גיליון מס' 833 ליום הזיכרון והעצמאות

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' באייר תשע"ג, 15 באפריל 2013

עם צרופות ההודעה על ערב זיכרון לשוריקה ברוורמן ב-12.5, ומאמרו של פרופ' יחזקאל דרור "מסע בזמן" ליום העצמאות ה-65

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סַיֶּרֶת הַנּוֹפְלִים. // אליהו הכהן: בנתיבי ספר וצליל, כ"ז שיחות עם אורלנד. ה. ה"רומנס" שבבסיס 'היו לילות' – חשיפה ראשונה. // ד"ר יואל רפל: דגל כחול לבן. // איליה בר-זאב: שיר. // עמוס גלבוע: אני מאמין. [ציטוט]. // אילה יפתח-וַלְבֶּה: עצמאות 65. // אורי הייטנר: נכס לאומי. // יוסי אחימאיר: בן-גוריון: האומץ להחליט. [ציטוט]. // משה גרנות: 1. עולם הזוי וטרחתו של הקורא, על ספרו של אמנון דנקנר – "מגע הקסם של הֶבֶל גאגין". 2. לוּ הייתי ג'וש שירמן, על ספרו של יאיר לפיד, "האישה השנייה". // דרור אֵידָר: 1. נביאי הזעם נותרים על כיסאם. 2. יהודים, בואו הביתה. [ציטוטים]. // מוּקֵי אֶלְדָּד: מְצִיאוּת לֵילִית. //  עמוס גורן: הפרט הקטן נשכח – החיילים היהודיים במלחמת העולם השנייה! [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: הנאמן. // יהודה דרורי: אדוני שר החינוך – תָּרְאה מנהיגות! // רון וייס: "לאן נעלם השלום?" – תגובה. // נעמן בלקינד: עוד בנושא הבן האבוד של משפחת בלקינד. // מתי דוד: זכות הציבור לדעת האמת על הטלוויזיה. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות": הפלגת הקיסר פראנץ יוסף מיפו לפורט-סעיד. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סַיֶּרֶת הַנּוֹפְלִים

"וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה

מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ:

הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם... וְנָתַתִּי רוּחִי בָּכֶם וִחְיִיתֶם"

(יחזקאל ל"ז 9, 12, 14)

רִאשוֹן קָרָא, כְּמוֹS.O.S , הָאֹחַ

מִגַּג נָטוּש בְּעֵמֶק רְפָאִים,

אַחֲרָיו, כְּמוֹ אִזְכּוּר צַו-קְרִיאָה, כְּמוֹ סִסְמַת-מִלּוּאִים מְהֻדְהֶדֶת בָּרַדְיוֹ,

כָּל מַקְהֵלוֹת הַתַּנִּים, אַ קַפֶּלָה,

בְּעֵמֶק יְהוֹשָפָט.

וְאָז, כְּמִין בָּרָק הַמְּזַגְזֵג אֶת הַשָּמַיִם כְּתֶפֶר שֶל נִתּוּחַ קֵיסָרִי שוֹתֵת וָחַם

פָּשְטָה כְּרִיזַת כָּנֹס בְּכָל שְרִיקוֹת צְלִיפַת הָרוּחַ

בְּכָל חֶלְקָה צְבָאִית בְּבֹקֶר יוֹם הַזִּכָּרוֹן.

וַאֲנַחְנוּ, מִבֵּית-הַקְבָרוֹת שֶל אֵילַת

עַד הַהוּא, הַיָּשָן, שֶל מְטוּלָה,

נִזְעַקְנוּ פִּתְאֹם לְנָעֵר כְּמוֹ אָבָק מִמַּדִּים וּכְמוֹ דָם מֵחֲגוֹר

אֶת כָּל תַּכְרִיכֵי הֶעָפָר וְהַזְּמַן מֵרָאשֵינוּ פְּרוּעֵי הַתִּשְחֹרֶת

שֶלֹּא נִתְמַזֵּל מַזָּלָם כְּמוֹ לָכֶם לְהַגְרִיל בְּקֻפּוֹת-הַגּוֹרָל

אֶת אַרְכַּת אוֹתוֹ שְטָר דְּחוּי-מוֹעֵד שֶל עוֹדלֹא וְאוֹתָהּ חֲנִינַת הַבֵּינְתַיִם

שֶבָּהּ מַאֲפִיר הַשֵּׂעָר וּמֻחְלָף בְּעִתּוֹ בְּשִלְגֵי הַשֵּׂיבָה,

שֶלֹּא כְּמוֹ קִצְבַּת-הַכִּילַי-קְפוּץ-הַיָּד שֶל חַיֵּינוּ שֶטֶרֶם הֵחֵלוּ

וּכְבָר הֵם גְּמוּרִים וּצְרוּרִים פֹּה בְּסֵתֶר חֵיק אַב הָרַחֲמִים הַחַף מִשֶּמֶץ רַחֲמִים

כָּאן, בְּמִסְדַּר הַכְּנָפַיִם קְצוּצוֹת הַמָּעוֹף שֶל טוּרֵי מַצְּבוֹת-אֶבֶן

וּכְלָל לֹא בִּצְרוֹר הַחַיִּים, רַק בִּצְרוֹר הַנְּכָאִים, הַבְּכָאִים וְהַקֵּץ.

רֶגֶב בְּרֶגֶב

וְקוּבּ אַחַר קוּבּ

שֶל כֻּרְכָּר, שֶל בַּזֶּלֶת, שֶל חַמְרָה,

שֶל כֹּבֶד גּוֹלֵל מִתְנַפֵּץ לִרְסִיסִים וְנִתָּק כִּכְבָלָיו שֶל שָבוּי

גָרַפְנוּ אִיש-אִיש מִקִּבְרוֹ שֶנִּפְעַר אֶת מִכְסֵי גְּזַר-דִּינוֹ שֶל הַחֹשֶךְ 

בְּעֵינַיִם כֵּהוֹת, לְמוּדוֹת עֲלָטָה וּסְמוּאוֹת מִזִּיווֹ שֶל הַיּוֹם,

בְּמִין אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה הֲפוּכָה שֶבָּהּ הָעֹמֶק חוֹפֵר עַצְמוֹ הַחוּצָה בְּמִין דַּחַף רְעוּב-אוֹר

שֶל כַּת חֲפַרְפָּרוֹת הַמְּגִיחָה מֵאֵיזֶה אֹפֶל

שֶיֵּש לוֹ מְחִלָּה אוּלַי

אַךְ אֵין לוֹ מְחִילָה.    

אֵיךְ זֶה, תַגִּיד לָנוּ אֵיךְ זֶה פִּתְאֹם כְּמוֹ הוּסַר מֵעָלֵינוּ הַמָּוֶת?

מָה זֶה, תַגִּיד לָנוּ מָה זֶה אִם לֹא מִקְדָּמָה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים?

כְּמוֹ מִפְגָּש לֹא צָפוּי מִן הַסּוּג הַשְלִישִי: לֹא עָבָר, לֹא הֹוֶה, רַק הָרֶוַח

שֶבֵּין הָאוּלַי וְהָאִלּוּ, שֶבֵּין הָאֶפְשָר וְהַלֹּא יִתָּכֵן.

פֶּתַע פִּתְאֹם מִתְנַעֵר דּוֹר עִזוּז וְגִבּוֹר שֶבְּכָל שְׂדוֹת-הַקֶּטֶל

נָתַּן כָּאן אֶת מָה שֶיָּקָר מִכָּל עֵרֶךְ וְאֵין לוֹ מְחִיר, אֶת חַיָּיו,

דּוֹר שֶנּוֹפְלָיו נֶחְשָבִים הָיוּ פְרָאיֶרִים בֵּין לֹא מְעַט צִינִיקָנִים

וּפּוֹסְט-צִיּוֹנִים בְּעִדַּן הָאֲנִי וְאַפְסִי עוֹד וּטְרֶנְד הָרַק קַח,

דּוֹר שֶלֹּא אָץ לַעֲשׂוֹת לְבֵיתוֹ אַךְ הֵגֵן בְּדָמוֹ עַל הַבַּיִת

שֶלָּנוּ, שֶל כֻּלָּנוּ הֶחָבִים לוֹ אֶת הַכֹּל,

אֵלֶּה שֶלֹּא חִשְבְּנוּ חִשְּבוֹנוֹת בְּקָרְאָם "אַחֲרַי" מוּל אֵש-תֹּפֶת,

אֵלֶּה שֶלֹּא הִתְמַקְּחוּ עַל מַגִּיעַ לִי, אֵלֶּה שֶרָצוּ בָּרֹאש

עִם הַסְּטֶן, עִם הָ"עֻזִּי" אוֹ עִם הַ"תָּבוֹר" וְהָאַטְרָף הַזֶּה בָּעֵינַיִם

שֶל שׂוֹנְאֵי מִלְחָמוֹת הַנִּכְפּוֹת עֲלֵיהֶם חֵרֶף כָּל כְּמִיהָתָם לְשָלוֹם

וּכְמוֹ שֶהֵם מֵתִים, כְּמוֹ שֶקָּבְרוּ אוֹתָם לָנֶצַח

הֵם מְסָרְבִים פְּקוּדָה לְמַר-הַמָּוֶת בְּעַצְמוֹ,

עוֹלִים מִן הַגֻּמָּה וְהַדּוּמָה, יוֹצְאִים לְמֶרֶד

עַל כּוֹחַ הַכְּבִידָה, עַל חַרְצֻבּוֹת הַהִגָּיוֹן

וּבְלִי לִדְפֹּק חֶשְבּוֹן, כְּמוֹ עוֹף-הַחוֹל הַקָּם מֵאֵפֶר

פּוֹרְצִים כְּמִין קוֹמַנְדּוֹ שֶל רוּחִין עַרְטִילָאִין.

בַּחוּץ, מוּל שַעֲרֵי כָּל בֵּית-עָלְמִין, חִכּוּ הַגִּ'יפִּים

אִם שֶל "חַיּוֹת הַנֶּגֶב" אוֹ שֶל "שוּעֲלֵי שִמְשוֹן"

וְכָל מְשֻרְיְנֵי "הַרְאֵל" שֶהֻפְגְּזוּ בַּדֶּרֶךְ

לִירוּשָלַיִם שֶכֻּתְרָה בְּלִגְיוֹנוֹת יַרְדֵּן

וְעִמָּהֶם, פְּחוּמֵי קְרָבוֹת, כָּל נַגְמָ"שֵי הַ"זֶּלְדָּה"

וְהַ"נָּמֵ"ר" שֶנִּתְפָּרְקוּ לְגוֹרְמֵיהֶם מֵאָז

מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר, שְלוֹם הַגָּלִיל וְאַחֲרֶיהָ

וּמֵ"עוֹפֶרֶת יְצוּקָה" וְעַד "עַמּוּד עָנָן"

וְאֵלֶּה, כָּל שִבְרֵי הַגְּרוּטָאוֹת שֶעוֹד הַלַּיְלָה

רָבְצוּ קְטוּעִים וַחֲלוּדִים כִּפְסֹלֶת מַתָּכוֹת

קָרְבוּ כְּמוֹ בְּמַטֵּה-קְסָמִים בְּבֹקֶר יוֹם תּוּגָה זֶה

בְּכָל בָּתֵּי-קִבְרוֹת-הָרֶכֶב עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ

כַּעֲצָמוֹת הַיְּבֵשוֹת וּבְלִי נַהָג וְדֶלֶק

הִסִּיעוּ מִלֹּעוֹת קְבָרָיו שֶנִּתְרוֹקְנוּ פִּתְאֹם          

אֶת כָּל חַפַּ"ק רוּחוֹת הָרְפָאִים שֶקָּם מֵאֹפֶל

אֶרֶץ מוֹתָהּ וְצַלְמוּתָהּ שֶל הַתִּקְוָה לִחְיוֹת

לְיוֹם אֶחָד בִּלְבַד לִרְאוֹת עוֹד פַּעַם אֶת הָאָרֶץ

שֶבִּשְׂדוֹתֶיהָ לָחֲמוּ וּבָהּ הוּרְדוּ לַבּוֹר.

מִי לֹא הָיָה שָם? כֻּלָּם, עַד אֶחָד,

קְטוּלִים וַהֲרוּגִים, מִי בַּסַּכִּין וּמִי בַּנֶּפֶץ,

מִי בְּמִשְלָט נָצוּר, מִי בַּפַּטְרוֹל וּמִי בָּאַמְבּוּש,

מִי בְּפוּלְסִין שֶל אֵש וּמִי בְּמַיִם זֵידוֹנִים.

אַךְ כְּמוֹ בְּפָּרָדוֹקְס מֻפְלָא, מוּזָר, סוּרֵאָלִיסְטִי

שֶבָּוֹ הָעַל-טִבְעִי הוּא הַטִּבְעִי הֲכִי סָבִיר

וּבוֹ, כְּמוֹ בְּמֵמַד אַחֵר, הָזוּי, אַפְעַלְפִּיכֵנִי

גַם הֵעָדֵר הוּא קְווֹרוּם, גַּם אֵינוּת הִיא נוֹכְחוּת –

וְלוּא רַק בִּזְדוֹנָן שֶל אִינְקְוִיזִיצְיוֹת-כְּלוֹת-הַנֶּפֶש

וְלוּא רַק בְּדִמְעַת הַשַּכּוּלוֹת הַלֹּא נִמְחֵית

אוֹ בִּצְבִיטוֹת לִבּוֹ הַמָּזוֹכִיסְטִי שֶל הָ"אִלּוּ"

(אִלּוּ עַכְשָיו הָיוּ אִתָּנוּ אֵלֶּה שֶאֵינָם...) –

הָיוּ שָם כָּל כֻּלָּם שֶאִי אֶפְשָר אוֹתָם לִשְכֹּחַ

כִּי אָבְדָנָם שוֹתֵת בָּנוּ כְּפֶצַע לֹא נִגְלָד,

שוּם מֵת לֹא נֶעֱדַר, שוּם בְּדַל-תַּלְתַּל, שוּם דַּש שֶל חָ'אקִי,

שוּם צֶמֶד דִּסְקִיּוֹת-זִהוּי, שוּם כּוֹבַע-גֶּרֶב דַּל:

טְבוּחֵי הַל"ה, שְׂרוּפֵי מְשֻרְיְנֵי הַדֶּרֶךְ

בְּבַּאבּ-אֶל-וַּאד, נוֹפְלֵי קְרָבוֹת מַלְכִּיָּה וְלַטְרוּן,       

עִירָק סוּיְדָן וְנֶגְבָּה, גוּש עֶצְיוֹן וְנֶבִּי יוּשַע,

הַמִּיתְלֶה, גַ'בֶּל לִיבְּנִי וְקַלְקִילְיָה וְחוּסָאן

וְעַזָּה וְאוּם-כַּתֶף וּבִּיר-גַּפְגָּפָה וּקְסֵימָה,

תֵל-עֲזַזְיָאת, תֵּל-פַאחֶר, הַסּוּאֶץ וְהַחֶרְמוֹן

וְעֵמֶק הַבָּכָא, עַלִי מוּנְטָאר, מֻצַּב הַמֵּזַח    

וְהַחַוָּה הַסִּינִית וּבִּינְת גְּ'בֵּיל, מָרוּן אָ-רָאס,

וְקַו צִיר פִילָדֶלְפִי –

                             וְכֻלָּם, בְּאֹרַח פֶּלֶא,

בְּכוֹחַ אֵיזֶה נֵס לֹא מְשֹעָר וְלֹא מֻשָּג

כִּי אִם בַּטֵּרִיטוֹרְיוֹת הַקְּסוּמוֹת שֶל הַנִּדְמֶה לִי   

כְּמוֹ שָבוּ מִן הַשָּם וְאָז לַכָּאן וְלָעַכְשָיו

וְקָמוּ לִתְחִיַּת-פִּתְאֹם תְמוּהָה וּמְצַמְרֶרֶת,

נוֹרָא לֹא מִתְקַבֶּלֶת עַל הַדַּעַת, אֵין מַצָּב,

אַךְ דַּוְקָא, וְעוֹד אֵיךְ, בִּמְלוֹא עָצְמַת הַגַּעֲגוּעַ

צְפוּיָה וּמִתְקַבֶּלֶת עַל הַלֵּב שֶלֹּא שָכַח.

וְהֵם עוֹבְרִים בְּאֶרֶץ זוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב

וְעֵינֵיהֶם שֶכְּמוֹ כָּבוּ לָנֶצַח נִפְקָחוֹת

וְהֵם אוֹמְרִים לָנוּ בְּלִי קוֹל מִלְּבַד הַהוּא שֶפְּנִימָה,

זֶה הַמַּרְעִיד אֶת חֲלָלָהּ שֶל כָּל חֶלְקָה צְבָאִית:

לֹא, גַם לְרֶגַע לֹא טָחוּ עֵינֵינוּ מֵרְאוֹת אֶת טוּבוֹ שֶל הַיֵּש כָּאן,

אֶת כָּל שֶהֻשַּׂג וְלֻבְלַב וְשֻׂגְשַׂג בַּמַּדָּע, בַּחֲרֹשֶת, בַּכֹּל,

אַךְ הָאָרֶץ הַזֹּאת הִיא גַם אֶרֶץ פִּצְעֵי הָאוֹהֵב הַמַּזְעִיק, הַמּוֹכִיחַ,

אֶרֶץ הָאוֹר הַנּוֹקֵב אַשְלָיוֹת וּבְדָיוֹת כְּמוֹ הַדִּין אֶת הָהָר,

אֶרֶץ הַדּוּגְרִי הַלֹּא מִשְתַּפֵן שֶל עָמוֹס, יְחֶזְקֵאל, יִרְמְיָהוּ,

אֶרֶץ חוֹבְטֵי רָאשֵיהֶם אֶל כָּתְלֵי הָאֱמֶת וּבִלְבַד שֶתֻּגַּד

אַף כִּי שוּם חֲבָטָה כָּזֹאת לֹא מוֹטְטָה עוֹד שוּם קִיר, רַק חָתְמָה בַּגֻּלְגֹּלֶת

חוֹתָם מְדַמֵּם שֶל כְּאֵב לֹא נִרְפָּא כִּי אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת הַכֹֹּל,       

רוֹאִים וְלֹא נִרְאִים, שוֹמְעִים וְלֹא פּוֹלְטִים שוּם הֶגֶה

מִלְּבַד אֶת קַשְׂקַשֵּׂי דֶּנְדְרוּף הַבְּלוֹף הַמִּתְקַלֵּף

מִגְּרַב קַרְקַפְתָּם וּמִצְּרַב סַפַּחְתָּם שֶל כָּל שֶקֶר וּסְפִּין וְקוֹמְבִּינָה,

מִיַּהַב סְרָקָם וּמֵרַהַב בְּרָקָם שֶל כָּל גִימִיק, תַּדְמִית וְתַרְמִית,

מִמֵּיק-אַפּ נִמְרָח עַל כָּל חוֹר וְחָרָךְ בְּחוֹמַת הַכְּזָבִים הַנִּסְדֶּקֶת,

מֵחִפּוּי וְצִפּוּי וְיִפּוּי וְשִפּוּי שֶל עַוְלות וּנְבָלוֹת וּנְכָלִים,

כָּל יַחְ"צָנֵי-הֶחָצֵר הַזְּרִיזִים לְהַמְתִּיק כָּל טִנֹּפֶת בְּנֹפֶת,

כָּל תַּפְאוּרוֹת חַנְטָרִיש הַפָסָאדָה שֶל פְיַאסְקוֹ קוֹרֵס עַל יוֹשְבָיו

וּמֵסִיר אֶת הַטִּיחַ מִקִּיר מִתְפּוֹרֵר וְאֶת שְׂרַק הַמִּרְמָה מִפָּנֶיהָ

שֶל גְּרוֹטֶסְקָה מָרָה, כְּעוּרָה, דוֹרְיָאן גְּרֵיאִית, שֶכָּל מַסְווֹתֶיהָ נוֹשְרִים.

כִּי בְּמוֹת הַתְּמִימוּת, כְּשֶשְּׂרָרָה הִיא סְרָרָה, נַעֲוָה גַּם שְחִיתוּת מִדּוֹתֶיהֶ

שֶל חֶבְרָה אֲנוּשָה שֶאִבְּדָה כָּל תְּחוּשָה שֶל בּוּשָה וְהַכֹּל בָּהּ פָּרוּץ

מִיוֵן סְלַאמְס מֻכֵּי-רִיש עַד טִירוֹת נוּבוֹרִיש בָּהֶן קְנַאקֶר הוּא לַעַג לַסַּאקֶר

הַיּוּזֶר חוֹמֵס אֶת הַלּוּזֶר וְשִׂיא הַצְּמִיחָה הִיא כְּרֵסוֹ שֶל הַגְּבִיר.

וְרָאִינוּ אֶת אֵש תַּבְעֵרוֹת הַצְּמִיגִים שֶל שְדוּדֵי הָרָעָב וְהָעֹנִי

שֶכָּל מִי שֶמַּכְחִיש אֶת סִבְלָם הוּא יָעֵן הַטּוֹמֵן זוּג עֵינַיִם בַּחוֹל,

אֶת חֶרְפַּת דַּלּוּתָם שֶל רַבִּים מִפְּלִיטֵי הַשּוֹאָה שֶעֲדַיִן לֹא מֵתוּ     

וְכַסְפֵּי סַעֲדָם מֻקְפָּאִים בְּכַפָּהּ שֶל פְּקִידוּת קְפוּאַת לֵב לֹא פָּחוֹת

וְאֶת קְשִי עֱנוּתָם שֶל נָכִים נִרְמָסִים תַּחַת שֶקֶר שֶיֵּּש לוֹ רַגְלַיִם     

וְלֹא תְלוּת בְּכִסֵּא-גַּלְגַּלִּים וּפְּרוֹטֵזָה כִּי יֵש לוֹ כָּאן ווֹלְווֹ צָמוּד

וְאֶת שֶקֶר גִּרְעוֹן הַקֻּפָּה הָרֵיקָה בְּעוֹד שְלַל עֲלוּקוֹת קוֹאָלִיצְיָה

סוֹחֵט מִנּוֹתְנָן שֶל עִסְקוֹת הָאֶתְנָן אֶת מֵיטַב מַנְעַמֵּי הַשִּלְטוֹן.

וְהַקֶּשֶר הַצִּינִי שֶבֵּין רִבּוּיָן שֶל מִשְׂרוֹת הַמִּמְסָד הַתּוֹפֵחַ

וּמִדּוֹת רִבּוּיָם הַמַּבְעִית שֶל בָּתֵּי-הַתַּמְחוּי וְהַהוֹמְלֶס יוֹם-יוֹם

וְעָדְפֵי הַשֻּמָּן וְהַחֵלֶב בִּבְשַׂר תַּחְמָנֵי הַתְּכָכִים וְהַדִּילִים,

הַכַּחַש וְהַבַּחַש

שֶבִּנְזִיד-הָאֲדִישִים.

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ לִסְאַת הַזַּעַם וְהַזַּהַם:

אִלּוּחַ כָּל חוֹף-יָם מִנְּמַל פִּישוֹן עַד תֵּל-הַבִּיב,

שִפְכֵי הַתִּעוּשׂ בָּאֲוִיר הַמָּאוּס בּוֹ כְּרִישֵי הַנַּדְלָ"ן וְהַבֶּצַע

קוֹבְרִים כָּל בְּדַל-נוֹף בְּשַׂלְמַת הַבֵּטוֹן וְהַמֶּלֶט שֶל רֶוַח וּמְחִיר.

וּרְצִיחַת הַנָּשִים הַיוֹמִית בְּיָדָם שֶל פְּרִיצֵי-הַטֵּרוּף-וְהַטֶּרֶף

וְגִדּוּל הַפְּשִיעָה וְקִזּוּז בִּטְחוֹנוֹ הָאִישִי שֶל אֶזְרָח בְּחַיָּיו

וּמִזְבֶּלֶת הַשּוּנְד וְהָרֵיטִינְג שְל כָּל עֲרוּצֵי הַטִּמְטוּם הַמּוֹרוֹנִי

בְּעַם שֶדּוֹרוֹת נִתְקָרֵא עַם-הַסֵּפֶר מִבְּלִי שֶיִּפְזֹל אֶל הַזּוֹל.

וּקְלוֹן עִתּוֹנוּת נְגוּעָה בְּצַהֶבֶת וְאֵתוֹס נָגוּף בְּחַזֶּרֶת

וְטֶבַח יוֹמִי סִיטוֹנִי בַּכְּבִישִים בּוֹ אֻמָּה מְכַלָּה אֶת עַצְמָהּ

בְּחֵטְא הַשִּכְרוּת וְזִילוּת הַחַיִּים שֶל אוֹתָה אַלִּימוּת מְמֻנַּעַת

בְּסַךְ הָעוֹלֶה עַל מִנְיַן הֲרוּגֵינוּ בְּכָל מִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל.

וְלָכֵן זֶה כָּל-כָּךְ מְתַסְכֵּל וּמַכְאִיב

וְלָכֵן לְעוֹלָם לֹא תָבִינוּ

מָה מִתְחוֹלֵל בְּלֵב מֵת הַחוֹזֵר לוּא גַם פַּעַם אַחַת אֶל בֵּיתוֹ,

מֵת הַנּוֹכָח שֶלִּחְיוֹת אֶפְשָר פַּעַם בִּלְבַד אַךְ לָמוּת –  פַּעֲמַיִם:

פַּעַם אַחַת מֵאִשּוֹ שֶל כְּלִי-קֶטֶל

וּפַעַם שְנִיָּה מִבּוּשָה.

וַאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים: אֱלֹהִים אַדִּירִים,

אִם נָכוֹן שֶבְּעֶצֶם מוֹתֵנוּ

צִוִּינוּ לָכֶם, שֶנּוֹתַרְתֶּם לִשְׂרֹד פֹּה, אֶת מָה שֶקּוֹרְאִים לוֹ חַיִּים –

אֵלֶּה חַיִּים אֵלֶּה? זֶה טַעֲמָם? בִּשְבִיל זֶה, תִסְלְחוּ לָנוּ, מַתְנוּ?

מָה עִם אוֹתוֹ הַחֲלוֹם עַל חֶבְרָה שֶבָּהּ אֵין מְקֻפָּח אוֹ אֶבְיוֹן,

חֶבְרָה שֶהִיא יַחַד שֶל עַם שֶבָּנָיו תַּפְרָנִים הָיוּ פַּעַם בְּחֹמֶר

אֲבָל מִילְיוֹנֵרִים בְּרוּחַ, רוּחָם שֶל מְעַט שֶשִּלְּמוּ בְּהַרְבֵּה.

אֵיזֶה הַרְבֵּה? שֶל קָרְבָּן לְלֹא גְבוּל בִּמְכוֹרָה שֶגְּבוּלוֹת לֹא הָיוּ לָהּ

חוּץ מִגְּבוּלוֹת הָאֶפְשָר וְהַיֵּש שֶאוֹתָם הֵם חָצוּ עַד זוֹב דָּם.

כַּמָּה הַרְבֵּה? עַד הַסּוֹף, בְּלִי חֶשְבּוֹן, וְאַף פַּעַם מִבְּלִי לִשְאֹל כַּמָּה

חוּץ מִכַּמָּה נִתְבָּע עוֹד הָאֹמֶץ לָתֵת לְכֻלָּם שֶהָיוּ לְאֶחָד,

שֶמֵרֹב שֶהָיוּ אַלּוּפִים בְּלָתֵת וְעִלְּגִים עַד חֶמְלָה בְּלָקַחַת

כְּלָל לֹא הֵבִינוּ שֶהֵם נַשָּׂאִים שֶל נָגִיף שֶעוֹד אֵין לוֹ חִסּוּן

חּוּץ מִן הַמָּוֶת: נְגִיף שְׂאוֹרָהּ שֶל עִסַּת הַחֲלוֹם וְהַמֶּלַח,

מֶלַח הָאָרֶץ שֶבְּלִי קָרְבָּנָם שֶל נוֹפְלִים לֹא הָיוּ לָהּ חַיִּים.

מָה כְּבָר נִשְאָר מִזִּכְרֵנוּ מִלְּבַד כְּמִישָתָם שֶל זֵרִים עַל הַקֶּבֶר?

מָה כְּבָר נוֹתָר לְזוֹכְרֵינוּ מִלְּבַד תַּצְלוּמוֹ הַשּוֹתֵק שֶל הָאָב 

אוֹ הַבֵּן אוֹ הָאָח אוֹ הַבַּעַל בַּוָּאקוּם הַזֶּה הַחוֹתֵךְ, הַפּוֹלֵחַ

שֶשּוּם אֶבֶן-גּוֹלֵל לְעוֹלָם לֹא תוּכַל לְכַסּוֹת אוֹתוֹ אוֹ לְמַלְּאוֹ?

הֵם אוֹמְרִים, הַסּוֹפְדִים, שֶלֹּא מַתְנוּ לַשָּוְא, שֶנָּפַלְנוּ עַל אֵיזֶה לְמַעַן:

אֵיזֶה לְמַעַן?

שֶל אֵיזוֹ מִין כְּנַעַן?

שֶל כְּנַף הַחֲלוֹם אוֹ שִבְרוֹ?

וַאֲנַחְנוּ, שֶכָּל הַיָּפֶה וְהַטּוֹב בִּמְדִינָה זוֹ יָקָר לְלִבֵּנוּ

וְלָכֵן בְּדִיּוּק מִתְחַמֵּץ אוֹתוֹ לֵב עַל כָּל מָה שֶפָּגוּם וְחָסֵר,

מָה כְּבָר אֲנַחְנוּ בָּאִים לְבַקֵּש כָּאן מִכֶּם עִם צְפִירַת הַסִּירֵנוֹת

בְּאוֹתָהּ דַקַּת-דֹּם שֶל דְּמָמָה? רַק לִזְכֹּר

מָה הִקְרַבְנוּ חַיֵּינוּ עָלָיו.

* * *

אליהו הכהן

בנתיבי ספר וצליל

כ"ז שיחות עם אורלנד

ה. ה"רומנס" שבבסיס 'היו לילות' –

חשיפה ראשונה

"היו לילות" הוא אחד השירים המוכרים, האהודים והמושמעים ביותר בזמר העברי. דא עקא שנוסחו המקורי אינו מוכר, ועד כה לא נחשף לציבור בשלמותו.

סיפורו של השיר מתחיל בקיץ 1939, כאשר הנהלת תיאטרון "כל הרוחות" הזמינה מיעקב אורלנד שיר רומנטי לתוכנית השלישית שלה, "הגפיר האמיץ יחיא", שהצגת הבכורה שלה נקבעה לתחילת יולי אותה שנה. את הלחן הזמינה ממרדכי זעירא.

על נסיבות כתיבת השיר סיפר אורלנד כי הוא נכתב במועדון המלצרים שברחוב נס ציונה בתל אביב שניהל חצקל איש כסית. "באחד הלילות הסתגרתי בו בחדר מבודד יחד עם חברי 'מיטיה' זעירא כדי לכתוב את השיר. ישבנו זה מול זה כשעל שולחננו הונחו חצי ברווז ובקבוק קוניאק. לאחר שהיטבנו את ליבנו במאכל ובמשקה, התחלנו במלאכה בעיצומה של אשמורת שלישית, ועם עלות השחר השלמנו את השיר, והלומי שיכר יצאנו לבתינו."

אורלנד גם כתב על כך באחרית דבר לספרו "היו לילות – שירי הזמר של יעקב אורלנד" (הוצאת תמוז, 1985).

אולם תיאור זה אינו ממצה עד תומו את סיפור לידתו של השיר. הנוסח המקורי שחיבר אורלנד היה שונה במבנהו. הוא כלל בתי פתיחה וסיום ושני בתי פזמון שהושמטו מאוחר יותר, בנסיבות שיפורטו להלן.

אך לפני כן אנקדוטה קטנה:

באחת מפגישותינו, קראתי בפני אורלנד את הפתיחה המקורית של השיר, מבלי להזכיר את שמו.

"האם מוכר לך הטקסט הזה?" – שאלתי.

"אינני מזהה את השיר " – השיב.

המשכתי וציטטתי שני בתים נוספים מתוך כתב היד המקורי של השיר, שהושמטו בנוסח המזומר.

"הנוסח יכול להתאים לסגנוני, אך אינני מזהה במה מדובר." – השיב.

ואז הנחתי לפניו את כתב היד של השיר, כפי שנרשם על ידו באותה אשמורת שלישית במועדון המלצרים, על גבי מפית שולחן רחבה שעליה מניחים צלחת וסכו"ם.

מבטו של אורלנד נפער בתמיהה, ובמשך רגעים ארוכים לא יכול היה להסיר את עיניו מן הכתוב (ומחיוכי הזורח).

"איך שכחתי" – הפטיר לאחר שקרא שוב ושוב את שירו שלו במלואו, שבזמנו העניק לו את הכותרת הלועזית: Romance!

כ-75 שנה לאחר כתיבת השיר, אני מביא בזה לראשונה את הטקסט המקורי המלא שלו, כפי שהוא מופיע בכתב היד על גבי המפית הדהויה.

Romance

Prologue

לוּ גַם גַּנִּים נָטַעְתִי מִסָּבִיב,

לוּ כָּל פְּרָחַי שָׁתַלְתִי וְרִוִיתִי,

אֵיכָה יוּכַל לָבוֹא לִי עוֹד אָבִיב

וְהַשִׁירִים גָּוְעוּ כְּבָר בַּעֵינָיִם.

            I

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא, –

בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגָנְיָה לְכִנֶּרֶת

עָמְדָה עֶגְלַת חַיַי הָעֲמוּסָה.

           II

וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת,

אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ,

אַתְ תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹנֶת,

אֲנִי אֶנְהַג בַּיוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ.

           III

הוּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַ כְזֶמֶר,

הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה הָרָחָב, –

וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,

כֻּתֹנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

      Refrain

וְשָׁמַיִם שֶׁל מַאי אָז הָיוּ בָּעוֹלָם

וְיָרֵחַ שֶׁל כֶּסֶף הֵאִיר אֶת לֵילָם

וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ בְּצִלּוֹ שֶׁל אִילָן.

           IV

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַן הֵעִיד,

אֶת הַשְׁבִילִים בֵּין דְּגָנְיָה לְכִנֶּרֶת

אֲשֶׁר אוֹתִי יִשְׁמוֹר לוֹ לְתָמִיד.

           V

הָיָה הוֹלֵך וְשָב אֵלַי קוֹדֵחַ,

הָיָה נוֹשֵׂא דְמוּתִי מִמוּל פָּנָיו,

הַגִידוּ נָא, הֲיֵש בָּכֶם יוֹדֵעַ

אֵי אָנָה זֶה הָלַך לוֹ וְלֹא שָׁב.

           VI

אָז אָמַרְתִי לִבְכּוֹת, אָז הָיִיתִי נִדְהֶמֶת,

בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִי אֵלָיו,

אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתוֹ הַמְרֻקֶּמֶת,

כֻּתֹנֶת הַתְכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

       Refrain

כִּי שָׁמַיִם שֶׁל מַאי עוֹד עוֹמְדִים בָּעוֹלָם,

כִּי יָרֵחַ מַכְסִיף עוֹד מֵאִיר לְכֻלָּם,

כִּי אָהוּב עוֹד הַצֵּל שֶׁל צַמֶרֶת אִילָן.

Epilogue   

יֵשׁ בָּעוֹלָם חִידוֹת לְלֹא פִּתְרוֹן

וְשִׁיר וּפֶרַח יֵשׁ שֶׁלֹא יָנוּבוּ.

אַךְ רַק עִם שִׁיר, עִם פֶּרַח אַחֲרוֹן

בּוֹכִים עַל אָהוּבִים שֶׁלֹא יָשׁוּבוּ.

כפי שראינו הנוסח המקורי של השיר כלל פתיח ("פרולוג") בן בית אחד, אחריו באו שלושה בתי שיר ופזמון ("רפריין"), ואחריהם שוב שלושה בתים ופזמון, ובסיום – בית חותם ("אפילוג"). שעה ארוכה נחו עיניו של אורלנד על כתב היד, עד שאט אט נזכר בחבלי הלידה של השיר באותו ליל קיץ. מסתבר, כי הנוסח הסופי המקוצר הוא בעצם פרי של משא ומתן (אופייני לעיתים) בין המחבר למלחין.

השעה הייתה כבר מאוחרת מאד כשהחלו במלאכת היצירה. זעירא המתין בקוצר רוח שאורלנד ישלים את כתיבת השיר כדי שיוכל סוף סוף להתחיל בהלחנה.

 כידוע, ישנם מחברים המתייגעים בכתיבת שיריהם שבועות וחודשים ארוכים, כותבים ומלטשים ומוחקים. לעומתם ישנם גם אלה ששיריהם נכתבים ספונטנית, בהשראת הרגע.

אורלנד התברך בכישרון נדיר של יכולת לכתוב בהינף יד אחד מגילת שיר שלמה.

כל מי שזכה לקבל ממנו הקדשה על ספר, ודאי התפעל לראות איך הוא רושם שורות מפעימות לב על פני עמוד שלם במשיכת קולמוס אחת.

אצל אורלנד, משך זמן הכתיבה של שיר איננו מהווה מדד לאיכותו.

"הרוח נחה עליי באותה שעת לילה מאוחרת, והשורות קלחו בזו אחר זו – " העיד אורלנד על עצמו – "תוך שעה קלה השלמתי את השיר."

זעירא קרא את השיר פעם ופעמיים ושלוש, החמיא לאורלנד על תוכנו, אך הוסיף כי יש לו בעייה עם מבנה השיר. הוא נראה לו מסורבל, ועלול להקשות מאד על התאמת הלחן.

על כן ביקש מאורלנד למחוק את הפרולוג, להשמיט את שני בתי הפזמון, ולוותר על האפילוג. "הרי מדובר בבלדה נוגעת ללב, אמר לאורלנד, ומדוע לא לפשט את מבנה השיר ולהסתפק בעלילה עצמה?"

אורלנד התקשה להיפרד מן הבתים שזעירא ביקש למחוק, בייחוד לא רצה לוותר על האפילוג. שעה ארוכה בילו השניים בניסיונות שכנוע הדדיים.

בשלב מסוים קצרה רוחו של זעירא שהחליט להתחיל בהלחנה על פי הגירסה המועדפת עליו, כלומר לחבר לחן רק לששת הבתים שבמרכז השיר, הממצים את העלילה. בסופו של דבר כך נקבעה מתכונת השיר וכך התפרסם בציבור. ה"רומנס" הנרחב הצטמצם ל"היו לילות", ובלית ברירה נאלץ אורלנד לקבל עליו את הדין. 

בכך חרץ זעירא את גורל השיר. היה זה כאילו המלחין אומר למשורר את הידוע מראש: אף אם תכביר מילים ותוסיף בתי שיר כאוות נפשך, בסופו של דבר רק מה שיושר – יישאר.

ואכן, הבתים שלא הולחנו – נשכחו. אין להם זכר לא בספרי השירים של אורלנד ולא בכתביו המקובצים, יתר על כן, אורלנד עצמו, כאמור, 'נפל בפח' ושכח מקיומם.

ושמא נשתכח מליבו של אורלנד כי הגיע לפגישה עם זעירא כשבכיסו כבר מצויה מראש טיוטה של השיר? – הרהרתי ביני לבין עצמי.

על הרקע לכתיבת השיר אורלנד לא הרבה לדבר או לספק פרטים.

הוא התחמק מלפרש את השיר, ורק פעם אחת כשניסיתי לברר אם יש לעלילה רקע אישי או סיפור מעשה שקרה ביישוב, הפטיר כבדרך אגב: "קרא בין השורות."

ואכן, לא אחת הקשתה עליי הקריאה המעמיקה להסתפק בהבנת העלילה כפשוטה והציתה את דמיוני לגבי רמזים סמויים הפזורים לאורך השיר.

תהיתי מדוע מיקם אורלנד את עלילת השיר בין דגניה לכנרת, יישובי הדגל של העלייה השנייה, והאם ביקש לרמוז על ההתיישבות כשכתב "אני בניתי בית לשבתך". ושמא המשפט: "אי אנה זה הלך לו ולא שב" הוא מסע אל מחוזות הגעגוע, והוא מסמן את ראשית עידן הנוסטלגיה בזמר העברי, עשר שנים לפני "היו זמנים" ו"הימים שחלפו לא ישובו" ועשרים שנה לפני "זה לא יחזור כל זה כבר איננו."

שתיקתו של אורלנד הותירה את השיר בלתי מפוענח, אפוף מסתורין ופתוח לפרשנויות, מאלה ה"חידות ללא פתרון" כמאמר האפילוג שלא הולחן. ושמא ניתן להיתלות בסיום המבכה את ה"אהובים שלא ישובו."

כעבור שנים גיליתי בעיזבונו של המלחין עמנואל עמירן כתב יד נוסף של הנוסח המלא של Romance, כולל בתי הפתיח והסיום ושני בתי הפזמון, הפעם תחת השם "בין דגניה לכנרת". מסתבר שאורלנד לא ויתר, ועוד לפני שהתנגנו בארץ צלילי "היו לילות" בלחנו האהוב של זעירא, הוא מסר את השיר להלחנה גם לעמירן. הוא קיווה בכל-זאת לגרסה מולחנת של הנוסח המלא אך הדבר לא קרה והשיר נגנז.

ביצועי השיר – ראשית הדרך

את "היו לילות" שרה לראשונה שֶלִי שרונה, זמרת ארץ ישראלית נשכחת שהופיעה בתיאטרון "כל הרוחות" בשנת 1939. מעל בימה זו היא שרה בהשמעת בכורה באותה שנה גם את "היה או לא היה" של אלכסנדר פן ואת "אצבע משולשת" של שלונסקי, כולם בלחניו של מרדכי זעירא.

בתום שנה היא פרשה מן התיאטרון.

כעבור חודשים ספורים היא שבה ושרה את "היו לילות" ב"קונצרט השירה העברית", מופע משולב שערכה עם הפסנתרן יהודה ברנשטיין שבו השמיעה ארבעה עשר שירים מן הקלאסיקה של זמרת הארץ, וביניהם נוגנו קטעי פסנתר מאת שופן. המשורר אביגדור המאירי כיבד אותה בנשיאת דברי הפתיחה לקונצרט. יפה וזוהרת ניצבה שֶלִי על הבמה, הרשימה בהופעתה ובקולה וקצרה תשואות רמות. אחר נעלמה כחלום ולא נודעו עקבותיה.

שמא יש בכם יודע  אי אנה זה הלכה לה ולא שבה?

מפי השמועה נמסר שהיא נסעה לרודזיה.

אחריה שרה את "היו לילות" על בימות הארץ הזמרת חנה קיפניס, ילידת הארץ ובת טיפוחו של המלחין והמורה לזמרה חנינא קרצ'בסקי. ביצועיה התאפיינו בהדגשה מאולצת של ע' וח' גרוניות, בניסיון לשוות לעצמה היגוי מזרחי אותנטי. סגנון שירתה היה מושא לחיקוי בפי רבים, בפרט במשפט "עמדה עגלת חיי העמוסה" מתוך השיר.

לאחר מכן הקליטו את השיר גם לאה דגנית, שושנה דמארי וזמרות נוספות. אך רק קולה המתנגן של אסתר עופרים, בליווי העיבוד התזמורתי המרשים של שמעון כהן, הם שהחזירו את השיר בשנת 1960 לקורפוס של הזמר העברי, לאחר שנים רבות שבהן כמעט ונשכח.

בביצוע זה ראה גם זעירא את הביטוי הנאמן מכולם לרוח השיר.

* * *

ברכה גדולה ועצומה

בשמנו ובשם אלפי קוראינו

לאהובנו אליהו הכהן

עם זכייתו מחר בפרס ישראל!!!

אהוד בן עזר

* * *

ד"ר יואל רפל

דגל כחול לבן

"דגל, מה זה? כלונס ומטלית אריג? לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים, ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים; זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך."

דברים אלה כתב חוזה המדינה בנימין זאב הרצל במכתב תשובה לברון הירש (6 במרץ 1895), והם מבטאים בצורה היפה ביותר את הצורך בדגל לאומי שהיה קיים בתנועה הציונית בימי ראשיתה.

הרצל לא רק הכיר בצורך בדגל אלא אף חשב על צורתו. בספרו ׳מדינת היהודים׳ הוא מתאר את הדגל העברי – "דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה."

הצעתו של הרצל לא התקבלה. הצעה אחרת שלו לדגל לא נתקבלה גם היא, אך הפכה לבסוף לסמלו של הקונגרס הציוני. בדגל הזה, השני, הציע הרצל מגן דוד שבקצה כל אחד מששת המשולשים הקטנים המרכיבים אותו ישכון כוכב. כוכב שביעי יתנשא מעל המשולש העליון. מסתבר כי לא הרצל הגה את צורת הדגל הלאומי וצבעיו. מאליה עולה השאלה: כיצד הגענו לדגל הכחול-לבן ומגן דוד במרכזו?

סוף מעשה במחשבה תחילה

בספר במדבר (ב, ב) אנו מוצאים "איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם יחנו בני ישראל." אין ספק כי השימוש המקראי במילה "דגל" אינו זה המקובל בענייני מדינה של ימינו, והוא נועד לשמש כינוי אסטרטגי. פרשני המקרא בימי הביניים העידו שחיו בארצות שבהן הצבאות היו צועדים ודגל מתנוסס בראשם, "אין דגלים אלא צבאות" (שמות רבה טו, ו).

במדרש תנחומא (במדבר י) נאמר: ״׳איש על דגלו׳ – חיבה גדולה חיבב הקדוש־ברוך־הוא את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרין בני ראובן לעצמם ובני שמעון לעצמם.״

 מדברי המדרש עולה ייעוד הדגל – סמל הזדהות חברתית. אך לדגל יש חשיבות לא רק כלפי פנים, אלא אף כלפי חוץ (תנחומא שם, יא):

׳מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה׳ (שיר השירים ו, י) – קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל אומות העולם היו מסתכלין בהן ותמיהין ואומרים: מי זאת הנשקפה כמו שחר? אמרו להם האומות: ׳שובי שובי השולמית׳ (שם ז, א) מהו שובי שובי השולמית? הדבקי לנו ובואי לך אצלנו, ואנו עושים אתכם שלטונין ודוכסין והגמונים...וישראל אומרים להם ׳מה תחזו בשולמית׳ ומה גדולה אתם נותנים לנו?

שמא ׳כמחולת המחניים׳ (שם). שמא אתם יכולים ליתן לנו כגדולה שנתן לנו אלוהינו במדבר, בדגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן, יכולים אתם לעשות כך לנו...? ועוד כשאנו חוטאים והוא מוחל לנו...מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וכבוד.

הרב י״ד סולובייצ׳יק נתן לדגל משמעות נוספת, הלכתית, הנקשרת בהקמת מדינת ישראל (חמש דרשות, ירושלים תשל"ד, עמ' 89):

"אם תשאלוני איך אני כיהודי תלמודי, מביט על דגל מדינת ישראל ואם יש לו בכלל ערך הלכתי, אענה לכם פשוט: אינני גורס בכלל מקסם של דגל וסמלים טקסיים כמותו. היהדות שוללת פולחן עצמים גשמיים. ברם, אל נא נתעלם מדין בשולחן ערוך (ש"ך יו"ד שסד, יא) כי הרוג שנהרג בידי עכו״ם, קוברין אותו בבגדיו, כדי שיראה את דמו ויקום, שנאמר: ׳ונקיתי דמם לא ניקיתי׳ (יואל ד, כא). במילים אחרות, בגדי יהודי מקבלים קדושה מסוימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדגל הכחול לבן, שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודים (דתיים ולא דתיים) שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והישוב."

הרב סולובייצ׳יק קובע לדגל מעמד עליון – מעמד של קדושה! לוחמי מערכות ישראל, לוחמי המחתרות וחיילי צה״ל שנפלו על הקמת מדינת ישראל, קידשו בדמם את הדגל הכחול-לבן שמגן דוד במרכזו.

ראשיתו של הדגל

 היכן היא ראשיתו של דגל מדינת ישראל הכחול-לבן? בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה ישב בנימין זאב הרצל בפריז, והיה עד לפרשת דרייפוס שעוררה בקרבו את הרעיון הציוני ואת הדחף להקמת מדינה יהודית. זמן קצר לאחר מכתבו לברון הירש כתב הרצל את ספרו 'מדינת היהודים' שפורסם בשנת תרנ"ו (1896). בספרו מפרט הרצל את הצעותיו לדגל כיוון שהאמין שסביב הדגל תתגבש הגשמה לאומית בטריטוריה מדינית. הוא הבין כי  עם שאינו  לאום ואשר אין לו טריטוריה – הוא עם שמתפרק, מתבולל ונעלם. בחושו המדיני זיהה הרצל את הצורך ליצור דגל, סיסמה, שלאורם העם ילך ולמענם יהיה מוכן להיאבק כדי להשיג לעצמו מדינה וזהות.

שנה וחצי לאחר מכן, במוצאי שבת, 31 באוגוסט 1897, נפתח בעיר באזל שבשוויץ, הקונגרס הציוני הראשון. לפי המסופר, ביום שישי אחר הצהריים עדיין לא הוחלט מה יהיה הדגל שיונף למחרת מעל בניין הקזינו בבאזל, שהיה אולם קונצרטים מפואר ויפהפה במרכז העיר. בסוגיית הדגל טיפל עוזרו של הרצל דוד וולפסון, שהציע (ספר הקונגרס לציון עשרים וחמש שנים לקונגרס הציוני הראשון, ירושלים תרפ"ב ) כי:

הטלית בה אנו מתעטפים לתפילה יום יום, בחול ובשבת, בימי המעשה ובימי המועד – לבנה היא ופסי תכלת עוטרים אותה. יהי נא דגלנו לבן עם פסי תכלת...עלינו להוציא את דגלנו המקופל מתיקו והיה לנו לנס וגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת ולציין בו מגן דוד. כך נברא דגלנו הלאומי.

צבעי הדגל

צבעי הכחול-לבן הם צבעי ארץ ישראל, כפי שנראתה במאה התשע־עשרה: שמיים כחולים, אדמה שברובה היא חול לבן ושממה. לודוויג פרנקל, משורר יהודי אוסטרי, ביקר בארץ מטעם המשפחה הווינאית למל בשנת תרט"ו (1856) ויזם, בין השאר, את הקמת בית ספר ׳למל׳ בירושלים. בספרו "ירושלימה" (ירושלים  1864, מהדורה מצולמת), כותב את השיר הבא שהוא המקור הראשון המציין, שהצבעים המסמלים את ארץ ישראל הם צבעי הכחול-לבן:

צבעי ארץ יהודה

ועת רחשי רוממות לבו מלא

עוטר הוא צבעי ארצו;

עומד הוא בתפילה ועטוף הוא

גלימה לבנה מהירה.

שולי הגלימה הלבנה

פסי תכלת רחבים יכתירו;

כמו מעילו של כוהן גדול

עטור סרטים של חוטי תכלת.

צבעי הארץ האהובה הם

תכלת-לבן הם גבולות יהודה;

לבן הוא זיו הכהונה

וכחולים זוהרי הרקיע.

בזיכרונותיו של מרדכי בן הלל הכהן על מסיבה שנערכה בקייב בשנת 1884 לכבוד מלאת מאה שנה למשה מונטיפיורי מסופר (עולמי, ב, תל אביב 1929, עמ' 63): "בפעם הראשונה גילינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים – כי רבים, רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו."

כעבור שנה, בתרמ"ה (1885), כותב הרב הרפורמי ד"ר אדולף ילינק, בעקבות ועידת קטוביץ, שהוא נמנה עם ראשי מתנגדיה: "מוכרחים להתנגד בהחלט לכל אשר יאמר להעמיד את יישובה של ארץ ישראל על יסודות לאומיים... ואשר הדגל לבן-כחול יורם על אונייה, שתביא את הגולים לארץ הקודש."

מעדויות אלה, ואחרות עולה כי שתיים עשרה שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון היה מוסכם בקרב חובבי ציון שבגולה מראהו של הדגל העברי.

אך לא רק בגולה, אף במושבות יהודה. ביוזמתו של ישראל בלקינד, מונף בראשון לציון בקיץ תרמ"ה (1885) דגל כחול-לבן. במכתבו אל זאב דובנוב מספר בלקינד כיצד הוכן הדגל (מימים ראשונים, א׳ דרויאנוב (עורך), א, עמ' 42-41):

"יריעת אריג לבנה: שתיים שתיים רצועות של תכלת משני קצוותיה, דוגמת הטלית שלנו, ומגן דוד של תכלת באמצע."

שש שנים לאחר מכן, בחורף תרנ"א (1891), נערך טקס הנחת אבן יסוד למושבת הפועלים בוואדי חנין, היא נס ציונה. בעת הטקס הופיע מיכאל הלפרין בראש פלוגת רוכבים, כולם לבושים תכלת-לבן וחמושים בחרבות וברובים (מ. סמילנסקי, נס ציונה – שבעים שנות חייה, תל אביב 1953, עמ' 40). "לא בכסף וזהב נגאל את ארצנו," אמר מיכאל הלפרין, "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום." ובאותה עת שלף מתחת אדרתו מוט עץ ארוך ובד כרוך סביבו. "אחים," קרא מיכאל, "הדגל הכחול-לבן הוא הדגל העברי שלנו. צבע התכלת הוא כצבע השמיים של ארצנו, והצבע הלבן הוא כטוהר אמונתנו. כאן תקום מדינה עברית וזה יהיה דגלה."

שנים רבות הניפו את הדגל הכחול-לבן אך לא הוענק לו מעמד רשמי. התנועה הציונית הקדישה לשאלת הדגל דיון מיוחד רק בקונגרס השמונה עשר שנערך ב־1933. למעמד רשמי ומחייב זכה הדגל רק בעת החלטת מועצת המדינה הזמנית (פרוטוקול מועצת המדינה הזמנית 28.10.1948). באותה ישיבה אמר שר הדתות הרב יהודה ל׳ הכהן פישמן (מימון): "לדידי נתקדש דגל זה במסורת עתיקה מאז – תכלת ולבן...דוד וולפסון הציע זאת (את הדגל) על יסוד צבע הטלית שהיא תכלת ולבן, ואני חושב שיש לקבל את ההצעה עם התוספת של מגן דוד, שנתקדש גם הוא במסורת ישראל." כפי שמצאנו, דגל הכחול-לבן ומגן דוד במרכזו היו מוכרים שנים לא מעטות לפני הקונגרס הציוני הראשון.

פסי הדגל

מהו מקור הפסים בטלית, שעברו מהטלית אל הדגל הלאומי?

בספרו ׳הסידור והתפילה׳ כותב הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ (תל אביב 1994, עמ' 429): ״מבחינת המבנה והשימוש דומה הטלית לבגדים שהיו מצויים באותה עת (ימי שלטון רומא בא״י) בעמים אחרים בארצות הים התיכון. הרב פרופ׳ דניאל שפרבר התחקה אחר מקור הפסים בטלית. לדעתו, (מנהגי ישראל, ה, ירושלים תשנ"ה, עמ' רז) ״מקור הפס הצבעוני הוא בטוגה של הסנטורים –Latus Cavus  – ברומא. אף היהודים היו מעטרים את בגדיהם בפסים אלה, כפי שידוע לנו ממצאי מערות מדבר יהודה ופרסקו של בית הכנסת בדורה ארופוס."

הממצאים במדבר יהודה הם מהימים שלאחר מרד בר כוכבא. ׳דורה ארופוס׳ הוא בית כנסת מהמאה השלישית ששרידיו נמצאו במדבר הסורי. סביר להניח שהנוהג ללכת בבגד שעליו שני פסים היה מקובל בקרב האוכלוסייה היהודית שחיתה ברומא באותה עת, ואף בקרב האוכלוסייה היהודית שחייתה בארץ ישראל, שהיתה תחת שלטון רומא ואחר כך ביזנטיון. הקירבה לשלטון השפיעה אף על סגנון הלבוש, ומכאן, לדעת שפרבר, מקור הפסים שעל הטלית.

מגן דוד

מגן דוד הוא הסמל הלאומי של עם ישראל ומדינת ישראל. במקורו אין זה סמל יהודי כלל והוא מוכר בתרבויות שונות בתקופות שונות. פרסום רב קיבל המגן דוד בתקופת השואה, כאשר מיליוני יהודים בערים, בגטאות, במחנות העבודה ובמחנות ההשמדה חויבו לשאת על בגדם אות קלון שהיה סימן זיהוי מיוחד. מגן דוד צהוב – הטלאי הצהוב.

עם הקמת המדינה נבחר המגן דוד כסמל צה"ל – צבא הגנה לישראל. מגן דוד הצבוע בצבע אדום הוא סמל ארגון ההצלה של מדינת ישראל.

מגן דוד הינו מיבנה שבו מונחים שני משולשים שווי צלעות זה על גבי זה, ויוצרים דמות של כוכב בעל שישה קודקודים (Hexagram). המשולש העליון – חודו כלפי מעלה, והמשולש התחתון – חודו כלפי מטה. המבנה הפנימי של הכוכב הוא של שישה משולשים שווי צלעות המחוברים לצלעות המשושה. צורתו של המגן דוד נתגלתה גם בטבע – בכתר פרי הרימון, אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, וכן במבנה עלי הכותרת של פרח השושן הצחור.

המושג והשם מגן דוד מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי (פסחים קיז ע"ב) כשם של תפילה לאחר ההפטרה, "ברוך אתה ה' מגן דוד". המסורת היהודית מספרת, כי המלך דוד נשא מגן דוד על בגדיו. בימים עברו נודע המגן דוד בשם "חותם שלמה"( ג׳ שלום, מגן דוד: תולדותיו של סמל, עמ' 27, 34-33, וכן במקומות רבים נוספים בספרו; ר׳ מילשטיין (עורכת), קטלוג  תערוכת 'חותם שלמה',ירושלים תשנ"ה  עמ׳ 58-55) – וייחסו אותו לשלמה המלך, שהורישוֹ לחכמים המבקשים להגן על הבריות מפני רוחות רעות.

דעה אחרת, המבקשת לקשור את דוד המלך ואת המגן דוד, מוצאת סימוכין בנבואת ישעיהו למלך ישראל "חוטר מגזע ישי" (ישעיה יא, א). על פי דעה זו ששת הקצוות מסמלים את  ששת התארים שנתן ישעיהו (יא, ב) למשיח בן דוד "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'." 

דורות רבים שימש המגן דוד בתור קישוט הן אצל לא־יהודים והן אצל יהודים. מגני דוד (אנציקלופדיה עברית, ערך: מגן דוד, כב, תשכ"ט 1969, עמ' 150) חקוקים על אבן נמצאו מתקופות קדומות כמו בתל מגידו המקראי ובירושלים של תקופת בית שני. בתקופות מאוחרות יותר שימש המגן דוד אצל היהודים לעיטור בית הכנסת וכליו, על הקירות החיצוניים והדלת וכן היה רקום על פרוכת ארון הקודש ומפת הדוכן, והופיע על מצבות וסמלי משפחה.

ציורי מגן דוד נמצאו על כתבי יד מהגניזה הקהירית. ידוע מכולם הוא 'קודקס לנינגרד' (כתב היד העתיק ביותר שכולל את כל התנ"ך) משנת 1008 ובו מצויר מגן דוד. בספרי קבלה מימי הביניים מופיע המגן דוד (ראה אצל פרופ' ג׳ שלום על הוויכוח סביב המגן דוד בספר 'אשכול הכופר' לקראי יהודה בן אליהו הדסי).

הרמב"ם במאה השתים עשרה פוסק שאסור לצייר מגן דוד בין המילים שבמזוזה. מעצם ההערה ניתן ללמוד כי מנהג כזה היה קיים באותם ימים (ג׳ שלום, שם, עמ׳ 36 ).

במאה הארבע עשרה (1354) התיר הקיסר קארל הרביעי לקהילת פראג לקבוע מגן דוד על דגלה.( ג׳ שלום, מגן דוד: תולדותיו של סמל, עמ' 49) היתה זו הפעם הראשונה שהמגן דוד שימש סמל יהודי מובהק.

עם התפתחותם של בתי הוצאה לאור יהודיים היה המגן דוד סמל מסחרי של רבים מהם בערים השונות של אירופה. במאות השש עשרה שבע עשרה אפשר למצוא מגן דוד בהקשר לנושאים יהודיים שונים. כך, למשל, על מצבתו של אדם בשם דוד צוייר מגן דוד. ידועה מצבתו של האסטרונום, הגאוגרף וההיסטוריון דוד גנז (1613-1541) בבית הקברות העתיק בפראג שעליה נחקק מגן דוד כשם אחד מספריו.

התקבלותו של המגן דוד כסמל לעולם היהודי נמשכה מאות שנים ובמאה התשע עשרה הוא היה לסמל היהודי המוכר ביותר. על משמעותו של המגן דוד כותב חוקר הקבלה הנודע, פרופ' גרשם שלום שהירבה לעסוק בתולדותיו של סמל זה. במחקר שפירסם בתש"ט (תולדותיו של סמל, לוח הארץ, תש"ט 1949, מחקרו של פרופ' שלום ראה אור במהדורה חדשה, בשם – מגן דוד: תולדותיו של סמל, עריכה מדעית: ג׳ חזן-רוקם, הערות: ש׳ צוקר, עין חרוד  2008) – כתב:

"יהודי תקופת האמנציפציה ביקשו סמל ליהדות, כשם שראו לעיניהם 'סמל הנצרות' בכל מקום. אם היהדות אינה אלא 'דת בני משה' ראוי שגם לה יהיה סימן הכר בולט ופשוט כלשאר הדתות. הקריֵרה הנהדרת והריקנית של המגן דוד במאה התשע עשרה מסימני ההיגיון היהודי יש בה. כאשר נבחר המגן דוד הוא הפך להיות מוסכם על הכול. מצד אחד היה נפוץ ומצד אחר היה חסר משמעות דתית. חסרונו נעשה מעלתו ואין בו זכר לעבר אלא תקווה לעתיד."

בסוף מאמרו שבו סיכם את תולדות המגן דוד, כתב גרשום שלום:

"יותר משעשתה הציונות להקנות קדושה של סמל אמיתי למגן דוד, עשה אותו רשע שקבעו לאות קלון למיליוני בני עמנו... בסימן זה נהרגו ובסימן זה עלו. ואם אמנם יש קרקע המצמיחה משמעות לסמלים, הריהי כאן. אפשר לטעון: הסימן בו הלכו אל הכלייה ואל חדרי הגזים, ראוי להחליפו בסימן של חיים. ואפשר לטעון להפך: הסימן שנתקדשו בימינו בייסורים ועינויים, ראוי הוא שיאיר דרך החיים והבניין. ירידה צורך עלייה היא, ובמום שפלותו שם אתה מוצא גדולתו."

* * *

איליה בר-זאב

"מלחמה שאף פעם לא די לה

היא עכשיו במקום אחר"

יהודה עמיחי

El Co’ndor Pasa

הוּא יַעֲבֹר,

שַׁלִּיט עֶלְיוֹן, מַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה,

מְשַׁחְרְרָן בְּעָנָן גָּדוֹל

אֶל עוֹלַם אַחֵר.

מוֹטוֹת כְּנָפָיו מְטִילִים צֵל רַע, מְאַיֵּם, אֲבָרוֹת מְשֻׁנָּצוֹת שְׁחֹרִים –

*EL Co’ndor Pasa

בְּמַעֲלֵה הַשָּׁמַיִם אוֹרֵב לִבְשַׂר תּוֹתָחִים.

קֵרֵחַ, רָעֵב, צָמֵא –

חָשׁ לֶאֱכֹל, בַּאֲשֶׁר רֵיחַ דַּם חֲלָלִים שָׁם יִשְׁתֶּה.

הוּא עוֹבֵר –

קָנִיבָּל בְּסִמְטָאוֹת הָעִיר, בְּחָרְבוֹת הַבָּתִים מְלַקֵּט טַף בִּטְפָרָיו,

עוֹבֵר בִּיעָף, לֹא מַרְפֶּה.

* שיר של מלחין פרואני –דניאל אלומיה רובלס, 1913– מבוסס על מוזיקת פולקלור אנדית. בביצועם של סיימון וגרפונקל זכה לפרסום עולמי. לדעת חוקרים זו טעות לתרגם את השיר ל"נשר עבר". קונדור האנדים – ציפור היבשה הגדולה בעולם המערבי. אוכל נבלות המתבסס יותר על ריח מאשר על ראייה. גנטית, מורפולוגית והתנהגותית שייך למשפחת... החסידות והאנפות. הקונדור – ציפור הטרף המלכותית. בתרבויות העתיקות של האנדים נחשב כאל כל יכול, מייצג את השמיים, מעביר מתים לעולם הבא.

* * *

עמוס גלבוע

אני מאמין

65 שנים למדינת ישראל, כלומר למדינה של עם ישראל, שהוא העם היהודי. זהו  לערך גיל הפנסיה. הסבא הפנסיונר של היום הוא בן הדור שנולד סביב העיתוי של הקמת המדינה. הוריו הם אלו שהקריבו את הקורבן הגדול ביותר על מנת לנצח במלחמה לעצמאות, ולהקים את הבניין של מדינת ישראל – כ-6000 הרוגים מתוך אוכלוסייה של כ-600 אלף נפש ב-1948. זה כ-60 אלף הרוגים  בזמן הזה!

דור הסב הפנסיונר הוא זה שלחם במלחמות ישראל (במבצע "קדש" ב-1956, במלחמת "ששת הימים" ב-1967, ב"התשה" ב-1969-1970, במלחמת "יום הכיפורים" ב-1973  ובמבצעים אחרים) – על מנת להגן על הבניין שהקימו הוריו, ולחזקו. דור הבנים ודור הנכדים שלהם הוא זה שביסס את הבניין והציב את מדינת ישראל בחזית המדינות המשגשגות בעולם, חרף בעיות הביטחון הבלתי פוסקות – עם טכנולוגיה ומדע בחזית הקידמה, עם המקום השלישי מבין חברות טכנולוגיה עילית  בבורסה של ניו-יורק, לפני בריטניה ויפן, עם רפואה, ומכשירי רפואה ותרופות חדשות מהמובילים בעולם, עם חקלאות כובשת ארצות, עם יכולות אנרגיה מהמתקדמות ביותר, עם כלכלה יציבה בעולם כלכלי של אי יציבות, והרשימה ארוכה.

מי שהיה בשנחאי בתערוכה העולמית לפני שנתיים וחצי, ביקר בביתן הישראלי והיה עד להתפעלות הסינית והעולמית, יכול היה לחוש גאווה על גודל ההישגים של המדינה.

כגודל ההישגים כך גם גובה היללות והבכיות על הדברים הרעים שיש במדינה, וכך גם עוצמת הרשע והזדון לבטל את ההישגים ולהשליך רפש ובוץ על כל היפה. כמובן שהרבה מאוד דברים אינם כמו שהם צריכים להיות, ונעשו הרבה שגיאות וטעויות, וגם כאן הרשימה ארוכה ומעציבה. אבל, הפרופורציה, האיזון, ראיית כלל התמונה, הם אלו שצריכים להנחות אותנו ולא החד-צדדיות הלוהטת.

כאשר הוקמה המדינה, היו לנו כמעט רק צרות, ולחלק ממדינות ערב היו רק אוצרות, אוצרות של נפט. מה קרה איתם? מה עשתה סעודיה עם כל ההון שלה? האם סעודי זכה בפרס נובל? האם היא תרמה משהו לטובת הבריאות של האנושות? האם היא המציאה משהו טכנולוגי? האם היא יצרה משהו מועיל משל עצמה? – כלום! נסיכות קטר ידעה לקנות בכסף קבוצות כדורגל באירופה, אך לא לתרום משהו לטובת האנושות. ועל מדינות ערב ללא אוצרות  מיותר לדבר. החברות שלהן רק שקעו ושקעו, עד שכיום הן מנסות למצוא את הפתרון באסלאם הפוליטי. הפרדוקס הוא שבגלל מדינת ישראל, הפלסטינים, שטרם זכו למדינה עצמאית משלהם, נהנים (חרף "הכיבוש") מתנאי חיים  טובים יותר מאשר כמעט בכל מדינות ערב.

 בשנת המאה ועשרים למדינה, ב-2068, מה יספר הסב, הנכד הקטן של היום, לנכדיו? קטני אמונה, רואי שחורות חרדים, יגידו שלא יהיה כבר סב שיספר. לדעתי יש למדינת ישראל פוטנציאל אדיר למכפילי צמיחה בעתיד, כולל  במשאב האנושי שלנו בו יש זינוק מדהים בפריון (מגיע ל-3 לידות לאישה ולא רק אצל החרדים!). ואילו את האיומים והסכנות אני רואה  בשניים.

האחד, החיצוני, הוא מה שפרופסור יחזקאל דרור קורא לו: "מלחמת הכחדה נמשכת נגד ישראל הנובעת משורשי עומק הסכסוך הערבי-יהודי ישראלי-מוסלמי". במסגרת זו,  הימצאות נשק גרעיני אפקטיבי בידי איראן הוא בבחינת איום כמעט קיומי.

השני, ולא הפחות חשוב, הוא הפנימי: אובדן האמונה בצדקת הדרך הציונית, על מה נהרגים ועל מה נאבקים. שנאת חינם לוהטת ושנאה עצמית מכלה. "עבודת אלילים": סגידה עיוורת לאדמת ארץ ישראל מחד, ואמונה משיחית "בשלום אמת" מהיר בעד כל מחיר.

אני מאמין שנכדי ונכדותיי יזכו גם יזכו לספר לנכדיהם על תפארתה של מדינת ישראל.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 14.4

* * *

אילה יפתח-וַלְבֶּה

עצמאות 65

עושים חגיגות על הששים וחמש למדינה. ואני אומרת לכם שישראל רשמית אמנם בת 65 אולם זה על פי אמירת העולם או החלטת האו"ם. למעשה המדינה הזאת קיימת הרבה יותר שנים. כי היינו מדינה מאז שאני זוכרת את עצמי ובשבילי היה זה החל מאמצע שנות השלושים של המאה שעברה.

גם כאשר התחלפו השליטים ובמקום התורכים באו האנגלים, אנחנו היו לנו מוסדות שלטון יהודיים: עיריות, בתי חולים, חנויות ובתי ספר וכמובן ספרות עברית, ומשחקים בעברית. אמנם האנגלי שלט בארץ אבל אנחנו התארגנו לחיי קהילה ופיתחנו מנהיגות עברית וכמובן יריבויות פוליטיות שבאו לידי ביטוי במפלגות השונות שקמו והשמיעו קולם מעל גבי העיתונים ובאסיפות עם.

באשר לעצמאות, קודם כל מוטב שנסכים על כך שאנחנו עם של עצמאים אפילו אם לא תמיד העצמאות שלנו נגלית לעין. תיכנסו לכיתה אחת בבית ספר בישראל ומיד תראו שם כמה ילדים "עצמאיים" שחייהם מתנהלים בה על פי בחירתם.

אני זוכרת שכשהיינו בתיכון, למשל, היה המורה מלמד והיינו כמה עצמאיים ועצמאיות שניהלנו את עצמאותנו במחתרת. בעיקר אנו שישבנו בספסלים האחוריים. באחת ידנו אחזה בעיפרון או בעט הנובע וכתבה במחברת את דברי המורה ובשנייה דפדפה בדפי ספר הקריאה שעל ברכינו. הדור שלי, שראשיתו בטרום תש"ח, אהב לקרוא. זו היתה מין אובססיה אצל רבים מאיתנו. היינו לוקחים על עצמנו פרויקטים של קריאת ספר שנכתב בעשרה כרכים ומנסים ליישמם. אנו הבנות, קראנו ונאנחנו על "הנפש הקסומה" של רומן רולן בעשרה כרכים, או "האגדה לבית פורסייט" שנכתבה גם היא באותה כמות של כרכים. ואת הספרים היינו מחליפים בספרייה וצריך היה למהר ולהחזירם כי יש תור של קוראים המחכה להם. ואז קוראים בלילה עד מאוחר ולוקחים את הספר לכיתה וקוראים "מתחת לשולחן". היינו קוראים את “זיכרונות לבית דוד", את "מגילת סאן מיקלה" של אכסל מונתה, ועוד.

היינו גם דור שברגליו צעד ללמוד. לא היו להורינו מכוניות צמודות, ובתל אביב נסענו באוטובוסים של "המעביר". אבל לבית הספר צעדנו ברגל קילומטרים עם תיק כבד על הגב. לפעמים התלוו אלינו ילד או ילדה של השכנים כדי שנשמור עליהם בדרך. היינו צועדים לעיתים חצי שעה בדרך לבית הספר. בחזרה מבית הספר כבר אפשר ללכת בנחת, קונים גלידה ב"ויטמן" שברחוב אלנבי ומשם ממשיכים לאלנבי פינת קינג ג'ורג. נעצרים על יד נגן המנדולינה העיוור שישב בכיכר מגן דוד, ניגן  ושר, תמיד  שיר  אחד ולידו מונח שלט ועליו שירו כתוב בכתב יד על  גבי קרטון מהוה, שבו הוא מספר כי הוא עיוור ומבקש רחמים וחמלה מהציבור. לעתים הייתי מטילה מטבע לקופסה שלידו, אולי היה זה העודף מהגלידה.

הנגן העיוור ישב ממש מתחת לחנות של ד"ר שול, שהיה מתמחה בבריאות הרגל. בחלון הראווה של חנות זו ישבה דמות של בובת איש המחזיק בידו את רגלו האחת שהיתה מקופלת על ברכו השנייה, והיה מנענע מוכנית את ראשו ופניו הסובלות אמרו כי כואבת לו הרגל. שתי דמויות אלה האנושית והבובתית מתאחדות בזיכרוני לאחת עם מסר ברור, יש גם סבל ומכאוב בעולם זה.

לעתים הייתי נכנסת לספרייה קטנטנה ברחוב אלנבי להחליף ספרים, והספרן הזקן שישב שם בין מדפי הספרים היה בוחן אותי לפני שנתן לי ספר אחר לקרוא.

 בהרבה מהחנויות שהיו שם ברחוב אלנבי היה שלט שאמר:  "יהודי, דבר עברית." בשל רעיון נשגב זה שהבית הלאומי שאנו מקימים בארץ ישראל חייב לשלוט היטב בשפה העברית, נמנעה ממני למידת השפה הרוסית שהיתה שפת האם של הורי.

בבית ספר "בלפור" שלמדתי בו החל מכיתה ד', וזה היה בשנות הארבעים של המאה שעברה, היו הכיתות מאוכלסות ב-55 תלמידים בחדר כיתה גדול ומואר. המורה היה נכנס לכיתה וכולנו קמים לקראתו בדממה. אל המורה מדברים בגוף שלישי: "המורה הוא אמר ש..." במעלה מדרגות הכניסה לבית הספר, מדי בוקר, עמדה המנהלת הגברת יהודית הררי, בשיער מכסיף בשמלה שחורה, דמות כבודה שמעולם לא הרימה את קולה. בחצר בית הספר היינו עם בוקר נעמדים בשורות עורפיות, כל תלמידי בית הספר מאל"ף ועד חי"ת, והמורה להתעמלות דניאל היה מעמל אותנו.

בצהרים היינו מציצים אל חצר המסדרים הזאת ורואים את תלמידי כיתות ח' בשיעור חג"ם.  הם היו מנפנפים במקלות הקפ"פ ומבצעים כל מיני תרגילי לחימה. בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות היו מקלות הקפ"פ חלק מנשקם של החיילים הצעירים, שבאותן שנים למדו להילחם.

בכיתות אל"ף עד גימ"ל למדתי בבית חינוך לילדי העובדים מול גן מאיר. בית ספר זה נבנה על פי ערכי תנועת העבודה. בכיתה היו כ-25 ילדים. למדנו בו בשיטות חדשניות ובצהרים היינו  אוכלים ארוחת צהרים שהוכנה על ידי התלמידים. בבית חינוך קראנו למורה בשמה הפרטי והיא היתה מחבקת כל ילד ומלטפת אותו ושולחת אותו ללמד ילדים אחרים כאילו הוא מורה.

בכיתה ד' עברתי לבלפור כיוון ששכר הלימוד במערכת הפועלית היה יקר. שם המורה היה איש שלעיתים חייך. לא היה לו זמן לחייך ל-55 תלמידים. מה שכן, עד היום אני אסירת תודה לו על כך שבכל יום שלח אותנו הביתה עם הוראה שיש ללמוד בעל-פה פרק בתנ"ך או בספרות. וכך, מיד כשהגעתי הביתה הייתי מסתובבת ובפי "שירת האזינו", לדוגמה, ועם שחר הייתי מאלצת את אימא שתציץ בספר ותראה אם "ברכת יעקב לבניו" שגורה על פי כהלכה.

אימא הייתה אחות בבית החולים "הדסה", שהשתרע בין הרחובות מזא"ה לבלפור. ושם ברחוב היתה מסעדה לעובדי בית החולים ולבני משפחותיהם. כך הסדרי האוכל המשפחתיים השפיעו על נתיב לימודיי. השפיעו גם הדי מלחמת העולם השנייה שהגיעו אלינו, ואימא החליטה שיותר טוב שהיא תפקח על האוכל הנכנס אל פי ועל מעשיי. כיוון  שבית החולים היה ממש על יד בית הספר היה הפיקוח עשוי היטב. כשחזרתי הביתה הייתי חייבת לעקוב אחרי עגלת הקרח שעברה ברחוב, לקנות רבע בלוק קרח ולהעלות אותו הביתה. עקבתי גם אחרי מוכר הנפט שהיה מצלצל בפעמון המודיע על בואו. זה היה כבר בזמן מלחמת השחרור.

היה מכשיר רדיו אחד בכל הבניין בן שלוש הקומות שגרנו בו. זה היה בניין ברחוב טרומפלדור, שתחילתו בים וסופו מגיע עד לגבול גן מאיר. מכשיר פלא זה היה בדירת משפחה ייקית, שהגיעה לארץ מווינה עוד לפני קום המדינה. פעמיים הרשינו לעצמנו, השכנים, להיכנס אל דירתם ולהאזין לרדיו. הפעם האחת היתה בה"א באייר תש"ח שאז, באותו יום ו' בשעה ארבע אחר הצהרים בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. כולנו מחאנו כפיים בסיום הטקס ומישהו הביא יין וכיבד את כל השכנים.

הפעם השנייה שחיפשנו את הרדיו הייתה כשהאונייה "אלטלנה" עלתה בלהבות, לא הרחק מחוף טרומפלדור, ואנחנו ראינו את תימרות העשן ושמענו את קול היריות, נאספנו כולנו לשמוע ברדיו את זעקתו של בגין על טביעת האנייה.

אימא, כאמור, עבדה בבית החולים "הדסה" כאחות, ויום יום לאחר שאכלתי את ארוחת הצהריים, הייתי נכנסת אל חדר המרפאה שלה להפגין נוכחות לפני ההליכה הביתה. הייתי אז, בתש"ז, בכיתה ז' – ויום אחד בסוף נובמבר חרגנו בבית הספר ממנהגינו המאופקים ובחצר בית הספר רקדנו במעגלים גדולים, בשל החלטת האו"ם על הקמת המדינה. המורה שלנו, תארו לעצמכם, רקד עימנו במעגל ריקודים סוערים ופתאום גילינו שהוא יודע לחייך. זה היה ביום ה- 30 בנובמבר, למחרת הכרזת האו"ם ששודרה גם היא ברדיו. גם לשידור זה נאספו מיספר שכנים בדירה של הייקים, וכולם ספרו ביחד את המדינות שהצביעו בעדנו. אני לא הייתי שם בין הנאספים כי באותה שעת לילה הלכתי כבר לישון. בבוקר אימא העירה אותי בשמחה ואמרה:

"תשמעי ילדה, בקרוב תהיה לנו מדינה."

ומיד ציוותה עליי ללבוש כחול לבן כי יום זה יהיה שונה מכל הימים. ובאמת בבית הספר כולם התאספו בחצר והיו שם דגלי כחול לבן. והמורה למוסיקה שהיה כבר מגויס, פתאום הגיע לבוש בחאקי ועמד וניגן באקורדיון שלו.

בצהרים הלכתי כרגיל למרפאה של אימא והחלטתי שאני רוצה להביא לאימא מתנה. קטפתי בהיחבא כמה פרחי היביסקוס אדומים מהגדר החיה של בית הספר וקשרתי בסרט הכחול שהורדתי מאחת משתי הצמות שלי. האדום הקטיפתי של פרחי ההיביסקוס וירק העלים התערבב בכחול של הסרט. דפקתי על דלת המרפאה אבל אימא לא היתה בחדר והדלת היתה סגורה. הלכתי והזר הקטן בידי ושירת התקווה ששרנו בחצר עדיין מהדהדת באוזני, ובלב הרגשה שמשהו חדש  וטוב, נהדר ונשגב קורה לנו. עוד מעט האנגלים יעזבו את הארץ ואנחנו כל יום  נרקוד במעגלים ברחובות. כי הרי כבר לא נצטרך לצעוק כמו שנהגנו לעשות: "עלייה חופשית, מדינה עברית בוז לספר הלבן!"

והיו ילדים שאמרו, סביב למעגלים הרוקדים, שעכשיו נפסיק ללמוד אנגלית. בשביל מה צריך את האנגלית הזאת אחרי שהאנגלים יצאו מכאן?!

 הלכתי לחפש את אימא בחצר בית החולים ברחוב בלפור. שערי הברזל של בית החולים היו פתוחים לרווחה ואמבולנסים נכנסו בשער מורידים אלונקות ועליהן גופות שותתות דם. העבירו אותם ל"חדר מקרי אסון" (כך היה שמו של חדר המיון באותם ימים).

 מצאתי את אימא שם בין קהל הנאספים. אנשים התלחשו זה עם זה שטנדר שנסעו בו נוטרים הותקף על יד יאזור. נהרגו בו שבעה בחורים.

אימא מצאה אותי שם בקהל שהתאסף שם על יד חדר מקרי אסון. היא חיבקה אותי ושאלה בשקט: "איפה הסרט של הצמה שלך? איבדת אותו?"

נתתי לאימא את הזר שהיה קשור בסרט הכחול שלי. ואמרתי: "הכנתי לך זר."

אימא חיבקה אותי ולקחה את הזר כשעיניה מבריקות מדמעות.

אחרי שנה הקימו במקום נפילתם של שבעת הבחורים יישוב בשם "משמר השבעה". בין הנופלים היה גם אליק שמיר, אחיו של הסופר משה שמיר שכתב על הנופלים בספרו "במו ידיו".

אהוד: באותו יום שישי בשעה ארבע של ההכרזה על הקמת המדינה הייתי בן שתים-עשרה ואימי לא הניחה לי להישאר בבית לשמוע את ההכרזה אלא הכריחה אותי, כדרכה – "לך למילברג!" – שזו היתה חנות המכולת בקצה רחוב פיק"א, למטה, בצד מערב, וזאת לפני שהחנות נסגרת לשבת.

וכך ירדתי עם הסל הריק ברחוב התלול כשאני שומע מבעד לחלונות הפתוחים את בן גוריון מכריז על הקמת המדינה. והתמונה הזו נחרטה בזיכרוני, שאני, דווקא ברגעים חגיגיים, עסוק במשהו באנאלי ואפילו טיפשי, וכך גם הספרים שלי, שאין בהם טיפה של פאתוס וחגיגיות.

* * *

אורי הייטנר

נכס לאומי

הכותל הזה שמע הרבה תפילות, / הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות, / הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות ופתקאות הנתחבות בין אבניו, / הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נופל לפניו. / הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים, / אך הכותל טרם ראה צנחנים בוכים. // הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים, / הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים, / רצים אליו בהלמות לב, בזעקות ובשתיקה, / ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה. / והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים, / והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים / והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם, / והם זוכרים את אלפיים השנים הנוראות / שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות. // והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק, / והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק, / והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים – / איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים? / איך זה קורה שהם מביטים נרגשים בקיר? / איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר? / אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה, / נושאים על גבם אלפיים שנה.

למחרת היום בו שוחררה העיר העתיקה והושם קץ לכיבוש הירדני, כתב חיים חפר את המקאמה הזאת – הצנחנים בוכים, ופירסם אותה ב"ידיעות אחרונות". חפר היטיב לתאר את תחושתם של הצנחנים המשחררים ואת תודעת האומה כולה שראתה בכותל נכס לאומי, המגלם את ההיסטוריה היהודית ואת הזיקה והזכות של העם היהודי על ארץ ישראל, וחגגה את שחרור הכותל משִׁבְיוֹ.

בנובמבר 1911 קבע השלטון התורכי בארץ ישראל שאין ליהודים זכויות כלשהן על הכותל המערבי ואסר על היהודים להביא אל רחבת הכותל חפצים כמו מנורות, ספסלים, כסאות וספרי תורה. בכך נענה השלטון לדרישת המוסלמים בעיר, לנוכח התגברות הנוכחות היהודית במקום בראשית הציונות והעליות הראשונות לארץ, כאשר יותר ויותר יהודים ביקרו במקום, התקינו מתקני תאורה והציבו ספסלים וכסאות. השלטון הבריטי, אף שרשמית היה מחויב לערכים של חופש הדת והפולחן, אימץ את ההחלטה התורכית, בפחדו מפני הערבים.

היישוב העברי בארץ-ישראל לא היה מוכן להשלים עם הגזירות הללו וראה במאבק על הכותל מאבק לאומי. הציונים לא ראו בכותל רק מקום תפילה, אלא סמל לאומי – היותו תחת כיבוש סימל את הגלות והחורבן, הכמיהה לשחרורו סימלה את הכמיהה לריבונות היהודית על ארץ-ישראל והמאבק על זכויות היהודים בכותל סימל את המאבק הציוני כולו.

ניתן להמחיש זאת בדבריה של רחל ינאית, ממנהיגות העלייה השנייה ותנועת הפועלים החלוצית (ולימים רעייתו של נשיא המדינה יצחק בן צבי). כמו רבים מן העולים, החלוצים, לאחר הגעתה לארץ-ישראל ביקרה רחל ינאית  בכותל, וכך תיארה את החוויה:

"הנה הינן אבני הכותל, האבנים המקודשות, ספוגות הצער והיגון. לא אבנים דוממות הן, כי רוו סבלות יהודי כל העולם. קפאתי על עמדי. אימהות ישראל שופכות פה מרי ליבן לפני ריבונו של עולם. כאן נצמדות הן אל האבנים, לדורי דורות – ועל גבן אימת הגלות ופניהן אל אבני הכותל. ולימיני – מתפללים יהודים מכל העדות, שקועים הם בתפילה, אומרים תהילים, ואחרים יושבים על הרצפה, כפופים בדומיה על ספרי הקודש. ביקשתי להיצמד גם אני אל האבנים ולבכות כשאר בנות ישראל, אך לא – הדמעות חונקות את גרוני ואינני בוכה. כמֵעצְמה מושטת ידי נוגעת באבנים ועיניי נעצמות, וראשי נסמך אל האבן הצוננת. אין מילים של תפילה בליבי: צער מפעפע בקרבי על שארצנו עודנה בשממתה. ולא חשתי שדמעות חמות נושרות גם מעיניי, כמעיניי האימהות שעל ידי. עמדתי וליטפתי שפת האבן. העברתי עיניי מן המתפללות אל המתפללים והצער הפך לרגש של מרי וזעם. קם בי הרצון להטיח בכותל את מִרְיִי נגד הבכי, ולהטיח ראשי באבני הכותל, לזעוק על רוע הגורל: לא עוד נחיה באבל החורבן. נקומם הריסות, נחונן את אדמתנו. ביקשתי להעלים את סערת רוחי ונשאתי עיני במעלה הכותל – הזמן לא יכול להם, ומדברות האבנים אל הלב ומספרות על העבר יותר מכל ספר ומגילה."

כבר ב-1875 ניסה משה מונטיפיורי לגאול את הכותל, לרכוש אותו מידי הוואקף המוסלמי. שנים אחדות מאוחר יותר נכשל גם הברון רוטשילד בניסיון דומה. היוזמה חודשה בידי אנגלו פלשתינה בנק (אפ"ק), המוסד הפיננסי המרכזי של ההסתדרות הציונית, בראשית המאה העשרים, אך מלחמת העולם הראשונה גדעה את המהלך. בתקופת המנדט, היה המאבק על הכותל אחד ממוקדי הסכסוך היהודי ערבי. מאורעות תרפ"ט (1929) פרצו כהמשך להידרדרות שהחלה ממהומות של המוסלמים בירושלים נגד הנוכחות היהודית בכותל ומהתנכלות למתפללים היהודים. מדי שנה, במוצאי יום הכיפורים, הפרו יהודים את האיסור הבריטי על תקיעת שופר בכותל. צעירים יהודיים מ"ברית הביריונים" ומתנועת בית"ר, שהסתירו את השופר מתחת לבגדיהם, תקעו בשופר והקהל פרץ בשירת "התקווה", בעוד השוטרים הבריטיים מסתערים על הקהל ועוצרים את התוקע.

דווקא לאחר הקמת המדינה, הגשמת חלום הדורות, מצבו של הכותל היה בשפל שלא היה כמותו – הוא היה נתון לכיבוש ירדני וכף רגל יהודית לא דרכה בו. האנומליה הזאת הסתיימה במלחמת ששת הימים. שירו של חיים חפר הוא עדות לתחושה הלאומית של כל חלקי העם – הכותל הוא נכס לאומי שחזר לבעליו.

הייתי ילד בן ארבע וחצי כשירושלים שוחררה, אך אני זוכר את החג הלאומי של שחרורו. אני זוכר את הנסיעה הראשונה של משפחתי לירושלים ולכותל לאחר המלחמה. וכעבור חודשים אחדים – את הנסיעה לכותל המושלג ואת אינספור ביקוריי במקום לאורך השנים, כילד, כמבוגר וכאב עם ילדיי. אני זוכר טקס לילי בחצות, ברחבת הכותל, במסע פסח של צופי רמת גן, בהיותי בכיתה ה'. רב הכותל, הרב גץ זצ"ל, נשא דברים מרגשים באוזנינו, על הזיקה לכותל ועל הזהות היהודית. הוא לא ראה כל בעייה בכך שהיינו יחד, בנות ובנים. אני זוכר את עלייתי לתורה בכותל, בבר המצווה שלי. ואת טקס ההשבעה בכותל, לאחר גיוסי לצה"ל. ואת טקסי ההשבעה של חניכיי. ואת הסיורים בחפירות הכותל במסגרת לימודי התואר הראשון שלי בהיסטוריה של עם ישראל, ואת הביקור של ראשי ועד יישובי הגולן במנהרת הכותל לאחר פתיחתה, שלושים שנה לאחר שחרור ירושלים.

ובשנים האחרונות, אל התרוממות הרוח בביקוריי בכותל, נוספה תחושה קשה של חמיצות. תחושה, שיש המנסים להדיר אותי מן הכותל, לומר לי שאין הוא שייך לי ושאיני שייך לו. הכותל הפך, יותר ויותר, מנכס כלל לאומי לבית כנסת חרדי. כאשר ילדה המגיעה לכותל נדרשת לכסות את מכנסיה בסמרטוט, מחמת "צניעות", איני יכול שלא להיות שותף לעלבונה. הנה, שוב יש לשחרר את הכותל, להחזירו לכלל האומה.

החרדים הנם חלק חשוב בעם ישראל, אך הכותל שייך לעם ישראל כולו. הוא שייך לחרדים לדתיים למסורתיים ולחילונים, לאורתודוכסים לקונסרבטיבים ולרפורמים, לישראלים וליהודי הגולה, לנשים ולגברים. ובהיותו נכס לאומי, מדינת ישראל כמדינה יהודית מחויבת להבטיח שכל יהודי וכל יהודייה יוכלו לפקוד אותו, לשאת בו תפילה בדרכם, לבטא בו את רגשותיהם הדתיים והלאומיים. הדרת חלקים רחבים מן העם היהודי מן הכותל, והאופן האלים בו הדבר נעשה, היה מעשה אנטי לאומי, חרפה שיש לשים לה קץ.

המאבק הממושך והעקשני של נשות הכותל, הוא מאבק על חופש הפולחן, על זכויות האישה, על שוויון הזרמים, על פלורליזם ביהדות. אני מאמין בחופש הפולחן, בזכויות האישה, בשוויון הזרמים ובפלורליזם ביהדות, אך בעבורי זהו בראש ובראשונה מאבק לאומי על שחרור הכותל וחזרתו להיות נכס לאומי.

מה שחרה לי יותר מכל, הוא עצם הצורך במאבק. תחת שהכותל יהיה סמל לאהבת ישראל ולאחדות ישראל – המקום הפתוח לכל יהודי ויהודי באשר הוא, היה הכותל מוקד למחלוקת וריב אחים ממושך. במקום לשבת יחד ולקבוע נהלים שיאפשרו לכל היהודים לחוש בכותל בבית, נשלחו שוטרים לעצור נשים שהתפללו בו. איזה עלבון נגרם למיליוני יהודים, החברים בזרמים הליברליים בגולה, כאשר מדינת היהודים כך משפילה אותם, את מנהגיהם ואת דרכם ביהדות, דווקא במקום הקדוש הזה. איזה קרע בעם היהודי נוצר בשל כך.

ראש הממשלה נתניהו הטיל על יו"ר הסוכנות היהודית את המשימה לפתור את הבעייה. נתן שרנסקי, בחוכמתו, בנועם הליכותיו, ביכולת שלו להידבר עם כל חלקי העם, הצליח למצוא את שביל הזהב, הנותן מקום לכל – לגברים ולנשים הרוצים להתפלל בנפרד ולגברים ונשים הרוצים להתפלל יחד. הוא הגיע להסכמה הזאת על דעת כל הצדדים. השכל הישר גבר על הקנאות והשנאה. אני מקווה מאוד, שההסכמות השקטות תַחזקנה מעמד גם לאחר שהן יצאו לאור; שגורמים קיצוניים לא יפעילו לחצים שיגרמו לרב הכותל ולגורמים החרדים שהיו שותפים להסכמה, להתקפל. אך בכל מקרה, על ממשלת ישראל לאמץ את ההסכמות הללו ולהפוך אותן למדיניות ועל הכנסת לעגן אותן בחוק.

ביום בו שוחררה העיר העתיקה, יום לפני שכתב את "הצנחנים בוכים", כתב חיים חפר את המקאמה "היינו כחולמים":

בחודש אייר בשנת תשכ"ז, היה הדבר / ויבואו הרמטכ"ל ופמלייתו אל קבר דוד על ההר / ויעמדו לפניו בבגדים מעופרי עפר / וימחו ממצחם את נחל הזעה הניגר / וינשמו עמוקות ויצדיע הרמטכ"ל ויאמר / אדוני המלך, הר הבית שוחרר. // ותקום דממה גדולה וחזקה / דממה השואגת יותר מן הצעקה / דממה אלוהית, דממה דקה / ויאמר המלך וקולו נחנק: / דבר, דבר אליי יצחק. // ויקרב הרמטכ"ל אל המלך ויאמר: / לא אנחנו לבדנו שיחררנו את ההר / לא אנחנו לבדנו עשינו את הנס / ולא רק בזכותנו הדגל מתנוסס / ואף כי לוחמינו הסתערו כאריות / לא הם בלבד פרצו את שער האריות / לא הם בלבד לחמו ברימונים וסכינים / מלחמת בית-לבית / וקרב פנים אל פנים / ולא רק דמם נשפך בסמטאות האבנים / לא, אדוני המלך, כי אתם צעדה / חטיבה שלמה של לוחמי מצדה / ואנשי בר-כוכבא הגיבורים והאמיצים / נלחמו לצִדם בקשתות ובחִצים / וליד אלה שמענו היטב את הצעדים / של כל הנרצחים והטבוחים והשדודים / של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים / ולידם צעדו כהולכים בסך / כל עולי הגרדום ולוחמי תש"ח / כל חללי הלח"י והאצ"ל והפלמ"ח / "ויבנה בית-המקדש במהרה בימינו" / ונפרוץ את החומה ולא פסקנו מלכת / כי השיר הזה בליבנו כמו אש מלחכת. // ויאמר דוד אל הרמטכ"ל / זה נכון: אך עליך הטיל הגורל / להיות שליחם של כל החלומות והתפילות / של כל הבקשות הכי נעלות / ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות / ב"מלחמת בני אור" כמו שכתוב במגילות. // ויקום דוד המלך וייטול את הכינור / ויבט ברמטכ"ל ועל פניו האור / וישיר את השיר הזה לאמור / למנצח ליצחק מזמור.

* * *

יוסי אחימאיר

בן-גוריון: האומץ להחליט

הוא היה שונא גדול לאבי ולמשפחתי. הוא היה יריב חריף לז'בוטינסקי, לבגין ולתנועתם. "ולדימיר היטלר", הוא כינה את הראשון, "האיש שיושב ליד בדר", קרא לשני.

הוא היה מעליל-הדם בפרשת רצח ארלוזורוב מלפני 80 שנה, הוא גרם לשפיכות הדמים בפרשת "אלטלנה", הוא היה סוציאליסט אדוק, רשע ומתנשא – אבל הוא היה המנהיג שזכה להכריז על הקמתה של מדינת ישראל. ואם תרצו – כינונו של הבית השלישי היהודי.

זהו דוד בן גוריון, מנהיג מפא"י, ראש הממשלה הראשון.

לי ומשפחתי, לי ולתנועתי, חשבון נוקב, ארוך, עם בן-גוריון. הוא כמעט גרם למותו של אבי בתלייה, על לא עוול בכפו. הוא חזר והשמיץ אותו, חזר וגידף אותו, ועדיין בודדים בתוכנו מאמינים לטענותיו הזדוניות, שלא חזר מהם עד יומו האחרון. ואולם כל הביקורת והזעם כלפיו, מתגמדים לנוכח המאורע ההיסטורי הכביר, החד-פעמי, שהאיש הזה זכה להוביל באותו יום ששי, ה' באייר תש"ח, לפני 65 שנה בדיוק.

מעטים הם המנהיגים באומות העולם, לאורך כל ההיסטוריה, ששמם נקשר עם מאורע כה נשגב כמו כינון עצמאות עמם. לעיתים יד המקרה זימנה אותם להיות במוקד המאורע ההיסטורי. לעיתים הם עצמם יזמו את התרחשותו, בהיותם האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון.

שמונה שנים קודם לכינון עצמאות ישראל הלך לעולמו זאב ז'בוטינסקי. בכך הוסר האיום הפוליטי הרציני על שלטונו של בן-גוריון ביישוב. מעתה לא היו לו עוד מעצורים והתנגדויות נפשיות להגשים חלק מחזונו של היריב הגדול. וראש וראשון להם – ההכרזה האמיצה על המדינה, בחלון-הזדמנות נדיר שרק מנהיג בשיעור קומתו יכול היה לזהותו.

יש לזכור כי רק ב-1942 הכיר בן-גוריון, בנאום שנשא בניו-יורק, במה שדיבר עליו ז'בוטינסקי מאז יסד ב-1925 את תנועתו, הצה"ר, לאמור: מטרת הציונות היא הקמת מדינה עברית. בן-גוריון הכריז – אך גם ביצע. הוא אף יישם את תורת "קיר הברזל" שהגה ז'בוטינסקי לפני 90 שנה.

2013 היא שנת בן-גוריון. במאי ימלאו 50 שנה להתפטרותו מראשות הממשלה, כמה שבועות לאחר שחולל "סערה שלא היתה כדוגמתה" בכנסת, כשהשמיץ קשות את אבי המנוח ומצא עצמו בבדידות לא-מזהרת גם במפלגתו-שלו, מפא"י. בדצמבר ימלאו 40 שנה למותו וקבורתו בשדה-בוקר. 2013 היא גם שנת העצמאות ה-65, שהושגה לאחר גירוש הכובש הזר הבריטי והדיפת הפולשים הערביים.

רק מנהיג גדול יודע לקבל החלטה היסטורית, לעתים "כנגד כל הסיכויים". כך זה היה ב-ה' באייר תש"ח, כאשר היישוב היהודי מנה רק 600 אלף נפש, ושישה צבאות ערביים היו ערוכים לכלותו. רק מנהיג גדול, עז נפש, יכול היה לקבץ את נכבדי העם והעדה אל אולם בלב תל-אביב הקטנה, ולקרוא בגאווה את מגילת העצמאות שחוברה כמה ימים קודם לכן.

רק מנהיג גדול איננו נגרר, אלא מוביל. כזה היה בן-גוריון. לא נדיב, אבל גאון ואכזר.

מאז בן-גוריון מעטים ממנהיגינו קיבלו החלטות גדולות ואמיצות, הגם ששנויות במחלוקת. בגין היה כזה בהחלטתו על הסכם השלום עם מצרים. שרון היה כזה בהחלטתו על ההתנתקות. אבל רק ההחלטה על הכרזת המדינה נמצאת בקונסנסוס מוחלט, וזוהי זכותו הגדולה של בן-גוריון.

האם היום, בנתונים טובים בהרבה מאלה ששררו ב-1948, יעז ראש הממשלה לקבל החלטה היסטורית כלשהי, בסדר גודל המתקרב להכרזת העצמאות?

פורסם לראשונה ב"מעריב", 14.4.13

* * *

משה גרנות

1. עולם הזוי וטרחתו של הקורא

על ספרו של אמנון דנקנר –

"מגע הקסם של הֶבֶל גאגין"

אחוזת בית, 2011, 331 עמ'

ב"מגע הקסם של הבל גאגין" משובצים 16 סיפורים, שהמכנה המשותף להם הוא שכולם הזויים לחלוטין. הרקע הוא בדרך כלל ריאליסטי – מוזכרים רחובות הקיימים במציאות, דמויות היסטוריות ממש, מוזכרות השנים בהן התרחשו העלילות (בעיקר שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת), ובחלק מהסיפורים הגיבורים הראשיים הם בני משפחת דנקנר עצמה, כלומר, בני משפחתו של המחבר, אבל סיפורי המעשה נוטים תדיר אל הדמיון ההזוי: מוטקה, המרחרח מטעם שירותי הביטחון, מדביר את ההתקוממות בגדה על ידי כוורות ("הכוורת של אפרים צ'ופאק"); פקח עירייה שתיין, נגמל משתייה (כדי לאפשר לבתו להינשא לבחיר ליבה העשיר) והופך לפקח קפדן הממרר את חייהם של תושבי הבירה. תהלוכת לפידים של אזרחי העיר מחזירה את השתיין לבקבוק, ובאה רווחה לעיר ("מגע הקסם של הבל גאגין"); גרייבסקי מאוהב בשפרה שמידט. כדי להרשים אותה מציע הבל גאגין ש"יציל" את הטובע מאוריציו ליביו, הרומני הקטן, מטביעה. שפרה תראה, תתפעל  ותתאהב בו, אך בסופו של דבר, שפרה הצילה את הטובע, והתאהבה בו ("המקרה הנורא של הטובע הרומני"); שופט מחמיר בשם גלינקא, ותובע רשע בשם נחושתן רבינא, מועידים להרברט רוברט שנים רבות בכלא על עיסוק במטבע זר, אבל השופט משפיל את התובע ומוציא את הרברט זכאי רק משום שפעם סיפר לו בדיחה מצחיקה ("אימא מחרפת נפשה"); מתתיהו מינצלר מצליח להפוך סניף כושל של המפלגה הקומוניסטית למקום שוקק חיים עד כי אפילו חברי הכנסת מטעם מק"י נדהמים ("המהפכה הקומוניסטית של שכונת פרוז'ינין"); המהפנט הבינלאומי פיקורלי מקבל מסר מן המתים לברך את צבי ספרא להיות שחמטאי מצטיין, ואת עוזי מרמלשטיין שימצא חן בעיני נשים, אבל הוא מסכל את הברכה – ספרא נעשה אהוב הנשים, ומרמלשטיין נעשה אלוף בשחמט ("הבונאוונטורה של פיקורלי"); מכבי אלנבי אמינוב, מנהל בנק ברקליס, יורד מן הארץ לאחר שלח"י שודדים את הבנק. שם הוא יורד מנכסיו, אבל מוצא 5 סטרלינג על המדרכה. הוא נאבק (בלי לדעת) עם איש בשם יהוידע עשת, זה שהיכה את אביו וגרם למותו, והופך אותו לנכה על כיסא גלגלים. הוא עצמו מרוויח בהימורים, וחוזר לעושר הקודם. בבואו לארץ הוא קונה פיס אצל יהוידע עשת, וכשזה מגלה שלפניו עומד האיש שהיכה אותו – הוא מקבל שבץ ומת. מכבי נותן לאלמנתו רבע מסכום הזכייה שלו בפיס ונושא את האלמנה לאישה ("מזלו המתהפך של מכבי אלנבי"); סלומון פארג'י ממציא סיפור על סרג'נט בשם בנבנישתי אשר גנב לו את הכלה ואת הנדוניה (שלוש חנויות!), ולאחר מותו הוא מופיע אצל פארג'י בחלום, צוחק עליו וגורם לו נדודי שינה. הסיפור הזה מזכה את פארג'י בנדבת ידיהם את כל שומעיו עד כי לא נזקק יותר לעבוד. הבל גאגין, שתמיד מבקש לעזור, ותמיד מקלקל – התחקה אחרי שורשי הסיפור והגיע למסקנה שלא היה סרג'נט בשם בנבנישתי, ולא היתה קיימת אסתר שלה נדוניה של שלוש חנויות. כשהאמת יצאה לאור – אנשים חדלו לרחם על פארג'י, והוא נזרק מדירתו אל הרחוב, ושם הוא נופח את נשמתו, אלא שאותו הסרג'נט, פרי הדמיון, החל להציק להבל גאגין, ואחר כך למספר עצמו ("נדודי השינה של הבל גאגין").

הבל גאגין מופיע בחלק מהסיפורים כדמות מרכזית או כדמות מישנה – הוא נחשב לחכם גדול שהכול נדרשים לעצותיו, אך אלו גובלות בניסוחן בטירוף ממש, והביצוע שלהן תמיד נכשל. בעברו היה איש לח"י והוא נהג להתפאר בבריטים ובמשתפי הפעולה שהוא הרג במו ידיו. בסיפורים שלפנינו הוא יועץ הזוי, שעצותיו חסרות שחר.

הסגנון של דנקנר בספר זה הוא ארכני, ואף מייגע. הסיפורים שלו גדושים בפרטים ובגיבורים (170 גיבורים ב-16 סיפורים!). בדרך כלל, גודש מוביל את הקורא לצחוק, אבל קשה לומר שהטקסט משפיע לכיוון הזה. קצת סיפורים המתארים את האובססיה של אם המספר לתפוס גנבים – בעיקר את מרגלית העוזרת – ו"גבורתה" להתמודד עם מילוי הסיפולוקס כדי שהילדים ישתו ויהיו בריאים ("אימא מחרפת נפשה", "אל נגרו זומבון וגנבת הלבבות", "אימי תופסת את השלטון") – סיפורים אלה מעלים על השפתיים חיוך רפה, ולא יותר.

לזכותו של דנקנר צריך לומר שהוא איננו מתיימר לגלות את כבשונו של עולם בטקסט המוגש, ואיננו רומז שהוא כומן רבדים נסתרים מן העין. הכוונה שלו היא להדהים בסיטואציות הפנטסטיות ובגיבורים ההזויים. אבל באמת צריך לשאוב איזו הנאה אסתטית מקריאת ספר, ואינני חושב שהקורא זוכה בה. כאמור, לטעמי, הקריאה בספר זה מייגעת ואינה מצדיקה את הטרחה.

2. לוּ הייתי ג'וש שירמן

על ספרו של יאיר לפיד, "האישה השנייה"

קשת 2006, 288 עמ'

הגיבור הראשי של הרומן הבלשי "האישה השנייה" הוא החוקר הפרטי ובעל חברת האבטחה ג'וש שירמן, רווק בן 47, המדבר ברומן בגוף ראשון. הוא פוטר מהמשטרה לאחר חמש-עשרה שנות שירות משום שהיכה אסיר, אבל חוץ מהכישלון הזה עושה רושם שבכל הרומן הוא מצליח לומר ולעשות רק את הדברים הנכונים. הוא מדבר בבוטות, מסתבך בקטטות, ותמיד מסתבר בסוף שהוא עשה את הדבר הנכון, ויוצא כשידו על העליונה גם כלפי המשטרה וגם כלפי כנופיות העבריינים, וגם כלפי אויביהם של הלקוחות שלו. צפיתי פעם בסרטון ביוטיוב, בו יאיר לפיד מתמודד בזירת אגרוף עם מתאגרף בריון, וסופג ממנו מכות נאמנות – ג'וש אמנם סופג מכות, אבל מי שמתעסק עימו יוצא מהעימות נכה לכל חייו – לו הייתי ג'וש שירמן!

עלילת הספר די מורכבת, ואני אנסה כאן לסכם אותה בקווים כלליים מאוד: דוביק קליינמן, עבריין בינלאומי, המבוקש בהולנד ובגרמניה על מסחר בקוקאין, נמצא במעצר מבודד כבר חמישה חודשים. מסופר עליו, דרך אגב, שהוא גם הרג מישהו שרימה אותו בקאזינו ברומניה. קליינמן שוכר את ג'וש כמאבטח על סופי, אישתו השנייה (מכאן שם הספר). מאישתו הראשונה יש לו שני בנים – רם ואור, בעלי עתיד עברייני כמו של האב. המתווך בין קליינמן לג'וש הוא עו"ד בני הנדל, שמבטיח לו צ'ק שמן על טרחתו. מסתבר שעיקר התמקדותו של הבעל העצור הוא לאו דווקא במנהיג הכנופיה היריבה בראשות נחי אביחיל, אלא בתנועותיה של אישתו - האם היא מתרועעת בהיעדרו עם גבר אחר.

ג'וש נכשל בתפקידו העיקרי – לשמור על תומתה של סופי – הוא מקשיב לשיחותיה עם חברתה, ומגיע למסקנה שהאישה כמהה למגע גופני עם גבר, והמגע הגופני בין השניים הופך לבלתי נמנע. גיא, אחד המאבטחים של ג'וש, שעבד גם עבור המשטרה, צילם (באישור המשטרה ובית המשפט) את סצינות ההתעלסות של השניים, והעביר את הקלטות למשטרה. קרביץ, קצין משטרה, וחברו של ג'וש, נדהם מטישפותו של זה – הרי בעולם התחתון על מעשה כזה רוצחים ומחלקים את הגופה לשנים-עשר חלקים.

בינתיים יש לג'וש לקוחה חדשה בשם אֵלָה נורמן, הטוענת בתוקף שיש לה אחות תאומה (זהה), שאימָהּ נתנה אותה לאימוץ בינקותה. היא חשה שהאחות הזאת בצרה גדולה, ומבקשת מג'וש למצוא אותה. אימא שלה מכחישה את החשד של בתה ומצביעה עליה כעל מי שנטרפה עליה דעתה. ג'וש נעזר בחבר בשם קידר, מומחה למחשבים הפורץ לרשומות משרד הפנים ומוצא פרטים של כל הבנות שנולדו בתאריך הלידה של אלָה. ג'וש מצליח למצוא את האחות התאומה, ששמה ריקי מאיר, ומסתבר שהיא אישה מוכה שנזקקת לעיתים לאשפוז בבית חולים בעקבות המכות שהיא חוטפת, אבל כל פעם מחדש היא מבטלת את התלונה מפחד בעלה האלים, יואל מאיר, המגובה על ידי העבריין קליינמן. ג'וש מצליח להבריח את ריקי לדירה של אלה, ושתי התאומות מתעמתות עם אימן. ג'וש מצליח להפוך את יואל מאיר לנכה, למרות שזה איש אכזר, צעיר ממנו, גבוה ממנו וחזק ממנו.

בין כנופייתו של קליינמן וזו של אביחיל יש מלחמת עולם, בעיקר משום שקליינמן חיסל את אביו של אביחיל. קליינמן מעוניין בהפסקת אש עם היריב, והמתווך בין השניים הוא לא אחר מאשר ג'וש הנכנס כל פעם לגוב האריות של הטריטוריות העברייניות, מסכן את נפשו, וכל פעם מצליח לשרוד.

בינתיים נערכות שתי התנקשויות בסופי, אישתו השנייה של קליינמן, בהתנקשות השנייה – סופי נהרגת. כל אחת משתי הכנופיות מאשימות האחת את השנייה באירוע. לקליינמן יש כביכול מניע, שכן אישתו בגדה בו, ולאביחיל יש מניע שכן קליינמן הרג, כאמור, את אביו. ג'וש מוצא את הרוצח, הלא הוא רון אלתר, שמצליח לגנוב אמצעי לחימה מבסיס צה"ל כדי להרוג את סופי, ומותה אמור לגרום למלחמה בין כנופיית קליינמן ובין כנופיית אביחיל – וכל כך למה? משום שבמלחמת שתי הכנופיות הם ירו טיל לאו במסעדה, וממנו נהרגו אישתו ובתו הקטנה. רון אלתר מבקש לנקום בילדיו של קליינמן, וג'וש היודע כליות ולב, מחכה לו כשזה מגיע לבוש במעיל, שלדעתו של ג'וש, הוא מסתיר שם חומר נפץ מוכן להפעלה. כאן בפעם הראשונה שוגה ג'וש שגיאה גורלית, שאני נמנע מלפרט. המחבר נתן לג'וש כוחות על, וכנראה החליט שהוא הגזים, ולכן הסוף המפתיע כל-כך.

קשה להלום את ההתנקשות של רון אלתר בסופי, אפילו אם נניח שהשכול על אישתו ובתו הוציאו אותו מדעתו, אך זה לא העניין ההזוי היחיד בספר: קליינמן לא מצווה את הגורילות שלו (לשניים מהם יש שם זהה – סרגיי וסרגיי) להרוג את ג'וש, אלא אפילו ממתיק עימו סודות בתאו שבכלא, לא בא אליו בטענות ששכב עם אישתו, ועל כך שלא שמר עליה שלא יתנקשו בחייה, אלא אפילו שוכר אותו שימצא את הרוצח האמיתי, וגם מבקש ממנו לתווך בינו ובין כנופיית אביחיל  כדי להגיע להפסקת אש – נו, מילא, כך כנראה דרכם של ספרי בלש, שאינני טוען למומחיות בנושא.

ציינתי לעיל שג'וש הוא אדם בוטה מאוד – הוא מכנה פרקליטה ועורכת דין בשם "מטומטמות", מתעמת עם המשטרה, מתגרה בעבריינים, מפגין אדישות כלפי אֵלָה נורמן היפה, הישנה עמו במיטה אחת במלון במטולה (בעת החיפושים אחרי אחותה), והמבקשת את קרבתו. הספר מפרט שתי התעלסויות של ג'וש לפרטי פרטים, כולל איברים מוצנעים בשמותיהם "העממיים" ביותר: פעם תיאור ההתעלסות של ג'וש עם סופי בתנוחות שונות ומזוויות שונות, אחר כך ג'וש צופה בקלטות שעברייני אביחיל מצליחים לגנוב עבורו מהמשטרה, ומתלהט עד לאוננות, ואחר כך ההתעלסות עם אֵלָה נורמן (היא באה לדירתו – אלא מה!), שוב בפרטי פרטים – תנוחות, מילים וכו'. כל האנטומיה המפורטת הזאת איננה הכרחית, כמובן, אלא אם כן המחבר מבקש (למה לא?) למצוא נתיבות לאוהבי הז'אנר.

זאת אולי הסיבה שהמחבר מרבה להשתמש בדימויים מנופחים, ואף מוגזמים, כגון: "הוא היה כל-כך דק שאפשר לפקסס אותו" (עמ' 91), "תמונה אחת שווה אלף מקלות בתחת" (עמ' 124), "הוורידים הכחולים  (בפניו של העבריין אביחיל) נראים כמו מפת הרכבת התחתית בלונדון" (עמ' 146), "מי מנענע למי את הצנרת" (דימוי המכוון להומואים, עמ' 158), "נחש המים הפרטי שלי מתחיל להיות ערני" (עמ' 170), "אם יעלה חמישה קילו (יואל מאיר שמכה את אישתו), אפשר להכריז עליו כמועצה מקומית" (עמ' 250).

נוסיף לכך שאֵלָה נורמן היתה בעברה נערת ליווי, והנה יש לנו כל המרכיבים הדרושים: בלש כל יכול, משטרה שמפריעה לבלש, כנופיות עבריינים, חיסולים, פיגועים מזויפים – העבריינים מחסלים זה את זה במה שנראה כלפי חוץ כפיגוע טרור, וכצפוי, נהרגים חפים מפשע, איש קטן שיודע מה שהמשטרה רוצה להסתיר, איש אלים הבא על עונשו, ויש גם נערת ליווי.

אין ספק שלא הייתי נוגע בספר מן הז'אנר הזה לולא היה המחבר יאיר לפיד, שכל כך התרשמתי מספרו הנפלא – "זיכרונות אחרי מותי". מסתבר שהוא פרסם עוד ארבעה מותחנים מן המין הזה.

אהוד: הספר המרתק "זיכרונות אחרי מותי" מבוסס כמעט כולו על מה שאמר, סיפר וכתב אביו של יאיר, יוסף טומי לפיד, במרוצת חייו המרתקים.

* * *

דרור אֵידָר

1. נביאי הזעם נותרים על כיסאם

1

לפני כשבועיים החל הסופר יורם קניוק לפרסם את "יומן הליכתי אל מותי". קניוק חולה בסרטן ולעדותו "הגיע לשעתו האחרונה". "הדרך שנהייתה עכשיו נחושה יותר, מעניקה לי חופש לחשוב על מי שהייתי ומה שלא היה ומה שכן היה."

הדברים מטרידים, משום שלבד מאמירות וחוויות אישיות, קניוק מדבר על המדינה. כבחור צעיר, לחם בשורות הפלמ"ח ואח"כ בחטיבת הראל בקרבות על ירושלים. כך הוא כותב על המדינה, ובעצם עלינו: "המדינה שהשתתפתי בהקמתה נסתיימה מזמן. מי שהיא היום אינו מעניין אותי. היא מגוחכת, קהה, שפלה, אפלה, חולה ולא תחזיק מעמד. פעם חשבנו שיהיה זה אחרת."

הוא חוזר על הדברים בווריאציות שונות. לא מהיום. אבל נוכח קיצו המתקרב, הדברים מקבלים משנה חשיבות. הם נובעים מעומק זהותו של הדובר. קניוק אינו רואה עתיד למדינת ישראל.

הדברים הללו אופייניים לרבים בתוכנו מבין אנשי הרוח. אלה שקינאו בנביא החורבן הראשון, ירמיהו, ואימצו לעצמם תפקיד כנביאי זעם. רק זעם. נביאינו המקראיים לא חזו רק חורבן אלא גם ישועה וגאולה ופיוס ושיבה הביתה. לא אצל קניוק וחבריו. מבחינתם, "הִנֵּה אומרים יָבְשוּ עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו." (יחזקאל לז). אגב, על הפסוק הזה כתב נ"ה אימבר בתגובה את מילות ההמנון הלאומי "עוד לא אבדה תקוותנו". אבל קניוק אינו אימבר. הוא בן דור אחר שראה את ישראל מתקוממת מעפר, וחזה לה עתיד מסוים, אופק יחיד, מדינה בצלמו ובדמותו. עם השנים, השתנו פני החברה והמדינה. "חשבנו שיהיה זה אחרת," כתב קניוק, ומשזה לא קרה, ניתר הקשר ונותקה הברית הבלתי כתובה בין איש הרוח לעמו. "מי יִתְּנֵנִי במדבר מלון אורחים וְאֶעֶזְבָה את עמי ואֵלכָה מֵאִתָם." (ירמיהו ט). בלכתו, הוא מבקש לקחתה עימו בחזרה לעפר.

2

מאז קום המדינה, חוזה חלק ניכר מהספרות הישראלית את קיצנו. היזכרו בספרים שקראתם בעשורים האחרונים וחשבו, כמה פעמים נתקלתם ברעיונות כאלה. ולא רק בספרות, גם בעיתונות הפכו נביאי הזעם לדבר שבשגרה. מאיימים עלינו בקטסטרופות וצונאמים מדיניים, אם לא נחזור לתלם. חכמינו אמרו שנבואת זעם אינה מדד לבחינת אמת, משום שאם לא התגשמה, תמיד אפשר לומר שהאלוהים חזר בו מכוונתו וביטל את רוע הגזרה.

גם נביאי הזעם שלנו נותרים על כיסאם למרות מַשְׂאות השווא והמַדוּחִים שחזו לנו, ושלשמחתנו התבדו. ולא רק בעיתונות, גם בתרבות. הנה תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", שברק אובאמה העלה על ראש שמחתו – עד כמה שזיכרוני אינו מטעֵני, פרק הסיום של כל עונה עסק בסופה של מדינת ישראל. גם אם רבים צופים בה, כסאטירה היא משדרת רק לשבט קטן בתוכנו. דווקא בשל כך אפשר לראות כיצד משתקפת ישראל לפי אמונת היסוד של אותו שבט, שקניוק אחד מנביאיו:  "מגוחכת, קהה, שפלה, אפלה, חולה ולא תחזיק מעמד!" – אריה סתיו, שהשתייך פעם לשבט הזה ופרש ממנו, כינה זאת "איווי המוות הישראלי."

הציונות ביקשה להחזיר את העם היהודי אל ההיסטוריה, ממצב של מת-חי לאומה בין האומות החיה בארצה. בראשיתה, לקראת סוף המאה ה-19, חברו נגדה באופן נדיר הקהילות האורתודוכסיות והרפורמיות בגרמניה. הן חששו שהציונות תפגע בסיכויי ההשתלבות של היהודים בגרמניה. היה שם עוד טיעון מרתק: בהחזירה את היהודים אל ההיסטוריה, אמרו המתנגדים, גזרה הציונות גם את קיצם. עַם הנצח החוזר להיסטוריה, יוצא ממצב אלמוות ונכנס למסלול שיש בו התחלה, אמצע וסוף. צחוק הגורל הוא, שדווקא חלק נבחר מצאצאי הציונים אימץ, בתהליך היסטורי מורכב, את התפיסה הדטרמיניסטית הזאת. הנה גם הוא חוזה לעם הנצח את קיצו.

3

לשמחתי, זכיתי להכיר אנשי רוח אחרים. לפני חמש שנים ראיינתי את בן דורו של קניוק –  הסופר והמשורר, העורך והמתרגם, אהרן אמיר, אינטלקטואל בעל זכויות אדירות בבניין המדינה ותרבותה. שבוע לפני מותו הגעתי אליו. המחלה אכלה בו בכל פה. שנינו ידענו שהקיץ הקץ ולכן כל אמירה וכל שיר, היו כצוואה לנו, הדור הבא.

"אני יכול להגיד לך," אמר, "שאני חי בהרגשה שמלאו ימיי... ואני חושב שזה הרגע להגיד שלום. מאמין שזה לקראת הסוף. ואני לא נרתע מזה, מפני שאותן 84 שנים וחצי (שחייתי) נותנות לי את העוצמה להתבונן בפני הקץ."

מה אתה אומר לנו, שאלתי, לאלה שנשארים אחריך?

ואהרן ענה: "אני אומר שלא נירא ולא נֵחַת. אנחנו הולכים בקו של גידול, של צמיחה, של עשייה, למרות כל הגילויים החלולים והריקניים שמסביב. ובסך הכול, אני חושב, שלא היו הרבה תקופות כל כך חיוביות ופורחות בחיי העם הזה מאשר עכשיו."

שִמעו את איש הרוח הזה, כיצד הוא מאמין בנו, בנצח ישראל, בהתפתחות החיובית של ההיסטוריה לטובתנו. שִמעו כיצד הוא מעודד ומחזק אותנו. לא אדם דתי היה. רחוק מזה; מראשי תנועת העברים הצעירים. בכל זאת, ביושבי שם, מול עיניו הנוקבות, הרגשתי כיצד הוא מרומם אותנו מעל מדמנת החולין והבעיות הרבות – גם הוא לא הכחישן – לראות את הדברים בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר מאורך חיי איש, גדול ככל שיהיה. היכן היינו עד לא מזמן, והיכן אנחנו כעת.

4

לפני 70 שנים ויותר היינו במקום אחר, ובמצב קשה לאין ערוך, השפל ביותר בתולדותינו. והנה, בעצם ימי מלחמת העולם השנייה פירסם נתן אלתרמן את "שירי מכות מצרים" שבסופם חתם עם השיר "איילת". האיילת היא איילת השחר, סמל רב משמעות של קץ החושך ותחילת אור היום. חכמינו למדו ממנה כיצד להתבונן בתהליכים ההיסטוריים העוברים עלינו. אורה של איילת השחר בוקע קמעה קמעה, לא במהפכות חד-פעמיות אלא בתהליך אבולוציוני ארוך טווח.

מה הפתרון? מטיחים בנו שוב ושוב נביאי הזעם. אינני יודע מה הפתרון; ניסינו לא מעט כאלה, ולשווא. אני יודע שעלינו ללמוד הלכות צניעות כלפי ההיסטוריה; לא כל דבר אפשר לפתור בימינו, ואפשר בהחלט להשאיר שאלות לא פתורות לדור הבא.

 "עמוד השחר קם" כתב אלתרמן ליישוב העברי הנתון במערבולת מלחמת העולם, "שוב נוצצה איילת". ומשהתנוצצה האיילת, היא לא תכבה. גם אם "כַּגוֹזָל הִנָּה" הכיוון ברור: "אך מה הגביהה עוּף." "כי בעולם נוצץ של חרב ושל כסף / תנשוב תקוות דורות כְּרוּח בֶּעָלים."

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (12.4.2013)

אהוד: אני לא שם קצוץ על דברי הבכיין קניוק. מזל שמדינת ישראל איננה ומעודה גם לא היתה בצלמו ובדמותו! ראה ספרו "תש"ח"!

2. יהודים, בואו הביתה

האם למדנו? כשאנו אומרים "לא עוד" – האם למדנו? לקח השואה אינו רק הגנה על אזרחינו. לקח השואה צורח במלוא גרון מזה כשבעים שנה, שאין ליהודים ארץ אחרת זולת ישראל. עוד טרם השואה דחקה הציונות ביהודים לשוב ארצה, לשווא; הרוב דבק בגלות. והיא כילתה אותנו. 

בשנה האחרונה חוו יהודי צרפת עלייה של 30 אחוזים באירועים אנטישמיים. כמו לא אירע דבר, יהודים נאבקים על זכותם לקיים חיים יהודיים ביבשת שרדפה והשמידה אותם אלף שנים, למרות שלא היה כעמנו לתרום לאנושות מפרי יצירתו מחשבתו ומדעיו. עוד חוזר הניגון האנטישמי הארור שהוביל יהודים למחנות המוות, לדרך היסטורית ללא מוצא – זולת אחת: הקמת מדינה עצמאית במולדת העתיקה. אבל יהודי אירופה, דומה, מסרבים לראות את המציאות. אולי יחוסו עליהם; הרי השלטונות לא ירשו להידרדר שוב.

אלבר קאמי כתב בספרו הגדול "הדֶבֶר" (בתרגומו של רטוש): "המגפה אינה כשיעור מידתו של האדם, לפיכך אומר אדם בליבו כי המגפה נעדרת ממשות היא, זהו חלום רע העתיד לחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע בני האדם הם שחולפים, וההומניסטים שבהם בראש וראשונה, לפי שלא נקטו באמצעי זהירות. בני עירנו לא היו אשמים יותר מזולתם. הם שכחו דרכי ענווה, זה הכול... סבורים היו שהם בני חורין, ולעולם לא יהיה אדם בן חורין כל עוד תהיינה מגפות."

זמן רב מדי אתם מכלים את כוחותיכם וכישרונותיכם בארצות זרות, בונים היכלי תהילה לאחרים ומתמסרים לאשלייה שאתם שייכים לשם. חזרו דור או שניים לאחור ותגלו שהיגרתם מארץ זרה אחרת, שגם אליה הגעתם מארץ זרה נוספת. מתי תפסיקו לנדוד? מוכרחים לנתק את שרשרת הגלות.

אחיות ואחים יקרים, מה אתם עושים שם? לא למדנו די? בואו הביתה. ישראל זקוקה לכם ואתם לה. 

פורסם ביום השואה תשע"ג (8.4.2013) בעיתון "ישראל היום"

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

מְצִיאוּת לֵילִית

מוֹצֵא עַצְמִי שׁוּב,

בִּכְתֵפַיִם בּוֹעֲרוֹת

הַכְּאֵבִים כִּרְסִיסֵי זְכוּכִית

בֵּין הָעֲצָמוֹת,

שׁוֹבְרֵי הַחֲלוֹמוֹת.

מַעֲתִיק עַצְמִי אֶל

הַקָּמֵעַ  הַמְּצֻעֲצָע

אֶל הַמַּחְשֵׁב.

הַחֲרָדָה רֵאשִׁית וְאַחֲרִית.

סִבֹּלֶת הַכְּאֵב עַל

הַמִּרְקָע.

חוֹזֵר בּוֹלֵעַ בְּוֹנְדוֹרְמִין,

מְנַסֶּה לְהֵרָדֵם עִם שַׁחַר הָעוֹמֵד

בִּפְצָעָיו

בִּמְצִיאוּת חַדְרִי.

* * *

עמוס גורן

הפרט הקטן שנשכח –

החיילים היהודיים במלחמת העולם השנייה!

חלקו של צה"ל באירועי יום הזיכרון לשואה הולך ומתעצם משנה לשנה, בין היתר מפני שכמה ממפקדיו הבכירים, ובהם הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר, הם בנים להורים ששרדו בשואה. ואולם כמנהיגים צבאיים וכמצביאים, על אנשים כרא"ל בני גנץ והאלוף אמיר אשל להתחבר לא רק אל מחנות השמדה, אלא גם אל מיליון היהודים שלחמו במדים בצבאות בעלות-הברית נגד הנאצים ונגד היפנים וניצחו. אני מציע לרא"ל גנץ שייזום, יחד עם הרמטכ"לים של הצבא הרוסי, האמריקני, הבריטי, הקנדי והצרפתי – טקס הצדעה לחייל היהודי בצבאות בעלות-הברית. יהודים שלחמו בכל הצבאות הללו והם עדיין בחיים ישמחו להשתתף.

ב-9 במאי יציינו בעולם את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. בכל המדינות שלחמו נגד גרמניה מציינים יום זה בטקסים, באירועים ממלכתיים גדולים אך גם באירועים עממיים. ברוסיה זהו החג רב המשמעות ביותר בשנה. לנו יש מְנייה נכבדת בניצחון זה: מיליון חיילים יהודים לחמו בשורות הצבאות שניצחו את צבאותיהן של גרמניה, יפן, איטליה וגם את צבאותיהם של ההונגרים, הרומנים, האוקראינים, הקרואטים, הפינים, הספרדים ואחרים שהצטרפו אליהם.

מיספר הלוחמים היהודיים הוא בדוק. קיבלתי אותו מן הרמטכ"ל החמישי של צה"ל, חיים לסקוב, בעת שהיה נשיא האיגוד העולמי של החיילים היהודים המשוחררים, לצורך שידור בתוכנית רדיו שעשיתי לפני שנים רבות. במהלך ההכנות לתוכנית, מצאתי בישראל – לבד כמובן מאנשי הבריגדה היהודית מארץ ישראל שלחמה היטב בצפון איטליה נגד חטיבה גרמנית מובחרת – חיילים, טייסים ומלחים, שלחמו בכל הזירות המרכזיות של המלחמה. אני זוכר במיוחד ראיון עם צלם יקה חיפאי אחד, ששירת כל המלחמה בצוללת בריטית. ביום הניצחון נכנס עם הצוללת שלו לנמל המבורג ומצא את עצמו מול קצין צי גרמני בכיר ביותר שמסר לו בהכנעה את השליטה הישירה על עשרות צוללות, שהטביעו המון ספינות קרב ואוניות סוחר בריטיות ואמריקניות באוקיינוס האטלנטי בחמש שנות מלחמה.

יהודים רבים בדרג הלוחם ובכל רמות הפיקוד היו בכל הצבאות דוברי האנגלית, הצרפתית (כולל לגיון הזרים), הפולנית, שהשתתפו בקרבות הקשים ביותר ובכללם כרתים, אל-עלמיין, מונטה קסינו, נורמנדי, כיבוש צרפת, מלחמת הבליטה ועוד. כאן, בישראל, היכרנו מקרוב את קולונל דוד מרכוס שבא אלינו במלחמת השחרור ונהרג בקרבות על הדרך לירושלים.

ליהודים היה ייצוג נכבד גם ביחידות קומנדו וביחידות מיוחדות. בין היתר היכרתי כמה ירושלמים שנלחמו נגד האיטלקים באתיופיה בפיקודו של אורד ווינגייט, ולאחר מכן המשיכו להילחם בצפון אפריקה ובאירופה. יהודים אמריקניים לחמו בהמוניהם נגד יפן בשורות הנחתים והצי, וגם כיום אפשר לשמוע מפיהם של זקנים מארצות-הברית עדויות ממקור ראשון על הקרבות והנחיתות בפיליפינים, באיי מריאנה, בטראווה, באיוו ג'ימה, בגוודלקנאל ובאוקינאווה. אלה המשיכו להילחם בחירוק שיניים עד אוגוסט 1945, כאשר ברחבי אירופה כבר חגגו את הניצחון.

לא סרח עודף של יום השואה

אולם מעל לכל מתנשא חלקם של היהודים במלחמתה של רוסיה. זו היתה באמת מלחמת גוג ומגוג והיא האפִילה – בגודלה, באכזריותה, בקשיחותה ובעוצמות ההרסניות שהשתחררו מתוכה – על כל מלחמה אחרת המתועדת בהיסטוריה הצבאית. המלחמה ברוסיה תבעה ממיליוני חיילים בצבא האדום לחצות במשך ארבע שנים כל גבול ידוע של סיבולת, התגברות על פחד, דבקות במטרה, הקרבה ואהבת מולדת. השנאה של הרוסים לפולש הגרמני והבוז המתנשא של הגרמנים כלפי הסלאבים, הדו-קרב האישי בין שני הדיקטטורים העריצים (עריצים גם כלפי הגנראלים שלהם עצמם) שניהלו בשלבים מסויימים את מהלכי המלחמה ישירות עד לרמה של חטיבה ולפעמים אפילו של גדוד, האופן שבו הטילו לזירות הלחימה עוד מיליון חיילים ועוד מיליון, הטוטאליות שבה התנפלו שני הצבאות העצומים, ובעצם שני העמים, זה על זה, בידיעה שכדי להתקיים יש להכחיד את האחר – כל זה הוא בלתי נתפס בתודעתו של מי שלא היה שם.

חלקם של יהודי ברית-המועצות במאבק האיתנים הזה הוא אדיר. מי שעומד בתוך חלל האנדרטה הכבירה המתנשאת בקייב גבוה מעל לדנייפר ויודע לקרוא אותיות קיריליות, לא יכול שלא להבחין במספר הרב של שמות יהודיים ברשימת השמות של גיבורי ברית-המועצות החקוקים על הקירות הפנימיים. בין מקבלי האות המיוחד הזה, וגם בין בעלי עיטור הדגל האדום ועיטורים נחשבים אחרים, יש גם שמות רבים של נשים יהודיות – טייסות של מטוסי קרב מדגם שטורמוביק ויו-טו, צלפיות, קשריות קרביות, טנקיסטיות (הן התיישבו בתוך הטנקים לאחר שייצרו אותם במו ידיהן במפעלים באוראל) וחובשות קרביות שגררו פצועים רבים מתוך האש ורבות נפצעו או נהרגו בעצמן. לא מעטות מהן היו לפני המלחמה סטודנטיות, רקדניות, מוסיקאיות, ושחקניות תיאטרון מבטיחות. הבנות הללו היו מגוייסות לחלוטין למלחמה בגרמנים.

כיום, לאחר פתיחת הארכיונים ברוסיה ובשטחים שכבשו הגרמנים, אפשר לקרוא על מלחמה זו בספרי היסטוריה המביאים את העובדות באופן מלא יותר מבעבר. פה ושם יש ספרים המצליחים להעביר לקורא גם "צבע אנושי", כמו ספרו של אנטוני ביוור "סטלינגרד", שהוא גם היסטוריה וגם ספרות, המתאר את המהלכים המקצועיים של המערכה האימתנית ומחיֶה באופן מכמיר לב את מה שעבר על הלוחמים ועל האזרחים שהיו באזורי הלחימה.

אך ספרים אינם יכולים לבוא במקום עדות חיה מפי מי שהיה שם בעצמו. לכן כדאי מאוד להתחיל לגבות עדויות מוקלטות מן הלוחמים הוותיקים החיים כאן עימנו, ולא רק בהקשר של השואה ו"יד ושם", אלא בהקשר של היסטוריה צבאית יהודית. ביום שני, 9 במאי, יצעדו ותיקי הצבא האדום ברחובותינו עם דגלים, כובעים צבאיים ומדליות על מקטורניהם הישנים אך המגוהצים היטב. הם יתקבלו באדישות, כאילו מדובר בסרח עודף של יום השואה.

החייאת ההיסטוריה היא הליבה האמיתית

הישראלים אינם טורחים לשבת עם העולים הזקנים ולשמוע מפיהם איך נלחמו. הם אינם מעוניינים לשמוע על מלחמתה של רוסיה. הם אינם רוצים לשמוע כי מבין כל 10 גרמנים שנהרגו במלחמת העולם השנייה – 8 נהרגו בידי רוסים; כי אבידותיהם של הרוסים היו קשות; כי בסך הכול היו לצבא האדום כמעט 9 מיליון הרוגים ו-18 מיליון פצועים; כי מבין 4.5 מיליון השבויים שנפלו בידי הוורמאכט, חזרו בחיים רק מיליון ו-800 אלף; כי מיספרם של אזרחי בריה"מ שמתו במלחמה נאמד ב-18 מיליון, כך שבסך הכול מתקרב מספר ההרוגים הרוסיים במלחמה לכ-27 מיליון, כמעט פי-חמישה ממספר ההרוגים הגרמניים במלחמה.

כל זה אינו מובא לידיעתם של הישראלים, על אף שליהודים יש במניין הזה חלק הרבה יותר גדול מחלקם באוכלוסייה. גם לא מעניין את הישראלים של היום שהתרבות הצבאית הרוסית האדומה ("מפקד ולא קצין", "צבא העם", "אנשי פאנפילוב", "עם בודיוני נסתערה, עם וורושילוב נמגרה", "לא הטנק ינצח אלא האדם" וכולי) עיצבה את התרבות הצבאית שלנו בכל שנות המדינה שבדרך ובעשרים השנה שאחרי הקמת המדינה. למי שנולד כאן אחרי מלחמת לבנון הראשונה, נראית ההתעסקות במלחמה ברוסיה כמעֵין ריטואל של זקנים המתעקשים לנפנף במשהו השייך לעבר הרחוק, הקשור אלינו בערך כמו מלחמת קרים או מלחמות נפוליון.

גישה זו היא כישלונם של שרי החינוך בממשלות ישראל ב-30 השנה האחרונות, שאינם רגישים להיסטוריה ואינם מבינים כי החייאתה בלב התלמידים היא ה"ליבה" האמיתית, וכי זו כוללת גם היסטוריה צבאית יהודית ולא רק זוועות השואה שלעתים קרובות מותירות אותם אדישים. אולי בכל זאת כדאי להשמיע לתלמידים גם את סיפורו של יהודי שהתחיל את המלחמה כפליט צעיר מפולין, חצה את נהר הבוג אל השטח הרוסי וסיים אותה כמפקד גדוד קוזאקים בחזית הדון? אולי זה דווקא כן ידליק אותם?

היהודים הם עם לוחם. גם בגלות. בקרב יהודי אודסה, הישנה כמובן, נחשב תמיד השירות בחיל הפרשים של הצאר ליוקרתי. במלחמת העולם הראשונה שירתו בצבא הקיסר הגרמני עשרות אלפי יהודים, רבים בתפקידי קצונה. הם היו מיטב הסטודנטים היהודים מברלין, היידלברג, וגטינגן. מספר הנופלים ומקבלי האותות ביניהם היה גדול יחסית לחלקם באוכלוסייה. ליהודים יש ייצוג נכבד גם בקרב דור האינטלקטואלים והמשוררים הלוחמים הבריטיים שנפלו במלחמת העולם הראשונה. במלחמת האזרחים בספרד היו היהודים יותר ממחצית המתנדבים לבריגדות הבינלאומיות, ובשירות הרפואי של הבריגדות הם היו רוב מוחלט. רבים מאנשי המחתרת הצרפתית היו יהודים, ובצבא צרפת החופשית היו יהודים רבים ובהם טייסי קרב וטייסי הפצצה לא מעטים. אחד מחבריי היהודיים הצרפתיים למד בגיל 17 להטיס מטוס קרב ויצא להילחם מעל גרמניה עוד לפני שלמד לנהוג במכונית. כשנכנס בפעם הראשונה למכונית, חשב שמושכים את ההגה לאחור.

מלחמתם של החיילים היהודיים נגד גרמניה הנאצית היא השיא של הצבאיות היהודית מחוץ לישראל. אם ועדת השרים לסמלים ולטקסים תהפוך את יום הניצחון על גרמניה הנאצית ליום משמעותי באמת בחיים הציבוריים בישראל, יהיה לדבר גם ערך פוליטי, גם ערך תרבותי וגם ערך חינוכי. בימינו רואים הרוסים בישראל מדינה אחות מבחינה תרבותית, משום שהיא המדינה היחידה שאינה בתחומי ברית-המועצות-לשעבר או בתחום השטחים שכבשה, שבה נשמעת השפה הרוסית בחוצות הערים ובאמצעי התקשורת ויש בה עיתונות וספרות רוסית חיה. אם נעניק חשיבות ממלכתית ליום הניצחון ונדגיש את המאבק המשותף של שני עמינו נגד גרמניה הנאצית, נעשה בכך שירות טוב גם לקשרינו הבינלאומיים.

אך מעל לכל מדובר כמובן בצעד תרבותי ולא פוליטי. נעזור בזה לעצמנו להבין טוב יותר מי אנו, מהו העבר האמיתי שלנו ומניין אנו יכולים לשאוב גם כיום כוחות נפש לאומיים.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 240

* * *

תקוה וינשטוק

הנאמן

ב-1990, בגיל 28, עלה אלי לארץ עם רעייתו ובתו הקטנה. באוקראינה בה נולד היה מהנדס מכונות. בישראל עבר חבלי קליטה, עבד שנה-שנתיים בעבודות מזדמנות, גם שחורות, עד שבהמלצת ידיד – אף הוא עולה מרוסיה אך ותיק יותר – התקבל לעבודה במשרד מהנדסים. משם עבר למשרד מהנדסים אחר, בו הוא מועסק עד היום.

הידיד ידע שאלי בקי במחשבים וביקש שילמד את התורה לאימו. האם השתתפה אמנם  בקורס למחשבים אך בקבוצה היו עשרה תלמידים והיא לא התקדמה בד בבד איתם. בגילה נזקקה ללימוד יותר אישי. האם היתה מרוצה מאוד מההדרכה של אלי והמליצה עליו לחברה. החברה המליצה לאחרת – ושמו של אלי  עבר מפה לאוזן  בבית האבות וגם בבתי אבות אחרים.

כיום עובד אלי לפרנסתו בעבודה המשרדית ולסיפוקו בהוראת המחשבים. כדבריו, "בעבודה אני מקבל משכורת, אבל לא יחס. לא את היחס שמגיע לי. אבל כשאני מלמד אדם שלא היה לו מושג במחשב לדבר בסקייפ עם הנכד בחו"ל – איזו הנאה וסיפוק יש לי מזה! נתתי משהו מעבר לשכר!"

  הוא מלמד מבוגרים בלבד. זו אינה הוראה רגילה. לא רבים מתאימים לעבוד עם הגיל השלישי. שלא כנכדיהם שנולדים "עם העכבר (של המחשב) ביד," הסבים והסבתות מתקשים לקלוט את התורה, ואלי מלמד אותה בסבלנות אין קץ ואף ממציא "פטנטים" לקליטתה. פדגוג מלידה, אינו נלאה מלהסביר שוב ושוב את חוקי המחשב. התלמיד הקשיש כבר מזמן הרים ידיים: "לעולם לא אדע!" – אבל אלי מתעקש, ממשיך להסביר במרץ עד שהחומר מופנם סוף סוף.

הוא מגיע לתלמידיו מדי שבוע, לעיתים פעמיים בשבוע, מלמד בלי להסתכל בשעון. "לוּ קיבלתי תשלום לפי שעות הייתי כבר מזמן מיליונר. אבל אני לא טכנאי שבא לביקור, מתקן והולך," אומר אלי. לגביו זו מעין עזרה לזולת. לא אחת מזעיקים אותו שיציל – האחת  שכחה איך שולחים במייל את המכתב הדחוף, אצל השנייה הפכו לפתע האותיות הרגילות לגדולות. אלי ער למצוקות וחש לעזרה גם בשעות המאוחרות, גם אחרי שכבר הגיע הביתה בתום יום העבודה.

שוב לא קל לו להשכים בבוקר לנסוע העירה למשרד, ובערב להדריך קשישים – יום עבודה של שתים עשרה שעות. התשלום שהוא גובה, כמעט סמלי, ונעדר משמעות בתקציב המשפחתי שלו. תלמידים חדשים כבר אינו מקבל, אולם אופיו אינו מרשה לו לנטוש את הישנים. הוא מהזן הנאמן שלא רבים כמותו. יודע עד כמה הקשישים תלויים בו, כמה חיוני עבורם להתקדם ולהרגיש באמצעות המחשב שגם הם זורמים עם קצב החיים ומודעים לעולם של היום. ברור לו שלא ימצאו מורה מחליף מתאים. למי יש סבלנות למצוא דרך לטפל בקשייהם, באצבעות הרועדות המתקשות לדייק בקלידים, בשיכחה המתקדמת?

הוא כבר מכיר את כל בעיותיהם ושמחותיהם. כבר רכש את אמונם של התלמידים ותוך כדי הלימוד הם פורשים לפניו את תולדות חייהם, מראים צילומים של הבעל או האישה שהלכו לעולמם, תמונות של הילדים, הנכדים, לעיתים הנינים. בלי משים  ובלי כוונה, לאט לאט, הפך לידיד, לעתים הידיד והיועץ היחיד, אף  שלפי גילו יכול היה להיות בנם ואפילו נכדם.

לא פעם הוא מתבקש גם לסיוע אגבי – להוריד ספר ממדף עליון, לבדוק למה נאלמה הטלוויזיה פתאום. לא שייך ללימודי המחשב אך שייך ליחס האנושי.

לא תמיד זוכים הקשישים  ליחס והבנה מצד קרוביהם, ורובם גומלים למורה המסור ביחס חם, לעיתים חם יותר מיחסם לבני המשפחה, שאינם מגלים עניין ואינם מוכנים להשתתף במצבם.

שמעתי מפיו על אחד התלמידים, איש אינטליגנטי, נעים הליכות כבן שמונים, בעל אמצעים אך בודד לחלוטין. אשתו נפטרה, קרובים אין לו, וקשריו עם  בנו היחיד מנותקים זה שנים. הם אפילו אינם מדברים ביניהם.

יום אחד, כשהגיע אלי לתת שיעור, לא נמצא האיש בדירתו. שכנים בבית האבות סיפרו כי קבל התקף לב והובהל לבית החולים.

אלי מיהר לאיכלוב, והקשיש היה מאושר לראותו. "לא באים אלי מבקרים," סיפר. "האחיות רואות שאני ערירי ולא שמות לב אליי. הרי אין לי מישהו שיתלונן עליהן."

אלי התחיל לבוא לבית החולים בקביעות והחולה דווח לו כי יחס האחיות אכן השתנה לטובה.

האיש החלים, חזר לביתו והקשר בין השניים עלה מדרגה. כשבתו עמדה להתחתן הזמין אלי את התלמיד-הידיד לחתונה.

"לחתונה לא אגיע," אמר האיש "אבל מתנה אני רוצה לתת. קח את המעטפה הזו ותבטיח לי שלא תפתח אותה עד לחתונה."

אחרי החתונה פתחו אלי ובתו את המעטפה. היתה בה המחאה בסך עשרת אלפים שקל.

אלי החזיר אותה: "אינני יכול לקבל מתנה כזו!"

האיש מיאן לשמוע. "לא משנה אם אתה יכול לקבל או לא. הכסף אינו בשבילך! הוא לבת וזה  יעזור לה!"

על טיעון כזה לא מצא אלי מענה. הוא נטל את הצ'ק – והזוג הצעיר מצא מיד מה לעשות בו.

ואלי המשיך לספר: "כעבור ימים אחדים, כשבאתי לשיעור, אמר לי האיש: 'בני התקשר אליי. אחרי שלוש שנים דיברנו בפעם הראשונה.'"

"כמה יפה!" שמחתי אני לשמוע, והוספתי: "הבן התפעל מהמחווה של אביו והחליט להתקשר אליו?"

"לא," הגיב אלי. "לא זו הסיבה. האב אמר לי שהבן שלו חזר לדבר איתו לאחר שגילה שבחשבונם בבנק מופיעה הוצאה של עשרת אלפים שקל, ואז אמר לו, לאביו: 'חשבת שהמורה שלך ראוי למתנה כזו?' גם אני רשום על החשבון בבנק ומכאן ואילך אפקח על ההוצאות שלך!"
     כבר אמר קהלת: "טוב שכן קרוב מאח רחוק."

שמעתי

הפרסומות בתקשורת האלקטרונית עוברות כל גבול. לאחרונה בקע בגל אלף ברדיו קול שופר. מה פתאום? פסח רק עבר וכבר מתכוננים לימים הנוראים?

מסתבר שתרועת השופר – המושמעת בדיוק לפני החדשות כך שקשה להימלט ממנה – אינה אלא מסע מכירות לספר על הרב גורן, שכידוע תקע בשופר כשנכבש הר הבית. לדברי עורך הספר "הרב היה גדול בתורה, גדול מהחיים..."

   מה פרוש הסלנג הזה, "גדול מהחיים"? מה גדול מהחיים, המוות?

   אחרי פרסומת כזאת  לא מתחשק אפילו לראות את הספר, שלא לדבר על קריאתו.

ראיתי: (1) באמצע המדרכה

 גם מחזה כזה נראה בחוצות תל אביב. צעירה כבת שלושים, בחולצה משובצת, מכנסי ג'ינס ושיער בלונדי מפוזר יושבת על המדרכה, על מרצפת המדרכה, כשארנק קשור לזרועה. 

היא יושבת כשהרגליים, בנעלי עקב, מקופלות תחתיה. ידה האחת מחזיקה בכוס של לבן והשנייה בספר, אוכלת וקוראת ומתעלמת מכל הנעשה סביב. והסצינה הזו אינה לצד המדרכה אלא ממש במרכזה, במחצית הקו הישר המוביל מתחנת האוטובוסים למסעדת "מרתה", כשעוברים ושבים, כלבים ואופניים, כמעט דורכים על הבחורה. אבל היא יושבת לה בנחת, לידה קופסת פלסטיק, ומפעם לפעם זורק לה מישהו מטבע כנדבה.

הרחוב כבר רגיל לקבצנים למיניהם. חלקם מתכסים בקרטון גדול המפרט את סבלותיהם, חלקם  מוטלים בקרן זווית הלומי יין, יש המביאים מזרן לשינה בפאתי המדרכה ויש המקשקשים בקופסא, כדרך מקבצי הנדבות מאז ומעולם.

אבל טיפוסית נון שלאנטית כזו, אדישה לעולם ומלואו, נוהגת במדרכה כאלו היתה ביתה הפרטי ומקבצת נדבות – טרם פגשתי.

ילדת המדרכה לא נראתה ישראלית. אולי היא במסע של חיפוש עצמי בדרך להודו או לתאילנד ולפתע אזל כספה והיא נתקעה בארץ? ואולי זו שיטה – מעת לעת  תחנות של פשיטת יד למימון? פרנסה לא רעה. רק לשבת בסבלנות ולצפות לאנשים טובים. את הבושה ודאי כבר שכחה מזמן. ובעצם למה להתבייש? מי מכיר אותה כאן? 

השבוע שוב לא נראתה. נמצאו כנראה הרבה בעלי לב, וגברת המדרכה ודאי כבר בדרך להודו.  

ראיתי: (2) התורֶן

ברחבת "הבימה", סמוך לבריכה, הזדקר לעומתי מין תורן ענקי. בעצם לא תורן אלא ברוש מתמר, מסוג הברושים שבכניסה לרחבה אך הרבה יותר גבוה ודק.

אולם כשקרבתי ראיתי שלא תורן ולא ברוש אלא גבר בגובה על אנושי, ששחקני כדורסל יכולים רק לחלום עליו, שגופו רזה עד כדי שקיפות. לצידו ניצבה בחורה שמנמונת, שהגיעה עד אמצע החזה שלו.

לא פחות מהגוף עורר עניין הלבוש. מתחת לחולצה של הענק התנפנפה... חצאית. חצאית דקה, אפורה עם פסים, באורך שלושת רבעי. אימרתה לא הייתה ישרה והסתיימה בחצאי עיגולים גזורים בקפידה. דגם של תפירה עילית.

נעליים גבוהות השלימו את התמונה.

אחרי שהייה קצרה ליד הבריכה צעד האיש, מלווה בבחורה, לכיוון השדרה. צעד בהליכה מאוששת  בלי כל תשומת לב לעוברים ושבים המופתעים.

נשארתי אכולת סקרנות. מה זה? טראנסג'נדר? שחקן קברט, שחקן קרקס? קומיקאי? ואולי ככלות הכול כדורסלן? מה שברור – מי שנולד עם המראה שלו לא יתבזבז  בעבודה במרכול או בחנות ספרים. המקצוע שלו גזור ללא ספק מתדמיתו, ולפי הביגוד זה מקצוע המפרנס את בעליו ברווחה, אולי אף בכבוד. וללא ספק – הוא אינו תל אביבי ולא ישראלי. אילו ראיתיו אי פעם ברחוב, אפילו מזווית העין, כבר הייתי זוכרת לעולמים את גוליבר שהופיע בארץ הגמדים שלנו.

אהוד: יום אחד פסעתי בשדרות בן-גוריון לעבר חוף גורדון  (זה היה עוד בטרם נהרסו החוף וסביבותיו בידי הוואנדאלים החדשים  של עיריית תל-אביב, שאין להם כסף לשלם למצילים אבל להרס החופים-לרחצה, שאינם זקוקים לשום שיפוץ – יש ויש!)  – והנה על דרכי יושבות על ספסל שתי עובדות-ניקיון מטעם העירייה, בבגדים פשוטים, והן קוראות ספרים ברוסית. לפי הכרכים היו אלה רומאנים.

הייתי מלא התפעלות למראיהן עד שעצרתי ואמרתי להן: "אני כל כך שמח לראות אתכן יושבות וקוראות. פעם כאלה היו האנשים המשכילים שעלו לארץ מרוסיה כדי לבנות..."

לא הספקתי לסיים את דברי השבח שלי באוזניהן, והשתיים, האמונות כנראה על המציאות ברוסיה, קמו בבהלה, תפסו את כלי העבודה שלהן והחלו לנקות בחריצות בשדרה.

הן סברו כנראה שאני מפקח מטעם אגף הניקיון של העירייה, המעסיק אותן.

ואכן, המראה החיצוני שלי אינו מסגיר כלל שאני סופר. המיסתורית נוהגת לומר, וזה במקרה הטוב – שאני לבוש וגם נראה כמו פקיד [שמן] בהסתדרות של פעם. והיא אכן צודקת, כי עד היום אני מתגעגע למכנסיים ולחולצות של "אתא" [ר"ת: אריגי תוצרת ארצנו].

* * *

יהודה דרורי

אדוני שר החינוך – תָּרְאֶה מנהיגות!

אחד מצעדיו הראשונים של שר החינוך החדש נגע לאיזו רפורמה זניחה בנושא בחינות הבגרות ולא לכך ציפינו מאדם עם שיעור קומה חינוכי המגובה במפלגה חשובה ששמה "יש עתיד" – כי העתיד באמת נוגע לנושא בחינות הבגרות אבל... מחייב את ביטולן המוחלט וקביעת רף הכניסה לחינוך גבוה על-פי הישגי הסטודנט בשנה הראשונה.

עוד בשנת 1985, צוות המטה לייעול המשק הציבורי בראשותו של יוסף דוריאל ז"ל, העלה הצעה לבטל כליל את בחינות הבגרות, ולפתוח את כל מוסדות החינוך האקדמאים לכל יוצא צבא שלמד 12 שנה ושציוניו אינם בגדר נכשל. הוצע בנוסף, כי סטודנטים אשר אינם משוחררי צה"ל, יעברו בחינות כניסה שיהיו אחידות לכל מוסדות ההשכלה הגבוהה.

לגבי משוחררי הצבא, הוצע שבשנה הראשונה הסטודנט ילמד שורה של מקצועות כלליים ברמה האקדמאית – והצלחתו בשנה זו היא זו שתקבע את המשך (או אי-המשך) דרכו האקדמאית.

למה לבטל את בחינות הבגרות?

 המטה של דוריאל הצביע אז על העובדה הברורה לכל – שהבחור או הבחורה שסיימו 2-3 שנים של שירות צבאי אינם אותו נער או נערה אשר סיימו תיכון. יש להם תוכניות לחיים ואמביציות לביצוע, והישגיהם בגמר התיכון כבר לא רלוונטיים ליכולתם ולאישיותם.

כבר אז, כהיום, החינוך בכיתות התיכון לוקה בחסר בצורה חמורה מכיוון שמרבית הלימודים בכיתות י"א ו-י"ב מיועדים לחזרות ולהתמודדות עם בחינות הבגרות ולא לומדים חומר חשוב וחדש – ובזמנים אלו, בהן הוכפל החומר שעל התלמיד לדעת (בעיקר במדעים), מבוזבזים פה שנתיים יקרות על חומר מיושן ולעוס.

כמו-כן, כאז כן היום, כל מערכת בחינות הבגרות עולה למדינה (ולמשרד החינוך) מאות מיליונים בשנה. הוצע שבכסף שיחסך מביטול בחינות הבגרות ניתן יהיה לממן בקלות את השנה הראשונה של הסטודנטים יוצאי הצבא.

ההצעות שהוגשו בשעתו לממשלה זכו להתנגדות עזה מקיר לקיר. התנגדו לכך איגודי המורים (מה, המורים יצטרכו ללמוד שוב איך ללמד ללא בחינות הבגרות?... וכיצד תוערך עבודתם?)

התנגדו לכך ראשי האוניברסיטאות האליטסטים, (הנהפוך את האוניברסיטאות שלנו לפח זבל של כל בר-בי-רב ?..)

התנגדו לכך גם במשרד החינוך (שאגף שלם אצלם היה צריך להיסגר ותקציב ענק – להילקח מהם...)

והתנגדה לכך כמובן ההסתדרות, כהגנה עיוורת על המורים ועל עובדי משרד החינוך...

 כך שלא נשאר מי שיגן על התלמידים ועל השכל הישר!

בסיכום כבוד שר החינוך, ההצעות הנ"ל שהציע המטה לייעול המשק לפני כ-27 שנה, עדיין הגיוניות ורלוונטיות ליישום. אבל המתנגדים הם אותם מתנגדים ועדיין יש מקום לשר חינוך עם אומץ ומעוף להעז לנסות וליישם מה שצריך היה להיות מיושם כבר שנים רבות – דהיינו – ביטולן של בחינות הבגרות.

* * *

רון וייס

"לאן נעלם השלום?" – תגובה

סופר נידח שלום,

מתי דוד כותב במאמרו: "לאן נעלם השלום?" (גיליון 831) כי השלום נעלם בגלל הסרבנות הפלסטינית לכל פשרה.

אכן הפלסטינים דחו את הצעות אהוד ברק ואהוד אולמרט, אך גם ברק ואולמרט דחו את הצעות ערפאת ואבו מאזן. הפער בין הצדדים לא גושר.

להלן פירוט של הצעות הפלסטינים שנדחו ע"י ישראל:

ביולי 2000, בקמפ-דיוויד, הסכים ערפאת לסיפוח של 2.4% מהגדה לישראל, במסגרת חילופי שטחים ביחס 1:1. אהוד ברק דרש לספח 13.3% מהגדה, ללא חילופי שטחים.

בינואר 2001, בטאבה, הסכימו הפלסטינים לסיפוח לישראל של 3.1% משטח הגדה, במסגרת חילופי שטחים ביחס 1:1.שלמה בן עמי הציע לספח לישראל 6%-8% מהגדה תמורת הטבות לפלסטינים.

בשנת 2008 (אנאפוליס) הפלסטינים בראשות אחמד קריע (אבו עלא) דחו את דרישת ציפי לבני לספח 7.3% מהגדה לישראל (חילופי שטחים יידונו מאוחר יותר) והסכימו ל-1.9% במסגרת חילופי שטחים ביחס 1:1.

לאחר מכן, ב-2008 (אנאפוליס) הציע אהוד אולמרט שישראל תספח 6.5% מהגדה במסגרת חילופי שטחים (5.8% + מסדרון לפלסטינים). מחמוד עבאס (אבו מאזן) הציע 1.9% חילופי שטחים ביחס 1:1.

בספטמבר 2010 הודיע נתניהו למחמוד עבאס (אבו מאזן) שישראל תדון בטריטוריה רק לאחר הסכמה על נושאי הביטחון. הפלסטינים חזרו על עמדתם: 1.9% חילופי שטחים ביחס 1:1.

בנובמבר 2011 הודיע יצחק מולכו לסאאב עריקאת שישראל תציג את עמדתה רק במו"מ ישיר. עריקאת חזר על העמדה הפלסטינית: 1.9% חילופי שטחים ביחס 1:1.

אני מציע שישראל תאמץ את יוזמת ז'נבה הלא רשמית (שמוביליה היו יוסי ביילין ויאסר עבד רבו) שנחתמה באוקטובר 2003, והוסכם בה על 2.2% חילופי שטחים ביחס 1:1.

לחלופין, אני מציע שישראל תיכנס למו"מ על בסיס החלטת ועידת הליגה הערבית מ-28 במרס 2002, המבוססת על היוזמה הסעודית, לפיה מדינות ערב מכריזות על נכונותן להכיר בישראל ולקיים איתה יחסי שלום על בסיס קווי 1967 ומציאת פיתרון מוסכם לבעיית הפליטים.

רון וייס

רמת-גן

 * * *

נעמן בלקינד

עוד בנושא הבן האבוד של משפחת בלקינד

לאהוד שלום רב,

ב"ממקורות הש"י" של המכתב העיתי מס' 832 אתה מעלה את ההשערה שאימו של יוסוף שופאני-בלקינד לא היתה יהודייה.

להלן כמה עובדות:

* אימו מסרה אותו לאימוץ כאשר היה בן כמה שבועות כשהוא כבר נימול.

* כאשר יוסוף היה בן שבע, אימו הביולוגית חזרה אל האם המאמצת במטרה לקבלו חזרה. האם המאמצת סירבה. לפי עדותו של יוסוף עצמו שראה אותה, היא היתה יהודייה, בעלת שיער בהיר, עם עיניים כחולות.

* בקלטת של גדעון רייכר הביע יוסוף את רצונו לחזור ליהדות, אבל מאוחר יותר התחרט מחשש שזה יעורר קרע במשפחה הנוצרית שהקים. את הקלטת השלמה המצויה בידי לא הציגו אנשי "עובדה" במלואה.

* ניסינו לאתר בארכיונים של משרד הפנים תעודת לידה שתגלה את זהות האם – ללא הצלחה. דבר המאשש את ההשערה שהאם ילדה אותו בבית ולא בבית חולים, כדי להסתיר את הלידה.

* אם היתה האם מנסה למסור אותו לאימוץ למוסד יהודי, היתה נדרשת למסור פרטים מלאים על עצמה ועל האב הביולוגי כדי להוכיח את יהדותו של התינוק. היא כנראה ניסתה להסתיר את הפרטים. לעומת זאת הכנסייה ששה לקבל תינוקות לחיק הנצרות ועל כן לא דקדקה ברישום.

 עם זאת ייתכן שברישומי הכנסייה נמצאת הזהות של האם הביולוגית, אלא שהם לא ששים לגלות זאת פן יאשימו אותם בחטיפת תינוקות יהודיים והטבלתם לנצרות.

* בהיותו כבן ,14 ולצורך קבלת תעודת זהות ישראלית עבורו, זייפה האם המאמצת רישום במשרד הפנים כאילו היא עצמה וכומר ידיד שלה – הם ההורים הביולוגיים של יוסוף.

דרך אגב, אם כבר מדובר על סגירת מעגלים: אימו של מידד שיף, חסיה, היא אחותה של רעיה, אלמנתו של נעמן בלקינד ז"ל.

 בברכה

נעמן בלקינד

אהוד: כמובן שאילו הייתי יודע את הדברים שאתה מספר כאן – לי ולקוראיי, או אילו הם היו מתפרסמים בתוכנית של אילנה דיין – לא הייתי מגיע לאותן מסקנות מופרכות-כנראה שהעליתי בגיליון הקודם, אשר התבססו רק על מה שסופר ב"עובדה".

דבריך מבססים בעיניי את החששות הקודמים שלי, שקשה לסמוך על ה"עובדות" בתוכניות "עובדה" של אילנה דיין. נזהרתי עד כה בעבר מלהסתמך עליהן ולהגיב. איזהר הרבה יותר בעתיד. נכון יותר – לא אתייחס. הרי לפי דבריך היא פשוט מטעה אנשים בְּ"עובדות", לעיתים חלקיות – שהיא בוחרת לשדר!

ומעניין הקשר המשפחתי של הסופר מידד שיף לבלקינדים. הייתכן כי ביסוד הרומאן שלו "שמעון צהאמארא" ישנו סיפור משפחתי שאותו שמע ושעליו ידע?

שווה בדיקה.

 * * *

מתי דוד

זכות הציבור לדעת את האמת על הטלוויזיה

חלק מהעיתונאים הולכים בתלם, בשירות בעלי אינטרסים, באמצעות צנזורה עצמית מודעת או לא מודעת, ואלה הופכים את הטלוויזיה למכשיר אדיר לשמירת "השיטה" הבאה להגן ולשרת את האליטות.

אנשים רבים אינם קוראים שום עיתון יומי. הם מתמסרים בלב ונפש לטלוויזיה, כמקור המידע היחיד שלהם. הטלוויזיה הופכת למונופול העובדות והדעות המעצבת דעתו של חלק ניכר באוכלוסייה.  בדרך זו נוצרת חלוקה, בתחום המידע, בין אלה שקוראים עיתונים ונחשבים לאנשים רציניים, לבין אלה שהידע שלהם כולל, רק את המידע שהטלוויזיה סיפקה – כלומר פחות או יותר כלום.

הדם והמין, הדרמה והפשע, מעלים את המכירות ושלטון הרייטיניג. 

העיתונאים מצוידים בכוח ובעוצמה ייחודית שמעניק להם הדימוי הטלוויזיוני.

יש נושאים שכופים אותם על צופי הטלוויזיה – למרות שהם לא חשובים ולא מעניינים – מפני שהם נכפים על היצרנים והמפיקים, בגלל התחרות עם עיתונאים אחרים. הלחץ הצולב שמפעילים העיתונאים, זה על זה, מביא לשרשרת פעילויות שליליות, הנוגדות את עיקרון זכות הציבור לדעת.

הטלוויזיה איננה מעודדת מתן ביטוי למחשבה ולהנמקה. אחת הבעיות העיקריות שמעוררות הטלוויזיה היא שאלת היחס בין המחשבה לבין המהירות,  כאשר הטלוויזיה מעניקה רשות הדיבור למרואיין הוא נדרש להיות מהיר יותר וקצר יותר מהצל של עצמו. רק דוברים ומרואיינים המסוגלים להיכנע לתכתיב המהירות והפשטנות מוצאים מקומם של המסך.  התוצאה היא שפנקס השמות והטלפונים של הפרשנים, המומחים והמרואיינים כולל תמיד את אותה הקבוצה המצומצמת והקבועה היוצרת "דעת קהל" שאינה משקפת את מגוון הדעות והעמדות – FAST FOOD = FAST THINKERS.

עולמם של המוזמנים הקבועים לטלוויזיה הוא עולם סגור של הכרויות הדדיות לתועלת הדדית ולחיזוק ופרסום תועלתי הדדי. דרוש פנקס של מוזמנים ופרשנים חדשים, למען פלורליזם תקשורתי אמיתי.

שיטת התחלופה זו התשובה לבעייה של חבורה נעולה.

הטלוויזיה נהפכה לסם משכר של הרוב הדומם שהוא עצמו לא תופס שהוא מכור.

הרוב הדומם בדעת הקהל של צרכני התקשורת שואב את תפיסותיו הפוליטיות, המוסריות והתרבותיות מהטלוויזיה.  מציאות החיים במדינה משתקפת דרך מסך הטלוויזיה.  זו השתקפות מעוותת ומסולפת, ולעתים מגמתית וחד-צדדית מכוונת. התכנים של הטלוויזיה יכולים לשמש לשימור ערכים לאומיים, תרבותיים ואנושיים, אבל המציאות היא שונה והפוכה. התכנים של הטלוויזיה הפכו לסם ממכר, שלילי ההורס מיתוסים וערכים. הסם הטלוויזיוני מספק חוויה המשרתת אך ורק את אלה השולטים והסוחרים בה.

האדם הממוצע צופה במסך כשליש מזמנו הפנוי לאחר עבודתו. הסם הטלוויזיוני הופך לכלי כפייה של מניפולציה ושטיפת מוח. הטלוויזיה היא האשמה העיקרית להתרופפות כל החישוקים החיוביים בחיינו. הצפייה בטלוויזיה מגבירה את הפסימיות, ההפקרות, חוסר האכפתיות וחוסר הסולידריות.

הרכב פאנל ברב-שיח הוא דבר הקובע את תוכנו ורצינותו.

פאנל יוצר מראית עין של איזון דמוקרטי של דעות. ואולם בפועל המערכת והמנחה הם אלה שקובעים את ההרכב, שבמקרים רבים הוא חד צדדי, חד ממדי ומגמתי, ורק כלפי חוץ נראה כמאוזן.

הפילוסוף הצרפתי מונטסקיה קבע בזמנו את הנוסחה של הדמוקרטיה – הפרדת רשויות:  הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.  נוסחה זו כבר לא ריאלית מאחר שהטלוויזיה והתקשורת הפכו בפועל לרשות הרביעית שהיא גם חוקרת וגם שופטת.

הפילוסוף דקארט אמר בזמנו את הפסוק: "אני חושב משמע אני קיים".

הנוסחה הנכונה, בסוף המאה ה-20, וראשית ה-21, בעקבות מהפכת התקשורת והשתלטות הטלוויזיה על חיינו היא:  "אני מתראיין אני קיים," – "אני מצטלם אני קיים".

בלוחמה הפסיכולוגית של דעת הקהל, בינינו לבין הפלסטינים, שמתנהלת במלוא עוזה, בתקשורת העולמית והישראלית, ידנו על התחתונה. זאת על רקע רצונה של חלק מהתקשורת שלנו להיות כביכול מקצועית, ניטראלית ואובייקטיבית, ולהציג ללא יחס וללא הצדקה את עמדות "הצד השני". יש הטוענים שערוץ הטלוויזיה הוא מניפולטיבי, פרובוקטיבי וסלקטיבי.

יש האומרים שהוא דווקא אובייקטיבי, אטרקטיבי ואסרטיבי.

מי יהיה הפוסק שיקבע מהו באמת שידור קורקטיבי? אולי אחמד טיבי?

עבור העיתונאים, הסקופ והרייטינג הוא תמיד החמצן. 

עבורנו הצרכנים, הסקופ והרייטינג הוא לעיתים החנקן.

בעיתונות יש פתחון פה לצרכני תקשורת, בטלוויזיה יש סגירה ונעילה בפני צרכני תקשורת.  לפוליטיקאים יש חסינות וחופש ביטוי. לעיתונאי יש מונופול על חופש הביטוי. לצרכני תקשורת אין חסינות ואין חופש ביטוי.

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק שישי

הפלגת הקיסר פראנץ יוסף מיפו לפורט-סעיד

מובן שהייתי סקרן מאוד לדעת כיצד ניראה הקרמפוס של עליזה. כבר למוחרת נכנסתי לשיעור של פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי באחד משני האולמות הגדולים בבניין מייזר בנושא ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה. מזג-האוויר החורפי נמשך. בחלונות הגדולים נשקפו שמיים אפורים טעונים עננים כבדים מעל הקמפוס של גבעת רם ועל רקעם ריצדו מדי פעם ברקים והתגלגלו רעמים.

עליזה סיפרה שאביה היה יוצא-דופן במושבה הייקית בירושלים בכך שעוד מנעוריו בווינה היה חובב מושבע של כדורגל. כל שבת אחר-הצהריים היה חובש ברט כחול של סבלים, עם צ'ופצ'יק באמצע, כמו חיים טופול בסרט "סאלח שבתי", מרכיב משקפי שמש ויוצא למשחק של ביתר ירושלים במגרש המוקף חומה של ימק"א, ועומד שם וצועק עם כל האוהדים "המטורפים והברברים," בלשונו. גם בדבר הזה הוא היה מין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

ההרצאה עסקה במסעו של הקיסר פראנץ יוסף בשנת 1869, לקראת פתיחתה של תעלת סואץ. חנוכת התעלה נערכה ב-11 בנובמבר, בטכס מפואר שאליו הוזמנו כששת אלפי איש, ובכללם מלכים וראשי מדינות אירופה, ולקראתו הולחנה ובמהלכו בוצעה לראשונה האופרה "אאידה" של ורדי. רק טבעי היה שהקיסר האוסטרי, בטרם יצטרף לחגיגה, יבקר בארץ הקדושה.

פרופ' אורלובסקי, ראשו קרח ואפו נשרי, ישב על הבימה בפיזור רגליים עצבני וקרא בליוויית דברי-הסבר (באומרו שהפעם הוא קורא ממקור עברי ולא מתרגום של תעודות עות'מניות) עדות עתיקה על מסעו של הקיסר מיפו לפורט-סעיד, כפי שסיפר אותה עשרים וארבע שנים לאחר-מכן ספן ערבי זקן ביפו ליהודי בשם מיכלין, שהיה במשך שנים רבות הכתב הירושלמי של העתונות העברית בחוץ-לארץ והשתתף גם בעיתונים שיצאו לאור בירושלים.

פרופ' אורלובסקי לא ניראה מאמין גדול בשקדנות שומעיו, שאחרת לא היה קורא את הטקסט מילה במילה בקצב של הכתבה. הוא גם לא ניראה איש רע או מפחיד, רק מוזר מאוד במראהו כמו גם במיבטא שלו, אבל כך היו אז רוב הפרופסורים הייקים בירושלים, שחלקם כתב תחילה את הרצאותיו עברית באותיות לטיניות.

לצורך כתיבת הפרק הישגתי את צילום העדות המקורית, שהרי חלפו יותר מעשרים וארבע שנים מאז ששמעתי את ההרצאה, וכך הצלחתי לשחזר אותה ולא רק מן הזיכרון.

כאשר ישב מיכלין במלון ביפו נכנס אליו ערבי בשם מוסטפה, שהיה אחד הספנים הידועים ביפו, וביקש שיבוא איתו לבית אביו הזקן. האב, ערבי עב כרס ופעור-פה, היה ידוע בבדיחותיו הגסות ובבקיאותו במלאכת הספנות, ואילו עתה רבץ בביקתה רטובה ונמוכה, בלי חלונות, על שטיח ישן, מכוסה בשמיכה בלה, והוא גונח ונאנק מעוצמת מכאוביו ו"רגלו האחת כבר בקבר."

לאחר חילופי דברים מנומסים ומייגעים הגיע הספן הזקן אל העיקר: ביקורו של הקיסר פראנץ יוסף מלך "נימצי", היא אוסטריה, ביפו. יום לפני מועד פתיחתה של תעלת סואץ שב הקיסר עם בני-לווייתו מביקורו בירושלים – ליפו, ואונייתו המלכותית המתינה לו, עוגנת מחוץ ליפו, רחוק מן הסלעים אשר בים.

 "ואיזה מין אוויר עזאזלי היה אז!" קרא הפרופסור לאט, במיבטא הייקי, את הסיפור שרשם מיכלין בעברית מפי הספן הערבי הזקן, כשהוא מתעלם מהגשם העז שהיכה בחלונות אולם ההרצאות שבקומת-הקרקע במייזר וששימש ממש תפאורה חיה להרצאתו, "חי אדוני, מעודי איני זוכר אוויר כזה. השמיים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כמו התותחים הגדולים אשר על מבצרי מצרים. הים היה כמו זקן סוער וזעף אשר קצפו עלה מעלה ראש. מפיו יז גלים איומים כמו הרים תלולים, נעים ונדים. וההרים האלה ממש עד השמיים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות. בעלותם – והנה הם נוגעים אל כנפי העננים, וברדתם – יפיצו אימת הוד נורא, והשתברותם תיפזר כמו רבבות תלתלי שלג על פני הים, הרצים ושבים כמו תלתלי אריה.

 "לשווא התחננו לפניו שלישיו ושריו, שיסיח דעתו מהנסיעה ולא יסכן את נפשו בים זועף ורותח שכזה. הוא באחת: 'יהיה מה שיהיה! אנוכי נתתי את דיברתי, דיברת קייזר... להשתתף מחר בפתיחת התעלה, ודיברתי לא אכזב!'

 "וכמו להכעיס החל הים להראות עוד יותר את גבורתו, וכאיזמל ניתחה את בשר בני לווייתו של קייזר הערתו כי אם באמת הם מרגישים סכנה לנפשם בנסיעה זו – הוא מוותר על לווייתם ויישארו שאננים ביפו, והוא ירד אל הסירה לבדו."

אך איש מספני יפו לא היה מוכן לסכן נפשו בגלים הסוערים: "ולו גם יותן להם מלוא ביתם כסף וזהב, לא ישימו נפשם בכפם להפליג בים כזה," – לבד מאבו-עלי ושלושת בניו, שאף לא הסכים להיכנס במשא-ומתן על דבר המחיר, באומרו, "אם חלילה הוטל עליי להיקבר בין גלי הים, אז מה בצע אם ארבה במחיר. ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה ואל מחוז חפצנו, אז ודאי שכרנו לא יקופח.

 "קראתי לבניי עלי, מוצטפה וסלימן, וציוויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו כמו מלבן רבוע, וכמו העריבות או החמות הממולאות רוח, השטות כשהן קשורות יחדיו על נהרות החידקל והפרת.

 "סירה אחת גדולה ועמוקה תבוא באמצעיתן, מוצעת יפה כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד. ביד כל מלח משוט, וביד כל חובל הגה. וציוויתים בכל תוקף שכולם יסורו אל משמעתי על פי תנופות ידועות שאראה להם בידי. בתוך בטן הסירה האמצעית הושבתי את קייזר על גבי מרבדים יפים, ואנוכי ישבתי בראש הסירה. ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי בכל משך זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש קייזר יהיה ספון בין ברכיי, לבל יסתכל בגלי הים כלל. כי פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, וליבי ימוג, ולא אוכל לתת הפקודות הדרושות.

 "קייזר נענה לי, ובחדרי ליבי רחפה כעין גאווה פנימית, בראותי כי קייזר אדיר ונאור נשמע הפעם לפקודת מלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד את את ראשו היקר בידיי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש-קודשים, ועליי למסור נפשי בעד ראש זה, אשר יכיל בתוכו כל המידות היקרות והחכמות והנשגבות."

אם זכרוני אינו מטעה אותי הרי שבשלב זה של הסיפור התחדשו הברקים, הרעמים והגשם, וחרף השעה המוקדמת כבר החשיך בחוץ בגבעת-רם כמעט לגמרי.

 "ברגע שנתתי צו לעושי דברי להתחיל במשוטיהם ולהפליג," המשיך פרופ' אורלובסקי לקרוא בקולו האיטי, "פרצה צעקה איומה מהשרים שנישארו ביפו, ומכל המון הנאספים לאלפים, ואפשר גם לרבבות, שנאספו על החוף לראות את החיזיון הכביר: בשים קייזר אדיר נפשו בכפו למען קדושת דיבורו. ההמון כולו כמו רותק במסמרים, כל אחד על מקומו, ולב כל אחד פחד ורחב, ופי כל אחד היה פעור, ונפש כל אחת כלתה לראות אחרית דבר. מי ינצח? הים בשובבותו או קייזר ברצונו הכביר?

 "וברגע שפרצה הצעקה מפי ההמון שעמד בחוף, באותו רגע נשמעה גם צעקה גדולה מאנשי האונייה המלכותית, אשר כל אחד עמד שם מזויין באספקלרייתו להתבונן אל כל תנועותינו.

 "ובין ברכיי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם קייזר ראשו, ואנוכי שכותי עליו, וכיסיתיו בשמיכה יפה, וביקשתיו שישתדל לנמנם מעט. לכבוד קייזר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. נתתי פקודה לסבב את הסלעים והכפים, אשר שם הים כמרקחת הגיהינום ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כלל עצתי. גליו הרעידו והחרידו את כל מיבצרי סירותיי. שעה אחרי שעה עברה עלינו, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו נגד עינינו.

 "פתאום קם גל גדול, ועימו הורמנו גם אנחנו כולנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדנו התהומה, וכל סירותינו חישבו להישבר. התנודה היתה כל-כך חזקה עד כי קייזר התעורר בחוזקה ויתקע ברוב מורא שתיים-שלוש נפיחות אדירות כמו מן טיז אל-באע'ל, מעכוזו של הפרד, ויתפרץ מבין ברכיי לראות מה קרה באומרו: 'מוטב אחזה בגלים הנוראים העומדים עליי לבולעני חיים מאשר אטמון ראשי במחנק אשכיך אשר מיום היוולדך לא רוחצו!'"

היו כמובן ציחקוקים בקהל, בעיקר סטודנטיות שהביעו זעזוע מעושה וגם רעד, כאילו מעודן לא נפחו וגם לא מצצו. ואולם פרופסור אורלובסקי המשיך לקרוא את עדות הספן הזקן מבלי לשים לב להפרעה.

 "אחר-כך מילמל קייזר, כניראה מתוך נאומו למוחרת היום: 'מטרייסט לבומביי בפחות שישים ושלושה אחוזים. ממרסיי לבומביי בפחות חמישים ותשעה אחוזים. ביום עשרים וחמישה באפריל אלף שמונה מאות חמישים ותשע החלה החפירה. אורך התעלה מאה ושישים קילומטר. עומקה שמונה מטר. רוחבה למעלה על שטח המים הוא חמישים ושמונה עד מאה מטר, ובקרקעיתה רק עשרים ושניים.'

 "שניים מאנשיי נפלו הימה, אבל כהרף-עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה אשר פרצה מפי מלחיי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האונייה מצד אחר. באותו רגע חשבו ברור שטבענו כולנו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: 'הוי! קייזר טובע! קייזר טובע!'

 "אבל אחרי רגעים נסתדרנו שנית, והחילונו שוב להילחם עם הגלים. וכה עברו עלינו חמש שעות וחצי. ולבסוף גבר מזלו של קייזר, כי פתאום בא גל גדול מאוד, ויזרקנו בבת-אחת כמעט ישר אל פני האונייה. מה שעמלנו ויגענו ויגענו אנחנו במשך שעות, עשה לנו הגל במשך רגע. אנשי האונייה הורידו תיכף את המדרגה, הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה שנהפכו תיכף, וסוף-דבר הצלחנו לטפס על המדרגה, שהיתה שקועה כולה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשיי הצליחו לתפוס תיכף את קייזר פראנץ יוזף, ועל כפיים נשאוהו. אנשי האונייה חרדו תיכף לקראתו וחפצו לקחת את קייזר מעל זרועות אנשיי, אבל אנשיי סירבו ואמרו שהם חפצים לשאת את קייזר על זרועותיהם המה אל תא-משכבו."

אבו-עלי ושלושת בניו וכל אנשי צוותו המשיכו דרכם באוניית הקיסר, בתא מפואר, וזכו לכבוד גדול. בפורט-סעיד נפרדו מן הקיסר ופמלייתו, ובידם מתת כסף נאה. ומאז מדי שנה בשנה, פעם בחורף ופעם בקיץ, מכסת כסף הגונה מיד הקונסוליה האוסטרית ביפו. ואולם הספן הערבי זקן מאוד, והוא מרגיש כי ימיו לא יארכו. לכן הוא ביקש ממיכלין שיערוך לו מכתב אל הקיסר למען יזכור את הבטחתו וחסדו וימשיכם גם לבניו אחרי מותו, וכך אמנם היה.

בנקודה זו החלה ביטני לקרקר כך שאפילו הרעמים לא השתיקוה ולא יכולתי להישאר לשעה השנייה של ההרצאה, לאחר ההפסקה. אולם מדברי הפרופסור על חשיבות הביקור מצאתי עניין בעיקר בקשר שמצא למייסד המושבה שלנו, בחור יהודי מהונגריה שהושפע ממסע הוד מלכותו לירושלים ב-1869 עד כדי-כך שבאותה שנה הלך בעקבותיו ברגל מהונגריה לארץ-ישראל כשהוא חולם כי יום אחד תימלא הארץ שדות וכרמים, רפתות ואורוות, אסמים, שדרות עצים ובתים בעלי גגות רעפים כשל מושבת הטמפלרים שרונה, אבל הכפרים יהיו שייכים לאיכרים העבריים היושבים כל משפחה על אדמתה, והם יבחרו מועצה משלהם וינהלו את חייהם באופן חופשי תחת שלטונו של הסולטן העות'מני עבדול-חמיד, אבל מוטב אם יסכים ה"שער העליון" בקושטא למכור ליהודים את הארץ כולה, וככה יסדרו בה שלטון עצמי בחסות הקיסר שיש לו כבר משרד דואר עצמאי בארץ עם בולים נושאי דמות דיוקנו המשופם, ואנחנו נמשיך להיות נתיניו של הוד מלכותו הקיסר החסיד כשם שהעם ההונגרי השיג כשנתיים לפני-כן שלטון עצמי בארצו, כאשר ביוני 1867 הוכתר הקיסר גם כמלך הונגריה ואמנם מאז היה שם מלכותו – הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ויוצא שקייזר פראנץ יוסף אבי הציונות הוא כי השפיע בעקיפין על הקמת המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל.

הפרופסור, שנולד כבר כתינוק אוסטרו-הונגרי (וזו היתה גם נתינותם של בני-משפחתי בארץ עד בוא האנגלים), היה מה-זה-גאה על הקשר הווינאי וסיים את השעה הראשונה בבדיחה ייקית על איך היתה ניראית ארץ-ישראל תחת שלטון בית האבסבורג. ואילו אני חשבתי דווקא על החייל האמיץ שוויק.

המשך יבוא

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל

הזמנה

השקת הספר החדש:

ימי הצה"ר

הכרונולוגיה של התנועה הרביזיוניסטית

ברכות:

מר מרדכי שריג, יו"ר הנהלת המכון

פרופ' אריה נאור, יו"ר הוועדה האקדמית של המכון

דבר עורכת הספר: ד"ר מינה גראור

הרצאה: הסופר א. ב. יהושע

בין דמיון למציאות,

על פרשת המפגשים בין בן-גוריון לז'בוטינסקי

הנחייה: מר יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון

יום שלישי, כ' אייר תשע"ג, 30.4.13, בשעה 19.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א, תל-אביב

דמי כניסה: 30 ₪

כיבוד קל.

הרוכש את הספר החדש (והתקליטור המצורף לו)

ישלם 80 ₪ בלבד (הכוללים את דמי הכניסה)

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* למדתי כל כך הרבה על מרוקו ממאמרו של נעמן כהן [גיליון 832] כאילו עברתי קורס אקדמי בנושא. יישר כוח לנעמן המזכיר לי את סיפורי הודו של קרליבך. אלכס סופרון

* עוד אחת מעוללות הבּוּרות והתלישות של המהגרת המרוקאית-צרפתית היהודייה פרופ' אווה אילוז, זו האישה שאין לה מושג מדוייק בתולדות עם ישראל ומדינת ישראל – אבל היא הפכה לגורו של עיתון "הארץ" ונעשתה סייעת לקו האנטי-ציוני שלו:

 "השיר ["התקווה"], שנכתב ב-1878 על ידי המשורר הפולני נפתלי הרץ אימבר..." ["מוסף הארץ", 12.4.13].

אכן, קראנו בשעתו שהגברת פרופיסור איננה כותבת עברית במקור אלא מתרגמים את הַבַּרבֶּרֶת שלה מצרפתית, לכן אולי מקור התקלה הוא במתרגם – שתירגם מה שהיה "המשורר העברי אימבר" בצרפתית – ל"משורר הפולני אימבר" בעברית.

* אגב, באותה שנה, 1878 – נוסדה הקולוניה היהודית פתח-תקווה, שהיא אם המושבות הקולוניאליסטיות שכבשו את פלסטין מידי תושביה הפלסטינים המקומיים, בני העם הפלסטיני העתיק והמפואר שישב בה אלפי שנים, עוד מימי הפלישתים שעל שמם הוא נקרא, וגם העניק לאנושות את ספר הספרים. אנחנו, למשל, הננו צאצאי הקולוניאליזם היהודי הזר, האירופי, שכבש את פלסטינה והתנחל בה תוך כדי השמדת השבטים האינדיאנים שחיו בה מדורי-דורות. כן, אנחנו, עשינו בהם ג'נוסייד.

תקנו אותי אם אני טועה.

סבא שלי, למשל, בשנת 1878, שבה נכתב השיר הפולני "התקווה" – שחט איזה 100 "פלסטינים" וזרק אותם לירקון, שמימיו האדימו אז מדם!

והוא גם נהג לקרקף אותם. אצלנו בארכיון המשפחתי שמורות עדיין קרקפות אחדות מימי ראשית הקולוניאליזם של הקולוניות היהודיות בפלסטַיין ואנחנו שוקלים להעבירן ל"יד ושם".

* משה גרנות: מציקה לי חידה: כאשר משאית ישראלית דרסה והרגה 4 פועלים מעזה ב-1987, נפתחה האינתיפאדה הראשונה שנמשכה שנים.

באסון בנשר דרס והרג נהג ערבי 6 ערבים מדיר אל אסד ואיכסל, ו...שקט.

אסיר פלסטיני נפטר בכלא מסרטן – כל הגדה בערה.

בסוריה נהרגו 100,000 אנשים, עונו ונאנסו אלפים, ו...שקט.

אתה מבין איך פועל המצפון הערבי?

אהוד: כן. אני למשל התפלאתי כאשר בלוויות בדיר אל אסד ובאיכסל, ששודרו בטלוויזיה  – לא היו הארונות של חללי הכיבוש הציוני מתאונת הדרכים – עטופים בדגלי פלסטין וסוריה, כנהוג – ולא הושמעו הקריאות לשחרר בדם ונפש את פלסטין! – שהרי ברור שבתאונה הזו, שהתרחשה בשכונה חיפאית שהיתה בעבר פלסטין – ה"כיבוש" הישראלי אשם, אלא אם הנהג הבידואי העבריין, שאולי אינו יחיד בארץ, היה הורג בתאונה הזו יהודים, שלכך הוא אולי התכוון או שפשוט לא היה איכפת לו כי חשב שהוא דוהר על גבי סוסה או גמל – שאז זוהי מצווה וזה בסדר וגם מקובל על העולם התרבותי המערב-אירופי, כחלק ממלחמת "העם הפלסטיני" (שאמנם יש בו לא מעט רוצחים) – על עצמאותו.

סייד קשוע יסביר לכם בטורו השבועי ב"מוסף הארץ". ואם לא הוא אז ילדיו.

* אגב, שמענו שבנו ובתו של סייד קשוע פנו לבית המשפט לנוער שיגן עליהם מפני ההצקות הלאומניות של אביהם, הנוהג כך אולי כדי למצוא חן בעיני הקוראים העבריים שעוד נותרו לו ב"הארץ".

* אנחנו מברכים את נשיאת בצלאל פרופ' אווה אילוז, (שאת תולדות הציונות אולי אינה יודעת אבל יודעת היטב שהחמאה בתקשורת ובייחוד ב"הארץ" מרוחה על הצד השמאלני של הפרוסה) – אנחנו מברכים אותה על השתתפותה בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני הקורא בין השאר לסיום הכיבוש, ומקווים שבתום הטקס ישירו, לצד ההימנון הפלסטיני עתיק היומין הקורא לשלום עם היהודים וישראל – גם את ההימנון העברי "התקווה" שכתב המשורר הפולני נפתלי הרץ אימבר.

* ברכות לסופר משה גרנות עם תחילת עבודתו כעורך "מאזניים", ירחונה של אגודת הסופרים. אנו בטוחים כי הוא יעשה את עבודתו נאמנה!

* אנחנו מקבלים תגובות לדברינו וגם לדברי אחרים למכתב העיתי. לא כולן ראויות לפרסום.

לעיתים אנו שואלים את עצמנו: האם זה מפני שהכותב הוא "ימני" קיצוני [מאמין, למשל, שתורם הזרע היושב בכלא אינו רוצח רבין]?

או "שמאלני" קיצוני [מאמין לגדעון לוי ולעמירה הס]?

והתשובה, שלעיתים לא קל להגיע אליה, היא – לא "שמאל" ולא "ימין", המגיב הוא סתם טיפש שרוצה לראות את שמו מתנוסס בעיתון מעל דברי איוולת והשמצה!

לא אצלנו!

* אלה שכנינו לשלום: "110 חברי הפרלמנט הירדני חתמו על דרישה לשחרר מהכלא את אחמד מוסא דקמסה, חייל בצבא ירדן שירה למוות בשבע נערות ישראליות שהיו בטיול עם בית ספרן בנהריים ב-1997. עם זאת, חברי פרלמנט בירדן הביעו ספק באפשרות לשחרר את דקאמסה, המרצה עונש של מאסר עולם."

"הארץ באינטרנט", 13.4.

* משה גרנות: תודה שפרסמת את המאמר על סבתו [גיליון 862]. באשר להערתך לגבי עגנון – אני לא לגמרי בור בנושא – הקדשתי מיספר שנים לכתיבת ספרי "עגנון ללא מסווה", קראתי כל מה שכתב, וגם כמעט כל מה שנכתב עליו: האיש הביע בכתביו הערצה רבה לעולם היראים מן העבר. הוא האמין בהשגחה האלוהית ("תהילה"), וטען (כמו הסאטמרים) שהשואה באה עלינו משום ההתבוללות בגויים (סיפורו "כיסוי הדם"). הוא הצליח להטעות את הקוראים ואת ברוך קורצווייל עצמו– שכביכול הוא לוחם בדת, ולמעשה הוא היה אטאוויסט דתי, שבז למדינה משום שהיא חילונית ("ספר המדינה").

באותו גיליון אהבתי את דבריו של אלי מייזליש אל אביו של בחור ישיבה, את דבריה הנכוחים של שרית שץ על עמירה הס, ואת ההומור העצמי של פוצ'ו.

סיפור הרימון – שלא מוזכר בספר המאמרים שנכתבו על שמאי גולן – מראה איזה אדם איכותי הוא.

* כל הכבוד לנשיא המדינה שמעון פרס, שהוא כבר כבן תשעים, על עמידתו האיתנה ונאומו הצלול והמרגש, בטקס בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות הביטחון, ברחבת הכותל המערבי הירושלמי הקר, ולרמטכ"ל בנימין בני גנץ, שפתח את דבריו בשורות משירו של משוררנו יוסי גמזו.

* יוסי גמזו: "הַכֹּתֶל – אֵזוֹב וְעַצֶּבֶת / הַכֹּתֶל – עוֹפֶרֶת וָדָם. / יֵש אֲנָשִים עִם לֵב שֶל אֶבֶן, / יֵש אֲבָנִים עִם לֵב אָדָם." – שורות אלו נכתבו על ידי יוסי גמזו שעות אחדות לאחר שחרור העיר העתיקה, בעמדו עם חבורת כתבים צבאיים בסמטת הכותל הצרה.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2483 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל