גיליון מס' 829 לקראת שביעי של פסח

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בניסן תשע"ג, 1 באפריל 2013

עם צרופת כתובות האי-מייל של כל חברי הכנסת החדשה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קָרְבַּן הַפֶּסַח שֶל חָדִיגָ'ה, סיפור לשביעי של פּסח. // משה גרנות: "פתרונות" הדת למוראות השואה. // עוז אלמוג: להתפנק באילת. // אוריה באר: טליק וגורודיש: משמעת אכזרית ומטופשת. // משה כהן: הנדון: התוקף המוסרי של המטיפים בשער. // עדינה בר-אל: עשן מארובות בעיני "צבר" יליד הארץ: לזכרו של אלישע פורת. // אלישע פורת: מגן ממשרפות. // מתי דוד: אובמה הרס את נבואות האימה. הפרשנים נכשלו. התחזיות התבדו. // תקוה וינשטוק: 1. שרון רז: לתעד לפני שמגיעים הדחפורים. 2. התכשיט המסאי.  //  אהוד בן עזר: קטע על משפחת סימקין מפתח תקווה, מתוך הרומאן "המושבה שלי" בהוצאת אסטרולוג, 2000, אזל כליל ולא יודפס יותר. // מוּקֵי אֶלְדָּד: וְנוֹסָף גַּם הוּא עַל צָרַי. //  לאה טרן: איש קטן מה עכשיו? הצגה חדשה בקאמרי על פי ספרו של הנס פאלאדה. // דפנה לוסטיג: אתה תקרא לי "המלכה" ואני אקרא את הזבלון של המאה. ציטוט מתוך מוסף הארץ, 29.3.13. // מרדכי קידר: רק משאלת לב? [ציטוט]. // יוסי שדה: יציאת מצרים מבגדד בזכות אימא. // ד"ר גיא בכור: לשמאל תוכנית לשינוי דמוגרפי באמצעות מסתננים. [ציטוט]. // אורי הייטנר: לקח צפון קוריאה. // "אני אומרת זאת מאהבה", ספר שירים חדש מאת מיכל סנונית. // מתי דוד: טנריף אי ספרדי מטריף. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

קָרְבַּן הַפֶּסַח שֶל חָדִיגָ'ה

סיפור לשביעי של פּסח

בָּראדיו, בּין שְלַל דיווּחים על טילֵי "אל-חוּסיין" וּפצצות-הלֵייזֶר, בּין הרעשות F.A.R בִּבסיסֵי ה-H2 והH3-, פּגעה בּי פּתאום ידיעה קטנטנה, לא צפוּיה, אך חדה כּשַבְּרִיָּה. כּמין ריקוֹשֶט או קליע תועה שנָּחַת אצלי, בּוּל, על הלב.  

ילדה כּבת תשע, אמר הקריין –  נַארְסִין אל-חָטִיבּ מִמְחוז Fairfax (בּת משפּחה שמְקוֹם-מגוּריה מצוּי כּרגע לא הרחק מ- .C.Washington D) בּרחה לה בּאמצע היום לביתה מחֲצַר בּית-סִפרה, כּנִרדפת. "ילדי הכּיתה," גימגמה מתייפּחת, "קוראים לי סוכנת בּזוּיה של סָאדאָם".

   טילֵי "סקָאד", כּידוּע, ניתן ליירט (וטילי "פּאטרִיוֹט" יוכיחוּ). מה שאין ליירט לעולם, נִסתבּר לי, הן טרַאוּמוֹת-ילדוּת שאיכשהוּ גם הן מין טיל. די היה לי איפוא בּמילים מוּעטות, בּקולו של קריין לא מוּכּר לי, שמיד תִתחולל בּי ספירה לאחור, מהירה לא פּחות מִשֶּל טיל.

  שבוּע אַחַר שמלאוּ לי שלוש, בּמאי 48, שמעתי את אבּא שלי מִסתודד עם אחיו הצעיר, דוֹד פָארִיד. "מלחמה," לחשוּ, "בּקרוב מלחמה." והיה לַמילה הזאת, חַארְבּ, צליל מזוויע. כּמו מעוּפוֹ הקרֵב של ה"סקָאד" כּשאתה מחוּסר כּל מיגוּן. אותו יום חזר לוּטְפִי, אחי בּן השש, מן המַאדְרָסֶה לִבנֵי-טובים של מר בָּהִיג' מוּעַלֶם. בּאמצע לימוּדיו חזר. בּשֹפה תחתונה שותתת. ילקוּטו וּבלורית-תלתליו נוטפֵי-דם. פּיו קפוּץ אך עיניו זועקות.

  אימא, חיוורת תמיד גם ללא סיוּעם של אימה או של חולי, הִפצירה מיד, שאלה מה קרה, אבל לוּטפִי סירב לדבּר. לא הועילוּ לא רוך ולא תוקף, לא יד על המצח, לא יוֹד ולא פְּלַאסְטֶר. כּל אַרְסֶנַל-שידוּלֶיהָ של אימא הוּפעל בִּשקידה, אך לשווא. מבליט סנטרו הקטן, עִם גוּמת-הקשיחוּת שיָרַש עוד מאבּא, עמד הנחקר בּמִריוֹ הפָּתֵטִי, הגֵא, אגרופיו לחוּצים. מה עבר עליו שם בּחוות-האילוּף הפּרוּעה של חאוואג'ה מוּעַלֶם? מה הגיל בּו לומד הזָכָר הצעיר לתַמְרֵן בּין כּאֵב לכָבוֹד?

אותו ערב, שלא כּדרכּם, שבוּ אבּא, פאריד ורִכבּם, רק בּתשע. היה להם מִשֹרד של נוֹטריוֹנים בּלב נַאבּלוּס וּמִדֵּי יום היוּ חוזרים הבּיתה כּבר בּשש. בּין סדיני הפּוֹפְּלִין והכּר התפוּח שמעתי את נַהַם ה"מוֹרִיס". היא הוּחנתה כּרגיל בּחצר, בּצִלּו של עץ ג'וּמֶז ישיש. אך שני האחים נִשארוּ בַּמכונית, כּמו מַשהים כּניסתם אל הבּית, בּלי לוודֵע את שתי נשיהם שהמתינוּ, דרוּכוֹת, על הסף. רק מאוחר, בּקָצֶהָ של מין דוּמיה מכוּרסֶמֶת בּלחש (מנוע כָּבוּי ואוזני ילדים הם מַשְתַּ"פִּים טובים לציתוּת) שמענוּ טריקה של דַלתות המכונית וּמפתֵּחַ בּדלת הבּית. אימא, עִם חַאלֶד אחי הפּעוט בּין ידיה, יצאה לקראתם.

עכשיו היה פֶּסֶק-הזמן הנרגש מִתייחד, כַּצפוּי, לַדיווּחַ. קולה הדק של אימא, שחָדַר את קיר חַדרֵנוּ, הגיע אלינוּ עִם סֶדֶק-האור בּין הדלת וּבין הרִצפּה. תוך דקה היה סדק-האור למַלְבֵּן מְסַמֵּא, בּתוכו ניצב אבּא. אף שעינינוּ היו עצוּמות, מְשִׂימִים פּנֵי שקוּעים בִּשנתם, היתה עוצמת- האור, המְלוּוָה בּעוצמת-פּחד, בּוקעת את סְגוֹר-עפעפּינוּ וכל הבָּבוֹת נִתכּווצוּ כּצַמְצָם.

   אבּא הִבְהִין, חרישי כּגנב, לעֶבְרָהּ של מיטת בּכורו לוּטְפִי. שתי אחיותַיי ואני הִתמחֵינוּ מִזמן בּבִלבּוּל האוייב. שוּם שינה אמיתית לא היתה עמוּקה כּאותה תרדמה מבוּיֶמֶת. לוּא זכרוּ הגדולים איך היוּ הם עצמם ילדים היוּ ודאי פּחות נוחים-להאמין. כּך או כּך, חֵירוּק קפיצים כּבוּש נִשמע מִמיטת לוּטפי, כּאילוּ אף היא, המיטה, מתאמצת לשתוק אך בִּכְיָהּ מִתפּרץ. שלא כּמו עִם אימא, הוּפרה שתיקתו של הילד עִם אבּא תוך רגע. בִּצליל-יבבה, בּסטאקאטוֹ שנוּק, הוֹעֳרָה הסיפּוּר עד תוּמוֹ. מִסתבּר שעבר, בּכיתת הבּנים, אותו רפּרטוּאר סאדיסטי שעברנוּ קודם –  אני בַּגנון של פָטִימָה טוּקָאן, וחַנָא וחָדִיגָ'ה בּכיתת מאדאם זֵיְתוּנִי. חוק הכּלים השלוּבים הנוגע לכל הנוזלים, גם לרעל – מִפלס-השִֹנאה מִתרומם בּו שווה בּכל גיל, בּכל מין, בּכל עם. "אימא שלךָ," דיזדזוּ לו, לַילד, "היא בִּינְת-אֶל-יָאהוּד, נֶטַע זר פֹּה!" והִזכּירוּ לו מה שצפוּי לאויבים וחבטוּ בּו: "ג'יהאד! ג'יהאד!"

"ג'יהאד!" היה שֵם-המִשֹחק אותה עת, סיסמת-קרב מלהיבה, מילת-קסם. בּכל חוּצוֹת נַאבּלוּס, בּכל פאלאסטין וּבכל שכנותיה כּוּלן. מה פּלא שאבינוּ ואחִיו, הדוד פאריד, סגרוּ בּיום בּהיר את מִשֹרדם הנוטריוני, מוּל כּניסתו הראשית, המוּכּרת, של בּית-החולים העירוני "אַל-אִיתִיחָאד". תוך יום הִתנדבוּ כּבר שניהם עִם רִכבּם לשוּרות הלִגיון ונִשלחוּ ל"קֶמְפּ" בּזַארְקָה, שם נִתארגֵן מחנה-אימוּנים שנוּהַל בִּידי סֶגֶל אנגלי. את אימא, שהִשגיחה עצבּנית על חמישתנוּ –  לוּטְפִי וחַנָא, אני וחדיג'ה וּקְטוֹן זאטוּטֵי המשפּחה, אחִינוּ חַאלֶד –  שלחוּ עם אשתו וּבתו הקטנה של פאריד לקרובים בּעָמָאן. אני זוכרת את אותה חצר גבוהת דקלים, את  סְבַךְ קוצֶיהָ הגואים כּמו ים חֶרדותיה של אימא. את סבתא עַרְטוּל שבָּזְקָה קינמון על כּוסות מהבּילות, מעוררות-חֶמדָה, של סַאחְלֶבּ. את זְקַן בּני-הבּית, עַרְטוּל שמוֹלֵל בּכפּו מַאסְבָּחָה של עִנבּר. בַּבּקרים היה ראדיו עמאן בּה מָלַךְ על בּית הַאשֶם המלך עבּדאללה, מתבּל פּסוּקי קוּרְאָן בּמַארשים שוצפים, מרימֵי-מוראל. מפַקֵד הלִגיון, האנגלי גְלַאבּ פֶּחָה, נֶאֱפַּד סוּפות חול ושָאטָארָה –  ראשו מלוּפּף בּכָּאפִיַּת-תשבּץ מתבּדרת, אדום ולבן –  מגיח היה על סוּסוֹ הגִזעי עִם אלפי פּרשים שולפי חרב, ישר מעוּמקוֹ הלוהט של המיתוֹס אל תוך חלומותינוּ, כּמין לוֹרֶנס-איש-ערב. בִּשעות הפּנאי, בַּדרך מן הגן, מבּית-הספר, היינוּ מלקטים בִּקְצֵה מִטוָח צבאי עזוּב שְלַל תרמילים מפוּייחים של רובים אנגליים וּ"בּרֶנִים" מן החול המוּטבּע בּחותם צמיגי "בֶּדְפוֹרְד", רִכבּם של גֵיסוֹת האינגליז. מי שמצא שם ניצרת רימון Mills כּמו זכה בּעינינוּ בּפַיִס; מי שחפר שם תרמיל על קְלִיעוֹ –ואפילוּ נָקוּב, דְפוּק-פִּיקָה –  היה ענן-קִנאה סמיך נִכרך לו בְּלִבֵּנוּ, כּמו הכַּאפִיָּה של גְלַאבּ פֶּחָה, כּמו עַלעוֹל של חולות חיג'אז.

אותם ימים היה לָאומץ ריח של דינאמיט. כּל סממן מיליטריסטי –  תַו של יוּקרה נִספּח לו. אני זוכרת תרמילים של רובה אנגלי והלב נִצבּט. זיכרונות מטמינים לנו אַמבּוּש תמידי, ממתינים רק לִשעת-הכּושר. נַאגְ'יָה, אשתו של פאריד, הִבעירה קוצים בּחצר, עִם אימא. אותה חומת-חוֹחים שסגרה על הבּית כּמין מצור. האש נִתאבּכה מִשִּלְדֵי הקוצים שיָבשוּ וצָפדוּ בַּשמש, כּתוּמה מאוד, רעֵבה מאוד, מפצחת אותם בִּגריסה. היה זה כּמו עדר גמלים ארוּכֵּי צוואר, שֹעירֵי דבּשת, לוחך את אלפי גִבעוליו של השקט החם בּשקיקה קולנית. "שלא תִתקרבוּ!" הִתרתה בָּנוּ סבתא עַרטוּל, בּעלת-הבּית. ולפתה בּידה, כְּנחש מִתפּתל,  צינור-מים מוּכן לכיבּוּי. היא הִקפּיצה עיניים זקֵנות, חוששות, מן האש אל הצינור שלא חדל לִפלוט שם זֶרֶם. "אִילִי אִידוֹ פִיל מַיֶה מוּש מִיתְל," אמרה, "אִילִי אִידוֹ פִי נָאר" (שהוּא פִּתגם עתיק-יומין: "לא הרֵי מי שֶיָּדוֹ בּתוך מים כּמי שיָדו בּתוך אש").

אנחנוּ, הקטנים, צָפינוּ בָּאש מִמרחק בּטוּח. לא תופסים כּי תוך רגע נִלמד מִקָרוב כּי אין שוּם מרחק בּטוּח מִצִּדקת אותו פִּתגם. רתוּקים לְתִפארת-ההרס הזאת, לִזְדוֹנָהּ הססגוני המְמַגנֵט כִּטרַאנס היפּנוֹטי, הִנַחנוּ לו לִמְחול-שִבעת-הצעיפים הפּרא להִתעַנטֵז כּמו שוּלמית מוּל הורדוס המוּקסם. בּכל ילד טמוּן איזה נֵירוֹן קטן, פִּירוֹמָאן חבוּי, לָטֶנְטִי, גֶן סמוּי של פּרוֹמתיאוּס. כּלוּם היה זה לראשונה שנחשֹפנוּ לכל מדוּחי הלהט –  לא פּתילה בַּמִטבּח או טַבּוּן בּחצר, אלא כּל המִפלצת כּוּלה? עמדנוּ אפוא מאחור בּעיניים דומעות מעשן, מאֶכּסטאזה (אני –  בּסנדלים שקָטְנוּ על לוּטפִי, ליד הקיר; לוּטפי עצמו –  ליד סבתא עַרטוּל, לִצדדיו שני דליים של מיים; חנא וחדיג'ה, יחֵפוֹת, על הגזוזטרה; וסוּעָאד הקטנה, של פאריד ושל נאג'יה, עִם חַאלֶד הפעוט, ראשם שָעוּן לַמעקֶה).

האש, בִּשקיקת נמֵרים מפצחֵי עצמות שהֵריחוּ כּבר מֵיחַ, כּיסחה, ליחכה בַּחוחים, מתַמרת אל על רְעָלוֹת של עשן. כּלוּם היה זה אותו הצינור שזָּקַף מוּלהּ ראש כְּמין צפע צְמֵא טֶרֶף, שהִזכּיר לי לְאור נַחֲשֵי-הדלֵקה את העַז בּנחשים כּוּלם? קראוּ לו –  או כּך לפחות הֶאֱמינה פָטִימָה טוּקָאן, הגננת –  "לוּס", שֵם מוּזר לְנָחָש אך בּכל אגדה יש מין קסם מוּזר. הבּדוּאים בּהרי שומרון סיפּרוּ כּי מידות-ענק לו: את כּל בּיקעת עַסְכָּר, היא עֵין-סוּכָּר, אִכלסוּ פּיתוּלי גחוֹנוֹ. מֵאַחַר שבּלע אנשים כִּזבוּבים נִתחכּמוּ לו והֲרָגוּהוּ. שבט שלם של גִ'ידְעָן (עזי-נפש) נִדרש לאותה משֹימה.  את שיניו (שהן "נַאבּ" בִּלשוננוּ) עקרוּ לאחר שהוּדַח האֶרֶס. כּל שֵן אדירה היתה, כּך נִשבּעוּ, כּחרבּוֹ של סאלאח-אַד-דִין. לאות ניצחון, ואפשר כּקמיע, תלוּ את שיניו על השער, שער העיר שקראוּ לה לזֵכֶר ה"נַאבּ" של ה"לוּס" בּשֵם  נַאבּלוּס...

"הרוּח מתחלפת," קראה נאג'יה, דאוּגה, "בִּמקום מהצד שפּוֹנֶה לָעיר זַארקָה, עכשיו בּדיוּק מִלהיפך." היא כּינתה מאז צאת בּעלה, דוד פאריד, עם אחִיו, הלא הוא אבּא, אל הַקֶמְפּ אי-שם בּזַארקָה, כּל שנִראָה לה כִּצְפוֹן-מִזרחית מִבּיתנוּ "העֵבֶר של זַארקָה". כּך חילחלה עצבוּתה של אישה צעירה שנותרה ללא בּעל, היא וּבִתהּ, אל שיגרת הדיבּוּר שעיצבוּ חֲסָכֵי הבּדידוּת. אנשים, גם אִם כּלל לא מִדעת, לָשִים את שֹפתם כִּבְצֵקָן של הפִּיתות: כּמו הבּצק, גם מילים מקבּלות את טביעת אצבּעותיו של הנחתום הלָש אותן.                

ואכן, בּו בָּרגע פּלש לו מִדְּרוֹם-מערב אותו פֶּרֶץ של רוּח. מה שהִפשיל לעֶברוֹ של הבּית, פּתאום, בּלורית אש ועשן. אמא וסבתא עַרטוּל עיניהן כּבר אמרוּ כּוננוּת מִסתמרת. לוּטפִי טילטל טילטוּלי קוצר-רוּח קצוּבים את חֶלקַת הצינור.

ואז, לא זוכרת מתי בּדיוּק, נתרחש והִרעִים אותו נֶפֶץ. דומֶה: האוויר מִתפּלץ מִשָבָץ מהדהד של חזה-אדירים. עד שהִספּקנוּ לצעוק –  צעקה נוראה, חייתית, מטורפת –  היה כּבר צְעיר-הבּנים, אחי חַאלֶד, כּוּלו מפורק לגורמים. מאוּחר קצת יותר נסתבּר כּי חמק מעֵינָהּ של סוּעָאד, רק לרגע. אף שסוּעָאד, שהִשגיחה עליו כִּביכול, פספוּסונת אף היא. אנחנוּ, אני וחדיג'ה וחַנָא, נִראֶה כּי הוּסחה דעתנוּ מרוב שרוּתקנוּ, בָּרגע ההוּא, לקיסמי פנטאזִיַּת האש. בּחשבּון חכמים-לאחר-מעשֹה, חשבּונם של כּל שוֹטֵי ההצתה המאוּחרת, הוּבהר כּי גם חַאלֶד הוּסחה דעתו – לא לָאֵש, לְאטראקציה שונה. היתה שם, גילינו כִּכלות הזוועה, מחסנית (של פאריד או של אבּא). איך הגיעה לשם? לַרחמן היושב בַּמרומים פִּתרונים וּתשוּבות. אבּא אף פּעם הרי לא הִרשה שוּם מגע עִם תחמושת או נשק, לא לַנשים שבּבּית ולא לַקטנים, וכמוהוּ פאריד. האפשר שדווקא אַבְּיַד, הכּלבלב הלבנבּן שטיפּחה סבתא ערטוּל בּחֲצֵרהּ כּמין קמיע, נִתקל בּמחסנית זו בּאותו מיטווח זָנוּחַ ואיכשהוּ נשֹא אותה אלינוּ בּשיניו? מה שאנחנוּ קוראים "השערה" הוּא תמיד רק ניחוּש, קאלאם פאדי. המִקרה העיוור, השֹטני, הבּרוּטאלי, תמיד מיטיב לראות יותר מִכּל ההשערות. גם ועדות-חקירה לאחר כּל אסון הן מִשֹחק בּנִדמֶה לי. שוּם לקחים לא יחזירוּ לְאֵם שַכּוּלָה את שאין לו מחיר. מה שבּרוּר הוּא שכּל העניין לא ארך אלא הרף-של-עין. עין שלא תִפקדה בַּמקום וּבַזמן הנכון כּראוּי. החיים –  מיום ליום אני לומדת לֶקַח מר זה –  הם תמיד מַרְבֵּי-דברים, כּמו אִימָאמֵי המִסגדים. מה שאין כּן המוות, הוּא שֹיא הקיצוּר: טלגראפי, קומפּאקטי וציני. אין הוּא צריך את רשוּת-הדיבּוּר כּי האֵלֶם שלו –  סוף-פּסוּק. מה שעשֹוּ כּל קִסמֵי אותה אש לעינינוּ, אני משערת, עשֹה אור-השמש בּכל מדוּחיו לעיניו של אחִינוּ המת. מחסנית-כּדוּרים עזוּבה בּחצר לאור שמש קיצית היא מלכּודת. יש פּיתוּי מתנוצץ, שקשה לעמוד בּו, בִּבְרַק הכּדוּרים שכּמו אומר לַילד: "קח!". מי שאיננוּ זוכר את ילדו, או עצמו כּשהיה הוּא עוד ילד, מועך את חוטמו אל חלון-ראווה ותובע: "אֶת זֶה! אֶת זֶה!" – איננוּ מבין כּי תמיד, בּעיניו הֲלוּמוֹת-האֶקסטַאזָה של ילד, כּל העולם על שִפעת גילוּייו –  אנשים, רעשים, או מַראות –  אינם אלא חנוּת-צעצוּעים, דֶלִיקָטֶסִים, ולוּנה-פּארק והוֹקוּס-פּוֹקוּס בִּנשימה אחת. כּיוון שזָכַר האוּמלל הקטן, במוחו של פּעוֹט בּן שנתיים, כּי אנוּ, אֶחָיו, מלקטים בִּשקיקה תרמילים וּקליעים לאין ספור, הושיט את ידו בּין סוֹרְגֵי מעקה הגזוזטרה הנמוּכה אל החצר צפוּפת העשֹב, וּמה שהִבהיק שם, מזמין וּמדיח, זימן לו מיד את קִצּוֹ. כּלוּם הִספּיק להושיט את ידו הקטנה, החופנת אטראקציה שֹטנית זו, אֵלַי,  אל חדיג'ה או חַנָא או לוּטפִי, ממתין לִשבחים ותודה? מה שבּטוּח היה שם רק זה שההר לא הלך אל מוּחמד. האש, לעוּמת זאת, הלכה (אִם לא רצה) הַיְשֵר אל אותה מחסנית. עוד תמימוּתו של אחינוּ לופתת אותה הפתעה ממוּלכּדת, חמש אצבּעות קטנטנות לופפות חמישה כּדוּרים נוצצים, נִמְחָה פּוטנציאל-החיים האצוּר בּו, בַּילד, שלא יתממש כּבר, מִפְּנֵי פּוטנציאל-האובדן האצוּר בַּקליעים, שמוּמַש, וּמיד. אני זוכרת תרמילים של רובה אנגלי והלב יודע: מִכּאן, מאותה הכּספּית הרועמת, זה חי בּי מאז עד היום: האש האוחזת בַּכּל, משֹחקי האחים, העשן בּעיניים, האח הקטן שסופו לשלם בּדמו על סִכלוּת הגדולים.

תוך פּחות משבוּעיים חזר ונִשנָה השִלוּש הנורא, הפאטאלי: האש, התחמושת וּמי שנִלכּד בּרִשתם הבּוערת –  אבי. הוּא צֹרַף אל כּוחות הליגיון שהוּטלוּ, בּפיקוּד גְלַאבּ פֶּחָה האינגליזי, אל מוּל אותו רובע שבּו הִתבּצרוּ אֲחֵי אמא, ה"חַארְת אֶל יָאהוּד". מִמרוֹמֵי טרשיו של גַ'אבֶּל אַל זַיְתוּן, בּשצף-קצף, כּתשה הארטילריה את שֹרידי עמדותיהם. אבל משהוּ לא-ייאמן הסותר כּביכול את חוּקיו של הכּובד השיב מִשם אש מתוך סְטֶנִים דפוּקים וקוּפסות-שימוּרים מִתלקחות.

אֵלוּ הוּטלוּ שם, גדוּשות חומר-נפץ, על תֶקֶן מפוּבּרָק של רימונים תוצרת-בּית, מעומק כּוּכים חסוּיֵי שֹקי-חול, בּטיווּח מזהיר, דייקני. כּל מאמציו של הליגיון, אֶלמַד לדעת מקץ שנים לא מעטות מִמִּי שהיוּ שם אז, לפרוץ לִתחוּמוֹ של ה"חַארת אֶל יָאהוּד" מִתוך שער-ציון לא הועילוּ, מִכּל מקום לא עד הבּוקר ההוּא בּו נוּפּצוּ מוּל עִקְשוּת היָאהוּד. משהוּ גבוּלי, שבּין גבוּרה להִתאבּדוּת (שלוּלא הִשתייך לַיָאהוּדִים הייתי קוראת לו ודאי "פידָאיוּנִי") עיכּב שם עוד רגע, עוד רבע-שעה, את שֶשוּב לא ניתַּן עוד למנוע. אך עד שפּרץ הליגיון לִגבוּלם עוד גָבוּ נִתקפיו מחיר רב.

היה זה, שמעתי אומרים, בַּקָּצֶה הצפוני-מזרחי של הרובע, ליד בּית-הכּנסת "תפארת ישֹראל" (או בִּשמו העממי, הפּופּוּלארי, "ניסן בֶּק"). כּוח מוּגבּר של מיטב רוֹבָאֵי גלַאבּ פֶּחָה הסתער כּשַארקִיָה: דְרום-מערבה, לאט אך לָבֶטַח, בִּסבַךְ קירות-אבן קורסים. אבּא הִרכּין את ראשו בּעוברו בְּפִרצה שפָּעַר איזה כּותל. איש  לא יכול היה כּלל לשער מה יקרה לו בָּרגע הבּא. אבל אז,  בּעיתוּי לא צפוּי, כּשהֵרים את ראשו והֵחֵל רץ קדימה, אירעה הפּגישה שקבע הגורל בין לִבּוֹ וכדוּר יהוּדי.

כּלוּם נוֹרָה הקליע ההוּא מן הסְטֶן של אחד מאַחֶיהָ של אמא? אַחֶיהָ, שדם היָאהוּד העיקש הוּא דמם שלהם ושלה? כּלוּם היינוּ, בָּנֶיהָ, פִּריוֹ האסוּר, המוּרעל של עץ-חוסר-הדעת? כּלוּם שְׂפָתוֹ השותתת של לוּטפי אחי שפּצעוּ בּני כּיתתו בִּשליחוּתה של השִׂנאה – היה רק טיפּה מִמחירו של  טירוּף בּו כּוּלנוּ זובחים לו, לַמֹּלֶךְ, שְלַל קורבּנות בְּשַׂר אדם ללא גבוּל, מִצדדיו השונים של הגבוּל? שֶמִּי שצעק לו: "ג'יהאד! ג'יהאד!" ידע מה צעק, וַּאַבּוּהוּ. שגם הטִמטוּם הוּא קליע, אפילוּ יָרוּהוּ פִּיות ילדים. אני מיוּאשת מפּני שאני מזכּירה את הורַי ויודעת: על שִׂנאה משלמים בְּעולם זה בּיוקר, אבל על אהבה, כּך מִתבּרר, הרבּה יותר. "אמא שלךָ," צעקוּ לו ללוּטפִי, "היא בּינת-אֶל-יָאהוּד, בּינת-אֶל-מַאוּת!" מי אני: בּינת-אל-יאהוּד? בּינת-אל-עַרַבּ? וּמי בּי רוצח את מי? כּלוּם לכן נִלחם אבּא שלי כּנמר, לכַפֵּר על פּשעי אהבה זו? כּלוּם לכן חוֹררוּהוּ דוֹדַי בִּקְליעם, על חֶטאוֹ בִּגזילת אחותם? אימא שלי, שבּגדה בּהוריה בּשל אהבה מקוּללת. ששברה את לִבּם לִרסיסים כּאותם רסיסים של רימון מִסוּג Mills.

אני זוכרת אותה: אחרת, לא כּמו כּל אימא. כּאילו אורחת בְּבֵית-עצמה, או דיירת-מִשנֶה. מצוּיה תמיד כּאן-ולא-כּאן ונוכחת אך גם, בּה-בָּעֵת, נעדרת. מי שהִמציא את השֵם "נוכחים נִפקדים" לא שיער מעולם שיש נוכחים שאפילוּ בִּשעת נוֹכחוּת נִשמתם כּמו נִפקדת, כּאילו נושמת אוויר של זרים או פּורצת לִתחוּם לא שלה. יש אנשים שהם כּמו מִתפלֵחַ כּזה, בּלי כּרטיס, לַקולנוע: על קְצֵה-המושב, כּמו עוד רגע יבוא הסדרן ויכריח לקוּם. ואימא היתה מִתפלחת כּזאת, רְהוּיָה, נוכריה, לא בּת-בּית. על קְצוֹת בּהונותיו של מאמץ לא להפריע, של איזו הִתנצלוּת לא מפורשת שהיא כּאן.

וזוכרת מיני מִנהגים שלה, כּן. מוּזרים. כּמו של ארץ אחרת. נרות לבנים בּערבֵי יום-אַל-סַבְּת, שהִגירוּ דִמעות שעווה. וּפעם אחת, יחידה בַּשנה –  בַּלילות הקרים של החורף – שמונה ערבים של נרות בִּמנורה משוּנה, של שמונה פּמוטות. מאוּחר מִזה, כּשכּל עמאן עוֹטה שִׂמלת אביב, כּשכּל האוויר בִּשכוּנת אִישְמִיסַאנִי מַסטוּל מִפּריחה עזת-בּושֹם –  שבוּע שלם שאין פִּיתות בַּבּית, לא פּת טבוּלה בּסַאמְנֶה, לא רקיק בּזעתר. רק גיליונות חֲרוּרִים של בּצק שהיתה אוֹפָה על פּח, אך לא בַּחוּץ, שלא יִראוּהָ. כּמו הִשתייכוּת למיסדר חשאִי שרק היא לבדה חֲבֵרָה בּוֹ. כּמו של חיים בִּגנֵבה, בּמחתרת, בּמִזוודה מוּברחת, עִם תחתית כּפוּלה, סודית. מי היוּ סבּא וסבתא שלי, מִצִּדָּהּ, מעולם לא ידעתי. רק שנים לאחר-מִכּן, כּמו פּירוּרֵי המצות שאפתה בּהסתר, נִגלוּ לי קצת פֹּה וּקצת שם רסיסים של מֵידָע שצירפתי, כּמו פַּאזֶל. אז, כּשהבנתי שסוד זֶהוּתה הוּא בּעצם גם סוד זֶהוּתי.

אמרוּ שאביה היה כּזה "מוּפתי", אך "מוּפתי" שלהם, של היָאהוּד, מִזן אחֵר. ששברה את לִבּו כּשבּרחה עם אבי ולִבּוֹ שָבַק חיים בַּקליניקה של ד"ר וַאלַאךְ. שבוּע אַחַר שנִקבּר, כּך אמרוּ, הִתדפֵּק על דלתם בַּאבָּא בַּאשִי. "דברים מוּזרים," כּך סיפּר הקבּרן, "נִתגלוּ מוּל קִברוֹ של הרב." לפנות ערב, בּבית-העלמין על ההר, בּגַ'אבֶּל-אַל-זַיְתוּן, דקה לפני סגירת השער, עצרה מוּל הפֶּתַח מונית והורידה אִישה בִּשחורים, רעוּלה. כּשאמר הקבּרן: "מצטער, מאוּחר. אנחנוּ כּבר סוגרים, יא סִית. תבואי מחר בַּבּוקר." – שלפה אותה גברת בּלי אֹמֶר שטרות אחדים מארנק ממורק. זה, הבַּקשיש שנתנה לו בּלי הגה, היה קצת מוּפרז, קצת מפתיע. רק שקבּרן לעולם אין לו עודף בּכסף, אמר, ודפיציט בְּהפתעות. שאל אפוא חֶרֶש לְשֵם המנוֹח ואץ לזַהוֹת את הקבר. היא פּסעה אחריו צייתנית, כּך סיפּר, במין הַס שהחריש את אוזניו. כּל אותה עת עוד הִמתין לה הטאקסי כּמו סוּס לרוכבו, מוּל השער. כּאילוּ הוּסכּם על הכּל עוד מִקודם, כּמו קשר-קושרים מחתרתי. דקות אחדות עוד עמדה אלמונית זו מוּל תל-העפר התחוּח. כּתפיה דקות, מרטיטות כּמו ענף בּסוּפה, כּמו מיתר קל של עוּד. על רקע לובנן של אלפי מצֵבות, וּבִפרט בִּשחוֹרם של בּגדיה, בּלט הֶריונהּ גם מִתחת אותו מעיל-חורף שבּו נִתעטפה. כּשהבין שרוֹצָה כּי יניח אותה לבדה, הִתרחק לו, דיסקרֶטית. רוח קרה רעתה בַּשמיים עדרי עננים צמרירים. כּשחזרה לַמונית וראשה  מִִשתוֹחֵחַ, טִפטף, כּמו דומע, הגשם. בּיום-המחר, בּעוברו מוּל הקבר, הִבחין שם בּזֵר של יסמין.

הֵרָיוֹן זה, לוחש בּי קולו של תִרגוּם משפּחתי בּגוּפוֹ של הסרט, היה אחִי לוּטפִי, ששֵש, שֵש וחצי שנים לאחר מות סבו – למרות דבֵקוּתוֹ בִּפסוּקי הקוּראָן, דמיונם של פּניו לִפנֵי אבּא, שנותיו בּחוות-האילוּף של חאוואג'ה מוּעַלֶם – הוּכָּה כִּיהוּדי. חדיג'ה וחַנָא הקדימוּ אותו בּאותה הִתנסוּת, כַּידוּע. או שמא הידוּע לא היה כּל-כּך ידוּע וכל הזמן שתק (מִגאווה? חֶרפּה? שתיהן?). אך בַּיום, אותו יום, בּו חזר וּשֹפתו חתוּכה, מחצר בּית-הספר, יצאוּ הדברים, כּמו אותו טִפטוּף דם על חזֵהוּ, לפתע, לאור. כּל זה הלך והחמיר עִם הַחְמֵר הקרבות, לאחר שֶמֵּת אבּא. כּכל שגברוּ היאהוּד בּחזית כּך היינוּ יותר לִמשיסה. הנַאקְבָּה, תבוּסתנוּ אז, בּ-48, הפכה חלומות ניצחון (אִינְתִיסָאר) לחֶרפּת מַפָּלָה (אִינְכִּיסָאר). כּל זה בּיקש לו מוצא, שֹק-אִגרוּף, שְׂעירים לעזאזל, והם מצאוּ כּל אלה בָּנוּ. אין אכזרי מִנִּקמת החלש בַּחלש אף מִמנוּ עצמו.

יום אחד שָבָה חדיג'ה בּוכה וגם היא – חבוּלה ושותתת. חַנָא, נצמדת אליה וּשני ילקוּטים בּידה, רטטה. -"מה קרה?" שאלה אותן אימא ועִם שאמרה זאת מיד גם הֵבִינָה. מהירוּת האימה, אותה ספַּאזמה של קֶרַח, עולה אף על זו של הקול. חנא שתקה וחדיג'ה קינחה דִמעתה בּכף-יד מאוּגרפת. כּמו בְּאגרוף זה, נותר בּה הדֶמַע בַּחוּץ והזעם בִּפְנִים.

"שאלתי אתכן מה קרה?" הֶאֱפִיל איזה צל על מִלֶּיהָ של אימא. חנא הוסיפה לשתוק אך חדיג'ה, כּמו סכר סדוּק, הִתייפּחה. אני זוכרת את בִּכְיָהּ של אז כּמו כּאן וּכמו עכשיו. בֶּכִי של פּקק שנחלץ, של שסתום שפָּקַע, של קיר-סֶכֶר נִסדק, מִתבּקֵע. רק לפני כּשעה, בַּשיעוּר היומי בְּקוּראָן עם הגברת זֵיְתוּנִי, בּיקשה המורָה שפּירשה את הנוסח "דִין אַללָה בְּסֵיף", דוּגמאות. עומדים היוּ בַּ"סּוּרָה" הקצרה 108, זו העוסקת בַּמֶה שצפוּי לאויבי הנביא –  דין כָּרֵת. "אכן, הענקנו לךָ רווחה וגם שפע," אומרת ה"סוּרה", "לכן הִתפּלֵל לְאֵלְךָ ויהא שֹונאֲךָ מבוּתר וכָרוּת." מאחר שהסַיִף, כִּלשון-הרע, מבתֵּר כַּידוּע בּלי הרף; וכיוָן שמיד לאחר אותה "סוּרָה" נִדרש הנביא לַכּופרים – לא ייפּלא אִם ניצת בּו בּצֹאן-מרעיתה של הגברת זֵיְתוּנִי, זיק של רישעוּת חילונית בּיותר בּהֶקשֵר תיאולוגי כֹּה דק. "חנא וחדיג'ה למשל," קראה מַריוּמָה, מי שנודעה כּמלכּת-הכּיתה וּבִתּוֹ של ספסר מפוּרסם, "יש להן אימא שהיא הרי בּינת-אל-יֶאהוּד מִלידה, בּינת-אל-מַאוּת. כּל היָאהוּד הם כּופרים בּני כּופרים, אז אִם כּך זו דוּגמה למופת."

לרגע נִתקרשה שם בַּכּיתה שתיקה רועמת, מין אֵלֶם שקוּף ושביר כִּזכוּכית שכּל הגה עלוּל לנפּצוֹ. אפילוּ הגברת זֵיתוּני, שלא כּדרכּה כּמו שוּתקוּ שִׂפתותֶיהָ. מרוב הפתעה? מִגסוּת-הניסוּחַ? מִפַּחַד להגן על תלמידות חסרות-מגן? שאר הבּנות נִסתמרוּ, מְצַפּוֹת לַבּידוּר שעוד רגע יגיע. אפילוּ בּעיר כּמו עמאן אין רואים הצגות תיאטרון בּחינם. השֶקֶט, דחוּס וּקפיצי כּכדוּר על חֶלקת מִגרשהּ של חדיג'ה, הִמתין לה לזו, שתִבעט בּעיטה של עונְשין או תוֹדֶה כּי נוּצחה. גם לָאֵיבָה כַּידוּע יש קוֹד מסוּגנן וּמיבנה דיאלוגי: קודם הִכנסתי לָךְ זבֶּנג בּתורי ועכשיו זה, חַבִּיבְּתִּי, תוֹרֵךְ. חדיג'ה, חיוורת מאוד, מִתנשמת מאוד, לא בּיטלה שם גם רגע. "אימא שלנוּ איננה נושֹא לְשיעוּר בּקוּראָן," מָחֲתָה. "אבל פֶּה מלוּכלך יֵש לרחוץ בּסַבּוֹן, כּדברי המוֹרָה להיגיֶנָה, וכוּלם מכּירים חנווני שמוכר גם סבּון (בִּמחירי ספסרוּת). אבּא שלנוּ נפל בּאֶל-קוּדְס כּגיבּור הלִגיון, יא מַריוּמָה, כּשאבּא שֶלָּךְ הִצטיין כּגיבּור בּחזית של השוּק השחור..."

כּשחזרוּ, בּאיחוּר ניכּר, אל מאדאם זֵיתוּני, עשתונותיה – היתה כּבר מַריוּמָה תולשת שֹיער  לַכּופרת חדת-הלשון. חנא, זריזה לא פּחות, נחלצה לעזרת אחותה המוּתקפת. תוך רגעים מוּעטים נהפכה הכּיתה לזירת היאבקוּת. עכשיו, שהשתיים בַּבּית ואימא חובשת את מצח חדיג'ה, הושיבה אותן על ספּת הסאלון ועירתה לִגרונן וָלֶרְיָאן. עד שתִפעל התרוּפה את שלה  נִזכּרה בְּתֵרַאפְּיָה נוספת. קינחה בּמִטפּחת דִמעה מכּל עין וסחה בּסִגנון "קָאן יָא מָא קָאן" (הָיֹה הָיָה):

"הָיֹה היתה מֵעֵבֶר לפִסגות הרי החושך" (אהבנוּ לשמוע אותה מְפַנְטֶזֶת כּך, כּל דִמעותינו קפאוּ) "ילדה קטנטנה שֶאֶת שמהּ כּבר שכחתי, נִקרא נא לה כּאן בִּינְת-אַבּוּהָ. אבּא שלה, איש נכבּד, איש רב-חסד, אהב אותה יותר מהחיים שלו, בּלי גבוּל. פּעם נסעוּ בּינְת-אַבּוּהָ ואבּא שלה, אַבּוּ-בִּינְתוֹ, לנאבּלוּס, לראות את חִיזָאן-יַעֲקוּבּ, מִסגד גַ'מַע-אַל-חַאדְרָה, תפארת העיר. שם, בַּמקום שעליו מתנוסס המִסגד המוּפלא, הגבוה, ראה יַעֲקוּבּ, בָּעיניים שלו, את כְּתֹנֶת-הפּסים של יוּסוּף בּנו טבוּלה בְּדם."

כּאן היתה אימא סוטה אל מִשעול מִסתעף, אל חיי אותו יוּסוּף: איך קינאוּ בּו אֶחָיו, איך ירדוּ לחייו, איך קִנאה ושִׂנאה הן מין זוּג. אך מיד היתה שבה אל גַ'מַע-אַל-חַאדְרָה, אל רוּם המִסגד, אל האֶבֶן, זו שבִּכתב שומרוני חקוּקים בּה עֲשֶׂרֶת דִבּרותיו של נֶבֵּי מוּסָה, אות בּאות. "אֵלֶּה, השומרונים," שמעה בּינת-אַבּוּהָ מפִּי אַבּוּ-בִּינְתוּ, "היוּ מקריבים קורבּנות על ההר הירוק הזה, גַ'אבֶּל-אַ-טוּר."

"מה זה קורבּן?" שאלה הילדה.

"זה בַּקשיש שנותנים לו לְאַללָה."

 "בּקשיש בִּשביל מה?"

"בִּשביל מה שחטאנוּ לו. כּל בּנאדם יש לו חֵטְא..."     

בּחג שאוכלים בּו אותם גִליונות של בּצק מְחוֹרָר בִּמְקום פּיתה, היוּ מקריבים על ראשו של ההר ההוּא כֶּבֶשֹ, או גדי, או טָלֶה. "אלה, השומרונים," שמעה בִּינְת-אַבּוּהָ מפּי אַבּוּ-בִּינְתוֹ, "אומרים כּי ההר מקוּדש עוד אפילוּ יותר מִמָדִינַת אֶל-קוּדְס."

"זה נכון? שאלה אז חדיג'ה, עיניה עדיין סמוּקות מן הבֶּכִי, "שנַאבּלוּס קדושה עוד יותר מאֶל-קוּדְס? או אֶל-קוּדְס היא הכי מִכּוּלם?"

אימא פלטה אנחה חרישית ואמרה מִקֵץ רגע של אֵלֶם: "מה הכי? מי הכי? ה'הכי' היחיד זה של מי שנִשחט כּקורבּן."

אנחנוּ, הקטנות, לא הבינוֹנוּ מה היא סחה. אך משהוּ קריטי, אישי להביך, נצטלצל בּקולה שהִרטיט.

"מי היתה הילדה, בּינת-אַבּוּהָ?" שאלתי, "ואבּא שלה, אַבּוּ-בִּינְתוֹ?"

"מה זה חשוּב?" אמרה אימא, כּועסת. אבל –  בּעיניים לחוֹת.

"זה אומר שאני הקורבּן של מַריוּמָה הנַאחְסִית?" זרקה לה חדיג'ה, "למה שאימא שלי מאֶל-קוּדְס ושלה היא מִכּאן, מעמאן?"

"אַתּ לא קורבּן של אף אחד," נשקה אותה אמא על לֶחִי, "וּמי שיפגע בָּךְ הוּא כַּאלְבּ אִיבְּן כַּאלְבּ וכֻּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ, תמיד." זַעַם של אֵש מְכַלָּה קוֹצֵי-פּרא חילחל בּקולה שהִגבִּיהַ, לא כּדרכּה, אל אוקטאבה שבּה מגינות לביאות על גוּרָן. "וחוּץ מִזה," הוסיפה כּמו אחת שלא נִשארת חייבת שוּם דבר לשוּם אִידְיוֹט, בּשוּם פָּנִים, "אין בּעולם עיר קדושה כּמו אֶל-קוּדְס, לא עמאן ואפילוּ לא מֶכָּה. רק שאֶת זה לא צריך להגיד. רק לשמור, כּמו מזכּרת, בַּלב..."

רק שגם זה לא חסם את הרוע, חומת-השִׂנאה רק גבהה לה. כּמו החוחים שֶגָּאוּ בּחצר, כּמו עשן הדלֵקה ההיא, אז. עכשיו, שהלב מעלֶה בּי גֵירַת-זיכרונות וזה שוּב ערב-פּסח, לא רק אותם גיליונות של בּצק נעשֹים חֲרוּרִים, גם הלב. תחת השמש הזאת המִזרח-תיכונית, המַכְוָה, הקופחת, לומדים ילדינוּ לִשֹנוא זה את זה עוד לפני שלמדוּ קְרוֹא וּכתוֹב. כּך שכּוּלנוּ חיים עוד בּבית עבדים, עבדוּתנוּ לַסטיגמות, גם כּשרואים יַעֲקוּבִּים רבּים פֹּה את כְּתֹנֶת יוסף טבוּלת דם.

(מאחר שקטע קצר בלבד מסיפור זה שוּדַּר בשבת האחרונה ב"קול ישׂראל" אנו מביאים כאן, לבקשת מאזינים וקוראים, את הסיפור במלואו).

* * *

משה גרנות

"פתרונות" הדת למוראות השואה

יש מאמינים מצטנעים הטוענים שהם אינם מנהלים את הפנקסנות של הקב"ה, ולכן הם אינם יכולים להסביר איך האל איפשר את ביצוע הזוועות שהתרחשו בימי מלחמת העולם השנייה, אבל מקובל בידם שהאל מנהל את העולם בצדק ובחסד.

פתאום, הצטנעות כזאת! התנ"ך יודע מה האל אוהב, שונא, מואס, מתעב, קוצף, ניחם. הוא יודע מה האל מדבר אל ליבו, וכמובן, התנ"ך יודע לצטט את האל למילותיו –  כל נביא מתחיל את נבואותיו במילים הלא כל כך צנועות – "כה אמר ה'." גם חז"ל יודעים שהאל מבקש את לב האדם (רחמנא ליבא בעי), ושהאל יצילנו (רחמנא ליצלן), והם יודעים אילו תפילות צריך להתפלל כדי לרכך את ליבו. שלא לדבר על גאוני הדור שלנו כמו עובדיה יוסף שיודע כי מי שאינו מצביע ש"ס, האל יעניש אותו בגיהינום.

הסאטמרים משוכנעים שהעונש הנורא הזה הגיע לעם ישראל כי הוא התבולל, "עלה בחומה", מרד בגויים והחליט להקים לעצמו מדינה – כלומר, הציונות היא אֵם כל הצרות (טיעון ממש זהה לטיעון של שונאי ישראל!)

 אם כך ילמדונו בני שושלת טייטלבאום איך זה שדווקא הציונים שעלו ארצה ניצלו, ואילו צאן מרעיתם של הצדיקים, שלומי אמוני ישראל, שקיבלו על עצמם עול תורה ומצוות, ואת עול הגויים – ניספו במיליונים?

יש דעה עוד יותר חכמה, אותה ניסח הרב (בעיני עצמו!) אמנון יצחק: יהודי אשכנז דיברו בשעת תפילה, חרה אפו של האל, ועשה בהם שמות. כפתור ופרח! הנה, יהודי בולגריה הספרדים, אשר לא רק דיברו בשעת תפילה, אלא אפילו יצאו יחד עם הרב למשחק כדורגל בשבת, והם ניצלו כמעט כולם – בגלל גבורתם ומוסריותם של העם הבולגרי (כולל אנשי הכנסייה!) שמנע את הטרנספורטים להשמדה. איך זה מסתדר עם התירוץ של אמנון יצחק?

מה עוד? כן, חכם אחר ציין שהשואה באה כדי להציל את היהודים הנרצחים מייסורים יותר נוראים בגיהינום! ובכן, מיליון וחצי ילדים, שלא ידעו טעם חטא – נרצחו במיתות הנוראות ביותר, וכל זה כדי לזכות בגן-עדן! צריך טונות של טמטום ורשעות (כן!) כדי להציע "פתרון" כזה לאֵימָה הנוראה שנחתה על עם ישראל באמצע המאה הקודמת. מסתבר שהפנקסנות של הקב"ה כן פתוחה בפני יראיו, והם יודעים מי נדון על ידי האל לגיהינום, ומי לגן עדן.

וישנה התשובה של ישעיהו ליבוביץ': אין האדם צריך לדרוש מהאל להיות "המנהל" של העולם. האל לא הציל אותנו מהאשורים, מהבבלים, מהרומאים, ממסעי הצלב, מהאינקוויזיציה, מהפוגרומים, מעלילות הדם, מהשואה – עולם כמנהגו נוהג. האל איננו "הפונקציונר" של האדם, המבקש ממנו רפואה, הצלה, רווחה כלכלית וכו'. המאמין מתפלל לכל אלה צריך לעשות כן כי כך צווה על ידי חז"ל אחרי שקלא וטריא, וחז"ל, אינם שליחי האל, אלא אנשים כמונו. האמונה באל היא עניין של בחירה, והמאמין מקבל את עול המצוות אפילו אם האל לוקח את נשמתו. לכן בעיני ליבוביץ', השואה היא מאורע כמו כל מאורעות ההיסטוריה החושפים את הטירוף האנושי. השואה איננה עונש, כפי שהקמת המדינה איננה גאולה ושכר – אלה מאורעות היסטוריים שאין להם שום קשר לאמונה.

אני סבור שאף מאמין אחר בעולם איננו מאמץ את השקפת העולם האמונית הזאת של ישעיהו ליבוביץ'. האמונה מאז ומעולם היא מעין חוזה בין האדם לאל: המאמין נותן לו קורבן, מתפלל אליו, מתייסר, מסתגף, ממלא מצוות חסרות שחר, והאל נותן לו בתמורה בריאות, הצלחה, ניצחון בקרב ואריכות ימים. כך מתבטאת האמונה אצל כל העמים, וכך גם בישראל. אביא שלוש דוגמאות מתוך מאות, שבהן נחשף "החוזה" של המאמין עם האל:

האל מבטיח לאברם זרע כמספר הכוכבים בשמיים, ואת "הארץ הזאת." אברם רוצה ערבויות: "אדוני ה' במה אדע כי אירשנה?" – ואז האל פוקד עליו לקחת בעלי חיים לבתר אותם באמצע, ותנור עשן ולפיד אש עובר בין הגזרים כראייה שהאל "חתם" על הברית עם אברם (בראשית ט"ו). כך בדיוק נהגו בימי קדם לכרות ברית בין בני אדם.

האל ומלאכיו מתגלים ליעקב בחלום, והאל מבטיח לו כמו לאברם את הארץ וזרע כעפר הארץ. בעקבות החלום נאמר: "וידר יעקב נדר לאמור, אם יהיה אלוהים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי – והיה ה' לי לאלוהים." (שם כ"ח). כלומר, אם האל ייתן, אני אחזיר לו.

שאול רודף אחר דוד במדבר זיף. דוד מציג את עצמו כמי שאיננו מבין מדוע שאול רודף אחריו. אחרי שהוא לוקח את חניתו של שאול ואת צפחת המים, כעדות שיכול היה להרוג אותו, הוא פונה אליו: "למה זה אדוני רודף אחרי עבדו, כי מה עשיתי ומה בידי רעה? ועתה ישמע נא אדוני המלך את דברי עבדו: אם ה' הסיתך בי – ירח מנחה, ואם בני האדם, ארורים הם..." (שמואל א' כ"ו). לאמור, תקריב לאל קורבן, וכעסו ישכך.

אברם, יעקב ודוד הם מאמינים בכל ליבם ובכל מאודם – ללא ספק, גם בעיני ליבוביץ' – וראה זה פלא – הם אינם מסכימים עימו – הם כן עושים את האל "פונקציונר" ו"מנהל העולם", ומשתדלים לקיים עמו משא ומתן של תן וקח.

האמונה, הנפוצה בעולם באלפי גירסאות, נובעת מהצורך העמוק של נפש האדם  שתהיה השגחה עליונה, שיהיה שכר הולם על מעשים, שתהיה תחושה שניתן להתגבר על מגבלת האדם כבן תמותה. האמונה מעניקה למאמין צרור שקרים, שכביכול עונים על כל שאלה ובעייה אנושית. התשובות "הנכונות" מצויות רק באגדות המחותלות בערפילי המיתוס בתקופה שלא היה תיעוד. עם התיעוד ההיסטורי – שום דבר לא מסתדר על פי הכללים האמוניים, אך זה לא מונע מהמאמינים להמשיך ולהחזיק בשקרים, כי הם איכשהו מרגיעים, ומסייעים לעצום עיניים מלראות נכוחה את המציאות כהווייתה. נקל "להסתדר" עם תורת הגמול השקרית של האמונה אם מסכימים לוותר על השכל הישר, על מבט ישיר על המציאות, על הישגי המדע ועל הקדמה, אבל כשדנים בשאלה התהומית של הבנת "ההיגיון האלוהי" בשנים הארוכות בהן התרחשה השואה, הרי מגיעים לאבסורדים ולטמטום שצריכים לזעזע גם את "השפוטים" לעבודת האל. ואף על פי כן...

לדת אין תשובה סבירה לשום שאלה קיומית, אבל שיא הכישלון שלה הוא ב"תירוצים" שהיא מציעה לאסון הנורא שפקד את עמנו – לא בעולם המיתי הרחוק, אלא בעולם החדש המתועד, ושעֵדֵי הזוועה עדיין חיים בינינו.

ולבסוף הערה: אם הקורא מוצא טעם בדבריי, אני מרשה לעצמי להפנות אותו להציץ בשניים מספריי: "התנ"ך – כף החובה", סטימצקי-תמוז 1986; "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ' ", מודן 1993.

* * *

עוז אלמוג

להתפנק באילת

אֵילַת,

עיר אורגינל, תקועה לה יחדיו, למסירה בהזדמנות.

קקופוניה של מלונות צעקניים ומתבלים, לאס-וגס סמרטוטית, תורכיה יד שנייה, מַאמִי ביץ' ליורדים שנשארו בארץ.

מכלאות נופשים, עם דלתות נטרקות, צעקות בלובי, ועבדים שחורים, שותקים ועצובים, אוספי אשפה, שוטפי כלים ומחליפי מצעים קרועים.

מלצרים זרים וחיילים משוחררים, שמאביסים ערמות בופה פַּרוֶוה וסלטים עייפים לתוך פיות של ועדי עובדים.

כיכרות גרנוליט, מדרכות אקרשטיין, קרמיקה שבורה וטיח מתפורר, פיצוציות נוחוּת לאלכוהול, נרגילות, מסטיקים, קרם טיגון, ונהגי מוניות עם מוֹנֶה-שבת, שאוספים בלילה אנשים בודדים ונערות ליווי.

נחילי מתבגרים, משועממים, מיוחמים, שדופקים ראש, פָקַצוֹת ובקבוקי זכוכית.

משפחתונים של טיטולי במבה, אטרקציות ממוחזרות לילדים מפונקים והורים עצבניים. דִיסנִי-אֵל חלוּד, כאילו-כזה במחירים מופקעים.

עיר של עדרים צפוניים עם כרטיסי אשראי מבוהלים, ותיירים שמתמקחים על שקל בקניונים ענקיים. מבצעי הנחות על מוצרי פלסטיק, חיקויים-ממותגים וערמות בגדים חד פעמיים.

בריכות ומזרקות נובורישיות, ג'קוזים מחוממים בפיפי, כרסים וגלגלים מתנפחים בכיסאות נוח להשכרה.

חלטורה דרומית, בסלסולים ים-תיכוניים, מופעי כפיים, קריוקי-אירובי, וירחי דבש של נישואים שניים.

עיירה מזיעה עם מזגנים מטפטפים, ברד וקונדומים במבחר טעמים, גלידה איטלקית ותאילנדים מוקפצים.

תקועה, ללא הקשר וללא מוצא, עם גבול נעול, עסקים זמניים ודוכני סלמס לא חוקיים לתכשיטי טיפש-עשרה וקעקועי-חינה חומים.

תענוגות אסורים בס"ד ברחוב חטיבת הנגב, ותאוות בשרים זולים בריביירה שכונתית: מעורב פרגית ירושלמי בפיתה, ביג בגט ארוחה מלאה + צ'יפס, שיפודי שווארמה בגריל בר, פילה עוף במרינדה, שקשוקה יוונית, קבב הבית מומלץ, נקניקיות מרגז, שתייה בקבוק משפחתי, אבסולוט סמירנוף רד בול, וגם אירו-סנטר adult fun toys.

רטרו שנות השמונים וקולאז'ים ישראליים הזויים: "דירה להשכרה ברחוב לוס אנג'לס, פנוי מיידי לרציניים בלבד!" – Dany & Miro" עיצוב שיער פריז-אילת", "בוטיק אמדאוס במרכז השלום" – Duty Moti”", "חוף דרומי, חוף צפוני, פארק צפרות, מודיעין", "אייס בננה, אייס קפה, אייס וניל, אבטיח, למבדה".

רוֹצָה לפנק לפנק לפנק. הי דרומה לאֵילַת.

* * *

אוריה באר

טליק וגורודיש: משמעת אכזרית ומטופשת

במוסף פסח, בגיליון החג של "מעריב", התפרסם ראיון ארוך ומקיף שנערך בביתו של יאנוש  בן גל בקיסריה, בנוכחות  בנו של האלוף ברן ז"ל. הראיון היה מרתק ונכללו בו פרטים רבים שהציבור לא היה ער להם, או ליתר דיוק, מרבית הציבור בישראל.

יאנוש היה בשעתו קצין שריון מעולה, שהיה בין המועמדים להיות רמט"כל. במהלך מלחמת יום הכיפורים, פעל יאנוש כמח"ט חטיבה 7. כוחותיו מנעו את ניסיון הפריצה של הסורים לדרום הרמה, והשמידו בסך הכול חמש חטיבות של הצבא הסורי. הוא השתתף גם במלחמת לבנון הראשונה, אך לימים הועם זהרו, ולדבריו בגלל התערבותם של טליק ומנדי מרון.

ליאנוש יש הרבה דברים קשים לומר על טליק, הלא היא האלוף ישראל טל, ועל האלוף שמואל גונן, הלא הוא גורודיש. הללו השליטו טרור בגייסות השריון, נהגו במשמעת חסרת כל הגיון, עיוורת וקשה כלפי חיילים וקצינים, ואכזריות במסווה של משמעת.

הדברים שאומר יאנוש, בעל סמכא שהכיר מקרוב את השניים, אינם מפתיעים, והם היו ידועים לכל מי ששירת בבסוף שנות החמישים, השישים והשבעים בגייסות השיריון, ולמרבה הצער גלשו לחיל התותחנים, אף כי במידה פחותה יותר.

טליק, ששירת במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, הביא עימו לצה"ל את אווירת ה"בול שיט", דהיינו הקפדה על עניינים פעוטים, ענישה קשה וחסרת כל הגיון בגין עבירות של מה בכך, והתייחסות מוגזמת ברשעותה, כלפי מי שחולק עליך, או מנסה להתווכח איתך.

בשנים חמישים וחמש, חמישים ושש שירת טל כמפקד בית הספר לקצינים של צה"ל. שם יישם באכזריות ובקפידה את מה שלמד כנראה מהבריטים. צוערים הורחקו מהקורס בשל עבירות פעוטות. זאת גם בשבוע האחרון של הקורס, ואף שבמהלכו, הפגינו רמה טובה וסבירה של ידע ומנהיגות.

רוצים דוגמאות. אז בבקשה. חברי הטוב שלמה עזר, הורחק כחודש לאחר תחילת הקורס בשל אובדן מפה. מפה סודית? כלל לא. זאת היתה בסך הכול מפה ישנה של פתח תקווה. דדי, חניך טוב אחר, נזרק, משום שהיה מרבה להתבדח. דדי נאלץ להתחיל את הקורס מחדש, ולימים הגיע לדרגת אלוף משנה. עד סוף שירותו הצבאי שנא את ישראל טל שנאה עזה.

אבל היו מקרים קיצוניים יותר. חניכים הודחו ממש בשבוע האחרון של סוף הקורס, לאחר שהשתינו דם שלושה חדשים רצופים ובקורס חי"ר אפילו שישה חודשים. עבירות משמעת בגין נשק היו שגעונו הפרטי של טל. מצאו טיפה של לכלוך בקנה המקלע שלך? למחרת הועמדת לדין ובשבוע שלאחר מכן  הדיחו אותך ללא רחמים. לא, אינני מגזים. כך היו פני הדברים.

הדוגמא הקשה ביותר הזכורה לי, היתה הדחתו של מוליק, בחור חביב ומלא יזמה. בתרגיל של כיבוש יעד מבוצר הסתער מוליק יחד עם כולנו, עם תת המקלע שבידו. במהלך הריצה הפראית, נשמטו לו  שתי מחסניות מהחגורה ואבדו אי שם  במדרון הגבעה. מוליק חש בכך רק לאחר כיבוש היעד. הוא חיפש את המחסניות  לילה שלם, אך ללא תוצאות. עם סיום התרגיל, כעבור שלושה ימים, הודח מוליק מהקורס בשל עבירת נשק. עד היום אני זוכר את מוליק מזיל דמעות כשהוא אורז את הקיטבג ואומר לנו שלום ולא להתראות.

הספורט החביב ביותר על השניים, טליק וגורודיש, היה עריכת משפטים צבאיים. וכך, בשל עניינים חסרי שחר, הועמדו צוערים ואחר כך חיילים למשפט. ונענשו בכל חומר הדין. ועוד מציין ייאנוש, שקצינים עזבו את חיל השיריון, כי לא יכלו לשאת את האכזריות במסווה של משמעת.

דוגמאות נוספות לא חסרות, אין ברצוני להלאות את הקוראים בכך. מי ששירת בגייסות השיריון, או להבדיל בתותחנים, ששם לקו  באותה מחלה אנושה, יודע אל נכון על מה אני סח.

טליק ייחס לאחר מלחמת יום הכיפורים את אי הפגיעה במטרות סוריות, לחוסר משמעת של החיילים. יאנוש דוחה טענה זו. "הם חרשו על גבם של החיילים עם כפפה שחורה", הוא אומר בכעס.

אנחת רווחה נשמעה בכל גייסות השריון, כשסיימו  הללו את שירותם בצה"ל.

 והערת סיום: כאשר  סיפרתי לבני ,לימים קצין ששירת שנים לא מעטות בקבע, על מה ולמה  הודחו צוערים מקורס הקצינים, ספק כפיו ואמר: "אבא, אני ממש לא מאמין. זה ממש הזוי... בימינו, מסתפקים באזהרה,  ואפילו לא בעונש."

נדתי בראשי ולא אמרתי מילה...

* * *

משה כהן

הנדון: התוקף המוסרי של המטיפים בשער

מכובדי,

האנשים הנאורים במקומותינו מתרגשים עמוקות מהתוכחות האירופיות על בניית בתים יהודיים בירושלים. אומרים אתם, אם המאורות האירופים מוכיחים אותנו, עלינו לפשפש במעשינו.

סליחה, הרשו לי לפקפק בתוקף המוסרי של אירופה, בין השאר בגלל היחס האירופי לחיזבאללה.

למרות פניות ישראליות חוזרות ונשנות, מסרבות מדינות  אירופה להכיר בחיזבאללה כארגון טרור. אם חיזבאללה נחשב בעיניהם ארגון צדקה, אז איזה תוקף מוסרי יש להם להטיף לנו? אז מה אם רק בשנה האחרונה רצחו אנשי החיזבאללה חמישה תיירים ישראלים בבולגריה? דם יהודים הפקר? אפילו בולגריה, שחקרה ומצאה שהרצח בוצע על ידי אנשי חיזבאללה, מסרבת להכיר בו כארגון טרור!

רבותי הנאורים, הפסיקו לקבל פיק ברכיים מכול ציוץ של האירופים הצדיקים (או הצדקנים). צביעות אמרנו? אומרים אתם, ביבי גרם לבידודה הבינלאומי של מדינת ישראל? האם גרועים אנחנו מהחיזבאללה, שהוא ארגון מקובל ומכובד בקהילייה הבינלאומית?

נו, באמת.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 * * *

עדינה בר-אל

עשן מארובות בעיני "צבר" יליד הארץ:

לזכרו של אלישע פורת

בזכות "חדשות בן עזר" ועורכו הלא-נידח אהוד, יצר עימי קשר בעבר אלישע פורת ז"ל. אחד הנושאים המרכזיים בהתכתבויותינו במיילים היתה שפת יידיש. מדי פעם ביקש אלישע מידע או תרגום קצר. במקביל היו פעמים ששלח לי "שיר לשבת". לקראת יום השואה בחרתי להביא את שירו "מגן ממשרפות". אלישע, משורר, שם לו למטרה להעלות מנבכי העבר אירועים שונים ופכים קטנים מעולמם של יוצרים. יהי זכרו ברוך.

אלישע פורת

מגן ממשרפות

כְּשֶׁאֲנִי מְדַוֵּשׁ עַל אוֹפַנַּי

בִּרְכִיבַת הַבֹּקֶר הַשְּׁגוּרָה, אֲנִי

תּוֹלֶה עֵינַי בִּצְפוֹן-הַפַּרְדְּסִים.

בָּאֲרֻבּוֹת-עֲנָק פּוֹלְטוֹת עָשָׁן

שֶׁל תַּחֲנַת 'רַבִּין' בַּחֲדֵרָה.

כְּמוֹ הַמַּחַט שֶׁל מַצְפֵּן

מַגְנֵטִי הֵן נִשָּׂאוֹת אֶל

שְׁמֵי הַחֹרֶף הַצַּחִים. וְרַק

עָנָן סְפוֹגִי וְרַךְ מַגְמִישׁ

אֶת מִתְאָרָיו מֵעֲלֵיהֶן.

וְיֵשׁ בְּקָרִים שֶׁסַּנְוֵרֵי הַשֶּׁמֶשׁ

הַחָרְפִּית מְתַעְתְּעִים בִּי. וַאֲנִי

רוֹאֶה שָׁם בַּצָּפוֹן עָנָן

מַשְׁחִיר שֶׁל הַמַּשְׂרֵפוֹת הַהֵן –

שֶׁרַק מָגֵן-הַנֶּצַח שֶׁל הוֹרַי

הִבְדִּיל בֵּינִי לְבֵינֵיהֶן: קוּנְטְרֵס

דַּקִּיק, וּקְצָת נְיָרוֹת הַמֻּחְתָּמִים

שֶׁל הַדַּרְכּוֹן הַבְּרִיטִי הַכָּחֹל.

* * *

מתי דוד

אובמה הרס את נבואות האימה.

הפרשנים נכשלו. התחזיות התבדו.

קבוצה מסוימת ומוכרת של עיתונאים ואנשי רוח ואקדמיה, ניהלה במשך תקופה ארוכה  מסע ביקורתי אישי נגד ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון ברק וממשלתם, שלדעתם הם מובילים את ישראל לאבדון ולקטסטרופה, בגלל מדיניותם שהופכת את ישראל למדינה מבודדת, מצורעת ומתפוררת.

חבורה אלטיסטית זו "הסבירה" בעיתונות ובאולפני הטלוויזיה שישראל הופכת לדעתם למדינה פשיסטית וגזענית. הם ניבאו לכולנו צונאמי מדיני של עימות עם הנשיא האמריקאי וסנקציות מאירופה. הם אמרו בוודאות של "מומחים" שקרובה אינתיפאדה אלימה שלישית.

הם העלו תיאורי אימה והפחדה לפיהם מאות אלפי פליטים פלסטינים מהמחנות בסוריה, בירדן ובלבנון יממשו את "זכות השיבה" ויפרצו ברגל מהגבולות אל תוך ישראל. לדעתם, לישראל צפוי עתיד קודר וסכנה קיומית בגלל נתניהו וממשלתו. כל "הפרשנים" האלה התחרו בינם לבין עצמם מי יפיק תחזיות ונבואות של אימה שחורה וקיצוניות יותר נגד ישראל. כל זאת בגלל נתניהו ומדיניות ממשלתו כלפי הפלסטינים וכן בגלל הנקמה הצפויה מהנשיא אובמה, בגין תמיכתו של נתניהו ברומני, מתחרהו הרפובליקני, במהלך הבחירות בקדנציה השנייה.

החלום של פרשני השמאל הוא שלום כפוי

הפרשנים האלה הוכיחו באותות ובמופתים של כביכול מידע מבוסס שבידם כי אובמה יביא בביקורו תוכנית אמריקאית של "שלום בכפייה". הארגון היהודי ג'י-סטריט שהוא שלום עכשיו אמריקאי, שלח מכתב עידוד ותמיכה לאובמה "בשם" מחנה השלום שבו הם תבעו ממנו להגביר הלחץ על ישראל "למען השלום". ג'י סטריט ושלום עכשיו הישראלית תובעים כל הזמן ממשלת ישראל יוזמה מדינית שמשמעותה "יוזמה לנסיגה – ישראל תמיד אשמה".

כל אותם פרשנים ציפו שבישראל תפרוץ סוף סוף מהפכת תחריר ישראלית, בעקבות המחאה החברתית, שתפיל את הממשלה הימנית, תעלה לשלטון את "מחנה השלום" של השמאל, תקים את מדינת פלסטין ואז כמובן יפרוץ השלום לשני העמים בשתי המדינות.

אובמה שם ללעג את כל הפרשנים הישראלים

ואז בא אובמה לביקור של תמיכה והזדהות עם ישראל וממשלתה החדשה, שוב בראשות נתניהו והכל התהפך. כל תחזיות האימה של "הפרשנים" התבדו. כל נבואות הקטסטרופה שלהם התרסקו. כל הפרשנויות של נקמה התאיידו. ישראל לא מבודדת. ארה"ב לא מתנקמת. ממשלת ישראל לא מתפרקת.

כל אותם פרשנים, הרואים עצמם כאליטה שיש לה שלמות התבונה והחוכמה בכל נושא ועניין – נכשלה פעם נוספת בגדול. זו חבורה מתנשאת שמפיקה ברברת בלתי פוסקת של לעג וזלזול נגד כל מי שלא בדעתה. חבורה שיש לה שליטה בלתי מוצדקת בתקשורת. חבורה שאין לה את האומץ לקום ולהודות בפומבי: " סליחה טעינו."

אובמה הבין את שגיאותיו וביקורו בישראל בא לשם תיקון.

ואילו "הפרשנים" שלנו לעולם לא מודים בכישלונותיהם.

* * *

תקוה וינשטוק

1. שרון רז: לתעד לפני שמגיעים הדחפורים

שרון רז למד ארכיטקטורה בתל אביב וסיים בגלזגו כאדריכל. עד שנת 2004 עבד במקצוע –ונמאס  לו. מהקמת בנינים עבר לתיעוד מבנים, ודווקא מבנים נטושים שעוד מעט קט יעלה עליהם הדחפור. המבנים ייהרסו אבל לפחות יישאר להם זכר.

87 מבנים של בתי קולנוע בדרכם האחרונה למנוחת עולמים מוצגים בתערוכה של רז בבית האדריכל ביפו (המגדלור 15 ,עד ה-18.4, אז יתקיים יום עיון). כלולים בה גם בתי-עם במושבים, אולמות תרבות בקיבוצים ואמפיתיאטרונים פתוחים שהקרינו סרטים. המצלמה הנציחה אותם ממש בשעה השתים-עשרה לחייהם. שלושה מהם תל אביבים: "קולנוע תל אביב" ליד כיכר דיזנגוף, "קולנוע דרום" בהתקווה ומבנה הכניסה ל"דרייב אין" בגני התערוכה.

בתי קולנוע הם מחוז לזיכרונות כמעט מיתולוגיים. הלב נוצר רשמים מהסרט הראשון שראינו בילדותנו ומראות מן הסרטים שצפינו במרוצת חיינו. זכורים גם בתי הקולנוע בהם הוקרנו. בין  שישבנו בהם בנוחיות ובין שמעבריהם התאימו רק לאנשים שדופים – תמיד הרעיפו אולמות הקולנוע קסם שלא יחזור. קסם עז בהרבה מהסרט הראשון שראינו בטלוויזיה ומהסרטים על המסך הקטן. ביקור בקולנוע היה הרבה יותר מלחיצת כפתור; זו היתה חווייה חגיגית, כרוכה לא פעם בתחינה – הנה כבר הכנו את השיעורים – מגיע לנו כסף לקולנוע!

בית הקולנוע הראשון שתיעד רז היה בעיר הולדתו פתח תקווה. את בתי הקולנוע "אורון" ו"הדר" ואת האמפיתיאטרון הגדול החמיץ – הם נהרסו בשנות התשעים, אך תיעד את "היכל" העומד עדיין על תלו נטוש וסגור. "על 'אורון' אני חולם בלילות שאני חוזר אליו ומתעד אותו לדורות הבאים" אומר רז. המבנים ההיסטוריים של פתח תקווה תופשים מקום ראשון במעלה בצילומיו.

רז נולד ב-1968 למשפחה מאוד ותיקה. כבר סבו וסבתו, יואל ויהודית סימקין [לבית וולפברג], נולדו באם המושבות. הם גרו ברחוב בן יהודה, בבית שבנה האדריכל דב כרמי. "גדלתי באווירה של התנדבות, לויצ"ו, לרוטארי ולהמון אירוח בצורה הכפרית של פעם."

הוא מצלם מאז מחצית שנות התשעים אך בצילום מסודר החל בגיל 35, בשנת  2004 עם המהפכה הדיגיטלית בצילום. "היום אין צורך לפתח פילם ולא להוציא שקל. הכול נגיש וזול," כשנפתחה התקופה הטובה לצילום פרש רז לא רק ממצלמת הפילם הרגילה שלו אלא גם מעולם האדריכלות והתמסר כולו לצילום, בייחוד צילום העבר .הבחירה בבתים הוותיקים – לא עתיקים –  באה ממעמקי נפשו ללא קשר להיגיון ולמעשיות. "משהייתי ילד חלמתי על מבנים נטושים והדימויים היו חזותיים מאוד, מעין הרגשה של גלגולים קודמים," זוכר רז ומוסיף במעין תמימות: "לתיעוד בתים לפני הריסה נמשכתי בצורה כמעט אורגנית, כאלו כח נעלם הנחה אותי".

הוא מתרכז בחורבות מבנים משנות השישים-שבעים-שמונים של המאה שעברה: מפעלי תעשייה, מלונות, בנקים וכדומה. 12,000 מהצילומים מוקדשים לבתי קולנוע. בתי הקולנוע מכמירי לב. הניגוד בין החשיבות והפאר של פעם להתפוררות ולעליבות של היום – משווע.

זו התערוכה השנייה של רז. הראשונה, "מבנים בסכנת הכחדה", התקיימה לפני שמונה שנים במרכז הבאוהאוז בדיזנגוף. את התערוכה הנוכחית "היכלות נטושים" הזמינה עמותת האדריכלים המאוחדת בישראל. אוצר אותה האדריכל ערן תמיר טאוויל, אוצר הגלריה בבית האדריכל.

הצלמים בארץ רבים אך איש אינו מצלם בגישה של רז – תיעוד בתים ערב הריסה בעיניים של אדריכל ועם רגישות של אדריכל. רבים מצלמים מבנים בתל אביב. הוא מתעד אותם ברחבי הארץ.

תיעוד של איש אחד הנעשה כולו בהתנדבות. רז מצלם בזמנו הפנוי המועט, בשבתות וחגים. בימות החול הוא עובד בחברה מסחרית. זו הפרנסה. התיעוד הארכיטקטוני הוא התשוקה, האמנות – והייעוד. "איש לא מכריח אותי לצלם," אומר רז, "אני פשוט חייב את זה לעם ישראל..."

את האוצר הבלום שיצר פתח לציבור באתר אינטרנט המכיל כבר 46 אלף צילומים. כמו כן יסד עמותה התנדבותית בשם "נטוש" – לתיעוד צילומים של מבנים ותיקים ונטושים  בישראל, על מנת להמשיך ולהגביר את נפח התיעוד הצילומי. "המון אנשים כבר עוקבים אחרי באתר האינטרנט. אנשים מתרגשים ומגיבים: עבודת קודש!" 

   ברור לרז שעליו לצלם יומיום. יום שאינו מצלם פירושו החמצת מבנה. "לאבא של סבא היה בית קירור בפתח תקווה. הוא עוד עבד עם הצבא הבריטי. הספקתי לעשות כמה צילומים מהמפעל, אבל רק מתוך המכונית. פנימה כבר לא ניתן להיכנס. כעבור שבועיים הכול נמחק. זו היתה טראומה שגרמה לי להבין שעלי למהר. גם את קולנוע 'היכל העשור' בקרית גת צילמתי רק מבחוץ. הבניין כבר ננעל, הצבא רכש את האזור ומחק הכול. לפעמים עוד מתגלגלות בין ההריסות כרזות של סרטים ישנים אבל לא פעם נשאר לצילום רק קיר חיצון אוטנטי."

אבל יש עוד כה הרבה מקומות שטרם הגיע אליהם. הוא הספיק לתעד רק מיעוט ממאתיים ויותר בתי הקולנוע שהיו בארץ. "זו חובתי להגיע לשם ומהר. רק  שמישהו ייתן לי זמן, היינו משכורת שתיתן לי זמן להתמסר לצילום בלבד, להגיע לכל מבנה לפני הדחפורים ולהעניק לו חיי נצח." 

עד היום טרם מצא מסגרת או נוסחה – קרן, מוסד, חברה או אקדמיה שיעניקו לו חסות ויאפשרו לו   לעסוק רק בשימור צילומי. שרון רז מאמין כי "הדבר חייב לקרות והוא יקרה. הרי זה חשוב כל כך לעם ישראל!"

2. התכשיט המסאי

 בארצות רבות ביקרתי בימי חלדי ומכל ארץ הבאתי מזכרת: בובה בלבוש אופייני או  בגד אקזוטי, כלי מיוחד ובעיקר עדי – פריט שאינו מנפח את המזוודה. בבית, כשני עונדת את התכשיט או צופה  בכלי שעל המדף – אני חווה שוב את אותה ארץ ואת מעמד הרכישה.

 באביב 1980 ביקרתי בקניה. המדינה כבר נרגעה מפגעי המאו מאו, האקלים הממוזג לאורך כל השנה היה נעים ביותר, הכבישים מורשת הבריטים, טובים, ולחובבת חיות היתה זו ארץ נהדרת. המון ישראלים נראו שם. גזעי העצים שהיתמרו בתוך בתי הקפה בבירת קניה, ניירובי, היו עמוסים בהודעות בעברית מסוג "הגעתי!" ו"מחפשים  חבר לטרק!"

זה היה לפני כשלושים שנה. בנה של חברתי עבד בניירובי כמאבטח של אתרים ישראלים ונסענו איתו ועם כמה מחבריו לכפר מסאי. המסאים הם שבט אמיץ גבה קומה ויפה תואר שעיקר פרנסתו גידול פרות. ריננו כי לרועה מסאי אין בעיית אוכל. הוא חותך בסכין נתח מצלע פרה וארוחת הצהרים שלו כבר מסודרת.

  רק הגענו למבנים העגולים המכוסים קש וכל מי שנמצא אותה שעה בכפר נהר לקראתנו. זקנים מדדים על מקלות עטופים בשמיכות חומות, ילדים חשופי שת, ונשים כמובן. כולן מקושטת  במחרוזות צוואר, בעגילים מוארכים, בנזמי אף ובצמידים עשויים מחרוזים צבעוניים קטנטנים. העדיים נראו ממש דבוקים לגוף וניכר שהגברות הללו אינן נפרדות מהם לא ביום ולא בלילה.

הישראלים ניגשו ישר לעניין: עסקות חליפין. כמעט בלי אומר ודברים – הרי שפה משותפת לא נמצאה – הוציאו מהשקים הגדולים שהביאו מלאי עצום של בגדים והצביעו על התמורה: התכשיטים שעונדות הנשים. הבגדים היו ישנים, כולם שמטעס שבשמטעס, אך בנות השבט עטו עליהם  במהירות הבזק, נוברות בשקים באקסטזה, עומסות ביגוד למינהו ככל שזרועותיהן יכולות לשאת, רבות על כל פריט וחוטפות אישה מרעותה חולצות מהוהות וג'ינסים שעבר עליהן הכלח. ממש כמו בחנות "מייסיס" בניו יורק במכירה בשלהי חג המולד. למען האמת, השמלות שהן לבשו, שמלות כותנה בדגמים צבעוניים רעננים, היו יפות לאין ערוך מסמרטוטי השקים; אבל בכפר הנידח הוו הבגדים חידוש – הנה הגיע אליהם העולם הגדול! – ספק אם כולן ראו אי פעם אנשים לבנים.

לא פחות נלהבים היו הבחורים שלנו. כל אחד ניסה לתפוש את מירב העדיים, לשבח  בתנועות ידיים את סחורתו, ואם לא שיכנע, להסיר בעצמו בלא בושה את התכשיט הנחשק מהצוואר או מפרק היד. צמידים נתלשו באלימות, עגילים נעקרו כמעט עם בדל האוזן. רק הנזמים נותרו על מקומם בשלום –הם פשוט לא נראו מתאימים לשימוש בארץ.

גם אני נסחפתי בטראנס. בגדים לא הבאתי אך היה בידי כסף קנייתי, וביקשתי לרכוש בו תכשיט. כמו כולם התמקחתי על כל פרוטה כדי לחוש שאני בתוך העניינים וזכיתי בעדי שנשא חן בעיניי.

חיש מהר התרוקנו השקים עד תומם אף שהיו גדולים כשקי בניין, וגם המסאיות התפרקו מרוב  עדיהן. השיכרון התפוגג ולפתע נוכחו כי בלי להרגיש נשארו עירום וערייה, מתוגמלות בסחבות שנועדו לפח האשפה. הנשים נתקפו בחמת זעם ופרצו בצעקות, צריחות והדיפות. אחת כבר הרימה אבן. במהירות, בטרם יוזעקו הגברים מהמרעה ויתחיל קרב פנים אל פנים אצנו כל עוד נפשנו בנו  לג'יפ ומיהרנו לחזור על עקבותינו.

החשכה כבר ירדה, קולות מאיימים של בעלי חיים מלאו את החלל. צפה בזיכרון משפחת האריות שראינו בדרך לכפר. הם ניבטו בנו באדישות, כנראה אכלו לשובע, אך מאז חלפו מיספר  שעות ומי יודע מה מצב התיאבון שלהם כעת. גשם כבד החל לרדת. שבילי העפר הפכו לביצות טובעניות ורק הודות לתושייה שגילה ה"בוי", הנהג שלנו, הצלחנו להגיע בשלום ללוג' בו התאכסנו. הגענו רטובים, מותשים ורעבים אבל עמוסי שלל.

נותרו לי למזכרת שלוש מחרוזות עגולות של חרוזים זעירים כחולים-לבנים, אדומים-צהובים    – מושחלים על חוט ברזל ומחוזקים בחוטי ברזל קטנים. המחרוזות משתלבות אחת עם רעותה כשבטבור המחרוזת האמצעית צדף לבן קטנטן, מחובר אף הוא בברזל. השלישייה האוטנטית היפה תלויה בחדר הכניסה של הדירה ולפני פורים אני שוקלת לענוד אותה. בתוספת מגן העור הגדול וכובע הקש הדומה לעציץ הפוך שהבאתי מקניה, עוד איראה כמסאית גזעית.

* * *

אהוד בן עזר

קטע על משפחת סימקין מפתח תקווה

מתוך הרומאן "המושבה שלי"

בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל כליל ולא יודפס יותר

יום שישי אחד לפנות-ערב יצאה שמועה כי הפועלים העבריים, שאיחרו לחזור מהעבודה, איחרו גם לאפות את הלחם, וטרם הספיקו להוציא את הכיכרות מהתנור לפני בוא השבת.

כמה מקנאי המושבה ובראשם ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני הדת" במושבה, (היחיד מקרב המתיישבים הראשונים, שבול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת היובל למדינה, ובספח אף נכתב שהוא יסד את המושבה), אלה נזעקו מיד למיטבח הפועלים שבו רעשו הפרימוסים תחת תבשיליהם הקלושים כזועקים את דלותם ורעבם לשמיים – השליכו את הכיכרות האפויים-למחצה על הרצפה, רמסו והשחיתו אותם ברגליהם וזאת מבלי לחשוש כלל לחילול השבת (נוולות וחילול השם היו בהם כבר אז), והפועלים נישארו ללא לחם לשבת.

למחרת בבוקר בשעת התפילה נכנס לבית-הכנסת הגדול גרישה ירקוני, שהיה אחד ממנהיגי "הצעירים" של המושבה בתקופת המרד נגד ה"זקנים". הוא שלף את אקדח המאוזר הגדול שלו מתוך קת העץ החלולה, חיברה אליו בקול טריקה והניפו באוויר, ירה ירייה אחת שהידהדה ופגעה בתקרה, את הנקב אפשר לראות גם כיום, ובהס שהושלך באולם הזהיר בקול רם וצלול, אם כי מאנפף-קמעה:

 "נבלה נעשתה אתמול במושבתנו! דיר באלכום [היזהרו] אנשי עמורה, דיר באלכום משפחות סדום! – אתם, שיינער בעלבתעס! [בעלי-בתים נאים!] דעו לכם, אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מכם כאן להמשיך להתפלל! אני אנקב את התקרה ביריות עד שהשמיים יתחשבנו איתכם, אתם, פוצוואטס! מענטשען פון סודום!"

דבריו השפיעו, ואפילו ר' אברום גלר החוויר ולא הוציא מילה מפיו. באותה שבת זכו הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי-השבת, ושאותם טמנו כהרגלן בתנור-האפייה של בומביי. תהלוכת הקדרות נמשכה והלכה מפתח המאפייה שבשוק הגדול ועד למיטבח הפועלים ולחדרי הפועלים שבקלוב הפועלים, ליד הגורן.

אהוד: גיבור המעשה, שהתרחש בבית הכנסת הגדול בפתח תקווה, כפי שנמסר לי הסיפור בעל-פה, דומני מפי אבי בנימין, היה הפרדסן ר' מרדכי משה סימקין. הוא נולד באוריציה שברוסיה בשנת 1879. למד בחדרים ובישיבות. היה מעורה מגיל 15 במסחר. במרוצת השנים ריכז בידיו את אספקת החוטים לעשיית השקים לסינדיקט המלח ברוסיה. אחרי פרוץ הפרעות עלה ארצה בשנת 1906, התיישב בפתח-תקווה. רכש בה את פרדסו של דוד ישראלית. השתתף בייסוד החברה לסידור השקאה, עבד בנמל יפו ותרם לשיכלולו. בשנת 1921 ייסד בית-חרושת לקרח. פיתח את נחלתו בפתח-תקווה. הקדיש מזמנו להסתדרות הציונים הכלליים, ל"לשכת הבונים החופשים" ול"קרן היסוד". אגף בספרייה ע"ש ספיר במושבה הנציח את זיכרו. הוא נפטר ביום כ"ב שבט תשכ"ז, 1967, והוא איש זקוף בעל עור כהה, גבוה, יפה ומלא חיוניות, וגילו קרוב לתשעים. רעייתו פרידה נפטרה בי"ד חשון תשי"ד, 1954.

ואולם עוד שנים קודם לכן נטש מרדכי סימקין אותה ואת פתח תקווה יחד עם גברת פתח-תקוואית מכובדת ששם משפחתה מקלף, ואשר גרה מולו ברחוב רוטשילד, והם עברו לגור בתל-אביב. חיה בתה, בת פתח-תקווה, היתה אשתו של האדריכל הנודע דב כרמי בתל אביב, והם ההורים של הארכיטקטים רם ואחותו עדה כרמי, (שלמדה איתי בתיכון חדש בתל אביב).

ילדיהם של מרדכי ופרידה סימקין הם – אברהם-אברשה, יואל, ועליזה אשת הגיניקולוג ד"ר אלפרד שוורצברד, שאחרי מותו נישאה לאברהם דינס. מפעל הקירור המשפחתי "אחוזות סימקין" בתל אביב פעל שנים רבות.

בכף ידי הימנית, בין האגודל לאצבע, ישנה עד היום צלקת מ"אפצס" נפוח וכואב שפתח לי בניתוח בביתו ד"ר שוורצברד ואחר-כך תפר, זאת לאחר שחזרתי עם כף יד נפוחה וכואבת ממחנה צופים שמח שבו ישנתי בחורשה מצפון לירקון. מעודי הייתי אלרגי לטבע. זו המורשת הפולנית שלי מצד אימי, ילידת לודז'.

מתוך: "חדשות בן עזר" 416 מיום 5.2.2009

אהוד: את מרדכי סימקין, סבא-רבא של שרון רז, זכיתי לפגוש בשעתו בבית בנו יואל סימקין בפתח-תקווה. יואל ויהודית [לבית וולפברג] היו ידידים טובים של הוריי, וחלק מפואר מחוג בני האיכרים בני הדור הראשון במושבה, ואני זוכר גם את בית הקומותיים היפה שלהם. יואל שפע סיפורים על פתח-תקווה, שבאחדים מהם השתמשתי, כמובן בשמות בדויים, ברומאן הנידח "המושבה שלי", שמלוא ערכו ייוודע רק באחרית הימים.

יהודית, סבתא של שרון רז, היתה בין השאר אישה יפה מאוד שאפילו זכתה בשנים האחרונות לתואר מלכת היופי של בתי האבות בארץ. היא גם היתה אופה עוגות בחסד עליון, וזכורה לי ביותר עוגת הלֵמוֹן-פַּאי שלה – בצק, פודינג לימון וקצף ביצים למעלה – שעברה גלגולים גם אצל חברתה, בת-דודי מרים גיסין לבית בן עזר, ואם איני טועה גם אצל דודתי אחות-אימי רחלה זילברוסר, וכיום המתכון שלהן מצוי בידי אחותי לאה, וכל פסח, גם האחרון, היא מביאה לי ליום הולדתי עוגת "למון-פאי" ענקית וכולם נהנים ומקנאים בי.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

וְנוֹסָף גַּם הוּא עַל צָרַי

עַל כָּל הַמַּכּוֹת שֶׁנָּחֲתוּ,

נוֹסָף גַּם לַחַץ הַדָּם.

בְּקֶרֶן הָאֲבָרִים הוּא שָׁר-

מְהַתֵּל בְּמַעֲלֵה הָרֹאשׁ וְהַצַּוָּאר.

מֵפֵר אֶת הַתֵּיקוּ שֶׁבֵּין

הַחֲלוֹמוֹת הַשִּׁבְרוֹנוֹת

וְהַפִּקְפּוּקִים הַחוֹתְכִים

בַּבָּשָׂר.

פֶּתַע

הִתְעוֹרֵר לוֹ עִם הָאָבִיב.

אֲנִי הוֹלֵךְ לְהִתְנַגֵּשׁ בּוֹ,

עִם הֲלִיכַת הַבֹּקֶר.

רוֹצֶה לְאַחֵר אֶת קֵץ יָמַי.

* * *

לאה טרן

איש קטן מה עכשיו?

הצגה חדשה בקאמרי

על פי ספרו של הנס פאלאדה

תרגם דורי פרנס, ביים איתי טיראן

הספור מתרחש בגרמניה בשנות ה-30 כשהמדינה מוכת האבטלה מפטרת אלפי עובדים, הנשארים ללא מקום מגורים וללא אפשרויות מחייה. כזה הוא גורלו של זוג צעיר, המחליט להתחתן, בעוד היא מצפה לתינוק, והוא פקיד בפרברי ברלין שאינו מרוויח דיו לכלכלת המשפחה העתידה. אך למרות המצב הקשה ועליית המפלגה הנאצית ברקע, מאמין הזוג הצעיר, כי בזכות אהבתם הכנה והאמיתית יוכלו לגבור על כל הקשיים. להתקיים בכבוד ולהקים בית חם ואוהב. העלילה עוקבת אחר הישרדות השניים, תחילה בכפר קטן, בו עובד הבעל ואחר-כך בברלין.

העיבוד של הספר, שהיה לרב-מכר כבר עם ראשית פרסומו, הוא מרשים ביותר. על במה מסתובבת עוברות הדמויות בזו אחר זו, ותוך כדי כך נגלה לפנינו עולם מרושע, ביורוקרטיה מושחתת, ממשלה אפאתית וחברה בה כבוד האדם הקטן נשחק מחוסר תנאי קיום מינימאליים.

מחבר הספר, הידוע גם מספרו "לבד בברלין", קרוי על שם הגיבור הנס והסוס פאלאדה מסיפורי האחים גרים. הספר עובד גם לסרט הוליוודי והוחרם ע"י הנאצים בשל מסריו החברתיים החריפים, ובשל הפקת הסרט ע"י יהודי. הגסטאפו עצר את הסופר שוב ושוב, עינה אותו קשות, ורצה שיעבור למפלגה הנאצית. למרות כל הלחצים, החרמות והעינויים, הנס פאלאדה [זה שמו הספרותי] סירב לעשות כך ואף לא ניסה לברוח מגרמניה, בניגוד לסופרים אחרים.

גבלס, שר התעמולה של היטלר, עצר אותו, וציווה עליו לכתוב ספר אנטישמי. הסופר, [רודולף דיטצן, 1893-1947]  אמנם שרד את המלחמה, אך למעשה היה לשבר כלי, הוא כתב את "לבד בברלין" בתוך 24 ימים בלבד, ונפטר ימים אחדים לפני הוצאתו לאור.

ההצגה הנפלאה בקאמרי, אותה ביים טיראן, משלבת בתוכה את מיטב שנות ה-30, דבר המוסיף לאווירה המיוחדת של גרמניה טרום מלחמת העולם השנייה. השחקנים: גדי יגיל, יוסי גרבר, הלנה ירלובה, דנה מיינרט, ערן מור ואחרים – מעטרים את ההצגה בצורה אותנטית המתאימה לרוח התקופה.

מתוך "יומן תרבות" 8 מאת לאה טרן

* * *

דפנה לוסטיג

אתה תקרא לי "המלכה"

ואני אקרא את הזבלון של המאה

ציטוט מתוך מוסף הארץ, 29.3.13.

הכי קל היה לקרוא, כמו כל העולם, את "חמישים גוונים של שחרור". אבל אני לא שפחה צייתנית. את הכרך הראשון של "חמישים גוונים של אפור" אי אפשר היה שלא לקרוא. בכל זאת, סנסציה עולמית ואירוע שמאפשר לנשים בכל העולם לבקש מהחבר שיפליק להן מבלי להסמיק. מה שלגיטימי לקוראות של רבי המכר של "ניו יורק טיימס" בוודאי לגיטימי לקוראות של סטימצקי. זו היתה פנטזיה נחמדה עד שהיא נתקלה במציאות, בספר עצמו ובאיכותו הבעייתית, שהצליפה בפנים ממש כפי שכריסטיאן גריי הצליף בישבנה של אנסטסיה סטיל. וממש כמוה, גם אני בכיתי אחרי, ולא מאושר.

אבל קראתי. קראתי את רומן המשרתות הריאקציונרי והשמרני, שכל הנראטיב שלו עוסק בבחורה שלא יכולה לשאת שלא נותנים לה ובניסיונותיה להפוך גבר "סוטה" לגבר "לגיטימי", כלומר לגבר שרוצה לעשות את זה רק במיסיונרית ולהגיד שהללויה, הוא נרפא. העינוי האמיתי לא היה טמון ברגעים המועטים שבהם אנסטסיה חטפה מכריסטיאן בטוסיק, אלא בציפייה של הקוראת לזיונים הפרועים שהובטחו לה. רוצים לדבר על מזוכיזם? אז לקרוא מאות עמודים שבהם אי אל ג'יימס מתארת באקסטזה את עושרו המופלג של גריי, את היאכטות, המסוקים, הקרנות הפילנתרופיות והמכוניות שלו, כשברור כשמש שמה שבאמת מחרמן אותה זה כסף, ולחכות שבין תיאור אלפיון אחד למשנהו יקרה משהו בין הבתולה הענוגה לסדיסט דה־לה־שמאטה שלה - זה מזוכיזם.

"חמישים גוונים של אפור", כיאה לספר שהחל את דרכו כבלוג, הוא ספר שלא עבר עריכה. יד עורך לא עברה על מילה בספר הזה ואם כן, כנראה שמדובר בעורך הגרוע בעולם. זה ספר רפטטיבי ומטרחן והכרך הראשון פשוט נגמר באמצע. אבל מאחר שהוא זבלון יחסית מותח, אין ברירה אלא להמשיך לשני. הכרך השני, "חמישים גוונים של אופל", הוא ספר מופרך עוד יותר וגם הוא, בלי עין הרע, אורכו 532 עמודים ‏(לפחות בגרסתו האנגלית‏) שאותם אין ברירה אלא לקרוא עד תום, בציפייה דרוכה שהרומן הסקסי של העשור יתניע כבר. נכון שבחמישים הגוונים הנוספים הגברת סטיל מתפתחת קצת ומבינה שאם היא רוצה להישאר עם אהובה היא תצטרך להתרגל לעינויים קשים כמו להזדיין בעיניים קשורות ועדיין, אלה שני ספרים שהם לא רק גרועים אלא מקוממים – לבנים, קפיטליסטיים, שוביניסטיים, ספוגים בשנאת נשים. דוחים וממכרים. מתחילים איתם, ואי אפשר להפסיק.

את הכרך השלישי, "חמישים גוונים של שחרור", כבר החזקתי בידיים. כבר הסכמתי עם עצמי שזה בסדר שאתמכר שוב לקשקוש הזה, בפעם האחרונה בהחלט, ואכלה לילות ארוכים בקריאה של אירועים מופרכים, חצאי זיונים ותסכול אינסופי. ואז אמרתי לא! לא לטמטום, לא לשמרנות, לא לסדרת ספרים שמבטאת ומחזקת את כל מה שרע באופן שבו נשים תופסות סקס, אהבה ורומנטיקה. לא לאלפי עמודים של מלל מיושן מאין כמותו, לספר המגולל את עלילותיה של בתולה בת 20 שלא נגעה בעצמה מעולם, הפוגשת בגבר שאוסר עליה לעשות את זה ושפוקד עליה כיצד להתלבש, להסתפר, לאכול ולהוריד שערות. וכשהיא עושה את כל זה, תחת חסותו הכלכלית כמובן, הגבר העשיר והסוטה – שהפך לסוטה רק באשמת הנשים בחייו ‏(אמו הזונה והאקסית המטורפת‏) – מוכן להגשים את חלומה ולשאת אותה לאשה.

אני מניחה שבספר השלישי כריסטיאן ואנסטסיה, שני האנשים הכי מרגיזים בעולם, שמשום מה מדברים אחד עם השני רק בלחישות, עוברים תלאות נוספות בדרך לחופה המיוחלת. אני יכולה לנחש שבסיומה של הטרילוגיה אנסטסיה מוצאת את עצמה בהריון מעוד זיון שבמהלכו היא גמרה כשלוש פעמים רק מהאוויר היוקרתי שכריסטיאן נושף עליה. אני מניחה שיש להם בת ושבעלה קנה לה עגלה ממותגת ומוצצים מטיפאניז ושהיא, למרות הטבע הלכאורה צנוע שלה, למדה לאהוב אותם. אני מניחה, אבל אני לא יודעת ולעולם לא אדע. כי אני לעולם לא אקרא שוב את הזבל הזה, או זבל כזה, וזה הניצחון הקטן שלי על אחד הרגעים המביכים שידעה התרבות הפופולרית בשנים האחרונות. חמישים גוונים של זבל.

אהוד: כל הכבוד, דפנה! סוף-סוף מישהי כותבת את האמת על הזבל הזה!

* * *

מרדכי קידר

רק משאלת לב?

יומיים [?] אחרי שנשיא ארצות-הברית ברק אובמה עזב את ישראל, התקשר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אל עמיתו הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן כדי להתנצל על הרג האזרחים הטורקיים באירוע המרמרה. ההתנצלות שמה קץ לתקופה ארוכה – יהיה מי שיאמר ארוכה מדי – של קיפאון ביחסים בין שתי המדינות, שבעבר היו, וכיום אמורים היו להיות, חמים הרבה יותר, במיוחד נוכח השינויים מרחיקי הלכת המתרחשים בזירה המזרח תיכונית מאז שהחלה הטלטלה המכונה "האביב הערבי". את ההתנצלות ניתן לפרש אותה בשני אופנים מנוגדים: כתסריט שולי וקל, ומנגד כתסריט מרכזי וכבד משקל.

הסוכריות שקיבל ארדואן מאובמה

לפי התסריט קל המשקל, אובמה רואה בעין רעה את המתיחות ביחסים בין ישראל וטורקיה, היות שזו מעודדת גורמים רדיקליים כמו חמאס ו"האחים המוסלמים" במצרים, החשים שטורקיה עומדת מאחוריהם במאבקם – הגלוי או הסמוי – עם ישראל. חמור יותר, הנתק בין הממשלות של ישראל וטורקיה אינו מאפשר להן לשתף מידע ולתאם פעולה במה שקשור עם ההתדרדרות בסוריה. כתוצאה מכך לא ניתן לגבש מדיניות אזורית לטיפול מבצעי נכון במאגרי הנשק הכימי במטרה למנוע את הגעתם לידי ארגוני ג'יהאד העלולים לעשות בנשק זה שימוש נגד טורקיה, ישראל או כל מדינה אחרת באירופה וברחבי העולם, כולל ארה"ב.

   אובמה – ובמידה רבה של צדק – שואף כמובן להקטין את הסיכוי שארה"ב תיפגע – עד למינימום,  ואם הדבר מחייב ללחוץ על נתניהו להתנצל בפני ארדואן – אז שיתנצל. הביטחון הלאומי של ארה"ב חשוב בעיני אובמה יותר מכבודו של נתניהו או האינטרס של ישראל, ולכן הוא סחט מנתניהו הבטחה ש"עוד השבוע" העניין ייסגר. וכיוון שנתניהו לא היה מעוניין שהתנצלותו תגיע לדיון ציבורי בעיתוני סוף השבוע, הוא המתין להתקשר לארדואן עד יום שישי בין הערביים.

   סיבה נוספת לצעדו של אובמה היא שאיפתו להיראות כמי שיכול (Yes, we can!) להביא שלום בין הצדדים המזרח תיכוניים הניצים. וכאן עלינו להזכיר שיומיים לפני שצלצל נתניהו לארדואן, הכריז עבדאללה אוצ'לאן, מנהיג מפלגת הפועלים הכורדית (PKK) על הפסקת אש לאחר 30 שנות מאבק ו-40 אלף חללים כורדים וטורקים. ליבי אומר לי שההכרזה של אוצ'לאן לא נולדה בחלל ריק, אלא לאחר שארה"ב ריככה את ארדואן כדי שיגיע להסכם עם אוצ'לאן. גם ייתכן כי התנצלותו של נתניהו היא הסוכרייה שנתן אובמה לארדואן עבור ההסכם שלו עם אוצ'לאן.

סוכריה נוספת קשורה לאגו-טריפ של ארדואן, המנסה מזה זמן להפוך את שיטת הממשל בטורקיה לשיטה נשיאותית, כמו זו הנהוגה בצרפת ובארה"ב. כיוון שלא יוכל להציב את עצמו שוב כמועמד לראש ממשלה, הוא שואף להיבחר כנשיא, ואם יצליח להפוך את השיטה לנשיאותית, הוא ימשיך לשלוט במדינה גם במעמדו כנשיא. לשם כך עליו לשנות את החוקה במשאל עם. הצלחתו לסחוט התנצלות מישראל משפרת את תדמיתו הציבורית ומגדילה את סיכוייו להעביר את שינוי החוקה במשאל העם.

עכשיו, לאחר שהפיל שתי ציפורים בשבוע אחד, יוכל אובמה לומר לכל הסובבים אותו כי כמי שהצליח להשכין שלום בין ישראל לטורקיה ובין הטורקים לכורדים, הוא יוכל לחזור על הצלחתו בין הסונים לשיעים, בין הכורדים לערבים, ואפילו בין ישראל לפלסטינים. ג'ון קרי יהיה זה שיישאר באזור כדי לרוץ מצד לצד ולרדת לפרטים לאחר שהנשיא אובמה הציב את הקווים הכלליים של שלום במזרח התיכון. כך מצדיק אובמה את פרס הנובל לשלום שקיבל בתחילת הקדנציה הראשונה שלו, ואיראן יכולה להמתין כעניין לא קשור

עד כאן התסריט הקטן.

התסריט הגדול

כל מה שנאמר לעיל רלוונטי ונכון, אך הוא רק חלק קטן, מערכה ראשונה, של מחזה בעל היקף רחב בהרבה, שתכליתו שונה לחלוטין: להכין את הקרקע לתקיפה נגד איראן. מן הבחינה האסטרטגית מנסה ארה"ב להרחיק את האש, תרתי משמע, מן המפרץ הפרסי, כדי לא לפגוע בבנות בריתה – סעודיה, בחריין, כווית, קטר ואיחוד האמירויות – ובעיקר במתקני הנפט שלהן. זכורות האזהרות האיראניות כי אם תשמש אחת ממדינות המפרץ בסיס לתקיפה נגד איראן, יהיה זה סופה של מדינה זו. בני המפרץ, כמו האמריקנים, מתייחסים לאזהרות אלו במלוא הרצינות. הם מנסים להרחיק ככל האפשר את מאגרי הנפט והגז של המפרץ מאש, ולו על מנת  לשמור את שוק האנרגיה העולמי מפני זעזועים גדולים מדי.

מנגד, לאורך השנתיים האחרונות מפתח השלטון בטורקיה עוינות גוברת והולכת נגד משטר האיותאללה באיראן, הן בשל היותם שיעים, והן בשל התמיכה הנרחבת והמסיבית שמגישה איראן ל"קצב מדמשק", הטובח ללא רחמים באזרחיו הסונים. הרצון הטורקי ללמד את שליטי איראן לקח גובר והולך, ועימו – החשש של טורקיה כי החלל השלטוני שנוצר בחודשים, ובעיקר בשבועות – האחרונים בסוריה, עלול להביא את איראן להשתמש בטיעונים דתיים ועדתיים – שמירה על המיעוטים השיעי והעלווים ועל המקומות הקדושים לשיעה בסוריה – כתירוץ להתערבות צבאית מסיבית במדינה המתפרקת.

כבר כיום משמש התחום האווירי של עיראק להזרמה חופשית של נשק, תחמושת ולוחמים מאיראן לסוריה. ארדואן וחבריו בנאט"ו יודעים כי חילות היבשה – הדיוויזיות המשוריינות והממוכנות, והארטילריה הכבדה – של איראן זקוקים רק להחלטה של האיתוללה ח'אמינאי כדי לנוע מערבה, דרך עיראק ובהסכמתה המלאה של ממשלתה כמובן, ולהתייצב למערכה במלוא כוחותיהם הסדירים נגד כנופיות הג'יהאדיסטים הסוניים המציפות את סוריה. טורקיה חוששת מצעד כזה, שכן הצבא האיראני ימחץ את הצבא הסורי החופשי, ויביא קץ לחלומות הסוניים להשתחרר מן הדיקטטורה של העלווים הכופרים.

בנוסף, טורקיה חוששת מן המירוץ האיראני אל הפצצה, שכן זו תערער לחלוטין את מאזני הכוח במזרח התיכון ותביא להתפשטות ההשפעה האיראנית גם למיעוטים השיעי והעלווי שבתוך טורקיה עצמה. איראן גרעינית תוכל להפעיל לחץ גם על הכורדים שבצפון עיראק בעניין הנפט שהם מייצאים דרך טורקיה, ושזו גובה סכומים נכבדים מהעברתו בשטחה אל נמלי הים התיכון.

טורקיה, ישראל וארה"ב רואות עין בעין את הסכנה האיראנית, ושלושתן הגיעו למסקנה שהן חייבות לעבור לפסים של שיתוף פעולה הדוק באיסוף מידע על איראן, ובניתוחו ובהפיכתו לתוכנית מבצעית ששלושתן – עם כוחות אחרים החברים בנאט"ו ומדינות נוספות באזור – חייבות להתחיל, וממש בקרוב, לגבש. על פי התסריט הגדול, תהיה טורקיה הבסיס העיקרי שממנו ייצאו כוחות הקואליציה הבינלאומית לפעולה אווירית וקרקעית נגד איראן, עם אפשרות שמדינות נוספות השוכנות על גבולה הצפוני של איראן – ארמניה, אזרבייג'אן וטורקמניסטן – ייקחו גם הן חלק בפעולה.

לקראת תכנון וביצוע של מהלך כזה, יש לפתור כמה בעיות קטנות. מתיחות בין ישראל וטורקיה על עניין פעוט כמו המרמרה חייבת לפנות את מקומה לשיתוף פעולה צמוד, וגם האזור הכורדי בדרום מזרחה של טורקיה, על המלחמה נגד השלטון המרכזי להיפסק, כי אזור זה ישמש נקודת זינוק משטח טורקיה לתוך איראן.

על פי התסריט הגדול, ביקור אובמה באזור נועד להניח את הבסיס הפוליטי והמדיני לפעולה הצבאית נגד איראן, לשכנע ציבורים מהססים ופוליטיקאים ספקניים להצטרף לתוכנית, ולהעניק להנהגות האזוריות, כמו גם לעמי האזור, את התחושה שארה"ב נחושה להתקדם בתוכניתה ולהצליח בה. ג'ון קרי נשאר באזור כדי לסגור את החוטים הפוליטיים, ואנשי צבא ומודיעין אמריקנים יעבדו עם עמיתיהם המקומיים על גיבוש התוכניות המבצעיות.

"אתם לא לבד"

ייתכן שבנאום שנשא אובמה בפני הסטודנטים הישראלים בבנייני האומה היו כמה רמזים לתסריט הגדול. בנאום זה הופיעו מספר משפטים וקטעים שאומנם נאמרו בהקשרים אחרים, אך ניתן לפרשם כהכנה לעתיד לבוא. (הציטוטים מהנוסח המופיע באתר "הארץ", ותוספות שלי בסוגריים:

"אנו זוכרים היטב שעלינו לשאת באחריות המוטלת עלינו בעולמנו זה, שאינו מושלם. משמעות הדבר היא שעלינו לקבל את ההקרבה והמאבקים שנגזרו עלינו, ולפעול – דור אחר דור – למען רעיון החירות..." "לכל עם מגיע לחיות כבן חורין בארצו שלו..." "אנו שותפים, יחדיו, למחויבות לשמירה על ביטחון אזרחינו כמו גם ליציבות המזרח התיכון וצפון אפריקה..." "בעומדי כאן היום, אני יודע היטב, שגם לכם וגם לנו זוהי תקופה מורכבת. בפנינו בעיות קשות בארצותינו, כמו גם סכנה ואי־יציבות בעולם כולו..." "בהתחשב בקשר שבין מדינותינו, אני מאמין שעתידכם כרוך בשלנו..." "ברצוני להתמקד בדרך שבה נפעל יחדיו לקידום שלושה תחומים שיגדירו את עתידנו: ביטחון, שלום ושגשוג. אפתח בביטחון. אני גאה שקשרי הביטחון בין ישראל לארה"ב מעולם לא היו כה חזקים: אנו מקיימים יותר תרגילים צבאיים משותפים, יותר ביקורים של בכירים במערכת הפוליטית, הצבאית והמודיעינית, וכן את התוכנית הגדולה ביותר עד היום שתעזור לכם לשמור על יתרונכם הצבאי. אלה העובדות..."

"אמריקה גם תמשיך להתעקש על זכותו של העם הסורי להשתחרר מלפיתת הדיקטטור, שמעדיף לטבוח בעמו מאשר לוותר על שלטונו. על אסד להסתלק, כדי שעתידה של סוריה יוכל להתחיל (ולא כגרורה איראנית). כיוון שלצורך השגת יציבות אמיתית בסוריה, דרושה הקמת ממשלה הקשובה לאזרחיה, המספקת הגנה לכל הקהילות שבגבולותיה, והחותרת לשלום עם מדינות אחרות..."

"כשאני ניגש לסוגיית בטחונה של ישראל, אני חושב גם על עם בעל זיכרון חי של השואה, שעומד בה בעת מול איומי ממשלה איראנית, חמושה בגרעין, הקוראת להשמידו. אין פלא אפוא שהישראלים רואים בכך איום קיומי. אין זה אתגרה של ישראל בלבד – זו סכנה לעולם כולו, כולל ארה"ב. היא מאיימת להגביר את הסיכון לטרור גרעיני, לערער משטר שחותר לגרעין, להצית מרוץ חימוש באזור לא יציב ולחזק ממשלה שאינה מכבדת את זכויות בני-עמה, או את אחריותה כאומה. זוהי הסיבה שאמריקה גיבשה קואליציה להעלאת המחיר שעל איראן לשלם על סירובה לעמוד בהתחייבויותיה. הממשלה האיראנית נמצאת כעת תחת לחץ גדול יותר מאי-פעם, והוא רק הולך וגובר. היא מבודדת, כלכלתה במצב קשה, מנהיגותה מפולגת, וכוחה, באזור ובעולם  כולו, רק נחלש..."

"לכולנו עניין לפתור סוגייה זו בדרכי שלום. דיפלומטיה חזקה ונחושה היא הדרך הטובה ביותר להבטיח כי הממשלה האיראנית תוותר על נשק גרעיני. יתר על כן, שלום עדיף בהרבה על מלחמה, על המחיר הבלתי נמנע שהיא גובה, והתוצאות הבלתי מכוונות שנלוות לה. בזכות שיתוף הפעולה בין ממשלותינו, אנו יודעים כי נותר עוד זמן למצוא פתרון דיפלומטי. אמריקה תמשיך בכך, ובעיניים פקוחות תעבוד עם עולם מאוחד למען מטרה משותפת זו, תוך מתן דגש לדחיפות הנדרשת בסוגייה (אל לה לישראל לנקוט צעד כלשהו בעצמה).

"ואולם, על איראן לדעת כי זמנה מוגבל, והבעתי בבהירות את עמדתה של ארה"ב: אסור שיהיה לה נשק גרעיני. זו אינה בעייה שניתן להשלים איתה. כנשיא, אמרתי לעולם שכל האופציות על השולחן כדי להשיג את מטרותינו. נעשה כל שעלינו לעשות על מנת למנוע איראן גרעינית..."

"על כך אני חושב, בשעה שישראל מתמודדת עם האתגרים הללו. אותה תחושה של ישראל מוקפת רבים השוללים את עצם קיומה, ועולם שבו רבים מסרבים לקבל אותה. זוהי הסיבה שביטחונו של העם היהודי בישראל הוא כה חשוב – פשוט כיוון שלעולם אין לראותו כמובן מאליו. ואולם, אל תטעו: מי שדבק באידיאולוגיה השוללת את זכותה של ישראל להתקיים, יכול באותה מידה גם לשלול את האדמה שמתחת לרגליו או את השמיים שמעליו, מפני שישראל אינה הולכת לשום מקום. היום, אני רוצה לומר לכם, במיוחד לצעירים מבינכם: כל עוד ארה"ב קיימת, (בעברית) אתם לא לבד."

עד כאן ציטוטים מנאום אובמה.

בהנחה שאכן נאומו זרוע ברמזים, הרי שדברי אובמה על טילים מעזה נועדו לתת לדברים הקשר לא איראני, כהסוואה לדבר האמיתי. זוהי כמובן פרשנות מרחיקת לכת, מגמתית במידה רבה, לנאום שהחלקים שצוטטו ממנו כאן הוצאו מהקשרם. ייתכן שזוהי האמת. אך יכול להיות שכל מה שנאמר כאן זה על "תסריט גדול" הוא משאלת לב של כותב שורות אלה.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 239

* * *

יוסי שדה

יציאת מצרים בזכות אימא

רציתי לספר על יציאת מצרים המשפחתית שלי.

בני ישראל חצו את ים סוף בשנים עשר נתיבים. בעצם, לכל אחד מאיתנו יש סיפור יציאת מצרים שלו.  יש סיפור, איך הוא, או הוריו, הגיעו לארץ.

אתן לכם שתי דוגמאות.

 הראשונה, לולו אסף ידידי, שהגיע לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה כילד עני מרומניה. אימא שלו החליטה לעשות, עם המשפחה, עליה – לארץ מוזרה, בלי שפה, בלי אמצעים, עולים חדשים היו אז בעצם פליטים.

לולו ידידי ביקר ברומניה ארבעים שנה אחר כך. הוא ראה את העוני, המחסור והמיסכנות –  חזר והודה לאימו שהוציאה אותו מגורל אומלל. אינסטינקט של אימא יהודייה – בלי זה, הוא היה גדל בעוני, בארץ קומוניסטית. פה הוא גם פגש את רותי אשתו – וזה נס עוד יותר גדול.

וידידי שמואל שי, סיפר, שחודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוגוסט 1939, לקחה אותו אימו מתל אביב לפולניה, לבקר את סבא וסבתא.

הם חזרו, שבועיים לפני שפרצה בספטמבר המלחמה. 

סבא וסבתא אמרו לאימא – "תישארי עוד חודש. בארץ ישראל, בספטמבר, יש חגים, כמעט לא לומדים!"

אימא סירבה. "אם נגיע מאוחר, אמרה, "יושיבו את הילד שלי על יד איזה ילד מעדות המזרח!"

ושמיל אומר – "הגזענות של אימא שלי הצילה את חיי!"

כי אם היו מתעכבים, היו מוצאים את עצמם בתוך המלחמה שפרצה בספטמבר 1939, והזוועות שכולנו מכירים. צריך מזל, שתהיה לך אימא גזענית!

[אהוד: אני שמעתי מפי שמואל שי סיפור אחר לגמרי, שאינו הזוי כסיפור שאתה מביא בשמו, כי באותה תקופה לא התייחסו כך ל"ספרדים", אלה שאתה מכנה בשם עדות המזרח. הסיפור הוא שבהיותו בפולניה לקחו אותו חברים לסרט ושם ראה ביומן שלפני הסרט את היטלר נואם בפני המוני הנאצים, חזר לבית סבו וסבתו ודרש בתוקף שיחזור מיד עם אימו ארצה. לא עזרו כל השידולים. שמואל הקטן ואימו חזרו בדרך לא קלה, ממה עם פרוץ המלחמה, ולולא נפחד מהיטלר, מי יודע מה היה בגורלם].

אבא שלי עזב בשנת 1933, את בגדד. מי הכריח אותו? אימא שלי.

שאלתי את אבא – "לא רצית לעזוב את בגדד – אז למה עזבת?"

אבא בא ממשפחה ענייה, והתחתן רק בגיל 33, אחרי שביסס את מעמדו הכלכלי והפך מילד עני, שיצא לעבודה בגיל 10, לאיש עשיר.

אבל אבא לא שכח את העוני.

אבא שינן לנו פתגם – "אש יעארף א שבעאן בגדר א ג'ועאן" – לאמור – איך יבין השבע את מצב העני - שהסיר שלו ריק?

"אתה לא תבין," אמר אבא, "מה זה להיות עני ורעב."

והנה, כשאבא בן 50, עשיר, נסעה אימא מבגדד, לבקר את אבא שלה בירושלים – וחזרה עם החלטה – חייבים לעזוב את בגדד, לברוח.

"אבל," אמר אבא, "יש לי פה עסקים, וכסף, ושישה ילדים, ופרנסה, מה יש לי לחפש במקום אחר?! ומה אעשה שם? במה אעבוד? ואם, שם, ילך הכסף? אחזור להיות רעב???"

"בוא נברח מפה," אמרה אימא. "עכשיו, מהר!"

ואימא לא הרפתה, ירושלים וירושלים.

בסופו של דבר, אבא נישבר... למזלו. הוא מכר את  רכושו הרב – ועלה ב 1933. האוטו עם המשפחה והרהיטים, יצא מבגדד לירושלים – דרך סוריה, לבנון, בואכה גשר בנות יעקב – לטבריה ולירושלים.

כמובן – הם הגיעו בלי סרטיפקטים, ובנקודת הגבול שאל הקצין הבריטי החשדן – "מה באתם לעשות כאן?"

ואבא, שאולי בסתר ליבו קיווה, באותה עת , שיחזירו את המשפחה לבגדד ­– אמר לאימא: "את הלוא חכמה, והבאת אותנו לפה, אז רק את תדברי עם הזאבט, הקצין..."

ואימא, בעזרת מתורגמן כמובן, אמרה: "באנו לבקר את אבא שלי, שגר בירושלים, והנה הניירות שזה נכון."

הקצין הביט בניירות, ושאל – "ולמה הבאתם כל כך הרבה דברים ורהיטים? ומה פתאום שעון מטוטלת גדול – למה לא השארתם את השעון בבגדד?"

אימא לא היססה, היא אמרה לקצין: "אנחנו מאמינים במזל, והשעון הזה, זה המזל שלנו. לאן שאנחנו הולכים, אנחנו, אפילו לקצת זמן, ת'שעון איתנו! לא עוזבים ת'מזל בבית!"

הקצין פרץ בצחוק – "איזה פרימיטיבים!" – הוא אמר בקול, ונתן למשפחה לעבור.

היתה גם משפחה אחרת, שהקצין פסל, והוא  אילץ אותם לחזור, מגשר בנות יעקב, לבגדד. אימא לא הצליחה לעזור להם.

אבא לא שכח עד יום מותו את הרגעים האלה, ואת ההתעקשות של אימא על עזיבת בגדד לפני המדינה, כך אמר.

"אם לא אימא שלכם," אמר לא פעם, "היינו באים אחרי המדינה, וגרים במעברה."

ואבא אמר – "אני לא כמו הקרוב שלנו, חזקאל, שנישאר בבגדד עד המדינה, למה היה עסוק בפרנסה, ובסוף בא עולה חדש, וגר במעברה.  או כמו ג'וחה."

את מקרה חזקאל הכרתי, אבל ענין ג'וחה היה חדש.

"מה," שאלתי, "יא באבא, מה ג'וחה בעניין?"

"אוה," אמר, "ג'וחה הגיע לעיר, עם סחורה מה שרצה למכור בשביל LETFARNESS – אבל, אנשים לא עומדים. מה עשה ג'וחה? הוציא רעשן גדול, עמד על כיסא בכיכר, וסובב את הרעשן מעל הראש שלו. התחילו לבוא אנשים, וג'וחה צעק, 'יא נאס, תעאלו ושופו,' לאמור, 'אנשים, בואו לראות!'

"ואנשים התאספו, אבל, בינתיים, מרוב שסובב את הרעשן, עם היד גבוה למעלה, המכנסיים של ג'וחה, מהסיבוב, התחילו ליפול, עד שנפלו לגמרי... והקהל, ראה את ג'וחה בלי המכנסיים, צחק, ומי יקנה סחורה מבן אדם, מה שהמכנסיים שלו נפלו?

"איש טוב לב בקהל, לחש לג'וחה באוזן – 'יא ג'וחה, המכנסיים שלך נפלו, תרים אותם, תעזוב את הרעשן!'

"וג'וחה, באמצע מה שמסובב את הרעשן, אמר – 'אל תבלבל לי את המוח! אתה לא רואה שאני עסוק עכשיו!?'

"אבא אמר לי – הבנת? אם לא אימא שלך, הייתי אני, כמו ג'וחה עם הרעשן והמכנסיים שבסיפור!

"הבנת," אמר אבא, "למה אני תמיד עושה תה לאימא שלך? אם לא היא – ש'שגיחה, אז, בבגדד, שאעזוב את הרעשן, בשביל שלא יפלו לי, כמו לג'וחה, המכנסיים – אז לא היה לנו היום אפילו כסף לתה! אז בטח  דווקא מגיע לה תה,  ומכסוס, יעני במיוחד, מהידיים שלי!!!

"וגם אתה תרוץ תביא לה ת'סוכר ותגיד לה תודה!"

וכך עשיתי. גם הבאתי ת'סוכר, וגם אמרתי תודה – "עד היום."

וסלאמה עליכום!

* * *

ד"ר גיא בכור

לשמאל תוכנית לשינוי דמוגרפי

 באמצעות מסתננים

  כאשר פרסמנו ב"ג'יפלאנט" כבר בשנת 2007, עם ראשית התופעה, את חלום הבלהות הנשקף לישראל מאפריקה, נדהמו אז רבים. היום, כשהחיזיון הזה כבר התממש (אז הגיעו 400 מהגרים בחודש מאפריקה, כיום כ-4,000 בחודש), אני מבין שגם אני הייתי נאיבי באותו מאמר, ולא ראיתי את עומק התמונה, שכרגע נפרשת לפנינו.

אז סברתי שמדובר בעיקר בהגירה לשיפור החיים של אפריקאים, כמו ההגירה ממקסיקו לארצות הברית, אך כיום נראה שהתמונה, אבוי, ייחודית למדינת ישראל. מיליוני אפריקאים היו רוצים להגר לישראל כדי לשפר את חייהם, ומתברר שבישראל יש גורמים הרוצים בדרך זו לשנות את המאזן הדמוגרפי של המדינה. זה לא רק שפה העגל רוצה לינוק, אלא שיש כאן גם גורמים הרוצים להיניק. לאחר שלא הצליחו להכניס לפה מאות אלפי פלסטינים, בונים עכשיו גורמים אלה על הגירת מאות אלפי מוסלמים מאפריקה לתוך ישראל. לא מלחמה על הגירה לישראל לפנינו, אלא מלחמה על המשך הרוב היהודי בישראל.

שורה של עמותות, ארגוני מתנדבים ואחרים, מעודדים את ההגירה האפריקאית הזו לישראל. הם מכוונים אותה עוד ממדינות המוצא, שומרים עליה שלא תיתקל בקשיים בסיני, ומאפשרים לה בית חם בישראל. הם הוציאו ומוציאים את השמועה באפריקה, שישראל היא גן עדן, וכי אפשר להגיע אליה ברגל. לא מהגרי עבודה לפנינו, ולא פליטים, אלא מוסלמים אפריקאים-ברובם, המגיעים לכאן כדי להשתקע, ולא לעזוב עוד לעולם.

כאשר אמרנו, במאמר המקורי משנת 2007 "מחפשי עבודה" – הרושם שנוצר היה שהם יעבדו ויחזרו. לא. הם מתכוונים להישאר בישראל, ארצם החדשה.

המספרים:

לפי נתונים רשמיים של מדינת ישראל עומד קצב המהגרים המוסלמים מאפריקה על כאלף איש בשבוע (זה היה המצב בחודש האחרון), כמעט 4,000 איש בחודש, וזו הכפלה של התמונה מלפני כמה חודשים. כיוון שאין מישהו שיודע בדיוק כמה מהגרים כאלה יש כבר בישראל, נעות ההערכות (מגורם מוסמך) בין 80-120 אלף מהגרים אפריקאים הנמצאים בישראל. דרום תל אביב הפכה לסודאן הקטנה, באילת, המהגרים הגרים בדירות שכורות ובשכונות שלמות, הם כבר כ- 20% מהאוכלוסייה, וכזה המצב בשכונות חלשות במרכז הארץ. בכל מקום בצידי הדרכים בארץ צועדים המהגרים החדשים. הם סוקרים את ארצם החדשה, נהנים להביט בעושרה, עושרם. לכו לראות את המחזות המדהימים באילת, עיר שנכבשה בידי המהגרים, איך נוספים אליהם עוד עשרות ומאות מהגרים חדשים כל לילה. הם מגיעים לאילת, ניגשים על הבוקר לסניף משרד הפנים, שם הם מקבלים אישורי שהייה של מדינת ישראל, ומכאן הם חופשיים להתחיל לעבוד בכל הארץ.

ומהי תוכניתם הנרקמת בחשאי של אותם ארגונים ל"זכויות אדם"?

כאשר המספרים יגיעו לרבע מיליון או חצי מיליון, ואנחנו מתקרבים לכך, יעלו הגורמים האלה מעל פני המים, יפנו לבג"ץ ולמוסדות האו"ם (האו"ם כבר מתערב בכך אצלנו), בדרישה שישראל תעניק למהגרים תושבות ואפילו אזרחות, כמקובל במערב. בכך יזנק אחוז המוסלמים בישראל באופן מיידי ל- 30-35% – על כל המשמעויות הדמוגרפיות שיכולות להיות לכך. בהיותם תושבים, ואחר כך אזרחים, יוכלו האפריקאים להביא לכאן, באופן טבעי, את בני המשפחה שלהם, והמספרים יוכפלו. ומי שלא רצה את היהודים באוגנדה, תבוא אוגנדה לישראל. בהיותנו מדינה זעירה, התהליכים האלה יקרו מהר מאוד, יותר מהר מאשר באירופה.

עכשיו אנחנו מבינים שלא המהגרים המוסלמים מאפריקה (כל המהגרים מסודאן מוסלמים, ורוב המהגרים מאריתראה) הם החלשים, אלא הישראלים הקולטים דווקא. לא הם מאויימים, שכן אין אלה פליטי מלחמה, אלא דווקא ישראל היא המאויימת. ארגונים אלה, שיש להם גישה קלה לתקשורת, אינם מסתירים את רצונם לראות את ישראל מדינת כל אזרחיה ולא עוד מדינה יהודית או ציונית, ומן הבחינה הזו המהגרים המוסלמים מאפריקה נופלים לידיהם כפרי בשל.

אלה הם האחראים הישירים על המכה החדשה שנפלה על ישראל. הם מכוונים את ההגירה, מארגנים אותה, שומרים עליה מפני הרשויות ומרתיעים את גורמי האכיפה, מפנים את המהגרים לקבלת האישורים והניירות, מעצימים אותם, מלמדים אותם איך לעמוד מול השלטונות, איך לערוך הפגנות, ואף עיתון הוציאו להם, בשפות האפריקאיות, ובמימון האו"ם.

ומיהם סוכני-המשנה לפלישה המוסלמית האדירה הזו?

שורה של גורמים אינטרסנטיים, שעושים כסף מן העבדים החדשים שמגיעים לכאן.

המלונאים, שמעסיקים אותם בפרוטות (במיוחד באילת, ההופכת בשל כך לעיר אפריקאית).

ענף הבנייה, שמעסיק אותם בעבודות הנחותות ביותר, ניקיון וגננות.

כל אלה מרוויחים על חשבון המהגרים החלשים שמגיעים, ללא הגנה. האם הארגונים האלה "לזכויות אדם" מסכימים עם העבדות החדשה שנוצרת כאן?

אני לא מסכים.

חוק מיוחד לענישת מעסיקי מהגרים אינו נאכף כלל, למעשה הפך לאות מתה, והתופעה רק מתגברת. השמועה יצאה כבר באפריקה שפה יש צורך בידיים עובדות, ומאות אלפים בדרך, ממש כך.

הממשלה הרימה ידיים.

הצהרות רמות על הקמת מחנה איסוף בדרום, ואכיפת החוק, לא נאכפות.

גדר שהתחילו בבנייתה – היא בבחינת מהתלה. מדובר בגדר נמוכה, שניתן לטפס עליה.

הפיגוע באילת שהתרחש בקיץ, ואשר נדמה היה שיעצור את התופעה, ויכניס סוף סוף את צה"ל לשמירת הגבול, לא שינה בהרבה את המצב, ומאז מיספר המהגרים רק זינק. ומשרד הפנים שלנו מחלק אשרות שהייה לכל מהגר בלתי חוקי.

השלטונות המצריים ניסו לבלום את התופעה עד לפני כמה חודשים, כאשר ירו מידי פעם על המהגרים. היום הם כבר לא עושים את זה, ולמה שיעשו? מה אכפת להם שישראל תתאסלם? ההיפך.

גם הבדואים בסיני מאושרים: מתעשרים מן ההגירה וגם מציפים את ישראל. מה רע?

כאשר אני קורא את המצהלות בעולם הערבי על הפלישה המוסלמית הזו לישראל, הבנתי מה מתרחש כאן. המוסלמים מאפריקה יעשו את העבודה לעולם הערבי.

בשביל מה לטרוח ולהילחם בישראל? מרצונה היא עוד תהפוך את עצמה למדינה מוסלמית.

צריכים לזהות יותר ויותר: "התוקפנות הפאסיבית" – זהו כלי שעושה שימוש בליברליות של הצד החזק כדי להביך ולבלבל אותו. אותם ארגונים ידברו תמיד על המהגרים כחלשים ואומללים, כאילו מישהו הכריח אותם להגיע לכאן, תוך שהם מציגים את משטרת ההגירה (שדווקא לא עושה הרבה) ואת גופי האכיפה כחזקים וכמרושעים.

מעכשיו עלינו להבין: התוקפנות הפאסיבית היא תוקפנות חמורה יותר מזו האקטיבית, משום שהיא ערמומית, ועושה שימוש לרעה ביתרונות ובחששות שלנו. למשל, מאיימים במרומז שאם ישראל לא תקלוט עוד מהגרים, יביכו אותה בעולם, במסגרת ה"דה-לגיטימציה", כמדינה גזענית, מה אתם יודעים.

ארץ אהובה, את במתקפה.

הארגונים שותקים עכשיו שתיקה רועמת, כדי לאפשר כניסה של כמה שיותר מהגרים מוסלמיים לישראל, ואז יתחילו את המאבק המשפטי לאיזרוחם כאן. בשלב הזה הם עסוקים בהחדרה של מאסות גדולות ככל האפשר, והרתעת הרשויות מלפגוע בהם.

השלב הבא יגיע, ועוד איך!

הצעדים הנדרשים בבהילות הם:

1. הקמת מחנה האיסוף בדרום, עליו כבר התחייבה הממשלה, והעברת אלפי מהגרים לתוכו. למה זה לא קורה? חלוקת האשרות מטעם משרד הפנים צריכה להיפסק.

2. הפסקת עבודת המהגרים בענפי המלונאות, הבנייה והניקיון. יוטלו קנסות כבדים על מלונאים שיעסיקו מהגרים. בכך תרד מיד המוטיבציה להגיע לכאן. רדיפת בצע פוגעת בקיומה של ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי.

3. העיר אילת חייבת לשבות, כדי להביא את הנושא למודעות לאומית. לא רבים יודעים מה שמתרחש שם. אין מודעות לתוקפנות הפאסיבית. אם אילת לא תעשה למען עצמה, מי יעשה?

4. המשך בניית הגדר, למרות שאינה אפקטיבית במיוחד. יש להוסיף לה תגבור מיידי של צה"ל, ונכונות לירות על מי שחודר ללא סמכות את גבולות המדינה. לשם כך קיימים גבולות.

5. מדיניות שיטתית ומאורגנת של החזרה. מן המחנה היישר אל המטוסים, תוך מתן סיוע של אלף דולר לכל מהגר החוזר לסודאן, לאריתראה או למדינות האפריקניות מהן בא.

מה שלא נעשָה עם המאמר המקורי, יוכל להיעשות עכשיו. אך מה שלא ייעשה עכשיו לא יוכל להיעשות עוד. המזימה להפוך את ישראל למדינה עם אחוז מוסלמים גבוה, ובכך לחסל את הריבונות היהודית כאן – הולכת ומתפתחת. ייתכן שנשכיל לפעול נכון ומהר, וייתכן שנשקע לתהום.

אך לאחר המאמר הזה אף אחד לא יוכל לומר בעוד כשנתיים-שלוש: לא ידעתי!

* * *

אורי הייטנר

לקח צפון קוריאה

בישיח הציבורי על משמעות האיום הגרעיני האיראני ודרכי ההתמודדות עימו, נשמעת מפעם לפעם הטענה המתחסדת הבאה: באיזו זכות אנו באים בטענות לאיראן ולכל העולם, כאשר ישראל עצמה, "על פי פרסומים זרים", הנה מעצמה גרעינית ואנו אף מסרבים להצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.

הצביעות וההתחסדות הן בנות הלוויה הקבועות של תרבות הפוליטיקלי קורקט. על פי תו התקן הצבוע הזה, ישראל ואיראן – שתיהן מדינות וההתייחסות לשתיהן צריכה להיות שווה.

היפוכה של תרבות הפוליטיקלי קורקט הוא המוסר. המוסר מבוסס על הבחנה בין טוב ורע, בחירה בטוב ומלחמה ברע. כן, יש מדינות טובות ומדינות רעות; מדינות המקדמות את האנושות ותורמות לה ומדינות המסיגות את האנושות אחור ומחבלות בה. אין דין דמוקרטיה ליברלית כדין דיקטטורה קנאית פונדמנטליסטית.

הטכנולוגיה היא עיוורת. אין לה העדפות ערכיות והיא יודעת לשרת באותה מידה את הטוב ואת הרע. כדור המכוון מלועו של רובה ללבו של קנדי או מלוע אקדח ללבו של יצחק רבין הוא דבר נורא. לעומת זאת, אילו כדור כזה נורה ללבו של היטלר אי שם בשנות ה-30, היתה זו התרומה הגדולה ביותר להיסטוריה האנושית.

נשק בכלל, ואף נשק גרעיני בכלל זה, הוא אותו נשק והתחמושת היא אותה תחמושת, אם היא בידי מדינה דמוקרטית או אם היא בידי דיקטטורה רצחנית. אך נשק בידי דיקטטור רצחני מאיים על שלום העולם ונשק דומה בידי דמוקרטיה עשוי להציל את העולם מפני אסון.

פצצת האטום האמריקאית, הושגה במרוץ חימוש מהיר מאוד בין ארה"ב וגרמניה הנאצית. אין צורך בדמיון מפותח במיוחד כדי לדעת מה היה עתיד האנושות, אילו חלילה המדענים הגרמניים היו קצת יותר מהירים. ומאחר שהמרוץ הגרמני לפצצת האטום היה עובדה, אין צורך בדמיון מפותח במיוחד כדי לדעת מה היה עתיד האנושות, אלמלא ארה"ב פיתחה פצצת אטום. ארה"ב הצליחה ליצור מאזן אימה גרעיני מול בריה"מ, אך אין צורך בדמיון מפותח כדי לשער מה היה מהלך ההיסטוריה אילו רק בידי סטלין היה נשק גרעיני.

על פי תרבות הפוליטיקלי קורקט, נשק גרעיני בידי בריטניה ונשק גרעיני בידי צפון קוריאה, הם היינו הך. שתיהן מדינות ולשתיהן נשק גרעיני. אולם נשק גרעיני בידי בריטניה נועד להגן על האנושות מידי הרוע ונשק גרעיני בידי צפון קוריאה נועד לאיים על האנושות בשם הרוע.

האירועים בצפון קוריאה הם עדות למשמעות הרת האסון בחיבור בין קידמה טכנולוגית ונשק השמדה המונית, לבין משטרים מטורפים, קנאיים, דיקטטוריים. הם גם מעידים עד כמה מסוכן וקשה להתמודד עם התופעה אחרי שמדינה מן הסוג הזה כבר הצטיידה בנשק גרעיני.

האופציה הגרעינית הישראלית, נועדה למנוע את השמדת ישראל והעם היהודי, באמצעות הרתעה. היא "נשק יום הדין" רק למקרה שלא תוותר ברירה אחרת. ומי יודע כמה חיי אדם נחסכו עד היום כתוצאה מההנחה הרווחת במדינות ערב שישראל מחזיקה נשק כזה. האופציה הגרעינית האיראנית נועדה לשרת את הג'יהאד האסלאמי, לאיים על העולם החופשי ולהשמיד את "הישות הציונית".

ארה"ב והעולם החופשי חייבים להפנים את המציאות ולהגיע למסקנה המתבקשת – למנוע בכל מחיר את התגרענות איראן, ולא לקחת סיכון של דחיינות עד שיהיה מאוחר מידי.

הגיע הזמן שהעולם הדמוקרטי המערבי יפסיק לייחס למדינות המטורפות, כמו איראן וצפון קוריאה, את שיקול הדעת האחראי, המאפיין את העולם החופשי. יש להבין שאצלם זה אחרת.

יש לקוות שברק אובמה, שבביקורו בישראל הצהיר שאין להכיל איראן גרעינית והבטיח בשם ארה"ב שלא תהיה פצצה גרעינית בידי איראן, יבין שבנושא כזה אסור לעולם החופשי לקחת סיכונים מיותרים, להימנע מדחיינות הרת אסון ובמילים אחרות – עליו להוביל מתקפה על תכנית הגרעין ועל בסיסי הטילים באיראן, במלוא העוצמה האמריקאית.

עוצמת הצבא האמריקאי גדולה לאין ערוך מעוצמת צה"ל ומן הראוי שהוא יבצע את המלאכה. עם זאת, אם נגיע חלילה לסף של איראן גרעינית וארה"ב לא תבצע את תפקידה כמנהיגת העולם החופשי, לא יהיה מנוס מלהורות לצה"ל להגן על מדינת ישראל מפני התרחיש החמור הזה.

העולם לא חייב להגיע גם במאה ה-21 למצב אליו הגיע במאה ה-20 כתוצאה מגישה פייסנית כלפי דיקטטורים מטורפים.

* * *

"אני אומרת זאת מאהבה"

ספר שירים חדש מאת מיכל סנונית

הוצאת מודן

השירה היא הדם של הנפש. היא הבגד היפה של הכאב.

היא המוזיקה של הרווח בין המילים.

השירה אומרת את שאי־אפשר לומר בשום דרך אחרת.

היא מציאות מדומיינת. היא חלום אמיתי.

מענגת ומתעתעת. שליטה ונשלטת. מתבצרת בגוף

ונבעטת מתוכו החוצה בכוח הנשמה.

                                                                  מיכל סנונית

שירתה של מיכל סנונית מקבלת תפנית מפתיעה בספרה "אני אומרת זאת מאהבה". לצד שירתה הלירית הנודעת, תופסים בספר מקום מרכזי שירים שחלקם בעלי גוון מחוייך ואירוני  ואחרים, הנוקטים לשון ישירה, בוטה וכואבת.

לספר שלושה שערים:

שער ראשון: "מתוך העשבים השוטים עולים ובאים ימים טובים" – המורכב ממחזור שירים שבמרכזו השיר: "נאום העשבים השוטים". מיכל סנונית מובילה את "שירת העשבים" למקום מפתיע ובלתי צפוי. בפעולת קילוף מתבקשת, ימצא בהם הקורא שירה אקטואלית, ביקורתית, שניתן לקחת אותה לכיוונים שונים כיד דמיונו של הקורא.

שער שני: "נקודת תצפית" – שירי התבוננות בתהליכי הזמן, בנופי והלכי הנפש, כתובים  בצורה מזוככת, מהורהרת, מציירים תמונות מחיי היום יום בסביבה אנושית מוכרת .

שער שלישי: "לילה לילה לאה" – בשפה אינטימית, שבאופן פרדוקסלי גם חודרת ומטלטלת, מכונסים שירים של צפונות הלב, שככל שהם אוטוביוגרפיים ואישיים, כן יש בהם מצפונות לבו של כל אדם ("הקשיבו לציוץ העפרוני / הוא היודע את הלב / וצפונותיו.").

הספר "אני אומרת זאת מאהבה" הוא ספר שיריה ה-13 של מיכל סנונית. קדמו לו בין היתר: "נגיעה"; "ללחוש אהבה"; דרך היופי דרך הכאב"; "שירת הלב" ו"שאהבה נפשי". וכמובן ספרה הנודע "ציפור הנפש" שתורגם ל-38 שפות והפך לנכס צאן ברזל שהעניק השראה גם ליוצרים בתחומי המחול, המוסיקה והתיאטרון, בארץ ובעולם.

שיחה לילית

א.

הוֹלְכִים לִישֹׁן, אֲנִי אוֹמֶרֶת.

וְאַתָּה אוֹמֵר, נְדִידַת הַצִּפּוֹרִים מִתְאַחֶרֶת הַשָּׁנָה,

וּפָנַי נוֹדְדוֹת אֶל חֶלְקַת צַוָּארֵךְ.

אֲנִי בְּגַבִּי, מַתִּירָה אֶת כַּבְלֵי חָזִיָּתִי,

מְכִינָה עַצְמִי לִכְבוֹד הַשֵּׁנָה

אֵלֶיהָ אָנוּ הוֹלְכִים יַחְדָּו

לַיְלָה לַיְלָה, שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.

כְּשֶׁחֶלְקַת צַוָּארְךָ תֹּאבַד בְּחֶלְקַת צַוָּארִי

נָשׁוּט כִּשְׁנֵי בַּרְבּוּרִים בַּנָּהָר

וַאֲנִי אֲבָרֵךְ אֶת בּוֹרְאִי

עַל שֶׁבְּרָאֲךָ.

ב.

וְהַנָּהָר שִׁירַת בַּרְבּוּר

וְאֵין דִּבּוּר.

שִׂיחָה שְׁתוּקָה

אִישׁ בְּאִשָּׁה.

בַּרְבּוּר בְּתוֹךְ בַּרְבּוּר

וְאֵין דִּבּוּר.

מיכל סנונית פירסמה עד היום 41 ספרים. ספרי שירה למבוגרים וספרי ילדים רבים, ביניהם ספרים לכל גיל – למבוגרים וילדים כאחד.

בין הפרסים שזכתה בהם: פרס בינלאומי לספרות ילדים, ז'נבה 1993; פרס הנשיא ומשרד החינוך במקסיקו, שם הוכרזה כסופרת השנה לשנת 2006. בארץ זכתה בפרס ראש הממשלה 2005 ועוד.

ספריה זכו להצלחה בינלאומית, תורגמו לשפות רבות ונמכרו ברחבי העולם בכשלושה מיליון עותקים. בראש עומד "ציפור הנפש" שתורגם ל-38 שפות, כיכב ברשימות רבי המכר וזכה לשבחי הביקורת שהשוותה אותו ל"נסיך הקטן" של אקיזפרי ו"השחף" של ליווינגסטון. בגרמניה בלבד נמכר "צפור הנפש" בשבע מאות וחמישים אלף עותקים עד כה, באנגליה בכ-120,000 עותקים וסך מכירות הספר בספרדית עומד על מעל 300,000 עותקים. ב-1993 זכה הספר במקום הראשון בתחרות הבינלאומית היוקרתית לספרות ילדים בז'נבה וב-2006 נבחר ע"י הנשיא ומשרד החינוך כספר השנה במכסיקו. לרגל הזכייה הודפס הספר במהדורה מיוחדת בת מאה אלף עותקים והופץ בכל בתי הספר  והספריות במדינה. בתחילת 2010 חגגו באנגליה במהדורה חגיגית את יציאת העותק המיליון של הספר בשפה האנגלית ברחבי העולם. הספר זכה לעיבודים לבמה, מחול ומוסיקה. בשבדיה יצרו בהשראת הספר יצירה למחול, סרט לטלוויזיה הממלכתית-חינוכית ומחזמר. תיאטרון המחול בדיסלדורף העלה בספטמבר 2008 את "ציפור הנפש" בהצגת בכורה במסגרת פסטיבל המחול Take-off 3, ואילו בארץ הוצג בפסטיבל ישראל מחזה מוסיקלי המבוסס על הספר בהפקת המדיאטק  בחולון.

לאחרונה ראה הספר אור בצרפת.

ספרים נוספים של מיכל סנונית המצליחים בחו"ל הם: "בוא וחבק אותי" כ-200,000 עותקים ברחבי העולם, "יד ביד עם אלוהים" כ-100,000 עותקים ברחבי העולם  ו"תגיד לי שאתה... תגידי לי שאת..."

לאחרונה ראו אור בתורכיה ובפורטוגל מהדורות חדשות של "ציפור הנפש", "בוא וחבק אותי" ו"יד ביד עם אלוהים". "ציפור הנפש" ו"בוא וחבק אותי" יצאו בשנה האחרונה גם בערבית בהוצאת דאר אל הודא, בתרגומה של פתחיה טברי והופצו בארץ ובשטחים.

בעונה של 2008 העלתה התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוחו של גיל שוחט יצירה מאת מיכל סנונית בשם "ירמיאו החתול – פנטזיה לחתול ותזמורת". הלחין אייל באט, שיחקו וקראו עירית ועזרא דגן. קונצרט ראשון עלה בחודש מאי 2008. לקראת הקונצרט יצא ספר לילדים "ירמיאו החתול" כשם היצירה המוסיקלית.

מיכל סנונית נולדה בקיבוץ עין החורש בו גדלה, התחתנה וילדה את שלושת ילדיה. כיום מתגוררת בתל אביב. בוגרת החוגים לספרות עברית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. במשך השנים היתה רועת צאן ומטפלת בילדים, עיתונאית ב"על המשמר" בו ערכה את מדור התרבות ואומנות ואת מוספו השבועי "חותם". כיום, בנוסף לכתיבתה הספרותית, היא נפגשת עם קהל קוראים, ילדים ומבוגרים, מרצה ומשוחחת בנושאי ספרות שונים במתנ"סים, מועצות אזוריות ובחוגים לספרות ברחבי הארץ.

[דבר המפרסם]

* * *

מתי דוד

טנריף אי ספרדי מטריף

"העולם גדול וניצחי / האדם קטן וזמני / לכן המרוץ התמידי / לראות מירב אפשרי."

פסוק זה שהפך לסיסמתי כתבתי בראש כל התקצירים שהכנתי וחילקתי לקבוצות המטיילים שלי אותן הדרכתי במהלך 35 שנות עבודתי כמדריך תיירים ישראליים ברחבי העולם.

במהלך אותן שנים רבות, אמנם הכרתי וראיתי מקומות נפלאים ומראות ייחודיים רבים.  ואולם הפעם בטיול להכרת טנריף (האי המטריף) הייתי עם אשתי וידידים רבים, כנוסע רגיל בקבוצה שלא בהדרכתי.  ואמנם היתה זו חוויה מלהיבה ובלתי שגרתית, למרות כל מה שראיתי בעבר.

טנריף האי המטריף

זהו האי הגדול והמתוייר ביותר, אחד מתוך 7 איים בארכיפלג הקנארי. האי השייך לספרד, שוכן באוקיינוס האטלנטי, מול מרוקו הספרדית לשעבר. שמונה שעות טיסה מנתב"ג עם חניית ביניים במדריד מביאים אותנו לשדה התעופה הדרומי בטנריף (יש גם שדה תעופה צפוני באי).  האי הקטן הזה שטחו רק 2,046 קמ"ר עם אוכלוסייה של כמיליון אחד. בשאר ששת האיים הנוספים של הארכיפלג הקנארי חיים עוד כמיליון תושבים. האי טנריף מזדקר כמין קונוס מתוך האוקינוס. לשבעת האיים יש פרלמנט מקומי ודגל עם שני כלבים.

אי תיירותי ייחודי בזכות מעלותיו הרבות: מזג אוויר ממוזג ונוח כל ימות השנה עם 18-25 מעלות צלזיוס כל השנה. מגוון עצום של נופים עוצרי נשימה.  ניגודים רבים של נופים מרתקים.  הר געש כבוי אדיר ממדים עם פסגה של 3,719 מטר ובו שלג נצחי.  פרנסת האי מבוססת על תיירות של 5 מיליון המגיעים כל שנה.

סיפור היסטורי מרתק. תרבות מגוונת עם השפעות מאפריקה ואירופה. חופי אוקיינוס מטריפים עם חול שחור שמקורו בטוף וולקני, במקביל לחופים עם חול צהוב שהובא במיוחד ממדבריות הסהרה באפריקה. עיירות יפיפיות בסגנון ספרדי קולוניאלי מהמאות ה-17 וה-18.  נופים של צוקים וולקניים שחורים ובתוכם עמקים ירוקים ופוריים.  אזור טרופי עם צמחיית עד ויערות פראיים בגבהים.

האגדה על היבשת האבודה – אטלנטיס והמתיישבים הראשונים

לפי האגדה, עליה כתב הפילוסוף היווני אפלטון במאה ה-5 לפני הספירה, האיים הם שרידים של היבשת ששקעה באוקיינוס. לפי המדענים האיים היו ידועים בתרבות העולם העתיק וזכו לביקורים של יורדי ים פיניקיים וויקינגים. על מוצאם של תושבי האי הראשונים הקרויים גואנצ'אס אין מידע רב. הספרדים, שכבשו את האי בסוף המאה ה-15, השמידו באכזריות את תושביהם וכל זכר של תרבותם. ממעט העדויות שנותרו, ובהן העובדה שהכירו את מלאכת החניטה, סבורים שהיה להם קשר לתרבויות מצרים העתיקה ולדרום אמריקה. התושבים הראשונים, הגואנצ'אס, מסווגים לתקופת האבן. בתיהם היו חצובים במערות הסלע. הם התפרנסו ממרעה וחקלאות.

ההבדלים בין הצפון לדרום

החלקים הצפוניים והמערביים של האי גשומים ולחים, שופעי צמחייה, עמקים פוריים, יערות עד צפופים על כל המדרונות והפסגות. ואילו חלקו הדרומי והמזרחי של האי יבש ומידברי.  חלקו הדרומי מצוי עכשיו בפיתוח מואץ.  בעשור האחרון הוקמו בחופים הדרומיים שני מרכזי תיירות גדולים מאוד למיליוני התיירים המחפשים שמש, מים, חום ומזג אוויר ממוזג ונעים כל השנה. שתי עיירות התיירות המודרניות הן:  Los Cristianos, Las Americas.

הפארק הלאומי טיידה

מעל האי מתנשא הר הגעש טיידה Teide לגובה של 3,719 מטר ומסביבו הפארק הלאומי, המשתרע על 270,000 דונם שצורתו ואופיו כמעט כמו על הירח.  שלג כמעט ניצחי מצוי על פסגתו של ההר. זו ארץ ההתפרצויות הוולקניות שהתרחשו בעבר ההיסטורי הרחוק. הפארק הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסקו. בפארק ישנו כביש אספלט מסודר, מרכז מבקרים, שתי מסעדות, מלון מרשת ה-Parador, מצפה כוכבים, מכון מחקר גרמני, ורכבל עד לפסגתו (המתנה של כשעתיים). הסיור ברכב בכל הפארק אורך כשעתיים בגבהים של בין 2,000 ל-2,300 מטרים.

כשעולים להר, כל כמה מאות מטרים משתנים הנוף והאקלים: מתחילים באקלים סוב טרופי, עוברים לאקלים יבשתי, חוצים קו עננים נמוכים ואזור עשיר ביערות אורן בגובה עד 1,600 מטר, לבסוף מגיעים למדבר בגובה של 2,000 מטר שבו במה מישורית שנמשכת קילומטרים לכל כיוון עם צמחיה מיוחדת ותופעות גיאולוגיות וטופוגרפיות מיוחדות. מישור יבש שבו צבעי הקרקע והסלע מתחלפים מצהוב לאדום, משחור לירקרק וחום על פי הרכב המינרלים. ארבעה מיליון תיירים בשנה מבקרים וחושבים שהם על הירח.

קולומבוס והאיים הקנארים

המיקום המצוין של האיים במרכזו של זרם הגולף, על נתיב ההפלגה מאירופה למזרח הרחוק, הפך אותם במאה ה-15 לתחנת עגינה חשובה.  גם קולומבוס עגן והצטייד באיים במסעו לגלוי אמריקה. באי Gomera ישנו מוזיאון ובו מידע אודות ביקורו של קולומבוס במקום בשנת 1492.

דברים יחודיים באיים הקאנרים

עץ הדרגון הענק בן מאות רבות של שנים, סימלה התיירותי של טנריף.

גידולי בננות בכל שטח פנוי בהיקפים גדולים בתוך ומחוץ לערים.

תנועת הגירה גדולה מהאיים לקובה ולוונצואלה בשנים עברו. צאצאיהם חוזרים עתה לאיים, בגלל רדיפות של שלטונות אלה בימי צ'אבס.

על הדגל של האיים הקאנריים מופיעים שני כלבים, שהספרדים מצאו אותם בתקופת כיבוש האיים במאה ה-15.

שפה מיוחדת, הקרויה "שפת השריקות" שהתפתחה באי Gumera בין הישובים המבודדים המרוחקים זה מזה בין רכסי ההרים.  במסעדה גדולה המשרתת את התיירים באחד הכפרים באי גומרה אחד המלצרים מדגים את "שפת השריקות".  בספרדית Silvo – לשרוק. 

במסעדות במרכזי התיירות, נהוג לתת בננה בחינם לכל המזמין קפה.

חנות שהיא מוזיאון ייחודי לעבודות יד, מזכרות, וכל שאר סוגי מוצרי תרבות ופולקלור מקומי נמצאת בעיר Oratava. המוזיאון הזה בקומת הקרקע של בניין שתי קומות יוצא דופן ביופיו ובמרפסותיו המעוטרות ושמו:  La Casa de los Balcones.

גם לאיים הקנארים הגיעו בשנים האחרונות מאות רבות של פליטים ומהגרי עבודה שברחו ממדינות אפריקאיות עניות.  באי Gumera הוקם עבורם מחנה.

אתרים וערים שראוי (חובה) לבקרם:

פוארטו דה לה קרוז.  בקיצור פוארטו. עיר חוף תיירותית מודרנית בחוף הצפון מערבי.  בעיר פארק Loro על שטח 135 אלף מ"ר הבנוי בסגנון תאילנדי ובו האוסף הגדול בעולם של תוכים, 3,000 מכל היבשות וכן גורילות, נמרים, תנינים, פינגווינים ומופעים של דולפינים וכלבי ים.  גן עדן טרופי.

גאראצ'יקו (Garachico).  עיירת דייגים יפיפייה שהיתה הנמל של האי עד להתפרצות הר הגעש, הושמדה ב-1706. נבנתה מחדש. הלבה השחורה שהגיעה לים יצרה בריכות טבעיות מרשימות עם שבילי הליכה על המשטחים השחורים.  בעיירה מלונות בוטיק וכפר יפה.

מסקה (Masca). "הכפר האבוד" שהיה מבודד עד 1978 מהעולם ומטנריף. שוכן באחד המקומות היפים והמדהימים ביותר בטנריף.  צוקי ענק תלולים נקיקים וגאיות צרים.  נוף מהמם ושקט.  100 תושבים. מסעדה נהדרת בנוף מדהים.

לה לגונה (La Laguna).  עיר הבירה העתיקה. עיר ספרדית קולוניאלית מקסימה. בתי אצולה מרשימים. עיר אוניברסיטאית. הוכרזה על ידי אונסקו. ארמון הבישוף, הכנסייה, כיכר אדלנטו. דלתות וחזיתות בעץ מגולף ומעוטר.

איקוד לוס וינוס (Icod Los Vinos).  מרכז תעשיית היין למרגלות ההר טיידה.  האטרקציה העיקרית היא עץ הדרגון העתיק ביותר שגילו נאמד בין 1000 ל-3500 שנה שמייצר פעם ב-25-20 שנה ענף גזע חדש.  עץ הדרגון הוא סימלה של האי טנריף.

הפירמידות בעיר Guimar. מוזיאון שבו נחשפו פירמידות המדרגות המיוחסות לתרבות התושבים הקדומים שהושמדו ע"י הספרדים.  החוקר הנורבגי המפורסם טור הירדאל חקר וחיי במקום.

יערות העד בשמורת מרצדס (Las Mercedes).  שמורת טבע של יערות עד "פרימיטיביים" בהרים שמעל לעיר Laguna בצפון הרחוק.  כביש מסודר בתוך השמורה, כולל מרכז מבקרים ומסעדה.

העיר סנטה קרוז (Santa Cruz).  עיר הבירה עם 250,000 תושבים, עיר נמל, עיר מרכזית ומודרנית ובה בניין אופרה מרשים, תזמורת פילהרמונית, ככרות ובנינים מרשימים, שני מועדוני תרבות של האצולה והעשירים, שדרות מרשימות בשם Ramblas כמו המפורסמות בשם זהה בברצלונה.

העיר אורטובה (Orotava).  עיר מרשימה על רכס משופע מעל לעיר פוארטו בחלק הצפון מערבי באי. ארמונות ובנייני אצילים ספרדים רבים. סימטאות צרות ותלולות ובהן גן בוטני מרשים, ככר עירייה שבה נערך פעם בשנה פסטיבל פרחים ושטחים מעוטרים מאבק צבעוני שנטחן מאבנים וולקנים משמורת הר הטיידה. בגבול בין שתי הערים הסמוכות – אורטובה ופוארטו ישנו קניון ומרכז קניות ענק ומודרני.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סופר נידח שלום, עידכון: מסעדת "בתיה" נפתחה מחדש והיא נמצאת ברחוב החשמונאים 95, תל אביב, טל' 03-5221335. כל דיכפין יתי ויכל.

רון וייס

רמת-גן

* הודעה ליוצרי סרטי-הבלע על ישראל המוצגים לתאוות שונאינו בעולם – לא רק ה"ימין" [כלומר, כל מי שמתנגד לסרטי התועבה שלכם] יבוז לכם כאן בבית, אלא גם בהקרנות בחו"ל אתם עלולים לספוג מכות מערבים שרואים בכם מראש את משרתי האימפריאליזם הציוני ולא חשוב כמה תלקקו לפלסטינים בתחת וגם תיעזרו בקרנות אנטי-ישראליות לשם כך ולשם קידומכם המקצועי!

* שלום לאודי, מחווה קטן לכבודו של שמאי גולן בן השמונים. שמאי גולן בן ה-18, בטרם נעשה סופר ועסקן, היה לחייל בחיל המודיעין. הוא נשלח לקורס מודיעין בסיסי בבה"ד 15 שליד רמלה (בסמוך לחורבת בניין מרשים ארבע-קומתי ששימש את מפקדתו של חסאן סלאמה ופוצץ על ידי כוחות גבעתי באפריל 1948). לקראת יציאה למסע מחוץ למחנה צוידו החיילים הצעירים בתחמושת חיה וברימוני מילס. אחד מהם שיחק בתוך האוהל ההודי ברימון שבידו, הנצרה נשמטה והוא מיהר להשליך את הרימון על הרצפה. שמאי גולן לא איבד עשתונותיו, זינק על הרימון והספיק להשליכו החוצה בטרם שהתפוצץ. כך נמנע אסון כבד, ומשמאי נמנע הכבוד המפוקפק להקדים בשנתיים את מעשה ההקרבה של נתן אלבז, אשר השליך עצמו בנסיבות דומות  על הרימון שהתפוצץ מתחתיו. מעשה גבורה שנתן אלתרמן ומשוררים נוספים הקדישו לו שיר מיוחד.

לא זכור לי כי שמאי צוין במיוחד לשבח, אך המעשה הנועז נשאר בזיכרון כולנו, סגל ההדרכה של הבסיס, והיה לנו ללקח מר.

שלום אילתי

ירושלים

* לאהוד  חג שמח, אבקש לשלוח לי את הצרופה  "חנות  הבשר  שלי". אלי ר.

אהוד [עם משלוח הצרופה]: נא לא להתייחס לרומן הזה כאל חלק מהספרות העברית, כי אם תתבטא כך ישימו אותך לצחוק. 

 אהוד היקר בוקר טוב, אודה ואתוודה על חטאי, חי אלוהיי כי לא היה בכוונתי לזלזל  בערך  הספרותי של ספרך, ואבטיחך כי אתייחס אליו בכל הראוי ליצירה ספרותית. בתודה , קוראך הנאמן. אלי ר.

* אורי הייטנר: מחמת "צניעות". בגיליון פסח של העיתון החרדי "בקהילה" פורסמו תמונות מגטו ורשה, כאשר פניהן של הנשים טושטשו מחמת "צניעות". 70 שנה אחרי שגופן נרצח, זכרן מחולל וכבודן נרמס. היהדות נרמסת בידי מי שנושאים את שמה לשווא.

* אהוד היקר, בעקבות קריאת החלק השני של הראיון עם שמאי גולן, יש לי שאלה: האם לאחר 23 שנים הוא שינה את דעתו באשר לקשר עם גרמנים בני הדור החדש? אני מכיר חבורה של גרמנים אוהבי ישראל, המבקשים לכפר על מעשי אבותיהם – הם מגיעים לארץ כמעט כל שנה, מטיילים בה ומבקשים לעזור – האם להחרים גם אותם?

ועוד עניין: אהבתי מאוד את האובך המטפורי בשיר של יוסי גמזו.

שלך,

משה גרנות

* אהוד, בוקר טוב וחג שמח, אנא... מסור ליוסי גמזו בשמי כי מאז הטור השביעי של אלתרמן לא קם בישראל מישהו באותו שיעור קומה.

נחום (נחצ'ה) היימן

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2476 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,444 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל