גיליון מס' 841

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' בסיון תשע"ג, 13 במאי 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: צבי גבאי: הפ'רהוד – הפרעות ביהודי עיראק. [ציטוט]. // יוסי גמזו: מַעֲשֶׂה מֻפְלָא בְּעַיִט שֶעֶרְכּוֹ הַתִּעוּדִי יֵש תְּרוּמָה בּוֹ, לֹא כַּזַּיִת, לַמּוֹרָאל הַיְּהוּדִי... // יצחק שויגר: תיק עמנואל. // נתי מלאכי: שני שירים. // מרדכי קידר: תתקשרו כשתהיו מוכנים. [ציטוט]. // דרור אֵידָר: תעתוע ושמו טריטוריה. [ציטוט]. // מוטי הרכבי: ביבי זוכה לכיסוי תקשורתי רחב ואוהד בסין. // ישראל מידד: הקורבן הראשון של הר הבית. מי היה היהודי שנרצח בהר הבית בראש חודש שבט תרל"ג (1873) בידי "הישמעאלים הקדושים"? [ציטוט]. // אשר מעוז: אין זה מתקבל על דעתי שחבר סגל במוסד אקדמי יקרא להטלת חרם אקדמי על ישראל, כולל המוסד ממנו הוא מקבל את שכרו. // משה הכהן: הנדון: הפופוליזם חוגג. // למה את מעשנת כל כך הרבה? מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מתי דוד: 1. יריד ההבלים של הטלוויזיה המסחרית. 2. תגובות ממוקדות לאירועים בחדשות. // אורי הייטנר: 1. על מכתב (שלא נשלח) של אשכול לעמוס קינן. [ציטוט]. 2. מועצת האו"ם לזכויות האדם.  // עוז אלמוג: מירי רגב היא הבושה של דן חלוץ. // אלי מייזליש: 1. פינלנד למשל. 2. הבהלה הדמוגרפית המדומה. //  תקוה וינשטוק: 1. אחד במאי. 2. הרב החלבן. // יהודה דרורי: הדילמה הרוסית ואמינות ה-300-S. // נעמן כהן: ואלה שמות. // רות ירדני כץ: אז הוקניג לא בא... // עצה לפרופ' סטיבן הוקינג, חביבו של עיתון "הארץ". // אריה דרעי מש"ס: מה לנו וליום השואה? // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", פרק עשרים, מיסדר המזוודות הסוריות בג'וחאדאד. פרק עשרים ואחד, חנניה נהרג בקרב על גבעת התחמושת. // ממקורות הש"י.

* * *

צבי גבאי

הפ'רהוד – הפרעות ביהודי עיראק

 בחג השבועות יציינו יהודי עיראק 72 שנים לפ'רהוד – פרעות תש"א, שבהן נרצחו 179 גברים, נשים וטף. מאות נפצעו ורכוש רב נבזז. שמות הנרצחים רשומים במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה.

יהודי עיראק זוכרים לדיראון עולם את הפרעות המזכירות את "ליל הבדולח" בגרמניה. הפרעות שבוצעו על ידי המון מוסת שכלל שוטרים וחיילים, גרמו לשבר עמוק באמון היהודים במדינתם, שרק ב-1932 זכתה לעצמאות. מתוך קהילה שמנתה כ-150 אלף יהודים, נותרו כיום 5 יהודים מבוגרים בלבד.

ההתנכלויות ליהודי עיראק התרחשו ללא כל סיבה. היהודים שחיו בעיראק במשך 2600 שנה – מאות רבות של שנים לפני שכבשו אותה הערבים – לא נלחמו בה, כפי שלחמו הערבים הפלסטינים בישוב היהודי, ולאחר מכן – במדינת ישראל. למעשה, הפרעות וההתנכלויות התרחשו לכל היהודים שחיו בכל מדינות ערב. בגל פרעות אכזרי בלוב בנובמבר 1945 נרצחו 133 יהודים ונפצעו רבים; בעדן נרצחו בנובמבר 1947 כ-100 יהודים; במצרים גורשו יהודים מבתיהם ומהמדינה. העולם שמע רבות על "הנכבה הפלסטינית", אך שמע מעט מאד על העוול הקשה שנגרם ליהודים בארצות ערב. למרות שההיסטוריה אינה תחרות של אסונות, חשוב לציין כי במדינות ערב התרחש טיהור אתני. כמעט שלא נותרו בהן יהודים.

בעוד ש"הנכבה הפלסטינית" זוכה לסיקור תקשורתי נרחב, האסון שפקד את היהודים אינו זוכה להדים, על אף ממדיו הגדולים. מספר יהודי ערב שנאלצו לעזוב את בתיהם הגיע ל-856 אלף בני אדם, לעומת 650 אלף הפליטים שעזבו את פלסטין המנדטורית – זאת על פי נתוני אונר"א. למרות זאת, מסיבות בלתי מובנות, ישראל לא העלתה את אסונם של היהודים בארצות ערב על סדר יומה, וודאי לא עשתה מאמץ להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי העולמי.

ההתנכלויות ליהודים בעיראק התרחשו, כאמור, עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל. מחקריהם המקיפים של ההיסטוריון האמריקני אדווין בלאק, של פרופ' שמואל מורה מהאוניברסיטה העברית ושל ד"ר צבי יהודה ממרכז מורשת יהדות בבל – חשפו את הקשר הישיר בין המשטר הלאומני הפרו-נאצי, בראשות רשיד עלי אלכילאני שעלה לשלטון בעיראק, לבין השלטונות הנאציים בגרמניה. המשטר בעיראק הפעיל נגד היהודים תקנות אפלייה בכל תחומי החיים – בכלכלה, בחינוך ובחיים הציבוריים. לאחר מכן, הצית בהמון את אש הפרעות שפרעו ביהודים, ששיאן היה ב"פ'רהוד" של 1941.

החיבור בין הלאומנות הקסנופובית הסונית בעיראק ובין האנטי-יהודיות – יצר מציאות של שנאת יהודים, שקיבלה עידוד וסיוע ישירים מגורמים נאציים ובראשם השגריר הגרמני בבגדאד, ד"ר פריץ גרובה, ותמיכה ממנהיגים פסאודו-דתיים, כחאג' אמין אלחוסייני, שברח מארץ ישראל המנדטורית ומצא בעיראק כר נוח לפעולותיו האנטי-יהודיות.

אווירת האימים האנטי-יהודית ששררה בעיראק, ששיאה היה בתלייתו של המיליונר היהודי שפיק עדס בכיכר עיר-הנמל בצרה, לוותה בהצהרות אנטי-יהודיות מתלהמות בשידורי הרדיו, וגם מעל בימת האו"ם.

   בלית ברירה קמו יהודי עיראק ועקרו מן המדינה שסייעו בהקמתה ובשילובה בעידן המודרני. היהודים הותירו מאחוריהם את רכושם הפרטי ואת רכוש קהילותיהן עתיקות היומין ובכללם את קברות הנביאים יחזקאל, יונה, נחום אלקושי ועזרא הסופר, וממשלת עיראק השתלטה עליו.

היו ודאי עיראקים שהפגיעות ביהודים לא היו מקובלות עליהם, אך קולם נדם. היהודים שימשו שעיר לעזאזל במאבקים בין הסונים והשיעים, כפי שכיום ישראל ניצבת במרכז המאבק בין איראן השיעית למדינות ערב הסוניות. יש להניח כי אילו נותרו יהודים במדינות ערב, היו משמשים שק חבטות במאבקי הדמים הנוכחיים במצרים, לוב, תוניסיה, תימן וסוריה.

   עם חלוף השנים הולך ומצטמצם מספר היהודים שחוו על בשרם את ההיסטוריה של יהודי ערב. מן הדין כי בישראל, שבה חיים רוב יוצאי מדינות ערב, נזכור את מורשתם. זאת, על מנת שלא תשתלטנה על בני הנוער הבורות והתעמולה הערבית, הנעזרת במכחישי הפרעות ביהודי ערב, כדוגמת מכחישי השואה. ככל שנקדים בשימור המורשת ובאיזכור קורבנות יהודי-ערב באורח ממלכתי, נחזק את מעמדנו הלאומי והבינלאומי.

כך גם נסייע לתהליך ההתפכחות בעולם הערבי, במיוחד בין אינטלקטואלים הסבורים כי במזרח התיכון התחוללה קטסטרופה שקורבנותיה היו יהודים, ולא רק ערבים-פלסטינים. בד בבד, על מנהיגי הפלסטינים להפסיק לזרוע אשליות בלב בני-עמם בכל הנוגע ל"זכות השיבה", שכן גלגל ההיסטוריה העמוס בטרגדיות לא יחזור.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 244

* * *

יוסי גמזו

מַעֲשֶׂה מֻפְלָא בְּעַיִט שֶעֶרְכּוֹ הַתִּעוּדִי

יֵש תְּרוּמָה בּוֹ, לֹא כַּזַּיִת, לַמּוֹרָאל הַיְּהוּדִי...

"עַיִט עַיִט עַל הָרַיִךְ," כָּךְ כָּתַב בְּשִיר נוֹדָע

טְשֶרְנִיחוֹבְסְקִי כְּשֶלִּבּוֹ נִבָּא לוֹ כְּבָר אֶת יִעוּדָהּ

שֶל טִיסַת אוֹתוֹ עוֹף-פֶּרֶא בָּהּ צָפָה בְּלֵב חוֹשֵש

מוּל אֵירוֹפָּה אַנְטִישֵמִית כְּבָר בִּשְנַת שְלוֹשִים וָשֵש.

אַךְ הִנֵּה, דַוְקָא כַּיּוֹם, כְּשֶאֶת הַטֶּבַח הָאָיֹם

שֶבִּצֵּעַ גֶזַע זֶה שֶהִתְיַמֵּר לִהְיוֹת עֶלְיוֹן

מִתְאַמְּצִים לְהַעֲלִים כָּל מַכְחִישֵי-שוֹאָה וּשְאַר

בִּרְיוֹנֵי "אָבִיב עַרְבִי" שֶשּוּם אָבִיב בּוֹ לֹא נִשְאַר

חוּץ מֵאֲסַפְסוּף מֻרְעָב בְּלֶחֶם צַר לָעֲנִיִּים

שֶהֶחְלִיף רוֹדָן מִתְּמוֹל בְּרוֹדָנִים עַדְכָּנִיִּים

וְתִקְווֹת כִּכַּר תַּחְרִיר כְּבָר מִתְנַפְּצוֹת לְמַפְגִּינָיו

וּמוּרְסַת הַבְּלוֹף שֶל מוּרְסִי מִתְפּוֹצֶצֶת בְּפָנָיו

אַךְ בִּמְקוֹם חֵרוּת וָצֶדֶק הוּא מוּסָת, כְּמִין יִעוּד,

בַּשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל הַקְּלָסִי: "מָוֶת לַיָּאהוּד!"

וּבִמְקוֹם מִשְטָר שֶאֶת מְצוּקוֹתָיו לִפְתֹּר יוֹאִיל

הוּא שׂוֹרֵף כִּתְקוּף-פְּסִיכוֹזָה אֶת דִּגְלָהּ שֶל אִישְׂרָאִיל

בְּעֶשְׂרוֹת עָרֵי מִצְרַיִם כְּשֶבְּסוּרְיָה אַסַד שָב

וְקוֹטֵל בִּבְנֵי עַמּוֹ אֶת יְלָדָיו וְאֶת נָשָיו

וְקוֹלֵט חִמּוּש וָנֶשֶק שֶיּוֹסִיף בָּם לַהֲלֹם

מֵאוֹתוֹ עוֹלַם-מָחָר שֶל פּוּטִין הַשּוֹחֵר-שָלוֹם

וּמוֹסִיף לִזְעֹק מַר אַסַד זֶה בִּטְרַאנְס לֹא הֶגְיוֹנִי

כִּי הַכֹּל בְּאַשְמָתוֹ שֶל הָאוֹיֵב הַצִּיּוֹנִי

וּכְשֶחֵיל-אֲוִיר שֶלָּנוּ מָאֳשָם בְּחִסּוּלָהּ

שֶל תִּגְבֹּרֶת נֶשֶק סוּרִי שֶנּוֹעַד לַחִזְבַּאלְלַהּ

כְּבָר קוֹרְאִים פַּרְלָמֶנְטָרִים בְּיַרְדֵּן לְגֵרוּשוֹ שֶל

שַגְרִירֵנוּ לְאַחַר שֶהֵם הִמְלִיצוּ עַל חֻפְשוֹ שֶל

הָרוֹצֵחַ הַנִּתְעָב הַהוּא שֶל שֶבַע בְּנוֹת בֵּית-שֶמֶש

וְאוֹתָהּ שָעָה בְּ"אַל מָנָאר" צוֹרַחַת, מִתְנַשֶּמֶת,

הַצְהָרַת חַסַן נַסְרַאלְלָהּ הַנִּסְתָּר לוֹ בְּחֶבְיוֹן

מַחְבּוֹאוֹ עַל כָּךְ שֶנֶּשֶק הֶתְקֵפִי שוֹבֵר-שִוְיוֹן

מֵאִירָאן וְסוּרְיָה לֹא יֶחְדַּל לִזְרֹם שָם כְּסִדְרוֹ

לְיָדָיו שֶל אוֹתוֹ שַאטֶר הַנֶּחְבָּא בְּבוּנְקֵרוֹ...

וְהִנֵּה, בָּה-בַּשָּעָה שֶהַשִּׂנְאָה הַזֹּאת פּוֹרֶצֶת

בְּעוֹלָם עַרְבִי שֶבְּשִׂנְאָה זוֹ לֹא פָּתַר בְּעֶצֶם

אַף אַחַת מִמְּצוּקוֹתָיו שֶמַּנְהִיגָיו אוֹתָן הִמְרִיצוּ

כְּפִי שֶקִּיסִינְגֶּ'ר אָמַר שֶמֵּעוֹלָם הֵם לֹא הֶחְמִיצוּ

הִזְדַּמְּנוּת לְהַחְמָצַת שוּם הִזְדַּמְּנוּת כְּמוֹ חֹק שֶל טֶבַע

כְּשֶסּוֹפְסוֹף עַל פָלַסְטִין אוֹתָם יָאהוּדִים חָתְמוּ קֶבַע

וְאַף פַּעַם לֹא הִצְלִיחוּ כָּל צִבְאוֹת אַרְצוֹת עֲרָב

לְהָזִיז אוֹתָם מִשָּם לַמְרוֹת מַאֲמַצָּן הָרָב

לְסַכֵּל אֶת עִקְשוּתָם שֶל הַיָּאהוּד לִבְנוֹת פֹּה בַּיִת –

רַק לִפְנֵי שְמוֹנָה יָמִים הוֹפִיעַ בְּשָמֵינוּ עַיִט

שֶבְּכוֹחַ-סֵבֶל לֹא רָגִיל הִגִּיעַ בִּמְעוּפוֹ

מִשְּמֵי אַפְרִיקָה לְכָאן כְּשֶחֵץ נָעוּץ לוֹ בְּגוּפוֹ

וְהַחֵץ הָאַכְזָרִי הַזָּה שֶבְּלִי סָפֵק נוֹרָה

מִקַּשְתּוֹ שֶל חוֹבֵב-צַיִד בַּיַּבֶּשֶת הַשְּחוֹרָה

לֹא הִצְמִית אֶת חִיּוּתוֹ שֶל אוֹתוֹ עַיִט, רַק גָּרַם לָהּ

לְהַנְחִית אוֹתוֹ בִּכְלוּב-אִקְלוּם שֶל נְשָרִים בְּגַמְלָא

שָם מִיָּד טִפְּלוּ בּוֹ הַיָּאהוּדִים כְּמוֹ בְּעוֹף מוּגָן

וּשְלָחוּהוּ לְסָּפָארִי הַחַי-בָּר בְּרָמַת-גַּן

בּוֹ שָלְפוּ בְּאַקְט כִּירוּרְגִּי וּבְלַהַט שֶל מוּסָר

אֶת הַחֵץ הָאַפְרִיקָאִי מִבְּשָׂרוֹ הַמְּיֻסָּר

וְהֵזִינוּ וְהִשְקוּ אוֹתוֹ יוֹם-יוֹם עַד שֶהֶחְלִים

וְאָמְרוּ לוֹ גַם אִם כְּלָל הוּא לֹא הֵבִין אֶת הַמִּלִּים

שֶעֻבְדָּה הִיא שֶבִּזְכוּת כּוֹחַ-סִבְלוֹ הַיִּחוּדִי

גוֹרָלוֹ מַזְכִּיר אֶת כָּל סִבְלוֹת הָעָם הַיְּהוּדִי

שֶאַלְפַּיִם שְנוֹת גָּלוּת הוּא לֹא נִכְנַע וְלֹא נִכְחַד

אַף עַל פִּי שֶבּוֹ נוֹרוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵחֵץ אֶחָד

וְרַק כָּאן, בְּאֶרֶץ אֲבוֹתָיו, מַמָּש כְּאוֹתוֹ עַיִט

הוּא זָכָה לִמְצֹא לֹא כְּלוּב-אִקְלוּם בִּלְבַד, כִּי אִם גַּם בַּיִת

וְכָל עוֹד זֹאת לֹא יַפְנִימוּ הָעַרְבִים, כְּפִי שֶנָּחוּץ,

הֵם תָּמִיד יִשָּאֲרוּ, חָרָאם, עִם הַלָּשוֹן בַּחוּץ...

* * *

יצחק שויגר

תיק עמנואל

שמעת את הצלצול?

של מה?

מה של מה?

זה את התחלת לשאול.

אני בכלל לא דיברתי.

זה בטח היה הצלצול של חדר האוכל. ככה זה בבית אבות. כשהיינו בדיור המוגן זה היה יותר אלגנטי ולא היו קוראים לנו לאוכל כמו לפרות בקיבוץ.

מה אתה רוצה, אנחנו לא שומעות ולא זוכרות, אז קוראים לנו עם פעמון. אז מה?

למה את אומרת אנחנו לא זוכרות, אני דווקא זוכרת כל דבר. ביחוד את העניינים.

למה את מתכוונת "העניינים"?

 את יודעת טוב מאוד למה אני מתכוונת, לעניינים שם למטה.

מתחת לשולחן ?

אוי טיפשה. למטה בגוף. את יודעת טוב מאוד, לאיזה למטה אני מתכוונת.

מה את כבר זוכרת?

אני זוכרת כל דבר. ואם לא אכפת לך הייתי אפילו בחקירה משטרתית.

את בחקירה משטרתית? מה, השארת את ההליכון בלי כרטיס חניה?

לא. אני הלכתי לתת עדות בתיק עמנואל.

מה גנבו לעמנואל את התיק?

לאיזה עמנואל?

זה מהאחזקה. זה שתמיד היה בא להחליף לי מנורות והיה נותן לי כל פעם שנכנס צביטה בתחת.

אהבת את זה. לא?

האמת כן. לפעמים הייתי שוברת את הנורה בכוונה שהוא יבוא להחליף. הוא אמנם גבר קצת מבוגר, אבל מה, גבר גבר כמו שאומרים. עם שפם ועם חבילה כמו שצריך והוא תמיד היה עושה לי זיכרונות טובים מהצביטה שלו.  היה לי זיכרונות טובים ממנו כל יום מהצביטה ועד הערב.

ניסית לעשות אתו משהו ?

רמזתי לו. אבל שום דבר. אבל צביטה היה נותן.

ואת ניסית?

אני?

אל תעשי עצמך תמימה!

האמת,  עם עמנואל, היה לי דיבור איתו. אבל הוא היה פוחד שיגרשו אותו מהעבודה. כי הוא פחד מהרכילות. אם היו אומרים שהוא מתחיל עם הבנות בבית אבות שלנו,  אז היו מגרשים אותו. אף אחד לא היה מאמין לו שזה אנחנו שמשכנו אותו בדיבורים. הנה רוזה מקומה שלישית, היא היתה מזמינה אותו לשתות תה ותמיד כשהוא היה בא היא היתה פותחת את הדלת לבושה בחזייה ועם חולצה ביד. ואומרת "אוף סליחה לא הספקתי להתלבש וחשבתי שזאת חנה השכנה."

עם חזייה? מה את אומרת? וכשאני פעם פתחתי לו עם חלוק פתוח, הוא הסמיק. איזה שובב העמנואל הזה. לא הייתי מאמינה שהוא כזה פתיין.

אז למה הלכת להתלונן עליו במשטרה?

למה כי רציתי להיזכר. היום זה מודרני. ראיתי בטלוויזיה שכל מיני נשים ברדיו ובטלוויזיה מתלוננות נגד עמנואל רוזן על הטרדה מינית מלפני עשרות שנים ואני הרי עבדתי פעם בהקמת גלי צה"ל, אני בכל זאת מדור המייסדים. אז צלצלתי למשטרה ואמרתי להם שיש לי תלונה על עמנואל. כי אם להן נעים להיזכר, אז גם  לי מגיע. זה שאני זקנה לא צריך לפגוע במעט הזיכרונות  הנעימים שיש לי. מה אני כבר דורשת?

ומה הם שאלו?

דבר ראשון שאלו, האם עבדתי בתקשורת.

ומה ענית?

בטח. הייתי בגלי צה"ל.

אחר כך שאלו אם עמנואל הטריד אותי.

ומה ענית.

שהוא מטריד אותי עד היום.

תיכף הזמינו אותי לתחנה.

וכשבאת עם ההליכון הם בטח פרצו בצחוק ושלחו אותך הביתה, לא?

מה פתאום הם נתנו לי כבוד ורשמו כל מילה. איך הוא נתן לי צביטה בתחת ואיך הוא הציץ לי בתוך החלוק.

והשוטרים שאלו מתי עבדת בתקשורת?

אמרתי להם את האמת.

והם לא חשבו שיש פה התיישנות?

את זה הם אמרו, דווקא כן אמרו. שזה נראה להם שכבר עבר יותר מדי זמן. אבל הם אמרו שזה כמו עם קצב. זה שהיה פעם הנשיא שלנו, איזה בושה. קודם אוספים עדויות כדי שיהיה להם חומר, מה לפרסם  בעילום שם בעיתון, איך הם אומרים את זה היום?

להדליף.

כן את צודקת. להדליף. אז עושים את זה, זאת אומרת מדליפים, ואז הם עושים מזה משהו גדול. הם עושים אטמוספירה  של תיק ענק,  כדי לרכך את הקורבן. ואחר כך הם יראו אם יש פה עבירה פלילית. ככה זה היום במשטרה. זה לא כמו שהיה פעם, בזמננו, שכל דבר היה סודי. היום החקירה היא בעיתון וגם המשפט. מה לעשות זה החיים.

אבל לא אמרת להם שבעצם את הטרדת את עמנואל, כי זאת את שפתחת לו עם החלוק הפתוח.

זה נכון ודווקא את זה, כן אמרתי להם, אבל הם אמרו שזה בסדר, כי זה תמיד ככה שקרבנות אונס מפתחות הזדהות עם האנס. והם מאשימות את עצמן שהן פיתו את האנס. ובמקרה כמו שלי, בהטרדה המינית,  זה עוד יותר גורם להאשמה עצמית.  כי זה יותר זמין וזה לא משהו ברוטלי כמו אונס. הקצין הסביר לי את זה באריכות ואני כמעט התעלפתי כי אם הקצין היה מטריד אותי כמו שהוא תיאר לי הייתי די שמחה. אבל הוא רק תיאר ולא הדגים  עליי, לצערי.

אני רואה שאת נעשית מומחית להטרדות.

כן תראי זה לא כמו שהיה אצלנו. פעם, זה היה יותר ברור. אם הבחור היה מעוניין אז אם היית מתכופפת על ידו הוא היה נותן לך איזה לטיפה בתחת או תופס לך בציצי ואומר ככה בקול גרוני "מותק. מה את עושה הערב?" ואז ההמשך היה ידוע.

והיום?

ממש סקנדל. אסור אפילו לרמוז. זה פלא שהדור הצעיר לא מתחתן? איך הוא יסביר לבחורה שהוא מעוניין? כל תנועה, כל דיבור, כל מגע,  תיכף הוא בדרך לבית סוהר. אז זה פלא שיש כל כך הרבה הומואים? הבחורים מטרידים אחד את השני במקום את הבנות. אין משטרה אין תלונות ויוצאים להם זיונים בלי פחד. לא ככה?

 יש בזה משהו. אבל תגידי במשטרה לא שאלו אותך מה עשה לך עמנואל רוזן?

מי זה עמנואל רוזן? לא יודעת מי זה. עמנואל שלנו הוא לא רוזן הוא  נסיך! הוא מלך שלנו! ושיטריד אותי כמה שהוא רוצה! נו כבר, אני מתה!!!

* * *

נתי מלאכי / שני שירים

נייד גלאט

מהסמארטפון שלה בוקע

קול אודיו של רבנית למזמורי

תהילים

אומרת לי דתייה ענוגה

"הכול כשר, גם המדקדקים בה

בודקים לי מדי כמה זמן את תוכן המכשיר

שאין בו שיקסה, אפילו שמו לי אפלקציית ניקיון

להעלים  חטאים,  בחותמת דיגיטלית  רבי מישקולץ, בעה"ק.*

איני נוגעת בו הכול על עיוור..."

וממשיכה:

"ואולי כשהמשיח יגיע  לעת מצוא, אוכל לשלוח לו

מסרון נקי בלי פיגולים, ובחזרה במשוב אקבל ממנו

סגולה לברכה, לסלק כל חולי

במהרה בימינו..."  

* בעיר הקודש.

הוראות בישול

לשעת חירום

תמיד יש לי בארנק שני גרם אורז כתוב

בהוראות הכנה

למקרה

שאין, לחמם במיקרו ולרקוח בסיר

במידה את כתב היד

הזערורי

יושימוטו* היתה נהנית מזה 

עם כדית הקרמיקה ומקלות הסשמי

ואף לשים פתק אהבה

בסוף, לריח

החושניות

באדי התעתועים.

* בננה יושימוטו – סופרת המשלבת  לעיתים  קולינריה  יפנית/מערבית  עם עלילה וחושניות והיא נחשבת לאחת הסופרות המודרניות החשובות ביפן, וזוכה להכרה ברחבי העולם.

* * *

מרדכי קידר

תתקשרו כשתהיו מוכנים

אל מנהיגי מדינות ערב הנכבדים,

בשמחה רבה קיבלנו בישראל את הסכמתכם לנורמליזציה ביחסים עם ישראל, וזאת בתנאי שנסכים להקמת מדינה פלסטינית ולחילופי שטחים בין ישראל ובינה. המדינה הפלסטינית שאתם קוראים להקים ביהודה ושומרון היא המדינה הפלסטינית השנייה, אחרי שכבר הוקמה לפני כשש שנים המדינה הפלסטינית הראשונה ברצועת עזה, שבה אתם מכירים בפועל. איך אחרת ניתן לפרש את הביקורים הממלכתיים שערכו אמיר קטר ומזכ"ל הליגה הערבית בעזה? עכשיו אתם קוראים להקים מדינה פלסטינית שנייה. ואולי אחריה תבוא שלישית? כי ירדן גם היא מדינה בעלת רוב פלסטיני. וכל המדינות הללו הוקמו, כפי שאתם יודעים היטב, על אדמה שחבר הלאומים ייעד בוועידת סן רמו, באפריל 1920, למדינה יהודית. אז למה שנסכים אפוא לחילופי שטחים עם מדינה או מדינות שקמו ושיקומו בעתיד על האדמה שלנו?

ואם אכן תקום מדינה פלסטינית שנייה ביהודה ושומרון (מה שאתם מכנים "הגדה המערבית"), האם תוכלו להבטיח לנו שמדינה זו לא תהפוך מתישהו למדינת חמאס נוספת? אתם הרי זוכרים איך זכה חמאס ברוב מוחץ של מושבי המועצה המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006, ואיך השתלטו אנשיו במטעני נפץ ובאש הקלצ'ניקוב על רצועת עזה ביוני 2007. האם אתם תשלחו כוח צבאי לסלק את חמאס לאחר שארגון טרור זה ישתלט – באמצעות בחירות או מהפכה – גם על המדינה הפלסטינית החדשה, או שמא תשאירו אותנו לדמם עם הבעייה שאתם מייצרים?

אנו בישראל מאוד מתרגשים מכך שאתם כקולקטיב ערבי, ולא כמדינות בודדות שכרתו עימנו הסכם שלום, מסכימים סוף סוף לקבל אותנו כמדינה קיימת במזרח התיכון. אכן, לקח לכם 65 שנים להבין שאנו כאן, על אדמת אבותינו, שחזרנו אליה כדי להישאר בה לעולמי עד. אבל למה אתם קוראים לעקור ממדינת העם היהודי את בירתו ההיסטורית ירושלים? האם ירושלים היתה אי-פעם בירה של משהו הקשור לעולם הערבי או האיסלאמי? האם לאורך ההיסטוריה שלט בה, ולו ליום אחד, אמיר, סולטן, ח'ליף או מלך ערבי או איסלאמי? הרי בירת "ג'ונד פלסטין" (מחוז פלסטין) מאז הכיבוש האיסלאמי ב-637 הייתה העיר רמלה, אז מה פתאום קפצה לכם ירושלים כמועמדת לבירת המדינה הפלסטינית השנייה? רק כי היא בירתנו?

לא תודה, אנו מוותרים.

רק להזכירכם: ירושלים ויו"ש היו תחת כיבוש ירדני במשך כ-7000 ימים, ממאי 1948 עד יוני 1967. היו לכם 7000 הזדמנויות פז להקים מדינה פלסטינית בשטח הזה ולקבוע את ירושלים כבירתה. מדוע לא עשיתם זאת? למה נזכרתם בכך רק אחרי שהעם היהודי שיחרר את השטח מהכיבוש הירדני שאפילו אתם, הליגה הערבית, מעולם לא היכרתם בחוקיותו? למה "כיבוש" ישראלי גרוע יותר מכיבוש ירדני? ומה ידעתם כל השנים ההן על "זכותו" של "העם הפלסטיני" שאינכם יודעים היום?

תארו לעצמכם שהיה לנו היום הסכם שלום עם סוריה של אסד. האומנם הג'יהאדיסטים הסעודיים חסידי "אלקאעידה" שיחסלו אותו יכבדו את הסכם השלום שחתם עם הציונים? האם אתם בטוחים שהפלסטינים בירדן, אם גם הם יתקוממו ויסלקו את בית המלוכה שהבריטים הביאו מסעודיה, יכבדו את ההסכם שבית המלוכה חתם איתנו בניגוד לרצונם? האם אתם יכולים להבטיח לנו כי "האחים המוסלמים" שהשתלטו על מצרים יכבדו לתמיד את הסכם השלום עם ישראל אחרי שכל השנים אמרו שיבטלו אותו כשיוכלו? ולהזכירכם, לישראל היו הסכמי הכרה הדדית ברמות שונות עם קטר, איחוד האמירויות ותוניסיה, אך הן ביטלו את ההסכמים הללו וסגרו את הנציגויות הישראליות. ככה אפשר לסמוך על החתימה שלכם?

למה שאנו, אזרחי ישראל, בכלל נאמין לכם? האם הליגה הערבית אכן מתפקדת כגוף בעל משמעות ואפקטיביות? באמנת הליגה הערבית, שכל מדינות ערב חתומות עליה, יש סעיפים הקובעים כללי התנהגות ביניכם, אבל אתם מתנהגים בניגוד מוחלט להם. סעיף 5 אוסר על מדינותיכם להפעיל כוח זו נגד זו. ואילו אתם כמדינות, וכליגה של מדינות לא עשיתם דבר כשהיו מלחמות בין מצרים ללוב, בין מצרים לסודן, בין סעודיה לתימן, בין עיראק לכווית, בין סוריה לעיראק.

ואם בסוריה ועיראק עסקינן, סעיף 6 של אמנת הליגה שלכם קובע כי אם מדינה זרה תוקפת מדינה ערבית, הליגה חייבת לנקוט אמצעים נגד תוקפנות זו. מה אתם עשיתם כשאחיכם, סדאם חוסיין, הותקף ב-2003 על ידי מדינות זרות? לא רק שלא עזרתם לו, אלא הצטרפתם לתוקפים!

לא עשיתם דבר כשסוריה כבשה את לבנון, ובאוגוסט 1976, כשסוריה טבחה אלפי פלסטינים במחנה פליטים תל אלזעתר שבלבנון, וכשכווית סילקה אלפים רבים של פלסטינים לאחר ששוחררה מהכיבוש העיראקי, מה עשיתם למען אחיכם הפלסטינים?

ומה עשיתם כדי לפתור – לא לתחזק – את בעיית אחיכם "הפליטים הפלסטינים" מאז 1948? למה לא נתתם לאותם "פליטים" – שבמקור באו ממדינותיכם לארץ ישראל לפני 1948 – לשוב לבתיהם אצלכם, כשברחו מהמלחמה שאתם פתחתם בה? ולאורך השנתיים האחרונות, כשקדאפי טבח 50 אלף מאזרחיו, מה עשיתם כקולקטיב ערבי חוץ מאשר לקרוא לאירופה שתציל עבורכם ערבים מהסכין של שוחט ערבי!

כשעלי עבד אללה צאלח, העריץ הקודם של תימן, טבח באזרחיו מה עשיתם?

ובשנתיים האחרונות, כשאחיכם בשאר אסד, טבח עד היום 80 אלף מאזרחיו, איפה אתם?

אם כך אתם מאפשרים לאלפים רבים מאחיכם הערבים לסבול ולהיהרג סתם, רק כי הם רוצים לחיות חיים אנושיים, אז למה שאנו, אזרחי ישראל, נחשוב שבכלל אכפת לכם מאיתנו? האם אתם תבואו לעזרתנו, אם אחת ממדינותיכם תחליט לתקוף אותנו?

יחסכם זה אל זה כה גרוע, שכלל איננו בטוחים שאנו מעוניינים להיות עמכם בקשר. אצלכם, ערבי אינו יכול לנסוע למדינה ערבית אחרת בלי ויזה, ואת היחס לעובדים הזרים המגיעים אליכם ממדינות ערב האחרות לא כדאי אפילו להזכיר, כולל את העובדה שבמצרים הורגים עובדים סודניים כשהם מפגינים נגד היחס המשפיל שלו הם זוכים מידי אחיהם המצרים, ואילו העיראקים רדפו, כשהם חמושים בסכינים, אחרי הפלסטינים שהתגוררו בעיראק עד שנת 2003, עד שהללו נמלטו למחנות פליטים ברווישד על גבול עיראק-ירדן ובאלקאאם על גבול עיראק סוריה?

ולמה ערבים אזרחי לבנון טובחים ערבים אזרחי סוריה בשנה האחרונה – רק משום שהטובחים הם שיעים והנטבחים סונים? ולמה סעודיה שולחת פושעים לסוריה לטבוח את חייליו הנאמנים של אסד, שכל רצונם הוא לטבוח באזרחי המדינה? ולמה הממשלה הסודנית טובחת באזרחיה בדרפור?

נראה כי יש סיבות טובות לאמירה כי הליגה הערבית היא כגופה קפואה במקרר, שלאף אחד אין אומץ למלא עבורה תעודת פטירה. אם כך מתנהגת אומה המציעה שלום לאזרחי ישראל – אנו מוותרים.

אנו זקוקים לכם כמו לכאב ראש.

גם אם נניח שאכן יהיה שלום בינינו ובין כל מדינות ערב, מה זה ייתן לנו? האם אתם חושבים שנאפשר לתיירים ממדינותיכם לבקר אצלנו באופן חופשי? ניסינו זאת בשנות ה-90', כשהגיעו אלינו המוני תיירים מירדן, ולמעלה מ-100 אלף מהם "נעלמו" בישראל. למדנו את הלקח, ויעברו שנים רבות עד שנרצה לראות שוב תיירים שלכם אצלנו.

אבל הדבר החשוב ביותר הוא העובדה שאנו, למרות השואה הנוראה שהמופתי הפלסטיני, אחיכם חאג' אמין אלחוסייני, נטל בה חלק פעיל, ולמרות המלחמות והטרור בין המלחמות שכפיתם עלינו – הקמנו מדינה דמוקרטית ומפותחת, ואנו זקוקים לכם, שכנינו היקרים, כמו לכאב ראש. הסתדרנו יפה מאוד בלעדיכם, ולפי כל הסימנים נמשיך להסתדר בלעדיכם לא רע בכלל. אין לכם מה להציע לנו חוץ מעוני, אבטלה, שחיתות, פיגור, אלימות והזנחה המאפיינים את החברות והמדינות שלכם. אתם רוצים שלום איתנו? בבקשה. מה תתנו לנו תמורתו? מה תתנו אתם לנו בתמורה להסכמתנו להיכנס אתכם למסגרת של תצלום אחד ולשבת אתכם סביב לשולחן אחד?

השלום עמכם יגיע אך ורק אחרי שניווכח כי אתם באמת רוצים בו. כל עוד אתם מעודדים ומחמשים ארגוני טרור הפועלים נגדנו, מסיתים נגדנו באמצעי התקשורת שלכם, מוחקים את מדינת ישראל מספרי הגיאוגרפיה בבתי הספר שלכם, פועלים נגדנו בזירות בינלאומיות, למה שנאמין לכם שאתם אכן רוצים שלום? הסכם שלום עמכם שיש לו ערך כלשהו יהיה אך ורק כאסמכתא למצב של שלום בשטח, וזאת בשל סיבה אחת: כשאנו רואים איך אתם מתנהגים עם אחיכם, אנו מבינים את הרמז. אם אתם רוצים שלום אתנו, הראו לנו בבקשה שיש לכם בכלל מושג מה זה שלום: התחילו בשלום בתוך מדינותיכם, המשיכו בשלום בין מדינותיכם, ואז – נשקול.

ואם מישהו סובר כי דרישתנו היא אבסורד, כי לעולם לא יהיה שלום בתוך העולם הערבי, זוהי ההוכחה שאנו צודקים. יש פתגם בערבית "פאקד אלשי לא יעטיה" – "מי שאין לו דבר כלשהו לא יכול להעניק אותו לאחר," כלומר, אומה ששלום אינו קיים בעולם המושגים שלה, לא יכולה לתת שלום לאחרים.

לסיום, שכנינו היקרים, אנו אזרחי ישראל מאוד רוצים לחיות בשלום באזור של שלום שאתם ואנחנו נהנים ממנו ביחד. איננו חושבים שיש טעם לחתום על הסכמים עם מישהו שהיום הוא כאן ומחר הוא בקבר ויורשיו מתכחשים לחתימתו. כשהמזרח התיכון יהיה אזור של שלום, צלצלו אלינו, ואולי נצטרף לשלום שאתם תחילו על המזרח התיכון. עד אז, בבקשה הניחו אותנו לנפשנו.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 244

* * *

דרור אֵידָר

תעתוע ושמו טריטוריה

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (3.5.2013)

1

אכן, שורש הסכסוך אינו טריטוריאלי. עמי ערב משופעים בטריטוריה. לפלסטינים יש לא מעט משלהם: רצועת עזה ריקה מיהודים וירדן מכילה רוב פלסטיני ברור. ערביי פלשתינה – ארץ ישראל יכלו מזמן להקים מדינה משלהם, אבל לא עשו זאת.

במשך מאה שנים, וביתר שאת מאז 1967, ביקשנו להתעלם מעומק הסכסוך בינינו לעמי האזור. דיברנו על חלוקת הארץ, טריטוריה, שטחים, אינטרסים, סידורי ביטחון ושאר ירקות. בכל פעם שחשבנו לחתום על הסכם, אירעה תקלה. על פי הנרטיב הערבי-פלסטיני, שאומץ בחדווה גם אצלנו ובמערב, האשמה לאי-כינון שלום מונחת לפתחנו. גם היותר הגונים בשמאל הישראלי, שאינם מקבלים את נרטיב האשמה, פועלים לפיו. אם נוותר עוד קצת, אם ננצל את "חלון ההזדמנויות", ייתכן ששכנינו יסכימו לחתום על שלום. עכשיו מוכרים שוב את יוזמת הליגה הערבית. סחורה משומשת המזינה את תעשיית האשליות בקרב האורתודוכסיה השמאלית עד לפיצוץ המו"מ וחוזר חלילה.

 מה מותר היוזמה הערבית משאר היוזמות הקודמות? שום דבר. חסידי שלום השווא בתוכנו צריכים להצדיק את קיומם; על כן הם ממלמלים את עיקרי אמונתם שדבר אין לה עם ראייה מפוכחת של המציאות.

2

ההתייחסות לשורש הסכסוך כסוגיה טריטוריאלית בלבד, הוא הגיוני. מאות שנים התקיימו באירופה סכסוכי דמים, ולבסוף גבר קול ההיגיון והאינטרסים הכלכליים והרצון בשקט תעשייתי, הסכסוכים יושבו ובא השלום. "שניים אוחזין בטלית, זה אומר 'כולה שלי', וזה אומר 'כולה שלי' – יחלוקו," נכתב במקורותינו לפני כמעט אלפיים שנה.

לאור ההיגיון הזה פועל הדיפלומט הישראלי המצוי, כמו תאומו הפוליטיקאי. הם משוכנעים שהמפתח ליישוב הסכסוך נמצא במשא ומתן רציונלי, שבסופו נגיע אל החלוקה מיוחלת של הארץ הזאת ולרגיעה. אבל דברים שהמערב רואה משם, לא רואים מכאן. פעם אחר פעם נתקל הרציונליזם הזה בחומה בלתי עבירה. קראו את אמנת החמאס (זמינה לכול בתרגום מצוין באינטרנט), קראו את האמנה פלסטינית של אש"ף ופת'ח ה"חילוניים", היכנסו לאתרים המתרגמים עבורכם את העולם הערבי סביבנו (ממר"י, מבט לתקשורת הפלסטינית ועוד) וקראו את שפתו, ביושר בפיכחון – לא קול ההיגיון יעלה באוזניכם. גם לשנאה יש היגיון, וסכסוכים רבים ניתנים לניתוח. לא פה.

ישראל כמדינה יהודית, כישות עצמאית – אינה מקובלת באזור. ישראל היא קריאת תיגר כפרנית ומתריסה על העולם המוסלמי, אמונתו וערכיו. טריז התקוע בין עיניהם, שלוחה של המערב בליבה של אדמת הקדש מוסלמית. אם תוסיפו לקרוא, תיווכחו שהקולות הללו חורגים מעבר לסכסוך דתי. אנחנו הרי נמצאים באזור שהוא ערש הציוויליזציה האנושית. הקולות שנשמע הם קולות המיתוסים הקדומים של האזור.

3

לוגוס מול מיתוס. מיתוס לא כסיפור בדים, אלא כנרטיב המכונן של עמים ואומות. האסלאם הוא בן 1,400 שנה בסה"כ אבל האזור פה מדבר בשפה מיתית בת אלפי שנים. המיתוס מכיל בתוכו את הדת וחורג מעבר לה. הסקילה הנוהגת עד היום, גאולת הדם, עריפת הראשים, רצח על רקע חילול כבוד המשפחה, תפיסת המרחב, הנחלה והאדמה, היחסים בין השבטים באזור, הנאמנות השבטית מול הנאמנות לממלכה – ועוד עניינים כאלו הנוגעים לעומק החיים באזור הזה ונמצאים בהתנגשות קיומית עם אותם מושגים ממש כפי שהמערב תופש אותם.

נתאר לעצמנו מפגש בין דיפלומט ישראלי למקבילו הפלסטיני. שניהם מדברים בשפה בינלאומית (אנגלית, במקרה שלנו) ונוקטים במונח טריטוריה. לא מסובך; יש טריטוריה במחלוקת, ובעזרת רצון טוב משני הצדדים, אחר ששבענו די שפיכות דמים – אפשר לפתור את ה"בעיה":  נחלוק את כברת הארץ הזאת לקראת חיי שכנות סבירים.

זה לא קורה. לעתים משיגים פסק זמן לאחר שהישראלי ביצע "מחוות" ונסוג מעט. לאחר מכן מתחילים מנקודת הסיום של הפעם הקודמת, לפני ההתפרצות התורנית (שבה הואשמה, כמובן, ישראל).

4

הנה מפתח להבנת אחורי הקלעים של השיחה: הישראלי אמון על מסורת חשיבה מערבית בת 2,500 שנה, המקדשת את ההיגיון על פני כל רגש או מיתוס. "טריטוריה" או "שטחים" אפשר לבתר ולחלוק עם אחרים. אפשר להעביר את הגבול היכן שנרצה. גם הפלסטיני מדבר על טריטוריה. אבל המילים הן מסמנים, קצות קרחון של עולמות אחרים. עבורו, לא מדובר בטריטוריה, אלא ב"אדמה" שממנה נגזרת המילה "אדם". אדם ללא אדמה אינו אדם, קיומו מוטל בספק. מכאן ה"דם" שנמצא עוד במילה "אדמה". אם מדובר בהגדרה קיומית, אין מוצא אחר לבד משפך דם למען האדמה המגדירה את קיומי כאדם. אני לא מתכוון בהכרח למשחקי השפה בעברית אלא לרעיון שמאחורי המילים. ההבנה המקראית התגבשה באזור הזה לפני אלפי שנים, והיא חופפת את המיתוסים של האזור.

איש מהדיפלומטים במו"מ לא נוגע בדברים הללו. מדובר בנעדר שנוכחותו מטילה צל ענק שלא זוכה להתייחסות. זה הלא-מודע הפוליטי המשפיע על חיינו הרבה יותר מהרצון המודע שלנו.

5

חשבו על בעיית הפליטים. רק במאה העשרים באירופה גורשו ונסחפו ונדדו עשרות מיליוני פליטים, ולבסוף יושבו במקומות אחרים. מדוע אין באירופה מחנות פליטים? הרי מדובר במיליונים שנעקרו ממקומות הולדתם? מדוע לא נשארו פליטים עד שתיושב תביעתם לחזור הביתה? היגיון! לאו בהכרח היגיון של הפליטים, אבל לפחות הגיונן של מדינות אירופה לחבוש את פצעיהן מהר ולאפשר החלמה לגוף המדיני.

לא רק באירופה. אצלנו. למעלה מעשור חיו מאות אלפי פליטים יהודיים בישראל הצעירה במעברות. אוהלים, פחונים, צריפים. אני יודע. הוריי היו שם. אלו היו מחנות פליטים לכל דבר ועניין. המעברות הפכו לשכונות, עיירות וערים לתפארת מדינתנו. לא עצרנו לבכות. השלמנו עם אובדן הרכוש והחיים הקודמים ופנינו לכינון חברה חדשה. 

אז מה מיוחד בפליטי 48' הערבים? מה מנע מהם לצאת מהמחנות, להפוך אותם לשכונות וערים לתפארת? מדוע לא הקימו מדינה עד 1967 ועוד קודם, ב -1947?

לא סכסוך טריטוריות לפנינו. סכסוך טריטוריאלי אינו משעבד מיליונים למלחמת עולם נגדנו. לא ייכון פה שלום כל עוד לא תהיה הכרה של עמי האזור בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. מכאן נגזרות כל הסוגיות האחרות. הכרה כזאת אינה ניתנת רק בהצהרות. שבענו מהן די. מדובר בחינוך בספרי הלימוד, בתקשורת, ברחובות ובשיח הפוליטי והדתי. אתם מבינים שמשימה כזאת דורשת לפחות מאה שנה? סבלנות דרושה לנו. ואמונה.

אהוד: הסופר החשוב עמוס עוז עושה קריירה לא רעה בנאומיו בגרמניה כאשר הוא מתחנף לגרמנים ואומר להם שכל הסכסוך בינינו לבין הערבים הוא על טריטוריה! ותאמינו לו, זה גם מביא פרסים למען השלום, אוהו, ועוד איך!

* * *

מוטי הרכבי

ביבי זכה לכיסוי תקשורתי רחב ואוהד בסין

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=589960

 למרות שהתקשורת הישראלית המזוכיסטית כמעט התעלמה מהביקור החשוב. מי זה ביבי (אני ואפסי עוד). התקשורת הסינית נתנה לביקור כיסוי מקיף ואוהד. יום חמישי 9 למאי ב-CCTV, הרשת הכלל ארצית ב-7:00 בערב, שידור החדשות העיקרי, זכה ביבי לדקות ארוכות של כיסוי. יום שיש 10 למאי CCTV  – כאמור הרשת הארצית, 8:00 בבוקר, שידור החדשות השני בחשיבותו, ביבי פתח את המהדורה, קיבל כיסוי רחב, אוהד, כולל ראיון בו נתנו לו, לשם שינוי, לדבר. 

ביבי כהרגלו אמר את הדבר הנכון במקום הנכון. סין מהמעצמות הכלכליות הגדולות בעולם, ישראל מעצמה טכנולוגית. שיתוף פעולה סין ישראל מבטיח תוצאות טובות לשני המדינות. עיקר השידור התמקד בשיתוף הכלכלית כשנשאל ביבי על"השלום", כהרגלו – ידע מה לענות.

צר לי על YNET והארץ שראו כל זאת והיו צריכים לסבול בשקט. אני בטוח שהביקור הוזכר גם בשידורים נוספים, אך אני אישית צפיתי רק בשני השידורים שהזכרתי.

אהוד: ואולם לנגד עינינו צפה ועולה שוב התמונה הנלעגת של שרה מחזיקה בכוח בכף ידו של ביבי המותש, ביורדם מהחומה הסינית – כאילו הוא שייך לה ולא למדינת ישראל! והיא-עצמה נראית רע ומתנהגת כאילו השידור בטלוויזיה שייך לה, ומתקיים בזכותה, כשוות-מעמד לבעלה בחיוכה המטופש –  והנה-הנה תפתח את פיה ותשלים או תתקן את דבריו.

כלום לא היה אפשר להפריד אותם לפחות לשעת הראיון, כדי לא לגחך את ראש הממשלה ואת מדינת ישראל?! מזל שבעצרת האו"ם לא כפתה את נוכחותה עליו על הבמה ולא חייכה גם שם! קצת צניעות מצידה רק תועיל לביבי. תועיל מאוד לביבי.

* * *

ישראל מידד

הקורבן הראשון של הר הבית

מי היה היהודי שנרצח בהר הבית בראש חודש שבט תרל"ג (1873) בידי "הישמעאלים הקדושים"?

השבוע הראשון של תחילת חודש כסלו תרל"ג היה שבוע קשה בירושלים. השנה היתה ברוכת גשמים ובורות המים היו מלאים. עקב כך, שירותם של ערביי הכפר סילואן בעיר העתיקה ובשכונת משכנות שאננים לא היה דרוש כל כך, והתשלום שהיו אותם ערבים מקבלים, פחת. קיפוח פרנסתם זה לא התקבל בהבנה והערבים החלו לשדוד את בתי היהודים מעבר למנהגם הרגיל.

לפי הדיווח העיתונאי, בלילה שבין שלישי לרביעי, 31 בדצמבר 1872, פרצו ערבים אחדים, ובראשם השודד אבו עיסא מחברון, לבית משפחת הירשלר במשכנות שאננים אשר נחנכה שתים-עשרה שנה קודם לכן.

אהרון הירשלר קם משנתו, גירש אותם מהבית ואף רדף אחריהם, אך אש נורתה לעברו ושנים-עשר קליעים  פגעו בו. הנה לשון הפנקס של החברה קדישא:

"והמה ראו כי כלה אליהם הרעה ונבעת ליבם אולי יכירם ויזרקו בו כמה חיצים ונפל על מקומו. ויהי עוד חמישה ימים על ערש דוי בהספטאל השר ראטהשילד נ"י."

תקופה ארוכה הוא נחשב לראשון חללי מערכות ישראל, וכך מופיע שמו באתר "יזכור" של משרד הביטחון. כיום, מוכר אברהם שלמה-זלמן צורף, שנפל בשנת 1851, כיהודי הראשון שנרצח על רקע לאומני.

פרט מעניין נוסף: אלמנתו [של אהרון הרשלר], הודעס, נישאה בשנית ליהודה ראב, שהיה מראשוני פתח תקווה. [ונולד לה, כבר אחרי גירושיה ממנו, בנם מנחם-שלמה ראב, שהיה אחיה הבכור של אסתר ראב מאימה לאה לבית שיינברגר; מנחם-שלמה היה אביו של הסופר יצחק ראב, בן דודי, וסבו של מנחם-מוני ראב שנפטר לא מזמן בירושלים. – אב"ע].

עיתון "הלבנון" שדיווח על מותו של הירשלר בגיליונו מיום 5 בפברואר, מוסר ידיעה נוספת על רצח יהודי, אירוע אשר לוט במסתורין. וכך לשון הכתבה בתוספת הערותי [י"מ]:

אתמול קרה פה מקרה זר [* מוזר] ונורא מאוד: איש יהודי ספרדי בן חמישה וששים שנה נמצא אחורי חומת העיר [של הר הבית] בעמק יהושפט, נרצח, ידו שבורה וראשו פצוע. וכך היה הדבר: האיש הזקן הזה היה דרכו בכל יום לבוא לישיבת בעלי בתים ללמוד תהלים, ותמיד בא השמש מהישיבה ויוליך אותו אל הישיבה. ביום ד' משבוע זה [29 בינואר, א' בשבט] אֵחר השמש לבוא. וילך [הזקן הספרדי] הוא לבדו, ותעה מן הדרך ויבא עד חצר 'הר-הבית', שמה מצאוהו הישמעאלים הקדושים [סגי נהור: הארורים, מפאת הצנזורה] ויכוהו עד אשר מת תחת ידם. הרה"ג סי' יקיר גירון עפענדי הי"ו מהר להודיע להממשלה בקושטא דבר הרצח הזה. יתן ה' ולא ישמע עוד בתוכנו נאקת חלל ושוד ושבר ושלום על ישראל.

לא הצלחתי לגלות את זהותו של אותו חלל אלמוני. העיתונות בת-הזמן איננה מציינת את שמו. האם יש תעודה על כך בארכיון השלטון העות'מני בתורכיה? האם החברה-קדישא של בית הקברות בהר הזיתים מחזיקה ברישום באחד מפנקסיה? האם בקרב ארכיונים של עדת הספרדים בעיר קיים מסמך כלשהו? האם זהותו מוכרת או תתגלה?

מי היה אותו יהודי אומלל שנכנס למתחם הר הבית, דבר שהסעיר את המוסלמים עד כדי התנפלות רצחנית בהמית? האם, אחרי שהרביצו לו והפליאו בוו את מכותיהם, זרקו אותי מעל החומר המזרחית שגובהה כ-40 מטרים?

בחוגגנו את שחרור העיר העתיקה ומקום השכינה בהר המוריה ביום כ"ח באייר, נזכור גם עוד תאריך, א' בשבט, ועוד יהודי, אלמוני, שהומת על קידוש השם, קורבן לאלימות דתית של שומרי הוואקף בהר-הבית בירושלים.

התפרסם לראשונה בשבועון שבת של מקור ראשון, 3.5.13

* * *

אשר מעוז

אין זה מתקבל על דעתי שחבר סגל במוסד אקדמי יקרא להטלת חרם אקדמי על ישראל, כולל המוסד ממנו הוא מקבל את שכרו

שלום אהוד,

בעקבות הפרסום בדבר החלטתו של פרופ' סטיבן הוקינג שלא להגיע לוועידת הנשיא, פירסם אור קשתי רשימה ב"הארץ" בה דיווח על כך ש"דיקאן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת באר שבע, פרופ' דיוויד ניומן, מקדיש מאמצים רבים במלחמה להדוף את הניסיונות החוזרים ועולים, בעיקר בבריטניה, להטיל חרם אקדמי על מוסדות להשכלה גבוהה בישראל". אור אינו שוכח להדגיש כי "פרופ' ניומן היה אחד ממקימי המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת באר שבע, המואשמת על ידי המקארתיסטים המקומיים בשמאלנות מסוכנות [כך בפרסום באתר "הארץ"]."

משום מה נזכרתי שחבר בכיר באותה מחלקה, פרופ' ניב גורדון, פירסם מאמר ב"לוס אנג'לס טיימס" בו כינה את ישראל מדינת אפרטהייד ואף קרא להטיל עליה חרם כולל חרם אקדמי.

שלחתי לקשתי את המייל הבא:

שלום רב אור,

קראתי בעניין רב [כרגיל] את רשימתך ב"הארץ" מהיום. אין ספק שמלחמתו של פרופ' ניומן בחרם האקדמי על ישראל ראויה להערכה רבה. עם זאת – ובמחיר האפשרות שתתייג גם אותי כ"מקארתיסט מקומי" [כידוע לך בוודאי קל מאוד לתייג כל מי שדעתו אינה זהה לשלך] – שמא תואיל לשאול את פרופ' ניומן מה דעתו על מרצה באוניברסיטה שלו "שהביע [במקור מופיע "בעבר"] תמיכה בהטלת חרם אקדמי על ישראל"?

[כדי להימנע מוויכוח על נכונות הדברים – הציטוט הוא מתוך רשימה של אור קשתי ב"הארץ"].

בברכה,

אשר מעוז

דיקאן בית-הספר למשפטים

המרכז האקדמי פרס

לכשייענה המייל שלי [באם ייענה] אשמח לשתף את קוראי "חדשות בן עזר".

למען הסר ספק, אני מתנגד לסגירת מחלקה באוניברסיטה בשל "שמאלנות מסוכנת" או בשל ימניות מסוכנת. באותה מידה אין זה מתקבל על דעתי שחבר סגל במוסד אקדמי יקרא להטלת חרם אקדמי על ישראל, כולל המוסד ממנו הוא מקבל את שכרו. אין לכך נגיעה לחופש אקדמי אלא לצביעות ולחוסר יושר בסיסי.

* * *

משה הכהן

הנדון: הפופוליזם חוגג

מכובדי,

צפיתי אתמול 8/5/13 בהופעתו של הח"כ החדש שמולי בכנסת, הופעה של ח"כ חדש היא מסקרנת מטבע הדברים, אך לצערי התאכזבתי. מה שהיה למר שמולי לומר היתה דרישה להנהיג במוסדות החינוך שלנו בחינות בשפה.... האמהרית! כדי לאפשר לעולי אתיופיה להשתלב. זה לדעתי, רעיון הזוי.

עליתי לארץ בגיל 14 ועברתי את מערכת החינוך הישראלית לרבות השכלה גבוהה. לא העליתי על דעתי ולו לרגע, להיבחן בשפת האם שלי, אדרבה, שאפתי בכול מאודי ללמוד עברית, להפנים את התרבות הישראלית ולהשתלב בעם ישראל.

אני מתפלא עליך, מר שמולי, במקום לעודד את עולי אתיופיה ללמוד עברית ולהשתלב במערכת החינוך של מדינת ישראל,  אתה נתפס לפופוליזם זול ודורש להשאיר את עולי אתיופיה בחוג הסגור שלהם מבלי להשתלב בחברה? חבל. ניתן לצפות מאיש צעיר עולה  מאתיופיה, שסיים את שירותו בצה"ל, שאותו הצגת בנאומך, ללמוד עברית. רבים וטובים עשו את הדרך הזאת והצליחו, אין סיבה שידידך האתיופי לא יצליח. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

למה את מעשנת כל כך הרבה?

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

גְּבֶרֶת צְעִירָה

הֲלֹא אֵין לָךְ כִּמְעַט חָזֶה

לָמָּה אַתְּ מְעַשֶּׁנֶת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

הֲלֹא הַסִּיגָרִיּוֹת 

לֹא תַּצְמַחְנָה לָךְ שָׁדַיִים 

אַתְּ יָפָה וַעֲדִינָה 

גּוּפֵךְ כִּמְעַט מֻשְׁלָם 

עוֹרֵךְ חָלָק וְאֵין בּוֹ פְּגָם,

 הַלְוַאי שֶׁכָּךְ גַּם הַפְּטָמוֹת

 מַמָּשׁ לְנַשֵּׁק לָךְ עַד כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ

 וְשֶׁרַק לֹא יִפֹּל לִי אֵפֶר

 עַל הָרֹאשׁ

* * *

מתי דוד

1. יריד ההבלים של הטלוויזיה המסחרית

שני ערוצי הטלוויזיה המסחרית מנהלים "קרב סכינים" כדי להכריע למי יש פופולריות ורייטינג גבוה יותר, האם "ההישרדות",  או "נולד לרקוד", או "מרוץ למיליון", או "האח הגדול", או "כוכב נולד", או "לרדת בגדול", או "ליפול על מיליון".

על רקע זה, ראוי לבקר ולחשוף את האמת על תכני השידור המסחרי.

הטלוויזיה נהפכה לסם משכר של הרוב הדומם שהוא עצמו לא תופס שהוא מכור. הרוב הדומם בדעת הקהל של צרכני התקשורת שואב את תפיסותיו הפוליטיות, המוסריות והתרבותיות מהטלוויזיה. מציאות החיים במדינה משתקפת דרך מסך הטלוויזיה.  זו השתקפות מעוותת ומסולפת ולעתים מגמתית וחד-צדדית מכוונת. התכנים של הטלוויזיה יכולים לשמש לשימור ערכים לאומים, תרבותיים ואנושיים, אבל המציאות היא שונה והפוכה. התכנים של הטלוויזיה הפכו לסם ממכר, שלילי ההורס מיתוסים וערכים. הסם הטלוויזיוני מספק חווייה המשרתת אך ורק את אלה השולטים והסוחרים בה. 

האדם הממוצע צופה במסך כשליש מזמנו הפנוי לאחר עבודתו. הסם הטלוויזיוני הופך לכלי כפייה של מניפולציה ושטיפת מוח. הטלוויזיה היא האשמה העיקרית להתרופפות החישוקים החיוביים בחיינו. הצפייה בטלוויזיה מגבירה פסימיות, הפקרות, חוסר איכפתיות וחוסר סולידריות.

אנשים רבים אינם קוראים שום עיתון יומי. הם מתמסרים בלב ונפש לטלוויזיה, כמקור המידע היחיד שלהם. הטלוויזיה הופכת למונופול העובדות והדעות המעצב דעתו של חלק ניכר באוכלוסייה. בדרך זו נוצרת חלוקה, בתחום המידע, בין אלה שקוראים עיתונים, לבין אלה שהידע שלהם כולל רק את המידע שהטלוויזיה סיפקה – כלומר פחות או יותר מעט מאוד ושטחי למדי.

מתי דוד

דירקטור בחברת החדשות 2, לשעבר

2. תגובות ממוקדות לאירועים בחדשות

מנהלי הבנקים לאומי ופועלים למשפט ציבורי!

שני המנהלים של הבנקים הללו אישרו מתן הלוואות של מאות מיליונים לחברות של נוחי דנקנר ללא ביטחונות וללא ערבויות! מהלך חריג, מעורר חשדות ושאלות, על גבול של הפקרות פיננסית. האם ועדת האשראי של הבנק אישרה זאת? האם היה פרטיכל בנושא? מי חברי הועדה שאישרו זאת? האם בדירקטוריון הבנק, או בהנהלת הבנק – היו אנשים מקורבים בעלי עניין לדנקנר? 

כל זה מחייב חקירה ושקיפות. עד כה קיים קשר השתקה בעניין.

מנהלי קרנות הפנסיה למשפט ציבורי !

מסתבר שמנהלים אלה השקיעו את כספי הפנסיה של כולנו אצל אנשי עסקים תאבי בצע שניהלו עסקים שהם על גבול ההימורים. לאחר שנכשלו והפסידו את הכספים שלנו, הם לא יכולים לשלם את אשר התחייבו לבעלי אגרות החוב. חייבת להיערך חקירה לוודא מי האנשים בקרנות הפנסיה, שהשקיעו את כספי הפנסיה שלנו אצל אנשי העסקים הללו? על סמך איזה שיקולים עשו זאת? לפרסם הפרוטוקולים של ההחלטות בנדון !

על מחיר הקוטג' היו הפגנות והציבור עלה על בריקדות של מחאה. על גזל כספי הפנסיה שלנו יש שתיקה והשתקה !  מדוע ? דרושה חקירה ושקיפות.

מדוע "תיק תקשורת" חסום בפני צרכני תקשורת ?

"תיק תקשורת" זו תוכנית וותיקה העוסקת בתקשורת ובביקורת התקשורת, המשודרת בערוץ הטלוויזיה החינוכית. כל משתתפי, התוכנית, כולל המנחה (עד לאחרונה עמנואל רוזן) הם תמיד אך ורק עיתונאים, שעוסקים בעצמם רק על עצמם. את צרכני התקשורת, שהם קהל היעד של התקשורת – הם לא משתפים, לא מזמינים. כל יצרן של מוצר או שירות, משתף וקשוב לקהל לקוחותיו, למעט התקשורת שאותה לא מעניין מה דעתם של צרכני התקשורת על יצרני התקשורת.

התנשאות והתעלמות אופיינית של העיתונאים מדעתם של הצרכנים שלהם. פרשת החשדות נגד עמנואל רוזן חשפה את החצר האחורית האפלה של התקשורת, המעלימה מזכות הציבור לדעת את כל התופעות השליליות הקיימות בתוכה.

הכחשת השואה הפכה לנושא שבמחלוקת במערכת הבחירות באיראן

הבחירות לנשיאות איראן יתקיימו במחצית חודש יוני הקרוב. מחלוקת פומבית התגלעה בין שמונה המועמדים המתמודדים על הנשיאות. מול הטקסטים הקבועים של הנשיא הפורש, אחמדיניג'ד, המכחיש את השואה וטוען שזו המצאה של התעמולה הציונית, התייצבו כמה מיריביו שטענו כי גירסה זו מזיקה לאיראן ביחסי החוץ שלה בעולם. בין המתנגדים לשימוש בהכחשת השואה מופיעים ראש עירית טהראן, יו"ר המגלס (הפרלמנט), מפקד משמרות המהפכה לשעבר ושני שרי ממשלה לשעבר. כל המועמדים והחוגים השמרניים, הדתיים, הקיצונים, תומכים בהכחשת השואה, שלדעתם תואמת את עקרונות המשטר ואת צוואתו של חומני.

דעות קיצוניות מקוממות של כמה מעיתונאי "הארץ"

בני ציפר, אלון עידן, קובי ניב, ספי רכלבסקי ויצחק לאור כתבו לאחרונה מאמרים ובהם העלו רעיונות ודעות חריגות ומקוממות כל אזרח יהודי ופטריוט ישראלי בריא ונורמטיבי.  כל "הוגי הדעות" האלה משויכים ל"מחנה השלום" האנרכיסטי.

בני ציפר כתב שהוא גאה להיות נכד של מכחיש השואה הארמנית. (26.4.13)

אלון עידן כתב שהאדם העומד דום בביתו ומחוצה לו בזמן הצפירה ביום השואה ויום העצמאות עושה זאת מפחד המדינה שיש לה לדעתו מאפיינים אלוהיים (12.4.13). 22 אחוז מכלל הזוכים בפרס נובל הם יהודים ולכן לדעתו מוסטפא תמימי נהרג בנבי סאלח. (ממדורו בשם "מדד").

קובי ניב כתב שעמידת הדום בצפירה בימי הזיכרון היא סגידה לפולחן המוות של מלחמה מטומטמת. נוהג זה לדעתו זהה לנוהג הקיים בדיקטטורה הקומוניסטית של צפון קוריאה.  (21.4.13).

ספי רכלבסקי כתב שהכת המשיחית הגזענית הדתית היא התנועה הקיבוצית בימינו.  (12.12.12). במאמר בכותרת "פירוניזם" כתב שלדעתו כל השדים והמזיקים בעולם נוצרים מהזרע היהודי.

יצחק לאור כתב שיום השואה וזכר השואה יש להם טעם רע בתרבות הישראלית, והוא מתאפיין בקיטש תעמולתי, המגויס לכל עניין.  (8.4.13).

אסטרונאוטים וקוסמונאוטים יהודים בחלל

שבעה יהודים רוסיים ואמריקאיים השתתפו בצוותי המחקר שנשלחו לחלל במהלך השנים: בוריס וילנוב. יורי גאגרין (אימו יהודייה). דוד וולף.  ג'ודי רזניק. ג'פרי הופמן.  גרגורי חמיטוף. אילן רמון.

אנחנו על המפה גם בחלל.

התקציב, הפוליטיקה והשר לפיד – שלש מוסכמות

על רקע כל המחלוקות והביקורות על לפיד ועל התקציב, ישנן שלש מוסכמות המקובלות על רוב הציבור:

מה שרואים מכאן (מהממשלה) לא רואים משם (מהאופוזיציה).

התקשורת והאופוזיציה זה אך ורק הכל דיבורים.

בכלכלה אין ניסים ואין קיצורי דרך.

* * *

לפנינה חברתנו היקרה

משתתפים באבלך הכבד

במות עלייך בנך רון [עדי] מנדלסון

ההלוויה מתקיימת היום, יום שני, 13.5.13

בשעה 14:00

בבית העלמין ירקון, שער החסד

* * *

אורי הייטנר

1. על מכתב (שלא נשלח) של אשכול לעמוס קינן

חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה...

במסגרת מחקר על מדיניות ממשלת ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, ישבתי בארכיון המדינה והתענגתי על ים המסמכים המרתקים, בהם עיינתי. את הדובדבן מצאתי באופן הבלתי צפוי ביותר ובמקום הפחות צפוי.

באחד מתיקיו של ראש הממשלה לוי אשכול, מצאתי חוברת עבת קרס - דו"ח סודי של צוות פיתוח השטחים המוחזקים, בראשות פרופ' מיכאל ברונו, לימים נגיד בנק ישראל ואז כלכלן צעיר, שנחתמה ב-10.9.67, שלושה חודשים בדיוק לאחר שוך הקרבות. בעודי מעלעל בחוברת, מצאתי בתוכה נייר מכתבים דקיק, ועליו, בכתב ידו של אשכול, טיוטה בלתי גמורה של מכתב לסופר ולעיתונאי עמוס קינן. המסמך לא היה ידוע, הוא אינו מקוטלג ונתקלתי בו לגמרי במקרה.

המכתב אינו מתוארך, אך אני משער שהוא נכתב ב-18.8.1968, או לכל המאוחר ביום שלמחרת. זהו מכתב כעוס, תגובה למאמר שפרסם קינן בעיתון, ודומה שנכתב בספונטניות, בתום קריאת המכתב. הטיוטה אינה גמורה. ראשיתה – מנוסחת במלואה כמכתב. בהמשך, היא הופכת לראשי פרקים של המשך המכתב ובשלב כלשהו היא מסתיימת, בלי למצות את המכתב. כנראה שאשכול קרא את המאמר, התיישב לכתוב את המכתב, אך זמנו התקצר, בשל פגישה או ישיבה כלשהי, ולכן עבר לראשי פרקים והפסיק את כתיבתו באמצע.

להלן נוסח המכתב (לא את כל הכתוב פענחתי, אך הרוב מפוענח ורוח הדברים ברורה):

"לעמוס קינן, שלום!

קראתי רשימתך ב'ידיעות אחרונות' מיום 18.8.1968 בעמוד 10.

הרשימה מופנית אליי ופותחת במילים 'לוי אשכול היקר'. צר לי מאוד להתוודות (?) על כי לא אזכור אם פעם נפגשנו בכלל ואם שוחחנו על עניינים שונים ומשונים, ועל בעיית הפליטים בפרט.

תבין, אפוא, כי לא יעלה על דעתי לדבר בשמך, כשם שלא יעלה על דעתי לקבל דבריך  ודעותיך כהלכות פסוקות שאין להרהר אחריהן.

'אינני גאה בך', כלומר בי, אתה קובע במשפט שני בכתבה. זו היא בוודאי זכותך וגם זכותך להודיע על כך ברבים. וצר לי על כך. אם כי גאווה אינה מן המידות התרומיות.

משום מה, אתה מערבב ברשימתך בין גוף ראשון לגוף שני וכל שכן אינך מבדיל בין מיספר יחיד לרבים. וכמובן כל מה שאתה אומר על ... (?) זו היא זכותך אולם מי שמך לדבר בשמי, בשם 'אתה' ובשם 'אנחנו', 'כולנו' וכו'... ואת דעתי ואת מעשיי בנדון לא תדע.

ולמצב העניין: היש אתה ואת כל מי שמציע להתייצב בשער כדואג לפליטים וכואב סבלם וענים, ושואף להופיע כהומניסט [?] 'נימוק צודק שבגללו אתה ראוי לאהדה בידי גורם שהוא בעולם' היש אתך פתרונים ושמא זה רק העמדת פנים?

הבה נא ונוכחה.

שטחה של ישראל בגבולה הקרוא ירוק הוא כ-10 אלפים מיל מרובעים. מחציתם הטובה מדבר, או שממה, או ערבה. הצד ה(?) גשמים... חסרים נהרות , לית מאן דפליג...

וגם האדמה, רק חלק ניתן לעיבוד חקלאי, לו היו מים בשפע ובתנאים מתאימים. על השטח הזה התיישבו קרוב ל-2.5 מיליון יהודים וקרוב למחצית המיליון לא יהודים, כולל כמובן תושבי מזרחה של ירושלים ותושביה הקבועים של עזה.

באופן כזה % הלא יהודים מגיע ל-16-17%. ישראל זו מוקפת מכל עבריה אויבים והם זורעים ומטפחים איבה ושנאה לישראל. לא ירחק היום ואין צורך לאדם להיות למומחה בסטטיסטיקה, למען הבן כי פתרונם של הפליטים הנמצאים עוד בארץ מוכרח להימצא מחוץ לגבולות ישראל המצומקת, בתוך אחיהם ללשון, לדת ולמנהגים וכו'.

ומן הראוי להזכיר כי לשם פתרון ערביי ארץ ישראל נחתכה הארץ וחולקה שלוש פעמים.

לראשונה ב[...] המלחמה הראשונה, כאשר נקבע הגבול הידוע בשם סייקס-פיקו, ואשר מנע מפלשתינה גישה לנהר הליטני ואשר עד היום הזה מזרים לים התיכון מחצית המיליארד מים ומשחיתם. במקום לתת להם מוצא לירדן לטובת המים המובלים בירדן.

בשנייה חולקה הארץ למורת רוחנו לפי זרימת הירדן. הוקמה מדינת עבר הירדן המזרחי, אשר שטחה כפול אם לא למעלה מזה, מן השטח שנשאר להקמת הבית הלאומי בתוך פלשתינה או מדינת ישראל בתוך ארץ ישראל השלמה.

ובשלישית לאחר מלחמת ... [נקודות במקור] נקרעו שטחים בחוזק יד בעל כורחנו ובניגוד למוסדות החוק.  ל... רצועת עזה ושטחי יהודה ושומרון... "

עד כאן נוסח הטיוטה. בטרם התמודדתי עם תוכן המכתב, חשוב היה לי לקרוא את מאמרו של קינן, עליו הגיב אשכול ולברר האם המכתב נשלח למענו.

פרופ' נורית גרץ, אלמנתו של קינן והביוגרפית שלו ,אינו מכירה את המכתב, ולהערכתה הוא לא נשלח אליו.

המאמר של קינן התפרסם, כאמור, ב"ידיעות אחרונות" ב-18.8.68, תחת הכותרת: "ראש הממשלה והפליטים". אביא את נוסח המכתב במלואו:

ראש הממשלה והפליטים

לוי אשכול היקר,

קראתי את נאומך בכנסת, בו הודעת שישראל לא תעשה שום דבר לפתרון בעיית הפליטים הערבים. שום דבר. אפילו לא תוכנית! אפילו לא יישוב אחד לדוגמה!

אינני גאה בך, ומבקש ממך בכל לשון של בקשה לא לדבר יותר בשמי.

מעכשיו, אל תציג אותי כעם של פליטי חרב שנמלטו מהשואה כדי לבנות את ביתם.

אל תציג אותי לעולם כדוגמה של הומאניזם.

אל תדבר על ביאפרה.

ואל תדבר על היהודים ברוסיה.

מפני שאם אתה לא רוצה לתרום שום דבר לפתרון בעיית הפליטים הפלשתינאים, אין לך שום זכות לדרוש ממישהו להגן עליך.

ועכשיו אמור רק את האמת, האמת שלך.

אתה לא הומאניסט ואין לך שום נימוק צודק, שבגללו אתה ראוי לאהדה מכל גורם שהוא בעולם.

ואם אינך ראוי לאהדה, אני אישית אינני רוצה להיות הקורבן שלך. כי אני כן ראוי לאהדה – אני עם של פליטים ואני מבין שכל פליט בעולם ראוי לחרות, לבית ולצדק.

בגללך, אף אחד לא ירצה לעזור לי יותר, כשם שאתה אינך רוצה לעזור לאף אחד חוץ מאשר לעצמך. תסלח לי אם אינני סומך עליך שאתה לבדך, נגד העולם כולו, תוציא אותי מהבוץ.

גרמת צער לכולנו. לכל הישראלים שמשום מה נדמה להם עדיין שמדינת ישראל היא קצת יותר אנושית, קצת יותר תרבותית, אי של צדק ושל סובלנות בתוך הג'ונגל העולמי.

כנראה שכולנו טעינו, אם אתה הצודק.

עד כאן, נוסח מאמרו של עמוס קינן. אגב, ביום בו אני כותב מאמר זה, התפרסם ב"הארץ" מאמר של יוסי שריד, הפונה לראש הממשלה נתניהו ודורש ממנו לא לדבר בשמו... כנראה שמשהו סדרתי בשמאל הישראלי, מתבייש בראשי הממשלה המעדיפים את האינטרס הישראלי, על אינטרסים פלשתינאים... בשם ההומאניזם, כביכול.

חשיבות מכתבו של אשכול רבה, הגם שלא נשלח, להתחקוּת אחר הסדנה הרעיונית שהתרוצצה במוחו של ראש הממשלה בתקופה הקריטית הזו בהיסטוריה של מדינת ישראל. ניתן ללמוד מן הטיוטה מה היתה גישתו – לא רק לסוגיית הפליטים, אלא גם לסוגיית הגבולות.

בנוגע לפליטים, דבק אשכול בגישה שאין זו בעייתה של ישראל. על הפלשתינאים שלא קיבלו את החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ ולמחרת פתחו במאורעות דמים ומתקפות טרור על היישוב היהודי, ועל מדינות ערב, שפלשו למדינת ישראל ביום הקמתה, על מנת להטביעה בדם – מוטלת מלוא האחריות לכל תוצאות המלחמה, ובהן בעיית הפליטים. לכן, אשכול סרב ליטול אחריות ישראלית כלשהי על הבעיה ועל פתרונה. ובכל זאת, מאחר וחלק ניכר מן הפליטים היו לנתיני ישראל, לאחר שבמלחמת ששת הימים ישראל הרחיבה את גבולותיה, והכילה בתוכם את יהודה, שומרון ועזה, היה על ישראל לקבוע מדיניות לגבי אותם תושבים. הפתרון שהוא הציע, הוא אבחנה בין התושבים המקוריים של אותם שטחים, לבין הפליטים. הפתרון לפליטים, לדעתו, הוא ביישובם מחוץ לא"י, במדינות ערב: "לא ירחק היום ואין צורך לאדם להיות למומחה בסטטיסטיקה, למען הבן כי פתרונם של הפליטים הנמצאים עוד בארץ מוכרח להימצא מחוץ לגבולות ישראל המצומקת, בתוך אחיהם ללשון, לדת ולמנהגים וכו'."

מהם השטחים מהם מציע אשכול לפנות את הפליטים? לכך יש חשיבות רבה, מאחר והדבר מעיד אלו שטחים ראה אשכול כחלק מגבולה העתידי של ישראל, ולפיכך מאלה שטחים הוא היה נכון לסגת, במסגרת הסכם שלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית. "על השטח הזה התיישבו קרוב ל-2.5 מיליון יהודים וקרוב למחצית המיליון לא יהודים, כולל כמובן תושבי מזרחה של ירושלים ותושביה הקבועים של עזה."

השטח הזה = שטחי מדינת ישראל הריבונית. לשטח זה הוא מציע לצרף את ירושלים השלמה ואת רצועת עזה. ברור לו, שמשמעות הסיפוח הזה (מזרח ירושלים כבר סופח לישראל) הוא מתן אזרחות לתושבים הפלשתינאים. מיהם התושבים הללו? "התושבים הקבועים", כלומר לא הפליטים. ירושלים, זה ברור. ולמה רצועת עזה? מאחר ובאותה תקופה, בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, הקונסנזוס הגדול ביותר בישראל, מלבד ירושלים, נגע לרצועת עזה – אפילו מפ"ם (שהיום היא חלק ממרצ) דגלה בצירוף עזה למדינת ישראל.

מכלל הן ניתן להסיק את הלאו – ירושלים ועזה כן, יהודה ושומרון לא. כלומר, לוי אשכול התייחס ליהודה ושומרון כאל קלפים למיקוח במו"מ לשלום, והסכים לפשרה טריטוריאלית. הוא לא שרטט גבולות (להבדיל מסגנו יגאל אלון, למשל) והשאיר זאת למו"מ, אך היה מוכן לנסיגה מן השטחים שבהם חיה אוכלוסייה פלשתינאית צפופה.

אולם מעבר לעמדתו הפרגמטית אודות המו"מ הטריטוריאלי העתידי, מעניינת מאוד נקודת המוצא שלו, עליה ביסס את השקפתו. הוא לא דיבר על כיבוש. הוא לא חשב שאנו שולטים על ארץ זרה. הוא התייחס לשטחי יהודה ושומרון כשטחי מולדת, שטחי א"י, ומכאן שפשרה טריטוריאלית אם תהיה, אינה תיקון עוול, החזרת שטח לבעליו וכו', אלא נכונות ישראלית לוויתור על חלק מארצנו.

הוא הבין, שהזכות על ארץ ישראל היא הבסיס לציונות ובלעדיה – אין זכות לקיומנו בכל מקום שהוא בארץ ישראל. ומהי ארץ ישראל, נקודת המוצא לכל המעשה הציוני? הרבה מעבר לגבולותיה – לא רק לקו הירוק, אלא גם לגבול שאחרי מלחמת ששת הימים, כלומר נקודת המוצא היא זכותנו על ארץ ישראל משתי גדות הירדן ועל שטחים נוספים כמו שטח לבנון עד הליטני.

לכן, כאשר אשכול ניגש לדון בגבולות המדינה, מתוך נכונות לפשרה, חשוב לו להזכיר בראש ובראשונה, שאין זו החלוקה הראשונה של א"י, אלא החלוקה הרביעית; שא"י חולקה לראשונה בהסכם סייקס פיקו בה נקבע הגבול בין המנדט הבריטי על א"י והמנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, בפעם השנייה בקריעת עבר הירדן המזרחי (1922) בה 75% מן הארץ הופקע משטח המדינה היהודית העתידית, ובפעם השלישית בתוכנית החלוקה של האו"ם. חשוב לו להזכיר זאת, ולציין שכל החלוקות הללו נועדו לפתור את בעיית ערביי א"י, אך ככל שהארץ חולקה, הבעייה לא נפתרה.

איזו מהומה היתה מתרחשת אילו בנימין נתניהו, ראש "הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה" היה אומר זאת היום... אך מי שאמר זאת היה דווקא לוי אשכול, מי שהיה לשם נרדף לפשרה, עד שדבקה בו הבדיחה שכאשר שואלים אותו אם למזוג לו תה או קפה הוא ביקש – חצי חצי. אשכול עצמו, אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו, ידע היטב על מה להתפשר ועל מה לא, ונהג להשיב ללועגים לו: "אני מתפשר ומתפשר ומתפשר, עד שאני משיג את מה שאני רוצה..."

טיוטת מכתב שלא נשלח עשויה ללמד על אופן החשיבה של אשכול. האם אלו הדברים שאמר גם כמדינאי, שפעל בשדה המדיני הבינלאומי.

על כך ניתן ללמוד מן הפרוטוקול (המסווג – סודי ביותר) של פגישת ההיכרות של אשכול עם גונאר יארינג, שליח האו"ם למזה"ת.

הפגישה נערכה ב-15.12.67. מלבד שני האישים נכחו בה מנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג ושגריר ישראל באו"ם יוסף תקוע, שאף כתב את הפרוטוקול. אני מביא כאן את המחצית הראשונה, הפותחת, של הפרוטוקול, כלשונה:

"השיחה הוקדשה בעיקרה לסקירת רקע ע"י רוה"מ. הזכיר שיבת ציון והמפעל היהודי בארץ. ניתח הגורמים ההיסטוריים, החברתיים ואחרים אשר הביאו לכמיהה לציון בעיקר בקרב יהדות מזרח אירופה. הדגיש את רצון השבים לחיות בשלום עם השכנים הערביים ואת העובדה שבראשית המפעל בארץ היו אמנם יחסים תקינים ואף יחסי אחווה. התייחס לחוזה שנחתם בין ויצמן ופייסל, ולעובדה שנציגי האומה הערבית קדמו בברכה את שובם של היהודים למולדתם. סקר את תולדות ההגדרות הגיאוגרפיות של א"י במאה ה-20. הדגיש שלמעשה היו שלוש חלוקות של הארץ: הראשונה בהסדר סייקס-פיקו; השנייה כאשר צ'רצ'יל הפריד בין הגדה המערבית לבין הגדה המזרחית והשלישית ב-1947."

הנה כי כן, גם בפגישותיו המדיניות – זו היתה נקודת המוצא שלו. חשוב היה לו להימנע מן השיח שבו הפלשתינאים מדברים בשם הצדק והזכות ואנו בשם הביטחון. לא, נקודת המוצא שלו היתה מוסרית – זכותנו על הארץ וזיקתנו אליה. וחשוב היה לו להדגיש, שארץ-ישראל אינה רק השטח שבידי מדינת ישראל, ושהיא כבר חולקה שלוש פעמים בעבר.

היום, לנוכח המנטרה על כך שבנסיגה ישראלית לקווי 49' יקבלו הפלשתינאים 22% מן הארץ בלבד, כה חסרה האמירה הזאת, וכה חבל שהיא לא נאמרה באדיקות לאורך כל השנים הללו, אודות ההיסטוריה של חלוקות הארץ.

נקודה מעניינת נוספת, היא המקום המרכזי שהיה להתיישבות ולחקלאות בתפיסתו, כפי שבאה לידי ביטוי באבחנה שעשה בין אזורים פוריים לשאינם כאלה ובתחושת ההחמצה שלו מכך שישראל אינה שולטת בליטני ומי הנהר מתבזבזים בזרימה לים התיכון.

פורסם לראשונה בחוברת "כיוונים חדשים", 28, יוני 2013.

אהוד: אי אפשר שלא להתרשם מהשחצנות המטורפת ומהעיוורון הפוליטי של "הפרה הקדושה", עמוס קינן – במכתבו לאשכול!

2. מועצת האו"ם לזכויות האדם

משפחת ישראלי גרה בשכונה לא כל כך נחמדה. השכן משמאל כבר רצח 2 משלוש נשותיו. השכן מימין רצח את כל ילדיו. המשטרה לא העזה להתקרב לבית המשותף. כשכבר הגיעה, נכנסה היישר לבית משפחת ישראלי, בעקבות תלונה חמורה, על כך שילדי המשפחה שיחקו בכדור בין 14:00-16:00.

"השכנים רוצחים את הילדים שלהם ואותנו אתם עוצרים בגלל רעש בצהריים?" שאל מר ישראלי את השוטר, עת נגרר אזוק.

 "מה?!" נזעק השוטר, "אתה רוצה להשוות את עצמך לברברים האלה?!"

והשליך אותו לניידת.

* * *

עוז אלמוג

מירי רגב היא הבושה של דן חלוץ

מירי רגב היא התוכי הצווחן של התקשורת. כשיש איזה צורך דחוף בסקופ רענן הם מביאים את הכלוב לאולפן או את האולפן לכלוב והיא כבר תספק להם את רפליקת הקללות (כמה עלוב מצידם).

ביום שישי, באולפן החדשות החדש של ערוץ 10, היא הביאה יציאה על רב אלוף במילואים דן חלוץ. רגב סיפרה בכאב מעומק הלב, כמה קשה היה לה כדוברת, במלחמה ההיא, כי הרמטכ"ל והטייס המהולל פשוט לא תיפקד.

יכול להיות שהשניים הסתכסכו ויכול להיות שרגב משוכנעת שלכלוך על הרמטכ"ל לשעבר יאדיר את פועלה ההיסטורי. היא שכחה שדובר בארגון הוא סוג של משרת אמון. לא מצופה ממנו לשקר חלילה, אבל בהחלט מצופה ממנו לשמור על כבוד הארגון שאותו יצג ובוודאי על כבודם של ראשיו. רב אלוף חלוץ עשה כמה דברים יפים וחשובים בקריירה שלו, וכמו רוב בני אנוש, טבעי שפה ושם גם כשל. אבל אם יש משהו שהוא באמת ראוי להתבייש בו – זה המינוי ההוא של מירי רגב לדוברת צה"ל. כי מאז היא לא מפסיקה לדבר הבלים ולבייש את עצמה ואותנו.

* * *

אלי מייזליש

1. פינלנד למשל

פינלנד היא מדינה נידחת בצפון אירופה שמתחמקת מחדשות. אין לה מלחמות עם שכנים. אין בה מלחמת אזרחים. ואין לה בעיות כלכליות, ואפילו פעם אחת [1952] התקיימה בה אולימפיאדה. המלחמה האחרונה שבה השתתפה ובניגוד לרצונה היתה עם רוסיה, כשרוסיה פלשה לפינלנד בשלהי 1939, ואחרי כמעט שנה של מלחמה, כשנותרה כמעט ללא תחמושת, היא ויתרה לרוסיה על 20% משטחה ועל האגם האהוב והכי גדול שלה ליד לנינגרד. גם יותר מחצי מיליון פינים שהתגוררו בשטח זה – גורשו במאי 1940 לעומק פינלנד, עד היום.

מאז מאי 1940, זה 73 שנה מתום אותה מלחמה, אין יותר מלחמות בפינלנד. כלומר, יש סיבה שמלחמות מסתיימות: כשהצד החלש מאבד שטח ואזרחיו מגורשים ממנו, כמו שקרה לפינלנד מול רוסיה. הסיבה שגרמניה האדירה גם היא הפסידה וגם אזרחיה גורשו מהשטח שנכבש ממנה היתה מפני שהיריבים של גרמניה: בעלות הברית, היו יחד יותר גדולים ויותר חזקים ממנה. כי אין מה להשוות בין פינלנד בת ה-4 מיליון תושבים של אז מול בריה"מ עם יותר מ-200 מיליון אזרחים ותעשיית נשק אדירה.

פינלנד, שגם הובסה בידי רוסיה [לא חוכמה גדולה] וגם הפסידה לה טריטוריה, בלמה את פיה ולא ניסתה לנקום בחשאי אלא המשיכה מתוך אילוץ של השכנה הענקים והמוחצנית, שלא לנהל מדיניות עויינת נגד רוסיה ולמעשה היתה כפודל שלה, עד לתבוסת הקומוניזם ופירוקה של ברית המועצות.

מה הלקח שאנו חייבים ללמוד ממערכת יחסי פודל רויטוויילר, כלבלב שתקן וחייכן בגלל שיניו הטורפות של הרויטוויילר? או שלא. הרי אם נשווה על המפה את מקומה ומיקומה של ישראל מול איגוד של ארצות עוינות וערביות ענקיות, נראה כי ישראל מול ארצות ערב הוא בדיוק הקופי של פינלנד מול בריה"מ. השוני היחידי הוא שהעם הפיני שנותר בארצו ראה סביבו ארץ ענקית בת 350 אלף קמ"ר, ולכל פיני מארבעת המיליונים היה קמ"ר אחד, בו בזמן שקווי 67 מעניקים ל-30 ישראלים קמ"ר בודד, כלומר לכל פיני ופיני היה בעורפו פי 30 שטח שיש לכל ישראלי.

ועוד, לישראל יש אגם מים מתוקים אחד שכולנו בוכים לראותו מתייבש, לפינים יש 180 אלף אגמים שלעולם אינם מתאדים. וכך בכל השאר. ביערות עד ותעשיית עץ וניר, או בתקציב מזערי לצבא – ממשלת ישראל מוציאה על הצבא פי 10 מפינלנד, ולפינים נותרים אותם עשרות מיליארדי דולרים עבור רווחת התושבים.   

ומכאן נגזרת המשוואה לדוגמא בעת קרב, כשהאויב מחייב נסיגה, הרי אם הפיני יכול לסגת בקלות 300 מטר ולהתחפר שם בעמדת הגנה חדשה, לישראלי יש רק 10 מטר לסגת. וזהו ההבדל. לכן, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לחיות עם קו הגנה  תיאורטי של נסיגה של 10 מטר, אם האויב הערבי שמקיף את ישראל מכל הצדדים, יכין עצמו לתקיפה, והיו דברים מעולם.

אנחנו לא פינלנד. קווי 67' הם קווי מוות בטוח. אם העולם ייתן לנו שטח כמו פינלנד: 350 אלף קמ"ר, בשמחה רבה נוכל לתת לערבים, כמו הפינים לרוסים ב-1940 – 20% מ-350 אלף קמ"ר [ואפילו אגם אחד מתוך 180 אלף אגמים].

2. הבהלה הדמוגרפית המדומה

עימות מסקרן בעניין 'הסכנה הדמוגרפית' התקיים מעל עמודי כתב-העת האחרון "כיוונים חדשים" [28] בין הפובליציסט הקומוניסטי ראול טייטלבאום [היה דובר מק"י וחבר מערכת "על המשמר"] לבין יורם אטינגר –  שעוסק בשנים האחרונות במחקר אקדמי בנושא הדמוגרפי.

לפני כתיבת קטע זה, עיינתי בחוברת מס. 65 – "פער המיליון: האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית וברצועת עזה", שיצאה לאור מטעם מרכז בס"א שליד אוניברסיטת בר-אילן, שאחד מחוקריו הוא יורם אטינגר. לחוברת בת ה-57 עמודים מתווספות 129 הערות שוליים [כיאה לכל מחקר אקדמי] שרבות מהן לקוחות מדו"חות פלסטיניים וממחקרים של האו"ם. בחוברת מראה אטינגר כיצד מוליכים הערבים שולל את התקשרות. זהו צורך נואש כדי להפחיד. מתברר כי ההפחדה היא מדומה ואין רוב ערבי ולא יהיה רוב ערבי.

יורם אטינגר, מי שכיהן בעבר כציר בארה"ב ובעל תואר מוסמך מ-UCLA,  שעוסק מזה עשור יחד עם חוקרים מוסמכים בנושא הדמוגרפי, אמין עליי יותר בעניין הפלסטיני מאשר פובליציסט שנמצא בשוליים של הקשת השמאלנית בארץ – שעניינם: האדרת מיספר הערבים בשטחי הגדה והרצועה [כדי ליצור הרתעה ופחד מפניהם ומאידך להחזיר להם את השטחים אחרת הם ממילא יהפכו לרוב].

מגמה זו שהיא כפולת לשון, מצד אחד גוערת בציבור הישראלי שאינו ממהר לחטוף את ההצעה הערבית לעשות איתם 'שלום' תמורת נסיגה לקווי 67' כולל ירושלים והגולן, ומאידך מזהיר שאם לא נעשה זאת, הרוב הדמוגרפי הערבי יעשה זאת בין כה וכה – מלמדת על טיבה המפוקפק (של המגמה). 

וכך זה הולך. טייטלבאום קובע כי: "כבר היום: רוב פלסטיני בין הירדן לים," אבל מסביר "[כי רק] ב-2015 שיעור היהודים יירד ל-49.4 אחוזים והפלסטינים יעלו ל-50.4 אחוזים..."

אמנם זה רוב זעיר אבל הוא ממשיך להבהיל כי ב-2025 נהיה כבר רק 44.9 אחוזים והפלסטינים יגיעו ל-55.1 אחוזים..."

אין זה משנה שמספרים האלה הם מצוצים מהאצבע של טייטלבאום, ולא רק בגלל שזה 30 שנה ויותר חוקרים מכל סוג הזהירו את הציבור כי 'בעוד 20 שנה יהיה רוב ערבי' ועדיין אין רוב.

יש לדעת כי ה'סכנה' אינה סכנה כל עוד לא ייערך מיפוי ומפקד בחסות בינלאומית כשגם נציגות ישראלית תשתתף במפקד, כדי להרחיק זייפנים.

ההפחדה של "הסכנה הדמוגרפית" באמת מפחידה את הפחדנים הקבועים ולא משנה אם הערבים משקרים כל הזמן. ולצערי, יש כאן לטייטלבאום קליינטים שמכורים לפחדים. אבל לפני שגם אני אגע במספרים, אני מפנה את תשומת הלב של מי שיודע להתבונן במפה מעודכנת של ארץ-ישראל מהירדן לים, או סתם לטוס במטוס קל על הקו הירוק ולראות. נניח שאתה טס מהדרום לצפון ממודיעין ועד פרדס חנה למשל, 65 ק"מ קו אווירי, ובצד הערבי זה מרמאללה ועד ג'נין. גם צד זה וגם צד זה, הם הבסיס העיקרי של שתי האוכלוסיות. ומה אתה רואה בשני עברי הקו הירוק?

 אז שמסתכלים שמאלה לצד מערב לישראל, רואים את גוש הערים הגדולות: עשר ערים ענקיות בנות 200 אלף תושבים בממוצע; ראש"לצ, חולון, בת-ים, יפו-ת"א, ר"ג, בני ברק, פ"ת ועוד עם יותר מ-2 מיליון. וההמשך אינו קטן יותר; גוש הערים הבינונית; רעננה, כ"ס, הרצליה, נתניה, חדרה עם ממוצע של 100 אלף בכל עיר, יחד יותר מ-3 מיליון. ובנוסף, עוד עשרות עיירות קטנות בנות עשרת אלפים ויותר, אור-יהודה, יהוד, קריית-אונו, ראש-העין, רמת-השרון, הוד-השרון עם עוד חצי מיליון. ובנוסף עשרות כפרים, קיבוצים ומושבים בני כמה אלפים או רק אלף, כמו תל-מונד או כפר-יונה וכך הלאה, גושים-גושים של התיישבות ירוקה סמיכה כשאין מטר אחד לא מעובד ולא ירוק.

אבל בהתבוננות מזרחה לגדה המערבית, לא רק שאין בשטח זה יותר מ-6 ערים בינוניות; ג'נין, טול כרם, קלקיליה, שכם, רמאללה ואל-בירה המונות יחד בקושי חצי מיליון, אלא שכל השאר הוא שטח הררי מיושב בדלילות עם כפרים שרק כמה מהם בני כמה אלפים. אז היכן מסתתר אותו 'רוב ערבי' שטייטלבאום מספר? האם יש עוד 10 ערים ערביות בנות מאה אלף? אין.

המתבונן מהמטוס מעל כפר-יונה ורואה את נתניה במערב על הצפיפות המיושבת, רואה את טול-כרם ועד טובאס, שטח פי שלושה אבל כמעט שממה. עשרות הרים קרחים ופה ושם כפר בודד כשהצבע הוא חום. לא יער או חורשה, לא עיבוד חקלאי, כמו בשרון, אלא שממה דמוגרפית.   

העניין האמיתי והוא הקובע שמספרים אינם חזות הכול, וכשאומרים כל קול קובע נשכח רק דבר אחד: החלוקה הדמוגרפית של האוכלוסייה הערבית בתוכה אינה דומה לזו היהודית, כאשר אצל הערבים מספר הילדים מכלל האוכלוסיה נע מ-68% ברצועת עזה, ובגדה המערבית הוא עומד על 62%. בעוד שאצל היהודים מספר הילדים הוא 33%. כך שאם כל קול יקבע יש צורך במצביעים בני 18 ומעלה ולא בגולגולות לפי הרישום. וכדי שמספר המצביעים הערבים יהוו רק רוב של 51% הם צריכים להתרבות לא כפי שטייטלבאום מספר על 50.4% – אלא על רוב של 65% כלומר מיספר אוכלוסין ערבי כולל של 12 מיליון, כך שהם חייבים להכפיל את עצמם וזה יכול לקרות אולי בעוד 100 שנים והרי אז גם מספר היהודים יוכפל. אז מתי יהיה להם את הרוב השברירי של 0.1% טייטלבאום? הרי תוך 100 שנה העלייה ארצה תתפוס תאוצה ומספר הלידות אצל היהודים יגבר ואצל הערבים ימעט, ואכן תהליך זה מתקיים הלכה למעשה.

הייתי יכול לייגע את הקוראים עם אין ספור מאמרי דיכאון של 'הסכנה הדמוגרפית' שמתפרסמים מדי שנה בשנה, ומעולם לא קרה דבר. אדרבא, מיליון עלו מרוסיה, ובשנתיים האחרונות מתייצבת מגמה חיובית של עלייה מיספרית במיספר העולים – בעיקר מארה"ב, נוכח פעולות מאסיביות של כמה וכמה ארגונים, כמו 'תגלית' למשל או 'יד לאחים'.

גם השפל הכלכלי בארה"ב והמעבר בישראל למדינה אטרקטיבית בכל נושאי התעסוקה בהיי-טק, המהפך בתחבורה והכבישים החדשים, הבנייה המודרנית לגובה והשקט היחסי מדרבן יהודים לעלות, כשלמחצית המשפחות כיום יש 2 מכוניות, ושפעם ראו בישראל מדינה מפגרת עם כל יום מלחמות, אוטובוסים עולים באש וטנדר 'סוסיתא' בקושי.

 השאלה היא: מי בכלל דן בזה? הערבים? מעולם הם לא פרסמו מאמר מחקרי על הנושא. כי הם יודעים כי ה'מחקר' שלהם יהיה לבוז והם יודעם כי הכול 'כאלאם פאדי'. הם רק משסים עיתונאים ישראליים מהשמאל כי כדאי לנו לסגת מהשטחים, "אחרת", הם מזהירים בקולי קולות: "יהיה רוב פלסטיני בין הירדן לים," וחסל סדר מדינת היהודים.

כלומר, מר טייטלבאום שהוא קומוניסט, מזהיר את אחיו היהודים כי "כדאי" לסגת מהשטחים, לא בשל שהם חיים בשטח כבוש וישראל מדכאת את הפלסטינים ושוללת מהם זכויות אדם, אלא כי 'אחרת' הערבים יהיו רוב בארץ... ולא כדאי לנו לגור במדינה עם רוב ערבי. כלומר, איש זה 'דואג' לנו ולא לערבים, שהוא רוצה מאוד לראותם רק מרחוק – מעבר לקווי 67'.

טקטיקה זו, מתאימה למשחקי ילדים ולא לאנשים בוגרים. הרי בשום קונסטלציה עתידית לא יוכלו הערבים בארץ-ישראל המערבית לגבש זהות אחידה של שלטון וממסד. האם ערביי ישראל, שברובם מכורים לתרבות המערבית הקיימת בישראל – יסכימו לחיות תחת שלטון חמאס? האם ערביי ישראל יתנו אי פעם יד להקמת מדינה ערבית איסלמיסטית ומדכאת נוסח עזה? או האם ערביי רמאללה ואל-בירה יסכימו גם הם לזה? הרי קיימים שלושה גושים של אוכלוסייה ערבית שאין ביניהם שום קשר אורגני, ושלעולם לא יתחברו לגוש אחד.

ועוד: המזרחן ד"ר מירון בנבנישתי התראיין באחרונה ל"הארץ" ושם קבע כי ערביי מזרח ירושלים [כ-400 אלף] לעולם לא יסכימו לחיות תחת שלטון פלסטיני. וכך, מזה שנים, ערביי ישראל שמניפים תמיד דגל פלסטין, מפגינים אמנם שתקום בגדה 'פלסטין' – כדי לעצבן את היהודים, אבל לחיות תחת שלטון רמאללה? בחיים זה לא יקרה, הם לנצח ידבקו בתעודת הזהות הכחולה ויהי מה.

ראול טיילבאום יכול לספר לנו באותה מידה כי לא רק שעוד 25 שנה יהיה כאן רוב ערבי, אלא שכל החיים אנו מוקפים מסביב עם רוב ערבי, ושבאו"ם יש רוב ערבי, העיקר שניסוג כבר לעזאזל מהשטחים – ואחרינו המבול.

כל עם ועם נגזר עליו לחיות בצד עמים אחרים שממש לא סובלים אותו. תראה לי בעולם כולו, מר טייטלבאום – שתי מדינות שכנות עם אהבת עמים ביניהן: הפולנים אוהבים רוסים? או שהשנאה שם עזה כמוות. ונא עיין לעיל כמה הפינים 'אוהבים' רוסים? כמה 'אהבה' ושלום ונשיקות יש בין הודו לפקיסטן? כמה 'אהבה' יש בין סין ו/או קוריאה ליפן? כמה אהבה יש בין מדינות ערב בינן לבין עצמן וכמה כולן ממש אוהבות את הפלסטינים? וכך הלאה עד אין סוף. יוון לתורכיה כולל קפריסין, סרביה לבוסניה, הולנד לגרמניה, ונצואלה לקולומביה, ארגנטינה לאנגליה. 

תנוח דעתך טייטלטבאום. הערבים בין הירדן לים לעולם לא יהיו רוב. עשרת אלפים ערבים 'יורדים' כל שנה מהשטחים. ערביי עזה לעולם לא יתאחדו עם ערביי הגדה ובפרט לא עם ערביי ירושלים. ערביי ישראל מולידים כיום פחות לעומת יהודי ישראל. לא אנקוב בריבוי של החרדים שהממוצע שם הוא גבוה פי שלושה מהילודה אצל ערביי ישראל, אלא דווקא הילודה במשפחה החילונית העומדת כרגע על ממוצע של 3.5 לידות למשפחה, ותראה לי מר טייטלבאום כיום זוג צעיר ערבי מטייבה או טירה שיש לו אפילו 3 ילדים.

הסיפור הזה נגמר. הילודה עכשיו אצל הערבי החילוני היא ממוצע של 2 ילדים למשפחה, אז על מה אתה מדבר? בא לנתב"ג ותראה לי עולה ערבי אחד בודד מגיע מארה"ב לשכם או ג'נין? גם לא דרך מעבר אלנבי או אילת. רק יש 'ירידה'. נתוני המחשב במעברי הגבול הם בידי ישראל. ובכל שנה 'יורדים' כעשרת אלפים ערבים מהשטחים ולא חוזרים. ובשנת 2012 נרשם ממוצע של 7 עולים רק מארה"ב בכל יום. תכפיל עכשיו ב-364 ימים.

אהוד: כשאנחנו נוסעים לאורך כביש 6, שנסלל בחלקו הגדול לאורך "הקו הירוק" בתוואי מסילת הברזל המזרחית המנדאטורית – ראש-העין-חדרה, נוסעים מבן-שמן לערך ועד לוואדי ערה, אנחנו רואים משני צידי הכביש, הפלסטיני והישראלי – יישובים ערביים צפופים שצומחים ומתפשטים כמו על שמרים, יישובים עם עשרות צריחי מסגדים חדשים, יישובים המהווים יחד עיר גדולה אחת, ארוכה ורחבה, שדי מעמידה בספק את הרוב היהודי בין הירדן לים, ודומה שהיא הולכת וגדלה מדי יום אף כי ממזרח לכביש 6 הוקמה חומה גבוהה שמסתירה את המכוניות הישראליות מתקריות גבול עם פלסטינים שפתאום יתחשק להם לירות.   

* * *

תקוה וינשטוק

1. אחד במאי

האחד במאי כבר חלף עבר, אבל לא נורא. "החג" הזה גוסס כבר עשרות שנים וגם אם נכתוב עליו באיחור ודאי לא יקרה לו שום חדש והוא לא יזכה לפתע לתחיית המתים.

קראנו כי גלריה ברחוב י.ל. פרץ מקדישה את האחד במאי לזכר המשורר אלכסנדר פן, והבאים יתכבדו בדג מלוח ובורשט, מאכלי הפועלים של פעם. אני אוהבת את שירי פן ואוהבת גם דג מלוח. יצאנו לדרך.

הרחוב ליד ביתנו היה ריק מאוטובוסים ומלא שוטרים. מסתבר שצפויה תהלוכה לכבוד האחד במאי בהשתתפות תנועות נוער שמאליות. אותם ניתן עוד לשכנע שהיום חשוב.

כמעט שכחנו איפה נמצא  י.ל. פרץ, הרחוב, מחוצותיה הוותיקים של תל אביב, שוכן עמוק בדרום העיר ומאכלס הרבה פועלים. אבל לאו דווקא הפועלים דוברי האידיש של פרץ, אלא  סודנים, ביאפרים ואריתראים המחפשים עבודה בישראל. בעצם זה המשך לתחנה המרכזית הישנה. גם עתה, בלילה, ממלאים הפועלים השחורים את הבתים, המסעדות ובתי הקפה במקום.

בהזמנה לחינגא חלה טעות במספר הגלריה, אך איתרנו אותה לפי התקהלות קטנה ולפי ניחוח הדג המלוח ההיסטורי. שולחן התקרובת עמד בחשיכה בחוץ בכל זאת הבחנו בצלחת  ובמרקייה, ודאי הבורשט. היתה גם שתייה קלה וכמה בקבוקים מלופפים בניר כסף, לא כל כך פרולטרים. ככלות הכול, השנה היא 2013 והפועלים הספיקו כנראה להתברגן והפכו למעמד הביניים. מזלג הפלסטיק שלי ניקר בצלחת אבל העלה רק בצל. הדג המלוח סירב להנות אותי. אולי לא נראיתי לו פרולטרית דיי.

נכנסנו לגלריה. שתי קומות פיצפונות. התחתונה מוקדשת לציורים ולתחריטים של גרשון קניספל לספר השירים של אלכסנדר פן. הם נעשו משכבר. הספר "לאורך הדרך"' הופיע בהוצאת "מדע וחיים" ב-1956. הוא מונח על סטנד, ליד עיתון "קרוקודיל" הרוסי. זו המהדורה השנייה של הספר ועליה חותמת "ספריה ומרכז הנצחה טבעון". ודאי כבר קשה להשיגו במקום קרוב יותר.

בין השירים "רפסודיה הונגרית", "שיחה עם אליהו הנביא", "בעד ונגד" – הדפים כבר מצהיבים אולם המלים עודן כדורבנות: "הבוז לתרבות! חרבון על מולדת כזו השולחת בשם טבחיה אותי לאובדן. אם זאת היא מולדת וזו היא תרבות, מה צבע לאופל מה טעם לשחת?" (מתוך "תרבות ומולדת"). כידוע סירבה אגודת הסופרים העברים להכניס את המשורר הקומוניסט לשורותיה כשם שנידתה את אורי צבי גרינברג מהאגף הימני שמנגד.

    האולם העליון-- בעצם חדר לא גדול—נראה כמין כלבו של יצירות אמנים שכנראה עודם מגלים סימפטיה כלשהי לתאריך. כבשה עגומה של קדישמן, עבודות של מיכאל קובנר. ציור של האמנית הוותיקה אלימה. ציור של חלב אדום על רקע אדום. בטח משמעותי אבל העיקר שהצבע אדום.

את העין תופשות שלוש שורות של פסלונים קטנים מגבס לבן, כולם עשויים באותו שטאנץ: ראש גבר בעל זקן שחור קצוץ וכובע קסקט. דומה לחיים ויצמן אך תחת כל ראש רשום "לנין" באותיות קיריליות .

ליד שורות הפסלונים ניצב האמן צבי הלר, ומספר לכל מי שרק מוכן לשמוע כי מדי שנה באחד במאי הציג את הפסלונים בקיבוצו נירים אבל הקיבוץ הופרט ושוב אינו מתעסק בלנין. "הם סתמו ששים שנה של סוציאליזם!" מתריס הלר. בלית  ברירה עבר הנה, למפלט האחרון. וישנה  גם בובת לנין בעניבה אדומה, נעה על קפיץ ברזל.

מי הקהל? תהינו. גברת שניצבה סמוך לפסלונים הגיעה לכאן בעקבות האמן שהוא ידידה. אחרת היא מורת דרך שעומדת לקיים סיור על אלכסנדר פן. נראתה כמובן האוצרת, ורדה גבעולי. השאר היו ודאי סלון קומוניסטים. אלה מצויים עדיין בעיר העברית.

2. הרב החלבן

חזרתי מגבעתיים לתל אביב ובקצה רחוב יגאל אלון, ממש מול תחנת האוטובוס, הזדקר לעיני שלט: "מחלבת הרב החלבן". ומתחת, בעיגול, "מחלבת "דשן".

רב חלבן? שידוך מוזר. אמנם פעם, בתקופת התלמוד, היו לנו חכמים בעלי מלאכה – יוחנן הסנדלר, יוחנן בר נפחא, חוני המעגל, אליעזר הקפר ואחרים, חכמים שעסקו בתורה ובמלאכה כאחת  אבל תופעה כזו גם בימינו?

מלאת סקרנות ירדתי מהאוטובוס הישר למחלבה.

הגעתי בזמן: חנות המחלבה נחנכה בדיוק באותו בוקר והשולחנות היו מלאים טעימות של גבינות לבנות קשות מקושטות בזיתים ובשאר מלוחים. טעמתי. פיקנטי וטעים מאוד. 

נזכרתי שכאן, כיום אזור שופע מגדלים, זרם פעם שביל החלב של תל אביב. פה היתה נחלת יצחק על רפתותיה ומחלבותיה, עד שבשנות החמישים של המאה שעברה נאסר גידול הפרות בישובים עירונים. ואכן מסתבר כי המחלבה החדשה כלל אינה חדשה. היא נוסדה עוד לפני ארבעים שנה. קירותיה מקושטים בעלונים המספרים על תולדותיה ועל משפחת הרב החלבן.

"החלבן" – הרב חיים עזרא כהן פרחיה, מחזיק במסורת משפחתית ששורשיה מגיעים ליציאת מצרים ולפנחס הכהן – שהוא אליהו הנביא לפי הקבלה. המשפחה עסקה מדורי דורות בייצור גבינות. רעיית הצאן ומוצרי החלב הם עיסוק יהודי עתיק ביותר. אברהם, יצחק ויעקב היו רועי צאן וכך משה רבנו והמלכים שאול ודוד.

משפחת כהן פרחיה עקרה מיוון לתורכיה, ובעקבות מבשרי הציונות עלתה לארץ עוד ב-1904. ההורים וארבעת ילדיהם התיישבו ביפו, בקהילה של יוצאי הבלקן והמזרח שיצרה מציאות חדשה: לא עוד "חלוקה" אלא "תורה ועבודה" תוך אמונה כי ההתיישבות בארץ,  הגברת העלייה ויגיע הכפיים  יביאו את הגאולה. הודות לשליטתם בתורכית ובערבית הפכו לכוח כלכלי מוביל במסחר ביפו הערבית.

עם צאן ובקר נדדו ברחבי הארץ, התיישבו ברובע היהודי בעזה ולאחר מכן בכפר סבא ויצרו גבינות ויוגורט לפי פטנט שהביאו מתורכיה. בתחילת שנות העשרים התמקמו בנוה צדק. האב עזרא אליהו פתח גם חנות גבינות בפינת  השוק ומכר בה את תוצרת המחלבה.

שלושת בניו של עזרא עבדו במחלבה ולמדו את סודות הייצור. הבכור, דוד, פתח מחלבה בהרצליה, ובשנות השישים עבר למתחם המחלבות ליד גבעתיים. עם שותף (שלאחר מכן מכר את חלקו לדוד) פתח את מחלבת "דשן" – שפירושו חלב ושמן זית, ככתוב בתהילים ס"ג "כמו חלב ודשן תשבע נפשי" וכן בישעיהו נ"ה "ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם."

"דשן" התמחתה בייצור גבינות משובחות המבוססות על המסורת המשפחתית – מלוחות, בולגריות וכחושות. הגבינות נמכרו גם למחלבות אחרות ולכל דורש. באותו אתר פתחה עתה "דשן" גם בוטיק גבינות.

וכאן הגענו לרב החלבן, חיים עזרא כהן פרחיה, אחיו הצעיר של דוד. חיים, יליד 1935, גילה עניין מנוער בספרי הקבלה שגדשו את ספריית אביו. בשנות השישים החל ללמוד קבלה עם שלושה מרעיו ויחד הפכו לארבעת המקובלים שכונו בהתאם למשלח ידם. הרב משה יעקב רביקוב רב הקבוצה נקרא "הסנדלר". הרב פטילאון – "הצייר", והרב חיים כהן מ"דשן" –"החלבן". יחד עם המקובל הרב יוסף וולוטוך נפגשה הרביעייה ללילות של קבלה וסוד, ייחדה ייחודים ותיקנה תיקונים. בתחושה שעל כתפיהם מוטל לפחות חלק מגורל העם היהודי עסקו בפעילות של קבלה סודית, ביקשו לעורר רחמי שמיים, לבטל גזרות קשות ולהביא בשורות טובות. שלושה מהמקובלים נפטרו משכבר. הרב החלבן הוא אחרון הקבוצה.

   את המחלבה מנהל כיום דור הבנים המכשיר כבר את הנכדים במסורת המשפחתית. אריה, בנו של הרב החלבן, הנדסאי תעשיה וניהול, מפתח את קווי הייצור. הוא שהגה את הקמת החנות. דודנו רמי, בנו של אריה פרחיה, בעל תואר שני בהנדסת מזון שהתמחה באנגליה ובאוסטרליה, הוא מנכ"ל החנות. במרוצת השנים זכתה "דשן" בציונים לשבח על איכות מוצריה. החיבור בין המודרנה למסורת העתיקה מניב איכות גבוהה וטעמים מיוחדים. כיום זו מחלבה בגודל בינוני לגבינות בוטיק המייצרת את הבולגרית של "גד" ומשווקת גם ל"תנובה".

הבנים מכניסים רוח חדשה אך מנכל "דשן" – הוא הרב החלבן. הרב, בן 78, איש עבודה מנוער, עדיין משכים קום בבוקר ואחר התפילה מגיע למשרד המחלבה. בצהריים, בגמר העבודה, הוא  פונה לשיעורי תורה, תפילה ותמיכה בכולל שלו, בבית הכנסת הוותיק "אליהו הנביא" שהקימה המשפחה בשכונת לוינסקי. רבים משחרים לפתחו של הרב, הנעדר זקן ופאות, לבושו רגיל ולראשו קסקט. באים ללמוד מוסר, פרשת השבוע, פשט ופנימיות, מתייעצים, מבקשים ברכה ומעיינים בספרי ההגות שהוא כותב עם הרב ששון ראובן.

*

יצחק נפחא ויוחנן הסנדלר הם חכמי תלמוד נודעים שהתפרנסו מנפחות וסנדלרות. אשר לחוני המעגל, כיום מניחים שהיה מתקן גגות או תנורים במעגלה, בנאי, וכינויו אינו נובע מהעיגולים שחג סביבו כשהתפלל על עם ישראל.

פחות ידוע אליעזר (אלעזר) הקפר. כתובת על בית מדרשו נחשפה בכפר דבורה, צפונית-מזרחית לגשר בנות יעקב. "קפר" פירושו שעסק בפקעי הצלף, קייפר בלעז, צמח שבא כנראה מהאי קפריסין. את פקעי הצלף מלקטים בשדות ואחר שהוחמצו הם משמשים לתבלין. מהם נעשה יין קפריסין. תודה לשרה'לה אורן על המידע אודותיו.

* * *

יהודה דרורי

הדילמה הרוסית ואמינות ה-300-S

אנו קוראים שוב ושוב על נשק ה-נ.מ. הרוסי "הנוראי", ו"המפר איזון" – 300-S, אנו רואים כיצד העברת נשק זה לסורים (או אי-העברתו) מהווה קלף חשוב ביותר של הרוסים הן נגד ארה"ב וישראל והן בעד סוריה ואירן... והשאלה הנשאלת פה היא: עד כמה מערכת הנשק הזו חשובה, והאם היא תצליח לבצע את משימותיה מבלי שתיפגע, דהיינו, האם באמת עלינו לפחד ממערכות נשק אלו בידי כל אויב שהוא?

הטיל 300-S נולד לפני 35 שנה (!) ועד היום שופר בהדרגה ונבנו כבר 6 דגמים ממנו – מטווח של 50 ק"מ הוא מגיע כיום לטווח של 200 ק"מ, וראש נפץ עלה מ-100 ק"ג עד 150 ק"ג, והמערכת מופעלת על-ידי מכ"מ חצי אקטיבי. בעצם ה-300-S דומה מאד בביצועיו כיום לטיל הפטריוט המשופר מתוצרת ארה"ב. עד היום 15 ארצות רכשו אותו מרוסיה (ביניהן ארצות שיש לנו קשרים מאד טובים איתן...) – זוהי מערכת טובה, אבל הניסיון להציג מערכת זו כמשהו מיוחד במינו, מוגזם בהחלט. למעשה עד היום, לא הכרתי מערכות נשק, שבמוקדם או במאוחר לא נמצא להן פתרון-שכנגד.

הנתונים הטכנולוגיים הצבאיים בשטח מראים לנו שתמיד נמצא פתרון לנטרל כל מערכת נשק חדשה, בציר של זמן נתון ועם משאבים זמינים. פיתוח ה"חץ" ו"כיפת ברזל" מהווים דוגמא קלאסית עדכנית לתגובה להתפתחות הטילים למיניהם, ואנו מוצאים במאה הקודמת את פיתוחי נשק ה-נ.ט.  וה-נ.מ. כמענה לפיתוח הטנק והמטוס.

נשק נ.מ. ייחודי?

לפי מקורות זרים, הכור הסורי שהשמדנו, היה מוגן ע"י מערכת 300S-, והנה ראו איזה פלא – לא רק שהכור הושמד אלא גם כל מערכת ה-300-S שהיתה מאוישת על פי אותם מקורות ע"י צוותים רוסיים; אגב, קראנו בעיתונות חו"ל כי גם מיספר מתקני גרעין באיראן כבר מוגנים מזה זמן ע"י ה-300-S.

נשק נ.מ. חדיש נשען בדרך כלל על ראדאר מאוד מתוחכם ומתקדם. על-פי מקורות זרים, לישראל מומחיות מיוחדת בשיבוש ראדארים... אבל מה שנכון הוא, שאם מערכות 300-S יזלגו לחיזבאללה או לחמאס או לאלקאידה, הרי שזה יסכן מאד את טקטיקת הלוחמה הצהלי"ת נגד גרילה וטרור, זו אשר מבוססת על מסוקים מכל הסוגים, ויחידות המונחתות ממסוקים. לפיכך ניטרול מראש של מערכות ה-300- S (בייחוד הניידות שבהן), תהיה קשה ביותר, ואם תתבצע לפני פעולה, הרי שתשלול את אפקט ההפתעה מהכוח התוקף.

הרוסים חייבים לחשוב

נראה שכיום בקרמלין הדגש העיקרי בחישוב האסטרטגי הוא דווקא לגבי עתיד שליטתם בבסיס הימי היחידי שיש להם בים-התיכון (בטרטוס, בצפון סוריה), ואספקת טילים אלה לסוריה נראית עבורם מחיר מתקבל על הדעת.

מצד שני, אף שמדינת ישראל לא ראתה בחימוש סוריה במערכות טילים אלו איום משמעותי עליה, אבל סכנת זליגת הטילים לחזבאללה ו/או אל קאידה הינו קו אדום לישראל – ולכן הם לא יכולים להתעלם מכך שאכן ישראל מצאה פתרון לנטרול מערכות ה-300-S...

מכאן ברור שמי שעוד צריך להיות מודאג מכך הם אלו היושבים בקרמלין, אלה אשר מאמינים שבידם בונבון שבעזרתו יוכלו מצד אחד לסחוט אותנו ואת האמריקאים ומצד שני לפתות גורמים איסלמיים אלימים כאיראן, סוריה וחיזבאללה לרצונותיהם, כי הבונבון יאבד להם –

לכן, השמדת המערכת 300-S בכור הסורי נשמרה עד היום בסוד ע"י הרוסים והסורים כאחד, אשר התייחסו לכך ככשל מיקרי וזמני... מכל-מקום, הרוסים חייבים להבין שזה עלול לקרות שוב לנוכח ההתפתחויות בשדות הקרב הנזילים במזרח התיכון, ולנוכח נחישותה של ישראל למנוע זליגתו של נשק זה לגופי הטרור האסלאמי.

בסיכום, במידה וישראל תיאלץ להשמיד מערכות 300-S , הניזוקים העיקריים מכך יהיו גם שליטי הקרמלין... לפיכך, ישראל חייבת להבהיר מיידית לרוסים שכדאי להם למנוע אספקת המערכות הללו לסוריה, לפחות בשלב זה של אנדרלמוסיה צבאית באזור, ולהמתין עד שהמצב יתייצב כי אז ניתן יהיה לשלוט למי לא יועבר נשק זה.

* * *

נעמן כהן

ואלה שמות

קורא בשם רמי (ללא שם המשפחה) טוען שההמלצה שלי לבחור את "הספרדים", י"ל פרץ, ושפינוזה, כראויים לשטרות הכסף, "היא מגוחכת", והוא אכן צודק. זאת בדיוק היתה מטרתי, להגחיך את הדרישה לשים "ספרדים" על שטרי הכסף, בייחוד לאור העובדה שיהדות הולנד, גרמניה, ופולניה מנתה ספרדים רבים יותר מאשר יהדות מרוקו, ובוודאי יוותר מיהדות עיראק או תימן. אגב, לידיעת רמי החושש מכך שהחרדים יתנגדו להנצחת שפינוזה, דמותו של ביאליק מהווה עבורם בעייה לא פחותה. ביאליק, שהיה בוגר הישיבה הליטאית המפורסמת וולז'ין, מוגדר אצל החרדים כאחד ש"שנה ופרש"... כמובן שהם לא נמנעים משימוש בשטרות הכסף עליהם מוטבעת דמותו.

ציפורה או ציפי

מר יעקב פדהצור מבקש לדעת מדוע אני קורא לשרת המשפטים ולאחראית על המו"מ עם הערבים-הפלישתינאים, בשמה המלא. [גיליון 840], התשובה היא שזה נראה לי נאות יותר לקרא לה כך מאשר להשתמש בשם המיתוג שהמציאה לעצמה, שם החיבה המתיילד – "ציפי".

גברת ציפורה מלכה (בז'וז'וביץ) לבני-שפיצר, יודעת היטב למה אסור לה להשתמש בשמה הרשום בתעודת הזהות. השם ציפורה מעלה מיד אסוציאציה של גברת דודנית-טרחנית, שמן הסתם נקראה על שם סבתה פייגה (ציפורה באידיש). לא צריך להיות מומחה ליחסי ציבור על מנת להבין שאי אפשר להופיע בציבור עם שם שכזה, "גברת ציפורה".

שם המשפחה המקורי של היטלר היה כידוע שיקלגרובר. כל המומחים בטוחים שעם שם כזה לא יכול היה היטלר לעלות לגדולה, שהרי הקריאה "הייל היטלר" היה לה כוח מיסטי. לא ניתן היה לומר "הייל שיקלגרובר!" כי בעוד שלקריאה "הייל היטלר" נלוותה כידוע נימה מיסטית-מלכדת, הקריאה "הייל שיקלגרובר!" היתה רק מעוררת גלי צחוק. בלי שינוי השם לא היה היטלר להצליח לבנות את הקרירה הפוליטית שלו.

להבדיל אלף אלפי הבדלות השם "גברת ציפורה לבני", וקל וחומר "ציפורה שפיצר" אינו נשמע שם מכובד שניתן בעזרתו להצליח בפוליטיקה. אין תימה איפה שגברת ציפורה מלכה (בז'וז'וביץ)-לבני-שפיצר", אינה משתמשת בשמה המקורי ובוחרת להשתמש בשם החיבה המתיילד "ציפי" במקום ציפורה שפיצר הארכאי-דודתי.

זה מגוחך לקרא לשרה בממשלה, אישה מבוגרת לקראת סוף העשור השישי לחייה, בכינוי ילדותי המתאים לגן הילדים, בית ספר, תנועת נוער – "ציפי", אבל אולי מר פדהצור מכיר אותה באמת מהגן / בית הספר / התנועה – ואז יש לו את כל הזכות המלאה לקרוא לה כך בכינוי החיבה המגוחך הזה. אני מעדיף להשתמש בשמה המלא.

הייטנר – הגזענות האנטי-אשכנזית ו"הלכלוך" של אוחנה

ברשימתו "מחוייבות לצדק"  [גיליון 840], מספר אורי הייטנר שאחד בשם יוסי אוחנה (לפי שמו הוא מן הסתם עולה, או בן עולים ממרוקו. השם "אוחנה" בשפה הבֶּרְבֶּרִית - מוכר חינה) יוצא נגדו על כך ש"ניקה" את הקיבוצים" מאשמת הפגיעה במרוקאים. מר אוחנה ממשיך את הגל הגזעני האנטי-אשכנזי הרווח עתה ורוצה דווקא ל"לכלך" עליהם (אותם, את הקיבוצים).

בעוד שהגזענית האנטי-אשכנזית הסוציולוגית ילידת מרוקו, פרופסור אווה אילוז, מטילה את החטא הקדמון על כל האשכנזים (The Ashkenazes) באשר הם, אוחנה מטיל את החטא הקדמון על כל הקיבוצים. (The Kibbutzes) באשר הם.

נכון, אורי הייטנר הוא חבר קיבוץ, אבל יש לי חדשות לאדון אוחנה, אורי הייטנר איננו אשם בכלום. שום חטא לא מוטל על כתפיו. ואין עליו להצטדק בשם הקיבוצים. גם אהוד בן עזר היה פעם חבר קיבוץ וגם הוא לא נושא באשמה כלשהי למרות שבאתר הגזעני-האנטי-אשכנזי: "המאבק המזרחי נגד הציונות האשכנזית אם לזונות ולתועבות הארץ", מוגדר אהוד בן עזר (וגם אני הקטן) כצורר.

http://shaultweig.wordpress.com/tag/%D7%A0%D7%A2%D7%9E%D7%9F-%D7%9B%D7%94%D7%9F/

יש לומר בקול ברור, נמאסה כבר ההאשמה הגזענית הטוטלית, אשר בדומה לגזענות הנוצרית הטילה את אשמת רצח ישו על כל היהודים בחינת "דמו עלינו ועל בנינו...."

אם יש קיבוצניק אחד גזען יש לגנות אותו, אבל לא את כל הקיבוצים. בדיוק כשם שאם יש מרוקאי אחד גזען יש לגנות אותו, אבל לא את כל המרוקאים. יתכבד נא מר אוחנה ויאמר: חבר הקיבוץ הזה והזה עשה כך וכך, אבל לא יטיל אשמה קיבוצית כללית.

אם למשל החבר אברהמהל'ה מהמטע, התנהג לא יפה ניתן לבקר אותו. אם החברה בלה, המטפלת בבית הילדים, נהגה לא יפה, ניתן לבקר אותה, אבל לא להטיל אשמה קולקטיבית. אגב, אם הם נהגו יפה אפשר להודות להם.

למרבה הצער הייטנר משתף פעולה עם אדון אוחנה ודומיו כאשר הוא מתחיל במסכת התנצלויות: "אין ספק שנעשו טעויות רבות וקשות בקליטת העלייה, הן בידי המדינה והן בידי הקיבוצים. והיו גם כישלונות רבים ... אין להכחיש את השגיאות... והם עשו טעויות, אין בכך ספק."

יש להפסיק מיד את ההתנצלויות. במקום שמר אוחנה יביע תודה לחברי הקיבוצים החלוצים שיישבו את הארץ בתנאים קשים, לחמו בפלמ"ח, הקימו מדינה, קלטו את יהודי מרוקו, תמכו בהם, למדו אותם והשתתפו בקליטתם, והכול ללא שכר, בהתנדבות, מר אוחנה  מלכלך עליהם ומטיל עליהם חטא קדמון.

מעשי הקיבוצים היו הרואיים בכל קנה מידה. במקום שהמרוקאים למשל יסבירו את העובדה כיצד זה שהם לא עלו כחלוצים, לא הקימו יישובים, לא לחמו והקימו מדינה ולא קלטו את האשכנזים פליטי השואה האומללים – הם באים בטענות על אלו שעשו זאת, וקלטו אותם.

  אה, כן, ושכחתי, הממסד "האשכנזי" שילש למלך מרוקו סך של כ-250 דולר על ראש כל יהודי כדי לפדות את היציאה ממרוקו, סכום עתק לזמנו שהספיק למלך לבנות כמה ארמונות לעצמו.

  זה עתה חזרתי ממרוקו, שם יש גם כעת, ב-2013 – כ-43 אחוז של אנאלפביתים, מיספר הנמוך מהמיספר של אחוז האנאלבפבתים שהגיעו ממרוקו ונקלטו בארץ. הגיעה לארץ אוכלוסייה שלמה ללא מורים, מורות, רופאים, אחיות, וכדומה. לצורך קליטתם קרא בן גוריון למבצע ביעור הבערות. חיילות צעירות התפזרו בכל עיירות הפיתוח והמעברות. אולי יגיד מר אוחנה תודה לכל המורות והמורים הרופאים והאחיות שטיפלו בו, במקום לשקוע בשנאה גזענית, ו"ללכלך" אותם ככלל בגלל מוצאם, ולא בגלל מעשיהם.

  הייטנר, המחויבות – לצדק ההיסטורי ולאמת, כדבריך, מחייבים את הפסקת ההתנצלויות.

בדיוק כמו במאבק נגד הגזענים הערבים-המוסלמים – שכדי להביסם יש לתקוף אותם ולהגחיך אותם, כך גם במאבק נגד הגזענות האנטי-אשכנזית יש להיאבק בה באמצעות התקפה והגחכה, ומעולם לא באמצעות הצטדקות!

צביעות וג'נוסייד – הצביעות של יאיר אורון

פרופסור יאיר אורון מתפרנס כבר שנים מרצח הארמנים. במאמר בעיתון "הארץ" "צביעות וג'נוסייד" ("הארץ" 10.5.13) הוא תוקף את ישראל על כך שהעיסוק בג'נוסייד הוא עניין פוליטי צבוע. ואכן כך הוא. טענתו צודקת, בייחוד כשצביעותו של פרופסור יאיר אורון עצמו היא ההוכחה לכך. פרופסור יאיר אורון מסרב מבחינה פוליטית לעסוק בשואת יהודי ערב. בעוד שארמנים יכולים לגור באיסטנבול, אין יהודי שיכול לגור בערב בגלל חוק האפרטהייד המוסלמי-הגזעני האוסר זאת. בעוד שהטורקים מכחישים את שואת הארמנים, אבל אינם רואים בה מופת מוסרי, רואים כל הערבים-המוסלמים בשואת יהודי ערב מופת מוסרי, ובכל הפגנה הם קוראים: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!"

http://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feature=player_embedded

http://www.youtube.com/watch?v=IAbI-DPXgEI&feature=player_embedded#!

המופתי של תנועת הפת"ח מוחמד חוסיין, קורא לממש את דברי מוחמד, ולהשמיד את היהודים הקופים והחזירים: http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

למרבה הצער טרם נמצא אפילו ערבי-מוסלמי אחד הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס (סעיף 7) לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא סמכות מוסרית.

 מדוע אם כן יאיר אורון, המודע בהחלט למסקנתו ממחקר הג'נוסייד שלו עצמו, ש"התעלמות מרצח עם אחד מולידה את הרצח הבא" – מתעלם משואת יהודי ערב?

הסיבה פשוטה, ברגע שיתעסק בה ייפסקו הכבוד, הכיבודים, והנסיעות לחו"ל. אין ספק יאיר אורן צודק בכותרת מאמרו "צביעות וג'נוסייד" כאמור הוא ההוכחה הטובה לצביעות.

  נ.ב. אנחנו עדיין מחפשים ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אנחנו מאמינים שחייב להיות כזה. אם אתם ממכירים או שמעתם על אחד כזה, אנא הודיעונו.

ישו הנוצרי – נעם חומסקי וסטיבן הוקינג

לפי עיתון הגרדיאן הבריטי נועם חומסקי הוא זה ששיכנע את סטיבן הוקינג להחרים את ישראל.

בדרשה על  ההר (מתי פרק ה') מפרש ישו את הפסוק "עין תחת עין": "לעולם לא להשיב רע תמורת רע. המכה אותך על לחי אחת הגש לו את השנייה." את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך," הוא מפרש: "ואהבת את אויבך והתפלל בעד רודפך."

מעניין, מעולם בהיסטוריה לא היה נוצרי שהגיש את הלחי השנייה, ואהב את האוייב – לעומת זאת יהודים היו, והרבה.

* * *

רות ירדני כץ: אז הוקניג לא בא...

ממש לא מבינה את ההיסטריה של המדיה על כך שסטיב הוקניג, הפיזיקאי הידוע מקמברידג', ביטל את בואו לוועידת הנשיא פרס. אז הוא ביטל. מה קרה? להוקינג יש קשרים עם פיזיקאים ישראלים, אפילו קשרי ידידות. דעותיו אינן חדשות לגבי הסכסוך שלנו עם השכנים, והוא לא מסכים עם הדרך שבה ישראל פועלת. מותר לו לחשוב ולהביע את דעתו. חצי מהמדינה שלנו גם כן לא מאושר מכך שהכיבוש נמשך 45 שנים, ושבמהלך ה-45 שנים האחרונות פספסנו הזדמנויות לשנות את המצב, ועכשיו אנחנו תקועים.

הוקניג ביקר בארץ מספר פעמים במסגרת אקדמית וגם זכה בפרס וולף החשוב. גם במעמד קבלת הפרס הוא הוכיח אותנו.

אנחנו אוהבים את אלה שאוהבים אותנו, ומגנים את אלה שמבקרים אותנו. אבל לפחות להוקניג יש הערכה למדענים שלנו – אין לו הערכה למדיניות שהממשלות שלנו מנהלות במשך חצי-מאה. הוא לא היחידי. אז הוא לא בא, וחשוב להזכיר שוועידת הנשיא איננה ועידה מדעית. 

אהוד: בכל זאת, כאשר מזמינים אישיות חשובה כמוהו, שאפילו הסכים לקבל אצלנו את הפרס של קרן וולף – כדאי לברר קודם אם הוא לא מתכוון להשתין עלינו, וכדאי גם להפסיק להתחנף למשטינים.

 חוץ מזה, אנחנו לא "תקועים", ולא בטיח, וגם לא פספסנו שום הזדמנות לשלום! – צריך אולי להיות אידיוט מוסרי כדי להאשים אותנו בסכסוך המתמשך, וגם באי-פתרונו! האם היית רוצה לשמוע בוועידת הנשיא פרס מפי פרופ' הוקינג, למשל – דברי גינוי על כך שלא "החזרנו" עדיין את הגולן ושאין לנו שלום עם "מדינת" סוריה? – וגם שלא "החזרנו" עדיין את "הפליטים הפלסטיניים" הפרזיטיים, המתקיימים על חשבון מדינות המערב זה 65 שנים – כאשר מסוריה מתווספים עשרות אלפי פליטים מדי חודש-חודשיים, וזאת אם הצליחו להימלט מהג'נוסייד הפנים-מוסלמי שמתרחש שם? פליטים שהיה ראוי להעביר מיד את כל הסיוע של אונרר"א להם!

* * *

עצה לפרופ' סטיבן הוקינג

חביבו של עיתון "הארץ"

 British physicist Prof. Stephen Hawking’s decision to support the academic boycott of the state of Israel stops short of pulling out the plug of his Intel Core i7, the chip designed by Israel's Intel team, from his tablet. He would find it difficult to maintain his computer-based communication system without it.

* * *

אריה דרעי מש"ס: מה לנו וליום השואה?

אודי, אני בדרך כלל לא נסחף אחרי הגיגי הפוליטיקה המגיעים לדפי החב"ע שלך. אבל הפעם אי אפשר להתאפק, השמע קול לדיראון עולם. השכלתו של ראש המפלגה הרביעית בגודלה במדינת ישראל!

בעצב רב,

שלום אילתי

אריה דרעי מש"ס: מה לנו וליום השואה?

 לא ייאמן אבל עובדה. השר לשעבר ומי שישב בכלא על קבלת שוחד אישי, שב לכנסת על כנפי מפלגת החרדים ואומר דברים שאוי לאוזניים שכך שומעות.

מאת כתב עניין מרכזי", חמישי, 11 באפריל 2013 –

השר לשעבר וחבר הכנסת אריה דרעי מש"ס אומר בראיון לתחנת הרדיו של מפלגתו "קול ברמה" דברים מזוויעים שאוזן יהודית אינה יכולה אלא להתעוות מהם.

דרעי: "יום השואה לא מחייב אותנו כיהודים חרדים. אני, באופן אישי, לא רואה קדושה וייחוד ביום הזה. באה המדינה, הרשות החילונית, וקבעה שדווקא בחודש ניסן – שאנחנו יודעים שלא מספידים במהלכו ושיש בנוגע אליו כללים מיוחדים בהלכה – יהיה יום השואה."

ואם לא די בכך, לדרעי גם יש בעיות נפשיות עם מרד גטו ורשה: "300-200 צעירים פרצו במרד גטו ורשה, ובגטאות אחרים יש יותר ניצולים. האם הסבתא שניצלה בלודז' לא שווה יותר מאותם 200 שפתחו במרד?"

על החרדים שעושים מנגל ביום השואה אמר המושחת דרעי: "אף אחד לא ילמד אותנו מה זו שואה. יום השואה ש'הם' החליטו להכריז עליו בגלל גטו ורשה לא מחייב אותנו כיהודים חרדים."

הייאמן? אוי לאוזניים שכך נאלצות לשמוע במדינת היהודים שקמה אחרי השואה האיומה מכולן.

* * *

לקראת שבוע הספר תתקיים הקרנת בכורה חגיגית של הסרט

"קול מילה אמא"

חייו ויצירתו של יצחק אוורבוך אורפז

סרטו של עמרי ליאור

ההקרנה תתקיים בסינמטק תל אביב,

 ביום שני ה-3 ליוני 2013 משעה 19:00

בתוכנית: 19:00-19:30 התכנסות

19:30-19:45 דברי פתיחה  אברהם ב. יהושע

19:45-20:45 הקרנת הסרט "קול מילה אמא"

20:45-21:00 יצחק אוורבוך אורפז יענה לשאלות הקהל

כרטיסים בקופת הסינימטק, רח' שפרינצק 2 תל אביב.

מחיר הכרטיס 35 שקל. ניתן להזמין בטל' 03-6060800

אהוד בן עזר: כמי שראה כבר את הסרט אני ממליץ עליו בכל לב כי הוא מצייר דיוקן יוצא מן הכלל של יצחק ושל עולמו הפנימי – שבמרכזו עומדת עד היום דמות אימו. זהו מסמך-לדורות של הספרות העברית – המנציח את אחד מגדולי יוצריה, שבסרט הזה הוא גם "מציג" את עצמו בצורה מפליאה!

* * *

ברכות לסופר ישעיהו קורן

בן כפר-סבא ומתאר נופיה

על קבלת פרס ברנר לפרוזה לשנת 2013

על ספרו "שתי כפות ידיים ומילה"

שראה אור בהוצאת הספרייה החדשה הקיבוץ המאוחד

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק עשרים

מיסדר המזוודות הסוריות בג'וחאדאד

החטיבה המשיכה בדרכה צפונה, ולקראת סוף המלחמה מצאנו את עצמנו ברמת הגולן, במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, ששימש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת.

הרבה מה לעשות לא נותר לנו. יום אחד התנדבתי לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הסריחו והפכו את החיים שלנו קשים למדיי. סתמנו את אפינו בממחטות והצלחנו לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, לבוש בגדי אזרח, בלטו דפי נייר. לקחתי אותם וראיתי שהם כתובים רוסית. אולי היה יועץ צבאי סובייטי ואולי סורי שלמד ברוסיה.

בדרכים פסעו פה ושם מזרחה פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים. נתנו להם לשתות מהמימיות שלנו.

בצריף גדול, במחנה ג'וחאדאד, ניצבו בשתי שורות כעשרים מיטות-ברזל של חיילים סוריים. תחת כל מיטה נמצאה מזוודה עלובה-למדי, מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן היו מזוודות עץ, וכולן נעולות.

מפקד הפלוגה שלנו, רופא מרמת-גן – כולנו היינו אנשי מילואים – אסר על החיילים לבזוז את המזוודות. הוא רצה להיות בסדר, ובייחוד לאחר שאחדים מאיתנו דיברו נגד לקיחת המזכרות בבית-חנינא.

עברו יומיים, המלחמה נסתיימה וכבר היה די ברור שאיש מהחיילים הסוריים לא יחזור לקחת את מזוודתו. חלקם אולי שרופים במכוניות המפוחמות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו, וכאשר הצצת פנימה ראית רק שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול אותי לעשות במזוודות. ומדוע דווקא אותי? – כי אני, באותה תקופה, עדיין נחשבתי לסופר.

הצעתי להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

נערך מיסדר מזוודות. הן הוצאו בערימה מחוץ לצריף. חייל אחר חייל נקרא וקיבל, כמו בהגרלה – מזוודה סגורה, ומיד רץ איתה מרחק צעדים אחדים, פרץ אותה והחל לבדוק מה יש בה. בתוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר.

הסתובבתי ביניהם והסתכלתי. היו במזוודות תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות פשוטות. לא שום דבר בעל-ערך.

לא ריחמתי על החיילים הסוריים. במלחמה, כמו במלחמה.

לאחר חמש דקות נותרו רק המזוודות הפעורות ובהן חפצים חסרי כל ערך. פתאום הופיע בן-דודי, ששירת כל המלחמה יחד איתי בפלוגה, וסיפר שחנניה מהמושבה שלנו נהרג בקרב על גבעת התחמושת.

פרק עשרים ואחד

חנניה נהרג בקרב על גבעת התחמושת

רק עוד פעם אחת ואחרונה ראיתי את עליזה – בהלווייה הצבאית של חברי-מילדות סרן חנניה של נמרודה, שנקבר ליד סרן איתן שמריהו, בעלה של נמרודה, שנהרג אף הוא באותו קרב ביוני 1967. שניהם היו בחטיבת הצנחנים.

הידיעות המוקדמות על תעלות-הקשר והעמדות בגבעת התחמושת, המוצב הירדני המבוצר ששלט על צפון-מזרח ירושלים מהצד הירדני – היו אפסיות. לכן הופתעו רבים מלוחמי החטיבה למצוא את עצמם בתוך מלכודת לוחצת: התעלות היו עמוקות וצרות, והם היו עמוסים בתרמילי-קרב מסורבלים ויכלו רק בדוחק לפלס בהן את דרכם.

בשלב מסויים של הקרב הלילי נותרו ממחלקתו של איתן רק שמונה לוחמים, וגם עליהם נורתה אש מהבונקרים הירדניים שהקיפו סביב-סביב את הפיסגה השטוחה של הגבעה. לקראתם רץ ליגיונר ירדני זקוף, חבוש כובע-פלדה אנגלי (שצורתו קערה הפוכה). איתן ירה בו מיד. אחריו באו עוד ליגיונרים בכובעי-פלדה וכולם הופלו בזה אחר זה על ידי הצנחנים שבאיזור.

איתן התקדם אל תעלה העוברת מעל לבונקר-בטון תת-קרקעי עמוס תחמושת, ומתחברת אל התעלה ההיקפית הסובבת את הגבעה. הוא עמד זקוף וגלוי-ראש מול עמדת תול"ר ירדנית, שניצבה בקצה הצפוני-מזרחי של הגבעה. בעמדה היו ארבעה ליגיונרים. הם ירו לעברו וריטשו בכדורים את כל אורך ידו. עוד כדור פגע בחזהו. איתן, כדרכו, לא התרגש. הוא הראה לפקודיו איך להושיב ולחבוש אותו, איך לעצור את דמו הזורם לאדמה ואיך לעשות לו ואקום שיסתום את שני החורים שנפערו בחזהו ובגבו. אולם כל הנסיונות לחבוש אותו לא הצליחו. לא היה אפשר לעצור את הדם ששתת מפצע חודרני כל-כך. הוא נזל ונזל, עד שצנח גופו של איתן נטול רוח-חיים. לפני מותו עוד הספיק להזכיר את נמרודה ואת הילד.

לא רחוק ממנו הוציא חנניה את אנשיו מהתעלה וערך אותם להסתערות. ממול החלו מקלעי הבונקר לירות את צרורותיהם הנוראים, שלא איפשרו שום תזוזה. המצב היה מייאש ולא ניראה שום מוצא.

חנניה הסתובב, היפנה את גבו לעמדת המקלע המטרטר והחל לרוץ זקוף דרומה. הוא חשב כניראה שהעמדה העקשנית תקצור את כל אנשיו הנותרים, והחליט להזעיק ברגע האחרון את אחד הטנקים שלנו, שהתקרבו מאחור אל העמדה, כדי שיחסל אותה בפגזים.

עוד הוא רץ לעבר הטנק, וכבר לכד אותו בכוונתו אחד מצלפי הסוללה הירדנית. הוא ירה לעברו צרור וכמעט פגע בו. חנניה התקפל וחזר מיד למקומו בריצה שפופה. עתה נוכח לדעת כי אין מנוס מן ההסתערות החזיתית. הוא הזדקף בראש אנשיו והדליק אותם: "קדימה, להסתער עליהם!" – צעק ורץ בראש – "לא לפחד! אחריי!"

פקודיו, שעדיין היו מסומרים במחילות המידרון, זינקו בשורה חזיתית והסתערו בשטח החשוף למטר האש כשהם מחפשים לעצמם מיסתור בין עצי האורנים, ששברו פה ושם את מכת הצליפות. ההסתערות נבלמה שוב מול פרצי-האש. אנשיו של חנניה צנחו לתוך תעלונת קידמית יותר, ונערכו מול עמדות הסוללה.

חנניה צעק: "יש למישהו רימון?"

הוא קיבל רימון וזרק אותו לעבר הבונקר הקיצוני, שחלש עתה על כל השטח ובלם במקלעיו כל אפשרות להתקדם. הרימון פגע בבונקר, התפוצץ והעיף החוצה כמה כובעי-פלדה. הצרורות המתנפצים מעל לראש חנקו את האנחות החורקניות שנשמעו מן הבונקר. לפתע התגלגל עוד כובע-פלדה, ובתוכו – לגודל הדחייה והאימה – ראש כרות של חייל ירדני, מגואל כולו בדם. מאוחר יותר עתיד היה להתגלות גם גופו של חייל זה. קורס בישיבה ונישקו מוכן בידיו לירות. תנוחת גופו אמרה דריכות עצומה, כאילו בעוד שנייה ילחץ על ההדק. רק הראש היה חסר. הוא התגלגל בתעלה הסמוכה יחד עם כובעי-הפלדה שהתעופפו אחר ההתפוצצות מתוך הבונקר.

הסתערותו האמיצה של חנניה הצליחה להכניע את שני הבונקרים השולטים, ולשבור סוף-סוף את המערך המבוצר בסוללה זו, שגרמה את כל האבידות. עתה לא נותר אלא לפנות עם התעלה לכיוון מערב ולהגיע לצומת שבו מתחילה התעלה ההיקפית המערבית.

אולם חנניה לא זכה להגיע אליה. בהתקרבו גילה מולו בונקר גדול וגבוה ששוב לכד אותו במלכודת אש. הוא העיף מבט על אנשיו. אחדים מהם היו פצועים ואחרים עדיין רצו שפופים בתוך מטר הכדורים, בנסותם להימלט לתוך מיסתור כלשהו. חנניה ידע כי להתקדם הלאה בתוך סכיני-האש המעופפים – אי אפשר. מצד שני, היה ברור לו כי גם לסגת אינו יכול, שכן בצנחנים אין נסוגים, וכבר טרחו להזכיר לו זאת לפני שעה קלה בצעקות, כשנאלץ בלחץ האש הקטלנית לחזור כמה צעדים אחורה.

מה קרה לחנניה ברגעים הבאים ומה חשב, זאת לא ידע כבר איש לעולם. אולי רצה לחפות במעשה גיבורים, אמיץ עד כדי התאבדות, על השתהותו הקודמת? אולי רצה להוכיח לעצמו ולאחרים כי הוא ראוי לחוקי הגבורה הבלתי-כתובים של לוחמי הצנחנים? ברור שהחליט לפרוש את שרידי אנשיו לעוד הסתערות, ולהתקדם בכל מחיר! אילו התעכב גם הפעם, לא היה יכול לחיות עם עצמו ועם חבריו בצנחנים. הוא קם, קפץ מעבר לתעלה ששימשה לו מיסתור, והסתער ראשון על הבונקר הגבוה שהזדקף לפניו בצומת. עודו רץ, נורה לעברו כדור שפגע בחזהו וקרע בבשרו פצע מוות.

אלה שישבו בתעלות ראו את גופו המתעוות של חנניה כשהוא צונח. הוא נאנח וקרא קריאות כאב מכמירות לב, ודווקא באידיש... אל אביו ואל אימו... שניות אחדות בטרם נאלם, הספיק לפתוח רימון צבעוני ולשלח אות לחבריו שהוא פצוע. היתה זו, כניראה, פעולה אינסטינקטיבית של הרגע האחרון לפני המוות.

 "ראינו אותו גווע לידינו ולא יכולנו אפילו לגשת אליו ולעזור לו," סיפר אחד הלוחמים, "השטח כולו היה עדיין מכוסה אש, ואי-אפשר היה לזוז מהמקום."

*

במלחמה על ירושלים, בקטע החזית שנקרא "הקו העירוני", נהרג אז גם ידידי שמריהו ריבייה, שמרק'ה, איש בעל חיוך מקסים, שהיה אחד הכוחות המבטיחים ביותר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני נדהם כל פעם מחדש ממעיין היצירה מפעים הלב של יוסי גמזו, וכמובן, מהשכלתו החובקת עולם. הפואמה של יוסי גמזו על שערי ירושלים היא יצירת מופת שמעוררת התפעלות אדירה.

שלך,

משה גרנות

* הגיליון הבא, 842, יופיע אור ליום חמישי, 16.5. אחר-כך יוצאת המערכת לפגרה עד סוף חודש מאי בערך, שבמהלכה ינקו הפועלים הסיניים הקטנים את צינורות האינטרנט שקיבלו כבר ממש הסתיידות עורקים [הצינורות] בגלל כמות השטויות העצומה שמועברת בהם.

אנא, אל תשלחו לנו דואר חדש עד לסוף מאי ראשית יוני – עם התחדש המכתב העיתי!

* החוק החדש להגנת הסופרים, כביכול, הוא חוק שבא להגן רק על אותם סופרים שנמצאים ממילא ברשימת רבי המכר ורוצים שיקנו אותם במחיר גבוה ושלא יוזלו במבצעים, אבל הוא דופק את כל שאר הסופרים, שחלקם גם מוציא את הספרים בהשתתפות כספית שלו או של קרנות ציבוריות, ומעכשיו ספריו לא יוכלו להיות כלולים במבצעי ההוזלה – שהם לטובת קוני הספרים, וזאת למרות שרוב עלויות הספר כבר כוסו על ידי המשקיעים בו, לרוב הסופרים עצמם.

החוק המטומטם הזה לא יחזיק מעמד. וגם אין כל קשר בין תמלוגי הסופרים לבין מצב הכתיבה בארץ. אף סופר עברי אינו חי וגם לא יחיה מתמלוגי מכירת ספריו. ואלה המעטים רבי-המכר שבראש הפירמידה – אינם זקוקים לחוק הזה. מקסימום הקהל ילמד להיגמל מספריהם היקרים, ולעיתים גם זה לטובה – פחות שיעמום.

יש לשער שהרשתות והחנויות הרגילות תמצאנה דרכים יצירתיות להערים על החוק המטומטם הזה, שגם אין אפשרות סבירה לפקח עליו. כי אם יוקם מנגנון פיקוח עליו – הרי שבעלות החוק החדש, בעלות המנגנון שיוקם כדי להפעילו– יהיה אפשר לחלק חינם ספרים חדשים לכל דורש.

זאת ועוד, בעקבות החוק, המונע כביכול הוזלות ומבצעים של 4 ספרים ב-100 שקל – מחסני ההוצאות יתמלאו עותקי ספרים חדשים ויקרים שלא נמכרו, ואת הוצאות האחסנה האלה הן תגלגלנה על הסופרים, אחרת ימצאו העותקים דרכם לגריסה במפעלי נייר חדרה.

בקיצור זה החוק לדפוק – את הסופר ואת הספר העברי!

החוק מעורר גם ספקות רבים בקשר לכישרונותיו השכליים של אחד ממקדמיו החרוצים, ח"כ ניצן הורביץ, שרוצה אולי למצוא חן בעיני הסופרים ה"חשובים" רבי-המכר, שרובם נמנה על המחנה הפוליטי שלו!

* נמענים יקרים, כפי שאתם רואים יש כמה וכמה מאמרים ממש פאשיסטיים ונגד השלום בגיליון הזה, מאמרים שממש מטילים ספק ברצון הערבים לשלום איתנו! – לכן, כדי להקל עליכם, הננו לחזור ולהזכיר לכם שברגע שתבקשו מאיתנו – נסיר אתכם מרשימת התפוצה שלנו, וזאת גם כדי שלא לפגוע בשלוות האידיוטיזם המוסרי שלכם!

* דרור אידר: "אהוד, אני קורא בספרך ששלחת אליי [טיוטת "מסעותיי עם נשים" בקובץ מחשב] וצוחק בפה מלא."

* האם שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי מבין מה באמת קרה, קורה ויקרה במזרח התיכון – או שהוא סתם מפטפט בחוסר ידע ובחוסר אחריות, וגם כדי לחפות על חוסר המעש של ארצו המוסרית ארה"ב לנוכח מעשי הג'נוסייד הנעשים ב"מדינת" סוריה?!

* חוג נשים עולות רומניה בחיפה שוקל לצאת בקריאה להחרים את הרומאן החדש של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים" – בגלל הדרך השלילית והמעליבה שבה מתאר גיבורו, חיימקה שפינוזה – נשים רומניות בחיפה!

* אסתר זנדברג: "הניתוח הצליח. החולה לא מת. וזה כבר משהו. אבל האודיטוריום בהיכל התרבות בתל אביב, שהורדם למשך כשנתיים של שיפוצים, התעורר בשבוע כשעבר כיצור כלאים. בין ממותה לבין ציפור ענקית שאיבדה את כושר התעופה. מה שהיה במקורו אולם אוורירי, מודרני, רחב ידיים ומזמין, היה לאולם כבד תנועה ולא רק באופן מטאפורי, מיושן, דחוס, משופץ למשעי אבל נטול כנפיים ומקורקע." [קטע מתוך "הארץ" באינטרנט, 9.5].

* הערה ליצחק לבני, שראיין בתוכניתו האחרונה בין שישי לשבת את אליהו הכהן: שמו הפרטי של ג. טלפיר, מייסדו ועורכו של כתב-העת לאמנות ולספרות "גזית" – היה גבריאל ולא גרשון!

גרשון היו – במאי "התיאטרון הקאמרי" – גרשון פלוטקין, גרשון ממסעדת הדגים בעין-גב, דוד שלנו גרשון ליפסקי מפתח-תקווה, ופרופיסור אחד לספרות, גרשון, שם משפחתו שכחנו, שרצה כל ימיו להיות שחקן תיאטרון.

* מבית החולים האוניברסיטאי שעל יד אוניברסיטת בת-שלמה רבתי מוסרים על תופעה מדאיגה של בחילות, הקאה ועוויתות אצל נשים ישראליות. הסיבה לא התגלתה עד שהתברר שמדובר בנשים יהודיות בלבד, קוראות עברית – שקראו את הרומאן החדש של אהוד בן עזר "מסעותיי עם דודתי". אצל נשים ערביות לא אובחנה התופעה הזו כי הן לא קוראות ספרות עברית.

* הצעד הכלכלי היחיד שהיה מרגיע את המחאה החברתית המתחדשת בנוסח "הציונים הכלליים" לפני שנות דור – "תנו לחְיות בארץ הזאת!" – היה אילו החליט שר האוצר יאיר לפיד לפתוח הרשמה במשרד האוצר להענקת דירה חינם, בתוך ארבע וחצי שנים – לכל צעיר וצעירה בגוש דן! – ולצעירים אשכנזיים, שיוכיחו זאת לפחות מצד אחד, ויוסיפו עשרת אלפים שקל בתשלומים שווי-ערך לעשרה גביעי קוטג' בחודש – תינתן דירת חצי חינם עם ארבעה כיווני אוויר בצפון תל-אביב!

אבא של יאיר שנא את גבינת הקוטג' 5% ואמר שהיא כמו עיסת בטון ומלט!

* למר אהוד  בן עזר  שלום רב. כמו תמיד אני ממהר לקרוא  את עיתונך וממליץ לחברים על  נושאים מעניינים במיוחד. בגיליון  840  אתה כותב: "המועצה לזכויות אדם של האו"ם בז'נבה החליטה הערב (חמישי, 23.5) להקים..."

זה אמיתי?

(הרי יום חמישי  23.5 טרם הגיע) או זוהי הדגמה  עם  האפשרות בלבד  (לגלגנית / כואבת?)

לפני שאני מפיץ  ברצוני לוודא שאין כל טעות?!

בהזדמנות זו אעדכן אותך:  היום בערב בסביבות 23:00  אשתי ואני ראינו  בטלוויזיה,  מתוך ראיון עם אחד  הבכירים ביותר, רג'וב, ברשות הפלשתינית   שהיא הפרטנר  העתידי  שלנו לשלום אמיתי, יציב ובר קיימא...

וכה אמר  מלאך מוות זה:  " אילו היתה לנו,  הרשות הפלשתינית, היום פצצת אטום  אז מחר היינו מטילים אותה על ישראל."

ואלה גם הסיתו את  חברי  הפרלמנט בירדן, איתם יש לנו שלום,  שהצהירו היום פה אחד הצהרות הסתה קשות נגד ישראל, ועל פגיעתה... באל אקצה ובקדשי הנצרות... וחלקם קרא לפתוח במלחמה נגד החזירים היהודים  וכו'  וכו' ... כל אחד  התחרה  בחברו מי  קיצוני יותר...

בתקווה וכל טוב.

מוטי  שמואלי 

אהוד: כנראה הוטעיתי או התבלבלתי בתאריך הציטוט, המיוחס לשבוע שלפני צאת הגיליון.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,496 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל