גיליון מס' 840 ליום ירושלים

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט באייר תשע"ג, 9 במאי 2013

עם צרופת הפואמה של יוסי גמזו "עמוק בלילה, עמוק בירושלים", וצרופת ההודעה על ערב אורפז עם הסרט עליו "קול מילה אימא" בסינמטק תל-אביב ב-3.6.13

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עָמֹק בַּלַּיְלָה, עָמֹק בִּירוּשָלַיִם, תשעה שערי עיר ושיר. // עמוס גלבוע: להאיר 3 נקודות של התפכחות. [ציטוט]. // גיא בכור: יתרוננו בהתבדלות. [ציטוט]. // מלכה נתנזון: פגישה טרום-ניתוחית. // עוז אלמוג: מצייצים בכיכרות. // אהוד בן עזר: באיזה קקה הם עוסקים? ומדוע שניקח אותם ברצינות? // אלוני זמורה: קסמה של ירושלים. // תקוה וינשטוק: כדורגל בספרים. 1. רבקה מגן:  "הכדור הוא ה...גול"  ו"הכדור הוא ה...הגול חוזר בגדול". // 2. "כשנשים אוהבות ..." לשמואל יריב. // אלי מייזליש: בלי סודות: רגע לפני חצות – יש לפרסם את כל כלי הנשק שיתקיפו את איראן. // איליה בר-זאב: חזרה לשִׁגרה. // אורי הייטנר: 1. מחוייבות לאמת ולצדק. 2. זכויות אדם – כחול לבן. // יעקב זמיר: נתנו לכם להדליק המשואות (או: הכובע של מוסטפה).// ראיון קצר עם חיימקה שפינוזה. // אהוד בן עזר: 256 שקלים ל-4 עסקיות מצויינות ב"קלמנטיין". // רות ירדני כץ: שלוש פעמים בשבוע? // רות ורפי סירקיס: ברכות לעוז אלמוג. // ראובן שיפריס: ראיונות בתקשורת. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות",  פרק שמונה-עשר: הצלת נמרודה בארבל. פרק תשעה-עשר: אבקת-חלב לתינוק הערבי בבית-חנינא. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עָמֹק בַּלַּיְלָה, עָמֹק בִּירוּשָלַיִם (*)

תשעה שערי עיר ושיר

"וְכָל הָרוּחוֹת שֶבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְבוֹת בִּירוּשָלַיִם"

(ר' עובדיה מִבּרטנוּרא: "מסע בּארץ ישֹראל")

א). אַקְדָּמוּת מִלִּין

1.

צַנְחָן צָעִיר-לְשֶעָבָר חוֹזֵר עִם לַיִל

אֶל עִיר-הַנֵּצַח, נֵצַח בּוֹ שוֹכְנִים רֵעָיו

שֶשּוּם מַלְאָךְ בּוֹ לֹא זִמֵּן לָהֶם שוּם אַיִל

כְּאָז, לָאָב וְלִיחִידוֹ אֲשֶר אָהַב

הָאִיש הַהוּא שֶבְּנָשְׂאוֹ יָדוֹ לְמַעְלָה

בָּהּ נִשְלְפָה הַמַּאֲכֶלֶת לְהַכְחִיד

אַף לֹא שִעֵר כִּי מֵאוֹתָהּ שָעָה וָהַלְאָה

שוּב לֹא יִזְכּוּ יוֹרְשָיו, וְלוּא לְדוֹר יָחִיד

בְּאוֹתוֹ נֵס חַדְפַּעֲמִי שֶל פְּטוֹר מִשֶּפֶךְ

כָּל הָאָדֹם-אָדֹם הַזֶּה, שֶבּוֹ אָבוֹת

אוֹמְרִים קַדִּיש עַל יַלְדֵיהֶם וְלֹא לְהֶפֶךְ

בַּעֲקֵדוֹת אֵינְסְפוֹר, בָּהֶן, כְּבַעֲבוֹת

כְּרוּכִים נְהִי שָֹרָה וּנְהִי הָגָר גַּם יַחַד,

כָּל זַעֲקוֹת הַשַּכּוּלוֹת מֵאָז בִּטְוַח

אַדְמַת-הָרִיב הַזֹּאת שֶבָּהּ מוֹרִיש הַפַּחַד,          

פַּחַד יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל, שֶבּוֹ נִטְבָּח

אָח בִּידֵי אָח, אִם לְאוֹר יוֹם אוֹ בִּדְמִי לַיִל

אֶת קִלְלַת הַמַּשְֹטֵמָה שֶאֵין לָהּ אָח

וְאֵין לָהּ קֵץ בְּעוֹד שְנֵיהֶם חוֹלְקִים בִּשְנַיִם

בִּמְקוֹם בָּאַיִל

רַק בַּתַּיִל

וּבַסְּבַךְ.

וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַגִּבְעָה וְהַתַּחְמֹשֶת

וְאֶת הַמָּוֶת רָץ זִיג-זָג בַּחֲפִירוֹת

וְאֶת רִגְעֵי הָאֵין-בְּרֵרָה שֶל אוֹ שֶ, אוֹ שֶ

סוֹמְרִים בִּפְנֵי הַחַיָּלִים הָאֲפֹרוֹת

וְהוּא זוֹכֵר בָּךְ כָּל סִמְטָה, יְרוּשָלַיִם,

וְהוּא זוֹכֵר בָּךְ אוֹר שֶל שַחַר שֶאָדַם

וְאֵיךְ הָרֵי מוֹאָב נָגְעוּ בּוֹ בַּשּוּלַיִם

כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת שֶל נְבוּאָה טְבוּלוֹת בְּדָם

וְאֵיךְ הַוָאדִי נֶהֱפַךְ לְגֵיא צַלְמָוֶת

וְהַדְּמָמָה קָרְסָה כְּמִין בִּנְיַן קְלָפִים

וְלֹא אֶחָד מִנְּעָרַיִךְ שֶאָהַב אֶת

יָפְיֵךְ וּשְמֵךְ נִקְצַר בְּאֵש הַצַּלָּפִים.

וְאַתְּ הָרִים סָבִיב סָבִיב לָךְ, עִיר-הַנֵּצַח,

וְאַתְּ חָרוֹן דְּלוּק-אֵש עַל אֶרֶץ עֲשֵנָה,

זֶה שֶאִחָה בָּךְ אֶת הַחֶתֶךְ וְהַפֶּצַע

אֲשֶר בִּתֵּר אוֹתָךְ לִתְשַע-עֶשְֹרֵה שָנָה

אַךְ זֶה שֶלֹּא אִחָה בָּךְ עַד הַיּוֹם אֶת פַּעַר

הַמַּשְֹטֵמָה מִימֵי יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל

וְשֶיַּחְזֹר בָּךְ וְיַכֶּה בָּך עַל כָּל שַעַר

בְּאֶגְרוֹפֵי הַפִּכָּחוֹן שֶל אוֹר מֵהֵל,

צוֹנֵן, רוֹצֵחַ אַשְלָיוֹת, חוֹשֵֹף מַהוּת

אֶל אִלּוּצָיו שֶל קְלַסְתֵּרוֹן מַתְוֶה דְיוֹקָן

לְהִתְיַצֵּב מוּל מַרְאָתָהּ שֶל הַזֶּהוּת

שֶל מִי אֲנַחְנוּ

וּמַדּוּעַ דַוְקָא כָּאן.

2.

פַּעֲמוֹנֵי חֲצוֹת מַכִּים אַדְווֹת נְחֹשֶת

בְּדִמְמַת אַגְמֵי הַלַּיְלָה. אַלְמוֹנִים

כּוֹכְבֵי סִיוָן וּצְעָדֶיךָ. אַל תִּכְבֹּש אֶת

מְבוּכוֹתֶיךָ. פְּסַע, אֵין אִיש בַּמִּפְתָּנִים.

תְּפִלָּה לֶעָנִי כִּי יַעֲטֹף, נָשוּי מֵאֹשֶר,

עָנִי מִמַּעַשֹ,

מִתְּשוּבוֹת,

מִפִּתְרוֹנִים.

תְּפִלָּה לַאֲנִי כִּי יַעֲטֹף אוֹתוֹ הַחֹשֶךְ

הַמַּגִּיפוֹ מִחוּץ אֲבָל פּוֹקְחוֹ מִפְּנִים.

וּזְמַן יָחֵף מִסִּימָנֵי-קְרִיאָה, מִפֵּשֶר,

מִוַּדָּאוּת, מֵאָזִימוּטִים, מִצְּפָנִים

מִתְפַּעֲנְחִים. לֵךְ בְּעַל-פֶּה, כְּעַל הַמַּיִם, לְפָנִים,

כְּדָם עִוֵּר בְּתוֹךְ מַחְזוֹר דָּמָן שֶל סִמְטָאוֹת. הַקֶּשֶר

הָעַז, הַגּוֹרְדִּי שֶל חַיֶּיךָ שֶאֵינְךָ

אָדוֹן לָהֶם כִּי אִם עַבְדָּם, רוֹדֵף אַחְרֶיךָ

וְלֹא אַתָּה אַחְרָיו. מִי, מִי אַתָּה? פָּנֶיךָ

אוֹבְדִים מִמְּךָ, בּוֹגְדִים בְּךָ, בַּחֲשֵכָה

שֶהִיא כֻּלָּה חִידוֹת: מִנַּיִן? מָה? לְאָן?

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין: אַיִל? סְבַךְ? סְבַךְ-תַּיִל?

עָמֹק בַּלַּיְלָה,

עָמֹק בִּירוּשָלַיִם,

עָמֹק מֵרְחוֹב סַלָּאח-אַ-דִין עַד סִילוּאָן

עֲבוֹר בְּשֶקֶט מְמֻקַּש-נִבְחוֹת-כְּלָבִים כִּבְתוֹךְ תַּלְמוּד

יְרוּשַלְמִי סְבוּךְ-סֻגִיוֹת, כְּתַג, כְּהֶעָרַת-שוּלַיִם.

אֵינְךָ פִּתְרוֹן. אַתָּה חִידָה הֶחָדָה אֶת יְרוּשָלַיִם

שֶהִיא חִידָה הֶחָדָה אֶת לֵילְךָ, גַלְמוּד

עָמֹק בִּירַק-בְּאֵר-הַמִּי-וְהַמִּנַּיִן,

עָמֹק בִּגְרוֹן צַעֲקָתָהּ

שֶל הָאִלְּמוּת.

ב). שַעַר הַפְּרָחִים

3.

הָיָה אָבִיב בִּירוּשָלַיִם וּבַדָּם.

הָיָה הַשּוּק. הָיָה יַסְמִין בִּנְחִירֵי-פֶּרֶא.

הָיִית עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר שֶל צִמְאוֹנַי לָךְ, מְקֻטֶּרֶת

מוֹר וּלְבוֹנָה מִכָּל אַבְקַת רוֹכֵל. מֻקְדָּם

מִדַּי נָתַתְּ לִי אֶת כֻּלֵּךְ בְּסִמְטְאוֹת

צִנַּת הָאֶבֶן הַזְּקֵנָה בַּצָּהֳרַיִם

וְהַבָּשָֹר הַחַם וְהַצָּעִיר עִם לַיִל

אֲבָל נוֹרָא לֹא מְאֻחָר מִדַּי לִבְכִי, לְהַפְתָּעוֹת

וְלִצְחוֹקִים עִנְבָּלִיִּים. "בָּארָאד! בָּארָאד!"

צָעַק יְרִיד-הַהֲבָלִים, נִחָר מִמֶּתֶק

תְּמַד-חֲרוּבִים מַקְצִיף בִּבְרַק בְּזִיכֵי-נְחֹשֶת

מִצְטַלְצְלִים כְּטַנְבּוּרִין. מִי שֶחָרַד

הָיָה הַלֵּב, סְחַרְחַר מִצֶּבַע. נְבוֹךְ-אֹשֶר

כְּמִגֻּזְמָה-לֹא-תֵאָמֵן, הַמִּתְאַמֶּתֶת

יָפָה כָּל-כָּךְ וּמִזְרָחִית כָּל-כָּךְ, לָהַט.

הָיָה אָבִיב בִּירוּשָלַיִם.

הָיִית אַתְּ.

4.

כָּתְלֵי-אֵזוֹב נָדְפוּ פְּסוּקֵי שִיר-הַשִּירִים, כְּנַעֲנָע,

עִם אֵיזֶה בֹּשֶֹם שֶל פְּסוּקֵי "שֻלְחָן עָרוּךְ" לְיוֹסֵף קָארוֹ.

אַבְקַת רוֹכֵל שֶלִּשְלֹמֹה –  רָאשֵי בְּשָׂמִים שֶלֹּא נֶחְקָרוּ,

"אַבְקַת רוֹכֵל" דְּלַמָּרָן –  דְּפוּס שָׂאלוֹנִיקִי, הַתַּקְנָ"א. (1)

אַחַר-כָּךְ לַיְפְּצִיג, הַתַּרְיָ"ט. פִּלְפֵּל הַשּוּ"ת

כָּתוּש עַד דַּק, מַבְעִיר עֵינַיִם בִּכְתַב רָשִ"י, אֵש חֲרִיפְתָּא.

אֶלָּא שֶכָּאן – רוּחוֹת מִשּוֹעֲפָאת, מִסִּילוּאָן, מִלִּיפְתָּא

קוֹרְאוֹת תִּגָּר עַל מִקְלְעוֹת פִּלְפֵּל הַשּוּק.

וְהָרוֹכֵל הַצּוֹעֲנִי, הַזְּמַן, הַזְּמַן,

סוֹבֵב הוֹלֵךְ בְּתַרְמִילוֹ עֲמוּס-הַנֵּצַח

כְּמוֹ הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא סוּק-אֶל-עַטָּרִין (2)

וּבוֹ בִּבְלִיל אֶחָד, מֵבִיךְ, לֹא יְאֻמַּן:

נֵרְד וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן וָקֶצַח

וְצַלְבָנִים, וּמוּאַזִּינִים נִחָרִים

מִ"גָּלִיקַנְטֶה" וְ"אֶל-אַקְסָא" לַ"חֻרְבָה".

וַאֲנָחוֹת. אַנְחוֹת עֶלְבּוֹן וְאַהֲבָה.

5.

תְהוֹם-עוֹלָם: הַבֻּרְסְקִי מוּל הַבַּשָּׂם. (3)

שֶלָּךְ בַּשָֹּם, יַלְדָּה שֶלִּי, רֹדֵף קָדִים וְרֹעֶה רוּחַ.

אֲבָל לֶחְיֵךְ, הַמַּזְכִּירָה לוֹ לְעוֹלָם לְחִי-תַפּוּחַ

וּלְחִי-תַפּוּח-חַי, הַמַּזְכִּירָה לוֹ אֶת לֶחְיֵךְ, הֵן סַם

צוֹרֵב וָחָם שֶל גַּעֲגוּעַ-אֵין-הָכִיל

אֶל מַחְצִיתוֹ הָאֲבוּדָה: עִטְרָן וָזֶפֶת,

עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, כָּנָף וָזֶפֶק

שֶל שֶֹכְוִיִּים מְאֻנְקָלִים. שוּקֵי רָכִיל

בְּדִנְדּוּנֵי אָרְחוֹת נֵכָר. תַּגָּר. תּוֹגָר.

וְאָהֳלִים. וַאֲהָלוֹת. אֵטוּן דַּמֶּשֶֹק.

זְכוּכִית חֶבְרוֹן. תְּמָרֵי בַּצְרָה. שְטִיחֵי שִירָז.

כָּל הַהוֹמֶה וְהַמְּרַשְרֵש וְהַצּוֹעֵן וְהַנִּגָּר

וְהַנוֹעֵץ שִנָּיו בַּזַּיִת וּבַשֶּסֶק

וּבַחַיִּים, בִּבְשַׂר-בְּשָׂרָם שֶהוּא שִירָה.    

ג). שַעַר שְכֶם

6.

זְרִימַת קְשָתוֹת וְקִמְרוֹנוֹת. מַה צְּעִירָה זִקְנַת הָאֶבֶן.

מִישֶהוּ חַי כְּבָר, בִּמְקוֹמֵנוּ, אֶת הַכֹּל, כְּמִקְדָּמָה:

קוֹנְטוֹ שֶל נֶצַח,

שַעַטְנֵז שֶל אַהֲבָה וּמַשְֹטֵמָה.

וּבְשַעַר שְכֶם קִפְּצָה בִּתּוֹ שֶל לִגְיוֹנֶר מוּמָת עַל חֶבֶל

מוּל יְתוֹמוֹ שֶל מַקְלְעַן-הַצַּנְחָנִים שֶלֹּא זָכָה

לִרְאוֹת אֵיךְ בְּנוֹ שֶלּוֹ, שָנָה אַחַר שָנָה, יוֹתֵר דּוֹמֶה לוֹ

בָּעִיר הַזֹּאת שֶלֹּא חֻבְּרָה יַחְדָּו וּבַלֵּילוֹת הוֹמֶה לוֹ

יְלֵל הַנַּאקְבָּה עִם זִכְרוֹן טֶבַח תַּרְפָּ"ט שֶלֹּא נִמְחָה

בְּדִיסְהַרְמוֹנְיָה חֲמוּצַת-דָּמִים שֶרֶגַע לֹא מִתְּנָה

שוּם רְטִיַּת-מִלִּים-יָפוֹת אֶת כְּוִי שִבְתָּהּ-אֶל-עַקְרַבִּים.

לֹא רַק אֶת אֵש הָאַהֲבָה לֹא יְכַבּוּ מַיִם רַבִּים

וּנְהָרוֹת לֹא יִשְטְפוּהָ,

גַם אֶת זֹאת שֶל הַשִּׂטְנָה.

וְעַד הַיּוֹם, כְּמוֹ מוּל שַוְעוֹת נְבוּאָתוֹ שֶל יִרְמְיָהוּ

אֵין סִדְקֵי-תְּכֵלֶת-הַתְּבוּנָה בֵּין עַנְנֵי-הַשְּחוֹר נִבְעִים

וְעַד הַיּוֹם מֵרִיץ אוֹתָנוּ עִוְּרוֹנוֹ שֶל צִדְקִיָּהוּ

רִיצַת אָמוֹק

בְּתוֹךְ מַחְשָךְ עָמֹק

שֶל מְעָרַת-עִוְעִים –

אֶת יִשְמָעֵאל וְאֶת יִצְחָק גַּם יַחַד, שֶאֵינָם זוֹכְרִים

כִּי מֵאוֹתָן אַבְנֵי חוֹמוֹת עַצְמָן

נִתָּן לִבְנוֹת גְּשָרִים.

7.

וּבִמְעָרַת עִוְרוֹן-פְּחָדָיו-שֶל-צִדְקִיָּהוּ שֶכְּפָאָנוּ

כְּמוֹ נִבְלְלוּ בָּנוּ לְפֶתַע הַנִּצְחִי וְהֶחָלוֹף

וּכְמוֹ שְכוּחִים, פְּקוּחֵי-כּוּכִים לְקֶצֶב הַלְמֻיּוֹת הַתֹּף

שֶבְּעֻמְקוֹ שֶל הַשָּתוּק בָּהָר וּבָנוּ כְּמוֹ שָמַעְנוּ

דְבָרִים גּוֹאִים בָּנוּ בַּשֶּקֶט הַצָּעוּק, כִּבְנִימִיּוּת

קְדוּמָה מְאֹד. פִּיךְ בְּתוֹךְ פִּי. שְנֵינוּ בְּפִיהָ

שֶל אֲפֵלָה שֶכֻּלָּה רֶחֶם, כֻּלָּה חֵיק. וַאֲבוּקוֹת

מְתַעְתְּעוֹת עַל הַכְּתָלִים הַמְּטַפְטְפִים בֵּין אוֹר וּפִיחַ

אֶת צְלָלִיתֵנוּ הָאַחַת,  בְּקָטָקוֹמְבּוֹת-סַמִיּוּת-

רִיצַת-הַמֶּלֶךְ-אֶל-שְכוֹלוֹ. וְאַתְּ נִלְחַצְתּ אֵלַי רַכּוֹת

כָּל-כָּךְ חַפָּה מִזֶּה, כָּל-כָּךְ לֹא אֲשֵמָה.

לָמָּה דִבַּרְנוּ שָם בְּלַחַש?

מִי שָמַע?

8.

אָנָא בְּכֹחַ, בְּנִיחוֹחַ, עַל הָרֹבַע

הַמּוּסְלְמִי וְהַנּוֹצְרִי, בְּכָל חֲמַת

תָּקְפָּהּ הָעַז שֶל הַפְּלִיאָה פְּקוּחַת הַשֹּבַךְ

הַמַּפְרִיחָה יוֹנֵי-מַבָּט

אַחַת

אַחַת

אֶל הַנֵּכָר הַמִּתְבַּיֵּת הַזֶּה: רְחוֹב אַל-

אַ-דִין, רְחוֹב בַּרְקוֹק, רְחוֹב הַקִּמְרוֹנִים,

רְחוֹב רַמָּאן, רְחוֹב שַדָּאד, רְחוֹב רַסָּאס

וּרְחוֹב הָרָמָכִים וַעֲרַבֶּסְקוֹת-כְּתֹבֶת

שֶל הַקָּסוּם, הַצִּבְעוֹנִי, הַצּוֹעֲנִי,

מָה שֶהִבְהֵב,

מָה שֶצִּלְצֵל,

מָה שֶתָּסַס:

רְחוֹב הַפֶּרַח הָאָדֹם, סִמְטַת הַסַּהַר,

רְחוֹב הַגַּיְא, סָרָאיָה, מַעֲלֵה הַתּוּת

וּרְחוֹב סַנְט פֶּטֶר, סַנְט הֶלֶנָה, פְרַנְסִיס, כְּנֵסִיַּת הַצַּעַר,

הָעִרְבּוּבְיָה הַזֹּאת, הַשֶּצֶף, הַלְּהִיטוּת

לְהִתְנַבֵּא בִּשְׂפַת-בָּבֶל זוֹ שֶל חֵרְשֵי-עַצְמָם-לַדַּעַת,

לִצְעֹק תְּשוּבוֹת רַבּוֹת בִּגְרוֹן חִידָה אַחַת -

וְעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל

וְעוֹד הָאוֹר נִחָת.        

ד). שַעַר יָפוֹ

9.

וּבְשַעַר יָפוֹ נִפְרְטוּ שִׂנְאוֹת-עוֹלָם

לִשְלַל וָלוּטוֹת: פְרַנְק, דִינָר יַרְדֵּנִי, לִירָה,

שַבַּאבּ מִוַּאדִי ג'וֹז, כֻּנְדַּארְגִ'ים(4) מֵאֶל-בִּירָה,

זוּג אַבְרֵכִים מִכּוֹלֵל וַרְשָה, לְמוּלָם

נָזִיר מִפַּדוּאָה, צְלָמִים וְאִיקוֹנִין

בֵּין מַאסְבָּחוֹת-עִנְבָּר(5) נוֹגְהוֹת וּמְזוּזוֹת-כֶּסֶף   

וְדָת-לֹא-דָת מַשְמְשָנִית, מֻרְעֶבֶת, חַמְדָנִית, נוֹכֶסֶת

שֶהִיא דָתָם שֶל הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים

בְּמִלְחֲמוֹת-הַשֵּם בַּפַּת וּבַדְּלוּעִים,

מַסְּעֵי-הַצְּלָב שֶל הַגְּבִינוֹת, כַּדֵּי-הַחֶרֶס

אוֹ הַגִּיהַאד חֲמוּץ-הַדָּם שֶל הַשִּישְלִיק

שֶהֵם חֶמְדַּת גַּעֲגוּעֶיהָ הַכְּלוּאִים

שֶל עֲיֵפַת שוּקֵי-הַסַּיִף-וְהַחֶרֶב

וְאִטְלִיזֵי-הָאֱמוּנוֹת-וְהַמְּשָלִים

אַךְ נוֹרָאִים לְאֵין עָרוֹךְ וּלְאֵין מַשְלִים.

10.

וְרִידֵי-הַשַּיִש הַהוֹמִים כְּמֵיתָרִים.

עַכְשָו עוֹד לֹא, עַכְשָו עוֹד אֵיל-הָאוֹר נוֹגֵחַ

בְּלִי עֲקֵדוֹת סַכִּינִיּוֹת אֶת מוֹרִיָּה

וְשֶטֶף-דָּם פְּנִימִי – הַלְלוּיָה מַמְאֶרֶת

שֶל זִכְרוֹנוֹת – עוֹדוֹ מַמְתִּין בַּמִּסְתָּרִים.

אֲבָל אַחַר, בְּהִשָּלֵף דְּבָרִים מִנְּדָן, בִּדְעֹךְ הָעֶרֶב

בִּלְבוּש שָנִי עִם עֲדָנִים, כְּפָרְפּוּרִיָּה, (6)

יֻקַּז הַכֹּל – אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים

הַנְּבוּאִיִּים,

חוֹלֵי הַתַּן

וְהַיָּרֵחַ

וְזֶה יָבוֹא עָלֵינוּ מְכֻשָּף, סָהוּר:

שְֹאוּ שְעָרִים רָאשֵיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי

עוֹלָם. זֶה הוּא, הַלֹּא נִתְפָּס הַזֶּה, זֶה הוּא –

מָה שֶנִּפְעָר,

מָה שֶשּוֹתֵת,

מָה שֶבּוֹכֶה.

וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד בֶּעָנָן וָאוֹת,

אֲדֹנָי צְבָאוֹת, אַבָּא שֶל כֻּלָּם, וְיִרְאֶה: לֹא נַחְנוּ.

יוֹתֵר מִדַּי כָּבוֹד. יוֹתֵר מִדַּי צְבָאוֹת.

יוֹתֵר מִדַּי מְלָכִים. פָּחוֹת מִדַּי

אֲנַחְנוּ.

11.

וּמָה אֲנִי עוֹשֶֹה פֹּה? מָה עוֹשָׂה כָּאן אַתְּ?

יִחוּר תּוֹתָב וּכְנַעֲנִי שֶל בְּנֵי-בְּלִי-שֹרֶש?

אָז לָמָּה כָּל שִירַת סְפָרַד

וְלֹא עַשְתֹּרֶת

גּוֹאָה בִּי כְּמוֹ בְּאֵר אַרְטֵזִית, בְּמוֹרַד

רְחוֹב בֵּית-אֵל, רְחוֹב מְבוֹא-חַיֵּי-עוֹלָם:

כָּל הַפְרַנְקִיסְטִים, כָּל הַשַּבְּתָּאִים גַּם יַחַד,

כָּל כִּנּוֹרוֹת הָעֲיָרָה הַמִּתְיַפַּחַת

בְּאֵיזֶה בּוֹיְדֶעם אַפְלוּלִי שֶבִּי, נִכְלָם

מֵהֵחָשְׂפוֹ לִשְנוֹת-מֵאָה-כ"א אֵלֶּה

הָעֵירֻמּוֹת לָאוֹר הַבַּר, הַקּוֹצָנִי:

לַעֲזָאזֵל,

אֲנִי שֶל זֶה !

זֶה שֶל אֲנִי !

זֶה בְּנִי הַנָּם בַּאֲשָכַי, זֶה פִּינְסְק בַּשֶּלֶג.

זֶה הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא בֵּין בּוֹרוֹת פּוֹנָאר

וְזֶה הַבֶּעשְ"ט בְּגֵיהִנּוֹם-הַדָּם שֶל דַּכַאוּ

וְזֶה רֵעַי הַצְּעִירִים לָעַד, שֶגָּחוּ

עַל הַגִּבְעָה וְהַתַּחְמֹשֶת וְהָהָר.

וְזֶה הַכֹּמֶר וְהָרַב שֶל הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה

וְהֶחָבֵר וְהַכּוּזָר שֶל הָרִיהָ"ל

בְּקָארָאטֶה נִצְחִי: צְלָבִים וּמִסְגָּדִים

מְעֻקָמִים כְּבֹהֶן תַּלְמוּדִי שֶל "הַיְנוּ

הָךְ", "מַאי קָא מַשְמָע לָן?" וְדֶרְוִישִים צְרוּדִים

לוֹקְטִים בְּשַעַר הָאַשְפּוֹת

פְּסוּקֵי שָלָל.

ו). שַעַר הָאַשְפּוֹת

12.

וּלְהַשּוֹמֵעַ לֹא יִנְעַם. כָּל הַלּוֹהֵג: "הַלֹּא רַק אֶבֶן!"

נוֹשֵֹא בִּשְׂמֹאל-חָזֵהוּ אֶבֶן, לֹא יוֹתֵר.

וְהַזּוֹבְחִי-אֶל-הַכְּתָלִים לֵאמֹר: "אַבְנָהּ שֶלָּהּ כּוֹאֶבֶת

יוֹתֵר מֵאֵם שְכוּלָה אַחַת – פָּגָן עוֹתֵר

לֶאֱלִילֵי-הָעֵץ וֶאֱלִילֵי-הָאֶבֶן.

שוּם אֲבָנִים אֵינָן שוֹווֹת בְּנִצְנוּצוֹ

שֶל אוֹר חִיּוּךְ צַנְחָן אֶחָד. שוּם שֵיש-הָרִים. אַךְ שוּם מַצֶּבֶת

אֵינָה רַק כָּךְ-וְכָךְ-אַמּוֹת-סִידָן-וָצֹר.

רַק אֲנָשִים, בָּשָׂר וָדָם, שֶהֵם הַנֵּזֶר

לְכָל יָפְיָהּ שֶל הַבְּרִיאָה, הוֹוִים לְעַם

אֲבָל עַמִּים צְרִיכִים סְמָלִים בָּם נֶאֱחֶזֶת

הַהַפְשָטָה בַּמּוּחָשִי, לֹא בַּמּוּעָם

בְּעַרְפִלֵּי עַרְטִילָאִין, וְלֹא בְּלִי טַעַם

דִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשוֹן שִׂיחָם שֶל בְּנֵי אָדָם

וַאֲבָנִים, שֶשְּתִיקָתָן עַזָּה כְּרַעַם

גַּם הֵן דּוֹבְרוֹת סוֹפְסוֹף, הֵדָם שֶלֹּא נָדַם

שֶל זִכְרוֹנוֹת-קְדוּמִים עוֹלֶה מֵהֶן כְּמֹהַל

הַמַּעְפִּיל מִשֳּרָשָיו שֶל הָאִילָן

אֶל צַמַּרְתּוֹ וְכָךְ זוֹכָה אֻמָּה לִשְמֹעַ

כְּקוֹל מֵאוֹב דְּמָמוֹת שֶאֵין לְהָכִילָן

בַּלֹּא-אָמוּר וְהֵן אוֹמְרוֹת, אוֹמְרוֹת בְּכֹחַ-

לֹא-יְשֹעַר אֶת הַנִּרְגָּש וְהַנִּפְעָם,

זֶה הַהוֹפֵךְ אֶת הַנּוֹכֵחַ לְנָכוֹחַ

וַאֲסַפְסוּף-אַקְרַאי – מֵעֵרֶב רַב לְעַם.

וּבִסְתִירַת-הַכִּבְיָכוֹל הַזֹּאת נִלְחֶצֶת

פַּשְטָנוּתָם שֶל זֶה מוּל זֶה וְקַו מוּל קַו

– אוֹ אֲבָנִים אוֹ אֲנָשִים – אֶל הַבְּעֶצֶם

שֶהוּא קִירָם שֶל הֶעָמֹק וְהַמֻּרְכָּב,

קִיר שֶאַבְנוֹ אָמְנָם הִיא חֹמֶר, אַך הַזֵּכֶר

שֶאֲנָשִים זוֹכְרִים דַּרְכָּהּ אֶת עֲבָרָם

מַסְבִּיר מַדּוּעַ זוֹ מוֹלֶדֶת וְלֹא נֶכֶר

מֵאָז דָּוִד,

מֵאָז מֹשֶה,

מֵאָז אַבְרָם.

וּבֵין יְלֵל צִוְחָם שֶל נְבִיאֵי-הַמַּחַץ

עוֹבְדֵי הָאֶבֶן, הַקּוּשָאנִים מִן הַפְּרָת

עַד הַשִּחוֹר, חוֹבְשֵי קַרְנֵי-בַּרְזֶל-הָרַהַב-וְהַשַּחַץ

כְּצִדְקִיָּה בֶּן-כְּנַעֲנָה אֲשֶר חָרַת

עֲלֵי דִּגְלוֹ אֶת הַכִּבּוּש וְהָ"אַף שַעַל"

בּוֹ עַל חַרְבֵּנוּ לְעוֹלָם נִחְיֶה בְּדָם

לְבֵין רוֹאֵינוּ כָּאן כְּנֶטַע זָר, כְּנוֹכְחוּת נִפְשַעַת

שֶתֵּעָלֵם לָהּ בִּמְאֻחָר אוֹ בְּמֻקְדָּם,

הָעִיר הַזֹּאת צוֹפָה בָּנוּ פְּקוּחַת עֵינַיִם

הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשֶּעֵינֵינוּ מֻכְשָרוֹת

לִצְפּוֹת בְּאֶלֶף הֲפָכֶיהָ, בֵּין הָאַיִל

וּבֵין הַתַּיִל וְרוֹאָה שוּרוֹת-שוּרוֹת

שֶל מַלְכֻיּוֹת וְשֶל כּוֹבְשִים שֶעֲבָרוּהָ

אַף כִּי לֹא בָּהּ הָיָה נָטוּעַ עֲבָרָם

שֶלֹּא כְּכֹסֶף אֲבוֹתֵינוּ שֶזְּכָרוּהָ

שְלוֹש פְּעָמִים בַּיּוֹם בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָם

בְּמַלְמְלָם בִּצְקוּן תְּפִלָּה עַל דַּל שְׂפָתַיִם

אֶת מַאנְטְרַת עַם הַנִּרְדָּפִים בְּאֵין אַשְמָה:

"אִם אֶשְכָּחֵךְ, אִם אֶשְכָּחֵךְ, יְרוּשָלַיִם"

מִבְּלִי לִשְכֹּחַ לֹא אוֹתָהּ וְלֹא אֶת שְמָהּ.

וְהִיא זוֹכֶרֶת עַד אַחְרוֹן סִדְקֵי כְּתָלֶיהָ

אֶת הַר-הַבַּיִת הַמֻּצָּת וְהַלּוֹהֵב,

אֶת רִשְעָתָהּ שֶל מְשִסַּת מִתְעַלְּלֶיהָ,

אֶת הַחוֹמֵס וְהָרוֹמֵס הַמִּזְדָּאֵב

וְאֶת עֻמְקוֹ שֶל הַהֶבְדֵּל הַמִשְתַּמֵּעַ

שֶבֵּין קַלְגַּס אַנָּס וָגַס

וּבֵין אוֹהֵב.

13.

וְאִלּוּ שָם, עַל מַרְצְפוֹת-הַדּוּמִיָּה

הַצּוֹנְנוֹת כַּטַּל, וְרוּדוֹת-וְרִידֵי-הַשַּיִש,

מַשִּיל סְאוֹן הַשּוּק אֶת סַנְדָּלָיו מוּל אֶבֶן-הַשְּתִיָּה

שֶנִּבְרְאָה (מוּבָא בַּ"זֹּהַר" הַקָּדוֹש) מֵאֵש, מִמַּיִם

וָרוּחַ; זוֹ – שֶבָּא מֻחַמַד הַנָּבִיא, רְחוּף-מֶרְחָק

עַל גַּב סוּסוֹ, הוּא "אַלְבֻּרָאק", (7) לִפְקֹד קָדְשָהּ, וְשֶעָלֶיהָ

עָקַד, דּוֹמֵע, אִבְּרָהִים אַבּוּנָא אֶת אִבְּנוֹ, אִיסְחָק

וּבְנֵי דָּאוּד וְסוּלֵימָאן אָמְרוּ תְפִלָּה מַרְגְלוֹתֶיהָ;

וְסָח סְאוֹן הַשּוּק לָאֶבֶן הַקְּדוּמָה הַזֹּאת, שֶהִיא

מַמָּש הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר מֵעַכְשָווֹ הַמִּצְטַוֵּחַ

בַּהֲמֻלּוֹת כְּרִיזַת רוֹכְלָיו, בְּקִרְקוּרֵי אֵימָה וּנְהִי

שֶל פַּרְגִּיּוֹת צְפוּיוֹת לְלַהַב הַחַלָּף, בִּצְלִיל וָרֵיחַ

שֶהֵם כֻּלָּם חַיֵּי-שָעָה, כֻּלָּם הוֹוֶה שוֹצֵף חִיּוּת

מוּל סֶלַע זֶה שֶבּוֹ הֵחֵלָה הַבְּרִיאָה כָּאוֹר עִם שַחַר (8)

וְהוּא כֻּלּוֹ שְתִיקַת חַיֵּי-עוֹלָם לוּטִים בְּנִצְחִיּוּת

גַּבְהוּת הַמִּיתוֹס שֶשָּרְשוֹ עָפָר אַךְ אָמִירוֹ בַּשַּחַק,

לֵאמֹר: "סָלָאם עָלַיְכִּי, צַחְ'רַת-אַלְלַהּ, סֶלַע-אֱלֹהִים!"

וְסָחָה הִיא: "סָלָאם עָלַיְכָּ, רָסוּל-אַלְלַהּ, שְלִיחַ-אַלְלַהּ!"

אֲבָל כָּעֵת, כָּעֵת מְאֹד, יוֹנֵק רָקִיעַ בֶּן-יוֹמוֹ

מִשַּד כִּפַּת מִסְגַּד עוֹמָאר וְשַד אֶל-אַקְצָא, מַעְלָה-מַעְלָה,

"סוּרוֹת"-קֻרְאָן נִיחוֹחִיּוֹת כְּמֹר וּקְטֹרֶת-חֲלוֹמוֹת

הַמִּתְאַדִּים, צְרוּבֵי קָדִים, מִשָּם וָהַלְאָה

כְּמִנַּרְגִּילָה שְקוּפַת אוֹר שֶבָּהּ שוֹצְפִים וּמְבַעְבְּעִים

עָבֵי חַמְסִין שֶל עֲצַלְתַּיִם וְ"אִינְשְאַלְלַהּ" –

שֶהֵם מָסַךְ-עָשָן שֶבְּסִתְרוֹ מוּעָד

בִּמְקוֹם סָלָאם

חֹד פִּגְיוֹנוֹ שֶל הַגִּ'יהַאד.

ז). שַעַר הָרַחֲמִים

14.

וּבְגַת-שְמָנִים הָיוּ שַמְנֵי-מִשְחָה שֶל אוֹר

דּוֹרְכִים עַצְמָם בְּגַת גְּדוֹלָה אַַחַת שֶל בֹּקֶר

סָמוּם מִ"טְּרִיפּ" שֶל אֳרָנִים וְעָט לַחְבֹּק אֶת

גֵּוֵךְ מִלְּבוֹא כְּפַר-הַשִּלֹּחַ עַד לִגְהֹר

עַל תֻּמָתֵךְ בִּכְנֵסִיַּת קֶבֶר-מִרְיָם,

חַף מִצְּדָקוֹת, נָזִיר מִנְּזִירֻיּוֹת, כָּמוֹנִי,

בְּעוֹד שָמַיִךְ הַדְּמוּעִים מִקְּטֹרֶת הָאֵוַנְגֶּלְיוֹנִים,

מִן הַבְּצָלִים הַפְּרָבוֹסְלָבִיִּים, מִיַּם-

הַמֶּלַח הַצָּמֵא לָךְ הֵם רְאִי שַֹגִּיא-נְהוֹר

מוּל בְּדִידוּתוֹ הָאִיסִיִּית שֶל נוֹף קוּמְרָאן. כּוֹרֵעַ

תַּחַת כָּבְדָּם הַגֵּאוֹלוֹגִי שֶל קוֹרוֹת וְתוֹלָדוֹת

בְּטֶרָה סַאנְטָה זֹאת, שֶבֹּהַק סַנְוֵרֶיהָ

הַקַּמְצָנִי בְּצֵל וְהַנָּדִיב בְּלַהַט

הוֹמֵם אוֹתִי, אֲנִי לָכוּד בֵּין הַגָּדוֹת

שֶבֵּין אִבְחַת הַמַּאֲכֶלֶת וחֻמְרַת סַכִּין-הָאוֹר

הַמְּשַפְּדִים וּמְאַבְּדִים אוֹתִי לָדַעַת

בְּהַטִּילָם עָלַי כְּעֹל קָשֶה מִנְּשֹוֹא, בְּיַד בַּרְזֶל

אֶת מוֹרַשְתָּם שֶל הַנִּרְדָּף וְהַשָֹּעִיר לַעֲזָאזֵל

וְאֶת מִרְיוֹ שֶקָּץ כִּכְלוֹת אַלְפַּיִם שְנוֹת גֵּיהִנּוֹמוֹ

בִּצְבִיעוּתָהּ שֶל דַּת-הַחֶסֶד הַשּוֹפֶכֶת אֶת דָּמוֹ.

15.

וְהוּא סָקַר אוֹתָם בִּקְרֹב קִצּוֹ, כִּי חָש

בְּהִתְקַדֵּר עָלָיו שָמָיו, בִּזְקֹף הַחֵטְא רֹאש:

אֶת יְהוּדָה,

אֶת יוֹחָנָן,

אֶת שִמְעוֹן-פֶּטְרוּס,

אֶת הַבּוֹגֵד וְאֶת שְלוּחָיו שֶל הַכֶּחָש.

וְהוּא גָנַח: "אַבָּא אָבִי, אַבָּא אָבִי"

בְּגַת-שְמָנֵי, בִּירוּשָלַיִם-אֵין-שוֹמֵעַ,

יְרוּשָלַיִם הַהֹרֶגֶת, כְּמוֹ תָמִיד, אֶת נְבִיאֶיהָ

וְהַסֹּקֶלֶת אֶת חוֹזֶיהָ כִּכְלָבִים.

וְהוּא נִלְכַּד.

וְהֵם צְלָבוּהוּ. "הֵן הָרוּחַ

הִיא חֲפֵצָה," אָמַר, "וְהַבָּשָֹר רָפֶה".

אֲבָל כָּעֵת, 300 מֶטֶר, בַּסִּבּוּב, בַּרְזֶל קָרוּעַ

סוֹמֵר גַּלְעֵד-הַצַּנְחָנִים אֶת שְמָם הַגֵּא וְהַיָּפֶה

שֶל בְּנֵי עַמּוֹ שֶמֵּאֲנוּ לִהְיוֹת, בְּאֵש צוֹלֶבֶת, כְּמוֹ

אֲבוֹת-אֲבוֹת-אֲבוֹתֵיהֶם

שֶחֲסִידָיו

צָלְבוּ בִּשְמוֹ.

16.

הָרַחֲמִים, שֶצַּלְמֵיהֶם נָשְֹאוּ לַשָּוְא אֶת

שְמָם הַמְּעֻנֶּה וְהַמְּעֹלָל וְהֶחָרוּף.

הָאִינְקְוִיזִיצְיוֹת, גַּלְגִּלֵּי-שִנֵּי-הַמָּוֶת,

בּוֹר הַמַּבְעֶה

וְהַמַּבְעִיר

וְהַשָּׂרוּף.

מִסּוֹת-הַחֶסֶד, עֲלִילוֹת-הַדָּם לְלַחַן

הַ"פַּאטֶר נוֹסְטֶר" תַּחַת צֵל כַּנְפֵי כְּרוּבָיו

שֶל בּוֹטִיצֶ'לִי אוֹ שֶל גְּ'יוֹטוֹ, צְקוּן-הַלַּחַש

הַמִּתְחַסֵּד בֵּין מִשְחֲטוֹת מַסְעֵי-הַצְּלָב.

וְתַבְעֵרוֹת "אוֹטוֹ-דָא-פֶה" לִצְלִיל קָאנוֹנִים:

"פַּסְיוֹן מָתֵיאוּס", רֶקְוִיאֶמִים שֶל קְטִיפָה

בְּסִי-בֶּמוֹל שֶל "צִקְלוֹן בֶּ". רַךְ כִּלְטִיפָה

מַבַּט הַפְּיֶטָה הֶחָנוּן-אֶוַנְגֶּלְיוֹנִי,

בְּהַדִּיחָה, בְּזֹךְ עֵינַיִם מוּסַבּוֹת

אַוּשְוִיץ-שֶל-פִּיחַ-חַם

בְּהַרְרֵי סַבּוֹן.

ח). שַעַר הָאֲרָיוֹת

17.

אֲנַחְנוּ כָּאן –  שֶלֹּא לִנְקֹש בְּפִנְכוֹת-עֶצֶב

בְּכָל חַצְרוֹת בֵּית-תַּמְחוּיָיו שֶל הָעוֹלָם

לְכַף נְזִיד-הָאֲדִישִים שֶל סְאַת חֶמְלָם

עַל אֲרֻבּוֹת הַכִּבְשָנִים. אֲנַחְנוּ רֶצֶף

שֶנִּשְתַּבֵּש בְּחֶשְבּוֹנָם. מִי שֶסְּבָלָם,

חֳלָיֵיהֶם נָשָֹא וּמַכְאוֹבָם גַּם יַחַד

מֵאָז יוֹתָם וְעֻזִּיָהוּ –  לֹא יִפְתַּח עוֹד

אֶת שַעֲרֵי-הָרַחֲמִים,

תַּם וְנִשְלַם.

אֲבָל אֲנַחְנוּ כָּאן גַּם עַל מְנַת שֶלֹּא

לִהְיוֹת כִּבְשָֹם שֶנִּזְדָּאֵב, אִיּוֹב טְרוּף-סֵבֶל

שֶכְּלֵי חָמָס מְכֵרוֹתָיו, תִּפְלֶצֶת הֶבֶל

שֶנִּתְקַיֵּן, דָּוִד שֶנִּתְגָּלְיֵת כֻּלּוֹ.

לֹא קַלְגַּסִּים יְהוּדִיִּים, לֹא דָם וָאֵש,

לֹא כַּפַר קַאסֶמִים וְקִיבִּיּוֹת שֶל שֶצֶף,

לֹא כּוֹבְשֵי כְּנַעַן בִּסְעָרָה, רַק כּוֹבְשֵי יֵצֶר,

לֹא הַמַּגָּף הַסַּרְדְּיוֹטִי וְהַבּוֹטֵש.

וְלֹא פֻּלְחַן הַכִּדּוֹנִים וְהַחֲנִית

הַמַּאֲלִיהַּ אֶת הַכֹּחַ הַפָּרוּעַ,

לֹא עוֹד חֲלוֹם סַלָּח-אַ-דִינִי גָז בָּרוּחַ,

לֹא עוֹד מַלְכוּת יְרוּשָלַיִם צַלְבָנִית.

לֹא עַד הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל, לֹא וָהֵב,

לֹא הַגִּלְעָד בַּחֲרֻצוֹת בַּרְזֶל גּוֹיִּים,

לֹא לְשֵם כָּךְ נָפְלוּ בָּנַיִךְ יְרוּיִים

בֵּין בֵּית-הַסֵּפֶר לְשוֹטְרִים וְהַר-הַבַּיִת:

הֵם, שֶחַיֵּינוּ עַד עוֹלָם חָבִים לָהֶם

כָּל נְשִימָה, כָּל הֹלֶם-לֵב, כָּל הֶרֶף-עַיִן,

כָּל קֶרֶן-שֶמֶש, כָּל פִּסָּה שֶל תְּכוֹל-שָמַיִם

שֶהֵם עַצְמָם כְּבָר לֹא יִזְכּוּ בְּלֵב תָּאֵב

לִרְאוֹת, לִלְעֹט בִּמְלוֹא רֵאוֹת, בְּהִתְפָּעֵם

אוֹתוֹ צִמְאוֹן-חַיִּים בּוּלִימִי שֶהָאַיִן  

גָּזַל מֵהֶם, מִן הָעַזִּים שֶבִּנְעָרַיִךְ

שֶלְּעוֹלָם יִשָּאֲרוּ בִּנְעוּרֵיהֶם.

18.

לִזְכֹּר אוֹתָם, אֶת הַשְּתִיקוֹת הַשּוֹאֲגוֹת מִקִּבְרֵיהֶם

בְּהַר-הַלֹּא-מְנוּחוֹת, מִבַּעַד סְגוֹר-הָאֶבֶן;

אֶת הַתּוּגָה הַנּוֹרָאָה שֶבְּעֵינֵי יְתוֹמֵיהֶם

בִּימֵי-שָנָה, בֵּין גַּת-שְמָנִים וּבֵין מַצֶּבֶת-

מוּזֵיאוֹן-רוֹקְפֶלֶר; לִזְכֹּר בְּאֶגְרוֹפִים קְפוּצִים, בָּהֶם

אַתָּה נִשְאָר לָנֶּצַח יֶלֶד לַח-עֵינַיִם;

לִזְכֹּר אוֹתָם בְּאֵש קְרָבוֹת יוֹם כִּפּוּרִים, שֶאֵין לָהֶם

לֹא כִּפּוּרִים, לֹא גְמוּל, לֹא נֹחַם, רַק עוֹד בַּיִת

מֻתְוֶה בְּאוֹת-הַדָּם שֶל מְאֵרַת מַכַּת-בְּכוֹרוֹת: פְּנֵיהֶם

עַל גְּדוֹת מֻצַּב-הַמֵּזַח וְעַל גְּדוֹת הַלַּיִל

אוֹ בִּעוּתָיו שֶל עֹז-הָרוּחַ הַמְּטֹרָף, בְּהִתְאַבְּדָם

בְּמֻצָּבָיו שֶל הַחֶרְמוֹן, קְפוּאֵי-זֵר-תַּיִל,

נוֹשְֹאִים מִתַּחַת לְדִסְקִית-זִהוּי, עִם סִימָנֵי סוּג-דָּם

וְעִם מִסְפָּר אִישִי

גַם קְצָת

יְרוּשָלַיִם.

לִזְכֹּר אֶת שַעַר-אֲרָיוֹת זֶה בּוֹ פָּרְצוּ כְּגַל נוֹחֵת

כָּל נַחְשוֹנֵי פְּלוּגַת-הַחֹד אֶל תּוֹכְכַיִךְ,

הֵם, שֶשִּלְּמוּ בִּמְחִיר-דָּמִים נוֹרָא בַּיּוֹם בּוֹ נִתְאַחֵית

כְּמִנִּתּוּחַ קֵיסָרִי, מֵחֲתָכַיִךְ,

אֶת הֵחַבְרֵךְ יַחְדָּו מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל שֶנִּשְתַּסְּעוּ

זֶה מֵעַל – זֶה לִתְשַע-עֶשְֹרֵה שְנוֹת רִיב וָקֶרִי

שֶעוֹד שָנִים רַבּוֹת תִּנְקֹפְנָה עַד שֶיּוֹם בָּהִיר יִשְֹּאוּ

נִבְטֵי חַסְדוֹ שֶל הַפִּיּוּס נִצָּן וָפֶרִי.

לִזְכֹּר אֶת מָה שֶלֹּא הָיָה בְּלוֹחֲמַיִךְ, לֹא תִפְלוּת

אוֹ צִחְצוּחֵי-חַרְבוֹת-כּוֹבֵש וּנְבִיאֵי-טֶרֶף

שֶל סַפְסָרֵי אַדְמוֹת הָהָר הַמֻּפְקָעוֹת, בָּהֶן נָפְלוּ

הֵם, שֶשָֹּנְאוּ-מִכֹּל לִשְֹנֹא וְלִשְלֹף חֶרֶב;

לִזְכֹּר אֶת כָּל מְמַהֲרֵי-שָלָל-חַש-בַּז שֶבָּךְ, וְלוּא

דִמְעַת יָתוֹם וְאַלְמָנָה

עוֹדָהּ נוֹשֶרֶת.

לִזְכֹּר אֶת כָּל טְבוּחֵי נִפְצֵי הַפִּגּוּעִים הַשְּטָנִיִּים

בְּחוּצוֹתַיִךְ, בָּם רֻטְּשוּ חַפִּים מִפֶּשַע

עַל מִזְבָּחָם שֶל יִצְרֵי-תֹּפֶת וְטִמְטוּם אֵימְתָנִיִּים

שֶל הָרוֹאִים עַצְמָם שָאהִידִים גּוֹמְלֵי-יֶשַע

שֶבְּמוֹתָם שְמוּרוֹת לָהֶם שִבְעִים וּשְתַּיִם הַבְּתוּלוֹת

בִּנְאוֹת דִּשְאוֹ שֶל גַּן-הָעֵדֶן הַגִּ'יהַאדִי

בְּעוֹד עַל אַף כָּל מַס שִֹפְתֵי אִמּוֹתֵיהֶם הַשַּכּוּלוֹת

לְצַו-הַמֹּלֶךְ שֶל כָּל מוּפְתִּי וּמַהֲאדִי (9)

הֵן מַגִּירוֹת הַרְחֵק מִכָּל כִּזְבֵי סֻכּוֹת-הָאֲבֵלִים

מֵאֲחוֹרָיו שֶל תְּרִיס מוּגָף אוֹתָן דְּמָעוֹת

בָּהֶן שוֹתֵת הָאֶסְפֶּרַנְטוֹ הַזּוֹעֵק לְלֹא מִלִּים

אֶת שְֹפַת שְכוֹלָן הַמַּר שֶל כָּל הָאִמָּהוֹת.

וְלֹא לָדַעַת עַד הַסּוֹף אֶת כָּל גִּימַטְרִיּוֹת עָצְבֵּךְ,

אֶת חִשּוּבֵי קִצֵּךְ שֶאֵין לוֹ קֵץ, אֶת פֶּצַע

הַדִּמְדּוּמִים עַל כְּנֵסִיַּת סַנְט אָן, קוֹלוֹ הַמִּתְאַבֵּךְ

שֶל מוּאַזִּין נִיחָר מִילֵל, מוֹצֵץ, מוֹצֵץ עַד

לְשַד-הַבְּכִי אֶת מוֹדוּלַצְיוֹת סִלְסוּלוֹ הַמִּסְתַּבֵּךְ

בֵּין תְּהִלֵּי תִּקּוּן-חֲצוֹת, מִשֶּהֵנֵצָה

מִקֶּרֶן דְּרוֹם בָּתֵּי-מַחְסֶה לוּנָה שֶל אוֹר, שֶל אֵין-מַחְסֶה

לִמְשֹךְ חַסְדָּהּ עַל בֵּית-חַסְדָּא, כְּיַד עַל מֵצַח.

וְלֹא לִתְפֹּס

וְלֹא לְהָבִינֵךְ לָנֶצַח.

ט). נְעִילָה

19.

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ –

יוֹתֵר מִדַּי זִכְרוֹנוֹת מַמְאִירִים, יוֹתֵר מִדַּי יִסְגַּדַּל

וְיִסְקַדַּש. פָּחוֹת מִדַּי סִכּוּי סָבִיר לִפְקֹחַ

עֵינַיִם לִמְעַט רֹגַע, לֹא מִכָּאן וְעַד בִּכְלָל

וְלֹא לְאַרְבָּעִים שָנָה שֶל וַתִּשְקֹט הָאָרֶץ

כִּי אִם גַּם לְפָחוֹת מִזֶּה, הַרְבֵּה פָּחוֹת, וְרַק

שֶנִּתְעוֹרֵר עִם בֹּקֶר לְמַרְאֵה שְמֵי תְּכֵלֶת, הַר, עֵץ

וְלֹא לְאוֹטוֹבּוּסִים מִתְפַּצְּחִים בִּיעָף לִבְרַק

סִמְאוֹן הַדִּינָמִיט שֶל מַשְׂטֵמָה שוֹחֶרֶת רֶצַח

וְכוֹנְנוּת-סְפִיגָה שֶל בֵּין זְוָעָה לְבֵין סִיּוּט,

תְּנִי לָנוּ קְצָת פָּחוֹת הָדָר הֵרוֹאִי, עִיר-הַנֵּצַח,

וּקְצָת יוֹתֵר חַיֵּי-שָעָה שֶל חֶסֶד-הַשְּפִיּוּת.

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ –

שְמֵי רְאָיוֹת חוֹתְכוֹת. עֵדוּת נְסִבָּתִית שֶל חֲרוּלִים

בֵּין סְעִיפֵי-אִשּוּם כְּבֵדִים שֶל אֲבָנִים, בְּלִי יִפּוּי-כּוֹחַ,

חֲנִינוֹת-מַיִם

וְאַלִיבִּי שֶל צְלָלִים.

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ –

אֲוִיר נָקִי מֵהַשְעָרוֹת וְאוֹר נָקִי מֵרַחֲמִים.

לִהְיוֹת נִבְעָר מִתּוֹלָדוֹת, חַף מִדִּבְרֵי-יָמִים, לִפְקֹעַ

בֵּין מִסְדְּרֵי-זִהוּי שֶל שַיִש קַר וָאֳרָנִים חַמִּים

כְּאִצְטְרֻבָּל, מֵרֹב דְּמָמָה צְלוּלָה וְעֹצֶר-מֶתֶק, כֹּהַל

שֶל זְמַן אַחֵר, כָּחֹל יוֹתֵר. מְנֻחָמִים. מְנַחֲמִים.

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ

אֵיךְ עַד הַיּוֹם, בְּהִצְטַמְרֵר חֶרְדַּת מַשָּב

מַשְחִיז חֲשָד מַמְאִיר אֶת צִפָּרְנֵי הַחֹחַ

הַמִּסְתַּמְּרוֹת

עִם כָּל רִשְרוּש עוֹבֵר וָשָב - - -

20.

עִיר שֶל חֲלוֹם. לֹא כְּשֵם-תֹּאַר פַּרְפָּרִי, לֹא לִוְיַת-חֵן

אֶלָּא בִּמְלוֹא חֻמְרַת סִיּוּט שֶל עֹז וָמֹרֶךְ

אֲשֶר הִנְדֵּס אוֹתָהּ לָרֹחַב וְלָאֹרֶךְ

בֵּין הֶהָזוּי וּבֵין הַכְּלָל-לֹא-יִתָּכֵן.

עִיר שַעַטְנֵז, עִיר עִרְבּוּבְיָה אִי-אֶפְשָרִית

(הַשּוּלַמִּית,  הַשּוּנָמִית, מִרְיָם, מָרִיָה מַגְדָּלֶנָה)

שֶבִּמְחָרוֹ אֶתְמוֹל פָּרוּע יְיַסְּדֶנָּה

וּבְאֶתְמוֹלוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ מְחָר-רִיב.

עִיר הַנְּבוּאָה הָאֶפִּילֶפְּטִית, קְצוּפַת-רִיר,

עִיר דֶּרְוִישִית, פָאטָה-מוֹרְגָּאנִית, מְטֹרֶפֶת,

קִרְיָה לְמֶלַח רָב שֶל יַם-דְּמָעוֹת, מֻחְלֶפֶת

בֵּין  בִּיזַנְטִינִים, צַלְבָנִים, עַרְבִים, עִבְרִים.

גֶּ'נֶרָל אַלֶנְבִּי. דָּוִד. גָּ'מָל פֶּחָה.

בּוֹלְדְּוִין. אֲרַנְיָה הַיְבוּסִי. פִּלְאֶסֶר. טִיטוּס.

שִיר הַשִּירִים. הַבְּרִית הַחֲדָשָה. אֵיכָה

וְהַקֻּרְאָן. רַב קוּק. הַמּוּפְתִּי. פוֹטוֹ-לִיטוֹ

שֶל אֵיזֶה לַחַץ אַטְמוֹסְפֵרִי אֵין-הָכִיל

עַל דַּעֲתָהּ הַהֲמוּמָה שֶל הַהִיסְטוֹרְיָה

בֵּין תַּדְפִּיסֵי אַרְכֵאוֹלוֹגְיַת בְּלִיל אָיֹם

שֶל מִין מָגוֹר פַנְטַסְטִי, מִין פַנְטַסְמָגוֹרְיָה

וְאֶפִּיפַאנְיוֹת-נֵס (10) בִּתְהוֹם אֵימָה וָחִיל.

עִיר רְדוּפַת עָבָר, מוּבֶסֶת וְנוֹשַעַת

שֶפִּגוּמֶיהָ לָנוּ כֹּפֶר וּפִדְיוֹם.

פְּתַח לָנוּ שַעַר טֶרֶם בּוֹא נְעִילַת שַעַר

וְחוּס עָלֵינוּ, אָב רַחוּם,

כִּי פָנָה יוֹם - - -

 (*) – זכה בפרס אקו"ם לשירה

הערות וביאורים:

1 – ר' יוסף קארו (1575-1488), מחבר ה"שולחן ערוך", פירסם בין השאר גם את ספר השו"ת (שאלות ותשובות) "אבקת רוכל", ששמו שאוּל משיר השירים פרק ג', פסוק 6. ספר זה נדפס תחילה בקהילת סלוניקי שביוון בשנת תקנ"א (1791) ומאוחר יותר – בלייפּציג שבגרמניה, בשנת תרי"ט (1859).

2 – סוּק אל עַטָרִין = (ערבית): שוּק הבּשֹמים בעיר העתיקה.

3 – "אשרֵי מי שאוּמנוּתו בַּסָּם (בַּשָּׂם) ואוי לו מי שאוּמנוּתו בֻּרסקי" (בּבּא בּתרא כא:).

4 – כֻּנְדַארְגִ'ים = ( " ): סנדלרים.

5 – מאסבּחות = ( " ): מחרוזות-תפילה, שחרוּזיהן עשֹוּיים בדרך כלל מעִנבּר.

6 – פָּרְפּוּרִיָּה = מלבּוּש מפואר בצבע ארגמן.

7 – מסגד עומר, המכוּנֶה גם "כּיפּת הסלע" (בערבית: "קוּבּת-א-צאח'רה") קרוּי כך על שוּם הסלע הגדול שבּתוכו, הלא היא "אבן השתייה" (תשתית) שבּמסורת היהודית. על פי המסורת המוּסלמית המתייחסת ל"סוּרַת מסע הלילה" ("סוּרַת אַל-אָסַארָא") שבַּקוראן, הוּעף הנביא מוּחמד על גב סוסו "אל-בּוּראק" (הבּרק) אל המִסגד אשר בַּקצה (אל-אקצא). התביעה המוּסלמית על הר-הבּית מבוּססת על הפירוש הרואה במִסגד כיפת-הסלע הירוּשלמי את אותו מסגד. מאידך גיסא, טוענים ההיסטוריונים המוּסלמיים אל-וַּאיקידי ואל-אַזרַקי כי הכוונה היא למִסגד המרוחק רק 10 מילין מאבן הכּעבּה בּמֶכָּה.

8 – במסכת יומא נד, ב שבּתלמוּד הבּבלי וּבמסכת יומא ה, ד שבּתלמוּד הירוּשלמי נֶאֱמַר על כּך: "אבן ירה הקב"ה בַּיָּם, וּממנה נִשְתַּת (נוסד) העולם."

9 – מהאדי = (בערבית: מדריך מִטעם האלוהים): כינוי למשיח לפי האיסלאם, מי שמכריז על עצמו כמהאדי (למשל, מנהיג המרד בּסוּדאן בּ-1884).

10 – אֶפִּיפַנְיָה (לטינית): הִתגלוּת על-טבעית.

* * *

עמוס גלבוע

להאיר 3 נקודות של התפכחות

בשבוע שעבר הכריז  בוושינגטון ראש ממשלת קטאר ושר החוץ שלה  את הדברים הבאים:

"משלחת הליגה הערבית מאשרת שההסכם (בין ישראל לפלסטינים) צריך להיות מבוסס על פתרון שתי מדינות על בסיס קו 4 יוני 1967, עם אפשרות חילופי שטחים קטנים, שווים ומוסכמים."

כמו כן אמר הקטארי כי "השלום בין ישראל לפלסטינים הוא בחירה אסטרטגית של מדינות ערב."

זה מה שהוא אמר, לא יותר ולא פחות. קרי, שר החוץ האמריקאי , שיבח את הדברים הללו  ואת הדבקות  של המשלחת ב"יוזמה הערבית  לשלום" (ממושב הליגה הערבית ב-2002 ), אכן, דברי השבח במקום. היוזמה הערבית דיברה על נסיגה לקווי 4 ינואר 1967, ואילו עכשיו  משלחת הליגה הערבית מדברת אומנם על נסיגה לקו הזה, אך מוסיפה שיתכנו חילופי שטחים קטנים. אומנם בעצם הרעיון של חילופי שטחים אין כל חדש, והפלסטינים דנו עימנו בעבר בסוגיה הזאת, אך זה חידוש בנוסח היוזמה הערבית מ-2002.

אולם, ברצוני  להעיר ולהאיר 3 נקודות.

הראשונה היא שאצלנו בתקשורת  מיד  קפצו על דברי הקטארי וכתבו שהנה הליגה הערבית הביעה הסכמה עקרונית "להשארת גושי ההתנחלות בשלטון ישראל, תמורת קבלת שטחים בגודל שווה לשלטון פלסטין." מה לעשות והקטארי לא אמר זאת, ולא רמז על כך. זאת פרשנות ישראלית  שכולה wishful thinking. זאת תופעה נפוצה, ובלשון אחרת תופעה של רעה חולה, כאשר ישנם בתוכנו כאלו שנותנים לדברי הפלסטינים פרשנות מעוותת, או שלחלוטין מתעלמים מדברי פלסטינים שסותרים את האמונות שלהם. למה בדיוק התכוון הקטארי (והניסוח שלו הוא כמובן תוצר של מו"מ עם שר החוץ האמריקאי)? איני יודע. הפשט הוא כמובן לחילופי שטחים סביב הגבול.

הנקודה השנייה קשורה לתגובה הישראלית. אנחנו מצויים היום בעולם של "משחקי נדמה לי"; אורגים מילים כמו הבגדים הדמיוניים ב"בגדי המלך החדשים". כל פעם שבסוריה נהרגים עוד 10,000 איש, הגינויים של כל נאורי המערב וזכויות האדם נעשים חריפים יותר, והתנחומים לנטבחים נרגשים יותר; הנשיא אובמה משבח את "עמידתה האיתנה" של בוסטון מול 2 הצ'צנים,  ונציג לבנון (כלומר, של המדינה של חיזבאללה) במשלחת  הליגה הערבית בראשות הקטארי  שר גם הוא שירי שלום כבחירה אסטרטגית של מדינות ערב. אנחנו צריכים להשתלב במשחק ה"נדמה לי", ולהיות חלק מהמקהלה! מדינת ישראל לא צריכה להיבהל, לא צריכה לגמגם. היא צריכה לבוא ולהגיד, בכל השופרות, משהו בסגנון הבא: יופי, גם אנו מברכים כמו  שר החוץ האמריקאי על ההתקדמות המרשימה. קדימה,  אנחנו מזמינים את ראש ממשלת קטאר למפגש חגיגי של פתיחת השיחות עם אבו-מאזן כשהבסיס הוא "שתי מדינות לשני העמים" (ודוק: לשני עמים, כי מעולם הערבים לא ביטאו את שתי המילים הללו). מדינת ישראל לא תחמיץ שום הזדמנות לשלום, והמפגש החגיגי הראשון יהיה בוושינגטון בימים הקרובים. כמחווה מיוחדת לכבוד קטאר ואבו מאזן – ישראל תשחרר אסירים, וכדומה.

והנקודה השלישית קשורה למדינות ערב החברות בליגה הערבית.  הן, כביכול, מבטיחות נרמול היחסים עם ישראל  לאחר שתבצע את כל הנדרש ממנה מול הפלסטינים. זה דומה כמובן לאדם הדורש ממך לשלם לו 10 מיליון דולר, ורק אחרי זה, כשכל הכסף בידו, הוא יבנה לך, כביכול, את הבית שהבטיח לך. אבל, נניח לזה. בשנת 2013 באיזה מדינות מדובר? בסוריה? בעיראק?  בלבנון? בלוב? בסומאלי (שאינה ערבית אך חברה בליגה)? מישהו רואה שגרירות ישראלית בסעודיה בעתיד הנראה לעין? לחלום מותר, אבל עם רגליים על קרקע המציאות!

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 5.5.13

* * *

גיא בכור: יתרוננו בהתבדלות

 [גזור ושמור!]

לא שלום, שהוא בלתי אפשרי לערבים, ולא מלחמה, שגם היא כבר אינה אפשרית, אלא בדלנות [מומלצת לישראל]. הערבים סביבנו יברכו על כך גם הם, משום שהדבר אינו מאיים עליהם, אלא מקבל אותם. כל אחד והאביב שלו.

יתרוננו בהתבדלות, לא בהתחברות ובסיסמאות ה"דו-קיום". בעבר חיפשנו דוקטרינה שבירה למצב ערבי יציב; היום אנחנו מחפשים דוקטרינה יציבה למצב ערבי שביר.

פעם חשבנו שאנחנו במצב "זמני", בעוד שהערבים במצב "קבוע". עכשיו התברר שאנחנו במצב קבוע והם בזמני.

* * *

מלכה נתנזון

פגישה טרום-ניתוחית

"אַתָּה תָּמוּת!" צָעַק הָרוֹפֵא הַמַּרְדִּים,

"אַתָּה תָּמוּת בַּנִּתּוּחַ הַזֶּה עִם הַפְּלָבִיקְס,*

 וַאֲנִי אֶהְיֶה זֶה שֶׁאֶצְטָרֵךְ לְהַצִּיל אוֹתְךָ,

וְאֵין לִי שׁוּם אֶמְצָעִים. שׁוּם תְּרוּפַת נֶגֶד. תַּחְתֹּם!

תַּחְתֹּם שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ!"

 תַּחְתֹּם!

הָרוֹפֵא הַשֵּׁנִי נִצָּב בַּחֶדֶר, וְרַק עֵינָיו 

מַכַּת הַדָּם מִזֶּה,

הַסַּרְטָן מִזֶּה,

וּבַתָּוֶךְ הַפְּלָבִיקְס

וּבְשׁוּלֵי שׁוּלַיִם – אֲהוּבִי,

שְׁתוּק

אֵיבָרִים, כְּפַרְפַּר שֶׁנּוֹרָה לְתוֹךְ קִיר.

הַלֵּב הַמְּדוֹבֵב אֶת הַנֶּפֶשׁ

וְהַשִּׁנַּיִם הַנּוֹקְשׁוֹת

 כְּאוֹתִיּוֹת מוֹרְס שֶׁהֻפְרְעוּ מִמַּהֲלָכָן.

הַשָּׁעוֹן מְתַקְתֵּק אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת

כְּעֵינַי הַמִּתְרוֹצְצוֹת

וְהַלֵּב מַבִּיט בַּפְּעִימוֹת הַמִּתְקַצְּרוֹת

* למושתלי סטנט עם תרופה, אסורה הפסקת ה"פלביקס" (תרופה מדללת דם) למשך חצי שנה. 

* * *

עוז אלמוג

מצייצים בכיכרות

"סטטוסים מצייצים" הוא בעיני אחד המוניטורים הכי מעניינים של הנפש הישראלית (בעיקר של צעירים) ושל דופק החיים בארצנו ההיפר-אקטיבית. זה פייסבוק ישראלי על הורמונים, והוא ממחיש מדוע הרשת החברתית כל כך פופולארית בישראל. מדובר בדף שהקימו עדי ואבי לן במטרה לשתף את הגולשים בסטטוסים מדליקים שהם דולים מהרשת ובתגובות להם. הדף הוגדר כדף הסטטוסים הפעיל ביותר בישראל (נכון למאי 2013) והוא מונה כרבע מיליון חברים!

מי שיערוך בדיקה שיטתית של התכנים בדף הזה (סטטוסים ותגוב– - לעג ציני לכל דבר, שפה בוטה, שמחה לאיד אכזרית, וולגריות, דעתנות שחצנית, בוז לבעלי כוח, ושלפנות נטולת רסנים. מצד שני –- מעורבות אכפתית, ישירות כנה נטולת בולשיט, סקרנות, חברותיות (בעיקר הצורך לשתף אחרים במידע וברגשות), חוש הומור משובח ויחסים פמיליאריים שטוחי היררכיה. ומעל לכל, רעיונאות קודחת, שיודעת לתפוס את המציאות מאלף זוויות ולהנחית דברים נפוחים לקרקע.

קצת חבל שעורכי "סטטוסים מצייצים" אינם מסירים תגובות אלימות במיוחד, כלומר כאלה המבזות את כבוד האדם וחוצות קוים אדומים של נימוס והגינות. מצד שני, בשלב מסוים אתה מתרגל לשלילה, שנבלעת בתוך החיוב. למעשה הביטויים הספונטניים ונטולי הצנזורה הופכים את הבמה הזו למדד אותנטי של כעסים והזדהויות.

זאת התקשורת החדשה: "כיכרות דיגיטליות" דמוקרטיות, דינמיות ואינטראקטיביות, אשר מחליפות בהדרגה את המונופול החד ממדי שיצרו "הטייקונים התקשורתיים".

אהוד: צר לי אך חלקי אינו עימם. אין לי זמן לכך,  ודי לי בתקשורת האי-מייל וב"חדשות בן עזר" שהוא לפחות כתב-עת ערוך ומוקפד ולא מרקקה ציבורית. בקיצור, נדמה לי שחבל על הזמן במובן הישן של חבל על הזמן.

* * *

אהוד בן עזר

באיזה קקה הם עוסקים?

ומדוע שניקח אותם ברצינות?

בעקבות ההשמדה של כפר סורי שלם ליד העיירה בניאס בצפון סוריה בידי הסורים בשבוע שעבר –  והג'נוסייד של מאות גברים, נשים ילדים וטף לא חמושים – המועצה לזכויות אדם של האו"ם בז'נבה החליטה הערב (חמישי, 23.5) להקים ועדת חקירה בינלאומית שתבחן את נושא הבנייה בהתנחלויות והשפעתה על זכויותיהם של הפלסטינים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. 36 מדינות הצביעו בעד הקמת ועדת החקירה הבינלאומית. ארה"ב היתה המדינה היחידה שהתייצבה לצד ישראל והצביעה נגד.

* * *

אלוני זמורה

קסמה של ירושלים

נכתב בוושינגטון, אפריל 2005

ירושלים תמיד. תמיד ירושלים מהלכת עלי בקסם השובה את ליבי ומסנוור את כל החושים. זה קורה במיוחד, כשהקסם נשפך בזהוב על גגותיה של העיר לפני השקיעה. זה קורה גם כשהקסם מסנוור את חלונות הבתים בלובן הברק, כשהשמש עולה בינות להרים של מדבר יהודה ומכסה את  השמים וצובעת אותם מאפור לכחול. לעתים מתחלף הלובן בחלונות הבתים בכתם של אש אדומה וכחולה, שנראית למרחקים כאילו שהכול עומד לבעור. זה קורה בכל מקום ובכל מצב.

מעולם לא השתחררתי מהקסם, כמו סם הזורם בעורקיי. מדי פעם הוא פורץ לו החוצה בזמנים שונים ומוזרים. גם כשאני במרחקים, הוא איננו מרפה, מתערבב הקסם עם זיכרונות של ילדות, נמהל עם אירועים מתקופת בגרות מאוחרת וגם עם אירועים שחוותה העיר מאז היווסדה, כאילו ניכסתי את כולם לעצמי. כאילו הייתי עד ושותף לכל תהפוכותיה.

היום חוגגת העיר יום הולדת. מיספר שנותיה גדול ובלתי נתפס – שלושת אלפים שנה, מיספר עגול. כאילו שהעיר זקוקה לחגיגות, על מנת שהבתים העתיקים, המגדלים והסמטאות העקלקלות, עצי הזית הזקנים וכולם יוכלו ביום שכזה להסיר את כל קמטי הזמן, שנחרצו עמוקות באבני המרצפות ובגזעים המפותלים, ללבוש מחלצות, לעטות עדיים ולספר לכל בני החלוף המתגוררים בעיר את קורותיהם.

רצה הגורל, שדווקא ביום הזה, אחזור אל העיר. לא חשבתי שאני צריך לחגוג את מיספר שנותיה. עבורי כל מפגש עם העיר זו חגיגה, שבה שותפים האבנים המסותתות בחומות העיר, בורות המים בשכונות, הצבעים המשתנים של הצללים בעת השקיעה, הרוח המנערת את עלי העצים במשובה, וגם הדמויות המגוונות החולפות על פניי,  כאילו כולם, מספרים את כל הסודות.

הפעם, לא הגעתי לבית הורי, שהתגוררו בסמוך למקום. בחרתי ללון לילה אחד, בבית מלון קטן ברחוב המלך דוד 8. רחוב זה, הוא אחד מהרחובות המלכותיים של ירושלים. יש בו בתי אבן מפוארים, חנויות לממכר עתיקות, גלריות לתמונות של ציירים ידועים, חלונות ראווה בהם מוצגים מוצרי יודאיקה. תיירים יהודים עשירים, שמתגוררים במלונות הפאר הסמוכים, הם הלקוחות העיקריים של חנויות היוקרה.

החדר הקטן ששכרתי עמד בניגוד מוחלט לפאר הראוותני של  "מלון המלך דוד" הקונטיננטלי, ששכן לא הרחק מבית המלון הקטן שלי. לבית המלון הגדול יש אולם כניסה מפואר, עם שטיחים מלכותיים, קירות מעוטרים , וחדר מיוחד בו  תצלומים של כל שועי הארץ ושועי העולם, שהתגוררו בבניין וחרצו בו גורלות. מחלונות חדרי המגורים, ניתן להשקיף על חומותיה של העיר העתיקה, על מגדל דוד, על הר ציון ומגדל הדורמיציון וגם על הבית הארוך "משכנות שאננים", שמתחת לטחנת הרוח, הבית, בדירה י"א,  בו נולדתי. 

מן העבר השני של בית המלון המפואר ניתן להשקיף על מגדל נוסף של בנין י.מ.ק.א. בחזית מגדל האבן היפה תבליט אבן ארוך המתאר את השרפים המתוארים בספר ישעיהו פרק ו' פסוק ב': "שרפים עומדים ממעל לו, שש כנפים. שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו ובשתיים יכסה רגליו ובשתיים יעופף."

כל העולה במעלית המגדל של ימק"א, עד לכיפתו העגולה, יכול להשקיף על כל גגותיה של ירושלים הפרושים לארבע רוחות השמים. לראות את העיר ממעוף הציפור. בימים נדירים של ראות טובה רואים במערב את הים התיכון ובמזרח רואים את שרידיו של ים המלח.

ברצפת הכניסה למגדל ימק"א, רצפת מוזאיקה של ירושלים, לקוחה ממפת מידבא שבעבר הירדן. רואים את ירושלים הרומית, את שדרת עמודי האבן של הקרדו החוצה את העיר ואת המבנים המפוארים של "איליה קפיטולינה".

כילד, אבי לקח אותי לאולם הקונצרטים המפואר של הבניין, להאזין לחזרות של התזמורת הפילהרמונית של ירושלים. לחזרות של התזמורת הכניסה הייתה חופשית ולעתים היינו קהל של שניים לתזמורת המפוארת.

בחלומותיי , כילד, הייתי עד למלאכי האבן מתעופפים השמיימה ומושכים את המגדל היפה לשחקים כמו טיל בליסטי, כשלמטה ניתן להשקיף על בתי האבן של ירושלים, וברקע מנגנת התזמורת של ירושלים את "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי.

כאמור, לא בחרתי להתגורר במלון המלך דוד המפואר, אלא במלון הקטן שברחוב המלך דוד. בחדר שקיבלנו, היה כל מה שנחוץ לתייר מזדמן, בדיוק כמו במלון המלך דוד: מיטה זוגית גדולה ונוחה, ארון בגדים עתיק מעץ אגוז חום, מעוטר בפיתוחי עץ, שולחן מלבני וגבוה משנות החמישים עם שני כסאות עם מסעד עץ מעוגל. מרפסת החדר בולטת את הרחוב, מעוטרת בפיתוחי ברזל, וצופה על שער יפו ומגדל דוד.

נזכרתי,  שבאמצע הרחוב הראשי שחצה פעם את שכונת "ממילא", ניצבה חומת בטון גבוהה ומכוערת, שחצצה בין ירושלים המערבית לירושלים המזרחית. היא נבנתה על "שטח ההפקר", על מנת למנוע מצלפים ירדנים מלפגוע בעוברי אורח. פעמים רבות, כילד, חציתי את החומה בדרכים עקלקלות להתבונן מקרוב בשער יפו הנטוש, במגדל דוד ובהריסות הבתים שהיו על שטח ההפקר. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, נהרסה החומה וירושלים אוחדה לעיר אחת.

שעת הערביים המאוחרת והאפלולית היורדת על הרחובות הפעילה את קסמה של ירושלים ופלשה לחדר שבמלון. פנסי הרחוב ושלטי הניאון האירו את הקירות. גבעות הטרשים ועצי הזית מהרפרודוקציות של הציירת ציונה תג'ר, שהיו תלויות על הקירות, פרצו החוצה, כאילו שברו את מסגרות העץ והתערבבו עם רחוב ממילא המוליך לשער יפו.

בין נים ללא נים, כשכל החושים מעורפלים בין מציאות לדמיון, כאילו שרוי בחלום, או הוזה מחום, ומייחל שלא ייגמרו ולא ייעלמו ולא יחלפו הרגעים הקסומים, אני בתוך העיר הקסומה וגם בתוכה, כאילו, כולנו ישות אחת שאין ואסור להפרידה. אם חלילה משהו יישמט או שהרמונית הקסם תיפגם הכול יתפוגג וייעלם כלא היה.

גם היא חשה בקסם שהשתלט על המקום ועלינו, והיא נדחקת ומחזיקה בכל , באדיקות של אדם מאמין, שמחזיק בספר התורה, ואינה מרפה ממנו עד אשר תקרא את כל פסוקיו, תבין ותטמיע אותו בגופה ובנפשה. או להבדיל כמו אדם שעומד לטבוע באגם של חלב ודבש והוא מבקש לצלול לתוכו, לא לבדה, ליהנות ממנו עד כלות כל החושים, והיא מחזיקה בבן זוגה, לא כדי שיציף אותה מעלה, אלא כדי לצלול אתו למעמקים לא ידועים אבל מענגים שאין למעלה מהם. וכאן במעמקים נכנסים השניים לתרדמה, שאין חשיבות אם יקיצו ממנה, כי במעמקים מגיעים לפסגת השלמות של היופי והאושר העילאי, כשירושלים משמשת תפאורה בכל כובד משקלה על שלושת אלפי שנותיה.

בשעה שתים עשרה, בדיוק בחצות הלילה, הוארו כל חומות העיר העתיקה, מגדל דוד הוצף באורות אדומים שהבליטו את הצללים. אלפי ניצוצות צבעוניים הבליחו את האוויר הצונן של הלילה מעל. כדור ענק של אורות צבעוניים ריחף מעל למצודה העתיקה, הלך וכבה ואחריו כרעם, וכירי תותחים, שהפגיזו את העיר, הבליחו הזיקוקים.

התעוררתי מתרדמתי ההזויה, וראיתי את דמותה עומדת עירומה במרפסת חדרנו במלון, משקיפה על החומות ועל מצודת דוד. היא עמדה  במרכזו של כדור הזיקוקים  הענק, כשמתוך גופה ומסביבה  מתפרצים אלפי הצבעים ונמוגים בחלל. קפאתי במקומי יושב במיטה ומתבונן בקסם.

הזיקוקים מתפרצים במאותיהם, מלווים ברעשי הפיצוצים של קודמיהם, קורעים את שחור הלילה. כמו רעשים של מלחמה עקרה.

היא ניצבת במרכז המרפסת, גבה מופנה אלי וצללית גופה היפה נטמע בשלל צבעי הזיקוקין הפראיים – אדום, ירוק, זהוב מתפוצצים סביב, סביב מאירים את בתי האבן ואת החומות.

ירושלים חוגגת שלושת אלפים שנים להולדתה. מאז אימץ אותה דוד המלך, שהפך אותה מעיר יבוסית קטנה וחבויה בינות להרים, לעיר מלכות. מאז רוותה העיר כתות, דתות, מחלוקות ומלחמות.

ואני יושב במיטתי שבמלון, כאילו כובד משקלן של כל שלושת אלפי השנים טמונים בגופי, מתבונן בגופה הערום של אהובתי, כלא מאמין למתרחש. כאילו ירושלים חוגגת לי מסיבת פרידה בפנטזיה של צבעי זיקוקים ורעשים ואהובתי נמצאת במוקד.

היא מושיטה את ידיה מעלה כאילו קוטפת את כוכבי השמיים, כשהם מנצנצים וכבים בין אצבעות ידיה ונוצרים מחדש בצבעים אחרים.

כמהופנט, אני מתבונן במחזה, נע בין מציאות לדמיון, קפוא תנועה, שמא הקסם יפוג והחלום ייעלם. אני מתבונן בגופה החטוב, בשערה הזהוב המשתפל על כתפיה, במותניה הצרים המבליטים עגלגלות אחוריה,  ברגליה המעוצבות עד לכפות רגליה היחפות.

אינני יכול עוד להבליג. אני מבקש לבחון את הקסם ולהיות שותף לו, וחלק בלתי נפרד ממנו. הסרתי את השמיכה מעליי, מתקרב בלאט אליה, שומר על מרחק מגופה הערום.

בחצות הלילה, מתבונן בה ואיתה בברק הזיקוקים המבליחים וקורעים את החשיכה. גופי נוגע בגופה מאחור, נצמד ומתרחק לאיטו, מצפה שתיענה למגעי. גופה נענה לי באיטיות מענגת כשהוא הולך ונצמד אל חמוקי גופי. כל אבר בגופה מחליק לתוך גופי עד שדמינו לגוף אחד.

חבקתי אותה מאחור כשאני חופן בידיי את שדיה היפים והמושלמים, כאילו אני מחזיק את עוגת יום ההולדת של ירושלים ואת הגבעות הענוגות והעגלגלות  המשתפלות לעבר מדבר יהודה.

כך ניצבנו, שעה ארוכה, מתבוננים בקסמה של ירושלים, בחומות המוארות, בזיקוקים הפראיים, במצודת דוד, נושמים במלוא נשמתנו את האוויר הצלול והקר, משתתפים בחגיגת יום ההולדת של ירושלים, שהיא גם החגיגה שלנו.

והקסם נמשך ונמשך ונשאר איתנו לעולם.

נכתב בוושינגטון, יום ששי 22.4.05, ערב פסח, לפנות בוקר.

* * *

תקוה וינשטוק

כדורגל בספרים

1. רבקה מגן: "הכדור הוא ה...גול"

 ו"הכדור הוא ה...הגול חוזר בגדול"   

כמו הרבה נשים, בעצם כמו רובן, אין לי עניין בכדורגל, אבל לאחרונה קיבלתי שלושה ספרים דווקא בנושא זה.

   שניים מהם – "הכדור הוא ה...גול!" ו"הכדור הוא ה...הגול חוזר בגדול" – כתבה ידידתי, הסופרת לילדים ונוער רבקה מגן. גם היא לא היתה מחסידי הכדור ולא היתה עוסקת בו אלמלא ארבעה תלמידים מכיתה ה"א באשדוד. אחרי שנים כמורה ומפקחת, מרצה עתה מגן במסגרת "מורה סופר" בבתי ספר ברחבי הארץ. לעיתים מבקשים הילדים שתכתוב על חיותיהם, כנראה בתקוה להתפרסם.

באשדוד ביקשו שתכתוב על כדורגל. היא הסתייגה: "אני לא הכתובת לכדורגל!"

הילדים התעקשו: "היום דיברנו על הספר שלך "אימא אל תבואי" ואנחנו מרגישים שאת רואה את החיים דרך עיני הילדים. אמרת שכשנושא נראה לך מורכב את עושה תחקיר. עשי תחקיר על כדורגל!"

מגן צלצלה לנכדה בן ה-12, חבר נבחרת הכדורגל ביישוב שלו.

"אחלה רעיון!" התלהב.

"אבל אין לי מושג בכדורגל..."  התוודתה.

"סבתא – עליי!" הבטיח נמרוד.

"למחרת בשלוש הופיע  עם כדור," זכור לסופרת. "הוציא אותי לחצר, הניח שתי קופסאות קוקה קולה לסמן שערים והתחיל באמון. תקופה ארוכה היה המורה שלי. ערב ערב צפיתי במשחקים בטלוויזיה ולמחרת היינו דנים במשחק. היות שהעלילה מתרחשת בבית ספר גם שיחקתי עם הילדים בהפסקות. יום אחד מסר אחד הילדים אח הכדור לחברו – ופגע בשיפולי הבטן שלי. הרגשתי שאני מתעלפת. הילדים הושיבו אותי על ספסל, הביאו מים, נפנפו בעיתון – ומאז חדלתי לשחק כדורגל..."

היא המשיכה לקרוא מוספי ספורט וביקרה באצטדיון ובעזרת האימונים והדמיון החלה לכתוב, ומדף לדף עלה כושרה בכדורגל – על הצג, כמובן. אחרי שנתיים הושלם "הכדור הוא ה...גול". במהלך הכתיבה עבר הסיפור שינויים וסטיות. "לא כל מה שאני מתכננת עולה בכתב. הרקע מתחלף...יש ובסיום אני רואה שבין חלקי הספר ובין המעשים של הדמויות הראשיות המינון לקוי ויש להאריך בנושא אחד ולצמצם בשני. הסיפור נשמע לי כמנגינה ולעיתים מופיע דיסונאנס שמפריע ואני מעלימה אותו. הכול חייב לזרום חלק עד שהמנגינה הזו שלמה באוזני והרמונית מכל הכיוונים."

 גיבור הספר, שהופיע ב"כתר" בספרי ראשית קריאה, הוא ילד מצטיין בכדורגל שעבר מאילת למרכז הארץ. שמו כמובן, נמרוד. הקפטן של נבחרת הכדורגל בבית הספר הוא גולן, חברו לכיתה. נמרוד מצטיין וגולן החושש למעמדו אינו משתף אותו בקבוצה ומרעים "עוף מכאן!"  ו"אני אכסח לך את הצורה!" האלימות המילולית של מועדוני המבוגרים שכיחה גם בין הילדים.

נמרוד המתוסכל בורח משיעור ומשחק כדורגל בשולי החצר. הוא נתפש ומבטיח לא לחזור על המעשה. בדרך לספסל שלו הוא מועד ועף ישר על המורה – והכיתה מתפוצצת מצחוק. עידו חברו מבין למצוקתו ומציע שמועצת התלמידים תבקש שהמורה לחינוך גופני יכניס את נמרוד  לקבוצה.

בקשתם מתמלאת, אך כבר באימון הראשון שם גולן רגל לנמרוד. הוא  שובר קרסול, מנותח, מחלים מבקיע את הגול בתחרות העירונית וזוכה לחיבה מצד מיכל, וגולן כבר אינו הילד המקובל בכיתה.

אחרי "הכדור הוא ה...גול" פירסמה מגן שני ספרים – ונכנסה למחסום כתיבה. "שלוש שנים חסר לי האדרנלין  שיוצרת הכתיבה. עשיתי תחקירים, ניסיתי לכתוב על ליצן רפואי – לא יצא מאומה."

"ואז, לפני שנה, במסע שיט קצר, כשישבתי על הסיפון בשקיעה, עלה מן הים דג הזהב שלי: שלושים  אלף בנים וגם בנות קראו את 'הכדור הוא ה...גול' והספר זכה בפרס הזהב, אז למה לא המשך?"

עיתון ישן התגלגל על הסיפון. היא החלה לכתוב בשוליו הלבנים, ירדה לתא וכמעט לא עזבה אותו ויצאה מהאונייה עם שלושה פרקים של "הכדור הוא ה...גול חוזר בגדול" – שהופיע זה עתה, אף הוא ב"כתר", המשך העומד בפני עצמו. "הספר גלש לי בין הידיים. כתבתי יום ולילה וסיימתי כעבור כמה חודשים. זה הספר הכי מהיר שכתבתי," אומרת רבקה מגן, שכבר כתבה תריסר ספרים וקצרה לא מעט פרסים. "הספר זרם כאלו נכתב בתוכי – וכשאינני נאבקת, אלה הקטעים הכי טובים בספרי."

לצד גיבורי הספר הראשון מופיעים גיבורים חדשים. נמרוד, כעת בן 11 בכיתה ו', ורועי כדורגלן מצטיין הלומד בבית ספר אחר – מוזמנים להצטרף לנבחרת הנערים העירונית. השניים מתחברים ועוזרים זה לזה בפתרון בעיות בבית ובבית הספר. אבל חברי הקבוצה העירונית לומדים כבר בחטיבת הביניים ולדעתם השנים "דרדסים", צעירים מדי לנבחרת. הקפטן של קבוצת הנערים עושה הכול, כולל  אלימות, להרחיקם מהקבוצה, אבל המאמן מאמין בהם.

הקבוצה מוזמנת למשחק ידידותי עם בני נוער בבלגיה ורועי מפקפק אם לנסוע. אביו, הפרוד מאימו, מתגורר בבלגיה. רועי לא ראה אתו כבר חמש שנים וכועס עליו מאוד. הוא מחליט לנסוע, וגם לספר זה סוף טוב – הקבוצה זוכה בתחרות, הרבה בזכות נמרוד ורועי, והאב והבן מתאחדים.

אלה סיפורים חברתיים, לא אגדות, הלקוחים מחיי הילדים ועוסקים בנושא אהוב עליהם. ספר שיוצא עשר שנים אחר קודמו חייב שיהיו בו מסימני התקופה. לרבקה, אם לשתיים, יש כיום שבעה נכדים ונינה. נמרוד בן 22, שירת בסיירת ומתכונן ללמודים גבוהים.

הקורא הצעיר אולי לא ירגיש אבל בספר השני הלשון, אורח החיים, הדעות וההשקפות  של הילדים וההורים השתנו. מחקרים מעלים כי מבחינה קוגניטיבית יש לילד בן ימינו תפישה לימודית וכוח זיכרון מהירים יותר משהיו לילד לפני עשור או שניים בזכות החידושים העצומים בטכניקה. אולם האינטליגנציה הרגשית נותרה בעינה. שנאה, קנאה, אהבה לא השתנו. הילד של היום נעלב כמו פעם ונופל קרבן ליצרים כמו פעם.

כדורגל הוא משחק נהדר לילדים, סבורה הסופרת. מקנה דייקנות, נחישות ודבקות במטרה. כל ספורט נקי תורם לאישיותו של הילד. אבל הכדורגל נגוע באלימות העוכרת את שמחת המשחק. כך אצל המבוגרים וכך אצל בני הנעורים. מה שברור במקרו מופיע גם במיקרו.

2. "כשנשים אוהבות ..." לשמואל יריב

"כשנשים אוהבות" הוא ספר למבוגרים שבין גיבוריו כדורגלן לשעבר וכדורגלן לעתיד כשברקע  העקירה מגוש קטיף – נושא שרק ספרים מעטים עוסקים בו, אם בכלל.

הספר, פרי מקלדתו של שמואל יריב (הוצאה לאור בת אור) פותח בפגישה בין שניים הצועדים בקביעות בפאתי ירושלים: אריאל, מורה ללימודי קודש שהתגורר בגוש קטיף, ואסף, בשעתו כוכב כדורגל ועתה בעל חברת בנייה. הראשון נשוי, אב לשלושה בנים צעירים. השני פרוד, אב לשתי בנות, רחוק מאמונה דתית.

אף שלכאורה אין ביניהם מן המשותף הם הופכים לידידים. עולמו של אריאל חרב עליו, היחסים במשפחתו נשתבשו. לרגל עבודתו הוא גר הרחק מרעיו לגוש ואינו זוכה לתמיכתם החברתית. הוא מלא אכזבה מאלוהים שלא מנע את חורבן קטיף הדתית – וחברו החילוני מעודד אותו "להרגיז את אלוהים."

ואיך מרגיזים את אלוהים?

אסף מציע לנקוט בשיטת פרנק, משיח השקר שראה באורגיות את הדרך לגאולה (וסופו שעבר עם הכת שלו לנצרות כשם שקודמו הנודע ,שבתאי צבי, עבר לאיסלם).

עתה נכנס הספר לעומק – או לנומך – מסלולו השני: סטיות נפשיות ומעשי זימה למיניהם, והופך למעין  לקסיקון לענייני מין. ראשית חוכמה לוקח אסף  את ידידו ליצאנית. אריאל דרוש לו כעד ראייה – ככדורגלן הורגל למסיבות חשק קבוצתיות והוא בא על סיפוקו רק כשמישהו צופה בו בשעת מעשה. אריאל אינו מתפתה לזונה חרף בעיותיו החמורות בבית. הוא אוהב את נעמה אשת נעוריו ואם ילדיו אך היא מסרבת לו. בקטיף היתה אישה נורמטיבית, פעילה מאוד נגד הגירוש; עתה נלכדה ברשתו של איזה רב הטוען כי הגירוש מגוש קטיף בא כעונש על זלזול במצוות. אם תלבש שק, תכסה פניה כטליבנית מוסלמית ותתנזר מבעלה – תכפר על עבירות הגוש. נעמה חדלה לתפקד גם כאם ומכה את ילדיה במצות "הרב". הילדים, בעיקר הגדולים הזוכרים את קטיף, מתקשים להסתגל לחיים החדשים.

בין שתי המשפחות מתגברת הידידות וכולם עוברים לגור יחד במעין קומונה. סיטואציה המהווה רקע להשפעות הדדיות והתפתחויות למיניהן. אסף נעשה ראש הקומונה. הוא מעסיק בחברת הבנייה שלו את אריאל, שפוטר מעבודתו. אסף, שלא התעניין עד כה בבנותיו, נעשה אב מסור ודואג לכל הילדים, שלו ושל אריאל, ואילו אריאל, אב מסור מיסודו, מאבד את עצמיותו ותלוי בכל באסף. המשפחה החילונית מתקרבת ל"אידישקייט", ואילו דתיותם של יוצאי קטיף עוברת מבחן קשה. דוד, בנו האמצעי, של אריאל, שאימו הועידה אותו לרבנות – שואף להיות כדורגלן וזוכה לאימון מקצועי מאסף. דוד מתחבר לבתו של אסף וחי עימה ללא נישואין (הוא בן 14...) בניגוד לכללי האיפוק הדתי.   

אסף ממשיך באורגיות ואריאל מלווה אותו אך כוכב המין הוא עתה בכורו, שאול בן ה-16. תלמיד כיתה י', המגלה סימני אלימות ומרבה "ללכת מכות". כשהוא מתרגז ממישהו, למשל בשיחה על הגרוש מקטיף – או כאשר לו-עצמו מתחשק להרגיז  – הוא צועק "פאק יו!" – והנשים השומעת את הקללה – בייחוד הנשים הקשישות, מפרשות אותה כהזמנה, קופצות מיד איתו למיטה ומעניקות תשלום. כך עושות כולן בספר, שלא בכדי שמו "כשנשים אוהבות..."

לשאול המחפש רופא מעולה לאימו חולת הנפש, כבר ברור איך יממן אותו. הוא נעשה גי'גולו קבוע של שלוש נשים מבוגרות ושל גבר מזדקן. גם בגברים אינו בוחל (אגב, המימון לשווא. האם שולחת יד בנפשה).

הסבא שחזר בשאלה, משחוסלה קטיף, מצדד במעשיו. המטרה מקדשת את האמצעים.

הספר מסתיים כששאול מסיים את חוק לימודיו (מתי בכלל היה לו זמן ללמוד? יום אחד הוא שוכב עם פרודתו של אסף , יום שני – עם שכנה שבגינתה עבד, יום שלישי עם ציירת נכה, רביעי עם הומו נשוי ראש תלמוד תורה, ובשבת הוא הולך להתפלל) – הוא מרחיק לאמריקה לא לפני שנהג באלימות קשה בנערה האוהבת אותו. אמריקה היא כנראה הפתרון של יריב לבעיית גוש קטיף.

את הספר חיבר בן למשפחת סופרים החוטא בכתיבה מאז פרש לגמלאות. לשבחו ייאמר כי לשונו טובה ומדויקת אבל הוא בחר בנושא דחוס מאוד. פרטי פרטים של פוליטיקה, דת, ושפע סטיות מין ממלאים כ-400 עמודים בספר ומביאים לא מעט שעמום. בכל אופן, אילו קוצץ למחצית היה "כשנשים אוהבות..." נשכר. אך ספק אם היה כאן עורך – והכוונה לעורך טוב ונועז.

לאחרונה הופיע בקול תרועה הספר "צילה" שעורכו השאיר בו 500 עמודים, חלקם הניכר מיותר. בלית ברירה עושים קוראיו של  אותו ספר את העריכה בעצמם  ומדלגים על שני שליש מהכתוב.

* * *

אלי מייזליש

בלי סודות: רגע לפני חצות –

יש לפרסם את כל כלי הנשק שיתקיפו את איראן

אולי העולם באמת לא רוצה שנפציץ את איראן. אולי. כי אין איש בעולם שיודע באמת עם מה נפציץ ואיך. לו היו מנהיגי עולם יודעים על בטוח שבאיבחה אחת נמחק את מתקני הגרעין באיראן, כולם היו עולזים, אבל גם הישראלים לא יודעים. וגם מרבית אנשי הצבא. רק כמה עשרות בודדות יודעים. וגם אלה שיודעים עם מה אינם יודעים איך. ואת זה יודעים בקושי תריסר. וגם התריסר אינם יודעים בדיוק מה תהיה התוצאה.

אבל! אם כל העולם ישמע ויראה בשידור חי בדיוק על המילימטר מה יעלה לשמיים, טילים או מטוסים או אולי גם מלטים ומאיזה פצצות או טילים יש להם מתחת לכנפיים ולצורך זה להזמין את כל הנספחים הצבאיים לתצוגה בנגב או מעל שמי הים התיכון, ויראו מה מידת הנזק, אולי איראן והעולם יבינו עם מי יש להם עסק. אין צורך ביותר מזה. אין צורך לספר בדיוק איזה מתקנים נפציץ ואיזה לא. אבל צריך לספר מיד לכל העולם עד שגם האיראנים ישמעו כי אם נתקוף, אז הנה הרשימה: טילים ומה מידת ההרס, מטוסים ומה משקל כל פצצה, ואפילו כלי נשק שעד היום היו סודיים והנה הגיע הזמן לחשוף אותם.   

עד היום מרבית כלי הנשק של צה"ל חשופים וזה כולל כלי טיס, טילים, טנקים ונגמשים, ארטילריה והנדסה, ובעיקר מרבית חטיבות הלוחמים שכל נער יודע להגות: גולני, צנחנים, סיירת מטכ"ל וכך הלאה השייטת ומגלן.

אבל, הרי לא יהיה כאן קרב שין בשין בסיני או בעמק הבכא, זו תהיה זו תקיפה אווירית משולבת – אם בסוף תהיה תקיפה, וכדאי שהציבור האיראני ייחשף למידע זה. ואם יתעורר באיראן שיח ציבורי, או רק שיחות סלון סמויות מן העין ומהאוזן של משמרות המהפכה, הרי כל צמרת הצבא תקבל פיק ברכיים כמו מטיילים באלסקה על סופת שלג מתקרבת.

אף איראני אינו מעוניין בגשם של טילים תוצרת ישראל, וגם לא רוצה לראות מטוסים מהירים עם מגן דוד מטילים פצצות הרסניות. אפילו אם המנהיגים שלו מבטיחים לו נקמה פי 100 והוא יודע כי אפילו פי שניים לא בטוח.

גם כל אלה הקרובים לצלחת האיראנית כמו סין או רוסיה,  אינם רוצים לראות תקיפה ישראלית בחצות הליל לאור הירח. 

יש לומר לאיראנים ולעולם כולו: לא נפתיע אתכם כמו היפנים בפרל הרבור והנאצים בפלישה לרוסיה או המצרים ביום כיפור ואפילו לא כמו ישראל בששת הימים. צריך לאמר כי נתקיף ועם מה אבל נשאיר אותם להיות במתח מתמיד: מתי? לאור היום או רגע לחצות. אבל נגיד להם בדיוק מתי לראות את התצוגה בטלוויזה. אני בטוח כי מאז בריאת העולם לא הוצג מחזה כזה. יותר כדאי לבזבז בתצוגה כמה טילים וכמה ליטרים של דלק מטוסים מאשר להפציץ את איראן. לא בטוח שהאיראנים ינסו לחקות את ארגנטינה באיי פוקלנד הרחוקים פי 8 מקו חצור או נבטים - טהרן.

בצל מבצע 'עמוד ענן' גייס צה"ל מספר אוגדות שששו לקרב וכך מרבית הציבור, אבל כולם כאחד נשמו לרווחה כשהתברר כי התרגיל הצליח והגיוס עשה את שלו והחמס הבין את הרמז. כך היה כשהנשיא קנדי הטיל סגר על קובה עם מאות כלי שיט ומטוסים שהחזיר את הרוסים מקובה.

האם יש סיכון בחשיפת הסודות? אם כן מהו?  כדי שהאיראנים יגלו רק אחרי התקיפה, או שיש סיכון פי כמה להשאיר את שדה הקרב העתידי הזה בהמתנה ליום כיפור מס' 2.   

* * *

איליה בר-זאב

חזרה לשִׁגרה

תַּם וְלֹא נִשְׁלַם, חָדְלוּ יְמֵי הַדְּגָלִים, נִפְנוּפֵי הַשִּׂמְחָה –

חוֹזְרִים לְשִׁגְרָה.

זֶה טוֹב? זֶה רַע? מִי יֵדַע מָה יֵּלֵד הַלַּיְלָה, יוֹם הַמָחֳרָת?

תֵּל בַּזֶּלֶת מִסְתּוֹרִי נֶחְשַׂף בְּקַרְקָעִית הַכִּנֶּרֶת, אַצּוֹת מַעֲכִירוֹת אֶת צְלִילוּת הַדַּעַת,

אֶת גַּבְהוּת הַמַּעֲמַקִּים.

מֶסִי נִפְצַע,

גָּאוּדִי הִפְלִיג מִזְּמַן לְעוֹלָמוֹת אֲחֵרִים.

שׁוּב הוּפַר הַ"שֶּׁקֶט" בַּדָּרוֹם, בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה בִּרְבָדִים נָפַל כַּדּוּר אֵשׁ –

טַיָּסִים שֶׁהָיוּ.

בִּצְפוֹן קוֹרֶאָה מַבְטִיחִים הָרִים וְקֵץ כָּל בָּשָׂר, סוּפוֹת שְׁלָגִים בְּאֵירוֹפָּה,

רְעִידוֹת אֲדָמָה בְּאִירָן, מְסֻכָּן לָרוּץ מָרָתוֹן.

נִתְגַּלָּה צֶאֱצָא שֶׁל אַב קַדְמוֹן – קָשִׁישׁ מִסַּךְ שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם.

חוֹזְרִים לְשִׁגְרָה –

מַכַּת הָאַרְבֶּה מְשַׁנֶּה כִּוּוּן, בַּנֶּגֶב נוֹלַד דּוֹר חָדָשׁ שֶׁל חֲגָבִים, מִתְחוֹלְלִים כְּגִלְגּוּל

מְחִלּוֹת. "מַחֲזֶה מַרְהִיב" אוֹמֵר הַמַּדְּעָן.

אָבִיב קַר. בְּלֵיל הַסֵּדֶר הָאַחֲרוֹן מָצְאוּ הַנְּכָדִים אֶת הָאֲפִיקוֹמָן –

מַה נִּשְׁתַּנָּה?

שוב נִתְגַּלּוּ כּוֹכְבֵי לֶכֶת חֲדָשִׁים, הֲיִתָּכְנוּ חַיִּים מִמֶּרְחַק אֶלֶף מָאתַיִם שְׁנוֹת אוֹר?

לִבַּת כַּדּוּר הָאָרֶץ לוֹהֶטֶת כַּשֶּׁמֶשׁ.

אַתְּ נֶעֱלֶמֶת וְחוֹזֶרֶת בְּלֹא תְּשׁוּבָה, נִכְלֶמֶת –

הֲתַעֲלִי אֵלַי לְקָפֶה?

* * *

אורי הייטנר

1. מחוייבות לאמת ולצדק

במאמרי "הבניית זיכרון משותף" יצאתי נגד העוול הנעשה לקיבוצים ולחברי הקיבוצים בשנות החמישים, באופן הצגת הירתמותם להצלחת קליטת העלייה הגדולה בשנותיה הראשונות של המדינה. במקום הבניית זיכרון משסע ושקרי, המציג את הקיבוצים כמתעמרים בעולים החדשים ומדכאים אותם, הצעתי להבנות זיכרון משותף, אמתי, אודות הקיבוצים והעולים שהקימו יחד אזורי ספר כמו הגליל העליון, מבלי לטייח את השגיאות והכאבים שהיו כרוכים בתהליך.

יוסי אוחנה כתב בבלוג שלי, בתגובה: "ממך ציפיתי ליותר אורי. ניקית באופן גורף את הקיבוצים שלא בצדק. רחוק מאוד ממה שאני יודע מקריאה ומשיחות עם מזרחים שחוו את המפגש עם הקיבוצים כטראומטי ביותר. זכור! טאטוא דברים מתחת לשטיח לא מסייע לאיחוי הקרעים. דווקא התחלת טוב לפני שבועות מספר עם ההבנה וההצעה הנוגעת לחלוקה מחדש של משאבי קרקע ואחרים כולל המשמעויות לארנונה."

ההשוואה שעשה אוחנה בין המאמר בו קראתי לשנות את אופן חלוקת הקרקעות, או למִצְעָר את שיטת גביית הארנונה, בין הרשויות העירוניות לבין המועצות האזוריות, לבין קריאתי לעשות צדק עם הקיבוצים, היא הגורם למאמר המשך זה. בניגוד לדברי אוחנה, שני המאמרים הללו באים בדיוק מאותו מקום – מחויבות לצדק ולאמת.

לא "ניקיתי את הקיבוצים באופן גורף" ולא ניקיתי אותם כלל; איני רואה בדיון ההיסטורי שיח משפטני שבו תפקידי ללמד על מישהו סניגוריה על מנת שייצא זכאי. הדיון ההיסטורי נועד להגיע לחקר האמת ולהפיק ממנו את הלקחים לימינו. האופן השקרי שבו מוצגת העשייה הקיבוצית למען קליטת העלייה, פוגעת בראש ובראשונה באמת ההיסטורית, ונועדה לשרת שקר ממניעים פוליטיים. ויותר משרציתי "לנקות" את הקיבוצים מהרפש המושלך עליהם זה עשרות בשנים, רציתי להיות נאמן לאמת ההיסטורית.

אולם הכינוי "גורף" שהעניק אוחנה לדבריי, אינו משקף את רוח המאמר. הרי כתבתי בפירוש ש"אין ספק שנעשו טעויות רבות וקשות בקליטת העלייה, הן בידי המדינה והן בידי הקיבוצים. והיו גם כישלונות רבים ... אין לטייח את הבעיות, אין להכחיש את השגיאות, אין להדחיק את הכישלונות."

כדוגמה לכך הצגתי את היחס השלילי ולעתים עוין למסורת ולדת, שהרחיקה את עולי ארצות המזרח ובסופו של דבר פגעה בעיקר בקיבוצים, שלא הצליחו להיות אבן שואבת להמוני העולים. ניתן לכתוב ספרים שלמים על השגיאות בקליטה, ובשום אופן אין לטאטא אותן תחת השטיח.

אולם יש לבחון אותן בצורה אמתית, בהקשרן הכולל, מתוך הבנת התקופה ואתגריה, ולא בשיפוט אנכרוניסטי. ההקשר הכולל הוא, בראש ובראשונה, פרספקטיבה היסטורית רחבה של המהלך ההיסטורי, שחרף הכישלונות הכרוכים בו הוא הצלחה אדירה, חסרת תקדים, שיש להתגאות בה. בחינה אמתית של השגיאות, תוכיח עד כמה הן נעשו מתוך טוהר כוונות, רצון טוב ותום לב.

מדינה קטנה, שזה עתה קמה, החלה את צעדה הראשון בתוך מלחמה קשה. ביומה הראשון, פלשו אליה צבאות מדינות ערב, מתוך רצון למנוע בכוח את הקמתה, ולהטביע את היישוב היהודי בדם, שלוש שנים בלבד אחרי השואה. עוד במהלך המלחמה הקשה, שבה נהרג אחוז מאוכלוסיית המדינה  (על מנת להמחיש את מימדי השכול – בקנה מידה של ישראל בימינו מדובר ב-80,000 איש); עוד טרם שככו הקרבות, עוד טרם שוקמו ההריסות, כאשר קופת המדינה הייתה ריקה, הכריעה המדינה הכרעה היסטורית, להעלות ארצה את ניצולי השואה מאירופה ואת היהודים הנרדפים מארצות ערב ולקלוט אותם. כלכלת המדינה שועבדה ליעד הזה. תקציב הביטחון קוצץ באופן דרסטי (מה שגרם להתפטרות הרמטכ"ל). אזרחי ישראל חיו במשטר צנע קשה, על מנת לאפשר את ביצועו של המהלך ההיסטורי הזה. ממשלת ישראל הובילה את המהלך הקשה והכואב של השילומים מגרמניה כדי לעמוד במשימה. והמהלך הזה נעשה, היה לעובדה. בתוך שנים ספורות האוכלוסייה היהודית הכפילה את עצמה ויותר. יישוב קטן ועני, שקם זה עתה ממלחמה כה קשה, נרתם לקלוט את אחיו מתפוצות הגולה ועשה זאת בהצלחה גדולה. זה הסיפור הגדול. זה הסיפור האמיתי. זאת הפרספקטיבה הכוללת. ובתוך הסיפור הגדול הזה, נעשו טעויות. טעויות קשות וכואבות, שהשאירו צלקות חברתיות שחלקן טרם הגלידו עד היום. אין לטייח אותן, אך יש לראות אותן על רק סיפור ההצלחה ההיסטורי הכביר הזה. כל הצגה אחרת של המהלך, היא שקר הנובע מצרכים פוליטיים.

בתוך הסיפור הגדול הזה, נמצא סיפורם של חברי הקיבוצים, חלוצי הספר, שכבר עייפו מלהתמודד עם הרפש המושלך בהם לאורך השנים. אותם נערות ונערים שעלו ב-1943 על אדמת הטרשים של מנרה, באזור שלא היה בו עץ, שחיו במשך שנים ללא כביש גישה, שאחת לשבוע היו יורדים בחמורים במשך לילה שלם להתקלח בכפר גלעדי וחוזרים מסריחים מזיעה עם אור ראשון, שהיו מנותקים לחלוטין במלחמת העצמאות ואיבדו רבים מחבריהם; שגבול קיבוצם היה הגבול עם לבנון. אותם פלמ"חניקים, לוחמי חטיבת יפתח, ששחררו את הגליל העליון בקרבות תש"ח ואיבדו את הטובים ברעיהם, ובעיצומה של המלחמה נקשרה נפשם לחבל הארץ ששחררו והקימו את קיבוץ יפתח, סמוך לגבול. אותם חיילים משוחררים, שעם תום קרבות מלחמת העצמאות לא הלכו "לעשות לביתם", אלא העדיפו ללכת לסְפָר ולהקים את קיבוץ מלכיה על גבול לבנון.

מי יכול היה לבוא אליהם בטענות, אילו הקדישו את כל מרצם, כל אונם, כל מאודם, אך ורק בבניית קיבוציהם, ביצירת המשק, בהקמת החברה? והנה, כשקמה מעברת חלסה, לימים קריית שמונה, אותם חברים ראו חובה לאומית להירתם ולהתגייס לקליטת העלייה. טובי החברים נרתמו למשימה, חלקם בהתנדבות אחרי שעות העבודה, חלקם כמגויסים מטעם הקיבוץ למשימה. בהיענות לצו השעה, הם שברו את עקרון העבודה העצמית ואחרי ויכוחים מרים וקשים קלטו עובדים שכירים, מבין העולים, לעבודה במשקים.

והם עשו טעויות, אין בכך ספק. אבל אין לדון בטעויות הללו, אלא על רקע הבנת המשמעות המהותית של עצם ההירתמות. יש להצדיע להם, יש להוקיר אותם, יש להעריך את מעשיהם, ורק מתוך אותה הוקרה, יש לבחון היכן צדקו והיכן טעו, היכן הצליחו והיכן כשלו. ובעיקר – להבין שכל הטעויות לא נבעו מזדון, אלא נעשו בתום לב.

הבה נבחן את אחד התהליכים המושמצים ביותר בהיסטוריוגרפיה החדשה – "כור ההיתוך". מה שעמד מאחורי הרעיון, היה הרצון לחבר את בני הגלויות השונות, דוברי השפות השונות וגיבוש עם ישראל כחברה אחת עם תרבות משותפת. זהו רעיון נכון ומוצדק.

לתפיסת כור ההיתוך היו הצלחות לא מעטות, אך גם כישלונות כואבים, הנובעים מדרך שגויה בהגשמת המטרה הנאותה. הטעות היסודית, היא שבהשאלה מתחום הכימיה, במקום ליצור תערובת ניסו ליצור תרכובת. במקום יצירת תרבות הנותנת ביטוי עשיר לתרבויות היהודיות השונות והכנת סלט שבו המורשת התרבותית של כל עדה ומוצא הופכת חלק מהתרבות המשותפת של כל החברה, ניסו ליצור משהו חדש המוחק הן את תרבות היידיש והשטעטל והן את תרבות המזרח, על יופיים וקסמם, ומעצב תרבות חדשה יש מאין, שאמנם שואבת גם מן המקורות, אך מתעלמת במידה רבה מן היצירה הנפלאה שנוצרה בגלויות.

היום, באיחור ניכר, החברה הישראלית מתקנת את השגיאה הזאת, בתהליכי ההתחדשות היהודית שיותר ויותר ישראלים נוטלים בהם חלק. אולם גם בבחינה הרטרוספקטיבית של "כור ההיתוך" אין לשפוך את התינוק עם המים – יש להבין מה הרעיון הגדול שעמד מאחורי המהלך, ויש להוקיר ולהעריך את התרבות העברית הנפלאה שנוצרה כאן, ולהשכיל לשלב היום בתוכה את מה שהודר ממנה.

טיפוח המרמור, ליבוי הזעם והפרחת תיאוריות קונספירציה מופרכות, לא יקדמו את החברה הישראלית, אלא יסיגו אותה אחור. יש מי שזו מטרתם, ובדיוק נגד התופעות הללו אני יוצא.

יש מי שמלבה את השנאה למען רווחים פוליטיים. כך, למרבה הצער, נהג הימין הישראלי בשנות השבעים והשמונים. בגין תרם רבות לזקיפת גבם של יוצאי המזרח ולשילובם בחברה ובתרבות הישראלית וראוי להוקיר אותו על כך. אילו עשה כן ללא ההסתה וההשמצות כלפי הקיבוצים ובלי תשפוכת השנאה כלפי תנועת העבודה, מפעלו היה מוצלח ומועיל שבעתיים. אבל הוא העדיף ללכת בדרך השנאה, מתוך חשבון פוליטי, ציני, קצר טווח. מפלגת ש"ס המשיכה דרך זו בשנות ה-80 וה-90.

והיום מובילים את הדרך הזו הפוסט היסטוריונים האנטי ציונים, המטפחים את הזעם והמרמור כדי לקדם את האג'נדה שלהם נגד הציונות, והצגתה כ"גזענית", "מדכאת" וכו'. כך הומצאה הזהות הבדויה של "יהודים ערבים" – בני העם הערבי שהנם בני הדת היהודית, מתוך רצון לקעקע את הלאומיות היהודית, וכך לשמוט את הלגיטימיות של המדינה היהודית. אין לי ספק, שלמעט שוליים רדיקליים בקצה המחנה, הציבור המזרחי ידחה בשאט נפש את המגמה הזאת. אולם אני חושש מכך שחלק מן השקרים יחלחלו, ויועמקו הפירוד והשנאה בחברה הישראלית. נגד התופעות הללו אני יוצא.

היכן הדברים מתקשרים עם תמיכתי ברפורמה בחלוקת הקרקעות או לפחות הארנונה, בין הערים והמועצות האזוריות?

גם במאמרי "תרומתנו לצדק החברתי", אליו התייחס אוחנה, לא שיתפתי פעולה עם טענת הגזל, אותה משמיעים מי שמשתמשים במאבק הזה לא כדי לתקן עולם אלא כדי להלהיט יצרים ולעורר מדנים. וכך כתבתי: "הסיבה לכך היא היסטורית ואף הגיונית וחפה לחלוטין מזדון; כל קרקעות המדינה משויכות לרשויות מוניציפליות. לכל רשות יש גבולות – לכל עיר ולכל מועצה מקומית. אין אפשרות להגדיר כל יישוב כפרי קטן – קיבוץ, מושב, יישוב קהילתי, התיישבות בודדים, כרשות מוניציפלית. כל היישובים הללו הם חלק ממועצה אזורית. המועצה האזורית אינה תחומה רק ביישובים שבתוכה, אלא היא פרוסה לאורך כל השטח הפנוי, שחלקו מיועד להקמת יישובים ולקרקעות החקלאיות שנועדו לפיתוח ההתיישבות הכפרית. באופן טבעי, פעילות עסקית הנעשית בתחום שיפוט הרשות האזורית, משויכת אליה מבחינת הארנונה. אין ספק שיש קייס משפטי חזק לשימור המצב הקיים."

אלא שבמבחן התוצאה, נוצרה מציאות של אי שוויון והעמקת פערים ומשמעות הדבר היא חוסר צדק. ועל מנת לקדם את הצדק החברתי – כחבר קיבוץ, כתושב מועצה אזורית, במאמר בעיתונה של התנועה הקיבוצית, קראתי ליזום חלוקה חדשה, צודקת יותר.

לא כתבתי זאת, על מנת שיוסי אוחנה, ממרום מושבו השיפוטי יציין שהתחלתי טוב ועכשיו אני צריך להצטרף ליידוי אבני בליסטראות על הקיבוצניקים החלוצים שקלטו את העלייה בשנות החמישים. כתבתי זאת, מתוך מחויבות לעשיית צדק היסטורי.

ומתוך אותה מחוייבות בדיוק – לצדק ההיסטורי ולאמת, אני יוצא נגד הרוח הרעה, נגד מסע השקרים כלפי מדינת ישראל וכלפי חברי הקיבוצים, על המפעל ההיסטורי האדיר של קליטת העלייה בשנותיה הראשונות של המדינה.

אהוד: מצטרף לדבריך במאה אחוז!

2. זכויות אדם – כחול לבן

לאחרונה קם ארגון מתנדבים, פעילי זכויות אדם ציוניים – "זכויות אדם כחול לבן". אין לי ספק שהם יתרמו לזכויות האדם אלף מונים יותר מארגוני "זכויות האדם", הנושאים לשווא את שם "זכויות האדם" כקרדום לחפור בו, כחלק ממאבק פוליטי נגד ישראל.

פעיל בארגון זכויות אדם א', מתנדב בתצפית על מחסום בשומרון: אני מזדהה עם המשימה – מניעת טרור, הגנה על אזרחי ישראל, הצלת חיים. לכן, אני תומך במחסומים, אני תומך במשימה, אני יודע שזו משימת קודש שכל מי שערך חיי אדם קדוש בעבורו, צריך לתמוך בה. אני תומך בחיילים המבצעים אותה. אני מודע למעמסה הרגשית בה הם נתונים. אני מודע לגילם הצעיר ולחוסר ניסיונם. אני בא להיות איתם במחסום, מתוך אמפתיה, ומתוך רצון שיבצעו את תפקידם בצורה הטובה ביותר מכל הבחינות, גם מבחינת טוהר הנשק, היחס הנאות לאוכלוסייה אזרחית, יחס לזקן, לחולה, לאישה הרה וכו'. קודם כל מבחינה מוסרית. וגם מבחינת תדמיתה של ישראל. אני מודע לכך שיש קמפיין של דה לגיטימציה נגד מדינת ישראל, ובמסגרתו ניסיון להשחיר את פניה. צעדים שאינם הכרחיים למשימה ופוגעים באוכלוסייה אזרחית, משרתים את הקמפיין הזה ופוגעים במדינת ישראל. לכן, אהיה שם כדי לעזור, כדי להסביר, כדי ללמד. כן, גם להעביר שיעור על "ואהבת את הגר," למשל.

אם ראיתי חייל מתעלל, מכה וכו' – אדאג שיעמוד לדין. אבל אם אראה חייל מתנהג בחוסר התחשבות, ידבר בחוסר נימוס, ינהג בחוסר כבוד לזקן - אשוחח איתו, אשוחח עם מפקדו, לא כדי לטייח אלא כדי לתקן. אם החיילים יראו בי מי שבא לסייע לאוייב, לא תהיה לי כל השפעה עליהם, להיפך. ובצדק. אם הם יראו בי חבר שבא לעזור, תהיה לי השפעה עליהם.

פעיל בארגון זכויות אדם ב', מתנדב בתצפית על מחסום בשומרון: אקיבוש משחית. אקיבוש מדכא. אני מזדהה עם הפלשתינאים המדוכאים ומאמין בזכותם ל"התנגדות". מדינת ישראל היא מדינה קובשת, עם ישראל (אם יש בכלל דבר כזה, הו כמה אני שונא את הביטוי הלאומני הזה) הוא עם קובש. המחסום הוא אמצעי של אקיבוש לדכא את האוכלוסייה. הוא נועד לפגוע באזרחים, למרר את חייהם, לייאש אותם ולהשפיל אותם. אני חייל במערכה נגד אקיבוש. למערכה הזאת דרכים רבות, ואני פועל, ברגע זה, באחת מהן – תצפית על המחסומים. כמו צלם טבע שימתין שבוע עד שיראה תופעה המצדיקה תמונה, כך אני אמתין שבוע עד שאראה תמונה שתשרת את המטרה. כמו צייד שיארוב לציִד יום שלם, כך אני אארוב יום שלם לרגע שבו אראה תמונה השווה אלף מילים. למשל, אם פלשתינאי יתגרה בחייל, יקלל אותו, יצליח להוציא אותו משלוותו, ואז החייל ידחוף אותו, בתוך שנייה כל העולם יראה חייל דוחף בגסות פלשתינאי. ואם זכיתי וזה קרה לי היום פעמיים – מה טוב. ואם עוד עשרה ציידים כמוני, בעשרה מחסומים, הצליחו השבוע למצוא עשר תמונות – זה שווה עשרת אלפים מילים של גדעון לוי.

בניגוד לחיילי צבא אקיבוש, שמשרתיו הם אנשים חסרי מצפון (כלומר אינם "סרבני מצפון") ש"רק מילאו פקודות," אני יפה, טהור, מתקדם, הומניסט, נאור. אני היפוכם של החיילים האלה. אני שונא אותם. וחלומי הרטוב, פסגת חיי, יהיה אם אצליח להביא קלגס להאג!"

* * *

יעקב זמיר

נתנו לכם להדליק המשואות

(או: הכובע של מוסטפה)

לאהוד שלום רב,

מזה זמן שקצתי בצפייה בטלוויזיה והכרזתי בפני כולם ש"יש לי שחרור מן המסך הקטן". אלא שלכבוד יום העצמאות חרגתי ממנהגי זה והצטרפתי ליתר הצופים בבית.

והנה טקס קבלת החג על הר הרצל עם ססגוניותו וכו'. באמת מרשים ומחמם את הלב. זוגתי שתחי', ילידת פולין המקוללה, הסבה בצחוק את  תשומת לבי לעובדה שהרבה מבין אלה שכובדו בהדלקת משואה היו מבני עדות המזרח (כולל הדואטים), אז שלא יגידו שמקפחים אותם.  טוב ויפה.

למחרת היום במוצאי החג צפינו שוב בטקס אחר הוא חלוקת פרסי ישראל לאלה שחפצים ביקרם. ובהמשך לנאמר בערב הקודם, צחקתי הפעם אני וציינתי שכל אלה שקיבלו פרסי ישראל היו אשכנזים  ולא נמצא  ביניהם אחד  שלא השתייך לקסטת  הבראהמנאים שלנו. כשלעצמי אני חושב שיש בזה טעם לפגם ומאחורי זה עמדו שיקולים זרים וגם חוסר חוכמה.  שכן כולנו יודעים מה הולך מאחורי הקלעים בעניין המועמדויות לפרסים, בכל הפרסים, כולל פרס נובל וכלה בפרסי האוסקר ואחרים. והיה מקום  לאזן. אילו רצו היו  לבטח  מוצאים  מישהו מבין כל יתר העדות שאף הוא ראוי לכך. אחרי הכול, צריכה להיות כאן התייחסות כלשהי גם ליתר המגזרים המרכיבים את אוכלוסיית המדינה.

ואגב כך נזכרתי בסיפור הכובע  של מוסטפה הזבלן  אותו שמעתי מפי אבי עליו השלום.

למוסטפה לא הלך כל כך בחיים והגורל הוביל אותו להיות פועל זבל בעיריית בגדאד. ולא רק כזה האוסף את אשפתם של האנשים ומסבלה על חמורו, הוא  אף הוצב בשכונה של עניים. כך שלא  היתה לו תקווה לקבל אפילו תשר לפני החג, כפי שזוכים עמיתיו לעיסוק, אלה ששפר עליהם מזלם לאסוף אשפה בשכונת היהודים, למשל. שבני עמנו הקפידו לתת תשר לזבלנים לפני חג ומועד (הוא שנקרא עִידָאנִיָה), מתנת חג.

והנה מתקרב חג הקורבן של עדת מוחמד, והזבלן במחסורו. ואין ידו משגת לקנות לילדיו מתנה כלשהי. הלך בנו איבראהים הקטן בן התשע לאימו והתלונן ובכה בפניה על כך שהוא מקופח ולא זוכה לחליפה חדשה או למנעלים לכבוד החג כפי שחבריו בשכונה זוכים.

האם, ח'דיג'ה, שטחה את בקשת הבן בפני האב וזה, לא עזרו לו כל תירוציו שאין בכיסו במה לקנות לילד מתנת חג – סוף שנטל מוסטפה את בנו איבראהים לשוק לקנות לו דבר מה. 

"אבא קנה לי חליפה כזו," מתחנן איבראהים.

אבל אין למוסטפה תקציב לחליפה.

"אבא קנה לי נעליים מבריקות  כאלה."

גם לנעליים אין למוסטפה כסף. ועוד ועוד ואין כסף.

לבסוף מצא מוסטפה לאיבראהים כובע צבעוני (עַרַאקְצִ'ין) שמחירו היה לא גבוה והוביל את הילד חזרה לביתו.

ושוב רץ איבראהים לאימו בוכה ומיילל. אבא לא קנה לי כלום. הוא סתם לקח אותי לשוק ולא זכיתי במאומה.

הקשתה ח'דיג'ה האם אצל בעלה, "מה זה שהחזרת את הילד הביתה בלי שקנית לו דבר מה?"

"מה זה לא קניתי, בוא הנה איבראהים!" ומוסטפה שואל: "תגיד איבראהים, נכון שלא קניתי לך חליפה, אבל כובע לא קניתי לך?"

"כן קנית."

"נעליים חדשות לא קניתי לך אבל כובע לא קניתי לך?"

"כן קנית." עונה איבראהים.

"חָיָאסָה (חגורה רחבה מצופה בכסף מגולף) לא קניתי לך, אבל כובע לא קניתי לך?"

"כן קנית."

 והאם שישבה על מפתן הבית ועסקה בטוויית צמר כבשים שומעת את תשובותיו של הבן איבראהים  כשהוא כל הזמן עונה  "כן"  ו"כן" חשבה שאמנם נקנו דברים לילד. והיא קוראת לעברו ממקום מושבה: "שמלריה תיגוף אותך יָא מַלְעוּן (מקולל, ארור) מה אתה רוצה עוד?"

הערתי בציניות בפני אשתי, שמעתה כל אחד מבני  עדות המזרח (כלומר שלא מן הקסטה הנזכרת לעיל) שיתלונן על קיפוח כלשהו כלפיו, ייענה מן הסתם, "מה אתה רוצה, הנה נתנו לכם להדליק את המשואות!" – כגון, אם יבוא שופט שלום ספרדי שיושב על מדוכתו מזה עשרים שנה ויותר ויאמר לא מקדמים אותי להיות שופט מחוזי בגלל מוצאי, או אם יבוא בעל משפחה מדימונה ויתלונן על שלא נותנים לִבְנו סטיפנדיה למרות שציוניו טובים מבנם של השכנים יוצאי רוסיה, למשל – כולם ייענו ב"והלא נתנו לכם להדליק את המשואות ומה אתם רוצים עוד?"

יעקב זמיר

רמת גן, עיר הפיז'אמות

מוצאי יום העצמאות התשס"ז

* * *

ערב ב"בית אבא" – 51 שנה לפטירת אב"א אחימאיר

לציון 51 שנה לפטירתו של אב"א אחימאיר ז"ל

 יתקיים ב"בית אבא" ערב לזכרו, שבמוקדו סיפורי "ברית הבריונים"

הערב יתקיים ביום ראשון, 12.5.13 בשעה 20.00
 ישוחחו עם הבאים: יעקב אחימאיר ויוסי אחימאיר

המעוניינים להשתתף מתבקשים בהקדם להשאיר בקשה מוקלטת
בטלפון: 03-7517063

מספר המקומות מוגבל!

* * *

ראיון קצר עם חיימקה שפינוזה

שאלה: גונב לאוזנינו שאתה הוא הגיבור המספר בגוף ראשון ברומאן החדש "מסעותיי עם נשים" של אהוד בן עזר.

תשובה: גונב נכון.

שאלה: התוכל להרחיב?

תשובה: לא. הותר לי בינתיים לפרסם רק חלק מהנוסח שיידפס על העטיפה מאחור. וייתכן שיהיה אפשר לרכוש את הספר באמצעות המכתב העיתי עוד בטרם צאתו לחנויות הספרים. מדובר בסוף חודש מאי ותחילת יוני, כנראה אחרי "שבוע הספר העברי". וזה יהיה הנוסח:

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

* * *

אהוד בן עזר

256 שקלים ל-4 עסקיות מצויינות ב"קלמנטיין"

מקום חדש-יחסית יש בתל-אביב – קפה-מסעדה "קלמנטיין" שמו, ואנחנו מהססים להמליץ עליו פן יתמלא מבקרים עד אפס מקום ולנו לא יישאר היכן לשבת. בית הקפה מרווח, בסגנון אירופי של פעם. רהיטים כהים, יציבים. דוכן עיתוני חינם. מרחב ישיבה גדול באולמות הפנימיים, ובמרכזם בר מרשים – ויש מרפסת נעימה בחוץ, ולמטה גינה גדולה הנושקת לשדרות בן-גוריון. מצעד האימהות הצעירות עם התינוקות לחנות הצמודה בבניין, "דיאדא", הופך את הישיבה לנעימה עוד יותר כי הפעוטות מחייכים אליך – אם אינך מזעיף אליהם פנים.

בדרך כלל אנחנו שותים שם לפני-הצהריים קפה עם חברים מבוגרים מאיתנו, יצחק אורפז, שמאי גולן. הפעם, עם עוד זוג חברים, יפה ואמנון, החלטנו לנסות את ארוחות הצהריים של המקום. והנה הרשמים והחשבון:

1 עסקית של פטה כבד עם מנה עיקרית "אלבונדיגס". פרוסת הפטה מצויינת, עטופה בחיצוניותה בפרורים מתובלים, נמסה בפה. עימה מקבלים טוסטים לבנים, פרוסות בצל וצנונית וריבת עגבניות שרי מתוקה ונהדרת; המנה גדולה ונדיבה. לעיקרית – כדורי הבשר בנוסח ספרדי, "אלבונדיגס", על מצע של אורז עשוי היטב, עם רוטב עגבניות ועם ירקות מאודים כשעועית ירוקה. מנה ענקית וטעימה שאת אחריתה ביקשנו לארוז כדי לקחת הביתה. אליה צורפה כוס לימונדה. הכול כלול במחיר.

2. עסקית של טבעות קלמרי זהובות מטוגנות היטב בשמן עמוק על מצע של נייר, עם מנה עיקרית של שניצל ופלחי תפוחי-אדמה אפויים בתנור. ופלחי לימון. שני חלקי השניצל הטעים והענק הותירו אחד מהם לארוז הביתה. ממש ארוחה נוספת למחרת. שתייה: סודה. הכול כלול במחיר.

3. עסקית חציל על האש על מצע של טחינה. מנה ענקית שלא נותר ממנה שריד ופליט. למנה העיקרית פפרדלה כורכום עם צלוחית גבינה מגורדת בצד. פסטה זהובה, עשוייה כנראה בחמאה. עם כוס מיץ גזר. הכול כלול.

4. ירקות מהטאבון. מנה גדולה של ירקות צרובים בתנור על מצע של נייר. מנה עיקרית אילתית – סלמון, על מצע של שעועית ירוקה ופלחי תפוחי-אדמה אפויים היטב בתנור. עם כוס מיץ גזר. הכול כלול. הביאו אפילו תוספת של תפוחי-אדמה טעימים.

ס"ה ארוחה משביעה להפליא לארבעה רעבים – 256 שקלים, ומעגלים אותם ל-300 עם התשר, שהם 75 שקלים לסועד לארוחה. השירות מצויין וכך גם השירותים. יש גם מקום להחליף חיתול לתינוקות.

קפה קלמנטיין. קפה-מסעדה  עם גינה. בן גוריון 75, פינת אד"ם הכהן, ת"א. 03-5233194.

לשעבר "בית חנה", לשעבר "א-פרופו" – שבו היה הפיצוץ של לוחם החופש הפלסטיני נגד הכיבוש התל-אביבי. אם אתם שוכחים את השם של המקום, תיזכרו בשמו הפרטי של ראש הממשלה הבריטי אטלי, שהחליף את צ'רצ'יל בתום מלחמת העולם השנייה. קלמנט.

* * *

רות ירדני כץ

שלוש פעמים בשבוע?

מספרים שברנרד שׁוֹ ישב בחברת נשים סביב שולחן. לפתע שאל:

"גבירותי, מה יש לי בין הרגליים?"

הגבירות המעושרות והחסודות הביטו בו ואמרו: "פויה."

 שו חייך ואמר:

"זה לא מה שאתן חושבות, בין רגליי יש רגל של עץ של השולחן."

כולן חייכו באנחת רווחה. אחרי כמה דקות, הוא שוב שאל:

"גבירותי, מה יש לי בין הרגליים?" והן ענו:

"רגל של עץ של השולחן." והוא השיב:

"לא, מה שיש לי בין הרגליים זה מה שחשבתן קודם."

שלוש פעמים בשבוע? זה לא מה שעבר לכם בראש. יצא לי ללכת שלוש פעמים בשבוע אחד לאכול בשלוש מסעדות. הסיבה: הצפה של אורחים. שתיים שלא הכרתי והשלישית התחדשה.

מסעדת "אדום", שבמשך 10 שנים מוקמה בחצר פיינגולד בירושלים, עברה למתחם הרכבת הישן. היכן שפעם היתה תחנת הרכבת שהוקמה לפני 120 שנה ונסעה מיפו לירושלים וחזרה. היא ממוקמת במפגש צירים משמעותי של ירושלים בין הסינמטק, תיאטרון ירושלים, בריכת הסולטן, תאטרון החאן וקולנוע סמדר. המתחם יהיה מפגש של אוכל ותרבות ופתוח כל ימות השבוע כולל שישי שבת. אני מודה, אני מכירה את הבעלים והמובילים במטבח והוזמנו לפני הפתיחה הרשמית כדי להתרשם.

"אדום" מעוצבת בטוב-טעם. החללים גדולים, עשרות של בקבוקי יין שכובים ממלאים קיר שלם. הבר נפרד ומפתיע בעושר המשקאות, בנוי במיוחד גם למעשנים וגם אפשר לאכול בו. ובנוסף, בימי הקיץ הנעימים אפשר לשבת בחוץ ולרכל על הטובים והרעים, וחוץ לארץ זה פה. 

פתחנו בכוסית קטנה של גראפה ועל יד כד מים צוננים. והאוכל? מענג. השף אלרן (בוזגלו) עשה לנו את הערב. על השולחן הונחו שלוש מנות ראשונות. טרין של כבד שמרקיד את הפה עם טוסטים קטנים. צלחת של סאשימי ליד פרוסות של סלק, ומנת פלפלים שלמים מטוגנים שעליהם מונחים סרדינים. שלוש מנות ראשונות שמקפיצות את מצב הרוח מעלה מעלה. שתי המנות העיקריות נאכלו עד תום. מנה אחת של מוח שמוקדשת לשף מאיר אדוני, שהוא חבר של הצוות, מנה שכללה כמובן מוח ברוטב עגבניות ופלפל שממנו עושים חריסה, כוסברה, חציל קלוי וחלה והוגש על מחבת חמה. המנה השנייה פירות-ים מטוגנים במידה הנכונה ברוטב שמן זית, עגבניות, עשבי תיבול ושום, שגם הוגשה במחבת חמה. שתי מנות יפות לעין ולחיך. מנה אחרונה גלידה עם טחינה – משהו. ערב שהיה כולו עונג מכל הבחינות.

זו היתה הארוחה הכי-טובה שאכלתי במסעדה בחמש השנים האחרונות. תודה לכל הצוות. אנחנו נחזור עוד פעם ועוד פעם ונספר לכל החברים.

על שתי המסעדות האחרות אספר בהזדמנות.

* * *

רות ורפי סירקיס

ברכות לעוז אלמוג

שלום עוז היקר,

בצירוף מקרים מדהים קראתי באותו יום גם את הצהרת יום ההולדת שלך במכתב העיתי של הסופר הנידח כי "אתה זה לא אתה" – וגם את השיר הנפלא של Derek Wallcot חתן פרס נובל לשנת 1992. גם השיר עוסק בהפתעתו של האדם כאשר הוא מגלה את עצמו במראה, והדמות הנשקפת נראית לו זרה ולא מוכרת. השיר מציע לשניהם, לאדם עצמו, ולזר המופיע במראה, לחייך אחד לשני, לקדם זה את זה בברכה, ולומר אחד לשני: שב עימי כאן. שתה יין, אכול לחם. השיר מציע גם לאהוב שוב את האדם הזר, שהיית אתה, ולמסור לו חזרה את ליבך. כי הזר הזה, הנשקף במראה, אהב אותך כל חייך ומיטיב להכירך. והוא מסיים ואומר "קלף את דמותך מהמראה. שב. חגוג את חייך."

בברכת יומולדת שמח

מרותי ורפי סירקיס

השיר המקורי להלן:

Love After Love

Derek Walcott

The time will come

when, with elation

you will greet yourself arriving

at your own door, in your own mirror

and each will smile at the other's welcome,

and say, sit here. Eat.

You will love again the stranger who was your self.

Give wine. Give bread. Give back your heart

to itself, to the stranger who has loved you

all your life, whom you ignored

for another, who knows you by heart.

Take down the love letters from the bookshelf,

the photographs, the desperate notes,

peel your own image from the mirror.

Sit. Feast on your life.

* * *

ראובן שיפריס

ראיונות בתקשורת

למראיינים\ות (כמעט כולם) בכל אמצעי התקשורת, שלומות.

אנא בטובכם, עשו עימנו חסד. הפסיקו לראיין רק את עצמכם. תנו גם למרואיינים לדבר ולסיים משפט מבלי להפסיקם על ידי כניסה לדבריהם. אנחנו יודעים שאתם חכמים, נבונים, ויודעים את כל התשובות אלא  שהראיון הוא עבורנו ואנחנו רוצים לשמוע תשובות מפי הנשאל. ו...שהשאלות תהיינה קצרות, לעניין, ולא ארוכות כאורך הגלות.

אל תשאלו שאלות הקשורות, למשל, בביטחון, שביודעין לא תקבלו תשובות, והן אמורות לפעמים רק להביך את הנשאל ולהצביע רק על "חוכמתכם" כי רבה. אינכם חייבים לשאול גם את כל השאלות שבאמתחתכם. בקיצור, תנו גם להם לדבר. ובנוסף, ולמענכם, אל תשכחו שפשוט נמאס לנו לשמוע בכל ראיון כמעט רק את קולכם הנשמע ברמה ובאותם לוחות זמנים...

תודה.

ובעניין אחר: אומרים, שאין רע בלי טוב. כך שהטוב או ה"צימוק" בפרשת עמנואל רוזן מתבטא בכך שהפסיקו לאיים עלנו בתקשורת השכם והערב בגרעין האיראני. ואולי גם יתחילו להיזכר בפיסטוק האיראני שהיה תחליף לתחמושת.

ראובן שיפריס

פתח תקווה

אהוד: אותי מזעזעת העובדה שביום אחד, מהיום למחר, הופך אדם לנתעב בעיני כול ונצלב בידי התקשורת ולמעשה כבר נשפט והורשע על ידה.

* * *

לקראת שבוע הספר תתקיים הקרנת בכורה חגיגית של הסרט

"קול מילה אמא"

חייו ויצירתו של יצחק אוורבוך אורפז

סרטו של עמרי ליאור

ההקרנה תתקיים בסינמטק תל אביב,

 ביום שני ה-3 ליוני 2013 משעה 19:00

בתוכנית: 19:00-19:30 התכנסות

19:30-19:45 דברי פתיחה  אברהם ב. יהושע

19:45-20:45 הקרנת הסרט "קול מילה אמא"

20:45-21:00 יצחק אוורבוך אורפז יענה לשאלות הקהל

כרטיסים בקופת הסינימטק, רח' שפרינצק 2 תל אביב.

מחיר הכרטיס 35 שקל. ניתן להזמין בטל' 03-6060800

אהוד בן עזר: כמי שראה כבר את הסרט אני ממליץ עליו בכל לב כי הוא מצייר דיוקן יוצא מן הכלל של יצחק ושל עולמו הפנימי – שבמרכזו עומדת עד היום דמות אימו. זהו מסמך-לדורות של הספרות העברית – המנציח את אחד מגדולי יוצריה, שבסרט הזה הוא גם "מציג" את עצמו בצורה מפליאה!

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק שמונה-עשר

הצלת נמרודה בארבל

באותה שנה או לאחריה יצאנו לטיול השנתי. חנניה היה לבוש ככולנו אבל איכשהו עליו החגורה, המימיה, הכובע-טמבל והתרמיל – ניראו קצת אחרת, מגוחכים.

כאשר טיפסנו על הצוקים של הארבל, הצופה אל הכינרת, הסתדר חנניה ללכת בטור אחרי נמרודה והחברות שלה. נמרודה לא הפסיקה לצחוק ולדבר כל הדרך, וכניראה לא שמה לב לשביל כי פתאום היא מעדה והתחילה ליפול לתהום שלמטה.

כולנו עמדנו מבוהלים וכמו משותקים ואף אחד לא ידע מה לעשות ואיך להציל אותה. ואילו חנניה שעמד בשביל אחריה קפץ מיד מדרגה אחת למטה והצליח לתפוס אותה בידה ולבלום את ההידרדרות שלה. גם הוא נפל, על גבו, והיא עליו, אבל שניהם נישארו במדרגת הסלע ולא הידרדרו למטה לתהום.

מיד הובאו חבלים והעלינו את השניים. נמרודה ניצלה בלי פגע אבל חנניה, שריפד בגופו את נפילתה, קיבל מכה חזקה בראש וגם שבר יד. כאביו היו נוראים אבל הוא כמובן השתדל להסתיר אותם. מיד לקחו אותו למכונית ומשם העבירו לבית-חולים, ולאחר ימים אחדים החזירו אותו הביתה.

כולנו באנו לבקר אותו ומעתה אף אחד לא צחק עליו. להיפך, אפילו קינאנו בו על גבורתו וגם על כך שנמרודה שינתה לגמרי את יחסה אליו, ישבה ליד מיטתו, דיברה עם הוריו ואפילו ליטפה את שער ראשו. אמנם הוא לא נעשה חבר שלה אבל היא אמרה שהוא הידיד הכי טוב שלה בעולם. היתה מכינה איתו שיעורים ומגינה עליו בכל הזדמנות. וגם כשהיה לה חבר, המשיכה בידידות אמיצה עם חנניה, ואני חושב שבגללה לא היתה לו אף פעם חברה משלו. הוא המשיך לאהוב אותה כל חייו.

חנניה היה "תולעת ספרים", כך כינו מי שבלע ספרים יום ולילה. בימים ההם כירסמו תולעים זעירות את הספרים, בעיקר בגלל הדבק בגב הכריכה שהיה עשוי עמילן. הן היו מתחילות בכריכה וחודרות לדפים עצמם, נוקבות בהם חורים וכורות תעלות עד שהיה הספר מתפורר. היום הדבק בכריכות פלאסטי ולתולעים כבר אין בהן מזון.

החיים האמיתיים של חנניה היו רק כאשר היה מצייר או שקוע בספר, וכמובן, מאוהב בנמרודה. השעות האחרות היו רק הפסקות. גם כשהיה מדבר היה אומר לא פעם את המשפטים מתוך הרומאנים האהובים עליו. את מעט הכסף שהיה לו הוציא על בדים, שפופרות-צבע וספרים, וגם נהג לשאול ספרים בספריה, אבל כשמצא ספר שאהב, היה לו קשה להיפרד ממנו, ובייחוד ספרים ישנים, שלא היה אפשר לקנותם.

לכן, כשהיה שואל בספרייה ספר נדיר, "נרקיס וגולדמונד" של הרמן הסה, "טוניו קרגר" של תומס מאן, "מיסתורין" של קנוט האמסון – היה מפריד את גוף הספר מהכריכה ושומר אצלו בבית את הספר הערום. בכריכה הריקה, עם העמוד הראשון המקורי, היה משתיל ספר אחר, שממנו תלש את הכריכה ואת העמוד הראשון – ספר זול וחסר ערך, "רומאן זעיר" שהיה נמכר כספר-כיס בקיוסקים: "סבינה", "בגן המחשבות", "מווארשה לבואנוס-איירס – וידוייה של חוטאת", "מגדה הנואשת", "הייתי כלבתו של קולונל שולץ", "הגרפינה הנוצצת", "בכבלי התאווה".

עד היום יש קוראים הסבורים שקראו את "פטר קמנצינד" של הרמן הסה ואינם יודעים שנהנו מהרומאן הזעיר "נקמתה של רוחל'ה היתומה". לפני שנים אחדות, פרופסור גברוש האחאבי, שפירסם מחקר השוואתי מדהים על השפעתה של אום-כולת'ום על הספרות העברית החדשה, גילה גם כי ברומאנים של טובי הסופרים האירופאיים נמצאות הדמויות של סבינה, מגדה והגרפינה. הוא קרא אותם כניראה רק בעברית.

לימים, כאשר התגייסנו לצבא, הלך חנניה לצנחנים, סיים בהצטיינות קורס קצינים והיה מוצב בחטיבת המילואים של הצנחנים.

פרק תשעה-עשר

אבקת-חלב לתינוק הערבי בבית-חנינא

את הלילה שבו נהרג חנניה בקרב על גבעת התחמושת בירושלים, במלחמת ששת הימים, ביליתי אני לא רחוק משם, בבגדיי, בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב הראשי של בית חנינא, בדרך מירושלים לרמאללה.

בערב הקודם, לאחר שעברנו בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסנו לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג'אראח שכבר היתה בידי הצבא שלנו. רק יריות בודדות של צלפים נשמעו פה ושם, ואנחנו הסתתרנו במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי.

המשכנו צפונה, ונישארנו תקועים ללילה ברחוב שכל בתיו נעולים וחשוכים. לא ידענו בדיוק היכן אנחנו, אך כאשר האיר הבוקר ראינו סביבנו שכונת וילות לבנה, מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים, ובצידה המזרחי מתנשא ארמון של המלך חוסיין.

מאחר שהיינו פלוגת חובשים חטיבתית ולא לוחמים של הקו הראשון, היה לנו זמן להתפזר בין הבתים המפוארים. מצאתי את עצמי בבית אבן ערבי נאה, סמוך לבית-החולים דג'אני, בטרקלין מהודר, ולידו מיטבח מודרני. שתי נשים מבנות הבית הכינו ספלים של קפה חם והסתובבו בביטחון בין החיילים כשהן מחלקות את המשקה. היתה איזו אווירה תרבותית, גם של סקרנות, איש לא העלה על דעתו לפגוע בנשים, להיפך, הודו להם בנימוס, אבל בה-בעת גם ראיתי כמה מחיילנו מקלפים מזכרות מקירות הטרקלין, שהיה קצת חשוך לעומת האור העז בחוץ – הם התנהגו כאילו הם נמצאים בבית נטוש.

בעל-הבית חייך והמשיך לארח אותנו. היתה לו ברירה?

אחר-כך עלינו לראות את הארמון של חוסיין, שכבר היה די ריק, כי אלה שהספיקו לבקר בו לפנינו גילחו ממנו מזכרות, בעיקר בקבוקוני בושם וחפיסות סבון ריחני. נותרה רק המיטה הזוגית הגדולה ועליה מזרון חשוף לגמרי.

בעייה קשה היתה למצוא מקום לחרבן. חיילים אחדים גילו חנות מכולת קטנה במיבנה של מוסך, נכנסו פנימה וישבו בהרחבה על חביות קרטון וארגזי דיקט. אני התאפקתי. חששתי להיכנס לבית-שימוש באחד הבתים, ולא הייתי מוכן להתפנות בחנות.

בחדר-הקבלה של בית החולים הפרטי דג'אני ישבו רופאים שלנו ודיברו עם צוות רופאים ערבי. גבר צעיר, בן-גילי לערך, שחור-שיער, ממושקף ובעל פנים אינטליגנטיות, הסתובב עצבני ומודאג. התברר שהוא נשוי לבת ממשפחת דג'אני, כל בני-המשפחה התאספו בבית החולים כשפרצה המלחמה, ואולם לו ולאשתו הצעירה יש תינוק הזקוק באופן דחוף לאבקת-חלב מיוחדת שנמצאת רק בדירתם. הוא מבקש רשות ללכת להביא את המזון לתינוק, אבל חושש לצאת לבדו, פן יהרגו אותו.

יחד עם עוד חייל בשם ניסים התנדבתי, לבקשת המפקד שלי, ללוות את זוהיר, זה שם האב הצעיר, לדירתו. בינתיים תהיה לנו אפשרות להשתמש בשירותים וגם להתגלח.

יצאנו לדרך ברחוב שמסתעף מהכביש הראשי של בית-חנינא. החזקתי תמ"ק עוזי דרוך, כדי שאוכל לירות מיד, אם זו מלכודת. זוהיר צעד באמצע, ולצידו ניסים שהיה אצלנו אלונקאי, והחזיק בידו רובה צ'כי ממלחמת השיחרור. השתדלתי להתעלם ממצב המלחמה ומהצורך הדחוף שלי לחרבן – ושוחחתי עם זוהיר על לימודיו באוניברסיטה ועל ספרים ששנינו קראנו. דיברנו אנגלית. המצב לא מצא חן בעיני ניסים, שלא ידע אנגלית, וניראה כמקנא על כך ששני אנשים, שאחד מהם אוייב שלו, כורתים ברית תרבותית נגדו.

הגענו לדירה, שהיתה מלאה אור. זוהיר אסף קופסאות אבקת-החלב מתוצרת-חוץ, ועוד דברים נחוצים שאשתו ביקשה ממנו שיביא. ניסים ואני חירבנו במשמרות בשירותים הנקיים, התגלחתי מול הראי, לא השארנו בדירה שום לכלוך, וחזרנו שלושתנו לבית-החולים.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לבן עזר חן, חן לך  על כי  הנך  מנעים  את זמני  בעיתונך משובב הנפש, מאז קיבלתיו  לראשונה  מזה שנתיים  ימים  – חדלתי  לקרוא  עיתונים אחרים. עשה  והצלח.

אלי רז

* אהוד שלום, הטענה [של נעמן כהן] ש-י.ל פרץ היה "ספרדי" היא מגוחכת ביותר ואינה מכבדת את משמיעה. ואם מישהו היה מעלה על הדעת לשים את שפינוזה על שטר (ראשון הכופרים ומנודה מכלל ישראל) – היתה פורצת כאן זעקת שבר מצד הדתיים.

רמי

* קורא בהנאה את העיתון. כל הכבוד גם להתמדה. אני מאמין שיקראו אותו גם בעוד 100 שנה.

יוסי הלר

* יש לנו חברה שאינה ישנה בלילות בגלל הבזבוז של מיליון דולר לטיסה של ראש הממשלה עם אשתו ושני בניו לביקור ממלכתי בסין. היא אומרת שאלמלא ההוצאה הזו, והדוגמא הרעה שהיא נותנת לציבור – היה מצבנו הכלכלי טוב פי כמה וכמה ולא היה צורך בגזירות של יאיר לפיד, ואולי בלי הבזבוז הזה של משפחת נתניהו בסין –  גם לא היו עניים בישראל!

* הגיליון הבא, 841, יופיע אור ליום שני, 13.5, ולאחריו יופיע גיליון 842 אור ליום חמישי, 16.5. אחר-כך יוצאת המערכת לפגרה עד סוף חודש מאי בערך, שבמהלכה ינקו הפועלים הסיניים הקטנים את צינורות האינטרנט שקיבלו כבר ממש הסתיידות עורקים [הצינורות] בגלל כמות השטויות העצומה שמועברת בהם.

* מבקרים בבית הקברות הישן של תל-אביב ברחוב טרומפלדור מדווחים לנו על תופעה מוזרה מאוד – נחום גוטמן מתהפך שם בקברו! – האם מישהו יכול להסביר לנו זאת? ומדוע דווקא עכשיו?

* ברצוננו להמליץ מאוד על מאמר-מחקרה של זיוה שמיר "ביאליק משחיז חיצי סטירה נגד הרצל וחסידיו 'הצעירים'" – כותרת-מישנה: "לאחר עלותו ארצה נאלץ המשורר להודות בהישגיה של הציונות ה'מדינית' מול הציונות ה'רוחנית'" – המתפרסם בגיליון האחרון, 28, של "כיוונים חדשים", יוני 2013, בעריכתם של אלי אייל וליפשה בן-ש"ך.

* יש שמועות על כך שברומאן החדש של הסופר הנידח אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים" – אין שום סמלים ובפרט לא סמלים פוליטיים, ואם מנשקים שם תחת – זה לנערות צעירות ולא לפלסטינים, לכן קרוב לוודאי שב"תרבות וספרות" של "הארץ" לא תמצאו ביקורת וגם לא שירי הלל עליו.

* ברכות לפרלמנט הירדני שהחליט ברוב תבונתו לגרש את שגריר ישראל ברבת עמון ולהחזיר את שגריר ירדן מישראל. עוד מעט ינחת גם עליכם כמו ארבה האביב הערבי ועימו גם הסורי – ואתם תתחננו אלינו שנגן עליכם מפני הכאוס הערבי שפולש גם אליכם ומביא עימו מלחמת אזרחים בין "ירדנים" בדואיים ופלסטיניים!

* יעקב פדהצור: שנעמן כהן יסביר בבקשה מדוע הוא קורא לציפי לבני ״גברת בז׳וזוביץ״? [גיליון 839]. אביה, איתן, נולד בשם זה אבל שינה אותו ללבני. אותה ״גברת בז׳וזו׳ביץ״ נולדה בשם לבני, אותו היא מחזיקה עד עצם היום הזה, למרות שבשלב מסוים התחתנה עם ״שפיצר״. אז מה העניין, מר נעמן כהן? האם אתה מנסה לחזק את הטיעון שלך כנגד אולמרט ולבני בזה שאתה מדגיש את העובדה שהיא בסך הכול לא ״לבני״ אלא סתם איזה פולניה גלותית בשם בז׳וז׳וביץ שלא מבינה איפה היא חיה? או שמא הדגש הוא על היותה ״אשכנזייה״ ושחלילה לא נטעה שהשם לבני הוא ספרדי טהור.... שהרי ידוע שאשכנזים לא ממש מבינים את הערבים ואת המזרח התיכון כמו עדות המזרח.... האם לזה התכוונת?  

* בשבועות האחרונים יצא לנו לבלות כמעט לילה שלם בצפייה בשידור חוזר של תוכנית "אלה הם חייך" של עמוס אטינגר עם פשנל, אברהם דשא, והיינו ממש מוקסמים. בשעתו זכו תוכניות אלה להרבה קיתונות של לעג, אבל ככל שהזמן עובר, וחלק מהמופיעים בהן כבר אינו בחיים, מתברר ערכן התרבותי, התיעודי וההיסטורי הגדול. כך גם התוכנית עם יגאל מוסינזון, שיצא לנו לראות רק חלק ממנה.

ללא ספק, תרבות עברית גדולה ומרתקת היתה לנו – עד שהיא הפכה, לפחות בחלקה ה"חשוב", בימינו – לתרבות של ליקוק לשונאי ישראל ולפלסטינים!

* גם אנחנו, כמו הפיזיקאי חסיד אומות העולם סטיבן הוקינג, לא נשתתף בוועידת הנשיא פרס בירושלים, רק שאצלנו הסיבה הרבה יותר פשוטה, לא הוזמנו. כי מי אנחנו לעומת דמויות מופת מן העולם שמשתינות על הנשיא ועל ישראל מגבוה ואומרות שאנחנו גרועים מדרום-אפריקה בתקופת האפארטהייד. אבל את האנשים אלה מזמינים לבית הנשיא כדי להתרפס בפניהם – ולא את הסופרים צאצאי העלייה הראשונה.

אגב, שמענו שהוקינג כן ישתתף – בוועידת הנשיא אסד בדמשק, כדי להביע את הזדהותו ההומאניסטית עם הדם שנשפך שם מכל הצדדים. כי שם אין אפרטהייד. שם אין אפלייה. שם פשוט רוצחים. וזה בסדר גמור בעיני ההומניזם האידיוטי הבריטי.

* מכובדי, עוד פרופסור הלך בדרכם של אנשי האקדמיה הפוסט-ציונים שלנו, אכולי השנאה העצמית, והצטרף לחרם האקדמי על ישראל. יבושם לו. אך למה צריך לתת לכך במה ותהודה בכל מהדורות החדשות? מה זה מענייננו לפרסם את החרם האקדמי על ישראל? למה לנו לעשות את העבודה של המחרימים?

כנראה שגם התקשורת הציבורית שלנו תומכת בחרם ובאג'נדה שמאחוריו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* האידיוטים המוסריים של ישראל אומרים עלינו שאנחנו "פאשיסטים". ובכן, אם לקבל את תמונת המצב באזורנו כפי שמציגים אותה, למשל, שני מומחים מוכשרים ביותר – גיא בכור ומרדכי קידר – אז אנחנו בהחלט "פאשיסטים" – ריאליסטים וגם לא אידיוטים מוסריים!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2494 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,069 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל