| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 826
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' בניסן תשע"ג, 21 במרס 2013
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: חַג הַבִּקּוּרִים. // עמוס גלבוע: ברק אהוד] ובוגי. // אהוד בן עזר: הנקמה המתוקה שלנו באובמה. // מיכל סנונית: שירים מתוך הספר החדש "אני אומרת זאת מאהבה". // אורי הייטנר: 1. חוקה ציונית דמוקרטית. 2. היום שבו טעמתי את טעמה המשכר של החירות. 3. ארבע הערות על ביקור אובמה. // מוּקֵי אֶלְדָּד: מַכַּת תִּיקָנִים. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [32], הפרה של סבתא שלהם. // יהודה דרורי: תענוג לראותם בכעסם ובתיסכולם. // אלי מייזליש: חרדים אינם מבינים את המשמעות הלאומית של מדינה [ויש ללמדם]. // איליה בן-זאב: פוסידון, מתוך "חגיגה יוונית" 2013. // קובי גיסין: מה זה פינלנד? // אוריה באר: "המחצבה" ספר שוטף וקריא. // יובל כהן: התחקיר העיתונאי כחיזיון תעתועים. // מרדכי בן-חורין: השוחד לאדריכלים. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 39. חני לַחְמַנִיק. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
חַג הַבִּקּוּרִים
לֹא, אֵין הַכַּוָּנָה לְחַג הַבִּכּוּרִים אֶצְלֵנוּ
הוּא חַג מַתַּן תּוֹרָה הֶחָל תָּמִיד בְּוָ"ו סִיוָן
כִּי אִם לִשְנֵי הַבִּקּוּרִים הַנּוֹחֲתִים עָלֵינוּ
בּוֹ-בַּשָּבוּעַ, שְתֵּי שְׂמָחוֹת שוֹנוֹת כֹּה בְּטִיבָן
הֵן בְּעֶרְכָּן לְרוּחַ הָאֻמָּה וְהֵן בַּוֶּתֶק
כְּמוֹ בִּקּוּרוֹ שֶל מַר אוֹבָּמָה שֶאֵינוֹ מֵבִיא
לֹא שוּם בְּשׂוֹרַת-מָרוֹר וְשוּם עִדּוּד בְּטַעַם מֶתֶק-
חֲרֹסֶת – וּבוֹאוֹ שֶל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא
לִגְמֹעַ בְּכָל בַּיִת יְהוּדִי בְּלֵיל הַ"סֵּדֶר"
קְצָת יַיִן מִן הַכּוֹס הַמְּיֻעֶדֶת לוֹ בִּלְבַד,
שְנֵי בִּקּוּרִים כֹּה נִבְדָּלִים, בָּעֹמֶק וּבַתֶּדֶר
זֶה הַקָּרוּי הִיסְטוֹרִי, הַקּוֹרִים פֹּה בַּד בְּבַד.
עַל מַר אוֹבָּמָה יֵש לוֹמַר מִיָּד שֶאֶת הַדַּחַף
לְבִקּוּרוֹ אֶצְלֵנוּ לֹא הִכְתִּיבָה חִבָּתוֹ
הַיְּתֵרָה אֵלֶינוּ אֶלָּא הַחֲשָש מִסַּחַף
שְלִילִי בְּדַעַת אֵיפָּ"ק עַל עֻבְדַּת הֵעָדְרוּתוֹ
מִכָּאן זְמַן רָב וְטַעֲנַת אִישִים רֶפּוּבְּלִיקָאִים
עַל יַחַס קַר כְּלַפֵּינוּ, בְּשָעָה שֶכְּשֶנִּצְרַךְ
לְפּוֹזָה פְּרוֹ-יִשְׂרְאֵלִית מִהֵר לָבוֹא בַּקַּיִץ
שֶל שְנַת אַלְפַּיִם שְמוֹנֶה לִשְׂדֵרוֹת, שֶכֵּן בְּכָךְ
תִּגְבֵּר בַּקּוֹל הַיְּהוּדִי שֶבְּאַרְצוֹ אֶת יַחַס
הַבּוֹחֲרִים לְרִיצָתוֹ לַבַּיִת הַלָּבָן
אַךְ לְאַחַר-מִכֵּן טָעָה טָעוּת גַּסָּה בְּפַחַז
נְאוּם קָהִיר הָאֱוִילִי שֶלּוֹ כְּשֶלֹּא הוּבַן
לוֹ כְּלָל אוֹתוֹ "אָבִיב עַרְבִי" שֶבּוֹ רָאָה כְּשָטְיָא
לֹא פוּנְדָּמֶנְטָלִיזְם דִּיקְטָטוֹרִי וְאָיֹם
כִּי אִם בְּסִכְלוּתוֹ רָאָה בּוֹ אוֹת לְדֵמוֹקְרַטְיָה
שֶאֶת פֵּרוֹת עָרִיצוּתָהּ רוֹאִים אָנוּ יוֹם-יוֹם.
וְאֵין לִשְכֹּחַ כְּלָל כִּי הוּא יָכוֹל הָיָה לִמְנֹעַ
אֶת נִסְיוֹנוֹ שֶל אֲסַפְסוּף קָהִירִי צְמֵא-דָמִים
וְלֹא צְמֵא-דֵמוֹקְרַטְיָה, שֶבְּלִינְץ' אִיֵּם לִבְלֹעַ
עוֹבְדִים מִסֶּגֶל שַגְרִירוּת אַרְצֵנוּ בְּיָמִים
בָּהֶם יָכוֹל הָיָה לִרְמֹז לְשַלִּיטֵי מִצְרַיִם
כִּי אִם בַּשַּגְרִירוּת יְשֻחְזְרוּ הַמַּחֲזוֹת
כְּמוֹ בְּכִכַּר תַּחְרִיר תַּקְפִּיא אַרְצוֹ כְּהֶרֶף עַיִן
אֶת סִיּוּעָהּ – אַךְ מַר אוֹבָּמָה לֹא עָשָׂה אֶת זֹאת.
וְכָךְ גַּם בָּעֻבְדָּה שֶהָאִירָאנִים מְשַטִּים בּוֹ
וְהוּא אֵינוֹ מַצְלִיחַ לְהַתְנִיעַ אֶת מֵרַב
הַסַּנְקְצְיוֹת הַכַּלְכָּלִיּוֹת שֶלֹּא מַמָּש נוֹקְטִים בּוֹ
לֹא הוּא וְלֹא יִתְרָם שֶל בַּטְלָנֵי הַמַּעֲרָב.
מִצַּד שֵנִי: "כִּפַּת בַּרְזֶל" וְכָל תַּרְגִּיל פָּתֵטִי
שֶלּוֹ לִדְחֹף לְקֵץ הַקִּפָּאוֹן בַּהִדָּבְרוּת
בֵּינֵינוּ לְבֵין בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ אֵין הוּא אַקְט שֶל פֶּתִי
וְהוּא מֻצְדָּק אַךְ אֵין לוֹ כָּל סִכּוּי וְכָל סְבִירוּת
שֶל הִתְמַמְּשוּת לִפְנֵי שֶבְּנֵי יִצְחָק וְאִיסְמָעִיל פֹּה
יָבִינוּ כִּי גוֹרָל שְנֵיהֶם נָתוּן רַק בְּיָדָם
וְכָל עוֹד הֵם דּוֹרְכִים כָּאן בַּמָּקוֹם לִבְלִי הוֹעִיל פֹּה
בְּפוּל גָאז נְיוּטְרָל תִּמָּשֵךְ לָעַד שְפִיכוּת הַדָּם.
אָמְנָם סָפֵק אִם סֵרוּבוֹ לִנְאֹם בִּפְנֵי הַכְּנֶסֶת
הוּא שִׂיא אוֹלִימְפִּי בְּנִמוּס וְטַאקְט נְשִׂיאוּתִי
אַךְ יַחְ"צָנוּת הַבַּיִת הַלָּבָן הַמְּכַבֶּסֶת
פַאשְלוֹת גְּדוֹלוֹת מִמֶּנָּה בְּסַבּוֹן הַסְבָּרָתִי
תַפְעִיל כָּאן גַּם עַל כָּךְ וַדַּאי כָּל דֵּטֶרְגֶּנְט רֶטוֹרִי
מִפְרָאזוֹת אִינְוֶנְטַר-הַתֵּרוּצִים הַמְּשֻמָּש
וְאָנוּ, הַיּוֹדְעִים כִּי אֵין זֶה כְּלָל בִּקּוּר הִיסְטוֹרִי
נָגִיל וְנִתְנַחֵם בִּדְמוּת הִיסְטוֹרִית שֶל מַמָּש.
וּבְכָךְ, חֲבֵרִים יְקָרִים, מִתְכַּוְּנִים אָנוּ כָּאן לְבִקּוּר אֵלִיָּהוּ
שֶלַּמְרוֹת קְבִיעָתוֹ הַנּוֹדַעַת שֶל נְיוּטוֹן שֶלֹּא יִתָּכֵן שֶשּוּם גּוּף
יִמָּצֵא בּוֹ-זְמַנִּית בְּמִסְפָּר מְקוֹמוֹת הוּא מוֹכִיחַ כִּי בָּהּ-בַּשָּעָה הוּא
בָּא לְכָל מִשְכְּנוֹת יִשְׂרָאֵל כָּל לֵיל "סֵדֶר", אִם דּוּגְרִי וְאִם בְּאִגּוּף.
וְלַמְרוֹת שֶלּוֹגֵם הוּא שְלַל שְלוּקִים שֶל יַיִן בְּכָל בִּקּוּרָיו בְּבָתֵּינוּ
הוּא אֵינוֹ מִתְמַסְטֵל כְּרַבִּים מֵאֵינְסְפוֹר נַהָגֵינוּ בִּבְּרוֹךְ מְיָאֵש
וְאֵינֶנּוּ גוֹרֵם בְּכָךְ שוּם אֶקְסִידֶנְט קַטְלָנִי בַּכְּבִישִים, לֹא עָלֵינוּ,
שֶכֵּן אֵין לוֹ שוּם רֶכֶב מוֹטוֹרִי בֵּין בַּיִת לְבַיִת, רַק רֶכֶב-הָאֵש
בּוֹ עָלָה הוּא מֵאָז פֶּרֶק ב' בִּמְלָכִים סֵפֶר ב' הַשָּמַיְמָה בְּסַעַר
וְשֶבּוֹ הוּא מֵטִיס אֶת עַצְמוֹ בּוֹ-בַּלַּיְלָה מִבֵּית יְהוּדִי לִשְכֵנוֹ
וְשֶלֹּא כִּנְשִׂיאֵי הַגּוֹיִים הוּא וַדַּאי לְעוֹלָם לֹא יִגְרֹם לָנוּ צַעַר
כִּי בְּכָל קוֹנְסְטֵלַצְיָה וְכָל קוּנְיוּנְקְטוּרָה תָמִיד לְצִדֵּנוּ הִנּוֹ.
וְלָכֵן לִכְבוֹד פֶּסַח נַקְבִּיל אֶת פָּנָיו פֹּה שֶל רֶבּ אֵלִיָּהוּ בְּלִי נֶדֶר
שֶנִּרְאֵהוּ מַמָּש, בֵּין אִם שֶקֶט קָדַם לְבוֹאוֹ אוֹ אִם רַעַם הִרְעִים,
כִּי אֲפִלּוּ אִם עֶצֶם פָּנָיו, כַּזָכוּר, לֹא נִרְאִים לְעֵינֵינוּ בַּ"סֵּדֶר"
הֲרֵי מָה שֶבָּטוּחַ: בָּעֶרֶב הַזֶּה לְלִבֵּנוּ וַדַּאי הֵם נִרְאִים...
* * *
עמוס גלבוע
ברק [אהוד] ובוגי
שר ביטחון הולך ושר ביטחון בא. במשך שש שנים זכתה מדינת ישראל לשר ביטחון שידע להקנות ביטחון לאזרחי המדינה בצורה מעוררת כבוד והערצה. זה היה שר ביטחון שהכיר את הכוח והעוצמה של ישראל מהמסד ועד הטפחות, ובו בזמן הבין את גבולות הכוח ואת גבולות היכולות המדיניות והביטחוניות של מדינת ישראל בסביבה הפראית בה היא נמצאת ובתקופה ההיסטורית שהיא מצויה בה. זה היה שר ביטחון שאין לו "משקפת סגורה", והוא ידע "על מה מדברים" מרמת הלוחם ועד רמת הצמרת הצבאית האמריקאית. והיה זה שר ביטחון שמסיים את תפקידו עם משהו נדיר בעולם הדינמי המשוגע של ימינו. קוראים לו מזל, כן מזל!
היו כאלו שכינו את התנהלות ברק (יחד עם ביבי) כמשיחית, כלא אחראית, כמסוכנת לביטחון. לא היו הדברים מעולם. ברק הוא סופֵּר ריאליסט, קר בחשיבה שלו. לא משיחיות יש בו אלא מדינאות, המקפלת בתוכה גם חזון. ולמרות כל אלו, ברק יורד עכשיו מהבמה הפוליטית-מדינית, ועתידו לוט בערפל.
מדוע?
בימים אלו מוצג בבתי הקולנוע הסרט "לינקולן". הסרט ממחיש בצורה נהדרת עובדת יסוד מרכזית אחת: מנהיג גדול חייב להיות בעל שני מרכיבים: מדינאי ופוליטיקאי. השניים הולכים יד ביד. לא יכול להיות מדינאי גדול בלי שיהיה בו בזמן גם פוליטיקאי גדול, משום שבלי הפוליטיקה הוא לא יוכל לממש את המדינאות שבו. ולינקולן, מדינאי ענק, ידע לעסוק בפוליטיקה הכי מכוערת – על מנת להעביר בקונגרס האמריקאי את התיקון ה-13 לחוקה שעניינו ביטול העבדות, הפעיל לינקולן ממש "מאפיה", שיחד, הציע משרות, והיה מוכן אפילו לשקר לקונגרס. הכול על מנת להניע תהליך חוקתי שיממש לדורות את החזון שלו. כפוליטיקאי הכיר לינקולן לפרטי פרטים את כל הנושאים המפלגתיים והכיר את העסקנים המפלגתיים במדינות השונות; והוא ידע לדבר עם פשוטי העם, בגובה העיניים, בחום, בהבנה.
אהוד ברק לא היה פוליטיקאי. מכיוון שכך הוא נכשל בתפקידו כראש ממשלה. הוא היה מדינאי, גם בגישתו לעניין הפלסטיני וגם בהחלטתו לצאת מדרום לבנון. הפוליטיקה היא שהכשילה אותו. אולם, בתפקידו כשר ביטחון הוא לא נזקק לפוליטיקה. את המימד הפוליטי הקנה לו ביבי נתניהו, שהוא יותר פוליטיקאי מאשר מדינאי. אהוד הקנה לביבי את חוכמת המדינאות, בעיקר מול ארה"ב. אם נוסיף לכך את מידת האמון האינטימי שביניהם, ותפקיד המזל, נקבל את תמונת ההצלחה של אהוד כשר ביטחון מעולה.
זהו השר היוצא, ויש גם שר ביטחון נכנס: בוגי יעלון. הוא וברק שונים, טיפוסים אחרים, אך עם כמה קווי דמיון: בוגי הוא לוחם ישראלי, עם ידע וניסיון אדירים: ראש אמ"ן, רמטכ"ל, שר לעניינים אסטרטגיים, ראש ועדת השרים לבניין הכוח של צה"ל ובעל תפיסת עולם יהודית-ציונית ברורה; איש של חשיבה אסטראטגית, איש ספר, איש של תפיסות חדשות.
להבדיל מברק, שזכה בראשית דרכו לתקשורת אוהדת ונלהבת וסיים עם תקשורת שחלקה עויינת, בוגי עבר "ויה דולורוזה", עם נחשים מימין ובעיקר משמאל, עם תקשורת מזלזלת וזועפת. הוא צלח את הדרך, ביושרה נדירה במחוזותינו , עבר את ייסורי הפריימריס בליכוד ואת שבט הלשונות הרעות שרצו למנוע ממנו להגיע לתפקיד שר הביטחון.
יש לבוגי את מרכיבי המדינאות בתחום הביטחוני-מדיני, יש לו חום אנושי ומוח חושב. צריך רק לאחל לו הצלחה מקרב לב, לקוות שלא ישכח גם את הפוליטיקה, ולהתפלל שיהיה לו מזל. המזל שלו הוא המזל של עם ישראל.
פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 19.3.13.
* * *
אהוד בן עזר
הנקמה המתוקה שלנו באובמה
לאחר שצפינו אתמול, יום רביעי בצהריים, בטקס המרהיב של קבלת הפנים לאובמה בנתב"ג ובסוללה של "כיפת ברזל", כאשר עמוק בתוך ליבו הוא יודע שכיום, ולא מעט גם באשמתו – אין הוא יכול לבקר כך בשום ארץ ערבית ומוסלמית באזורנו, ולהתקבל בחמימות ובביטחון על ידי בני-אדם שפויים בני עם אחד שחיים בדמוקרטיה ואינם חוששים לומר את אשר על ליבם ללא כפייה ורצח – וכאשר הוא יודע עד כמה מקרינים המראות החיוביים הללו על יהודי ארה"ב ועל ארה"ב ועל העולם כולו, וגם על הערבים והמוסלמים החורקים ודאי שיניים למראות ביקורו בישראל – וכמה כל זה תורם לא רק לתעשייה הישראלית של הגנה מפני טילים אלא גם לתעשייה הביטחונית בארה"ב – והכול בזכות איומיהם של האיראנים וכל שאר החלאות השולטים והרוצחים במקומות כה רבים בעולם וגם באזורנו –
– אז נפקחו לפתע עינינו ושינינו לחלוטין את יחסנו כלפיו. אסור להתנכר אליו. ללעוג לו. להחרימו. לא. להיפך, יש לרחם עליו, היתום, יש לחבקו ולאמצו בחום ובאהבה של אזרחים שפויים במדינה חופשית דמוקרטית – וככל שנרבה לחבק אותו ואת עמו ולהיות בעצם בני הברית הנאמנים היחידים שלהם באיזור – כן יכאב בו ליבו יותר ויותר על שרק כאן בישראל הוא מרגיש בטוח ואוהבים אותו ושמחים לקראתו – וזאת תהיה הנקמה המתוקה הגדולה ביותר שלנו בו ובכל טיפשותו עד כה!
אין מה לדבר, לדבר הוא יודע!
אלא שעדיין הוא משתמש בסיסמה המטופשת "לדבר אל העם בישראל", כאילו העם שלנו אינו מיוצג בכנסת אלא יעלה מחר על בריקדות כדי לכופף את ממשלת ישראל שתבצע את חלומות העיוועים שלו, של אובמה.
* * *
מיכל סנונית
שירים מתוך הספר החדש
"אני אומרת זאת מאהבה"
בהוצאת מודן
שָׁם
הָיִיתִי שָׁם
וְאֵינִי מַכִּירָה אֶת שָׁם.
מֵאַהֲבָה אֲנִי אוֹמֶרֶת אֶת זֶה
אַל תַּחְשְׁבוּ לְרֶגַע אַחֶרֶת.
שָׁם הָיָה סֵבֶל וּלְבַד
וְקַרְפָּד בְּפִנַּת הַחֶדֶר
שֶׁרַק אֲנִי רָאִיתִי.
הַדִּמְיוֹן תָּמִיד הָיָה בְּעוֹכְרַי.
וְהַשָּׂדוֹת הַיְּרֻקִּים
וְהַתַּפּוּזִים, אוֹהוֹ. וְהָעֲנָבִים, אוֹהוֹ.
וַהֲמוֹנֵי בְּנֵי אָדָם —
וְצִפּוֹר.
אֲנִי אוֹמֶרֶת זֹאת מֵאַהֲבָה
אַל תַּחְשְׁבוּ אַחֶרֶת.
ביום שלפני האושר
בַּיּוֹם שֶׁלִּפְנֵי הָאֹשֶׁר
יָרַדְתִּי לַיָּם.
שִׁקַּעְתִּי אֶת אֶצְבְּעוֹתַי בַּחוֹל
וְאָמַרְתִּי לְעַצְמִי שֶׁהַכֹּל עוֹמֵד לְהִשְׁתַּנּוֹת
וְשׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יִהְיֶה
כְּפִי שֶׁהָיָה.
מָחָר, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, יִסּוֹג הַיָּם
וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּהְיֶה רַכָּה וּבְהִירָה וּמְנַחֶמֶת
כְּמוֹ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת,
מְאוֹד רְחוֹקָה.
בַּיּוֹם שֶׁלִּפְנֵי הָאֹשֶׁר וִתַּרְתִּי עַל הַטִּינוֹת,
הָפַכְתִּי אֶת הַכִּיסִים, רוֹקַנְתִּי אֶת הַכְּעָסִים
וְלֹא הָיָה אִכְפַּת לִי שֶׁמִּישֶׁהוּ צָעַק עַל מִישֶׁהוּ.
כָּל זֶה עוֹמֵד לְהִגָּמֵר, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי,
בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁלִּפְנֵי הָאֹשֶׁר,
לֹא יָכוֹל לִקְרוֹת שׁוּם דָּבָר רַע.
וְהַיָּם הָיָה רָגוּעַ,
וַאֲנִי שִׁקַּעְתִּי אֶת אֶצְבְּעוֹתַי בַּחוֹל.
לְעֵת עֶרֶב גָּאָה הַיָּם.
שַׁבְתִּי הַבַּיְתָה וְהַכֹּל הָיָה עַל מְקוֹמוֹ.
אָז יָדַעְתִּי שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא יִשְׁוֶה
לָרֶגַע שֶׁלִּפְנֵי הָאֹשֶׁר.
וְהָיְתָה בִּי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה.
נקודת תצפית
אֲנִי צוֹפָה בַּדֶּרֶךְ
וּבְשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ.
בְּצִדְפֵי הַחוֹף שֶׁהֵם לִבֵּנוּ
הַמִּשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּחוֹל,
בִּדְגַת הַיָּם שֶׁהִשְׁרִיצָה אוֹתָנוּ,
בְּיַעֲרוֹת הָעַד בָּהֶם
גַּם כְּשֶׁהִתַּרְנוּ סְבַךְ אַחַר סְבַךְ,
הוֹסַפְנוּ וְהִסְתַּבַּכְנוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר.
אֲנִי צוֹפָה בַּיַּלְדָּה שֶׁאֶתְמוֹל נוֹלְדָה
וְהִנֵּה הִיא בְּתוֹךְ גּוּף שֶׁבָּגַר
וְרַק הִיא בְּיַלְדוּתִיּוּתָהּ
מִתְבַּצֶּרֶת בְּתוֹכוֹ, אוֹחֶזֶת בְּכוֹחַ בְּשׁוּלֵי תֻּמָּתָהּ.
אֲנִי צוֹפָה בַּפָּנִים שֶׁהִשְׁתַּנּוּ לִבְלִי הַכֵּר.
אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת אוֹתָם אֲבָל הַיְּדִיעָה שֶׁזּוֹהִי אֲנִי
מַכְרִיחָה אוֹתִי לְהַבִּיט אֶל תּוֹכָם
וְלָמוּת מִפַּחַד מִפְּנֵי הַדְּבָרִים
שֶׁהֶאֱמַנְתִּי שֶׁאוּכַל לַהֲבִיסָם.
אֲנִי מַאֲמִינָה לַשְּׂפָתַיִם הַנּוֹשְׁקוֹת
כָּל מָה שֶׁיָּפֶה וְעָנֹג.
אֵלּוּ הֵן שְׂפָתַי
לָהֶן אֲנִי מַאֲמִינָה.
אֲנִי מַאֲמִינָה בַּשִּׁירָה שֶׁבָּאָה מִן הַלֹּא יָדוּעַ
וּמִבְּלִי שֶׁתִּתְבַּע לְעַצְמָהּ זְכוּיוֹת כָּלְשֶׁהֵן
מוֹבִילָה אוֹתִי בְּבִטְחָה אֶל אֲהוּבַי.
שיחה לילית
א.
הוֹלְכִים לִישֹׁן, אֲנִי אוֹמֶרֶת.
וְאַתָּה אוֹמֵר, נְדִידַת הַצִּפּוֹרִים מִתְאַחֶרֶת הַשָּׁנָה,
וּפָנַי נוֹדְדוֹת אֶל חֶלְקַת צַוָּארֵךְ.
אֲנִי בְּגַבִּי, מַתִּירָה אֶת כַּבְלֵי חָזִיָּתִי,
מְכִינָה עַצְמִי לִכְבוֹד הַשֵּׁנָה
אֵלֶיהָ אָנוּ הוֹלְכִים יַחְדָּו
לַיְלָה לַיְלָה, שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.
כְּשֶׁחֶלְקַת צַוָּארְךָ תֹּאבַד בְּחֶלְקַת צַוָּארִי
נָשׁוּט כִּשְׁנֵי בַּרְבּוּרִים בַּנָּהָר
וַאֲנִי אֲבָרֵךְ אֶת בּוֹרְאִי
עַל שֶׁבְּרָאֲךָ.
ב.
וְהַנָּהָר שִׁירַת בַּרְבּוּר
וְאֵין דִּבּוּר.
שִׂיחָה שְׁתוּקָה
אִישׁ בְּאִשָּׁה.
בַּרְבּוּר בְּתוֹךְ בַּרְבּוּר
וְאֵין דִּבּוּר.
* * *
אורי הייטנר
1. חוקה ציונית דמוקרטית
בתגובה להסכם הקואליציוני בין "הליכוד ביתנו" ל"הבית היהודי", בו סוכם על חקיקת חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של עם היהודי, הביע ח"כ יצחק הרצוג דאגה מכך שהממשלה החדשה תערער את האיזון הרגיש בין היותה של ישראל מדינה יהודית להיותה מדינה דמוקרטית.
הרצוג לא דקלם את המנטרה הפוסט ציונית על פיה יש סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית לדמוקרטית. אבל אי אפשר שלא לחוש בהשפעת הגישה הזאת על דבריו. המשתמע מדברי הרצוג, הוא שיהדותה של המדינה והיותה דמוקרטית הן שני עולמות שונים, מתנגשים, שקיים ביניהם איזון של משחק סכום אפס – אם נחזק את המרכיב היהודי שבה– נחליש את המרכיב הדמוקרטי שבה ולהיפך.
הרצוג הוא אחד המנהיגים הבכירים של תנועת העבודה, שעיצבה את מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. אביו שימש כנשיא המדינה מטעם אותה תנועה. מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, מבוססת על ההכרה שהציונות והדמוקרטיה הן כלים שלובים; חיזוק צביונה הציוני וחיזוק צביונה הדמוקרטי מחזקים זה את זה.
מגילת העצמאות נושאת בחובה התחייבות של המדינה להעניק שוויון זכויות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. זוהי מחוייבות למדינה דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה. זאת, כחלק מהמדינה שהוגדרה באופן שאינו משתמע לשני פנים, בלב המגילה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" – מדינת הלאום של העם היהודי.
כמדינה דמוקרטית, ישראל העניקה ומעניקה לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין, שוויון זכויות מלא – הזכות לבחור ולהיבחר, חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות, חופש הקניין וכד'. חרף מצב המלחמה בין העמים ועל אף כל הזעזועים והמהמורות שחוותה המדינה כתוצאה מאותן מלחמות, זכויות אלו נשמרות בקפדנות לאורך עשרות ושנים ואף הולכות ומתעצמות. ערביי ישראל הם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים באמת ובתמים מזכויות אזרח מלאות.
בעוד זכויות הפרט במדינה עיוורות ללאומיותו ודתו של האזרח, הקולקטיב הלאומי אותו מגלמת המדינה הוא יהודי. מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי באה לידי ביטוי, בראש ובראשונה, בסמלי הריבונות שלה – הדגל, ההמנון והסמל, שהם יהודיים ועליהם להמשיך להיות יהודיים. הסמלים מבטאים את ייעודה של מדינת ישראל – לממש את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, את זכותו של העם היהודי לריבונות במולדתו ולהיותו עם חופשי ברשות עצמו במשפחת העמים. בלשון מגילת העצמאות: "זכותנו הטבעית וההיסטורית." לאומיותה של המדינה מתבטאת במחויבותה העליונה להגשמת הציונות – פעולה לעליית יהודים לארץ ישראל וליישוב ארץ ישראל ביהודים ומחויבותה לשלומם של כל היהודים באשר הם.
בשנים האחרונות נערכת מתקפה על זכותו של העם היהודי למדינת לאום. מתקפת דה-לגיטימציה מחוץ, ומתקפה פוסט ציונית מבית – מערערות על זכות זו ומציגות אותה כסותרת את הדמוקרטיה. מקובל על הכול שלעם האיטלקי, לעם הצרפתי, לעם הגרמני, לעם הרוסי ולעם הפולני זכות להגדרה עצמית במדינה עצמאית. מקובל על הכול שלאומה הערבית זכות לעשרים מדינות לאום. מקובל על הכול שאין סתירה בין מדינת לאום לבין דמוקרטיה – בכל מדינת לאום המקיימת דמוקרטיה. העם היחיד בעולם שזכותו למדינת לאום נמצאת תחת מתקפה ומוטלת בספק, הוא העם היהודי. הספק הזה הולך ומחלחל בתוכנו, מערער את האמונה בצדקת הדרך ומכרסם במהות קיומה של המדינה.
הגיע העת לחוקק חוקה לישראל, שתעגן את מהותה היהודית, הציונית הדמוקרטית. כל עוד אין חוקה, יש להתקדם אליה באמצעות חוקי יסוד. לצד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, שכבר נחקקו, וחוק יסוד הזכויות החברתיות שטרם נחקק, יש לחוקק את חוק יסוד: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שיהווה נדבך מרכזי בחוקה.
ההתחייבות בהסכם הקואליציוני להעביר את החוק הזה חשובה ומעודדת ביותר. מן הראוי, שמפלגת העבודה – כמפלגה ציונית, שעיצבה את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, תנהג כאופוזיציה אחראית ותיתן את ידה למהלך ההיסטורי החשוב הזה. בנימין בן אליעזר, אחד מראשי המפלגה, היה חתום על ההצעה בכנסת הקודמת. מן הראוי שמפלגת העבודה והעומדת בראשה תסתייג מדבריו של הרצוג, המנוגדים לדרכה האידיאולוגית.
2. היום שבו טעמתי את טעמה המשכר
של החירות
לאורך כל תקופת המאבק על הגולן, לא היה אופטימי ממני. מודאג, חרד, אבל אופטימי. כאופטימיסט חשוך מרפא, לא היה לי ספק שהמאבק יסתיים בניצחוננו. אולם היה יום אחד שבו נסדקה האופטימיות שלי. היה זה ה-26.3.2000.
באותו יום התקיימה הפגישה המכרעת בין נשיא ארה"ב ביל קלינטון לבין אסד האב בז'נבה, שבה הוצגה לאסד הצעתו של ברק לנסיגה מהגולן. כל התקשורת דיברה על ההסכם כעל עובדה מוגמרת. כל הפרשנים, כל הכתבים, כל הפוליטיקאים מכל הצדדים – כל מי שמיקרופון התקרב לפיו הסביר לנו, שפסגה מן הסוג הזה היא ריטואל שנועד לברך על המוגמר, אחרי שהכול נסגר במגעים מוקדמים. קלינטון לא ישפיל את עצמו בפגישה כזו, בלי שהבטיח מראש את תוצאותיה – אסד יקבל את הצעת הנסיגה של ברק.
ביום הפסגה ערכנו הפגנה ליד שגרירות ארה"ב ברח' הירקון בת"א. היתה זו הפגנה קטנה יחסית, שקטה. עצובה. הייתי בין הדוברים בה.
אני זוכר היטב את הדרך לת"א וההאזנה לכל הפרשנויות המדכאות. ויותר מכך אני זוכר את הדרך חזרה. חזרתי הביתה עם עוד ארבעה חברים מאורטל. בדרך, הגל הפתוח דיווח ב"אופטימיות" על הצלחת הפגישה. הכול סגור. ואנו הבנו שמה שסגור הוא חורבן מפעל חיינו, מפעל ההתיישבות הישראלית בגולן; חורבן בתינו ויישובינו, גירושנו מבתינו ונישולנו מאדמתנו. וחמור יותר – נזק נורא למדינת ישראל, לחברה הישראלית, לביטחון ישראל. היום שבו הגולם, מדינת ישראל, קם על יוצרו – הציונות.
לא זכור לי בחיי דיכאון דומה לזה שליווה אותי בנסיעה הזאת.
לכל העיתונאים שהתקשרו לבקש את תגובת ועד יישובי הגולן, ששירתתי כדוברו, השבתי שאיננו מתייחסים לשמועות ונוציא תגובה מסודרת כשתהיה הודעה רשמית.
כך השבתי גם לאיתן גליקמן, הכתב בצפון שצלצל אליי כאשר חלפנו ליד צומת השריון, 5 דקות מן הבית. אבל הוא ביקש תגובה לידיעה אחרת – הוא דיווח לי שהמו"מ התפוצץ. אסד דחה על הסף, מכל וכול, באופן נחרץ וסופי בהחלט – את הצעת ברק. "אבל כל התקשורת אומרת את ההיפך הגמור," הגבתי בספקנות, והוא השיב שלפני חמש דקות נחום ברנע התקשר למערכת, ואמר את הדברים באופן חד משמעי. "סמוך על נחום," הוא אמר לי. "תראה, בתוך חצי שעה כולם ידווחו על כך."
לא בתוך חצי שעה. כעבור דקה הדיווחים התהפכו לגמרי. הכתבים המאוכזבים סיפרו בעוגמת נפש על הכישלון, ולנו הייתה אורה, ושמחה וששון ויקר. מעולם לא חשתי כך את המעבר מבירא עמיקתא לאגרא רמא. מעולם לא חשתי בצורה כל כך מוחשית את משמעות המושג "מעבדות לחירות".
למחרת בבוקר, ישבתי במשרדֵי ועד יישובי הגולן וכתבתי מאמר המנתח את האירועים. יהודה הראל שנכנס למשרד הפטיר לעברי: "אני מבין שאתה כותב קורות חיים."
טוב, אז זה לא היה כל כך מהר. המשכתי להיות דובר הוועד עוד כשנה. וכעבור שנה, כשקיבלתי על עצמי את ניהול מתנ"ס הגולן, ויכולתי להתפנות מעיסוק מתסכל בהגנה על מפעל חיינו מפני חורשי רע, אל מה שאני אוהב באמת ויודע באמת לעשות – לעסוק בפיתוח החינוך, התרבות והקהילה בגולן, חשתי את טעמה המשכר של החירות.
את אנחת הרווחה שלנו בליל 26.3.00 ניתן היה לשמוע מקצה העולם ועד קצהו. האבן שירדה מלבנו באותו הלילה, היתה לראש פינה, להמשך יצירת מפעל ההתיישבות הישראלי בגולן.
3. ארבע הערות על ביקור אובמה
א. התיקון
את הקדנציה הראשונה שלו פתח אובמה בביקור במזה"ת, תוך פסיחה בוטה על ישראל. הוא נכנס לתפקידו הנשיאותי שבוי בתפיסה משיחית שההיסטוריה הטילה עליו את תפקיד הגשר בין ארה"ב לעולם האסלאמי, והוא התייחס לישראל כאל אבן נגף בדרך להגשמת חזונו. הוא עשה כל שגיאה אפשרית. התוצאה של מדיניותו – העולם האסלאמי והערבי דחה את ידו המושטת, הקצין את עוינותו ואת האיום הטמון בו. במהלך הקדנציה אובמה התפכח ושינה בהדרגה את דרכו. אבל הרושם הראשוני נשאר. בפוליטיקה יש חשיבות עצומה לסמלים. הביקור במזה"ת והדילוג על ישראל היו סמל שקיבע את תדמיתו כעוין לישראל. הסמל האפיל גם על תמיכתו הביטחונית חסרת התקדים בישראל. גם תמיכתו בישראל במבצע "עמוד ענן", אחרי הבחירות, כאשר על פי איומי התקשורת הישראלית הוא היה אמור להיות עסוק בעיקר בנקמה בישראל, לא שינו את התדמית.
את הקדנציה השנייה שלו פתח אובמה בביקור ידידותי בישראל. הביקור הזה נועד לסמל את דרכו החדשה ולעצב תדמית חדשה כידיד גדול של ישראל. ובנאומו בנתב"ג תיקן סמל נוסף. בנאומו באוניברסיטת קאהיר ייחס אובמה את קיומה של ישראל לשואה, ובכך שיחק לידי קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, על פיו הערבים אינם צריכים לשלם את מחיר השואה שחוללו האירופאים ליהודים. בנאומו בנתב"ג דיבר אובמה על הזיקה ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל.
יש חשיבות רבה לדברים אלה. רבים בתוכנו חושבים שלא מכובד לדבר על זכותנו על הארץ. שזה לא מעניין את העולם. שזה לא רלוונטי במדינאות. אבל זה בהחלט רלוונטי. זה הבסיס לקיומנו, זה הבסיס להקמת מדינת ישראל על פי מגילת העצמאות, זה הבסיס להצהרת בלפור, זה המסר המרכזי עימו נציגי היישוב הופיעו בפני נציגי האו"ם לפני הקמת המדינה. כאשר הפלשתינאים באים בשם הצדק ואנו בשם הביטחון, מלכתחילה ידינו על התחתונה. כשנשיא ארה"ב אומר את הדברים, זהו מסר חשוב לעולם. ובעצם, גם ללא מעטים מתוכנו.
ב. אגדת הבידוד המדיני
נשיא ארה"ב בא לישראל, בראש ובראשונה כדי להפגין את ידידותו ולתקן מה שקלקל בקדנציה הראשונה. אותו נשיא, שקראנו בכל העיתונים שינקום בנתניהו ובישראל ועכשיו כשאינו תלוי בקול היהודי הוא יראה לנו מה זה...
בסקר מקיף של גאלו"פ התברר שישראל נמצאת בשיא האהדה הציבורית בארה"ב בכל הזמנים.
נשיא המדינה התקבל בכבוד מלכים באירופה.
מלך ירדן דיבר על יחסיו הידידותיים עם ראש ממשלת ישראל.
אז נכון, יש חילוקי דעות. וההחלטה לבנות ב-A1 לא התקבלה בעולם באהדה. אך אלה חילוקי דעות ענייניים בין ידידים. כאשר זאת התמונה אחרי עשור וחצי של קמפיין אינטנסיבי של דה-לגיטימציה לישראל, אפשר באמת להשליך את אגדת "הבידוד המדיני" לפח האשפה של ההיסטוריה לצד אגדות כמו "הצונאמי המדיני", "האינתיפאדה השלישית" וכד'.
ג. הצד השלילי של הביקור
לאף נאום, אף מסר, אף חיוך, אף חיבוק ואפילו לא השלת ז'קט, לא יכול היה להיות אפקט המתקרב בעוצמתו לשחרור פולארד. אילו תיקן את העוול הזה, היה אובמה קונה את עולמו בינינו.
הוא לא עשה זאת בביקור, אך אני מקווה שהנושא יעלה באופן רציני בביקור על מנת שאובמה יתקן זאת בעתיד הקרוב.
סירובו של אובמה לשחרר את פולארד, העיב על הצלחת הביקור. מה שעוד העיב על הביקור, הוא העובדה שאובמה בחר שלא לנאום בכנסת.
בעניין הזה, יש מקום לביקורת על אובמה, אך גם על נתניהו. אני משוכנע, שאילו ישראל עמדה על כך שאובמה ינאם בכנסת, הוא היה עושה זאת. שמא נתניהו חשש מפאדיחות? למשל מאיזו הפגנת קריאות ביניים מצד ח"כ זועבי או שכמותה? כך או כך, אין כל הסבר המצדיק את הדבר.
ד. פרובינציאליות
נשבע לכם ששמעתי את הדברים במו אוזניי ביומן הבוקר של "קול ישראל". כתבנו הממתין לפמליית הנשיא בנתב"ג, בשעה 8:00 (כלומר 4.5 שעות לפני שעת הנחיתה): "תופתע בוודאי, אריה, לשמוע שלא חל כאן כל שינוי מאז שיחתנו בשעה הקודמת, מלבד העובדה שמטוסו של הנשיא התקרב עוד קצת לישראל." שלושה ימי ברברת מאוסה נחתו עלינו. ואם זו אינה פרובינציאליות – פרובינציאליות מהי?
* * *
מוּקֵי אֶלְדָּד
מַכַּת תִּיקָנִים
הַבֹּקֶר רָאִיתִי תִּיקָנִים בַּמִּטְבָּח,
חָשַׁבְתִּי שֶׁיֵּעָלְמוּ עִם הַחֹרֶף.
שָׁרָב קָטָן אֶחָד
הֶחְזִיר אוֹתָם אֶל חַיַּי.
הִבַּטְתִּי בַּתִּיקָנִים הַמִּתְרוֹצְצִים בַּכִּיּוֹר
שִכּוֹרִים מִן הָאוֹר,
נִדְהָמִים.
הֶאֱפִירוּ פָּנַי
הֵצַצְתִּי בְּמַבָּט נִבְעָט וְדוֹמֵם,
כֵּיצַד חָזְרוּ לְקוֹנֵן [?]
אַחֲרֵי הַחֹרֶף הַקַּר.
וְיָדִי הָאַלִּימָה הֵחֵלָּה לְהַכּוֹת,
בַּיָּד
בַּתַּרְוָד,
לִשְׁפֹּךְ מַיִם חַמִּים מִן הַבֶּרֶז הַחַם,
וְהֵם עוֹלִים וְרָצִים
יוֹצְאִים בְּמָחוֹל
תִּיקָנִים אָמֶרִיקָאִים
אַלִּימִים וְגַסִּים.
עוֹד לִבִּי מְשַׁוֵּעַ,
וְהַתַּדְהֵמָה גּוֹוַעַת,
אוּלַי אַזְמִין סוֹף סוֹף
מַדְבִּיר תִּיקָנִים
אֲמִתִּי.
נְשִׁימַת הַמִּטְבָּח חָרְדָה,
יָדַי עֲדַיִן לְטוּשׁוֹת חֲרָדָה,
הוֹלְמוֹת בֵּין הַסִּירִים,
וְהַכֵּלִים שֶׁבַּכִּיּוֹר.
נְשִׁימָה קָשָׁה
מְשִׂימָה כְּבֵדָה וְצוֹרֶבֶת
בַּהֶבֶל הַחַם הַמִּתְחַדֵּשׁ
עִם הָאָבִיב בַּפֶּתַח,
וּמַה יִּהְיֶה בַּקַּיִץ הַחַם?
שְׁתִיקָה שֶׁל רַעַם,
גּוֹהֵר הַלֵּב,
מִטְבָּחִי נָצוּר
וַחֲזִיזֵי תִּיקָנִים
בְּרֹאשִׁי מִשְׁתַּלְהֲבִים.
עַד אָנָה?
מִתְפַּלֵּל לְהִתְעַטֵּף בְּאַדְוַת חֶסֶד
רְגוּעָה
בֵּינְתַיִם חוֹלֶפֶת בַּכִּיּוֹר
בְּצָהֳלָה,
שׁוּרַת תִּיקָנִים חֲדָשָׁה...
* * *
יהודה גור-אריה
הערות שוליים [32]
הפרה של סבתא שלהם
א. אין לי דמעות בעיניים
ובכן, יצא עשן לבן, [חמצמץ בטעמו] גם בירושלים – יש לנו ממשלה! לאחר שישה שבועות של התדיינויות ומקח-ומימכר וויתורים והתפשרויות, הצליח בנימין נתניהו להקים ממשלה – מצומצמת יותר, יעילה יותר ואולי אף זולה יותר.
וזאת, על חשבונם של רבים וטובים, שמוצאים את עצמם בחוץ...
ליבי ליבי לנפלטים מן הממשלה ומן הכנסת הקודמת. כן גם אלה מחברי הליכוד שקיוו לקבל "קידום" בצורת תואר של שר, ולא עלה בידו של ראש מפלגתם לתת להם. כמעט טרגדיה יוונית. אפשר להבין את צערם ותיסכולם של הללו, על אובדן מושב מכובד ורב-זכויות סביב שולחן הממשלה, עם כל היתרונות, הכיבודים, ההטבות והעוצמה הפוליטית – שהיו ואינם עוד.
אבל משום-מה אין בעיניי דמעות רחמנות עליהם ועל מִשבָּתָם. תיק בממשלה או מושב בכנסת אינם מינוי לכל החיים. איתרע מזלם והם מוצאים עצמם בחוץ. אז יבואו במקומם אחרים. שייהנו גם הם ממנעמי השלטון. גם להם מגיע.
ב. הפרה של סבתא שלהם
מה הם צווחים ככרוכיה: מחרימים אותנו. שונאים אותנו. מדירים אותנו. מגרשים אותנו [מן הקואליציה]?
האם הכיסא סביב שולחן הממשלה זה נכס שלהם, רשום בטאבו? פרה של סבתא שלהם?
פרה חולבת, שופעת, נדיבה, שפתאום בעטה בדלי, שממנו שתו די והותר במשך שנים רבות.
מי מחרים אותם? מי מתנכל להם בשל אמונתם הדתית-החרדית? הם, שועלי פוליטיקה ערומים ומתוחכמים, יודעים ודאי שכך מתנהלת פוליטיקה, מה גם במו"מ להרכבת קואליציה וממשלה. אז מה הם רוצים? שיחרימו את לפיד ואת בנט, שבכוחם האלקטורלי הם אלה שהכתיבו הפעם את התנאים להקמת הקואליציה?
קרע בעם? הרי הם עצמם מחרימים ציבורים שלמים, שאינם נוהגים כמותם בענייני הלכה, ומנהיגם, האדמו"ר [מרן] הדגול, הגדול והנורא קרא ליהודים אלה "גויים", "אוכלי שפנים", "בועלי נידות", וכך כותבים החרדים בפאשקווילים שלהם: "זכור אשר עשה לך עמלק" – קריאה שמכוונת נגד יהודי כשר וירא-שמיים ושמו נפתלי בנט – ועוד כהנה וכהנה קללות והכפשות בלשון עילגת ונמוכה, מעליבה ורוויית שנאה – האם זו לשונם של [מי שנחשבים] תלמידי-חכמים?
ומי מחרים נשים ודוחף אותן אל אחורי האוטובוס? ואוסר על גברים לשמוע קול שירתן? וכמובן, אין אף לא אישה אחת לרפואה, ברשימותיהם לכנסת.
אם ישנו קרע בעם, הם הם שיצרו אותו.
ועכשיו, שילמדו לשרת את עם ישראל מכורסאות האופוזיציה. או שינהגו כמו "עמיתיהם" אנשי נטורי קרתא וחסידות "תולדות אהרון", שאינם מכירים במדינת ישראל ובחוקיה ובמוסדותיה ולא רוצים ליהנות משירותיה ולמלא את חובותיהם כלפיה, בבחינת "לא מדובשך ולא מעוקצך." אלה, לפחות נוהגים ביושר בעניין זה.
ובאשר לעצם המצב הפוליטי שאליו נקלעו הפוליטיקאים החרדים, הרי עליהם להסיק כי אין זה אלא "אצבע אלוהים". שהרי הקדוש ברוך הוא הוא שגזר על כך בעקבות כישלונם בבחירות האחרונות ["אצבע העם"] ואי-הכללתם בקואליציה אינה אלא רצון הבורא. כך הוא רצה – כך היה. ואין להם לבוא בטענות אלא אליו.
או שיישבו שבעה נקיים ויעשו חשבון-נפש מדוע זה קרה להם, יפשפשו במעשיהם, ויקבלו את הדין – דין הבוחר ודין הבורא.
ג. "שומרי הגחלת"– עניין של כמות
זו כמובן טענה דמגוגית שקרית וזולה, שאלה הדורשים "שוויון בנטל" אצל החרדים שונאים אותם ואת תורת ישראל. לא רק שאין זה נכון, אלא גם מרושע להטיל דופי במרבית העם היהודי, ואפילו יהודים דתיים כשרים, שומרי מצוות כהלכתן, אך לא כהלכת החרדים הקיצונים המחמירים.
הוויכוח איננו על עצם לימוד התורה, אלא על כמות הלומדים, ש"תורתם אומנותם". האם אכן זקוק עם ישראל ל-40,000 לומדים, נכון יותר – חובשי ספסל הישיבה, כדי לקיים את עם ישראל ותורתו? האם לא די ב-4,000 עד 5,000 עילויים, שיישבו בישיבה וילמדו ש"ס ופוסקים וזוהר והלכה, ילמדו עד כלות הכוחות ובכך ישמרו על "גחלת היהדות" של ישראל סבא, שבימינו היא להבה גדולה ומאירה?
ויכוח זה ישן-נושן הוא, מאז פגישתו של דוד בן-גוריון עם ה"חזון איש" בבני-ברק וויכוחם בדיוק בנושא זה, בראשית המדינה, ומִשְלֹו של הרב על "עגלה מלאה ועגלה ריקה", וכן בחליפת המכתבים בין בן-גוריון לבין הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג [10.11.1958].
ומצד שני, אם אדם מישראל רוצה להקדיש את כל עיתותיו ושנות חייו ללימוד תורה [בעוד אשתו מפרנסת אותו ואת ילדיו, בצד הקצבות נדיבות של המדינה וקרנות ציבוריות אחרות], כיצד אפשר לחשוב ששלוש [או שתי] שנות שירות בצה"ל יפגעו בלימודי הקודש שלו, האמורים להימשך כל חייו? [ובזכות המדע והרפואה – שאינם נלמדים כידוע בישיבות – תוחלת החיים התארכה בימינו לאין שיעור].
הרי בכל העולם מרבית היהודים החרדים מעורבים בהוויות העולם; עובדים לפרנסתם והדבר אינו מונע מהם להיות דתיים-חרדים, שומרי מצוות קלה כחמורה.
ומצד שלישי – האם לחרדים בלבד יש "קושאן" של קיום היהדות? היהדות רחבה ומגוונת, ולכל יהודי באשר הוא, דתי או חילוני, יש חלק בקיום היהדות, דתה, תרבותה והווייתה.
ד. אחד מי יודע
בליל הסדר אנו שרים את שיר הספירה הידוע: "אחד מי יודע? אחד אני יודע. אחד אלוהינו שבשמים ובארץ."
למרות שעם ישראל בראשיתו היה מורכב מ-12 שבטים, המגמה היתה תמיד לאחד את העם ליישות מדינית אחת, תחת הנהגתו של מלך או מנהיג אחר.
וכך גם בימינו, כמעט באופן דומה. עם ישראל מחולק ל"שבטים", שאנו קוראים להם "עדות": עדות המזרח, אשכנזים, אתיופים, יוצאי רוסיה, דתיים למיניהם ודרגותיהם, וכן חילונים. בראשה של כל עדה ניצב בדרך-כלל מנהיג – אדמו"ר, באבא, רב, קייס, וכד'.
במשך שנים רבות היתה נהוגה בארץ-ישראל החלוקה העיקרית בעם: אשכנזים וספרדים [וכידוע יש הבדל בין צאצאיהם של מגורשי ספרד, לבין היהודים שבאו מארצות ערב: תימן, עיראק, סוריה, כורדיסטאן, וכן מארצות צפון אפריקה: מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב. הללו נקראים, בהגדרה נכונה – "מזרחיים"].
בראש עדות אלה עומדים רבנים ראשיים – זה לאשכנזים, [בקפוטה ובשטריימל], זה לספרדים-מזרחיים [בגלימה ובמצנפת] – לא רק במישור הארצי, אלא גם בערים ואפילו בשכונות. הללו היוו לא רק סמכות דתית ופוסקי הלכות, אלא גם מנהיגים דתיים עממיים מוכרים על ציבורים רחבים של חסידיהם.
אבל החיים עושים את שלהם. השבטים והעדות מתחילים להתמזג זה בזה, בעיקר על-ידי נישואין. צעירים מתחתנים זה עם זה, מבלי לייחס חשיבות יתרה למוצאם העדתי. ילדיהם כבר לא יודעים להגדיר את עצמם: אשכנזי, ספרדי? מזרחי? אז הם מגדירים עצמם פשוט: "ישראלים". ותהליך זה רצוי מאוד לשם אחדותו של עם ישראל.
לאור מצב זה, אין כבר צורך בשני רבנים ראשיים, מוגדרים לפי מוצאם העדתי. מי שזקוק לסמכות רבנית יכול – וצריך – לקבל זאת מפי רב אחד.
שני רבנים ראשיים אינם נחוצים בימינו בארץ. בבחירות הקרובות לרבנים ראשיים שוב ייבחרו שניים. אבל אולי מותר לקוות שבבחירות הבאות, לעתיד לבוא, במהרה בימינו, בעוד כמה וכמה שנים, ייבחר רב אחד בלבד, מקובל על כולם.
... אחד מי יודע? אחד אני יודע.
* * *
יהודה דרורי
תענוג לראותם בכעסם ובתיסכולם
צודקים אלו האומרים שאין שמחה גדולה יותר משמחה לאֵיד... במשך עשרות שנים החרדים האכילו אותנו מרורים... במשך עשרות שנים הם ניצלו את היותם שובר השוויון בין הימין לשמאל וזכו בהטבות מפליגות, סחטו את קופת המדינה, והם בסך הכול היוו בין 10% ל15% מהאוכלוסייה. הם לא נשאו בעול הביטחון, כמעט שלא תרמו לכלכלה, וראו בנו, החילונים – "גויים" שמותר לרמותם ולנצלם... אבל לא עוד! ואני ממש נהנה מכעסם ומתסכולם.
כל המתייפייפים בקירבנו על היותנו עם אחד ועל אחדות האומה, משקר לנו, משקר לעצמו או פשוט אדם החסר כל אבחנה. הם אינם היהדות האמיתית – הם כת! מבחינתם הציונות זו חטא ומדינת ישראל נוסדה בחטא, כי לא חיכינו למשיח... הם לא מכירים במדינה, הם מכנים את החילונים "גויים" (והלא את הגוי לדידם מותר לרמות...)
אינני מתבייש בכינוי "גזען" שיש אומרים עליי כאשר אני מכנה אותם: "פרזיטים" – כי זו האמת! הם נהנים ממשמני הארץ והשלטון אבל אינם תורמים דבר. ואם מישהו ישאל אותי אם אני והם "עם אחד"? התשובה היא חד משמעית: לא!
אני רואה בחרדים האנטי ציונים כת ביהדות (כמו הקראים או אפילו כמו השומרונים). כמו שבנצרות יש קתולים ופרוטסטנטים אצלנו יש הזרם המרכזי ביהדות, שבתוכו חלק גדול הוא דתי ו/או מסורתי – אלו הם הישראלים, ורוב יהדות העולם – וישנה כת החרדים שהיא קבוצה עוינת ונסבלת ממש כמו האיסלאמיסטים שבקרב ערביי ישראל. (ולא סתם אנו מוצאים מדי פעם משלחות של יהודים חרדים המתלקקים אצל שונאינו בארצות האיסלם).
בסיכום אעז ואשתמש פה, בשינוי קל, בפסוק של אחד ממשוררינו הידועים: "אני מתעב את החרדים כי הם מזכירים לי את האיסלאמיסטיים הקיצוניים!" – כי הם מכניסים את צעיריהם למסגרת קשוחה, לקופסה של ציוויים ועקרונות שאין בלתם. הם לוקחים מוחות צעירים ומנוונים אותם, הם מדכאים כל פנייה שמקורה אינו בתורה, ומונעים מילדיהם ומצעיריהם כל מגע עם העולם המתפתח והמודרני. זוהי גם הסיבה שהם אינם רוצים שצעיריהם ילכו לשירות צבאי או לאומי, כי שם הם יחשפו לעולם אחר... לפיכך גם מסתבר שכל הסיפורים שלהם על חשיבות לימוד התורה לכל הצעירים שלהם הינו שקר אחד גדול שנועד רק למנוע יציאת הצעירים מהקופסה החשוכה אשר שם הם סגרו אותם...
קשה לי להבין את האכזריות הזו , כיצד הם חוסמים את צעיריהם מכל גילויי התרבות היפה של הציביליזציה, מציור, מפיסול, מאמנות, ממוזיקה מספרות ושירה – וכיצד הם נדבקים ללבוש הפריצים שלהם בן מאות השנים ואף קוראים לכך: מסורת... וממש מפחיד ולחזות איך רבניהם מוציאים ציוויים חדשים לפרקים, ציוויים שמחמירים – ורק מחמירים.
הם פועלים כך דורות רבים, ובכל מקום בעולם, וזוהי אולי הסיבה שקהילות שלמות שלהם הלכו למשרפות כצאן מובל לטבח, במרכז אירופה, ללא כל התנגדות – משום שרבניהם לא הורו להם להתנגד... שלא לדבר על כך שלא היו ערוכים להתנגד ולא הקשיבו לשליחים מהארץ שבאו להזהירם ולארגנם.
אבל הרבנים עלו על רכבת המיוחסים לשוויץ שהצילה אותם תמורת שוחד זהב לנאצים, והם נטשו את קהילותיהם שהושמדו, מבלי כל מנהיג...
עכשיו הם דואגים, הם כועסים והם מתוסכלים, ואנו נראה אותם בקרוב יוצאים לפרקים לרחובות להפגין ולזרוק אבנים (כמו השבאב החמאסי...) כי הם לא יקבלו כספים כמו שקיבלו בעבר, כי המדינה תלחץ על צעיריהם להתגייס לשירות לאומי, כי יכריחו אותם ללמוד את מקצועות הליבה בבתי מדרשם – והם פוחדים מאוד – הם חוזים בסכנה שיתמוטט עליהם ביתם הרעוע המורכב מחומר ישן ומתפורר שאיבד את חוזקו – ואני כולי תקווה שהסכנה הזו תתממש בסיוע הקואליציה החדשה – אמן כן יהי רצון.
אהוד: אני יכול לחתום על כל מילה שלך אבל כדאי לקחת בחשבון שמרבית החרדים חיים, אמנם מרצונם – בעוני ובדחקות קשים מאוד, כי ליותר מכך אין רוב ההקצבות, שהם חולבים מהמדינה – מספיקות.
* * *
אלי מייזליש
החרדים אינם מבינים את המשמעות הלאומית
של מדינה [ויש ללמדם]
הזעם שהפגינו שבעת הח"כים של 'אגודה' במליאה בעת השבעת הממשלה כלפי בנט דווקא, מגלם את הרוע ואת הבורות הקיימים אצל החרדים כלפי מי שאינו חרדי.
כשכל ח"כ היה צריך להשמיע מילה אחת בלבד: 'בעד' או 'נגד', פלט ח"כ אייכלר שלוש מילים 'נגד ממשלת הזדון'. נראה לאייכלר ולחבריו לסיעה ולההמונים ברחובות בני-ברק ובריכוזים אחרים של 'אגודה', כי מענה המחץ 'זדון' המושמע כמה פעמים [רק] בתפילות ה'ימים הנוראים'; ראש-השנה ויום-הכיפורים [נגד שלטון גויים] מתקשר עם הקמת הממשלה החדשה בלעדיהם. והנה נוסח התפילה; וּבְכֵן צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ וִישָׁרִים יַעֲלזוּ. וַחֲסִידִים בְּרִנָּה יָגִילוּ. וְעולָתָה תִּקְפָּץ פִּיהָ. וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כְּעָשָׁן תִּכְלֶה. כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ.
מענה פבלובי זה, זדון, על הרשע שנעשה להם, מבהיר באופן הפשוט ביותר למה החרדים פשוט אינם מבינים את המשמעות של לאומיות ושל מדינה המבטאת את הלאומיות של העם.
מבחינתם, העם היהודי אינו עם רגיל כמו העם ההונגרי או הצ'כי, אלא 'עם סגולה' ו'כי בנו בחרתנו מכל העמים', כלומר; העם של אלוהים ולמענו, לעבוד עבורו ['עבודת השם'] לכרוע ברך בתפילה ['מודים אנחנו לך'] ולקיים את מצוותיו, שאם לא כן נענש בייסורי הגיהינום. ואין צורך דווקא במדינה לאומית כמו הונגריה או צ'כיה כדי להתקיים כעם וכאומה בארץ מולדתה, אלא אפשר לעבוד את 'השם' גם באיזה מרתף [בייסמנט] בברוקלין בשכונת 'בורו פארק'. ואין זו פאראפרזה כלשהי, אלא עובדה: בימי לימודי בניו-ניורק, התגוררתי בבייסמנט בברוקלין, שכני היה 'רב' במוסד חרדי, וכששאלתי אותו אם יעלה אי פעם ארצה, ענה כי כל כולו כרוך ב'עבודת השם' ויש בזה בעצם כל רצון האל, ואת זה הוא יכול לעשות בבייסמנט התקוע מטר וחצי תחת האדמה.
רב ואיש משכיל זה, שסיים לפחות תואר ראשון בקולג', ירד מדעתו, דעה שהיתה קיימת אפילו בתודעת אנשי ה-'מאו-מאו' בג'ונגלים של קניה שלחמו עם כידונים נגד הצבא הבריטי כדי לסלקם ולזכות בלאומיותם בארצם.
כשהסברתי לו כי 'אנו', ילידי הארץ שלחמנו לפני ה'מאו-מאו' לשחרור ארצנו מעול [הזדון] הבריטי להקים כאן מדינה, ושבמלחמת העצמאות נפלו כ-6000 חללים למען הקמת המדינה כדי שיהודי בגולה לא יהיה יותר נרדף כמו בימי הנאצים, ענה לי ה'רב' שכל זה אינו מעניין אותו וכי הוא מתרכז רק ב'עבודת השם'; תפילה, לימוד תורה וקיום שאר המצוות.
עתה, כשנפתלי בנט, שנוא נפשם של החרדים מבני-ברק ושל נציגם אייכלר בכנסת – סילק את מפלגתו מהקואליציה – ובכך ימנע ממנו לקבל כספי תמיכה בתלמידי ובאברכי הישיבות, הופכת ממשלת ישראל ל'ממשלת זדון' ויש להתפלל בבתי-כנסת "להעביר ממשלת זדון מן הארץ...", קרי: שהאופוזיציה עם הערבים תפיל אותה, כך אמר חברו לסיעה ח"כ גפני ללא בושה.
החרדים, בעיקר חברי מפלגת 'אגודת ישראל', למרות שאחד מראשיה הרב איצ'ה מאיר לווין שחתם על מגילת העצמאות והיה שר ב-3 הממשלות הראשונות ה-1 ה-2 וה-3, אנשי ה'אגודה' כיום, נמנעים מלכהן כשר במשרה מלאה אלא מסתפקים רק ב'סגן-שר' שהיא בבחינת אי 'הכרה' במדינה ובעצם הכחשת הלאומיות של העם. וזה סיבוב של 180 מעלות מהאג'נדה של הרב לוין. וכל זה לאחר שהמדינה חוקקה אז את חוק גיוס בנות לצה"ל והשירות הלאומי, שבנות 'אגודה' [תלמידות 'בית יעקב' לא מתגייסות]...
יהיה צורך בשינוי דרמטי כיום, לזעזע עד היסוד את המבנה הנפשי של העדר לאומיות ברחוב החרדי, שרואה עדיין בלאומיות, כמו בימים שלפני השואה באירופה, את השלילה בציונות כמי ש"מרימה יד" על אותו עולם ע"פ אותן 3 שבועות הנאמר במדרש; "3 שבועות השביע הקב"ה את ישראל שלא לעלות בחומה וכו' וכו'", כאחת התופעות האומללות שגרמו למיליוני יהודים להישאר בגולה כשהנאצים החלו במזימותיהם לחיסול מסיבי של יהדות אירופה, ורק בשל מדרש מטופש נעשו אנטי-ציונים [?].
כיום – כאשר מדינת-ישראל חיה ונושמת, חזקה ואדירת משאבי אנוש מחכימים ומתוחכמים המייצרים תמ"ג ברמה גבוהה בעולם, נשכבים חרדים אלה על האדמה לשבות נגד הקידמה, נגד העולם הטכנולוגי, נגד צה"ל ובעיקר נגד הזהות הלאומית של העם הזה; העם היהודי שכבר בלפור הגוי והנוצרי הכיר בה לפני 90 שנה בהצהרתו 'הרואה בעין יפה..." כמי שהיה בקי בתנ"ך ועל פיהו אמר מה שאמר [ונא עיין "התנ"ך והחרב" מאת ברברה טוכמן].
ניתן כיום להבין, כי ממשלת נתניהו-לפיד-בנט תוציא לחרדים את הערמונים מהאש, ובתהליכים נעדרי זדון או רשע, ידריכו את המוני מבקשי 'עבודת השם' כי כדי לחיות בארץ ולא באיזה בייסמנט בברוקלין, יש לעבוד את אדמת הארץ ולטעת בה עצים בט"ו בשבט, כמו גם להיות חייל בצבא, כדי להיות חלק מהעם ולא עובדי השם בברוקלין.
* * *
איליה בן-זאב
פוסידון
מתוך "חגיגה יוונית" 2013
הַאַתָּה זֶה שֶׁמַכֶּה בַּאֲדָמָה הַזְּרוּעָה
וּבְגַּלֵּי הַיָּם?
כְּבַלָּן בָּתֵּי מֶרְחָץ חוֹבֵט בְּגוּפוֹת עֵירֻמִּים,
מַטְבִּיעַ סְפִינוֹת כְּפִירָט עַל, מְטַלְטֵל יַבָּשׁוֹת רְעֵבוֹת
וְאוֹמֵר שִׁירָה.
בְּשַׂר סוּסִים וַחֲמוֹרֵי פֶּרֶא מְעֻשָּׁן עַל הַמִּזְבֵּחַ –
בְּשַׂר תַאֲוָה חַי.
הַאַתָּה זֶה שֶׁאוֹחֵז אֶת הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשֵׁי דָּם?
אֵין צוֹרֵךְ בְּקִלְּשׁוֹן כְּדֵי לִנְעֹץ שָׁלוֹשׁ שִׁנַּיִם בֵּין כְּרִישִׁים גְּדוֹלֵי שֵׁן
בְּקַרְקָעִית הָאוֹקְיָנוֹסִים,
לִדְהֹר בְּמַרְכְּבוֹת זָהָב אֶל שׁוּם מָקוֹם.
כְּאָבִיךָ, קְרוֹנוֹס, הִנְּךָ בּוֹלֵעַ אוֹתָנוּ שְׁלֵמִים לְמֶחֱצָה,
חֲצִי אָדָם חֲצִי דָּג –
וְאַתָּה אוֹמֵר
שִׁירָה?
בִּמְרוֹמֵי הַמִּקְדָּשִׁים מֵקִיא צֶאֱצָאִים פְּגוּמִים
לְחַסְדֵי נִימְפוֹת הַעֶצֶב.
* פוסידון – מבכירי האלים באולימפוס, שני בחשיבותו לזאוס (אחיו)ראש האלים. פוסידון – אל הימים, האוקיינוסים, הסוסים ורעשי האדמה. נפטון אצל הרומאים.
* * *
קובי גיסין
מה זה פינלנד?
ב-17.3.13 התפרסמה כתבה ב"ידיעות אחרונות" (מרב בטיטו, "עומד למבחן", במוסף "24 שעות"), בה סופר על חילי טרופר, מנהל ברנקו וויס רמלה לשעבר, והעומד להתמנות ליועץ הבכיר של שר החינוך החדש. בכתבה קושרת לו הכותבת כתרים רבים, על פעולותיו הברוכות כמנהל בית הספר ברמלה. אני מצטרף, מכל הלב, לברכות לחילי. במסגרת הכתבה, מצטטת הכותבת מפי חילי כמה פרטים על מערכת החינוך בפינלנד, שהוא כנראה מבקש להתגדר בה. ומה כתוב שם? ש"בפינלנד אין פיקוח, ונותנים לרוח האנושית לעבוד." זהו. זה הכול. וזה אמנם הרבה, בהתחשב בעובדה שעד כה לא סופר לציבור דבר על מערכת החינוך בפינלנד, פרט לעובדה, שהם זכו במקום הראשון במבחנים הבינלאומיים, ושכל העולם צופה בהם בהערצה. אבל לא נמסר כיצד הם הגיעו למצב הנכסף הזה. ולכן, מה שצוטט בכתבה הנ"ל, על מעלותיה של מערכת החינוך הפינית, אינו אלא קצה קצהו בלבד של מה שקורה שם, ופיטורי המפקחים שם אינם דווקא המרכיב החשוב ביותר.
ואני מתנדב בזה לספק כמה פרטים נוספים, מאוד משמעותיים, לחילי, למרב, לרב פירון ולציבור בכלל, על מערכת החינוך הפינית. אבל תחילה אקדים כמה פרטים מניסיוני האישי בחינוך. ב-1977 יסדתי וניהלתי בית ספר תיכון ניסויי פתוח ("אבשלום") בראשון לציון, שפעל על פי תורתו של פרופ. משה כספי מן האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר פיתח את תורתו על חינוך פתוח בארבעים השנים האחרונות, והעמיד תלמידים הרבה. בבית הספר הפתוח בראשון עשינו כל שהיה ביכולתנו על מנת להגשים את רעיונות החינוך הפתוח, ועל אף ניסיונות בלתי פוסקים של משרד החינוך והעירייה להכשילנו, ולהערים מכשולים אין ספור בדרכנו – הפך בית ספרנו למוסד שעשה עבודה חינוכית יוצאת דופן; עד כדי כך, שכאשר ביקרו אצלנו פקחי משרד החינוך, כולל יו"ר המזכירות הפדגוגית, הם התפעלו מן העבודה שנעשתה אצלנו, ולא היססו לכנות אותה "הפואמה הפדגוגית במיטבה". אבל, הוסיפו, ותמיד יש האבל המפורסם, "זו לא חוכמה. בית ספר כזה מתאים רק למוסד קטן, של 200-300 תלמידים, כמו אצלכם. הוא איננו מתאים לבית ספר של 800-1000 תלמידים. שם זה לא יצלח. ובכלל, מה אתם מעלים על דעתכם, שיש אפשרות שכל מערכת החינוך, כל בתי הספר במדינה, יהפכו לבית ספר פתוח?"
הם אפילו לא חיכו לתשובה. היה ברור שהם שללו מכל וכל אפשרות שכזו. ובכן, יש לי חדשות בשבילכם: זה קרה, ועוד איך קרה. אבל לא אצלנו בארץ. כי אצלנו, אנחנו מומחים רק לשמר את הישן. זה קרה בפינלנד. שם, כל מערכת החינוך, אבל כולה, מגן הילדים ועד לסוף התיכון, ובכל הארץ, וזה מתחיל גם באוניברסיטה – כל המערכת שם, פועלת על פי הרעיונות והעקרונות של בית הספר הפתוח. פרט לזה שהם פיטרו את כל המפקחים (אצלנו זה לעולם לא יקרה: מה, להאמין פתאום לתלמידים ולמורים שהם יכולים ללמד ללא פיקוח?)
הם ביטלו את הבחינות, פרט לבחינות לקראת המבחנים הבינלאומיים, ביטלו את בחינות הבגרות, שהן המכשלה העיקרית ללמידה משמעותית. הלימודים אינם חובה, אלא על פי בחירת התלמידים. עובדים הרבה בקבוצות קטנות ובלימוד יחידני. עוסקים הרבה בחשיבה, ובללמוד איך ללמוד. אין שעורי בית. מה שצריך – לומדים בבית הספר. עוסקים בהרבה תחומי למידה מיוחדים שאינם מקובלים בבית הספר הרגיל, ומקיימים הרבה סדנאות המפתחות את הרגש, הדמיון, האינטואיציה ודומיהם, החשובים לא פחות מהעיסוק הבלעדי בזכירת ידע.
וכן, מטפחים כישורי חיים אמיתיים. האווירה היא שאין בעיות משמעת ולכן אין צורך בטיפול בבעיות משמעת. יש הרבה טיפול חינוכי מיידי בבעיות אישיות של תלמידים, ולא נותנים להם להיכשל. וזה כיף, כן כיף, ללכת לבית הספר. התלמידים מאושרים. ההורים מאושרים. והמדינה כולה שבעת רצון. וכל העולם מקנא. אז כן, אפשר שכל מערכת החינוך תהיה בית ספר פתוח אחד גדול. כל מי שלמד בבית ספר פתוח – היה מרגיש בפינלנד בבית. צריך רק נפש פתוחה וחפצה, והבנה בחינוך ולמידה אמיתיים אצל מנהלי המערכת. ואמונה. הרבה אמונה. בתלמיד ובמורה. ואין צורך לעסוק בזוטות ובשטויות ובדברים חסרי ערך וקשר לחינוך. והמדינה מממנת את הכול, כי זה תפקידה. תחי פינלנד!
וגילוי נאות: אינני חובש כיפה, ולא למדתי בישיבה, ואני לא רב ולא בן רב, ואינני אוהד של "הבית היהודי" או של "יש עתיד". אני סתם חילוני. ואני בעד הפרדת הדת מהמדינה. גם, ובעיקר, בחינוך.
* * *
בתום שנה למותה של רינה לטוין
כל המעוניין לשמוע שוב את קולה
יכול להאזין לה בתוכנית
"מילים שמנסות לגעת"
רשת א' של קול ישראל, (תדר 104.8 או 105.1 או 105.3)
בשבת, 30/03/13 בשעה 11.05
למשכימי קום אפשרות נוספת
ביום ה' 04/04/13 שעה 07.05
למעדיפי האזנה באינטרנט – התוכנית זמינה באתר של קול ישראל
במשך כ-10 ימים לאחר כל שידור
* * *
אוריה באר
"המחצבה" ספר שוטף וקריא
גם אני מוסיף ברכה למיודענו אהוד, במלאות חמישים שנה להוצאתו לאור של הרומן פרי עטו "המחצבה".
לא אכביר מילים הפעם, כי עשיתי זאת בעבר. אציין רק, כי מעלתו הגדולה ביותר בעיניי, היא היותו קריא ושוטף. בימינו, כאשר מחצית מהרומנים המתפרסמים לוקים בשעמום, אריכות יתר, ופטפוט בלתי נגמר – בולט רומן זה לטובה. כן, כך גם אני כותב: קצר, תכליתי, ועניני. העיקר, כמו תמיד, הוא העלילה השוטפת ולא הרעיונות " הנשגבים", כביכול.
לכן, "יישר כוח".
* * *
סדנת כתיבה לשירה בלבד
12 מפגשים עם אופציה להמשך
בהנחיית שז
למה שירה בלבד?
הטקסט הראשון שכתבתי בגיל שבע היה שיר. שורות אחדות ממנו אני זוכרת עד היום. כעת, בגיל חמישים ושלוש, לאחר קרוב לחמש עשרה שנים בהן אני מנחה סדנאות כתיבה לשירה ולפרוזה, אני מרגישה רצון לחזור אל שורשיי ולהתמקד בשירה. אני חולמת לאסוף ולחבר מקבץ של אוהבי וכותבי שירה המעוניינים לשים את העיסוק בשירה במרכז, מתוך אמונה שההתמקדות תוביל להעמקה ולהתפתחות.
מה בסדנה?
תרגילי כתיבה – בעיקר בהשראת שירה מודרנית, אולם גם בהשראת סונטות, הייקו, פואמות ועוד. העשרה, התוודעות ודיון בשירי משוררים/ות. עיסוק ודיון בשירי המשתתפים/ות. אני מאמינה כי "אנשים ניזונים מליטופים ולא מהצלפות" (ג'וליה קמרון, "דרך האומן"). עיסוק ענייני אשר מטרתו לשפר את הטקסט יכול לסייע לכותב/ת לדייק את השיר בהתאם לכוונותיו הפנימיות העמוקות ביותר.
הסדנה הסדנה כוללת 12 מפגשים קבוצתיים ומפגשים אישיים. הקבוצה תמנה עד 8 משתתפים/ות. הסדנה תיפתח ב-21 באפריל 2013.
ההרשמה: לקראת הסדנה אני מזמינה אתכם לפגישת היכרות אישית במחיר של 100 שקל. המחיר יקוזז לנרשמים לסדנה.
שז – טל':
03-7313444 | נייד: 0507-393095
פייסבוק:
www.facebook.com/ShezOz
מייל:
shez@bezeqint.net
שז – משוררת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה, כלת פרס ראש הממשלה לספרות 2007. בין ספריה: "ריקוד המשוגעת" בהוצאת הספריה החדשה לשירה, הקיבוץ המאוחד.
* * *
יובל כהן
התחקיר העיתונאי כחיזיון תעתועים
צפיתי אתמול (19.3.2013) בתוכניתה של אילנה דיין "עובדה". למרות שאני מודע היטב לחוסר אמינותה של דיין כעיתונאית (מאז מקרה סרן ר'), התפתיתי לצפות בתוכנית בעקבות פרומו שקרי שהבטיח "חשיפה" של אחת המתלוננות בפרשת קצב.
לא שיערתי שאני בעצם נכנס למיראז' עיתונאי מתעתע, שיעמיד במבחן את כושר ההתמצאות שלי בזמן ובמרחב. טרם הצפייה בתוכניתה של דיין נשאלת השאלה, מה פתאום תוכנית על המתלוננת בפרשת קצב? כלום אין נושאים בוערים יותר על סדר היום? וכי מה לקורבן התעללות, אשר בית המשפט שמר בקנאות על פרטיותה לאורך כל המשפט, להיחשף ביוזמתה, ועוד לאחר הרשעתו של האנס?
לאחר חשיפתה של המתלוננת מתעוררת בצופה תחושה של אי נוחות. האם אכן כך מתנהגת קורבן? האם אכן קורבנות התעללות צוחקות בפני הסוטים התוקפים אותן וממשיכות בשגרת יומן, כשהן מותירות את האנס, מכנסיו מופשלות, וחצי תאוותו בידו?
מיד עולה בצופה החשד כי ה"קורבן" הזו ראתה דבר או שניים בחיים עוד טרם המקרה המדובר.
לאחר התאוששות מהזעזוע הראשוני מגלה הצופה להפתעתו כי הוא כלל לא צופה בתוכנית על המתלוננת, אודליה ממשרד התיירות, שעליה איננו יודעים (וגם לא נדע) שום דבר. הוא צופה בעל כורחו, בפעם המי-יודע-כמה בתוכנית על משה קצב, דמות נשכחת אשר הודחקה מהתודעה הציבורית המסרבת להאמין שאכן אי פעם היה נשיא שכזה. קצב, כך מספרת המתלוננת, הוא גבר פגוע וחסר ביטחון. מה פתאום תוכנית על קצב? שואל את עצמו הצופה הנבוך, ובטרם מספיק הוא להתעשת מהתחקיר הצהבהב והזבלוני הוא מגלה כי התכנית כלל אינה על קצב, אלא על מי שהתמודד מול קצב בפריימריז דאז, הלא הוא ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו. גם אצלו, כך עולה מהתחקיר, עבדה א' ממשרד התיירות, והיא מספרת לנו על בנימין נתניהו שלא הכרנו: נהנתן אך אומלל, ממוקד אך עם זאת מבולבל, איש רעים להתרועע ובו בזמן בודד ונטול חברים.
לעיני הצופה המשתאה נפרשת תמונה מחרידה: נתניהו הנהנתן מתעקש לטוס במחלקה ראשונה ולהתארח במלון חמישה כוכבים, לא פחות ולא יותר, כאשר הוא מייצג את ישראל מעבר לים. עוד הצופה מעכל את פריט המידע הלא רלוונטי הזה, והנה הוא מגלה (לאחר הפסקת פרסומות קצרה) כי הוא בכלל נקלע לתכנית על שרה נתניהו, אשתו של בנימין נתניהו, המתמודד בפריימריז בליכוד מול משה קצב, אשר התעלל מינית בא', שבה, כפי שהובטח בפרומו, עוסקת התוכנית. שרה נתניהו, כך נאמר לנו מפי המתלוננת הממתיקה סוד, היא המושכת האמיתית בחוטים, וראש הממשלה לא יכול לעשות כלום ללא אישורה.
בשלב זה הפכה התוכנית לפיאסטת "ניים דרופינג" חסרת מעצורים, ולקלחת הושלכו בעידודה של דיין גם דוד לוי, דן חלוץ, ואריאל שרון. על מנת ליידע אותנו, הציבור שזכותו לדעת, בכל הפרטים הללו, אזרה א' האומללה את האומץ להיחשף בתוכנית התחקיר. אילנה דיין המציאה ז'אנר עיתונאי חדש המשלב בין הצ'יזבט הערבי לתיאוריות זרם התודעה. "כאן יא מא כאן", היה או לא היה, או שאולי יכול להיות שא' המתלוננת נגד קצב, חושבת שביבי הוא כזה וכזה, ואשתו היא כזו וכזו. אין ולוא עובדה מוצקה אחת בתוכנית הנושאת בגאון את השם "עובדה", אך כמו בצ'יזבט טוב, הסיפור לא חייב להיות אמיתי על מנת שהמסר יעבור.
אהוד: אני מציע להפחית שני שליש מעונש המאסר שהוטל על קצב, וזאת בעקבות התוכנית של אילנה דיין ואוֹדֶה-לְיָה כרמון ממשרד התיירות, שכדבריך – כנראה "כבר ראתה דבר או שניים בחיים" ולא רק את האבר השלוף של קצב מאחוריה.
קטע מהראיון לאילנה דיין: "בקיץ 1991 שבה אודליה כרמון לעבודתה מחופשׁת לידה וקצב עבר מדיבורים למעשים. 'נותרנו לבד במשרד לכתוב הודעה לעיתונות,' סיפרה, 'קצב היה מאחוריי והכתיב לי דברים ואני ניסחתי אותם מחדש. ואז הוא השתתק. זה היה מאוד טבעי שהוא ישתתק, כי כל מילה בהודעה צריכים לשקול אותה, יש לה משמעות. אבל אז סובבתי את הראש והמחזה שנגלה לי זה לא שהוא שקוע במחשבותיו, אלא שהוא שקוע באיבר אחר והוא עמד איתו שלוף לפניי. קפאתי, ואז הסתכלתי על הסיטואציה ופשוט התגלגלתי מצחוק. נשמתי עמוק וריחמתי עליו. הוא לא אמר לי מילה. אף מילה."
ואנחנו מברכים אותך גם לצאת ספרך "אשת הסוד, כך הפכתי מיועצת של שרון ונתניהו לעדה א' בפרשת קצב". כמה מוזר שבמקרה חשפת את שמך ואת הפרטיות שלך – דווקא בימים אלה, במקביל לצאת הספר? איזה צירוף-מקרים יחצ"ני נהדר! וזה כמובן לא שיקול מסחרי שלך כדי לעשות כסף בזכות החשיפה של הזין של קצב שהיה, לדברייך, סמוך מאוד לאחורייך. כן, הוא מאניאק, הוא גועל נפש. אבל מה את מה? חשפנית? סופרת?
* * *
מרדכי בן-חורין
השוחד לאדריכלים
בעיתון "גלובס" מיום 20/03/2013 נחשפה השחיתות של אותם אדריכלי הפנים המקבלים שוחד מהספקים. לשוחד קוראים "רק" קומיסיון של %X משווי העסקה שנערכה בין הלקוח לספק. בגלל הביזיון בהצעות השוחד הללו, אני כאדריכל וותיק, מתבייש לומר שאני אדריכל ומעדיף לענות לשאלת מקצועי, באמירה "אני מתכנן בניינים לא אדריכל." אם הייתי מסכים לקבל את השוחד/הקומיסיונים שהוצעו לי על-ידי אותם ספקים וקבלנים שלא הכירו אותי וחשבו ש"אתה כמו כולם," אני בטוח שהיום היתה לי כבר קופה של הרבה מיליונים כספי שוחד, ועוד בלי מיסים...
למה אני מכנה את הקומיסיונים – שוחד? כי בעצם מהות תפקידו של האדריכל הוא לייעץ ולבחור את המוצר האופטימלי שמקבל לקוחו, וגם מתוקף תפקידו כמפקח על ביצוע יצירתו, הוא חייב לפסול כל סטייה מהמוזמן והמשולם על-ידי לקוחו, פסילה המביאה לנזק גדול לספק/קבלן ששילמו לו שוחד... כמובן שהוא לא יפסול ולא צריך להוסיף הסבר למובן מאליו.
לתופעה המושחתת הזו יש אולי סיבה: לרוב, שכר האדריכל בארץ ובהרבה ארצות "נאורות" כגרמניה וארה"ב הוא מתחת לכל תעריף מינימלי. זה מאלץ אדריכלים רבים להיכנע להצעות הקומיסיונים המכוערות, הבזויות והמושחתות, אחרת לא יהיה להם ולמשפחתם קיום.
בזמנו, כשהתברר כי השכר שאני מקבל הוא פי כמה וכמה יותר מ"המקובל", התבקשתי לשרת כיו"ר וועדת התעריפים של אגודת האדריכלים והמהנדסים בישראל [א.א.א.י.]. מאחר שלא הצלחתי לגרום שחבריי למקצוע, יתעקשו על שכר ראוי לעבודתם, לכישוריהם ולסגולותיהם, התפטרתי מהתפקיד ומהחברות באגודות המקצועיות שעוסקות בדיבורים גבוהים, נמלצים ואקדמאיים על אדריכלות, אבל לא שמרו על כבודם המינימלי של חבריהם בקבלת שכר ראוי. בכך הוסיפו לפגוע בכבודם בכלל ובאופן ישיר לפגוע ביכולתם ובמסירותם הטוטאלית לתפקידם, לפגוע במקצוע ובאיכות האדריכלות בארצנו. חבל.
מרדכי בן חורין
אדריכל במשרד הקיים מזה 83 שנים!
* * *
"ספרי מקור"
כתבתם ספר וברצונכם לראותו יוצא לאור?
פרסמתם ספר שאזל משוק הספרים וברצונכם לחדשו?
פרסמתם ספר וברצונכם לראותו יוצא לאור בשפה האנגלית?
"ספרי מקור" קיבלה לניהולה קרן כספית התומכת בהוצאה לאור של ספרים בעברית, בסכום שהוא כמחצית מהוצאות ההפקה והיחצנות של כל ספר. בנוסף, תנאי הקרן קובעים כי כל ספר יתקבל להפקה בעזרת תמיכתה, רק במקרה ובו כל זכויות היוצרים של הספר, כולל הזכויות הכספיות, עוברות במלואן לידי המחבר (כלומר, המחבר זכאי לכל תמורה כספית שתתקבל ממכירת ספרו).
התנאים הקובעים בפועל לגבי כל יצירה מפורטים בהסכם ההתקשרות של המחבר עם "ספרי מקור".
"ספרי מקור" מופקים בפיקוחו של בן-מרדכי אלישע.
ספרים המופקים ב"ספרי מקור" יזכו לעדיפות בהוצאתם לאור בשפה האנגלית ובשפות אחרות. לפרטים ניתן לעיין בהסכם ההתקשרות.
נא לפנות ל"ספרי מקור", טלפון 09-7603615 בשעות העבודה המקובלות.
[דבר המפרסם]
* * *
ספר חדש של ישעיהו קורן
שתי כפות ידיים ומִלה
הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ, ספרי סימן קריאה, 2013
גיבורי ארבעת פרקי הרומאן הקצר, הפותח את הספר ותופס את רובו, הם יוליק בן התשע, ילד מופנם ונבדל מחבריו, ואביו ואמו – על רקע כפר-סבא של א"י המנדטורית, במחצית השנייה של שנות ה-40. חייהם מתנהלים כמו באדישות לכותרות ולאירועים הגדולים של התקופה, שרק שביבים שלהם מתגנבים שוב ושוב לאופק של הסיפור, כמין אבחה עמומה המהדהדת באוויר ומשתלבת באיזו אימה סתומה שכמו אורבת בסיפור ממילא. הדמויות חיות את היומיום הקונקרטי שלהן, המורכב מפרטים מעוצבים להפליא בדייקנות פלובֶּרית, שקורן שקד עליה שנים רבות.
הופעת ספר חדש של קורן – חתן פרס ביאליק, מבכירי הפרוזאיקונים הישראלים – היא חג לספרות העברית. "מה שברור הוא שקורן סופר מקורי לחלוטין, שהמציא נוסח כתיבה שאין דומה לו בספרות העברית" (עידן לנדו, "הארץ").
דרכו הסיפורית של קורן מתנהלת בהַראָיָה קיצונית, תוך השתהות העין על פרטים ברזולוציה גבוהה. לשווא נחפש בסיפור הכללות, אמירות בנושאים נפשיים-רגשיים, או הצבעה גלויה על עלילה חובקת-כל. את התהליך הרגשי המתחולל ביוליק ומגיע לבשלותו בסיום מראה קורן רק באמצעות הפרטים המוחשיים שמעסיקים את גיבורו. המלֵאוּת השופעת שבורא המחבר משאירה לקוראים הקשובים להתווֹת בכוחות עצמם את העלילה האפשרית מבין החוטים הנפרשים, מתוך תשומת לב לחזרתם של חפצים ותמונות, המתזמרים את המציאות והופכים למטאפורות.
בתוך הוויית חייהן האפורה והמרוטה נאחזות דמויות הספר, איש איש, באיזה מאווי עמום, לא מנוסח, לשינוי ולהיחלצות. אצל האם הרגשית, המשכילה מן האב, הוא יתבטא בחפצים כגון פסלון של שופן, צנצנת חרסינה לבנה, ספרון של ביירון; אצל האב, איש הכפיים המעשי, בעל העגלה השואף למשאית, באמצעות דברים כגון הספר "מדריך לנהג"; אצל יוליק באמצעות יונה, קן ציפורים, מים, אש, קרחת חול זהובה בפרדס, וכו'. יוליק, ילד של אימא, יֵלך וימצא בתוך עצמו יותר ויותר מקום לאביו ולזוגיות של הוריו, ובריאליזם הלירי של קורן יתמצה הישגו הגדול של יוליק בעיקר בתלייה מחדש על חבל הכביסה חיתול שאימו תלתה בבוקר, ואביו שב ותלה בצהריים.
אפשר לקרוא את הספר כרומאן קצר, שנוספו לו שלושה סיפורים. באחד מהם מופיעים אותו יוליק ואותם הורים, בשנות החמישים, בכפר-סבא שליד הגבול המסוכן, אבל יוליק בו דווקא צעיר יותר, אף שלאביו כבר יש משאית. גיבור הסיפור השני הוא מעֵין יוליק מבוגר, התוהה לאחור מהו המרכז שבכוחו לינוק את כל המפולת של טיוטות חייו.
אלא שהסיפור השלישי, שעל שמו קרוי הספר, משנה את התמונה: הוא אוטוביוגרפי במוצהר; גיבוריו הם קורן ואביו ואמו, והוא מספק את התשתית הביוגרפית לשאר הספר ומגבש את הספר ליצירה אחת, מין "רומאן קרוע", הכולל את פרקי יוליק הבדויים, עוד שתי כתיבות אלטרנטיביות שמאירות אותם, ואת הפואנטה של היצירה: הרקוויאם המצמרר לזכר הוריו של המחבר, אשר בו הולך ונמס עור כפות ידיו המיובלות והסדוקות של אביו בתוך כפות ידיה האוהבות של אימו – תהליך שהושלם סמוך למות ההורים, אך התחולל באופן עוּבָּרי כבר בפרקי יוליק, והוא החוט העיקרי שנמצא בין כל החוטים, בין כל הטיוטות, של חיי המספר.
[דבר המפרסם]
* * *
אהוד בן עזר
יצ'ופר הנוער!
40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות
איורים וציור העטיפה: דני קרמן
ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991
הספר אזל
39. חני לַחְמַנִיק
חני לא הכי צעירה בכיתה אבל נראית פחות מפותחת מהבוגרות ממנה. כאשר הבנות כבר התחילו להשתמש בשפתונים, בסומק ובאַי-לַיְינֶרִים – אצל חני לחמניק לא נמרטה אפילו שערה אחת מהגבות. פניה חלקות לגמרי, חלביות וילדותיות, כמו לחמניה רכה שיצאה לא מזמן מהתנור.
חני נורא רצתה כבר להבשיל, אבל לא הלך לה.
*
"מה אוכל אותך, לַחְמַנִיק?" שואלת אותה מלי, חברתה הטובה.
"מה את עושה את עצמך שאת לא יודעת? עוד לא קיבלתי את המחזור, החזה שלי סמלי, לפטמות מתאימה עדיין גופייה יותר מחזייה, בבתי-השחי עוד לא צמח אצלי שום דבר שאפשר לגלח. מה אני אעשה, אוכל שמרים?"
"טוב, מה את מתאוננת? לפחות יש לך צ'אנס שעל הידיים והרגליים את לא שעירה כמו אצלי, שאני כבר צריכה ללכת לקוסמטיקאית כדי להוריד שערות, או לעשות את זה לבד בבית עם גיליונות-שעווה, כי אני לא טיפשה להשתמש בידית-גילוח או במכשיר חשמלי."
"אוף, כמה שהייתי רוצה כבר להיות קצת יותר חתיכית... כמוך..."
"מה הבעייה? תשימי קצת מייק-אפ, קצת צלליות ירוקות לעיניים, תמרחי אַיי-לַיְינֶר בדיוק בקו של הריסים, תציירי את קווי השפתיים ותשימי קצת אודם, אני חושבת שגוון חום יתאים לך, תפזרי קצת סומק שיבליט לך את עצמות הלחיים..."
"תגידי, על מה את מדברת בכלל?"
"מה זאת אומרת? על שינוי תדמית שלך, לטובתך..."
"לא, בשום אופן אני לא אתאפר."
"מדוע?"
"עירא לא אוהב את זה. הוא אומר שכאשר בנות מאופרות אוכלות, האודם נמרח להן על הסנדוויץ' כמו קטשופ, וזה ממש מגעיל."
"מה פתאום איכפת לך מעירא, התאהבת בו?"
"לא. אבל אנחנו יש בינינו ידידות מסויימת ואני מאוד מעריכה אותו."
"את טיפשה, את מפחדת להתבגר!"
"אז מה? תיכף תגידי לי שאת כבר גם מאוננת?"
"תפסיקי להיות אינפאנטילית ולחקור אותי. אבל אם את רוצה לדעת, אז כשאני יוצאת עם בן בערב, אני מתאפרת מלא. את רואה את הציפורניים? לבית-הספר אני שמה שקוף, שלא יבלוט, אבל לערב יש לי אדום עמוק, ממש שיגעון. גם על הציפורניים ברגליים."
"אוּף, כמה שאת מתעסקת עם עצמך! ממש פולחן אישיות!"
"תגידי, את עוד בכלל חברה שלי או שהחלטת להישאר בגן-ילדים?"
"מה את שוב צוחקת ממני, מלי, את יודעת שאף פעם בחיים שלי עוד לא קיבלתי מחזור!"
"יא אלללה, לַחְמַנִיק, אי-אפשר איתך. את שוברת לי את הלב, ממש..."
*
"תגיד, עירא, ראית כבר את 'פשעים ועברות קלות' של וודי אלן?"
"לא."
"אז אולי אחרי שנגמור לחזור על החומר בביולוגיה מתחשק לך שנלך לסרט הזה? אני משתגעת על וודי אלן."
"לא, לא בא לי, פעם אחרת, טוב?"
חני יצאה לחדר-האמבטיה, ובהחלטה פתאומית תפסה איי-ליינר, שמה קצת צלליות חומות וסומק כהה, משל אימהּ, ואודם.
"לחמניק, לאן נעלמת? אני עוד מעט צריך ללכת..."
"עוד רגע, עירא... אני באה..."
וחזרה לחדר, זוהרת ורועדת. תחילה לא שם לב, כי לא הביט לעברה והם ישבו שניהם והמשיכו בחזרה בביולוגיה, אבל פתאום הביט בה והזדעזע:
"מה-זה-קרה-לך, לחמניק, פורים היום? השתגעת? מה, החלטת להצטרף לגדוד הפְרֵיחוֹת שרצות לתפוס מקום בחדרי-השירותים כל הפסקה כדי למרוח ליפסטיק ולתקן את הציורים על העיניים?"
חני התחילה לבכות.
"טוב, די, די, סליחה. הדבר האחרון בחיים שאני רוצה זה לפגוע בך."
"עירא..."
"מה?"
"שום דבר."
"בסדר. אני צריך כבר לזוז. אבל תבטיחי לי שתורידי את כל הדבר הנורא הזה מהפנים שלך, טוב?"
"טוב."
"צ'או!"
"צ'או..."
*
"הלו, מלי? – היי! – טוב שתפסתי אותך."
"היי לחמניק."
"אולי מתחשק לך שנקפוץ יחד ל'פשעים ועבירות קלות', הערב?"
"חבל, דווקא לסרט הזה יש לי בדיוק התחייבות, להערב. נלך פעם אחרת לקולנוע אחר, טוב?"
"טוב."
חני חוזרת לחדר-האמבטיה. מרגישה שהיא עומדת להתפוצץ. כל גופה מתוח. הבטן כואבת. בא לה לבכות. והיא בוכה. דמעות נוזלות על האיפור. עכשיו היא באמת מכוערת. "כמו ילדה מפגרת בפורים!" – צורחת אל עצמה בראי.
*
בהפסקה שומעת חני שמדברים בכיתה של "פשעים ועבירות קלות".
"אז אני חושבת, שזה סרט נורא לא מוסרי." אומרת מלי בתורה. "מה פתאום שהרופא שאחראי לרצח מסתדר לחיות עם המצפון שלו, בלי להיענש?"
"החטא – פשעים, ועונשו – עבירות קלות. את לא הבנת שזה הכול לקח וודי אלן מדוסטוייבסקי?" מעיר עירא, "שאם אין אלוהים אז הכול מותר?"
"גם להתאפר? איזה מין שמוקים אתם!" מתפרצת לחמניק לשיחה ומיד נמלטת החוצה.
"מה קרה לה בזמן האחרון?" שואל עירא את מלי. "את הלוא חברה שלה."
"יעבור לה. אבל הבטיחה לי שאין ביניכם שום דבר, זה נכון?"
*
חני מגיעה לחדרי-השירותים. הכול תפוס, חם, מזיע. מול הראי מצטופפות בנות, "גדוד הפְרֵיחוֹת..." היא מהרהרת לעצמה במרירות. תעשייה שלמה של מריחת שפתיים, קווי-ריסים באיי-ליינרים, סומק. איך עירא, החרא הזה, היה אומר: "כמו פרסומת לטמבור..."
סוף-סוף מתפנה תא. היא נכנסת. עם מלי זה לא מפריע לו לצאת. איזה שמוקים! מה זה קרה לי? – שיטפון, וויי, כנראה שסוף-סוף אני מקבלת...
*
הסיפורים האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* לאהוד, אתה ראוי להערכה ולהוקרה של אלפי קוראי "חדשות בן עזר". "מפעל" תקשורתי ספרותי שקיים ופועל בהתנדבות בזכותך מזה כמה שנים. אתה גם המו"ל, גם העורך וגם המפיץ. הצלחת לקיים במה תקשורתית חופשית המאפשרת מתן ביטוי לכל הדעות ללא צנזורה וסינון כפי שקורה בעיתונים. "חדשות בן עזר" הפכו לכתובת מכובדת ומוכרת בציבור, כאלטרנטיבה תקשורתית שעוקפת את התקשורת המסחרית המשועבדת לאינטרסים פוליטיים וכלכליים.
יורם טהר לב הציע להעניק את פרס ישראל למדינת ישראל. אני מציע להעניק לך אות הוקרה על קיומה של במה תקשורתית ציונית, פטריוטית וחופשית, המשלבת אקטואליה ונוסטלגיה.
חג שמח לך ולמסתורית,
רחל ומתי דוד
אהוד: הרבה תודה, אך באשר לאות ההוקרה, אני מציע לחכות לגיליון ה-1,000.
* משה גרנות: אהבתי בגיליון 825 את הסיפור של יוסי שדה על מוריס הקראי, שהיה צריך קודם להתנצר, או להתאסלם, לפני שהוא מתגייר. לאבסורדים של עולם האמונה אין גבול.
באשר לשירים של אדיר כהן שפורסמו בגיליון 825 – הספר איננו בחזקת עתיד לצאת לאור אלא כבר ראה אור, ואני מתעמק בו בימים אלה.
* אהוד היקר, אני רוצה לספר לך משהו טוב: אתמול בבוקר ישבנו, אני ואחיו של יוסי אלקוני ז"ל, בבית-קפה מול הכיכר המרכזית של כפר-גנים, וראינו את עובדי עיריית פתח-תקווה תולים את דגלי ישראל ודגלי פתח-תקווה לקראת יום-העצמאות. מסיבה כלשהי, אולי בטעות ואולי בגלל מחסור, הם תלו לאורך כל רחוב העצמאות, הרחוב הראשי של כפר-גנים, את הדגלים שעליהם הסמל הישן והטוב של פתח-תקווה, סמל המחרשה ו"עובד אדמתו ישבע לחם".
בניגוד למקובל, אפשר לומר על כך: הלוואי שלא יתקנו את הטעות.
ד"ש ומועדים לשמחה,
דוד מלמד
* האם לקראת כהונתו השלישית כראש-ממשלה קיבל ביבי תוספת שערות אפורות כדי לכסות משמאל לימין על קרחתו?
* בנוגע לפרס ישראל לסמי מיכאל – השנה אין פרס ישראל לספרות. אין ספק שמגיע לסמי מיכאל לקבל את הפרס, ואני הייתי רוצה לראות גם את חיים באר מקבל את הפרס. רבים מן האנשים שהמלצת עליהם, אהוד, אכן קיבלו את הפרס בשנים האחרונות, כולל חתן פרס ישראל למפעל חיים השנה – אליהו הכהן. נקווה שאכן סמי מיכאל יזכה בפרס בשנה הבאה.
אורי הייטנר
* * *
המוסף לפסח
הדפיסו ושימרו לקראת ערב החג!
פרסום חוזר
דגים ממולאים, גפילטע פיש
על פי המתכון של המיסתורית
אחד וחצי קילו קרפיונים, נקי, חתוך לפרוסות או כבר טחון – אפשר טחון עם העור אך ללא האִדרות (העצמות). לשמור על האדרות, והראשים, ורצוי שיהיו חצויים.
חמש כפות קמח מצה.
1 כפית סוכר.
2-3 ביצים.
בצל גדול אחד.
שני גזרים גדולים.
מלח.
פלפל לבן טחון (אני אוהבת את הדגים יותר חריפים).
1. העיסה
בקערה מערבבים: דגים טחונים + קמח מצות + 2-3 ביצים טרופות + מלח (כפית אחת או לפי הטעם) + פלפל לבן (כפית אחת או לפי הטעם) + כפית שטוחה סוכר.
להשהות את העיסה כרבע שעה.
2. הציר
בסיר שטוח (דפנות עשרה ס"מ) ממלאים מים עד מחציתו ומכניסים בצל חתוך לפרוסות + גזר מקולף וחתוך לפרוסות בעובי סנטימטר עד סנטימטר וחצי + אִדרות (עצמות) הדג + ראש הדג. בישול עצמות הדג (ג'לטין, חשוב ליצירת הציר הקרוש) + מלח + פלפל לבן + כפית שטוחה של סוכר.
3. הבישול
מרתיחים את המים ותוכנם ומשאירים לרתוח כעשר דקות. מרטיבים את הידיים במים וצרים קציצות בגודל בינוני ומכניסים לציר הרותח. (מאחד וחצי קילו, להערכתי, ייווצרו שתים-עשרה עד חמש-עשרה קציצות-דג).
מכסים ומבשלים שעה וחצי עד שעתיים. אפשר לטעום. רצוי לסגור את דלת המיטבח כדי שהריח לא יתפשט בכל הבית.
4. אחרי הבישול
בתום הבישול, מקררים מעט. בעזרת כף מחוררת מוציאים לצלחת, לקערה או לתבנית את קציצות הדגים, שמים על כל קציצה פרוסת גזר, מכסים ומכניסים למקרר.
מסננים את הציר לכלי אחד או יותר, מכסים ומכניסים למקרר. (למקום הכי קר בו, אבל לא לפריזר!) עד שהציר נקרש. בכלי נפרד מניחים גם את האדרות והראש החצוי, למי שאוהב.
חרוסת ל-20 סועדים על פי מסורת של משפחת רַאבּ (בן עזר)
מדורי דורות
[הדורות: אליעזר-לאזאר ראב, בנו יהודה ראב (בן עזר), נכדו ברוך ראב (בן עזר) ואשתו רבקה לבית שלאנק, נינותיו מרים גיסין לבית בן עזר ותבדל"א לאה שורצמן לבית בן עזר, וכן באגפים אחרים במשפחה, שהתרחבה עד מאוד]
1 גוש תמרים ללא חרצנים (500 גרם).
4 תפוחי עץ גרנד אלכסנדר (עדיף) או גרני סמיט מקולפים לריבועים.
200 גרם אגוזי המלך.
לטחון את כל הנ"ל במכונת הבשר של המיקסר, לסירוגין כל אחד משלושה המרכיבים, כדי שלא ידבק בדפנות.
להוסיף: חצי כוס יין אדום (אפשר מתוק, של פעם, או יבש), 4 כפות דבש.
קינמון. ציפורן טחונה. ג'ינג'ר – בערך 1 כפית מכל תבלין.
לערבב היטב. לשמור במקרר. רצוי להכין בצהריים, לפני הסדר.
קניידאלאך (כופתאות) ל-15 סועדים
[מכינה כיום לאה שורצמן (בן עזר)]
חומרים: 250 גרם קמח-מצה.
6 ביצים.
6 כפות שומן-עוף מומס (שמאלץ) עם גְרִיבֶנֶז (שְׁוִיסָקִים), בערך חצי צנצנת לא גדולה. (*)
חצי קליפת ביצה עם מים כפול שש פעמים + חצי כוס מים.
בקערה: לערבב חלמונים, שומן, מים, מלח ופלפל.
במיקסר: להקציף החלבונים + קורט מלח.
לתוך הקערה להוסיף לסירוגין קמח-מצה וקצף. לבחוש בעדינות בתנועה סיבובית. להגיע למצב של עיסה דלילה לא מוצקה (זו מתקשה במקרר).
לכסות במגבת. להכין את העיסה בצהריים, להניח במקרר עד שעה 17:00.
לקראת הארוחה: להרתיח בסיר גדול מים + 2 כפות מרק עוף מוכן.
לטבול הידיים במים. להכין כדורים בגודל של אגוז המלך (זה תופח).
לבשל שעה. להפוך בעזרת גב של כף מדי פעם בתוך המים הרותחים, כל הזמן.
לפני הארוחה – להניח הכופתאות בזהירות, בעזרת כף מחוררת, בתוך המרק ולהרתיח עוד כחצי שעה, עד ההגשה.
(*) הכנת השמאלץ: לבקש מהקצב (או לאסוף בבית) שאריות שומן ועור של עוף. לחתוך לחתיכות ולטגן במחבת עם קוביות בצל, להוסיף שמן ולטגן עד שהגריבנז (השוויסקים) משחימים.
להקפיא במקרר בתוך צנצנת.
מרף עוף של המסתורית
הכמויות לפי מיספר האוכלים
5 כנפי עוף
1 כנף הודו
2 חתיכות מגַרגֶרֶת הודו
1 כרע עוף
1 בצל
2 גזרים
2 קישואים (לא חובה)
1 תפוח אדמה
נתח כרוב (לא חובה)
נתח כרובית (לא חובה)
פטרוזיליה
שמיר
שורש סלרי
שורש פטרוזיליה (לא חובה)
2 כפות גדושות אבקת מרק עוף
מעט מלח ופלפל שחור
אופן ההכנה:
מנקים את חלקי העוף וההודו.
שמים בסיר גדול עם מים, מרתיחים 1 דקה, שופכים את המים ושוטפים.
שמים החלקים בסיר עם מים.
מוסיפים הירקות, קלופים ונקיים + אבקת מרק עוף + מלח ופלפל.
להרתיח ולבשל על אש בינונית כשעה וחצי. משפרים הטעם לפי הצורך.
פסח כשר!
בתיאבון!
המרק מציל חולים וגם סופרים. זה בדוק. המרק אוהב קנידאלאך וגם אטריות. יש שאוהבים את הכרובית מהמרק ויש שאת הכרוב, הגזר והתפוד. ויש שמקשטים את שולי צלחת המרק עם פלחי צנון או צנונית מומלחים קלות.
קוֹמְפּוֹט (מרק פירות יבשים)
[המתכון של רבקה בן עזר ראב לבית שלאנק מירושלים
שהיא, לפי תוכנת הג'יני – היתה מצאצאי דוד המלך]
פירות יבשים: שזיפים, תפוחי עץ, משמש וצימוקים. הכמויות לפי הצורך, שזיפים קצת יותר. להשרות כל פרי בנפרד במים פושרים. לרחוץ היטב.
להרתיח בסיר גדול מים בתוספת עד 1 כוס סוכר לחצי עד שלושה רבעי קילו פירות יבשים.
לזרוק לסיר כל סוג פרי יבש לחוד תוך כדי הרתחה, כלומר, להוציא ולהחליף בבישול את הפרי הקודם בפרי הבא בתוך אותם מים רותחים. (אפשר גם לבשל הכול יחד מלכתחילה אבל אז נשמר פחות הטעם המיוחד לכל פרי ופרי).
לקראת סוף הבישול – לאחד הכול, להוסיף מיץ לימון מסונן, קליפת לימון וקצת קינמון [ויש שמוסיפים גם ציפורן]. לבשל על אש קטנה אך לא יותר מדי זמן, כדי שהפירות לא יתפוררו, ולקרר. למרק יהיה טעם מתוק-ייני. אפשר לשנות ולשפר את הקומפוט לפי הטעם.
אוֹף-גֵפְרִישְׁטֵע מָצֶה
[המתכון של אימא דורה]
אוף-גפרישטע, הכוונה, לתת למצה טריות מחודשת.
לוקחים כארבע-חמש מצות, בוצעים לשניים לאורכן, מניחים מחצית על מחצית ושוטפים תחת קילוח מים מהברז. במקביל מחממים מחבת בגודל ההולם מצה, עם מכסה מתאים, ורצוי גם שבכת-מתכת עגולה על קרקעית המחבת, למניעת התדבקות המצות לתחתית.
כאשר החום במחבת חזק דיו, פורשים כמניפה את חצאי המצות זה מעל זה, מוסיפים קצת מים עליהם ולתחתית במחבת, ומכסים היטב במכסה.
לאחר דקות אחדות מתאדים רוב המים במחבת ואפשר לקלף ולהוריד חצאי המצות בזה אחר זה, אך לא בבת אחת, והם כמו פיתות חמות טריות. מכינים מראש פלחי ביצה קשה, גבינה צהובה, חמאה, מיונז לביצה, ומה שעוד מתחשק, אפילו שינקן. מורחים ומניחים בקצה המצה, מגלגלים לצורת צינור, כמו שטרודל, ואוכלים לתיאבון.
בדרך זו אפשר לחסל חמש-שש מצות טריות לארוחת הבוקר.
החמצת מלפפונים עברית
[המתכון של סופר נידח]
בארה"ב מוכרים בצנצנות זכוכית מלפפונים חמוצים עבים ובעלי זיפים תחת השם "היברו פיקלס"; הם עשויים בחומץ וטעמם לא רע למי שאוהב אותם. אנחנו חסידי הכנת המלפפונים המוחמצים במי-מלח, וזה המתכון שלנו:
צנצנת עם סוגר הרמטי של טבעת גומי ומנוף-קטן מחוט-ברזל קשיח. תכולתה נטו כשש כוסות מים שהם כליטר וחצי.
מגשית של מלפפונים ננסיים וכדאי אפילו 2 מגשיות ולברור מתוכן את הננסיים ביותר.
2 פרוסות-טבעות של פלפל חריף.
2-3 שיני שום קלופות, מפולחות לפי הגודל.
אגד שמיר. הטוב ביותר הוא שמיר-בר אלא שקשב למוצאו.
שתיים וחצי כפיות מלח גס מומסות בשתי כוסות מי ברז רגילים עם כף אחת של חומץ.
אופן ההכנה: שוטפים היטב את המלפפונים, קוטמים את הקצה שהיה מחובר לשיח. מניחים טבעת פלפל חריף בתחתית הצנצנת ובונים עליה את שכבות המלפפונים. כדאי לנער מדי פעם כדי להגדיל את התכולה. אם בוררים אותם משתי מגשיות, אפשר לדחוס יותר – מלפפונים קטנים יותר.
שמים למעלה את טבעת הפלפל-הריף השנייה ופלחי השום, וסוגרים עליהם היטב עם אגד השמיר, כמה שנכנס יותר.
מכינים את תמיסת 2 כוסות מי-המלח עם כף החומץ, שעוזר לשימור קשיותם של המלפפונים, יוצקים עד מלוא הצנצנת וסוגרים היטב עם המכסה ה"פטנטי".
מניחים בחוץ, בשמש, או על אדן החלון.
בימים חמים המלפפונים מוכנים-למחצה כעבור 24 שעות ואפילו פחות. בימים קרים ומעוננים זה לוקח לעיתים יומיים. יש לפקוח עין על מידת ההחמצה – לפי צבע המלפפונים. משעה שהם מאבדים מירקותם ומקבלים קצת צבע חאקי – מיד להכניסם למקרר. כך פעולת ההחמצה מושהית, ואפשר ליהנות במשך ימים אחדים מטעמם העשוי-למחצה, שהוא, כמו המלפפונים עצמם – אחד מנפלאותיה של ארץ-ישראל.
כשבאים אורחים אני מכין לפחות שתי צנצנות, ובהן תכולה של כשלוש מגשיות ויותר, ולא נותר מהם זכר אחרי שהאורחים מסתלקים.
בימים רחוקים היה אפשר למצוא מלפפונים קטנים וקשיחים להחמצה גם בערימות המלפפונים הרגילים, כיום – לא. רק לעיתים רחוקות בשוק. ואז זה בהחלט מומלץ. מצד שני, מחיר המלפפונים הננסיים במגשיות אמנם יקר יותר, אך מצדיק את ההוצאה כי הם מתאימים במאה אחוז להחמצה וגם זמינים.
אז אל תחמיצו – החמיצו!
הערה: בשעתו פירסם המנוח עמוס קינן [אולי ב"ספר התענוגות" שלו] מתכון להחמצת מלפפונים ובו כתב שיש להכין להם תמיסת מי מלח שביצה טרייה צפה בהם.
זה מתאים לכבישת זיתים ירוקים ולא להחמצת מלפפונים, שעבורם התמיסה הרבה פחות מלוחה. מה שמוכיח אולי שהמנוח לא החמיץ מלפפונים, ואולי גם לא כבש זיתים – מימיו!
***
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2475 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד
ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.
מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,444 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל