הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

 

גיליון מס' 834

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' באייר תשע"ג, 18 באפריל 2013

עם הצרופה הצבעונית: תמונת החתונה בעין גדי מאת זאב [זאביק] רוזנבוים

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִכְתַּב אַהֲבָה לְבַת הַשִּשִּים וְחָמֵש. // דודו שליטא: לפתיחת התערוכה של זאביק רוזנבוים. // אלישבע: ואתה כאן כל הזמן. // יהודה דרורי: לא שוויון בנטל – אלא השתתפות בנטל. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [34]: א. ה"צ'כי" הראשון שלי. ב. נהג מוּעַד. ג.  פחד שלמה. // מלכה נתנזון: שירים. // יצחק שויגר: ביקור בארץ השמש העולה. //  אהוד בן עזר: כאן חירבן האקריטור. // אברהם ריבקינד: הסטנים שהיו יורים כשצריך וכשלא צריך. // אורי הייטנר: 1. חזון התאגידים של פרס. 2. שלג ביום העצמאות. 3. משוט מזוכיסטי בגיליון החג של "הארץ". 4. אחרי מות קדושים. // יוסי גמזו: הַכֹּתֶל [בהקשר לנאום הרמטכ"ל]. // צבי י' כסה: הנשיא טועה לעיתים. [מאמר שנדחה ב"ידיעות אחרונות"]. // רות ירדני כץ: לתפארת מדינת ישראל. // מוּקֵי אֶלְדָּד: שְׁכוֹל. // מור ליטמן: יום השואה והגבורה, יום הזיכרון, יום העצמאות, הענקת פרסי ישראל לשנת תשע"ג. // מתי דוד: האמנם יש פתרון לבעייה הפלסטינית? // התנצלות בפני "עובדה". // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", פרק שביעי, אחרי הבדיקה הרקטאלית, החלום על משה דיין. // ממקורות הש"י.

 

התמונה קורעת הלב של בן הארבע על מצבת אביו:

http://news.walla.co.il/?w=/90/2633996

 

* * *

יוסי גמזו

מִכְתַּב אַהֲבָה לְבַת הַשִּשִּים וְחָמֵש

 

גְּבִרְתִּי הַנִּכְבָּדָה, הָאֲהוּבָה וְהַנֶּחְשֶקֶת,

אֲנִי בָּטוּחַ שֶאֵינֶנִּי מְחַדֵּש לָךְ שוּם חִדּוּש

אִם אֲגַלֶּה לָךְ שֶכַּיּוֹם, לֹא בְּקוֹל רָם וְלֹא בְּשֶקֶט,

לֹא מְשַדְּרִים אֶצְלֵנוּ בֵּין שִירֵי הָאַהֲבָה בִּגְרוּש

שֶמֻּשְמָעִים בְּלִי סוֹף וּבְלִי הֶפְסֵק מֵעַל גַּלֵּי הָאֶתֶר

אֲפִלּוּ שִיר אֶחָד שֶל אַהֲבָה לִגְבֶרֶת מַדְהִימָה

שֶכְּבָר עָבְרָה אֶת גִּיל עֶשְׂרִים וְהִיא חוֹגֶגֶת בֵּין הַיֶּתֶר

אֶת יוֹם הֻלֶּדֶת הַשִּשִּים וַחֲמִישָה לְקִיּוּמָהּ.

 

אַךְ מִכֵּיוָן שֶאֲנִי לֹא נִמְנֶה עִם הַהוֹלְכִים בַּתֶּלֶם

וּמִכֵּיוָן שֶבַּמְּדִינָה הַזֹּאת יֵש סָבְתוֹת מַזְהִירוֹת

שֶנִּתְבָּרְכוּ בְּסֶקְסַפִּיל, וּבְמִדָּה לֹא מְבֻטֶּלֶת,

אוּלַי יוֹתֵר אֲפִלּוּ מִנֶּכְדוֹתֵיהֶן הַצְּעִירוֹת

וּמֵאַחַר שֶרַק שִלְשוֹם חָגַגְנוּ לָךְ כָּאן כַּיָדוּעַ

בְּזִקּוּקִים שֶל אֵש בַּלַּיְלָה וּבְמַאנְגָּלִים בַּיּוֹם

אֶת חַאפְלַת יוֹם הֻלַּדְתֵךְ שֶבְּלִבֵּנוּ הוּא טָבוּעַ

כְּנִצְחוֹנֵךְ עַל גְּזַר דִּינָן הָאַכְזָרִי וְהָאָיֹם

שֶל כָּל אַלְפַּיִם שְנוֹת גָּלוּת שֶל עַם נִרְדָף וּנְטוּל מוֹלֶדֶת

שֶבְּשִשִּים וּבַחֲמֵש שְנוֹת צְמִיחָתֵךְ סוֹפְסוֹף עָשָׂה

אֶת מָה שֶלֹּא עָשָׂה שוּם עַם וּמֵאֻמָּה פְּזוּרָה, נוֹדֶדֶת

הָפַךְ לְעַם יוֹשֵב עַל אַדְמָתוֹ שֶכָּל מִי שֶנִּסָּה

לְכַלּוֹתוֹ אִם זוֹ עָמָאן, קָהִיר אוֹ עַזָּה אוֹ דַמֶּשֶׂק

שִלֵּם בְּיֹקֶר רָב עַל כָּל נִסְיוֹנוֹתָיו הַזֵּדוֹנִים

וְנֶאֱלַץ לְהִוָּכַח עִם מִי בְּעֶצֶם יֵש לוֹ עֵסֶק

אָז בְּדִיּוּק מִטַּעַם זֶה אֲנִי שוֹמֵר לָךְ אֱמוּנִים.

 

וּבְדִיּוּק מִטַּעַם זֶה אֲנִי עֲדַיִן מְאֹהָב בָּךְ

כְּאִלּוּ אַתְּ רַק בַּת עֶשְׂרִים וּשְתַּיִם וְיָפְיֵךְ צֶעִיר

וְכָל הֶשֵּׂג שֶלָּךְ בְּכָל שָעָה מוֹצֵא אוֹתִי נִלְהָב בָּךְ

וְכָל קַו-אוֹר אֶת גַּאֲוַת-הַיְּחִידָה שֶלִּי מֵעִיר

וְיִקְפְּצוּ לִי כָּל רִשְעֵי הָאַנְטִישֵמִים שֶבַּחֶלֶד

שֶכָּל קֻרְטוֹב שֶל הַצְלָחָה שֶלָּךְ אֶת שַלְוָתָם עוֹכֵר

וּמַשְקִיפִים עַל כָּל חֻלְשָה שֶלָּךְ כְּמוֹ בִּזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת

וּבָהּ-בָּעֵת עוֹצְמִים עֵינָם עַל חֲטָאֵי כָּל עַם אַחֵר.

 

לֹא שֶהַכֹּל אֶצְלֵךְ שַפִּיר וְאֵין לָךְ פַאשְלוֹת, לוּא גַם קֹרֶט,

וְלֹא שֶאֵין מָה לְתַקֵּן בָּךְ וּכְנֶגֶד מָה לִמְחוֹת

אַךְ גַּם אֲנִי, בֵּין הַמּוֹתְחִים עָלַיִךְ לֹא אַחַת בִּקֹּרֶת,

יוֹדֵעַ שֶנֶּאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְלֹא פָּחוֹת

נֶאֱמָנִים גַּם רַחֲשֵי אַהֲבָתָם הַלֹּא מֻגְבֶּלֶת

שֶל מְבַקְּרַיִךְ שֶשּוּם אִיש אֶת חֹם לִבָּם לָךְ לֹא יַצְמִית

שֶלֹּא כְּמוֹ מַשְמִיצִים מִבַּיִת הַטּוֹפְלִים דִּבָּה מֻרְעֶלֶת

וּמַסִּיתִים נֶגְדֵּךְ בְּלִי גְבוּל וַאֲכוּלִים שִׂנְאָה עַצְמִית.

 

כִּי בְּלִי שוּם פְרָאזָה פַלְצָנִית וּשְמַאלְץ שֶל מְלִיצָה רֵטוֹרִית 

צָרִיךְ לוֹמַר בְּוַדָּאוּת שֶאִם דְּרוּשָה עוֹד הוֹכָחָה 

הֲרֵי בֵּין כָּל מַהְפֵּכוֹת עוֹלָם שֶיֻּמְרָתָן הִיסְטוֹרִית 

אַתְּ הָאַחַת וִיחִידָה שֶהִיא סִפּוּר שֶל הַצְלָחָה. 

 

כִּי אַתְּ בֵּיתָם שֶל  נִצּוֹלֵי תְּפוּצוֹת רַבּוֹת שֶל בְּנֵי בְּלִי בַּיִת 

שֶבַּגָּלוּת הָיוּ אוֹרְחִים רַק, וְדָמָם הָיָה הֶפְקֵר,

וְאַתְּ תִּקְוַת דּוֹרוֹת בְּנֵיהֶם וּנְכָדֵיהֶם יוֹמָם וָלַיִל 

שֶבִּזְכוּתֵךְ חָתַמְנוּ קֶבַע פֹּה וְשוּב לֹא נֵעָקֵר.

 

לָכֵן אַמְּצִי נָא אֶל חֵיקֵךְ בֵּין אִחוּלֵי כָּל אוֹהֲבַיִךְ 

גַּם אֶת מִלּוֹת מִכְתָּב צָנוּעַ זֶה הַבָּא מִתּוֹךְ הַלֵּב

בְּאַהֲבָה לְלֹא תְנָאִים שֶהוּא שוֹלֵחַ כָּאן אֵלַיִךְ

חוּץ מִן הַתְּנַאי שֶלֹּא תַפְסִיקִי לְשַגְשֵׂג וּלְלַבְלֵב...

 

 

* * *

דודו שליטא

לפתיחת התערוכה של זאביק

זאביק היה אמן – רק שהוא, עצמו, סירב להכיר בכך...

נדמה לי גם שסירב בעקשנות לקחת "ימי אמנות" – הפריבילגיה היחידה שהעמיד הקיבוץ של פעם לרשות אלה מחבריו,  שזכו לתואר הנעלה :"אמן".

זאביק למד רישום אצל אחד מגדולי אמני הרישום שפעלו אי פעם בישראל – אבא פניכל, ואני מעיד משמיעה, שפניכל העריך וחיבב אותו במיוחד.

זאביק  עסק בפיסול, בכישרון רב, אך בצורה אקראית, מתפרצת ונסוגה, מתלהבת, ואדישה – לחילופין.

ציור הקריקטורות לעומת זה, לא זכה אצלו לאותו יחס מזגזג, השמור לאמנות, כי הקריקטורה עבור זאביק, לא היתה, לדעתי, עיסוק אמנותי.

הקריקטורה היתה לו אמצעי ביטוי. היא שימשה לו כמיתרי קול, או אולי סוג של מגאפון, בעזרתם – היה יכול להשמיע את דעותיו, ואף את זעקותיו, על הדברים שקורים סביבו, וגורמים לו כל כך הרבה אי נחת, אי הסכמה וצער.

זאביק שלט יפה גם במילים. הוא  ידע לבטא את דעותיו בדיבור באסיפות, במפגשי חברים ובמאמרים בעלון, שאותו גם ערך שנים רבות, אך נראה לי שדבריו לא זכו לתשומת הלב, ולכובד הראש להם היו ראויים.

הגיונו הפשוט והבריא לא היה יכול לקעקע את חזון הממסד הכלכלי, את התיאוריות העסקיות חובקות העולם, ואת הרצון לעשות דברים בגדול, שנשבו בימים ההם במסדרונות ועדות המשק – של הקיבוץ, והתנועה הקיבוצית כולה.

הקריקטורות , היו בידי זאביק אמצעי מתוחכם, לעקוף את חומות הביטחון העצמי והזחיחות של חבריו, בעלי התפקידים המכריעים – ולהשמיע קול אחר, אותו לא הצליח, להרגשתו,  לבטא כראוי במילים.

הקריקטורות שלו העלו  שאלות קשות, מטרידות,  ונגעו לעיתים בעצבים רגישים, או תיארו בצורה חזותית, סימבולית ופשוטה – מצבי אנוש מורכבים וקשים לביטוי מילולי.

זאביק היה בעל לשון חדה. הומור חריף ולפעמים סרקאסטי, אך ציוריו היו תמיד מקריני חום אנושי ואהבה ללא תנאי, לקיבוץ, ולחבר הפשוט – שעל כתפיו  מונח עיקר המשא של החיים בעין גדי.

תערוכת ציוריו של זאביק היא תרועת הניצחון של התמונה על המילה.

הררי המילים, הנאומים הגדולים, התיאוריות, הנימוקים לכאן או לכאן – הכול כבר נחלת העבר. המילים נשחקו, התכסו באבק ההיסטוריה. ספק אם עוד יחזרו לנבור בהן, כדי להיזכר או להבין.

אבל הקריקטורות של זאביק מוצגות שוב לנגד עינינו. רעננות, שובבות וחכמות. חלקן אקטואליות עד כאב, וחלקן מעלות געגוע לעולם אחר של חיים פשוטים, קרובים אל הטבע, אל האדמה והדשא. חיים עם חשבון של הנפש ולא חשבון של הבנק.

 

* * *

אלישבע

ואתה כאן כל הזמן

זאביק,

חמש שנים זה זמן ארוך כל כך...

אבל גם קצר.

תחושת הזמן זה אולי הדבר הכי סובייקטיבי שיש.

ואתה כאן כל הזמן. 

הלוואי שהיית שומע מחשבות וגעגועים ואת כל הרגשות.

אני מסתובבת בעולם עם פריזמה ערטילאית ודרכה קולטת את הדברים, הפריזמה הזו היא ישותך שהופנמה בי. וככה כל יונק דבש שאני רואה הוא בשבילי גם זאביק וגם אדניום ושושנות יריחו וכל הגפנים שאני נתקלת בהן אפילו דרך חלונות של אוטובוסים או רכבות. וענבים...

וגם ספרי צילום שאני רוצה לקנות לך ולהראות לך וספרים שקראת ואני פתאום פוגשת בהם, וספרים שאני קראתי ורוצה שגם אתה תקרא ואתה כבר לא יכול. וכל מני דברים בפוליטיקה שאתה כבר לא יודע עליהם ואני בכל זאת רוצה לשאול אותך עליהם, מה בעיניך ומה דעתך.

ועין גדי. בשבילי עין גדי זה אתה. כי אני יודעת כמה היית מחובר לעין גדי. וכמה שמחת שאתה שותף ביצירה הזו. וכמה אהבת וכאבת את מה שמתפתח כאן.

ואתמול השתתפתי בטקס לכבוד שישים שנה להיאחזות וקיבלתי תעודה על היותך שותף בבניין המקום הזה. ופגשתי אנשים, חלקם לראשונה בחיי, שהכירו ואהבו אותך וסיפרו לי עליך. ממך שמעתי פעם עליהם או ראיתי תמונה ועכשיו ראיתי אותך-מפעם, דרך עיניהם.

זה שאתה נוכח ככה בעולם שלי,  במה שאני חווה, משמח אותי. ומקל עליי. הזמן שהיית איתי נותן לי כוחות להמשיך ואני רוצה להגיד לך תודה והלוואי שהיא מגיעה אליך באופן כלשהו.

 

* * *

גלריית לאונרדו מציגה:

'אבנים ודרך'

קריקטורות ורישומים

מחווה לזאב [זאביק] רוזנבוים ז"ל

שהיה חבר עין גדי מראשיתו של הקיבוץ

פתיחה יום רביעי 10.4.2013

נעילה יום רביעי 8.5.2013

בית התנועה הקיבוצית

רח' לאונרדו די וינצ'י 13 תל אביב קומת מרתף 2-

ימים א-ה 08:00-20:00, שישי 08:00-13:00

מנהלת ואוצרת, מרים ביטמן 054-6747446

miriambitman@walla.com

 

 

 

* * *

יהודה דרורי

לא שוויון בנטל – אלא השתתפות בנטל

רעיון השוויון בנטל הינו רעיון תיאורטי חשוב אבל הינו וירטואלי ביסודו מאין יכולת ריאלית לממשו. שוויון בנטל חייב להיות מוגדר כהצהרה בשבועה של כל צעיר וצעירה במדינה, שבה הם מתחייבים לתרום עצמם למדינה ככל שזו תבקש מהם במסגרת החוק, וככל שביכולתם לתת לה... זה הכול. אי אפשר לקיים שוויון אמת בין אנשים או בין גופים שונים לחלוטין.  

אף שרעיון השוויון בנטל הינו לכאורה רעיון נעלה וחשוב מאוד בחברה פלורליסטית ודמוקרטית, ובמדינה אשר מצפה לתרומה לקיומה מצד כל אזרחיה, עלינו דווקא לזכור את החוכמה שביסוד התיזה המרכסיסטית – זו האומרת ש"כל אחד תורם לחברה כפי יכולתו וכל אחד מקבל לפי צרכיו" – אמרה זו מבטאת את האמת האנתרופולוגית האנושית.

במשטרים קומוניסטיים (ובקיבוצים...) סירסו לחלוטין רעיון נשגב זה המבטא את ההבנה בשוני ביכולתו ובצרכיו של כל אדם וקבעו ש"כולם יתנו שווה וכולם יקבלו שווה"(וגם את זה לא עשו...) ויש להניח שסטייה אידאולוגית מעוותת זו הביאה למפלת המרכסיזם – כי אנשים אינם שווים ביכולתם לתת, לפעול, ליצור, וצרכי כל אדם הוא אחר מזולתו, ומכאן נבין שחברה נבונה חייבת לזהות עובדה ביולוגית כלכלית וחברתית זו ולהבין שגם מגזרים שונים באוכלוסייה פלורליסטית אינם שווים ביכולתם לתת או בצרכיהם. לפיכך, עם היד על הלב, אנחנו למשל לא מצפים שהמגזר החרדי ו/או הערבי יהיה שווה בתרומתו לצה"ל, כמו הרוב הציוני.

 

ההנחה היא שלא יכול להיות שוויון

האמת היא שאפילו המדינה בכלל, ומערכת הביטחון בפרט, אינם ערוכים לקיים את השוויון בנטל. המדינה וצה"ל אינם זקוקים לכל כוח האדם המוצע להם בשנתון גיוס. (אולי ל-50% בתנאים אופטימליים). צה"ל והשירות הלאומי לא יוכלו לגייס יותר מ-15% במגזר החרדי או הערבי, ולפיכך, עיקרון השוויון יכול להיות מיושם רק בצורה וירטואלית – רק בהצהרת הצעירים והצעירות על נכונותם לשרת. מכאן יהיה על המערכת לעשות סלקציה בהתאם לצרכיה, כאשר האי-שוויון בין אדם לאדם יקבע מי ישרת בפועל ומי ישרת באופן וירטואלי –וכבר היום מופר ה"שוויון הקדוש" בהרבה שטחים ובצדק.

למשל, צרכיו החיוניים של מתגייס חרדי נשוי עולים בהרבה על זה של מתגייס חילוני, כמו גם צרכיו של מתגייס התומך במשפחתו וגורם לצה"ל הוצאה בלתי צפויה מראש בנושא הרווחה (לעומת מתגייס רווק ממשפחה מהמעמד הבינוני), מדוע אם כך על צה"ל להקשות על תקציבו ועל המגויס עם אחריות משפחתית כאשר ישנן אלטרנטיבות?

במערכת הביטחון הבינו אפילו שהשוויון שונה כאשר זה מגיע לשכר. בעוד שהשכר היה פעם שווה לכל החיילים בחובה, (ובכל דרגה), כיום כבר מבחינים בכאלה המשרתים יותר וכאלה המשרתים פחות ובין אלו שביחידות מיוחדות, ובין ברגילות.

 

ומה עם כאלה שיסרבו

אפשר להניח בבטחה שיהיו כאלו שלא ירצו לחתום על הצהרה שברצונם לשרת את המדינה. אסור למדינה להענישם במעצרים או בקנסות כי אין כל צורך בכך. מה שהחוק כן יכול לעשות הוא לומר לסרבנים, מכל מין ומכל סוג: ללא חובות אין זכויות. דהיינו – חובתך להודיע על נכונותך לתרום למדינה ולא – זכויותיך במדינה יוגבלו. לא תוכל לבחור או להיבחר לכנסת או לכל מערכת מוניציפאלית. לא תוכל לקבל משכורת מהמדינה ישירות או בעקיפין, לא תהיה זכאי לשירותי הביטוח הלאומי (וגם לא תחויב לשלם מס זה), אין לך סבסוד בחינוך, אין ביטוחי בריאות, נכות וזיקנה. לא תוכל לקבל פספורט אלא רק תעודת-מסע חד פעמית וכו'.

מעמד כזה, של נטול זכויות מסוימות, מתאים כיום למעמד תושב בארה"ב, מעמד של טרום אזרחות. ולפיכך, את כל "ארגוני זכויות הערבים" שיקפצו עלינו בנושא, נשלח לכל הרוחות, או לפחות שילכו לדבר קודם כל עם האמריקאים...

 

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [34]

א. ה"צ'כי" הראשון שלי

זה-עתה חגגנו את יום העצמאות ה-65 של מדינתנו – במנגלים בפארקים, פקקים בכבישים, מכוניות עם דגלונים כחול-לבן וחזיתות בתים מקושטות בדגלים ושרשראות כחול-לבן.

יום עצמאות שגרתי.

ואכן, מרבית תושבי המדינה וביחוד הצעירים שבינינו, שנולדו אל תוך  המדינה הזו, אולי אינם חשים את חגיגיות היום הזה ואת עצם המיוּחדוּת של חיים במדינה יהודית עצמאית. הם רגילים לכך.

אבל מי שבא [עלה] לארץ באותן שנים שלפני הקמת המדינה וסמוך לאחר הקמתה, הללו תופסים את המאורע המכונן הזה כאחת התחנות החשובות בחייהם – מבחינה אישית-רגשית-נפשית.

כל  אחד מאלה שבאו מן הגולה יכול להעיד על כך, לפי חוויותיו האישיות שחווה באותם הימים.

אחד מהם הוא כותב שורות אלה.

נער הייתי בעלותי לישראל. נקלטתי בחברה של עליית הנוער באחד הקיבוצים הוותיקים בעמק יזרעאל – אל תוך ההווי התוסס ואורח-החיים המיוחד והמרשים, שונה לגמרי ממה שידעתי מניסיון חיי בגולה. איכרים יהודים לבושי בגדי עבודה, במגפיים מרובבים בבוץ, נוהגים בטרקטורים ובקומביינים, חולבים פרות, רועים כבשים, אוספים ביצים בלול. מעולם לא ראיתי כזאת בפרק חיי הקודם.

חברי המשק הדריכו ולימדו אותנו את עבודת האדמה, עיסוקם של  איכרים מאז ומעולם, אך לא יהודים עסקו בכך בגולה.

ולאחר חצי יום עבודה היינו מתכנסים בכיתה ולומדים עברית ותנ"ך ותולדות עם ישראל ותולדות התנועה הקיבוצית, וידיעת הארץ וספרות עברית חדישה. ובערב, סביב מדורה ו"קרטושקס" שרנו משירי הפלמ"ח ומדריכים סיפרו לנו על חיי הקיבוץ והאידיאולוגיה של התנועה הזאת – של ציונות מגשימה, התיישבות והגנה.

זה לא היה לימוד "טכני"-תועלתני לקראת בחינות הבגרות ותו לא. זה היה חינוך במיטבו.

אנו, העולים הצעירים, חשנו עצמנו כעומדים על סף של חיים חדשים, בדרך להפיכתנו לישראלים מן המניין.

אך דווקא מצד צעירי הקיבוץ, בני החלוצים הוותיקים, חברי הפלמ"ח  ולוחמים בשורותיו, שחזרו לביתם הקיבוצי מלאי חוויות קרב, אבלים על חברים שנפלו לידם, ומספרים צ'יזבטים סביב המדורה, דווקא מצידם חשנו ריחוק, דחייה והתנשאות. "סבונים" הם קראו לנו, "הלכתם כצאן לטבח" האשימו אותנו, כאילו אנחנו, בני 8- 10 בעת השואה, אמורים היינו להילחם נגד הצבא הגרמני, שכבש את אירופה כמעט כולה...

ובכל-זאת, משהו מאותה רוח שלהם, של "הצברים" דבקה בנו. השתדלנו להיראות כמוהם – בבגדים המרושלים, במכנסי החאקי המקופלים עד מעל לכיסים, בנעלי עבודה כבדות, בלוריות פרועות מתנופפות ברוח. רצינו להידמות לדמויות כמו משה דיין, יגאל אלון וחבריהם הלוחמים.

כעבור שנתיים של שהות בחברת הנוער בקיבוץ גוייסנו לצה"ל – בהתלהבות רבה.

הטירונות וכל הכרוך בכך היתה הלם לא קטן בשבילנו, עם טרטורי "המפקדים" [רב"טים וסמלים], עם הקלישאות הידועות והשחוקות [אפילו אז, בשנים הראשונות להתגבשות צה"ל כצבא של ממש]: "אנחנו נוציא מכם בכוח את האזרחות ונהפוך אתכם לחיילים ראויים לשמם. הרובה שתקבלו יהיה האישה שלכם, תישנו איתו במיטה, תשמרו עליו שלא יגנבו אותו, תנקו אותו שלא נמצא פילים בקנה במסדר הבוקר," ועוד כהנה וכהנה פנינים ממילון הטירונות מאז ומעולם.

כאשר רכשנו קצת מיומנות בהפעלת הנשק, ניצבנו במסדר לקבלת הנשק האישי. רובה "צ'כי".

לכאורה, עניין שגרתי של מה-בכך. אבל אני, ודומה שכך חשו גם כל חברַיי שעמדו לצידי במסדר, קיבלתי לידי את הרובה הזה בתחושה של חגיגיות והתרגשות. אני, הנער הקטן והמושפל מן הגולה, אוחז עכשיו בנשק, להגן על עצמי, על מדינתי, על עמי! אני  חייל בצבא ההגנה לישראל! אני לוחם! זו היתה חווייה מרשימה מאוד, שזכורה לי עד עצם היום הזה.

לכן יום העצמאות בשבילי ובשביל בני דורי, ובמיוחד אלה שבאו מארצות הגולה לאחר השואה, יום זה איננו סתם יום של חופש, ופיקניק ומנגל. זהו בהחלט יום של התעלות נפש, יום של חשבון-נפש יהודי, ציוני, ישראלי. ואני גאה שאני כזה.

 

ב. נהג מוּעַד

ושוב: נהג משאית, שנהג שלא לפי החוק ותנאי הדרך – גרם תאונה מחרידה והרג שישה אנשיםצ ופצע תשעה אחרים.

ושוב, לפי הנוהל: המשטרה בדקה את פרטיו של הנהג במחשב משטרת התנועה ומצאה שרשומות לחובתו 16 הרשעות על נהיגה לא זהירה. כלומר: נהג מוּעַד.

ושוב אני חוזר ושואל – בפעם האלף: מדוע לאחר תאונה? מדוע לא עלתה המשטרה על נהג זה [ועוד אלפים כמותו] לפני שגרם את התאונה המחרידה?

מה פשוט ויעיל יותר מאשר לסרוק במחשב של משטרת התנועה, של משרד התחבורה, ולאתר "נהגים מועדים", שרשומות להם עשרות הרשעות על נהיגה פרועה, ולשלול את רישיונם לפני שהם מבצעים עבירת תנועה נוספת וגורמים לאסון קטלני?

במשך שנים רבות אני זועק ומתריע ומציע נוהל כזה – ואין שומע. היתה לי התכתבות ארוכה עם פקידים בכירים בעבר בהנהלת משרד התחבורה, אך אלה "ניפנפו" אותי ודחו אותי בקש, בהסברים לא משכנעים ובטיעוני סרק.

לדעתי, גם הם שותפים למחדל זה ולאסונות המתרחשים בכבישים במשך שנים.

אז אולי הפעם מישהו יקרא את דבריי אלה וישים אליהם לב, ויישם את  הצעתי? אולי – הפעם?

 

ג. פחד שלמה

בעקבות רשימתי בחב"ע 830 על 60 גיבורי ישראל ששמרו על מיטתו של שלמה "מפחד בלילות", תוהה הקורא/הכותב מרק הסנר על הסיבה לאבטחה כבדה זו. ממי פחד שלמה? הוא מעלה השערה ששלמה פחד מפני בני עמו, שהטיל עליהם מיסים כבדים ועבודות חובה של שלושה חודשים בלבנון, ובבניית הבית המקדש.

למיטב ידיעתי [ואולי – חוסר ידיעתי], לא מצאתי הסברים ענייניים של חז"לינו לביטוי זה: "מפחד בלילות". לכן מותר גם לי הקטן להציע רעיון או השערה להסבר הביטוי הטעון הזה, כדלקמן:

לשלמה המלך היו כידוע 1000 נשים, כאשר כל אחת מהן שוהה במיטתו לפי תורהּ. וכיוון שהמלך היה חכם מכל אדם, היו בליבו ודאי חשדות, שמישהי מבין האלף – מתוך תרעומת, או קינאה ["קשה כשאול קינאה"] או חוסר סבלנות לחכות לתורה [אחת לשלוש שנים...] – או מתוך זעם, עלולה להתנקש בו במיטתו [בחברת האישה התורנית], כפי שהיה נהוג לא פעם בהרמונות מלכים בימי קדם, [ובהרמון הסולטן הטורקי בדורות הקודמים]. מכאן הצורך בריבוי מאבטחים ["גיבורים"] סביב מיטתו [מה שנקרא בימינו "איזור סטרילי"] "מפחד בלילות".

       יערב לך לילך, אדוני המלך!

 

 

* * *

מלכה נתנזון / שירים

 

בֵּית יַלְדוּתִי

 

א

גֶּדֶר הַבּוּגֶנְוִילְיָה הִתְכַּנְּסָה לְתוֹךְ עַצְמָהּ

כְּמוֹ הָעֶצֶב הַמַּכְפִּיף כִּתְפֵי יְלָדִים 

וְרַק יָדַי הָיוּ לֶאֱסֹף אֶת פְּרָחֶיהָ הָעֲיֵפִים.

הַצַּעַר שֶׁפָּרַץ מִן הַבַּיִת נֶעֱטַף בְּשֹׁבֶל נִיחוֹחָם

שֶׁעַד

מְהֵרָה

הִתְפּוֹגֵג.

 

ב

מַיִם, מַיִם, זָעֲקוּ הַפְּרָחִים, 

מַיִם מַיִם זָעֲקוּ שְׂפָתַי

וְכָל שֶׁיָּכֹלְתִּי לִגְמֹעַ

נֶאֱסַף

מִמֶּנִּי

 

ג

הִסְתַּרְתִּי אֶת הַפְּרָחִים בְּכִיסֵי מְעִילִי

שָׁם מֻנָּחִים נְשִׁירֵי אֶשְׁתָּקַד

וְהַשָּׁנָה שֶׁקָּדְמָה

וְזוֹ שֶׁלְּפָנֶיהָ

 

גָּדֵר שְׁחֹרָה

בְּתוֹךְ

חָזִי

 

 

שֶׁבַע שָׁעוֹת

 

"עֶשְׂרִים דַּקּוֹת," אָמַר הַמְּנַתֵּחַ,

"זֶה כָּל מַהֲלַךְ הַנִּתּוּחַ."

לִפְנֵי שֶׁדַּלְתוֹת הַמַּתֶּכֶת

נִסְגְּרוּ מֵאֲחוֹרָיו.

               

שִׁבְעַת אֲלָפִים סִכּוֹת נִנְעֲצוּ בִּבְשָׂרִי

שִׁבְעִים אֶלֶף רָאשֵׁי חֵץ

שְׁבַע מֵאוֹת אֶלֶף מִלִּים דּוֹבְבוּ שְׂפָתַי הַיְּשֵׁנוֹת

בְּאֵלֶם

 

וְהַיִּרְאָה הַזֹּאת

שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי

 

בי"ח וולפסון, ספטמבר 2009

 

 

    *

 

בְּסִירַת הַקָּנוּ שֶׁרָכַשְׁנוּ

אֲנִי מְשַׁיֶּטֶת בֵּין תָּאֵי דָּמְךָ

כְּמוֹ בֵּין אִיֵּי הַיָּם

מַצִּיבָה דְּגָלִים אֲדֻמִּים.

 

יָדַי בַּמְּשׁוֹטִים

יָדֶיךָ בַּשָּׁמַיִם הַמְּכֻכָּבִים

 

עוֹד נָשׁוּב

אֶל גְּבוּלוֹת בְּטוּחִים

שָׁם הַנִּצָּחוֹן

יַמְתִּין

 

 

  *

 

מִתַּחַת לְאִילַן הַבָּכוּת

מִבַּעַד לְגוּשׁ עֲרָפֶל

שָׁם יָשַׁבְתִּי

גַּם כָּתַבְתִּי

לְהַבְקִיעַ דֶּרֶךְ אֶל

אֲשֶׁר

אָבַד

 

 

* * *

יצחק שויגר

ביקור בארץ השמש העולה

כבר הייתי ביפן לפני עשרים שנה ואפילו מיספר פעמים ולכן כשהוצע לנו להצטרף לקבוצה שהתארגנה לטיול קבוצתי בן שבועיים, לא יצאתי מגדרי. הקבוצה, כך נאמר לנו,  תלווה במדריך, איש אקדמיה, יפנולוג ותיק וידוע, מה שמבטיח שכל הזמן יתנו לנו באוזן אינפורמציה רבה שלא נזכור אותה לאחר שעה. מילא. בכל זאת, הצטרפנו, אשתי, שלה זה ביקור ראשון ביפן, והיא בשל כך הדוחפת העיקרית להצטרפות ואני שנגרר אחריה, בכל מה שהיא עושה. 

לאחר שיחת היכרות עם המדריך, שבינתיים התחלף באיש צעיר, בן דמותו וחניכו, ולאחר התפרקות מנכסים פיננסיים מעיקים, יצאנו לדרך הארוכה בואכה יפן. טסים דרך סיאול. הדיילות הקוראניות החביבות והזריזות, מנעימות את זמננו באכילה ובשתייה עד שדומה כי בית הקיבול האנושי אין לו תחתית והוא מתרחב ומתרחב. וטוב שכך. כי לא נתנו דעתנו על משבר הגרעין עם השכנים הצפוניים המטורפים של הקוריאנים החביבים ועל הסכנה שמא יירטו את מטוסנו  בשל סיבה זו או אחרת.

אני שותה ללא הפסק מהמלאי החריף כדי להוריד את המתח ואף משתעשע ללא הרף בשלל הכפתורים של הכיסא החשמלי המוצע במחלקת העסקים. פושט רגלים ומרימם וחוזר חלילה. שעשוע בלתי פוסק שעוזר להעביר בנעימים את הטיסה הארוכה, שיחד עם השתייה והאכילה הבלתי פוסקת, הופכת לחוויה גסטרונומית. אין ספק שאם הכיסא החשמלי הזה היה מוצע לנידונים למוות בכיסא החשמלי באמריקה הוא היה זוכה לביקוש מוגבר ואולי היה אפשר להיפטר באמצעותו מכמה פושעים  שממלאים את תאי הנידונים. חומר למחשבה לשירות בתי הסוהר האמריקאי.

אנו מגיעים ליפן. אני יורד  מהמטוס עם בטן נפוחה ועיניים טרוטות מעודף שתייה, עומד בכבוד בסריקה הנדרשת ומשוחרר לאולם הנוסעים לאחר שהובהר סופית שאיני נושא חומרי חבלה ואיני רוצח סדרתי.

דבר ראשון אני מחפש מקום להשתחרר מהלחצים בבטן. הזיכרונות העמומים שלי מביקורי האחרון ביפן לא מבטיחים נפלאות. אז שלט בכתר מתקן "בול פגיעה" שזכור לי מהטירונות. אולם מאז עברו 50 שנה ואיך אוכל לעמוד בו עתה, עם ברכי הכואבות ומשקלי העודף?

והנה הפתעה. בדקה התשעים אני מצליח למצוא את המקום החשוב, נכנס לתא, ופתאום, אורו עיניי.  כמו מזבח בבית המקדש, עומדת לה אסלה אלקטרונית. אני המום. אמנם שמעתי על זה אבל ככה בשירותים בנליים של שדה התעופה?

אני מתיישב במהירות על האסלה. מימיני כפתורים צבעוניים מוארים. מי יודע מה כל אחד עושה? זה לא הזמן לשאול וגם אין את מי. אני לוחץ לפי הסדר. האחד מחמם את האסלה עד שנשרפות לך הירכיים השני מתיז  מים חמימים וצריך להיזהר בטמפרטורה כדי שלא ישרפו לך הביצים. השלישי משמיע קול של שטיפה כדי שהשכן בתא הסמוך לא ישמע מה אתה עושה ולאיזה תוצאות הגעת במאמציך. וככה אני יושב ומתענג. לא צריך עיתון. ואני נזכר שקראתי באיזה ספר, על הוראות ההפעלה. שם נאמר לא ללחוץ על כפתור TR"" ואני לא לוחץ. הגבר האחרון שלחץ על הכפתור האסור, הועבר בדחיפות לבית חולים שם הוסבר לו מצבו הקשה, לאחר שהוא לחץ על הכפתור האסור שהוא Remover Tampon. איזה מזל שנזכרתי.

בהמשך הטיול ראיתי שהמזבח הזה, מצוי בכל מקום. בבתי המלון ובמסעדות ואפילו בבתי השימוש הציבוריים. אין יותר זכר לשיטה היפנית העתיקה של "בול פגיעה". כל סוציולוג מתחיל  יקבע ללא כל ספק כי זוהי המהפכה הגדולה ביותר בתרבות היפנית. בהמשך ראינו מהפכות נוספות.

בלילה לנים בקיוטו ומטיילים בה מיספר ימים. עיר של מקדשים יפים. אנחנו מטיילים בעיקריים שביניהם. אנו מגלים שהשיטה היפנית לתפילה היא מאוד פרקטית. זה משהו אינדיבידואלי בינך ובין האל. אתה בא מתי שמתחשק לך. מתקשר עם האל ישירות על ידי מחיאת כפיים להעיר את האל, משיכה בחבל הקשור לפעמון, צלצול בפעמון, כדי להיות בטוח שהוא ער ומאזין, ומדליק נר או קטורת כדי שלא יהיה כועס, ואז מבקש מה שבא לך. בסוף כמה יינים כתרומה לכלי הקודש שמנהלים את העסק ואתה יוצא מבסוט. האל עונה, או לא עונה, לא יודעים.

אצלנו, אצל היהודים. בניגוד לזה, הכול יותר קשה. גם אצלנו לוקחים לך את הכסף אבל גם מכריחים אותך לקרוא עשרות עמודים ולבלות שעות ארוכות בבית הכנסת. כדאי לעבור לשיטת הפעמונים והנרות.

השיא היה בביקורנו במקדש הזן מקדש הדרקון השמימי. שם אתה ממש רואה איך זה עובד ובאיזה תשוקה היפנים מבקשים בקשות מאלוהים. ולאחריו יצאנו להתבוננות בסאקורה, היא  הפריחה הנהדרת בגן המקדש, ולאחריה טיול ביער הבמבוק שהוא ממש התגלות הטבע האלוהי.

בלילה אנו הולכים לתחנת הרכבת של קיוטו. פה רואים את המשך המהפכה היפנית. בניין מדהים בארכיטקטורה שלו. בנוי מעל תחנת הרכבת שלא רק שהוא משמש צומת רכבות יעילה שמשנע מיליוני יפנים מדי יום  מצד לצד באופן יעיל מסודר ונקי – אלא גם משמש כמרכז בידור ואכילה תיאטרון ואמפיתאטרון, בתי מלון וחנויות – והכול בתוך בניין מרהיב וענק, מעניין ומרתק.

אנו מבקרים במקדש הריואנגי. אתה מביט בחלקת אדמה בגודל של כחצי דונם ובה מפוזרים 15 סלעים על פי התכנון של יוצר. הגן אינך יכול לראות מנקודה כלשהי אלא 14 מהם. חידה מתמטית אופטית שמעסיקה את המתבוננים מאות בשנים. ככה זה. אתה יושב, מביט, משנה פוזיציות. אבל לא עוזר כלום רואים רק  14. יותר טוב מסודוקו. 

בצד הגסטרונומי אתה מגלה את המהפכה השנייה. היפנים אוכלים סוכר, והרבה. הקונדיטוריות הצרפתיות השתלטו על העסק. שם הן מוכרות לחם צרפתי עוגות יפיפיות, שוקולד. בתי קפה בכל פינה. זה לא היה כך לפני עשרים שנה. היפנים בדרך להשמין ולקבל את מחלת הסוכרת המערבית שממנה נמנעו עד עתה. אנחנו טועמים מכל דבר אפשרי. אוכל רחוב נקי ומרהיב אבל גם הרבה מתוק. המסעדות היפניות מציעות מרכולתן בתפריטי פלסטיק,  מראות אחד לאחד את הדבר האמיתי. מה שאתה רואה בחלון, זה מה שאתה מקבל בפנים על השולחן, ובתשלום סביר לכיס שלנו. אבל גם הרבה מתוק. האורז הסוכר והסויה משתפים פעולה. ואנחנו חוגגים.

פה המקום לציין את המדריך שלנו. בחור צעיר, דוקטורנט  מאוניברסיטת תל אביב. אוהב את יפן ומנהגיה בכל ליבו ודובר את שפתה. הוא פתח לנו בידענות ובסבלנות  חלון רחב ואוהב, לטעמי הרחוב, למראות, לשווקים, ליפי הגנים והסאקורה, הלא  היא פריחת הדובדבן  הידועה,  שממלאת את לבם של היפנים בעונה זאת של השנה, ואף אנו נשבינו בה. ומלבב היה לראות את היפנים שוטחים מחצלות מתחת לעצים הפורחים כדי לחגוג את הפריחה בצוותא כראוי, על איזה כוסית משקה של סאקה חם או קר תלוי לפי טעמו של השותה.

 

אנחנו ממשיכים לערים נוספות ועולים במעלה האלפים היפניים. מבקרים בטירות של שוגונים יפנים, מתבוננים בבתים עתיקים, ברחובות מסורתיים של גיישות ושווקים, גנים עתיקים ומטופחים ואמנות רחוב, קדרות חימר ישנה וחדשה ואף רוחצים באונסן היפני שהוא בית המרחץ  הציבורי שהוא מרכז החיים בערים הקטנות,  זכר לימים שהאמבטיות לא היו בהישג ידם של כולם. 

האירוח בטיול כולו היה ברמה גבוהה. בתי המלון רובם ככולם מפוארים ומציעים אוכל מערבי. אתה מרגיש כמו במלון מהודר בניו יורק. לשיא היה לטעמי, הלילה שבילינו בריוקן הוא בית המלון היפני שנבנה אמנם בסגנון יפני מסורתי אבל מציע חדרים רחבים, אמבטיות פרטיות בצד האונסן בית המרחץ הציבורי הבלתי נמנע. הקבוצה מוזמנת לסעודה בחדר אוכל יפני מובהק עם תפריט יפני אחיד ומסורתי אותו סעדנו רכונים על שולחנות יפניים נמוכים. לבושים כולנו בתלבושת אחידה של היוקטה המקומית, היא החלוק היפני הביתי המסורתי. ארוחה שדורשת גם סבלנות לאורך משך הארוחה, פתיחות רבה לטעמים הזרים לנו משהו, וגם כושר ספורטיבי המאפשר אכילה בישיבה נמוכה בשיכול רגליים. למתקשים מוצעים פוטלים קטנים שמקלים על כאבי הגב. ארוחת הערב והבוקר עברו ללא נפגעים ללא מתיחות שרירים וללא הקאות. האנשים מתרגלים לטעמים ולמראות. 

המדריך מנסה להכניס אותנו בסוד ההבדל בין דת השינטו ובין דת הבודהא ודומני שלא כל כך היה אכפת לנו מי זה מה זה. אולם הוא מתעקש. זה בכל זאת הדוקטורט שלו ואנחנו מקשיבים. עכשיו אני כבר יודע. כמו רבי יהודה באגדת פסח שהיה נותן סימנים בעשרת המכות שחטפו המצרים דצ"ך עד"ש באח"ב. ואילו הסימנים:  אם יש חבל קשור לרוחב השער וניירות לבנים קשורים עליו, ואין בודהא בפנים, זה מקדש שינטו. והיפוכו, זה  מקדש בודהא. כל כך פשוט. לא צריך להיות דוקטורנט באוניברסיטה בשל כך.

ביקרנו גם במקדש זן, עוד פלג מהזרם של הבודהא שיצא לתרבות רעה שבו אף תירגלנו מדיטציה כמו נזירי זן אמיתיים. חוויה נעימה וגם מנוחה טובה על מזרוני הטאטאמי. המדריך היפנט אותנו במדיטציה וחלקנו הגדול שקע בשינה טובה. זו גם שיטה טובה למדיטציה.

היה לנו גם ביקור מאלף במקדש ההיקארי בטאקיימה. שם גילינו שהיפנים מחדשים גם בדת. הם המציאו להם דת חדשה, ממש חיקוי של המטיפים האמריקאים שממלאים את ארצות הברית. אף המקדש שלהם דומה למבנים דומים בארה"ב. יש להם כבר מיליוני מאמינים והם ממציאים להם חוקים חדשים. הם מרפאים זה את זה בהעברת אנרגיה, וגם רפרטואר הברכות שלהם מצומצם אם כי אין חבל ואין נרות. מי יודע אולי נייצא להם את הבבות שלנו, הבבא ברוך והבבא  פינטו ביחד עם ה"רנטגן" יוכלו לייצר קופרודוקציה חדשה וביחד ייצרו הבל חדש לתצרוכת ההמונים.

בדרכנו לאלפים היפניים אנו מבקרים בעיר האקונה, בהר געש פעיל. לשם עולים ברגל ומריחים את ריחות הגופרית של הפעילות הוולקנית. יזם זריז, לולן מ"התאחדות יצרני הביצים של האקונה" המציא סיפור, כי מי שאוכל ביצה שבושלה באמבט המבעבע של הר הגעש יוסיף לו שבע שנות חיים על כל ביצה מבושלת, שיוצאת שחורה מהמים. רבים מהמבקרים זוללים  ביצים אחדות, בתקווה שזה יאריך להם את החיים מבלי לקחת בחשבון את סיכוני עודף הכולסטרול  שקיים בביצים – שמקצר את החיים. דבר אחד בטוח. סיפור הביצים מאריך את חייו של הלולן. אף אנו הסתכנו בהעלאה זמנית של מפלס הכולסטרול. טעים וחם.

 

אנו ממשיכים  בדרכנו ומבקרים בערים שונות. מבקרים במוזיאון של חלוקי קימונו מרהיבים וגם במוזיאון של הדפסי דיו מסורתיים שני המוזיאונים מרהיבים ומאפשרים לנו הצצה לצבעוניות המדהימה והעשירה של האמנים היפניים המסורתיים.

ככה אנחנו ממשיכים מיספר ימים, בדרכנו לטוקיו. אנו כבר מכירים את הגינון היפני, את שלל עבודות העץ והקרמיקה, את מאכלי הרחוב, את תלבושת העבר את מראה הבתים העתיקים, את ניקיון הגוף ואת ניקיון המרחב הציבורי. את ההיצע המדהים בשווקים ואת המקדשים, תוך כדי שזירת סיפורים על סמוראים ושוגונים, גיישות ומייקות-גיישות מתלמדות. אנו מוכנים ליפן המודרנית. אנו מוכנים לטוקיו.

בדרך אנו זוכים לראות גם את הר פוג'י סמל יפן במלוא הדרו. ללא ערפילים והוא מצטלם על ידנו ללא הפסקה. ממש כמו חתן הנכנס לחופתו.

הכניסה לטוקיו מרשימה אותנו. אנו נופלים שדודים לאחר הליכות ארוכות לחזות בפלאי יפן המודרנית. אם זה במרחבי אסקסה או שיבויה. לראות את  נחילי האדם החוצים את הרחובות, את  בתי הכולבו הענקיים בגינזה – אזור הקניות האולטימטיבי, שמציעים מרכולתם במגוון אלגנטי. וביחוד מחלקות המזון שבהם מוצע מגוון עצום ואלגנטי של מזון מוכן מעורר תיאבון, מוצג וארוז כאילו למתנות חתונה ולא לאיזה סעודה חפוזה בפינת רחוב או איזה גינה ציבורית.

זאת כבר לא יפן, זאת כבר ניו יורק, עם טאצ' יפני.

כדי להמשיך ולספוג מהאווירה היפנית הייחודית אנו מבקרים בשוק הדגים המסורתי של טוקיו, לראות בפלאי הדגה ועיבודיה השונים האופייניים ליפן. קצת מאכזב. לא נותנים לתיירים לראות את המסחר בדגי הטונה ואנו מסתפקים בביקור בדוכנים. משם אנו ממשיכים לטייל ברובעים השונים. אנו צופים ברקדני רחוב ברובע הרג'וקו, שם הרקדנים מתחפשים לאלביס פרסלי יפני ומרקדים בהטיות גוף שלדעתם מזכירות אותו. אם הוא היה מתעורר מקברו והיה רואה זאת, ללא ספק היה מת בשנית.

והנה הפתעה. מדריך הקבוצה זימן לאוטובוס שלנו ידידה מתקופת לימודיו. סאקאטו, זה שמה. הגברת הצעירה יפנית מלידה, דוברת עברית ואידיש, למדה לימודי יהדות. היא הצטרפה אלינו בשני בקרים כדי להכירנו וכדי לחזק קשריה עם העברית והאידיש שלא מזדמן לה לדבר לעיתים קרובות. האירוע היה מפתיע. לשמוע יפנית דוברת אידיש היה באמת אירוע יוצא דופן וכשהיא נפרדה מאתנו בברכת "זיין גזונט", זאת היתה  ממש ברכת זן בודהיסטית אמיתית ומקורית.  

 אנו מבקרים במוזיאונים שונים, ובמרשים שביניהם שבו ראינו מוצגים המתארים את החיים ביפן ההיסטורית והמודרנית. שם אנו גם רואים כיצד נראתה טוקיו לאחר מלחמת העולם השנייה. מגרש ענק מלא הריסות. אתה רואה שמאז הם בנו את טוקיו מחדש. ואי אפשר שלא להשוות עם ארצנו הקטנה. הם בנו במשך אותה תקופה עיר שמאכלסת 20 מיליון איש, עם תחבורה מתוחכמת ועוצמתית ורכבת תחתית ומגדלים וכבישים, והכול מרהיב גדול ונקי, נקי, נקי. פשוט לאכול מהרצפה. חומר למחשבה. היינו צריכים להפקיד את בניין ארצנו בידי יפנים הם פשוט מוצלחים יותר.

אנו  רואים אמנות יפנית מודרנית בצד אומנויות עתיקות. אנו משוטטים ברחובות ובשווקים. מתבוננים בפליאה במלונות האהבה היפניים, שם מוצעים חדרי מלון לזוגות אוהבים, בשיטה ממוחשבת  ללא נוכחות אנושית, המבטיחה שמירה מלאה על צנעת הפרט, במחירים שווים לכל נפש. יש גם מלונות "קפסולה", שבו מוצעת, במחיר מגוחך, לינת לילה בתא דמוי סרקופג מודרני. הכולל גם שימוש במקלחת ציבורית. בקיצור לינה וניקיון אישי מוצע,  בכל מחיר, לכל אדם.

אנו מטיילים בגנים ברחובות עתיקים ובבית הקברות היפני העתיק של טוקיו. הכול נקי. אבל אין פחי זבל, מפחד הטרור. ומה עושים בפסולת? שמים בכיסים עד שמוצאים פח או לוקחים הביתה. אין אופציה לזרוק ככה סתם ברחוב. שם אנו מתוודעים לסדרי הקבורה היפניים שמקבילים לשיטת הקבורה מימי המשנה של הקבר המשפחתי. כך  משמרים  את הקרקע לטובת החיים ולא מעניקים אותה לטובת המתים. הפוך ממה שאנו עושים ובטח יותר חכם.

לקראת הערב האחרון אנו מתכנסים לסעודת פרידה אחרונה של הקבוצה כולה. שם אנו נהנים מארוחה מעניינת, אשר כולה נאכלת בתיאבון על ידי כולם. הגם שטעמיה היו חדשים. המנות כולן היו שזורות בצבעי הוורוד והלבן, צבעי הסאקורה – פריחת הדובדבן, אליה התוודענו במהלך ביקורינו והתבשמנו בה.

זהו. תם ונישלם.

טעם של עוד. למחרת אנו רוכבים שוב על המרכבה הקוריאנית בכיסא החשמלי, בטיסה ארוכה למזרח התיכון. שלום לסאקורה למיסו, לסושי, לסשימי, לראמן ולאורז, לגיישה ולמייקו לגנים ולאונסן ולהר פוג'י. אנו חוזרים לחומוס וטחינה לפלאפל, ולסלט הקצוץ דק. זה בכל זאת טעים וזה שלנו. לשים בצל?

 

* * *

אהוד בן עזר: כאן חירבן האֶקְרִיטוֹר

ליצחק שויגר שלום,

אולי שאבת השראה מיומן מדריד ואנדלוסיה שלי, משנת 2007. שהריני לצטט ממנו כאן קטע חראי למדי:

29.10.07. יום שני. 06.20 בבוקר. טיסת אל-על נתב"ג-מדריד. ארוחת בוקר ארוחת בריאות. מצויינת. גביע קוטג' קטן, גבינה לבנה קשה. זיתים שחורים. חמאה. דבש. מים קרים. קפה. פרילי. מיסלי. גרגירי רימונים, קוביות מלון וענבים. לחמניות טריות. סוף-סוף קיבלו שכל שאפשר בלי החביתות הנוראות והבלינצ'ס חסרי הטעם.

נוחתים בנמל התעופה החדש במדריד. העיצוב מודרני ביותר. עמודים גדולים ועבים עם עיניים של רובוטים. לקראת סוף הטיסה החלו המעיים לוחצים עליי עד כדי כאב. אני לא מחרבן במטוסים כי לא נוח לי.

איך שירדנו, עוד לפני קבלת המזוודות, אני רץ לבית שימוש בנמל התעופה ומתרחשת לי תקרית מביכה. כמות השלשול עם הגזים היתה כה גדולה – בום! בום! בום!– עד כי ליכלכתי את שולי חולצתי וגם את המושב. מזל שהיה זה תא מבודד לנכים, רחב יחסית עם כיור נפרד, כך שיכולתי לרחוץ ולסחוט את כל החרא וגם לייבש קצת את שולי החולצה מול מייבש הידיים באוויר החם ולנקות סביב. אבל ההרגשה הכללית, לבד מההקלה הנהדרת במעיים – היתה די גועלית. כזאת קבלת פנים בספרד! ומדוע? הרי אכלתי במטוס ארוחת בריאות של אל על. בלי חומוס! ובראשי מזדמזמת כל הזמן שורה מפתח תקווה של ילדותי:

"אֶקְס לַקְס אַ גוּטֶע זַאך, מִאֶסְט אַ-בִּיסְל אוּן מִקַאקְט [מִמַכְט] אַ סַאך!" – אקס לקס סחורה טובה [דבר טוב], אוכלים מעט [קצת] ומחרבנים [עושים] הרבה!

הכנסתי את שולי החולצה למכנסיים ויצאתי לפגוש את המסתורית המודאגת, שלא הבינה לאן זה נעלמתי זמן כה רב. הצטרפנו ל-ג. ול-צ. שפגשנו בטיסה. למרבה המזל התנקיתי טוב ולא הסרחתי והם לא הרגישו ולא שמו לב ששולי חולצתי רטובים, ובתוך המכנסיים החולצה היתה עדיין רטובה לגמרי – אבל לא נפטרתי מההרגשה של הטינופת עד שלא באנו [בטיסה נוספת] למלון במלגה והתקלחתי היטב והחלפתי בגדים.

מעודי לא עברתי חווייה לא נעימה כזו. זו אחת הסיבות שאני שונא טיסות מוקדם בבוקר. אתה לא מספיק להתפנות היטב ולרוקן את בני-מעיך, ואחר-כך סובל כל הדרך, ואם אתה מחרבן במטוס אתה אף פעם לא מצליח להתנקות כמו בחדר אמבטיה שמאפשר שטיפה, ואחר-כך מגרד לך בפי הטבעת ואתה מרגיש מטונף.

וחשבתי שאולי כדאי בכל זאת להשאיר איזה ציון לזכר המאורע יוצא הדופן שאירע לי עם נחיתתי בספרד. אמנם המלך חואן קרלוס לא הזמין אותי לנאום על השלום ולקבל פרס ולומר לגויים [כמו שאמר בנאום הפרס אחד מגדולי סופרינו] – שהישראלים והפלסטינים אשמים באותה מידה בכך שטרם הושג השלום! – אבל לפחות לוחית קטנה אפשר שתודבק בבוא היום:

"כאן חירבן האקריטור הנידח אהוד בן עזר! – שלקח שני קורסים בספרדית במכון סרוונטס בתל אביב לקראת המסע!"

 

* * *

אברהם ריבקינד

הסטנים שהיו יורים כשצריך וכשלא צריך

שלום אהוד,

בגיליון 322 שלך מופיעה, בכתבה על התעשייה באזור פתח-תקווה, הפיסקה הבאה:

"על כביש פתח תקווה הוד השרון כפר סבא (שהיה בשעתו הכביש היחיד לחיפה), לכיוון הוד השרון בצידה המזרחי, היה מפעל ליצור דבק עצמות, זאת מאחר שהדבק היה מיוצר מעצמות של בעלי חיים. מהמפעל נדף תמיד ריח כבד. דבק זה היה ידוע בעבר גם כדבק נגרים. היה זה דבק חזק מאוד, שלאחר שחלקים הודבקו בו לא היה ניתן כלל להפרדה. לצורך שימוש בדבק היו הנגרים, מחממים אותו ו"נהנים" מריח חזק ואופייני."

זכורני מקרה עצוב הקשור במפעל זה, אשר קרה במלחמת השחרור במפעל, ללא קשר לעצם היותו מפעל תעשייתי. בכל ערב היתה ממוקמת במקום כיתת כוננות חמושה בתת-מקלעי סטן ועוד כמה כלי שונים ומשונים האופייניים לאותה תקופה.

באחד הלילות הובחנה החדירה של מחבלים באזור והכיתה הוזעקה לצאת לקראתם.

היציאה ממקום הכינוס היתה דרך שביל בטון מאחורי המפעל  שהיה מותקן בו שער\פשפש עשוי מסגרת ברזל מרושתת ברשת ברזל שקפיץ היה מחזירו למקומו כשמישהו היה עובר דרכו.

הכיתה החלה לעבור דרך השער כשהבחורים אוחזים את נשקם הדרוך ומוכן לפעולה מיידית.

משום מה, ברווח שנוצר בין הבחורים ביציאה מהשער, נסגר השער בטריקה על ידי הקפיץ והיכה על ידו המחזיקה בסטן של אחד הלוחמים, ומהסטן נורה צרור אשר פגע והרג את הבחור שרץ קדימה בשביל והיה כבר מעברו השני של השער.

לא זכור לי שמו של ההרוג אולם זכור לי שזה היה מקרה שרבות דובר בו ולקחים ממנו הופקו בשימוש בסטנים, שהיו כלים ידועים "היורים בעצמם כשצריך וכשלא צריך"

בברכה

אברהם ריבקינד

 

* * *

אורי הייטנר

1. חזון התאגידים של פרס

החורף האסלאמי השוטף את המזה"ת מזה למעלה משנתיים והטבח ההדדי בין הקנאות השיעית והקנאות הסונית, שכבר הטביע בדם רבבות בני אדם, בהם אלפי ילדים, מעמיד באור קצת פאתטי את חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס.

במתקפת הראיונות שלו בכלי התקשורת, הכתובה והמשודרת, לכבוד יום העצמאות, הגדיר פרס את ה"אביב הערבי" כמרד של הדור הצעיר נגד הדור הקודם. את כישלון חזון המזרח התיכון החדש הוא הסביר בכך שיצחק שמיר לא קיבל את הסכם לונדון... ואולי, מפאת כבודו של מוסד הנשיאות, מוטב שאמנע מלחפש הגדרה קולעת לאמירות הללו.

הבעייה בחזון המזה"ת החדש לא היתה רק בחוסר הריאליות שלו; הכשל העיקרי היה טמון בלִיבת החזון עצמו. החזון דיבר על שלום, ובכך אין כל רע, להיפך – השלום הוא משאת נפש וראוי לחתור אליו ולרדפו, אף שהמציאות אינה נותנת לנו סיבות להיות אופטימיים באשר להיתכנותו בעתיד הנראה לעין. אולם חזונו של פרס הרחיק הרבה מעבר לשלום – הוא דיבר על טשטוש גבולות, טשטוש תרבויות, טשטוש זהויות. לא בבת אחת, אבל כבר בשלב ראשון הוא הסביר ש"אנו זקוקים לגבולות 'רכים', לא לגבולות נוקשים וחסומים... אין לנו צורך בהסתגרות מאחורי חומות, שכביכול נועדו לחזק את הריבונות הלאומית של כל צד... לא לשריין את הריבונות אנו צריכים על סף מאה ה-21 אלא לחזק את הממד האנושי."

 הוא הציע להחליף את מיבנה המדינות במזה"ת לקונפדרציה. בפרקו "עולם המחר" הוא בז לקולקטיב הלאומי. "לא קולקטיב לאומי או מעמדי יהיה תכלית ההתארגנות החברתית, אלא הפרט... הדור הבא יתבסס יותר ויותר על הדגם האסיאני של פוליטיקה לאומית, שמקורותיה בעולם הערכים הכלכלי."

העולם הערבי דחה את החזון וראה בו קונספירציה ציונית להשתלטות על המזה"ת. כל מה שקרה במזה"ת מאז ועד היום, הפריך את כל תחזיותיו. אולם היום, כאשר אנו כבר "המחר" עליו כתב, אנו כבר "הדור הבא", פרס הולך הלאה.

במתקפת הראיונות הוא שיווק את חזונו החדש, אודות דעיכת המדינה שאינה יודעת לטפל בצרכים ובאתגרים של התקופה, והנהגת העולם החדש בידי התאגידים העסקיים הבינלאומיים, שיחליפו את המדינות המיושנות.

במאתיים השנים האחרונות חזינו בלא מעט חזונות קוסמופוליטיים, מהרומנטיקה הליברלית של אירופה במאה ה-19, דרך מהפיכת האינטרנציונל הסוציאליסטי והחזון המרקסיסטי של "פועלי כל העולם התאחדו" ועד "קץ ההיסטוריה" עם נפילת בריה"מ והגוש הסובייטי.

אף אחד מהחזונות הללו לא עמד במבחן ההיסטורי. אך בעוד אותם רעיונות קוסמופוליטיים נבעו מאידיאליזם וחלום על חברה יפה יותר, הגלובליזציה של התאגידים מבוססת על עגל הזהב – על רדיפת הבצע, על הערצת העושר והעשירים. כבר לפני שנים, נהג פרס לחזור שוב ושוב על המנטרה שבכל העולם הצעירים לובשים אותו ג'ינס ואוכלים אותו מקדונלד, כאיזה חזון שיש להתברך בו. אולם הפיכת המכנה המשותף השטחי של החיצוניות לחזון המחר של האנושות, עלול להביא למחיקת תרבויות, להשטחת האנושות ולהשלטת הפלוטוקרטיה – שלטון העשירים, על כל העולם, וניצול תושבי העולם למען תאוות הבצע של הטייקונים הגלובליים השולטים באותם תאגידים.

פרס מיטיב לנסח את חזונותיו בשפת עתיד מלהיבה, אך חזונו הוא חזון בלהות.

בענווה אופיינית, סיפר פרס איך הסביר את סודות העולם החדש לאובמה ולפוטין, ששתו בצמא את דבריו של המנטור הגלובלי. ישראל קטנה עליו, כנראה, ועם סיום תפקידו, בכוונתו להתמסר לשיווק חזונו.

יש לקוות שאזרחי ישראל לא יתפתו אחרי הקסם הזוהר של עגל הזהב הגלובלי.

 

אהוד: אתה מקל בכישרונותיו של פרס. הוא למד היטב מהערבים ומהפוליטיקה המוסלמית המזרח-תיכונית כיצד לשקר בגדול. יש לייצר כל הזמן ברברת של שלום בידיעה ברורה שלא ייצא מזה שום דבר אבל מה, אתה נראה מצויין באוזני שומעיך. אי אפשר להתנגד לך!

 

2. שלג ביום העצמאות

יום העצמאות החורפי והגשום מחזיר אותי שלושים שנה אחורה, ליום העצמאות 1983. חורף 83' היה סוער, מבורך בגשם ושלג. יום העצמאות היה סוער במיוחד, גשמים ושיטפונות בכל רחבי הארץ ושלג בחרמון.

הייתי אז חייל בלבנון. ישבנו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, למרגלות ג'בל ברוך, במוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון, סמוך לקו ההפרדה בינינו לבין הסורים (נהר הרישי). היינו שם שלושה חודשים קשים וסוערים, בהם בקושי יצאנו הביתה. הפער בין הפסטורליה של הנוף לבין קשיי המלחמה וכאביה – זעק לשמיים. הנוף היה עוצר נשימה. החל באגם קרעון והנחלים הזורמים אליו לאורכם, שעברנו בדרכנו מן הארץ למוצב, ובאזור שבו ישבנו – נהר הרישי והביצות סביבו, הג'בל המושלג מעלינו והרי מול הלבנון בצד המזרחי של הבקעה. ושדות הפרג האינסופיים, כאילו האדמה נצבעה באדום כהה. וטעם הדובדבנים המתוקים, שאז עוד לא היו כמותם בישראל.

אך הארץ היפהפייה הזאת היתה ארץ אוכלת יושביה. והגזרה בה ישבנו הייתה חמה במיוחד. לעיתים קרובות ירו על המוצב שלנו, בנק"ל או פצצותRPG . ואנו יצאנו ל"טווסים", מארבים ומיקושים בתוך המתחם הסורי. איבטחנו עבודות ביצורים תחת אש. הגדוד שלנו  שילם מחיר כבד – רונן יפה וארז בצלאל ז"ל שנפלו, ופצועים אחדים, בהם המג"ד שלנו שנפצע ביום האחרון של הקו, בחפיפה עם גדוד המילואים שהחליף אותנו, לצד המג"ד המחליף, יואל אדרת, שנהרג.

ביום העצמאות יצאנו לפריצת ציר ארוכה אל מוצבים בג'בל ברוך שנקראו הניריות. היה בוקר קר ואפור, עם תחזית לגשם, אך פריצת הציר לא בוטלה. יצאנו השכם בבוקר, ולאחר מיספר שעות החל לרדת עלינו שלג כבד. לא יאומן – שלג ביום העצמאות! התקפלנו וחזרנו במהירות, בטרם נתקע באמצע הדרך.

היה זה יום העצמאות ההזוי ביותר בחיי.

 

3. משוט מזוכיסטי בגיליון החג של "הארץ"

חג העצמאות – חג גדול לישראל. היום בו אנו חוגגים את עצמאותה של המדינה היהודית.

להלן – בציר משוט מזוכיסטי בין דפי גיליון החג של "הארץ" (אני יודע, זאת הצגה חד צדדית, יש גם צד שני למטבע, ובכל זאת, זה הקו הדומיננטי):

דורון רוזנבלום כותב על "מנטליות הקסרקטין והאינרציה הביטחוניסטית" שהיא "הגרעין הקשה של הישראליות".

יצחק לאור מציג את ישראל כמדינה גזענית, בהיותה "מדינה יהודית" (המרכאות במקור) ואת ערביי ישראל כ"שרידי הנכבה" (המרכאות לא במקור).

עודה בשאראת מחזק את עמירה הס שכתבה מאמר המסית את הפלשתינאים ליידות בנו אבנים, וטוען שהמהומה בעקבות מאמרה נובעת מכך שאיננו מוכנים לקבל את העובדה שהמלחמה של הערבים נגדנו היא מלחמת דוד נגד גָּלִיָת.

שוהם סמיט מייחלת לצפירה בכל הארץ ביום הנכבה, כפי שיש צפירה ביום השואה, שהרי צריך לאזן את "האופן האגוצנטרי שבו מציינים כאן את יום השואה", והרי לא רק היהודים זכאים לצפירה לזכר "אזרחים חפים מפשע, קרבנות של מדיניות גזענית".

דימיטרי שומסקי כותב נגד פולחן המדינה ונגד האפולוגטיקה המכחישה את האפרטהייד.

חג שמח!

 

אהוד: ושכחת את המאמר האחרון של הגורו של העיתון, הכותבת הצרפתית ממוצא  מרוקאי – אווה אילוז, שבין שאר הזיותיה ברוח שוקן היא מכנה את נפתלי הרץ אימבר בשם "משורר פולני".

 

4. אחרי מות קדושים

בשבת הקרובה נקרא את שתי הפרשות הסמוכות – "אחרי מות" ו"קדושים". בכל שנה שאינה מעוברת, כמעט 2/3 מהשנים, אנו קוראים את שתי הפרשות יחד. צירוף שמות שתי הפרשות ופרשת "אמור" שאחריהן, יצרו את צירוף המילים "אחרי מות קדושים אמור", שנדרש ככלל – כאשר אדם מת, יש לכבד את זכרו בדברי שבח.

כאשר עושים זאת בצורה מוגזמת – כמו מליצות שווא והדבקת תכונות צדיקות וחסידות שלא היו ולא נבראו, ההגזמה הזאת מקלקלת את השורה ואינה מכבדת באמת את זכר המת. אולם על כל אדם ניתן למצוא דברים חיוביים, ואלה הדברים שראוי לומר לאחר מותו.

אפשר לומר ולכתוב דברי סיכום אובייקטיביים אחרי מות, להציג גם את הצדדים הפחות יפים, אולם מן הראוי לעשות זאת בצורה מכובדת, לא חד צדדית, לא מרושעת, לא פוגענית ותוך רגישות לאבלם של בני המשפחה והחברים הקרובים – לא להוסיף צער על אבלם. ומי שיש לו רק דברים רעים לומר על המנוח? מן הראוי שיתאפק בתקופת האבל. ואפשר להביע צער גם על מותו של אדם שאיננו אוהבים.

הפגנות השמחה על מותה של מרגרט תאצ'ר, 23 שנים אחרי שסיימה את תפקידה, הן מפגן מבחיל של חוסר תרבות, אולי נכון להגדיר זאת כברבריות.

ואצלנו? הפגנות שמחה מסוג זה אינן זכורות לי, אך לא אתפלא אם התופעה הזו תגיע גם לכאן. יומיים קודם למותה של תאצ'ר נפטר העיתונאי והסופר אמנון דנקנר, והתקשורת מלאה, לצד הספדים ודברים בשבח המת, לא מעט ביטויי שמחה, בעיקר במרשתת ובפייסבוק, אך גם בעיתונות המודפסת.

תרבות הטוקבטקים שברה את הטאבו של "אחרי מות קדושים", והנוהג המכוער והנפסד הזה היה לחלק מן השיח הציבורי שלנו.

מן הראוי שנחזור לכלל היהודי היפה של אחרי מות קדושים אמור.

 

 

* * *

יוסי גמזו

הַכֹּתֶל

 

עָמְדָה נַעֲרָה מוּל הַכֹּתֶל,

שְׂפָתַיִם קֵרְבָה וְסַנְטֵר.

אָמְרָה לִי: תְקִיעוֹת הַשּוֹפָר חֲזָקוֹת הֵן,

אֲבָל הַשְּתִיקָה –  עוֹד יוֹתֵר.

 

אָמְרָה לִי: "צִיּוֹן... הַר-הַבַּיִת..."

שָתְקָה לִי: "הַגְּמוּל וְהַזְּכוּת..."

וּמַה שֶּזָּהַר עַל מִצְחָהּ בֵּין עַרְבַּיִם

הָיָה אַרְגָּמָן שֶל מַלְכוּת.

 

הַכֹּתֶל –  אֵזוֹב וָעַצֶּבֶת,

הַכֹּתֶל –  עוֹפֶרֶת וָדָם.

יֵש אֲנָשִים עִם לֵב שֶל אֶבֶן,

יֵש אֲבָנִים עִם לֵב-אָדָם.

 

עָמַד הַצַּנְחָן מוּל הַכֹּתֶל,

מִכָּל מַחְלַקְתּוֹ רַק אֶחָד.

אָמַר לִי: "לַמָּוֶת אֵין דְּמוּת, אַךְ יֵש קֹטֶר,

תִּשְעָה מִילִימֶטֶר בִּלְבַד." 

 

אָמַר לִי: "אֵינֶנִּי דוֹמֵעַ"

(וְשָב לְהַשְפִּיל מַבָּטִים)

"אַךְ סַבָּא שֶלִּי, אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ,

קָבוּר כָּאן, בְּהַר-הַזֵּיתִים."

 

הַכֹּתֶל –  אֵזוֹב וָעַצֶּבֶת,

הַכֹּתֶל –  עוֹפֶרֶת וָדָם.

יֵש אֲנָשִים עִם לֵב שֶל אֶבֶן,

יֵש אֲבָנִים עִם לֵב-אָדָם. 

 

עָמַד מוּל הַכֹּתֶל, עִמָּנוּ,

הָרַב הַיָּשִיש, בִּתְפִלָּה.

אָמַר לִי: "אַשְרֵי שֶזָּכִינוּ כֻּלָּנוּ"

וְשָב וְנִזְכָּר: "לֹא כֻּלָּם..."

 

עָמַד בְּדִמְעָה מִתְנוֹצֶצֶת,

יָחִיד בֵּין עֶשְׂרוֹת טוּרָאִים.

אָמַר לִי: "מִתַּחַת לַחַאקִי, בְּעֶצֶם,

כֻּלְּכֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים."

 

הַכֹּתֶל –  אֵזוֹב וָעַצֶּבֶת,

הַכֹּתֶל –  עוֹפֶרֶת וָדָם.

יֵש אֲנָשִים עִם לֵב שֶל אֶבֶן,

יֵש אֲבָנִים עִם לֵב-אָדָם.

 

עָמְדָה בִּשְחוֹרִים מוּל הַכֹּתֶל

אִמּוֹ שֶל אֶחָד מִן הַחִי"ר.

אָמְרָה לִי: "עֵינֵי נַעֲרִי הַדּוֹלְקוֹת הֵן

וְלֹא הַנֵּרוֹת שֶבַּקִּיר."

 

אָמְרָה לִי: "אֵינֶנִּי רוֹשֶמֶת

שוּם פֶּתֶק לִטְמוֹן בֵּין סְדָקָיו,

כִּי מַה שֶּנָּתַתִּי לַכֹּתֶל רַק אֶמֶש

גָּדוֹל מִמִּלִּים וּמִכְּתָב."

                                                                                                                   

הַכֹּתֶל –  אֵזוֹב וָעַצֶּבֶת,

הַכֹּתֶל –  עוֹפֶרֶת וָדָם.

יֵש אֲנָשִים עִם לֵב שֶל אֶבֶן,

יֵש אֲבָנִים עִם לֵב-אָדָם.

 

(מתוך הספר "בשש אחרי המלחמה", הלחן: דוּבּי זלצר)

 

אהוד: כפי שכבר כתבנו, בטקס ליד הכותל בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל וכוחות הביטחון, פתח הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ את דבריו בציטוט שורות הפזמון החוזר מתוך שירו של יוסי גמזו "הכותל", זאת בלי לצטט את המקור, ורק באמצע דבריו, כנראה כמתוכנן, חזר אל שורות השיר והזכיר את מחברו. אנו מביאים כאן את השיר בשלמותו.

 

 

* * *

צבי י' כסה

הנשיא טועה לעיתים

שמעון פרס נישא מעל לחוֹלַיֶיהָ של מדינת ישראל ומביא לנו כבוד. ככזה רואיין ערב יום העצמאות ע"י ירון לונדון  ומסר תובנות שלדאבון לב כשמחלצים אותן מהיופי הניסוחי נחשפת מופרכותן. להלן  אחדות מהן:

המיוחד בעם היהודי, אומר פרס, הוא חוסר הנחת.

האומנם? עד ימי מרד ההשכלה רכן העם על גוויליו ללא חלק בקידמה התרבותית העולמית. עם ההשכלה פרץ הכישרון היהודי עד שאין לתאר את התרבות המערבית ללא תרומתם של היהודים שהשתחררו מהגווילים.

בשנות ה-30 של המאה שעברה צילצלו כל הפעמונים באירופה שבא אסון והעם לא זז. ויצמן אחרי הצהרת בלפור זועק: העם היהודי אייכה! –  זזו מתי מעט ציונים שהכינו מקלט לניצולים. ובמדינתנו  נשיא שמדבר על העתיד המדעי מחלה פני הרבנים נאמני הגווילים שונאי המודרנה. ומונעים אותה  מ- 25% מילדינו.

בעבר, מסביר פרס, התפרנס העולם מהאדמה ועליה צריך להגן עם צבא ומלחמות. והיום יש המדע והוא לא נשלט. צבא לא יכול לכבוש אותו.

כמה יפה. לא צריך את האדמה ולהגן עליה? מאיפה מגיעים הנפט, הדשן לחקלאות, האורניום לכורים וכל חומרי הגלם לייצור? רוסיה אדמתה מלאה אוצרות, ארה"ב, במעמקיה גז ונפט. הם לא יגנו על הטריטוריה? סין, שחסרה את אלה רוכשת בעולם מכרות, שדות נפט ושטחי חקלאות. העובדה שיש מדינות שיכולות להתפתח בכוח השכל אינה משנה את העובדה שטריטוריות חשובות ומדינות יגנו עליהן במלחמות או בהסדרים מדיניים.

הממשלות לא יכולות לשלוט כי הכלכלה הגלובלית לקחה להן את השליטה בכלכלה, והטרור לקח מהן את השליטה בביטחון. לצד המדינה נוצר ממשל מקביל, ממשל החברות הגלובליות. הן נענות לצרכים ולא זקוקות לצבא וכו'.

לא ייאמן. מי בונה לתאגידים הללו את כללי המשחק אם לא הממשלות? ונשיאים אידיאולוגים שמרנים כמו ריגן ובוש מצמצמים רגולציה, והתאגידים מביאים למשבר עולמי. מי מציל את הענקים הללו בהיכשלם ? מי יחייב אותם לשלם על הנזקים לסביבה? מי מחלק להם את הזיכיונות? מי יכול להגביל אותם כמונופולים? רק הממשלות יכולות.

כך גם בעניין הטרור. מי יכול להילחם בטרור חוץ מהממשלות. לומר שבתנאים הקיימים הממשלות צריכות להתאים דרכי ממשל זו אמת אבל, לנבא את קץ הממשלים זו הדמיית מילים.

ומכאן מציג פרס סתירה בולטת. "הפער הכלכלי היא תופעה עולמית מבהילה." התאגידים הגלובליים שלו הם – בתמיכתן של אידיאולוגיות ניאו-שמרניות –  הגורמים העיקריים, ולהן ולא לממשלות ולא לאידיאולוגיות חברתיות אלטרנטיביות – פרס מייעד את ההבראה וצימצום הפערים. העולם רואה את תאוות הבצע, השקר והתרמית והקומבינות שמנהלי התאגידים והבנקים הענקיים נגועים בהם ומביאים משברים – ופרס מצפה לגאולה מאלה. והוא מפליג בשבח התאגידים וטוען שאתה לא יכול להיות גלובלי וגם גזען ולאומן ולא יכול מבלי להעצים את האדם הפרטי. האמנם? הודו חייה בגלובליזציה יחד עם גזענות ואפלייה חברתיים. סין בגלובליזציה יחד עם דיכוי מיעוטים ויחידים, רוסיה בגלובליזציה ונוקטת דיכוי היחיד כיכולתו של פוטין.

ובהקשר לאלה הוא מדבר על אידיאולוגיות. הסוציאל דמוקרטיה באירופה עוסקת בחלוקת היש, והסוציאליזם בארץ עסק ביצירת היש. החלק הזה נכון. היצירה הישראלית דיברה על "סוציאליזם קונסטרוקטיבי" – מייצר לפני שמחלק. אבל, לטעון על הסוציאל דמוקרטיה של דנמרק, שבדיה, פינלנד, נורבגיה, שעסקו רק בחלוקת היש, זה חסר שחר. לא מגיעים לתמ"ג של 39, 41, 54 אלף דולר לנפש (30% ו-40% יותר מישראל) אלא ע"י יעילות וצמיחה.

הסוציאליזם האנגלי הוא שהושיע את אנגליה המרוששת כלכלית וחברתית אחרי מלחמת העולם השנייה. ופרס מגזים לומר כי אידיאולוגיות לא קובעות יותר. הנה המהפכה שעשה צוקרברג גדולה יותר מזו של לנין. איזו מהפיכה עשה צוקרברג? כמו מהפיכת הדפוס, הטלפון בשעתן, שיכולנו לדבר זה עם זה, צוקרברג מאפשר לנשיא ולראש הממשלה לדבר עם יותר מצביעים. מהפכת דיבורים. מהפכת לנין מונחת על העולם עד היום, מהפיכת הסוציאל דמוקרטיה חסמה את יורשיו באירופה, המהפכה הצרפתית שורדת עד היום. ומהפיכת הריבונות שלנו – איפה צוקרברג מול האידיאולוגיות האלה?

בראיון מוקדש אך מעט למדיניות. על עניין המזרח התיכון החדש אומר פרס שלוּ קיבלו את ההסכם שלו עם המלך חוסיין היה מתממש החזון שלו. ולא היא. הוא הבטיח למלך חוסיין שאם שמיר יסרב להסכם הוא יפרק את הממשלה. ביום שחזר מלונדון הוא הזמין אליו בלילה את העיתונאים שייקה בן פורת ולוי יצחק הירושלמי (ועוד שניים שנשמטו מזיכרוני). זו היתה קבוצה להתוועדות. והוא אמר להם שמחר יפרק את הממשלה. בבוקר הם למדו כי אין פירוק ממשלה. (על פי שמואל שגב המנוח פרס נרתע, כי רבין התנגד על שההסכם נעשה אחרי גבו של שמיר) ואין מזרח תיכון חדש ואין אוסלו. כי לו הלך לבחירות מיד אחרי רצח רבין היה אולי שלום וחוסיין ומזרח תיכון אחר. כה חבל על ההחמצה.

 

*

ערב יום העצמאות ריאיין ירון לונדון את הנשיא פרס. הראיון פורסם ב"ידיעות אחרונות" ערב החג. המאמר המצורף הוא תשובה שלי לתובנות שמרעיף עלינו הנשיא. לדאבוני "ידיעות אחרונות" סירב לפרסם את הדברים.

צביקה כסה

 

* * *

רות ירדני כץ

לתפארת מדינת ישראל

בהפתעה קיבלתי את ספרם האינטרנטי של רות ורפי סירקיס "איפה היינו ומה עשינו", שבו הם מביאים את סיפור חייהם של בוגרי המחזור של בית-ספר-התיכון עירוני א', משנת 1955, שכמובן גם הם מאותו מחזור, וכל אחד מספר מה עבר עליו מאז שסיים את התיכון. מרגש לדעת שבמחזור אחד של בית-ספר תיכון קם דור של מדענים, ממציאים, רופאים, מחנכים, טייסים, דיפלומטים, שופטים, יוצרים, סופרים ואמנים. חלקם עטורי פרסים על עשייתם.

המדינה אז היתה רק בת 7, מדינה קטנה שהחלה רק להתרגל לרעיון שיש מדינה ליהודים, ושהמשימות שעמדו בפניה הן אדירות וצריך לדאוג לכל אלה שחזרו ממחנות המוות, ואלה שבאו מהמזרח ומהמערב, וצריך  להקים מוסדות, וצריך לבנות ולייצר וצריך וצריך וצריך והחשוב מכול, לדאוג לחינוכם של ילדי ישראל. אז היו גם מורים (זכרים), אז המורה היה דמות לחיקוי, אז למורה היתה סמכות ואז עד כמה שאני זוכרת אף אחד לא העז להתחצף ובטח לא לתקוף פיזית. 

רות ורפי סירקיס לקחו על עצמם משימה לא קלה, לאסוף את בוגרי המחזור, לחגוג את יום הולדתם ה-75 ולהנציח בספר את תרומתם לעצמם בראש ובראשונה, וגם לכבודה של מדינת ישראל. הנה ניתנה לי הזדמנות להדליק משואה פרטית לבדי ולהכריז: לתפארת מדינת ישראל. 

קראתי את תולדות המחזור וגיליתי מי-זה-מי, מה עשה ולאן הגיע, וכולם הגיעו גבוה, ועשו ותרמו וגם לאחר שיצאו לגימלאות, הם ממשיכים לעשות. ללמוד מה שלא הספיקו, להתנדב, לטייל, ליהנות מהילדים והנכדים ולהקדיש להם זמן ואהבה. מרשים.

בין בוגרי המחזור נמצא יהושע גרוס, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב שזכה לתעודה מיוחדת על היותו: "השופט החייכן ביותר באולם." הוא נבחר על ידי ועדת ההוראה של מכללת 'שערי משפט' כבעל חוש ההומור הגדול ביותר בקרב שופטי ישראל בכל הזמנים. "תעודת הוקרה זו מוענקת לכבודו על מפעל חייו לקידום החיוך ודרכי הנועם באולמות בית המשפט." 

 

וירח צור מסכם את מצבו המשפחתי כך:

אני: זקן במצב טוב.

אישה: אחת, עוד מעט כבר חמישים שנים.

ילדים: שני בנים.

נכדים: בדרך.

חיות בית: שממיות בבית, צופיות, ירגזים ולטאות זריזות במרפסת.

 

סיפורה של מרים וולברג מרגש. הילדה בת השלוש שחוותה את אירועי מלחמת העולם השנייה – ועד שעלתה לארץ. סיפור חיים שמעביר צמרמורת. אבל מרים וולברג לא ויתרה והגיעה להישגים מרשימים במחקר על נחשים. "בעיקר למבנה ולהתפתחות מנגוני הארס."

 

ישנו פרק שמספר על החברים שאינם כבר איתנו.

 

הפרק האחרון מוקדש למורים שזכורים לטוב. כן, מורים טובים לא שוכחים.

 

אין, אין מה לדבר, אין עוד מדינה בעולם, קטנה כמו שלנו, שהיא ענקית. זה הכוח שלנו במשאב האנושי המיוחד שבגללו הגענו עד הלום. גם דור הבנים מביא הרבה נחת ואין לי ספק שהנכדים ירצו להראות שגם הם יכולים! ישנם עוד בתי-ספר בארץ שגידלו דורות של פורצי-דרך כמו: גימנסיה הרצליה, הריאלי, הגימנסיה העברית, ליד האוניברסיטה (לידה) ועוד.

בזכות האנשים שממלאים את הארץ שלנו, חרוצים, מוכשרים, בעלי דמיון עוד נחגוג הרבה ימי עצמאות.

 

אהוד: שכחת את תיכון חדש בתל-אביב.

 

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

שְׁכוֹל

 

מִדֵי שָׁנָה

בְּעֶרֶב יוֹם הַזִּכָּרוֹן

אֲנִי פּוֹגֵשׁ בָּהֶם בְּבֵית הַסֵּפֶר.

עוֹמֵת אֶת הַמִּתְמַעֲטִים.

 

שְׁפוּפִים,

חַיִּים בֵּין יָמִים מְצֻלָּקִים

וְלֵילוֹת הַכּוֹבְלִים אוֹתָם

בִּרְצוּעוֹת הַשִּׁבְרוֹנוֹת.

 

לֹא הֶחְסִירוּ יוֹם מִלִּסְעֹד

אֶת קֶבֶר הַבֵּן,

לְנַקֵּש, לִשְׁתֹּל,לְהַשְׁקוֹת,

בְּכַפּוֹת יְדֵיהֶם הַצְּמוּקוֹת,

בְּעֵינֵיהֶם שֶׁנֻּקְּרוּ בַּשְּׁקִיעוֹת.

 

עִם הַזְּמַן גּוּפָם הַמִּדְבָּרִי

מְמָאֵן לְבַצֵּעַ מַטָּלוֹת.

חַיִּים בַּמּוֹרָד.

 

הַזִּכָּרוֹן –

הַכּוֹחַ הַנִּצְחִי

מְּשַׁמֵּר אַהֲבָה וְגַעְגּוּעַ,

בְּתוֹךְ הָרֵיק  שֶׁאֵינוֹ פּוֹקֵעַ

עִם הַזְּמַן.

 

 

* * *

מור ליטמן

יום השואה והגבורה, יום הזיכרון,

יום העצמאות, הענקת פרסי ישראל לשנת תשע"ג

בשבוע האחרון התקיימו ארבעה טקסים מרשימים וראוי היה לראותם.

ביום ראשון ב-7 באפריל התקיים הטקס השנתי של העצרת הממלכתית לזכר "יום השואה והגבורה" ב"יד ושם" בירושלים, בהשתתפות נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרבנים הראשיים יו"ר בית המשפט העליון,  יו"ר יד ושם, ראש עירית ירושלים, בכירי מדינה ניצולי שואה.

ערב יום הזיכרון ב-14 באפריל, התקיים ברחבת הכותל המערבי הטקס המסורתי לזכר 23,065 הנופלים במערכות ישראל ו-2,493 נפגעי פעולות האיבה. נשיא המדינה והרמטכ"ל,  שנשאו דברים שילבו בנאומיהם אזהרה לאויביי ישראל יחד עם מילים חמות למשפחות השכולות.

ביום שני, ב-15 באפריל, ערב יום העצמאות, התקיים הטקס המפואר המסורתי בהר הרצל בירושלים לציון 65 שנים להקמת מדינת ישראל.

ביום שלישי, ב-16 באפריל,  במוצאי יום העצמאות, התקיים הטקס המסורתי בבניני האומה להענקת פרסי ישראל לשנת תשע"ג.

יש אומרים שהאירועים צפופים מדי, אבל האירועים האלה שזורים וכולם ביחד מהווים את הסמל "משואה לתקומה". מי ייתן והטקסים האלה יחזרו כל שנה מדור לדור בשקט  ובשלווה, לתפארת מדינת ישראל.

במכתב העיתי 831  ו-832 היו מאמרים של בני הדור השני לשואה, וטוב שזה ככה. אני גם מעריך את ידידי אהוד שמאפשר להדפיס בעיתונו "חדשות בן עזר" מאמרים הקשורים לאירועים האלה.

ברצוני להתייחס למאמר החשוב של עמוס גלבוע "בשולי יום השואה והגבורה". מר גלבוע מעלה בשולי השואה את הקשר  בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלשתינית בנושא השלום.

 ניצולי השואה לא טוענים שמדינת ישראל הוקמה בעקבות "השואה". עם זאת נוהג ראש הממשלה, בשם כל עם ישראל, לומר ולהצהיר בכל אירוע ממלכתי "לעולם לא עוד," וכי מדינת ישראל קמה וקיימת על שטח שהוא בבעלות עם ישראל  כ-3000 שנה."

רוב ניצולי השואה עלו לארץ ישראל בדרך לא דרך עוד לפני הקמת המדינה, כי רצינו להגיע ולחיות בישות יהודית מדינית, עוד בטרם התמקמנו, השתתפנו במלחמת העצמאות, תרמנו להקמתה, לקיומה, לפיתוחה, ככל אזרחי המדינה. רבים מצאצאי ניצולי השואה, שהיגרו למדינות אמריקה ואירופה בזמנו, עולים בהתמדה לישראל.

אנו חוגגים את יום העצמאות ה 65. אנו, אזרחי המדינה, קל וחומר "ניצולי השואה" – מתגאים במדינתנו. השיגיה עולים על ארצות הגולה הוותיקות, משם חזרנו למולדתנו. אני רוצה בשלום אבל אני כ"ניצול שואה", דואג יותר לחיזוקה של המדינה. הפלסטינים צריכים לדאוג שאנו נכיר בהם ושלא יחמיצו את העתיד לבוא כפי שהחמיצו לא פעם אחת בעבר.

 

התרגשתי לקרוא את המאמר של ד"ר עירית  (מלברגר) אמינוף  "סוף לביטוי האומלל  כצאן לטבח."

הוריה היו בני דורי השתייכו לתנועה החלוצית "השומר הלאומי" (גם אני השתייכתי לתנועה הזו והייתי פרטיזן במקום שנולדה אימה של עירית). למזלם עלו לארץ ישראל ב-1933. המשפחות שלהם נספו ב"שואה".

ברצוני להבהיר כי בליל הסילבסטר 1941 התקיים כנס  סודי לא חוקי של כ-200 בני נוער בגטו וילנה. אבא קובנר קרא את הכרוז ואמר "אל נלך כצאן לטבח!" – "פונאר זה מוות!" –   אני השתתפתי בכנס הזה (הקרוי ליל הסילבסטר), העדתי על כך בגבעת חביבה וגם כתבתי את הדברים ב"חדשות בן עזר".

עליתי לארץ ישראל ב-23 באוגוסט 1946.השפה העברית היתה שגורה בפי, מצאתי עבודה חלקית ככימאי מזון במעבדה בתל אביב, התנדבתי להגנה. נשאלתי לא פעם "למה הלכתם כצאן לטבח?" – ניסיתי להסביר "מה היה שם" – אבל הגעתי למסקנה שלא אוכל לשכנע מה היה וכיצד שרדתי. ואז הסברתי שלאחר ששמענו בכנס את אבא קובנר "אל נלך כצאן לטבח!" – הקמנו בגטו –מתנדבי כל המפלגות הציוניות והלא ציוניות – תנועת התנגדות נגד הנאצים. לימים ברחנו ליערות והצטרפנו לפרטיזנים. גם זה לא שיכנע את הוותיקים. לאור זה העדפנו להזדהות  כפרטיזנים . הקמנו את ארגון הפרטיזנים ולוחמי הגטאות, הקיים עד היום הזה. כ-600 משפחות הוקמו בארץ מהפרטיזנים לשעבר יוצאי גטו וילנה.

 בתקשורת משתמשים במילה "שואה" בהקשרים שונים מהמונח –Holocaust  – כמזכיר הארגון השתתפתי פעם בוועדת הכנסת לשריין את המילה "שואה" ליעודה. אבל  המילה שואה מופיעה במקורות שלנו. גם "כצאן לטבח" מופיע במקורות. אני מעריך את הרעיון של ד"ר עירית, כבת לדור השני. עם זאת ניתן להשתמש בביטוי המלא במובן החיובי.

 

ובשולי הדברים על ניצולי השואה ברצוני להתייחס למאמר של יהודה דרורי בגיליון 832  "לכל קשיש במדינה זכויות כמו לניצולי השואה.

מה הקשר בין "ניצולי השואה" לקשישים? מגיע לקשישים במצוקה תמיכה – לא פיצוי – בהתאם למדיניות הממשלה והתקציב השוטף. מה הקשר בין הקשישים לבין השילומים מגרמניה? יש קשר ובעייה בין קשישים ניצולי שואה שאיחרו להגיע לארץ לבין השילומים, אבל לא להיפך.

הסכם השילומים שנחתם בין בן גוריון לבין נשיא גרמניה (המערבית בשעתו) ש"ניצולי השואה", אשר הגיעו לארץ ישראל המנדטורית לפני ה-1 בינואר 1947 – יקבלו את הפיצויים  האישיים ממשלת ישראל. אני, כאמור לעיל, עליתי כבר ב-23 באוגוסט 1946 ואמור הייתי לקבל פיצויים ממשרד האוצר. אני ורבים כמוני לא רצינו לקבל כספי פיצויים "מלוי אשכול" שר האוצר דאז. (כך הגדרנו זאת). לימים קיבלתי גם אני פיצויים מגרמניה לאחר בחינה בגרמנית.

אני מצהיר שלא קיבלתי פרוטה ממדינת ישראל בתור "ניצול שואה".

אני עושה כל שביכולתי לקבל את הפיצויים האישיים המגיעים לי לפי החוק הגרמני  הקרויWiedergutmachung  –   – הכוונה להחזיר למוטב למצב לפני ה"שואה".  אבל פיצוי כספי לא יחזיר לי את אובדן כל משפחתי, קרוביי ורכושם, שום פיצוי לא יחזיר לי את 7 שנות חיי האבודות ב"שואה", מ-1939 ועד לעלייתי לארץ.  ברור!

מר דרורי טוען במאמרו  (גיליון 832 ) ואני מצטט : "יש להפסיק מזמן את 'תרבות המגיע לי', יש לנפץ את הסיסמה הדורשת זכויות מיוחדות לניצולי השואה." וכי "יש גבול לחזירות מדינת ישראל לקבל פיצויים ככל שיכלה וזאת כדי לתת לעולים הניצולים מגורים, שיקום, ומקומות עבודה וגם להקים צבא שיגן עליהם – לשם הלך הכסף. האם זה לא ברור?"

אני מניח שלניאו-נאצים בגרמניה זה לא רק ברור, הם בוודאי גם  מסכימים לנאמר.

 

בגיליון 299 כותב מר דרורי מאמר על ההתנחלויות ומתקיף את אלה שמתנגדים להתנחלויות. משום מה הוא משווה בהזדמנות חגיגית זו את המתנגדים ל"יודנרטים" שבגטאות, ומציין שהם שיתפו פעולה והיו עושי דברם של הנאצים.

מה הקשר בין ההתנחלויות לבין היודנרטים? וכבר הגבתי על כך. מה עניין שמיטה להר סיני?

בכספי הפיצויים פירסמתי אוטוביוגרפיה שלי בעברית ובאנגלית, ספר על עבודתי בארץ ומאמרים שונים. אני מוכן לשלוח למר דרורי את האוטוביוגרפיה שלי אם ירצה בכך, חינם אין כסף. אני מחלק אותה למי  שמוכן לפחות לעיין בה. הבה ונתמודד בגובה העיניים.  אני הייתי שם  "ואנחנו פה " –  "בחזירותי" (למדתי מדרורי מילה חדשה ) שלחתי לרשויות בגרמניה את האוטוביוגרפיה שלי בעברית ובאנגלית למען יידעו. לא קיבלתי תשובה ולא הגישו נגדי תביעה על הוצאת דיבה.

אני תוהה ושואל למה לפגוע באנשים, מה אוכל את מר יהודה דרורי?

 

 

 

* * *

מתי דוד

האמנם יש פתרון לבעייה הפלסטינית?

לאחר קרוב לעשרים שנים של משאים ומתנים, של ועידות, תקוות, הבטחות, רעיונות, תוכניות והסכמות, הגענו למבוי סתום של כישלון ללא שום פתרון, החל מהסכם אוסלו ועד לשיחות אנפוליס.

המחלוקת העיקרית מצויה בתביעה לחידוש יוזמה מדינית חדשה. אלה שנכשלו כבר מנסים שוב לטפח אופטימיות נאיבית ומגויסת בנושא, תוך האשמת הממשלה בקיפאון הנוכחי.

תזכורת לאלטרנטיבות העומדות במוקד המחלוקת:

פתרון מדיני? לדעת הימין של "המחנה הלאומי", הוא בלתי אפשרי על סמך כל כישלונות הסכמי העבר.

פתרון צבאי? לדעת השמאל של "מחנה השלום", הוא בלתי אפשרי, על סמך כל כישלונות מבצעי העבר.

פתרון פלסטיני? "הקמת מדינה" פלסטינית באו"מ היא אפשרית, אבל בשטח לא ישתנה כלום.  הקמת המדינה הפלסטינית היא בלתי אפשרית בנסיבות הקיימות:  התנאי האולטימטיבי הבלתי מתפשר של הפלסטינים הוא "זכות השיבה", וגבולות 67'. אלה הם תנאים ששום ממשלה בישראל לא תקבל, לרבות תנאים נוספים כמו הסכמה לחלק מההתנחלויות (הגושים), מדינה פלסטינית מפורזת מנשק כבד, שליטה ישראלית במרחב האווירי ובמעברי הירדן, והסכמה לקץ התביעות. אין שום סיכויי להגיע בקרוב להסכם שלום ובטחון ריאלי ולא וירטואלי.

פתרון אזורי? במקום הפתרון "2 מדינות ל-2 עמים" שהוא בלתי אפשרי, למרות שהוא נראה כהכרחי, בתמיכת מדינות רבות וגם ממשלת ישראל, ישנו פתרון יחידי שהוא אפשרי, למרות שכרגע ניראה כדמיוני.

"מדינת" חמאסטן בעזה, בתור שטח אוטונומי כחלק של מצרים.

"מדינת" פתחלנד בגדה, בתור שטח אוטונומי כחלק של ירדן.

המדובר בשתי מדינות לעם פלסטיני, מפוצל לשניים.  מה שנראה היום כבלתי אפשרי ובלתי ריאלי עשוי להיות ריאלי בעתיד, בנסיבות משתנות של מזרח תיכון הנתון לזעזועים בלתי פוסקים ובלתי צפויים.

"פתרון" של כניעה בשלבים? ישנם בתוכנו "פעילי שלום" מהשמאל הקיצוני האנטי ציוני שתומכים במדינה הפלסטינית גם במחיר חיסולה בשלבים של המדינה היהודית-ציונית.  התביעה שלהם לניהול משא ומתן עם הפלסטינים, על בסיס קווי 67', פינוי כל ההתנחלויות, תוך סירוב לשום פשרה – משמעותה משא ומתן לכניעה בשלבים. זאת על בסיס "תורת השלבים" של ערפאת, שמשמעותה קבלת נכסים אסטרטגיים מישראל "בתמורה" לחתימה על "הסכמים" ובהמשך פתיחה באינתיפאדה אלימה של טרור עם תביעות נוספות בליווי משא ומתן, וחוזר חלילה.

 

 

* * *

התנצלות

בעקבות מידע חדש שהגיע לידינו הננו מתנצלים בפני עורכי תוכנית "עובדה" על ביקורת שהטחנו בהם [גיליון 833] כי מתברר שהיו מנועים מלפרסם כמה פרטים חשובים מאוד אבל חסויים – שהיו ידועים להם, והפרטים משנים את התמונה. לצערנו אין אנו רשאים לפרסם את הפרטים האלה.

אהוד בן עזר

 

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

 

פרק שביעי

אחרי הבדיקה הרקטאלית. החלום על משה דיין

 

בוקר אחד היה עליי ללכת לקופת חולים לבדיקה רקטאלית. חשש לטחורים. ישבתי במיטבח עם עליזה והתייעצתי. אני שונא שזרים נוגעים בגופי, בייחוד רופא או אחות.

 "תגידי, זה כואב?" שאלתי בחשש.

 "כן." פסקה.

 "כן?"

 "מה אתה מופתע? זה בטח כואב שדוחפים לך רקטאלית!"

 "מאיפה את יודעת? יש לך ניסיון של בדיקה כזו?"

 "יש, אבל לא רפואי..." חייכה ועיניה נצצו באור שחור שהצית את דמיוני. "תגיד, ניראה לך שאני כזאת שמקבלת אורגאזם רק מהפעלתנות שלי, שאני היפר-אקטיבית?"

 "לא. מה פתאום?"

 "ככה הבנים ב'צופים' היו אומרים עליי. שאני לא צריכה גבר מפני שמספיק לי שאני קופצת כל הזמן. באיזשהו מקום זה מציק לי עד היום. פוגע בדימוי העצמי שלי."

 "טוב, הם לא הכירו אותך מבפנים..."

היא שוב צחקה כמסתירה משהו. "נידמה לי שגם בגימנסיה חושבים ככה. בצפיפות שבמסדרון הבנים מנסים לפעמים להתחכך לי בפיטמה וחושבים שאני לא מרגישה," והוסיפה ואמרה דבר עוד יותר מוזר – "במקום להמשיך לתואר שני בספרות הייתי צריכה להתחיל ללמוד קבלה אצל פרופסור גרשם שלום. לפעמים אני חשה שהייתי רוצה להתחבר אל השדים..."

 

הרופא הציב אותי על שולחן הטיפולים בתנוחת-כלב, על ארבעתיי, מרח ואזלין על כפפה דקה ולבנה כקנדון, ובבת-אחת תקע לי את האצבע מאחור "אוי!" – עד שכמעט נפלתי קדימה על המצח. הוא מישש, מישש, ולאחר שסיים הודיע שאין לי טחורים, רשם לי משחה פשוטה של תינוקות, קמבוסטין, למרוח על העור המגורה, וגם יעץ לי שלא להגזים באכילת סחוג חריף עם החומוס.

 

המשכתי לאוניברסיטה באוטובוס כשאני נודף ריח כפפת-גומי רפואית מהתחת ורק בערב חזרתי מגבעת-רם לדירתה של עליזה ברחביה ומאוחר יותר באתי עליה מאחור כשאני נהנה לשמוע את אנחות הכאב וההנאה החייתיות שלה וגם לא שכחה לחזור על "הוא גדול... הוא גדול... הוא גדול..." זו היתה הרגשה נהדרת, כאילו לקחתי את בתוליה. מה עוד שהפעם לא היה לי צורך לעטוף בגומי את האובייקט. רק אני והיא, בלי חציצה.

 "קרע לי המורה עליזה..." הפצירה בי בדמעות ובעי"ן, "תגיד: אני מבקש שתשפרי לי את הציון בחיבור..."

 

אחר-כך במיטבח, כשטיגנה לי חביתה עם פטרוזיליה (מדהים איך אני זוכר כל פרט), אמרה לי עליזה: "בגללך קשה לי לשבת. אתה גורם לי להסמיק. אני ממש מתביישת לזכור. אתה לא יודע שאסור לעשות בתחת? מדוע אתה מעורר בי תמיד את הצד החייתי. אין בך שום דבר רוחני. אני מתארת לעצמי שככה קורה כשגדלים במושבה מילדות עם פרות."

 "אנחנו בפרדסים, לא בפרות," חלבתי לה בציצי כאשר התכופפה עליי, "מייצרים תפוזים ולא חלב."

 "תפסיק לסחוט אותי, אין לי מיץ!" צחקה צרודה.

 

בקשר לבתולים – לאחר נישואיה ברחה עליזה לבית הוריה ברחביה. אימה תרזה אורלובסקי, אשת הפרופסור הידוע, הרימה טלפון לגברת שגיב ואמרה: "זי הכל קרה בגלל בן שלך לא גבר!"

ענתה לה שגיב: "ובת שלך לא בתולה! סחורה פסולה מכרתם לי!"

בשומעה זאת, תרזה אורלובסקי התעלפה.

לאחר תקופת-זמן נעלמו ההתכווצויות ונולדה אורנה אך הנישואים לא החזיקו מעמד זמן רב ואני מכבד את בקשתה של עליזה מנוחתה-עדן שלא להרחיב את הדיבור בזה וגם לא נעים לי מהמשפחות שגיב וארזים.

היא גם ביקשה שבבוא היום לא אכלול את מה שקורה לנו באוטוביוגראפיה שלי. "אימי נוהגת לומר לאבי שלא יכתוב אוטוביוגראפיה כי כל אוטוביוגראפיה טובה היא צבועה או לא דיסקרטית – 'ומאחר שאני [תרזה] בטוחה שאתה [גרהארד] לא תכתוב באופן צבוע, אינני רוצה שתכתוב באופן לא דיסקרטי,' וזה גם מה שאני [עליזה] מבקשת ממך!"

 

זכיתי גם לביקור הגברת הזקנה תרזה אורלובסקי. בוקר אחד הופיעה כשהייתי לבד בדירה ועליזה בגימנסיה. בנעליים חצאיות כשל גבר, ובשיער ג'ינג'י דהוי, ישבה פראו פרופסור איתי לשולחן במיטבח, ביקשה שאביא מילון גרמני-עברי ובנתה משפטים איטיים כשהיא מדפדפת בו:

 "אני יודע אתה משמש מיטה עם בת שלי עליזה, משוגעת. ראש מלא זקז. אהבה חופשי. זפרים. אבר [אל"ף בקמץ, בי"ת דגושה בסגול], יונגרמן, קיינה שוויינראיי! [אבל, בחור צעיר, בלי חזירות!] בבקשה להיות נחמד אל בת שלי, איש צעיר, להיות אנושיות. לא מנצל עליזה. לא שובר לב שלה. לא עושה מחלומות שלה קוואטש [שטויות]. לא צוחק לחיים שלה. זי לא יפה. מי עושה צרות, יש משטרה, יש שומר הקליטוריז בירושלים, יש אורדר!"

עשתה תנועת חניקה בצווארה. טרקה את המילון. אחר-כך קמה, אני מולה, "אני מקווה מכשיר שלך בסדר," הרביצה לי הייקית הזקנה צביטה בזין, "אלזו, מאוּזִי, אאוף וידר זיין!" – ובכן עכברוני, שלום ולהתראות!

והלכה.

לא סיפרתי לעליזה על האזהרה.

עליזה סיפרה לי שכאשר אורנה היתה קטנה אמרה יום אחד לסבתא תרזה: "סבתא את זקנה, סבתא את מכוערת, סבתא למה את לא מתה?"

 

למד איתנו אז בחוג לספרות עברית סטודנט נמוך בשם גברוש האחאבי שברבות השנים נעשה פרופסור בעל-שם החורץ גורלם של סופרים, מרוממם ומשפילם, וגם נשא לאישה אמריקאית עשירה. צורת הליכתו היתה כשל אווז ונשא עימו תמיד ילקוט משולש ועבה שניראה אף הוא כאווז, וגם פניו היו כמשולש עם משקפיים.

מעולם לא החלפתי איתו מילה.

יום אחד נעמד מולי במידרכה שבין בניין מייזר לבניין לאוטרמן שבגבעת-רם (הכל כבר השתנה שם, גם השמות), ואמר:

 "אז מה, [וכאן נקב בשם-משפחתי] עכשיו אתה דופק את הג'ינג'ית של פרופסור לבונה? הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..."

הפלקתי לו סטירת-לחי חזקה והסתלקתי. משקפיו עפו. הוא לא עשה מזה עניין אבל מאז התעלם ממני ומכל מה שאני כותב. (סיפרו שהיה מכנה אותי בלעג בשם "הפורם", דער טרנר, שזה כינוי לזיין באידיש). עד שהתאבד.

לא סיפרתי לעליזה על הסטירה.

 

דמותו העגלגלה-מעט של הסטודנט למדעי המדינה ולמזרח התיכון משה דיין, במכנסיים רחבים, והרטייה השחורה של עינו השמאלית, חלפה לעיתים קרובות במסדרונות של בנייני מייזר, לאוטרמן וקפלן או במידרכה המקשרת ביניהם והצופה על ירושלים ועל שכונת בית-הכרם, ושהיתה כמו טיילת רוחשת שבה פוסעות רבות מהדמויות החשובות בדורנו ובדורות הבאים. יחד עימו למדו לובה אליאב, אברהם עופר ומאיר אביזוהר, שהיו קרויים "צעירי מפא"י".

דיין בלט בפשטות הליכותיו. הוא נהג לשבת במסעדה של אדון שטארק שבבניין המנהלה למטה, לא בחלק ההומה שלנו, הסטודנטים, שבשירות עצמי, אלא באגף המוגבה מעט, המיוחס, של הסגל. שקוע בשיחה עם מרצה, שרואה לעצמו כבוד רב להיות מורו של הרמטכ"ל-לשעבר, גיבור מבצע סיני של 1956, או מארח לשולחנו סטודנטית צעירה ויפה, שלאחר שראו אותה עימו היה עולה ערכה, כך הסבירה לי עליזה. ליד הכניסה למסעדה של אדון שטארק נמצא חדר הכספת שבו הוצגו למבקרים המגילות הגנוזות בארונות של זכוכית משוריינת.

 

סיפרו שדיין גר בדירה קטנה במחנה הצבאי אלנבי יחד עם הסטודנטית הדסה מור. בלילות שומעים משם את צעקות החמדה שלה. לא ממושכות ביותר.

על יחסיה עימו פירסמה לאחר זמן לא-רב רומאן, "דרכים לוהטות", שבו תיארה את דיין בדמות אלוף בצה"ל, קטוע זרוע, וציינה במיוחד את ביצועיו במיטה, שיחותיו בחדר-מישכבו ומחשבותיו האינטימיות.

 

בחדרי בדירתה של עליזה חלמתי שאני נוסע באוטובוס העולה לעיר שדומה לירושלים ובכל זאת יש בנופיה משהו אירופאי ומזרחי גם יחד. משה דיין יושב בספסל האחורי עם עוד אישה אחת, מבוגרת, והוא מוסתר קצת ואנשים לא יודעים שהוא נוסע באוטובוס.

אני חושב לעצמי: כמה יפה שהוא נוסע באוטובוס כאחד העם.

כמה בחורים כבר מצטופפים ומסתירים אותו משום שהרגישו בזהותו. האוטובוס עוצר בתחנה והוא קם לרדת. עיניו פוגשות בי והוא אומר לי שלום, ואני לו, כאילו כבר נפגשנו פעם, והוא אומר לי כי קרא אותי ונהנה.

הוא יורד מן האוטובוס, לבד, ועולה במדרגות לכיוון איזה בית גדול, כמו ארמון מזרחי עתיק, עם חזית בעלת עמודים ושתי קומות ומרפסת בקומה השנייה וגינה גדולה מלפנים, אבל המקום קצת מוזנח.

מיד כשהוא מתחיל לעלות במדרגות, שבצד שמאל, הולכות אחריו שתיים או שלוש דמויות של בחורים צעירים ומיד אני יודע שאלה פדאיון, פלשתינאים, החפצים ברעתו. הוא מתחיל לברוח מהם אל תוך הבית. ואני נמצא בחוץ, רץ אחריהם, אך מפחד להתקרב קרוב מדי כי אינני מזויין ואני מרגיש שלא יהיה בכוחי להושיעו, רק אסכן את חיי עצמי. לכן באמצע מרוצתי אני מפסיק, ובעוד אני שומע את קולות מנוסתו, ואולי גם יריות שמהדהדות בחלל הבית, או צעקותיו בשעה שהם פוגעים בו בסכיניהם – אני צועק בחצר לאנשים שונים, ביניהם הרבה חיילים שנמצאים בחורשה סמוכה, וקורא להם לרוץ להציל מפני שרוצחים את דיין. והרבה אנשים מסתובבים ומתקרבים לבית אך לא מועילים מאומה ויש גם הרגשה כי איחרו כבר והמעשה הנורא נעשה.

אחר-כך אני נמצא על פי ואדי מידברי, בין צוקים, בנוף שבין נגב לירושלים. ומביאים בהליקופטר את גופתו המתה הערומה של דיין, בכמה חלקים נפרדים קטועים זה מזה, ואנחנו, בתור חובשים, צריכים לטפל בה. ובייחוד מושך את עיניי החלק האמצעי של גופו, ובו אבר המין שלו, אשר ניראה קפוא וגדול, והבשר כאילו מכוסה במעטה שקוף של שיש לבן, כאילו היה חלק מפסל.

אנחנו מטפלים בסידור חלקי הגופה על פני אלונקה, וקורה דבר מוזר. ככל שאנחנו מהפכים בחלקים ומנסים לחבר אותם זה ליד זה כן הם הולכים ומצטמקים, ובאותו זמן מתאספים עוד אנשים אשר חפצים לזכות בחלקים מן הגופה, ובדרך מיסתורית הם קורעים נתחים מן הבשר המת וכניראה אוכלים אותו. כמו סאקראמנט. וכך הגופה הולכת ונעלמת ולא נותרים ממנה אלא כמה גושים חסרי צורה. ולי יש רגש אשמה שלא עמדנו במה שהוטל עלינו – לשמור על הגופה ולהעביר אותה בשלמותה לאן שצריך. ואני חש כל הזמן רגש של צער על אובדנו ורגש של אשמה ואחריות – מדוע לא הצלתי אותו כשהיה הדבר בידי.

 

ולא רק סטודנטים בגילי, גם אנשים מבוגרים באו ללמוד באוניברסיטה או רק לשמוע הרצאות מפי הפרופסורים הירושלמיים, שכל אחד מהם היה שם דבר בתחומו – יצחק בער, יעקב טלמון, שמעון הלקין, איזידור לבונה, חיים שירמן, א"א מנדילוב, לאה גולדברג, דן פטנקין, קלוד ויז'ה, חיים רבין, חירם פרי-פלאום, משה גושן-גוטשטיין, יונינה גרבר-טלמון, גרהארד גרייפנבאך, נתן רוטנשטרייך, יהושע בר-הלל, גרהארד גבריאל אורלובסקי, ישעיהו תשבי, בנימין אקצין, יגאל ידין, ישעיהו ליבוביץ, עקיבא ארנסט סימון, והדוקטורים מנפרד הרבסט, יעקב פליישמן ופפיטה האזרחי.

בהרצאות של פרופ' גרשם שלום בתולדות הקבלה ישבתי עם ח"כ אליעזר שוסטק, חתן חידון התנ"ך הראשון עמוס חכם, פרופ' הוגו ברגמן שהיה בא בנעלי-בית חמות, הסופרים מתי מגד ויוסף בר-יוסף, המשוררת ש. שפרה, החוקרים רבקה ש"ץ, אפרים גוטליב, יוסף בן-שלמה ואלי שבייד, העיתונאית רבקה כצנלסון, הנזיר ההולנדי יוחנן ואן-הובן והרב הראשי לשעבר של דרום-אפריקה, משה חיים ויילר.

כמעט כל צמרת הספרות העברית לעתיד ומבקריה, גם מתחילים שלא המשיכו, למדו או לפחות הסתובבו בקמפוס שבגבעת רם – משה זינגר-הנעמי, אהרון קומם, אורי אורלב, אריה זקס, עמוס עוז, אברהם שפירא, אברהם ב. יהושע, יהואש ביבר, ישעיהו קורן, יהושע קנז, יפה ברלוביץ, דן מירון, דן עומר, יוסף דן, דן פגיס, דליה רביקוביץ, שלמה צוקר, רינה ליטווין, ראובן קריץ, אשר רייך, ישראל אלירז, אלכס זהבי, אהרן אפלפלד, שמואל הופרט, רן סיגד, בת-שבע שריף, גדעון שונמי, יעל דיין, עדי צמח, רות קרטון-בלום, מלאכי בית-אריה, חמוטל בר-יוסף, יוסי יזרעאלי, יוסי שריד, יגאל לוסין, גילי יעקבסון, חיים גיל, יונתן גורל, מנחם ברינקר, עזרא פליישר, אורי בן-עמי, פוליק שומרון, רינה שני, שמאי וארנה גולן, הלית ישורון, גברוש האחאבי וגרשון שקד.

יכולת לראותם במסעדה של אדון שטארק או בקאפאטריה שבקומת הקרקע של בניין קפלן, יושבים סביב י"ד אברמסקי הממושקף, איש ירושלמי מלומד, תמהוני, חייכן ועגול פנים, שנהג "להמתיק סוד באבקת רכילות" כשהוא לוגם מכוס התה – מגלה לשומעיו פרטים כמוסים מחיי הפרופסורים המפורסמים, עזי היצרים, ומקטין בכך את הערצת הסטודנטים ליושבים במרומי האולימפוס.

 

בתקופה שהייתי דייר אצל עליזה בא לבקר אותי חברי-מילדות חנניה של נמרודה. היה לו שם-משפחה משלו שבו גם נקבר אבל אני מעדיף לכנותו "של נמרודה". הסופר פנחס שדה אמר לי שאילו היה מחליף בתקופה מאוחרת יותר את שם משפחתו פלדמן לא היה קורא לעצמו פנחס שדה אלא פנחס מן האדמה. ה"מן" וה"של" בשם-המשפחה מעניקות כניראה הילה של אצולה, של חשיבות ושייכות רבת-דורות.

חנניה ועליזה מצאו מיד שפה משותפת. למוחרת כבר קינטרה אותי: "חנניה יותר רוחני ממך! הוא אמן אמיתי. חבל שאותה נמרודה קורעת את ליבו."

 "מאיפה את יודעת?"

 "אתה כל-כך נתון בעצמך שלעולם לא תבין ללב אישה. לא קשה לנחש כשגבר נתקע לספר לך על מישהי שכבר בכלל לא חשוב לו ממנה – כבר במשפט השלישי שלו."

חנניה אכן התהלך כמחזיק את ליבו הפצוע ביד. מסוגל להכחיש את אהבתו לנמרודה גם כשהוא נכנס לשיחה עם נוסע מקרי באוטובוס.

 

ירח-הדבש העליז שלנו נמשך חודשיים. לקראת סופו התחילה עליזה להיות הפכפכה ונרגזת. אורנה היתה אמורה להגיע. כיצד עלינו להתנהג? האם להסתיר ממנה? שהיא תגלה לבד? או להציג אותי מיד בהתחלה בתור "חבר של אימא"? חבר? עכשיו כבר ידעתי שעליזה מבוגרת ממני ביותר מעשר שנים. לא אומר בדיוק כמה. ואולם גוף נאה היה לה, נערי ובתולי כמעט. כך גם החזה. רק פניה, העיניים קצרות-הרואי, האף הגבנוני, החד, שיוו לה חזות יותר מבוגרת, בהיותה לבושה, כמובן.

אך לי זה לא הפריע. בהיותה לבושה ניראתה בעיניי כיישות אחרת, וממילא גם לא הייתי מאוהב בה. לא יצאנו יחד. כל אחד מאיתנו חי את חייו החברתיים בנפרד. לא סיפרנו לאיש על יחסינו. אני המשכתי לכתוב שירים חושניים, כבדים, מלאים הערצה עצמית. החזירו לי אותם מכל מערכות העיתונים.

עד כדי כך!

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* החגיגות לציון 50 שנה לצאתו לאור של הרומאן הראשון שלנו, "המחצבה", ("הספרייה לעם" של "עם עובד") – אחד הרומאנים הראשונים שעסק בעליות ההמוניות של "עדות המזרח" והיה לרב-מכר, להצגת תיאטרון ולימים גם לסרט קולנוע – החגיגות האלה הסתיימו  בקול דממה דקה ממש כמו שהן החלו.

איש בקהילייה הספרותית, התקשורתית, ובאקדמיה – לא מצא לנחוץ לציין את התאריך כי כידוע אנחנו לא שייכים לספרות העברית ולכן כל מי שמתייחס בטעות ברצינות ליצירותינו –מוכיח שאינו מבחין בין הספרות העברית החשובה – לספרות הנידחת של פח האשפה.

אך אל דאגה, כאשר רבים יישכחו ולא יהיה אפשר להבין איך היה אפשר לקרוא אותם – אותנו יזכרו וגם יקראו ולא יאמינו שבתקופתנו היינו כל כך נידחים.

 

* הגיעה לידינו מצגת של סוריה לפני מלחמת האזרחים. ארץ יפה ורבת היסטוריה, ללא ספק. אלפי שנים. ובסוף המצגת יש רצף של דיוקנאות אישים סוריים מפורסמים בעולם כגון פאולה עבדול ופאריד אל-אטראש, וביניהם, לא תאמינו – ג'רי סיינפלד!

בדיקה בגוגול העלתה בין השאר כי אכן ג'רי סיינפלד נולד ב-1954 בברוקלין שבניו יורק להורים יהודיים, אביו ממוצא יהודי-הונגרי ואימו – ממוצא יהודי-סורי!

אכן, דמות סורית מפורסמת בעולם, אשר ללא הזכרת יהדותו, יכול  כל סורי יכול להתפאר בו לצד אדוניס, ניזאר קבאני ופאולה עבדול!

אמור מעתה – השחקן ממוצא סורי ג'רי סיינפלד!

ואם כבר כללו במצגת דמויות ומקומות של יהודים, הלא יכלו לצלם גם את מקום התליות בכיכר המרג' בדמשק שבה נתלו יוסף לישנסקי, נעמן בלקינד ואלי כהן, וכן לציין את הסופר העברי אמנון שמוש, יליד חלב, הגר גם כיום בשטחה של "סוריה הגדולה", בקיבוצו מעיין ברוך שבגליל העליון – והוא מחבר הרומאן העברי-החלבי "מישל עזרא ספרא ובניו".

 

* הסתכלנו בהנאה רבה בטקס חלוקת פרסי ישראל במוצאי יום העצמאות, וכל כך שמחנו שאליהו הכהן קיבל את הפרס על מפעל חייו! – הצטערנו רק שלא בחרו בו להודות בשם הזוכים, אולי משום שהוא חסר את התואר האקדמי הפרופסורי שאיפיין את מרבית הזוכים, שאם היה מדבר היו לחלוחית ועניין בדבריו, כרגיל – אבל בשם הזוכים נשאה דברים פרופסורית, שנלחמה כל שעת הקריאה בנוסח העברי של נאום התודה, שלא היה שגור היטב על פיה.

ההנחייה של חיים טופול היתה מצויינת.

אגב, זה כנראה חלק מן הבורות הכרונית שלנו, שאת שמותיהם של מרבית מקבלי הפרס מקרב האקדמיה לא שמענו מעודנו.

עכשיו נותר לתת בשנים הבאות את פרס ישראל – לסמי מיכאל, לנורית גוברין, להלל ברזל, לישראל הר ולאסתר שטרייט-וורצל. שמם לפחות ידוע והם כבר סיימו מזמן את גן הילדים.

 

* יעקב ניב: אהוד יקר, קראתי מאד בהנאה את תאורו של הספן היפואי שהפליג בסירותיו במטרה להעביר את פרנץ יוזף לאונייתו הממלכתית, ומי כמוני כגיאולוג בעל נסיון הפלגה לא מועט מעריך אומץ ליבו של הספן. לדאבוני חלה טעות הקשורה באופרה של ורדי. אאידה לא נוגנה בטכסי פתיחת התעלה אלא נוגנה ובוצעה לראשונה כשנתיים מאוחר יותר בבית האופרה של הכדיב המצרי בקהיר, וזאת ב-24 בדצמבר 1871, ועל פי רושמי הביוגרפיה של ג'יוזפה ורדי האופרה לא נכתבה לרגל מאורע פתיחת התעלה!

שלך,

יענקלה

 

* רוב שלומות, אני מבקשת להודות על "העיתונים הנידחים" יען כי בעזרת אחד מהם גיליתי מחדש מישהו ומשהו הקשורים ליום השואה והיו קרובים לחיי בבירת הנגב של פעם. לפיכך תודה משולשת גם ביום הזיכרון הנוכחי.

רינה עברי

 

 
 

 

 

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

                        

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2483 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל