גיליון מס' 832

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' באייר תשע"ג, 11 באפריל 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תִסְמֹנֶת הַבַּרְוָז. // אליהו הכהן: בנתיבי ספר וצליל, כ"ז שיחות עם אורלנד. ד. על תיאטרון "כל הרוחות" והמנונו [מאת אלתרמן].// עמוס גלבוע: בשולי יום השואה והגבורה. [ציטוט]. // אריק כץ: בתנאי שיהיה שלום אמיתי. // יצחק (איצ'ה) גדיש: "אשרי המאמין!" // ירדור: המלחמה הבאה בוא תבוא. // ד"ר עירית [מלברגר] אמינוף: סוף לביטוי האומלל "כצאן לטבח". // יהודה דרורי: לכל קשיש במדינה זכויות כמו לניצולי השואה! // צל"ש לסופר שמאי גולן! // משה גרנות: אוטופיה אמונית, על ספרו של חיים סבתו "כעפעפי שחר – מעשה בעזרא סימן-טוב". // רות ירדני כץ: טעם של פעם. // אורי הייטנר: חזון ישראלי. // יובל כהן: סייבר סייבר יא-יהוד:  על תרבות ההודעה שלפני ההתקפה. // אלי מייזליש: [1] מכתב לאב של תלמיד ישיבה. [2] מכתב לאדם טיפש [בשמאל] שחושב שהוא חכם. [3] קוריאה, איראן, הבית-הלבן וכל השאר. // שרית שץ: עמירה הס כמטאפורה. // פוצ'ו: הרפתקאה שיכולה להיחשב לסיפור מצחיק אלמלא חשפה כמה שאני מטומטם. // ד"ר אברהם וולפנזון: גסות רוח בכפפות-משי צבועות. // תקוה וינשטוק: על הר תבור. // צבי גבאי: אובמה אינו מדבר ערבית. [ציטוט]. // איל ציפר: הוויקיפדיה בין "נפל" ל"נהרג". // נעמן כהן: מרוקו – טיול שורשים – פסח 2013. //אהוד בן עזר: "שלוש אהבות": פרק חמישי, ליל הקרמפוס. // ממקורות הש"י: והפעם על אסתר ראב, משפחת בלקינד והרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון".

אנחנו ממליצים על קריאת" יומן מרוקו" של נעמן כהן, שראוי שיִלְמדוהו גם המורים בבתי-הספר

* * *

יוסי גמזו

תִסְמֹנֶת הַבַּרְוָז

אִם שְמוֹ שֶל שִיר זֶה, לְעֵינֵי קְהַל קוֹרְאֵינוּ         

נִרְאֶה מוּזָר מְעַט בָּרֶגַע הָרִאשוֹן

מִיָּד יֻבְרַר לָהֶם כִּי כְּלָל מוּזָר אֵינֶנּוּ

וְהוּא יַחְלִיק לָהֶם מַמָּש עַל הַלָּשוֹן.

כִּי הֵם יוֹדְעִים וַדַּאי הֵיטֵב שֶסְּלֶנְגּ יָמֵינוּ

מָלֵא כֻּלּוֹ בְּבִטּוּיִים בַּרְוָזִיִים

כְּמוֹ הַבִּטּוּי "בַּרְוָז עִתּוֹנָאִי" – שֶאֵין הוּא

כִּי אִם כִּנּוּי לִ"סְקוּפּ" שִקְרִי שוֹבֵר-שִׂיאִים

בּוֹ אֵין גַּם שֶמֶץ שֶל אֱמֶת אַךְ יֵש בּוֹ צֹרֶךְ

שֶל הַתִּקְשֹרֶת בְּסֶנְסַצְיוֹת כֹּה טְרִיּוֹת

בָּהֶן מוֹכְרִים בְּדוּתוֹת כְּלוֹקְשִים רַבֵּי אֹרֶךְ

שֶל בֵּית-חֲרֹשֶת הַמּוֹכֵר כָּאן אִטְרִיּוֹת...

וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ יוֹדְעִים מַאֲזִינֵינוּ

אֶת הַבִּטּוּי הַצַּהֲ"לִי הַלֹּא נִשְכָּח

כְּשֶחַיָּלִים חַסְרֵי מִגּוּן אוֹמְרִים: "אֵינֶנּוּ

רוֹצִים לִהְיוֹת כְּמוֹ בַּרְוָזִים בְּתוֹךְ מִטְוָח."

וְהַבִּטּוּי הָאַנְגְּלוֹ-סַקְסִי הַסַּרְקַסְטִי:

"אִם זֶה נִרְאֶה כְּמִין בַּרְוָז וְאִם זֶה גַם

כָּאן מִתְנַדְנֵד כְּמִין בַּרְוָז, בְּאֹפֶן דְּרַסְטִי,

כְּשֶהוּא יוֹצֵא לַיַּבָּשָה מִתּוֹךְ אֲגַם         

וְאִם מַשְמִיעַ הוּא מִין קוֹל כָּזֶה פַלְצֵטִי,

מִין גִּעֲגוּעַ בַּרְוָזִי צוֹרֵם וָעַז –

אָז בְּלִי שוּם צֵל סָפֵק מֵבִין אֲפִלּוּ פֶּתִי

שֶזֶּה בָּדוּק

וְאֵין פִּקְפּוּק

וְזֶה בַּרְוָז..."

וְכָךְ בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן רוֹאִים כֻּלָּנוּ

אֵיךְ בַּשִּׂיחוֹת בְּקָזַחְסְטָן, בְּלַעַג רָב

שוּב תַּחְמָנֵי אִירָאן (שֶאֶת טִיבָם יָדַעְנוּ)

עוֹשִׂים לִצְחוֹק אֶת מַעַצְמוֹת הַמַּעֲרָב

שֶלֹּא תוֹפְסוֹת כִּי בְּלִי שוּם סַנְקְצְיוֹת רַבּוֹת-כּוֹחַ

הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשֶּנָּקְטוּ הֵן עַד הַיּוֹם

לֹא יֵאַלְּצוּ עוֹד תַּחְמָנֵי אִירָאן לִשְכֹּחַ

אֶת חֲלוֹמָם עַל נֶשֶק גַּרְעִינִי אָיֹם

שֶשִּקְרֵיהֶם עַל חֹסֶר כַּוָּנָה אַקְטִיבִית

לְהִשְתַּמֵּש בּוֹ חוּץ מִלְּמַטְּרוֹת שָלוֹם

שוּב הוּכְחוּ בְּרוּרוֹת כְּהוֹנָאָה פִיקְטִיבִית

כְּשֶאֳנִיָּה אִירָאנִית הִתְקָרְבָה הֲלוֹם

אֶל חוֹפֵי עַזָּה עִם מִטְעָן עָצוּם שֶל נֶשֶק

שֶכַּמּוּבָן רַק לְמַטְּרוֹת שָלוֹם נוֹעַד

בְּחָמַסְטָאן, הַמְּטִיחָה יוֹם-יוֹם בְּחֵשֶק

עַל יִשּוּבֵינוּ שֶמּוּל עַזָּה טִילֵי גְּרָאד.

וְזֶה מַרְאֶה לְכָל תְּפִיסָה אִינְטֵלִיגֶנְטִית

(כְּמוֹ הַבַּרְוָז הַהוּא שֶיֵּש בּוֹ כָּל סִימָן

שֶהוּא בַּרְוָז) עַד מָה טִפְּשִית וְאִימְפּוֹטֶנְטִית

הִנָּהּ עֶמְדַּת הַמַּעֲרָב שֶשּוּב מֻזְמָן

לְקָזַחְסְטָן לְאוֹתָהּ פַארְסָה פֶּרְמָנֶנְטִית

שֶבָּהּ אִירָאן זוֹכָה רַק לְהַרְוִיחַ זְמַן –

שֶאִם תִּסְמֹנֶת-צֶ'מְבֶּרְלִין זוֹ גַם כָּעֵת הִיא

שוֹגָה מִשְגִים שֶאָז הַבְּרִיטִים לֹא קְלָטוּם

וְאִם אַרְצות הַמַּעֲרָב בִּשְווּנְג פָּתֵטִי

מְשַׂחֲקוֹת לִידֵי אִירָאן בְּרֹאש אָטוּם

אָז בְּלִי שוּם צֵל סָפֵק מֵבִין אֲפִלּוּ פֶּתִי

שֶזֶּה בָּדוּק

וְאֵין פִּקְפּוּק

וְזֶה טִמְטוּם...

וְכָכָה גַם כְּשֶמְּדִינוֹת שֶלֹּא נִדְלַק בָּן

בַּהַצָּתָה הַמְּאֻחֶרֶת שֶל מוֹחָן

זִיק הֲגִינוּת אִם לְהַגְדִּיר חַד וְחָלָק בָּן

אֶת חִיזְבַּאלְלָהּ אִרְגּוּן-טֵרוֹר כְּשֶהוּא מוּכָן

לִתְרֹם מַמָּש עַל אַדְמָתָן דֻּגְמָה מֻבְהֶקֶת

לְכַוָּנוֹת רַצְחָנוּתוֹ אַךְ הֵן שוֹמְרוֹת

עַל הָאִפּוּק הַפַּחְדָנִי וְעַל הַשֶּקֶט

וְעַל נֵטְרָאלִיּוּת נוֹחָה וְלֹא אוֹמְרוֹת

אֶת מָה שֶהֵן יוֹדְעוֹת יָפֶה כְּפִי שֶיּוֹדַעַת

כְּבָר גַּם בּוּלְגַּרְיָה שֶסָּפְגָה בְּרֹב עָצְמָה

בְּבּוּרְגָס טַעַם חִיזְבַּאלְלָהּ כָּזֹאת נִפְשַעַת

בְּתַיָּרִים יִשְׂרְאֵלִים וּבְעַצְמָהּ

וּכְמוֹ צָרְפַת שֶלִּלְבָנוֹן לוֹטֶשֶת עַיִן

אִינְטֵרֵסַנְטִית וּזְמַן רָב נִסְּתָה לִטְמֹן

כְּמוֹ יַעֲנָה רֹאשָהּ בַּחוֹל, עַד שֶבֵּינְתַיִם

נָפַל אֶצְלָהּ תוֹדָה לָאֵל הָאֲסִימוֹן

וְהִיא מוֹדָה שֶחִיזְבַּאלְלָהּ אִרְגּוּן-טֵרוֹר הוּא

(חֲבָל שֶלֹּא גִלְּתָה זֹאת קְצַת יוֹתֵר מֻקְדָּם)

בְּעוֹד שֶשְּאַר הַסְסָנִים עוֹד לֹא נֵעוֹרוּ

וְלֹא תוֹפְסִים עוֹד שֶאִם מִי שֶרוֹאֶה דָם

וּמַעֲמִיד פָּנִים כִּי הוּא רוֹאֶה רַק מַיִם

גַּם אִם מִתַּחַת לְאַפּוֹ אוֹתוֹ טֵרוֹר

רוֹצֵחַ רַק חַפִּים מִפֶּשַע וַעֲדַיִן

מִי שֶרוֹאֶה זֹאת לֹא מוֹאִיל עַצְמוֹ לִגְרֹר

מִהִתְעַלְּמוּת בְּזוּיָה אֶל הַגִּנּוּי הָאֵתִי

וּמִשִּתּוּף-הַפְּעוּלָה עִם הָרִשְעוּת

לַהַכָּרָה שֶאֲדִישוּת שְוַת-נֶפֶש חֵטְא הִיא

וְהַלְבָּנַת טֵרוֹר הִיא עֵזֶר לַסִּיּוּט  

אָז בְּלִי שוּם צֵל סָפֵק מֵבִין אֲפִלּוּ פֶּתִי

שֶלַּבַּרְוָז הַזֶּה

יֵש שֵם אֶחָד:

צְבִיעוּת...

* * *

אליהו הכהן

בנתיבי ספר וצליל

כ"ז שיחות עם אורלנד

ד. על תיאטרון "כל הרוחות" והמנונו

בשנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעת שחשרת עבים קודרת השתלטה על שמי אירופה, נוסד בתל-אביב תיאטרון סטירי חדש בשם "כל הרוחות", שייעודו הוגדר בידי מקימיו כ"במה להומור והווי". קורותיו של תיאטרון זה לא נחקרו עד כה, ומעט מאד נכתב עליו.

את שמו המיוחד טבע המשורר אברהם שלונסקי, "כדי שכל מי ששולחים אותו לכל הרוחות יהיה לו לאן ללכת."

מייסדי התיאטרון, הבמאי משה וייס, ההומוריסטן יוסף הייבלום והמפיק זאב מרקייביץ', הצליחו לגייס לכתיבת השירים והפזמונים, המערכונים וקטעי הסטירה לתוכניותיו – את מיטב היוצרים הארץ-ישראליים בתחום הבימה הקלה באותם ימים: נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן, יעקב אורלנד, אביגדור המאירי, שלמה בן ישראל, שמואל פישר (שגם שיחק בתיאטרון) ורפאל קלצ'קין. הייבלום עצמו, שכתב מערכונים גם ל"המטאטא" ול"לי לה לו", (ולימים זכה למוניטין רב כשמערכונו הנודע "הסיידים" בוצע ע"י הגששים) היה הפעיל מכולם, השתתף ככותב ברוב התוכניות, וחיבר את התוכנית הראשונה כולה.

"כל הרוחות" העשיר את הזמר העברי בשירים אחדים.

מן התוכנית הראשונה "כוסות רוח" נתקבע בזיכרון הציבור שירם של אלתרמן ווילנסקי "צריך לצלצל פעמיים" שהושר בפי ברונקה זלצמן, ומן התוכנית השנייה נתקבל בזרועות פתוחות שירם של אלכסנדר פן וזעירא "היה או לא היה".

"ואתה," – שאלתי את אורלנד מאוחר יותר – "שהיית באותה עת מחבר שירי זמר מוכר ביישוב ("רב הלילה", "סובבוני"), מדוע בוששת להצטרף אל הכותבים?"

"כשנחנך התיאטרון", הוא השיב, "עוד לא ידעתי איזה אופי הוא יישא. באותה שנה עמדתי בקשר עם בימת הסטירה החשובה והמרכזית בארץ, תיאטרון 'המטאטא', שבהצגותיו שיקף את המתרחש בארץ. היתה זו תקופת הנוטרים, ולפי הזמנת 'המטאטא' חיברתי באותה שנה, יחד עם משה וילנסקי, את 'הטנדר נוסע', הפזמון שהושר בפי אסתר גמליאלית וזכה להצלחה רבה. 'כל הרוחות' קם כמתחרה ל'המטאטא'. הוא החל את הופעותיו כלהקה קטנה וקברטית, כלל לא היה ברור אם יש הצדקה לתיאטרון סטירי נוסף בארץ וספק היה אם יחזיק מעמד באותם ימים טרופי סער שבין מאורעות 36-39 ובין מלחמת העולם."

ואכן שתי התוכניות הראשונות של "כל הרוחות" זכו בדרך כלל לביקורות פושרות ביותר, למעט שירי הזמר, שאחדים מהם זכו למחמאות, אם כי לעיתים בליוויית הערה עוקצנית: "המוסיקה של זעירא נעימה ונקלטת על נקלה... הפזמונים של אלכסנדר פן מוסיקליים מאוד ויש בהם נימה לבבית, אם כי אינם מצטיינים במקוריות רבה." – כך נכתב, למשל, בביקורת שהתפרסמה ב"דבר".

אולם לקראת התוכנית השלישית של "כל הרוחות", פנתה הנהלת התיאטרון אל אורלנד בהצעה לחבר שיר בצוותא עם זעירא, שבעצמו העניק מנגינות לתיאטרון למן התוכנית הראשונה.

אורלנד נענה להזמנה וחיבר את השיר "בין דגניה לכנרת", המוכר היום בשם "היו לילות". זו היתה תרומתו הראשונה של אורלנד לרפרטואר של "כל הרוחות". מאוחר יותר חיבר שישה פזמונים נוספים ללחני שמואל פרשקו. הללו הושרו בתוכנית השישית שנקראה "טחנת רוח" על שם אחד מפזמוניו באותה הצגה.

תיאטרון "כל הרוחות" לא האריך ימים, ובתום כשנתיים חדל מהופעותיו, לאחר שבמרוצת תקופה קצרה זו הציג שש תוכניות. ההצגות התקיימו באולם "ישה חפץ" בסמטת בית השואבה בתל אביב. אלה התוכניות שהציג:

תוכנית א' – "כוסות רוח", ינואר 1939

תוכנית ב' – "ומפני חטאינו", אפריל 1939

תוכנית ג' – "הגפיר האמיץ יחיא", יולי 1939

תוכנית ד' – "במזרח אין כל חדש", נובמבר 1939

תוכנית ה' – "אנו נשארים ניטרלים...",  יוני 1940

תוכנית ו' – "טחנת רוח", אביב 1941

את השירים והפזמונים לתוכניות הלחינו מרדכי זעירא, משה וילנסקי ושמואל פרשקו.

הגרעין הראשון של שחקני התיאטרון מנה שתי שחקניות: מרים הורוביץ וברונקה זלצמן, וארבעה שחקנים: השנסונייר הנודע מתתיהו רוזין, זאב ברלינסקי, וולף מיכאלס ו"משה לבנוני", הוא משה וייס ממקימי התיאטרון.

בתוכניות הבאות נוספו לצוות שחקנים ושחקניות, ביניהם  עלינה סטרניצקה, שלי שרונה, שמואל פישר, אברהם שקלרש, אברהם בן יוסף ואחיו נתן כוגן.

את השירים והפזמונים ליווה בפסנתר בחמש התוכניות הראשונות משה וילנסקי ובתוכנית השישית – יהודה ברנשטיין.

כמו לתיאטרונים הסטיריים הראשונים – "המטאטא" ו"הקומקום", היה גם ל"כל הרוחות" המנון, אך בעוד שההמנונים של שני התיאטרונים שקדמו לו נדפסו, הושרו וגם הוקלטו, המנון "כל הרוחות" לא נשמע בציבור מאז 1939 ועד היום. מילותיו לא נדפסו בשירונים, ותווי הלחן לא ראו אור. ההמנון, פרי עטם של אלתרמן (מילים) ווילנסקי (לחן) לא הוקלט מעולם. זוהי ההזדמנות להציב לו יד.

את המנון "כל הרוחות" חיבר אלתרמן בסוף שנת 1938, מיד לאחר שפרסם את ספר שיריו הראשון "כוכבים בחוץ". הוא לא הזדהה בשמו אלא בחר לחתום בשם הבדוי א. גם. הערפל סביב זהותו העלומה של מחבר ההמנון עורר את הרושם שכשרון חדש ובלתי מוכר הצטרף לעולם הבימה הזעירה. הגדיל לעשות אורי קיסרי, עורך כתב העת "תשע בערב", שבביקורתו על ההצגה הראשונה של התיאטרון החמיא לפזמונאי האלמוני בהאי לישנא (!): "הפזמונים המזהירים הם קניינו של פייטן אנונימי הנקרא א. גם, ונתן אלתרמן, נסיך הפזמון הקל שלנו, חייב לידע שמתחרה מסוכן בשבילו נולד בעולמנו."

המנון זה, כמו שירים נוספים שחיבר אלתרמן ל"כל הרוחות", לא כונסו בכתביו, גם לא בספרי השירים והפזמונים שלו.

עד שתצא לאור המהדורה השלמה של כתבי אלתרמן, מצאתי לנכון לחשוף כאן את הנוסח המלא של המנון "כל הרוחות". הקורא המיומן ודאי יזהה על נקלה בין חרוזי השיר את טביעות אצבעותיו של המחבר הידוע.

הִמְנוֹן שֶׁל כָּל הָרוּחוֹת

המילים: נתן אלתרמן

המנגינה: משה וילנסקי

פֹּה הַדֶּרֶךְ אֵלֵינוּ אֵינָה מְסֻגֶּרֶת,

אֶל כָּל צַד בָּעוֹלָם דַּלְתוֹתֵינוּ פְּתוּחוֹת.

בְּבֵיתֵנוּ כָּל רוּחַ, כָּל רוּחַ עוֹבֶרֶת,

וְלָכֵן גַּם קָרָאנוּ לוֹ: "כָּל הָרוּחוֹת".

גַּם אֶת רוּחַ הַצְּחוֹק פֹּה תִּפְגֹש וְתָנוּחַ,

וְגַם רוּחַ בִּקֹרֶת, יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת,

וְגַם רוּחַ הִתּוּל שֶׁל אַנְשֵׁי מַצַּב רוּחַ,

בְּקִצוּר פֹּה תִּמְצָא עוֹד אֶת כָּל הָרוּחוֹת.

לָכֵן אִם רָצִיתָ מְנוּחָה וּמַרְגּוֹעַ,

בֹּא אֵלֵינוּ לְרֶגַע,

לְכָל הָרוּחוֹת!

אִם לוֹוִים וְגוֹבִים יַרְגִּיזוּךָ בְּלִי הֶרֶף,

תְּיַעֵץ לָהֵם: לְכוּ נָא

לְכָל הָרוּחוֹת!

אִם חָבֵר יִשְׁאָלְךָ: אָן לָלֶכֶת הָעֶרֶב?

כֹּה תַּגִיד לוֹ: תֵּלֵךְ נָא

לְכָל הָרוּחוֹת!

בָּעוֹלָם, רַבּותַי, חֲזִיזִים יֵשׁ וָרַעַם,

בָּעוֹלָם הַדְּלָתַיִם בַּרוּחַ דוֹפְקוֹת,

אַךְ אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי לֹא פַּעַם, לֹא פַּעַם,

כְּבָר נָשְׁבוּ מֵעָלֵינוּ רוּחוֹת חֲזָקוֹת.

אַל נִדְרֹש חֲלוֹמוֹת מְתוּקִים לְנַחֲמֵנוּ,

אַל נֹאמַר הַכֹּל טוֹב, אַל נֹאמַר הַכֹּל רָע.

בְּעֵת רוּחַ, אָסוּר שֶׁנִפּוֹל בְּרוּחֵנוּ,

כִּי הַרוּחַ גַּם הִיא כָּחוֹמָה הַבְּצוּרָה!

כִּי הָאָרֶץ קְטַנָּה וּקְדוּמָה, כַּיָדוּעַ,

וּפְתוּחָה הִיא הָאָרֶץ

לְכָל הָרוּחוֹת,

אַךְ לֹא פַּעַם אוֹיְבֵיהָ סָבִיב הֵקִיפוּהָ

וְנָפֹצוּ מִמֶּנָּה לְכָל הָרוּחוֹת.

כִּי לֹא פַּעַם קִבַּלְנוּ מָרוֹר בַּצַּלַחַת,

וְהֶחֱזַרְנוּ כִּפְלַיִם

לְכָל הָרוּחוֹת!

וְלֹא פַּעַם נָפַלְנוּ כַּהֹגֶן בַּפַּחַת,

וְיָצָאנוּ מִמֶּנָּה לְכָל הָרוּחוֹת!

* * *

עמוס גלבוע

בשולי יום השואה והגבורה

היום אנו מעלים את זכר השואה והגבורה – השואה והגבורה של העם היהודי בגולה באירופה.  הנאצים  ניסו להשמיד את העם היהודי המפוזר רק בשל היותו יהודי.  יהודים דתיים, יהודים חילוניים, יהודים שראו עצמם אזרחי אירופה התרבותית, יהודים מכל הסוגים והמינים.

 ומדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, כאן ובה הוא נתן ביטוי לזכות ההגדרה העצמית שלו.

צריך לזכור עובדות אלמנטאריות וטבעיות אלו, כי הן המהות  של מדינת ישראל. מובן מדוע הפלסטינים (וכלל העולם הערבי והאליטות של ערביי ישראל) אינם מוכנים להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במדינת ישראל. הם לא מכירים בכלל שיש עם יהודי, אלא לדעתם  זו דת בלבד.

הרוב בקירבנו הכיר בכך שיש עם פלסטיני (למרות שאין לו היסטוריה ושפה משלו ותרבות ייחודית משלו) והוא זכאי למדינה משלו. בהחלטת החלוקה של ה-או"מ מ-1947 , דרך אגב, לא מדובר על עם פלסטיני או על מדינה פלסטינית (כי הלאום הפלסטיני טרם התגבש אז) אלא על מדינה ערבית. אירוניה היסטורית היא שדווקא עכשיו, שעה שמדינות הלאום  בסוריה, עיראק לוב ותימן (כולן תוצרי הקולוניאליזם הבריטי-צרפתי) מתפוררות – דווקא הלאום הפלסטיני נאבק למען מדינה עצמאית משלו (בין אם בעזה וביהודה ושומרון או בכל אחת מהן).

ומה שמדהים ומעציב הוא שישנם בתוכנו לא מעטים, ולא רק מקרב השמאל הקיצוני הפוסט-ציוני, הקובעים באדיקות חרדית כי האינטרס העליון של מדינת ישראל הוא להכיר במדינת לאום פלסטינית עצמאית ולפעול בשיא המרץ לשם כך, ובו בזמן הם מקבלים את הסירוב הפלסטיני להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, כמדינה יהודית. הם טוענים שאין שום צורך שבהסכם השלום עם הפלסטינים יכירו הפלסטינים בכך שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. הם באים ואומרים שהדרישה הישראלית להכרה כזאת אינה אלא טכסיס על מנת להתחמק ממשא ומתן עם הפלסטינים, ודרישה זאת היא העומדת למעשה ביסוד כל הקיפאון המדיני.

הנימוקים שלהם מאמצים חלק מתירוצי הסירוב הפלסטיני, ועיקרם הוא: ראשית, מדובר בבעייה פנימית ישראלית שעיקרה הוא האופי  של מדינת ישראל: האם היא יהודית או לא יהודית, האם היא גם דמוקרטית ,וכדומה. זה לא עניינם של הפלסטינים!

שנית, דרישת ההכרה שלנו היא ילדותית, וכאילו אומרת לפלסטינים: אנחנו רוצים שתאהבו אותנו. אז אנחנו מוחלים על הטובה הפלסטינית הזאת.

שלישית,  בהסכמי השלום עם מצרים וירדן לא דרשנו הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אז מה פתאום אנחנו באים עכשיו בדרישה המשונה הזאת שרק מונעת הסכם עם הפלסטינים?

נימוקי קש וגבבא.

ברור שהשאלה לא עלתה במו"מ עם מצרים וירדן, כי שם לא היתה בעיית פליטים פלסטינים ולא עמדה על הפרק שאלת אדמת ארץ ישראל, והעם הפלסטיני הנמצא בסכסוך עם העם היהודי. מה לעשות ועד היום מדינת ישראל לא מופיעה במפות בספרי הלימוד הפלסטינים  או במפות  שמציגה הרשות הפלסטינית בתערוכות בין לאומיות?

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה של העם היהודי, חובה לדעתי לחזור ולשנן את המובן מאליו: כל מי שאינו מוכן להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לא יעשה איתה לעולם שום שלום אמת. וכל מי שמוכן לוותר על הכרה כזאת ולקוות שיש פרטנר לסיום הסכסוך ולשלום אמת– ימשיך להטיח את ראשו בקיר ולחיות באשליות. השאלה האם ההכרה צריכה לבוא בסוף המו"מ או בתחילתו, היא טקטית גרידא.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום שני, 8.4.13.

* * *

אריק כץ: בתנאי שיהיה שלום אמיתי

שלום עמוס,

כרגיל נהנה לקרוא את ניתוחיך המעמיקים ולעיתים קרובות גם מסכים איתך. בעניין הזה: אינני מתנגד שהפלסטינים יכירו בנו כמדינת העם היהודי. זה יהיה נחמד מאוד. אבל, מה אכפת לי בעצם. אם ייחתם הסכם שלום אמיתי. (שלום אמיתי, אני מדגיש) – למה אנחנו צריכים  הכרה מהם מה אנחנו ומי אנחנו? אנחנו סוברניים להחליט איזו מדינה נהיה, ומספיק חזקים, כידוע, גם להגן על עצמנו. גם לי לא איכפת אם במדינה הפלסטינית, לכשתקום, אם תקום,  בואו תורכים, כורדים, עיראקים ומי לא... הסכם שלום חייב להגיע, גם אם יחלפו עוד כמה דורות והוא גם יגיע כי לחיות על החרב לנצח, לא אפשר. והטיעון שאין להם מורשת ותרבות והיסטוריה ושפה, איננו רלוונטי. מאחר והם פה. חיים. סובלים. עם כיבוש.

גם אני רואה בהתעקשות על הכרה כזו יותר כתירוץ לטרפד את תהליך השלום וביבי-ליברמן מעולם לא בחלו בתירוצים כאלה...

כעת, עם הרכב שונה קצת בממשלה ועם לחץ מצד אובמה, אולי יתמעטו התירוצים ויתרבו המעשים. אולי יתחיל סופסוף מו"מ רציני ואמיתי, גם אם לא יצלח ואולי דווקא יוכיח בסופו שלא אנחנו אשמים בסטאטוס קוו.

גם אני רוצה מדינה גדולה. חזקה. עוצמתית ואיכותית. על שטחים ניתן להתפשר. סומנו כבר בעבר מפות שכמעט היו מקובלות על 2 הצדדים. שלא תבין אותי לא נכון, עמוס היקר, אנחנו נעשה במדינה שלנו מה שנרצה ונחיה בה כמו שנחליט וננהל אותה – אני מקווה – בתבונה ובשום שכל, בלי קשר להסכמה או אי הסכמה של השכנים.

האם יהודי אחד יעזוב את הארץ או לא יעלה אליה, אם הפלסטינים לא יסכימו להגדרה? האם ייכנס ערבי אחד יותר לארץ, אם הפלסטינים לא יסכימו להגדרה?

לדעתי התשובה על שתי השאלות: לא.

בתנאי אחד כמובן: שזה יהיה שלום אמיתי. אינשאללה!!!

בברכה,

אריק כץ

אהוד: האם עלה פעם בדעתך שלעולם לא יהיה "שלום אמיתי" עם הפלסטינים כפי שגם לא היה בעבר – וכי כל התכוונות כלפיו כאילו הוא יבוא בעתיד – היא בגדר חלומות באספמיה? פקח עיניך וראה את ההידרדרות הכללית בעולם הערבי הסובב אותנו – והתנער מאשליותיך ומפלפולי מחשבותיך החד-צדדיים!

*

אריק יקירי,

צדיק באמונתו יחיה, והיפה הוא שבני אדם חושבים אחרת זה מזה, וזה מה שעושה את החיים למעניינים וללא משעממים.

שתי הערות "קטנות". האחת לגבי מה שאתה כותב על "שאם אובמה ילחץ אולי יתמעטו התירוצים." דווקא אובמה הוא זה שחוזר ומדגיש, ובכלל זה בפני אבו-מאזן, כי על הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית! הגוי הזה (כמו הגברת מרקל וגויים אחרים) מבין את הדבר האלמנטרי: מי שלא מוכן להכיר בי, אני לא עושה איתו עסק ולא חותם על מסמך. הגויים שיודעים מה זאת ריבונות – מבינים את זה הכי טוב. היהודים, אולי בגלל 2,000 שנות גלות, מבינים את זה פחות.

הערה שנייה, קטנטונת: שלום אמיתי יהיה אולי כאשר הם לא רק ישלימו עם עצם קיומנו (הזמני ), אלא יכירו בזכות העם היהודי למדינה משלו, היא מדינת ישראל. "האמיתי" מגלם את ההכרה הזאת. אנחנו, לצערי, לא נזכה לכך . אז לפחות שהבריאות תחייך לנו!

בברכה חמה

מקרית חיים לשעבר,

עמוס גלבוע

* * *

יצחק (איצ'ה) גדיש: "אשרי המאמין!"

קראתי גם קראתי את האמור. אי אפשר שלא להגיב. "שלום אמיתי"? עם הערבים? אשלייה שאי אפשר אפילו לחלום עליה! במקרה הטוב ביותר, עם לא מעט ויתורים ממשיים, אפשר אולי לקוות, לחלום, לרצות להאמין... שאולי אפשר להגיע אליו... זה איזהשהו הסכם שאפשר יהיה אולי לחיות איתו עם לא מעט חריקות ובעיות ביום-יום ביננו לבינם... אבל, "שלום אמיתי"? –  עם מי?

אני מאד מציע לכותב המאמין הנכבד להבהיר נקודה זו בטרם ממשיכים!

ויחד עם זאת, ולמרות כל האמור לעיל – צריך להגיע איזשהו 'הסכם בינים' שיאפשר במישור הפרגמאטי איזשהם חיים בשני הצדדים של המתרס, איזהשהו הסכם ביניים שבינתיים יאפשר חיים לחוד – וביחד, לא בלי בעיות אבל לפחות בלי מלחמה מוכרזת.... זה המקסימום שאפשר להגיע אליו... ומי שחושב אחרת – "אשרי המאמין!"

* * *

ירדור: המלחמה הבאה בוא תבוא

סליחה שגם אני תוקע את אפי: אין דבר כזה ״שלום אמיתי״ ואין ״שלום נצחי״. כל שלום בהיסטוריה נגמר בסוף במלחמה. כל מלחמה נגמרת בסוף בשלום. אם לא אחרי שנה, אז אחרי כמה דורות. אחרי מפלת נפוליון היה מה זה ״שלום אמיתי״ בין צרפת לפרוסיה. עד 1870. עד 1914 היה מה זה שלום אמיתי בין אנגליה לגרמניה. מצרים והאימפריה החיתית חתמו לפני כ-3500 שנה על ״שלום נצחי״. הוא נגמר בהשמדת האימפריה החיתית.

השלום בין ישראל למצרים איננו שלום אמיתי. הוא קר וחמוץ. ולצערי אני יכול לערוב גם לכך שהוא איננו נצחי. אז מה? 30 שנות חרא של שלום, מלא טינה ואף שנאה בין הצדדים, תרמו לביטחון ישראל ולשגשוגה הכלכלי (וגם למוכנותה למלחמה הבאה...) – הרבה יותר משתרמו כל ניצחונותינו הצבאיים המפוארים על מצרים בחמש מלחמות.

אז יאללה, בלי תירוצים ושלא יאהבו אותנו ושלא יצטרפו לליכוד. מה שיותר מהר – שלום עם הפלסטינים! ולנשוך שפתיים ולשמר אותו, קר, חמוץ, מלא הפרות, מלא שנאה הדדית, מה שיותר זמן. לא צריך ״שלום אמיתי״ ולא ״שולם שולם לעולם״.

וליראי השלום אצלנו, אלה שיש להם עוויתות כשהם רק שומעים את המילה ״שלום״: אל דאגה. המלחמה הבאה בוא תבוא. באחריות.

* * *

ד"ר עירית [מלברגר] אמינוף

סוף לביטוי האומלל "כצאן לטבח"

הגיע הזמן לשים סוף לשימוש המגונה בביטוי "הלכו כצאן לטבח" בו משתמשים שוב ושוב  מי שלא היו שם, לא עמדו שם, ולא חוו אחד ממיליון ממה שחוו ההולכים למות.

השבוע שוב נשמע הביטוי בטלוויזיה, כן הלכו כצאן לטבח, לא הלכו כצאן לטבח – לא!  הם לא הלכו כצאן לטבח, הם לא היו בעמדה לעשות מעשה, הם קולפו מכל קליפה של כבוד אנושי, הם הושפלו עד עפר לעיני אימותיהם הזקנות, לעיני נשותיהם וילדיהם הקטנים ולעיני כל שכניהם, בני עירם ומקומם.

זקניהם גולחו, פיאותיהם נגזזו, גופם הוכה במגלבים, נשותיהם ובנותיהם הופשטו עירומות,  עולליהם נזרקו באוויר ונתפסו על חודי הביונטים של אנשי ה-ס.ס. או נופצו אל הקירות ומדרכות הרחוב. הוריהם נזרקו מקומות שלישית ורביעית בעודם בחיים, וזקני משפחתם סבים וסבות חוו התעללות משפילה שאין לה גבול, מידיהם של קציני הס.ס. הצעירים הבריאים והאלימים. צורתם החיצונית איבדה כל צורת אדם מן היישוב: בגדיהם בלו ונראו כסמרטוטים, רגליהם במקרים רבים היו יחפות על האדמה הקרה של אירופה, שום רצון כבר לא נותר בהם, שום שמץ של כבוד אישי לא הותירו בהם, והכלבים האימתניים  אשר שיסו בהם הנאצים, לא הותירו עוד טיפת מרי וכוח – אז היכן הם ה"גיבורים" שיעמדו מול כל אלה ויגידו עליהם ש"הלכו כצאן לטבח"?

הגבורה העילאית של המורדים בגיטאות או במחנות ההשמדה [וארשה, וילנה,  סוביבור ובמקומות אחרים בביילורוסיה ובליטא] – אינה גבורה עילאית יותר מזו של אימהות אשר הסתירו רגע אחר רגע ושעה אחר שעה את פרי בטנן מעיני ה-ס.ס. בתנאים בלתי אנושיים, של אימהות אשר נפרדו מילדיהן הפעוטים ומסרו אותם כדי להצילם מגורלם האומלל, מגבורתו של מי שחילק "ביס" אחד של לחם לאביו שגסס מול עיניו, או לשכנו לדרגש, לבחורות שפלו כינים אחת מרעותה, ותמכו האחת בשנייה לבל תימוטנה בתנאים שאנו לא יכולים אפילו לדמיין, כי דמיוננו מוגבל, מוגבל מאד.

מי הם הגיבורים שמעזים להטיח בהם כי "הלכו כצאן לטבח"?

את הביטוי למדתי לראשונה בתנועת "השומר הצעיר" בירושלים, בהיותי ילדה. באחד מן המפגשים הקבועים בביתו של המחנך שלי בבית הספר התיכון –  יוסף בן שלמה [ולימים פרופ' יוסף בן שלמה ז"ל] בהיותי נערה צעירה, יצא מפי הביטוי הנורא הזה, ואז זכיתי לאחד השיעורים הגדולים אשר קיבלתי בימי חיי.

מורי יוסף הסביר לי מה נורא הביטוי הזה, ומדוע אסור להעלותו על דל השפתיים. את השיעור הארוך הזה לא אשכח כל ימי חיי, ואני חבה לו את ההארה הגדולה הזו.

לפני שבע שנים, כתבתי שני ספרי תיעוד על משפחתנו שאבדה כולה בשואה. הספרים הנושאים את השם: "המשפחה שלא היתה לי" מתעדים את כל הנספים בשואה מצד אבי [משפחות האם והאב] ומצד אימי [משפחות האם והאב], לצד מפות תרשים גדולות המתארות 7 דורות ומציינות על גבי כתם צהוב את כל הנספים בשואה. [הם מצויים במיספר עותקים ב"יד ושם" וברבים מן המוסדות המנציחים את זכר השואה].

הוריי עלו ארצה בראשית שנות השלושים [1933] כחלוצים על סרטיפיקאט של תנועת הנוער החלוצית "השומר הלאומי". כל משפחותיהם נותרו מאחור על אדמת פולין ורוסיה הלבנה, ואבדו בתנאים מזעזעים.

משפחתו של אבי הובלה יחד עם כל בני העיר יוזפוב שעל הוויסלה אל מחנה המוות סוביבור, בהם סבו וסבתו של אבי שהיו בני 85 באותו זמן, דודיו, דודותיו, הדודנים – כולם על בני זוגם וילדיהם הרבים, וכל המשפחה המורחבת שהיוותה כפר שלם. 

במשפחתה של אימי מן העיר וילייקה שבביילורוסיה, הגברים כולם נשרפו חיים בבית הכנסת, ביניהם סבי הי"ד. הנשים והתינוקות נורו אל הבורות, ביניהן סבתי הי"ד וכל דודותיה ודודניותיה של אימי. אפילו אלה אשר שהו ביערות עם הפרטיזנים, ביניהם דודתי הי"ד, בעלה, חבריה וחברותיה –  אבדו לעד, אם על ידי הנאצים או על ידי השכנים הביילורוסים. דודי, שהיה קצין בצבא הפולני ושאר חבריו הקצינים היהודים, אבדו אף הם לעד, ואין יודע איך ומתי.

למדתי פרטים רבים על רגעיהם האחרונים, ולעולם לא אחזור על הביטוי הנורא, כי איש מהם לא הלך כצאן לטבח, ולא הייתי רוצה או יכולה לעמוד במקום בו עמדו הם. גם ה"גיבורים" המשתמשים בביטוי האומלל הזה , לא בטוח שהיו עומדים במה שעמדו בו יקירינו אלה.

העלאת גבורת המורדים על נס, ראויה וחשובה, אולם אינה מחייבת את ההתנשאות והפטרונות על אלה שהובלו אל סופם המזעזע מבלי יכולת לפעול. צניעות בנושא זה יפה לכולנו, והגיע הזמן למחוק את המילים האלה מן הלקסיכון הלאומי.

ד"ר עירית [מלברגר] אמינוף,

עפולה

* * *

גלריית לאונרדו מציגה:

'אבנים ודרך'

קריקטורות ורישומים

מחווה לזאב [זאביק] רוזנבוים ז"ל

שהיה חבר עין גדי מראשיתו של הקיבוץ

פתיחה יום רביעי 10.4.2013

נעילה יום רביעי 8.5.2013

פתיחה חגיגית יום שישי 12.4.2013 שעה 10:30

בית התנועה הקיבוצית

רח' לאונרדו די וינצ'י 13 תל אביב קומת מרתף 2-

ימים א-ה 08:00 – 20:00, שישי 08:00-13:00

מנהלת ואוצרת, מרים ביטמן 054-6747446

miriambitman@walla.com

* * *

יהודה דרורי

לכל קשיש במדינה זכויות כמו לניצולי השואה!

הגיע הזמן שמישהו ינפץ את הסיסמה הדורשת זכויות מיוחדות לניצולי השואה. המדינה הזו עשתה את המקסימום עבורם – היא הביאה אותם לארץ, שיקמה אותם פיזית ונפשית, הם הקימו משפחות והולידו ילדים, הם עבדו ויצרו ושירתו בצבא, בקיצור מה ההבדל ביניהם ובין כל צעיר בארץ ערב מלחמת השחרור?

יקומו אנשים ויאמרו, הם סבלו את מאורעות המלחמה והשואה – אז מה? האם המדינה היתה אחראית לזה? אפשר בהחלט לומר שרבים מהם יכלו להציל עצמם טרם המלחמה לא עשו זאת וזאת אשמתם? האם מישהו אמר זאת? ומה עם כל העולים מברית המועצות שחזו את אירועי המלחמה וזוועותיה ברוסיה, האם הם לא כולם ניצולי השואה? ומה עם כל יהודי ארצות ערב שעברו פוגרומים עם קום המדינה, האם להם לא מגיע?

אנחנו צריכים להפסיק מזמן את "תרבות המגיע לי". ישנם בארץ קבוצות רבות שיכולות בצדק לבוא בדרישות ולא עושות זאת. וישנן קבוצות שכן עושות זאת כמו אותם מאות הילדים שקלט היישוב בארץ תוך כדי מלחמת העולם השנייה ("ילדי טהרןא") הדורשים כיום פיצוי מיוחד! ואגב, אני מוצא כמעניינת במיוחד את העובדה שמי שנלחם על הזכויות המיוחדות של ניצולי השואה הם בני הדור השני לניצולי השואה, שחושבים שמשום מה, לא הם אלא המדינה אחראית לקשיי ההזדקנות של הוריהם ולכל ההוצאות הנלוות...

חשוב לנו להבהיר פה שהומאניות של חברה נמדדת בדאגתה לצעיריה ול...זקניה! במדינת ישראל חיים כיום מאות אלפי קשישים. לא קל כיום להיות קשיש במדינתנו ולכן על המדינה להושיט יד לכל הקשישים ובייחוד לכל אלו המתקשים לקנות מזון או תרופות, או סיוע סיעודי. ושוב! – לא רק לניצולי שואה, לכל קשיש במצוקה! – וזאת ללא אפלייה מהיכן הוא בא ומה ההיסטוריה שלו בארץ או בחו"ל.

אני למשל מכיר קשישים ששירתו איתי בשעתו בגדוד הצנחנים והם עברו דרך 4 מלחמות וכיום הם במצוקה – אז מה ? מדוע לניצול שואה מגיע, ולהם לא מגיע? ווכבר הזכרתי שהיו לא מעט עולים מארצות ערב שנעקרו מחיי רווחה והיו צריכים להתחיל פה מאפס... הם עשו זאת אבל לחלק מהם קשה מאוד כיום... מדוע הם יהיו פחותים בזכויות של סיוע לעומת ניצולי השואה?

ולבסוף, באים אליי כאלה שאומרים לי שהמדינה עשתה את הסכמי השילומים על גבם ובמקומם של ניצולי השואה, ולא פיצתה אותם מספיק, ועל כך אומר רק דבר אחד:

 יש גבול לחזירות! מדינת ישראל נלחמה לקבל פיצויים ככל שיכלה, וזאת כדי לתת לעולים הניצולים מגורים, שיקום, ומקומות עבודה וגם...להקים צבא שיגן עליהם – לשם הלך הכסף ! האם זה לא ברור?

* * *

צל"ש לסופר שמאי גולן!

לאהוד ידידי, שלום רב,

 אודה לך אם תפרסם בעיתונך המעניין תוספת לאותו אירוע אודותיי, שעליו כתב שלום אילתי ("חדשות  בן עזר", 30.3.2013), בעניין השלכת הרימון שהופעל באוהל, בקורס המודיעין, בשנת 1952:

היתה בי החלטה פנימית לא לתת לרימון שהופעל להתפוצץ באוהל  ההודי המלא  חברים, נשק ותחמושת. לכן רדפתי אחריו, בעודו מתגלגל על הארץ, ומשמיע קול חד של הפתיל הבוער, כמו של נחש "טססס..." – עד שתפסתי אותו בידי והשלכתי אותו החוצה.

אבל הבעייה המרכזית לא היתה רק השלכת הרימון, אלא לאן להשליך אותו, כי אנשים קפצו  על רגליהם ורצו, בצדק, אל הפתח. לכן אסור היה לי להשליכו אל הפתח.

למזלי, מיד כשנכנסנו לאוהל  פניתי אל  היריעה שהיתה ממול לפתח והפשלתי אותה. כאילו איזה כוח  סמוי הוליך אותי וציווה עליי לפתוח גם יריעה זו, שפנתה אל שדה בור.

אכן, מיד פניתי והשלכתי את הרימון בפתח שפתחתי. הפיצוץ היה אדיר, כאילו ציפה לי, והתפוצץ בעודו באוויר. בקושי הספקתי להשליך את עצמי על הארץ יחד עם תנועת הזריקה של הרימון.

ועוד דבר אני זוכר מאותו אירוע: במחנה השתררה דממה עמוקה. נדמה היה לי שיכולתי למשש אותה באצבעותיי, כולם כנראה היו דרוכים לקראת בשורת איוב. עד שחברי הטוב אריה קרא  בשמי מבחוץ, ושאל אם אני בחיים.

ובאשר לציון לשבח: הנה, המדריך באותו קורס, שלום אילתי, זכר את המעשה דווקא בימים אלה, בהגיעי ל"גבורות", ועשה מעשה יפה במכתבו. "כנאמר":

אשרי הזכורים לטובה / ולו בהגיעם לגיל ה"גבורה"

ואשרי אדם  שמזכירים לו את מעשיו הטובים לפני מותו, ולא אחרי...

בהוקרה ובידידות,

שמאי גולן

אהוד: נראה לי כי הסיבה שלא קיבלת צל"ש על מעשה הגבורה שלך – היתה שאולי לא רצו אז במחנה הצבאי לתת פומבי ל"פאשלה", מה שהיה מחייב חקירות ואולי גם העמדה למשפט של מי ששמט את הרימון ללא הניצרה, ואולי גם על המפקדים היה לתת את הדין על שלא השגיחו על פריקת התחמושת, ולכן העדיפו כולם לעבור לסדר היום... ואת האדם, אותך – שכחו...

* * *

משה גרנות

אוטופיה אמונית

על ספרו של חיים סבתו

"כעפעפי שחר – מעשה בעזרא סימן-טוב"

הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, 167 עמ'

בדומה לעגנון בזמנו גם חיים סבתו בורא בספרו עולם אמוני אידיאלי, עולם שצריך להתגעגע אליו, ואף לקונן על הסתלקותו. דרכו של עולם היא שאנשים מאמינים שפעם היה יותר טוב, שהיה גן עדן שאבד בגלל התקופות החדשות והדורות החדשים אשר חסרים את התום והחסד של פעם.

גיבור הספר הוא עזרא סימן-טוב, איש תם וישר, המתפרנס ככובס וכמגהץ במכבסה של יחזקאל כדורי שברחוב יפו בירושלים. האיש אוהב את ירושלים, את אווירה, את יהודיה ואת חכמיה. הוא איננו תלמיד חכם, ומסתפק בתפילה, בפיוטים ובקריאת מזמורי תהילים. הוא תמיד שמח בחלקו, ומברך על הטובה וגם על הרעה. הוא נשוי למדאם שרה (הוא מכנה אותה כך משום שהיא ממשפחה מיוחסת מיוצאי ארם צובה, ואילו הוא יהודי פשוט). יש לו בנים, ולימים – גם נכדים, אך המחבר איננו טורח לציין את מספרם, או שמותיהם, ורק לקראת סוף הספר מוזכר שהם מבקשים להביא את הוריהם אל מגוריהם שבשפלה. עזרא מעניק מתן בסתר, ואף סועד את רחמים כליפא הנגן העיוור, מביא לו מצרכי מזון ומכבד את ביתו. בהמשך ירומז שהוא חש ייסורי מצפון כלפי רחמים הסגי-נהור. עזרא מתפלל במיספר בתי כנסת, ואיננו פוסח גם על בתי כנסת אשכנזיים, ולמרות שהוא איננו מבין את מבטאם, הוא מרגיש בליבו את כוונת תפילותיהם, סיפוריהם ודרשותיהם. הוא ידוע כמי שמוכן תמיד לספר איזו מעשייה על נס שקרה ליראי השם. חסיד ברסלב מושך אותו להתפלל בטבע ולרקד לפני הקב"ה – הוא נענה לו, אחֵר מבקש שישמש עשירי למניין, וגם יסכים להשלים עימם את לימוד הש"ס – והוא נענה גם לו. עזרא מעריץ את חכם פינטו, והחכם מעריך את תומתו של האיש הפשוט והזך הזה – האיש ספוג אמונה זכה, והוא מוכן בהחלט להקריב נפשו למען הקב"ה.

הספר גדוש בשמות פיוטים של פייטני ימי הביניים, במובאות שלימות מפיוטים אלה, בציון שמותיהם של ספרי יראים, של מדרשים ושל ספרי הלכות. כיוון שעזרא וגם גיסו ד"ר טאוויל, הם מיוצאי ארם צובא, המחבר מרבה לתאר את המנהגים המיוחדים לעדה זאת, בין השאר את מנהג "הברנדיזי", שעניינו קריאת שיר מחורז מאולתר לחלוטין, אותו מבצע הקרוא שמרים כוסית העראק לכבוד המארח. שאר הקרואים מחרים מחזיקים אחריו וקוראים "ברנדיזי" משלהם, אבל איש לא הצליח להשיג באומנות הזאת את חכם טאוויל, הלא הוא אביו של ד"ר אברהם טאוויל.

זוך ליבו של עזרא מתגלה כאשר בניו ואוהביו מבקשים לקיים לו מסיבת יום הולדת בהגיעו לגיל שישים. הוא איננו מסכים, כי מסיבות יש לקיים רק על דבר מצווה, ולבסוף הוא מתרצה, ובמסיבה משבח החכם פינטו את תום ליבו, ורחמים העיוור, שבינתיים נמצא רופא שיצליח לשקם אחת מעיניו, מספר איך עזרא הציל את חייו בילדותו. עזרא חשש כל חייו שרחמים התעוור בגלל איזה חוסר תשומת לב מצידו, ורק במסיבה הסתבר שדווקא רחמים צריך להיות אסיר תודה לו. רחמים נוהג לנגן לעזרא מנגינה נפלאה, שעזרא מכנה אותה בשם "כעפעפי שחר" (מכאן שם הספר), אלא שבמקור – איוב ג' 8 מופיע הביטוי בהקשר של קללה  (איוב מקלל את יום הולדתו) ובמ"א 10 מופיע הביטוי בתיאור הלוויתן המפלצתי, ואולי יש כאן רמז של המחבר כי מה שנחשב בעיני עזרא לחטא שלו כלפי רחמים – מתברר דווקא כמעשה חסד.

שני אישים מופיעים בספר כ"נגטיבים" של עזרא: ד"ר אברהם טאוויל הלמדן, הבקיא ברזי הפיוט של ימי הביניים, שבז להדיוטות. הוא מכשיל את החזנים בטענה שהם אינם מבטאים נכון את המילים, הוא מבקש להתל בעמיתיו החוקרים, ואף מעליב את עזרא. "הנגטיב" השני התלמיד חכם משה דוד, שקריאתו הנלהבת של עזרא במזמורי תהילים מפריעה לו להתעמק בסוגיות התלמוד. שני "הנגטיבים" מרוככים דווקא על ידי עזרא, חשים כלפיו אהדה ואסירות תודה.

יש עוד "נגטיב" אחד גדול: הקִדְמָה! עיריית ירושלים מחליטה להרחיב את רחוב יפו, ולכן צריך להרוס את כל החנויות של האנשים הטובים, לתת להם פיצויים ולסלק אותם משם. דחפורים מרעישים עולמות, מעלים אבק ומשחיתים את גינת עשבי התבלין של הזוג עזרא ושרה. תרבות התום נהרסת, והקִדְמָה הדורסנית יורשת אותה.

כאמור, לאורך כל הספר מרומז שעזרא חש ייסורי מצפון שכביכול הוא אשם בעיוורונו של רחמים, ולכן לדעתו, הוא נענש בכך שבתו המירה דתה לנצרות. הבת עבדה בהתנדבות בבית החולים הצרפתי, ומיסיונר הסית אותה להמיר את דתה. הבת נעלמת, וכאמור, עזרא מאמין שזה עונש שנחת עליו על חֵטא שכביכול חָטָא. אלא שגם עקוב זה הפך למישור: הבת חוזרת לאביה ולדתה. הקורא איננו יכול להתעלם מהדמיון הרב שבין סיפור הבת שהתפייסה עם אביה ודתה אצל שלום עליכם (הפרק "לך לך" ב"טוביה החולב"), ובין סיפור בתו של עזרא בספרנו.

קראתי לרשימה הזאת בשם "אוטופיה אמונית", ולא בכדי: כמו עגנון לפניו גם חיים סבתו ממציא לנו עולם אמוני תמים ומלא חסד: אין מחלוקת בין עדות שונות ומנהגים שונים, אין קנאה ורדיפת כבוד, אין קטטות רוויות שנאה בין פלגים שונים. הרי בתוך עמנו אנו חיים, ואנו רואים מול עינינו עד כמה העולם האמוני הזה רווי בשנאה והתבדלות: בנות ספרדיות לא יכולות ללמוד בבתי ספר אשכנזיים, דתיים "לייט" נחשבים למוקצה, מדירים נשים באוטובוסים, משמחות, מאירועים, ואפילו מתפילה, קוראים לשוטרי ישראל בשם "נאצים", מתייחסים אל החילוניים כאל "עַם החמור", ואילו הרפורמים והקונסרבטיבים נחשבים  בעיניהם למומרים. על איזה תום, חסד ואחווה מדבר המחבר שלנו?

מבלי משים מרמז המחבר על חשבון מי נסמכת כל הרמוניה שהוא מתאר בספר: הגברים מבלים בבית המדרש ובבית הכנסת, ואילו הנשים, מטפלות בילדים, טורחות במשק הבית, וכשיש אירוע, ובו נאמרים דברי תורה "מתוקים מדבש", סתרי הזוהר, פיוטים ו"ברנדיזי" – לא משתתפת שם אף אחת מהנשים שטרחו להכין את האירוע, שכן האמונה "התמה" הזאת איננה יכולה להתגשם אלא אם כן משעבדים את הנשים, ונותנים למישהו אחר לשמש "גוי של שבת", וגם לאחר כל זה הם אוכלים זה את זה בלי מלח: הליטאים את החסידים, ועשרות החסידויות העוינות זו את זו.

עגנון היה אומר "אמן" על ההוויה שמתוארת בספר זה, כי גם הוא צייר עולם אמוני אידיאלי ("והיה העקוב למישור", "תהילה", "בלבב ימים", "תמול שלשום"), כי גם הוא ראה בקדמה תקלה (ראו את הסאטירה שלו ב"ספר המדינה"). מי שאיננו מסונוור מהעולם הדתי, ומביט בו במבט לא משוחד – יקשה לו לקנות את האידיליה המתוארת על ידי חסידיו, כשם שאיננו מסונוור מסיפורי הניסים שקרו כביכול ל"קדמונים", סיפורים המשובצים לרוב גם אצל עגנון וגם אצל סבתו.

אהוד: לגבי עגנון אתה טועה בגדול! ובאשר לסבתו – האם הוא באמת סופר?

* * *

רות ירדני כץ

טעם של פעם

ישנם סרטים של פעם בלתי נשכחים. סרטים שאפשר לראות פעם ועוד פעם וכל פעם ההנאה אותה הנאה. סרטים שיש רצף בסיפור, רוב השחקנים ידעו לשיר, לרקוד ולנגן על איזה כלי. 

חברת "יס" מפנקת אותנו בסרטים ההם, והשבוע ראיתי את הסרט "אישה בחלון" שחור-לבן, בכיכובו של אדוארד ג'י רובינסון והבמאי הוא פריץ לאנג. 

סרט מתח ממדרגה ראשונה. רובינסון מגלם תפקיד כפרופיסור מכובד שרואה תמונה של אישה בחלון ומרגע זה מתרחשת דרמה. הפרופסור רוצח את  המאהב של האישה היפה. העלילה מתפתחת ועולה כל פעם מדרגה והמתח מגיע לשיאו בסוף המפתיע. מאוד מפתיע. המשחק של רובינסון משכנע מאוד וכך גם כל השחקנים שאיתו. האווירה שהבמאי הצליח להעביר לצופה היא אמינה ביותר. למשל, הפרופיסור שייך למועדון הסגל הבכיר של האוניברסיטה שבו יש חדר אוכל מפואר כאשר צוות שלם עומד לרשותם, ואחרי הארוחה הם עוברים לחדר אחר שם שותים את הקוניאק או הוויסקי ומעשנים את הסיגר או סיגריות ומרכלים. מסורת שנמשכת עד היום רק בלי סיגרים וסיגריות. מי שלא ראה את הסרט כדאי לעשות מאמץ. ולמה אני מתעכבת על סרט זה? בגלל רובינסון. 

הוליווד היא יצירה של יהודים שהקימו את תעשיית הסרטים בתחילת המאה הקודמת ונכללו בהם מפיקים, יוצרים, במאים, מוסיקאים ושחקנים. שמו האמיתי של רובינסון הוא עמנואל גולדברג והוא נולד בבוקרשט, רומניה, בשנת 1893 ונפטר בשנת 1973, למשפחה יהודית שדיברה יידיש. בשנת 1903 המשפחה היגרה לארצות הברית, לניו-יורק, ועמנואל התעניין מאוד בעולם המשחק, לא רק התעניין, נכנס אליו, כישרונו התגלה והוא זכה במלגה מטעם האקדמיה האמריקאית לאומנויות הדרמה. הוא שינה את שמו לאדוארד ג'י רובינסון. הג'י שימר את שם משפחתו גולדברג.

הסרט שהאדיר את שמו היה "הקיסר הקטן" שבו הוא מגלם מאפיונר קשוח ובעקבות סרט זה שיחק בעוד כמה סרטים באותו ז'אנר. הוא שיתף פעולה עם המפרי בוגרט, פרנק סינטרה, פול ניומן, וסרטו עם סטיב מקווין, "הנער מסינסינטי" זכה לשבחים מקיר לקיר. בסרט זה מקווין הצעיר והיהיר מתמודד מול רובינסון, האלוף הבלתי מעורער בפוקר על התואר. 

רובינסון זכה רק לאחר מותו בפרס האוסקר על מפעל חייו.

את יהדותו הוא לא הדחיק. הוא ביקר מיספר פעמים בארץ ובראיון שנתן ל-מ. מייזלס, מ"מעריב" ב-25 ביוני 1971, שכותרתו: הנשמה היהודית של א. ג'י. רובינסון, הוא אמר:

"יחסי לישראל טבעי ואין צורך להסבירו. המעשים קובעים ולא מילים והצהרות. תמיד עשיתי כל מה שיכולתי למען ישראל, בשבילי ישראל היא יותר מאשר מדינה ותושביה. היא סמלית וחובקת הכול. הוכחתי ואני מוכיח זאת. אני פעיל בכל הקשור לישראל, למען ה'בונדס', האוניברסיטה העברית ועוד... אם באים לביתי יהודים אמידים שרוצים לראות את אוסף האמנות שלי, אני מרשה להם לבקר רק אם קנו 'בונדס' ב-5000 דולר לפחות."

בקטע אחר הוא מספר: "כשביקרתי בישראל, ביקרתי במקומות הקדושים. נכנסתי לבתי כנסת, שטיבלאך. ימי-נעוריי כאילו חזרו אליי. ביקרתי גם בשכונות של נטורי-קרתא. שמעתי שהם מטיפים נגד המדינה, השפה העברית. זה מוזר בעיני, אך לדעתי צריך להתייחס כלפיהם בסובלנות. אנו חייבים ליהודים מסוג זה הרבה. הם שמרו על המסורת היהודית במשך מאות בשנים. הם שמרו על הגחלת ועל הנשמה היהודית, הם רוצים במדינה דתית. זה יותר מדי, אך אינני רוצה להתערב בפוליטיקה הפנימית שלכם." 

לאדוארד ג'י רובינסון – עמנואל גולדברג, מצטרפים עוד הרבה יהודים שעשו קריירה אדירה בקולנוע, לא רק – ולמדינת ישראל יש מקום גדול ורחב בנשמתם.

* * *

ברכות חמות ומפרגנות

לזמרת הסופרן הישראלית בת ה-25

גן-יה בן-גור אקסלרוד

בתם של נעמי בן-גור ועודד אקסלרוד

על זכייתה במוצאי שבת במקום הראשון

בתחרות הבינלאומית לזמרים צעירים

 על שם הילדה צאדק בווינה

* * *

אורי הייטנר

חזון ישראלי

האם הברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי" היא רק קוניוקטורה קואליציונית, או שהיא ביטוי למשהו עמוק בחברה הישראלית?

בלי קשר לעתידה של הברית הפוליטית הזאת, אני מאמין שהיא אינה מקרית. בתכנים חברתיים ותרבותיים, הפוליטיקה צועדת תמיד אחרי החברה. בחברה הישראלית מתחוללים בדור האחרון תהליכים מרתקים, שצפויים לחולל שינוי עומק תרבותי וחברתי בעשרים השנים הבאות. כעת, התהליכים הללו מגיעים גם למערכת הפוליטית.

תהליך אחד הוא התחדשות יהודית בחברה החילונית – מה שהחל לפני 25 שנה כ"פנייה אל ארון הספרים היהודי" בקרב אליטה אינטלקטואלית מצומצמת, היה למהלך חברתי מקיף של התחדשות יהודית רבת פנים; בתי מדרש חילונים, פלורליסטיים ומשותפים לחילונים ודתיים, קהילות מתפללות רבות, מכינות קדם צבאיות, מדרשת שילוב, ישיבות חילוניות, יצירה יהודית בתחומי האמנות השונים ובעיקר במוסיקה ועוד ועוד. אי אפשר עוד לפטור זאת כ"טרנד" חולף. מדובר במהלך עומק המקיף רבבות ישראלים, אם לא יותר.

תהליך שני, אף שאינו מוכר תחת הכותרת הזאת, הוא התחדשות יהודית בציונות הדתית – מהפיכה פמיניסטית, מניינים שוויוניים, פתיחות כלפי החילונים, התמתנות משמעותית של אובססיית ה"צניעות", היפתחות ליצירה אמנותית חופשית בתחומי הקולנוע, השירה האמנות הפלסטית ובעיקר, זקיפת גו והסרת רגשי הנחיתות בפני החרדיות. לא עוד פחד מפני סטיגמות כ"דתי לייט" ו"חפיפניק".

תהליך שלישי הוא תחיית המסורתיות ובפרט המסורתיות המזרחית כאופציה לגיטימית ביהדות, ולא כסרח עודף אלקטורלי של ש"ס...

בראשית דרכה של ההתחדשות היהודית במרחב החילוני, היתה בה נימה לעומתית כלפי הדתיים: טענות על הדתיים שתפסו מונופול על היהדות, קריאה לשחרר את היהדות מכבלי הדת וכו'. ובמגזר הדתי לאומי הייתה חשדנות רבה כלפי ההתחדשות היהודית כ"רפורמה חדשה", רחמנא לצלן. אגב, היום יש יותר ויותר פתיחות במגזר הדתי לאומי, גם כלפי הרפורמים והקונסרבטיבים. אולם תנועות ההתחדשות היהודית במרחב החילוני ובמרחב הדתי נפתחו מאוד זו לזו, והתקרבו מאוד אהדדי.

את המהלך ההיסטורי הזה אי אפשר להפסיק. אל מול תהליכים מפרקים של הקצנה דתית ואנטי דתית, פוסט ציונות והקצנה לאומנית – התהליכים המחברים והבונים היו לזרם המרכזי של החברה הישראלית, זרם של התחדשות מרכז ציוני, יהודי דמוקרטי.

תהליך הנמכת הגדרות בין המגזרים יילך ויגבר. לא עוד חלוקה דיכוטומית לחילונים ולדתיים, אלא רצף של ביטויים שונים לזהות היהודית והתרבות היהודית בחברה הישראלית. תהיינה יותר ויותר מסגרות חינוכיות וקהילתיות משותפות למגוון הזה, ברמות שונות של שותפות. החברה הישראלית תיקח אחריות על המשך היצירה היהודית, תוך כבוד לשונות ולמגוון הזהותי של היהדות בת זמננו. אני מאמין, שהתהליכים הללו לא יפסחו גם על היהדות החרדית, שתפתח יותר ויותר לחברה הישראלית ותיטול אחריות רבה יותר בתחומי הביטחון, הכלכלה והחברה.

מרכיב משמעותי בהתחדשות היהודית, הוא בחתירה לצדק חברתי, ברוח חזון נביאי ישראל, החקיקה הסוציאלית של התורה, האחריות החברתית של חז"ל, האחריות הקהילתית בקהילה היהודית, והחזון החברתי של התנועה הציונית לגווניה.

אני מאמין שגם התהליך הזה ילך ויעמיק. גם בנושא החברתי – אל מול התהליכים המפרקים, כמו המרוץ המטורף אחרי העושר, תרבות הג'ונגל שבה קומץ החזקים אוכלים את החלשים, הסגידה לכסף והערצת הטייקונים, תרבות הריאליטי, ההפרטה הקיצונית שפגעה קשות במדינת הרווחה, יתחזקו הגורמים הבונים והמאחדים. הערבות ההדדית תחזור לתפוס מקום מרכזי בסולם הערכים הישראלי, ברמת הפרט, הקהילה, המגזר העסקי והמדינה. המדינה תשוב ותיקח אחריות רבה יותר על החינוך, הבריאות והרווחה; מדינת הרווחה הישראלית תקום לתחיה. אך המדינה אינה חזות הכול. אני שולל את ההנגדה המלאכותית בין צדקה וצדק. חברה, שהערך העליון שלה הוא ערבות הדדית, אינה משליכה הכול על המדינה. הקהילה תתחזק, הן הקהילה העירונית והן הקהילה הכפרית, כולל הקיבוץ. ניצני הקואופרציה המתחדשת, כהמשך קונסטרוקטיבי למחאה החברתית, מבשרים שינוי חברתי משמעותי.

והשלום? בנושא זה אני פחות אופטימי. בניגוד לחברה, לכלכלה ולתרבות, התלויים בעיקר בנו, השלום מותנה בנכונות הערבים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. לעולם אסור להתייאש, אך כנראה שהדבר לא יקרה בעתיד הנראה לעין. כנראה שהיום הגדול, שבו נוכל להחזיר את החרב לנדנה, אינו ממתין לנו מעבר לפינה.

הציונות מעולם לא ביקשה רשות מהערבים ואילו ביקשנו – לא היתה לנו מדינה. וגם בעתיד לא נבקש רשות, ונמשיך לבנות את המדינה, לקלוט עלייה, ליישב את הארץ, לפתח את התרבות היהודית הישראלית, לבנות חברה צודקת וכלכלה חסונה, ולהגן על היש הזה מפני חורשי רעתנו. בדרך הזו, יבוא יום שגם הערבים ישלימו עם המציאות הזאת. היום ההוא יהיה יום השלום.

* * *

יובל כהן

סייבר סייבר יא-יהוד:

על תרבות ההודעה שלפני ההתקפה

מה הקשר בין ארגון אנונימוס, קים ג'ונג און וצה"ל? לא הרבה, מעבר לכך ששלושתם נוהגים, כך מסתבר, להודיע על נכונותם לתקוף את יריביהם בטרם עשותם כן. אל טרנד ההתראה שלפני ההתקפה התוודעתי לראשונה בעת שירותי הצבאי בשטחים בתקופת האינתיפאדה השנייה. באותה העת הנהיג צה"ל, במסגרת תודעת הדמדומים שבין אוסלו למציאות, נוהל תמוה ביותר הנקרא "נוהל שכן". לפי נוהל זה, טרם מעצר מבוקש בביתו היה צורך להמציא שכן (יהא זה שכנו האמיתי של המבוקש או שכן רוחני-אידיאולוגי מכפר אחר). תפקידו של שכן זה היה לדפוק על דלתו של המבוקש ולהודיע לו, בדחילו ורחימו, כי הצבא מחכה בחוץ, ומבקש מהלה שיואיל לצאת את הבית.

הנוהל איפשר בדרך כלל למבוקש להימלט, ולמשפחתו המתבצרת איפשר הדבר להתחמש מבעוד מועד בנשק חם, סכיני מטבח, מים רותחים, בלאטות וכיוצא באלו מרעין בישין. כאשר לבסוף היה מחליט הכוח לפרוץ פנימה, היו בני המשפחה ממתינים לחיילים בחדרים ובמבואות כשהם ערוכים היטב למתקפה שעליה צה"ל, ברוב טובו, טרח להודיע להם מראש.

למזלנו, הופסק הנוהל האווילי זמן קצר לאחר מכן בהתערבות בג"ץ, וזאת מטעמי הפרת זכויות האדם. כולנו, לוחמים ושכנים כאחד, נשמנו לרווחה.

 השבוע, לאחר הודעתו הדרמטית של שליט צפון קוריאה לגבי כוונתו לתקוף את ארצות הברית בנשק גרעיני, לא יכולתי שלא להיזכר במחזה הסוראליסטי של איש כוחות הביטחון הכורז במגאפון למחבל המתבצר, ובערבית צחה מפציר בו בבקשות ותחנונים להסגיר את עצמו. באותו זמן לא ידעתי ערבית, אך דימיתי את האיש עם המגאפון, הלבוש בג'ינס, טי שרט ושכפ"צ קרמי כאומר: "ראה נא ידידי, אנחנו כאן, מתחת לחלונך, שרים לך סרנדה. כל שעליך לעשות הוא להוציא את לוע הקלצ'ניקוב מהחלון ולרסס אותנו לקיבינימט."

והנה, בעודי מהרהר בטיפשות העצומה שישנה בהצהרת כוונות שכזו מצד קים ג'ונג און, האיש והתספורת, הודיע ארגון אנונימוס העולמי כי הוא פוצח במתקפת סייבר על אתרי ממשלה ומוסדות רשמיים ישראלים. הארגון נקב ביום ובשעה המדוייקים שבהם תיערך המתקפה, על מנת לאפשר למותקפים להיערך בהתאם.

ואני שואל: מהי הסיבה שבגינה מודיעים אנשים, ארגונים ומדינות ליריביהם שהנה, הם עומדים לתקוף? האם הם כה בטוחים שעליונותם תעמוד להם עד שהם מוותרים מרצונם על אלמנט ההפתעה? האם זהו אקט ג'נטלמני, שריד מתקופת האבירים? שמא הם עצמם אינם בטוחים בצדקת הפעולה שהם עומדים לבצע, עד כדי כך שהם מבקשים את אישורו של המותקף העתידי?

משה פלדנקרייז, ממציא שיטת פלדנקרייז והאיש שלימד את בן גוריון לעמוד על הראש, התייחס לסוגייה בספרו "ג'ודו – אומנות ההגנה וההתקפה." בין שאר תאריו הרבים של הד"ר, החזיק הנ"ל בדרגת מאסטר באומנות הלחימה היפנית. הוא כותב: "על ידי התמדה בתרגול, המתאמן נעשה למומחה של ממש, והוא מסוגל לבצע תרגיל מסוים אפילו לאחר שהודיע ליריבו על כוונתו לעשות כן."

אני רק יכול לקוות שזהו המניע האמיתי מאחורי הברברת המתוקשרת והבלתי נגמרת בנושא ההתקפה העתידית על איראן, אך אני בספק.

* * *

אלי מייזליש

[1] מכתב לאב של תלמיד ישיבה

פתיח:

המאבק כיום, לאחר שיאיר לפיד נבחר לכהן כשר בכיר, ויחד עם נפתלי בנט חובש הכיפה, אבל היה קצין קרבי בצה"ל, משנה בתכלית את מהות מאבקו של הציבור לגיוס תלמידי הישיבות; [כל] חייבי הגיוס גיוס לצה"ל. זו תקופה חדשה לגמרי – כולם, יתגייסו. אולי זה ייקח זמן, אבל זהו סופו של סיפור הזוי כאילו וכביכול 'לימוד התורה מציל את עם ישראל'. כי 'לימוד התורה' של כמה אלפי חייבי גיוס שייפסק ל-3 שנים לכל אחד מהם, לא יחריב את עם ישראל שניצל כביכול לפי דברי הרבנים בשל 'לימוד תורה'. הסיפור האמיתי הוא הזוי והרי הוא פתוח לציבור:

זו פנייה לאבא של חייב גיוס בן 18 שבמקום לשלוח אותו להתייצב בלשכת הגיוס, אתה שולח אותו ל-3 שנים ללמוד גמרא ועיון ב'מסילת ישרים' שיתברר בהמשך:

כי מה שאתה עומד לקרוא בשורות הבאות, איש לא כתב לפניי לא אליך אישית ולא באמצעות עיתון. פשוט, מפני שלאף אחד אחר לא היה האומץ [לספר לציבור את האמת].

ממרום גילי, וממקום שאיני חושש מאיש ולא מאותו מקום שאתה כל כך חרד ממנו, אספר את האמת: אתה לא מרשה לבנך להתגייס מפני שאתה חרד שמא הוא ימות או ייהרג כחייל [כי הייתי שם ושמעתי] ולא בגלל שיפסיק [ל-3 שנים ללמוד גמרא].

ומפני שאתה חרד שמא בצבא הוא יגלה את האמת כי אין צורך לפחד מאלוהים כפי שאתה לימדת אותו, או אימו – מאז היותו  פעוט בן 3. ומאז הפחד רק מתחרד כשבנך לומד כבר כינוקא משנה וגמרא והפוסקים ואת כל הדינים והמצוות שעליו לקיים במהלך חייו ושאם לא ייענש בגיהינום ואולי גם לא יהיה לו חלק בעולם הבא. אותו עולם, שכבר בגיל ינקות, מלמדים אותו כדברי מחבר 'מסילת ישרים' הרמח"ל [רבי משה חיים לוצאטו 1746-1707] כבר בשורה השלישית בפתיח של ספרו הנ"ל:

העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר ציוונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זיכרונם לברכה (עירובין כ"ב א).

נער תמים כבן 12-13 שקורא בתעצומות נפשו התמימה משפט כה החלטי, שמשתק את המוח כי העולם האמיתי הוא בעולם הבא ולמעשה החיים נמשכים שם ולנצח, ושם – לעולם לא מתים יותר... וכשיבוא המשיח נקום לתחייה... מה כבר שווים החיים כאן בעולם הזה כשברור לו כשמש כי רק ללימוד התורה הוא מחוייב.

לא כל תלמיד ישיבה הופך להיות פרופסור עם כיפה בבר-אילן, שמקיים את המצוות בפן אחר של היהדות, המובנת רק למי שחפר ודגר לגבי האלוהות ומצא אותו שונה ורחוק ת"ק פרסה מאותו אלוהים שבנך הצעיר בן ה-18 מבין.

השוני כאן כבול בעבותות בשניים; האחד שהוא הגיע לספסל האוניברסיטה רק לאחר שסיים 3 שנים של שרות בצה"ל עם כיפה סרוגה ולא נבהל מהפחד שאתה חושש ממנו, והשני, שיש אלוהים עם קונפליקטים. ולא כל דבר הוא בבחינת 'נעשה ונשמע' אלא מדברים עליו, חוקרים את מעשיו והרציונל של האמונה, אפילו שהיא אינה רציונלית כמאמרי חובש הכיפה פרופ' לייבוביץ ז"ל – שידע להשיב לאפיקורס וגם לכמרים על השוני שבין היהדות לנצרות, כאשר לבנך אין שמץ של מושג מי הוא ישו הנוצרי ומה עוללו לנו אנשי הכנסייה מיום מותו [הצלבתו] ועד לפסליו ותמונתו בכל רבבות הכנסיות או הקתדרלות.

ההתבדלות של העם הזה, שחלקו נהרג בקרב עם הערבים מתש"ח והלאה, וחלקו השני מסתתר בין דפי הגמרא כפחדן שאתה גרמת לכך, היא עיוות המשמעות של עם אחד ו'כל ישראל חברים' ו'כל ישראל ערבים זה לזה' – ובניגוד לעוד עשרות מאמרי תורה ומצוות המחייבים את בנך להתגייס בגיל 18, כמו כל האחרים שלא ממשיכים גם בגיל 19 להתחפר בין דפי הגמרא או בספר "מסילת ישרים" ההזוי, ולא במארבים מול מחבלים שעלולים לתקוף אזרחים, ולכן בנך יכול לשבת נינוח ליד הסטנד וללחוש לעצמו: 'אמר אביי...' או 'אמר רבא...' מאות פעמים ללא סוף וללא תכלית כענן שחולף ברוח.

ואם יבוא היום, והוא יגיע דווקא בעזרת השם, וזאת למען כבודו, ובנך ועוד אלפים בני ה-18 כמוהו, יתגייסו לצבא יחד עם בוגרי תיכון האחרים, ולאחר 3 שנות שרות יחזור אליך בריא ושלם ללא חבטות אמוניות, דווקא אז יתחולל קידוש השם.

כיום? אתה ועוד אלפים כמוך רק מחללים את שמו, כי אי גיוס לצה"ל של בנך הוא חילול השם, ולכן, הגיעה השעה שתדע כי הכול גלוי, הכול. ולא תוכלו לחיות יותר בשקר, והתירוץ היתום ש"לימוד התורה מציל את עם ישראל" הוא בלוף מטופש גם כשזה מדובר בבנך. הרי כולם יודעים כי חוץ ממנו, רבבות תלמידי הישיבות הגבוהות כמו פוניבז' למשל, ששם לומדים בני 21 ומעלה עד ה'כוללים' ששם לומדים בני ה-30 וה-40 – זאת מסה אדירה שמעולם לא היתה בעם ישראל ואפילו לא בזמן שהמקדש היה קיים או ביבנה בזמנו של ריב"ז ותקופת הסנהדרין, או בגלות בבל בתקופת התלמוד ועד לישיבות המעטות בפולין ובליטא לפני השואה. כי בכל אירופה, עם יותר מ-10 מיליון יהודים, למדו בסה"כ בכל הישיבות שם, אולי אחוז אחד מאלה שלומדים כיום כמעט בכל בערי ישראל. כי אין כיום ולו עיר אחת שאין בה כיום ישיבה, ולא רק בירושלים ובבני-ברק, אלא בתל-אביב וחיפה, ואין לזה סוף.

[אבל מהישיבות בארץ יוצאים ובעצם נשארים רק טמבלים – ולא גאונים כמו במזרח אירופה, ששם חיו לרוב הלומדים בעוני, והיו רעבים ללחם! – אב"ע.]

אז מה הפחד? תקום מחר בבוקר ואמור לבנך בן ה-18: סע ללשכת הגיוס ושיסע בשלום ושיחזור בע"ה בשלום. אמן. שנאמר:

[יב] כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן; הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת, יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה, יִמְחֲאוּ-כָף. 

וכן; צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם [ו] בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.

אלה הם חיילי צה"ל.

ואני מאחל כך לבנך שיחזור בשלום.

[2] מכתב לאדם טיפש [בשמאל]

שחושב שהוא חכם

ירון לונדון למשל. שחושב שהערבים בגדה 'חייבים' לפתוח באינתיפאדה מס' 3 ואינו מבין מדוע הם מתמהמהים. לא רק תמה, אלא גם מרים גבה, כאשר מומחה לעניינים ערבים וכך גם בכיר ערבי מרמאללה האומר לו בשידור חי: לא.

מתברר כי חוץ מירון לונדון יש לא מעטים בשמאל שכל כך תמהים ונבוכים שרק כמה עשרות בלבד מערביי הגדה זורקים אבנים על פטרולים של חיילי צה"ל ולא רבבות, ולא רק אבנים, אלא מדוע לעזאזל 'אתם' לא עולים  בהמוניכם על גדרות ההתנחלויות ורומסים אותן ומבריחים את המתנחלים מבתיהם. [כך לאיש מרמאללה שמחייך כמו חכם בשקט] לא? למה לא? למה באמת הערבים לא עולים בהמוניהם בהתאם לחלומו ההזוי של ירון? למה? מפני שהוא טיפש והערבים לא.

יש גם טיפש נוסף בשמאל שממש גוער בהם "כי גם האצ"ל והלח"י הרגו אנגלים לסלק אותם מכאן..." – אז למה אתם לא הורגים יהודים היום כמו הלח"י.

הכי-הכי מתועב ונורא קרה עם מאמרה של עמירה הס שגוערת בהם שאינם זורקים אבנים במטרה להרוג יהודים באשר הם, תינוקות או אימהות בהיריון, אלא רק על חיילים.  

יהודים אלה שאינם 'מבינים' למה ערביי עזה שותקים והפסיקו את ירי הפצמ"רים, ואת ההמונים בגדה שאינם כותשים את ההתנחלויות – הם יהודים שיושבים מאחורי שולחן כתיבה עם מקלדת או ליד מיקרופון באולפן ואין להם מושג בגרוש מה עלול הערבי להפסיד מירי פצמ"רים או 'לעלות על הגדרות' בהמונים. הם, ערביי הגדה לא מטומטמים כמו השמאלנים כאן. הם, שנולדו בתל-אביב העברית והרחוקה-מערבים ומהשפה הערבית הדו-משמעית – ולא במושבות, שבניהן היו דוברי ערבית שמבינים טוב-טוב כל ציוץ ערבי ושהתגוררו ממש לידם והיו מריחים את ריחות ה'טאבון' שהסריח מעשן הגללים שהנערות מהכפר היו אוספות אחרי עדרי הבקר.

כי ערביי הגדה, שומעים בערבית כל שעה מה קורה בסוריה ואפילו במצרים. והם יודעים בדיוק-בדיוק למי יש אוכל ובית. הערבי במצרים, החי ב'מדינה עצמאית' ו'חופשית' ו'דמוקרטית' מרוויח למחייתו רבע מערביי הגדה ו-10% ממאות אלפי ערביי מזרח ירושלים. ערביי הגדה יודעים פי אלף טוב יותר מירון לונדון מה עולה בגורלו של ערבי שחי כיום במדינה עצמאית ודמוקרטית כמו סוריה או תחת לחצי משטר כיבוש של חיזבאללה בלבנון. הוא יודע ולפי תחנות הרדיו בערבית בשידורים חיים מהשטח של אלג'זירה, איזה עוני שורר בירדן. הפלסטיני ברמאללה יודע כי אין לו סיכוי לחזור לעבוד בכווית למשל או בערב הסעודית, משם סולקו כל הפלסטינים כשהכריזו על סאדאם חוסיין כמושיעם. הם הפסידו בקרב הזה כשצרחו "יאללה יאללה יא סאדאם אודורב אודורב על טאלאבּיבּ [תל אביב]..." למראה כמה טילי סקאד. הם למדו את הלקח. מהתחתית שהם נמצאים בה רגע, לאחר אובדן סאדאם ו'חומת מגן' – הם הפנימו שלא כדאי יותר לקנות סוכריות לחלק לאחר פיצוץ של שהיד. הסוכריות עלולות להחמיץ במגירה.

הערבים ברמאללה אינם טיפשים כמו ירון לונדון. הם שמחים ערב-ערב בהמוניהם לצאת ליהנות ממה שיש ולא ממה שאין. ויש להם שם הרבה-הרבה ממה ליהנות. לא חסר שם במרכולים מכל מה שיש אצלנו ובמחירים יותר נמוכים. גם לא במותגים וגם לא באייפונים וגם לא במרצדסים.

הסיוע האדיר של האו"ם ובעיקר ארצות אירופה המערביות שמעניקות כספים פי 100 ויותר מאשר לכל ארץ אפריקאית רוויית עוני משווע ומחלות – הסיוע הזה הביא את ערביי הגדה אל שיא חייהם. וברגע שתוכרז מדינתם, כל הסיוע ישוב לאפריקה, למרות ששם – באפריקה, הסבל הוא אנושי ולא פוליטי והאיידס פגע ב-10% מהאוכלוסייה השחורה שם. והם? הרי דרום אפריקה אחרי ההאפרטהייד כה שמחה... על מה? על מי?

עכשיו – ערביי הגדה, יודעים את המשחק שמנהל אבו-מאזן באו"ם להכיר במדינת רמאללה שהסיכוי שלו הוא כמו ב-21 אצל קלפן בקזינו.

ואת זה יודע כל ערבי בשטחים. עצמאות? מה ייתן להם הדבר הזה? הרי באותו הרגע ייפסק הסיוע, ופלסטין תהיה לסוריה מס' 2 או ללוב או לסומלי מס' 3. ואת זה ירון לא יודע. הוא רק מתחלחל מזה שיש בגדה התנחלויות ושצריך לעלות עליהם ב'המונים'... כי ככה זה נראה מהאולפן. טיפש.

[3] קוריאה, איראן, הבית-הלבן וכל השאר

עם שובו של אובמה מכאן לבית-הלבן, החל אצלו מיד הבלגן. האיראנים מצפצפים עליו, ובמיוחד הצפון קוריאנים, שמאיימים לפתוח במלחמה גרעינית והבית הלבן מסתתר בבונקר שלו.

הבית-הלבן הוא חכם וגיבור עלינו בלבד. הוא שולח לכאן את הבכיר לנאום ['לציבור בישראל'] מעל ראש-הממשלה אל 400 סטודנטים שנבחרו בפינצטה באולם שהם שילמו בכספם. ומה הוא השיג בזה? מה? גורנישט. פניו החצי כהים, הפכו לחיוורים במיוחד כשהגיע בקדילאק לראמאללה, שם קיבלו את פניו 60 לובשי מדי אדמירל פלסטינים עם שרוכי ענק מוזהבים מהכתף אל הכיס בחולצה [יש להם בכלל חיל הים?] במצעד ברווזים אל רמפה קטנה, שם יד על לוח ליבו לשמוע תזמורת הצבא הפלסטיני מנגנת את ההימנונים, וזהו.

הקוריאנים בצפון מלגלגים על אובמה ומזיזים טילים מפה לשם וחזרה ומאיימים שכבר 'נתנו יד חופשית' לצבא להתחיל להעיף לשמיים כמה טילים גרעיניים בשביל ה'סיפתח', ושר ההגנה החדש מר הייגל נזהר שלא להרגיזם. הנציגים האיראניים ל'שיחות' עם הגברת קתרין אשטון בקזחסטן, אינם מפסיקים לבלף מול פרצופה וממשיכים לעבוד כמו אתמול ושלשום והגברת חוזרת לארצה נכלמת מבושה ומעמידה פנים.

אולי, באמת צפון קוריאה אינה יכולה להרוס את אמריקה ובקושי יש לה שתי פצצות מיני אטום, ואולי הילד המגודל שם בן ה-30 באמת מפגר, אבל תראו-תראו איך אמריקה משקשקת ממנו ומבן בריתו בטהרן. רק עלינו אובמה גיבור.

אז צריך לומר שוב ושוב עד שיימאס להם שם בוושינגטון: 'פלסטין' היא כסף קטן לעומת איראן וקוריאה שבאמת-באמת, אם יחצו את גבול ההיגיון שלנו, לא תהיה ברירה אלא להפציץ אותם – וחסל.

וכאן, במוקטעה, האיש מהבית הלבן יגיע במוקדם או במאוחר לאמת; כפי ש'פלסטין' לא היתה ולא נבראה מעולם, ורק מה שמזיק לעם ישראל תמיד עבד אצל הגויים, כך, על 'אש קטנה' כמו היום, היא תדעך ותיעלם כפי שהיא הופיעה. כי פעם, באמת, יכול היה כל 'פישר' ללחוץ על ההדק ולרצוח יהודים. כיום? כולם כבר יודעים שיש לנו יותר רובים.     

* * *

שרית שץ

עמירה הס כמטאפורה

די לנו אם נתבונן בשפת הגוף של עמירה הס כדי לקרוא בה את מה שהעט שלה איננה כותבת. אישה זועמת, מרירה, קשה ונוקשה, שהשואה עדיין נותנת בה את אותותיה ואם היתה יכולה למרק מעליה את אשמת הניצולים והשנאה העצמית, היתה עושה זאת אף במסרקות ברזל עד זוב דם.

השואה לא הסתיימה בשנת 1945, היא היתה בבחינת הסלע העצום שהושלך אל המים ועל גלי הצונאמי של השואה נישאים הדור השני והשלישי ואף הרביעי, עד עצם היום הזה.

עמירה הס, כדור שני לשואה, נישאת אף היא על גל עצום שכזה ולא משנה כמה תכחיש או תתכחש לכך. התחביר הפנימי שלה הניכר לעיני כל מי שעיניו בראשו וחמלה בלבו, אכן יצוק עמוק בדי אן איי, והוא מניע אותה בדיוק כפי שהוא מניע את ד"ר נורמן פינקלשטיין, אף הוא דור שני לשואה, שהתחנך, כמוה, על ברכי הדוקטרינה הקומוניסטית.

על פינקלשטיין, שהצהיר בפני כל "אני חיזבאללה", אמרה אימו לפני מותה על ערש דווי "אלוהים, גידלתי מפלצת." וכשהוא מספר זאת בסרט התיעודי שנעשה עליו, חונקות הדמעות את גרונו, פניו מאדימות וקולו כמעט נאלם כשהוא הוא נשמע כילד קטן ואבוד המבקש עד כאב את אישורה של אימא. אלא שנראה כי ד"ר פינקלשטיין, למרות שלא הפך להיות ציוני נלהב והרטוריקה היא אותה רטוריקה, בניגוד לגברת הס, מציג ניצנים של התפכחות מאותם "ארגונים לשחרור פלשתין" ומכנה אותם "כתות אפלות" כשהוא מתכוון בעיקר לארגון הקורא להחרמת מדינת ישראל BDS.

כדור שני לשואה בעצמי, אין בי כעס כלפי אנשים כאלה, אלא בעיקר חמלה למרות הדרך ההרסנית בה בחרו להתמודד עם אימת זוועות השואה שהועברה אליהם על ידי הוריהם. כאילו הם עצמם מנסים להרוג במו ידיהם את היהודי הנרדף שבתוכם.

אין לי כלל ספק שלא הצדק, המוסר והעזרה לחלש, לנדכא ולמך עומדים לנגד עיניה של עמירה הס, אלא מסע בלתי נגמר של שנאה עצמית וזעם שילווה אותה ככל הנראה עד יום מותה. ואם חלילה תעצור אך לרגע, תאלץ גברת הס להיוותר ערירית ובודדה עם עצמה ועם החור השחור של האימה המכלה המצוייה בה.

היא איננה הבעייה, שכן כל מה שהיא כותבת יכול היה להיכתב באותה מידה בתהליך קתרטי של פריקת זעם בלתי נשלט ומציף אל דפי "יומני היקר" שהיה נותר קבור עמוק בחלל מגירתה ולא היינו יודעים מאומה על הלכי רוחה של הנפש האומללה הזו. אם היתה רוצה גברת הס לעשות לעצמה תהליך אמיתי של ריפוי, טוב היתה עושה אם היתה מתעלת את כישרון הכתיבה שלה לנתיב חיובי יותר של מסע פנימי וכותבת ספר אוטוביוגרפי ולא משתמשת בשנאה היוקדת בה ובסבלם של האחרים ככלי וכאמצעי לביטוי הסבל האישי שלה. או במילותיה של עמירה הס עצמה "אינני יכולה לחיות עם יהודים. אני מעדיפה לחיות עם ערבים," אמירה תמוהה ומעוררת שאלות כשלעצמה. כאילו היא אומרת "אם אינני יכולה להוציא מתוכי את הגטו היהודי של השואה, אברח ממנו כל עוד נפשי בי."

לא על עמירה הס אני מלינה כלל אלא על השופר, שכן הבעייה לעולם איננה בצלילים הצורמים אלא בכלי הבלתי מכוון היוצר אותם. עיתון "הארץ" נוהג לעשות שימוש באנשים פרובוקטיביים שהאמת, אהבת האדם, הצדק והמוסר המוחלטים – אינם בדיוק נר לרגליהם, שהלכי רוחם אינם שקולים וספוגי היגיון ושכל ישר, למרות שהוא מכנה את עצמו על דרך האוקסימורון היהיר והמתנשא "העיתון לאנשים חושבים". עיתון זה מהווה שופר גם לצליליו הצורמים של גדעון לוי, הנוהג לפזר נתונים שקריים ולאחר מכן על העיתון להתנצל על חוסר אמיתותם. אותו גדעון לוי, עליו אמר בנו בשידור חי בתוכנית ריאליטי, כשהכאב נשמע בקולו: "תפסיק כבר עם הערבים. אתה אוהב אותם הרבה יותר ממה שאתה אוהב אותי."

עיתון "הארץ" גם נותן במה למשורר רדיקלי הנתפס כאינטלקטואל ו"איש רוח" הסוחב מאחוריו קופת שרצים של פגיעה במשך שנים בנשים, החל מאונס ועד הטרדה מינית מתמשכת והתייחסות מינית בוטה כלפי נשים והחפצתן. הוא אמנם לא הורשע בבית הדין, אך קיימות עדויות להתנהלותו הבעייתית, בלשון המעטה, של המשורר, שדי בהצצה חטופה בשיריו על מנת לחשוף נפש אומללה בעלת פנטזיות אלימות כלפי נשים.

אז הבעייה איננה בצלילים הצורמים ובדיסהרמוניה שכותבים אלה יוצרים, אלא בשופר, בכלי הנגינה עצמו. עיתון "הארץ", אותו נהגתי לקרוא בעבר באדיקות, והוא כבר מזמן איננו עיתון לאנשים חושבים. הוא הפך להיות צהובון מהסוג הירוד ביותר, שהכסף, הכוח והאג'נדה עומדים לנגד עיניו. הוא מכשיר כל אמצעי, כולל מקורות מימון מפוקפקים, כדי להישאר על במת העיתונות של ישראל. אם היה עיתון אנרכיסטי מחתרתי הנקרא על ידי מיספר קטן של אנשים צעירים המחפשים עדיין את עצמם וזועמים על העולם בהתרסה של מרד כדרכם של אלה שטרם התבגרו, לא היתה לי עם זה כל בעייה. יש מקום גם לדברים מן הסוג הזה, אלא שעיתון "הארץ" אשר שכח כבר מזמן משמעותה של עיתונות מהי, מתיימר להיות מה שהוא לא, והוא נקרא בכל רחבי העולם. ובכך הוא גורם נזק גדול. מדינת ישראל מצטיירת מבין דפיו בצורה מעוותת, שקרית ומנותקת מן המציאות, כאילו היו דפיו מראה מעוותת בקרקס המעוותת את המציאות עד לבלי הכר.

הוא הפך להיות לעיתון ברמה של עיתון רכילותי זול וצהוב כמי אפסיים הזרוע בצילומי פפרצי. טוב יעשה עיתון "הארץ" אם יחליף את הלוגו שלו מ"העיתון לאנשים חושבים" ל"העיתון לפתאים המאמינים לכל דבר".

ובבניין "הארץ" ננוחם.

* * *

פוצ'ו

הרפתקאה שיכולה להיחשב לסיפור מצחיק אלמלא חשפה כמה שאני מטומטם

 [לאהוד, כשכל יום כמעט יש התנגשויות מלל בדרכים, קשה לי שלא לספר מה שקרה לי באחד באפריל, בחג השני של פסח].

בסוף החלטתי להתגבר על העיניים שרצו לישון, נכנסתי לטויוטה ונסעתי בשעת השלאף-שטונדה מכרמי יוסף לתל אביב. עד פסי הרכבת של רמלה עברה הדרך בשלום, אבל כשהתקרבתי לפסים, נזכרתי  שהפסים האלה מרקידים את האוטו ולחצתי על האטה, אולי זה היה קצת פתאומי, כי מכונית שנסעה אחריי, היתה קרובה מדי ולא הספיקה לבלום. הנהג החליט, כנראה בשנייה האחרונה, לעקוף. שמעתי חריקה של פח המתחכך בפח ואחר כך ראיתי  איך מכונית לבנה מצוקמקת חולפת לצדי, חוצה את הפסים בקפיצות , עוצרת כעשרים מטרים אחריהם והנהג יוצא לראות את הנזק.

מתוך רגשי אחריות מוסרית לא ברחתי, עצרתי כעשרה מטרים אחריו וראיתי שהוא ניגש אליי בצעדים של בריון.

לפני שהגיע  כבר התחיל לצעוק: "איך אתה נוסע! יא טמבל!" 

כשהגיע אלי וראה עם מי יש לו עסק, הגביר את קולו וצרח:

"ומי נותן רישיון לזקנים כמוך?  בוא תראה, הרסת לי את האוטו!"

מיד הבנתי שטובה לא תצמח לי מהבריון הזה, מה עושים?

למזלי היה לצידי מקל הטיולים שלי, החלטתי לקחת אותו, וכדי שלא יחשוב שאני רוצה להרביץ לו, הלכתי אל הרכב שלו בצעדי צליעה רצינית של אחד שהרגל הימנית שלו נגמרת בברך. חשבתי שזה בטח יעורר את רחמיו, אבל הוא התעלם והראה לי שפשוף על הכנף האחורית שלו, שפשוף שחשף פח חלוד שנראה לי כמו משהו שקרה לפני שנתיים.

אמר לי: "אלפיים חמש מאות שקל. מי ישלם?"

אמרתי:  "הביטוח!" 

אמר לי:  "תלך אתה לביטוח!" 

אמרתי: "בסדר תן לי את הפרטים! אני חושב שזה סך הכול נזק של אולי בקושי אלף שקל."

אמר לי: "בסדר. תן אלף חמש מאות ונסגור."

אמרתי: "יותר מאלף מאתיים אני לא נותן."

אמר: "נסגור על אלף שלוש מאות."

עשיתי חשבון שהבריאות יותר שווה מכסף ואיך שאני רוצה להוציא את הארנק לראות מה יש לי – עוצרת מכונית פז'ו מבהיקה ומישהו  מסתכל עליי ואומר לבריון:

"אתה יודע מי זה? זה פוצ'ו!"

הרגשתי כאילו אליהו הנביא בכבודו ובעצמו בא אליי. שאלתי מאיפה אתה מכיר אותי. והוא אומר מי לא מכיר אותך ומתחיל לספר לבריון שיש לו עסק עם גיבור הפלמ"ח.

ראיתי שהבריון מתחיל להראות התעניינות,  אבל אשתו היושבת באוטו עם תינוק צועקת לו:

"אלברט נו! אנחנו מאחרים!"

והאיש מהפז'ו  פונה אליי ואומר: "תדע לך שקראתי את כל הספרים שלך!"

אמרתי: "אפילו את הבתולה מתל ברוך?"

אמר: "לא שמעתי עליו. איזה ספר זה?"

אמרתי: "ספר על תעלולי סטודנטים בפקולטה לחקלאות."

אמר: "לא שמעתי עליו. איפה משיגים אותו?"

אמרתי: "במקרה יש לי באוטו," ומיד הוצאתי ספר ונתתי לו.

האמת היא שהספר הזה לא היה במקרה באוטו, כי זה ספר שאף אחד לא שמע עליו וקרוב לאלף ספרים שלא נמצא להם קונה, סותמים לי את חדר השינה. כדי לרווח מעט את החדר  אני לוקח תמיד כמה ספרים ברכב ומחלק אותם לנשמות ראויות. נתתי לו את הספר, האיש  מתרגש, מבקש חתימה. והאישה צועקת מהחלון – "אלברט תבקש גם כן ספר!"

אלברט לא צריך לבקש, כי אני תכף מוציא עוד אחד וגם הוא רוצה חתימה. אני מתרצה מיד וכותב:  "לאלברט בידידות רבה."

בינתיים ההוא עם הפז'ו  נוסע ואני רוצה לחזור לאוטו שלי, אבל הממזר עוצר אותי ואומר:

"רגע ומה עם הכסף?"

אני מבין שאין צדיקים בעולם, מוציא את הארנק ואומר: "מצטער יש לי רק אלף ומאה."

הוא לוקח ואומר: "טוב,  תשאר חייב לי מאתיים!"

לקח את הכסף ואני מרוב כעס על חוסר היחס לסופרי הפלמ"ח הגיבורים, שכחתי לצלוע בדרך חזרה לאוטו, והמנוול הזה חולף על פני במכוניתו המצוקמקת  וזורק לי:

"רמאי!"

אתם מבינים איזה אנשים חסרי תרבות יש לנו בארץ. אני בטוח שלא יקרא אפילו דף אחד מהספר שלי...

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

גסות רוח בכפפות-משי צבועות

בערב יום-השואה הנחיל לנו דן מרגלית שַי: רשימת-הספד, כביכול, לזכר אמנון דנקנר, בשם המצביע על צביעוּת "ינוח בשלום" ["ישראל היום" 7.4.2013].

יירשם הדבר לזיכרון ולדיראון: דן מרגלית הוסיף קוץ ודרדר לזֵר ה"רגיל" של השמצת-אישים ובגידה בחברים – החל בטיפולו המשמיץ באשת-ראש-הממשלה לאה רבין ע"י ריגול רכילותי חסר-ערך, ומעקב עיתונאי ללא האֶתִיקָה של פירסום מיידי של תגובת-הקרבן, אחרי חשבון הבנק שנשכח של לאה רבין שהיו בו עודפים מהכנסה חוקית – טיפול משמיץ, שהביא להתפטרותו בטרם-עת של גדול המדינאים ישרי-הדרך שכיהנו אחרי בן גוריון – יצחק רבין – וכלה בהשמצת ידידו הטוב [של מרגלית] ראש-הממשלה אהוד אולמרט, והוקעתו והאשמתו בשלושה "פשעים" שלפחות משניים מהם [כבר] זוכה פה-אחד ע"י שלושה שופטים בכירים ונכבדים.

עכשיו הגדיל מרגלית עשות, והוסיף עוד השמצה: הקורבן הוא אמנון דנקנר ז"ל: "בהזדמנות זו שדנקנר מת" – כמאמרו של השומר האגדי מפתח-תקוה אברהם שפירא – אומר דן מרגלית דברים לגנותו – כאשר המת שכוסה זה-עתה בעפר אינו יכול עוד להשיבו דבר...

מה לא אומר מרגלית נגד חברו הטוב דנקנר [שהוא מציין לשבחו בהדגשה מוזרה שנהנה בחברתו מ"סעודה עליזה רבת קלוריות"]? כדרך המספידים הצבועים, לא נרתע דן מרגלית מלשבץ כמה פסוקי-אמת בתוך מסע-הקיטרוג גס-הרוח שלו נגד חברו הטוב לשעבר: אמנם דנקנר היה "כישרוני ומרתק ונבון" – אבל "אדיש כלפי שחיתות... וגס רוח ומרושע... ומי שעיוות מאמר של עיתונאית נגד אולמרט... ו... על קברו אני פוטר אותו ממעשיו הרעים..."

 דומני, שגם על צוררי ישראל האנטישמיים לא היה דן מרגלית כותב בחריפות כזו וברשעות שכזו, לא בערב-יום-השואה ולא בכל מועד אחר, כפי שכתב דן מרגלית על ידידו-לשעבר שהלך לעולמו...

זהו עוד קו של ביקורת-אמת לדיוקנו של העיתונאי החצוף וחסר-העַכָּבוֹת, המקשט את עצמו בתואר של הלוחם הראשי נגד שחיתות וצביעות...   

* * *

תקוה וינשטוק

על הר תבור

פעמיים בשנה מקיים "בית התנ"ך" בתל אביב (פועל זמנית בבית בן גוריון, לרגל השיפוצים בבית דיזנגוף, מעונו הקבוע) סיורים בשטחי ארץ-ישראל המקראית. סיורים מעניינים ביותר המקשרים את השורשים ההיסטוריים מאז ימי המקרא והמכבים עד לגיבורי מלחמת העצמאות וימינו אלה.

הסיורים נערכים גם מעבר לקו הירוק, שם מופיעים אתרי התנ"ך על כל שעל. לסיורים מתלווה תמיד חוברת מחכימה על תולדות האזור לאורך הדורות. את החוברת, כמו את הטיולים, עורך מנהל בית התנ"ך דניאל אופיר, מורה לתנ"ך במקצועו, הבקי ברזי ספר הספרים ובהיסטוריה היהודית "מאברהם אבינו עד אברהם שפירא..." המידע המופיע כאן שאוב מהחוברת שחיבר.

לא מכבר קיים בית התנ"ך סיור בנחלת שבט יששכר, נחלה שכללה את עמק יזרעאל ושימשה זירת קרבות עוד מימי המלך המצרי תחותימס השלישי שהיכה במגידו את מלכי כנען ב-1479 לפני הספירה. פה ניהלו הישראלים קרבות עם הקשים שבאויביהם – צבאות חצור, מדין והפלישתים. בימי בית שני לחמו היהודים ורומאים בסביבת התבור.

כאן גם בית הספר החקלאי ההיסטורי כדורי, ובחבל ארץ זה פעל אורד צ'רלס וינגייט "הידיד" הבריטי.  וקיים גם זכר לממלכה הצלבנית – שרידי מבצר כוכב הירדן – "שאטו בלוור".

הדריך את הסיור, תוך בקיאות בעבר ובהווה, מורה הדרך המעולה זאב ארליך (ז'אבו) תושב עופרה שבמזרח בנימין. שני המדריכים – אופיר וארליך – הישרו באוטובוס המסיירים, איש איש, בדרכו מאווירת התנ"ך וגם מאווירת ימינו, כולל חידוני תנ"ך, שירת דבורה ושירת שאול טשרניחובסקי "עין דור". בקבוץ עין דור גם סעדו המשתתפים.

   קצר המצע מהכיל את כל תכני הסיור. נביא כאן רק את הפרק על הר תבור המופיע בחוברת שחיבר דניאל אופיר. 

הר תבור

התבור, 562 מטר מעל לים התיכון, הוא מההרים הגבוהים בגליל התחתון. סביבו סלעי גיר ודולומיט היוצרים מערות טבעיות. כנראה שתזוזות הבקע הסורי-אפריקני גרמו להרמת האזור וכתוצאה מכך  נולד ההר.

התבור היה מכוסה צמחים אך במלחמת העולם הראשונה נכרתו רבים מעציו להסקת הקטרים של רכבת העמק (שנסללה ב-1905). הקרן הקיימת נטעה בהר אורנים וחרובים והצמחייה המקורית חידשה ימיה.

סמוך לתבור נפגשו נחלות שלושה משבטי ישראל – יששכר ממזרח, זבולון ממערב, ומצפון – נפתלי. למרגלותיו עברה דרך הים הנודעת שקשרה בין המעצמות הגדולות של אז, מצרים וארם נהריים. אליה התחברו דרכים מבקעות הירדן ומבית שאן וכן מחוף עכו ומהגליל. מקומו על צומת דרכים והיותו בולט מעל סביבתו הקנו לתבור ערך אסטרטגי. ירמיהו הנביא מציג אותו כביטוי לעוצמה. אף שישראל זבחו על ההר לאלילים, הרי לפי כמה מסורות "עתיד הקדוש ברוך להביא סיני, תבור וכרמל ולבנות בית המקדש..."

כאן התכנסו דבורה הנביאה וברק בן אבינעם למלחמה ביבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא. שלושים ישובים בעמק יזרעאל נקראים בשמות הקשורים למלחמה הזו, מדבורייה ושונם עד יעל ומדרך עוז. ממרומי התבור הסתערו שבטי ישראל על הכנענים בעמק והביסום. בימי בית שני שימש התבור מוקד לקרבות עם הרומאים. אלכסנדר השני לבית חשמונאי מרד באולוס גביניוס מושל סוריה והובס ליד התבור. במרד הגדול של שנת 66 היה ההר בין 19 הערים שביצרו המורדים בגליל בפיקודו של יוסף בן מתתיהו. לפי "מלחמות היהודים" שלח אספסינוס 600 רוכבים לדיכוי המורדים. מפקדם פלצידוס נוכח כי חילו אינו עולה בהר התלול והציע למתבצרים לרדת אליו לשלום. הם ירדו כביכול לנהל משא ומתן ובעצם בכוונה לתקוף. הרומאים נמלטו אולם בעמק הרגו רבים מהיהודים, והנצורים בהר נכנעו כשאזלו מימיהם.

אחר חורבן הבית השני חודש הישוב היהודי בהר. כנראה ישב בה משמר כוהנים. על התבור היו מדליקים משואות להודיע ליישובי האזור על קידוש החודש.

לתבור חשיבות במסורות היהדות, הנצרות והאיסלם. לפי המסורת הנוצרית כאן חלה "ההשתנות" (טרנספיגורציה. כל דמותו השתנתה ואור נגה עליה ועל לבושו)) של ישו לעיני תלמידיו.  האבנגליונים מתי, מרקוס ולוקאס מספרים כי ישו טיפס עם תלמידיו לראש הר גבוה. שם בישרו לו אברהם ואליהו הנביא על מותו הקרוב. השליחים אינם מזהים את ההר בשמו אך במאה החמישית  אותר כתבור. במאה השמינית הוקמו על התבור ארבע כנסיות ומנזר. ב-1924 נבנתה בפסגתו "כנסית ההשתנות" הקתולית, שתוכננה בהשראת כנסייה צלבנית בצפון מערב סוריה. אותה כנסייה הוקמה על שרידי כנסייה ביזנטית ושרידי כנסייה צלבנית שהוקמה עבור טנקרד נסיך הגליל. היא בנוייה משלוש ספינות הנפרדות זו מזו בשתי שורות עמודים מקושתים ושני מגדלי פעמונים. לצידיה – קפלה, המוקדשת למשה האוחז בלוחות הברית וקפלה שנייה המוקדשת לאליהו הנביא המתעמת עם נביאי הבעל. פסיפס מעל למזבח הכנסייה מתאר את ההשתנות. בחג ההשתנות, בשישי לאוגוסט, מואר הפסיפס בקרני השמש המוחזרות מלוח זכוכית ברצפה. בלילות מוארת הכנסייה באורות הנראים למרחוק. 

מתחת לכנסייה הקתולית הוקמה ב-1862, בכספי קהילה ברומניה, כנסייה אורתודוקסית  המוקדשת לאליהו הנביא. בחצרה שלושה אוהלים כפי שביקש פטרוס במעמד ההשתנות. בצפון הכנסייה מערה שבהתאם למסורת הנוצרית נפגש בה אברהם עם מלכי צדק מלך שלם.

בתקופה הערבית נלחמו פלגים  מחליפות בית עבאס ליד התבור במטרה להשתלט על הארץ. בתקופה הצלבנית החליף ההר ידיים בין הנוצרים למושלמים. בסוף המאה האחת עשרה ביצרו הצלבנים את סביבות הכנסייה והמנזר להגן על עולי הרגל הרבים שפקדו אותם. ב-1212 כבש את התבור הסולטן האיובי אל מלכ אל עאדל  והקים עליו מבצר גדול, שנכבש עד מהרה בידי הנוצרים. ביבס הממלוכי כבש את המבצר (1263)והחריב את מבני ההר.

בימי נפוליאון נערך בעמק שבין התבור לגבעת המורה "קרב תבור". 3000 חיילים צרפתיים גברו בו על כוח ממלוכי שמנה כ 20,000 חיילים.

בראשית המאה העשרים ישב בהר שבט בדואי, ערב א צוביח. חלק מאנשיו הועסק ביישובים היהודיים. במלחמת העצמאות השתתפו יחידות מהשבט בצבא קאוקג'י .חטיבת גולני כבשה את התבור ותושבי ערב א צוביח ברחו לסוריה ולירדן. חמולה אחת, חמולת א שיבלי, שיתפה פעולה עם "ההגנה" ואחרי המלחמה הפך המאהל שלהם לכפר קבע. היום הם חלק מהיישוב שבלי אום אל גנאם.

הר תבור שוכן ליד כביש 65 שבין עפולה לצומת גולני. הדרך לפסגתו תלולה, צרה ומפותלת מאוד ומתאימה לכלי רכב קלים בלבד. לשער המנזר המכונה "שער הרוחות"  מובילות  4,300 מדרגות. באפריל מדי שנה עורכת המועצה האזורית גליל תחתון את מרוץ הקפת התבור ע"ש יצחק שדה. ההר משמש גם בסיס לגלישה אווירת.

בסביבת התבור ממוקם בית הספר כדורי, מהוותיקים בבתי הספר לחקלאות בארץ. הוא  נוסד על ידי הבריטים מעיזבון של מאה אלף לי"ש שהשאיר איל עסקים יהודי יליד עיראק, סר אליאס כדורי, שנפטר ב-1922 במושבה הבריטית הונג קונג. ירשה את העיזבון ממשלת בריטניה אך ד"ר חיים ויצמן  נשיא ההסתדרות הציונית השיג לבסוף החלטה שהכסף יושקע בארץ ישראל. המימשל המנדטורי עמד להקים ליהודים גימנסיה עירונית ולערבים בית ספר לחקלאות ולבסוף הוקמו שני בתי ספר חקלאיים על שם כדורי, בטול כרם וליד כפר תבור. לפי גרסה אחרת הוריש כדורי 140,000 ליש"ט להקמת בית ספר חקלאי ב"פלסטיין". וכמאמין שארץ ישראל כולה יהודית, לא ציין שהכסף נועד ליהודים. אחר דיון משפטי ממושך חילק הנציב העליון את הכסף לשתי קרנות, ליהודים ולערבים.

בימי המנדט נחשב כדורי לבית ספר מעולה. תלמידיו מוינו בקפדנות והוא נועד בעיקר לאפשר המשך לימודי חקלאות באירופה. מנהלו הראשון, שלמה צמח, הנהיג בו בחינות כבוד ללא נוכחות מורים. המוסד התרכז בנושאי חקלאות ובטחון. כינו אותו "המנזר" כי למדו בו בנים בלבד. במלחמת השחרור התגייסו רבים מתלמידיו ובוגריו לפלמ"ח והיוו חלק נכבד ממפקדיו. בוגרי כדורי נטלו חלק פעיל בהתיישבות ובמאבק של המדינה. בין בוגריו יצחק רבין, יגאל אלון, חיים גורי ורבים אחרים.

לאחר קום המדינה ירדה קרנן של החקלאות וכן של הפנימיות בארץ. כדורי נפתח לבנות ואף למיעוטים. ב-1975 הפך לבית ספר אזורי. עדיין יש במקום משק חקלאי לימודי אבל החקלאות אינה נושא הלימודים היחיד ולא העיקרי. הונהגו בו מגמות רבות. אשתקד נוסף אולם למודים על שם רבין הכולל כיתות לטכנולוגיה חכמה ומכללה טכנולוגית לתלמידי כיתות י"ג-י"ד. הבניין ההיסטורי עבר שיפוצים רבים ומשמש פנימייה ל-280 חניכים מכל מגזרי החברה בישראל לרבות צ'רקסים, דרוזים, נוצרים ומוסלמים.

לצד בית הספר התיכון הוקם בכדורי בית ספר יסודי לילדי הסביבה. סך הכול לומדים כאן כיום כ-1,600 תלמידים. במקום קיים גם פרויקט "נעלה" (נוער עולה לפני הורים), במיוחד ליוצאי ברית המועצות לשעבר. בתום הלמודים הם מחליטים אם לחזור למולדתם או להישאר בארץ ולהתגייס לצבא.

* * *

צבי גבאי

אובמה אינו מדבר ערבית

נאומו של נשיא ארצות-הברית ברק אובמה בבנייני האומה, במהלך ביקורו המתוקשר בישראל, חשף ידע ב"תיקון העולם" בשפה העברית של יושבי "ארץ נהדרת". הוא הדגיש בפני הישראלים כי "אתם לא לבד" והלהיב את שומעיו. הוא האיץ בישראלים "לדחוף" את מנהיגיהם לנקוט מדיניות של פשרה להשגת הסדר עם הפלסטינים וגרם לאופוזיציונרים להתמכר לרעיון. לעומת זאת לא נחשפנו, במהלך ביקורו ברמאללה, לידע שלו בשפה הערבית. אובמה אומנם דיבר בפניהם על ישראל כמדינת העם היהודי, אך הוא לא קרא לשומעיו הפלסטיניים להאיץ במנהיגיהם לקדם הסדר עם ישראל.

אובמה, כנשיאים אמריקניים שקדמו לו, מוכיח את אי-הבנתו את שורש הסכסוך הישראלי-ערבי. לא רבים יודעים כי עוד בפסח לפני 93 שנים, כשהבריטים שלטו בארץ, פרעו ערבים ביהודי העיר העתיקה, הרגו שישה ופצעו מאות. אז לא הושמעה טענת "כיבוש", כפי שהיום טוענים הפלסטינים.

הערבים, ובכללם הפלסטינים, הורגלו להטבות. הדבר החל כאשר הבריטים והצרפתים העניקו להם, בסוף מלחמת העולם הראשונה, מדינות עצמאיות, מבלי שנלחמו נגד כובשיהם העות'מניים, מלבד שבטים סעודיים בהנהגת לורנס איש ערב. מסיבות גיאופוליטיות המערב, כולל ארה"ב, הרעיף עליהם נשק מודרני, וכך עודדו את גאוותם הלאומית, המתבססת על "הפגיון והחרב".

הערבים לא ניצלו את העצמאות המדינית שבה זכו לשם איחוד שורותיהם (די לראות את תוצאות "האביב הערבי") ולבניית כלכלות יציבות למדינותיהם. גם הפלסטינים, מאז הסכמי אוסלו ב-1993, לא איחדו את עמם (חמאס ממשיך להילחם בפת"ח) וגם לא בנו את כלכלתם, על אף הסיוע הנדיב המוענק להם. הם תלו את כישלונם ב"כיבוש" שהם הביאו על עצמם במלחמותיהם בישראל. מדינות המערב בהנהגת ארה"ב לא האיצו בערבים לנהל משא ומתן עם ישראל לפתרון הסכסוך. תחת זאת הן מפעילות לחצים על ישראל להיענות לתביעותיהם הקיצוניות של הערבים.

הפלסטינים מתעלמים מן המציאות הגיאוגרפית והדמוגרפית שנוצרה עם חלוף השנים. הם מסרבים להבין כי לא ניתן להחזיר אחורנית את גלגל ההיסטוריה. גם אין הם מקשיבים לאינטלקטואלים הערבים, במיוחד סעודיים וכווייתים, שקראו להם למהר לדון ישירות עם ישראל על פתרון הסכסוך. הם החמיצו שתי הזדמנויות לפתרון – עם ראשי הממשלה אהוד ברק ואהוד אולמרט – ועתה הם ממתינים לאובמה שיספק להם הזדמנות שלישית.

היצמדותן של מדינות המערב, ובראשן ארה"ב, לעמדותיהן הפרו-ערביות – לא תביא לסיום הסכסוך בין הפלסטינים לישראל. עליהן לומר למנהיגי הפלסטינים בערבית כי ההמתנה לרכבת ההיסטוריה לא תביא את הפתרון.

פורסם לראשונה בגיליון "מראה" 240

* * *

איל ציפר: הוויקיפדיה בין "נפל" ל"נהרג"

שלום אהוד,

רציתי להביא לידיעת קוראי "חדשות בן עזר" שהתואר "נפל" נשלל מחללי כוחות המגן העבריים (ובני הדתות האחרות שלחמו לצידנו) אשר יש ערכים אודותיהם בוויקיפדיה העברית – והוחלף ב"נהרג".

אחד העורכים בהסכמת רוב העורכים האחרים – עבר ערך אחר ערך והחליף "נפל" ב"נהרג". וכך רס"ן רועי קליין הי"ד, "נהרג", וגם עבד אל-קאדר אל-חוסייני, "נהרג". 

אחוות עמים. ניטרליות עד אבדון מבית היוצר של האידיוטים השימושיים. כולם שווים בפני סרגל המוסר הוויקיפדי העברי, גם אלה שקמו עלינו לכלותנו, וגם אלו שהיו ועדיין מגש הכסף שעליו הוגשה לנו המדינה. 

הדבר לא קרה אתמול אך חשבתי שיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הוא הזמן המתאים לעורר הד ציבורי ויזמתי עצומה להשבת המצב לקדמותו – "נפל", עבור חללי כוחות המגן העבריים לדורותיהם, ו"נהרג", לכל השאר.

תשאל היכן הרגישות, אם לא לכבוד הלאומי, רחמנא ליצלן, למשפחת השכול? הרגישות מעניינת את הסבתא של הוויקיפדיה העברית ו"קרן ויקימדיה ישראל", העומדת מאחורי כל מיזמי הוויקימדיה בארץ. אותם מעניינת ההכרה הבינלאומית כאנציקלופדיה, שאומנם כתובה באות עברית, אך בינה ובין יהדות, ציונות ולאומיות אין דבר וחצי דבר.

בכבוד רב,

איל ציפר

* * *

נעמן כהן

מרוקו – טיול שורשים – פסח 2013

קצת לפני ההמולה הגדולה של יציאת המוני בני ישראל לחו"ל בפסח, נתב"ג מלא עד אפס מקום. אובמה עדיין בארץ. טסים בטורקיש. מטוס אירבוס מרווח, שירות מצויין, אוכל מעולה, מקבלים מתנה שקית עם כיסויי לעיניים, גרביים, ואטמי אוזניים.

לפני המעבר לטיסה לקזבלנקה שוטר הגבולות הטורקי בודק את הדרכון שלי.

"שמך כהן?" הוא שואל, "סבתא שלי היתה ממשפחת כהן."

"אז אולי אנחנו קרובים," אני עונה.

"תגיד לי, שמעתי שהכֹהנים הם VIP, האם זה נכון?"

"ודאי," עניתי, "הם צאצאים של אהרון הכהן אחיו של הנביא מוסה."

"אהה," הוא ענה, ואיפשר לי לעבור.

בערב קראתי באינטרנט על הליכתו של ביבי לקנוסה (אנקרה). 

קזבלנקה

שדה התעופה ע"ש מוחמד החמישי. מיד בכניסה מתנוססת תמונת המלך מוחמד השישי. פנים צעירות. תמונה מלפני שנים לא מעטות. תמונת המלך תלווה אותנו מכאן בכל מקום. בכל עיר, בכל כיכר, ובכל בית מלון.

תהליך קבלת אשרות הכניסה אורך זמן רב. הנה בא הפקיד עם כל הדרכונים. אבוי, הדרכון שלי לא ביניהם. אני מתחיל לחשוש ולחבר תסריטים. האם ייתכן שאנשי המלך נמנים על קוראי "חדשות בן עזר", ובעקבות מה שקראו שם החליטו שלא להתיר לי להיכנס למרוקו, וחמור יותר, אולי אפילו לא יתנו לי לצאת ויטביעו אותי באגן של חומצה כפי שעשו לבן ברקה...

יחד איתי מחכה גם נוסעת צעירה שזה לה טיולה השני במרוקו והיא חרדה שיחשדו בה על כך שהיא סוכנת מוסד.

סוף טוב. לאחר רגעים ארוכים גם אנחנו מקבלים את האשרה המיוחלת.

מקזבלנקה יוצאים לדרך. קצת מעונן, הכול ירוק. הטבע ים תיכוני דומה לארץ. בדרך רואים עיירות דלות, פחונים שהתפתחו לראשונה סביב קזבלנקה, מה שהצרפתים קוראים:

 Un bidonville.

רבאט

מגיעים לבירה רבאט לקראת שקיעה. סיור במאוזלאום המפואר של מוחמד החמישי המלך הראשון לאחר העצמאות (שם גם קבור בנו, חסן ה-2) ולטור חסן המרשים, אשר נבנה ע"י יעקוב אל-מנצור הגדול משושלת המוואחידון בשנת 1195. ומשם לקצבת אל אודיה, קצבה ראשונה מבין רבות שנראה מאוחר יותר. (קצר – מבצר. מבצרים הם קצבה).

לאחר ארוחת הערב סיור רגלי בעיר החדשה. (Ville Nouvelle La) בכל עיר במרוקו בנו הצרפתים עיר חדשה. במרכז, תחנת רכבת מודרנית מרשימה. בעיר גם פועלת רכבת חשמלית הדומה עיצובית לזו שבירושלים. בדרך קסמים מופיעים פתאום לידנו אנשי ביטחון, ספק מאבטחים, ספק משגיחים. כאלו יופיעו אחר כך לאורך כל הטיול.

למחרת בבוקר ביקור ליד בארמון המלך המשתרע על מאות דונמים. אסור לצלם את השער והשומרים. הארמון בעיר הבירה הוא רק אחד מרבים. בכל עיר במרוקו נמצא אחר כך אחד מארמונותיו המפוארים של המלך. בכל עיר נמצא ארמון מפואר ליד עוני משווע.

השושלת העלאווית

מרוקו מגדירה עצמה "מונרכיה חוקתית". למעשה זו מונרכיה אבסולוטית. למלך מרוקו יש סמכות גדולה מזו שהייתה ללואי ה-16 בצרפת. בנוסף יש לו הילה של קדושה דתית. בכל מקום במרוקו נמצא את הכתובת עם השילוש הקדוש: "אללה, המולדת, המלך." 

המלך מוחמד השישי הינו המלך ה-22 בשושלת העלאוויית שהגיעה באמצע המאה ה-17 ממרכזם בסהרה ועלתה לשלטון ב-1666. השם "עלאווי" מקורו בשם עלי בן דודו של מוחמד, ובעלה של פטימה בתו, השושלת מתייחסת לחסן בנם. (הבן השני של עלי, חוסיין, נהרג בקרב כרבלא 10.10.680 ונחשב לאימאם הראשון אצל השיעים).

המלך מוחמד השישי מתהדר בייחוס לנביא, ומבסס על כך את הלגיטימיות לשלטונו. חיפשתי בכל מקום את עץ המשפחה של השושלת העלאווית, החל מעלי, אך לא מצאתי. בניגוד לממלכה ההאשמית, שמפרסמת באתרה באינטרנט את עץ היוחסין ממוחמד, בכל מקום במרוקו מוצג עץ היוחסין של המשפחה העלאווית רק ממייסדה מולאי עלי שריף (1636-1631) מתאפילאלת, ולא החל מעלי. האם הייחוס למוחמד הוא בדוי? מכל מקום המלך מקדיש חשיבות לשושלת.

במקום מוצא המשפחה בגבול הסהרה ראיתי בניין גדול ועליו רשום: המרכז ללימוד וחקר העלאווים.

CENTRE D’ETUDES ET DE RECHERCHES ‘ALAOUITES

http://www.errachidia.org/culture/cera.php

המלך – מוחמד החמישי

המלך מוחמד השישי מכונה "המלך הגזלן", (LE ROI PREDATEUR) בספר בשם זה מאת קתרין גרסיט ואריק, לה רוא (Catherine Graciet et Eric, LE ROI ), מתוארת שליטתו המלאה של המלך בבנקאות, בביטוח, במערכת התחבורה, בטלקומוניקציה, בסחר החוץ ובחקלאות, כמו גם היותו בעל נכסי הנדל"ן הגדול ביותר במרוקו. "מאז עלייתו לשלטון של מחמד השישי ב-1999," מדגישים המחברים, "הוא השתלט על הכלכלה של מרוקו בדרך השרירותית ביותר." מוחמד השישי שהוכתר למלך מרוקו בכינוי "המלך של העניים" ריבע את הונו האישי תוך עשור והפך, לטענת המגזין פורבס, למלך השביעי העשיר ביותר בעולם, הרבה לפני חלק משליטי המפרץ הפרסי. כיום הוא מכונה "מלך העסקים", כאשר כ-20 אחוז מנתיניו מובטלים, 15 אחוז חיים מתחת לקו העוני ומרוויחים פחות משני דולר ליום, העוני שולט בחלקים רבים במדינה ושכונות הפחונים הפכו למאפיין של ערים מרכזיות.

המלכה – סלמה בנני – ללה סלמה

המלכה, סלמה בנני  Salma Bennani מעכשיו ללה סלמה Lalla Salma, היא בת לאב יהודי שהתאסלם. כבר עתה מרננים עליה ברשתות החברתיות במרוקו שהיא יהודייה ואפילו ציונית ר"ל. יורש העצר, הנסיך מולאי חסן, יישא אם כן דם יהודי.

והנה הפרדוקס: בניגוד לדרווין שטען שמוצא הקוף מן האדם[?], טען מוחמד שמוצא הקופים והחזירים הוא מהיהודים (קוראן סורה 5 פסוק 60; סורה 7 פסוק 163) – ואיך יסתדר עתה הדנ"א היהודי של הקופים והחזירים עם דמו של הנביא? (שעשה הבחנה זו).

אם תשרוד המלוכה במרוקו, ליורש העצר, הנסיך הקטן מולאי חסן, שבדמו מעורבב דם מוחמד עם דם יהודי, מחכה תקופה לא קלה כאשר יוכרז למלך.

ווליביליס

מרבאט נוסעים לווליביליס (בערבית وليلي (ואלילי); צרפתית Volubilis) – אתר ארכיאולוגי כ-30 ק"מ צפונית למקנס, בשטח 600 דונם. ב-1997 הוכרז כאתר מורשת עולמית. העיר נוסדה במאה ה-3 לפנה"ס. על כך מעידות כתובות פוניות שנמצאו במקום. ממועד זה ועד לכיבוש הרומי בשנת 40 היתה העיר לבירתה של ממלכת מאוריטניה הברברית. עם הכיבוש הרומי, בשנת 40 לערך, הפכה ליישוב חשוב. העיר פרחה במאה ה-2 ובמאה ה-3 ובשיאה מנתה כ-20,000 תושבים ביניהם יהודים. בעיר התגלו גם שרידים יהודים. מנורה ועוד.

אני שואל את המדריך "היכן השרידים היהודים?"

"לקחו אותם מכאן. לא יודע לאן," הוא עונה.

"היכן היה האזור היהודי?"

"לא יודע," השיב.

משום מה נעלם גם "בית אורופיאוס" עם הפסיפסים שלו.

הרומאים עזבו את ווליביליס בסוף המאה ה-3, ועם הכיבוש הערבי המלך אידריס הראשון קבע בווליביליס את בירתו, ובכך הפכה מרוקו לערבית מוסלמית. מאוחר יותר, לאחר ייסוד העיר פס, וולוביליס ננטשה.

מולאי אידריס הראשון היה צאצא מדור חמישי של חסן, בנם של עלי בן דודו של מוחמד, ופטימה בתו. כצאצא הנביא קיבל אידריס את הלגיטימציה לשלוט כמלך, והאידריסים היו השושלת המרוקאית הראשונה.

מעל לשרידי וולוביליס ניתן לצפות בכפר מולאי אידריס שם הוא קבור. המקום נהפך למקום עליה לרגל הסגור לביקור ללא מוסלמים. אגב, במרוקו זה לא נקרא אפרטהייד.

המאבק בכיבוש הערבי – אל-כהינא דִיחְיַה בת מאתייה בן תיפאן

במאה השביעית פלשו הערבים-המוסלמים למרוקו ומצאו מולם שבטים בֶּרְבֶּרִים, ביזנטים-נוצרים, ויהודים, שהתאחדו תחת מנהיגותה של דהייה בת מאתייה בן תיפאן, שכונתה גם אל-כהינא, הכוהנת החוזה. בן תיפאן עמדה בעצם בראש ממלכה יהודית, אחרי שגיירה שבטים בֶּרְבֶּרִים. ההיסטוריון איבן חלדון (1332-1406) מספר על השבטים המתגיירים שהתישו את הכוחות המוסלמים במשך 25 שנה, עד שנכנעו לצבא הכיבוש הערבי. אל כהינא התאבדה בקפיצה לבאר, כדי שלא ליפול בשבי הערבי-מוסלמי. (לפי הסברה – קרוב למחצית יהודי מרוקו הינם בני בניהם של השבטים הבֶּרְבֶּרִים שהתגיירו).

הנה הצעה לשר החינוך החדש הרב שי פירון. גדעון סער קודמו התנגד בכל תוקף להנצחת שואת יהודי ערב, אולי השר החדש יסכים להנצחת דמות אישה יהודייה מרוקאית הנלחמת נגד הכיבוש הערבי. אפילו אם הסיפור הוא מיתוס יותר מהיסטוריה, זהו מיתוס הרואי אוניברסאלי המתאים לטרנד הפוסט-קולוניאלי – מיתוס המאבק נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי.

(מעניין אם פרופסור אווה אילוז, הסוציולוגית ילידת מרוקו, הגזענית האנטי-אשכנזית, שהטילה חטא קדמון על כל האשכנזים, והנלחמת נגד "הכיבוש" היהודי – תסכים לראות באל כהינא גיבורה יהודית מרוקאית לאומית. מן הסתם היא תתנגד לכך, כי ברגע שתתמוך בה – מיד יפסקו הכבוד והכיבודים שהיא מקבלת, כיבודים שניתן לקבל רק אם נלחמים נגד "הכיבוש" היהודי).

לפני שנים, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה, הוקרן בתיאטרון העירוני בחיפה הסרט "הקרב על אלג'יר". הקרב על אלג'יר הוא סרט איטלקי שיצא לאור ב-1966 ומתאר את התפתחות האירועים בעיר אלג'יר בזמן מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) בסגנון כעין דוקומנטרי. הסרט מתאר את הסלמת המתיחות והאירועים האלימים במאבק שבין ה-FLN, חזית השחרור הלאומית האלג'יראית – לבין הצבא הצרפתי ו"הפייה-נואר", המתיישבים הצרפתים באלג'יריה.

מחוץ לאולם התיאטרון ישבה ארנה מר (אימו של ג'וליאנו מר-חמיס שנרצח כערבי-נוצרי בג'נין) עם שלטים שבהם עשתה אנאלוגיה בין הכיבוש הצרפתי של אלג'יר לבין הכיבוש הישראלי.

שאלתי אותה מדוע היא אינה מפגינה נגד הכיבוש הערבי של אלג'יר. מדוע הכיבוש הצרפתי פסול והכיבוש הערבי כשר? האם הבֶּרְבֶּרִים הכבושים אינם זכאים לעצמאות.

היא ענתה לי: "הערבים אינם כובשים!..."

המציאות כמובן שונה. השטחים הכבושים על-ידי הערבים מונים כיום כ-13 מיליון קמ"ר. יותר מכל אירופה.

הבֶּרְבֶּרִים תושבי הארץ הילידים, מונים כ-60 אחוז מתושבי מרוקו. השלטון הערבי נוטה להציג יחס הפוך. המלך מודע למצב הנפיץ עבורו, ולשאיפות החופש של הבֶּרְבֶּרִים, ולכן הוא התיר לבֶּרְבֶּרִים לפני שנים מיספר, ללמוד בבתי הספר את שפתם. מעל אחד מבתי הספר באזור וארזאזאת ראיתי כתובת בכתב הבֶּרְבֶּרִי על בית ספר תיכון Lycée collegial.

היהודים

במרוקו כמעט שלא נותרו יהודים. הבתים, השכונות, המלאחים, ננטשו כולם. נותרו בה בתי קברות ובתי כנסת מעטים. היהודים לא חסרים למרוקאים, והמרוקאים לא חסרים ליהודים. באוקראינה וברוסיה פגשתי אישית עשרות יורדים דוברי עברית. (העיתונאי פרוקופיב אומד את מספר בעלי האזרחות הישראלית במוסקבה במאה אלף). במרוקו לא ראיתי אף ישראלי חוזר.

בשיאם מנו היהודים כ-2.5 אחוז מהאוכלוסייה במרוקו.

היהודים השפיעו מעט מאוד על תרבות מרוקו, אבל הושפעו ממנה רבות. (לשם השוואה היהודים בגרמניה מנו רק-0.76 אחוז מאוכלוסייה).

המורה שלי לתנ"ך, משה ברק ז"ל שנפטר השנה, היה בתחילת שנות החמישים שליח עלייה למרוקו ואירגן את עליית תנועות הנוער. ממנו שמעתי רבות על עליית יהודי מרוקו, ועל התקופה בה שימש כשליח. ב-2011 הוא פירסם רומן בשם "עולָה גולֶה גולָה עולֶה". הרומן המספר על פעילות ציונית, אהבה ויצרים בקרב צעירים יהודים במרוקו בשנות החמישים. יהי דברים אלו גם לזכרו.

עליית יהודי מרוקו: http://www.youtube.com/watch?v=TarnykO-sWI

מקנס

מווליביליס ממשיכים למקנס. מקור שמה שבט "מקנסה" (Meknassa) הבֶּרְבֶּרִי שייסדהּ. העיר נבנתה ע"י המלך העלאווי השני, מולאי איסמעיל, במאה ה-17. מבקרים במאוזלאום של מולאי איסמעיל שנבנה בעודו בחיים, ובאורוות ל-12,000 הסוסים שהיו לו. בנוסף לסוסים היו למולאי גם 500 נשים, ו-888 ילדים.

בְּעִיר הַהֲרֵגָה

ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו, התנפל המון ערבי זועם על היהודים במקנס וערך בהם טבח. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו. מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי.

מספר הנספים בטבח במקנס היה גדול פי שלושה ממספר הנספים בקישינב ב-1903, שם נספו 49 יהודים, אבל למקנס לא היו יחסי ציבור טובים. לקישינב היה את ביאליק שכתב בעקבות הפרעות שם את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", וכן את שירו המפורסם "עַל הַשְּׁחִיטָה"‏. למקנס לא היה משורר כזה, ולכן אין זוכרים את הטבח הזה.

באמצע שנות ה-20 הוקם המלאח החדש ממערב לקודמו, (מלאח – השכונה היהודית, מעין גטו) והוא התאפיין ברחובות רחבים וישרים ובבתי מידות. ברובע זה הוקם בית הכנסת של רבי יהושוע ב-1926. המלאח הוקף בחומה ושעריו ננעלו מידי לילה, כלקח מהפרעות שהתרחשו בעיר בעשור הקודם. סיירנו במלאח, ובבית הקברות היהודי של מקנס, שרידים לקהילה מפוארת שאינה עוד במרוקו.

פאס

לשם "פאס" יש שני הסברים: לפי האגדה, כשהחלו הבנאים לחפור את היסודות הראשונים, נמצא מכוש (פאס בערבית) ומכאן שמה. אגדה אחרת מספרת כי בזמן מדידת העיר הגיעה קבוצת מבקרים פרסים שכונו שבט פארס ומפולת סלעים קברה את כולם תחתיה, והעיר נקראה העיר פס לזכרם.

גבר גבוה וכריזמטי הלבוש בקפטן שחור מצמר אנגורה מקבל את פנינו. הוא יהיה המדריך בפס. מדבר עברית טובה. אני שואל אותו מאין העברית? והוא עונה שלמד אותה רק מהתיירים. לא ייתכן. העברית טובה מדי מכדי ללומדה מתיירים מזדמנים. הוא ודאי נמנה על אחד מאנשי המוחבראת המרוקאי.

והנה מופיעים מפה ומשם אנשים עם מכשירי קשר. ספק שומרים עלינו, ספק משגיחים עלינו, והמדריך בקפטן השחור מנהיג אותם ימינה ושמאלה במכשיר הקשר שבידו.

בין גדולי היהודים מפס היה הרי"ף - רבי יצחק אלפסי (1013-1103), מגדולי הפוסקים הספרדים והפוסקים הראשונים בכלל.

העיר פאס בנויה שכונות-שכונות. מבקרים בבית הכנסת ע"ש אבן דנאן שנבנה במאה ה-17.ושופץ לראשונה ב-1870 ושוב ב-1999. 

המלאח היהודי של פס הוא העתיק במרוקו, קיים משנת 1438. (קדם לגטו הראשון בוונציה).

בית הקברות: בסמוך לרחבת הארמון, בכניסה למלאח, נמצא בית הקברות היהודי. מעליו הכתובת "בית החיים". בבית קברות זה קבורים רבים מבני פאס וביניהם דמויות חשובות כמו ר' יהודה אבן עטר (1655-1737). מרבית הקברים בבית קברות זה אינם הקברים  המקוריים. המלאח היהודי היה בפאס אלבאלי ובסמוך אליו היה בית הקברות. משם הוא הועבר למקום בו נמצא ארמון המלך. עם בניית הארמון הועברו שוב הקברים לפאתי העיר, מסיבה זו על חלק מהמצבות כתוב "נתגלגלו עצמותיו".

הקבר המרגש הוא של סוליקה חתואל. חתואל, נערה יפה בת 17, מטנג'יר, רבה עם אימה, עזבה את הבית והתגוררה ימים מיספר אצל השכנים המוסלמים. אבי המשפחה חשק בה וביקש לשאתה. היא סירבה בתוקף, והאיש, שהיה בנו של מושל טנגי'ר, העליל כי הנערה התאסלמה, אבל מתכחשת להבטחתה להינשא לו. סוליקה הועמדה לדין בבית משפט מוסלמי בעיר פאס, ומשסירבה להמיר את דתה היהודית ולצאת לחופשי, נידונה עקב כך למוות. ב-1834 היא הוצאה להורג בתלייה בכיכר העיר, מול המון משולהב. במהלך השנים הפכה סוליקה לגיבורה, ועשרות פואמות ושירים נכתבו לזכרה ולכבודה. הקבר צבוע בלבן ועליו הסיפור הטראגי של חייה תחת הכותרת "סוליקה חתואל, קודש הקודשים, פאר הרבנית, נזר החסדים".

אבנר ישראל הצרפתי, שהיה אחד מרבני פאס, נכח בכיכר בפאס ביום שבו הוצאה סוליקה חתואל להורג. הוא היה אז בן שמונה. המחזה לא נתן לו מנוח במשך כל חייו הבוגרים, ולעת זיקנה דרש להיקבר ליד חתואל. מבוקשו ניתן לו למרות שמדובר בחריגה הלכתית. השניים נחים היום מנוחת עולמים זה בקרבת זה, הגיבורה שראשה נערף והילד המעריץ, מוקיר זכרה.

הרמב"ם

מגיעים לביתו של הרמב"ם הנמצא ב"מדינה" (עיר) של פאס, אל באלי, בדיוק ממול מדרסת אלמאמונייה. ליד שעון עתיק עם מנגנון לא ברור.

בשוק, ליד בית הרמב"ם, נמצאת חנות תיקים וספרים. המוכר שואל אותנו "מאין אתם?" – כששמע מישראל, סיפר שעורך הדין שלו הוא יהודי בשם טובלי. בין הספרים הערבים שבחנותו אני רואה ספר אחד בלבד בצרפתית, התלוי בבולטות. רוסו – האמנה החברתית. אמנם רוסו הוא אבי מה שנקרא "הדמוקרטיה הטוטליטרית" המודרנית, אבי הקומוניזם והפשיזם, אבל ודאי שהוא התנגד למונרכיה האבסולוטית. אני סקרן לדעת כיצד מלמדים במרוקו את תולדות המהפכה הצרפתית. אני לא מעז לשאול. תיק אגב עולה אצלו 60 דירהם.

בספר ההדרכה כתוב שהמשפחה המוסלמית שגרה בבית הרמב"ם נותנת לבקר בו, אבל המדריך עם הקפטן השחור (מהמוחבראת) אומר שלא ניתן לבקר בבית. (מן הסתם מיהר לחנות הבאה) ואנחנו פשוט עוברים על פניו.

הרמב"ם ומשפחתו התגוררו מיספר שנים בפאס. הרמב"ם למד באוניברסיטת קיראווין בפאס מתמטיקה ואסטרונומיה. (בפס למד גם האפיפיור סילבסטר השני, והביא את השיטה העשרונית לאירופה) אנחנו רק הצצנו לעבר המוסד, שם גם קבור אידריס השני, זהו אתר מוסלמי האסור לכניסת לא מוסלמים.

התקופה בה חי הרמב"ם בפאס היתה סוערת. גזירות השמד של השושלת האלמוויחידית כפו על מורהו של הרמב"ם ר' יהודה אבן סוסאן להמיר את דתו. הוא מקדש את השם ובוחר למות. הרמב"ם אולץ להתאסלם למראית עין באותה התקופה מחמת גזרותיו של הח'ליף עבד אלמֻאמִן, ששלט בשנים 1130-1163; ההיסטוריון הערבי אבן אלקפטי (1172-1248), שהיה חברו הקרוב של יוסף בן שמעון, תלמידו המובהק של הרמב"ם, מתאר כי במהלך אותן גזרות חי הרמב"ם כאנוס וקיים מצוות אסלאם מסוימות, כקריאת הקוראן והתפילה, עד שהתאפשר לו לצאת למצרים ולחזור ליהדותו בגלוי‏^. גם אבן אבי אֻצַיבִּיעה מספר ש"הראיס מוּסַי התאסלם במגרב, שינן קוראן ועסק בפִקְה."

 לפי תפיסת הרמב"ם בניגוד לנצרות "באמונת הייחוד (המונותיאיזם) של האיסלם אין כל דופי," וניתן לומר את העדות, כלומר להתאסלם כלפי חוץ. הרמב"ם שהיה אז רק בן 25, כותב את "אגרת קידוש השם", המלצתו – לעזוב מיד מקום שבו כופים על היהודים לעבור על דתם.

הרמב"ם אומר ועושה. הוא ועוד קבוצה של חכמים עוזבים את העיר. הרמב"ם ומשפחתו מגיעים תחילה לירושלים. עם מות אבי המשפחה יורדים למצרים שם הוא משמש כרופא בחצרם של האיובים אצל בנו של סאלח אדין.

ככלל במרוקו לא קמה תנועת השכלה כבאירופה ולכן גם לא קמה יהדות חרדית שקמה כתגובה אליה. המוני יהודי מרוקו הפכו בעצם ליהודים רפורמים, כלומר קיימו רק את המצוות הנוחות להם, אבל בניגוד ליהדות אשכנז, במרוקו לא קמו רבנים רפורמים, ולא קמה תנועה דתית רפורמית, לכן יהודי מרוקו מחזיקים מעצמם אורתודוכסים אבל מקיימים פרקטיקה רפורמית. (תופעת ההתחרדות הדתית היא רק מישראל בשנים האחרונות).

אחת הפרקטיקות הדתיות שהתפתחו בהשפעה מוסלמית במרוקו, במאה השנים האחרונות לקיום הקהילה – היא פולחן מתים. פולחן המתים מתבצע באמצעות הילולות על קברי צדיקים. בכל מרוקו פזורים קברים שסביבם נערכות הילולות, שבחלקם ביקרנו, ועליהם בהמשך.

בניגוד למה שחושבים, רבני מרוקו לא היו רפורמים מתונים דווקא.

גדול הפוסקים הספרדים הרמב"ם, הוא גם הרחוק ביותר ממתינות וקירוב לבבות. הרמב"ם הוא גדול הפוסקים התובעים טוטליטריות רצחנית.

הרמב"ם (ממשה עד משה לא קם כמשה) ניסח תורה טוטליטרית רצחנית, שמעולם לא היתה קודם לכן, ומאז – ביהדות, קל וחומר בין הרבנים האשכנזים. בניגוד לתפיסה הנוהגת ביהדות שעבירות חלות רק על מעשים, החיל הרמב"ם את כללי ההלכה גם על "דוגמות" – עקרונות אמונה. כל מי שאינו מקבל את הדוגמה שניסח הרמב"ם (בדומה לנצרות הקתולית) נחשב על-ידי הרמב"ם לכופר שיש להרגו. הרמב"ם ניסח י"ג דוגמות (עיקרים) ליהדות שיש להאמין בהן ועל כל מי שאינו מקבלן אומר הרמב"ם: "ואם יתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' וקוצץ בנטיעות, וחייבים לשנאו ולהרגו." (הקדמת הרמב"ם למשנה, אחרי ניסוח י"ג היסודות. – עקרונות האמונה).

מעבר לי"ג הדוגמות הללו, לגבי הרמב"ם, כל יהודי שאינו מאמין בתורה שבעל-פה, יש להורגו ואין צורך בבית דין לשם כך. כל ההורג אותו יעשה מצווה:

"[א] מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם. [ב] מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה – מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמיים והמוסרים והמשומדים: כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצוה גדולה והסיר מכשול." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים פרק ג הלכה א).

הרמב"ם, אינו מסתפק בחיסול כופרים פשוטים; לתפישתו יש להרוג גם את הפילוסופים שטעו בעיונם: "כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך הקבלה קבוצת התור"ך המשוטטים בצפון, והכושים המשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה, ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם ומדרגתם נמצאות למטה ממדרגת אדם ולמעלה ממדרגת הקוף. בני אדם בעלי אמונה ועיון אלא שעלו בידם דעות בלתי אמיתיות, אם מטעות גדולה שנפל ביום עיונם, או שקיבלו ממי שהטעם... ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העיתים להרגם ולמחות זכר דעותם שלא יתעו זולתם." (מורה נבוכים, משל הארמון, חלק שלישי, פרק נא, עמ' סה).

הרמב"ם, שסבל מהקיצוניות המוסלמית של כת האלמוחידין, שחיסלה את הקהילה היהודית בקורדובה, ובעטייה נאלץ לעזוב את עיר מולדתו ולחיות כאנוס מוסלמי כמה שנים – מאמץ את תפיסתם הקיצונית, וקובע שיש לראות בנצרות עבודה זרה שיש להעביר מן העולם. הרמב"ם "הנוצרים עובדי עבודה זרה הם (הלכות ע"ז פרק ט ד): ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדול ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אישה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים." (הלכות מלכים פרק ו הלכה ד)  

בהשפעת הפסיקה המוסלמית (קוראן, סורה 4, פסוק 34) שבה נאמר שיש להכות את האישה עד שתציית לבעל, קובע הרמב"ם שהאישה לפי הרמב"ם חייבת להישמע לבעלה: "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט." (הלכות אישות, פרק כא, הלכה י)

למזלו של העם היהודי לא התקבלו פסיקות אלו של הרמב"ם על-ידי כלל רבני ישראל הספרדים והאשכנזים. שכן קבלת פסיקותיו היתה מחייבת להוציא להורג את רוב היהודים האורתודוכסים של ימינו, שאינם מאמינים עוד באחדות האל (דוגמה מחייבת ע"פ דרישת הרמב"ם בי"ג העיקרים) אלא בתורת הספירות מיסודו של משה די ליאון.

כתוצאה מהשפעת הרמב"ם (ובגלל התאווה לכסף) נוצר הזיוף הגדול ביהדות, כאשר משה די לאון (1240-1305) חשש לומר שהוא כתב את ספר הזוהר בו הוא סטה מתורת הרמב"ם שהאל הוא אחד ולא ניתן לתארו בתארים חיוביים, ותיאר את האל כחלק משכינה המחולקת לעשר ספירות הכוללות את אלוהים העולם והאדם, ולכן ייחס אותו משה די ליאון לתנא רבי שמעון בר יוחאי.

יהודי מעכו בשם יצחק דמן עכו, (1250-1340) ניסה להתחקות אחרי מקור ספר הזוהר, נסע לספרד, ופגש את אשתו של די לאון, שסיפרה לו שספר הזוהר לא "התגלה" על ידי משה די לאון, ולא הועתק על ידו, אלא נכתב "ממוחו ומליבו". וכך אמרה אשת ר' משה, לדברי ר' יצחק דמן עכו:

 "כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף אם מעולם ספר זה [כלומר ספר קדמון] היה עם אישי, אבל מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב. ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר לפניו: מדוע תאמר שאתה מעתיק מספר ואתה אין לך ספר רק מראשך אתה כותב, הלא נאה לך לאמר כי משכלך אתה כותב ויותר כבוד יהיה לך. ויען אלי ויאמר: אילו אודיע להם סודי זה שמשכלי אני כותב לא ישגיחו בדברי ולא יתנו בעבורם פרוטה, כי יאמרו כי מלבו הוא בודה אותם, אבל עתה כאשר ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חיבר רשב"י ברוח הקודש אני מעתיקם, יקנו אותם בדמים יקרים [בכסף רב] כאשר עיניך רואות. (ישעיה תשבי, משנת הזוהר עמוד 30)

בערב בפאס הולכים לערב פולקלור משונה. קבוצת גברים מבוגרים מכים על תוף וקוסם מוציא חזייה מחולצה של ישראלית וקורא לזה "נחש שחור". הפנטזייה המרוקאית הייתה ללכת לישון.

שוויץ במרוקו

למחרת ערב פסח נוסעים להרי האטלס. מגיעים לאיפרן. עיירה שוויצרית. מסביב ההרים מכוסים שלג. יש גם יערות עם קופי מקוק בֶּרְבֶּרִי חמודים.

בשלב הזה האוטובוס נתקע. מה עושים? הנהג והאסיסטנט שלו לא מצליחים להתניע את האוטובוס. כולם תקועים באמצע שטח שומם. מה יהיה עם הסדר? למזל כולם, צאצא של רבי אברהם זכותו (רבי אברהם בן שמואל זכות (1452-1515) מתמטיקאי והאסטרונום שהכין לוחות אסטרונומים ואצטרובל מנחושת שאיפשרו לוסקו דה גמה, ולקולומבוס לנווט בים, ועל שמו נקרא מכתש Zagut על הירח) – שהוא בעל מוסך, ושמאי רכב, הציל את המצב ובעזרת נוסע נוסף הצליח לתקן את משאבת הדלק, והאוטובוס המשיך בנסיעה. העיקר – נגיע ברגע האחרון לסדר הפסח.

ממשיכים לטפס לאטלס הגבוה. מישורים עם שלג ומגיעים לאזור תפיללת מקום מוצא השושלת העלאווית והנה הכפר של סבתו של שי המדריך, כפר שבמקור נקרא קסר-סוק (מבצר השוק) שונה למולאי רשיד. ניכר שהמלך משקיע כאן גם בבנייה וגם בגינון.

לקראת שקיעה מתגלים לעינינו  נאת המדבר הירוקה של נהר הזיז עם מיליון הדקלים שבה. המגיעים כמעט בחשיכה לארפוד, רגעים מעטים לפני הסדר.

המלצרים הערבים משתאים לשירת "אחד מי יודע" הנלהבת. שותים ארבע כוסות יין בכוסית קטנה. התפריט היה פסטה...

לא מספיקים לישון, ובארבע עולים על ג'יפים לראות את הזריחה בדיונות של מרזוגה. מידבר הסהרה הענק, גבול אלג'יר, דיונות חול מאופק לאופק, ירח מלא. (אבותינו ידעו לקבוע את החג עת הירח מלא. באין תאורה אחרת רק לאור הירח ניתן לראות איך לאכול את הגעפילטע-פיש...)

שי, המדריך, הישר באדם, מציע לכל המתעצל ללכת ברגל לקחת גמל, ולרכב עליו עד מקום הצפייה בזריחה. המחיר הוא אומר, 100 דירהם, ישולם ישירות לבעל הגמלים. (אחר כך נודע לנו מחברי קבוצה נוספת של אותה חברה, כי המדריך גבה מהם סך של 200 דירהם, ואת ההפרש שילשל לכיסו... לכל הקוראים, זיכרו, המחיר רק 100 דירהם).

אני לוקח גמל. הגמלים מוברכים, ואנחנו עולים עליהם. הם מוקמים, ראשית הרגליים האחוריות, ואחר הקדמיות. מתחילים לנוע במדבר בשיירה. הגמלים קשורים זה אחר זה. עלטה, רק אור הירח המלא מלווה אותנו. חווייה מיסטית. האם כך יצאו אבותינו מארץ מצריים? הקמצנים או הפחדנים, מבוססים אחרינו בחול במסע רגלי קשה. אחד יתעלף לפתע ומדקרת סינית ונטורופתית תחזיר אותו לחיים. באופק נראית אורחת גמלים, שיירה עם עשרות רבות של גמלים, מאופק אל אופק. "אלו יפנים," אומר לי עלי הנער המגמל.

מגיעים לסוף המסלול יש לטפס על הדיונה האחרונה. הדיונה תלולה מאוד, הטיפוס קשה. יושבים ומחכים לזריחה. והנה השמש זורחת ומאירה את דיונות החול. רואים את הזריחה ומתחיל מסע הגמלים חזרה. עתה המסע מהיר יותר ופחות נעים. הם רוצים להספיק למכור מאובנים. מגיעים שותים תה חם. חוזרים למלון לארוחת בוקר וממשיכים במסע.

שלוכים או שלופים?

התושבים הבֶּרְבֶּרִים של האטלס נקראים שלוֹחים. כך גם קיבלו היהודים באטלס את כינויים זה כביטוי מזלזל שניתן להם על-ידי יהודי הערים הגדולות.

מסתבר שקובי פרץ אומר שלוּכים ולא שלוֹחים כמו שצריך, ומכאן גם ההמצאה שלו לגבי השלוּפים. שהרי אם המילה היא  שלוֹחים, לא ניתן להחליפה בשלוּפים...

הזמר קובי פרץ שלוֹכים שלופים:

http://www.youtube.com/watch?v=yXGLDtYy6xI

אבי המחצלת

הקהילה היהודית בארפוד בשיא תפארתה מנתה כ-1,550 נפשות. כיום אין יהודים בעיירה, אבל קברי צדיקים יש: בבית העלמין היהודי בארפוד נמצא קבר רבי שמואל אבי חצירא (אבי המחצלת). מתחם הקבר סגור. אישה השומרת על הקבר מנסה לפתוח את הדלת אבל הדלת לא נפתחת. שי המדריך לוקח את המפתח ולאחר דקות ארוכות מצליח, הדלת נפתחת. אולי תחילת קריירה בפריצת דלתות. בפנים מצבת הקבר. כתובת המציינת כי הבניין נבנה ע"י בנו הרבי אליהו אביחצירא. (בוויקיפדיה לא מופיע בן כזה).

רבי שמואל אבי חצירא היה הראשון לשושלת משפחת אבוחצירא. במקור שמו היה רבי שמואל אלבז מירושלים. באחד הימים ביקש רבי שמואל לצאת את גבולות ארץ ישראל לאסוף כסף. ירד לחוף יפו בכדי לעלות לספינת נוסעים. מכיוון שהיה עני מרוד ביקש מרב-החובל כי יועיל בטובו לקחתו חינם אין כסף. רב-החובל סירב לקחתו בחינם. רבי שמואל ראה כי אינו יכול לו, פרש את המחצלת שלו בנמל והחל ללמוד בספרי הקודש שהיו תחת אמתחתו. לא חלפה שעה, וספינת הנוסעים החלה להפליג בלב הים, כאשר המחצלת המחוררת של רבי שמואל שטה לה לאיטה בסמוך לספינה, משל הייתה היא קשורה אליו. בראות רב-החובל נס זה, הוא הבין כי לפניו צדיק גדול וביקש ממנו שיעלה על ספינתו.

סיפור זה התפרסם בקרב יושבי הארץ, ומני אז ואילך כונה רבי שמואל בשם "אביחצירא" שתרגומה "אבי המחצלת". לפי ויקיפדיה רבי שמואל אבי חצירא (אבי המחצלת) נקבר בכלל בג'ובר אשר בדמשק. האם מצבת הקבר ריקה? מכל מקום הקבר כאן אינו נראה כעסק טוב לעומת הקבר של הבבא סאלי בנתיבות. שם הוא עסק המניב מיליונים, כאן יש רק תרומות של דירהמים בודדים...

זה הזמן להעלות על נס את גבורת הנפש של יהודי האטלס שהצליחו לשמור אלפי שנה על הזהות היהודית ועמדו בגבורה רבה בתלאות הגולה. האם אנו נדע לשמור על זהותנו כמותם?

עליית יהודי האטלס:

http://www.youtube.com/watch?v=SKsLSLOCPfw

גולת הכותרת של היום הוא ביקור בקניון הטודרה המדהים. צוקים גבוהים ומתחת נובעים המים. סיור מעניין בחלקות המעובדות.

יש קניון טודרה, אין כפר טודרה: שלמה בר והברירה הטבעית, בשירו של יהושע סובול, אצלנו בכפר טודרה:

http://www.youtube.com/watch?v=csWplQcU9ZY

עוברים גם בעמק הדרע, מכאן בא דרעי (זהו גם שם של שבט בֶּרְבֶּרִי).

השטחים הכבושים

מעל עמק הדאדאס בואכה סהרה המערבית נראית למרחוק כתובת ענקית על ההר: "סהרא סהרנא!" (סהרה שלנו) ומשמאלה הכתובת הרגילה: "אללה, המולדת, המלך." 

סהרה המערבית נכבשה על-ידי מרוקו ב-1979. האינטרס הוא כלכלי טהור. בסהרה יש מרבצים עצומים של פוספטים. מרוקו התעלמה מהכרזת עצמאות של תושבי הטריטוריה, וכיום נתון עתיד השטח למשאל עם בחסות האו"ם, שטחה הכולל הוא 266,000 קמ"ר. (יהודה ושומרון כ-5000 קמ"ר) האוכלוסייה בסהרה המערבית מונה כ-530 אלף בני אדם, מרביתם מהאומה הסראוית. לאחר הכיבוש החלה מלחמת גרילה נגד המרוקאים, אולם זו הסתיימה בהסכם הפסקת אש משנת 1991. התושבים המקומיים הכריזו על עצמאות הטריטוריה בשם רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית, אולם מרוקו התעלמה מההכרזה. מרוקו הקימה חומת גבול לאורך 2,700 ק"מ המוגנת על ידי 120,000 חיילים מרוקאים ומוקפת במוקשים, המחלקת את סהרה המערבית בין השטח הנשלט על ידי מרוקו ובין השטח בשליטת מחתרת "פוליסאריו" השואפת לעצמאות סהרה המערבית.

המרוקאים מקימים בסהרה המערבית התנחלויות רבות במטרה לזכות במשאל עם ולמנוע את עצמאותה.

עד עתה לא שמענו על תנועת חרם נגד הכיבוש המרוקאי, והקמת ההתנחלויות המרוקאיות. המורים האירלנדים לא מעלים על הדעת להחרים את המורים המרוקאים. לא נתקלתי גם במרוקאית שבדומה לעמירה הס קוראת לזרוק אבנים במרוקאים כפעולת חובה נגד השלטון הזר. מן הסתם גם לא נשמע.

סקיני בבית התה של ירח אוגוסט אומר שפורנוגרפיה הוא עניין של גיאוגרפיה, מסתבר ש"כיבוש" גם הוא, עניין של גיאוגרפיה...

מעניינת מה אומרת על הכיבוש המרוקאי, הסוציולוגית אווה אילוז?

הוליווד

מגיעים לוארזאזאת עיר הסרטים, "בוליווד" המרוקאית. התושבים הם הניצבים בסרטים. בארמון של משפחת גאלווי מספר המדריך שהוא הופיע בסרט קליאופטרה. הוא נשאל כיצד זה יתכן הרי הוא טרם נולד אז... מסתבר שמדובר בגרסה אחרת, לא זו של אלישבע טיילור וריצ'רד ברטון. פוגשים את הניצב שגילם את בן לאדן...

במלאח היהודי ליד קצבת תאורירת  kasbaah de taourirtגרים בעלי מלאכה שלמדו מהיהודים את מלאכתם. נכנסים לחדר שהיה פעם בית כנסת. בין המוצגים למכירה פריטי יודאיקה, והנה ביניהם נמצא פריט ישראליאנה משנות השישים-שבעים. עיטור מברזל שעליו כתוב jarusalem  מעניין איך עשה הפריט את הדרך הארוכה חזרה מירושלים לכאן.

בסוף היום מטפסים גבוה אל פסגת קצבת אית בן חאדו הנחשבת ליפה ביותר במרוקו ומשום כך שימשה כתפאורה לסרטים רבים.

מרקש

במרקש סרים לבית מרקחת מקומי המותאם לתיירים. הזבנית מדברת עברית שוטפת ונותנת הרצאה על טיב הסחורה. בבית המרקחת מוכרים לנשים סם מעורר אהבה. "מתאים רק לפולניות..." מעירה הזבנית. "יש גם סם הרגעה למרוקאיות," היא ממשיכה. "אבל מרוקאיות לא מתרגזות. מרגיזים אותן."

מעניין מי לימד אותה את כל השטיקים הללו. בכל מקרה הקופה רושמת.

בית הכנסת "צלאת אל עזמה"

כאשר הגיעו מגורשי ספרד למרקש, הם ביקשו להתפלל בבית הכנסת של המקומיים, על שם ר' מרדכי בן עטר במלאח הקדום של מרקש, יהודי המקום לא קיבלו אותם בטענם שסגנון תפילתם שונה. ובכלל המרוקאים התייחסו בניכור ובחשש מה לעילית הספרדית האירופאית (כמעט אמרתי אשכנזית) שהגיעה זה עתה והתנשאה עליהם, ולאט לאט השתלטה על הקהילה. לאחר חיכוכים רבים המגורשים, שבראשם עמד רבי יצחק דלויה, בנו בית כנסת לעצמם, בית הכנסת "צלאת אל עזמה" (בית כנסת המתבדלים) בית הכנסת נמצא בתוך בית חצרים גדול, שבקומתו השנייה היו חדרי כתות ללימוד תורה לילדים. בכניסה כתובת על קרמיקה כחולה עם עיטורים: בית הכנסת אלעזמה רחובתלמודתורה (כך מחובר) נוסדה בשנת (1492) 5252. שימו לב לתאריך שנת גירוש ספרד. כיום מתגוררת בבית משפחה מוסלמית השומרת על המקום, החצר הגדולה ואגף אחד שלה הוא בית הכנסת, מפואר, מסודר ומרווח.

אגב, מיספר גדול של יהודים ספרדים הגיעו גם לפולניה, אך הם נטמעו במשך הזמן בחברה האשכנזית. לזמושץ', עירם של י"ל פרץ ורוזה לוכסמבורג, הגיעו יהודים ספרדים, וביניהם אף רופאים ממרוקו. בית הכנסת הספרדי בעיר שופץ להפליא.

כיכר ג'מע אל פנע

בכיכר הציורית ג'מע אל פנע – כיכר חבורת האבודים, ביקרנו פעמים. בלילה וביום. בכיכר מאלפי נחשים, רקדנים, נגנים, קוראים בכף יד, מספרי סיפורים, ללהטוטנים – והכל לצלילי מוזיקה העולה מתופי הלהקות הבֶּרְבֶּרִיוֹת. לקראת השקיעה נפתחים בכיכר דוכני מזון, המציעים אוכל מגוון: דגים מטוגנים, סרדינים, סלטים חריפים, מרק ראש כבש, בשר כבש, קבב, צ'יפס, כדורי שוקולד וסופגניות חמות. אני מעדיף את הכיכר ביום. הרבה פחות צפוף. ליד הכיכר השוק המתפתל בסימטאות, והמלא בכל דבר.

בעיר החדשה נמצאת תחנת רכבת מודרנית יפהפייה בעיצובה. הלוואי עלינו.

הפנטזיה של עלי

במרקש בערב הולכים למופע "הפנטזיה אצל עלי". מתחם ענק, מעין דיסני-לנד לעניים. סוסים ואנשים עומדים. לא ברורה הכוריאוגרפיה. הנה המוני אנשים עוברים, נשים וגברים מבוגרים. גמל זקן ופצוע מסיע אנשים תמורת תשלום. רקדנית בטן לא צעירה ולא חיננית מחוללת לעיני תאורה חלושה. והנה באים סוסים ועליהם פרשים. יריות דמה מחרישות את האוזניים. והנה הפלא ופלא גם חמור דוהר. הפנטזיה של עלי מסתיימת בזיקוקי דינור מעטים כשברקע המנון נאצי מתוך כרמינה בורנה של קרל אורף.

איסאוורה – מוגדור

מוגדור הפורטוגזית הפכה לאיסאוורה (תמונה בערבית) ואכן היא יפה כתמונה! צבועה בלבן וכחול, נמל דייגים עשרות סירות כחולות עולים למבצר למעלה. נוף מרהיב.

איסאוורה נבנתה על-ידי הפורטוגזים כתחנת עגינה לאורך האטלנטי בנתיב הימי למזרח. החומות הפורטוגזיות הגנו על המצודה מפולשים לא רצויים. בעיר סממנים יהודים רבים. תקופות מסוימות היוו היהודים רוב בעיר. באיסאוורה נמצא המלאח, בית הכנסת, ובית הקברות, שממוקם קרוב לים, שם קבור ר' חיים פינטו. מבקרים בבית הכנסת של חיים פינטו, שהיה גם ביתו הפרטי. בכ"ו אלול מקיימים כאן תמיד הילולה לזכרו.

אישה צדיקה מהקבוצה מברכת אותנו בשמו של פינטו. אני נחרד שהרי כל טייקון שהיה קשור לפינטו בארץ מאוד נפגע. ישמור עלינו אלוהים מהאיש הזה.

סאפי – מתחם שבעת בני זמירו

לאחר ארוחת הערב יוצאים ב-21:15 לסיור. המדריך שי מקיש ארוכות על דלת של מבנה. לאחר דקות ארוכות מופיע שוטר ופותח את הדלת. אנחנו נמצאים במתחם שבעת הקדושים של בני זמירו. האתר "אולד בני זמירו" כולל 8,000 מטרים רבועים. המתחם כולל בית כנסת ואולם להתכנסות עם קיבולת של 1,000 מושבים, מטבח, גינה, וחנייה.

במה ועל שום מה קודשו אותם בני זמירו? לא ברור. האם הם הקריבו את חייהם על קידוש השם? כנראה שלא. מסתבר שכמעט 5,000 יהודים מאמינים מארבעה קצוות עולם מגיעים מידי שנה לאתר כדי לחגוג את ההילולה לזכרם של שבעת האחים המפורסמים והנערצים הערצה גדולה בקרב יהודי מרוקו, ובעיקר בקרב יוצאי העיר סאפי.

במתחם הקברים של האחים  Ouled Ben Zmirou טמונים אברהם ובנו, ובנוסף האחים. אברהם בן זמירו, היה רב משורר סוחר וחצרן מן המאה ה-15, יליד חצי האי האיברי. שהגיע למרוקו כדי להימלט מן האינקוויזיציה. לאחר שחי בעיר פאס. בשנת 1944 [?] הוא התיישב בסאפי. היהודים עזרו לפורטוגזים בכיבוש סאפי. אברהם היה בעל ידע נרחב בספרות ובחוקים הערביים, וזכה למוניטין בקרב היהודים והמוסלמים כאחת.

למתחם באים אנשים רבים הסובלים ממחלות בתקווה להיוושע. מגיעות גם נשים עקרות בתקווה להביא ילדים לעולם. כמו כן נשים הרוצות למצוא את זיווגן.

בהילולה מתקיימים טכסים מיוחדים נערכת תפילה וסעודה. המבקרים מבקשים מהאחים הקדושים רפואה לחבר, קרוב משפחה או לעצמם. תפילות ומזמורים נאמרים מול הקברים. ארוחות דשנות ומחייא (Mahia – עראק) מלווים את העלייה לרגל. נערכים מכרזים לרכוש את הזכות להדליק נר המוקדש לרבנים.

באתר יש מצבות, אך לא ברור אם הן קברים. על הקיר יש תמונות מצויירות של כל רבני מרוקו. שתי הפתעות: האחת, במקום רמב"ם כתוב בטעות משה בן מימון רמב"ן, והשנייה, תמונה של סימון בר יוחאי. לא ברור כיצד הגיע התנא הזה למרוקו. אולי בגלל שמיוחס לו ספר הזוהר?

אישה מהקבוצה רצה ומנשקת את ספר התורה. אני שואל אותה האם היא רוצה שהאחים הקדושים ימחלו לה על חטא אכילת החמץ בפסח?

"צריך רק לבקש, והתפילה נענית," היא אומרת.

(למה אצלי זה אף פעם לא הולך כך?) על דבריה אלו היה אומר הרמב"ם שזו "עבודה שלא לשמה," ואילו פרופסור ליבוביץ היה אומר שהיא בעצם עובדת את עצמה, ורואה את אלוהים כעובד עבורה...

מאזאגאן – אל ג'דידה – (החדשה)

מזאגאן – עיר פוטוגזית שנקראת היום בערבית אל ג'דידה (החדשה) – הרחוב הראשי ליד שער הנמל נקרא רחוב נצרת. בעיר מאגרי המים תת-קרקעיים שבעבר שימשו כמחסן נשק, (הבריכה במסגד הלבן ברמלה מרשימה יותר). בחומות נמצאים התותחים הפורטוגזיים המקוריים, לאורך החומות גם בית הכלא ובית הכנסת.

קזבלנקה

קזבלנקה העיר הגדולה במרוקו. כזכור משם בא קזבלן, ושם גם הקהילה היהודית הגדולה במרוקו. כמה אלפים. רואים כמה בנייני תעשיית הייטק מודרניים. בכללית העיר קצת מוזנחת. בקורניש (טיילת) – מסעדת מק דונלד. תור ענקי. ליד המסעדה שלט ענק מברך את הנשיא הצרפתי הולנד הבא לביקור במרוקו. "תחי הידידות המרוקאית-צרפתית!" כתוב בשלט.

בכיכר מוחמד החמישי במרכזו של הוויל נובל (העיר החדשה) מתנהלת הפגנת המונים שקטה. לא ברור לי למה.

הגודל לא קובע

יום אחרון במרוקו ביקור במסגד חסן השני: המסגד בנוי על הים, לצורך הקמת המסגד פונתה שכונה שלמה ממקומה.

האבן השחורה הקדושה במכה גודלה רק כ-30 ס"מ בלבד [אולי 30 מטר? – אב"ע]. וכאן נמצא הצריח הגבוה ביותר בעולם. גובה של 210 מטר. מסתבר שהגודל לא תמיד קובע את היופי. דומה שאפילו מסגד הקצה וכיפת הסלע על הר הבית ססגוניים ויפים יותר.

היציאה מקזבלנקה עוברת מהר. את בעיית המשקל העודף פותרים בכמה דירהם. בדלפק טורקיש בטיסה מקזבלנקה אומרים לנו שלום שלושה "ערבים-מוסלמים-אזרחי ישראל בכפייה" (זה המינוח הפוליטקלי קורקט). הם מספרים לנו באושר כמה נהנו במרוקו. בייחוד הם אומרים, הם נהנו מהדמוקרטיה במרוקו...

סקיני בבית התה של ירח אוגוסט אומר שפורנוגרפיה הוא עניין של גיאוגרפיה, מסתבר שדמוקרטיה גם היא עניין של גיאוגרפיה.

האוכל בטורקיש שוב מעולה.

שוּק-תרפיה

לא כתבתי על כל המקומות בהם היינו במרוקו, אבל אי אפשר ללא מרכיב חשוב במסע. מעבר למלאחים, המדינות, והקסבות: קניות כמובן. מרוקו מלאה בנחושת, תכשיטים, קרמיקה, אבנים, מאובנים, ומה לא.

הנה הצעה לשרת הבריאות החדשה – יעל גרמן. שיטת ריפוי קלה ויעילה. כשם שיש תרפיה במים, בשמש, במחול, בתיאטרון וכיו"ב, אני מציע שיטת ריפוי בשוּק. שוּק-תרפיה:

מיליון שנים של אבולוציה בהן הגברים היו צדים והנשים מלקטות משפיעות עד היום. נשים חולות עם שלשולים, חום, נקע ברגל, שרירים תפוסים, והנה נס רפואי, רק מגיעים לשוק, והופס הפלא ופלא, תחיית המתים! הנשים מתעוררות במלא עזוז, כל המדווים נעלמים וקדימה לקניות!

שּוק-תרפיה - שיטה קלה ויעילה לשמירת בריאות טובה.

דודי שמש

בכל מרוקו החמה שטופת השמש ראיתי רק 3 דודי שמש. הנה יוזמה לחברה ישראלית, עשו קומבינה עם חברה צרפתית, שלמו משהו למלך, ומלאו את מרוקו בדודי שמש.

בתי קפה

בכל רחבי מרוקו פזורים בתי קפה. מפוארים בסגנון צרפתי ופחות מפוארים. בכולם יושבים רק גברים. שותים תה מינט מעשנים סיגריות ומסתכלים בכדורגל. רק בקזבלנקה ראיתי אישה אחת עם כיסוי ראש יושבת בבית קפה. המלצה – אם אתם מזמינים תה מינט (נענע) בקשו מראש, בלי סוכר. אחרת תקבלו "צוקר פושקע". פצצת סוכר.

מלונות

למרות שפגסוס הבטיחה מלונות ארבעה כוכבים, חלקם היו בעלי שני כוכבים לכל היותר. וגם במלונות המפוארים שקיבלנו, ואחד התהדר אפילו בחמישה כוכבים, תמיד יש פגם כלשהו. אין מים חמים, או מים חמים לסירוגין. האסלה בנויה קרוב לקיר וכדי לשבת עליה יש לשבת עם גוף נטוי. ניר הטואלט נמצא על הקיר ממול, וכדי לקחתו יש לקום. מגבות צהובות וישנות, מפסק החשמל ליד המיטה נמצא במקום לא הגיוני, שני מפלסים בחדר, וכיו"ב כאלו.

הפתעות

היו לי כמה הפתעות במרוקו.

האוכל

האוכל במרוקו ממש ממש-שונה מהאוכל המרוקאי בארץ. רובו ממש תפל. רוצים קוסקוס טוב, לכו לגואטה ביפו [אנחנו ממליצים על ד"ר שקשוקה ביפו. – אב"ע]. חיפשתי ולא מצאתי בכל מרוקו קוסקוס מפרום. (זה כנראה טריפוליטאי או תוניסאי). אגב, קוסקוס זה השם הצרפתי של המאכל. אם מישהו יצליח להגות קוסקוס במרוקאית בצורה מושלמת (ארבעה שוואים) יזכה לפרס.

והנה עוד הפתעה. בארוחת בוקר מקבלים מופלטה. נער הייתי וגם זקנתי ולא זכיתי לאכול בארץ מופלטה. והנה מופלטה בחול המועד פסח, ולא בחג לכבוד האלה מימונה (אשתו של האל מימון). המופלטה אגב מבצק ושמן. לא בריא, לא טעים.

מראה המרוקאים

בדרך כלל קיימת התאמה מסוימת בין מראה עם הארץ למראה היהודים היושבים בקרבו. יהודי אשכנז בימי הביניים סבלו מאד בגלל כיעורם היחסי לעומת יופיים של הגויים.

כמובן יש גם בין היהודים יוצאי מרוקו כאלו בעלי חזות מקומית ערבית ובֶּרְבֶּרִית, אבל בכללי עדת יהודי מרוקו היא עדה יפה, נשים יפות, גברים נאים, ובזה יש שוני רב מעם הארץ המרוקאי.

היופי היהודי שבה את האמן הצרפתי אז'ן דלקרוא כמו בציורו:"כלה יהודייה בטנג'יר":

http://www.darnna.com/08/rondpointculturel/femmejuive.jpg

אופי המרוקאים

בניגוד לדימוי בארץ, המרוקאים הינם חביבים ואדיבים, ואינם מתרגזים בקלות. הייתי עד לכמה תקריות של כמעט תאונה. בארץ זה היה נגמר ברצח, ושם בכעס קטן.

מי שכן היה עצבני, היה הגמל המרוקאי שקיבלתי, גמל עצבני, ובעל הפרעת חוסר קשב. לאחר הרכיבה בחשיכה בחולות מרגוזה, כשהגענו ליעד לראות את הזריחה, הבריך נער הגמלים משבט הטוארג, עלי – את הגמלים אחד אחד לפי התור. כל הגמלים שכבו בשקט בשורה. והנה הגמל שלי שהיה אחרון בטור היה כל כך עצבני שקם פתאום ממקומו והתחיל להציק לגמל שלפניו. הוא ניסה להסיר מעליו את השטיח שעל האוכף, והכריח אותו לקום.

לאחר הזריחה הבריך אותו עלי, עליתי עליו ורכבנו חזרה. אבל הגמל שהיה האחרון בשיירה ניסה כל הזמן להשיג את זה שלפניו. "הדא גמל מג'נון," אני אומר לעלי.

כשהגענו חזרה החלה הברכת הגמלים לפי התור בשיירה מהראשון לאחרון. הגמל מוריד קודם את רגליו הקדמיות, ואז את האחוריות. והנה הגיע תורי לרדת. הגמל המג'נון שלי, מוריד את רגליו הקדמיות, ובמקום להוריד את האחוריות כדי שאוכל לרדת, הוא מתעקש ומתרומם מחדש על רגליו הקדמיות וזורק אותי למעלה.

"מג'נון תרד!" אני צועק.

עלי הנער המגמל מוריד את רגליו הקדמיות בשנית, והופ! במקום לרדת הוא מתרומם בחזרה! וכך עוד פעם. גמל מרוקאי עצבני ומשוגע. במקום להיפטר ממני להמשיך לשאת את משקלי הוא מתעקש להמשיך ולשאת אותי. לבסוף הוא התרצה וירד, ומיד קפצתי ממנו שלא יתחרט.

עיצוב

בכל מרוקו ניכר העיצוב התל-אביבי. רוב מרצפות הבתים הן מרצפות שומשום המעוטרות בסגנון התל-אביבי של שנות העשרים.

על המדריך שי עם-שלם

שמעון הצדיק, משיירי אנשי כנסת הגדולה, היה אומר: "על שלושה דברים העולם עומד, על
התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים," ואני אומר: "על שלושה דברים הטיול עומד, על המדריך, על המדריך, ועל המדריך."

המדריך שי עם-שלם בוגר גיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, ותואר שני בתכנון ערים טכניון. צעיר נעים הליכות שמעולם לא מש החיוך מפיו גם בתנאים קשים. הדרכתו כללה את שלושת דבריו של שמעון הצדיק:

התורה: שי שפע ים של ידע בכל תחום החל מהיסטוריה, גיאוגרפיה, בוטניקה, אמנות.

העבודה: מעבר לארגון המופתי של הטיול, בכל יום לאחר החזרה למלון הוא אירגן, על חשבון זמנו הפנוי, טיול נוסף במקום, המאיר תחום נוסף מאותו מקום.

גמילות חסדים: שי טיפוס טולסטויאני השואף לתרום לעולם מבחינה אקולוגית, ולהקים ישוב אקולוגי. ברצונו להשפיע שפע טוב על העולם והאדם, נטל עימו חבילה גדולה של עטים ומתנות קטנות וחילק ממנה בכל מקום לילדים עניים. ובכך השאיר לא מעט ילדים מאושרים במרוקו. כדובר ערבית-מרוקאית שוטפת הוא הצליח להתחבב על הכול, ולהתחבר עם כולם, מהמנהל הגדול ועד אחרון האנשים בשוק.

בסוף הטיול חילק מתנה לכל משתתף, דיסק שירים אותו הוא צרב במיוחד, ותשבץ להעברת הזמן הפנוי בטיסה.

המלצה

כל הרוצים לחוות חוויה תרבותית גדולה, סעו למרוקו עם פגסוס, אבל אך ורק עם המדריך שי עם-שלם. לא תצטערו.

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  הנידח יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק חמישי

ליל הקרמפוס

בליל השישי בדצמבר, שהיה גשום וקר, הלבישה אותי עליזה תחתונים ארוכים וגופייה בעלת שרוולים, חבשה לראשי מצנפת אוסטרית של ילדים, וכך, כולי בלבנים, השכיבה אותי במיטה הזוגית הגדולה שלה בחדר-השינה, כיסתה אותי בשמיכה והביאה לחיקי דובי צהוב, כניראה של הילדה.

 "אני מבקשת שמה שלא יהיה, אתה לא תזוז, ותשתוק," אמרה, "כמו בהצגה."

נישקה אותי, רועדת סוד, כיבתה את האור ויצאה.

חיכיתי. בפלאנל היה ריח נאפטאלין. לדובי ריח טרי של בתולה. הגשם התחזק. מדי פעם האיר בחוץ ברק ואחריו היכה רעם בצמרות העצים ובבתים של שכונת רחביה. לפי הרעש ירד ברד. שיקשקו המים במרזבים. אבל ההסקה המרכזית פעלה, ומן הראדיאטור הצמוד לקיר שפע החום בריח צבע שמן קלוי על המתכת הלוהטת.

לפתע התקרב רשרוש שרשרת-ברזל לאורך המסדרון, הדלת נפתחה ובחדר הופיע שד שהיה מואר רק באור העמום מאחור, לבוש שחור כולו, בגד הדוק לגוף, על גבו נשא קופסת-עץ מבריקה, רגליו רגלי סוס, פניו מסיכה לבנה, לראשו התנודד משהו שניראה לי כזוג קרניים, והוא רישרש והרעיש בחוליות-השרשרת, התקרב אליי למיטה, הוציא לשון אדומה והכריז גרמנית:

 "אכטונג! איש בין דר קרמפוס!" [קו"ף שוואית, רי"ש פתוחה, מ"ם שוואית, פ"א דגושה, ו"ו שרוקה].

הקול היה גברי ועבה. רציתי לצחוק אבל זכרתי את ההבטחה. כמו בהצגה. תיאטרון. מי ימלל נפלאות הייקים.

 "אכטונג! למה את גונבת מהפודינג של משפחת אורלובסקי!" פנה אליי בלשון נקבה, "אני יודע שזאת את!"

תקע גרעפס. האיר ברק. ה"איש בין די קרמפוס" עם השדיים התכופף וקרע מעליי בבת-אחת את השמיכה כשהוא מרשרש בשרשרת ממש על פניי:

 "ולמה את מאוננת באמבטיה?! – אמרו לך כל השנה: 'תתנהגי יפה, ואם לא – יבוא הקרמפוס ויעניש אותך! ואם תמשיכי ככה לחטוא, את עוד תיראי, ילדה רעה! עוד תיראי מה יקרה לך בשישי בדצמבר!' – אבל את עקשנית... כן, כן, את עקשנית..." הזדמזם בו רוגז מטורף, "אכטונג! לא שמעת בקול אימא! ילדה רעה! רעה! גנבת! מגעילה! מכניסה גם אצבע בפופו כשאת מאוננת! – וגם לא משאירה מספיק פודינג לעליזה! אגואיסטית את! יען על כן הקרמפוס בא מהגיהינום, יכבול אותך בשרשרת, לוקח בקופסה ילדים רעים, חוזר לגיהינום! אלזו, עכשיו! תרעדי! תרעדי לי!"

רעדתי יחד עם הרעם המתגלגל, והצטמררתי, כאילו התקררתי.

 "עכשיו הקרמפוס לוקח אותך!"

השד בעל הקרניים הפשיל ומשך מעליי את הגאטקעס. האמת, נדף ממנו קצת ריח של עובש. ושרשרת-הברזל הצוננת טיילה וצילצלה על האובייקט שלי.

 "הקרמפוס יראה לך, חוטאת שכמוך! הקרמפוס תיכף יכניס אותך לגיהינום של הילדוֹת!" [ו"ו בחולם].

לאור ברק נוסף התיישב עליי הקרמפוס בקרניים מתנודדות ואפילו לא פשט את הטייטס השחורים כי מראש היה לו שם סדק שעיר, ועתה גם לח-שפתיים, ואת קופסת-העץ לא הוריד. פתאום הייתי תקועה (כלומר תקוע) בחום הגיהינום של הילדות, והקרמפוס רוכב עליי וצורח ובוכה בקול עבה, קול נורא, גס, צרוד, לא-אנושי, ומרשרש את פניי בשרשרת-הברזל:

 "ככה כשאני הקרמפוס... ככה כשאני הגבר!... ככה כשאני אבא! אבא! אבא שלך! – "

ככ... ככ... ככ... התחכחרקה...

גלגול הרעם, הצפוי אחר הברק, החריש לרגע את זעקות הקרמפוס –

 – – –

 – ואנחנו השתוללנו כמו שלא קרה לנו מעולם, והמזרן הקפיצי עוד הגביר את תנופתנו בקצב "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." עד כדי כך שכאשר התזתי לגיהינום את טיפתי האחרונה – נחלץ הקרמפוס מעליי ועף למעלה כפקק מבקבוק (ליתר דיוק, כבקבוק מפקק), והתגלגל באוויר וצנח במיטה לידי, למרבה המזל לא על גבו, בגלל קופסת-העץ.

ונותר רק הבכי. גשם סוחף בחוץ שהיכה בעוז על התריסים – ובכי שבור שהחל עוד בשעה שהגיהינום של הילדות בער באש הוואגינאלית – ונמשך שעה ארוכה גם לאחר שהתקלפה עליזה מכל תחפושת הקרמפוס והגיע תורה לרעוד והתכרבלנו שנינו ערומים תחת השמיכה.

 "לא היית צריכה לעשות את זה," ליטפתי אותה, "שיחררת כוחות דימוניים."

בחוץ הגשם וכאן הדמעות החמות זולגות עליי והייתי צריך גם להשתין אבל התאפקתי מפני שעליזה נאחזה בי כטובעת.

מדבריה הבנתי שכל שנה בילדותה, בווינה, בליל השישי בדצמבר, פרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי, לימים חבר של אלפרד ברנהיים ומרטין בובר, היה מתחפש לקרמפוס שבא מהגיהינום ונכנס לחדר-הילדים ומפחיד אותם. לא. לא היא ולא אחיה שיערו שזה האב שמדבר איתם. הם האמינו בשד ורעדו. החג הוא של גויים, פולקלור אוסטרי, לא של יהודים. המשפחה היתה מתבוללת, עד האנשלוס, והספיקו לברוח כשפרנץ וורפל נמלט לאמריקה. האב היה דספוט, עריץ. אמא שתקה. הוא ידע את כל החטאים שנאספו במשך השנה. עשיתם את זה, שברתם את זה. עליזה היתה בת שש או שבע ושמה היה עדיין אילזה [זי"ן בסגול]. היא רעדה כאשר רישרש בשרשראות. עד היום לא סר ממנה הפחד מפני הקרמפוס העובר מבית לבית כדי לטפל בילדים הרעים ולהעניש אותם. בייחוד קשה לה בליל השישי בדצמבר. את התחפושת מצאה במזוודה ישנה בבית-ההורים. בגד שחור, מסיכה לבנה. לשון אדומה. קרניים. רגלי סוס. שרשרת ברזל לקשור ילדים רעים. מכל-מעץ מבריק לסגור בו אותם ולקחת לגיהינום. בעונה זו כל חלונות-הראווה של וינה מלאים בתחפושות הקרמפוס והקונדיטורים אופים עוגות, מכינים ממתקים וצרים בובות מרצפאן בצורתו.

 "אני מבין שפרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי בעל אותי הערב בתור בתו," סיכמתי.

סוף-סוף הצלחתי להצחיק קצת את עליזה.

קפצתי להשתין וחזרתי ונירדמנו חבוקים כף-יד על פופו כל הגשם והמרזבים, הברקים והרעמים. זה היה השישי בדצמבר המומטר ביותר בירושלים מיום שהחלו מודדים בה את כמות המשקעים. ומי שקורא את הפרק ולא הולך להשתין, הוא סתם יבש.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלשום, יום שלישי, 9.4, אחרי עשר בלילה, במסגרת התוכנית "חיים של אחרים", המשודרת כל ערב וכל יום על אישיות אחרת – ניתנה בשידור חוזר בגלי צה"ל תוכניתו של דורון סבאג על אסתר ראב, שאליה התראיינו אצלו בשעתו גם אנחנו.

כותבת לנו דינה גונה, שבזכותה פתחנו את הרדיו ושמענו את התוכנית, שעל שידורה החוזר לא הודיעו לנו:

"העורך המפיק והמגיש ערן סבאג הוא בחור יוצא מהכלל. אינטלקטואל, ידען מופלג ויש לו מאזינים רבים שהולכים איתו. הוא מפרסם בצהרי כל יום בפייסבוק את הנושא, ואם זה מעניין אותי אני מקשיבה. היום הוא פירסם את הנושא עם תמונה מאוד יפה של אסתר, ומעל  ל-5000 איש ראו את הפירסום וכבר יש תגובות. אנשים כתבו שזה היה מרתק ומאוד נהנו וגם מחמיאים לתמונה.

לילה טוב,

דינה

* קישור לתוכנית "חיים של אחרים" על אסתר ראב ששלחה לנו דינה גונה:

http://others.co.il/%D7%90%D7%A1%D7%AA%D7%A8-%D7%A8%D7%90%D7%91/

* אהוד שלום. אתמול בערב שמעתי אותך בגלי-צה"ל מדבר על אסתר ראב. היה מעניין.

 רות כץ ירדני

* השבוע, בתוכניתה של אילנה דיין "עובדה" – ראינו סרט על משפחת בלקינד מראשון-לציון ממנו השתמע כי אחיהם של נעמן ואיתן, ה"דוד" ישי בלקינד, שהיה כנראה קצת הולל, הוא שאולי הכניס להריון בחורה, והתינוק שנולד לה נזנח כנראה על ידה בכנסייה בחיפה, ולימים בגר התינוק בתור ערבי-נוצרי והקים משפחה ערבית-נוצרית מכובדת בנצרת.

אם הסיפור מבוסס, נראה לנו, לפי רוח אותה תקופה, שאין מדובר בבחורה יהודייה, כי קשה להניח שהיתה משאירה את תינוקה בכנסייה, וגם קשה לתאר שסכנת מוות ריחפה עליה – אלא מדובר בבחורה ערבייה, שהצליחה להסתיר את הריונה מפחד פן יהרגוה. ייתכן אפילו ערבייה-נוצרייה שהכנסייה לא היתה זרה לה. וייתכן כי "האב" היהודי, הוא הדוד ישי בלקינד – אולי אפילו לא ידע על כך, גם לא על ההריון.

הסופר מידד שיף, בן ראשון לציון, כתב בשעתו רומאן תקופתי מרתק ומשעשע, וגם חשוב – בשם "שמעון צהאמארא" ובו תיאר חייו של גיבור ממוצא משותף, ערבי-יהודי – בתקופת המנדט.

ואילו אנחנו, כמחווה לסיפור הבלקינדי ולתקופה – מביאים כאן את פרק הסיום מן הרומאן הנידח שלנו, שאזל, ושכידוע אינו שייך לספרות העברית – "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" ("משכל", ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994), שבו מככבים "דודי" אלכס וצאצאיו בעשורים הראשונים של המאה העשרים. הפרק גם נכלל בשעתו בתוך סיפור קצר, בנפרד:

בן-דודי החורג פנדי מגיע אלינו יום אחד מהודו כשהוא סבור בטעות שחוק השבות חל עליו. אימו, שעבדה כל ימיה בבית-החולים בבומביי ולא נישאה לאיש, מגלה לו לפני מותה שאביו אינו חייל אנגלי שנהרג בקרבות אל-עלמיין אלא נהג יהודי מהמושבה חובבי-ציון בשם אלכסנדר בן-עמי.

מביא אותו אלי בן-דודי החורג איז'ו ה"ממזר", בנה של גברת מ. שנולד בזמן המלחמה, בטרם שב בעלה מאלכסנדריה, והוא דומה בפניו לי יותר מאשר למייג'ור נורדי, מה שמראה שאמרתו של נפוליאון על הקיבה שמחוללת מהפכות בעולם אולי לא היתה אלא תירוץ קלוש לדודי אלכסנדר, שמתברר כי לא תמיד סירב להזמנותיה של גברת מ. להיכנס אל ביתה.

פנדי מסתובב בשוק הגדול בחובבי-ציון ושואל על דודי אלכסנדר, ואחד מבני האיכרים הוותיקים, שמכיר את דודי ומעלליו, מראה לו את איז'ו, שהוא קצת מפגר, ואני מעסיק אותו בקנייה יומית של ירקות טריים למסעדה שלי, שפאר תפריטה סלט הירקות שאני מכין במו-ידיי, כפי שלמדתי מאבא, שלמד מסבא, והוא צירוף המתכון ההונגרי: להשרות את קוביות המלפפון הזעירות במלח, כדי להפיג את מרירותן – עם המתכון הארצישראלי: לקלף את העגבניות הבשלות, להוסיף פטרוזיליה, שמיר, נענה, שמן זית ירוק-כהה, גבינת צאן וזיתים. לזכרם אני נשאר נאמן לשוק הגדול בחובבי-ציון.

עוד קודם שאנחנו קולטים את פנדי כטבח, אנחנו כבר ארבעה – תופיק מאום-אל-זעתר, שבא לעבוד כפועל בתל-אביב אחרי מלחמת 67', ונעשה שוטף-הכלים והמנקה, וישן אצלי במטבח של המסעדה כדי שלא יצטרך לחזור כל ערב למחנה הפליטים נור-שאמס ששם גרים שאר בני-המשפחה שלנו, מהצד שלו. [הכפר שלו, אום-אל-זעתר, נחרש אחרי מלחמת 48' ונטעו עליו פרדס, ואילו פרדס יוספיה המפואר נכרת כולו בידי קוני האחוזה, ולא נותר ממנו זכר].

והצעיר מבינינו ויקו הרתך, מהכפר הקטן בדרום-איטליה, היחיד שגם נושא ממש את שם-משפחתנו, כי הוא בן חוקי של דודי אלכסנדר. ויקו מגיע ארצה כעובד זר בסולתם, ולאחר הפיטורים אני לוקח אותו בתור מלצר, והוא מלמד את אחיו החורג פנדי להכין פסטה וקנלוני אמיתיים, עם רטבים נהדרים. ויקו הוא היחיד מבינינו שאף פעם אינו נועל סנדלים, ומקפיד שנעליו תברקנה כראי.

 [האם צריך להוסיף את פרחי היסמין שמבצבצים מכיס-חולצתו, ואת המטפחת שעל צווארו? הלא עלולים לחשוב שאני את הכל בודה מדמיוני!]

כאשר מביא איז'ו את פנדי מחובבי-ציון למסעדה שלי על חוף הים ביפו, איני יודע אם להאמין לסיפורו המגומגם. מי יודע, אולי בקצב הזה יופיע לי גם איזה בן-דוד מהצד של ג'אמל-פאשה הקטן, מתורכיה? באותה תקופה סבי, אבי, וגם דודי אלכסנדר כבר אינם בחיים ואינם יכולים לאמת את הדברים. אולי איז'ו, בשכלו הילדותי, מותח אותי? – כמו בחלום אני לוקח תפוז, חוצה אותו בקו-המשווה שלו, מניח לפני פנדי, וכאשר הוא בוזק על החצאים התאומים את המלח, אני רואה לפתע שאני מביט גם בו כמו בראי, הוא זה אני – רק כהה יותר, ומיד אני קם לחבק אותו, מספר לו על מות אביו ועל שלושת אחיו החורגים ועלי, בן-דודו – ומקבל אותו לעבודה.

במשך תקופה ארוכה המסעדה שלי, "הדודנים" – היא ממש אטרקציה, והמקומונים מפרסמים עלינו כתבות מצולמות בלי סוף. ההצלחה מתחילה עוד לפני שפנדי מגיע. אנחנו, שלושה אחים חורגים ובן-הדוד שלהם, זה אני – כל אחד ממש "קופייה" (כפי שאימי אומרת), העתקה, של השני, עד שלעתים אני מתחיל לחשוד שאולי דודי אלכסנדר היה גם אבי. אנחנו עובדים בחריצות ואנשים באים לא רק כדי לשבת מול הים ולאכול מהסלט שלי אלא גם להעיף עין עלינו, כפי שתוארנו במקומונים, כמין פלא ביולוגי שדודי אלכסנדר היה בוודאי מדקלם עליו א-פרופו, הפעם בגרמנית: "אלע מנטשן זיינן ברודער".

עם בואו של פנדי אני מפטר את הטבח הקודם, מכניס לתפריט עוף בטנדורי ועוד מאכלים הודיים, וחמשתנו, כולנו כבר בני חמישים, פלוס-מינוס, עובדים ונראים מבוקר עד ערב כאיש אחד. (אותה תקופה אני כבר גרוש גם מאשתי השנייה, עורכת הדין הידועה דינה שפילר-בן-עמי). בגמר העבודה אנו נוהגים להתאסף במרפסת הצופה לים לשבת-יחד של תיישים זקנים, משוחחים על גורלות חיינו השונים. ואם יש ספק בלבי ביחס למוצאנו המשותף, מסירים אותו קולות הציוץ שמשמיע כל אחד מבני-דודיי החורגים כאשר אנחנו מגיעים לדבר בעסקי-נשים – קולות זהים בדיוק לציוצים ששמעתי מפי דודי אלכסנדר כאשר שכב לפני כיובל שנים, באחוריים מקפצים, על האחות הרחמנייה הצבאית מהודו, בחדר-השינה של הוריי, והאכיל את התינוק שלה, מלמטה.

האסון מתרחש בגלל אהבתו של פנדי לים. כל שעה פנוייה הוא רץ לטבול במים, אף-על-פי שבחוף, מול "הדודנים", ניצב שלט גדול של העירייה המזהיר במפורש, בעברית ובאנגלית, שאסור לשחות כאן וכי השנה כבר טבעו פה שני אנשים. כאשר פנדי מתחיל לבלוע מים, רץ לעזרתו אחיו תופיק שבכלל אינו יודע לשחות, וכאשר שניהם כבר מפרפרים בין הסלעים, מסיר אחיהם ויקו את חגורתו עם הארנק ומדלג לקראתם, נעליו המבריקות שוקעות בחול, ואחריו מקרטע איז'ו אחיהם המפגר. את כולם בולע הים בזה אחר זה. מסיבות דתיות איני יכול לקבור אותם במקום אחד. גם לא לשבת שבעה עליהם. אני משכיר את המסעדה לזוג עולים מרוסיה, שהגיעו עוד בטרם הודח גורבצ'וב, ומחליט להקדיש עצמי לכתיבה.

יהי סיפור זה, הראשון שכתבתי, מזכרת לנשמתם של איז'ו, ויקו, תופיק, פנדי, ולנשמת דודי אלכסנדר עליו השלום, שעל מותו ברומא נודע לאבא בשחר היום שבו ניסו הטרוריסטים לתלות את הסרג'נט הבריטי בבית-האריזה ביוספיה ושבו יצא לי פעם ראשונה זרע ושבו לורט מאיירסון נפלה מהקומה השנייה של בית האחוזה ושכבה אחר-כך הרבה זמן כמו צמח ב"אסותא" כשהראש שלה מגולח לגמרי, וזה קרה כבר אחרי שנמכרה יוספיה וחזרנו לגור במושבה חובבי-ציון והאנגלים עזבו את הארץ ונוסדה מדינת ישראל.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2481 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל