| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 836
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו באייר תשע"ג, 25 באפריל 2013
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: תִפְרַחַת הַבּוֹהִינְיָה. // עמוס גלבוע: לתקשורת תפקיד חשוב בניפוץ האליל. [ציטוט]. // תגובות [לפרשת גלעד שליט, בעקבות דברי בן כספית ועמוס גלבוע ב"מעריב"]: יצחק (איצ'ה) גדיש, שלשה נקדימון, אריק כץ, אפרים לפיד, אהוד בן עזר (סיפורו של דוד זילברוסר). // רות דנון: הירייה הראשונה במלחמת תש"ח לא היתה בפג'ה. // אליהו הכהן: עוד על שלי שרונה. // ד"ר יואל רפל: חץ וקשת ותפוחי אדמה בנייר כסף, טעמיהם ומקורם של מנהגי ל"ג בעומר, ומעט גם על מרד בר-כוכבא. // יהודה בן עזר ראב, נפטר בל"ג בעומר תש"ח, 1948, פרק הסיום מתוך הספר "פרשים על הירקון" [1989] מאת נכדו אהוד בן עזר. // מלכה נתנזון: 2 שירים. // מתי דוד: על הרצאתו של פרופ' זנד, היסטוריון ישראלי "בשליחות אקדמית" לניפוץ ההיסטוריה היהודית. // אורי הייטנר: "זוכרות" – מדמנת גידולי הפרא. // אורה מורג: כלנ"ית וכל"ן במקום גרושה וגרוש. // עוז אלמוג: דרוש צנתור דחוף לחדרי המיון. // זיוה גל: לֹא יַזִּיק לָהּ קְצָת מַסָּג'. // אלי מייזליש: ישראל זקוקה עכשיו למיליון עולים. // יצחק שויגר: הכלכלה החדשה. // ראובן שיפריס: הנושא: תאונות דרכים. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", פרק עשירי, יום הולדת של קנדונים. פרק אחד-עשר, אני רואה את אורנה מורחת בלכה אדומה את ציפורני רגליה של אימה. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
תִפְרַחַת הַבּוֹהִינְיָה
תִפְרַחַת הַבּוֹהִינְיָה בְּבֹקֶר שֶל אַפְּרִיל,
הַיֹּפִי הַפָּרוּץ הַזֶּה בְּחֵן, בְּאוֹר, בְּצֶבַע
שָעָה שֶמִּתְמַנְגֶּלֶת לָהּ הָעִיר כֻּלָּהּ עַל גְרִיל
שֶל שֶמֶש אֲבִיבִית שֶמְּפַרְגֵּן לָהּ אַבָּא טֶבַע.
כִּי גַם שְׂדֵרַת עֵצִים הִיא כְּמוֹ יַלְדָּה אַחַת קְטַנָּה
שֶמִּישֶהוּ קָנָה לָהּ כָּאן שִׂמְלָה שֶל חַג וְאֵין לָהּ
טִפָּה שֶל סַבְלָנוּת לִצְפּוֹת לַחַג בְּהַמְתָּנָה
לָרֶגַע שֶתַּרְאֶה אוֹתָהּ לְמִי שֶיִּזְדַּמֵּן לָהּ.
וְהִיא מוֹדֶדֶת מוּל מַרְאַת בֵּיתָהּ אֶת הֲדָרָהּ
שֶל שִׂמְלָתָהּ הַחֲדָשָה וְחָשָה כִּי אֵינֶנָּה
צְרִיכָה לְהִשְתַּקֵּף בְּעַיִן שֶל זְכוּכִית קָרָה
כְּשֶיֵּש בַּחוּץ עֵינֵי אָדָם שֶיֻּקְסְמוּ מִמֶּנָה.
צָרִיךְ לִהְיוֹת אוֹפְּטִימִי אוֹ נָאִיבִי עַד טֵרוּף
בִּכְדֵי לָצֵאת לָרְחוֹב בְּיוֹם שֶל חוֹל בְּשִׂמְלַת-עֶרֶב
יָפָה וּפִרְחוֹנִית כָּזֹאת שֶבָּהּ צוֹעֵק צֵרוּף
הַלֹּבֶן, הַחַכְלִיל וְהַוַּרְדוּת הַמִּזְדַּהֶרֶת
אֶת הָאַלְטֶרְנָטִיבָה הַקּוֹרֵאת הֲכִי הֲכִי
תִגָר עַל הַיֵּאוּש וְהַכִּעוּר וְהָעַצֶּבֶת
כְּאִלּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵין דֶּמַע וְאֵין בְּכִי
מִלְּבַד דְּמָעוֹת שֶל אֹשֶר כְּשֶשִּׂמְחָה מוּלְךָ נִצֶּבֶת.
צָרִיךְ לַחְשֹב כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה טוֹבוֹת וְעַלִּיזוֹת
עַל הָעוֹלָם הַמַּר הַזֶּה בִּכְדֵי פִּתְאֹם לִפְרֹחַ
בְּמִין שִפְעָה כָּזֹאת,
בְּמִין יִפְעָה כָּזֹאת
שֶבִּזְכוּתָן גַּם הַקּוֹקֵטִיּוּת פִּתְאֹם הִיא כּוֹחַ.
שֶבִּזְכוּתָן הַנּוֹי כְּמוֹ מְשַכֵּךְ אֵיזֶה רָעָב
בְּנֶפֶש הַחַיָּה הָאֱנוֹשִית, אַךְ לֹא לְלֶחֶם
כִּי אִם לְאֵיזֶה מַשֶּהוּ שֶהֵעָדְרוֹ נִכְאָב
כְּמוֹ פֶּצַע בַּבָּשָׂר, כְּמוֹ עֶלְבּוֹנוֹת תִּקְוָה מֻשְלֶכֶת
לְוַּאדִי-הָאַכְזָב שֶל חַרְבוֹנֵי הַזֶּה-מָה-יֵש,
שֶל שֵפֶל הֶהָקִיץ שֶחֲלוֹמוֹ קְצוּץ הַכְּנָפַיִם
צוֹלֵל כְּעוֹף יָרוּי בְּפִכְחוֹנוֹ הַמְּיָאֵש
מִגֹּבַהּ שְמֵי הַבְּדוּת שֶכֹּה נִבְצֶרֶת וְיָפָה הִיא.
אֲבָל שְׂדֵרַת בּוֹהִינְיוֹת זֹאת אֵינָה יוֹצֵאת לָרְחוֹב,
הִיא-הִיא הָרְחוֹב עַצְמוֹ, הִיא מִתְקָפָה כָּזֹאת שֶל דַּוְקָא
עַל צַעַר-הָעוֹלָם שֶהִיא פּוֹרַעַת לוֹ מִין חוֹב
כְּשֶהִיא חוֹגֶגֶת אֶת אָנַקְרֵאוֹן וְלֹא אֶת קַפְקָא.
כְּשֶהִיא פּוֹרֶשֶׂת לִקְרַאתְךָ אַלְפֵי זְרוֹעוֹת עָנָף
הָעֲדוּיוֹת פְּרִיחָה שֶכְּמוֹ חַיֶּיךָ בַּת-חֲלוֹף הִיא
כְּמוֹ לְחַבֵּק אוֹתְךָ אֶל חֵיק גְּבָהֶיהָ הַמּוּנָף
מֵעַל לַפְּרוֹזָה שֶל יוֹם-יוֹם בְּלִירִיקָה שֶל יֹפִי.
כִּי הָאָבִיב קָצָר עַד צְבִיטַת-לֵב שֶל לָמָּה לָמָּה
וְאִם עַכְשָיו וְכָאן, שְכוּר אוֹר וָצֶבַע, לֹא תִטְבַּע
בְּבַּכְּחָנַלְיַת הַלִּבְלוּב הַזֹּאת שֶפֶּתַע קָמָה
מוּלְךָ – הִיא לֹא תָשוּב לְכָאן
עַד הָאָבִיב הַבָּא.
* * *
עמוס גלבוע
לתקשורת תפקיד חשוב בניפוץ האליל
לפני מיספר שבועות פורסמה בשבועון "סוף השבוע" כתבה ע"י העיתונאי בן כספית על גלעד שליט. בכתבה, הנשענת ככל הנראה על חומר ממוסמך, הובאה כל הגרסה של גלעד כפי שנמסרה לחוקריו בצה"ל – על נסיבות נפילתו בשבי ועל חייו בשבי.
הדברים זיעזעו אותי. ציפיתי לראות אם התקשורת הממוסדת תיתן ביטוי הולם לגילויים המחרידים העולים מהכתבה. אולם, קשר של שתיקה ירד על התקשורת הממוסדת שלנו.
מכיוון שלפנינו נושא עקרוני, אני מביא להלן את עיקרי הדברים העולים מהכתבה. גלעד היה מודל ל"ראש קטן", או יותר נכון ל"ראש של סיכה", שלא הקשיב כלל לתדרוכים המפורטים שנתנו ללוחמים על המצב ועל היערכות הכוחות שבסביבתו; כאשר הטנק שלו הותקף, אך לא ניזוק, ושני אנשי צוות קפצו החוצה ונהרגו, שליט נשאר בטנק. הוא החליט לא להילחם, למרות שיכול היה להפעיל את המקלע שלידו מבלי להוציא את ראשו החוצה. הוא חיכה לטוב ושהכול כבר ייגמר.
אחד משני המחבלים השליך לתוך הטנק 3 רימוני רסס (מה שמעיד שלא היתה כוונה לחטוף!) שלא הסבו נזק לשליט אך גרמו לעשן. העשן הוא שהניע את שליט לצאת החוצה ללא נשק. הוא השאירו על רצפת הטנק. יציאתו הפתיעה את אחד המחבלים שכלי נשקו היה "צלוב" על גבו. אילו היה נשק בידו, שליט יכול היה להרוג את המחבל בקלי קלות, אבל גם כך, ממש לידו היה מקלע חיצוני של הטנק. אבל שליט לא ירה, לא חשב אפילו לירות.
"אל תירה, אל תירה!" – הוא צעק בעברית למחבל שהתחיל להעביר את נשקו למצב של ירי.
כך זה קרה. שליט לא היה בהלם קרב, לא נלחם כאותו חייל הרואה שתחמושתו אוזלת ואין טעם להילחם וצריך להיכנע. הוא פשוט מסר את עצמו, הסגיר את עצמו ונתן לידי החמאס את הפרס הגדול שהם לא ציפו לו. מרגע זה שליט כולו מתמסר לשני המחבלים ומציית לכל מה שהם אומרים לו. מקום שביו היה למעשה מלון שלושה כוכבים בסגנון עזה. לא עינו אותו, לא הרעיבו אותו. הוא לא נמק במרתף חשוך, סובל ומתייסר. חמש וחצי שנים בשבי אינן כמובן תענוג גדול, אבל לפי כל הידוע לי, הן אינן שקולות כנגד יום אחד בכלא הסורי, למשל.
הרמטכ"ל שלנו כינה אותו גיבור, ועם ישראל הפך אותו לאליל, בזמן השבי ולאחריו. אני חושב ש"עבודת האלילים" הישראלית סביב גלעד שליט היא ייחודית ומשקפת חולי חברתי חמור.
למה?
ישנם תמיד "אלילים" מסוגים שונים. ישנם אליל ספורט ותרבות ודוגמנות; יצחק רבין נהיה אליל לאחר הירצחו, ועשו לו פסל ותמונה בכל מקום; נוחי דנקנר היה אליל; גיבורי עבר הפכו אצלנו לדמויות אליליות כמו טרומפלדור ומאיר הר-ציון, עם מיתוסים ואגדות; גם שרון הפך בהדרגה מאישיות משוקצת לדמות אלילית שכל חטאיה נסלחים; הנשיא אובמה היה לזמן קצר אליל. סוגדים לכל סוגי האלילים הללו ומעריצים אותם.
מה שמאפיין את כל האלילים הוא שהם מודל לחיקוי, רוצים להיות כמותם, רוצים להגיע להישגים שהם הגיעו אליהם בתחומם. אצל גלעד שליט הסיפור הוא אחר לגמרי. זהו אליל שקר, פשוטו כמשמעו, שאין כל מקום להעריצו. להיפך, זה רק מודל שלילי. כל עבודת האלילים שהתפתחה סביבו יסודה בשקר, בצביעות, בהסתרת האמת.
כמובן שמאמיני האליל גלעד שליט יחרפו וינאצו את כל מי שמעז להטיל בו את הדופי הקטן ביותר. זה טבעם של מאמינים. אבל, הגיע הזמן להפסיק ולשקר לעצמנו. לתקשורת יש כאן תפקיד חשוב בניפוץ האליל.
פורסם לראשונה ב"מעריב" ב-22.4.13.
* * *
תגובות לבן כספית ולעמוס גלבוע
שלום לכולם, נזכרתי!
כאשר הייתי קצת (!) יותר צעיר, וזאת בתקופת מלחמת העולם ה-2, הסתובב סיפור על הצבא הבריטי. על סיפור זה וכזה גדלנו וחונכנו. סופר לנו שבתקופת האימפריה הגדולה, בצבא הבריטי היה חוק – שבוטל רק לאחר או בתקופת מלחה"ע ה-1 – לפיו: חייל של צבא של הוד-מלכותו שנופל בשבי – לאחר שחרורו חי (אם וכאשר...) – הוא עומד למשפט. כן, זה היה חוקו של צבא הוד מלכותו, שכבש, הקים והחזיק באימפריה הגדולה ששלטה ברבע משטח היבשה של העולם.
וזאת למה? כי חייל של צבא הוד מלכותו – אינו רשאי מרצונו ליפול בשבי! מותר לו ליהרג ולמות למען המלך – אבל ליפול בשבי? אסור. לפיכך, לאחר שחרורו – אם וכאשר – הוא עומד למשפט ועליו להצדיק בפני בית משפט צבאי את עובדת נפילתו בשבי!
כן, כך היה הסיפור שעליו גדלנו וחונכנו בתור חיילים לעתיד.
כאשר נפל שליט בשבי – נזכרתי בסיפור הזה. כאשר סיפרתי אותו הסתכלו עליי כלא נורמלי.
מאידך, כאשר חשבתי על כך בפעם נוספת, התחלתי להבין מחדש את מובנו של המשפט האנגלי: That's how you build an Empire! – ואכן, באיזה שהוא תאריך במאה ה-20 גם האנגלים, בעלי האימפריה הגדולה שנגמרה – ביטלו את החוק הזה. ההומאניזם ניצח! לא שואלים יותר ולא שופטים יותר את אלה שנפלו בשבי. סולחים להם ומרחמים עליהם.
מדוע? העולם נוכח שזה לא תענוג גדול, ליפול בשבי, ולשבת במעצר במשך כמה שנים. בתור עונש – זה מספיק!
מאידך, דבר אחד ברור, עם חבר'ה כמו גלעד שליט, אימפריה – לא בונים!
אני מאחל בריאות וכל טוב לכולם ושלא תדעו מצרות כאלה,
יצחק (איצ'ה) גדיש
[אהוד: מומלץ לחזור ולראות את הסרט הנהדר "הגשר על נהר קוואי", שהוא בראש ובראשונה סרט על הישרדות. וכיצד המפקד היפני של מחנה השבויים לועג לקצין הבריטי הבכיר, בגילומו הנפלא של אלק גינס – על כך שהבריטים, בפקודת המטה הצבאי הקיסרי שלהם, התמסרו לשבי ללא קרב, והעדיפו את חרפת השבי על פני הכבוד – כלומר, הלחימה עד מוות או החאראקירי! וכיצד הניצחון, בסופו של דבר, הוא על צד הבריטים, המגלים עמידות מופלאה וגבורה בתנאי השבי הקשים!]
* * *
עמוס יקר,
כאשר קראתי את רשימתו המקורית של בן כספית [ב"מעריב"] התחלחלתי. מאידך, חשבתי, מי אני, שלא הייתי חייל קרבי, שאבוא להשיג על מי שהיה שם ולא עמד בניסיון. עם זאת, מכאן ועד להפיכתו לגיבור ישראל רחוקה הדרך. העובדה שאביו ביקש להמריא על כנפי גבורת בנו ולהיבחר לכנסת, ולא הצליח, מעידה שגלעד לא נקלט כסמל לאומי.
גלעד היה עושה טוב לו התכנס בפינתו, ממשיך בשגרת חייו, משתקם, עושה את חשבונו, כותב את סיפורו אם הוא גאה בו, ונעלם מעין הציבור. לא, הוא אינו סמל, לא, סיפורו אינו מורשת קרב, ועם זאת אדם באמונתו יחיה.
ולכולנו אני מציע בואו ונרד מהסיפור לטובת בריאות הציבור ולטובת חינוך הדורות הבאים כדי שדינמיקת הראש הקטן לא תחלחל אל חלשי אופי.
שלמה נקדימון
* * *
חברה שהחמלה בה גוברת על הנחישות, והאמפטיה והדאגה לחלש זולגות לתוך הצבא, במינונים שמאפילים על ההקרבה והאידיאלים, מאבדת את הצביון והערכים שלא אפשר בלעדיהם בקרב. וזה מה שקורה לחברה הישראלית: באיזשהו מקום "מתערבבים" הצדק החברתי, הפינוק והחמלה עם עקרונות הצבא והלחימה (צבא העם. הלא כן?) ואלו גם הערכים שהביא איתו גלעד שליט מהבית וגרמו לו "לשכוח" שהוא חייל. כל מה שהוא רצה זה לחזור הביתה בשלום. ואמנם הוא חזר. אתה מצפה, עמוס, שהתקשורת תנפץ את המיתוס הזה? הרי היא זו שבנתה אותו...
אריק כץ
* * *
ביחסם של צה"ל ושל החברה הישראלית לגלעד שליט גלום השינוי החברתי העמוק ביחס לגבורה ולשבויים: 48' (שבויי ניצנים מושפלים על ידי מפקדיהם כ"כנועים") , שבויי 54' (אורי אילן מתאבד כדי לשמור על תפיסת עולמו, שני קצינים עומדים לדין, בלי הצדקה, עשרות שנים עד לזיכויים), שבוי 73' ( עמוס ל' ) אינו עומד לדין על אף הנזק הכביר שגרם בשביו, 83' (שבויי הנח"ל, קבוצה שלמה של חיילים נשבית על ידי ג'בריל) – ללא תגובה, ועד לשליט.
אפרים לפיד
* * *
אהוד בן עזר: אם גלעד שליט היה גיבור – ייתכן שהוא מזמן כבר היה הרוג, כי לא בטוח שהיה מצליח לחסל את תוקפי הטנק שלו.
מצד שני – הוא שרד. ואסור לזלזל בכך. בתנאים מסויימים, חיילים צריכים לדעת קודם כל לשרוד, ולא ליהרג כשאין סיכוי לנצח. תולדות המלחמות מלאות בכך. לא פעם השורדים והנסוגים היו לימים גיבורים, ואילו הגיבורים-בשעתם, לפעמים גם מחוסר מברירה, היו לבסוף הרוגים. ואין לכך קשר למחיר פדיון שביו של גלעד. אפשר לחטוף חייל או חיילת צה"ל בטרמפיאדה כלשהי, ולדרוש שיחרור אלפי מחבלים תמורת השבתם.
בן דודי דוד זילברוסר עמד במצב דומה בתקופת מלחמת ההתשה. בעת פינויו, כמסופר להלן, התנגשו בחשיכה שני טנקים שלנו וריסקו לו את הרגל, ובכך הסתיימה הקריירה הצבאית שלו. לאחר שנים נפטר ממחלה קשה, והותיר אחריו אישה ושני בנים.
הנה הקטע הרלוונטי מתוך ספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין", [ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1997]:
בסתיו 1968 מתחילות התקפות כבדות של המצרים בקו התעלה. צה"ל מגיב בהרס מטרות חיוניות בעמק הנילוס. בשבת, 26 באוקטובר, מפגיזים המצרים במשך תשע שעות רצופות את עמדות ומעוזי צה"ל לאורך התעלה. בחסות הלילה חוצה יחידת קומנדו מצרית את התעלה, כדי לחדור לאחד המעוזים. יחידת סיור של צה"ל נתקלת בהם, ומתפתח קרב שבו נהרגים חיילים שלנו.
למחרת מבקר משה בקו התעלה. "ליד זחל"ם שרוף, שעלה באש בעת חילופי היריות אמש, ירדתי מן הקומנדקר והלכתי ברגל בנתיב היחידה המצרית. היה צריך להקפיד ולדרוך בגומות החול של העקבות הטריים, מכיוון שהחיילים המצרים מיקשו את דרך יציאתם. מאחורי תלולית חול מכוסה שיח מדברי בלט גוף כהה. כשהתקרבנו ראינו כי זו גוויית חייל מצרי, שמת בלילה מפצעיו. בחור צעיר, מבנה גופו אתלטי, מגולח ומסופר קצרות, על רגליו נעלי קומנדו ועל גופו סרבל שחייה שחור. את ה'קלצ'ניקוב' לקחו חבריו ועליו נשארה רק החגורה, עם מחסניות הכדורים וסכין קומנדו תוצרת גרמניה. המשכתי עד לתעלה. את החלק האחרון של הדרך עברתי בזחילה. מן העבר השני לא הבחנתי בתנועה, ולא נפתחה אש. על שפת התעלה נמצאו עוד שתי מחסניות ל'קלצ'ניקוב', מוקשים ובזוקות. חזרנו לדרך המקשרת את המעוזים ועברנו ליד שני טנקים שלנו, שהתנגשו בלילה. הדבר קרה בשעת ההפגזה, בגלל החשיכה הכבדה. טנק אחד נעצר, והטנק שמאחוריו המשיך בנסיעתו, התנגש בו במלוא הכוח וממש טיפס עליו. כתמי שמן, דם וקרעי בגדים העידו על התוצאות הפטליות של התאונה."
בתאונה הזו נפצע בן-דודי דוד, שהיה אז חייל בסדיר: "אותה שבת חטפנו הפגזה בבסיס טילים, המקום ממנו יצאנו למשימות של מארבים מול התעלה. ירדנו לבונקרים עד שחלפה ההפגזה.
"מאחר שהיה חשש כי המצרים יחדירו חוליות קומנדו בחסות ההפגזה. יצאנו, שתי 'דגניות' (קומנדקרים מצויידים במקלע סובב 360 מעלות ובזרקור אינפרא-אדום, מקביל למקלע). נסענו קטע דרך, עצרנו וסרקנו סביב. שתי ה'דגניות' שלנו לא הבחינו במארב המצרי. המצרים הניחו ל'דגנית' הראשונה לעבור, ותקפו אותנו בבזוקה ובאש רובים. ה'דגנית' הראשונה המשיכה קדימה ולא שבה לעזור.
"גיל וחיים נהרגו. איתן ושמשי הסמל נפצעו, אך הצליחו לגרור את עצמם לצד הדרך. אריה חטף כדור ואיבד זרת. הוא רץ על הכביש דרומה.
"אני ירדתי מהרכב ונשכבתי מאחורי תלולית חול. המצרים התקדמו לעברנו. כיוונתי את רובה האפ-אן אל החזה של ההולך ראשון, והוא נפל. היה מעניין לראות שהכדורים הנותבים שלי היו אדומים, ושלהם ירוקים. המצרים נעלמו מעיניי. ניגשתי אל איתן ושמשי. שמשי אמר לי לבדוק את חיים וגיל, ואחר-כך להרים תאורה. ניגשתי ובדקתי אותם. לא היה להם דופק. הקומנדקר בער בחלקו הקדמי. אף אחד לא היה עליו, גם לא ההרוגים. לקחתי את המרגמה והזווילים של פצצות התאורה. ניגשתי לצד הדרך והרמתי תאורה לאוויר. איש לא נראה בסביבה.
"לאחר זמן מה הגיע טנק מכוח המוצב. מפקד הטנק אמר לי להעלות את הפצועים על הטנק. אנשי הטנקים כנראה מרגישים כל-כך מחוברים לכלי שלהם, שקשה להם לחשוב על יציאה מתוכו. לבסוף הם עזרו לי והעלינו את שמשי ואיתן על משטח התובה. שמשי קדימה ואיתן איתי, מאחור. החזקתי אותו ונסענו. לא לקחנו את ההרוגים. מאוחר יותר, בביר גפגפה, שאל אותי פואד מדוע לא לקחנו את ההרוגים. לא היתה לי תשובה."
המצרים נשאו עימם את ההרוג, ובשלב מסוים נטשו את גופתו וחצו את התעלה. הטנק עם הפצועים נסע חזרה ללא אורות, בגלל ההפגזה. אותה שעה יצא טנק נוסף לחילוץ והתנגש בו. מעוצמת ההתנגשות עף הצריח של אחד הטנקים, וכל הפצועים נזרקו ארצה. איש לא נהרג בתאונה, אך לדוד נגרם שבר פתוח ברגל והוא פונה צפונה. אחד הטנקיסטים איבד יד.
* * *
רות דנון
הירייה הראשונה במלחמת תש"ח
לא היתה בפג'ה
אהוד שלום,
להלן תיקון טעות במאמרו של דרור אידר במהדורה האחרונה של עיתונך בסיפור על פג'ה.
הפיסקה "בפג'ה נורתה יריית הפתיחה של מלחמת העצמאות" אינה מדוייקת.
ההתנקשות בנוסעי האוטובוס חיפה-ירושלים, הנחשבת ליריית הפתיחה, נורתה מפרדס בשדות המושבה הטמפלרית וילהלמה (כיום, ליד מושב נחלים שהוקם על אדמות המושבה, על כביש 40 בדרך חיפה -ירושלים באותם ימים).
אברהם תימור ז"ל, איש נוה יעקב (שנהרסה עד עפר, כפי שדרור אידר כותב) וחבריו דאגו להצבת שלט כתום המציין את מיקומו של האתר ההיסטורי ולקיים באתר כנסי זיכרון לציון הירייה הראשונה במלחמת תש"ח.
פרט לתיקון זה אני מסכימה, לצערי, עם דבריו, די שנראה מה עושים הסורים לאחיהם בני עמם.
בברכה,
רות דנון
בני עטרות
* * *
אליהו הכהן
עוד על שֶׁלִי שרונה
ברשימתי "ה'רומנס' שבבסיס 'היו לילות'" (חב"ע 833), סיפרתי על שלי שרונה, הזמרת ששרה לראשונה את השיר "היו לילות" מעל בימת תיאטרון "כל הרוחות", ואחר נעלמה מן הבימה הא"י.
בעקבות מידע שהתקבל מאהוד הוברמן, אחיינה של הזמרת, נוכל להשלים פרטים על הזמרת הנשכחת.
שלי שרונה היה שם בימתי של רחל סוואטיצקי, זמרת ילידת פתח תקווה (1913), בת למשפחה ותיקה ומושרשת בארץ. אביה, ראובן סוואטיצקי, מראשוני פתח תקווה, התיישב במושבה בשנת 1882, ואימה רייזל לבית כהנא, היתה ילידת צפת למשפחה שישבה בה דורות אחדים.
עוד לפני שאימצה לעצמה את שם הבמה שלי שרונה, יצאה רחל לבוקרשט במחצית הראשונה של שנות השלושים, כדי ללמוד זימרה אופראית. בשובה ארצה, השתתפה בהצגות האופרה הא"י, בקול מצו-סופראן.
באותה תקופה נודעה רחל סוואטיצקי בארץ כאתלטית מצטיינת, חברת "מכבי", שהשתתפה בתחרויות בינלאומיות ובאליפויות אתלטיקה באירופה.
בחודש מרץ 1939 הצטרפה לתיאטרון "כל הרוחות" והשתתפה בו כשחקנית וכזמרת בשתי תוכניות: בתוכנית השנייה "ומפני חטאינו" שרה בין היתר את שירם של אלכסנדר פן ומרדכי זעירא "היה או לא היה", ובתוכנית השלישית "הגפיר האמיץ יחיא" שרה בין היתר את "בין דגניה לכנרת" ("היו לילות"). לאחר שישה חודשים, בסתיו 1939, פרשה מהופעותיה בתיאטרון.
לאחר מכן המשיכה זמן קצר לחופיע כזמרת, ואף הקליטה את שירם של לאה גולדברג ומשה וילנסקי "רחובות", עבור סרט שהפיקה חברת "יומני כרמל" ליובל החמישים של המושבה רחובות. את ההקלטה חשף חוקר הסרט הא"י יעקב גרוס. ייתכן שבארכיון הרדיו שהועבר לפונותיקה שמורות הקלטות נוספות שלה מאותה עת.
בראשית שנות הארבעים התאהבה שלי שרונה בקולונל בריטי ששרת בארץ, ג'ק מֵדְלוֹק, נישאה לו וכשנשלח בשירות הצבא הבריטי ליוון יצאה בעקבותיו יחד עם בתה ג'ניפר שנולדה בארץ.
כשהשתחרר בעלה מן השירות הצבאי בתום מלחמת העולם השנייה, הוצע לו ע"י הצבא לקבל לידיו שתי חוות חקלאיות ברודזיה, והוא היגר לשם עם רעייתו ובתו, והמשפחה עסקה לפרנסתה בחקלאות. שם גם נולדה בשנת 1951 בתם השנייה דפני.
עם צאתה מן הארץ נטשה שלי את הקריירה הבימתית, ולא חזרה אליה. היא ביקרה בארץ שלוש פעמים: בשנים 1952, 1957/8, 1985/6.
בתאונת דרכים קשה שאירעה להם ברודזיה, נהרג בעלה והיא נפצעה קשה. בעלה, ג'ק מדלוק, שהיה אוהד התנועה הציונית עוד בשירותו הצבאי בארץ, ביקש להיטמן בארץ ועל כן הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בחיפה.
כעבור שנים אחדות נפטרה שלי ונטמנה כרחל מדלוק בבית הקברות היהודי בהארארה, (לשעבר סולסברי), בירת זימבאבווה (לשעבר רודזיה). בנותיה ונכדותיה מתגוררות בחו"ל.
רק זמן קצר זרח כוכבה של שלי שרונה על בימות הארץ. תקופת הזוהר שלה ארכה חודשים ספורים בלבד, וביצוע השיר "היו לילות" נחשב לאחד מרגעי השיא שלה.
חדי עין יוכלו לזהותה בתמונות חגיגות העדליאדע בתל אביב באמצע שנות השלושים. בראש התהלוכה רכבו על סוסים דיזנגוף ראש העיר ואברהם שפירא זקן השומרים. מאחוריהם רכבו האחיות רחל וגאולה סוואטיצקי מפתח תקווה, שהיו קרובות משפחה של אברהם שפירא.
* * *
ד"ר יואל רפל
חץ וקשת ותפוחי אדמה בנייר כסף
טעמיהם ומקורם של מנהגי ל"ג בעומר
ומעט גם על מרד בר-כוכבא
ל"ג בעומר פירושו, היום השלושים ושלושה (ל"ג=33) לימי ספירת העומר, יום זה החל תמיד בי"ח אייר נחשב מעין חצי חג אף שהוא שונה מכל שאר החגים. שכולם ניתן להם שם ממין המאורע שאירע בהם ואילו ל"ג בעומר נשאר אלמוני ומוסווה בין ימי ספירת-העומר, חסר שם ותאריך.
אין חג בחגי ישראל שתכניו לוטים בערפל כל"ג בעומר. המקורות ליום זה דלים, אין לו איזכור בתורה או בתלמוד, האסמכתאות מעוררות שאלות רבות, והמסורות רובן מאוחרות ונקשרו ל"חג" לאחר שכבר התקיים שנים רבות.
האגדה התלמודית המתעדת, כנראה, אירוע מימי מרד בר-כוכבא מספרת: "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא, מגבת ועד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד... כולם מתו מפסח עד עצרת" (יבמות סב ע"ב).
נוסח הסיפור בתלמוד אינו מובן די צורכו, והוא הניח מקום נרחב לפרשנויות שונות. נראה כי הוא קשור במרד היהודים נגד שלטון רומא בארץ ישראל, מרד המוכר בשם 'מרד בר כוכבא, בשנים 132-135 לספירה. תלמידי רבי עקיבא נטלו חלק פעיל במערכה וייתכן שזכו באותו יום לניצחון גדול אותו ביקשו להנציח.
ומהו ייחודו של ל"ג בעומר משאר ימי ספירת העומר? שביום זה פסקה המיתה (בקרב תלמידי ר' עקיבא) ומתוך כך נוהגים שלא להתענות בו. הסבר זה לחג נראה תמוה ואף מאולץ. אחרי מותם של אלפים (עשרים וארבעה אלף) – תחילה מתאבלים ורק אחר כך יש מקום לשמחה. שמחה לפני אבל על מתי ישראל אינה מוכרת ביהדות. ראוי להעיר, מיספר המתים במגפה הנקשרת למרד מרד כוכבא זהה באופן מוחלט למספר המתים בשיטים, כאשר פנחס מקנא לאלוהי ישראל (במדבר כא/ט) – "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף."
האם המיספר הוא עוד אחד מהמיספרים הטיפולוגיים ביהדות? דומה שיש קשר ישיר בשימוש באותו מיספר בשני המקרים. ואולי, עצם החזרה יש בה כדי לרמוז לנו על עמדת חז"ל ביחס למרד בר כוכבא?
ממקורות מתקופת הגאונים אנו לומדים "מאותה שעה ואילך נהגו בימים אלה שלא לכנוס (לשאת) אישה בהן."
מיעוט המקורות וחוסר הבהירות פתח בפני תורת הסוד והמסתורין (הקבלה) מקום להתגדר בו. לפי המסורת, בל"ג בעומר נפטר רבי שמעון בר-יוחאי, שלפני מותו גילה לתלמידיו סתרי תורה ואת סודות הספר המיוחס לו "הזוהר הקדוש". לדעת המחקר המדעי, הזיהוי מוטעה וספר "הזוהר" נתחברו בסוף המאה ה-13 בצפון ספרד (גירונה) ע"י משה די ליאון.
לפנינו שתי מסורות שונות למהותו של ל"ג בעומר. לדעת אנשי ההלכה מקור החג בהפסקת מיתתם של תלמידי רבי עקיבא. לדעת אנשי הקבלה סיבת החג נעוצה בהיותו יום פטירתו של רשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, שאל קברו במירון עולים בל"ג בעומר. לדעת הפרופ' משה חלמיש, מחשובי חוקרי הקבלה, הערפול סביב טעמם של מנהגי האבלות נובע מהניסיון לקשור אותם עם המרד. אלא שאין הם קשורים, ומקורם של מנהגי ספירת העומר כאלף שנים מאוחר יותר, בימי מסעי הצלב, כאשר הצלבנים דהרו בעמק נהר הרינוס (גרמניה) ופגעו קשות בקהילות היהודיות, קהילות שו"מ – שפיירא (שפייר), וורמייזא (וורמס) ומגנצא (מיינץ).
מדורת ל"ג בעומר
שני מקורות מרכזיים להדלקת המדורות. לפי דעה אחת ראשיתו של מנהג ההדלקה במרד בר-כוכבא, כאשר השיאו משואות-מדורות כדי להודיע על תחילת המרד ועל ניצחונות שהושגו.
דעה אחרת מוצאת את מקור הדלקת המדורות בספר 'הזוהר' שבו מסופר כי בעת פטירתו של רשב"י – רבי שמעון בר-יוחאי בל"ג בעומר, נתמלא ביתו אור גדול ואש שלא פסקה כל אותו היום. את קיברו של רשב"י מזהים במירון, ועל-כן מתכנסים שם המונים ביום פטירתו, משתטחים על הקבר, מדליקים נרות ומקיימים את טקס ה"הדלקה".
שתי דעות נוספות הועלו לסיבת הדלקת המדורות. יתכן שזהו מנהג קדום מאד הקשור ל"חגי המיומס" המוכרים מתקופת התלמוד. אלה חגים מקומיים: שבט, משפחה, כפר, שבהם היו יוצאים לזבח, אכילה ושתייה סביב מדורת ענק. מדרש תנחומא מציין "כל שבט היו לו מיומס בפני עצמו".
דעה נוספת העולה במחקר המדעי גורסת כי מקור הדלקת המשואות באירופה של ימי הביניים, כאשר נהגו (ויש שעדיין נוהגים) לצאת באחד במאי ליערות, להדליק מדורות, לשחק בחץ-וקשת ולזרוק תפוחי אדמה לאש. הסבר זה מלא יותר כיוון שהוא כולל בתוכו הסברים למנהגים השונים של החג. יתר על כן, הסבר זה מבהיר למה מנהג המדורה (שבא ממרכז אירופה) לא הוכר בקהילת תימן ולא בקהילות המזרח. במרוקו נהגו לקיים הילולה דרבי שמעון בר-יוחאי בתוך בית הכנסת. בפרס היה מנהג שבו יהודי שחלה באופן קשה והבריא היה עורך בל"ג בעומר סעודת הבראה לכבוד רשב"י לבני קהילתו.
תספורת לילדים
מנהג גזיזת השיער לילדים בני שלוש במירון, בחגיגות ל"ג בעומר, הוא מנהג קבלי שהנהיגו תלמידי האר" . למנהג הנקרא "חאלאקה" (תגלחת), שבו מספרים לראשונה את שערו של ילד בן שלוש שנים, אין שום מקור הילכתי (לא ברמב"ם ולא בשולחן ערוך). במרוצת השנים נתפתחה מסורת כי גזיזת השיער על קיברו של רשב"י נחשבת כסגולה לאריכות ימים. שערותיו של הפעוט נאספות בשקית ונשמרות.
חץ-וקשת
בשנים האחרונות מתמעט מספרם של אלו העושים חץ-וקשת כדי לחגוג את ל"ג בעומר. לדעת אלה המקשרים את היום עם מרד בר-כוכבא מתפרש השימוש בחץ-וקשת כמסמן את "ללמד בני יהודה קשת." לדעת הנוהים אחרי רשב"י – מסמלת הקשת בצורתה הקמורה את הקשת בשמיים שלא נראתה בימיו, שכן זכותו וקדושתו של רשב"י הם שהגנו על ישראל.
לדעת המחקר המודרני מקור הקשת והחץ במשחקיהם של ילדים שאינם יהודים במרכז אירופה בעונה זו של השנה שבה יוצאים ליערות. שילוב החץ וקשת בל"ג בעומר הוכר תחילה בין יהודי אשכנז שביקשו למנוע מצב של שונות במשחקים בין ילדי ישראל לאלו שאינם ישראל.
ל"ג בעומר והסיפור הציוני
התנועה הציונית אימצה את ל"ג בעומר בכלל ואת דמותו של בר-כוכבא מנהיג המרד ברומאים בפרט. בר-כוכבא (בר-כוסבא, בר-כוזיבא) סימל את האנטי-תיזה ליהודי הגלותי כפוף הגב. הלוחם היהודי, מפקד המרד לפני כ-1880 שנה, שימש סמל למאבק לאומי לעצמאות מדינית, בכך כמובן דמה למקבים. אלא שבשונה מהם, מרד המקבים הצליח מאוד, ואילו מרד בר-כוכבא היה כישלון בעל השלכות היסטוריות.
בוורשה, למשל, היה ל"ג בעומר יום תנועות הנוער הציוניות. המסורת בגולה עברה לארץ-ישראל. בל"ג בעומר של שנת 1941 הוקם הפלמ"ח וכעבור 7 שנים, בל"ג בעומר של שנת 1948 ניתנה הפקודה לייסוד צה"ל.
בשלושים השנים האחרונות מתנהל בארץ ויכוח גדול סביב מרד בר-כוכבא, מפקד המרד שמעון בן-בר כוזיבא, וחוכמת התומכים במרד ובראשם רבי עקיבא. אין עניינו של דיון זה בסיבות המרד, בגזרות שלפניו או אחריו, בדרכי השלטון הרומי, בתקוות המשיחיות שרווחו בעם וכיוצ"ב. עיקרו של הדיון הוא בתוצאות המרד כפי שהן ידועות לנו.
הדיון נפתח במאמרו של האלוף (מיל') פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל, שראה במרד את האסון הלאומי החמור ביותר בהיסטוריה היהודית. המאמר הפך לספר – "חזון ולא פנטזיה: לקחי מרד בר-כוכבא וריאליזם במדיניות בימינו" (ירושלים 1982).
הד"ר ישראל אלדד, בספרו "פולמוס החורבן ולקחיו" (ירושלים תשמ"ב) הגיב על טיעוניו של הרכבי וטען כי השקפותיו הן חוכמה שלאחר המעשה, ולא התמודדות עם המציאות שבה חיו היהודים בארץ ישראל באותם ימים.
עיקרו של הדיון היו תוצאות המרד, כפי שסיכם אותם ההיסטוריון הרומי קסיוס דיו: "חמישים ממצודותיהם העיקריות (של היהודים – י.ר.) ותשע מאות שמונים וחמישה מכפריהם החשובים ביותר נחרבו. חמש מאות ושמונים אלף איש נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים מרעב, ממגפה ומאש – לא ניתן היה לברר... אך מעטים שרדו את המרד... ברם, גם רומאים רבים נפלו במלחמה הזאת, לכן לא השתמש אדריאנוס בכותבו לסנאט בפתיחה המקובלת אצל הקיסרים – "אם אתם ובניכם בריאים מוטב, אני והצבא בריאים". (קסיוס דיו, תולדות הרומאים, ספר סט, 14).
* * *
יהודה בן עזר ראב
נפטר בל"ג בעומר תש"ח, 1948
פרק הסיום מתוך הספר
"פרשים על הירקון" [1989]
מאת נכדו אהוד בן עזר
את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש"ח, 1948 – חגג יהודה [1858-1948] כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות, הנכדים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקווה. לאה [רעייתו] כבר לא היתה בין החיים. היא מתה במחלה כעשרים וחמש שנים לפניו. הפעם הזו שינה יהודה ממנהגו בסדר. הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו, הכחולות-עדיין, הבריקו וקולו רעד.
"אני בטוח," התחיל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד, "שזהו הסדר האחרון שאני איתכם. לא אשב עוד איתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."
אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה [1878], זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה."
וכן צעק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"
גם לאחר כארבעים שנה עדיין זוכרים בני-משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת דבריו הברורים כי זה אכן הסדר האחרון שעיניהם תחזינה בו, בזַיידֶה – בסבא, – וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם, לעולם.
[הייתי אז נער בן שתים-עשרה, ולשם שיחזור המעמד שהייתי בו, אספתי עדויות משאר בני-המשפחה, בעיקר מבני-דודי מרים גיסין בן עזר ואהרן בן עזר. סבי יהודה היה באותו מעמד כבן 90. – אב"ע].
*
כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר תש"ח, 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, ביום שלפני נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בידי חיילי הלגיון הירדני – עצם יהודה את עיניו בביתו, בית-רעפים עטור ברושים ועצי-זית, והוא כבן תשעים שנה. הוא היה היחיד מכל מייסדי פתח-תקווה, שעלו על אדמתה בשנת 1878, אשר האריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל. רק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-נצח.
ההלווייה יצאה למחרת מביתו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה, והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדש, בית-הקברות של המושבה מראשיתה. קברו נכרה סמוך למצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה.
במסע הלווייה לא שלט העצב על מותו. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה ותושביה של המדינה בת השבועיים, שנהרגו מדי יום ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בליבות המלווים פּיכּתה בוודאי התחושה: הלוואי שכּל אחד מן הנופלים, צעירים ברוּבּם, ואלה העתידים ליפול – היה זוכה להשלים מעגל-חיים ולמוּת שְׂבע ימים ומעשים כיהודה ראב מפתח-תקווה – חופר בארהּ, שומרהּ וחורש תַּלמהּ הראשון.
[את הנוסח העברי המלא של הספר ניתן לקבל חינם בקובץ וורד עברי באמצעות פנייה למכתב העיתי, או בהוצאת "דני ספרים" שרכשה את המלאי של הוצאת שרברק. את הקובץ האנגלי המלא אפשר לרכוש באמצעות פנייה ל"אמאזון"]
* * *
מלכה נתנזון / 2 שירים
גאולה
קָנִיתִי לְךָ כֻּתֹּנֶת לִבְנַת שַׁרְווּלִים
שֶׁסִּיבֵי מֶשִׁי מְפַסְפְּסִים אֶת חֲזִיתָהּ
וּמִכְנָסַיִם מְהֻדָּרִים.
אַתָּה מִתְעַטֵּף בְּמַלְבּוּשׁ הַגִּ'ינְס הַיָּשָׁן
שֶׁשַּׁרְווּלָיו בָּלִים
וּמִכְנָסָיו פְּרוּמִים בִּקְצוֹתֵיהֶם.
יָדַי בַּנִּיצוֹצוֹת,
כְּמוֹ הַזָּקֵן בְּצִיצִיּוֹת טַלִּיתוֹ
וְכָל גּוּפוֹ
הַבֵּט בַּבֹּהַק הַנִּכְלָם –
כְּמִתּוֹךְ מַרְאָה מִשְׁתַּקֶּפֶת דְּמוּתְךָ בְּמַעֲמַקָּיו
גַּע בְּסִיבָיו
גַּע בִּי
עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר
שְׁתֵּי עֵינָיו כְּנָהָר
גּוּפוֹ מְטוּטֶלֶת
וְיָדָיו הַמַּלְבִּינוֹת
כְּאֵפֶר פָּנָיו
עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר
לוּ נִמְצְאָה לִי שְׁעַת רָצוֹן אַחַת
לְסָמְכוֹ לַעֲנַף עֵץ עָבֹת
לַהֲשִׁיטוֹ בֵּין עַרְבֵי הַנַּחַל
לְהַגִּיר מִגֶּפֶן הַשָּׂדֶה הַתַּמָּה
וּמִנֶּסֶךְ הַתָּמָר
וּלְגָרֵשׁ
חֶרֶב זוֹ שֶׁמּוּל פָּנָיו
עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר
* * *
מתי דוד
פרופ' זנד: היסטוריון ישראלי "בשליחות אקדמית" לניפוץ ההיסטוריה היהודית
פרופ' שלמה זנד, היסטוריון מאוניברסיטת תל אביב, כתב שלשה ספרים פרובוקטיביים מעוררי מחלוקת וביקורת רבה בארץ, אבל זכה לתמיכה ולהזדהות בקרב כל שונאינו ואויבינו בעולם, בחוגים האנטישמים, האיסלאמים והשמאל הקיצוני, בעיקר באירופה.
שלשת הספרים הפרובוקטבים שכתב הם:
"מתי ואיך הומצא העם היהודי?" בו הוא טוען שלא קיים עם יהודי! זו המצאה של הציונות!
"מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?" הוא טוען שליהודים אין זכויות על ארץ ישראל! זו תעמולה ציונית!
מתי ואיך חדלתי להיות יהודי?" הוא מנמק בנימוקים מחקריים שהוא לא יהודי, למרות שאימו יהודייה.
היסטוריון זה שעיתון "הארץ" הקדיש לו בזמנו שישה עמודים, חשף בפני הציבור דמות קיצונית ותמוהה של "יהודי" אנטי ציוני ואנטי יהודי, מהדגם הקומוניסטי הישן, הרואה בישראל מושבה קולוניאליסטית, אימפריאליסטית ופשיסטית. האיש מסובך עם עצמו, עם עברו הקומוניסטי ועם דעותיו הפוליטיות האנרכיסטיות המהפכניות. הוא אימץ את הנרטיב הפלסטיני, הקובע שהציונות ביצעה טיהור אתני שלהם 1948, וכי מדינת ישראל היא מושבה קולוניאליסטית.
רשמים מהרצאתו בבית הסופר בת"א
לרגל הוצאת ספרו השלישי האחרון, שבו "הסביר" מדוע הוא חדל להיות יהודי, הוא הוזמן ע"י האגודה "אני ישראלי" להרצות על השקפותיו. מתוך סקרנות להכיר את האיש מקרוב, הלכתי להאזין לדבריו, באירוע שהתקיים בבית הסופר בת"א ביום 18.4.13.
באולם נוכחו כשמונים מאזינים. על פי התנהגותם המאופקת והקשובה כולל מחיאות כפיים, רובם היו מאוהדיו. הייתי המאזין הכמעט יחידי שיצא בגלוי ובחריפות נגדו ונגד דעותיו. על כך קיבלתי "מחמאה" מהמנחה, ד"ר חן יחזקאלי, שהסביר שדברי הביקורתיים "איזנו" את הרושם שהנוכחים היו קהל שבוי ותומך בהיסטוריון שלמה זנד.
להלן לקט מדעותיו ורעיונותיו של פרופ' שלמה זנד שנאמרו בהרצאתו:
גורלה של מדינת ישראל יהיה כמו הגורל של הצלבנים.
תומך בשינוי הדגל וההמנון של ישראל למען דה-ציוניזציה.
המגן דוד המופיע על הדגל איננו סמל יהודי.
לא יהיה שלום עם הפלסטינים אם ישראל לא תכיר באסון שלהם, תסכים לקבל לתוכה כמות מסוימת של פליטים במסגרת "זכות השיבה". סיפר ששלמה בן עמי, מי שהיה שר בממשלתו של ברק הסכים ל-40 אלף.
כדי שיהיה שלום יש לשנות את ה"פוליטיקה הציונית".
הציונות הלאימה את הדת היהודית לצרכיה הפוליטיים-שלטוניים.
התאפקתי זמן רב לא לכתוב את ספרי (כדי לא להרגיז ולסכן את קידומי ופרנסתי – מ.ד.) עד אשר הובטחה לי המשרה והפרופיסורה.
המונח עם יהודי לא היה קיים בימי התנ"ך.
כשם שיש דת נוצרית ודת מוסלמית, יש גם דת יהודית, אבל אין עם יהודי, כשם שאין עם נוצרי או עם מוסלמי.
רוב יהודי העולם לא רוצים לחיות ב"מדינת היהודים" בישראל כיום.
רוב הממסדים הדתיים היהודים במאה ה-19 התנגדו לציונות ולמדינה.
ישראל היא המדינה הכי לא דמוקרטית בעולם. ישראל שייכת רק לחלק מתושביה (לא שייכת למיעוט הערבי – מ.ד.) אבל שייכת לכל יהודי שחיי בעולם בזכות "חוק השבות". ניגוד שלא יחזיק מעמד. מצב זה לא יימשך זמן רב. אין עתיד לישראל.
הציונים המציאו את האגדה שהרומאים היגלו את היהודים מארץ ישראל לרומא והפכו אותם לעבדים (שכח את המנורה בשער טיטוס – מ.ד.).
הזהות היהודית חלולה. הזהות הישראלית היא מלאה אבל מבולבלת.
אנחנו מחנכים דורות של ילדים על טראומה של המוות והשואה.
האליטה הפוליטית בישראל מעוניינת בממסדים הציוניים בתפוצות הגולה (בעיקר במיליונרים התורמים לנתניהו) המבטיחים את המשך שלטונם.
מזלי שנולדתי לאם יהודייה באוסטריה, אחרת הייתי הופך לאוסטרי.
לעג למאמר של ארי שביט בהארץ 18.4.13 בכותרת "פוסט פוסט ציונות". מאמר שביקר את כל הקיצונים האנטי ציונים מסוגו של זנד.
סיפר בהתפעלות ובגאווה על הרצאותיו הרבות בעולם.
הסתירה הבלתי ניתנת להבנה שהיהודים הם גם דת וגם לאום, מוסברת שבדרכון ובעולם אנחנו רשומים כישראלים, בארץ כיהודים.
ישראל צריכה לעמוד בראש מסע עולמי למען גיוס הכספים כדי לפצות את הפליטים הפלסטינים על האסון שלהם.
תומך במדינת "כל אזרחיה", מדינה דו לאומית ערבית יהודית.
אכן, היסטוריון "שלנו" ששולל את קיומו של העם היהודי והמדינה הציונית. מקצועות ההיסטוריה והסוציולוגיה אינם בתחומי המדעים המדויקים. אין בהם אמת מדעית אבסולוטית, יש בהם ובמחקריהם אך ורק פרשנות אישית, המעוגנת ומותאמת להשקפת דעותיו הפוליטיות של ההיסטוריון. חופש הביטוי האקדמי משמש עבור פרופסור זנד הסוואה לחופש ביזוי ושיסוי של הציונות, היהדות ומדינת ישראל. חופש מופקר בזכות אוניברסיטת ת"א, מדינת ישראל והתורמים היהודים בעולם.
הוא תועמלן מתנדב של אויבינו, היושב בתוכנו, ומרצה נגדנו בעולם. ספריו תורגמו ל-20 שפות, ומשמשים חומר דלק "היסטורי" לטובת מסעי התעמולה וההסברה של מוסלמים ואנטישמים נגד ישראל. שבח והלל נקשרים לשמו של פרופ' זנד בקרב האינטלקטואלים המוסלמים, האנטישמים. הוא מוזמן כ"כוכב הסברה" לבמות אקדמיות ותקשורתיות רבות באירופה שבהן הוא "מסביר" את מחקריו ודעותיו. המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש היה חברו האידיאולוגי במפלגה הקומוניסטית. עיתונאים ואנשי רוח ערבים רבים מסתמכים על ספריו, כדי להוכיח את צדקת הטיעונים של הפלסטינים שהיהדות היא רק דת ולא עם ולכן אין ליהודים ולישראל שום זכות היסטורית על ארץ ישראל, שהיא אדמה פלסטינית מהים ועד הנהר.
דעתו של פרופ' זנד השולל את קיומו של העם היהודי אינה מקורית. גם סטלין, היטלר, ערפאת ואינטלקטואלים אנטישמים נוספים הקדימו את פרופ' זנד והסתמכו על אותו "רעיון אקדמי".
בהרצאתו הוא לא נתן תשובות לשאלות הבאות: מתי וכיצד הומצא העם הפלסטיני? ועל ידי מי? לאיזה עם משתייך פרופ' זנד – לעם האוסטרי שם נולד או לעם הפולני שם נולדו הוריו?
או לעם הצועני?
* * *
אורי הייטנר
"זוכרות" – מדמנת גידולי הפרא
ב-12 במרץ נהרגו שני טייסים ישראליים בתאונת מסוק. בהגיע הידיעות הראשונות, כתבה פעילת ה"שמאל" הרדיקאלית נועה שיינדלינגר בדף הפייסבוק שלה: "יש לנו כנראה חדשות טובות (רמז: תאונה בתרגיל צה"לי עם נפגעים). זהו מסוק המשמש לתקיפה וירי מן האוויר. קולולולוללולו."
ובתשובה לאחת המגיבות הוסיפה שיינדלינגר את הפנינים הבאות: "הם בחרו להיות במדים. הם נהנים להיות במדים. הם מקבלים פריווילגיות כי הם במדים. ואני אדאג לשטויות כמו 'צלם אנוש' שלי אחר כך, כשהמאבק יסתיים בהצלחה. עד אז אשמח גם אשמח בנפול אויביי."
לא היה זה מקרה ראשון. כל אימת שחייל צה"ל נהרג, פורצת הגברת בצהלולי חדווה. ובוודאי ישאל אותי הקורא למה אני נותן במה לעשב שוטה, שלבטח אינה מייצג איש זולת עצמה, במקרה הטוב?
אז זהו, שלא. הבעייה שלי אינה עם העשב השוטה הזה, אלא עם המדמנה שבה צומחים גידולי פרא כאלו ועם האקולוגיה המאפשרת את קיומה של המדמנה הזאת.
נועה הנ"ל הנה פעילה מרכזית ומובילה בארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות". "זוכרות" הוא המדמנה. האקולוגיה, היא הסביבה שבשם ה"ליברליות" כביכול, נותנת לארגון הזה לגיטימיות.
בשנתיים האחרונות פעלתי באזור נגד הלגיטימציה הזאת. ניסיתי, ולרוב בהצלחה, לשכנע קיבוצים ומוסדות חינוך והשכלה שלא להשכיר כיתות לסדנאות הסתה נגד המדינה של הארגון הזה; לא לתת מנוח לכף רגלם. ועל כך זכיתי במטר של מחמאות, שאת הבוטות שבהן לא אזכיר, אך הרכות היו האשמתי בחוסר סובלנות, בחוסר פלורליזם, בחוסר פתיחות ואיך זה כמנהל של ארגון הנושא את דגל הפלורליזם אני סותם פיות וכו'.
ברגע של חולשה, נכנעתי ללחצים כבדים שהופעלו עליי, שאסור להפקיר את הבמה ורק אני יכול להתמודד עימן וכו', והסכמתי להשתתף בעימות עם "הזוכרת הראשי". ולמרות שאפשר לספור על אצבעות יד אחת של קצין חבלה בעל ניסיון מבצעי את מיספר האנשים בקהל שהשתכנעו מדבריי, ועוד יישאר עודף, חשתי ששגיתי קשות בכך שהייתי שותף למתן במה ציבורית לפרוורסיה הזו. בתחושתי זו שיתפתי את קוראיי, ושוב הותקפתי על חוסר סובלנות, חוסר דמוקרטיות וכד'. בפאנל עצמו, "הזוכרת הראשי" רצה אף הוא להוכיח את חוסר סובלנותי ופעמים אחדות הזכיר את העובדה שהגדרתי את "זוכרות" – "המיץ של הזבל של החברה הישראלית." אני דווקא נהניתי לשמוע מפיו את ההגדרה המדויקת הזאת.
את ההגדרה הזו כתבתי בדף הפייסבוק שלי לנוכח אירוע של "זוכרות" ביום העצמאות לציון ה"נכבה", ובעקבות כתבה באתר "הניצוץ" שתיאר את הפעילות הזו, שנעשתה ב"יום העצמאות" – המרכאות במקור. ומי היתה חתומה על הכתבה? כמובן, פעילת "זוכרות" נועה שיינדלינגר.
אז מה הפלא, שמי שחגנו הוא יום אבל עבורם, אבלנו הוא יום חג להם?
* * *
אורה מורג
כלנ"ית וכל"ן במקום גרושה וגרוש
יש לי בעייה עם המילה גרושה. גם עם גרוש אבל יותר עם הגרושה. המילה משפילה – המילה מעליבה – המילה לא תמיד מתארת את המצב האמיתי. בני זוג שנפרדו יפה. אישה שעזבה את בעלה [או בפי העם זרקה אותו] האם היא גרושה?
למילה צליל ומשמעות של אחת לא ראויה, לא נחוצה, שמאסו בה והעיפו אותה בבעיטה. אני לא משתמשת בה. כששואלים למצבי המשפחתי אני עונה: "כבר לא נשואה" – בחרתי במכתב העיתי שלך כמתאים להעלות את ההצעה לשינוי המילה, ואני מציעה לכל מי שחשה כמוני לאמץ תשובה זו.
ועוד אני מציעה לשם הקיצור, לגבר, את ראשי התיבות כל"ן [עם גרשיים] – וכל"נית לאישה [עם גרשיים].
מעתה אמור: אני כבר כל"נית שנתיים.
אני כלנ"ית שלא באשמתה.
אני כל"ן גאה ומאושר.
אני כל"ן משלוש נשים מקסימות.
ועוד ועוד
ואת האלמנה נשאיר בינתיים על כנה.
אורה מורג
סופרת ילדים ונוער
* * *
סומליו"ן
סופרים ומשוררים לילדים ונוער בישראל
מודים לחבריהם ד"ר עדינה בר-אל ודוד בן-קיקי
ולד"ר מצארוה נאדר וד"ר ראפע יחיא – ממכללת "אלקאסמי"
על אירגון יום העיון לספרות ילדים ונוער
במכללה האקדמית לחינוך "אלקאסמי" בבאקה אל גרבייה
ביום שני, 22 באפריל 2013
ומודים גם לכל שאר המארחים – סגל מכללת אלקאסמי
ולמשתתפים, לפי סדר הופעתם: מנחה: ד"ר נאדר מצארוה. סגנית ראש המכללה: ד"ר פדילי דאליה. ראש החוג לערבית: ד"ר מצארוה נאדר. ד"ר אוריה שביט: דמות הערבי בספרות הילדים העברית. ד"ר ראפע יחיא: ספרות הילדים הערבית בישראל. ד"ר עבדאללה טרביה: ההתמחות בספרות העברית במכללה.
ולמשתתפי הפאנל הספרותי: ד"ר עדינה בר-אל, אבו שמיס עליא, ד"ר כתאני יאסין, פרופ' מואסי פארוק ועפרה גלברט-אבני.
* * *
עוז אלמוג
דרוש צנתור דחוף לחדרי המיון
אם יש משהו שחדרי מיון בבתי החולים בארץ לא יודעים לעשות זה למיין. לא ביקרתי בכולם, אבל הייתי במדגם מספיק מייצג כדי לקבוע: מה שהולך שם זה "שכונה". כוורת של אחים/ות, רופאים/ות, סניטרים, מתלמדים, אנשי עזרה ראשונה, חולים ובני משפחותיהם חגה בחלל האולם הצפוף כלהקה שאיבדה את דרכה. המבנה והציוד לתפארת, אבל הניהול קטסטרופאלי והבלגן חוגג.
אז נכון שאנשי הרפואה נידונו לעבדות כפויית טובה, והשחיקה גדולה. נכון גם שהציבור הישראלי חסר סבלנות ונימוס, ונוטה לתובענות והיסטריה. אבל בדיוק בשביל זה הכרחי לתכנן הליכים מראש ולארגן "פס ייצור" יעיל ואנושי (כולל משמרות סבירות ותגמול הולם לעובדי הרפואה). דרוש מחקר מקיף שבודק לא רק סטטיסטיקות של תנועת אנשים והיבטים כלכליים ורפואיים, אלא גם מאפיינים פסיכולוגים וסוציולוגים של ישראלים במצבי לחץ. כל כך הרבה שגיאות בתחום השירות נעשות בחדרי מיון בישראל, שעולה השאלה: מה לעזאזל הם חוקרים ומלמדים בחוגים לבריאות הציבור?!
חייבים להודות שעם כל הבעיות והקשיים, באופן כללי הרפואה הציבורית בישראל התקדמה מאוד בשנים האחרונות. במדדים בינלאומיים רבים אנחנו במקום מכובד ויש תחומים שבהם אנחנו אפילו מובילים. אז מדוע דווקא במקום הכי רגיש אנחנו מפשלים?
אולי זה בגלל שאנחנו חלשים בארגון ונוטים לאלתר ולסגור פינות. אולי חדרי המיון הם מראה ממוקדת של חוסר הטקט והוולגריות שמאפיינים את מערכות היחסים בישראל. ואפשר שמדובר בעוד תוצאה הרסנית של השיטה הכלכלית המעוותת, שבה אין מתאם בין קשיי העבודה וחשיבותה לבין גובה התגמול לאלה המבצעים אותה.
אצלנו תמיד מפנים אצבע מאשימה למחסור בתקציבים, אבל לעיתים קצת יותר מחשבה, תשומת לב ואכפתיות הן הפתרון. דרוש צנתור דחוף לחדרי המיון כדי לפתוח שם עורקים סתומים. אחרת, עוד יקומו חדרי מיון פרטיים לאנשים עשירים, וחוסר הצדק החברתי יגדל.
* * *
זיוה גל
לֹא יַזִּיק לָהּ קְצָת מַסָּג'
הָאֹשֶׁר אֵינוֹ מְהַוֶּה בְּעָיָה. הוּא נִמְצָא.
בְּדֶרֶךְ כְּלָל לְצִדְּךָ
רַק הוֹשֵׁט הַיָּד וְקַח
בָּעִתּוּי הַנָּכוֹן כְּשֶׁהָאוֹרְלוֹגִין מְצַלְצֵל
וְהַדַּקָּה מַמְתִּינָה.
וְהַדַּקָּה מַמְתִּינָה.
קַח בְּחֶשְׁבּוֹן כִּי אֵין הַרְבֵּה מִן הַמְּצִיאָה
גַּש, הִתְרַפֵּק עֲלֶיהָ לַילָה אֶחָד
לֹא יַזִּיק לָהּ קְצָת מַסָּג',
עִם בֹּקֶר הִיא תָּנוּס וְתִבְרַח
וְתִמֹּג בְּלַהֲקָה. בְּסַךְ הַכָּל מַחֲזוֹרִיוּת אוֹ
אוּמְלָלוּת אֵינָן נִבְחָנוֹת
בַּמַּרְאָה שֶׁלָּהֶן.
זֶה לֹא מְשַׁנֶּה אִם הֵן תּוֹפַעְנָה בַּחֲלִיפַת סָטֶן מְחוּיֶטֶת
אוֹ תִּלְבַּשְׁנָה שִׂמְלַת שִׁפּוֹן מִתְנַפְנֶפֶת
מַה שֶׁיִּלְבְּשׁוּ –
הַשֶּׁמֶשׁ וְהָעֶרֶב שְׁנֵיהֶם
מְעַרְבְּבִים וּמוֹהֲלִים
וְאַף פַּעַם לֹא יֵרָאוּ בְּדִיוּק אוֹתוֹ דָּבָר בְּצִבְעֵי הַשְּׁקִיעָה
הַמְּאַפְּרִים גּוּף מְקוֹרִי.
הַיָּגוֹן אֵינוֹ מְהַוֶּה בְּעָיָה. הוּא נִמְצָא. הוּא נִמְצָא לְלֹא הַגְּבָּלָה.
כַּמוּיוֹת לְהַקִּיף כְּמוֹ הַחֹמֶר שֶׁגּוֹמְאִים
לִקְרַאת צִלּוּם לֵב וּכְלָיוֹת
אַךְ אַיֵה הוּא הַלֵּב הַיָּכֹל לְהָכִיל אֶת הַבָּרְיוּם הַזֶּה עוֹד וְעוֹד וְעוֹד
וְאֶת הַלַּיְלָה הַבּוֹלֵעַ כָּל סִכּוּי
לִרְאוֹת לַעֲזָאזֵל, מַשֶּׁהוּ. אוֹ לְפָחוֹת
צֵל שֶׁל מַצְפּוּן.
* * *
אלי מייזליש
ישראל זקוקה עכשיו למיליון עולים
בשנת 2012 עלו ארצה מארה"ב כ-3,000 עולים קצת יותר מ-2012 והרבה יותר מ-2011 וכך הלאה עד 1948 עם אפס עולים. אפילו אלפי המתנדבים [מח"ל] שבאו להילחם בתש"ח, רק כמה עשרות נשארו מהם, והקימו מושב קטן – כפר דניאל [ועד היום הוא אחד המושבים הקטנים בארץ].
הסיפור עם העלייה שלא ממחנות העקורים – אחרי השואה והעלייה מארצות ערב הוא סיפור עצוב וטרגי של העם היהודי שבחר לחיות בגולה ולהתייחס למושג 'עלייה' כאל שיקוץ. יש לי כתב-עת של קהילה יהודית גדולה מארה"ב, ובו כתב שטנה נגד המושג ALIYAH [עלייה], כך בדיוק, ובו עימות וירטואלי מול ההסכם של ב"ג בביקורו הראשון בארה"ב [מאי 1951] כשבא לגייס 500 מיליון דולר עבור קליטת העולים שחיו אז בפחונים ואוהלים במעברות – שלא לשדל, מצידנו, את יהודי ארה"ב לעלות ארצה. הכותב, איש אקדמיה בכיר מהקהילה הרפורמית, בוער מכעס על ששליחים של המדינה כיום באמריקה, משדלים יהודים לעלות ארצה, וזאת בניגוד ל'הסכם' עם ב"ג מלפני 60 שנה. נו טוף.
כיום, כאשר שמו של ב"ג אפילו בארץ הוא כמו ערפל ברוח אצל הדור הצעיר, מתעללת ההיסטוריה של העם היהודי באחת הקהילות היותר מבוססות מאז ימי דוד המלך בירושלים עם שר צבא כמו יואב בן צרויה. [לא ברור. – אב"ע].
מאז תחילת המאה ה-20 עומד המספר של יהודי ארה"ב על 5 מיליון. 100 שנים ללא גידול מיספרי, וזאת בשל ההתבוללות המאסיבית שם. בכל קהילה נורמלית, הגידול ב-100 שנה הוא הכפלת המספר – לפחות [שלא לדבר אל ארץ-ישראל שרק ב-65 שנות קיומה הכפילה את עצמה פי 10 – במבצע מתוכנן היטב של ההנהגה הציונית בארץ].
בלי להתייחס אל מחקרים על יהדות ארה"ב ולהתרשם מהאווירה ברחוב, ההבדל הוא קטן. היהודי האמריקאי [המבוסס] אומר די בגסות לכל שידול לעלייה: תזדיין לך מכאן; פאק יו. ואם הוא לא אומר בפה מלא פאק, הוא אומר את זה בעיניו. אני לא מדבר על הניכור לדת ולמסורת, אלא ללאום; לסוג של הקושי שבהזדהות, שיוצרת היהדות לאזרח ממוצא יהודי. קושי שלא קיים בשום עדה אחרת; לא אירי ולא איטלקי או כושי. כל אחד מהם גם אירי וגם איטלקי וגם כושי – אבל אמריקאי ללא סייג. למה? מפני שהוא נוצרי, הגוי הזה, אבל רק לגבי היהודי זה קיים, והיהודי האמריקני מסרב להודות כי זאת בשל האנטישמיות הסמויה המונחת בעומק נפשו של כל נוצרי.
בכוונה אין מאמר זה מייחס אל 'הנאמנות הכפולה' של יהודי ארה"ב, שרבים מאשימים בה את היהודים – בעיקר בין כתלי הממשל בוושינגטון – ונא עיין ערך פולארד. כי לא משנה עד כמה יהיה היהודי בארה"ב רק נאמן ל'מולדתו' האמריקנית ול'מורשת' של עולי המייפלאואר [1620] המייחדת את האיש הלבן שם, כולל הלבן מגזע היהודים – המיאוס והתיעוב כלפי המילה והמושג ALIYAH קיים גם בשורשי הקהילה האורתודוכסית בבורו-פארק, או באנטוורפן או בגולדסגרין בלונדון. ולא רק שם. ככה כמעט בכל קהילות היהודים בפזורה שבגולה.
ואת זה יש לשנות היום, ולהפוך סדרי עולם כדי להביא ארצה מיליון יהודים ויהי מה. וההזדמנות היא עכשיו!
כי ללא מיליון יהודים ומיד, תיהפך המדינה למרוששת ציונות. הציבור כיום נחשף לתופעת יאיר לפיד: היכן הכסף. שימו לב עד כמה כל הנושאים שהעיקו על הציבור 65 שנים נעלמו. ביטחון? מי מדבר כיום על זה. יש מלחמה באופק? עם מי ועם מה? מי אצל הערבים כיום חולם על מלחמה? מי? הפלסטינים? החמאס? או אולי החיזבאללה? או שיותר נכון לומר כי כל אלה למדו לקח ובולמים את הפה – מפחד. ואם פה ושם כמה פרחחים זורקים אבן או יורים 2 פגזים על אילת – חצי צה"ל ממהר לחפש את התרמיל המכופף והמנותץ. למה? להניח אותו על המדף ב'ארכיון'. יש מחסן ובו מאות מדפים ועל כל תרמיל מרוסק מצויין הקליבר ואזור הנפילה והנזק שגרם; חור באדמה או לפעמים גם חור בבית.
ככה גם שאר הנושאים הבוערים בעם. מה בוער? הנה: מחיר הקוטג'. זוכרים? עוד משהו? מחיר הבנזין. כן. שכחנו כי הדלק כבר הוזל פעמיים. מה עוד? הנה: מסך מחשב. לפני שנה קניתי חדש ב-1,100 ש"ח. כיום? אותו מסך עולה 800 ש"ח. ועכשיו, כשיאיר לפיד מככב בענייני הכסף, זה מה שהציבור יקבל: כסף ועוד פעם כסף. ותו לא.
אבל לאחר שכל האבק שוקע. וכולנו-כולנו, יושבים בבית ופותחים את האטלס ורואים את מיקומה של המדינה כהכי מערבית באסיה, כשממזרח לה עשרות ארצות ערביות או מוסלמיות, והגבול הוא גבול תרבותי לעוד מאות שנים ולא רק מדיני או בטחוני – האם אנו מתבוננים אחורה בתבונה ומעכלים את מימדי הצובר הבלתי נסבל של בני אדם שלעולם לא יהיו חברים שלנו? אפילו נניח כמו בין סין ליפן או בין אנגליה לגרמניה?
אפילו אם נקים חומת סין בגבול, ישראל זקוקה לעירוי דם נואש של מיליון עולים ועכשיו.
כי עכשיו נוצרה הזדמנות בלתי חוזרת של משבר כלכלי חמור שעשה שמות במעמד הביניים והנמוך גם בקרב קהילות היהודים שם. וזהו המאגר ממנו תבוא "הישועה" – מעמד נמוך ובינוני. לא. לא העשיר. הם לעולם לא יעלו. גם לא הג'פרי גולדברגים, ולסבר את עיני הקוראים נזכיר כי הג'פרי הזה כבר הוזכר פעם ושלא לטובה בחדשות בן עזר. ג'פרי, שהיה כאן מתנדב מארה"ב [יהודי], חזר וכתב ספר על היותו חייל-שומר בכלא קציעות, שהתיידד שם עם מחבל כלוא שהפך לידידו לאחר שהמחבל שוחרר לביתו בעזה ושם שהה חצי שנה וכתב על כך ספר שהפך לבסט-סלר.
על מוסדות המדינה לפקוח עין למזרח ולראות כי ממזרח תבוא אלינו ועלינו "הרעה"; תרבותם של שני האחים הצ'צ'נים מבוסטון. ולכן, להתעשת כבר עכשיו, ולהקים "רשות לאומית לעליית המיליון" וללא מנוח, להתחיל לעבוד על זה עד מלוא המשימה ואפילו שזה יימשך עד הנצח. העיקר להתחיל.
* * *
יצחק שויגר
הכלכלה החדשה
יוסי, ראית את הבעל של רינה ?
ראיתי. מה קרה. מה הוא כבר עשה לך רע?
שום דבר. אבל מה. כל החיים שלו היה תפרן. שום דבר לא הצליח לו. היה לו מכולת, פשט את הרגל. פתח פיצוציה, נכנס לכינוס נכסים. כל הזמן הבנקים עליו. הוצאה לפועל, כינוס, אין רגע בלי פגע. מכל עסק שהוא עשה, נשאר לו איזה זנב. אני זוכר שעוד לפני כמה שנים הוא היה בורח מהנושים והיה מחליף כתובות. ופתאום ראיתי אותו נוסע במרצדס, ככה עם נהג, נעשה בן אדם חשוב.
כן אני יודע. גם אליי הוא כבר לא מתייחס. הוא כבר שכח, שכאשר לא היה לו אוכל לילדים אז הוא לקח אוכל במכולת ורשם עליי. אתה מבין את זה? ככה זה בחיים כמו שאומרים. החיים זה גלגל, פעם אתה למטה ופעם אתה למעלה.
אומרים גם, שכאשר אתה למעלה אתה תשכח לחיֵיך לאילו שהכירו אותך כשהיית למטה. כשתחזור להיות למטה, רק הם יחייכו אליך.
עזוב הוא כבר לא יהיה למטה. הוא השתנה.
תסביר.
תראה, אתה לא מבין. כלכלה זה הכול פסיכולוגיה. הכול כתוב. כולם יש להם אותו שכל. כולם יכולים לקרוא את אותו חומר באוניברסיטה.
אז איך יש עשירים ועניים?
כי האוניברסיטה של החיים היא אחרת. הכי חשוב זה כמה אשראי אתה יכול לגייס. אתה יודע מה ההבדל בין יבואן גדול ובין יבואן קטן?
לא מאיפה שאדע?
זה פשוט. זה כמה אשראי הבנק נותן לו. אתה צריך להיות בנוי נפשית להיות חייב. יש כאלה שאם הם חייבים מאתיים שקל הם לא ישנים בלילה. יש כאלה שישנים טוב, רק אם הם חייבים 200 מיליון, אחרת הוא לא יכול להירדם. אתה לא מבין בכלכלה. אתה הולך לבנק מבקש אשראי לקנות מיקסר, מתנה לאשתך לחג. לוקחים לך בטחונות, ערבים, אתה צריך מכתב מהעבודה שאתה עובד קבוע. ואם אשתך לא עובדת יתנו לך אשראי מקסימום שמספיק לחצי מיקסר. אבל אם אתה רוצה לקנות בניין בניו יורק שואלים אותך רק לאיזה חשבון להעביר את הכסף. אין מכתב מהעבודה אין ערבות אישית. זה מחלקה אחרת. זה כמו לטוס ביזנס קלאס. אם אתה טס אקונומי ומבקש כוס יין מסתכלים עליך וצוחקים לך בפנים. אבל אם אתה ביזנס, השמיים הם הגבול. מה, זה לא אותו מטוס ? לא שילמת מחיר מופקע?
טוב הבנתי. אבל מאיפה הבעל של רינה נעשה כזה מליין?
זה מהחובות.
מהחובות?
כן כמו שאתה שומע. הוא עשה סטארט אפ כמו שנהוג לומר היום. והתחיל אותה בגדול, כמו שצריך. וכמו שהסברתי לך קודם. לא קנה, תגיד, איזה סוברו. הלך ישר לקלאסה וקנה מרצדס כזה, שאתה רק עומד על ידו ומדבר איתו, הוא מתניע לבד, וגם עם המזגן. משהו משהו, אין דברים כאילו.
אני לא מבין, מה הוא עשה מהחובות?
זה רעיון ענק. הוא הקים חברה לקבוצות רכישה של חובות. תראה. היום בארץ חצי מהעם חייב כסף לחצי השני, לא? וכולם חייבים לבנקים, לא? וכל אחד מהם רב לבד עם הבנק, לא? אז הוא מיסד את זה. כל החייבים התאגדו ביחד ואיחדו את החובות. אז אם אתה חייב לבנק נניח 5,000 שקל. אז אתה משלם הכול. אבל אם אתה חייב 500 מיליון אתה משלם חצי לא כך? אז הוא מארגן קבוצות. כמו שהקונים של הדירות מתארגנים וקונים מהקבלנים בניינים שלמים וקורעים להם את הצורה במחיר, אז הוא עושה אותו דבר. וככה הוא נעשה טייקון של חובות. כולם נותנים לו כבוד. כותבים עליו בעיתון. הוא גר במגדל מפואר בתל אביב עם דירה של חצי דונם. מה זה חשוב שהוא חייב את כל הכסף? למי זה אכפת? כולם חברים שלו. מנהלי הבנק מלקקים לו את התחת כי מילה שלו וכל הקליינטים מפסיקים לשלם את ההסדר שהוא השיג להם. ואז הבנק נופל ואתו המנהל שעשה את ההסדר. אתה מבין. זאת הכלכלה החדשה. להיות חייב ובגדול.
תגיד, אתה חושב שהוא יחזיר לי את הכסף ששילמתי עליו במכולת של אברהם?
קטן עליו. אבל תנסה. אני ניסיתי לפגוש אותו. אבל המזכירה שלו קבעה לי פגישה לעוד חודשיים. אתה מבין, עומדים אצלו בתור, כל החייבים, אז מה יש לו לדבר עם הנושים?
* * *
ראובן שיפריס
הנושא: תאונות דרכים
כמי שחווה וניפגע יותר מפעם מזריקת אבנים, גם אני סבור שיש לעשות הכול על מנת לתפוס את המיידים ולהענישם בכל חומרת הדין ללא כל קשר לגילם.
אבל, אני תוהה על כל אמצעי התקשורת שהרחיבו כל כך בנושא התאונה הנוראה, בה נכנסה הנהגת אל מתחת לגלגלים האחוריים של משאית שעצרה בגלל יידוי אבנים – ולא הזכירו ולו רק ברמז שאילו שמרה הנהגת על מרחק סביר מהמשאית והיתה עירנית לנעשה לפניה – היתה התאונה נמנעת, וחבל.
* * *
צוותא מגישה
עטור מצחך בדרכים
משירי האחים אברהם ושמשון חלפי
19.5 בשעה 20.30 בעולם לולה
אברהם ושמשון חלפי – משוררים
אברהם חלפי, ממקימי תיאטרון "אהל" (1925), ושחקן התיאטרון הקאמרי. 13 ספרים משיריו יצאו לאור ואף הולחנו. תקליטור שיריו המולחנים יצא ב-1988– "משירי אברהם חלפי", עיבודים וליווי: יוני רכטר, שירה: אריק איינשטיין
אברהם חלפי הוא חתן פרס אוסישקין ופרס ואלנרוד לשירה
שמשון חלפי, חייל הבריגדה היהודית, מנהל מדור אמנויות בעיריית תל אביב, ובספרו "חולמים בחולות" תיעד את סיפורי ראשוני העיר. פרסם את ספר השירה "דרכים" וכן 3 ספרי ילדים. תקליטור משיריו יצא בשנת 2010 "אותו רקיע"
שמשון הוא חתן פרס אקו"ם לספרות ויקיר העיר ת"א יפו
עורך ומגיש: נחומי הרציון
ניהול מוסיקלי, עיבודים ונגינה: מיכאל וולפה
משתתפים: מיטל טרבלסי, דפנה זהבי, מאיר ארד, חיימון טוגנדהפט
אורחים נוספים : המשוררת רחל חלפי – בתו של שמשון חלפי, והמשורר מירון איזקסון
בין השירים שיושרו בערב: עטור מצחך, שיר על תוכי יוסי, צער לך, בוקר של זהב, סתיו, שיר לאלמונית, סתיו יהודי, לחם, ואחרים.
מחיר מיוחד לכרטיס 80 שקל. כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156 –
קוד קופה 2013 לקבלת ההנחה.
* * *
אהוד בן עזר
שלוש אהבות
רומאן
הספר יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000
אזל
פרק עשירי
יום הולדת של קנדונים
אותה תקופה טרם היו בשימוש גלולות נגד הריון. כבר מההתחלה עליזה קנתה לי קנדונים ושמרה אותם במגירה בארון-הלילה ליד מיטתה. במחשבה שנייה, אולי נותרו שם מהתקופה של טרום-גירושיה או ממאהבים אחרים שהיו לה לפניי. היא העדיפה לשמור את הקנדונים אצלה כדי שתהיה לה ביקורת עליי. רגע לפני ההתזה היתה הודפת אותי מעליה בקשיחות ומלבישה לי את הקנדון בתנועות נמרצות כמו מורה שמסדרת את המעיל או הכובע על התלמיד לפני שהוא יוצא החוצה לגשם. בושה לספר, לא פעם גמרתי בגומי בין אצבעותיה.
בקנדונים השתמשנו רק כדי שלא להכניס להריון, ולא מפחד המחלות. בימים ההם עוד לא התגלה האיידס. לכל היותר יכולת לחטוף טריכומונאס לאחר ביקור בווגינה שידעה תחלופה תכופה מדי. משתין בקושי בבוקר. לוקח גלולות ונירפא מהדלקת. נזהר שלא להדביק בינתיים מישהי אחרת. קראו לכך שיטת הטלפון. אבל בחיים, בחיים לא היתה בסקס ובסקס-מזדמן סכנת מוות. יכולנו לזיין אז בלי חשש כל מה שזז, ותחי האהבה העברית החופשית!
יום אחד, באותו ערב הייתי אמור לצאת עם עליזה לקולנוע לכבוד יום-הולדתי והדבר היה אמור להישמר בסוד, אני חוזר לחדרי ומה עיניי רואות? זר קנדונים לבנים-שקופים מתנופף לו ברוח הקלה, שט כשהוא קשור בחוט למנורה המשתלשלת מהתקרה!
גנבה אותם הקטנה מהמגירה של עליזה וניפחה.
ואותיות צבעוניות ציירה עליהם, אני חושב, בשפתון: "יום הולדת שמח לחבר!"
וגם שמעתי צחוק חנוק מהעבר השני של קיר הדלתות והזגוגיות האטומות. חתכתי את החוט, הוצאתי את האוויר בקול שריקה מעצבן, שהזמין חיקוי-בפה מהעבר השני, עטפתי את הבלונים הרפויים בנייר-עיתון ויצאתי לזרוק את החבילה לפח הזבל שבחצר הסמוכה. פחדתי מבירור אצל עליזה. היא תהיה משוכנעת שגנבתי אותם כדי לזיין איזו חברה אינטימית שלי, שאינה קיימת אלא בדימיונה. המשכתי מיד לבית-המרקחת של רחביה. בשארית כספי קניתי שתי חפיסות חדשות והגנבתי אותן למגירה של עליזה. בגלל התעלול של הקטנה היה עליי לדלג על שלוש ארוחות-צהריים.
ככה.
עליזה החלה מהרהרת בקול רם, בנוכחותי, אם לא הגיע הזמן לגלות לקטנה את האמת של יחסינו ולהעמידה בפני עובדה – גם לאמא יש צרכים. אבא כבר מזמן נשוי לאישה אחרת. ועל הקטנה להיות מאושרת שאמא כן מצאה לה חבר, ושטוב לה.
אך לא היה לעליזה אומץ לשיחה הזו.
ואני, אני כבר הייתי מאוהב כולי באורנה המתעללת בי, ולא ראיתי ברכה רבה בהיעשותי למין אב-חורג שלה, ובאופן כמעט רשמי! גם פחדתי מתגובתה, פן תקים צרחות כאלו, שלא אוכל עוד להמשיך לגור במחיצתה ולהעריץ אותה לילה-לילה, משתדל אפילו לכוון את תנועותיי במיטה – לרחש תנועותיה כאילו תשוקה פועמת בשנינו, בהזיות שלפני השינה. מאמין שכמו שאני מעלה בדמיוני את גופה הבתולי, העגלגל, עם רעמת השיער הג'ינג'י הכהה, כשהיא חבוקה עם הדובי-מילדות הצהוב שלה במיטתה, כך חולמת היא עליי, "המשורר החלכה" (כך, במו-אוזניי שמעתי, כינתה אותי פעם בפני עליזה), אשר יום אחד ילמדו אותו בבתי-הספר כמו את ביאליק ואת פיכמן, ועתה הוא שוכב במיטתו, ער ודרוך לקראתה, לפנק כל קימור ושקערורית שבגופה, הרדום-עדיין, החתום כמבט עיניה, קצרות-הרואי, בערפל של קרח לבנבנן, שקוף.
אני מתאר לעצמי ששהותי כדייר בבית עליזה אורלובסקי (היא שמרה כל השנים על שם-נעוריה מהיותה בתו של ההיסטוריון פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי הידוע) היתה באה לקיצה יום אחד אילו חזרה אורנה במפתיע מהגימנסיה העברית רחביה והיתה מוצאת אותי כובש בפראות את כוס-אימה המפורקד על מיטת נישואיה עם אבא הקדוש שלה, ששמה אולי עשו גם את אורנה-עצמה – אולם דברים התגלגלו אחרת מששיערתי בחלומותיי הוורודים והקודרים ביותר.
פרק אחד-עשר
אני רואה את אורנה מורחת בלכה אדומה
את ציפורני רגליה של אימה
לילה אחד שמעתי נקישה קלה, מהוססת, בקיר-הדלתות המפריד בינינו.
הלב שלי החסיר פעימה. האומנם? לא האמנתי. בטח אורנה הפילה איזה חפץ. אולי התהפכה במקרה על מיטתה, והיד שלה נגעה במקרה בקיר-הדלתות הסגור.
או שהפריזה באוננות ובלי כוונה דפקה את רגלה העדינה בזגוגית שבדלת.
אך הנקישה על הזגוגית האטומה שבה ונשמעה, וכמו כדי להבהיר שאין זו טעות, הפעם היו שתי נקישות בזו אחר זו: תק-תק!
ההתרגשות שלי לא ידעה גבול. הייתכן? האם אני יכול להעיז? המותר לי? האם זו אינה מלכודת מצד אורנה הגאה, שבזה לי?
תק! – הקשתי פעם אחת, בחזרה.
בצד השני של הזגוגית שרר עכשיו היסוס, כאילו גם שם נבהלו מהתשובה. ואולם מיד שבה הנקישה, הפעם חרישית יותר, כחוששת פן תישמע במסדרון ואצל עליזה. מהר מאוד מצאנו את עצמנו מדברים בשפת הנקישות, כשני אסירים בתאים נפרדים – תק-תק! אור-נה! תק! תק-תק! תק-תק! – אני או-הב או-תך! – או כך האמנתי שאני מאותת, וגם קולט.
ככה לילות אחדים, לפעמים פעמים אחדות בלילה, במירווחים, וביניהם דממה, שעה או יותר, כאילו כדי לבדוק אם אני עדיין בחדר. ערמומית. עובדה, במשך היום, אם אנחנו ניפגשים במסדרון או במיטבח, כלום. לפעמים נידמה לי שהיא מסובבת את הראש ועושה תנועה כאילו מקיאה כשרואה אותי.
שבת בבוקר. אני עובר במסדרון בדרכי לחדר-האמבטיה. עושה זאת אולי יותר מדי בשקט. דלת החדר של עליזה פתוחה-למחצה. עליזה יושבת בכתונת-לילה לבנה על המיטה כששערותיה פזורות לאחור ומושיטה קדימה רגל לבנה, אורנה לצידה על שרפרף, שערה הג'ינג'י גולש ומסתיר את פניה, מחזיקה בה ומורחת אחת לאחת את ציפורני-רגליה של אימה בלכה אדומה כשהיא נושפת עליהן לייבשן.
התמונה חילחלה בי כמו מחלה וכמו רעל. לא יכולתי להתרכז בלימודים. כשהייתי עם עליזה במיטה ליטפתי את כפות-רגליה, נגעתי בלכה של ציפורניה כאילו המגע של אורנה עודנו שם ונשפתי עליה עד שעליזה צחקה. ביתר הזמן חלמתי שאני יושב לרגלי המיטה בחדר של הקטנה ומורח את הציפורניים הבתוליות שלה בלכה אדומה.
בלילה החמישי של הנקישות השתררה שוב דממה אחרי שנשמעה הסידרה הראשונה. הקשתי פעמיים-שלוש, במירווחים, ולא באה תשובה. איזו ריקות מוזרה שודרה מהעבר ההוא, החי והרוטט קודם, של קיר-העץ-והזכוכית, ואז –
חריקה קלה, דלת החדר שלי נפתחה, ובחשיכה גמורה משהו חלף-חצה את המרחק הקצר ברחש כפות-רגליים יחפות, בלתי נשמעות כמעט על הבלטות הירושלמיות, ונחת אל תוך מיטתי –
אורנה!
עד היום אני צופן את זיכרו של הרגע ההוא כאחד המאושרים בחיי, רגע שבו זכיתי בפרס מהמם שמכוחו, כך חשבתי, תינתן לכל מהלך חיי התחלה חדשה. עד היום אני שומע לפעמים בחלומות הלילה את הדפיקות הללו – תק! תק-תק-תק! – וגם בהתעוררי, נירגש, אני ממשיך לשמוע אותן מבעד לקירות.
אורנה התכרבלה בזרועותיי תחת חמש השמיכות הצבאיות מהקיבוץ והסדין שליוו את כל חיי כסטודנט בירושלים. לבשנו שנינו פיג'אמות פלאנל ולא העזנו לפשוט אותן ומבעדן התגפפנו והתנשקנו. לבד ממגע חפוז בפקעות-שדיה המוצקות, וכפות-רגלינו הערומות, היא לא הניחה לי לתור את גופה אלא מעל לפלאנל העבה.
שער המשי הארוך והסמיך ששורשיו מתחילים במצח הקטן, ריח הגוף הג'ינג'י המזכיר את ריח אימה, כהפרשה של בושם מן הבלוטות.
רק פעם אחת נגעה במקרה מבעד לבד באובייקט שלי, שממש השתולל, בקושי התאפקתי שלא להתיז וככה גם עכשיו כשאני כותב (אבל אז שמרתי אותי לאימא שלה) – ומיד ריפרפה אורנה בנשיקה על שפתיי ואני יכולתי לחוש בחושך שהיא מחייכת לתגלית – פעם ראשונה בחייה נגעה בזכרות!
כעבור שעה קלה, שניראתה לי קצרה וארוכה כאחת, שייכת לאיכות אחרת של זמן שבו כל רגע נמדד בקאראטים, כמו זהב טהור – חמקה ממני הקטנה, רגליה היחפות טופפות בלא-קול, ושבה לחדרה.
כה שקטה וחתולית היתה בבואה ובלכתה, שגם אילו עברה עליזה במסדרון באותו רגע, היתה חומקת בחשיכה בין רגליה מבלי שזו תרגיש במאומה.
ומבלי שהרכיבה את משקפיה, הקטנה!
ובבוקר – שום רמז. היא המשיכה להתנכר לי ואפילו ללגלג עליי! – "בעצם מתאים לך מוטי [אמא] להתאהב בגאון צעיר כזה. יכתוב עלייך שירים נהדרים ואת תוכלי ללמד אותם בגימנסיה, עם הסבר מגוף ראשון!"
או –
"אבא היה בטח משתעמם מאוד, בחברה שלכם! – שני פרצופי עט-תחת! נאדות ספרים! נפוחים במילים!"
ובלילות – רק כבה האור בחדרי, מיד נשמעו נקישות קלות האומרות: אני באה! תק! – תק-תק-תק! – וכמו כדי להרבות את העונג והסבל שהיו מנת-חלקי גם יחד, כי לא העזתי להרחיק לכת עימה, ואף היא נשמרה בקפדנות – לפעמים היתה שבה וחוזרת אליי פעמיים ושלוש באותו לילה, הלוך ושוב, מניחה באלכסון רגל יחפה ערומה לפני רגל יחפה ערומה וטופפת קדימה ומענטזת כדוגמנית שכמוה אולי ראתה בתצוגת-אופנה באחד מבתי הכלבו הגדולים בלונדון, וכאילו אינה מצליחה למצוא לה מנוחה נכונה במיטתה ורק בזרועותיי היא נרגעת:
"פנק אותי, פנק אותי, פנק אותי! אני הפוצי הכי קטנה והכי נחמדה שלך – "
אבל –
אולי רצתה להיות בטוחה שלא חמקתי לחדר של אימה? – אולי רצתה להעמיד במיבחן את עליזה, אם תצליח לתפוס אותה, אורנה, מתגנבת אליי בלילה? – או אם תתפוס אורנה את עליזה במסדרון, חוצה אותו בדרכה לחדרי?
אני לא טוב בפסיכולוגיה. המניעים של האנשים לא מעניינים אותי. אני רק מספר מה קרה. הקורא לא אידיוט. הוא מבין בעצמו את הסיבות. עד היום אין לי הסבר מדוע הקטנה לחשה לי בחיקי בגרמנית, (השפה שבה שמעתי אותה מדברת בטלפון עם סבתה תרזה), נצמדת אליי בחושך ומדגדגת לי את האובייקט: "איש בין איינה [נו"ן בצירה] מדיצין פור [ו"ו שרוקה] דיינן [דל"ת בפתח, נו"ן בסגול] שפריצר!"
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* מהיום הראשון לפרוץ מהומות "האביב הערבי" בכיכר תחריר בקהיר – אנחנו אמרנו, וחזרנו ואמרנו – שהמצרים עוד יתגעגעו לתקופת מובאראכ. זה היה אחד המסרים ה"ימניים" [בעיני אחרים] שלנו, שעליו חזרנו גם בשעה שבשדרות רוטשילד תל-אביב התנוססה הכרזה המטומטמת "כיכר תחריר – שדרות רוטשילד!"
מומלץ שוב ושוב לקרוא את הניתוחים של ד"ר מרדכי קידר ושל ד"ר גיא בכור בנושא, ושל אחרים, גם הם כנראה "ימניים", שמתפרסמים גם אצלנו. כל מי שלא חושב, למשל, כמו ההיסטוריוסוף החשוב א"ב יהושע – הוא "ימני" וגם "כובש".
אגב, זה למטה מכבודם של ה"שמאלניים", של ה"בְּסֶדֶרִים" – אלה גיבורי התרבות הישראלית – להתווכח עם ה"ימניים" ולהגיב מעל דפי המכתב העיתי, כי הוא "פאשיסטי" בעיניהם. חלקם גם מבקשים שלא לשלוח להם אותו – כי הוא כנראה מרגיז אותם. כן, זה פרצופם האמיתי של חלק ממורי הדור ורועיו, שלא מעט מהם מתמחים וגם קונים להם שם בלהשתין על המדינה.
* אלי מייזליש: ה'מכתב' של יוסי גמזו לינוקא עבדאללה נהדר [בגיליון האחרון], וכן הסיפור שלו בגיליון החגיגי של פסח [827] "קריעת ים סוף של אדיסו מאהארי" – בו הוא מגלה בקיאות יוצאת מהכלל בחיי הפאלשים, הנהגתם והמקור ההיסטורי שלהם וכמובן על אתיופיה בכלל [הייתי שם].
* בשעה טובה, אנחנו עומדים לחתום הסכם עם הוצאת ספרים על הדפסתו של הרומאן האחרון שלנו, "מסעותיי עם נשים". נראה כי הרומאן יגיע לחנויות רק אחרי שוך המהומה של שבוע הספר, המתחיל ביום רביעי, 5.6. ואולם משעה שיהיו עותקים מודפסים שלו, עוד בטרם יופץ בחנויות – קוראי המכתב העיתי יוכלו לרכוש את הספר תמורת תשלום בדואר, וזאת בהקדשתנו ובחתימתנו. המחיר טרם נקבע והוא יכלול גם את דמי המשלוח. לא תהיינה אפשרויות החזרה של הספר למי שתוכנו לא ימצא חן בעיניה. למרות שהספר מאוד אירוטי, קשה לאונן עליו כי הוא בעיקר מצחיק ושובב.
* אנחנו שוקלים להוסיף הערת אזהרה למכתב העיתי שלנו וגם על עטיפת "מסעותיי עם נשים" – "לא מיועד לְפַיינְשְׁמֶקֶרִים!"
* האם יש לדפני ליף קיום עצמאי מחוץ לתקשורת?
* צודקת האגודה לזכויות האזרח בישראל. אין שום רשות לשב"כ לדרוש מתיירות ותיירים המגיעים לישראל – שיפתחו לבדיקה את הדוא"ל המגיע אליהם, גם אם הם ערבים, מוסלמים, פלסטינים – בעלי אזרחות אמריקאית, למשל. הדמוקרטיה שלנו היא דמוקרטיה מתפוצצת ועדיף שייהרגו ישראלים בפעולות התאבדות של מחבלים בעלי אזרחות אמריקאית מאשר תיפול שערה משערות ראשם של התיירים החשודים בכניסה לנתב"ג! גם באֶרץ האזרחות שלהם, ארה"ב, נוהגים כך ומרשים לכל מחבל מוסלמי להיכנס חופשי-חופשי, ובבוא היום להרוג אמריקאים כמו לאחרונה בבוסטון. זה מחיר החופש והדמוקרטיה! – זה מחיר החופש והדמוקרטיה? ספרו זאת לאמריקאים והם יתפוצצו... מצחוק!
***
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2488 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד
ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.
מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל