גיליון מס' 839 לקראת יום ירושלים

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו באייר תשע"ג,  6 במאי 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ד"ר יואל רפל: ירושלים בתפארתה. // יוסי גמזו:  זַעֲקָתָהּ שֶל דּוֹרָה רוֹט. // משה גרנות: בשולי החוק על הטרדה מינית. // יהודה דרורי: צה"ל חייב להיכנס מיד לסוריה. // אורי הייטנר: 1. נבל ברשות התורה. 2. הבניית זיכרון משותף. // רות ירדני כץ: דרעי המופתע. // נעמן כהן: שפינוזה ופרץ – שני יהודים ספרדים הראויים להנצחה על שטרות הכסף. // עדינה בר-אל: יומנה העברי של נערה בפולין, על הספר "ברכה לוין – יומן", ערך והכשיר לדפוס נעמן כהן. // אליהו הכהן: עוד על "בין חולות וכחול שמיים". // קובי גיסין: "על שינון ועל חשיבה" של משה גרנות. // השיבה להיכל התרבות בתל אביב – 5.5.13 – מאת לאה ש. // אהוד בן עזר: שני שירי ילדים מתוך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". // דוד מלמד: "הר ציון" של דוד ילין – עיתון של עותק אחד. [ציטוט]. // יוסף אורן: הלוחש בְּשירים (חלק ג'), השיר שלחש עוז ברומאן "אל תגידי לילה". // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", פרק שישה-עשר, חנניה של נמרודה. פרק שבעה-עשר,  נאום הסרדינים לרגלי המונפורט. // ממקורות הש"י.

גיליון מצומצם-יחסית כי המערכת עסוקה כולה בהגהות הרומאן החדש

 "מסעותיי עם נשים" של העורך אהוד בן עזר

בגיליון הבא תובא הפואמה של יוסי גמזו "עָמֹק בַּלַּיְלָה, עָמֹק בִּירוּשָלַיִם", תשעה שערי עיר ושיר

* * *

ד"ר יואל רפל

ירושלים בתפארתה

קשר נפשי וקשר רגשי, קשר אמוני וקשר היסטורי, קשר ספרותי וקשר שירי קושרים את העם היהודי אל עיר ציון, ירושלים. נביאים ומשוררים, פרשנים וסופרים, דרשנים ועולי רגל, תלמידי חכמים וחוקרים נתנו ביטוי בכתיבתם למרכזיותה של ירושלים ולכמיהתם וערגתם של יהודים בכל קצוות תבל אל העיר כלילת היופי. הגדיל לכתוב משורר ספר תהילים המתאר את ירושלים בשלושת מועדי השנה, בימים שמאות אלפים פקדו את העיר ובית המקדש שבמרכזה.

שיר המעלות לדוד,

שמחתי באומרים לי,

בית ה׳ נלך,

עומדות היו רגלינו

בשערייך, ירושלים.

ירושלים הבנויה,

כעיר שחוברה לה יחדיו, 

ששם עלו שבטים

שבטי יה עדות לישראל,

להודות לשם ה׳.

                        (תהילים קכב)

"יום ירושלים" הוא מועד חדש בלוח השנה  שבו שבים ואומרים העולים לבירת ישראל ''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (תהלים קלז). אל שבועת הנאמנות העתיקה מצטרפת התפילה: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דברת ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם."

 אלפיים ומאה שנים אחרי שדוד המלך קבע את ירושלים כבירת ממלכתו, מגיע אל העיר גדול משוררי ספרד, רבי יהודה הלוי, ובשירו 'כבל ערב' שר לה:

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב.

לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב!

מעמדה העליון של ירושלים ביצירה היהודית על כל גווניה מקבל ביטוי נאמן בדבריו של היימן הירושלמי (ניצוצות הגאולה, ירושלים תש"י): "כל עיר ועיר, משורר השר לה את יופייה, חִנהּ וכבודה. וירושלים, כל משורר שר עליה, ומי שאינו שר על ירושלים – אינו משורר."

ירושלים של זמננו היא "עיר בתפארתה" ועליה אומר משורר ספר תהלים: "משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קריית מלך רב." במפת העולם עיר הקודש היא נקודה קטנה, קטנה מגלגל עינו של אדם. עיניו של כל יהודי, בכל מקום בעולם "לציון צופיה."

אבא איסי משום שמואל הקטן אומר:

העולם הזה דומה לגלגל עינו של אדם,

לבן שבו – זה האוקינוס שמקיף את כל העולם,

שחור שבו – זה העולם,

קומט (מרכז האישון) שבשחור – זה ירושלים,

פרצוף שבקומט – זה בית המקדש,

שייבנה במהרה בימינו ובימי כל ישראל, אמן.

(מסכת דרך ארץ זוטא, ט)

בכל הדורות ובכל מקום שבו חיו יהודים, הם הקפידו לשמר את זכרה של ירושלים בחיי המעשה ובעניינים שבתפילה ובקדושה. הנאמנות והדבקות בירושלים קיבלו ביטוי בתפילות, במנהגים ובטקסים המלווים את האדם מיום לידתו ועד יומו האחרון.

שלוש פעמים ביום מתפלל היהודי את התפילה "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם." (תפילת עמידה) ופניו אל ירושלים. לאחר כל סעודה, בעת אמירת ברכת המזון וברכה מעין שלוש, אומרים: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו." בתום צום יום הכיפורים ובסיומו של סדר פסח עולה מכל בית יהודי השירה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה." בשעת החופה החתן שובר כוס לזכר חורבן ירושלים ובית המקדש. יש הנוהגים שהחתן שם לראשו כוס של אפר, כדברי הכתוב: "לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר." (ישעיה סא, ג). בברכה האחרונה משבע הברכות מברכים: "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים."

ועוד מצינו "סד אדם בסיד ומשייר (משאיר) דבר מועט – זכר (לחורבנה של) ירושלים, עושה אישה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט – זכר לירושלים, שנאמר (תהלים קלז): ׳אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני׳" (משנה, בבא בתרא ב, ו).

פניהם של ישראל בעת תפילתם אל ירושלים (ברכות ל ע"א): היה עומד בחוץ לארץ – יכוון את לבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר: "והתפללו אליך דרך ארצם" (מלכים א׳ ח, מח). היה עומד בארץ ישראל – יכוון את לבו כנגד ירושלים, שנאמר: "והתפללו אל ה׳ דרך העיר אשר בחרת" (שם, פסוק מד). היה עומד בירושלים – יכוון את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר: "והתפללו אל הבית הזה" (דברי הימים ב׳ ו, לב). היה עומד בבית המקדש – יכוון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר: "והתפללו אל המקום הזה" (מלכים א׳ ח, לה). היה עומד בבית קדשי הקדשים – יכוון את לבו כנגד בית הכפורת. היה עומד אחורי בית הכפורת – יראה עצמו כאילו לפני הכפורת. נמצא עומד במזרח – מחזיר פניו למערב, במערב – מחזיר פניו למזרח, בדרום – מחזיר פניו לצפון, בצפון – מחזיר פניו לדרום, נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד.

ומי שמתקיים בו חלומם של דורות והוא זוכה, כדורנו, לשאת תפילה בירושלים, מתקיימים בו דברי המדרש: "כל מי שהוא מתפלל בירושלים כאילו מתפלל לפני כיסא הכבוד, ששער השמיים הוא שם, ופתח פתוח לשמוע תפילה (מדרש שוחר טוב, צא).

השבועה לירושלים הייתה טבועה בנפשם, בהגותם ובמעשי היום־יום של מיליוני יהודים בכל הגלויות. מיליוני יהודים בכל הדורות חלמו להגיע לירושלים, לחונן את עפרה ולראות בבנייתה ובהתחדשותה. חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל, זכה לכך. בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת תרנ"ח (1898), עבר בעיר. המראות שראה דיכאו אותו עד מאוד, וביומנו הוא כתב:

אם יבוא יום וירושלים לנו תהיי, ואם עוד יהיה את לאל ידי לפעול מה, והיה מעשי הראשון לטהרך, כל אשר לא קדוש הוא אצווה לפנות... את קיני הסחי אריק, אהרוס, את החורבות אשר לא קדושות הן אשרוף באש ואת החנויות אעתיק למקום אחר... על צלעות הגבעות בחוג רחב מסביב, תשכון לה ירושלים חדשה כליל תפארת, יד מטפחת תהפוך את ירושלים לאבן חן.

שבעים שנה לאחר ביקורו של הרצל בירושלים כבשו חיילי חטיבת הצנחנים של צה"ל את ירושלים המזרחית והביאו לאיחוד מחודש של שני חלקי העיר. "העם כולו היה נפעם ורבים אף בכו לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה," אמר הרמטכ"ל יצחק רבין בנאום בטקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים. על לחימתם של הצנחנים הוסיף: "תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים היישר לתוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית, הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעיינות של רגש והתעלות."

עשרים וחמש שנים לאחר שאוחדה העיר והיתה לעיר אחת נחתמה "אמנת ירושלים". מנהיגי העם והמדינה כרתו ברית עם ירושלים כאמנה שחתמו ראשי העם וכל איש ישראל בימי שיבת ציון בשוב עם ישראל מגלותו בבבל. באמנה שחתמו עליה ראשי מדינת ישראל הם התחייבו:

אנחנו כורתים אמנה וכותבים, וארשנוך לנו לעולם, וארשנוך באמונה בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. אהבת עולם אהבנוך ירושלים, אהבה בלי מצרים, בין המצרים, ובעת שחרור מעול צרים. עלייך הורגנו, אליך ערגנו, ובך דבקנו. ואמונתנו לך, לבנינו אחרינו הנחלנו, לעולמי עד, בך ביתנו.

* * *

באבל כבד על מותה של הסופרת

דבורה עומר לבית מוסינזון

מגדולי סופרי הילדים והנוער שלנו

ציונית, יתומה, כישרונית וחרוצה

* * *

יוסי גמזו

זַעֲקָתָהּ שֶל דּוֹרָה רוֹט

כְּבָר יוֹתֵר מִשָּבוּעַ יָמִים שֶרַבִּים מִבֵּינֵינוּ

נִרְעָשִים מֵעָצְמַת הָעֶלְבּוֹן, הָעַוְלָה, הַכְּאֵב

שֶחָשְׂפָה נִצּוֹלַת הַשּוֹאָה דוֹרָה רוֹט בְּפָנֵינוּ

בְּעִדָּן אֲטוּם-לֵב בּוֹ פָּקִיד לַשָּׂרִיד הוּא זְאֵב.

הִיא הֵטִיחָה בִּפְנֵי וַעֲדָה שֶשָּנִים מְמֻנָּה הִיא

שָם בַּכְּנֶסֶת עַל תְּחוּם עֲבוֹדָה, רְוָחָה וּבְרִיאוּת

כִּי אֲשֶר לִפְלִיטֵי הַשּוֹאָה שֶבֵּינֵינוּ – עֻבְדָּה הִיא

שֶאִם יֵש עֲבוֹדָה שָם – זוֹ רַק עֲבוֹדָה בָּעֵינַיִם

וְאִם יֵש רְוָחָה שָם – זוֹעֵק חֶסְרוֹנָהּ לַשָּמַיִם

וְאִם יֵש שָם בְּרִיאוּת  –  הִיא גוֹבֶלֶת מַמָּש בְּסִיּוּט.

הִיא אָמְרָה בַּצּוּרָה הֲכִי דְּרַסְטִית וְלֹא מְפֻרְכֶּסֶת

לְאוֹתָן וַעֲדוֹת שֶהִרְבּוּ לִפְלִיטֵינוּ לַחְטֹא:

"אֵין לִי צֹרֶךְ בְּשוּם וַעֲדָה כָּזֹאת. אֵיפֹה הַכֶּסֶף

שֶנּוֹעַד לָנוּ אַךְ מֵעוֹלָם לֹא רָאִינוּ אוֹתוֹ?

הֲרֵי מָה שֶעֲשִׂיתֶם לִקְהַל נִצּוֹלִים חַסְרֵי יֶשַע

שֶשָּנָה בְּשָנָה מִצְטָרְפִים אֶל קְבוּרַי וּמֵתַי

לֹא מִזֹּקֶן בִּלְבַד אֶלָּא גַם מִדַּלּוּת – זֶהוּ פֶּשַע

אֲשֶר אִלּוּ הָיָה לָכֶם שֶמֶץ מַצְפּוּן, רַבּוֹתַי,

הוּא הָיָה מַעֲמִיס עַל שְׂרִידֵי הַמַּצְפּוּן הַזֶּה כֹּבֶד

שֶל אַשְמָה אֲשֶר אֵין לָהּ סְלִיחָה, מְחִילָה וְכִפּוּר

כִּי אַתֶּם, שֶיַּדְכֶם עַל הַשִּיבֶּר – אַתֶּם הִיא הַכְּתֹבֶת

שֶאֶת טִיב מֶחְדָּלָהּ לֹא יַסְתִּיר שוּם מֵיק-אַפּ אוֹ אִפּוּר."

הִיא אָמְרָה: "זֶה שָנִים שֶחָלַמְתִּי עַל בְּדַל פְּרוּסַת לֶחֶם

וּבְתֹם מִלְחָמָה זוֹ, בְּיוֹם סִיּוּמָהּ הַגּוֹאֵל

הֵם יָרוּ שְנֵי קְלִיעִים בְּגַבִּי וּלְאָן עוֹד לָלֶכֶת

כִּיתוֹמָה לֹא הָיָה לִי מִלְּבַד אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל

וְקִוִּיתִי, כְּמוֹ יֶתֶר אוּדִים מֻצָּלִים שֶכָּמוֹנִי

שֶנִּחְיֶה בְּכָבוֹד כָּאן, נִבְנֶה לָנוּ קֵן, נַעֲבֹד,

אַךְ כַּיּוֹם, לְאַחַר שְנוֹת קִפּוּחַ וָסֵבֶל וָעֹנִי

תְנוּ לָנוּ, רַבּוֹתַי, לְפָחוֹת שֶנָּמוּת בְּכָבוֹד..."

וְאוֹתָם חַבְרֵי כְּנֶסֶת יָדְעוּ כַּמּוּבָן עַל בָּטוּחַ

שֶהַקֶּרֶן הַהִיא לְרַוְחַת נִצּוֹלֵי הַשּוֹאָה

וּנְתוּנָיו שֶל מִשְׂרַד הָרְוָחָה לֹא יַצְלִיחוּ לָטוּחַ

בְּשוּם טִיחַ שֶהוּא אֶת אוֹתָהּ מְנִיעַת יְשוּעָה

שֶחוֹבַת מְדִינַת הַיְּהוּדִים לַיּוֹצְאִים מִן הַתֹּפֶת

שֶתָּרְמוּ לָהּ לַמְרוֹת אֲסוֹנָם בְּכָל תְּחוּם וּמִגְזָר

בְּזֵעָה וּבְדָם וְהִשְקִיעוּ בָּהּ שֶפַע, לֹא חֹפֶן

וְכֻלָּם הֵם בָּשָׂר מִבְּשָׂרֵנוּ וְלֹא נֶטַע זָר,

כֵּן, חוֹבַת הַמְּדִינָה לִמְנִיעַת אוֹתָהּ טְרַאוּמָה נוֹסֶפֶת

אֲשֶר אֵין לָהּ סִבָּהּ וְצִדּוּק אַחַר מָה שֶעָבְרוּ

הִיא גַם פְּרָט בְּצִדּוּק קִיּוּמֵנוּ כְּאֶרֶץ אוֹסֶפֶת

אֶל חֵיקָהּ כָּל נִצּוֹל מִשָּם – כָּךְ שֶלְּפֶתַע חָוְרוּ

פְּנֵי הַחַ"כִּים הַהֵם שֶסָּפְגוּ כִּסְטִירָה עַל הַלֶּחִי

אֶת דִּבְרֵי דּוֹרָה רוֹט שֶהִשְמִיעָה אֶת קוֹל הָאֱמֶת

בְּפָנָיו שֶל מִמְסָד הַהוֹלֵךְ כָּאן מִדֶּחִי אֶל דֶּחִי

וְהָאֵתוֹס שֶלּוֹ מִשָּנָה לְשָנָה יוֹתֵר מֵת

בְּדִיּוּק כְּמוֹ בְּנֵי דּוֹר נִצּוֹלִים מְקֻפָּח זֶה שֶל דּוֹרָה

שֶנִּזְנַח אַף עַל פּי שֶכֻּלָּנוּ חָבִים לוֹ חוֹבוֹת

שֶל חֶמְלָה אֱנוֹשִית וּרְגִישוּת מוּסָרִית וְשֶלֹּא רַק

שֶלִּחְיוֹת בְּכָבוֹד לֹא זָכָה, גַם לָמוּת בְּכָבוֹד.

בְּחֶבְרָה שֶחֻקֶּיהָ יוֹדְעִים לְהַגְדִּיר כָּל דְּבַר פֶּשַע שֶיִֵּש בּוֹ

אֶלֶמֶנְט שֶל קָלוֹן יֵש בַּקּוֹל שֶזּוֹעֶקֶת כַּיּוֹם דּוֹרָה רוֹט

בִּמְרִירוּת וּבְאֹמֶץ יוֹתֵר מִקָּלוֹן שֶהַלֵּב מִתְבַּיֵּש בּוֹ

וְצָרִיךְ לְתַקֵּן זֹאת לִפְנֵי שֶקָּלוֹן זֶה יֻנְצַח לְדוֹרוֹת.

* * *

משה גרנות

בשולי החוק על הטרדה מינית

לאחרונה אנו עדים לאינפלציה של אנשי ציבור הנחקרים-נתבעים-מורשעים על הטרדה מינית, ביניהם נשיא ושרים, שחקנים, קצינים גבוהים, עיתונאים – אנשים שלכאורה, תבונתם היתה אמורה להגן עליהם מפני הסתבכות מבישה שכזו. נדמה שדפי העיתונים עוסקים בלהיטות רק בדבר אחד, תוך ליקוק שפתיים ולא מעט שמחה לאיד.

החוק למניעת הטרדה מינית נחקק ב-תשנ"ח (1998), והוא אמור היה, לכאורה,  להסדיר עניין חברתי כאוב, ולהסיר עוולה בת אלפי שנים. אני מציין "לכאורה", כי החוק על פי ניסוחו מוציא, למעשה, את מרבית הגברים אל מחוץ לתחומי החברה הלגיטימית, ולראייה – מבול התלונות והחקירות בנדון.

הבה נעיין בו:

בסעיף 3 (א) כתוב: "הטרדה מינית היא אחד מהמעשים האלה:

......

......

3. הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות.

4. התייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות."

למרות הניסוח "הניטרלי" של החוק, ברור לכול כי המחוקק התכוון במילה "אדם" בעיקר לנשים, ובמילים "הצעות חוזרות" ו"התייחסויות חוזרות" – למעשים הנעשים בעיקר על ידי גברים.

נניח לרגע את החוק ונביט אל טבע הדברים, ובהכרח ניווכח כי בעולם החי – הנקבה מושכת את הזכר בריח, בצורה, בצבע, ואילו הזכר הוא "מטריד", תוקף, חותר אל הנקבה עד ייאוש ואובדן חושים, ולעיתים – עד אובדן חיים. הצבייה המיוחמת מפרישה מרחמה ריח המנטרל את הזכר מכל פעילות אחרת, חוץ מלהידבק אל אחוריה, וזו, עד כמה שניתן להתרשם ממה שהעין רואה – ממשיכה ללחך עשב, כאילו גופה איננו כָּמֵהַּ להזדווגות. הזכר חוזר ו"מטריד" את הנקבה ללא ליאות, מנסה לטפס עליה, והיא משתמטת, לעיתים ממש בבהלה, וממשיכה... ללחך עשב. רק לאחר אינספור ניסיונות, מצליח הזכר "לבצע את זממו".

דומה לכך המצב אצל בעלי חיים אחרים: ערימה שלימה של כלבים רודפת אחוזת תזזית אחרי כלבה מיוחמת, והיא בורחת מהם כל עוד נפשה בה, עד שהכול צרים עליה, ואחד או שניים, הזריזים והאלימים, מצליחים להזדווג עימה.

אצל  החתולים ההתרחשות היא עוד יותר אלימה: הזכרים יוצאים אל המשימה כאל קרב לחיים ולמוות. הנקבה נלחמת בהם בכל כוחה – היא יורקת, שורטת, נושכת, מייללת, והזכר יוצא מההרפתקה הארוטית הזאת מרוט אוזניים, שבור זנב, ולעיתים אף מנוקר עיניים.

אצל העופות המצב איננו שונה בהרבה: היון חדל לאכול, והוא מנפח את מוראתו [?], הומה ומהמה ומסובב את היונה מכל צדדיה, והיא – כל מה שמעניין אותה, לפחות למראית עין, היא האשפה שבה היא מנקרת.

התרנגול ממש "אונס" את התרנגולת, והיא נראית אחרי "האקט" כמי שהתעוררה מחלום בלהות.

הטווס מנפח את נוצות זנבו ועושה מעשי לוליינות לנוכח זוגתו האפורה, וכל תגובתה, למראית עין לפחות, מתמצית בהמשך החתירה למזון.

לכל אלה מצטרף המאבק בין הזכרים לבין עצמם על הנקבה, שלא אחת מסתיים בפציעות קשות, ואף במוות. הזכרים החזקים ביונקים מגרשים את כל מתחריהם תוך מלחמה עקובה מדם, ואצל החרקים מסתיימת התחרות "על לב" הנקבה במות הזכרים, ואף בהפיכתם לארוחתה הראשונה שלאחר ההזדווגות. הזכרים בבעלי החיים "אינם יודעים" מראש לקראת מה הם הולכים, אך ספק אם "הידיעה" היתה משנה משהו – היצר המיני הוא חזק כל כך עד כי איננו משאיר בידם כל ברירה אלא ללכת לקראת גורלם הנחרץ.

תפקידו של הזכר, כל זכר בטבע, במשחק המינים – מתמצה ב"הטרדה" חוזרת ונשנית של הנקבה. ללא "ההטרדה", הזו – האקט המיני איננו מתקיים. זאת, כנראה, אחת הסיבות העיקריות לכך שחיות בר אינן מרבות להזדווג בשבי – בהיעדר המתח המיני המתמצה בבריחת הנקבה וברדיפת הזכר – התהליך ההורמונלי איננו מתעורר מתרדמתו אצל שני המינים.

יבוא מי וישאל בצדק: מה ההשוואה הזאת לבעלי החיים, כאילו אין עומדות מאחורי האדם מיליון שנות תרבות, בהן הוא רכש אמפתיה כלפי הזולת, בהן הוא למד להפנים הבנה כלפי כאבו, ובתוך כך – כלפי האישה הסובלת מאלימות הגבר – הפנמה שבאה לידי ביטוי במנהג ובחוק של השבטים העתיקים ביותר?

התשובה היא, כמה לא מפתיע – "כן ולא".

כן, קרה משהו במיליון שנות תרבות: אם בעבר הרחוק רק הזכר האלים והאנס זכה בנקבות הפוריות ביותר, ורק הוא זכה להעביר את הגנים שלו לדור הבא, הנה, כיום (הכוונה למאות השנים האחרונות) דרכי החיזור הן עדינות יותר, והעוצמה שהגבר חושף במשחק המיני היא יותר מתוחכמת (כישורי חיים, ממון, כושר אינטלקטואלי).

ולא – במהות לא השתנו הגברים, וגם לא הנשים: הגברים עדיין חותרים אל המין באובססיה בלתי נשלטת ובהתמדה שאיננה מופרעת לא על ידי עונות השנה, ואפילו לא על ידי הגיל – זכר אנושי בריא שטוף בתאווה למין באורח מתמיד כמעט כל חייו; ואילו הנקבה האנושית, לא רק שבאורח "טבעי" יש לה "עונות יבשות", אלא שגם כאשר הפיזיונומיה שלה מייחלת למגע מיני – המעשים שלה שוללים אותו. היא אמנם משדרת אותות מיניים, בדומה לנקבת בעלי החיים, אך מתנגדת בפועל למעשה מיני, ו"הגלולה" עם "שחרור האישה" גם יחד שינו אך מעט בעניין הזה: אין שום מקום להשוואה בין התשוקה הגברית למין ובין ההיצע (מרצון!) המזערי של האישה. משום כך הגבר נאלץ לקנות את המין (יצאניות, נשים "מוחזקות", חלק לא קטן של הנישואין, שלמרות אי הנוחות שבניסוח – הם הסדר חוקי ל"אחזקת" האישה), ולעיתים הוא משיג אותו במרמה, בגניבה ובאלימות, והקומץ לעולם אינו משביע את הארי. שגשוגו של עולם הזנות ונערות הליווי איננו תוצאה של תשוקה גברית בלתי מודעת להשפיל את הנשים (כפי שהפמיניסטיות המיליטנטיות היו רוצות שנאמין), אלא של הביקוש האדיר הנענה בהיצע מינימלי.

בעניין הזה לא השתנה דבר לאחר מיליון שנות תרבות, והזכר בבעלי החיים ובאדם דומים להפליא, וגם התנהגות הנקבה בבעלי החיים דומה להפליא לזאת של בני האדם. נשים "משוחררות", המדברות בכאב כן על הטרדה מינית מצד הגברים, מופיעות בטלוויזיה כדי לשטוח את מצוקותיהן, כשהן לבושות בבגדים משונים מעוררי תשוקה, כששטח המחשופים גדול משטח האריג. הן יודעות לייעץ לגברים להתאפק, ואף מייעצות לזרועות החוק לסרס גברים ולאוסרם לתקופות מאליפות, אך אינן מעלות על הדעת לרסן את התשוקה העמוקה שלהן להחצין מיניות. הן מצהירות שזאת "זכותן" להתלבש כפי שהן רוצות, והן "יודעות" שזה לא מה שמניע את הגבר להטריד ולאנוס, אלא, כדבריהן, התשוקה הגברית הסוטה ומולדת להשפיל את האישה.

כאן אני מבקש לפתוח סוגריים ולציין כי הרדיפה אחרי המין נראית בעיני הגבר המצוי כהשפלה נוראה: כמה התפתלויות הוא נאלץ להתפתל וכמה התבזויות הוא נאלץ להתבזות כדי לזכות לכך שהיא תעניק לו את חסדיה. היא מעניקה "חסדים", והגבר כקבצן זוכה פה ושם בנדבתה. ומי שאינו עומד בכך, נאלץ לקנות בכסף מלא בבתי בושת, שנקראים כך בעיקר משום שזו בושה גדולה והשפלה גדולה להימצא שם. האישה תמיד מעניקה מחסדיה, ולעולם לא להיפך, אפילו יפיופים, דוגמנים ו"כוכבים נולדים" אינם מעניקים חסדים, ואישה המשלמת כדי לזכות במין היא תופעה כמעט "לא טבעית."

אם נחזור לענייננו, הרי לפנינו תופעה לא שוויונית לחלוטין: לנשים מותר להטריד גברים באמצעים שהעניק להן הטבע, ואילו לגברים אסור, ולא סתם אסור – על עבירה בתחום הזה הם עלולים לשלם בשהייה ארוכה בכלא ובדה-לגיטימציה חברתית. איש שנתפס ב"קלקלתו" איננו יכול להראות את פרצופו בחברה. והנה, כל העונשים הכבדים האלה שהממסד (הגברי בעיקרו!) מטיל על הגברים, אינם מועילים – גברים מסתכנים בשלילת חירותם ובדה-גרדציה חברתית איומה בשל חתירתם האובססיבית למין.

זאת אף זאת, אם הנשים מרגישות מושפלות על ידי ההטרדה המינית הגברית, הרי לגברים, על הרוב, אין שום התנגדות כי יוטרדו מינית על ידי נשים, כי גברים רואים במין חדווה גדולה ואושר גדול בגוף ובנפש. לבוש מפתה של אישה, או כל מחווה אחרת שיכולה להכין את הקרקע לקראת רגעי האושר האלה – דווקא זוכים לרחשי תודה מצד הגברים. יחד עם זאת, בליבו פנימה אין הגבר מסוגל להסכין עם כך שהאישה עושה מעשים של התגרות מינית, אך לא רק שאיננה מעוניינת במין, אלא שלעיתים היא מתעבת אותו – זה פשוט בלתי נתפס! הסקרים השונים המתארים את האחוזים הגבוהים של הנשים שאינן נהנות ממין, או שאינן מגיעות לאביונה בעקבות מין עם גברים, הם ממש לא יאומנו בעיני מי שהמין חשוב לו יותר מחייו ומכבודו. יוצא שאי השוויון שבחוק לרעת טבעם של הגברים מוסכם על שני המינים, אך אין בכך כדי לאיין את אי הצדק הנורא שבתופעה, ובעקבותיה – את אי הצדק שבניסוח החוק הנ"ל. ההטרדה המינית של האישה כלפי הגבר מותרת בחוק, ואילו היפוכה אסור ומוענש בכל חומרת הדין (שנתיים מאסר – על פי החוק הנ"ל, סעיף 5 (א).)

החברה מכירה בכורח הטבעי של האישה להפוך את עצמה למצודדת – קרי, להטריד מינית את הגבר. תעשייה ענקית, המגלגלת מיליארדים, מטפלת רק בכך, ו"שחרור האישה" לא שינה בעניין הזה מאומה. האישה מבלה חלק גדול מסדר יומה באיפור פניה, בצביעת שערה, בתספורת, במריטת שערות, בעיצוב ציפורניים, בבילוי אובססיבי בחנויות בגדים. למרות טענותיה של וירג'יניה וולף המנוחה, אין כלל אפשרות להשוות בין שני המינים בעניין הזה – די להביט בנשף גאלה, או באירוע מרכזי  הזוכה בסיקור התקשורת, ונראה שם את כל הגברים לבושים בחליפות כהות ועניבות, וכל מה שנשאר חשוף הוא הפנים, חצי צוואר וכפות הידיים. ואילו הנשים מופיעות בשמלות ערב שקופות בשלל צבעים, ובמחשופים המשונים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ובזה לא די, לעיתים הן מופיעות כמעט ערומות, כאשר רק רשת אוורירית פרושה פה ושם על חלקי הגוף.

הטענה החבוטה שכאילו הן מופיעות כך משום שאופנאים גברים מכתיבים את אורח הלבוש על פי דמיונם החולני – היא שקר גס, המסתיר את האין-אונים הנשי בפני "הטבע" המחייב אותן, במודע ובתת מודע, להטריד את הגבר בדרך הזאת. האופנאים הם רק מכשיר שדרכו בא טבע זה לידי ביטוי. עובדה היא, שלמרות קיומם של לא מעט אופנאים הומוסקסואלים מוצהרים, שבוודאי היו מעדיפים לראות את הגברים מסתובבים בנשפים מעורטלים – הם לא הצליחו מעולם להלביש את הגברים באירועים מן המין הזה במחשופים וברשתות.

רבות נטען, ובצדק, כי הגברים "לחוצים" כל כך אחרי מין, עד כי הם מפזרים את חיזוריהם ללא שום סינון – העיקר הוא עצם הכיבוש, ולא הרגשות האמורים להתלוות אליו; אלא שבלהט הרצון להצביע על פגמי הטבע הגברי נשכח שזה בדיוק מה שהאישה עושה כשהיא מתקשטת, מתאפרת, חושפת אברים צנועים – היא מפזרת את "המסר המיני" שלה לכל הגברים, ולא לגבר אחד שאליו היא אמורה להיות קשורה רגשית.

מדובר  במלחמה אבודה – שום דבר לא יעמוד בפני התשוקה המולדת אצל האישה להתגנדר ולהחצין את מיניותה. נכשלו בכך אידיאולוגים שוויוניים, ובוודאי נכשלו בכך אידיאולוגים דתיים. התנועה לשחרור האישה איננה רואה כאן כל בעיה: עצם חשיפת גוף, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, הופכת את האישה ל"משוחררת". כלומר, יש כאן הודאה כמעט "מקיר לקיר" כי הטרדה מינית של נשים מותרת, ואילו זאת של גברים אסורה.

החוק למניעת הטרדה מינית בא לתקן עוול של דורות, אך הוא יוצר עוול חדש, ועל כן צריכה החברה לתת את הדעת. יוזמי החוק ומחולליו מאמינים כי בחינוך ובענישה כבדה ניתן להדביר את ההטרדה המינית מצד הגברים, תוך מתן לגיטימציה להטרדה מינית של נשים כלפי גברים. אני מטיל ספק בכך. כשם שלא ניתן להדביר את הומוסקסואליות באמצעות חוק, וזאת משום שזה נוגד את הטבע ואת הצדק, כך אני מניח שגם חוק זה נדון לכישלון, לא לפני שמסות של גברים יבלו בבתי סוהר, ייגרם סבל נורא לכל המעורבים, והחברה תיהפך לסטרילית, מנוכרת ועקרה.

המילונים מחכימים אותנו שהחיזור הוא מעשה החוזר על עצמו שנעשה בידי גברים כדי לרכוש את לב הנשים (קראו, למשל, במילון ספיר). המילונים אינם מכירים בהיפוך היוצרות, וזה אומר משהו על מוסכמות החברה. ובאמת, כל עוד לא התהפכו היוצרות, וכל עוד התשובה הרווחת של האישה היא "לא!" – החיזור חייב להיות לגיטימי, ואילו החוק, בניסוחו הנוכחי פשוט שולל אותו. הלב ממאן להסכין, ואסור לו להסכין, עם אלימות כלפי נשים ועם השפלת נשים, השפלה הקשורה במין, וזו שאינה קשורה במין, אך בל נסיק מכך שלמרות היות הגבר כפוי על פי טבעו לחזר אחרי האישה, שהכרתו אינה אומרת לו כי הוא מבזה את עצמו עד עפר במעשה הזה. אם תורשה לי הערה אישית, אציין כי ביום שנישאתי, חשתי הקלה אדירה שהנה, סוף סוף, נגמרו ההשפלות, אליהן ניתבתי את עצמי (למרות הכרתי!) – ורווח לי עד עמקי נשמתי, שמעתה ואילך לא איאלץ לבזות את עצמי בחיזורים, אותם אני זוכר כתקופה האפילה של חיי.

החוק  חייב לתקן עוולות של דורות, ואני בוודאי לוקח חלק בשמחת החברה על תיקון עוול כלפי מחצית האוכלוסייה – אך עוול אחד לא יתוקן על ידי יצירת עוול אחר. בחיזור מתבזה הגבר דיו (כמה נשים היו מוכנות לכרוע ברך תוך הצעת נישואין לגבר?) – בא עתה החוק והופך את החיזור למוקצה. נראה לי שכל עוד לא מתלווים לחיזור איומים ועלבונות – יש להתיר אותו בחוק. זה נכון שבחתירתם הנואשת אחרי המין גרמו הגברים הרבה עוולות לנשים, אך דבר אחד לא ניתן לומר עליהם – מעולם לא קמה תנועת גברים ששמה לה לדגל עיקור מיניותן של נשים.

לצערי, לא ניתן לומר דברים דומים על התנועה הפמיניסטית המיליטנטית, שהחוק הבלתי צודק הזה הוא תוצאה של מאבקן. די לקרוא את "הספרות היפה" שהן יוצרות כדי לחוש את הצהלה אלי קרב כנגד כל מה ש"ריח" גבריות נודף ממנו: גיבורה של יהודית קציר ("הנה אני מתחילה") מציעה לכנס את כל הגברים הלא נחוצים לאי; גיבורה של יוכי ברנדס ("וידוי") מציעה להשתמש בגברים רק לרבייה, ואחר כך לזרוק אותם. גיבורותיהן של דורית רבינאן, דורית זילברמן, שולמית גלבוע – רואות בגברים מוטציות מיותרות – ואלו באמת רק דוגמאות בודדות. אינני מכיר שום סופר קאנוני גבר בספרות העברית החדשה שכתב אי פעם מילה רעה על הנשים ככלל. זה אומר משהו על "האיזון" החברתי החדש.

 נחמתי היחידה היא שעל פי התרשמותי (שכמובן, איננה מסתמכת על סקירה סטטיסטית), רוב הנשים אינן "משתגעות" ממש אחרי "איזון" זה.

אהוד: מסכים במאה אחוז, ואני ער לעוד תופעה – נשים, שהן רוב הקוראות של ה"ספרות היפה" בימינו, סולדות מאירוטיקה אם היא נכתבת בידי גבר, אך משפיכות מתענוג אינטלקטואלי כשהן קוראות ארוטיקה, שלא לומר פורנוגראפיה, לרוב לא הכי מוצלחת –  שאותה כתבו נשים. כן, רק לנשים מותר כיום לכתוב "פורנוגראפיה"!

* * *

יהודה דרורי

צה"ל חייב להיכנס מיד לסוריה

מספיק להמתין מהצד, שקטים ובוטחים בכוחנו ואפילו לחייך לנוכח ההרג שעושים האויבים אחד בשני. זו ממש מלחמה קשה ורווית דם, אשר תוצאותיה עלולות להיות מאד קשות גם עבורנו – ולכן עלינו להתערב בשטח וכבר עכשיו. אין פה רק שאלה של ניטרול נשק כימי וביולוגי , כמו השפעה על התוצאות הסופיות של מלחמה זו.

אנחנו לא יודעים מי יהיה המנצח בין אסאד למורדים. אם אסאד ינצח (בסיוע איראן, חיזבאללה והרוסים...), אזי החיזבאללה מקבלים רוח גבית מאיראן, וסוריה מחויבת יותר מתמיד לסייע לאיראן ולחיזבאללה נגד ישראל, כאשר מהבחינה האסטרטגית האזורית, ציר הרשע מתרחב ומתחזק.

מצד שני, אם אסאד מפסיד, אנחנו מקבלים על גבולנו הצפוני את אל-קעאידה וכל החולירע האיסלאמית הקיצונית מכל העולם. שקט כבר לא יהיה לנו, וברור שהם ינסו להקיז את דמנו לאט, לאט, כאשר ממשלתנו היציבה, בהשפעת ברק אובמה, תימנע מ"פעילות פזיזה ולא פרופורציונאלית..."

באופן ספציפי יותר, איננו יודעים כיום איזו מציאות בדיוק תתבסס בסוריה בכלל ואיזו מצפון ומזרח לרמת-הגולן בפרט. מה שכן הוא שאנחנו כן יכולים להשפיע על המציאות העתידית (בגבולנו עם סוריה) אם צה"ל יפלוש כבר עכשיו למֵעבר לגבול ויתפוס רצועת בטחון – כזו שתרחיק סכנה מגבולנו ואשר תוחזר בסופו של דבר לאחר הסכמים, בערבויות בינלאומיות, לשלטון יציב ולא טרוריסטי, שכמקווה יתבסס לאחר זמן בדמשק.

אין הצעה זו באה לומר שעל צה"ל להיכנס לקרבות בסוריה לצד זה או אחר, הכוונה היא להשתלט על שטחים שברובם ריקים כמעט מכוחות לוחמים, והכוונה היא גם שאנחנו נציג בין השאר לקהילה הבינלאומית, הסבר, שבשטח שייתפס על ידינו יינתן מחסה ומקלט לאזרחים הסורים, פליטי המלחמה. לפיכך, גם  נאפשר מיידית כניסה של ארגוני סיוע בינלאומיים לשטח שצה"ל יתפוס כדי שיטפלו באוכלוסיית הפליטים.

בסיכום, הגיע הזמן להפסיק את "משחק ההמתנה" של נחכה ונראה (מי הורג את מי..) – ניכנס לזירה ככוח חזק וממשי שבא להפסיק את הטבח ומנסה לפחות להציל אוכלוסייה אזרחית, ובעיקר,  להשפיע על ביטחון הגבול הצפוני שלנו לעתיד לבוא.

* * *

אורי הייטנר

1. נבל ברשות התורה

מה כל כך "דתי" בהעמדת פושע בראש מפלגה "דתית"?

האם לקיחת שוחד היא מצווה הכתובה בתורה של מועצת "חכמי" התורה?

האם עובדיה נרדם בשיעור בו נלמד הפסוק: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט)?

ואם זה לא חילול השם – חילול השם מהו?

2. הבניית זיכרון משותף

בכנס מחקרי גליל שהתקיים זו השנה ה-15 במכללה האקדמית תל-חי, נערך מושב מרתק על ההיסטוריה של קריית שמונה, ובין השאר הוצג בו מחקר הנוגע ליחסי קיבוצי הגליל העליון עם תושבי מעברת חלסה – ממנה צמחה קריית שמונה.

מעל המצגת הופיעו ומפי המרצה הוקראו משפטים מתוך עלוני הקיבוצים, שבהם הכותבים הציגו את תושבי המעברה כאנאלפביתים, כנטולי היגיינה אישית בסיסית ועוד. משפטים קשים מאוד לשמיעה. ואכן, הקהל לא נשאר אדיש, ואי אפשר היה שלא לשמוע את לחשי העוינות מצד אחד והבושה מצד שני, שסוננו מבין השיניים למשמע הדברים. גם אני זעתי על מושבי באי נוחות, אני מודה.

אך כששמעתי את הדברים, נזכרתי באימי ז"ל. הוריי הצעירים ירדו בשנות ה-50 לנגב, למלא שליחות לאומית חלוצית של סיוע לקליטתם של העולים, במושבי העולים בנגב. שם הוריי הכירו, שם נישאו, שם הקימו את משפחתם ואת שנותיהם בנגב ראו תמיד כשנות חייהם היפות והמאושרות ביותר.

אימי נהגה לספר, איך כמורה צעירה בת עשרים, לצד ההוראה בבית הספר, והמפגש עם ההורים כדי לשכנעם לשלוח את הילדים לבית הספר, היא גם לימדה עולים שזה עתה עלו לארץ להשתמש באסלה ובברז עם מים זורמים, דבר שהם לא נתקלו בו עד בואם. וחשבתי ביני לביני, איך היה נראה משפט כזה, מפיה, לו היה מוצג בכנס מחוץ לכל הקשר, עומד בפני עצמו. והרי אני יודע באיזו אהבה ובאיזו הערכה דיברה עליהם ואיזו עבודת קודש היא עשתה.

ומיהם האנשים שצוטטו באותה הרצאה? מיהם האנשים שכתבו את הסקירות בעלוני קיבוציהם, מהם הוצאו המשפטים הללו? היו אלה חברים צעירים בקיבוצים צעירים – קיבוצים ששנה-שנתיים קודם לכן עלו לקרקע בספר המרוחק והקשה, היישר מקרבות מלחמת העצמאות בהם איבדו את הטובים ברעיהם. צעירים שהתמודדו עם בניית יישוב והקמת משק וקשיי קיום ועבודה קשה, ואף על פי כן ראו מחובתם לקחת על עצמם את המשימה הלאומית של קליטת העולים, נרתמו בכל מאודם באהבה גדולה לאתגר הגדול; הקיבוצים הקצו מסידור העבודה שלהם את החברים המרכזיים ביותר לעשייה הזו, אותם פעילים ראו עצמם כשליחי הקיבוץ וראו מחובתם לדווח לשולחיהם על מעשיהם. וכאשר הם תיארו עולים אנאלפביתים, הם לא לעגו להם, חלילה, ולא האשימו אותם בכך, אלא תיארו מציאות קשה שהִיוותה בעבורם אתגר. האם באמת ראויים אותם אנשים לבליסטראות המושלכות לעברם? לטיפוח העוינות כלפיהם – גלגול של "הקיבוצניקים המתנשאים עם בריכות השחייה" של בגין?

קליטת עולים לעבודה בקיבוץ היתה החלטה משברית בקיבוצים, ששללו עקרונית את העבודה השכירה, בה הם ראו ניצול. הם נקרעו בין הטוהר האידיאולוגי לחובה הלאומית לסייע לפרנסת העולים. רבים מהקיבוצים פתחו את שעריהם לעבודת העולים, והללו הועסקו בעבודות הפשוטות ביותר. חברי הקיבוצים היו למעסיקים ולמנהלים. במקום שבו יש עובדים ומעסיקים – יש גם חיכוכים ומאבקים. וכאשר המעסיקים הם בני מגזר אחד והמועסקים בני מגזר אחר, החיכוכים מקבלים גוון קשה יותר. וכאשר המעסיקים הם גם בני מוצא אחד והמועסקים בני מוצא אחר, הפיצוץ הוא כמעט בלתי נמנע. ואין ספק שנעשו טעויות רבות וקשות בקליטת העלייה, הן בידי המדינה והן בידי הקיבוצים. והיו גם כישלונות רבים. העובדה שהקיבוץ לא הצליח להיות אבן שואבת לעולים מארצות ערב, ואלה לא היוו תחליף לעתודה האנושית של הקיבוץ שנספתה בשואה, היא אולי הכישלון הגדול ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית. ייתכן שהיחס המנוכר והעוין לדת ולמסורת היה הגורם המרכזי לכישלון הזה. ויחד עם זה, היום, שישים שנה אחרֵי, ואחרי 20-30 שנות כתיבת היסטוריה "חדשה", העושה עוול כבד למדינה הקולטת ולקיבוצים הקולטים, הגיעה השעה לומר שגם אם נעשו טעויות, כולן היו מתוך רצון טוב ואצילי של אנשים שוחרי טוב שנרתמו בכל ליבם ונפשם למשימה הציונית של קליטת העלייה. ובסופו של דבר, עם כל הטעויות וכל הכישלונות, מדינת ישראל יכולה להתגאות במפעל האדיר של למעלה מהכפלת אוכלוסייתה היהודית, וקליטת ניצולי השואה ועולי ארצות ערב, במדינה צעירה וענייה שזה עתה יצאה ממלחמת קיום נגד כל מדינות האזור שפלשו אליה ביום הקמתה, שימספר הנופלים בה היה אחוז מאוכלוסייתה.

אפשר להבין את תחושת התסכול של בן עיירת הפיתוח שראה את הקיבוצניק המדריך אותו בתנועה, ואח"כ את הקיבוצניק המפקד עליו בצבא ולאחר מכן את הקיבוצניק המנהל שלו בעבודה, ועל תחושת היותו "ישראל השנייה" לעומת "ישראל הראשונה". אולם היום, לאחר עשרות שנים, מן הראוי שנפסיק לְהַבְנוֹת זיכרון היסטורי מפריד, הסונט בחברי הקיבוצים על לא עוול בכפם ומציג אותם כדמות אפלה של משעבד לבן המתעמר בשכנו השחור. הרי התיאור הזה חסר שחר.

מן הראוי שניטיב להבנות היום את הזיכרון ההיסטורי האמתי, אודות החלוצים הקיבוצניקים והעולים החלוצים מייסדי קריית שמונה, שהתיישבו בספר ובנו יחד אזור לתפארת. אין לטייח את הבעיות, אין להכחיש את השגיאות, אין להדחיק את הכישלונות, אך יש להצדיע לאלה ולאלה על המעשה ההיסטורי הכביר שהיו שותפים להם.

* * *

רות ירדני כץ

דרעי המופתע

אריה דרעי הופתע מכך שהרב המהולל החליט למנותו ליו"ר מפלגת ש"ס. באמת, הוא הופתע? שיספר לסבתא שלו את סיפור ההפתעה, אפילו היא תגלגל מצחוק. אריה דרעי – שאי-אפשר לקחת ממנו את העובדות שרימה, לקח ונתן, הפר אמונים, ישב בכלא עם אות קלון על מצחו, השתחרר ופסק בקול רם שהוא יחזור לזירה הפוליטית. 

12 שנה המתין עד שחזר ולא הפסיק לשבח ולהלל את רבו, ואמר אין ספור פעמים, מה שהרב מחליט כך יהיה. אבל המוח הקודח שלו עבד שעות נוספות והוא אנשי שלומו הצליחו לגרום לכך שהרב יניח יד על ראשו במפתיע ויברך אותו בערך כך: "בני, קח את המושכות ותחזיר לש"ס את הכסף." ומועצת החכמים הסכימה פה אחד.

הוא הופתע, ואני הופתעתי שהוא הופתע. אלי ישי שעמד בראש המפלגה כל אותן שנים נבגד על ידי רבו שלו הוא סוגד. מקורב של ישי אמר: "זה כאב עצום, ישי היה עפר לרגליו של הרב, שרווה ממנו רק נחת, הם (הכוונה לדרעי ולאטיאס) הצליחו ללחוש על אוזנו של הרב ולבשל נגדו את המהלך..." (הארי גלעד, מעריב).

 וישי שואל: "שירתי את הרב הרבה שנים, למה הוא עשה לי את זה?"

לא, מר ישי, זה לא הרב, הרב גם הוא בשר ודם וכשיש אחד כמו אריה דרעי, תחמן, בעל לשון חדה ומושחזת יודע לתמרן ויודע איך לסובב את הרב – הרב נופל ברשת. ולדרעי ממש ממש לא איכפת שאלי ישי  יילך לכל הרוחות. הוא גם יאמר לישי: "שהשבת מרפאת הכול."

 זה האיש. אלה שתומכים בעבריין – בעזרתם חזר לזירה וקיבל את עמדת המפתח, ובעזרתם זרקו את ישי החוצה – הם כמוהו.

אילו הייתי במקומו של אלי ישי במקום כל-כך מעליב ומושפל הייתי בורחת מהרב וחבריו, רק לא להימצא בחבורה שכזאת. 

אהוד: ראי מה קרה לח"כ שלהם שאמר את האמת על החבורה המוסרית הזו – הרב חיים אמסלם!

* * *

נעמן כהן

שפינוזה ופרץ – שני יהודים ספרדים

הראויים להנצחה על שטרות הכסף

לאור הביקורת על אי הנצחת יהודי-ספרדי על שטרות הכסף, הנה הצעתי לשני יהודים ספרדים הראויים להנצחה.

ברוך שפינוזה (1632-1677) הפילוסוף הגדול, שהיה היהודי החילוני הראשון, שממנו שאבו ביאליק, טשרניחוסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, ורחל בלובשטיין. על רקע תמונת שפינוזה יש לשים את תמונת בית הכנסת הפורטוגזי היפה של אמסטרדם.

והשני י.ל. פרץ (1851-1915) הסופר החשוב ביידיש ובעברית. על רקע תמונתו יש לשים את תמונת בית הכנסת הספרדי המפואר בזמושץ, פולניה. הנצחתו תהווה גם מחווה לספרות היידיש. יש לזכור כי מיספר היהודים הספרדיים שהגיעו לגרמניה, הולנד, ופולניה, עולה על אלו שהגיעו למרוקו, ובוודאי לעיראק או לתימן.

אהוד: דומני שאתה היית זה שהזכיר לקוראינו ביומן מרוקו שלך –שחלק ניכר מיהודי מרוקו לא היו כלל צאצאי היהודים מספרד אלא צאצאי הברברים שהמלכה היהודייה דהייה אל כהינה ייהדה! שלא לדבר על כך שליהודי תימן ועיראק לשעבר אין קשר ל"ספרדים" ולגלות ספרד.

הצעת השלום של הליגה הערבית והטעות של נתניהו

הליגה הערבית (ללא סוריה) הצהירה כי במסגרת תוכנית השלום קיימת הסכמה בין החברות בליגה, לתיקוני גבול קטנים בין ישראל לפלסטינים. התגובה המגמגמת של ממשלת ישראל מזיקה, ותורמת לאלו המנסים להציג את ישראל כסרבנית שלום.

על בנימין (מיליקובסקי) נתניהו היה להודיע שהוא מברך על ההחלטה ומקווה להתקדמות נוספת בכך שהליגה הערבית תכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, ותבטל את הדרישה לשיבת צאצאי הפליטים למדינת ישראל. ובנוסף, היות ויוזמת השלום של הליגה הערבית החלה כיוזמה סעודית עליו לדרוש כפתיח שתי מחוות:

מחיקת דברי מוחמד באמנת החמאס סעיף 7 שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים.

קבלת משלחת יהודית לגיא ההריגה באל-מדינה.

ללא שתי מחוות אלו אין ערך לשום מילה.

אולמרט ובז'וז'וביץ

איש השמאל הקיצוני, העבריין – אהוד אולמרט, עט מיד על המציאה. בראיון לערוץ 10 דחק בממשלת ישראל ללכת להסכם ע"פ מתווה הליגה הערבית. החרתה אחריו חברת מפלגתו לשעבר ציפורה בז'וז'וביץ-שפיצר (ציפי לבני) השרה הממונה עתה על המו"מ, והצהירה כי אין צורך יותר בהתניית ההסכם בהכרה הערבים בישראל כמדינה יהודית, מאחר והיא בשיחותיה  כבר השיגה הסכמה למדינה ערבית מפורזת בשטחי יו"ש.

גברת ציפורה בז'וז'וביץ-שפיצר (ציפי לבני), אינה מודאגת כלל כיצד יישמר אותו הפירוז, שהרי בהיותה שרת חוץ בסיום מלחמת לבנון השנייה היא התגאתה בהישגה הגדול בכך שיוניפיל הוא שישמור על הפירוז של לבנון בפני החיזבאללה...

דומה שכישוריה של גברת בז'וזוביץ אינם מספיקים אפילו לתפקיד רשג"ד בצופים.

התנאי לפירוז - שליטה ישראלית על בקעת הירדן

שום גורם חיצוני לא ישמור על פירוז יו"ש מלבד ישראל. כל כוחות האו"ם והרכבים כאלו ואחרים של כוחות בינלאומיים כשלו בעבר ולא יעמדו בעתיד. התנאי היחידי לפירוז יו"ש  ולהמשך קיומו של נתב"ג, הוא השארות צה"ל בבקעת הירדן. צה"ל לא יישאר בבקעת הירדן אם לא תהיה ריבונות ישראלית על בקעת הירדן. שום צבא לא ישרוד ללא רצף טריטוריאלי.

הפתרון – נסיגה חד צדדית ע"פ מתווה תוכנית אלון המורחבת

הפתרון שעל ישראל לקבל הוא נסיגה חד צדדית לגבולות תוכנית אלון המורחבת, תוך השארת פנים השטח לידי הערבים-הפלסטינים. על ישראל להיפטר מהשליטה הישירה על הערבים. ירצו, יקימו שם מדינה, לא ירצו, לא יקימו. ובלבד שיישמר הביטחון. לשם כך יהיה צורך באומץ לפנות כמה ישובים יהודיים, וכמה ישובים ערביים. 

* * *

עדינה בר-אל

יומנה העברי של נערה בפולין

על הספר "ברכה לוין – יומן"

ערך והכשיר לדפוס נעמן כהן

צופר, 2013

הקדמה

נעמן כהן, מיודענו כשותף פעיל ב"חדשות בן עזר", משורר והיסטוריון, גמל חסד עם הוריו. הוא כתב ספר על אביו חיים כהן ועל קיבוצו, קיבוץ גבת: על האוטופיה: עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק, 2011. (ראה "חדשות בן עזר" 732, 9 באפריל 2012). ועתה פירסם בספר את יומנה של אימו, ברכה לוין.

לפני מיספר שנים נפגשתי עם נעמן בביתו, בתיווכו של אהוד בן עזר, וזכיתי לראות את חומר הגלם בשלוש מחברות כתובות בעברית נפלאה. לצורך גילוי נאות אספר, שהייתי בין המדרבנים אותו להוציא לאור יומן חשוב זה כספר, באשר הבחנתי מיד בחשיבות המידע שיש בו ובפן הספרותי-אמנותי שבו.

יומנה של תלמידה

אילו היו שואלים את ברכה לוין ז"ל שאלה נפוצה דהיום: "מי המורה לחיים שלך?" היתה עונה, קרוב לוודאי, שהיו שניים כאלו. שני המורים שהיא זכרה לטובה, העריצה ואהבה היו שונים זה מזה תכלית השינוי.

האחד היה מורה בסמינר העברי החילוני-ציוני של "תרבות" בווילנה – ד"ר מיכאל הנדל; והשנייה היתה שרה שְנירֵר (שענירער), מייסדת הסמינר ביידיש בקרקוב של "אגודת ישראל" ובעצם מייסדת רשת החינוך לבנות "בית-יעקב".

ברכה לוין, (1912-2006), נולדה בפולין והתחנכה בה. בהיותה נערה צעירה היא כתבה יומן בין השנים 1924 ו-1936. היומן משקף את המתרחש בנפשה של נערה יהודייה בגיל ההתבגרות, על כל הלבטים, חיפושי ה"אני" הפרטי והלאומי, אהבותיה ואכזבותיה.

מתוך שלוש המחברות הכתובות בכתב-יד נאה, בעברית תקינה ועשירה ביותר, ניתן ללמוד הרבה מאוד עליה ועל הקהילה היהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם.

להורים יהודים היתה אפשרות לשלוח את ילדיהם לבית-ספר ממלכתי פולני, או לבית ספר יהודי בעברית או ביידיש. תופעת חינוכה של ברכה לוין היא מיוחדת במינה, באשר היא ביקרה בשלושה מוסדות חינוך שונים זה מזה תכלית השינוי. היא למדה בבית ספר יסודי פולני, בסמינר "תרבות" העברי-חילוני בווילנה וגם בסמינר "בית-יעקב" ביידיש בקרקוב. זאת ועוד, היא היתה בת למשפחה דתית, ונתקלה בבעיות ובהתלבטויות הן ב"תרבות" החילונית והן ב"בית יעקב" החרדית. המפגש הראשוני עם שני המורים הנערצים עליה, שנזכרו לעיל, החל בתסכול עמוק. ד"ר הנדל כתב לעיני התלמידים ביום השבת, רחמנא ליצלן; וגברת שרה שנירר שרפה (!) את הכובע שלה, הכובע של "תרבות", כיוון שנחשב בעיניה כמלבוש גברי. אבל, כאמור, אחר-כך נערך "תיקון". שני המורים היו אהובים עליה בעיקר בזכות תשומת הלב האישית, הרגישות והמסירות שלהם כלפי תלמידיהם בכלל וכלפיה בפרט. אגב, "בית-יעקב", במיוחד אחת המורות המלמדות שם, "זוכים" לביקורת קשה מצידה.

נערה מתבגרת היא נערה מתבגרת היא נערה מתבגרת. היא חושפת תנודות במצבי רוח ומגוללת סיפור אהבה רב-שנים ליעקב מוורשה, שנישא על-כורחו לאחרת, (דמות שמזכירה את הרשל מ"סיפור פשוט" של עגנון). מצד שני, יש לה מחזרים רבים, הן חילוניים והן דתיים. ביומן היא מתארת בית עני, קשה, מלא ריב ועם זאת יש בה אהבה ורחמים לבני משפחתה, ותחושת חובה לעזור להוריה; וזאת  עד כדי הקרבה בעזיבת הסמינר שאהבה ביותר, "תרבות", ומעבר ל"בית יעקב" מסיבה כלכלית. נערה זו שואלת את עצמה לאורך עשרות דפים שאלות רבות על ה"אני" שלה, על נפש האדם, על העולם, והכול, כאמור, בעברית עשירה ביותר, משובצת בדימויים ובאמירות שמלמדות על ידע רב, עם ציטוטים מהספרים הרבים שקראה, מהתנ"ך ומן המדרשים.

אגב ספרים, אם ננסה לערוך רשימה חלקית של הספרים שקראה נערה רחבת אופקים זו החל מגיל 12, נמצא מגוון מדהים. ביניהם: "דוד אלרואי" מאת בנימין דיזראלי, "ימים ולילות" מאת נתן ביסטריצקי, "לבדה" מאת א. א.קבק, "ממעמקים" מאת אוסקר וויילד, "חיים" מאת ג. דה מופסאן, "שכול וכישלון" מאת ח.י. ברנר, "הר הקסמים" מאת תומס מאן, "פרשת מאוריציוס" מאת יעקב וסרמן, "היהודי זיס" מאת לאון פויכטוונגר, "להבות" מאת סטניסלב בז'זובסקי, ועוד ספרים של הנריק סנקביץ, רבידרנת טאגור ואחרים...

לפיכך לא מפליא שיש ביומן זה של הנערה הצעירה "אמירות" רבות, הווה אומר: משפטים קצרים, מזוקקים, הכוללים בתוכם תובנות ואבחנות, המבוססות על ידע עולם.

לסיום, ברכה לוין צידדה ברעיון הציוני והביעה תקווה להגיע לארץ ישראל. (ראה מאמרי "התלמידה ברכה לוין והמורה מיכאל הנדל", דור לדור ל"ט, אוניברסיטת תל-אביב תשע"א, וכן "חדשות בן עזר", גיליון 556, 28 ביוני 2010).  

 היא זכתה לכך. בעת מלחמת העולם השנייה שהתה למזלה בשוויץ. עלתה  ארצה בשנת 1949 והגשימה את חלומה להיות מורה עברייה בארץ-ישראל. ואנחנו זכינו, בזכות יומנה, ללמוד רבות על נעורים יהודיים בפולין לפני השואה.

* * *

אליהו הכהן

עוד על "בין חולות וכחול שמיים"

בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר", שב אהוד בן עזר והביא את מכתבה של אופירה רהט (חב"ע 836), שבו ציינה כי בתוכנית הרדיו "אנשים" בגלי צה"ל, נשאלתי איזה ספר הייתי נוטל איתי לאי בודד, ובחרתי בספר "בין חולות וכחול שמיים" – אהוד בן עזר מספר מפי נחום גוטמן.

עליי לציין כי בחירה אישית זאת נעשתה ספונטנית תוך כדי השידור, ואני מבקש לנמקה בקצרה.

הספר "בין חולות וכחול שמיים" קרוב לליבי כי מובאים בו תיאורים וסיפורים על שכונת ילדותי נווה צדק שבה התגורר גוטמן, ועל הווי תל אביב הקטנה.  היכרתי היטב את נחום גוטמן האיש ואת נחום גוטמן המספר, ואני מתגעגע אל שניהם. פגשתי אותו פעמים רבות, ראיינתי אותו, טיילתי איתו בסמטאות נווה צדק, גמעתי בצמא את סיפוריו ומצאתי בהם וברישומי אחוזת בית הנפלאים שלו את תבנית נוף מולדתי.

גוטמן הפליא לתעד פכים קטנים מאירועי התקופה, שספרי ההיסטוריה אינם נכנסים אליהם. הוא סיפר על המתרחש מאחורי הקלעים של "חצר המורים" בבניין ה"אוטונומיה" בנווה שלום, שבו שכן בית הספר לבנות, ובין כתליו נוסד התיאטרון העברי הראשון בארץ. הוא סיפר על מה שחזה במו עיניו כילד תמים, על הסופרים והאמנים שביקרו בביתו, ביניהם עגנון הצעיר, ברנר, ביאליק, אירה יאן ואחרים, ועל ייסורי הכתיבה של אביו ש. בן ציון. הוא תיאר את הנעשה בגימנסיה "הרצליה" בשנותיה הראשונות בעיניו של תלמיד, וגילה את היווצרותו של הסלנג העברי בה. הוא חשף פרשיות מתקופת לימודיו ב"בצלאל" בירושלים, והביא פרטים מאלפים על הרעב בימי מלחמת העולם הראשונה ועל גירוש תל אביב. את כל אלה גולל ממקור ראשון, כמי שהיה עד לכל התרחשויות הללו.

 בעודי שב ומעיין בספר אני שומע מבין השיטין את צליל קולו האבהי של גוטמן שבעל פה, ואת סגנון דיבורו הנינוח שאיפיין פעם את שיח אנשי הרוח מבין ותיקי היישוב. בערוב ימיו, כשדיבורו כָּבַד עליו, עוד הספיק להשתתף באחת מתוכניות "שרתי לך ארצי", שנקראה "עוד אבנך ונבנית" ויוחדה לראשיתה של תל אביב.

 אך בעת שאני רק קראתי, שמעתי והתפעלתי מן האיש ויצירתו, עשה אהוד בן עזר מלאכה חשובה הרבה יותר: הוא רשם למשמרת את זיכרונות גוטמן: ראיין, סיגנן, עיבד. ערך ובעיקר – העמיד אותם לרשות הרבים. אין פלא שהספר "בין חולות וכחול שמיים" זכה למהדורות כה רבות.  הוא מרתק בסגנונו הקולח, ואוצר בתוכו מידע שלא התפרסם בשום ספר אחר לפניו.

למותר להוסיף ש"בין חולות וכחול שמיים" הוא רק אחד מספרי הזיכרונות החשובים שנכתבו על תולדות היישוב וראוי לשוב ולקרוא בהם. ביניהם אזכיר גם  את: "קורות משפחה אחת" של רבקה אלפר, "בין שתי הספות" של מרים בוסקילה גוטמן, "מאז ועד הנה" של ברוך קטינקא, "אנשי נבו" של שמעון קושניר – ואלו רק מקצתם. בשמחה הייתי נוטל גם אותם בצקלוני לביקוריי באיים נוספים אליהם אשָלח, קרוב לוודאי, על-ידי מראייניי הבאים.

* * *

קובי גיסין

"על שינון ועל חשיבה" של משה גרנות

ליבי ליבי למשה גרנות. מחד, נראה כאילו יש באמירתו במאמרו משום גילוי של אומץ והעזה, ייחוד ואפילו חדשנות לטעון היום כי השינון עדיף על החשיבה. מאידך, כשקוראים את המאמר עד סופו, ומתברר שהוא באמת חושב כך, זה כבר מחייב תגובה.

הואיל ומדברים על חשיבה, אפשר להבחין במאמר בכמה משגים לוגיים. ואפרט שלושה:

ההיטפלות לתיאוריות חינוכיות שונות שכאילו תרמו מעט מאוד לעבודה הלימודית-חינוכית בבית הספר, אינה מועילה לשכנוע בדבר נחיצות העל של השינון. נכון אמנם, שמרבית התיאוריות הללו, כולל כל ה"רפורמות" שנעשו במערכת, לא שינו כמעט דבר, אבל לא מפני ש"השינון עדיף על חשיבה", אלא מפני שכל השינויים שהוצעו, או הוכנסו למערכת, לא עסקו במכשלה העיקרית והדומיננטית של המערכת, אלא בנושאים שוליים בלבד.

ומה היא המכשלה העיקרית המשפיעה יותר מכל על כישלון המערכת (וגם אם המורים הם מחוללי נס ומסורים בעבודתם – זאת אמת לאמיתה)?

היא העובדה שמאז קיומה של המערכת, ואפילו עוד לפני הקמת המדינה, בימי "היישוב" בארץ, לא נערך אף לא דיון רציני אחד בשאלה מה היא מטרת המערכת. איזו דמות אדם רוצה המערכת לייצר. כי אם לא עוסקים במטרת המערכת, אלא עובדים רק מתוך אינרציה – והשינון הוא חלק בלתי נפרד מן האינרציה הזאת – אז באמת אין הרבה ערך לתיאוריות או לרפורמות אלו או אחרות. והנה, משה גרנות קובע בפסקנות, ואינני יודע אמנם אם מתוך אינרציה, או מתוך שהוא באמת דבק באמונתו זאת, שמטרת המערכת היא להנחיל את מורשת העבר לתלמידינו. כך, בפשטות. ועיקר הטעות הלוגית במאמר, הוא שגרנות מעמיד את "השינון" בעימות עם "החשיבה". העימות האמיתי צריך להיות בין גישתו בדבר המטרה העליונה של המערכת להנחיל מורשת, ואז השינון הוא כלי טוב למטרה זאת, לבין גישה אחרת האומרת – מבלי לבטל לחלוטין את עניין הנחלת המורשת – שאנו מעוניינים לעצב דמות אדם אוטונומי עצמאי, חופשי, חושב, בעל ערכים לאומיים ואנושיים. ואז השינון הוא חסר משמעות, וכנ"ל הצייתנות, ויש לעשות לשיפור דרכי החשיבה של התלמיד. אבל העימות הוא בין המטרות.

הטעות הלוגית השנייה היא כאשר גרנות, ברצונו לשבח את השינון, מביא את הדוגמה, שגם רבים לפניו הביאו ונכשלו, שהנה במוסיקה, למשל, איך אפשר לתאר שמוסיקאי ינגן בפני קהל מבלי שהוציא שעות וימים וחודשים (ולפעמים אף שנים) על חזרות ושינון של היצירה, בטרם יעז לעלות על הבמה... אבל שוב, מה מטרת השינון שם? המטרה היא להפוך את המוסיקאי למבצע (פרפורמר) מזהיר, לסוליסט, ושם זה חומר הגלם למה שאחר כך יוסיף המוסיקאי שבו את "המוסיקה" שלו, באינטרפרטציה שלו. שם אין אפשרות אחרת. אבל בבית הספר איננו רוצים להפוך את התלמיד למופיע, לסוליסט, אלא לאדם בעל התכונות והערכים שהזכרתי קודם, בגישה האחרת, ואז, מה יועיל השינון? להיפך: כאן יש לעודד מחשבה עצמאית, בעלת תעוזה, ואפילו מרדנית מה, כדי שהתלמיד יתפתח לאדם כזה. זה לא מסתדר עם הנחלת מורשת. ולא עם שינון. כאן יש לעסוק הרבה בחשיבה לגווניה. ובזאת חזרנו בעצם לטעות הלוגית הראשונה. אבל גם למעבר לטעות הלוגית השלישית.

והטעות השלישית של גרנות היא בכך שכשהוא מדבר על חשיבה, הוא מציין שני סוגי חשיבה, חשיבה פשוטה וחשיבה יישומית. שתיהן חשובות, אבל אינן ממצות את הנושא. והעיקר: אין בהן כדי לענות על הצורך בבניית דמות האדם בגישה האחרת. כדי לבנות אדם מן הסוג הזה, יש צורך לא רק בחשיבה לוגית (שבה בלבד עוסקים, אם בכלל עוסקים, בבית הספר) אלא גם בחשיבה דמיונית, חשיבה מאלתרת, חשיבה מנחשת, חשיבה אינטואיטיבית, חשיבה ספונטאנית בעקבות המופלא, הקסום, החלום, התובנה, המשחק, ההומור, הרגישות והיצירתיות (הפן המוזנח כל כך בבית הספר), כפי שלימד פרופ' משה דוד כספי ב"גישות ההתבנות" שלו, וכפי שכתבתי בספרי "הדיאלוג הממריץ". כשמשלבים ומתרגלים את כל סוגי החשיבה הנ"ל בעבודה היומיומית בבית הספר, יש סיכוי שמטרת המערכת שעליה אני מדבר, תקבל משמעות, ואז לא יהיה צורך לחזור אל השינון.

והערה לסיום. גרנות מזכיר, בחיוב, את המבחנים הפסיכומטריים, הנדרשים באוניברסיטאות, בנוסף לבחינות הבגרות, והוא טוען שהן נועדו על מנת לנבא הצלחה בלימודים אקדמיים. וזאת, כאמור, בנוסף לבחינות הבגרות המבוססות על שאלות ידע. אבל מה שבעצם קרה, הוא שלמרות הכוונות הטובות, המבחנים הפסיכומטריים הפכו גם הם למבחנים עם שאלות ידע, והסטודנטים הנבחנים בהם "מתכוננים" לקראתם כמו לבגרויות, בבתי הספר עצמם ובמכוני הכנה לבחינות אלה, והם משננים את התשובות על שאלות ממבחנים קודמים... כך שהם אינם מנבאים בעצם דבר. השאלה אם בכלל צריך מבחנים כלשהם לכניסה לאוניברסיטה – היא שאלה אחרת, ולא אדון בה כאן. אבל בהקשר זה, יש חשיבות לשאלה, מדוע מערכת החינוך עוסקת ב-12 שנותיה רק בנושא אחד: בהכנת התלמידים לבחינות הבגרות והפסיכומטריות ומזניחה כל תחום אחר.

האם זוהי המטרה של המערכת, להכין "בשר תותחים" לאוניברסיטאות? האם אין לה מטרות אחרות? וזאת כשרק פחות מ-20% מאוכלוסיית התלמידים לומדים לבסוף באוניברסיטה. ומה עם היתר? האם להם אין צרכים? האם נסתפק רק בכך שננחיל להם מורשת?

* * *

השיבה להיכל התרבות בתל אביב – 5.5.13

מאת לאה ש.

מנויה בסידרה קלאסי במוצ"ש

קונצרט ראשון בסדרה קלאסי במוצ"ש בהיכל התרבות המחודש. בכניסה לא ניכר שינוי דרסטי, מחלקים תוכניות חינם ופיסת שוקולד לכל מנוי.

עבודת השיפוץ טרם הושלמה.

בכניסה לאולם מתגלה הבמה המחודשת:  

השינוי הוא שהבמה החדשה מדורגת ומאפשרת לנגנים לשבת בגבהים שונים על מנת שיהיה קשר עין ישיר בינם לבין המנצח.

בצורה זו ניתן גם לשמוע יותר טוב את קטעי הסולו של כל כלי ולצופים להבחין בו בעת נגינת הסולו.  

את האולם הישן חילקו ל-3 מפלסים בגושים ב-ג-ד בלבד והוסיפו מעקות עץ בין קבוצות שורות, כנראה לשיפור האקוסטיקה.

בשורה הראשונה שמאחורי המעקות הראות מוגבלת.

קיבלתי את אותו מקום שהיה לי באולם הישן. שורה 16 במפלס השלישי, שהוא האחרון לפני היציע. מצאתי את עצמי יושבת אמנם באותה שורה, אך עם  תחושה של ישיבה ביציע,. גם מבחינת הגובה וגם המרחק מהבמה.

מהקונצרט אמש נהניתי, וממקום מושבי, שהוא בדיוק באמצע גוש ג', שמעתי היטב את כל כלי הנגינה של התזמורת, וקצת פחות את נגינת כינורו של יוליאן רחלין.

קוריוז שאירע בתחילת הקונצרט ויכול היה להסתיים באסון. בעת שהכנר (שגם ניצח) התרכז בנגינת קדנצה בקונצרט לכינור של מוצרט, נפל לפתע משהו כבד מהתקרה החשופה בצד שמאל של הבמה ונחת על הרצפה בין קבוצת הכנרים, למרבה המזל לא על ראשו של אחד מהם.

כנראה אחד מהפועלים שכח בקבוק מלא מים על שלד התקרה שטרם חופתה.  

גם את זיקוקי הדי-נור שנורו לאוויר בכיכר רבין בעת חגיגות "מכבי" אמש, שמעו היטב בעת הקונצרט. השיפוץ האקוסטי לא מנע זאת, אולי לאור העובדה שטרם הסתיים.

הסתיימה "תקופת אולם סמולרש" החלופי והשיבה "הביתה" חלה כמעט כפי שהבטיחו לנו. הארגון והיחס של הנהלת התזמורת כלפי המינויים בהחלט ראויים לציון.

       * * *

אהוד בן עזר

שני שירי ילדים

מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר"

אזל

אחות קטנה

יֵשׁ יַלְדָּה, קוֹרְאִים לָהּ טַל

יְפַת-עֵינַיִם וְתַלְתָּל,

וּלְטַל אָחוֹת – לִימוֹר

קְטַנְטַנָּה, צָרִיךְ לִשְׁמֹר –

עַל לִימוֹר שֶׁלֹּא תִּפֹּל,

וְלֹא תֹּאכַל עוּגָה מֵחוֹל

וְלֹא תִּשְׁתֶּה לָהּ חֲמִיצָה

מִכַּד פְּרָחִים, בִּמְצִיצָה –

וְלֹא תַּפִּיל אֵיזֶה עָצִיץ

וְלַשִּׁמְשָׁה שֶׁלֹּא תַּרְבִּיץ

פֶּן אֶת יָדָהּ לִימוֹר תִּפְצַע –

אַי! – לָכֵן שְׁמִירָה לָהּ נְחוּצָה –

וְהַמִּשְׁמָר – מֻטָּל עַל טַל

וְזֶה מַרְגִּיז אוֹתָהּ, בִּכְלָל –

מַדּוּעַ זֶה צָרִיךְ אָחוֹת?

יוֹתֵר טוֹב כַּמָּה שֶׁפָּחוֹת –

בְּבֵית-שִׁמּוּשׁ יוֹרְדִים הַמַּיִם

לוֹקְחִים אֶת קָקִי, וּבֵינְתַיִם

אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל וְגַם לַחְקֹר

אוּלַי יִקְּחוּ גַּם אֶת לִימוֹר?

וְאִם אֶפְשָׁר, הוֹי אִמָּא, אִמָּא,

הַקְּטַנָּה לִדְחֹף שָׁם פְּנִימָה

וְלִלְחֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר –

רַק לֹא לִרְאוֹת עוֹד אֶת לִימוֹר!

אֲבָל אִמָּא לֹא מַרְשָּׁה.

אִמָּא, אַתְּ כָּזֹאת טִפְּשָׁה

אֶת לִימוֹרִי אַתְּ אוֹהֶבֶת

וְעָלַי אֵינֵךְ חוֹשֶׁבֶת! –

בֶּאֱמֶת? – לֹא, רַק בִּצְחוֹק

תִּינֹקֶת מֹתֶק, לֹא לִזְרֹק!

נוֹשְׁקִים אוֹתָהּ, וְגַם מִשְׁמוּשׁ

וְרַק לְקָקִי – בֵּית-שִׁמּוּשׁ!

ינואר 1977

מַרְטִיבוֹנֶס פוֹן פִּישֶׁהוּ

לִפְעָמִים, בַּלֵּילוֹת, מְבַקֵּר אוֹתִי מִישֶׁהוּ

מַרְגִּיז שֶׁכָּזֶה, מִין בַּרְנָשׁ – תַּעֲלוּל,

קוֹרְאִים לוֹ אָדוֹן מַרְטִיבוֹנֶס פוֹן פִּישֶׁהוּ

עִם צִנּוֹר, מַמְטֵרוֹת וְרָטֹב עַד בְּלִי גְּבוּל!

וְהַחֶדֶר שֶׁלִּי אָז הוֹפֵך לִבְרֵכָה,

וּבָהּ מִישֶׁהוּ-פִּישֶׁהוּ מַתִּיז עָלַי מַיִם

וּמַתְחִיל לִהְיוֹת קַר, וּבִמְקוֹם הַשְּׂמִיכָה –

יוֹרֵד עָלַי דְּלִי, וְיוֹרְדִים גַּם דְלָיַיִם –

וְגַם גֶּשֶׁם מַתְחִיל לְטַפְטֵף מִשָּׁמַיִם

וְלִי אֵין מִטְרִיָּה, אָז אֲנִי מִתְעוֹרֵר –

מַרְטִיבוֹנֶס כְּבָר טָס לוֹ אֶל חֶדֶר אַחֵר

אַךְ בְּטֶרֶם הוּא נָס, לִי חֲצִי מִכְנָסַיִם –

הִסְפִּיק לְהַרְטִיב – לֹא אֲנִי, בְּחַיַּי,

כֵּן, זֶה הוּא שֶׁעוֹבֵר עִם מַשְׁפֵּך בֵּין מִטּוֹת

מְחַפֵּשׂ יְלָדִים בַּלֵּילוֹת לְהַשְׁקוֹת

אֵיזֶה טוּמְטוּם – גִּנָּה הוּא רוֹצֶה לְגַדֵּל מִתַּחְתַּי? –

וְשֶׁאִמָּא תַּגִּיד לְאַבָּא בַּבֹּקֶר: "לָמָּה שׁוּב זֶה קוֹרֶה כְּשֶׁהַיֶּלֶד יָשֵׁן!"

מָה אֲנִי יָכֹל לַעֲשׂוֹת אִם בַּלַּיְלָה, כָּל לַיְלָה, מְבַקֵּר אוֹתִי מִישֶׁהוּ –

קוֹרְאִים לוֹ אָדוֹן מַרְטִיבוֹנֶס פוֹן פִּישֶׁהוּ

וְתֵדְעוּ שֶׁזֶּה הוּא וְרַק הוּא וְרַק הוּא הָאָשֵׁם!

ספטמבר 1980

* * *

דוד מלמד

"הר ציון" של דוד ילין – עיתון של עותק אחד

במלאות מאה שנים לייסוד "בית המדרש למורים העברי" בירושלים בשנת 1913, עולה דמותו של המייסד דוד ילין בתחומי העשייה הרוחנית והציבורית בארץ-ישראל, אך מסתבר שעשה משהו נוסף בהיותו נער בן 14. 

בבית המדרש עצמו נקבע מועד לתחילת הלימודים ליום ב' בחשוון תרע"ד (2 בנובמבר 1913), אך שנת הלימודים נפתחה באיחור של חודש-וחצי מהמועד המקורי, ב-ט"ו בכסלו תרע"ד (14 בדצמבר 1913). 

דוד ילין (1941-1864), מורה, חוקר הלשון העברית, איש-ציבור ומראשי הישוב, נולד בירושלים להורים "מעורבים": סבו עלה מפולין, אימו היתה בת למשפחת עולים מעיראק. בשנת 1882 היה התלמיד האשכנזי הראשון בבית-הספר "כל ישראל חברים", אם קובעים את מוצאו על-פי האב...

הוא פעל בשלל תפקידים ציבוריים: היה ממייסדי הסתדרות המורים וועד הלשון העברית, ממקימי שכונת "זכרון-משה" בירושלים, שימש כנשיא אסיפת הנבחרים, ראש הוועד הלאומי, חבר מועצת העיר ירושלים, היה ממייסדי לשכת "בני ברית" הראשונה בארץ ("לשכת ירושלים"), נשיא גדול ב"בונים החופשיים", יסד את גן-הילדים העברי הראשון בירושלים, היה ממקימי חברת "חיבת הארץ" להתנחלות חקלאית של בני ירושלים, ממייסדי בית-הספרים "מדרש אברבנאל" שהיה גרעין הספרייה הלאומית, השתתף בייסוד החברה לחקירת א"י והיה נשיאה. הוא כתב בחייו ספרים שונים בעיקר בנושאי הלשון העברית, וחידש מלים כמו: שחקן, תעמולה, מצפן, תאריך, בדיחה, חקלאי, מדשאה וצילום.

אך גולת-הכותרת של מפעליו הייתה ייסוד "בית המדרש למורים העברי" בעת מלחמת השפות שהסעירה את היישוב, על רקע ויכוח עז סביב שאלת שפת ההוראה בבתי הספר. הוא פרש מבית המדרש שהיה שייך לחברת "עזרה" שתיכננה להקים את הטכניון על בסיס לימודים בגרמנית ולא בעברית. זאת משום שראה בבחירת העברית כשפת ההוראה בבית המדרש כבחירה בעלת יסוד תרבותי ואנושי ממעלה ראשונה בתחייה הלאומית. כך הקים את בית המדרש למורים העברי בשכונת "בית הכרם" בירושלים והיה מנהלו הראשון.

בשנת 1878, בהיותו נער בן 14 (ששלט כבר בגיל זה בחמש שפות), כתב בעיתון "הלבנון", ולאחר-מכן בעיתונים נוספים ובהם "המגיד", "המליץ", "החבצלת" ו"שערי ציון". המו"לים נתנו לו מקום בעיתוניהם והוא הפך להיות בעל ותק בכתיבה העיתונאית. אז הגיע למסקנה שהמעבר מ"סופר" ל"מו"ל" אינו רב מדי והחליט להוציא-לאור עיתון בעצמו.

כך החל להוציא-לאור בשנת 1878, בגיל 14, עיתון שערך בעצמו ושמו "הר ציון". העיתון נכתב בעותק אחד בלבד והופיע פעמיים בחודש במשך למעלה משנה ובסך-הכול נדפסו 43 גיליונות. זה היה מעין-ניסיון תמים של ילין הנער בעולם העיתונות וההוצאה-לאור.

את סיפורו של העיתון הוא מתאר במאמרו שהתפרסם ב"קובץ מאמרים לדברי ימי העיתונות" בשנת תרצ"ו.

ילין מספר שהרצון לחקות את הגדולים הוא שנתן לו את הדחיפה להיות לעורך עיתון דו-שבועי בהיותו בן 14, או בלשון הימים ההם להיות: "מו"ל מכתב עתי".

לעיתונו קרא "הר ציון". כל גיליון של העיתון כלל שמונה עמודים מלבד השער, ומכל גיליון נכתבה "רק נוסחה אחת".

למי נועד עיתון בעל "נוסחה אחת", עותק אחד? תשובתו של ילין: "גם אני לא ידעתי. כתבתיו לי לעצמי, ולכל היותר להמנוח אבי ז"ל. חפצתי לנסות כוחי ב'מו"לות' במשך שנה-וחצי."

ב"מכתב עתי" זה פרסם את החדשות העיקריות מירושלים ומשאר ערי הארץ, הביע השקפות שונות על הישוב, על הכוללים ומנהיגיהם, על המוסדות ומנהליהם, והיו בו גם שירים ופיליטונים.

בראש שער העיתון מופיע השם "הר ציון", "מכתב עתי יוצא לאור פעמים בחודש", נומר א', ומתחתיו מטרתו כמקובל בעיתוני התקופה: "מבשר טוב משמיע שלום, מודיע לבית ישראל בארצות פזוריהם מהנעשה ונשמע בהררי ציון ומשלום ירושלים ויושביה," וכן פסוק מנוקד מתהילים.

כל זאת "מאת דוד בר"י יעלין, שכן ויליד ירושלים". התאריך מופיע בעברית, ובשולי השער "הר ציון, עיתון עברי" –  בצרפתית, ולידו התאריך הלועזי.

ילין מספר כיצד תאר בדימיונו את הקוראים ואת השפעת עיתונו עליהם, הכול כמו בעיתונים האמיתיים. כשהביא בשורה טובה "לקוראים" הקדים וכתב: "ואשר האדבנו, קוראים נכבדים, את רוחכם בהגליונות הקודמים, בתארנו לנגד עיניכם את מצב ירושלם אשר היה אז ברע מאוד..."

המדורים הקבועים היו "פרי מגדים", "שדה צופים", "שלום ירושלים", "משדה הקרב", "שערי-צדק", "צלע ההר", "נוה הצדק", סיפור ו"מאת המו"ל".

העיתון כלל מאמר ראשי בשם "שדה צופים" בצירוף הפסוק "לך העמד המצפה אשר יראה יגיד." מאמר זה הופיע בכל הגיליונות ובו כתב ילין על תולדות הישוב האשכנזי, התעללות התושבים הערביים, התגברות העלייה אחרי המצאת אוניות-הקיטור ומסילות הברזל, החלוקה, התפלגות הכוללים (עד לשבעה-עשר כוללים), סדרי החלוקה וסוגיה, הבנייה בירושלים, בנייני הנוצרים, מגורי היהודים בעיר העתיקה, חברות-הבנייה הקואופרטיביות וכו'.

איך הגיעו כל אלה לידיעתו? הוא מגלה: "פה בא לי לעזרה המנוח אבי ז"ל, אשר כפעם בפעם שוחח אתי והביע לפני כל ידיעותיו והשקפותיו בעניינים האלה, ואחרי עכלי אותם עשיתי המטעמים לקוראי המדומים."

המאמר נכתב בלשון מליצית ומקראית, אופיינית לתקופתו, אך ניכר כבר כאן סגנונו המיוחד של דוד ילין: כתיבה שקופה, בהירה והגיונית, יחד עם חרדה נוכח המצב בישוב, אומץ-לב, כנות בדברים ובמחשבות, ואמת קפדנית בתיאור העובדות. 

"לכן החובה עלינו (אשר בירושלים נשב, והננו יודעים אל נכון אשר יולד בה יום-יום) להציג לפני הקוראים, חובבי ארץ הקדושה וחפצים בישועתה, את מצב ירושלים מדור החולף והנוכחי בישיבה, דבר דבור על אופניו: בחלוקת כסף הקדשים, באר היטב דברים כהוויתם, בלי שפת-חונף, בבנינה קושט דברי אמת הנכוחים למבין, ובעבודת-אדמה, לגול חרפת 'נכפים' מעל בני-ציון היקרים! כי נחוצים הם, יגהו מזור ויעלו ארוכה לחולי הבת ירושלים, ולתאר את כל אלה בלי שמץ שקר או להטות אף כחוט השערה מדרך האמת... אחינו יושבי ירושלים נחלקו למפלגות, וכל מפלגה יש לה סדרים אחרים, מעלות אחרות, וחסרונות אחרים, וברצות האיש לתאר במחוגת-הצדק את מצב-ירושלים בלי משוא-פנים ולשון-חונף, רבים יתקוממו לו, אויבים לא מעטים יקנה לו (על לא דבר)... אנחנו בה' שמנו מבטחנו, כי יוציא למרחב רגלינו... ולא לפנינו חונף יבוא, האמת תהיה נר לרגלנו ואור לנתיבתנו."

דברי נער בן 14!

אחרי המאמר הראשי כמעט בכל גיליון בא המדור "שלום ירושלם", על החדשות שהתהוו בירושלים במשך השבועיים, וזאת בתוכן צנוע, בסגנונו המליצי, כולל תפילות לה', תקוות ותודות,  וכדומה. יש כאן גם חדשות על עצירת גשמים, ירידת גשמים, ריבוי גשמים, קור וחום וארבה, עליית מחיר החיטה וירידתו, והודעות על פטירות והספדים.

הנער דוד ילין התמיד לכתוב על בעיות היישוב ובניין ירושלים, התריע על תקיפת פרנסים וגבאים, בישר על ייסוד פתח-תקווה, סיפר על השר משה מונטיפיורי ועל "הרב הנכבד החכם השלם כליל המדעים מוהר"ר יחיאל מיכל פינס נ"י" (שהפך אחרי שנים ספורות להיות חותנו).

בין הידיעות השוטפות שהביא היו גם ידיעות על מזג האוויר ומצוקת המים, על וירידה מן הארץ, על מסים וגיוסים לצבא, על דליקות וגניבות וגם על מעשי רצח.

המדור השלישי ברבים מהגיליונות היה "שערי ציון" ובו הביא ידיעות על כספי צדקה שבאו לירושלים, סכומי הכסף שהתקבלו, ברכות לתורמים, למשל על "משלוח תשעה-עשר פונט שטרלינג ועשרה שילינג".

היו גם חדשות על מלחמת תורכיה ורוסיה בשנת המלחמה תרל"ח במדור "משדה הקרב". מלבד המאמרים הקבועים באו גם מאמרים מקריים, סיפורים קטנים מתורגמים מגרמנית או מערבית, גם דמויי-שירים, מאמרים בענייני חגים ומועדים לתקופות השנה וסיכום קללות השנה שעברה...

רק פעם אחת, בגיליון ג', בא מכתב מנער אחר שרוצה להודות לו על פועלו. אחרי התאריך וה"לכבוד", באה ההתחלה המטיבה לתאר את מליצות העיתון: "כרוח צח שפיים שיפוח בארץ תלאובות, כפלגי מים חיים ינעמו לההולך בציון, כן היו לי למשיב נפש דרכיך הנעימים הישרים והתמימים, אשר כמו האמת והצדיק יתנוססו כאבני נזר, ואייחל לה' כי יהיו לירושלים עזר, רפואת תעלה ומזור", וחתום: "גב"ר". ומוסיף ילין: "ואיני זוכר עוד אם באמת שלח לי אחד מחברי מכתב כזה או באמת 'אני הגבר'."

אלא שילין מסכם את ההרפתקה בכותבו אחרי חמישים-ושמונה שנים, בשנת 1936: "אילו ידעתי אז את משפטי החרוץ שהנני מותח עליו עתה, מי יודע אם הייתי מאבד עליו את הזמן שאיבדתי עליו אז..."

מקורות:

*מורים את הדרך, המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, הוצאת ספריית בית אל, תשע"ב, כתיבה ועריכה: עופר רגב.

*כתבי דוד ילין, כרך ראשון, ירושלים של תמול, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשל"ב, כינס וההדיר בנימין ריבלין.

*שלום קסאן, דוד ילין המחנך והמנהיג, הוצאת מסדר בני-ברית, 1980.

נדפס לראשונה ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 24.4.13

* * *

יוסף אורן

הלוחש בְּשירים (חלק ג')

השיר שלחש עוז ברומאן "אל תגידי לילה"

זהו החלק השלישי והאחרון של המאמר "הלוחש בשירים", מאמר החושף תחבולה ספרותית שהפעיל עמוס עוז בשניים מהרומאנים הפוליטיים שלו: "לדעת אישה" ו"אל תגידי לילה". תחבולת "הלחישה בשירים" מתבטאת בהפניית הקורא, על-ידי הדמויות שפועלות בעלילת הרומאן, אל שיר, תוך ציון שם מחברו ומספר העמוד בקובץ שבו נדפס, אך בלי לצטט משהו מתוכו.

אחרי שעמוס עוז הפעיל את תחבולת "הלחישה בְשירים" ברומאן "לדעת אשה", חזר להשתמש בה גם ברומאן "אל תגידי לילה", וגם הפעם כדי לבסס בעזרת התחבולה הזו את הפתרון המדיני שהציע בספריו הפוליטיים.

הגדרת שני הרומאנים האלה כיצירות פוליטיות איננה צריכה להעלים את ההבדל ביניהם. ברומאן "לדעת אישה" הציע עמוס עוז את פתרון הפשרה בנושא "השטחים" בלבד, שאותם הגדיר בסיום מלחמת ששת הימים ב-1967 כשטחים כבושים, ואילו ברומאן "אל תגידי לילה" הרחיב ויישם את הפתרון הזה על  הסכסוך הערבי-ישראלי בכללו.

על אף ההבדל הזה בין שני הרומאנים האלה, מוצדק לדון בהם ביחד לא רק משום שהופיעו זה אחר זה, ולא רק משום שפתרון הפשרה בין ישראל למדינות ערב מוצע בשניהם, אלא גם משום שבשניהם חזר עוז על מתכונת אלגורית זהה. סיפור-המעשה הריאליסטי בשניהם, המתאר מחלוקת המפצלת משפחה, מתבאר כאלגוריה המשקפת מחלוקת אקטואלית-פוליטית המפלגת את החברה הישראלית לשני גושים אידיאולוגיים מנוגדים.

מחלוקת בחיי זוג

אף שגיבורי הרומאן, תיאו ונועה, בחרו בשובם משליחות ממושכת בחו"ל, להתגורר בתל-קידר הדרומית והרחוקה מההמולה הפוליטית הרוחשת במרכז הארץ, השיגה אותם גם שם המחלוקת בנושא "הסכסוך". כך שהעימות בין תיאו לנועה היה בלתי-נמנע, ופער השנים הניכר ביניהם רק החריף אותו.

תיאו בן ה-60 לחם בכל מלחמותיה המוקדמות של מדינת ישראל: מלחמת השיחרור (1948), מלחמת סיני (1956) ומלחמת ששת-הימים (1967). ובכולן היה "נץ" פוליטי, מאחר שלא האמין כי קיים סיכוי להשיג שלום עם הערבים. דווקא מלחמת יום-כיפור (1973), המלחמה שמפאת גילו כבר לא השתתף בה, שינתה את השקפתו והפכה אותו ל"יונה" פוליטית.

כאשר פרצה מלחמת יום-כיפור היה תיאו בחופשה בכפר-דייגים נידח על חוף הפסיפיק, האוקיינוס השקט, אחרי שסיים שליחות בת עשר שנים מטעם המדינה בארצות דרום-אמריקה, במתן סיוע להן בנושאי תיכנון סביבתי. ודווקא משם הצטייר לו "הסכסוך" לראשונה באופן שונה: "מרחוק נראו לו כל המלחמות והמליצות שביניהן כמעגל מקולל הנובע ממילכוד של צדקנות והיסטֶריה" (108).

נועה, הצעירה מתיאו ב-15 שנים, נולדה בשנות המדינה, ומאחר שהתנסתה בחייה הבוגרים רק בשתי מלחמות, מלחמת ששת-הימים ומלחמת יום-כיפור, נותרה דעתה על "הסכסוך" ללא שינוי גם אחרי מלחמת 1973. וכזו היא בקירוב השקפתה: כאשר הערבים תוקפים אותנו, צריך ללחום בהם כדי לגונן על המדינה. ועם זאת, משום שהמדינה מצליחה לשרוד, אין טעם לחיות בחרדה גם בין מלחמה למלחמה, אלא מוטב לקיים את החיים כמידת האפשר בתנאים אלה.

בניגוד לתיאו שהיה רוב שנותיו ביטחוניסט ועבר ל"מחנה השלום" אחרי מלחמת 1973, לא החליפה נועה את עמדתה הימנית-פרגמטית בנושא "הסכסוך". אפילו ההתאבדות של אחד מתלמידיה, עמנואל אורבייטו, ערב גיוסו לצבא, בקפיצה מצוק באילת, בהשפעת הסמים שצרך בהיותו שם בחופשה, לא חוללה שינוי באמונתה, שהמדינה מתנהלת נכון מול סירובם של הערבים להיענות להצעות שישראל מציעה להם לסיום "הסכסוך".

לכן תומכת נועה ביוזמה של האב השכול, אברהם אורבייטו, שהחליט להקים בכספו מוסד לגמילה מסמים אשר ינציח את שם בנו בתל-קידר, כי היא מאמינה שמפעל ההנצחה הזה לזכרו של עמנואל מסמן את ההשלמה עם הגורל ועם המחיר שהוא תובע מאיתנו, ובכך הוא מאפשר לנו לחזור ולהתרכז בקיומם של החיים במדינה הזו, מול כוונתם הנחרצת של אויביה למחוק אותה ממפת המזרח התיכון.

תיאו מפרש באופן שונה את תמיכתה ואת השתתפותה הפעילה של נועה בהקמת המוסד לגמילה מסמים על שם הנער שהתאבד לפני גיוסו לשרות סדיר בצבא. בעיניו מבטאת תמיכתה ביוזמת האב התעלמות מאכזבתו של דור הנערים, הדור אשר נולד אחרי מלחמת ששת-הימים, משני הדורות הקודמים, שבמשך השנים שחלפו מאז ייסודה של המדינה לא הצליחו להשיג שלום עם הערבים. העיסוק בהנצחת עמנואל, מטייח, לדעת תיאו, את המצוקה שבה נתון דור הצעירים לפני גיוסו לצבא ואשר מביאה צעיר רגיש ונורמטיבי כמו עמנואל לסיים את חייו בהתאבדות.  

לחידוד המחלוקת הזו בין תיאו לבין נועה בחר עוז לחזור ולהשתמש בתחבולת "הלחישה בשירים", כדי לייצג את ההשקפות הסותרות של גיבוריו בנושא "הסכסוך". באופן מפתיע בחר עוז "ללחוש" הפעם בשירים מתוך קובץ של עזרא זוסמן, משורר אשר ברוב השנים נמנע מכתיבה על נושאים פוליטיים והתרחק בשיריו הליריים-אינטלקטואליים מהתבטאות מפורשת על אירועי האקטואליה. בדורו של זוסמן מילא תפקיד זה נתן אלתרמן בטורו הקבוע בעיתון "דבר" – "הטור השביעי".

"מה שאבד לנו" – עזרא זוסמן

על נועה נכתב בעלילת הרומאן, שהיא זכרה פגישת-היכרות קצרה שהיתה לה עם המשורר עזרא זוסמן בבית המרגוע של קופת-חולים בהר-כנען (עמ' 25). לימים, אחרי שזוסמן נפטר, השיגה את קובץ השירים "צעדים שטבעו בחול", אשר לאה זוסמן, אלמנת המשורר, הדפיסה מעיזבונו והוציאה בהוצאה עצמית ב-1981.

תחילה ציטטה נועה שורות בודדות משני שירים שונים בקובץ הזה. שתי שורות מתוך השיר שנדפס כראשון בקובץ מצוטטות ברומאן בעמ' 51: "וְאֵיפֹה עָלֵינוּ לִזְרֹחַ / וּלְמִי דְרוּשָׁה זְרִיחָתֵנוּ", ועוד שתי שורות מתוך השיר "יש בצלילות ערבי הסתיו" מצוטטות ברומאן בעמ' 57: "וּבַכֹּל שְׁרוּיָה / בַּת צְחוֹק נְבִילָה רֵהָה (=מהססת) נִכְאֶבֶת."

אך לא בשורות בודדות אלה התמקדה המחלוקת בין תיאו ונועה, כי אם בשיר שלם מתוך קובץ השירים הזה של עזרא זוסמן, אשר עוז היפנה אליו ב"לחישה" בעמ' 50 ברומאן. כדי להצביע על השיר שבחר "ללחוש" באמצעותו על השקפתם השונה של גיבוריו, הטיל עוז על נועה להשמיע לתיאו את הדברים הבאים: "השירים שנתגלו בעיזבון המשורר עזרא זוסמן נקראים 'צעדים שטבעו בחול', בספריית האוניברסיטה בבאר-שבע מצאו לי סוף סוף את הספר, ובעמוד שישים ושלוש גיליתי שיר שחציו הראשון מצא חן בעיני". אמירה זו של נועה ממריצה להגיע אל השיר השלם הן כדי לגלות, מדוע אהבה את חלקו הראשון, ומדוע לא אהבה את חלקו השני.

   ואלו שורות החלק אשר מצא חן בעיני נועה מתוך השיר הזה, אשר נדפס תחת כוכבית, כשיר ללא כותרת:

מַה שֶּׁאָבַד לָנוּ כָּאן

לֹא אָבַד בְּכָל מָקוֹם אַחֵר

מַה שֶּׁנִּגְזַל מֵאִתָּנוּ כָּאן

לֹא נִגְזַל בְּכָל מָקוֹם אַחֵר

וְזָעֲקָה אֲבֵדָה זֹאת

וזָעֲקָה גְזֵלָה זֹאת

וְחָדְלָה 

מַה שֶׁנָּתַנוּ לְמָקוֹם זֶה

לֹא נָתַנוּ לְמָקוֹם אַחֵר

לְכֹל מָקוֹם

וּמַהוּ הַמָּקוֹם

מַה שֶּׁהָיָה בֵּינֵינוּ

וּבֵין הַמָּקוֹם הַזֶה

לֹא הָיָה בְּשׁוּם מָקּוֹם 

הקול הדובר בשיר הוא קולו של אני-לירי המדבר בשם הקולקטיב הלאומי. בחלקו הראשון של השיר הוא מסכם בצער רב, אך גם בפיכחון גמור, את המחיר הכבד ששילם העם היהודי בעידן הציוני עקב החלטתו להתנתק מ"כל מקום אחר" בעולם כדי לחיות "כאן", בארץ-ישראל. השורות הפותחות במילים "מה שאָבד לנו", "מה שנגזל מאתנו", "מה שנָּתַנו" ו"מה שהיה", מסתייעות בחריזה אַנָפוֹרִית (אַנָפוֹרה היא חריזה של מִלּה בראשי הטורים של השיר) כדי להבליט את היקפו האדיר של המחיר שהעם היהודי שילם עבור החלטתו לשוב לציון, העולה על כל מה שאבד לו, נגזל ממנו, נתבע ממנו לתת והיה עליו לסבול "בכל מקום אחר" במהלך הגלות הממושכת.

אין ספק, כי נועה מצאה בחלק זה של השיר ביטוי קינתי-תמציתי להרגשת האֵבל שהעיקה עליה עקב התאבדותו של התלמיד שלה, עמנואל אורבייטו. וייתכן שהשיר גם ענה על התלבטותה בין הסברים אפשריים להתאבדות של עמנואל, כי לא הצליחה בעצמה להחליט לאיזו קטגוריה צריך לשייך את התאבדותו. כל קטגוריה שבחנה, הצביעה על אשם אחר באסון הזה.

הקטגוריה הפסיכיאטרית הצביעה על הוריו של עמנואל כאשמים בהתאבדות בנם. תחילה העדיפו להתמסר לקריירות שלהם ונטשו אותו להשגחת מטפלות ששכרו בארצות שונות. ואחרי שאימו נספתה בתאונת מטוס, הועבר עמנואל על-ידי אביו לגדול אצל דודתו בתל-קידר. ואילו הקטגוריה הסוציולוגית הטילה את האשמה להתאבדות של עמנואל על חבריו בבית-הספר שהתעלמו מבדידותו ועל מוריו (ובכללם על נועה, שהיתה מחנכת הכיתה) שלא הבחינו במצוקתו.

נועה לא אהבה את חלקו השני של השיר של זוסמן, כי השתמע ממנו הסבר שלישי להתאבדות של עמנואל – והוא ההסבר הפוליטי, לפיו הוליך "הסכסוך" את עמנואל להתאבדותו. ההסבר הזה מניח כי מתוך ייאוש על כך שהאבות אינם מצליחים להביא את "הסכסוך" לסיומו, מתפשטת צריכת הסמים בין הצעירים בהגיעם לתיכון, ובהשפעת ייאוש זה גם בוחרים בוגרי תיכון אחדים להתאבד לפני גיוסם לצבא.

"ובוכה אבי אברהם"

כאמור, לא אהבה נועה את החלק השני של השיר, אשר רוב השורות בו מתחילות במילה "ולכן", שהיא מילה המבטאת מסקנה מהמצב שסוכם בשורות החלק הראשון. למען הקיצור יובאו להלן מבין שורות החלק הזה רק את אלה שוודאי עוררו אצל נועה את ההסתייגות הגדולה ביותר מתוכנן:

וְלָכֵן זָרוּתֵנוּ כָּאן

וְלָכֵן גְסִיסָתֵנוּ כָּאן,

וְלָכֵן כְּפִירָתֵנוּ

הַגְּבוּלוֹת

יְתוֹמִים מֻסְכָּמִים וּבְטוּחִים

וְלָכֵן זָרִים מְהַלְּכִים

וְזָרִים נֵרֵד

וְזָרִים נָמוּת

... וְלָכֵן פַּחְדִּי לַחֲזֹר

עַל דִּבְרֵי הֶעָבָר

וּמִלִּים

כְּבָר עָשׂוּ מַחֲזוֹרָם

וּמוּכָנִים לַהֵסְפֵּד

וּבוֹכֶה אָבִי אַבְרָהָם

וַאֲנִי אֵלָיו יוֹרֵד

התוכן בשורות אלה מוכיח שאכן השיר הוא שיר פוליטי, ובו מפרט זוסמן את המחיר שגובה וימשיך לגבות מאיתנו "הסכסוך", אם לא נשקיע בהבאתו לסיום. זוסמן אפילו שזר בשורות אלה צירוף מילים שהפך למושג בשיח הפוליטי מסיום מלחמת ששת-הימים ואילך – "גבולות מוסכמים ובטוחים" – וקשר אותו למספרם הגדול של היתומים שנוספו במלחמות שפרצו אחריה.

נועה הצדיקה את התעקשות המדינה על השגת "גבולות מוסכמים ובטוחים" (בתמורה להחזרת "השטחים") ושללה כדמגוגית את הצגת דרישתה זו כטעות שתרמה לריבוי יתומי המלחמות במשפחות, אך ללא ספק התקוממה ממש נגד האיזכור של העקֵדה בחמש השורות האחרונות של השיר. תיאו אמנם לא קרא את השיר הזה, אך אילו היתה נועה שואלת לדעתו, היה ללא ספק מסכים עם כל הכתוב בו, ובמיוחד עם ההשוואה של היחסים בין הדורות כיום, בחמש השורות האחרונות של השיר, לסיפור העקֵדה הקדום.

עזרא זוסמן התכוון להבליט על-ידי העלאת פרשת העקֵדה בשתי השורות האחרונות של השיר את העובדה, שכמעט מדי עשור נאלץ דור של אברהמים לשלוח דור של יצחקים לחזית, כדי להדוף את הניסיון החוזר של תאגיד מדינות ערב למחוק את מדינת ישראל ממפת המזרח-התיכון. אך במוחה של נועה נקשר תוכן השורות המאזכרות את פרשת העקֵדה, בגלל השם "אברהם" המשותף לשני האבות, לאירוע שהתרחש בתל-קידר. בעיניה חף אברהם אורבייטו מהאשמה הכבדה שהשורות האלה ייחסו לו, כי בניגוד לאברהם בסיפור המקראי, אשר ידע כי הוא מוליך את בנו אל מותו, הפתיעה התאבדותו של עמנואל את אביו.

לכן, בעוד נועה מסתייגת מחלקו השני של השיר, יסכים ודאי תיאו ליישומו של סיפור העקֵדה לא רק ביחסי אברהם אורבייטו ובנו עמנואל בהווה, אלא גם ביחסי אבות ובנים בחיי העם היהודי במשך העידן הציוני כולו. ואילו נשאל תיאו, מהי דעתו על השיר של זוסמן, היה ללא ספק משיב, שהוא מזדהה לא רק עם הנאמר בחלקו הראשון, בדיוק כמו נועה, אלא מזדהה גם עם החלק השני, החלק שנועה הסתייגה ממנו.

תיאו היה אומר שזוסמן קלע אל האמת כאשר ביטא את צערו על מה שמעולל דור האברהמים לדור היצחקים על-ידי השתהותו הבלתי-נסלחת לסיים את "הסכסוך" בפשרה שתניב הסכם שלום יציב וארוך שנים עם העולם הערבי. ניתן להסיק זאת מהדמיון בין השינוי שהתחולל בהשקפתו הפוליטית בהשפעת מלחמת יום-כיפור, שינוי הדומה לזה שביצע יואל, גיבור הרומאן "לדעת אישה", אשר נטש את עבודתו ב"מוסד" ובחר לעבוד כסניטר בבית-החולים, וביטא בכך שנפרד מההשקפה הניצית-ביטחוניסטית, ואימץ את ההשקפה של "מחנה השלום".

דימויים אלתרמניים

לדעת תיאו, כשלו הוא ודורו, דור האברהמים, לסיים את "הסכסוך", ומתוך יהירות והיסטֶריה שלחו שוב ושוב דור יצחקים חדש אל מותם המיותר במלחמה נוספת מול מדינות ערב. לכן, הוא סבור כעת, כי אנו חייבים לרכז את כל המאמצים בהשגת שלום עם הערבים, ולשאת במחיר הוויתורים שנצטרך לשלם על כך, במקום להקים אתרי הנצחה לנופלים בסיום כל מלחמה נוספת. מסיבה זו הוא מתנגד למעורבותה של נועה בהקמת המוסד לגמילה מסמים לזכרו של עמנואל. מוסד כזה אולי ינציח "יצחק" אחד, אך לא ימנע את המשך שליחתם לעקֵדה של דורות יצחקים נוספים על-ידי דורות של אברהמים.

כאמור, תיאו לא ביסס את השקפתו על השיר של זוסמן וכמובן גם לא הסתייע בו, כי רק נועה הכירה את ספר השירים "צעדים שטבעו בחול", אך עוז נעזר שוב בתחבולת "הלחישה בשיר" כדי לאזן את משקל השקפתו של תיאו מול משקל ההשקפה של נועה בנושא "הסכסוך". ומכאן, שלא במקרה בחר עוז "ללחוש" באמצעות תיאו דימויים של אלתרמן מתוך שירים שונים בקובץ "כוכבים בחוץ".

דימויים אלה שוזר תיאו במחשבותיו על המִדבר, שמעבר לו נמצא האויב הערבי אשר מאיים על תל-קידר: "אור-כסף דק וקר לכל רוחב האדמה. שאינה נושמת. שני ברושים נראים כאילו נחצבו בבזלת. גבעות דמויות ירח נעטפות שעוות ירח. פה ושם רובצים יצורי ערפל וגם הם דומים לירח" (15). "המספר" משלים גם הוא את התיאור של תיאו: "אור ירח פורש מסכת מוות על הגבעות הקרובות, כאילו אינן עוד גבעות אלא צלילים נמוכים" (5).

התמונה המתוארת על-ידי תיאו ועל-ידי "המספר" בציטוטים מדגימים אלה מתוך הרומאן היא תמונה אלתרמנית מובהקת. בשיריו על העיר בעידן הטכנולוגי והמודרני שלנו, תיאר אלתרמן תמונה אפוקליפטית של חיים המתרוקנים מחיוניותם, כי העיר סוגרת על האנושות ומביאה לכליונה.

בשיר "ירח" מתאר אלתרמן את העיר כנטושה, כעיר "בלי ציפור" וכמו "עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים". גם בשיר נודע נוסף מתוך "כוכבים בחוץ", הפותח במלים "הלילה הזה", משווה אלתרמן את העיר שהיתה פעם תוססת ורוחשת חיים לעיר שהחיים גוועו בה ולכן הוקפאה תחת מעטה של שעווה והפכה למוצג ענק במוזיאון פתוח עבור הדורות הבאים: "אָז יָרֵחַ מַלְבִּישׁ מַסֵּכוֹת שַׁעֲוָה / עַל חַלּוֹן, עַל עֵינַיִם קָרוֹת, עַל נוֹפִים, / עַל הַשּׁוּק הָעוֹמֵד מְאֻבָּן בַּשָׁבָץ, / בִידֵי גֹלֶם שְׁלוּחוֹת שֶׁל קְרוֹנוֹת וּמְנוֹפִים."

בשיר הזה גם מקביל אלתרמן סצינת אהבה כושלת של אוהבים בחדר שבו הם מתייחדים לתמונת עולם הנהרס על-ידי הטכנולוגיה.

ולכן אין לתמוה על כך, שתיאו נעזר בתיאוריו אלה של אלתרמן ובדימויים הנועזים שלו לביטוי השקפתו, כי התמשכות "הסכסוך" עם הערבים רק מחריפה ומגדילה את הסכנה לקיומה של מדינת ישראל. לוא הכיר תיאו את השיר "הקו האחרון" של דליה רביקוביץ, ש"נלחש" ברומאן "לדעת אישה", היה מזדהה ללא-ספק גם עם השורות מתוכו המתריעות מפני הצפוי לנו בעתיד, אם חס וחלילה לא נצליח ליישב בהקדם את "הסכסוך" הממושך והקשה עם הערבים.

לחישות סיכום

מאחר שתיאו מייצג ברומאן הזה את השקפתו של עמוס עוז בנושא "הסכסוך", סביר להניח, כי בהחלט ייתכן שלא רק בגלל נושאו ותוכנו בחר "ללחוש" ברומאן "אל תגידי לילה" דווקא את השיר הפותח במילים "מה שאבד לנו כאן" מבין שירי הקובץ "צעדים שטבעו בחול" של עזרא זוסמן. מלבד ההתאמה של השיר למחלוקת הפוליטית בין תיאו ובין נועה, אפשר שהשפיעה על הבחירה שלו גם העובדה שמצא בחלקו השני של השיר את האבחנה בין "המקום הזה" לבין "מקום אחר".

כזכור, "מקום אחר" הוא שם הרומאן הראשון של עמוס עוז, שבו סיפר על החיים בקיבוץ מצודת-רם. הקיבוץ היה פרוש לעיני הצלפים של האויב הסורי, שהיו מחופרים היטב בהרים של הגולן וצולפים מעמדותיהם על חברי הקיבוץ, כאשר ניסו לחרוש את החלקות שליד הגבול. ומפאת הסכנה הזו לחייהם היו מדי פעם לחברי הקיבוץ הוותיקים, ובעיקר לאחדים מצעירי הקיבוץ, געגועים לחיות במקום אחר. על אף הפרש השנים בין עלילות שני הרומאנים ובין מועדי השלמתם על-ידי עמוס עוז, דומה מאוד מצבם הביטחוני של שני היישובים, של הקיבוץ מצודת-רם בצפון ושל העיירה תל-קידר בדרום. 

ו"לחישה" אחרונה – לא במקרה החל עמוס עוז להסתייע בתחבולת "הלחישה בְּשירים" דווקא כאשר פנה במודע לכתיבת רומאנים בסוגה הפוליטית אחרי מלחמת יום-כיפור. וגם לא רק מאהבת השירה בחר להסתייע בה, אלא משום שהתחבולה הזאת תרמה לאיזונן של יצירותיו כרומאנים שהמסרים הפוליטיים שבהם לא רוקנו אותם מהערכים הספרותיים, כפי שקורה לא אחת לסופר המסתכן בכתיבת עלילות בסוגה המסוכנת הזו, שבה חייהן של יצירות יכולים להיות קצרים למדי.

* ראה ההסבר על ששת הרומאנים הפוליטיים של עוז בטבלה המופיעה בעמ' 64-63 בכרך "הקול הגברי בסיפורת הישראלית" (2002).

** הפירוש לרומאן "אל תגידי לילה" נכלל בכרך "מגמות בסיפורת הישראלית" (1995), שהוא הכרך השמיני בסדרה המחקרית-ביקורתית של המחבר – "תולדות הסיפורת הישראלית".

* אהוד: יוסי, ישמור אותי אלוהים – אם הרומאנים שלי יזדקקו אי פעם לפרשנות מבריקה כמו זו שאתה מוצא ברומאנים של עמוס עוז!

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק שישה-עשר

חנניה של נמרודה

ואילו חנניה המשיך לבקר מדי פעם בירושלים אצל עליזה, שפרשה עליו את רחמיה וניחמה אותו מנמרודה הבלתי-נשכחת שלו. לא אתפלא אם בבואו היה ישן במיטה "שלי". יחסינו התקררו במידה רבה לאחר שעליזה סיפרה לו את הסיבה לגירושי מביתה.

כדי להבין את המשך הסיפור, ואת סופו המוזר, עליי לעצור עכשיו ולספר על חנניה של נמרודה. חנניה היה הילד הכי דחוי בכיתה שלנו, שהיתה כיתה אכזרית למדיי. הוא לא הצטיין בשום דבר. כאשר שיחקנו כדורגל היה נתקע במקומות הכי לא מתאימים באמצע המגרש, וחטף חבטות מאיתנו או מהכדור ואחר-כך ישב בצד בפנים נפוחים והשתדל לעצור בעד דמעותיו כדי שלא נצחק עליו, אבל הקפיד להכריז ששום דבר לא כואב לו.

בשיעורים היה משיב תשובות מוזרות שאותן לא הבנו. היינו פורצים בצחוק ולפעמים גם המורה ציפה בקושי התאפקה, כי גם היא לא הבינה. חנניה היה מסמיק כסלק. לבסוף היה קורה שהסמיק עוד לפני שהתחיל לענות, כאילו כבר מראש חיכו כולם לשמוע מה יתפקשש לו הפעם.

כולנו אהבנו את נמרודה, שהיתה מלכת הכיתה וגם נכדה של מייסד המושבה. עיניה היו ירוקות בוערות, עורה שזוף ושערה בצבע הדבש. היו לה אצבעות ידיים ורגליים נהדרות שממש רצית למשש בשפתיך ולנשק אותן. צחוקה היה מצטלצל. כל אחד מאיתנו רצה להיות קרוב אליה, לעזור לה בשיעורים ובכל דבר אחר, להרים, לשאת, להרכיב על האופניים. חלום כולנו, הבנים בכיתה, היה להיבחר על ידה להיות החבר הקבוע שלה.

כמובן שגם חנניה אהב את נמרודה. לא רק אהב אלא העריץ אותה. פעם זרקה נמרודה קצה של עיפרון משומש, שנהגה לעיתים ללעוס, וחנניה העיז לשאול אותה אולי היא כבר לא צריכה את חתיכת העיפרון שנפלה.

נמרודה צחקה ואמרה: "אתה יכול לקבל אותה במתנה!"

ומאז קצה העיפרון שזרקה נמרודה, ובו פעורים סימני שיניה, היה החפץ היקר ביותר בעיני חנניה. כמובן שלא כתב בו ואפילו לא צייר כדי שלא יצטרך לחדד אותו כך שבסוף כלום לא יישאר לו ממנו – אלא היה מעביר אותו על שפתיו וחש את הגבשושיות ואת החורים כאילו שיניה של נמרודה זה עתה ננעצו בעץ, וככה גם הריח בו את הגראפיט שנשמה בלעיסתה אותו.

*

כאשר היינו צריכים להכין הצגה לפורים, לא קשה לשער מי שיחקה את תפקיד "מלכת אסתר", ומי התנדב לבנות את כס המלכות לנמרודה אם לא חנניה, מה עוד שאבא שלו עסק בעבודות נגרות, צביעה וגם שרברבות.

ממש לפני ההצגה הביאו חנניה ואביו את כס-המלכות. הם פרקו אותו מהטנדר הישן, המוכתם בצבעים רבים, העמידו על הבמה והסירו מעליו את הסדינים שכיסו אותו.

בדרך-כלל רהיטים להצגות הם תפאורה, רק ניראים כאילו הם מה שהם. אבל הכיסא שהכין אבא של חנניה היה מצופה בעלי-זהב דמויי אמיתיים, מקושט, צבוע ומצועצע ככס-מלכים שרואים בארמונות אירופה. באותם ימים מיעטו לנסוע לחוץ-לארץ, והאב אולי ראה כס כמוהו עוד לפני המלחמה בקראקוב, שהיתה עיר הבירה של מלכי פולין.

כולם פרצו בצחוק למראה הכס המוזהב. נמרודה אמרה כי בשום אופן לא תשב על כיסא מגוחך ו"גלותי" כזה. חנניה הסמיק וברח החוצה. אביו לא הבין כלל מה קורה. המורה שלנו ציפה חזרה והודתה לו כשהיא משתדלת להסתיר ממנו את הסיבה לצחוק שלנו.

לבסוף הסכימה נמרודה לשבת על "הכס הפולני" אבל חנניה לא בא להצגה, ואביו גם לא בא לקחת חזרה את הכיסא, שאולי נמצא עד היום בחדר-הטבע בבית-הספר שבו למדתי, ורק עלי הזהב ודאי כבר נעלמו.

חנניה חש שהוא הולך מכישלון לכישלון. כל פעם שנמרודה היתה במקרה מסתכלת עליו הסמיק וחשב שהיא לועגת לו.

כאשר העלינו הצגה לקראת סיום השנה, הטילה ציפה על חנניה למלא את תפקיד אב-המשפחה, ה"גביר" של העיירה במחזה של שלום-עליכם, או שהיה זה עיבוד-להצגה לסיפור שלו. חנניה, שבא מהגולה, נמצא לדעת ציפה מתאים לתפקיד. מאחר שהיה רזה, ממש מקל, ריפדו אותו בכרים כדי שישמין. הדביקו לו זקן שחור, שפם ופיאות. הלבישו לו כובע שחור של דתיים, וחליפה שחורה, ומאחר שלא היה גבוה דיו – מצאו זוג נעליים גבוהות של אחת האיכרות במושבה והתאימו לו אותן.

היה עליו לקום מן השולחן, לתקוע את אגודליו מתחת לבית-השחי (קראו לזה: "הליכה של בעל-בית יהודי"), להגיד: "נעריצך ונקדישך! נעריצך ונקדישך!" ולנשק את הבת שלו, לפני הפרידה.

המורה ציפה התעלמה מכך שאין לחנניה שום "חוש דראמאטי" אבל לא היה אפשר להתעלם מכך שקולו חלש מדי. שוב ושוב היו חוזרים על הקטע שלו, והוא היה מנסה להגביר את קולו, אך ההצלחה היתה מעטה מאוד. המורה ציפה ביקשה מאימו של חנניה לעשות איתו חזרות בבית. וכך היה יושב שעות וחוזר בקול רם על המילים "נעריצך ונקדישך!"

אך קולו לא היה הבעייה היחידה. נמרודה היפה, בעלת העיניים הירוקות, שהיתה מתרוצצת במכנסי-התעמלות כחולים ושאותה כאמור כולנו אהבנו, שיחקה בהצגה את תפקיד הבת שלו. היה עליו לגשת ולנשק אותה מיד לאחר שיגיד: "נעריצך ונקדישך!"

נמרודה הרגישה שחנניה יותר מדי מחכה לנשיקות, ולכן כל פעם כשהגיע בחזרות הרגע לנשק אותה, היתה אומרת בקול מתפנק: "אוף! אני לא סובלת ריר על הפנים! מספיק שינשקו אותי בהצגה עצמה!"

יש סברה שאמרה: "ריר גלותי".

כמובן שחנניה חיכה בקוצר-רוח להצגה עצמה כדי שיוכל סוף-סוף לנשק את נמרודה. הוא היה בטוח שבערב ההצגה יצליח לשאוג כאריה את "נעריצך ונקדישך!" – ומיד יקפוץ לנשק את נמרודה אהובת-ליבו, בעלת הקול הצלול והמתפנק.

הגיע ערב ההצגה, אולם בית-הספר פיק"א התמלא בהורים, בתלמידים ובמורים, גם הוריו של חנניה ישבו בקהל. הלבישו אותו בבגדים השחורים והדביקו לו זקן, שפם ופיאות. אבל כאשר קם משולחן-הסעודה שעל הבמה ותקע את אגודליו מתחת לבית-השחי, בגד בו לפתע קולו וככל שניסה לבטא: "נעריצך ונקדישך! נעריצך ונקדישך!" – לא רק שלא נשמע בקול רם אלא אפילו לחישה לא בקעה מפיו.

הוא פשוט נאלם.

חנניה ליעלע בגרונו. המורה ציפה לחשה לו מאחורי הקלעים: "נעריצך ונקדישך!" והוא המשיך ללעלע וקולו לא נשמע. כמו בסרט אילם. כמו תולעת.

באולם נפלה דממה, אבל עד מהרה החלו להישמע ציחקוקים. אחד הפרחחים שלנו, שלא קיבל תפקיד בהצגה מפני שהחיבורים שלו היו מלאים מחיקות ושגיאות-כתיב, הכניס שתי אצבעות לפיו והרביץ שריקה אדירה שהרעידה את חלונות האולם (שנוצר משלוש כיתות בצריף הארוך שדלתותיהן-המחברות נפתחו לרווחה) והשריקה הגבירה את גלי הצחוק בקהל.

באותו רגע נשבר חנניה וברח מהבמה. הוא רץ החוצה. בדרכו זרק את הכובע, את הז'קט, תלש את השפם, הזקן והפיאות, ניפנף מעליו את הנעליים הגבוהות של האיכרה שבהן הנעילו אותו להצגה –

ויחף, והוא רק במכנסי-התעמלות כחולים ובגופייה לבנה, רץ בדרך החול, לאור הירח, אל הפרדסים. שם ישב בשולי גומה של חול פריך, מתחת לעץ תפוזים חשוך, ובכה.

ככה הסתיימה הקאריירה הקצרה והכואבת של חנניה בתור שחקן על הבמה, ומאז לא העיז לשחק בשום הצגה. הוא הלך בראש כבוש באדמה והתבייש להסתכל לנו בעיניים כי חשש שכולנו צוחקים עליו.

יום אחד הרים חנניה ראש והנה מולו עומדת נמרודה היפה, במכנסי התעמלות קצרים וברגליה הנהדרות! –

הוא הסמיק מאוד אבל נמרודה אמרה לו: "בוא הנה!"

כאשר התקרב אליה היא התרוממה על קצות אצבעותיה ההיחפות, נשקה לו על המצח, וברחה בקול של צחוק צלול.

זה קרה כבר בחופש הגדול, בקיץ, כאשר היינו מסתובבים יחפים במשעולי המושבה. לימים אמר לי חנניה ששווה היתה לו לו כל הבושה על הבמה, ובלבד שקיבל מנמרודה נשיקה!

הוא לא ידע שנמרודה התערבה על כך עם אחת החברות שלה, וכי כולן התפוצצו מצחוק בשומען את המעשה בנשיקה, ואני לא גיליתי לו.

היתה אז תקופה ומגמה, טרנד, של התערבויות. כאשר היינו במחנה-העבודה בקיבוץ כפר-החורש התערבו ביניהם הבנים שנמרודה תשתין על חנניה. עד היום אינני יודע איך הצליחו בכך. אולי עבדו על אחת החברות שלה.

הדבר התרחש בלילה, באוהל הבנים, איכשהו הזיזו לשם את השביל המסומן אבנים לבנות ומוביל לשירותי הבנות, העירו את נמרודה משינה עמוקה, אין צורך לומר שחנניה עצמו ישן, מת מעייפות אחרי יום של קטיף במטע תפוחי-העץ, היא הגיעה חצי-ישינה, ישבה על איזה ארגז גדול מעל חנניה – והשתינה עליו. הוא התעורר בבהלה נוראה והתחיל לצעוק משהו באידיש. ואז נמרודה נבהלה עוד יותר וברחה משם בתחתונים מופשלים ובכתה כל הלילה ולמוחרת קמה בחום גבוה ומישהו כמובן התנדב לנסוע איתה חזרה למושבה.

בקיצור, זה היה תעלול אכזרי שאיש לא דיבר עליו אז. עד היום קשה לי להאמין שהיו בינינו נבלות כאלה.

יכול להיות שרצו לנקום בנמרודה יותר מאשר ביקשו להתעלל בחנניה. היא התחילה אז בפעילות מינית עם בנים מהכיתות הגבוהות ואצלנו כעסו מאוד מפני שלא היתה לנו עוד חתיכה כמוה. לילה אחד סידרו הפרחחים שלנו עם אחד הבנים מהכיתה שמעלינו, שאותו אהבה כניראה נמרודה באותה תקופה – שיביא אותה בלילה לספסל שבפרדס הנטוש מאחורי בריכת "מכבי" ויחשש אותה (כך קראנו אז למזמוז) עד שיעלה ממנה עשן. הוא ישב איתה שם ולאט-לאט היא הירשתה לו לפשוט את חולצתה ולהתיר את החזייה, וכאשר ידע שכל החלק העליון שלה חשוף הוא הרביץ שריקה קלה ואנחנו כולנו הארנו עליה מכל צד בפנסי-כיס והיא תפסה את החזייה והחולצה וקמה וברחה מהפרדס. אני חושב שכולנו אוננו אחר-כך מהזיכרון על השדיים הנהדרים שלה שהיו זקורים כמו מגש וגם עכשיו יש לי זיקפה כשאני נזכר בהם.

פרק שבעה-עשר

נאום הסרדינים לרגלי המונפורט

חנניה הגיע אלינו מפריס אבל הוא לא נולד בפריס אלא בווארשה. הוריו ברחו איתו בעודו ילד, לאחר שהגרמנים פלשו לפולניה, הפציצו במטוסיהם את וארשה וכבשו גם אותה. חנניה והוריו התגלגלו עד לטאשקנט, עיר-הבירה של אוזבקיסטן, בחלק של רוסיה השייך ליבשת אסיה ואשר הגרמנים, למרבה-המזל, לא הגיעו אליו.

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה ישב חנניה עם הוריו במחנה-עקורים, מחנה של פליטים יהודים בגרמניה הכבושה, ומשם עברו לפריס. חנניה היה מילדותו בעל כישרון לציור. עוד בטאשקנט היה הולך מוקסם וגם רעב עם הוריו לשווקים ההומים ומצייר את הדוכנים ואת ערימות המזון ואת המוכרים והרוכלים האוזבקים. אולי היו שם גם בני שבטים ועמים של רוסיה האסיאטית, ששומעים עליהם מדי בחדשות: קאזאחים, צ'צ'נים. אבא של חנניה היה מוכר לאוזבקים את הציורים הצבעוניים של חנניה תמורת לחם.

גם בפריס המשיך חנניה לצייר ואפילו זכה בפרס ראשון מבין כל תלמידי בתי-הספר של העיר. אבל הוריו של חנניה לא רצו להישאר בגולה. הם החליטו שאחרי המלחמה הנוראה, שבה נשמדו שישה מיליונים מבני עמנו, יש רק מקום אחד שראוי לגור בו, ישראל.

וכך הגיעו חנניה ומשפחתו למושבה שלנו. מהר מאוד למד עברית והשתדל להיות כאחד מאיתנו בבית-הספר ובתנועת-הנוער – אבל הוא לא היה כמונו. הוא היה משכמו ומעלה לעומתנו. אנחנו היינו נערים די פשוטים, דיברנו רק עברית, וקצת אנגלית, בקושי. כל מה שידענו על העולם היה מספרים שקראנו, מעיתונים, וקצת מסרטים ומיומני-סרטים. בשנים ההן היו מקרינים לפני כל סרט "יומן חדשות" בשחור-לבן, שהיה מורכב מכתבות מצולמות מהעולם או מישראל. היומן היה מתחדש אולי פעם בשבוע, והמקום היחידי שיכולת לראותו היה באולם הקולנוע.

חנניה ידע צרפתית, אידיש, אנגלית וגם קצת רוסית ופולנית. הוא הכיר את המוזיאונים בפריס ואת כתבי הסופרים והמשוררים הגדולים של צרפת. הוא הביא איתו ספרים ואלבומים של סופרים וציירים מפורסמים והיה קורא לנו מהם ומתרגם בו-במקום. היינו יושבים אצלו בחדר הקטן שבנה לעצמו במו-ידיו כדי שיהיה לו סטודיו לצייר בו את תמונותיו. יושבים ושומעים מפיו על נפלאות העולם הגדול, מתבוננים בו כשהוא עומד ומצייר תמונות שמן, מריחים את הריח החריף של הצבעים ושל חומר-הדילול העשוי שרף-עצים, ומרגישים שדרכו אנחנו כאילו נוגעים בתרבות ובאמנות של אירופה, היבשת שהוא והוריו עזבו אחרי השואה ושהיתה אז בעינינו כל התרבות העולמית ובית-מטבחיים גם יחד.

חנניה כבר ניראה כאחד מאיתנו, שזוף, בסנדלים, במכנסי-חאקי קצרים, בכובע טמבל. מי שראה אותנו הולכים בחבורה לא היה מבדיל בינינו. סבא, שהיה ממייסדי המושבה, כבר לא היה בחיים, אבל חנניה אהב לשבת בביתנו ולשמוע מפי אבי סיפורים על השנים הרחוקות של המושבה תחת שלטון התורכים והאנגלים. אני חושב שהוא העריץ את אבי.

יום אחד טיילנו אל המיבצר הצלבני מונפורט שבגליל המערבי. נעלנו נעלי-עבודה שחורות וגבוהות, נשאנו על גבינו תרמילים ובהם קצת מזון ושקי-שינה, הצמדנו מימיות לחגורותינו, נופפנו במקלות-הליכה שבידינו, צעדנו ושרנו. לקראת הערב הגענו לרגלי המיבצר הצלבני העתיק. פרקנו את התרמילים, הוצאנו את הצידה, והתחלנו להכין את ארוחת-ערב.

חנניה לא השתתף איתנו בהכנות. הוא עמד והתבונן בנוף הנפלא הנשקף לצד מערב – הים, השמש השוקעת, שפלת החוף שכולה שדות ומטעים מעובדים, קירות הוואדי הירוקים, ההולכים ומתרוממים משני העברים, ומאחור, צללית המיבצר –

אנחנו פרשנו בינתיים חתיכת קרטון ועליה שמנו פרוסות לחם שחור, מלפפונים, עגבניות, מלח, ביצים קשות, וגם פתחנו קופסת סרדינים. סרדינים היו הכיף של כל טיול. מסע בלי סרדינים זה כמו מימייה בלי מים ובנות בלי ציצים, כך היינו אומרים.

 "חנניה, תפסיק להסתכל כבר על הנוף! בוא לאכול – "

 "אני לא מבין אתכם. רק צורכי הקיבה מעניינים אתכם. בשביל מה טיפסתם עד כאן אם אתם לא מסוגלים להרגיש את היופי של הנוף, איך הטבע מדבר אלינו בצורות ובצבעים שלו – "

 "חנניה, תפסיק כבר להתפלסף! אנחנו אוכלים!"

 "גם הפרות לועסות את העשב אבל הן לא מסוגלות לקלוט את היופי של הירוק – "

וכך זה נמשך, ונמשך. אנחנו אוכלים, וחנניה מסביר לנו את הנוף, וכאשר סיים סוף-סוף את הרצאתו, והואיל בטובו להצטרף אלינו – לא נישאר אף סרדין בקופסה, רק השמן, ושני זנבות שקופים שוחים בו!

 "איך, איך הייתם מסוגלים לגמור את כל הסרדינים בזמן שאני השתדלתי לפתוח את העיניים שלכם, שתתבוננו, שתבינו את הנוף! איך? איך?" נעלב חנניה עד עמקי נפשו, וטבל את הלחם בשאריות השמן שבקופסה.

ולעולם, לעולם לא שכח לנו את הסרדינים. כל פעם שהיה כועס עלינו, או רוצה להוכיח לנו כמה רחוקים אנחנו מהתרבות ומהנימוס של אירופה, היה מזכיר לנו את הסרדינים שחיסלנו בזמן שהוא עמד והתפעל מן הנוף.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* למוריי וידידיי דרור אידר ואהוד בן עזר, יישר כוחכם להמשך פעילותכם. שבחים מגיעים לכם על חשיפת מגמתם ה'ממזערת' של רות קלדרון ועמיתיה, בהאדרת הכנועים, והדרת הנאבקים מול עושק האומות.  מהעת העתיקה ובמהלך שנות הגלות הטיפו חז"ל והרבנים שלא 'לצאת בחומה', והשם ירחם. כך עם התעוררות הציונות, ניעורו אלה שהזהירו מפני ההתיישבות המכעיסה את הגויים. בדיעבד, סייעו המערערים בכך שהקשיחו את דעת הנהגת הערבים ומנעו מהם מלהשלים עם קיום היישוב היהודי כמיעוט משגשג בצד הרוב הערבי הגדול. וכך הביאו הערבים באלימותם, לגיבוש הישוב ולהתגוננותו, ולהקמת מדינת ישראל.

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

* יש לנו חברה בודדה שאינה ישנה בלילות רק בגלל החור שנתגלה בתקציב המדינה, ויש לנו חבר בודד שאינו ישן בלילות רק בגלל החור שאין לו על ידו במיטה.

* ברכות למכבי תל-אביב שזכתה באליפות. הזיקוקין די נור בכיכר רבין במוצאי השבת האחרונה, שאותם ראינו מחלונות דירתנו, היו מרהיבים כמו בליל חג העצמאות. מעניין אם הם יעזרו בבחירות הקרובות לחולדאי מול ניצן הורביץ.

* בחודשים האחרונים התאהבנו בצנון אדום, פרוס, פעמיים ביום, לארוחות הבוקר והערב. האם זה מעיד על הפרעה נפשית כלשהי? נטייה לפאשיזם? גזענות? קמצנות? חוסר התחשבות בזולת?

* האם מוזיאון נחום גוטמן הפך שוב למוזיאון העם הפלסטיני בישראל, באוצרוּתה של רונה סלע? הוי נחום, נחום, מי יגלה עפר מעיניך? במוזיאון שלך סבורים כנראה שארץ-ישראל היא פלסטין!

* נחום גוטמן היה חתן פרס ישראל. רק מעטים יודעים שקיבל את הפרס לא כצייר ומאייר גאוני אלא בסוגה של ספרות ילדים ונוער. אהרן אמיר קיבל את פרס ישראל לא כסופר וכמשורר אלא כמתרגם. דבורה עומר קיבלה את פרס ישראל – לא לספרות, כאחת מגדולי סופרי הילדים והנוער בישראל, אלא על מפעל חיים. יבדל"א סמי מיכאל לא קיבל עד היום את פרס ישראל. גם דודתנו המשוררת אסתר ראב לא קיבלה. והיא דווקא ידעה עברית ולא היתה מתקשה בקריאת התודה של מקבלי הפרס, בעברית – כשם שהתקשתה הפרופסורית שנאמה בשמם השנה.

* משה מוסינזון, הסופר והעורך, אביה של דבורה עומר שנפטרה בשבוע שעבר, למד בכיתה אחת עם אימי דורה [דבורה] בבית הספר העממי פיק"א בפתח-תקווה. אימי היתה מספרת שהלימודים לא כל כך עניינו אותו כי רוב הזמן, בשיעורים, היה קורא ספרים מתחת לשולחן.

* ברכות לח"כ אריה דרעי ה"מרוקאי" להתמנותו ליושב ראש תנועת ש"ס בברכתו של מר"ן הרב עובדיה יוסף ה"עיראקי" [שקבע: "חייבים להחזיר פיקדון לבעליו! (גם אם הוא גנב?)"] – כדי שיוכלו הש"סים לקיים את המצווה החשובה של החלק הנבער והמושחת ביהדות ה"מזרחית" – "שרייך סוררים וחבר גנבים – כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים!" –

וברכות לשרים יאיר לפיד ונפתלי בנט שהתעקשו שלא להכניס את מורשע ש"ס לממשלה! –

וברגע האחרון נמסר לנו כי בתנועת ש"ס החליטו להחליף בכל מקום את הנחש שבמקרא – לנחש"ס!

* חוששים היינו שאולי עומעמה במקצת עמידתנו כסופר הנידח של הספרות העברית בימינו, אך לא, הנה עומדים בפתח חודש הספר ושבוע הספר העברי – ומכל עשרות ומאות הסופרים והמשוררים המופיעים בו, לא פנו ולא הזמינו אותנו אפילו לאירוע אחד!

אז עדיין התואר בידינו!

* תבורכנה ידי טייסינו המפציצים ציבורי טילים בסוריה. מעניין אם יש עוד מישהו פקוח עיניים בעולם, ובייחוד ב"מערב", שאינו רואה כי בבלגן של המזרח התיכון וארצות הערבים המתפוררות לשבטים ועדות – הגורם היציב היחיד, ולא במקרה – הוא ישראל! – אצלנו ה"תפוצות", גם מארצות האיסלאם  [גם אריה דרעי] – היו לעם אחד, אצלם ה"עמים" מתפוררים לשבטיהם ולעדותיהם כמו לפני הקמתן המלאכותית של "מדינות ערב", שגבולותיהן משורטטים לא בתנ"ך אלא בסרגל!

יבורכו גם השאהידים של החיזבאללה המוסרים נפשם בקרבות מול המורדים בסוריה. כן ירבו כמותם – ליהנות בקרב הבתולות חשופות השת בגן העדן – הרוצחים משני הצדדים, כי כמעט כולם שונאינו הם, ואם היו יכולים היו עושים לנו מה שהם עושים ל"אחיהם".

יבורכו גם הרוצחים הסוריים מטעם אסאד שטבחו בסוף השבוע מאות גברים, נשים וילדים בסביבות העיירה בניאס בצפון המדינה, ואשר על כך האתר האינטרנטי של עיתון "הארץ" לא טרח לפרסם דבר כי הרי לא מדובר ברוצחים שלנו, חיילי צה"ל! או בהפצצות של צה"ל על הסורים המסכנים!

יבורכו גם הערבים אזרחי ישראל ויודו לנו יום-יום על כך שהם אזרחים חופשיים כאן יחד איתנו ולא בשום מקום אחר במזרח התיכון ובארצות ערב! – הם, "ערביי השמנת!" – ערבּ אל זיבּדה – בפי שאר הערבים בארצות הסובבות אותנו – המקנאים בהם מאוד! וימשיכו אחמד טיבי וחנין זועבי ללמדנו דמוקרטיה מהי – כי בארץ איסלמית אחרת היו כבר מזמן ראשיהם מתנודדים על חבל התלייה או תקועים לשנים רבות בבתי-הסוהר!

ולא צריך להיות "פאשיסט" כדי לכתוב כך. צריך רק לא להיות אידיוט מוסרי!

* גם מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ מתנצלת על היקפו המצומצם של הגיליון, וזאת כאמור מאחר שכל המערכת מגוייסת להגהות הרומאן החדש של העורך – "מסעותיי עם נשים", שהוא בעיניה משהו שנמצא על הגבול העדין שבין קְוַואטְשׁ לְשוּנְד.

* "טימוטי סניידר: ארצות דמים, אירופה בין היטלר לסטאלין", ­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­הוצאת "כתר" – זה הספר המרטיט והמטלטל ביותר שקראתי על אודות שני הפסיכופטים האלה. חשיבותו מתעצמת על היותו מאיר עיניים על מהותם של "איזמים" מכל מין, סוג, השקפה פוליטית ועוד...

 מוטי בן חורין

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2490 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל