גיליון מס' 835

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב באייר תשע"ג, 22 באפריל 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך אורפז: על ביקור אחד אצל ש"י עגנון. // יוסי גמזו: מִכְתָּב גָּלוּי לַמֶּלֶךְ עַבְּדַאלְלָהּ.  // אליהו הכהן: על צלילי הרחוב התל אביבי. // דרור אֵידָר: זה או אנחנו או הם. [ציטוט]. // יצחק שויגר: אותלו. // אלי מייזליש: 1. גסיסתו של "תהליך השלום". 2. גסיסתו של "הארץ". 3. עוד משהו על נדב איל. // תקוה וינשטוק: 1. אורן ירושלים. 2. בתיה. // אורי הייטנר: 1. תרבות של התבכיינות, תגובה לאלון עידן, "קשה יש רק בלחם". 2. מעם למעמד. // "היה היתה פעם מדינה ושמה מצרים". // יהודה דרורי: 1. צה"ל חייב לפעול עכשיו בסיני. 2. לנתק מגע מיד במו"מ עם טורקיה! // משה שפריר: שמחתי מאוד לבחירתו של אליהו הכהן + 3 שירים. // מרדכי קידר: "אנו אומה של שנאה ודם". [ציטוט]. // מנחם רהט: ערביי ישראל בעד "חיסול ציונות". [ציטוט]. // נורית יובל:  הצבא הנשכח. // איליה בר-זאב: גוונים של סַחְלָב. // נעמן כהן: יום העצמאות 2013. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", פרק שמיני, ואורנה הגיעה. פרק תשיעי, הקיר המפריד בין חדרה לחדרי. חלב אם. עגנון. // ממקורות הש"י.

* * *

יצחק אוורבוך אורפז

על ביקור אחד אצל ש"י עגנון

הגעתי לביקור אצל ש"י עגנון בעקבות ספרי "מות ליסנדה" שיצא לאור באותם הימים (קיץ 1964). שלחתי לו עותק מהספר והוא הודה לי במכתב, שהדבר היחיד שהצלחתי לפענח בו ללא עזרתם של בקיאים, היה מספר הטלפון שלו. וכך הגעתי אל ביתו בתלפיות.

הוא הציע לי כוס תה. פתחתי את פי לומר כן. אבל קודם שאמרתי כן הקדים אותי עגנון ואמר: באמת? תשתה תה? נו! שיהיה... דווקא תה? לא – לא תה, אם כבר אז קפה, מה? נס קפה, אתה בטח שותה נס קפה, לא? אשר לנס קפה – נו – למה זה ישתה אדם נס קפה כשיכול הוא לשתות קפה אמיתי, מה? ובכן, נעשה לנו קפה שחור, תיכף ידעתי שתרצה קפה שחור –

בקיצור, ר' ש"י עגנון נעמד ליד הכירה ושפת קפה שחור. ולא סתם באיזה כלי, כי אם בפינג'אן בדואי, וכל פעם שהקפה גואה לגלוש הוא מרים את הפינג'אן, ומוריד, ושוב מרים, וכך שלוש פעמים. "עכשיו נשתה קפה אמיתי," אמר ומזג לספלים.

הקפה היה מר וכיווץ את גרוני ואת מעיי. לא אהבתי קפה שחור. עגנון לגם מן הקפה ואמר: "טוב הקפה, מה?" לגמתי ואמרתי: "טוב מאוד, תודה." עגנון הישהה עליי את מבטו. עיניו צחקו. ופתאום שאל: "הנר, הנר הדולק ההוא בסיפורך, מהיכן הוא?"

עברו שנים, הרבה דברים מאותו ביקור נתעמעמו אף נשכחו. שני דברים מאותו מעמד לא נתקהו, והרי הם עומדים למול עיניי במלוא חיותם: ההרמות הטקסיות של הפינג'אן על האש, והמבט הבהיר, המשועשע-משהו, שהישהה עליי בעת שמזג את הקפה.

במילים אחרות: הטקס. והערמומיות.

וכפי שיקרה לאדם שדעתו תפוסה על דבר אחד, כך, החל מאותו ביקור ואילך, אין אני קורא סיפור משל עגנון מבלי שאדמה לראות את השניים הללו – הטקס והערמומיות – משחקים בו את התפקידים הראשיים. ודאי, מדובר בערמומיות מזן מיוחד, זו שבאה אליך עם התעתוע ועם קריצת העין – שהרי לא  לגנוב את דעתך היא מבקשת, כי אם לעשותך שותף למעשי קונדס שלה. דרך כלל מעשי קונדס על פי תהום.

הפלירט שלי עם עגנון החל ב"הכנסת כלה". ליתר דיוק, בשני הסוסים של "הכנסת כלה": משכני ונרוצה. שנות הארבעים. על מיטה צבאית בצריפין גיליתי את הספר המוזר. קראתי בו כמה עמודים ומיד ידעתי: זה לא הספר שלי ומחברו אינו הסופר שלי. הלשון הארכאית, התחביר והפיסוק אשר בשכמותם נתקלתי עד כה רק בספרי קודש ובמכתביו של דודי מברוקלין. הם הזכירו לי כל מה שרציתי, וכמעט הצלחתי, להשיל מעליי: את הזיכרון הגלותי.

אבל הסוסים! כבר ראיתי סוסים בחיי, אבל סוסים אלה שונים היו מכל מה שראיתי, סוסים אשר בכְמותם עתיד הייתי להיתקל שנים לאחר מכן בציורי סוסים ורוכביהם של וְלַסקז וגויא – סוסים שפרצופיהם אנושיים, ואילו המלכים הרוכבים עליהם פרצופיהם סוסיים. ובכן, דווקא לאחר שסגרתי את הספר  בסוג מסויים ורוֹוֵחַ של מיאוס אנטי-גלותי ובידיעה שלא אפתח אותו עוד לעולם –  החלו הסוסים הללו לצאת מן הספר והיו מנענעים כלפיי את ראשיהם וצוחקים.

משכני ונרוצה. ליבי נמשך אחר נרוצה, זה שאצה לו הדרך, שעיניו נשואות אל האופק המבטיח; אבל גופי, גופי דווקא נהה אחר משכני, שמוכן תמיד לשקוע בנמנום מתוק או ללעוס קב שעורים, ובין נמנום ללעיסה להתפרקד על הגב ולתהות על עולמו של הבורא. והחוש הפנימי שלי לוחש לי – שסבתא לבנה ונכדתה פפה מספרי "הכלה הנצחית", לא היו בדיוק מה שהן, אם לא היו ראשי הסוסים ההם מציצים מעבר לכתפי.

ומה בדבר הטקס?

זה מחזיר אותנו אל שאלתו של מארחי, שנשארה עד כה תלויה ללא תשובה: "הנר, הנר הדולק ההוא בסיפורך, מהיכן הוא?"

שאלה זו, שנחתה עליי פתאום, הפתיעה והרעישה אותי. ראשית, לא האמנתי שעגנון יקרא את סיפורי ("מות ליסנדה") ולא היה בדעתי כלל לשאול אוו על הספר כדי לא להביכו.

שנית – הנר. גדול כוחו של הנר בסיפור זה. הוא נותן שמחה בליבו של נפתלי ומעורר את דמיונו לצייר לו שולחן ערוך של שבת בחדר נטוש; הוא מעורר את טקסי ליסנדה על הגג; הוא מגלם באורו את חלום הביעותים של בתיה הטובה ומביא למותה. בספר זה, בלי גוזמה, החיים – ובעיקר המוות – בידי הנר.

הרגשתי מאוים, ומיהרתי לספר לו, שהזיכרון היפה ביותר, ואולי הזיכרון היפה היחיד, שיש לי מילדותי, הוא נרות שבת. לא סיפרתי לו שבאחד מלילות שבת, למול הנרות הדולקים, קרה איזה דבר שהפך את הנרות הדולקים לנרות זיכרון.

עגנון המהם משהו, הביט בי ארוכות, ושתק. אני מאמין שראה יותר ממה שסיפרתי לו. אחר כך שאל אותי על אודות נישואיי.

אותו זמן – שנות השישים האמצעיות – הייתי בגדר הבן האובד שחזר. עגנון, קפקא, בקט – המבשרים הגדולים שמהם נמלטתי בשנות החמישים הראשונות כל עוד רוחי בי – אליהם חזרתי ובהם דבקתי בשנות החמישים המאוחרות. ורק בשנות השישים נמצאה לי אותה עמדת התבוננות, המאפשרת להעריך מבלי להעריץ, לאהוב מבלי להתמכר, לינוק מהשפע מבלי להתמוסס. במילה אחת: להיות בן-חורין. ההר ששמו עגנון – עכשיו כבר יכולתי להשקיף עליו מעברו השני ובקור-רוח לסמן את העקבות שהותיר בי.

אינני בטוח אם הייתי מוצא בי את האומץ להוציא מתוכי את בת הזיותיי, את ליסאנדה, להוריד אותה מן הספירה הפנטסטית אל הגג הממשי, להפוך אותה לגורם פעיל, וקטלני, בתוך הסיפור, אם לא היתה האווירה הסהרורית של "שבועת אמונים" נושפת על עורפי. גלתיאה של פיגמליון, האישה האגדתית של אבן-גבירול, לילית ובנותיה מן המיסטיקה הקבלית – כל אלה היה בהן די להפרות, אך לא ליילד, היה זה עגנון של "שבועת אמונים" אשר אחז בידי ולחש: מותר לך.

וגם דרך בנייתי את הפנטסטי, עד כמה שהדבר נראה לי במבט לאחור, יש בה לפחות זיקה מבנית אחת אל דגם שהציב עגנון – כוונתי לנטייה לבנות את הפנטסטי כך, שניתן יהיה להשקיף עליו בו-זמנית משתי נקודות תצפית: מלמעלה ומלמטה; מנקודה שמעבר לניסיון הרגיל, אך גם מתוך מוחו הקודח, הממשי מאוד, של אחד הגיבורים. כך ליסאנדה ב"מות ליסאנדה". כך הנמלים ב"נמלים". כך הצביה ב"ציד הצביה". כך האופנועים המכונפים ב"הגבירה".

ועכשיו כמה מילים על השפעתו של עגנון שבעל פה.

באותו ביקור חקר אותי עגנון על אודות נישואיי וגירושיי, על שלי ועל של אחרים, ופתאום, במין תוקף בלתי אופייני לו לאיש שדיבורו בנחת, העיר שלא  צריך להתגרש, שסופר חבל שיתגרש, וכי חסר לו לסופר לאן לברוח, שיכתוב, ואפילו שצר לו בבית, דווקא שצר לו בבית – אמר – שיישב בבית ויכתוב. באומרו את הדברים האלה, היטה את ראשו ימינה והיטה את ראשו שמאלה, כסוקר את ביתו.

בהמשך שיחתנו אמר כי כל דור ודור יש לו מורה הדור שלו. ומי הוא מורה הדור של ימינו, שאל, ומיד גם השיב בעצמו ונקב בכמה שמות. לא אחזור על השמות משום הנעימה האירונית החריפה שבה ביטא אותם. ומיד, באותו הקשר, סיפר, שיום אחד ישב בביתו של ביאליק בתל אביב, ונשמעה נקישה בדלת. ואמר אז ביאליק: "עכשיו תראה איך נכנס אדם שיודע איך אדם חשוב צריך להיכנס."

ומוסיף עגנון: "לא אומר לך מי היה האיש, אבל מעצמך תבין." עגנון לא אמר לי מי האיש, אבל עמדנו אז בפרשת שלונסקי ודורו.

דברים הרבה שמעתי מפי עגנון באותה שיחה, ואם בעצתו הטובה בעניין הסופר והנישואים כבר איני יכול לתקון הרבה, הרי באשר לדברים שהביא מפי ביאליק, את אלה הפכתי לי לאבן-בוחן; יש ספרים טובים ויש ספרים טובים פחות, אבל ביותר אני נזהר מספרים שניתן לומר עליהם ברוח הדברים ההם: "הנה ספר שמחברו יודע איך ספר טוב צריך להיכתב."

סוף דבר, הקפה המר ההוא שהישקה אותי עגנון בעל כורחי, כשאני מעלה אותו בזיכרוני, עכשיו, כימי דור לאחר הביקור ההוא, אני שותה אותו מתוך שמחה. ואני יודע, שמטובו שתיתי.

מאי 1988

(דברים ברב-שיח על השפעות עגנון על סיפורת המדינה, במסגרת הכנס לחקר יצירת עגנון שנערך על ידי אוניברסיטת בר אילן).

* * *

יוסי גמזו

מִכְתָּב גָּלוּי לַמֶּלֶךְ עַבְּדַאלְלָהּ

הוֹד מַלְכוּתְךָ, אֵמִיר עַבְּדַאלְלָהּ הַשֵּנִי,

אַתָּה אוּלַי אֵינְךָ זוֹכֵר אֲבָל אֲנַחְנוּ

זוֹכְרִים הֵיטֵב אֵיךְ לִפְנֵי שֵש עֶשְׂרֵה שָנִים

אֵרַע הָרֶצַח שֶאַף פַּעַם לֹא שָכַחְנוּ

אֶת כָּל פְּרָטָיו, כְּשֶבַּשְּלוֹשָה עָשָׂר בְּמֶרְץ

שֶבִּשְנַת אֶלֶף תְּשַע מֵאוֹת תִּשְעִים וְשֶבַע

פָּתַח חַיָּל מִצְּבָא יַרְדֵּן, שֶלֹּא קִמֵּץ

בְּכַדּוּרִים וּבְשִׂנְאַת-חִנָּם, בַּטֶּבַח

הַמִּפְלַצְתִּי וְהַמַּחְרִיד בּוֹ נִמְצְאוּ

בְּנַהֲרַיִם פֶּתַע שֶבַע בְּנוֹת בֵּית-שֶמֶש

טְבוּלוֹת בְּדָם וַהֲרוּגוֹת, וְנִפְצְעוּ

עוֹד שֵש, כֻּלָּן עַל לֹא אָשָם בָּן, לוּא גַם שֶמֶץ,

חוּץ מִגּוֹרָל זֶה שֶגָּרַם לָהֶן לִהְיוֹת

כְּשֶהַחַמָּה זָרְחָה עַל נוֹף יַרְדֵּן פּוֹרֵחַ

קְבוּצַת יַלְדּוֹת בֵּית-סֵפֶר יִשְׂרְאֵלִיּוֹת

שֶאֶת נִשְקוֹ נָבָל זֶה אֲלֵיהֶן טִוֵּחַ.

וּכְשֶנִּלְכַּד שוֹפֵךְ-הַדָּם הִצְהִיר דּוֹבֵר

צְבָא אַרְצְךָ שֶהַיּוֹרֶה הוּא חוֹלֵה-נֶפֶש

אֲבָל אָבִיךָ זָ"ל, שֶלֹּא הָיָה עִוֵּר

לְאוֹתוֹ כֶּתֶם שֶהִטִּיל חֶרְפָּה וָרֶפֶש

עַל מַמְלַכְתּוֹ כֻּלָּה קָטַע בְּלֵב נֶחְרָד

מִשֶּהִגִּיעַ לְאָזְנָיו דְּבַר אָסוֹנֵנוּ

בִּקּוּר רִשְמִי וְדִיפְּלוֹמָטִי בִּסְפָרַד

וְחִיש הִגִּיעַ אַרְצָה לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ

וּבְעוֹד שֶבַע מִשְפְּחוֹת הַנִּרְצָחוֹת

יוֹשְבוֹת שִבְעָה עַל בְּנוֹתֵיהֶן פָּקַד כָּל בַּיִת

מִבָּתֵּיהֶן וְכָרַע בֶּרֶךְ, לֹא פָּחוֹת,

מוּל הוֹרֵיהֶן הַשַּכּוּלִים וּדְמוּעַ-עַיִן

מִהֵר מִיָּד לְהִתְנַצֵּל בְּשֵם עַמּוֹ

וְאֶת פְּצוּעוֹת אוֹתוֹ מִטְוָח בִּקֵּר נִרְעָש שָם

בְּבֵית-חוֹלִים תּוֹךְ הִתְחַיְּבוּת בְּרוּרָה בִּשְמוֹ

לְפִצּוּיֵי כָּל מִשְפָּחָה שֶנִּפְגְּעָה שָם,

מָה שֶעוֹרֵר, הוֹד מַלְכוּתְךָ, כָּבוֹד עָמֹק

לְקוֹדֶמְךָ, כְּבוֹד הָאֵמִיר חוּסֵין, אָבִיךָ

שֶלֹּא טִיֵּחַ כְּלוּם וְלֹא נִסָּה לַחְמֹק

מֵאַחְרָיוּת וְשֶהֲגִינוּתוֹ הִפִּיחָה

בְּלֵב הָעָם בְּיִשְׂרָאֵל תִּקְוָה חַמָּה

כִּי הַשָּלוֹם עִם אַרְצְךָ הוּא בַּר-קְיָמָא.

אַךְ אִם לֹא דַי בַּבִּזָּיוֹן בּוֹ לֹא הוּשַת

עֹנֶש-הַמָּוֶת בִּזְמַנּוֹ עַל הָרוֹצֵחַ

שֶכְּשֶגֻּיַּס –  בְּשוּם מוּם-נֶפֶש לֹא נֶחְשַד

אַךְ כְּשֶחַיֵּי שֶבַע בָּנוֹת תְּמִימוֹת קִפֵּחַ

הֻכְרַז לְפֶתַע חוֹלֵה-נֶפֶש –  אָז כַּיּוֹם

חוֹתְמִים מֵאָה וַעֲשָׂרָה פַּרְלָמֶנְטָרִים

בְּאַרְצְךָ עַל דּוֹקוּמֶנְט-חֶרְפָּה אָיֹם

לְשִחְרוּרוֹ שֶל הָרוֹצֵחַ הַבַּרְבָּרִי

וּמִתְבָּרֵר, הוֹד מַלְכוּתְךָ, שֶיֵּש שִׂיאִים

שֶל קָנִיבָּלִיּוּת וְשֶל זָדוֹן וָטֶפֶש

בָּם נִבְחָרֵי הַפַּרְלָמֶנְט שֶלְּךָ מַרְאִים

שֶלֹּא רַק הוּא, שוֹפֵךְ-הַדָּם, הוּא חוֹלֵה-נֶפֶש

אֶלָּא גַם שַׂר-הַמִּשְפָּטִים שֶלְּךָ אֲשֶר

בִּשְנַת אַלְפַּיִם וְאַחַת עֶשְׂרֵה הוֹדִיעַ

שֶהָרוֹצֵחַ הוּא גִבּוֹר וּכְהֶכְשֵר

יֵש לְשַחְרֵר אוֹתוֹ –  מָה שֶאֵינוֹ מַפְתִּיעַ

כִּי חֳדָשִים סְפוּרִים אַחַר-מִכֵּן טָעַן

אוֹתוֹ רוֹצֵחַ מְתֹעָב בִּטְרַאנְס שֶל רֶשַע

בִּרְאָיוֹן עִתּוֹנָאִי בָּעִיר עָמָאן

שֶרֶצַח שֶבַע הַבָּנוֹת כְּלָל אֵינוֹ פֶּשַע

כִּי אִם מִלּוּי חוֹבָה דָתִית וּלְאֻמִּית

מָה שֶמּוֹכִיחַ שֶמִּלְּבַד אוֹתוֹ הַשַּאטֶר

שֶלֹּא הִסֵּס יַלְדּוֹת בֵּית-סֵפֶר לְהָמִית

זְקוּקִים רַבִּים בְּאַרְצְךָ לִפְּסִיכִיאַטֶר.

* * *

אליהו הכהן

על צלילי הרחוב התל אביבי

למען התיעוד של ההווי המוזיקלי של הרחוב התל אביבי, אני מבקש להוסיף שורות אחדות לזיכרונותיה של אילה יפתח-ולבה ברשימתה היפה "עצמאות 65" (חב"ע 833).

הקבצן העיוור שישב ברחוב אלנבי פינת המלך ג'ורג' היה תושב נווה צדק. הוא התגורר ברחוב רוקח, מימין לבית הדו-קומתי שבו התגוררו משפחות קוטלר, החייט שולמן ומשפחת אבוהב (כיום שוכן בו מוזיאון נחום גוטמן).

הוא שר בעברית צחה ובקול צלול שירי נפש ושירי ערגה שאין יודע מי חיבר את מילותיהם ולחניהם, וחבל שלא הוקלטו. לא ניתן למצאם היום בשום שירון. לפניו עמדה קערת מעות. את שיריו ליווה בפריטה על מנדולינה.

בין שיר לשיר היה משמיע קריאות מחורזות אל העוברים ושבים, שאחדות מהן רשמתי ואני מביאן כאן:

"הגד לי אתה בפירוש:

מדוע תתקמצן על גרוש?"

"נבחר רוקח לראש העיר,

שכח אביון ליד הקיר."

"בשרי עירום ללא לבוש,

והעובר לא ייתן גרוש?"

הצלילים של תל אביב הם לא רק השירים שהושרו בה. יש להוסיף אליהם את המוזיקה של הרחוב התל אביבי, את צלילי השוק וקולות הכיכר, את שירת הרוכלים ואת קריאות בעלי המלאכה: "זגג! זגג!" – "בקבוקים!" – "וייסען קעסאלאך!" – ו"אלטע זאכן" – בכל ההגיות ובכל הסולמות המוזיקליים.

במוזיקה העירונית הזאת משתלבים גם זמר האופרה גֶרְסְטְמַן, הוא היקה הפרופסור מוכר הנקניקיות החמות ליד מוגרבי, הסַפָּר הנייד שהסתובב ברחובות תל-אביב עם כיסא מתקפל ו"עֶרְכַּת סַפָּרִים" שכללה מספריים, תער ומכשיר לגילוח שערות, וקרא בקול נעים: "סַפָּר! גַּלָב! Barber, אָפּשֶערן, קאָפ שֶׁערן!"

בן ציון אַבְּלָס, מוכר השְשְׁשְׁשְׁשקדים  בבתי הקפה שעל החוף, ומוכר היוֹ-יוֹ ניסים בכר, רוכל הרחוב המפורסם, שהלך ברחובות העיר כשלצווארו קשורה רצועה אליה היה מחובר מגש עץ עמוס צעצועים ופטנטים מפתיעים לילדים, והוא מכריז עליהם בשירו הידוע:

"מי שלא קונה מתנות לילדים,

זה השם לא יעשה לו מזלים...

...היי דיגי זומבה גיזומבה."

"לגדול ולקטן צעצוע קטנטן,

שקופץ ממש כמו שפן,

הוא עולה למעלה ויורד למטה

רק כשמושכים לו בזומבה,

היי דיגי זומבה גיזומבה."

* * *

דרור אֵידָר

זה או אנחנו או הם

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (19.4.2013)

1

שוב חוזרים על סיפור הנכבה, מייסרים אותנו על הקמת המדינה. "זה אבסורד," אמר ח"כ אחמד טיבי, "בזמן שנעקרו ערבים מהאדמות שלהם, מעלים יהודים במקומם בהפלגות מכל העולם."

אכן אשמים אנחנו שנלחמנו על עצמאותנו ולא חיכינו לגרזני הפורעים. אשמים אנחנו שחזרנו אל ארץ אבותינו והיינו מוכנים לחלוק את כבשת הרש שלנו עם אבותיו של טיבי, שתגובתם היתה הכרזת מלחמת דמים על היישוב העברי.

אזור ילדותי במזרח פתח תקווה יושב על אדמות הכפר הערבי פג'ה שהוקם בשנות ה-40 של המאה ה-19 בידי פלאחים מצריים. מקור השם בשיבוש מילה יוונית שמשמעותה "מעיינות" והוא מופיע במשנה עם עדויות לישיבת יהודים. הפלאחים המועטים הגיעו לאזור שומם והשתלטו על אדמות האזור.  

כשהגיעו ראשוני פתח תקווה ב-1878, מצא הכפר העני ברכה כלכלית בעבודה במושבה וממכירת האדמות שזכה בהן עשרות שנים קודם. זה לא מנע מאנשי פג'ה להתייחס אל השדות שמכרו ליהודים כאל שדותיהם. שוחחתי עם אמנון מלמוד, שגדל כילד בשנות השלושים של המאה הקודמת ב"שכונת ירושלים" ששכנה ממזרח לכביש 40 על אדמות שנקנו מערביי פג'ה. הוא סיפר על התעמרות קבועה של אנשי הכפר בחקלאים היהודים. "הם היו מעלים את עדרי העיזים והכבשים שלהם על השדות שלנו." תלונות למשטרה הבריטית, סיפר מלמוד, לא הועילו. 

2

עם כניסת הבריטים לארץ ישראל, החל הכפר לגדול. מ-200 נפש בתחילת שנות העשרים הגיעו לכ-1500 נפש ערב הקמת המדינה. הגידול נבע בעיקר מהגירת מחפשי עבודה. במקביל, מאז מאורעות תרפ"א (1921) יצאו חוליות מפַגעים מהכפר שהניחו מטענים והשתתפו בפשיטות שוד ורצח ביישובים היהודיים. באפריל 1936 החל המרד הערבי הגדול, שלבד משביתות, כלל מעשי ביזה ורצח מרובים. באוגוסט הצטרפו ערביי פג'ה לחגיגה. עיתון "דבר" דיווח: "יריות רבות מעברים שונים הומטרו על סביבות פתח תקווה. זו הפעם הראשונה בימי המאורעות שהכפר פג'ה, המוקף אדמות יהודים, שולח אש על פ"ת. כדורי פג'ה הגיעו לקצה עין גנים, לשכונת הספרדים ולקיבוץ רודגס (כפר אברהם)". בספטמבר דיווח "דבר": "אמש ב-8 הציתו ערבים את הצריף האחרון בשכונת הבולגרים, על גבול הכפר הערבי פג'ה." העיתון סיפר שזה לא היה הניסיון הראשון. ועוד ועוד.

במאי 1947 נרצחו אם ובתה בשכונה שגבלה עם פג'ה ממערב. הרוצח הכיר את המשפחות הספרדיות שחיו בשכונה וזכה לאמונן. זאת הסיבה לקלות שבה הצליח לחדור לבית הקטן ולשחוט את שתי הנשים בו. העקבות הובילו לפג'ה וגבר החשש שעם הצלחת הפיגוע, תגבר המוטיבציה בקרב ערביי הכפר. ההגנה הטילה על הפלמ"ח לתפוס את הפורעים. בראש היחידה עמד שלמה מילר, הבן הראשון שנולד בקיבוץ גבעת השלושה (אז בפתח תקווה). היחידה פרצה לבית הקפה בכפר, שם נצפו קודם אנשי הכנופיות. בפריצה נפגע מילר במצחו, פונה לביה"ח בילינסון ונפטר מפצעיו. חבלני הפלמ"ח פוצצו את בית הקפה הריק מיושביו. ב-30 בנובמבר 1947, יממה לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית, הותקפו שני אוטובוסים של אגד סמוך לפג'ה. חלק מהעדויות קשרו את רוצח שתי היהודיות גם עם ההתקפה הזאת. מכל מקום, בפג'ה נורתה יריית הפתיחה של מלחמת העצמאות.

3

במהלך המלחמה ברח חלק מתושבי הכפר, חלק נטש והחלק שנותר גורש. 100 שנים לאחר שהגיעו הפלאחים המצרים, עזבו צאצאיהם את האזור. הכפר נהרס סופית בידי קק"ל. עם גלי העלייה הגדולים, נזקקה פ"ת לאדמות, ליישב בהן עולים חדשים, פליטי חרב מארצות ערב ואירופה. שלטון מפא"י לא חשש לקרוא למקום "נווה כיבוש". כשהצדק ברור, גם כיבוש המולדת הוא מעשה צודק. עם השנים הפכה "נווה כיבוש" ל"קריית יגאל אלון".

 על חורבות בית הקפה שבו נהרג שלמה מילר ז"ל, הוקם בשנות החמישים מרכז קהילתי בשם "בית שלמה". הגעתי לשם באחד הערבים. עמדתי מול הפתח וניסיתי לשחזר בראשי את קולות הקרב של אז, עניין לא פשוט מול השכונה השלווה ששכנה מולי. בכל זאת, שנתיים עשיתי בחקר ההיסטוריה של שכונות פ"ת עד שהאירועים שקראתי וגביתי עדויות אודותם הפכו חלק מזיכרונותיי. כשפניתי ללכת, הסתובבתי ונתקפתי בהלם.

מולי ניצב גל אבנים לא גדול, מוקף גדר. צמחים הציצו בינות לאבנים. זה מה שנותר מפג'ה. אולי בית המוכתר, אולי מסגד הכפר ואולי שאריות בית הקפה שבו מצא שלמה מילר את מותו. דקות ארוכות עמדתי מסומר למקום ולא ידעתי את נפשי. בקושי ניתקתי עצמי מהמקום.

כל הלילה תהיתי לפשר תגובתי הרגשית. כשעלה הבוקר הבנתי. כשעמדתי שם על גל האבנים החרב של פג'ה, היכתה ההיסטוריה בפניי וניערה אותי. לא דפים מהוהים מספרים ישנים, לא סיפורים מימי קדם – בדידי הווה עובדא, בי היה המעשה, כלומר בכולנו. מה שהיכה בי באותה שעת ערב מוקדמת היה ההכרה המחרידה שבמהלך הפוך של ההיסטוריה, יכול היה לעמוד היסטוריון ערבי ליד חורבות מה שהיתה פעם המושבה העברית הראשונה בארץ ישראל, ולתעד את ניסיונם הכושל של היהודים להיאחז במקום, ניסיון שבני עמו הערבים הצליחו לסכל בדם ואש ותמרות עשן.

4

שכן זה עומק סיפורה של מלחמת העצמאות: או אנחנו או הם. דרך ביניים לא צלחה. לו ניצחו ערביי הארץ, לו ניצחו אבותיו של אחמד טיבי, כי אז יושבי הארץ היהודים היו נשחטים. זה מה שתכננו המנהיגות הפלסטינית ומדינות ערב: טיהור אתני באמצעות ג'ינוסייד. הם הצהירו על כך בריש גלי.

מזכ"ל הליגה הערבית, עבד אל רחמן עזאם פחה, הכריז ערב פלישת מדינות ערב: "זו תהיה מלחמת השמד וטבח רבתי, אשר ייזכר כמעשי הטבח של המונגולים והצלבנים." הוא הודיע לאבותיו של אחמד טיבי: "הכיבוש יהיה פשוט כטיול צבאי... עניין פשוט יהיה לזרוק את היהודים לים... עצת אחים נתונה לערביי א"י לעזוב את אדמתם ובתיהם ולשבת ישיבת ארעי במדינות אחיות שכנות, לבל יבואו תותחי הצבאות הערביים ויקצרו בהם קציר."

האירוניה היא שמאז ועד היום, נותרו הפליטים הפלסטינים כלי נשק במלחמה נגדנו. בכל העולם הועברו עשרות מיליוני פליטים והושבו במקומות חדשים, אבל מחנות הפלסטינים נותרו על תילם. זכר לחורבן. לא חורבנם, אלא תקוות חורבננו. אכן, יום ששוננו היה ליום אסונם. 

אהוד: באשר לאחמד טיבי, לפי אחד המקורות מתברר שמשפחתו היא סורית ורובה יושב עד היום בדמשק – אבל אחדים מבניה הגיעו ארצה כדי לקחת חלק בפרעות של 1929 או 1936, והם נחשבים עד היום כלא שייכים למשפחות הוותיקות בטייבה כפרו! – אכן אין גבול לחוצפה. אבותיו היגרו ארצה שנים רבות לאחר שעלו אליה אבות-אבותינו שלנו, צאצאי העלייה הראשונה!

* * *

יצחק שויגר

אותלו

 האופרה הישראלית ממשיכה להנות את ידידיה. מעלים על הבמה משהו שרקחו אותו לפני מאות בשנים. לפני מאתים שנה מחבר  ורדי אופרה לפי סיפור שרקח אותו שייקספיר לפני 400 שנה. מעלים סיפור בנלי.  והאמת כאילו זה קרה היום. המוזיקה הנהדרת והזמרים המעולים נתנו לנו חוויה מהנה של מוסיקה שמימית. הליהוק מוצלח והבמה ססגונית. חגיגה לעיניים ולאוזן. לראות  ולשמוע את המקהלה על שלל התלבושות העשירות והצבעוניות  של המשתתפים היתה חוויה מענגת.

 והסיפור ידוע לכולם ופשטני ואנושי כמו היום וכמו אצלנו. במה מתעסק אותלו המצביא הגדול? לא באויבים ולא בהנהגת המדינה אלא בשאלה הרת הגורל: האם אשתו מתעסקת עם סגנו וכיצד הגיעה המטפחת שנתן לה במתנה לידי סגנו? זה באמת חשוב? בזה מתעסק המצביא הגדול? מזכיר לכם משהו אצלנו? כמו למשל מי כתב את המכתב כשרצו למנות רמטכ"ל? ועל סמך עדויות שקר הוא חושד בה בנאפופים אפילו שזה לא נאמר לו ממש במפורש אלא רק נרמז, כאילו זה היה. והפתי, המצביא הדגול הזה, מאמין ליאגו החתרן הבלתי נלאה! ישר הוא מוציא אותה להורג. למה, מה קרה? אין בית משפט? למה לא מינה ועדת חקירה? ככה היו עושים אצלנו והיו חושפים את כל התככים של יאגו בקלי קלות. ומקסימום היו מוציאים אותו מהתנועה. אבל להרוג? למה? בגלל מטפחת? הנה אצלנו החתרן הבלתי נלאה ניסה לעשות את התרגיל המסריח ולהפיל את ממשלת האחדות של שמיר, שזה הרבה יותר רציני בתרגיל שהיה הרבה יותר מתוחכם. אז מה מישהו שם הרג  את התחמן? מה פתאום. הוא בסוף עוד נהיה נשיא.

היה יופי רב בהפקה. אבל אפשר היה לעשות אותה מודרנית. אם זה סיפור כל כך אנושי למה לא להביא אותו ממש לימנו ולהלביש את הזמרים בחליפות כמו פוליטיקאים בימנו. הרי גם היום הם מתעסקים בנאפופים. אתה פותח את העיתון וקורא על מורשת קצב במשרד התחבורה. שום דבר לא השתנה. יש פיתויים יש ניצול מיני יש בעילות אסורות יש תככים ושקרים והעולם כמנהגו נוהג. שמעתם על כתב אישום? הי אותלו, לא הורגים בשביל זה. כולה זה מטפחת!

לפני שהזמרים עלו על הבמה  היו לי תקוות להעמדה מודרנית משום שראיתי שהציבו בקצה השמאלי של הבמה אקווריום עם דגי זהב. אמרתי בליבי. האופרה שיחקה אותה. יהיה פה משהו מודרני. אבל אותלו וחבריו לא התעסקו בדגים. ולא הבנתי מה עשו  הילדים ששפכו לאקווריום את דגי הזהב. ומה הם עשו על הבמה. לרגע חשבתי שאולי מסעדת מול ים תרמו את הדגים כדי להכין סשימי לקוקטייל של אגודת הידידים ושזה הגיע בטעות אל הבמה. ותקוותי התחזקו כשהורידו את האקווריום עם הדגים באמצע ההצגה. אבל היה מאכזב. בקוקטייל לא היה סשימי ונאלצנו להסתפק בסגנון הלא ברור הרגיל של הכיבוד בקוקטיילים של אגודת  הידידים.

אבל בסוף. שורה תחתונה שווה לראות. אבל אפשר אחרי 200 שנה לעשות משהו עכשווי. הקהל הישראלי אוהב שערוריות עם נשים. ואם זה בא עם מוסיקה שמימית וזמרים טובים אפשר לעשות משהו יותר מאתגר. בלי אקווריום אבל משהו מודרני, צריך רק להעז. זה מגיע לוורדי ומגיע גם לנו. 

* * *

אלי מייזליש

1. גסיסתו של "תהליך השלום"

הערה מקדימה: כשמישהו אומר או כותב את המילה 'שערורייה' בעברית, הוא יודע שאין לה מקבילה בשום שפה לועזית, והיא באה לבטא משהו מחריד שהשכל אינו תופס. והרי אין קץ לשערוריות שהיו כאן ושם מאז ימי קדם. 'סקנדל' למשל, לא מגיע לחצי אחוז לתוצאה של שערורייה כפי שמקובל אצלנו. והנה, בכל יום ויום ושוב השערורייה התורנית שמכרסמת בחברה מבלי שאיש יכול לתת לה מענה. אחת מהן השתרכה ככה דרך אגב להלן במס' 1 של הכתבה להלן ואיש אינו פוצה פה ומצפצף.

כותרת ענק ב"מעריב" מיום ששי האחרון [19.4.2013] על פנייה של "בכירים אירופים" אל שרת החוץ של האיחוד האירופי קתרין אשטון בנוגע להתנהלות ישראל כלפי הפלסטינים ובעיקר ב'שטחים הכבושים', מעיד על טמטום במקרה הטוב ובמקרה הלא טוב לקהות חושים שריח יין רע נודף ממנו ולהלן שערורייה. הכתב נדב איל מציין כי "המכתב הגיע אמש לידי מעריב ..." [כן, העיתון עצמו מדגיש את המילה 'מעריב' באות שמנה]. שיסביר הכתב למה ואיך הגיע מכתב זה למעריב ולא למייל שלי – למשל? או שאנשי קבוצה אנונימית זו שאין לה כבר שום השפעה פוליטית באירופה שולחת מייל למעריב כדי שנדב איל יספר לנו ששלחו לקתרין אשטון תלונה נגד ישראל. וכי גב' אשטון תיבהל מהמייל של אנשי EEPG שאיש בישראל לא שמע עליהם?

נדב איל מספר לקוראי מעריב כי "מדובר בטקסט קשה מאוד עבור האינטרסים הישראלים..." ובין היתר שהם מותחים "ביקורת נוקבת" על התנהלות ישראל בשטחים. ובכן טקסט קשה. אז אנא מכם תחבשו קסדה ותעלו על שכפ"ץ שמא הטקסט הקשה יפגע בכם. ומי הם הבכירים? מה כוחם? מה הם רשאים או יכולים לעשות? ובכן, בניגוד לכותרת "בכירים אירופים" מתברר כי הם כמה קאקרים שאבד עליהם הקלח וכה אומר המביא לדפוס: "[ש] גם אם נכתב על ידי גורמים שאינם כעת בתפקידי ביצוע כעת... הטקסט קשה מאוד..."

אלא שכולם – כל 19 'הבכירים', הם ללא תפקיד רשמי וכמה מהם איש לא שמע עליהם, למשל, אחד ששמו ג'ון ברוטון, שהיה לפני 20 שנה כשנתיים ראש ממשלת אירלנד. בואו ונשאל את נדב איל מי מכיר את אותו ג'ון ברוטון? מי הוא? מרגרט תאצ'ר? איש זה היה שנתיים ראש ממשלת אירלנד, סו וואט? אירלנד הרי היא מדינת מחמד כמו פודל קטן. האם לחמה אירלנד נגד גרמניה במלחמת העולם ה-2? לא. הדגל הנאצי התנוסס בדבלין עד היום האחרון לתבוסת גרמניה, ולא רק. אלא שבאותו יום בו הודיע הרדיו כי היטלר התאבד, הגיע ראש ממשלת אירלנד דאז דה-ואלירה והביע תנחומים לעם הגרמני בבית השגרירות הנאצית וחתם שמו בספר הניחומים "על מות אדולף היטלר" ואולי הוסיף כמה מילות שבח. 

עוד טיפוס מפוקפק הוא למשל אותו ספרדי בלתי נלאה מיגל מורטינס, והנ"ל 'מזהיר' את ישראל מ"הידרדרות זכויות האדם בשטחים הכבושים..." והנ"ל עדיין לא שלח מייל לגב' אשטון על "הידרדרות מצב הגוויות המפוחמות מפגזי ארטילריה ברחובות הערים בסוריה."

אין לי מושג מה עושה ידיעה מסריחה זו במעריב. מה היא תורמת? ואם כן למי? או ש"תהליך השלום גוסס" ורק ידיעות עלובות כאלה באות לתת 'תמיכה ציבורית' לתהליך השלום שנשמתו מתפגרת. וכי עיני אנשים בעם זה תנקר, נדב איל? וכי ישראל הרשמית תיבהל מאותם פוליטיקאים אירופאים בפנסיה שעוד אחד מהם שמו ליונל פביוס ראש ממשלת צרפת לשעבר? הרי בצרפת ידוע כי ראש ממשלה הוא רק פקיד ולא מנהיג כי הנשיא הוא המנהיג.

אירופה כיום, נדב איל, מלקקת את ההריסות של כלכלתה שקורסת מדינה אחר מדינה. הנהגתה הבכירה, חמשת הגדולות: גרמניה, צרפת, אנגליה, איטליה וספרד – חוששות מכל רע ומאה אחוז מזמנה מוקדש למאבק באבטלה, בהידוק אמצעי הביטחון מזליגת האיסלאם אליה, בחיפוש דרכים להחמרת הסנקציות נגד איראן ובחיפוש דרכים לסיים את הטבח היומיומי בסוריה. באירופה כבר יודעים טוב מאוד מי הוא 'הילד הרע' במזה"ת; הערבים על כל גווניהם, כל הסורים שנלחמים אלה באלה, הטרוריסטים של חיזבאללה בלבנון, העיראקים המתפוצצים בכל יום, המפגינים החדשים בכיכר תחריר בקהיר, החמאס בעזה והפיראטים עם הגראדים בסיני, וככה אין סוף. הפלסטינים מרמאללה הם האחרונים ברשימה. ובזה מתקיים העיסוק של האיחוד האירופי כיום – בניסיון להציל את הכלכלה שם, במאות ההרוגים במזה"ת שבכל יום ויום, ולא במכתב של כמה דפקטיבים שהיו פעם שרי חוץ או ראש ממשלה אנונימי. וגם לא בבניית כמה בתים בהתנחלויות, כי לא קיים מצב של "תהליך שלום". אין מצב כזה כי הוא גוסס.

2. גסיסתו של "הארץ"

אני בספק אם יש אחד בארץ שנולד לפני הקמת המדינה שאינו בוש ונכלם בשל ההידרדרות של עיתון זה לאשפתות. אפילו שהיה רק מעוז הפרוגרסיבים מיוצאי גרמניה; ה'יעקעס', כמו עורכו של העיתון, שוקן האב, הרי כמעט כל בכירי העיתונאים כתבו בו והנה רק ממקצת השמות, גדעון סמט, יואל מרקוס, מתי גולן, עוזי בנזימן, עמוס אילון, עקיבא אלדר, ד"ר גרוס [פולס], אמנון רובינשטיין, זאב שיף יאיר קוטלר, סילבי קשת והדה בושס, נתן דונביץ ועוד רבים אחרים.

כיום? אפילו גדעון לוי כמעט שאינו כותב, למרות שיותר קל לירוק על הרצפה מקריאת 'מאמריו' שהם נוטפי רעל אנטי ישראליים. והנה כיום? מה קרה איש אינו יודע עדיין מה קרה שם, אבל ניכר שעיתון זה גוסס, ועובדה היא כי העיתון דורש סך 5 שקלים עבור כניסה למאמר שרק בחלקו הם מפרסמים באינטרנט. יש לברר בהנהלת החשבונות שם כמה יש באמת סקרנים לקרוא מאמר בשלמותו? אפילו-אפילו אם מזדמן לו ביום מוצלח 1000 כניסות הרי אלה 5000 ש"ח. ובשנה זה מיליון וחצי ש"ח. מיליון וחצי? 1000 כניסות? ש'הארץ' יגלה כמה. אני בטוח שלעולם הוא לא יגלה מהחשש שמא רק כמה בודדים אכן שילמו 5 שקלים עבור אותו יום מוצלח במיוחד, ומיליון וחצי בשנה יראה הארץ רק בגן עדן לאחר פטירה בשלום 'ושינוח על מקומו...' וכו'.

על פניו נראה כי עיתון זה גוסס, ולא רק בשל ריבוי השמות של הכותבים שם שצפו ועלו מעולם סמוי משהו, אלא בשל הרדידות והעליבות שבתכנים, ובשל ההטיה של דעות ל'חדשות'.

הצרה היא כי גם שאר העיתונים אינם משהו. הפטנט החדש הוא מריחת כותרות ענק בגודל פונטים שלא היו בעיתונים מעולם. אפילו הכותרת של הקמת המדינה באותו יום א' בבוקר ו' באייר תש"ח, לא היו בסדר גדול של כותרת סתם כיום.

גסיסתו של "הארץ" מגיע לאחר מחלה קשה וסופנית. זו מחלת שנאת ישראל המנוגדת לטבע האנושי אבל שמדביקה בדרך פלא דווקא אחדים מבני עמנו שמנסים לכפות על העם יחסים שלא כדרך הטבע; לאהוב ערבים שדווקא לא אוהבים יהודים. למה? וכי "הארץ" סתם ניחן בסגולות אלטרואיסטיות אוריינטליות דווקא? הרי משיכת 5 שקלים מכיסו של משוטט בגוגל אינה תכונה אלטרואיסטית. נכון? אז הנה הסוד: הוא גוסס כי בארץ לא אוהבים אותו למרות שמו: "הארץ". ובלי אהבה אין חיים, כך אמר כבר מזמן משורר 'שיר השירים'.  

3. עוד משהו על נדב איל

מעבר לשערורייה שנדב איל הביא לנו בעמ' 7 של מעריב מיום שישי האחרון [לעיל מס. 1], הנה הוא מככב גם בעמוד הראשון עם הכותרת הענקית שלו: "שערוריית אוצרות הטבע.." – על שלושה טורים בעניין משאבי הטבע.

או.קי. נדב. שתי רשימות בעמודי החדשות. אבל למה אתה מעסיק אותנו בעוד מאמר ענקי שהוא-הוא שערורייה בפני עצמה ב'מוספשבת' על שני עמודים [8-9] תחת הכותרת "דינמיקת הטרור" – על שני האחים שפוצצו שני סירים במרתון של בוסטון, כאשר עד כתיבת הטור שלך נדב, עדיין לא ידעת כי אחד מהם נהרג והשני נתפס, ושהם מחבלים מוסלמים ממוצא צ'צ'ני. ותספר עכשיו לקוראים מה כתבת? ואם לא אז אני. ובכן, כתבת נדב ככה:

 "... הניסיון לפענח מי עומד מאחורי האירועים [אירועים? או פיגוע] נידון – לפי שעה לכישלון. זה לא מפתיע... גודל המטענים יכול לרמוז באותה מידה על תא טרור בהשראת אל-קאעידה או על ימין קיצוני אמריקני דוגמת טימותי מקווי בפיצוץ הנורא באוקלהומה..."

וכאן נכנס הכותב לוויכוח עם עצמו מי כאן המחבל?

מה בעצם רוצה נדב איל לספר לקוראיו? הלא בשעה שעיינו בעיתון, כבר ידעו שזוהו שני אחים צ'צנים, וכי הכיוון חד-שמעי; מחבלים מוסלמים. ורק מגוחך היה להמשיך לקרוא הלאה כשאתר Y סיפר שאחד נהרג והמצוד אחר אחיו החל ושאין לו שום סיכוי להימלט, כפי שאכן קרה והוא נתפס.

כשאני עוקב אחר הכיוון שנדב מוביל את קוראיו, אני מזהה כיוון ספקני לגבי החד-משמעי הקיים של הטרור האיסלמי. ככה כאן. אולי זה אחד כמו באוקלהומה סיטי.

הרי אי אפשר לכתוב בעת ובעונה אחת 3 כתבות חדשותיות ובהן בליל פרשנות מודעת, להמעיט ולרדד את החשדות על הטרור הערבי ואיסלאמי. נקודה. וזאת שערורייה. וזאת מפני שנדב נחפז להודיע כי "החקירה לא תצלח". המחבלים יסתתרו עד בא המשיח כי האמריקנים פשוט לא מוצלחים. עובדה: הם לא מנעו פיצוץ התאומים, אז למה שהם יצליחו לתפוס שני מניחי סירי לחץ במרתון בבוסטון? למה? כי ככה רוצה נדב איל לכתוב.

אבל נדב אינו מרפה מהקורא. בטור השני הוא בכל אופן מעלעל באפשרות שמא אלה כן מחבלים איסלאמים, ומה יקרה אז? אז הנה מה שהוא כותב:

 "... לסיכוי שמדובר בפעולה איסלאמיסטית יתברר כי ממשל אובמה יעמוד בפני אתגר אדיר."

נדב איל מסביר כי אתגר אדיר זה שהנשיא אובמה עלול לסכל רפורמה במדיניות ההגירה, כדי שיהיה פיקוח על מהגרים ערבים. והוא מוסיף כי דמגוג אחד שהוא חבר קונגרס מאיווה "מיהר לומר יש ספקולציה של מעורבות אזרחים זרים בפיצוץ..."

בעצם ניחש האיש נכון, אבל נדב אינו נותן לו צ'אנס כך הוא מגדיר את האיש: "זו פוליטיקה או דמגוגיה או שתיהן בכל גדולתן. קינג [חבר הקונגרס] כמו כולם עוד לא יודע כלום... אבל כבר הוא מתחיל להניע את דעת הציבור כדי לחסל רפורמת ההגירה. זו הדרך שבה גורמים פוליטיים עושים בה שימוש."

בואו ונצלצל עכשיו לנדב איל ונשאל אותו האם עכשיו, כשהתברר שאכן אותו קינג צדק והמחבלים הם באמת אזרחים זרים. מהי לדעתו דמגוגיה? כתיבה בלתי אחראית מתל אביב בעיתון מעבר לים, או חבר קונגרס האחראי בפני אזרחיו?

וזאת שערורייה רבתי.

* * *

תקוה וינשטוק

1. אורן ירושלים

בסוף המאה התשע עשרה היו בארץ סך הכול מאה קילומטרים של יער טבעי. הרעייה הלא מבוקרת וכריתת העצים בימי התורכים – בייחוד במלחמת העולם הראשונה, כשישמשו להסקת הקטרים של – דלדלו את אוכלסיית העצים.

הקרן הקיימת נטלה על עצמה את תפקיד הייעור בנוסף לגאולת הקרקע. בימינו אף הפך הייעור לאחד מיעדיה העיקריים של הקרן. יש לציין כי שלטונות המנדט הועידו  שטחים נרחבים של קרקע ממשלתית  לשמורות יער. הקרון הקיימת ייערה שטחים פרטיים שרכשה. שני הגופים נטעו במקביל מגוון עצים.

קק"ל נטעה בעיקר על אדמות שלא התאימו לגידולי שדה, למטע או כרם או לא תאמו לתוכניות ההתיישבות. תחילה נטעו איקליפטוסים. באזורי ביצות, האיקליפטוס נודע כמייבש ביצות – כמטרה לייצב חולות וגם כפתרון לזכות חזקה על הקרקעות. לא נוכל להתחרות באגמים של פינלנד, קנדה ונורבגיה אך אין סיבה שארצנו לא תכוסה בעצים ואין מקום בארץ שהדבר בלתי אפשרי – אמר בן גוריון

 משנות השלושים החלה קק"ל בנטיעה מסיבית של אורן ירושלים – פיניונס כשמו בערבית. העץ נקלט יפה, הסתגל לתנאי יובש וקצב גידולו היה מהיר. הוא אף הזכיר למייסדי הארץ את נופי אירופה שנטשו... נוספה לו גם סיבה חברתית-כלכלית: תעסוקה לעולים הרבים שהגיעו למדינה. האורנים סיפקו  עבודה במשתלות, בנטיעות ובטיפול ביערות.

   את היער הראשון – יער הרצל, נטעה קק"ל עוד ב-1907, על שם הוגה מדינת היהודים שהלך לעולמו שלוש שנים לפני כן. היער מכונה גם יער חולדה בשל קרבתו לקבוץ חולדה. בין היערות הראשונים היה יער בן שמן, הריאה הירוקה של גוש דן, שהוא היער הגדול במדינה. ניטעו בו מיני עצים שונים, ביניהם אורן הצנובר (שגם לו שמות אחדים: "אורן הסלע" ו"אורן הגרעין" על שם זרעיו הגדולים – הפיניונס  הטובים למאכל, ובערבית: סנובר.

האורן הוא עץ מחטני ירוק-עד ממשפחת האורניים. הוא  מגיע עד לגובה של עשרה מטר ויותר ויוצר תחתיו מרבד מחטים. תכונתו הייחודית: האורן יוצר סימביוזה עם פטריית האורנייה. הפטרייה גדלה על שורשיו ומסייעת לו לקלוט חומרים חשובים מהקרקע. האורן שייך לקבוצת הצמחים הפירופיטים, המותאמים לאש. חום השריפה מפוצץ את פרי העץ – האצטרובל – וזרעיו נישאים ברוח ונזרעים באפר. הגשם הראשון אחר השריפה מביא לנביטה רבה של האורנים.

הצמח חד מיני: על אותו אילן מצויים לצדי הענפים אצטרובלים זכריים ובראשי הענפים מרוכזות בצפיפות אצטרובליות נקביות. באביב נישאים המון גרגרי אבקה לפרחים הנקביים. אבל חולפות שלוש שנים עד שהאצטרובל הנשי מבשיל. רק אז נפתחים קשקשי האצטרובל והזרעים מתעופפים ממנו ומשתרשים במקום חדש.

אורן ירושלים גדל בר באגן הים התיכון המזרחי. בארץ הוא גדל באזורים שיורדים עליהם לפחות 300 מ"מ גשם. אולם רק במקומות בודדים בישראל נותרו אורנים טבעיים. רוב חלקות האורן ניטעו באורח יזום בעיקר באזורי ההר, מהגליל עד דרום הרי יהודה.

האורנים נחשבים בעולם כעצי ייעור ראשיים לתעשייה. בעיקר הם מובילים בייצור נייר ורהיטים. חלקיו השונים של האורן מייצרים שרף שהוא  אחד המרכיבים בייצור הטרפנטין. כמו כן מופק ממנו עטרן, זפת-עצים.

יש פרשנים הרואים באורן את "עץ השמן" הנזכר בספר נחמיה, ויש המזהים אותו כ"בנות שוח" המופיע במסכת ראש השנה בתלמוד הבבלי כעץ סרק ששימושיו שונים. בספר ישעיהו  נזכר האורן לצד תרזה ואלון. לדעת אילת השחר ונגה הראובני, "אורן" בא מ"אור": גוונו הירוק בהיר מזכיר אור, במיוחד בימים שטופי שמש. ד"ר שרה'לה אורן, מחברת "צמח החודש", מקשרת את האור הזה לחודש הנוכחי, אייר, המכונה במקרא "ירח זיו". היא מעירה במאמרה כי לדעת חכמינו נובע השם "זיו" מהתגברות האור ורעננות הצמחים בחודש אייר.

חיי האורן קצרים יחסית, מאה עד מאה וחמישים שנה. רק פה ושם מצויים אורנים קשישים יותר. עקב השרף שבו הוא דליק מאד. שריפה הפורצת ביער אורנים מתפשטת לכל עבר במהירות מסוכנת. קרחות גדולות ביערות האורן הן מראה שכיח. יערות שלמים מתכלים גם עקב המזיק המכונה "טוואי התהלוכה". ויש אנשי טבע הסבורים שלא ייתכן למלא את הארץ באורנים, צמח לא אופייני לישראל, שהתנ"ך ממעט להזכירו.

בשנים האחרונות חל שינוי במדיניות הנטיעה של קק"ל והיא נוטעת בנוסף לאורן ירושלים גם אורן קפריסאי, המגלה יתר עמידות  בפני מזיקים. כמו כן החלה לנטוע גם מבחר של חורש ים תיכוני – כליל החורש, שקד, חרוב, אלה ואלון, ועוד.

2. בתיה

   לפני שבוע הלכה לעולמה בתיה יום טוב. לתל אביבים המעטים שהשם זר להם ייאמר שבתיה היתה מייסדת המסעדה הקרויה בשמה בפינת הרחובות דיזנגוף וארלוזורוב. בתיה ילידת 1918 היתה בת 95 במותה והמסעדה שלה, שנפתחה ב-1941 – בת 72.

העיתונות חלקה כבוד רב לגברת הזקנה שנפטרה ולאוכל היהודי שבישלה. כבוד לא מובן מאליו בעיר בעלת שפע קולינרי מעודן ומאכלים שאדם מן היישוב לא שמע את שמם מימיו. כל מסעדה המכבדת את עצמה (היינו, שמחיריה מעל לממוצע...) מפרטת כיום בדקדקנות ממה מורכבת כל מנה בתפריט – איזה רטבים פיקנטיים היא מכילה ומה אופן ההכנה שלה. כל מנה בתפריט זוכה להסבר ארוך ונמלץ עד שמרוב מילים כבר אינך יודעת מה בעצם  תקבלי. שלא לדבר על כל המסעדות הבינלאומיות – הודיות ויפניות, אתיופיות ולבנוניות, ואיטלקיות כמובן.

ב"בתיה" קיבלת רק מאכלים מזן אחד, ותיק מאוד: אוכל יהודי. קראת בתפריט – אם בכלל נזקקת לו – "קישקע", מיד היה הכול ברור וצלול כמו מרק העוף הצח במסעדה – וכל המוסיף גורע.  מרת בתיה לא התרשמה מהשמות החדשים  ולא מהמרכיבים  האקזוטיים. היא בישלה כפי שלמדה במטבח של אימה ומכך התפרנסה. בישול, כמו תפירה, הוא מקצוע העשוי לקיים אישה בכל זמן וכל מקום גם כשהיא נעקרת לארץ חדשה.

בתיה לבית גלפנד, ילידת פולין, עלתה לארץ – לפלשתינה של אז, בינואר 1936. בסך הכול היתה בת שבע עשרה וחצי. הבריטים הגבילו את העלייה אך העניקו סרטיפיקטים לצעירים מתחת לגיל 18. חודשים מיספר גרה בבית דודה, רופא שיניים בעל מרפאה ביפו. פרצו המאורעות, הקליניקה נשרפה וכל  רכושם של הקרובים אבד. בתיה יצאה לעבוד במשק בית. היא נישאה לפועל הנמל אריה יום טוב. פרצה מלחמה העולם, יום טוב פוטר והפך למובטל. הזוג הצעיר החליט לפתוח מסעדה. הם פתחו אותה בדיזנגוף 206, בחנות שמכרה נקניקיות. באותו בית, בספק מבנה בחדר המדרגות, גם התגוררו. התחילו, כדברי בתיה, מאפס. ממכירת מרק לשכנים. אפילו שש לירות לשכר דירה – לא עמדו לרשותם. יום יום רכב יום  טוב על אופניים מרחוב דיזנגוף שטרם נסלל לשוק הכרמל, לקנות ירקות ועצמות.

עד מהרה נודע טיב תבשיליהם ולקפה בתיה  באו לסעוד אנשי "המעביר" – כיום "דן" – מהמוסך הסמוך; החלו לנהור משוררי הדור ושחקניו שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה –  שלונסקי ואלתרמן, חלפי וגם דן בן אמוץ ואורלנד, הגיעו רובינא ואלכסנדר פן,  שהיה מתחנן: "רק עוד כוסית!" ואחרים.

מכרה שעבדה בוועד הפועל של ההסתדרות הביאה למסעדה את צמרת ההגנה והמדינה שבדרך: יעקב דורי, יצחק שדה, גלילי, אלון. כולם אכלו בהקפה ושילמו בתחילת החודש הבא. עד יום מותה שמרה שם טוב את ספר החשבונות שבו רשומים החובות שעדיין מגיעים לה. אבל ההכנסות עלו בהרבה על החובות וב-1948 עבר "קפה בתיה" למבנה ממול, דיזנגוף 197. שם  פעל עד לאחרונה. המבנה שהורכב משלוש חנויות היה גדול לאין ערוך מהאכסניה הקודמת אולם גם בו שררה הצפיפות.

"פה אכלו ארבעה דורות של דיין," העירה רות דיין כשהגיעה עם נכדתה למסעדה. ואילו השחקן יהושע ברטונוב החמיא לבתיה: "אנחנו קולגים! את עושה את העבודה שלך באמנות!" 

אלא שזו אמנות למועד קצר בלבד. במסעדה ואף בבית טורחים הרבה על הכנת התבשילים  אבל הדג הממולא אינו ספר או ציור השורד גם אחרי שיוצריו כבר פרשו מן העולם. אדרבא, ככל שהמנה טעימה יותר – היא נבלעת ונעלמת יותר מהר, ומשך חייה בצלחת מסתכם בדקות ספורות. גם תבשיל מרהיב "יפה כמו ציור" נעלם חיש קל בחיך והיה כלא היה.

לפני חודשים אחדים, עוד בחייה של בתיה, נאלצה המסעדה המיתולוגית להיסגר. הבניין מועד להריסה ובמקומו יקום מלון בוטיק. אבל המוסד המהולל יוסיף להתקיים. הוא כבר עבר לרחוב החשמונאים.

ימים לא רבים אחרי שהמסעדה בדיזנגוף סיימה את חייה, נפטרה בתיה. רוחה נשארה. מלכת הבישול הצליחה להנחיל לבתה את הידע שקבלה מאימה. הבת, מירי חכםי עבדה שלושים  שנה עם האם  ומזה כעשורי מאז שבתיה פרשהי היא מנהלת את המסעדה, ובן זוגה הוא הטבח הראשי – כשם שאביה עבד לצד אימה. מירי גם הנחילה את תורת אימה לשתי בנותיה, מיכל ולירן. האחת למדה רפואה סינית והשנייה למדה עיצוב בשנקר, אולם שתיהן עובדות כבר שנים במסעדה ובבוא היום אולי תנחלנה את התורה גם לבנותיהן ובניהן.

     ידה הברוכה של בתיה תורגש עוד דורות ברגל הקרושה, בצ'ימעס ובכל היתר.

* * *

באבל על מותו של פרופ' וצלב אינסלר

מבכירי הרופאים הגניקולוגיים בישראל

רבות ורבים יזכרוהו כל ימיהם

* * *

אורי הייטנר

1. תרבות של התבכיינות

תגובה לאלון עידן, "קשה יש רק בלחם"

מוסף "הארץ" 19.4.13

אלון עידן מיצר על השימוש במושג "אתגר" במקום "קושי", ומציג את המילה כמניפולציה שמאפשרת למדינה, לצבא ולמקום העבודה לברוח מאחריותה לפרט ולזרוק אותה בחזרה על הסובייקט.

אני רואה במסר של עידן ביטוי לתרבות ההתבכיינות, הראש הקטן, המגיע לי, ה"שתו לי אכלו לי", ההתקרבנות, העושה שמות בחברה הישראלית ובחברה המערבית בכללה. מדינת ישראל לא היתה קמה ברוח זו.

הציונות עשתה את הבלתי יאומן, כיוון שראתה בכל קושי אתגר. הייתה זו דרישה מהפרט, מהקבוצה, מהקהילה ומהאומה להתאמץ, לדרוש מעצמם, לסייע זה לזה ולא להיכנע לקושי.

"בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל! / מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר / שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל / אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?" כתבה רחל המשוררת ב-1927. הגשמת החלום הציוני נראתה כאבן שאין אפשרות לגול אותה מפי הבאר. אולם הדבר אפשרי במאמץ עקשני וער של אלף זרועות. האלף מבוססות על היחיד, על המאמץ של כל אחד ואחד מן האלף.

שנים אחדות מאוחר יותר כתב המשורר אהרון זאב את שירו "הנס של הלב האמיץ" הידוע על פי הבית השני שלו, המולחן, כ"אנו נושאים לפידים". זאב מדבר על "ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם." אין גבול ליכולת של האדם המאמין ביכולתו להתגבר על הקושי – כפרט וכחלק מקולקטיב: "בסלע חצבנו עד דם / ויהי אור!" – היכולת של האמיצים והמתגברים החוצבים בסלע עד דם, משולה לכוח הבריאה. זו הרוח המביאה את האור לעולם.

לוחמי הפלמ"ח שרו "מסביב יהום הסער אך ראשנו לא יישח". עמיתיהם, לוחמי האצ"ל, שרו: "תגר על כל מעצור ומיצר."

הרוח הזו הביאה להישגים כבירים. האנטיתזה של הרוח הזו, היא רוח העידן של עידן – רוח ההתבכיינות והפינוק.

ואם אמנם צודק עידן באבחנתו שאת המילה קושי מחליפה המילה אתגר, יש לראות זאת בחיוב, כהתחדשות הרוח הגדולה כתגובה לרוח הרפיסות הבכיינית.

2. מעם למעמד

888ספרו של דוד בן גוריון "ממעמד לעם", שיצא לאור ב-1933, לפני 80 שנה בדיוק (באיסרו חג של שבועות) - קובץ מאמרים ונאומים של המחבר מ-1915 ועד צאת הספר, הוא אחד ממסמכי היסוד החשובים, המשמעותיים והמשפיעים ביותר בתולדות הציונות בכלל, ותנועת העבודה הציונית בפרט. עצם העובדה שהספר קיבץ מאמרים כבר משנת 1915 מעידה על כך שהוא לא המציא את הגלגל ברעיון חדשני, לא מוכר. אולם עצם הריכוז, אופן פירסומו ועיתוי פירסומו – סמוך לעליית תנועה העבודה לשלטון בתנועה הציונית, העבירו מסר מהותי ומשמעותי אודות תפקידה המרכזי של תנועת הפועלים הציונית – לא תנועה מעמדית, אלא בראש ובראשונה תנועה לאומית.

בפתח מאמרו "הייעוד הלאומי של מעמד הפועלים" (תרפ"ה 1925) כתב ב"ג: "הפועל העברי לא בא הנה כפליט המחפש לו מקלט באשר ימצא, והחוזר אחרי אמצעי קיום מכל הבא ליד. כשליח העם עלה לארץ וכחלוץ המפעל הגדול של המהפכה העברית כבש את עמדותיו בעבודה, במשק וביישוב. בכל מעשה ובכל מפעל, קטן או גדול בעבודתו בכפר ובעיר, בניין משקו החקלאי והחרושתי, בכיבושי השפה והתרבות, בשמירה ובהגנה, במלחמה על ענייניו וזכויותיו בעבודה, בסיפוק צרכיו המעמדיים והלאומיים, בהקמת מוסדותיו והסתדרותו – ריחף לפניו הייעוד ההיסטורי של המעמד אשר עליו הוא נמנה ואשר להקמתו בארץ פילס נתיב: הייעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים לקראת המהפכה אשר תשליט את העבודה בחיי העם והארץ. הפועל העברי שילב בעבודת חייו את דבר הגאולה הלאומית, ובמלחמתו וביצירתו המעמדית צרר את כל התוכן של מאווי העם וצרכיו ההיסטוריים".

הספר היה מניפסט שבו הכריז מנהיג התנועה באופן ברור – אנו בראש ובראשונה תנועה לאומית, שייעודה הוא בניין אומה, והנושא המעמדי הוא שני בחשיבותו ונועד לשרת, בראש ובראשונה, את המטרה הלאומית.

המשמעות של המסר הזה כפולה. מרכיב אחד בו, הוא עליונות האינטרס הלאומי על האינטרס המעמדי, המגזרי. המרכיב השני הוא עליונות ההשתייכות, ההזדהות והסולידריות הלאומית, על פני הסולידריות המעמדית האוניברסלית. כאמור, ב"ג לא חידש הרבה בדבריו, כיוון שזו היתה תחושתם הטבעית של החלוצים, אולם בהגדרתו ובאמירתו הברורה והנוקבת, הוא שם קץ למסרים הכפולים ברטוריקה של התנועה. המסר שלו היה שהציונות הסוציאליסטית, פירושה – דרך סוציאליסטית בהגשמת הציונות. ההיררכיה ברורה. ומאחר וההזדהות הטבעית של הפרט היא עם עמו, הסוציאליזם הציוני הארצישראלי הצליח מעל ומעבר לכל ניסיון סוציאליסטי אחר בעולם.

על בסיס השקפת העולם הזו, הציונות הקונסטרוקטיבית יצרה משק מעורב, המשלב יוזמה ציבורית סוציאליסטית עם יוזמה פרטית קפיטליסטית למען המטרה המשותפת של בניין הארץ. על בסיס השקפת העולם הזו, נכרתה ברית פוליטית בין תנועת העבודה לחוגים האזרחיים – הבורגניים, ביישוב הארץ ובהקמת המדינה שבדרך. על בסיס השקפת העולם הזו, נוצרה התפיסה הממלכתית עם כינון המדינה.

המסר של "ממעמד לעם" נועד לשים קץ לחלומות הקוסמופוליטיים בתוך תנועת הפועלים, של הזדהות עם מעמד הפועלים הבינלאומי לפני ההזדהות עם בני העם היהודי מכל המעמדות. הוא העדיף מסר של – יהודי כל העולם התאחֵדו סביב הציונות ובניין הארץ, על פני "פועלי כל העולם התאחֵדו".

היה זה בתקופה שבה רעיונות "עולם המחר" של האינטרנציונל הסוציאליסטי פשטו ברחבי העולם כאש בשדה קוצים וכבשו גם רבים מקרב הנוער היהודי. ב"ג אמר שהמחר שלנו הוא בניין הארץ והגשמת הציונות.

רעיונות קוסמופוליטיים הלהיבו תמיד אליטות מסוימות, שחשו שעמם קטן עליהם; כך הליברליזם של המאה ה-19, כך המרקסיזם וכך גם הגלובליזציה בימינו. ותמיד, בין הקופצים בראש היו יהודים. היהודים גם היו הראשונים לשלם את מחיר הניסיונות הללו.

היום, 80 שנה לאחר ספרו של ב"ג "ממעמד לעם", נשיא מדינת היהודים, מי שבכל נאום ובכל ראיון מציג עצמו כתלמידו המובהק של ב"ג וכממשיך דרכו, מנסה להוביל מהלך הפוך – מעם למעמד.

במתקפת ראיונות בכל כלי התקשורת, הכתובה והאלקטרונית, לכבוד יום העצמאות, נשא פרס את הבשורה הפוסט-לאומית, הבזה למדינות הלאומיות המיושנות, חסרות היכולת להתמודד עם אתגרי התקופה, והציב כחלופה להנהגת העולם את התאגידים העסקיים הבינלאומיים.

בניגוד למהלך ההיסטורי של ב"ג, שהצליח בשל האמת המהותית שהוא נשא אודות הזיקה הבסיסית האנושית הטבעית לקולקטיב הלאומי – מנסה פרס להוביל מהלך הפוך: העדפת המעמד על העם, והעדפת הסולידריות המעמדית הבינלאומית על פני הסולידריות הלאומית.

אלא שהמעמד עליו מדבר פרס אינו מעמד הפועלים שאמור היה להיות המעמד של ההמונים, אלא מעמד הטייקונים העולמי, שהינו מעמד מצומצם של הרבבון העליון הגלובלי. רעיונות האינטרנציונל הסוציאליסטי והדיקטטורה של הפרולטריון המיטו על האנושות אסונות כבדים שגבו חיי מיליונים, אולם מלכתחילה הם נבעו מחתירה לצדק וליצירת עולם טוב יותר. מעמד הטייקונים והתאגידים הבינלאומיים מבוסס מלכתחילה על רדיפת בצע והתעשרות המעטים. שלטון המעמד הזה עלול להוביל לתוצאות הרות אסון לאנושות, לא פחות מהדיקטטורה של הפרולטריון.

שמעון פרס ראוי להערצה על חיוניותו הפיסית והאינטלקטואלית בגילו המופלג. אולם הפוזה של מי שנכנס לעשור העשירי של חייו כאיש העתיד, שאינו מבזבז את זמנו על העבר, מביאה אותו לנצל את מעמדו וכוחו כדי להנחיל רעיונות מסוכנים של "לא כלום אתמול – הכול מחר", כשהמחר הזה, למעשה, אינו נושא כל בשורה.

המציאות המזרח-תיכונית בימים אלה של עליית האסלאם הקנאי והטבח ההדדי בין קנאים סונים ושיעים – מעידה עד כמה מופרכים והזויים היו רעיונות המזרח התיכון החדש שפרס דחף בשנות ה-90 של המאה הקודמת. המשבר הכלכלי של 2008 מעיד עד כמה מסוכן לתת לתאוות הבצע להנהיג את האנושות. אנו עדים שוב ושוב למחיר החברתי והכלכלי של הון/שלטון. רעיונותיו של פרס על הענקת שלטון עולמי להון, מסוכנים וחמורים ביותר.

המדינה האחרונה בעולם, שראוי שהעומד בראשה יהיה מְבָשְׂרָם של רעיונות פוסט לאומיים וקוסמופוליטיים, היא מדינת היהודים. אנו, היודעים טוב מכולם את משמעות הקיום ללא מדינת לאום ריבונית, איננו חייבים לקפוץ בראש עם רעיונות כאלה. קודם ששאר העולם יתפרק מלאומיותו, אח"כ נשקול את הרעיון...

* * *

היה היתה פעם מדינה ושמה מצרים

אהוד שלום,

אני שולח לך פואמה מצרית שהגיעה לידי על ידי הזוג  שוש ונסים אברויה, התרגום כאן הוא תרגום חופשי לגמרי אך מוסר את עיקר תוכנה. אני מצרף גם את המקור הערבי כפי שקיבלתי אותו וממנו תרגמתי.

בברכה,

אבי עילם אמזלג

היה היתה פעם

היתה מדינה ושמה מצרים

כולם אהבו אותה

היה בה כל טוב, תרבות ואמנות

וקולה נשמע בכל מקום

 נכון, היה בה דיכוי ועוול

נכון, היתה רחוקה משמירה על זכויות אדם

אבל לפחות האמונה היתה דלה

אז באו מהומות ינואר וכל אדם שמח

אמרנו, אלוהים חנון ורחום

הלך מובראכ ואיתו הדיכוי

עברנו את תקופת הצער והיגון

לא הוטרד אף אחד יהיה מי שיהיה

הנוצרי והמוסלמי שווים

חלמנו ושמחנו וציירנו את מצרים בצבעים

אבל מה שקיבלנו בסוף החשבון הוא

שעל המהומות רכבו האחים

אבל לא מינו יותר משליש הפרלמנט

אמרו שראש הממשלה לא מן ״האחים״

אמרו ואמרו אך כל דבריהם משחק הקורא לתפילה

האחים התגלו כסלפים

והפכו את מצרים לאפגניסטן

בעלי זקן ונקאב (כיסוי ראש לנשים) בכל מקום

הרעב לא הדאיג הכלכלה לא הדאיגה

מה שהדאיג זה עומר עבד ארחמן

רכבות דורסות ילדים וזה לא חשוב,

מה שחשוב זה להגן על ילדיו של חמסאן

הנוצרים הם כופרים לכן הם נושא השנה וגם הקוראן

וילויל ושאר בני עלמאן

הצבא נהפך ל״אחים״

וגם עורך הדין, סרגו, מהותיקאן

וכשאזאהו סרב להצהיר

הכול נהפך לעבר

החוקה נעשתה לפי מידתם של גאנים וחוסיין

אלוהים אלוהים איזו תקופה

מורסי נעשה הח׳ליפה והסולטאן

הגענו ללוויה של זכויות האדם

ואין יותר מקום לאופוזיציה במצרים

ולא נותר במצרים לא איש תרבות ולא אמן

נותרו בה רק מורסי וחסאן

הכול חוזר בצורות שונות בכל מקום

נשים ונערות נמכרות במחיר זול

והפרלמנט נהפך למסגד ובו המואזין

ושהעולם כולו ידע שמצרים נעשתה ״מצריסטאן"

והחוק לפי דרך האחים 

كان يا ما كان

كان هناك بلد اسمها مصر

يعشقها كل إنسان

كان فيها الخير، والأدب والفن 

وصداها بلغ كل مكان

صحيح كان فيها ظلم وطغيان

صحيح كانت بعيدة عن حقوق الإنسان

لكن على الأقل كان فيها أضعف الإيمان

فجأة حصلت ثورة يناير وفرح كل إنسان

قلنا الله الله ياحنان

ذهب مبارك وذهب معاه الطغيان

قلنا ولى زمن الأحزان

لا اضطهاد بعد اليوم لأي شخص كيفما كان

المسيحي والمسلم سيان

حلمنا .. وفرحنا ... ورسمنا مصر بكل الألوان

لكن حصل ما كان في الحسبان

الثورة ركبها الإخوان

قالوا لن نرشح أكثر من الثلث للبرلمان

قالوا لن يكون الرئيس من الإخوان

قالوا وقالوا.. كل كلامهم لعب بالأذان

تحالف الإخوان وبنو سلفان

وقلبوا مصر إلى أفغانستان

لحى ونقاب في كل مكان 

الجوع لا يهم، الاقتصاد لا يهم، المهم عمر عبد الرحمن

قطار يدهس أطفال لا يهم .. المهم يحموا بني حمسان

النصارى كفار لازم يخضعوا للسنة والقرآن

وياويل البقية من بني علمان

الجيش صار إخوان، 

والنائب صدرو للفاتيكان

ولما رفض أزاحو بالإعلان

القضاء كله صار في خبر كان

الدستور تم سلقه على مقاس غنيم وحسان

الله الله عليك يا زمان

صار مرسي هو الخليفة الأوحد والسلطان 

صلوا الجنازة على حقوق الإنسان

لم يعد للمعارضين في مصر مكان

ولن يبق في مصر لا أديب ولا فنان 

سيبقى فيها وجه مرسي وحسان

يتكرر بأشكال مختلفة في كل مكان

وستباع المرأة والطفلة بأبخس الأثمان

وسيكون البرلمان مسجدا يرفع فيه الأذان

وسيعلم العالم أجمع أن مصر .. صارت مصرستان

والبركة في حكم الإخوان

* * *

יהודה דרורי

1. צה"ל חייב לפעול עכשיו בסיני

מה שקרה השבוע באילת עם הגראדים שנחתו בה מדאיג במיוחד מכיוון שזו עיר תיירות ונופש בעלת ערך כלכלי ואנושי חשוב. כולנו מבינים עד כמה המצב נזיל במצרים ועד כמה כל אירוע יכול לזעזע שם את המערכת, אבל עלינו להתנער מרגישות המוגזמת שלנו לבעיות של מצרים ולענות לבעיות שהמצב במצרים גורם לנו. פירושו של דבר "להסיר את הכפפות" ולהכות חזק באלה המנסים לפגוע בנו משטח מצרים כי הצבא המצרי רק "עושה כאילו..."

מה שקורה במצרים יכול רק להיות מוגדר כמצב כאוטי, מצב שיכול להמשך עוד זמן רב. אנחנו מגלים שהעוינות נגדנו גדלה שם מיום ליום, השלטון האיסלמיסטי מחפש דרכים לבטל את ההסכמים איתנו, ואלמלא חששם של המצרים שיאבדו את הסיוע הכספי מארה"ב, הם מזמן היו נערכים מחדש נגדנו בסיני.

פעילותם של כוחות הביטחון המצריים נגד כנופיות הסאלפים ואל-קאידה  הינה מצומצמת ביותר והם נכנסים לפעולה רק כאשר נפגעים אנשיהם, כל זאת למרות שאיפשרנו לצבא מצרים הכנסת כוחות משמעותית לסיני להתמודדות עם תופעת הכנופיות. למזלנו, כיום, הפעילות שככה במקצת מפני שרוב הטרוריסטים יצאו להילחם נגד אסאד בסוריה. אבל, זה לא מפריע להם לבנות תשתית מלחמתית עם ניסיונות "לעקוץ" אותנו מידי פעם כגון שיגור טילים לאילת.

הטרור כידוע לנו הינו סרטן מסוכן ולכן יהיה זה משגה ביטחוני משמעותי מצידנו להזניח חזית זו, "להתחשב במצרים" ולאפשר לטרור להתבסס בסיני! – אנחנו חייבים כבר עכשיו להכות בריכוזיהם בכל מקום, (עדיף ע"י כוחות אוויראים) אני מניח גם שאנחנו חכמים מספיק לשלוח מזלטי"ם ברציפות שיזהו את נקודות הריכוז שלהם, מצבורי נשק ומחנות של כל גופי הטרור בסיני וליצור בנק מטרות. אסור להניח להם רגע של שקט ויש לרדוף אותם בנחישות וללא הרף בכל מקום.

לשם כך ממשלת ישראל חייבת לקבל החלטה אמיצה שתדאג להשליט את הסכמי השלום עם מצרים, אלו הקובעים את  סיני כאיזור מפורז. דהיינו – הפרת האזור כמפורז מאפשרת לנו לפעול בו מבחינת החוק הבינלאומי כנגד המפרים את קיומו.

2. לנתק מגע מיד במו"מ עם טורקיה!

אני כותב פה מה שרובנו חושבים ומרגישים: זו היתה שגיאה לנסות ולשפר את יחסינו עם טורקיה דווקא עכשיו. גם ביבי וגם ארדואן עשו טובה לברק אובמה כשהסכימו להתפייס (כביכול...)  אף שהדבר ממש בלתי אפשרי עם שליט איסלמיסט ואנטישמי כארדואן, וישנן משפחות הטרוריסטים שמוסתות ע"י אירגוני הטרור ושבעצם לא מגיע להם דבר.

מה בער לנו ?

מדוע דווקא עכשיו החלטנו להידבר עם ארדואן? האיש הזה על הפנים בנושא סוריה, הוא מסוכסך עם נאט"ו, הוא נאלץ לאחרונה להשלים עם עצמאותו הקרובה של העם הכורדי, ואירופה לא רוצה אותו אצלה בשוק המשותף...

מצד שני, יחסי המסחר עם ישראל הוכפלו בשנתיים האחרונות (!) ויחסי הרכש הצבאיים כמעט שלא השתנו...

והתיירים הישראלים גילו את יוון ואייה כתחליף.

נכון שהפסקנו לעשות תימרונים משותפים עם הצבא הטורקי, אבל מי צריך את זה כאשר אין מה ללמוד מהם... ואנחנו יודעים לבטח, שאחרי כל פעילות משותפת, הם מזרימים מידע על צה"ל ויכולתו למדינות העימות...

עד היום ארדואן יוצא מדעתו נוכח כישלונו  לתבוע אותנו בבית הדין הבינלאומי מכיוון שנקבע שם ע"י מומחים, שישראל פעלה כחוק בנושא המרמרה וההסגר על עזה... הביזיון הזה מוזכר לו לא פעם ע"י האופוזיציה בטורקיה והוא היה צריך איזה ניצחון בנושא וביבי סיפק לו זאת בתירוץ שהדבר כאילו נורא חשוב לנו... זהו שקר!  זה נורא חשוב לטורקים אבל לא לנו! אינני מתכוון להגיד שהמצב שנוצר בינינו ובין טורקיה לאחר מרמרה  הוא אידיאלי עבורנו, אבל בהחלט לא כל כך נורא...

הטלפון שאובמה יזם הפך לחוצפה טורקית מדהימה. ארדואן הפך את "שיחת הטלפון ההתנצלותית הקלה" (דהיינו, ל"כיפוף ידו" של ביבי על-ידי ברק אובמה...) למרכז תעמולת הבחירות שלו, שבו הודיע על נצחונו על ישראל... על התקפלותה המלאה של ישראל... כולל הבטחתנו לפיצויים של מיליונים למשפחות הטרוריסטים שנהרגו על המרמרה. הוא אפילו רמז על כך שלדרישתו ישראל תסיר את המצור על עזה והודיע על ביקור קרוב בעזה.  ( "גורמים ממשלתיים" אצלנו רומזים שזה טוב עבורנו שארדואן יבקר בעזה כי הוא יוכל לרסן את החמאס... שמעתם פעם שטות כזו?)

בסיכום: ביבי (ואובמה) נתנו לארדואן ניצחון תעמולתי גדול מבלי לקבל דבר תמורתו,  וגרוע מכול – נמנעו מלהגיב על השקרים של ארדואן! אולי אובמה עשה טובה ל"אחיו" הרעיוני... אבל למה ביבי נגרר לעניין – לא ברור לי ולעם ישראל.

על שרי הממשלה וחברי ועדת החוץ והביטחון בכנסת, לדרוש הסבר מראש הממשלה על צעד זה של חוסר אחריות מדינית ולהורות לו לנתק כל מגע עם ארדואן . להודיע לסולטן הטורקי הזה שביקורו בעזה יתקבל אצלנו כצעד עויין ולנתק מגע איתו עד שהשעה תהיה כשרה להידבר עם מדינה זו ללא ארדואן, ללא תעמולה וללא עויינות אסלאמית.

* * *

משה שפריר

1. שמחתי מאד לבחירתו של אליהו הכהן

לחתן פרס ישראל תשע"ג

אין ספק שאליהו הכהן ראוי מאד לתואר ולכבוד זה בהיותו הכהן הגדול של הזמר העברי, אשר שנים רבות עשה עבודת-קודש בחקר השירה העברית המזומרת, תולדותיה ומחבריה – מראשיתה ועד עתה, ובהבאתה לידיעת הציבור כולו. נאחל לו בריאות טובה ואריכות ימים בהוראת דעת השירה והזמר העבריים.

2. השבוע הבא נקבע ע"י האו"ם

 כ"שבוע כדור הארץ"

ובהיותי גם משורר "ותיק" וגם גיאולוג "ותיק" לא-פחות – אני מציע שלושה שירים"גיאולוגיים" שכתבתי. אגב, ה"מחצבה" שלך מתייחסת גם היא ל"קימוט האדיר" המתואר למטה, בהיותה חלק מ"האנטיקלינה של אבו-גוש והקסטל", שבה נחשפים סלעי הגיר של תקופת ה"קנומן".

התנַשְּׂאוּת הֶהָרִים

לפני כשישים וחמישה מיליוני שנים, בסוף תקופת ה"סֶנוֹן לפי הגיאולוגים, התחילו לעלות בקימוּט אַדִּיר מֵהַשׁכָבות שבּקַרקָעִית אוקיָנוּס "תּטִיס" – רצוּעוֹת הָרים, כּמו האַלפּים, הקַרפָּטים, הרי הקַוְקָז, הרי צפון אפריקה והמזרח-התיכון, ונשאר "הַיָּם הַתִּיכוֹן" כּשָׂריד מהאוקינוס הזה, שמוקף ברצועות הרים אלה, שיצרו בּערך את הגיאוגרפיה האזורית המוכּרת שלנו, כּולל את ארץ-ישראל, שקודם-לכן היא לא היתה קיימת ע"פ היבֶּשֶׁת, פרט להָרֵי אֵילת ודרום סינַי, שהיו בּחֶלקו הצפוני של "האי הערבי-נוּבּי", שֶׁבָּלַט מֵעל- פני הָאוּקיָנוּס "תֵּטִיס.

הִתְנַשְּׂאוּת הֶהָרִים

כְּבָר אֵינָהּ זָרָה לִי,

הֵן תֵּדְעִי:

הָיִיתִי יַחַד עִמָּם

בַּהִתְעַלּוּת אֶל סַף הַיַּבָּשָׁה

שֶׁל קַרְקָעִית הַיָּם;

נִגְרַפְתִּי יַחַד אִתָּם

בִּזְרִימַת קַרְחוֹנִים שֶׁגָּלְשׁוּ לְאִטָּם,

שֶׁרָשְׁמוּ עַל פָּנַי סִימָנִים שֶׁל בְּלִיָּה,

כַּעֲרוּצִים שֶׁל נַחַל נוֹשָׁן,

וְהוֹתִירוּ עַל גּוּפִי צִבּוּרֵי אֲבָנִים

– מַצֵּבוֹת לְזִכְרָם הַלָּבָן.

הֵן תֵּדְעִי: מַמָּש כָּמוֹנִי הַר וְיָם

מְשַׁנִּים חֲלִיפוֹת

אֶת פְּנֵיהֶם וּמְקוֹמָם.

חֵיפָה – סִכּוּם דּוּ"חַ גֵּאוֹלוֹגִי

חֵיפָה מְחַפָּה עַל פֶּצַע

שֶׁל הַר שֶׁנִּשְׁבַּר, נְקֻדָּה.

זוֹ עִיר שֶׁיּוֹצֶקֶת עַצְמָהּ עַל צַלֶּקֶת

הָהָר, בְּחֶצְיוֹ הַמּוּרָם וְנִשָּׂא, נְקֻדָּה.

חֵיפָה צוֹפָה צָפוֹנָה כִּמְמָאֶנֶת לְהַאֲמִין, שֶׁחֶצְיוֹ הַשֵּׁנִי

שֶׁל הַכַּרְמֵל נִבְלַע אֶל מִתַּחַת לְמֵי הַמִּפְרָץ שֶׁנִּבְקַע, נְקֻדָּה.

חֵיפָה נִמְצֵאת בְּמִין שָׁהוּת קְפוּאָה, שֶׁקַּיֶּמֶת לְאַחַר שְׁבִירָה

כַּבִּירָה, כְּמוֹ אֵשֶׁת לוֹט לְאַחַר מַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, נְקֻדָּה.

חֵיפָה הִיא, אֵפוֹא, כְּמוֹ קִרְיָה שֶׁל הֵד לִקְרִיאַת-שֵׁבֶר גּדוֹלָה; הִיא כְּמוֹ עִיר

שֶׁל שֵׁבֶר הַמַּעֲלֶה אֲרוּכָה; וְאִם תִּרְצוּ הִיא גַּם כְּמוֹ צַעֲקַת-אשֶׁר קְצָרָה, נְקֻדָּה.

תַּבְלִיט עַתְלִית

מַתְלוּלֵי חוֹף עַתְלִית עוֹד עוֹמְדִים זְקוּפִים:

גְּבָעוֹת, שׁוּנִיּוֹת וַחֲצָאֵי-אִיִּים,

שֶׁאַחֲרֵיהֶם נָסוֹג הַחוֹף מִזְּמַן מִזְרָחָה,

וְגֵאוּת הַיָּם הִטְבִּיעָה שָׁם רֶכֶס כֻּרְכָּר

(בַּשְּׁאִיפָה לִיצור מִפְרָץ רָצוּף צָפוֹנָה,

– הַיָּם כִּמְעַט חָתַר מִתַּחַת לַמִּבְצָר.

וּפְלִישַׁת הַיָּם הוֹתִירָה שָׁם

סִדְרָה שֶׁל מִשְׁקָעִים בְּאָפֹר-לָבָן:

חוֹלִיּוֹת מְאֻבָּנוֹת שֶׁבְּתוֹכָן יֵשׁ קוֹנְכִיּוֹת

שֶׁל חֶלְזוֹנוֹת וְשַׁבְּלוּלִים מֵתִים-מְא­ֹד

וּצְעָקוֹת כְּלוּאוֹת שֶׁל פַּחְמַת-הַסִּידָן

– בְּתוֹךְ הַשְּׁתִי-וָעֵרֶב שֶׁל תַּבְלִיט עַתְלִית.

* * *

מרדכי קידר

"אנו אומה של שנאה ודם"

מדינת ישראל חוגגת בימים אלה 65 שנים להקמתה המחודשת לאחר 1900 שנים של חורבן. העם היהודי הולך מחיל אל חיל, ולמרות נקודת הפתיחה הקשה במלחמה אכזרית, המלחמות שבאו בעקבותיה, התלאות הפוליטיות והקשיים הכלכליים, ישראל היא סיפור הצלחה בכל המובנים. דמוקרטיה מפותחת, תקשורת פתוחה, איכות חיים גבוהה ותוחלת חיים מהארוכות בעולם.

העולם הערבי, לעומת זאת, הולך אחורנית. הולך? דוהר, מחליק במדרון חלקלק אל תוך ביצה רותחת של אש, דם ודמעות. אלא שבניגוד לעבר, קשה לערבים להאשים כוחות זרים בטרגדיות הפוקדות רבות ממדינות ערב: עיראק, מצרים, לוב, סוריה, תימן, תוניסיה, בחריין ועוד. מי שמאשים כיום את ישראל בצרות העולם הערבי, נתפס כהזוי, כמי שחי בסרט שחור-לבן עם גלגל תרגום בצד.

משבר זה מעורר אינטלקטואלים ערביים לחפש את האשם בתוך העולם הערבי, בתרבותו ובהתנהגות של האנשים והממשלות שבו. באסל חוסיין אינו מן המפורסמים שבפובליציסטים הערביים, וייתכן אף שאין זה שמו האמיתי. ממאמריו הלא רבים שהתפרסמו בחודשים האחרונים ברשת. ניתן להניח כי הוא מתגורר בעיראק, וכי אולי הוא ממוצא כורדי. דבריו הנוקבים ראויים לפרסום, ואנו מביאים כאן תרגום של שניים ממאמריו שהתפרסמו בחודשיים האחרונים באתר הליברלי אילאף. (תוספותיי בסוגריים).

אפילו החלומות שלנו שותתים דם

כותרת המאמר הראשון (10.4.13) היא: "אכן, אנו עם של דם". במאמר נכתב:

אכן, רבותיי, אנו עם של דם. אל תתפלאו כשאני אומר שאנו עם של דם ואל תמציאו תירוץ לעובדה שאנו עם של דם. מילותינו, מעשינו ונאומינו – כולם מוכיחים שאנו עם של דם. צבעם של התאווה והחשק הוא אדום, אך כל מה שמוביל אל הדם הוא כמו אור ירוק של רמזור.

אנו עם של דם: החגיגות והטרגדיות שלנו הן דם. אל תשכחו שאפילו שמותינו הם דם ורק דם. האם אין אצלנו אחד שהוא בשר מבשרנו ששמו "קד'אף אלדם" (מקיז דם, שם שבטו של קד'אפי)? ויש אצלנו "ברית דמים". ושמא נפגע זיכרונכם, או שאתם מעמידים פנים ששכחתם: האם לא אנו שבמשך עשרות שנים הרענו ועדיין מריעים "ברוח ובדם" (נפדה אותך הו...) אז האם איננו ראויים לתואר 'עם הדם"?

לכו אל המסגדים, אל המרכזים השיעיים ואל המנזרים, הקשיבו לדברי הנואמים מעל הבמות, אנשים שכאילו האל לא מקרב אותם אליו אלא באותיות של דם, במילים של דם, בביטויים של דם, בתפילה של דם. הצרחות שלהם, היללות שלהם, הקללות שלהם הכול רק דם ודם. הזקנים של חלק מהם צבועים בדם, בנהרות של דם, במקום במושק ובענבר. ואחרי זה אתם מכחישים שאנו עם של דם?

אני צופה בערוצי הטלוויזיה ורואה שהמילים הנפוצות ביותר הן "זה סוני וזה שיעי", "זה כורדי וזה ערבי", "זה מוסלמי וזה נוצרי", "זה דרוזי וזה ברברי", "זה קופטי וזה נובי" (עם אפריקני החי בדרום מצרים ובצפון סודן) "זה אזרח וזה לא", "זה עירוני וזה בדואי", "זה כופר וזה אחר", "זה לבן וזה שחור", שאספור לכם את הכינויים? אבל מה שחשוב הוא 'הרוג, הרוג, כי לא תיכנס לגן עדן אלא באמצעות הדם'.

אני יודע שהאיסלאם הוא (דת של) שלום, והנביא שלנו הוא שלום, הקוראן שלום וברכותינו שלום, הלילה הגדול ביותר אצלנו (לילת אלקדר, 27 ברמדאן, הלילה שבו ירד הקוראן) הוא שלום, והרשו לי להזכירכם שלילה זה 'שלום הוא עד עלות השחר' (קוראן, סורה 97). לכן אני צועק לכם: 'משוגעים, טובלים בדם, מאיפה הבאנו את תרבות הדם? מאיפה לנו כל הכמות הזו של קנאות ושנאה כלפי החיים, כלפי עצמנו, כלפי האחרים וכלפי העולם. איך הפכנו לעם של דם?

אצלנו, מי שלא מדבר בשפת הדם, אנו אומרים לו: 'הו בני, בוגד אתה כי אתה מכחיש את הדם, ולכן העונש שלך הוא הגיליוטינה. קדימה צעד.' אפילו הצביעות אינה צביעות אם אינה טבולה בדם. הכסף שלנו אינו צומח אלא אם כן אנו סוחרים בדם. אתה לא תהפוך למנהיג דגול אם לא תשפוך ים של דם. אוי ואבוי לך אם לא תעשה כך, כי תתחרט. רבותי, סלחו לי, הגיע הזמן שנודה שאנו עם של דם.

שמחו וצהלו חברי, כי קברו של שופך הדמים הולאגו (המונגולי שהרס את בגדד בשנת 1258, ששמו הוא המקור לכינוי חוליגאן) נהרס, הוא וההיסטוריה האפלה שלו נמלטו מארצנו כי הוא הפך לגמד, תלמיד (שלנו) בשפיכות דמים. האמינו לי שאף אחד מלבדכם אינו זוכר את הסיפור שלו, כאשר מוזכרים אנשי הדם. כל הכבוד לכם כשאתם עולים על ערימת גולגולות כדי לרכוש חסות, שכן אפילו הערפדים בורחים מפחד מפניכם. מניין אביא תיאור אחר, שונה מ'אנו עם של דם'?

איני יודע אם לצחוק או לבכות, כי התחלתי להילחם בדם באמצעות הדם. תשאלו איך? כי הכאב שלי הפך לדם, הבכי שלי על הדם שאני רואה. אני מתהפך על מיטת העצב מפחד על אומה כאשר אני מקיא דם מתוך גועל. אל תאשימו אותי כי אני ירא מאללה ושונא דם."

עד כאן המאמר כפי שפורסם באתר אילאף. הקוראים שהגיבו מסכימים לחלוטין עם הכותב, ומוסיפים כהנה וכהנה ביטויים על תרבות הדם. אחד כותב:

"למרבה הצער זוהי המציאות. כל מה שאנו רואים מסביבנו הוא דם, ואפילו החלומות שלנו שותתים דם. הדבר המעציב הוא שאין רואים אף אחד המנסה לשנות את המצב. אף אחד אינו מנסה להראות שהחיים יפים יותר ממה שאנו מתארים לעצמנו, אם רק נדע להעריך אותם ולחיות אותם באופן אחר, לא בשפיכות דמים. יש בחיים הרבה דברים יפים, אך למרבה הצער איננו רואים אותם ואיננו יודעים להעריך את משמעותם."

קורא אחר מוסיף: "למרבה הצער הדם ערב לחיכנו, ואנו חיים בתוך אוקיאנוסים של דם. המאמר הוא שיר מספד נפלא המתאר היטב את מצבנו המר. כל האומות האחרות מתאחדות ומתלכדות, ואילו ארצותינו מתפרקות ונקרעות לגזרים. אלה מילות קינה על הריסות האחדות שלנו."

קוראת כותבת: "עד מתי נשלם עבור חטאי האחרים? עד מתי נהיה קרבנות של מי שמשתוקק למוות ושונא את החיים? עד מתי נישאר שותקים מול מיעוט בור השולט על תבונתנו, על עתידנו ועל רכושנו? עד מתי נישאר אומה הרצה אחרי דמיונות (האמונה בגן העדן) ושונאת את הקידמה? תודה לך, ד"ר באסל, כי הזכרת לנו שאנו חיים בבית הקברות של החיים. אנו משתוממים אל מול העולם המתקדם, כשאנו שוקעים בכל יום בטרגדיה של דם."

קורא אחר מסב את תשומת לב הכותב לכך שמלבד ליל אלקדר שהוא ליל שלום, שאר 364 לילות השנה הם לילות של דם.

ריק קיבוצי

ד"ר באסל חוסיין מסביר מדוע הפך העולם הערבי לאוקיאנוס של דם במאמר אחר (20.2.13) שכותרתו "חברה של שנאה":

קשה להכחיש כי רמת השנאה בחברות הערביות גוברת. יתר על כן, קיימת אצלנו תעשייה שהפכה את השנאה לאמנות. נדהמתי, וייתכן שנבונים רבים נדהמו יחד אתי, מכמות השנאה, הטינה והאיבה הנמצאת בזירות של הפוליטיקה, הדת, והתרבות ובכל הרמות עד כדי כך שהמתינות הפכה לאשמה, קול החוכמה הפך לבגידה, השנאה המוגזמת הפכה לדבר טוב והמסחר בה הפך לסחורה מבוקשת. לכן האימאם מחמד אלע'זאלי (נפטר בשנת 1111 לספירה) אמר שהפחד מפני האנשים הפשוטים גדול יותר מן הפחד מפני הסולטן.

אבן ח'לדון (פילוסוף של ההיסטוריה, 1332-1406) אמר כי המאבקים הציבוריים שכיחים בזמנים של נחיתות רעיונית וקיפאון תרבותי. המלומד המעמיק הזה צדק. אכן, אנו חיים בעידן של נחיתות רעיונית, והמופלא הוא שזה קורה בתקופה של הידע, המדע ומהפכת המידע, ודווקא בתקופה כזו הפכנו חברה מפגרת שהאנאלפבתיות פושה בה, ובשיעורים גבוהים. אנו גם חווים בורות בעלת היבטים וצדדים רבים, ולכן הפכנו לבורים אפילו באהבת המולדת, ובמקום שנהיה עבדי אללה ואוהבי המולדת, הפכנו עבדים לאליליהם של העדה, השבט, המוצא האתני וכל הזהויות והנאמנויות הצרות.

כבר איננו מוסלמים אמיתיים המצווים לעשות את הטוב ומכירים ברבגוניות האנושית שהיא שיטת החיים כדי שכל בני האדם יכירו זה את זה (קוראן 49, 13) ויחיו בשלום זה עם זה, לא כדי שיתקוטטו, ייפרדו ויהיו עוינים זה לזה. לא הפכנו לבני ציוויליזציה מודרנית כמו שאר חלקי העולם התרבותי ולא התאחדנו, למרות שאני מאמין בלב שלם שהאיסלאם הוא דת אזרחית, שכן מדינת האיסלאם הראשונה היא דת של עיר-מדינה (דוגמת הפוליס היוונית).

הפכנו מאומה מאוחדת לאומה קרועת איברים, מפוזרת ומפוררת, באופן שהלאומיות הפכה למושג נלעג, למילה גסה.

הו, כמה מפגרים נהיינו. אנחנו חברות שלא עלו על רכבת החברות המתקדמות, ולכן אנו מסתובבים במסלול של זוטי דברים, היות שהתחלנו להשלות את עצמנו בכך שהם דברים גדולים. כתוצאה מכך נפלו עלינו התבוסות הגדולות ביותר והפכנו לחברה קטנה, החושקת בדברים פעוטים אבל עושה טעויות גדולות, זאת למרות שאנו אמורים להיות אומה של קוראים. אנו אומה של בורים שאינם קוראים ואינם כותבים. רק כדי להזכיר: מיספר הערבים שאינם יודעים קרוא וכתוב הוא מאה מיליון. הזמן הממוצע שמשקיע הערבי בקריאה הוא 6 דקות בשנה, לעומת 200 דקות שמשקיע אדם במדינות המתקדמות. לכן אנחנו מחוץ להיסטוריה, והאחרים משחקים בנו ככל שירצו.

למה היצירות של גדולי התרבות הערביים של המאה ה-20 אינן נוכחות במרחב הציבורי, המדעי והתרבותי, הנשלטים על ידי קצף הים וזוהמת השיטפון (הזר)? ולמה ולמה ולמה? אכן, הפכנו לאומה בלי עתיד, בלי תבונה, בלי מצפון חי, בלי הוגי דעות, בלי מנהיגים ובלי אינטלקטואלים. הצלחנו רק לייצר שנאה, וחיצי השנאה שאנו יורים ואלה חוזרים אלינו וננעצים בקרבנו.

עד כאן דברי ד"ר באסל חוסיין.

נראה כי שום פרשנות אינה נדרשת, כי דבריו הנוקבים הם הפרשנות של המצב הנפשי הציבורי במרחב המקיף אותנו. שילוב של תרבות שנאה עם יצר בלתי נשלט לראות דם ניגר, הוא שילוב קטלני קודם כל לסביבה הערבית. אל החידלון הזה, הריק המנטלי הקיבוצי שמתאר ד"ר באסל, נשאבים כוחות זרים (איראן, טורקיה, המערב) מבלי לדעת לאיזה חור שחור הם נכנסים. הכישלון הערבי להקים מסגרות שלטוניות לגיטימיות מגדיל ומעצים את הצלחתו של העם היהודי להקים את מדינת ישראל, לפתחה ולשמרה כשושנה בין החוחים המזרח תיכוניים.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 242

* * *

מה קורה בשוודיה?

http://www.youtube.com/watch?v=KVt-oeBx0kE&feature=share

* * *

מנחם רהט

ערביי ישראל בעד "חיסול הציונות"

יום העצמאות ה-65 למדינת ישראל חלף עבר לו, ושוב התברר כי לא רק קומץ קנאים הזויים ממאה שערים ובית שמש, ידידיו של אחמדינג'אד צורר היהודים, עטו שק ואפר ביום חגה של המדינה היהודית. גם אלפים רבים מערביי ישראל (לא כולם, לא כולם), האוכלים ושותים מכף ידה, ירקו לה, כדרכם, בפרצוף.

כמה אלפי ערבים מיישובי ואדי ערה מהם קיימו צעדת מחאה בשדות ואדי ערה, ואחרים – בחיפה ובמקומות אחרים – הניפו בחוצותיהם את דגלי אש"ף, לציון ה'נכבה' שהם גזרו על עצמם ב-1948, כשקמו על מדינת ישראל הצעירה להכחידה. הצד השווה ביניהם, שאלה ואלה אינם משלימים עם המציאות ומייחלים לשחרור פלסטין מן הים ועד המדבר – מנוכחות ציונית, והחלת השלטון הפלסטיני הנאור על המרחב שבין הים לירדן.

ספק, אגב, אם איש מהם – הקנאים המטורפים מזה, ומזה ערביי ישראל הסוחטים עד תום את הדמוקרטיה הישראלית – מסוגל לשער בנפשו, איזה מרחץ דמים קטסטרופלי עלול לשטוף את כל יושבי הארץ הזו, ערבים ויהודים כאחד, אילו התממש חלילה חזון עיוועים זה. הטבח הרצחני המתחולל בשנתיים האחרונות בסוריה, ושהניב כבר 70 אלף קורבנות, ייחשב רק דוגמית ומעֵין גן עדן עלי אדמות, יחסית לשואה רחמנא לצלן שתתחולל חלילה על יושבי הארץ הזו, יהודים וערבים, אילו עלה בידי הערבים 'לשחרר' את הארץ הזו מנוכחותנו/

להיכן נוביל את החרפה שבסטירת הלחי המהדהדת שחולקים לנו שוב ושוב מאות אלפים מערביי ישראל? שמא בכל זאת ראוי להרהר ברצינות בדברים שאמר השבוע, בעקבות תהלוכת האבל בוואדי ערה, יו"ר ועדת חוץ וביטחון ח"כ אביגדור ליברמן: "מצעד השנאה של שונאי ישראל, חסידיו וממשיכי דרכו של המופתי הירושלמי, שהתכנסו בוואדי ערה בכדי להתאבל על הקמתה של מדינת ישראל, הוא ההוכחה שכל הסדר עתידי, יהיה איזה שיהיה, מול הפלסטינים, חייב לכלול בתוכו גם את ערביי ישראל. הסדר שלא יכלול זאת, לא יהיה הסדר קבע אלא הפסקת אש עד לסבב הבא ולתביעות הבאות שיבואו מכיוון זה. המפגינים מקרב ערביי ישראל צריכים למצוא מקומם כאזרחים של הרש"פ, שאיתה הם מזדהים ואת דגליה הם מניפים, ולקבל ממנה את דמי הביטוח הלאומי ודמי האבטלה שלהם."

הנכבה בזיכרון הלאומי

מצד שני, קשה לבוא בטרוניה כלפי ערביי ישראל, אם חלק מהיהודים עצמם, אזרחי המדינה הזו, מטילים ספק בעצם זכות הקיום של מדינתם היהודית, ונסחפים אחר התעמולה הערבית השקרית, המגובה מצד אחד בידי תקשורת עוינת המפמפמת לשווא על נישול הערבים ו'צדקת' טענותיהם; וכשאוניברסיטה ישראלית מכובדת, אוניברסיטת תל אביב, מקיימת בדיוק בימים שבין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (ימים שזכו לכינוי ההולם: 'עשרת ימי תשועה') יום עיון בנושא "הנכבה בזיכרון הלאומי של ישראל", להשרשת תודעת הנכבה שגזרו על עצמם; וכשמנהיגיהם הפוליטיים, שמתפרנסים משנאתם למדינה, מסיתים למחיקת המדינה היהודית ממפת המזרח התיכון.

אין ספק כי התבטאויותיהם העוינות של הח"כים הערביים מציתות כל פעם מחדש את תבערת השנאה. קחו למשל את האחרונה שבהן, שבקעה מפיו של ח"כ ג'מאל זחאלקה (בל"ד, עמיתה של חנין זועבי), שהשתתף במצעד השנאה בוואדי ערה. הנבל-ברשות-עם-ישראל שמתפרנס יפה מאוד מאיבת ישראל אמר, שהציונות (זו שדגלה הוא שיבת עם ישראל לארצו, מולדתו ההיסטורית, שמעולם לא היתה מולדתו הפורמלית של שום עם אחר) "צפויה להתחסל מפני שאין לה עתיד במזרח התיכון." לגבי סיכויי השלום באזור, אמר המסית התורן, כי אין סיכוי לשלום כל עוד מתקיימת ישראל כמדינה יהודית: "בטווח הארוך, אין סיכוי לדמוקרטיה, שלום וחופש, בלי לחסל את המשטר הציוני."

מה משמעותן האמיתית של האמירות הללו? זחאלקה אמר, בעצם, ששום שלום לא ייכון כל עוד קיימת מדינת ישראל, ולא משנה אם היא שולטת בשטחים או מתקיימת בקווי 67' בלבד, או אפילו בגבולות שבין הירקון לקישון. דינה של המדינה היהודית, לדידו, להימחק מהמפה, כדי לפנות מקומה למדינת פלסטין.

חיסול "אקיבוש"

במילים אחרות, לא "אקיבוש" ביהודה ושומרון מפריע לזחאלקה, אלא הימצאותם בארץ ישראל של יהודים אדונים לגורלם. לא לחיסול "אקיבוש" מייחלים הוא וחבריו, אלא לחיסול ישראל. לכן לא יכירו הפלסטינים לעולם בזכותה של מדינה יהודית להתקיים כאן. במילים אחרות: שלום עולמים ייתכן רק על חורבותיה של מדינת ישראל. והדברים, להזכיר, נאמרו בראיון לקראת יום העצמאות.

טוב שנדע זאת. טוב שיידע זאת גם נשיאנו המתרפס, שמעון פרס, שחוזר וטוען כי אבו מאזן כבר ויתר על זכות השיבה שלו לצפת. בא זחאלקה, שאמור לכאורה להיות מתון מאבו מאזן (שהרי זחאלקה אינו, בהגדרה הפורמלית, חבר אש"ף), ומגלה כי טענתם התמימה לכאורה של הפלסטינים לזכות ההגדרה העצמית, אינה כה תמימה והיא מתייחסת ל"שיבה" לכל שטחי ארץ ישראל, שכולם בעיניהם במעמד של אדמת קודש שבבעלות הוואקף המוסלמי, שאין שום מוסלמי רשאי לוותר עליהם.

לזחאלקה ולאוהדיו בתקשורת הישראלית ובאוניברסיטת תל אביב הגיע הזמן להבהיר שיש גבול לכל תעלול. על הממשלה הלאומית הנוכחית, להורות על הפסקת מימונם של אזרחים ומוסדות שחותרים תחת אושיות קיומה של המדינה. למשל, להפסיק לממן שכרם של ח"כים מייצגי האוייב דוגמת זחאלקה וחנין זועבי. למשל, לחדול ממימון אוניברסיטאות המזדהות עם האויב ומקיימות ימי עיון לעידוד הנראטיב של הקמים עלינו לכלותנו.

חגיגה בפייסבוק

בדיוק כפי שבארה"ב או בבריטניה לא היו מתירים לאיש בימי מלחמת העולם השנייה להניף בחוצותיהם את דגלי האוייב הנאצי; ובדיוק כפי שגם היום אסור להניף בחוצות ארה"ב דגל זר כלשהו, מבלי שיוצב לידו הדגל האמריקני במיקום גבוה מן הדגל הזר, כדי לסמל (ובצדק מבחינתם) את עליונות דגל הפסים והכוכבים; בדיוק כפי שאיש מן האקדמאים באוניברסיטאות העולם החופשי לא העז בימי המלחמה ועד עצם היום הזה לארגן דיון אקדמי על "הנכבה הגרמנית" במלחמת העולם השנייה; בדיוק כפי שאזרח רוסי או סיני כלשהו שיעז להעלות על דל שפתיו קריאות להחזרת שטחים שנכבשו מן המדינות השכנות במהלך המלחמה, ימצא עצמו מיד, במקרה הטוב, בכלא ונטול זכויות אזרח והקצבות מן המדינה –

רק בישראל, בחסות חופש אקדמי וחופש ביטוי, הותרה הרצועה. עד כדי כך הותרה, שערביי ישראל הורגלו לראות בכל יהודי בישראל אוייב שיש לשמוח על הכחדתו. מדהים להיווכח שכאשר התבשרנו על התאונה הנוראה שאירעה בכביש בר יהודה בנשר שליד חיפה ב-10 באפריל, בה איבדה משאית נהוגה בידי ערבי את בלמיה וגרמה למותם של שישה בני אדם, קמו בקרב ערביי ישראל אנשים ששמחו לאידם של הקורבנות. כמובן, עוד בטרם נודע ששמחתם מוקדמת מדי, מפני שכל ההרוגים ערבים מדיר אל אסד ואיכסאל.

בלא מעט דפי פייסבוק של ערבים ישראליים, הועלו מיד לאחר התאונה דברי שבח לאללה על מותם של שישה מהיאהוד. "אללה הוא גדול, נוקם ביהודים," כתבו בפייסבוק לאות שמחה. החגיגה השטנית הזו, הריקוד על הדם, הסתיימו מוקדם מהצפוי, כשהוברר שכל ההרוגים ערבים.

קשה להניח שאמירות כה מרושעות כלפי נפגעים תמימים של תאונת דרכים, שלא עשו עוול לאיש, היו באות לעולם, אלמלא חונכו אותם ערבים משתמשי הפייסבוק על ברכי המשטמה התהומית למדינה היהודית, ועל עלילת דם כוזבת לגבי היותם של היהודים פולשים ומנשלים. לא פלא שאותם ערבים הפנימו את דברי האיוולת שבפי מנהיגיהם הפוליטיים והדתיים, המתוגברים באמצעות כלי תקשורת עבריים עוינים ואוניברסיטאות שוחרות טובת האויב.

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה".

* * *

נורית יובל

 הצבא הנשכח

למאמרו של עמוס גורן "הפרט הקטן שנשכח" (חב"ע 833) על החיילים היהודיים במלחמת העולם השנייה, אני מבקשת להזכיר את ספרי "חיים של נייר" (הוצאת גוונים) הבנוי על המכתבים האותנטיים של אבי ממקום שירותו בהודו כרופא בשירות הצבא הבריטי באותה מלחמה. המכתבים מהווים מסמך סוציו-היסטורי בלתי שגרתי והספר מתעד יריעה רחבה של השירות בצבא זר, ובמקביל – עליית הייקים, המאבק והחיים בארץ בימי טרום מדינה. עם תום המלחמה, הגייסות ששרתו בהודו אמנם נקראו בשם  The Forgotten Army – "הצבא הנשכח"! 

נשארו אצלי ספרים ואשמח להעמידם למכירה במחיר מוזל. להתרשמותכם, ביקורות על הספר נמצאות באתר שלי  www.nurit-yuval.com. כל המעוניין מוזמן לפנות דרך האתר או להתקשר אלי לטלפון 03-5347824 ואשלח לו עותק.

* * *

איליה בר-זאב

גוונים של סַחְלָב*

שמורת מרון – עם דני גספר – מכון אבשלום – 4/2013

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ לַאֲוִיר הָעוֹלָם וְרַק נָתַן לָנוּ אֶצְבְּעוֹנִית רוֹמָאִית וּבֶן חֹרֶשׁ גָּדוֹל

אוֹ רְחַב עָלִים,

דַּיֵּנוּ.

אוּלָם עָשָׂה בָּנוּ שְׁפָטִים וּבָרָא אֶת שְׁלוֹשׁ הַשִּׁנַּיִּם, נֵאוֹטִינְיָאה תְּמִימָה, עָקַץ עִם דְבוֹרָנִית הַדְּבוֹרָה וְחָשַׂף אִישׁ מִסְתּוֹר וּשְׁמוֹ דִּינְסְמוּר –

וְלֹא דַּי לוֹ.

אָמְנָם קָרַע לָנוּ אֶת הַפְּסָגוֹת וְהַמַּפָּלִים הַקְּטַנִּים בְּנַחַל פָּרוֹד וְהֶעֱבִירָנוּ מִיָּם לְיָם אַךְ טָמַן בַּתַּרְמִיל אֶת סַחְלַב הַשַּׂקִּיק, הָרֵיחָנִי, הַמְּצֻיָּר

וּלְאוֹת כָּבוֹד לְמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל לֹא גָּרַע אֶת הַסַּחְלָב הַסּוּרִי וְסַחְלַב

בִּצּוֹת יְמֵי כִּפּוּר.

וְלֹא דַּיֵּנוּ.

וְהוֹסִיף אֶת רְצוּעִית הַגָּלִיל, מִרוֹנִית סַרְגֵּלִית וּדְבוֹרָנִיּוֹת נֶחְשָׁקוֹת –

נָאוֹת, כְּחַלְחַלּוֹת,

צְהֻבּוֹת הַשּׁוּלַיִם, שְׁחוּמוֹת,

קְטִיפָתִיּוֹת, וְאֵיךְ אֵדַע מָה עוֹד בְּאַמְתַּחְתּוֹ? וְלֹא דַּיֵּנוּ.

אֶת מָמוֹנָם לֹא נָתַן לָנוּ וְלֹא אֶת יָפְיָם, וּבָאוּ אָנָטוֹלִי, וְהָאִיטַלְקִי

אֶל הַשִּׂפְתָן הַמָּצוּי –

שְׂפָתַיִם יִשַּׁק.

וְחִישׁ הִסְתַּנֵּן סַחְלְבַן הַחֹרֶשׁ עִם חִיּוּךְ חַיָּתִי, מְפַתֶּה,

וְהַשִּׁנַּיִם הַצְּהֻבּוֹת.

וּבְעוֹד אֲנִי נִשְׁנָק עִם הַשַּׁנָּק יְפֵה הַתֹּאַר, הַטַּפִּיל בְּצֵל הָעֵצִים, הַחוֹשֵׁק אֶת הַפַּרְפְּרָנִי בַּצְּרִיפִי הַקָּרוֹב וּמָה נֹאמַר אַחֲרֵי מוֹת?

בָּא הַקָּדוֹשׁ

כָּרַעְתִּי רוֹעֵד בְּ"עֵין הַזָּקֵן" אֶל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ מוּל הָהָר הַהוּא לְבָרֵךְ עַל הַשֶּׁפַע וְהַיֹּפִי כִּי קֵרְבָנִי אֶל הַמָּן, לְהַפְסָקַת הַצָּהֳרַיִם.

"כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ" –

 דַּיֵּנוּ.

* בשיר זה טמונים/נחבאים כ-30 שמות של סחלבים ארץ ישראלים.

* * *

נעמן כהן

יום העצמאות 2013

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הוֹרָיו,

בְּאַהֲבָה לְמַמֵּשׁ חֲלוֹמָם,

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ אוֹהֲבָיו,

לְהַגְשִׁים בּוֹ אֶת כָּל תִּקְוָתָם.

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם הָמָן, עַל כִּי הָגָה הַשְמָדָת יְהוּדִים.                     

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם מֻחַמַּד, עַל כִּי חיסֵל את יְהוּדֵי עֲרָב,

וְדָרַשׁ כִּי תְּנַאי לִגְאֻלָּה הוּא הַשְמָדָתָם כָּלִיל.

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם בּוֹגְדָן, עַל כִּי רָצַח רְבָבוֹת, וִּבִקֵּעַ הָרוֹת.

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם אָדוֹלְף, עַל כִּי תִּכְנֵן הַשְמָדָה וְכִמְעַט גַּם הִצְלִיחַ.

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הוֹרָיו,

בְּתְּפִלָּה שֶׁאוֹתָם הוּא יִּרַשׁ,

וְגַם שֵׁם שֶׁקְּנֵה לְעַצְמוֹ בְּחַיָּיו,

עַל כָּל שֶׁעָשָׂה, אוֹ יִמַּ"שׁ.

יום השואה 2013

אל מלא רחמים או שפוך חמתך

בטוחני שהיהודים שנסגרה עליהם דלת חדר הגז לא אמרו אז: "אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים'" אלא אמרו: נקמה! "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ
לֹא קָרָאוּ כִּי-אָכְלוּ אֶת-יַעֲקֹב וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ שְׁפָךְ-עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ..."

הסיבה לכך פשוטה, מאחורי דלת חדר הגז פשוט לא היה בנמצא "אל מלא רחמים". והנה הצעה להחליף בטקס יום השואה את "אל מלא רחמים" ב"שפוך חמתך"

מי ייקח על עצמו את היוזמה?

היכל העצמאות המחודש

בוקר יום העצמאות 09:30. ליד הכניסה להיכל העצמאות המשופץ צובאים אנשים רבים. והנה, לאחר דקות ארוכות מסירים את החבל, ומתירים להיכנס. בכניסה שחזור של חלון מקורי מהבית המקורי של דיזנגוף לפני הפיכתו למוזיאון עירוני שבו נערכה הכרזת העצמאות.

לא נותנים עדיין להיכנס לחדר המרכזי, חדר הכרזת המדינה. מדריכה בלונדינית נושאת נאום ציוני באנגלית לפני קבוצת נוער. מדברת בעיקר על רצון ישראל בשלום. אני מצטרף לקבוצה. המדריכה מתנאה בכך שהיא ילידת נתניה שנת 1960, ובינתיים אני סוקר את החדר. הפתעה. כל תמונות השמן היפהפיות שהיו בעבר באולם הוסרו ונותרו רק כרפרודוקציות עם מסגרות זולות. הכול נראה חדש אבל עלוב.

הפתעה נוספת. בעבר היה שחזור מדויק של מועצת העם, ליד כל כיסא היה פתק עם שמו של חבר המועצה. כל הכיסאות עם הפתקים הוסרו. נשארו שמות רק על שולחן הכבוד.

למרבה הצער המקור נראה היה אותנטי, ועלה על השחזור.

מדוע בוטלה הנצחת חברי המועצה הזמנית

אני מנחש שהנצחת חותמי מגילת העצמאות בוטלה בגלל העובדה שמנחם בגין (שעתיד תוך ימים ספורים מהכרזת המדינה לעשות פוטש מזוין נגד ממשלת ישראל החדשה), לא היה חבר המועצה הזמנית. אם היה חבר בה, בטוחני שההנצחה היתה עדיין קיימת.

למען ההיסטוריה נזכיר את שלושים ושבעה חותמי מגילת העצמאות, שהיו חברי מועצת העם הזמנית (שהפכה לאסיפה המכוננת ולכנסת ישראל). 25 מהם חתמו על המגילה בטקס הכרזת המדינה ו-12 מחברי המועצה, שלא יכלו להגיע מירושלים הנצורה לטקס, הוסיפו את חתימותיהם מאוחר יותר. רחל כהן לא היתה חברת מועצת העם, אולם צורפה, כדי שתהיה אישה נוספת בין החותמים על המגילה.

מפא"י: דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי, אליהו דובקין, גולדה מאירסון, דוד רמז, אברהם קצנלסון, אליעזר קפלן, משה שרתוק, מאיר גרבובסקי, מרדכי שטנר. 

מפ"ם: אהרן ציזלינג, נחום ניר-רפאלקס, ברל רפטור, צבי לוריא, מרדכי בנטוב.

הציונים הכלליים: יצחק גרינבוים, דניאל אוסטר, פרץ (פריץ) ברנשטיין, אליהו ברלין.

המפלגה הפרוגרסיבית: אברהם גרנובסקי, משה קולודני, פליכס רוזנבליט.

ברית הציונים הרוויזיוניסטים: הרצל ורדי, בן-ציון שטרנברג, צבי סגל.

המזרחי: יצחק דוד צבי פנקס, יהודה ליב הכהן פישמן, וולף זאב גולד.

הפועל המזרחי: זרח ורהפטיג, משה שפירא.

אגודת ישראל: מאיר לוין , מאיר דוד לוינשטיין.

פועלי אגודת ישראל: קלמן כהנא.

מק"י: מאיר וילנר.

התאחדות התימנים בישראל: סעדיה כובשי

ספרדים ועדות מזרח: בכור-שלום שטרית

ויצ"ו: רחל כהן-כגן

הנצחת מאיר דיזנגוף

גם הנצחת ראש עיריית תל אביב הראשון מאיר דיזנגוף בוטלה. יש לזכור כי המקום היה ביתו הפרטי של האיש. בית שתרם לכלל כדי להפכו למוזיאון לאמנות.

באולם המקורי הייתה בעבר הנצחה למאיר דיזנגוף יליד בסרביה. הוצגו למשל תעודותיו האישיות. שמו אגב בתעודה היה מאיר דיזנהוף. כידוע בשפה הרוסית מבטאים את ההגה ה' כג' למשל במקום הרצל-גרצל, במקום היטלר-גיטלר, במקום הרפס-גרפס. באו העולים מרוסיה שלא יכלו לבטא דיזנהוף ואמרו "דיזנגוף", "דיזנגוף", וכך זה נשאר.

חבל על הכסף שנשפך.

השירותים אגב יפים ונקיים. בהם בלבד יש תמורה לכסף.

מוזיאון ההגנה

מן העבר השני של השדרה נמצא מוזיאון ההגנה. אני נכנס. מבקרים בודדים. משפחה דתית לאומית עם חמישה ילדים קטנים. אב המשפחה מסביר להם בדקדקנות את המוצגים. הילדים הולכים עם דפים בידיהם.

בצד התצוגה החדר הפרטי של אליהו גולומב מפקד ההגנה. כל המוזיאון בעצם ביתו הפרטי. בית מפואר רהיטי עץ מפוסלים ויפים. מרצפות מעוטרות בנוסח מרוקו. מבלי משים עולה בליבי השאלה של למפל (לפיד) מאין הכסף?

אני ממשיך ברחובות תל אביב מלאי הגרפיטי. אין חנות, בנין, תיבת חשמל, או דואר שאינה מקושקשת. בייחוד בולטים שני שמות: Derok ו-Korse. מי יודע מיהם החוליגנים הג'וליקים הללו?

ליד מוזיאון האצ"ל בבית ז'בוטינסקי המון רב. משפחות דתיות רבות. המון ילדים. אני מוותר.

הַמַּחְתָּרוֹת

"הָאֶצֶ"ל גִירֵשׁ אֶת הָבְּרִיטִים," אוֹמֵר בֵּגִין,

אֲנַחְנוּ הֵקַמְנוּ אֶת הַמְּדִינָה.

"הָלֶחִ"י סִלֵּק אֶת הָבְּרִיטִים," אוֹמֵר יָזֶרְנִיצְקִי שָׁמִיר,

אֲנַחְנוּ הֵקַמְנוּ אֶת הַמְּדִינָה.

"חָרַשׁנוּ," אָמַר הַיַּתּוּשׁ לַשּׁוֹר,

אוֹמְרִים עָלֶיהֶם, יִגְאָל אַלּוֹן וּבֵּן גוְּריוֹן.

הָהֲגַנָּה, הפלמ"ח וְצַהַ"ל, 

הֵם שֶׁהֵקִימוּ אֶת הַמְּדִינָה.

האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית לתפארת מדינת ישראל

פרופ' אליעאן אלקרנאוי, נשיא מכללת אחוה נבחר להדליק משואה בחג העצמאות 2013. מוזר.

פרופ' אליעאן אלקרנאוי מסרב בתוקף לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי. מה צבועות מילותיו: "לתפארת מדינת ישראל".

הטרוריסט הערבי-מוסלמי ותומכותיו

הטרוריסט הערבי-מוסלמי סאמר עיסאווי, נדון בשנת 2002 ל-26 שנות מאסר בגין חברות בארגון הטרור החזית העממית, ובניסיון לגרימת מוות בכוונה, אחזקת אמצעי לחימה, סחר בציוד מלחמתי ואימונים צבאיים.  בהמשך, הוא שוחרר במסגרת עסקת שליט, אך נכלא מחדש לאחר שנתפס כשהוא מפר את תנאי שחרורו ונכנס לשטחי יהודה ושומרון. לאחר מאסרו החל בשביתת רעב.

במכתב שפרסם לישראלים (מכתב המובא ע"י גדעון לוי ויש הטוענים שבכלל הוא גם כתב אותו, "הארץ" 11.4.13) הוא כותב כך: "...בחרתי לכתוב לכם: אנשי רוח, משכילים, סופרים, עורכי דין, אנשי תקשורת ופעילים בחברה האזרחית הישראלית. אני מזמין אתכם לבקרני בבית החולים ולראות אותי כשלד אזוק וקשור למיטה. שלושה סוהרים תשושים מסביבי, אשר אוכלים ושותים ליד מיטתי. הסוהרים עוקבים אחרי ייסוריי ואיבוד משקלי. מדי פעם הם מתבוננים בשעוניהם ושואלים: איך לגוף הזה יש עוד ממה לשרוד?

"ישראלים, אני מחפש משכיל אחד מביניכם אשר עבר את שלב המשחק בין צללים ומראות. אני רוצה שיביט בי כשאני מאבד את הכרתי. שימחה את אבק השריפה מעטו, את קולות הירי מתודעתו, ויראה את תווי פניי, חרוטים עמוק בעיניו. אני אראה אותו והוא יראה אותי; אני אראה כמה הוא מתוח לגבי העתיד, והוא יראה אותי, רוח רפאים שנשארת לצידו ולא עוזבת. אולי תתבקש לכתוב עליי סיפור רומנטי. תעיד עליי כיצור שלא נותר ממנו דבר, מלבד שלד; נושם ונחנק מרעב; מאבד הכרה מדי פעם. ולאחר שתיקתך הקרה, הסיפור שלי יהיה הישג שיתווסף לקורות חייך. כשתלמידיך יגדלו הם יאמינו שהפלסטיני מת מרעב מול חרבו של גלעד הישראלי. תוכל אז לחגוג בריטואל מוות את עליונותך התרבותית והמוסרית.

"אני סאמר אל עיסאווי, הבחור 'הערבוש' לפי מונחי הצבא שלכם. אותו ירושלמי שאסרתם בכלא בלי שום סיבה מוצדקת, מלבד שהוא החליט לצאת מירושלים לפאתי ירושלים. אעמוד לדין פעמיים כי צה"ל והשב"כ הם ששולטים במדינה שלכם וכל שאר חלקי החברה מתחבאים במבצר השומר על טוהר הזהות, כדי לחמוק מהתפוצצות עצמותיי החשודות. לא שמעתי ולו אחד מכם מתערב ומנסה להשתיק את קולו של המוות הגובר, כאשר כולכם הפכתם לחופרי קברים, לובשי מדים צבאיים: השופט, הסופר, המשכיל, העיתונאי, הסוחר, האקדמאי, המשורר. ואיני מסוגל להאמין שחברה שלמה נהפכה לסוהרים של מותי וחיי, למגינים על המתנחלים, הרודפים את חלומותיי ועציי.

"ישראלים, אני אמות מסופק. לא אסכים שיגרשו אותי מאדמתי וממולדתי... לא תיכנסו לרוחי המסרבת להיכנע... אולי עכשיו תבינו שתודעת חירות חזקה מתודעת מוות. אל תקשיבו לגנרלים ולמיתוסים המאובקים, שכן המובסים לא ייוותרו בתבוסתם, והמנצח לא ייוותר בניצחונו. ההיסטוריה אינה נמדדת רק בקרבות, טבח ובתי כלא, אלא בהושטת יד לשלום, לעצמכם ולאחר. ישראלים, אני סאמר אל-עיסאווי, הקשיבו לקולי, קול הזמן הנותר, לי ולכם. שחררו עצמכם מרדיפת כוח חמדנית. אל תשכחו את אשר כלאתם בכלא ובמחנות, בין דלתות הברזל שכולאות את תודעתכם. אני לא מחכה לסוהר שישחרר אותי, אני מחכה לזה שישחרר אתכם מזכרי."

מיהו זה "שישחרר אתכם מזכרי"?

מרגש? אולי רק בעיני השוטים. דבריו של שובת הרעב סאמר עיסאווי היו יכולים באמת לשכנע, לו היה מוסיף משפט קטן: מתוך רצון להושיט יד לשלום, אני מדגיש כי הנני רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס (סעיף 7), לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים כתנאי לגאולה, גזענות שאני מגנה, ולא מופת מוסרי. למרבה הצער הוא לא אמר זאת. הוא ממשיך לאחוז באידיאולוגיה איסלמו-נאצית.

כדאי לזכור, כי תנועת החמאס, על מצעה זה, קיבלה רוב קולות בבחירות דמוקרטיות, ולמרבה הצער עד היום טרם נמצא ערבי-מוסלמי, ולו אחד, שיצא נגד דברים אלה. כל זמן שלא יקום אחד כזה, אין סיכוי לשלום, ואין ערך למלים אחרות. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען.

תומכותיו

שתי תומכות אוייב – ה"ישועיות", גברת עץ איש-פטיש (המתרגמת אילנה המרמן) וגברת חוה לרמן, הצליחו לפרוץ לחדר בבית חולים קפלן בו מאושפז עיסאווי (על חשבון משלם המיסים היהודי) על מנת לשחררו. שתיהן נלקחו ע"י המשטרה ובמקום פרצה מהומה. גברת עץ איש-פטיש הצהירה שהיא רוצה לפתוח במרי אזרחי בגלל הזדהותה עם מאבקו (חיסול מדינתה והשמדתה) והנה סופרים ישראלים רחומים כמו א.ב. יהושע ועמוס עוז כתבו לו מכתב בו הפצירו בו: "אל תתאבד!" ("הארץ" 14.4.13) – למותר לציין שלא קראו לו לצאת נגד מדיניותו לחיסול ישראל והשמדת היהודים.

במאמר דעות ("הארץ" 19.4.13) תוקפת גברת עץ איש-פטיש את הסופרים הרחומים: "במקום לחרוד לשלומו היה עליכם לדרוש את שחרורו המיידי." – "הבה נלמד ממנו ונצא למאבק אזרחי ברוח דברי יוסי שריד (12.4.13) להחרים סחורות ישראליות, (חרף החוק) לא לעבוד בהתנחלויות, לשכב על הבולדוזרים, להתנפל על הגדרות והחומות, להיעצר, ולמלא את בתי הסוהר. עד ש-א.ב. יהושע, עמוס עוז, אגי משעול, רונית מטלון, יישבו בכלא אולי זה יביא את המפנה."

גברת עץ איש-פטיש מתנאה כבר זמן רב שהיא עוברת על החוק הישראלי ומבריחה במכוניתה שבח"ים.

את שכאלו כינה לנין: "אידיוטיות שימושיות!"

ושוב משלחת מוסלמית לאושויץ במקום לגיא ההריגה באל-מדינה

שוב ושוב מביאים אנשי דת מוסלמים לאושוויץ. לפי "הארץ" 18.4.13 מתארגנת משלחת של 21 אנשי דת מוסלמים המלוווים על-ידי פעילים יהודים מארה"ב, ושלושה נציגים של משרד החוץ האמריקאי. ברשימת הנוסעים ד"ר באראקאת פווזי חסן, פרופסור למדעי האיסלאם באוניברסיטת אל-קודס ומנהל אגף במשרד החינוך הפלסטיני ברמאללה, ד"ר מוחמד ריאן, פרופסור למדעי האיסלאם בעמאן, והאימאם הד"ר עבדול רחמן עבדה, שניהם מירדן, הד"ר  אנוור מאג'ד אשקי, מרצה למדעי האיסלאם באוניברסיטת מלך עבדול עזיז בג'דה, ועוד.

אין ספק מטרת המארגנים תצליח כמו תמיד במשלחות מסוג זה. אנשי הדת המוסלמים יביעו הזדעזעות ממה שעשו הגרמנים ליהודים, ומיד יציגו את השאלה איך זה שהיהודים עושים לערבים בדיוק מה שהגרמנים עשו להם...

כל הרעיון להביא מוסלמים לאושוויץ כדי להביא את השלום הוא נלוז ונידון לכישלון מראש. כדי להגיע לשלום יש לארגן משלחת של אותם אנשי הדת המוסלמים, אבל לא לאושוויץ – אלא לגיא ההריגה של אל-מדינה (למרבה הצער יהודים לא יוכלו להשתתף במשלחת כי ע"פ חוק האפרטהייד הגזעני-מוסלמי, המקום חייב להיות נקי מיהודים)  – ולהכריז שם כי: "בעקבות זעזוע משואת יהודי ערב אנו קוראים לבטל את סעיף 7 באמנת החמאס שלפיו ע"פ דרישת מוחמד יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים!" 

רק מסע כזה, והצהרה כזו יוכלו לקרב את השלום.

מטרת המדיניות הישראלית

יש לפתוח במאבק מדיני, דיפלומטי והסברתי, שמטרתו מחיקת סעיף 7 באמנת החמאס, מחיקה שתבוא על ידי הערבים-מוסלמים בעצמם. בלי להפריז, הצלחת המהלך הזה תביא לשינוי היסטורי עולמי.

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק שמיני

ואורנה הגיעה

ואורנה הגיעה.

חדרה היה סמוך לחדרי. גם עיניה היו מצועפות במין ערפל של קוצר-ראיה המסתיר מעיין שוקק, באר חתומה, אשר מי ידע את תחתיתה? – יסולח לי על הביטוי. אפה היה אף הוא נשרי מעט, מגובנן ולמדני. אפילו חקרני. אין צורך לומר שהרכיבה משקפיים. אופי היה לה – עסקני, תוקפני ונמהר, בדומה לאימה, ואולם גופה היה עגלגל, כולו חמוקים, וקומתה ממוצעת, תכונות אלה ירשה כניראה מאביה. מצד אימה היה לה שפע שיער אדמוני, אך חלק, בעוד עליזה היתה מתולתלת קצת, אולי מסילסול במיספרה. בקיצור, הקטנה ניראתה כלביאה צעירה, אך עדיין כולה תפנוקים, צרור כדורי-צמר ופקעות-רוך –

ואולם כבר ניתן לחוש את עוצמתה שבעתיד-לבוא. קלפטע לא קטנה כלל וכלל.

הוצגתי, נעבך – כחבר של אמא, ללימודים, וכדייר חדש. מהמיטבח שמעתי את אורנה צוחקת באוזני אימה על נעליי המגושמות, צרובות השלג, מרוטות הקור והרטיבות. מה לא הייתי נותן כדי לקנות זוג חדש, ולשפר את הופעתי, ואת מצבי בכלל? – אבל כסף לא היה לי. האפשרות היחידה שעמדה בפניי היתה לחזור למושבה ולעבוד בפרדס. עליזה דאגה לי לעבודה כלשהי: מכר שלה חיפש מגיה לתקצירי עבודות מדעיות בכתב-עת שהוציאה האוניברסיטה לשם הצגת העבודות של הדוקטוראנטים. לא הבנתי דבר בחומר, רובו היה ממדעי הטבע, והישוויתי אותיות וסימנים על פי צורתם בלבד. אני בטוח שעליזה היתה עוברת אחריי על החומר ומתקנת. פירסמו אז שיר שלי, "מסע לארץ הודו", בעיתון הסטודנטים "פי האתון", והדבר העניק לי, בעיני עליזה, הילה של משורר שיש לסלוח לשגיאותיו בעניינים לשוניים וטכניים כגון הגהה. ניראיתי אז בעיני עצמי כרמאי, ולא העזתי לחשוב שמקובל לסלוח למשוררים על אי-דיוקים לשוניים. ואולי, כדי להוכיח שהתחלותיי היו מבטיחות יותר, אני מרגיש צורך להביא כאן את השיר:

המסע לארץ הודו

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ

לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ

אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ

וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים

רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת

וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים

מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל

פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע

הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ

בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת

בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי

נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים

חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי

גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר

צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה

וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד

הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי

לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי

בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ

תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ

מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי

יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

1959

אך מיום שבאה הקטנה פרח-חלף לו ירח-הדבש שלי ושל אימה. הלילות המשותפים, חגיגת הגופות המתפתלים, נעוריי וניסיונה – הפכו לבלתי-אפשריים כי כאשר הייתי חוזר מחדר השינה של עליזה היה עליי לעבור במסדרון על פני דלת חדרה של אורנה. פעם אחת ניסינו זאת, וכמעט שנתפסנו: רק סגרתי את דלת חדרי, נפתחה דלת חדרה של אורנה והיא טסה אל מיטת אימה ועד מהרה נשמעו משם קולות רמים של בכי, האשמות והפצרות. היה עליי לבוא בפיג'אמה שלי ולהישבע שרק למדנו יחד, אימה ואני, וגם עברנו על הגהות, והנה הן! – ברגע הזה התגלה לי שאכן ההגהות שעשיתי חוזרות לעליזה, לעבור עליהן, מבלי שאדע.

לא נותרו לנו אלא יומיים בשבוע, בבקרים, לאחר שהקטנה הלכה לגימנסיה העברית רחביה ואילו עליזה לא לימדה באותם ימים.

ויתרנו אפילו על שעות הרצאה באוניברסיטה, אך הקסם פג. חרדים מכל טריקת דלת פן אורנה שבה אלינו להפתיענו, באור, בבוקר – ככל שהחשכנו וסגרנו את החדר – נפל איזה פיכחון מכאיב ביחסינו, ואותה תאוותנות עזה, ידענית, ששבתה את ליבי בחשיכה ופקחה בפניי דרכים שלא שיערתי קודם – ניראתה עתה, באור הבוקר החודר מבעד לתריסים, וריחותיו, והמצעים המקומטים משנת הלילה, ועקבות התמרוקים, ומחלפות שיער אדום-עייף – כמין ניסיון פאתטי של אישה מבוגרת, יחפה, רזה וקצרת-רואי, להשתטות בבהמיות על ארבעתיה ב"הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." – כמו צעקות של אוהדי ביתר ירושלים במגרש הכדורגל או כתרנגולת שמקרקרת אחרי שהטילה ביצה – במקום לעמוד מול תלמידיה בכיתה בגימנסיה העברית רחביה, או להתרווח על ישבנה בשקט ולשמוע הרצאה מפי פרופסור איזידור לבונה באוניברסיטה.

בוקר אחד חטפה באמצע האקט התכווצות שרירים והיה עליי לעסות את השוק התפוסה שלה ולהתחנן בפניה שתפסיק לצרוח פן תזעיק עלינו את כל שכונת רחביה.

התחלתי להרגיש כאילו אני עושה לה טובה. עובד אצלה מאחורנית. נגעלתי מעצמי. ידעתי שלעולם לא אוכל לאהוב אותה. העירום שלה ניראה לי מלא פגמים קטנים, דוחים. הקורקבן הבולט. הדגדגן הזכרותי. השערות בתחת. כאשר הצצתי לערוותה הפעורה בתוך התלתלים הג'ינג'יים לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שמשם הוורוד-הלח של השפתיים ילדה את אורנה ולשם אני נכנס.

עליזה אף רמזה שאולי מוטב שלא נגור יחד, אז אולי יהיה לנו קל יותר להיפגש. זה הכניס אותי ללחץ נוסף. עמדתי לאבד את מקלטי החם. אמנם, האביב מתדפק בפתח. העיר מלאה סטודנטיות צעירות, נחמדות, שאפשר להתאהב בהן, ואילו אני משמש מיטתה של מורה תאוותנית, שמבוגרת ממני ביותר מעשר שנים! –

ועם זאת, המחשבה על עזיבת הקן הנעים ניראתה לי כגירוש מגן-עדן.

מדוע?

התאהבתי.

במי?

באורנה, כמובן.

פרק תשיעי

הקיר המפריד בין חדרה לחדרי. חלב אם. עגנון

שכחתי לספר שהקיר המפריד בין חדרה לחדרי לא היה קיר-של-ממש אלא צירוף דלתות מתקפלות שהיו בדרך-כלל סגורות. בצד שלי ניצב, לכל רוחב קיר הדלתות, ארון ספרים גדוש. זו היתה צורת בנייה פנימית רגילה בדירות הישנות ברחביה. דלתות עץ כבדות, שמשות זכוכית אטומה, חדרים שהופרדו לשם פרטיות או כדי שיהיה אפשר להשכיר אותם לסטודנטים.

אך לי היתה מהרגע הראשון הרגשה שאורנה ואני חיים בחדר אחד. היה נידמה לי שאני שומע כל רחש שלה. כל אנחה. בלילות. ילדותית. תקף אותי חוסר-שקט. לא ישנתי טוב. חיכיתי לשמוע את קולות ההתעוררות שלה בבוקר. אפילו פוקיק קטן. אבל שלה.

גיליתי חור-מנעול באמצע קיר הדלתות. פיניתי ספרים אחדים וניסיתי, אני ממש מתבייש להודות בכך – להציץ לתוך החדר שלה, בייחוד כאשר התפשטה לפני ששכבה לישון או התלבשה בבוקר. לא הצלחתי הרבה. לפעמים הייתי רואה איזה כתם בהיר חולף נגד עיניי, בד של לבוש, חלקת עור חשופה, שיער צהבהב, אבל כל אלה לא נתלכדו לתמונה שלימה.

אורנה היתה מסוגלת לשבת שעות שלימות בחדר, ללא תנועה. חשבתי שכבר יצאה בלי שהרגשתי, ופתאום היתה קמה ומתרוצצת מפינה לפינה ולרגע לא עומדת על מקום אחד.

מיום ליום הלכה אהבתי אליה וגברה. היא היתה צעירה ממני בשש שנים. לא יותר. קרובה היתה לגילי יותר משאני הייתי קרוב לגיל של אימה. יום אחד מצאתי בחדר-האמבטיה חזייה שלה, קטנה, נגעתי בכיפותיה בידיים רועדות, נישקתי והתרגשתי מאוד.

היה נידמה לי שאורנה שונאת אותי. שאין תקווה. קולות הצחוק שלה ושל חברותיה חתכו בבשרי. עליי הן צוחקות. באותה תקופה גיליתי שיר של המשורר פנחס שדה: "סנטו בי נערות על כי דלותי ככה" – וככה הרגשתי. אילו יכולתי לקנות נעליים חדשות, לשפר את לבושי, לא להיות תלוי כל-כך בעזרתה של עליזה, ולהתפרסם, כן, להתפרסם – אולי היה גם יחסה של אורנה אליי משתנה, כך חשבתי. הנה יבוא הקיץ, היא תיסע שוב ללונדון, אל אביה, ותטייל במקומות שהיא קוראת להם בשם אוכספורד סטריט, מארבל ארץ' ומארקס אנד ספנסר. אני מעודי לא יצאתי את גבולות הארץ, מלבד הטיול עם חברי הקיבוץ לאל-עריש וכמה קילומטרים דרומה, אל שרידי השיירה המצרית ההרוסה בידי מטוסינו, אחרי מבצע סיני של שנת 56'.

בלילות הייתי שוכב ער שעה ארוכה. מקשיב. על פי צבע שמשות הזכוכית האטומה אשר בקיר-הדלתות, מבעד למדפי הספרים, יכולתי לדעת מתי אורנה מכבה את האור הגדול בחדרה ומתי גם את המנורה הקטנה שליד מיטתה. ישנו, זה מוזר, כמעט ראש אל ראש, ורק הדלת הסגורה מפרידה בינינו.

לפעמים, כשנאנחה, ושוב נאנחה, ידעתי שהיא מאוננת... זה רק טבעי אצל נערות מתבגרות בגילה, ואני...

בחדרי, בנוכחותה הסמוייה, הרגשתי כמו על במת-תיאטרון. כאילו גם היא עוקבת אחריי על פי סימני האור והקול. אם כיביתי את האור – היססתי להדליקו שוב, פן ייראה הדבר משונה.

בדרך-כלל, בשעות של כתיבה או לימודים, אני נוהג לעשות הפסקות, ממושכות לעיתים, ולצעוד, ממש כמו היום, כאן בתא, ארבעה צעדים הלוך, ארבעה צעדים חזור – באלכסון של החדר, צועד, תוקע נאד מדי פעם ומהרהר עד שמתגבשת בי תמונה ברורה יותר, ואז אני חוזר לשולחן הכתיבה.

הקטנה שאלה אותי, בעקימת-אף, מה זה הצעדות בחדרי.

שמחתי והייתי גאה להסביר לה.

ומאז – כל פסיעה שלי היתה מכוונת כמו גם לאוזניה, והנאדות שקטים, שקטים. כאילו בכך אני מתקרב במשהו אליה. פועל עליה. מרשים אותה. ולא פעם, כאשר צעדותיי הארוכות לא הניבו פרי, לא בשיר חדש ולא בהתקדמות בחומר-הלימודים – חשתי איזו אשמה, כלפיה, כאילו רימיתי אותה ואני רק איזה בטלן ארור ומאחז עיניים.

לא אשכח שהיחס שלה אליי לא היה אוהד, כלל וכלל לא. היא לעגה לפצעי-הבגרות שלי, לכתמי הנשיכות שעל צווארי. את הסיבה לכך לא ידעה. היא לעגה לנעליים שלי. לכך שהייתי חסר פרוטה. גם את הסיבה לכך לא ידעה. אבל היא הדגישה זאת בעיקר בדברה על אחרים: אחרים לבושים יפה. מזמינים אותה. היו במקומות מעניינים. אפשר לדבר איתם על לונדון ופאריס.

בייחוד, אני חושב, אכל אותה החשש שמא אני חי עם אימה. חי על חשבון אימה. לכן היתה חוזרת ומעלה באופן כפייתי כמעט את שמו של אביה, וכיצד התנהלו חייו עם עליזה בטרם התגרשו. "לא פלא שאחרי אבא כמו שלי לא הצליחה מוטי [אמא, ו"ו בשורוק] למצוא לה חבר. היא בררנית!"

ככה.

ללא ספק היה משהו מופרע בעליזה. פחדה שיהרגו אותה. אולי בגלל הפחדים שנטע בה אביה, הערצתה כלפיו והצורך לפצות אותו. רגשות האשמה שלה נבעו מכעס ישן שחשה כלפי אימה בגלל בגידותיה באב בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בזכות שליטתו המושלמת בגרמנית ובתורכית, נוסף על עברית, אנגלית, ערבית וצרפתית – ישב פרופסור אורלובסקי באיסטמבול כחבר המשלחת של ההנהלה הציונית של היישוב העברי ולקח חלק במשא-ומתן עם הנאצים כדי להציל יהודים. באותן שנים אצל תרזה, שהיתה אישה בעלת גוף נאה וסוערת, ביקרו בגפם ובשעות לא-מקובלות אחדים מגדולי היהדות בשכונת רחביה ובהם פרופסור איזידור לבונה. על עליזה המתבגרת הוטל לגונן על אימה ההוללת ולהסתיר את עלילותיה עם מחזריה גם מפני האב לאחר שחזר מהמלחמה.

וכל ה"הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." הפולחני שלה, המלאכותי, הפאתטי, כמו איזו קריאת-קרב אינדיאנית של "עין הנץ" שקראה עליו בספר. כאילו מישהו תקע לעליזה שאי אפשר להזדיין אחרת –

בוקר אחד במיטה, לאחר שמרטתי שערה ג'ינג'ית בודדה מהעיגול הכתום הדהה סביב אחת הפטמות והתחלתי למצוץ ימינה, למצוץ שמאלה, כדי שתיזדקרנה כבעבר, עסיסיות ומחוספסות כפרי-צבר מקולף – גם אני הייתי רפוי עדיין – סיפרה לי עליזה שאורנה, כשהיתה בת חצי שנה, סבלה משיעולים תכופים, מחום ומנזלת. בוקר אחד, זה היה בחורף, לקחה אותה לרופא וביקשה שיבדוק את התינוקת.

במקום להתחיל בבדיקה, שאל אם עליזה מניקה עדיין.

עליזה לא היתה בטוחה ששמעה טוב את בקשתו של רופא-הילדים. כשענתה לבסוף בחיוב, ביקש לראות את החלב ניגר מפיטמתה.

 "מה הקשר בין החלב להתקררות של התינוקת?" שאלה במבוכה, תוך כדי פתיחת כפתורי חולצתה.

 "כך אני מאבחן את המחלה," הסביר לה, "זו שיטה חדשה שפיתחתי, לבדוק את אופן ההנקה, מצב גודש חלב האם וזרימתו, והיא נמצאה יעילה ומדוייקת הרבה יותר מהשיטות הרגילות לאיבחון מחלות עונתיות של תינוקות."

עם הרבה סימני שאלה איפשרה עליזה לרופא למשש וללחוץ את שדיה, והופתעה לראותו טועם מהחלב שיצא מהם. "הוא ביקש ממני לסחוט את שדיי בזה אחר זה ולהזרים את החלב לכפות ידיו," סיפרה, "וכאשר התרגשתי קצת והאצבעות שלי התבלבלו," הגישה לי עליזה את השד כמינקת וביד השנייה הידקה את ראשי אליה, "הוא עצמו חלב אותי... הוא גדול... הוא ג... דול... הוא... ג..."

כאן כבר הייתי מגורה מאוד מכך שאני מזקיר בפי פיטמה קשה שהניקה את אורנה ושממנה שתה הרופא חלב... אוהו... הפעם עם עליזה... זה היה... ממש הבת בחלב אימה... זאת אומרת, האם בחלב בתה... גם השד התפוח השתולל ולא הפסקתי למצוץ.

 "די, אתה מכאיב לי!..."

ונרגעה.

 "ומה היה הסוף?" שאלתי.

 "הרופא סיים את הבדיקה בציצי שלי, רשם לאורנה סירופ לשיעול ותמיסת מי-מלח לאף, ואף המליץ על שימוש בשעות הלילה בוואפורייזר, אתה יודע, המכשיר שפולט אדים."

לדבריה הוטרדה מאוד מהבדיקה המוזרה וכעבור ימים אחדים החליטה לדווח על המקרה במירפאה של קופת חולים שבה עבד הרופא. "מנהל המירפאה לא נשמע מופתע. במגירתו נאספו באותה תקופה תלונות נוספות של אימהות מיניקות שתיארו בפירוט את בדיקותיו התמוהות של הרופא, ללא כל קשר למחלות הילדים. אני החלפתי רופא לפעוטה. אחרי שנים אחדות נודע לי שהמלקק הכפייתי של חלב האימהות התאבד."

קמה, התלבשה, והלכה לספרייה הלאומית החדשה שבקמפוס גבעת-רם.

הקטנה הביאה איתה מלונדון "שלפוחית מפליצה". מנפחים ומחביאים אותה מתחת לכרית על כיסא או ספה, וכשמתיישבים עליה – הצפצפה פועלת. אורנה נהגה לטמון את השלפוחית כל פעם בפינה אחרת, וכשזו הפליצה תחתינו שמענו את הקטנה פורצת בצחוק אפילו מקצה המסדרון. אמנם, לי לא היה איכפת מאחר שהתעלול שימש לי לא פעם הסוואה לדבר האמיתי, שהציק לי.

ערב אחד נכנסתי למיטבח בשעה שישבו בו השתיים ואכלו על גבי קרשים. זה היה מינהג ייקי שבארוחה רגילה אין צורך בצלחת ומסתפקים בקרש. על כל גביע קוטג' או בקבוק חלב רשמה עליזה בשחור תאריך תפוגה עוד בטרם היה נהוג בארץ להדפיס תאריך על מוצר. לעיתים ממש מדהימה אותי הבהירות שבה אני זוכר כל פרט –

וכשישבתי לשולחן, זה שוב קרה לי.

עליזה קמה נרגזת. "אורנה, את לא חושבת שהגיע הזמן לשים סוף פסוק לתעלולים האינפאנטיליים האלה? הפעם באמת הגזמת! עכשיו אני זורקת לזבל את השלפוחית המגעילה שלך!"

והיא ניגשה והקימה אותי כאילו מתבדחת, אבל בכוח, כדי לשלוף את הכרית שעליה ישבתי. אני התנגדתי לה וציחקקתי באי-נוחות, "לא חשוב, לא חשוב – "

עד שלא מצאה תחתיי שום שלפוחית.

כמה הסמקתי. זה היה מביך. זה היה ממש מביש. גוש של צחוק בלום התפוצץ בפה החתום של אורנה והיא רצה לחדרה, "אני לא מאמינה!" – נשמעו קולות היסטריים שלה עוד שעה ארוכה כשהיא שרועה על הבטן על המיטה ומכה בידיה וקופצת באוויר כדי להירגע.

מלבד הארוחות שאליהן הזמינה אותי עליזה מדי פעם, ומעט המצרכים שהחזקתי במקרר שלה, עיקר מזוני היה החומוס מונטנייה שהכין אלברט במסעדת "טעמי" הקטנה ברחוב שמאי. בשר הרשיתי לעצמי לאכול לעיתים רחוקות.

ערב אחד יצאתי מ"טעמי" וירדתי לעבר כיכר-ציון. הייתי שקוע בהרהורים כאשר פגשתי מולי במידרכה את עגנון. פניו הצרים היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כמו קלף חום-ורדרד עטור כתמים, שהזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמי שמבקש לשאוב אל קירבו בסתר את המהות שלי, את סיפור-חיי, והכל מתוך סקרנות עזה.

חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך איש נמוך השואף להיות גבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. וכאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון הדיבור שלו-עצמו, כאילו יש באפשרותו לדבר גם בהטעמה האחרת, שלנו, אך אינו רוצה בכך.

הוא תפס בחביבות את זרועי ונשען עליי קצת בלכתו. לאחר משפטים אחדים, שבמהלכם חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו, פנה אליי בשאלה מתנגנת:

 "אפשר גם אתה צריך להשתין?"

אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.

נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הארוחה החריפה שבמהלכה גם שתיתי הרבה, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "

עגנון ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו, ופסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, שהיה מואר וניראה נטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע היסטורי שאינו חוזר – לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, כשווה בין שווים, ליד קיר המשתנה.

לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר וארשת פניו רצינית, כאילו קיים מצווה חשובה. המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה ולאורך קינג ג'ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות.

נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת ההליכה, אף כי העדפתי אותו רגע, יותר מכל – להשתין, וגם פחדתי שיקרה לי מה שקרה לגיבור הרומאן של קנוט האמסון, "רעב", שלא היה נעים לו לעזוב ל"צרכיו הקטנים" את הבחורה שבחברתה טייל בלונדון, ולבסוף הרטיב במכנסיו.

ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו את השאלה – האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין תיאור החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש יצחק בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודיים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה. כל זה התרחש בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.

 "לא!" יקדו עיני עגנון בזעם פתאומי, "הוא – עוכר ישראל!" –

והוסיף עוד כינוי אחד או שניים, המגנה את תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר, נידמה לי, "שונד", ספרות צהובה –

ואמר לי: "אם תכתוב כמוהו – סופך שתירש גיהינום!" –

וקפץ על אוטובוס, שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום –

 "בגיהינום יותר מעניין מאשר בספרים המשעממים שלך!" צעקתי אחריו, כמעט בבכי, כי אהבתי מאוד את מרבית ספריו, ובייחוד את "תמול שלשום", אבל הוא כבר לא שמע.

מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך. הקור הירושלמי צרב בי מבעד למכנסיים הדקים. לא הספקתי. רעדתי כולי. עתה ידעתי כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו, לעולם, לעולם לא אצליח להיות סופר עברי חשוב.

והרטבתי במכנסיי.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אני ממש כועס עליך ועל קמצנותך. אני באמת לא מבין אותך, מדוע אתה מתקמצן ונותן במכתבך העיתי רק פרק אחד קצר-קצר מהספר "שלוש אהבות". זה לא פֵיר, וזה לא אתי, לדעתי, לפגוע בצורה כל כך קשה ומכאיבה בקוראיך הנאמנים והזקנים. פנק, פנק אותנו ואל תהיה כיליי, פרסם שני פרקים ואפילו שלושה או ארבעה ואל תשאיר אותנו במתח.

בשם צבור המוחים,

יוסף אתר

גימלאי מאושר

ליוסף אתר,

אמלא את מבוקשך ואתן יותר פרקים קצרים. בינתיים אני סקרן לשמוע את דעתך על טיוטת הספר החדש הנשלחת אליך בקובץ מחשב ["מסעותיי עם נשים"] שטרם פורסם.

בברכה

אהוד

אהוד,

הספר מרתק בעיניי, ותיאוריך מעוררים בי געגועים לנעוריי (נעורינו) או יותר נכון לבגרותי, כי בנעוריי ב"אחד העם" בפתח תקווה יכולנו רק לחלום על מגע כלשהו עם בחורה, בחינת נרות חנוכה לראותם ולא לגעת בם. כשהחברה שלי התחילה ללמוד בגבעת רם בשנת 1969 (הייתי בן 23) מיהרתי להשלים את החסר והמשכתי במרץ למלא מצווה זו עד שהתמסדתי בגיל 38 – ולכן תיאוריך מאוד מאוד מדברים אל ליבי. נכון שבאוניברסיטת תל אביב, בה אני למדתי, לא היו ידוענים כמו בתקופתך, אבל את העלילות של גיבוריך קראתי גם קראתי ב"העולם הזה" ובעיתונים אחרים.

אתה בוודאי יודע, ואין לי ספק שאמרו לך את זה רבים, שאתה מוכשר בטירוף, ולא בחינם אני מכור לספריך ולדרך כתיבתך. תמשיך, תמשיך ופנק אותנו עוד ועוד ממילא רק מבוגרים ונבונים קוראים היום ספרות עברית, והצעירים מסתפקים בבלוגים.

יוסף אתר

* אהוד היקר, אני כל כך מזדהה עם מסר שירו של יוסי גמזו [גיליון 834] – כמוהו גם אני אוהב מאוד מאוד את מדינת ישראל שהעניקה לי מבט עיניים של אדם חופשי, ואשר למרות המלעיזים, היא מדינה מוסרית ומתוקנת יותר מאלו שמדקדקות עימנו יותר מאשר עם עצמן. תודה שהבאת בשלמותו גם את שירו המרגש של יוסי גמזו – "הכותל".

בברכה חמה,

משה גרנות

* מציאוֹת של ישראלים: "כיום יש אזורים בארה"ב שבהם שווי של בית הוא דולר אחד. אתה יכול לגשת לבנק ולקנות 1,000 בתים ב-1,000 דולר. אחר כך משווקים את אותו בית בישראל ב-30 וב-40 אלף שקל, ומספרים סיפורים על תשואות של 20%." [נמרוד בוסו, "דה מארקר", 19.4].

* בשורה לצרכנים: בקרוב יוזל מאוד מחיר הבשר הטרי בארץ כי עומדים לשחוט את כל הפרות החולבות ולייבא חלב טרי וזול מטיבט ומטימבוקטו.

* נמצאה הנוסחה לסיום מלחמת האזרחים הנוראה בסוריה: "סוכנות הידיעות הצרפתית פרסמה אתמול (שישי,19.4) מכתב שנשלח לשרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, ב-12 באפריל ועליו חתמו שרי החוץ של 13 מתוך 27 מדינות האיחוד האירופי. בין החותמים היו שרי החוץ של בריטניה, צרפת, הולנד, אוסטריה, ספרד, דנמרק, מלטה, לוקסמבורג, בלגיה, פורטוגל, פינלנד, אירלנד וסלובניה

"'אנחנו מקדמים בברכה את מחוייבותך לפעול כדי לגבש הנחיות לכל האיחוד האירופי לגבי סימון מוצרי התנחלויות,' ציינו שרי החוץ במכתב לאשטון, 'זהו צעד חשוב שיוודא כי חוקי הגנת הצרכן של האיחוד האירופי נאכפים בצורה נאותה ושתואם את המדיניות ארוכת השנים של האיחוד האירופי כלפי ההתנחלויות הישראליות בשטחים הפלסטינים הכבושים. אנחנו מוכנים לסייע לך בביצוע עבודה חשובה זו.'"

ככה הם עוסקים בקקה כאשר המזרח התיכון כמעט כולו בוער! אבל כל זה חוזר אליהם באבי-אביהם עם הכיבוש המוסלמי הזוחל של אירופה  –  ועם הפחד מהטרור המוסלמי המעצב את החלטותיהם!

* משלוח גדול של גביעי גבינת קוטג' שיימכרו ב-3 שקלים הגביע נמצא בדרכו במטוסי חברות שכר מזרח-אירופאיות, שאם חלקם לא ייפול בדרך בגלל הזנחה בתחזוקה ובלאי החלפים – הם יושיעו את העם הרעב בציון ויהרסו את ענף הרפת הישראלית שהוא מן המתקדמים בעולם! צפו לעוד הפתעות של ייבוא תוצרת מסובסדת וכשרה מחו"ל כדי להרוס את מטה לחמם של עשרות אלפי ישראלים בתחומים יצרניים שונים!

האם הממשלה השתגעה? כנראה שכן. כנראה שלדעתה ענף ההי-טק יפרנס את כולנו – וגם יביאו לנו נשים בזול ממזרח-אירופה ומהמזרח הרחוק, ולא נצטרך להתחנן לסקס יקר אצל הנשים הפולניות שלנו!

* מדוע לטייקונים סטף ואיתן ורטהיימר אין בעיות של מינוף עם הבנקים? כנראה משום שהם ממש מייצרים – והם לא טייקונים-מאכערים שמשתלטים בחלקת-לשון על כספי קופות הגמל שלנו ומייצרים רק חובות אבודים!

* בשורה טובה לקתרין אשטון: אתמול נהרגו בסוריה רק 532 אזרחים, גברים נשים וטף, אבל זה כלום לעומת עיסוקך החשוב בהחרמת תוצרת ההתנחלויות הישראליות – גם בגולן ובמזרח ירושלים!

* הוחלט על חג חדש בארץ: חג חיסול תעשיית הטקסטיל הישראלית. הוא יוחג בעיקר בכפרים הדרוזיים והערביים, ובעיירות הפיתוח, שם נסגרו כל המתפרות, והנשים שעבדו בהן הוסבו לתעשיית ההי-טק, והן שוטפות את הרצפות במשרדים ומכינות ג'חנון וקובה!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2485 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל