציגתו לוועד ההורים של בית-הספר, ולאחר שנה שבּה נבחרה שנית, נשלחה גם מטעם בית-הספר כנציגתו בוועד ההורים הארצי.

לגברת זיווה גרילר קראו בצעירותה זִיוְוקֶה פַאיֵיר, שפירושו – אש, מפני שהיתה ג'ינג'ית ובעלת אופי דברני וסוער. השיער כבר נצבע מאז בחום, אבל האופי התוסס נשאר.

פוצי מאמה היא ההיפך מאימהּ, שחורת-שיער, פלגמאטית, בשלב מסויים חשבה היועצת לשלוח אותה לבית-ספר אחר, שבו ההוראה מתרכזת אישית בכל ילד.

"את לא תעשי לי את זה," אמרה זיווה ליועצת. "מה פוצי אשמה שירשה אופי קצת פלגמאטי מאבא שלה?"

"אבל טובת הילדה..."

"טובת הילדה שתהיה כמו כולם, בכיתה רגילה. אני כבר הולכת לדבר עם המנהלת."

*

"טוב שפגשתי אותך, זיווקה," אומרת המנהלת, "מה יהיה הסוף?"

"לזה בדיוק באתי אלייך..."

"אז הישגתם סוף-סוף את הכיסאות?"

"איזה כיסאות?"

"נו, את לא זוכרת שאין מספיק כיסאות להקבצות השונות, ונודדים איתם מכיתה לכיתה כל הפסקה?"

"אה, אין שום בעייה, תוך שבוע אני מסדרת לך..."

"איך?"

"תסמכי עליי. כבר שמתי עין על בית-ספר לידנו, שהולכים להרוס בשביל לבנות במקומו מכון עירוני למדע הדתי."

"מה שלום פוצי הנחמדה?"

"היית מאמינה שכרמלה הציעה להעביר אותה לכיתה טיפולית בבית-ספר אחר?"

"לא... לא בא בחשבון. אנחנו נדאג לפוצילה. תסמכי עליי."

*

פוצי מאמה חדלה סופית להכין שיעורים ולהתכונן לבחינות. מצאה חבר, אילן, והתחילה לצאת איתו לפאבים ולדיסקוטקים. מבלה שעות מול הראי, מתאפרת, והראש – ריק.

"מה יהיה איתך?" שואלת זיווה. "מה את בכלל מתכוונת לעשות בחיים שלך?"

"לשכב ערומה על הגב ולראות איך צומחות לי הציפורניים ברגליים!"

"מה קרה לך, את דפוקה לגמרי בשכל שלך? הלוא בסוף יזרקו אותך מבית-הספר!"

"מה איכפת לי? דאגה שלי? אותי מעניין רק איך צומחות לי הציפורניים ברגליים. את יודעת שבנים משתגעים על ציפורניים יפות, בלכה אדומה? מוכנים לנשק לך אותן..."

*

נוצר מצב עדין. ככל שפוציה מאמה התרשלה בלימודים, בילתה עד שעות מאוחרות, זילזלה בתלבושת האחידה, התחצפה למורות – כן רבתה פעילותה של זיווה גרילר בוועד ההורים. היא נבחרה לראש ועד-ההורים של בית-הספר, ערכה מבצע התרמה בין הסבים והסבתות, השיגה ציוד מחֲבָרוֹת וממוסדות, כולל מערכת מיחשוב ישנה ממועצת הביצים של תנועת המושבים; אירגנה את צביעת הכיתות בידי ההורים, את מיזוג-האוויר לאולם ההתעמלות במערכת ישנה שתרמה אגרקסקו, ואת כנס המחזורים השנתי, למרות שלא היתה בוגרת בית-הספר. המנהלת ציינה אותה לשבח בכל אסיפת הורים כללית.

*

החברֶ'ה בכיתה לא יודעים חוכמות. "אם לא היתה לך אימא בוועד-הורים – כבר מזמן היו זורקים אותך!" הטיחה בה בכאב מלכיאלי הקשוחה. לאחר שהתברר לה, על פי רמת ציוניה, שאין לה סיכוי להמשיך בבית-הספר בשנה הבאה.

"בבקשה, שכל אחד יאשים את עצמו ולא ימצא סיבות לכישלון באחרים."

"חרא עלייך פוצי מאמה. את חיה מפרוטקציות, זה מה שאת! טפילית המוחות!"

*

"תגידי זיווקה, זה נכון שאת מחרבנת קוביות מרוב פעילות בוועד-הורים רק כדי שלא יזרקו אותי מבית-הספר, ושהמנהלת בגלל זה סחבקית שלך?"

"מה התחלת לקרוא לי בשם הפרטי, פוצינקה?"

"החלטתי שצריך להתחיל ללמוד לתפוס מרחק ממך. מכשפה. את לא מבינה שאת הורסת את החיים שלי?"

"כך את מדברת אליי? עליי? אחרי שהוצאתי את הנשמה שלי על ועד ההורים המחורבן שלך רק כדי שלא יזרקו אותך מבית-הספר?"

"ככה זה באמת? אז מחר את הולכת ומתפטרת מכל התפקידים שלך ולא איכפת לי אם אחרי שעה מודיעים לי שאנ'לא ממשיכה ללמוד בבית-הספר בשנה הבאה, את מבינה אותי, זיווקה פאייר?!"

*

כן, וכך אמנם קרה. פוצי מאמה תלמד בשנה הבאה בבית-ספר אחר, וזיווקה פאייר, שנשארה חברת ועד ההורים הארצי, תנחת משם גם בו, תִסְתַחְבֵּק עם המנהלת, תארגן כסאות, תסדר מיזוג לאולם ההתעמלות, וגם מערכת מיחשוב, וכנס מחזורים שנתי.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לעורך שלום, 

תיקון לגבי "לבכות מגאווה" עם הקצינה הישראלית סווטלאנה (חב"ע 823).  שם הקצינה הישראלית המקסימה, בעלת הצל"ש, עליה מסופר בסרטון הוא אנאסטסיה-אביגיל בגדלוב (ולא כפי שנכתב בטעות). העיניים אכן דומעות והלב מתמלא גאווה, וראויה קצינה זו ששמה יהא מוכר לכולנו. כמו כן ראויה הקצינה, שבבוא היום, אם תבחר ללמוד רפואה, יימצא בי"ס לרפואה בארץ שיעניק לה מילגת לימודים. היא כבר הוכיחה שקורצה מן החומר הנכון.  

תודה לגימלאי המאושר יוסף אתר על שהפנה את תשומת לבנו לסרטון.

בברכה,

עדינה אשל

* משה גרנות: קראתי בעניין רב את גיליון 823, ושני פרטים בו גרמו לי להתרגשות של ממש: הסרטון שהביא יוסף אתר על הקצינה המלבבת סווטלנה [צ"ל אנאסטסיה], ושירו של יוסי גמזו על שוריקה, הגיבורה האנושית כל כך.

* מהשרת האלקטרוני שלנו מודיעים כי נתקבלו אלפי ברכות אי-מייליות לרגל מלאת 50 שנה להופעת ספרנו הראשון "המחצבה" – אך בגלל העומס קרס המדור שלנו בשרת – וכולן נמחקו! – מכל מקום אנחנו מודים לעשרות אלפי הקוראים, שמניינם כבר מגיע למיליונים – שטרחו לברך אותנו! ומצטערים שחלק גדול מקוראי "המחצבה" הם כבר ישני-עפר שהתולעים אכלו אותם.

* מצטער, טעיתי. דרור מורג-מזכ"ל "מרצ" כותב ש"מרצ" דרשה הפסקת אש (במבצע "עמוד ענן") כבר מהיום הראשון.

רון וייס

רמת-גן

* קיבלתי במתנה את הספר "שירי חיפה" ומצאתי בו שני שירים נהדרים "אורני הכרמל" וכן השיר "על הכרמל" של אסתר ראב. בעיתונך אני קוראת לא פעם משיריה ומסיפוריה הנהדרים המחזירים אותי לימי נעוריי, הודות למוישיק טימור אני זוכה לשמוע את שיריו השבועיים של יוסי גמזו. תבוא על התודה והברכה על הרעיון הנפלא של העיתון הווירטואלי. בברכת חג שמח,

רחל עזריה

חברת הנהלת ועד הר הכרמל

יו"ר ועדת הגמלאים

* תודה ליוסף אתר ולך שהבאתם בפנינו את הסרט המרגש. גם אני חש גאווה שיש לנו קצינה כזאת. [אנאסטאסיה].

יורם סלע

* באשר לסודאני שפרץ וניסה לאנוס בתל-אביב ילדה בת 8 בביתה – אנחנו סבורים שהוא לא אשם אלא אנחנו אשמים שילדותינו מגרות אותו – כשם שהנאצים לא היו אשמים בשואה אלא היהודים שגירו אותם לשנוא אותם. ולכן אנחנו מציעים שהסודאני האונס ימצא בית חם וכוס פתוח אצל הפעילות למען זכויות האזרח והמסתננים המסכנים, וככה הן תנחמנה את עלובי החיים, ואנחנו לא נוצג בעולם כיהודים גזענים המונעים מזרים את כוס בנותינו!

* * *

המוסף לפסח

הדפיסו ושימרו לקראת ערב החג!

דגים ממולאים, גפילטע פיש

על פי המתכון של המיסתורית

אחד וחצי קילו קרפיונים, נקי, חתוך לפרוסות או כבר טחון – אפשר טחון עם העור אך ללא האִדרות (העצמות). לשמור על האדרות, והראשים, ורצוי שיהיו חצויים.

חמש כפות קמח מצה.

1 כפית סוכר.

2-3 ביצים.

בצל גדול אחד.

שני גזרים גדולים.

מלח.

פלפל לבן טחון (אני אוהבת את הדגים יותר חריפים).

1. העיסה

בקערה מערבבים: דגים טחונים + קמח מצות + 2-3 ביצים טרופות + מלח (כפית אחת או לפי הטעם) + פלפל לבן (כפית אחת או לפי הטעם) + כפית שטוחה סוכר.

להשהות את העיסה כרבע שעה.

2. הציר

בסיר שטוח (דפנות עשרה ס"מ) ממלאים מים עד מחציתו ומכניסים בצל חתוך לפרוסות + גזר מקולף וחתוך לפרוסות בעובי סנטימטר עד סנטימטר וחצי + אִדרות (עצמות) הדג + ראש הדג. בישול עצמות הדג (ג'לטין, חשוב ליצירת הציר הקרוש) + מלח + פלפל לבן + כפית שטוחה של סוכר.

3. הבישול

מרתיחים את המים ותוכנם ומשאירים לרתוח כעשר דקות. מרטיבים את הידיים במים וצרים קציצות בגודל בינוני ומכניסים לציר הרותח. (מאחד וחצי קילו, להערכתי, ייווצרו שתים-עשרה עד חמש-עשרה קציצות-דג).

מכסים ומבשלים שעה וחצי עד שעתיים. אפשר לטעום. רצוי לסגור את דלת המיטבח כדי שהריח לא יתפשט בכל הבית.

4. אחרי הבישול

בתום הבישול, מקררים מעט. בעזרת כף מחוררת מוציאים לצלחת, לקערה או לתבנית את קציצות הדגים, שמים על כל קציצה פרוסת גזר, מכסים ומכניסים למקרר.

מסננים את הציר לכלי אחד או יותר, מכסים ומכניסים למקרר. (למקום הכי קר בו, אבל לא לפריזר!) עד שהציר נקרש. בכלי נפרד מניחים גם את האדרות והראש החצוי, למי שאוהב.

חרוסת ל-20 סועדים על פי מסורת של משפחת רַאבּ (בן עזר)

מדורי דורות

[הדורות: אליעזר-לאזאר ראב, בנו יהודה ראב (בן עזר), נכדו ברוך ראב (בן עזר) ואשתו רבקה לבית שלאנק, נינותיו מרים גיסין לבית בן עזר ותבדל"א לאה שורצמן לבית בן עזר, וכן באגפים אחרים במשפחה, שהתרחבה עד מאוד]

1 גוש תמרים ללא חרצנים (500 גרם).

4 תפוחי עץ גרנד אלכסנדר (עדיף) או גרני סמיט מקולפים לריבועים.

200 גרם אגוזי המלך.

לטחון את כל הנ"ל במכונת הבשר של המיקסר, לסירוגין כל אחד משלושה המרכיבים, כדי שלא ידבק בדפנות.

להוסיף: חצי כוס יין אדום (אפשר מתוק, של פעם, או יבש), 4 כפות דבש.

קינמון. ציפורן טחונה. ג'ינג'ר – בערך 1 כפית מכל תבלין.

לערבב היטב. לשמור במקרר. רצוי להכין בצהריים, לפני הסדר.

קניידאלאך (כופתאות) ל-15 סועדים

[מכינה כיום לאה שורצמן (בן עזר)]

חומרים: 250 גרם קמח-מצה.

6 ביצים.

6 כפות שומן-עוף מומס (שמאלץ) עם גְרִיבֶנֶז (שְׁוִיסָקִים), בערך חצי צנצנת לא גדולה. (*)

חצי קליפת ביצה עם מים כפול שש פעמים + חצי כוס מים.

בקערה: לערבב חלמונים, שומן, מים, מלח ופלפל.

במיקסר: להקציף החלבונים + קורט מלח.

לתוך הקערה להוסיף לסירוגין קמח-מצה וקצף. לבחוש בעדינות בתנועה סיבובית. להגיע למצב של עיסה דלילה לא מוצקה (זו מתקשה במקרר).

לכסות במגבת. להכין את העיסה בצהריים, להניח במקרר עד שעה 17:00.

לקראת הארוחה: להרתיח בסיר גדול מים + 2 כפות מרק עוף מוכן.

לטבול הידיים במים. להכין כדורים בגודל של אגוז המלך (זה תופח).

לבשל שעה. להפוך בעזרת גב של כף מדי פעם בתוך המים הרותחים, כל הזמן.

לפני הארוחה – להניח הכופתאות בזהירות, בעזרת כף מחוררת, בתוך המרק ולהרתיח עוד כחצי שעה, עד ההגשה.

(*) הכנת השמאלץ: לבקש מהקצב (או לאסוף בבית) שאריות שומן ועור של עוף. לחתוך לחתיכות ולטגן במחבת עם קוביות בצל, להוסיף שמן ולטגן עד שהגריבנז (השוויסקים) משחימים.

להקפיא במקרר בתוך צנצנת.

מרף עוף של המסתורית

הכמויות לפי מיספר האוכלים

5 כנפי עוף

1 כנף הודו

2 חתיכות מגַרגֶרֶת הודו

1 כרע עוף

1 בצל

2 גזרים

2 קישואים (לא חובה)

1 תפוח אדמה

נתח כרוב (לא חובה)

נתח כרובית (לא חובה)

פטרוזיליה

שמיר

שורש סלרי

שורש פטרוזיליה (לא חובה)

2 כפות גדושות אבקת מרק עוף

מעט מלח ופלפל שחור

אופן ההכנה:

מנקים את חלקי העוף וההודו.

שמים בסיר גדול עם מים, מרתיחים 1 דקה, שופכים את המים ושוטפים.

שמים החלקים בסיר עם מים.

מוסיפים הירקות, קלופים ונקיים + אבקת מרק עוף + מלח ופלפל.

להרתיח ולבשל על אש בינונית כשעה וחצי.  משפרים הטעם לפי הצורך.

פסח כשר!

בתיאבון!

המרק מציל חולים וגם סופרים. זה בדוק. המרק אוהב קנידאלאך וגם אטריות. יש שאוהבים את הכרובית מהמרק ויש שאת הכרוב, הגזר והתפוד. ויש שמקשטים את שולי צלחת המרק עם פלחי צנון או צנונית מומלחים קלות.

קוֹמְפּוֹט (מרק פירות יבשים)

[המתכון של רבקה בן עזר ראב לבית שלאנק מירושלים

שהיא, לפי תוכנת הג'יני – היתה מצאצאי דוד המלך]

פירות יבשים: שזיפים, תפוחי עץ, משמש וצימוקים. הכמויות לפי הצורך, שזיפים קצת יותר. להשרות כל פרי בנפרד במים פושרים. לרחוץ היטב.

להרתיח בסיר גדול מים בתוספת עד 1 כוס סוכר לחצי עד שלושה רבעי קילו פירות יבשים.

לזרוק לסיר כל סוג פרי יבש לחוד תוך כדי הרתחה, כלומר, להוציא ולהחליף בבישול את הפרי הקודם בפרי הבא בתוך אותם מים רותחים. (אפשר גם לבשל הכול יחד מלכתחילה אבל אז נשמר פחות הטעם המיוחד לכל פרי ופרי).

לקראת סוף הבישול – לאחד הכול, להוסיף מיץ לימון מסונן, קליפת לימון וקצת קינמון [ויש שמוסיפים גם ציפורן]. לבשל על אש קטנה אך לא יותר מדי זמן, כדי שהפירות לא יתפוררו, ולקרר. למרק יהיה טעם מתוק-ייני. אפשר לשנות ולשפר את הקומפוט לפי הטעם.

אוֹף-גֵפְרִישְׁטֵע מָצֶה

[המתכון של אימא דורה]

אוף-גפרישטע, הכוונה, לתת למצה טריות מחודשת.

לוקחים כארבע-חמש מצות, בוצעים לשניים לאורכן, מניחים מחצית על מחצית ושוטפים תחת קילוח מים מהברז. במקביל מחממים מחבת בגודל ההולם מצה, עם מכסה מתאים, ורצוי גם שבכת-מתכת עגולה על קרקעית המחבת, למניעת התדבקות המצות לתחתית.

כאשר החום במחבת חזק דיו, פורשים כמניפה את חצאי המצות זה מעל זה, מוסיפים קצת מים עליהם ולתחתית במחבת, ומכסים היטב במכסה.

לאחר דקות אחדות מתאדים רוב המים במחבת ואפשר לקלף ולהוריד חצאי המצות בזה אחר זה, אך לא בבת אחת, והם כמו פיתות חמות טריות. מכינים מראש פלחי ביצה קשה, גבינה צהובה, חמאה, מיונז לביצה, ומה שעוד מתחשק, אפילו שינקן. מורחים ומניחים בקצה המצה, מגלגלים לצורת צינור, כמו שטרודל, ואוכלים לתיאבון.

בדרך זו אפשר לחסל חמש-שש מצות טריות לארוחת הבוקר.

החמצת מלפפונים עברית

[המתכון של סופר נידח]

בארה"ב מוכרים בצנצנות זכוכית מלפפונים חמוצים עבים ובעלי זיפים תחת השם "היברו פיקלס"; הם עשויים בחומץ וטעמם לא רע למי שאוהב אותם. אנחנו חסידי הכנת המלפפונים המוחמצים במי-מלח, וזה המתכון שלנו:

צנצנת עם סוגר הרמטי של טבעת גומי ומנוף-קטן מחוט-ברזל קשיח. תכולתה נטו כשש כוסות מים שהם כליטר וחצי.

מגשית של מלפפונים ננסיים וכדאי אפילו 2 מגשיות ולברור מתוכן את הננסיים ביותר.

2 פרוסות-טבעות של פלפל חריף.

2-3 שיני שום קלופות, מפולחות לפי הגודל.

אגד שמיר. הטוב ביותר הוא שמיר-בר אלא שקשב למוצאו.

שתיים וחצי כפיות מלח גס מומסות בשתי כוסות מי ברז רגילים עם כף אחת של חומץ.

אופן ההכנה: שוטפים היטב את המלפפונים, קוטמים את הקצה שהיה מחובר לשיח. מניחים טבעת פלפל חריף בתחתית הצנצנת ובונים עליה את שכבות המלפפונים. כדאי לנער מדי פעם כדי להגדיל את התכולה. אם בוררים אותם משתי מגשיות, אפשר לדחוס יותר – מלפפונים קטנים יותר.

שמים למעלה את טבעת הפלפל-הריף השנייה ופלחי השום, וסוגרים עליהם היטב עם אגד השמיר, כמה שנכנס יותר.

מכינים את תמיסת 2 כוסות מי-המלח עם כף החומץ, שעוזר לשימור קשיותם של המלפפונים, יוצקים עד מלוא הצנצנת וסוגרים היטב עם המכסה ה"פטנטי".

מניחים בחוץ, בשמש, או על אדן החלון.

בימים חמים המלפפונים מוכנים-למחצה כעבור 24 שעות ואפילו פחות. בימים קרים ומעוננים זה לוקח לעיתים יומיים. יש לפקוח עין על מידת ההחמצה – לפי צבע המלפפונים. משעה שהם מאבדים מירקותם ומקבלים קצת צבע חאקי – מיד להכניסם למקרר. כך פעולת ההחמצה מושהית, ואפשר ליהנות במשך ימים אחדים מטעמם העשוי-למחצה, שהוא, כמו המלפפונים עצמם – אחד מנפלאותיה של ארץ-ישראל.

כשבאים אורחים אני מכין לפחות שתי צנצנות, ובהן תכולה של כשלוש מגשיות ויותר, ולא נותר מהם זכר אחרי שהאורחים מסתלקים.

בימים רחוקים היה אפשר למצוא מלפפונים קטנים וקשיחים להחמצה גם בערימות המלפפונים הרגילים, כיום – לא. רק לעיתים רחוקות בשוק. ואז זה בהחלט מומלץ. מצד שני, מחיר המלפפונים הננסיים במגשיות אמנם יקר יותר, אך מצדיק את ההוצאה כי הם מתאימים במאה אחוז להחמצה וגם זמינים.

אז אל תחמיצו – החמיצו!

הערה: בשעתו פירסם המנוח עמוס קינן [אולי ב"ספר התענוגות" שלו] מתכון להחמצת מלפפונים ובו כתב שיש להכין להם תמיסת מי מלח שביצה טרייה צפה בהם.

זה מתאים לכבישת זיתים ירוקים ולא להחמצת מלפפונים, שעבורם התמיסה הרבה פחות מלוחה. מה שמוכיח אולי שהמנוח לא החמיץ מלפפונים, ואולי גם לא כבש זיתים – מימיו!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2475 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,444 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל