הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מוגדל, מס' 827 – לערב פסח תשע"ג

חג שמח לכולנו!

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד בניסן תשע"ג, 25 במרס 2013

בצירוף חוברת מתכונים מעודכנת של בן בן-עזר, וברכת חג נהדרת שצייר דוד שריר

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: במלאת 80 לסופר שמאי גולן, לחיות ישראלי, להרגיש ניצול, שיחה עם שמאי גולן, מראיין אהוד בן עזר. [חלק ראשון]. // יוסי גמזו: קְרִיעַת יַם סוּף שֶל אָדִיסוֹ מָאהָארִי, סיפור לחג הפּסח. // יוסי אחימאיר – לזיכרו של אלישע פורת. // אורי הייטנר: סדר פסח בגן הוורדים –  אחרי עשרים שנה. 2. נאום רבין לאובמה. 3. כל עוד ארה"ב קיימת. // משה גרנות: 1.  קווים לדמותו של אליהו הנביא. 2. על ספר שיריו של אדיר כהן "השיר כותב אותי". // יהודה דרורי: מה שאובמה עדיין לא מבין. // מתי דוד: תגובה של אזרח מלמטה לנאום אובמה של מעלה. //  משה כהן: הנדון: לא, אינני באופוריה. // רון וייס: מסעות נתניהו ושרה. // רות ירדני כץ: ככה הורסים חיי אדם. // מרדכי קידר: משרד החוּצָה. [ציטוט]. // יוסף עוזר: שיר במוסך. // מתי דוד: מי ה"איש המחליט" באמת בעיתון "הארץ"? // עוז אלמוג: קללות וחיבוקים. // בועז העצני: לא, תודה, אדוני הנשיא. // אלוני זמורה: הנשיא אובמה הוסיף כוכב וירטואלי לדגל האמריקני. // עמוס גלבוע: בכל זאת אי אפשר בלי אובמה. [ציטוט]. //  יהודה דרורי, אליהו הכהן, המקור הארמני של שיר הפינג'אן. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות,  40. רפי גרפיט. סוף. // ממקורות הש"י.

 

 

* * *

במלאת 80 לסופר שמאי גולן

לחיות ישראלי, להרגיש ניצול

שיחה עם שמאי גולן

מראיין אהוד בן עזר

שמאי: מה אתה היית רוצה לשמוע בשיחה הזאת?

אהוד: הקו המוליך הוא ביוגראפיה והשפעתה על היצירה. הייתי פותח בשאלה שהעליתי במאמר שכתבתי על שניים מספריך ("הארץ", 9.3.1984): מדוע רקע הילדות בשואה של הגיבורים שלך, בחלק גדול מהסיפורים, מביא אותם לנטיות של הרס-עצמי והתאבדות, בעוד שבדרך כלל אומרים שדווקא אנשים שעברו את השואה – הנה לאחר שהגיעו ארצה, היו לעיתים יותר חיוניים, עשו דברים, התבססו – טוב יותר מאנשים שלא עברו את השואה. כלומר, במציאות התופעה היא אולי הפוכה מזו שאתה מתאר בספריך.

שמאי: קודם כל, אולי לא שמו לב לכך המבקרים, שאני למעשה כתבתי טרילוגיה על נושא השואה.

אהוד: ומהי?

שמאי: שלושה רומאנים שהופיעו בזה אחר זה, ורק אחר כך עברתי לכתיבת סיפורים קצרים. תחילה כתבתי רומאנים. "באשמורת אחרונה" (מסדה, 1963) מתאר ילד כבן עשר בשואה. זה היה ספרי הראשון. כתב-היד זכה בפרס אשר ברש  לביכורי יצירה, בעילום-שם (השופטים: חנוך ברטוב, אברהם שאנן ויהושע א. גלבוע).

הרומאן השני, "אשָׁמים" (מסדה, 1968), זכה, גם הוא (בעילום-שם), בפרס אקו"ם (השופטים: ק.א. ברתיני, שלום קרמר ועמנואל הרוסי). הגיבור המקשר בין שני הרומאנים הוא אותו חיימק מ"באשמורת אחרונה", ומתוארת בהם תקופת הגלגולים שלאחר השואה וההעפלה לארץ, כמובן תוך ראיית העבר של הגיבורים, והעלאת דמויות שונות נוספות. אולי בפעם הראשונה תואר מפגש בין שליחים מהארץ לבין ניצולי השואה.

אהוד: הרומאן הראשון, כולו מתרחש עדיין בחוץ-לארץ?

שמאי: כן, ומופיע בו שליח מן הארץ, לאחר השואה, כמובן, שמנסה להביא את הילדים ארצה. אבל הכל מתרחש עדיין בחוץ-לארץ. כך גם "אשמים", מתרחש חלקו בתקופת השואה, וחלקו על ספינת ההעפלה בדרך לעלייה ארצה, אם כי יש בו מהווי הארץ, בתיאור דמותו של אמנון, איש הפלמ"ח.

הרומאן השלישי הוא "מותו של אורי פלד" (עם עובד, הספרייה לעם, 1971). אגב, גם הוא זכה, הפעם לא בעילום שם, בפרס עיריית רמת-גן לספרות לשנת 1972 (השופטים: נעמי פרנקל וראובן בן-יוסף, וסגן ראש העיר ארצי).

אמנם הדמות של חיימק אינה מופיעה בו, אבל אורי פלד גיבורו הוא למעשה אותו
חיימק שמחפש דרך, בשלב של בגרות, להיקלט בארץ. כך שהראשית הייתה שלושה רומאנים, שהם טרילוגיה, ושלושתם קשורים בשואה, כאשר רק ב"מותו של אורי פלד" הגיבור מוצא את מותו במלחמת ששת הימים, ואילו ברומאנים הקודמים, הגיבורים, דווקא אלה שבאו מן השואה, ניצולים ומגיעים לארץ. ואילו אותו גיבור, גלגולו של חיימקה, שמחליף את שמו לשם ישראלי מובהק, שמתערה בחיי הארץ, שנעשה קצין בצבא ונושא לאישה בת-קיבוץ – אצלו מתחילה הנסיגה לתקופת השואה. הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות. עובד בהר הזיכרון, שזה בעצם "יד ושם", נובר בעדויות מתקופת השואה, קורא אותן, חוקר, וזה מביא אותו לניסיון  התאבדות, אם מתוך רגש אשמה כבד כלפי אלה שלא ניצלו מן השואה, ואם מתוך הזדהות עם מיתוס הגבורה הצברי.

בעצם, יש כאן מעין קטע אוטוביוראפי שלאחר מכן. למה? משום שלאחר כתיבת
הרומאן עסקתי במשך שנים אחדות בהכנת אנתולוגיה על השואה, דבר שחייב אותי לשבת הרבה מאוד ב"יד ושם", לאסוף פרקי עדות וספרות. כלומר, התרחש תהליך הפוך, כאילו מה שניבאתי ברומאן – ניסיתי בעצמי להגשים. אבל, כמובן, לא ניסיתי להתאבד.

נכון, המוות של אורי פלד במלחמת ששת הימים אינו מקרי. הוא לא היה יכול, לפי
התפתחות הרומאן, להמשיך ולחיות; לשאת את הזיכרונות, את חוסר ההשלמה שלו עם העובדה שהוא היחיד מבני משפחתו שנשאר בחיים; שהתחתן עם צברית כדי לברוח לחלוטין מעברו, שעיברת את שמו. לכן, ככל שהוא הופך יותר ויותר לבן-הארץ הזאת, כך האשמה שהוא חש גדלה והולכת.

אגב, כבר בשנת 1965, בדברי התודה שכתבתי עם קבלת פרס אקו"ם, אמרתי בערך
כך: "יש ביצירתי זו (כלומר, ב'אשמים'), משום המשכיות לספרי הקודם 'באשמורת אחרונה'. מקווה אני שיעלה בידי להוסיף ולכתוב אף את חלקו השלישי של הנושא שבו התחלתי לפני שמונה שנים."

אהוד: נחזור לעניין האשמה. אשמה על מה? על כך שהוא נשאר בחיים?

שמאי: זה דבר מוזר מאוד. בתקופה הראשונה, לאחר שהתחילו להיאסף בפולין
ניצולי-שואה, בהם גם אני, ואני אז נער בן שתים-עשרה, שלוש-עשרה – הייתה בנו
שמחה על כך שנשארנו בחיים. אבל ככל שהתבגרנו, ככל שמצבנו נעשה יותר טוב... נעלמה השמחה. והיא נעלמה אף שלמשל, אני, במשך שש שנים רעבתי ללחם, פשוטו כמשמעו. שש שנים, משלושים ותשע עד ארבעים ושש, שבע שנים, גם שנה אחרי המלחמה, לא ידעתי יום אחד מה זה שובע. שבע שנים רעבתי. והמאבק היה כל הזמן על החיים. להישרד.

אהוד: איפה הייתם?

שמאי: אני הייתי בבית-יתומים. זו פרשה שלמה. תחילה, בזמן המלחמה, נמצאנו תחת הכיבוש הנאצי. הגרמנים כבשו את העיר שלנו, פולטוסק, הנמצאת שישים קילומטר צפונית לווארשה. אני ביקרתי בפולטוסק כאשר הייתי בפולין במשלחת של סופרים ואמנים, לקחתי מונית ונסעתי לבקר. זה היה ב-1983. ממשלת פולין הזמינה אותנו לציון מלאת ארבעים שנה למרד גטו ווארשה.

אם כן, הגרמנים החליטו יום אחד שהעיר הזאת, שגם שוכנת על נהר חשוב, צריכה
להיות "יונדריין", כלומר – "נקייה מיהודים", זה אירע עוד לפני שהם החליטו על השמדת היהודים. יום אחד הודיעו שתוך עשר דקות חייבים היהודים לעזוב את בתיהם, להתאסף ברחוב, על הכביש, ולהיות מוכנים לעזוב את העיר. מי שיישאר – יירה. והם התחילו להיכנס לבתים ולירות באנשים. כך גירשו אותנו. מובן שעשו חיפושים, ושדדו את דברי-הערך. ומכאן התחילה פרשת הנדודים.

אהוד: אז התייתמת כבר?

שמאי: לא. הייתי עדיין עם משפחה. גם סבתא הלכה איתנו. ימים ולילות היא הלכה איתנו.

אהוד: עברתם לצד של הרוסים?

שמאי: כן. ואחר כך המשכנו הלאה. היה פרק-זמן קצר שניתן היה לעבור לצד הרוסי.

אהוד: ומאז לא חזרת לחיות תחת שלטון הגרמנים?

שמאי: לא. נדדתי ברוסיה.

אהוד: כלומר שתקופת הרעב הייתה בשנות המלחמה, ברוסיה.

שמאי: כן.

אהוד: אבל הגירוש הציל את חייכם?

שמאי: את חיי. מהשטח הרוסי, ששהינו בו זמן-מה לאחר הגירוש, ליד גבול פולין,
הרוסים שלחו אותנו בתור "יסוד" בוגדני שהגיע מארץ אוייב, לכן שלחו אותנו לסיביר. הרוסים גם ערכו הרשמה של הפליטים ושאלו: "יש לך אפשרות לחזור לפולין או לקבל אזרחות רוסית, לאן אתה רוצה לנסוע?"

אבי, כיוון שכל המשפחה שלו הייתה בווארשה, ואז טרם ידענו מה יקרה, רשם
שאנחנו רוצים לחזור לפולין. בתגובה החליטו הרוסים שאם הוא אינו רוצה לחיות ברוסיה, סימן שהוא אלמנט בוגדני – ושלחו את כולנו למחנה-כפייה בסיביר.

אהוד: וכך הצילו את חייכם?

שמאי: את חיי, כן.

אהוד: ומה קרה להורים?

שמאי: כבר בראשית הדרך מפולטוסק סבתא מתה, היא יצאה מדעתה, היא לא יכלה
להחזיק מעמד; בהליכה ברגל, אישה בת שבעים, כמה היא יכלה להחזיק מעמד? ואחר כך אחות קטנה שלי, בסיביר, נפטרה. כאשר פרצה מלחמת רוסיה-גרמניה, פתאום הפסקנו להיות "אלמנט בוגדני". הושגה הסכמה בין ממשלת פולין הגולה לבין הרוסים, והם שיחררו אותנו. אז ההורים החליטו לנסוע דרומה לאסיה, לאוזבקיסטן, ששם לא קר, ואפשר להסתדר גם בלי בגדים חמים, ויש ענבים ואבטיחים.

אהוד: לטשקנט? לאזורי רוסיה האסייתית?

שמאי: טשקנט נקראה "עיר הלחם", על פי ספר בשם זה. חשבנו ששם יהיה טוב. אבל
לטשקנט לא נתנו להיכנס. שלחו אותנו לקולחוז, אבל שם נפטרו אבי ואמי ברעב, בדיזנטריה, אוכל לא היה. אני מניח שאם נשארתי בחיים זה לא מעט הודות לכך שאני הייתי ילד בן שבע-שמונה, ולא ידעתי, כנראה, שאבא ואימא חסכו אז מפיהם כדי לתת אוכל לילדים...

אהוד: כמה ילדים הייתם?

שמאי: היו לי עוד אחות ואח.

אהוד: והם, מה עלה בגורלם?

שמאי: הם נשארו. הקטנה, בת שנתיים, נפטרה.

אהוד: שלושה ילדים נשארתם בחיים. ודווקא המבוגרים...

שמאי: כן, הם נפטרו, כדי שאנחנו נחיה. ואז קיבלו אותי לבית-יתומים ברוסיה, בית-יתומים מיוחד לילדים מפולין. אחרי המלחמה העבירו, במסגרת מה שנקרא ריפאטריאציה, את כל בתי-היתומים עם הנתינים הפולניים – בחזרה לפולניה. לשם הגיעו גם שליחים מארץ-ישראל, וכך עליתי ארצה בעלייה ב', הבלתי-ליגאלית, תוך מאבק בבריטים. הם כבשו את האונייה שלנו.

אהוד: באיזו שנה?

שמאי: בפברואר 1947.

אהוד: הפעם הראשונה שהגעת עם האונייה?

שמאי: כן. הגענו אל מול חוף תל-אביב, ממש ראיתי את בתי העיר. האונייה שלנו נקראה בשם "המעפיל האלמוני". משחתות בריטיות ליוו אותנו, תחילה הן היו מרוחקות, וכאשר התקרבנו למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל הן התקרבו אלינו מאוד. דומני שיוסל'ה דרור היה מפקד הספינה, והוא החליט להעלות אותה על שרטון מול חופי תל-אביב, ולהגיד לאנשים – מי שיכול, שייכנס למים וישחה לחוף, ושם על חוף תל-אביב כבר יחכו לנו אנשי ארץ-ישראל, ואנחנו נתערב בהם. אבל הוא לא הספיק לעשות זאת, מפני שמשחתת בריטית אחת נגחה פתאום באמצע הספינה שלנו, כדי לעצור אותנו. המנוע דמם. חדר-המכונות השתתק. אחר כך הבריטים כבשו את האונייה, ממש, בקרב, בגז מדמיע, ירו פצצות של גז מדמיע וגם אש חיה. אנחנו נאבקנו נגדם. נתנו לנו מקלות קפא"פ, קופסאות ריקות של שימורים, שחס-וחלילה לא נפגע יותר מדי חזק בחיילים; ואלה השתלטו על האונייה, כלומר – ההשתלטות הייתה על ידי כך שנאלצנו לרדת מן הסיפון העליון, ולהיכנס פנימה, בגלל הגז המדמיע והמכות שהם היכו אותנו במקלות ובקתות הרובים.

מאבק שני היה אחרי שגררו אותנו לחיפה, והחלו להעביר אותנו לאוניית-הגירוש "אושן ויגר", שעל סיפונה היה כלוב גדול, שני כלובים, ושם התחולל המאבק השני, מפני שהייתה הוראה של ה"הגנה" להתנגד להם, פאסיבית. כלומר, לא להסכים לעבור מן האונייה שלנו לאוניית-הגירוש.

אז אני, שהייתי נער מלא התלהבות, התנגדתי, כמובן פאסיבית, זאת אומרת החזקתי את עצמי בכל מה שיכולתי לתפוס, והם... ככה...

אהוד: וגררו אותך חיילים בריטיים?

שמאי: כן, צנחנים בריטיים. ה"כלניות". היכו אותי על כפות ידיי כדי שאעזוב את המעקים, כי כל פעם תפסתי במעקה אחר. אחר כך, בספינת הגירוש, פתחנו בשביתת רעב, טוב, רעב בשבילנו זה היה דבר רגיל, זו לא הייתה בעייה גדולה לא לאכול כמה ימים.

אהוד: והיית לבדך על האונייה?

שמאי: לא. עם אחותי יונה הייתי באונייה הזאת. ובקפריסין חייתי חצי שנה, במחנה. אבל המחנה בקפריסין, נאמר בינינו – בשבילי זה כבר היה דבר מצויין, בית הבראה. פעם ראשונה שאכלתי לשובע – זה היה דווקא בקפריסין.

אהוד: שמעתי אותך פעם, בתוכנית רדיו, מספר שלך אין כל טענות על צורת עלייתך לארץ ועל הדרך שבה קיבלו אותך.

שמאי: אין לי טענות. אפילו המצאנו, היה לנו שיר ששרנו במחנה: "לא נורא לשבת בקפריסין / קפריסין גם כן ארץ-ישראל". חילקו לנו שם תפוזים, והתפוז תמיד היה קשור בדימיוננו לארץ-ישראל. ובאו אלינו שליחים מן הארץ ולימדו אותנו עברית; אגב, שם התחלתי ללמוד עברית, בגיל ארבע-עשרה. אני חונכתי על הספרות הפולנית והרוסית, ורק בקפריסין התחלתי ללמוד עברית, וזה היה באמת המבוא לארץ-ישראל.

אהוד: ועלית ממש אחרי קום המדינה?

שמאי: לא, לא. למזלי אני עוד הספקתי להריח את ריח המנדאט הבריטי, כי עליתי
באוגוסט 1947.

אהוד: אז חיית כמעט שנה תחת המנדאט? עד מאי ארבעים ושמונה.

שמאי: כן. הייתי בחברת ילדים בקיבוץ רמת-הכובש. כאן הפרידו בינינו, ביני לבין אחותי; כיוון שהיא גדולה ממני בשנתיים, אמרו – "היא שייכת לנוער, אתה לילדים." אותה שלחו עם קבוצת נוער לקיבוץ תל-יוסף, והם גויסו, עם פרוץ המלחמה לפלמ"ח, ואותי שלחו במסגרת "חברת-ילדים" לקיבוץ רמת-הכובש.

אהוד: אתה יודע שהיינו שבועות אחדים שכנים?

שמאי: כן? איפה?

אהוד: אנחנו גרנו בקלמניה עד שלהי שנת ארבעים ושבע. אחר כך חזרנו לגור
בפתח-תקווה, כי אמרו שמתקרבת המלחמה, ואבי כבר עבד במקום אחר, אבל בקיץ ארבעים ושבע עדיין גרנו בקלמניה. יש שם ארבעה בתים בצד המערבי של הכביש, מול חצר האחוזה, אבי ניהל את המקום, ובאחד הבתים גרנו שנים אחדות. ואני, בתור תלמיד בית-הספר במושב "צופית" ליד קלמניה, השתתפתי פעם בטיול רגלי לרמת-הכובש. הפרדס של קלמניה היה יער החלומות של ילדותי. הייתי מטייל בו על חמור מוכה שחין שמצאתי, וחולם שאני דון קישוט.

שמאי: ואנחנו היינו עושים טיולים לקלמניה. לשדה-וורבורג. אני זוכר את האזור ההוא.
מדי פעם אני חוזר לשם. אני אוהב מאוד את המקום. ריח הפרדסים. גרתי בקיבוץ ממש על יד הגדר, סמוך לפרדסים. בשבילי היו אלה התפוזים שחלמתי עליהם. נוף השרון והתפוזים מופיעים הרבה ביצירתי.

אהוד: באמצע, בין פרדסי קלמניה לרמת-הכובש, שכן הכפר הערבי מיסקי. פעם קיבלתי שם מכות על הכביש, מתלמיד מבוגר ממני, משום שהחלטתי לחזור בכוחות עצמי מהטיול לרמת-הכובש, הביתה לקלמניה.

שמאי: והיה הכפר טירה מצפון, וקלקיליה ממזרח.

אהוד: כאשר באת לרמת-הכובש זה היה כבר אחרי החיפוש המפורסם שעשו שם
הבריטים?

שמאי: כן. החיפוש היה בארבעים ושלוש. אז נהרג שם חבר. אנחנו חונכנו כבר על המיתוס של החיפוש, וידענו על החבר שנהרג בו על ידי הבריטים, שמואל ווליניץ שמו.

אהוד: ובן כמה היית כאשר פרצה מלחמת השיחרור?

שמאי: בן ארבע-עשרה, בשנת ארבעים ושבע. עם החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, נכנסה רמת-הכובש מיד למלחמה.

אהוד: אז נשארת כל תקופת המלחמה בתור נער ברמת-הכובש?

שמאי: כן. במלחמה הייתי שם, אחר כך הועברתי, עם בני-המקום, למקום בטוח יותר.
כיוון שידעתי טוב עברית, הוציאו אותי מ"חברת הילדים העולים", והעבירו אותי ללמוד עם בני-המשק, על תקן "ילד-חוץ". למדתי עם בני המשק, והייתי ברמת-הכובש עד גיל שמונה-עשרה, עד שהתגייסתי; ולאחר שהתגייסתי עזבתי את המשק.

אהוד: היית אפילו חבר, או שלא הספקת להיות?

שמאי: כשנה, כאשר הייתי בצבא, היה מעמדי כבן-משק מגוייס. כיוון שמדי חג נתנו לנו מתנה ספר, לפעמים סיוע בסכום כסף, ואני הרגשתי שכנראה אני עומד לעזוב את המשק, אז הודעתי, שנה לאחר שהתגייסתי, שאני עוזב, כדי שלא יתנו לי עוד את המתנה הזאת לחג.

אהוד: והיו לך קרובים בארץ?

שמאי: היו לי קרובים שעלו בשנות השלושים. דוד, אח של אבא, מחסידי הרבי מגור, כיום מבני-ברק, שמו מוטל גולדשטיין, זה גם שם משפחתי הקודם. והיו לאבא בארץ גם שתי אחיות. אבי בא מבית של חסידים. אבא היה גבאי של בית-כנסת, ליתר דיוק – של "שטיבל". בגיל שלוש היה לי מורה-מלמד פרטי שהיה מגיע הביתה אלינו ללמד אותי.

שתי האחיות של אבא באו כחלוצות, עזבו את הבית בפולין, כמו חלוצים רבים. כל
זה עזר לי, כמובן, להחליט על דרכי בארץ. יצרתי אתן קשר אבל לא התגוררתי אצלן. הייתי עצמאי. התחתנתי בגיל צעיר מאוד.

אהוד: יצאנו לדרך הזאת בשיחה על הרגשת האשמה.

שמאי: ככל שהרגשתי אני, ולפעמים זה מתבלבל בין אוטוביוגראפיה לבין בדיון, כי
הדברים שאני מתאר בספרים הם לא בדיוק הדברים שקרו לי, ובזה כדאי להבחין; אבל הרגשות שאני מתאר – יש בהם משהו אוטוביוגראפי. ובכן, ככל שאני הרגשתי שטוב לי בארץ – כך חשתי אשמה כלפי אלה שמתו. קודם כל לגבי בני המשפחה שלי, הוריי. מדוע הייתה לי הזכות להישאר בחיים, ואבי ואימי לא נישארו בחיים, ואחותי הקטנה לא נישארה בחיים, והאחים הצעירים של אבי. הם היו משפחה של ארבעה-עשר ילדים, רק השלושה שעלו לארץ – נישארו בחיים, כל השאר, כל משפחת גולדשטין נספו, כולל ההורים של אבא וההורים שלי. אני הכרתי את דודיי הקטנים. כך זה אצל משפחות דתיות, כל עוד סבתא יכולה ללדת, היא יולדת. אז היו לי דודים בני-גילי. למה הם נרצחו?

ואני חושב שביצירה הספרותית חידדתי את תחושת האשמה הזאת, והיא מלווה אותי עד היום הזה, ולפעמים גם מפעילה אותי לדברים מסויימים. למשל, האנתולוגיה על השואה. אין לי ספק שיצרתי אותה, שהיא באה לעולם, בגלל תחושה זו. מה אתה עושה בשביל אלה שלא נשארו בחיים? – נכון, מתאבלים. אבל מה אתה יכול לעשות? אחד הדברים שדירבן אותי להכין את האנתולוגיה, זו אותה תחושה.

כאשר נערכו משפטי לנינגרד ליהודים שניסו לחטוף מטוס ב – 1970 וביקשו לברוח מרוסיה, הצטרפתי אל הבודדים – עולי רוסיה, שבאו לשבות ליד הכותל המערבי, והייתי בין המארגנים של שביתת-הרעב ליד הכותל המערבי. השביתה החלה בשניים-שלושה אנשים, ולאט-לאט גדלה כמפולת-שלג, והפכה לשם-דבר בארץ. תחילתה הייתה באסירי-ציון אחדים, שהצליחו להגיע לארץ, שפתחו בשביתת-רעב ואיש לא שם לב אליהם.

גרתי אז בירושלים והייתי מגיע לעיתים אל הכותל-המערבי. באותם ימים התחלנו לשפץ בית בכיכר בתי-מחסה בעיר העתיקה, לקראת הפיכתו לבית-הסופר. והנה, ליד הכותל המערבי ראיתי שנים-שלושה אנשים, עולים, ועל צווארם שלט: "אני שובת רעב". כיוון שידעתי רוסית, שאלתי אותם לסיבת השביתה. הם אמרו לי שהם שובתים רעב בגלל משפטי לנינגרד הנערכים ליהודים שביקשו לברוח במטוס לארץ. שאלתי: "ואף אחד לא מתעניין בכם? לא פועל לעזור לכם,ולא שום דבר?" הם לא ידעו אפילו עברית.

אז החלטתי שאני מצטרף אליהם, אבל לא רק באופן פסיבי, כי זו לא בעייה בשבילי לא לאכול, אלא אני אתחיל לסייע להם באמצעי התקשורת. טילפנתי לחיים גורי, לצבי לביא מ"מעריב", לכל מי שהכרתי, וכבר באותו ערב הגיעה אליהם הטלוויזיה, והדבר התחיל להתפשט. היו גם לחצים "מלמעלה" להפסיק את השביתה. המוסדות לא הכירו בה, אמרו שתזיק לעניין. אך השביתה נמשכה יום אחרי יום, ואנשים נוספים הצטרפו אליה, והגיעו משלחות הזדהות מכל הארץ. וכך נמשכה עד למתן פסק-הדין. גזר-הדין. ואחד הדברים שדירבנו אותי לפעול היה: הנה שם יש אולי סכנת שואה ליהודים, מה אנחנו יכולים לעשות? מה אנחנו עושים?

ואני רוצה לומר לך שבהכנת האנתולוגיה על השואה, עברתי גם על העיתונות בארץ-ישראל באותם ימים, וגם על מסמכים שונים, כגון קונטרסים של הוועד-הפועל. עניין אותי במה
עסק היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת השואה? ואני בכוונה מדבר על התקופה שאחרי אל-עלמיין, כאשר סכנת הפלישה הגרמנית לארץ-ישראל חלפה. אני מדבר על שנת ארבעים ושלוש, על סוף ארבעים ושתיים, לאחר ניצחונו של מונטגומרי. מצאתי חומר שזיעזע אותי – באילו שטויות עסק פה היישוב היהודי כאשר שם השמידו את היהודים. התייעצתי עם מספר אנשים בקשר להכללת חומר כזה באנתולוגיה. לכלול אולי פרק שייקרא, למשל, "היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת השואה". ולא עשיתי זאת. אם כי מעט מן החומר הבאתי בכל זאת באנתולוגיה. אך רובו לא הבאתי. מפני שלא רציתי שהאנתולוגיה תעורר התנגדות. רציתי שהיא תהיה קריאה ותופץ בכיתות העליונות של בתי-הספר התיכוניים, ובצבא, בין החיילים הצעירים.

 ואכן, האנתולוגיה, שקראתי לה "השואה – פרקי עדות וספרות" ראתה אור בהוצאת ספריית פועלים ו"יד ושם" ב-1976, ומאז הופיעה במהדורות אחדות עד שאזלה, וכיום אי-אפשר להשיג אותה. בבחירה הסופית של החומר סייע לי פרופסור ישראל גוטמן, שהכרתי אותו מאז למדנו יחד היסטוריה באוניברסיטה העברית, וכן איש משרד החינוך נתן בכרך, שכתב אחר כך חוברת הדרכה, כיצד ללמד לפי האנתולוגיה.

כן, אם אנחנו חוזרים לתחושה הזאת של האשמה – ככל שמצבו של הגיבור, נניח
ב"מותו של אורי פלד" – טוב יותר, ככל שהוא הצליח להשכיח יותר את עברו גם מן הקרובים לו ביותר בארץ, מאשתו, מילדיו, מבני המשפחה שגילה פה, ככל שהתבסס יותר בארץ – כן תחושת האשמה שבפנים גדלה. ומכיוון שלא היה יכול להוציא את זה, אז הוא למעשה נחנק בזה – בניסיון  ההתאבדות, כאשר עסק ב"הר הזיכרון" במחקרים, ובמלחמת ששת הימים, כאשר התנדב להראות מעשה גבורה, שהוא יציל את ידידו מינץ, דור חמישי בארץ, שנפגע; הוא יוכיח שגם ניצול-שואה יכול לקיים הבטחה, ותחת אש יחלץ ויוציא את מינץ ויביא אותו לכותל; הדבר קורה לפני שהעיר העתיקה נפלה לידינו. יש בספר הרבה "פלאש-בק", והוא מתרחש בימים הראשונים למלחמה, עד מותו של אורי, בלילה שלפני כיבוש העיר העתיקה, כאשר הוא נושא את מינץ על גבו. מינץ רצה להגיע לכותל, ויהי מה. ואורי החליט להביא את מינץ לשם, עוד לפני שהכותל שוחרר. מינץ ידידו נהרג עוד קודם לניסיון  הזה, ואורי פלד בכל זאת מחליט לקיים את ההבטחה, ונהרג אף הוא.

רגש האשמה קיים אצל ניצולים. שוחחתי עם לא מעטים מהם. רגש אשמה דומה קיים גם אצל לוחמים. שוחחתי עם חברים-לנשק, כאלה שנלחמו במלחמות שונות שלנו, ונשארו בחיים, ומלווה אותם רגש-אשמה – למה נפגע החבר, למה המפקד נהרג, למה הידיד נהרג – והוא נשאר בחיים? זוהי תחושה חזקה מאוד של: אולי אילו הייתי עושה כך או אחרת, הייתי מצליח להצילו?

אהוד: חשבתי שאולי דווקא אתה כסופר... נציג זאת כך – שההשתרשות בארץ ברוח, קשה יותר מאשר בעולם המעשה, החומרי, בעולם העסקים. שאולי חלק מהתבוסתנות של גיבוריך, בייחוד בסיפורים, נובע מכך שאנשים אחרים שיקעו-כיסו את רגשות האשמה, שאתה מתאר במקום עבודה, במשפחה. הם לא חשבו עד הסוף, ולפעמים ההצלחה החומרית היא פרי ההדחקה של רגשי האשמה. הניצולים צללו לגמרי אל תוך העשייה. ודווקא אצל סופר, שפועל בתחום הרבה יותר רגיש, גם של תרבות אחרת, של מפגש עם בני-הארץ בתחום הרוחני – הנטייה לביטוי ההרס העצמי בולטת יותר, בנפשו זה יותר מחודד.

שמאי: זה נכון, הצורך להמשיך את המאבק משם, הביא את הניצולים להמשיך להיאבק כאן, ובחלקם להצליח. רבים מהם הצליחו, גם פה וגם בחוץ-לארץ. תמצא בהם חיוניות. יכול להיות שזה מעביר אותנו להשקפה על עצם קיומו של האדם ביקום, על המאבקים, ההצלחות או אי-ההצלחות. לעיתים כל זה תוצאה מבדידותו של האדם. האדם, בסופו של דבר, אם הוא מפסיק רגע לרוץ, אם הוא מפסיק את עבודתו, אם מחלה מכריעה אותו פתאום, יום אחד, אם הוא חסר-אונים במשך איזושהי תקופה – הוא מרגיש את מצבו האמיתי; מצבו האמיתי של האדם הוא כשהוא עם עצמו והוא חושב על כך, ולא כאשר הוא רץ, ולא כשהוא "הורג את הזמן", מעסיק את עצמו בדברים חיצוניים. איש הרוח, הסופר, מוצא את "הגאולה", מבחינה זו, במילה. כשהוא כותב הוא עוצר את הזמן ובונה חיים כפי שהוא רוצה לעצב אותם, לא לעצמו, אלא בונה דמויות. בכלל, המצב הקיומי של האדם הוא טראגי, בסופו של דבר, וזה אני אומר דווקא היום, אולי לא במקרה...

אהוד: אחרי מה שעברת?

שמאי: אחרי שעברתי מחלה קשה. אבל, אני מתאר אין-אונות, מצבים של חוסר-יכולת לעשות – לאורך כל היצירה שלי. גם בספר הסיפורים "בריחות למרחקים קצרים". וזה שאמרת שהדמויות שלי חלקן מסיימות במותן, זוהי בעצם בריחה מן היכולת להמשיך ולהיאבק, חוסר-אונים. כלומר, אם הסופר מוצא את גאולתו ויוצא מן המצב הטראגי, האבסורדי הזה, בכתיבה – ואנשים אחרים מוצאים גאולה בעשייה שלהם – הרי יש אנשים שאינם מוצאים את הפיתרון ללחצים הנפשיים שהם נתונים בהם, ולא רק בגלל השואה, גם בחיי היום-יום אדם נלחץ יותר מדי – והם בורחים לזרועות השיגעון או המוות. ואם סופר מצליח שלא לברוח לזרועות השיגעון, הרי זה לא במעט בזכות הכתיבה שלו. היו סופרים שהגיעו לסף, והצליחו לחזור מסף השיגעון, על סף התהום – לכתיבה. כך שהמצב הקיומי של האדם באשר הוא, לדעתי, וזה גם בא לביטוי בכתיבה שלי, הוא, וזה יהיה משפט באנאלי לומר – קשה לחיות, קשה להחזיק מעמד.

ואם מתלווים לכך עוד רגשות אשמה על דברים בעולם שבו היית חסר-אונים לשנותם, ולחצים לעשות דבר זה או אחר, אז יש רצון לברוח בריחה מוחלטת, שאין חזרה ממנה. אל המוות.

אהוד: לדעתך גם אלה מניצולי השואה שהצליחו, שחיים בחיוניות עצומה, זה אולי סוג של בריחה. אם אתה סופר – אתה בורח אל הכתיבה, מבטא את זה בכתיבה, ואם אינך סופר אתה בורח אל עולם העשייה.

שמאי: כן, אבל ספק אם גם בכך יש גאולה. עם זאת אני רוצה לומר לך שלא פעם שמעתי על ניצולי שואה, פתאום סיפרו לי על מישהו: הכרת את זה וזה? – ראו אותו באילת. הוא היה גר בתל-אביב, עזב פתאום את הכול, ונעלם לאילת. וכעבור זמן-מה, אולי חודש-חודשיים, אולי שנה, עבר מאז זמן רב – ושוב אתה פגש מכר, והוא שואל אותך, שמעת עליו, זה שברח לאילת? הוא התאבד.

אהוד: כך קורה לעיתים לגיבור שלך. פתאום העבר עולה ומסיט אותו מכל צורת הקיום החדשה שלו.

שמאי: לדעתי רוב האנשים, תשעים ותשעה אחוז, מצליחים להתגבר על העבר. אבל סופר אינו עוסק בהם אלא באחוז האחד.

אהוד: והאחוז האחד נמצא גם אצל כל שאר התשעים ותשעה.

שמאי: אבל הם גוברים על השאיפה להתראיין.

אהוד: באותה תוכנית ב"קול ישראל", שהוקדשה לעלייה, למרירות שיש לאנשים כלפי מה שעשתה להם מדינת ישראל כעולים, חלק מהדוברים היו, אני חושב, מעדות-המזרח, עם סיפור המרירות הידוע. אתה היית היחיד שאמר את ההפך הגמור, שהעלייה הייתה לך גאולה, שאין לך שום טענות, זאת לעומת ציבור אחר שבא בטענות קשות על העלייה, ובייחוד על תהליך הקליטה.

שמאי: אלה שבאים בטענות, הציבור מן המזרח, מיוצאי ארצות ערב, אני חושב שהטענות שלהם מוצדקות. אני לא בא בטענות כנגדם. מצד שני, גם הגישה שלי מוצדקת. אגיד לך מה ההבדל. אני באתי מגיהינום. באתי מהשואה. יתום. כל מה שהיה בארץ – היה גאולה, הצלה. בשבילי, מה שהפך לסמל – ההשפלה אצל יוצאי ארצות ערב – לקבל "מקלחת של די.די.טי" – היה הצלה בשבילי, כי אני עברתי "מקלחות די.די.טי" אחרי המלחמה, עשרות פעמים, מפני שרק כך היה אפשר להתגבר על הכינמת ועל המחלות. ברוסיה, בפולין, בכל מקום שאחר כך היינו, כדי להילחם במחלות צריך היה לעבור "דזינפקציה". המילה הזאת, דזינפקציה, אנחנו חיינו עמה כל הזמן. עשו לנו קרחות, גילחו את השער, כי לא היה סבון. אז עבורי, כשבאתי לארץ, וגם אני קיבלתי את מקלחת ה-די.די.טי הלבן. זה לא היה משהו מיוחד.

ולא רק זה, אני יכול לספר לך שבזמן העלייה, גם המעט שנשאר לי, שאספתי קצת
בתקופת בית-היתומים, יומנים שכתבתי, תרמיל-גב – הכל נלקח ממני, ונשארתי באמת בעירום ובחוסר כל.

אהוד: מאיזו סיבה זה נלקח?

שמאי: גם נגנב בדרך, גם נלקח במכוון. אינני רוצה להיכנס לזה עכשיו כי התחושה שלי – אין בי מרירות על מה שנעשה בי כדי להביא אותי ארצה. על זה שהייתי בספינה שבה היו לי רק ארבעים על ששים סנטימטר לשכב, שלא יכולתי לשבת, שיכולתי להיכנס כמו לחם שמכניסים לתנור כדי לישון שם – על זה אין לי טענה. להפך, אני שמח שלקחו אותי, היתום, והעמיסו אותי על ספינת העפלה, ואמרו לי להיאבק בבריטים, נתנו לי את הגאווה הזאת, ולימדו אותי בקפריסין עברית, ולימדו אותי להשתמש במקל קפא"פ כדי לתת בי אומץ שאני יכול להילחם, יכול להיאבק. על זה תודה אני אומר. זו ההרגשה שלי עד היום, ואיש לא יוכל להוציא זאת ממני. וקבלת הפנים בקיבוץ, כמובן, אם בודקים... קראו לנו למשל, ברמת-הכובש – "הצ'יפרוסים"...

אהוד: מה זה צ'יפרוסים?

שמאי: כי באנו מקפריסין. ועל הבולים היה כתוב "סייפרוס" – אז קראו לנו צ'יפרוסים. הסבונים, הצ'יפרוסים. הרי הבריטים גירשו אותנו לקפריסין. אבל בפריזמה של היום, אתה יכול לראות זאת גם אחרת. אולם בשבילי, ולא רק לי, גם לאחרים – זו הייתה הצלה. מה פתאום צריכים בכלל לקבל אותי, לדאוג לי? אני לא שילמתי בשביל זה. לא היו לי ציפיות ושום דרישות מאיש. ולכן הכרת התודה שלי.

ואולם, העלייה מארצות ערב הייתה עלייה של משפחות. ילד בא עם אב ואם ואחים
ואחיות. משפחה נותנת הרבה מאוד חיזוקים לילד, לנער. כשהוא נמצא עם המשפחה, לא חשוב באילו תנאים, הוא מרגיש את עצמו חזק. כל עוד אפשר לרוץ לבכות בסינר של אימא, ואפשר לקבל גערה או אפילו מכה מאבא – אתה מרגיש את עצמך חזק, כי אבא חזק. ואז טוב לך. עצם העובדה שיש לך מסגרת משפחתית, עושה אותך חזק.

והנה כשהגיעה משפחה כזו ארצה, והילד, הנער, ראה איך ההורים מושפלים כי
אינם יודעים את השפה, פתאום הם לא מבינים מה רוצים מהם, ואת השפה החדשה קולטים הילדים יותר מהר. פתאום נופלת עליהם מקלחת ה-די.די.טי, שהייתי אומר שהיא הסמל לכל "המקלחת" הזאת ששמה ארץ-ישראל בראשית שנות החמישים. אני מכיר משפחות, מאלה שעלו מארצות ערב, שלא התאוששו עד היום. האב, שהיה סוחר אמיד בבגדד ופרנס את המשפחה בכבוד, בארץ לא היה לו מקצוע, ולא הצליח לפרנס את המשפחה. הבנות היו צריכות לצאת בגיל צעיר לעבוד כעוזרות-בית, כחדרניות בבתי-מלון, והאב ממש חלה, פיזית, מפני שהגיע לנכות נפשית. זה התחיל מהבחינה הרוחנית – הוא פשוט קרס ונכנע. ואז כל העול נפל על הילדים. הילדים הופכים לאלה שמתחילים לפרנס את ההורים, להסביר להם את דרכי החיים בארץ. וכאשר הילד הזה גדל, יש בו מרירות רבה על כך שנהגו במשפחתו בצורה כזו. מי נהג בהם? אחינו היהודים, בישראל.

עולי המזרח לא באו ארצה ממצב נמוך למצב גבוה כמו ניצולי-השואה, אשר כפי
שאמרתי, כל מה שניתן להם – היה טוב בעיניהם. ואילו אלה, הילדים מארצות ערב, חשו בכך השפלה. אני חייתי בהשפלה כל השנים. כל שנות הילדות שלי, מאז פרוץ המלחמה, חייתי בהשפלה. אך בעיניהם זה היה דבר חדש, ובכך ההבדל הגדול. אין לי ספק שאילו הקולטים אז את העלייה היו מבינים את הבעייה, את המנטאליות...

אהוד: שאלה אם היה אפשר לשנות הרבה. אלה היו תנאים אובייקטיביים. הייתה מאסה כזו של אנשים שבאו. הקולטים דאגו ללחם ולקורת-גג עבורם, מה יכולת לעשות הרבה אחרת?

שמאי: אינני יודע, אבל אני זוכר את התקופה ההיא, הייתי בצבא. לקחו את הפלוגה שלנו לילה אחד להציל משפחות מאוהלים שנסחפו בגשמים, בשנת חמישים ושתיים, אני חושב. אגב, אני רוצה לומר לך שבאוהלים גרו אז גם עולי רומניה ופולין ועולים מארצות אחרות, אבל יכול להיות שהתחושה של קיפוח היא יותר חזקה אצל עולי המזרח מפני שהקולטים היו מעדות אשכנז. אילו היו מצליחים להכשיר אנשי קליטה מאותו מוצא של הנקלטים, כמו היום, למשל, שלדעתי נעשה הדבר טוב יותר. חלק גדול מהקולטים של יהודי ברית-המועצות הם יהודים משם, שיודעים רוסית, שהגיעו לארץ לפני עשר, חמש או שלוש שנים, או לפני שלושים שנה.

אמנון שמוש, בספרו האחרון על המסתערבים, מתאר תחושה של המסתערבים,
שהיו אנשי פלמ"ח, ועדיין הייתה קיימת אצלם התחושה של צעירים יוצאי סוריה, לבנון וארצות מזרח אחרות, שמתיחסים אליהם אחרת, שהתרבות שלהם היא אחרת, התחושה הזאת של נחיתות. יש פה הבדל עצום של תרבויות. בכוונה אינני משתמש במושג "פער תרבויות", כי אינני שופט איזו תרבות יותר גבוהה – אני אומר שיש הבדלי תרבויות. שצריך היה לקלוט אותם על-ידי אנשים מביניהם. אולי לקחת מיוצאי סוריה ולרתום אותם לכך. יוצאי סוריה נקלטו יפה מאוד עוד בתקופת המנדאט, בימי מלחמת העולם השניה, גם יוצאי טורקיה. היו מהם גם ברמת-הכובש, הכשרות פלמ"ח של יוצאי סוריה, טורקיה, שחלקם הלכו להקים קיבוצים בגליל.

אהוד: אני מבין כי מה שאתה מרגיש לגבי מה שהתרחש אז – זו לא תשובה בעיניך על מה שאחרים מרגישים; ואילו אני חשבתי שאצלך היה בכך נימוק בוויכוח – איך אתם יכולים להגיד ככה על קליטתכם? קחו את המקרה שלי. אתם, בעצם, כפויי-טובה.

שמאי: לא. לא. להפך. אני אומר – התחושה שלהם היא אמיתית, נכונה, וצודקת. מובן שמבחינה היסטורית...

אהוד: אתה יכול לומר שהתחושה שלך צודקת. כי גם זו הייתה עליית הצלה, רק מזלם שלא באו מארצות השואה.

שמאי: גם התחושה שלי צודקת. אבל נכון, אפשר לומר שבפרספקטיבה היסטורית הצדק שלהם חלקי. הם לא יכלו לחיות עוד בארצות ערב, והיתה ארץ שקלטה אותם. הם אמנם יכולים לומר: לולא קמה מדינת ישראל לא הייתה לנו בעייה של גירוש, או של רדיפות כל כך קשות. אבל רדיפות יהודים היו בכל הדורות, והיהודים האלה, אם לא הייתה קמה מדינת ישראל, ואם היו ממשיכים לחיות בעיראק, בסוריה, במרוקו – היו חיים בהשפלה ובסכנת רדיפות, אך ממשיכים וחיים כמו בכל הדורות. מי שנפגע ברדיפות – נפגע, והאחרים ממשיכים, אלא אם כן הייתה באה שוב שואה.

אהוד: ראה מה שקרה באלכסנדריה. לא רק ליהודים אין כבר מקום שם. גם ליוונים. במצרים אין מקום למיעוטים כאלה כיום. ברור שלא היה ליהודים מקום בטוח בארצות ערב גם אלמלא קמה מדינת ישראל.

שמאי: אני חושב בליבי לא פעם: איזה מזל יש ליהודים שקמה מדינת ישראל. כאשר אתה מתבונן בהיסטוריה של העם היהודי במשך אלפיים שנה, שבניו גורשו ונרדפו, ממקום למקום, ולא היה להם לאן ללכת, ובדרך ניספו רבים, ורק חלק שרד. מי יודע כמה ממגורשי ספרד שרדו. ואם אנו בוחנים את ההיסטוריה של תקופת השואה, אזיי אילו, ואני אומר אולי דבר אפיקורסי – אילו הייתה קמה ומתגשמת תוכנית ועדת פיל משנת שלושים ושבע, והיתה פה מדינונת, שאפילו בן-גוריון נדמה לי תמך בה, לא בלב שלם אבל באין-ברירה, אילו זה היה קיים, יכול להיות שרבים מאלה שנספו בשואה היו נשארים בחיים, מפני שעד שנת ארבעים עוד היה אפשר איכשהו לצאת, אבל לא היה לאן.

בשנת שלושים ושמונה התקיימה ועידת אוויאן, רוזוולט יזם אותה כדי לפתור את בעיית הפליטים, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. העם היהודי חשב שהנה תבוא הגאולה, ארצות-הברית תפתח את שעריה, אנגליה תפתח את שעריה, אוסטרליה תפתח את שעריה, וקנדה. אך כתוצאה מוועידת אוויאן ראינו ששום ארץ – גם אוסטרליה, גם קנדה – שיש להן מרחבים עצומים, לא רצתה לקלוט יהודים, וכל אחת בתירוץ אחר. הנציג האוסטרלי באותה ועידה אמר שבאוסטרליה אין אנטישמיות, ואם יבואו יהודים – תתעורר אנטישמיות והם לא רוצים בה. קנדה אמרה שהיא מוכנה לקלוט רק מהגרים חקלאים. איפה היו יהודים חקלאים? וארצות-הברית לא פתחה את ה"קווטה" שלה, מיכסת המהגרים אליה. הם אמרו שהם מוכנים להגדיל את מיכסת הפליטים שיוכלו להגר אליהם, אבל לאו-דווקא יהודים, אלא פליטים מכל ארץ.

אחרי הוועידה הזאת אירע "ליל הבדולח", כאשר היטלר ראה והבין שאיש אינו
רוצה ביהודים. נדמה לי שכאשר אמרו ללורד מוין הבריטי, בזמן המלחמה, כאשר שערי הארץ היו סגורים, שאפשר לעשות עיסקה ולהציל יהודים, אז הוא ענה: "מה אני אעשה עם מיליון יהודים?"

למעשה מדינת היהודים, פתרה מבחינה זו, ללא ספק את הבעייה. את הבעייה שלי
היא ודאי פתרה. ואני מתפלל בליבי שבני המשפחה שלי, יש לי ארבעה ילדים, כולם יבינו את הדבר, וימשיכו לחיות בארץ, מתוך תודעה שכאן מקומנו.

 

[סוף החלק הראשון]

 

מראיין אהוד בן עזר, תל-אביב, 2.10.1990. השיחה התפרסמה לראשונה בחוברת "אפיריון" 24-25, סתיו-חורף 1992-1993, וכן בספרו של שמאי גולן, "מסעותיי עם ספרים", "אסטרולוג" 2005. מרבית השיחה חוזרת ומופיעה גם בספרו החדש של שמאי גולן – "ואם אתה מוכרח ליצור", מאמרים על יצירתו הספרותית מראשיתה ועד היום, בהוצאת "הדים", תשע"ג, 2013.

 

[המשך יבוא]

 

 

* * *

יוסי גמזו

קְרִיעַת יַם סוּף שֶל אָדִיסוֹ מָאהָארִי

סיפור לחג הפּסח

"בכל דור ודור זוכה אדם מישׂראל לקריעת ים סוּף שלו,

אך רק אחת לאלפי שנים זוכה לכך שבט שלם."

(קֵיס פסיל בן סאהאלו מאהארי)

 

בלילות הקיץ השרוּבים של גוֹנְדֶר (שבהם, מה מוזר, מהבּיל האוויר בה-בעת שנוחתים שלגי כִּסלֵו בירושלים) היתה אוכלוסִיַּת הכפר כולו, מִסָּב עד נכד, סוגרת מעגל צפוף סְביב מדוּרת ה"קֵיס". סבא, ה"קֵיס", הוא רבּו של הכפר, מיסב היה בפתח ביקתתו המגוּבֶּלֶת מִטיט וקש בְּלוּלִים יחדיו כשאר בִקתות השבט, בעוד קולו המאגי מעלה דברים בּאוֹב.

 "מי אנחנו?" היה סח, "מאין באנו? מה טיבֵנוּ? להיכן זורמים חיינו בין טרשי אדמת בני חם?"

"אנחנו," משיב היה, "דם מִדמם של אותם אבות קדומים מִיַּקִּירֵי ירושלים, שבאו מארצם עם מֶנִילֶכּ, נסיך-הכתר, בנם של שלֹמֹה המלך וגבירתנו מלכת-שבא. הלא שָם, בגווילי הספרים הקדושים השמורים בין גנזינו מִקֶּדֶם, נזכרת פגישה גורלית זו שבין מולידו, החכם באדם, ובין הורתו שנשׂאה לשלֹמֹה אבני-חן וזהב על גְּמָלֶיהָ: זו שניסתה בחידות את האיש שפּתר לה כמעט את כולן."

"למה כמעט?" היה מישהו לא מזוּהֶה מִזדעק מן החושך. חושך עמום קצת, על גבול חוּג-האור, כמו הגבול בין חלום וּפִשרוֹ.

"כי גם הוא, הוא עצמו, חֵרֶף כל חוכמתו," היה סבא קורץ ועונה לו, "לא פִּעֲנֵחַ, ממש כמו כולנו, את שְלוֹש החידות הגדולות."

"אלו חידות?" שואלים היו כל בני הכפר פֶּה אחד, מכל עֵבֶר, אף שכולם כבר ידעו בעל-פּה מה יאמר כְּבוד ה"קֵיס", וכיצד. טיבן של אגדות ממוּחזרות, ממש כיין, אינו בחידושן כי אם להיפך, ביושנן. סבא, שׂחקן מנוסה האמוּן על פרטי תפקידו הרטורי, שב וקולט היה כל שאלה ככדור זה בטניס-שולחן. כמי שלא חיכה אלא לזאת, ובו-ברגע, מחטיף היה כמו במחבּט נסתר את תשובתו: "שלושה וארבעה, אַחַי, הם נפלאו ממנו. שלושה וארבעה שֶאַף שלֹמֹה לא יְדָעָם: דרך הנשר בשמיים, הדוֹאֶה מבלי ליפול; דרך נחש מתפתל עֲלֵי צוּר, הזוחל על גחון, בלי גפּיים; דרך מַשַּט אוניה בלב-ים, הנִּשֵׂאת על גלים בלי לטבוע; וּמה שאולי הוא חידת-החידות: דרך גבר, אַחַי, בעלמה."

עיני זִקנֵי הכפר ממצמצות היו נוסטאלגית, כמו גחלים לזֵכֶר דלֵקותיו של העָבָר. מה שאין כן עיני בּחוּריו ובנותיו שהיו לוחכות כאש-יער, הן את החושך והן זה את זו, כמו הוּצַת בהן דֶּלֶק-הדם. סבא מוסיף היה פרט על פני פרט כִּזרדים על האש העוממת: מַמְלֶכֶת הפאלאשים שצמחה מול אגם טַאנָה על אף הִתנכּלוּיות כל יריביה הנוצרים; אותה מלכּה הֵרוֹאִית, יהודית שְמָהּ, שמָּשְלָה בה, זו שמרדה בראשם של שבטי האַגַאוּ במלך אַקְסוּם; אקסום, לשעבר עיר-בירתם של צוררינו, אף שהיתה נוצרית נותר בה נופך יהודי. ראייה לדבר: כנסיה הקרויה בה על שמה של ציון עיר הקודש, שכּל הנכנס בה ימצא את ארון ברית השֵּם ולוחות העֵדוּת. את אלה, אם לשפוט על פי זִכְרוֹן זִקנֵי השבט, גנב מֶנִילֶכּ בשובו לארצו, מגִנזֵי מִקדשו של שלֹמֹה. "זו הסיבה," מבאר היה סבא, "מדוע כּוּסוּ שם בְסוֹמֶק, סומק מביך של בּוּשה לא נמחקת, פניו של אחד הלוחות."

"איזה לוח?" ישאל השואל התמים שספק אם קלט את הרמז.

"זה שבּו חקוקות אותיות הדִּבֵּר השמיני," יענה לו ה"קֵיס".

"למה דווקא בזה השמיני?" לא יֵרֵד אותו תם לעומקו של העוקץ.

"כי בזה, השמיני," יחייך אליו סבא, "כּתוּבות המילים 'לא תגנוב'..."

 

"ואז, כִּכלות מאות שנים שלא שמעו עלינו אחֵינוּ בקצווי תבל," מוסיף היה הסב, "רק אז, בשלהי המאה התשיעית, כמין רעם-פתאום בִּשְמֵי-תכלת, בא לכפרנו יחפן תמהוני ותרמיל-נדודים על גבו."

 "מי אתה?' שאלו אבותינו שטרם ראו בן-אנוש שכמוהו: לא שׂיער מקורזל, לא שׂפתיים בולטות, ותמוּהַ מִכֹּל: לא שחור.

"יהודי," נענה הנוכרי המוזר, 'יהודי בן דת מוּסָה, כָּמוֹכֶם."

"מה שֵם כּבודו?" שאלו אבותינו.

"אֶלְדָּד שמי, אֶלְדָּד הַדָּנִי."

"מה עושׂה יהודי בעולם?" נִשתאוּ האבות לדברי האורח.

"נע ונד," אמר זה, 'מחפּשׂ את עֲשֶׂרֶת שבטי בני-עמו שאבדו."

"אז אנחנו אחד מהם!" לא הִתאפקו.

"מסתבר כך,"" אמר אותו הֵלֶךְ,"בּנֵי נפתלי, גד או דן או אָשֵר שהִרחיקו לארץ בְּנֵי כּוּש'..."

 

ההֶלֶם הראשון היה כפול, כאֶגרוֹפַיִם: לא רק זהוּת הנוכרי, גם זהוּת מארחיו בעיניו של הזר. אדם במבטו של זולתו נראה אחרת: לא במידה שמודד את עצמו אלא כמו מהוּפּך, בְּמַרְאָה. פתע-פתאום נתחלפה בדידותו של מיעוט שְכוּחַ-אל וּלְמוּד-סֵבֶל (זה הנרדף בעטיו של דיבוק אטוויסטי: לִשְׂרוד, לא לחדול) באותה גאוות-יחידה של תחושת שייכוּת מתרוננת, היסטורית: לא זמורת-זר אלא בד מִבּדיו של אילן מסועף ועתיק. כמה שהה שם אותו תימהוני, אותו זר נע ונד, בכפרנו? זאת אין סִפרֵי קורותיו של השבט  טורחים משום-מה לגַלּוֹת. אבל מה שידוע נמסר מאבות לבניהם ומסבא לנכד: כל מִנהגינו למד האורח, כַּשְרוּת, טהרה, פּוּלחנות. גם אם שב יום אחד, כציפור לִמעוּפהּ, אל דרכי נדודיו שלא תָמוּ, למצוא את נהר סמבטיון המופלא ועשֶׂרֶת השבטים האבודים, לוּטֵי-הסוד – זה הנהר הפולט בימי חול אבנים רותחות ואילו בּשבּת הוא נח מִזַּעַף, ואלה השבטים אשר במות שלֹמֹה המלך ניתקו מִממלכתו ולא נודע מקום שִבתם – לא בלי תודה נפרדו האבות מאותו הרפתקן סְעוּר-רוח, מִבּעל-חלומות זה שחיבּרם כעץ גדוּע אל שורש קדמוּתם, אל המוצא והמקור. הוא היה לדידם שַגרירהּ הנודד של מלכוּת יהודית לא נודעת, זו שאינה מִשׂתרעת על שטח כי אם על גדותיו של הזמן. זמן שמובטח בו כי מה שהיה שוב ישוב עוד בִּרצות אלוהינו. זה, אלוהינו הטוב שֶלְּבוֹא משיחו התפללנו יום-יום. חלומות, כזכוּר, הם החומר ממנו נִטווים השירה והמיתוס, אך קורֶה כי אף הם, השירה והמיתוס, זוכים למַמֵּש את עצמם...

 

"אלף שנים," היה סבא אומר בנימה שֶקינה עתיקה בה. קינת הנידחים והשכוּחים מִלב ועין, קינת המחכים בלי קץ אך מחכים עד בוש. "אלף שנים נתפרחו ונידפו כאבק הנישׂא עם הרוח. שום אושפיזים לא פקדו את כפרנו מלבד שִׂנאת שכנינו, והעוני, והשְכוֹל. אבל בוקר אחד, אם היטלנו ספק בגילגול נשמות בחיינו, בסוד מצמרר זה בו רוח המת מִתנחלת בַּחַי, כּדיבּוּק – בא גילגולו של אלדד הדני ונחת כחַיְזָר על סִפֵּנוּ, כאותו מטאור הפולח שנות-אור בדרכו מִכּוכב נעלם. זה היה בעונת הקציר וזולת קצת זקֵנים וסיעת עקרות-בית, שהִמתינו בַּכפר לשוּבֵנוּ מִשׂדות החִילָף החַבָּשִי (ה'טֶּף'), לא היה איש בַּכּיכּר הריקה המוּקפת בְּקָתוֹת צרוּבות-שמש; אך הזר המוזר לא נִראָה כממתין לעם רב שיַקבּיל את פניו.

"הוא הסיר מראשו המוּקרח שהזכיר אגוז קוקוס בָּשֵל, שְחוּם-פּדחת, כובע לבן, קולוניאלי, של שַעַם, כמו זה שחובשים האינגליז. באמהרית צחה, שהדהימה את כל הצופה בו (ומי לא צפה בו?) סח לכולנו כי שמו הוא יוסף הלוי, יהודי מִפּאריס. לילה ויום הִתחקה בלי לֵאוּת על טיבם של גווילי קדמונינו: מִצווֹת השבּת ("תֶאֶזַזָה סַנְבָּת") או דיניו של אליהו ("סֵפֶר אבּא אֵלִיאַס"), תפילות חַזָּנֵינוּ (הם-הם ה"דֶּבְתֶּרִים"), דיני מילה, כַּשרוּת וצום, כל חג וכל מועד. כּפרופסור נכבד בַּ"סוֹרְבּוֹן" של פּאריס ומומחה לִלשונותיה הרבות של אַבּיסיניה וכִשליחהּ של "כִּי"חַ" ("אָליאַנס" המהוּללת) הביא הוא לכפרנו גם תרומות וגם מזון. מאוחר מִזה צץ תלמידו הנלהב, גילגולם המופלא של השניים: הן של אלדד הדני עז-הרוח והן של יוסף הלוי. זה, השלישי, יעקב פַיְטְלוֹבִיץ', שגם הוא נִתמחה בִּשׂפתנו, נפגש אף עם הוד מלכותו הקיסר הקרוי מֶנִילֶכּ השני. הוא ידע כי ה"נֶגוּס", מושלה התקיף של בּירת-הממלכה החדשה, אַדִיס-אַבֶּבָּה – אף שאינו מִזרעו רם-היַּחַשׂ של בן מלכת-שבא ושלֹמֹה – לא לחינם מִתנאֶה הוא בַּשֵּם "מֶנִילֶכּ" האפוף הילת-קודש,  אלא משום שעַמו מְקַדֵּש את סיפור אגדת בית שלֹמֹה. וכי הוא, אף אם אין הוא נִמנֶה על שושלת שלֹמֹה אלא זו של עַם שוֹאַ, אחד מעֲמָמֶיהָ הרבים של ארץ כּוּש זו,  וּשמו של מֶנִילֶכּ הנָּ"ל גנוּב הוא בידו – כלל לא הִפסיד, ואפילו הִרוויח, מִשמו של נסיך קדמוני זה (זה שאף הוא לא בּחל בִגנֵבה, של אותו ארון-קודש עברי...)

"בא איפוא פַיְטְלוֹבִיץ' אל ארמונו של אותו מֶנִילֶכּ והגיש לו זוג פּמוטות יד שניה מן ה"פּלעצל", הוא שוּק-הפּישפּשים היהודי שבפּאריס. בְּסיסוֹ של כל פּמוט חשׂף, נקי מִכּל פָּטִינָה, תבליט מרהיב-עיניים של ארי שואג בעוז. כתובת עברית, "גוּר אריה יהוּדה" (בראשית מ"ט, ט) נחקקה בו; כמו להטעים את מקור ייחוּסהּ (הגנוּב) של יוּקרת הקיסר. 'הוד מלכותךָ,' קד אורחו של קיסר ארץ כּוּש ותירגם לאמהרית את נוסח ברכת יעקב, יעקב פַיְטְלוֹבִיץ', באוזני מארחו, "אנא, קַבֵּל את מִנחת עבדךָ שחותַם אבותיך יצוּק בו: זה, הארי, שהוא מלך ממלֶכֶת החי וסִמלוֹ של שלֹמֹה."

"של שלֹמֹה ושל בנו, מֶנִילֶכּ הראשון," נענה הקיסר, כולו נחת. ונטל מידיו של אורחו את השַּי הנדיר והוסיף, מבוּדח: "לא רק אביו, החכם באדם, ואמו, מלכת-שבא הנודעת, דָשוּ, מִיסְיֶה, בחידות עמוקות מני ים, גם אנחנו נוּכל."

 "אנחנו?" תהה האורח ושב ובחן את פניו של ה'נֶּגוּס'.

"כן, ידידי," נצטחק הקיסר, "אנא, חוּד לי חידה, למה לא?"

"הוד מלכותך," סח לו פַיְטְלוֹבִיץ' זה ושאל בנימה מִתַּמֶּמֶת, "מי עוד כמוך ישׂכּיל לגַלּוֹת את פִּתְרון חידתי הדלה?"

"אדרבּא, נִשְמָעֶנָה," אמר הקיסר מסוּקרן מדברי האורח. זה, האורח, כורע אפּיים, פצה את שׂפתיו ושאל:

 

"מַהוּ אוֹצָר שֶאוֹרוֹ הַנִּבְצָר מֵהֶשֵּׂג קְלִיטָתָן שֶל עֵינֵינוּ

חָבוּי וְשָבוּי בְּצִינוֹק אַפְלוּלִי הַמַּסְתִּיר אֶת יִפְעַת זָהֳרוֹ?

וּמַהוּ נוֹצֵץ שֶבְּרָקוֹ הַחוֹצֵץ בֵּין אוֹרוֹ הַשָאוּל וּבֵינֵינוּ

אֵין רוֹאוֹתֵינוּ קִצְרוֹת-הָרְאוּת מַבְחִינוֹת בֵּין אוֹרוֹ לִמְקוֹרוֹ?"

 

עיניו של הקיסר נצטמצמו כמין סְדָקַיִם, כמלך-החיות מול להט שמש מַשוונית. שֶקֶט מקפּיא נִשׂתרר בַּטרקלין הגדוש באנשי הפּמליה: שׂרים, טפסרים, חצרנים, גנראלים, חוזי-עתידות, אנשי-דת. בחיוך ערמומי, שכמעט לא ניכר בין שׂפמו לזקנו שהִרטיטוּ, עט הקיסר כארי על טרפּו על חידת אוּשפּיזוֹ המוזר.

"שני פתרונות לַחידה,' נזדרז ואמר, 'לא אחד אלא שניים!"

"שניים?" זקר האורח את שתי גבּותיו הסבוכות בתמיהה.

"כן," נצטחק הקיסר ופירש: "הראשון הוא גַרְמֵי השמיים. השמש בלילה מַסְוָה מעינינו אורהּ בצינוק אפלולי. אך מה שנִּרְאֶה כניצנוץ הירח הוא רק אחיזת העיניים: אין זה אורו, זה אורהּ של השמש, אורהּ הקנוי במשיכה..."

"הוד מלכותו לא החטיא והיכּה אל החֹמֶש," קרא האורח, "איך אמרה מלכת-שבא לשלֹמֹה רב-הדעת: "אַשְרֵי הַשֹּמְעִים חָכְמַתְךָ." אבל מהו אם כך הפִּתְרון השני? הן הנֶּגוּס טוען כי יש שניים (כאן נתלקחו אישוני הקיסר בְּבָרָק ממזרי ושחוּז)."

"הפִּתְרון השני," נתחייך ושִקְלֵל בידיו את מתְּנות האורח, זוג פמוטות הזהב נטוּלֵי הפּטינה, עם דמוּת הארי, "הוא זה שעיתים שְׂכִיּוֹת-חן אפוּפות דוק של יֹשֶן שוות שבעתיים מֵעֵרֶך תחליף מזוייף שלהן המבהיק כמחבת של מִטבּח..."

 פַיְטְלוֹביץ' חש איך אותה עקיצה על חשבון תִחמוּנוֹ הצולע (זוג פּמוטות יד שניה מן ה'פּלעצל' המוּצגים כמין אנטיקה מתקופת שלֹמֹה) נוקבת אותו כמו הדין את ההר, כמו סיכּה את בָּלוֹן הפּרטנזיה, אך אף-על-פי-כן לא נפל ברוחו אלא קַד עמוּקות ושאל:

"מה מִשתמע מכך, הקיסר?"

"משתמע מכך שעֵינֵינוּ," סח מֶנִילֶכּ באירוניה דקה, "לא תמיד משׂכּילות להבחין – בין אמת לכזב, בין מקור לחיקוי, בין ממש לתרמית-העיניים, בין וַדַּאי לְבַדַּאי, בין מחיר ובין עֵרֶךְ ובין החכם והכסיל..."

"ואין פִּתְרון שלישי, נוסף?" הִבליע האורח (כמו לעצמו, כמו בדרך-אגב) ומיד התחרט על דבריו. אך אוזני הקיסר שדָּבָר לא נסתר מהן עָטוּ, חיש-קל, על הרֶמֶז.

"מה?' נזדעק, "יש שלישי? האומנם?' וציווה עליו תיכף 'דַּבֵּר!"

 

 עכשיו היה הוא, האוּשפּיז הנִבעת, כארנב שנתפּס במלכודת. אוי לו אם לא יפרש את דבריו ואבוי לו אם כן יפרשם. "הוד מלכותך," אזר עוז והִשמיע לו, 'לא אכחד מפניך: זה, הפִּתְרון השלישי שהזכרתי, עלול לקַפֵּד את חיי... זה נכון שישנם לְחידה עמוקה זו שלושה פתרונות ולא שניים –  אולם מי שנִּפֵּק לנו ראש בין כתפינו ניפּק ראש אחד, לא שלושה. מה יעשׂה אפוא זה, אוֹרְחֲךָ, שקפץ כאן בָּראש לפניך, זה שראשו שלו אין לו תחליף, אם דבריו יעלו לו בְּראש?"

"כלום לא יקרה לו," הִרגיע הנֶּגוּס, "דַּבֵּר ויאירו דבריך."

אם כך, הבטחה אימפּריאלית, כְּבודו?"

"בהחלט. אימפריאלית מאוד."'

"אם שושלת כבודו רק אימצה לעצמה, כמין אות של פאר ורוּם-יַחַשׂ, מה שמוּכּר כיוּקרת העִברים הקדומים, בני עמו של שלֹמֹה – מה כבר מִכְּבוד הקיסר יהלוך אם יזכור כי בִּתחוּם ממלכתו-הוא (שם, בהרי סֶמִיאָן ועל גדות אגם טַאנָה, בִּצְפון-מערב) חי לו מאז מֶנִילֶכּ הראשון שבט "בית ישׂראל" הידוע; והשבט הזה הוא מקור, לא תחליף מאוּמץ, מֵעַמּוֹ של שלֹמֹה? אך השבט הזה כבר דורות על דורות מעוּנֶה ונרדף על לא עוול, חוץ מן העוול שאין אוּמתו של כּבודו מסוּגלת למחול."

"מהו העוול?' שאל הקיסר."

"שתורת אבותיו יְקָרָה לו."

"מִמתַי זהו עוול?"

"מִיום שנצרוּת ואיסלאם מִתנכּלים לעַמִּי..."

כְּבוֹד הקיסר, מֶנִילֶכּ השני, העמיק מבטו באורח. שֶקֶט מתוח, כמו זה שלפני סוּפה טרופּית, הושלך בטרקלין. שֶקֶט שבּוֹ נשמעה כִּביכול חריקת גלגלי-השיניים, זעירים וסמויים מן העין ככל שהיו, של מוחו הנִלבּט. לוא נִקלע לשם זבוב היה רחש כנפיו מהדהד באוזני הפמליה. אבל לא רק זבובים אסורים בארמון, גם תלונות על עוולות המימשל. אף-על-פי-כן היה משהו לא מְחוּוָר בדברי האורח, בקולו המרטיט, בעיניו היוקדות, שריכּך את קשיחוּת הקיסר.

"מה בקשתך אפוא, מִיסְיֶה?" שאל בנועם. איש מן הפמליה, ואולי אף הוא עצמו, טרם מצא אותו נוח לִרצוֹת כמו בָּרגע ההוא, הפטאלי. אם נִשמע שָם צליל-רחש זה לא היה זבוב אלא לחש תמיהת כל שומעיו.

"לא בקשה. בקשות, רוּם הוֹדךָ. לא פחות מִשָּלוֹש אם יוּרשֶה לי. כמו שהיו לַחידה שפּיצחנוּ שלושה פתרונות, לא אחד..."

הגבול בין האומץ ובין החוצפה הוא קו דק, קו שביר, קו מפתיע. כל הֲפָרָה של שיווּי-המשקל גורלית בו, לכאן או לכאן. אבל כך, כך ממש, היה קו שִׂפתותיו מַבליעות-החיוּך של הנֶּגוּס. 'הבה נשמע אותן,' סח לאורחו. הממזר שיעשְעוֹ לא מעט.

"אלף תודות," נזדרז האורח לסחוט מאותם רגעי-חסד, כמו הפַלָּח הסוחט את שַמְנָם של זרעי הפּישתה, כל טיפה. הוא שלף מכיסו, כעושׂה-להטים, זוג נרות ומַצִּית והודיע: 'רק לִשניה נכַבֶּה את האור' וקָרַב אל כיסא-המלכוּת. בּו ברגע כָּבוּ האורות בַּטרקלין אבל לא בעיני האורח. הוא ניגש ונטל מידו של הנֶּגוּס את שני פמוטות-הזהב. חֶרֶש נעץ בהם נר אחר נר, הִדליקם וּקבעם על הארץ. מה שהוּאַר בו-בָּרגע היה רק הֲדוֹם-הכיסא, לא יותר.

"כְּבוד הקיסר," נתעשת ואמר, "אִם בִּתחוּם ממלכתוֹ בה מושל הוא (כּך, שכּיסאוֹ כה איתן שמוּתר לו לנהוג רוחב-לב בִּנתיניו) אין לנִינֵי קדמונֵי בית שלֹמֹה לא מִפלט ולא פּדוּת מִשלוּחיךָ, הנושׂאים ברמה את השֵּם 'בית שלֹמֹה' אך רודפים זה שנים את יורשיו – איזה מין אור כבר ניתָּן לקוות כי תקרין שלהבתם המושפּלת: לא רק על כס-מלכותך הנישׂא אלא אף על רגלי הֲדוֹמוֹ? מה שאין כן אם כְּבוד הקיסר יִתרַצֶּה וירים את קרנם מעלה-מעלה (כאן הניף האורח את שני הנרות עד גובהן של עיני הקיסר): לא רק אורם של ניני מלכת-שבא וּשלֹמֹה יזדהר ויַגִּיהַּ, כמו המאור הקטן המחזיר את קרינת המאור הגדול – אלא עצם גדוּלת הקיסר ותפארת חסדו תתגלה ותפציע (ואכן, בּו-בָּרגע נָגְהוּ הנרות על כּתרו של שליט ארץ כּוּש...)"

מיד הוּדלקוּ האורות בַּטרקלין אבל גם בעיניו של הנֶּגוּס. 'אמרתָּ שלוש בקשות ואחת כבר קיבלתָּ: כיבוי האורות. מה הן אם כך השנייה ועִמָּהּ השלישית?' נִסתקרן והִפגיע. שוב נשמע רחש ושוב לא היה זה של זבוב אלא רק של פליאה.

"הוד מלכותך," נענה האורח, "קטונתי מכל חסדיך. כמו שכּתוּב בסִפרו של המלך שלֹמֹה החכם באדם. "כִּי תֵשֵב," כך כותב הוא, "לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶר לְפָנֶיךָ." ואני, שאינני יושב אלא קָד לפניך, כיצד לא אבין? אין שלהבת הנר מאירה בַּסגריר באין יד מסוככת מֵרוּחַ, אין הנר היחיד מתרושש מאורו בפורסו פרוסות-אור לְרַבִּים. מִשאלתי השנייה היא: תָסֹךְ יד כבודו על נינֵי בית שלֹמֹה מִכּל רוח. מִשאלתי השלישית היא: יוּתַּר לִזְקֵנֵינוּ לפרוס אור-אבות לטַפָּם."

"כך, באחת," היה סבא ממשיך סיפורו באוזני בני השבט, "באו דברי האושפיז חד-המוח בלב הקיסר הנאור. הוא הִתִּיר לו לפתוח בתי-אולפנא ניידים בִּמקומות מוֹשָבֵנוּ, כמין אוהל מועֵד מתקפּל של סככה ושל לוח, של גיר ושל סְפוֹג. חרף טינת קנאֵי המיסיון שניסו לְנַצְּרֵנוּ בכוח, כוח החרב וכוח השוחד וכוח עורמת הפיתוי, שַבנוּ ללמוד את פסוקי ה"אוֹרִית" (התורה בשׂפת גֶּעְז) כמִקֶּדֶם. ועִמם – את פירוש המילות באמהרית ואת מסכתות התלמוד. זה, התלמוד, היה ארץ זרה, לא נודעת לַ"קֵּיְסִים" שלנו. ואין תֵּמַהּ בכך: הן גָלינו מארץ-הקודש לפני היווצרוֹ. וכך גם סִפרֵי נביאים וכתובים ופסוקי הגדת חג הפּסח, כל שהֶחסרנו ולא נִתבּשֹרנו אודות קיומו, זה שנים. סבא, סקרן כמין ילד קטן לשִפעת חידוּשֵי האורח, בלע כל מילה משִׂפתי אוּשפּיזוֹ והִנחיל זאת לצאן מרעיתו. אולם עוד אותו פַיְטְלוֹבִיץ' אץ בדבֵקוּת לאַחוֹת אותו פּער היסטורי, להוּט לפַצּוֹת את כולנו בַּמֶּה שהִפסדנו דורות על דורות – באו ימי הרעה רדוּפֵי התלאות של פלישת מוסוליני ומה שנזכר בתלמוד כהיסטוריה קָרַם פתאום עור עדכּני. אם למדנו כּדין, במסכת שבּת, על קסדא ועל זוג מגפיים, באו קסדות הפולש והלמוּת מגפיו והמיטו אסון. לילה ויום ריחֲפוּ בְּשָמֵינוּ אין-ספוֹר מפציצים מאיטליה שהטילו עלינו, כמין עופות-טרף, ביצים מתפצחות של כְּלָיָה. הן היו מתנפצות על ערים וכפרים ושׂורפות כאן פּרוור ושם רובע. לא רק בִּקתות-החימר, גם אלפי בתי-אבן קרסו כקלפים. גם מלכּהּ החדש של הארץ, האיש שכּינה עצמו הַיְלָה סֶלָאסִי, זה שנִקרא "גוּר אריה יהודה", לא עצר יותר כוח – ונָס. אמרו כי נמלט הארי להרי יהודה שבארץ-הקודש. שם, בציון, בבניין החַבָּשִים, מצא לו מיסתור ומיקלט. כך סגר אלוהי העִברים מעגל שרק הוא, יתברך, מסוגל לו: מי שנינֵי בית שלֹמֹה נתיניו הם חזר לעירו של שלֹמֹה. מיד, כמין אש הפושטת ביער ואין מעצור ומחסום לה, פּשׂתה בכפרינו כמיהה עתיקה זו לשוב אל אדמת האבות. לא רק שלא דעכה השלהבת כי אם אף גדלה וגברה לה. גץ משיחי בו הופכות אגדות לעובדות נִתלַבָּה לִדלֵקה. לילה בְּלילה היו הכפרים נִטָּשִים מִסיעות פליטי-חרב, אם לכיווּן צְפון-מזרח, למאסאווה, ואם לגבולה של סודאן. אך איש לא הגיע משם לציון אלא רק אל ארצו של המוות. זו נִשׂתרעה תחת עול קלגסיו של ה"דוּצֶ'ה" מִגבול ועד גבול. גם מִקץ כחמש השנים הבאות, עם פלישת גדודיהם של הבריטים, מי שהחזירו את הַיְלָה סֶלָאסִי כמלך מוּשב על כַּנּוֹ, לא נִתרצה החוזר מִציון לקולות תחינתם של ה"קֵּיְסִים". "אם אֹמַר לכם 'כן' מה אֹמַר לגולי אריתריאה, סומאלי ועוד? אלה הרי להוטים לא פחות אף מִכֶּם, נתינַי הפאלאשים, לערוק מתחומי ממלכתי אל ארצות-מוצאם שמֵעֵבֶר לגבול."

נותר איפוא חלום שדוּד, פצוע, קְצוּץ-כנפיים. מי שקרא בין דפי ספר 'שמות' את הכתובת "שַלַּח אֶת עַמִּי" שב וגילה איך נִשְנֶה העָבָר המצמית בַּהוֹוֶה הקשוח ומי שהִכבִּיד את לִבּו של פּרעֹה שוב עשׂה זאת, הפעם בְּכוּש."

"אך אז נִקשר קשר אפל בראשוּת קְצִין צבאוֹ של המלך, מֶנְגִּיסְטוּ. הוא הדיח את הַיְלָה סֶלָאסִי, כְּלָאוֹ בצינוק ודאג לחסלו. מה באמת היה סוד אחריתו המרה של אותו קיסר טראגי: כלום נרצח בתאו מפגיון סוהריו או בגד בו לִבּו השבוּר? אם נכון הוא שטֶּרֶם מותו שב אדם ורואה את חייו כמו בסרט, כלום נזכר באותו יורש-עצר צעיר ותחמן מראשית המאה? זה, הצעיר, רָאס תָּפָארִי מַכּוֹנֶן, מוּנה כעוזרהּ של זַוְדּיתוּ (בת הקיסר מֶנִילֶכּ השני שהאל לא זיכהוּ בּבן). אך העֵזֶר כְּנֶגֶד הפך לִנסיכה זו מעֵזֶר לכוח של נֶגֶד,  סילק את זַוְדּיתוּ, גזל את כִּתרהּ והִמליך את עצמו במקומה. תיכף הכריז על עצמו כקיסר וּמָלַךְ שם  ּ"הַיְלָה סֶלָאסִי" עד שגם הוא, "גוּר אריה יהודה", היה טרף לַגוּר החדש. עקובּות וסתומות הן דרכי הגורל וצחוקן השׂטני בּוּמֶרַאנְגִּי. חץ שבֶּן-מַעַל יורה  באויביו שב אליו בּריבּית דריבּית..."

"חד וחלק הוא פגיון הקושרים," היה סבא אומר באירוניה. הוא הוסיף בלי לֵאוּת סיפּורים לשומעיו וּזרדים לַמדורה השִבטית. "אבל חד לא פחות אף כי כלל לא חלק היה סְבַךְ יחסיו של מֶנְגִּיסְטוּ, פרא נטוּל-עכּבות וּצמֵא-דם, עִם אחֵינו אשר בציון."

מסתבר כי אחד מִשָּׂרֵי ישׂראל נִשתטה והִדליף בפרהסיה: "יש לנו deal עִם ממשלת מֶנְגִּיסְטוּ: פאלאשים תמורת נשק קל." "פיו של אדם," נהג סבא לומר, "גם נִפתח גם נִסגר, כידוע. אך מה שמבין כל שרברב לא מובן לכל שַׂר: הוא שוכח לסגור..."

כך נעשׂה מִשטרוֹ של מֶנְגִּיסְטוּ עוין לתקווֹת אנשינו: איש לא הוּרשה לעזוב את הארץ, בפרט לא לעֵבֶר ציון. פעם אחת, ביום-שוּק מקומי, התנכלו חוּליגאנים לסבא. לא זיקנתו ולא תואר ה"קֵּיְס" שלו לא הִרתיעוּם מִלִּתקוף. כיוָן שנשֹאתי למרות היותי עוּל-ימים אקדח 'קוֹלְט' לא לגאלי, יריתי מיד אל ראשון התוקפים שצנח, שותת-דם, על החול. תיכף שלפו שם רֵעיו הנוצרים מחביון כיסיהם שְלַל כּלֵי נשק –  נשק שֶדַּי בו כדי לצייד כתריסר מאנשי הרודן. הם הרגו חמישה מאיתנו אך אנו ירינו עד בוא המיליציה. זו, כמובן, נִזדרזה ופרקה את נִשקֵנוּ אך לא את נִשקם. אותנו מיד הם אִזְּקוּ ותוך רבע שעה כבר הושלכנו לכּלא. אני, שהִצלחתי לברוח ממנו, נֶחבֵּאתי ביער סמוך. שם, בין עצי אותו יער ותחת גִזעוֹ של אילן שסימנתי, טמנתי מִזמן קופסת-פּח וּבה נשק רזרבי, עמוק בעפר. זה היה אקדח לִשעת-חירוּם, תוצרת "סמית אֶנד וֶּסוֹן", קוטר שלושים וּשמונָה מילימטר, ושתי חפיסות כדורים.

לילה אחד, בעודי מתגנב מסִבכֵי מחבּואי שבַּיער לעֵבֶר כפרֵנוּ אפוף התנומה בחסוּת אותו חושך נדיב, צדו עינַי מִכּיווּן דְרום-מזרח, לא הרחק מחופי אגם טַאנָה, אש-אדירים שנָּסְקָה לגובהי השמיים כגֵיזֶר של אור. ההירהור הראשון היה: שוב מתנכלים הנוצרים לאחד מכפרינו. לא היה זה כְּפָרִי אבל תיכף שברתי כּיווּן לעֶברהּ של האש. רצתי על פני מטעים חשוּכים של בננות, של יָאם, של פּרי-לחם. עד שהִגעתי היה כבר עיגול הבְּקתות השׂרופות גל פּחם. בין שׂרידי האוּדים וציווחות ניצולי הדלֵקה נסתבר לי הקטע:  מי שהִצית נתכוון לִשבּות שֶבי ולא רק לשׂרוף את הכפר. ראייה לַדבר: כל דרכי-המילוּט נחסמו בשוּרה של כלֵי-רכב. מי שנתפס הועמס על הרכב, חבוּט בקתות-הרובים. מִסִמלֵי צְבא מֶנְגִּיסְטוּ שֶעל ארגזי-המיטען נִתחוור לי לבטח: אין זו פשיטת-הצתה רגילה אלא אקט של טרַנספֵר מכוּוָן. מחנות-מעצר ל'גורמים לא לויאליים' קמו אז בוקר וערב בפקודת הרודן ה"מרקסיסטי" שלנו, תלמיד מסייעיו הרוּסים. באותה קטגוריה נימנו בַּדְלָנֵי מחוזות אריתריאה וטִיגְרֶה וכנ"ל בני שבטי האָפָאר, האוּרוּמוּ, כל מי שתבע עצמאות. אף שאנחנו, בני 'בית ישׂראל', לא נלחמנו על שום אוטונומיה, נחשבנו גם אנו 'יסוד חתרני' שעָרַג, או עָרַק, לציון.

ניצלתי את בְּלִיל מהומת הצווחות והדוחַק לסרוק את השטח. היו שם מִטֶּנְדֶר מעוּך של "טויוטה" ועד משׂאיות של "אינטרנשיונל" ו"פורד". כֵּיוָן שהייתי חמוּש באקדח ועוטה על גופי בגדי ח'אקי, נראֵיתי לאור פּנסי כּלֵי-הרכב כרֶפּליקה סטנדארטית של חייל מן המִּניין. מִמָּה שפּלט שם נהג לשכֵנו באמהרית מתוּבּלת בניבים מִשְּׂפת הָרָארִי, הבנתי שרִכבּם מוּעד לַגבול עם אריתריאה שֶבּסמוּך לו קמו מחנות-המעצר. אך לא הרחק משם, באסמרה,  גם זאת ידעתי, היה לי בן-דוד שהִבריח לארץ-הקודש פּליטים יהוּדים.

עד שאני מרחרח סביב נצטרפה שם בין אש ובין פּיח שרשרת כּלֵי-רכב שכּל מנועֶיהָ מוּפנים לכיווּן צְפון-מזרח. ידעתי שאין בכוחו של יחיד למַלֵט מִגלוּת גדוּרת תַּיִל לא ניצולים למכבּיר ואולי אף לא קומץ ממי ששׂרדוּ. יש באותן מיכלאות ארורות של מִשטר-האימים של מֶנְגִּיסְטוּ כל שימנע כל מילוּט מן הכּלא: סִירֶנות, מִגדלי-תצפית, גדרות מחוּשמלות. אך אילו ניתַּן לי לגנוב משׂאית יחידה, או אפילו רק טנדר, בטרם יובילו אותם לַמלכּודת רִכבֵּי השיירה הזאת שעוד מעט תזוז –  אילו ניתַּן לי, ככל שנִראָה הדבר מטורף ופנטאסטי, לגרור אותם חֶרֶש לַבּית באסמרה, בו מסתתר בן-הדוד...

תוך שאני מפַנטז לי כך צצה, ממש למול עינַי, המשׂאית המאספת; זו שהִמתינה בִּקְצֵה שיירה זו לאוֹת-התזוזה הראשון. שמעתי רב-סמל אחד, ב'וָאן' דחוּס, קצת הלאה, צועק אל נהגהּ של זו שֶנָּח מאחוריו: "טְגַבּוּ, לפני שתתניע תבדוק שהשטח נקי מִכּל כַּאפֶר." "כַּאפֶר" (כּוֹפֵר) נִתכּוון אל אחֵינו, למרות שכּשֵם-גנאי נועד בעצם לִבנֵי חם.הוא שגור זה מאות בשנים בפי כּל יושבי אפריקה, זו שחָצוּהָ אלפי שיירות סוחרי-עבדים מוּסלמים שפּלשוּ מֵעֲרָב. הם היו מתנפלים בפשיטות צֵיד-אדם על כּפרֵי השחורים הפּאגאנים, רוכבים על גמלים ומוכרים את צֵידם לִלבָנֵי העולם החדש.

עכשיו היו אַחַי כּבוּלים אף הם, כצאן לטבח, צפויים לאותו מחנה-מעצר שגָּדרוּ קלגסי הרודן. "טְגַבּוּ," צעקתי מתוך מחבּואי הסמוּך, בסִתרו של החושך, "יש כאן אחד שחמק מידיך, אז בוא ותיקח אותו כבר!" מֵאַחַר שאותו רב-סמל נסתלק אך נהג המשׂאית המאספת לא ראה זאת, דימה אותו תם כי הוא שב וקורא לו ויש בקולו נזיפה. הוא יצא מִתָּאוֹ, צייתני ונפחד, וצעד אל עוּמקוֹ של החושך. הִמתנתי בשקט, שומע איך קול צעדיו מתקרב וגובר. רק בעומדו מִתנשם מול פּנַי נִשתלחה בו ידי המוּנפת. קת האקדח נחתה כפטיש על קרחת ראשו ההמוּם. הוא צנח באחת, כמו אותן בּובּות-עץ גולמיות של מִשׂחק הכַּדֹּרֶת. רגע הִבזיק בי הדחף לגמור אותו, שמא יקום ויַכֶּה... אך לא היה זמן, כבר שמעתי ברור את חירחוּר מנועֵי טור-הרכב. בלי שהיות נִזדרזתי לפשוט מעליו את פּריטי רכושו: נִשקו, מדיו, מימייתו, צרור מפתחות הרכב, רְשיון-הנהיגה, תעודותיו האישיות. בגד הח'אקי שלי לא בוּזבּז, הוא נקשר סְביב גפּיו כמין חבל: זוג מִכנסַי סְביב רגליו וחולצה סְביב ידיו הכּפותות לאחור. למישנה ביטחון אף תחבתי מִטפּחת גדולה, יְזוּעה, בתוך פּיהו. עד שֶיַּתִּיר את עצמו ויזעק לעזרה נִמָּצֵא כבר הרחק.

מיד נדלק מתנֵעַ כּלִי-רכבּי, שותף לַקשר. עברתי להילוך מהיר, לדבוק בַּשיירה. היא הִספיקה לִרחוק מעלי כיברת-דרך אך לא נעלמה מן העין. רֶצֶף קריצות פּנסי כְלֵי-רִכבּהּ כבר קִוְקֵו על הכביש נְחַש-אור. פֶּתע שמעתי דפיקות שחזרו והִרעידו את גג הקַבִּינָה. משהו רע מתחולל שם, הבנתי, בּדֹחַק ארגז-המיטען. תיכף עצרתי, נמרץ ודרוּך, את הרכב אך קֹדֶם חבשתי חיש על ראשי את כּוּמתת-הנהג ששכח הנהג הקודם. הוא השאיר אותה שם כשיצא למִשְמַע קריאתי מִסִּתרוֹ של החושך, חושך שבּו כבר הִמתינו לו חֶרֶש ההֶלֶם וקת-האקדח. עכשיו נִשתפּלה כומתתו על פּנַי שהחווירו מִפַּחַד ה"שֶמא"; שמא יצליחו רֵעיו-למדים לגַלות שאני זה לא הוא... לעצמו של דבר, מאחר שברור שאני זה לא הוא, אף לרגע, לא נשתייר בלִבִּי לוא גם שמץ של "שמא"', רק פּחד מקפּיא. מישהו צץ לי פתאום בחלון, אך אני הִסתוֵיתי בַּחושך, כך שגם בלי הכומתה השמוטה לא ניתַּן לזהות את פּנַי. הוא היה במדים ומיד גם ראיתי, מעל לכתפו הבולטת, צל של קאלאצ'ניקוב, רֶמֶז לכך שאני משַׂחק כאן באש. מה יקרה אם דלתו של התא תִפָּתַח והאור יִדָּלֵק בַּקבּינה? הלא אין גם סיכוי של אחד למיליון שיּחשוב שאני חברו...

"טְגַבּוּ," אמר, 'הִתעלפה שם אחת. אם תמוּת זה יהיה על ראשנו. תיכף ישכיבו אותה אצלך. תן לה מים וסע בלי קפיצות."

הינהנתי בלי הגה, מניד את ראשי, למרבה מזלי זה הִספּיק לו. תיכף חברוּ אליו שניים נושׂאים איזה צרור אנושי מדוּלדל. עכשיו, שמיָּד יצַפּוּ שאֶפתח את דלתהּ של אותה הקבּינה, מה כבר נותר לי מלבד להודות שנגמר, שגַבִּי אל הקיר? כבר אמרתי בעצם לשלוף את ה"סמית" ולירות לחיים או למוות, רק שהלא-יאוּמן לפעמים משכפּל את עצמו, גם הנֵּס: כמו בחלום מטורף שקורים בו דברים שמֵעֵבֶר לַטבע, כמו בתפילה שאף זה שאומר אותה אין בו אֵמוּן כי תוּגשם, אמנם נדלקה הנוּרה בתאי בִּשניַת פתיחתהּ של הדלת, אך לא נִדלקה שום נוּרה במוחם: הם פשוט לא זיהו אותי כלל. מרוב הטירדה ומרוב החופזה לנָעֵר את חוצנם מן הנטל, זה שיִרְבַּץ מעתה על ראשי, הם פרקו את הצרור וחמקו...

שבתי אם כך להדהיר את הרכב, מודה לַמזל ששִּׂחֵק לי ואץ להדביק את אותה שיירה שכעת רָחֲקָה מעליי. רק לאחר שצימצמתי דַיּוֹ את מִרוַח המרחק שבינינו הִדלקתי את אור הקבּינה, חולץ את הפּקק מאותה מימיה. "תן לה מים," זכרתי את מה שאמר לי ההוא שקרא לי שָם טְגַבּוּ, כך שהיצצתי להרף של עין בזו השׂרוּעה לצִדִּי. מה שניגלה לי הִדהים והִכמיר: אוּמללוּת מעורבת ביופי. כמו איזה פּרח נדיר, מחוּלָּל, המוּשלך, שְבוּר-גבעול, בָּאשפּה. תוך סיבּוב אקרובּטי של קְצֵה מרפּקהּ של ידי הפּנויה מן ההגה, זו שֶלָּפְתָה את אותה מימיה משקשקת, אמרתי לה: "שְתִּי!". היא פקחה זוג עיניים שחורות כּהָבְנֶה, לא תופסת היכן היא, ולמה. 'שְתִּי,' השתדלתי מאוד לא לרעוד והשקיתי אותה, כמו תינוק.

חדוּת המַּעֲבָר בין עלפונהּ הקר, הסטאטי, ובין אותה שקיקה בה נִלפּתה לַמימיה – הִפתיעה אותי, לִשנייה אף הִפחידה: מין און חייתי, כוח פּרא. היא חטפה מידי את מיכל הנוזלים וטרפה, לא גמעה, את תוכו. רק לאחר שגמרה, מִתנשמת, הֵחֵלָה פתאום למלמל שָם, כמו איזה מֶדיוּם שרוח-עיוועים נכנסה בו, כמו מַאנְטְרָה פּרוּעה. "אַבֶּתוּ, סְרָאִיגִ'יג בְּזוּ נַאוּ," נהמה נִלהבת, "הוּלוּן בִּטְאִיבַּבּ אָדָרַגָא." ושוב, כמין לחש היפּנוטי כָּשוּף –  אותן המילים, בִּדבֵקוּת כּפייתית, במיצוּי איזה דַחַף אֶכּסטאטי, כמו הניצוֹל מִטביעה בלב ים המודֶה כי הוּשבוּ לו חייו. רק מקץ תהיה ארוּכּה, מבוּלבּלת, הוּברר לי פִּשרם של דבריה. אילו פּלטה את מילֶיהָ ברור יותר תיכף הייתי מבין. זה היה פסוק נודע מתהילים, פרק ק"ד, שלמדו אבות השבט מן הפַיְטְלוֹבִיץ' ההוא. "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ..." עד אותה עת הם ידעו רק את מה שכּתוּב בּחוּמְשֵי התורה.

"איפה אני? איך הגעתי לכאן?" שאלה ותלתה בי עיניה.

"היית על הארגז והתעלפת," אמרתי חֶרֶש. "ההם, החיילים, חשבו שכאן יהיה לָךְ טוב."

"טוב לא יהיה לי אף פעם," אמרה, "לא כעת, שהכפר כולו אֵפֶר. מזל שאבּא-אִמא מתו קֹדֶם, מִצַּהֶבֶת. למות ולא לראות את זה זה חסד, לא אסון."

רגע אחד עוד המשכתי לנהוג בשתיקה אבל תיכף נשברתי. "אַתְּ לבדֵך?" לא עצרתי בי כוח לבלום בּי בּבקבּוּק-הטַאקט את שֵד-הסקרנוּת.

"כן," התייפּחה, "יש לי אח אבל אֵין. זה נשמע משוּנה אבל כך זה. ברח, ברח בַּלילה שהגיעה הבולשת. אתם כבר איזה חודש מחפּשׂים אותו לשווא."

"מי זה "אתם"?"

 "השוטרים שלכם, המיליציות, החוק של מֶנְגִּיסְטוּ. חוק שמוּתר בו לתלות ולשׂרוף רק אסוּר בו להיות יהודי."

"מִנַּיִן לָך כאן ש"אתם" זה אני? שאני זה החוק של מֶנְגִּיסְטוּ?"

"כולכם אותו דבר, אין שום הבדל בין נֵץ לעַיִט. טורפים, תמיד טורפים. חיות רעות, צמאות לדם."

"אני זה לא 'אתם'," אזרתי אומץ, "זה אנחנו..." וכמו מבלי משׂים, כמו מפזם לי לתוּמי, הִשלמתי מיד, כחֶציָהּ השני של סיסמה מחתרתית סתוּמת-צֹפֶן, את סוף תרגומו האמהרי של נוסח אותו הפּסוּק בו פּתחה. "מֶדֶרֶם כָּפִיטֶרָט," יצקתי לַחַש לאוזניה. והוספתי כאקורד סופי, דרמאטי,"תָמוֹלָץ'." זה היה שִבחו של אֵל: "מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶיךָ." אף כי רק קִניין אחד ביקשתי אז, את אֱמוּנָהּ.

"אתה," חיפּשׂה מילים בַּסבַך שבין אֵמוּן לחֶשֶד, "מִבֵּיתָא ישׂראל, מן הפאלאשא, יהודי?"

"למה?" שאלתי, משאיר את זה ככה, לא כן ולא לא, במין חושך. חושך כמו זה שהציץ בי מִבֵּין חלונות הקבּינה, אטוּם.

"כי שמעתי שֶיֵּש, לא הרבה אבל יש, חטוּפים לַצבא, מִשלנו... חֲבָל," הוסיפה תיכף, "כי פתאום היה נִדמֶה לי..."

"נִדמֶה שֶמָּה?" לחצתי.

"שבִּמקום לחטוף, תציל..."

עכשיו סמר בינינו אותו רגע של ריחרוּח שבּו אומדות חיות-הבּר זו את כוחה של זו. שנינו חששנו מאוד זה מזה. ונִמשכנו מאוד, בּו-בַּכּוֹחַ. אך לשנינו היה, לא פחות מהרבה להרוויח, הרבה להפסיד. הפַּחַד שאני עובד עליה בָּעיניים היה תאוֹם זֵהֶה של חֶרדתי מפני מילכּוּד. מה אִם היא כלל וכלל לא התעלפה והִכניסו אותה לַקבּינה רק על מנת לגַלות מי אני: איש מֶנְגִּיסְטוּ או סתם מִתחַזֶּה?

כמה שתקנו אינני זוכר. אבל כמה זמן נסעה השיירה זוכר כהוגן. נְחַש-האור של יֶתֶר כּלֵי-רִכבּהּ נבלע קדימה, בַּחושך שֶבּוֹ אט-לאט קרבנו אל הגבול. נהגתי כמו שֵד, בזלילת מרחקים, בטריפת כוחות-סוס ומלאי-דלק. לא מרצון להדביק את נוסעיה כי אם מהיפּוכו של זה: לחמוק מהם, לנוּס. לצורך זה נדרש לי הן מקום-מיקלט בטוח והן מיפלט מִכּוח צְבָא מֶנְגִּיסְטוּ וּקליעיו. איך ממַמשים את ה"הן" הראשון לא היה לי ספק אף לרגע: הבית באסמרה, זה שנחבא בסִתרוֹ בן-דודי שנִמלט. אבל איך מִתגבּרים על ה"הן" השני, על ניטרוּל החיילים שֶעַל ארגז-מיטען דחוּס זה, שֶבּוֹ מוּבָלים בני עמי, מוּכֵּי פּחד, כעדר כבשׂים לשחיטה? מה גם שכלל לא הייתי בטוח שחוּץ מאֵלֶּה שתקעו לי נערה לַתא אין על ארגז-המיטען ההוא עוד מלווים השומרים על העדר שאין לי מוּלם אף לא שמץ סיכוי בּו יביס היחיד את הרוב.

פּתע שמעתי קולות ירייה וקצת אחֲריהן דפיקות על עורף הקבּינה. רוגמות, ממש כּקֹדֶם, את תאִי הטס קדימה, ומצַווֹת עליי, גם בלי כל הגה, לעצור. שוב, אינסטינקטיבית, ניעור בי הפַּחַד של מי שנפל למלכּודת. איך יֵחָלֵץ היחיד הבודד מִיִּתְרון מִספּרו של הרוב? עצרתי אם כן. בחלון לצִדִּי ניגלו שלושה פַנְטוֹמִים, בלי מדים, בלי כּוּמתות ח'אקי, אך בלי ספק היו להם בַּיד קאלאצ'ניקובים ורֶצַח בָּעיניים וצִוְחַת-פקודה בַּפֶּה.

"צֵא!" צעקו והורו לי למטה, לַכּביש, "הידיים למעלה!"

היה לי ברור שאינם חיילים אך בּטוּחים שאני דווקא כן.

"ברצון," התאמצתי מאוד לחייך וטמנתי בכיסי מיד את מפתחות הרכב. בכך אמנם לא חשו אך אותו ניצנוץ פרוע של חשדנוּת עוינת לא נטש את מבטם.

יצאתי אפוא (לא לפני שתחבתי בין גב למִכנסיים, מחוּפֶּה בִּקְצֵה כותונת – אותו, את ה"סמית" שידעתי שאם יגַלו אותו אין לי שום צַ'אנס). והרמתי ידַיי אבל גם את קולי וקראתי: "זו טעות, אני אחד מִכֶּם, פאלאשי."

"סַפֵּר את זה למי שיאמין לְךָ," זרקו לי. ניכּר היה שאין בהם אחד שהוא כזה.

"אני מאמינה לו, הוא צודק!" שמעתי פתע, לגמרי לא צפויה, את הטרמפיסטית, מאחור. היא ירדה אל הכביש, בלי שחשתי בה כלל, מן הצד השני בַּקבּינה. "כן," היא אמרה, "הוא אחד מִשלנו. תגיד תהילים, שֶיִּרְאוּ..."

ארבַּעַת או חמֶשֶת הגברים שהקיפוני, שלושה מהם עם נשק ויִתרָם דרוּכֵי אגרוף, הִקפּיצו מבטים שנתבּזקו כריקוֹשֶטים של אי-אמוּן גמור בין הדוברת וביני.

"פְּשוֹט מִכנסֶיךָ!" שאג האחד. הבנתי שרק אות לברית-מילה יסיר לפתע עוינוּת מִמבּטם ואת האצבע מן ההדק של כל אחד משלושת השולפים מוּלי קָנֶה.

"בִּתנאי שהגברת תִפנֶה לאחור," התעקשתי, חושש שיִּדחוּ זאת. אך היא, דווקא היא, בנימוס למופת, מיהרה להפנות לנו גב.

"עכשיו אתם רואים?" אמרה מִקץ שניות של מֶתַח בּהן הִספּיקו הם להיווכח עד מה טעוּ. הודיתי לה בלי קול. רק בּלִבּי. בָּעומק פּנימה. העומק שמילאוּ אותו יופיהּ ויוֹשרתהּ.

"אז למה אתה כאן בִּמְקום נהג מִצְבָא מֶנְגִּיסְטוּ?" שאל אותי ההוא, זה שציווה להתפשט. שוב לא שמעתי עוינוּת בקולו ך עדיין, מֵעֵבֶר לַהלם, רשפוּ בעיניו גחלים של חֲשָד ונִשקוֹ היה חם ודרוּך.

סיפרתי בשקט את כל האמת: איך גררתי את האיש שאת מְקום-שִבתוֹ תפסתי, בכַחַש, בעורמה קרה, אל חושך כָּפוּל שניים: ניתוּק מֵאוֹר-הרכב וּמֵאוֹר-ההכּרה.

"איך זה בכלל הִזדמנתָּ לשָם?"

"ראיתי את האש תוך התגנבוּת לַכפר," אמרתי.

"מִנַּיִן התגנבתָּ?"

"מִמחבּוא עמוק בַּיער."

"מחבּוא ממי?"

"ממי שהם אויבֶיךָ ואויבַי."

מרגע זה הִפשיר כמו במטה-קסמים הקרח. גם יֶתֶר חבריו נִראָה כי הִתרשמוּ מאוד.

"עלוּ על הארגז," פקד מיד והם עשׂוּ זאת אך הוא והטרמפּיסטית הצטרפו אליי לַתא. כך, תוך דקה, כבר הִתנעתי שנית. נְחַש אורות השיירה כבר לא ניכּר בָּאופק. אך דווקא זה ודאי שלא הִדאיג אותי, להיפך. ככל שאתרחק מהם, ידעתי, כך ייטב. הבנתי שהיעד, בירתה של אריתריאה. איננו כבר רחוק כל-כך, אך כך גם אור-היום. זה עודד והִמריץ אך הִפחיד לא פחות: עודד – כי שם, באסמרה, הִמתין מיקלט-הסֵּתֶר. אך גם הִפחיד כי מה יכולתי לעשׂות בעצם, אם כל השיירה ההיא תמתין לי שָם אף היא?

שיתפתי את שני היושבים לצידי בִּסבַך חששותַי אך כאן קטע אותי הגבר. יש, כך אמר, כביש עוקף, די זָנִיחַ, אל פרוורי העיר שביניהם גר בן-דודי. גילוי זה הֵקֵל את משׂא ספקותַי. מעט-מעט הרפּיתי מִפּחדַי, לא מן ההגה. כֵּיוָן שהשׂיחה קלחה כמו בין אחים לשבט שאלתי איך סוּלקוּ שומרי ראשם מן הארגז.

"לא רק מן הארגז," אמר, חושק שיניו בזעם, "אלא מִשֶּטַח שיפּוּטו של העולם הזה..."

 

זה גרם לי צמרמורת עזה בגבּי אך נזהרתי שלא לפלוט הגה, שמא יחשוב שאינני קשוח כשם שדימה עד עכשיו. הוא אמר כי שומרֵי השבויים בארגז נרדמו לאורכה של הדרך. שַׂר-השינה לא מבדיל בין פאלאשי לגוֹי, בין אזרח לחייל. סמוּך היה אל שניים מִתוכם אך כְּפוּת-ידיים, ואם לא די בכך הוּפנוּ ידיו לאחוריו. כּשמישש לתוּמוֹ, ללא שְביב של תקווה, את דופן הארגז עליו נשען נתקל בבורג. בורג ארוך, כשלושה סנטימטרים, שֶשב ונִנעץ בגבּו. בִמקום לְהִתַּסְכֵּל מן העינוי שאין לו סוף, החליט להִתחכם ולנצל אותו בשׂכל. רק כשבקעו נַחֲרות הזקיפים נזדקף ומתחת את גבּו. כעת היה הבורג בדיוק בין שתי ידיו וחֶבֶל-הכּפיתה צמוד להברגת הבורג. "כל הברגה שכזאת," כך אמר, "היא משׂור זערער בפּוטנציה. יש בה חריץ לוּלייני לאורכּהּ ושיניים קטנות בין שקעיו. אלה אמנם זעירות אך חדות ואם יש סבלנות וקור-רוח הן מנסרות את סיביו של החֶבֶל עד שְלַב חיתוּכוֹ הסופי." כשניתַּק אותו חבל שיחרר את ידיו ועיסה אותן עד שהוּקל לו. זֶרֶם הדם שזמן רב נעצר שוב חוּדש והפיח בו עוז. הוא חטף את הקאלאצ'ניקוב מיד שומר ראשון, ירה בו צרור וכך בעוד שני קלגסי מֶנְגִּיסְטוּ. אלה גם הם נרדמו על נִשקם אבל הוא הִרדימם לשנת-נֵצַח, בּפרץ פרוע של יצר-קיוּם בּו הוּחרש הדִּבֵּר "לא תרצח". אחד מהם חָגַר סכין-קומאנדו למותניו ובו, סיפּר האיש, שיחרר עוד שני שבויים כמוהו. כעת היו שלושתם מצוּיידים סוף-סוף בנשק ומשליכים מִחוץ לַמשׂאית את הגוויות. הוא, שסכין-הקומאנדו היתה לפוּתה בידו המוּשטת, בִּתֵּר בּשִׂים-לב לא לפצוע שוּם יד את כּבלי כל יושבי הארגז.

"תיכף נגיע," אמר לי מיד, "אל הכביש העוקף שהִזכּרתי."

רק שעליו לא ימתין לנו אַמְבּוּש," אמרתי, מוּדאג, בּלִבִּי.

ואכן, כמו חֲשָש המגשים את עצמו נסתמן שם מוּלֵנוּ בַּחושך גוש מצוּפּף של דמויות מאיימות שחסם את רוחבּו של הכביש. מה שהִגבּיר בי את רף-התִּסְכּוּל ותחושת היאוש והפּחד היתה העובדה שהיה זה סמוּך עד אימה למחבּוא בן-דודי. כל אותה דרך רבת קילומטרים של מֶתַח, של תקוות מפרפּרות בין לב לבֶטֶן, בין אותו כפר שׂרוּף ליד שְׂפתו של אגם טַאנָה לאסמרה שנִצטיירה כּחוף של מִבטחים, עמדה כעת לרדת לטמיון אפל וקר של כישלון חרוץ, של חזרה לִסְגוֹר השֶבִי, אולי אפילו מוות אם יִירוּ בּנוּ הללוּ מִכְּלֵי-נִשקם שבלי ספק שלוּפים מוּלֵנוּ כבר. האומנם נתגלתה, אין לדעת כיצד, לַבּולשת של מֶנְגִּיסְטוּ זהוּתו של יעדֵנוּ ובלי שיתאמצו לרדוף אותנו כל הדרך הכינו לנו כאן מין קבּלת-פָּנים חמה?

אך מה שביטל באותה מהירוּת בּהּ נולדה בי האימה הזאת את עצם מניעֶיהָ, היה אור פּנסיה הדלוּקים של משׂאית זו שבּהּ דבקוּ ידַי לַהגה מִזיעה קרה. בקרן האור שנָּקַב הפּנס הקדמי השׂמאלי את החושך נִגלוּ לי פתאום, בִּפתיעה מוּכּת-הלם, פּניו של אותו בן-הדוד.

"נְגוּסֶה!" בקעה מִגרוני צעקה והוא אץ ונִתַּק מן היתר ותיכף נִתלה על אותה מדרגה שעולים בה אל תא-הנהג.

"טוב שהִגעתָּ לכאן בשלום," הִתנשף ושירבּב ראשו פנימה עד שהִנחית על כְּתֵפִי הסמוּכה לו טפיחה שסילקה את פּחדַי.

"איך ידעתָּ," שאלתי המוּם מִפּליאה, "שאגיע אליךָ הלילה?"

"בראדיו דיוְחוּ על מצוד מִשטרתי על גברים שגילם גיל-גיוּס. כּשהִזכּיר הקריין את כפרֵי הפאלאשים סמוּך לחופֵי אגם טַאנָה, תיכף חשבתי עליך ועל הסיכּוּי שתִברח ויהי מה."

"יש לי כעת על ארגז-המיטען עוד בּורחים שכּאלה," אמרתי, "יש לךָ די מקומות להחבּיא אותם עד שיוּשטוּ בים סוּף?"

"יש," הוא השיב לי, "מרתף ענקי בתחתית הבניין בו שוּכּנתי. רק שצריך להכניס אותם שם עוד לפני שיזרח אור-היום."

אך כאן נתמלטה צעקה מִן ההיא שישבה לצִדִּי בַּקבּינה. "טָדֶסָה!' קראה לצעיר שאף הוא נתגלה שם בּקרן-האור.

"סֶנֶדוּ!" זיהה הצעיר את קולה ומיהר ונצמד אל הרכב, אך זאת מעֶברוֹ האחֵר, בּו ישבה מתמוגגת כולה בִּדמעות.

"תכירו," אמרה בקול דק ושָנוּק ונשקה לו, כּוּלה מתייפּחת. רגע נורא אחד לא הסירותי עינַי משניהם, בקינאה. מסתבר שעל אף הכל אין לי מזל: היא שלו, של אחֵר, היא תפוסה כבר. עוז חיבּוקם לא הִצריך הסברים יתֵרים, הבינותי הכול.

"בוא ותכּיר," נִפנתה אליי זאת שכּל-כּך התאמצתי לשכּוח.

"טָדֶסָה," הושיט לי הזר את ידו והוסיף, ידידותי עד להביך, "נעים מאוד."

מה כבר יכולתי אם כך לעשׂות? אז שִׂיחקתי אותה, אלגאנטית. שָׂם את ידי בידו כמין רובּוט: "אָדִיסוֹ,"' נתגמגמתי. בלי נעים ובלי מאוד.

רגע אחד לחֲשה לו דבר-מה על אוזנו, כּיוצקת סם-פּלא. הוא נשק על מִצחה ונעץ בי, כגבר מול גבר, עיניים חודרות.

"תודה, תודה," אמר, לוחץ ידי בכף רוטטת.

"על מה?"

"על שסעדתָ, חבר, את אחותי."

מה שעשׂתה לי מילה אחרונה זו ניחת על ראשי כמין רעם, רעם נכסף ההופך שמֵי בּצורת לפֶרֶץ משחרר של איזה גשם-נדבות. כנידון המופתע לקבל חנינה כּשהִנֵּה כבר כָּרוּךְ עליו חבל, כקורבן-הצתה הלכוּד בבניין שסוף-סוף מְחישים לו סולם – חשתי פתאום איך צומחות לי כנפיים: סֶנֶדוּ, סֶנֶדוּ, סֶנֶדוּ. אִם קיים בָּעולם מין מצב ששמו אושר היה זה הרגע ההוא. היא נתנה בי מבט שהבין את הכול, שקרא אותי כמו דף שיר-השירים בכתב אמהרי. יש רגעים שמבּט יחידי מְיַתֵּר כל שימוש במילים. כאן כבר פּוּנוּ כל יושביו של ארגז-מיטענו של הרכב למעלה אל תוך מרתפו של הבית שבּו יסתתרוּ עד הלילה הבא.

 

כל אותו יום לא יצאנו משם אבל קצת אַחַר רדת החושך חזרו הפּליטים אל אותה משׂאית והִסעתי אותם אל החוף. צפונית-מזרחית מִמאסאווה, סמוּך לכפרֵי דייגים אריתרֵאִים, חיכה לנו איש ה"מוסד" ודאג שכולנו נקפוץ לַסירות. הן היו סירות "זוֹדְיָאק" צרות ופחוּסות עם מנוע "מֶרְקוּרִי" ועם צוותים מן השַּיֶּטֶת. צריכות היו לשׂאת אותנו, בִּזריזוּת מוגבּרת, עד סיפּוּנו המוּצק של היעד, ספינת חיל-הים "בת גלים". אלא שרוח צפונית קירזלה בִּפראוּת את פּניהם של המים, עד כדי כך שרוּבֵּנוּ היקֵאנוּ, מוּכֵּי טלטֵלה ועווית. רק כּשהִרחקנו יותר מן החוף בין צליפות איבחות רוח וקצף ורחש תפילות נלחשות באמהרית, נזכרתי שמחר לעזאזל חג החֵרוּת. "פַאסִיקָה," מילמלתי (שזה "פֶּסַח" בִּשׂפתֵנוּ), כאילו לעצמי בלבד, אך היא שמעה זאת גם. רק ברגע ההוא שחזרה על אותה המילה הטעוּנה כּל-כּך כּמיהה עזה לחופש, מילה שזה אלפי שנים, כּאיזה קוֹד גֶנֶטִי, נִמהלת במחזור דמו של עַם לְמוּד עבדוּת, זיהיתי שהיא כאן, ליד גוּפי שכֹּה ערג לה בלי שמץ של סיכּוּי כי יתממשוּ ערגונותיו.

"זה נכון," התייפּחה לה (ורֶסֶס הים, אותן טיפּות מי-מלח, כמו ענה לדִמעותיה), 'מחר ערב חג ואנחנו בַּמים, בלי חג, בלי מצות, רק מרור."

"סֶנֶדוּ," אמרתי, "שטוּיות, אַתְּ טועָה. מחר תִראי מצות, וּצְחוֹר מפּה פּרוּשׂה, ויין. ומה שחשוב, ילדה, מה שקובע: מחר תִראי בּית, סופית."'

היא שברה בה מחסום מתמוטט של בּוּשה, של זרוּת, של היסוּס, של קוֹנבֶנציוֹת – ונִלחֶצֶת אלַי, כמו ילדה אל אביה, אמרה: "איזה ים זה? תגיד."

"זה שנקרע לרגלי אבותינו כבר אז, כשיצאו ממצרַיִם."

"באמת?" נדהמה.

"באמת," נתחייכתי. "אין שום אמת גדולה מֵאַגָּדָה, מֵהַגָּדָה..."

 

* * *

אנו מצטערים להודיע

על פטירתו של אלישע פורת

המשפחה

 

* * *

יוסי אחימאיר – לזיכרו של אלישע פורת

אהוד היקר,

בוודאי שמעת שאלישע פורת, המשורר בן עין החורש, נפטר לפתע בביתו בקיבוץ. אני בטוח שתיתן לו ציון בגיליון של הערב. היו לי איתו פולמוסים מרתקים, גם מעל בימת חב"ע, סביב פרשת רצח ארלוזורוב ובנושאים היסטוריים ופוליטיים אחרים. הוא העריץ את אבא קובנר, אני את אב"א אחימאיר, אבי.

ועם זאת, למרות חילוקי הדעות, אי אפשר היה שלא לאהוב את פרקי זיכרונותיו הכל-כך ארץ-ישראליים, כמו את שורות שיריו.

תאר לך, פירסמתי מאמר שלו, איש "השומר הצעיר", ברבעון "האומה" שלי, ביטאון מסדר ז'בוטינסקי. הוא התגאה בכך מאוד – ומאז ביקש לקבל דרך קבע את "האומה".

עצוב מאוד שאיננו עוד.

ולהבדיל – חג שמח.

יוסי אחימאיר

 

אהוד: עדיין רק על רגל אחת, אלישע ליווה את המכתב העיתי מראשיתו, השתתף בו והיה מן הראשונים שהבין את היכולות המדהימות של האינטרנט להפצת שירה, פרוזה ומאמרים. את ספרי "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" – קבצתי וכתבתי בעידודו, בעקבות סיפור שלו ובגלל העניין המשותף של שנינו בפנחס שדה ובשרי פ.

 

* * *

אין ולא יהיה תהליך שלום אמיתי מפני שאין שום סיכוי לשלום בין ישראל לפלסטינים וזאת לא באשמת ישראל. אין "כיבוש" ואין "גירוש" אלא ישנה התגוננות צבאית ישראלית מפני הפיכת הגדה לרצועת רוצחים של החמאס אשר תשלח טילים לגוש דן לנתב"ג ולירושלים עד שנסכים גם ל"זכות השיבה".

אובמה שמסוגל להגיד דבר והיפוכו באותה חלקלקות לשון מדהימה ובלי הבנה מרובה במתרחש במזרח התיכון – עלול לסחוף את הפלסטינים לאינתיפאדה שלישית בעידודם של האידיוטים המוסריים בישראל – כאילו כל בעיית השלום היא ההתנחלויות!

 

* * *

אורי הייטנר

1. סדר פסח בגן הוורדים –  אחרי עשרים שנה

מכל סדרי הפסח שחוויתי מימיי, אחד אני נוצר בלבי כסדר אותו לא אשכח, כאחד מרגעי השיא של חיי. אם עליי לבחור רגע אחד, המבטא בעבורי את תמצית ההוויה האורטלית, אבחר בסדר הפסח שערך קיבוץ אורטל בגן הוורדים בירושלים, ערב פסח תשנ"ג 1993.

היה זה בעיצומו של המאבק על הגולן. כותרות העיתונים תיארו את ההסכם העומד להיחתם עם אסד בתוך ימים או שבועות. מידי יום הופיעה בעיתון אחר גירסה אחרת של מפת הנסיגה. דומה היה שכל מפעל חיינו עומד על סף עקירה וחורבן.

עוד רבות יסופר על התנערותם של תושבי הגולן; על כושר העמידה שגילינו בעשור של מאבק, שהסתיים בניצחוננו. מקומה של אורטל במאבק הזה היה ייחודי.

 

ביום ב' 22.7.92, יום לפני הבחירות, פתח יצחק רבין את הסיור המסכם של מסע הבחירות שלו, בקיבוץ אורטל. הוא בחר לפתוח את הסיור באורטל, על מנת לבטא בכך את מחויבותו הברורה להתיישבות בגולן. בביקורו באורטל חזר רבין על דברים שאמר חודש קודם לכן, בעצרת לציון 25 שנה להתיישבות בגולן – שנסיגה מן הגולן פירושה הפקרת ביטחון ישראל, ושהוא מחויב לשמירה על הגולן, לחיזוק ההתיישבות בה ולפיתוחה. דבריו היו חד משמעיים – אם הוא יבחר לראשות הממשלה, הוא יראה כמטרה עליונה את השמירה על הגולן כאזור ישראלי פורח.

הוא שיכנע אותנו בכנותו. כמו רוב אזרחי ישראל, כמו רוב תושבי הגולן, כך גם רוב מוחלט של חברי אורטל נתנו לו את קולו.

חודשיים לאחר מכן, בספטמבר 92', התכנסנו, חברי אורטל, לאסיפת חירום רבת משתתפים בחדר האוכל, כדי לדון בסכנה הקיומית שנחתה עלינו. היתה זו האסיפה הראשונה מני רבות בנדון, באותן שנים. האווירה היתה קשה, אך האמירה שיצאה ממנה היתה נחושה – אמירה ברורה אודות מחויבותנו למאבק לשמירה על הגולן בריבונות ישראלית. הוחלט שאורטל תיטול חלק פעיל במאבק של ועד יישובי הגולן ושאורטל תבצע פעולות ייחודיות שלה. הוחלט שאורטל ממשיכה לחיות, לבנות, לנטוע ולנהל את חייה כרגיל, ואינה עוסקת בהיערכות לעקירה. נבחר צוות פעולה, שיוציא לפועל את ההחלטות ויוביל את ההתמודדות של אורטל עם המצב. הרכב הצוות היה המנהיגות הפורמלית והבלתי פורמלית של אורטל, והוא כלל את כל המזכירים ומרכזי המשק בעבר ובהווה.

לא אתאר כאן את כל הפעולות של אורטל באותם ימים. אציין רק, שלאורך כל שנות המאבק הלכנו לאור אותם עקרונות שנקבעו באסיפה הראשונה. לאור העקרונות האלה פעל הצוות, והעקרונות הללו אושררו פעם אחר פעם באסיפות רבות משתתפים שערכנו בנושא.

הסדר בגן הוורדים, וכך גם חגיגת הביכורים שערכנו בגני יהושע בת"א בשבועות תשנ"ד 1994, היה בעיניי גולת הכותרת של המאבק האורטלי. היה במבצע הזה שילוב של אמירה פוליטית ברורה – התנגדות לנסיגה, עם הצגת היופי שבהוויית החיים שאורטל מבטאת: היחד, השותפות, התרבות הקיבוצית. היתה זו מעין התרסה – המנגינה הזו היא תמצית הציונות, ואת המנגינה הזאת אסור להפסיק; אי אפשר להפסיק.

בפסח עלינו לירושלים, כמעט כל החברים והילדים וכן מיספר אורחים. התמקמנו בגן הוורדים, מול לשכת ראש הממשלה מצד אחד והכנסת מצד שני, ושם ערכנו את ליל הסדר. היה זה הסדר היפה והמרגש ביותר בתולדות אורטל. המבצע אורגן באופן מופתי, הן מבחינת הלוגיסטיקה והן מבחינת התוכן: ההגדה הקיבוצית, הקולית – חבורת הזמר של אורטל, התפאורה היפה. הסדר התנהל בתוך חממה גדולה שהורכבה במיוחד לצורך העניין. בתוכה הצבנו תבליט של אורטל על רקע הנוף הגולני, כתובות "שלום עם הגולן" (אז טרם הומצאה הסיסמה המובילה – "העם עם הגולן") וכתובת ענק ועליה ציטוט מתוך ספר עמוס, המופיע בהגדה הקיבוצית – "ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".

האירוע זכה לסיקור תקשורתי רחב, בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים, זכה להערכה רבה בגולן ומחוצה לו, גיבש את החברה האורטלית וחיזק את גאוות היחידה.

הסדר שערכנו, היה סדר פסח כהלכתנו. בין הטקסטים שקראנו וששרנו, אמרנו אמירות הנוגעות למאבק על הגולן. לשירי הסדר הוספנו שיר אחד – שירן של רחל המשוררת ונעמי שמר "כינרת" ("שם הרי גולן"). זהו שיר בלתי פוליטי לחלוטין, לבטח אין זה שיר מחאה. אך דווקא בו ראינו ביטוי לתחושתנו ולמאוויינו. השיר הזה מבטא את הוויית החלוציות של ראשית ההתיישבות הציונית בעמק הירדן. אמירתנו כקיבוץ, היתה שאנו נאמנים לדרך, אנו ממשיכים בדרך, אנו מחוייבים לדרך גם אם תש כוחם של מנהיגי תנועתנו, הם כשלו וסטו ממנה. אני זוכר היטב עד היום את ההתרגשות הרבה שאחזה בי, כחבר הקולית של אורטל, כששרנו את השיר הזה. כל המסובים הצטרפו אלינו לשירה. במעמד הזה היתה משמעות מיוחדת למילים "האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוח חסד נעורים?"

סדר פסח מסתיים בהכרזה "בשנה הבאה בירושלים הבנויה." אנו, מירושלים, הכרזנו "לשנים הבאות באורטל הבנויה." איני יודע כמה מן המשתתפים באמת האמינו שכך יהיה. באותה שנה חגגנו 15 שנים לקיומנו. 20 שנים חלפו מאז, ואנו חוגגים את שנת השלושים וחמש באורטל הבנויה. אורטל בנויה ונבנית, ואילו סוריה – מישהו זוכר שפעם היה דבר כזה? ואני מאמין ומשוכנע, שגם את שנת היובל ואת שנת המאה נחגוג באורטל הבנויה.

 

(מבוסס על סיפור מתוך הספר "אורטל – שלושים שנים וסיפורים")

 

2. נאום רבין לאובמה

ליד קברו של רבין, מן הראוי היה שראש הממשלה ישבע באוזני אובמה אמונים למורשתו של רבין:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הירצחו).

 

3. כל עוד ארה"ב קיימת

מה הנושא המרכזי בביקור אובמה בישראל, חלוקים ביניהם הפרשנים והעיתונאים – הגרעין האיראני או הנעת המו"מ עם הפלשתינאים?

למיטב הכרתי, משמעות הביקור אחרת לגמרי – אובמה בא לישראל בראש ובראשונה כדי לחזק את הברית בין שתי המדינות ולהפריך את ההערכות הקיימות בישראל, בארה"ב ובעולם כאילו הוא אינו מחויב לה.

ליחסים המיוחדים בין ארה"ב וישראל אין אח ורע בעולם. הברית הזו הולכת ומתהדקת, והיא מרכיב משמעותי בזהות הישראלית ובזהות האמריקאית. אמחיש זאת בשתי דוגמאות.

בביקורו של נתניהו בארה"ב, שהיה בו עימות פומבי בין אובמה לנתניהו, נאם נתניהו בפני בתי הנבחרים. כל חברי בתי הנבחרים, רפובליקאים ודמוקרטים כאחד, יצאו מגדרם כדי להריע לנתניהו, בעיקר כאשר הוא דיבר על הקשר של העם היהודי לא"י ולירושלים. היתה זו הנפת כרטיס צהוב של בתי הנבחרים לאובמה.

דוגמה שנייה – לב העימות בין אובמה לרומני שעסק בסוגיות חוץ, הוקדש לתחרות בין שני המועמדים על השאלה מי אוהד יותר את ישראל.

נושאי דגל "הבידוד המדיני" – אלה הטוענים שהתמיכה האמריקאית מותנית בקבלת המדיניות של הממשל האמריקאי, טענו שאלה דברים הנובעים מצרכי הבחירות, אולם אחרי הבחירות יהיה קרע בין המדינות ואובמה יתנקם בנתניהו ובישראל. חלפו הבחירות בשתי המדינות, אובמה אינו כבול עוד בשום שיקול אלקטורלי, והוא בא לחזק את הברית האסטרטגית הבלתי מותנית בין המדינות.

התמיכה האמריקאית היא מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי של ישראל. יש המאיימים עלינו, שאם לא נקבל את עמדות הממשל בסוגייה הפלשתינאית או בסוגייה האיראנית, נאבד את הנכס האסטרטגי הזה. אובמה בא לישראל כדי להפריך את התזה, שמשמעותה היא מסר לעולם כולו, שארה"ב הינה משענת קנה רצוץ והטובה בידידותיה אינה יכולה לסמוך עליה.

שוחרי "הבידוד המדיני", מדקלמים מאז הנאום ספין חדש, פרשנות יצירתית במיוחד לביקורו של אובמה ולנאומו. לטענתם, אובמה שימן את הציבור הישראלי בנאומים סכריניים ואז הנחית את המסר האמיתי, המטרה לשמה הוא בא לישראל – דרישותיו בנושא הפלשתינאי.

אבל מי ששמע וקרא את הנאום יודע שההיפך הוא הנכון. אובמה השיא עצה ידידותית לישראל לאפשר הקמת מדינה פלשתינאית כדי להבטיח את עתידה כמדינה יהודית ודמוקרטית, אך המסר המרכזי שלו היה, שהברית עם ישראל היא בלתי מותנית לחלוטין.

המסר המרכזי, באנגלית ובעברית, היה "אתם לא לבד", כלומר – אין ולא יהיה בידוד מדיני. "אתם לא לבד" – לא בתנאי שתקבלו את עמדותיי בנושא הפלשתינאי, אלא "כל עוד ארה"ב קיימת". ובמילים אחרות – כידידים אנו יכולים להתווכח, להתעמת, לחלוק, לנתח אחרת את המציאות, אבל הידידות לישראל והתמיכה בה היא מרכיב בסיסי באתוס האמריקאי, ויש לה רק תנאי אחד – קיומה של ארה"ב. התמיכה בישראל היא עניין קיומי בתפיסה האמריקאית, ולכן היא "לנצח", כפי שהבטיח אובמה בעברית ובאנגלית.

המחלוקת בין ישראל לארה"ב בסוגיית גבולותיה של ישראל קיימים מאז 1967. היא הביאה לעימותים מדיניים חריפים בין המדינות, אגב – בעיקר תחת נשיאים רפובליקאיים, כמו פורד ("ההערכה מחדש" 1975), רייגן (השעיית מסמך ההבנה האסטרטגית בעקבות חוק הגולן ותוכנית רייגן לנסיגה לקווי 4.6.67) ובוש האב ("אם ישראל רצינית שתתקשר אלינו"), אך למרות המחלוקת מערכת היחסים הלכה והתהדקה, וכך גם התמיכה הביטחונית, המדינית (הצבעות באו"ם) וכד'.

חשיבות נוספת לביקור אובמה, היא תרומתו למאבק נגד קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל.

אובמה הוא המנהיג הנערץ על הציבור הליברלי בארה"ב, באירופה ועל ה"שמאל" הישראלי. בדיוק על תודעתו של הציבור הזה, נערך קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, בעולם ובארץ. העובדה שהציבור הזה נחשף במשך שלושה ימים תמימים לנאומים המעלים על נס את מדינת ישראל, את הציונות, את הקשר ההיסטורי בין עם ישראל וארץ ישראל, היא סדרת חינוך שאי אפשר להגזים בחשיבותה. אנשים בישראל ובעולם, שמדינת ישראל מצטיירת בעיניהם דרך הפריזמה של גדעון לוי, פתאום שמעו מפי מנהיגם הנערץ את היפוכם המוחלט של הדברים. זוהי תרומה חשובה לישראל.

 

* * *

משה גרנות

1. קווים לדמותו של אליהו הנביא

מי שכתב את תולדות חייו של אליהו הנביא השקיע מאמץ לא קטן כדי להשוותו למשה, אבי הנביאים: המספר מתאר את אליהו הולך במשך ארבעים יום וארבעים לילה, בלי לאכול, עד הר האלוהים חורב (מלכים א' י"ט 8) – ממש כמו משה שהיה על הר חורב ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות ל"ד 28, וראו גם שמות כ"ד 16, דברים ט' 9, 11, 18, י' 10); אלא שבהשוואה יש ייתור לטובת אליהו – הוא לא רק שהה על ההר כמשה מבלי לאכול ולשתות, אלא הלך בצום מאי שם במדבר באר-שבע עד הר האלוהים חורב.

אחר כך מסופר על אליהו שהוא לן במערה, וה' עבר על פניו במופעי טבע מבהילים (שם, 9, 13-11), ותמונה זאת מזכירה בקוויה העיקריים את  מראות האלוהים שראה משה בנקרת הצור שבהר חורב (שמות ל"ג 22-21, ל"ד 8-5).

כמו משה ויהושע, גם אליהו מסוגל לחצות את מימי הירדן ולעבור בחרבה (מלכים ב' ב' 8, והשוו לשמות י"ד 22-21, יהושע ג' -17-5).

על משה מסופר שהוא מת בארץ מואב, שם נקבר, "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים ל"ד 6-5). מסַפר תולדותיו של אליהו משווה את סופו של אליהו לזה של משה, אבל שוב, בהשוואה של ייתור: גם אליהו נעלם מהעולם הזה בעבר הירדן, וגם את קברו לא מצאו מעולם (מלכים ב' ב' 18-16), אך הדרך בה נעלם מעל פני האדמה מצביעה על יתרונו על פני אבי הנביאים – הוא לא נקבר במקום לא ידוע, אלא הועלה על ידי האל בסערה השמיימה ברכב אש ובסוסי אש (שם, פ' 1, 12-11).

הייתור הזה, שהכתוב מייחס לאליהו על פני משה, ובעיקר תיאור עלייתו בסערה השמיימה, גרמו לסטייה משמעותית של בני דורות ימי בית שני מעקרונות הייחוד שנשמרו בקפדנות (הגם שבצורה פרימיטיבית) לאורך כמעט כל התעודות המקראיות: בכל המקרא, להוציא ספר דניאל (ספר מאוחר שהתחבר בימי החשמונאים) אין זכר לתחיית המתים, הישארות הנפש, העולם הבא, גלגול נשמות וכד' – "פתרונות" של בני האדם לנוכח ההכרה בסופיותם המוחלטת עם המוות. בכל המקרא (להוציא ספר דניאל, כאמור) שולטת ההכרה כי אחרי המוות האדם איננו עוד: "בטרם אלך ואינני" (תהילים ל"א 14), כי "הכול  הולך אל מקום אחד, הכול היה מן העפר, והכול שב אל העפר" (קוהלת ג' 20).

המקרא "התעקש" על מסר זה בדבר סופיות האדם עם מותו, למרות שאצל כל התרבויות הסובבות את ישראל באותה תקופה היתה אמונה בהמשכיות מסוימת אחרי המוות. ולמה "התעקש" המקרא על מסר זה? משום החשש של מעצבי האמונה הישראלית הקדומה כי אמונה בקיום כלשהו אחרי המוות מובילה בהכרח ל"פולחן מתים", שאין הבדל רב בינו ובין עבודת אלילים (ראו ניתוח מורחב בנושא זה במאמרי "על המוות ואחר המוות – עיוני מחקר במקרא" בתוך ספרי "אדיפוס ואבשלום", הוצאת ידיעות אחרונות, 1996, ע' 139-89).

סיפורו של אליהו איננו שולל את המסר המקראי בדבר סופיותו של האדם עם מותו, אך "עוקף" את ההכרה הבסיסית המשתמעת מכל הכתובים כי האדם שב עם מותו אל העפר. היעלמותו של אליהו ו"עדותו המהימנה" של אלישע כי עלה בסערה השמיימה, הפכה בהכרח לכר פורה של אגדות-משאלות על כך שאליהו לא מת, וכי מעמדו הוא כשל מלאך בעל תפקיד לעתיד לבוא. אמונה זאת מוצאת לה ביטוי כבר במקרא עצמו בפיו של נביא מימי בית שני: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" (מלאכי ג' 24-23). בעקבות דברים אלה בספר מלאכי נוספו לאליהו "תפקידים" לעתיד לבוא המוזכרים אצל חז"ל (משנה עדויות ח' ז'; בבלי פסחים י"ב ע"א ועוד), בתפילה ("הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא, זכור לטוב, ויבשר לנו בשורות טובות וישועות ונחמות" – בברכת המזון), בפיוט ("אליהו הנביא, התשבי, הגלעדי, במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דויד" – פיוט למוצאי שבת) ובמנהג (כיסא אליהו הנביא בברית מילה, וכוס אליהו בסדר הפסח).

נבחן עתה מי הוא האיש שהאמונה הישראלית זיכתה אותו ב"תפקידים" המכריעים לעתיד לבוא:

אליהו, כמו רוב הנביאים הקדומים, עושה ניסים ונפלאות: עורבים מביאים לו את ארוחותיו בנחל כרית (מלכים א י"ז 7-2), בציוויו כד הקמח וצפחת השמן של האלמנה מצרפת לא כלו (שם, שם, 8-6), הוא מחיה את בנה של האלמנה( שם, שם, 22-17), לאחר תפילתו לה', נופלת אש מהשמיים ואוכלת את העולה שלו למרות שיצקו עליה 12 כדי מים (שם , י"ח 39-30), מלאך מביא לו אוכל ומים (שם, י"ט 8-5), הולך ארבעים יום וארבעים לילה בלי לאכול (שם, שם 8), מצליח להשיג בריצה את סוסי מרכבתו של אחאב (שם, י"ח 46). הוא יודע מה יקרה בעתיד לאחאב, לאיזבל, לאחזיה בנו, לבית אחאב ולישראל בכלל (שם, י"ט 18-15, כ"א 19, 24-21, 29, מלכים ב' א' 4-3). מסתבר שאלוהים הוא ממש "פונקציונר" של אליהו: הוא משמש לו "מודיעין" (מלכים א', י"ז 1, 9, כ"א 18-17, מלכים ב' א' 3), דואג לכלכלתו, כאמור לעיל, שומע בקול אליהו ומחיה את הילד של האלמנה (מלכים א', י"ז 22), נענה לתפילת אליהו להוריד אש מהשמיים על העולה (שם, י"ח 38-37) ועל שרי החמישים של אחזיה (מלכים ב' א' 12-9). ברור שלנביא במעלתו האל מעניק  "ראיון" דווקא בהר חורב, הר מתן תורה, אליו עלה לפניו משה, כש"ראיון" זה אפוף בתפאורה מרטיטה (שם י"ט 18-8).

ברור שכל הניסים האלה ניתנים ל"הוכחה" רק בתקופה לא אוריינית, כאשר אין כל תיעוד כתוב, והמאמינים ניזונים מסיפורי הפלאות של מוריהם. בעל דברי הימים, האנכרוניסט האולטימטיבי, "מתקן" אף את החסר הזה – לדעתו, אליהו עצמו כתב מכתב ליהורם בן יהושפט מלך יהודה, בו הוא מנבא לו ולבניו מוות בייסורים קשים (דברי הימים ב' כ"א 20-12).

אליהו "מתוודה" כי הלוז של נבואתו הוא קנאות לאלוהיו ללא פשרות. לשאלת האל "מה לך פה, אליהו?", הוא עונה: "קנא קינאתי לה' אלוהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב, ואיוותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה" (מלכים א' י"ט 10).

על אותן מילים בדיוק חוזר אליהו גם לאחר התגלות האל ב"קול דממה דקה" (שם, שם, 14). ואמנם כל נבואתו רוויה בקנאות מבהילה: האל יעצור את הגשם עד אשר הוא לא ישחט את 450 נביאי הבעל (שם, י"ז 1, י"ח 1, 41-40), מנבא חורבן ונחלי דם לאחאב, לאיזבל ולביתו (שם, כ"א 24-19), והוא ממנה בשם האל "שליחים" לחורבן העתידי – את חזאל מלך ארם, את יהוא, המורד במלכות, ואת אלישע, הנביא האמור להמשיך את דרכו: "והיה הנמלט מחרב חזאל – ימית יהוא, והנמלט מחרב יהוא – ימית אלישע. והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו." (שם, י"ט 18-15); שהרי ברור כי הן חזאל והן הרוצח הסדרתי יהוא יבררו היטב את מי הם הורגים, וחס וחלילה, לא ייגעו לרעה בעובדי ה'!

נבואת אליהו איננה יודעת חסד ורחמים מהם, ואיננה מציעה שום דרך "תיקון" אחרת לעבודת האלילים זולת מוות ונחלי דם – וכל אלה תוך הקפדה לקלס ולרומם את יוקרתו של האל, המוריד גשם, והמפיל אש מן השמיים "לפי הזמנה", וכל זאת לעומת הבעל המתואר בצורה סאטירית כחסר האונים (שם, י"ח 29-26). ברור שהמספר הקפיד גם על יוקרתו של אליהו, הנביא המקנא לאלוהיו: קורותיו, כאמור, מושוות השוואה של ייתור לקורותיו של משה אבי הנביאים; כדי "להוכיח" את כוחו ואת עוצם ידו, הוא מספר סיפור זוועות על שרי חמישים שבאו במצוות אחזיה לאוסרו, והוא עונה להם כך: "... ואם איש אלוהים אני – תרד אש מן השמיים ותאכל אותך ואת חמישיך." (מלכים ב' א' 10), והאל, "הפונקציונר" של אליהו, מבצע את פקודתו למילותיה (שם, שם, 12-10)!

אנשים בעלי כריזמה מעבירים את המאמינים הפותים על דעתם ולא פעם מאיצים בהם לבצע זוועות: אלישע בן שפט, שהיה כנראה איש אמיד (שנים עשר צמדי בקר חורשים בשדהו!), נוטש את "כל הבלי העולם הזה", זובח את הבקר ונספח אל אליהו כדי להיות ממשיך דרכו (מלכים א' י"ט 21-19), ויהוא, המורד השפל במלכות – מתרץ את רציחותיו המפלצתיות בצווים "אלוהיים" מפי אליהו (מלכים ב' ט' 36, י' 10, 17).

ולסיום פך קטן, אך אופייני ל"איש אלוהים": אליהו מגיע לצרפת אשר לצידון, כשכל הארץ מוכת בצורת, והוא דורש מאלמנה אומללה, שנותרו לה אך מעט קמח ושמן, שתאפה לו עוגה קטנה ותיתן לו בראשונה, ואילו לעצמה ולבנה – שתעשה באחרונה (מלכים א' י"ז 13-10). זהו המוסר הנבואי של איש האלוהים המקנא לאלוהיו!

 

 

2. על ספר שיריו של אדיר כהן

"השיר כותב אותי"

בהוצאת אמציה, 2013, 110 עמ'

כשבזמנו עמלתי על חיבור "לקסיקון של הסופרים העברים מאז תש"ח", הייתי נפעם כל פעם מחדש כשהייתי נתקל ביוצר שהפיק מעצמו ספריות שלימות. יש כמובן, יוצרים שקונים את עולמם ביצירה אחת, או ביצירות בודדות, ואף על פי כן, כאשר יוצר מצליח להביא לעולם עשרות, ואף מאות כרכים, וכולם כתובים בכישרון – אינך יכול שלא להתפעל, להלל ולשבח. נראה לי שגם תולעת ספרים, כמו דוקטורנט לספרות, יתקשה להתמודד עם שפע כתביהם של יוצרים כמו משה שמיר, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, נתן שחם, יורם ברונובסקי, אוריאל אופק (רשימה חלקית) – אלה כתבו כל כך הרבה ספרים, ובתחומים רבים כל כך, שילאה הפה מלמנות אפילו את שמותיהם.

לקטגוריה הזאת של סופרים שהם גם "ספריות" ניתן למנות גם את אדיר כהן – האיש, פרופסור לחינוך ולביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, פירסם עשרות ספרים בתחומים שונים: רומנים, ספרי ילדים ונוער, ספרי עיון על חינוך, ספרות וביבליותרפיה, ערך אנתולוגיות, ספרי לימוד וכתבי-עת. בתוך כל השפע הזה היה חסר כרך שירה, והנה, עתה הוא כבר על המדף: "השיר כותב אותי".

כיוון שהמחבר הוא אדם מלא וגדוש השכלה יהודית וכללית, השירים, כצפוי, מרמזים על מקורות חובקי עולם, מלבד איזכורים מהתנ"ך מהאוונגליון ובודהה ימצא הקורא איזכורים מההימנונות ההומריים (האדס ופרספונה), ימצא שם את דדלוס ואיקארוס, את הקיקלופים מהאודיסיאה; מבין האישים הישראלים נמצא את יהודה עמיחי, נתן זך ודוד אבידן (הוא מתכתב עימם בשיריו), את חנוך לוין ("מלאכת החיים"), את מרטין בובר; וכן את סופרי הילדים לואיס קרול ואנטואן דה סנט-אכזופרי, ואת היוצרים הגדולים בתרבות העולם: דנטה ו"הקומדיה האלוהית", שקספיר ו"המלט" וריצ'רד השלישי", גיטה, ו"פאוסט", ויקטור היגו ו"עלובי החיים", צ'רלס דיקנס ו"מועדון הפיקוויקים", המינגוויי ו"למי צלצלו הפעמונים", סטיינבק ו"על עכברים ואנשים", קאמי ו"המיתוס של סיזיפוס", "הזר" ו"הדֶבֶר", בקט ו"מחכים לגודו", ארתור מילר ו"ציד המכשפות", גינטר גראס ו"תוף הפח".

השירים מזכירים גם אמנים כמו מיכלאנג'לו וסלבדור דאלי, מלחינים כמו שוברט ושומאן, פילוסופים כמו שופנהאור, ניטשה וסארטר... ואני מניח שדילגתי על לא מעט שמות, כשכל איזכור כזה כומס בחובו רמז חבוי היטב שגילויו גורם לנחת רוח לאוהב השירה.

שירים העשויים להרטיט את הלב הם שירי הגעגועים שלו לאביו ולאימו (עמ' 58-48, 78) והשיר בו הוא מבקש ללמוד מנכדו הנלחם נגד הרוע בחרב פלסטיק – איך מתגברים על החרדה הקיומית של האדם ("הרץ למרחקים ארוכים", עמ' 63-61).

יש בקובץ סדרה של תשעה שירי אהבה (עמ' 95-79) חלקם ארוטיים ממש, כשארמזים מהמקורות מנתבים את הקורא אל המסר ("בתוכֵך צייר מכחולי", עמ' 84, "אָחֵר חורש בעגלתךָ", עמ' 95).

כידוע, השירה המודרנית בורחת מהפרוסודיה הקלאסית כמו מאש – אין חרוז, אין משקל, והמהדרים משתמשים בשפה "רזה", כמעט שפת קניון. אדיר כהן אמנם איננו משעבד את שירו לפרוסודיה הקלאסית, אבל מהכתוב לעיל ברשימה זאת – הוא רחוק מהשפה הרזה, ולא רק זאת, נדמה לי שהוא גם נוקט צורניות חלופית, לדוגמה, רבים משיריו בנויים משורות קצרצרות בנות מילה אחת, או שתיים (ראו "אבן לראש", עמ' 33-30,  "הֱיֵה אתה", 37-36, "לנשק אותה", עמ'  80-79, "להמתין", עמ' 82-81 ועוד). מבנים דומים מצאתי בספר שיריו של רפי וייכרט "רזים" (קשב לשירה, 2008), בו כל הספר בנוי מסונטות שכל השורות בהן הן בנות מילה אחת.

וכן, אדיר כהן "חוטא" גם בחרוז – בשיר "יש בחייו", בו הוא מתכתב עם דויד אבידן:

 

"אדם זקן מה יש לו בחייו?"

יש לו חיוכו של בוקר הפתוח אל הים,

יש לו שחוקו של נכד בחיקו נרדם,

יש לו זיכרונות של דרך שהייתה יפה,

וספינתו במסע חרישי הגיעה אל חופה.

 

ובהמשך:

 

יש לו סיפור שהוא יוצר,

שוב אינו נוצר בידי שוטה,

את חומר סיפורו מתוכו ישאב

והוא כולו שלו, סיפור חייו.

 

כל ארבעת הבתים בשיר מחורזים, וזה בהחלט מעניק לשיר יופי וניגון. אבידן לא זכה להזדקן, וכתב את השיר הפסימי ההוא, ואילו אדיר כהן, שכן זכה לכך, מוכיח כי יצירה יפה ונוגעת ללב יכולה להיכתב גם בגיל השלישי, כפי שבזמנו ניחשה לאה גולדברג ("שירי סוף הדרך"), שכידוע, גם היא לא זכתה להגיע לגיל שיבה.

ספר שירים היה חסר ב"ספרייה" של אדיר כהן, והנה, עתה הוא על המדף, והוא מיועד לאוהבי שירה אניני חך.

 

 

* * *

אזהרה להורים ולבני משפחה של חיילים בצה"ל: אל תשלחו להם חבילות לפני ובתקופת הפסח כי הן לא תימסרנה לידיהם כדי שלא לפגוע בכשרות מחנות צה"ל. הצעה לחיילים – ללכת עם פרוסת לחם או ביסקוויט בכיס במשך כל ימי החג, כדי לשים לאל בעיני אלוהים את ההוראות המטומטמות של הרבנות הצבאית!

תדע כל אם עברייה בפסח מרעיבים את בנה!

 

* * *

יהודה דרורי

מה שאובמה עדיין לא מבין

ביקורו של אובמה היה חשוב מאוד עבורנו, לא רק שהוא עשה שעורים וידע בדיוק מה לומר אלא שהוא גם הבין הרבה דברים עלינו ומה מניע אותנו, ולכן גם ניסה לפנות בצורה נכונה לנפש של הישראלי. אבל, דבר אחד שהוא עדיין לא הבין: את שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי במזרח התיכון ומדוע לא יהיה שלום...

הסכסוך הישראלי-ערבי באזור ארץ-ישראל נולד בתחילת המאה ה-20 בעקבות התגברות התנועה הציונית וניסיונות של הבריטים ששלטו באזור לעצור זאת ע"י עידוד לאומנות-דתית מוסלמית נגדה, דהיינו, ליצור סכסוך שהם ישלטו במרכיביו בסגנון של "הפרד ומשול". הם הוציאו את השד מהבקבוק וזה פגע גם בהם.

עובדה היא ששום מושג של "אומה" או "עם" פלסטיני לא הועלה עד לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר התברר שארץ-ישראל תהיה הפתרון למאות אלפי הפליטים היהודים. "ההנהגה" של ערביי ארץ ישראל ב-40 השנים הראשונות היתה דתית, וכללה את חג' אמין אל-חוסייני, (המופתי הירושלמי) שבזמן מלחמת העולם השנייה ברח מירושלים לברלין ושימש יועץ לנושא השמדת היהודים במטה של אדולף היטלר. היו גם ראשי כנופיות מרצחים כמנהיגים.

 

המלחמה נגדנו הינה מלחמה דתית (ג'יהאד)

מלחמת 1948 נגדנו נשאה אופי דתי ברור והמכה הקשה שהונחתה על צבאות ערב, התקבלה על-ידם כמכה קשה לאיסלם, משהו שאין עליו סליחה ומחילה כי "הכופרים" פגעו ב"שליחיו של מוחמד". מכאן יצאה ההחלטה ששותפות לה כל מדינות ערב בכלל וההנהגות המוסלמיות שהן לב המדינות בפרט, וזו – שמדינת ישראל הוא "פצע פתוח" באומה המוסלמית שיתרפא רק עם חיסול המדינה הציונית. למטרה זו התחילו מספר מלחמות – כאשר כל הפסד מוסלמי רק מעצים את הבושה ומקצין את הגישה כלפי ישראל.

בינתיים הם העלו את נושא ירושלים לראש סולם הבעיות שבמחלוקת למרות שירושלים כלל לא מוזכרת בקוראן, ומצד שני ראשי הדת המוסלמית מתעלמים מדברים ברורים שאומר הנביא מוחמד בקוראן שארץ ישראל ניתנה ליהודים ע"י אלוהים (סורה 5/24; 7/133; 10/93 ו-105, 106).

 

הנצחת הסיכסוך

כל חוקר איסלם אובייקטיבי יודע כי מה שנאמר עד כאן הוא נכון – ונזכיר רק את בעיית הפליטים שהם נמנעים לפתור אותה בכוונה תחילה – (להשאיר את הפצע פתוח..) ואם אני יודע זאת, איך זה שנשיא ארה"ב לא מודע לכל העובדות הללו?

 והרי הוא הזכיר את הצעדים האמיצים של בגין ורבין למען השלום (וגם של פרס, שרון, שמיר ואולמרט) והוא גם יודע מה יצא מכל זה? עוד סרבנות, ועוד טרור ועוד אינתיפאדה ועוד שפיכות דמים. ומה אומרים האייתולות באיראן? שהם, הם המוסלמים האמיתיים והם אלו שימחקו את "בושת פלשתין" ע"י השמדת ישראל! אובמה לא מאמין? האם עלינו לא להאמין להם? האם נחכה שיעשו כדברם?

נשיא ארה"ב טוען שהוא מאמין בהידברות ובהסכמים עם אנשי דת השטן הללו והוא שוכח כי בשום מקום בעולם האסלאם לא נעשה עדין הסכם שלום בין שווים עם מדינה לא מוסלמית, (כי הרי הכופרים הם נחותים ויש להרגם) אפילו אין לנו הסכמי-שלום עם ירדן או עם מצרים אלא רק הסכמי שביתת נשק משופרים, ולפיכך כל נאומי אובמה על "שלום" לא יתקדמו ולו סנטימטר אחד למימוש... שלא לדבר על אותם אידיוטים בינינו אשר חושבים שההתנחלויות הן כאילו מכשול לשלום... אפילו אובמה כבר לא חושב כך...

 

 

* * *

מתי דוד

תגובה של אזרח מלמטה

 לנאום אובמה של מעלה

דבריהם של כל המומחים והפרשנים ימלאו את העיתונים ויופיעו בכל האולפנים בדברי שבח והלל לנאום מבריק, מרגש, בנוי לתלפיות ומעורר השראה של חזון חלום לשלום, ואילו אני, "האזרח הקטן", מגיב ספונטנית בכמה תגובות ממוקדות קצרות. 

החלק הראשון של דברי הנשיא אובמה היה פרק של הלל ושבח להיסטוריה של העם היהודי. ממש נאום ציוני לתקומת ישראל, והוקרה להישגיה ולדמוקרטיה שלה. דברים אלה הוא בוודאי לא קרא אף פעם בעיתון "הארץ" וכל שאר "המחוברים" אליו... 

דבריו על הצורך בלקיחת סיכונים ובפשרות – נכונים וראויים לשם השגת שלום וביטחון. גם אני בעד פשרות, כולל פשרה טריטוריאלית ברוח יגאל אלון ויצחק רבין, אך לא "פשרה" בנוסח נסיגה טוטלית. פשרה טריטוריאלית כן. נסיגה טוטלית לא.

אובמה זכר לצטט את דוד גרוסמן ואת אריק שרון, אבל התעלם ממכתב בוש לאריק שרון. בדבריו אמר שאבו מאזן ופיאד הם פרטנרים לשלום. האומנם? היה ראוי לחבר אותו לפוליגרף.

דבריו הברורים לשני מנהיגים אלה שעליהם להבין שאת השלום הם חייבים לעשות עם המדינה היהודית היו חשובים, אבל היה חסר המסר הנשיאותי שעליהם להכריז: ויתור סופי ומוחלט על "זכות השיבה". ללא ויתור על "זכות" זו – אין שום סיכוי לשום הסכם!

הבימוי האמריקאי הסלקטיבי של קהל אוהד מריע וממושמע, תוך סירוב לנאום בכנסת, אינו אות ומופת לדמוקרטיה אלא דוגמה למשטרים אחרים המוכרים באזור. 

ולבסוף המשפט בסיום דבריו, שעבורו היתה תכלית הנאום. לדבר לעם בישראל מעל למנהיגיו! "פוליטיקאים לא לוקחים סיכונים בלי שהעם ידחוף אותם לכך!"

 חובתי האזרחית והדמוקרטית לומר לנשיא אובמה את המשפט הבא באנגלית:

Tahrir revolution will not be in Israel 

 לפני ארבע שנים אובמה נאם בקהיר בפני מצרים. הוא עודד אותם לפעול נגד ממשלתם שבראשה עמד הנשיא מוברק, כדי להשיג דמוקרטיה. ואמנם במצרים התחוללה מהפכת תחריר שתוצאתה היתה השתלטות דמוקרטית של האסלאם הקיצוני, בראשות הנשיא מורסי ו"האחים המוסלמים". 

בירושלים, בבניני האומה, פנה הנשיא אובמה לסטודנטים ישראלים באותה רוח כוונות כמו בקהיר, כשאמר בגלוי ובפומבי דברים שמשמעותם – תלחצו על המנהיגים שלכם למען השלום.

 כבוד הנשיא אובמה, אנחנו דמוקרטיה פעילה, אמיתית ויציבה. אנחנו לא מצרים. אנחנו לא זקוקים לעידוד. ממשלתנו נבחרה רק לפני חודשיים והיא מייצגת את העם !

ניסיונך לדבר אל העם מאחורי הגב של ממשלתנו הנבחרת – כדי לנסות לעורר אותו נגד ממשלתו – הוא ניסיון כושל, לא הוגן ולא דמוקרטי – וזאת במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון ! 

 

* * *

משה כהן

הנדון: לא, אינני באופוריה

מכובדי,

לא קל להיות ישראלי היום. הנה קיבלנו דברי שבח מזוייפים מנשיא ארה"ב וחשבנו שהוא מתייחס אלינו בכבוד כמדינה ריבונית. לא שמנו לב שהוא הכתיב לנו מי יהיו קהל המאזינים שלו בבנייני האומה, ונכנסנו לאופוריה של ילדים מנודים שפתאום כאילו הפכנו מקובלים כמו כולם.

עד שיצא המרצע מהשק, ובבנייני האומה הוא ירק לנו ולמנהיגינו בפנים, והפר את ריבונותנו ברגל גסה. הכול היה מתוכנן ומתוזמן לעשות מאיתנו חוכא ואטלולא. אי ההופעה בכנסת, המחמאות לשרה, כבר חשבנו שהנושא הפלסטיני נדחק לשוליים. איזה פתאים היינו! פשוט מביש! האם היה מעלה על דעתו כך להתנהג במדינה ריבונית אחרת? מתי נלמד לקח שאין ארוחות חינם, ואיש לא יחבק אותנו ולא יילחם את מלחמותינו.

נאום אובמה בבנייני האומה הוא המצע למדינה הפלסטינית. זה לגיטימי אם זה נעשה בתיאום עם המדינה המארחת. אדרבא הוא הראה לנו בעליל כמה אנו עלובים ותלויים בו. איזו זלזול, איזו התנשאות, ואנו התמוגגנו ממנו...

בעקבות ביקורו של נשיא ארה"ב נכנס חלק מהציבור לאופוריה. אכן לשונו רהוטה, והוא אמר "אתם לא לבד", כרע ברך ב"יד ושם" ופשט את מקטורנו בשדה התעופה.

אך כדאי לשים לב שבנושאים המהותיים הוא פגע באינטרסים של ישראל בזה אחר זה, תמורת מליצות נבובות. הוא אמר "לא" לתקיפה באירן, "כן" למדינה פלסטינית, ו"כן" להתנצלות ישראלית בפני הטורקים.

הוא גם פגע בריבונות שלנו בקריאה לעקוף את המנהיגות שלנו. ההתמוגגות שלנו ממנו נראית לי די פרובינציאלית ולא מוסיפה כבוד.

יש לי ספקות בדבר היחס שנקבל מהטורקי. אנו עלולים לבלוע עוד הרבה צפרדעים ממנו. מי יודע אם ההשפלה הלאומית שהושפלנו לא תתברר כברכה לבטלה, אם לא קללה.

לא, אינני באופוריה. 

משה כהן

ירושלים

 

 

* * *

רות ירדני כץ

ככה הורסים חיי אדם

הספר סיפר אותי. לידי ישב איש שהספר השני טיפל בראשו הקירח וככה אמר: "שמעת ש..." וסיפר.

שמעתי מצויין מה שאמר, נדהמתי, ובכל זאת שאלתי: "מה אמרת?"

הוא חזר מילה במילה על מה שאמר.

שאלתי: "מאיפה אתה יודע?"

הספר, שגילח טוב טוב את ראשו, חייך והשיב במקומו: "הוא יודע. הוא מאבטח של..."

והאיש הוסיף בביטחה: "מחר תשמעו על-כך בכל המדיה."

ספרתי עד 10 ואמרתי לו:

"ככה הורסים חיי אדם. אתה יושב פה במספרה, מאבטח של... שפיך צריך להיות סגור וחתום ומספר ש... בכוונה שנפיץ את הסקופ שלך, הסיפור יתגלגל וזה יעלה בכל האתרים, ואותה אישיות צריכה עכשיו להוכיח שאין לה אחות."

האיש התעקש ואמר: "נחכה למחר."

הספר שלי גם כן לא נשאר אדיש ואמר לו: "תיזהר בלשונך."

ככה בקלי-קלות.

למחרת לא היה כלום בשום מקום, וגם לא במשך כל השבוע.

סיפור אמיתי ויש לי עדים.

 

חברת הכנסת הדתייה ציפי חוטובלי מאושרת. היא מצאה את אהבת חייה ועומדת להתחתן אחרי שלמעלה מ-300 גברים עמדו בתור. בראיון לברוריה אבידן סיפרה: "יצאתי עם עשרות, אפילו מאות, אחרי הפגישה עם ה-300 הפסקתי לספור."

היא פגשה מעל 300 גברים. אז איך זה עבד שאלתי את עצמי והשבתי לעצמי. כל יום היא קיבלה טלפונים מכל מיני שהציעו לה להכיר את זה ואת ההוא. כידוע הדתיים נפגשים במקום ציבורי כמו לובי של מלון, היא הגיעה לפגישה, העבירה מבט על המועמד מלמעלה עד למטה כלומר אם הוא גבוה, יפה, איך הוא לבוש, האם שיניו לבנות וישרות, ואם עיניו מגלות תבונה וחכמה. אחרי המבחן הראשון היא ראיינה את המעומד כמו שמראיינים מישהו שמחפש עבודה. אחרי שנפרדו עם או בלי חיוך, היא פתחה את יומנה ועשתה x. למעלה 300 גברים מאוכזבים לא עברו את המבחן של קבלת הג'וב להיות בעלה. השאלה החשובה ביותר ששאלתי את עצמי היתה: מהיכן היה לה זמן וסבלנות לפגוש כל-כך הרבה גברים?

 

יאיר לפיד עדיין ממשיך להפתיע לטובה. דבר ראשון שעשה כשר-אוצר הוא לדאוג לניצולי שואה. הדבר השני, לוותר על מכונית שרד ונהג. כבר חסך לנו למעלה ממיליון שקל לשנה. האם הוא מעביר מסר לכל בעלי התפקידים המנופחים?  עידן חדש? הלוואי.

 

 

* * *

סקופ בינלאומי: ברק חוסיין אובמה החליט ברגע האחרון לבקר את חוסני מובאראכ החולה – ולתת לו שיעור בדמוקרטיה ובתקיעת סכין בגב ידידים, ואולם מובאראכ, כך נמסר, סירב לקבלו והשיב לו בערבית עסיסית: "אִסְבַּאח בִּילְחַאר!" כלומר – תשחה בחרא!

 

 

* * *

הושלם הגיוס הגדול של החרדים

למצוַות ניקוי בנוצות של ספרי הקודש

מחשש חמץ וקשקשי-ראש שהצטברו בהם

 

* * *

מרדכי קידר

משרד החוּצָה

אפתח בגילוי הבא: לפני מיספר חודשים שלח אותי משרד החוץ למדינה אסיאתית לייעץ לשלטונותיה כיצד להבין עניין חמור הקשור לאוכלוסייה האיסלאמית של אותה מדינה, ואיך להתייחס אליו. משרד החוץ אירגן את האירוע באופן מושלם הן מקצועית והן לוגיסטית.

בימים אלה מכין משרד החוץ סרט תדמית על ישראל, שהשחקנית הראשית בו היא בר רפאלי. השתתפותה בסרט עוררה גל התנגדות, היות שרפאלי לא שירתה בצה"ל. ההתנגדות הגיעה גם מגורמים רשמיים, ובראשם צה"ל עצמו, שכן עצם השתתפותה בסרט רשמי שמפיקה מדינת ישראל משדרת מסר של סלחנות כלפי אנשים שלא שירתו בצה"ל. בימים אלה, ש"השוויון בנטל" הפך תנאי פוליטי שהוא בבחינת "ייהרג ובל יעבור", מצפה צה"ל ממשרד החוץ שלא יפעל בניגוד לקו זה ולא יכשיר את ההשתמטות. אך נראה כי משרד החוץ חושב אחרת. אירוע זה אופייני לאורח חשיבתם של רבים מן המשרתים במשרד החוץ, שמרביתם הם עובדי ציבור בוגרי קורס צוערים של משרד החוץ ואינם ממונים על ידי השר. עובדה זו אמורה היתה להקנות למדינת ישראל צוות עובדים מקצועי וענייני, המבצע את החלטות הממשלה במקצועיות ובנאמנות חסרת פניות.

אלא שהמציאות שונה לחלוטין. הפרופיל החברתי של עובדי משרד החוץ מתאים למדי למודל שהציג הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג, שתיאר את מדינת ישראל של שנות ה-60' וה-70' של המאה הקודמת כנשלטת בידי אליטה של אשכנזים, חילוניים, ותיקים, סוציאליסטים ולאומיים, ובראשי תיבות "אחוס"לים". בהכללה ניתן לומר כי לציבור עובדי משרד החוץ יש אג'נדה פוליטית, חברתית, מדינית ותרבותית הדומה לזו של מפלגת העבודה (וחלקם גם של מר"צ) הרבה יותר מזו של הליכוד, וזאת למרות שמאז 1977 היו בישראל לא מעט ממשלות בהנהגת הליכוד. שיעור הדתיים, החרדים והערבים בשורות עובדי משרד החוץ נמוך באופן בולט משיעורם בין אזרחי המדינה.

שר מהימין, כמו אביגדור ליברמן, התקשה לכפות על עובדיו את עמדתו הפוליטית. הדרג הפוליטי (ראש ממשלה ושר החוץ) רשאים למנות לא יותר מ-11 אנשים במשרד, מדרגת שגריר עד מחלק תה, ושר שאינו יכול להציב את אנשיו בעמדות מפתח, מתקשה לשלוט בנעשה במשרד. נוצר רושם כי ליברמן היה בעיני עובדי משרד החוץ "אישיות בלתי רצוייה.

 

המדיניות ה"נכונה"

סדר היום הפוליטי של עובדי משרד החוץ יצר מצב אבסורדי, שבו מוטל על המשרד, שממונה גם על ההסברה, להסביר ולדברר מדיניות של ראש ממשלה, למרות שזו רחוקה מלמצוא חן בעיניהם. הפער הזה בלט בתחילת שנות האלפיים, כאשר ראש הממשלה היה אריאל, שרון ושר החוץ היה שמעון פרס. עם השנים, אימץ משרד החוץ לשון פוליטית שאינה משקפת את מדיניות ישראל, בעשותו שימוש בביטויים כמו "השטחים הכבושים" (כבושים ממי?) – "התנחלויות" (במקום יישובים), "עם פלסטיני" (גם עזמי בשארה אינו חושב שיש כזה עם) ו"פתרון שתי מדינות לשני עמים". משרד החוץ היפנה עורף לחוות דעתו של פרופ' יהודה בלום, שהיה יועץ משפטי של המשרד ושגריר ישראל באו"ם, שבה הוכיח כי על פי המשפט הבינלאומי "השטחים" אינם כבושים, שלא לדבר על מסמכים המקנים לעם היהודי זכות ובעלות על ארץ ישראל, כמו החלטתה של  ועידת סן רמו משנת 1920.

כך לדוגמה, בסוף שנת 2000, כאשר שבו הטרוריסטים הפלסטינים לפוצץ את האוטובוסים שלנו על נוסעיהם, כתבתי מאמר קצר באנגלית על עולמו של השאהיד, ולאופי השכר שהוא מצפה לו בגן עדן לאחר שיבצע את משימתו בהצלחה. את המאמר שלחתי לפקיד בכיר שהיה אז ממונה על ההסברה, בהנחה שיפיץ אותו בין הנציגויות ישראל בחו"ל, כדי שאלו ישלחו אותו לעיתונות המקומית. כשלאחר יומיים התקשרתי לברר מה עלה בגורל המאמר, אמר לי הפקיד: "החלטנו לא לעשות כל שימוש במאמר."

במענה לשאלתי לסיבת הדבר, הסביר לי אותו פקיד: "זה לא יפה לעסוק באמונותיהם של אחרים, ואין זה ענייננו להיכנס לעולם הדמיונות של תרבות אחרת."

"ידידי, אנחנו נהרגים באוטובוסים בגלל עולם הדמיונות של התרבות האחרת!" התרעמתי.

"בכל זאת," השיב לי, "זו החלטתנו הסופית."

כעבור שנתיים החל משרד החוץ לפרסם תצלומי זוועה מפיגועים, אבל רק באינטרנט. העובד הנאמן קוּדם, וכיום הוא ממלא משרה בכירה במשרד.

הייתי  גם עד לאמירות של פקידים בנוסח: "עלינו להוביל את הממשלה למדיניות שאנחנו חושבים כנכונה." "המדיניות הנכונה" היתה הקמת מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי על בסיס גבולות 1948 עם תיקוני גבול קטנים. משמעות הדברים הייתה שפקידי משרד החוץ, משרתי הציבור, רואים את עצמם כמעצבי מדיניות יותר מאשר כמבצעי המדיניות של נבחרי הציבור, ובראשם ראש הממשלה ושר החוץ. עושה רושם כי הם אימצו את קו המחשבה של הסידרה הבריטית "יס מיניסטר", שלפיה לשירות הציבורי יש סדר יום, ותפקיד הפקידות הבכירה הוא להוביל את השר, נבחר הציבור, לפעול על פיו. השר פועל על פי המידע שמוסרת לו הפקידות, בעוד שהוא מצידו חושב שהוא מקבל את ההחלטות בעצמו.

   עצם העובדה שהממשלה הקודמת החליטה להקים משרד נפרד שיעסוק בהסברה (וגם בתפוצות), שאמורה להיות אחד התפקידים המרכזיים של משרד החוץ, מעידה על הבעייה. גם אם להחלטה זו היה גם רקע אישי, הקמת משרד ממשלתי נפרד לענייני הסברה מצביעה על אי-אמון מסוים של ראש הממשלה בפקידי משרד החוץ הממונים על הנושא. ייתכן שהם אפילו תמכו בשתיקה בהקמת משרד זה, שכן הם לא הפגינו ולא שבתו נגדו. הרושם הוא שממילא לא נוח לאנשי משרד החוץ להסביר את מדיניות הממשלה שאינה כלל לרוחם. זה אולי גם מסביר מדוע משרד החוץ לא הוביל מאמץ להקים ערוץ טלוויזיה ישראלי לווייני, לא באנגלית ולא בערבית.

 

מְשַרתם של המשרדים האחרים

דו"ח אגרנט על תפקוד הממשלה במלחמת לבנון השנייה (2006) עמד גם על התקלות בנושא ההסברה, שהיה אז תחת אחריותה של שרת החוץ, ציפי לבני. מסקנת הדו"ח הייתה כי יש צורך להקים גוף דוברות והסברה בתוך משרד ראש הממשלה שיתפקד כמטה הסברה לאומי ויהיה אחראי על כל גופי ההסברה והדוברות האחרים, כמו אלה הפועלים במשרד החוץ, בצה"ל ובמשרד לביטחון פנים. גם הקמתו של גוף זה מעידה על הבעיות שמהן סובל משרד החוץ, ובראשן המדיניות הפרטית שמקדמים פקידיו הנוגדת את זו של הממשלה הנבחרת.

אך מעבר לכך משרד החוץ סובל מבעיה נוספת, מהותית יותר. זו קשורה לירידה הכללית בחשיבותו, בעקבות השינויים הטכנולוגיים המשנים את עולמנו. אנו חיים בעידן שבו ראשי מדינות משוחחים זה עם זה באמצעות הטלפון הסלולרי ומתאמים מדיניות ללא תיווכם של שגרירים; בעידן שבו שיתוף פעולה בין מדינות בתחומים רבים ומגוונים (כלכלי, פיננסי, תרבותי, אמנותי, אקדמי, צבאי, בטחוני ועוד) מתבצע באורח שוטף ללא מעורבות של משרד חוץ; בעידן שכל אזרח המפרסם ו/או מפיץ מאמר, קליפ או תצלום באינטרנט הופך למסביר לאומי; בעידן שבו אמצעי התקשורת פוסחים על ראשי הפקידות הרשמית ומביאים את דברי הממשלה וראשה אל כל סלון ברחבי העולם.

אולי הגיע הזמן לומר בגלוי כי משרד החוץ הפך להיות מתאם פעולות הממשלה במדינות זרות. כבר כיום נציגויות ישראל משמשות בסיס לפעילות מקצועית של נספחי משרדים אחרים – פנים, ביטחון וצה"ל, תעשיה מסחר ותיירות, משטרה – בעוד שהתפקיד המדיני של שגריר הוא מצומצם למדי.

במקום שמשרד החוץ יצליח לממש את כוונתו לתעל את מדיניות הממשלה, תיעלה הממשלה את משרד החוץ החוצה ממעגלי קבלת ההחלטות החשובות. משרד שפקידותו האינטליגנטית נשארה תקועה באג'נדה פוליטית של מיעוט, הופך פחות ופחות רלוונטי כשהמציאות המזרח תיכונית טופחת על פני חולמי החלומות מבית מדרשו של שמעון פרס ו"מזרח תיכון חדש". על כן, יש מקום לבדוק את תקציבי משרד החוץ ואת התקנים של עובדיו ולתעל אותם לאפיקים חשובים יותר, מועילים יותר ורלוונטיים יותר לעם ישראל של אחרי "קץ שלטון האחוס"לים."

המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה"  238 ובעיתון "מקור ראשון"

 

 

* * *

רון וייס: מסעות נתניהו ושרה

סופר נידח שלום,

יובל כהן במאמרו "התחקיר העיתונאי כחיזיון תעתועים" (גיליון 826) מבקר את דבריה של א' ממשרד התיירות וכותב באירוניה כי "נתניהו הנהנתן מתעקש לטוס במחלקה ראשונה ולהתארח במלון 5 כוכבים, לא פחות ולא יותר, כאשר הוא מייצג את ישראל."

יובל כהן מסתיר מאיתנו שבנימין נתניהו היה באופוזיציה ורצה לנסוע למסע הסברה בבריטניה, לא על חשבונו הפרטי. הוא אכן רצה לטוס במחלקה הראשונה ולהתגורר בסוויטה במלון 5 כוכבים פלוס. לשם כך ביקש מעובדת לישכתו א' להתקשר למיליונר בריטי יהודי ולבקשו לממן את מסע נתניהו ואישתו. המיליונר נענה ברצון, ומימן את תענוגות נתניהו ואישתו.

לדעתי התנהגות זו של נתניהו פסולה ועלולה להיות נגועה בקבלת שוחד.

אם משרד החוץ או ממשלת ישראל סבורים שנסיעת ראש האופוזיציה לחו"ל לצורכי הסברה חשובה, עליהם לממן את הנסיעה. מכיון ש-א' ממשרד התיירות עבדה גם בלשכת נתניהו, איני רואה שום פסול בכך שאילנה דיין שאלה אותה גם על עבודתה בלשכת נתניהו.

רון וייס

רמת-גן

 

אהוד: א' ממשרד התיירות, זו שהכול התגייסו לשמור על פרטיותה הקדושה בעת שנשלח קצב לכלא [ויבלה שם גם את ליל הסדר] – תקבל בקרוב את פרס ישראל על ספרה האוטוביוגראפי גלוי הלב "אשת הסוד" שהוא אחד משיאי הפרוזה העברית – וחבל שאובמה לא היה מעודכן בחשיבותה התקשורתית של האישה המסכנה והמנוצלת הזו – שאז היה מזכיר בנאומו הדמגוגי בבנייני האומה גם את הסופרת אודליה כרמון חביבת "ידיעות אחרונות" שראתה את קצב מכוון את הזין שלו לתחת שלה – – ולא רק את הנביא החלול שלנו גרוסמן, שסולל את דרכו לפרס נובל לשלום.

 

* * *

התנצלות נתניהו בפני ארדואן

פועלת אולי לטובתנו אבל מהווה

כתם על כבודו של צה"ל ועלבון ללוחמיו

ובמזרח התיכון המוסלמי לא שוכחים זאת!

 

* * *

יוסף עוזר

שיר במוסך

הַאִם אוּכַל עַל הַכֹּל לָשִׁיר?

הַמַּיִם הַיְּרֻקִּים שֶׁבּוֹרְחִים מֵהָרַדְיָאטוֹר,

הַמְּכוֹנַאי אוֹמֵר: עָשִׂיתִי לַחַץ,

אַל תְּמַלֵּא יוֹתֵר מִדַּי,

זֶה כְּמוֹ כֵּלִים שְׁלוּבִים.

הוּא סוֹגֵר אֶת הַפְּקָק וְאוֹמֵר: סַע!

וּמַה עִם הַתַּשְׁלוּם?

הוּא אוֹמֵר: כְּלוּם, יַאלְלָה סַע!

אֲנִי מְסוֹבֵב אֶת הַמַּפְתֵּחַ.

נוֹסֵעַ, נוֹסֵעַ,

מְחַפֵּשׂ אוּלַי בְּכָל זֹאת יֵשׁ

עַל מַה לָשִׁיר,

עִם מִי הַכֵּלִים שֶׁבְּנַפְשִׁי שְׁלוּבִים,

וְלָמָּה מִזּוּג עֵינַי

יֵשׁ יְרִידַת מַיִם יְּרֻקִּים כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה,

וְלֹא דִּמְעָה אַחַת מֵאַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם

וְאוּלַי אֲנִי מְמַלֵּא יוֹתֵר מִדַּי.

 

הייתי היום במוסך ועברתי טסט. השיר נכתב בדקה אחת, כשבטסט כיוונו את האורות.

 יוסף עוזר

 

 

* * *

מתי דוד

מי ה"איש המחליט" באמת בעיתון "הארץ"?

בעולם התקשורת מקובל שהמו"ל והעורך הראשי בכל עיתון הם שני האנשים המחליטים הבכירים.  ואולם ב"הארץ" המצב שונה. יש הבדל בין הצד הפורמלי של המחליטנים לבין הצד המעשי בפועל.

המו"ל עמוס שוקן, והעורך הראשי, אלוף בן, הם הצד הפורמלי. ואילו בצד המעשי, שני האנשים המחליטים באמת הם אלון עידן וגדעון לוי.

אלון עידן, הוא המחליט האמיתי איזה מאמרים יפורסמו ואיזה לא. ואילו גדעון לוי, הוא המחליט שמעצב את אופיו "האידיאולוגי" של עיתון "הארץ", שבחלקו הוא עיתון אינפורמטיבי שיגרתי ובחלקו הוא ביטאון אופוזיציוני שמאלני קיצוני, אנטי ממסדי, בכל נושא ועניין ביטחוני, מדיני, לאומי וציוני.  "הארץ" מנוהל בעריכה פוליטית שסיסמתה "בעד הנגד".  נגד הכול למעט בעד הפלסטינים, השמאל הקיצוני והמנדט הבריטי... גדעון לוי, "הכוכב" של "העיתון לאנשים חושבים" הפך בפועל ל"מסבירן" של אויבינו הפלסטינים, היושב בתוכנו וכותב נגדנו.

אלוף בן, העורך הראשי הנוכחי, היה בעבר הקרוב עורך הדעות, שאלון עידן החליף אותו בתפקיד.  אלוף בן הוא פובליציסט איכותי שכתב בעבר וכותב גם עתה מאמרים בעלי ערך וידע.  ואילו אלון עידן התגלה כחסר איכויות עיתונאיות וכישורי כתיבה רצינית.

מעקב אחר הדברים שאלון עידן מפרסם מפעם לפעם. חושפים את דעותיו הקיצוניות מצד אחד, ושורה של הגיגים עלובים חסרי ערך בנושאים שוליים בלתי חשובים, בצד שני; כמפורט בכמה דוגמאות הבאות:

הוא כותב טקסטים של הגיגים טיפשיים, בנושאים ספורטיביים שוליים, במדור "בעיני המתבונן" (12.7.12). טקסטים "פסיכולוגים" מתנשאים של ציניות ולעג כלפי עמיתיו העיתונאים, רון קופמן, בן כספית ומאיר אינשטיין. הוא מאשים עיתונאים אלה בשטחיות, באלימות מילולית בסגנון של בוטות ובהמיות ובחוסר התמצאות בפרטים. "הם לא מבינים שהצורך לחרוץ גורלות מלמד על מצב נפשי ילדותי, שגורר את כל תרבות השיח הספורטיבי למחוזות אינפנטילים."

במדור "בעיני המתבונן" (2.8.12) הוא מקדיש טקסט ארוך של השמצות גסות ופוגעות של לעג ארסי כלפי משה גרטל, שדר וכתב ספורט ותיק ומוערך של רשות השידור, ששידר מלונדון במהלך האולימפיאדה.

להלן לקט "הביטויים העיתונאיים" העלובים של אלון עידן נגד גרטל: "גרטל הוא פשוט איש שמדבר שטויות.  גרטל הוא שדר ילדותי. מה שקופץ לו לראש הוא פשוט אומר כמו ילד.  הוא אדם שמקנה לדיבור עדיפות על המחשבה. כשהוא פותח את הפה אין לו מושג מה הוא הולך להגיד."

באותו המדור "בעיני המתבונן" (10.5.12) הוא כותב הגיגים אישיים מבולבלים של אהבותיו ושנאותיו  לכדורגלנים ידועים, תוך חיבור מוזר לדעותיו הביקורתיות על נתניהו ומופז ואומר לעצמו: "לפעמים אני חושב שמישהו מביט בי מלמעלה מחייך ואז ממלמל: 'איזה אידיוט!'" – ההוא למעלה באמת צודק.

סוג נוסף של "כתיבה עיתונאית" נחותה שלו מודפסת מדי שבוע במוסף הארץ בכותרות כמו: "אינטימיות", "היפנוזה", "אלימות". בכותרת "אינטימיות" הוא פירסם רכילויות על היחסים בין "הכוכבים" נינט ויהודה לוי, על רקע נישואיהם הקרובים. שפע של שטויות שמתאימות לעיתונות נשים במספרות, ולא לעיתונאי "בעיתון לאנשים חושבים".

בכותרת "היפנוזה" הוא כותב טקסט "פסיכולוגי אנליטי" יומרני כדי להוכיח שנתניהו עוסק בהיפנוזה... שבאמצעותה הוא מצליח לשלוט בהמונים. הוא לועג להתנהגותו של נתניהו לאחר פציעתו ברגלו במשחק כדורגל. הוא "מסביר" שלצעירים בפרט ולעם בכלל יש מוגבלויות שכליות, שמאפשרות לנתניהו לנהל "תעמולה פרטית".

במדור נוסף בשם "מדד" הוא  פירסם דברי לעג הסתה ושנאה נגד העם היהודי, הגניוס היהודי, פרס הציונות, ומדד הגזענות הישראלית. 22 אחוז מכלל הזוכים בפרס נובל הם יהודים, ולכן מוסטפא תמימי נהרג ביום שישי בנבי סאלח!  כאשר המלך השוודי לחץ את ידו של מקבל פרס  נובל, היהודי פרופ' שכטמן, לחץ חייל של צה"ל על ההדק והרג מפגין ערבי ! (מדד 16.12.11).

לעיסקת שחרורו של גלעד שליט, תמורת 1027 פלסטינאים הוא קורא: "מחירון הגזענות הישראלית"! – מתוך מאמרו "כמה שווה חייל ישראל" (28.10.11).

את "פרס היצירה הציונית" הוא מכנה בלעג "מסאג' בגב האומה"! במאמר קצר של 280 מילה (מדד" 4.5.12) הוא משתמש 28 פעמים במילה ציונות בכינויי לעג, ביזוי והתנשאות.  כל זאת כביכול בביטויים ספרותיים תרבותיים, התואמים את הרוח הפוסט ציונית ב"הארץ".

אכן אלון עידן זה, "האיש המחליט" בעיתון "הארץ" בחסות מו"ל "הארץ", הוא –

גנרטור של הגיגים מתנשאים חסרי משמעות וערך.

הגיגן של שטויות המתאימות למקומונים עירוניים.

קשקשן "אינטלקטואלי" "פסיכולוגי" קטסטרופלי.

כתבן של רכילויות המתאימות לעיתוני נשים במספרות.

הגיגן של ביקורות טיפשיות בעניינים ספורטיביים שוליים.

 

 

* * *

עוז אלמוג

קללות וחיבוקים

מי לדעתכם מייצג טוב יותר את ערביי ישראל? ח"כ חנין זועבי ש"הצליחה" להיות חברת הכנסת השנואה במדינה, ושגם שלשום שפכה שמן על המדורה התורכית הדועכת, או לינה מחול, נסיכת הדה וו­ֹיס, ששרה אתמול בקול צלול "הללויה" וריגשה מיליוני ישראלים?

אני חושב שהתשובה ברורה.

באוקטובר 2012 יצא עיתון "הארץ" עם כותרת רעשנית ומכפישה: ישראל היא מדינת אפרטהייד. איש הבשורות היה, איך לא, אוהב ישראל, גדעון לוי. רבות נכתב על הסקר המוטה, הרשלני והזדוני שעליו התבססה הכותרת השקרית. אבל אתמול ניתנה ל"הארץ" ולנביא השקר שלו תשובה ניצחת – תשובתה של לינה מחול, ותשובת בוחריה הרבים: ישראל איננה ומעולם לא היתה חברה גזענית. יש בה, כמו ברוב המדינות המערביות, מיעוט שטוף דעות קדומות, אבל רוב אזרחיה אנשים הגונים, המוקירים כל מי שרוצה להשתייך לקהלם – בין שהוא יהודי או ערבי, חילוני או דתי, מהגר או וותיק.

המסר של הזכייה של לינה הוא ברור: מי שמקלל מקבל קללות ומי שמחבק מקבל חיבוק.

 

 

* * *

בועז העצני

לא, תודה, אדוני הנשיא

שלום רב אדוני הנשיא אובמה. בחרת לשאת נאום פומבי מעל לראשי ההנהגה שלנו, ישירות אל הציבור הישראלי, כלומר גם אליי, ולכן מי שאמור להשיב הוא הציבור, כלומר אני, בין היתר.

אתה מגיע למזרח תיכון חרב, הנמצא בתהליך של התפרקות מדינות הלאום הערביות, המלווה במעשי טבח מזוויעים, התמוטטות כלכלות, ועליית האיסלאם הקיצוני. לך, אדוני הנשיא, יש אחריות לא קטנה בהתחוללותו, לאחר שאתה והמערב בגדתם בידידיכם הערביים הנאמנים ביותר באיזור.

היה לך ידיד בשם חוסני מובארק, מנהיג חשוב ביותר שישב על הצומת של העולם הערבי, אפריקה והאיסלאם. הוא שימש כמחסום משמעותי בפני איראן, לחץ בכל כובד משקלו על מכסה הסיר המבעבע של האיסלאם הקיצוני, ושותף לכל "תהליכי השלום" לסוגיהם. קיימות ידיעות רבות שאמריקה הכינה בחשאי את ההתקוממות, אך אין ספק שגיבית בגלוי את המתקוממים וכבלת את ידי מובארק תוך איומים לעצור סיוע. בדיוק כמו קודמך בעבר, ג'ימי קרטר, שגרם לנפילת השאח הפרסי ולעליית שלטון ההאייטולות (בשם זכויות האדם...)

יציאתך נגד מובראק תרמה באופן מכריע לסילוקו.

כשהתפטר אמרת בהתלהבות "ישנם רגעים בודדים בחיינו שבהם יש לנו את הזכות להיות עדים להיסטוריה בהתהוותה... מוסלמים ונוצרים (בכיכר תחריר) מתפללים יחד ומכריזים 'אנחנו אחד'... מעל לכל ראינו דור חדש עולה... הקורא להקמתה של ממשלה שמייצגת את תקוותיהם ולא את פחדיהם..."

בינתיים המוסלמים טובחים בנוצרים [הקופטים], מיליון מהם כבר ברחו, בני "הדור החדש" של הפייסבוק והגוגל סולקו על-ידי ממסד החושך האיסלאמי כמו פיגום שסיים את תפקידו, מובראק הנאמן הושם בכלוב ונדון למאסר עולם ומעל הכול משמשת הבגידה הזו כתמרור ענק בכל המזרח-התיכון: "אסור לסמוך על אמריקה".

מעניין ששנתיים קודם, כשהתחילה התקוממות דומה באיראן, אז דווקא עמדת מהצד ונתת לשלטון האייטולות שם לדכא את מהומות הסטודנטים באכזריות, ללא כל תגובה או אפילו מילת הזדהות. גם בלוב תמכת בסילוקו בכוח של קדאפי, הכלבלב הנאמן למערב, שפירק את פרוייקט הגרעין שלו, נלחם ב'אל קעידה' ומנע זרימת מסתננים מאפריקה לאירופה. לא ברור מהו ההיגיון ואיזה מוסר עומד מאחורי ההתנהגות התמוהה הזו. אם זכויות האדם וחופש הדיבור הנם ערכים עליונים, מדוע לא עודדת אותם דווקא באיראן? ואיך בדיוק מיושמים הערכים הללו כיום בארצות "האביב" שעודדת? ומדוע אתה שותק נוכח הפרתם שם היום?

נכשלת כישלון חרוץ אדוני הנשיא. לא חזית את העתיד והשגת את ההיפך מציפיותיך, או שיותר גרוע, רצית במצב הזה! בכל מקרה, דירדרת את המזרח-התיכון לקיצוניות חשוכה, מוטטת מדינות ידידות והפכת את אמריקה לסמרטוט.

עם מטען האמינות הזה אתה מגיע אלינו, לזירה מלאכותית שאליה סיננה השגרירות שלך עדת מעריצים שמחאו לך כפיים במיצג שכולו קריקטורה סטליניסטית, במטרה להשפיע על דעת הקהל להמר על עתידנו ולהאמין למתווה ההתאבדות שאתה מציע לנו במתיקות. אגב, דרישתכם החצופה להדיר סטודנטים מאוניברסיטה מסויימת לא בדיוק מתיישבת עם הערכים הדמוקרטיים, אלו שהיו מספיק חשובים להפיל את מובארק עבורם.

כמו סוכן מכירות מתקתק אתה מנסה לשווק לנו זריקת רעל של מסירת לב מולדתנו וריכוזנו בגטו צר, סופני, על חוף הים כאילו זה הפרס הגדול. אתה מנמק את ההצעה בשורה של הנחות יסוד שקריות, החל מהמצב הדמוגרפי שדווקא אינו לרעתנו, דרך חזרה על ההמצאה של "עם פלסטיני", שקר "הכיבוש", והאשלייה שכל מה שרוצים "הצעירים הפלסטיניים" זה חיים נורמליים ולא את השמדתנו עד האחרון. אתה מבקש מאיתנו לדרוש ממנהיגינו לקחת את הסיכונים, לאחר שלקח לנו שנים ונהרות של דם לשכנע אותם את ההיפך!

ובכן אדוני הנשיא: לא, תודה.

[ציטוט]

 

* * *

אלוני זמורה

הנשיא אובמה הוסיף כוכב וירטואלי

לדגל האמריקני

במרוצת שלושת ימי הביקור של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, העסיקה אותי שאלה: "מדוע זכה ביקורו להצלחה כה אדירה בקרב הציבור היהודי במדינת ישראל?"

הפרשנים שדיברו יומם וליל לא סיפקו לי תשובה מספקת.

התשובה שנתתי לעצמי היתה שנשיא המעצמה הגדולה בעולם, נתן מענה כמעט לכל הציפיות הכמוסות שלנו להידמות לחברה האמריקאית – חברה פלורליסטית גאה בלאומיותה, חזקה במורשתה הדמוקרטית, חברה עשירה,  שמדגישה את יכולותיו של הפרט להגשים את מאווייו, בבחינת "השמיים הם הגבול".

והנה מגיע הנשיא האמריקאי, זה שהגשים את חלומותיו, אבל גם זה, שבתחילת כהונתו כנשיא ביקר ראשונה במצרים, קד קידה מתרפסת בפני מלך הנפט הסעודי, זה אותו הנשיא, שיצר בנו חשדנות לגבי  כוונותיו בעתיד לעם הישראלי. זו היא בהחלט סיבה טובה להכניס את הציבור הישראלי למצב רוח דכאוני.

והנה בא אותו נשיא, וכמו קוסם מהאגדות, יצר דיסוננס  כל כך עצום בקירבנו, שמצב הרוח הדיכאוני משהו, שנבע  מיחסו הקודם, הפך למצב רוח של התעלות, כמו מזור לפצעינו וכמו זרע שנקלט באדמה דשנה.

כבר ברדתו מהמטוס מיספר אחד, בהליכתו הנונשלנטית כשפשט את מעילו הרשמי, בצילומים המשותפים  עם חיילי "כיפת ברזל", ראינו לפתע אובמה אחר.

בהמשך ביקורו, סקר באהדה רבה את המפעל הציוני, את שיבתו של העם היהודי לארצו. אישיותו המגנטית, ודבריו החמים על מדינת ישראל, נשמעו כמו של "יהודי יותר מהיהודים", כדברי הפלסטינים.

בתוך הלהבות והכאוס הסובבים אותנו, כמעט בכל המדינות השכנות,  הגיע אלינו הקוסם   שגילה לנו את מה שתמיד ידענו – שאנו עם שלאחר אלפיים שנות גלות, לאחר מלחמת שמד, חזר לארצו. במשך שישים וחמש שנים קיבץ פליטים מכל ארצות אירופה ומארצות ערב, ובעשורים האחרונים, גם מרוסיה הגדולה – הקים אומה לתפארת, שנלחמת על זכותה להתקיים כחברה דמוקרטית. וכן הגיעה להישגים כלכליים, תרבותיים ומדעיים. ממש נס מודרני.

ומי מספר לנו זאת, נשיא המעצמה הגדולה בתבל, זה האיש שחשדנו בכוונותיו, מספר לנו את מה שאנו יודעים, אבל השתוקקנו לשמוע מאחרים.

 

* * *

עמוס גלבוע

בכל זאת אי אפשר בלי אובמה

שלוש נקודות בהקשר לביקור אובמה: האדם, המהות ומסקנות לישראל. האדם אובמה לא השתנה, ונשאר בדיוק כמו שהיה לפני 4 שנים: פוליטיקאי, נואם  בחסד עליון, סטנדפיסט מבריק, מטיף עם אמונה בצדק, ברצון ובשאיפות המשותפות של כל הברואים בצלם האדם,  בטוב שיש באדם; מטיף שהסיסמה "yes, we can" עדיין בוערת בעצמותיו, ובו בזמן הוא מבין כי בעולם המציאות אין לו יכולת וגם רצון לממש את היכולות המעצמתיות של ארה"ב. ובכלל, יש לו מספיק צרות בבית.

אבל, במהות חל שינוי מכריע, וזה מה שנותן את הטון והכיוון. הסביבה האזורית השתנתה לחלוטין. המדיניות עליה הכריז בקאהיר לפני 4 שנים– חיבוק העולם הערבי והמוסלמי, והזנחת ידידי ארה"ב, מתוך אמונה שהמוסלמים יכירו תודה לאמריקה, ותוך שכנוע עצמי שעצירת התנחלויות תקדם את היציבות במזרח התיכון– קרסה והתנפצה. האזור בוער, ומה שלא בוער עלול לבעור, ושורפים את דגלי ארה"ב ותמונות של אובמה. הידיד הכמעט יחידי שיש לארה"ב באזור זו ישראל. וזה ידיד אמין, נאמן, חזק, בחזית הקדמה העולמית; זהו ידיד שנהנה מתמיכת הציבור האמריקאי ומתמיכת הקונגרס האמריקאי. ישראל היא כיום המדינה היחידה בעולם (שלא לדבר על האזור) שבה אובמה יכול להתקבל כמלך, כקיסר! זה המקום היחידי בעולם שבו יש לארה"ב מנייה בטוחה נושאת דיווידנדים. למרבה הצרה הידיד הזה מצוי במשבר עם תורכיה האסלאמית, הידידה השנייה של ארה"ב. היא אינה משתווה לישראל בעומק ידידותה, אך שיתוף הפעולה ביניהן הוא הכרחי על מנת לטפל בבעייה הכי בוערת והמיידית באזור: השריפה בסוריה.

  ולכן, הביקור של אובמה הביא עימו למדינת ישראל (לפחות בצד הגלוי, והוא בסופו של יום מה שיקבע ) 4  דברים מרכזיים:

האחד, קשר אישי הדוק בין אובמה לביבי נתניהו.  זהו קשר שכולו אינטרס לאומי אמריקאי, ולכן לדעתי הוא יחזיק מעמד ואין הוא בבחינת "לטיפה לצורך סטירה".

השני הוא  תמיכה ביטחונית וכספית  ארוכת טווח על מנת שישראל תהיה מספיק חזקה כדי להתמודד לבדה עם האיומים אם צריך, כשארה"ב תומכת בה ומשמשת לה גב .

השלישי, חידוש הקשר האסטרטגי עם תורכיה. זה חשוב בראש ובראשונה לארה"ב.

הרביעי, במתן חופש  פעולה מדיני  נרחב לישראל  בתהליך המדיני  תוך קביעת גבולות הגזרה: מצד אחד, הכרה פלסטינית (וכלל ערבית!) בזכות קיומה של ישראל  כמדינה יהודית; אין תנאים למו"מ; המו"מ צריך בסופו של דבר להביא למדינת לאום פלסטינית בעלת כושר חיות וגבולות " בני שרטוט" (קווי 67 לא מוזכרים במילה אחת!); הביטחון לאזרחי ישראל הוא המרכיב המרכזי והחיוני בכל הסדר. ומהצד השני, הכיבוש והמשך השליטה בעם הפלסטיני הם רעים ואינם יכולים להימשך והמשך התנחלויות הוא מזיק.

מה תעשה ארה"ב?  מה תעשה ישראל? כאן לדעתי טמון חידוש מהותי. אובמה בא ואמר לישראל בכל הופעותיו הפומביות (ואותן העולם רואה ושומע): ההחלטות הן שלכם, לא של ארה"ב. ממשלת ישראל חייבת להבין שהיא קיבלה מארה"ב חופש פעולה על מנת להחליט.  תרצה להחליט  להקים עוד התנחלויות? תחליט, אך תדע את דעתנו! תרצה "לצאת מהקופסה" עם יוזמות יצירתיות  להנעת התהליך המדיני? קדימה, אנחנו מאחורייך!

מה יעשה ביבי עם מה שניתן לו? בלשון אחרת, אובמה חוזר לבעיותיו בארה"ב, וממשלת ישראל החדשה מחוייבת לקבל החלטות. האם נתניהו  יפחד? חידוש הקשר עם תורכיה בהקשר האזורי-אסטרטגי, תוך התנצלות, הוא סימן טוב להתגברות השיקול האסטרטגי על פני כבוד. האם כך יהיה גם בהקשר לתהליך המדיני?

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 24.3.13.

 

 

* * *

באבל על מותו של בן-משפחתנו

ד"ר מנחם (מוני) ראבּ

שהלך לעולמו בשבוע שעבר

בנו של הסופר יצחק ראב

נכדו של הרב מנחם-שלמה ראב מירושלים

(שהיה בנו-בכורו של יהודה ראב

 מאשתו הראשונה הדסה לבית הרשלר)

נינו של יהודה ראב בן עזר מפתח-תקווה

וחימֵשו של אליעזר-לאזאר ראב

אבי משפחות ראב בן עזר בארץ

 

* * *

יהודה דרורי

 רבים שאלוני על מקור השיר "הפינג'אן" שנערינו יפי התואר מהפלמ"ח היו שרים מסביב למדורה, ואני לא זמר ולא משורר לא יכולתי לתת תשובה. ועכשיו נפל לידי מקור השיר ושמו

HINGALA

קבלו את  מקור השיר  "הפינג'אן" בארמנית מפיו של  Ruben Sahakyan

הקישו על הכתובת דלהלן והשתמשו ברמקולים, כדאי לצפות ולהקשיב מההתחלה ועד הסוף –

http://www.youtube.com:80/watch?v=byp9zwSA8G0

 

 

* * *

אליהו הכהן

אהוד ידידי,

אני מכיר את הביצוע שהעברת אליי. למי ששלח לך את השיר היתה יקיצה מאוחרת. את מקורו של שיר הפינג'אן חשפתי לראשונה לפני ארבעים שנה בתוכנית הטלוויזיה "על הדשא" שערכתי בקיבוץ בית השיטה. הבאתי אל הדשא קבוצת זמרים ארמניים מן הכנסייה הארמנית בירושלים ששרו את השיר המקורי HINGALA, לבושים בתלבושת ארמנית מסורתית, הצגתי למצלמה דף שעליו מודפסות מילות השיר בכתיב הארמני וכן התווים, וגם ספר מסעות לארץ מן המאה ה-19 שבו מצולמת חבורת תלמידים ארמניים ביפו, וסיפרתי את סיפורו של שיר הפינג'אן.

חג שמח לך, ליהודית ולבן,

ולהתראות בקרוב,

אליהו הכהן

 

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

 

40. רפי גרפיט

 

כאשר חזרו לבית-הספר, לאחר יום העצמאות, ראו התלמידים, ראתה המנהלת, ראו המורים, וראה כל מי שעיניו בראשו – שעל קיר הבניין הפונה לרחוב רשומות כתובות שחורות:

 

"תיפתח חנות גלידה בחזה של המורה לתנ"ך אסנת!"

 

"כשמורן המשוררת מביטה לשמיים,

החברֶ'ה אצלה בין הרגליים!"

 

"לַמורים מוחות משומרים

התלמידים גדלים על שמרים,

ולבית-המשוגעים הזה לא משיגים שומרים!"

 

"מי שלא ממשיך בביה"ס ללמוד

על המנהלת יתקע נאד!"

 

"ישוחרר ציבור התלמידים

ממורות מורעבות סקס!"

 

"כל תלמיד יתרום ביצה

לכל תלמידה שתרשה מציצה

וככה נעשה מההנהלה קציצה!"

 

"כשהבטן של המורה אלכס מרעישה

יודעים שהוא עוצר את הנאד

בגלל הבושה!"

 

"המנהלת נתנזון אבינו

הסגנית אלישיב היא אימנו

הלוואי שהיינו כבר יתומים!"

 

"תהוקצע המורה אסנת מצד הציצים!"

 

"יצ'ופר הנוער!"

 

"עוד לא נולד המורה, שלא היה תלמיד, שלא אהב מורים!"

 

"ראיתי תלמיד שקיבל מעולה

פתחתי לו ת'ראש

יצא הטמטום של המורה!"

 

*

"התלמיד רפאל בר-חיים מתבקש לבוא מיד לחדר המנהלת!" שודרה במערכת הַכְּריזה הפנימית הודעה לכל הכיתות והמגמות.

"רפי," אמרה המחנכת שולה, "שמעת? גש מיד לחדר ההנהלה. אני מאוד חוששת לגורלך, אחרי מה שעשית!"

"מה עשיתי, מורתי?"

צחוק כללי בכיתה.

"למי מבין שנינו קוראים החבר'ה רפי גרפיט, לך או לי?"

"כל הכבוד. אגתה כריסטי היתה בטח לוקחת אצלך שיעורים פרטיים."

 

*

"בר-חיים, רפאל!"

"כן המנהלת."

"אתה ציירת?"

"לא."

"מדוע קוראים לך רפי גרפיט?"

"כי אני אוהב לחדד עפרונות."

"לכן ציירת על הקיר?"

"לא."

"אז מסיבה אחרת?"

"מה?"

"ציירת?"

"לא ציירתי. המנהלת, מדוע תמיד מאשימים אותי? אני לא עשיתי כלום!"

"אבא שלך בחנות הצילום?"

"אני חושב. למה לא?"

"יש הרבה עבודה?"

"יש. תודה לאל. חתונות. דרכונים."

"אז רוץ תבקש מאבא שלך בשמי מיד לבוא, אתה שומע?"

"כן המנהלת, אבל למה? אני לא עשיתי כלום!"

"עם מצלמת הווידאו!"

"ואם הוא עסוק, מה אני אשם?"

"אתה כבר יודע לצלם בעצמך?"

"בטח המנהלת. אני עוזר לו, בחתונות!"

"אם כך, בקש מאבא שלך בשמי לשאול את המצלמה, קנה בדרך קלטת וידאו על חשבון בית-הספר, ואל תשכח לקחת את הקבלה."

 

*

"מה רפי עושה בחוץ כל היום, המורה שולה?"

"אני באמת לא יודעת מה קרה לנתנזון. היא עוד העניקה לו פרס – לעשות סרט על הזוהמה שכתב על הקירות."

 

*

"תלמידים, אספנו אתכם כולכם לאולם הספורט כדי להודיע לכם כי החלטנו למסד את הגראפיטי. מעתה עומד קיר החזית של בית-הספר לרשותכם. כל תלמיד רשאי להביא צבע מהבית ולרשום על הקיר מה שהוא רוצה. תוציאו את התסכולים והטמטום שלכם. לא תהיה צנזורה. אבל, בתנאי אחד – שאר הקירות חייבים להישאר נקיים, ומי שיצייר עליהם – ייענש בכל חומר הדין."

"נתנזון באמת השתגעה!" לחשה המחנכת שולה לחברתה, המורה הרווקה לתנ"ך אסנת, בעלת החזה הגדול.

"לא בטוחה שאמשיך ללמד כאן פראים כאלה בשנה הבאה." סיננה אסנת.

"יופי, המנהלת!" קם רפי ואמר, "אבל מה יהיה על הכתובות הקודמות?"

"לכל תלמיד מותר למחוק כתובות קודמות ולרשום עליהן חדשות, וכל המרבה הרי זה משובח."

"מה, מה זה? אני לא מסכים שכל מי שרוצה ימחק את הכתובות!"

"בר-חיים, אמור מדוע? הלוא כבר צילמת אותן. מה, אתה ציירת?"

"כן המנהלת."

"בר-חיים, תוכיח!"

"'ראיתי תלמיד שקיבל מעולה' – מתחיל ברי"ש. 'פתחתי לו ת'ראש'' – מתחיל בפ"א. 'יצא הטמטום של המורה' – מתחיל ביו"ד. ראשי-תיבות – רפ"י!"

"בר-חיים, רוץ תביא מיד את אבא שלך. אתם אחראים לסייד את כל הקיר, אחר-כך אתה עף מבית-הספר עד להודעה חדשה, וככה ייעשה לכל מי שרק יעלה על דעתו ללכת בדרך שלך! הבנתם אותי, שְׁחִיקִים? חופשי! מארש! לכיתות!"

 

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* תודה לחולייה הפלסטינית ששיגרה לכבוד ביקורו של הנשיא אובמה ונאומו הפייסני ברמאללה – תזכורת של ארבע רקטות מעזה לעבר בתי אזרחים ישראליים בשדרות, ובהם גם ילדים ותינוקות, כמו שנאמר, די לחכימא ברמיזה ולשטיא בכורמיזא!

 

* ומה אמר השטיא, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בנאומו בבנייני האומה בפני סטודנטים ישראליים, במקום לנאום בפני כנסת ישראל הריבונית – ביום חמישי האחרון:

"אין עוררין על כך שישראל נאלצה להתמודד עם פלגים פלסטיניים שהיפנו עורף לשלום, ומנהיגים שפיספסו הזדמנות היסטורית לשלום, ולכן ביטחון חייב להיות במרכז. אבל צריך להכיר גם בזכותו של העם הפלסטיני לצדק. שימו את עצמכם בנעליים שלהם, זה לא הוגן שילדה פלסטינית לא יכולה לגדול במדינה משלה, לחיות כל חייה עם נוכחות של צבא זר ששולט על תנועותיה ותנועות הוריה. זה לא הוגן שאלימות מנחלים נגד פלסטינים לא נענית בעונש. לא הוגן לא לתת לפלסטינים לעבד את אדמתם. הן כיבוש והן גירוש אינם מהווים תשובה."

מה היה אומר ואיך היה נוהג אם במרחק קילומטרים ספורים מוואשינגטון הבירה היתה קמה מדינה אינדיאנית בת-ברית של החמאס וממנה יורים טילים על הבית הלבן, פוצעים והורגים נשים וילדים בעיר עצמה? וילדות אמריקאיות מפוחדות, גם פצועות, מתראיינות בכל רשתות הטלוויזיה?

והלוא, חס ושלום – כך יהיה גורל תל-אביב וגוש דן אִם לילדה הפלסטינית המסכנה שתיאר השטיא תהיה מדינה חופשית משלה, ללא "כיבוש וגירוש"!

 

* הידעתם כי הסופרת אודליה כרמון ("אשת סוד") תקבל השנה את פרס ישראל לספרות עברית מאחור, עם נגיעות קצב?

 

* "עכבר העיר" של רשת "הארץ" – נסגר. אנחנו חדלנו להתייחס אליו עוד כאשר היה שמו "העיר", וזאת לאחר שהדיחו ממנו את עוזי וייל המוכשר, מחבר "השער האחורי". מאז כמעט שלא פחנו את השבועון הזה בכל גלגוליו האחרונים.

 

* אורה מורג: כמו רבים ורבות התלבטתי בבחירות האחרונות במי לבחור. חבריי ניסו לשכנעני שלא "לזרוק" את קולי לריק, כלומר לא להצביע למר"צ, ולבחור במפלגה שיש לה סיכוי להקים ממשלה או להיות חלק ממנה ולהשפיע. טיעון לא לגמרי לא הגיוני. אך אני החלטתי, ולא בקלות, להצביע למפלגה שמייצגת את עמדתי המציגה את הבעיות הכי רלוונטיות: השלום, המשא ומתן, סוף הכיבוש, הפסקת הבנייה בהתנחלויות. תשובתי למתווכחים היתה: חשוב שמפלגה כמר"צ תהיה ב...פרלמנט שלנו, חשוב שהקול הזה יהיה מיוצג. אני אעשה את שבידי שמפלגה זו לא תעלם [היה סיכוי כזה], שתהיה מיוצגת ולו גם במנדטים בודדים, גם אם היא לא תשפיע בעשייה הפוליטית.

לאחר הבחירות חלפו בי הרהורים האם נהגתי נכון? ואף חלפה בי המחשבה: האם אצביע כך שוב. והנה בא אובמה ואמר לי [כאילו באופן אישי] צדקת!! בחרת נכון!!

נ.ב. אני במקום מרכיבי הרשימה לארוחה בבית הנשיא הייתי ממהרת ומזמינה את זהבה גלאון.

 

* פנינים מהגיגיה של פרופ' אווה אילוז, [מתורגמים מצרפתית לעברית?] – מתוך מאמרה-מחקרה ב"הארץ", עיתון הבית של פילוסופית-העל ילידת 1961, שבית גידולה היה בפס שבמרוקו, ובצרפתית, כי להוריה לא היה כנראה זמן לעלות לישראל, אלא המשפחה היגרה לצרפת בהיות הפרופסור בת עשר – ומכאן עומק דיעותיה הנאורות, ידיעותיה המפליגות בהיסטוריה וגם הטמבליוּת הפאתטית שלה:

"...חברת התעופה הלאומית משתמשת באפיון גזעי ‏Racial Profiling‏ – כשיטה מקובלת להגנה על ביטחון המטוסים...

"ישראל היא מדינה יהודית למען היהודים המנוהלת על ידי יהודים, שבה לא יהודים יכולים למלא תפקיד שולי בלבד, אם בכלל ‏(מבחינה זו, היא הרבה יותר קרובה למדינות הערביות שסביבה).

"אילו היה הליברליזם באירופה של המאה ה–19 מפותח כפי שהוא היום, ספק אם היה הרצל כותב את קריאתו המפורסמת ללאומיות יהודית‏. הליברליזם, ולא הלאומיות, הוא שהביא את הרמה הגבוהה ביותר של ביטחון ושגשוג ליהודים בעולם.

 [ועל השואה שמעת, טמבלית! כאשר צרפתים, גם ליברליים, נאורים, פאריסאים – הלשינו והסגירו יהודים למשלוחי השמדה לאושוויץ, או שאת לא יודעת מה קרה באירופה לפני שנולדת? – אב"ע].

"מדינה שמתבססת על יהדות המתקיימת בכל כך הרבה דרכים ממוסדות יוצרת פערים והדרות בלתי נסבלים. לא אשעמם אתכם שוב עם הגזענות המבחילה של מדינה המסרבת להשיא יהודי למי שאינו יהודי; לקבור לא יהודי שנהרג בפעולה צבאית לצד חבריו החיילים היהודים; או מדינה המחזירה פליטים אפריקאים אל מותם הוודאי ‏(מפני שאינם יהודים‏). הפרקטיקות האלה סוטות לחלוטין ממה שיתר העולם הנאור מבין כזכויות אוניברסליות של בני אדם, שכיום יהודים נהנים מהן ברוב העולם. אבל כעת מגיעה העובדה המפתיעה יותר: יהדותה של המדינה יוצרת אי שוויון תהומי בין היהודים לבין עצמם. יהדותה של מדינת ישראל היא בעיה לא רק לערבים וללא יהודים, אלא גם לרוב היהודים.

"בישראל יש קאסטה של דתיים, הפטורים מעבודה ומשירות צבאי, מוזנים מעבודתם הקשה של המוני אחרים שרואים כיצד נתח ממסיהם מוקצה לקיום הקאסטה הזאת במקום לניקיון הערים או לשיפור בתי הספר. מה איפשר היווצרות של קאסטה כזאת ואת אי השוויון הבלתי נתפס הזה? בדיוק אותם יסודות אתניים ודתיים של המדינה. עובדה היא שאותם אנשים דתיים נתפסו בתחילה כ"יהודים אמיתיים", עובדה שזיכתה אותם, כשלעצמה, במעמד מיוחס. אינני מכירה אף מדינה שהיתה מסכימה להסדר כזה המבוסס על גרסה קדומה, מיסטית, של שיוך אתני על פי דת. או חישבו על עליונותם של הרבנים החרדים לעומת רבנים קונסרבטיבים ורפורמים בנושאים שונים כגון גיור, חתונות ומימון מהממשלה. אי השוויון הזה אפשרי משום שהיהדות מקושרת באופן מיסטי למהות המדינה ‏(איזו אירוניה מרה היא לחשוב שמהסיבה הזאת, היהדות חיה יותר, מגוונת יותר ופלורליסטית יותר במדינות ליברליות מאשר בישראל).

"מדינה יהודית המבוססת על זהות יהודית גורלה להפוך למה שהיא כיום: דוחה מבחינה מוסרית את הרגישויות הליברליות של המערב-אירופים; מקור לאי שוויון עמוק בין יהודים לערבים ולאי שוויון בלתי נתפס בין היהודים לבין עצמם; וגרוע מכל – מדינה שהופכת את הגזענות לדרך טבעית לניהול ענייניה. אם ישראל אינה רוצה להפוך לגרסה משופרת מבחינה פוליטית, וחזקה יותר מבחינה צבאית – של משטרים אתנוקרטיים אפלים, עליה לא רק להבטיח שזכויות המיעוטים יישמרו, אלא גם להיות אוניברסליסטית במלוא העוצמה, לחזור לנימים האוניברסליסטיים של המסורת היהודית וליישר קו עם הניטרליות של מדינות ליברליות...

"[למשל] יצירת קנון של יצירות ספרות ערביות ויהודיות והקלה על התאזרחות של לא יהודים..."

[לקט ממאמרה ב"הארץ", 22.3.13. ועל הציונות שמעת? טמבלית! – אב"ע].

 

* אנחנו ממליצים מאוד לקרוא את הכתבה "שלם וסע" מאת צליל אברהם במוסף ספרות של "ידיעות אחרונות" מיום שישי האחרון, 22.3, על מצב הוצאות הספרים והסופרים בארץ. נאמרים בה דברים נכונים מאוד על תהליכי הוצאתם לאור של ספרי פרוזה, שירה ועיון מקוריים, כמעט רובם על חשבון הסופרים או קרנות סיוע. וכדאי לחשוב על כך כשרואים את שפע הספרים החדשים, שחלקם משעממים ובלתי-קריאים – בחנויות הספרים. המו"ל כבר כיסה את רוב ההוצאות שלו – על חשבון הסופר, אבל אחרת – אין למו"ל אפשרות מסחרית להדפיס את הספר.

זה כולל גם אותנו, שכדי להוציא לאור את הרומאן האחרון שלנו, "ספר הגעגועים" היה עלינו לשלם מראש עבור רכישת 400 עותקים, שרק חלק מהם הצלחנו להפיץ בשעתו באמצעות המכתב העיתי, פריווילגיה שאינה עומדת לרשות סופרים אחרים.

 

* לא נוכל לחזור כאן על כל הדברים הנכוחים שבכתבה, ונידרש רק לנושא העריכה, ומנקודת מבטו של מי שערך כבר יותר ממאה ספרי פרוזה עבריים.

עורך רציני אינו יכול לעבוד, כפרי-לאנס, בתעריפים הנמוכים של הוצאות הספרים. לכן אנחנו עובדים רק מול המחברים עצמם, ומלווים את הספר הערוך על ידינו בכל שלביו, לבל יקלקלו את עריכתנו במהלך הבאתו לדפוס. הוצאות הספרים מכירות אותנו וסומכות עלינו. ואין צורך לומר שאת הספרים שלנו אנחנו עורכים לבד (ולדעת רבים וגם טובים – ככה הם גם נראים!)   

כתב-יד של ספר פרוזה, המכיל להערכתנו המקצועית 16 גיליונות-דפוס (כפול 16 עמודים בכל גיליון-דפוס, המכיל 24,000 סימני-דפוס בספר המודפס) – הם ספר בן 256 עמודים לערך. התעריף שלנו לעריכה הוא 600 שקלים לגיליון-דפוס, כלומר שהעבודה כולה תעלה 9,600 שקלים, שמחציתם תשולם עם תחילת העריכה והמחצית השנייה לאחר שיימסר לכותב קובץ של כתב-היד ערוך ומוכן לדפוס. ואולם שמענו גם על עורכים שלוקחים 50,000 שקל עבור עריכה ושיכתוב כתב-יד לא-גדול בפרוזה.

אנחנו מלווים את הספר בכל שלביו עד להוצאתו לאור, זאת בתנאי שאין עושים עריכה נוספת על עריכתנו, שאז אנחנו לא אחראים לתוצאה. תנאי ראשון אנחנו דורשים לקבל את כתב-היד לשם קריאה וחוות דעת, שעלותה בדרך כלל 600 שקלים משולמים מראש, ואז אנחנו שולחים את חוות-הדעת הכתובה למחבר, ורק לאחר מכן נפגשים עימו לראשונה ומתייעצים אם יש בידינו לעזור לכתב-היד שלו באמצעות עריכתנו.

ומדוע תשלום מראש? כי נתקלנו במקרים של מחברים שלאחר ששלחנו להם חוות-דעת שלא מצאה חן בעיניהם – נעלמו ולא שילמו!

אנחנו מזהירים חזור והזהר את המחבר כי ללא כ-30 אלף שקלים נוספים – אין לו מה לגשת להוצאת ספרים, שעמדתה תיקבע גם, אך לא רק – על פי נכונותו להשקיע.

 

* ממזונות לא מתים. מרעב – מתים.

 

* ארדואן נמצא כנראה במצב קשה מאוד וזקוק נואשות לחלקי החילוף הישראליים והאמריקאיים לצבאו, וזאת כאשר מתחילים להיווצר בקיעים חמורים בטורקיה, והכורדים שלה חולמים ביתר שאת להתאחד עם אלה שבסוריה ובעיראק, והוא נאלץ לכרות ברית שלום עם הכורדים "שלו", בעוד טורקיה מוצפת בעשרות אלפי פליטים סוריים, שבין השאר מגמדים ומורידים מסדר היום את הבעייה המלאכותית של ה"פליטים" הפלסטיניים הפאראזיטיים החיים על חשבון המערב.

חבל יהיה אם עזרתנו הצבאית לטורקים, שקשורים בה ודאי בעלי אינטרסים תעשייתיים כלכליים ביטחוניים ישראליים רבי השפעה – ואשר נבלמה במידת-מה אחרי תקרית ה"מרמרה" – זו תתחזק עתה אחר ההתנצלות של ביבי – ותציב דגל שחור על יחסינו העתידיים עם מדינת כורדיסטאן החופשית! – שהיא תהיה אולי בת-בריתנו האמיתית היחידה באיזור, כל זמן שאיראן נשלטת בידי האיסלאם הקיצוני וחותרת להשמידנו.

 

* ייתכן שכאיסלמיסט קיצוני השטוף בשנאת יהודים, וכמי שניסה לסרס את הצבא הטורקי, שומר מורשתו החילונית של אתא-תורכּ – חש עתה ארדואן שהקרקע רועדת מתחת רגליו וכי "האביב הערבי" הקטלני זולג לאיטו מסוריה גם לטורקיה בדמות אלפי הפליטים הנכנסים לארצו, ועל כן הוא נעשה תלוי מאוד ביכולות צבא שלו, שאת צמרתו החילונית הוא ניסה להרוס. ואולם הצבא הזה, ומערכת הביטחון הטורקית, עדיין נמצאים בקשרים עם מערכת הביטחון של ישראל, והאינטרס המשותף לשתי המערכות הללו הוא חידוש היחסים, גם מעל לפני השטח.

הבה נקווה שזוהי גם תחילת סופו של ארדואן, וככה תוצדק במקצת "הקרבת" הפיונים שלנו מצד ביבי, כלומר, הקרבת כבוד לוחמי השייטת שסיכנו חייהם בגבורה – – במשחק השחמט שהוא מנהל עם ראש ממשלת טורקיה.

עכשיו, לאור הפרסומת האובאמית העולמית ש"כיפת הברזל" זכתה בה – כדאי כנראה גם לטורקיה להצטייד בסוללות אחדות, שהן משוכללות יותר מטילי הפטריוט שארה"ב שולחת לו, אמנם לא בדיוק לאותה מטרה.

ולאור כל אלה דומה שההתנצלות של נתניהו, שכנראה הוצעה לארדואן כבר לפני שנתיים והוא סירב לקבלה – אינה באה מסיבות של מצוקה של ישראל, בעוד אשר הסכמתו של ארדואן לקבל את ה"התנצלות" הזו במחי שיחה טלפונית אחת – מעידה שהוא נמצא במצב גרוע מאוד, וייתכן שעוד נכון לו מצב גרוע פי כמה וכמה!

וחוץ מזה מתברר עד מהרה, מדבריו של המנוול – שהוא גם שקרן, וכדרכם של תגרנים בעולם המוסלמי – כבר למחרת הוא התנער בפומבי מהבטחותיו לאובמה ולנתניהו! לכן חכו מעט עם טיולי "הכול כלול" לטורקיה! – קודם שיחרבן קצת קוביות!

וסליחה על השימוש בביטוי "תגרנים בעולם המוסלמי" – לארדואן הרי מותר להיות שקרן מנוול וגם תומך טרור נגדנו, אבל לנו אסור להישמע "גזעניים" כלפיו!

 

* בישראל, על כל עני יש כעשר תוכניות בישול בערוצי הטלוויזיה.

 

* ורד ציון: מצאתי לנכון להעיר על דבריו של יובל כהן בקשר לגב' אודליה כרמון [גיליון 826]. מה שכתבת אדוני לא מעורר כבוד, בלשון המעטה. דבריך הם דברי הבל וגסות רוח! הם עוררו בי בחילה. מה מצחיק בסיטואציה בה סוטה מין נתעב ופסיכופת מתעלל נפשית ופיזית בנשים? גב' כרמון, להזכירכם, היתה בעבר יועצת ראש הממשלה, אישה אינטליגנטית ותרבותית. האם היית מגיב כך אם זה היה קורה למישהו מבני משפחתך? וכן! – חשוב שספר כזה ייחשף לציבור. אינני יודעת אם המשפט שאכתוב עכשיו מתאים דווקא לך: חכמים, היזהרו בדבריכם!

 

* רון וייס: סופר נידח שלום, אורי הייטנר במאמרו "חוקה ציונית ודמוקרטית" (גיליון 826) תומך ומשבח את ההצעה לחוקק חוק יסוד "מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי."

מאז קום המדינה קיים איזון עדין שקבע שמדינת ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית. היותה של ישראל מדינה יהודית הוא ברור ונקבע בהכרזת העצמאות ואף נכלל  בחוק יסוד. לכן, חקיקת חוק יסוד חדש הקובע שישראל היא מדינה יהודית(או מדינת הלאום של העם היהודי) היא מיותרת. בחקיקת חוק יסוד חדש שבה תומך הייטנר, הכוונה היא להפוך את ישראל למדינה פחות דמוקרטית, שבה הדמוקרטיה נכה ותאפשר להפלות לרעה את האזרחים הערבים. הצעת החוק המוצעת מבטאת את חוסר הביטחון של התומכים בה בהיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית המאפשרת לכל יהודי החי בחו"ל לעלות לישראל.

 

* מלי טויב לבית אהרנסון: לאהוד בן עזר חג שמח. הערה למתכון המלפפונים  המוחמצים. אימי, שושנה אהרנסון ז"ל, לימדה אותי להחמיץ מלפפונים. הדור הצעיר שלוקח ממני את המתכון (באם אני מביאה אותם כמתנה) ממשיך בהתמדה בהחמצת המלפפונים בשטה הזו. הייחוד בשיטתה – כדי שהמלפפונים יישארו קשים לאורך זמן – לצקת עליהם לפני הכול מים רותחים. לחכות שהמים  יתקררו ואז להמשיך בתהליך. אימי לא היתה מוסיפה חומץ. לא היה צורך.  אחותי כן היתה מוסיפה חומץ. זו כבר שאלה של טעם. נסה בפעם הבאה במקביל להחמיץ בדרך זו.

הפעם הראשונה שביקשתי ממנה את המתכון קיבלתי אותו בטלפון. גרנו מנותקים מהעולם ב"כרי דשא". מאחר שלא ידעתי לבשל ולא הבינותי אותה נכון – שמתי את המלפפונים בסיר והרתחתי אותם. את זה אני לא ממליצה לנסות.

 

* ההיסטוריה שלנו היתה קצת אחרת אם האשכנזייה היפה מרגלית הר-שפי היתה פותחת בעוד מועד את רגליה לְרוצח רבין, התימני המאוהב והמתוסכל שרצה להרשים אותה במעשהו – ואילו אודליה כרמון האשכנזייה היפה היתה פותחת את התחת וסוגרת את הפה בתגובה לתאוותיו של קצב הפרסי החרמן המתוסכל שהיה מאוהב באחוריה הצחים, ולא הסתפק באשכנזיוּת אשתו אם-ילדיו אלא היה נחוש כנראה לדפוק כמה שיותר אשכנזיות.

 

* לעיתים אנחנו אומרים לעצמנו שכאשר נולדנו ב-1936 – סבא שלנו יהודה ראב בן עזר היה כבן 78, רק שנה אחת יותר מגילנו כיום, 77, והוא הספיק לחיות בכבוד עוד כתריסר שנים עד סמוך לגיל 90, כך שאולי יהיה סיפק בידינו לכתוב עוד כמה ספרי זימה בטרם תשתבש עלינו דעתנו כליל.

 

* אם אכן חוסל אסד אין מה להתאבל על האהבל אבל עכשיו יתחיל בסוריה מרחץ הדמים הגדול ביותר במזרח התיכון, שאולי רק רצח הארמנים בידי התורכים בימי מלחמת העולם הראשונה, ישווה לו.

 

* אהוד היקר, אהבתי את ההתפייסות שלך עם אובמה. אין ספק שהאיש יודע להקסים. כתבת עליו בצורה כמעט פיוטית.

יישר כוח ליהודה דרורי ולאלי מייזליש על דבריהם לגבי הכת החרדית המתבדלת.

באשר לסמי מיכאל – אצטרף לממליצים עליו לפרס ישראל רק כאשר יתנצל על הספר האנטישמי שכתב בשנות השבעים - "שווים ושווים יותר."

בברכת חג שמח,

משה גרנות

 

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

                        

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2476 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,444 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל