גיליון מס' 830

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בניסן תשע"ג, 4 באפריל 2013

עם צרופת ההזמנה להקרנת הסרטים הקצרים של יוני שריר

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ." אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לֹא מִתְנַצֵּל! // לחולמים על שתי מדינות לשני עמים  ועל שלום עם הפלסטינים. // אורי הייטנר: 1. בכוח מה? בכוח אנה? לזיכרו של אלישע פורת. 2. דינמיקה של ציד מכשפות. // יהודה דרורי: צפון קוריאה – האמסטף של העולם. // הטורבן וצלב הקרס, סרט על המופתי. שלח חיים אנליון. // אהוד בן עזר: על חוש השודד של מאיר שלו. // זאב אלמוג: במקום שמנסרים נופלים שבבים. // אבניאל: בתגובה ל"טליק וגורודיש: משמעת אכזרית ומטופשת". // משה גרנות: קווים לדמותו של עמוס. // אורית ברנר: הפתח-תקוואים  והפועלים אנשי העלייה השנייה. // שלום אילתי: חורף. השיטפון בעין גדי בנובמבר 1954. מתוך ספרו "שנה בעין-גדי" שהוא יומן מרתק מתקופת היאחזות הנח"ל. // דוד מלמד: הפרידה מבריג'יט בארדו. // יואל נץ: אימי, מנוחתה עדן. / ויסלבה שימבורסקה: יום הולדת. // מעשה בשמיל בן ה-7. // יהודה גור-אריה: השריף והturkey-. // אילן בושם: 9 שירים. // משה גרנות: הבט אחורה בסיפוק ובגאווה, על: שמאי גולן, "ואם אתה מוכרח ליצור – מאמרים על יצירתו הספרותית מראשיתה ועד היום". // דניה עמיחי מיכלין: על החיים ועל המוות, קניוק וריבנר. // הסיפור האמיתי: כל מה שסיפר שליט לחוקריו בצה"ל אחרי שחזר מהשבי, פרק מ"חמקן", ספר חדש של בן כספית [ציטוט]. // בת-שבע אריאלי: 1. נטישת הפרדס, ליל הבלהות. 2. מסע הלילה. // אלי מייזליש: מי אוהב פלסטינים? // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות": פרק ראשון: הייתי אז סטודנט בירושלים. פרק שני: עד שפגשתי בעליזה. // במלאת למלך דוד שבעים ושבע, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לֹא מִתְנַצֵּל!!!

בְּיָמִים שֶחָגַגְנוּ רוֹמָן רַב קְשָרִים וְתוֹעֶלֶת

עִם מִשְטַר אֶרְדּוּאָן שֶאַרְצוֹ נֶעֶשְׂתָה פֶּנְסִיּוֹן

לְנוֹפְשִים מִשֶּלָּנוּ לָהֶם הִיא פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת

כְּשֶאַנְטַלְיָה הוּצְפָה בְּאַלְפֵי תַּיָּרִים מִצִּיּוֹן, –

בְּיָמִים שֶשִּתּוּף-פְּעוּלָה כַּלְכָּלִי עוֹד שִׂגְשֵׂג פֹּה

וְשִתּוּף-פְּעוּלָה בִּטְחוֹנִי כָּאן לִבְלֵב לֹא פָּחוֹת

בֵּין מוֹשְלֵי אַנְקָרָה וּבֵינֵינוּ בְּלִי סְיָג וְהֶפְסֵק פֹּה

וְהַחוּש הַפְּרַגְמָטִי שָלַח כָּאן לְכָל הָרוּחוֹת

כָּל שִקּוּל מוּסָרִי כְּמוֹ הֶסְכֵּם-הַשְתָּקָה גֶ'נְטֶלְמֵנִי

שֶל אֲסוֹן נִרְצָחֵי מוּסָה דָאג שֶזּוֹכְרָיו לֹא חָדְלוּ מֵאֶבְלוֹ

כְּשֶנִּזְהַרְנוּ שֶלֹּא לְהַזְכִּיר אֶת הַטֶּבַח בָּעָם הָאַרְמֵנִי

אֲשֶר דַּוְקָא סוֹפֵר בֶּן עַמֵּנוּ, פְרַנְץ וֶרְפֶל, בִּטֵּא אֶת סִבְלוֹ, –

בְּיָמִים שֶמֵעַם כְּמוֹ שֶלָּנוּ נִתָּן הָיָה כָּאן שִבְעָתַיִם

לְצַפּוֹת כִּי יִזְכֹּר שֶגַּם מִי שֶשָּתַק בַּשּוֹאָה

כְּשֶהוּבְלוּ יְהוּדִים אֶל הַטֶּבַח – גַּם הוּא, שֶמִּלֵּא אֶת פִּיו מַיִם,

לֹא נָקִי מֵאַשְמַת הָעוֹמְדִים עַל הַדָּם כִּי גַם הִיא, הַשְּתִיקָה, הִיא פְּשִיעָה, –

בְּאוֹתם הַיָּמִים לֹא פָּצִינוּ אֶת פִּינוּ עַל חֵטְא הַטּוֹבְחִים שֶגַּם אִלּוּ

הִזְדַּהֵינוּ עִם זֵכֶר אֲסוֹן הָאַרְמֵנִים, שוּם סַחַר אוֹ קַו-תַּיָּרוּת

לֹא הָיָה מִתְבַּטֵּל בְּיָזְמַת הַטּוּרְקִים שֶאוֹתָם אִינְטֵרֵסִים הוֹעִילוּ

לֹא רַק לָנוּ כִּי אִם גַּם לָהֶם, כְּפִי שֶסּוּרְיָה שָתְקָה, לְהַבְדִּיל, בִּתְדִירוּת

כְּבָר שִבְעִים וַחֲמֵש שְנוֹת סִפּוּחַ טוּרְקִי בַּמֻּבְלַעַת שֶל אָלֶכְּסַנְדְּרֶטָה

כִּי הָיָה לָהּ חָשוּב שָם שֶלֹּא לְהַרְגִּיז אֶת שְכֵנְתָּהּ הַטּוּרְקִית כִּי גְבוּלָן

שֶל שְּתֵּי אֵלֶּה הוּא גְבוּל מְשֻתָּף וְאָרֹךְ, אַף כִּי טוּרְקִיָּה זֹאת, לְלֹא רֶתַע

נִכְנְסָה לִתְחוּם סוּרְיָה, שֶבָּנוּ טוֹפֶלֶת אַשְמָה עַל גְּזֵלַת הַגּוֹלָן...

וְהִנֵּה, כְּשֶקָּבְעָה וַעֲדַת פַּאלְמֶר זוֹ שֶל הָאוּ"ם נֶחְרָצוֹת, שֶהַסֶּגֶר

עַל אוֹתָהּ רְצוּעָה שֶהֻתְּרָה שָם בְּעַזָּה לְשֵם הַבְרָחוֹת שֶל אַמְלָ"ח

לִפְגִיעָה בְּיוֹשְבֵי יִשְׂרָאֵל הוּא מְאֹד לֶגִיטִימִי וְכָךְ גַּם מַשֶּׂגֶת

דַּעֲתוֹ שֶל הַחֹק הַיָּדוּעַ כְּבֵינְלְאֻמִּי, הַפּוֹסֵק לְפִיכָךְ

כִּי הָיְתָה יִשְׂרָאֵל זַכָּאִית לְהַטְבִּיעַ אֶת "מַארְמָרָה" כְּבָר כְּשֶהֵבָנוּ

שֶבִּמְקוֹם פְּעִילֵי-הַשָּלוֹם הַתְּמִימִים שָם תָּקְפוּ בְּנִשְקָם הָאַלִּים

בִּרְיוֹנִים מֵאִרְגּוּן-הַטֵּרוֹר I.H.H אֶת אַנְשֵי הַשַּיֶּטֶת שֶלָּנוּ

וְכַיּוֹם, תּוֹךְ שִקְלוּל אַסְטְרָטֵגִי-פּוֹלִיטִי אֲנַחְנוּ פִּתְאֹם מִתְנַצְּלִים

כְּשֶאָדוֹן אֶרְדּוּאָן כְּבָר מוֹדִיעַ מֵרֹאש כִּי אֲשֶר לְבִטּוּל הֲלִיכֶיהָ

שֶל תְּבִיעַת מֶמְשַלְתּוֹ כְּנֶגְדָּם שֶל קְצִינֵינוּ הַחֹק בְּאַרְצוֹ לֹא מַרְשֶה

לְהָפִיר אֶת עֶקְרוֹן עַצְמָאוּת הַמִּשְפָּט הַטּוּרְקִי וְהוּא כְּלָל לֹא שוֹכֵחַ

לְתַחְמֵן כְּבָר פְּגִישוֹת עִם רָאשֵי חָמַסְטָאן שֶבְּעַזָּה, שֶכְּלָל לֹא קָשֶה

לְנַחֵש אֶת מִדַּת תִּסְכּוּלָם מִן הַפְלוֹפ שֶל הַ"מַּארְמָרָה" – דַוְקָא הַיּוֹם פֹּה

מִתְחַשֵּק לָאֶזְרָח הַקָּטָן בְּצִיּוֹן הַשָּרוּי דֶרֶךְ קֶבַע בַּצֵּל

וְאֵינֶנּוּ מֻמְחֶה אַסְטְרָטֵגִי גָדוֹל אַךְ לַמְרוֹת הַסִּלּוּף הָאָיֹם פֹּה

שֶל עֻבְדּוֹת שֶאֲפִלּוּ הָאוּ"ם כְּבָר הִכִּיר בָּהֶן, רֶגַע אֶחָד לְנַצֵּל

וְלוֹמַר שֶעַל מָה שֶאוֹתוֹ נֶחְלְצוּ לוֹחֲמֵי הַשַּיֶּטֶת לִבְלֹם פֹּה

הוּא, עִם כָּל הַכָּבוֹד לְעֶרְכָּם שֶל קְשָרֵינוּ עִם טוּרְקִיָּה, לֹא מִתְנַצֵּל...

* * *

לחולמים על שתי מדינות לשני עמים

 ועל שלום עם הפלסטינים

חובה לקרוא כיצד סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם מבזבזת מיליארדי דולרים על מערכת חינוך פלסטינית פאראזיטית ונאצית-באופייה בעזה – שבמקום לחנך לשלום, מטפחת בילדים ובילדות הפלסטיניים את "זכות השיבה" ואת השינאה לישראל וליהודים עד להכחדתנו הסופית! מה יש לומר – המערב שוקד לחנך לעומתנו מערכת בתי-ספר של מי שעלולים להיות חיות אדם!

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=YGJajyjMCbs#!

* * *

אורי הייטנר

1. בכוח מה? בכוח אנה?

לזיכרו של אלישע פורת

אָנָּא בּכֹחַ, אַת

אֵינֶךְ צְרִיכָה לְדַבֵּר,

אָנָּא בְּכֹחַ, הַחַזָּן

שֶׁבָּרַדיוֹ בִּמְקוֹמֵךְ אוֹמֵר:

אֲנָא בָּא אֵלַיִךְ

יָשָׁר מִן הַגוֹלָן.

לֹא זְמַן לִשְׁאֹל עַכְשָׁו

בּכֹחַ מָה? בְּכֹחַ אָנָה?

שֶׁכְּבָר אֲנִי הוֹלֵךְ:

שְׁרֵיחַ שׁוֹשַׁנִים חַדְרֵךְ,

שֶׁאוֹר חֲבַצָלוֹת גוּפֵךְ,

וֵאֱלֹהִים מַנְעִים מִמַּדָּפֵךְ.

 "אנא בכוח", אלישע פורת מתוך "חושניה, המסגד".

היה זה בחורף הקשה, תרתי משמע, של מלחמת ההתשה בגולן, בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. המשורר אלישע פורת, לוחם מילואימניק בפלס"ר שריון, עשה את דרכו באוטובוס מקונייטרה דרומה, ושמע ברדיו חזן המשמיע את הפיוט "אנא בכוח". אלישע פורת שמע בתדהמה את המילים, שחילחלו ללבו ופרצו החוצה בשירו. וכך סיפר על כך פורת:

"הוא שורר אותו ברגש ובעוצמה, וצימוד המילים הזה תפס את אוזני מיד. אוקסימורון נפלא, שאפילו 'מלך האוקסימורונים' בשירתנו החדשה, נתן אלתרמן, היה מסיר כובעו בפניו. מתוך הצימוד הנוגד של רכות ואלימות התנגן לו השיר, שרצה כל כך להיוולד. החומרים היו מוכרים עד לזרא: חייל מוכה ומזה-שינה, השב לביתו לפרק זמן קצר וקצוב, כשהאיום לשוב אל החזית טרם סר מעליו. רעבונו לאישה, הצירוף הפרוע בין תשוקת הבשרים שלו ובין קרבת מותו מהדהדים בשיר: '...לֹא זְמַן לִשְׁאוֹל עַכְשָׁיו / בְּכֹחַ מָה בְּכֹחַ אָנַה / שֶׁכְּבָר אֲנִי הוֹלֵך: / שְּׁאוֹר חֲבַצָלוֹת גוּפֵך...'"

הלוחם מתנחם, בשיר, באהבתו ובמפגש שלו עם אהובתו. האוקסימורון "אנא בכוח" מבטא את הניגוד בין אכזריות המלחמה בה השתתף, ורכות האהבה והתשוקה שהציפו אותו. המילה אנא של ה"אנא בכוח" מופיעה בשירו של פורת בשלושה ביטויים שונים. אָנָּא – לשון תחינה. אֲנָא – אני, בערבית. אָנָה? – לאן?

השיר פורסם בספר שיריו "חושניה, המסגד". הספר מקבץ שירים שנכתבו בימי הטראומה הגדולה של חייו של פורת, מלחמת יום הכיפורים, בה לחם בקרבות הבלימה בגולן ולאחר מכן בפריצה לגולן הסורי – "המובלעת" וחודשים ארוכים במלחמת ההתשה הקשה. הוא הרבה לדבר ולכתוב אודות המלחמה הנוראה ההיא, על שדות הקטל, על ריח המוות. ובתוך הטראומה הגדולה של המלחמה – טראומת המסגד בחושניה. אלישע היה בין הראשונים שהגיעו למקום, בו נגלה לנגד עיניהם המחזה המזוויע, של גופותיהם הכפותות של השבויים הישראליים שנרצחו בידי הסורים, ובהם יואל שליט, אחיו של נועם שליט ודודו של גלעד.

על הטראומה הזו, כתב את שירו "חושניה, המסגד":

חוּשְׁנִיֶה, הַמִסְגָּד, מַבְהִיר

מִטִּיחַ כְּמוֹ עַיִן לְבָנָה

בְּתוֹךְ עֲנַן בָּזֶלֶת מַאֲפִיר,

הַאֵיקַלִיפְּטוּסִים גְּמוּרִים כָּל

כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,

שְׁתוּלִים עַל מֵי רָעַה

בְּאֱרֶץ מְזָרָה אֶת

רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ

כְּמוֹ עַיִן הָרוֹאָה

אֶת הֶעָפָר, הַחֲבַלִים

הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶׁאֵין

לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם

הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ

שָׁרְשֵׁי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת

לְאָט לְאָט וְנִבְקָעוֹת.

חוֹשְׁנִיֶה, הַמִסְגָּד, מַשְׁחִיר.

את השירים שכתב במלחמה, פרסם במוסף הספרותי של "מעריב", בעריכת הסופר משה שמיר, ולאחר מכן קיבץ אותם בספר. כל חייו של פורת היו בצל המלחמה הזו, הטראומה של המלחמה הזו, אולי הלם קרב (הוא כתב לפחות שני סיפורים על הלם קרב, אך התחמק מתשובה ישירה לשאלתי אם לקה בהלם קרב. סיפורו "הסגן האילם" היה אחד ממקורות ההשראה למונולוג שכתבתי, שעלה במסגרת מחזה מקורי של התיאטרון הקהילתי בגולן, בו שיחקתי במשך שנים אחדות).

הוא כתב בעקבות חוויותיו הקשות שירים וסיפורים קצרים. הוא חי את המלחמה, אותה כינה "המלחמה הארורה ההיא," והרבה לדבר ולספר על מוראותיה. היא היתה מוקד חייו, היא היתה מוקד כתיבתו. על אף הטראומה, הוא המשיך לשרת שנים רבות במילואים, כולל במלחמת שלום הגליל, עד גיל חמישים. ואת סוריה הוא שנא בכל ליבו. לא אחת חתם על מיילים ששלח לי "בחורבן דמשק ננוחם."

פגשתי את אלישע, לראשונה, לפני שש שנים. בכנס של המדרשה ב"אורנים", שנערך באולם התרבות בקיבוץ יפעת, ישב לידי איכר חסון ומזוקן, בעל מראה בלתי אינטלקטואלי בעליל. פרופ' עוז אלמוג הִרצה בכנס, והאיש שלידי אהב את ששמע, וליווה את הדברים בקריאות עידוד ואהדה, שגרמו לי לבקש ממנו בנימוס לא להפריע לי. את הדוברים הבאים הוא פחות אהב, וגם את יחסו זה ביטא בקול, שוב ושוב, מה שגרם לי להעיר לו שוב, בנימוס... וכך, התפתחה בינינו שיחה מעניינת, בה התברר שהמראה הבלתי אינטלקטואלי מטעה. הוא הזכיר מאמר שקרא ואהב ב"מקור ראשון" ולמראה פדחתי הגלויה העיר: "העיתון שבטח לא שמעת עליו".

"גם אני קורא אותו", השבתי, "ואף כותב בו."

 "מי אתה?" הוא שאל. "אתה אורי הייטנר?!" – קרא בהפתעה בעקבות תשובתי.

"כן, ומי אתה?"

"אלישע פורת."

"אתה אלישע פורת?!"

וכך פגישתנו היתה מפגש של ידידים ותיקים, שמעולם לא נפגשו קודם לכן.

מאז ועד מותו הפתאומי מדום לב בשבוע שעבר, שמרנו על קשר, בעיקר קשר מיילים – שלחנו זה לזה את פרי עטנו, חווינו דעה והחלפנו רשמים. אלישע שלח לי את ספריו. הוא היה מאושר כשסיפרתי לו שהכנסתי שיר שלו לטקס יום הזיכרון באורטל. העובדה שבגולן, בה לחם וכתב את שירי הזיכרון, קוראים את השירים בטקס הזיכרון, ריגשה אותו מאוד. פעמים אחדות נפגשנו, בעיקר בכנסים שעסקו בנושאים הקרובים ללב שנינו – ערב לזכר אבא קובנר, מורו ורבו של אלישע, אירוע השקת הביוגרפיה של מאיר יערי ועוד.

אלישע היה משורר, סופר, מסאי, בלש ספרותי, לוחם וחקלאי. הוא היה גאה בבוסתן עצי הפרי שלו, אליו הזמין אותי פעמים רבות, ופעמים רבות הבטחתי שאסור לראות, ולצערי לא זכיתי לקיים את הבטחתי.

אהבתי את שיריו, את סיפוריו ובעיקר את מחקריו "הבלשיים" כהגדרתו, על מנת להבדיל ביניהם לבין מחקרים אקדמיים, שבהם התחקה אחרי פרשיות עלומות בתולדות התרבות והספרות העברית בכלל והקיבוצית בפרט.

"בכוח מה? בכוח אנה?" שאל את עצמו אלישע ב"אנא בכוח". "זה לא הזמן לשאול עכשיו," אמר לעצמו, לאהובתו.

בכוח מה התמודד עם טראומת המלחמה? בכוח אהבתו. אהבתו לאהובתו, אשתו הצעירה שחיכתה לו בבית, והוא כתב על געגועיו אליה ועל מחשבותיו עליה בזמן המלחמה, בשיריו ובסיפוריו. בכוח אהבתו למשפחתו – לילדיו ולנכדיו. באהבת הארץ שלו. בכוח אהבת הקיבוץ שלו – ביתו עין החורש, אף שלא חסך ממנו את ביקורתו, בכמה מסיפוריו. בכוח לימודי היהדות אליהם יצא כדי למצוא מזור לנפשו הסוערת אחרי המלחמה, כהגדרתו. בכוח אהבת האדמה ועבודת האדמה, אותה לא זנח עד יומו האחרון.

יהי זכרו ברוך!

נכתב 27.3.13

2. דינמיקה של ציד מכשפות

לפני ימים אחדים, גיניתי בדף הפייסבוק שלי את חילול זכרם וכבודם של קורבנות השואה – פרסום תמונות מגטו ורשה שבהן טושטשו פניהן של נשים, בעיתון החרדי "בקהילה". בעקבות הפרסום הזה, במשך ימים אחדים היוויתי מוקד לתשפוכת של שנאה והסתה מצד גורמי ימין כהניסטי. זה לא חדש. מזה קרוב לשלושים שנה אני מרבה לכתוב נגד התופעה ההרסנית של הכהניזם וענפיו – הטבח במערכת המכפלה והערצת הרוצח, רצח רבין ותאוריות הקונספירציה בעקבותיו, "תג מחיר" ופעולותיו החמורות נגד ערבים ונגד צה"ל וכד', ובדומה לתמונת הראי של התופעה הזאת – השמאל הרדיקאלי, אני רגיל להשמצות ומתקפות של הפנאטים למיניהם, שהאיום הגדול ביותר עליהם הוא מצד המרכז הציוני הדמוקרטי בישראל.

מה שמעניין במתקפה הנוכחית, הוא הדינמיקה החולנית של ציד המכשפות הזה.

במשך שעות אחדות התנהל בעקבות הדברים דיון ענייני ומכובד, שרוב המשתתפים בו תמכו בעמדתי ואחרים טענו שגם פרסום תמונות מהשואה ובו נשים וגברים ערומים אינו מכבד את זכרם (איני מסכים עם הטענה הזאת, אך היא בהחלט לגיטימית וראויה לדיון). ואז, כעבור שעות אחדות, החלה המתקפה.

נורה פגז ראשון – NIF

כלומר – הקרן החדשה לישראל (או הקרן לישראל חדשה, בתרגום מילולי מאנגלית). הפגז היה הקוד: קדימה הסתער. 

מה הקשר? שאל מישהו, ונותנת הטון השיבה: "הוא עובד אצלם."

לא אחזור כמובן על תשפוכת דברי הבלע והשקרים, אומר רק שהשרשור עלה על גדותיו בשנאת ישראל. אני רק רוצה להציג את הדינמיקה החולנית של ציד המכשפות; איך זה עובד.

ובכן, ד.ה., נותנת האות למתקפה, שכנראה ערכה תחקיר אודותיי, מצאה חטא חמור בעברי (הקרוב): חתמתי על גילוי דעת של תמיכה בתוכנית של תנועת "נאמני תורה ועבודה" לשינוי הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה בישראל, שעיקרו ביזור שירותי הדת והעברת האחריות על תקציבי הדת לידי הקהילה. כמובן, שצעד כזה יאפשר גם תקציב לקהילות שאינן אורתודוכסיות, רחמנא לצלן, או לקהילות ניאו-אורתודוכסיות וכו', שהנם שיקוץ נתעב בעיניי הכת הפנאטית.

לטענת ד.ה., "נאמני תורה ועבודה" ממומנים בידי הקרן החדשה לישראל, הממומנת בידי קרן פורד, שהנה קרן אנטישמית שנועדה להרוס את מדינת ישראל. מקור המידע לדברים שכתבתי היה אתר ynet שהוא, לטענתם, השופר של הקרן, והעלאת הידיעה נועדה להסית נגד החרדים.

וכאן מציגה ד.ה. את החזון והמטרות של מרכז "יובלים" שאני עומד בראשו, אותו הורידה מן האינטרנט. "יובלים" הנו מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית. פלורליזם ביהדות הוא כמובן שיקוץ, בעיני הכת הפנאטית. שואלת ד.ה. האם גם המרכז הזה ממומן בידי קרן פורד האנטישמית?

מרגע שהיא שאלה את השאלה, התשובה היא בגוף השאלה. כלומר, אם היא שאלה האם הקרן החדשה מממנת את "יובלים", מעצם השאלה נובעת התשובה החיובית. אם כן, אני עובד בקרן פורד האנטישמית, ומטרתי היא לפרק את מדינת ישראל ולכן כתבתי את הדברים.

במסגרת תשפוכת ההסתה הנוראית, הסבירה ד.ה. שהיא אכן שונאת את "המינים". ומיהם המינים? אני, כמובן. הרפורמים, מיותר לציין. "נאמני תורה ועבודה", שהרי הם ממומנים בידי האנטישמים. רבני צהר. הרב דוד סתיו, המועמד לתפקיד הרב הראשי. נפתלי בנט, שחבר ל"שונא ישראל" יאיר לפיד. תנועת "בני עקיבא" בשל שיתוף פעולה מסוים עם סתיו שפיר (אוי אוי אוי...) רשימה חלקית, רק מהמתקפה האחרונה. כך שאני בהחלט נמצא בחברה טובה.

כמה עובדות, לבחינת הדינמיקה.

א. ארגון "נאמני תורה ועבודה" הוא ארגון דתי אורתודוכסי, השואף להשפיע על השתלבות הציבור הדתי והחרדי בחברה הישראלית והתחברותם למודרנה, למדע וכו'. חברי הארגון הם בעלי עמדות מגוונות בסוגיות המדיניות, מן האיחוד הלאומי ועד מימד. אין לי מושג מי מממן אותם וזה גם לא מעניין אותי. זהו ארגון המקדם את החברה הישראלית לכיוונים חיוביים.

ב. איני שייך ל"נאמני תורה ועבודה" ולו בשל העובדה שזהו ארגון דתי אורתודוכסי ואילו אני, אינני דתי. ואכן, חתמתי על אותו גילוי דעת, כיוון שאני תומך ברעיון.

ג. מרכז "יובלים" אינו מקבל כל סיוע מהקרן החדשה לישראל. אבל אין לי כל בעיה ואף אשמח לקבל תמיכה מהקרן. המרכז מקדם סדר יום של העמקת צביונה היהודי והציוני של החברה הישראלית, ברוח פלורליסטית, וכל גורם שיסייע לו תקציבית, יסייע לקידום סדר היום הזה, ועל כך יבורך. דווקא מאחר ואני מתנגד בתוקף לחלק מן הארגונים הנתמכים בידי הקרן, ואף כתבתי על כך לא פעם דברי ביקורת חריפים, אשמח במיוחד לגייס משאבים דווקא מן הקרן הזאת, בידיעה שכל שקל שיגיע לארגון כמו "יובלים", הוא שקל פחות לארגון כמו "עדאלה", להבדיל. כך, שאם אכן "נאמני תורה ועבודה" מקבלים משאבים מהקרן החדשה, הם עושים מצווה כפולה – גם מקבלים משאבים למטרה חיובית וגם גורעים משאבים ממטרה שלילית.

אך ראו את הדינמיקה: כיוון שחתמתי על גילוי דעת של "נאמני תורה ועבודה", שלטענת הכותבת ממומנת בידי "קרן פורד" האנטישמית, מן הסתם גם הארגון אותו אני מנהל ממומן בידי אותה קרן, ומכאן שאני "עובד אצלם", ומכאן שכל דבר שאני עושה וכותב, נובע מאג'נדה אנטישמית בלה בלה בלה. זוכרים את הפרסומת על החברה של החבר של החברה של החבר...?

מצחיק? זה היה יכול להיות מצחיק, אבל החוגים הפנאטיים המוסתים בידי האנשים הללו, הם אנשים חסרי הומור. הם כבר הובילו לכמה מן הפשעים החמורים ביותר בתולדות מדינת ישראל, כך שאין להקל ראש בחומרת ההסתה.

עם זאת, אני מודה שכאשר אני קורא את תשפוכת השנאה הזאת, אני בעיקר מרחם על האנשים הללו. איזה טעם יש לחיים כאלה, הרוויים בשנאה, שכל כולם רק שנאה? מסכנים.

* * *

יהודה דרורי

צפון קוריאה – האמסטף של העולם

האמסטף הוא כלב תוקפני, נשכני וקשה לאילוף. האמסטף, אף שהוא מסוכן, בעיטה הגונה יכולה להרוג אותו בקלות יחסית. צפון קוריאה, המדינה הכי מצורעת בעולם, הינה בעצם כמו האמסטף. צבאה – הוא הענף הכי חשוב במדינה, עם מאות אלפי חיילים (נאמד אפילו ביותר ממיליון) ראשיה מחזיקים חזק את הרצועה, את הצבא, אבל נוטים כיום לשחרר את המפלצת מבלי כל סיבה הגיונית, למעט... רעב של ההמונים, וייאוש מהדרתם והחרמתם ממשפחת העמים.

כאשר אני רואה וקורא על התנהגותו השחצנית של המנהיג היורש, קים ז'ונג און, אשר אביו היה בין מייסדי ממלכת השטן הזו שנקראת: צפון קוריאה – אני חושב מיד על שני פסוקים מעניינים בתנ"ך מספר מלכים א', כאשר טרם הכתרתו של רחבעם, חבריו של נסיך הכתר הזה מתייחסים לטענות של העם בערך במילים אלו: "...אביך הכביד את עולנו ואתה הקל מעלינו? כה תדבר אליהם: קטני עבה ממתני אבי... ועתה, אבי העמיס עליכם עול כבד? אני אוסיף על עולכם... אבי יסר אתכם בשוטים? – אני אייסר אתכם בעקרבים." (פרק י"ב 10-11). והשאלה היוצאת מכך היא: האם באמת אבר המין של קים ז'ונג און גדול משל אביו... והאם הוא מתכונן להשתמש בו...

ארץ מקוללת זו, שעדיין שולט בה הרעב באיזורים רבים ואצל שכבות אוכלוסייה שונות, תושביה תחת דיקטטורה אכזרית המחזיקה מאות-אלפים במחנות ריכוז באשמת "אי נאמנות לקומוניזם." שליטיה מאז ומתמיד היו בין האכזריים ביותר במאה העשרים, לא פחות מסטלין, מאו והיטלר. שליטי צפון קוריאה חולים זה שנים רבות בשיגעון גדלות, הם קוראים תגר על כל המדינות סביבן, כולל יפן, דרום-קוריאה ואף על ארה"ב. צפון קוריאה תומכת ומסייעת לקבוצות טרור רדיקליות בכל קצווי תבל, לרבות לאיסלמיות שביניהן, פועלת בקונספירציה וחשאיות (כמו בהקמת הכור הגרעיני בסוריה שהרסנו), מציפה את העולם בכזבים ובשקרים במערכות פרופגנדה מגוכחות ומסוכנות כאחד. למשל, לפני כשנה הם הודיעו לעולם שהם במקום שני ב"מדד האושר העולמי..." עם 98 נקודות, כאשר ידידתה סין היא במקום ראשון בעולם עם 100 נקודות... ברור שארה"ב לדידם היא במקום האחרון (220). וגם עכשיו הם פירסמו צילום עדכני של קים ג'ונג און, יחד עם הגנרלים שלו, כשברקע מפת ארצות-הברית ועליה מפורטים היעדים של טיליהם – כגון : לוס אנג'לס, הבירה וושינגטון, ועוד. 

כמות ללא איכות

האמסטף הזה, צבא צפון-קוריאה, עומד לפני שילוחו לקרב. הוא לבטח עלול לגרום לדרום-קוריאה ולארה"ב כמה נשיכות מכאיבות (אבל לא קריטיות). האמסטף הזה יחוסל בסופו של דבר יחד עם מאות אלפי אזרחים אומללים כי לפי הדוקטורינה ושטיפת המוח שעברו, החיילים הצפון-קוריאנים יעדיפו למות מאשר להיכנע. נכון שיש כאלה המכנים את צפון קוריאה: "נמר של נייר" (בגלל חימוש וציוד צבאי מיושן והיעדר טכנולוגיות חדישות). אבל הצפון-קוריאנים עוסקים כבר יותר מ-30 שנה בפיתוח גרעיני ולכן צריך להתייחס לאיומים שלהם ברצינות ובזהירות מרובה, כפי שארה"ב אכן עושה, כי אולי הם הצליחו לייצר פצצה קטנה (אחת או שתיים) של כמה קילוטון – ונשיכתם תהיה מכאיבה, אפילו אם "ימוטטו את הבניין על עצמם."

זה עניינה המיוחד של מדינת ישראל לעקוב מקרוב אחר התנהגות צפון-קוריאה בשבועות הקרובים ושל תגובות ארה"ב ופעילותה. אלו יבהירו לנו עד כמה אפשר יהיה לסמוך על ארה"ב בנושא איראן וללמוד על דפוסי התנהגות בלתי רציונלית של מדינה כמו איראן.

* * *

הטורבן וצלב הקרס

הסרט המצ"ב נעשה על ידי הטלוויזיה הגרמנית והוא עוסק בקשר ההדוק שבין המופתי  הגדול של ירושלים לבין השלטון הנאצי, ובקווים המשותפים שבין האידאולוגיה הנאצית לאידאולוגיה האיסלמיסטית. סרט זה הוא בבחינת אמירה נוקבת של פקיחת עיניים למי שאיננו מצוי בתולדות הסכסוך בינינו לבין הערבים.

הסרט נקרא "הטורבן וצלב הקרס – האיסלם והאידאולוגיה הנאצית", ולהלן הקישור:

http://www.youtube.com/watch?v=3b0wEuKVU6E

בברכה,

חיים אנלין

* * *

אהוד בן עזר

על חוש השודד של מאיר שלו

כמעט בכל הקשור לנחום גוטמן יש למאיר שלו חוש של שודד. הוא נדבק זה שנים אחדות לספר שכתבתי מפי נחום גוטמן "בין חולות וכחול שמיים" בהוצאת "יבנה", ומנכס אותו לעצמו כאילו הוא קרא ושמע את הדברים ישירות מפי גוטמן, וזאת מבלי להזכיר אותי, המחבר, שיזמתי את הספר וכתבתי וערכתי אותו מפי נחום גוטמן ככתוב בשערו "סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר" – ואחר-כך התרוצצתי שנים למצוא הוצאת ספרים שתוציאו לאור, כולל "עם עובד" – וכולן סירבו בטענה שגוטמן כבר לא מעניין אף אחד – עד שבזכות הצלחת ספרי "עופרית בלופרית" [1977] ב"יבנה" הסכימו להוציא גם את "בין חולות וכחול שמיים" (1980 ואילך).  

וזה בעצם ההבדל בין סופר חשוב לסופר נידח. סופר חשוב יכול לייחס לעצמו דברים שאינם שלו, ואילו מסופר נידח אפשר להתעלם וגם לשדוד מפרי רוחו. הוכחה?

נמצאת בטור של מאיר שלו ב"מוסף לשבת" מיום 29.3.13 של העיתון "ידיעות אחרונות":

"...הזכירה לי מה שאמר סופר ילדים אחר, אהוב עליי יותר מסנט-אכזיפרי, נחום גוטמן. בספרו 'בין חולות וכחול שמיים' הוא כתב: 'מעולם לא ראיתי גבולות: עד כאן הילד, ומכאן – למבוגר. מעולם לא חשבתי שאני ילד, גם לא בילדותי. אותן תפיסות העין של בן שש נשארו בי עד היום. למעשה, אנחנו נולדים מוכנים ואיננו משתנים באופיינו או בתפיסת הדברים.' יותר חכם, יותר ישר, יותר מעניין, וגם הציורים יפים."

"יותר ישר"? – רק שאהוד בן עזר – יוק!

* * *

זאב אלמוג

במקום שמנסרים נופלים שבבים?

לאהוד בן עזר שלום,

 במוסף פסח, בגיליון החג של "מעריב", התפרסם ראיון עם אלוף (מיל') יאנוש בן גל בקיסריה. החזיק החרה אחריו אוריה באר שפרסם בגיליונך כתבה שכותרתה – "טליק וגורודיש: 'משמעת אכזרית ומטופשת'." הראיון והכתבה גדושים בהשתלחויות חסרות-רסן בטליק – אחד מגדולי המצביאים שקמו לישראל, ואשר הישגיו בהגנת הארץ והעם פרוסים על אין ספור מלחמות ואירועים. 

תקצר היריעה מהכיל את גודל ההכרה, הרשמית והלא-רשמית, לה זכה "טליק"; די אם אציין אבני-דרך אחדות: אלוף טל היה חתן פרס ישראל למפעל חיים. הוא זכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל. טל הונצח על כותל "חמשת מצביאי השריון הטובים בהיסטוריה" במוזיאון השריון בפורט נוקס, ארה"ב. במלחמת ששת הימים פיקד טליק על "אוגדת הפלדה", אוגדה משוריינת שלחמה בציר הצפוני בסיני וכבשה את חצי האי סיני, החל מרצועת עזה ועד תעלת סואץ בציר הצפוני. הישגי כוחות השריון במלחמה זו חיזקו את מעמד גייסות השריון בצה"ל ככוח לחימה מוביל ומרכזי. הישגיו במלחמה זו הכתירו אותו כאחד ממפקדי השריון המובילים בצה"ל ובעולם, ומהלכי אוגדתו במלחמה, נלמדים בבתי האולפנה הצבאיים המתקדמים בעולם. עם ה"משמעת האכזרית והמטופשת" הזו, שיאנוש ובאר מייחסים לו, הוא הוביל את השריון לאחד הניצחונות המפוארים ביותר של ישראל.  

בספטמבר 2004, בהגיעו ל"גבורות", הקדישה לו עמותת השריון גיליון נרחב ובאוקטובר 2011, במלאת שנה למותו, הקדיש הביטאון "שריון" את כל הגיליון לזכרו של "טליק". רמטכ"לים, מפקדי שריון, אנשי חימוש בכירים, אלופים מזרועות צה"ל השונות, סופרים נודעים ואישי מדינה, נטלו חלק בגיליונות אלה ותיארו את אישיותו וכישוריו יוצאי הדופן. אצטט מתוך דבר העורך, אל"מ (מיל) שאול נגר, באותו גיליון: "כל חייו היה ישראל טל, טליק, אישיות סוערת ומסעירה, יצרית ויצירתית. מגוון התיאורים של מנהיג ומורה דרך, אב רוחני, חבר ורע, רגיש ורגשני, סקרן וחוקר, אבי ה'מרכבה' – אין בהם אלא כדי רמיזה קלושה על אישיותו המגוונת, רבת ההשפעה וההשראה... מאחורי טליק הרשמי, המפקד הנועז, האיש שהעז ויצר טנק חדש, המנהיג שחינך דורות של לוחמים וסגל טכני, עומד טליק האדם שהתמודד כמעט תמיד לבדו עם נושאים קשים להכרעה. המאמץ הבלתי נלאה שלו לסייע לכל מי שהיה קשור לתחומי עשייתו הברוכה, הפצועים, הנכים, בני המשפחות השכולות, החולים והנזקקים, העיד גם כי ביקש אהבה והערכה מאנשיו..."

ועוד כותב אוריה באר: "בשנים חמישים וחמש, חמישים ושש, שירת טל כמפקד בית הספר לקצינים של צה"ל. שם יישם באכזריות ובקפידה את מה שלמד כנראה מהבריטים. צוערים הורחקו מהקורס בשל עבירות פעוטות. זאת גם בשבוע האחרון של הקורס, ואף שבמהלכו, הפגינו רמה טובה וסבירה של ידע ומנהיגות."

לשמחתי, אני זכיתי באותן שנים להיות חניך בבית-הספר לקצינים תחת פיקודו של "טליק" ולא נתקלתי אי-פעם "באכזריות.. שכנראה למד מהבריטים." אחד מבני המחזור שלי, וידידי הטוב, היה סג"מ בשם משה ("וחצי") לוי שנעשה לימים רמטכ"ל וכמוני רחש כבוד רב לטליק, מפקד בית-הספר לקצינים דאז, שהחדיר בנו את ערך המשמעת כיסוד מוּסד של צבא עֶרכּי ומנצח. לזכותו של "טליק", אפשר גם לזקוף, שהוא זה  שקבע שלקורס קצינים יצטרפו חניכים רק בדרך של התנדבות.

במקום שמנסרים נופלים שבבים, ואני יכול להאמין שהיו גם כאלה שנפגעו בדרך – אבל לא הם אלה שמייצגים את טליק האדם.

* * *

בתגובה ל"טליק וגורודיש: משמעת אכזרית ומטופשת", חדשות בן עזר 829

יותר ויותר קצינים קשישים במיל' תוקפים קצינים אחרים על מעשים מההיסטוריה. מעלים מעשיות מן האוב. אין בכך כל תועלת למעט הסתה פרועה נגד אנשים שתרמו רבות למדינה.

אני יודע על מקרה אחר, ולא אפרט, על קבוצת קצינים בכירים אחרת שמייצרת מאמרי שטנה נגד אלוף מיל' שפרש אחרי שירות מפואר לפני למעלה משלושים שנה.

מניסיוני האישי, נשפטתי פעמיים אצל גורודיש ז"ל על עבירות "חמורות".  האחת "אובדן ציוד" על ג'יפ והשנייה על פגיעה בקצין מצרי שבוי. וראה זה פלא בשני המשפטים זוכיתי.

חידלו כבר ממלחמות היהודים. די !!!

יש לנו די בעיות אמיתיות להתמודד איתן ולא עם אבק ההיסטוריה.

אבניאל

* * *

משה גרנות

קווים לדמותו של עמוס

למרות שעמוס ממוקם לאחר שלושת הנביאים "הגדולים" (ישעיה, ירמיה, יחזקאל), והשלישי ב"תרי עשר" (אחרי הושע ויואל) – מסתבר שיש לו זכות ראשונים בזירה ההיסטורית העולמית: הוא חלוץ "הנבואה הכתובה", היא "הנבואה הקלאסית", ולמעשה, הוא יצר, כמעט יש מאין, "סוגה" חדשה בהוויה הדתית העולמית.

הנבואה שקדמה לעמוס, "הנבואה הקדומה", התמקדה בארבעה נושאים עיקריים:

א. במלחמה כנגד העבודה הזרה (שמואל א' ז' 3; מלכים א' י"ד 16-15; שם, י"ח ועוד).

ב. בדרישה לציות מוחלט לדבר האל, גם אם נראה על פניו חסר הגיון (שמואל א' י"ג 13; שם, ט"ו 19; שמואל ב' כ"ד 13-10; מלכים י"ג 22-21 ; שם, כ' 36-35 ועוד.

ג. במעורבות במלחמה (שופטים ד' 9-4, ה'; שמואל א' כ"ב 6-5; מלכים א' י"ב 24-22; שם, כ"ב; מלכים ב' ו' 28-9; שם, י"ג 21-14  ועוד).

ד. במעורבות פוליטית (שמואל א' ח', ט'-י"ב; שמואל ב' ז'; מלכים א' י"א 39-29, י"ב  18-1; שם, ט"ז 4-1 ועוד).

נושאים אלה, שהם כאמור, מעיקרה של הנבואה הקדומה, מגובים במעשי ניסים (כולל החייאת מתים!) – פרי כוחם הנסתר של הנביאים, וכן בהגדת עתידות (מלכים א' י"ז 23-14, י"ט 17-15; מלכים ב' א' 15-9; שם, ב' 25-19, ד' , ה' 19-1, ו' 15-1   ועוד).

קשה לעיתים להבחין בין הסיפורים הנבואיים הקדומים "המקוריים" ובין התוספות (ברוח ספר דברים, בדרך כלל), אך בעקרון אין הבדל גדול בין מה שמסופר על נביאים אלה ובין החוזים, הקוסמים של זכר, מלך חמת, שקיבל, כביכול, מסר באמצעותם מבעל שמיים (ראו אנציקלופדיה מקראית, כרך ג', ערך חמת, ע' 197), או  בין המוח'ום והאפילום, "המתנבאים" ומגידי העתידות של זמרילים מלך מארי, שמסרו לו, כביכול,  מסרים עלומים מהאל דגן (ראו שם, כרך ד' ע'  578-577). מה שחסר לחלוטין ב"נבואה" של עמי המזרח הקדום הוא מלחמת החורמה באלוהים "אחרים". בהיגד הדתי המבהיל הזה יש למקרא "זכויות בלעדיות" – הוא אשר הביא לעולם המיוסר שלנו עוד נושא שעליו יישפכו נחלי דם – הקנאות הדתית.

נבואה "קדומה" בעלת המאפיינים הנ"ל מתאפשרת רק בתקופה מחותלת בערפילי מיתוס, ובדרך הטבע, היא מתקשה לשרוד בעולם מתועד. קל לספר שאליהו עלה בסערה השמיימה, או שאלישע החיה ילד מת – כאשר אין שום תיעוד. בחברה אנושית היודעת קרוא וכתוב, ניתן לבדוק את התגשמותה של נבואה וניתן לבחון אם מעשה ניסים התקיים במציאות, או שהוא פרי דמיון, או גרוע מזה – המצאה שקרית לשם שמיים.

בנקודת המפנה הזאת, מופיע עמוס על בימת ההיסטוריה של דתות העולם: הוא יוצר, כמעט יש מאין, סוג נבואה חדש, שאיננו מגובה על ידי ניסים ונפלאות, אלא על ידי שכנוע, בדיבור, בנאום – המועלים, בסופו של דבר, על הכתב.

כמו כל הנביאים, מציג עמוס עצמו כמי שיודע סודות אלוה, כמי שהאל מדבר מתוך גרונו ("ויאמר ה'," "כה אמר ה'" – עמוס א' 2, 3, 6 ועוד ). אך את התקלה הנוראה הזאת (שלפיה – יחידי סגולה רשאים לצוות על בני אדם בשם אלוהים!) אין לתלות בעמוס, כי היא הייתה קיימת זמן רב לפניו (ראו שמואל א' ב' 27, י' 18, ט"ו 2, שמואל ב' ז' 5, י"ב 11, מלכים א' ה' 25, י"א 31 ועוד).

לעמוס יש "קופירייט" בשני תחומים חשובים: הוא, כאמור, הביא לעולם את הנבואה המשכנעת בדיבור, ולא בניסים ונפלאות, והוא זיהה את התביעה האמונית עם התביעה המוסרית. בשני התחומים האלה לא הקדים אותו איש, ובתחום האחרון – זיהוי תביעת האל עם המוסר – הוא אף מצוי בקונפליקט עם רוב הכתובים המקראיים הרואים בתביעה האמונית צו מוחלט המבטל את הצו המוסרי: שאול, למשל, מצטווה להמית בעמלק "מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק…" (שמואל א' ט"ו 3), והשאלה המוסרית איננה רלוונטית שם לחלוטין – לא מצד המצַווה ולא מצד המצוֶוה. זהו הלוך הרוח גם כאשר הלוויים מצווים לערוך טבח באחיהם (שמות ל"ב 29-27), או בחוק המצווה את הקהל להשמיד את העיר הנידחת (דברים י"ג 19-13), ולא להשאיר נשמה בעממי כנען (שם, כ' 16). זהו גם הלוך הרוח ברוב תעודת המקרא.

עמוס הפך את היוצרות, פשוטו כמשמעו – בספר הנבואה הקטן שלו יש עשרות פסוקים, בהם מובעת חרדה עמוקה לגורל העשוקים, ומפורטים העונשים הכבדים שיבואו מדי שמיים על אי קיום צווים מוסריים הנתפשים בעיניו כצווים אלוהיים:

"על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו: על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים; השואפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענווים יטו… ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח ויין ענושים ישתו בית אלוהיהם" (עמוס ב' 8-6).

 הצו המוסרי הוא קטגורי בפסוקים אלה, ומי שאיננו מקיים אותו, הופך את בית האלוהים ל"בית אלוהיהם" – כלומר, האל איננו רואה את מפירי המוסר החברתי כבניו.

ובמקומות אחרים:

"השמיעו על ארמנות באשדוד ועל ארמנות בארץ מצרים, ואמרו: האספו על הרי שומרון וראו מהומות רבות בתוכה ועשוקים בקרבה; ולא ידעו עשות נכוחה... כה אמר ה', כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעיים או בדל אוזן – כן יינצלו בני ישראל היושבים בשומרון בפאת מיטה ובדמשק ערש... והכיתי בית החורף על בית הקיץ וספו בתים רבים, נאום ה'." (שם, ג' 15-9).

"שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים, הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהן, הביאה ונשתה..." (שם, ד' 1).

"לכן, יען בושסכם על דל, ומשאת בר תיקחו ממנו, בתי גזית בניתם, ולא תשבו בם, כרמי חמד נטעתם, ולא תשתו את יינם. כי ידעתי, רבים פשעיכם, ועצומים חטאותיכם, צוררי צדיק, לוקחי כופר, ואביונים בשער היטו." (שם, ה'  12-11).

"השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם, ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק; הפורטים על פי הנבל, כדויד חשבו להם כלי שיר; השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו, ולא נחלו על שבר יוסף..." (שם, 8-4).

"שמעו זאת השואפים אביון ולהשבית עניי ארץ; לאמור, מתי יעבור החודש ונשבירה שבר, והשבת ונפתחה בר, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מאזני מרמה; לקנות בכסף דלים, ואביון בעבור נעליים, ומפל בר נשביר." (שם, ח' 6-4 ).

בעיני עמוס, הצו המוסרי הוא צו אוניברסלי, והוא מועיד עונשים כבדים על עמים שחרגו מהנורמה המוסרית (שם, א' 3-ב' 3). ההבדל הוא בכך שאת העמים שופט האל של עמוס על זוועות ממש ("על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד", "על בקעם הרות הגלעד..." ועוד), ואילו על ישראל הוא פוקד על חטאים יום-יומיים, על עושק נסתר, על רמאויות במסחר – כמעט ניתן לומר שהוא קובל על מה שנהוג לכנות היום בשם "פשעי הצווארון הלבן".

 ומדוע מבחין עמוס בין ישראל לעמים בעניין הזה? משום שהוא כבול לתבנית המחשבה הישראלית שעם ישראל הוא עם נבחר, "סגולה מכל העמים" (שמות ה' 5). אבל, עמוס, שצעד צעד אדיר לקראת חשיבה מוסרית אוניברסלית, צָעַד צַעַד משמעותי גם בעניין הזה. בניגוד לנביא "הקדום", שראה הצלחת המלך בשדה הקרב הוכחה לחסד האל שחופף עליו (ראו לדוגמה, נבואתו של נתן הנביא לדויד המלך – שמואל ב' ז' 11-8), רואה עמוס בכיבושיו של ירבעם בן יואש תקלה שתביא לחורבן:

"השמחים ללא דבר, האומרים, הלא בחוזקנו לקחנו לנו קרניים; כי הנני מקים עליכם גוי, ולחצו אתכם מלבוא חמת עד נחל הערבה." (שם ו' 14-13).

על ירבעם בן יואש כתוב בספר מלכים (א', י"ד 25), כי "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה." לכאורה הישגיו בשדה הקרב אינם נופלים מאלה של דויד וגיבוריו, והנה, עמוס איננו רואה בהישגים אלה כל ראיה לרצון האל – הוא לועג לאופוריה שתפשה את בני ישראל לנוכח ההצלחות בשדה הקרב, "השמחים על לא דבר," כי התפשטות טריטוריאלית – אל לה להסתיר את העיקר, והוא שמירה קפדנית על מוסר חברתי. הוא מבטל את הישגיו של המלך כלא רלוונטיים לאמונה, ועיקר העיקרים – כלא רלוונטיים לעניין בחירת עם ישראל כעם סגולה. אילו חי עמוס בימינו, היה בוודאי מנושאי הדגל של הדורשים להיגמל משיכרון ההצלחה הצבאית, ולהדגיש במקומו את הפיכחון של הרווחה החברתית.

 עמוס מעניק משמעות חדשה לחלוטין להבטחת האל להפוך את ישראל לעם סגולה: "הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל, נאום ה', הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים, ופלשתים מכפתור, וארם מקיר." עמוס ט' 7) – לא ניתן ללמוד מההיסטוריה על בחירת האל, כי לבחירה זאת יש תוכן שונה לחלוטין ממה שהיה מקובל עד ימיו: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם." (שם, ג' 2). הבחירה משמעה תפקידים וחובות של "נבחֶרֶת", ולא פריבילגיות פוליטיות וכלכליות. קשה להגזים בתעוזה של עמוס בפרשו כך את בחירת האל את ישראל, ורק לנוכח פסוקים אחרים בעניין זה הפזורים במקרא, בהם מקבלת הבחירה משמעות פוליטית וכלכלית, ניתן להתרשם מעמקות הגותו הדתית; והרי מבחר:

"ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה." (בראשית י"ב 2).

"ותחת כי אהב (ה') את אבותיך, ויבחר בזרעו אחריו, ויוציאך בפניו בכוחו הגדול ממצרים להוריש גויים גדולים ועצומים ממך מפניך, להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה." (דברים ד' 38-37).

"כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים; כי מאהבת ה' אתכם ומשומרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם – הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים." (שם, ז' 8-6; ראו גם תהילים ל"ג 12, ק"ה 6, 43, קל"ה 4 ועוד)

עם כל הכבוד לצעד האדיר שצעד עמוס ביחס להגות הדתית שלפניו (וגם זאת שאחריו), הרי שהפירוש שלו למשמעות בחירת ישראל גרמה לתקלה היסטורית נוראה, שאת עוללותיה אנחנו חשים עד עצם היום הזה, גם כאשר רוב עם ישראל איננו מגדיר את עצמו כדתי: עם ישראל למד להתייחס אל מאורעות ההיסטוריה כאל תחום שאיננו נוגע לו – תבואנה גזירות בזו אחר זו, נגורש מכל הארצות, יערכו בנו פוגרומים, ישמידו אותנו – אנחנו בשלנו – האל בחר בנו, ולכן הוא מכביד עלינו את עולו, כי הבחירה היא תפקיד, ולא פריבילגיה. לא היה איכפת לנו במשך עשרות דורות עד כמה אנחנו מוכים ומושפלים, ולא ניסינו לשפר את מעמדנו הלאומי לנוכח הגזירות הבלתי פוסקות מצד הגויים שראו בנו, לא רק זרים, אלא גם שטן, שכל תחלואיהם קשורים בו. והתקלה הנוראה הזאת – שורשה בנבואתו של עמוס, שכוונתו היתה בהחלט שונה.

מכל מקום, גם לנוכח תקלה נוראה זאת, ששורשה כאמור, בנבואת עמוס, הרי אי אפשר שלא להתפעל מהגותו הדתית, המעמידה במרכז את המוסר החברתי. יש מי שיטעה לחשוב שכבר היו דברים מעולם, וגם בנבואה הקדומה יש ניצנים של מאבק מוסרי. מי שסובר כך מצביע על נבואתו של נתן לאחר מעשה דויד בבת-שבע ובאוריה החיתי (שמואל ב' י"א-י"ב) ועל נבואתו של אליהו על אחאב לאחר מעשה הנבלה בנבות היזרעאלי (מלכים כ"א). ובכן, למרות הפיתוי לראות בשני המקומות מאבק נבואי למען מוסר חברתי, נראה שהעובדות הן אחרות: בשני המקרים מוכיחים הנביאים כנגד התפישה בעולם הקדום שהמלך הוא כל יכול, ודומה מבחינה זאת לאלוהים. דויד לא התכוון לעשוק את אוריה, שהיה שר צבא ועשיר, וגם אחאב לא התכוון לעשוק את נבות, שהיה בעל בעמיו – הוא הציע לו כסף עבור כרמו, או אפילו כרם טוב ממנו. שני המלכים ראו עצמם נעלים על מצוות התורה (ואין זה ממש משנה במקרה זה שהתורה טרם הגיעה בימיהם לניסוח דומה לזה שבידינו היום). דויד עבר על "לא תנאף" ו"לא תרצח" (שמות כ' 13), ואחאב (או מוטב – איזבל) עבר על "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך..." (דברים י"ט, 14). מדובר, כאמור, בתפישה הקדומה שמצוות האל אינן מחייבות את המלכים, שהם פטורים ממצוות, כי נסוכה על פניהם מהדרת האל. הנביאים הקדומים התקוממו כנגד עמדה זאת, והם קבעו שכאשר מדובר בחוקי האל – גם המלך הוא כאחד האדם. למרות הגוון המוסרי של הסיפורים הנבואיים הללו – אין בהן אפילו קמצוץ מהלהט המוסרי-חברתי שבנבואת עמוס.

המפליא הוא שאת המהפך האמוני הגדול הזה ביצע נוקד, כלומר, רועה, בוקר ובולס שקמים מתקוע (עמוס א' 1, ז' 14), עיר קטנה על סף מדבר יהודה, ולמרות היעדר ייחוס כלשהו, הוא העז לבשר את בשורתו המהפכנית בבית-אל, מקום המקדש וארמון המלך של ממלכת הצפון (שם ז' 13).

* * *

אורית ברנר

הפתח-תקוואים

 והפועלים אנשי העלייה השנייה

לאהוד שלום רב,

קראתי בעניין רב את הקטע מספרך "המושבה שלי" [גיליון 629], אך לא הצלחתי להבין כיצד סימקין היה גיבור הסיפור ולא גרישה ירקוני או גלר הקנאי לדת.

עכ"פ, רציתי לספר גירסה משפחתית, שסבי, ירחמיאל צימבל, איש העלייה השנייה, שעלה עם אחותו שושנה, בראשית המאה שעברה, סיפר בחוש ההומור האופייני לו, על תלאותיהם בעבודתם אצל האיכרים, בעלי הבתים בפתח-תקווה דאז.  הם עזבו לימודים בחדרים ובישיבות, שם ברוסיה הלבנה, השליכו את כבלי הדת מאחוריהם, (למרות שהמשיכו לשיר ניגונים וזמירות עד יומם האחרון), ובאו להיות פועלים עבריים, כובשי העבודה העברית מידי הערבים הזולים והמיומנים יותר, וחסרי הדרישות והתנאים...

הם רעבו ללחם, פשוטו כמשמעו, וחיו מהתפוזים והזיתים ומעט פיתות... האיכרים, לעומתם, היו מבוססים ובעלי בתים, כפי שתיארת. והחלוצים המורעבים חיכו בסופו של יום או שבוע לשכר עבודתם בטורייה וכו' (שכלל לא היו מיומנים בה). בחכותם מחוץ למרפסת של אחד בעלי הבתים, לשכרם, כשאשתו יצאה לקראתם, בבקשתה שיחכו עד שישוב בעלה מבית-הכנסת מתפילת מעריב או מנחה. בבטן מקרקרת, נאלצו לחכות. ובשובו, בשעה טובה, נאמר להם שהוא צריך לסעוד את ארוחת הערב, ולאחר מכן יצא לשלם להם את שכרם. שוב חיכו, בלית ברירה, עד שיצא אליהם מנגב את זויות פיו, נוטפות השומן, בממחטתו הגדולה (תיאורו רווי ההומור, של סבי ז"ל), ואז בשלמו להם את הפרוטות המעטות כדי לקנות מעט אוכל, אמר ביידיש (שאינני יודעת, אך תירגם לנו...) "אח, כמה קשה עד שמגיעים לאכול ארוחה הגונה..."

סבי ז"ל היה אח"כ מאנשי השומר של אברהם שפירא, ומאוחר יותר נענה לקריאתו של יוסף טרומפלדור לעלות לתל-חי, עם אחותו ועוד חברים...

לאחר נפילת תל-חי, ושהייה קצרה באיזור הגליל, ירד עם אשתו, זהבה ז"ל, (לבית רוז'נסקי), ועם עוד שומרים מתל-חי – לעמק יזרעאל והיה מראשוני תל-עדשים (והמוכתר שלה, זמן מה).

סבי ז"ל לא היה דברן גדול, והירבה להתלוצץ על תקופה קשה זו. אחד הסיפורים, שאנו הנכדים, גדלנו עליו, היה על הכפר הערבי פג'ה...

בברכת חג שמח,

אורית ברנר

אהוד: כיצד זה לא הבנת שגרישה ירקוני הוא השם הבדוי של מרדכי סימקין באותה סצינה ברומאן "המושבה שלי"?

חוץ מזה אין דבר כזה "מאנשי השומר של אברהם שפירא". "השומר" לחוד, ואברהם שפירא לחוד, ומעודם לא התערבבו. קיראי בין השאר בספרי "ג'דע, סיפורו של שומר המושבה".

איכרי ופרדסני פתח-תקווה אכן היו רובם אנשים קשים וזה בא להם בין השאר גם מתנאי החיים הקשים של תקופת העלייה הראשונה, שבה חיו ושרדו, וגם עקב דתיותם. מושבות אחרות של העלייה הראשונה, דוגמת זיכרון, ראשון ורחובות, היו הרבה יותר נאורות מפתח-תקווה. ובכל זאת, למעט ס. יזהר – צמחו בפתח תקווה יותר סופרים מבכל מושבה אחרת, והיא גם היתה הגדולה במושבות ארץ-ישראל בשעתה.

* * *

שלום אילתי

חורף

השיטפון בעין גדי ב-22 בנובמבר 1954

מתוך ספרו "שנה בעין-גדי" שהוא יומן מרתק

 מתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לגרעין "שדמות"

22.11.1954. היום היה נאה ושטוף-שמש. כיתת סיור, שיצאה למידבר יהודה, שבה מלאת-רשמים מן הנוף הכביר הנפרש לפני העולה במעלה האיסיים – נוף המשתרע עד פסגות הרי חברון. האופק היה כמעט נקי מעננים ולא בישר מאומה.

לפנות ערב התחילו השמיים מתקדרים. ברקים חצו את האפילה בתכיפות גוברת והולכת. אלומות-אש וריצודי-ברק ביתרו את שקע ים המלח. אנכית, אלכסונית ואופקית ניתכו צרורות הברקים. מאבק-איתנים נערך בין שני גושי ההרים סביבנו: משלחים היו זה בזה חיצי-ברקים ובליסטראות-רעמים. הרעם המתגלגל לא פסק לרגע מעוצמת תכיפותם של הברקים הרודפים זה את זה. האוויר המתנוצץ כולו מעוצמת הלהט החולפת בתוכו האיר פני ים אפורים, חומרים וגועשים.

משנסתכסכה האווירה וקרב האיתנים לשיאו הגיע – בא הגשם. לא בהיסוס, לא בזירזוף ביישני כבפעמים קודמות. הפעם היו טיפותיו גדולות ועגולות, כל אחת ואחת רבת משקל ונפח, וכולן יחד – מטר סוחף וגורף. הגשם הראשון של עין-גדי – גשם של ממש.

בארוחת הערב האווירה מרוממת. כל המרבה לאחר –  רטיבותו זולגת מעליו בקילוחים עזים יותר, להנאת המקדימים הזריזים ונשכרים. הופעת חיילים חובשי כובעי פלדה ולובשי שכמיות מתקבלת במחיאות כפיים סוערות ובתרועות.

לפתע עברה הצעקה –

"שיטפון!! הצריפים מלאים מים!!!"

רק משרגע במקצת המון הגשם, ניתן לצאת החוצה לקבל מושג מן הנעשה. מסביב הכול גועש וזורם. זרמי מים אדירים גולשים בכל הכיוונים מן ההר כלפי מטה ושוטפים את נקודתנו הקטנה. הם חתרו תחת הצריפים הניצבים על כלונסאות וגרפו את כל המונח שם. צריפים היושבים על הקרקע מלאו טין ומים בגובה המיטות. רעש המים המתגלגלים מילא את החלל. מלמטה בא סאון העריג'ה [נחל ערוגות] שעברה על גדותיה ומילא כל זרועות-שפכה זרמים גועשים.

במחנה הוכרז מיד על ריכוז כל היישוב בחדר האוכל מחשש מפולת וגריפה [זה חדר-האוכל של ההיאחזות ושל הקיבוץ, המשק, בראשיתו, והוא ניצב עד היום בלב הנקודה הישנה, הנטושה]. רק משתש כוחו של הגשם ומשרפתה עוצמת השיטפון נשלחו האנשים לצריפיהם. החלה עבודת ניקוי ושטיפה שנמשכה כל הלילה. גדול החשש לגורל השדות ושתילי העגבניות. חוששים, כי זרם זה עלול לפרוץ את דפנות תעלת המים מן הסכר ולשבש את סדרי ההשקאה. חלקת כרם ההר העומדת בשלבי סיקול אחרונים – חשופה כולה לסחף ולשיטפון.

אף הוותיקים אינם זוכרים שיטפון בכיוון זה. אכן היו בשנים הקודמות שיטפונות מן הצוקים לעבר נחל ערוגות, אך זוהי הפעם הראשונה שהזרם פנה לעבר הנקודה והשטחים החקלאיים. האומדנות לגבי כמות הגשם שירדה הערב נעות מ-10 ל-20 מ"מ, והערכת זרמי המים בעריג'ה היה של עשרות אלפי מטרים מעוקבים.

23.11.1954. עם עלות השחר מתקבלים מושגים ברורים על השיטפון. מסתבר שהוא תוצאה של שבר-ענן, שפקד את הפסגות הקיצוניות של מידבר יהודה ואת מקומנו. תוך שעה-שעתיים ירדו 25 מ"מ גשם. קשה היה להכיר הבוקר את הנוף סביבנו. הכול פרוץ ומבותר ומלא אבנים. משטח שהיה מוכן לשתילת דשא נהפך למרבד אבנים. משוטטים בני אדם ומחפשים, מי את נעליו ומי את בגדיו. מי ששיחקה לו השעה מצא אבידותיו רחוק ממקום היסחפן, ומי שהוא ביש-גדא נתייאש מכליו שאבדו תחת כיסוי הטין הרב. ערימות הבוץ מחוץ לצריפים מעידות על העמל שהשקיעו יושביהם כל הלילה בניקוי החדרים.

לאושרנו כמעט שלא נפגעו השדות. זרם השיטפון שפרץ מתוך המשק דרך השער ולאורך הדרך נהג בהגינות: הוא לא הציף את השדות אלא חתר בקרקע ערוץ צר ועמוק בחושפו חלקי קיר וחומה עתיקים ויצא לשפת הים.

קרבנו אל תעלת המים – והנה היא ריקה. משמע – יד השיטפון היתה בה. עקבנו לאורכה עד הגיענו אל המפל הקטן, ועדיין לא נתגלתה כל פירצה בתעלה היבשה. המפל הקטן עצמו גועש כשמימיו החומים מתיזים קצף בנפילתם לבריכה שמתחת. משהוספנו לעלות, נגלה לפנינו כבמחזה-סיוטים מראה ההרס שנגרם על-ידי השיטפון. הזהו נחל דוד, ואדי-סדייר הקסום על שפע צמחייתו, על קסמי צוקיו ועל מסתורי פינותיו החבויות?

כאישה יפה, שפרעה ראשה, נראה עתה הסדייר. צמחייתו כולה גרופה, קרקעיתו חשופה והוא פתוח ומבהיק בלובנו ובריקנותו לכל אורכו –  כחתך בבשר החי שעתה נפתח ועדיין לא נתמלא דם. שקעים בין סלעים נתמלאו טין ונסתמו, מפלים קטנים יבשו. הסוּף כולו נעקר. שטחי סלע שכוסו אדמה וירק משך שנים נגרפו והותירו אחריהם אך "רצפות-ריקודים" שטוחות ונרחבות.

מתקדמים אנו הלאה אל המפל הגדול. מפעם לפעם בוקעת קריאת-תימהון מפי אחד המזדעזעים והמשתוממים למראה השינויים הגדולים שאירעו פה. מתקרבים אנו בקניון ההולך וצר והמתקמר מעלינו בקירות אולם ענקי (אתמול לא היית עובר כאן בקלות כזו!) לעבר המפל הגדול, ובקירבנו החרדה – הנפגע גם ענק זה? הגם הוא בניזקים?

המים גולשים ממפל זה בזרם רחב ודק. אולם מה זה? הרי לא זה מקומו! זז המפל שמאלה, זנח את מסלולו הקודם במרכז הקניון והתכנס לו בנקיק צר, וממנו גולש הוא מסותר למחצה, בזרימה דלה ועלובה, מטה מעל למערת שולמית.

המערה... זוכר אני את שרכיה העדינים, את שערות השולמית שעיטרוה וכיסוה ושיוו לה אופי צנוע וביישני. עתה הכול מרוט וחשוף. הכול – לרבות סלעי הקניון שהוריקו תמיד בשפעת שרכים ומטפסים, תאנים וסוּף. הכול נתלש ואיננו. אף האדמה המעטה שנצטברה בזיזים אלה במשך מי-יודע-כמה שנים – נעלמה.

נדהמים ועצובים עמדנו כאן בהעיפנו מבט-כאב אל חישפון זה, אל העירום המפתיע. פינת החמד שוב אינו קיימת, בעיניה החולמניות של שולה הבחנתי ברק לח... שולה זו, מיומה הראשון של ההיאחזות היא כאן. קודם כמ"כית ועתה כאזרחית. רבו זיכרונותיה מסביבה זו. שפע חוויות עברו כאן עליה, והנה נהרסה פינת החלומות, איננה...

*

אהוד: הפרק הקצר שהבאתי כאן הוא מתוך הספר החדש המקסים שריתק אותי במשך כמה ימי קריאה: "שנה בעין גדי, יומן אישי 1955-1954" מאת שלום אילתי, ונוסף לו בסופו הפרק "היאחזות הנח"ל בעין גדי, חוויות אישיות" מאת יורם יבור (ורנר), אף הוא מראשי ההיאחזות באותן שנים.

"מהדורה חגיגית מוקדשת לציון שישים שנה להיאחזות הנח"ל ה' בעין גדי, י"א אדר תשי"ג, מארס 1953-2013" – נכתב בפתח הספר, והמעוניינים לרכוש אותו יכולים להתקשר לשלום אילתי לפי הכתובת:

eishalom@013.net.il

מומלץ מאוד. סגנונו של אילתי עשיר ומדוייק להפליא, כוח התיאור שלו חזק, הוא כאילו ידע כבר מיומו הראשון בעין גדי את הערך ההיסטורי של ההתיישבות במקום. אפשר ממש להתפעל מתיאוריו את הימים הלוהטים של הקיץ בעין גדי. אז עוד טרם היו מזגנים במקום, וגם המאווררים, בצמצום. המפלט היה ללכת לטבול בנחל דוד, אלא ששם רחשו זבובים עוקצניים שלא הניחו לבן-אדם להתרגע.

היומן פורסם לראשונה וצולם לספר הזה מ"ניב הקבוצה" של האיחוד, כרכים ו'-ח', 1958-9, תשי"ח-תשי"ט.

בספר צילומים רבים מהווי אותם ימים בעין גדי ובסביבותיה, וגם שער ודף מ"הגדה של פסח, עין גדי" ודף אחרון של ההגדה, שאני ערכתי וחברנו אורי שולביץ כתב וצייר בחרט גסטטנר על שעווניות – והדפסנו אותה במהדורה לא גדולה במכונת שכפול של גסטטנר בתל-אביב, וכיום דומני שהיא יקרת-המציאות. הפקת ההגדה נעשתה בשנת 1957 לערך, לאחר שגרעין "שדמות" כבר קיבל את עין גדי מידי הצבא והחבורה המקובצת של בני הקיבוצים, אלה שיסדו וניהלו את המקום.

 גם העטיפה לספרו של שלום אילתי, והרישומים שבו – הם משל אורי שולביץ, מתקופת היותו חבר עין גדי.

עדותי כקורא ודאי שאינה אובייקטיבית כי אני באתי לעין גדי עם גרעין "שדמות" אחרי שאנשי ההיאחזות כבר עזבו והעבירו לנו את הנקודה [הישנה], שממנה נותר כיום רק בניין חדר-האוכל הנטוש. כל שורה ושורה בספר החייתה לעיניי זיכרונות ומקומות כמין מסע מופלא אל העבר של עין גדי עוד בטרם בואי אליה.

אני למשל כתבתי בספרי "מסעותיי עם נשים", שטרם נדפס – כי התנור במאפייה, שבה עבדתי בקיבוץ, היה עשוי ברזל ומתחתיו מבערים, ראשי פרימוסים, שבערו על נפט או מזוט. "את התנור ירשנו מהיאחזות הנח"ל שקדמה לבואנו לעין-גדי. המיבנה העשוי קירות בוץ מטוייחים וגג פח היה השריד היחיד של שבט הבידואים א-רשאיידה שישבו בעין-גדי עד שנכבש המקום על ידי צה"ל בסוף מלחמת השחרור, ליתר דיוק – בתשיעי במרס 1949."

כך חשבתי כל השנים ואולם לאחרונה קראתי בספר "שנה בעין-גדי", של שלום אילתי, את דבריו של יורם יבור (ורבר), שניהם אנשי הפלוגה המקובצת של האיחוד שנשלחו לעזור בהקמת היאחזות הנח"ל, שקדמה לקיבוץ: "...ואפילו אופה, שאפה לפלוגה לחם במיבנה מאפייה, שבנינו [אנשי ההיאחזות] מבוץ."

מאחר שאינני שייך למתקני עולם ולנביאים, גם לא לנביאי שקר חביבי התקשורת – אלא מאמין שהנצח בספרות מורכב מפרטים קטנים, אמיתיים ובדויים כאחד, היה חשוב לי להביא את ההבהרה הזו בכתב-היד של הרומאן, ועל כך תודה ליורם יבור.

* * *

גלריית לאונרדו מציגה:

'אבנים ודרך'

קריקטורות ורישומים

מחווה לזאב [זאביק] רוזנבוים ז"ל

שהיה חבר עין גדי מראשיתו של הקיבוץ

פתיחה יום רביעי 10.4.2013

נעילה יום רביעי 8.5.2013

פתיחה חגיגית יום שישי 12.4.2013 שעה 10:30

בית התנועה הקיבוצית

רח' לאונרדו די וינצ'י 13 תל אביב קומת מרתף 2-

ימים א-ה 08:00 – 20:00, שישי 08:00-13:00

מנהלת ואוצרת, מרים ביטמן 054-6747446

miriambitman@walla.com

* * *

דוד מלמד

הפרידה מבריג'יט בארדו

אחת מאהבותיי הגדולות באה אל סופה באופן בלתי-צפוי. זו היתה אהבה זכה של נער תמים לבית-קולנוע במושבה, בימים של טרום-טלוויזיה וטרום-אינטרנט, כאשר לאנשים היה רדיו גדול בסלון וטרנזיסטור קטן ביד או צמוד לאוזן. את החדשות המצולמות ראו אז רק ביומני "גבע" ו"כרמל", ובהם נראו אירועים שקרו לפני מספר חודשים.

אהבתי את כל בתי-הקולנוע במושבה והלכתי בהתלהבות לראות את הסרטים שהוצגו בהם. אך עם אחד מהם היה לי סיפור-אהבה מיוחד שלצערי נקטע באיבו.

לבתי-הקולנוע היו שמות עבריים, אך כולנו ביטאנו את השמות במלעיל. אם מישהו היה מבטא את שם הקולנוע במילרע ידענו מיד שהוא זר, לא אחד מהמושבה.

לבתי-הקולנוע היה ריח משכר, תמהיל של קסם וטחב, אפלולית ומיסתורין. כשנכנסנו פנימה אפפה אותנו תחושה של התרוממות-רוח מלווה בציפייה ובסקרנות. הכיסאות היו מעץ, פנסי הסדרנים היו מפזזים באולם ופולחים את החשיכה, וקרן-האור שיצאה מן הצוהר הקטן של חדר-ההקרנה השתלחה לאורך האולם וכאילו נשאה בתוכה אבק זוהר של מיליוני גרגרים רוחשים. המוסיקה שליוותה את הסרטים היתה מתנגנת באוזנינו גם לאחר שיצאנו מהסרט והיא המשיכה להדהד באוזנינו זמן רב.

קולנוע אחד גבל במגרש הכדורסל של אגודת הספורט המקומית. היה לו משום-מה שם לועזי. הקרינו בו סרטים הודיים, תורכיים, ערביים, וגם סרטים רוסיים, אחדים מהם הוקרנו בשני חלקים, כל-אחד באורך של כשלוש שעות. "הדון השקט חלק א'" ו"הדון השקט חלק ב'". "מלחמה ושלום חלק א'" ומלחמה ושלום חלק ב'".

לפעמים היו משאיות עם ספסלים מביאות את הצופים בקבוצות מכפרי המשולש: כפר קאסם, טייבה, ג'לג'וליה וטירה. אחרי הסרט הסיעו אותם חזרה לכפריהם. במרכזו של האולם היה עמוד-בטון רחב שהסתיר את המסך לטור ארוך של יושבי הכיסאות שמאחוריו. אך הדבר לא הפריע לבעלי האולם למכור כרטיסים גם לכיסאות הללו. והצופים שהעמוד הסתיר להם נאלצו להסתדר: אחדים התכופפו ימינה, אחדים התכופפו שמאלה, ואחדים גיוונו: פעם שמאלה ופעם ימינה. וכך ישבו לאורך כל הסרט ובסופו יצאו החוצה עם צוואר תפוס וגב כואב.

האשנב של חדר ההקרנה בקולנוע זה היה נמוך, מעל ראשו של אחד הצופים בשורה האחרונה. לפעמים היה האדם שישב מתחת לאשנב מרים את ידו ומסתיר את התמונה. בדרך-כלל עשה זאת בשיא המתח או ברגע שאחת השחקניות החלה לפרום כפתור עליון בחולצתה. הצופים היו פורצים בצעקות זעם: "אברבנאל, לא רואים!" – "אברבנאל, תביא חזרה את התמונה!"

אברבנאל היה המקרין. כולם ידעו מיהו. חבר שלי צביקה אפילו גר ברחוב שלו. והיתה לכך חשיבות מיוחדת: הוא היה פוגש את אברבנאל ושואל אותו מה יציגו בשבוע-הבא. ומכיוון שהיה בידו המידע החשוב, חיכינו בצמא למוצא פיו.

קולנוע אחר היה בשכונה הסמוכה לביתי. שם ישבו כולם כמו משפחה אחת גדולה. כולם הכירו את כולם. לפעמים, באמצע הסרט, היה נשמע מקצהו האחורי של האולם קול רם שפתח דו-שיח, כמו: "אבשלום, חכה לי אחרי הסרט על-יד הפלאפל!" – ואבשלום, מושא הפנייה, היה עונה מאחת השורות הראשונות בקול רם: "בסדר, אבל תביא את החצי-לירה שאתה חייב לי."

איש לא ניסה להסות את הדו-שיח בין השניים, לא הסדרן ולא הקהל. כולם היו רגילים לשיחות הרמות באמצע הסרט.

בעל הקולנוע היה גם הקופאי, וגם הסדרן בכניסה. הוא דאג להקרין על המסך לפני הסרט שקופית שהכריזה על קנס בסך 500 לירות למי שיפצח גרעינים או יעשן באולם. ומיד לאחר שהתקין את השקופית על המסך מיהר למזנון למכור לצופים גרעינים ובוטנים. בתוך האולם היו צופים שעישנו בשלווה עד שדלת הכניסה היתה נפתחת ובאור שפרץ פנימה ניתן היה להבחין בפקח של העירייה.

מי שקנה גרעינים היה צריך בדרך-כלל להיפרד ממרבית השקית כשנכנס לשורה שבה היה אמור לשבת. כל היושבים הכירו אותו ודחפו ידיים לשקית-הנייר החומה כדי להתכבד בגרעינים. בסוף הסרט היתה ריצפת האולם נראית כמו מרבד שחור-לבן ארוג מקליפות גרעינים. 

היה גם קולנוע שקט במרכז המושבה. שם היה גג האולם פתוח בקיץ לשם איוורור במקום מיזוג-אוויר שעדיין לא היה קיים. כך יכולנו לראות באמצע הסרט את השמיים זרועי הכוכבים ניבטים אלינו מעל ליציע כמו תמונה קסומה. ולקראת סוף הסרט, כמו בטקס קבוע, היה הגג מתחיל לנוע קדימה ולהיסגר.

בקולנוע זה היה השקט נשמר תמיד על כנו. הסדרנים היו אנשי פלוגת הסדרן של "הפועל" שבשבתות היו משמשים כסדרנים במגרש הכדורגל של אגודתם ובימות השבוע דאגו לסדר ולשקט באולם הקולנוע.

בקיץ גם הלכנו לשני בתי-הקולנוע הקיציים הפתוחים. באחד מהם הקרינו סרטים שבהם היה צופה קהל רב ומגוון, ובשני – סרטים גרמניים ואוסטריים, ערגת ה"יקים" שהתגוררו במושבה. קינאנו במשפחות שגרו מסביב לבתי קולנוע אלה ומרפסותיהן הפכו בערבים לעמדות תצפית אל הסרטים. משפחות אלו הפכו להיות מבוקשות לכל מכריהן וידידיהן. מה טוב יותר ממשפחה שאפשר לבקר אותה במוצאי-שבת ולראות מהמרפסת שלה סרט בחינם, כולל כיבוד?

בתחילת הסרט היו צופים אחדים צועקים לבעלי המרפסות: "תסגרו את האור", כי האור מן המרפסות הפריע לחשכת האולם. ובעלי המרפסות היו תמיד נענים לקריאות וסוגרים את האור המפריע.

אל הקולנוע הקטן בין השניים אפשר היה גם להסתנן בלי כרטיס. המסתנן היה מטפס על עץ שנמצא קרוב לחומת הקולנוע. ממרומי העץ ראה את הסדרן מפטרל לאורך החומה בתוך שטח הקולנוע. וכאשר היה הסדרן מתרחק לכיוון הנגדי, טילטל המסתנן את הענף הנה והנה וברגע המתאים, כשהענף היה בכיוון הנכון, זינק פנימה לתוך שטח הקולנוע ונבלע בתוכו לקול מחיאות-כפיים של מספר צופים צעירים שהיו גאים בהצלחת המסתנן האמיץ.

אך יותר מכל אלה אהבתי קולנוע אחר שהיה במרכז המושבה. קולנוע שבו הוצגו בעיקר מערבונים, סרטי מלחמה, ולפעמים סרטים רבע-אירוטיים.

במערבונים שהיו מוקרנים בדרך-כלל שלוש פעמים בשבוע קיבלנו תמיד מנת הרוגים משביעת-רצון, אמריקאים טובים מול אינדיאנים רשעים. שמחנו כשבסוף הסרט ניצחו האמריקאים הטובים את האינדיאנים הרשעים, ולפעמים אפילו נשמעו בסוף הסרט מחיאות-כפיים כשהקאובויים חובשי המגבעות הרגו את אחרון האינדיאנים הרשעים.

כך, להבדיל, היה גם בסרטי המלחמה, רובם על מלחמת העולם השנייה, שבהם חיכינו כמובן לניצחון בעלות-הברית על הנאצים הארורים.

אך יותר מכל אלה ריתקו אותנו סרטים אחרים: אחת למספר חודשים היה מגיע סרט "נועז" שהותר רק "למבוגרים מעל גיל 18." היום היו מתירים את הסרטים "הנועזים" הללו לכל הגילים. אך בימים ההם נהגו לבדוק לפעמים את תעודות-הזהות של קוני-כרטיסים שנראו חשודים כבני פחות מ-18.

לסרטים האלה יצאה נפשנו. קראנו את המודעות המבשרות על הסרט, ראינו את התמונה של השחקנית הראשית כשהחלק השמאלי העליון של כתפה חשוף. התמונות הוצגו בתוך חלון ארוך, צר ומסורג, משני צדי הכניסה לקולנוע.

ובגלל אחד הסרטים האלה נאלצתי לנתק את קשריי עם קולנוע זה.

בכניסה לאותו קולנוע הייתה קופת-כרטיסים במבנה עגול עשוי עץ חום כהה, יחיד במינו, ומן האשנב הציץ הקופאי הקבוע לאורך כל השנים. בכניסה לאולם עמד תמיד אותו סדרן, ובתוך האולם התרוצץ כנשוך-נחש הסדרן האימתני עם הפנס, איש גדול-ממדים וזעום-פנים, מוישה האיום. הוא שדאג, גם באותם מקרים נדירים, כשהאולם היה כמעט ריק לחלוטין, לגרש אותי ואת צביקה מן המקומות הפנויים שבהם התיישבנו בשורה 20 – ולהוריד אותנו בכעס ובנחישות לשורה 3 בצד, לפי מה שהיה רשום על-גבי הכרטיסים שקנינו. הסדרן הזה, מוישה, גר לרוע-מזלי בבית המשותף שבו גרו סבי וסבתי. הם בכניסה השנייה, הוא בכניסה הראשונה.

הוא האיש שהרס את סיפור האהבה ביני ובין קולנוע זה.

הדבר קרה בסרט בכיכובה של בריג'יט בארדו. השמועה עברה מפה לאוזן: רואים אותה ערומה. למעשה באותו סרט ראו רק פעם אחת במשך שתי שניות חלק קטן מכתפה השמאלית החשופה. בדיעבד התברר שראו רק את מה שראינו במודעות הגדולות ברחובות: הכתף השמאלית החשופה. אבל אנחנו רצינו ללכת לסרט ולראות את הצרפתייה העירומה, ומה לעשות, הוא היה מוגבל "למבוגרים מעל גיל 18."

החלטנו לראות את הסרט ויהי-מה.

הלכנו ארבעה נערים לסרט. לקופה שלחנו את לוי שהיה נראה הגבוה והמגודל מכולנו ועל לחייו סימנים ראשונים של זיפי זקן. הוא קנה את הכרטיסים בהצלחה, הקופאי לא עשה בעיות. השלב הראשון במבצע עבר בשלום.

הגיע השלב השני, השלב המכריע: הכניסה לאולם. בפתח עמד מוישה האיום, הסדרן שתמיד היה בתוך האולם, ובדיוק באותו יום החליף את חברו שהיה עומד ליד הפתח. וכאן היתה הבעייה שנגעה אליי. היה ברור לי שאם יזהה אותי, תדע על-כך סבתי באופן מיידי, וממנה תגיע הידיעה במהירות לאוזניה של אימי.

ראיתי את מוישה ברגע האחרון כשכבר לא היתה לי אפשרות לנסיגה. אומנם היינו מסודרים בצורה מחושבת מראש: לוי הגבוה בינינו היה הראשון. שני אחריו איתן, שלישי אני, הנמוך בחבורה, ואחרון בטור צביקה שהיה בגובה בינוני והתאים לסגירת הטור. הפחד הגדול של כולנו היה שמוישה הסדרן יבקש תעודות זהות.

התעכבנו בחוץ עד סמוך לתחילת הסרט כדי שלא נצטרך לשהות זמן רב מדי באולם המואר, חיכינו גם שייווצר לחץ של נכנסים לקראת ההתחלה, ואז נדחפנו בין האנשים. כל-אחד מאיתנו הושיט את הכרטיס שלו, הגביה במקצת את קומתו, וניסה להפגין ביטחון עצמי מאולץ. מוישה קרע את ספחי הביקורת, לא ביקש תעודות זהות, רק הציץ בכל-אחד, ואני הייתי בטוח ש"צילם" אותי במיוחד מתוך כל החוליה.

נכנסנו פנימה באנחת-הקלה ראשונה, אם-כי עדיין היה קיים החשש ממכרים לא-רצויים שיזהו אותנו ויבינו מדוע באנו לסרט הזה. ניסינו להתכווץ ולהיחפז לכיסאות שלנו בתקווה שמהר ככל האפשר יחשיכו את האולם והסרט יתחיל.

לכל אורך הסרט ציפינו במתח לרגע המיוחל שבו נראה את בריג'יט בארדו עירומה, כפי שרמזו המודעות ברחובות וה"בקרוב" שראינו לפני שבוע. ואכן הרגע המיוחל הגיע לאחר ציפייה מורטת עצבים כמעט בסוף הסרט.

ראינו שתי שניות את החלק השמאלי העליון של כתפה החשופה של בריג'יט בארדו. היינו נסערים כאילו ראינו עירום מלא. חיכינו עד סוף הסרט בתקווה שנראה עוד משהו אך לא ראינו דבר. נשארנו עם הכתף השמאלית החשופה בלבד.

ואני נותרתי גם עם הפחד שמוישה האיום זיהה אותי. תיארתי לעצמי שכבר בערב יפגוש את סבתי בחצר. "את יודעת," – יאמר לה – "הנכד שלך היה בסרט גס בקולנוע שלי." וסבתא לא תאמין: הנכד השקט והתמים הלך לסרט גס? לא ייתכן.

ואז, כמובן, היא תספר על-כך למחרת לאימי, ואימי תתחקר אותי, שהרי קיבלתי כסף בכלל לסרט אחר, סולידי. ואני עד אנה אני בא?

בלילה ההוא התקשיתי לישון. חששתי מן התגובה על המידע שקיבלו סבתי ואימי, וגם ראיתי בעיני-רוחי שוב ושוב את התמונה המסעירה של החלק העליון החשוף בכתפה של בריג'יט בארדו.

למחרת פגשתי את סבתי. ראיתי מיד בעיניה שהסדרן המלשין דיבר איתה. היא הביטה בי בעין חשדנית ולא אמרה דבר. ואני שהיכרתי היטב את מבטיה לא הייתי זקוק לדיבורים נוספים. כבשתי את פניי בקרקע, בוש ונכלם.

אחר הצהריים שבה אימי מעבודתה והלכה כרגיל לבקר את סבתי. היה ברור לי שבפגישתן תעבור האינפורמציה גם לאימי. לא ידעתי היכן להסתתר מרוב בושה. אימי חזרה הביתה ומיד ראיתי גם בפניה את המבט שהיה, איך לא, דומה לגמרי למבט של סבתא. עכשיו גם אימי יודעת את קלקלתי. אך גם היא לא אמרה דבר. והשתיקה של שתיהן היתה קשה מדיבורים.

למען האמת הייתי מעדיף  שיחת-תוכחה נוקבת במקום השתיקה המכאיבה הזאת. מוטב היה שכל אחת מהן תאמר לי: "אני לא מאמינה עליך. אתה ילד טוב ושקט. איך השפיעו עליך ללכת לראות סרט כזה מלוכלך? מה יחשבו עליך עכשיו מוישה הסדרן וכל המשפחה שלו, ומי יודע מי עוד ראה אותך?" 

כל אותו זמן גם הרהרתי בליבי מה יהיה כשאפגוש בחצר את מוישה האיום עצמו. מה הוא יאמר לי, ומה אני אענה לו?

ואכן, כמו שחששתי, כעבור ימים אחדים הופיע מוישה מולי בחצר. הוא הסתכל עליי כשאמרתי לו "שלום" מבוייש, וענה: "שלום," ואחר-כך הוסיף: "תגיד, הסבתא והסבא שלך כבר חזרו מחו"ל?"

נאלמתי דום. סבי וסבתי לא חזרו מחו"ל כי לא נסעו לחו"ל. מי שנסעו לחו"ל היו השכנים בדירה שלידם, ציפורה ושמואל ויסוקר.

ועוד משהו: היה להם נכד בגילי.

באותו רגע נגולה אבן מלבי, אך לקולנוע של מוישה האיום לא הלכתי חודשים רבים, גם כשהגיע סרט נוסף עם בריג'יט בארדו.

*

אהוד היקר,

קראתי את רשימתה של תקוה וינשטוק על בתי-הקולנוע של פתח-תקווה, שהיו עבורי חלק חשוב בימים הרחוקים ההם וחוויה בלתי-נשכחת. כתבתי עליהם סיפור שהתפרסם ב"אפיריון" בשנת 2009.

דוד

* * *

יואל נץ

אימי, מנוחתה עדן

יְלָדִים שׁוֹבֵי לֵב.

צִיּוּצֵי צִפֳּרִים.

שְׁעַת רָצוֹן שֶׁל אָבִיב.

עַל סַפְסָל מִתְרַוֵּחַ

עִם אִמִּי הַקְּשִׁישָׁה בְּגִנָּה צִבּוּרִית;

מִסִּפְרָהּ שֶׁל שִׁימְבּוֹרְסְקָה

קוֹרֵא בְּאָזְנֶיהָ.

וְאִמִּי מַפְלִיגָה עַל כַּנְפֵי הַדִּמְיוֹן:

אֶת יְמֵי נְּעוּרֶיהָ

פּוֹגֶשֶׁת נִרְגֶּשֶׁת,

עֵת לָשׁוֹן פּוֹלָנִית תְּגַלְגֵּל הַלָּשׁוֹן –

זִכרוֹנוֹת –

אֲלֵיהֶם

אֵין עוֹד קֶשֶׁר, אֵין גֶּשֶׁר.

וַאֲנִי מִתְפַּעֵם מִדְּמָעוֹת שֶׁנִּקְווּ

בְּעֵינַיִם לֵאוֹת

שֶׁיָּדְעוּ דְּוַי שֶׁל חֶלֶד –

וּמַמְשִׁיךְ,

כִּבְיַכוֹל מִגַּן עֵדֶן אָבוּד,

לְדַפְדַּף,

וְקוֹרֵא אֶת הַשִּׁיר "יוֹם הֻלֶּדֶת"...

מַעֲרִיץ הַמְּשׁוֹרֶרֶת

בְּנֶפֶשׁ גּוֹאָה –

אֶת נַפְשׁוֹ מֵרֹב גָּעַשׁ אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ –         

לִכְבוֹד יוֹם הַהֻלֶּדֶת –

תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ

מְשָׁטֵחַ,

נִלְהָב,

בִּנְדִיבוּת,

לְרַגְלָיהָ...

"מָה לִי בֶּצַע

בְּשֶׁפַע בְּרִיאָה אֱלֹהִית?

בִּפְרֻדָּה

יְחִידָה

הָעוֹבֶרֶת וְשָׁבָה?.."

אֶת לִבָּהּ שֶׁל אִמִּי

מָה רִגֵּשׁ וְהִרְטִיט

שִׁיר יָחִיד בְּמִינוֹ,

פְּרִי עִטָהּ שֶׁל וִיסְלַבָה!

אָז תִּרְגַּמְתִּי בִּדְחִילוּ לִפְנַי וְלִפְנִים,

נֶאֱמָן וְזָהִיר,

וְנוֹקֵט אֹרַח טַקְטִי;

רְשִׁימָה

הַמּוֹנָה אִינְוֶנְטָר פּוֹלָנִי

כָּאן

לִמְצַאי מֻשָּׂגִים עִבְרִיִּים הֶעְתַּקְתִּי:

ויסלבה שימבורסקה

יום הולדת

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה עוֹלָם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת עוֹלָם:

חוֹפִים וּזְרִיחוֹת, אֲגַמִּים, מִפְרָצִים

וְאֵשׁ וּמַכְתֵּשׁ וְנִצִּים וּכְבָשִׂים –

הֵיכָן אֲמַקֵּם אוֹתָם, אָנָה אָשִׂים?

חָצָב וְסַחְלָב, וְנֹאדִיד הַטּוֹרֵף  

פְּסִילִים, בְּצַלְצַלִּים – אֵיך אֵדַע לְצוֹפֵף

צָפִיר וְצַפְרִיר, שָׂרָף, עֵשֶׂב וְסֵבֶר?

תּוֹדָה, זֶה נִרְאֶה כְּבָר מֵעַל וּמֵעֵבֶר.

לְאֵי-זֶה כַּפָּרוֹת לִי הַבְּרוֹשׁ וְהָרַחַשׁ,

הַפָּשׁוֹשׁ, הַגַּבְשׁוּשׁ, הַתַּיִשׁ, הַתַּחַשׁ?

אֵי-לְאָן אָגֹל סֶלַע, אֵי אַחְבִּיא הַזָּהָב?

בִּרְצִינוּת, אֵיךְ אֶנְהַג בַּמַּצָּב וּבַצָּב?

דּוּ-תַּחְמֹצֶת – אוֹצָר – לֹא בְּפָז תְּסֻלָּא הִיא,

וְהִנֵּה הַתְּמָנוּן וְלוֹ מֵאָה רַגְלַיִם! 

אֵין סָפֵק, כִּי מְחִירָם מְטַפֵּס לִשְׁמֵי-יָהּ –

בֶּאֱמֶת שֶׁאֵינִי מַרְגִּישָׁה רְאוּיָה.

בִּשְׁבִילִי הַשְּׁקִיעָה, הַחַמָּה – לֹא חֲבָל?

אֵיכָה תְּשַׂחֵק בָּהֶם סְתָם בַּת-חַוָּה?

הֵן אֲנִי כָּאן לְרֶגַע וּלְרֶגַע בִּלְבַד,

אֶשְׁגֶּה בַּצָּפוּי, בְּכָל הַיֶּתֶר אֶמְעַד.

לֹא אַסְפִּיק אֶת הַיֵּשׁ לְהַבְדִּיל מִן הָאַיִן,

בִּבְהִילוּת הַמַּסָּע לִי יֹאבְדוּ מִן הָעַיִן.

לוּ יְהִי הוֹצָאָה מִזְעָרִית – מְטֹרֶפֶת:

כְּעֻלּוֹ שֶׁל גִּבְעוֹל, וּפְרוּדָה הַחוֹלֶפֶת

רַק אַחַת בֶּחָלָל, מִתָּמִיד, כְּסוּמָא,

מְדֻיֶּקֶת, גֵּאָה וּפְרִיכָה עַד אֵימָה.

*

חג שמח אהוד היקר!

לפני קצת למעלה משנה הלכה לעולמה המשוררת הפולנייה כלת פרס נובל ויסלבה שימבורסקה.

במיטב האיחולים לרגל החג ולכל שאר ימי השנה,

יואל

* * *

מעשה בשמיל בן ה-7

יוסי שדה: ידידי שמואל שי, סיפר, שחודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוגוסט 1939, לקחה אותו אימו מתל אביב לפולניה, לבקר את סבא וסבתא.

הם חזרו, שבועיים לפני שפרצה בספטמבר המלחמה. 

סבא וסבתא אמרו לאימא – "תישארי עוד חודש. בארץ ישראל, בספטמבר, יש חגים, כמעט לא לומדים!"

אימא סירבה. "אם נגיע מאוחר, אמרה, "יושיבו את הילד שלי על יד איזה ילד מעדות המזרח!"

ושמיל אומר – "הגזענות של אימא שלי הצילה את חיי!"

כי אם היו מתעכבים, היו מוצאים את עצמם בתוך המלחמה שפרצה בספטמבר 1939, והזוועות שכולנו מכירים. צריך מזל, שתהיה לך אימא גזענית!

אהוד: אני שמעתי מפי שמואל שי סיפור אחר לגמרי, שאינו הזוי כסיפור שאתה מביא בשמו, כי באותה תקופה לא התייחסו כך ל"ספרדים", אלה שאתה מכנה בשם עדות המזרח. הסיפור הוא שבהיותו בפולניה לקחו אותו חברים לסרט ושם ראה ביומן שלפני הסרט את היטלר נואם בפני המוני הנאצים, חזר לבית סבו וסבתו ודרש בתוקף שיחזור מיד עם אימו ארצה. לא עזרו כל השידולים. שמואל הקטן ואימו חזרו בדרך לא קלה, עם פרוץ המלחמה, ולולא נפחד מהיטלר, מי יודע מה היה בגורלם.

[עד כאן מגיליון 829]

 שמיל ידידי,

מעשה בשתי גירסאות...

מצד אחד – שפוט בינינו, ביני ובין אהוד ידידי.

מצד שני – אתה, שיודע את העובדות, אינך אובייקטיבי...

אז הנה הסיפור שסיפרתי ברדיו אתמול, עם הערת אהוד.

יוסי שדה

שמואל שי: ליוסי – שלום רב. הסיפור שלך מדוייק  אהוד עירבב כאן שני סיפורים. נכון שבהיותנו באותו ביקור בפולין הלכנו עם בני דודי מרק ולינה ודודתי לקולנוע פעם ראשונה בחיי ושם ראיתי בחושך איש צורח וקהל מריע, כנראה יומן קולנוע. התחלתי לבכות ועזבנו את המקום במקום לראות סרט עם שירלי טמפל. הילדים שהיו איתי כעסו ואמרו "הפסדנו בגלל הילד הפלסטיני."

 בלי קשר, לאחר כמה שבועות לפני ה-1 בספטמבר, אימי לא נעתרה לבקשת סבי להישאר איתם בחגים, כי "מי שמאחר יושב בסוף על יד ילד לא משלנו" – זה הסיפור  שאני זוכר.

אהוד: כנראה שזיכרונו של שמואל שי נחלש במקצת. את הסיפור על היטלר, שאותו ראה ביומן קולנוע בפולין, וחזר לבית סביו ותבע בכל תוקף לחזור מיד הביתה לארץ-ישראל עם אימו – שמעתי מפיו מילה במילה, ולא עירבבתי כאן שום סיפור בסיפור. הוא היה אז ילד בן שבע ואמור לזכור את מה שקרה ואת מה שהוא מספר על מה שקרה. כאשר סיפר זאת בנוכחותי הוא לא הזכיר במילה אחת את "ילד לא משלנו" ורק זקף לזכות התעקשותו כילד את ההחלטה לעזוב מיד את פולין, שהצילה את חייו וחיי אימו. מה לעשות, יש לי זיכרון לא רע וצריך להיזהר כשמדברים איתי.

* * *

3 סרטי יוני שריר בסינימטק מחר 5.4

אני מזמין אתכם להקרנה של 3 סרטים קצרים שלי, במקביל לעבודתי כארכיטקט, שנעשו במסגרת לימודי קולנוע שונים.

ההקרנה תהיה ביום שישי 5/4/2013  בשעה 15:45 בסינמטק תל-אביב (רחוב הארבעה). 

אשמח מאוד לראותכם.

יוני שריר

 (מצורף פוסטר האירוע, שעיצבתי)

* * *

יהודה גור-אריה

הערת שוליים [33]

השריף והturkey-

א. האיש החזק בעולם

אין ספק, נשיא ארה"ב ברק אובאמה הוא האיש החזק בעולם, מנהיג שיש לו עוצמה אדירה. [אמנם צפון קוריאה מתגרה בו, אך גם מנהיגיה יודעים מה כוחו באמת].

אובאמה כיבד אותנו בביקור נשיאותי נחמד ושופע ידידות, כאשר סביבו, על כל צעד ושעל 600 מאבטחים אמריקנים, בצד אלפי שוטרים, חיילים ואנשי ביטחון משלנו. הביקור עבר בהצלחה רבה.

מלכנו שלמה, שהיה גם הוא מלך גדול, חכם ואדיר, היה מוקף 60 גיבורים כנאמר: "הנה מיטתו שלשלמה, שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל" [שיר השירים, ג', ז']. 

ואילו אובאמה – 600 גיבורים סביבו... [ועוד אלפים – ראה לעיל].

ואני תוהה: האדם החזק בעולם, איך זה שהוא זקוק לאלפי מאבטחים?

ואם הוא זקוק לאלפי מאבטחים, אולי זה מוכיח שאיננו האיש החזק בעולם?...

ב. התנצלות

ראש ממשלת ישראל התנצל לפני תורכיה בעניין פרשת ה"מרמרה" – גלולה מרה, ללא ספק. בלענו צפרדע, אבל קיבלנו בתמורה  Turkey [תרנגול הודו בלשוננו]. זה רק מוכיח שוב, למי שזקוק להוכחה כזאת, שפוליטיקה לא נעשית "מן הבטן" אלא "מן הראש", בשיקול קר של אינטרסים לאומיים כאלה או אחרים. בפוליטיקה אין מקום להפגנת רגשות – לא גאווה, לא עלבון, לא רגישות, לא "ברוגז".

האינטרסים שלנו ברורים, היינו צריכים לעשות זאת, מבחינת המצב הפוליטי, הביטחוני והכלכלי שלנו, במסגרת אזורנו התוסס והמסוער.

וכמובן, גם היינו צריכים לרצות את "השריף", שהרעיף עלינו בביקורו אצלנו מילים טובות למכביר, שגם מעשים כלשהם בצידם.

אמור מעתה: "הכל כלול."

ישנם בינינו פטריוטים, בעלי גאווה לאומית, כאלה שמוכנים לרדת למצולות עם דגל הלאום מונף בגאון. אין חלקי עמהם.

ג.  גז טרף לפסח

בביקורו אצל המרן עובדיה יוסף והרבנים הראשיים עמר ומצגר, בחג הפסח, אמר הנשיא פרס שהיתה זו שגיאה להתחיל את הזרמת הגז ממאגר "תמר" בשבת דווקא.

אכן, חילול הקודש. גז יהודי, שנקדח והופק על-ידי יהודי [בעל שם כה משמעותי: תשובה!] החל את דרכו מלב הים אל ארץ הקודש, דווקא ביום שבת. מה יש? לא יכלו לחכות עד יום א'? בעצם, כיוון שזה היה ערב החג השני של פסח, אפשר היה לדחות את ההזרמה עד לאחר המימונה.

חמור מכך: יש לחשוד שהגז הזה לא הוכשר לפסח על-ידי משגיחי כשרות מטעם הרבנות ויש בו חשש לחמץ, לטֶבֶל, עורלה ושביעית, ויהודי ירא-שמיים אסור לו להשתמש בגז טרף זה.

... וגזו גז ולהבה מהכיריים של בית ישראל [החרדים].

ד. "הסתר פנים"

דבריו של משה גרנות [בגיליון 829] על תפיסתה הפילוסופית של הדת, על השגחה פרטית ושכר ועונש מידו של אלוהים, חריפים ונכונים.

ההסברים – לא הסברים של רבנים, אדמו"רים ותלמידי-חכמים על היעדרו של אלוהים בשואה ["הסתר פנים"] הם אכן דברי הבל ורעות-רוח. לאיש  מהם אין הסבר הגיוני המסביר את התרחשותה של השואה – הן בהיעדרו של האל [החנון והרחום"], ומה שגרוע יותר – בנוכחותו של האל. כמה שלא ינסו "תלמידי-חכמים" אלה לתרץ זאת, יעלו חרס בידם. ובכל-זאת, הדבר אינו מונע מהם להאמין אמונה שלמה בקיומו של האל והנהגתו את העולם. יבושם להם.

ואילו על דבריו של משה גרנות – האתֶאיסט – אפשר לומר: דברי אלוהים חיים...

* * *

אילן בושם

9 שירים ל"חדשות בן עזר"

*

מַחְבֶּרֶת שִׁירַי

פְּרוּצָה לְכָל רוּחַ

פּוֹשֶׂקֶת דַּפֶּיהָ לְכָל רַעְיוֹן

*

קָרָאתִי בְּסֵפֶר וְהִשְׁאַרְתִּי בּוֹ

סִימָנִיָּה מִנְּיַר טוּאָלֵט.

"לֹא מָצָאתָ לְךָ סִימָנִיָּה אַחֶרֶת?"

נִשְׁאַלְתִּי.

אֶשְׂמַח אִם יִקְרְאוּ בִּסְפָרַי,

לֹא מְשַׁנֶּה לִי הֵיכָן.

זוג באופוריה

כָּל הַיּוֹם לְפָנֵינוּ

כָּל הַחַיִּים לְפָנֵינוּ.

המאוהב

רַע לֹו עִם זֶה

וְלִפְעָמִים נִפְלָא

(מֵאָז שֶׁעָשָׂה אִתָּהּ חַיִּים

חַיָּיו אֵינָם חַיִּים)

*

הוּא קָבוּר בְּתוֹכָהּ

וְהִיא תְּחִיַּת הַמֵּתִים שֶׁלּוֹ.

*

הַכְּבִישׁ הָמָה מִמְּכוֹנִיּוֹת רָצוֹת וְשָׁבוֹת.

זְקֵנָה רָצְתָה לַחֲצוֹתוֹ וְחָזְרָה בָּהּ

כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ.

צָעִיר שֶׁעָקַב אַחַר הִתְלַבְּטוּיוֹתֶיהָ הִצִּיעַ לָהּ

אֶת עֶזְרָתוֹ בַּחֲצִיַּת הַכְּבִישׁ.

הִיא רָמְזָה לוֹ בְּרֹאשָׁהּ וּבְיָדָהּ

שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ עַצְמוֹ בָּעִנְיָן.

יֵשׁ לָהּ כָּל הַזְּמַן שֶׁבָּעוֹלָם.

עיניים פקוחות לרווחה

בַּת שִׁשִּׁים וְיוֹתֵר, אוּלַי שִׁבְעִים,

עֲדַיִן נָאָה וְסֶנְסוּאֲלִית

לֹא מְוַתֶּרֶת עַל סִיבוּב בָּעִיר

וּבְעֵינַיִם כַּלּוֹת עוֹרֶגֶת לְהִתְיַחֲסוּת.

*

אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֲנָשִׁים

לְהַלְוָיָתָהּ שֶׁל

דּוֹדָתִי

בַּת הַתִּשְׁעִים.

עיוור

גִּשֵּׁשׁ בְּמַטֵּהוּ

זָהִיר זָהִיר

כִּמְהַלֵּךְ בִּשְׂדֵה מוֹקְשִׁים.

* * *

משה גרנות

הבט אחורה בסיפוק ובגאווה

על: שמאי גולן, "ואם אתה מוכרח ליצור –

מאמרים על יצירתו הספרותית

מראשיתה ועד היום"

הוצאת הדים, 2013, 550 עמ'

שם הרשימה הזאת הושאל בפרפרזה משם מחזהו של ג'ון ג'יימס אוסבורן "הבט אחורה בזעם", שראה אור בשנות החמישים של המאה הקודמת. ובאמת, ממרום שנותיו – שמאי גולן הגיע ב-2013 לגבורות – הוא בהחלט רשאי להיות גאה במהלך חייו ובהישגיו הספרותיים: שמאי, יתום משני הוריו, מגיע לארץ בחוסר כול בגיל 14, נקלט בקיבוץ רמת הכובש, משרת בצה"ל כחייל וכקצין קרבי, כשהוא מייעד עצמו  מנוער להיות סופר עברי בישראל, וזוכה מיד בהכרה: שמעון הלקין ואהרן מגד מעודדים אותו בכתיבתו, שני ספריו הראשונים זכו בפרסים האובייקטיביים ביותר שיש, כי כתבי היד הוגשו לשופטים בעילום שם, הלא הם פרס אשר ברש ובפרס אקו"ם. גם שאר ספריו זכו בפרסים (פרס רמת-גן, פרס עגנון, פרס ואלנדור, פרס ראש הממשלה, פרס חתן האור, וכן האותות – יקיר אגודת הסופרים, ואות הוקרה של אקו"ם; ראו עמ' 36-35, 395-187).

בספר שלפנינו כמאתיים פריטים, ולא רק מאמרים כמצוין בעטיפת הספר, אלא גם מחקרים, ידיעות בעיתונים, סקירות, ראיונות. מתוך השפע הזה הקורא למד שלא מדובר בסופר האוטם עצמו מהחברה ומתייחד עם יצירתו בדלת אמות, אלא באוהב אדם ותורם בכל מאודו לחברה. שמאי גולן אסיר תודה ליישוב בארץ ולמדינה על הדרך בה נקלט כשהגיע ארצה כאשר רק מלבושו לעורו. הוא מזדהה עם קבוצת היהודים שנשפטו בברית המועצות על כך שהתכוונו לחטוף מטוס כדי להתגבר על המחסום שהרימה ברית המועצות על אלה שרצו לעלות לארץ – הוא מצטרף לשובתי הרעב, ומצליח לצרף למוחים אישים מצמרת השלטון בארץ. הוא מקים ומנהל את בית הסופר בירושלים, משמש כנספח תרבות במקסיקו ובמוסקבה, כשאת פעילותו התרבותית בשני מקומות אלה תלאה הלשון מלהלל ולשבח. הוא יוצא לשליחות בארגנטינה, נבחר לכהן כיו"ר אגודת הסופרים בארבע קדנציות – ותקופת יו"רותו נחשבת לימי הפריחה של האגודה – וכל זאת כשהוא מפליא לכתוב יצירות שזוכות להערכה אדירה אצל שופטי הפרסים (כפי שצוין בקיצור לעיל; ראו פירוט בעמ' 395-387) ואצל ציבור הקוראים, הלא הם "באשמורת אחרונה" (רומן, 1963), "אשמים" (רומן, 1968), "מותו של אורי פלד" (רומן,1971), "בריחות למרחקים קצרים" (סיפורים, 1975), " השואה, פרקי עדות וספרות" (אנתולוגיה, 1976), "חופה" (נובלה וסיפורים, 1983), "המארב" (מבחר סיפורים, 1983), "מסעותיי עם ספרים"  (מאמרים ומסות, 2005), "ואם אתה מוכרח לאהוב" (רומן, 2008). היצירות של שמאי גולן עובדו לרדיו-דרמות, לתסריטים ולמחזות ותורגמו לשפות רבות. אכן יש סיבה לשמאי גולן להביט אחורה בסיפוק ובגאווה.

כתיבתו של שמאי גולן היא ריאליסטית, ולעיתים נטורליסטית אכזרית, עם נגיעות קלות של אבסורד (שכן הנושא העיקרי של כתביו – השואה ומשקעיה בניצולים – נראה על פניו אבסורדי וכבלתי מתקבל על הדעת לחלוטין!). הנימה הכללית של כתביו פסימית למדיי: הגיבורים אינם זוכים לגאולה, הם אינם מצליחים לדרוך על אדמת הארץ בגלל הקלגסים הבריטים, ואלה שמגיעים – נושאים בליבם זיכרונות נוראים שאינם מאפשרים להם להתערות ולהשתקם בארץ. חלקם הגדול מתאבדים או נהרגים בנסיבות הדומות מאוד להתאבדות. וכאן החידה הגדולה, שכן גורלם של הגיבורים שונה בתכלית מן המשתמע מקורות חייו של שמאי גולן עצמו: הוא חווה זוועות בילדותו – סבתו והוריו מתו בזה אחר זה מתשישות, מחולי, מרעב ובשל עבודת פרך. שבע שנים תמימות הוא רעב ללחם בדרכים ובבתי היתומים בטאשקנט ובווארשה. כשהגיע ארצה – לא היה עליו כל רכוש, ואפילו את יומניו, שהיו  יקרים לו מפז, נאלץ לזרוק, והנה, בקיבוץ הוא פרח, ולימים הגיע להישגים אישיים וספרותיים אדירים, והוא אסיר תודה למדינה שקלטה אותו, וגם לדי-די-טי שבו ריססו אותו. הוא איננו מבין אנשים שמבקשים דרכונים אירופיים, אחרי מה שאירופה (ולא רק הגרמנים) עוללה לעם היהודי (ראו לדוגמה עמ' 473, 476). הקורא מתרשם שקורות חייו של שמאי גולן הן מסכת שלימה של הצלחות הממלאה את הלב אופטימיות וגאווה, ואילו קורות חייהם של גיבוריו, המתוארות ביד אמן, רוויים פסימיות (ראו לדוגמה דבריה של ארנה גולן בעמ' 50). ובפרפרזה ל"קוצו של יוד" של יל"ג, אפשר לשאול: סופר עברי מי יידע חידת חייך?

שמאי גולן איננו מוכן לסלוח, לא רק לגרמנים, אלא גם לפולנים, שם בנו הגרמנים את המזבח הגדול עליו הוקרבו אחינו למולך השנאה – לפולנים אשר אחרי המלחמה השתדלו לסיים את מלאכת הרצח של הגרמנים. שמאי גולן מתנגד לכל קשר תרבותי עם שני עמים אלה – כך לפחות הוא סבר לפני כעשרים שנה כשהתראיין אצל אהוד בן עזר (עמ' 444-425; ראו בעיקר עמ' 436; אהוד בן עזר חזר ופרסם את הראיון ב"חדשות בן-עזר" גיליונות 427, 428). בעניין הזה יש לי שאלה: אני מכיר חבורת גרמנים אוהבי ישראל הגרים בשטוטגרט וסביבותיה, המגיעים לארץ כמעט כל שנה כדי לעזור ולטייל בה, הם מבקשים לכפר על מעשי הזוועה שחוללו סביהם – האם צריך לדחות אותם היום, כאשר רבים באירופה מצביעים עלינו (מתוך רשעות, בורות ושנאה קמאית שלא פגה עם תום מלחמת העולם השנייה!) כעל יורשיהם של הנאצים?!

צריך לשבח את שמאי גולן שהביא בספר שלפנינו לא רק שבחים של חוקרים, מבקרים, שופטי פרסים ועיתונאים, אלא גם את ההסתייגויות שלהם מכתביו. אין סופר בעולם שהוא מושלם, ולא ניתן להשיג על כתביו. שמאי גולן עצמו מזכיר ב"מסעותיי עם ספרים" כי דוסטוייבסקי הגדול, שידע לצייר בצורה כל כך נפלאה את מבוכי הנפש של האדם, צייר את היהודים השנואים עליו בצורה שטוחה ושטחית. כנ"ל לגבי גינטר גראס ב"תוף הפח". יסולח לי על חוסר הצניעות, אבל גם אצל גאון הפרוזה שלנו ש"י עגנון מצאתי שפע של חולשות (חלקן דומות לאלו של דוסטוייבסקי – במהופך!), אותן פירטתי בספרי "עגנון ללא מסווה". ובאמת שמאי גולן לא חס על עצמו והביא את הביקורת במלואה (ראו עמ' 60, 80, 89, 94, 102,164, 166, 259, 287-286, 316, 457).

אני חושב שצריך להעריך את שמאי גולן על כך, ואני מודה שממש הערצתי אותו כשהשיב בתבונה להתקפותיה של שרה ליבוביץ'-דר. עיתונאים הרי יכולים להיות חסרי טאקט וחסרי גבולות, אבל דבריה של ליבוביץ'-דר הקשים גם בתחום האישי, גם בתחום הספרותי וגם בתחום השירות הציבורי (שמאי גולן היה אז יו"ר אגודת הסופרים), הפיקו ממנו תשובות זהירות וחכמות, והוא נמנע בשום-שכל מליפול לפחים הרבים שהמראיינת הועידה לו  (עמ' 423-419).

כשמביאים 12-10 מאמרים על אותה יצירה (וכך נהוג בספר לגבי כל אחת ואחת מיצירותיו של שמאי גולן), בדרך הטבע יש חזרות וכפילויות, ונראה לי שאין דרך להימנע מכך, בעיקר כשמבקשים להביא את דברי המבקרים ככתבם וכלשונם, אבל יש בהחלט דרכים להימנע מחזרות לא נחוצות. לדוגמה: קורות חייו של שמאי גולן מובאות בספר לפחות תשע פעמים (עמ' 36-29, 170, 176, 204, 234, 344, 406-399, 458-452, 476-475). יש קטעים בספר שמובאים פעמיים, שלוש, ואפילו ארבע פעמים באותן מילים ממש: עמ' 44-41// 49-44; 68//70; 91-90//92; 109//110//112; 174//176-175; 170//176; 270//322; 322 למעלה//322 למטה;289//362.

יש להניח שחלק מהכותבים נקטו בכתיב חסר, אבל לדעתי, לא היה נגרע מדבריהם דבר אילו נקט הספר בכל הטקסטים בכתיב מלא (ראו המאמר של אנה דר עמ' 61 ושל י.פ. עמ' 195-194).

תקלה אחרת נוגעת בתארים של המחברים השונים – הספר משתדל לא לקפח שום בעל תואר אקדמי, אלא שהדרך הזאת הועידה לא מעט חתחתים: חמוטל בר-יוסף לא היתה פרופסור בשנת 1968, שנת כתיבת המאמר (עמ' 78); חיים נגיד לא היה דוקטור כשכתב את מאמרו ב-1984 (עמ' 226), לעומתו, ידידיה יצחקי דווקא כן היה דוקטור ב-2005, אבל תוארו אינו מוזכר; אדיר כהן ויהודה פרידלנדר לא היו פרופסורים בשנת 1968 (עמ' 93, 101); לעומת זאת, הוענק בספר ליוסף אורן תואר דוקטור שמעולם לא זכה בו (עמ' 361). בכתיבה ספרותית אין רבותא לתואר האקדמי: טשרניחובסקי הוא משורר ענק, וציון תוארו כדוקטור הופיע רק עבור מי שנזקק לשירותיו כרופא. כנ"ל לגבי תואריהם של לאה גולדברג דן אלמגור, יוסי גמזו, והרשימה ארוכה. המקובל הוא ששמות המחברים מובאים ללא תארים, ואם המהדיר עומד על כך, ניתן לציין אותם בראשי תיבות ברשימת המשתתפים שבסוף הספר.

אפשר לבוא בטענות על העריכה, אבל הספר בהחלט מלא וגדוש במידע מחכים, והוא מיועד לדעתי לאוהבי ספריו של שמאי גולן, אשר ימצאו בו ניתוחים, ביקורות וחוות דעת מלמדות. והרי לא קוטלי קנים כתבו את המאמרים והמחקרים המאוגדים בספר זה אלא מיטב המוחות בתחום ספרות ישראל – אזכיר באקראי מעטים מתוך רבים: חמוטל בר-יוסף, חנה יעוז, אדיר כהן, יוסף אורן, הלל ויס  (שהביא בספר חיבור רחב יריעה ומושקע מאוד – עמ' 151-124), יותם ראובני, הלל ברזל, יוסף דן, חיים נגיד, ידידיה יצחקי, ירון לונדון, ארנה גולן, רוני סומק, אהוד בן עזר, ענת לויט, ארז ביטון, הרצל ובלפור חקק, משה בן-שאול, גבריאל מוקד, אייזק רמבה (שחיבר ביוגרפיה אמפתית מאוד – עמ' 406-399), יעקב בסר (כאמור, רשימה חלקית).

הספר מיועד, כאמור, לאוהבי יצירתו של שמאי גולן, אבל גם לתלמידי תיכון ולסטודנטים לספרות, להם הספר חוסך טרחה רבה – במקום לכתת רגליים ולחפש בספריות אחר מאמרים על יצירתו בכתבי-עת ובעיתונים מצהיבים – הם מוצאים כמעט הכול בכרך האחד הזה. אני הייתי בטוח שאני מצוי היטב ביצירתו של שמאי גולן – אך לאחר הקריאה ב"ואם אתה מוכרח ליצור", הבנתי עד כמה ניתן עוד ללמוד עליה, וכמובן שיצאתי נשכר מקריאת הספר.

* * *

דניה עמיחי מיכלין

על החיים ועל המוות

"בא בימים", יורם קניוק, הוצאת ידיעות ספרים, 2012

"אחרונים", טוביה ריבנר, הוצאת קשב לשירה 2013

חזרתי משהייה של שבוע על המורדות המושלגים של  הפירנאים. הכנתי את עצמי לשפע של זמן קריאה בטיסות ובנסיעות באוטובוסים הלוך ושוב, וזאת מחוץ לשעות בין הערביים לאחר יום גלישה, ולערבים הארוכים, בהם מופיעים במלון זמרים, קוסמים ושאר בדרנים, ואין זמן טוב מזה להתרגע באיזו פינה שקטה ולקרוא.

נשאתי באמתחתי ספרים לא מעטים, ביניהם את ספרו החדש של יורם קניוק "בא בימים" ואת ספר שיריו החדש של טוביה ריבנר "אחרונים", ששמותיהם מרמזים על סוף דרך או סוף יצירה. אין בכוונתי לנתח, לפרש או להסביר דבר, קטונתי, אלא לעמוד את יחסם של שני היוצרים אל נושאים כמו חיים ומוות, יצירה, משפחה ואהבה.

קניוק, יליד 1930  וריבנר יליד 1924, הם מן  היוצרים החשובים בספרות העברית, בפרוזה ובשירה, ומאחוריהם שנות יצירה רבות ופוריות.

פעמים אחדות היה קניוק קרוב אל המוות. כשנפצע במלחמות ישראל, ובשנת 2005 עקב מחלה, שקע בתרדמת למשך שבועיים וכבר אמרו נואש לחייו. כשהתאושש כתב את הספר 'על החיים ועל המוות'. המוות נוכח ברבים מספריו ובספרו האחרון בפרט. גיבור הספר, כנראה בן דמותו, מוצא את פרנסתו מציור מתים: "אני צייר זקן בא בימים, מצייר מתים למי שרוצה אותם, אך מבין שגם המזמין ימות, מבין שכולם ימותו עם התמונות שלי או בלי התמונות שלי..." (עמ' 7). 

אימו של גיבור הספר איבדה עצמה לדעת: "אולי איננה רוצה לחיות...לא היה לה בשביל מה... עמדה במרפסת... ופרשה את ידיה כאילו הייתה ציפור וצנחה אט-אט מן החלון." (עמ' 56-55). אשתו עזבה אותו לאחר שהתאהבה באישה ולבסוף נהרגה בתאונת דרכים. הוא עצמו מודה שאין לו בשביל מה לחיות, שאין בו תועלת והוא מחובר רק למתים. "תסכים," הוא אומר לבנו, "שאין דבר יותר יפה מהמוות, הוא המובן העמוק של הטבע, כל השאר שקרים! ... הכול שואף לדבר אחד – למוות." (עמ' 84-83). "היה נעים לי להריח את המקום שבאתי ממנו ואליו אני עומד לשוב..." (עמ' 93).

 טוביה ריבנר ידע לא מעט שכול בחייו. את הוריו ואת אחותו איבד בשואה, אשתו הראשונה, אם בתו התינוקת, נהרגה בתאונת דרכים, ואחד מבניו אבד בטיול בדרום אמריקה ולא נודעו עקבותיו. על אף כל זאת הוא לא ויתר על יפי החיים והנאותיהם.

"אפילו תמצא אלף סיבות להתנגד – העולם מופלא. / תאמר: נולדים כדי למות – איזה זדון! / אבל עד אז – העולם מופלא. / מופלא במה שהוא מגלה ובמה שהוא מסתיר. / מופלא בבראו יום אחר יום ומופלא בקטלו לילה אחר לילה / בהפציע החמה את העור הקריר, הדק של השחר / ובשקיעתה בכל צבעי הקשת. / מופלא שאתה מקיץ בבוקר חי ומופלא שגופך / הגיע לגיל מופלג כזה." ('עולם מופלא', עמ' 9).

"אמרת, אני רוצה לחיות עוד ארבעים שנה. / אמרתי, למה לא? אחיה גם אני, אתה / בן 77, אני מתקרב ל88. למה להיפרד? / הרינו ידידים, ומה לא עושה ידיד לידיד? / אבל נחיה בפיזור נפש, לא נתמקד בכלום – / הלא כל נקודה היא מוות." ('לידידי', עמ' 10).

עולם היצירה של קניוק אף הוא קשור קשר הדוק למוות, שהרי הוא מצייר מתים: "אינני צייר חשוב של אנשים חיים, אני צייר לא חשוב של אנשים מתים. אינני מצייר כדי להציג את ציוריי ואת שמי אלא כדי להחביא את אומנותי, שחס ושלום איננה 'אמנות', אני מצייר כדי להבין חיים מצויירים, כדי למצוא את האמת הנחבאת של הצופה ביצירה, אמת שאינו מכיר לבד מתוך עצמו, וכדי להתאחד עם המוות." (עמ' 8).

"אני רגע מתמשך של שום כלום, מתרגם מוות לצבע, וכל המתים שלי נהיים אני ואני לא כלום. המוות בציורי מכוער אבל המתים שלי לא, הם יפים בגלל הכיעור שלי..." (עמ' 37).

"הלכתי אל המתים כי היה זה המקום האחד שקיבל אותי. גם ליאונרדו ורמברנדט למדו לצייר מתים כדי לדעת ממה מורכבים החיים...." (עמ' 16).

"תבין, את הלא כלום אני מכיר מהמתים. פעם שאלת אותי, אתה בטח לא זוכר, מדוע אני מקיף את עצמי במוות ומצייר מוות ושומע מוזיקה של מוות וקורא ספרי מוות. למה? כי באיזו רשות אני חי..." (עמ' 83).

"לא ציירתי מה שרציתי לצייר, ציירתי את מה שלא יכולתי לצייר. אני צייר גרוע, זאת האמת, אבל הציור הגרוע שלי הוא הכי טוב שאני יכול לצייר." (עמ' 17).

לעומתו מתייחס ריבנר ליצירה כאל תמצית החיים ורואה בה מקור לשמחה ולעונג: "הייסורים מייסרים, רגש אשם איננו רק רגש. אך תן לשמוח, / לא בכל יום אתה כותב שיר שמח. המבקש לחיות / איך יחיה, אם לא ישכח, ולו לזמן של שיר." ('הסתיו באופק', עמ' 19).

"אני סח עם שירי שלא נכתב / אנא הקץ, אל תהיה לי שובת / חבר לי מילים מתחרזות עם חיים / אדם בלי דבר מתחבר הוא מת." ('דו-שיח', עמ' 15).

"...אתה מנסה לכתוב? הנייר היה לענן. / מה, הכתיבה היא חייך? / ואתה עוד כאן?" ('רוח רוח', עמ' 17).

 אהבה ומשפחה אצל גיבורו של קניוק  אינם קשורים לצד השמח של החיים, נהפוך הוא: "את אבי לא מצאתי ואת אמי שנאתי ואת שניהם חיפשתי. לא יודע מדוע... אימי אמרה  שמן ההתחלה נגעלה ממני כי הפרעתי לה... בכלל מה היה לי עם אבי. מה חיפשתי באיש המחריד הזה שלצערי הייתי עשוי לאהוב" (עמ' 45). "זיק גדול לא נולד בינינו. היינו מת מול מתה." (עמ' 54).

על האישה שהוא עתיד לשאת הוא אומר: "אמרנו שנינשא ולא דיברנו על אהבה כי זה לא היה רלוונטי... ידעתי שאולי לעולם לא אדע איך לאהוב אותה וגם ידעתי שמוטב לה ולי שלא תאהב אותי בחזרה..." (עמ' 61-60). "אז מה היה בינינו, אינני יודע.... היא היתה אתי כי היתה צריכה לחיות עם מישהו שתוכל לענות אותו, אבל בכל זאת היינו יחד." (עמ' 64).

בנו, שאר בשרו היחיד אומר לו: "אתה האדם היחיד שאני מכיר שאף אחד לא אהב אותו אף פעם..." (עמ' 85).

ואילו ריבנר מקדיש את ספרו "לאהוביי החיים / לאהוביי המתים". אלה גם אלה נוכחים בשיריו וליבו גדוש אהבה אליהם: "...אהבתים, אהבוני, / שבעים שנה שעזבתים. הם לא עזבוני / שוב ושוב הם איתי, סמויים מן העין. / עכשיו אני אבי אבי, סב אמי, רב-סב אחותי / עדי אין." ('תולדות', עמ' 44).

"....הלוואי שסבי מצא מנוחה נכונה / וסבתי לא סבלה שש שנים מהיעדר / כמו עץ קרח ברוח סיבירית לפני כסות השלג. / מה נותר מלבד לדובב שפתי מתים. / מי עוד יפקוד קבר אבות? מי את קברם?" ('אבות', עמ' 42).

בשיר המוקדש לאביו כותב ריבנר: "איש טוב-לב זה, אבי, שסבר פניו בטחון / כי תבונה וחמלה ידן על העליונה בסופו של יום. / אני מנסה לגעת בלחיו בקצה האצבע / הרך כפלומת גוזל / ובצפורן של נץ לקרוע את הכאב." ('אבי הצטלם', עמ' 35).

על בנו שאבד כותב ריבנר: "כמו שינה בלי עפעפיים / כמו קול בלי צליל / אצבעות בלי יד / אב שבנו אבד / מתאלם לאט." ('אב', עמ' 33). ועל אשתו הראשונה: "איך רק היום מקץ שישים שנה, קרוב-בקרוב שישים ושלוש / יצאת מהמסגרת שעל שולחני / והערת אותי לנוראות מותך / אם בתי, כל כך אילמת." ('אם בתי', עמ' 55).

שיר שכולו אודה למשפחה, לחיים ולאהבה הוא השיר 'התראות בוונציה', לדעתי מהשירים היותר יפים בספר. "מוות בוונציה? תאי עופרת? גשר האנחות? מזמן עברו מן העולם." בשיר מספר ריבנר על טיול משפחתי לוונציה. העיר על כל אתריה לוקחת חלק באושר המשפחתי הגואה. כל העיר חוגגת את היותם יחד. המשורר מחכה לבני משפחתו השטים באונייה: "...פעמוני הצהריים, אלה אחר אלה – העיר כולה דנדון – / השיטו את ונציה אל האונייה ובה בני ביתי. / הם נפנפו מן הסיפון, אני אליהם מהחוף, מקץ שעה קלה כולנו שוב ביחד. / כבוד האריה ביקש לרדת ממרום עמודו ולחלוק עמנו את שמחתנו / אבל חכך בדעתו, שלא נאה לנהוג כל בסמלה של עיר, והוא ויתר. / לעומתו החל ארמון הדוג'ים במלא כבדו / לרקוד קלות על עמודיו הדקיקים / והקשתות, תומכיו, לא גילו התנגדות./ איש מלבדנו לא שם לב לכך./ המשכנו והגענו חמשתנו (איני זוכר עוד איך) אל הפיאצה הקטנה / באר בטבורה ולצידה האכסניה שלנו. / הארבעה עוד שיכורים מן המסע ומהעיר העשויה מחומר / שחלומות עשויים ממנו, הביטו בי, אני בהם, צחקנו. / יום שכולו שמחה. / היינו שוב ביחד, כל החמישה. / ... ראשון יורד בריצה אל זרועותיי בני הקטן – / מי דיבר כאן על מוות?" ('התראות בוונציה', עמ' 28)

ריבנר מביט על החיים בחמלה ובאהבה ומוצא בהם את הצד החיוני והחיובי. הוא מלא אהבה לאשתו, לבני משפחתו ואל הסובב אותו. לצד שירים המציבים יד למי שאבד, יש בספר שירי אהבה לנמצאים: "בטרם ראיתיך לא חלמתי עלייך / וכשבאת לא כבשת את עיני / ועכשיו בשכבך על ידי אני בבית / ובלעדיך איני." ('בן 88 אומר לבת 80 עם יקיצתם', עמ' 23).

גם בזיקנה רואה ריבנר שלב שלא נס ליחו: "כל יפייך פנימה וקורן / מתוך פנייך, עוטה קמטייך, מזמר, / ... קומתך גם קומתי קרבו לאדמה, / לא חלום נעורים, / אהבת זיקנה."  ('מעריב', עמ' 22).

ריבנר רוחש אהבה לכל הקיים, לטבע ולסביבה: "אני אוהב את קיר הסלע / – לא בהכרח את הצללים העוברים על פניו – / את עץ הפיקוס ששב והוריק אחרי קיפאונו / ומתערסל ברוח כעת, אותו, ולא את דימויו / את שרשור ציפורי הנדוד אני אוהב ואת שריקתן / את חמוקי החמדה של נוף הגבעות. / אני רואה יותר ממה שאני יודע, יותר / ממה שאני יודע לכנות בשם. / אפילו קהו חושיי עם גילי, עודם מענגים את יומי / וכאבים שמחבבים את גופי אומרים לי / כי עודני חי." ('אני אוהב את', עמ' 70).

גיבור ספרו של קניוק מצייר מתים, טוביה ריבנר מתאר את יפי החיים: "... מה אומרים הקולות הכמעט-לא-נשמעים? / חרקים זעירים, יתושים, זבובונים בני יומם / מה אומרים צללי הקולות, מה אומרים? / יפים החיים בלי מסתור, ועשויים להפתיע..." ('שעת בין ערביים', עמ' 48).

קניוק בא חשבון עם החיים ושואף אל המוות ואילו ריבנר מטהר עצמו כדי להעצים את אהבתו לחיים:

"... ולאט אני משיל ממני את יצרי הרע ואת אכזריותי האנושית / ותופסת את מקומם מעין חמלה, חמלה על כל הקיים / ורציתי לומר: גם על הלא קיים, כי הרי כולנו נידונים, / ולפתע נראה לי  צבען של החטמיות השנה אדום / שעוד לא ראיתי כמוהו." ('בהפציע', עמ' 74).

קניוק, כהרגלו, משלב אוטוביוגרפיה עם בדיון, אבל ריבנר כותב את עצמו ועל עצמו. את האמת שלו על האהבה, על הכאב ועל החיים.

את ספרו חותם השיר 'בהפציע', ששורותיו האחרונות אהבה והודיה:

"תודה על שאהבתי נענתה  באהבה ולא נשארתי לבדי בזקנתי

תודה על שלא כל הפנים שעוברות על פני עיניהן בוהות

תודה שכך ותודה שעוד הייתי מסוגל לומר כל זאת.

אין ברצוני להיפרד. ברוכים הבאים אחרי."

שיריו  של ריבנר ליוו אותי במשך כל אותו השבוע. אין מי שאינו נושא אתו את כאב השכול והאובדן, אבל אשרי מי שכמו ריבנר משכיל למצוא את היציאה מהאפלה, מישיר מבט אל החיים בחוץ, לא מאבד תקווה ומוצא נחמה.

* * *

הסיפור האמיתי: כל מה שסיפר שליט לחוקריו בצה"ל אחרי שחזר מהשבי

פרק מ"חמקן", ספר חדש של בן כספית,

שיראה אור בקרוב בהוצאת כנרת, זמורה ביתן

[ציטוט מאתר "דה פוסט"]

בשיחות שקיים עם הפסיכולוגים שטיפלו בו לאחר ששב ארצה, הביע גלעד שליט חשש מהתחקיר המבצעי. שליט ידע ממה הוא חושש. הוא הכיר מקרוב את נסיבות נפילתו בשבי. הוא ידע שתפארתו של צה"ל לא תהיה על מה שאירע שם, באותו לילה. הוא ידע שלא מילא את תפקידו כלוחם קרבי בצה"ל ולא עשה את המינימום על מנת למנוע את חטיפתו.

הוא ידע שבעצם הסגיר את עצמו, נפל בשבי בלי לירות כדור, למרות שיכול למנוע את האירוע כולו בקלות יחסית. שליט חשש מאוד מהפגישה עם חוקריו. בניגוד למקרים אחרים של נפילה בשבי או חטיפה, צה"ל טיפל בשליט בכפפות של משי. החייל הפך ל"ילד של כולנו" ושנות היעדרותו נצרבו בנשמה הלאומית, מה שסחף גם את הצבא.

לא היו חקירות אמיתיות, לא מתקני חקירה ולא תרגילי חקירה. שליט לא טופל כמו אלחנן טננבוים, למשל. הוא טופל כמו המאמי הלאומי. המומחים שבדקו אותו זיהו את החשש הזה והכינו את החוקרים לטראומה אפשרית. הוא המשיך שירות בקבע עד סיום הליכי החקירה והשיקום והליכים אחרים. הוא הפך למגה־סלב. החיים שלאחר השבי פינקו אותו. שליט הרוויח ביושר את גל החום שאפף אותו, את כל הטוב שהורעף עליו. הוא תרם יותר מחמש שנים מחייו למדינה. זו לא היתה תרומה מרצון, אבל גם תרומה כזו נרשמת במאזן.

אישית, לא אשכח את יום שחרורו של גלעד שליט. הוא שוחרר ב-18 באוקטובר, יום ההולדת שלי, ואני מעריך גם יום ההולדת החדש שלו. יום השחרור הפך לסוג של חג לאומי. עוצר ברחובות. התרוממות רוח, אחדות ודמעות קולקטיביות של אושר שטפו את המדינה. הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, שהמתין לו בבסיס חיל האוויר, כינה אותו "גיבור".

אי אפשר שלא למחות דמעה מול מסך הטלוויזיה. זה קרה גם לי. למרות שלאורך כל השנים הללו כתבתי מאמרים נגד העסקה הנרקמת, והצגתי שורה של טיעונים ונימוקים מדוע אסור למדינה שפויה לנקוט צעד כניעה מהסוג הזה. חשבתי שמדובר בפשיטת רגל לאומית. שחיתי, יחד עם עוד כמה עיתונאים אמיצים (בן־דרור ימיני, רביב דרוקר) נגד זרם ציבורי אדיר, רגשני, לפעמים היסטרי.

בסופו של דבר, ולאחר ששינה את עמדתו ובגד בתורתו האידיאולוגית, החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו לשלם את המחיר הכבד ולשחרר את שליט. היום, בדיעבד, אני לא יודע אם צדקתי. לא פרצה, בינתיים, אינתיפאדה נוספת. ישראל שרדה את שחרורו של שליט. נכון, חלק מהאסירים ששוחררו למענו נעצרו מחדש, פתחו בשביתת רעב שמאיימת להבעיר את השטחים, אבל בשורה התחתונה החייל חזר הביתה, פתח בחיים חדשים והחברה הישראלית הצליחה לשמור על הסולידריות המפורסמת שלה. רק ההיסטוריה תוכל לשפוט מי צדק כאן, אם בכלל אפשר להשתמש במונח צדק בפרשה הזו.

הסיפור שתקראו בעמודים הללו הוא סיפורו של שליט. זוהי הגירסה שלו, כפי שסיפר אותה לחוקריו בצה"ל. הוא חשש, כאמור, מהמפגש איתם. הוא התבייש במה שעמד לספר להם. אבל הוא עשה את זה בגילוי לב מעורר כבוד. הוא לא הסתיר מהם פרטים. הוא הודה שכשל. הוא הכיר בכך שלא מילא את תפקידו. הוא אמר את זה במודעות מלאה ולא מתוך לחץ או כפייה. שליט ניחן בזיכרון פנומנלי. הוא ידע בדיוק מה עבר עליו בכל יום מימי הכלא, מתי עבר ממקום למקום, היכן היה, מה אכל, מה עשה ומה קרה.

כך שיחזר גלעד שליט בחקירותיו את פרטי האירוע. גרסת שליט, כמעט במלואה (למעט השמטות צנזורה נדרשות): התקיפה של המחבלים התרחשה זמן קצר אחרי מה שמכונה בצה"ל "כוננות עם שחר". צוות הטנק של שליט שבר שמירה. במהלך הלילה, ישנים אנשי הצוות לסירוגין – שניים ישנים ושניים ערים. בעלות השחר, כולם אמורים להיות ערים, ישובים בתאיהם, מוכנים לקרב. בשלב זה מתבצעת בדיקת קשר מול שאר הכוחות בשטח ומול החמ"ל, כולם מדווחים שהם מוכנים. זוהי "כוננות עם שחר". כך גם היה צריך לנהוג צוות הטנק של שליט.

במציאות, רק אחד מבין ארבעת אנשי הצוות היה ער. השאר ישנו שנת ישרים. הנהג בתא הנהג, התותחן (שליט) בתא התותחן, הטען־קשר בתאו, והמפקד בצריח המפקד. אגב, הנהג והטען-קשר התחלפו במקומות. הטען ישן בתא הנהג, ולהפך.

חובה להוסיף כאן, גם מניסיון אישי: חלק גדול מצוותי הטנקים נוהגים לחפף את "כוננות עם שחר". בשביל מה שכולם יתעוררו? מספיק אחד. אם יקרה משהו, הוא כבר יעיר אותם. הרי בסך הכול מדובר בפרוצדורה של כמה שניות, כי כולם בתוך הטנק בכל מקרה.

שליט היה מה שנהוג לכנות בצבא "ראש קטן". הוא יצא לפעילות מבצעית בלי לדעת מה מתרחש סביבו. מה טיבה של הגזרה, איפה האויב נמצא. הוא נכח בישיבות ובתדריכים שלפני היציאה למשימה, אבל לא התעמק בפרטים. הוא היה בסך הכול איש צוות, וסמך על המפקד.

אם היה מקשיב לדברי המ"פ של הגזרה, שהעביר תדריכים מפורטים לפני הפעולה, היה יודע שיש התרעה מפורשת של שב"כ על חשש לחדירה של חמאס, אולי באמצעות מנהרה, וניסיון לחטוף חייל. יכול להיות שהיה יודע שסביבו – בטווח הגעה של כמה דקות – היו כוחות שהזעקתם היתה יכולה לשנות את תמונת הקרב ולמנוע את החטיפה.

בתדריך שלפני הפעולה צוין במפורש היכן יושב או שוכב כל מארב בשטח, מהי צורת ההיערכות ועוד. מאתיים מטר מהטנק של שליט, סמוך לגדר, היה במהלך הלילה כוח של "יהלום", יחידה של הנדסה קרבית. אל"מ אבי פלד, המפקד הבכיר בגזרה, שהיה קצר בכוח אדם, רצה לגבות את צוותי הטנקים שפוזרו במארבים בשטח ולעבות את המערך, הוא קושש את צוות ה"יהלום" מהנדסה קרבית, שני צוותים שאותם קיבל כטובה אישית.

הצוותים התקפלו מהשטח חצי שעה לפני ההתקפה על הטנק של שליט. היה אפשר להזעיק אותם, הם היו בקרבת מקום. אבל כדי להזעיק אותם היה צריך לדעת שהם קיימים, שהם זמינים. שליט לא היה עירני כשהאינפורמציה הזאת סופקה. "לא הקשבתי," הודה בתחקיר, "המפקד הקשיב, זה מספיק, סמכתי עליו."

כשהתחיל האירוע עצמו, הוא, כאמור, ישן על הכיסא שלו, כיסא תותחן, במעבה הטנק. הנשק האישי שלו היה מונח על הרצפה מתחתיו. הוא לא חבש את קסדת הטנקיסטים, ה"ג'נטקס". האפוד הקרבי שלו היה תלוי על המשענת של הכיסא, ואילו השכפ"ץ היה עליו.

בדיעבד, שני אלה, האפוד והשכפ"ץ, הצילו את חייו. שליט הלך לישון על כיסא התותחן בשעה 4:35 לפנות בוקר. עד אז הוא שמר, בעמדת המפקד. עכשיו החליף אותו אחד מחברי הצוות והוא ירד לכיסא התותחן לישון. 25 דקות אחר כך שליט התעורר מקול הנפץ של פגיעת רקטת אר־פי־ג'י בטנק. הוא הרים ראש למעלה וראה את מפקד הטנק, המ"מ, סגן חנן ברק, יחד עם סמ"ר פאבל סלוצקר, הטען־קשר, יוצאים במהירות מהטנק. הוא הבחין רק ברגליהם הנעלמות בחוץ.

"גלעד, צא מהטנק," צעק אליו סגן ברק. מלמטה, מכיוון תא הנהג, שמעו את קולו של רב"ט רועי אמיתי, שהתעורר אף הוא משנתו, צועק "חנן, חנן," אבל חנן כבר לא ענה. הוא וסלוצקר בחוץ. הפקודה לעזוב את הטנק היתה מנוגדת להוראות המבצעיות. פגז אר־פי־ג'י אינו מסב נזק משמעותי לטנק מרכבה סימן 3. זוהי מכה קלה בכנף. כן, זה יוצר הלם וזעזוע, בכל זאת, בטנק פוגעת רקטה, אבל בפועל לא היתה סיבה לנטוש את הטנק, הוא לא בער, הרקטה חדרה לטנק אך גרמה לנזק מינימלי, כל המערכות פעלו, הצוות לא נפגע.

בסוף האירוע, אחרי שהכול נגמר, הגיע טכנאי של חיל החימוש לטנק, הניע אותו ונסע. הטנק של גלעד שליט היה יכול להמשיך להילחם. טנק כזה הוא מכונת מלחמה אדירה. יש בו תותח יעיל, מדויק ומהיר, יש בו שלושה מקלעי מא"ג קטלניים, טעונים ומוכנים לפעולה בלחיצת הדק, יש בו עוד לא מעט אמצעי לחימה משוכללים. אבל הצוות נטש.

אני לא בא אליהם בטענות. תחת אש ובסערת הקרב אנשים עושים שגיאות, אנשים לא תמיד צמודים להוראות, זה קרה וקורה ויקרה בכל מלחמות ישראל. זה היה שיקול הדעת באותה דקה, בסופו של דבר, שיקול הדעת הזה עלה לחנן ברק ולפאבל סלוצקר בחייהם. שני ההרוגים מהטנק של שליט, ששמם מוכר הרבה פחות לעם ישראל משמו של השבוי, מסרו את נפשם על הגנתנו.

שליט נשאל על ידי הקצינים שתחקרו אותו אם יצא מהטנק. "לא, לא יצאתי," השיב.

"למה?" שאלו אותו.

"כי הטנק נראה לי מקום בטוח יותר משם, בחוץ," ענה. "בחוץ מסוכן. בפנים מוגן."

מיד עם יציאתם של ברק וסלוצקר, שמע שליט צרורות של אש מנשק קל. אלה היו הצרורות שפגעו בשני הנוטשים והרגו אותם. הם נפלו מהטנק לקרקע. שליט שמע את נפילתם. השתרר שקט. שליט הבין ששני חבריו לצוות, כולל המפקד, נהרגו או נפגעו קשה. רב"ט רועי אמיתי, שישן בזמן האירוע בתא הנהג, נלכד בתאו. שליט הבין שהוא לבד.

הוא החליט להישאר בטנק. לא לצאת ולהילחם. היו לו הרבה אופציות להילחם. היה לו "מקלע מקביל", המופעל על ידי התותחן מבלי שיש צורך להוציא ראש החוצה. הוא היה יכול לשחרר כמה צרורות מהמקביל ולייצר רושם שהטנק חי ונלחם. אבל הוא המשיך לשבת בכיסאו ולייחל לטוב.

בחוץ, באותו זמן, היו בסך הכול שני מחבלים. חוליית המחבלים שחדרה במהלך האירוע לישראל מנתה בסך הכול שבעה אנשים. שניים מהם תקפו עמדה של צה"ל, פצעו כמה חיילים וניסו להימלט. הם נהרגו. עוד שלושה מחבלים תקפו נגמ"ש של צה"ל, שעמד ריק הרחק משם. עוד שניים תקפו את הטנק של שליט. אם הצוות היה נשאר בתוך הטנק, אפשר היה לחסל אותם בקלות. ללא מאמץ. גם שליט, לאחר שנותר לבדו, היה יכול לעשות את זה..

עכשיו שליט ישב על הכיסא של התותחן, בעומק הצריח, והתפלל שזה כבר ייגמר. ואז הגיע לטנק אחד המחבלים, התקרב, והשחיל אל תוך הצריח, דרך צריח המפקד, שניים או שלושה רימוני רסס. שליט לא זכר את פיצוץ הרימונים, אבל זכר מצוין את העשן.

השכפ"ץ והאפוד שלו, שתלויים על משענת כיסא התותחן, ספגו את רוב הרסיסים. משענת הכיסא מחוררת לגמרי. שליט עצמו, בדרך נס, נפצע קל. רסיס במרפק ורסיס בישבן. הוא היה מפוחד, המום. הוא נשאר בטנק, עד שכעבור דקה או שתיים העשן התפשט בתוך הצריח ושליט התקשה לנשום. הוא החליט, סוף סוף, לצאת. הוא יצא בידיים ריקות. את הנשק, אמ-16 מקוצר, רובה יעיל וקטלני, הוא השאיר על רצפת הצריח. בשפתם של הלוחמים הקרביים, קוראים לזה הפקרת נשק. ועוד בסערת הקרב.

לו היה לוקח איתו את הנשק ויוצא החוצה, היה רואה את המחבל מתקרב לטנק ומנסה להתחיל לטפס עליו. הוא היה יכול לחסל אותו בקלות. אבל שליט לא היה ב"מוד" של לחימה. לא צריך לשפוט אותו על כך, אבל אלו הן העובדות. זה מה שהוא עצמו סיפר לחוקריו. מדובר היה באירוע שרק הנכונות להילחם היתה משנה את תוצאותיו. הטנק של שליט לא ירה כדור.

אגב, השחלת רימוני הרסס לתוך הטנק מערערת את התפיסה שלפיה הפעולה בוצעה על מנת לחטוף חייל. מי שרוצה לחטוף חייל לא זורק רימון לתוך הטנק שבו יושב החייל. המחבלים רצו להרוג, לגרום נזק ולהסתלק. שליט שרד איכשהו את הרימונים ויצא. הוא הוציא ראש החוצה וראה, לזוועתו, את המחבל מתחיל לטפס על הטנק בחזית, מכיוון "הסכין", הפרונט המפורסם של המרכבה.

לצורך טיפוס, זקוק המטפס לשתי ידיו. הנשק האישי של המחבל, קלצ'ניקוב, תלוי ב"הצלב" מאחורי גבו. בשלב הזה, הוא מטרת דמות נוחה וקרובה. שליט, שניצב בכיפת המפקד השולטת על כל השטח, רואה בעצם את המחבל השני, לא את זה שזרק את הרימונים, שנמצא בצד אחר של הטנק.

המחבל, בשלב הזה, לא ראה אותו כלל. שליט יכול להושיט את יד ימינו 10 ס"מ הצדה, לאחוז במקלע המא"ג של המפקד, להסיט אותו לכיוון המחבל ולסחוט את ההדק. המחבל היה נקרע לגזרים בתוך שניות. מא"ג זה דבר שאתם לא רוצים שיירה עליכם. קצב האש שלו רצחני. סחיטת ההדק קלה ומהירה. אבל שליט לא עשה את זה. הוא לא עשה דבר. סביר להניח שצרור של מא"ג, שהיה מחסל את המחבל המטפס על הטנק, היה מביא להימלטותו של חברו, זה שזרק את הרימונים. גם אם לא, לשליט היה יתרון מכריע על המחבל. הוא היה בתוך טנק עם שלושה מקלעים ותותח, והמחבל לא.

"לא חשבת לירות במחבל?" נשאל שליט בתחקיר.

"לא," ענה, "הייתי מבולבל לגמרי. לא חשבתי על כלום. הייתי בהלם."

שתי שניות אחר כך הבחין המחבל בשליט, ניצב מעליו, על כיפת המפקד. שליט צעק למחבל "אל תירה, אל תירה," בעברית. המחבל הבין ששליט מסגיר את עצמו. הוא הושיט יד אחורנית והעביר את הקלצ'ניקוב לידיו, כיוון את הנשק לשליט ואמר לו בערבית: "בוא איתי."

שליט ירד מהטנק, רועד כולו. המחבל כיוון אליו את הקלצ'ניקוב. "תעל" (בוא)," הוא אמר לו. המחבל השני הצטרף. שניהם ידעו שנפל בחלקם הפרס הגדול. חייל ישראלי חי, אך לא בועט. הפרס שחמאס חולם עליו שנים ארוכות. הנה זה כאן, איתם.

השלושה, שליט ושני שוביו, מיהרו בחזרה לגדר המערכת. בשעה 5:21 לפנות בוקר הם פוצצו את הרשת התלתלית של גדר הגבול ויצרו מנהרה קטנה תחתיה. שליט מיהר איתם לאורך כל הדרך. הוא לא ניסה לעכב, לא להרוויח זמן, עד שיבוא הטנק הנוסף, עד שתגיע תגבורת, עד שיקרה משהו. הוא פשוט נגרר, רץ איתם לגדר, מחבל אחד זחל מתחת לרשת ולתלתלית והורה לשליט לבוא בעקבותיו. שליט זחל גם הוא. הם סימנו לו: "מהר, מהר," והוא ציית ומיהר. השכפ"ץ שלו נמצא לאחר האירוע תלוי על הגדר התלתלית, כנראה הוריד אותו כדי לנוע מהר יותר.

אחרי מעבר הגדר, הם מיהרו פנימה, בכל המהירות, בכל הכוח. טנק של צה"ל הגיע, עמדת תצפית של צה"ל זיהתה את השלושה, אבל לא ניתן אישור לירי. עוד לא היה ידוע שחייל נחטף. הם כבר היו מעל קילומטר בעומק השטח הפלסטיני. בשלב הזה הטנק התחיל לירות, אבל רק אש מקלעים.

לא התקבל אישור לירי כבד. המקלעים החטיאו. שליט ושוביו הגיעו לקו הבתים הראשון. חיכה להם שם טרקטור, הם עלו עליו, אחר כך החליפו למכונית, וממנה לעוד אחת. בדרך הם הפשיטו את שליט ממדיו והלבישו אותו בבגדים אזרחיים. שליט בידיהם. חמש וחצי שנות שבי מתחילות.

שליט זוכר את תקופת השבי שלו היטב. הוא לא היה במרתפים, הוא כמעט לא עונה, למעט הצקות בימים הראשונים. היכו אותו קצת, קשרו אותו לסורגים, אבל די מהר זיהו שמדובר בבחור שביר שיכול להיגמר להם בידיים אם יגזימו. הם לא רצו שייגמר. זה היה יכול להיות אסון מבחינתם. שליט היה הנכס הגדול ביותר של העם הפלסטיני באותו שלב.

הוא עבר, במהלך תקופת השבי, בין כמה משפחות פלסטיניות במקומות שונים ברצועה. הוא ראה טלוויזיה, שמע רדיו, אפילו גלש מדי פעם באינטרנט. הוא שמע את כל הדיווחים על "עופרת יצוקה", הוא ראה את כל משחקי המונדיאל ב-2010 . הוא זכר בדיוק איזה משחק ראה ביום שהעבירו אותו ממשפחה אחת לאחרת. זה היה משחק של ספרד, אלופת העולם המיועדת. הוא קיבל יחס סביר.

הבעייה היחידה היתה האוכל. לא היו הרבה אפשרויות קולינריות. שליט אכל מה שעזתים אוכלים. בעיקר חומוס. מובן שהיה שרוי במצב רוח מדוכדך, זה השפיע על תיאבונו וגרם לירידה דרסטית במשקלו. הוא לא עשה שביתת רעב ולא שקל לעשות. יום אחד הוא אכל עם המשפחה המארחת על גג הבית, בחאן יונס. מהגג נשקף הים. בנסיבות אחרות היה יכול להרגיש כמו בחופשה.

שליט תיקשר עם חוטפיו בעברית ובאנגלית. השומרים שלו התחלפו לאורך התקופה. בעיקרון, שמר עליו צוות מיוחד, שאנשיו עשו משמרות. שליט ידע בדיוק מה קורה בארץ, עקב אחרי הבחירות ב-2009 , אחרי האירועים בעולם. הוא לא נמצא בסכנה במהלך "עופרת יצוקה", אם כי חש עצבנות בקרב הסובבים אותו.

שליט שיתף פעולה עם חוקריו ושוביו. הוא לא ידע הרבה על הצבא, לא היה לו הרבה מה לחדש להם. את המעט שידע – סיפר. נשאל על הביצורים של צה"ל, על טנק המרכבה. היה לו חשוב לרצות אותם, לתת מידע, כדי לקבל יחס טוב.

סיפורו של שליט הוא מחדל קשה. גם של צוות הטנק, גם של שליט עצמו, גם של המודיעין, בעיקר השב"כי, שלא הצליח לעלות על עקבותיו יותר מחמש שנים. שני לוחמים נפלו בקרב, על הגנת המדינה. הם לא פעלו באופן אופטימלי, אבל ההיסטוריה של צה"ל מלאה מאות מקרים מהסוג הזה. ככה זה במלחמות.

שליט עצמו הסגיר את עצמו למחבלים ללא קרב. גם אליו אין לבוא בטענות. זו תגובה אנושית. הייתי טנקיסט, מפקד טנק, אין לי מושג איך הייתי נוהג במקומו. יכול להיות שהייתי נוהג כמוהו. "אל תדון אדם," נכתב, "עד שתגיע למקומו," ואין כאן ניסיון לדון אותו. הוא כבר נדון ליותר מחמש שנות מאסר. מצד שני, כדאי שנדע את הנסיבות של האירוע הרע הזה. צריך להפיק מהן לקחים. יהיו עוד אירועים כאלה בעתיד, צריך לקוות שייגמרו אחרת.

שליט הוא בחור מופנם, רגיש ועדין. יכול להיות שמלכתחילה לא היה אמור להתגלגל לצוות טנק לוחם. אולי לא התאים לזה. כשהטנק שלו נפגע, הוא נכנס להלם וחדל לתפקד. הכינוי "גיבור", שהעניק לו הרמטכ"ל בני גנץ כששב ארצה, אינו במקומו. תת אלוף אביגדור קהלני היה גיבור. רב סרן רועי קליין היה גיבור. סא"ל אבי לניר היה גיבור. ההיסטוריה של ישראל ושל צה"ל משובצת בלא מעט סיפורי גבורה. גלעד שליט רחוק מלהיות גיבור. הוא סוג של אנטי גיבור. הוא חייל שנקלע לסיטואציה קשה ובחר בכניעה. אין כאן גבורה. יש כאן סיפור אנושי, נוגע ללב ועצוב.

יכול להיות ששליט לא היה מתאים מלכתחילה לתפקיד לחימה. אולי דווקא העובדה ששירת בשריון ומילא את חובתו למדינה למרות זאת, היא תעודת כבוד עבורו. אבל אחרי כל זה, אסור לשכוח שיש כאן מדינה שצריך להגן עליה. היא עדיין מוקפת אויבים. היא לא יכולה להרשות לעצמה יותר מדי סיפורי גבורה מהסוג הזה.

אז מהי השורה התחתונה? אין שורה תחתונה. בגדול, טוב ששליט חזר הביתה, הוא ראוי לחייו החדשים ואני שמח שקיבל אותם. הוא מטייל ונוסע ומתאוורר ורואה עולם, וזה נהדר, אבל אני במקומו הייתי מנסה איפשהו למתן קצת את החגיגות הפומביות, את ההפיכה לסלבריטאי, לטובת סוג של תרומה, אולי אפילו סמלית, לטובת החברה הישראלית.

מדינת ישראל שילמה מחיר כבד, קשה מנשוא, כדי להחזיר אותו הביתה. הסיפור שלו לא יילמד בשיעורי מורשת קרב. שליט מודע לזה. יש כאלה שחושבים שזה היופי של העניין, שמכאן שאובה עוצמתה של ישראל, מהדאגה הזאת לכל חייל באשר הוא, עד הסוף, כולל הכול. אני לא נמנה עם הסבורים כך.

מצד שני, אין ספק שאין עוד מדינה בעולם שיודעת לעשות דברים כאלה ולהשקיע את תעצומות הנפש האלה בכל חייל באשר הוא. ועדיין, לצד השמחה והחגיגה, צריך להיות גם חשבון נפש. גם מצדה של המדינה, ומצדו של הצבא, וגם אצל שליט.

אם הייתי שליט, הייתי מקדיש משהו ממרצי ומזמני לפעילות התנדבותית כזו או אחרת למען המדינה. משהו סמלי, שיבטא הכרת תודה למדינה ששיעבדה כמה מהאינטרסים האסטרטגיים החיוניים ביותר שלה, כדי להחזיר אותו הביתה. סתם, בשביל ההרגשה הטובה. אולי זה עוד יקרה. אבל קודם שימצה את החופש. זה באמת מגיע לו. גיבור הוא לא, אבל הוא הלא־גיבור שלנו.

* * *

בת-שבע אריאלי

1. נטישת הפרדס, ליל הבלהות

והימים ימי סוף מלחמת העולם הראשונה, שנת 1917.

האנגלים ובני-בריתם מתקרבים לגבולות הארץ. התורכים מובסים, בורחים מהמערכה צפונה ללא סדר, בבהלה. חיילים רעבים ופצועים שודדים כל הנקרה בדרכם במנוסתם.

על ביתנו, בפרדס המבודד והמרוחק מכל יישוב, התנפלו  חיילים רעבים לשדוד את המעט שנשאר לנו מימי המלחמה הארוכים.

ניצלנו תודות לאחותי רבקה, שזינקה החוצה, קפצה מעל גדרות ועלי סברס להזעיק עזרה והגיעה למפקדת הקצינים הגרמנים שחנתה בסמוך לפרדסנו. בינתיים התעללו החיילים באחי הלל המסכן, שיגלה את מחבוא הלחם שאפינו באותו יום. ריח הלחם שנאפה בתנור הגיע לאפם מבעוד יום – לכן ביצעו את השוד, כדי לזכות בלחם. אך עזרת הקצינים הגיעה מהר, קול משרוקית מבחוץ הבריח את החיילים.

עוד אנו עומדים המומים ומפוחדים, קיבלנו פקודה מהקצינים לאסוף את חפצינו האישיים ולעבור למושבה [פתח-תקווה].

ערמות בגדים נאספו בחדרים. הגדולים שבנו אספו את ערמות הבגדים וקשרו אותן לחבילות עטופות בסדינים. כל אחד מאיתנו קיבל חבילה בהתאם לגילו. ההכנות ליציאה למושבה נגמרו – בית משפחת גולומב הוא היעד. כה ברור היה לנו שזהו הבית בו נמצא מקלט לאחר ליל הבלהות.

מסירותה של גברת גולומב נתגלתה לנו לאחר מותה של אימנו. למרות המרחק בין המושבה לביתנו בפרדס, הצליחה לסעוד אותנו יום-יום בנוכחותה.

בבוקר אותו לילה נעזב הפרדס. שמונה ילדים: ארבעה אחים וארבע אחיות צועדים בשקט לעבר המושבה פתח-תקווה.

כך גורשנו מגן העדן שלנו, הוא הפרדס.

לא בפקודת האלוקים גורשנו, כי לא חטאנו.

2. מסע הלילה

הבוקר האיר והלך, אנו ממשיכים לצעוד לעבר המושבה. צמרות הברושים שבפרדס קְרוֹל מעידים על סוף המסע. אני עייפה, בקושי צועדת בחול העמוק.

מה היה לי? פתאום נפלתי, ההליכה בקצב אחיי הגדולים לא התאימה לפסיעותיי הקטנות. נאלצתי לרוץ אחריהם עד שאזלו כוחותיי. ללא אומר ודברים הרים אותי הלל והושיבני על כתפיו. שם ישבתי עד סוף הדרך.

יהודה הקטן רכב על כתפי גרשון עוד מתחילת המסע. כמה נעים לי לשבת כשהאחר צועד במקומי.

קטע אחרון של פרדס גיסין ווייס. אנו עולים במעלה רחוב ביל"ו אל בית גולומב. ליד שער ירוק אנו נעצרים, לפניו מונחת אבן שטוחה – כדי להקל על הנכנסים לתוך שדרת הברושים האפלולית. השדרה מוליכה אותנו עד למרפסת ענקית המרוצפת באריחים אדומים מבריקים. מיד ניכרו סימני האבק שטבעו כפות רגלינו היחפות.

פרץ הנשיקות והחיבוקים של הגברת גולומב ובתה הגדולה שושנה לא פסקו לרגע. עוד נשיקה, עוד חיבוק, עוד לטיפה. שושנה זכורה לי מאז עד היום – קולה המלטף וחיוכה התמידי ששפוך על פניה.

עוד הכול נע מסביבי, אני כהרגלי מתחילה להביט, לבדוק ולהבחין בדברים. אריחים אדומים חלקים בכל אשר תפנה, חדרים גדולים, הרבה רהיטים וכיסאות, אבל אין ילדים. כל זאת למדתי מיד.

בינתיים ערכה שושנה שולחן לאורחים הרעבים. למזלנו, בבית גולומב נשארו מוצרי מזון בהיחבא. באותה ארוחה טעמתי לראשונה לחם לבן, כמעט לא צריך ללעוס אותו. הוא נמס בפה מיד, לא כלחם הדורה המצוי, שטעמו חמצמץ ומריר והוא מתפורר בפה לפירורים קשים כאבני חצץ.

אציין בקפיצת דרך קדימה, את הידידוֹת הנאמנות – גברת [שושנה] גולומב (לימים אייזנברג, אימו של האלוף מוסא פלד מנהלל) וגברת ליכטנשטיין – במותן לא נפרדו, הנינה של הראשונה: סמדר פלד, נישאה לנין של השנייה: דניאל לידאי. כך נמשכת השרשרת.

אהוד: מתוך ספרה של בת-שבע אריאלי "מהפרדס למושבה", סיפורים, הוצאת גוונים, תל-אביב, 2006, בעריכתי.

בת-שבע אריאלי לבית ליכטנשטיין היתה בת-דוד של אימי דורה-דבורה; אביה של בת-שבע, דניאל ליכטנשטיין, "אבו-סמנטה", וסבתי שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין – היו אח ואחות.

* * *

אלי מייזליש

מי אוהב פלסטינים?

לכמה ישראלים נדמה כי כל "העולם" אוהב את הפלסטינים. עובדה. בכל הפגנה נגד מרצה ישראלי באנגליה או באיזה קמפוס נידח בארה"ב, ים של דגלים פלסטינים עפים בשמיים וצעקות "פְרי פַאלֶאסטיין..." מבריחות את המרצה אל ביתו.

אבל, האם בריאד מותר לפלסטיני להרצות בפקולטה להנדסה על-שם המלך איבן-סעוד ובעוד 22 הפקולטות שם, ובאחת מתוך 26 האוניברסיטאות בממלכה הסעודית? האם הונף שם ברחבי היבשת הסעודית אי פעם דגל פלסטין? נייט. מעולם לא. פשוט לא אוהבים את שם את הפלסטינים באותו מרחב ערבי ענק. וככה בכל מדינות ערב, וככה בכל המדינות האיסלאמיות. ככה זה בעולם. גם האיטלקים לא אוהבים את הגרמנים. עובדה. ככה גם הצרפתים וההולנדים. תראה לי הולנדי אחד ש"אוהב" גרמנים. נייט. הנשיאים יכולים להתנשק עם הקנצלרית לנצח, אבל אין שם אהבה. כמו שהאירים שונאים את האנגלים והפולנים את הרוסים והיוונים את הטורקים – שונאים לנצח. ככה גם יושבי ההר [אבן איל ג'אבל] בפלסטין ששונאים את יושבי השפלה [הפאלחים].

בפרקטיקה וממה שנשאר ממנה ברחבי ארצות ערב כלפי הפלסטינים, אין זכר לאהבת פלסטינים ולא להקמת מדינתם. הנפת דגלים לאומיים של מיעוטים בכיכרות וינה או רומא הוא עיסוק מוסיקלי כמו השמעת רוק'נרול או ריקוד הברייקדנס מול הנוטר-דאם של נער אנונימי לבוש סחבות עם מגבר מיושן על אופניו. ולבסוף יניח הנער מגבעת מקומטת ויזכה בחמישה או עשרה יורו לקנות בגט ופחית קולה. נער מסכן הוא נער מסכן, ומתוך עשרים-שלושים עוברי אורח מזדמנים, תמיד יהיו חמישה-ששה שישלשלו מטבע לכובע.

ככה עם המפגינים הפלסטינים. יתנו להם מטבע. אבל לאהוב? בכיכר קטנה ברחוב קוגל בחולון, כל בוקר בשש, מגיעה זקנה עם תיק בית-ספר בלוי על גבה ומוציאה שתיים-שלש קופסאות אוכל לחתולים ובאות שתיים-שלוש חתולות והזקנה גם מלטפת אותן, ואז תמשיך הזקנה לרחוב חנקין גם שם בפינת הפאלפל, תוציא עוד שתיים שלוש קופסאות עד שתסיים את הסיבוב. ככה בכל בוקר. כלבים היא לא מאכילה. "אני לא אוהבת כלבים," אמרה לי תוך כדי שהיא מסתלקת לביתה לאט-לאט. לא רציתי לשאול אותה אם היא אוהבת פלסטינים, אבל. לא הייתי מופתע מהתשובה: "נראה לך?"   

אהוד: שכחת לציין את המקום שבו אוהבים את הפלסטינים יותר מבכל מקום אחר בעולם – והוא בניין מערכת עיתון "הארץ" ברחוב שוקן בתל אביב.

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

"אני מקווה מכשיר שלך בסדר,"

הרביצה לי הייקית הזקנה צביטה בזין,

"אלזו, מַאוּזִי, אאוף וידֶר זיין!"

והלכה.

פרק ראשון

הייתי אז סטודנט בירושלים

הייתי אז סטודנט בירושלים ולעיתים קרובות לא היה לי כסף. נמצאתי בריב עם המשפחה שלי, שהתנגדה לכך שאלמד ספרות באוניברסיטה. לאבי היו אמנם פרדסים רבים במושבה אבל אלה רק גרמו לו הפסדים וממילא לא היה באפשרותו לתמוך בי חוץ מאשר לשלוח לי תפוזים בחורף. לצהריים הסתפקתי במנת חומוס ובצלחת מרק. ממש התנפחתי מתפוזים וחומוס. סבלתי מגאזים בכל מיפגש חברתי. בלילות הייתי צועד לפעמים שעה ארוכה בדממה של רחוב קינג ג'ורג' עד למרכז העיר, למסעדה פינתית שבה הגישו עד שעה מאוחרת בלילה מנה חמה של ספגטי עם רוטב בשר טעים ופתיתי גבינה בשפע, או שקשוקה. אלה לא ניפחו את הבטן כמו התפוזים והחומוס.

כשאני כותב את הדברים האלה עדיין עומד טעם רוטב הספגטי והשקשוקה בפי. כאן – נותנים איטריות עם רוטב דליל מאוד, מֵימי וחסר-טעם, והרבה חומוס תעשייתי עם פיתות קרות, אבל לא צריך להתאונן כי היה יכול להיות גם יותר גרוע.

מילאתי את כרסי הדלה בלימודי ספרות עברית והתעקשתי לקרוא שירים, שכתבתי בהשפעת המשורר דילאן תומאס, בפני שתיים-שלוש סטודנטיות למדניות, שהסכימו לעלות איתי אל חדרי הדל ולשתות כוסית ג'ין עם ורמוט. (חלמתי להשכיב אותן, וכשישבו מולי על הספה הייתי מדמיין אותן ערומות). אפילו חדר-אמבטיה לא היה לי, אלא תא עלוב עשוי פחים וקרשים על מרפסת קטנה, ששימש לכל צורכי-הרחצה אך ללא אפשרות של חימום מים, וזאת בחורף הירושלמי. הייתי מחמם מים בסיר גדול על תנור-הנפט בחדר, ורוחץ עצמי במגבת ובספוג, כמו הזונות בצרפת. הסבל שלי מפצעי-הבגרות שעל פניי החמיר בגלל הגילוח בבוקר הקר.

אני לא יודע אם הבחורות לא אהבו את הג'ין, את מראה פניי, את שיריי המיואשים או את חדרי הדל, עובדה שמהר מאוד היו תופסות אצלי דיכאון ומפהקות עוד לפני שהגעתי אפילו לגעת בהן. אף אחת לא נישארה בחדר יותר משעה קלה, כאילו עלה ממנו ריח רע – למרות שהיו לי שתי שכיות-חמדה להראות: מכתב מהסופר ש"י עגנון, שגם קיבל אותי לשיחה ממושכת בביתו, ושיר שכתבתי כשאר בני-דורי בסגנון אלתרמן ואשר הודפס במוסף הספרותי של "הארץ" כשהייתי בן תשע-עשרה.

הייתי שותה את הג'ין בוורמוט שהשאירו בכוסיות שלהן. הייתי מנשק את חתימת התחת בספה שעליה ישבו ושואף את ריח האישה לריאותיי. הייתי אדם שפוף וחרמן מאוד. שיריי לא נעשו טובים יותר בעקבות הסבל. מכל מערכות העיתונים היו מחזירים לי אותם – וזאת במקרה הטוב, כשהיה לי כסף לצורכי מעטפה מבויילת לתשובה, אחרת היו נזרקים ישר לסל המערכת. להרצאות בבוקר כבר הייתי מופיע, לעיתים קרובות, לא-מגולח, אבל מהר מאוד מתחיל להזיע.

פרק שני

עד שפגשתי בעליזה

עד שפגשתי בעליזה.

הייתי רואה אותה כל יום רביעי בשבוע, מתחילת שנת הלימודים, במכינה לתלמוד של ד"ר שמואל ספראי. רעמת שערה האדמוני משכה מיד את העין אבל לא היה מי שיכיר בינינו. יום אחד מצאתי את עצמי יושב לידה בחדר ההרצאות שבקומה השנייה של בניין מייזר בגבעת רם, ששימש אז כבית-הספר למדעי היהדות באוניברסיטה; מיטב סופרי ומשוררי שנות השישים והשבעים לעתיד – הסתובבו כטווסים על פני שתי הקומות של יציעיו הפנימיים, שהיו בנויים סביב חלל מרכזי אחד – והם מלווים בחרדת-קודש פרופסורים קשישים בעלי עברית זרה, עיקשת ורבת הוד.

הנשיא השני יצחק בן צבי היה יורד לעיתים, זקוף וצנום, בחליפה כהה ומשקפיים, ממכונית הספורט השחורה והאלגנטית שבה הביא אותו נהגו לאוניברסיטה, ומטפס במדרגות אל שני החדרים שבקומה העליונה של בניין מייזר, שבהם שכן אז מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח.

עליזה ביקשה שאתן לה להעתיק את דפי השיעור הקודם. נתתי. היא היתה מבוגרת ממני, רזה וגבוהה, ולה סבר-פנים חמור, כשל מורה, ובקולה צליל של מיבטא ייקי. אכן היתה מורה, כך התברר לי מאוחר יותר, כאשר כבר גרתי בדירתה.

כיצד עברתי לגור אצלה? לאחר ששאלה ממני את מחברת השיעור של המכינה לתלמוד הציעה עליזה שנתכונן יחד לבוחן של סוף הסמסטר הראשון.

החורף הירושלמי היה עדיין בעיצומו. גם ימי השמש הבודדים היו רמייה. קר היה גם באמצע היום, כאילו העיר מוקפת במעטה קרח שקוף ויבש מאוד. היו לילות שבהם כמעט בכיתי מגודש רחמנות עצמית. כה קר היה שאפילו לאונן לא יכולתי. זוג נעליי היחיד היה מונח מול תנור-הנפט, להתייבש, מעלה אדים לא נעימים של עור חם המתבשל בשרידי משחת-נעליים וגורם לי לחשוש משריפה בחדר או מהתבקעות גפות הנעליים.

אחד התענוגות היחידים שהרשיתי לעצמי היה לאכול במסעדה הקואופראטיבית הזולה. בשעות הערב, באור קלוש, התקבץ בה קהל של חלכאים ונידכאים. מלצרית שמנה היתה עוברת מאחד לאחד ומפרטת את התפריט עד לגבורטענע קצ'קע, לברווז הצלוי. כאשר הזמנת ממנה את המנה היתה שואלת: "גבורטענע קצקע מחזה?" – טופחת על שדיה הענקיים, "או מתחתון?" – על אחוריה הרחבים.

עליזה התגוררה לבד בדירה מרווחת בת חמישה חדרים בבית-אבן ישן בשכונת רחביה. בבואי אליה ללמוד, בפעם הראשונה, קידם אותי החום הנעים של ההסקה המרכזית. על השולחן בינינו הניחה מגש ועליו הרבה כריכים קטנים של סרדין וגבינה, ותה חם שמהלה בחלב סמיך. התביישתי להתנפל מיד על התקרובת אך לא אחטא לאמת אם אומר שזו עניינה אותי יותר ממסכת סנהדרין שבה עסקנו לקראת הבוחן.

בהתחלה התנהגותה היתה קצת קרירה ורשמית. אולי חששה מפניי? אולי בזה לי קצת מפני שלא הייתי נקי ביותר בלבושי באותה תקופה. התביישתי גם בנעליי שהרטיבות לא הירפתה מהסוליות שלהן. בחום של דירתה היתה לי הרגשה שהן מתחילות להעלות אדים לא-נעימים. אדים העלו גם פניי, כאילו הפשרתי כולי.

בפגישה השנייה, לא – השלישית, שאלה אותי עליזה יותר על חיי ומצבי. לא הסתרתי ממנה את מצב חדרי הדל. בשום אופן לא הייתי מזמין אותה אליי ללמוד. החומוס ומרק השעועית, מזוני היחיד באותו יום, קירקרו במעיי כמו גיס חמישי אבל אני לא העזתי ללכת לשירותים בדירה המחוממת וההדורה הזו, וככל שהיה לי טוב בתוכה – ציפיתי כבר לרגע שאוכל לברוח ממנה ולשחרר את הרוח המנפחת את פיתולי-מעיי ומציקה לי בכאבים נוראים. התגעגעתי לחדרי הדל. לבדידות. אפילו לקור.

ואז אמרה עליזה, בסמכות הטבעית שהיתה אופיינית לה, "אם החדר שלך כל-כך רע, מדוע אתה לא מחפש לך חדר אחר?"

הסברתי לה את עניין המחיר, ומצוקת החדרים. שילמתי עשרים וחמש לירות בלבד לחודש. נידמה לי שזה היה החדר-ליחיד הזול ביותר בירושלים.

 "באותו מחיר תוכל לשכור חדר אצלי!" אמרה ללא היסוס.

ומיד קמה והראתה לי חדר, בקצה המסדרון, ששימש מקום לספרייה, למכונת-התפירה ולקרש-הגיהוץ. תקופה מסויימת השכירה אותו לסטודנט בשם גברוש. פתאום עמד לי. ממנה נדף ריח גוף ג'ינג'י מושך, סוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף. באותה הזדמנות סיפרה שבעלה-לשעבר עובד בלונדון בשגרירות הישראלית ואצלו שוהה גם בתם היחידה, העומדת לחזור בקרוב ארצה ולהמשיך את לימודיה בגימנסיה העברית רחביה. אך אין חשש, לילדה חדר מרווח לעצמה. אוכל להשתמש גם במיטבח, ולהרגיש את עצמי אצלה כבן בית.

כשחזרתי לחדרי הדל ולאחר שהתפניתי לצרכיי זרקתי את עצמי על המיטה והתזתי שלוש פעמים בעיניים עצומות בגלל הקירבה הגופנית לג'ינג'ית ולריחותיה עד שנרגעתי וניגבתי את הקיר ואכלתי קצת גבינה עם לחם ואבוקדו ויכולתי לחזור לקריאת הרצאותיו של פרופסור איזידור לבונה על תולדות הספרות העברית שנדפסו בחוברת סטנסיל במפעל השיכפול של הסטודנטים.

המשך יבוא

הערה חשובה: הרומאן בדוי. אהוד בן עזר למד באוניברסיטה העברית בירושלים אך מעודו לא למד בה ספרות! – הוא רצה אמנם להיות סופר אך לא רצה שיקלקלו לו את הטעם! לכן למד אצל פרופ' גרשם שלום. ואילו את לימודיו בספרות עברית וכללית סיים בכיתות שביעית ושמינית במגמה ההומאנית (הספרותית)  בתיכון חדש בתל אביב, אצל מורים מדור הענקים – יעקב בהט וטוני הלה.

* * *

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע

נזדעק האריה הקשיש ושאג:

"אני רוצה את אבישג!

אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג

אבל אני רוצה את אבישג!"

חיפשו אותה בכל הממלכה

איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה

לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג

אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג

דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים

אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!

"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:

"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"

לקחה בת שבע שמיכה ענקית

עטפה את המלך כמו בשקית

הכניסה שמה גם את אבישג

וזרקה את שניהם מן הגג!

3.4.13

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ביום שישי הקרוב יחגגו המצרים בכיכר תחריר את התחלת ההפקה הישראלית של הגז מקידוח "תמר" שבא בחלקו במקום הגז שהם סיפקו לישראל במשך שנים אחדות תחת שלטונו של הדיקטטור מובאראכ המושחת והרקוב – ועכשיו לא עוד! תם הניצול, כיסם נקוב – הרעב מחייך אליהם כמו בימי פרעה, ואין יוסף המשביר להצילם!

* אקונומיסט [מצוטט ב"דה מארקר", 2.4]: "יתרות מטבע החוץ הרשמיות של מצרים צנחו מכ-36 מיליארד דולר ערב המהפכה ל-13 מיליארד דולר כיום – המספיקים בקושי לתשלומים של שלושה חודשי ייבוא. ... כדי לא ללבות את התסיסה העממית, ממשלות מצרים נמנעו במשך יותר מעשור מביצוע רפורמה במערכת הסובסידיות, המספקת לצרכנים בין השאר כיכר לחם בפחות מסנט אמריקאי, בנזין בפחות מ-20 סנט לליטר, וגז בישול בעלות של 7% ממחירו האמיתי."

* נרי ליבנה ["הארץ" באינטרנט, 27.3.13]: "הייתי גבוהה יותר מכל המורים חוץ מהמורה להיסטוריה שאמר פעם, 'למזלך את כל כך גבוהה עד שאינך יודעת עד כמה את מטומטמת.' מין איש שנון שכזה היה המורה להיסטוריה, ויום מותו, כמה שנים לאחר שניצלתי בעור שיניי מבית הספר הריאלי – הסב לי שמחה לא מעטה."

* חברה שלנו לקחה בצהרי יום ראשון האחרון את הגיליון החגיגי של עיתון "הארץ" לשביעי של פסח – התחילה לקרוא את הסיפורים הזוכים בתחרות הסיפור הקצר, ופתאום התעוררה והנה כבר שמונה בערב!

* זה ידוע שבניגוד לסוריה, שבה נרצחים באופן טבעי מדי חודש כ-6,000 לוחמים ואזרחים, נשים וילדים – בבתי-החולים בישראל מזריקים תאי סרטן לאסירים פלסטינים והם מתים בתוך כמה שבועות כמו זבובים, כי אנחנו יותר מתוחכמים בלהרוג! – הו, איך אנחנו מומחים בלהדביק את הפלסטינים בסרטנים וככה הם מתים! – וככה גם נהגנו כל השנים, החל מהמגיפה השחורה של הדבר באירופה – להדביק את הלא-יהודים במגיפות נוראות וככה להיפטר מהם כמו ששרפנו מיליוני גרמנים באושוויץ, בתקופת השואה, שמצד אחד כלל לא היתה אבל מצד שני בגללה סובלים ערביי ארץ-ישראל, כי כך נוסדה מדינת ישראל למען פליטי השואה! ועוד אומרים שהערבים לא שקרנים! ודם הילדים המוסלמים והנוצרים לאפיית המצות בפסח? נראה לכם?

* במשך תקופה ארוכה לא סבלתי את מראה פניה ומוצא פיה של הבדרנית עדי אשכנזי בטלוויזיה. אפילו ראיתי מעין עונש בצפייה בה. והנה לאחרונה הזדמן לי לראות פרק ממסע מצחיק שלה בהודו, ושיניתי את דעתי עליה לטובה. היא משלבת הופעה חיה בפני קהל עם סרט קְטוע המשכים קצרים על מסעה, בנוסח התוכנית של ג'רי סיינפלד, והתוצאה בהחלט משעשעת.

* יודעי דבר מספרים כי חוגים במצרים, החוששים אמנם לחייהם, מגלגלים את הרעיון להחזיר את סיני לישראל, בתיווך אמריקאי, בהנחה שישראל תדע לטפל טוב יותר באיזור הפרוע והמופקר הזה, וגם להבטיח את הכנסות המצרים מאוצרות הטבע שלו וממיקומו האסטראטגי. המכשול העיקרי הוא הנשיא אובמה, החושש לעתיד הדמוקרטיה בסיני תחת השלטון הישראלי.

* מימשל חמאס בעזה הוציא הוראה לפיה אסור על מורים גברים ללמד בבתי ספר לבנות, כבר מגיל צעיר מאוד, שלהן. מעניין מה הם היו עלולים לעשות, המורים האלה, לבנות, שמעתה – נאסרה גישתם אליהן, שהרי עד עכשיו חשבנו שרק חיילים ישראליים מחללים כבודן של בנות פלסטיניות, וכדי לשמור על בתוליהן תוקעים להן רק בתחת.

* מדוע מותו של אסיר-עולם בסרטן מצית את הגדה המערבית? כי הם רוצים להשתחרר מה"כיבוש" שלנו כדי שיוכלו לרצוח בחופשיות זה את זה כמו האזרחים הערבים המאושרים בסוריה, ולרצוח גם אותנו, וגם לחיות סוף-סוף תחת שלטון החמאס – חיים טובים כמו אחיהם ברצועת עזה!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2476 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל