גיליון מס' 837

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט באייר תשע"ג, 29 באפריל 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: "פחד – זמן – יצירה", אהוד בן עזר: ראיון עם יצחק אורפז, נערך באוקטובר 1972. // יוסי גמזו: מָסֹרֶת וְתִסְפֹּרֶת. // אליהו הכהן: בנתיבי ספר וצליל,

כ"ז שיחות עם אורלנד–  ו. תעלומת "שיר הגדודנים". // מיכל סנונית: תרומה מאת אלישע פורת, מתוך הספר ארכה תקפה, במלאת 30 למותו. // אורי הייטנר: 1. המלחמה בסוריה ואנחנו. 2. חובתה המוסרית של המדינה היהודית. 3. האם על ארה"ב להתערב? // יבין כץ: עוד על ראשית הטמפלרים בירושלים. // חיים רובינשטיין: הירייה הראשונה. // דרור אידר: זה לא מנקה את פג'ה. // רות ירדני כץ: חוצפתו של עופר עיני. // עוז אלמוג: פנייה לנוסטאלגיה. // בן דרור ימיני: התרפסות אמריקאית. [ציטוט]. // יהודה אורן: תרגול יסודי של הפעולות הנחוצות למצבי היתקלות. // אוריה באר: גיבור או פחדן. // איליה בר-זאב: בסתר השמורה. // נעמן כהן: כיצד היתה יכולה משטרת בוסטון למנוע את הפיגוע הג'יהדיסטי. // תקוה וינשטוק: 1. גמלאים יוצרים אמנות. 2. מכללת אלקאסמי: להכיר את השונה. 3. בעיות של ל"ג בעומר. // יוסי אחימאיר: האנונימיות של העורך. דברים על קברו של שלמה אוקון ("סאלק") ז"ל. // מנשה שאול: האפילה האיסלאמיסטית, "הם נכשלו". [ציטוט]. // שמעון גרובר: עלות מול תועלת בהפקות אנרגיה. // יוסף אורן: הלוחש בְּשירים (חלק א'), שלושה פרקים נוספים מהמחקר על תחום שעדיין לא נחקר ביצירתו של עמוס עוז – זיקתו המיוחדת לסוגה השירית בספרות. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", פרק שניים-עשר, מה שאמר לה הגניקולוג. פרק שלושה-עשר, "אולי זה הבתוכו של הג'וק?" // ממקורות הש"י.

* * *

פחד – זמן – יצירה

אהוד בן עזר: ראיון עם יצחק אורפז

נערך באוקטובר 1972

אהוד: אתה כותב בשני סגנונות: ריאליסטי וסוריאליסטי. באיזה מהם אתה חש שאתה מבטא את עצמיותך ביתר שלמות?

יצחק: אלמנטים פנטאסטיים ישנם גם בסיפורים הראשונים שלי. היסוד הפנטאסטי גדל במשך הזמן על חשבון היסוד שאתה מכנה ריאליסטי. כל  ההבחנה שלך לא נראית לי. קח למשל את "ציד הצביה" – שלושה בני-אדם מסתובבים בג'יפ בנוף ראשוני, בסביבות אילת, ואיש אחד מביניהם רואה צביה. האם האחרים רואים אותה? אנו לא בטוחים. האם הצביה אמנם שם? גם בזה אין אנו בטוחים. האם הצביה, שמבחינת הפרטים היא מתוארת באופן ריאליסטי, היא צביה ריאלית?

ועוד, האם אתה בטוח שהאישה קיימת? בביוגראפיה שלי אולי היה לאישה קיום קודם. אבל בסיפור יש לצביה יותר קיום. כי מה שיוצר את הנוגה שמסביב לסיפור הוא קיום הצביה. ובכן, מה שהופך את הצביה בסיפור למציאות כל-כך מכרעת, זוהי העובדה שהצביה נתפסת ואינה נתפסת בעת-ובעונה-אחת.

בסופו-של-דבר כל זה אומר – יותר כאב. [הכאב של הנכסף]. אינני פוחד מזה. הבדידות והכיסופים הולכים יד-ביד. [הבדידות יכולה להיות טובה, מפרה, אוהבת אנשים]. מן הניתוק אני פוחד, כי הוא גובל עם הריק. היו מקרים בהם הרגשתי שאני מתקרב אל גבול הריק, ואז הלכתי לשוק.

אתה מכיר את המיתוס של אנתיאוס? גיבור בלתי-מנוצח כל עוד עמדו רגליו על הקרקע. בא הרקולס והרימו מן הקרקע וכרת את ראשו. זו סכנה האורבת כיום להרבה סופרים. התקופה היא צנטריפוגלית, משליכה מן המרכז חוצה. וצריך כוחות נפשיים כבירים כדי להינצל מסכנת הניתוק. האיש העומד מול הצביה הוא איש בודד, אבל השאיפה החזקה שלו לפגוש את הצביה היתה מאבדת כל משמעות, אלמלא הנוכחות של הנוהג בג'יפ ושל האישה.

פתיחוֹת סיפוריי הן תמיד ריאליסטיות, בעצם מיקרו-ריאליסטיות. וזאת דווקא משום שאני מכיר את הנטייה שלי להפלגות פנטאסטיות וחושש מהן.

אהוד: ולכן אולי אתה מרבה בפרטים תיאוריים. איך, בכל זאת, אתה מגיע להפלגותיך הפנטאסטיות?

יצחק: ההתפרטות הופכת את הריאליזם למיקרו-ריאליזם, ואז הוא נעשה פנטאסטי. כשאתה מתאר בפרוטרוט נמלה, היא הולכת ומתגדלת עד שהיא מאבדת את הפרופורציות שלה בטבע. דווקא הניסיון להיצמד אל הפרטים הריאליסטיים-ביותר גורם באורח מוזר, מודע-למחצה, לכך שההתפתחויות הן פנטאסטיות. מתהווה כאן תהליך כפול: התפוררות מצד אחד וצירופים בלתי-צפויים מצד שני.

אהוד: הזכרת התפוררות. רבים מגיבורי סיפוריך כמו מתפוררים לקראת איזושהי בשורה, משמעות או פשר לחייהם, המצויים מעבר להם, אולי באלוהים. בהתפוררות הם כאילו מנקים את עצמם, עוברים מטמורפוזה, המכשירה אותם לקבלת הבשורה וההשתנות. אך סיפוריך מביאים אותם אל סף ההשתנות, ולא מעבר לה, אל הקיום החדש. מפני כך יש הרבה "סיומים פתוחים" לסיפוריך.

יצחק: אספר לך סיפור. כשהייתי ילד היינו עושים רכבת מכיסאות. איך? היינו הופכים שני כיסאות, והנה – רכבת. טוב, נוסעים ברכבת. אבל לאן נוסעים? אז היינו תולים מגבעת ואומרים: "הנה הדגלן, הוא יסמן לנו. אם הצד הפתוח מופנה כלפינו, מותר לנו לעבור. ואם הצד השני – צריך לעצור או להחליף כיוון."

ידענו כמובן שזה משחק, אך לקחנו אותו ברצינות גדולה מאוד.

לפעמים יש לי הרגשה שאני מנסה בסיפורים שלי לתלות כובע כזה. הסיפור כולו כאילו חותר למוקד שמחוצה לו. גיבוריו אולי נראים כהורסים את עצמם, אבל לגבי עצמם הם הורסים אל איזה דבר, או מכוונים על איזה דבר, שמחוצה להם. הם כאילו בונים מערכה לקראת איזושהי התרחשות גואלת. שאינה מתרחשת, כמובן. אינני מסוגל היום לתלות כובע על קולב ולומר: "הנה הדגלן." אני יודע ואני מקבל שהאדם הוא "אדם משחק", אני יכול לשחק את תליית הכובע, אבל חסר לי כושר האשלייה, או כוח האמונה, שאוכל אחר-כך לומר על הכובע – אלה אלוהיך.

אולי אני מרחיב כאן מצוקה פרטית למצוקה כללית. אינני יודע כמה אנשים מרגישים כך את המצוקה הזאת, את הכורח הזה לחיות חיים של טעם בעולם בלי אלוהים.

אהוד: מדוע חיים של טעם בסיפוריך משמעם התפוררות?

יצחק: אני חש כי בכל אדם יש יסוד דתי במובן של שאיפה אל השלֵם. אם יש לאדם אחיזה מחוצה לו בצורת אידיאל, אלוהים או כנסייה, השאיפה הזאת מקבלת את סיפוקה. אבל אם אין לו את זה? הוא עשוי אז אולי לנסות להגיע לשם על-ידי ניפוץ מחיצות, קליפות. שמע מעשה:

ביקרתי אצל ידיד אחד בקיבוץ, בעל לאישה ואב לילדים. אדם שגדל במקום ואהב את ביתו. ישבנו ושוחחנו עד לשעות הקטנות. אמרנו כל מה שהיה לנו לומר ונשתרר שקט. שנינו הסתכלנו בחלון שעה ארוכה ושתקנו. [השתרר כמעין חלל יונק]. פתאום התמלטה לי שאלה:

"מה אתה באמת רוצה, נתן?"

"הביתה!" – ענה לי, גם הוא בלי לחשוב. הוא הופתע כמוני. מסתבר שכך וכך חדרים, ילדים ואישה אהובה, הישגים חומריים, מעמד, כל אלה עדיין אינם הבית. כי מדובר בעולם, ביקום, כביתו של אדם.

האם זו כמיהה דתית? אני חושב שהיא גוזלת את מנוחת גיבוריי, ואני מודה, היא גוזלת את מנוחתי. אז מה? לנפץ. לפרוץ. [לחפש]. להכין את בימת ההתרחשות. פירושו אולי סיפורים שאינם ההתרחשות עצמה, כי אם רק הכנת הבימה של ההתרחשות. וכמו שאמרת – הם אינם נגמרים, סיומם תמיד, או כמעט תמיד, פתוח. אני מרגיש שהגעתי בהם אל גבול המותר. מעבר לזה – מתחילה הארץ של הסכנות הגדולות והתקוות הגדולות.

אהוד: יש בסיפוריך התפתחות מתקופה בעלת סגנון נאיבי לתקופה שסגנונה פנטאסטי, כהגדרתך, עם יותר מודעות עצמי. להתפתחות זו ודאי מקבילה גם התרחשות ביוגראפית.

יצחק: בערך. התקופה הנאיבית היתה קשורה בעובדה שעוד היו בעולמי כמה דברים מוצקים, שרידים של אידאלים וערכים מוצקים. אבל העולם הנאיבי היה מוחזק יחד באופן מלאכותי במקצת. ולכן המודעות העצמית, שבאה אחר-כך, ועימה התפוררותו ההכרחית של אותו עולם, היה בהם גם צד חיובי – השתחררות של אנרגיה יוצרת. במהותו הפנימית היה זה תהליך טראגי. מבחינה סיפורית הפך את גיבורי לגיבור מחפש, ומבחינה ביוגראפית, אותי – ליוצר מחפש.

אהוד: מדוע החיפוש הוא טראגי?

יצחק: מפני גילוי העובדה, הלא-כל-כך נחמדה, שמדובר בעולם ריק. עולם שיש בו עצים נאים ואנשים נאים וחפצים נאים – ובכל זאת ריק. ואז אתה עומד לפני הדילמה: להרים את הידיים ו"להתאבד" אל השיגרה, אל העיסוקים המופרזים במין, אל הסמים, או אל העסקנות ושאר החליפים, שהם צורות שונות של התאבדות – או ליהפך למין הרפתקן טראגי. להאמין ולא לדעת בדיוק במה, להתפלל (ואני רואה את יצירותיי בראש ובראשונה כמעין תפילות פרטיות מן המיצר) – ולא לדעת אל מי. ובסופו-של-דבר למצוא את עצמך בנתיב של חיפושים מתוך תקווה עמומה שאם רק תתמיד ותחפש – תמצא.

אהוד: את מה? את מי?

יצחק: לא יודע. סיפוריי הם חיפושיי.

אהוד: מהו ה"אני מאמין" שלך?

יצחק: יש בי הרגשה פנימית עמוקה שאנו חיים בתקופת ביניים שבין תקופת אמונה לתקופת אמונה. הבעייה היא איך להיערך בתקופת הביניים. [להיערך לקראת תקופת אמונה חדשה – פירושו לעשות משהו כדי לקרב אותה. לחפש אותה באלף דרכים. הערך היחיד האפשרי לתקופת ביניים, הוא אם כן החיפוש. והדרך הטובה ביותר לממֵש את החיפוש היא בתחום היצירה. יוצר הוא הרפתקן, הוא אינו מהסס לשגר שדרים אל החלל החיצון. אגב-כך מדליק שם כמה אורות, איתותים]. ננסה לראות זאת על-ידי משל קטן.

נניח קלקול בתחנת הכוח, והחשמל כָּבֶה בביתי. מה הדבר הראשון שאני עושה? אני ממהר לחלון להסתכל החוצה לראות איפה דולק אור. אני מוצא איזה חלון מואר, או כוכב, ומתחיל לשרטט לי מפת התמצאות [על פיהם. וכך בונה לי את ראשית האוריינטציה שלי]. ייתכן שבדמיוני, המוּנע אותה שעה על-ידי פחד ובדידות, אני אצית בכמה חלונות אורות דמיוניים, ואולי אקבע גם כמה אורות דמיוניים למעלה. הכול כדי להחזיר לעצמי מידת-מה של ביטחון בעולם, של כיוון והתמצאות. בעצם, להחזיר את עצמי לעולם.

[החדר האפל הוא תקופת הביניים. הבית שבו כבו האורות].

אהוד: המחזוריות, או המעגליות, היא יסוד חוזר בהתפתחות הצורנית של סיפוריך. מה הסיבה לכך?

יצחק: האגדה מספרת, שחוני המעגל חג מעגל סביבו ואמר לאלוהים: "לא אצא מהמעגל עד שתוריד גשם." לא היתה לו כמובן ברירה, שם למעלה, והוא הוריד גשם.

לתוות מעגל, זה בעצם לערוך בימת התרחשות. וליצור ציפייה. החזרות מעמיקות את הציפייה, הופכות אותה לתקווה, להשבעה, לייאוש. חוני המעגל מוחק את המעגל בסוף, או אולי הגשם מוחק אותו, כי אלוהים נענה לו. וכאן נגמר הדמיון. בסיפוריי אין סוף גואל. [בסיפוריי הציפייה נמשכת גם בסוף הסיפור, ואחרי סוף הסיפור, כי אין עונה. זהו מעמד שיש לו השלכה כמעט על כל דבר. הוא עוקר את הסיפור מן הזמן הקווי, המוליך כביכול לפיתרון, אל מה שקרוי: סוף. זמן ו"פתרון", שניהם מסוכנים למעמד המעגלי-צלייני].

אהוד: מדוע תופסים קירות, חיות, חרקים ושאר חפצים מקום כה חשוב בעולמך הסיפורי?

יצחק: אם אינך יכול להשליך את עצמך אל הגדול לאין-סוף, אתה מנסה לרדת אל הקטן לאין-סוף. כל חפץ קטן הוא אוצר. בהתבוננות אתה מגלה עולמות בחפצים הקטנים. החפצים הם לעיתים קרובות אבזרים של בדידות. אינני מרים דגל של ייסורים. אני תופס את הבדידות במובן חיובי, כיחס מתוך ריחוק. אולי זה קשור במאבק בין שני דחפים שבי: השאיפה לראות כל דבר שייך לכל דבר, בתוך מין הרמוניה קוסמית, וכנגד זה – ההרגשה, אולי התאווה – של עולם מתפורר.

לעיתים קרובות שני הדחפים הללו פועלים ביחד. אז אני מבחין במעין זרימה בין שלושה קטבים: פחד – זמן – יצירה. הציפיות והחרדות שלנו קשורות עם הרגע הבא. לעכל את הפחד, הוא להפקיע את החווייה מן הזמניות, הווי אומר – פעילות יוצרת. הייתי מפליג ואומר, שהיצירה נמצאת במעלות הגבוהות של הפחד.

 אדגים במקרה קטן שקרה לי והשפיע עליי מאוד.

ביום שמש חורפי עמדתי בתחנת האוטובוסים ליד שוק חשמונאים וראיתי שם איש זקן מאוד, כולו קמטים, עם סלי כעכים בשתי ידיו, יוצא מן השוק, מדדה וחוצה את הכביש וניגש לתחנה. היתה בו מין חיוניות שלא עמדה בשום יחס עם פניו חרושי הקמטים. הסתכלתי בו. ייתכן שיש בי איזו הרגשת חמלה או משהו דומה. הוא היפנה פניו אל השמש והביט בשמש, אך דיבר אליי: "אל תסתכל עליי, תסתכל בשמש. השמש תמיד צעיר. תאכל כעך."

דבריו גרמו לי ריגוש. ראיתי את פניו: אור השמש שטף את הקמטים והם התבהרו. עיניו היו נקיות וצלולות להפליא.

למרות שלא הייתי רעב, קניתי אצלו כעך ואכלתי. אני מספר את הסיפור באהבה גדולה. באותו מעמד הבחנתי בכל אכזריותו ונפלאותו של המשולש: פחד – זמן – יצירה. אותה שעה נרקם בי סיפור. וגם אחר-כך, כל פעם שהיתה נובעת בי אותה הרגשה של חסד, הקודמת ליצירה, היתה דמותו עומדת לנגד עיניי. הוא עזר לי לעזור ליצירה להתגבר על פחדיי. דמות הדייג ב"מסע דניאל" גזורה על פיו.

אהוד: האם גם האישה היא בעיניך אובייקט להתבוננות, יסוד מאגי, מקלט מאימת ההתפוררות?

יצחק: אישה יוצרת נוכחות מאגית, וזה מה שעושה לך מעשה היצירה. אֵימה – וכוח מפקיע מאימה. האישה מוקפת טקסיות ממש כמו היצירה. אלה לא דברים שאפשר להסביר, אבל כשזה קורה לך, אתה יודע. אולי על פי סימנים מבשרים, כגון דגדוג רגיש, כמעט כואב, באצבעות. כל גוני הרגש עוברים שם. ואתה יודע שכך זה נכון – הכול נוצר כאן בין נגיעה וניתוק, נגיעה וניתוק. ביצירה כמו באהבה. ראית את "בריאת העולם" של מיכלאנג'לו? הבריאה זורמת מאצבע אלוהים לאצבע האדם, ואתה מרגיש כי בגוף הקולט קיים איזה רטט, שאולי מבטא בצורה המרוכזת ביותר את השמחה האין-סופית יחד עם הפחד האין-סופי.

אגב, אדם בציור זה הוא יצור קולט, פאסיבי, כאילו נברא מיסוד נשי. תמיד היתה קרובה לי ההרגשה שהעולם נברא מיסוד נשי. תיהַמָת, מן האפוס הבבלי, נקרעת לגזרים על-ידי מָרדוּך, ומגופה הוא נוטה שמיים וארץ. האלה שדיברה אליי יותר מכל היא קאלי, מן המיתולוגיה ההודית. ארבע זרועות לה, בשתיים מלטפת ובשתיים קורעת לגזרים. האישה היא מין יסוד כזה שצריך להרוס אותו ולקרוע אותו כדי ליצור עולם.

אהוד: נחזור לשניות של היסוד הפנטאסטי והיסוד הריאליסטי שבכתיבתך. לאן פניך מועדות?

יצחק: אנסה שוב לענות לך בסיפור קטן. כשהייתי ילד בן ארבע-חמש למדתי במעין "חדר מתוקן". לאחר שהיה מסיים את ארוחת-הבוקר שלו בחדר הסמוך, היה המלמד יוצא מתוך עשן הבצלים המטוגנים, שמילא את הבית, ומיד נטפל לתלמיד הראשון: "מה עשית עד עכשיו?" שאל.

"עשיתי את השיעור," השיב הילד.

המלמד סטר לו על פניו ואמר: "גוי, למה לא התפללת?" – ועבר לילד שני ושאל גם אותו: "מה עשית עד עכשיו?"

"התפללתי," התחכם לו הילד.

אך המלמד סטר גם לו על פניו ואמר: "שייגץ, למה לא הכנת את השיעור?"

אני ישבתי אחריהם מלא פחד, וטרם גמרתי בליבי מה אענה לו. אבל המלמד משום-מה פסח עליי.

במצב זה נשארתי עד עצם היום הזה.

שני דחפים חיים בתוכי ולא בשלום. יש שגובר עליי הצורך "לעשות את השיעור", להיות מעורב בין הבריות, לחוות דיעות, לנקוט עמדה, להשתתף במאבקים ציבוריים, ואז גם קורה שאני כותב סיפור שאינו מחוסן לגמרי בפני הדחף הזה. וכנגדו – הדחף האינדיווידואלי, שצומח מתוך הבדידות ונותן בי כוח לומר את התפילה שלי. שיעור או תפילה. פירושו להתנודד בין קרני הדילמה, לא לשקוט, לא להיצמד לדרך הבעה אחת, לעולם לא לחשוב: הגעתי.

שאלת: לאן. אני מסתכל סביב. נראה כאילו הספרות הסיפורית נוטה לברוח אל הקצוות. מצד אחד – אל החווייה המיידית, הגולמית, והביטוי הגולמי. מצד שני, אל סוּפּר-ארגון, אל מה שנראה כניסיון לארגן את המציאות הלא-מובנת בתבניות מיתולוגיות ארכיטיפָּליות.

אהוד: על חשבון הריאליזם?

יצחק: ריאליזם? איך אפשר להתחרות באימפקט הריאליסטי המרטט של מדיומים כמו הטלוויזיה והקולנוע? הבעייה המרכזית כבר היום, והיא תלך ותחריף – היא בעיית המשמעות, הקיום בחלל ריק. האדם ניסה להשיב על כך בשעה שתפס את עצמו לראשונה כאדם חושב, אז יצר את המיתוסים הקדמוניים. האנושות עשתה שוב סיבוב שלם. בוא ואספר לך משהו. ודאי כבר שמת לב, שכאשר אני מתקשה להשיב, אני "מספר משהו".

ביקר אצלי מכיר אחרי כמה שנים טובות בניו-יורק. הוצאתי אותו למרפסת שיראה שקיעה יפה על הים.

הוא אמר: "זה קיטש!"

האמירה שלו גרמה לי הרבה יותר מאי-הבנה – אולי פחד. פתאום היתה לי הרגשה, שאולי מדובר בעולם המשנה לא את צורתו, אלא את מהותו. שאולי צריך לבדוק את העץ, ההר, הנחל, הציפור, ואולי גם את עצמנו, על פי איזה דגָמים מכניים. מעין מימֶזיס הפוך.

ואז עלה בדעתי, שאולי יהיה צורך במיתולוגיה חדשה, כדי להחזיר עולם של מוחות אלקטרוניים אל האנושי. אינני יודע. יש לפעמים הרגשה כאילו המציאות חומקת מפניך, לובשת צורות שאינן ניתנות לקליטה משמעותית. וזה מבהיל. זהו אולי הפחד הגדול ביותר של הסופר.

[המשפטים בסוגריים מרובעים הושמטו לימים בידי אורפז, אך חשבתי שכדאי להביאם מהנוסח המקורי של הראיון. אב"ע, תל-אביב, מאי 2004]

* * *

יוסי גמזו

מָסֹרֶת וְתִסְפֹּרֶת

רַק אֶתְמוֹל כַּיָּדוּעַ חָגַגְנוּ אֶת חַג לָ"ג בָּעֹמֶר

בּוֹ הָמְתָה הִלּוּלַת בַּר-יוֹחַאי מִכְּלֵי זֶמֶר וָרוֹן 

וְהַקֹּדֶש גָבַר עַל הַחֹל וְהָרוּחַ עַל חֹמֶר

וְעָבְרוּ בָּהּ כִּקְהַל בְּנֵי מָרוֹן הַבָּאִים לְמֵירוֹן.

וּבֵין כָּל הַשָּׂשִׂים וּשְׂמֵחִים כְּמִנְהָג הַמָּסֹרֶת

שָם זָכוּ הֲמוֹנֵי פָּעוֹטוֹת חֲמוּדִים בְּנֵי שָלוֹש

לְקַיֵּם אֶת מִנְהַג הַ"חָלָאקֶה", אוֹתָהּ הַתִּסְפֹּרֶת

בָּהּ נִגְזָז רִאשוֹנָה שְׂעָרוֹ הַפְּלוּמִי שֶל הָרֹאש.

וְהֱיוֹת שֶיּוֹם חַג זֶה, י"ח בְּאִיָּר, חַג מְאֹד אֲבִיבִי הוּא

וְעוֹנַת הָאָבִיב מְשֻפַּעַת בִּשְלַל צִפּוֹרִים מְצַיְּצוֹת

מְסַפְּרִים בְּמֵירוֹן כִּי רוּחוֹת הָאָבִיב בְּרוּךְ-הַשֶּמֶש הֵבִיאוּ

לְאוֹתָהּ הִלּוּלָה גַם מַשָּק שֶל כְּנָפַיִם וְרַחַש נוֹצוֹת.

ולָכֵן אֵין זֶה פֶּלֶא אִם קְלוֹיְז אַקְרָאִי שֶל מִנְיַן עוֹפוֹת-צַיִץ

הִתְיַשֵּב עַל עָנָף שֶל עֵץ אֹרֶן גְּלִילִי מֵעָלָיו שֶל אֶזְרָח

שֶחָגַג עִם יַלְדוֹ הַקָּט בֶּן הַשָּלוֹש בְּצִקְצוּק מִסְפָּרַיִם

מִין חַג-גֵּז בּוֹ קֻצַּר שְׂעָרוֹ שֶל הַבֵּן שֶעַד אָז רַק אָרַךְ.

וְאָמַר שָם אַנְקוֹר אֶחָד מִן הַצּוֹפִים בְּאוֹתָהּ הָאִידִילְיָה

מִמְּרוֹמֵי יְצִיעוֹ שֶל אוֹתוֹ עֲנַף אֹרֶן: "תִּרְאוּ אֵיךְ הָאָב

מְקַצֵּץ וִירְטוּאוֹזִית מַמָּש כְּאוֹתוֹ הַסַּפָּר מִסֶּבִילְיָה

אֶת פַּרְעוֹת תַּלְתַּלָּיו שֶל הַבֵּן שֶאֵינֶנּוּ נִדְקָר אוֹ נִכְאָב."

וְהֶחְרָה הֶחֱזִיק אַחֲרָיו יַרְגָּזִי שֶיָּשַב בְּסָמוּךְ לוֹ:

"כָּל תִּסְפֹּרֶת כָּזֹאת מַרְחִיבָה אֶת הַלֵּב כִּי כֻּלָּם נִדְהָמִים

אֵיךְ פַסְפוּס בֶּן שָלוֹש שֶעוֹדֶנוּ פִּצְפּוֹן וְשֶגֹּבַהּ נָמוּךְ לוֹ

כְּבָר נִרְאֶה לְאַחַר שֶסֻּפַּר שְׂעָרוֹ כְּמִין מֶענְטְש עוּל-יָמִים."

אַךְ מִיָּד נִכְנְסָה לְאוֹתוֹ סִימְפּוֹזְיוֹן צַיְצָנִי כְּאוֹרַחַת

לֹא קְרוּאָה אַךְ פְּרוּעָה בְּצִיּוּץ רַב תְּרוּעָה כְּמִין קִיבִּיצֶר זָר

צִפּוֹר-שִיר מוּזָרָה שֶאָמְרָה כְּ-joy spoiler – "סִלְחוּ לִי אִם כָּכָה

אֲקַלְקֵל לָכֶם כָּאן אֶת הַחַאפְלָה שֶכֵּן לֹא כָּל מָה שֶנִּגְזָר

בְּחִתּוּךְ מִסְפָּרַיִם תָּמִיד הוּא כָּל-כָּךְ חִנָּנִי וְסִימְפָּטִי

כִּי יֶשְנָם מִסְפְּרֵי פִיגָרוֹ הַגּוֹרְמִים לְקִלְקוּל, לֹא תִקּוּן

בְּאִבְחַת הַגַּלָּב הַמַּפְעִיל אֶת כֵּלָיו וְשָמֹעַ שָמַעְתִּי

שֶיֶּשְנָהּ מֶמְשָלָה הָעוֹרֶכֶת 'תִּסְפֹּרֶת' לִגְבִיר וְטַיְקוּן                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                

עַל חֶשְבּוֹן הַצִּבּוּר בְּלִי זִקָּה וְחִבּוּר לְשוּם נוֹרְמָה שֶל יֹשֶר

וְדֻגְמָה וּמוֹפֵת וְהָעָם כְּבָר שוֹפֵט לְכַף גְּנַאי וְחוֹבָה

אֶת מוֹשְלָיו וְכוֹשְלָיו שֶיּוֹם-יוֹם מוֹכִיחִים אִי יְכֹלֶת וְכֹשֶר

לִגְמִילָה מֵהֶרְגֵּל בּוֹ מִמְסָד מִתְרַגֵּל לְהַנְפִּיק כָּל טוֹבָה

לְפָרוֹת הַבָּשָן לְמַרְבֵּה יֵאוּשָן שֶל שִכְבוֹת-הַבֵּינַיִם

וְאוֹתָן שֶאֲפִלּוּ מִתַּחַת לָהֶן, כִּי אִם יֵש אֵיזֶה חוֹב

לָאֶזְרָח הַקָּטָן עַל חַשְמַל, חֵי שָׂטָן, אוֹ מַשְכַּנְתָּא אוֹ מַיִם

הוּא מֻשְלָךְ וְנִזְרָק בִּמְהִירוּת הַבָּרָק מִבֵּיתוֹ לָרְחוֹב."

"זֶה נָכוֹן," נִצְטַיְּצוּ לָהּ אוֹתָם יַרְגָּזִי וְאַנְקוֹר, "וְרַק טֶפֶש

הַבּוֹחֵר שֶנִּפְתָּה לִנְצִיגֵי מֶמְשָלָה זוֹ בְּיוֹם הַבְּחִירוֹת

וְאִפְשֵר לָהּ אוֹתָהּ חֲלֻקַּת 'תִּסְפּוֹרוֹת' שֶהִכְתִּימָה עַד רֶפֶש

אֶת מִדַּת הָאֵיפָה וְאֵיפָה הַפִיסְקָלִית הַזֹּאת זֶה דוֹרוֹת

הוּא מְקוֹר הָעַוְלָה, אֲבָל אֵיזוֹ צִפּוֹר אַתְּ?" –

"צִפֹּרֶת הַנֶּפֶש," נַעַנְתָה הַצִּפּוֹר גְּלוּיַת לֵב וּמַקּוֹר וְהִזְכִּירָה בְּרוּרוֹת

כִּי אֲפִלּוּ כַּיּוֹם, כִּשְנָתַיִם מֵאָז מְחָאַת הֲמוֹנֶיהָ

שֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת בְּכִכְּרוֹת שְנַת אַלְפַּיִם אַחַת עֶשְׂרֵה אֵין

שוּם פִּתְרוֹן לְיָקְרָם שֶל מוּצְרֵי הַמָּזוֹן הַבְּסִיסִי וּמוֹנֵע

הֵעָדְרוֹ שֶל דִּיּוּר זוֹל וּבַר-הַשָּׂגָה מִכָּל זוּג מִתְחַנֵּן

לְמִמּוּש זְכוּת אָדָם לְצֵל גַּג מִשֶּלּוֹ אֶת חֶלְקוֹ, אַךְ בָּרֶגַע

הַמָּתוּחַ הַזֶּה נִסְתַּיְּמָה תִסְפָּרְתּוֹ שֶל הַבֵּן הַטִּירוֹן

בְּהִלְכוֹת הַ"חָלָאקֶה" וְאַבָּא מוֹשִיט לוֹ כִּכְלוֹת אוֹתוֹ יֶגַע

עוּגַת-דְּבַש (הוֹנִיק לֶעקֶעךְ) שֶתֵּכֶף נוֹשְרִים עַל אַדְמַת הַר מֵירוֹן

פֵּרוּרִים מִתּוֹכָהּ וצוֹנְחִים עַל גִּזְמֵי תַּלְתַּלָּיו שֶל הַיֶּלֶד      

וְאוֹתָן צִפּוֹרִים שֶיָּשְבוּ עַל הָעֵץ מְזַנְּקוֹת בִּנְחִיתָה

וְחוֹטְפוֹת פֵּרוּרִים וְשֵׂעָר שֶעוֹפוֹת בָּם מוֹצְאִים רֹב תּוֹעֶלֶת

בְּלִקּוּט מְזוֹנָם הַבְּסִיסִי וּבְנִיַּת קִנֵּיהֶם בְּשִיטָה

בָּהּ דִּיּוּר זוֹל וּבַר-הַשָּׂגָה מִתְאַפְשֵר לְכָל בַּעַל-כְּנָפַיִם

שֶשֵּׂעָר כְּרִפּוּד לְקִנּוֹ וּפֵרוּר שֶנִּלְקַט בִּלְהִיטוּת

הֵם מָעוֹן וּמָזוֹן נְגִישִים לוֹ לֹא פַּעַם מַמָּש שִבְעָתַיִם

מֵאֲשֶר לְיוֹשְבֵי יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ אָבִיו שֶל אוֹתוֹ זַאֲטוּט...

* * *

אליהו הכהן

בנתיבי ספר וצליל

כ"ז שיחות עם אורלנד

ו. תעלומת "שיר הגדודנים"

"שיר הגדודנים" חובר על ידי אורלנד בימי מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, במחנה של הצבא הבריטי בסרפנד (כיום צריפין). תקופה זו היתה תקופת פריחה לזמר העברי, ולשירי הזמר של יעקב אורלנד היה חלק נכבד בפריחה זו. שיריו היו רובם ככולם שירי לכת, ולמעלה מתריסר מהם חוברו ללחניו של מרדכי זעירא. השירים זכו לתפוצה רבה לא רק ברחבי הארץ אלא גם בקרב שלושים אלף צעירי היישוב שהתנדבו לצבא הבריטי. הם שרו את השירים בבסיסים שבהם שהו במצרים, בלוב, באיטליה וביתר הארצות שהגיעו אליהם. המפורסם שבהם היה "שיר הלגיונות" ("צבא צבא מה טובו אוהליך") שנכתב מיד עם פרוץ המלחמה, והיה שיר הזמר העברי הנפוץ ביותר בכל ששת שנות המלחמה. אחריו נכתבו "שיר הגדודנים", "בין עופרת לעופרת", שיר החַיִל ("עלי נא עלי, שלהבת שלי") ועוד.

במחנה סרפנד שירתו אז אורלנד וזעירא יחדיו. את "שיר הגדודנים" הם כתבו להצגה הראשונה של הלהקה הצבאית העברית הראשונה, בבימויו של צבי פרידלנד.

והנה, לסיפור שמאחורי השיר נקשרת תעלומה מסוימת:

בשנת 1943, בעצם ימי המלחמה, התקיים ערב של שירים באולם "הפועל" בתל אביב. אולם זה, שעמד ברחוב נחמני 4 בתל אביב, שימש במשך שנים רבות לא רק לאימונים ותחרויות ספורט אלא היווה גם אכסניה להרצאות, קונצרטים וערבי זמר.

שירים רבים הושרו באותו ערב, ביניהם "שיר הלגיונות", שסחף את הקהל וזכה לתשואות ממושכות, "הטנדר נוסע" ועוד. כשהחלו לשיר את "שיר הגדודנים", נשמעה לפתע צעקה מקצה האולם: "בושה וחרפה! חוצפה!"

רחש לחש עבר בקהל וכולם סובבו את ראשם אל עבר הזועק שהמשיך והתלהם בהניפו את ידו: "זהו פלגיאט! השיר הזה לקוח משיר שלי!" הוא מחה בקול, ואז קם ועזב בכעס את האולם, תוך שהוא פונה לעבר הקהל ומפטיר בזעם: "מה תאמרו על ה---  הזה?"

ואכן, לימים נתקלתי בשיר בשם "זמר לכת", באסופת השירים "נשירה רעים" שערך משה ברונזפט (גורלי) בשנת תש"ד, בפרק "שירי חיילים". את השיר חיבר המשורר דב חומסקי והלחין עמנואל פוגצ'וב (עמירן). לא קשה לזהות את הדמיון הרב בינו לבין "שיר הגדודנים" של אורלנד, בתוכן, בצורה, במקצב ובתבנית החריזה (לעתים החרוז ממש זהה). שינויים קלים נמצא אמנם בפזמון החוזר של שני השירים: ב"שיר הגדודנים" מתארך הפזמון לשש שורות (לעומת ארבע ב"זמר לכת).

בירור קצר עם אורלנד העלה כי הוא זכר את ה"אינצידנט" שאירע באולם "הפועל". הוא נכח באותו מעמד ואישר כי הצועק היה המשורר דב חומסקי. "חומסקי שירת אף הוא בצבא הבריטי, כמוני," סיפר אורלנד, "וכתב גם הוא שיר על חיילים הצועדים ברחוב ומן החלון נשקפת אליהם דמותה של בחורה שאותה אינם יכולים לשכוח. זה היה חזיון שכיח בהווי החיילים באותם ימים"

"האם ראית את השיר לפני שחיברת את 'שיר הגדודנים'?" – שאלת.

"לא רק שלא ראיתי," השיב אורלנד, "אלא גם לא ידעתי על קיומו. והאמן לי, גם אם הייתי רואה את השיר, המעלה אתה על דעתך שהייתי מושפע ממנו? מילא מביאליק או מטשרניחובסקי – אבל מחומסקי?"

אורלנד נפגע מאד מעצם החשד שדבק בו ולא הרחיב דברים על פרשייה זו. גם בראיונות מיעט לדבר על השיר. כשנשאל על שירי מלחמת העולם השנייה התרכז בדרך כלל ב"שיר הלגיונות" וב"שיר החַיִל", וגם הקדיש להם פרקים באחרית דבר שכתב בספר שירי הזמר שלו "היו לילות".

בסופו של דבר נותרה בעינה תעלומת הדמיון בין שני השירים האלה. הייתכן שלפנינו שני יוצרים המתנבאים בסגנון אחד? להלן נציג את השירים זה מול זה:

שִׁיר הַגְּדוּדָנִים

המילים: יעקב אורלנד

הלחן: מרדכי זעירא

הָיוּ יָמִים שֶׁל תְּכֵלֶת בָּרָקִיעַ,

קָדִימָה צָעֲדוּ גְּדוּדִים בָּרְחוֹב.

מִן הַפַּרְבָר אֵלֵינוּ הִיא הוֹפִיעָה,

כִּי לַפַּרְבָר הִגִּיעַ קוֹל הַתֹּף.

הַגְּדוּדָנִים בְּחֹד חֻדֵּי הַכִּידוֹנִים,

הַגְּדוּדָנִים נִשְׁבַּעְנוּ לְזָכְרֵךְ.

נִשְׁבַּעְנוּ לְזָכְרֵךְ בְּשִׁיר וּבִרְנָנִים,

נִשְׁבַּעְנוּ לָךְ וּלְפַרְבָרֵךְ.

הַגְּדוּדָנִים בְּחֹד חֻדֵּי הַכִּידוֹנִים,

הַגְּדוּדָנִים – נֵלֵךְ!

עוֹד יֵשׁ יָמִים שֶׁל תְּכֵלֶת בָּרָקִיעַ,

הַבַּת, אֶל לְבָבֵנוּ נְאַמְּצֵךְ.

רְאִי, הַבַּת, תֻּפֵּנוּ לָךְ מֵרִיעַ,

לִבֵּנוּ שֶׁבִי לָךְ וּלְאַרְצֵךְ.

הַגְּדוּדָנִים...

עוֹד יוֹם יָבוֹא שֶׁל תְּכֵלֶת בָּרָקִיעַ,

עוֹד יוֹם יָבוֹא שֶׁל שֶׁמֶשׁ בֶּהָרִים.

וְקוֹל תֻּפִּים יָשׁוּב עוֹד וְיַגִּיעַ,

יָשׁוּב עוֹד לְבַקְּשֵׁךְ בַּפַּרְבָרִים.

הַגְּדוּדָנִים...

זֶמֶר לֶכֶת

המילים: דב חומסקי

הלחן: עמנואל פוגצ'וב (עמירן)

הָיָה מִקְרֶה, אַחַי, מִקְרֶה מַפְתִּיעַ,

קָדִימָה אָז צָעַד הַגְּדוּד בָּרְחוֹב.

אָז בַּחַלּוֹן אֵלֵינוּ הִיא הוֹפִיעָה,

הַגְּדוּד צָהַל אֵלֶיהָ לִבְלִי סוֹף.

וּמִנִּי אָז זִכְרָה אֵינוֹ חוֹלֵף,

כִּי מִנִּי אָז שׁוֹכֶנֶת הִיא בַּלֵּב,

לָהּ הַיַרְדֵּן, לָה יָם תִּיכוֹן

אַחֲרֵי הַנִּצָּחוֹן.

הָיָה מִקְרֶה, אַחַי, מִקְרֶה מַפְתִּיעַ,

מַבָּט צוֹחֵק שָׁלְחָה מִן הַחַלּוֹן.

הַגְּדוּד כֻּלּוֹ מִנֶּגֶד לָהּ הֵרִיעַ,

יָדַע כִּי הִיא תָבוֹא גַם בַּחֲלוֹם.

וּמִנִּי אָז...

הָיָה מִקְרֶה, אַחַי, מִקְרֶה מַפְתִּיעַ,

רָאִינוּ בַּת – כֻּלָּהּ הָיְתָה מִזְמוֹר!

הַגְּדוּד כֻּלּוֹ נִשְׁבַּע לָהּ לְהַצְדִּיע,

אֶת חַלּוֹנָהּ נִשְׁבַּע הַגְּדוּד לִזְכֹּר.

וּמִנִּי אָז...

המלחין ושדר הרדיו הזכור לטוב מאיר הרניק, הוא זה שחידש את "שיר הגדודנים" והחזיר אותו אל שירת הרבים לאחר שכמעט ונשכח. מאיר הרניק כיהן כמנהל המחלקה למוסיקה עממית ב"קול ישראל". זו ההזדמנות לומר לפחות מקצת שבחו:

החל משלהי שנות החמישים של המאה שעברה, הגיש הרניק סדרת תוכניות רדיו שבועיות של לימוד שירים בשם "שירו שיר". הסדרה זכתה להד רב בציבור. מאזינים הרעיפו עליה שבחים רבים וגם הזמינו שירים ללימוד.

בכל יום ראשון בערב, בשעה 19:20 – היה מאיר הרניק פותח את תוכניתו בלימוד שיר חדש בשידור חי.  הוא ישב ליד הפסנתר ומסביבו "חבורת שירו שיר",  קבוצת סטודנטים/ות וחובבי זמר שנבחרו מתוך "מקהלת בית הלל" הירושלמית והתלכדו לחבורה אחת שעמדה לרשותו תמיד בסדרת התוכניות הזו. הם לא הוכנו מראש לשיר העומד להילמד, וכך יחד עם רבבות מאזינים, התוודעו לשירי זמר חדשים וישנים שלא הכירו בתהליך טבעי של לימוד שיר. בדרך זו חודש גם "שיר הגדודנים".

לאחר מכן הוקלט השיר בביצוע להקת הגבעטרון, ואחר כך בפי זמרי אפי נצר. מאוחר יותר שב והוקלט השיר בביצוע חבורת שהם ונכלל בתקליטור של שירי המתנדבים היהודים במלחמת העולם השנייה, שנקרא על שמו: "הגדודנים".

לעומת זאת, שירו של דב חומסקי "זמר לכת" בלחנו של עמנואל עמירן, לא זכה להמריא ונשכח.

בסופו של דבר, גורלם של שירים נחרץ בכור המבחן של מסננת הזמן. היא הגוזרת מי יישרד ומי יאבד.

* * *

מיכל סנונית

תרומה   מאת אלישע פורת

מתוך הספר ארכה תקפה

השירים שלי, מוצרי ההתרגשות שלי,

מוצרי המחשבה שלי, מוצרי

ההשראה שלי, מוצרי המוח

והלב שלי – הם התרומה שלי,

התרומה היחידאית שלי,

התרומה הייחודית והסגולית שלי,

התרומה הנדיבה שלי –

למקצוע העתיק והישן הזה,

למקצוע העתיק של השירה הזה,

למקצוע העתיק של הפיוט הזה:

המקצוע העתיק של הסחר במילים.

אלישע אהב את המילים. את המילים שבשירה בכלל ואת המילים שבשירתו שלו. הוא היה איש של מילים, לצד כל הדברים האחרים שעשה. הוא הרבה בכתיבה. לצד הכתיבה הספרותית שלו נודע בכתיבתו העיתונאית, המחקרית, הארכיונית. והיו גם המילים של הבעל-פה. של השיחה. הקשר, הפגישה. מילים בחברותא, או מילים בדיאלוג.

תוכו לא היה כברו. בתוכו שכנו סערות נפש, טלטלות עזות, רגישויות בלתי נראות. את כל אלה ניתן היה לפגוש בשירתו. בעולם החיצון, פגשת באלישע אחר. אלישע של חברים, אלישע המשתף באוצר הבלום שגילה ברוב סקרנות וחקרנות, כל מאזין הנקרה בדרכו. אלישע השואל, המתעניין, המסביר פנים, בעל העין החדה, ההומור, המבט החייכני, לעיתים ערמומי.

אלישע היה מצבור של ידע אותו שש לחלוק עם בני שיחו. היה בו תום ילדי  בתוך גוף גדל מידות, שחוח מעט אבל בולט בקומתו הגבוהה. הוא נהג להתכתב עם קשת עצומה של אנשים. היה בו צימאון אדיר לחקור ולהתחקות אחר תעלומות נעלמות של אנשי ספרות נשכחים, פרשיות בלתי מפוענחות, ולשתף בתגליותיו מכרים וגם קוראי עיתון באשר הם. בעיניי הוא היה סופר מרכזי חשוב בלי כל קשר לתהודה ציבורית כזו או אחרת. הוא לא חי במרכז, אבל היה מוסד ומרכז בפני עצמו. כאשר התפרסם ספר סיפוריו "המשיח מלגארדיה" כל כך התרגשתי. אמרתי לו: "אלישע, הכתיבה הסיפורית שלך היא צ'כובית. היא צוללת למעמקי הנפש בצורה לירית ודרמטית כאחת."

הוא התרגש למשמע המחמאה כמתקשה להאמין אבל אני התכוונתי לכל מילה ונהגתי להזכיר לו זאת מדי פעם. אני חושבת גם שנפל דבר בשירה בארץ כאשר התפרסם ספר שיריו "חושנייה המסגד". שירים כאלה, בעוצמה כזו, לא נכתבו עד אז בשירה הישראלית. הראשון שעמד על כך באותם ימים היה המשורר אמיר גלבע. סיפרתי זאת לאלישע, שיצר עימו קשר יותר מאוחר.

באופן אישי היה לי קשר מיוחד עם אלישע עוד מימי הנעורים, כשעבדנו יחד בדיר הכבשים. היו לנו הרבה שעות של חליבה, של האבסה, מפגשי החלפת משמרות במרעה. לנו, עובדי הדיר, היה הווי מיוחד שעיצב את שנות נעורינו. היינו שרופים על הענף והקדשנו לו ימים כלילות, בלי לנצל שבתות וחגים שהגיעו לנו. אלישע הפתיע אותי כבר אז ברוחב היריעה של ידיעותיו, בכל תחום בו דיברנו. הערצתי את חוכמתו וידענותו. זכור לי מקרה, אחד מרבים, איך חלבנו שנינו בחצות הלילה. שקט היה מסביב, חושך בחוץ ובדיר, שנינו לבד ומאות כבשים. אלישע בקצה האחד של האולם, כפוף מאחורי ישבן עמוס תלתלים של כבשה, ואני בקצה השני. ופתאום, אלישע זוקף את ראשו ואומר: "ערב טוב – " ומפנה מבטו אל הדלת. אני מרימה את ראשי אבל אין איש בפתח. שנינו פורצים בצחוק. זו היתה דרכו של אלישע לשבור את השתיקה, אולי גם את תחושת הפחד של הלבד בשעה מאוחרת זו.  ריח הכבשים שנדף מאיתנו במשך כל השנים, ממנו לא היה אפשר להיפטר, היה משותף לנו – כמו ההווי שהיה רק שלנו.

אלישע זכה בהמון, רק בבריאות טובה לא זכה.  וכך, נילקח מאתנו בטרם עת.  הוא היה נוף המקום, שורש וצמרת, המשך של משפחה מפוארת ואב למשפחה מפוארת. אהבתי אותו מאוד וגם אם נילקח, לא הלך. הוא כאן, איתנו, בלתי נראה אבל קיים לעד.

דברים לזכרו של אלישע פורת ביום השלושים למותו.

* * *

אורי הייטנר

1. המלחמה בסוריה ואנחנו

מ.י. רץ כבר שנים רבות ברחבי הארץ עם הרצאה המלווה במצגת. לאורך השנים ההרצאה והמצגת השתנו שוב ושוב ועברו התאמות רבות. אולם שער המצגת נותר כשהיה, ללא שינוי – מפת ישראל. ובמפת ישראל שעל המצגת, יהודה ושומרון בגבולות 4.6.67 צבועים בצבע אחר משאר המדינה. והגולן, בגבולות ה-4.6.67 – בצבע שלישי. לגבי יהודה ושומרון, ניתן להצדיק זאת בכך שמדובר בשטחים שאינם בריבונות ישראל. והגולן? לא אחת הערתי למרצה – והוא בשלו.

לפני ימים אחדים הוא שלח אליי מייל ובו שער המצגת במתכונתו החדשה. הוא סיפח סוף סוף את הגולן למפת ישראל. האם המרצה שינה את השקפת עולמו. לא בהכרח. הוא פשוט הכיר בעובדות החיים. הוא הבין שהמציאות השתנתה.

אני פוגש אנשים רבים, שבתקופת המאבק על הגולן היו מן העבר האחר של המתרס, המודים בטעותם ובצדקתנו. "מזל שלא שמעו בקולנו," הם אומרים.

ואני תמה – במה צדקנו? האם מישהו מאיתנו ידע להסביר שאין חיה כזו "העם הסורי", שסוריה היא פיקציה המתקיימת רק מאימת כידוני משפחת אסד? האם מישהו מאיתנו צפה את התפוררותה של סוריה? האם מישהו מאיתנו שיער שאנשי אל-קאעידה ישבו על הגבול עם ישראל – היכן שיהיה? לא זכור לי דבר כזה.

נכון, הערכות המצב שלנו היו הרבה יותר ריאליות מאשר הערכות המצב של שוחרי הנסיגה. הם טענו כלפינו, שהערכת המצב שלנו מוטת אידיאולוגיה. מסתבר שהערכת המצב שלהם היתה מוטת פנטזיה. העובדה שעשרים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים ראש אמ"ן הוביל באף את הנהגת מדינת ישראל בקונספציה הזויה אודות השלום המחכה מעבר לפינה אם רק ניסוג מהגולן, חייבת להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי.

אולם לא הערכת המצב הריאלית עמדה בבסיס מאבקנו, כי אם דבקותנו בציונות והתעקשותנו להגשימה במפעל ההתיישבות בגולן. לא כל כך נעים לשמוע מאנשים, שסיבת תמיכתם בקיומנו היא מלחמת האזרחים בסוריה. אולם מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. יש סיבות רבות ומגוונות לכך שהסכנה לעתיד הגולן חלפה, אך אין ספק שאחת המרכזיות שבהן היא התפוררותה של סוריה.

איך משפיעה המלחמה בסוריה על מדינת ישראל ועל הגולן?

בטרם נבחן את הסוגיה, חשוב לציין שמן הבחינה האנושית מדובר בטרגדיה נוראה. מיספר ההרוגים בטבח ההדדי הוא פי שלושה מכל מניין חללי צה"ל ומערכות ישראל, והרוגי פעולות האיבה לפני קום המדינה ובכל שנות קיומה. מספר ההרוגים בסוריה גדול יותר מסך כל ההרוגים הערביים לאורך הסכסוך הישראלי ערבי. האכזריות במלחמה הזאת היא חסרת גבולות – רצח ואונס של אלפי נשים וילדים, שימוש בנשק כימי ועוד. מיספר הפליטים שנמלטו מסוריה הוא כבר למעלה משני מיליון. סופו של הטבח ההדדי הזה אינו נראה באופק והוא עלול להמשך עוד שנים.

מבחינת ההשפעה על ישראל, יש פנים שונות למערכה.

השפעה חיובית משמעותית היא היחלשותו הדרמטית של הצבא הסורי. הצבא הסורי, שעד לאחרונה נחשב לאיום האסטרטגי הגדול ביותר על ישראל, הוא היום צבא חבול ומוכה, מרוט נוצות. יחידות שלמות ערקו ממנו, כולל חלק ניכר משדרת הפיקוד. גם אם מלחמת האזרחים תסתיים בקרוב, יחלפו שנים רבות מאוד עד שצבא סוריה יוכל להשתקם.

השפעה שלילית משמעותית, היא שכנראה צודק הרמטכ"ל באמירתו ש"תמו ארבעים שנות שקט בגבול עם סוריה". בארבעת העשורים האחרונים, הגבול השקט ביותר של ישראל, אפילו יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן, היה הגבול עם סוריה. הסיבה לכך היא ההרתעה הישראלית – הלקח הסורי ממלחמת יום הכיפורים. חרף תנאי הפתיחה המדהימים, החד פעמיים של סוריה, בפלישתה לישראל, המלחמה הסתיימה כשצה"ל עצר בפאתי דמשק. סוריה הבינה, שלפחות כל עוד ישראל יושבת על הגולן והחרמון, לא כדאי לה להסתכן במלחמה עמה. התובנה הזאת עמדה במבחנים רבים, ובהם החלת הריבונות על הגולן, שתי מלחמות לבנון, האינתיפאדות והעימותים עם הפלשתינאים, כישלון המו"מ המדיני בין סוריה וישראל ותקיפת הכור הסורי (על פי מקורות וגו').

התפוררותה של סוריה העלתה כוחות פנאטיים חסרי אחריות כמו ארגוני הג'יהאד העולמי התופסים חלק מן הגבול עם ישראל. קיימת סבירות גבוהה שהם ינסו להפוך את הגבול עם ישראל לגבול של טרור וטילים. איני מתכוון לתקריות האחרונות, שלמיטב הכרתי היו פגזים תועים ולא ירי מכוון, אלא להפיכת הגבול לתואם גבול לבנון (לפני מלחמת לבנון השנייה) וגבול עזה. צה"ל נערך לתרחישים הללו וגם אנו, בצד האזרחי, צריכים להיות מודעים לכך. אין לי ספק שתושבי הגולן יגלו נחישות רבה וייטיבו להתמודד עם האתגר הזה, כפי שהשכלנו להתמודד עם איומים מסוכנים יותר (ובראשם איום הנסיגה).

עוד השלכה שלילית ומסוכנת היא השימוש בנשק כימי במלחמה הזו והבלגת העולם לנוכח הדבר. עובדה זו עלולה להרגיל את העולם לכך שנשק בלתי קונבנציונלי מותר לשימוש. זהו גם איתות חמור ביותר לאיראן – עד כמה עליה להתרשם מן האיומים והעיצומים של הקהילייה הבינלאומית. כשאנו רואים את השימוש הסורי בנשק כימי, מן הראוי שנבין מה המשמעויות של רעיון העוועים אודות "הכלת הגרעין האיראני".

בתום שנתיים של מלחמת האזרחים בסוריה, יש לשבח את ממשלת ישראל על ניהול שקול וחכם של המשבר. ישראל לא נפלה לבורות והבליגה על פרובוקציות של הצדדים השונים שניסו להטביעה במערבולת הזו. ישראל לא הִשלתה את עצמה שיש "אביב ערבי", שהמאבק הזה הוא בין דיקטטור לאזרחים שוחרי חופש, בין אוייב ישראל לשוחרי שלום עם ישראל. אין זו מלחמת בין טובים לרעים, אלא בין רעים לרעים. זוהי, בראש ובראשונה, מלחמה דתית בין סונים ושיעים, כשחוד החנית שלה הם ארגוני הג'יהאד האיסלאמיסטים השיעים (חיזבאללה) מצד אחד והסונים (אל קאעידה) מצד שני. ומול שתי החלופות הבלתי סימפטיות הללו, ראוי לשמור על ניטרליות  ויש לשבח את הממשלה על שנהגה ועודה נוהגת כך.

וכאמור, ההשלכה המשמעותית ביותר בעבורנו, תושבי הגולן, היא הימצאות רעיון הנסיגה במקום הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה (גם אם יש עדין גרעין קשה של תימהונים שהאסימון טרם נפל להם). הסימנים לכך רבים, אך אולי המעניין מכולם הוא ביטול החרם הדתי בכפרים בוקעתא ומסעדה על התושבים שבחרו באזרחות ישראלית, לאחר 31 שנים.

ואף על פי כן, אשרי מפחד תמיד. על אף המצב שנוצר, הנחת העבודה שלנו צריכה להיות שאולי המציאות הזאת תשתנה אי פעם, ולכן עלינו להמשיך לחזק את אחיזתנו בגולן, הן בציונות המעשית – המשך תנופת הקליטה והרחבת היישובים והן בציונות המדינית – המשך והעמקת החקיקה המגינה על ריבונותנו בגולן, כמו עיגון חוק משאל העם בחוק יסוד.

2. חובתה המוסרית של המדינה היהודית

צל"ש לשני ח"כים שבדרך כלל אני מבקר אותם בחריפות – זהבה גלאון ומשה פייגלין. זהבה גלאון, על יוזמתה לקיים דיון בכנסת על רצח העם הארמני. משה פייגלין על יוזמתו לקיים דיון בכנסת על קצירת האיברים מאסירים ומתנגדי משטר בסין.

צל"ג לממשלת ישראל ולנציגה בדיון על טבח האיראנים, אופיר אקוניס, שהמסר שלו היה "ישראל אף פעם לא הכחישה את רצח העם הארמני, אבל..."

ישראל, מדינת היהודים, הנלחמת נגד התופעה של הכחשת השואה, חייבת להילחם נגד הכחשת רצח העם הארמני. נכון, תמיד העיתוי לא מתאים. כאשר שתי המדינות היו בעלות ברית, העיתוי לא התאים כי חבל להרוס את האידיליה. כאשר העימות בין המדינות היה בשיאו, העיתוי לא התאים כי המשבר גם כך עמוק, למה להחריף אותו. היום, כאשר היחסים בין המדינות מתחממים (או אמורים להתחמם) העיתוי אינו מתאים כי עד שסוף סוף מסתמן סוף למשבר אז אנחנו נחדש אותו? שקט, מתנצלים. איני מזלזל כלל באינטרסים המדיניים, אבל יש שיקולים מוסריים שמעל האינטרס.

יוזמתו של פייגלין לדון בכנסת על קצירת האיברים חשובה אפילו יותר, כיוון שמדובר בפשע הנעשה בימינו ועל העולם הנאור לצאת נגדו.

צל"ג למשרד החוץ המפעיל לחץ על הכנסת שלא לקיים את הדיון.

3. האם על ארה"ב להתערב?

השימוש שעשה אסד בנשק כימי, מאתגר את ארה"ב. נשיא ארה"ב ברק אובמה הציב את השימוש בנשק זה כקו אדום, ואף שלא אמר כן במפורש, ניתן היה להבין שחציית הקו תביא להתערבות צבאית אמריקאית במלחמת האזרחים בסוריה. מה יעשה כעת אובמה?

הימנעות מהתערבות, עלולה להיחשב כחולשה אמריקאית ולשחוק את מעמדה, ההולך ונשחק בלאו הכי, בעולם ובפרט במזה"ת.

הבלגה על חציית הקו האדום הזה, עלולה להפוך את השימוש בנשק בלתי קונבנציונלי לנורמה; מצב מסוכן מאוד, בוודאי במזה"ת הנפיץ.

ואף על פי כן, תהיה זו טעות מבחינתה של ארה"ב להתערב במלחמה. שאלת השימוש בנשק כימי, עם כל חשיבותה, אינה חזות הכול. בטרם תשתמש ארה"ב בצבאה ותשלח חיילים אמריקאיים לקרב, עליה לשאול את עצמה מיהם הכוחות במלחמה, מי נגד מי והאם יש הגיון בהתייצבות, בוודאי התייצבות צבאית, לצד זה או אחר. הרי ארה"ב למודת ניסיון – היא התייצבה נגד הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, שהרי בריה"מ הייתה אויבתה העיקרית, אך הכוח שטיפחה היה הטליבאן – המשטר האיסלאמיסטי הקנאי. היום האסלאם הקנאי הוא האויב מס' 1 של המערב ובעיקר של ארה"ב. ארה"ב הפילה את שלטונו העריץ של סדאם חוסיין, אך השלטון השיעי הפך את עיראק בת ברית לאיראן ולמשטרו של אסד – לבטח לא השלטון הדמוקרטי שארה"ב קיוותה שיחליף את סדאם.

בניגוד לאשליות הרומנטיות של ראשית ההתקוממות בסוריה לפני למעלה משנתיים, היום ברור שאין המדובר במאבק של שוחרי חירות ושלום נגד הדיקטטורה. אין זו מלחמה בין טובים ורעים, אלא בין רעים ורעים. זו מלחמה בין גורמים שונים שאף אחד מהם אינו חשוד בזיקה כלשהי לדמוקרטיה ולאוריינטציה מערבית. עיקר המאבק הוא מלחמה דתית בין האסלאם השיעי והעלאווי לבין האסלאם הסוני, כאשר חוד החנית הם הגורמים הקנאים ביותר בשני הצדדים – חיזבאללה בצד השיעי ואל-קאעידה בצד הסוני. סוריה הייתה אבן שואבת לכוחות הקנאיים משני צד המתרס האסלאמי – אלפי לוחמי גרילה ומתנדבים משני הצדדים, מכל המזרח התיכון ואף מחוצה לו, נוהרים לסוריה ונוטלים חלק בקרבות. אף אחד משני הצדדים אינו יכול להיות בעל ברית לארה"ב ואין לארה"ב כל סיבה לסייע לאחד הצדדים במלחמה הזאת.

מוטב שארה"ב תמנע ממעורבות. טוב יותר שתפיק את הלקחים מן המלחמה. הלקח המרכזי, הוא הבנת מהותו של המזה"ת ומשמעות האיומים על בעלת בריתה האמיתית – ישראל. האכזריות הנוראה, חסרת הגבולות, של שני הצדדים, בטבח ההדדי בסוריה, מעידים מה צפוי לישראל המוקפת בכוחות השנאה הללו, הרואים בה נטע זר במזה"ת ואינם משלימים עם קיומה – אם תהיה חלשה. ומכאן המסקנה שעל העולם הנאור וארה"ב בראשו, לתמוך בישראל ובצרכיה הביטחוניים ההכרחיים: צבא חזק ומרתיע, מימוש זכות ההגנה העצמית מול הטרור, מונופול גרעיני וגבולות בני הגנה.

השימוש בנשק כימי בידי אסד מחייב התערבות אמריקאית, אך לא בסוריה. העובדה שאסד לא היסס להשתמש בנשק כימי נגד מתנגדיו הסורים, מעידה על תרבות של היעדר קווים אדומים במזה"ת ומכאן שיש למנוע ממשטרים מסוגו של משטר אסד את היכולת להצטייד בנשק השמדה המונית. כפי שאסד השתמש בנשק כימי שבידו, כך המשטר האיראני עלול להשתמש בנשק גרעיני אם יהיה בידו. הלקח האמריקאי מחציית הקו האדום בידי אסד, הוא פעולה אמריקאית להשמדת תוכנית הגרעין האיראנית. הדיפלומטיה והסנקציות מיצו את עצמן ולא עצרו את התוכנית האיראנית. כעת, רק פעולה צבאית תוכל לעצור זאת. אם לא תהיה לישראל ברירה, היא תיאלץ לעשות כן בעצמה, אך יש לקוות שלא נגיע למצב הזה, כיוון שיכולותיה של ארה"ב טובות לאין ערוך משל ישראל.

בביקורו בישראל התחייב אובמה שלא יהיה נשק גרעיני בידי איראן. מקורביו מקפידים לציין שהנשיא אינו מבלף. הגיע הזמן לשים קץ למשחקי ההשהיה של איראן. הגיע הזמן לפעול.

* * *

יבין כץ: עוד על ראשית הטמפלרים בירושלים

לאהוד שלום,

אני מסתכן בקיבוע התואר קנטרן אבל אני מרגיש צורך להסיר מכשול מלפני אוהב תולדות ארץ-ישראל, ואולי זו טרחנות שבאה עם הזיקנה? – ובכן: בשנות השישים של המאה הי"ט הגיעו לארץ כמה טמפלרים,חלקם ניסה להתיישב במג'דל ובכניפס, מגדל העמק וקיבוץ שריד היום, ניסיון שנכשל כישלון חרוץ. חלק מן הבאים נאחז בירושלים, בעלי מקצוע בעיקר, והתגורר בעיר העתיקה. בשנת 1870 הגיע לירושלים מרוסיה הטמפלר מתיאוס פרנק, התיישב בעיר העתיקה והקים טחנת קמח. בשנת 1873 קנה פרנק מגרש בעמק רפאים שהיה ריק מבניינים באותה עת. וב-25 לאפריל 1873 הניח את אבן הפינה למיבנה שכלל את דירתו וטחנת הקמח, כיום בית מס' 6 ברחוב עמק רפאים. בעת הנחת אבן הפינה ביקר בארץ אבי אשתו, חמו, ויחד הגיעו השניים למסקנה שלא כדאי להתגורר בבדידות בעמק השמם וקראו ליתר הטמפלרים לבוא ולהתיישב לידם, כך נוסדה המושבה הגרמנית ברושלים. בעת הנחת אבן הפינה נאם פרנק נאום דתי נלהב וציין ש"עד כה היה האל בעזרי" וקרא לביתו אבן העזר, השם חקוק מעל הכניסה לבית עד היום.

 יפה עשתה רות דנון  שהזכירה את מפעלו של ידידינו אברהם תימור ז"ל לשימור זכרו של האירוע הראשון במלחמת העצמאות שהתחולל ליד מושב נחלים, שתימור היה ממייסדיו. חבל רק שלא ציינה שלאברהם תימור ז"ל היה שותף למפעל צנוע זה, רענן רשף בן כפר-סירקין, שיחד עם ארגון ותיקי ההגנה בפתח-תקווה ממשיך לקיים כל שנה טקס צנוע במקום ביום השישי הסמוך לכ"ט בנובמבר.

אהוד: באשר לאזכרת המושבה הגרמנית "רפאים" בירושלים כמשפיעה על החלטתם של ראשוני פתח-תקווה להקים כבר עברי בארץ – מאז שכתבתי את "שלוש אהבות" התרחקתי מהנושא והמקורות אינם בהישג ידי, אבל אני זוכר שבשעתו היתה השפעה של מאמר עברי של המבורגר, דומני, על יהושע שטמפפר ושאר מייסדי פתח תקווה. ב"שלוש אהבות" מופיעות גם בדותות היסטוריות והוא רומאן ולא ספר בתולדות ארץ-ישראל, או כפי שאמר בשעתו ביסמארק: מדינאי חכם משתמש לעיתים לצרכיו גם באמת. ולדעתי כך גם הסופר הבידיוני.

* * *

חיים רובינשטיין: הירייה הראשונה

בדרך מקרה הגעתי ל"חדשות בן עזר" והוא נראה לי מעניין. רציתי להצטרף למכתבה של רות דנון. אימי ז"ל (חנה רובינשטיין-אטינגהאוזן) היתה על האוטובוס הזה. היא עלתה עליו בחדרה ופניה היו לירושלים. היא סיפרה לי שליד שדה התעופה לוד נפתחה אש ואדם נפגע והאוטובוס פינה אותו לשדה התעופה שם היו צבא (או משטרה) בריטית.

* * *

דרור אידר: זה לא מנקה את פג'ה

שלום אהוד,

תודה לרות דנון שהעמידה אותנו על הדיוק שבמקום ההתקפה על האוטובוס ביום שלאחר קבלת הצעת החלוקה באו"ם (וילהלמה, כיום מושב נחלים ליד כביש 40).

אני מכיר את המקום היטב עוד מימי ילדותי.

זה לא מנקה את פג'ה. שדותיו של הכפר פג'ה השתרעו פחות או יותר עד לאזור ההתקפה, וגם העקבות הובילו אליו לאחר המעשה, כמו לאחר אירועי חבלה, ירי ושוד רבים מאז ראשית המנדט הבריטי. ייתכן שמיקום ההתקפה ליד וילהלמה נעשה במחשבה להרחיק עדות (כך עמירה הס של אותם ימים יכולה היתה לדווח בהקלה על הטמפלרים התוקפניים לעומת ערביי פג'ה שוחרי השלום שאינם יורים אלא רק מיידים אבנים מכוח "הזכות והחובה" להרוג בקולוניאליסטים היהודים שמהם נהגו הכבושים והנכבשים המסכנים להתפרנס כשני דורות).

באומרי שבפג'ה נורתה יריית הפתיחה של מלחמת העצמאות התכוונתי יותר לקשר שבין אנשים בכפר לבין ההתקפה הראשונה מאשר למיקום המדויק.

* * *

רות ירדני כץ

חוצפתו של עופר עיני

עופר עיני ככה בקלי קלות סגר את המדינה. איכפת לו שמאות אלפי אזרחים שתיכננו נסיעה לחו"ל יישארו בבית?

איכפת לו שמאות רבות של אנשי עסקים שקבעו ותיכננו יאבדו מאות אלפי שקלים? לא, לא איכפת לו.

איכפת לו שהייצוא והייבוא יתקעו? לא. גם לא איכפת לו שהנזק למדינה הוא במיליארדי שקלים. הוא החליט שהשמיים לא ייפתחו מפני שחברות התעופה שלנות לטענתות ייפגעו. הוא סגר את השמיים מרגע לרגע כדי להראות לנו איזה כוח יש לו.

אל-על זו חברה פרטית היום, והניהול שלה כנראה כל-כך גרוע מפני שההפסדים שלה הם בשמיים. אז קודם כול שיעשו סדר בתוך החברה, שיתייעלו ושלא יבכו על כך שהאבטחה עולה להם מיליונים. את בעיית האבטחה יכלו לפתור לפני פרוץ השביתה הפראית. עובדה, היא נפתרה מהר מאוד.

לטוס עם אל-על זה הרבה יותר יקר מכל חברה אחרת ובכל זאת המוני ישראלים נוסעים איתה כיוון שזו החברה המייצגת שלנו – כמונו.

אבל עופר עיני שוב מאיים עלינו בשביתה כללית שתגרום סבל לכולנו, טינופת, אובדן ימי-עבודה של מיליארדי שקלים אם יממש את איומו. הגיע הזמן שיהיה מישהו כמו מרגרט תאצ'ר שיעמוד מולו ויאמר לו: "עד כאן, עופר עיני, אין כניעה לחוצפה שלך, אתה וועדי העובדים לא תסגרו את המדינה מתי שבא לכם, ישנם כלים לשבור את השביתה."

גברת שלי יחימוביץ' עם הפה הגדול שלה רק מקלקלת. התקפותיה על עשירי המדינה אינן נכונות. ללא עשירים אין מדינה. הם מעסיקים אלפי עובדים, הם מייצרים, הם בונים, הם מפתחים. בזכותם המדינה צועדת קדימה. אם צריך לתקן את העיוותים שלהם העשירים זוכים – אז חובה לתקן ויש מה לתקן.

ראש הממשלה הציע לה להיות שותפה, לקחת אחריות בממשלה, אבל היא העדיפה לשבת ביציע לצעוק, ליילל, ולהוקיע.

גברת יחימוביץ' לא תהיה הרבה זמן יושבת ראש מפלגת העבודה. 

יאיר לפיד עד לרגע זה מתנהל בדרך מיוחדת משלו. מזמין אליו הביתה מפגינים מול ביתו לשתות איתו קפה ולהשמיע מה שיש להם להשמיע, מגלה אוזן קשבת וגם אחריות. יאיר לפיד עמד על במת הכנסת ואמר בקול רם שהוא אינו שומר שבת והוא יעשה מה שהוא רוצה ביום הזה. כל הכבוד לו, הגיע זמן לומר להם בפה מלא, תם עידן הכפייה.

עמנואל רוזן, גם אתה בין החרמנים? הלוואי שנתבדה.

* * *

עוז אלמוג: פנייה לנוסטאלגיה

ישראל היא חממה לאספנים וחובבי ישראליאנה, ואני שוקל להקים מסגרת גג מדעית שתאגד את כל אותם "משוגעים" מקסימים עם "שריטה" טובה.

שנת העצמאות ה-65 של מדינת ישראל הוכרזה כ"שנת המורשת הלאומית". כדי לתרום למאמץ הלאומי כתבתי מאמר הסוקר את תרבות הנוסטאלגיה והאספנות בישראל. הסקירה כוללת גם נוסטלגיה במגזר הדתי, החרדי והערבי.

אני רואה במאמר הזה משהו צומח (אולי ארחיב אותו לספר) ומבקש מהציבור הרחב לשלוח לי תיקונים, עדכונים, השגות, ביקורות וכל מידע אחר רלוונטי. ואם יש לכם אוסף מעניין אשמח לפרסם במדריך שלנו צילומים שלו.

http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=30353&index=1&searchMode=1

בתודה ובברכה

עוז אלמוג

* * *

בן דרור ימיני

התרפסות אמריקאית

אין מקום להשוואה של קרי בין הרוגי ה"מרמרה" לנרצחי הפיגוע בבוסטון; אובמה מנסה לפייס את העולם המוסלמי ובתמורה מקבל מטחי שנאה

ארצות הברית של ברק אובמה שנואה יותר בעולם הערבי מארצות הברית של ג'ורג' בוש. לתשומת לבו של ג'ון קרי, שמתעקש על עוד פייסנות, ביומיים האחרונים הופצו באתרי אינטרנט רבים, בעיקר יהודיים ופרו-ישראליים, טענות קשות על ההשוואה שעשה בין הרוגי ה"מרמרה" לבין ההרוגים בפיגוע הטרור בבוסטון. זה לא יכול להיות, יאמר לעצמו כל אדם שפוי. זו השוואה שמתאימה לאידיוט גמור או לעוכר ישראל מושבע. זה לא מתאים לשר החוץ האמריקאי.

או אז, כשהתברר שאין אזכור להשוואה הזאת בשום עיתון מוביל בארצות הברית, התיישבתי לכתוב מאמר על חרושת השמועות שמפיצים גופים מסויימים. הרי אפשר להגן על ישראל בלי לתקוף דווקא את שר החוץ של המדינה הידידותית ביותר. הנה לנו, הסקתי, עוד ברווז עיתונאי שיכול ללמד משהו בהלכות תקשורת, בדיות ושמועות.

לפני שהתיישבתי לכתוב, פניתי גם למחלקת המדינה. ביקשתי תגובה, בהנחה שאקבל הכחשה גורפת עם נזיפה על מפיצי הבדותה. אלא שלהפתעתי קיבלתי הפנייה לנוסח המדוייק של הדברים שנאמרו. לא שמועות, לא בדותות, לא "הוצאת דברים מהקשרם," אלא הודעה רשמית שפורסמה על ידי מחלקת המדינה. קרי דיבר שם על כך שארצות הברית פועלת למען "יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות (טורקיה וישראל. – ב"י) לתועלת כל הנוגעים בדבר."

וכאן הגיע הקטע המדהים: "אני יודע שזה נושא רגשי לאנשים מסויימים. אני במיוחד אומר למשפחות שאיבדו את יקיריהן בתקרית (ה"מרמרה". – ב"י): אנחנו מבינים לחלוטין את הטרגדיה ואנחנו משתתפים בצערן... רק השבוע הייתי בבוסטון ויש לי תחושות עמוקות כלפי מה שקורה כאשר יש אלימות, ומשהו קורה ואתה מאבד אנשים קרובים. זה משפיע על הקהילה, על המדינה. אנחנו מאוד רגישים לכך."

קראתי ושפשפתי את העיניים. זו השוואה שכולה עלבון למשפחות הקורבנות בבוסטון. אנשי ה"מרמרה" היו אנשי ה – IHH­- ארגון טרור לכל דבר. לא מדובר בצופים תמימים שהגיעו לאירוע ספורט, אלא בפעילי שנאה ששרו על הספינה את ההמנון המוסלמי להשמדת היהודים: "חייבר חייבר יא יהוד, ג'יש מוחמד סוף יעוד."

עוד לפני התקרית הם הגדירו עצמם כ"שאהידים". הם לא הגיעו לצורך סיוע הומניטרי. לפי כל השוואה בפרמטרים הומאניים מובילים, המצב בעזה טוב מזה שבטורקיה. תמותת התינוקות ברצועה היא 16 ל-1,000 , ובטורקיה 23. תוחלת החיים ברצועה היא 74 שנים, ובטורקיה פחות מ-73, ואפשר להמשיך.

האם מזכיר המדינה מכיר את העובדות הבסיסיות על ה – IHH­-ועל היותו ארגון טרור? האם הוא אינו יודע שמיד עם שובם לטורקיה נסעו אנשי הארגון לטהרן, פגשו את אחמדינג'אד והצהירו שמטרתם היא השמדת ישראל? האם אינו יודע שהשנאה שלהם לאמריקה אינה פחותה משנאתם לישראל? האם הפייסנות שיבשה עד כדי כך את דעתו?

אנחנו חיים בעולם שבו גם ל"ריאל פוליטיק" יש תפקיד. צריך להתפשר. לפעמים אפילו מפגן מחושב של פייסנות הוא כורח בל יגונה. אלא שקרי הלך רחוק, מאוד רחוק. משום שההשוואה האפשרית היחידה היא בין האחים המוסלמים צ'רנייב, שביצעו את הפיגוע בבוסטון, לבין האחים המוסלמים שהיו על ה"מרמרה" – הם שייכים לאותה מחלקה.

כבר שנים שנשיא ארצות הברית ברק אובמה מנסה את דרך הפייסנות כלפי העולם המוסלמי. זה התחיל בנאום שלו במצרים, וזה נמשך ונמשך. ומה התוצאה? לפי הסקר האחרון של המכון הבינלאומי "פיו", התמיכה באובמה צנחה בשנים האחרונות, והשנאה לארצות הברית בעולם המוסלמי גדולה מזו שהיתה בימי ג'ורג' בוש. אובמה רצה דמוקרטיה וזכויות אדם. הוא קיבל את האחים המוסלמים ומטחי שנאה.

ארצות הברית היא ידידה, והיא תישאר ידידה גדולה למרות ההתחלקות התמוהה של קרי. אלא שביחסים בין מדינות מותר לנו גם להעיר לארצות הברית: לא רק שהפייסנות שלכם גורמת לכם להפוך טרוריסטים לקורבנות תמימים, אלא שזה גם לא עובד. קיבלתם תוצאות הפוכות. ואם תמשיכו, תקבלו בדיוק את אותה סחורה, בריבית דריבית.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 23/4/2013

* * *

יהודה אורן

תרגול יסודי של הפעולות הנחוצות למצבי היתקלות

עמוס גלבוע [גיליון 836] מבזבז תחמושת ללא צורך. חלק גדול מהנחות העבודה שלו אינן לעניין או אינן נכונות והוא נלחם בסופו של דבר בטחנות רוח.

אף אחד במדינה לא ממש חושב שגלעד שליט הוא גיבור; על פניו התנהגותו בשבי יכלה להתדרדר למצב פסיכולוגי לא ברור אבל הוא חזר משם מספיק  בכושר לחזור ולתפקד ובזה מסתיימת גבורתו. הרמטכ"ל כינה אותו גיבור כאשר הוא מבטא את רגשות העם הרואה חייל חוזר מהשבי. הוא לא היה קורא לו כך אחרי בירור ענייני של תחקיר האירוע. התנהגות כל הצוות של הטנק הזה גובלת בעבירות שהיו מובילות אותו לכלא 6 כמו כלום. מאחר וחלקם נהרג או שילם, כמוהו – על חוסר מעש והפקרות צבאית בשנות-כלא – כנראה שלא יהיה כלום. אני רוצה לקוות כי יש תחקיר ומסקנות. הנקודות הבאות ראויות לתשומת לב:

בחירת טיבו של כוח האדם שמגיע לשירות קרבי בקו הקדמי כאיש צוות בטנק מרכבה.

ביצוע מוצלח של תדריך ירידה לקו תוך בדיקה האם החיילים קלטו את הנאמר ולוקחים זאת ברצינות. מי כמוני זוכר ירידה לשמירה שבה מקריאים אמנם פקודות קבע כאלו או אחרות מול חיילים רדופים וגמורים מעייפות.

תרגול יסודי של הפעולות הנחוצות למצבי היתקלות. כמו צוות אוויר כך צוות טנק בהיתקלות או מצבי אש יש לפעול באופן אוטומטי בשלב הראשון כדי להבטיח את הדקות היקרות הדרושות אחר כך להערכת מצב ובחירת דרך הפעולה.

עמידה על כך בעזרת מערכת בקרה שמבקשת מהחיילים לדבר בקשר ולדווח מדי פעם על עצם היותם ערים, ובכלל להיות בקו קדמי עם מצב רוח אחר חדשות לבקרים, אין לקבל את הישיבה בטנק כהיתר לישון בו. ואם חלק ישנים האחרים צריכים לשבת על קוצים... וכן הלאה והלאה..

עניין היסטורי פעוט. יצחק רבין פיקד על החטיבה אולי הקרבית ביותר במלחמת העצמאות שלנו, חטיבת הראל והוא בגיל 26. למזלנו בן גוריון עיכב לו קידום ובלי דעת החזיק אותו עבורנו מוכן וטרי למלחמת ששת הימים. למרות נפילות והיסוסים שונים – רבין אחראי לניצחון הגדול ביותר של מדינת ישראל. הוא בהחלט לא גיבור ככה סתם הוא גיבור ענק ללא כחל ושרק.

אריק שרון לא הפך לגיבור. [– – –] אף אחד לא חשב שהוא אישיות מוסרית נקייה מכול רבב ובטח לא מודל חיקוי. הנסיבות והסכסוך המתמשך עם השכנים הביא לנו בריון שהסכמנו שימלוך עלינו בלית ברירה. זה מוציא את הכיסא מתחת לישבנו של הכותב עמוס גלבוע.

* * *

אוריה באר

גיבור או פחדן

כן, גם אני קראתי  בזעזוע  את כתבתו של בן כספית על התנהגותו המבישה כביכול של גלעד שליט בעת שבייתו על ידי מחבלים ליד רצועת עזה. הדברים הם קשים ומעוררים מחשבה. ובכן, מניסיוני, גם כחייל קרבי וגם כקצין נפגעים ומודיע נפגעים ששמע עשרות סיפורים על חיילים שראו את המוות מול העיניים, נראה לי שיש לחלק חיילים לשתי  קבוצות: כאלה שברגע הקשה מתעשתים, הופכים קרים כקרח ונלחמים באומץ ובחירוק שיניים, וכאלה שכוחם לא עומד להם, והם נשברים, מתנהגים בחוסר אומץ ומבקשים לצאת מהמצב ככל יכולתם. העיקר שיישארו בחיים.

וישנו אולי גם סוג שלישי, אלה הלוקים פתאום בהלם קרב קשה. הם רוצים לפעול, אך אינם יכולים, הם משתוקקים לפעול אך משהו משתק אותם. כזה הוא גיבור הרומן שכתבתי "מול ההרים הסגולים", המתאר סמל, חובש בעל ניסיון, שפגז מרגמה נופל לידו, הוא מועף באוויר עשרות מטרים, ולוקה בהלם קרב קשה שהורס את כל חייו. הוא רוצה לקום ולעזור לחבריו הפצועים, אך כוח חזק ממנו מצמיתו לאדמת החול בסיני. הוא רוצה לקום ולרוץ לעבר חבריו הפצועים הקוראים: "חובש" חובש" – אך אינו יכול. הוא חוזר לביתו באילת מוכה ומושפל. האימה שאחזה בו ברגע המכריע בחייו, במלחמת יום הכיפורים, משפיעה על כל חייו. כתבתי זאת, לאחר שחייל מילואים, שבא למשרדי, פתח לפני את סגור ליבו וסיפר לי סיפור  את אשר אירע לו, בפרטי פרטים, סיפור שלא סיפר אפילו לרופאיו.

לכן, אל תמהרו לשפוט את גלעד שליט. כדאי לעומת זאת לבדוק בדוק היטב את העובדות. ותיתכן אפשרות אחרת. ייתכן שבגייסות השריון לא הכינו היטב את השריונאי חסר הניסיון לרגעים כאלה. יתכן שבמקום להתאמן יותר ויותר במצבים קשים ובקרבות עצמם, עסקו, כפי שהיה נהוג בתותחנים ובשריון, בכללי משמעת נוקשים ויבשים, מתוצרת אלופים מסויימים עליהם כתבתי בעבר.

 ואולם בדבר אחד יש להסכים: גלעד שליט הוא אמנם אינו גיבור גדול. אך תנו לו לחיות את חייו. תנו לו לחזור לשגרה ולחיי היום יום. כך ייטב גם לכולנו.

* * *

איליה בר-זאב

בסתר השמורה

"שביל בצד" עם דני גספר –

הר מצפה הימים, נחל סתר, נחל עמוד תיכון, עין כובס –3/2013

סוֹבֵב הָרוּחַ מִפִּסְגַּת "מִצְפֵּה הַיָּמִּים" אֶל הֶהָרִים וְהָעֲמָקִים

אֲשֶׁר חַיִּים בָּם.

כְּהֶרְגֵּלוֹ, הָאַרְבֵּל גֵּאֶה מוּל אֲגַם מִשְׁתּוֹמֵם הַמִּתְרַפֵּק מֵחָדָשׁ בְּבִקְעַת גִּנּוֹסַר אֶל

חוֹפִים שֶׁנָּסוֹגוּ, נוֹגֵס בַּמֵּזַח הַיָּשָׁן, בַּעֲצֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס

שֶׁעֲטָפוּנִי בְּאוֹרוֹת וּצְלָלִים –

יַלְדוּת הָיְתָה בִּי וְהֵעַזְתִּי פָּנַי בְּעוֹלָם נֶהֱדָר וְאַכְזָר וְלֹא בָּאָה רוּחַ אַחֶרֶת.

בַּשְּׁבִיל הַחֲלַקְלַק אֲנִי נִזְהָר שֶׁלֹּא לְהִסָּחֵף אֶל

מִסְתְּרֵי "נַחַל סֵתֶר".

יָפֶה הַ"קְּטָלָב" בִּקְלִיפָּתוֹ הָאֲדֻמָּה, בְּאֶשְׁכּוֹלוֹת פַּעֲמוֹנִים, בְּדָם גֶּזַע

מְפֻתָּל וּמְשׂרָג.

מְהוּמַת סְלָעִים מִתְנַשְּׂאִים בְּעָצְמַת זַכְרוּת מַרְשִׁימָה

עִקְּבָה אוֹתִי בְּמִפְגָּשׁ הַנְּחָלִים –

בַּנְּקָבוֹת שֶׁנִּתְמַלְּאוּ מַיִם בִּ"בְרֵכוֹת שֶׂכְוִי" זָרְמוּ שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל חֹרֶף.

"בֶּן חָצָב יָקִינְתּוֹנִי" חוֹשֵׂף סוֹדוֹת עָלֶה תָּמִים וַאֲֲנִי, שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל,

מִתְחַבֵּט: מִי חָכָם, מִי רָשָׁע רַע... וּמִי תָּם? מִי בָּרָא כָּל אֵלֶּה?

"כְּלִיל הַחֹרֶשׁ" מְסַמֵּן כִּי סֵפֶר הַחַיִּים נִכְתָּב לִפְעָמִים בְּוָרֹד אוֹפְּטִימִי .

תִפְרָחוֹת זְעִירוֹת שֶׁל "דַּם הַמַּכַּבִּים" מַאֲדִימוֹת כְּמוֹ צִמְחֵי אַלְמָוֶת

לְעוֹד יוֹם זִכָּרוֹן.

* * *

נעמן כהן

כיצד היתה יכולה משטרת בוסטון למנוע

 את הפיגוע הג'יהדיסטי

לפני שנתיים סיפרה לי ידידה ועמיתה לעבודה בכאב על האסון הנורא שקרה במשפחתה. אחיין שלה, שגר בבוסטון, נרצח בצורה ברוטאלית. ולמשטרה אין שום קצה חוט למציאת הרוצח.

התעניינתי בפרטים. מסתבר שהרצח עצמו היה ברוטאלי אבל ייחודי, הוא ושני חבריו האחד מהם יהודי, נמצאו בביתו שסופי צוואר.

מיד הצגתי בפניה את התיאוריה שלי לגבי הרצח. לנוכח שיטת הרצח, אמרתי לה, קיימת רק אפשרות אחת סבירה, שהרצח בוצע ע"י קנאי מוסלמי. ואלו הדברים שכתבתי לה:

כריתת ראש באיסלאם

כריתת הראש, על פי המסורת המוסלמית, הינה סמל להשפלת הכופרים באיסלם. הסיפור המכונן הוא על המשורר היהודי כעב (עקיבא) בן אלשרף איש ית'ריב (אל מדינה) שיצא בשירתו נגד מוחמד. מוחמד הורה לאנשיו לרצוח אותו, והרוצחים (חברו הטוב מילדות, בן המינקת שלו) כרתו את ראשו והביאו אותו כתשורה למוחמד.

 בכך נעשה כעב הראשון שראשו נכרת כסמל להשפלת הכופרים באיסלם. (ד"ר ישראל בן זאב, היהודים בערב, י-ם, 1957. עמ' 43, עמ' 145)

http://www.answering-islam.org/Silas/ashraf.htm

Ibn Sa'd's Kitab al-Tabaqat al-Kabir adds another interesting feature to this story. From the Tabaqat, vol 2, page 37:

"Then they cut his head and took it with them... they cast his head before him [Muhammad]. He (the prophet) praised Allah on his being slain."

http://www.jihadwatch.org/2009/11/hamas-bans-girls-on-motor-scooters-and-women-dancing.html

מצוות המלחמה בכופרים וכריתת ראשיהם מובאת במפורש בקוראן:

Q 47:4 "Smite their necks until you overpower them, killing and wounding them".

 "ובפגשכם את הכופרים והכיתם אותם על צוואר עד אם תפילום חללים." (סורה 47 פסוק 4)

Q 8.12 "Smite infidels on their necks and every joint and incapacitate them. Strike off their heads and cut off each of their fingers and toes".

"הנני אתכם וחיזקתם את המאמינים. הנה אפיל בלב הכופרים פחד, והכיתם אותם על צוואר... עקב אשר המרו את אללה ושליחו." (סורה 8 פסוק 12)

ועוד על כך:

http://www.islamreview.com/articles/Golden_rule_of_Islam.shtml

הערבים חוגגים את חג הקורבן על ידי כך שכל גבר שוחט בסכין במו ידיו. הם אינם מסתפקים בשוחט מקצועי, האמון על מלאכת השחיטה. לכל אחד ניסיון. כך גם התפשט האסלאם: "דין מוחמד בסייף!" לכן לפי כל אלו – יש לחפש ג'יהדיסט מוסלמי בבוסטון.

כל דבריי, עם הקישורים – נשלחו למשטרת בוסטון. מדי פעם הייתי מתעניין בתוצאות החקירה, ונמסר לי שאין כל התפתחות ואין כל קצה חוט. למרבה הצער משטרת בוסטון הלכה לפי קו חקירה אחר. חיסול חשבונות, סמים וכדומה, והרוצח לא נתפס. לאמריקאים המרובעים קשה היה לתפוס מניע שאינו חומרי, אלא אידיאולוגי בלבד.

לאחר שהובהר שהפיגוע בבוסטון בוצע על-ידי תא מוסלמי ג'יהאדיסטי, תהיתי אם יש קשר לרצח, ובאמת התגלה ששני האחים הצ'צ'נים טמרלאן וג'והר צארנייב, קשורים לרצח. הרוצח הכיר את אחד הנרצחים, שניהם התאמנו באיגרוף באותו מקום.

ישראל אשמה בפיגוע בבוסטון

"היהודי" ריצ'ארד פאלק, שמונה לתפקיד נציג האו"ם לבדיקת זכויות האדם של הערבים-הפלסטיניים, ושטען בזמנו כי ארה"ב עומדת מאחורי אסון התאומים, טען במאמר בעיתון "פוריין פוליסי ג'ורנאל" כי "מאחורי הפיגועים במרתון בבוסטון עומדת תל אביב." הוא הוסיף ש"נאומו של אובמה בירושלים היה מעין מכתב אהבה לישראל ולכן האשמים בפעולות הטרור האחרונות הם ישראל וארצות הברית ביחד."

האם "היהודי" פאלק סבור שדבריו אלו יוציאו אותו מגדר כופר באיסלם וימנעו  מהטרוריסטים המוסלמים להכות אותו על צווארו היהודי?

זוכרות – לזכור על מנת לחסל

איתן בורשטיין, מהגר מארגנטינה, שם לו למטרה לחסל את מדינת היהודים. (אני בכוונה תחילה משתמש כאן במילה "מהגר" ולא "עולה". כידוע עמוס שוקן נתן הוראה להוציא מעיתון הארץ את המונח "עולה" ולהשתמש רק במונח "מהגר". אליבא דשוקן, לארץ ישראל לא עולים, אלא רק מהגרים כמו לכל מקום בעולם. במובן זה סניור בורשטיין, אכן היגר ולא עלה לארץ).

לצורך חיסול מדינת היהודים יסד סניור בורשטיין את ארגון "זוכרות". (לא ברור לי המובן הדקדוקי של המילה "זוכרות". למה "זוכרות" ולא "זוכרים", אשמח להסבר)

מטרת הארגון הוא להשליט את הזיכרון הלאומי הערבי תוך השכחת הנראטיב היהודי. בינתיים, יש לומר, הם עושים זאת בהצלחה לא מעטה. לאט-לאט, במקום המונח "מלחמת השחרור" (שחרור עם ישראל משלטון זר, ושחרור ארץ ישראל מהכיבוש הערבי) נכנס לתודעה המונח "נכבה". (הנכבה, על-פי הגדרתם, היא "ההרס, הגירוש, הביזה, מקרי הטבח והאונס של תושביה הפלסטינים של הארץ.")

http://www.nakbainhebrew.org/

כיוון שכך, פניתי לסניור בורשטיין מטעם "העמותה להנצחת שואת יהודי ערב" ביוזמה הבאה:

"כדי להגיע לשלום," כתבתי לו, "יש לשתף פעולה למען הזיכרון המשותף של הערבים והיהודים. זיכרון הנכבה של הערבים, וזיכרון שואת (נכבה בערבית) יהודי ערב. (שהערבים-המוסלמים לוקחים אותה כמודל מוסרי לחיסול ישראל, ולהשמדת היהודים).

"הרעיון הוא לארגן מסע משותף של יהודים וערבים-מוסלמים לדיר יאסין, ולאל-מדינה, כך שכל צד יזדהה עם השני."

בתגובה להצעתי כתב לי סניור בורשטיין, שבגלל הגזענות המוסלמית האינהרנטית לחברה הערבית-מוסלמית, אין סיכוי לקיום מסע לאל-מדינה, לכן צריך קודם להתמקד בזיכרון דיר יאסין בלבד... [במטרה להביא לסופה את מדינת היהודים...]

לצערי הרב, בעוד שארגון "זוכרות" זוכה לתמיכה הולכת וגוברת ברחוב היהודי כמו גם לתמיכה כספית משמעותית, ובעוד ששואת ערב נתפסת כמופת מוסרי לערבים-המוסלמים, ובכל הפגנה הם צועקים: "ח'ייבר ח'ייבר יה יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!" ובעוד שטרם נמצא ערבי-מוסלמי שיראה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי, הנצחת שואת יהודי ערב זוכה להתנגדות מוחלטת לא רק מצידו של השמאל הישראלי, אלא גם מצד הימין, למשל מצידו של שר החינוך לשעבר גדעון סער, ומצד שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן.

מלחמת הנראטיב ההיסטורי על הצדק ההיסטורי נמצאת בעיצומה. עיצוב הנראטיב למען חיסול ישראל מתחזק, עיצוב הנראטיב הישראלי נחלש.

אולי הממשלה החדשה תיקח לידה את היוזמה?

בנפול אוייבך, אל תשמח

רחובות בוסטון המו המוני עם צוהלים ושמחים עם היוודע תפיסת הטרוריסטים הצ'צ'ניים. תמונה כזו איננה אפשרית בארץ. המסורת היהודית אמונה על דברי שלמה המלך: "בנפול אוייבך, אל-תשמח; ובהיכשלו, אל-יגל ליבך". (משלי כד יז) ובאמת רצוי לא לחגוג, אלא להמשיך במאמצים לתפוס את הבאים בתור.

קצת שונה אבל דומה במהות, היה המחזה של המונים בבריטניה החוגגים ושמחים עם היוודע דבר מותה של מרגריט תאצ'ר. גם זהו מחזה שלא יעלה על הדעת בארץ. אם לא חוגגים אצלנו נפילת אוייב, קל וחומר לא נפילת יריב פוליטי. בטוחני שגם אלו שראו במחלתו של שרון עונש משמיים – לא יחגגו בבוא העת את מותו. מסתבר שלפחות בעניין זה, החינוך הבריטי נחות מהישראלי.

* * *

תקוה וינשטוק

1. גמלאים יוצרים אמנות

בגלריה החדשה והיפה של עמליה ארבל (בן יהודה 100) מתקיימת עתה תערוכת ציור, פיסול וצילום של גמלאים תושבי תל אביב. התערוכה האמנותית המתקיימת בחסות ראש העירייה רון חולדאי היא השנייה מסוגה שמקיימת עמותת "כח לגמלאים ת"א" בראשות נתן וולוך. הראשונה היתה ב-2010.

התערוכה מיועדת לאמנים חובבים, לא מקצועיים, מבני שבעים עד בת 89 שהגיעה לתצוגה בלוויית הפיליפינית שלה. המוצגים נבחרו על ידי ועדה מיוחדת: אתי לוי, לשעבר יו"ר אגודת האמנים בתל אביב, אריה למדן, צייר, פסל ומרצה, ועמנואל בר קדמא אמן ועיתונאי. אוצרת עמליה ארבל.

גמלאים שביקשו להשתתף הגישו שלוש עבודות. מתוך המועמדים הרבים, ובעיקר הרבות – נבחרו מאה יוצרים ו-149 עבודות, 80 מהן תמונות. מי שנבחר שילם 180 ש"ח לכיסוי ההוצאות (תשלום לגלריה, כיבוד עשיר בפתיחה, קלידן) ורשאי למכור את יצירתו במחיר שקבע. המחירים נעים מ-350 עד 15,000 ש"ח ואפילו  28,800 ש"ח ליציקת ברונזה – מחירים שאינם מביישים גם ציירים מקצועיים. 20 אחוז מההכנסה יוקדשו לגמלאים נזקקים.

משתתפים גמלאים מגיל שישים. 69 מתוך מאה המציגים הן נשים, בהן ויולה וירשובסקי ודפנה כהן מינץ. יש גם מציגים שהם בני זוג. חלקם עסקו באמנות כל חייהם לצד העבודה לפרנסה ואחרים זכו להגשים את חלום התחביב האמנותי רק בפנסיה.

התמונות רובן טבע דומם, קצת נופים, בדרך כלל בצבעים קודרים למדי. פורטרטים אין, פרט לדיוקן של הנשיא פרס. המוצגים הרבים לא איפשרו מקום הולם לכל יצירה, ופה ושם גרמו להתמרמרות. נשמעו גם טענות נגד האור המכוון לקהל, לא ליצירות. אבל סך הכול התערוכה ראויה לשמה.

את תשומת עיני משכו פסליה של חנה פלצר: "מעגלי החיים" (9,500 ₪) ושתי דמויות של ציפור, כל אחת 4,900 ₪. פלצר בת שמונים. בעלה היה עורך דין והיא סייעה לו במשרד. תמיד גילתה חוש אמנותי אך לא למדה אמנות. לדבריה "לדור שלי לא היתה אפשרות ללמוד," מזה 15 שנה מתמסרת פלצר לפיסול: "זה בשביל הנשמה." היא עובדת בחומר ויוצקת אותו בברונזה או אבן. כבר הציגה בתערוכות בארץ ובחו"ל, בתערוכה של בנק דיסקונט, בתערוכה של אגודת האמנים כחובבת. בתערוכת נשים אמניות בגרמניה ואף קיימה תערוכה משלה יחד עם קולגה. היא עובדת  בחמר ויוצקת אותו בברונזה. בתערוכת הגמלאים הקודמת זכתה בפרס הראשון.

במחווה של פירגון המליצה חנה פלצר על עבודותיו של  זאב זיינרך.

גם ד"ר זינרייך הוא פסל. לא  פסל של מתכת או עץ אלא  של... אבוקדו. כמו רובנו הוא אוהב לאכול  מהפרי הזה אך בעיקר אהוב עליו הגלעין הבלתי אכיל.

זיינרך, רופא עיניים בן שבעים, למד ציור ופיסול. בגלריה בטבריה ראה פסלים מכפיסי עץ והתרשם וחשב לעבוד בעץ, אך בעל הגלריה הסביר לו שגילוף העץ קשה וכדאי שיתחיל מחומר רך יותר. הוא בחר באבוקדו. איש לא הדריך אותו בפיסול הזה. באזמל לניתוחי עיניים החל לנתח את הפרי. כמי שהיה תינוק בגטו צ'רנוביץ בחר לפסל גם באבוקדו את הנושא הקרוב לליבו: השואה בה נספה חלק גדול ממשפחתו. יהודים תחת השער המחריד "ארבעייט מאכט פריי", יהודים  מטפסים על החומה ומנסים לשווא להימלט, עגלות המתים והילד בקסקט המרים ידיים. לכולם הצליח לשוות פנים אנושיות ולהנציחם בגלעין אבוקדו.

יש והוא קם באישון לילה, רושם סקיצה והשכם בבוקר יום השבת, הפנוי מעבודה, מבצע אותה, בעיקר לפי גודל הגלעין. הוא מפסל גם בחומרים מקובלים ויוצק אותם בברונזה וגבס, בצבעם הטבעי. מריחת צבע נראית לו כקיטש.

    גילוף האבוקדו היה קשה בהתחלה והתעוררה הבעייה של שימור היצירות – הרי הפרי הולך ונרקב. כמו כן חיפש דרך לאגור פרי לתקופה השחונה – חמשת הזנים של האבוקדו בארץ אינם מניבים פרי כל השנה והוא נשאר מחוסר עבודה. זינרייך הצליח להמציא פטנט קטן לחניטה. כעת יש לו חומר כל השנה ואפילו פסלים שעשה ב-1967, כאשר החל לפסל, חיים וקיימים.

הוא למעשה כמעט מקצועי. כבר השתתף ב-14 תערוכות בארץ ומחוצה לה וכמו כן הציג גם  פסלים וציורים מהסוג הרגיל שהוא יוצר. אחת מתמונותיו תלויה בהיכל התנ"ך בתל אביב. בתערוכת הגמלאים הוא מציג קבוצת מיניאטורות. מיניאטורה בודדת מחירה 700 ש"ח, הקבוצה כולה – 1,300 ש"ח. גם הבודדים נמסרים במסגרת.

התערוכה עד לחמישה במאי

.

2. מכללת אלקאסמי: להכיר את השונה

חברי סומליו"ן – אגודה לסופרים (בעיקר סופרות...) ומשוררים לילדים ונוער – זכו בשבוע שעבר לבוקר מעניין: ביקור במכללה אקדמית לחינוך אל קאסמי בבאקה אל גרבייה. יש להניח כי איש מהאגודה לא ביקר במכללה זו ורק מעטים אם בכלל, הגיעו אי פעם לבאקה אל גרבייה השוכנת בואדי ערה, סמוך לחדרה – והיא כיום עיר המונה כ-40,000 נפש.

"אלקאסמי" הנה המכללה הערבית היחידה בארץ המקנה תואר ראשון ושני. המכללה, שהיא בעלת ראיה הומניסטית, נמצאת בקשר עם המכללה האקדמית לחינוך "אחווה" ליד קריית מלאכי. ב"אחווה" תלמידים רבים ממוצא ערבי וכיום עומד בראשה מנהל בדואי. היחסים בין האקדמיה הצפונית המוסלמית, והיהודית הדרומית – נרקמו עוד בתקופת הוראתה ב"אחווה" של ד"ר עדינה בראל, סופרת וחוקרת ספרות ילדים. בראל ועימה הסופר דוד בן קיקי, הם ראשי  סומליו"ן. כך התקרבה מכללת אלקאסמי גם לסומליון ועתה הזמינה את חברי האגודה ליום עיון משותף בנושא ספרות הילדים בעברית וערבית. הזמנה מעוררת סקרנות – להכיר את השונה.

השוני ניכר כבר בכניסה למכללה. היא שוכנת במבנה אבן מרשים שמעליו מזדקר צריח עגול גדול, בסגנון של מצודה מוסלמית מימי הביניים. הקמפוס שלה מאד רחב ידיים, מלא מבנים רבים נאים כולל פנימייה, ומשופע בפינות ירוקות. הסטודנטים הגברים נראו ברובם מגודלי זקן, חלקם בכיפה לבנה כדרך הסלפים, והסטודנטיות בשמלות ארוכות והשיער מכוסה במטפחות ראש בסגנונות צבעוניים שונים. אך פה ושם בולטות בנות בשמלות קצרות, צנועות, לא חשופות ולא  מעל  לברך – גלויות ראש, בנעלי עקב. "אצלנו אין תלבושת חובה," אמרה לי אחת המורות, אף היא בשמלה לא ארוכה.

שררה אוירה טובה מן הרגע הראשון, כשהמארחים והאורחים החליפו  ברכות – לא דבר פשוט באווירה הטעונה בארץ, כשהשונה מתגלה לא פעם כשונא. אלקאסמי, כמו "אחווה", עוסקת הרבה בספרות לילדים וראשיה אף חיברו ספרים לילדים.

ד"ר אוריה שביט הרצה על דמות הערבי בספרות הילדים הישראלית, ד"ר טרביה עבדאללה נשא דברים על ההתמחות בספרות העברית במכללה. ספרי ילדים לא מעטים בעברית תורגמו לערבית. נערך גם פאנל ספרותי בהשתתפות ד"ר כתאני יאסין, פרופסור מואסי פארוק – סופרים ידועי שם בספרות הילדים הערבית; ו"מהצד שלנו" ד"ר עדינה בראל ועופרה גלברט-אבני. בפאנל לא היו חילופי דברים ודעות. כל משתתף דיבר על היצירות לילדים שחיבר.

לכבוד האירוע דיברו המארחים  בעברית והתגלו כשולטים בשפה. האורחים דיברו כמובן בעברית ולא יכלו להחזיר אף מחמאה למארחים בערבית. גם יצירותיהם המופיעות בלשון הערבית אינן אלא תרגום. ליהודים שאינם יוצאי ארצות ערב אין מושג לא בלשון הערבית ולא בתרבותה, בתי הספר התיכוניים בישראל מלמדים ערבית אך רק כמקצוע בחירה. מול הערבית ניצבת הצרפתית, מעצמת תרבות שקשה להתחרות בה. אולם הערבית לעומת זאת היא שפתם של  אזרחינו הערבים וגם של שכנינו וחשיבותה גדולה מבחינות רבות.

החלק העיוני הסתיים בסיור במכללה. אלקאסמי נוסדה ב-1990 כמכללה ללימודי האיסלם ואוניברסיטת אל אזהר הכירה בה כמוסד אקדמי. ב-2002 הסמיכה אותה המועצה להשכלה גבוהה בישראל להעניק תואר ראשון בחינוך וב-2010 הוסמכה להעניק גם  תואר שני. המכללה הפכה למותג בכנסים אקדמאים מקומיים ובינלאומיים. יש בה מסלולים לגננות, חינוך מיוחד. מסלול יסודי ועל-יסודי בהתמחויות בערבית, איסלם, אנגלית, מתמטיקה ומדעי המחשב לפי תכנית עולמית חדישה. בסגל האקדמאי 180 איש, יהודים וערבים, ומשתלמים בה 3,000 סטודנטים מרחבי הארץ.

ספריית אלקאסמי הנה הגדולה ביותר במגזר הערבי בארץ: 59,000 כותרים בערבית, עברית (30 אחוז מהספרים הם בעברית) ואנגלית. היא נחשבת למובילה בהלכה המוסלמית ובמדעים. הספרייה מנויה גם על 212 כתבי עת בשלוש השפות. במכללה מימצאים ארכיאולוגים שנמצאו בסביבה הקרובה, שלב ראשון להקמת מוזיאון חינוכי.

היה בוקר נעים מאוד. האירוח הפתיע בחביבותו והסתיים בארוחת צהריים חגיגית.  היה זה מעין ביקור בארץ לא נודעת. הכתובות בערבית בכל פינה, צילומי השיח'ים, והשבריות על הקירות, וכל הנוף האנושי המחישו כמה מעט ידוע לנו על החלק הזה באוכלוסייה. לא במקרה נפלטה מפי בלי משים השאלה המטומטמת: "האם יש לנו גם בארץ מכללות כאלה?" – ואהוד שעמדתי לידו,  השיב בתמיהה  "הרי את נמצאת כאן בישראל! יש לנו הרבה מכללות בארץ!"

אהוד: אני לא שותף לקינה על אי ידיעת הערבית בקרב היהודים בישראל. אבי וסבי ידעו ערבית כי הם חיו בתקופות שהערבים והערבית היו הרוב בארץ, וגם כאשר שלטו בה התורכים. כיום אנחנו הרוב העברי, ובעברית –  וברור כי לדוברי הערבית יש אינטרס חזק יותר לדעת את שפתנו, שפת המדינה, מאשר לנו לדעת את שלהם, לה אין אנו זקוקים בדרך-כלל בחיי יום-יום.

ומנגד, בביקוריי המעטים כסופר בבתי-ספר ערביים בישראל התרשמתי מהידיעה הדלה של העברית אצל תלמידים, למרות היותם אזרחים ישראליים בבית ספר ישראלי בישראל. אני חושש שמערכת החינוך הערבי בישראל משלימה בשתיקה עם התרחקות תלמידיה מהשפה העברית. אפשר כנראה להיות כיום ערבי בישראל מבלי לדעת את שפת המדינה, העברית – על בורייה, מה עוד שעליהם ללמוד את האנגלית כפתח לעולם הגדול.

וחישבו למשל על תלמיד "רוסי" בישראל, שנוסף לשפת האם שלו עליו ללמוד עברית ואנגלית – וגם ערבית? – 4 שפות על ילד אחד? – וכל אחת בכתיב שונה!

3. בעיות של ל"ג בעומר

     ל"ג בעומר אינו רק חג שמח לילדים. ב"אמאבא", עיתון להורים, מופיע מכתב של אם המספרת כי הגננת בגן של בתה בקשה מהילדים להביא את כל המוצצים שלהם לגן והם יישרפו במדורת ל"ג בעומר. הילדה מאוד מוטרדת מכך ואינה מצליחה להירדם כבר כמה לילות.

מסתבר שהיא אינה היחידה. "המסורת" המוזרה הזו שנוספה לל"ג בעומר כבר השתרשה בלא מעט גני ילדים.

ואם מדובר בל"ג בעומר, מי יודע להסביר מדוע מוסדות החינוך חוגגים את החג, שכבר לפי שמו הוא יום אחד, שני ימיים(ועם השבת, שלושה)?

אהוד: אני הייתי, לפני כ-73 שנים, רק שנה אחת בגן הילדים של לאה בכר בפתח-תקווה, ולכן הפסדתי כנראה את הטקס של שריפת המוצצים; זה קרה עוד לפני התפוררותה של ברית המוצצות, ולכן אני ישן עם המוצץ שלי בפה עד עצם היום הזה.

זאת ועוד, הרבנות, יחד עם משרד החינוך, כנראה – מחשש לחילול שבת בהכנות לערב ל"ג בעומר החל במוצ"ש, קבעה כי ערב ההדלקה יהיה ביום ראשון, מוצאי ל"ג בעומר, ול"ג בעומר עצמו יוחג ביום שני ויהיה גם הוא, נוסף על יום ראשון – יום חופש במערכת החינוך – וכך תפח חג היום האחד – ליומיים + מוצאי-שבת.

ואולם הציבור המבולבל לא קיבל עליו את ההתחסדות הזו, ולהדלקה במירון החלו נוהרים עשרות אלפים חוגגים משכילים (המאמינים שרשב"י כתב את ספר הזהר) – כבר ביום שישי, והם בטח שומרים שם בקפדנות את השבת.

וככה הטמטום והכפייה והבורות של הדתיים חוגגים עלינו ועל עיתונאים ושדרים בעלי רמה מקובלת, כלומר נחותה, אלה הקונים, למשל, את הבלוף ההיסטורי שר' שמעון חיבר את ספר הזוהר ומדברים עליו כאילו היה חבר שלהם!

* * *

יוסי אחימאיר

האנונימיות של העורך

דברים על קברו של שלמה אוקון ("סאלק") ז"ל

(25.4.13)

הנה גם "סאלק" שלנו הולך בדרכו האחרונה.

עוד אחד מעמודי התווך של "מעריב" בזמנו – הוא מבכירי העורכים במערכת בתל-אביב, ובירושלים הלך בשבוע שעבר אחד מבכירי הפרשנים – יוסף חריף ז"ל. שיתוף הפעולה בין השניים הניב עיתונות במיטבה! "מעריב" בשיאו!

רק השבוע הזכרתי פעמיים את סאלק שלנו.

אתמול, כאשר הרציתי באוניברסיטה העברית, על ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל, הזכרתי את ספר הנאומים שלו – "נאום ראש הממשלה" – שיזמתי במלאות לשמיר 75 שנה. אני קיבצתי 75 נאומים. סאלק – מי אם לא הוא, יחד עם יוסף כרוסט ז"ל – ערך את הקובץ החשוב הזה.

ובתחילת השבוע העלה מכון ז'בוטינסקי, שסאלק היה ידידו הנאמן ומבאי אירועיו,   בוויקיפדיה – זו האנציקלופדיה באינטרנט – את הערך על עיתון "היום", היומון שנתקיים רק  שלוש שנים. שמו של סאלק נזכר בערך הוויקיפדי, כעורך החדשות של העיתון הזה.

שם, במערכת "היום" במצודת זאב, פגשתי בו בראשונה. שם גם הכרתיו, כאשר הצטרפתי למערכת ופתחתי בכך את דרכי העיתונאית. שם ראשיתה של ידידות אמת, שנמשכה מאז כל השנים.

אני חב לסאלק חלק נכבד מיכולתי, להיות עיתונאי ועורך בעצמי. אני ועוד רבים אחרים במקצוע.

אני חב לסאלק את הדרכתו והשראתו בראשית דרכי בתקשורת. כמוני- כמו רבים אחרים, במערכות העיתונים "היום", "מעריב" ובשבועון גח"ל "בארץ ישראל".

מאז ראשית היכרותי עימו עברו 47 שנים – ואינני זוכר עוד עורך קפדן, רציני, ידען, דייקן, כמוהו.

סאלק – כשהוא במערכת, רכון בחדרו על כתבי היד, או מתרוצץ במסדרונות לאתר כתב זה או אחר שלא השיגו בטלפון, היה מסור כל כולו לעבודת העריכה, להכשרת העמוד לדפוס, והכל אך ורק לטובת הקורא, ולא לטובת הכתב.

דבר לא הסיח את דעתו, בעת שהיה רכון על דפי הנייר, מוחק בעטו את הבלה-בלה, משנה, משפר, נותן כותרת, מכתיר את המישנה, ומוריד לדפוס – כפי שהתבטאו אז בימי דפוס הבלט והעופרת – ובטרם חדר או ירד האינטרנט לחיינו. העברית שלו היתה לעילא ולעילא.

ואחר-כך בשעות הקטנות של הלילה, או בשעות השחר של הבוקר – העמידה הממושכת בדפוס, במסדרה, אל מול הסדר, המעמד, לקבוע בלחץ הזמן את מיקום הידיעות, את הכותרת הראשית, את סדר הדברים בעמוד, ושוב – אם יש צורך, לקצץ ביריעות ההגהה, לקצר, ואם יש צורך להוסיף עידכונים של הרגע האחרון, והכל בתזזית, בריכוז בלתי רגיל, לבל תצא חס וחלילה שגגה מתחת ידו.

 מעט סמול-טוק, בלי שום אגו, כמעט באנונימיות, אבל עם מקצוענות עיתונאית לעילא ולעילא.

כמעט בלי יכולת להתווכח אתו ולערער על שיפוטו.

ותמיד, אני יכול להעיד, בסופו של דבר – גם כשניסית לערער, הצדק היה עימו. הכרעתו היתה, ברובם המכריע של המקרים, מקצועית ונכונה. סמכותו כעורך היתה ללא עוררין. 

הכתב, ששמו התנוסס בגאון על הידיעה או הסיפור, יכול היה להיות מרוצה מהטיפול בחומר על-ידי העורך הפרפקציוניסט. גם הקורא.

שמו של העורך, שמו של סאלק – תמיד הנשאר באנונימיות. כך גם היה טוב לו.

לא רק בעריכת חדשות וכתבות בעיתונים שלח סאלק ידו.

כחבר נאמן לתנועת ז'בוטינסקי, היה סאלק עורכם של מיטב ספרי ההנצחה של לוחמי האצ"ל, של אנשי התנועה הלאומית, ושל פרקי הזיכרונות של אנשיה.

כבר הזכרתי את הספר "נאום ראש הממשלה", שהשתתף בעריכתו, על כך יש להוסיף את הספר "ראשוני האצ"ל 1931 – 1940". אשר במבוא לו ציין הסופר יהושע אופיר המנוח,  את הרֵע שלמה אוקון, שגם סייע בידיו "בידע הרב שרכש על תולדות האצ"ל."

או הספר שערך יחד עם עמיתו יוסף כרוסט המנוח, 'ה"קונצרט במחתרת" – על רשמיו של חבר בית"ר והאצ"ל משה שטיין ז"ל, קריין "קול ציון הלוחמת", תחנת השידור של האצ"ל.

סאלק היה גם העורך הראשי של ספר הביוגרפיות של  "'גולי קניה' – סיפורם של לוחמי המחתרת בגלות אריתריאה, סודן וקניה." ועוד ועוד – ספרים וחוברות.

כך דאג סאלק שלנו לשמר את הזיכרון ההיסטורי של בני דורו, חבריו לאצ"ל, לבית"ר, לתנועת ז'בוטינסקי, ולהנחיל מורשת של גבורת ישראל לדורות הבאים.

על כולם ידע סאלק לספר – רק לא על עצמו.

כמעט לא פתח את סגור ליבו, לספר על אשר עבר עליו בימי השואה הקטסטרופלית, וסיפור הינצלותו.

סאלק היה למיטב ידיעתי שריד מגטו ורשה, שם עברו עליו שנות האימה,  עליו, על בני ביתו ועל בני עמו. הוא נשא על זרועו את המיספר, שהטביעו בה הפושעים הנאצים.

תמיד תיקן כשכתבו – נאצים. תיקן  ל - גרמנים-נאצים. כן, כן – גרמנים. בלי הנחות. בלי טיוח. ובלי "גרמניה האחרת".

סאלק -  לא שכח, ולא סלח!

פה ושם ניסה להסביר לבני הדור שלא ידעו את אותה תקופה אפלה, מה עבר על עמנו ועל עצמו, בידיעה כי אלה אירועים שלא ניתן כלל להסבירם למי שזכה, למי ששפר עליו גורלו, נולד וחי בארץ.

סאלק דיבר על ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי בהערצה, וכן על בית"ר ועל הרעיון הציוני, שנגע בנימי נפשם של מאות אלפי יהודים ובני נוער טרם עלה הכורת על בית ישראל באירופה ובגלויות אחרות.

גאה היה,  הוא בן דור השואה, להיות  בן דור התקומה, יליד פולין ובן ארץ-ישראל, אשר זכה לחיות את חיי המדינה היהודית, העצמאית, ב-65 שנותיה הראשונות, ולהקים משפחה לתפארת.

סאלק, מורי ורבי בשדה העריכה, מדריך ומופת. איש השלמות והרצינות, וגם האיש עם הצחוק המתגלגל. 

היית חבר נהדר. איש נימוסין והדר.

אזכור אותך לעד בחום, באהבה, בהערכה גדול

* * *

מנשה שאול

האפלה האיסלאמיסטית

"הם נכשלו"

האחים המוסלמים חסרי יכולת למשול במצרים. אני מאוכזב מהם. הם נכשלו. אנו נמצאים מול קבוצה של חובבים, וברור כי הם יותר קטנים מן המשימות והיעדים הניצבים לפניהם. אני מודאג. מקווה שיצליחו. אך איני מצפה שיצליחו".   (הסופר המצרי חסנין הייכל, ערוץ סי.בי.סי, 18.4.13.

חלפו למעלה משנתיים מפרוץ "האביב הערבי", שיש המכנים אותו "האביב המוסלמי", ואין נראים באופק סימנים כלשהם לקיומו של עידן חדש שיגשים את השאיפות שלמענן התקוממו ההמונים תוך סיכון של חייהם של רבים ואף הקרבתם.

הן במצרים והן בתוניסיה, שבהן שולטים משטרים איסלאמיים אבסולוטיים, יש געגועים למשטרים שהיו, למרות מגרעותיהם. על כך אמר לפני ימים ימימה המשורר הערבי: "יש יום שממנו אתה בוכה אך כשהוא חולף, אליו אתה בוכה."

מהו המצב האמיתי בתוניסיה לאחר עלייתה לשלטון של תנועת "אלנהד'ה" האיסלאמית, ומה באמת מתרחש במצרים בצל שלטונם של "האחים המוסלמים?

המטבע המקומי איבד כ-30 אחוז מערכו, ואזרחים נוהרים להמיר את המטבע המקומי שברשותם לדולרים – תופעה שזכתה לכינוי "דולריזציה".

 שיעורי האבטלה זינקו וממשיכים לעלות, כשבמדינות אלו אין דמי אבטלה.

משקיעים זרים מושכים את פיקדונותיהם מן הבנקים המקומיים.

האלימות גוברת, ויש עלייה מסחררת במעשי שוד, ביזה ואונס. איסלאמיסטים הזויים מנפיקים פסקי הלכה (פתווה) המתירים הטרדה מינית ואונס בנימוק שזו הדרך להרתיע נשים מלצאת להפגנות נגד המשטר, ולהרתיע את הוריהן ואת בעליהן שלא להתיר להן לצאת למרחב הציבורי.

תיירים מדירים את רגליהם משתי מדינות אלו שעיקר הכנסותיהן מתיירות. רזרבות מטבע החוץ מתדלדלות. במצרים למשל ירדו הרזרבות מ-38 ל-14 מיליארד דולר, שיספיקו בקושי    לייבוא של מצרכי יסוד למשך חודשיים.

הדמוקרטיה המיוחלת מבוששת לבוא. האיסלאמיסטים מעוניינים בעם שאינו מדבר, אינו מוחה ואינו צוחק, חסר חוש הומור, עם שיראה על מסכי הטלוויזיה נשים בשחור, עטופות בגלימות מכף רגל ועד ראש. גם לאנלוגיה האופטימית כי "האביב הערבי" דומה ליקיצה שפקדה את מזרח אירופה בשנות ה-90' של המאה שעברה ודומה גם להתקוממות בצ'כיה ב-1968 – אין יסוד. לא זו בלבד שהתקוות אינן מתגשמות, אלא גם מרחפת סכנה שארגון אלקאעידה יתבסס, בעיקר בסוריה.

מצרים מנסה להפליג אל העתיד

עיתון "אלביאן" –איחוד הנסיכויות

העריצות של קנאי האיסלאם חסרת מעצור

האיסלאמיסטים מניפים את הסיסמה "האיסלאם הוא הפתרון" (אלאסלאם הוא אלחל"), המבטלת את המוטיבציה של האדם לפעול למען עתיד טוב יותר – לו ולדורות שיבואו אחריו. כי די להאמין באיסלאם ולהתפלל, והבעיות תיפתרנה מאליהן והישועה תגיע.

סופר מצרי שואל: כיצד יכולה סיסמה זו למחוק חוב חיצוני של 40 מיליארד דולר?

בנוסף, שתי התנועות האיסלאמיות במצרים ובתוניסיה עלו לשלטון ללא סדר יום, ללא תוכנית ברורה, ללא תוכניות לרפורמה וללא ניסיון בניהול ענייני-המדינה. עיקר ניסיונם של "האחים המוסלמים" היה בניהול קרנות צדקה. הם הצטיינו בחלוקת מזון לאחר תפילות יום השישי ובהגשת עזרה בעקבות אסונות טבע. אך ניסיונם בתחומים אלה אינו יכול לספק חצי מיליון פיתות ביום ל-87 מיליון תושביה של מצרים.

העריצות של קנאי האיסלאם אינה יודעת גבול. הללו מאמינים כי הם שולטים בשם האל. המנהיג הרוחני של "האחים המוסלמים", מוחמד בדיע, הכריז: "אנחנו המהפכנים האמיתיים," ובכך ביטל את מאמציהם של האחרים, כלומר את הצעירים הליברליים שביצעו את המהפכה ומתלוננים כי גנבו להם אותה מידיהם.

מורסי ואנשיו הם שחיברו את החוקה ההלכתית ללא השתתפותם של חילונים ונשים. הם חותרים להקמת מועצת-עם על טהרת האיסלאמיסטים, למינוי של תובע כללי משלהם ומפקדי צבא משלהם, והם גם הקימו תקשורת איסלאמית שבערוצי הטלוויזיה שלה הקרייניות מופיעות כשהן רעולות פנים.

הדמוקרטיה עבורם היא אמצעי להגיע לשלטון, אך לא יותר מכך. וברוח זו הכריז לאחר הבחירות ב-2005 המנהיג הרוחני לשעבר של "האחים המוסלמים" מוחמד מהדי עאכיף, כי "הדמוקרטיה היא כמו כפכפים: נועלים אותם כדי להגיע לבית המרחץ, וכשנכנסים פנימה – זורקים אותם."

סיבה חשובה נוספת למצב העגום במדינות אלו היא ביטול תרומתן של הנשים בחברה, ברוח סיסמת האיסלאם הקיצוני "הגברים הם השולטים בנשים". פירוש הדבר הוא מחיקה של מחצית מכוחו של העם.

בנוסף על כל אלה, הערבים בכלל, והאיסלאמיסטים בפרט, חיים על עברם. עברם הוא עתידם. הם ניזונים מעידן האימפריות האיסלאמיות שצמחו ושגשגו ממחצית המאה ה-7 – עידן הכיבושים והקמת האימפריה האומיית ששלטה בשליש העולם הישן – ועד למחצית המאה ה-13.

משמעותם של כיבושי האיסלאם אחרי מותו של מוחמד הייתה סוציו-אקונומית בעיקרה. הכיבושים פתחו לבדווים מחוסרי-כל מן המדבר הסעודי מרחב מחיה חדש. הודות לכיבושים, הגיעו הבדווים לחופי הים התיכון, לצפון אפריקה, להודו, לחלק מסין ולחלקים האסייתיים של רוסיה. לאיסלאמיסטים של ימינו קשה לעכל את העובדה שחלפו עידני הכיבושים והאימפריות השולטות בעמים אחרים. לא זו בלבד, אלא שמרבית מדינות האיסלאם עסוקות כיום במלחמות פנימיות. זהו המצב בסוריה, תימן, עיראק, סודן, לבנון, מצרים, תוניסיה ולוב – מלחמות נגד עצמן ולא נגד עמים אחרים, במטרה להשתלט עליהם ולשעבדם ולמצוא בהם מרחב מחייה כפי שהיה בעבר.

התנהלות שלטונם של "האחים המוסלמים" בשנתיים האחרונות מוכיח מעל לכל ספק, שזה אינו מבשר טובות ואינו מגשים את שאיפות המורדים. הוא דומה כשתי טיפות מים לשלטון הקנאים באיראן המדרדר את מצב העם במרוצת 34 שנות קיומו מדחי אל דחי.

קיים רק הבדל אחד בין שני המשטרים: באיראן שולט משטר שיעי ובמדינות ערב האחרות – משטר סוני. שני המשטרים מאמינים כי שלטונם הוא שלטון האל. עם פרסום תוצאות הבחירות המזוייפות לנשיאות באיראן ביוני 2009, הכריז אחמדי ניג'אד כי המנהיג העליון עלי חמינאי אישר את תוצאות הבחירות, וכי מי שמתנגד לחמינאי, מתנגד לאלוהים.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 243

* * *

שמעון גרובר

עלות מול תועלת בהפקות אנרגיה

ההשקעות בחיפושי נפט וגז הן עצומות והימוריות, במיוחד אם הקידוחים הם ימיים, שמחייבים שימוש באסדות קידוח. לא אחת קורה שבאמצע הקידוחים הימיים נוצררת תקלות טכניות, שמחייבות הפסקת הקידוח והחלפת אסדת הקידוח, וזה כמובן מגדיל את העלויות. וכידוע, ישנם קידוחים מניבים וישנם קידוחים יבשים, שמשמעותם של האחרונים היא, שכל מאות המיליונים שהושקעו בקידוח יירדו לטימיון.

לעומת ההשקעה ההימורית בחיפושי מקורות אנרגיית-מאובנים (נפט, גז, פחם), הרי שההשקעה בהפקת אנרגיה ממקורות מתחדשים, כמו אנרגיית השמש ואנרגיית הרוח, איננה הימורית כיוון שהעלויות בהשקעה זו ידועות מראש – עלות הפנלים הסולאריים, עלות טורבינות הרוח, אורך חיי המיתקנים ותפוקת האנרגיה השנתית הממוצעת – ולכן ניתנות לחישוב  על כדאיותן.

גורם חשוב נוסף בחישובי העלות מול תועלת הוא שבעוד שמקורות האנרגיה המתחדשים הם אינסופיים (כל עוד שהכוכב שלנו ממשיך להתקיים), הרי שמקורות אנרגיית המאובנים הם סופיים.

לאור כל הנאמר לעיל, ולאור צניחת מחיריי הפאנלים הסולאריים, הרי שמאוד מומלץ להשקיע בהתקנת מתקני-אנרגיה-מתחדשים.

אהוד: המיסתורית עד היום לא סולחת לי על שלא קנינו בשעתו מניות של החברות של אסדות הגז, ואני עדיין ספקן. הלוואי שאתבדה.

* * *

יוסף אורן

הלוחש בְּשירים (חלק א')

שלושה פרקים נוספים מהמחקר על תחום שעדיין לא נחקר ביצירתו של עמוס עוז – זיקתו המיוחדת לסוגה השירית בספרות

הקדמה

בשני פרקיו הקודמים של המחקר הובלטה התחבולה הראשונה שבעזרתה פיצה עמוס עוז את עצמו על נטישת הכתיבה של שירה לטובת הכתיבה של סיפורת, והיא תחבולת "המשורר הנסתר" אשר איפשרה לו לקיים את אהבתו המסורה לשירה במקביל להתבססותו כמְספר.

תחבולת "המשורר הנסתר" התבטאה בשילוב דמויות של משוררים בעלילות סיפוריו ובמעקב אחרי עולמם הרוחני ככותבי שירה בתחנות שונות של חייהם, מגיל הנעורים ועד הגיעם לגיל מופלג.

באופן זה, כ"משורר נסתר", התנסה עוז עצמו בכיסופיהם הספרותיים של משוררים, בהתלבטויות שלהם, במאבקיהם עם השפה ובייסוריהם להשלים שורה מוצלחת וללטש שיר מושלם. בה-בעת העניקו לו המשוררים, ששילב כדמויות בסיפוריו, הזדמנות לבטא את השקפתו על "סוד השירה" ואף לבדות להם שורות שיר וגם שירים שלמים.

במילים אחרות: המשוררים שבדה בסיפוריו העניקו לעמוס עוז הזדמנות לפרסם תחת זהותם את שירתו, שירת "המשורר הנסתר", בעודו מצטייר בעיני הקוראים ככותב סיפורת בלבד.

יתר על כן: עמוס עוז נטה חיבה לדמויות המשוררים בסיפוריו וגם גילה הבנה להפכֵי הרוח בנפשם ולחותם החריגות שדבק בהם בחברה, אך בה-בעת ביטא את החיבה ואת ההבנה הללו בניסוח אירוני ולעיתים גם סאטירי, כלועג לעצמו על הדחף החזק שנותר בו כל השנים לכתוב שירה ואף להסתייע בתחבולת "המשורר הנסתר" כדי לפרסמה.

תחבולת "המשורר הנסתר" לא היתה התחבולה היחידה שבאמצעותה ביטא עמוס עוז את זיקתו הביוגרפית המיוחדת לסוגה השירית בספרות. בצידה הפעיל תחבולה נוספת והיא תחבולת "הלחישה בְשירים", אשר תוסבר ותודגם בפרקים הנוספים שאני משחרר כעת לפירסום מתוך המחקר.

כל מה שאפשר להוסיף בשלב הזה על תחבולת "הלחישה בְשירים", מסתכם בשתי המסקנות הבאות:

א) תחבולת "הלחישה בְשירים" הינה מקורית יותר מקודמתה – תחבולת "המשורר הנסתר", ולכן יידרשו שלושה המשכים כדי להשלים את הסברתה ואת הדגמתה.

ב) מאחר שלא זכורה לי הפעלה קודמת של תחבולת "הלחישה בשירים" על-ידי אחד מכותבי הסיפורת האחרים בדור הנוכחי – לכן אני מניח כי עמוס עוז הינו הסופר העברי שהפעיל אותה לראשונה והוא שזכאי לזכויות היוצרים על המצאתה, אלא אם כן יקום מישהו ויפריך הנחה זו באמצעות הוכחה שהתחבולה כבר הופעלה בעבר על-ידי מספר עברי אחר.

מהי תחבולת "הלחישה בשירים"?

רבים מכותבי הסיפורת העבריים נהגו לצטט ביצירותיהם פסוקים שיריים מהתנ"ך ושורות משיריהם המוכרים של משוררים בני דורם, והם עשו זאת  הרבה שנים לפני שעמוס עוז אימץ את הנוהג הזה גם בספריו.

על-פי נוהג זה רשאי היה כותב מאוחר להציב ציטוטים ממשורר שפעל לפניו בשני מקומות ביצירתו. הראשון – בפתח הכרך הסיפורתי, בתפקיד של מוֹטוֹ ליצירה, כדי לרמוז על נושאו של הסיפור, על בשורתו ולפעמים גם על המקור שממנו שאל המספר את השם לספרו. והשני – בגוף יריעת הסיפור, כחלק מדברו של "המספר", או כחלק מחילופי הדיבור בין גיבורי העלילה, אם כדי להעשיר את תוכן דבריהם של הגיבורים ואם כאמצעי איפיון המעיד על השכלתם ו/או על השתייכותם לחוג חברתי הצורך תרבות גבוהה.

מאחר שהבלעת שורות משירים בגוף יריעת הסיפור בשיח הגיבורים הפכה לנפוצה ביותר בספרים הנדפסים כיום בסיפורת הישראלית, גדל לאחרונה מספרם של כרכי הסיפורת, שבסופם נוסף עמוד המפרט את בעלי זכויות היוצרים על השורות אשר צוטטו. הפתרון הזה בא למנוע תביעות מצד משוררים  ויורשיהם נגד כותבי הפרוזה בגין פגיעה בזכויות היוצרים שלהם. והוא תחליף לאפשרות האחרת, שהיא בלתי-נוחה בעליל: לשתול הערה על המקור ממנו צוטטו השורות בצמוד להופעתו בטקסט. הפתרון הזה אכן הועדף ברומאנים הבאים: "פעם בחיים" של מירי רוזובסקי (2009), "וודקה ולחם" (2010) של מירה מגן, "עד שיום אחד" של שמי זרחין (2011) ו"נוילנד" של אשכול נבו (2011).

הציטוטים ב"קופסה שחורה"

ממש כמו מְספרים אחרים, השתמש גם עמוס עוז באפשרויות הללו, ואף הגדיל לעשות, כאשר הפעיל את שתיהן ביחד, באחד מספריו הראשונים בתבנית הרומאן – ברומאן "קופסה שחורה" (1987).

בפתח הרומאן "קופסה שחורה" הציב עוז כמוטו שלושה בתים מהתשעה שקיימים בשיר "הבֶּכִי" מתוך "שמחת עניים" לנתן אלתרמן. ובנוסף לכך כלל בגוף עלילת הרומאן (בעמ' 152) בית משיר אחר הכלול ב"שמחת עניים", והוא השיר "החוֹלֶד". שני הציטוטים מלמדים על הערכתו הגדולה לשירת אלתרמן ובתוכה לפואמה "שמחת עניים" משנת 1941, שממנה בחר, כזכור, לצטט גם בדבריו של המשורר אריה חורש לבתו נוגה ברומאן המוקדם שלו, "מקום אחר" (שם בחר לשלב בדברי האב שורות אחדות מהשיר "קץ האב").

שני הציטוטים האלה מתוך "שמחת עניים" (שלושת הבתים מהשיר "הבֶּכִי" במוטו והבית מהשיר "החוֹלֶד" בגוף העלילה) השתלבו היטב ברומאן "קופסה שחורה", משום ששירי הפואמה הזו – המנוסחים כשירי נמען, שבהם פונה הגבר ממשכנו בעולם הרפאים אל אשתו שהתאלמנה ועודנה בחיים – התאימו להפליא לעלילת הרומאן "קופסה שחורה".

בעלילת הרומאן הזה מתוארים יחסי משיכה-דחייה שהמשיכו להתקיים בין אלכס ואילנה גם אחרי שאהבתם היצרית החזקה הסתיימה בגירושים. דווקא המרחק הפיזי בין אלכס ואילנה – אשר ניתן להשוותו לשהייה של גיבורי "שמחת עניים" בשני עולמות שונים – שיקם אצל אילנה את הגעגועים אל אבי בנה, בועז. ובתואנה שהיא דואגת לעתידו של בועז, חידשה את הקשר עם אלכס באמצעות מכתבים, אחרי שנודע לה כי אלוף נעוריה נוטה למות ממחלה ממארת. שלושת הבתים שציטט עוז במוטו משקפים יוזמה כזו, אך בהיפוך זהותו של היוזם. בעוד שבפואמה של אלתרמן הדמות הגברית יוזמת את הפנייה אל הדמות הנשית, אילנה היא היוזמת את הפנייה אל אלכס ברומאן "קופסה שחורה" של עמוס עוז.

ואשר לשילוב בית מהשיר "החולד" בגוף עלילת הספר, נחוץ  להבהיר את ההקשר המצדיק זאת: ביום שבו התיר בית המשפט את נישואיהם, העביר אלכס פתק לאילנה באמצעות עורך דינו, זקהיים. בפתק הזה רשם אלכס בכתב-ידו את השורות הבאות מתוך השיר הזה:

אַתְּ עַצֶבֶת רֹאשִׁי הַמַּקְרִיחַ,

אַתְּ יְגוֹן צִפָּרְנַי הַגְּדוֹלוֹת,

אַתְּ שִׁמְעִינִי בְּנֵפֶץ הַטִּיחַ,

בְּחֵרוּק הָרִצְפָּה בַּלֵילוֹת.

ספק אם ניתן לבחור שורות קשות מאלה בשירת הדור הנוכחי למטרת ציטוט בפתק שמעביר הגבר לאשתו ביום גירושיהם. ואלכס ודאי שיער שאילנה לא תסתפק רק בשורות הבית הזה, אלא תגיע גם אל בתיו האחרים של השיר "החולד", ואז תמצא בשורותיו המלוטשות כתער של אלתרמן, סיכום של כל מה יכול היה לומר על נישואיהם. וייתכן גם ייתכן, כי בהשפעת השיר הזה, שבו מדמה הגבר את עצמו לחולד, לא חתם אלכס בשמו, על המכתב התשובה שכתב אל אילנה (עמ' 95-83), כי אם בכינוי המושאל שבחר לעצמו – "הערפד".

חטיבת הרומאנים הפוליטיים

אחרי הרומאן "קופסה שחורה" פירסם עמוס עוז את הרומאן "לדעת אשה" (1989), אלא שבו לא השתמש כלל בשתי האפשרויות לשילוב שורות מצוטטות מתוך שירים שבהן השתמש ב"קופסה שחורה", אלא פנה לראשונה לאפשרות חדשה ומתוחכמת יותר להפניית הקורא אל שירים מהשירה העברית בת-זמננו, והיא זו המוגדרת במחקר זה כתחבולת "הלחישה בשירים", שאל השימוש בה חזר פעם נוספת גם בחמישי מבין ששת הרומאנים שפירסם ברצף בשנות ה-80' וה-90' של המאה הקודמת – ברומאן "אל תגידי לילה" (1994).

ואלה הינם עיקריה של תחבולת "הלחישה":  גיבורי  הרומאנים "לדעת אישה" ו"אל תגידי לילה" אינם מצטטים שיר שלם וגם לא שורות בודדות מתוך שיר, אלא מַפְנים אל השיר בשלמותו באמצעות הדרכה מפורטת איך להגיע אליו.

   ואכן, עוז כלל לא ציטט משיריהם של משוררים בשני ספריו האמורים, לא כמוטו בפתחם ולא כציטוט בגוף הטקסט מפי הגיבורים, אלא רק "לחש" על קיומם במאגר השירה של משוררי הדור הנוכחי באמצעות מסירת פרטים ביבליוגרפיים מלאים, המדריכים את הקורא איך למצוא אותם במדף השירה העברית: שם המשורר, שם קובץ השירים, שם השיר ומספר העמוד שבו מודפס השיר בקובץ זה.

אף שבאופן זה, על-ידי עצם בחירת השירים מספרי השירה של משוררי הדור, חשף עמוס עוז את טעמו בשירה ואת כוחו כפרשן של השירים שנפשו נקשרה אליהם – ברור שלא לחשיפת עצמו כאוהב שירה וכיודע לפענח שירים המציא עוז את תחבולת "הלחישה בְשירים" והפעיל אותה ברומאנים "לדעת אישה" ו"אל תגידי לילה". כדי להשיב על שאלה, מדוע הועיד עוז את התחבולה החריגה הזו דווקא לשני הרומאנים האלה, נחוץ להקדים ולהסביר את מקומם בכלל יצירתו הסיפורתית.

פרט לרומאן המוקדם "מקום אחר", רומאן על רקע החיים בקיבוץ (שקדם לו קובץ הסיפורים על אותו רקע והוא "ארצות התן", ולאחרונה התווסף אליו הקובץ "בין חברים"), התמקד עוז בשני העשורים הראשונים של יצירתו, בשנות השישים והשבעים במאה הקודמת, בכתיבת סיפורים בתבניות הקצרות של הסיפורת: הסיפור הקצר והנובלה. ורק אחריהם חזר לכתיבת רומאנים. חזרה זו הניבה, בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, שישה רומאנים, המהווים ביחד חטיבה מיוחדת ביצירתו, והיא חטיבת הרומאנים הפוליטיים שלו.

שתי עובדות הצדיקו לפרש שישה רומאנים אלה כיצירות פוליטיות. העובדה הראשונה – בעלילות ששת הרומאנים היו שני רבדים: רובד ריאליסטי, שגילגל סיפור משפחתי רב-דורי, אשר בו הובלטו מתחים בין בני המשפחה, ורובד אלגורי, שפירש מתחים אלה כביטוי להשקפות הסותרות, אשר התגבשו בשיח שהתנהל בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת.

כלומר: כפשוטן היו עלילות ששת הרומאנים עלילות ריאליסטיות על יחסים מתוחים ומחלוקות בין בני המשפחה, אך בקריאה חתרנית יותר ובעזרת כלי הפיענוח האלגוריים, התברר שבנוסף לכך שיקפו היחסים האלה את ההשקפות הפוליטיות המנוגדות בין "המחנה הלאומי" לבין "מחנה השלום" בנושא "הסכסוך" הערבי-ישראלי.

   והעובדה השנייה – שכל שני רומאנים היוו צמד וכמו תאומים זהים השלימו זה את זה מבחינה רעיונית: "קופסה שחורה" (1987) הוא תאומו של "מנוחה נכונה" (1982), "המצב השלישי" (1991) הוא תאומו של "לדעת אישה" (1989) ו"פנתר במרתף" (1995) הוא תאומו של "אל תגידי לילה" (1994)*.

בצמד הרומאנים הראשון, ב"מנוחה נכונה" וב"קופסה שחורה",  עדיין עסק עוז בסוגיה פוליטית פנימית והיא סוגית ההורשה של האחריות על הנהגת המדינה נוכח היחלשותה של תנועת העבודה, אשר אז עמוס עוז עדיין השתייך אליה פורמלית, אף כי חיפש כבר מזמן מסגרת סוציאל-דמוקרטית תחליפית לה (ראה מאמרו "הברירה" בקובץ "מן היסוד" משנת 1962).

אך בשני הצמדים הבאים מששת הרומאנים של חטיבה זו, כבר ביטא עוז את עמדתו בנושאי המחלוקת הפוליטית שהתלהטה בחברה הישראלית בנושאי מדיניות מובהקים: בנושא עתיד "השטחים" (נושא שהתעורר אחרי מלחמת ששת-הימים) ובנושא "הסכסוך" עם העולם הערבי כולו (נושא שצמח למעשה במקביל לעליות היהודים לארץ-ישראל, אך הפך ביוזמת מדינות ערב ל"סכסוך" מוכרז עם מדינת ישראל מסיום מלחמת השיחרור ואילך).

בדיעבד מוצדק לקבוע, שדווקא ששת הרומאנים של החטיבה הזו ביצרו לעוז את מעמדו בקידמת הסיפורת של "דור המדינה" על ארבע המשמרות שהתגבשו בה עד סיום המאה הקודמת ("דור בארץ", "הגל החדש", "הגל המפוכח" ו"הקולות החדשים"), וגם קבעו ליצירתו את המעמד הספרותי-מוסרי הבכיר בספרות הישראלית בכללה. 

הלחישה בְשירים

מנקודת המבט של שירה, מתייחדת החטיבה הזו, בת ששת הרומאנים, בכך שעוז הסתייע בשניים מתוכם במבחר משירי הדור, כדי להחצין באופן עקיף ובחסות מטרייה ספרותית את השקפתו הפוליטית. 888

   אף שעוז ניצב, כמובן, מאחורי גיבוריו הבדויים אשר "לוחשים" שירים זה לזה בגוף העלילה, במסגרת המחלוקת הרעיונית שהתלהטה ביניהם, אין ספק שהסתייע ביודעין בכוח המאגי שגלום בשירים הללו כדי להשפיע על הקוראים לאמץ את השקפתו הרעיונית בנושא "עתיד השטחים" ברומאן "לדעת אישה", ובנושא סיום "הסכסוך" ברומאן "אל תגידי לילה" – נושאים מדיניים שהיו והינם עדיין במחלוקת בחברה הישראלית.

השימוש בתחבולה זו, אשר לא חשפה ולא כלום מתוך השירים, אלא רק "לחשה" על קיומם, התגלה כיעיל ביותר. מצד אחד לא עיכבה התחבולה את התקדמות הקורא בעלילה, כי "הלחישה" לא קטעה את הקריאה הקולחת שלו בטקסט, אך בה-בעת עודדה אותו להגיע אל השיר עצמו. ומי שטרח לעשות כך, מצא בשיר ביסוס נוסף לעמדה הרעיונית, האקטואלית-פוליטית, שביטא עמוס עוז בעלילות שני הרומאנים האלה.

* ראה ההסבר להתארגנות ששת הרומאנים בשלושה צמדים אלה בעמ' 64-63 בכרך "הקול הגברי בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך השלושה-עשר בסדרה המחקרית-ביקורתית של המחבר – "תולדות הסיפורת הישראלית".

(בשני החלקים הבאים יובאו השירים ש"לחש" עמוס עוז ברומאנים "לדעת אשה" ו"אל תגידי לילה", ותובהר תרומתם של השירים להסברת השקפתו הפוליטית, אף שרק "נלחשו") 

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק שניים-עשר

מה שאמר לה הגניקולוג

במיטה היתה אורנה דברנית כפייתית, כאילו גובה ממני חוב על כך שהיא מרשה לי לגרום לה תענוג. מהר מאוד קרה שאם לא הייתי נוגע בה לא הייתי מוצא בה עניין. את הליחשושים שלה הייתי שומע בחצי-אוזן, חושב בינתיים מחשבות אחרות. כניראה הרגישה בכך, משום שלחשה לי לפעמים אותו דבר פעם שנייה ושלישית, ואני כבר עייף הייתי מלומר אפילו שכבר שמעתי, או מנומס מלומר זאת – ומאחר שממילא לא הקשבתי, נוח היה לי יותר שלא להקשיב לסיפור שכבר שמעתי מאשר למעשייה חדשה.

היא ליחששה לילה-לילה, היה לה כושר דיבור פינומנאלי. בקולה לא היה כבר אפילו שמץ של מיבטא ייקי, רק כשעשתה פארודיה. סיפרה את קורות חייה. חיזר אחריה גבר נשוי, המורה שלה לפיתוח קול שכמעט שכב איתה. החזיק לה את החזה שלה כששרה. הבטיח לפתח לה, וקרה לו כתם במכנסיים. היא חלמה להיות זמרת אופרה ויכולה לשיר לי אריות של מוצארט: "ווי קה סאפטה, קה קוזה יאמור..." וגם "תרנגולים": "מל-פנים היא מתפתחת, היא לובשת כבר את זה... מ-סובבת את התחת, ושונאת את הבנים..." המלצר הערבי ממועדון-הלילה "בכחוס" השתגע להשכיב אותה. הכין לה ג'ין קולינס בחינם. יש לו אף ארוך שמלמד על הדבר האחר שלו. אומרים שככה זה אצל גברים. מצחיק. כמו פילים. איך שמתמזמזים שם ב"בכחוס". גברי בנאי, בעל הגבות המחוברות, עומד ושר שם בלילה שירי אסירים מהכלא הצבאי: "עוזי, עוזי, הוא לא נקי, תפס אותי, הקניס אותי, הרב-סמל, הפלוגתי..." כמה מהכי מפורסמות באוניברסיטה איבדו כשחזרו משם את הבתולים שלהן. משורר צעיר, כוכב עולה, שיושב שם לילות, היה חבר שלה במשך שנה. זבא שלה זיפר פעם שגם כשהוא היה זטודנט בווינה, הם היו מבלים בלילות, שותים יין ושרים כמו פראנץ שוברט והחברים שלו. בתקופת הקרע בבית לקחה אותה זבתא תרזה לקיבוץ.

בסטריפטיז הנפשי הזה חזרו שוב ושוב המשפטים: "אני לא אידרדר יותר. אני לא אשוב להיות אפס. אני מוכרחה לדבר, אל תירדם לי, פוצי שלך מוכרחה לדבר..."

כמובן שהייתי אומר לה שמה-זה-אני מקשיב, ושכל פעם שהיא תרגיש צורך לשפוך את הלב, שרק תקיש בדלת הזכוכית המפרידה ותחמוק אליי. בקושי הניחה לי לענות לה שניים-שלושה משפטים. כל שיחה במיטה היתה כולה שלה. וידוי מרוכז, וקשה, למרות שהייתי, בסופו של דבר, אדם זר. "אני לא משוגעת. אני לא פסיכית. הייתי יכולה להשתחרר מללכת לצבא על הסעיף הנפשי אבל אני מוכרחה להתגייס מפני שאני מרגישה שזה יעזור לי."

היתה בטיפולים כבר מכיתה גימ"ל, שלחו אותה לפסיכולוג ושם היתה משחקת בצעצועים, כדי להירגע.

 "אבל אני לא אלך לאיבוד. אני אתפוס עורך-דין בן של עורך-דין ממשרד גדול בתל-אביב והוא ואבא שלו בטח ישתגעו אחריי ואני אחיה אצלם כמו מלכה..."

שמעתי. עודדתי. מה שבאמת חשבתי, שהיא קצת מטורפת, לא יכולתי להגיד. לא רציתי שתרגיש שאני מרחם עליה. הייתי מאוהב בה למרות שחשדתי שהיא קצת מושחתת וחרף פיטפוטיה האינסופיים, המונולוגים הליליים המלאים, הגימנזיסטייים, מהווי הכיתה, מהקיבוץ בעמק יזרעאל, מוורדה אשתו השנייה של אביה בלונדון שהיתה מזכירה שלו במשרד החוץ בירושלים ושיום אחד תפסו אותה על חם, התיק מלא תחתונים, ביציאה ממארקס אנד ספנסר באוכספורד סטריט על מארבל ארץ', ואיך השגרירות השתיקה את הפרשה, והאחות החורגת הקטנה והמגעילה שלה, כרמל, שהיא שונאת אותה. ואני, עם כל הרצון הטוב, הייתי מאבד את סבלנות ההקשבה, להוט להשכיב אותה כבר במאוזן ולסתום בנשיקות את הפה שאינו חדל לפלוט שטויות.

בקיבוץ בעמק יזרעאל כינו אותה אורננה ובסוף ננה כמו הזונה הפריסאית. לילה אחד גזזו הבנים את שערותיה במספריים של גז כבשים, קינאו בה. חיים שמריהו, הבן שלו איתן הוא אחד מגיבורי פעולות התגמול של הצנחנים, היה המדריך. בייחוד שנאה את דילול הגזר ושאר העבודות הכפופות בגן-הירקות בשעות החמות של אחר-הצהריים. אמרו שהיא עצלה בגלל מסך השיער הארוך שהפריע לה לראות את העשבים המחורבנים בערוגה. נקמתה על גז שערה במיספריים של הכבשים היתה איומה נוראה. אינה יכולה לספר לי מפני שאקבל גועל. חטפה סטירת לחי מחיים שמריהו בחדר-האוכל של המשק וישבה וחיכתה חצי יום במזכירות עד ש"זבתא תרזה" באה לקחת אותה לרחביה, לא לפני שהיה בירור עם חיים ו"זבתא" אמרה לו: "זי זאדיזם, זי זקאנדל!" – וסטרה על לחיו של המחנך הדגול.

המשורר שלה כבר עשה על חייה במשק סיפור שהתפרסם במוסף הספרותי "משא" של "למרחב" והיתה מזה מה-זה שערוריה בקיבוצים עם המון מכתבים למערכת אבל אותה זה לא עניין ואפילו לא שמרה את הגיליונות כי שרפה אותם יחד עם המכתבים של הנבלה המשורר.

לילה אחד הפצירה בי בשעה שאוננו יחד: "בוא ונגיד עכשיו הרבה מילים גסות, מלוכלכלות," ואני מנעתי בעדה, כמו איזה אבאל'ה טוב, מוסרי. ידעתי מדוע אני נמשך אליה אלא שמתוך צדקנות רציתי שהכול ייראה יפה יותר, כאילו להוכיח לה משהו. שאני, לא בשביל בסוף לזיין אותה אלא כדי לעזור לה. אמנם הפיטפוטים הרחיקו אותי ממנה, הרגיזו, יצרו חומה, אבל האנחות גרמו לי הנאה. התבוננתי בה מקרוב, בחושך, היא הירשתה לי לעשות את הדבר האינטימי ביותר בגופה, אבל בינתיים רק באצבעות, וככל שהתקשתה להגיע לסיפוק, וככל שהירבתה להעביד אותי בפרך – כך הרגשתי שכוח שלטוני עליה גדל. חשבתי שאני שולט בה – ולא ידעתי שהיא השתמשה בי.

 "יש לי גירוי מתמיד בפותי," ליחששה לי. מין גרדת שגורמת לה התקפות של תאווה עד שאפילו כאשר הרופא הזקן והקבוע שלה, הגניקולוג הירושלמי ד"ר בנימין מוגילבסקי, "חבר של זבא", היה בודק אותה – היה הכול מתחיל לזוז ולזוע אצלה כאילו בעלו אותה. יום אחד הרטיבה אותו כל-כך עד שלאחר שהוציא את אצבעותיו חייך ואמר לה שהחבר שלה, (זה שהיה אז, המשורר הצעיר), ודאי נהנה ממנה מאוד-מאוד.

בגלל דאגתה לשדיה הקטנים זיפר לה מוגילבסקי בדיחה. אישה באה לרופא: "דוקטור, השדיים שלי קטנים!" – אומר לה הרופא: "קחי נייר טואלט ותשפשפי בו פעמיים ביום בין השדיים!" – "וזי עוזר?" – "אלזו, בוודאי. תזתכלי על הפופו [במלעיל] שלך!"

החלום שלה להשתין בעמידה, להרגיש כמו גבר... היא מתאמנת ערומה באמבטיה והצליחה להשפריץ כבר איזה שלושים סנטימטר קדימה... הזדקפה אורנה במיטה והתחילה להניע את האגן הקטן שלה בתנועות של רקדנית בטן, צוחקת כמאיימת להרטיב עליי.

לילה אחד נכנסה לחדרי אחרי שאחר-הצהריים נבדקה אצל ד"ר מוגילבסקי, ואחרי שמישהו מהכיתה ליווה אותה בערב מקולנוע "רקס" הביתה, ובתוך הפותה שלה היה פתיל ארוך, לבן, והיא היתה מגורה ממה שהתחיל בבדיקה ואולי נמשך בקולנוע, ולא חדלה ללחשש לי בהתקף לשון אינפאנטילי ואילו אני העדפתי לשמוע את האנחות שלה שעה שהדגדגן שלה התנפח באצבעותיי. היה לה דגדגן עצום שהיתה יכולה בלי ספק לגרום בו אורגאזם לנערה אחרת, אלא שהיא עצמה היתה מתקשה להגיע לסיפוק. הייתה מסוגלת לבקש שאגרה אותה משך שעה, שעתיים – לתחוב את הראש לכר ולהיאנח כמו חיה קטנה – ולא להיות יכולה להתפרק.

היו לה עוד כמה מוזרויות. המשורר הצעיר שהיה חבר שלה, שעות אחדות לפני הלילה שבו החלה לבוא אליי, זנח אותה, והיום בצהריים בקפה "טעמון" גילתה לו כל מה שעשתה איתי, כדי להרגיז אותו, והוא אמר לה שהיא גרועה מזונה. זונה עושה את זה בשביל כסף – והיא בחינם.

ניסיתי להרגיע אותה, לחייך, לבטל את דבריו – היא אינה כזו, היא טהורה, הרי אנחנו, בינתיים, רק מבחוץ, שומרים עליה – ניראיתי ודאי טיפש מאוד. אני, שהייתי מבוגר ממנה, הייתי תמים לעומתה. כה תמים שאפילו לא ידעתי שאני תמים והרגשתי את עצמי חוטא לעומת תומתה, חשבתי שהיא רק מתלכלכת קצת בדיבורים האינפאנטיליים, כדרך המתבגרים.

 "מה אתה נהנה כל-כך למשש אותי ולפנק ולהגיד לי שאני לא זונה ושהפיטמות שלי כמו דובדבנים קטנים, שמוקילה? אני לא הילדה הקטנה שלך. סבלתי הרבה בחיים שלי. אני הרבה יותר זקנה ממך (אמרה זקנה בזי"ן של ייקים, במיבטא של זבתא תרזה אורלובסקי), שוונצילה, הזופר המצחיק! נחש-המכנסיים! (היא אמרה – אמכנזיים!) – אתה בטח מת כבר לעשות לי... ולא איכפת לך שייוולד לי תינוק ממך כמו אח קטן שלי – "

פרק שלושה-עשר

"אולי זה הבתוכו של הג'וק?"

חייתי מעתה חיים כפולים. בבקרים, לאחר שהקטנה היתה יוצאת לגימנסיה העברית רחביה, הייתי מתנפל בפראות על בעלת-הבית אימה ומוצא בה פורקן, זאת אומרת דופק אותה עד העצם. עליזה נדהמה לעוצמה שבה שבתי לחשוק בה, כמו בפגישותינו הראשונות. אולי חשבה שסוף-סוף התאהבתי בה, ועם זאת – אותה פקעת עצבים נמהרת ומלאת חששות שבקירבה לא הותרה. כן, הייתי נמהר מאוד וחסר-התחשבות, ובוקר אחד בעלתי בה שלוש פעמים את אורנה שבדמיוני, ורק בפעם השלישית הבאתי גם אותה לפורקן שלווה בצעקות ובכי ובנשיקות רגליי והאובייקט ובהפצרות שאישבע לה כי לעולם לעולם לא אעזוב אותה!

ככה הזדווגנו.

וריח הגוף הג'ינג'י המושך, הסוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף, המשותף לאם ולבת.

הו, אלוהים, – הרהרתי לעצמי, אילו הקטנה היתה יודעת כל זאת –

יודעת להיות איתי כך, במיטה!

והדבר הטריף עליי את דעתי כי בלילות, כשהיתה הקטנה בזרועותיי, נוהמת ומתפנקת כחתולה קטנטנה וקוראת לי "אבא'לה – " או לפעמים מוצצת את פטמותיי ואומרת שאני כמו אחות שלה ומצחקקת לי מביאליק: "תאמר אהיה מינקת, אין לי דדיים!" – הייתי נזכר בעליזה ובבקרים הפרועים עימה, שהיו ושיהיו, הו, אלוהים! – הרהרתי, אילו הבת היתה אימה!

 "מה תעשה כשאתגייס?" התגרתה בי הקטנה, "תבוא עם מוּטי לטקס הסיום של הטירונות?" – כאשר דיברה ראיתי אותה עומדת מולי במדי חאקי ובכובע-עבודה צבאי שממנו משתפכות מחלפות השיער הג'ינג'י הכהה ונזכרתי שקראתי בעיתון רשמים שסיפר תייר מפינלאנד שביקר בישראל ודווקא היה מלא טענות כלפינו אבל – "אחרי נחיתת ביניים בשטוקהולם הגעתי סוף-סוף להלסינקי. עליתי על קו 615 הביתה, רועד מאפס מעלות, וכל מיני ילדים מאחוריי מקשקשים על מקום לשתות בירה. התחלתי לחלום על אוטובוסים חמים ודחוסים של אגד, עמוסים בחיילות ישראליות רדומות שהנשק מושלך עליהן. אם היו עושים תחרות עולמית של הבחורות עם הציצים הכי גדולים, ישראל היתה זוכה בגדול. אני חושב שזה בגלל השמש והחומוס."

סיפרתי לקטנה והיא צחקה בקול חנוק כדי שעליזה לא תשמע. כל שיחותינו במיטה היו בלחישות, ושער-הערווה שלה היה חלק כל-כך ורך כמשי. "גם את תהיי שם בערימה של חיילות עייפות עם המון-המון שדיים רכים, מסריחות מאימונים, ואני אמשש אתכן אחת-אחת עד שאמצא אותך, בובילה, ואקח הביתה וארחץ אותך טוב-טוב, גם את הטוסיק ובין הרגליים, איפה שישפשף לך מיותר-מדי-ללכת, ונפדר לך בטלק וכשאנשק אותך אני אתעטש..."

 "ואני ישכב וישן שם באוטובוס של החיילות שמשופשף לנו בין הרגליים מרוב הליכה ופתאום אתה תידחק לזיעה המסריחה שלנו, בובילה, זנאי זקן מפינלאנד [אמרה בפ"א דגושה], ותמשש בשדיים המלוחים בערימה שלנו בשביל למצוא אותי וכשתיגע בי אני יצעק מפני שכבר השפרצת..."

 "די, תפסיקי לצבוט אותי..."

 "ושאני יצטרכת להשתין אנחנו נרד ואתה תחזיק אותי בתוסיקים מאחורה כמו ילדה קטנה שלך, שאני יעשה באוויר..."

לילה אחד, אורנה בזרועותיי בנשיקה שאינה נגמרת, מאוננת כבר שעה ארוכה כשהיא מחככת את ירכיה מול ירכי אך אינה מניחה לי לקלף את מכנסי הפיג'מה שלה שכבר ליחלחה. ועליזה, בחדר-השינה, ודאי קוראת כדרכה לאור מנורת-לילה קטנה ב"סוד שיח" או בהלקין או ב"החיים כמשל". לפתע קול צעדים, ולאחריו צעקות מן המיטבח:

 "ג'וק! ג'וק! אוי ג'וק! אני מתעלפת!"

כשנבהלה היה לקולה מיבטא כמעט כשל אימה תרזה אורלובסקי.

אורנה היחפה חמקה ממני מיד כרוח-רפאים. יצאתי בפיג'אמת-הפלאנל הרפוייה, משפשף את עיניי ומפהק כאילו הצעקות העירו אותי. נכנסתי למיטבח. עליזה עמדה רועדת בכתונת-לילה ובנעלי-בית על כיסא כששערותיה האדומות מזדקרות בבהלה. היסטרית. ג'וק שחור-חום, משושיו זקורים, טייל בנחת על הרצפה. לקחתי מעליזה נעל-בית ומחצתי אותו. אספתי את גופתו במפית וזרקתי לפח-האשפה. כאשר התכופפתי נשלף לי הזין שטרם גמר לאותו ערב ולא הצלחתי להסתירו. עליזה שירדה מהכיסא תפסה לי אותו.

 "השתגעת? הילדה בבית! יכולה להתעורר..."

 "מגיע לי פיצוי. אני לא רוצה שיהרגו אותי... פחדתי כל כך... איתך אין לי שום מעצורים..."

 "אז נחכה לבוקר. תגידי שאת חולה. אל תלכי מחר לגימנסיה."

 "לא. בוא ניראה אם היא ישינה ואז נעשה את זה. יום אחד תעשה מזה סיפור. בטח מלא שקרים. לא איכפת לי שתכניס אותי לספרות העברית, אפילו מהתחת, אבל שבינתיים לא תפסיק להכניס לי, אתה שומע? עצלן!"

אני? שבהתחלה, שלוש פעמים בלילה אחד התזתי רק למחשבה על אודותיה?

עליזה כיבתה את האור במיטבח ומשכה אותי אחריה בזין לאורך המסדרון החשוך כאילו אני עבד שלה. היא הקישה קלות על דלתה של אורנה ולחשה: "אורניו מותק את ערה? לא שמעת שצעקתי ג'וק?"

הקטנה בפנים השימה עצמה ישינה. אפילו נחרה קלות.

 "מלאך שלי!"

בקושי התאפקתי שלא לצחוק מלמעלה ולא להתיז מלמטה אבל הצחוק הכבוש חילחל בקרביי והרעיד אותי.

 "מה איתך?" לחשה עליזה והידקה חזק יותר את אצבעותיה על הזין שלי כדי להפסיק את פירפורו.

משלא נשמעה כל תשובה, סגרה עליזה את הדלת ומשכה אותי אחריה במסדרון לחדר-השינה.

סירבתי להיכנס. כאב לי. ידעתי שהקטנה ערה. וגרוע מכך, בגלל הקור, השלפוחית כבר עמדה להתפוצץ לי.

והכל בינינו כמעט בלי מילים, שלא "להעיר" את הקטנה.

 "תישבע לי שלא תעזוב אותי לעולם!?" לחשה.

 "תוכיחי לי!" נפלט לי פתאום.

מיד ירדה בחשיכה על ברכיה ובלעה אותי. ברכיי רעדו. שערותיה דיגדגו אותי. כשגמרתי רצה לחדר-האמבטיה ומשם עלו קולות של גירגור וזרימת מים.

ברחתי לחדרי, פתחתי בחשאי סדק בחלון ובתריס והשתנתי החוצה שעה ארוכה בכפור הירושלמי כשהרוק של עליזה קופא לי על האובייקט כמו גלאזורה על העוגה. בדרך-כלל אני סופר כשאני משתין והפעם ספרתי עד מאתיים ושבעים! – נסו-נא גם אתם, קוראיי הנאמנים! – נזכרתי שוב ברומאן הנפלא "רעב" של קנוט האמסון, שבו הגיבור משתין במכנסיו מפני שהוא מתבייש לבקש את סליחתה של הבחורה היפה, שעימה הוא מטייל ברחובות לונדון, להיפנות רגע לצרכיו. מיהרתי לסגור בשקט את התריס, ואחריו את החלון, וטמנתי את עצמי עמוק-עמוק תחת חמש השמיכות הצבאיות.

החלטתי לקרוא לרומאן הראשון שאכתוב: "טעמתי סופר עברי", שם שיכול להיות מאוד מסחרי.

וכמובן שלעזוב את הדירה, בחורף, לא עלה בדעתי, אבל להישבע לה, לעליזה, שאישאר – לעולם? מצד אחד, באביב – אוכל כבר להסתדר לבד, אפילו בחדרי הקודם, שעמד עדיין בשיממונו כי לא נמצא עוד סטודנט מסכן ונואש כמוני שייאות לגור בו בחורף בתנאים שכאלה. מצד שני – לעזוב את אורנה, את האוצר שבזרועותיי, שבלילות? מצד שלישי –

כמה זמן כל זה יוכל להימשך?

 – – –

מה עוד שבארוחת-הבוקר אני שומע את הקטנה אומרת לתומה: "של מי זה כתם הסמארק שם על הריצפה במסדרון? אולי מישהו יכול להגיד לי?"

וכשאף אחד לא עונה אני שומע אותה אחר-כך צוחקת לעצמה בשקט בלי שעליזה תשמע: "אולי זה הבתוכו של הג'וק?"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד, קראתי את מאמרו המרתק של ד"ר יואל רפל ומצאתי בו אלף טעמים לשבח, בכל זאת ראוי להעיר שהמשפט "באירופה של ימי הביניים, כאשר נהגו (ויש שעדיין נוהגים) לצאת באחד במאי ליערות, להדליק מדורות, לשחק בחץ-וקשת ולזרוק תפוחי אדמה לאש" –כולל בתוכו סתירה – שכןבימי הביניים לא הכירו כלל את תפוחי האדמה. אלה הובאו מאמריקה במאה השש-עשרה.

בברכה,

יחיעם פדן

* לאודי שלום רב, ביום רביעי 24.4, בראיון שנמשך שעה בגלי צה"ל, ענה אליהו הכהן שהוא היה לוקח אתו לאי בודד את "הספר של אהוד בן עזר, 'בין חולות וכחול שמיים' על [מפי]  נחום גוטמן," ואף הרחיב את הדיבור על הספר שקרא פעמים רבות.

אתה יכול למצוא את הראיון באינטרנט. אם אינני טועה הראיון היה במסגרת תוכנית שנקראת "אנשים". בדרך כלל המראיין הוא קובי מידן, ובסוף התוכנית, המשודרת ברוב ערבי השבוע, מציינים את פרטי האפשרות הזו לשמוע את הראיונות.

שים לב שאליהו הכהן הדגיש את ראשוניותה של פ"ת. התרשמתי שהוא קשור למושבה.

 בידידות

אופירה רהט

אהוד: לאופירה רהט היקרה, נצר למשפחת גולדברג הפתח-תקוואית המפוארת, שלום. תודה על המידע. אליהו הכהן, בצניעותו, אפילו לא סיפר לי על התוכנית. הוא אינו בן פתח-תקווה אלא נווה-צדק, אבל הוא מהיחידים שעושים צדק עם תולדות ייסודה של פתח תקווה, המושבה העברית הראשונה של ראשית העלייה הראשונה, ולא כמו הסלפן פרופ' ישראל ברטל שסבור כי פתח-תקווה כלל לא נוסדה כמושבה אלא למען קיום מצוות התלויות ביישוב הארץ, וה"הוכחה" שלו היא שעבדו בה – ערבים!

סיפרתי וכתבתי כבר בהזדמנויות קודמות – כי עברתי עם כתב-היד של הספר בין כמה וכמה הוצאות ספרים מכובדות, ומגרשון ריבלין, למשל, שהיה אז עורך ב"עם עובד", שמעתי שגוטמן כבר לא מעניין אף אחד [זה היה בסוף שנות ה-70]. למזלי, בעקבות הצלחת ספרי "עופרית בלופרית" ב"יבנה", הם ניאותו להדפיס גם את "בין חולות וכחול-שמיים", וזאת גם בזכות העורך הספרותי של ההוצאה, בנימין טנא, שהיה שנים רבות מעורכי "משמר לילדים".

לאחר שהוצאת "יבנה" הוותיקה, נסגרה עברו כל המלאי והזכויות שלה להוצאת "בונוס" ביבנה. בינתיים נותרו עוד עותקים של "בין חולות וכחול-שמיים" שהופיע בכמה וכמה הדפסות, ואפשר להשיגו גם בחנות של מוזיאון גוטמן בנווה-צדק, אבל אני חושש שלאחר שיאזלו – לא יהיה המשך לספר הנלבב הזה. אבל זה הגורל של מרבית 40 ספריי, למעט "אלבום נחום גוטמן" שבעריכתי, והרומאן האחרון שלי "ספר הגעגועים" שטרם אזל.

* שלום רב לך אהוד. הערות לעיתון 836. מקריאה חוזרת בסיפוריך הרבים ידועה  לי האפיניות  הרבה שלך לקונדומים (קונדונים בלשונך. [טעות – קנדונים. – אב"ע]) – ומסביבם אין סיפורים בפיך. אם כך אפשר לנסות להעשיר את ידיעותיך בעניין.

החברה שלך שהחזיקה את התכשירים הללו ליד מיטתה לשעת הצורך נהגה נכון. בעלי המקצוע ממליצים שאלה יהיו ברשות האישה תמיד ולא לחכות שהוא יואיל להמציא אותם כי תמיד יש לו תירוץ שהוא שכח לקנות או שכח בבית ובינתיים האדון זקוף וחם ומחכה למילוי ייעודו עלי אדמות, וכפי שאמרו רבותינו כאשר הבולבול עומד השכל בתחת, וטראך... ויש הריון.

ועוד לפני המצאת הגלולה נשים חכמות נהגו כך, ומעשה שסופר לנו בבית הספר לרפואה שיום אחד הובאה לחדר המיון  בלוויית שוטר מישהי שהתלוננה שנאנסה. בעת בדיקת הרופא נמצא   שנשאה דיאפראגמה בתוכה (אחת האמצאות למניעת הריון). לשאלה כיצד זה? – היא ענתה שלפני שבן הבלייעל עמד לבצע את זממו היא ביקשה שימתין קמעא  עד שהיא תתקין את ההגנה שהיתה בארנקה...

ואגב נושא זה לא השתנה בהרבה למרות הגלולות החודשיות ואלה שאחרי וכו' כי זה טבעם של האנשים.

ואגב ההפתעה שחיכתה לאדון העורך והמספר ביום הולדתו , זר  שלם של קונדומים ועליהם קישוטים... בילדותי ראיתי בבגדאד שחנויות זעירות שמכרו לילדים מיני צעצועים שילבו בין היתר קונדומים מנופחים (ממוחזרים?) על תקן של בלונים.

ומן ההווי של שנות השירות הרבות בצה"ל, שלושה חיילים הלכו לרחב אך היו ברשותם רק שני קונדומים, כיצד יסתדרו  בלי שילבש מי מהם אחד משומש?

(תראה כמה סיפוריך מוציאים את הקוראים לתרבות רעה... סופך חייב להיות יורש גיהינום).

ולעצם העניין תמשיך בסיפורי הזימה שלך ואפשר שתקבל את התואר "פאני היל המלאבסי".

בברכה

י"ז

אהוד: אחת הצרות שלי כסופר היא שכל מה שהמספר שלי בגוף ראשון אומר בספר שלי – שקרה לו, מיד הקוראים, גם אתה – מאמינים שכך אכן קרה לי-עצמי בפועל; אבל כאשר המספר שלי מספר, לעיתים רחוקות, דברים אמיתיים שקרו לי – כולם בטוחים שזה מהדמיון, שהרי לא ייתכן שכך קרה לי! – מה, אני השתנתי לחזייה של מזכירתנו ד"ר שְׁפִיפוֹנָה בצהרי יום?

אבל לא נורא שכך קרה, כי דווקא אצל מרבית העמיתים שלי – הקוראים כבר יודעים כמעט-מראש שמה שהסופרים מספרים להם בספריהם – מעולם לא קרה להם, וככה זה נראה, ולעיתים זה גם מרדים.

* מזכירת-המערכת המגורה והדדנית ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ אומרת  שהיא לא יודעת מה יותר גרוע, שהעורך ממשש לה בימים כמו קצב או – מסמס לה בלילות כמו רוזן. מכל מקום היא מבקשת להודיע לגברים שהכוּס שלה אינו הפקר – וגם שיפסיקו להתחכך בציצים שלה כשהם עוברים במשרד המערכת, כי גם ככה הם די נפוחים.

מי?

* מתוך הצעת הכיתוב של המו"ל לכריכה האחורית של הרומאן החדש שלנו: "מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2488 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל