גיליון מס' 825

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ז' בניסן תשע"ג, 18 במרס 2013

עם צרופת העטיפה של הספר החדש "ואם אתה מוכרח ליצור" של שמאי גולן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: רֵיאָל פֹּה-לִי-תִיק... // ד"ר אברהם וולפנזון: "הארץ" בשירות האיסלם הקיצוני, ניתוח גיליון אחד של "הארץ" מיום 17.3.2013, גיליון שיש בוו סחי ומאוס. // מרדכי קידר: סביבה אסטרטגית חדשה. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: אלי שמיר, הצייר של עמק יזרעאל. // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (מ"ג). 2. האם רוה"מ זקוק לסגן? // מוּקֵי אֶלְדָּד: לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. // מנשה שאול: יובֵל של הרס וחורבן. [ציטוט]. // יהודה דרורי: שירת ילדים בסימן שאלה. // עדינה בר-אל: זה חינוך? – על מורים "מעריכים" בבית-הספר בכפר-סבא. // רות ירדני כץ: סדר חדש. // מוטי הרכבי: פעילת השמאל נועה שיינדלינגר מתעקשת לראות חיילים ישראליים מתים. // מרדכי בן חורין: כן, יש קצת דמיון! // יצחק שויגר: זואי והצאר. // דרור אידר: 1. מכתב גלוי לנשיא ארה"ב ברק אובאמה. [ציטוט]. 2. לפני עשרה ימים מת עליי אבי. // משה גנן על שירת כריסטיאן מורגנשטרן. // נעמן כהן: לשואה אין מורשת! // משה גרנות: תעלומה המתפענחת אט אט, על ספרה של אליזבת קוסטובה, "גנבי הברבור". // יוסי שדה: כדי להינשא ליהודייה על קראי להתנצר ולהתגייר. // משה כהן: רגשי האשמה שלנו. // אלי מייזליש: סוף עידן פלסטין. // אדיר כהן: שירים מתוך ספר שיריו העומד לצאת לאור בקרוב "השיר כותב אותי". // שלמה אראל: קיצור תולדות חיל הים. // ד"ר גיא בכור: דיבידֶה אֶ אימפֶּרָה, עקרונות "הפרד ומשול" במזרח התיכון. [ציטוט]. //  אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 38. מוֹישֶׁה סְפוֹרִים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

בלב המזרח התיכון המוסלמי העולה בלהבות –

שאותו הוא נישק לפני ארבע שנים בתחת –

אובמה מחרים את כנסת ישראל הדמוקרטית!

יחרימו אזרחי ישראל את הופעתו בבנייני האומה

שינאם בפני אולם ריק – שיהיה בריא

ובאבו מאזן יתנחם!

* * *

יוסי גמזו

רֵיאָל פֹּה-לִי-תִיק...

לְצִבּוּר הַסּוֹבְלִים פֹּה מֵעֹדֶף-מִשְקָל וְחֶסְרוֹן סֶקְסְאַפִּיל בַּפִיגוּרָה

מֻכָּרוֹת, זֶה שָנִים כְּבָר, מוֹדְעוֹת-הַפִּרְסֹמֶת בָּהֶן הַדִּמְיוֹן לֹא חָסוּם

בִּפְנֵי כָּל הֲזָיָה עַל שִׂיאֵי הַרְזָיָה שֶגּוֹרֶמֶת אוֹתָהּ פְּרוֹצֶדוּרָה

שֶתּוֹצִיא מֵהֶם מִיץ וְעָלֶיהָ מַמְלִיץ מְמַמְּנוֹ שֶל אוֹתוֹ הַפִּרְסוּם.

וְהַנֶּשֶק הֲכִי מְשַכְנֵעַ תָמִיד בְּקַמְפֵּין זֶה שֶל אוּלְטְרָה דִיאֶטָה

בְּסִגְנוֹן "אִם תִּרְזוּ  הֲרֵי אֵין זוֹ סוֹפְסוֹף אַגָּדָה" הוּא הַלֹּא-יְאֻמַּן

הָאוֹמֵר: "אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד כָּאן בִּפְנֵי הָרָזוֹן" –  וְהַסְּקוּפּ שֶבַּקֶּטַע

הֵם תַּצְלוּם שֶל "לִפְנֵי" וְתַּצְלוּם שֶל "אַחְרֵי" הַטִּפּוּל בִּצְמִיגֵי הַשֻּמָּן.

כִּי  הִנֵּה לְעֵינֵי הַצּוֹפִים בִּתְמוּנַת הַ"לִּפְנֵי" מִתְגַּלֶּה בְּשוֹק דְּרַסְטִי

שֹמֶן פָאס שֶתָּפַס בִּפְּרוֹפִיל וְאַנְפָס אֶת כָּל רֹחַב הַפְרֵיְם, בְּלִי סִגּוּף,

וְתַצְלוּם הָ"אַחְרֵי" שֶחֻסְּלוּ בּוֹ הָרֵי הַשֻּמָּן מְגַלֶּה גוּף פַנְטַסְטִי

שֶלְּכָל מִסְתַּכֵּל לֹא נָקֵל לְעַכֵּל שֶשְּנֵיהֶם הֵם סוֹפְסוֹף אוֹתוֹ גוּף.

וּמַדּוּעַ נִזְכַּרְתִּי בְּכָךְ, רַבּוֹתַי? רַק מִפְּנֵי הַדִּמְיוֹן הַמַּפְתִּיעַ

לְקַמְפֵּין הַ"לִּפְנֵי" וְקַמְפֵּין הָ"אַחְרֵי" שֶל עֶשְׂרוֹת דֵּמָגוֹגִים רֵיקִים

שֶלִּפְנֵי הַבְּחִירוֹת הִתְמַחוּ בִּמְכִירוֹת של סִסְמוֹת שֶטָּרְחוּ לְהַרְגִּיעַ

אֶת רוֹאֵי-הַשְּחוֹרוֹת וְאַחְרֵי הַבְּחִירוֹת הֵם עוֹסְקִים רַק בְּסַחַר תִּיקִים.

כִּי לִפְנֵי הַבְּחִירוֹת הֵם דָּחוּ חֲקִירוֹת וּנְבִירוֹת עַל מִשְׂרוֹת וְעַל גּ'וֹבִּים

וְאָמְרוּ שוּב וָשוּב: "זֶה בִּכְלָל לֹא חָשוּב, הָעִקָּר הוּא תִקּוּן כָּל עֻבְדָּה

כְּמוֹ חֶסְרוֹן הַשִּוְיוֹן שֶבַּנֵּטֶל וּמְחִיר הַדִּיּוּר וְרִבּוּי הַמִּיקְרוֹבִּים

שֶל שְחִיתוּת מִמְסָדִית וּסְטַגְנַצְיָה תְמִידִית בַּמַּגָּע עִם בְּנֵי-דּוֹד בַּגָּדָה."

אֲבָל רַק נִסְתַּיְּמוּ הַבְּחִירוֹת כְּבָר אֵינֶנּוּ שוֹמְעִים לֹא צִיּוּץ וְלֹא לַחַש

עַל שִוְיוֹן בְּחוֹבוֹת, אַלִּימוּת בָּרְחוֹבוֹת, הִתְיַקְּרוּת מִצְרְכֵי-הַיְּסוֹד

וְשִתּוּק מְדִינִי וְתַקְצִיב גִּרְעוֹנִי –  אֶלָּא רַק כָּל אוֹתוֹ רַחַש-בַּחַש

כִּסְּאוֹלוֹגִי וָתִיק שֶל רֵיאָל פֹּה-לִי-תִיק בּוֹ הָאֵגוֹ חוֹגֵג (אֵין זֶה סוֹד)

בַּגְּרוֹטֶסְקָה הַזֹּאת בָּהּ רוֹאִים מַחֲזוֹת כְּמוֹ מִשְׂחַק הוֹרָדַת הַיָּדַיִם

וּסְחִיטָה וּפְשִיטָה עַל עֶמְדוֹת-הַשְּלִיטָה וּקְרִיצוֹת בֵּין עַפְעַף לְאִישוֹן

וְאוֹתָהּ תַחֲרוּת בֵּין תַּחְמָן לְעַקְרוּט בָּהּ בָּרוּר כְּבָר כִּי בַּעַל-הַבַּיִת

שֶאֶתְמוֹל הוּא שָחִיץ וְהַיּוֹם הוּא לָחִיץ דַּוְקָא הוּא מְמַצְמֵץ כָּאן רִאשוֹן.

וּכְבָר אֵין עַכָּבוֹת בַּקְּרָבוֹת עַל כָּבוֹד אֲבָל יֵש לְהִיטוּת לַחְטֹף תֹּאַר

שֶל מִשְׂרָה שֶשְּלָלָהּ הוּא סְגַן רֹאש מֶמְשָלָה, וְאִם לֹא – נְאַיֵּם כִּי נִפְרֹש

וּבִמְקוֹם שֶסוֹפְסוֹף נַעֲלֶה כָּאן עַל רֹאש שִׂמְחָתֵנוּ פְּרִינְצִיפִּים וְטֹהַר

נַעֲלֶה כָּאן מְחִיר כָּל בָּכִיר וְנִרְאֶה אֵיךְ הַשֶּתֶן עוֹלֶה לוֹ לָרֹאש.

וְשוֹאֵל, חֵי שָׂטָן, הָאֶזְרָח הַקָּטָן אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל אוֹתָהּ בַּאנְדָּה:

מַהִי דְמוּת דְּיוֹקָנָהּ שֶל אוֹתָהּ עַסְקוּנָה שֶאֶתְמוֹל שְנוֹרְרָה אֶצְלוֹ קוֹל,

זוֹ שֶל חַארְתָּה וּפְרָאזָה שֶחִיש מַהֵר גָּזָה בֵּין יֶתֶר כִּזְבֵי פְּרוֹפָּגַנְדָּה

שֶל זְמַן עֶרֶב בְּחִירוֹת אוֹ פָּנִים עֲכוּרוֹת שֶכָּעֵת הִיא חוֹשֶׂפֶת לַכֹּל?

הֲרֵי כָּל הָרֵטוֹרִיקָה, כָּל הַסֶּקְטוֹרִיקָה שֶל בַּאסְטְיוֹנֵרִים בַּבַּאסְטָה

שֶל כָּל פֶּלֶג, סִיעָה, מִפְלָגָה או כְּנֻפְיָה הָיוּ: "רַק לְטוֹבַת הַמְּדִינָה

מֻקְדָּשִים כָּל חַיַּי, וְאִם בֵּין מְנִיעַי אִינְטֶרֶס פֶּרְסוֹנָלִי חִפַּשְׂתָּ

לֹא תִמְצָא אוֹתוֹ כְּלָל כִּי מִשְׂרָה וְשָלָל הֵם אֶצְלִי בִּקְדִימוּת אַחְרוֹנָה!"

וְהִנֵּה מִסְתַּבֵּר שֶנָּקֵל לְדַבֵּר עַל פּוֹלִיטִיקָה מָה זֶה אַחֶרֶת

אַךְ מֵעֵבֶר לְכָל הַבְּלָה-בְּלָה שֶתָּמִיד מַעֲלֶה בָּנוּ תֵכֶף פִּהוּק

זֹאת מַמָּש אוֹתָהּ גְּבֶרֶת מֻכֶּרֶת שֶכְּלָל לֹא שִנְּתָה פֹּה אֲפִלּוּ אַדֶּרֶת

וְלוֹמַר אֶת זֶה דוּגְרִי: לַמְרוֹת הַמֵּיק-אַפּ זוֹ אוֹתָהּ הַסְּחוֹרָה בְּדִיּוּק...

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

"הארץ" בשירות האיסלם הקיצוני

ניתוח גיליון אחד של "הארץ" מיום 17.3.2013

גיליון שיש בו סחי ומאוס

מערכת "הארץ" הכינה לקראת חג-הפסח סעודה רוחנית חגיגית לכבוד ליל-הסדר: מנה ראשונה – מָרוֹר... בכל שנות קיומו לא הוציא "הארץ" גיליון כה אנטי-ציוני, כה משמיץ את מדינת-העם-היהודי, כה מלטף את הדחפים האנטישמיים של הגרועים באויבינו – כמו הגיליון של יום ראשון ה-17 במרץ 2013. כל המאמרים הבולטים הם אנטי-ציוניים בעליל, חושפים את ההגשמה הציונית לביקורת עויינת, מאשימים את המנהיגות והאזרחים כאחד בגזענות ובדיכוי-מיעוטים, והמערכת אינה מביאה אפילו מאמר אחד לאיזון ולהגנה על החזון הציוני ועל דרכי-מימושו: לא משה ארנס, לא ישראל הראל, ולא שלמה אבינרי, המבטאים מדי-פעם גוונים אותנטיים של הערכים הציוניים המקובלים, המוגשמים בבניית המדינה היחידה שזכה בה העם היהודי אחרי אלפיים שנות גלות, והמתקיימת בתוך "שכונה" לאומנית-מוסלמית-קיצונית-ועויינת. רק הגורסים "רק רע" באים לידי ביטוי בגיליון ה-17.3: לא כופתאות ולא חרוסת – אלא מרור בלבד...

דוגמאות אחדות מגיליון שכולו סחי ומאוס בנוסח תעמולת החמאס והג'יהאד האיסלמי:

גדעון לוי כותב מעין מדריך-תיירים לנשיא אובמה: "כשה נשיא מדבר, ולא אומר כלום": כותב לוי בתידרוך לאובמה: "...כשאובמה אומר שהוא 'מעריץ את ערכי היסוד של ישראל... צריך לשאול אותו על איזה ערכים הוא מדבר, על הדהומאניזציה של הפלסטינים? על היחס למהגרים האפריקאים? ... לדעת שמדובר באחת המדינות הגזעניות ביותר..." – דברים אלה כותב לוי לכבוד הנשיא האורח, בסגנון של מורה קפדן, הנוזף בתלמידו המפגר...

ראובן פדהצור מוסיף לציור הבדוי של לוי קווים מרושעים-הרפתקניים בתחום הצבא והמיליטריזם. כשם שגרמניה הנאצית היתה לא רק גזענית אלא גם תוקפנית ולוחמת נגד העולם שמחוץ לגבולותיה – כך ישראל של היום: מי שהפנים את האשמותיו של לוי, המודפסות במקום המכובד ביותר, ליד מאמר-המערכת, על "גזענותה" הכמו-נאצית של ישראל – מגיע למאמר השכן, באותו עמוד: מאמרו של המומחה, כביכול, לביטחון, ראובן פדהצור, המציג את מדינת ישראל כפועלת ברוחו של ההרפתקן-התוקפן, מי שכיהן כרמטכ"ל וכשר-בטחון אהוד ברק. מאמרו של פדהצור נקרא "מורשתו של ברק", ובו נאמר, בין השאר: "אהוד ברק... יזם וניהל שתי מלחמות ברצועת עזה... היה שותף לבנימין נתניהו בתכנון תקיפה באיראן... היה שותף להזרמת תקציבי-עתק להתנחלויות..."

אם האורח הנשיאותי המכובד בארה''ב – שמתרגמים למענו "פניני-חוכמה" אלה מהיעתון "לאדם החושב" – עדיין לא שוכנע לאיזו ארץ-רשע מסוכנת והרפתקנית הוא נקלע – בא "מדריך-התיירים" השלישי קובי ניב, ומאיר את עיניו של הנשיא-האורח במאמר שכותרתו גנובה מ... אהוד ברק... : "ממשלת וילה בג'ונגל..." –  גם האזרח הישראלי השואל את עצמו באיזו מין ממשלה זכינו בימים אלה – יקבל פה תשובה ברוחם של גדעון לוי וראובן פדהצור: "ממשלת ישראל החדשה... ראשי חמש המפלגות המרכיבות אותה – בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, נפתלי בנט וציפי לבני – הם כולם יהודים אשכנזים עשירים... 100% יהודים, כ-80% גברים, כ-80% אשכנזים, כ-80% חילונים, ולא יהיה בהם אפילו לא חרדי אחד לרפואה או ערבי אחד ליריקה."

אם, בכל זאת, יטעה אובמה ויחשוב שהערבים [למשל, בפנייתם לאו"ם, חרף התנגדות ארה''ב] הפרו את רוח הסכמי אוסלו בנקטם צעדים חד-צדדיים – בא ד"ר יונתן מנדל – איש המחלקה השנויה-במחלוקת לפוליטיקה ומימשל באוניברסיטת בן גוריון – ומעמיד את הנשיא אובמה על טעותו: לישראל, סבור מנדל, אין כל זכות להאשים את הערבים בחד-צדדיות, באשר היא עצמה "ב-65 שנות קיומה... נהפכה דה-פקטו למדינה חד-צדדית..." ה"מומחה" מאוניברסיטת בן גוריון מאשים בכך את... בן גוריון עצמו... הָא כֵּיצָד? האם בן גוריון אשם בהתנהגותם החד-צדדית של הערבים, שהתנפלו על היישוב היהודי הקטן לפני קום המדינה ועד היום הזה? – כן, בן גוריון אשם, כותב/מאשים ד"ר מנדל [במאמרו "קללת החד צדדיות"], שהרי "לא משנה מה יאמרו הגויים, משנה מה יעשו היהודים" – כך "אמר אמר ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון,'' ומאז שאמר זאת [ובעקבותיו] "החד-צדדיות נהפכה לגידול ממאיר המכתיב את התנהלותה המדינית והדיפלומטית של ישראל." לא הערבים אשמים בטרור ובמלחמות – אלא בן גוריון וממשיכיו... זוהי המסקנה מן המאמר ה'מלומד' שבמרכז עמוד הדעות והתגובות ב"הארץ".

גם מאמרים אחרים בעתון מאותו יום [עמירה הס, יונתן מזרחי] מאשימים את ישראל ושליחיה ומוסדותיה בעבירות על החוק והמוסר – ואין בעיתון כולו אף מאמר אחד שיגן על ישראל ומדיניותה מפני ההשמצות של התעמולה הצעקנית והדמגוגית, המובילה את הקורא "החושב" לקבל בהבנה ובהזדהות את האשמותיהם של שונאי-ישראל המוסלמים הקיצוניים, ולא להאשים אותם ברצחנות ובתוקפנות – שהרי אנחנו, הישראלים, ניהלנו מדיניות חד-צדדית, גזענית, אכזרית, מַפְלָה, כובשת ובלתי-מוסרית כלפי שכנינו הטובים, המוסריים והמתונים מאז שחזרנו לארץ-אבותינו ועד היום הזה.

זוהי תרומתו החד-צדדית של "הארץ" להגות הציונית בדורנו [כל זה – יבול של יום אחד בלבד!!!] – אשרי "האדם החושב" ואשרי עיתונו...  

* * *

מרדכי קידר

סביבה אסטרטגית חדשה

כפי שהדברים נראים כיום, ימיו או שבועותיו של בשאר אלאסד בשלטון – ספורים. קואליציה של ארגונים ג'יהאדיסטיים סוניים תצליח להכריע שלטון של מדינה ערבית, למרות שזו השתמשה בכל ארסנל הנשק המצוי בידה – כולל טילי סקאד – על מנת לשרוד. במהלך השנתיים האחרונות נחצו בסוריה כל הקווים האדומים, ושני הצדדים שקעו לתוך מאבק מלוכלך ומכוער, ללא כל מגבלות מוסריות או חוקיות. עשרות אלפי אזרחים, נשים, ילדים וזקנים נרצחו באכזריות; מאות אלפי בתים ודירות הפכו בלתי ראויים למגורי אדם; תשתיות המדינה ורסות; הכלכלה משותקת והמדינה כמסגרת ארגונית מתפרקת.

הצלחתה של הקואליציה הסונית (טורקיה, קטר, סעודיה, ירדן) לחסל את השלטון העלווי הכופר הנתמך על ידי קואליציה שיעית (איראן, עיראק וחיזבאללה) עלולה לעורר גל של טרור במדינות ערב, ובעיקר בעיראק ובטורקיה, שכן קבוצות מדוכאות במדינות אלו – כמו הסונים בעיראק והכורדים בטורקיה – ישאבו עידוד מהצלחתם של ארגוני הג'יהאד הלוחמים בסוריה, ומהשיטות שנקטו במלחמתם נגד השלטון. במלחמה המזוהמת בסוריה אין צדיקים לעומת רשעים, שכן השלטון והמורדים כאחד נקטו שיטות בלתי אנושיות, בלתי חוקיות ובתי מוסריות. שני הצדדים ביצעו פשעים נגד האנושות כשחיסלו קבוצות של אזרחים ללא הבחנה, ושניהם דיכאו והשפילו אזרחים חסרי ישע.

מיד עם תחילת האירועים האלימים, גילו המורדים שכל פעם שהם מופיעים באזור פתוח, מצליחים כוחות השלטון להשמידם בקלות רבה, ולכן העבירו את פעילותם לאזורים העירוניים המיושבים בצפיפות. בכך הם הפכו את האזרחים למגינים אנושיים, מבלי שנשאלה דעתם על כך, וגררו אל תוך המרד ערים ושכונות שתושביהן לא היו מעוניינים מלכתחילה להיכנס אליו.

אבל המאפיין הבולט ביותר של המרד בסוריה הוא הפיכתו לאבן שואבת לג'יהאדיסטים מכל חלקי העולם הערבי והמוסלמי שמיהרו לסוריה כדי לקחת חלק בג'יהאד נגד העלווים הכופרים ושלטונם העריץ. כיום נמצאות בסוריה מאות קבוצות לוחמות, לא רק מעיראק, סעודיה ומרוקו, אלא אף ממדינות מוסלמיות לא-ערביות, כמו טורקיה, בוסניה, צ'צ'ניה, אפגניסטן ועוד.

ארגונים ג'יהאדיסטיים משנים תכופות את המבנה שלהם: קבוצות מצטרפות, אחרות פורשות ומקימות ארגונים אחרים, כשהמטרות דומות רק בחלקן. מאפיין נוסף של ארגונים ג'יהאדיסטים הוא חשיבות המנהיג, המפקד. ביחידה צבאית, אם מצליח האוייב לחסל את המפקד ואת שכבת הקצונה המקיפה אותו, בדרך כלל תתפקד היחידה באופן חלקי ולקוי. בארגונים ג'יהאדיסטיים המנהיג אומנם חשוב מאוד לתפקוד הארגון, אך מבחינה מבצעית יכול כמעט כל אחד מחברי הקבוצה להחליפו. לכן, חיסול ממוקד של ראש ארגון ג'יהאדיסטי אינו גורם בדרך כלל לשיתוק הארגון ולחיסולו. הדוגמה הטובה לכך היא ארגון "אלקאעידה": אוסמה בן-לאדן נאלץ להתחבא מאז סוף 2001 ובהמשך חוסל. אך הארגון לא חדל לתפקד כשבן-לאדן וסגנו איימן אלזוואהירי ירדו למחתרת.

"הדרך מדמשק לירושלים עוברת דרך ביירות"

אבל היתרון הגדול ביותר של ארגון ג'יהאדיסטי על צבא סדיר הוא שארגון ג'יהאד אינו מטיל על עצמו את המגבלות החוקיות והמוסריות שצבא סדיר אמור לפעול על פיהן על פי החוק הבינלאומי. התעמולה הג'יהאדיסטית מגייסת את היושב במרומים כשחקן חיזוק המקנה מוטיבציה שמיימית ללוחמים, בעוד שצבא רגיל יכול לעורר את חייליו באמצעות מסר אנושי – לאומי, פטריוטי או אזרחי.

תכונות אלו של ארגונים ג'יהאדיסטיים נותנות להם יתרון גדול על ארגונים צבאיים של מדינות, וזה ההסבר לכך שדווקא ארגונים אלה מצליחים להרוס מדינת משטרה כמו סוריה ולמוטט משטר דמים אכזר וחסר מגבלות, כפי שהיה משטר אסד מאז תפס חאפז אסד את השלטון בנובמבר 1970. הטנקים, המטוסים, הטילים, ואפילו הנשק הכימי לא עזרו לשלטון מול מאות מיליציות חמושות בנשק פשוט הרבה יותר, אבל חדורות אמונה דתית, שחבריהן מוכנים למות בכל רגע, ולכן לא ניתן להרתיעם באיום על חייהם. להפך: ככל שעלתה רמת האכזריות שהפעיל השלטון, כך התגברה המוטיבציה של הג'יהאדיסטים להפילו, גם במחיר חייהם.

על צבא של מדינה המנסה להילחם בקבוצות ג'יהאדיסטיות להתאים את עצמו לכך שחוקי המלחמה הקונבנציונלית אינם מקויימים ואינם יכולים להיות מחייבים כאשר צד אחד אינו מכפיף את עצמו אליהם. צבא המגביל את עצמו בהתאם לחוק הבינלאומי ומנסה להילחם נגד מיליציה שאינה עושה זאת, הפסיד את המערכה לפני שנכנס אליה.

נראה כי קריסתה הקרובה של סוריה מוכיחה כי מלחמת גרילה יכולה להיות יעילה יותר ממלחמה קונבנציונלית, וכי ג'יהאד חסר פשרות יכול להפיל אפילו משטר אכזר וחשוך, גם כשאינו מטיל על עצמו מגבלות של זכויות אדם, כמו המשטר הסורי. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כשמדובר במדינה המגבילה את עצמה לחוקי המלחמה ולעקרונות זכויות האדם.

היום ארגוני הג'יהאד הלוחמים בסוריה מצהירים בפה מלא ש"הדרך מדמשק לירושלים עוברת דרך ביירות." המשמעות היא שאחרי שיחסלו את אסד בדמשק, הם יגיעו לביירות במטרה להשליך את נבלתו של חסן נסראללה לפח האשפה של ההיסטוריה, ואחר כך ימשיכו את דרכם לישראל לסלק גם אותה ממפת העולם. כדאי אפוא לנסראללה להתייחס ברצינות לאיומיהם, וגם על ישראל להתכונן למלחמה שלא הורגלנו אליה – בעתיד הלא רחוק.

הבעייה אינה מתמקדת בישראל: ארגוני ג'יהאד – שחלקם ממומנים בכספי הנפט מסעודיה, קטר, האמירויות או איראן – פועלים בגלוי לא רק בסוריה אלא גם בפקיסטן, אפגניסטן, איראן, עיראק, מצרים, אלג'יריה, לוב, סומליה, מאלי, ובעוד מדינות. ארגוני ג'יהאד נוספים הממומנים בכסף סוני מן המפרץ או בכסף שיעי מאיראן, פועלים בחשאי כמעט בכל מדינות העולם. אין מקום המחוסן מפניהם.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 237 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

תקוה וינשטוק

אלי שמיר, הצייר של עמק יזרעאל

בלב האורבניה, בכיכר המדינה של תל אביב, הופיעו לפתע שדות שבעמק, עמק יזרעאל.    העמק ויושביו הם הכוכבים הבלעדיים בתערוכה שמקיים עתה אלי שמיר, "הצייר של עמק יזרעאל" – כפי שהוכרז עליו בתערוכתו ב-2009 במוזיאון תל אביב.

את התערוכה, רובה ציורי שמן גדולים שנוצרו אשתקד, מקדיש הצייר לאביו שנפטר לפני שנה וחצי. האב, הלל שמיר, דור שני במושב כפר יהושע, נולד ב 1929, שנתיים אחרי שנוסד הכפר הזה, הנקרא על שם יהושע חנקין, גואל אדמות העמק. לכפר יהושע שני סימני היכר: האנדרטה שהציבה  הפסלת  בתיה לישנסקי לזכר בני הכפר שנפלו במלחמת השחרור ומגדל המים הייחודי שהוקם ב-1953 (אגב, שנת הולדתו של אלי שמיר) – מגדל עגול, מקושט, בעל בסיס מתומן המושפע מהבנייה של הרנסנס האיטלקי.

האב התחיל בגידול מטעים וכותנה וסיים במשק חי. שלא כדרכם של איכרים, לא ציפה כי בנו אלי – דור שלישי בכפר – יהיה איכר כמותו. אף האם הבינה שלבנה יש עולם אחר, עולם הציור.

"אני צייר  מגיל אפס," אומר שמיר. "כבר הגננת ידעה שאהיה צייר... ב-1967, בגיל 14, התפרסם ציור פחם שלי בעמוד הראשון של 'דבר'. בן 19 כבר השתתפתי בתערוכת ציור."

העמק מופיע בכל הציורים ובכמה מהם מופיע האב (גם אלבום התערוכה מוקדש לזכרו). "אלה 'פרקי אב''" אומר הצייר. "הוא סימל לי את מהות הישראליות, את החלוציות וההתיישבות. הנה ציור של שנינו בגודל טבעי: אבא בנעליים כבדות ואני בנעליים חצאיות שחורות. ברקע המתבן ומסביב זרדים, כזרדים שיצחק הבן עמס על עצמו כשהלך עם אברהם אביו לעקדה."

באחת התמונות נראה האב מהגב, גבר גבה קומה ומרשים נשען על מקל עשוי מענף עץ על רקע הטרשים, האדמה המעובדת ובתי הכפר עד לגבעות. "פרידה", קורא הבן לציור. "זה אבא בחודשי חייו האחרונים. היה בן 82, עדיין עבד אך כבר לא היה יציב. ציירתי אותו בציורי עיפרון גם ממש בסוף, כששכב בבית החולים. ודווקא ב'שבעה' התחלתי לצייר אידיליה... שני  ציורים כל כך רחוקים זה מזה: פרידה ואידיליה."

האידיליה היא ציור מונומנטלי של אדם וחי בנוף שליו. מופיעות בו חמש עלמות – שלוש בנותיו של האמן, דודנית שלהן וחברה מנצרת. שתי בנות מלטפות שתי גדיות, אחת פורטת על גיטרה, אחת חובקת פעוט בזרועותיה, רובץ כלב הבית, ילד רוכב על חמור, ובצד ניצב האמן, פלטה בידיו. במרכז התמונה פלטפורמה, קוצים וערימות קש, ובמרחק מה שהיה בית העם, מעין מקדש יווני נטוש. עוד הספקתי להראות לאבא צילום של העמדת הדמויות שעשיתי לפני הציור," אןמר הבן.

לתמונה שם ארוך ופרטני: "בנות שמיר ויסמין מנצרת עם שתי גדיות" אבל יש לה גם שם קצר ופיוטי: "תור הזהב".

בציור אידילי אחר של "תור הזהב" – "מסתרקות בחורשת האיקליפטוס" – שתי בנות, אחת יושבת, השנייה מסרקת אותה. רגע מושהה בחיי כפר שלווים.

בתערוכה פורטרט יחיד – בחורה יפהפייה המוארת באור פנימי. שמיר פגש בה במקרה ובקש שתשמש לו מודל. שלוש שנים, בהפסקות, ישבה לפניו. שבע שעות מדי פעם. "במרוצת השנים האלה," מספר  האמן "היא התארסה וציירתי על אצבעה טבעת אירוסין. התחתנה – ציירתי טבעת נישואין... תהליך הציור לוקח חודשים ושנים. יש לי סבלנות ואהבה לאנשים שאני מצייר."

הנוף מכתיב את כל ציורי התערוכה. הנוף הריאליסטי שאפשר לקבוע את מקומו במדוייק. מראה עמק יזרעאל מגבעות שימרון, מראה הכרמל מהמקום שבו עמדה קריית חרושת, שם היכתה יעל את סיסרא. אלון עתיק בשדה שלף, המוכר לתושבי העמק  – כבר מאות שנים הוא משיר את עליו בחורף וחוזר לפרוח באביב, ובאופק עמוד חשמל – הטבע הבראשיתי והקדמה זה ליד זו.

נוף עם שורת ברושים כרותים, זכר לעצים שכרתו התורכים בתחילת המאה שעברה על מנת שישמשו כאדנים לרכבת העמק. הגדמים כבר השחירו ואלו לשדות ממול גוון כתום רענן. בחורה בשמלה אדומה בשדה – כתם צבעוני על רקע שדה שלף. הכול אפור. קיץ. שמיים פתוחים. האור האופייני לעמק, אור הבא מלמעלה בצהרי היום. אור מאד קשה לציור, שאינו קיים באירופה, שמיר נאבק הרבה באור הזה.

     שמיר יצא מכפר יהושע בגיל שמונה-עשרה. 18 שנים חי בירושלים וארבע בארה"ב. לדבריו, "גם בבוסטון ציירתי את ירושלים.". לפני שנתיים, אחרי 27 שנים בחוץ, חזר לכפר והוא מתגורר בשכונת ההרחבה. לדבריו  "הכפר היה תמיד טבור העולם בשבילי. כל הדרכים מובילות לכפר יהושע. אדמה קשה, אנשים קשים אך נכונים לתת את נפשם אם יש צורך בכך ולהקים עולם שכולו טוב."

ההיסטוריה הישראלית  וההיסטוריה היזרעאלית המקומית משתלבות אצלו עם ההיסטוריה של האמנות. הציורים מזכירים במקצת את ציורי ארץ ישראל של פעם, את הציירים האוטופיים-הציונים שהעלו על הבד בפשטות נופים אהובים – ראובן, גוטמן יוחנן סימון וליאו רוט, ואפילו ציירי "בצלאל". היום כמעט שאין מציירים כך, גם העמק ירד מגדולתו המיתולוגית. דומה שרק שמיר מצייר אותו עדיין באהבה רבה.

הקהל מתגעגע כנראה לציורים כאלה. התערוכה – אותה אוצר רון ברטוש – מושכת קהל. היא מוצגת בגלריה "זימאק", בה' באייר, גלריה מרווחת שנפתחה לפני כשנה וחצי –  היחידה ש"פלשה" לאזור היוקרתי.  ביקרתי בה ב"שיח גלריה" של שמיר, היא המתה מבקרים, חלקם מהעוברים ושבים בכיכר,  בלבוש מהודר.

"הקיפוד"

רק יצאתי בבוקר מהבית והנה ראיתי קיפוד.

איזה בוקר טוב! קיפוד, דרישת שלום מהטבע! הרחוב מלא חתולים, ציפורי שיר, גם  עורבים, שלא לדבר על המוני הכלבים. אלה שוב אינם בעיני חיות. הם פשוט בני אדם אילמים. אבל קיפוד לא הופיע בסביבה.

הקיפוד היה עגול, שמנמן ומאוד איטי. בלי לשים לב אלוי צעד באיטיות רבה, כאילו היה חולה, בכיוון הבית שלי. הסתכלתי בו ונזכרתי בדברים שאמרה לי בשעתה המשוררת אנדה פינקרפלד-עמיר. מחברת השיר החביב "הקיפוד רוצה לרקוד" –  "כשהתפרסם השיר," סיפרה,  "כתב לי קרוב משפחה מחו"ל: ' אני יודע למה התכוונת כשכתבת שהקיפוד רוצה לרקוד ואין לו פרטנר...זה לא קיפוד! זה עם ישראל שהגויים מנדים אותו ואינם מוכנים לקבל אותו לחברתם!'

  "כמה שניסתי לשכנע אותו כי כתבתי שיר ילדים תמים ולא התכוונתי לשום אלגוריה, לא עזר," אמרה המשוררת. "האיש נשאר בשלו: זה עם ישראל! בעיני העולם –כאילו הוא מלא  קוצים!"

    קוצים... לקיפוד שראיתי כלל לא היו קוצים! אולי הוא באמת חולה וקוציו  נשרו? לא ייתכן. זה פשוט לא קיפוד. זה כנראה... עכברוש!

מימיי לא ראיתי עכברוש בטבע וגם לא בגן החיות – ספק אם היצור הזה מוצג בגן החיות. רק זה חסר לי, עכברוש! די לי בעכברים, בג'וקים, בתולעים  ובשאר השקצים המשוקצים, שכעת נוסף עליהם גם הארבה... והנה על הבוקר, מופיע לעומתי עכברוש שיצא כנראה מהבניין הישן המשתפץ מולנו. והוא עוד הולך בכיוון הבית שלנו!

איזה בוקר גועלי! 

ואני האמנתי לתומי ש"הקיפוד" הזה יעשה לי את היום!

בדיחה לפסח

משפחה יהודית בניו יורק מעסיקה עוזרת שחורה ומסתייעת בה בליל הסדר.

"איך נראה לך סיפור הסדר שלנו?" שואלת בעלת הבית.

"איזה טיפשים!" מגיבה העוזרת. "בשנה שעברה הם היו עבדים וניצלו רק מפני שהים נפתח להם. השנה הם שוב הסתבכו והים היה צריך שוב לעזור להם לברוח... כל הזמן הם רק מסתבכים!"

תועבה

תיאטרון בית לסין מעלה את  המחזה "סוסים על כביש גהה". כתבה סביון ליברכט, ביימה ציפי פינס.

המסך עולה לצלילי "אל מלא רחמים" התפילה הליטורגית היהודית. על הבמה שורת אבלים, כנראה בני משפחה של הנפטר /הנפטרת. לפתע יוצאים מהשורה גבר ואישה ופותחים בריקוד, כשהבעת הנאה על פני הזוג, מתקרב, מתרחק, שוב מתקרב וחוזר למקומו – וכל העת מושמע "אל מלא רחמים".

זו לא סתם גסות רוח והתעללות במסורת היהודית.

זו פשוט תועבה.

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (מ"ג)

למי אצביע בבחירות הבאות?

למי אצביע בבחירות הבאות?

מלבד שתי מערכות הבחירות בהן השתתפה "הדרך השלישית", אף פעם לא הצבעתי פעמַיִם ברצף לאותה מפלגה, כך שבאמת איני יכול לדעת ולשער.

אולם בכל פעם שקמה ממשלה חדשה, התקווה שלי היא שבבחירות הבאות אצביע בעד מפלגת השלטון – הממשלה תהיה כל כך טובה, מדיניותה תהיה נכונה, החלטותיה תהיינה טובות, פעולותיה תקדמנה את מדינת ישראל בכל התחומים ולכן אתמוך בה בבחירות הבאות.

לצערי, אף פעם התקווה הזאת לא התגשמה. מעולם לא הצבעתי למפלגת השלטון.

אולי בפעם הבאה?

מה עושים במנדט שלי?

ביומן הבחירות שיתפתי את הקוראים בחיבוטי הקבר שלי, למי לתת את קולי בבחירות. למעשה, לא תמכתי באף מפלגה, והיה עליי לבחור את מי, מבין המפלגות שבהן איני תומך, אני מעדיף לחזק.

בחרתי במפלגת העבודה, בראשות שלי יחימוביץ' וכהצבעה אישית (בניגוד לדרכי, בדרך כלל) בשלי יחימוביץ', בשל הדרך החברתית שלה, בשל המקום המרכזי של הנושא  החברתי בסדר היום שלה, בשל התנערותה משיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים, שאיפיין את "המחנה שלה". הצבעתי בעדה, למרות העמדות המדיניות היוניות שלה, אך מתוך הבנה שהמקום השולי של הנושא המדיני בסדר יומה, מבטא תובנה מפוכחת שלעת הזאת אין לישראל פרטנר פלשתינאי לתהליך מדיני.

היה לי ברור שאין למפלגת העבודה סיכוי לנצח בבחירות. אילו היה לה סיכוי, הייתי שוקל מחדש את החלטתי, בשל התנגדותי למצעה המדיני. אולם רציתי לחזק את הקו החברתי כלכלי שהיא מייצגת, כחלופה ציונית-סוציאל-דמוקרטית לקו הקיצוני של הפרטת מדינת הרווחה.

רציתי לראות את הליכוד ומפלגת העבודה מקימות ממשלת אחריות לאומית משותפת. התנגדתי להכרזתה של מפלגת העבודה שלא תצטרף לממשלה. אני סבור שמפלגה אינה צריכה לכבול את ידיה בהכרזות מסוג זה. זאת הייתה עמדתי גם אם לא הייתי רוצה לראות את מפלגת העבודה בממשלה. זו עמדה עקרונית, הגורסת שאין לפסול מראש לא את האופוזיציה ולא את הממשלה, אלא יש לנסות למקסם את השפעת המפלגה באחת משתי הפוזיציות הללו, ולשם כך עליה להגיע למגרש משוחררת מכבלים.

אולם משכך התחייבה מפלגת העבודה, היה עליה לעמוד במילתה. הדבר חיוני לדמותה של הפוליטיקה הישראלית; שלא תהיה כולה כדמותו של עמיר פרץ, חלילה. שלי יחימוביץ' נהנית מהערכה ציבורית, גם ממתנגדי דרכה, כפוליטיקאית ישרה, הגונה ועניינית. אם היא היתה נוהגת מנהג עמיר פרץ, לא רק את עולמה היא היתה מאבדת, אלא המעשה הזה היה פוגע אנושות באמון הציבור בפוליטיקה הישראלית.

למה מפלגת העבודה לא הצליחה בבחירות? כבילת ידיה מראש, בהכרזה שלא תצטרף לממשלה, העבירה קולות רבים ממפלגת העבודה ל"יש עתיד". אולם הסיבה העיקרית, לדעתי, היא שרוב הציבור, כולל רבים מבין המשתתפים במחאה החברתית בקיץ 2011, אינם מאמצים את הדרך הסוציאל דמוקרטית, שאותה מפלגת העבודה הציגה, ושבה אני דוגל. יש להודות בכך ביושר. הציבור חיפש דרך מתונה ואנושית יותר של הקפיטליזם, והוא מאמין ש"יש עתיד" ו"הבית היהודי" ישפיעו בכיוון הזה, ויביאו לתיקונים של השיטה הקיימת. אני מקווה שאכן כך יהיה.

אולם חשוב מאוד שלדרכה של הממשלה תהיה אלטרנטיבה חברתית, שתאתגר את הממשלה ושתציג לציבור כיוון חלופי. וכך, למרות שמסיבות רבות אני מרוצה מהממשלה ומהרכבה, אני רואה חשיבות רבה בתפקידה האופוזיציוני של מפלגת העבודה, ומאמין ששלי יחימוביץ' עושה שימוש ראוי במנדט שקיבלה ממני.

למרות ישיבתה באופוזיציה וחרף העובדה שתיאבק בעוז נגד הממשלה, אני סבור שמפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' הינה שותפה מרכזית במהלך המהותי בפוליטיקה הישראלית, שביטויו העיקרי היום הוא הברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי"; התנערות מהחלוקה המסורתית של ימין / שמאל על פי השקפות מדיניות, והפסקת שיח השנאה בין מגזרים בחברה הישראלית.

עם זאת, כלל איני בטוח שמפלגה אוכלת מנהיגיה כמפלגת העבודה לא תפיל את יחימוביץ' בעוד חודשים אחדים.

שעת רצון

התופעה החשובה והמרתקת ביותר בבחירות האחרונות, היא הברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי".

איך להגדיר ולתאר את הברית הזאת? אפשר לעשות זאת בשפה חנן קריסטלית (ואיני מתכוון דווקא לקריסטל אישית, אלא כאב טיפוס של "הפרשנים הפוליטיים", המאמינים שמלוא כל הארץ פוליטיקה וצר עולמם כעולם קוניוקטורה).

בשפה הקריסטלית – שרה נתניהו לא רצתה את בנט בממשלה. בנימין נתניהו שלא רצה להתעמת איתה, ניסה להקים קואליציה בלי "הבית היהודי", או לְמִצְעָר – להשפיל את בנט ואת "הבית היהודי". יאיר לפיד, שרצה ממשלה בלי חרדים, הבין שהדרך היחידה לממשלה כזו היא בשיתוף עם "הבית היהודי". לכן, הוא הודיע שלא ייכנס לממשלה בלי בנט, והחזיר את בנט לתמונה. אחרי שיאיר לפיד הצהיר על רצונו להיות ראש הממשלה, נתניהו רצה להקים ממשלה בלעדיו. הפעם בנט החזיר טובה תחת טובה והודיע שלא ייכנס בלי לפיד. וכך נוצרה ברית בין השניים ומפלגותיהם, שהיו לכוח המרכזי במו"מ הקואליציוני ולמעשה, עיצבו את דמותה של הממשלה.

התיאור הזה אינו מופרך ולבטח הוא מעוגן במציאות. אולם הוא מתאר אותה בזווית צרה ביותר. אני מעדיף לבחון תהליכים פוליטיים בהקשרים חברתיים ותרבותיים רחבים הרבה יותר.

הברית בין "הבית היהודי" ל"יש עתיד", היא ביטוי לזרמי עומק בחברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות, שלאחרונה החלול לצוף מעל פני השטח. אלה הם תהליכי נגד לתהליכי העמקת השסע והקרע בין חלקי הציבור הישראלי, בין ימין לשמאל, בין חילונים לדתיים. כל מצג השווא של "גוש מרכז / שמאל" – על פיו יאיר לפיד והזועביז שייכים לאותו מחנה, הוכח כעורבא פרח. הציבור הישראלי מאס בהקצנה ובשנאה ומחפש דרך לבטא סולידריות חברתית ולאומית המבוססת על המכנה המשותף הציוני והדמוקרטי, בלי לטייח את המחלוקות. בציבור הדתי לאומי מתקיימת מלחמת עצמאות מפני שפיפות הקומה, כפיפות הגו, ההתרפסות וההתבטלות בפני החרדים, ורצון להתחבר לבני הברית הטבעיים – הציבור הציוני, המשרת בצה"ל, העובד ותורם למדינה במגזרים החילוני והמסורתי. ובציבור החילוני, תופעת ההתחדשות היהודית, המחברת את הישראלי ליהדותו, לתרבותו ולמקורותיו הולכת וגדלה, מקיפה ציבור הולך וגדל, ומאפשרת חיבור מחודש של הישראליות והיהודיות, וברית מחודשת בין הציונות הדתית, המסורתית והחילונית.

דוגמה מוחשית למגמה הזאת היא "ירו-שלם" – קואליציה למען ירושלים רבת גוונים. זוהי קואליציה של עשרות ארגונים חברתיים ותרבותיים בירושלים, ביוזמה משותפת של חילוניים ודתיים, ולמעשה – בעיקר בדחיפת חוגים דתיים דווקא, שהחליטו לעשות מעשה ולהציב אלטרנטיבה להתחרדות העיר. ספינת הדגל של הקואליציה הזאת, היא מיזם "עונג של שבת" – שבתות שבהן מתקיימים בבירה עשרות אירועי תרבות מגוונים, לכל הגילאים, לכל גווני הציבור, החל בבתי כנסת הפותחים את שעריהם לדיונים ולימוד משותף לציבור על גווניו השונים, עד מתנ"סים, מוזיאונים ומוסדות תרבות הפותחים את שעריהם לעשיה קהילתית תרבותית. השבת, למשל, מתקיימים בירושלים למעלה מארבעים אירועים כאלה. העובדה שדווקא ציבור דתי לאומי יזם והוביל את המיזם, מתוך הבנה שדווקא ירושלים היא המקום ליצור מהות עמוקה לשבת כיום התרבות והרוח של כל היהודים – וכמובן שלא יום של קניות ומסחר, חלילה, מבטאת את המהפכה המתחוללת בחברה הישראלית.

הברית בין "יש עתיד" ל"הבית היהודי", שלבטח מבוססת גם על הנראטיב הפוליטי הקריסטלי, היא ביטוי פוליטי של המהפכה הזאת. כתמיד, הפוליטיקה הולכת שני צעדים אחרי החברה. הפוליטיקה מצטרפת לתהליכים החברתיים, כאשר הם כבר בשלים, מעוררים תמיכה ואין בהם סיכון אלקטורלי. יתכן שמחלוקות בנושאים שונים ינתקו את השותפות הפוליטית הזאת, אולם אין לי ספק שאי אפשר לחזור אחורה – הפוליטיקה לא תחזור לאותו מקום, היא חייבת לבטא את השינוי החברתי. המציאות החברתית יצרה שעת רצון שאפשרה את החיבור היפה והמעניין הזה.

מלחמת מאסף חרד"לית

לפני שבועות אחדים התפרסם תו תקן לצניעות לנשים ולילדות, של הרב אבינר, רב חשוב ובולט בציונות הדתית. היה זה תקן נורא ואיום, המתייחס לילדות בנות 5 כאל אובייקט מיני ולכן הן נדרשות לכסות את גופן כדי "להצטנע".

איך סיפור כזה מתיישב עם התהליך שהזכרתי? איך דווקא עכשיו צץ תו תקן שכזה?

זוהי ריאקציה לתהליכים המתרחשים בחברה הדתית לאומית – מהפיכה פמיניסטית גדולה וחסרת תקדים, התנערות מאובססיית ה"צניעות" (שאין דבר פחות צנוע ממנה), חזרה לחברה מעורבת – כולל ריקודים מעורבים כמיטב המסורת של הציונות הדתית, הקמת מניינים שוויוניים בבתי כנסת אורתודוכסיים וכו'. לכן, כאשר קראתי על תו התקן הזה, אחרי הכעס הראשוני, שמח ויגל ליבי – הבנתי שההקצנה הזאת היא מלחמת מאסף נואשת של החרד"לות, והיא בעיקר מעידה על המהלך הגדול, הראשי.

הוא הדין בגילוי דעת שהוציאה השבוע ישיבת הר המור, שהתפלגה מישיבת "מרכז הרב" לפני שנים אחדות, בנושא השוויון בנטל. גילוי הדעת ביטא עמדה חרדית מובהקת, חד משמעית, מנוגדת לחלוטין לתפיסת הציונות הדתית ולהיסטוריה שלה. היא הציגה תמיכה חד משמעית ברעיון של לומדי תורה שאינם משרתים בצה"ל. היא הביעה התנגדות נחרצת לכל פשרה. היא גינתה את הפועלים למען גיוס חרדים כ"עוקרי התורה והדת". מיהם עוקרי התורה והדת? "הבית היהודי" שקיבל את תמיכת רובו של הציבור הדתי בישראל? ראש הישיבה הרב שי פירון, שר החינוך החדש?

גילוי הדעת הזה מכעיס מאוד. אולם כשאני קורא אותו, אני שוב מתחזק בעמדתי שהזרם המרכזי של הציונות הדתית היום, זורם לכיוון השני. מדובר בריאקציה לתהליך הגדול, האמיתי, המשמעותי. זוהי מלחמת המאסף של החרד"לות.

היא לא תנחל הצלחה.

מה הם יעשו באופוזיציה?

קיוויתי שהחרדים יצטרפו בסופו של דבר לממשלה, ויהיו שותפים לתהליכי השינוי בתחום גיוס חרדים, לימודי ליבה, שינוי הקריטריונים להקצבות וכד'. אולם לא היתה למפלגות החרדיות נכונות להתפשר, והן בחרו באופוזיציה.

האופוזיציה היא מקום מכובד מאוד וכל מפלגה יודעת שלעתים שם מקומה. כל הנהי על "החרמה" וכל כותרות השטנה בעיתונות החרדית על "ממשלת זדון" ו"ממשלת שונאי הדת" – כל כך מיותרים, כל כך מכוערים.

האופוזיציה עשויה להעניק למפלגות החרדיות ולציבור החרדי הזדמנות לחשבון נפש – לנסות להבין היכן הם טעו, מדוע הם כה המאיסו עצמם על הציבור. חשבון נפש כזה עשוי להוות מסד לתיקון, להשתלבות בחברה הישראלית, לחילוץ החברה החרדית ממִלְכּוּד "תורתו אומנותו", שפגע בה קשות.

האם המפלגות החרדיות תבחרנה באופוזיציה מרפאת ומתקנת, או באופוזיציה קורבנית ומתבכיינת?

האתגר הביטחוני

האתגר הביטחוני העיקרי של הממשלה החדשה, הוא האיום האיראני. אם תהיה לאיראן פצצת גרעין, יהיה זה כישלון חרוץ של ממשלת ישראל ושל ראש ממשלת ישראל, שתפקידם המרכזי הוא הגנה על ביטחון ישראל ושלום אזרחיה.

מסע ההפחדה התקשורתי נגד "ההרפתקה האיראנית" לפני חודשים אחדים, היה חסר אחריות. כעת, דווקא כיוון שאין זו רק ממשלת ימין / דתיים, אלא יש בה גם את "התנועה" ו"יש עתיד", היא עשויה ליצור מחדש אחדות לאומית סביב הנושא החשוב הזה. מן הראוי שהממשלה תשכיל לחבר את האופוזיציה הראשית, מפלגת העבודה, לאותו קונסנזוס, כולל שותפות במידע והתייעצויות מעבר למתחייב על פי חוק.

התנהגותה של צפון קוריאה הגרעינית הינה תמרור אזהרה מפני הצפוי אם איראן תהיה גרעינית. יש לעצב קונסנזוס סביב עקרונות פעולה למניעת האיום הזה:

עיקרון 1: בכל מקרה, יש למנוע את התגרענות איראן.

עיקרון 2: יש למצות כל דרך דיפלומטית וכלכלית לפני שימוש באופציה צבאית.

עיקרון 3: יש למצות כל שיתוף פעולה בינלאומי, ובראש ובראשונה עם ארה"ב, לפני פעולה ישראלית נפרדת.

עיקרון 4: יש להבין שאין דרך לרתום את העולם לפעולה דיפלומטית, כלכלית וצבאית משמעותית, ללא איום מוחשי בפעולה ישראלית.

עיקרון 5: אי אפשר ליצור איום מוחשי בפעולה ישראלית, ללא נכונות אמיתית של ישראל לבצע פעולה כזאת.

אם ישראל לא תפעל על פי העקרונות הללו, היא בהכרח תקלע למצב שבו ביצוע פעולה צבאית, יהיה הכרח קיומי ומחירו יהיה כבד.

חובתה של הממשלה ליצור קונסנזוס לאומי סביב המדיניות הזו, במערכת הפוליטית ובדעת הקהל.

קלקול שיטת הממשל

השינוי המוצע בשיטת הממשל, לפיו ניתן יהיה להפיל את הממשלה רק בהצבעת 65 ח"כים, אינו מתקן את שיטת הממשל אלא מקלקל אותה.

השינוי הזה מבוסס על הרצון ליצור משילות בישראל באמצעות הקמת ממשלות יציבות. אולם למעשה בעיית היציבות של הממשלות נפתרה ברפורמה של אריאל שרון – הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבי. היום, כדי להפיל את הממשלה, יש צורך בתמיכת 61 ח"כים במועמד חלופי. הרפורמה הזאת שינתה באופן משמעותי את החיים הפוליטיים בישראל, שהיום הם יציבים מאוד. בטענת הצורך ביציבות, מוצע ליצור מצב שבו הממשלה תכהן גם כאשר רוב הכנסת אינו תומך בה. זאת פגיעה בדמוקרטיה. אילו היה בכך הכרח לצורך יצירת יציבות, ניתן היה לראות בכך רע הכרחי. אולם מאחר ואין כל צורך בכך, זהו רע מיותר.

בעיית המשילות אינה נובעת מחוסר יציבות, אלא ממשפטיזציית יתר של המערכת השלטונית, מהכוח המופרז של יועצים משפטיים למיניהם ובתלות המופרזת במוצא פיהם, מה שגורם לרוח של כסת"ח, פחדנות וחוסר יצירתיות בקרב הפקידות הממשלתית והשרים. גם מעורבות היתר של בית המשפט העליון בנושאים פוליטיים פוגע בדמוקרטיה ומחייב תיקון. חבל שבמקום התמודדות עם הבעיות האמתיות, הממשלה החדשה מבכרת פתרונות שווא, כהעלאת אחוז החסימה והגדלת הרוב הדרוש להפלת הממשלה.

להתראות לך יומני היקר

בזאת מסתיים יומן הבחירות, שהתחלתי לכתוב ולפרסם עם ההחלטה על הקדמת הבחירות, והקפדתי להוציאו פעמיים בשבוע לאורך חמשת החודשים האחרונים, עד הקמת הממשלה.

ביומן שיתפתי את הקוראים במחשבותיי, הענקתי פרשנות – בלתי אובייקטיבית במפורש והצגתי את לבטיי וזיגזוגיי באשר להצבעתי בבחירות.

אני מקווה שהשפעתי במשהו, או לפחות שעניינתי את הקורא.

עד כאן. אני מקווה ומאמין שנפגש רק בעוד 4 שנים.

2. האם רוה"מ זקוק לסגן?

בקדנציה השנייה שלו, לא מינה יצחק רבין סגן. הוא תיעב את שמעון פרס ולא רצה למנות אותו לתפקיד, אך אילו מינה מישהו אחר ולא את פרס, היתה מלחמת עולם במפלגתו.

כשרבין נרצח – בעצם היתה לאקונה משפטית. אולם פרס היה אוטוריטה טבעית וכל השרים ראו בו ראשון בין שווים. לכן, באופן טבעי הוא היה זה שכינס את הממשלה, שבחרה בו לראש ממשלה בפועל.

סיטואציה זו ממחישה מדוע יש צורך בתפקיד סגן – להיות ממלא המקום של ראש הממשלה וראש הממשלה בפועל אם נבצר מראש הממשלה לכהן. כך אהוד אולמרט היה ראש ממשלה בפועל אחרי התמוטטותו של שרון וכך יגאל אלון – אחרי פטירת אשכול.

יש חשיבות לתפקיד סגן ראש הממשלה, ממפלגתו של ראש הממשלה, לצורך מקרי הקיצון הללו. אבל אין כל סיבה לשפעת סגנים, משנים, ממלאי מקום ושאר המצאות, שאינן אלא כיבודים פוליטיים ופיצוי לשרים שנשארו או ירדו כיתה. אין בתואר הריק מתוכן הזה כל משמעות מעשית. נכון, אדם יכול כך לספר לנכדיו שהוא נשא תואר שכלל את המילים ראש ממשלה, אך בפועל... הוא סגן בערך כפי שסגן אלוף הוא סגנו של האלוף...

לבן גוריון ולשרת לא היו סגנים (למעט 20 יום בהם השר אליעזר קפלן נשא את תואר הכבוד, סמוך למותו). לוי אשכול היה הראשון שמינה סגן (אבא אבן ואח"כ אלון). בגין היה הראשון שמינה שני סגנים. ובממשלות האחרונות היתה אינפלציה של סגנים ומשנים שהביאה לזילות המושג.

מיני המשברון שעשו לפיד ובנט שלא מונו לתואר היה התגלמות הפוליטיקה הישנה. אין מקום לסגנים. עם זאת, יש מקום לסגן אחד, מטעם הליכוד – מי שנתניהו רואה בו ראוי להחליפו אם ייבצר ממנו לכהן.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה

אַחֲרֵי שִׁשִּׁים שְׁנוֹת פְּרִיחָה בְּתֵל אָבִיב,

הִרְגִּישׁ שֶׁיָּמָיו עוֹלִים עַל שִׂרְטוֹן,

קָנָה דִּירַת פְּאֵר בַּקּוֹמָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה

בִּצְפוֹנָהּ שֶׁל הָאָרֶץ –

בֵּינְתַיִם יֵשׁ אִינְטֶרְנֶט,

הוּא מַכִּיר אוֹתָן.

הַיְּחָסִים אֶצְלוֹ שֶׁתּוֹלִים בָּאֲבָרִים.

יוֹם יוֹם וַחֲלִילוֹ

כָּל יוֹם וַחֲלוֹמוֹ.

הֵן מִתְיַצְּבוֹת בְּפֶתַח בֵּיתוֹ

כֹּה זָקוּף הוּא בְּשֶׁלּוֹ

הֵן הוֹלְכוֹת

נָגוֹז צְלִילוֹ.

הַלּוּז נִרְאֶה לוֹ

לְפֶתַע מָרִיר,

כָּרֶגַע מַמְתִּין.

מִתְגַּעְגֵּעַ תֵּל אָבִיב.

רוֹאֶה אֶת הָעוֹלָם

דֶּרֶךְ  סֶדֶק צַר,

בְּגִיל שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנֶה

חוֹלֵם עַל מֵעֵבֶר לַיָּם.

חַי בַּהַמְתָּנָה

תָּר אַחַר תִּקְוָה

מַפְתִּיעָה.

בֵּינְתַיִם מִתְבַּצֵּר

בְּאִשִּׁים  פּוֹרְצוֹת,

בֵּין כְּאֵב הָעֶרְגָּה

וְהַנָּשִׁים הַמִּתְחַלְּפוֹת.

* * *

מנשה שאול

יובֵל של הרס וחורבן

זה יובל שנים שולטת בסוריה מפלגת הבעת' שתפסה את השלטון ב-3 במארס 1963. מאז 1970 שלטו בסוריה חאפז אסד ובנו בשאר. נביא כאן רק מקצת ממעלליהם, אופיים והתנהלותם של האב ובנו שכה דומים זה לזה.

בשאר טוען כי הוא חילוני, וכי אם יופל, קנאים מוסלמים ישלטו בסוריה, ובכך המערב יפסיד אותו. אך למעשה המצב הוא הפוך: בשאר הוא בעל הברית הנאמן ביותר של משטר האיותאללה האיראני המוסלמי הקנאי קיצוני. הברית בין שני המשטרים קיימת מאז 1982, השנה שבה כרת אותה אביו במטרה להשיג הטבות ולמגר את משטרו של סדאם חוסיין, שהיה עויין למשטר הסורי.

לא זו בלבד. משטרו של אסד הוא בעל בריתם של ארגונים איסלאמיים קיצוניים כמו חיזבאללה, חמאס, "הג'יהאד האיסלאמי" ו"פתח אלאיסלאם" – ארגון שהפעיל המודיעין הסורי נגד ראש ממשלת לבנון הנרצח רפיק אלחרירי.

בשאר הוא אומנם מנהיג מפלגת הבעת' הנושאת את סיסמאות השיוויון בין הקבוצות המרכיבות את הפסיפס הדתי, האתני, השבטי והעדתי שממנו מורכבת אוכלוסיית סוריה, אשר למען שימורו הקים מישל עפלק הנוצרי את מפלגת הבעת' בסוריה ב-1945. אך למעשה, אופיו של המשטר הסורי הוא עדתי וצר, ומייצג בצורה מעוותת את העדה העלווית המהווה מיעוט של 13 אחוזים של האוכלוסייה.

המשטר חורת על דגלו את סיסמת הסוציאליזם והרווחה. אך למעשה, זהו משטר מושחת, המחלק את ההטבות הכלכליות לשכבה צרה של בני העדה העלווית ולמספר מצומצם של סונים ונוצרים בני המעמד הבינוני, תמורת נאמנותם לשלטון.

המשטר נושא את סיסמת הסוציאליזם ( אשתרכיה). אך למעשה בשאר ובני משפחתו חיים חיי מותרות, ובבעלותו ארבעה ארמונות בדמשק ובלטקייה.

גם האיחוד הוא אחד משלוש סיסמאות-המשטר. אך למעשה, המשטר הסורי הפך לסמל הפירוד בעולם הערבי. לא רק בגלל פירוק האיחוד בין סוריה ומצרים (קע"מ) ב-1961, אלא בגלל הברית הבלתי קדושה בינו לבין המשטר האיראני העויין את מדינות ערב הסוניות.

המשטר הסורי מתיימר להיות ערש הלאומיות הערבית, אך למעשה הוא משתייך למחנה האיראני הפועל נגד מדינות ערב.

צבא המשטר מכונה "הצבא האידיאולוגי" (אלעקאדי"). אך למעשה זוהי אידיאולוגיה המפלגת את העם. זאת, משום שצמרת הפיקוד הצבאי מושתתת על טהרת בני העדה העלווית. אם יש קצינים גבוהים מבני העדות האחרות, המשטר מקפיד שלא למנותם לתפקידים שיסכנו אותו.

המשטר מתהדר בסיסמאות המלחמה נגד ישראל. הוא העניק לעצמו תארים כגון: ההתנגדות, המאבק המזויין, חזית הסירוב, חזית העמידה האיתנה. אך למעשה, המשטר נזהר ממעשי התגרות כלשהם ברמת הגולן, שכן הוא יודע מהו המחיר שייגבה. לכן, הוא מפעיל את חיזבאללה נגד ישראל ותומך בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה, אך נזהר מעימות ישיר עם ישראל. על כך העניקו הערבים לבשאר ולאביו לפניו את התואר: "אריה בלבנון וארנב בגולן" ("אסד בלבּנאן וארנב בגולאן).

בשאר חוזר ללא הרף על טענתו של אביו כי הוא קורבן של הטרור. הוא גם מכנה את המורדים נגדו "טרוריסטים". אך למעשה, משטר אסד מגואל בדם, יוזם ומבצע פעולות רצח לא רק נגד עמו, אלא גם נגד הלבנונים. רשימה ארוכה של נשיאים, שרים, ראשי ממשלה, חברי פרלמנט, סופרים, עיתונאים ואפילו כוכבת ערוץ טלוויזיה –נרצחו ונפגעו מפעולות טרור של המודיעין הסורי.

כאמור, אלה הם רק מקצת "הישגיו" של משטר הבעת' הסורי ביובל שנותיו, שלידו האכזרית נחשף העולם בחודשים האחרונים. יש להניח כי יד זו לא תישאר נטויה זמן רב.

השאלה אינה אם עמי ערב ובמיוחד העם הסורי מאמינים לסתירותיו ולשקריו של בשאר. השאלה היא האם בשאר מאמין להם. כמו שאמר הפילוסוף ג'ורג' ברנרד שאו: "האסון של השקרן הוא לא בכך שהזולת אינו מאמין לו, אלא בכך שהוא לא מאמין לעצמו."

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 237.

* * *

יהודה דרורי

שירת ילדים בסימן שאלה

אני דווקא נהנה מהתוכנית "בית-ספר למוזיקה" בטלוויזיה אבל עד נקודה מסוימת, כי לדעתי זה  פשוט מגוחך לראות ילדים וילדות  בני 10+  שרים שירי אהבה של מבוגרים... קשה לי להתרכז פה רק באיכויות המוזיקליות ולכן אני רואה את ה"מורים" כאחראים לפארסה הזו של שירי אהבה המושרים ברגש מלאכותי  על-ידי הקטנטנים הללו, ויהיו מוכשרים ככל שיהיו...

ולא רק זאת, לפעמים הדברים ממש מביכים, עומדת לה ילדה שבחרה לשיר את שיר האהבה הנהדר של דולי פרטון ו-ויטניי יוסטון...."לעולם אוהב אותך" – שיר המחייב התרגשות של אישה מאוהבת וקול בעל עוצמה רבה, ואילו מפיה של הילדה המגישה לנו שיר זה, הוא נשמע יותר כבלדה, וקולה ממש חסר עוצמה – וכולם שם מתמוגגים... יש לקוות שבעתיד מפיקי התוכנית הזו ו"המורים" ישכילו לכוון את הילדים הללו לשירים המתאימים יותר לגילם, לרמת קולם  ולהבנתם.

אהוד: אתה צודק במאה אחוז. אנחנו מתפלאים שהממונים מהמועצה לשלום הילד לא נקטו אמצעים משפטיים נגד התוכנית הזו, המתעללת בילדים קטנים. לחלופין אנחנו מציעים שהשלב הבא יהיה "בית ספר לקופים" ושמה יופיעו קופים קטנים, וה"מורים" יהיו קופים מבוגרים כמו אלה של "בית הספר למוסיקה" הממוסחר – וזה בהחלט יתאים לרמה של צופי הטלוויזיה הישראלית, אלא אם כן נרד עוד שלב וזה יהיה "בית ספר למיקרובים".

* * *

עדינה בר-אל

זה חינוך? – על מורים "מעריכים"

 בבית-הספר בכפר-סבא

כמורה-מחנכת לשעבר וכמורה-של-מורים במשך עשרות שנים, אני מודעת לחשיבות עבודתם של המורים ולכובד משקלה של המשימה לחנך את הילדים והנוער. לפיכך תמיד כעסתי על ביקורת שהושמעה כלפי מורים. אולם הפעם אינני יכולה להימנע מביקורת כלפי מורים בבית-הספר התיכון בכפר-סבא. טעות של אחת המורות בכתובת מייל, גילתה שצוות המורים בבית-ספר זה קיבעו דעותיהם על תלמידים, הדביקו להם "תוויות" והעבירו את הערכותיהם זה לזה.

זאת ועוד, זה היה בשלב ההכנות לקראת היציאה לסיור במחנות ההשמדה בפולין. ניסיון זה לאפיין את התלמידים ולחלקם לקבוצות לפי תכונותיהם לכאורה, ולפי התנהגותם בעבר, מלמד שכל התפיסה של מורי בית-הספר לגבי פעילויות ההעשרה בכלל והסיור בפולין בפרט – מוטעית ביסודה!

כידוע, מורה טוב הוא זה המעודד את תלמידיו לגלות את כשריהם ומיומנויותיהם ולטפחם. ועוד ידוע, שבכל כיתה יש מגוון של תלמידים, אשר כל אחד הוא עולם בפני עצמו. לכל אחד יש אישיות מורכבת ומיוחדת. לפיכך מחוץ לכותלי בית-הספר, בטיולים, במסעות, בצפייה בהצגות ובביקור במוזיאונים, יש לתלמידים הזדמנות לחשוף צדדים שונים באישיותם, שלא תמיד ידועים למורה, שרואה אותם רק בכיתה. קל וחומר בסיור לפולין, שדורש כוחות נפשיים, שמותיר חותמו על כולם, אולם כל אחד ואחד מושפע אחרת ומגיב באופן שונה מחברו.

תלמיד שבוחר להצטרף למסע כזה, טעמיו עימו. וכל אחד, בלי יוצא מן הכלל, חוזר בסוף המסע עם מטען של ידע ועם תובנות ותחושות חדשות. זאת מניסיוני כמורה וכמלווה סיור כזה לחו"ל. (ראה ספרי: "הם ירו גם בעורבים", עם-עובד, 1992).

למיטב ידיעתי, בתי-הספר משקיעים עבודת הכנה רצינית למסע הזה, וכך כנראה גם אותו בית-ספר בכפר-סבא. אנא, מורי בית-הספר, תנו צ'אנס לתלמידים להתארגן בקבוצות בעצמם ולהסתדר עם חבריהם. תנו לעצמכם צ'אנס לגלות דברים חדשים על תלמידיכם. אזי הם יכירו גם אתכם ויוקירו אתכם.

* * *

רות ירדני כץ

סדר חדש 

יש לנו ממשלה. ממשלה שיש בה 20 שרים. כבר חסכו לנו מיליוני שקלים של עשרה שרים מיותרים. לפיד ובנט הוכיחו עד לרגע זה שהם מתכוונים למה שהבטיחו. 

מצד שני כל המאוכזבים מאיימים. איומים עפים מכל הכיוונים. החרדים מה-זה-רותחים והם מבטיחים שבאופוזיציה הם ימררו את חיי הממשלה. לא רק זאת, הם מאיימים שיוציאו את צאן מרעיתם לרחובות, ששיוויון בנטל הוא חלומם של החילונים ושל הציבור המסורתי, והחלום הזה לא יתגשם. הם צועקים חזק חזק שראש-הממשלה בוגד, שלא לדבר איך הם "יורדים" על נפתלי בנט. גם הוא זכה לתואר בוגד.

אלי ישי הגדיל לעשות ואמר ש"יש עתיד" היא "מודל לסחטנות פוליטית!" כך ישי אמר. מי שמדבר. הוא גם מבטיח לנו שממשלה זו לא תחזיק מעמד כי שום ממשלה לא יכולה להחזיק מעמד בלעדיהם. נחיה ונראה.

הם צועקים מפני שהם לא האמינו שהם יהיו בחוץ, הם לא האמינו שתם עידן. 

הבחירות האחרונות הוכיחו שיש גבול לכל דבר, אמנם זה לקח הרבה זמן, אבל זה בא. לכולם נמאס מהשתלטות החרדים על המדינה. על הכפייה הדתית, על הכוח שקיבלו ללא הצדקה. אבל זה מה שהיה עד היום, וזאת הזדמנות של המובילים החדשים לתבוע: הפרדת הדת מהמדינה. לאפשר למי שרוצה להתחתן  בעירייה כמו שמקובל במדינות מפותחות – שתהיה לו הזכות לעשות זאת. מי שמבקש לפתוח בשבת את חנותו או מסעדתו שלא יבקש רשות מהם. מי שמבקש לנסוע בשבת בתחבורה ציבורית שייסע. שיתנו לאחרים לחיות על פי אמונתם ולא על פי אמונתם. חרדים יקרים, אם יהיו בחירות בעתיד הלא רחוק לא תגיעו רחוק, הצעירים החדשים יזכו להרבה יותר כוח ותמיכה.

גם בליכוד האווירה היא אווירת נכאים. אין יותר שרים מצ'ופרים, וכמה הם עצובים ומרוגזים שחלקם, שמילאו תפקידים רמי-מעלה – יהיו "סתם" חברי-כנסת. סילבן שלום כבר מכין את רעייתו שתפתח-פה אם לא יקבל את מה שהוא רוצה. ובאיזה כתר יזכו שטייניץ וארדן? מקורבי רובי ריבלין גם הם מאיימים על נתניהו. הם אמרו בקול רם שהוא ישלם על בגידתו בריבלין, הם פשוט ידאגו שהוא יילך הביתה. אוי, כמה קשה לו, כמה קשה לו.

איומים מכל צד ומכל עבר, מה שמלמד כמה החרדים והליכוד לא הפנימו את האומץ של הבוחרים שהיפנו עורף למפלגות המסורתיות ובחרו בלפיד ובבנט, ואם מר נתניהו חושב שהוא ניצח, אז הוא טועה לדעתי.

נקווה שבמהלך ארבע השנים הבאות נרגיש בפועל שאכן היה שווה לתת להם את התמיכה שלנו, להוביל ולשנות.

* * *

מוטי הרכבי

פעילת השמאל נועה שיינדלינגר מתעקשת

לראות חיילים ישראליים מתים

 פעילת השמאל נועה שיינדלינגר פתחה לפני זמן קצר פרופיל פייסבוק חדש והיא ממשיכה באמירות הקשות: "מותר לי להגיד מה שאני רוצה – ואני רוצה לראות חיילים ישראלים מתים. נקודה." לטענתה, כל השמאל חושב כמוה. הכתבה:

 http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=556464

נועה שיינדלינגר לא גדלה בחלל החיצון ולא קיבלה את החינוך שלה על מאדים. נועה שיינדלינגר היא תוצאה (אמנם קיצונית) לשטיפת המוח היום יומית שאנו מקבלים מהתקשורת. השכל אצלה לא התחרבש סתם – לתקשורת "הארץ", YNET, ערוץ 2, רשת ב, גל"צ, בג"צ מר"צ – לכל אלה יש תרומה להפיכת נועה שיינדלינגר לחיה שאוכלת את עצמה.

 זכור לי מקרה שעיתונאי זבלבל הצליח להוציא ממתנחל מילה על חיילי צה"ל. מדובר באדם שזה עתה הרסו את ביתו על התכולה שבו. לא נתנו לו להוציא אפילו מוצץ לתינוק. זה הזמן שהזבלבל מהעיתונות הצליח להוציא ממנו מילה נגד החיילים. לא, הוא לא אמר שהוא רוצה לראות חיילים מתים כמו פעילת השמאל נועה שיינדלינגר, אבל התקשורת חגגה שבוע ימים על אותה אימרה.

נועה שיינדלינגר היא תוצר תקשורתי, והתקשורת לא רק  צריבה לקום ולומר חטאתי, פשעתי ולהתנצל, אבל בעיקר ללמוד ולשנות דרך.

* * *

מרדכי בן חורין

כן, יש קצת דמיון!

ב-1941 תקף היטלר את ברה"מ, כבש בזה אחר זה ערים וכפרים תוך ביצוע רצח עם.  סטאלין, בטיפשותו, הסתיר זאת מעמו ואפשר ל"אינפורמביורו" לפרסם רק את רצח היהודים.

התוצאה היתה איומה: בעיני האוקראינים והרוסים, האנטישמים והאנטי קומוניסטים, הפך האויב הנאצי ל"משחרר בריה"מ מהיהודים ומסטאלין." רוח הלחימה בפולש הגרמני דעכה מאוד, ורבים קידמו את רוצחיהם העתידיים – בפרחים, בלחם ובנשיקות!

סטאלין התפכח מטיפשותו, מה גם שהתגלה כי ב"אינפורמביורו" היו סוכני האוייב, חלקם שתולים וחלקם הקרואים על-ידי הנאצים: "אינטליגנטים שימושיים"...

[אנחנו מכנים אותם בשם אידיוטים שימושיים או אידיוטים מוסריים. – אב"ע].

קצת כמו אצלנו:

ב-1948 פלשו 7 מדינות ערב למדינת היהודים בארץ ישראל, המשיכו שנים בטרור פדאיני ובאיומים לחיסול מדינת היהודים, עד... שב-1967 ניצחה ישראל וכבשה את סיני, עזה, יהודה ושומרון.

מאז, חלקים מה"אינפורמביורו", בישראל ובעולם, תוקפים בכל דרך ובכל הזדמנות את "היהודים הכובשים", מעודדים וגם משלמים לפורעים פלסטינים להתנכל, לשרוף ולרצוח יהודים שהם "כובשים ומתנחלים בשטחי פלסטין הכבושה על-ידי הציונות מאז ייסודה בתחילת המאה שעברה."

היום, שונאינו ואויבינו מבית ומבחוץ, גורמים להיחלשות המוראלית של ישראל ולפגיעה נוראית בעוז נפשה.

אהוד: אבל בתור סופרים ו"אנשי רוח", "שונאינו ואויבינו מבית" אלה – הם חביבי התקשורת ו"המוסר הישראלי" גם אם לעיתים הם גרפומנים-למחצה ומחברים ספרים בלתי-קריאים. אנחנו כסופרים לעולם לא נזכה למעמד שלהם כי אנחנו אומרים את האמת ולא מזיינים לנמענינו את השכל בדיבורים, כמו למשל על ממשלה חלולה!

* * *

יצחק שויגר

זואי והצאר

אז הנה הלכנו לראות את הבכורה של האופרה בוריס גודונוב במשכן האמניות. שם למדנו מפי המנהל האמנותי מיכאל בהרצאתו הקבועה המרתקת, המקדימה את ההצגה, כי זו הפעם השנייה שהאופרה הישראלית מעלה את האופרה הזאת. הפעם הראשונה הייתה לפני 19 שנה בחנוכת המשכן.

סיפור המעשה הוא ארוך ומסובך. על הצאר בוריס גודונוב ועל הרצח של הבן שהיה יורש העצר שהוא רצח ועל נזיר מתחזה לבנו החי, שמנסה להדיח אותו והוא מתחמש בגדודי פולנים קתולים שמגבים אותו ומצטרפים למאבקו לקבל את הירושה המגיעה לו ובהזדמנות זאת גם לדפוק את הפרבוסלבים, בעקבות נישואיו לנסיכה פולנית. ג'ינג'ית מגושמת עם קול פעמונים. אחלה סיפור.

 כדאי לשתות כמה וודקות לפני ההצגה כדי שהסיפור יראה לכם סביר, גם אחרי ההצגה. וגם כדי לקבל אווירה אותנטית. הקשר המיידי בין התמונות הוא מקרי בלבד ואפשר היה גם להציגן גם בסדר אחר. אבל למי אכפת? ייסורי מצפונו הקשים של הצאר על רצח הילד מהווים שיא של אריה יפה ואנחנו חושבים שמי שיש לו קול גרוני עמוק כזה ואפילו הוא מתוודה על רצח אז לא תולים אותו. שמה ברוסיה של אז, של המאה השבע עשרה, היו תולים אנשים על התחצפות לצאר או על מילת גנאי או תנועה מגונה כלפי הבישוף הפראבוסלאבי. אבל על רצח? למה מי מת?

אז קיבלנו אווירה רוסית כמו שצריך. הזמרים שרים ברוסית גרונית עמוקה ולא חסר אלא שיתחילו לשיר את השירים ששרנו בצעירותינו סביב המדורה וחשבנו שהם שירים ישראליים אסלי. ונזכרתי בלושינקה, לושינקה שישבה על גדות הירקון, צלתה תפוחי אדמה, קרטושקעס בלשון העם, ושרה "על גדות הדנייפר דוהרים סוסים ובשצף קצף הם טסים הם טסים, פרשים קוזקים וכו' וכו' ..."

אבל פה במשכן זה קצת אחרת. התלבושות מרהיבות והמוזיקה מתנגנת בנעימות באוזניים. הבסים משתלטים על  האוזן ונדמה לך שהשאר הם רק סטטיסטים. ואף זמרת המקהלות תענוג לאוזן ולעין.

בקיצור חגיגה באווירה רוסית. בהפסקה הגישו בופה א-לה רוסיה לאגודת הידידים של האופרה. שולחנות עמוסים וורוניקס ובורשט. וזאת הזדמנות להזמין את מי שטרם נמנה על האגודה החביבה הזו להצטרף אליה. מקבלים את כולם אין מבחני כניסה. היה חסר קצת וודקה בבופה כדי להשלים את התמונה. אבל גם יין אדום עשה את המלאכה. ולאחר ההפסקה, עם הוורוניקס והיין, תנומה קלה כמו שצריך, ואתה מתעורר  וכאילו לא הפסדת כלום. יש לך עוד שעתיים ליהנות מהמוזיקה.

האמת זה היה קצת ארוך. ואם יהיו מורידים תמונה אחת או שתים, איש לא היה מרגיש, כי העלילה ממש לא חשובה. אבל כמו שאמרתי, אפשר נמנום קצר פה ושם, התאוששות, מצמוץ עיניים ואתה כמו חדש. ואז אורך המופע נראה בסדר.

וגילוי אישי. במקהלת הילדים מופיעה זואי ברקת. ילדה חמודה בת 12 שהצטרפה לאחרונה למשפחתנו. ליבנו התרחב כשראינו אותה עומדת על הבמה בלבוש של ילדת רחוב רוסייה ושרה שיר ברוסית. טוב, לא לבד, יחד עם שאר חברי המקהלה. ממש מרנין. איך היא שרה בלי לפחד מהצאר הרוסי הגודונוב המפחיד הזה, ביחוד שבשעת הקידה לקהל היא עמדה ממש מאחוריו והוא הסתיר אותה למגינת ליבנו.

ובלי פוליטיקה אי אפשר אצלנו. כי מה הראו לנו בעצם, זהו סיפור על העם הרוסי. קר שם ותמיד חסר שם אוכל וחופש וחום. זה ככה כנראה, כאשר גרים במקום קר כל כך. ותמיד יש שם שליטים רעים שרוכבים על העם, מנצלים את משאביה של רוסיה לטובתם, והעם יושב על גדות הדנייפר שותה וודקה ושר את לושינקה. ובסוף, כדי שלא נשכח, מראה לנו הבמאי על אחד מקירות התפאורה היפה המינימלית והמודרנית, תמונות של הצאר שאנו לא הכרנו, תמונות של סטלין שחלקנו מכיר, שאפילו בארץ הקטנה שלנו היתה מפלגה שישבה שבעה לאחר מותו. וגם  תמונה של פוטין! משהו עכשווי! האם הוא הצאר החדש. ואיפה האוליגרכים? אלה שהוא עוד לא אסר. מי יודע ?

מיותר לגמרי.

אבל לסיכום. שווה שווה. לכו לראות. 

* * *

דרור אידר

1. מכתב גלוי לנשיא ארה"ב ברק אובאמה

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (15.3.2013)

אדוני הנשיא,

ברוך בואך לישראל. כשנבחרת לנשיא בפעם הראשונה, שמחתי עד מאוד. משחר ילדותי חשתי קשר עמוק בין היהודים לשחורים. חג הפסח בפתח – סיסמתו של משה "שלח את עמי" היה לסיסמתם של העבדים באמריקה ולאחר מכן, במאבקם על זכויותיהם, מאבק שיהודים רבים השתתפו בו.

מאז בחירתך, הרושם הוא שהליברלים בארצך והאורתודוכסיה השמאלית אצלנו מתייחסים אליך כמשיח. אמרתי "אורתודוכסיה" משום שהליברלים במערב כמו השמאל הישראלי נמצאים בקיבעון מחשבתי ופסיכולוגי. הם נתקעו בשנות השישים. יש קורלציה מעניינת בין התופעה ששמה: ביטלמניה, לבין הלכי רוח אנרכיסטיים שמאיימים לפרק את החברה המערבית לגורמיה. אני לא מדבר על הערכה ואהבה לחבורת המוזיקאים מליברפול, אלא על הערצה, או נכון יותר – האלהה שלהם. טבע האדם הוא לחפש את אלוהיו, ואם איבדוֹ, יעשה לו אלוהים אחרים, יהא שמם אשר יהא: ביטלס או אובאמה. אבל אתה יודע שהעם היהודי אינו מאמין במשיח בשר ודם שכבר בא, רק בכזה שלנצח עתיד לבוא.

במהלך ביקורך יקיפו אותך רבים ממה שמכונה האליטה הישנה. הם ירעיפו עליך שבחים וירמזו כדרכם גם אצל קודמיך – ש"תפתור את הבעייה" ו"תביא להקמת מדינה פלסטינית". אני משער שזאת הסיבה שלא פנית לנאום בבית המחוקקים הישראלי (חבל!) אלא דווקא בבנייני האומה, מחווה כלפי הציבור הישראלי מעבר לכתפי נבחריו.

דע, שהמאמר הזה ייקרא בידי יותר ישראלים מאלה שיצפו בך. אינני מתפאר, אלא מצביע על הטעות של פקידיך ותומכיך בתקשורת האמריקנית: רוב הציבור הישראלי אינו "ימני" או "שמרני" במונחים האמריקנים; הציבור הישראלי מחובר לזהותו היהודית ולמולדתו העתיקה הרבה יותר מאשר עמים אחרים לארצם. עניין של אלפי שנות חינוך. משום כך, סוגיות היסוד של קיומנו חשובות לאין ערוך ממחוות נשיאותיות.

בעוד מספר ימים יישבו היהודים בכל העולם – דתיים כחילוניים, ימנים כשמאליים, ויספרו בפעם השלושת אלפים (מי סופר?) את סיפור יציאתנו לחירות ממצרים והפיכתנו לעם חופשי. תנועות החירות בארה"ב אהבו לצטט את אמירתו האלמותית של משה "שלח את עמי." אנחנו יודעים שהמטרה לא היתה שילוחם למדבר, אלא קבלת חוקה עליונה כדי להגשימה בכנען, ארץ העברים שהיתה לארץ ישראל. לשם היו מועדות פניהם מלכתחילה.

כי זאת האמת, אדוני הנשיא, העם היהודי חזר הביתה. לא בגלל השואה חזרנו, אלא כי זה האתוס שעליו גדלנו משך דורות רבים. לחזור הביתה משמעו לירושלים ולגב ההר – שם התגבשנו מחברת נוודים לעם בטרם הומלך מלך בישראל, ובטרם נכנס דוד לירושלים. זאת תעודת הזהות שלנו – זהות שנגנבה בידי ערביי האזור שנהרו לכאן ברובם בשלהי המאה ה-19 והלאה, עם ההתיישבות הציונית, וביתר שאת – לאחר שבריטניה קיבלה מנדט על פלשתינה לממש את הצהרת בלפור – הקמת בית לאומי לעם היהודי.

השם "פלסטין" גזור מהכינוי "פלשתינה" שהעניקו הרומאים במאה השנייה ליהודה על שם הפלישתים – גויי הים המקראיים שפלשו לכאן בשלהי האלף השני לפנה"ס. בכך, הם ביקשו לנתק את זיקת היהודים לארצם. זה לא הצליח. רומא נעלמה ויהודה נשארה ושמרה אמונים לציון. הקמת מדינת ישראל הייתה הביטוי לחיוך היהודים בכל הדורות – צחוק האמונה – שיבוא יום ונחזור הביתה.

אגב "פלשתינה". האם יש עם בעולם ששפתו אינה מסוגלת לבטא נכונה את שמו של חבל הארץ שהוא טוען לבעלות עליה? דוברי הערבית מכנים את ארצנו "פלסטין" בפ"א רפה; אין בשפתם פ"א דגושה. כמו רוב הכיבוש המוסלמי בעולם, גם כאן, השתלט האסלאם על ארץ לא לו, הכריח את יהודי הארץ להתאסלם או לעזוב. הדבקים באלוהי ישראל, יצאו לגלות, והדבקים בארץ, התאסלמו.  בתחילה למראית עין; בדורות הראשונים חיו כאנוסים, 700 שנה לפני אנוסי ספרד. עם הזמן נעלמה זהותם הראשונית, אבל עדיין נותרו אצל ילידי המקום האותנטיים מנהגי יסוד יהודיים. עד היום אופים מצות לפסח בכפרים בדרום הר חברון. האופים אומרים שזה מנהגם משום שהם צאצאי יהודי הארץ. גם נרות לחנוכה מדליקים שם, וזקנים פלסטינים צמים ביום הכיפורים. גם מבנה כיפת הסלע לא הוקם מעולם כמסגד (בניגוד לאל אקצא), משום שמלכתחילה נועד לשמור את מקומו של מקדש היהודים. עם השנים, הבינו ערביי המקום את חשיבות הר הבית לזהות היהודית, ולכן משתדלים להשמיד השרידים ההיסטוריים של העם היהודי במקום הכי מקודש לו.

כי זאת יש לדעת, מאת השנים האחרונות לימדו את המפוכחים, שבניגוד לשיח הרווח בקרב יועציך והעיתונאים סביבך, הסכסוך בינינו לשכנינו אינו נסוב על טריטוריה. המשפט העברי מדבר על "שניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי." מקרה קלאסי, שלכאורה מתקיים גם בסוגיה המדינית המוטלת לפתחנו. הדין הפשוט הוא "יחלוקו". ואכן, למרות העיוותים ההיסטוריים והשקרים שערביי האזור הלעיטו את העולם ביחס לארצנו, תמיד הסכמנו לחלוק את כבשת הרש שלנו עם שכנינו. זה החל עם קריעתה של ארץ ישראל המזרחית בידי בריטניה והעברתה לשושלת ההאשמית הסעודית, המשך בהסכמת היישוב העברי לחלוקת הארץ כמעט בכל קונסטלציה שהוצעה לו, וכלה בהסכמי אוסלו וההתנתקות.

הפלסטינים מצידם, לא הסכימו מעולם לחלוק את הארץ. גם לא בהסכמי אוסלו. חלוקת הארץ משמעה הכרה בזכותו של העם היהודי על ארצו – לפחות על החלק שנותר לו. לא "שתי מדינות" אלא "שתי מדינות לשני עמים" – אחד העמים הוא העם היהודי. יו"ר הרשות הפלסטינית, שהתקשורת הליברלית וממשלות במערב הכתירו כ"מתון", הצהיר לא אחת, קבל עם ועולם,  שלעולם לא יכיר בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי.

כי זה שורש העניין: אין לפלסטינים עניין במדינה קטנטונת. מעולם לא היה להם. הגרעין הקולקטיבי שלהם מגובש סביב ההתנגדות לריבונות היהודית על מולדתנו, גם הריבונות על תל אביב או פתח תקווה. הזרמים הליברלים בארה"ב ובמערב אינם מבינים זאת, ואי הבנתם זו גורמת להם לאבד גם את אירופה בפני שיטפון האסלאם הקנאי. המאבק הארוך שלנו אינו רק על זכותנו לעצמאות במולדתנו העתיקה, אלא על תקוות העולם החופשי כולו. שיבת ציון היא לא רק ערך מרכזי ברוחו של כל אדם חופשי בעולם; היא גם אינטרס חי וממשי של העולם וארה"ב בכללו.

המאמר תורגם לאנגלית: An open letter to President Barack Obama

אפשר למצוא אותו כאן:

http://www.israelhayom.com/site/newsletter_opinion.php?id=3735

2. לפני עשרה ימים מת עליי אבי

לפני עשרה ימים מת עליי אבי, שמואל בן יהודה הכהן. בן 88.5 היה ובחמש שנותיו האחרונות חלה באלצהיימר. לאט נפרדנו ממנו, חודש אחר חודש. בכל חודש כבתה עוד עיר במוחו, עד שכבה היקום כולו. זמן ארוך.

אבי מבוני ציון החדשים היה. עלה למולדת בדצמבר 1950 מכפר נידח באיראן. מסורת המשפחה היתה שאנחנו משפחת כוהנים מגולי בית ראשון. עלייתם של אבי ואמי קטעה רצף גלות בן כ-2500 שנה.

בישראל הקים אבי ביחד עם אימי משפחה במעברת עמישב. למעלה מעשור חיו אבי ואימי ואחיי הבוגרים באוהלים ולאחר מכן בצריפונים ובפחונים עד שעברו בראשית שנות ה-60 לבית קטן בן 2.5 חדרים וחצר בשכונת עמישב החדשה שנבנתה בסמוך למעברה.

שנים לאחר מכן התעסקתי בסוגיית הפליטים ודרישת השיבה הפלסטינית, ואז הבנתי שמשפחתי שלי חיה גם היא – כאלפים רבים בעמנו – במחנה פליטים, שכן מה היתה המעברה אם לא מחנה פליטים? התנאים שם היו קשים מאלה שבמחנות הפליטים הפלסטינים, ובכל זאת, לא נתקענו שם, לא הקמנו סוכנות סעד של האו"ם שתטפל לנצח במשפחת אבי ובשאר פליטי החרב והגלות שהגיעו מארבע כנפות. תחת זאת, החברה הישראלית קמה מעפר והקימה שכונות וערים חדשות. מעולם-מעולם לא שמעתי בבית מילת ביקורת נגד המדינה, משהו בנוסח "דפקו אותנו." עבור אבי ואמי היה פשוט שחזרנו הביתה, וצריך לדעת להסתדר.

אבא עבד בשדות הפלחה של קיבוץ בארות יצחק ובפרדסי האזור עד שהפך לרצף-בנאי אמן בעיריית פתח תקווה. להנאתו היה מחייט לאחיותיי שמלות (גם לי תפר את בגדי בית הספר ותחפושות לפורים). תלמיד חכם היה, אוטודידקט, עם פרספקטיבה היסטורית עמוקה. כמעט שאינני זוכר אותו ללא ספר בידו. אבי היה החזן הראשי של בית הכנסת, הקורא בתורה וגם מתרגם ההפטרות ופרקי אבות לפרסית ספרותית עבור הקהל. בספרייתו שכנו דרך קבע, בצד ספרי הקודש, גם ברית חדשה, קוראן, בודהיזם, איליאדה ואודיסיאה ועוד. הכול היה ראוי בעיניו לקריאה. היה מצטט באוזניי מכתמים רבים מהשירה הפרסית הקלאסית. פעמים רבות חזר מעבודתו עם ארגזי ספרים שמצא מושלכים ברחוב. ממיטב הספרות העברית והעולמית. קראנו הכול. בלילה שקיבלתי את תואר הדוקטור, אבא היה מאושר. עיניו התנוצצו. "מלומד", כינה זאת בעברית המקסימה שלו. ובאותו ערב הייתי רק של אבא, כאילו למענו עמלתי 11 שנים.  

מעולם לא ראיתיו כועס. אדם צנוע היה. כשחשב שמשהו לא ראוי, היה אומר לנו "זה לא נאה." הבנו שזה חמור. כשזה עבר את הגבול היה מפטיר "יגער ה' בך, השטן" (פסוק מזכריה). בשטן גער, ולא בגורם שהכעיס אותו.

בחצרנו שתל גפן גדולה שאת ענביה בצר מדי שנה והכין יין, חומץ בן יין, וגם חומץ ענבי בוסר (לכל אלה שמות שונים בפרסית). עוד היו בחצר עצי רימונים, שזיפים, אגסים, תאנים, הדרים למיניהם ועוד. גם גינה שבה גידל בצלים וצנוניות ופלפלים ועשבי תיבול למיניהם. בכל שנה אחר האביב היו אבי ואימי קוטפים את הלימונים, סוחטים אותם ומכינים מהם תרכיז לימונדה שהִרווה אותנו במשך כל הקיץ. גם תרנגולים ואווזים גידלנו, ועזים וכבשים.

אבי לא נשא פנים לספר או לאדם כלשהו – את כולם כיבד, אולם אם לא הסכים – אמר זאת. גם כלפי הראשונים שקרא בספרים העתיקים. הוא התייחס בסלחנות לקיצוניים למיניהם, בעיקר לקיצוני הדת – ראה בזה חולשה ולא סימן ליראת שמיים. פעמים רבות קבל באוזניי על הקושי שמערים הממסד הדתי על הבאים בשערינו להתגייר. אמר שלא על זה תפארתנו.

הוא נטמן ביום שלישי, כ"ג באדר (5 במרץ) בבית העלמין סגולה בפתח תקווה. בעת הלוויה חשבתי שזה כבוד גדול להיטמן בבית העלמין הזה עם ראשוני ומייסדי אם המושבות, ושכעת בשמיים הם מקבילים את פניו של אבי (בשבעה מצאתי עצמי מספר את סיפור הבאר הראשונה שחפר יהודה ראב ואת החריש הראשון באדמת פתח תקווה), שגם הוא בעקבותיהם היה חלוץ, מבוני ציון ובוני פתח תקווה. יהי זכרו ברוך.

* * *

משה גנן על שירת כריסטיאן מורגנשטרן

למר  אהוד בן עזר, שלום,

הנה הטקסט של הדף האחורי של ספר תרגומיי לשירת כריסטיאן מורגנשטרן. שם הספר "כריסטיאן מורגנשטרן: 99 שירי גרדום" – בהוצאת "עיתון 77".

לצד שירתו הרצינית, כתב כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1877) גם שירים קלילים, שמאחוריהם  מסתתרת לא אחת כוונה מעמיקה.

אני מציג בכרך שירים זה בתרגומי משירתו הקלילה של מורגנשטרן. גם הוא, כקוראיו, נהנה מהאבסורד, מהפנים הרציניים ששירה זו עוטה לעיתים, מהפגישה עם אותם פנים של העולם, שאין להם משמעות, כבאמנות הסוריאליסטית, הדאדא והאמנות המודרנית היוצאת מכליה (תרתי משמע). וזאת כדי להצביע על חוסר המובנות – וחוסר המשמעות – של העולם הסובב אותו.

הרוח  מייבב

 הָרוּחַ מְיַבֵּב. מָה הוּא שׁוֹרֵק?

שְׁרִיקָתוֹ רֵיקָנִית, וְגַם מְטֻפֶּשֶׁת.

הוּא מְצַפְצֵף דֶּרֶךְ הֶחָלָל הָרֵיק

פַּעַם בִּשְׁאָגָה וּפַעַם בַּהֲמִי שֶׁקֶט.

הַלַּיְלָה מַשְׁאִיל לוֹ אֶת הַקֶּצֶב,

וּבוֹכוֹת בְּלִוּוּי לוֹ טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם

הַדּוֹפְקוֹת עַל הַחַלּוֹן הָאָפֵל בְּרֶצֶף

אֵין סוֹפִי, בִּנְגִינָה מְגֻשֶּׁמֶת.

הָרוּחַ חוֹרֵק וְנֶאֱנָק בְּקוֹל,

הַכְּלָבִים בֶּחָצֵר כַּתַּנִּים קוֹלָם –

וּמֵעַל לַכֹּל הַפִילוֹסוֹף הַגָּדוֹל –

הָרוּחַ מְצַפְצֵף עַל כָּל הָעוֹלָם.

תרגומים קודמים מגרמנית מאת משה גנן: "אינטרמצו לירי ושירים אחרים מאת היינריך היינה (2010), "ספרי עיתון 77". "השיבה הביתה" מאת היינריך היינה  (2011) "ספרי עיתון 77"

בכבוד רב,

משה גנן

הנכם מוזמנים לערב  תרגומי שירים מאת כריסטיאן מורגנשטרן, המתרגם: משה גנן,
באולם הקריאה לעיתונות בבית העם, ירושלים, רח' בצלאל, ביום 3.4.2013
בשעה 17.30.

* * *

נעמן כהן

לשואה אין מורשת!

את דבריו של אורי הייטנר אני קורא תמיד בעניין רב. כמעט תמיד אני רואה איתו עין בעין ומזדהה עם דבריו. אני גם מעריך את פעולתו למען מה שהוא קורא "התחדשות יהודית" (למרות שהייתי מעדיף לקרא לזה לא "התחדשות" אלא "התעמקות" ביהדות). אבל במאמרו "התחדשות יהודית – הלכה למעשה" (גיליון 824) עושה הייטנר טעות חמורה. הוא כותב:

"אני רואה ערך מיוחד בהנחלת מורשת השואה לנערים הערביים. אין זו מצוות 'והגדת לבנך', אך זו מצווה של חשיפת המגזר הערבי לסיפור השואה, בתקווה שהנערים יידעו להעביר הלאה את המסר הזה."

הייטנר עושה כאן טעות עובדתית, טעות מוסרית, והחמור מכל טעות דידקטית חינוכית.

כשמדברים על מורשת (ירושה) הכוונה למורשת אבות, מורשת דתית, מורשת תרבותית, מורשת מוסרית. לשואה אין מורשת ואין אפשרות להנחיל אותה. אפשר להנחיל ידע היסטורי על השואה, אפשר ללמד על השואה, אבל אין לה מורשת. כשם שאין "מורשת" לחיסול היהודים ע"י חמלניצקי, או ע"י מוחמד. קיימת למשל מורשת הומניסטית הרואה את השואה כמאורע שמהווה שיא של רוע אנושי, ובה בעת קיימת מורשת גזענית הרואה בשואה מופת חיובי שיש להמשיכו.

אפשר לדבר על זיכרון השואה, או על זיכרון מלחמת השחרור, אבל לא על מורשת השואה, או מורשת מלחמת השחרור.

מעבר לטעות העובדתית והמוסרית של הייטנר יש כאן טעות דידקטית חינוכית קשה. מהו המסר שאותו מקבלים הערבים מהנחלת מורשת השואה אותה רוצה להעביר הייטנר? בניגוד לתקוותו, המסר אותו מקבלים הערבים מהלימוד על השואה הוא, שהיהודים עושים לערבים בדיוק מה שעשו להם הגרמנים. את המסקנה הזו הם תמיד חוזרים ומביעים בריש גלי.

הסיבה ברורה. בעוד שלשואה אין מורשת, לגזענות המוסלמית האנטי-יהודית יש מורשת רבת שנים. המורשת האנטי-יהודית של האיסלם, רואה בשואת יהודי ערב מופת מוסרי:

כך לדוגמא, בנאום שטנה גזעני אנטי-יהודי, המופתי של הפת"ח, השייח' מוחמד חוסיין, מצטט את דברי מוחמד (המופיעים באמנת החמאס סעיף 7), שלפיו התנאי לגאולה הוא השמדת היהודים בני הקופים והחזירים:

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

דבריו התקבלו במחיאות כפיים סוערות בקרב הקהל הרב של אנשי הפת"ח.

שואת יהודי ערב משמשת עד היום כמופת מוסרי כאשר הערבים בכל העולם, גם ערביי ישראל, קוראים בהפגנותיהם: "ח'ייבַּר ח'ייבַּר, יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב!"

http://www.youtube.com/watch?v=IAbI-DPXgEI&feature=player_embedded

מכאן, ש"הנחלת מורשת השואה" (שואת יהודי אירופה) אינה מסייעת כלל במאבק נגד הגזענות הערבית-מוסלמית, אלא דווקא תורמת לה. (היהודים הרי דומים לנאצים...)

מהבחינה המוסרית והדידקטית יש לעסוק עם ערבים-מוסלמים אך ורק בהנחלת ידע על שואת יהודי ערב.

מניסיון אישי, בניגוד לצפוי העיסוק בשואת יהודי אירופה מגדיל את העוינות נגד היהודים ואילו העיסוק ב"שואת יהודי ערב", (דבריו של מוחמד, ומעשיו נגד היהודים), מקטין דווקא את העוינות, כי רק אז נוכחים הערבים-המוסלמים שהגזענות אינה נמצאת רק בצד היהודי אלא גם בצידם.

פרנסה חדשה הוראת השואה לערבים

לימוד השואה לערבים הוא בכלל טרנד חדש בארץ. אנשים רבים מוצאים בכך גם פרנסה טובה. למשל, דודו אמיתי מגבעת חביבה שאינו מצליח למצוא ולו ערבי אחד מערביי הדו-קיום של גבעת חביבה שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס סעיף 7, שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות, ולא מופת מוסרי, מתנאה בכך שהוא מנחיל במוסדו את השואה לערבים, והוא כמובן גם מגייס כספים למטרה זו... אז מה אפוא הואילה אותה "הנחלת השואה בגבעת חביבה"?

גם איילה צודיקר מנהלת תחום ייעוץ ופרויקטים ברשת עמל מצאה פרנסה חדשה. צודיקר מארגנת משלחות של תלמידים ערבים למחנות ההשמדה בפולניה.

ההיגיון החינוכי של צודיקר הוא מעניין. מטרת המסע המשותף של תלמידים יהודים וערבים לאושוויץ לדידה, אינו מיועד לשינוי התודעה הערבית, אלא דווקא מיועד לשינוי תודעת התלמידים היהודים. בראיון לעיתון "קשר עין", היא כותבת: "עם שלא מכיר בסבלו של עם אחר לא יכול לבקש אמפתיה והבנה לסבלו שלו." לדידה של צודיקר (הצדקנית?), מטרת ביקור היהודים באושוויץ היא הכרתם בסבלם של הערבים... הנה ההתאמה המושלמת לתובנה החינוכית שתמיד מסיקים הערבים מלימוד השואה: "היהודים הם שעושים לערבים מה שעשו להם באושוויץ..."

ועוד דבר מעניין. בהשפעת "מורשת" גבלס, ז'דנוב, (או אולי מלך מרוקו), מר שלמה מויאל, עורך העיתון "קשר עין", שמפרסם את "תורתה החינוכית, של צודיקר – מבטל את חופש הדיבור, ואינו מתיר לפרסם אפילו מילה אחת בעיתונו על "שואת יהודי ערב".

הסרת מועמדותו של פרופסור עליאן אלקרינאוי

להדלקת הלפיד ביום העצמאות

פרופסור עליאן אלקרינאוי מהמחלקה לעבודה סוציאלית מאוניברסיטת בן גוריון עשה תקדים היסטורי במדינת ישראל כאשר לראשונה התמנה ערבי-מוסלמי לתפקיד נשיא מכללת אחווה. מרכז ההסברה בחר בו השנה להדליק את הלפיד ביום העצמאות. למרבה הצער פרופ' אליקרינאוי מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס סעיף 7, שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות, ולא מופת מוסרי. אשר על כן הוא אינו מתאים להדליק לפיד ביום העצמאות של העם היהודי. לכן יש להסיר את מועמדותו.

מלחמה באלימות הגזענית היהודית

אנחנו עדים בתקופה האחרונה למעשי אלימות של נוער יהודי כלפי ערבים, אלימות הנובעת ממניעים גזעניים.

יש לגנות כל גילוי אלימות בכלל, ועל אחת כמה וכמה אלימות גזענית. את האשמים יש להעניש בכל חומרת הדין.

הדרך הפחות יעילה להיאבק בגזענות היהודית היא להכיל את המושג גזענות רק על היהודים. גזענות היא גזענות היא גזענות ומשותפת לכולם. רק מאבק כולל נגדה יביא להצלחה.

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי אחד שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס סעיף 7 – שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי.

אנחנו עדיין מחפשים ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אם אתם מכירים כזה אנא הודיעונו.

* * *

משה גרנות

תעלומה המתפענחת אט אט

על ספרה של אליזבת קוסטובה, "גנבי הברבור", מאנגלית – נורית לוינסון

מודן 2011, 512 עמ'

"גנבי הברבור" מתחיל בחידה: מדוע הצייר המחונן רוברט אוליבר פרץ לחדר בו תלויים הציורים של האימפרסיוניסטים הצרפתים במטרופוליטן שבניו-יורק, והתנפל באולר על ציורו של ז'ילבר תומא "לֵדָה"?

האיש, צייר מוכשר בעיני כל מי שמבין באמנות זו, מעריץ של היצירות האימפרסיוניסטיות – יש לו פתאום התפרצות בלתי מובנת זו, שלולא עינו הפקוחה של השומר במקום – הוא היה משחית שכיית חמדה. רוברט אוליבר הוא אמנם אדם מוזר, מצייר בשעות לא שעות, וישן יממות שלימות, אינו זוכר את התחייבויותיו, ומרוכז בעיקר בעצמו ובאמנותו – אבל איש ממכריו לא היה יכול להעלות על הדעת שהוא מסוגל להחריב ציור במוזיאון.

בעקבות מעשהו זה הוא מאושפז בכפייה בבית חולים לחולי נפש, והוא מועבר לטיפולו של הפסיכיאטר ד"ר אנדרו מֶרלוֹ. הפסיכיאטר אינני מצליח לדובב את רוברט, והוא נשאר עבורו ועבור הקורא חידה כמעט עד סוף הספר.

חידה נוספת היא מיהותם, או מהותם של "גנבי הברבור". ברבורים מוזכרים בספר: בציור "לדה", רוכן ברבור (זאוס במטמורפוזה) על אישה עירומה (לדה), וכן מוזכרים ציורי ברבורים של ציירת, בת דורם של מונה, רנואר, סיסלי, דגא ופיסארו – בשם ביאטריס דה קלֶרווָל, אבל אין זכר לגנבים.

המחברת, אליזבת קוסטובה, מרמזת על פתרון החידה כבר בתחילת הספר, והרמזים הולכים ומתרבים לכל אורכו, אבל היא גם מצליחה להסב את תשומת ליבו של הקורא לעניינים נלווים, כך שרק בסוף הספר מצליח הקורא לחבר רחוקים ולהופכם לקרובים.

ד"ר אנדרו מרלו, רווק בן 52, מגויס כולו לעבודתו ולציור תחביבו, מחליט לפצח את חידתו של רוברט אוליבר השותק בהתרסה, ואינו מוכן לעשות נחת למטפל שלו. הוא מצייר בחדרו ובחצר בית החולים "גולדן גרוב" – בעיקר דיוקן אחד של אישה מרשימה, מתולתלת ולבושה בבגדים של המאה התשע-עשרה. הוא בן 43, גבוה מאוד ומרשים, נשים מתאהבות בו, וכן הסטודנטיות שהוא לימד אותן ציור. מלבד העיסוק בציור, רוברט מעלעל  וקורא באסופת מכתבים ישנים בצרפתית. מלרו לוקח את המכתבים (ברשות) מרוברט, ונותן אותם לתרגום. מסתבר שמדובר בהתכתבות בשנים 1889-1887 בין אותה ציירת, ביאטריס דה קלרוול, ובין הדוד של בעלה אוליבייֶה ויניו. אוליבייה מעריץ את ביאטריס, מעריץ את יצירתה, רוצה להיות במחיצתה ולצייר יחד עמה. הוא מתאהב בה נואשות, וכשהם נמצאים בחופשה בעיירה אטרטה (ETRETAT) שבנורמנדי, עיירה שאירחה הרבה ציירים אימפרסיוניסטים, קורה ביניהם הבלתי נמנע – הם מתעלסים, וזמן קצר אחר כך מגיע גם בעלה איב ויניו, וגם הוא מתעלס עימה. הסיטואציה מזכירה את קורותיה של לֶדָה מהמיתולוגיה היוונית: היא התעברה מזאוס (שהתחפש לברבור) ומטנדראוס בעלה באותו הלילה. היא הטילה שתי ביצים – מביצה ראשונה נולדו ילדיו של זאוס: הלנה (בגללה פרצה מלחמת טרויה) ופולוקס, ומביצה שנייה נולדו קסטור וקליטמנסטרה (אישתו של אגממנון והרוצחת שלו).

המכתבים האלה של שני הנאהבים המשונים מופיעים בספר בדילוגים, והקורא מקבל כל פעם רמז חדש לתעלומה הראשית של הספר. ברור שללֵדָה ולברבור, שרוברט ביקש (כביכול!) להשמיד במטרופוליטן, יש משמעות לגבי חייה של אותה ציירת מסוף המאה ה-19.

חידת חייו של רוברט אינה נותנת מנוחה למרלו, והוא נוסע לגרינהיל שבצפון קרוליינה כדי להתוודע אל גרושתו של רוברט, קייט. קייט איננה מעוניינת לדבר, ודי דוחה אותו, אך לבסוף היא פורשת בפניו וידוי ענק (עמ' 187-66 תוך דילוגים כנ"ל), הכולל את חייה עם רוברט כרווקה בניו-יורק, ואחר כך כנשואה לו בגרינהיל. היא איננה מדלגת גם על ההתעלסויות (כמה, איך), וחשה נבגדת משום אהבתו לאישה מסתורית, שבגללה הוא נעדר מהבית, ומצייר אותה ללא הפוגה, לא רק על בדים, אלא גם על קירות חדרו. מרלו מצליח לראיין בעורמה פרופסור שעבד עם רוברט במכללת גרינהיל, ושם, וגם במרתף ביתה של קייט, הוא מוצא ציורים של רוברט – ברובם אותה אישה, ובחלק מן התמונות האישה המסתורית הזאת תומכת באישה מתה יותר מבוגרת, ירויה במצחה. ברקע מתרסים של הקומונה הפאריזאית (1871), עליהם גוויות של לוחמים.

מהמכתבים הנ"ל, שמופיעים בדילוגים בין המאורעות "העכשוויים", מסתבר שאוליבייה ויניו היה נשוי להלן, והיא נורתה למוות על מתרס במאורעות "הקומונה הפאריזאית", כשבאה לחפש את בעלה המהפכן. ביאטריס שומעת את הסיפור הקשה הזה מאוליביה (דודו של בעלה), והיא חולמת סיוטים בהם הלן מתה בזרועותיה. מכתבים אלה הגיעו לידי רוברט, הרדוף ברוחה של ביאטריס, ומשום כך מופיעה ביאטריס עם הלן המתה בסצנה המבהילה הזאת בציוריו.

במסגרת מסעו של מרלו לפצח את חידתו של רוברט, הוא נפגש עם מֶארי בֶּרטיסון, שהיתה תלמידתו של רוברט, ואחר כך המאהבת שלו. גם מארי מתוודה וידוי ארוך מאוד, הכולל זיכרונות כתובים (עמ' 277-226, 403-312 בדילוגים כנ"ל). הווידוי כולל לא רק החיזור הארוך של מארי אחרי רוברט המרשים, אלא גם פרטים אינטימיים ביותר, שקשה להניח שבמציאות ייתכן שיתגלו לאדם שקודם היה זר מוחלט. מסתבר שגם היא איננה מסוגלת לחיות עם החידה של רוברט על האישה המסתורית שבחייו, ועם ההיעלמויות הבלתי צפויות שלו (בין השאר לפאריס), שאיננו טורח לידע אותה עליהן.

מהמכתבים זולג עוד מידע למרלו ולקורא: אוליבייה משכנע אותה להגיש את ציוריה לשופטים כדי להציגם בסלון השנתי. היא מסכימה, אבל חותמת בשם בדוי: מארי רובייר. דיוקן של ביאטריס (שצייר אוליבייה ויניו), נמצא במטרופוליטן בניו-יורק, ומרלו מבין שרוברט הוקסם ממנו ואינו מפסיק לצייר את דמותה.

בכך לא מסתיימים ניסיונותיו של מרלו לפצח את חידתו של רוברט. הוא נוסע (עם מארי) לאקפולקו שבמקסיקו אל ביתו של צייר ישיש בשם פדרו קיילט, ממנו נודע לו שהציור "גנבי הברבור", הציור האחרון והכי חשוב של ביאטריס, נמצא אצל אהובו לשעבר – אנרי רובינסון, ישיש בן 98 המתגורר במונמרטר בפאריס. רובינסון זה היה, כאמור, אהובו של קיילט, אבל הוא זנח אותו והתחבר לאוֹד, בתה היחידה של ביאטריס (כמסתבר בתו של אוליבייה, ולא של בעלה איב). אוד הייתה מבוגרת מרובינסון ב-22 שנים, אך הוא העריץ אותה ושמר לה אמונים עד מותה ב-1966.

מרלו אינו מתעצל וטס לפאריס להיפגש עם רובינסון הישיש. הוא מחזיר לרובינסון את חליפת המכתבים (שרוברט גנב מרובינסון בגיחתו לפאריס), וכך זוכה באמונו. רובינסון מראה למרלו את הציור "גנבי הברבור", שם מופיעים שני גברים העומדים לתפוס ברבור שהופתע בתוך סבך של סוף (עמ' 471 ואילך). עיון בציור מוכיח למרלו שאלה ז'ילבר תומא ואחיו, שהחליטו לסחוט את אוליבייה ואת ביאטריס לאחר שמצאו מכתב אהבה ממנו היה ברור להם שאוד היא בתו של אוליבייה. תוצאת הסחיטה – הציור של ביאטריס "לדה" היה חתום בידי ז'ילבר תומא. ביאטריס מחליטה להפסיק לצייר כדי לא לתת סיפוק לשני הסחטנים. אוליבייה מהגר לאלג'יר, ואינני חדל להאיץ בביאטריס במכתביו להתחיל שוב לצייר אחרי שהסחטנים נפטרו. חלק גדול מהמידע הזה מגיע למרלו ולרובינסון ממכתבים שנשמרו אצל המשרתת אסמה, שהייתה גם דוגמנית בציוריה של ביאטריס.

כל התצרף מתפרש: רוברט התאהב באישה שנפטרה עשרות שנים לפני שנולד. מתברר מדוע הציירת הכישרונית לא המשיכה לצייר אחרי הולדת בתה היחידה. מסתבר שרוברט הבין מתוך המכתבים שז'ילבר תומא סחט את ביאטריס וחתם על ציור שלה, לכן משום הערצתו המטורפת לביאטריס, הוא רצה  להשחית את הדיוקן העצמי של ז'ילבר תומא, ולא את "לדה" שהיה חתום על ידיו.

פתרון החידה מוביל גם לשיפור במצב בריאותו הנפשית של רוברט, והוא משתחרר מבית החולים. מארי, שלא חשבה להתחתן, נכנסת להריון ממרלו, ומסכימה להינשא לו.

מסתבר שרוב הגיבורים ברומן הם ציירים מקצועיים כמו רוברט, קיילט, רובינסון, ביאטריס, אוליבייה, או חובבים כמו מרלו, קייט, מארי. כיוון שגיבורים אלה  רוויים בחוויות יצירה – הם אינם פוריים בתחום המיני. רק לרוברט יש שני ילדים, והוא חי בנפרד מהם, מרלו ומארי מביאים בסופו של דבר לילד לעולם בעטיה של תקלה. קיילט הוא הומוסכסואל, רובינסון היה מסור לאוד שהייתה מבוגרת ממנו ב-22 שנים, לביאטריס לא היו ילדים עד אשר התעלסה עם אוליבייה, שהיה קודם אלמן חשוך ילדים.

הסופרת השקיעה עבודה אדריכלית לא פשוטה כדי לשתול רמזים שמתערפלים לאורך היצירה, אבל לדעתי, היא הגזימה בפרוטרוט שהיא נקטה: כל גיבור ראשי, משני, ואפילו "סטטיסטים" מתוארים מכף רגל עד ראש לפרטי פרטים – הבעות, קמטים, לבוש, היכן הלבוש נרכש וכו' וכו', כל תפריטי הארוחות, צבעים, ריחות, טעמים, הבתים בהם מתרחשים האירועים, וגם כאלה שהגיבורים עוברים על ידם באקראי, החדרים, הרהיטים, ובעיקר הציורים הרבים של רוברט, ביאטריס ושורה ארוכה של אימפרסיוניסטים. זה די מייגע, אבל אני מעיד שהטרחה משתלמת כי הרומן בהחלט מעניין.

אהוד: תודה. אני מסתפק ברשימה שלך ואינני סבור שאקרא את הרומאן.

* * *

חדש בהוצאת אבן חושן:

תערוכת דיוקנים

חמוטל בר יוסף

קטגוריה: שירה, מחיר: 38 שקל, מס' עמודים: 48

הספר הראשון בסדרת ״חוברת סיכות״ שעוזי אגסי הגה ויצר כדי להוזיל את עלות ההוצאה לאור שתתבטא במחיר קבוע לצרכן: 38 שקל בלבד (מבלי להתפשר על האיכות החיצונית והתוכנית של הספר). החוברת עטופה בנייר קרטוני חום וכרוכה בסיכות ממש כמו המחברות ״של פעם״.

הספר מאגד ויוצר תערוכת דיוקנים של דמויות מחיי היומיום אותם ציירה חמוטל בר יוסף במילותיה היפות, הרגישות, המתבוננות ובכישרונה הגדול.

* * *

יוסי שדה

כדי להינשא ליהודייה על קראי להתנצר ולהתגייר

אני רוצה לספר על חתונה מתוכננת. לא אספר אם יצאה לפועל או לא.

אתם זוכרים איך כאלי מאיר – הדוד שלי, היתה לו ת'חתנות בהפתעה – כי הוא חשב שהוא בא לחתונה של בת השכנים. התברר שנכון, הכלה היא כאתון, בת השכנים, אבל החתן, זה הוא בעצמו – וזה נודע לו רק באמצע ה'תחתנות.

הפעם זה כבר לא בגדד – זאת ארץ ישראל.

1950. הגיעו גם עולים ממצרים, חלק  ממשפחתנו עבר מבגדד למצרים, וכך מצאנו את הדודה, במעברה, ואחר כך בחולון.

היתה לדודה בת יפה, נקרא לה מדליין. מדליין פגשה בחולון את מוריס, גם הוא ממצרים. הם דיברו ערבית, ודיברו צרפתית, והתיידדו, והתחילו לצאת יחד – באותה עת, היציאה הכי מרחיקת לכת היתה קולנוע עם חברים.

אבל, מסרט לסרט הקשר התהדק. מדליין פגשה את הורי מוריס, והתברר שהם גרו לא רחוק מהוריה בשכונת זמאלק, בקהיר, לפני העלייה לישראל.

מוריס כמובן הוזמן לבית הדודה – וכולם אמרו, בערבית – כוש ואלאד – אחלה בחור.

טוב, במצב כזה, הולכים לת'רשם לת'חתנות, ברבנות.

פה התגלתה בעייה ­– הבחור הוא קראי. במצרים היתה קהילה גדולה של קראים, וחלקם עלו לישראל.

יש ויכוח ביהדות בקשר לקראים. הסיבה – הקראים טוענים שהם היהודים האמיתיים. הרמ"א, רבי משה איסרליש, שחי במאה ה16, קובע – "הקראים אסור להתחתן בם וכולם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אפילו רצו לחזור..."

בקיצור, ברבנות בחולון סירבו לרשום את מדליין ומוריס לנישואים – "קראי?" – הם אמרו, "השתגעתם?"

באותה עת, אף זוג לא גר יחד לפני הנישואים, והחיים היו שחור ולבן. ומדליין ומוריס במצוקה – כמה סרטים אפשר כבר לראות עד הסרט האמיתי, הנישואים?!

באה הדודה מחולון לאימא שלי, ל'רושלים, ובכתה.

"מדליין," אמרה הדודה, "הרבה היא אוהבת את מוריס  – והוא – מוריס, הרבה הוא אוהב את מדליין. ואצלנו, במצרים, היו מתחתנים קראים ויהודים – שם זה היה מותר! – את," אמרה הדודה לאימא, בערבית – "תסווה לה צ'ארה," לאמור, תימצאי עבורה פתרון. את הלוא הכי חכמה במשפחה."

אימא, שבאמת היתה הכי חכמה במשפחה, מצאה פיתרון. היא הלכה לרב בגדדי ידוע – נקרא לו חכם סחאק, זה לא שמו, קרוב משפחה שלנו.

סיפרה אימא לחכם את הסיפור – וביקשה שיחתן את הזוג.

הוא הזדעזע – "יהודיה עם קראי!? יש חרם! הרבנות לא תיסלח לי! מאחלאל! אסור!"

"כן," אמרה לו אימא, "אבל – אתם, רבנים, חכמים, כשאתם רוצים למצוא דרך – אתם מוצאים דרך! כולם יודעים, שאפשר, במקרים מיוחדים, להזיז את התנור בשבת, תלוי של מי התרנגולת! לא חבל שמדליין תישאר, לא תתחתן! ואנחנו, הלוא, קרובים!"

חכם סחאק חשב, גירד בזקן, ואמר, בלחש – "טוב, יש דרך. אבל – תבטיחי לי, שלא תספרי לאף אחד, 'סוד השם'!"

אימא הבטיחה, ושמרה בסוד את שם הרב, לא רק עד יום מותו – אלא גם עד שבוע לפני מותה שלה. רק אז גילתה לנו את שמו.

לא אגלה את שמו. שם מוכר. לא חכם סחאק!

והעצה?

"אוה," אמר החכם. "אם הבחור קראי – אין מה לעשות. אין חתונה בין יהודייה לקראי, ואסור גם לגייר אותו. אבל," אמר סחאק, "אם הוא לא היה קראי, אלא, למשל, למשל, נוצרי, או מוסלמי – את אלה אני יכול לגייר!"

אז מה אתה מציע, שאלה אימא, כי לא האמינה למשמע אוזניה.

"שיתנצר!" אמר סחאק, "או, שיתאסלם. מה שבא לו. יותר כדאי," אמר סחאק בהרהור שני, "שיתאסלם, כי ב'תנצרות, ישפכו לו  החולצה מים קדושים, סתם יתלכלך. באיסלאם, ההתאסלמות זה על יבש. לא מרטיבים את המתאסלם, שלא יתקרר. ואחרי שיתאסלם, שיבוא אליי, ואני אגייר אותו, ויתחתנו."

ברושלים אומרים על דבר כזה – ווווילללי!!!

לא אספר אם הזוג קיבל את העצה. נו? ומה אתם הייתם עושים, במקום הזוג המאוהב, מדלייין ומוריס?

 אבא, ששמע את הסיפור, אמר –  "אני חושב, שהבטרייה במוח של החכם הזה – נחלשה, ומזמן לא עובדת." והוסיף – "חכם סחאק, בטח אחד מהשלושה ילדים של עובדיה."

 שאלתי, "יא באבא, מי זה עובדיה?" 

"אוה," אמר אבא: "ברושלים, בא חזקאל אצל עובדיה, ידידו הבגדדי, ראה שיש על עובדיה, בפנים, עציבות. בערבית אומרים ווצ'ו מדאלה – פניו נפולות.

"'למה, עובדיה,' שאל חזקאל, 'למה פנים ת'שעה באב?! הלוא עכשיו בקושי פסח! ואתה כבר ת'שעה באב?! לא מוקדם?'

"'העציבות,' ענה עובדיה, 'זה מהבן שלי, הטיפש.'"

"'איזה בן?' שאל חזקאל, 'הגדול?'"

"עובדיה לא עונה.

"'אז זה בטח הבינוני,' שאל חזקאל.

"עובדיה, שוב, לא עונה.

"'אז נשאר לנו רק הקטן,' אומר חזקאל.

"עובדיה שותק.

"'תענה לי,' אומר  חזקאל  – 'הבן שלך הטיפש שאמרת, זה הגדול, הבינוני או הקטן?'

"תבחר,' ענה לו עובדיה,' תבחר. איזה בן שתבחר, לא טעית. לא תרגיש הבדל בטיפשות. לא יכל אלוהים לתת לי,' אמר עובדיה, 'בגלל המיצוות שעשיתי,  לפחות ילד אחד חכם!? הנה, שיריזלי, השכן בממול, מה שלא עשה חצי מהמצוות שלי, קיבל ילדים בונבונים! ואני? איך אני, עם כל המצוות, יצאו לי רק טפשים?! הא???!!!'"

אבא אמר – "לפעמים חכם סחאק נותן עצה, שמראה שהוא יותר טיפש מה שאחד רגיל. למה, אם השם שלו חכם – אז תיכף הוא חכם? לפעמים זה בהיפך!! תשאל את האבא של חכם סחאק, מה שנתן לאימא שלך עצה שמוריס יתאסלם בשביל ה'תחתנות, מה דעתו על הבן שלו! יענה בדיוק כמו עובדיה!"  והלך לעשות תה לאימא.

והטעם של התה של אבא, מה שהיה עושה ב'רושלים לאימא, היה כמו הטעם של התה של גן עדן! – וסלאמה עליכום!

* * *

משה כהן

רגשי האשמה שלנו

מכובדי,

מאז בואנו לארץ נוהגים הערבים להסית, לתקוף ולפגע בנו.

רק אתמול אירעה תאונה קשה של מכונית שנסעו בה אישה ושלוש ילדות – עקב יידוי אבנים.

הפיגועים הרצחניים החוזרים ונשנים של הערבים ביהודים מתקבלים אצלנו בהבנה, ואף בלגיטימציה, כיוון שהם "על רקע לאומני" והם הפכו לדבר שבשגרה. איש לא מוצא לנכון לגנות אותם.

אך אם חלילה מתפתחת תגרה בין נערים יהודים וערבים, ונפגע ערבי, או אז קמה בארץ זעקה גדולה, וכל מנהיגי האומה, מנשיא המדינה, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ומפכ"ל המשטרה – מופיעים בציבור בתוכחה אדירה ומגנים את "הגזענות" היהודית, לא עלינו, ומזהירים בפני תוצאותיה מי ישורנה. עוד עלולים אנו להגיע למקומות נאציים. הם גם עולים לרגל לערבי הפגוע כדי לבקש ממנו סליחה ומחילה.

האם אין אנו מגזימים קצת? איני רואה הבחנה חדה בין מעשי רצח ערבים על רקע לאומני, הנחשבים לגיטימיים, לבין תגרות נערים הנחשבות "גזעניות" כביכול. תגובתנו ההיסטרית לכל תגרה בין נערים, וסלחנותנו לטבח יהודים – מדיפות ריח רע של שנאה עצמית פתולוגית ונמיכות הרוח.

אולי גם לנערים יהודים, ולא רק לשאהידים ערבים יש כבוד לאומי?

ולא, איני בא להכשיר ולעודד מעשי אלימות נגד ערבים, רק לשמור קצת על פרופורציות שפויות.

יש תחושה שאנו יוצאים מגדרנו מרוב צדקנות והתחסדות.  

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!

מופע מיצירות שאול טשרניחובסקי

בשנת ה-70 למותו

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: דודו אלהרר, יואב יפת, דן כנר, איילה זילברמן, האחים צנחני,

וכן: איריס שמואלביץ' – נינתו של טשרניחובסקי, ועוד.

יום רביעי, ט' בניסן תשע"ג, 20-3-2013, בשעה 20:30

בתיאטרון צוותא, רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

מופע מיצירות המשורר והסופר העברי הענק, שנפטר לפני 70 שנה. במופע נעלה על הבמה גם יצירות לא ידועות שמתגלות במחקר האחרון, נטעם משיריו המולחנים הרבים של טשרניחובסקי כגון: "אומרים ישנה ארץ", "הוי ארצי מולדתי", "שחקי שחקי", "מה מאוד יפיפית", ועוד. במופע תגיש נינתו של טשרניחובסקי שיר שכאילו נכתב עליה ועל דורנו: "ואת שמך אני אשא", ומיטב השחקנים יגישו משיריו, ממחזותיו ומסיפוריו.

כרטיסים בקופות צוותא טלפון 03-6950156

(מחיר הכרטיס: 90 ₪ למקבלי הודעה זו בהנחה מיוחדת: 50 ₪ בלבד. נא לציין בקופה קוד 708)

ניתן ורצוי להעביר הודעה זו, כולל זכות ההנחה, לכל מי שנראה לכם מעוניין

למעוניינים להצטרף לרשימת תפוצה: oumeir@gmail.com

* * *

אלי מייזליש

סוף עידן פלסטין

יום יבוא, כפי שבאו והלכו הימים במשך 90 שנה מאז 1922, יפנימו ערביי פלסטין, כי שלטונם המדיני הוא רק בעבר-הירדן ואילו האורח מהמשפחה ההאשמית שהבריטים הביאו מחיג'אז שלא בדרך הטבע יבחר לשוב בדרך הטבע למקור מחצבתו.

מי שלא שם לב אצלנו בלהט הבחירות – מי ישפיל יותר את נתניהו לפיד או בנט, הפלסטינים הפנימו מיד כי זהו סוף עידן פלסטין, עליה חלמו מאז הסכמי אוסלו – עם המעבר היבשתי שבין הרצועה לגדה שתחלק גם את ישראל לשני חלקים. וזה לא קרה. ורק על זה מקוננים הפלסטינים ולא אם תהיה הקפאת הבנייה בהתנחלויות, כי הם מכירים את הבלוף הזה מאז ימי סבסטיה העליזים; שממאחז בלגניסטי הוקמו בזה אחר זה 266 התנחלויות ענק כמו עפרה, בית-אל ואפרת עם כחצי מיליון יהודים בשטחם, ושום D9 לא יעקרם.

עידן פלסטין החל בכנס הבינערבי [מוסלמים ונוצרים] בחיפה ב-1922, כשהגיע לכאן צ'רצ'יל – שהיה אז שר-המושבות, לשאת דברים לאחר ועידת קהיר בה פוצלה פלסטין לשתי יישויות: ערבית בגדה-המזרחית של הירדן בשלטון האמיר עבדאללה, והבית הלאומי בגדה המערבית [מהנהר ועד לים, וחסל סדר 'שתי גדות לירדן' של ז'בוטינסקי] – בהתאם להצהרת בלפור מוחלשת. באתו כנס השתיק צ'רצ'יל את גבהות ליבם של ערביי הארץ שדרשו 'גם וגם' – גם את עבר-הירדן לעבדאללה וגם את פלסטין לערביי הארץ – ונדחו.

מאז אותו כנס, חולמים ערביי הארץ על פלסטין. הם החלו בכוח. לא בחלו בטרור וברצח יהודים כבר בתחילת שנות ה-20; תל-חי 1920, נבי מוסא בירושלים 1920, רצח ברנר ביפו 1921, טבח חברון 1929, ה'מרד הגדול' – פרעות 1936-39, והניסיון הכי מכריע: התבוסה בתש"ח והקמת מדינת-ישראל מעבר לגבולות החלוקה [כאות לבאות לסמן בסוף כל מלחמה].

כבר באותן ימי מפלות ותבוסות, אבל עם רצון עז לנקום כדרכם לפי דתם ומסורתם, הפנימו מנהיגיהם כי אין קשר בין הסיסמאות 'מיליון שהידים לאל-קודס' לבין הרחבת ההתנחלויות סביב ירושלים: מעלה אדומים במזרח, פסגת זאב וגבעת זאב בצפון, וגוש-עציון בדרום כירושלים המורחבת בת מיליון יהודים. גם יתר הגושים הגדולים: בית-אל-עפרה-והטלמונים, חרצו את גורל ירושלים וחלום פלסטין לתמיד. וללא שליטה בירושלים, אין פלסטין.

הקשקוש של "מו"מ" או "תהליך מדיני" – אין על מה ועל מי לנהל מו"מ ושום תהליך מדיני אינו יכול להתקיים לאחר התבוסות המדיניות מאז ימי צ'רצ'יל ב-1922 – שכבר אז קבע ששלטון הערבים בפלסטינה יהיה רק בעבר-הירדן ושל הציונים בצד המערבי הזה של הירדן לפי החלוקה של 1922.

אין שום סימוכין לכך שהציונים ב-1949 כשחתמו על הסכמי שביתת-הנשק ברודוס [רק] עם ארצות-ערב הריבוניות: מצרים, סוריה, לבנון ועבר-הירדן, התכוונו לוותר על שטחי הכיבוש של עבדאללה בגדה המערבית. וכשהמלך חוסיין נסוג סופית מהגדה ב-31.7.1988, הוא סתם בכך את הגולל על שלטון [זמני] ערבי כלשהו על הגדה המערבית, ובזה, גם הוא סייע לקץ עידן פלסטין –  כשהפנים, כי רק ישראל עם כוחה העדיף, תוכל להשתלט על הגדה.  

יום יבוא, כפי שבאו והלכו הימים במשך 90 שנה מאז 1922, וערביי פלסטין יפנימו כי שלטונם המדיני הוא רק שם, ואילו שאר בשרו של האורח מהמשפחה ההאשמית, שהבריטים הביאו מחיג'אז שלא בדרך הטבע – יבחר לשוב בדרך הטבע למקור מחצבתו.

החשש שמא יבקשו אז ערביי הגדה המערבית לחיות בפיצול אישיות של 'גם וגם' – גם להיות נתיני פלסטין בעבר-הירדן וגם להיות נתיני ישראל ולהצביע לכנסת ישראל, הוא חשש שווא, וערביי הארץ יסתפקו בדמותו ד"ר אחמד טיבי ועשרת חבריו.

* * *

אדיר כהן

שירים מתוך ספר שיריו העומד לצאת לאור בקרוב

"השיר כותב אותי"

אֶבֶן לָרֹאשׁ

אֶבֶן לָרֹאשׁ

וְסֻלָּם,

מַלְאָכִים לֹא

עוֹלִים

רַק יוֹרְדִים,

טָרֹף טֹרַף

וְלֹא יוֹסֵף,

שָׂרָה עִם אֱלֹהִים

וַאֲנָשִׁים

וְלֹא יָכוֹל,

נְקוּעַ יְרֵכוֹ

נְקוּעַ נַפְשׁוֹ

דָמוֹ

עַל כְּתֹנֶת

פַּסִּים

נָתַן לִבְנוֹ

מוֹרֶשֶׁת אָבִיו.

עָקוּד עַל מִזְבֵּחַ

הַסַּכִּין עֲדַיִן מוּנָף

הָאַיָּל

נָס,

אֶבֶן לָרֹאשׁ

מוּכָנָה,

אֲלֻנְקָה

נְטוּיָה,

אֶבֶן מְכַסָּה

אָבִיו,

אֶבֶן מִזְבֵּחַ,

לֹא אֶבֶן

רֹאשָׁהּ,

לֹא הָיְתָה

לְרֹאשׁ פִּנָּה,

הַאִם הָיְתָה?

אֶבֶן עַל פִּי

בְּאֵר,

מִפְגַּשׁ הָאוֹהֲבִים,

רָחֵל

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא לֵאָה,

אֶבֶן רָצְתָה

לִהְיוֹת בַּיִת

מִי יַשְׁלִיךְ

אֶבֶן רִאשׁוֹנָה,

דֶּרֶךְ אֶבֶן,

אֶבֶן דֶּרֶךְ,

אֶבֶן חֲכָמִים,

אֶבֶן הַתּוֹעִים

אֲבֵדָה

לֹא נִמְצְאָה,

אֶבֶן טוֹבָה,

אֶבֶן סַפִּיר

אוֹרָהּ מֵאִיר

כָּחֹל,

אֶבֶן חֹשֶׁן

לֹא עוֹד

כֹּהֵן,

לֹא עוֹד

מִקְדָּשׁ

וְהוּא קָרְבָּן,

אֶבֶן

מָאֲסוּ הַבּוֹנִים

אֶבֶן סְקִילָה

אֶבֶן לָרֹאשׁ

וְסֻלָּם,

מַלְאָכִים לֹא

עוֹלִים

רַק יוֹרְדִים.

אַף אֶחָד לֹא בָּא

אַף אֶחָד לֹא בָּא הֵנָּה

שָׁבוּעוֹת אִישׁ לֹא דָּרַךְ

בַּשְּׁבִיל הַמּוֹלִיךְ לְבֵיתִי...

נִצָּנֵי עֵשֶׂב צָצִים בּוֹ

הֵם יִגְדְּלוּ וְיִהְיוּ לְשָׂדֶה

וְהֵם יְכַסּוּ אֶת הַבַּיִת...

הַחַלּוֹנוֹת פְּעוּרִים אֶל הַשֶּׁקֶט

אַף לֹא אִוְשַׁת כָּנָף,

גַּם הָרוּחַ עָצְרָה בְּדַרְכָּהּ הֵנָּה,

אַף לֹא עֵשֶׂב...

הַדְּמָמָה תִּגְדַּל וְתִהְיֶה לְמִפְלֶצֶת

הִיא תִּבְלַע אֶת הַבַּיִת...

אַף אֶחָד לֹא בָּא הֵנָּה

אִישׁ כְּבָר לֹא יָבוֹא...

תַּמָּה מְלֶאכֶת הַחַיִּים

אִישׁ זָקֵן, צָנוּם, כָּחוּשׁ, גּוּפוֹ כַּשֶּׁלֶד

מְכֻסֵּה תַּכְרִיךְ בְּגָדִים תְּלוּיִים כְּדֶגֶל שֶׁל כְּנִיעָה,

נִשְׂרָךְ בְּעִקְּבוֹת אִשָּׁה זְקֵנָה, גּוּצָה

פָּנֶיהָ חֲרוּשׁוֹת קְמָטִים וְעֵינֶיהָ כְּבוּיוֹת.

הוּא הוֹלֵךְ בְּצַעַד כּוֹשֵׁל וּמְהַסֵּס

רֹאשׁוֹ שָׁמוּט, עֵינָיו סָפֵק עִוְּרוֹת סָפֵק בּוֹכִיּוֹת,

כְּמוֹ הוֹלֵךְ הוּא וּבוֹכֶה בִּלְוָיָתוֹ שֶׁלּוֹ.

לִשְׁנֵי הַזְּקֵנִים כִּסְּאוֹת בַּשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה בָּאֶמְצַע

לִ"מְלֶאכֶת הַחַיִּים" שֶׁל חֲנוֹךְ לְוִין.

שְׁנַיִם זְקֵנִים שֶׁמְּלֶאכֶת הַחַיִּים שֶׁלָּהֶם הִסְתַּיְּמָה

בָּאִים לִרְאוֹת וְאוּלַי כְּבָר רַק לִשְׁמֹעַ

אֶת מְלֶאכֶת חַיֵּי הָאַכְזָב שֶׁל דְּמֻיּוֹת הַמַּחֲזֶה.

הַאִם דְּמֻיּוֹתָיו שֶׁל לְוִין

קוֹרְאוֹת אֶת הַמַּחֲזֶה מִכְּתַב הַיָּד

שֶׁסָּפוּג הַכְּאֵב וְהַפִּכָּחוֹן הַמַּר

שֶׁל שְׁנֵי הַזְּקֵנִים בַּשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה בְּאֶמְצַע?

פְּרָחִים

אָבִי לָקַח אוֹתִי אֶל הַפְּרָחִים,

אֲהוּבָתִי הֵבִיאָה הַפְּרָחִים לְחַדְרִי

אָבִי וַאֲהוּבָתִי זֵרֵי פְּרָחִים בִּידֵיהֶם

וַאֲנִי אֶת הָאֶבֶן רוֹאֶה שֶׁתְּכֻסֶּה בִּפְרָחִים.

אָבִי נוֹשֵׁם פְּרָחִים בִּשְׂדֵה הָאֲבָנִים

אֲהוּבָתִי הוֹפֶכֶת הָעוֹלָם לְגַן פְּרָחִים

אָבִי וַאֲהוּבָתִי מְדַבְּרִים בִּפְרָחִים

וְלִבִּי שֶׁלִּי יוֹצֵא אֶל הַפְּרָחִים

יוֹצֵא.

בְּמוֹת אָבִי בָּכִיתִי, אַבָּא

שָׁכַחְתָּ לְהַשְׁקוֹת אֶת הַפְּרָחִים,

מַשְׁקֶה אֲנִי פִּרְחֵי אֲהוּבָתִי

שֶׁאֶת חַדְרִי הָפְכוּ לְגַן פּוֹרֵחַ,

בּוֹכֶה,

מַשְׁקֶה,

חוֹלֵם פְּרָחִים.

אוֹהֵב לֵךְ בְּרַח...

אוֹהֵב לֵךְ בְּרַח,

אֵיךְ אֶבְרַח וַאֲנִי

נוֹשֵׂא אַהֲבָתִי בְּתוֹכִי?

נֶחְסְמָה דַּרְכְּךָ, אוֹהֵב,

אֶמְצָא פִּרְצָה בַּחוֹמָה

וְאַנִּיחַ בָּהּ פֶּרַח.

חֻלַּל מִשְׁכָּבְךָ, אוֹהֵב,

אַחֵר חוֹרֵשׁ בְּעֶגְלָתְךָ,

חִידַת אַהֲבָתִי לֹא יִמְצָא.

שׁוּב לֹא תִּשְׁעֶה אֵלֶיךָ, אוֹהֵב,

טָבְעָה בַּחֻלִּין שֶׁל חַיֶּיהָ,

בְּלִבִּי אָחֹג לָהּ חַג

סִפּוּרְךָ כְּבָר זָר לְאָזְנֶיהָ, אוֹהֵב,

שׁוּב לֹא נוֹגֵעַ בְּלִבָּהּ,

יִשְּׂאוּ סִפּוּרִי רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.

שׁוּב לֹא תֵּאָנַח בְּחִבּוּקְךָ, אוֹהֵב

לֹא תִּפְרֹט בְּתוֹכָהּ מַנְגִּינוֹת,

אַשְׁאִיר בְּחֵיקָהּ שִׁיר,

אוֹהֵב לֵךְ בְּרַח,

לֹא אֶבְרַח

כִּי אֲנִי-שִׁירִי.

* * *

שלמה אראל

קיצור תולדות חיל הים

במלאות 45 שנה לאובדנה של הצוללת "דקר" ובעקבות מסמכים שונים שהותרו לפרסום, כתב אמיר אורן ב"הארץ" סקירה מעניינת על הנושא, ובין היתר הביע התפעלות מכושר ההתאוששות שגילה חיל הים, עד להצלחתו ההיסטורית במלחמת יום הכיפורים.

טבעי הדבר שהמכות שספג החיל בשנים 1967/8 (טיבוע אח"י אילת; אבדן "דקר" וכישלון הקומנדו הימי במלחמת ששת הימים) ייתפסו כנקודות מפנה בהתפתחותו של החיל. הואיל וכידוע פיתוח קונספט של כוח ימי, בעיקר כוח חדשני שאיננו נמצא בשום מקום אחר, נמשך שנים רבות, מן הראוי להציג בפני הקורא את הדברים בפרספקטיבה הנכונה.

עד לשנות ה-60 של המאה שעברה שררה בחיל הים התפישה של "צי מאוזן" – כאשר הקומנדו הימי תופש בו, בדרך הטבע, את מעמד הבכורה שכן, הוא היחיד שלא היה תלוי בתקציבי ענק. הצי ה"מאוזן" בפועל לא היה אלא חולשה מאוזנת. "חיל של דגמים". 2 משחתות; 2 צוללות; 5 טרפדות... כולן בעיקר מעודפים של מלחמת העולם. ובאותה עת נטש הצי המצרי את "חסות" העודפים של הצי הבריטי והחל מצטייד לממדי ענק במיטב כלי השיט החדישים של ברית המועצות.

התשובה של חיל הים היתה פיתוח מקורי של הסטי"ל הישראלי מדגם "סער", שלא היה דומה לו בשום מקום בעולם, שהיה בו מענה טקטי לכל סוגי כלי השייט שבידי המצרים וניתן היה לבנותו בארץ ולהצטייד בו בהדרגה במיספרים גדולים. מהרעיון ועד להגשמה נדרשות שנים רבות ורק במלחמת יום הכיפורים הגיעה שעתו של חיל הים "לעשות היסטוריה" – אבל, בחיפושים אחר הצוללת "דקר" כבר השתתפו 2 הסטי"לים הראשונים, אף כי עדיין לא היו חמושים בטילים.

בינתיים שמר הקומנדו הימי על מעמד הבכורה שלו ונתלו בו תקוות בלתי סבירות ובלתי הוגנות כאילו היה, כביכול, בכוחו לחולל שינוי ביחסי הכוחות הימיים. הקומנדו תוקף את האויב בבסיסיו. מבלי להיכנס לפרטי התנאים הדרושים להצלחה צריך קודם כל שהאוייב יימצא בבסיסיו. דא עקא, כשהאויב יוזם – הוא איננו ממתין בבסיסיו, וכשישראל יוזמת – חיל האוויר תוקף בבוקר והקומנדו מגיע בלילה... הקומנדו זקוק להפתעה ואצלנו, תודה לאל, המלחמות קצרות. אבל הקומנדו עושה היסטוריה בין המלחמות הגדולות. בכל מלחמות ההתשה, במעבר מכשולי מים, בפשיטות מהים, הוא יודע לעשות ועושה יום יום – מה ששום כוח אחר אינו יודע לעשות...

בהסכם לסיוע ביטחוני בין בן-גוריון לקונראד אדנאאואר נפלו בחלקו של חיל הים 6 טרפדות מדגם יגואר ו-3 צוללות. חיל הים אימץ את היגואר כפלטפורמה הבסיסית שעליה יפותח, בשינויים המתחייבים, הסטי"ל "סער". ב-1965 חל משבר מדיני שבסופו הצליח חיל הים להעביר את בניית הסט"ילים למספנה צרפתית בשרבורג. מה שגרם לפיגור של כשנה במסירת הספינות. לגבי הצוללות הצליחה ישראל להעביר את הבנייה למספנת ויקרס באנגליה רק ב-1975(!). אלה היו צוללות קטנות, מדגם "גל" בדחי של 420 טון. היו מי שסברו שחיל הים לא התאמץ במיוחד להקדים את בנייתן והעדיף את רכישת הצוללות הגדולות "לוויתן" ו"דקר" אשר בהן הותקנו במספנות של הצי הבריטי סידורים מיוחדים להובלה של אמצעים ייעודיים של הקומנדו הימי, דבר שלא נתן היה לעשותו בצוללות הגרמניות הקטנות.

וכך, במהלך שנות ה-60, התנהלו בחיל הים שני מאמצים עיקריים, רחוקים זה מזה גיאוגרפית ומהותית, אשר שאבו לתוכם את מיטב הכוחות והמוחות, עד שהיה מישהו ששאל פעם: "יש לנו שני חילות ים?"

כיום מפתח חיל הים זרוע צוללות ארוכת טווח מן המתקדמות בעולם אשר עתידה להוות את אחד מעמודי התווך של ביטחון ישראל. חיל הים הולך והופך במהרה לעורף האסטרטגי של מדינת ישראל. הלוחמים בצוללות ובספינות הטילים ראויים שיהיו בידיהם מיטב הכלים לביצוע משימותיהם. המשפחות השכולות של החיל שילמו מחיר יקר מדי עד שהגענו ליום שבו חיל הים הוא הכוח הדומיננטי בזירה. עם הקיצוצים הצפויים בתקציב הביטחון יש להבטיח שחיל הים (הקטן בלאו הכי) לא יהיה הקורבן הראשון.

* * *

ד"ר גיא בכור – דיבידֶה אֶ אימפֶּרָה

עקרונות "הפרד ומשול" במזרח התיכון

חוקי המזרח התיכון

"דיבידֶה אֶ אימפֶרָה" – אנא, הפיצו את המאמר הזה אל החברים והמליצו עליו, משום שככל שיותר קוראים בישראל ייחשפו לאמיתות האלה, כך יתפורר קיר המציאות המומצאת במוח שלנו מהר יותר; וכשם שהיו שניסו להקים את הקיר הזה מולנו, כדי לבלום אותנו, גם אנחנו יכולים להקים קיר חדש, שייבנה משאריות קיר ההפחדה הישן. התודעה העצמית היא העיקר. ברגע שהפרדנו בין הטיעונים, אנו מנצחים, כאשר החלק השלֵם הוא האוייב, בעוד הפרטים הם בעלי הברית שלנו, כל הדרכים מובילות לרומא:

על עשרה שקרים שסיפרתי לעצמי

מאת ד"ר גיא בכור

לפעמים יוצא לי להרהר בביטוי כל הדרכים מובילות לרומאOmnes viae Romam – ducunt.  – האם הכוונה רק לדרכי האבן הפיזיות שסללו הרומאים אל הפרובינציות והערים האחרות? התשובה היא כן, ולכן גם לא. בתשובה הזו טמון אופי חשובה שיכול לעזור לנו בעתיד.

לאחר שהמדינה הרומית הצליחה לכבוש בסביבות שנת 338 לפני הספירה את איחוד אויבותיה מסביב, היא פיתחה טכניקת שליטה ייחודית, שהרומאים כינו מאוחר יותר "הפרד ומשול Divide et impera –– מיוחס ליוליוס קיסר, כלומר הם לא התייחסו אל הערים והמדינות סביב באופן שווה. הם יצרו שיטה שבה חלק מהערים התמזגו עם האימפריה הרומית, ותושביהן קיבלו את מלוא הזכויות כאזרחים רומיים; מאחרים נשללה הטריטוריה בחלקה או שהם קיבלו מעין-עצמאות, ואחרים נותרו תחת שליטה מלאה או חלקית בידי רומאים. בכל מקרה, שום עיר לא הושארה חזקה דייה כדי לאתגר את רומא.

וכך פעלה שיטה: על נאמנות תוגמלו ערים וצורפו אל האימפריה הרומית, וכך נלחמו הערים בינן לבין עצמן על חסדי רומי. זו גם הסיבה שהיה הכרח רומאי לחסל את מרד היהודים, משום שהוא שבר את מערכת השליטה הכלל-עולמית שלהם. כך, כל עיר ומדינה עמדה לבדה מול ממלכת רומי, ולא מול האחרות. נקודת ההתייחסות שלה היתה ממלכת רומי, ולכן לא היה לה זמן לכרות בריתות עם האחרות כנגד רומי, וזו הסיבה מדוע כל הדרכים הובילו לרומא. היא היתה נקודת ההתייחסות והמרכז. וכידוע, פירוד רק מוביל לעוד פירוד, ולכן לעוד שליטה.

כיוון שלא יכלה לעמוד מול כולן יחד, בחרה רומי לפורר אותן פירורים פירורים, וכך לשלוט בהן לאורך שנים ארוכות.

לעיתים, כאשר אין לנו דרך להתמודד עם השלם, הטוב ביותר הוא לפורר אותו למרכיביו, לראות את החלקים, כאשר השלם חלש מסך כל המרכיבים.

*

יום אחד לפני שנים רבות, הייתי צריך לשבור קיר בטון נמוך ונטוש, שהפריעה אז למכונית שלי לחנות. לקחתי פטיש חמישה קילו והלמתי לכל האורך, אך דבר לא קרה. אבי, שראה את זה חייך, ואמר: לא כך עושים זאת. עליך להתמקד בנקודה אחת ולהלום נקודתית רק בה, עם אזמל, ולאחר שהיא תתפורר, תמשיך ממנה ותרחיב אותה, עד שהקיר כולו ייפול, וכך היה.

*

חשוב לזכור: המלחמות הגדלות הוכרעו רק בשל המימד הפסיכולוגי. ברגע שחייל אחד או קבוצה של חיילים מעריכה שהמערכה אבודה, הם נוטים לברוח או להרים ידיים. בזה הוכרעה המערכה. במילים אחרות, ולשם כך קם "ג'יפלאנט" [האתר של ד"ר גיא בכור] לפני יותר משש שנים, התודעה היא החשובה ביותר; לא פחות חשובה מכוח צבאי ומחיילים.

והנה, אצל אחדים קיימת תחושה שאנו עומדים בפני "צונאמי" (מילה האהובה על "התקשורת" הישראלית) של התנגדות בינלאומית, מן קיר בטון, עד שאין לנו אלה להרים ידיים. יש פוליטיקאים אצלנו שאף מנצלים זאת כדי לזכות בתגמול אישי, תוך ניצוח וניפוח תודעת הקיר הבינלאומי המאיים. ומה אני נוהג לעשות במצב כזה? – הפרד ומשול! – כלומר לקחת את השלם הגדול הזה, ולפרק אותו למרכיביו, שסך כולם בסופו של דבר יהיה חלש מן השלם, עד שהשלם הזה יקרוס. גם מקיאוולי בספרו על המלחמה מזכיר את שיטת ההפרד ומשול, כאשר הוא קורא לגרום לאוייב להרחיק חלק מאנשיו באמצעות שמועות, ובכך להחליש אותו.

המאמר הזה אינו מיועד לזרים כלל; הוא מיועד לישראלים. ברגע שהם יבינו – הכול ישתנה, גם בעולם.

לפנינו עשר "תולעים" המכרסמות בתודעת חלק מן הציבור הישראלי, כאשר האפקט המצטבר הוא מאיים ומדכדך. ברגע שאנחנו מפרידים כל טענה מערימת התולעים הזו, ואף מפריכים אותה, השלם חלש מסך המרכיבים, עד להתרסקותו.

1. ישראל היא לב הסכסוך במזרח התיכון – לא נכון, והשנתיים האחרונות מוכיחות זאת. צבא צרפת נלחם בסלפים באפריקה; סלפים מבצעים פיגוע טרור מזוויע באלג'יריה; בסוריה מלחמת האזרחים גובה 60,000 הרוגים וסופה אינו נראה באופק; במצרים שרפו אתמול קיצונים בית משפט והתעמתו עם המשטרה; המדינה עצמה על סף התפוררות; תימן הפכה לשטח נטול ריבונות ברורה, כמו לוב, כשבשתי המדינות מי שקובע אלה כבר השבטים; בצפון לבנון מתחדשת האש בין העלווים לסונים, וזו שאלה של זמן עד שהיא תגיע גם לביירות ולחיזבאללה; תוניס אינה מדינה בטוחה עוד; ובעיראק מתנהלת "אינתיפאדה סונית" כנגד הממשלה השיעית, תוך שהכורדים ממשיכים ומתבדלים. ואיראן ממשיכה בהתרסה שלה כנגד המערב. במילים אחרות, אם תהיה מדינה פלסטינית או לא תהיה, זה ממש לא מעניין ולא מזיז לאיש מן הנלחמים.

קשה להאמין, אך רבים בישראל האמינו לטענת הסרק המדומיינת על מרכזיותה של ישראל. היו בחירות בישראל, והדבר בקושי מוזכר בתקשורת הערבית, יש להם בעיות הרבה יותר "בוערות". ולכן ההליכה של אבו מאזן לאו"ם היתה הליכת ייאוש, משום שהוא יודע שאם הסכסוך עם ישראל מתמוסס, כך קורה גם לעניין בפלסטינים. לפני שנתיים קראתי לתהליך הזה, שהיה אז רק צפוי בשם "אפקט פרח הצבעונ".

פעם המזרח התיכון היה לכאורה יציב וישראל בעייתית; היום ישראל היא היציבה והמזרח התיכון כולו בעייתי.

2. הזמן משחק לרעת ישראל – לא נכון. ככל שעובר הזמן, המרחב הערבי רק ממשיך ומתפורר עוד יותר. "צבאות ערב", מונח שבכל ההיסטוריה שלנו היה מונח אולטימטיבי לאיום, כבר אינו קיים עוד, כאשר כל הצבאות סביב מתפרקים, או שאינם כשירים עוד. זה לא אומר שצה"ל צריך להפסיק להתחמש, ממש לא, אך הזמן אינו משחק לרעתנו, ההיפך, מבחינת טכנולוגיה ויכולת כלכלית. ואם על זמן מדברים, אז סוריה חזרה 100 שנים אחורה, אל שלהי האימפריה העות'מאנית, כאשר מי שמושל בפועל הם שבטים ומיליציות. תשתיות החשמל, המים, האנרגיה של מה שהייתה פעם מדינה – קרסו; הפלסטינים עצמם מפוררים, מהגרים, וחסרי הישגים ממשיים. בעוד הציונות תמיד דגלה בעובדות בשטח, דגלו הערבים באזור שלנו בוועידות, בנאומים ובעוד החלטות באו"ם.

בפועל ישראל ממשיכה לשרטט את המפה העתידית באמצעות ההתיישבות, כפי שעשינו תמיד. הזמן אינו משחק לרעתה של ישראל שממשיכה להתחזק, כשסביבה הכול מתפרק, ולא מסוגל להמשיך ולעמוד נגדה.

3. הסדר מדיני הוא אפשרי – לא נכון. "הסדר מדיני" היה תמיד כלי בידי משטרים ערביים לנהל מדיניות של התקרבות פונקציונאלית לישראל, בדרך כלל לזכות בטובות הנאה מערביות או אמריקניות. הימים האלה חלפו ולמרבית מדינות ערב יש צינורות משלהן לוושינגטון, לעיתים טובים יותר מאלה של ישראל. הסדר מדיני היה עבורן פונקציה של ניהול והישרדות. הרשות הפלסטינית, מבויישת ומבוזה, מוצגת כמשת"פית של ישראל – אינה יכולה לנהל משא ומתן ובוודאי שלא להגיע להסדר, ולכן הלכו בכיריה לאו"ם לכפות "הסדר" בלי משא ומתן, בלי הכרה ובלי שלום (כמו שלושת הלאווים של ועידת חרטום, 1967). כשחמאס נושף בעורפו ומאיים עליו קיומית, האם יוכל ארגון פתח חסר הלגיטימציה, להגיע להסדר עם "הכיבוש" (זה הכינוי של ישראל בתקשורת הערבית והפלסטינית?

4. "העם הפלסטיני", זהו מטבע לשון שבו החלו הפלסטינים להשתמש בשנות השבעים, לאחר שנמכר להם בידי ישראלים. בעבר ניתן היה להתווכח אם יש לאומיות ערבית, אך בשנתיים האחרונות הוויכוח הוכרע. האם יש עם סורי? עם לבנוני? או עם עיראקי? הכול מתפרק לישויות עדתיות ודתיות, והלאומיות מתפוגגת. אז עם פלסטיני, דווקא עכשיו כאשר המדינות הלאומיות חדלות לתפקד? כאשר הלאומיות מפנה את מקומה למגדירים דתיים ועדתיים? צפון אפריקה, למשל, עוברת כבר תהליך מרתק: ממלכה סלפית חדשה נפרשת עכשיו במערב לוב, דרום אלג'יריה, מאלי וחלק מתוניסיה, בלי להתייחס כלל לגבולות הלאומיים של פעם. ומה ההבדל בין סלפים מלוב לסלפים בעזה? הרי ממילא נשק לובי זורם לעזה. האם יש כאן לאומיות פלסטינית? אלמלא שמר ארגון אונרוו"א (זרוע של האו"ם שהומצאה אך ורק לצורך זה) על "הפלסטינים" בסוריה באמצעות מתן קצבאות, האם הם עדיין היו קיימים?

5. ישראל מפסידה בקרב הדמוגרפי – כבר לא נכון. כל ישראלי חייב לקרוא את המאמר הדמוגרפי של "ג'יפלאנט", ולהבין שאם יש שד דמוגרפי, הוא כבר אינו יהודי. העשור האחרון הוא עשור נפילת הילודה בכל המזרח התיכון חוץ מישראל, ולמעשה הילודה היהודית החילונית השתוותה כבר לילודה הערבית בישראל או הפלסטינית. ההיפך, הפריון של האם היהודייה ממשיך לעלות לעומת הנפילה של האחרים. בפנינו גם עומדת הזדמנות למשוך לישראל מאות אלפי עולים מאירופה, שכן המצב הכלכלי בישראל טוב יותר מזה שבמרבית מדינות מערב אירופה, אך לרוע המזל דווקא ממשלת ישראל אינה מתייחסת לכך כאל הזדמנות היסטורית. עוד לא מאוחר, זה הזמן להתחיל, אך ישראל אינה מפסידה בקרב הדמוגרפי, ההיפך. בזכותנו העם היהודי שב להתרבות, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה.

האתר משמיע שוב אזהרה: שטח ריבוני לפלסטינים ביו"ש – והם ישאפו להעביר לכאן מאות אלפי "פליטים" מסוריה, ולשנות לעד את המציאות הדמוגרפית בארץ ישראל. משם הם ישאפו הלאה, לעומק ישראל.

6. המערב מתעניין ומחוייב לפלסטינים – לא נכון. העולם עשה "וי" באו"ם, יצא ידי חובתו במדינה על הנייר, והמשיך הלאה. יש לו בעיות קיומיות משל עצמו. בעבר הפלסטינים הציגו עצמם כמסכנים ומקופחים, אך היהירות של חמאס בעזה, האכזריות, ותקיפת מטרות ישראליות אזרחיות – כל אלה משנים את התמונה. היא מאוזנת כיום הרבה יותר מבעבר, וזו נקודת פריצה עבורנו לפורר את הקיר הזה לגמרי.

למשל, כאשר מיליוני צרפתים חזו בבעתה בברבריות של אנשי חמאס, הגוררים גופות של אחיהם לאור היום במרכז עזה בזמן המבצע האחרון  (Parismatch) –– רבים שם הבינו. זה לא שאין ארגונים פרו-פלסטינים, כחלק מאנטישמיות מוסווית, כאלה תמיד יהיו, אך הרוב הצופה מן הצד בהחלט ניתן לשכנוע, צריך רק רצון.

7. חמאס ניצח בעזה – לא נכון. כשם שהאתר שלנו נלחם בשנים 2006 והלאה בטענה שחיזבאללה "ניצח" במלחמת לבנון השנייה, כך הדבר בעזה. עובדה, אין טילים ואין רקטות מעזה, לפליאת כולם. מדוע? משום שחמאס קיבל את המכה שלו, והבין. זו השיטה היום במזרח התיכון: קודם כל מכריזים על ניצחון על ישראל, ואחר כך קורסים בשקט בפינה. כיוון שהתקשורת שלנו מתמסרת באהבה למסרי התבוסה, זה הופך כך לעובדה. לא צריך להאמין לכל תעמולה ולכל התרברבות. כמו נסראללה, חמאס שרוי במצוקות הקיומיות שלו, כלוא ברצועה שבה הוא שולט, תוך שהעולם הערבי דואג יפה יפה להתרחק ממנו.

8. עזה היא כלא גדול בשל מצור ישראלי – כבר לא נכון. מאז מבצע עמוד ענן עזה התחברה לכל דבר למצרים, למעשה הפכה לפרוטקטורט מצרי, כמו שהיתה לפני מלחמת ששת הימים 1967. מצרים מספקת לה יותר ויותר מים, חשמל, אנרגיה היא מאפשרת תנועה חופשית ומעבר סחורות, ואף ביקורים של בכירים ערביים ואסלאמיים. שליט קטר היה, נשיא טוניס אמור לבקר (בורח לשם מן הצרות שלו) וכך גם ראש ממשלת מלזיה. לטענתי, הביקורים האלה הם אינטרס ישראלי: בבקשה, שיבקרו. הדבר מעיד על כך שאין מצור, מטיל את האחריות על המצרים (הם לא התירו, למשל, לאיראנים רשמיים להיכנס לעזה), ומחייב את חמאס להתנהג כישות מדינית, לא רק צבאית. האינטרס היחיד שלנו בעזה זה להתרחק ממנה ככל האפשר.

9. ישראל מבודדת במזרח התיכון – לא נכון. בנוסף לפריפריה של המזרח התיכון שאינה ערבית (בעיקר כורדים, אזֵרים, סודאנים מן הדרום, בֶרברים בצפון אפריקה ואחרים, שאין זה המקום לפרטם, יש מילונים רבים של אזרחים ערבים הכמהים לפיסת אינפורמציה על ישראל, לקשר, אותם אינם מקבלים. לצערי, לא הצלחנו לשבור את קיר הבורות והדיסאינפורמציה שכוננה ה"מדיה" הערבית, ולא הגענו אליהם ישירות. ברגע שנגיע אל הפרטים האלה, בסופו של דבר גם הגדר הזו תתחיל להתפורר. הכול עניין של אחיזה.

מעניין, אותם אלה שהטיפו לנו כל השנים לוותר על הגולן ולפייס את אסד, מטיפים לנו עכשיו להתרפס בפני הטורקים, שרק הולכים ומסתבכים. ההיפך, יש לנו אינטרס להתרחק מן הטורקים ככל האפשר, שלא יסבכו אותנו בצרות (סוריה, כורדים, איראן, עיראק) שלהם.

10. ישראל מבודדת בעולם – לא נכון. בשנתיים האחרונות רק זינק מעמדה הקריטי של ישראל במזרח התיכון כאי של יציבות. ישראל היא כיום המדינה הבטוחה היחידה במזרח התיכון כולו. למדינות המערב אין עוד אחיזה בעולם הערבי, בקושי מגיעים לשם. מי יגיע עכשיו לאלג'יריה? לעיראק המתפוררת? למצרים המתפוצצת? סוכנים אמריקנים כבר חוששים להגיע למדינות ערביות, ונותרה לכן רק ישראל. ארצות הברית זקוקה לישראל כעמדה קדמית לא פחות משישראל זקוקה לארצות הברית, והתלות הזו לא היתה קיימת בעוצמה כזו בעבר, אלא מאז השנתיים האחרונות. פשוט לוושינגטון אין מישהו אחר. רוב בעלי הברית שלה במזרח התיכון נפלו (בידיה) והאחרים, למשל מלכי ירדן, סעודיה ומרוקו, מתרחקים מארצות הברית פן תגרום גם להם נזק קיומי.

הסחר הישראלי עצמו הולך ומצטמצם מול אירופה והולך ומתרחב מול המזרח, הנטול תסביכים אנטישמיים, קודם כל בגלל הצטמקות השוק האירופי, השווה כיום כעשרים אחוזים מן הסחר העולמי. אך גם אירופה מוכת האבטלה והדכדוך צריכה את הקשר עם ישראל החדשנית והמפרה, כשם שישראל זקוקה לאירופה, אך בעוד כשנתיים –שלוש אירופה תצטרך גם את הגז הישראלי, ותלותה בנו תגבר. גם עבור אירופה ישראל היא הטריטוריה הבטוחה היחידה במזרח התיכון כולו. מי יוכל לוותר עליה, ועל מי יסמכו, על מורסי? אולי על צבא אלג'יריה?

* * *

הופיע ספר חדש!

 נושאו הוא יצירתו של שמאי גולן, וכותרתו:

"ואם אתה מוכרח ליצור – מאמרים על יצירתו הספרותית מראשיתה ועד היום"

שמאי גולן, יליד 1933, הוא מחשובי הסופרים בארץ בפרוזה, שהחלו את יצירתם בשנות ה-60 ומוסיפים ליצור עד היום. נושאם המרכזי של הרומנים והסיפורים שפירסם הוא השואה, וניסיונותיהם של  הניצולים להיאחז בארץ. בצידם תוארו דמויות ומצבים מחיי הוותיקים וילידי הארץ, כמו גם מחיי בני הדור השני לשואה.

בנוסף, הקדיש גולן מזמנו ומיוזמתו לפעילות למען היוצרים, בייחוד מאז נבחר ליו"ר אגודת הסופרים בשנות ה-80. הוא שב ונבחר לתפקיד זה פעמים אחדות, ולאחר מכן נבחר על ידי הסופרים לדירקטוריון אקו"ם. הוא גם שימש הנספח לתרבות בשגרירות ישראל במוסקבה בשנות ה-90.

ספר זה הוא אסופה של המאמרים והמחקרים, שנכתבו במשך השנים על ידי יוצרים ומבקרים ספרותיים על יצירתו של גולן, ופורסמו במוספים הספרותיים של העיתונות היומית, בכתבי-עת לספרות ולאמנות,  ובספרי מחקר על הספרות העברית.

הדברים מובאים לפי סדר פרסומן של היצירות, בהן רומנים, סיפורים, נובלות, מסות ומאמרים  על ספרות, רדיו-דרמות, תסריט שהפך לסרט, מחזה, ועוד. כמו-כן מובאים ראיונות  המאירים את דרכו של שמאי גולן בספרות העברית. תוך כך גם נפרשת פנורמה מרהיבה של הביקורת הספרותית עצמה, ותורמת להבנת הספרות  הישראלית  משנות  ה-60 ועד ימינו.

מספריו : באשמורת אחרונה (רומן), אשָׁמים (ׁׁׁׁׁרומן), מותו של אורי פלד (רומן), בריחות למרחקים קצרים (סיפורים), חופה (נובלה וסיפורים), המארב (סיפורים), ואם אתה מוכרח לאהוב (רומן). בספרו "מסעותיי עם ספרים" כונסו  מאמריו על יצירות ספרות ועל יוצרים. האנתולוגיה "השואה – פרקי עדות וספרות" היא תרומה רבת ערך לצעירים להבנת השואה.

כמעט כל יצירותיו זכו בפרסים ספרותיים חשובים וזיכו את שמאי גולן בהכרה ספרותית גבוהה.

הספר ראה אור בהוצאת "הדים". לפרטים נוספים – טל. 054-7542184

[דבר המפרסם]  

* * *

אדון הגורל

רומן מאת לאה ספיר

הסיפור המסעיר נפתח בנישואיה של קטי לגבר חלומותיה. זמן קצר אחר כך מתאשפזת אמה, ושמה בידה מפתח לכספת המכילה סוד מעברן. הסיפור המסתתר במכתב שגילתה קטי בכספת מערער כליל את עולמה היציב והמושלם, ומעתה שוב אין לה מנוחה... קטי יוצאת לגאורגיה בעקבות המכתב ונחשפת לעלילה מצמררת,

ולעולם אכזרי של פשע ושקרים – וגם של אהבה אצילית.

הסיפור המרתק מעלה לפני הקורא את עריה היפהפיות של גאורגיה ושל אבחזיה, ושזורים בו פרטים רבי הוד מן ההיסטוריה העשירה של מדינות אלה ומחיי היהודים שנולדו וחיו בהן. יותר מכול זהו סיפור אהבה מדהים שימיס את לבו של הקורא ויעניק לו חוויה נפלאה.

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

38. מוֹישֶׁה סְפוֹרִים

מוֹישֶׁה סְפוֹרִים אוהב ספרים כמו שחברֶ'ה אחרים אוהבים כל מה שאוהבים חבר'ה שאינם אוהבים לקרוא ספרים, למשל – טלוויזיה, קולנוע, וידאו, משחקים, מחשבים, ספורט, טיולים, דיסקוטקים, פאבים, ולפעמים אוהבים לקרוא, אבל רק עיתונים ושבועונים.

*

"מה אתה שוכב וקורא כל הימים?" גוער בו אביו ישראל. "למי יש היום כוח לספרים? נכון, גם כשאני הייתי בגילך קראתי כמו משוגע, אבל אז לא היו לנו טלוויזיה ווידאו, וסבתא הקמצנית שלך בקושי היתה נותנת כמה גרושים ללכת פעם בשבוע ליומית, בשחור-לבן. אבל היום – למי יש כוח לקרוא? אני בעצמי כבר לא מסוגל להאמין לְמה שכתוב ברומאנים. אולי מרוב סרטים שהתרגלתי לראות גם בבית, בטלוויזיה, מה שמתרחש על המסך כל-כך צבעוני, ומשכנע, שכבר קשה לנו לדמיין משהו מקריאה של מילים, כמו שהיינו מסוגלים בעבר. אני קורא כמעט רק ספרות מקצועית, ועיתונים, וגם את זה מספיק בקושי."

"למה לא?"  אומר מוֹיְשֶה סְפוֹרים.

"אתה בכלל מקשיב לי!?"

"אמרת משהו?" מרים מוישה ספורים את עיניו מהספר כאילו רק עכשיו נחת על הספה בחזרה ממסע אל הירח.

*

"הילד גומר את העיניים שלו!" מתאוננת אימו שרה. "יותר טוב שהיה הולך לשחות קצת. השחייה עוזרת מאוד נגד עייפות העיניים."

"העיניים שלי בכלל לא עייפות, אימא! וחוץ מזה, הטלוויזיה מזיקה להן הרבה יותר מהקריאה."

"אז שיעורים עשית?"

*

"מה אתם מתאוננים על מוישה שלכם?" אומרים החברים של ישראל ושרה, במסיבות ליל שישי. "תגידו תודה! הילדים שלנו בכלל לא פותחים ספר!"

"ואתם?" שואל ישראל.

"תפסיק!" מתנצלת שרה בשמו. "לישראל יש בזמן האחרון תיאוריה שאנשים חדלו בכלל לקרוא ספרים. קונים, מפסיקים אחרי איזה עשרים עמודים, ויודעים אחר-כך לדבר עליהם רק מקריאה של הכתבות על הספר בעיתונים."

"כן, יש לי תיאוריה," מסביר ישראל, "שהיום הזרם המרכזי בספרות הוא הריאליזם המשעמם. אני פותח ספר, דווקא אין בו סמלים, ולא זרם התודעה, זה כמו מהחיים, על בני-אדם, אבל מה, משעמם... עד מוות... אחרי כמה שורות – האותיות מתחילות לקפוץ לי ואני חדל לעקוב אחרי הכתוב."

"אתה מגזים!" אומרים החברים, "בטח עוד לא קראת את הרומאן האחרון של אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת מנחם!"

"קניתי, אך טרם הספיקותי לקרוא." הוא אומר.

*

מוישה סְפוֹרים הוא לא רק קורא כרוני אלא גם משוגע על קניית ספרים. באופן עקרוני הוא לא מחליף בספרייה. גם לא מבזבז כסף על ספרים חדשים. הוא אוהב לפשפש בחנויות של ספרים משומשים ולגלות שם מציאות. החדר שלו כבר מתפוצץ מרוב ספרים. מריח יושן, כריכות עתיקות, נייר מצהיב, ספריי נגד תולעים וג'וקים, שבו הוא מחטא את הספרים שקנה במציאה.

על המדפים בחדרו אפשר למצוא את ברנר, דוסטוייבסקי, שדה, בודלייר, גיתה, סולז'ניצין, הסה, עגנון, דיקנס, קאפקא, מארקס, וולטיר, המסון, טולסטוי, מאן, מיכאל, גוגול, בל, קאלווינו, איתן, שחם, סרוואנטס, פו, בולגאקוב, איבסן, אורפז, בשביס-זינגר, בלו, מלמוד, והרבה אחרים.

רבים מהספרים קרא יותר מפעם אחת: "מסתורין", "רעב", "שדים", "החיים כמשל", "פרחי הרע", "הר הקסמים", "טוניו קרגר", "נרקיס וגולדמונד", "העוזר", "סידהארתא", "דון קישוט", "מכאן ומכאן", "תמול שלשום", "אידיוט", "פר גינט", "פאוסט", ועוד ועוד.

*

כך במשך כל השנה. ואולם חגו הגדול של מוישה ספורים הוא שבוע הספר. בניגוד למבקרים רבים אחרים, שפע הספרים המוצגים לראווה בדוכנים אינו מבלבל אותו, לא מהמם וגם לא מייאש. הוא נהנה לנדוד במשך שעות מדוכן לדוכן, לסמן לעצמו מציאות זולות במיוחד ולרכוש אותן לפי סדר עדיפויות המוכתב בעיקר על כפי תקציבו  – ורק בערב האחרון.

בינתיים הוא מנצל את הקשרים שלו עם אחת ההוצאות הגדולות שמתמחה בספרי-קריאה, ועובד אצלה ערב-ערב, בכיכר, בהתנדבות, עד לסגירה. הוא בקיא בכל הכותרים, זוכר בעל-פה את המחירים, אינו מרגיש כלל איך הזמן חולף כי ההנאה שבסיפוק ספרים על פי משאלות הקונים סוחפת אותו ונדמה לו שהוא מכפיל את עצמו מדי ערב עשרות פעמים, כל אימת שהוא מוכר ספר, ורק מצטער שקונים לאו-דווקא ספרים שהוא אוהב אלא גם המון שטויות, כמו קסאוויירה הולנדר. כאשר מציעים לו הבעלים, לפני הסגירה, לבחור לעצמו שניים-שלושה ספרים חינם, בזכות עזרתו, הוא יודע מה לבחור.

*

הקנאות של מוישה ספורים לספרים כה גדולה עד שהוא מסרב ללכת לראות סרטים בקולנוע, או לצפות בטלוויזיה בסדרות – שנעשו לפי רומאנים שהוא קרא ואהב.

"מה אתה מבזבז את הזמן שלך על קריאה?" אומר לו אביו ישראל. "קח את הסרט של הספר בספריית הווידאו ותביא הביתה."

"זה יותר בריא לעיניים." אומרת שרה. "ואתה בכלל לא יוצא עם בנות. תגיד, מה זה, בנות לא מושכות אותך? אתה ממש מנותק מהמציאות!"

"אני לא אוהב שמזיינים לי את המוח!"

"מה?"

"איך אתה מדבר, מוישה?"

"אני מעדיף לראות את פְּיֵיר בְּזַאוּחוֹב, את הנסיך אנדרי ואת נַטַשה בדימיון שלי, ולא שאיזה סרט הוליוודי ימרח עליהם פרצופים של שחקנים שיקלקלו לי להרבה שנים את ההנאה מ'מלחמה ושלום', עד שאולי אשכח אותם לגמרי."

*

בסוף השנה הביא מוישה ספורים תעודה. היו בה הרבה שליליים.

"מילא, אני מבינה – בהתעמלות, אבל בספרות, בהבעה עברית ובחיבור? ולחשוב איזה ציונים בספרות היו לי, ולאבא שלך!" בכתה שרה בלי בושה.

"אימא, אין מה לעשות." ניחם אותה מוישה. "אני פשוט לא מסוגל להקשיב לשיעורי ספרות ולא מבין ולא מסוגל לחזור על מה שמלמדים שם. ואם אני אוהב לקרוא, מגיע לי פרס על זה? מקסימום שיתנו לי כסף לעוד ספרים."

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הסופרות שדיברו בפאנל, בערב לזיכרו של יוסף אלקוני בפתח-תקווה ביום שני, 11.3, היו: לאה נאור, מירית  גלעד, רבקה מגן  וד"ר ציונה פלד. בטעות כתבנו שהערב התקיים ב-1.3.

* ברכות לממשלת ישראל החדשה, שתצליח למלא את משימותיה הקשות ולנווט את המדינה בתוך סביבה מאיימת וגם מתפוררת!

תשמיצו אותה כמה שתשמיצו, טמבלים! אבל זה מחיר הדמוקרטיה! והוא נמוך מאוד וצודק פי כמה וכמה מכל שיטת מישטר אחרת. אולי אתם מתגעגעים לסטאלין או לסדאם חוסיין? טמבלים! – או לשלי יחימוביץ' ראשת הממשלה וזהבה גלאון שרת הביטחון?

כמובן שבתקופת התורכים בארץ-ישראל השלטון היה הרבה יותר טוב. שילמת קצת בקשיש והכול הסתדר!

* מתארגנות קבוצות צעירים בישראל לנסוע להודו לתפוס שלווה בחברת חבורות האנסים המקומיים שידריכו אותם ובשעת הצורך גם ידגימו עליהם. בחורות הַרחיבו כוס, בחורים פתחו התחת – ונירוונה שמיימית של חוויות הארה דה לוכס תרד עליכם! לבחורות מומלץ על אמצעי-מניעה אחרת יצוצו אצלכן בבוא היום הודים קטנים!

* לאהוד, ברכות ותודות על העושר והיריעה הרחבה – של חדשות בן עזר. בתודה. יקיר.

* מדוע לא שמענו עדיין על מתן פרס ישראל לספרות לסמי מיכאל? הייתכן שלא "מגיע" לו?! – אמנם גם אנחנו איננו שותפים לדיעותיו הפוליטיות, אבל אנחנו מכירים בגדולתו כסופר עברי בכיר מהמדרגה הראשונה – ופשוט לא מתקבל על הדעת שטרם קיבל את הפרס!

* מרק הסנר: בתגובה לד"ר אמינוף ברצוני לציין, שהלקח מהסיפור כפי שאני הבנתי אותו הנו, שאחרי שניתנה התורה בהר סיני ע"י הקב"ה, אל לו יותר להתערב בנעשה, וקביעות הלכתיות נעשות ע"י החכמים בלבד. הקב"ה, לפי הסיפור, מאשר קביעה זו: "ניצחוני בניי."

להלן הציטוט:

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר:

לא בשמיים היא.

מאי לא בשמיים היא?

אין אנו משגיחין בבת קול

שכבר כתבת בהר סיני אחרי רבים להטות.

מה עשה הקדוש-ברוך-הוא באותה שעה?

היה מחייך ואמר:

ניצחוני בניי ניצחוני בניי.

* מרק הסנר: גיא בכור שכח לציין עוד "חידוש" של השפה העברית המופיע בדבריהם של הן פשוטי העם, הן נבחרי העם והן קריינים בתקשורת: הבניין הִפעיל נעלם ובמקומו הופיע הבניין "הֵפעיל" (עם צירה במקום חיריק).

* הרצח בכבישים. תאונות-דרכים קשות וגם קטלניות שנגרמות בגלל יידוי אבנים של פלסטינים על מכוניות ישראליות, אינן נחשבות פשע – מפני שהמיידים, המשתמשים בנשק השלום – הם ברובם נערים שוחרי שלום הסובלים מהכיבוש הישראלי, ואילו הישראלים הנפגעים מנשק השלום יכולים לחזור במטותא מהם לארצות מוצאם ואז הם לא יהיו קורבנות נשק השלום של הפלסטינים בכבישי הגדה וישראל. האבנים, נשק השלום הפלסטיני, הצליחו לפגוע באם ובשלוש בנותיה, באחת מהן אנושות. ככה ייעשה לכל יחידת קומנדו ישראלית המשרתת את הכיבוש הנפשע – זה שאינו מניח לחמאס הדוגל בשלום להשתלט על הגדה ולהעמיד את יישובי גוש דן, כולל פתח-תקווה ותל-אביב, במצבם של יישובי עוטף עזה! –

 אידיוטים מוסריים כבר אמרנו?!

* ראינו את הראיון של יונית לוי עם ברק אובמה. אין מה לומר, היא מראיינת יוצאת מן הכלל, והוא חלקלק לשון ומבריק, ממש עורך-דין צמרת. אך נראה שארבע שנים בתפקיד נשיא ארה"ב עדיין לא הצליחו להחדיר לתודעתו מהו באמת העולם הערבי והמוסלמי, ומה מתרחש במזרח התיכון.

כך למשל הוא טרם הִפנים שאסד שולח מדי יום טילים ומטוסים להפציץ ולהרוג עשרות ומאות אזרחים שלו בערי סוריה, כי ככה הם הערבים, והמוסלמים – הם והרצחנות שלהם, הטבועה בדמם של רבים מהם.

אך מה זה לעומת ההתנחלויות שלנו, שהן בעיני אובמה המכשול העיקרי לשלום, וכנראה שבקשר לכך הסכל יפנה "ישירות" לאזרחי ישראל!

אובמה הוא אמנם אולי חצי מוסלמי אבל ייתכן כי דווקא משום כך הוא לא מבין יותר טוב את הערבים אלא מבין הרבה פחות, כי כידוע הוא חצי מוסלמי וזאת על פי חינוכו בילדותו!

* יום שישי: "אדם אחד מת ו-12 נפגעו באורח קשה באירועי מרתון תל אביב." ללמדך שהריצה מנוגדת לחוקי הטבע וסכנת מוות בה. יש לרוץ רק כאשר סכנת מוות מרחפת עליך, ועליך להימלט במהירות. כל השאר חרטא. סכנה לאנושות.

אנחנו אף פעם לא רצים, וכבר במיבחני "אות הספורט" בכיתה ה"א, בחצר בית-הספר  בצופית, אצל המורה להתעמלות שלמה – כשלנו. ואז עוד היינו רזים.

בבסיס הטירונים לא הצלחנו לרוץ ולטפס בתנופה על הקיר ולעבור בתנופה לצידו השני. ואז עוד היינו רזים.

במילואים, ביום הראשון – היה צריך לשכב בתעלה ארוכה כאשר טנק עובר מעליך, והאבק היה נורא, וידענו שלא תהיה אפשרות להתרחץ במים הקרובים, אז התחמקנו מהצד ונשארנו נקיים. אפילו הקצין בני מהרשק לא הרגיש בכך.

* ובאשר למרתון התל-אביבי – כבר הודיעו לנו מהעירייה שמטעמי בטיחות וכסת"חות הוא יהיה מרתון אוננות בלבד, בלי ריצה – וקרוב לוודאי שהוא יירשם בספר השיאים של גינס.

הגברים יישבו בצל וישפשפו, בחסות חברות "גומי לאישה" המשווקות לנו קנדונים, והגברים יצטרכו לעבור מבחן שייקבע על פי גודל השמוק, משך הזמן הארוך ככל האפשר מתחילת השפשוף ועד להתזת הזרע, וגם הכמות שנפלטה, וכמה רחוק שאפשר – תוך הנחה לצעירים ולקשישים. פקידוֹת מטעם העירייה תְּסַפֵּגְנָה את הזיעה ממצחי הגברים אבל פיהן יישאר חתום והן לא תמצוצנה!

נשים תוכלנה להשתתף אף הן ותקבלנה תעודות סיום במרתון השפשוף על פי מידת מיץ הכוּס שתצלחנה להתיז לתוך כוסית פלסטיק שקופה עם שנתות, זהה לכוסיות של הזרע.

מציצות לא תורשינה. וגם לא תקיעות של אצבע בתחת.

* משה גרנות: תודה על השיר המרגש "תודה" של יוסי גמזו. הלוקאל פטריוטיזם שלך מרשים! בול פתח-תקווה, פתח-תקווה בכלל, ובתוכה – משפחת ראב בן עזר.

* אנו קצת מקדימים, אבל אף פעם לא מוקדם מדיי, לאיחולים חמים – חג אביב שמח! ברכות חמות, מנורית ומשה גרנות.

* הלילה חלמנו שאנחנו פוגשים את ח. בחולצת תכלת והיה נעים מאוד לשוחח איתו ואפילו התכוונו ללכת יחד לאכול, וכבר בתוך החלום אמרנו לעצמנו שהנה אין צורך להיפגש עימו ממש ולהחיות ידידות שנפסקה אלא יותר נעים להתראות בחלומות וזה גם יותר זול ושקט כי לא צריך להיכנס לבית קפה או למסעדה.

* אהוד'לה, אהלן, ברדיו בדרכי, שמעתי היום (כלומר, 'אתמול', – 13.3.13 לפי הזמן שהמחשב מציין) את דורית וייסמן מתראיינת בתוכניתה היומית של ענת דולב ברשת ב'.

בערך ב-18.45 דומני, דיברה נרגשת על אסתר ראב האהובה עליה מכולן, וכלולה באנתולוגיה החדשה שערכה על שירת מחאה של נשים.

שמחה להניח זאת לפתחך,

אסתי תירוש

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2475 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,444 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל