גיליון מס' 838

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב באייר תשע"ג,  2 במאי 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לֵאָה שוֹתֶקֶת עֶצֶב לֹא נִרְפָּא לְיַעֲקֹב. //  עמוס גלבוע: סביב דברי תא"ל איתי ברון. [ציטוט]. // דרור אֵידָר: מערה במקום ביתר: בר כוכבא ובר יוחאי. [ציטוט]. // תוכנית נפלאה בגל"צ עם אליהו הכהן. // שירת האינטרנציונל. // עוז אלמוג: זה לא אני. // אילן בושם: 9 שירים ל"חדשות בן עזר". // משה גרנות: על שינון ועל חשיבה. // נתי מלאכי: משבר. // מרדכי בן חורין: אחרת // אורי הייטנר: 1. משאל עם – בחוק יסוד. 2. שבחי החינוך הקהילתי. 3. אגדת אי המשילות.  // אלי מייזליש: אני מתעב...! // א"כ: גברים במלכודת. // יוסף אורן: הלוחש בְּשירים (חלק ב'), שירים ש"לחש" עוז ברומאן "לדעת אשה". // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", פרק ארבעה-עשר, ליל השלג אשר באמבטיה.  פרק חמישה עשר, הגירוש. // ממקורות הש"י.

גיליון מצומצם-יחסית כי המערכת עסוקה כולה בהגהות הרומאן החדש

 "מסעותיי עם נשים" של העורך אהוד בן עזר

* * *

יוסי גמזו

לֵאָה שוֹתֶקֶת עֶצֶב לֹא נִרְפָּא לְיַעֲקֹב

"וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה"

(בראשית כ"ט, ל"א)

כְּשֶאַתָּה מְלַטֵּף אוֹתִי

לְטוּפָה בִּי אַחַת אַחֶרֶת

כְּמוֹ מִבַּעַד לָעוֹר. דְּמוּתִי

לֹא דְמוּתָה. הִיא יָפָה עֲשֶׂרֶת

מוֹנִים. הִיא צָמָא עַתִּיק

וַאֲנִי רַק תּוּגָה נִחֶרֶת.

כְּשֶאַתָּה מְלַטֵּף אוֹתִי

לְטוּפָה בִּי אַחַת אַחֶרֶת.

כְּשֶאַתָּה מְנַשֵּק אוֹתִי

נְשוּקָה בִּי אַחַת אַחֶרֶת.

אַל תַּכְחִיש. מְיֻתָּר. מַחְטִיא

לֹא הַפֶּה. רַק הַשֶּקֶר. חֶרֶש

זֶה בּוֹעֵר בֵּין שְׂפַתְךָ לִשְׂפָתִי

כְּמוֹ שֶרַק הָאֱמֶת בּוֹעֶרֶת.

כְּשֶאַתָּה מְנַשֵּק אוֹתִי

נְשוּקָה בִּי אַחַת אַחֶרֶת.

אֲבָל רַק כְּשֶאַתָּה מַכְאִיב

וּפוֹצֵעַ כְּפַעַם בְּפַעַם

בְּמִלִּים שֶעֻקְצָן מַטְרִיף,

בִּשְתִּיקוֹת שוֹאֲגוֹת כְּרַעַם,

כְּשֶאַתָּה מְדַיֵּק מְאֹד

לְיַסֵּר, לְעַנּוֹת, כְּחֶתֶךְ  –

הִיא אֵינֶנָּה בֵּינֵינוּ עוֹד,

זוֹ אֲנִי לְבַדִּי שוֹתֶתֶת.

* * *

עמוס גלבוע

סביב דברי תא"ל איתי ברון

ד"ר (תא"ל בדימוס ) חיים יעבץ היה בזמנו אחד מבכירי המודיעין. יום אחד, בדיון סגור עם שר הביטחון משה דיין, הוא הציג את הנושא הסובייטי, בדגש על אפשרות התערבות צבאית סובייטית נגד ישראל. לאחר סיום ההצגה העביר דיין לחיים פתק נייר. הוא כתב שם שהתרשם מעומק ההצגה, חדות הנתונים, והוא מסכים לגמרי עם ההערכה המסכמת כי  הסיכוי להתערבות ישירה נגד ישראל הוא מאוד מאוד נמוך. דיין לא היה ידוע כאחד שמרבה לשבח, ודבריו בפתק היוו חריג בולט מנוהגו הביקורתי. חיים כמובן רווה נחת.

לא עוברים יומיים, ובכנס פומבי דיין אומר דברים הפוכים לגמרי: יש סכנה גדולה מהתערבות צבאית רוסית, צריכים להפנים זאת וכדומה.

חיים נדהם, אך שתק.

עובר זמן, ובדיון נוסף אצל דיין, חיים מנצל את ההזדמנות ושואל את דיין לפשר דבריו הפומביים. דיין חייך, הביט בחיים בעינו השובבה ואמר בערך כך:

בפומבי דברתי כמו פוליטיקאי, לא כאיש מודיעין.

 נזכרתי באירוע זה, המשקף מציאות כמעט בכל המדינות הדמוקרטיות, על רקע מה שהתחולל בשבוע שעבר סביב דברי תא"ל איתי ברון, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, בעניין השימוש בנשק כימי ע"י משטר אסד. 

על רקע הניסיון והידע שלי, אני רוצה  להעלות 4 נקודות עקרוניות.

האחת, שאיפתו העליונה של המודיעין (לפחות כפי שמוכרת לי במדינת ישראל) היא להציג  את האמת של המציאות עד כמה שניתן, ולחשוף את השקר וההונאה. הוא עושה זאת ברמות שונות של ודאות. הוא מייצג את  המודל הנקי ביותר, האובייקטיבי ביותר (עד כמה שהדבר ניתן) והמקצועי ביותר של   תיאור המציאות והערכתה, על פי מיטב שיפוטו והמידע שבידו. הוא יכול לטעות, והוא טועה, אך הוא יודע לתקן עצמו. הוא שונה לחלוטין מהדרג הפוליטי,  המנצל פעמים לצרכיו הפוליטיים את המודיעין המסופק, או מנסה להתעלם ממנו אם אינו מתאים למדיניות הנקוטה בידו, או בשל שלל סיבות אחרות. הוא שונה כמובן מהותית מהתקשורת וגם מחלק מהאקדמיה, שלא החתירה לאמת מדריכה אותם, אלא שפע של סיבות אחרות. וכמובן שלאיש מקהלים אלו אין שמץ של  אחריות לדבריו.

הנקודה השנייה. קיימת הקשה ישירה בין  הצמרת המודיעינית לעבודת הדרג המדיני.  לכן, בהופעות פומביות של צמרת המודיעין היא צריכה כמובן להגיד את האמת כפי  שהיא אומרת אותה "בחדר", אך בהסתייגות מרכזית אחת: בנושאים קונקרטיים ייחודיים בעלי רגישות, היא צריכה לידע את הדרגים שמעליה מה היא הולכת להגיד ולקבל הסכמתם. הדרגים שלמעלה יכולים להסכים או לאסור. אם אסרו, אזיי הדברים לא ייאמרו. אם התירו, אזי האמת המודיעינית תיאמר, ללא כחל וסרק.

והנקודה השלישית. קשה למודיעין לאטום את אוזניו לדברים של הדרג המדיני-פוליטי שמעבד את המודיעין לצרכיו בצורה צינית. אבל, קשה לו הרבה יותר לראות כיצד התקשורת  מעוותת ומסלפת את דברי אנשי הצמרת שלו בהופעות שלהם בפורומים סגורים. ועדת חוץ וביטחון היא המודל לכך, אך לא רק היא. מה שתמיד מציב דילמה חריפה למודיעין: הם חייבים להגיד את האמת, אך יודעים שאמת זאת תסולף בידי המדליפים, ועוד יותר בידי מקבלי ההדלפה בתקשורת.  התוצאה היא שהמודיעין יקמץ בדיווחיו.

 והנקודה האחרונה. מדינת ישראל, להבדיל ממדינות במערב, תלויה במודיעין שלה. המודיעין האמריקאי, למשל, יכול לא להגיד כל הזמן את כל האמת, או להתאים עצמו למדיניות הנשיא בצורות שונות. אצלנו  אין את המותרות האלו, ולא יכול להיות. זה אחד מיסודות הכוח שלנו.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 29.4.

* * *

דרור אֵידָר

מערה במקום ביתר: בר כוכבא ובר יוחאי

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (28.4.2013)

בשבוע שראש מפלגתה העמיד את החרדים כאנטי-תזה למה שישראלי בעיניו, בחרה רות קלדרון לאמץ את הגרסה החרדית לל"ג בעומר. לא עוד בר כוכבא ומרד ועצמאות ומסירות נפש לחירות ישראל – עכשיו חוזרים לר' שמעון בר יוחאי וספר הזוהר ופנימיות התורה. לא עוד מיליטריזם לאומני, עכשיו תור הסגפנות הגלותית, הלאה ביתר, תחי המערה. אבל הדיכוטומיה הזאת היתה תמיד מלאכותית.

המערה היתה אופציה לבודדים ומתבודדים, שני יחידי סגולה שברחו מהחברה ומהמציאות המדינית וגם לאחר שיצאו מהמערה, לא הבינו כיצד יהודים עובדים תחת לעסוק בתורה. רשב"י ובנו אלעזר שרפו את "האדם העובד"... אמנם אלוהים החזירם למקצה שיפורים ("להחריב עולמי יצאתם?"), אבל קלדרון מבקשת לדחוק את כולנו למערתם. מי היו העובדים שנשרפו? אנשים ששילמו בעבודתם מיסים לשלטון הרומאי! הוא ראה בהם משת"פים... רשב"י לא מוכן לשתף פעולה עם הרומאים – איך שומרים על חירות בלי רומא? – רק במערה.

מדוע ברח רשב"י למערה מאימת הרומאים? משום שלא הסכים לראות שום טובה במעשי השלטון הזר. כה לאומני וחשוך וקנאי היה, עד שכל נקודה טובה שחבריו ראו אצל הרומאים, פורשה על ידו באופן שלילי; כל מה שעשו – לא עשו אלא לצורך עצמם. כה עזה היתה שנאתו של רשב"י לשלטון הרומאי הזר, עד שקבע "הלכה: בידוע שעשיו שונא ליעקב." אין גישור, אין קישור. תהום מוסרית, לאומית ודתית אדירה מפרידה בינינו לבין האומה השולטת בנו.

רשב"י היה תלמידו המובהק של ר' עקיבא, האידיאולוג של מרד בר כוכבא. גם הוא צעד בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של ייאוש, שעה שבהרים ובכפרים הרימו את נס המרד לחירות ישראל. אבוי, גם הוא תמך ב"לאומנות" הזאת.

עכשיו באה קלדרון ובקלות אנכרוניסטית היא מדביקה לר' עקיבא את הכינוי "לאומן". ירושלים והארץ חרבות, המקדש מחוק, קרן ישראל מתפלשת בעפר – ומי שמבקש חירות לעמו הוא לאומן! – ר' עקיבא ראה בבר כוכבא משיח. לא "משיח, משיח, משיח", אלא במובן המקראי, מי שנמשח למלוכה, כלומר להנהגה. בר כוכבא נתפס על ידי ר' עקיבא כמנהיג פוליטי וצבאי הראוי לשחרר את עמו מעול השלטון הזר ולכונן ממלכה עצמאית. הרמב"ם לומד מפה שמשיח אינו קוסם ומחולל ניסים וגם לא אדמו"ר סגפן. הוא לא הכיר את קלדרון.

קלדרון בוחרת אפוא במערה במקום ביתר של בר כוכבא. מה עושים כיום במירון? לו התעורר רשב"י, האם לא היה מגרש את המשתטחים על קברו ושולחם ללמוד את תורתו? התגלגלו לידיי חוברות כרומו צבעוניות המגייסות כספים ועיקרן אחד: רשב"י הוא התקווה. עשרות עמודים שבהם שם האלוהים נפקד ובמקומו הושם שמו של רשב"י כמצמיח ישועות ובורא רפואות: "זיווגים – בזכות רשב"י הקדוש; רפואה – בזכות רשב"י הקדוש; כל הישועות – בזכות רשב"י הקדוש; ילדים – בזכות רשב"י הקדוש," ומה אתם יודעים? – "רשב"י יכול לשנות לכל אחד את המזל".

היכן אלוהים בתמונה? לא ידוע. הפוסקים שהתנגדו לתפילה על קברי המתים חששו שהדבר כרוך ב"דרישה אל המתים"; המתפלל עלול לשכוח שהתפילה היא לאלוהיו, ולהפנותה לצדיק הקבור במקום. כך הסביר הרמב"ם בתקציר ההיסטורי להלכות עבודה זרה – ששורש עבודת האלילים היא הפנייה לתיווך במקום ישירות לאל, ועם הזמן שיכחת המקור והאלהת המתווך.

הבחירה במערה היא חיפוש אלטרנטיבה לציונות ש"פשעה" בהעלותה על נס את מרד בר כוכבא. מחפשים אלטרנטיבה רוחנית דתית שאינה קשורה בלאומיות ובתחיית העם היהודי בארצו. כי היחיד יכול לינוק את השפע הרוחני שלו מצדיקים ולא משנה היכן יהיה – אם באומן או בניו יורק. ומה לנו ארץ ישראל? לא בכדי בסקטורים ידועים בחברה, הולכת ופושטת ההנחה שהציונות מקבילה ללאומנות ובכלל היא רק עניין לימין המתלהם. אנחנו? אנחנו הולכים עם רשב"י.

 מי יגל עפר מעיניך בר יוחאי, מול אלה הנושאים שמך לשווא?...

* * *

תוכנית נפלאה בגל"צ עם אליהו הכהן

לאודי שלום רב, ביום רביעי 24.4, בראיון שנמשך שעה בגלי צה"ל, ענה אליהו הכהן שהוא היה לוקח אתו לאי בודד את "הספר של אהוד בן עזר, 'בין חולות וכחול שמיים' על [מפי]  נחום גוטמן," ואף הרחיב את הדיבור על הספר שקרא פעמים רבות.

אתה יכול למצוא את הראיון באינטרנט. אם אינני טועה הראיון היה במסגרת תוכנית שנקראת "אנשים". בדרך כלל המראיין הוא קובי מידן, ובסוף התוכנית, המשודרת ברוב ערבי השבוע, מציינים את פרטי האפשרות הזו לשמוע את הראיונות.

שים לב שאליהו הכהן הדגיש את ראשוניותה של פ"ת. התרשמתי שהוא קשור למושבה.

 בידידות

אופירה רהט

הקטע הזה התפרסם בגיליון הקודם. המראיין בתוכנית היה בן שני, בתוכנית שבדרך כלל המראיין בה הוא קובי מידן.  זה הקישור לתוכנית, ששודרה בגל"צ עם אליהו הכהן:

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=395226&cid=443660

אליהו מזכיר את "בין חולות וכחול שמיים", בערך בדקה ה-53:00, לקראת סוף התוכנית, בתשובה לשאלה איזה ספר היה לוקח עימו לאי בודד. ובכן, אחרי התנ"ך – את "בין חולות וכחול שמיים". התוכנית ממש נפלאה [וזאת ללא קשר דווקא לאיזכור הנ"ל], ולמי שלא שמע אותה עדיין, מומלץ להקשיב לה באמצעות הקישור לאינטרנט.

* * *

שירת האינטרנציונל

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה

עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב

אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב.

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה

לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל.

מָחָר – הַכֹּל.

זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!

אהוד: לפני שנים רבות הגיע אלינו סופר רוסי, שכחתי את שמו, אולי זה היה באמצעות אקו"ם, והוא ביקש להיפגש כאן עם סופרים לילדים ולנוער ולשיר עימם. המעמד היה מוזר למדי. ישבנו בחדר במה שהיום חנות לתינוקות בבית חנה, ליד מה שהיו הוא קפה קלמנטיין. דיברנו אנגלית ושרנו והאורח היטיב ליבו בוודקה, שרנו לו בעברית, וכאשר כולנו כבר היינו במצב רוח מצויין, והוא נהנה לשמוע את מנגינות השירים הרוסיים בשפתנו, שאלנו אותו אם שמע פעם את האינטרנציונל בעברית.

הסופר המבוגר נראה נדהם. זה הדבר האחרון שהיה עולה על דעתו. מיד פצחנו כולנו, חניכי תנועות הנוער, בשיר שאת כל מילותיו ידענו בעל-פה, בתרגום של שלונסקי, כמובא כאן לעיל. שימו לב – נחרימה, לא נחריבה כפי שרבים טועים לשיר ולצטט.

* * *

עוז אלמוג

זה לא אני

כתוב בדף הפייסבוק שלי שהשבוע אהיה בן 53. אבל זה לא נכון. זה לא יכול להיות נכון, כי 53 זה לא אני. זה אולי אבא שלי, למרות שהוא כבר קרוב ל-80. נא לדייק: אני בן 35. לפני זמן מה עליתי במעלית של הבניין ומהמראה נשקף לי אדם מוכר עם קמטים בעיניים. זה היה משונה וגם די מבהיל. לקח לי זמן להירגע מהחוויה הלא נעימה הזו, שבה פגשתי את עצמי עוד המון שנים.

לפני שלוש שנים הבחנתי במשהו מוזר: רוב האנשים שסביבי ברחוב הם מתחת ל"גיל העמידה". תעשו סיבוב ותראו שאני צודק. המבוגרים לא ברחוב. אבל אני לא מבוגר, ולכן אני כן ברחוב. כשאני יושב בבארים בתל אביב, ושם באמת אין אנשים מבוגרים, אני שם לב שתוקעים בי את המבט המזלזל הזה – "מה אתה בדיוק עושה כאן?" – אבל כשהאלכוהול עולה להם לראש הם מבינים שהם טעו. אני איתם לגמרי, וממש כמוהם, הולך בימים לאוניברסיטה, בשבתות לכדורגל ובחופשות לתאילנד.

אני מתבונן על עצמי דרך אשתי והיא נראית לי בדיוק אותה בחורה שהכרתי בגיל 17. זאת לא מחמאה, לה או לעצמי. זאת האמת האיכותנית (אני לא באסכולה הכמותנית). והמבוגרים סביבנו באמת נראים קצת בורגניים ונורא זקנים. כאלה בני חמישים ואפילו יותר. עובדה שיש לי אופניים חשמליים ואני בפייסבוק. הם לא. אמרתי לכם – מקסימום 35.

אהוד: מניסיונו של בן 77, שבקלות היה יכול להיות אביך, הרשה לי לברכך ליום הולדת ה-53 ולהזכיר לך שאצלנו בישראל יום הולדת עגול כגון 60 והלאה נחשב רק אצל אנשים חשובים שגם זוכים במועדים אלה לכיסוי תקשורתי. ואילו אנשים נידחים אינם מזדקנים מזדקנים כי בדרך-כלל על ימי ההולדת שלהם רק בני משפחתם הקרובים ביותר, וככה הם נשארים צעירים שנים רבות.

* * *

באבל על מותו של עידו אהרנסון

משתתפים בכאבה של נאוה אשתו, לבית סימקין,

ושל כל בני משפחותיהם

צאצאי משפחות מפוארות בתולדות ארץ-ישראל

* * *

אילן בושם

9 שירים ל"חדשות בן עזר"

*

כָּל כַּמָּה שֶׁשִּׁירִים הֵם קְטַנִּים

(לְעֻמַּת סֵפֶר אוֹ סִפּוּר) אֵינֶנִּי

יָכֹל לִקְרֹא מֵהֶם הַרְבֵּה

בְּבַת אַחַת;

שׂוֹרֶרֶת בָּהֶם צְפִיפוּת גְּבוֹהָה

כְּמוֹ בְּנַנָּס לָבָן

אוֹ בְּכוֹכָב נוֹיטְרוֹנִים.

חלומות

אֲנָשִׁים קוֹנִים כְּלוּב לְצִפֳּרִים

אַקְוַרְיוּם לְדָגִים

מְטַפְּחִים צְמָחִים

פִּסַּת שָׁמַיִם

מִקְוֵה מַיִם

חֶלְקַת יַעַר

לְהַמְרִיא,

לָשׁוּט

לְשׁוֹטֵט

*

הַקְּטַנָּה יְשֵׁנָה

אֲנִי הוֹלֵךְ מָתוּן מָתוּן

כְּמוֹ לוּלְיָן עַל חֶבֶל

בֵּין שְׁנָתָהּ לְבֵין שַׁלְוַת נַפְשִׁי.

תּוֹרֵאֲדוֹר

מַגֶּבֶת פְּרוּשָׂה בְּיָדִי כְּמוֹ סָדִין אָדֹם

לְעֵינֵי הַשּׁוֹר. צְרָחוֹת אֵימִים.

לֹא רוֹצָה לָצֵאת מֵהָאַמְבַּטְיָה,

הַקְּטַנָּה.

*

כְּכָל שֶׁאֲנִי מִתְבַּגֵּר

אֲנִי נִזְהָר יוֹתֵר וְיוֹתֵר

בִּכְבוֹדָם שֶׁל הַחַיִּים:

פָּחוֹת וּפָחוֹת אֲנִי מִתְאַנֶּה לְבַעֲלֵי חַיִּים

וּמִשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא לִרְמֹס בְּכַוָּנַת מְכַוֵּן

וְלוּ מַקָּק, וְלוּ נְמָלָה.

*

בְּמַדְרֵגוֹת הַקַּנְיוֹן הַנָּעוֹת

עוֹלֶה בַּעַל-אוֹן

חֲסַר-אוֹנִים מֵאֲחוֹרֵי

זוּג רַגְלַיִם מְהַמְּמוֹת

הַמַּעֲבִירוֹת אֲנָשִׁים עַל דַּעְתָּם,

הַזּוֹרְעוֹת סוּפָה וְקוֹצְרוֹת תְּשׁוּקָה

כַּמָּה מַדְרֵגוֹת לְפָנָיו.

לחוץ

כְּשֶׁאֲנִי מַבְחִין בַּעֲטִיפָתוֹ

שֶׁל טַמְפּוֹן בְּפַח-הָאַשְׁפָּה

בַּדִּירָה, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאִם

הוּא בִּפְנִים – אֲנִי בַּחוּץ...

*

בַּמִּסְעָדָה יָשַׁב אֶחָד

אָכַל צִ'יפְּס מְלֹא הַפֶּה

מִכָּל הַלֵּב

וְעִם הַיָּד.

לָכוּד

יוֹם אַחַר יוֹם

אֲנִי מִתְגַּלְגֵּל מִפֹּה לְשָׁם

מִתְרוֹצֵץ הָלוֹךְ וָשֹׁוב

שְׁתִי-וָעֵרֶב וּבַאֲלַכְסוֹן

(מְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמִי)

עַד שֶׁאֲנִי מְגַלֶּה שֶׁאֲנִי לָכוּד

בְּתָכְנִית-אָב לְבֵית עַכָּבִישׁ.

* * *

משה גרנות

על שינון ועל חשיבה

בקרב מה שקרוי "המיליֶה הפדגוגי", השינון הוא "אאוט", ואילו החשיבה היא "אִין" – אין תועלת, יאמרו לך, בעוד פרק בתנ"ך, או בעוד תעודה היסטורית – העיקר הוא "לדעת איך לחשוב".

אין כמו "המיליֶה הפדגוגי" קרקע פורייה להפרחת סיסמאות, ואין כמו המחנכים אנשים המוכנים להאמין לסיסמאות אלו, ואף "לטפס על קירות" כדי לממשן. המניע הוא, כמובן, אהבת המקצוע, אהבת המאטריה ואהבת החניכים – למען אלה מוכנים המורים המסורים שלנו להגיד "אמן" אחרי כל גחמה של איש אקדמיה, או תיאורטיקן חינוכי. התיאוריות נוחתות על בית-הספר כגשם נדבות, והמנהלים והמורים עומדים נבוכים וחסרי אונים אל מול השפע, שכן הם משוכנעים, משום מה, ששם חבויה הישועה לכל מדווי עולם החינוך, והאשמה לאי התגשמותו של החלום המובטח על ידי אותם תיאורטיקנים, תלויה בקולרם של המורים, שאבוי (!) אינם מסוגלים לעמוד במירוץ המטורף של התיאוריות.

סמינרים, אוניברסיטאות ומחלקות להשתלמות מציעים אינספור השתלמויות, בחלקן אבסורדיות לחלוטין, והמורים משקיעים את כל מאודם בלימוד השיטות וביישומן, ולאחר עבודה קשה ומייגעת הם נאלצים להודות בינם לבין עצמם (שכן, ב"מיליה הפדגוגי" לסיסמה יש עוצמה כאילו הייתה מציאות ודאית!) – שהשיטה הובילה אותם אל מפח נפש.

זאת הסיבה העיקרית שאני מעולם לא המלצתי למורים שבאזור פיקוחי שיטת הוראה שלא הדגמתי אותה בעצמי הלכה למעשה בפניהם, כלומר, כשאני משמש כמורה בכיתה רגילה של בית ספר, והמורים צופים בשיעור, ואחר כך מעירים ומציעים את הצעותיהם.

לפני שאמשיך אל עיקרי דבריי, אני מבקש להתעכב על מינוח שאני מתכוון לעשות בו שימוש במאמר זה: כשהמלומדים והתיאורטיקנים מדברים על "חשיבה", הם אינם מתכוונים למהלך השגרתי של פעולת המוח, כגון: "אני חושב שכדאי לאכול בצהריים," או "אני חושב שכותב המאמר אינו צודק," אפילו לא כגון – "אני חושב שהסתירה בין המתווכחים היא מדומה." אלו "חשיבות" טריוויאליות בעיני חסידי "החשיבה". הם מדברים על חשיבה יישומית, לאמור: המורה לא ילמד עשרה שירי ביאליק, תוך שינון מייגע (שבלאו הכי נשכחים מיד אחרי בחינת הבגרות, כטענתם!) – אלא ילמד שיר אחד, כשהוא מעניק לתלמיד "כלים", שבאמצעותם יוכל לקרוא את שאר התשעה בעצמו. כנ"ל לגבי תעודה היסטורית, פרק בתנ"ך, סוגייה בביולוגיה או בפיזיקה. המורה אמור ללמד "לחשוב" במובן הזה, שהרי הניסיון "לפטם" את התלמיד במידע האינסופי בעידן המחשב, כשהמידע הוא כל כך זמין, הוא ברכה לבטלה.

הטענה הזו נראית בעיני המורים כל כך משכנעת, עד שלא תמצא כנס או סדנת מורים שלא ידברו בבוז (כן!) על השיטה המיושנת, הדורשת מתלמידים שינון.

אני שייך לאנשים המאמינים באמונה שלמה שהמורים מסוגלים לבצע ניסים, וכראייה אני מביא תמיד את העובדה, שאיננה ניתנת, לדעתי, לסתירה, כי המורה, ורק המורה, הנחיל לעם ישראל שחזר לארצו את השפה העברית. בדרך הטבע ילדים נוחלים את שפת אימם – מאימם, ואילו במדינת ישראל למדו האימהות את השפה מילדיהן, והילדים למדו אותה ממוריהם. אין סיבה אחרת לכך שהיום שישה מיליון יהודים במדינת ישראל, ועוד כמיליון יהודים ולא יהודים בעולם מדברים עברית.

אבל, למרות ההערכה הרבה הזאת שאני מעריך את יכולתו של המורה בכלל, ואת המורה העברי בפרט, אני מסרב להאמין שיש בכוחו של המורה ללמד את התלמיד לחשוב חשיבה יישומית, כפי שתואר לעיל; ובעקבות כך אני גם מסרב להאמין שהמאמץ כדאי. אני אף מאמין כי מי שמעדיף את החשיבה הנ"ל על השינון, אינו משיג בסופו של עניין, דבר, ומביא לעולם בורים גמורים.

נאמרו כאן אמירות קשות, והן טעונות הסבר.

המבקש לשקר – ירחיק עדותו. כיוון שאני מבקש לומר קושט דברי אמת – אקרב את עדותי ואדבר קודם כל על עצמי, וכפי שיתברר לקורא – לא כדי לשבח את עצמי: המומחיות שלי היא ספרות עברית. סיימתי בתחום זה תואר שלישי, קראתי אינספור ספרי מקור ואינספור מחקרים וספרי ביקורת, כתבתי בעצמי למעלה מחמישים ספרים, שעניינם, במישרין או בעקיפין, הספרות העברית, ואני מניח שאני אמור להיחשב כ"מבין בתחום". במסגרת "המומחיות" הזאת רכשתי לעצמי כמה וכמה מיומנויות בקריאת שירים ובפענוחם. והנה, למרות כל זאת, על הרוב, כשאני קורא שיר במוסף ספרותי, או בכתב עת לשירה, שיר שהאינטואיציה שלי אומרת כי יש בו אמירה ייחודית – אני אובד עצות, למרות "המומחיות", ולמרות הידע והתיאוריות ותבניות החשיבה שפיטמתי את עצמי בהן במשך שנים כה רבות. אם מדובר בשיר של ממש, מסתבר לי כי כל הידע שלי יכול בקושי לגעת בשולי השיר, ואילו "אל לב הזמר", כדבריו של אלתרמן, אינני מצליח להגיע אם החוש שלי (לא התיאוריה!) לא יצליח להתוות לי דרך ייחודית המתאימה לשיר הייחודי שבו אני מעוניין.

אני מניח שגם מי שלא יסכים עמי בפה מלא, הרי בתוך ליבו הוא יודע שכך הם פני הדברים, ואם כן, נראה לי בלתי נסלח ללמד שיר אחד של ביאליק, תוך מתן כלים לניתוח שירים אחרים באופן עצמאי, שלא לדבר על כך שאין כל סיכוי ששיר של ביאליק יעזור הרבה לתלמיד המבקש (אם יבקש...) לקרוא שיר של דוד אבידן.

מניסיוני הארוך כמחנך, אני יכול להעיד כי רק מיעוט מבוטל של תלמידים ב"הווה" ינסו לפתוח ספר שירה באורח עצמאי ולהתמודד עם צפונותיו ב"עתיד". יוצא ש"כלי החשיבה", אם בכלל ניתנו לתלמיד (ואני טוען שלא!) – הם חסרי תועלת ברוב המקרים.

דברים אלה חלים על כל תחום: מול בעייה חדשה האדם חש לעולם בלתי מוכן. בעלי תיאוריות התבנית לחשיבה עתידית מסוגלים להציע תבניות מועילות רק לשוליים של הבעיות המתעוררות חדשות לבקרים. אין בכוחם להציע הצעות מתקבלות על הדעת לגבי הלא נודע, כך שהיישום המובטח הוא בכלל בלתי אפשרי, כדבריו הנכוחים של יהודה עמיחי:

...אני עדיין משל

בלי סיכויים להיות נמשל,

ועומד בלי הסוואה מול עיני אויב

ומפות מיושנות בידי

בהתנגדות הגוברת ובין מגדלים,

ולבדי בלי המלצות

במדבר הגדול.

("ליום הולדתי", מתוך "שירים 1948-1962")

בכל תחום מסתבר לנו תמיד שבידינו "מפות מיושנות", וכל תבניות החשיבה שציידו אותנו בהן, מועילות כקליפת השום. ניזכר במלחמת המפרץ, שבה מומחי ביטחון הופיעו על מרקעי הטלוויזיה, ומצויידים ב"מפות מיושנות" הבטיחו לציבור הבטחות, שהסתבר כי לא היה להן כל כיסוי; ולא היה מדובר במ"מים, או מ"כים, או בסתם מדריכים, שמקבלים תורה מן המוכן מ"חכמי ביטחון" – מדובר היה ב"חכמי הביטחון" עצמם; בהשוואה לנושאנו – לא דובר אז על "סתם מורים", אלא על התיאורטיקנים של ההוראה, אלה ש"מייצרים" תיאוריות של חשיבה – ועד כמה הם נכשלו בקריאת "המפות החדשות"!

ניזכר גם ב"חכמי הביטחון" לפני מלחמת יום הכיפורים, או ב"חכמי הכלכלה" אל מול המשברים הקשים של שנות השמונים – כיצד היו כולם רפי ידיים אל מול הבעיות האמיתיות, על אף הידע האדיר שלהם בכל התיאוריות הכלכליות העולמיות, ולמרות שהיו להם "תבניות לכל תרחיש אפשרי."

אבל נחזור לענייננו: המורה איננו ישעיהו הנביא, ואיננו סוקרטס, ואיננו אלכסנדר מוקדון, ולא אוקלידס, ולא ניוטון או דרווין; אבל הוא למד את תורותיהם, ויודע ללמד אותן את תלמידיו. הוא איננו יכול, ואיננו צריך, ללמד את תלמידיו להיות ישעיהו או סוקרטס וכו' – אלה אינם זקוקים למורים כדי להיות מה שהם. הדרישה ממורה ללמד את התלמידים תבניות שיאפשרו להם התמודדות עם בעיות העתיד, היא דרישה אבסורדית, בלתי מציאותית. המורה יכול להנחיל לתלמידיו את תרבות העבר, ובעקבות כך לטעת בהם ציפיות (מעצמם ומהזולת) לעתיד. זאת משימתו, ואותה הוא  מסוגל לבצע בהצלחה גדולה, כי "המפות המיושנות" אמנם אינן מועילות "במדבר הגדול" של החיים, אבל הן חלק חשוב של החיים, כי בלי העבר אין ציפיות (לא תבניות חשיבה מפורטות!) לעתיד.

על כן נראה לי כי מי שמציע לוותר על השינון לטובת החשיבה היישומית-תבניתית, מציע למעשה, לוותר על אחד מעמודי התווך של ההוראה, כי ידיעת פיסות מן העבר היא ממש בלתי אפשרית ללא שינון.

היעלה על הדעת שנַגָן יעלה על הבמה מבלי ששינן עד לזרא את היצירה שהוא עומד לבצע? היעלה על הדעת שעורך דין ילמד סנגוריה על לקוחו בבית המשפט, מבלי ששינן את החוקים ואת פסקי הדין הרלוונטיים? הייתכן שרופא ירפא חולים לפני שהכיר בעל-פה את האנטומיה של האדם, את מיני התרופות ואת תגובות הגוף אליהן? מסתבר שאין שום תחום שאחריות בצדו, שניתן לעסוק בו בלי מידה אדירה של שינון.

יאמר בעל רעיון החשיבה היישומית: "איך אתה משווה? התלמיד איננו עומד בפני שופט, ואיננו מרפא חולים ואיננו עומד על במה לפני קהל. הוא מתבקש להתמודד עם כמות בלתי אפשרית של חומר בשלושה-עשר עד חמישה-עשר מקצועות. משימה זאת היא בלתי אפשרית, ואילו שיטת החשיבה היישומית-תבניתית מציעה מוצא."

על כך אענה כדלקמן: התלמיד כן יעמוד על במה – כל החברה מצפה שמסיים בית-הספר יהיה אדם מתורבת, שיש לו מושג בתחומים רבים, שקרא ספרים, שהתמודד עם בעיות ערכיות, שמכיר חלק מן ההתמודדויות עם בעיות ערכיות אלו. כל זה איננו ניתן להיעשות בלי שינון, והשינון איננו רק אפשרי – הוא הכרחי. המחשב לא שינה בעניין זה דבר. הוא מקל על איתור המידע, אבל לא ביטל את הצורך בזכירה. גולת הכותרת של המבחן המודרני הוא המבחן הפסיכומטרי. הוא אמור לנבא את יכולתו של התלמיד להתמודד עם רמת הלימודים האקדמיים. מי שעבר מבחנים אלה יודע כי רובן של השאלות במבחנים אלה מתבסס על מה שהספיק התלמיד לשנן בשנות לימודיו, ורק מיעוט מהן מתבסס על מה שנהוג לכנות בשם "חשיבה". מדי פעם מופיעות בעיתונות כתבות על הבורות הבלתי נסבלת שהנוער שלנו מגלה במבחני ידע – הכול מתפלצים מזה שהצעירים אינם יודעים מי היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל, או מי היה לינקולן – והרי אלו שאלות מובהקות של ידע, שניתן להתמודד עימן בעיקר בדרך השינון.

ואם ישאל השואל: מה בדיוק צריך לשנן בתוך הים האינסופי של המידע – אענה לו שכל זה אינו מהלך עליי אימים. כמו שמחליטים אילו חוקים מתוך ים החוקים יכולים להיות רלוונטיים למדינה מסויימת, כמו שמחליטים אילו מנגינות מנגנות התזמורות הפילהרמוניות, כפי שמחליטים אילו יצירות אוצרים במוזיאונים – כך בדיוק אפשר להחליט אילו שירים לומדים, ואיזו גיאומטריה מתרגלים, ואילו חוקי פיזיקה משננים. זו ברירה הנתונה כולה בידי בני האדם הנזקקים לתוצאת הברירה, וזה מה שקורה בפועל. יושבים אנשים נבחרים בוועדות ומחליטים כי ילמדו את גיאומטריית המישור, את חוקי ניוטון, את תורת דרווין, את מחזות שקספיר; וכעבור שנים יישבו אנשים נבחרים אחרים אשר יחליטו, תוך ויכוחים קשים ומרים, מה ראוי שימשיך לחייב את מבצעי תכניות הלימודים, ומה לא; מה צריך להוסיף, ומה צריך לגרוע. נכון ששינון אינו מרנין את הלב, בוודאי לא שינון של שירים שלמים ופרקים שלמים מהתנ"ך, ולכך בוודאי צריך לחפש דרכים להמתיק את הגלולה, אבל אין בליבי כל ספק שיש יתרון לבוגר הזוכר קטעי שירים ופסוקים על מי שחף מכל קונוטציה אל תרבות העבר.

ובאשר ליכולת הזכירה של הבוגר – גם בעניין זה אין להרים ידיים. מדהים עד כמה נפתלת היא דרך הזיכרון של האדם, ובאיזו קלות ניתן לדלות ממנו עולמות שלמים שהיו חבויים בו – ולעתים ניתן לעשות זאת בגירויים של מה בכך.

אהוד היקר,

כל שר חינוך חדש מבקש "לגאול" את מערכת החינוך, וכך גם שי פירון – הוא חוזר על המנטרה חסרת השחר, שלא צריך ללמד שינון, אלא רק חשיבה. על זה כתבתי בזמנו מאמר, שהוא, לצערי, רלוונטי לימים אלה.

שלך,

משה גרנות

* * *

משתתפים באבלם הכבד

של יוסי גודארד ומשפחתו

על מות רעייתו צלה (לבית אגרנט)

* * *

נתי מלאכי

משבר

מצמידה כיד הדמיון  קנה אקדח צעצוע

נעוץ לרקתי

מדמיין  בזמן נקישת הפיקה שהכדור משייט לו לעבר

האונה השמאלית, ויוצא מצידו השני בזרזיף דם

שמתפזר לרסיסי מתכת אל משקוף הדלת

היינו אז מרוחים כדבק

כבשר אחד

עתה

נעולים

כמו

מתקשים לפרום זה את

זה

כשקע של מקרר שהוצא

לזמן

הפשרה

* * *

מרדכי בן חורין

אחרת

פוליטיקה אחרת, בירוקרטיה אחרת, מדינה אחרת טובה מכל בחינה.

מאז דוד בן-גוריון ועד בנימין נתניהו, לא היה ראש ממשלה ראוי למדינה שכל כך הרבה עשו, חלמו והקריבו לקיומה לייחודה, לשלומה ולאיכותה עבור עם הסגולה שזכה בה.

אנו מתפעלים מההישגים האישים של מדעינו, חיילינו; שיגשוגנו ויצירתנו בתחומים אין ספור המעוררים פליאה [וגם קנאה ושנאה] בעולם – וזאת בעיקר לנוכח קטנותנו הפיסית והדמוגרפית.

עכשיו אולי נתברך בפוליטיקה אחרת. פרי לפיד/בנט ושייסחף אליה סוף כל סוף גם נתניהו.

דברי ניצולת השואה בכנסת על גנבת כספנו והטרדתנו בבירוקרטיה, התיאום המהיר בין לפיד לעיני להסרת האיום בשביתות החיסוליות וכיוצא באלה – פותחים צוהר שערים למהפך טוטאלי להתנהלותנו ביחס לסרטן הביורוקראטי, שהוא האוייב לקיומנו כאן ועכשיו.

[כאשר, לאחר מלחמת יום הכיפורים בה המחדל האיום והנורא הפך לניצחון אדיר, רב אלוף, חיים ברלב התמנה לשר הפיתוח, המסחר והתעשייה אמרתי לו: "לגבור על צבאות הערבים הצלחת, 'א-נו' נראה אותך מתגבר על צבאות הבירוקרטיה של היהודים. אני חושש ולצערי אני בטוח שתיכשל."

הוא כעס עליי. אך כשסיים את תפקידו, אמר לי, כדרכו, שלוש מלים: "צדקת, צדקת צדקת."]

לא צריך להיות ניצול שואה על מנת להתפלץ מכל מה שקשור בחיינו כאן, וזה החל מראש הממשלה, דרך שרים, ועדות, שופטים, ומנכ"לים ועד לאחרון הפקידים.

אוסיף, בקצרה, מתחום שאני בקיא בו מאוד: בנייה: עלותה יכולה לרדת לחצי – בעבר, הוכחתי זאת. אין מדינה בעולם שבה יש מינהל כשלנו, העוכר את מקרקעי ישראל. אין בעולם מדינה צעירה וחדשה כשלנו, ש"באים לבנות ולהיבנות בה" ובמקום לבנות מהר נדרשים להליכים מעוותים ומושחתים של שנים רבות.

* * *

אורי הייטנר

1. משאל עם – בחוק יסוד

הסערה התקשורתית התורנית, סביב היוזמה לחוקק חוק יסוד משאל עם, נובעת משילוב של מרוץ של ח"כים ושרים אחרי קרדיט – עם שטחיות התקשורת הדנה בנושא בלי לבדוק את העובדות.

הדיון התקשורתי מתנהל סביב חוק המחייב משאל עם – על כל הסדר עם הפלשתינאים. בעיניי, אגב, חוק כזה הוא בהחלט ראוי, אלא שלא בחוק הזה מדובר. החוק המדובר, שהנו חלק מן ההסכמים הקואליציוניים והוא מחייב את כל סיעות הקואליציה, כולל "התנועה", הוא עיגון החוק הקיים, המחייב משאל עם במקרה של ויתור על שטח ריבוני של המדינה, בחוק יסוד.

קצת רקע היסטורי – ב-1999 קיבלה הכנסת את הצעת החוק של ח"כ (לשעבר) יהודה הראל, המחייבת רוב מיוחד (לפחות 61 ח"כים) בכנסת ואישור של משאל עם, לצורך נסיגה משטח ריבוני של המדינה. אולם מאחר ואין בחוק הישראלי הסדרה של משאל עם, המפרטת את אופן התנהלותו, נקבע בחוק, שמימוש סעיף משאל העם מחייב חקיקת חוק יסוד מיוחד. במדינה מתוקנת, מרגע שהתקבלה ההכרעה העקרונית, הן התומכים והן השוללים היו מפשילים שרוולים כדי להסדיר את החוק. אלא שממשלות ישראל, לאורך שנים, מזמזו, מסמסו והכשילו את היוזמה.

מתוך הקושי להעביר את חוק היסוד, קיבלה הכנסת הקודמת חוק חדש, שאינו חוק יסוד, המסדיר את תנאי משאל העם. בעקבות זאת, עתר עו"ד מחמד ואתד לבג"ץ נגד החוק. הוא הציב שורה ארוכה של נימוקים פוליטיים נגד החוק, שמקומם אינו בבית המשפט, ונרמז לו בידי השופטים שמוטב שיוותר עליהם, וכך הוא עשה. לצד הנימוקים הפוליטיים היה לו גם נימוק חוקתי – הטענה ששינוי מהותי בסדרי השלטון, כמו החלת משאל עם, אינו יכול להיעשות אלא בחוק יסוד. מהערות השופטים ושאלותיהם, ניתן להסיק שהם מקבלים את הטיעון הזה, אף שספק אם הם יראו בכך עילה מספקת לפסול את החוק. אולם לנוכח דברי השופטים, עלתה היוזמה לעגן את החוק הקיים בחוק יסוד. זה החוק העומד על הפרק.

החוק אינו מחייב משאל על כל הסדר מדיני, גם לא על כל פשרה טריטוריאלית ולא על כל נסיגה, אלא על נסיגה משטח ריבוני. שטח ריבוני הוא שטח עליו חלים החוק, המנהל והמשפט הישראלי. שטחים אלה הם כל השטחים שבתוך הקו הירוק – שהיו בגבול מדינת ישראל עד מלחמת ששת הימים, מזרח ירושלים שסופחה ב-1967 והגולן שסופח ב-1981. הסכם בין ישראל ובין הפלשתינאים על פי מתווה ברק/אולמרט יחייב משאל עם, מאחר וכרוכים בו נסיגה ממזרח ירושלים ו"חילופי שטחים" שמשמעותם ויתור על שטחים בתוך הקו הירוק.

קיום משאל עם בהכרעות בעלות משמעות היסטורית כבדת משקל הנוגעות לריבונותה של המדינה, יצרף את ישראל למשפחת הדמוקרטיות המתוקנות. כך נהוג בכל העולם הדמוקרטי. למשל, מדינות האיחוד האירופי אישרו את אמנת מסטריכט ואת החלפת המטבע הלאומי באירו, במשאלי עם. לכן, הטענה על פיה משאלי עם הם פעולה הנוגדת את הדמוקרטיה או את השיטה הפרלמנטרית מגוחכת ומשוללת כל יסוד.

לשלל הפִּרְכוֹת המְתָרְצוֹת את ההתנגדות למשאל עם, צירפה השבוע ציפי לבני טעם חדש. החוק אינו הוגן, היא טוענת, כיוון שמשאל העם יתקיים רק כאשר הכנסת אישרה את ההסכם, ואילו אין משאל עם במקרה שבו הכנסת תדחה את ההסכם. כששמעתי את הטיעון המוזר הזה, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לצחוק, כי זה מצחיק. לבכות, כי זאת שרת המשפטים. הרי משאל העם לא נועד להחליף את הכנסת, אלא לעגן הכרעה כה מרחיקת לכת כמו ויתור על שטח ריבוני, באישור ערכאה גבוהה יותר – הריבון, העם. ברור, שאם אין בכנסת רוב להצעה, ההצעה נפלה ואין צורך להביא אותה לערכאה הגבוהה יותר. בדיוק כפי שהכנסת אינה יכולה לאשר הסכם שהממשלה תדחה, כך העם אינו יכול לאשר הסכם שהכנסת תדחה. כך פועלת כל דמוקרטיה, וכאשר אני שומע את שרת המשפטים טוענת את הטענה המוזרה הזאת בכזאת רצינות, לא נותר לי אלא לשאול האם היה לציפי לבני, התלמידה, פטור משעורי אזרחות?

ההתנגדות למשאל עם נובעת מסיבה אחת – פחד מהכרעת הבוחר. האם יש מי שרוצים לכפות על הציבור הישראלי ויתור על שטחים ריבוניים ממדינתו, בניגוד לרצונו?

2. שבחי החינוך הקהילתי

הוספת יום החופשה השני בל"ג בעומר, הציתה מדורה ציבורית גדולה. למה עוד יום חופשה? חסרות לנו חופשות? התלוננו הורים. ומנגד הוסבר שאין כאן תוספת חופשה אלא מספר ימים שהורדו מחופשת הקיץ הוספו לחופשות שבמהלך השנה. אלה קוראים להעביר את הימים הללו לימי שישי, אחרים מחפשים פתרון אחר, השר מקים ועדה, מבטיח לבדוק, לשנות. וכל הדיון נסוב סביב שאלת הבייביסיטר – החופשה היא עונש להורים והם מבקשים שיורידו להם שליש על התנהגות טובה.

השיח הציבורי על אורך החופשות הוא מעוות – במקום שיתמקד בשאלה איך לנצל את ימי החופשה כדי להעשיר את הילדים ואת הנוער בחינוך קהילתי (בלתי פורמלי), שאינו נופל כהוא זה בחשיבותו מהחינוך בבית הספר, השיח מתייחס לחופשה כאל רִיק, כאל תקופה ריקה מתוכן, כאל תקופה שמה שיש בה זה שאין בה בית ספר. כתקופה שבה "הילדים עולים להורים על העצבים" ו"מטפסים על הקירות", ומשתעממים, ולא זזים מהפייסבוק.

 התפיסה המעוותת הזאת, היא שהופכת את החופשות לסיוט וקוראת לקיצוצן. נמאס להורים להיות בייביסיטר והם רוצים שבית הספר יהיה הבייביסיטר שלהם, ויפה חודש אחד קודם. ולכן, כאשר שר החינוך הקודם החליט לקצר בארבעה ימים את חופשת הקיץ, התנפלו עליו בטענה שזה לא רציני. רק ארבעה ימים? צריך לקצץ בשבועיים, בחודש, ולא להחזיר את הימים במהלך השנה. גם אני כעסתי על החלטת השר. כעסתי על כך שנגזלו מילדינו ארבעה ימים מחופשת הקיץ. לא, איני חושב שבית הספר הוא ארץ גזירה ולפיכך אני מקדש כל יום של חופשה ממנו. ההיפך הוא הנכון – המשמעות של החופשה היא הרבה מעבר ל"לא בית ספר". חופשת הקיץ היא המגרש הגדול של החינוך הקהילתי. "החופש הגדול" הוא התקופה הגדולה של תנועות הנוער – המחנות, קורסי ההדרכה, הוא התקופה הגדולה של מחלקות הנוער והילדים במתנ"סים וברשויות המקומיות, הוא התקופה הגדולה של הקייטנות, של מחנות האימונים בספורט, במוסיקה, באמנות. זה הזמן לקורסים שונים לבני נוער (מציל חובב, מדריכי רכיבה וכד'). זו גם התקופה שבה הנוער יכול לעבוד. וכמובן, זה הזמן לחופשה משפחתית הגונה.

ואם קוצצו הימים, טוב שהוספו לחופשות אחרות, על מנת שניתן יהיה לספק באותם ימים את החינוך הקהילתי. אולם לנוכח הדיון הציבורי, ספק בידי האם אנו רוצים חינוך לילדינו, או סידור להורים שלהם, כלומר – בייביסיטר?

מדוע, למשל, מעונות היום אינם שייכים למשרד החינוך אלא למשרד הכלכלה והמסחר? מאחר והמשרד הזה הוא גלגול של איחוד משרדים שונים בעבר ובהם משרד העבודה. מעונות היום הוקמו בשנות ה-50, כשגולדה הייתה שרת העבודה, כדי לעודד נשים לצאת לעבודה. כלומר, מלכתחילה הם הוקמו כבייביסיטר. עד שהאחריות עליהם לא תעבור למשרד החינוך, משמעות הדבר היא שאין מדובר במוסדות חינוך אלא במוסדות בייביסיטר.

הגוף האמון על החינוך בישראל הוא משרד החינוך. על המשרד והעומד בראשו להפנים שהחינוך אינו רק רכישת ההשכלה בבתי הספר, אלא לא פחות מכך, רכישת החינוך הקהילתי. כאשר אני מביט לאחור, לימי נעוריי, אין לי ספק שתנועת הנוער עיצבה את אישיותי הרבה יותר מבית הספר.

מן הראוי, שהמדינה תבין את אחריותה לחינוך הבלתי פורמאלי, ותיקח אחריות על מימון וסבסוד של תכניות רבות לקיץ ולשאר החופשות ותגדיל את תקציב הגורמים העוסקים בכך.

הגורם הרציני ביותר שבחן את מערכת החינוך בישראל היה ועדת דוברת. הוועדה ראתה חשיבות רבה בחינוך הקהילתי. למשל, היא המליצה להנהיג 5 ימי לימודים ולתקצב דרך הרשויות פעילות קהילתית משמעותית ביום ו'.

אחד החברים המרכזיים בוועדה היה הרב שי פירון. היום, כשר החינוך, יש לצפות ממנו שיעמיד את החינוך הקהילתי ברמת החשיבות הראויה לו.

ומדוע אני מדבר על "חינוך קהילתי" ולא על "חינוך בלתי פורמלי"? כיוון שמן הראוי שלא להגדירו על דרך השלילה. מה שיש בחינוך הזה אינו שהוא "בלתי" משהו, אלא היש הגדול הטמון בו – חינוך של הקהילה, בערכי הקהילה, למען הקהילה.

3. אגדת אי המשילות

בשבוע שעבר החליטה הממשלה על רפורמה משמעותית בכלכלה הישראלית – שמיים פתוחים. ישבה הממשלה בישיבתה השבועית וקיבלה את ההחלטה, על אף ההתנגדות החריפה של חברות התעופה ושל ההסתדרות. גם השבתת חברות התעופה והאיום בהשבתת נמלי התעופה לא עצרו את המהלך. החברות וההסתדרות הבינו במהרה שהממשלה נחושה לבצע את ההחלטה, ומיהרו להגיע עימה להסכם. הרפורמה היתה לעובדה.

שבועיים קודם לכן ניסה נשיא ארה"ב ברק אובמה להעביר בבתי הנבחרים רפורמה משמעותית בנושא ביטחון הפנים – רפורמת רכישת הנשק. הוא  נכשל. הלובי של תעשיות הנשק הפעיל לחץ כבד על סנטורים וחברי קונגרס והיוזמה נבלמה.

איך זה יכול להיות? הרי ארה"ב היא התגלמות המשילות במדינות הדמוקרטיות. הזרוע המבצעת שלה היא הנשיא הכל יכול. וישראל, כידוע, סובלת משיטת ממשל פרלמנטרית קואליציונית בלתי יעילה ובלתי משילה. מסתבר שתדמיות לחוד ומציאות לחוד.

האמת היא שאין בעיית משילות בישראל. המשילות אינה מוחלטת, מאחר שהמגבלות על השלטון – הרשות המחוקקת, הרשות השופטת, מבקר המדינה, התקשורת ודעת הקהל, הם יסוד מוסד של הדמוקרטיה. אך במגבלות הדמוקרטיה, ישראל היא מדינה משילה בהחלט.

הנה, זה עתה סיימה את ימיה ממשלה שמשלה במשך ארבע שנים, והעבירה וביצעה כמעט כל יוזמה שרצתה. בתחילתו של כל מושב בכנסת הקודמת ניבאה העיתונות שזה המושב האחרון בקדנציה, והמציאות טפחה על פניה.

אז מניִן הדימוי של אי המשילות?

הוא נובע ממציאות שהיתה וחלפה. בעיית המשילות בישראל נפתרה ברפורמה קטנה, אך משמעותית מאוד, שאותה הוביל אריק שרון – אי אמון קונסטרוקטיבי. על פי הרפורמה הזו, ניתן להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, רק אם 61 ח"כים מתלכדים סביב מועמד חלופי. כך, הפלת ממשלה מכהנת באמצע הקדנציה הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. עד לאותה רפורמה, הממשלות קרטעו מיום שני ליום שני, ונחלצו בעור שיניהם מנפילה בהצבעת אי אמון. תִּחזוק הקואליציה חייב ניהול מו"מ קואליציוני שבועי עם רסיסי סיעות ואפילו עם ח"כים יחידים, לקראת כל הצבעה. אכן, ישראל סבלה מבעייה קשה של משילות. המציאות הזאת חלפה ואיננה.

מי שמציע היום הצעות להגברת המשילות, מציע בעצם להחליש את הדמוקרטיה. כאלו הם הסעיפים העיקריים בהצעותיו של ליברמן. בעידן אי האמון הקונסטרוקטיבי, הצעות אי אמון רגילות אינן מסכנות את הממשלה. גם הצעה שתזכה לרוב, לא תפיל את הממשלה, ומשמעותה תהיה בעיקר סמלית, הצהרתית. היום, הצעות האי אמון הן כלי פרלמנטרי לביטוי ההתנגדות של האופוזיציה לממשלה וצעד של מחאה נגדה. ההצעה האוסרת את עצם הגשת ההצעה אם אין בה תמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, שומטת מידי האופוזיציה את אחד הכלים הפרלמנטריים החשובים ביותר שבידה. האם ליברמן מעלה על דעתו מצב שבו האופוזיציה לא יכלה להציע אי אמון בממשלה על הסכם אוסלו וההתנתקות? זו המשמעות המעשית של הצעתם.

אני סבור שיש היום אינפלציה בהצעות אי אמון. אני עוד זוכר את הימים שהצעת אי אמון הייתה אירוע משמעותי, שבו כל הכנסת הייתה מתייצבת לשמוע את ראש האופוזיציה בגין ואת תשובת ראש הממשלה. הצעות אי אמון בממשלה היו מוגשות לעתים רחוקות, ככלי פרלמנטרי יקר ערך שיש לשמור אותו להחלטות או מעשים שההתנגדות אליהם חריפה במיוחד. ריבוי הצעות האי אמון השבועיות מוזילה את ערך הכלי ומחלישה את הפרלמנטריזם. טוב יהיה אם הכנסת תחזור לנורמה הישנה. אולם אין בריבוי הצעות האי אמון כל פגיעה במשילות, וההצעה בנדון אינה פוגעת באותה אינפלציה, אלא מעקרת את עצם הכלי של אי אמון. זו פגיעה בכנסת.

גם העלאת אחוז החסימה אינה מוצדקת. בעידן שקדם לרפורמת האי אמון הקונסטרוקטיבי, אכן מפלגות קטנות ורסיסי סיעות נהנו מכוח בלתי סביר שפגע במשילות. היום הבעיה אינה קיימת. העלאת אחוז החסימה, רק תפגע בייצוגיות. היום אחוז החסימה עומד על 2% ואין כל צורך להעלותו.

לעומת זאת, אני תומך בהצעה להגביל את מספר השרים ל-19 (ואולי אף לפחות). גם ההצעה להגביל לארבעה את מספר סגני השרים טובה, אם כי בעיניי רצוי לבטל לחלוטין את תפקיד סגן שר. מן הראוי שנבחר ציבור, אדם פוליטי, יעמוד בראש משרד ממשלתי ותחתיו מערכת ביצועית של משרתי ציבור. אין כל צורך באדם פוליטי נוסף, בתפקיד המיותר של סגן שר.

זעקות השבר בעקבות הצגת ההצעות של ליברמן בנוסח "דיקטטורה עלינו" מוגזמות. הזיהוי הפבלובי בין ליברמן לפוטין מדיף ריח רע של גזענות כלפי העולים מחבר העמים. אולם ההצעות הללו מיותרות ומזיקות. הן נושאות לשווא את שם המשילות, ומחלישות את הכנסת ואת הדמוקרטיה.

* * *

אלי מייזליש

אני מתעב...!

כך, בצורה גרפית התפרסמה הכותרת "אני מאשים" – J' Accuse …! של אמיל זולה על פרשת דרייפוס ב-13.1.1898 לפני 115 שנים בסך הכול.

הוא אמר כי טינופת, זה מה שמושלך על דרייפוס מהציבור ובית המשפט הצרפתי.

כיום – הציבור בארץ וכך גם הממסד, נגרר אחר תהליכים ביורוקרטיים שאין הדעת סובלת, בוודאי זו של אנשים חולים.

אני מתעב את האיש שיצר את טופס 17 הארור.

איש זה ראוי כי יאושפז מיד בבית חולים לחולי נפש, ואנו שותקים. אלפי אזרחים מופנים כל יום מרופא המשפחה אל תור ארוך ליד פקידות בקופות חולים שבין כה וכה מאשרים [כמעט] את כל ההפניות של הרופא, ככה: "כרטיס בבקשה, כן, מה אתה צריך..." ואז אני עונה: "טופס 17 [הארור רק בלחש]..."

לפעמים, הפקידה שמעיינת בבדיקה, יכולה אפילו לפסוק: אני לא בטוחה שיאשרו לך... ואני: למה? והיא: כי זו בדיקה שעולה הרבה כסף והיא מחוץ להסכם. כלומר, שאם אני רוצה לדעת אם אחיה או אמות שגם אשלם 30 אלף או 40 שקלים. אז אני מתעב את מי שהמציא את טופס 17.

אני מתעב נהגים [גם נהגות ב"ה יש הרבה] הבאים עם הוואן השחור שלהם בדהירה מטורפת ואלכסונית לחניה ליד הסופרמרקט ועוצרים על 3 חניות ואפילו לא מסתכלים מה שעשו.

אני מתעב עיתונאים וגם 'מדינאים' הממנים את עצמם לראיית העתיד עם הנבואה: "העולם לא יסכים..." ככה. העולם לא יסכים ש – ש"נמשיך עם הכיבוש המשחית..." וכי מה יעשה העולם הזה שלא מסכים. מה? מי זה העולם הזה? והא ראייה, שרי החוץ של האיחוד האירופי שנורא מודאגים מהייצוא של ההתנחלויות לאירופה, מתכנסים בקרוב [מאוד] להחליט על מדבקה שתהיה על המוצרים מההתנחלויות. הם אינם מתכנסים לדון במצב בסוריה. שם אין מדבקות על ארגזי המתים בדרך אל בית הקברות. וככה נראה העולם שאותם אנשים שאני מתעב נאחזים בו לאיים עלינו.

אני מתעב בני זוג פלצנים המתחרים האחד בשני: "נו, וכמה פעמים הייתם השנה בחו"ל?"

אני מתעב את העיתון שבכל יום יש לו מדור השוואת מחירים בין ישראל לבריטניה וארה"ב, למשל: כמה עולה משחת שיניים "קולגייט": בישראל 23 ש"ח בבריטניה 22 ש"ח ובארה"ב 17 ש"ח.

ואני שמח שאחת שהיתה בביקור בארה"ב קנתה מזוודה מלאה [20 ק"ג] עם תריסר סטים למיטה, ובמקום אלף דולר בארץ שילמה רק חמש מאות בניו-יורק והתברר לה כי המידות הם למיטות סיניות.

[וחוץ מזה, לעזאזל, בשביל מה היא צריכה 12 סטים?]

* * *

א"כ: גברים במלכודת

סילוף המושגים, וגם תרבות היום יום שובשה עד כדי טרוף מערכות.

התרבות האנושית הנורמלית מסורסת בעליל על ידי אלמוניות בלתי מאושרות, כנראה משועממות.

דורות של גברים מצטופפים ומסתופפים ככבשים אחד בצילו של השני מפחד אותה אלמונית עלומה שעלולה להיתפש לטרנד ומחכה לתורה לעלות על התלולית ולזעוק "קוקוריקו גם לי עשו."

"ולא תאמינו, זה ההוא שהיום נהיה פתאום מהוגן וסולידי ובעל בעמיו."

ו"זה לא הזמן לעלות לפייסבוק, החומר עליו נערם בינתיים במקום טוב אצל חברותינו," ו"אני רק מחכה שיעז לרצות להציג מועמדות לתפקיד ציבורי בכיר או אז אדליק לו הפתיל שבידי ואתם כבר תשמעו את הבומבה."

ומיגוון האירועים עצום: לאחת זה היה בטיול השנתי בכיתה חי"ת לא הרחק מהמדורה של ל"ג בעומר, לאחרת זה היה בשבוע גדנ"ע,  לעוד אחת בתרגיל אוגדתי לקול פיצוצים וחזיונות לילה מרהיבים של אש ועשן וטירטור מכשירי קשר. לאחרת זה היה בשעת רגיעה  נדירה כאשר פנימית ב' ישנה שנת ישרים, אחרת נזכרת פתאום שזה היה בתורנות לילה במערכת עם העורך התורן "אל תיראי אותו זקן וכפוף היום. הוא היה מה זה ממזר ותזזיתי."

גם כמעט שכחנו את זאת שזה "קרה לה בטרמפ  הלילי הארוך מהחוף המזרחי של הכנרת לירושלים דרך הבקעה," ו"זה היה במקום מה זה מפחיד" (ציחקוק).

ובכן, הגיע הזמן שהגברים הנעבעכים, יאזרו אומץ ויוציאו עצומה לממשלה החדשה, שתחוקק חוק חנינה מקיף לכל האירועים מעין אלה שהובאו כאן, ובשלב ראשון, כמחווה לאזרחים הוותיקים, למחוק ולבטל כעפרא דארעא אירועים שהיו באמת או רק בדמיונן של האלמוניות ואשר התרחשו לפני ארבעים שנה ויותר. זו תהיה התחלה טובה, ונתח גדול מהאוכלוסייה,שהחנינה חלה על "עניינו", יוכל להתחיל לצאת לרחוב בלי השפם המלאכותי, משקפי השמש הכהים וכובע הקש הענק.

רק על ציבור אחד לא תחול החנינה: על כל אלה שנשואים כדת וכדין באושר עם הפקידה שלהם מהצבא, עם המזכירה שלהם מהמשרד, עם האחות שהגישה להם כלים בשעת הניתוח, ועם הסטאז'רית שעברה את בחינות ההסמכה דרך משרדם. את אלה צריך בכל מקרה להעמיד לדין. בית דין לא יעזור להם.

* * *

ברצוני לבשר לכם כי סוף-סוף זכיתי בתואר

ד"ר למדעי התחת

מטעם אוניברסיטת בת שלמה רבתי

שיינתן לי במעמד הענקת התארים למסיימים

בסוף השנה האקדמית

המשורר חיימק'ה שפינוזה

צורף מילים

* * *

יוסף אורן

הלוחש בְּשירים (חלק ב')

שירים ש"לחש" עוז ברומאן "לדעת אשה"*

זהו החלק השני מתוך שלושה של המאמר "הלוחש בשירים", מאמר החושף תחבולה ספרותית שהפעיל עמוס עוז בשניים מהרומאנים הפוליטיים שלו: "לדעת אישה" ו"אל תגידי לילה". תחבולת "הלחישה בשירים" מתבטאת בהפניית הקורא, על-ידי הדמויות שפועלות בעלילת הרומאן, אל שיר, תוך ציון שם מחברו ומספר העמוד בקובץ שבו נדפס, אך בלי לצטט משהו מתוכו.

ארבעה שירים, מספריהם של ארבעה ממשוררי הדור, "לחש" עמוס עוז ברומאן "לדעת אשה". בחירתם לא תובן לקורא שאיננו מכיר, או שכבר איננו זוכר, את מערך היחסים בין הדמויות בעלילת הרומאן הזה, שנדפס ב-1989. ולכן נסכם תחילה בקצרה את המידע העיקרי על עלילת הרומאן.

אחרי האסון שבו נספתה אשתו, עבריה, פרש יואל מהשירות ב"מוסד", כדי  לשהות בחברת בתם היחידה, נטע. בין יואל לעבריה היתה מחלוקת בנושא "השטחים". כאחד מוותיקי "המוסד" החזיק יואל בהשקפה של ביטחוניסט הבקיא בעובדות שעבריה לא נחשפה אליהן, ולכן "בינו ובין עבריה שררו יחסים קבועים של ידיעה וויתור" (עמ' 112).

   השקפתה של נטע הושפעה מזו המתונה וה"אזרחית" יותר של אימה, אך כמו עבריה גם היא לא נכנסת לעימותים עם אביה על הנושא המדיני, שאמור להיות נדון ברמה הלאומית והבינלאומית. כעת, אחרי שהתייתמה מאמה, חוששת נטע שעד מהרה ימאס אביה בחיי השגרה האזרחיים כפנסיונר של "המוסד" ויבקש לחזור לעבודתו שם. ועל כן היא מתאמצת לשכנעו להישאר לצידה על-ידי הצגת הסתייגותה מהשקפתו הביטחוניסטית.

   אך המחלוקת האידיאולוגית על "עתיד השטחים" לא מתנהלת ברומאן הזה רק בין יואל לבתו המתבגרת נטע, אלא גם בין יואל ל"פטרון" קורדוברו, מפקדו של יואל ב"מוסד". בעוד שנטע מתאמצת לאזרֵח את אביה, מנסה קורדוברו להחזיר את יואל לשירות ולהשלים משימות חשובות לביטחון המדינה שהיו באחריותו. ומאחר שהתלבטותו של יואל ידועה הן לנטע והן לקורדוברו, שניהם "לוחשים" באוזניו שירים כדי להשפיע על החלטתו. באופן זה נוצר עימות סמוי בעלילת הרומאן בין נטע לבין קורדוברו, שבו מסתייעים שניהם בתחמושת המאפשרת לעוז להפעיל ברומאן הזה את תחבולת "הלחישה בשירים" באופן מאסיבי.

"וכל ההרהור הזה" – אמיר גלבוע

מאמציה של נטע לשכנע את אביה להתנתק סופית מעיסוקו הקודם ב"מוסד", מתחילים ב"לחישה" על ספר של משורר שהכירה והעריכה את שירתו. וכזה הוא הקטע המתאר את הנסיבות שבהן הצליחה לעורר אצל אביה את העניין בשיריו של אמיר גלבוע:

"הוא (יואל) ישב ודיבר עמה (עם נטע) כרבע שעה במטבח על בחינות-הבגרות שלה ועל החְרָפת הוויכוח בעניין עתיד השטחים. בלכתה לחדרה ליווה אותה עד הדלת ובלחש, שלא להעיר את הזקנות, התלונן שאין לו שום דבר מעניין לקרוא. נטע שמה בידו ספר שירים בשם 'כחולים ואדומים' מאת אמיר גלבוע ויואל שלא היה קורא שירה, דפדף בו במיטתו עד קרוב לשתיים בלילה ובין השאר מצא בעמוד שלוש מאות ושישים, שיר שדיבר אל לבו אף כי לא לגמרי הבין." (עמ' 103-102).

   בעמ' 360 בקובץ "כחולים ואדומים" ותחת הכותרת "וְכָל הַהִרְהוּר הַזֶּה" – מצא יואל שיר בן שני בתים, והוא השיר הבא של אמיר גלבוע, הבנוי משני משפטים, מאחר שטוריו של כל בית מצטרפים למשפט בשיר הזה:

שֶנָתַן חַיָּיו

עַל עִקַּר חַיָּיו

וּמֵת בְּחַיָּיו

חַיָּב.

וְכָל הַהִרְהוּר הַזֶּה

עוֹלֶה בִּי דַוְקָא

בְּמִין מָקוֹם כָּזֶה

בּוֹ שֶׁמֶשׁ אָבִיב וְרוּחַ צַח

וְיָם כָּחֹל וְקוֹל רַךְ

בָּרַמְקוֹל שֶׁל הַקָּפֶה

אֶת שֶׁלוֹ עוֹשֶׂה.

המשפט הראשון בשירו זה של גלבוע נראה כאילו החסירו ממנו את השורה הראשונה, שהיתה אמורה לומר: זו המסקנה שהגעתי אליה. אך גם בלעדי שורה זו, מטיחות ארבע השורות של הבית בקורא את שמונה המילים של המסקנה עצמה: אשם ("חַיָּב") הוא האדם שקיפח את חייו ("מת בחייו") מתוך הקרבה לאידיאל ("שנתן חייו על עיקר חייו"). העובדה שההרהור הזה התנסח בשפה המשפטית העתיקה של ההלכה בספרות החכמים הקדומה, במשנה ובתלמוד, מעניקה תוקף של מסקנה מגובשת להרהור הזה של האני-הלירי, המסתכמת כפסק-דין במילה הקצרה והנחרצת: "חייב!"

משום כך בולט הניסוח השונה בבית השני – שהוא משפט המנוסח במילים דיבוריות מרמות שונות של השפה. כך, למשל, שוכן הצירוף המליצי ("שמש אביב ורוח צח") בין צירוף משפת הדיבור ברחוב ("וכל ההרהור הזה עולה בי דווקא במקום כזה") לבין צירוף שהוא סלנג מובהק ("את שלו עושה").

ועוד יותר מאשר בניסוח הלשוני, מתחדד הניגוד הרעיוני בין שני הבתים. המסקנה הרצינית שהשתמעה מטורי הבית הראשון, לפיה אין בנמצא אידיאל המצדיק את הקרבת החיים למענו, התגבשה במוחו של האני הלירי, בתנאים הפחות צפויים לכך – ביום מרהיב ("בו שמש אביב ורוח צח / וים כחול וקול רך") ותוך ישיבה נינוחה בבית-קפה ("במין מקום כזה"). צירופי הלשון הללו הולמים את הרגשת השחרור של הדובר מכל עול ומועקה, והם מצדיקים לסיים את התיאור בכללו בביטוי העגה ההמוני ("את שלו עושה"), המנוגד לחלוטין ללשון ההלכה ("חייב!") שבו הסתיים הבית הראשון.

הניגוד בין שני בתיו של השיר מבטא העדפה ברורה של החיים על המוות, גם אם מדובר בחיים פעוטים ובנאליים וחסרי-הוד, ובעיקר אם הם מושווים למוות ההרואי של האידיאליסט המקריב את חייו למען רעיון ("על עיקר חייו").

השיר מצא חן בעיני יואל, כי מצא בו תשובה לדילמה שהעסיקה אותו אחרי מותה של אשתו, עבריה – האם לחזור לעבודתו ב"מוסד" או להפוך לאזרח רגיל ולהישאר עם נטע? בעודו מתלבט בין עשייה בשליחות אידיאל, שלא אחת סיכן את חייו בביצועה, לבין חיים של שיגרה וללא הילת גיבורים בחברת נטע, התגלגל השיר הזה של גלבוע לידיו והיטה את הכף לצד ההישארות עם נטע.

מאחורי "הלחישה" של נטע על ספר שיריו של אמיר גלבוע עומד, כמובן, עמוס עוז, המעיד כאן שהוא קורא שירה שקדן, ולכן הוא מסוגל למצוא שירים המתאימים למצבם של גיבורי סיפוריו, שירים אשר בה-בעת מאפשרים לו להפעיל בעזרתם בהצלחה את תחבולת "הלחישה בשירים" לתמיכה בהשקפתו בנושא האקטואלי שהעלה ברומאן הזה – עתיד "השטחים".

"אחריות" – יאיר הורביץ

הרקע ל"לחישת" השיר הבא ברומאן "לדעת אישה" מתואר בקטע הבא: "באחד הערבים שמה נטע בידו (של יואל) ספר מאת יאיר הורביץ 'יחסים  ודאגה' שמו, והנה בעמוד ארבעים ושבע נתקל בשיר 'אחריות' ואמר לבתו: 'זה יפה, אפילו שמניין לי לדעת אם מה שנדמה לי שהבנתי זה מה שהתכוון אליו המשורר?'" (עמ' 153).

מטרתה של נטע בהפניית אביה לספר שהשיר "אחריות" כלול בו, תתבהר לקורא רק אם יתאמץ להגיע אל השיר עצמו, שכמובן איננו משולב בטקסט של הרומאן, הכול על-פי הכללים של תחבולת "הלחישה בשירים":

אֲנִי חַי בָּזֶה וְחַי

מֵעֵבֶר לָזֶה:

שְׁנַיִם בָּאֶחָד.

זֶה סוֹפֵג חֹשֶׁךְ

וְנִסְפָּג בַּחֲשֵׁכָה.

לְכָל הַנּוֹתֵן אוֹר

יִקְרָא הַשֵׁני שֶׁמֶשׁ.

וּבֵין לְבֵין, כְּנִדּוֹן

עַל שְׁטָר בִּגְזַר הַלֵּיל

הָרַעַד מֵפִיק גִּמְגּוּם:

אַחֲרָיוּת שֶׁמִּכָּאן אֶל מֵעֵבֶר

השיר מדבר על כפילות, על קיומם של "שניים באחד". האני-הלירי הוא האחד שבחייו קיימת הכפילות, מאחר שהוא "חי בזה", בעולם הגשמי, וגם "חי מעבר לזה", בעולם הרוחני. על חייו בעולם הגשמי שולטת מלידה ("סופג") ועד פטירה ("נספג") אימת ממשלת החושך – המוות. ולכן הוא מצפה למותו, כי המוות ישחרר אותו מאימת המוות, משליטת הגוף על רוחו, ויעניק לו את החרות המלאה בעולם האור הנצחי, זה המואר באופן תמידי על-ידי "השמש".

תקופת ההמתנה עד למעבר מהעולם החשוך לעולם המואר, מציע האני-הלירי בשורת הסיום של השיר, בחרדת קודש ("הרעד") ובענווה ("גמגום") את ההצעה הבאה: "אחריות שמכאן אל מעבר". כלומר: לחיות את הזמן שהוקצב לו בעולם הזה על-פי ההכרה, שקיום מסוג שונה מצפה לו מעבר לחיים הגשמיים. בעולם האור של הרוח יהיה חופשי-באמת מכל המגבלות של הקיום הגשמי: הזמן הקצוב, המרחב המוגבל והחושך של פגעי החיים (ההזדקנות והמחלות). החירות האמיתית הזו תגאל אותו מהקיום המענה בעולם הזה, שבו הוא כבול "כנִידון", אשר הוחתם בלידתו על שטר-חוב, ומאז הוא נרדף על-ידי גזר-דין של ממשלת החושך, כי בגלל מגבלותיו הקיומיות, לא יצליח עד יום מותו לפרוע את חובו לנושה המחזיק בשטר-החוב הזה.

אף שאמיר גלבוע ויאיר הורביץ הם משוררים משני דורות שונים בשירה העברית, הכירה נטע גם את המשותף ביניהם: שניהם כתבו שירה הגותית ובחנו בשיריהם את "המצב הקיומי" מנקודת ההשקפה האידיאליסטית, זו אשר מחפשת משמעות לקיומו של האדם בעולם הגשמי. משום כך הושיטה נטע לאביה את ספרי השירה של שניהם, כדי לשכנע אותו באמצעותם להיפרד מעיסוקו החשאי והמסוכן ב"מוסד" ולהצטרף לחיים האזרחיים הרגילים. ומאחר שלא כיוונה אותו לשירים מסויימים בספרי השירה של גלבוע ושל הורביץ, הותירה נטע לאביה לבחור בעצמו מתוכם את השירים ש"לחשו" היטב את בקשתה ממנו: שיתנתק סופית מהקשר לעולם החושך, מעבודתו כביטחוניסט ב"מוסד", ויישאר איתה בעולם המואר של החיים הרגילים.

לאורך העלילה פזורים קטעים רבים המעידים כי השימוש בתחבולת "הלחישה בשירים" על-ידי נטע השיגה את מטרתה. בשני ספרי השירה שמסרה לו, התעכב יואל על שירים, אשר העצימו אצלו את החרטה על השנים שבהם התמסר לעבודתו ב"מוסד", במקום להקדיש תשומת-לב לאשתו ולבתו. ואכן, בהשפעת השירים של גלבוע והורביץ שאל יואל את עצמו: "מה מריץ אותי עשרים ושלוש שנים מכיכר לכיכר ממלון למלון מטרמינאל לטרמינאל בגעיית רכבות-לילה חולפות ביערות ובמנהרות, שורטות את שדות-החושך בזרקורי-הקטר הצהובים?" (139).

"הקו האחרון" – דליה רביקוביץ

מול המאמץ מכמיר הלב הזה של נטע לשכנע את אביה, לפצות אותה על השנים שהיה רחוק מהבית וסיכן את חייו בפעולות שהוטלו עליו על-ידי "המוסד", נעשה מאמץ מקביל, להשיבו לשירות החשאי, על-ידי מפקדו ב"מוסד", "הפטרון" ירמיהו קורדוברו. אחרי שיואל פרש מהשירות, בא קורדוברו לבקר אותו. ליואל הביא קורדוברו "בקבוק של קוניאק צרפתי משובח," אך "לנטע הביא האיש במתנה ספר-שירים חדש מאת דליה רביקוביץ, 'אהבה אמיתית' שמו, והציע ליואל לקרוא בהזדמנות לפחות את השיר שמתחיל בעמוד שבע ומסתיים בעמוד שמונה." (38).

מובן מאליו, כי רק קורא אשר יתאמץ להגיע אל השיר "הקו האחרון", יבין את מעשה העורמה של קורדוברו בבחירת ספר השירה "אהבה אמיתית" של דליה רביקוביץ כמתנה לנטע, ובמיוחד בהכוונתו של יואל לשיר מסויים בקובץ הזה. לקורא המנוסה ודאי כבר ברור, כי עוז מפעיל כאן פעם נוספת את תחבולת "הלחישה בשירים", אך הפעם בחר בשיר שנועד לשרת את מטרתו ואת השקפתו של קורדוברו, אשר מנסה להשפיע על יואל לחזור לשירות ב"מוסד":

לֹא,

זֶה עֲדַיִן אֵינוֹ

הַקַו הָאַחֲרוֹן,

חָסְרוּ לוֹ כַּמָּה מִלִּים נְחוּצוֹת

הוּא אִבֵּד אֶת הַקְּשָׁרִים.

אִי בְּהִירוּת

זֶה הָיָה הַקֹּשִׁי שֶׁלוֹ,

אִי בְּהִירוּת.

נָשָׂא עֵינָיו אֶל הַחַלוֹן

עֲנָנִים מְאִירִים

תַּכְלִית הַצַּחוּת

שָׁטוּ מוּלוֹ

בְּתוֹך תְכֵלֶת מְזֻקֶקֶת.

זאת מַכָּה בִּשְׁבִילוֹ

הוּא נַעֲשֶׂה חֲסַר שֶׁקֶט.

בְּצֶדֶק

הוּא מַטִּיל דֹפִי בְּעַצְמוֹ.

אֵינוֹ יָכוֹל לָבוֹא לִכְלַל בְּהִירוּת נְחוּצָה.

נוֹצָה אַחַת

פּוֹרַחַת בַּשָּׁמַיִם מֵעָלָיו,

נוֹשֶׁרֶת לְאִטָּהּ,

שׁוּב מְרַחֶפֶת בָּרוּחַ.

חִפָּזוֹן אֵינוֹ מִמִּנְהָגָהּ.

הִיא מדֻיֶּקֶת עַד בְּלִי דַי.

עַל שֻׁלְחַן הָעֶרֶב יְחַפֵשׂ נֶחָמָה

בְּיוֹגוּרְט רַעֲנָן וְכַף רִבָּה.

לֹא,

אֵין לוֹ סִבָּה לְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ.

מוּטָב שֶׁיְעֲיֵן בָּעִתּוֹן.

הוּא לֹא יַגִּיעַ הַיּוֹם

אֶל הַקַּו הָאַחֲרוֹן.

השיר הזה של דליה רביקוביץ הוא אחד מקבוצה של שירים פוליטיים שהיא כתבה בשנות השמונים כתגובה על מלחמת לבנון הראשונה, ואשר בהם ביטאה ביקורת קטלנית על דרכה המדינית של ממשלת ישראל, "הלאומית" מדי לדעתה. הקול הדובר בשיר הוא קולו של הציבור הסוקר את כישלונותיו של השלטון, אשר עיכב את השגת השלום על-ידי בזבוז זמן והערמת מכשולים על יוזמות מדיניות שונות שהוצעו לסיום בעיית "השטחים". ההסתייגות של הדובר מדרכו המדינית הכושלת של השלטון מתבטאת בשיר בכך, שהוא אינו מפנה את הביקורת ישירות אל השלטון, אלא מדבר עליו בגוף הנסתר "הוא".

בשני הבתים הראשונים סוקר הדובר את מחדליו (בבית הראשון) ואת אשליותיו (בבית השני) של השלטון בעבר. מעידים על כך הפעלים שהם בלשון עבר  :"חסרו לו", "הוא איבד", "נשא עיניו". אשר למחדלים – בעבר היינו עדיין רחוקים מספיק מן "הקו האחרון" וניתן היה לנהל מדיניות שלום בתנאים נוחים, אך השלטון השתהה ובזבז את הסיכוי להשיגו בתנאים אלה, משום שעיניו לקוּ ב"אי-בהירות" ולא צפה נכון את העתיד. ומאחר ש"חסרו לו כמה מילים נחוצות" –  הצעות מגובשות וסבירות, אשר אז היו זוכות לתמיכה של מדינות העולם – איבד השלטון בהדרגה "קשרים" עם מדינות רבות וכמובן גם את תמיכתן במדיניות של מדינת ישראל.

במקום לעסוק במדיניות – מוסיף הבית השני – התמכר השלטון לאשליות: "נשא עיניו אל החלון". שורה זו מעלה בזיכרון את הפסוק בתהילים קכ"א-1: "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי." הפסוק מחריף את הביקורת על השלטון, שהתפתה להאמין כי המראה האביבי, אך הזמני, אשר נשקף אליו מבעד לחלון, יתקיים כך למענו לנצח, בעוד שהיה עליו לנצל את העונה המדינית הנוחה לקבלת החלטה אשר תציל אותו מסכנה איומה. ואכן, מבעד לחלון (שהוא הפתח לקשר עם החוץ) השתקף מצבה של המדינה לשלטון כרגוע וידידותי: "עננים מאירים... תכלית הצחות... תכלת מזוקקת."

שני הבתים הבאים, השלישי והרביעי, עוברים אל ההווה – אל מצבו של השלטון במלחמת לבנון הראשונה (זו שהוענק לה בתחילתה ב-1982 הכינוי "מבצע שלום הגליל"). המלחמה הזו היתה "מכה בשבילו", ומאחר שפגעה בביטחונו העצמי "בצדק הוא מטיל דופי בעצמו." אם בעבר ולאורך שנים "אי בהירות – זה היה הקושי שלו" (בבית א' של השיר), כעת כבר "אינו יכול לבוא לכלל בהירות" (כך בבית ג' של השיר).

מוכיח זאת הסכם השלום עם מצרים, אשר נחתם ב-1979 ומאז הוא מפגין אי-יציבות, והוא דומה לריחופה של נוצה המגיבה באופן מדויק למשב המשתנה של הרוח: "פורחת", "נושרת" ו"שוב מרחפת". "חיפזון אינו ממנהגה" של נוצה זו – שורה זו היא פרפרזה של האימרה הערבית הידועה האומרת כי "החיפזון הוא מהשטן". ולפיכך אומרת שורה זו, כי הסכם השלום עם מצרים, הדומה לנוצה שריחופה משתנה על-פי כיוון הרוח, היא נוצה אחת מיונת השלום ואינה מבטיחה הסכמי שלום עם המדינות הערביות האחרות. ולכן, זה שבעבר "נשא עיניו אל החלון" והתמכר לאשליה שדרכו נכונה – מחפש כעת, אחרי שהתפכח, נחמה "ביוגורט רענן וכף ריבה" – מפצה את עצמו במַטְעם מתוק ומרענן.

הבית החמישי והאחרון מנבא את העתיד. מכלל הנאמר במשפט האחרון: "הוא לא יגיע היום אל הקו האחרון" – ניתן להסיק, כי יגיע בוודאות מחר אל הקו האחרון, אם לא יזדרז לשנות את מדיניותו הלוחמנית בזו שתרחיק ממנו את סכנת ההגעה אל הקו האחרון, שהוא קו האסון והקץ.

לא במקרה המליץ "הפטרון" קורדוברו ליואל לקרוא את השיר הזה של דליה רביקוביץ, אשר לא רק מאשים את ממשלת הימין במדיניות המסכנת את עצם קיומה של המדינה, אלא גם מנבא למדינה חורבן אפוקליפטי, כל עוד ממשלה כושלת זו תמשיך להנהיג אותה. קורדוברו ודאי חולק על השיר הפוליטי הזה בכול, ואין ספק שהוא מבצע שימוש אירוני בו, כי כביטחוניסט הניח ששיר תבוסתני כזה יקומם את יואל וידרבן אותו לחזור לשורות השירות ב"מוסד".

"הזהב של המתים" – יוסף שרון

תחבולת "הלחישה בשירים" טרם מוצתה על-ידי עמוס עוז ברומאן הזה. ההכרעה של יואל על דרכו, מול ההשפעה המנוגדת עליו מצד נטע מזה ומצד קורדוברו מזה, תבוצע בעזרת שיר שאליו הגיע ביוזמת עצמו. גם שיר ההכרעה לא מודפס בטקסט של הספר, אלא ניתנים כל פרטיו הביבליוגרפיים כדי להגיע אליו: "בינתיים קיבל [יואל] לעיתים מידי נטע ספר שירה זה או אחר והיה מדפדף בו לקול הגשם המכה בחלונות בשוכבו במיטתו בלילה. יש שהיה נעצר, קורא שוב ושוב שורות אחדות, לעיתים שורה יחידה. בין שירי י' שרון בספר "תקופה בעיר" גילה את חמש השורות האחרונות שבעמוד ארבעים ושש וקרא אותן ארבע פעמים רצופות לפני שהחליט להסכים עם דברי המשורר, אף כי לא לגמרי בטח בעצמו שאכן ירד לסוף דעתו של הכותב" (עמ' 112).   

   ואלה חמש השורות המסיימות את שירו של יוסף שרון "הזהב של המתים":

זְכֹר, תָּמִיד, שֶׁעוֹד מִישֶׁהוּ כָּאן, לא-מֻכָּר לְךָ,

עֲדַיִן חַי עִם סוֹדוֹ בִּתְבוּנָה מֻפְלָאָה,

מַתְכּוֹן מְדֻיָּק לַעֲנָוָה-שֶׁאֵינָהּ-נִתֶּנֶת-לְחִקּוּי,  –   

מִישֶׁהוּ נָדִיב מִמְּךָ שָׁם בַּמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ, לֹא בְחַסְדְּךָ,

קִיֵם אֶת הַהֶבְדֵּל-הַמּוּעָט שֶׁבֵּין בֹּהַק לְאָבָק.

השיר בשלמותו עונה על השאלה הבאה: מיהו קהל היעד לשירה בעת הזאת? וכתשובה נעשית הבדלה בשיר בין עולמם של "ענווי העולם" – "להקה שפופה מאוד של נוגני-נֵבל מזוקנים," לבין עולמם של אנשים תקיפים ומצליחים – "אנשים בעלי ניסיון-חיים מוצק ועשיר" אשר "מתחרים זה בזה" ואורבים שהתמימים מהסוג הראשון יפלו ברשת שפרשו להם.

בעזרת חידוד הבדל בין שני הסוגים של האנשים מגיע השיר למסקנה, שהשירים נכתבים לא למען התקיפים ובעלי המרפקים – כי לאלה אין עניין בשירים ואוזנם אטומה לקלוט מהם את הערכים המוסריים והאסתטיים המזוקקים כ"זהב" (המתכת האצילה המוזכרת בשם השיר) – כי אם למען המתים (הקוראים מהעידן הקודם אשר התמידו לקרוא שירה בתשומת-לב ובסבלנות המתבקשת לפעולה זו) ולמען "להקה שפופה" קטנה ואליטיסטית של אוהבי שירה בעת הזאת.

בחמש השורות החותמות את השיר מבטא האני-הלירי את אמונתו האופטימית, כי "תמיד" נמצא האחד – אותו מישהו נדיר ובעל "ענווה-שאינה-ניתנת-לחיקוי", אשר "עדיין חי עם סודו בתבונה מופלאה" – אשר ממש כמוהו בחר להיות משורר ולקיים "את ההבדל בין בוהק לאבק", על-ידי פיזור זהב-שירתו ברשות הרבים. משוררים נדיבי-לב ואצילי-נפש מזן אנושי נדיר זה, הם אלה שמעניקים טעם לקיום בהוויה הגשמית והגסה של תקופתם.

הזדהותו של יואל עם האופטימיות הזו של המשורר, הדובר בשיר הזה אל נפשו, מלמדת שהוא קרוב להכרעה בין שתי האפשרויות הניצבות לפניו, בין זו שמציעה לו נטע לבין זו שמציע לו קורדוברו. יואל עומד להיפרד סופית מהחיים הדרמטיים שהתמכר להם בעשרות השנים שבהן שירת ב"מוסד", ולבחור בחיי ענווה ואלמוניות, חיים שיגרתיים ורגועים שאין בצידם תהילת גיבורים. החלטה זו מעידה כי למד להבחין ביתרון ה"בוהק" (החיים) על ה"אבק" (המוות).

ואכן, בסיום הרומאן התנדב יואל לעבוד כסניטר בבית-החולים, כדי לציין בדרך זו שהוא שלם עם החלטתו, להתנתק מ"המוסד" וממפקדו קורדוברו ולהצטרף לחיים האזרחיים לצד בתו נטע. משמעות החלטתו זו מובהרת בקטע הבא, המספר על עבודתו בבית-החולים:

"בימים הראשונים הוטל עליו לעסוק בעיקר בכביסה - - - כתמי הדם והזוהמה, חמיצות צחנת השתן, סרחון הזיעה והליחות, סימני צואה בסדינים ובמכנסי הפיז'אמות, גושי קיא שהתייבש, שפכי תרופות, המשב הדחוס של ריח גופים מיוסרים, כל אלה העירו בו לא בחילה ולא שיממון ומיאוס כי אם שמחת-ניצחון עזה, אף כי חשאית, שמחה אשר יואל שוב לא התבייש בה ואף לא נאבק, כמנהגו הקבוע, לפענח אותה. אלא התמסר לה בדומייה ובהתעלות פנימית: אני חי, על כן אני משתתף, וְלא המתים."

   הקטע הזה איננו רק משבח את יואל על החלטתו הנבונה, אלא, כמובן, גם מסכם באופן הקולע ביותר את השקפתו הפוליטית של עמוס עוז עצמו.

* הפירוש לרומאן "לדעת אישה" נכלל בספר "ציונות וצבריות ברומאן הישראלי" (1990), שהוא הכרך הרביעי בסדרה המחקרית-ביקורתית של המחבר –  "תולדות הסיפורת הישראלית".

(בגיליון הבא יופיע החלק השלישי והאחרון של המאמר)

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק ארבעה-עשר

ליל השלג אשר באמבטיה

פעם בשבוע היתה עליזה הולכת להשתתף בסמינר שהתקיים בבית הפרופסור איזידור לבונה. התכנס שם חוג תלמידי מ"א ותיקים, ניבחרים, ועימם שניים-שלושה סופרים חשובים-בעתיד שלמדו עדיין לב"א, וגברוש, שהכל ניבאו לו גדולות כבר אז. אני, שהתחלתי את לימודיי רק השנה, (עם עליזה למדתי רק במכינה לתלמוד, שהיתה חובה לסטודנטים בספרות עברית גם בלימודי התואר השני) – עדיין לא נמצאתי ראוי להיות מוזמן אליו למרות שכבר פירסמתי שיר אחד ב"הארץ" ושיר אחד ב"פי האתון".

אני חושב שעליזה הותירה בכוונה את הבדל המעמדות בינינו מתוך תקווה ערמומית שאמשיך לחשוק בה גם מהיותה מעין מפתח להיכנס אל חוג האנשים הפנימי של פרופסור לבונה וכמובן שרק אז יוכל לדרוך כוכבי הספרותי.

 "לסופרים שהוא מטפח הוא כל-כך נאמן," צבטה באשכיי, מתגרה בי, "עד שאני בטוחה שגם אחרי מותו ימשיך לפרסם רשימת-ביקורת על כל ספר חדש שלהם."

 "תורידי את היד, מה הקושי?" אמרתי, "הוא יכול להשאיר בצוואתו נוסח פתוח שבו יש לשנות מדי פעם רק את שם הספר."

בשכבר הימים, רמזה לי עליזה, כמספרת פרק מהרומאן "שירה" של עגנון המתרחש חלקו ברחביה, פרופסור לבונה חיזר אחריה. הוא הזמין אותה לחדר-העבודה בביתו כאשר אשתו נסעה ללמד בסמינר הקיבוצים, לפתע כרע ברך, טמן את ראשו בחיקה (של עליזה), התחנן שתרשה לו לזיין אותה, וכשסירבה בכה ולא חדל להריח בחצאיתה. אך היה עליה להפסיק אז את לימודי התואר השני בגלל עומס העבודה בבית-הספר והטיפול באורנה הקטנה.

רמזה על מכתבי אהבה גנוזים שלו, אליה, סונטות בסגנון שירת ספרד וכתמים, של דמעות, כניראה.

מכל מקום, אם תחילה הצטערתי על הזלזול שבו נהגו בי, הרי מרגע שאורנה החלה מצטנפת במיטתי, בירכתי על ערבים ספרותיים אלה, שבהם היינו חופשיים לגמרי אף כי המשכנו להתנהג, בחשיכה, כאילו כל רגע עומדים עלינו לגלותנו.

אותו לילה, איזה שיגעון קפץ על אורנה – שנעשה יחד אמבטיה חמה. זמן לא רב לאחר שנסתלקה לה עליזה לפגישה אצל הפרופסור לבונה – נמצאנו שנינו באמבטיה, לראשונה באור, לראשונה בגן-העדן, עירומים ולא התבוששנו. בחוץ ירד גשם. סערה רוח. אולי כבר גם היו פתיתי-שלג באוויר. הרעפתי על הקטנה דברי-אהבה. הפצרתי בה שלעולם לא תעזוב אותי. את כל שיריי, את כל חיי אקדיש לה! יחד – נכבוש את העולם! אני אהיה מפורסם וחשוב – למענה, כי היא ראוייה לחיים מעניינים, בעלי ערך –

עיניה קצרות-הרואי, בלי המשקפיים, בהו בי כשישבנו זה מול זו, מתנשקים באמבטיה המהבילה. שערה הארוך, אדום-כהה וממלא את המים, שורשיו מצרים את המצח כמסגרת. גופה הבתולי, העגלגל, הזהוב. נגעתי בבתולים שלה. בשער הקטן, החתום, שטרם חדרו אליו הגברים. היא צחקה מלמטה, ממש. התפרפרה במים, הקציפה בועות, הרימה מולי ערווה רטובה כמו אי ג'ינג'י שצף בלובן. סילסלתי בו באצבע והיא שלחה יד וצבטה את האובייקט שלי. קצת הכאיבה. וככה השתובבנו. היו לה כפות-רגליים נהדרות. רכות ובתוליות עדיין. אני זוכר עצמי מוצץ את הבוהן הרטובה שלה בפי. איזה מותק.

 "הייתי רוצה שתכיר את אבא'לה שלי. הוא בטח ימצא חן בעיניך. גם אתה תאהב אותו!"

קמה, עמדה במים, נוטפת, חוגגת, נשקתי את הזר הג'ינג'י שהתנוסס בגובה עיניי. הקטנה פצחה פיה בשיר, מבקשת שאשלים בו כל שורה שנייה, שארגיש בפי את הוויבראציות:

ושתי הקירחת ישבה במקלחת

ויבוא ויזתא וישק לה ב...

בטחנת הקמח יש קמח שחור

ויבוא ויזתא וישק לה ב...

חורף ובקיץ ישן גם הסוס

ויבוא ויזתא וישק לה ב...

לראשונה אמרה פתאום שהיא אוהבת אותי, אוהבת אותי ושאישבע לה שגם אני אוהב אותה.

נשבעתי. בנשיקת דגדגנה נשבעתי לה, כבנקיטת חפץ קדוש נשבעתי לה, כמו שיעקב אבינו השביע את בניו שתקעו כף תחת ירכו ואחזו לו בזין. הייתי כבר מלא קינאה. כל פעם שמישהו מהרחוב למטה שרק לה את ההימנון הצופי: "הייה נכון למלא חובתך, לעמך ארצך ומולדתך..." – רציתי לחנוק אותו, שלא ייכנס ולא יקח אותה ולא בטיח.

שלוקים, מנוגבים, חמקנו כל אחד לחדרו, כאילו לא לבדנו אנחנו בדירה, ורק אחרי זמן-מה, וטקס הנקישות, בחשיכה, חמקה אורנה אל מיטתי, אך הפעם, לראשונה, גם כאן, היינו עירומים, שנינו –

 "אני רק בגללך חדלתי לספר למוטי [ו"ו בשורוק] כל מה שקורה לי וכבר יש לי נפיקות מצפון מזה."

 "נקיפות, אורנל'ה, וזו צורת רבים של נקיפה – לא של נפקנית."

 "שיהיה. אני איתך על עברית לא מתפכחת," קינטרה, "בובי גדול וחכם שכמוך! אתה חושב שאני לא יודעת שעשית גם למוטי? איזה ביצים שעירות יש לך... – בנות ישראל, אנא, חוסו, אל תתלבשו בפריצות!" שילבה כפיים על שדיה הקטנים וסיימה דבריה בדקלום קצר, וקצת ילדותי.

 "מה זה?" משכתי את ידיה כדי שאוכל לבלוע את החזה.

 "זה כתוב בשלט גדול על השער לאחת השכונות הדוסיות, בדרך לשוק מחנה יהודה. מה אני יגיד לך, אלוהים בטח אוהב אותי דווקא כשאני בלי בגדים, ככה, מהטבע... די, אל תכאיב לי במיצוצי..." התפנקה בכ"ף דגושה.

הרוח בחוץ לא נשתתקה. גם הגשם. סערה שלפני-שלג. ההסקה המרכזית פעלה בחדרים. היה זה שיגעון מצד עליזה לצאת לחוג ספרותי בערב שכזה, אבל בלכתה, ציוותה לנו את החיים, יסולח לי על השימוש המשונה באימרה הזו. ידעתי כי למה שיקרה עכשיו עתידות להיות תוצאות חמורות לגבי המשך מגוריי בקן החם, ולו רק מפני עקבות הדם, דם בתוליה של אורנה, פקעת רכה וחמימה זו ששכנה לבטח בזרועותיי והפקירה לי את כול-כולה. את הסימנים לא אוכל להסתיר מעליזה. אבל אחת היה לי, הכול! בהתרגשותי הבטחתי לקטנה שלא אכאיב לה, ואז –

היש מין דבר כזה, קרום-בתולים בלתי-מוחש? הו, מה תמים הייתי! הקטנה נשתרעה תחתיי בפתחו של היכל, רחבה מאימה, הייתכן? המום ומאושר הייתי, לא קשה לתאר מדוע, אמנם נכזבה תוחלתי לזכות בה, כך חשבתי – לתמיד, בזכות היותי ראשון, אך גם נגולה אבן כבדה מעל ליבי בהיווכחי כי לא עליי האחריות מוטלת, וגם סימנים של דם לא יישארו, להסגירני.

 "מה איתך," לחשה הקטנה, מצחקקת תחתיי, לאחר שגימגמתי דבר-מה, רועד עדיין מהתרגשות על שנעתרה לי, בשלימות, "מוטי לא סיפרה לך שכבר היתה לי הפלה?"

פרק חמישה-עשר

הגירוש

נדהמתי. אך לא לזמן רב. הדלת נפתחה ובפתח ניצבה כמו בליל הקרמפוס עליזה במעיל-גשם רטוב כשהיא מאירה עלינו בפנס-כיס.

 "שייסה!" (שזה חרא בגרמנית), שמעתי את אורנה נוהמת כעוסה בחיקי בקולה של זבתא תרזה.

רטובה וחמימה היתה והתוסיק שלה פירכס בהנאה ופירפר, אולי כבר מפחד.

עד היום לא אדע אם עליזה התכוונה לבוא אליי בחשאי כדי לקרוא לי לחדרה, והופתעה, או שידעה מראש שתמצא את אורנה במיטתי, והחליטה להפתיע את שנינו.

לאחר ימים אחדים נודע לי כי הפרופסור איזידור לבונה הובהל אותו ערב לבית-החולים, שם לקה בהתקף-לב אשר ממנו התקשה להחלים. אולי זה מסביר את פשר שובה המוקדם, אותו לילה – אם אכן ממש באותו לילה אושפז? משתתפי הסמינר בביתו של הפרופסור לבונה שמרו בקנאות כל פיסת-מידע על אודותיו, כמו חוג של גנוסטיקאים יודעי תורת-סוד קדמונים, וכמובן שלא עלה בדעתם לשתף בכך סטודנט נחות כמוני, שזו לו השנה הראשונה ללימודיו בחוג.

מכל מקום, את שעת הלילה ההיא לא אשכח לעולם. עליזה לא הדליקה אור בחדר (אולי כדי שלא ייחרת בבהירות מראה העירום שלנו בזיכרונה) אלא המשיכה להאיר עלינו בפנס-הכיס, מים נוטפים ממעיל-הגשם שלה, וקולה צונן ככפור שהביאה עימה מן החוץ – בוז קר, מילים מכות כברד, משקפיה אף הן כשתי חתיכות-קרח. קרח, ברד, כפור – לקור עז מזה כבר לא נותרו לי דימויים בהודאה שלי.

 "קח את החפצים שלך וצא מיד מן הבית שלי ואל תחזור לכאן לעולם – "

ואל הקטנה אמרה –

 "קחי את התוסיק הערום שלך, זונה קטנה, וחיזרי לחדרך ואל תראי את פרצופך בפניי עד הבוקר, ואז נדבר – ועוד איך! בת-אביך את, חרפה, אוי וי, איזו חרפה – "

רק כאן רעד מעט קולה, וכמעט בגד בה.

ואז פתחה הקטנה את פיה ותאמר –

 "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול... אנ'לא מבינה איך את לא מתביישת? אל תחשבי שאני לא יודעת שאת הזדיינת איתו לפניי, אמא! – עם הברווזון המכוער הזה, עם השפריצר, עם הסמארקאטש, עם תופס הג'וקים שמרח את הבתוכו על הריצפה במסדרון, פיחססס, אועאא..." השמיעה הקאה, "עם האובייקט המפליץ הזה שאת הכנסת להשתכן כאן, עם הקנדונים, עם החצ'קונים – בבית הקדוש שלנו. 'זרע זה לא מיץ תפוזים!' – " חיקתה את קולה של אימה, (בחיי שלא ממני שמעה), "את עם ה'אני מפחדת שיהרגו אותי...' אמא, ואם את רוצה לדעת, הוא [וכאן קראה בשמי] הדבר המאוס ביותר שנגע בי בחיי, ואם לא צעקתי מגועל כאשר התקרב אליי בטלפיים הזבות שלו, הסיבה היחידה היא שרציתי פעם אחת ולתמיד לדעת עד לאיזו רמה את מסוגלת לרדת, מוטי, אחרי אבא – "

נידמה לי שהשתמשה אפילו בביטוי – שפל-המדרגה.

דברים אלה אמרה אורנה כבר כשהיתה, ערומה-עדיין אך מוצקה כלביאה קטנה, בדרכה החוצה מחדרי. אך אלה, וגם גמישות אבריה היפהפיים, ירכיה הרחבות ושדיה הקטנטנים, מחודדי הפטמות, לא מנעו ממנה את סטירת-הלחי המצלצלת כאשר עברה, ליד אימה, מגששת לפתח החדר לאור הפנס המסנוור מולה. היא נמלטה בבכי אשר נמשך ונשמע מעבר לקיר-הדלת, לאחר שנכנסה לחדר שלה וטמנה את פניה בכר, במיטתה, כשמלווה אותה צעקה אחת ויחידה מפיה של עליזה –

 "שקרנית! – "

רציתי לבקש סליחה, רציתי לבקש את ידה של אורנה, רציתי להגן על שמי מפני דיבוריה האחרונים, רציתי להציע לפצות את שתיהן, רציתי לכתוב איזה שיר נהדר על כל מה שקרה, לבקש אורכה כדי שלא איזרק ישר על תוך הלילה הירושלמי, החורפי והקר –

אך לא אמרתי מילה. איזה מין רצון להעניש ולהכאיב לעצמי פעל בי. קמתי, הדלקתי את האור הקטן ליד מיטתי, עליזה מיד הסתלקה, כאילו מראה גופי הערום, אשכיי – יביא אותה לידי הקאה. וזאת לאחר... טוב. מזלי שחפציי היו מעטים עדיין ויכולתי לארוז אותם במזוודה, ובצרור נוסף את חמש השמיכות הצבאיות, הסדין והכר. כל זאת, יחד עם הילקוט שעימו הייתי הולך לאוניברסיטה, העמסתי על עצמי, ללא תלת-אופן, ופסעתי לכל אורך המסדרון, אל דלת היציאה, כשרק משפט אחד, סתמי, במיבטא ייקי צורם, גברי, דימוני – מלווה אותי, מכיוון הדלת הפתוחה-למחצה של חדר-השינה –

 "לא לשכוח להשאיר את המפתח בתוך הדירה!"

כאילו התכוונתי אחרת! טרקתי את הדלת ויצאתי. איש לא הסתכל אחריי מן האשנב הפנימי. למזלי פסק הגשם. גם הרוח. רק הקור היה מקפיא ויבש. את צרור הספרים, ועוד כמה כלים, הנחתי בגינה הציבורית הקרובה, מאחורי אחד השיחים, ועם המזוודה והשמיכות השתרכתי לאיטי על פני מחציתה של העיר, אל חדרי הקודם, אשר למזלי, כאמור, לא נמצא עדיין סטודנט מסכן ועני ממני בירושלים, שייאות לשכור אותו. מצבי היה, כמו שאומרים במושבה: "כול אל-חרא קודאמאכ!" – חשבת שמלאה סאת ייסוריך? דע לך שכל החרא עודנו לפניך!

עוד באותו לילה חזרתי ולקחתי גם את צרור הספרים והכלים, ושוב עשיתי את הדרך. ידעתי כיצד נכנסים לחדרי הקודם בלי מפתח, ממרפסת הגג. כבר למוחרת התכוונתי להתקשר עם בעל-הבית ולהודיע לו שחזרתי. וכך אמנם עשיתי. מה טוב שהבאתי עוד באותו לילה את כל חפציי לחדר, כי לפנות-בוקר החל יורד השלג, ירד וירד יום תמים וכיסה את ירושלים במעטה לבן, בתולי, אשר הפשיר כליל רק לאחר יומיים. והמדהים ביותר הוא שאותו לילה, ולמוחרת, כלל לא היה לי קר בחדר, שנמצא בו עדיין התנור הישן אך לא היה בו נפט, והטמפרטורה בחוץ היתה קרובה לאפס מעלות. ישבתי עטוף בחמש השמיכות, לוהט כולי, רעב (את המצרכים השארתי במקרר של עליזה), וכתבתי את הסיפור הראשון שלי – לא הראשון שכתבתי אלא הראשון שנדפס, "יום השלג אשר באמבטיה", בקיץ (היה תור לפירסום), במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", שבו את ביכורי יצירותיהם הבוסריות הדפיסו באותם ימים לא רק פרחי-הסופרים אלא גם כמה פרופסורים-לעתיד, בשמם ובעילום-שם.

בסיפור שלי קראו השתיים זו לזו – "תולעת!" – "זונה!" – "מושחתת!" – "רקובה מבפנים!" – "שכבנית חולנית!" ו"חרמנית מדופלמת!" – ועוד באותו לילה פרצו בבכי נורא ונפלו חבוקות יחד במחוות פיוס – לשנוא אותי במשותף.

עד היום אני לא מבין איך העזתי אז לפרסם את הסיפור החושפני "יום השלג אשר באמבטיה", וכיצד לא שמעתי דבר מן השתיים לאחר התפרסמו. והלא כמעט נאסרתי והועמדתי למשפט בגללו. אותה שנה היתה משוגעת. לא רק ירד שלג בחורף אלא גשם כבד באביב. הטיפות היכו ופיזרו את פריחת הזיתים הלבנבנה על פני האדמה כפתיתי-שלג. בקיץ עבדתי בתור שומר-לילה בבית-ההבראה של קריית-ענבים. קיבלתי את העבודה דרך הסתדרות הסטודנטים. פגשתי בקרב המבריאים אישה בשם לבנה, אם לשניים, פקידה במשרד העבודה, קצת עצובה, קצת דתייה, נשואה לאשכנזי וכותבת שירים. בתקופה ההיא קיבלו השכירים שבועיים הבראה בשנה ממקומות-העבודה, שלא היה אפשר להמיר אותם בכסף, היו חייבים לצאת להבראה ממש אבל בגלל הילדים קרה לא פעם שקודם האישה היתה יוצאת לשבוע ואחר-כך הבעל, או להיפך.

בזכות "יום השלג אשר באמבטיה", שגיליונו עדיין נמצא בחדר-התרבות, נתקשרה בינינו שיחה ולבנה הראתה לי אחדים משיריה. אני מצאתי שאינם נועזים דיים מפני שסירבה לחשוף את עצמה, וזאת חרף המרירות הנשית שחשתי בה כשציטטה את גסות בעלה האומר לה בהנאה: "א-פרענק אס א-חייה אובר א-פרענקינה אס א-מחייה!"

ואכן בסוף השיחה היא התנצלה: "יש בני-אדם שחוטאים ויש בני אדם שחוטאים פחות אבל אני חוטאת בהיעדר חטאים..." ועוד אמרה שבלילה אינה סוגרת את דלת חדרה אבל מה שלא יקרה לה, היא לעולם לא תדליק את האור, כדי שתוכל "להישאר במחוזות החלום," ככה התפייטה.

הרגשתי שעשיתי עליה רושם רב. בלילה, בסבב השמירה שלי חמקתי לחדרה, שמתי את הרובה בצד, לבנה לא זזה גם כשהתפשטתי ונכנסתי ערום כביום היוולדי אל מתחת לשמיכתה. היא היתה מאוד שעירה ולבושה כתונת-לילה עבה שהרמתי מאחור ובאתי עליה שלוש פעמים בזו אחר זו בלי שהתעוררה, כביכול, אף כי המיצים, האנחות והתכווצויות התאווה חגגו בה בגדול.

המשכתי לבקר בה לילה-לילה מבלי לראות את פניה, ובשעות היום היינו נפגשים כאילו דבר לא קרה. היא משוחחת איתי בחדר-האוכל או שאני ניגש אליה בחדר-התרבות ואנחנו מתווכחים על שירה ואני משתדל להתאים את עצמי לרמתה.

לילה אחד נכנסתי כמנהגי לחדרה והפשלתי את השמיכה. שלא כדרכה, הפעם היתה ערומה וגם נחרה כשקועה בשינה עמוקה. כניראה עייפתי אותה מאוד במשך השבוע. לא חיכיתי הרבה ונדחקתי אליה, ובחושך, מאחור, לא תמיד הייתי מבחין באיזה מדור אני מבקר אצלה, אבל הפעם, רק התחלתי לחדור, נשמע פתאום קול זעקה של גבר: "אוי גוואלד!... א-שוואנץ!" – תחילה חשבתי שבעלה הוא שנודע לו על בגידתה, ועקב אחריי ונכנס לחדר החשוך, עד שהבנתי שבעלה הוא השוכב במיטה בין זרועותיי... גבו אליי, איזו זוועה...

הצלחתי לברוח עם הבגדים והרובה ולחזור למשמרתי כאילו דבר לא קרה. בטעות לקחתי גם בגדים שלו. כשהבחנתי בדבר זרקתי אותם ליד חדר אחר, מה שהגביר את הבילבול. צעקותיו העירו אנשים וגרמו למהומה רבתי. הוא טען שערבי ניסה לאנוס אותו בשנתו, לפי הריח. אותו אחר-הצהריים קפצתי לאבו-גוש לקנות פיתות טריות שנאפו בטאבון לעיניי. נתתי עדות שראיתי דמות גבר נמלט בחשיכה. בבית-ההבראה העדיפו להשתיק את המקרה כדי שלא להפחיד את המבריאים בעיצומה של העונה ואילו אני ביקשתי למוחרת לסיים את עבודתי בטענה שעליי לחזור על בחינת-גמר חשובה בחוג לספרות, מועד ב'.

במאורע המביך שקרה לי השתמשתי לימים בספרי "הנאהבים והנעימים". עלי, מלצר ערבי צעיר העובד במלון אחינועם היזרעאלית בעפולה, חודר בלילה בעד הדלת הלא-נעולה אל חדרו של המרצה ד"ר פלטיאל שמהוריש מאוניברסיטת גורנותיים-צופים, השוהה במלון במסגרת הסמינר להכרת היהדות לחוזרים בתשובה. עלי זוחל למיטתו ומתחיל לחבק ולנשק אותו בחושבו שהוא לילך, גיבורת הרומאן, אשר לחדרה התגנב ערום בלילות הקודמים. הוא לא ידע שעזבה במפתיע. כאשר מתעורר המרצה בצעקות, בורח עלי אך נתפס בידי אנשי השירות של המלון ומועמד לדין באשמת תקיפה על רקע מיני. הכותרת באחד הצהרונים: "רגזה עפולה: תחת מרצה כי ייבעל?"

אחזור לאחור. עד היום אינני מבין איך העזתי אז לפרסם את "יום השלג אשר באמבטיה", וכיצד לא שמעתי דבר מן השתיים, עליזה ואורנה, לאחר התפרסמו, כאילו מעודן לא ידעו אותי – ולא הכירו מעולם. ואולם כשהחלה שנת הלימודים הרגשתי איזה קור נושב, סביבי, מצד חוג חברתי מסויים, חוג ספרותי, אשר ידעתי כי לעליזה היו בו מהלכים וידידויות – תלמידים ותיקים ומורים באוניברסיטה, שהיו בני-גילה אך חלקם כבר היה קרוב אז לסיום עבודת הדוקטוראט בספרות.

חלפו אמנם שנים אחדות עד שהרגשתי שאין לי למה לצפות עוד בירושלים, דלתות מסויימות תישארנה סגורות בפניי, לתמיד. ועקרתי לתל-אביב, שהיא עיר יותר צעירה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כאשר אתם מקוננים על כך שלא נמצא משורר או סופר "מזרחי" לשים את דיוקנו על ארבעה השטרות החדשים: טשרניחובסקי, אלתרמן, רחל ולאה גולדברג (שארבעתם, אגב, לא נולדו בארץ-ישראל) – רצינו להזכירכם כי על שמה של המשוררת הצברית הארצישראלית המקורית הראשונה, בת פתח תקווה, שכן נולדה בארץ-ישראל – אסתר ראב [1894-1981] אין אפילו בול, גם לא רחוב בתל אביב על שמה, שלא לומר שטר כסף עברי. אולי משום ששיריה לא הפכו לשירי זמר ולכן אינם מוכרים למחליטים על השטרות, שיודעים כנראה בעיקר לזמזם משוררי-זמר.

אגב, הסופר ה"ספרדי" יהודה בורלא – גם הוא נולד בארץ-ישראל, בירושלים – ואולי גם משום כך אין שטר כסף עם דמות דיוקנו. גם לא כתב שירי זמר.

* אהוד, שלום. האם הסופר הנידח עושה קאמבק? בתשבץ ההיגיון (1) של חוברת התשבצים של מעריב, 26.4.2013, מופיעה ההגדרה הבאה:  

בית הסתייע בסופר ישראלי (3,2) 

התשובה, אני מניח, היא: בן עזר

 ישראל סגל

* אורי הייטנר: תיקון קטן – תוספת היום השני לל"ג בעומר היא תוצאה של קיצור החופש הגדול והחזרת הימים כתוספות לחופשים שבמהלך השנה. הרבנות תפסה על זה טרמפ בהקשר של דחיית המדורות, ולא להיפך.

אהוד: התוצאה היתה בלבול גמור של חלק גדול מהציבור.

* יש לנו חבר שסובל ממשך זמן קצר מרגע תחושת הצורך להשתין ועד להשתנה עצמה. אלא מאי? הוא נשוי לאישה שאינה מרשה לו להשאיר על השולחן צלחת אוכל ריקה בתום הסעודה אלא עליו לגשת לכיור ולהניחה בתוכו. לא פעם הוא עומד ומתלבט אם לזנוח את הצלחת ולרוץ להשתין, או להיפך. והתוצאה היא לא פעם – שיש לו כתם על המכנסיים מלפנים, אבל הצלחת הריקה – מונחת בכיור, ואפילו כבר בתוך מדיח-הכלים!

* קיבלנו הזמנה לפתיחת תערוכה חדשה במוזיאון פתח תקווה לאמנות במה שנקרא היום יד לבנים – קריית המוזיאונים בפתח תקווה, ולצערנו הגיעה ההזמנה באיחור של יום כי עד היום לא עידכנו שם את כתובתנו החדשה מזה כמה שנים.

ואולם לא על כך רצינו להעיר – אלא על כך שבשום מקום, על המעטפה ובגוף ההזמנה, לא מופיע הסמל ההיסטורי הנהדר של פתח-תקווה עם המחרשה ועץ ההדר, אלא שלושה עיגולים שחורים עשויים נקודות כאשר לשניים החיצוניים יש מעין בליטות המזכירות זרגים קטנים. לא חבל? לא יש גבול לטמטום?

התערוכה נקראת "מותק, סידרתי מחדש את האוסף", עבודות מאוסף פיליפ כהן, פריז.

אגב, גם תל-אביב החליפה את סמלה ההיסטוריה בסמל עיגולים צבעוניים סתמיים.

* הלכנו לראות בקולנוע "גת" בעיר את הסרט "החתונה הגדולה". שחקנים מצויינים. יכלו לעשות עימם קומדיה אמריקאית הרבה יותר טובה, אף כי הזמן עובר מהר והמוח מתנקה ממחשבות רציניות. אפשר לדלג.

* שלום אהוד, בתגובה להערתה של רות דנון על מקום הירי באוטובוסים ביום 30.11.47 – רות, שהיא אכן בת סמכא לאזורה, כיוונה לתחנת הדלק בת ימינו בכניסה הצפונית ליישוב נחלים. למען "הצדק ההיסטורי" אם מותר לשאול אותו לכאן, היה כנראה מקום התקרית הטראגית מצפון למיקום הנוכחי של השלט הכתום (מטעם משרד הביטחון) "החדש".

ואכן בטרם עבר כביש 40 הרחבה ניכרת באזור נחלים וכפר סירקין היה השלט הכתום "הישן"  מוצב מצפון למקומו הנוכחי. כיום  השטח  "מופרע" גם בכביש הרוחב החדש כביש מכבית. לאור אלו "נדד" מיקומו של השלט דרומה והוצב – משיקולי בטיחות לעוצרים בדרך –בתוך תחנת הדלק. למיטב זיכרוני השלט החדש אומר שמיקומו הוא רק בקרבה למקום האירוע. אם ניפנה לעדות ראשית על התקרית, נמצא שלדברי נהג האוטובוס מנתניה, אריה הלר, כפי שהובאו מיד לאחר האירוע בעיתון "דבר" – המקום הוא כ-1.5 ק"מ מדרום לפ'גה.

http://jpress.org.il/Default/Scripting/ArticleWin.asp?From=Archive&Skin=TAUHe&BaseHref=DAV/1947/12/01&EntityId=Ar00110&ViewMode=HTML

חשובה מעניין  המיקום היא כמובן העובדה שבאירוע האמור נהרג החייל הראשון במלחמת העצמאות. למעשה היתה זו אישה:  נחמה (נטקה) זלטובסקי-הכהן (בת 47) , מן השירות הרפואי של ההגנה בעיר העתיקה ועובדת ביה"ח הדסה הר הצופים. לאחר מותה חויילה ועל קברה הונחה לימים מצבה תקנית של חללי צה"ל וצורף לשמה התואר טוראי. קברה מצוי בהר הזיתים. הגם שכאמור נפלה  באזור פתח תקווה, הרי ששמה מופיע על קירות האנדרטה לזכר  חללי הרובע היהודי בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

ראובן שדה

רחובות

* מיכל סנונית כותבת על עבודתה בצאן בעין החורש המון דברים יפים לזכר אלישע פורת אך בין היתר היא כותבת: "היינו שרופים על הענף והקדשנו לו ימים כלילות" וטעות זו נפוצה מאוד גם בתקשורת המשודרת וגם בכתובה.

הצורה הנכונה היא: "לעשות לילות כימים..." כלומר להפוך גם את הלילות לזמן עבודה ומאמץ בנוסף לימים, לעבוד בקדחתנות וללא הפוגה.

בברכה

אהרון אבי זיו

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2490 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל