גיליון מס' 831

70 שנה למרד גטו ורשה ו-92 שנה לכ"ז בניסן שנגזל מפתח-תקווה

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז בניסן תשע"ג, 7 באפריל 2013

עם צרופת האנדרטה למרד גטו וארשה מעשה ידי הפסל נתן רפופורט

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בְּוַרְשָה, לְיַד הָאַנְדַּרְטָה, במלאות 70 שנה למרד גטו וארשה.// טהרו את גופי במימי הנהר, מאת אַבְרָהָם צִיקְרַט, גֶּטוֹ לוֹדְז', נִצּוֹל אוֹשְׁוִיץ, תירגמה דבורה קוזוינר. // אהוד בן עזר: מתוך "פולניה בלי יהודים", יומן מסע, מאי 2005. // מתי דוד: 1. במפגש השנתי של איגוד יוצאי לבוב. 2. לאן נעלם השלום? // מלכה נתנזון: 1. אֶת מוֹתְךָ. 2. מחיר גאוותי. // רביבה בן-זאב: לזכור ולא לשכוח. // אירית שושני: 1. השתקפות. 2. שוויון או קיפוח? // ניצן הורביץ: תקומה. [ציטוט]. // יורם אטינגר: הנשיא אובמה – היזהר מאתנוצנטריות צדקנית. [ציטוט]. // אורית ברנר: תעלומת פג'ה. // איליה בר-זאב: תמונת משפחתך ממול. // אסתר ראב: 1. אביב 1921 בפתח-תקווה. 2. מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקוה. 3. התנפלות הערבים על פתח-תקוה בימי המנדט הבריטי. 4. "האסיר". // אורי הייטנר: 1. תרומתו הגדולה של דנקנר לשיח הישראלי. 2. אפשר וראוי לשנות.  // אודי מנור: הצעה לסדר. // קובי גיסין: סמכות הורית. // מרדכי קידר: "החורף האיסלאמי" מגיע לירושלים. [ציטוט]. // מוֹקֵי אֶלְדָּד: מְצִיאוּת חוֹזֶרֶת. // דן לבני: מדינה יהודית ויום האדמה – שלוש הערות. // ישראל נטע: כך הכניסה לעיר.  // ד"ר דוד אדלר: בור סוּד וכמעיין המתגבר – על הסופר, המשורר והמתעד הפורה אלישע פורת ז"ל. // יוסף אורן: יצחק בן-נר במבחר מסיפוריו הקצרים. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות": פרק שלישי: כבר למוחרת ארזתי את מיטלטליי. פרק רביעי: בובר והטבור של עליזה. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

בְּוַרְשָה, לְיַד הָאַנְדַּרְטָה

סיפור, במלאות 70 שנה למרד גטו וארשה

[ר' צרופת האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפופורט, 1948]

אני לא חושב שישנו צורך אמיתי לנתח את המרד במונחים צבאיים. זו היתה מלחמה של פחות מאלף אנשים כנגד צבא אדיר ולאף אחד לא היה ספק מה תהיה התוצאה. המרד אינו מקרה שיש ללמדו בתי-ספר צבאיים. אם ישנו בית-ספר שבו לומדים את הרוח האנושית שם המרד צריך להיות מקצוע מרכזי. מה שחשוב ללמוד הוא הכוח שהפגינו הנערים היהודיים. אחרי שנים של עוני, מחסור והשפלה: הכוח לעמוד כנגד  משמידיהם ולבחור בעצמם איך ימותו, והבחירה היתה: טרבלינקה או מרד."

יצחק [אַנְטֶק] צוקרמן, סגנו של מרדכי אנילביץ.

הילד ידע שהמוות ממתין בּין גְזִ'יבּוֹבְסְקָה וּבין קְרוֹלֶבְסְקָה. חושך כּפוּל הֶאֱפִיל על עיניו שהיו עצוּמות עד כּאב: זה שבּעומק מעיל אימו וזה שבּעומק הפּחד. מן החושך ההוּא, השני, לא היה לו מיסתור אף בּתוך הראשון.

מה שתיקתק לו סמוּך לאוזנו כּשיקשוּק אֲדָנִים של רכּבת או קורות אותו גשר זמני בּרחוב חְלוֹדְנָה, היה לב אימו הפּועם. היא שלפה תעוּדת גזרנית בּמִתפֶּרֶת ה"וֶרמַאכט" בַּחלק ה"אָרִי", קודם לאיש-המיליציה בִּפְנִים וּמיד לַגֶסטַאפּוֹ, בַּחוּץ. אני, היום, יודע מה שהוּא לא ידע עוד, אז: שאיש-המיליציה, ה"אוֹרְדֶנוּנְגְסְדִינְסְט", יהוּדי מבוהל כּמוה, הִתיר לה לצאת מן השער  למרות ששבוּע כּבר כּלל לא עבדה שם. שֶרַק עורמתן של חיות נִרדפות מצילה אִם אין נשק בּיד. "זה בּסדר," צעק לַגֶסְטַאפּוֹ מִמוּל, "היא אמנם בּהריון אבל עובדת כּמו סטאחאנוֹב."

ההוּא, ה"גֶסטַאפּוֹבִיץ'", פּולני מגוּרמן מִדַאנצִיג, נִרמז רֶמֶז סלאבי עבֶה כּמו השלג בַּחוּץ ונתן לעבור – "Arbeit macht frei,"– הימהם צינית את נוסח סיסמת שעריה של אַוּשוויץ. ודחק בּה קְצַר-רוּח, בִּסטַיל מִשטרתי: "אַלזוֹ זוּזי, זִ'ידוּבְקָה!" וּ"שְנֶל!"

הִנֵּה כּך חמקוּ הילד ואימו לַצד ה"אָרִי". לא קאטאקוֹמבּוֹת בּיבֵי-השופכין, לא טראנספּורט מחנות-הריכּוּז. דרך השער ההוּא לִרחוב פְּרוֹזְ'נָה, מִפּרוז'נה לִרחוב מַארְשַאלקוֹבְסְקָה. מִשם,  מִמארשאלקובסקה, לִשֹדרות יֶרוּזוֹלִימְסְקִי,  גלוּיים לאור השמש  האָנֶמִית,  החורפִּית. בִּשֹדרות יֶרוּזוֹלִימְסְקִי,  מחוּפָּשֹ לאיש S .S – דחף אותם מְיֶטֶק לַ"טְרָאם" הראשון, מחבּיאם בּביתו, מוּל הוִיסְלָה.

אלא ששוּב, ולא רק היום, אני, הקשיש, יודע. מה שהילד ודאי לא ידע לא רק אז, גם הרבּה אחֲרֵי: תעוּדת התופרת ציינה "הריון". היעדרוּת מעבודה – אחד דינהּ היה: לאַוּשוויץ. יום בִּלבד לפני בּוא הטרנספּורט הראשון, בַּ-21 בּיוּלִי, גילתה "אַקְצְיָה" בַּגֶטוֹ שישים יהוּדים חבוּיים שנִשלחוּ לעינוּיים בּכלא פַּאוְיָאק. שלושה ימים אחר-מִכּן, בַּיום בּו ניתלה אבּא, איבּד את עצמו ראש ה"יוּדְנְרָאט", צֶ'רְנִיאָקוֹב,  שסירב להלשין. בַּ"בּוֹידֶעם" החשוּך ההוּא (נָלֶבְקִי 30) עם שחר, הִפּילה האֵם פּג חיוור בּן שישה חודשים על פּני קש מעוּפּש. נְיוּטָה של מְיֶטֶק, אחות-האב, חסמה בּאגרוף את פִּיהָ. שלא תִשָּמַעְנָה גניחות היולדת בּרחוב, בַּעבוֹר הפּטרוֹל. בַּבּוקר, עודה מדממת, יצאה אותה אם אל מִתְפֶּרֶת ה"וֶרמַאכט". את הילד קשרה בְּצעיף אל בִּטנהּ וכיסתה בַּשִינֶל הישן.  הבּטן, עוּבדה, נִראתה כּטִבעית בּהחלט, גם חיוְרון גוֹן-פּניה.  בְּנֵס לא דיוֵחַ סדרן מִתפּרה זו לַמִשמרות בַּשער על ימי ההיעדרוּת.

 אני מקנח עכשיו,  בּאפּריל שנת 2013, וַארשה, זוּג עדשות בִּי-פוֹקָאלִיוֹת מוּל הדברים העולים בּי בְּאוֹב.

כּמו היפּנוֹזה כּזאת בּהקיץ, כּמו ספירה לאחור, כּמו סִיאַנס ספּיריטיסטי. לא רק המִשקפיים הם בִּיפוקאליים, גם אני. הילד שחָוָה ולא הבין ונותר בַּחושך, האיש ששילם על ההבנה בּמס ערך מוּסף של זכירוֹת מוּדחקות. כּל ההבדל בּין הלילה לַיום הוּא בּעצם בְּסוּג המשכּנתא: בַּיום על דירה בּשיכּוּן קציני קבע, בַּלילה – על זכוּת השְפִיוּת.

כּל הילדים, לְמָעֵט פּיטֶר פֶּן, מִתבּגרים וּמתים בָּנוּ פּנימה. מה שנִקבּר לא חוזר לעולם בִּדמוּתן של רוּחות-רפאים. אבל פּיטר פֶּן לא חי שלוש שנים בִּכלוּב הֶרמֶטי בַּמרתף ההוּא של דוֹד שהִתחפּשֹ לאיש S.S. כּשהמוות אצלךָ דייר-מישנֶה מִגיל שנתיים, כּל נקישה על הדלת היא כּמו הזמנה לעלות לגרדום. זה איננוּ נִקבּר בּךָ גם כּשהילד של אז כּבר מִזמן אינו ילד. זה רודף אחֲריךָ כּמו צֵל מִתְאָרֵךְ גם לתוך השנים הבּאות.

יוּרֶק טננבּוֹים סירב למוּת, לִגווֹעַ בּיורם טֶנֶא. כּמו היַבְּלִית בּגינת השיכּוּן, שוּם חומרי-הדבּרה לא עזרוּ.

 קברתי אותו בּין כּנפי-הצנחן, בּין בָּלוּזָה וּבין נַאפַח, בּין צל"ש וּבין סיירת. קפצתי עליו טראמפּוֹלינה, עשֹיתי לו כַּאסַח, וידוּא-הריגה. כּלוּם לא הִזיז לו, לא שֹם עלי רבע קצוּץ, כּמו גוּפו של רַסְפּוּטִין: לא מִתְכַּלֶּה, כּמו מתכת אַל-חֶלֶד, שַרְדָן לא-נִלְאֶה, לא-מוּבס. יורים עליו מִטווח קצר, שֹמים לו סטריכנין בַּווֹדקה, כּל אורגניזם היה הולך קַאקן, רק הוּא, יענוֹ – מצפצף. כּמו פּצצת-השהייה, כּמו מין שטר לגוביינא, כּמו אַמבּוּש קבוּע, בִּפְנוֹכוֹ. מי שעמד בַּניתוּח הפּלאסטי המר, הלא-נִרְאֶה הזה, מבין: זה קרב אבוּד.

מדבּרים עכשיו הרבּה על Crypto Jews, יהוּדֵי-מחתרת. על נינֵי אנוּסים שמֵאוֹת בַּשנים הִתחפּשֹוּ לנוצרים, הִתחַזוּ. אבל איש לא מזכּיר את שנתון-תעלות-הבּיוּב, את בּוגרי גֵטוֹ וארשה, את הקְרִיפּטוֹ-זִ'ידְלַאקִים שכּבר כּשישים שנות שתיקה מחניקים פֹּה זֶהוּת.

קראתי,  לא מזמן,  מחקר  פּסיכולוגי  על כּל הטרַאוּמוֹת:  אלה של דור האבות ששֹרדוּ כּאן  ואלה של דור הבּנים. רק שאיש לא חקר עוד את מה שכּל לילה אנחנוּ עושֹים עליו סטַאזִ'ים: האב שרצח את הילד שבּוֹ והילד הזקן שמסרב להיקבר.

בּספּטמבּר 2002 התחלתי לכתוב את הדיסרטאציה. אצל אִימֶרְמָן, בּוגר-שואה כּמוני, איש מקסים. הוּא לא התפּלא שבּחרתי נושֹא "גלוּתי" שנחשב כּ"סַבּוֹנִי".

"מה התיזה שלךָ?" התעניין כּששמע ששנתיים אספתי תיעוּד

אמרתי לו: "שנים אכלתי ח'אקי. פַייטֶר. מַאצ'וֹ. מוכֵר, כּמו פֶּטֶר שלוּמיאל, את הצל שליFix, לַשֹטן."

"איזה שֹטן?" התפּרץ לדברַי (וראיתי שנִדלק לו זיק אֶמפָּאתִי בָּעיניים).

"השֹטן של שתיקת הכּבשֹים, הֶר פּרופסור. ההוּא שכּוּלנוּ סוגדים לו. המיתוֹס שששת מיליון הזִ'ידְלַאקִים הלכוּ שָם כּמו  צֹאן לשחיטה."

"אתה מתכּוון שהיתה פֹּה ושם הִתנגדוּת מזוּיינת?" זרק לי, "אִיִּים ספּוֹראדיים בַּגֵטאות, בַּיערות?"

"אני מתכּוון שהיתה הִתנגדוּת, מזוּיינת או לא מזוּיינת. רק מה? יש צבעים שעיוורי-הצבעים לא יבחינוּ בּהם לעולם."

"חַדֵּד לי את זה קצת יותר," אמר אימרמן, "תן לי יותר אַרגוּמֶנטִים."

"יש כּל מיני צוּרות של הִתנגדוּת," אמרתי חֶרֶש, כּאילוּ מצטט איזה איתוּת של מוֹרְס פּנימי, "אנרגיה יש לה הרבּה גילוּיים: חשמלית או מיכאנית, קינֶטית או טֶרמית. רק קְצַר-רואי, צר-תפיסה או צר-אופק מחליף או מבלבּל בּין תופעה וּבין מהוּת. כּשקוֹרצַ'אק, שיכול היה להישאר בּווארשה ('אינךָ חייב, הֶר דוקטור, לעלות על הַטראנספּורט') עלה  עִם עֶשְֹרות יתומיו לַקרון זה היה, בּפירוּש, אַקט של מרד; מרד בַּמֶה שחזק מן הוֶרמַאכט: בּיֵצֶר-הקִיוּם, קיוּם אך לא בּכל מחיר. כּששלח צ'רנְיאקוב את ידו בּנפשו זאת היתה בפירוש סטירת-לחי; לא רק לַגרמנים, גם לַכּלל שלכל בּנאדם יש מחיר. כּשרינגלבּלוּם תיעד את ארכיון גבוּרת הגֵטו, החבּיא אותו בִּ'סליקים' וידע שיָמוּת לפניהם;  כּשצַייטלין בּא לָ'אוּמשלַאגפּלַאץ' עִם שטריימל ועם קאפּוֹטה, מפגין גאווה יהוּדית של מין אף-על-פּי-כן מוּל רכּבת-הסוף; כּשיצחק קצנלסון לימד אל"ף-בּי"ת לִילדים שלא יִזכּוּ לִשְֹרוד עד גימ"ל ועד דל"ת; כּשהירש גליק כּתב 'מִיר זַיינֶען דוֹ' וה'דוֹ' היה בּור בּפּוֹנָאר; כּשזימרוּ חסידי אלכּסנדרוב 'אני מאמין' בּדרכּם לטרבּלינקה והאֵל, זה שבּוֹ האמינוּ, שתק מִבּוּשה מוּל בּין תאֵי 'ציקלון בֶּ'; כּשאדם נהפך לעשן בּלועות ארוּבּות וּפִתחֵי קרֶמאטוֹריוֹת אבל לא לאבק-האדם שרוצחיו מצפּים שיהיה, זהוּ נֵס. על זה, על הנס של המרד  הזה, על כּוחם של חסרי-הכּוח, הייתי רוצה לחבּר דוקטוראט, לתקן, להפריך טעוּיוֹת. אין כּאן עניין של מחסור בּעוּבדות אלא פַאשלָה בָּאינטרפּרטאציה. כּל השנים שבּרחתי מִזה מחכּות לי לִגבּות איזה חוב. בּסטיגמת-הבּוּשה הקולקטיבית, הכּוזבת, של עם שלם שֶרָץ כּצֹאן לַטֶבַח כִּביכול, יש משהוּ שמזַהֶה כּל הִתנגדוּת וּמֶרִי רק עִם צוּרת אנרגיה אחת, צרורות נָאגָאן. כּל הִתגלוּת אחרת של זקיפוּת-קומה, של מֶרִי, נִפסלת על הסף לא מִשוּם כּך שאינה כּזאת, אלא משוּם שהטריבּוּנאל המחַלֵק את הצל"שים שבוּי בּקונצֶפּציה זרה בּתכלית לַתנאים של ה'אָז' וה'שָם'. שוּם יחידה מוּבחרת של היום, צנחנים, סיירת, לא מסוּגלת היתה למוטט את כּוחו של הרייך השלישי. כּשאֵם יהוּדייה לימדה את בּנה מוּל קְנֵי השְמַייסֶר, בּאַוּשוויץ, ערב פּסח, בּין גדרות מחוּשמלות, את "מה נשתנה" בּיודעה שהילד פּשוּט לא יספּיק להגיד זאת כּי כּבר בַּדקות הבּאות יִיָּרֶה או יוּשלך אל מִקלחת-הגאז – אין לי ספק שבּיצעה אַקט של מרד ראוּי ליותר מִצל"שים, אין לי גם שמץ פִּקפוּק שהוכיחה גבוּרה עילאית אדירה. לא, אני לא מתבּייש, אדוני, בַּ'סַבּוֹנִים' ההם של הלַאגֶר. הם לא הלכוּ כּצֹאן לטבח, כּאבק-אדם. הם הִפגינוּ בּאומץ מוּפלא רִבְבות גילוּיי רֶזיסטַאנציה מַרטירית שאין ל'יפֵי הבּלורית והתואר' שוּם כּלי, שוּם קריטריונים לְאַיֵּךְ אותם, למדוד. העם היהוּדי שנהרג בּתוך התופת הוּא עם, פּרופסור אִימֶרְמָן, שבּו אני גאה. מי שאוּלי צריך להִתבּייש בִּמקום לִשפּוט כּאן, הוּא מי שלא היה שָם, בָּאינפֶרנוֹ –  ושופט."

אימרמן קם בּשתיקה שהִרעימה כּמו "בּוּם" של אלפי מֶגָטוֹנִים. מושיט לי גזיר-עיתון ישן מִתיק קרטון דהוּי.

"זה איננוּ מחקר אובּייקטיבי," אמר, "אִם בִּכלל יש מחקר אובּייקטיבי." והוסיף, מהוּרהר, "זהוּ שיר, לא יותר, ולכן זה יותר מדוּייק."

נטלתי את גזיר-העיתון מידו, ונבוך, נבוך מאוד מן הווידוּי שבּו נִסחפתי, קָרַבתִּי אל אור המנורה הסמוּכה וקראתי, נבוך עוד יותר. זה היה ה"נוֹק-אַאוּט" של אלתרמן זַ"ל, מאפּריל 54, לכל משמיציו הרבּים של ה"יוּדנרַאט", לא האמנתי, נִרעש.  בּרוּר היה: האיש מלא כּבוד, פּליאה נרגשת, לְכַת הבּחירים שהשליכוּ מִנגד רימון או בּקבּוּק-מולוטוב או את נפשם ממש. אך עוּבדה:  אין הוּא דן בּרותחין מִמרומי המופת הזה גם את היֶתֶר, אלה שלא העדיפוּ לדחות את ה"וֶרמַאכט", כּי אִם את הקץ.

"זה נכון אבל לא מספּיק," אמרתי לאימרמן בּלי שנרגעתי. "מה שזועק כּבר שנים לרֶוויזיה,  לרֵהַבִּילִיטציה – זה ה'עַמְךָ', ההמון. כּשאוּמה מתוּכנֶתֶת אלפּיים שנה להגן על קיוּמה בּכפיפת-ראש ולא בּמרד, מה שמפליא הוּא שגם אִם איבּדה את בּניה לא איבּדה אִתָּם את צלם-האדם."

"תִכתוב את זה," אמר, "יהיו ודאי מי שישמיצוּ. בּוּבֶּר כּתב פּעם, לא זוכר איפֹה, על מה שהוא כּינה 'האנטישמיוּת היהוּדית'. יהוּדים, שדורות על דורות הוּכרחוּ להַפְנִים שִֹנאתם ולבלוע, שֹונאים עכשיו נֶטוֹ, סָביב לַשעון, את הכּל, בּין השאר את עצמם."

הִזכּרתי לו מה שהַרְכָּבִי אמר על פּוּלחן בּר-כּוכבא והמרד, מה שאמר ד"ר שַייבּ על הרכּבי ואיך זה מִתְיַשֵֹם בּרוּרות בּמיתוס-מצדה. "יוחנן בּן-זכּאי גדול בּעינַי כּמו שִבעה בּר-כּוכבא,"  התוודיתי. "אִלמלא חמק חי בּארון של מתים מחומות ירושלים אל הקלוֹיז ההוּא בּיבנה, היתה ההיסטוריה שלנוּ קבוּרה, עִם ארון או בִּלעדיו, כּמו בּנֵי אַכָּד, מוֹאב וצוֹר."

תוך פּחות מִשבוּע ימים,  על ג'יפּ צבאי,  בּמוּצב המזח,  אני מִזדמן לסיוּר שיגרתי עם אמציה צוּר, חבר יקר וּזאב-קרבות ותיק. בּקוּרס המג"דים, שנתיים לפני כן, אי-שם בּין חולות חלוּצה, אנחנוּ עורכים שֹיחת-נפש בִּשניים אל תוך השעות הקטנות.

"אני מתאמץ להבין," הוּא אומר לי, עיניו מגחילות מן החושך, "איך זה עולה עַם שלם על טרנספּורטים בּלי שוּם תגוּבת-נגד, כּמו צֹאן?"

"כּשאתה כּבר דורות בּמיעוּט שנִרדף בּו שוברות הסוּפות את האֶרֶז, אתה מִתבּגר," אני סח לו בּשקט, "מבין את קְנֵה-הסוּף שמִתכּופף וקם שנית."

עכשיו,  מוּל אותה תעלה הוּא אומר לי,  לזֵכֶר פּוּלמוס אותו לילה: "הִסכּמנוּ שלא להסכּים והאֶרֶז עוד לא הִתבּגר כּאן".tough luck  –          

"כּשה- luck יהיה tough בּאמת," אני סח לו, עינַי בַּסוּאֶץ שמוּלֵנוּ (חושך-מִצרַיִם. ליל-סתיו שאנן), "יהיה אֶרֶז על תֶקֶן של סוּף."

יום לאחר-מִכּן   (שבתי מִשם בּמסוֹק לשֹדה-דוב,  עִם אור שחר)  אני בַּמטכּ"ל,  עִם הסגל של דַדוֹ,  רואה מתוך חֲדַר-המלחמה את הקולות. הכּוח  שריכּז  סאדאת  על שֹפת  נתיב-המים  (חושך-מִצרַיִם.  ליל-סתיו שאנן) מסתער על אמציה צוּר. שוּב: לא עניין של מחסור בְּעוּבדוֹת אלא פַאשלָה בָּאינטרפּרטאציה. הכתובת היתה בּפירוּש על הקיר וכל אבן מִקיר זעקה. אך אִם אין דניאל ואִם אין הבנת הנִקרא של צפנת פּענֵחַ, שוּם מִשקפות טלסקופּיות לא יעזרוּ לקִצרֵי-הרְאוּת. אנחנוּ נִתפּסים אפוא בּהפתעה מוּחלטת, עִם מִכנסיים מוּרָדִים ממש כּמו המוראל. מלחמת יום כּיפּוּר היא שֶבֶר סוּרוֹ-אפריקאי לא רק בַּהִיבְּרִיס הצבאי שלנוּ, שנִסדק, אלא גם איכשהוּ בּיחס הפִּכּחים שֶבָּנוּ לכל אותה דילֶמָה בּין האֶרֶז והסוּף. עובר איזה זמן וּבעת חילוּפי השבוּיים של ד"ר קיסינג'ר על כּביש איסמעיליה, אומר לי אמציה, עטוּר-תחבּושות:

"קְנֵה-הסוּף הִתבּגר והבין."

רק יותר מאוּחר, לאחר כִּשלושה ניתוּחים בּבֵּילינסון, הוּא מסַפֵּר ליoff the record "כּשפּקדתי שָם: 'חֶברֶה, להרים את הידיים וּבִלבד שנִשָּאֵר חיים' נִזכּרתי בּ-ַ"tough luck..."

ועכשיו אני כּאן, תחת שמש אפּריל, בּין גְזִ'יבּוֹבְסְקָה וּבין קְרוֹלֶבְסְקָה. מייצג את ארצי אשר בּה לא נולדתי בָּארץ בּה נולדתי ואין היא כּבר ארצי. כּמו נציגי משלחות אחרות, גם אני אניח זֵר בּיום שני מוּל האנדרטה. זאת שעוּצבה כּאן בּידי נתן רפּפּורט, נוּסְיָה, רֵעוֹ של אבי. הם נולדוּ כּאן לפני שהעיר נִצטלקה בּעיי חֳרָבוֹת, כּמו הגֵטו. עיר שיָּפְתָה כּשירֵי יוּלְיָאן טוּבִים (גם הוּא זִ'ידלַאק מִווארשה וגם הוּא כּבר, נעבּעך, מת). הם חבשוּ, כּך סוּפַּר לי, אותו ספסל-עץ בַּכּיתה המצטיינת בּפיסוּל, בָּאקדמיה. אבּא עבד אז בּבית-יציקה ורשאי מפוּרסם Metalon – כּשתיכנן נתן רפּפּורט את האנדרטות בּיד-מרדכי וּבנגבּה, בּיקר אצל אימא שלי בּבת-ים ואמר לה: "ניצוֹק בּפּאריס."

"למה פּאריס?" אמרה אימא, תמֵהה.

"אין יוצקים," אמר נוּסְיה, "כּמו וְלַאדֶק." וגנח: "הוּא חסר לי נורא, אַת יודעת?"

"גם לי," אמרה אימא, דמוּעה.

וכעת שוּב בּווארשה, ליד האנדרטה, יומיים לפני אותו טקס. פּנֵי-החוּלין של אתר יהוּדי בְּעולם מעוּקר-יהוּדים. בַּדרך ראיתי לוּחות-זִכּרון מבהיקים מִקירצוּף, מִטיפּוּח. של  אַרְמִיָה  קְרָיוֹבָה  ושל אַרְמִיָה  לוּדוֹבָה, שני אירגוּני תנוּעת הרזיסטַאנְס  הפּולני. ואילוּ סְביב אנדרטת  לוחמיו של גיטו וארשה – לִכלוּך ועזוּבה. תמיד היינוּ ילדי-חוּץ. רציתי לקנות מפּת-עיר מעוּדכּנת וסרתי לרחוב טוֹבָרוֹבָה. חנוּת עלוּבה בּכניסת איזה בּית: ספרים משוּמשים ועיתונים, זבּן ישיש. עוד אני משלשל לכפּו הרועדת כּרגל קרוּשה את הזְלוֹטִים, צד את עיני, בּין קוּרי-עכּביש, תנ"ך יידי, תרגוּם יהוֹאש.

"יש לךָ עוד מִסִפרֵי השֹפה הזרה הזאת, פַּאנְיֶה?" שאלתי.

הוּא הִגבּיה צוואר מקוּמט כּשל צב מִחָזֵהוּ הרכוּס פּידזַ'אק מימי הקיסר סוֹבְּיֶסְקִי.

"זאת חנוּת פּולנית," נתאדם ואמר, "לא זִ'ידוֹבְסְקָה בִּיבְּלִיוֹתֵיקָה!"

"מה זה, אין כּבר בּווארשה יותר יהוּדים?"

"לא," אמר, "גֶ'נְקוּיֶה בּוֹז'וּ. גוֹמוּלקָה גירש את כּוּלם."

פּתאום, לא יודע מדוּע ואיך, כּאותו הרפלקס הפַּאבְלוֹבִי, עלה בּי הדם מִקומת-המרתף אל ה"בּוֹידֶעם", הראש החמוּם. ידִי הפּנוּיה מן הספר בּיידיש סגרה בּתנוּעת-מלקחיים חמש אצבּעות, עלוּקות הדוּקות, על קִמטֵי צווארו של הצב.

"איך אתה מֵעֵז, אנטיסֶמיט זקֵן," שאגתי, "לומר מה שאמרתָּ כּמו אֶס-אֶסניק מזוהם?" ותיכף הוספתי, מוּרתח מחימה, "גם אני יהוּדי, דוקטור גֶבֶּלְס!"

הוּא גילגל רואותיו כּעומד לפולטן, חרצנים מִקליפּתם, מארוּבּות-עיניו החוּצה. "בּאמת?" חירחר גרונית מִשֶרָפָה הידוּק-החֶנֶק, "שוּלֶם עֲלֵיכֶם אִם כּן רֶבּ ייד. אִיךְ בִּין אוֹיְכֶעט אַ יִיד. גם אני..."

עכשיו נתחלפוּ היוצרות ונותרתי אני בּלי חמצן, בּלי רוּח. כּוח ההֶלֶם רוקן בּי כּוַאקוּם את מה שהִתנשם בּי ונותרה התדהמה.

"אִם כּכה אז למה אתה מלכלך את הפירמה, לאיזה מין צורך?"

"צורך פּשוּט, ידידי הצעיר: פּרנסה, מוּכרחים פּרנסה..."

"וזה, האנטישמיוּת, עוזר לַפּרנסה?"

"ודאי," אמר, "איש לא יודה בּכך אבל זה כּכה. בַּסֵיים, בַּחלונות הרשמיים ההם, למעלה  יכחישוּ, איך קוראים לזה– Politicly correct?  אבל זה, אצל רוּבּם של הפּוֹלַאקִים, פְּרוֹשֶם פַּאנְיֶה, כּבר מאות שנים בַּגֶנִים, בַּגֶשְטַאלְט, בּדנ"א..."

רציתי לרחוץ את ידַי מן השרץ הזה שעורר בּי רק גועל. לא שאני יפה-נפש כּזה אך אף פּעם לא סבלתי את חסרי-החוּליות. תולעים, רכיכוֹת וּמיני זוחלים מזמינים מעיכה, שאט-נפש. אבל איך מועכים יהוּדי איש-שֹיבה שחשב כּי ריצה איזה גוֹי? הוּא עיסה את הזֶפֶק שלו שנִשנק והִציג את עצמו תיאטראלית: "מְיֶטֶק סבִיסְלוּצְקִי, אלמן, אַלטֶער קַאקֶער. פּרוֹסטַאטָה מנוּפּחת וכנ"ל – האוֹבֶר-דרַאפט."

השֵם, השֵם בּלבד, כּמין קומבּינאציה סודית של כַּסֶּפֶת, סגר עליי פּתע חמש הברות, כּחמש אצבּעות לופפות.

"גַרתָּ בִּשנת 45 בּווֹיְטוֹבְסְקָה 5?" שאלתי.

"טַאק," נִפער פּיו הזקֵן בִּפליאה, "מוּל הוויסלה. מִנַּיִן לךָ?"

"אני יוּרֶק," נחנק בּי דבר-מה, "טֶנֶנבּוֹים... בּנו של וְלַאדֶק, אחִיהָ של נְיוּטָה."

תשע מילים שאמרוּ את הכּול ודומֶה לא אמרוּ ולא כלוּם.

"יוּ-רֶק?!" נורתה הצווחה מִשֹפתיו, בּין חיווּי לשאֵלה וּבין שִֹמחה חדה לְהֶלֶם. הוּא כָּשַל אל כּיור האֶמַייל שבַּצד וּמילא לו כּוס מים, נִרגש.

הינחתי לו לשתות, להתעשת, לתדלק כּוח. הוּא נִרְאָה כּמין סבּא של איש ה- S.S מלפני שִבעים שנות בְּלַאי של עור-פָּנִיו שהִתקמט. זה שאסף אל ה"טְרָאם" הראשון את אימי המדממת בּשֹדרות יֶרוּזוֹלִימְסְקִי. אותה ואת הילד שהנאצים לא הִצליחוּ לרצוח (ושגם אני ניסיתי –  אך לשווא). שנינוּ, המְיֶטֶק הזה ואני, תחת כְּסוּת מסֵכות כּל חיינוּ: ז'יד מִתחַזֶה ל"אֶס-אֶסניק", פּליט פּולני מִתחזֶה ל"צבּר"?

"ניוּטה כּתבה מכתבים לאִימךָ כּשהִגעתם לפּלשֹתינה." הוּא בּלם גל אַסתמַאטִי של קֶצֶר-אוויר והוסיף: "גם היא מתה. מִזמן."

"גם אימא," אמרתי, כּמעט בִּלחישה, "גם נוּסְיָה, נתן רפּפּורט, האיש מן האנדרטה."

פּעוּלת החשבּון האחת וִיחידה שהזמן, כּמין דֶבִּיל בּאריתמֶטיקה, יודע – היא חיסוּר, רק חיסוּר וקיזוּז וניכּוּי. מה נשאר?

זיכרונות ואבק.

"למה לא בּאתָ לָארץ?" שאלתי, "היינוּ עושֹים לךָ בּית."

אִלמלא שבר-כּלי זה, עלוּב כּמו שהוּא, לא הייתי –  זכרתי –  ניצל.

"יהוּדי אין לו בּית," אמר, "לא ממש." וגמע לאיטו מן המים. "גם אתה, מִסתבּר, נע-ונד'ניק, לא כּך? זה כּמו גֶנִים, השפּילקֶעס בּתחת."

תיקנתי אותו, מעמיד על טעוּת. יש לי בּית. קשה אבל בּית. וסיפּרתי לו למה נשלחתי לווארשה, שולף תצלוּמי משפּחה. הוּא שלה מתוך כּיס הפּידזַ'אק, כפּארודיה על צ'כוב, פֶּנְסְנֶה עם שרשרת. משהוּ קוֹמי, מכמיר-רחמים, נִתמחֵש בִּצמרמורת ידיו. כּשראה תצלוּם של מוֹטִי, הצעיר שבּבָנַי,  נִתחלחל והחוויר, כּוּלוֹ רַעַד: "מִנַּיִין לךָ תצלוּם-צבע של וְלַאדֶק? בַּזמן שלנוּ לא היה עוד פילם צבעוני..."

בּיארתי לו: "זה בּני, זה לא אבי." והוספתי לו מים. הכּוס נתרוקנה מִמימֶיהָ אל פּיהוּ ממש כּמו הדם מִפּניו.

"רֶה-אינקַרנַאצְיָה," מילמל מבועת, "זה כּמו שתי טיפּות ווֹדקה אביךָ."

כּששמע שקראתי למוֹטִי על שמו, מוֹטִי מְיֶטֶק, האירוּ פּניו. "זה כּאילוּ פּתאום  יש לי בּן,"  נִתגמגם, "בִּמְקום זה שאבד לי בַּגֵטו."

בּנוֹ, כּך סיפּרה  לי  אימי לפני נֵצַח, נִתלה בּכלא פַּאוְיַאק עם אבי על גניבת-גבוּל. הם חפרוּ מִנהרה אל החלק ה"אָרִי" מִתחת לַחומה בּין זַאמֶנְהוֹפָה לנַלֶבְקִי. "ניוּטה היתה מאוּשרת לדעת. הצדק תמיד מְאַחֵר."

לא רק הצדק, אמרתי בּלי קול. לעצמי. לַקשיש ולַילד. גם הפִּיוּס מצוּלַק-השנים בּין האֶרֶז והסוּף, בּין הלא-עוד והעוד-לא. אדם אינו בּוחר את עֲבָרוֹ, את סְאַת-הסֵבֶל, אפילוּ את הלֶקַח מִשניהם אינו בּוחר. אף על פּי כן, לִפעמים (לא רבּוֹת) הוּא יוצק לו אוּלי (לא בּלי קושי) כּמו איזה רפּפּורט, בּלי Metalon, – איזה דֶגֶם שפוּי של עתיד.

רוּח רכּה, כּמו ידה של אשתי על מִצחי שְטוּף-הזיעה בּעת סיוּט-תורן עִם לילה, עוברת חרישית על פּני שֹדרות יֶרוּזוֹלִימְסְקִי, פּוקחת ניצנים בכל בּדיו של עץ ערמון. כּשתגיע לָעץ האחרון, אֵלַי, אל זרועות ענפֵי האיש המקנחות זוּג מִשקפיים (מִמשהוּ דומֶה לטַל וּבכל זאת אינו טַל) תִראֶה בִּפליאה: עץ צועד, לא נטוּע, אך כּל שורשיו עוד שלֵמים.

* * *

טהרו את גופי במימי הנהר

מאת אַבְרָהָם צִיקְרַט, גֶּטוֹ לוֹדְז'

נִצּוֹל אוֹשְׁוִיץ, 1926-2009

טָהֲרוּ אֶת גוּפִי

טָהֳרוֹ אֶת גּוּפִי בְּמֵימֵי הַנָּהָר,

עִטְפוּ אוֹתִי בַּתַּכְרִיכִים הַלְּבָנִים

כְּמִנְהַג הַמָּסֹרֶת.

וּבַעֲשׂוֹתְכֶם כֵּן, אִמְרוּ:

יְהִי רָצוֹן

מִלִּפְנֵי אֲדוֹן עוֹלָם,

שֶׁהַתַּכְרִיכִים בָּהֶם עֲטַפְנוּךָ,

יַעַטְפוּ אֶת שְיַרֵי אֲבוֹתֶיךָ, צֶאֱצָאֶיךָ,

חֲבֵרֶיךָ וְכָל אוֹתָם, אֲשֶׁר שְיַירֵיהֶם הַמְּעוּנִים,

נֶעטְפוּ בָּאֵשׁ

וְכָלוּ בָּאֵפֶר.

שִׂימוּ מָגֵן עַל עֵינַי

וְחִבְשׁוּ בִּירִיעוֹת פִּשְׁתָּן אֶת גוּלְגׁלְתִי

שֶיִשַאֱרו כָּךְ לָנֶצַח.

וּבַעֲשׂוֹתְכֶם כֵּן, אִמְרוּ:

יְהִי רָצוֹן

מִלִּפְנֵי אֲדוֹן עוֹלָם,

שֶׁהַמָּגִִנִּים שֶׁשַּׂמְנוּ עַל עֵינֶיךָ,

יְחַבְּקוּ אֶת עֵינֵי אֲבוֹתֶיךָ, צֶאֱצָאֶיךָ,

חֲבֵרֶיךָ וְכָל אוֹתָם שֶׁעֵינֵיהֶם הַמְּיֻסָּרוֹת.

כָּלוּ בָּאֵשׁ

וְהָיוּ לְאֵפֶר.

חִתְכוּ אֶת שׁוּלֵי טַלִּיתִי

וְכִרְכוּ אוֹתִי בְּתוֹכָם.

וּבַעֲשׂוֹתְכֶם כֵּן,

דֹּמּוּ! אַל תֹּאמְרוּ דָּבָר!

כִּי אֲדוֹן עוֹלָם,

יִכְרֹךְ

בְּטַלִּית הָאֵשׁ הָאֱלֹהִית

אֶת הוֹרַי, צֶאֱצָאַי,

חֲבֵרַי, וְכָל אוֹתָם שֶׁנִּרְצְחוּ,

לְלֹא הוֹרִים, לְלֹא צֶאֱצָאִים,

לְלֹא חֲבֵרִים, בּוֹדְדִים לְבַדָּם,

וִיחַבְּקֵם וְיַכְנִיסֵם

אַל תַּחַת כְּנָפָיו בְּשָׁלוֹם,

לִמְנוּחָה אַחֲרוֹנָה.

לאהוד, שלום רב,

אני שולחת ליום השואה שיר, שתרגמתי מאנגלית, של אברהם ציקרט, ניצול אושוויץ,  1926- 2009, מתוך ספרו: "ימי הקיץ האחרונים", הודפס 2012.

דבורה קוזוינר

* * *

אהוד בן עזר

מתוך "פולניה בלי יהודים"

יומן מסע / מאי 2005, אייר תשס"ה

עם הדסה ויגאל וישליצקי ויהודית בן עזר

15.5.05. יום ראשון. וארשה. האנדרטה ללוחמי גטו ורשה בכיכר גיבורי הגטו, עם אנדרטת מרדכי אנילביץ' וחבריו במרכזה, מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. אני ניגש למוכר גלויות וספרונים, מרקו שמו, והוא מספר לי שיש עוד אנדרטה ליד העצים, מימין. ואכן אנחנו מגלים שם, כמעט מוסתרת, אבן עגולה שוכבת, ורודה במקצת, משנת 1946, ועליה כתוב בפולנית, באידיש ובעברית:

"לגיבורים / שנפלו חללים / במלחמתם הענקית בעד / כבודו וחרותו של העם / העברי בעד שחרור פולין / וגאולת האדם // שרידי יהודי פולין".

תופס אותי בייחוד הביטוי "העם העברי", לא העם היהודי כמו כמעט בכל שאר המקומות. שהרי באותן שנים היתה גם סיסמת המאבק בארץ-ישראל "מדינה עברית, עלייה חופשית!" וכדי להיבדל מהגורל היהודי ומהשואה הדגישו את העבריות, היישוב העברי, המדינה העברית, אבל לימים הפך הכול ליהודי והשימוש במושג "העם העברי" נשמע כיום ארכאי.

על אבני המרצפת פרושה יריעת-בד לא גדולה ועליה מניח מרקו את החוברות והמפות שהוא מוכר, והכול בנושא יהודי וארשה והגטו.

תופסת את עיני חוברת עברית מיוחדת במינה ואני רוכש אותה תמורת 5 זלוטי. הכותרת על העטיפה וגם בעמוד הראשון היא: "המכון ההיסטורי היהודי בורשה / ב. מארק / חורבן ומרד יהודי פולין / בתקופת הכיבוש ההיטלרי / ורשה 1955" כלומר לפני יובל שנים. הדפוס העברי עתיק-למדי ומזכיר ספרי-דת, ויש גם תמונות כמו: "ההיטלריסטים שורפים את הגיטו הורשאי", מהצילומים של הגנירל סטרופ; אבל הדבר המדהים ביותר הוא שכל החוברת ההיסטורית הזו, בת 22 עמודים בסך הכול, כורכת את מוראות גטו וארשה, שהכותב היה כנראה עד להם ממקור ראשון, יחד עם תעמולה קומוניסטית בוטה הרואה בגרמניה המערבית ובמערב האימפריאליסטי את ההמשך של הנאצים, והכול בעברית – "מתורגם מפולנית / העורך: א. רוטקובסקי":

אך דא עקא שסיוט-הבלהות ההיטלרי לא נעלם עדיין מהאופק. עדיין ישנם כוחות-שחור המעלים את הסיוט הזה על הבמה הפוליטית. העולם כולו מזועזע כעת עקב קימומם מחדש של כוחות-האגרסיה במערב-גרמניה, בראשם עומדים אותם המרשלים, הגנרלים ומפקדי הס.ס., אשר הוציאו להורג אלפי אנשים חפים מפשע בורשה וביאליסטוק, בקיוב ובוילנא, בלידיציה ובאוראדור, באמסטרדם ובארדינטינה, אשר הפציצו באופן ברברי את לונדון, קובנטרי ורוטרדם, אשר הטילו מוראם על תל-אביב וחיפה.

דבר זה מעלה בזכרוננו את הימים עברו, ולפני עינינו עובר שוב מחזה-הבלהות משנת הכיבוש. מראה שארית הפליטה מתבערת הגיטו וממחנות-ההשמדה. הננו רואים את חומת-הגיטו הגבוהה, המקיפה רובע ענקי – בית-כלא, סוגר עצום בו נכלאו חצי מיליון אנשים. הננו שומעים את נהי ילדי הגיטו המיותמים ומזי-הרעב המחטטים אחר קליפות-בולבוסים; והנה רחובות הגיטו המדוללים, בהם מתגוללות גופותיהם של מתי-רעב, כשפניהם מעוטפים בקטעי ניר; לפני עינינו מופיעים עמודי-התליה בככר בית-הסוהר של הגיטו, עליהם מתנדדות גופותיהן של אמהות-צעירות, שהעיזו לעבור את חומת-הגיטו, כדי להשיג פת-קיבר או מלפפון כמוש בשביל ילדיהן הרעבים. שוב נפנות מחשבותנו לעבר האנשים הניצבים ברחובות, המעונים במרתפי הגיסטאפו והנהרגים בבית-הסוהר "פאוויאק"; בזכרון עולים תמונות-הבלהות של ה"סלקציה": בצד השמאלי – המועדים למות, בצד הימיני – אלה, אשר עוד לא הגיע שעתם. האם אפשר לשכוח את פניהם המבוהלים של הילדים, הנסחבים ע"י הזדים ההיטלריסטיים לתוך קרונות רכבת-המשא, שפניהן למחנה-המות בטריבלינקה?! באזנינו רועדות עדיין אנחותיה קורעות-הלב של הנערה אשר ידיה ורגליה נשרפו והיא מבקשת היטלריסט שימיתה ביריה, כדי לשים קץ לחייה וליסוריה העל-אנושיים גם יחד. פלצות תאחז את לבנו, עת נזכרים אנו, באם הצעירה החובקת תינוקת וקופצת מהקומה הרביעית של בית אחוז-להבות למצהלותיהם של פראי-האדם מבני לוויתו של סטרופ או באותה ישישה, אשר בעת קפיצתה מטה מגגו של בית בוער נסתבכו בגדיה במעקה וכך נשארה תלויה ומפרפרת באויר וההיטלריסטים שמו אותה מטרה חיה לכדוריהם.

בין מחזות-זוועה אלה של העבר הלא-רחוק, רואים אנו את שורותיהם האינסופיות של גברים ונשים ערומים, אשר אפילו בדרכם האחרונה אל תאי-הגאז עדיין מתעללים בהם, משסים בהם כלבים, מזרזים אותם בקתות הרובים.

ושוב מתענית נפשנו מהסיוט של לשונות האש העצומות המשתרבבות מעל הגיטו, מחזון הבלהות של תמרות-העשן המתאבכות מעל לבירקינאו ובאפנו עולה ריח השריפה של הקדושים השרופים חיים בטריבלינקה ואושווינצים, בפונארי לידי וילנה ובפיטראשי שעל יד ביאליסטוק, שומעים אנו את קולותיהם של מיליוני קדושים ולוחמים השולחים את קללתם האחרונה לעבר ההיטלריסטים, המלחמה וזוועותיה. (עמ' 21-19).

[הפרטים על אודות החוברת והציטוטים ממנה הובאו בתעתיק העברי המקורי, ללא עריכה].

19.5.05. יום חמישי. [מאושוויץ] נוסעים לבירקנאו, שאי-אפשר לטעות בה, כי כבר מרחוק רואים את הבניין הסימטרי עם השער באמצעו ואת פסי-הרכבת הנטושים המובילים לשם, ומהצד השני, באמצע המחנה הענקי, הסתעפות מסילות שנועדה כנראה לאפשר לקטר שהביא את הקרונות – לחזור במסילה מקבילה, במנותק מהקרונות, ולקחת את הרכבת הריקה מזנבה החוצה כשהוא נוסע לאחור כאילו, קדימה.

זה מה שמעסיק אותי בביקור במחנה השמדה. להיווכח שאני מבין את הפרטים הטכניים ואיך זה בדיוק התרחש. כאילו אחרת לא אהיה משוכנע שמה שאני רואה הוא אמיתי.

מצד שמאל, שטח ענק של צריפי-עץ גדולים וארוכים, שחלקם התחתון עשוי לבנים אדומות. מצד ימין צריפים אחדים משוחזרים, ואחריהם עשרות ארובות לבנים אדומות-חיוורות שהן שרידי התנורים לחימום של צריפי העץ, של ה"בלוקים", שנשרפו בידי הנאצים. בסוף הדרך האמצעית, בין שני חלקי המחנה הענקי, במקביל למסילת הברזל ולחלקת הקרקע שעליה נעשתה כנראה הסלקציה – ישנה אנדרטה, ואחריה אגם מים שאליו היו שופכים את אפר הקורבנות, כי שם היו גם כן משרפות, שאותן הגרמנים השמידו. על פשע שריפת היהודים במשרפות הוסיפו את השמדת המשרפות עצמן כדי שלא להותיר עדות לפשעיהם הנוראים.

מרחוק רואים דגל ישראל וקבוצת לובשי מדים בחולצות תכלת ובמכנסיים כהים. מתברר שהם מתארגנים, וצועדים בסך לקראתנו בדרך הפנימית הראשית, עם ובמקביל למסילות-הברזל הפנימיות ולאזור הסלקציה (שהוא מושג בלבד, כי האדמה שעליה בוצעה הזוועה קורעת-הלב מדשיאה מרבד ירוק ופרחים).

הם צועדים לקראתנו בקצב בחולצותיהם התכולות, שמאל-ימין, שמאל-ימין, בראש דגלי ישראל ומשטרת ישראל, ונותן-הקצב, עם רמקול לכתפו ומיקרופון תלוי לפיו, צועד בסך בתוכם ופוקד עליהם כמו מבפנים, ביניהם גם קצינות מבוגרות ולא-רזות הצועדות בגאווה ובראש זקוף וחזה מורם, והם שרים: "עם ישראל חי, עם ישראל חי, עם ישראל עם ישראל עם ישראל חי..." ואני מוכרח לומר כי מכל הביקור הזה בשני מחנות הזוועה – הרגעים שבהם עברו על פניי בסך צועדי משטרת ישראל בדרכם ליציאה מהמחנה בשער ההיסטורי, המתנוסס בכל הצילומים מעל פסי הרכבת – היו הרגעים המרגשים ביותר במסע לפולין, עד שבקושי יכולתי לומר להם: "כל הכבוד!" – כי הגרון היה חנוק.

אמנם, אני בדרך כלל מתרגש וכמעט בוכה רק בסרטים ובטלנובלות או כשאני רואה מצעד, כל מצעד, גם של אחד במאי או של פורים, ולא רק צבאי, אם הוא עובר על פניי ברחוב בצעד אחד, עם תזמורת צועדת, שהיא השיא. מה לעשות, זה מין חוש עדרי כזה, בייחוד כשהצועדים הם ישראלים.

ולא רק בהתרחשות עצמה אלא בכל פעם שסיפרתי עליה בעל-פה, וגם כעת כשאני קורא את הדברים לפני פרסום – אני חש שוב מחנק בגרון, כאילו אני עומד לפרוץ בדמעות, ומיד מקצר בדבריי כדי שלא איראה מגוחך.

בקרב קציני המשטרה היו גם קצינות. עדיין היה קר וכולם בחולצות בלבד, ואחריהם נסעה מכונית קטנה אחת ובה מאחור כל המעילים שלהם. שאלתי את עצמי – למי הם שרים? הלא לעצמם בלבד. כי זה לא היה יום זיכרון ולא היה קהל ישראלי אחר, והמבקרים הלא-רבים היו פזורים על פני השטח העצום של המחנה ורק מעטים מאוד, כמונו, נקהלו במקרה לראות את הצועדים.

מאוחר יותר הבנתי כי מאחר שהצעדה צולמה כולה בווידאו, ערכה הגדול הוא אולי כאשר ישדרו אותה בהזדמנויות חגיגיות או בטלוויזיה.

כאשר מגיעים הצועדים לשער הרחב במגדל הגבוה שבמרכז בניין הכניסה למחנה בירקנאו, שכל גגותיו מכוסים רעפים בגון לִבְנֵי הבריק האדמדמות – הם יוצאים מתוך המחנה החוצה, ומתפזרים, אך לפני שעולים לאוטובוס שהחזירם, מצטלמים בתמונה קבוצתית למזכרת מחוץ לשער הנורא של המחנה, ועל רקעו. גם אנחנו צילמנו אותם. וכאשר כבר יצאנו במכונית ובירקנאו בגבנו, באה מולנו בעיקול הדרך שיירת הרמטכ"ל [שלנו] לכיוון בירקנאו, אלא שלא ראינו אותו כי ישב במכונית שחלונותיה שחורים.

נוהגים להאשים אותנו, אנשי היישוב העברי, שלא ידענו על השואה, שלא עשינו די למנוע אותה, שאנחנו אשמים בה, ועוד דברי ביקורת של שטות והבל מבית-מדרשם של שונאי ישראל בקירבנו – למן החרדים הקיצוניים ועד לשמאל הסהרורי, ואילו אני, שהייתי ילד באותן שנים, כל זמן הביקור באושוויץ הידהד במחשבותיי רק שירו של אלתרמן מ"הטור השביעי": "מכל העמים" שפורסם בשנת 1942 [!], השנה שבה קרוב מאוד היה גורלו של היישוב העברי להיות מושמד כפי שנשמדה מרבית יהדות אירופה:

בבכות ילדינו בצל גרדומים

את חמת העולם לא שמענו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

מנורווגים, מצ'כים, מבריטים.

ובצעוד ילדינו אלי גרדומים,

ילדים יהודים, ילדים חכמים,

הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים –

הם קוראים רק לאם: אל תביטי!

– – –

עיניהם מדברות עוד דברים אחדים:

אלוהי האבות, ידענו

שאתה בחרתנו מכל הילדים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים

ליהרג מול כיסא כבודֶךָ,

ואתה את דמנו אוסף בכדים

כי אין לו אוסף מלבדֶךָ.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים

ואתה מלקטו במטפחת,

ואתה תבקשנו מידי הרוצחים

ומידי השותקים גם יחד.

* * *

מתי דוד

1. במפגש השנתי של איגוד יוצאי לבוב

20.11.2011, יד ושם ירושלים

שנים רבות הסתרתי את עובדת היותי ניצול שואה, פולני גליציאנר, כי שאפתי להיות צבר בריא ואמיתי. הצלחתי בדבר, על פי כל הקריטריונים, גם בזכות שם משפחתי המזרחי, דוד, וגם בזכות שלוש משפחות בקיבוץ רמת יוחנן, שם נקלטתי וחונכתי – משפחות כהנא, זבולון, ומשה נצר.

חלפו השנים, הגיע הרגע בו נחשפתי, הזדהיתי והתגייסתי לשליחות חינוכית לאומית בנושא "עדות אישית מסקנה לאומית – משואה לתקומה". הרציתי עד כה ב-76 בתי-ספר ומחנות צה"ל. הדרכתי עשרות רבות של קבוצות נוער, מבוגרים ועיתונאים, בפולין. הייתי גם בצוות שאירגן וביצע את "מצעד החיים" הראשון.

מי אני?  

יליד לבוב, בן יחיד להוריי ז"ל. אימי, פרידה לבית גוטמן. אבי, עו"ד ד"ר קרול דוד, יליד ברודי, משפחה חילונית שחיה תמיד בלבוב.

שפר גורלי, הוריי ואני ניצלנו. אמנם לכל אחד היה סיפור נפרד של נתיב גורל הישרדות, אבל לבסוף התאחדנו ברומניה, והפלגנו בספינה קטנה בשם "קזבק" מחופי רומניה אל איסטנבול, ומשם ברכבות דרך טורקיה, סוריה, לבנון לפלסטינה, עוד לפני קום המדינה.

אימי, ארבע אחיותיה ואני היינו במחנה ינובסקה. אני ואימי ניצלנו בזכות רגע של מזל, תושייה, גורל, ואומץ של אימי, כאשר העזה בקור רוח, בגרמנית רהוטה, לתבוע ממפקד הגרמני את שיחרורה ואת שיחרור בנה, מאחר שהיא נוצרייה שנתפסה בטעות.

לשאלתו לשם הילד, מסרה את כינויי הפולני – מריאן. הגרמני הורה באצבעו לכיוון השער ואמר "אתם משוחררים."

היה לילה, קור, גדרות תיל, כלבים ופרוז'קטורים. נפתח השער, יצאנו לחופשי. למושג חופש לא היתה כל ממשות בלילה ההוא, ובכל זאת לא עלינו לרכבות לתאי הגזים.

הגענו לביתה של אישה פולנייה, שעבדה בזמנו במשרד אבי, שמצאה לנו מקלט בבית עוזרת הבית שלה. היא טיפלה בי תוך סיכון חייה, עד שחלתה בטיפוס והיה הכרח להזמין רופא הביתה. נאלצנו לעזוב את ביתה בחשכה כדי שהשכנים לא יגלו אותנו וילשינו שהסתירה יהודים. בהמשך מצאנו מסתור אצל נוצרייה נוספת, מכרה של הוריי.

בשלב מסוים נאלצתי להיפרד מאימא. אבי מצא קשר לקצין גבוה מהוורמאכט, אשר סיכן עצמו והציל אותי. הקצין ועוזרו הפולני הגיעו עם מכתב מאבי אל המסתור בכפר, בחצר בית הפולנייה. הקצין הסביר לאימי שבא לקחת את הילד, כדי להביאו לבעלה, הנמצא בבוקרשט כפליט נוצרי.

אימא קיבלה החלטה גורלית קשה מנשוא – למסור אותי  לקצין גרמני אלמוני, תוך תקווה ואשלייה שבכל זאת יציל אותי, על פני האינסטינקט האימהי הטבעי  להשאיר את ילדה לידה, לכל גורל שיהיה.

הוסבר לי כי עליי ללכת עד הרכבת, כצל אחרי הפולני ששיתף פעולה עם הקצין הגרמני. על הרציף בתחנת הרכבת, עמדתי בודד ושותק. כאשר הרכבת החלה לנוע, נפתחה דלת אחד הקרונות. הפולני לקח אותי וזרק אותי לידי הקצין הגרמני, שעמד בפתח הקרון.

התמונה הבאה במסע ההצלה שלי היתה דמיונית, לא מהעולם של הימים ההם. אני ילד יהודי קטן ובודד, נמצא בתאו של קצין גרמני, מפקד רכבת צבאית גרמנית. הגרמני האכיל אותי, ניסה להרגיע אותי, והסביר לי בתנועות ידיים שהוא יכניס אותי למזוודה שהיתה מונחת על המדף.

כאשר הגענו לגבול הרומני, הוא הכניס אותי למזוודה, וסימן לי לשתוק. כאשר נכנסו לקרון אנשי ביקורת גרמנים, אני הייתי במזוודה. שתקתי כפי שנדרשתי, אחרת לא הייתי עומד כאן הערב.

אלה היו רגעי ההישרדות בבית הספר של הג'ונגל, הזכורים לי. כאשר הגיעה הרכבת לבוקרשט, נפלתי לזרועותיו של אבא.

אימא ניצלה בעזרת מבריח אוקראיני, בתחפושת של איכרה חרשת אילמת, והליכה רגלית מאומצת ביערות, דרך הפטרולים הגרמנים, אל עבר הגבול הרומני.    

בשליחות החוויה האישית והלאומית

בישראל גדל דור, אשר נולד למציאות של מדינה יהודית חופשית, עצמאית, גאה ובונה עתידה, תוך התמודדות אדירה עם בעיות וקשיים מבית ומחוץ. עתיד קיומה של המדינה עדיין לא מובטח ומקובל על שכניה. כדי לקיים נכס זה, לדורות הבאים, חייבים לגונן ולשמור עליה.

המשימה הכי חשובה, לדעתי הצנועה, הוא להעביר את מסר השואה לדור הבא.

"גורלנו אזהרה לכם," "לעולם לא עוד," "לזכור ולא לשכוח."

פסוקים אלה הם צו הדורות, המחייב את כולנו בחיי היום-יום, על מנת להבטיח את קיומה ועתידה של מדינת ישראל. כולנו מחוייבים, לדעתי, לאחדות פנימית, עוצמה צבאית ותבונה מדינית.

על רקע דברים אלה, מקדיש אני את עצמי, מזה מיספר שנים, למשימה חינוכית ולאומית, בה אני מאמין, ולמענה אני מגוייס מעשית ונפשית.

אני מרצה ומופיע בפני אלפים רבים של תלמידים, ומדריך קבוצות נוער רבות למחנות ההשמדה בפולין. אני קורא לזאת "חינוך בהלם".

ניסיון חיים הוא אוסף של חוויות אישיות ולאומיות, המלוות את האדם במעשיו ובמחשבותיו כל חייו. סיפור הצלתי בתקופת השואה, שם באירופה, והיותי בעל משפחה, השייך לדור שגדל ולחם כאן בארץ, כמעט בכל מלחמות ישראל, נותן את החיבור המלא בין החוויה האישית ללאומית, שמסקנתה היא – עם אחד גורל אחד.

עם שאין לו זיכרון קולקטיבי, אין לו הווה.

עם שיש לו רק זיכרון טרגי של עברו, אין לו עתיד.

למדינת ישראל ולעם היהודי יש הווה ועתיד, בתנאי שנזכור את העבר.                                                                                                                                                

2. לאן נעלם השלום?

שאלה זו מעלים אישים וקבוצות מהשמאל בניסיון ממוחזר שנכשל לתבוע מממשלת ישראל יוזמה מדינית חדשה, שמשמעותה לדעתם, הסכמה לנסיגה לקווי 67', למען השלום הווירטואלי, ללא ערבויות לביטחון ריאלי.

סיסמתם היא:  "יוזמה ונסיגה – ישראל תמיד אשמה".  את הצד הפלסטיני הם לא מאשימים בקיפאון המדיני ולא שואלים "לאן נעלם השלום"? הם קובעים שישראל תמיד אשמה שאין יוזמה ואין נסיגה.

השלום נעלם בגלל התביעה הפלסטינית האולטימטיבית לצדק ולא לפשרה.  "צדק פלסטיני" שמשמעותו זכות השיבה לפלסטין השלמה ללא אף יהודי בתוכה.

השלום נעלם בגלל האכזבה מכל הוועידות, השיחות, התוכניות, ההסכמות, והנסיגות שישראל ביצעה והפלסטינים המשיכו בבריחה מהחלטה, בהטעיה והונאה.  השלום נעלם בגלל האכזבה ממה שישראל קיבלה מהפלסטינים, בתמורה לנסיגות ולוויתורים.  קסאמים, גראדים ורצח מהחמאס ומהג'יהאד בתמורה לפינוי גוש קטיף.

השלום נעלם בגלל התפכחות מהאשליות של "תעשיית השלום", שטיפחו חוגי השמאל בארץ ומדינאים בעולם, לגבי נכונותם של הפלסטינים לפשרות ולויתורים.  התפכחות מכל תוכניות השלום שנכשלו, שלא היה להן שום סיכויי להשגת תוצאות, על רקע נתוני יסוד של עמדות הצדדים שלא ניתנות לפתרון בשלב זה.

השלום נעלם בגלל שהישראלים התפכחו מהאשליה שניתן להגיע להסכם ולקץ הסכסוך, לאור המדיניות הפלסטינית לתבוע הכול ולא להתפשר על כלום.

השלום נעלם בגלל הנהגה פלסטינית דו ראשית שאף אחת מהן אינה מסוגלת ואינה מוכנה לוותר על זכות השיבה.  שתי הנהגות המצויות ביריבות פנימיות, שאינן מוכנות להגיע לפשרה ולהכרה בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית.  שתי הנהגות שממשיכות בשיטת ההונאה "תורת השלבים" של ערפאת.

השלום נעלם בגלל הסרבנות הפלסטינית לכל פשרה.

תזכורת לעובדות:

בשנת 2000, העלה הנשיא האמריקאי את תוכנית השלבים "מתווה קלינטון".  השגריר הסעודי שכהן אז בארה"ב, בן סולטן, תבע מערפאת לא לאבד ההזדמנות ולהסכים לתוכנית, אחרת יהיה זה פשע לדעתו.  ערפאת סירב לקלינטון וסירב לבן סולטן.

אהוד ברק הציע בקמפ דויד, הצעות וויתורים מרחיקי לכת.  ערפאת סירב, ופתח בטרור רצחני, האינתיפאדה השנייה.

אריק שרון הוביל את ההתנתקות וקיבל בתמורה טרור, קסאמים וגראדים – מהחמאס ומהג'יהאד, מעזה המשוחררת מהכיבוש.

אולמרט ולבני הציעו לאבו מאזן ולאבו עלא הצעות נועזות וויתורים מרחיקי לכת, כולל מפת נסיגה מכסימלית! תשובת הפלסטינים היתה המשך תביעה לזכות השיבה ובריחה מהחלטה ומתשובה.

השלום נעלם בשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי, בגלל ההתפכחות מכל האשליות של הפשרות והתוכניות לשלום שהוביל השמאל המדיני – שזכה בתמורה לסרבנות פלסטינית מתמדת, כולל טרור של רקטות על כל יישובי הדרום.  זו הסיבה למיאוס מהשלום הזה, למרות שרוב הישראלים מוכנים לפשרות ולוויתורים, אך ורק למען שלום וביטחון אמיתי, שלא ניתן להגיע אליהם בנסיבות הקיימות.

השלום נעלם מאחר שישראל תובעת לבטל את זכות השיבה הפלסטינית ואת פירוזה מנשק של המדינה שתקום, ואילו הפלסטינים לא מוכנים בשום תנאי להיענות לתביעה הישראלית.

השלום נעלם מהשיח הציבורי מאחר שנמאס לנו להאזין ולהאמין לתביעות הנאיביות מבית ומחוץ – שישראל תעלה "רעיונות חדשים", תיזום "צעדים בוני אמון", תיפתח "חלון הזדמנויות", תסכים ל"ויתורים כואבים", תיקח על עצמה "סיכונים מחושבים", תפיק "תוכניות חדשות", תציג "אופק מדיני מקורי", ותיתן "צ'אנס קבוע" גם אחרי כל פיגוע.

השלום נעלם אל תוך העשן של הגראדים, הקסאמים והפצמ"רים, שיצאו מעזה ששוחררה מה"כיבוש הציוני" לפני שנים לא רבות.

* * *

מלכה נתנזון

1. אֶת מוֹתְךָ

נֵץ אֶחָד בְּצִבְעֵי הַסְוָאָה צוֹלֵל כִּמְשֻׁגָּע

וְרֵעֵהוּ

    עַל כֶּבֶל גָּבוֹהַּ

           מַבִּיט בְּחֶמְדָּה

אִישׁ אֵינוֹ מַבְחִין בַּנֵּץ הַשְּׁלִישִׁי הַשָּׁכוּחַ

מַקּוֹרוֹ בֵּין רַגְלֵי הַחַיָּל

 הַגַּלִּים עוֹד לֹא הִגִּיעוּ אֶל גֹּבַהּ הַהֲזָיוֹת שֶׁלְּךָ

 מָלֵא עַד אֶפֶס

יָד

רֶגֶל

חֲבִיצַת מֹחַ, עַיִן

 תִּנְשֶׁמֶת נוֹשֶׁמֶת נוֹשֶׁפֶת מַמְתִּינָה לְתוֹרָהּ

 כִּי שָׁם נִנְעֲלוּ בְּרִיחֵי הָרַחֲמִים

 וְזוֹ שֶׁהִצְמִיחָה אֶת הָעוֹלֶה מִן הַיָּם

 שָׁכְחָה אֶת הַחוֹל

שֶׁהוּקָא מִן הָרוּחַ

בֵּין גּוּשֵׁי בַּרְזֶל

 חֶלְקֵי קָנֶה

 צְרִיחַ

מַקְלֵעַ

בֵּית בְּלִיעָה

 הֵם הָיוּ מְלֹהָטִים כְּשֶׁנָּגַעְתָּ בָּהֶם

 מִישֶׁהוּ בָּא לְבַשֵּׂר לְךָ אֶת מוֹת הָעוֹרְבִים

 וּמִישֶׁהוּ

למרות הפגיעה החמורה בראשו קם וכאחוז אמוק החל לפעול לפינוי חבריו הפצועים וההרוגים, קטע שנמחק מזיכרונו, אולם יצוץ אחר כך לסייט את לילותיו. ובחלומותיו, חלקי גופות וחלקי פנים לצד שרידי טנקים שרופים – והוא מנסה לחברם מחדש, אולם אין הוא מצליח לחבר ראש לגוף תואם ולחבר גפיים מתאימות אלה לאלה.

2. מחיר גאוותי (מחזור)

                                        לשגב בני, באהבה

א

רָצִיתִי לִתְפֹּר לְךָ בֶּגֶד רָכוּס עַד צַוָּואר –

שְׁתִי וָעֶרֶב כְּפוּלוֹת עֵינֵי אָבִי

וּבָאוּ הָעוֹרְבִים וְתָבְעוּ גַּאֲוָותִּי

וּבָא הָאוֹחַ סָבַב סְבִיבְךָ שֶׁבַע פְּעָמִים

תָּקַע בְּשׁוֹפָרוֹ / וְצָחַק

ב

וּבְעֶגְלַת הַתִּינוֹק הַיְּשָׁנָה לֹא רָאִיתִי,

שֶׁכְּנָפַיִים  שְׁחוֹרוֹת כְּבָר פָּרְצוּ מִתּוֹךְ גּוּפְךָ

קְצוֹתֵיהן אֲחֻזּוֹת בְּנֶפֶשׁ אָבִיךְ

ג

אָז בָּא אֱלוֹהִים בְּגוּפִי לְרִאשׁוֹנָה

וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי אֵשׁ הַמִּדְבָּר כְּבָר חָצְתָה גְּבוּלוֹת אָבִיךָ

וְנִכְרֶכה סְבִיבְךָ / וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה הַנַּעַר בְּנִי יְחִידִי

ד

מָה תַּעֲשֶׂה אֵם שֶׁבְּנָהּ יְחִידָה

מַאֲכֶלֶת אֵשׁ בְּעֵיְנַיו מְרוֹקֶנֶת אוֹתוֹ מִן הָאֹמֶץ לִחְיוֹת

הִיא תְּכַסֶּה אֶת עֵינֶיהָ מִפְּנֵי הַלֶּהָבָה הַדּוֹעֶכֶת.

ה

מָקוֹם שָּׂם שְׁוָרִים נָגְעוּ בְּעָרְפְּךָ

רוֹבֵץ הַתֹּהוּ.

נְזִיד אָבָק צָהֹב נִרְקַח בְּאֵדֵי מֵאַפְלָיָה

וְאַתָּה בּוֹלֵעַ

וּמֵקִיא

וּבוֹלֵעַ

אמנון לקה בהתקפי דיכאון וחרדה קשים, אותם העביר לשגב, בנו הפעוט, וזה העתיקם להתנהגות  חרדתית-דיכאונית.  שניהם נוטים, לא פעם, לראות במוות גואל משחרר.

* * *

רביבה בן-זאב

לזכור ולא לשכוח

כמה מלות הערכה ותודה על ההחלטה הראויה לחזור ולפרסם את הראיון עם שמאי גולן ("חדשות בן עזר" 827). 

קשה לתאר איזו צמרמורת חלפה בי.  נזכרתי בתוכן המטלטל של ספריו ותוך כדי קריאה מחודשת של הראיון שבו וצפו שברי זיכרונות ילדוּת מאותן שנים עם רוח התקופה ההירואית ההיא עוד בטרם קום המדינה, שהמשכה מלחמת השחרור ואחריה השנים הראשונות של מדינת ישראל העצמאית.  

הצברים ילידי הארץ זוכרים היטב את האווירה ההיא. היינו חדורים ברוח הימים ההם בכך שאין צורך לפשפש בעבר, אלא לחיות את ההווה בארץ ישראל ולבסס את עתידנו:  לבנות בארץ ולהיבנות בה. מיותר להזכיר את העובדה שכילדים קטנים ידענו מעט מאוד על גורל האימים שלימים התברר כשואה של העם היהודי.

 לפני כחודשיים נערך בסינמטק תל אביב אירוע יחיד במינו ובו הוקרן הסרט על ילדי טהרן. בהקרנה נכחו "ילדי טהרן" שהיום הם כבר מבוגרים, ועימם בני הדור השני והשלישי. על המסך הוקרן נתיב המילוט המפרך של המשפחות היהודיות מפולין אל רוסיה, כפי שתיאר שמאי גולן, ומשם בדרך הארוכה והבלתי נתפשת עד לטהרן. איראן של אותם ימים היתה תחת שלטון הבריטים, כפי שארץ ישראל נשלטה על ידם, וכך ניתן היה לאנשי היישוב מהמחלקה הציונית להגיע  אל הילדים היתומים שנותרו לבדם בעולם  ושהצליחו לשרוד  את סבל הנדודים המפרך והבלתי נתפס בעוד שמשפחותיהם מתו בנדודים וברעב לנגד עיניהם. השליחים מארץ ישראל אירגנו את הילדים, לימדו אותם עברית והכינו אותם נפשית ופיזית לקראת עתידם החדש.

אחד הרגעים המרגשים במיוחד היה לפני הקרנת הסרט, כאשר התבקשו   אותם "ילדי טהרן" שנכחו בהקרנה לקום ממקומם ולעמוד.  הקהל הריע להם כשדמעות חונקות את כולם. ההצלה הבלתי נתפסת של אותם ילדים קיבלה תזכורת בלתי נשכחת.

כמו שתיאר שמאי גולן את האושר שהציף אותו כשהגיע ארצה, כך סיפר אחד מ"ילדי טהרן" וציין שהיה אסיר תודה לכל מי שדאג להביאו סוף סוף הביתה אל ארץ ישראל. התלאות עליהן התלוננו עולים מארצות אחרות בהתייחסותם לאופן קליטתם בארץ, כונו בפיו בצורה הפוכה כשאמר: "היינו אסירי תודה וכל דבר היה נפלא בעינינו."

אהוד: סיפור חייו של שמאי גולן אינו אופייני לקורותיהם של "ילדי טהראן" אלא הוא סיפור לעצמו שאין לו נגיעה לאותם "ילדי (ולא משפחות) טהראן". הסופר בן-ציון תומר, מחבר "ילדי הצל" הוא שהיה מ"ילדי טהראן".

* * *

אירית שושני

1. השתקפות

היום בשעה שלוש

ריחפתי ברחוב

האוויר היה כחול

ושקוף

העננים הורידו ריחות

מסחררים

ראיתי אדם מועמד

לתאי גזים

ראיתי נערה שנפלטה

מבעד לחומות

הגיטו

ראיתי אנשים שלא

היו שייכים

לעצמם

אחר כך ירדו

טיפות גשם

ומחו את הריחות

והתמונות

הרצלייה חזרה להיות

עיר

ראיתי מודעה של

תערוכת צילום גרפיטי

החלטתי להיכנס

אולי הצלם-אמן

יקלוט את המראות

שחלפו בי

ויצלם

2. שוויון או קיפוח?

לפני יום השואה מזדחלות אל ליבי נקיפות מצפון על כך שטרם מילאתי "דפי עד" אודות בני משפחתי הנספים. עד כה תועדו שני שליש מקורבנות השואה ובמאגר המרכזי של שמות הקורבנות חסרים מיליוני שמות. זאת בדיוק הבעייה הפרטית שלי – השמות. רק את חלקם אני יודעת. אביה של אימי, מרדכי ברגמן, יליד וארשה, ואחיה, אשתו ובתו, שלבושתי אינני זוכרת את שמותיהם הפרטיים, ניספו. אביו של אבי, ליבר שטייף, יליד סטריי, נרצח עם בתו חנה, אך היו לאבי גם אחיות-למחצה שאין לי מושג מה שמותיהן. אני מתלבטת אם יש לי זכות מוסרית לקפח חלק מבני משפחתי. הרי לא אוכל להמציא להם שמות. ומאידך קשה לי לוותר על ההנצחה של כולם. האם דילמה זו מרתיעה גם אחרים?

* * *

ניצן הורביץ

תקומה

[ציטוט מהאתר שלו]

מעולם לא הציגו אותי בשום מקום כ"בן העדה". עד הפעם הזו, כאשר אריה גולן, איש הרדיו המעולה, הזמין אותי לעלות על הבמה בכנס הראשון אי-פעם של עליית פולין 1957, המכונה "עליית גומולקה". ומעולם, בחיי "הציבוריים", לא התרגשתי כפי שהתרגשתי שם.

לא רק כי אימא ואבא שלי ישבו באולם, וגם כל כך הרבה אנשים אחרים שאני מכיר מאז שהייתי ילד קטן, אלא כי האירוע הזה הציף בבת אחת המון זיכרונות ותחושות וצלילים ומראות. למרות הציניות המפורסמת של הפולנים, הרי לפי כמות הדמעות באולם, ההתרגשות הזו היתה נחלת כולם.

כמובן שהיו קצת עקיצות פולניות, לפי מיטב מסורת "העדה".

"תראה איזה דבר נורא!" ספקה כפיים מכרה ותיקה, בחיוך גדול. "אלף פולניות באולם אחד – זה יותר גרוע מהפצצה האיראנית..."

ועוד כהנה וכהנה הלצות ומעשיות. אבל מעל הכול היתה שם תחושה מופלאה של השלמה וסיפוק וסוג של סגירת מעגל של אנשים בני שישים, שבעים ושמונים, שמעולם לא קיימו מפגש כזה, מעולם לא התכנסו כדי לחלוק את החוויות המשותפות שלהם על ילדות והתבגרות על חורבות השואה במשפחות קרועות, על העזיבה שהיתה לפעמים טראומטית, על קשיי הקליטה בארץ, ועל החיים שבנו כאן מאז בעשר אצבעות, ובטח שאף פעם לא עשו מזה פוליטיקה ועסקנות במובן הסקטוריאלי.

"איזה יופי, סוף סוף גם לי יש עדה," צהל שם אלון אוליארצ'יק, ושר שיר בפולנית שחיבר אביו ב-1951. ולמרות שהאנשים בקהל לא שמעו את השיר הזה לפחות 50 שנה, המילים יצאו מהפה מאליהן.

באופן רשמי, הוזמנתי לאירוע הזה כיו"ר אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-פולין. אלא שהסיפור הזה הוא בשבילי קודם כול ולפני הכול סיפור אישי. הסיפור של עליית גומולקה, הוא הסיפור של המשפחה שלי.

ולדיסלב גומולקה היה מנהיג פולין בשנות ה-50' שהתיר ליהודים, באופן חריג, לעזוב את המדינה, לא לפני שהגדיר אותם כ"גיס חמישי". כך עלו לישראל כ־45 אלף יהודים. ביניהם משפחות הוריי: הורוביץ והרצברג. הם הגיעו לארץ, בנפרד, באותה שנה, 1957, חסרי כל, ממקומות שונים בפולין. הקשר נוצר כאן. הם הכירו במועדון של צעירים עולים ביפו, ואז אני נכנסתי לתמונה. הדודות והדודים, הסבים והסבתות, חוג החברים שלהם, המכרים, חברי הילדות שלי – הכל גומולקה.

כך שלא במקרה גם הגעתי לאגודת הידידות ישראל-פולין בכנסת. ואם לספר את זה בסגנון פולני, אז צריך להגיד ככה: חברי כנסת אחרים לקחו להם כל מיני אגודות ידידות "זוהרות" – ברזיל, סין, קנדה, ספרד, איטליה, יפן. אף אחד לא רצה את פולין עם משלחות על השואה, סיורים בגטאות, ועיירות שחרבו...

כך שבשבילי זה לא רק עניין חשוב מבחינת ישראל, וטיפוח הקשר עם מדינה שהיא בין הידידותיות ביותר היום באירופה. זה קודם כל עניין אישי. נולדתי לתוך הסיפורים האלה, והשפה הזאת, המנהגים והמאכלים. השואה והציונות, עבורי, הן לא משהו ערטילאי ומרוחק – אלא ממש הסיפור של המשפחה ושל כל כך הרבה אנשים שאיתם גדלתי והתבגרתי. ומכאן גם הקשר לארץ והתפיסה הציונית הדמוקרטית שלי.

אני גם חושב שבמידה רבה גם הדרך שלי, הדיעות הפוליטיות שלי, והעובדה שנהייתי עיתונאי ואיש פוליטי, צמחו מתוך הדבר הזה. אלה היו אנשים עם המון מודעות ומעורבות. עלייה חילונית, עם דגש מאוד חזק על תרבות, על לימודים, ועל עבודה קשה. וכשאומרים "משואה לתקומה", עבורנו זו לא רק סיסמה בטקסים ממלכתיים. אלה החיים ממש.

הרי כל העלייה הזו קמה מהשואה. כולם, בלי יוצא מהכלל, איבדו חלק ממשפחתם שם. אנשים יצאו מהמחנות, חזרו מרוסיה, אל מדינה חרבה, אל קהילות שכלום לא נשאר מהן, רק בתי קברות עצומים. למשל סבתא שלי מצד אבא, אידה הורוביץ (לבית שניידובר), היתה היחידה ששרדה ממשפחה של 11 אחים ואחיות, מהעיירה סוקולוב-פודלסקי במחוז לובלין. לכל איש יש שם, ואני יודע את השמות. מצאתי אותם בדפי עד של יד ושם, שסבתא מילאה, ואני אקריא אותם בטקס יום השואה בכנסת: ההורים אליעזר ושיינדל-דבורה, וילדיהם פייגה, חנה, בתיה, אסתר, מאיר, קלמן, רחל, נתן, יוכבד, ושרה. כולם כבר נשואים עם ילדים, כולם נרצחו בגז, בטרבלינקה.

הניצולים והשורדים חזרו אל שלטון פולני חדש, עם יחס מאוד מורכב ליהודים. הם היו צריכים לבנות חיים חדשים בחברה קומוניסטית, שאמנם איפשרה להם להשתלב וללמוד, ואפילו להיכנס למנגנון, אבל נותרה עם הרבה מאוד מהיחס הקשה והעוינות הקודמת כלפי היהודים, ובסוף היה שבר גדול.

כל זה, ועוד הרבה מאפיינים אחרים, גרמו לכך שזו היתה עלייה של אנשים עם המון תושייה, מוביליות חברתית, ויכולת להשתלב ולהצליח. ואת הדברים האלה היא הביאה לא רק למשפחות שלנו, אלא גם למדינה שלנו. גישה מתונה, חילונית, מאוד מפוכחת ומעשית, עם מידה לא קטנה של ציניות ואירוניה, וגם ביקורת עצמית. חוסר התלהבות מכל מיני משיחים וקיצונים למיניהם, ואמונה בצדק חברתי בסיסי, במשטר נאור, בגישה ממלכתית.

לכן אני חושב שלעליה הזו, בגלל המקום שממנו היא באה, היתה תרומה גדולה לחברה הישראלית. ואם יש משמעות למושג "ציונות", אני חושב שציונות היא האנשים הנרגשים האלה, שישבו מולי באולם הגדול בת"א. אז בשם הדור השני, אני רוצה להודות לכם על כל הדברים היפים והטובים שהבאתם לארץ הזאת ועשיתם כאן מאז.

והרי אי אפשר לסיים בלי איזו בדיחה פולנית - אז הנה אחת חדשה ששמעתי בכנס:

פולנייה קמה בבוקר, ורואה שבעלה מת.

"מה קרה?" שואלים אותה. "הוא אמר משהו קודם, התלונן?"

"כן," היא מספרת. "הוא קם באמצע הלילה ואמר – 'לא טוב לי," אז אמרתי לו: 'למי טוב?..."

שיהיה לכולנו רק טוב.

* * *

יורם אטינגר

הנשיא אובמה – היזהר מאתנוצנטריות צדקנית

[ציטוט]

ערב ביקור הנשיא אובמה במזרח התיכון, עליו לבחון את הנזק שנגרם לאינטרסים אמריקאיים מאתנוצנטריות צדקנית. 

אתנוצנטריות – ראיית תרבויות אחרות כנחותות לתרבות המתבונן – היא שלילית מבחינה מוסרית, במיוחד אם מונחית ע"י גזענות.

אתנוצנטריות צדקנית – ההנחה שתרבויות אחרות נכונות לאמץ את תפישת העולם האנושית של המתבונן – היא שלילית מבחינה מוסרית והרסנית מבחינה אסטרטגית. היא מקרינה גישה פשטנית לגבי עולם מורכב, ופוגעת בתדמית ההרתעה בעולם של תוהו ובוהו מחריף ועוינות גוברת כלפי ארה"ב, למרות המדיניות הפייסנית של אובמה מאז 2009.

ההיסטוריה הגועשת של היחסים הבינלאומיים, מאז ומקדם, מעידה שעל מנהיגי העולם החופשי – המייצגים מיעוט בעולם – להימנע מהאשליה שרוב העמים שאינם דמוקרטיים נכונים להיפרד מערכים בני מאות/אלפי שנים ולהעדיף הידברות על פני עימות, שלום על פני מלחמה, סובלנות על פני פאנאטיות, וחירות על פני שיעבוד, תמורת תמריץ דיפלומטי וכלכלי הולם.

על מנהיגי העולם החופשי להימנע מהאשלייה שרוב החברות שאינן דמוקרטיות נכונות ויכולות לאמץ ערכים דמוקרטיים מרכזיים כגון קדושת החיים, חירות, דו-קיום בשלום ושוויון בפני החוק. למעשה, רוב החברות שאינן דמוקרטיות רואות בערכים אלו איום קטלני. המערב נוטה להתעלם מהפערים הדרמטיים והשורשיים ההיסטוריים, רעיוניים, דתיים, תרבותיים וחינוכיים – המפרידים בין המיעוט הדמוקרטי לבין הרוב שאינו דמוקרטי באוכלוסיית העולם. יש להימנע מסטנדרטיזציה וגלובליזציה מוגזמים בעולם המאופיין, זה אלפי שנים, ע"י סכסוכים חשוכי-פיתרון, תזזיתיות, הפכפכנות, חוסר-יציבות וחוסר סובלנות אלימה.

לדוגמא, ב-1967 פעל רה"מ הבריטי, הרולד ווילסון, להשרשת ההגדרה העצמית והעצמאות המדינית בדרום תימן. מדיניותו הושפעה מלחץ אמריקאי וטרור תימני אנטי-בריטי. אבל, במקום העצמת ההגדרה העצמית, דרום וצפון תימן הפכו לבסיס טרור אסלאמי ובינלאומי, המחריף את אי-יציבות חצי האי ערב , מסיג את הסיכוי  לדמוקרטיה ופוגע באינטרסים בריטיים ואמריקאיים חיוניים.

ב-1978 לחץ הנשיא קרטר על השאה הפרסי להאיץ את הנחלת זכויות האזרח באיראן ולגלות סובלנות כלפי חומייני וגורמי אופוזיציה נוספים. קרטר אף הבהיר לגנרלים האיראנים שהוא מסיר תמיכתו מהשאה – שהיה "השוטר" הפרו-אמריקאי של המפרץ הפרסי. לכן הצבא העביר את תמיכתו מהשאה לחומייני ואיראן הפכה לאויב המוביל של ארה"ב.

ב-1989/90 ראו הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר בהתפרקות ברה"מ "סדר עולמי חדש" המבקש דמוקרטיה ומעניק לכלכלה האמריקאית דיווידנדה של שלום.  אבל, קריסת הקומוניזם הביאה ל"אי-סדר עולמי חדש" ואיתו את פלישת עיראק לכווית, שתי מלחמות של ארה"ב במפרץ הפרסי ומלחמה  באפגניסטן, התגרענות איראן והתפשטות חסרת-תקדים של הטרור האסלאמי ברחבי העולם, כולל בארה"ב.

ב-1993 הלך הנשיא קלינטון בעקבות רה"מ רבין ושה"ח פרס והתייחס לערפאת כמנהיג שלום, המליץ על ערפאת לקבלת פרס נובל לשלום וראה בתהליך אוסלו נתיב לשלום, פריחה, יציבות ודמוקרטיה במזרח התיכון.  אבל, תהליך אוסלו הצית יותר חינוך לשנאה, טרור והפרת-הסכמים, לפי מיטב המסורת המזרח תיכונית בת 1400 השנים, נטולת שלום כולל בין-ערבי, ממעטת בכיבוד הסכמים בין-ערביים ועדין מייחלת לדמוקרטיה ערבית.

ב-2003 ראה הנשיא בוש את הנחלת הדמוקרטיה בעיראק כיעד מרכזי. הוא סבר שבחירות בחברה אלימה עשויות להיות חופשיות. אבל, עיראק הפכה לזירת טרור המחיש את תהליך התפוררותה לשלוש מדינות (שיעית, סונית וכורדית), היא מדינת לוויין של איראן ומהווה צינור אספקה מרכזי של אמצעי לחימה למשטר אסאד. 

 ב-2011 הגדיר העולם המערבי את המצב ברחוב הערבי כ"אביב ערבי" המציג לראווה את "מצעד הדמוקרטיה", "מהפיכת הפייסבוק והנוער" ושיחזור של מרטין לותר קינג ומהטמה גנדי. ב-2013 ברור שעל הרחוב הערבי עובר "חורף ערבי סוער", עתיר משטרים וארגונים פורעי-חוק, פחות-צפוי, יותר-בוגדני ואלים – והרבה-יותר אנטי-אמריקאי.

ב-2013 העולם החופשי מעדיף הידברות – על פני עימות – עם איראן. הוא שבוי באשלייה שהאייתולות פגיעים לסנקציות - שהן בלתי-אפקטיביות בעליל בהקשר הגרעיני – ומהווים בני-שיח להשגת הסכמים מחייבים. אבל, הסנקציות והדיפלומטיה מעניקים לטהראן יותר זמן לפיתוח ולרכישת יכולות גרעיניות המאיימות, בראש ובראשונה, על אינטרסים כלכליים וביטחוניים אמריקאיים.

יישום מדיניות המבוססת על אתנוצנטריות צדקנית נראית בעיני עמים שאינם דמוקרטיים כחולשה, מכרסמת בתדמית ההרתעה של העולם החופשי, מחריפה עימותים פוגעת בערכים ובאינטרסים מערביים.

* * *

אורית ברנר: תעלומת פג'ה

שלום לך אהוד היקר,

תודה על תגובתך לדבריי. סליחה, שלא הבנתי, שמאחורי השם הספרותי מסתתרת דמותו של מרדכי סימקין ז"ל.

כמו כן, לא באתי לחלוק על מקומה המכובד של "אם המושבות" בסלילת הדרך הקשה של ההתיישבות החקלאית בארץ.

משתתפת בעלבונך על אי הזכרתך בספרך החשוב, הטוב והיפה, "בין חולות ותכול שמיים" בידי מאיר שלו. זו ממש התעלמות מרושעת ושחצנית, לנכס כך, יצירה ספרותית חשובה.  הוא כנראה לא יביא גאולה לעולם ("האומר דבר בשם אומרו... מביא גאולה לעולם"...)

באותה רוח הומוריסטית, גדלנו על "איום פג'ה" של סבנו. ידענו שסבא צימבל (כך קראו לו כולם) הוא איש עבודה ומעשה, ופחות איש דברים. המעט שדיבר עימנו היה בדרך כלל הלצות וחוכמות או זמירות ושירים. ולכן, נבהלנו כשאמר לנו בחומרה:

"אם לא תתנהגו יפה, תשמעו בקולה של סבתא זהבה ותאכלו הכול, אני אסע לפג'ה!" – וקם לכיוון המתלה שבמסדרון, והוריד את כובע הקסקט שלו.

התכווצנו במקומותינו ליד השולחן הגדול והכבד. "לא, סבא, אל תלך," התחננו כל אחד מהילדים בתורו, והבטחנו ש"נהיה ילדים טובים ונקשיב לקול סבתא ונאכל הכול." (למרות שלא היינו מורגלים בתוצרת הביתית של מוצרי החלב  (אשר כיום היו נחשבים מוצרי יוקרה של מחלבה ביתית). ידענו שסבא חובש את הקסקט, אך ורק כשהוא באמת נאלץ לצאת לאירועים מיוחדים. וכשהוא פנה לכיוון הדלת עם הקסקט נבהלנו כולנו מהמקום הלא נודע הזה – "פג'ה" – שנשמע לנו זר ומאיים.

הוא לא סיפר לנו על עלילותיו כנער צעיר, שעזב את בית הוריו ואת תלמוד התורה, עם אחותו, והפך לפועל עברי המחפש קיום בחקלאות בפרדסי פתח תקווה. רק כשבגרנו שמענו טיפין טיפין, כיצד רעבו הוא ואחותו ועברו חווית "קליטה" קשה, כאשר מצד אחד, פרדסני פתח תקווה הוותיקים העדיפו לתת עבודה זולה ומיומנת יותר לפועלים הערביים, ומצד שני התנכלו להם הערבים מהכפר השכן פג'ה בדרכים שונות.

הצעירים היהודיים הרעבים לפת לחם ניזונו בעיקר מתפוזים וקצת פיתות וזיתים. כשרצו לקבל תמיכה ממשפחותיהם בגולה הרחוקה, נאלצו להשתמש בתכסיסים, הבולט שבהם היה שאם לא ישלחו להם כסף, ייאלצו ללכת לפג'ה. וכשאחד החברים השתמש באיום זה במכתבו להוריו, זכה מיד בדואר החוזר במעטפה עם עשרות רובלים, שסיפקו לחברה כולם מזון עשיר יותר מהתפוזים והזיתים והפיתות מהם ניזונו בד"כ, לזמן מה...

והיות שתכסיס זה עבד, אז, יפה מאוד, והציל את סבי וחבריו מהרעב, שהיה מנת חלקם, (בנוסף לעבודה הקשה, שלא הורגלו בה, אך היתה אידיאולוגיה של "כיבוש העבודה העברית", ולכן דבקו בה).  וההורים המסכנים, שם , שמעו, כנראה על הכפר הערבי הסמוך לפתח-תקווה, שהיווה איום על המתיישבים היהודיים בקרבתו... ונבהלו ונעתרו, למרות שהיה זה אמצעי לחץ להשיבם "לבית בטוח" שם...

רק כשגדלנו ובגרנו, התבררה לנו תעלומת "פג'ה". וסבא, שאהב להתלוצץ ולהתבדח, השתמש בתכסיס הישן מימי נעוריו כדי להשיג את מבוקשו מאיתנו, ממש כפי שעשו חבריו,  שנים רבות קודם לכן להוריהם המודאגים בגולה.

אהוד: בדרך-כלל רווחו אז סיפורים על צעירי העלייה השנייה שלא הסכימו בשום אופן לקבל סיוע כספי מהוריהם שבגולה, ואפילו החזירו כספים שנשלחו – וזאת כדי שלא ייראה שעלייתם ארצה נכשלה.

* * *

איליה בר-זאב

תמונת משפחתך ממול

תְּמוּנַת מִשְׁפַּחְתְּךָ מִמּוּל, לְיָד הַמַּחְשֵׁב,

יוֹם אַחַר יוֹם –

אַרְבַּע בָּנוֹת, שִׁשָּׁה בָּנִים, אַתָּה בַּשּׁוּרָה הָאֲחוֹרִית.

נְיַר תְמוּנָה שָׁחוּק מֵעַל מִצְחֲךָ,

גֶּבֶר צָעִיר –

פָּנִים יָפוֹת, זְקוּפוֹת.

צַוָּארוֹן מִתְעַגֵּל מִתַּחַת לַסַּנְטֵר, שַׁרְווּלִים אֲרֻכִּים.

רַעְמַת שְׂעָרְךָ מִתְנַשֵּׂאת מַעְלָה וְהַצִּדָּה,

אֶל מִחוּץ לְמִסְגֶּרֶת הָעֵץ.

עֲמִידָתְךָ אֲלַכְסוֹנִית, מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה,

מִתְגָּרָה בַּקָּו הַיָּשָׁר.

אֲרֻבּוֹת מַאֲפִירוֹת, שָׁנָה לֹא יְדוּעָה, שֵׁמוֹת שֶׁאֵינִי מַכִּיר,

אֵין דַּפֵּי-עֵד,

מַסָּע דֶּשֵׁן יָנוּעַ לְהַשְׁבִּיחַ קַרְקָעוֹת זָרוֹת.

גַּנֵּי תְּלוּיִים,

קְפוּאִים –

מַדָּע לֹא בִּדְיוֹנִי נִפְתַּל בִּסְלִילֵי תַּיִל.

נוֹתַרְתָּ לְבַד וְלֹא סִפַּרְתָּ דָּבָר.

מִשְׁפַּחַת ווֹלְפֶנְהוֹיט –

אָבִי, בָּאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי אֲפִלּוּ מַסַּע שָׁרָשִׁים

מַתְחִיל מֵאֵיזֶה עֵשֶׂב שׁוֹטֶה,

דּוֹקְרָנִי.

* * *

אסתר ראב

1. אביב 1921 בפתח-תקווה

הדלת הצרה והגבוהה עשוייה עץ כבד, גובהה שלושה מטר וממעל לה אשנב קטן בן שתי שמשות. רק פעם בשנה מנקים אותן, לכבוד פסח; שולחן, על השולחן כיסא, ועל הכיסא שרפרף ערבי, ואני עליו, איתנה, ושני סמרטוטים על שכמי, אחד לח ואחד יבש. ראשי מתעופף מרוב ריחות: שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.

"גימרי כבר שם – " צועקת אמא, אבל אני טוב לי שם למעלה, ואין לי חשק לרדת. אני ממשיכה לנקות. לשפשף פה ושם – אבל סוף-סוף עליי לרדת.

"כמה שעות צריך בכדי לנקות אשנב וחצי דלת?" – שואלת אמא.

"אפילו יום שלם – " אני צוחקת.

אמא מתרגזת.

למטה יש צרה ואין זה צחוק, למטה מתח, למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ"פַרוכיה" (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוגַ'ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.

והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.

המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבַייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה"מַנדיל" שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה"מנדיל", עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני: "מה אמרת לה? למה ברחה?"

"אמא, לא אמרתי לה דבר," – טענתי, "היא פשוט ברחה לפתע."

"אבל למה?"

"אין לי מושג."

בינתיים טיפלתי בניקיון לכבוד החג.

אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי "ליטשה" של טשרניחובסקי – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.

בוקר אחד מעירות אותי יריות לא רחוקות ביותר, אני עושה את החשבון שזה בא מצפון כי "מצפון תיפתח הרעה" תמיד. שייך אבו-רַבח, אבו-קישק, פַרוכיה, ערב-אל-עוג'ה. אני קמה ורצה לבית-החולים, זאת אומרת, לבית-המרקחת, שהוא בטבורה של המושבה. יש רק חובש, ובעלות הקורס לעזרה-ראשונה. היריות נעשות צפופות יותר, שעטת סוסים "שלנו", יוצאים, ופעמון-המושבה מתחיל לצלצל והדיו מתפזרים על זמזום קהל-נסער.

היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים-עשרה על משמרתן, קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר, "הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח-סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא חיוור ומאבד דם, חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל הוא אינו מרפה ממני, ופתאום כבות עיניו ואני רצה אל וַפקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטן, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית-החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-המוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור; סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, פילברג פצוע בינוני.

אבשלום (גיסין) נפל בדרך ל"ג'דר" והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן-דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.

היריות הולכות ומתרחקות, לפתע שעטת סוסים וגדוד-הודי על סוסיו ורמחיו וכיסוי-הראש הציורי – נכנסים לרחוב חובבי-ציון. הם משוחחים ביניהם בקול רם, שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשעי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, פוחלצים אקסוטיים, על גבי סוסים שחורים. הנה, הם באו סוף-סוף לעזרתנו.

בין יהודייה למושבה נאספו תושבי יהודייה    וכפר-ענא, על עגלות, חמורים וסוסים, עם שקים, הכל מוכן לשוד – ואת הבתים והנשים כבר חילקו ביניהם, כפי שנודע אחר-כך.

על מחנה זה השתלט אווירון, שהזעיק הצבא האנגלי, וזרק פצצה על ההמון, אחדים נהרגו ופצועים מרובים, אבל אין יודעים אצלם אף פעם מיספרים; כך חזרה "מַרים אל-פַחל" – מעין מכונת-כביסה מהלכת שמשקלה מאה קילו – זו הכובסת המפורסמת של המושבה, צולעת בירכה (אלינו לא באה יותר). מאז חוסלה גם תופעת עובדות-הבית הערביות, ובחלק ניכר – העבודה הערבית בכלל.

2. מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקוה

עוד מן הבוקר עלו תמרות עשן מכפר-סבא, שתושביה נמצאו בפתח-תקוה – פתאום הגיעה שמועה שגוזלים את העדר בביצה. פלוגה של חמישה רוכבים יצאה, הרוכבים רק הספיקו להגיע עד התחלת הביצה – והנה ערבים לפניהם, מיד פנו עורף והחלו לברוח. הם במשעולים שבין הפרדסים – והערבים כבר בתוך הפרדסים כשתי לשונות משני צידי הדרך, וכשהגיעו הבחורים לאם דרכים, ניתך עליהם מטר-כדורים מתוך הפרדסים. אבשלום [גיסין] נפצע מיד אך ישב עוד הכן על הסוס, רכב כמאה מטר ונפל. שם הקיפוהו הערבים ויבתקוהו בחרבותיהם.

יתר הבחורים שבו כשידיות רוביהם וחולצותיהם סדוקות מכדורים, אחד מהם הספיק לקפוץ מן הסוס, לעזוב אותו לרוחו, והוא עצמו מתפתל בין גדרות השיטה עד הגיעו למחנה שלנו.

אז החלה המערכה – הם היו כמה אלפים. כל הסביבה מצפון למושבה המכוסה פרדסים – רחשה מערבים. בראש הלכו ערב אבו-קישק (שבט שחלוצי פתח-תקוה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמת פתח-תקוה. משפחת שייכים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט ומתערובת זו יצא טיפוס בידואי עז-נפש, שאינו מואס בשוד).

אלה הפשילו את כתונתם והחזיקוה בפיהם, מחלפות הראש התבדרו, ושוקיהם ערומות; ובקול פרא פרצו: "עליהום, עליהום!" – התלהבותם היתה גדולה, ושלנו היו מוכרחים לסגת אחור מעט, בכדי לתפוס עמדה, ולכן עזבו את הפרדסים האחרונים ואת שורת הבתים שלפני תחנת הרכבת, ועברו דרך הכיכר הגלוייה של תחנת הרכבת, עד לכרמי השקדים שלפני המושבה. ופלא הוא שבנסיגה זו לא נפצע איש – מלבד חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים לא היה שם כל מגן; חפירה זו, הרוסה ומלאה חול במחציתה, היתה מחסה לשלושה בחורים, כעשרה מטר מאחריהם, שמאלה, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל שלושים רובה על כל החזית הצפונית. הערבים ירו בזעף; נפצעו הרבה מאלה שעברו בדרכים מכרם לכרם, או הרוכבים על הסוסים. גם סוסתו של המפקד הראשי ש. [אברהם שפירא] נפצעה תחתיו. שלושה קיבלו פצעי-מוות באותו מעמד, [גרינשטיין, רפפורט ואורלוף], וארבעה נפצעו יותר קל, מלבד אבשלום שנהרג לפני זאת.

על אם דרכים, בזווית פרדס אחד, תחת גדר של שיטה צפופה, עצרו חמישה אנשים (ארבעה רובים ומאוזר) – מחנה של מאות ערבים. היריות היו תכופות – גם להם היה מחסה. מול זווית זאת עומד בית-אריזה מפחי-צינק, שאורכו כעשרים וחמישה מטר, ובכל זאת נפלו רבים מהם [מהערבים], אחדים טיפסו על גג בית-האריזה. "אנחנו הורדנום כציפורים!" – סיפר לי אחד [משלנו]. גם חליפת [חילופי] דברים היו בין שני המחנות, מובן ששלנו בחרו את [הקללות] היפות, בחריפות שלהם; בינתיים התחממו הרובים, אחדים משלנו היו מוכרחים להפסיק, באותו רגע באו אנשי עין-גנים, עזבו את המשמרות שלהם ובאו. זה חיזק את הידיים. אחד מבני זות [?] זאת סיפר: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי (יום חמסין היה) והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נידמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אחרי הבידואים הלכו המוני פלאחים: מכפרי קלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא, תול-כרם; מחנה כבד, ביניהם גם נשים. הם הביאו איתם עגלות וגמלים להעמיס את השלל, פחי-נפט היו איתם, כפי הנראה היה בדעתם לשרוף אחר-כך את המושבה, כי בכל הפרדסים שעברו בהם, הדליקו את בתי-המנועים.

ומדרומה של המושבה הלך מחנה שני כבד, אשר איש לא יכול היה לשים לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו בצפון, שלא לתת להתפרץ למושבה. בדרום הלכו רק פלאחים – "המתונים", הם חיכו שהבידואים יחריבו – ואזי יבואו הם לשלול. לפי סימנים שונים – נודע, שהם חיכו בכרמים כמה שעות. בינתיים באו אווירונים [של האנגלים] והחלו לזרוק עליהם פצצות. גם שם היו הרוגים ופצועים לא מעט.

בבור אחד נטמנו ארבעים איש. כיום משתרע שם שדה עגבניות, והעגבניות מצליחות להפליא.

מלבד זאת, נהרגו כמה וכמה [ערבים] מן הפצצות; ואחרי כן החלו שלנו גם לזנב את הפרדסים, פה ושם עוד נמצאו ערבים מפגרים וערבים פצועים. כולם נהרגו, מלבד הפצועים שהספיקו הקודמים להסיע על העגלות והגמלים, אשר עליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.

שלנו שלחו ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם ענו שאין שם מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים הכירו כמה מהם, שהיו באים למושבה, מוכרי פחמים וסיד.

כיום נקבע יחס של כבוד מיוחד לבני פתח-תקוה מערביי כל הסביבה.

לכשתפגוש באחד מהם בערוצי נחל בין הערביים, או לצד גדר, יברכך בטון הטיפוסי בשבילם – כשהם רואים לפניהם טיפוס אדם שהוא נראה חזק מהם או לכל הפחות מישהו, שראוי להתחשב עימו.

3. התנפלות הערבים על פתח-תקוה

בימי המנדט הבריטי

זה שבועות אחדים שהתכוננו לבואם – בואם של הערבים – אנשיהם שלהם עצמם היו באים ומספרים ומקבלים תשלום כמובן –

עוד שבוע, עוד ארבעה ימים, וכל הסביבה מתאספים, כפריים מן ההר – אנשי השפלה, בידואים וסתם אספסוף של גנבים ושודדים – הפלחים הם ילכו באחרונה – לשלול שלל – וכבר חילקו ביניהם את בתי המושבה שלנו – לאחר שישחטו אותנו – אולי יחיו אי אלו נשים יפות, שחמדו אותן בהיותם עובדים בחצרותיהן –

ישנו לבושים בבגדינו ולמראשותינו צרור קטן, במקרה שנצטרך לסגת לקו אחורי יותר.

האוויר היה כאילו טעון חשמל. בהרי יהודה הרחוקים ראינו מדורות, ומזמן לזמן איתות באורות.

שנתנו בלילות היתה קצרה וקלה – בחורינו הסתובבו בגבולות המושבה, מזויינים, שכבו בתוך חפירות ואחרי גדרות השיטה שבפרדסים הקיצוניים. חששנו מאוד מפני ערביי אבו קישק, שהיו מזויינים תמיד היטב ואנשי מלחמה מטבעם, ושיחסינו איתם היו בהסתייגות רבה.

נירדמתי מאוחר באותו ערב, ניקינו רובים שהוצאנו אותם מתוך סליק, ואני התעקשתי להשחיז באיונט (כידון) באבן-השחזה של מגל קוצרים, ניקיתי, מירטתי ושיפשפתי, עד שפצעתי את ידי פצע עמוק למדיי, שפכתי יוד לתוכו ושכבתי לישון על המחצלת כשלמראשותיי כר קטן.

עפעפיי היו אחוזות תנומה ולא הבחנתי עוד בשום דבר כשהעירה אותי אימי: "קומי, הם באים!"

שיפשפתי את עיניי וכבר הבחנתי בהד יריות, אמנם רחוקות אבל דחוסות למדי.

יצאתי לרחובות המושבה – רוכבים שלנו דהרו על סוסיהם בכיוונים שונים, והיריות הרחוקות דמו לפיצוח אגוזים.

מיהרתי לבית-המרקחת, מקום שם סידרנו ביחד עם בנות-המושבה בית-חולים קטן, במקרה שיהיו פצועים –

ערביי אבו-קישק תקפו ממזרח ומצפון. מדרום הלכו הפלחים מן הכפרים עם גמלים וחמורים על מנת להעמיס את השלל לאחר נצחונם של הבידואים.

בשעת בוקר זו כבר היה לנו הרוג אחד מן הפטרול של רוכבי הסוסים, א.ג. [אבשלום גיסין] נורה ונחתך לחתיכות בחרבות הבידואים.

היריות גברו, פעמון המושבה החל לצלצל על מנת לאסוף את התושבים למרכז – קמה מהומה – אני עמדתי על משמרתי בבית-החולים והנה החלו להביא פצועים. ג. [גרינשטיין] ירו בצווארו, וגוסס. ר. [רפופורט] בחזהו. החובש נתכסה דם, עבד, ואני מגישה לו חומרי תחבושת כשהדם ניתז גם עליי, ור. מחזיק בידי והולך ומת. א. [אורלוף] פצוע בבטנו ומתחנן למים שהרופא אסר עלינו לתת לו. ס. [סווטיצקי] פצעו בכתפו, צעיר וצוחק, ועוד אחד פצוע ברגלו.

היריות נמשכו, ופתאום בא לעזרת הבחורים גדוד צבא שחנה לא הרחק, עם מכונות-יריייה, והדף את המתקיפים לצפון; ואווירון אנגלי התאושש לבסוף וטס על פני גדוד הפלאחים שהתכוננו לשלול שלל, והטיל עליהם פצצה והם התפזרו לכל רוח.

היריות נדמו לאט, הפצועים גנחו, ומהסינור שלי המלוכלך בדם החל עולה ריח אטום חמצמץ והתערב בריחות קלורופורם ויוד, וכל זה עלה לראשי ופתאום החל ראשי מסתחרר, מאמש לא בא אוכל אל פי, והרגשתי חולשה גדולה כובשת אותי –

התאוששתי ויצאתי לרחוב, הוא המה אדם אבל ההמייה היתה המיית ארגעה.

בינתיים החל היום לערוב. תשושה שמתי פעמיי הביתה, והנה אחי הצעיר לקראתי, פרוע שיער, מפוייח ומלוכלך באדמה – הוא בא מן העמדות הקיצוניות – נכנסנו לחצר בית-המרקחת והוא ניגש לברז, פתח אותו, רחץ את פניו וניגבן בקצה סינורי, שנישאר בקצהו נקי –

הלכנו הביתה, בדרך שמענו יריות בודדות.

"מה זאת?" שאלתי את אחי.

"גומרים את הערבים הנמצאים בחצרות."

"העובדים התמידיים?" – נפעמתי.

"אבל הן במקרה שהיו הם מנצחים, היו אלה הגיס החמישי, ודאי גם היו מזויינים בהסתר." אמר לי אחי.

פתאום נזכרתי שבחצר השכנה עובד ערבי צעיר כבן שש-עשרה, ולן ברפת.

ניגשנו לרפת, ומתוך האשנב הבטנו פנימה. מן החשיכה האירו אלינו זוג עיניים נפחדות, וכשראה אותנו החל מייבב כחתול פצוע –

פתחנו את הדלת –

"לך לפנינו!" פקד אחי, וידו על כיסו, שממנו בלט הקולט.

הנער הפיל את עצמו לרגליו והחל לייבב –

"לך!" פקד אחי.

הנער יצא. הובלנו אותו עד לקצה המושבה, כשהוא בטוח שמובילים אותו להורג. הלילה ירד בינתיים על הגבעות ותנים רחוקים החלו ליילל.

"רוץ!" פקד אחי, "ברח לכפרך!"

הנער עמד רגע כלא מאמין.

"רוץ!" פקד אחי.

הוא החל לרוץ ונפל – כפי הניראה פחד שירו מאחריו –

"רוץ!" צעק אחי בקוצר-רוח.

הוא קם והחל לרוץ בכיוון הכפר הערבי, ונעלם בתוך החשיכה.

4. "האסיר"

בחשכת-הרפת ניראה רק הלובן שבעיניו, שהתרוצץ מזווית אחת של העין לזווית שנייה – הוא עמד ליד האשנב המסורג, ויילל כגור-כלבים שנטשוהו.

מן הביצה הגיעה התפצחות יריות רחוקות, ומן החצרות יריות קרובות, חזקות – הבחורים טיהרו את החצרות מן הערבים אשר נלכדו בתוכן, המערכה נגמרה: היו לנו חמישה הרוגים ופצועים רבים, אבידות הערבים לא נימנו – חפרו להם בור וטמנום בגדר, בין הפרדסים.

הקטן שנלכד ברפת-השכנים היה שולייה של פועל; מכניס עצי-הסקה לתוך הבית, מטאטא את החצר. הוא היה כבן ארבע-עשרה, גבוה, גמיש עם ראש קטן של אייל: יללותיו הקטועות נשמעו בביתנו, איש לא היה בבית מלבד אחי ואני: היינו טרודים בסידור כלי-הפסח לתוך הארגז החום, כדי לשומרם לפסח הבא; החלפנו מבטים מדי פעם בהישמע היבבה, ומדי הישמעה, החל אחי לעבוד מהר וכמעט שבר צלחת, פתאום הזדקף ואמר: "נציל אותו."

בקולו היתה החלטיות כזאת, שאני "הגדולה" לא העיזותי להתנגד. הישארנו את הכלים במקומם וניגשנו לרפת. החצר היתה ריקה, השכנים לא היו בבית, והרפת נעולה במנעול-תלוי מבחוץ. אחי רץ למחסן שלנו והביא צרור-מפתחות – אחד התאים, פתח את הדלת, והילד זינק החוצה אך לא העז לברוח, עיניו נחו פעם עליי ופעם על אחי וזיק של תקווה היבהב בהן, הוא רעד כעלה-ברוח ופחדנו שיפול ארצה.

"החזיקי בו – " אמר אחי.

שלחתי ידי להחזיק בזרועו והוא נרתע בפחד כחייה בהולה. התחלנו להרגיעו, אחי תפש בזרועו השנייה וכך גררנו אותו בין עצי-הזית, כשהוא מייבב ודמעות ענקיות מתגלגלות על לחייו; לבסוף, כשהרחקנו עד מעבר לאחת מגבעות-החול, אמר לו אחי: "ברח!" –

הוא הביט בנו וצחק, ודמעות הוסיפו לרדת מעיניו, פתאום נשא את רגליו הדקיקות ככפיסי-עץ וברח לתוך הערב שהחל לרדת.

לאחר שנים, בוקר אחד של קיץ, ואני תולה כבסים על החבל שבחצר – נכנס ערבי צעיר, שפם שחרחר על שפתו, ועימו ערבייה גבוהה דקה, ילדה כמעט, ובזרועה תינוק, פתאום – כרע הערבי ונפל לרגליי כשהוא סוחב בידה של אשתו: "עשי כמוני, עשי כמוני – " ציווה בקול חנוק.

"חַלד!" ניתקה קריאה מפי, ולפתע עמדה כל התמונה לפני עיניי: "קום! קום! טיפש – " צרחתי, וכמו אז החזקתי בזרועו והרימותי אותו מעל האדמה.

*

אהוד בן עזר: במשך שנים היה היום, כ"ז בניסן, יום הזיכרון לעמידת הגבורה של פתח-תקווה בהתקפה הרצחנית הערבית עליה שנפתחה מצפון ומדרום ב-5 במאי 1921.

עם קום המדינה וקביעת כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולגבורה, נמחק כליל יום הזיכרון ללחימה ולגבורה של פתח-תקווה – שחל בתאריך היום.

תהיינה שורות אלה, מתוך הכרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שאזל, מזכרת לגבורת המושבה, שאפילו תושביה כיום כמעט שאינם זוכרים אותה.

* * *

אורי הייטנר

1. תרומתו הגדולה של דנקנר לשיח הישראלי

ימים אחדים לאחר רצח אמיל גריצווייג, פירסם אמנון דנקנר ב"הארץ" מאמר שייזכר לדיראון עולם כאחד הטקסטים המגונים והגזעניים ביותר בתולדות הפובליציסטיקה הישראלית: "אין לי אחות".

במאמר זה השתלח דנקנר בהתנשאות ובניכור קיצוניים כלפי עדות המזרח ותרבותם וקרא לצאת נגדם למלחמת חורמה, אך לא לכנות אותה "מלחמת אחים" כי אין הם האחים שלו. מאמר זה התווסף למאמר השתלחות שכתב כשנתיים קודם לכן, בו כינה בהכללה מתנשאת את בוחרי הליכוד "מוכרי החמוצים".

דנקנר, שנהנה לחולל מהומות, נהנה בימים הראשונים מהסערה שחולל, אולם כנראה שהיא חוללה בו טלטלה. מאז אותו מאמר חל שינוי מדורג, אך בדיעבד – דראסטי, בעמדותיו. הדבר הגיע לשיא בהתייצבותו לצד אחד הפוליטיקאים המושחתים ביותר בתולדות המדינה, העבריין לוקח השוחד אריה דרעי, בטענה שהוא נרדף בשל היותו מזרחי וחרדי.

מאז, דנקנר מיצב עצמו כיריב שלטון החוק ומוסדות האכיפה, מה שבא לידי ביטוי בעיקר בהתייצבותו המוחלטת לצד פוליטיקאי מושחת נוסף, אהוד אולמרט. אמנם הוא לא טען שאולמרט נרדף בשל היותו אשכנזי, חילוני ועשיר, אך טענתו הייתה אבסורדית עוד יותר – לטענתו אולמרט נרדף כיוון שעמד להביא לשלום עם הפלשתינאים...

מן הדברים שכתבתי עד כה, ניתן להסיק שבצמתים רבים, במרבית הצמתים, אמנון דנקנר היה מבחינתי מן הצד השני של המתרס. בהיותי דובר ועד יישובי הגולן גם התעמתי עימו באולפן "פופוליטיקה".

ואף על פי כן, הזדעזעתי מגילויי השמחה על מותו, בפייסבוק וברחבי הרשת, מצד אנשי "שמאל", הרואים בו בוגד שערק משורותיהם. מעבר לסלידתי מן המנהג הפרברטי והנפסד של הבעת שמחה על מוות, סלדתי בעיקר מן הסיבה המרכזית לאותה שמחה – הביוגרפיה של דנקנר על דן בן אמוץ, שניפצה את דמותו המיתית ושחטה את הפרה הקדושה שהוא היה בעיני חלק מן הציבור.

אני רואה בביוגרפיה של דנקנר על דן בן אמוץ את תרומתו הגדולה ביותר לחברה הישראלית, שאת פירותיה אנו קוטפים היום, כעבור עשרים שנה. אמנון דנקנר, שיצא באומץ רב נגד המיליה החברתי והתרבותי אליו השתייך, שינה את השיח הישראלי, בכל הנוגע למאצ'ו הישראלי, ליחס לנשים וליחס למין. הוא תרם יותר מכל אחד אחר, לכך שהיום גיבור התרבות אינו מי שמיטיב "להשכיב" כמו שיותר "נקבות", ואישה ונערה מתוארת הרבה פחות מבעבר במושגים משפילים של "נותנת", "מזרון" וכו'. הדיון הציבורי שהביוגרפיה שהוא כתב חולל, הביא למהפכה חברתית בישראל, לא פחות.

אלמלא אמנון דנקנר וספרו על דן בן אמוץ, ספק רב האם האנס הסדרתי משה קצב היה יושב היום בכלא. עובדה זו חזקה וחשובה יותר מכל הצדדים הבעייתיים בביוגרפיה שלו.

אמנון דנקנר היה עיתונאי וסופר מצוין, אמן הסיפור הקצר, בעל דמיון יוצר, הומור ושנינות. היכולת הסיפורית שלו, החיבור בין מציאות ודמיון, ריאליה ופנטזיה, דמויות אמתיות ובדויות היו סימן ההיכר של כתיבתו הייחודית. טוריו הסיפוריים בעיתונים הרבים בהם כתב, שאת חלקם קיבץ בספרים (כמו "הפסטו של השכן ירוק יותר") הם תרומה חשובה לתרבות הישראלית.

יהיה זכרו ברוך!

2. אפשר וראוי לשנות

במאמרו "חירות ועצמאות" כותב אורי אליצור: "ההגדה משמרת את שני המשפטים ששתלו בתוכה חכמי בבל, ושנאמרו בארמית כדי שכל יהודי יבין מה הוא אומר: 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל' ו'השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין.' השנה אנחנו כאן, ובשנה הבאה הלוואי ונהיה בארץ ישראל; השנה אנחנו עבדים, ובשנה הבאה הלוואי ונהיה חופשיים.

היום, כאשר יהודים במדינת ישראל אומרים את שני המשפטים האלה, צריך לקוות שיש איזה מלאך בשמים שמסנגר עלינו ואומר לריבונו של עולם אל תכעס עליהם, הם לא באמת כפויי טובה כל כך, הם פשוט לא מבינים ארמית (ובמאמר מוסגר נאמר שבאמת הגיע הזמן שמישהו מחכמי ארץ ישראל של ימינו יאזור כבר אומץ ויורה למחוק את שני המשפטים האלה מן ההגדה או לשנות אותם)".

ראוי אורי אליצור לשבח, שהרי אין זה עניין של יום יום, שיהודי דתי אורתודוכסי יקרא לשנות את נוסח הגדה של פסח, למחוק או להחליף משפטים. והנה, קם מישהו מחכמי ארץ ישראל של ימינו ואזר אומץ לשנות. אריה בן גוריון זצ"ל, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מאנשי הרוח והתרבות המובהקים של התנועה הקיבוצית, מייסד מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי ועורך הגדה של פסח של התנועה הקיבוצית, שינה את "השתא הכא לשנה הבאה בארעה דישראל" ל"השנה אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל".

אכן, מגוחך לשבת בארץ ישראל ולומר "השתא הכא בשנה הבאה בארעא דישראל." אולם, האם בכך שאנו יושבים בא"י ואפילו במדינה היהודית החופשית, אנו פתורים מלייחל לקיבוץ גלויות ולעליית כל העם היהודי למולדתו? הנוסח של אב"ג נותן לכך מענה.

עם זאת, אב"ג הקפיד לא לשנות את "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין". איני עבד, ואם המשפט הזה היה בלשון יחיד, אולי היה לי קושי לומר אותו. אולם כקולקטיב – כל עוד יש בתוכנו עוני, והרי אדם עני אינו בן חורין, וכל עוד יש בתוכנו סוגים של עבדות – עובדי קבלן, עובדים בשכר רעב, עובדים שנאסרת עליהם ההתארגנות, עובדים שזכויות יסוד נשללות מהם, סחר בנשים וכד', טרם יצאנו כחברה מעבדות לחירות. ומן הראוי שבשבתנו סביב שולחן הסדר נעלה על סדר יומנו את המחויבות לצדק חברתי ולערבות הדדית כדי שבשנה הבאה נהיה בני חורין.

אני רואה חשיבות בעצם התובנה שיש לשנות את ההגדה ולהתאים אותה למהפכה הגדולה בתולדות העם היהודי – הציונות והקמת מדינת ישראל. הרי לא קיבלנו את ההגדה בהר סיני – היא נכתבה לאורך דורות ורק בימי הביניים התאבנה. ההגדה המסורתית שונה מ"הוראות ההפעלה" של סדר פסח, המופיעות במסכת פסכים [?] במשנה, וזאת על מנת להתאימה להשקפת עולמם של כותביה בדורם. אלא שהשקפה זו שונה וזרה לנו, ואינה רלוונטית עוד.

במשנה כתוב שיש לדרוש את "ארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". והנה, בניגוד מפורש להלכה, עצרו עורכי ההגדה את פרשת ביכורים ("ארמי אובד אבי") ב"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים" והשמיטו את הפסוק האחרון: "ויביאנו אל המקום הזה, וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש."

למה? נוסח ההגדה הוא גלותי, הוא מקבע את תודעת הגלות ואת הציפיה לגאולה ניסית, בבוא המשיח. ההגדה אינה מעודדת אקטיביזם לאומי, שהוגדר באותה תקופה כ"דחיקת הקץ", "עליה בחומה" ו"מרידה בגויים". זו התפיסה בעטיה היהדות החרדית לחמה בציונות, ועד היום במקרה הטוב משלימה עם מדינת ישראל כעובדה קיימת.

זו בדיוק הסיבה לכך שאנו שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות הגאולה בספר שמות פרק ו' "והוצאתי... והצלתי... ולקחתי... וגאלתי." אולם הפסוק הבא מוסיף לשון גאולה נוספת: "הבאתי" – " וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה." בתקופת המשנה שתו חמש כוסות. מאוחר יותר הומרה הכוס החמישית בכוסו של אליהו הנביא, מי שאמור לבשר את הגאולה הנסית, המשיחית, שעלינו להמתין ולחכות לה.

הציונות קראה תגר נגד התפיסה הזו. מדינת ישראל היא פרי המרד הזה. הייתכן שבמקום להטביע חותם ציוני בהגדה, שיבטא לדורות את המעש הגדול של הציונות ואת המהפכה הגדולה שחוללה בתולדות עם ישראל, נמשיך לקרוא כמקובעים, מצוות חכמים מלומדה, את ההגדה שעוצבה בתקופה אחרת, על פי ערכים אחרים?

הגיעה השעה לקרוא את "ארמי אובד אבי" במלואו, לשתות כוס חמישית במקום להמתין לאליהו הנביא ולהכניס להגדה את סיפור יציאת מצרים המקראי (שאינו מופיע בה) ואת סיפור יציאת מצרים הציוני.

* * *

אודי מנור

הצעה לסדר

בהמשך לדבריו הנכוחים של אורי היטנר על דבריו האמיצים של אורי אליצור, הייתי מוסיף יחידת חובה במערכת החינוך, לא יותר מ-4 שעות בכל שנה, בה ילמדו ילדי ישראל מה היא ההגדה בכלל ומה הלב שלה בפרט: המדרש על ארמי אובד אבי. כל הקטע במסכת פסחים המתאר את הבסיס של ההגדה מקיף 411 מלים (כן, ספרתי!) ואין צורך להיות מומחה לא בארמית (כי הוא כמו כל המשנה כתוב עברית) ולא במחשבת ישראל כדי להבין אותו. אולי אחרי שזה יקרה יפסיק עם ישראל לבלבל את המוח עם נוצות וכשרות וחמץ, ויעסוק בעיקר: סיפור יציאת מצרים ומשמעותו.

כמו כן ילמדו ילדי ישראל על הקשר בין שלושה חגי ישראל הראשיים: סוכות לזכר יציאת מצרים אותה חוגגים בפסח בו דורשים בקטע שכל יהודי נדרש לדעת בעל פה ולשנן אותו בטקס הבאת הביכורים חמישה שבועות אחרי הסדר. אם ייוותר זמן ילמדו ילדי ישראל על ההבדלים בין הגדות בכלל וביחסם למדרש ארמי אבד אבי בפרט. כך, לאחר שיקראו את תשעת הפסוקים הפותחים את פרשת 'כי תבוא' (דברים פרק כ"ו) ויבינו את משמעותם, הם יוכלו להבין את ההבדלים בין זרמים ביהדות זמננו. כך, לצד ההגדה המסורתית העוצרת כפי שכתבת אורי בפסוק 8 ("ויוציאנו"), ילמדו על ההגדה הקיבוצית שערך אריה בן-גוריון, ויגלו שהיא היחידה העומדת בציווי של המשנה שכן היא עוצרת כפי שהמשנה מורה בסופו של פסוק 9 ("ארץ זבת חלב ודבש"), ועל זאת לעומת אחת ההגדות הרפורמיות בארה"ב מהמאה ה-19 העוצרת באמצע פסוק 9 ("ויביאנו אל המקום הזה").

לא פחות חשוב: ילדי ישראל ילמדו שלפחות פעם היו יהודים שהתייחסו בכבוד, ברצינות ובעומק לתרבות שלהם ולא קישקשו את קישקושי החמץ והכשרות והטירוף של הניקיון כחזות הכול. וכן, אני בהחלט אוכל מצות. והבית שלי בדרך כלל נקי. לא זה העניין.

אהוד: השנה נוספו לתלאות ליל סדר פסח הסמרטפונים. הדור הצעיר וגם דור-הביניים [או הבינתיים] לא הפסיקו לשחק בהם, וכאשר אנחנו הזקנים שרנו את השירים הנפלאים של סיום ההגדה – היינו כקולות קוראים במידבר. לשנה הבא, הודענו, איש לא ייסב אצלנו לשולחן הסדר עם סמרטפונו. מי שלא רוצה – שלא יבוא. אחרת אנחנו לא מנהלים את הסדר.

ובאשר להגדה, אני לא הייתי משנה בה דבר אבל משתדל להוסיף, אולי באמצעות העיתונים הגדולים לחג, חינם – חוברת הסבר שווה לכל נפש ובה מבוארות הסוגיות שהעליתם כאן, בייחוד "ארמי אובד אבי".

בשעתו היינו מוזמנים לסדר פסח באוכספורד בביתו של פרופ' דייוויד פטרסון, מייסד המרכז ללימודים יהודיים-עבריים באוקספורד-ירנטון. הסדר התנהל באנגלית ובעברית, לפי המסובים, ואולם פרופ' פטרסון כל כך האריך בהסבריו המלומדים והמעניינים להגדה, זכורה לי בייחוד פרשת האפיקומן – עד שאשתו ג'וסי זירזה אותו לסיים כי המסובים כבר רעבים לסעודת החג, שאכן היתה נפלאה אך ללא דגים ממולאים, שזו היתה המסורת אצלם.

כאשר הגיעו לשירים שבסוף הסדר הם שרו אותם בקול נכאים כאילו אנחנו עדיין בימי האנוסים ויש חשש שהשכנים ישמעו. הצעתי לשיר את ה"חד-גדיא" בנוסח שלנו, והיה לי רושם שכאשר שרתי בקול רם, כנהוג אצלנו בארץ, רוב המסובים המקומיים היו ממש נפחדים – מהסיבות הנ"ל.

* * *

קובי גיסין

סמכות הורית

מזה זמן רב חדלתי לקרוא עיתונים נמכרים. שכן זו השחתת הזמן הגרועה ביותר. אך מדי פעם מזדמן לי להציץ במוסף שבת זה או אחר, כפי שעשיתי במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" ב-5.4.13 – ועיני צדה שביב ראיון שערכה סימה קדמון, הכוכב התורן של העיתון, עם שר החינוך החדש, הרב שי פירון.

הסתקרנתי. איזו בשורה חדשה יביא לנו השר החדש, מעבר למה שכבר התפרסם שהוא ידאג שכל תלמיד יישא תפילה לפני כל בחינה. והנה מתברר שהוא מצטרף לכל החסידים השוטים של ה"סמכות ההורית". הוא גילה מה היא הבעייה בחינוך. נחזיר את הסמכות ההורית שאבדה, ונחליט עבור התלמידים – ותיפתרנה כל הבעיות. נפשפש בתיקיהם, ונרחרח במעשיהם, ונחזור להיות שוטרים, כפי שזה היה בעבר – והיצלנו את נפשותיהם הרכות.

נעלם כנראה מעיני השר, שהסיבה למה שהתגלגלה אליה מערכת החינוך כיום היא בדיוק זאת: שבעבר היתה שותפות חזקה בין המורים להורים במערכה נגד התלמידים. וזה נמאס לתלמידים, כפי שזה היה נמאס לכל אדם שאחרים מחליטים בשבילו. ועכשיו תרופת הפלא של השר היא להחזיר את הסמכות ההורית. טוב, זה יוסיף לו קצת פופולאריות בעיני הורים רבים. אבל אם זה באמת רצונו – האם יש לו מושג איך בדיוק עושים זאת? האם אינו יודע שאין טעם לנעול את האורווה לאחר שהסוסים כבר מזמן ברחו? או מעולם המושגים הנהיר יותר לשר: עבר זמנו, בטל קרבנו. אבל כדאי לבדוק מה היא ביסודה "סמכות הורית".

המושג סמכות מקורו בשני מוסדות: בצבא, ובדת. הצבא הוא מוסד הירארכי, המושתת על סמכות, והיעדרה עלול למוטט את מבנהו. בצבא אין שואלים מה רצונו של הפרט. הוא חייב לבצע את ההוראות כלשונן, מבלי להתווכח. שם העונש מובנה בשיטה ומותנה בקיום ההוראות או בהפרתן. זה הקריטריון היחידי.

בעבר, מערכת החינוך התקנאה במצב הצבא, ופעלה בהתאם. והתוצאות היו הכרחיות. כי מערכת החינוך היא משהו אחר. היא אמורה לחנך אדם חושב עצמאי, בעל רצון חופשי הפועל מתוך חירות והזדהות ערכית עם ערכים שרכש התלמיד תוך כדי התנסות. הסמכות המשטרתית-צבאית היא אוייב מספר אחד של מערכת חינוך. והנה השר מאיים "שהוא יגלה אפס סובלנות כלפי אלימות". האם זו הדרך להיאבק באלימות? להילחם ראש בראש? ולבקש שוב, מחדש, את עזרת ההורים ב"מלחמה" הזו. או אולי היתה מערכת החינוך צריכה לתור אחר דרכים חלופיות, חינוכיות, לטפל בעניין.

אבל אני חושד בכך שהשר מתגעגע לסמכות הלקוחה מן המוסד השני – הדת. ללא הסמכות גם הדת תתערער. שם הסמכות היא אותו כלי, כמו בצבא, רק עטופה בסיסמאות "ערכיות", כביכול. ומתוך הסתמכות על הקינאה העיוורת, והלא מוצדקת, בחינוך הדתי, הקיימת ברחוב. לקבוע גבולות? בוודאי. זה הכרחי. השאלה רק מי קובע את הגבולות. אם יעשו זאת המורים, או ההורים, או בשיתוף פעולה הדוק ביניהם, כמו בעבר – מעל ראשיהם של התלמידים – זו תהיה החטאת המטרה. את הגבולות צריכים לקבוע התלמידים, או בשיתוף פעולה מלא איתם. ואז יש סיכוי שמשהו יושג. אבל לשם כך, יש צורך להכין את המורים לקראת משימות חינוכיות כאלה. ולדחוף את החזון החינוכי בכיוון הזה. ולזה צריכה מערכת החינוך לשאוף. כמו בפינלנד.

* * *

מרדכי קידר

"החורף האיסלאמי" מגיע לירושלים

אחת הטענות החזקות שמשמיע המשטר הסורי במהלך השנתיים האחרונות נגד המעורבות של קטר בסוריה היא שאמיר קטר גייס את כל האפשרויות הכלכליות שלו כדי להילחם באוייב הלא נכון: במקום להילחם בישראל, שהיא הבעייה האמיתית של הערבים והמוסלמים, משקיע אמיר קטר את אונו והונו במלחמה נגד משטרי "ההתנגדות" ובראשם סוריה ולוב, העומדים איתן מול ישראל והציונות.

קטר אינה נוהגת להגיב על האשמות מסוג זה, שכן השימוש בישראל היה מאז ומתמיד אמצעי להחבאת בעיותיו האמיתיות של העולם הערבי והאיסלאמי, הממוקדות במשטרים המושחתים והרקובים, האכזרים וחסרי הלגיטימיות.

אלא שהתעמולה הסורית הצליחה בסופו של דבר. ביום שלישי האחרון, כשעם ישראל חגג את היום הראשון של חג החירות, התכנסה פסגת הליגה הערבית בדוחא בירת קטר וקיבלה שתי החלטות חשובות:

האחת, לחמש את האופוזיציה הסורית הכוללת גם כמה קבוצות ג'יהאדיסטיות נוסח אלקאעידה, כמו "ג'בהת אלנוסרה", לגרש את בשאר אסד ומשטרו ממוסדות הליגה ולהפוך את האופוזיציה הסורית למייצגת הרשמית של סוריה במוסדות אלה. ואכן, מאחורי השלט "הרפובליקה הערבית הסורית" ישב בוועידת הפיסגה מועאד' אלח'טיב, ראש קואליציית ארגוני-האופוזיציה הסוריים.

רוח גבית מאובמה

ההחלטה השנייה הייתה להקים קרן של מיליארד דולר במטרה לחזק את אופייה הערבי והאיסלאמי של ירושלים, וכדי לתת תוקף להחלטה זו, הכריזה קטר כי היא תורמת חצי מיליארד דולר לקרן. על פי ההחלטה, תשמש הקרן למימון פרויקטים ותוכניות לחיזוק העמידה האיתנה של תושבי ירושלים ולחיזוק הכלכלה הפלסטינית, כדי שזו תוכל להשתחרר מתלותה בכלכלה הישראלית. "הבנק האיסלאמי לפיתוח" התמנה לנהל את הקרן. במקביל, החליטה ועידת הפסגה להרכיב משלחת שרים בראשות ראש-הממשלה ושר החוץ הקטרי, שייח' חמד בן ג'אסם אלת'אני, וחבריה יהיו מירדן, סעודיה, פלסטין, מצרים, מרוקו ומזכ"ל הליגה, כדי להפעיל לחצים על הממשל האמריקני בעניין הפלסטיני בכלל ובעניין ירושלים בפרט.

   השאלה עתה היא אם יש להתייחס ברצינות לכוונותיה של קטר, ובמיוחד לאור העובדה שבעוד כחודש נציין 46 שנים לאיחוד ירושלים. המיספר הזה חשוב, כי בעוד ארבע שנים יציין העולם האיסלאמי 50 שנה לאובדן ירושלים ושיבתה לחיק היהודי, ותקופה של 50 שנה היא מבחינתו בעלת משמעות סמלית של קביעות ונצח.

   עלינו להניח כי קטר מתייחסת במלוא הרצינות לעניין ירושלים, בשל כמה סיבות:

השליטה האיסלאמית במזרח ירושלים, ובמיוחד בשטח הר הבית, משמעותה על פי האיסלאם היא ביטול היהדות. היא חלק מתפיסתו כי האיסלאם בא לעולם כדי להחליף את היהדות  והנצרות. מוסלמים אינם מסוגלים להסכים עם השליטה היהודית בהר הבית, שכן מבחינתם משמעותה שהיהדות חזרה להיות דת רלוונטית, אחרי שהאיסלאם ביטל אותה כשהגיע לעולם במאה השביעית לספירה.

השליטה היהודית בהר הבית מסמלת יותר מכל את הניצחון הישראלי על העולם הערבי במלחמות מאז 1948. יש בכך פגיעה בכבוד הערבי ובגאווה האיסלאמית.  אין ולא יכולה להיות פשרה בעניין זה: היהודים יכולים לחיות כבני חסות ("אהל ד'ימה" של האיסלאם), כל עוד הם מקבלים עליהם את המגבלות שיטיל עליהם השלטון המוסלמי, ובשום פנים ואופן אינם רשאים לחיות כריבונים ושליטים על הארץ והמקומות שהאיסלאם קידש לעצמו, כמו הר הבית, שמאז שלהי המאה השביעית כונה "מסגד אלאקצא".

כיוון ש"האביב הערבי", שקטר מימנה ודחפה אותו בדרכים רבות, מתברר כמרחץ דמים שקורבנותיו הם ערבים ומוסלמים, חייבת קטר לכפר על חטאיה באמצעות הפניית חלק ממשאביה נגד היריב ההיסטורי האולטימטיבי של האיסלאם, הלא הוא היהדות, ובמיוחד – ישראל.

גישתו הפשרנית של נשיא ארה"ב כלפי הפלסטינים ואחיהם הערבים מעניקה סיכוי לא קטן לכך שבממשל האמריקני הנוכחי תהיה אוזן קשובה לדרישות הפלסטיניות, הערביות והאיסלאמיות בנוגע לירושלים.

בעולם הערבי והאיסלאמי יש קונסנזוס כמעט כללי הרואה בירושלים רכוש איסלאמי. זה מאפשר לקטר להוביל עניין שעליו, לשם שינוי, כמעט כולם מסכימים.

המאבק על ירושלים הוא העניין הכמעט יחיד שעליו מסכימים גם כל הפלגים הפלסטינים, ולכן הוא יכול לשמש בסיס לאיחוד מחדש של אש"ף וחמאס.

יש בישראל לא מעט אנשים הסבורים כי ויתור על ירושלים ישביע את תיאבונם של הערבים והמוסלמים, ואחריו הם יניחו לישראל לחיות בשלום. הם קוראים ל"פשרה" שמשמעותה ויתור על מזרח ירושלים, כולל הר הבית, וקטר יכולה להסתמך גם עליהם במאבק זה נגד ישראל.

המערכה – קווי מתאר

מיליארד דולר מאפשרים לקטר לעשות דברים רבים, שכולם מותרים על פי החוק בישראל: רכישת בתים ומגרשים מיהודים ומנוצרים במחיר מופקע; פעילות למניעת רכישת בתים ומגרשים על ידי יהודים ונוצרים; הקמתם של ארגוני חברה אזרחית ומוסדות "צדקה" איסלאמיים וכלליים יחד עם יהודים ונוצרים המשתפים פעולה בין בתמימות ובין בזדון; תמיכה בפעולות "תחזוקה" של הווקף בהר הבית; תמיכה בפעולות למבוגרים ולנוער בהר הבית המאורגנות על ידי שני הפלגים – הצפוני והדרומי – של התנועה האיסלאמית בישראל; מתן מענקים לתושבים ערביים בירושלים עבור בניית בתים, עם רישיון ובלעדיו; מתן מענקים לתושבים ערביים בירושלים שהמדינה או העירייה הרסה את בתיהם; מימון ארגונים הפועלים למניעת הרס בתים; הגברת הכיסוי התקשורתי של "אלג'זירה" – הערוץ הג'יהאדיסטי של קטר – על ירושלים לשם השבת המודעות ל"כיבושה", אחרי שמאורעות "האביב הערבי" הסיטו אותה ממרכז העניין של העולם; מימון תביעות פרטיות להשבת רכוש מאנשים פרטיים, העירייה ומנהל מקרקעי ישראל; מימון תביעות לעיכוב וביטול תכניות פיתוח של העירייה; פעילות בינלאומית להגברת המודעות ל"כיבוש" הישראלי בירושלים; מימון כנסים וועידות בינלאומיים בנושא "ייהוד ירושלים"; פעילות נגד פרסומות ישראליות בחו"ל המציינות את ירושלים כבירת ישראל; מימון פנייה לארגונים ולבתי דין בינלאומיים נגד הצעדים שנוקטת ישראל בירושלים; מימון מערכת החינוך הערבית בירושלים כדי למנוע דריסת רגל של משרד החינוך הישראלי בה; מימון של הקמה ופיתוח של תשתיות (מים, ביוב, חשמל, תקשורת, כבישים, מדרכות וגנים) במזרח ירושלים; מימון הקמת מסגדים במזרח ירושלים; מימון עמותות ישראליות נוסח "עיר עמים" ודומותיה דרך הקרן החדשה לישראל או קרנות אמריקניות כמו קרן פורד; מימון פוליטיקאים ישראלים התומכים בחלוקת ירושלים; מימון משלחות בינלאומיות "לעמוד על המציאות" בירושלים; מימון מסעות "שורשים" לאנשים מארה"ב ומאירופה לירושלים; מימון ספרים ופרסומים על העבר האיסלאמי ו"ההווה העגום" של ירושלים; תמיכה בהתבססות עובדים זרים מוסלמיים – ובעיקר מאריתריאה – בירושלים; ארגון הפגנות בירושלים כדי הביא את עניינה לחדשות; מימון סמוי של משפחות שאהידים שהקריבו ושיקריבו את עצמם בפיגועים בירושלים.

אלו הן רק מקצת הפעולות שיש בכוחה של קטר לעשות ולממן, הן ישירות והן בעקיפין. חלק מן הפעולות הללו מתבצע כבר היום. חשוב לציין כי יש לקטר אפשרות להזרים כספים לתוך ישראל דרך קרנות, חברות וארגונים הפועלים באופן חוקי באירופה או בארה"ב, וקשה מאוד למדינה דמוקרטית כמו ישראל לעצור את זרימת הכספים הללו ולאסור פעילות הממומנת על ידיהם. ייתכן שהמחוקק הישראלי יצטרך להשתמש בחוק יסוד: ירושלים – כדי להרחיב את סמכויות המדינה באופן שניתן יהיה להיאבק באופן אפקטיבי באיומיה של קטר להעביר לירושלים את "החורף האיסלאמי" שהיא ניצבת מאחוריו מאז דצמבר 2010. דמוקרטיה לא צריכה לאפשר ג'יהאד נגדה, גם אם זה נוקט אמצעים הנראים חוקיים. עלינו להיות "דמוקרטיה מתגוננת", היות שמדינה דמוקרטית הנמנעת מלהגן על עצמה היא דמוקרטיה מתאבדת.

בחודש נובמבר של שנת 636 לספירה החל המצור האיסלאמי על ירושלים שהיתה אז תחת פיקודו של הבישופ הביזנטי סופרוניוס. חצי שנה אחר כך, בשלהי אפריל 637, לאחר שהח'ליף עומר בן אלח'טאב הגיע לשערי העיר, נכנע סופרוניוס ומסר את מפתחות ירושלים לשליט האכזר של שבטי המידבר. השאלה שהעולם עומד בפניה היום היא: האם שוב יימסרו מפתחות עיר הקודש לשבטי המידבר הבאים על כנפי הפטרודולרים מחצי האי הערבי? האם לא הגיע הזמן שנבטל את מורשתו של משה דיין, שהעניק לווקף את השליטה על מקום המקדש?

התמיכה של קטר בשונאי ישראל אינה סוד: רק לפני חודשים ספורים ביקר אמיר קטר ברצועת עזה והשאיר לממשל הטרוריסטי של חמאס כמעט חצי מיליארד דולר. בכך הוכיחה קטר שהיא מדינה תומכת טרור באופן הרשמי ביותר. אם העם היהודי ותומכיו הנוצרים לא יתעוררו בזמן, אנו עלולים למצוא את עצמנו ניגפים בג'יהאד שהכריזה קטר על ישראל בעניין ירושלים. המחוקק הישראלי חייב להיכנס לפעילות מיידית כדי להניח את התשתית החוקית לקרב ההגנה הישראלי והיהודי על בירת היהודים זה 3000 שנה. יש לגייס את היכולות הפוליטיות והאפשרויות הפיננסיות של העולם היהודי והנוצרי לקידום פני הרעה משבטי המידבר, הממומנת בכספי הזהב השחור, העולה שוב על ירושלים.

 המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 240 וגם בעיתון "מקור ראשון"

* * *

מוֹקֵי אֶלְדָּד

מְצִיאוּת חוֹזֶרֶת

אֶמֶשׁ חָלַפְתִּי בִּרְחוֹב לְוִינְסְקִי

שֶׁבְּתֵל אָבִיב.

רְחוֹב בּוֹ הִתְגּוֹרֵר אָבִי

בֶּהֱיוֹתוֹ נַעַר 

בִּתְחִלַּת שְׁנוֹת הַשְּׁלֹשִׁים.

מִפֹּה

בִּשְׁרִירֵי  רַגְלָיו  רָכַב

אֶל "מֵאֲפִיַּת נֶאֱמַן"

שֶׁבְּנֵס צִיּוֹנָה,

בְּיָדָיו הַחֲזָקוֹת מֵהֲרָמַת הַמִּשְׁקוֹלוֹת

שֶׁבְּחוֹף הַיָּם,

לָשׁ אֶת הַבָּצֵק

וְהֵכִין חַלּוֹת לְשַׁבָּת.

מְצִיאוּת חוֹזֶרֶת חָלְפָה עַל מִפְתְּנֵי

מַחְשְׁבוֹתַי.

כֵּיצַד  דִּמֵּם  לְאַחֵר שֶׁהִכָּה בְּפַטִּישׁ יָדָיו

עַל חֹד הַמַּסְמֵר שֶׁבַּקֶּרֶשׁ.

 כֵּיצַד שִׂחֵק בְּסַכָּנוֹת

בָּנָה חַיָּיו מִצַּלָּקוֹת

בְּעֵינָיו הַבּוֹעֲרוֹת.

הִנֵּה בָּא הָאָבִיב

וּסְתָו הָיָה חַיָּיו.

הָאֲדָמָה עֵרָה,

בִּכְאֵב

בְּאַהֲבָה עוֹטֶפֶת אֶת

יָמָיו.

לַתְּמִימִים 

תְּהִלָּה

הַזִּכְרוֹנוֹת

כְּעֵינַיִם בַּמַּצֵּבָה.

* * *

דן לבני

מדינה יהודית ויום האדמה – שלוש הערות

בהמשך לדבריו של אורי הייטנר בחב"ע 826 על ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, אני רוצה להדגיש שמדינת ישראל היא קודם כל מדינת העם היהודי, או בכינוי השכיח והמטעה מעט – מדינה יהודית. רוצה לומר שהמדינה היא מסגרת לאומית ומדינית ומכאן שאינה בעלת אמונה דתית כלשהיא לכשעצמה. היותה של ישראל מדינת העם היהודי היא ראשונית ובלתי ניתנת לערעור כמו שרוסיה היא-היא מדינת העם הרוסי, ומצרים היא מדינת העם המצרי. ואין בכך כדי להפלות לרעה את יתר אזרחיה הלא-יהודים, כשם שמדינת בריטניה אינה מפלה לרעה את אזרחיה המוסלמים שאינם בני העם הבריטי.

ישראל מעניקה לערבייהָ את כל הזכויות המוקנות לכל אזרחיה האחרים, למרות שמדינתם נלחמת באחיהם. ישראל מגדירה את עצמה גם כמדינה דמוקרטית מתוך בחירה, אף שכמדינת לאום היא היתה יכולה להחליט על הפליית מיעוטים לאומיים ודתיים לרעה. העובדה שישראל קבעה את היותה מדינה דמוקרטית השומרת על זכויות המיעוטים בה – בהכרזת העצמאות –מעידה על הקולקטיב היהודי כחברה שוחרת שלום, אמון הדדי וחיים של שיתוף פעולה עם המיעוטים במדינה.

התביעה הערבית להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" אינה באה כדי להבטיח את הדמוקרטיה והשיוויון בזכויות ובנטל לערבים, אלא באה לערער על דמותה הלאומית יהודית של ישראל. הערבים התובעים את שינוי הגדרתה של המדינה, מבקשים לפורר את ישראל גם באמצעות הכלים הדמוקרטיים שלה ובסיוע "זכות השיבה" כדי לנשל את היהודים ממדינתם. עלינו לראות את דרישתם להפיכתה של ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" כמאמץ נוסף לחיסולה של ישראל.

על שום מה תובעים הערבים מישראל להיות "מדינת כל אזרחיה" בעוד שהם אינם תובעים זאת מהמדינות הערביות, ויותר מכך הם מחייבים את היותה של 'מדינת פלסטין' העתידית שלהם שתהיה מדינת 'יודנריין'? מכאן עלינו להבין שישנה במדיניותם זו כוונה רעה. הם אינם מתכוונים להכיר בזכות היהודים למדינה לאומית משלהם במזרח תיכון אסלאמי (להבדיל מהיכרותם בקיומה בפועל ובלית ברירה של ישראל), כדי לסלול את המשך הדרך למאבק גם לאחר שישראל תיסוג מהשטחים שנכבשו ב-1967.

עלינו להבין שהנרטיב הערבי-אסלאמי, השולט במרחב הערבי, שולל את קיומן של מדינות לא-מוסלמיות במזרח תיכון ערבי. צודק יהודה דרורי (חב"ע 827)  שמגדיר את מהותו של הסכסוך קודם כל ובעיקר כסיכסוך בין דתות. אנחנו רואים זאת לאורך כל המאה ה-20, בה נרדפו מיעוטים דתיים, ורבים מהם נאלצו לברוח למדינות שמעבר לים. ארבעת מרכזי האוכלוסייה הנוצרית הגדולים במזרח התיכון: עיראק, סוריה, לבנון ומצרים ספגו הפלייה, רדיפות  והתקפות מנוהלות היטב על ידי המנהיגות האסלאמית האזורית והמקומית. קהילות עבר מקוריות וגדולות התפרקו ונעלמו. היום כמעט שלא נשארו נוצרים בעיראק, אוכלוסיית הנוצרים בסוריה ובלבנון צנחה לחצי במהלך המאה ה-20 ואיבדה מההגמוניה שלה, והגירה קופטית יחסית חדשה של כמיליון נפש (מתוך כ-11 מיליון) נטשה את מצרים בעשור האחרון, והתרחשה כאשר העולם כלל לא שם לב אליה.

הרוב הערבי-מוסלמי במדינות ערב סירב להתייחס למיעוטים הערביים-נוצריים כקולקטיב שווה זכויות, מצב שגרם בהכרח להפלייתם. שילוב נוצרים בהנהגת מדינה או בצבא נעשה על בסיס של אינטרסים פוליטיים אישיים ולא שיקף את מצב החברה.

האם הנהגת ערביי ישראל, הדורשת שישראל לא תהיה מדינת העם היהודי (לצד פלסטין כמדינת העם הפלסטיני) אומרת לנו בריש גלי ובאופן דמוקרטי לחלוטין שנמאס לה מאיתנו ושהיא חותרת לכיליוננו?

לטענתו של אלי מייזליש, חב"ע 826, כאילו "החרדים" (מונח כללי שמפספס ולא מבהיר  לאלו חרדים הכוונה) "מכחישים את הלאומיות של העם" – הייתי רוצה לתקן ולטעון שאין החרדים ככלל, גם הקיצונים והגרועים שבתוכם כמו "תולדות אהרון", מכחישים את קיומו של העם היהודי, להיפך. אלא שטענתם היא שהציונות אינה מבטאת את רצון האלוהים, היא מרידה בגויים, ושהציונים מנסים להקדים את הגאולה בדרכים לא כשרות ומחטיאים את העם כולו. מבחינתם הרגע ההיסטורי של שיבת ציון יתרחש רק כאשר יבוא המשיח, וזה יתרחש רק כשכל היהודים ישובו לעבוד את האלוהים כדרכם וכתלמודם ולא במקום עבודה יצרני.

בין החרדים ישנם שעושים את האמונה לקרדום חייהם, ודווקא הללו לא משאירים יותר מקום ליסודותיהם של האמונה – לשמירה על הקיום היהודי הגשמי. אותם חרדים עדיין גרים בגלות נפשית [רחוקה?] מהיהדות המקורית, זו שנביאיה היו כורמים ורועי צאן ושרבים מרבניה שכתבו את התלמוד והמשנה עסקו גם במלאכה.

 עלינו להיות הוגנים ולציין שדווקא בקרב יהודים חילוניים (או הכופרים, בלשון כמה חרדים) היו ששללו את קיומו של עם יהודי וראו ביהדות תרבות בלבד ומכאן הם שללו את הצורך והתבונה בהקמת מדינה ליהודים. הקבוצה הגדולה ביותר, כמעט כשליש מיהודי פולין שלפני מלחמת העולם השנייה, היתה קבוצת ה"בונדיסטים", שראו את עתידם כיהודים סוציאליסטים, החיים בביטחון במסגרת החברות הנוצריות המארחות. פסגת תרבותם היתה לשון האידיש. הם שללו את הציונות באופן חריף ואלים כדרכם של קיצוני החרדים אז והיום.

היהדות היא דת ולאום כמקשה אחת. שוללי קיום העם היהודי מצניעים או מסלפים את ביטויי הלאומיות היהודית לאורך כל שנות ההיסטוריה הכתובה ולאורך תקופת הגלות הארוכה. יש מבינם שאפילו מצמצמים את הקיום היהודי באלף השני והראשון לפנה"ס ורושמים אותו רק לתקופת התקוממות החשמונאים (התקוממות שהיתה על רקע לאומי ודתי כאחת), ולאחריה הם מבטלים אותו שוב.

אלא שמיציאת מצרים שבטי ישראל פועלים ומתנהגים כעם בין אם יש עליהם שופט, מלך או מנהיג דתי מהפכני ובין אם הם יושבים בגלות. סביר שלצד הגדרת הלאום במונחי דת ומצווה יהיה גם מאבק אובייקטיבי סמוי בין משקל ביטויי הלאום לביטויי האמונה, והקיום היהודי יושפע בצורה שונה אם הוא מתרחש במסגרת מדינית ברורה או לחילופין בקהילות פזורות בגולה. בעוד שמִנהגי הדת הנמיכו את חלקם בפני הקיום הלאומי במסגרת הממלכה/מדינה (עיקר עבודת הדת נעשתה בבית המקדש ובחגים), הרי שבהעדר מסגרת מדינית עצמאית לאורך הגלות, ברור שסממני הלאום התקהו ותחתם התחזקו הביטויים הדתיים שמגדירים את אותו עם/לאום (ובעקבות זה ביטויי האמונה הפכו בהכרח ליותר אישיים/קהילתיים כפי שנרשמו בתלמוד, בגמרא, במשניות ובספרים המאוחרים).

מנהגי התפילה והקיום הדתיים המקובלים עד ימינו גובשו דווקא לאחר חורבן בית שני ובמסגרת היערכות מעשית ומנטלית של העם היהודי להמשיך את קיומו בפיצול בארץ ובגולה, ללא מסגרת מדינית עצמאית מגֵנה ומטפחת. קיום המצוות הדתיות הוא עבודת הבורא, אבל הוא גם זה ששימר את אותה המסגרת הלאומית שהתמוססה בזמן הגלות בהעדר טריטוריה אחת ושלטון עליה. לטעון להתבטלותו של העם היהודי בגלות היא זריית חול בעיניים לאור העובדה שהיהודים המשיכו להגדיר את עצמם כעם, חיו בתודעה של עם, נראו על ידי סביבתם כעם, שיתפו פעולה ביניהם כעם ואמרו בתפילותיהם עשרות פעמים ביום שהם עם ישראל. עמים עתיקים קרסו בהיעדר דבק אמוני שהגדיר וחיבר בתוכם. המחבר האמוני היהודי היה כה חזק שהצליח לשמור על העם גם לאורך 2000 שנות גלות וללא מדינה לאומית משלו. זהו מצב ייחודי לעם היהודי, שהוא עם ודת, שתי תכונות של מהות אחת. המתגייר מצטרף לעם היהודי, הרוצה להצטרף לעם היהודי מתגייר ומשהתגייר הוא יהודי גם אם אינו מקיים את כל המצוות. המתבולל נגרע מן העם היהודי, גם אם בליבו הוא עדיין משייך את עצמו לאותו עם. תהליכי ההצטרפות ללאומים אחרים שונים ובכל מקרה אינם מחייבים שינויי דת. המתאסלם אינו מצטרף לעם הערבי, משום שהאסלאם היא דת של עמים ושבטים רבים, גם לא-מוסלמיים.

לפי ה"זועביזם", לאורי הייטנר, חב"ע 828 – טוענת ח"כ חנין זועבי שהיא בת ל"עם ילידי", כרוצה לומר שלכלל ערביי הארץ ישנו מוצא ראשוני וקיום עתידי משותפים. בעוד שקיום עתידי משותף נראה תלוש וקלוש לאור הקושי הבסיסי של השסעים בחברה הערבית בארץ ישראל המערבית להתלכד ולפעול לפי זהות משותפת אחת, כדרך שנכשלו בה מסגרות מדיניות ערביות נוספות ("האביב הערבי"), הרי שהעבר שלהם ברור, מוכר ואינו מצביע על יצירת או מוצא של כור היתוך אחד.

האחדות הערבית המדומיינת היום היא לשם התמודדות וחיסול ישראל, האוייב הזר המשותף, ולא בגלל היותם של ערביי ישראל עם אחד או רצונם להיות כאלה בעתיד. תהליך הפיכתם של ערביי ארץ ישראל לעם החל לכאורה בשנות ה-70 עם גיבוש "תורת השלבים להשמדת הישות הציונית" (1974) כאשר שנתיים לאחר מכן פרץ המרד הערבי הקטן בישראל שנקרא "יום האדמה" (1976) ושש שנים לאחר מכן פירסם אבו עבאס את הדוקטוראט שלו על ההיסטוריה בת עשרת אלפי השנים של העם הפלסטיני (1980) בארץ פיליסטין, בה הוא גם שלל את קיומו של העם היהודי ואת קיומה של השואה.

 אבל יותר משזהותם מבוססת על היותם עצמם עם ערבי, היא מבוססת על המאבק נגד האוייב החיצוני – הציונות, ישראל. האסלאם אינו מפריד ומגדיר את מאמיניו מאחרים לפי הגדרה של עמים או לאומים אלא היחיד חייב להיות מוסלמי כדי לזכות בשבח אללה. ההתאסלמות אינה הופכת נוכרי לערבי. לכן קשה לראות בתרבות האסלאם צמיחה של עמים מקומיים, זולת עמים שהיו קיימים כבר לפני לידת האסלאם (כמו העם המצרי, העם הפרסי). גרעין הכוח בחברות המוסלמיות הוא המשפחה, החמולה, השבט. 

מוצאה הראשוני של חמולת זועבי אינו בארץ ישראל/פלשתינה, כי אם בחצי האי ערב. חלק משבט הזועבים היגרו במאות הקודמות לארץ ישראל המזרחית ולדרום סוריה. החלק הארץ ישראלי של משפחת זועבי הגיע מסוריה לאזור הגליל התחתון לפני כ-200 שנים.

מוצא משפחת אביו של אבו מאזן, מחמוד רידא עבאס מירזא, הוא מפרס ומלבנון, סבו היה בָּהַאִי וסבתו לבנונית.

הוריו של ערפאת היו מצרים, כמו משפחת דודו שהיגר לירושלים ואצלה שהה תקופה קצרה בנערותו.

אחמד שוקיירי מקים הפת"ח היה בן לאב ערבי מא"י-פלסטין שמשפחתו היגרה ללבנון בהיותו ילד, ולאם תורכייה.

מחמוד א-זהאר שר החוץ של החמאס הוא מצרי מדרגה ראשונה.

נאיף חוואתמה, ערבי ממוצא יווני קתולי נולד בא-סאלט שבירדן.

ראש המבצעים של "ספטמבר השחור", מוחמד בודייה, היה אלגי'רי.

סגנו של ג'ורג' חבש ב"חזית העממית לשחרור פלסטין" היה העיראקי באזיל אל קובייסי.

השייח עז א-דין אל-קאסם היה ערבי סורי.

אחמד אל טאפיש מנהיג הכנופיות המוג'אהידין (לוחמי מלחמת הקודש) בגליל במאורעות 29' היה ממוצא דרוזי-סורי וסגנו פואד א-לבאני מלבנון.

איסמאיל קבאלן, מפקד הכוח הדרוזי הסורי בקרב רמת יוחנן ב-‏1948, שנכנע וחבר לצה"ל, היה דרוזי סורי.

מסכם את זה היטב שר הפנים של החמאס, פתחי חמאד:

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=CbuM91PeSOs .

צריך להבהיר שמדינת ישראל ראויה לשמור על זכויות כל אזרחיה בלי הבדלי מוצא ודת של אזרחיה. אבל במישור הלאומי היא חייבת להבהיר שהיא קולקטיב המדינה של העם היהודי, כמו שצרפת היא מדינת הצרפתים.

* * *

ישראל נטע

כך הכניסה לעיר

כך הכניסה לעיר: מטוס קרב, אמיתי, עקוד על עמוד בתנוחת הסתערות.

אז מה, תגידי, גם בדגניה, הטנק. מישהו חוצה את הצומת: בטרנינג ירוק דהוי,

מרביץ יריקה, על הבוקר, עשן מסתלסל מחלון המכונית ציפורניים מפלסטיק

מתופפות על ההגה, ציפורני קרב, ומה תגידי על זה, רחוב קרן היסוד שתיים.

אני קורא בגוגל: מניפסט קרן היסוד שיקף את נחישותו של הארגון הציוני

החדש: הגיעה העת לריכוז מאמץ למען ייסוד הבית הלאומי ברחוב קרן

היסוד בבאר שבע אח שלי תעשה מצווה בנעלי ספורט לבנות ליד

משרד עורכי דין שחאדה את שחאדה. במדרגות, שפופה על הסלולרי שלה

בשמלה בדואית כאילו כל החיים תלויים לה בטלפון הזה. שלט אחד:

בס"ד פלאפל. בעל הבית קפה בבטן ענקית לא מקבלים כרטיס אשראי.

שלט שתיים: עורכי דין בדואים. זוג מהפזורה וילד עקום רגליים ביניהם

וריח עז של מדורה. יושבים לקפה על המדרכה המלוכלכת: שנים

מתווכחים פוליטיקה, שיפוצניק נרקומן, עובד קבלן עכשיו, שרידי

היופי הסלאבי עוד ניכרים. בעל הבית לוחץ לו את היד, בוא

תעלה איתי, דקה, לראות את הקיר אצל העורך דין הערבי,

יש מים, מים יש על קיר. שבע מאות שקל. אופיר ומוטי מתווכחים

פוליטיקה ורועי עושה לי קומבינה עם הכרטיס אשראי. חייזר.

זה מה שאתה, תגידי, שותה את הקפה האידיוטי, מחכה למי יודע

מה שאת עושה שם בקופת חולים, אין לך חמלה במיל. אוטיסט גמור.

אולי פעם תבין, בסייעתא דשמיא.

* * *

ד"ר דוד אדלר

בור סוּד וכמעיין המתגבר – על הסופר, המשורר והמתעד הפורה אלישע פורת ז"ל

כבר נכתבו דברים על אלישע פורת ז"ל (1938-2013) שנפטר מהתקף לב פתאומי ערב פסח, בבמה זו ובבמות אחרות. אך נראה לי שראוי שייכתבו על אלישע דברים, אולי יותר מאשר על אנשי ספר אחרים, סופרים, משוררים ועוד, וזאת מהטעם הפשוט שהוא הקדיש שנים רבות מחייו להנצחת זכרם של אנשי רוח אחרים, בעקר שכוחים ("להצלתם מן השכחה האכזרית" כפי שכתב), בתוארו הנוסף כמתעד או כ"בלש ספרותי".

ב"חדשות בן עזר" 821, מ-4.3.13 – עוד הספיק אלישע, פחות מחודש לפני שנפטר הוא עצמו מהתקף לב פתאומי, להספיד את ד"ר אריאל סימקין ז"ל (אותו הכרתי הן כמהנדס רפואי שעבד במוסד בו עבדתי והן כאיש ספר). "כמה נדיר היה האיש: מומחה בעל שם עולמי לחקר העצם ובריחת הסידן – ד"ר סימקין מהדסה ומבית הספר לרפואה בירושלים – ומשורר אנין מתרגם מוכשר ונחבא אל הכלים ואיש ספרות בכל נפשו. יהי זכרו ברוך!" – כתב שם והגיש גם לפרסום, כך אני משער, את מאמרו של אריאל "שירת הכוח". אריאל היה שותפו לאי-אלה התחקויות אחר סופרים ומשוררים עלומים (הם כתבו במשותף את המאמר "על מאיקובסקי וליפשיץ" ואריאל ז"ל היה זה שסייע באיתור הספר הראשון של אירן נמירובסקי שתורגם לעברית מצרפתית בשנת 1946, ועוד).

תכונה זו שלו להנציח אחרים מצאה ביטוי בולט ברשימה קצרה עליו במדור "אחרי מות" ב"הארץ" (29.3.13). כחצי מהרשימה הוקדשה למאמציו לתיעוד מותם של אנשי ספר אחרים. נכתב שם "כמעט מדי שבוע הוא היה שולח למערכת 'הארץ' דברי הספד על חברים שהלכו לעולמם". ועוד נכתב שם "יום לפני מותו עוד הספיק להודיע לנו על מותו של אדם אחר. 'אלכס ליפשיץ בן ה-92, בנו הצעיר של מוישה ליפשיץ'... ליפשיץ האב היה משורר אידי נשכח שאלישע התחקה אחר עקבותיו." ועוד נכתב שם ש"בתחילת החודש הוא ביקש שנקדיש את המדור לזכרו של אדם אחר – ד"ר אריאל סימקין," וכמה שמח כשהתפרסמה ביוזמתו רשימה במדור על המשורר צביקה יעקובי. וכל זה סופר ברשימה קצרה לזכרו שלו. מי שטרח כל כך עבור אחרים זכאי שיטרחו בשבילו.

הופתעתי להיווכח שזכיתי להכיר את אלישע פורת רק לפני פחות משנה. בשל העושר הרב של החומרים ששלח אליי היה נדמה לי שקשריי עימו נמשכו שנים. אך לא ניתן להתווכח עם תאריכי מיילים, החקוקים כמו בסלע. איש אשכולות היה אלישע, כן, ישיר, מעניין, עם חוש הומור אנין, שתענוג היה לשוחח או להתכתב איתו. היה לו זיכרון נהדר, כ"בור סוד שאינו מאבד טיפה" אך באופיו היה כ"מעיין המתגבר", כשופע רעיונות ויצירה גועשת שאינה פוסקת לרגע.

תחילת היכרותנו היתה לאחר שהמצגת שהכינה שרית שץ על ספר שיריי "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" הגיעה אליו. הוא פנה אל עוזי אגסי המו"ל של "אבן חושן", ההוצאה שבמסגרתה יצא ספרי, וכתב לו: "דרכך לדוד אדלר, אהבתי את שיריו. אלישע."

מיד לאחר מכן הוא התקשר אליי בשבת, ואני זוכר שדילגנו בקלילות מנושא לנושא, כך למשל לגלגנו במשותף על הנוהג לכנותו משורר או סופר "ותיק" והגרוע מכל "כותב ותיק". שיחתנו הלכה והתארכה, ודומני שרק בכוחה של ארוחת הצהריים המשפחתית, שנדחתה גם כך, היה כדי לקטוע את השיחה. מאז נוצר קשר, חלקו בע"פ, חלקו במיילים, וגם הוחלפו ספרים (אף שאיני חסיד של נוהג זה ואף אמרתי לו זאת, איני מתחרט על החילופים). ההקדשה שלו, על ספר שיריו האחרון "פחיתה", מלבד תוכנה הייחודי ("ספר תחת ספר, מתת אלי מתת") גם העידה על כתב יד מדהים ביופיו, כשהניקוד הכמעט מלא (על החטף סגול שהופיע במלוא יפעתו פעמיים, גם בשמו – לא ויתר) רק העצים את רושמוֹ.

השיר האחרון שקבלתי ממנו היה "שִׁירַי הַנֶאֱסָפִים .... הם הֵד יָמַי וּמַעֲשַׂי," שיש בו סוג של נבואה. והנה אני בדיוק קורא בספרו של שלמה לאופר "כפר הטווסים" שיצא לאחרונה (אגב, עוד משורר וסופר מחונן מאוד, שיעמדו על גדולתו אולי רק לאחר מותו) – בעמ' 16 "הוא לא שיער שייפח את נפשו תוך ימים. אך במקום נסתר במוחו כבר הדין נגזר, והוא שפרץ את כל המחסומים."

ניתן לבנות את האוטוביוגרפיה של אלישע בנקל. הוא כתב כה הרבה, ומזה לא מעט על עצמו, לעיתים כמשקיף, אבל מעורב מאוד.

אורי הייטנר (חב"ע, 830) כותב "כל חייו של פורת היו בצל המלחמה הזו, הטראומה של המלחמה הזו, אולי הלם קרב (הוא כתב לפחות שני סיפורים על הלם קרב, אך התחמק מתשובה ישירה לשאלתי אם לקה בהלם קרב...)". תשובה די מדויקת על כך, יכול היה הייטנר לקבל בסיפורו הביוגראפי של אלישע "הבן האובד". "...עוד לא התאוששתי מהמלחמה הארוכה שנגמרה לפני שלוש שנים. ותוך הליכתי המהירה באוויר הירושלמי הצונן חשבתי שגם אני בעצם, נפגעתי מהלם קרב במלחמה. אולי לא בדיוק אותו הלם הקרב שהחלו לדוש בו לאחרונה, אבל בהחלט מין הלם קרב. עלי עובר תהליך יותר מתמשך, אמרתי לעצמי, ולא כל כך פתאומי. ושמחתי שההלם שפקד אותי לא גרם לי לשיתוק הזיכרונות."

 ובהמשך הוא כותב: "הבטחתי לעצמי שאני לא אשכח. אני לא אחזור בדהירה מטורפת אל החיים הקודמים. אני לא אטוס אל השכחה. להפך, אני אמצא את הדרך שלי שלא להיכנע לשכחה. אני אספר שוב ושוב, לכל מי שיסכים לשמוע: עד לשיעמום ועד לטרחנות, ואפילו עד שאמאס על מאזיניי."

הקטע הבא מתוך הרשימה המרתקת "סלון ספרותי ברח' טשרניחובסקי" על יעל דותן ז"ל, מלבד מה שהיא מעידה על כותבה מההיבט הביוגראפי, מדגימה את החן, הכנות, ההומור עצמי, וההערכה המדודה והלא מופרזת, לעצמו ולאחרים, גם ברשימות ביוגרפיות אחרות: "בשנת 1976 הרחוקה עליתי לירושלים. שקעתי בלימודי היהדות אך לא חדלתי מלנסות ולתפוס את שיירי המלחמה הארורה ההיא, מלחמת יום הכיפורים. כתבתי אז רק פרוזה, למעט כמה שירי זיכרון שעלו בי במפתיע ממש בעת הקרבות. סיפוריי הקצרים, שנדפסו אז בדפים לספרות של העיתונים 'על המשמר' ו'משא' מוסף 'דבר', היו בקריאה של היום, גיבובי מלים נסערים, מה שבקושי ניתן היה לכנות 'סיפורי מחאה'. ובכל זאת הם משכו תשומת לב של קוראים אחדים. ביניהם היה גם הפרופ' גרשון שקד ז"ל, שזכיתי להצטרף אל הרכבת הנוסעת אל הנצח שבנה לתפארה – מפעלו המונומנטלי "תולדות הסיפורת העברית", על חמשת כרכיו. אומנם הכרטיס שזיכני בו היה רק אל הקרון האחרון, בכרך האחרון, אל הישורת האחרונה של הרכבת, ובקטגוריה הלא-מחמיאה של "סופרים זוטרים". אך בכל זאת, בשל נדיבותו זו אני עדיין ממשיך במסעי אל נצח "הסיפורת העברית..."

אף שחשוב היה לו מאוד לפרסם ולמצוא הד לדבריו, הוא נטה לא אחת, ספק בהומור, ספק ברצינות, להקטין את עצמו ואת תרומתו לעולם הספרות. כך למשל בדברים הבאים: "שלושה ספרים הוציא לי המו"ל הנדיב זמורה. שלושתם כמחווה חיבה מצדו, על חשבונו, ומתוך תקווה לסייע לי בקריירה הספרותית העלובה שלי. אבל אחרי כישלונו של הספר השלישי, "מחיקת עוונות", התייאש גם אוהד מכתיבתי. וכשבאתי אליו בשנת 1994 עם כתב יד של ספרי 'קפיצה משולשת', המספר בשיקומו של גיבורו ממחלה קשה, דחה אותי בעדינות."

הוא היה מספר בחסד, כפי שניכר בסיפוריו, הביוגרפיים ברובם. ניתן אולי לכנותם "שיעורי מולדת", כפי שנהגו לקרוא לשיעורי הגיאוגרפיה וההיסטוריה החדשה של ארץ-ישראל בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה. היו בסיפוריו חן רב ונוסטלגיה לא מבוטלת. למרות שהיה צבר וקיבוצניק, היה רגיש לתחושותיהם של אחרים, ניצולי שואה, אנשי גח"ל, אנשי ספרות היידיש ועוד. ובכלל, כ"כתבן" בעצמו חש כנראה הזדהות עם מי שבקיבוץ ראו "בטלונים, כתבנים, מלכלכי ניירות, ולא עובדים" כפי שכתב בסיפורו על העורך בנימין טנא ועל שכר הסופרים הראשון שקיבל .כך למשל בסיפורו הביוגראפי הקצר "צבי ארד מלמד שירה בגבעת-חביבה" הוא מתאר את עלבונו של צבי ארד, יליד וילנה, שתלמידיו התפלחו החוצה בעת שנשא את הרצאתו בעיניים עצומות. עלבונו צרב באלישע שראה בכך גם את עלבון השירה ואת עלבונו שלו, שעוד עתיד לבוא.

לא לחינם חלק מסיפוריו מכונים "חצי ביוגראפיים". כשהערתי לו ברשימה ביוגרפית על נוסח שיכול להטעות קוראים, בעיקר צעירים שלא בקיאים בהיסטוריה, ענה לי:  "צודק, זה לא ביטוי היסטורי, אלא פואטי. עיקרון החזרה מעצים את התגובה. מיטב הסיפור כזבו..."

הוא התמיד והיה כנראה גם עקשן לא קטן כפי ש"בלש ספרותי" צריך להיות. כך למשל במאמרו: "שיעור מולדת: איך החזרתי את הכבוד האבוד של אבא קובנר ושל שני חבריו" אין הוא מוותר עד שהשלושה "מוכרים" ע"י מנהל מוזיאון המחתרות כמי שבילו במעצר לא רק ב"קישלה" שבעיר העתיקה אלא גם ב"מגרש הרוסים" שהיום הוא מוזיאון המחתרות, ששכח לציין את כליאתו של אבא קובנר בין חומותיו. יש שיאמרו זוטות, או כבוד מפוקפק, אך לא אלישע, שאבא קובנר בן קיבוצו היה אחד מ"גיבוריו המתועדים". ואכן היתה לו "העדפה" בתיעודם של בני קיבוצו "עין החורש", בעיקר כאלה ש"חרגו" ממסגרותיו הנוקשות של הקיבוץ. כמעט לכל מאורע בחיי היישוב היה לו מה לתרום. כך למשל לתערוכה "מכאן למדריד",  במוזיאון ארץ ישראל, על המתנדבים למלחמת האזרחים בספרד, הוא הזדהה עם אלה שסברו "מדריד לפני חניתה" מול עמדת היישוב "חניתה לפני מדריד". ואיך נונקונפורמיסט כמוהו יכול היה שלא.

מרשימתו של בלפור חקק ("הקיבוץ", 4.4.13) ניתן להתרשם כאילו "החמיץ" אלישע את ההתחקות אחרי כל יצירותיו של אביו, אליהו פורת. ייתכן שהחמיץ את מחזותיו, שכלולים כפי הנראה, באוסף שהיה ברשותה של עזה צבי ז"ל. אביה של עזה רפאל צבי ז"ל היה הבמאי של בימת הקיבוץ, ואילו אביו של אלישע, המחזאי אליהו פורת, כתב מחזות (וגם תירגם מחזות) שהועלו במסגרת בימה זו. לדברי אלישע, עזה צבי הבטיחה לו לנבור בארגזי הארכיון של אביה, ולהעביר לו את כתבי היד של אביו, המחזות המקוריים והמחזות המתורגמים. אך התרחש עימות קשה בינה לבינו, שגרם להעכרת היחסים ביניהם, והעברת הארכיון התעכבה. לא אפרט כאן מה שניתן לקרוא שם על סיבת המריבה. אלישע התחקה אחר אותם אנשי תיאטרון, "הבמאים הנודדים, שהילכו בארץ בשנות היישוב וגם לאחר קום המדינה, וביימו הצגות תיאטרון בקיבוצים במושבים ובמושבות הרחוקים מתל אביב" כי הוא חש שהם וגם קולנוענים מאותה תקופה ויוצרים אחרים שפעלו בזירה שכוחה זו הם "תופעה תרבותית מיוחדת במינה, שטרם נחקרה כראוי."

 אך לפי התרשמותי התמקדות מאמציו "הבלשיים" העיקריים של אלישע בהתחקות אחר היוצרים שפעלו ב"פריפריה" של אז, נבעו, בין השאר כדי לגלות יצירות נוספות של אביו. ניתן ללמוד זאת מהדברים הבאים. "כך גם בשנת 2001 יצא לאור ספרי 'אפיזודה'... זהו סיפורו הביוגרפי-למחצה של הבמאי הנשכח אריה להולה-ליאופולד פרידמן, יהודי סלובקי מוכשר ומבריק. נולד במזרח סלובקיה בשנת 1918 ונפטר על הסט של סרטו האחרון, בברטיסלאבה, מהתקף לב קטלני, 1968... כיוון שגם אני, בנסיבות מצערות מאוד, שלא כאן המקום להזכירן, לקיתי בהתקף לב קטלני, והייתי מועד לצאת מהעולם בדיוק בגיל חמישים. וכיוון שגם אני כמוהו הייתי טרף לאיזו קדחת חיפושים שאין לה מרפא.... שרוי הייתי אז, ב-1997, באמצעו של חיפוש אובססיבי אחר מחברת תרגומיו האבודים של אבי ז"ל, אליהו פורת." אך כ"בלש ספרותי" ההתחקות אחר יוצרים אחרים,  הביא לכך שגם את יצירתם תיעד בפירוט. 

מהחומרים המגוונים שהביא למערכת עיתון (כנראה "על המשמר") מפרי עטו של אביו, בעשור למותו (כפי שהובאו ב"ילד האובד") ניתן להבין שגם אם לא כל תאוותו למצוא את כל יצירות אביו, באה על סיפוקה, היו בידיו יצירות לא מועטות. בין השאר עלה בידו להתחקות ביסודיות אחר התרגום הראשון של "תפילה על קתרינה הורוביץ" מאת ארנושט לוסטיג שנעשתה ע"י אביו.

רק מעטים אולי יבינו את החדווה שאחזה בו, כשגילה בארכיון של יצחק אורחן בן קיבוצו, שעזה צבי, גם היא כאמור ילידת הקיבוץ, חיברה גם מחזה לילדים אף שהמחזה המתוקתק במכונת כתיבה משתרע רק "על עשרה או אחד-עשר עמודים". מאמרו של בלפור חקק על יחסיו עם עזה צבי (הקיבוץ, 4.4.13) מעמיד באור מעניין תחושה זו שלו.

בנוסף יש לציין שגילה איכפתיות ל"שיבושים וטעויות" שנתקל בהן ומיהר להגיב.

תולדות חייו וכן ספריו בשירה, בפרוזה ובתיעוד וכן מאמריו הרבים שרובם נבע מנבירותיו בארכיונים עלומים, פרושים ברחבי הרשת. לכן לסיום אנסה לשפוך אור נוסף על דמותו ועל השקפותיו הפואטיות והאחרות, כפי שהתגלו בשיחותינו ובהתכתבותנו, ולהוסיף בכך מעין טיפה משלי לים הכללי.

אלישע שלח לי חומרים רבים, רבים הרבה יותר מששלחתי לו. חלקם בתפוצה רחבה יותר (כמו השיר "מגן ממשרפות" אותו הביאה לזכרו עדינה בר-אל, חב"ע 829) ולעיתים במכתבים אישיים שכותרתם היתה "חג שמח דוד, פרוזה קצרה בשבילך, אלישע" או "היי דוד, מימים רחוקים." גם כשכתב בכותרת "נו דוד מה קורה?" – כאילו היינו שותפים לאותו "בית ילדים" בקיבוצו עין החורש, הרי שמתחת לכותרת האישית היה חבוי סיפור. הואיל ואני ירושלמי התגאה במיוחד בפניי על שירו "פחיתה" שהופיע באבני ירושלים, סמטת אוהל משה 42 בנחלאות. אף שאני צעיר ממנו רק ב-7 שנים, היה מרבה לכתוב "אני זקן ... אך אתה אולי תזכה....".

אחרי שקרא בספרי את שיריי על פרשוב, עיר הולדת אבי בסלובקיה, כתב לי: "עשרות יוצאי סלובקיה, שראיינתי לצורך כתיבת ספרי, בעיקר בשנים 1997-98 ו-2000, טענו שכל יוצאי סלובקיה הם נכים - הם נולדו ללא מרפקים!..." הברקה שביקשתי את רשותו לספרה, משום שהיא מאפיינת כה טוב את אבי ועוד כמה מבני משפחתי.

כששלח לי את סיפורו "אוניות געגועיי" ואני הגבתי ב"יפה ומרגש" הוא ענה "אני שמח שלא נפלתי לקיטש. כל כך קל לטבוע בקיטש בנושאים כאלה." ואני הרגעתיו: "לא נפלת לקיטש מסיבה פשוטה, לעניות דעתי הדלה, וסלח לי אם יש בכך יומרה, והסיבה היא תמיד (או כמעט תמיד - עם יומרה פחותה) בגלל 'האיך'. אם ה'איך' איכותי, זה כבר אינו קיטש, גם אם ה'מה', התוכן הוא עז ומוגזם (נאמר: קיטשי). אגב, אצלך, גם ה'מה' אינו בהכרח קיטש."

כששלח לי את שירו "מגן ממשרפות", שהוזכר לעיל (חב"ע 829) הגבתי "שיר מעניין, מפתיע ויפה. אני הייתי שוקל אם לתת שם ואם כן האם השם שנתת הולם. לי הוא נראה אולי פשטני ומוציא אולי קצת מהאוויר של מה שצפוי לקורא במהלך השיר. שים לב כתבתי כמה פעמים 'אולי'. מלבד זאת אני משער שאין לך בעיה עם הערות כאלה..."

הוא ענה: "תודה דוד. אני, המשורר הזקן, הגעתי למסקנה שיש לשאוב מהציור או מהמוסיקה, ולהעניק לשירים רק שמות טכניים. כגון שמונה שורות עם אווירה, או עשרים שורות שנדפסו במכונת כתיבה וכו'. פשטות וישרות טכנית כגון שמן על קנבאס. או ריקוד עם סלובקי. כיוון שזה לא כל כך ניתן בשירה, אני מוריד בדרגה בכוונה תחילה את שמות שיריי. מה שיותר יבש סתמי - אבל מדוייק. שבתך שלום. אלישע."

וביום למחרת הוסיף: "שכחתי להוסיף דוד יקירי, שבגיליון הקרוב של כתב העת עת-מול יבוא מאמרי על חגיגת התיאטרון באפיקים, 1937, כמובן בבימויו של משה ליפשיץ. הוספתי כרגע תיקון קטן לערך בוויקיפדיה כיוון שיש שם עורך צעיר חדש. לעת-מול קוראים בטאון סמי-אקדמי....

מצאתי בארכיון קיבוץ אפיקים אוצר של מסמכים ותמונות, שלצערי רק מקצתם יבוא במאמר. אלישע."

ועוד כתב: "ולבסוף דוד, זכיתי לעוד פרסום סמי-אקדמי.... בשבילך זו ארוחת בוקר אבל בשבילי חגיגה. מאמרי על משה ליפשיץ ותשוקתו אל התיאטרון נדפס באלה הימים בגליון החדש של במות ומסך, מס' 7, תשע"ב. גיליונות במות ומסך יוצאים לאחרונה ע"י העמותה למוזיאון וארכיון התיאטרון, ע"ש ישראל גור, האוניברסיטה העברית, הר הצופים. תוכל להציץ בכתב העת באקדמון, אגב הליכה..."

לאחרונה הוא כתב לי: "יש סיפורים שאני סוחב כבר שנים והגיע הזמן לסיימם באיזה מאמר נחמד."

כמה סיפורים לא סופרו וכמה מאמרים נחמדים ורבי-חן הפסדנו עם מותו הבלתי צפוי.

* * *

יוסף אורן

נאמנים פצעי אוהב

יצחק בן-נר במבחר מסיפוריו הקצרים

"המסע הלילי הארוך הביתה" (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2013, 345 עמ'), קובץ המוצג כ"מבחר סיפורים מאז ומעכשיו" של יצחק בן-נר, אך כולל רק חמישה סיפורים מספריו הקודמים, אינו יכול להשביע את רעבונם של קוראיו, שהמתינו הרבה שנים לקובץ שלם של סיפוריו בתבניות הקצרות, אשר בהן היה במיטבו: בתבנית הסיפור הקצר ובתבנית הסיפור הקצר-ארוך. ואשר להוספתם של שני סיפורים חדשים בתבנית הסיפור הקצר לקובץ הזה, אלה ודאי אינם נותנים מושג ברור על כתיבתו בהווה. גם רמתם, הרחוקה מרמתם של הסיפורים "מאז", מקרבת אל הדעת שכלל לא נכתבו "עכשיו" על-ידי בן-נר, אלא לא שוחררו לדפוס במועד שבו נכתבו, כפי שמעידים נושאיהם, ונגאלו רק כעת ממגירה נשכחת בשולחנו.

   מאחר שאחרי "שקיעה כפרית" (1976), הקפיד בן-נר בספריו הבאים – "אחרי הגשם" (1979) ו"ארץ רחוקה" (רומאן בסיפורים ב-1983) –  לציין בסיומו של כל סיפור את השנה בה נכתב, אפשר להיווכח שאת רוב הישגיו בסיפורים "מאז" השיג בן-נר במהלך עשור שנות ה-70', שלאחריהן פנה לכתיבת עלילות בתבנית הרומאן. עובדה זו בולטת גם בחמשת הסיפורים שנכללו במבחר הנוכחי: "קולנוע" (נכתב ב-1969), "ניקול" (ב-1975), "עתליה" ו"אליעזר שושני ו/או אליקו בן-שושן" (שניהם ב-1977) ו"ארץ רחוקה" (ב-1979).

הערה לסדר הסיפורים בספר

סדר הצבת הסיפורים במבחר הנוכחי הינו שגוי, לדעתי, כי הוא מטשטש את העובדה, שבן-נר שאב משני מקורות שונים את עלילות רוב סיפוריו הקצרים: מהמציאות בכפר שבו עברו עליו שנות ילדותו ונעוריו, ומהמציאות הישראלית הכללית בשנות המדינה (בעיקר מאז מלחמת ששת-הימים ואילך). מאחר שבקובץ הזה נכללו חמישה סיפורים המשקפים את המציאות הישראלית, אסור היה להציב את הסיפור "קולנוע" במקום שהוא מוצב בו כעת, כסיפור השני בכרך זה, אלא צריך היה להעבירו לפני הסיפור החדש "המסע הלילי הארוך הביתה", אשר חותם את המבחר, כדי שיבליטו ביחד את משקלו של בית-הגידול בכפר יהושע על יצירתו של בן-נר, מול חמשת הסיפורים שעלילתם מתרחשת על רקע המציאות הישראלית הכללית.

ואכן, אילו הורחב הקובץ על-ידי הוספת סיפור נוסף מסיפורי הכפר, כגון הסיפור "משחקים בחורף" מהקובץ הראשון, היו שלושת הסיפורים מבססים ביחד את משפטי הווידוי הבאים, שבהם ריכך "המספר" את המאורעות הקשים שהתרחשו בכפר בסיפור "שקיעה כפרית": "כפר-הולדתי הוא זה ואני אוהב אותו כל-כך. אוהב אני אותו ואת אנשיו ואת שדותיו וגניו ואת רקיעי הקיץ והחורף שלו ואת כבישי-האבן שלו, את אסמיו ולוליו ורפתותיו ומדשאותיו - - - ואת דרכיו, דרכי-העפר, המאובקות בקיץ והבוציות בחורף ואת הקש המתעופף ברוח בחוצותיו."

יתר על כן: על-ידי הוספת סיפור נוסף מסיפורי הכפר למבחר זה, היה מקבל את ההצדקה להיכלל בו גם הסיפור "המסע הלילי הארוך הביתה", שהוא אמנם חדש אך איננו משתווה לסיפורי הכפר הוותיקים ממנו, בזכות היותו סיפור על טירון מבה"ד 4 בצריפין הזוכה בחופשה הראשונה ועובר סדרה של תלאות עד שהוא מגיע ליעד געגועיו, לבית הוריו בכפר.

אך גם בסדר שבו הוצבו הסיפורים במבחר הנוכחי, סדר המטשטש את שתי הזירות השונות שעל רקען טווה בן-נר את עלילות סיפוריו הקצרים, אפשר להיווכח בסגולתם המשותפת: הם מסופרים על-ידי מספר טבעי. מספר טבעי מתרכז בדמויות ובאירועים שמהם בנויה הדרמה של חייהם, על-פי המסורת הטובה של הסיפור הריאליסטי.

קביעה זו מחייבת להוסיף את ההסבר הבא: בעוד שמספרים אחרים בדור המספרים הנוכחי מעמיסים על סיפור-המעשה יומרות אלגוריות, סימבוליות, דידקטיות ופנטסטיות, המכבידות שלא לצורך על הקורא, מתבלט בן-נר כמספר שפעולת הסיפֵּר שלו חופשית מיומרות מאולצות כאלה, אלא קולחת בצמידות למתח המתחיל במשפט הפתיחה ונשמר עד למשפט הסיום. ומאחר שבן-נר מקדם את סיפור-המעשה מאירוע לאירוע וגם זורע את התפניות המפתיעות בזימון הנכון, המתח אינו מתרופף אצל הקורא, והוא פוסע באמון מלא אחרי קולו של "המספר", בין שהוא קולו של הגיבור עצמו (כך בסיפור "קולנוע") ובין שהוא קולו של המספר החיצוני מסוג היודע-כל (בסיפורים האחרים שנבחרו להיכלל במבחר זה).

משפטי הפתיחה והסיום

בן-נר פותח את סיפוריו כמעט תמיד במשפט עובדתי המוסר מידע פשוט ולכאורה טריוויאלי, ורק בהמשך, כאשר אירועי סיפור-המעשה הנחשפים בהדרגה יפרשו את משפט הפתיחה הזה ויעניקו לו את מובנו המלא, יתברר שהמשפט הזה טמן לקורא מלכודת מתוחכמת, שנועדה לרתק אותו מיידית לגיבורי הסיפור ולמצוקה שבה הם נתונים. באחדים מסיפורי הקובץ "שקיעה כפרית" היו אלה משפטי פתיחה הצהרתיים של הגיבורים, שבהמשך הוכחש תוכנם. ההצהרה במשפט שבו נפתח הסיפור "קוקומו", "יהודי אני וליבי בישראל," תובן באופן שונה לחלוטין בחלקיו המאוחרים של הסיפור. וכך יתרחש גם עם המשפט "איש אובד-דרך אני" הפותח את הסיפור "רומן זעיר" וגם עם המשפט "אב אני לתאומים" הפותח את הסיפור "שמונה-עשר חודשים".

   אך גם בסיפורים שאינם נפתחים במשפטי הצהרה מסוג זה, אלא במשפטים המוסרים תוכן עובדתי, יהיה מובנם שונה מאוד בסיום מכפי שהקורא הבין אותם בתחילה. כך יתרחש למשפט העובדתי "בכל יום שלישי היו מציגים בכפר סרט" הפותח את הסיפור "קולנוע". שינוי דומה יתרחש גם למובן המשפט "הוא לא ישן" הפותח את הסיפור "ניקול". משפט זה יובן לחלוטין אחרת כאשר יגיע הסיפור בסיומו לגעגועיה של ניקול אל התקופה שבה שירתה כחיילת צעירה בלשכה של ברקו בחטיבה: "מוחה ריק מכול, והכאב הדק הזה, המייסר הזה, מתעמעם והולך, מתפוגג והולך, ושוב היא שוקעת אל היפעה ההיא, אל ערבות החול ההן, עד קצה ארץ, ושוב היא רצה בהן, במכנסי חאקי ובסנדלים, אל האנשים היפים ההם, שבמסכות האבק, במשקפי הרוח, בסרבלים הירקרקים, מעבר לשקיעות, מעבר לרקיעים של דם ושל זהב, והם שולחים אליה את זרועותיהם באהבה כל-כך זרה."

 ושינוי עוד יותר קיצוני יתרחש בהבנת המשפט "איך יהיה בי כוח, מחר? והרי אני כבר לא צעירה" הפותח את הסיפור "עתליה", כאשר יסתיים בדבריה הקשוחים של הבת אל עתליה: "תגידי, עתליה, את רוצה להפסיק לבכות ולהתחיל לארוז?! כבר אחת ורבע. ההצגה נגמרה."

חומרי הזמן

אף שמשייכים את בן-נר על פי גילו (הוא נולד ב-1936) ועל-פי המועד שבו התחיל לפרסם (הנובלה "האיש משם" הופיעה ב-1967) לסופרי "הגל החדש", המשמרת השנייה בסיפורת של שנות המדינה, הצעתי להציבו, יחד עם מחבר הרומאן "זיכרון דברים" (1977), יעקב שבתאי המנוח (אשר נולד ב-1933), בראש משמרת "הגל המפוכח", המשמרת השלישית בסיפורת הישראלית.

בן-נר ושבתאי אמנם הצטרפו תחילה למאמציהם של סופרי המשמרת השנייה (ובראשם א"ב יהושע ועמוס עוז בתקופה המוקדמת של יצירתם) להחדיר לסיפורת הישראלית את התכנים הקיומיים (נושאי "המצב האנושי") ואת הסגנונות היותר אוונגרדיים של הסיפור: הסמלני (הסימבולי), האבסורדי (הסוריאליסטי), האירוני והאלגורי, אך בהשפעת מלחמת יום-כיפור, פרשו שניהם מחידושים אלה ופנו לכתיבה המגיבה בפיכחון על האכזבה והייאוש מהתנפצות האשליות שטופחו בחברה הישראלית אחרי מלחמת ששת-הימים.

השינוי הזה בכתיבתם התבטא בצמצום ניכר של הפער בין חומרי הסיפור לחומרי המציאות ובין השפה הספרותית המוקפדת לשפה המדוברת ברחוב. ואכן, בן-נר התבלט בשנות השבעים בסיפוריו הקצרים בשימוש האינטנסיבי שעשה בהם בחומרי הזמן הממשיים: פעולות תגמול ומלחמות, פרשיות שחיתות, שמות מנהיגים וידוענים, שמות מקומות ואתרים, כותרות עיתונים וחידושי העברית המדוברת, כדי לבטא את תחושת ההתפכחות מעוצמת האופטימיות, אשר העפילה בחוגים קיצוניים יותר עד להתלהבות המשיחית, שאחזה בישראלים אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים.

בעזרת גיבוריו המפוכחים הציג בן-נר את התביעה של המשמרת החדשה: לנקות את "האורווה הציבורית" מכל הגללים החזוניים שגדשו עד מחנק את "האורווה" הזו, הן הגללים האוטופיים של הציונות והן הגללים המשיחיים והאידיאולוגיים של "גוש אמונים" ושל "שלום עכשיו" מסיום מלחמת ששת-הימים ואילך. לביטויי ההתפכחות האלה התווספה לפעמים אצל סופרי "הגל המפוכח" הצעירים יותר מבן-נר גם הקצנה דקדנטית ותבוסתנית מן ההיבט הלאומי, שכל אחד מהם נתן לה ביטוי אישי בדרכו כבר בספרו הראשון: חיים באר ("נוצות", 1979), דוד גרוסמן ("חיוך הגדי", 1983) ומאיר שלו ("רומן רוסי", 1988).

את ההצדקה להציב את בן-נר כאחד משני הסופרים שגיבשו את דרכה הרעיונית הזו של משמרת "הגל החדש", מספקים שלושה הסיפורים היותר טובים במיבחר הנוכחי: "ניקול" (1975), "עתליה" (1977) ו"ארץ רחוקה" (1979), שהיו גם הבולטים בשלושת הקבצים הקודמים של בן-נר, הקבצים שבהם נדפסו לראשונה. בשלושתם גילף בן-נר דמויות אותנטיות ומרשימות, ואיפשר לכל אחת מהן לבטא באופן מקיף ביקורת חריפה, נועזת ומפוכחת על אליטה גדולה ובעלת השפעה על חייה של החברה הישראלית: האליטה הקיבוצית בסיפור "עתליה", האליטה הצבאית בסיפור "ניקול" והאליטה האזרחית (פוליטיקאים, עיתונאים אנשי-רוח וכדומה) בסיפור "ארץ רחוקה".

היחיד מול כוחות-על

שלושת הסיפורים האלה הם ממיטבו של בן-נר. שלושתם כתובים במתכונת הסיפור הקצר-ארוך, שלושתם מסופרים על-ידי מספר יודע-כל ובשלושתם מאורגנת העלילה באופן דומה: סיפורם של גיבורי שלושת הסיפורים האלה (ניקול, עתליה ושוּבלי) משוחזר בפרק זמן מוגבל בהווה (פחות מיממה), כאשר הם כבר מעבר לסערה הגדולה של חייהם. כלומר: חייהם משוחזרים מהתחנה שבה הם נמצאים בהווה אל תחנות קודמות בפרשת חייהם רבת התהפוכות, תחנות שונות שהקורא מוזמן לארגן אותם בסדר הכרונולוגי הנכון שלהן.

   סיפור חייה של ניקול משתחזר בזמן שהיא מתבוננת בברקו, הגבר שהסעיר אותה בעבר וכעת היא שונאת אותו ואת האדישות שהוא מגלה כלפיה אחרי שהתעלסו. סיפור חייה של עתליה משתחזר במהלך שעות הערב ביומה האחרון בקיבוץ, שלאחריו תעבור בתמיכת הקיבוץ להתגורר בתל-אביב. וסיפור חייו של נהג המונית שובלי הולך ונשלם במשך שעות של נהיגה במשמרת שלו, בין השעה שלוש וחצי אחר הצהריים לשעה אחת בלילה.

   בשלב זה של חייהם יודעים שלושת הגיבורים, שבתחנה הנוכחית נחתם הפרק המכריע בחייהם, אחרי שנכשלו בחתירתם להשיג את המטרה שהציבו לעצמם. על-ידי סקירת כל האירועים, שביחד הובילו לתבוסתם, מנסה כל אחד מהם להבין בהווה, היכן טעה והיכן יכול היה לפעול אחרת כדי לממש את חייו באופן מוצלח יותר בשנים שחלפו. ועם זאת, לא תספק נכונותם לבצע חשבון-נפש נוקב זה עם עצמם את הסבר המלא לתבוסתם. תפקיד זה מטיל בן-נר על הקורא, בן הדור ובן המקום, אשר בזכות המידע האובייקטיבי יותר שברשותו, במועד קריאת הסיפורים, מסוגל לקבוע, שגיבוריהם של שלושת הסיפורים הובסו לא עקב החלטותיהם השגויות, אלא משום שהיו קורבנות של כוחות-על מדיניים, אידיאולוגיים וחברתיים חזקים מהם. ומול כוחות אדירים אלה של ההיסטוריה, לא היה לאיש מהשלושה בתור יחיד סיכוי לממש את שאיפותיו ולהגשים את חלומותיו.

ההבנה המוגבלת של הגיבורים

לפיכך, לא רק ברקו, אלא גם ניקול תואשם בשחיקתה של החטיבה של ברקו במלחמת יום-כיפור, רק משום שהיתה עם ברקו במלון בבאר-שבע כאשר מרכזנית אלמונית בחטיבה לא העבירה הלאה את ההודעה שמסר לה, כי ניתן יהיה להשיגו בשעת הצורך במלון הזה ולא באשקלון כפי שהודיע תחילה. איש מהם, לא ברקו, לא ניקול ואפילו לא המרכזנית שהתרשלה בהעברת הידיעה יכלו לדעת שבעוד שעות אחדות תפרוץ במפתיע מלחמת יום-כיפור ותשנה באופן כה דרמטי את תוכנית החיים של כל אחד מהם. אף שניקול מסבירה בתככים הקיימים בצמרת האליטה הצבאית, את מצבה בהווה כאישה המרותקת באזיקי שנאה לברקו, אלוף נעוריה, גם היא, ממש כמוהו, קורבן של כוחות-על של ההיסטוריה.

עתליה איננה מתחרטת על שהעלתה באש את המתבֵּן של הקיבוץ, אך גם אלמלא נקמה בקיבוץ על שנים של רכילות, הטפת מוסר ונידוי, ספק אם הימנעות מנקמתה זו היתה משנה במשהו את העובדה כי היחיד בקיבוץ הוא קורבן של אידיאולוגיה שיוויונית ונזירית שאישה בעלת יצרים סוערים מסוגה לא היתה מסוגלת להסתגל אליהם. הקיבוץ עט על פרשת השריפה של המתבן כדי לגרש מתוכו את האישה שהואשמה בהפרת הנורמה שקבע להתנהגותן של אלמנות, אישה שנשות הקיבוץ "ראו בה גונבת בעלים" (עמ' 51). ובמיוחד אחרי שבר-כוכבא, אשר בגד איתה באשתו עדנה וגם מעל בכספי התנועה, חילץ את עצמו מחרפת כישלונו הכפול על-ידי התאבדות, כאשר לעתליה כבר לא היה שום חלק בחייו. עתליה אמנם תמשיך להאשים בהווה, כשהיא בת ארבעים, את הקיבוץ שלה במצבה: "כל הקיבוצים צומחים ומתקדמים עם הזמן, רק המקום הזה נשאר ככה, דורכים באותה ביצה, הכול התיישן, שום דבר לא התחדש" (עמ' 42), בעוד שנעלמה ממנה האמת, שהינה קורבן של כוחות-על אידיאולוגיים, וכאדם יחיד לא היה לה שום סיכוי לעמוד מול דורסנותם.

   והוא הדין גם במקרה של שובלי: אב ששכל את אחד מבניו בצבא, בעל שאשתו הזדקנה והתכערה והוא חי בפרישות ממנה, וראש-משפחה שבעיותיהם של עשרים שבע נפשות מכבידות עליו, ועליו לתמוך בילדיו הבוגרים שאינם שאפתנים ובצאצאיהם הדומים להם וגם ב"סבא זקן וגיסה בתולה וכלות וחתן אחד חולה" (עמ' 229). לכן, אין להתפלא שהוא מטפח חלום אסקפיסטי על הגשמת חיים שונים בארץ רחוקה כמו ניו-זילנד השלווה וחסרת הדאגות (עמ' 276), בחברת האישה היפה והמסתורית שהסיע במוניתו לרמלה. כמו ניקול ועתליה, גם לשובלי יכולת מוגבלת להסביר עצמו בהווה את מצבו, אלא שבניגוד להן יאשים שובלי את התנפצות חלומו בשחיתות שפשטה באליטה האזרחית: "כולם רימו אותי, את כולנו רימו. - - - כולם שווים לתחת, תסלחי לי. גם כל מיני אלופים וסופרים, כולם אותה סחורה, הכול שחיתות בכל מקום." (עמ' 279), כי גם ממנו נסתרת העובדה כי לאמיתו של דבר הינו קורבן של כוחות-על של ההיסטוריה הפועלים בישראל ובניו-זילנד באותה עוצמה.

   אף שבן-נר התמקד בכל סיפור בגזרה שונה של החברה הישראלית, מתקבלת מכל סיפוריו תמונה מגובשת של חיינו כישראלים. שלא כסופרים אחרים שמאמינים שאם הם כותבים בשפה העברית, הופכת אותם עובדה זו בלבד לסופרי הדור והתקופה בישראל, בן-נר הוא סופר ישראלי מובהק וגם אחד הטובים שפועלים בדור הזה. בן-נר מכאיב לפעמים בתיאור עצמנו, כי הוא נוהג לרכז בפי כל גיבור מגיבוריו את המרירות והתיסכול של הציבור כולו, או לפחות של הרובד החברתי שהגיבור משתייך אליו. אך ביקורת מכאיבה כזו, שמשמיע בן-נר באמצעות אחד מגיבוריו, צריך הקורא לפרש תמיד על-פי הכלל הישן והטוב האומר "נאמנים פצעי אוהב", כי נאמרה מפי בן אוהב של הארץ ושל המדינה הזו בכל הווייתו.

   ומאחר שביסס כל סיפור על  "טיפוס" ישראלי שונה – כלומר: על אדם שתכונותיו והתנהגותו מבליטות אותו מבין אחרים בקבוצה שאליה הוא משתייך, ולכן הוא מסוגל לא רק לעורר בקורא התעניינות כלפי עצמו, אלא גם לייצג בה-בעת את הכלל – הצליח בן-נר תמיד לרתק את הקורא הישראלי אל הדרמה התקופתית שסיפר בעלילות סיפוריו. עובדה זו מצדיקה לממש יוזמה שנרמזה בפתיחת המסה הזו – לא להסתפק במבחר זה, אלא ליזום במהרה הדפסה של כרך אשר יגיש לקורא הישראלי את כל סיפוריו הקצרים של בן-נר בכפיפה אחת.

* פירושים לסיפורים נוספים של בן-נר כללתי בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" (1983), שהוא אחד מכרכי הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק שלישי

כבר למוחרת ארזתי את מיטלטליי

לא חיכיתי לסוף החודש. כבר למוחרת ארזתי את מיטלטליי המעטים, בגדים, ספרים, כר וחמש שמיכות צבאיות צרורות זו על גבי זו – שקיבלתי בעוזבי את קיבוץ עין-גדי, לפני שהלכתי ללמוד בירושלים. שכרתי מוביל בתלת-אופן ועברתי לגור בדירתה של עליזה. על הפעמון נכתב "שגיב אורלובסקי". רק מאוחר יותר הבנתי שאלה שני שמות-משפחה. קומה שלימה עמדה לרשותה. וכשהיית מצלצל בדלת, אשנב היה נפתח מהצד, מאפשר להתבונן בך, מי אתה – ורק אז ניגשים לדלת, לפתוח לך.

כבר בלילה הראשון פינקתי את עצמי באמבטיה חמה, ממושכת, כשמסביבי פזורות מגבות רכות, חלקי-לבוש נשיים, בשמים ותמרוקים – שכמותם לא ראיתי מעודי.

למוחרת בבוקר התגלחתי במים חמים בחדר-האמבטיה שחומו נישמר מליל אמש. פצעי-הפנים נרגעו. גם טלפון היה בדירה. אני אז עוד לא ידעתי להשתמש בטלפון. למי היה טלפון בביתו, במושבה שממנה באתי? רק לראש העיר, למנהל בנק אפ"ק, לרופאים ולעוד כמה בעלי חנויות גדולות. האיכרים בזו למכשיר הזה. אל מי תטלפן? אל הבויארג'י בפרדס שלך? או לפג'ה? – כבר אינם אחרי תש"ח. ומלשכת העבודה ממילא באים עכשיו ומציעים לך פועלים, גם מבלי שתבקש, אבל יהודים.

כמה צחקה עליזה כאשר עניתי, בפעם הראשונה, לצלצול טלפון שהיה מיועד לה. כאשר הלכתי למיטבח לקרוא לה, הנחתי את השפופרת חזרה על מקומה וגרמתי בכך לניתוק השיחה!

פעם אחרת טילפנה אליה אשתו של שר-המשפטים ואני חשבתי שזו מתיחה של אחד מחבריי שמדבר בכוונה כמו יקית זקנה, וטרקתי את השפופרת.

הרגשתי כבן-כפר שנקלע לחצר-נסיכים. לא עוד סבלתי מן הקור, והרעב. נעשיתי נקי יותר ובגדיי מסודרים. הנעליים יבשות. במשך ימים אחדים כמעט שלא יצאתי מהדירה. רק לאוניברסיטה, לחנות המכולת, וחזרה. מתוך איזה הסכם-שבשתיקה לא הבאתי שום סטודנטית מידידותיי לחדרי. אל"ף – כי לא היו לי רבות, למרות המכתב מעגנון והשיר בעיתון. בי"ת – הרגשתי שהדבר יהיה למורת רוחה של עליזה, מה עוד שבתה הצעירה עומדת לחזור, וזה לא יהיה נאה שהסטודנט הגר בבית אימה ישכיב בחורות בחדרו, שקיר משותף לו עם חדרה של הבת.

עליזה היתה עסוקה מאוד בימים הראשונים ומעט מאוד ראיתי אותה. היו ישיבות מורים וימי הורים. היא השתתפה גם בחוג ספרותי אצל אחד הפרופסורים הקשישים, אשר אליו טרם הוזמנתי. היא שבה ללמוד באוניברסיטה, לתואר השני, רק לאחר גירושיה, והתכוונה להמשיך לדוקטוראט ואולי גם ללמד בחוג לספרות עברית במקום בכיתות הגבוהות של הגימנסיה העברית רחביה, שבה לימדה. עם זאת היה נידמה לי כי ברדת הלילה ושעת כיבוי האורות על שנינו, בדירה, לבד, כל אחד בחדרו – היה אפשר לחתוך את הדממה בסכין.

פרק רביעי

בובר והטבור של עליזה

בלילה הרביעי או החמישי, בשעה מאוחרת, קראה לי עליזה לבוא לחדר שלה. נכנסתי. היא שכבה במיטה זוגית גדולה בכתונת-לילה בעלת מיפתח רחב וקראה. על הכר הלבן היו פזורות כפרח פרוע מחלפות שערה הג'ינג'י הנהדר ולו גוונים של דם וחלודה. עליזה קראה כתב-יד של סיפור שלי שהינחתי אותו בוקר על שולחנה, במיטבח, בטרם יצאתי לאוניברסיטה. ציפיתי בחרדה לגזר-דינה. לסיפור היו שלושה אבות: עגנון, קאפקא, והמשורר דילאן תומאס בפרוזה שלו. כל בני-דורי כך כתבו אז, וחשבתי שאי-אפשר לכתוב אחרת אם רוצים להיות סופר.

דעתה של עליזה היתה שלילית אך לא בגלל ההשפעות, שאותן קיבלה כמובנות מאליהן ולכן גם לא ציינה אותן לגנאי – אלא משום שהעברית שלי ניראתה לה פשוטה להחריד. מחוספסת. איכרית. "כמו לפני המצאת הדיאודוראנט!" – כך אמרה, ו"דע לך שאנחנו האריסטוקראטיה, אנחנו היחידים שכדאי וגם ראוי לכתוב עליהם בספרות העברית, לא על הערב-רב האחר... בייחוד אתה, שבאת מהמושבה, היה צריך להיות בך משהו אציל יותר, שורשי... ובכלל, לכתיבה שלך חסרים מוטיבים מרכזיים, הסמלה, מטאפורות והצללה מצטברת, והכי גרוע שאין בך שמץ של עדינות..." סיימה בהתפנקות.

דעתה היתה שלילית אבל עיניה, כשהסירה את משקפיה, ננעצו בי כשתי בארות מלאות ערפל. אם לא היתה קצרת-רואי היתה תובענותה בולטת עוד יותר.

החזרתי לה מבט נועז. גיבור גדול לא הייתי ואף שכבר איבדתי את בתוליי פעמים אחדות, וזאת אפשר לומר כי כל פעם הייתי נרגש כאילו קורה לי הדבר לראשונה, עדיין לא הבנתי בדיוק, כמו שאומרים היום הצעירים – מאיפה משתין הדג.

אך זאת עוד באותו לילה למדתי בחיקה של עליזה. הו, כמה סוערים היו לילותינו! איך הזדווגנו והזדווגנו והזדווגנו. לא אשכח כיצד צחקה ממני כאשר ראתה אותי לראשונה ניצב בתחתוניי! – תחתונים רחבים, רפויים, עם חנות ענקית במרכזם וכל מרכולתי זקורה לעיניה. כך הלכו כולם במושבה, אבי, הדודים שלי, ובקיבוץ – החברים, ומי לא?

המתנה הראשונה שקנתה לי עליזה היו שלושה זוגות תחתונים מודרניים, צרים, הדוקים לגוף, בעלי פתח כפול, אלכסוני, שאין צורך להשחיל בהם בסיכת-ביטחון סרט גומי לכל היקפם.

עליזה לימדה אותי לראשונה להכיר את גופי. לא ידעתי. לא ידעתי שאישה יכולה להיות כל-כך נועזת. כל-כך מגורה. מה עוד שהיא מורה במקצועה. ממונה על ההתנהגות הטובה. לבושה כמעט תמיד במקטורן עם חצאית ארוכה, שניהם של צמר אפור. בעלת סבר-פנים חמור וכך גם הגרדרובה שלה, והנה כאן היא מתפתלת ערומה על מיטת-הזוג הרחבה בחדר-השינה ומלמדת אותי מכל צד ומראה לי הכול. וככה הזדווגנו והזדווגנו והזדווגנו. היה לה טבור ככפתור בולט, עגול, כמו אבר-מין קטן, שהיה גדול מהדגדגן שלה. לפעמים היתה מבקשת ממני בלי מילים להיות היא הגבר ומשכיבה אותי על בטני ונצמדת אליי מאחור ונושכת בצווארי ומתפרקת בצעקות חמדה רמות: "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." וזה היה רק סיפתח לסידרת הפורקנים התקינה של אחר-כך. בחוץ גשם וקור מקפיא, ואצלנו כל הלילה חום ההסקה המרכזית ואני לומד ולומד ולומד.

היא אהבה לצטט את הפילוסוף בובר, שגר אז לא רחוק מאיתנו בבית ערבי גדול בשכונת טלביה, והיה חבר של אביה, הפרופסור להיסטוריה גרהארד גבריאל אורלובסקי, שעלה ארצה מווינה ונחשב כאחד המומחים הגדולים בדורנו לתעודות עות'מניות.

 "אתה ואני זה אני ואתה לפי בובר," הסבירה לי במיטה, "זה הדו-שיח החי של אדם מול אדם, שמוביל עד אלוהים. איתך אני יכולה לדבר בלי מעצורים על הכול. אינטימי. הנה, מצוץ לי חזק יותר את הפיטמה... זה נורא מגרה אותי ואני מרטיבה... אתה רואה, לך אני יכולה להגיד את זה! אבל אם תשכח אותי ואני אותך, אם נהיה זה לזה רק זיכרונות, אז אפילו אם תכתוב עלינו סיפור או רומאן, יחדל כבר הדו-שיח בינינו ויישאר מהקשר רק האובייקט הסתמי," וכל אותה שעה שיפשפה את האובייקט שלי כמו שאני מאונן.

 "וזה רע?" שאלתי.

 "מה רע, לא טוב לך אצלי?"

 "לא, האובייקט הסתמי."

 "תלוי איך מתייחסים אליו."

 "די, די, תפסיקי, אני עוד מעט יתיז."

 "סופר-לעתיד מוטב שיגיד מתיז. בובר אומר שהאובייקט הוא גם ההתגבשות של התרבות האנושית," התכופפה ונישקה אותי, "ככה היא ניבנית. ספרים, יצירות אמנות, אדריכלות, היסטוריה, מדע וזיכרון. אתה מבין? – לא, לא, תן לי להלביש לך אותו קודם... אם אתה רוצה נתחיל לקרוא יחד את 'בסוד שיח', שזה הספר הכי חשוב של בובר, הכי מדבר אל לב הפרט... לא, לא בא בחשבון, מוכרחים, זרע זה לא מיץ תפוזים... ב'בסוד שיח' מופיע 'אני ואתה'... וההסבר על האובייקט... הגיע הזמן שתדע להכניס לבד... אוי זה טוב... אוי זה טוב... עוד... עוד... אה... אה... או... או... הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול... – הוֹפּלָה! יכולת לחכות קצת, עוד קצת, שגם אני אגמור... טמבל... אגואיסט אחד! זרע זה לא מיץ תפוזים..." ניערה את האובייקט הרפוי וספדה לו ברגש שכספירי: "ליל-מנוחות נסיך יקר, כת מלאכי-עליון לנוחך ירונו!"

התמונה של בובר בשחור-לבן, על שער ספרו "בסוד שיח", התנוססה גם בחלון-ראווה קטן של הצלם אלפרד ברנהיים, על קיר בפינת בית הקרנות ברחוב קינג ג'ורג', לא רחוק מהכנסת ששכנה אז בבית פרומין. בובר בתמונה ניראה כנביא קדמון.

אמרתי לעליזה שבתור סופר-לעתיד אני רוצה צילום דיוקן אצל ברנהיים. הוא צילם את מרבית האנשים בעלי הערך בירושלים ושיקף בדיוקניו את אישיותם. העיר הקטנה והשקטה, המוקפת גבול עויין משלושת עבריהָ, היתה מלאה גאונים. בסימטה אחת ברחביה גרו יותר מהם מאשר בכל ישראל של היום. חשבתי שצילום דיוקני בידי ברנהיים יקרב אותי למעלתם.

הוריה של עליזה היו בידידות עם אלפרד וכך סודר לי ראיון במחיר לא גדול. כשבאתי לסטודיו אמרתי לו שאני רוצה תמונת דיוקן עם מבע רוחני כמו בצילום הפילוסוף מרדכי מרטין בובר.

 "אדוני הצעיר," ענה לי הצלם הייקה, שניראה בעצמו כפרופסור, "לשם כך עליך לחזור אליי בעוד חמישים שנה כשיהיו לך החריצים בפנים והשקיות מתחת לעיניים!"

כאשר צילם אותי סיפר כי לקראת הצילום אצלו, הלך פרופסור בובר לספר שיסדר את זקנו ואת מחלפות ראשו. כאשר הגיע אליו לסטודיו ניראה בובר כשמשון לאחר שנגזז בידי דלילה. ברנהיים התנצל ושלח אותו הביתה. לאחר חודשים אחדים, כאשר שמע שבובר שוכב חולה בביתו, באמצע החורף הקר, ביקר אותו ברנהיים ובאותה הזדמנות צילם את התמונות שמופיעות על כריכות ספריו של בובר, כששערו של הפילוסוף הזקן פרוע ומגודל לכל עבר והוא מתבונן בך כמו מהתנ"ך.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד, הרשה לי להתערב בוויכוח שהתעורר בגיליון האחרון בין נערים צעירים ממני, על תולדות היחס לבני עדות המזרח בארץ בשנות השלושים והארבעים. אני זוכרת היטב שבהיותי אז תלמידה בירושלים, "מלך הכיתה" שלנו היה בנו של השמש התימני של בית הספר (אז עדיין לא חלמו לכבס את שם התפקיד ל"שרת").

כשהייתי מורה, לאחר קום המדינה, כל בנות הכיתה שלי היו מאוהבות בנער בן עדות המזרח.

כשילדיי למדו בבית הספר ניסיתי לברר איתם משהו הנוגע לנושא, ולהפתעתי  לא היה להם מושג מי בכיתתם הוא אשכנזי ומי ספרדי.

לימים ניהלתי בית ספר שרוב תלמידיו היו בני עולים מעדות המזרח והוגדר במשרד החינוך "טעון טיפוח" – כלומר, מקבל עדיפות בהשקעת משאבים, לקידום מזורז של תלמידים אלה על בתי הספר שתלמידיהם בני ותיקים בארץ.

מעניין  אם המחקר האובייקטיבי יודע לציין מתי ואיך התחילה תחושת הקיפוח של בני עדות המזרח.

נגה מרון

אהוד: אינני יודע מתי התחילה תחושת הקיפוח, כנראה עם העלייה ההמונית מצפון-אפריקה, אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לך – היא אולי לא תסתיים לעולם, לפחות כל עוד ימשיכו צאצאי יוצאי צפון-אפריקה, אלה הפרימיטיביים שבהם – בעבודת האלילים של הערצת הבאבות שלהם. אגב, אלה מביניהם שמשפחותיהם היגרו בשעתן לצרפת, אינם כאלה. אולי כי באו מרקע סוציו-אקונומי גבוה יותר, אבל עלזה אסור לדבר. חוץ מזה, כיום, עם התגברות האנטישמיות האיסלאמית, רבים מיוצאי צפון-אפריקה שבצרפת כבר קונים דירות בישראל.

* עצה לסייד קשוע: גוון קצת את נושאי הטור השבועי שלך ב"מוסף הארץ" כי כבר נמאס לקרוא על מסעותיך בחו"ל ועל משפחתך הערבית – הסובלת בלב העיר העברית. מיצית. אתה מוכשר מאוד. בייחוד בסידרה "עבודה ערבית". אבל מיצית. הספרות העברית היא לא כמו עוּד, שמנגנים בו כל החיים על מיתר אחד!

ואולי כן?

וכי חסר לנו בספרות העברית שלנו סֶלְף-מאניאקים?

ותאר לעצמך שאנחנו החלטנו לעבור לגור ברמאללה ופתאום מתברר לנו שלא חוגגים שם את הפסח, ובכלל אין מצות והם גם לא מדינת כל אזרחיה! האין זו שערורייה? והלא מאבסורדים כאלה אתה  מתפרנס!

* מתי דוד: נהניתי מאוד-מאוד מרשימתו של עוז אלמוג על אילת.

* אנחנו חוזרים וממליצים לקהל חובבי הציור הארצישראלי במיטבו למהר לראות את התערוכה של האדריכל אריה אל-חנני במוזיאון הרוסי ברמת גן, זו תערוכה מראשית שנות ה-20, בעודו עוסק בעיקר בציור מתווים להצגות בתיאטרון העברי, תפאורה ומלבושים.

מי שלא מבקר – מפסיד! ובעצם, התערוכה המופלאה הזו היתה צריכה להיערך במוזיאון תל-אביב, שחלק ניכר מקירותיו החדשים – משמימים, ומיטב אוצרותיו הארצישראליים גנוז במחסניו.

זוהי תערוכה תל-אביבית, היסטורית, אמנותית, לוקאלית – תערוכה השייכת לתור הזהב של הציור הארצישראלי והתל-אביבי, שערכו לא יסולא בפז כיום גם בעיני אספנים – תערוכה תל-אביבית יותר מרוב התערוכות המוצגות כיום במוזיאון תל-אביב לאמנות!!!

* מרק הסנר: יש לי שתי הערות: הראשונה נוגעת למאיר שלו. באוקטובר 2005 (ב-23 בחודש או יום-יומיים קודם) בטורו שבמוסף של שבת של "ידיעות אחרונות", סיפר שלו כי 30 שנה קודם לכן, דהיינו בשנת 1975, הוא ישב בקייפ קוד ונכנס לשיחה עם אמריקאית מקומית. כששמעה זו שהוא מישראל/ירושלים, סיפרה לו כי היא שייכת לחוג של ידידי ישראל וכי מאוד תשמח אם ביום א' יגיע לספר בפניהם על ירושלים. מאיר, כך הוא כותב שם, הבטיח לעשות זאת – אך מיהר להסתלק מהמקום ולא הגיע לפגישה המובטחת.

ממש לא הצחיק אותי אז הטור הספציפי הזה של שלו. מילא שקיימים אמריקאים טיפשים שאוהבים את ישראל ותומכים בה, אבל להסכים לשאת נאום על ישראל ולברוח מהמקום ממש לא מוסיף כבוד לאיש – מה גם שבמקומון "על השרון" הופיעה במקביל כתבה על מורשת פון שטאופנברג, אותם הגרמנים המגייסים מדי שנה מיליוני יורו למען מוסדות נוער בישראל.

וזה האיש שכתב את "רומן רוסי" ו"עשיו" ?

ההערה השנייה מתייחסת לשלמה המלך, שכפי שמציין יהודה גור-אריה, 60 גיבורים שמרו סביב מיטתו. ממי כל-כך פחד המלך שהיה צורך ב-60 גיבורים שישמרו עליו בלילה? האם היה זה בגלל נטל המיסים (עד 80% מס) והעבודות הציבוריות שהנחית על כל ישראל (כולל 3 חודשי עבודה בלבנון) להוציא את שבטו, יהודה?

נקודה למחשבה.

* חבל על אמנון דנקנר. בין היתר נהנינו מאוד מדמותו הכרסתנית הצינית בסידרה הסאטירית המצויינת "פולישוק".

 עם זאת נראה לנו שדן בן-אמוץ היתל בשעתו בדנקנר כאשר סיפר לו שהוא, דן – שכב בנעוריו עם אימו-יולדתו. דנקנר, מתוך תמימות או ציניות מסחרית – בחר להאמין לו, וכך הביוגראפיה, כפי שדן ודאי תיכנן, עוררה הדים רבים בגלל הצ'יזבאט של דן שדנקנר כלל בו. 

* לפני הבחירות האחרונות חשבנו להצביע עבור אהוד ברק. משפרש, החלטנו וגם הודענו כאן – שאנחנו מצביעים עבור לפיד. בינתיים לא התאכזבנו ממנו, ונראה לנו שהיינו חוזרים ומצביעים עבורו ועבור הנבחרת שלו – גם אילו הבחירות היו נערכות היום. את יעל גרמן אנחנו זוכרים לטובה עוד ממועצת תנועת "שינוי" של אמנון רובינשטיין ואברהם פורז.

* נודע לנו שג'ון קרי, שר החוץ של ארה"ב – ביקש שלא להעביר אליו שום הודעות חדשות על הנעשה בסוריה, במצרים, בקוריאה הצפונית ובאיראן – עד שיסיים את המשא-ומתן בדבר הפיצויים שישראל התחייבה לשלם למשפחות השאהידים הטורקיים שניסו להרוג את חיילי השייטת האמיצים שלה על ספינת הטרור הטורקית "מווי מרמרה" – כי זה הדבר החשוב ביותר בעולם כיום.

* נודע לנו שאוניברסיטת בת-שלמה רבתי, בראשות הרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר – החליטה לפצל את לימודי הספרות העברית והכללית לשני חוגים: חוג לספרות של בנים וחוג לספרות של נשים. בחוג הנשים יילמד רק חומר ספרותי צנוע. למשל, אסור יהיה להשתמש במילה חור לתיאור של כּוּס אלא רק נרתיק ואשפה, במובן של אשפת חיצים.

בחוג הספרות של הבנים ילמדו בין השאר ספרות שנכתבת על קירות בתי-שימוש ציבוריים, ספרי הסופר הנידח, וספרי פליכס סלטן "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", ו"ילדה יפה".

* אהוד, לדבריך על חוש השודד של מאיר שלו – אני לא מתפלא על חוסר היושרה של מאיר שלו. מוטי.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2479 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל