גיליון מס' 828

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בניסן תשע"ג, 28 במרס 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תַחֲזִית נֶזֶק הָאֲוִיר. // במלאת 80 לסופר שמאי גולן, לחיות ישראלי, להרגיש ניצול, שיחה עם שמאי גולן, מראיין אהוד בן עזר. [חלק שני ואחרון]. // השיר של נעמי שמר על עין גדי שכמעט נשכח, גואל בנו, ידיעות אחרונות, נדפס ב"ידיעות הקיבוץ",25.1.2013. // אורי הייטנר: 1. גלה כבוד מישראל. 2. חיית טרף בבית הנשיא. 3. זועביזם. // מוּקֵי אֶלְדָּד: 3 שירים. // מנשה שאול: בוכים על העתיד שיבוא – חמאס נגד "האחים המוסלמים". [ציטוט]. // יוסי שדה: נדל"ן במיליונים בביצת הרצליה. // אלישע פורת: מניעה. // קובי גיסין: גוועלד!!! לוקחים לנו! // יהודה דרורי: 1. הרפורמות הנדרשות במערך הרווחה

ובביטוח הלאומי. 2. הכבוד של ארדואן  מול ההשפלה העצמית שלנו. // איליה בר-זאב: מלך ההר. // תקוה וינשטוק: חנות קטנה וסימפטית. // גור שומרון: כשתבואו, אני אהיה מוכנה. // ליטמן מור: מדוע אוכלים ביצים קשות בליל הסדר? // אהוד בן עזר: פנחס מן האדמה, מחווה לאלישע פורת ז"ל, מתוך פרק הסיום של ספרי הנידח והלא-חשוב שנכתב בעידודו של אלישע: "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" בהוצאת אסטרולוג 2002. אזל. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

תַחֲזִית נֶזֶק הָאֲוִיר

עַכְשָיו, שֶמַּר אוֹבָּמָה כְּבָר חָזַר לְוָשִינְגְּטוֹן

וְרֹשֶם לֵיל הַ"סֵּדֶר" לֹא עִמְעֵם וְלֹא הֶחְוִיר פֹּה

בְּלֵב עַקְרוֹת-הַבַּיִת (אֲשֶר לֹא חָדְלוּ לִרְטֹן

אֵיךְ מֶזֶג הָאֲוִיר הָפַךְ לְנֶזֶק הָאֲוִיר פֹּה

לְנִקְיוֹנוֹת הַפֶּסַח שֶלָּהֶן, כְּשֶכָּל זֶה לֹא

הִשְכִּיחַ מִלִּבָּן אֶת הָאָבָק אֲשֶר דָּבַק

בַּחַלּוֹנוֹת וּבַשְּמָשוֹת וְהִתְפַּזֵּר בִּמְלוֹא

הָאָרֶץ כְּשֶהָאֹבֶךְ כָּל מָקוֹם נָקִי חָבַק) –

עַכְשָיו כְּדַאי לִבְחֹן מָה בְּדִיּוּק גּוֹרֵם הָאֹבֶךְ

לֹא רַק לִבְרַק שִמְשַת חַלּוֹן שֶזֶּה עַתָּה קֻרְצַף

כִּי אִם גַּם לַפּוֹלִיטִיקָה שֶבָּהּ צָרִיךְ לַחְשֹב אֵיךְ

אִם אֵין רְאוּת וּרְאִיָּה צְלוּלוֹת שֶל הַמַּצָּב

גַּם אֵין מְדִינִיוּת שְפוּיָה שֶהַמַּצָּב נִדְרָש לָהּ

כְּפִי שֶרוֹפֵא שֶאֵין לוֹ דִיאַגְנוֹזָה נְכוֹנָה

אֵינֶנּוּ מְסֻגָּל לָתֵת רִפּוּי שֶאֵין בּוֹ פַאשְלָה

לִמְטֻפָּלָיו שֶבְּרִיאוּתָם שְרוּיָה בְּסַכָּנָה.

הִנֵּה, לְשֵם דֻּגְמָה, אַכְזָבָתוֹ שֶל אַבּוּ-מַאזֶן

מִכָּל שִבְחֵי נְשִׂיא אַרְצוֹת הַבְּרִית לַצִּיּוֹנוּת:

אִם לֹא יָבִין מַחְמוּד עַבָּס בְּרֹאש פָּתוּחַ מָה זֶה

הָאֹבֶךְ הַמֶּנְטָאלִי הָרוֹבֵץ בְּסִיטוֹנוּת

כְּמוֹ קָטָרַקְט מֵעִיק עַל שְתֵּי עֵינָיו וְהַמּוֹנֵעַ

מִמֶּנּוּ לְהַפְנִים כִּי שוּם הִתְחַנְּפֻיּוֹת לָאוּ"ם

שֶאֶת תָּכְנִית הַחֲלֻקָּה שֶלּוֹ וְאֶת תְּכָנֶיהָ

דָחוּ אֶחָיו לִפְנֵי שִשִּים וָשֵש שָנִים (וּמְאוּם

הֵם לֹא הִרְוִיחוּ מִדְּחִיָּה זוֹ אֶלָּא אֶת הַ"נַּקְבָּה"

שֶהֵם, וְהֵם בִּלְבַד, הָאֲשֵמִים בָּהּ עַד הַיּוֹם) –

אִם לֹא יָבִין מַכְחִיש-שוֹאָה מֻבְהָק זֶה שֶנֶּחְנַק בָּהּ

בְּשִׂנְאָתוֹ כְּלַפֵּינוּ הַגּוֹרֶמֶת בְּרוֹךְ אָיֹם

לְסִכּוּיָיו לִבְנוֹת לוֹ מְדִינַת-לְאוֹם רֵאָלִית

שֶרַק הֶסְכֵּם-שָלוֹם אִתָּנוּ יְאַפְשֵר אוֹתָהּ

וְלֹא מִנּוּי בָּאוּ"ם כְּמַשְקִיפֹנֶת וִירְטוּאָלִית

שֶסְּטָטוּס מְדִינַת-אֱמֶת עוֹד אֵין בְּאַמְתַּחְתָּהּ;

אִם לֹא יָבִין הַזְּבּוּן שאִם לָנֶצַח יִתְעַקֵּש לוֹ

עַל הַתְּנָאִים הַמֻּקְדָּמִים שֶהוּא עוֹד מַעֲמִיד

הוּא רַק יַמְשִיךְ לֹא לְהַחְמִיץ שוּם הִזְדַּמְּנוּת שֶיֵּש לוֹ

לְהַחְמָצַת כָּל הִזְדַּמְּנוּת, כְּפִי שֶעָשָׂה תָמִיד.

וְכָךְ גַּם, לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ, בְּמֶמְשַלְתֵּנוּ אָנוּ

הַחֲדָשָה אַךְ גַּם הַשּוֹבִינִיסְטִית מִבֵּין כְּלָל

מֶמְשְלוֹתֵינוּ עַד הַיּוֹם, שֶאִם עוֹד לֹא מוּבָן הוּא

לְקִיצוֹנֶיהָ כִּי סוֹפְסוֹף רָאוּי כִּי תְשֻקְלַל

מִדָּה שֶל הִתְגַּמְּשוּת-אֱמֶת גַּם בְּשִׂיחוֹת-מִקּוּחַ

עִם בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ, כְּפִי שֶאַבּוּ-מַאזֶן יִדָּרֵש

לָצֵאת מִקִּבְעוֹנוֹ הָאָנַכְרוֹנִי הַלָּקוּחַ

מִתּוֹךְ הָאֲמָנָה הַפָלַסְטִינִית שֶעוֹד יֵש

בָּהּ הַכְחָשַת עֶצֶם זְכוּתֵנוּ הַטֵּרִיטוֹרְיָאלִית

בְּאֶרֶץ זוֹ, שֶבְּלוֹפֶר מְדֻפְּלָם כְּעָרָפָאת

הִצְהִיר בְּאֶלֶף תְּשַע מֵאוֹת תִּשְעִים וָשֵש, טוֹטָאלִית,

כִּי הִיא בֻּטְּלָה לְרֶגֶל הֶסְכֵּם אוֹסְלוֹ: "אִלִי פַאת

מַאת", הַיְנוּ: הַכְחָשַת זְכוּתֵנוּ שוּם קִיּוּם לָהּ אַיִן

(מָה שֶמּוּכַח כִּבְּלוֹף גָּמוּר אִם אֶת כְּזָבָיו נָסִיר

כְּמוֹ בַּפִּתְגָּם: "קָצָר הוּא חֶבֶל אֲחִיזַת-הָעַיִן"

אוֹ בְּעַרְבִית פָּלֶשְׂתִּינָאִית: "חַבְּל אַלְכִּידְבּ קָסִיר"...)

כִּי אִם רוֹצִים אֲנַחְנוּ בְּכֵנוּת עוֹד בְּיָמֵינוּ

שְתֵּי מְדִינוֹת לִשְנֵי עַמִּים – יֵש לְהָסִיר מֻקְדָּם

כָּל אֹבֶךְ וְעִרְפּוּל הַמְּעִיבִים עַל רְאוּתֵנוּ

וְכָל דְּחִיַּת-פִּתְרוֹן עָלֶיהָ מְשַלְּמִים בְּדָם,

כָּךְ שֶאִם יוֹם יָבוֹא לְיַלְדֵיהֶם וְלִילָדֵינוּ

שֶבּוֹ בִּמְקוֹם לַחְפֹּר בּוֹרוֹת קְבָרִים בִּכְאֵב וּמְרִי

נַחְפֹּר גֻּמּוֹת לַעֲצֵי גַּן וּבִשְבִילֵי אַרְצֵנוּ

בִּמְקוֹם רִמּוֹנֵי-יָד יָנוּבוּ רִמּוֹנֵי הַפְּרִי

וּבִמְקוֹמָם שֶל בַּקְבּוּקֵי-הַתַּבְעֵרָה יוּרְקוּ כָּאן

בַּקְבּוּקֵי יַיִן לְשִׂמְחוֹת הֻלֶּדֶת אוֹ יְבוּל

וְאִמָּהוֹת שוּב בִּדְמָעוֹת כָּל יוֹם לֹא יְבַכּוּ כָּאן

בִּשְכוֹל וָאֵבֶל אֶת בְּנֵיהֶן מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל,

צָרִיךְ שֶיִשָּבֵר הַ-deadlock כְּבָר, לֹא בִּמְאֻחָר

בִּמְקוֹם לִבָּם שֶל מִי שֶיְּשַלְּמוּ עָלָיו מָחָר.

* * *

   לכל חובבי הספרות שבינינו: בשבת, י"ט בניסן תשע"ג, 30.3.13, תשדר רשת א' של "קול ישראל", מיד לאחר התוכנית "הצגה שנייה" (שתתחיל בשעה 14:05) – סיפור קצר מאת יוסי גמזו על הטרגדיה של משפחה אמיתית בת-זמננו, שהסכסוך הישראלי-ערבי קורע אותה לשניים. כולכם מוזמנים להאזין.

* * *

במלאת 80 לסופר שמאי גולן

לחיות ישראלי, להרגיש ניצול

שיחה עם שמאי גולן

מראיין אהוד בן עזר

[חלק שני ואחרון]

אהוד: ביקרת בעיירה שבה נולדת, בפולין. מה היו הרשמים? איך נראתה לך פולין לאחר שנים כה רבות?

שמאי: פולין הייתה מוזרה מאוד בעיניי, בלי יהודים.

אהוד: בן כמה היית כשעזבת?

שמאי: הייתי בן שבע כאשר עזבתי את פולין, אבל אחרי המלחמה חזרתי.

אהוד: וכמה זמן עוד היית שם?

שמאי: קרוב לשנה. אבל בפולין עברה עליי הילדות שלי הרחוקה, הילדות המאושרת, עם אבא ואימא. למדתי ב"חדר", ב"תלמוד תורה". בקיץ היינו יוצאים, כדרכם של יהודים, ושוכרים בית ביער על יד העיר. הלכתי לראות את כל המקומות האלה, כי זכרתי אותם. הלכתי לבדוק שמות רחובות שזכרתי, ולא מצאתי אותם מפני שהחליפו את כולם: עכשיו יש רחוב אחד במאי, רחוב הצבא האדום. אני מניח שיחזירו את השמות הקודמים. אז רחובות לא מצאתי. אחר כך נודע לי שאף-על-פי שהעיר לא נחרבה בהפצצות, היה שיטפון גדול בשנת חמישים ושש והוא החריב הרבה בתים ישנים.

הלכתי למקום שבו גרנו. למעשה, כמעט שלא הכרתי את המקום. הכל השתנה. נבנו שיכונים. מה שכן עומד במקומו זו הכנסייה שהייתה בקצה הרחוב, שתמיד בימי ראשון היו יוצאות תהלוכות של נוצרים ממנה, ואני פחדתי אז מאוד. אני מתאר זאת קצת בספרי "באשמורת אחרונה". אני זוכר את הארמון על הגבעה, הטירה, וגם הטירה נחרבה. הגבעה קיימת, כמובן, אבל הארמון נעלם. אני זוכר את המרכז שנקרא "השוק" ("רינֶק"), ששם היו ירידים בימי שישי ובימי שלישי. המרכז הזה משוחזר וקיים. העיר שביקרתי בה עוררה בי נוסטאלגיה לתקופה המאושרת של חיי, עד גיל שש. התקופה היחידה הטובה בחיי למעשה, כחלק ממשפחה, מוגן על-ידי אבא, אימא, סבתא, משפחה רחבה, סבא, הרבה דודים ודודות. אך באשר לפולין, רציתי להסתלק משם מהר ככל האפשר.

אהוד: מהעיירה או מפולין בכלל?

שמאי: קודם כל מהעיירה. רציתי להסתלק מפני שאין בה בית-קברות יהודי, כלום לא נשאר, אנשים אינם זוכרים או אינם רוצים לזכור שהיו בה יהודים. אתה צריך למצוא אדם בודד בן שבעים כדי שיספר לך משהו על כך שחיו שם יהודים. לדור החדש, המושג יהודים לא אומר מאומה, זולת אנטישמיות. לכן הביקור שלי בעיירה שם קץ לנוסטאלגיה שלי. פרידה מוחלטת. אין אל מה לשוב.

בווארשה, נלווה אלינו צוות טלוויזיה ישראלי בן שני אנשים, והם שכרו שירותי
טלוויזיה בפולין. שוחחתי עם אחד הפולנים, כבן ארבעים, והוא אמר: "אולי אתה יכול להשאיר לי איזושהי מזכרת של יהודים? אני שמעתי שיש דבר כזה שקוראים לו טלית. אבא שלי סיפר לי שהם מתעטפים בטלית בשבת". כאילו "הם", הם מין יצורים שונים ומשונים.

והרי, אתה יודע, פולין בלי יהודים זה דבר שקשה בכלל להאמין, מפני שבאלף שנות היסטוריה של פולין, היהודים היו חלק אינטגראלי, גדולי ההיסטוריונים של פולין היו יהודים, הסופרים, יוליאן טובים היה יהודי. אומרים שגדול משוררי פולין, אדם מיצקביץ, מוצאו מהפראנקיסטים.

אהוד: גרשם שלום כותב שרוב עורכי-הדין הנוצרים בווארשה היו צאצאי הפראנקיסטים. יש שכבות של פולנים-מדורות, שאינם יודעים כיום שהם צאצאי הפראנקיסטים.

שמאי: כדי לסבר קצת את האוזן, העיירה שלנו, בעצם עיר מחוז, לא כל כך קטנה, הייתה לפני המלחמה בת כעשרים אלף איש. עשרת אלפים מתוכם היו יהודים. עכשיו תבין מה פירוש פולין ויהודים, או פולנים עם יהודים או בלי יהודים. בווארשה היו חברי "סיים", בית-הנבחרים, יהודים. יצחק גרינבוים, למשל, היה חבר ה"סיים" הפולני. יהודים, עם כל השינאה כלפיהם, עם כל האנטישמיות, היו חלק אינטגראלי של פולין, ותרמו ויצרו בתרבות הפולנית.

לדעתי גם החסידות היא חלק בתרבות הפולנית. היו גם יהודים שהתבוללו. לא שקיבלו עליהם את הדת הנוצרית, אלא חיו חיים פולניים. עורכי-דין, כפי שהזכרת, רופאים, ושאר אנשי-רוח ומקצועות חופשיים. הם היו חלק של פולין, דם מדמה של פולין, של תרבות פולין. אז היום מחפשים בפולין מזכרות של יהודים. שמעו שהיו יהודים. שמעו שהיו להם טלית ותפילין.

בווארשה, מעשה פלאים ממש, נשתמר בית-קברות יהודי גדול. שם המצבות של
גנסין ושל י.ל. פרץ. ראיתי את המצבות האלה. פרץ, אף-על-פי שהיה סופר יידיש ועברית, הוא ללא ספק סופר של התרבות הפולנית. גנסין – של התרבות הפולנית והאוקראינית. היהודים, אלה שכתבו עברית ושכתבו יידיש ושכתבו פולנית – אתה יכול למצוא אצלם תימאטיקה משותפת, אף-על-פי שכתבו בלשונות שונות. וכולם גם הושפעו מן הספרות הפולנית. התימאטיקה של ברגלסון, הסופר היהודי-היידי, והתימאטיקה של גנסין דומות מאוד. כתבתי על כך מאמר השוואתי [המובא בספרי זה] על "ברנר, גנסין וברגלסון", דמות התלוש היהודי; אצל ברנר אמנם הסיגנון שונה מברגלסון, אבל אצל גנסין העברי ואצל ברגלסון היידי, אתה יכול למצוא אפילו סיגנון דומה.

אהוד: אבל מה זה אומר להם בפולין כיום? הרי זה כלל לא מעניין אותם. זה רק אתה רואה את הדברים, מתוכנו.

שמאי: כיום, מבחינתי, הייתי אומר שפולין היא בית-קברות גדול אחד לעם היהודי. אני סבור שלא מזיק אם צעירים נוסעים למשל לראות את מחנות-הרצח, את אושוויץ, את מאידאנק, לראות גם איפה חיו היהודים. אבל מכאן ועד לנוסטאלגיה של קשרים מחודשים?

אם אנחנו משווים קצת עם יהודים מיוצאי ארצות ערב – בשום מדינה ממדינות ערב אין תחושת בית-קברות כזה של יהודים, כמו בפולין. כל אלה שמנסים כאילו להחיות את האחווה היהודית-הפולנית, אני חושב שהם עושים שגיאה. מובן שמבחינה פוליטית הדבר חשוב, אינני מכחיש זאת, אבל אני מדבר כסופר, כיליד פולין, כמי שחונך גם על ברכי הספרות הפולנית.

דבר דומה אני חש לגבי היחסים שלנו עם הגרמנים. אני חושב שאין צורך לפתח את
קשרי הרוח והתרבות עם הגרמנים, בדור שעדיין חי את תקופת השואה. אני אישית בהחלט מתנגד לזה, אינני קונה שום דבר גרמני. נשארתי בין ה"ירחמיאלים" האחרונים שעדיין מטפחים את הזיכרון הזה. לא ביקרתי בגרמניה אף-על-פי שיכולתי לבקר, ואף הוזמנתי כיו"ר אגודת הסופרים. אין לי קשר עם מכון גיתה, שאומרים כי הוא מפתח פעילות תרבותית יפה מאוד. ולא במיקרה אין לי קשר איתם. אינני מחפש קשרים, בלשון המעטה, עם גרמניה ועם גרמנים ועם דוברי השפה הגרמנית. בשבילי, עד היום, לשמוע גרמנית זוהי טראומה, בהחלט טראומה, מפני שהגרמנית מתקשרת אצלי עם מוות. מפני שאני שמעתי לראשונה גרמנית בצורת פקודות, ובצורת קללות, מפי לובשי מדים גרמניים. כך שהניסיונות, שנים מעטות אחרי השואה, להתקרב לגרמנים ולחפש את המשותף, לחפש מקורות משותפים – בדור הזה, לדעתי זה מאוד-מאוד מוקדם.

אהוד: ולגבי הפולנים? זה שינה בך משהו או הוסיף לכתיבתך, שהיית במקומות הילדות, לאחר שנים?

שמאי: אני חושב שאת הכתיבה שלי על פולין אני מיציתי בתקופה שכתבתי את ספרי הראשונים. כיום פולין היא משהו שונה, מקום זר בשבילי. יש אומרים, גם מפי חוקרים – שבפולין מתרחש דבר מוזר, קיימת בה אנטישמיות בלי יהודים. בדור חדש, שלא ידע את היהודים.

אהוד: אבל מדוע זה בא? אולי מתוך הריקות שהיהודים הותירו אחריהם? מתוך איזו עליבות של הפולנים כיום? שהם מחפשים עדיין אשם אף-על-פי שאין להם את מי להאשים אלא את עצמם?

שמאי: זה קשור גם להיסטוריה של פולין אחרי המלחמה. הם מצאו כתובת ממשית לאנטישמיות. היו לא מעט יהודים-קומוניסטים, שניצלו בבריה"מ, חזרו לפולין, שינו את שמותיהם והפכו לפולנים בעמדות שלטון חשובות הודות למישטר הקומוניסטי שהרוסים כפו עליהם. אבל הפולנים ידעו מי הם. שמענו אפילו את לך ואלנסה, מנהיג הפולנים הליברלי, שבפולין החדשה, נדהמתי לשמוע, הוא אומר שבקרב שליטי פולין כיום, בתקופת ה"גלאסנוסט", "הסתננו" – אולי הוא לא אמר הסתננו, אלא משהו דומה – יהודים תחת מסווה של שמות פולניים. אולי הוא רומז אפילו על ירוזלסקי שהכריז על מישטר צבאי בפולין. ברור שהפולנים אינם רוצים את היהודים. הם לא רצו אותם כאשר חיו שם יותר משלושה מיליון יהודים, והם אינם רוצים בהם גם כיום, אחרי השואה.

אז אני אומר, אהוד, כיום, כאשר יש לנו מדינת ישראל, למה צריך לרוץ אליהם? כדי לספר להם שיהודים חיו שם? כל חוקר היסטוריה של פולין, ושל התרבות בפולין, כל מי שיחקור ויגע במשהו מתרבות פולין, מן ההיסטוריה שלה, יגלה את ההשפעה של היהודים. אין פולין בלי יהודים. אין תרבות פולנית בלי תרומתם של היהודים. ומה נשאר בכלל בהיסטוריה? מה אנחנו לומדים על אתונה אם לא את תקופת הפריחה של פריקלס? התרבות נשארת.

יש לנו מדינה משלנו, למה לנו לרוץ לפולין? לרוץ לגרמניה? הם לא רוצים אותך!

אהוד: אצל היינריך בל, ברומאן "תמונה קבוצתית עם גברת", עולה תחושה של גרמניה בלי יהודים. הוא כנראה הרגיש שהיהודים היפרו בעבר את גרמניה, ואילו ההווה שהוא מתאר זוהי תמונה של עליבות גרמנית כשאין זרים, כאשר במקום הזר היהודי ישנו רק הזר הטורקי, או קודם לכן הרוסי. זאת אומרת שזוהי גם בעייה גרמנית, ופולנית, איך הם מתמודדים עם עבר, שהיהודים היו חלק מפריחתו, חרף האנטישמיות, והיום הם בלי יהודים, והישראלים הם עם אחר; עמים אלה אינם יכולים להיבנות מקשרים עם ישראל כי אנחנו לא חלק מהתרבות שלהם.

שמאי: ראה, אם אני הייתי מבחין כיום, בפולין, בחרטה שלמה, שהם רואים, שהם מכירים באחריות שלהם, שסייעו ברצח יהודים – וזה ידוע, אני מביא מזה הרבה באנתולוגיה שלי על השואה, איך הם הסגירו יהודים. אילו לפחות היו מחזירים את הרכוש ליהודים. שלושה מיליון היו, איפה הרכוש שלהם? יש שם רכוש יהודי. היו יהודים רבים עשירים, וגם לא-עשירים, וגם להם היה רכוש.

אתה יודע שאחרי מלחמת העולם השנייה, כשנשארו יהודים בודדים ממש, שניסו לחזור לבתיהם, רצחו אותם הפולנים. היה פוגרום ידוע בעיר קלצה, אבל אינני מדבר רק עליו. אני מדבר על כך שרצחו יהודים בודדים – אודים שנישארו; והדבר הטבעי לאדם שנישאר בחיים, זה לחזור לביתו, אז רצחו אותו בחשאי, כדי שלא ידרוש את הדירה שלו. הם לא ידעו שממילא לא יחזירו ליהודי שום דבר. אבל רצחו, לבד מהפוגרום בקלצה נרצחו מאות יהודים בפולין אחרי המלחמה, ולא בסערת קרב, אלא מתוך שינאה, וחשש שמא ירצו את הרכוש שלהם.

האם ראינו בפולין דה-אנטיסמיזאציה? – אין. זה לא קיים. מזלנו שיש לנו את מדינת ישראל, כי מה היו עושים, יהודי פולין, בלי מדינת ישראל? אחרי מלחמת ששת הימים, בשנת 67', הם גירשו לכאן רבים מהיהודים הקומוניסטים. והיתה "עליית גומולקה" אחרי "מבצע קדש" בשנת 56'. אחרי כל מלחמה אצלנו, שלמזלנו אנו מנצחים בה, קם שם גל של גירוש יהודים. מה זה גירוש? גם לקחת מהם את הרכוש. היהודים שנשארו בחיים אחרי השואה, יצאו בחוסר-כל. לא רק עם סיום המלחמה בארבעים וחמש, גם בארבעים ושש, גם בחמישים ושבע, וגם בגירוש של שנת שישים ושמונה – שנה אחרי מלחמת ששת הימים. ואחר כך כבר לא נישארו יהודים. אולי יש עוד בודדים, מוסווים. ועדיין הפולנים לא הגיעו לחשבון נפש.

לעומת זאת, לגבי הגרמנים אני אומר: אם לגרמנים אחדים יש חשבון-נפש, זוהי בעייה שלהם, זו לא בעייה שלי. כי דרגת הפשיעה של הגרמנים-הנאצים הייתה כה גדולה, שמבחינתי אינני רוצה שום מגע איתם. הטוב ביותר בשבילי זה לא להיפגש איתם.

אהוד: כל התקופות שהיית בשליחות בדרום-אמריקה, בארגנטינה, במקסיקו, איך אתה רואה את העם היהודי? מזווית הביוגראפיה המיוחדת שלך, איך ניראים לך החיים היהודיים שם? מה הלקח מהשהיות האלה, הארוכות, בגולה?

שמאי: נאמר כך, שאין לתרבות היהודית סיכוי רב מחוץ לישראל. מבחינה תרבותית יש שם התבוללות גדולה מאוד.

אהוד: אותו דבר במקסיקו ובארגנטינה?

שמאי: לא. ככל שהיהודי מרגיש את עצמו נקלט יותר בחברה המקומית, כך הוא מתבולל יותר מהר. בארגנטינה, אף-על-פי שהיישוב היהודי יותר גדול מאשר במקסיקו, כדי להבין – מדובר בכרבע מיליון יהודים בארגנטינה, לעומת כחמישים-ששים אלף במקסיקו – בארגנטינה ההתבוללות הרבה יותר גדולה מאשר במקסיקו. כי הארגנטינאים, מי הם? – חברת מהגרים: צאצאי ספרדים, צאצאי איטלקים, ספרדים. יש שם כארבעה מיליון איטלקים, סופרים ארגנטינאים רבים הם ממוצא איטלקי, ספרדי. הכרתי והייתי בידידות עם אחדים מהם. ויש מהגרים מארצות אירופיות נוספות. הם ברמה תרבותית כזו שמתבוללים יהודים, שעוזבים את הקהילה, שמתרחקים ממנה, קל להם יותר להיטמע בין הגויים בעלי תרבות המהגרים.

אהוד: זה דומה לארצות-הברית?

שמאי: לא אותו דבר, אבל יש שם התבוללות גדולה. ארגנטינה היא מדינה שנוצרה
ממהגרים. רבים באו אחרי מלחמת האזרחים בספרד, ונקלטו יפה מאוד בארגנטינה. חלק מהם ברחו חזרה בתקופת שלטון הגנרלים בשנות ה-70'. במקסיקו יש פחות התבוללות מפני שהאוכלוסיה האוטוכטונית-המקומית יותר חיה וקיימת. האינדיאנים, המסטיסוס בני-התערובת, צאצאי ספרד שגם בדמם מעורב דם אינדיאנים, לכן במקסיקו היהודים פחות מתבוללים, אבל הם מתבוללים יותר כשהם עוברים לארצות-הברית.

יש בארצות אלה, גם ארגנטינה, גם מקסיקו, קהילות יהודיות מארצות ערב, מסוריה, מלבנון, מצפון-אפריקה, ויש בהן נאמנות למסורת הדתית, ואיזו נוסטלגיה לתרבות היהודית-הספרדית. לכן הם מטפחים את הרומאנסות הספרדיות, המגע הערבי-היהודי-הספרדי, שהיה בספרד הועבר גם לשם, בחלקו. יהודים דוברי לדינו מרגישים את עצמם כאילו הם ממשיכים לחיות בתרבות שלהם בארץ דוברת ספרדית.

ואולם, מבחינה תרבותית-יהודית כל זה עניין של גסיסה ארוכה. הסוכנות משקיעה שם כספים במורים ובבתי-ספר. הקהילות היהודיות עצמן מחזיקות בתי-ספר בתקציבים גדולים. עולה הרבה כסף לשלוח ילד לבית-ספר יהודי, ולכן רוב היהודים אינם שולחים את ילדיהם לבתי-ספר יהודיים, בניגוד לדיעה המקובלת. אם תבדוק את אחוז הילדים הלומדים בבתי-ספר יהודיים, תיווכח שזהו אחוז קטן, עשרה-עשרים, וככל שגדלים הילדים ועוברים לבית-הספר התיכון, ככה נושרים מהם יותר ויותר מבתי-הספר היהודיים.

אהוד: אני שאלתי לא על המצב האובייקטיבי של היהודים אלא כיצד אתה התרשמת, מה השפיע עליך, על השהות שם, מזווית הביוגראפיה המיוחדת שלך?

שמאי: למעשה, היציאה הראשונה שלי לשליחות הייתה קצת אולי גם לחפש מקורות, שורשים, ומבחינה זו, מצאתי.

אהוד: איזה סוג של מקורות?

שמאי: מקורות של יהדות שהייתה, נאמר, בפולין. מה הם חיים יהודיים בגולה?
במקסיקו, עד לפני מספר שנים לא רב, עוד היו "בונדיסטים" שפיתחו את היידיש, והרי שפת הדיבור שלי בבית עד המלחמה היתה יידיש. עוד היום מטפחים את היידיש בקרב היהדות האשכנזית במקסיקו. אבל אז, לפני עשרים וחמש שנה, בשנות ה 60', ראו את עצמם רבים מיהודי מקסיקו בעלי אידיאולוגיה "בונדיסטית", כלומר לחיות בגולה אף-על-פי שכבר הייתה מדינה ליהודים. כלומר, יכולת לראות את דרך החיים של קהילה יהודית, כמו שהייתה בפולין ערב מלחמת העולם השנייה. יכולת לראות כל מיני זרמים: ציונים, בונדיסטים, חרדים.

אהוד: לך זה כאילו נתן תמונה מה היה בפולין.

שמאי: כן.

אהוד: על זה לא חשבתי.

שמאי: הבחינה הזאת משכה את ליבי. אתה צריך להבין: כשפרצה המלחמה הייתי ילד, ואני הייתי כמו כדור לרגליהם של הכדורגלנים, של המלחמה. פה הגרמנים מגרשים אותי מביתי, ופה הרוסים שולחים אותי לסיביר, ופתאום אני מוצא את עצמי יתום, ובא אחי מיכאל, הגדול ממני בחמש, כלומר הוא בן החמש-עשרה הופך ל"אבי", ומביא אותי ואת אחותי יונה לבית-יתומים. ואני בכלל לא הבנתי למה ולשם-מה. מה ילד יכול להבין מה רוצים ממנו? מה פתאום כך ולא אחרת? 

ובעצם כל ימי כסופר אני מנסה להבין, אני מנסה לחקור, גם על-ידי הבידיון, את גורלי. גורלו של האדם שפתאום מופיעה אותה "מוירה", אותה אלת הגורל שאצל היוונים, או אותו דאוס-אכס-מאכינה שמוריד לך מכה כזאת, אתה יודע, כמו שאדם קוטל זבוב, או מועך נמלה ברגלו, כך אותה "מוירה" באה ומטלטלת אותך. ואתה כמו אותה נמלה, מטפס, מסדר, בונה לך חיים. יש בית-קברות ליהודים וחושבים – לעד יהיה קיים בית הקברות הזה. יש בית-כנסת, ישנו ה"שטיבל". אני זוכר שביום שישי היו מחממים קפה. אבא דאג שלבאי בית-הכנסת בשבת יהיה קפה חם לשתות, אז היו מעמידים אצלנו בבית סיר גדול לחמם מים, ואני ואחי היינו לוקחים את הסיר הזה, לבית-הכנסת, והאש הייתה נשארת כמובן כל ליל שבת, לא היה גז, על פתילה, והיינו מביאים את הקפה, ואולי הייתה זו ציקוריה. והיה איזשהו ביטחון שככה זה יימשך. והנה, פתאום בא איזה כוח עצום ומטלטל אותך טלטלה והכל נהרס. הכל נהרס.

ומן העולם הקטן שלי אני עובר לעולם הגדול. אני עובר לאדם בכלל. אדם בונה לו: בונה לו שם, בונה לו בית, בונה לו משפחה וחושב שהוא יחיה לעד. הוא נאבק את המאבקים שלדעתו הם גדולים מאוד וחשובים מאוד – על קצת יותר כבוד או קצת יותר כסף או קצת יותר רכוש או כל מיני דברים, ופתאום, יום אחד – מתהפך עליו גורלו. ברדיצ'בסקי תיאר זאת בצורה מוצלחת מאוד. יש אצלו סיפורים שבהם הוא כלל לא מנסה לתת הנמקה פסיכולוגית, דבר שהסופרים הריאליסטים מנסים לעשות, אלא – ככה זה. יום אחד – ומתהפך הגלגל, ופתאום זה כך.

ואני אומר לך שיש בכך הרבה מן האמת. כי זה כלל לא קשור באדם, מה הוא עושה. זה פתאום בא עליו. זה בכלל לא קשור באופיו. אנחנו כסופרים לא מרשים לעצמנו לתאר זאת מפני שיבואו ויגידו: מה פתאום? מה זה, דאוס-אכס-מכינה אתה מכניס כאן?

אהוד: אפילו תאונת דרכים זו בעייה להכניס לרומאן. מלחמה, עוד מילא. אבל תאונת דרכים – יגידו, בטח לא הייתה לך יכולת לסיים את הרומאן כראוי, אז זרקת את גיבורו לכביש.

שמאי: כן, כל יום כך נהרגים אצלנו, אבל מוות כזה לא נחשב בסיפור. ואני חוזר להשקפת העולם שבדברי הקודמים – כל זה לא מוריד כהוא זה מן הרצון לחיות, מן הרצון להיאבק. אבל בסופו של דבר, כשהאדם עומד מול גורלו, הוא בודד. לבדו. וברגע שמתרחש האסון הוא מגלה פתאום מחדש את היופי שבחיים, את היופי שבדברים הפשוטים, כמו למשל היכולת לקחת מברשת שיניים ולצחצח בה שיניים, כמו שמתאר בצורה נפלאה בקט במחזה "הימים הטובים" [ניתוח מפורט של המחזה מובא בפרק השני בספרי זה]. הגיבורה קבורה באדמה עד מחצית גופה, וכל מה שנותר לה הם מברשת השיניים ועוד כמה דברים קטנים, ובכל זאת היא אומרת: תבורך השמש! – אף-על-פי שהיא שוקעת לתוך קברה.

זה כמובן מצב סמלי לאדם. הלא מרגע לידתו עד יום מותו כל הדרך שלו היא
לקראת אסון ומוות. וכאשר מתרחש האסון, מי שנפגע – נפגע, ומי שלא נפגע – מתחיל שוב לטפס כמו נמלה, ואומר: כמה טוב שיש ים ויש שמש ואפשר לעשות אפילו את הדברים הפעוטים, שאתה יכול ללכת על רגליך לשירותים, ולעשות את צרכיך ואינך זקוק לעזרת אחות, וכמה נפלא הדבר שאתה יכול להגיש את הכפית לפה. אבל זהו, זהו כל האדם, וסופר, סופר טוב צריכה להיות בו גדולה שיוכל לבטא דברים אלה, הקשורים באדם, ודרך הפריזמה הזאת לראות את החברה, את האנושות.

אהוד: ואצלך בכל יצירתך, ומתוך הביוגראפיה המיוחדת שלך, זה הניסיון  להבין את מה שקרה לך אישית, כמייצג... את החיים שלך כמשל?

שמאי: נכון, ללא ספק. ניסיוני האישי קבע את תחושת עולמי. ואני רוצה לומר לך שגם ניסיתי לברוח מהגורל הזה. אני יליד שלושים ושלוש. הספר הראשון שלי יצא בששים ושלוש, או ששים ושתיים, כשהייתי בן שלושים.

אהוד: באמת רציתי לשאול אותך איך התחלת בעצם לכתוב? באיזה שלב של חייך? הרי אין לך כמעט שום מקצוע אחר.

שמאי: התחלתי בכך שאהבתי ספרות, מאז שאני זוכר את עצמי כיודע קרוא, אני קורא. כשהייתי בן עשר הייתי ספרן בבית-היתומים, אחראי לספרייה. אני חושב שבגיל אחת-עשרה קראתי את "מלחמה ושלום", ברוסית. לא אומר שהבנתי את הכול, כי כאשר קראתי את היצירה בגיל מאוחר יותר, כמורה, כשהייתי צריך ללמד בתיכון, הקריאה הייתה שונה. קראתי בפולנית את הנריק סנקביץ.

אהוד: בתור ילד קראת שתי שפות, פולנית ורוסית?

שמאי: כן, וגם ידעתי היטב יידיש, כי בביתי, כדרכם של יהודים חסידים דיברו יידיש. בכל
לשון שרק יכולתי, קראתי, קראתי, קראתי, עד שיום אחד התיישבתי והתחלתי לכתוב מעין יומן. ובשנת ארבעים ושלוש להשיג נייר כדי לכתוב יומן – זאת הייתה בעייה. מכרתי מנות-מזון, ארוחות-בוקר שלי, תמורת נייר. התחלתי לכתוב יומן. היומנים האלה אבדו. אבדו כשעליתי על ספינת ההעפלה. אינני יודע אם סיפרתי לך פעם – היה לי תרמיל עם קצת דברים, והיו בו, אני חושב, כעשרה פנקסים-יומנים, מנייר עתונים, אבל כהה, שאני בעצמי תפרתי במחט וכרכתי אותם לפנקסים. כתבתי בעיפרון ובעט, לא עט נובע אלא עט שכתבנו בו בבית-הספר, בדיו עם ציפורן.

ערב העלייה על ספינת ההעפלה, כדי לשמור על הפנקסים היטב – ידעתי שזה הדבר
היקר ביותר שהיה לי – הכנסתי אותם בתוך החולצה. הייתה לי חגורה, אז הם היו פה, בחולצה, ובלטו מאוד, ומסביב למתניים, הייתי כמו חבית כזאת קטנה. כאשר עליתי על ספינת ההעפלה, השליחים מהארץ רצו להכניס בה כמה שיותר מעפילים, ושהמעפילים לא יביאו אתם שום דבר מיותר, שלא יתפוס מקום. השליח שעמד, היו שם כמה שליחים, אחד מהם, אני לא יודע מי זה היה, אמר לי: "מה יש לך פה? מה זה כל כך בולט?"

עניתי לו: "יש לי פה פנקסים כאלה שכתבתי בהם..." אני לא ידעתי להסביר את
עצמי בדיוק. גם התביישתי. בגיל הזה, גיל שלוש-עשרה, להגיד שאתה כותב, זה בכלל מתאים לנערות, לילדות, ולא לבנים. אמרתי: "כתבתי משהו, זה..." אז בבת-אחת הוא שלף אצלי את החולצה מתוך המכנסיים, מתוך החגורה, וכל הפנקסים נפלו, והוא ככה, ברגלו, טיאטא אותם מן הסיפון לים, ואמר: "אתה לא צריך את זה."

ואני קיבלתי את דבריו. כנראה אם שליח מארץ-ישראל, שבא להציל אותי, אומר שלא צריך – אז לא צריך. וככה הלכו לי כל הפנקסים.

כאשר הגעתי לקיבוץ התחלתי לכתוב מחדש, לשחזר קצת. אולי טוב שהפנקסים נעלמו. יכולתי לבדות יותר, לדמיין יותר. כשאני מתחיל לכתוב איני יודע אם זה יהיה סיפור קצר, או ארוך, או רומאן. הכתיבה היא של תמונות. אני רואה תמונה לפניי, רוצה לתאר אותה, אחר כך מנסה להעלות אותה במישור יותר גבוה, מעין סמליות, וההמשך בהתאם להתפתחויות של הדמויות, כפי שהן מכתיבות לי... ובכן, כאשר התחלתי לכתוב החלטתי שאכתוב כמו אחד מבני הארץ הזאת. רציתי להימלט מן "הגורל" שלי.

אהוד: באיזה שלב, באיזה גיל היית?

שמאי: אז הייתי כבר בצבא, בגיל עשרים, אחרי שעזבתי את קיבוץ רמת-הכובש. היה עלי קודם כל להשתלט היטב על הלשון, על השפה העברית. ורציתי לתאר את הווי הארץ: את השדות, את התחושה בתוכי של השדות. את הסלנג הצברי שהיה נהוג, הסלנג של הפלמ"ח. את הווי הקיבוץ מזווית-ראייה של בן-הקיבוץ, את חיי העיר מזווית-ראייה של בן קיבוץ: ירושלים או תל-אביב. ניסיתי לכתוב בצורה כזו, וכל פעם, אחרי שניים-שלושה עמודים ראיתי – זה לא הולך. ולא הבנתי מדוע זה לא הולך. כי בסופו של דבר, תשמע, חייתי חמש שנים בקיבוץ, ואחר כך נישאתי לבת-קיבוץ, וביקרתי גם בקיבוץ שלה הרבה מאוד, לכן אי אפשר לומר שאני לא מכיר את הווי החיים שם. ורק מאוחר יותר אכן עלה בידי לתאר את חיי הקיבוץ, ב"אשמים", ב"מותו של אורי פלד", בסיפור "ברושים בשלכת".

אבל אותה עת היה עלי לפרוץ אל הכתיבה בכלל, וזה קרה כאשר חזרתי, בתחילת
כתיבתי – לתקופת הילדות, לתקופת השואה. כאשר התחלתי לכתוב על השואה, המעיין נפרץ, ונפתח. הסיפור הראשון שלי (הפך לפרק בתוך הרומאן "באשמורת אחרונה"), פורסם ב-1960, ב"משא" בעריכתו של אהרון מגד, לאחר שקיבלתי עידוד מפרופ' שמעון הלקין, מורי באוניברסיטה.

לזכותו של אהרון מגד צריך לומר שהוא קירב וטיפח דור של סופרים. "משא" שלו
היה ממש אכסנייה, כמו אחר כך "קשת" של אהרון אמיר. אני זוכר למגד את חסד נעוריי עד היום הזה. אהבתי לפרסם ב"משא", וגם פירסמתי שם את רוב מאמריי [המופיעים בספר זה] בשנות ה-60. עידוד קיבלתי גם מזכייתי בפרס ע"ש אשר ברש, בעילום שם, עבור ספרי הראשון "באשמורת אחרונה".

אהוד: לא הייתה לך תקופה שכתבת דברים על הווי הארץ והחזירו לך כי לא היו טובים דיים?

שמאי: לא. התהליך היה בתוכי. לא נפרץ המעיין המקומי הזה. לכן הייתי כותב שניים-שלושה עמודים, ובתוכי הרגשתי שזה לא-זה, ולכן גנזתי. פעם אחת, בתחילה, אמנם שלחתי, ונכוויתי, כמדומני, ל"במעלה".

אהוד: אבל האם לא היית צריך אומץ מיוחד כדי להתחיל לכתוב על ילדותך בשואה? הרי אתה מתאר אצל גיבוריך התכחשות, אורי פלד מכסה על עברו.

שמאי: לכן זו טרילוגיה. תחילה ילדות רחוקה, ובספר השני – נעורים, ורק בספר "מותו של אורי פלד" נגעתי בפצע עצמו. תיארתי את ה"הצטברות" (מלשון "צבר") של ניצול שואה. אני עצמי ניסיתי "להצטבר", להיות צבר. החלפתי את שמי. היה זמן שכאשר שאלו אותי – "מי אתה? מאיפה אתה?" – הייתי עונה: "אני מרמת-הכובש."

מי שמבחין ומדקדק היה שם לב שלא אמרתי, כדרכם של בני-קיבוץ: "אני בן רמת-הכובש" – אבל, בדרך כלל קיבלו את זה. גם המיבטא שלי היה צברי, והשם – גולן. נראיתי צבר.

ואז התחלתי לכתוב את תקופת הילדות, ששם היה לי פחות קושי. אם כי גם כאן
היה קושי לפרוץ: לתאר את האב המושפל בידי הגרמנים. את הילד היתום, פושט-היד, ה"סוחב" חפצים בשוק. התקופה של תחושת האשמה, של הבריחה מן העבר, מופיעה רק בספר השלישי, ב"מותו של אורי פלד", שנכתב בסוף שנות השישים והופיע בשנת שבעים ואחת. כך שעברתי תהליך בכתיבה עד שהעזתי לגעת בפצע המוגלתי ביותר, אם אפשר לומר כך, של הביוגראפיה שלי בארץ – ההתכחשות לעברי והחזרה אליו.

אבל עליי לחזור ולומר – הסיטואציות הן בידיוניות, כמעט כולן. למשל, אם אני מתאר את מותה של סבתא. נכון שסבתא שלי מתה בתקופת הגירוש של הגרמנים, אבל זה הדבר היחידי עובדה "היסטורית". כל השאר בידיוני, גם מפני שלא היה מי שיספר לי מה היה ואיך זה קרה, כי בגיל עשר כבר הייתי יתום מאב ואם, והיא מתה בהיותי בן שש. לא היה מי שיספר לי את העובדות המדוייקות. כך שהכל בידיוני.

גם אחר כך, כשאני מתאר דמות כאורי פלד, שזה כאילו אוטוביוגראפי, גם כאן אין המציאות חופפת למתואר בספר. לדוגמה, בספר אין לאורי פלד ילדים, אשתו הצברית אינה מסכימה ללדת. ואילו לי ארבעה ילדים. ובעת כתיבת הרומאן כבר היו לי שני ילדים. כולם כמובן ילדים מוצלחים, כמו שכל אב אומר על הילדים שלו.

אבל הרגשות, מראות השתיה של העבר, קיימים בתוכי, וזה מה שמזין אותי כסופר. אני חושב שאני צריך עכשיו, אחרי "בריחות למרחקים קצרים" ו"חופה", העוסקים בעיקר בהווי הארץ, אני חושב שהגיע הזמן, שאני אחזור לשואה לאחר שהתנתקתי מהנושא. גם האנתולוגיה על השואה, במידה רבה, ענתה לי על צורך נפשי. אני חושב שאני מוכרח להיכנס חזרה לנושא השואה, לאותם מראות שתייה, תחושות יסודיות של היותי ניצול...

אתה יודע, במידה מסוימת אני חושב שכל אדם, מגיל מסויים, חמישים, חמישים וחמש, הוא ניצול, אפילו לא מן השואה – הוא ניצול. חשוב על זה – ניצול, במובן זה שעבר חוויות חיים ששוב לא יחזה אותן לעולם. מבחינה זו הוא ניצול, מבחינת התחושה שהוא לעולם-לעולם לא יחזור לזה שאבד לו. הוא לא יכול לקבל זאת בחזרה.

כשם שניצול-שואה לא יכול להקים לתחייה את בני משפחתו, הוריו, אחיו, כך
ניצול-חיים לא יכול לחוות שוב את חוויית האהבה הגדולה שהייתה לו. אני מדבר בכוונה על אדם שהגיע לגיל העמידה, מגיל חמישים וחמש ומעלה, גיל שיש בו תחושה של אובדן הרבה דברים שלעולם לא ישובו עוד.

אהוד: ומה זה נותן לך? פרספקטיבה אחרת? לא פילוסופית, אלא חומרי חיים נוספים שאתה יכול לתאר בכתיבתך?

שמאי: שאתה יכול להתייחס יותר בסלחנות לחיים, ולתאר גם "פרטי חיים קטנים" כמשהו חשוב. כמו שאמרתי קודם – האפשרות לצחצח שיניים בכוחות עצמך. הרי נער בגיל עשרים, או אפילו סופר בגיל שלושים, לא יתאר זאת, לא יראה בעשייה הפשוטה הזאת עניין גדול. אבל סופר בגיל חמישים וחמש, שעבר עליו כבר כל כך הרבה, גם אסונות, גם מחלות... הוא יכול לחזור ולגלות מחדש את העולם, ולבנות אפיפניות מהדברים הקטנים האלה, שבסופו-של-דבר מסמלים את חייו של האדם.

אהוד: אבל מה זה מוסיף לך? נופים אחרים של ילדות? גישה אחרת לתקופה ההיא? או שזה משפיע עליך רק בכתיבה על ההווה? איך אתה קושר זאת לחזרה אל כתיבה עלילתית על תקופת השואה?

שמאי: מבעד לאותו עבר – לראות את ההווה בצורה שונה. מה שהיה בעבר, השואה, נישאר, אבל אתה-עצמך משתנה. נפשך משתנה. אתה רואה את הדברים אחרת. בכלל אני חושב שסופר, פרוזאיקון, בניגוד למשורר, השנים יכולות להוסיף לו הרבה מאוד ליכולת הכתיבה, מפני שהוא מתאר את נפש האדם, עוסק באדם, ביחסים שלו עם הסביבה, עם העולם, והשנים והבגרות והניסיון מוסיפים לו יכולת זו. בו-בזמן ששירה יכולה להסתפק באני העצמי שלה. הסופר מוכרח להעמיד את הגיבור בקונפרונטציה עם המציאות, לא חשוב אם זוהי מציאות היסטורית של עבר, או מציאות של הווה זה דורש, לדעתי, הרבה יותר מורכבות והכרת נפש האדם, וניסיון  חיים.

אהוד: היית כותב רומאן חדש על רקע הנופים של ילדותך או שהיית מנסה רקע בידיוני גמור הקשור לאותה תקופה, בארץ אחרת, עם גיבורים אחרים?

שמאי: לא הייתי כותב כיום מה שכתבתי אז. ייתכן שאילו הייתי מתאר את הילדות כיום, הייתי כותב דבר אחר. אבל אינני רואה את עצמי חוזר לילדות. מה שהתחלתי לכתוב, ואני כותב עכשיו שני דברים במקביל – אחד הוא כעין המשך ל"חופה", שפרק ממנו פורסם ב"מאזניים", ובמקביל אני כותב על אדם מבוגר, שחי בארץ, ניצול-שואה, שהשואה חוזרת אליו, רודפת אותו כל הזמן. אבל לא אחזור לתיאור הילדות.

אהוד: אני מבין שהפרספקטיבה היא כמו ב"חופה". כל תקופה החיים פה נראית אחרת לאנשים, לגיבור – שהרקע שלו הוא מ"שם".

שמאי: נכון. הגיבור יכול להיות בערך בן-גילי, או גדול ממני בעשר שנים, והרקע של העבר קיים, אבל גם ההווה קיים.

אהוד: כלומר ככל שאתה מתבגר או מזדקן, זה התהליך העובר על כולנו, אזי כמו שכל סופר רואה את ילדותו מזווית אחרת בכל תקופה בחייו, אצלך אותה ילדות היא התקופה של השואה.

שמאי: אבל הדמות בסיפור שלי, שחוזרת לשואה, זו לא תהיה חזרה לילדות. הגיבור יהיה כבר אדם מבוגר יותר ממני. השואה תופסת אותו בגיל שמונה-עשרה, כשהוא כבר מבין יותר ממני בימים ההם. הוא חי יותר את הדברים ומודע להם יותר, ולכן הטרגדיה אצלו גדולה יותר, לדעתי, מאשר הטרגדיה של הילד.

אהוד: אתה יכולת כאילו לטעת את עצמך, בגיל צעיר יחסית, בתרבות אחרת?

שמאי: כן. בו-בזמן שאדם מבוגר, כשהוא בא לכאן, קשה לו יותר להיקלט. מעטים מאוד מצליחים להיקלט בגיל מבוגר, זאת אומרת להשתרש, אני מתכוון – לחיות את התרבות המקומית, לא בתחום העסקים. אני מכיר עשרות אנשים, יוצאי-פולין, יוצאי-גרמניה, שעד היום, התרבות שהם חיים בה היא גרמנית ופולנית ואנגלית וצרפתית, הם חיים כאן, אבל יש אצלם דחייה נפשית, או חוסר-יכולת פנימית, לקלוט ולהיקלט בתרבות הארצישראלית. הם רואים אותה כדבר זר למרות שחיים פה כבר כחמישים שנה.

אהוד: ואתה כאילו נכנסת ברבע לשתים-עשרה.

שמאי: למזלי. אני הגעתי בגיל ארבע-עשרה. אבל יש סופרים בארץ...

אהוד: דוגמת דן צלקה...

שמאי: דן צלקה שבא בגיל עשרים, וסמי מיכאל בגיל עשרים או יותר, אבל הם ממש בודדים שהצליחו. ג'וזף קונראד הפולני, בגיל שש-עשרה, נדמה לי, התחיל ללמוד אנגלית. תמיד מצביעים עליו בפליאה – הנה תראו, בגיל מאוחר כזה, שש-עשרה, התחיל ללמוד אנגלית, ונעשה אשף הלשון האנגלית. כשהיה בן שש-עשרה עלה לעבוד על אונייה והתחיל ללמוד אנגלית. עד אז חי בפולין, דיבר רק פולנית. מספרים זאת כנס שרק בגיל "מבוגר" התחיל ללמוד את השפה האנגלית, ונעשה סופר אנגלי. אדם בגיל שלושים או ארבעים שמגיע לארץ, קשה מאוד לדרוש ממנו לעבור לתרבות אחרת.

כיושב-ראש אגודת הסופרים אני יכול לומר לך, כי תפוצת הספר העברי בארץ, מבחינת מיספר הקוראים, אין לה סיכוי שתגדל כל כך מהר עם העלייה הגדולה מרוסיה, כשם שלא עלתה עם העלייה של שנות החמישים. רק כאשר הבנים, שעלו בגיל עשר, שתים-עשרה, יתחילו להתחנך בארץ, חלק מהם יהפכו לקוראי ספרות, כי הרי גם צבר-בן-צבר, לא כל אחד קורא ספרות יפה...

אהוד: אלא אותו חלק שקורא ספרות יפה באוכלוסייה הכללית.

שמאי: כן. כך שעדיין הגאולה לא תבוא לנו, אבל הרי מניסיונך כסופר אתה יודע –
שהכתיבה עצמה היא לנו גאולה.

סוף

מראיין אהוד בן עזר, תל-אביב, 2.10.1990. השיחה התפרסמה לראשונה בחוברת "אפיריון" 24-25, סתיו-חורף 1992-1993, וכן בספרו של שמאי גולן, "מסעותיי עם ספרים", "אסטרולוג" 2005. מרבית השיחה חוזרת ומופיעה גם בספרו החדש של שמאי גולן – "ואם אתה מוכרח ליצור", מאמרים על יצירתו הספרותית מראשיתה ועד היום, בהוצאת "הדים", תשע"ג, 2013.

* * *

השיר של נעמי שמר על עין גדי

שכמעט נשכח

גואל בנו, ידיעות אחרונות

נדפס ב"ידיעות הקיבוץ",25.1.2013

תשע שנים אחרי מותה נחשף אחד השירים הראשונים שכתבה נעמי שמר לכבוד העלייה על הקרקע של היאחזות הנח"ל בעין-גדי – ולא ראה אור שישים שנה.

"נאה נווי"

נאה נווי באילן ובשיח

מעייני מים וצל

עלו עיינות

הו הו הו

בוקעים מעם הסלע

בוקעים מסלע מים

ומפכים

עלו עיינות

(מילים ולחן – נעמי שמר)

היא חתומה על מאות קלאסיקות שכל ישראלי מכיר, ושיריה הנציחו במשך שנים את המדינה המתפתחת. בתשע השנים שחלפו מאז מותה נאלצנו להסתפק בזיכרונות, אבל עכשיו צץ לפתע שיר חדש – בן שישים בסך הכול – של הפזמונאית הלאומית נעמי שמר ז"ל, בת כינרת.

את השיר "נאה נווי" כתבה שמר בגיל 23, בשנת 1953, לכבוד עלייתה לקרקע של היאחזות הנח"ל בעין-גדי. בקרוב, בטקס שיתקיים במלאת שישים שנה להקמת ההיאחזות, ישירו אותו שניים מהחיילים ששירתו אז במקום.

יורם יבור (79) מרמת-יוחנן, אחד החיילים ההם, נזכר כי פיקוד הנח"ל החליט אז לקיים מסיבה לרגל האירוע החגיגי. "שלחו אלינו חיילת מצוות ההווי של הנח"ל, שהתגייסה מאוחר אחרי שסיימה את לימודיה באקדמיה למוזיקה, כדי להכין את הטקס," הוא משחזר. "אני היכרתי אותה כי היתה חברתי לקיבוץ כינרת. היא ידעה כי אני מנגן במנדולינה בתזמורת הקיבוץ, שלחה אותי להביא את המנדולינה וכתבה שיר מיוחד לאירוע."

השיר זכה לביצוע אחד ויחיד באירוע, ומאז לא פורסם ולא הוזכר. "אולי היא ראתה בו פרי בוסר," אומר יבור. לקראת הטקס, שיתקיים בעוד חודשיים, ניסה יבור, יחד עם חבר נוסף, ניסים אלימלך, לשחזר את השיר כולו – בהצלחה חלקית. "היה קטע נוסף ששנינו לא הצלחנו להיזכר בו," מודה יבור, "אבל אנחנו גאים שהיתה לנו הזכות לשיר את אחד השירים הראשונים של נעמי שמר."

בתה של נעמי שמר, ללי, מאשרת את הסיפור. "באותה תקופה אימי שירתה בנח"ל ואכן כתבה לאירועים כאלה," היא מספרת. "היום זה מקבל משמעות אחרת, אפשר להתחקות אחרי המאפיינים של כתיבתה כבר אז."

עם השיר נחשף גם צילום מאותה תקופה, של שמר, עם חייל בשם מיכאל בן-עזרא. "היא הגיעה אלינו כסמלת תרבות," נזכר בן-עזרא, היום סב לשישה. "פגשתי אותה ליד בניין המפקדה – ובאופן ספונטאני הגשתי לה פרח."

* * *

אורי הייטנר

1. גלה כבוד מישראל

אחד הביטויים מעוררי הסלידה ביותר בשיח הציבורי/תקשורתי בישראל הוא "זיקפה לאומית". זהו ביטוי של בוז כלפי כבודה הלאומי של מדינת ישראל וכלפי התובעים עמידה על הכבוד הזה. המואסים בכבודנו הלאומי, נזהרים היטב כאשר מדובר בכבודם הלאומי של אחרים – פלשתינאים, מצרים, תורכים, אמריקאים. אלי יצפאן חיקה את מובארק? אוי אוי אוי, איך פגענו בכבוד הלאומי של כל המצרים. אולם כאשר מדובר בכבוד הלאומי של ישראל – מדובר במשחקי אגו ילדותיים, מגוחכים ועמוסי טסטוסטרון.

מעניין עד כמה הבזים לכבוד הלאומי, מתייחסים כך גם לכבודם האישי. יוסי שריד, למשל, אחד הפוליטיקאים מפותחי האגו ביותר שפעלו כאן, הוא מראשי המזלזלים בכבוד הלאומי. היהדות מחנכת אותנו לענווה ולצמצום האגו האישי ומבכרת תמיד הליכה אחורה ומחילה על כבודנו האישי למען דרכי שלום. אולם במסכת סנהדרין נאמר ש"מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול." הסיבה לכך, היא שאין המדובר בכבודו האישי, אלא בכבוד ממלכתי, הכבוד הלאומי.

כבוד לאומי הוא ערך חשוב, אך לעיתים ראוי למחול עליו, אם הדבר מאפשר לנו השגת מטרה חשובה יותר. אולם צעד כזה הוא צעד כואב, שיש לשקול אותו תמיד בכובד ראש, לבחון האומנם המטרה המושגת באמצעותו גדולה מן הנזק והאם היא אכן מושגת. גם בנוגע להתנצלות בפני תורכיה על תוקפנותה נגדנו, ניתן אולי להצדיק את הפגיעה בכבוד הלאומי בהשגת יעדים אסטרטגיים חשובים יותר. אולם היחס המזלזל כל כך, בשיח הישראלי, כלפי הכבוד הלאומי, הוא יחס מאוס. אומה שאינה עומדת על כבודה – שכניה ואויביה לא יכבדו אותה. השפלה לאומית, תתפרש בידי האויב כחולשה. חולשה תעודד תוקפנות ותרחיק את השלום; בוודאי במזרח התיכון.

פיגוע המרמרה היה מעשה תוקפנות נגד ישראל, של ארגון טרור תורכי בתמיכת המשטר התורכי. ניתן להתווכח האם אופן התגובה הישראלי היה החכם ביותר. אני סברתי, למשל, שנכון היה "להבריז" למשט; מאחר ומטרתו הייתה פרובוקציה נגד ישראל ועימות עם צה"ל, התעלמות ממנו היתה מוציאה את האוויר ממפרשיו. המשט היה מגיע לעזה ללא כל ציוד הומניטרי ומזון, מגחיך את עצמו ומתנדף כנפיחה. אולם אין ספק, שזכותה המלאה של ישראל לממש את ריבונותה ולהפעיל כוח כדי לעצור את הפרובוקציה. וכאשר המחבלים התנפלו באלימות וחמת רצח על חיילי צה"ל, חובתם היתה להגן על עצמם. אין לי כל צער על אף מחבל שנהרג כאשר תקף את חיילי צה"ל. חבל על הנזק ההסברתי לישראל, אבל החלופה היתה ארונות של חיילי צה"ל.

מיד אחרי הפיגוע, היה על ישראל לדרוש במפגיע התנצלות תורכית על המעשה התוקפני. והנה, ישראל התנצלה בפני התוקפן על תוקפנותו.

כדי להצדיק את ההתנצלות, נאמר לנו שהיא תוביל להישגים משמעותיים: התחממות היחסים בין שתי המדינות ונורמליזציה שלהם, החזרת השגרירים, ביטול כתבי האישום נגד חיילי צה"ל, יצירת ציר עם תורכיה נגד איראן וסוריה, חזרה של ארדואן מדבריו האנטישמיים בגנות הציונות. נאמר לנו שתורכיה התקפלה ממרבית דרישותיה, כמו הסרת הסגר על רצועת עזה. נוסח ההתנצלות לא היה על עצם הפעולה אלא על שגיאות מבצעיות אם היו במהלכה. תשלום הפיצויים לא יהיה ישירות למשפחות אלא באמצעות קרן הומניטרית.

כל ההסברים הללו הם עלבון לאינטליגנציה. העובדה שישראל משלמת פיצויים למשפחות מחבלים שתקפו את חיילי צה"ל, משמעותית הרבה יותר מהשאלה הזניחה וחסרת החשיבות, האם הפיצויים יעברו דרך צינור זה או אחר. שגיאות מבצעיות הן עניין לתחקיר צה"לי פנימי – נוסח ההתנצלות אינו מעניין איש. המשמעות המובנת היטב לציבור התורכי ולעולם הערבי כולו, היא שארדואן השפיל את ישראל ואילץ אותה להתנצל. ארדואן לא התנצל באוזני נתניהו על נאומו האנטישמי ואף לא חזר בו מן הדברים, אלא אמר בראיון לעיתון דֶּנִי זניח שדבריו לא הובנו כהלכה.

והנה, אחרי שישראל התנצלה, ארדואן טוען שהשגרירים יוחזרו רק אחרי שישראל תממש את התחייבויותיה, והוא מונה ביניהן את הסרת ה"מצור", כלשונו. אל דאגה, ישראל לא תתנה את תשלום הפיצויים בכך שתורכיה תממש את מחויבויותיה – שגרירים, נורמליזציה, ביטול כתבי האישום וכו'. ישראל תשלם את הפיצויים. ומה אז? – ארדואן יתנה את מילוי חלקו בהסרת הסגר. ובאשר לכתבי האישום – העיתונות התורכית כבר מסבירה שאין לארדואן סמכות לבטלם, בשל "עצמאות מערכת המשפט" בתורכיה. אם כך יהיה, הרי שהלוחמים עדין יהיו בחזקת "נאשמים", אלא שמעתה, עם חטוטרת מעיקה של הודאה, למעשה, באשמתם, מצד מדינת ישראל ששלחה אותם.

גם טענת הברית נגד איראן וסוריה מגוחכת. ארדואן קשר את עצמו, בראשית כהונתו, לציר הרשע עם אחמדיניג'אד, אסד וקדאפי. אולם מאז, המציאות המזרח תיכונית השתנתה ללא הכר. המזרח התיכון מצוי כעת במלחמה דתית בין שיעים וסונים. במלחמה הזאת, תורכיה הינה אויבת של איראן ושל שלטון אסד, ללא כל קשר לישראל. האינטרס שלה למנוע זליגת נשק כימי לחיזבאללה אינו נופל מהאינטרס שלנו, ואין לכך כל קשר להתנצלות הישראלית.

מישהו באמת מאמין שההתנצלות תביא לנורמליזציה ביחסים עם תורכיה? גם אם השגרירים יחזרו, לא תהיה נורמליזציה. המשבר ביחסים עם תורכיה אינו תוצאה של אירועי המשט, אלא המשט היה פועל יוצא של המשבר. המשבר נובע מסיבה אחרת לגמרי – עליית האסלאם הקיצוני לשלטון בתורכיה. המהפך הזה, הפך את תורכיה מבעלת ברית של ישראל למדינה עוינת. כל עוד האסלאם הקיצוני שולט בתורכיה, העוינות התורכית לישראל תימשך.

כאשר ישראל ניגף מפני פלישתים, ארון הברית נפל בידי פלישתים, חופני ופנחס בניו של עלי הכהן נהרגו ועלי עצמו מת בהגיע הבשורה, קראה אשת פנחס לבן שילדה "אי כבוד" ונימקה את בחירת השם: "כי גלה כבוד מישראל". גם בצעדו הנמהר של נתניהו, גלה כבוד מישראל.

2. חיית טרף בבית הנשיא

צר לי על קלות הראש והזלזול שבהתייחסותו של אהוד בן עזר לאודליה כרמון, שחשפה את מסכת ייסוריה – ההטרדות המיניות והתקיפות המיניות בידי האנס הסדרתי משה קצב, שעה שכיהן כשר התחבורה. כזכור, בית המשפט קבע שדבריה מהימנים לחלוטין, אף שעדותה לא נכנסה לכתב האישום בגין התיישנות, ודבריה היו עדות מסייעת במשפט.

הלקח המרכזי מסיפורה העגום של כרמון, הוא חשיבות הדיווח והתלונה. אילו התלוננה כרמון בזמן, הייתה חוסכת סבל רב מקורבנות רבים של קצב. ניתן בהחלט להפנות אליה ביקורת על כך. אולם סיפורה ממחיש היטב את מערכת ההדחקות, ההכחשות והפחדים שמנעו ממנה ומקורבנות רבים אחרים להגיש תלונה (ולא רק במקרה של קצב), ואולי זו החשיבות הגדולה ביותר של החשיפה, גם אם באיחור ניכר, של הסיפור.

אחד הדברים הקשים בסיפורה של כרמון, הוא תיאור התנהגות הסביבה הקרובה של קצב. מסתבר שהקרובים אליו ידעו ושיתפו פעולה. קצב שימן אותם בג'ובים תמורת נאמנות מוחלטת, והם סיפקו את הסחורה והיו חלק ממכונת הציד, הטרף והענישה של קצב.

קצב עצמו מצטייר כחיית טרף – יותר משהוא בעל יצר מין לאו בר כיבוש, הוא בעל יצר שלטון חסר מעצורים. הוא הפך את כל עובדי לשכתו למשרתי תאווֹת הכוח, השלטון והמין נטולי הרסן שלו, במפגן מתמשך של שליטה בכפופות ובכפופים לו. וכך, במשך עשרות שנים, התקדם האנס מתפקיד לתפקיד, תוך שהוא משאיר מאחוריו מספר רב, אולי עשרות קורבנות של תאוותו. כל זה לא היה קורה ללא שיתוף הפעולה וקשר ההשתקה של סביבתו.

העובדה שחיית טרף כזו הגיע לבית הנשיא, היא חרפה לאומית לדיראון עולם.

3. זועביזם

התוכנית "שש עם עודד בן עמי" הפגישה את ח"כ איילת שקד ואת פעילת פיגוע מרמרה ח"כ חנין זועבי, לעימות בנושא ההתנצלות הישראלית. זועבי תקפה בעימות את ארדואן על שקיבל את ההתנצלות הישראלית.

במהלך העימות כינתה זועבי את איילת שקד "נחותה" לעומתה, וזאת למה? כיוון שהיא, זועבי, ילידה ועמה – עם של ילידים. היא לא באה לכאן מבחוץ כמו שקד.

המשפט הזה הוא הזועביזם המזוקק: אנחנו, היהודים, נטע זר בארצם של הפלשתינאים. והמסקנה המתבקשת היא טיהור אתני של הארץ מן הפולשים היהודים.

מן הראוי שכל אלה שגינו את יאיר לפיד על שפסל את הזועביז מחברות ב"גוש" פוליטי, יביטו במראה ויבחנו את עצמם, האם הם רואים עצמם שותפים פוליטיים של הזועביזם. 

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד / 3 שירים

יְחָסִים קְפוּאִים

זֶה שָׁנִים שֶׁהוּא מְנַסֶּה לְקַדֵּם יְחָסִים.

לְהַחְדִּיר בְּתוֹדַעְתָּהּ בִּינַת הַזּוּגִיּוֹת,

וְלִחְיוֹת עִמָּהּ,

גַּם בְּדוּגִית  בְּפַאֲתֵי הֶהָרִים.

הִיא עֲסוּקָה בְּאָבִיהָ,

בְּשָׁלוֹשׁ בְּנוֹתֶיהָ,

בִּנְכָדֶיהָ הַקְּטַנִּים הַיָּפִים

הַמְּעוֹרְרִים הַשְׁרָאָתָהּ.

הוּא מְאַיֵּם לְשֶׁסַע יַחֲסֵיהֶם

וּלְהַתִּיכָם בָּאֵשׁ עַד דַּק.

פַּעַם בִּשְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת

הִיא מוֹפִיעָה אֶצְלוֹ,

מַחְזִיקָה בּוֹ כִּבְקָמֵעַ ,

תְּשׁוּקָתָהּ מֵעוֹלָם לֹא עוֹלָה עַל גְּדוֹתֶיהָ,

מְאַפְשֶׁרֶת לוֹ כְּנִיסָה יְשִׁירָה,

לֹא מְאַבֶּדֶת עַלְוָתָהּ

 הוּא מוֹצֵץ פִּטְמָתָהּ

מְעַסֶּה  קַלּוֹת עֶרְוָתָהּ –

הִיא מַשְׁמִיעָה אֲנָחָה מְגֻיֶּסֶת

הַמְּחַקָּה הַנָּאָה.

אוּלַי זֶה הַמָּקוֹם,

בּוֹ נִפְעֶרֶת הַבְּדִידוּת

בּוֹ מִתְבַּטֶּלֶת מִילָתוֹ

שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בָּהּ.

"יְצוּרִים מַרְגִּישִׁים"

הַלֵּב מְבַקֵּשׁ מְעַט

הֲזָנָה,

לְשַׁחְרֵר אֲוִיר מִוֶּנְטִיל

הַכְּאֵב.

מִכַּסְפִּי שֶׁאוֹזֵל אֲנִי  שׂוֹכֵר

לוֹ דִּירָה,

מְשַׁלֵּם מִסִּים וּבִטּוּחִים.

עִם הַזְּמַן דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה,

הוּא וְזוּגָתוֹ הָרְחוֹקָה מִמְּצוּלוֹת

לֹא מְצִיצִים בְּעֵינַי  הַשְּׁקוּעוֹת

הַכְּמֵהוֹת,

בַּגִּצִּים הַמַּדְלִיקִים פִּרְקֵי זְרוֹעוֹתַי

הַחוֹלוֹת.

בִּשְׁבִילָם אֲנִי מֻנָּח מִתַּחַת לְרַעֲפֵי

הַגַּג בַּחֲצוֹת.

קָשׁוּר בְּאִמּוֹ בְּאַשְׁדֵי אוֹר אֲפֵלִים.

אֲנִי מְכַלְכֵּל "יְצוּרִים מַרְגִּישִׁים"

פּוֹרְצֵי יְצָרִים.

אֲנִי בּוֹרֵחַ

מֵהַמַּשְׁמָעוּת הַנּוֹקֶבֶת שֶׁל

הַיְּחָסִים.

זוֹהִי הַשָּׁעָה לַעֲבֹר מִפֹּה,

לְמָקוֹם רָחוֹק וּמְרֻחָק,

כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּנִי

מִנֶּגֶד,

כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְרַחֵשׁ בִּי

סְעָרָה חֲנוּקָה  וְנִזְעֶמֶת.

לִפְנֵי הַהִזְדַּקְּנוּת

וְהַהִזָּקְקוּת  הָרוֹחֲשׁוֹת

בְּפֶתַח הַדֶּלֶת.

נָטוּרִיסְטִית

הִתְאַלְמְנָה וְהִגְּרָה תֵּל אֲבִיבָהּ.

רָצָה מִסַּדְנַת טַנְטְרָה לְטַנְטְרָה,

הִתְחַבְּרָה לַחֲבוּרַת נָטוּרִיסְטִים.

בַּמְּסִבּוֹת הַמְּעֻרְטָלוֹת הִיא רוֹחֶשֶׁת

צָמָא  וְנוֹאֶשֶׁת.

בְּחַמֵּי גַּעַשׁ פַּעַם בְּחֹדֶשׁ

יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הַמַּיִם הַחַמִּים

עַל זֶה,

וְעִם זֶה-בִּשְׁתִיקָה עֲבֻתָּה.

חוֹזָהּ בִּמְנוּסַת אֶבְרֵיהֶם הַבּוֹלְטִים,

מִשְׂתַּכֶּרֶת מֵאֲנָשִׁים חֲדָשִׁים,

הַמַּרְגִּיעִים נִשְׁמָתָהּ הָרְצוּצָה

הַנִּזְרֶקֶת אֶל חֶשְׁבּוֹנוֹת לֹא מְאֻזָּנִים.

הִיא חַיֶּבֶת לְהוֹרִיד מִנּוּן

תְּרוּפוֹת הַהַרְגָּעָה,

סַמֵּי הַשֵּׁנָה.

רַק אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם  הַיּוֹדֵעַ

נֶפֶשׁ כָּל חַי

יוֹדֵעַ, נַפְשָׁהּ הַפְּעוּרָה

שֶׁל בַּת יִשְׂרָאֵל

נֶאֱלָמָה.

* * *

מנשה שאול

בוכים על העתיד שיבוא –

חמאס נגד "האחים המוסלמים"

"האחים המוסלמים" וחמאס יצאו מאותו רחם. עם עלייתם לשלטון של "האחים" במצרים, פקדו את רצועת עזה גלי שמחה על הפיכתה של מצרים שבעידן מובארכּ הייתה עויינת לחמאס,  לבת ברית. אך חיש מהר התנפץ החלום של חמאס, משום שמרבית המצרים מתנגדים לשלטון "האחים המוסלמים", כמו גם לארגון חמאס. לכך יש סיבות טובות:

מרבית גלי הטרור הפוקדים את סיני, ופוגעים בצבא מצרים ובמוסדות השלטון שם, באים מרצועת עזה דרך המנהרות, דבר שמקומם עוד יותר את המצרים ואת צבא מצרים.

חמאס סירב לשתף פעולה עם שלטונות מצרים באירוע של חטיפת הקצינים המצריים בקרבת הגבול עם הרצועה. כמו כן, חמאס לא שיתף פעולה כש-17 אנשי ביטחון מצריים נרצחו בחודש הרמדאן, בעת שסעדו את הסעודה של שבירת הצום, ובמצרים לא שוכחים כי רוצחיהם באו מרצועת עזה.

אם לא די בכך, הרי שחמאס פירסם הודעות בגנותם של שלטונות מצרים על כך שהחלו להרוס את המנהרות המסכנות את ביטחונה של מצרים.

אי-לזאת, ייתכן כי הסיבות לשנאה של המצרים כלפי חמאס השתנו, אך עוצמתה נותרה כפי שהיתה בתקופתו של מובארכּ, ואפשר שאף גברה.

ניתוץ סמלי תרבות

הסיפור התחיל כשתושבים מן העיר אדליב שבצפון סוריה גילו כי אלמונים עקרו את פסלו של המשורר הדגול אבו אלעלא אלמערי, שחי ופעל במאה ה-11. הם כרתו את ראשו של הפסל וטשטשו את הכיתוב החרות על בסיסו שאומר: "אלמערי משורר, סופר ופילוסוף סורי נפטר ב-1057."

כעבור מיספר ימים התרחש במצרים אירוע דומה. פסלו של גדול הסופרים הערביים, טה חוסיין, שהוצב כאות הוקרה וכבוד לסופר הדגול במקום הולדתו במחוז אלמניא שבדרום מצרים – רוסק. בעיני מבצעי המעשה הנפשע – חוסיין היה כופר.

   אותו "כופר" הוא האיש שהיה צמחוני כי ראה באכילת בשר פגיעה בבעלי החיים, ומי שבזכותו מיליוני מצרים לומדים בחינם, שכן בהיותו שר החינוך, קבע כי הלימודים כמוהם כאוויר וכאור.

עברו עוד מיספר ימים ותושבי העיר אלמנצורה שבצפון מצרים גילו כי אלמונים פגעו בפסלה של אום כלתום וכיסו את ראשו בבד שחור. התושבים הסירו את הכיסוי ועטפו את הפסל בדגל מצרים. מעשה זה קומם את המצרים, ורבים ברחבי העולם הערבי, במיוחד היות שהקנאים ביצעו את זממם בפברואר – החודש שבו הלכה הזמרת המיתולוגית לעולמה.

ואילו בתוניסיה, ב-6 בפברואר השנה רצחו קנאים את מנהיג האופוזיציה שוקרי בלעיד, ואלמונים פגעו בפסל שהקימו אוהדיו של המנהיג במקום שבו נרצח.

גנים ציבוריים הפכו לבתי קברות

"האל יעניש את בשאר אסד ואנשיו על כך שהפכו את הגנים הציבוריים לבתי קברות," אומר תושב דיר אלזור שבצפון מזרחה של סוריה, שהיה בדרכו לפקוד את קבר בנו הבכור השוכן בלב הגן הציבורי של העיר. אך לא רק בנו קבור שם. גן זה הפך לבית קברות חדש, לאחר שבית הקברות של העיר התמלא בקבריהם של קורבנות המתקפה של המשטר נגד המורדים ונגד אזרחים שאינם מעורבים בקרבות.

"הקברן של הגן הציבורי עושה את עבודתו בהתנדבות. 'לא קיבלנו מן המשטר דבר מלבד הפצצות,' הוא מתלונן ומוסיף: 'ילדיי אינם יוצאים מן הבית זה תשעה חודשים, היות שאני חושש שאצטרך לקבור אותם במו ידיי, אם יסכנו את חייהם. ילדים רבים קבורים בגן הזה שבו נהגו לשחק."

בגן קבורים 160 הרוגים מתוך 3,000 שנהרגו מאז פרוץ המרד בעיר ביוני 2012. זו חדלה להיות עיר תעשיית-הנפט, לאחר ההרס הטוטלי שהסבו לה התקפות המשטר.

מה כואב לסעודים

המטיף הסעודי המפורסם ד"ר סלמאן אלעודה הטיל "פצצה" כשפרסם בדף הפייסבוק שלו איגרת הכוללת 64 פרקים המבטאים את מאוויי הנפש של מרבית הסעודים.

המטיף מתייחס באיגרתו לקיפוח זכויותיהם הבסיסיות של האזרחים הפשוטים, ומוסיף כי הללו לא ישתקו עד עולם. וכשהם מאבדים את התקווה, יש לצפות להפתעות. השייח' אלעודה הזהיר כי במצב כזה, הנהגת המדינה עלולה ליפול בידי הרחוב, או במילים אחרות: על סעודיה מאיים "האביב הערבי".

השייח' מונה את גורמי המתיחות בשורות העם, כגון השחיתות הכלכלית והמנהלית, האבטלה, העוני, משבר הדיור, החינוך הירוד, שירותי הבריאות הלקויים והעדר רפורמה חברתית. הוא מסכם בקובעו כי המשך המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי, והשאלה הגדולה היא לאן מועדות פניה של סעודיה, שכן אין מדובר בבעיות שצעדים ביטחוניים יכולים לפתור. נהפוך הוא, מדגיש השייח': אלה רק יחמירו את המצב.

היו זמנים

"היו זמנים שבהם חלמנו על עתיד טוב יותר. בימינו אלה אנו מתגעגעים לימים שהיו ובוכים על העתיד שיבוא." דברים אלה כתב הסופר העיראקי הגולה בלונדון, ח'אלד אלקשטיני, שעורך בהם השוואה בין ההווה ובין העבר ("אלשרק אלאווסט" 5.3.12) –

בימים ההם, שאני קורא להם הימים הטובים, היינו רואים את הסטודנטיות יושבות בשורות הראשונות של אולמי ההרצאות. בימינו העצובים הן יושבות בשורות האחרונות.

בימים ההם היינו מוחאים כפיים לסטודנטית המסירה את הכיסוי מעל פניה. ואילו בימינו אלה מוחאים כפיים לסטודנטיות המגיעות מכוסות פנים.

אז הדינר העיראקי היה שווה 3 דולרים. כעת הדולר שווה 1,200 דינר.

אז הגולים בחו"ל חלמו על שיבה למולדת. בימינו האזרח מואס במולדתו וחולם להגר ממנה.

בימים עברו, כשילד היה חולה, הוא הובא לרופא. בימינו ילד חולה מובא לאיש דת על מנת שזה ירפאו בקמיע.

בימים ההם שמענו בהפגנות קריאות נגד הקולוניאליזם הבריטי. בימינו אומרים בבתי קפה: "לעזאזל הבריטים שנטשו אותנו."

אז ההמונים הריעו בהפגנות: "בדם ובנפש נפדה את פלסטין". בימינו אנשים אומרים בשאט נפש: "נמאס מהבעייה הפלסטינית."

בזמנים ההם היינו אומרים: "תאכלו את האוכל של היהודים ותלונו בבתיהם של הנוצרים." כיום אסור להתיידד עם היהודי, ואסור להיכנס לביתו של הנוצרי.

אז אמרו האנשים לשליט: "אלוהים ישמור אותך." בימינו אנו מריעים נגד השליט: "לך, העם רוצה את הפלת השלטון."

בזמנים ההם פחדו האנשים מן המשטרה. בימינו המשטרה פוחדת מן המפגינים.

המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה"  238

* * *

יוסי שדה

נדל"ן במיליונים בביצת הרצליה

היה פה לפני שבוע ברק אובמה והזכיר שיש לנו ויכוח עם השכנים על נדל"ן. יש אנשים שמספרים שהוריהם כמעט קנו את כל רחביה, וחבר סיפר לי גם על חצי לונדון.

אז הפעם נספר על עשרים דונמים בהרצליה.

והסיפור – פנתה אליי מרגרט, ידידה מלוס אנג'לס, וסיפרה על רכוש שהשאיר סבא-רבא שלה.

"מה הוא השאיר?" שאלתי

"עשרים דונמים בהרצליה, הנה המיסמכים, ואני," היא אמרה, "אחת היורשות. האם תוכל לעזור לנו במימוש הנכס?"

וואו! אמרתי בליבי, כשאני מעמיד פני פוקר. וואו!

עשרים דונם – בהרצליה! אולי זה גם על שפת הים... הבנתי, שמדובר בנדל"ן רב שיכבתי, והעורך דין, אני, יזכה בשכר שיעזור לילדים לא רק לגמור אוניברסיטה – אולי אפילו גם לקנות אוניברסיטה. מה, לא קנו פעם עיתון מעריב לילד שרצה עיתון? גם אם המחיר יהיה צנוע, נגיד, נגיד, פחות ממיליון דולר לדונם – המדובר בסכום של הרבה מיליוני דולרים. מזה קצת אליי.

בקיצור, הסכמתי בריצה, וסוכם שאקבל שכר מהמימוש. התחלתי לחלום, כמו שושי ובתיה עם הבנקים שלא היו בברלין...

שכחתי, שרק באגדות יש כיפה אדומה וזאב, וסבא.

לאמור – התברר, שהסבא אכן קנה את הדונמים,  וזה היה ב-1930. סבא וילדיו נפטרו, ויורשיהם – מפוזרים ברחבי העולם – חלקם בקובה – ולנו לא היו יחסים דיפלומאטיים עם קובה.

צריך לקבל בבתי משפט בעולם צווי ירושה, עד שנגיע ליורש החי – וכאלה היו עשרות. עד שנגמור לעשות את זה – חלק מהיורשים החיים ילך לעולמו – וישאיר שוב יורשים – והתחלנו את שירנו, מהתחלה...

בירושלים אומרים על דבר כזה- וווילללי!!!

יפה, אם אתה רוצה לקבל שכר טירחה ענקי, אז צריך לעבוד, להזיע – זה לא דונם פה ודונם שם! זה 20 דונם חד פעמיים!

התחילו, לפי בקשתי, לזרום אלי מיסמכים של נפטרים שונים ומשונים, שמפוזרים בכל קצווי תבל.

במקביל, כמובן, התחלתי לברר מה מצב הקרקע, איפה היא ממוקמת, ומה שוויה. הרי סיכמתי, שמדובר, בטח במיליונים!

התברר שלא. היתה תקווה שהקרקע תהיה ליד המים – וזה נכון. כלומר, ליד המים – כן, אבל ליד הים – לא.

לא תאמינו – אבל, אל תצחקו! יש עדיין בהרצליה, גם אני נדהמתי לשמוע – ביצה. חשבתי שרק בחדרה ובחולה – אבל לא – יש גם ביצה בהרצליה, עם יתושים, ושם, בלב הביצה, הדונמים.

בנוסף, התברר, שהעירייה הפקיעה את שטח הביצה, ושם יוקם פארק. איזה משוגע יקנה אדמה מופקעת, שמצויה באמצע ביצה?

התברר, שיש קונים. גם לזה. יש קונים שאוהבים ביצות מופקעות. משיגינערס לא חסרים. מצאתי אחד.

במהלך המשא ומתן, הוסכם, שהקונה ייקח על עצמו את הטיפול בצווי הירושה בכל העולם, ואילו הלקוחות שלי רק יתנו לו ייפוי-כוח, ויעבירו לו את הקרקע  AS IS, במצבה הנוכחי.

כמובן, שהתקוות למיליוני דולרים נגוזו, ויודעי דבר הסבירו לי – ובדקתי עם יותר מיודע דבר אחד – שהערך של הקרקע הוא כעשרת אלפים דולר לדונם – ועשרים הדונמים לא שווים יותר מ-200,000$.

הסברתי את העניין למרגרט, הידידה מארה"ב – והיא הזדעזעה.

"מה," היא אמרה – "כל כך קצת כסף?"

התוצאה תהיה, שכל אחד מהיורשים יקבל רק אלפיים או שלושת אלפים דולר! זה כלום!

והיא הוסיפה – סבא רבא תמיד אמר שהדונמים שרכש בהרצליה – 

WILL SKY ROCKET ONE DAY

לאמור, המחיר ימריא לשחקים ביום מן הימים! – נחכה," היא אמרה לי, "שנה, ואז, אולי, הרקטה תמריא לשמיים, כמובטח באגדות המשפחה."

חיכינו שנה, וזה לא קרה. המחיר נישאר אותו מחיר, הביצה אותה ביצה, היתושים אותם יתושים, וההפקעה אותה הפקעה.

"מה אתה מציע?" שאלה מרגרט.

הפתעתי אותה.

"אל תימכרו," אמרתי. "אל תימכרו."

"למה?" שאלה מרגרט.

"אם תימכרו," אמרתי, "תקבלו, כל אחד, אולי אלפיים דולר, ותבזבזו אותם בלי שתרגישו. אבל – אם לא תימכר – תשאירו לילדיכם ולנכדים שלכם, חלום נפלא, על קרקע בארץ ישראל, שיום אחד –  WILL SKY ROCKET– המחיר ימריא לשמיים. הרי כולנו זקוקים לחלום – והנה, בסכום די סביר, רכשתם עבור ילדיכם ונכדיכם חלום מתוק. חבל למכור חלום נפלא! – בסרט של וודי אלן, בא סבא לנכד, ואומר לו – אני רוצה להוריש לך חלקת אדמה. הנכד שמח לשמוע, וסבא מוציא מתוך ארגז רגב אדמה, ואומר לנכד – 'הנה, זאת האדמה ששמרתי בשבילך!'"

מרגרט שמעה לעצתי. לפי מיטב ידיעתי – היורשים עדיין ממתינים לרקטה שתישא את המחיר לשחקים.

ואתם, אם תגיעו לביקור בלוס אנג'לס, תמצאו שם אנשים, שיספרו שיש להם עשרים דונם בהרצליה, שיום אחד , מחירם, WIL SKY ROCKET. תאמינו להם – עובדה!

סיפרתי – כרגיל, את הסיפור לאבא שלי, לפני שהלך לעשות את התה, והוא אמר לי- "אולי יותר טוב המחיר לא עלה."

"איך, יא באבא?" שאלתי.

ואבא סיפר לי על תפילת נג'יבה, הכובסת.

נג'יבה, הכובסת הענייה שלנו, היתה מתפללת על פרנסת בעלה.

היא התפללה שבעלה ירוויח שכר, שיספיק ליום אחד בלבד. "אללה יטעינו רזק ליום וואחד."

"למה?" שאלו את נג'יבה, "לא יותר טוב פרנסה ליומיים, שבוע, חודש?"

"לא," אמרה נג'יבה, אללה יוסתור – חס וחלילה. אם בעלי ירוויח ביום אחד פרנסה ליומיים, ביום השני יפסיק לעבוד, וביום השלישי לא יהיה לילדים אוכל. מספיק פרנסה ליום אחד."

"אז," אמר אבא, "שישמחו שלא מכרו. חלום לא מוכרים אותו בזול!  חלום," אמר אבא, "אין לו מחיר!"

ואבא הזכיר לי, שכאשר שאלתי אותו אם כדאי להתחתן, בשידוך בגדדי, שכבר סיפרתי עליו, עם בחורה עשירה שלא היתה יפה, אמר לי – "יוסף, הכסף ילך, והבחורה תישאר! אז מה עשינו?! – תמיד," אמר אבא, "תזכור את נג'יבה, הכובסת, מה שהיה לה שכל להבין איך להיות שמחה עם מה שיש לה, ולא להיות עצובה עם מה שאין לה."

והלך, כשהוא מזמזם את 'הא לחמא עניא' בנוסח בגדדי, לכין ת'תה בשביל אימא, שאתם כבר רגילים לשתות עם אבא. חג שמח, וסלאמה עליכום!

* * *

לאהוד,

אני משערת ששמעת שאלישע מת אתמול מדום לב – עצוב.

איש יקר ומשורר טוב. אני שולחת אחד השירים האחרונים שהוא שלח לי.

חג שמח לך ולמשפחתך.

עידית פז

אלישע פורת

מניעה

הוֹי הַיִּפְעָה הַזּוֹ, הַיִּפְעָה

הַמַּוְרִידָה הַזּוֹ, הַצְּעִירָה הַזּוֹ,

הַמְּנוּעָה מִמֶּנִי הַזּוֹ – פּוֹרַחַת

כָּעֵת בַּגַּנִּים, בַּשָּׂדוֹת וּבִצְרִיפֵי

הַצְּעִירִים. אֵיזֶה אֱוִיל הָיִיתִי,

אֱוִיל מַשְׁרִישׁ הָיִיתִי, כְּשֶׁהִנַחְתִּי

לָהּ לַחֲלֹף כָּכָה עַל

פָּנַי – כְּשֶׁדִּלַגְתִּי כְּמוֹ אַיִל

מְאֻשָּׁר אָז, בִּימֵי בַּחֲרוּתִי.

* * *

קובי גיסין

גוועלד!!! לוקחים לנו!

מתוך זעקות הגוועלד של החרדים, מה עומדים לקחת מהם, אנו למדים, כל יום מחדש, אילו סכומי עתק קיבלו, בסך הכול, האברכים החרדים והישיבות החרדיות, מקופת המדינה, במשך שנים.

אבל החדשות המרעישות באמת בעניין הן לא שהם קיבלו את הכסף הזה, אלא העובדה שלא סיפרו לנו על כך. הדבר נעשה בשקט, בסתר, בדרך לא דרך. ועל רקע זה, פחות חשובה, יאיר, השאלה "איפה הכסף", ומה שחשוב לדעת סוף סוף, מי נתן את הכסף הזה. האם רק ראש הממשלה, שר האוצר, שר החינוך (לאברכים ולישיבות), ושר הרווחה (באמצעות הביטוח הלאומי), או שיש גם שרים נוספים, ומעברי סתר מוסווים נוספים.

ומה גם שבאותו זמן, הועברו לבתי ספר החילוניים (הקרויים "ממלכתיים") סכומים מופחתים, ביד קמוצה וקמצנית, או שבכלל לא הועברו כספים, מעבר לתשלומי שכר הלימוד המשולמים על פי חוק על ידי הממשלה (במקום ההורים, במסגרת "חוק חינוך חובה חינם"). ומה גם עוד, שבאותו זמן, נאנקו הסטודנטים החילוניים באוניברסיטאות ובמכללות, בנושאי פרנסה, מגורים ושכר לימוד גבוה, וכל זאת ללא תמיכה ממשלתית משמעותית, ובקושי שרדו.

את זה יש לברר, ועל כך יש לתת תשובה. מי נתן, ובאיזו דרך. כי, על פי המתואר בתחום אחר, "אם יש מי שמקבל, יש גם מי שנותן." ובמחשבה נוספת, אם נתחקה אחר הסיבה והתכלית, מדוע ולמה ניתנו הכספים, עלול להתברר כי תופעה זו היא מאותה משפחה של התחום ההוא, האחר. את זה צריך לברר, ולספר סוף סוף לציבור את האמת. ואולי יתברר שמי שהעבירו הם חילונים, ואם כך, חשוב שיזכור זאת היטב הציבור החילוני, בעיקר לקראת מערכת הבחירות הבאה, שבה ידברו סוף סוף אמת.

קריאה זו מופנית ליאיר לפיד, שר האוצר החדש. ביקשת ארכה, קצרה יחסית, להגשת התקציב, מסיבות של רצון ללמוד את הנושא לעומק. אל תסתפק בסיבות אלו. קח צוות מיומן, מחוץ למשרד האוצר (כי צוות האוצר היה שותף, לפחות שותף-ידיעה – למי העביר ובאילו דרכים הועברו). ואם יהיה צורך להאריך את תקופת ההמתנה בהגשת התקציב – תאריך. אבל ספר סוף סוף לציבור את כל האמת. העובדה שראש הממשלה רוצה מהר מהר לסגור את עניין התקציב, הוא הסימן הטוב ביותר לכך שהוא רוצה לסגור מהר מהר את עניין התהייה מי העביר ובאילו דרכים.

יש לחפש בסעיפים הקטנים של תקציבי כל המשרדים הממשלתיים ולבדוק מעורבות אפשרית. שייקח כמה זמן שייקח. זכור, שמהיום, מה שיהיה הוא באחריותך. והשלמה ושתיקה עם מה שהיה, פירושן שיתוף פעולה. ההודעה האחרונה שלך על הפתעתך לגבי האוברדרפט המזעזע, מצריכה – לפני נקיטת "הצעדים המכאיבים" – גם בדיקת האחראים הספציפיים לאוברדרפט החוגג הזה, ולכן גם לבדיקת המי העביר ובאילו דרכים, בנושא החרדים. ואולי יתברר שזה אותו עניין עצמו. ואל תסמוך על כך שהחרדים היום נמצאים מחוץ לממשלה. כבר היינו בסרט הזה, שהם היו מחוץ לממשלה, וקיבלו, מתחת לשולחן, את מה שקיבלו. ואל תשמח מדי שבמקום החרדים יושבים היום בממשלה דתיים אחרים, עם ישיבות ואברכים משלהם, והכספים שהועברו ימשיכו להיות מועברים, רק לסקטור דתי שונה.

ואולי צריך גם לבדוק את כלל דרכי עבודת משרד האוצר והשתלטותו על כל עבודת השרים והממשלה, באופן שגררו אותם לעצלנות ורפיון בבדיקת הכנת ומימוש התקציב, וההתנהלות הכספית של המדינה בכללותה. שמא גם זה תרם לאוברדרפט החגיגתי הנורא שגילית פתאום.

אם לא תעשה זאת, ותתעלם מכך – תתחיל, כבר היום, במצעד הארוך והמייגע שמארגן לך ראש הממשלה, בדרך אל מפלתך בבחירות הבאות. אתה תהיה האשם בכל. גם במה שהיה עד כה.

* * *

יהודה דרורי

1. הרפורמות הנדרשות במערך הרווחה

ובביטוח הלאומי

עם כינונה של הממשלה החדשה, ומינוי שר רווחה במשרה מלאה, הציבור מצפה בצדק ששר הרווחה החדש, יבצע מספר שינויים משמעותיים במשרדו בכלל ובביטוח הלאומי בפרט. מכיוון שהגענו לכך שנושא הרווחה כיום הינו בידי אדם המודע לנושא זה.

להלן מוצגים מספר צעדים חשובים הקשורים לשיפור שירותי הרווחה והביטוח הלאומי, בתיאום עם האוצר, והעמדתם על בסיס איתן וצודק יותר.

ביטול הקיצבאות הגורפות

במאמר קודם ציינו את חשיבות איחוד הגבייה של מס ההכנסה והביטוח הלאומי (ובו-זמנית, ביטול מס הכנסה עד לשכר הממוצע במשק לשכירים), דבר זה צריך להיעשות יחד עם ביטול קצבאות הילדים כי יתפנה כסף מביטול מס ההכנסה. לאחר מכן, יש לעשות רפורמה יסודית בכל נושא הקצבאות.

הקצבאות הגורפות הן אבי-אבות "הטומאה הפרזיטית והבטלנית", הן מאפשרות הרחבת מעגל העוני ע"י הולדת ילדים לא מבוקרת (ואי עבודת ראש המשפחה), השתמטות ממעגל העבודה כדי "ללמוד תורה" למשל... ישנם אלפי קצבות שנמשכות במרמה מידי שנה על-ידי תושבים שעזבו את הארץ (שלא דרך פספורט ישראלי), בערך של מאות מיליוני שקלים. קצבאות מנוצלות במגזר החרדי, הערבי בכלל, (והבדואי בפרט) למטרות דמוגרפיות הפוגעות בכלכלת המדינה וגורמות להגברת העוני. יש לקצצן משמעותית ולבטל את חלקן ולומר לאלו אשר חושבים שהם נזקקים להם, לפנות למוסדות הרווחה לבדיקה אישית, לרבות הוכחות עבודה והכנסה. החיסכון השנתי הצפוי מהצעדים המוצעים הנ"ל עשוי להגיע לכדי 10 מיליארד שקל !! ומכאן , העיקרון המנחה חייב להיות שקצבאות ניתנות על בסיס נקודתי ולא כולל.

בנוסף, 5 רפורמות חסכוניות לקידום שכבות הביניים והשכבות החלשות במדינה

הרפורמה הראשונה –הפרדה מוחלטת בין הביטוח הלאומי לאוצר. על המדינה להתייחס לביטוח הלאומי כגוף ביטוחי בלבד! – לפיכך בנקודה זו חייבים להדגיש שלא האוצר יקבע מהו סל בריאות השנתי לאדם או סל החינוך השנתי לתלמיד. דברים כגון אלו יקבעו ויעודכנו מדי שנה ע"י ועדות ממלכתיות שתהיינה מורכבות מכל הגורמים העוסקים בבריאות (או חינוך). מכאן גם שהחישוב למיסוי הביטוח הלאומי יהיה אקטוארי (על בסיס מכפלת המבוטחים בעלויות הסל) – ואילו תקציבי פיתוח כגון בניית בתי חולים או בתי ספר יגיעו רק מתקציב המדינה.

הרפורמה השנייה – באה להגדיר את הביטוח הלאומי כביטוח לכל דבר. מוסד זה חייב להבטיח לאזרח: ביטוח אבטלה, ביטוח בריאות, ביטוח נכות,  ביטוח פנסיה, ביטוח שירות צבאי ולאומי (כולל קיצבאות למילואים, ויש להבטיח בו בנוסף ביטוח "סל-חינוך" – ראה להלן). כל זאת בנוסף לשירותים קיימים אחרים כמו לידה, קבורה וכיו"ב.

המדינה חייבת לעמוד על כך שדמי ביטוח האלו ישולמו ע"י כל מי שרוצה להינות משירותי הרווחה של המדינה, דהיינו, לפחות 12%  מהאגורה הראשונה שהאדם מרוויח. הגבייה לביטוח הלאומי צריכה להיעשות בחישוב אקטוארי שנתי ובו זמנית לעגן בחוק את שלילת היכולת של האוצר להפנות כספים מהביטוח הלאומי לצרכים אחרים בתקציב המדינה.

הרפורמה השלישית – מבססת ודאות של גבייה מלאה ונכונה. כל אזרח ששילם את מלוא התשלום לביטוח הלאומי יקבל מידי שנה תעודה המאשרת זאת, בלעדי תעודה זו לא יתאפשר לו לקבל את שירותי המדינה בכל אשר יפנה. היתרון בשיטה פשוטה זו היא: הבטחת תשלום מכל מבוטח, יחד עם מניעת קבלת והעברת כספים לכאלה שאינם גרים בארץ!

הרפורמה הרביעית – תעביר את נושא החינוך לביטוח הלאומי כביטוח "סל חינוך" שיהיה מובטח לכל ילד מגיל שנתיים עד 18. עם אפשרות להוסיף תשלום לביטוח להשכלה גבוהה לכל החפץ בכך. החינוך צריך להיות המכשיר העיקרי לקידום השכבות החלשות (בעיקר ע"י יום חינוך ארוך שכולו חינם + ארוחה חמה). כיום הדבר הזה אינו מופעל אלא באופן מאוד מצומצם, והורים עדיין צריכים להוציא מאות רבות של שקלים עבור ביטוחים, בריאות, ספרים, חומרי לימוד, טיולים, מסיבות וְועד ההורים (זה לא בדיוק חינוך חובה חינם). ביטוח החינוך יבטיח שכל ההוצאה לחינוך תכוסה, לרבות אופציה לתשלום קטן נוסף שיועד לחינוך גבוה של 3 שנים לאוניברסיטה או למכללה או לסמינר לימודי גבוה אחר.

הרפורמה החמישית – קשורה לשינוי הקונספציה שהזכרנו של הסיוע לנזקק או למשפחה אשר יהיה סיוע נקודתי! – דהיינו, סיוע על-פי מבחן הכנסה בלבד – ובמקום "הבטחת הכנסה" יש ליצור טרמינולוגיה אחרת שנקרא לה: "הבטחת קיום". מושג זה לא יהיה מונח סטנדרטי וגורף אלא סיוע המותאם לנזקק על-פי רמת מחייה מינימלית בקהילה בה הוא גר. וכאן ניתן להיעזר "בכרטיס החכם" שבא להבטיח שלא יהיו רעבים במדינה על-ידי  אבטחת מזון בסיסי לכל נזקק, כחלק מ"הבטחת הקיום".

מתן "כרטיס חכם" לנזקק (או למשפחה נזקקת, או לסטודנט, או לקשיש, או לנכה) פירושו של דבר מתן אפשרות לרכישת  מזון, בכרטיס הדומה לכרטיס אשראי, ניתן יהיה לרכוש בו מוצרי מזון בסיסיים (ותרופות) על-פי סכום שהמדינה תעמיד לכל כרטיס לפי הצרכים שיקבעו עובדי משרד הרווחה לכל נזקק שיתייצב בפניהם. כרטיס זה יחליף גם חלק מקצבאות הילדים, זה יבטיח שהתמיכה תלך למטרתה (לא ללוטו, או טוטו או לסיגריות ולמשקאות אלכוהוליים).

שיטת הסיוע לחלשים והנזקקים באוכלוסייה על-ידי מתן "כרטיס חכם" למזון בסיסי יבטיח שלא תהיינה משפחות רעבות ובעיקר שלא יהיו ילדים רעבים – ואם שיטה זו  מצליחה במדינה עם 30 מיליון תושבים כמו קליפורניה, הרי אין סיבה מדוע שלא נצליח ליישמה במדינת ישראל.

בסיכום, לשר הרווחה מחכים אתגרים רציניים. הלוואי שיצליח.

2. הכבוד של ארדואן

 מול ההשפלה העצמית שלנו

רק לפני חודש פירסמתי פה מאמר על מהות הסכסוך שלנו עם ארדואן (לא עם תורכיה!)  והדגשתי את הקולות הצורמים אצלנו המאיצים בממשלה לשפר את היחסים עם הנבל האיסלמיסט הזה במחיר של יתרונות איסטרטגיים (כביכול) למדינת ישראל.

"האסטרטגים" הללו טענו שיש לנצל פה את מצוקתו של ארדואן במרחב הערבי בכלל ובסוריה בפרט. אמרתי אז לטענה של  "בואו ונהיה חכמים ולא רק צודקים" – שבין החוכמה והצדק ישנו התחום המוסרי שאסור לנו לאבד את חשיבותו, ולא להתנצל בפני מי שהישווה אותנו לנאצים, אבל לביבי כנראה יש סף מוסרי נמוך במיוחד.

אני רוצה שוב להזכיר כי הנבל ארדואן היה אחראי לפרובוקציה של ספינת ה"מרמרה" אשר בסיכומה נהרגו כל תשעת הטרוריסטים המקצועיים שהוא שילח על סיפונה וכל הזמן הוא רצה שנרד על ברכינו ונתנצל וגם שנפצה את משפחות הטרוריסטים הללו במיליוני דולרים ובנוסף... גם לתת פרס לחמאס ולהסיר את המצור על עזה, ובתמורה אולי יהיה חידושם של יחסים קרירים איתו.

אנו לא בעימות עם תורכיה אלא עם ארדואן הפשיסט

מיהו ארדואן?

ארדואן הוא נצר למשפחה פשיסטית-איסלמיסטית-קיצונית, שבתקופת מלחמת העולם השנייה, בני משפחתו התנדבו לשרת בגייסות המוסלמים הפאשיסטיים שעזרו לצבא הנאצי ללכוד יהודים בצפון אפריקה. משפחה זו הפיצה תעמולה נאצית בטורקיה ואף נלחמה ברחבי הבלקן נגד הפרטיזנים של טיטו. אז מה הפלא שארדואן הינו מכחיש שואה מוכר וידוע?

עוד בשנת 1974 ארדואן כתב וביים מחזה אנטישמי קיצוני שהורד מהבימות מחשש שזה יגרום להוצאת המפלגה שהוא היה בה חבר אל מחוץ לחוק, המחזה מתאר את היהודים בדיוק כפי שהיטלר וגבלס תארום בנאומיהם. ארדואן חבר למסדר מוסלמי קיצוני שדוגל בג'יהאד עולמי הוא הצהיר לא פעם שמטרתו השמדת מדינת ישראל. ב-1988 ארדואן נשלח למאסר של 10 חודשים בגלל פעילות קיצונית והסתה כנגד המערב והיהודים.

ארדואן הודה יותר מפעם אחד שלולא תמיכתה של ארצות הברית בנו, הוא היה כבר מזמן מתגייס לחיסולה של ישראל, לפיכך עם עלייתו לשלטון ארדואן היה ראש הממשלה הטורקי הראשון שאיפשר גיוס כספים לחמאס... לכן גם העלה את הטרוריסטים האיסלאמיים למרמרה.

ניסיונותיו לבנות דיקטטורה איסלמית בתורכיה

כבר כיום ארדואן הוא כמעט דיקטטור בארצו. הוא מסוכסך עם ארה"ב, ועם נאט"ו. הוא שליט כל-כך גרוע, שהשוק האירופי והקהילייה האירופית דוחים אותו שוב ושוב. הוא גם בבעייה חמורה עם הכורדים, שקיבלו עצמאות מאסד בסוריה, והוא ממש רותח על הכרזת הקונגרס בארה"ב על השואה הארמנית ואשמת טורקיה. הוא רואה בקנאה שאוכלת אותו כיצד "נציגת ארה"ב באזור" – מדינת ישראל, הופכת למעצמה כלכלית – בייחוד לאחר מציאת שדות הגז, ולכן מאיים עלינו ועל משאב זה הוא מסוכסך עם מדינות המפרץ ונראה חסר אונים להתערב בנעשה בגבולו הדרומי – בסוריה.

הבעייה הגדולה שלו היא ניסיונותיו לבנות חוקה אחרת הנותנת לתורכיה "משטר נשיאותי"
(והוא כמובן הנשיא – הדיקטטור הבלעדי...) ולא רק זאת, בניגוד לחוקה הקיימת, ארדואן שהינו איסלאמיסט אדוק, מדרדר זה מספר שנים את טורקיה להיות מדינה דתית ולצורך זה כבר כלא אלפי קציני צבא, כי הצבא ממונה ע"פ החוקה לשמור שתורכיה תהיה מדינה חילונית.

למה אנחנו צריכים אותו בכלל

היו אצלנו רבים שגרסו שיש להשלים עם תורכיה בגלל אינטרסים משותפים לשתי המדינות. בואו ונבחן זאת... באשר לאינטרסים הכלכליים, הם לא נפגעו כלל בשנתיים של הנתק, להפך, הם התחזקו!

בקשר לשיתוף פעולה צבאי, נכון שתורכיה רוכשת מאיתנו ציוד צבאי מתוחכם, ואמנם מספר עסקאות בוטלו, אבל המפסיד העיקרי מכך הוא הצבא התורכי (שכבר הפסיד לסוריה 2 מטוסים מתוחכמים מחוסר ציוד התראה ישראלי במטוסים אלו)... בנאט"ו לא אוהבים כ"כ את הטורקים, ומבחינת המרחב הערבי, הם בעימות עם כולם כמעט למעט החמאס...

אז מה היתרונות לישראל? האם המלונות של "הכל כלול" בטורקיה הם אכן האינטרס הישראלי? האם זוהי הסיבה להתקפלות שלנו ולהשפלה הלאומית שביבי הביא עלינו בשיחת הטלפון בחברותא עם אובמה?

* * *

איליה בר-זאב

מלך ההר

"שביל בצד" – בעקבות אירוס הגלבוע עם דני גספר – 3/2013

"...וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ..." שמואל ב' א'  ו

וְהַיְתָה אִירִיס,(1) אֵלַת הַקֶּשֶׁת בָּעֲנָנִים וּבָאוּ מִשְׂחֲקֵי אוֹר בְּהָרֵי הַגִּלְעָד

וּבְפִתּוּלֵי הַיַּרְדֵּן.

וְהָיוּ מַאַגְרֵי מַיִם, נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית כְּחַלְחַלָּה. שֶׁמֶשׁ וּנְשִׂיאִים בָּעֲרוּ יַחְדָּיו לִקְרַאת

שְׁקִיעָה רוֹמַנְטִית.

וְעָלְתָה קִינַת דָּוִד עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: "הָרֵי בַּגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם..." (2)

קִלְלַת דָּוִד –

בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁמָע בְּרִכְסֵי הָרִים חֲשׂוּפִים.

יֵשׁ צַלָּקוֹת שֶׁנּוֹעֲדוּ לְהִשָּׁאֵר.

פְּרָחִים הֶעֱלוּ נִצָּנִים.

בִּנְתִיבֵי הַהֵיכָל חִפַּשְׂנוּ אֶת אִירוּס הַגִּלְבֹּעַ. פֹּה וָשָׁם הֵגִיחוּ עָלִים מְרוּטִים, מֻכִּים מֵאַרְבַּע

רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם –

הַיָּפִים וְהַחוֹשְׁשִׁים הִסְתַתְּרוּ מִפָּחַד הָאָדָם.

לִפְנֵי חֲשֵׁכָה, בְּעֵין הַלִּילָךְ וְעַד סָגֹל כֵּהֶה, נֶחְשַׂף מַחְבּוֹאָם הַמְפֹאָר בְּצֵל הָאֳרָנִים.

מֵעֵבֶר לְגִדְרוֹת הַתַּיִל נָסוּ צְלָלִים, קוֹל תְּפִלּוֹת עֲרָב גָּלַשׁ בַּמִּדְרוֹן –

הַשּׁוֹמְרוֹן צָעַק.

1. איריס – אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית. בתם של הטיטאן תאומס ושל האוקיינידית אלקטרה. (האוקיינידים – במיתולוגיה היוונית היו שלושת אלפי ילדיהם של הטיטאנים אוקינוס וטתיס). אסטרואיד איריס 7 נקרא על שמה.

2. שמואל ב' א  כ"א. שמואל א' ל"א  א ב – "וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהָר הַגִּלְבֹּעַ. וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי-שׁוּעַ  בְּנֵי שָׁאוּל."

* * *

תקוה וינשטוק

חנות קטנה וסימפטית

באבן גבירול, ליד פינת טוסקניני נפתחה לפני למעלה מיובל שנים חנות קטנה לשכפול מפתחות וכן לאביזרי בית ובניין. הבעלים, יואל וולף ורעייתו, ניהלו את החנות באדיבות ובחביבות ועד מהרה נודעו כאנשים ישרים ונכונים לעזור: החנות הפכה כתובת לאנשים בצרה. נשים בחלוק וגברים בנעלי בית רצים לוולף בהיסטריה: לרגע יצאו לשכנים – ולפתע נטרקה דלת הדירה על התינוק בעריסה, על הסיר המתבשל – והמפתח בפנים.

יואל אינו שואל שאלות, אינו שועה ללקוחות – הוא נועל מיד את החנות, ועם ארגז המפתחות אץ  להושיע.

מי לא הגיע אליו? החנות התמלאה בסיפורי אלף לילה ולילה: על שליח שבא דחוף משגרירות באזור. עובדי השגרירות  סגרו את הקופות, הכניסו הכול לקופה המרכזית ואין מוצא את המפתח שלה. כבר שבוע השגרירות משותקת והם מחפשים מנעולן אמין. וולף אינו בקי באנגלית אך הוא בקי במנעולנות ומפצח את סיבת הבעייה.

סיפור על לקוח עשיר שבעשירים שהגיע במרוצה, מתחנן "בוא מהר תציל אותי!" – בבית ראה וולף שולחן ערוך בהידור ומעליו נברשת נוטפת מים. "בעוד שעה בא אליי משה דיין והכול מתמלא מים!" – זעק בעל הבית. וולף חולץ נעליים עולה לגג,  ,מאתר את מקור הדליפה וסותם אותו. "האיש נעשה ידיד בלב ונפש," אומר וולף, "הוא המיליונר ואני הקבצן!"

היו גם לקוחות פחות נחמדים. "ערב שבת אחד, לפני סגירת החנות, בא מישהו וב,קש שני קילו אומים (אום – יחידת התנגדות חשמלית [לי נדמה שהאום הוא החלק המסתובב על הבורג. אב"ע]). איזו מידה? לא חשוב. אני מתחיל למלא את הבקשה, לפתע מופיע לקוח אחר – ודורש האומים מסתלק מהר. אחרי שנעלם התחלתי לחשוב: בשביל מה צריך כמות כזו של אומים? רק  להרכבת פצצה! צלצלתי למשטרה, הגיע שוטר וביקש מבניי שהיו בחנות לצייר קלסתרון של האיש. כל בן צייר לחוד אבל שני הקלסתרונים היו שווים. ביום ראשון הודיעו לנו שהאיש היה קרלוס – הטרוריסט מיספר אחד בעולם! חיפשו אותו בכל המלונות בעיר – לשווא."

לא במקרה חשב וולף על פצצה. בפולין של תקופת הנאצים עבד במפעל גרמני ליצור נשק וכן ייצר פצצות למחתרת.

על חייו במלחמה כתב שלושה ספרים שלא ייאמנו. ב"ושרף לחוטרא" (השם לקוח "מחד גדיא" בהגדה. "חוטרא" -היטלר שסופו שריפה) – מספר וולף כי נולד במשפחה דתית בקראקוב והתחבר  ל"השומר הדתי". אף שהיה תלמיד מצטיין והחליף את המורה למתמטיקה כשזה נעדר – הלך לגימנסיה מכאנית: "חשבתי שזה מה שצריך בארץ ישראל." כשפרצה המלחמה ירד למחתרת והתחזה לפולני: "את תפקידי כשחקן 'יותר פולני מפולני' עברתי בהצלחה רבה. שיחקתי על במה שלא רואים את התחלתה ואת סופה וכמחיאות כפיים קיבלתי לחם, חמאה וגבינה..." הוא התברך באומץ רב, בשכל ובתחבולות, במהירות החלטה – ובמראה ארי. בזכות המראה קבל תעודה של פולני. כשזה לא עזר התחזה תכופות לגרמני. לא ענד סרט צהוב, התעלם מפקודות הגרמנים, הלך לעבודת הכפייה גם כשחלה – חולים נשלחו להשמדה – חילק כרוזים בבתי יהודים כדי שיימלטו ליערות, ביצע תיקונים בבתי גרמנים, הבריח אוכל, מזוודות מלאות  דולרים – וגם יהודים.

ברכבת מלאה קצינים גרמנים הבריח ילדה יהודייה בת שלוש מקראקוב למשפחתה בגטו בוכניה, מחליף קרון בכל תחנה. את הילדה פגש בארץ – כבר אם לתשעה וסבתא לארבעים. לא פעם כוּון אליו קנה רובה' ובליבו התפלל תפילה אחרונה. הוא היה בגטו קראקוב, במחנה פלאשוב, במחנה הריכוז גרוס רוזן, עבר אקציות – ושרד, והיה מהניצולים הבודדים של המחתרת היהודית בקראקוב. כבעל-מלאכה עבד במסגרייה שסיפקה רהיטי ברזל לגרמנים, המשיך במפעל גרמני לרקטות, כשהוא משתדל לייצר ברגים שאינם מתאימים.

כותב וולף: "חמישים שנה אחרי המלחמה נשאלה אחת הגרמניות 'איך יכולת להיות פילגש של הרוצח במחנה פלאשוב (סדיסט בשם גאט) – 'אלה היו רק יהודים,' השיבה. כך ענה גם חייל ס.ס. לשעבר מיחידה שהרגה אלפי יהודים: 'אלה היו רק יהודים'...לדעתי יש עוד סיבה שרצחו אותנו – היינו חסרי ישע וסמכנו על 'עמים תרבותיים, שהכזיבו'."

בתום המלחמה, אחר שנתיים וחצי בארגון הבריחה, עלה וולף באוניית מעפילים לארץ דרך מחנה קפריסין. גם אימו ניצלה ועלתה. יתר בני המשפחה נספו. הוא נישא לטושקה –יוכבד, אותה הכיר בגרמניה, עבד ב"הארגז", שם פתר בעיות טכניות סבוכות, גוייס לצבא ושירת כמסגר: "כמעט כל המשוריינים עברו תחת ידי. הידע שלי בשטח הזה עצום." וולף הקים מסגריה בירושלים. לא צלח, ועבר לתל אביב ופתח את החנות. לדבריו "לא נהניתי להיות סוחר. אני בעל מלאכה. היתה לי הנאה רק בעבודת המנעולנות."

מאז הגיע לזקנה ואשתו לקתה בשיתוק – מתגורר וולף בבית בנו באפרת. יש לו שני בנים ובת, 13 נכדים ו-20 נינים. בינתיים.

ביטון הממשיך

לפני תריסר שנים העביר וולף את החנות למשה ביטון. ביטון, אף הוא שומר מסורת, נולד באלג'יר ב-1958. בגיל שלוש עבר עם משפחתו לצרפת, כרוב יהודי אלג'יר. המשפחה עלתה לארץ, לחבל לכיש, אבל כעבור כמה שנים חזרה לצרפת. משה למד בבית ספר כללי, המשיך במקצועי וסיים כחשמלאי מוסמך. בגיל 21 נשא לאשה את לבנה בת העשרים, חברתו מבית הספר. היא מקזבלנקה שבמרוקו אך סיפורה אותו סיפור: בת שלוש עברה עם משפחתה לצרפת. "לשנינו אין שום זיכרון מהארצות בהן נולדנו," אומר ביטון. ב-1981, אחר שלוש שנות היכרות, נישאו.

לזוג נולדו שתי בנות ושלושה בנים – "חינכנו אותם לאהבת ישראל ולציונות." מגיל 15 נשלחו הילדים בחופשי הקיץ לישראל, לאח של משה בקיבוץ וכולם הודיעו כי אחרי שיעשו בגרות יעלו לארץ. "אם ככה," החליט ביטון, "לא נישאר בצרפת רחוק מהילדים. עוד ב'בני עקיבא' אמרנו: 'יום אחד נעלה!' אבל התחתנו, התחלנו להתבסס ודחינו. כעת היתה ההזדמנות!"

עם חברים שגם הם רצו "לעשות עליה" ועם מדריך עלו בשנת 2000 לארץ. ביטון ולבנה בני 41-42 וחמישה ילדים מגיל שנתיים עד 18. הקבוצה נשלחה לסמינר בשומרון, שם חיו שנה כמו משפחה אחת גדולה ("העברית שלמדתי בישראל נשארה בתת מודע שלי ולמדתי מהר לדבר"). אחרי שבדקו  ברחבי הארץ מגורים, פרנסה ולימודים טובים לילדים, התיישבו ברמת בית שמש.

"הייתי חשמלאי שכיר," מספר ביטון. "תנאים קשים, משכורת נמוכה. חשבתי לפתוח עסק. להיות סוחר. אחי, הקשר שלי בארץ, שמע מתושב אפרת כי אביו שהזקין, יואל, רוצה לפרוש מהחנות שלו. בכסף ממכירת הבית במרסיי קניתי ממנו את החנות הקטנה – 25 מטר בתוספת עלייה – חהות שהציעה צבעים, שיכפול מפתחות וקצת כלי בית, מוצרי אינסטלציה ואספקה טכנית."

צעיר וזריז המשיך ביטון במסורת קודמו וטיפל בלקוחות בסבלנות ובכבוד והם הלכו והתרבו, מה גם שבסביבה הקרובה אין חנות דומה. הוא הרחיב מאוד את מצאי החנות, ובד בבד עם המכירות ביצע  בבתי לקוחות עבודות חשמל, המקצוע שלמד, וכן עבודות תחזוקה כללית, לרוב בבתי אנשים מבוגרים ונשים יחידות.

"אחרי שמונה שנים," מספר ביטון, "התפנתה חנות הפלפל הסמוכה, עשרים וחמישה מטר. יצאתי מהחנות של יואל ועברתי לשם. עברו עוד ארבע שנים, התפנתה עוד חנות צמודה, רציתי לפתוח עוד יותר ושכרתי גם אותה, עוד עשרים וחמישה מטר."

כיום, אחר 12 שנה בארץ, משתרעת חנותו על 52 מטר, ממש אימפריה פרטית. כל הרחבת שטח הרחיבה גם את מכלול המוצרים והחנות מציעה כל מוצר חשמלי למינהו ממפסקים עד כבלי מאריך ונברשות, כל מה ששייך לעולם המנעולים, שכפול מפתחות, חיבורים, אינסטלציה, כלי עבודה, צבעים, אבזרי ניקיון – פריטים שלא יימנו מרוב. בחשמל בלבד אלפי פריטים. שיטתו – "מה שלקוח מבקש אני מכניס. כל הזמן דברים חדשים. מוצאים את הספקים ומזמינים. ברוך השם. עסק יציב. אני לא מתלונן."

ביטון עובד עם רעייתו. "סימון-לבנה למדה את המקצוע מאוד יפה תוך כמה שנים. זה מעסיק אותה והיא יוצרת קשר עם הלקוחות וגם עם החברה ועם התרבות הצרפתית."

אחרי שנה וחצי של נסיעות מבית שמש לתל אביב, עבר לגבעת שמואל, לסביבה דתית. המשפחה  מסורתית. אין נוסעים בשבת. לבנה עוטה בשנים האחרונות כיסוי ראש. הילדים למדו בממלכתי דתי. כולם דתיים, חולקים כבוד להורים. בשבת מתכנסים יחד לארוחה. 17-18 נפש. הבנות נשואות. הבכירה סיימה חינוך לגיל הרך. הצעירה גרה עם בעלה ליד ההורים. הבכור ורעייתו בשכונת הר חומה בירושלים. השלושה כבר העניקו לו שישה נכדים.

ביטון משכים קום בשש בבוקר, הולך לבית הכנסת  ובשמונה, שמונה וחצי – נוסע לתל אביב ל-12 שעות עבודה בחנות. לא מספיק לקרוא ספר, הוא מודה. רק עיתון. אבל "העבודה מעניינת מאוד. כל הזמן הקהל משתנה. מגיעים אנשים עם בעיות ואני עוזר. למשל, אם  למישהו בעיה בברך אני מכוון לו את מכשיר החשמל המתאים."

העיקר שהקדוש ברוך הוא נותן בריאות ופרנסה. לא מתעשרים מהחנות – גם וולף לא עשה מיליונים – אבל מתפרנסים בכבוד. אחרת יש בעיות עם האישה והילדים. חיים בלי לבזבז –עוד יש שני בנים לחתן."

הביטונים מרוצים שעשו עלייה. "עלינו מציונות. כשהילדים עלו הרגשתי שגם תפקידי להגשים. לא עלינו מאנטישמיות. האנטישמיות התחילה בצרפת אחרי שעזבנו, אחרי 2000 והאינתיפדה הראשונה. כשבאנו צחקו עלי: 'השתגעת? למה עלית מצרפת? אני הייתי בוחר בצרפת!' בארץ אין ציונות... אפליית צפון אפריקאים? זה היה אולי כשקמה המדינה. כעת הפער הולך ומצטמצם. טוב שעלינו!"

החנויות ברחוב אבן גבירול צצות כפטריות ונסגרות בן לילה. בעליהן מתחלפים בתדירות. אבל החנות במיספר 19 קיימת כבר 52 שנה. יסד אותה אדם מפתיע והגון וממשיך אותה איש סימפאטי וחרוץ.

* * *

גור שומרון

כשתבואו, אני אהיה מוכנה

ליום הזיכרון

כְּשֶׁתָּבוֹאוּ, אֲנִי אֶהְיֶה מוּכָנָה,

שְׁקוּעָה בַּכֻּרְסָא הָעֲמֻקָּה

בָּהּ הוּא כֹּה אָהַב לָשֶׁבֶת,

בָּהּ הָיָה נָח מְעַט

לִפְנֵי שֶׁיָּצָא לְבִלּוּי שֶׁל עֶרֶב,

בָּהּ קָרָא עִתּוֹן שֶׁל שַׁבָּת

לִפְנֵי שֶׁהָלַךְ לִישׁוֹן.

אֶשְׁמַע אֶת צַעֲדֵיכֶם הַכְּבֵדִים

עוֹלִים בַּמַּדְרֵגוֹת בְּאִטִּיּוּת,

מְהַסְּסִים,

כְּאִלּוּ אַתֶּם מְנַסִּים

לִמְשֹׁךְ אֶת הָרֶגַע,

אֶת הַשְּׁנִיּוֹת לִפְנֵי...

הַנְּקִישָׁה.

אֶפְסַע בִּצְעָדִים מְדוּדִים

אֶל הַדֶּלֶת,

יוֹדַעַת –

אֵין מַה לְּמַהֵר.

יֵשׁ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת שֶׁל בְּדִידוּת,

שֶׁל כְּאֵב,

שֶׁל פֶּצַע שׁוֹתֵת עֶרְגָּה

שֶׁלֹּא יַגְלִיד,

שֶׁל חִיּוּךְ

שֶׁיְּלַוֶּה אוֹתִי תָּמִיד,

בַּלַּיְלָה,

כְּשֶׁעֵינַי הָעֲצוּמוֹת יְחַבְּקוּ אוֹתְךָ

צָעִיר לָנֶצַח,

תָּמִיר,

מְלַטֵּף אֶת רֹאשִׁי בְּיָדְךָ הַגְּדוֹלָה

וְאוֹמֵר לִי:

אִמָּא,

הַכֹּל בְּסֵדֶר,

אֲנִי שׁוֹמֵר עָלַיִךְ

גַּם הַלַּיְלָה.

2010

* * *

קורא שכבר לא

שלום,

אנא – הסירני נא מרשימת הדיוור.

אם אבקש ליהנות מהחומר שלך, כתיבתך וכמה מהתורמים היותר נבונים שלך – אגש לאתר.

מאסתי בטמטום המרושע של אנשים כמשה גרנות, דעותיהם הנואלות של עוורי המציאות לנוכח הזיותיהם הכמו-פוליטיות ושאר ירקות, וגם (סלח לי) בעמדות האנטי-דתיות העולות מפעם לפעם על רקע של רוע או בורות או טיפשות או  צירופיהם (ואין לך מושג כמה תשובות כתבתי והשלכתי הפחה).

למרות שאיני חייב התנצלות – אינני "דתי" במובן שהיה גורם תגובה פבלובית, אבל יש בי די גאווה והבנה למי שאני, מה שאני אמור להיות, ומה ראוי לי ולעמי לעומת מי האפסיים בהם אנו מבוססים ותולעי המעיים המתיימרות "לייצג" אותנו ולדבר בשמנו.

אז – תודה על שהיה, חזק ואמץ כדי שיהיה עוד, אבל בלעדי...

קורא שכבר לא.

* * *

ליטמן מור

מדוע אוכלים ביצים קשות בליל הסדר?

לכבוד ידידי היקר אהוד בן עזר שלום וחג פסח, חג החרות שמח,

לאחרונה אינני שולח כתבות לעיתונך החשוב, הקוראים מעדיפים לקרוא על העתיד ובמיוחד אחרי הנאום של נשיא ארצות הברית אובמה. אני לא נולדתי פרטיזן ועשיתי לביתי כמהנדס מזון. ולכן אני שולח הפעם כתבה בתחומי ואודה לך אם תואיל להדפיס אותה.

מדוע אוכלים ביצים קשות בליל הסדר?

לא מה שאתם חושבים

(ציטטה מערוץ 42 – ההיסטוריה)

הרגלי צריכת המזון והתזונה שונים מאזור לאזור, מתנאי האקלים, מהתרבויות השונות ועוד. יעידו על כך המסעדות הרבות והשונות בתל אביב ובפריפריה, בהן הארוחות הן ספציפיות של העמים השונים ברחבי העולם. למי שיש אירוע משפחתי משתרש עכשיו הנוהג להזמין את האורחים למסעדה. אגב, בתל אביב היתה פעם מסעדה עם אוכל יהודי ספציפי – רגל קרושה, כבד קצוץ, בפינת ארלוזורוב-דיזנגוף – והיא נסגרה.

[זו המסעדה "בתיה" ונכתב שהיא תיפתח במקום אחר בעיר – אב"ע].

ליל הסדר של פסח (להלן "הסדר") הוא ייחודי לעם היהודי. בלילה הזה קוראים את ההגדה של פסח בארץ ובכל התפוצות, קוראים בני עמנו ובמקרים רבים מוזמנים לסדר אורחים בני דתות אחרות.

כמובן שב"סדר", למרות השעה המאוחרת, משתתפים גם הילדים הקטנים, והקטן שביניהם שואל או שר את ארבע הקושיות.

נוסח ההגדה וגם המנגינות והאוכל הם כמעט דומים בכל מקום .המכנה המשותף הוא יציאת מצרים כפי שנאמר "עבדים היינו לפרעה במצרים ואילו אלוהים הוציאנו להיות עם חופשי בארצנו מעבדות לחרות" ומשום כך הוא נקרא גם חג החרות.

יהודים לא דתיים רואים בחג הזה חג לאומי ויהודים שווי זכויות בארצות דמוקרטיות חוגגים את החג ומצדיקים את הנאמנות הכפולה.

ולענייננו : ב"סדר" והכול לפי ההגדה הכתובה, נהוג לסדר קערה ובאמצע שלוש מצות. מצד ימין חרוסת, למעלה זרוע, למטה כרפס, למעלה ביצה קשה ובאמצע מרור.

כאמור סדר היום של ה"סדר", תחילה ברכת קדוש לליל הפסח, ארבע הקושיות ולאחר קריאת מרבית ההגדה והשירה. לפחות שעה מההתחלה מופיע בהגדה: שולחן עורך – ז.א. סעודת הערב החגיגית.

 במשך היום  לפני ליל הסדר נהוג למעט באכילה, לא לאכול עדיין מצה. בכדי ליהנות מהארוחה החגיגית אני זוכר בילדותי היינו אוכלים  מחית תפוחי אדמה עם בצל מטוגן בשמן. וכך נהגתי גם השנה לפי המסורת. (אני משתדל לא לזכור מה היה בגטו בווילנה).

בוודאי שאת חלק מהמשתתפים היה תוקף רעב לאחר יום של מיעוט באוכל והשעה המאוחרת לאחר "מעריב" בבית הכנסת וההליכה ברגל הביתה.

וכאן  השערתי, כמומחה לתזונה – בתשובה לשאלה למה אוכלים ביצים קשות בליל הסדר.

מכל המזונות המסודרים בקערה (שהזכרתי לעיל) – רק לביצה יש ערך תזונתי. ליתר הרכיבים כמעט אין. ביצת תרנגולת שוקלת בממוצע 50 גרם, הערך הקלורי הוא 80 קלוריות, החלבון לא מכיל שומן, והכולסטרול שבחלמון הוא מהסוג הטוב (HDL). הוא נעכל באחוזים גבוהים כמו חלב אם.

במשך הדורות הפך הנוהג למסורת ומי ייתן ונמשיך ככה.

* * *

אהוד בן עזר

פנחס מן האדמה

מחווה לאלישע פורת ז"ל

מתוך פרק הסיום של ספרי הנידח והלא-חשוב

שנכתב בעידודו של אלישע

"להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה"

בהוצאת אסטרולוג 2002

אזל

באמצע שנות השישים, למדתי כבר לתואר שני בקבלה אצל פרופ' גרשם שלום, הופיעה בחוג שלנו הסטודנטית החדשה שרי פ.

היא היתה יפה בצורה בלתי רגילה. ילידת 1945, רזה. פני מדונה בהירות מאוד, שיער חום-צהוב ארוך, שיער שצבעו כדבש. לבושה תמיד בשחורים שהסתירו גוף ענוג שהיה מושלם כניראה; ותמיד עם מיפתח קבוע, קצת חצוף, בחולצה השחורה שלה – בצורת לב, כצוהר קטן להציץ בו, סגור למעלה, שחשף פיסת חזה שנהבי, מטריף, מהסוג המשגע גברים לתחוב שם יד ולהגיע אל שדיה הניסתרים. הייתי מכנה אותה ביני לבין עצמי "הנזירה המושחתת" – כי מצד אחד היתה לבושה כנזירה סגפנית ומצד שני הקרינה קשיחות, כמעט על גבול הטומאה, כמכריזה שהתוך שלה הוא ההיפך הגמור מדמותה הנשית והרכה.

אחיה הצעיר ר. למד בגנון של אימי בפתח-תקווה. אינני זוכר אם גם שרי הקטנה ביקרה בגנון של אימי או שרק היתה באה לפעמים בצהריים כדי לקחת את אחיה. ילדה יפה היתה כבר אז. ללבוש שחורים החלה כבר בתיכון. סיפרו שבאותה תקופה היתה מושפעת מאוד מתורתו של ניטשה; שעמדה יום אחד ברחוב ראשי בתל-אביב ומכרה אלטע-זאכן כדי להפגין פשטות, את הבוז שרחשה לעושר – ומשפחתה אכן היתה עשירה; ולימים יצאה שמועה במושבה ששרי "הלכה ללמוד מיסטיקה בירושלים והלימודים השפיעו על נפשה ועירערו אותה."

משה פ., אביה של שרי, היה איש עשיר ובעל השכלה, מהנדס, ממשפחה פתח-תקוואית ותיקה. אביו התחיל ממכירת נפט בעגלה ברחובות המושבה, ובמשך הזמן התרחב העסק והפך לתחנת-דלק ולסוכנות למוצרי נפט ובנזין בחנות שברחוב פינסקר פינת שטמפפר.

אלי, אימה של שרי, יהודייה אוסטרית נמרצת ונאה, עלתה ארצה מווינה. היא היתה מורה פרטית להתעמלות, בייחוד אורתופדית. גם אחותי קיבלה אצלה שיעורים באולם המלא מכשירים, שהחזיקה אלי בקומה שנייה בבניין שברחוב מוהליבר פינת חובבי-ציון.

פרשת חייה של שרי ודאי גרמה למשפחתה, ולאנשים אחרים שהיו קרובים לה, דאגות רבות וכאב, שקשה אפילו לשערו. עברו על שרי, בייחוד בשנותיה האחרונות, ייסורים וסבל שמקורם בנפש שהיתה כלואה בסבך עצמה, עד שהגיעה למבוי הסתום האחרון, ועד שאיתותיה לעזרה, שחזרו אצלה במעין משחק של גורל עם המוות, איחרו הפעם להישדר או להיקלט.

על קורותיה היה אפשר לכתוב רומאן. מהמושבה השמרנית שלנו יצאו מדי פעם "כבשים שחורות", מורדות ומורדים, עופות מוזרים למדי, החל בבריחת דודתי הצעירה אסתר ראב לקבוצת דגניה ב-1913. חלקם נחרכו כנפיהם וסופם היה טראגי, חלקם נתבייתו, חלקם נעשו סופרים מפורסמים. גם אני נחשבתי לחריג, אמנם, בעל אורח-חיים זהיר ובורגני. בשנים הארוכות שלמדתי אצל גרשם שלום, והערצתי אותו, לא חשתי מעולם השפעה "דימונית" או מיסטית שלו עליי; להיפך, ממנו קיבלתי את הגישה הראציונאלית והשיטתית ביותר להיסטוריוסופיה של העם היהודי, שמקצתה זכיתי להביא מפיו בספרי "אין שאננים בציון", בראיון עימו, שכותרתו – "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד".

למרות הקשר הפתח-תקוואי הכמעט-משפחתי – אני לא הצלחתי למצוא מסילות לליבה של שרי, ואפילו לא נעזרה בי בתחילת לימודיה. היא למדה ספרות עברית, פילוסופיה יהודית וקבלה. הייתי שמח להיות לה מדריך אבל היא היתה מאוד סגורה ושידרה ריחוק וקור. כאשר היינו נפגשים במקרה במסדרון או בהרצאה בגבעת רם, או באוטובוס לקמפוס, והייתי מנסה להיות נחמד אליה, לחייך ולהתעניין בה ובלימודיה, היתה מגיבה תמיד באיזה קוצר-רוח ואפילו בגסות גברית, היה לה קול עבה במקצת, לכן לא המשכתי להתעניין בה.

שרי היתה מעשנת כבדה, לכן גם קולה היה צרוד מעט. נידמה לי שהתחילה בעישון עוד בהיותה תלמידת תיכון. בין האמה לזרת היו עליה כתמי ניקוטין כהים מאוד. היה בזה משהו מנוגד למראה המדונה שלה, הצחור והמושך. אם אינני טועה, ציפורניה לא היו מטופחות אלא בעלות מראה נערי ונזירי. היא גם ישבה תמיד לבדה בהרצאות, עם החלון הלבן בחולצה השחורה, כמבקשת לשדר לאחרים תחושה של ריחוק ממנה.

אלה היו השנים שבהן התחלתי בקשר הידידות עם פנחס שדה, בייחוד לאחר שעזבתי את ירושלים בשנת 1966 ועברתי לגור בתל-אביב. אז סיפר לי שאת הדמות של אביגיל ב"על מצבו של האדם" בנה מצירוף שתי בחורות. החיצוניות היא של שרי, ולכן בחר לעטיפה את ונוס העולה מהגלים של בוטיצ'לי, ואילו התוך הוא של עזה צבי. לדבריו נפשה ורוחניותה העמוקות של עזה משכו אותו מאוד, וגם העניקו לאביגיל את פנימיותה, אבל צורתה החיצונית של עזה לא היתה בעיניו די מושכת לדמותה החלומית של אביגיל, ולכן שרי סיפקה לו את המראה החיצוני היפהפה, היתה הדמות שאותה ראה מול עיניו בשעת הכתיבה. גם הוא חש בקשיחות של שרי, ולכן לדבריו לא השתמש בה לתיאור הצד הרוחני והנפשי של אביגיל, צד הרחמים.

אינני יודע אם שרי היתה אי-פעם מאוהבת בפנחס. גם האהבה שלו אליה היתה חלק מטוויית הקורים שלו לצוד ברשתו מעריצות, ובעוד הן מחפשות אצלו את הרוח והמשמעות לחיים – חיפש הוא אצלן אישור לגאוניותו ולגבריותו (חרף צורתו הפיסית הנלעגת) – בכך שתתפשטנה בפניו ותיתנה לו לשכב איתן, והן אולי חשו כמעלות את עצמן קורבן בטקס פולחני. הוא היה מעין עכביש כלפי נשים. מהפנט אותן בעיניו היפות ובמילים הנפלאות והאכזריות ששפעו ממנו ואשר לא דמו לשום דבר אחר ששמעו מימיהן.

מאחר שיום אחד טילפנה שרי אליו ואמרה שהיא מתכוונת לקפוץ ממגדל שלום, והוא בא והציל אותה, ראה בהתאבדותה גם איזה קשר לגאוניות שלו ולקשר שלה אליו, מה עוד שלא היתה המתאבדת הראשונה, גם לא האחרונה, מבין ידידותיו המתות שלדבריו היו אהובותיו. אמנם, ההתאבדויות לא התרחשו באשמתו, או מאהבה נכזבת שאהבו אותו, אלא שבחורות עם רקע נפשי מעורער וחסר-מנוחה הושפעו מכתיבתו ודבקו בו. הוא מצידו אהב מאוד את המתאבדות וגם בנה על כך אחר-כך תילי-תילים של פרשנות שהחמיאו כמובן לאגו שלו ורמזו שכאילו בגללו הן התאבדו, מאהבה נכזבת אליו.

אינני יודע עד כמה היתה שרי מקורבת לגרשם שלום, שכבר פרש מהוראה באותן שנים, ואם הספיקה לכתוב בתחומו מחקרים בעלי ערך. שרי היתה נשואה תקופה לא-ארוכה לציון א. הם נישאו ב-1970 וגרו בירושלים. אינני יודע אם עדיין היתה בקשר עם בעלה בטרם התאבדה. שרי התאבדה בקפיצה מעל מגדל כנסיית המוריסטאן, בעיר העתיקה בירושלים, בחודש יוני 1979, כניראה ביום שישי שחל ב-15 בחודש. המודעה על הלווייתה התפרסמה בעיתון ביום ראשון, ה-17 ביוני, יום הולדתו החמישים של פנחס. דברים אלה אני כותב במלאת עשרים שנה למותה ושבעים לפנחס, אילו חי עדיין. במותה היתה שרי כבת שלושים וארבע. שמעתי שכאשר מצאו את גופתה לרגלי המגדל, היה מוצמד אליה פתק בכתב-ידה ובו מיספר מכונית הפולקסוואגן שלה, ומגרש החנייה שבה היא נמצאת. עוד מספרים כי לפני שיצאה לדרכה האחרונה צילצלה לבעלה-לשעבר והוא ניסה לעצור בעדה אבל כבר היה מאוחר מדי, הוא לא הצליח לאתר את מקומה או להגיע בזמן כדי למנוע את התאבדותה.

פרופ' יוסף דן, מתלמידיו של גרשם שלום, והוא-עצמו אחד מגדולי החוקרים הירושלמיים שנתברכו ביושר אינטלקטואלי, אחריות מדעית, בקיאות בחומר ובהירות בניסוח, כותב לי ב-19 במאי 1999 על אודות שרי:

 "תודה על העלאת זכרה של אישה יקרה, שלמרות עשרים השנים שחלפו עדיין שמה מעורר צביטה בלב. שרי פ. היתה תלמידתה המובהקת של פרופ' רבקה שץ המנוחה, ובהדרכתה עסקה בכתיבת עבודת דוקטור על הנושא – המשיחיות בתורתו של ר' יצחק לוריא [האר"י]. בתקופה הראשונה לאחר פטירתה שמעתי מרבקה שץ דברים על ניסיון למצוא את רשימותיה על הנושא, ואולי להוציא לאור את אשר ניתן, אך לאחר מכן הדבר שקע, ואינני יודע האם משום שלא נמצא חומר או משום שלא נמצא מוכן לדפוס.

"שרי למדה אצלי שנים אחדות, אך קשר של ממש נוצר רק בשנת חייה האחרונה, בשעה ששימשתי כראש החוג למחשבת ישראל. באותה שעה לא היו בחוג אסיסטנטים, וניסיתי לגייס כמה מטובי הדוקטורנטים, ושרי אחת מהם. דיברנו פעמים אחדות, וקבענו פגישה לסיכום העניין בשבוע שהחל ב-17 ביוני, כמדומני ביום שני [ה-18 ביוני]. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, דיברתי איתה בטלפון ביום חמישי [ה-14 ביוני], היום [הלפני] האחרון.

"כרגיל במקרים אכזריים כאלה, גם אני סובל מייסורי מצפון. באותה שנה התיידדנו במקצת, ושוחחנו לעיתים על הא ועל דא. בין השאר, חודשים אחדים לפני כן, הודיעה לי שרי שאני עתיד להיבחר לראש המכון למדעי היהדות. שללתי זאת מכל וכל. אמרתי שאין לי כוונה כזו ולא היו ולא יהיו הדברים מעולם. היא החזיקה בדעתה. הנסיבות השתנו, ואמנם העליתי את מועמדותי לתפקיד זה. הישיבה שבה התקיימו הבחירות נערכה בבוקר ה-15 ביוני, ואמנם נבחרתי לתפקיד. מצפוני מייסרני על כך שבשיחת הטלפון ביום שלפני כן לא הזכרתי שלמחרת יתקיימו הבחירות. אני משלה את עצמי שאילו הייתי מספר לה זאת, ייתכן שהעניין בתוצאות הבחירות היה מעסיק אותה ביום שישי [ה-15 ביוני], ואולי היו פני הדברים אחרת.

"חזרתי לביתי לאחר הישיבה, ומיד התקשרו אליי מהמכון בדאגה – יש חשש לגורלה של שרי פ., אין מוצאים אותה. חזרתי במהירות לקמפוס בגבעת רם, ויחד עם כמה חברים נסענו העירה, לדירתה של שרי. הדלת היתה פתוחה. התרגום העברי של שירי פול צלאן היה פתוח על השולחן. מן הטלפון שבדירתה צילצלתי לכמה בתי-חולים וביקשתי לברר אם ידוע להם דבר. דומני שב'שערי צדק' ענו לי כי היא מצוייה אצלם. שאלתי האם היא בטיפול, וענו בשלילה, אך סירבו לפרט. מיד נתברר שרק גופתה נמצאת אצלם.

"לפי מיטב ידיעתי, הדברים שכתב פנחס שדה בנושא זה הם פרי דימיונו הספרותי, ולא היה ביניהם שום קשר של ממש. שדה השתמש בזכותו כסופר לראות את הרצוי לו בבחינת מצוי. אם יש לך עניין בכך, אני יכול לפרט יותר, אבל רק בעל-פה, בגלל כבודם של הנוגעים בדבר.

 "תבוא עליך ברכה שהעלית זיכרה של מי שראוייה להיזכר לטובה. ביום ההלווייה שרתה הרוח על עמיתתי רבקה שץ, ודבריה על הקבר הפתוח היו מצמררים בכנותם ובכוח הביטוי הבלתי רגיל שנתגלם בהם. אם יש דרך למצוא את הטקסט – אם היה כזה – גם הוא ראוי להיזכר."

פרופ' רחל אליאור, מן הדמויות הבולטות בתחום מחשבת ישראל וחקר המיסטיקה היהודית – מספרת שהכירה עשר שנים את שרי כאשר למדו שתיהן בחוג לקבלה ולפילוסופיה יהודית, וכל אותו זמן לא שמעה ממנה מילה על שדה. לדעתה שדה ניכס לעצמו את שרי לאחר התאבדותה, שבאה על רקע מצוקה נפשית ואישפוזים, וללא שום קשר אליו או לעניינים שטניים, כפי שהוא טוען. רחל אינה חושבת ששדה נגע אי-פעם בשרי. רחל אינה רואה עצמה רשאית לספר יותר על מצבה הנפשי של שרי, שהיתה חברה קרובה לה, ורק אומרת ששרי היתה מאוד בודדת וכי היתה עסוקה בעבודת מחקר רחבת-היקף בתחום הקבלה ופרופ' גרשם שלום רחש כלפיה הערכה רבה.

בראיון שערכה עימו פנינה רוזנבלום, מספר שדה: "שרי היתה הנערה הכי יפה שפגשתי בימי חיי. היא היתה בת שבע-עשרה כשבאה לבקר אותי לראשונה. נדהמתי מיופייה. במשך כל השנים, עד יום מותה, שמרנו על קשר. במשך השנים הראשונות הקשר בינינו היה רצוף, ובכל המובנים.

 "יום אחד קרה משהו מוזר. לאחר שלא ראיתיה זמן רב, היא הופיעה לפתע בביתי. היא ניראתה עדיין כנערה, אבל היתה כבר גרושה בת שלושים ושלוש, שעשתה את עבודת הדוקטוראט שלה בפילוסופיה באוניברסיטת ירושלים. פתאום ראיתי אותה באור אחר, ואז חשבתי לעצמי שזאת האישה שהייתי רוצה לחיות איתה כל החיים (כבר הייתי גרוש אז). נידברנו להתחתן, וכיוון שלונדון היא עיר חלומותיי, העליתי רעיון שניסע לחיות שם. היא, מצידה, רצתה לחיות באחד מאיי יוון.

 "ביום הולדתי, החל ב-17 ביוני, עיינתי, במקרה, בגיליון של עיתון-ערב, ופתאום לא ידעתי אם אני חולם או מה. לנגד עיניי ראיתי מודעת תנחומים שפירסמה משפחתה על מותה. זו היתה מתנת יום-ההולדת שקיבלתי, מתנה ארוזה במסגרת שחורה.

 "היא קפצה ממגדל של כנסייה, בעיר העתיקה בירושלים. אני חושב שהקפיצה עצמה לא הפחידה אותה, היות שהיא עברה קורס צניחה.

 "ראיתי אותה פעם אחרונה כשבוע לפני שהתאבדה. לא היה בינינו ויכוח. לא ריב. לא. אפילו בחלום הכי פראי אי-אפשר היה לדמיין, שיקרה מה שקרה. הדרמה התרחשה בתוך נפשה.

 "המקרה של שרי לא הטביע עליי רושם חזק, מפני שאמרתי לעצמי, שאם היא העדיפה למות וללכת לעולם אחר, במקום לחיות איתי, לאחר שמגיל שבע-עשרה חזרה וביקשה זאת ממני, הרי זו הבחירה שלה, ובכך נסתיימה הפרשה בשבילי." ("לאשה", 12 במרס 1884).

דיוקן נוסף של שרי מצטייר בשיר מצמרר של דבורה אמיר, בספרה "בעירה איטית" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 1994).

שבים ונזכרים בו דמיונה של שרי לוונוס העולה מן הגלים של בוטיצ'לי, ציור ששימש שער ל"על מצבו של האדם", לימודיה בקמפוס של גבעת רם, בתוככי הטרמינולוגיה הקבלית של נר"ן ח"י – נפש, רוח נשמה, חיה ויחידה, האצבעות המוכתמות ניקוטין מטבק וירג'יניה החריף של קופסאות "נלסון" הירוקות, החפתים הלבנים לשמלותיה השחורות, כלבוש נזירה, ניסיונות ההתאבדות הקודמים, וקפיצתה האחרונה.

מחשבות על הקפיצה של שרי

צללית אישה עולה במוחי כמו מתוך מסך שישה עשר מילימטר.

דמות צלולואיד בשחור לבן, פסקול צרוד ורך, הקרנה גרועה

של סרט ישן. נערה מציורי בוטיצ'לי.

פניה כפני הנערות בציור "הדיבה", גופה עטוף שחורים,

סגוף וצנום מגופן הדשן. והיא מהלכת על גבעת רם.

פעם, ב"ספר המעשיות" קראנו יחד על הזיכרון המופלא

של מי שזוכר עצמו עוד כשהיה טיפה בעת הזיווג.

את אמרת, "הייתי רוצה שיכחה גדולה כגודל זכרונו,"

כי מי שזוכר לא כלום, "הוא למעלה מן הכול, וזוכר אפילו

מה שקודם לנפש-רוח-נשמה."

אלוהים, מנין הדחף הזה למשש את המוות ברטט אצבעות

שהצהיבו מ"נלסון" רקוב.

וכך, בקצה החפתים המעומלנים, המושלמים כל-כך,

נחשפו מיפרקים חבושים והיא כציפור שהוטבעה בטבעת.

בבוקר הודיעה שהיא קופצת ונסעה אל העיר העתיקה.

כנפי בגדה השחור נפרשו רחב באוויר.

כמסופר בדפים האלה, שמונה שנים, מ-1965 ועד 1973, נמצאתי בידידות הדוקה עם פנחס שדה, כתבתי ודיברתי הרבה על ספריו הראשונים, ריאיינתי אותו והגנתי עליו מפני מבקריו.

כאשר הייתי מגוייס בפלוגת חובשים של חטיבה 10 שהיתה פרושה בחורשה ליד בית-נבאללה, בימי הכוננות של יוני 1967, שלח אליי בדואר הצבאי את ספרו החדש "על מצבו של האדם" ודאג מאוד לשלומי במלחמה פן לא אספיק לכתוב עליו את הביקורת לעיתון.

לטרמינל הנטוש של שדה התעופה קלנדיה, עטרות, שבו חנינו לילה ויום כבר בעיצומה של המלחמה, הגיע אליי בדואר הצבאי מכתבו של בנימין תמוז, עורך מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", שבו הוא מבקש ממני לכתוב ביקורת על הספר. את הכתובת קיבל משדה.

אולי בזכות תפילותיו יצאתי ללא פגע מן המלחמה ההיא [וגם כתבתי על הספר רשימה הכלולה ב"להסדיר לדגים"].

ב-1966 עברתי מירושלים לתל-אביב, ומאז הייתי מבקר לעיתים קרובות אצל שדה בדירתו הקטנה ברחוב יונתן 3 ברמת-גן, הוא בכורסה ואני בכורסה ממול, שני ספלי קפה שהכין לנו בתחילת הערב, כוננית ובה כתבי הסופרים שאותם העריך, רובם לא עבריים, ערימת מכתבי המעריצים ובעיקר המעריצות, שצמחה וגבהה מביקור לביקור, ציוריו התלויים על הקיר. עשן המקטרת שלו שממלא את החדר. יושבים שעתיים, שלוש ולעיתים ארבע שעות רצופות ומדברים, בעיקר הוא – עליו, על הנשים בחייו ועל הזיונים (פעם התפאר בפניי ששכב עם בחורה שבאה לביתו מבלי להוריד את נעליו. הוא היה נמוך-קומה ונעליו החצאיות המגושמות הוסיפו לו קצת גובה. אף פעם לא ראיתי אותו יחף או בסנדלים, גם בקיץ) – על ספריו ומשמיציו, על השקפת עולמו המיטאפיסית, אך גם רבות על אודותיי.

במידה רבה היו לי השיחות עימו גם מעין פורקן למצוקות נפשיות, והיה בו כוח עידוד עצום. חרף שינאתו הנוראה לפסיכולוגים ולפסיכולוגיה, שימש פנחס מעין פסיכולוג מעשי לבאים אליו. בעת שישבת אצלו יצר בך הרגשה שרק אתה והוא בעלי ערך, הוא – קצת יותר ממך, וכל שאר העולם נחות, זבל, חוץ מכמה יצירות אלמוות וגאונים מן העבר ובהם ישו, ניטשה, יעקב פראנק, הלדרלין, צ'ינגיס-חאן, האמסון, דוסטוייבסקי והיטלר.

יחסו הדו-ערכי לפסיכולוגיה דמה ליחסו המתחסד לתקשורת. בכל הזדמנות בז לה ולכותבים בה והעמיד פנים שאינו לא מוכן לרדת לרמתם. את עיתוני-הערב כינה בשם "עכברושים". מצד שני לא היה בדורו בארץ סופר שידע כך להשתמש בעיתונות ובטלוויזיה כדי לפרסם את ספריו ולפאר את עצמו, לכוון אל עצמו את הזרקורים. הוא היה אמן ותחמן של תקשורת. עשרות ראיונות עימו התפרסמו בדפוס, ברדיו ובטלוויזיה, ותמיד ידע "לספק את הסחורה" והיה פרובוקאטיבי ומהמם באמירותיו הנועזות. לעיתים היה נידמה לי שמדי בוקר או צהריים, כשהוא קם משנתו, הוא אומר לעצמו: "מה אפשר עוד לעשות היום למען פנחס שדה, ואני טרם עשיתי?"

רוב שנותיו התפרנס שדה מכתיבה בעיתונים: בשבועון-לנוער "הארץ שלנו", שבו שימש תקופת-זמן סגן-עורך, פירסם כתבות וסיפורים רבים. הוא נהג לחתום גם בשם יריב אמציה, ותחת שם זה פירסם ספרים לילדים ולנוער ובהם "ידידי", "נער הייתי", "אידה" ו"הגנב" או "מטמון הזהב של ששונקין הזקן", רובם אם לא כולם בהוצאת מ. מזרחי. הסיפורים נדפסו קודם לכן בהמשכים בשבועון, והוא מכר את זכויותיהם בספר תמורת סכום חד-פעמי כי לא ייחס להם חשיבות רבה ודומה כי מעודו גם לא כלל אותם בפרטים הביוגראפיים על אודותיו בספריו, ולא הדגיש את עובדת היותו סופר פורה לילדים ולנוער.

לימים, ב"ידיעות אחרונות", חתם בשם פ. עשהאל ורחבעם צור וגם בשמו המלא. כתבותיו היו מיוחדות ומרתקות, ולא פעם ליווה אותן ברישומים שלו. ואולם אם מישהו היה מכנה אותו בשם עיתונאי, זה היה עבורו בגדר עלבון נורא, בל יסולח.

כבר באותה תקופה החלו נשמעים קולות ביקורת וליגלוג על "החיים כמשל" – דווקא מפי אנשים שהיו ממעריציו בנעוריהם, חלקם התברג בינתיים באקדמיה, ועכשיו טענו שהספר אינו רציני וכי הוא מתאים רק לגיל ההתבגרות.

 "אני שואל אותך, אהוד, האם הספר השתנה במשהו מאז שקראו אותו לראשונה והתפעלו ממנו? האם הדפים הם אחרים? האם האותיות אינן אותן אותיות? – לא, הספר לא השתנה! – הקוראים הם אלה שהשתנו! הם ברחו מהשאלות החשובות על משמעות החיים, שהעסיקו אותם בנעוריהם, ועכשיו, לאחר שהתכחשו לחלומות שלהם – שב ומזכיר להם הספר שבגדו בייעודם, ובמקום להאשים את עצמם – הם באים בטענות אליי!"

מאוחר בלילה, כבר לא היתה תחבורה ציבורית – הייתי חוזר ברגל ממנו לצפון תל-אביב. תקופה מסויימת נעשו השיחות כה אינטנסיביות, שבבואי הביתה, או למחרת, הייתי יושב וכותב אותן ביומני, זוכר כמעט כל מילה שנאמרה.

אחת השיחות היחידות שאותן לא כתבתי, ועד היום אינני סולח לעצמי על כך, התרחשה בלילה שבו סיפר לי פרטי העלילה שתתרחש בחלק השני של "על מצבו של האדם", ספר שאותו לא כתב מעודו, לבד מפרק הסיום "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד". ולא כתב אותו משום שהודה שהוא שונא לכתוב ספרות בידיונית, שנועדה כאילו לשעשע את הקורא, ומעדיף לכתוב רק דברי אמת על עצמו ועל התנסויותיו, וכך אמנם המשיך ונהג בשיריו ובספריו הבאים כגון "נסיעה" ו"נסיעה בארץ-ישראל".

אני זוכר שדמות דומיננטית בחלק השני של "על מצבו של האדם" היתה אמורה להיות זו של האדון, אדון רייכלין, אביהם של אבשלום ואביגיל, אשר אותו, כך אמר לי, עיצב במידה רבה לפי דמותו של גרשם שוקן, העורך והבעלים של עיתון "הארץ", (המערכת והדפוס שכנו עדין בבניין ההיסטורי שברחוב מזא"ה 56 בתל-אביב).

שוקן הוא שהחליט בשעתו לאמץ אותו ולהוציא לאור כמעט את כל ספריו בהוצאת "שוקן", החל ממהדורתו השנייה של "החיים כמשל", ולמעט, במקרה או שלא במקרה – "על מצבו של האדם" שיצא ב"הספריה לעם" של "עם עובד" ו"העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" שיצא ב"ספריית תרמיל" של פירסומי קצין חינוך ראשי וההוצאה לאור של משרד הביטחון, בעריכת ישראל הר.

דמותו של גרשם שוקן גרמה למעין תסביך לא רק אצל שדה אלא, לדבריו, לכל החוג של העורכים והעיתונאים עובדי "הארץ" באותה תקופה, דוגמת בנימין תמוז, אהרון אשמן, אברהם רימון ואחרים, ובהם כמובן שדה עצמו, שהיה משתתף קבוע ב"הארץ שלנו".

בדרך שבה דמותו והתנהגותו של גרשם שוקן נתפסו בעיני שדה, היה משהו מיחסו של יוסף ק' לאדוני "הטירה" אצל קפאקא. הכל היה מסובך מאוד. אפל ובלתי מושג. מעין "קבוצת התייחסות" תמידית שהעסיקה את מחשבותיו של שדה שעות רבות (ודאי יותר זמן משהם הקדישו למחשבה עליו) והשפיעה אולי גם על תיאור מאבקי הכוח באחדים מספריו.

העיתונאי יאיר קוטלר, שהיה עורך "הארץ" בשעתו, מספר ששוקן נהג ללכת במסדרונות מערכת העיתון כשעיניו מופנות לקיר, כמתחמק מלפגוש במבט של האדם הבא מולו. כאשר שאל אותו מדוע הוא נוהג כך, ענה שוקן: "אם אחייך למישהו ואומר לו שלום, מיד יבוא לבקש העלאה במשכורת."

לדברי שדה, תמוז סיפר לו שפעם ביקש להתקבל אצל שוקן באיזה עניין, אולי בקשר להעלאת שכר. כאשר ישב במשרדו של שוקן אזיי כדי להעליבו ו"להעמידו על מקומו" – התרומם שוקן בעודו מדבר, וכשהוא מניח את אמות-ידיו על מסעדי הכיסא, מעבר לשולחן הכתיבה – תקע נאד עסיסי, כממחיש שעד כדי כך הוא לא נחשב בעיניו.

הזכרת שמו של תמוז היתה כאמור מעין אובססיה אצל שדה. כמעט בכל שיחה השמיץ אותו. והרי תמוז, בעודו עורך "הארץ שלנו", לפני אהרון אשמן, הזמין את שדה לכתוב לשבועון-לנוער ולעבוד בו ובכך הבטיח שנים רבות את קיומו כסופר. תמוז אף השתדל, יחד עם אברהם רימון ויעקב אשמן, למצוא את המו"ל הראשון לכתב-היד של "החיים כמשל".

שדה כניראה מעולם לא סלח לתמוז על העזרה שקיבל ממנו בתקופה שתמוז היה כבר סופר מוכר ומקובל ואילו שדה – רק בראשית דרכו. כאשר היכרתי את שדה הוא החשיב את עצמו כבר הרבה מעל לתמוז, השרוי לדעתו ב"עולם הטומאה" וחי "חיי כלבים". ואולם ללא ספק היתה כאן גם קינאה גדולה של שדה בתמוז.

יצחק אורפז זוכר שבאותה תקופה כתב או התבטא פנחס שדה בגישה סלחנית כלפי ספר של תמוז, ייתכן שמדובר ב"חיי אליקום", שהופיע ב"הספריה לעם" ב-1965. הוא זוכר ששדה הראה לו מכתב שהתקבל מתמוז ובו יותר מרמז לכפיות-טובה מצד פנחס.

 "נידמה לי שהיה כתוב שם משהו כמו: 'גם אתה, פנחס?...'" מספר אורפז.

וייתכן שבקינאת שדה בתמוז היו מעורבים גם עסקי נשים. [בשעתו התגאה מאוד שדה בפניי שבלונדון שכב עם משוררת עברית שהיתה קודם גם מאהבת של תמוז, ודומה שעיקר החווייה של שדה, אם אכן התרחשה, ולא בדימיונו בלבד, היתה להיכנס לחור שתמוז תקע בו לפניו].

שדה ואני, מעולם לא רבנו, אך כאמור, ידידותנו פקעה כאשר הכין לדפוס את ספר מכתביה של חבצלת אליו, "התמסרות" (1973). "נשבר לי" ממנו וחדלתי לבוא אליו. מבלי שנאמר בינינו דבר על כך, הוא ידע שהפסקת ידידותנו היא המחיר ששילם עבור "התמסרות". חדלתי גם להתעניין בספריו החדשים ולא קראתי אותם.

כשהופיע ספרו "נסיעה בארץ-ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים" בהוצאת שוקן בשנת 1974, שלח אליי בדואר את הספר ורשם לי הקדשה בדף הכותרת: "לאהוד בן עזר, בתודה על חלקך בעמודים 191-5 של הספר, פנחס שדה. 8.5.74" – בעמודים אלה מופיעות "שתי שיחות על ישראל: על המלחמה, ועל היות החיים משל"; לשיחה הראשונה, "על המלחמה", מצורפת הערה: "הדברים להלן נאמרו בתשובה לשאלותיו של הסופר אהוד בן עזר, ומהווים חלק מראיון שנערך, לבקשתו של מו"ל אמריקאי ולצורך פירסום בארה"ב, בחודש יוני 1970."

לספר צירף פתק לא חתום: "תודה על מכתבך שהגיעני היום, וכן קיבלתי את התדפיסים שהודפסו יפה." מדובר במשלוח עותק של ספרי האמריקאי Unease in Zion שיצא לאור בתחילת 1974 בהוצאת קוואדראנגל של ה"ניו-יורק טיימס" ובו התירגום שעשה עוזי נסתר לראיון עם שדה, וכן בתדפיסים של הראיון, כל אלה שלחתי לו.

עד היום אני אומר לעצמי שאילו הייתי שומע לעצתו וכולל בראיון עימו את הדברים הנוראים שאמר על יהודי ארה"ב, אולי היה הספר מעורר שערורייה וזוכה להצלחה רבה יותר משזכה.

בשנת 1986 פניתי אליו לקבלת רשות לכלול את הראיון שערכתי עימו "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" – במקור העברי של ספרי "אין שאננים בציון", שעמד להופיע בסדרת "אופקים" שבהוצאת עם עובד. וכמובן אף שלחתי לו עותק של הספר לאחר שיצא לאור.

אני זוכר שטילפן אליי, הודה לי ואמר: "כשאני מתבונן ברשימת המרואיינים שלך, נעים לי לראות שאני עדיין חי."

בדצמבר 1998 הגיע לידי גיליון אותו חודש של "עיתון 77" בעריכת יעקב בסר, ובו סיפור מאת אלישע פורת בשם "איקונין סדוק". הוא מתאר בו את התאבדותה של סטודנטית ירושלמית לקבלה, יפהפייה, מעשנת כבדה, בעלת מכונית פולקסוואגן קטנה, והיא קופצת ממרומי המגדל של כנסיית הקבר בעיר העתיקה; ובשיר, הדומה לשיר שכתב שדה על התאבדותה של שרי ב"ספר האגסים הצהובים", פותח אלישע את סיפורו:

 "בקיץ של שבעים-ותשע, / בסתר צל, על מדרגה ברחוב / השוק, בתוך חנות של ערבי נוצרי, / כשידיי ממשמשות הילת שערותיו / של איקונין גלוף – / בקע פתאום קולו מרעיד, / קריין צעיר הפציר, חינן: מהר, מי שיכול, / מי שקרוב, שירוץ אל מגדל / הכנסייה של הקבר הקדוש – / בחרכים ניתן לזהותה: / עוטה שחורים כולה ושערה בהיר, / ומכוניתה עודה פועמת מתחתה. / וכשהגעתי – באיחור – עם מוזעקי הצלתה, / נותני ידיים, הרדיו מצעק, / וכל העיר קופאה, עוצרת נשימה – // היא כבר שכבה, מוטלת בכיכר: / חפה, יפה, ועטופה בזוהר / המאיר של איקונין סדוק."

ועוד כותב אלישע: "מה לא נתפרסם עליה לאחר מותה? שהיתה עילוי שבעילוי בין תלמידי סודות הקבלה וסמליה, ושהכינה בסתר דירתה הצנועה ספר משובח על סודות הקבלה וסמליה. ספר שכמותו לא נהגה ולא נכתב מאז ימי גבורתו של הפרופסור גרשם שלום. בלילות ההארה שפקדו אותה בזה אחר זה, – כך כתבה העיתונאית במקומון העירוני שאני ממש התקשיתי להשיגו, מפני שהוא נחטף מהדוכנים, – נתגלו להגר המנוחה סודות נוראיים וסתרי פירושים מדהימים. כאלה שאיש לפניה, לא ממורי החוג ולא מתלמידיו מן החוקרים העצמאיים, לא העלה בדעתו ובוודאי שגם לא זכה להעלות על הכתב. ועוד ידעה הכתבנית לספר, שעבודת הדוקטור שלה, שעליה שקדה מפעם לפעם, ושאותה גם הניחה מפקידה לפקידה, כדי להתמסר לאחת מגחמותיה המופלאות שעליהן לא אוכל להרחיב כאן, עבודת הדוקטור שלה משקלה היה שווה זהב. ואלמלא עניין מצער, שלא הכתבנית הזריזה ולא קוראיה התמימים הצליחו לעמוד על דיוקו ולהבין עד הסוף את מהלכו המפותל, עניין מצער מאוד שבשלו גם איבדה את עבודת הדוקטור הנדירה שלה, וספק גדול הוא אם עוד תימצא אי פעם. וספק גם אם יימצאו קוראים הנבונים דיים שיזכו לא רק להארה מתוך קריאתם השקודה, אלא גם כאלה שאולי יזכרו את תלמידת החוג המבריקה, שניחנה ביופי מדהים אבל גם מסתורי. זו שכניראה גילתה גילויים שלא היו לפי כוח שכלה, עד שהלכה והטילה עצמה למוות ממגדל הכנסיה המחודד של הקבר הקדוש, לא פחות, בתוככי הרובע הנוצרי, בלב העיר העתיקה של ירושלים."

לא התקשיתי לזהות בדמות הגר ריכנשטיין שבסיפור את שרי פ., ובדמות "המשורר ההוזה" שהגר היפה "היתה אחת מאהובותיו" – את פנחס שדה עצמו. השם ריכנטשיין אף הזכיר לי במחציתו את שם המשפחה של אבשלום רייכלין ב"על מצבו של האדם".

שרי לא הותירה אחריה כניראה שום מחקר גמור הראוי לפירסום וגם לא יצירה אחרת בדפוס אלא, כך הולך ומתברר – רק את תיאור דמותה החידתית ביצירות של אחרים. כאילו פקעה מפרטיותה ונעשתה לדמות ספרותית המעוררת סקרנות עזה. ב-25 בדצמבר 1998 כתבתי לאלישע, הגר בקיבוץ עין החורש, מכתב וסיפרתי לו בו על פנחס ושרי וסיימתי במילים:

 "טוב, הארכתי בכתיבתי. אני חושב שאני צריך יום אחד לאסוף את כל מה שכתבתי על שדה, במאמרים וגם ביומניי, ולעשות מכך ספר עליו. לילה אחד הוא סיפר לי את כל החלק השני של 'על מצבו של האדם', שאותו מעולם לא סיים אבל הוציא בספרון את הפרק האחרון בשם 'העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד' – ואני, דווקא את דברי אותו לילה לא כתבתי אז ביומני, וככה הלכה העלילה לאיבוד."

כעבור ימים אחדים הגיעה בדואר תשובתו של אלישע:

"תודה – תודה על מכתבך המפתיע ומאיר-העיניים. תענוג לכתוב לקוראים יודעי סוד, המפענחים בקלות כל דבר חידה. יותר מכל היו מעניינים דבריך על פנחס שדה. לדעתי, אל לך להשהות את הדברים, שהרי ב'גילנו' אין לדעת מה צופן העתיד. לדעתי עליך למהר ולגשת ולכתוב את הספר, או איזו מסגרת אחרת שקבעת לך – על דמותו המרתקת של פנחס שדה. לפעמים, בשעה שגדולי סופרינו משעממים ומייגעים אני מתגעגע לכתיבתו של פנחס שדה, השנוי כל כך במחלוקת."

עוד באותו יום ישבתי לשולחן והתחלתי להקליד את שיחותיי הליליות עם פנחס, שאותן רשמתי ביומניי, את הראיון הנרחב שערכתי עימו לספרי "אין שאננים בציון" ואת המאמרים והרשימות שפירסמתי על ספריו במשך השנים. החלטתי להוסיף עליהם גם כמה עדויות מרתקות מפי אחרים, ובהם יצחק אורפז ויהודית שדה.

באחת משיחותיו עימי, שאותה לא רשמתי, אמר לי: "אהוד, אני מצטער שבשעתו החלפתי את שם-משפחתי מפלדמן לשדה, אילו היה הדבר בידי כיום הייתי קורא לעצמי בשם פנחס מן האדמה."

בחודשים שעסקתי באיסוף, בהקלדה ובעריכה של פרקי הספר היתה לי הרגשה כאילו לנגד עיניי פנחס שב ועולה מן האדמה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מדוע מצות גורמות להפלצות?

* רק למידע – האם הסיפורים ב"המושבה שלי" [ששלחת לי] הם לגמרי אמיתיים, פרי דמיון או שילוב?

זה אחד הספרים הכי מקסימים שקראתי!

טלי ב-ש

אהוד: כל שלוש האפשרויות ששאלת עליהן נכונות, בייחוד השלישית, ואולם אל תגידי את שבחי "המושבה שלי" בפומבי, בייחוד לא בפני נשים תל-אביביות משכילות – כי אז יידעו שאינך יודעת שזהו ספר גס נידח, שלא עבר שום עריכה, ואסור לומר עליו שבחים בחברה טובה  – אלא יש לדבר רק על הסופרים ה"חשובים" אשר מלוא כל הארץ כבודם.

המשעמם.

* ייתכן מאוד כי הופעת המכתב העיתי תופסק וזאת עקב תביעתה של מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ נגד העורך. היא טוענת שלפעמים, בשעה שהוא עומד מאחוריה ומכתיב לה את מאמריו, הוא שולף את הזין שלו ומנסה לחדור בה מאחור. בתור הוכחה יש לה שיירי זרע שנמצאו בסדק של התחת שלה, ועקבות צביטותיו בשדיה הגדולים ובייחוד בפטמות, הזקורות כנקניקיות. אם הנהלת האגף החילוני במעשיהו תאפשר לעורך שימוש במחשב, הוא יחדש את הופעת המכתב העיתי משם. בינתיים, את ליל הסדר הוא עשה עדיין בביתו ולא מעל דפי המוסף של "ידיעות אחרונות" עם תמונות החזה הגברי המגרה שלו, והתלונות שלו על הנשים שפיתוהו בין הריון להריון.

* שף צרפתי הוזמן לממשלת ישראל לבשל את רגלי הצפרדעים שטורקיה מכינה לנו בעקבות הסכמתה לקבל את התנצלותו המשפילה של נתניהו וגם לקבוע את תנאי ההתנצלות – ויש מחלוקת בירושלים מה גרוע ממה – הכשרות של הצפרדעים או הבחילה מהן?

צריך רק לקוות שהתנהגותה המבישה, שלא לומר – המסריחה, של טורקיה ושל העומד בראשה – תדחה במעט את גל ההסתערות של התיירים הישראליים בעלי רמת המישכל של "הכול כלול" – לאנטליה, בקיץ הקרוב.

* הצעת חוק חדשה שתוגש לכנסת תקבע מאסר עולם עם עבודת-פרך למזכירות שתבאנה לעבודה בלבוש חושפני שעלול לגרות את הבוסים שלהן להיצמד אליהן מאחור ולנסות לתקוע להן בין הפלחים. אבל מזכירות מגרות שתצלחנה לגרום לבוס להתגרש, ואחר-כך תינשאנה לו – תזכינה בחנינה מלאה.

* אהוד שלום, מאוד אהבתי את הראיון שלך עם שמאי גולן , אשר אני מאוד מעריך כאדם וכסופר, והנה עתה, אף למדתי על אודותיו דברים כל-כך מרתקים. בפגישה שהיתה לי עימו [ב-2008 דומני] היה הוא הראשון שהעניק לי ספרו עם הקדשה חמה, ואז שלפתי את ספרי  שתכננתי לתת לו, בלא שידעתי על "מזימתו" היפה של שמאי. וכך הפתענו זה את זה  באותה פגישה, שלעולם לא אשכח. תודה על הראיון הנפלא עימו, וחג שמח, שלך,

בן בן-ארי

 ניו יורק

* למר בן עזר, בצער רב קיבלתי מעיתונך את הידיעה על  פטירתו של אלישע פורת ז"ל. לאחרונה התחדשו קשריי עימו, לרגל השתתפותו בספר הזיכרון שערכתי לעזה צבי ז"ל. מסתבר שאלישע היה מעורב  בפנים רבות של התרבות  והחיים בישראל.

בספר הזיכרון הוא השתתף אפילו פעמיים: במהלך עבודתי על הספר, אחר שכללתי בו את אשר הוא כתב  על  עזה צבי ז"ל, כללית,  לפתע  הוא בישרני על גילוי שגילה בתיבה ישנה של חבר קיבוצו, עין החורש: בתיבה נתגלה מחזה נשכח, פרי עטה של עזקה, והוא מיהר לפרסם ידיעה על ממצאו. יהי זכרו ברוך

משה גנן

* הגם שהכרתי את הראיון עם שמאי גולן (כתבתי בזמנו ב"חדשות בן עזר" על "מסעותיי עם ספרים"), קראתי את הדברים בעניין, כי עכשיו אני בתחילת הקריאה בספרו "ואם אתה מוכרח ליצור", ואני מרותק אל תהפוכות החיים של האיש הזה.

קראתי גם את נקודות הראות השונות על אובמה וארדואן – קשה להיות חכם בסבך הפוליטי של היום. חג שמח!

משה גרנות

* נשים שעובדות תחת גברים תחוייבנה  מעתה ללבוש כיסוי תחת עשוי פח, כמו התרנגולות בלולים ההמוניים של פעם.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2476 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,444 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל