גיליון מס' 843

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א בסיון תשע"ג 30 במאי 2013

עם הצרופות: 1. עטיפת הרומאן החדש של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים". 2. יוסי גמזו:

הַבָּלָדָה עַל שוּרָא הַיָּפֶה, עַל לֵילוֹת בְּלִי גַג וְעַל הַבָּלָלַיְקָה. לאוהבי שירת אלכסנדר פן  שהוחרמה בחייו ואשר בימים אלה עורכים סיורים מאורגנים במחוזות הביוגרפיה התל-אביבית שלו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: דרור אֵידָר: הבנאליות של דרור מורה. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. מה שגוֹיִי בציונות. 2. מי ראוי להיות אדריכל? 3. עליהום על ישיבות ההסדר. 4. אינטלקטואליות עקרה, תגובה לאווה אילוז, "ללמוד אזרחות גרועה". 5. העריקה ועונשה. 6. צעד גדול לחברה הישראלית. 7. השוואה נואלת. // ניצן הורביץ: מי יבנה לי בית? //  יהודה דרורי: לשלול מהם את האזרחות. // על "מסעותיי עם נשים", הספר בהדפסה. // מרדכי קידר: מכת מצרים ה-11. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: 1. מה שווים דברים פומביים של נשיא ארה"ב? 2. שומר נפשו ירחק מהם. [2 ציטוטים]. // סיורים תל-אביביים בעקבות אלכסנדר פן. // רות ירדני כץ: החתונה הנכונה, ספרה החדש של אסתר קל. //  עוז אלמוג: 1. הווילה של טלב א-סאנע כמשל. 2. ארז טל ממשיך לחייך. // עו"ד גיא משיח: הצביעות של "האח הגדול". //  אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", פרק עשרים ושלושה, בחדרו של ג'ורג' אדאמס הצופה על גיא בן-הינום. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: רשימת הספרים לקראת שבוע הספר המתחיל ב-5 ביוני.

שימו לב: הגיליון הבא, 844, יופיע אור ליום ראשון, 2.6,

והגיליון שלאחריו, 845, יופיע אור ליום חמישי

או ביום חמישי עצמו, 6.6.13.

* * *

דרור אֵידָר

הבנאליות של דרור מורה

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (24.5.2013)

1

לא מזמן נתבקשתי לדיון בפורום היוצרים הדוקומנטריים. לשם כך צפיתי בשני הסרטים שייצגו אותנו באוסקר, בקטגוריית הסרט התיעודי – "שומרי הסף" של דרור מורה, ו"חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנאט וגיא דוידי. למרות הביקורת הקשה עליהם, אני ממליץ לצפות בסרטים. הם מייצגים זווית ראייה שחשוב להתמודד איתה.

אתייחס ל"שומרי הסף" ובהזדמנות אחרת אדון ב"חמש מצלמות". הראיונות החנפניים של דרור מורה בתקשורת האמריקנית, לא בישרו טובות באשר ליכולתו לפענח את חידת ראשי השב"כ. בסרט הם אינם מציגים טיעוני עומק, אולי משום שמורה לא יכול להתמודד עם המוחות הללו, או שמא אינו מעוניין בעומק הפסיכולוגי או האינטלקטואלי אלא בסיפור הפוליטי שבמסגרתו שימשו ראשי השב"כ סטטיסטים לאישוש גרסת השמאל לכישלון הסכמי אוסלו.

התמה "יורים ובוכים" ידועה מאז שחזרנו ארצה ונאלצנו להגן על נפשנו, עם ההכרח לקפד חיי אחרים. עכשיו גם ראשי השב"כ מתלבטים. הבינאריות הזאת היא לחם חוקה של הדרמה: מוסר מול טרור, לחימה  מול מצפון, שליטה מול שאיפה לחופש. הסרט נפתח במוטו של יובל דיסקין: "יש משהו לא טבעי לקחת מאנשים את החיים שלהם בשנייה." אברהם שלום משחרר את העמדה המובלעת של הסרט: "בגלל הטרור שכחנו את עניין המדינה הפלסטינית." מדוע שכחנו? אולי אישר הטרור מלכתחילה ובדיעבד שפני הפלסטינים לא היו מעולם להקמת מדינה? אבל מורה לא מעלה טיעונים שיסדקו את הנרטיב שלו.

הסרט מתיימר להציג מורכבות, אבל אינו פורע את השטר. העולם מוצג בו בשחור ולבן, והמקטעים ההיסטוריים חסרי הקשר מעמיק. מלחמת ששת הימים. אוכלוסייה פלסטינית. כיבוש. זהו. אין דיון בקשר ההיסטורי, הדתי והתרבותי שלנו כעם לחבלי הארץ הללו. שום מילה על תביעתנו העקרונית לריבונות עליהם. 

2

אחד ממוקדי הסרט הוא רצח רבין, אבל לא ככישלון של השב"כ; מורה לא שואל שאלות לא נוחות. לא על מעורבות השב"כ, לא הפעלתו של הסוכן אבישי רביב, שהיה קרוב ליגאל עמיר; לא על הדילמה שבהפעלת פרובוקטורים בקרב אוכלוסיית המתנחלים. האחרונים מובאים רק בהקשרים של טירוף, אי-רציונליות ואיום. המחתרת היהודית מופיעה כסטריאוטיפ מייצג להתיישבות. לפרקים נדמה היה שחזרנו לשנות השמונים. שחור (מצד המתנחלים) ולבן. 

מורה חוזר על שקר ההפגנה בכיכר ציון, כאילו מי שהיו על המרפסת ראו את הפוטו מונטאז' של רבין במדי ס"ס. הוא יכול היה לקרוא את דו"ח שמגר, בפרק הרביעי החסוי על אבישי רביב, וללמוד מי הפיץ את התמונה בתקשורת (הפתעה: סוכן השב"כ...). מורה גם חוזר על שקר נתניהו וארון המתים. באותה שנה הפגינו סטודנטים עם ארונות מתים שייצגו השכלה או חינוך. ארון המתים המדובר הותקן לציונות ולא לרבין. אפשר לראות בבירור את הכיתוב על הארון. אבל מורה לא מחפש אמת אלא לאשש את גרסתו, ובעיקר להשתמש ברצח רבין כדי להבליט מה שהוא רואה כאחריות הימין. הנקודה הזאת חשובה, משום שרצח רבין יכול היה לשמש מראת עומק לפענוח משהו מאישיותם האניגמאטית של ראשי השב"כ, אבל מורה מעוניין רק בטיעון הפלקטי החוזר ונשנה, נו, הכיבוש. גרסתו של מורה מניחה שחיסול יחיא עייאש האחראי לרציחת ישראלים רבים, הביאה לשרשרת פיגועי ההתאבדות. אנחנו האשמים.

גם האינתיפאדה השנייה מוסברת בכיוון דומה. עמי איילון מספק לה הצדקה ואין זכר לכך שהדברים תוכננו מראש בידי ערפאת. אין הקשר היסטורי, בעיקר המשוואה הידועה "אלימות גוררת אלימות"; משוואה סתמית היונקת מהיחסיות (רלטיביזם) המוסרית, ובעצם מבטאת ייאוש מפני החשבון האמיתי בין צדיק לרשע. אין הבחנה בין טוב לרע; הכול נכלל בגדר "אלימות", גם התגוננות הקרבן. במחשבה נוספת, הסרט כן קובע מי צדיק ומי רשע.

בולט בסרט אברהם שלום, ראש השב"כ בפרשת קו 300. כזכור, מחבלים שחטפו אוטובוס באפריל 1984 נלכדו ונהרגו בהיותם כבולים. שלום נחשב ליותר קשוח מבין ששת הראשים, וקשה להשתחרר מהרושם שהאיש ביקש לנקות עצמו. אבל שום דבר לא ינקה את שלום מאמירתו בסרט, לפיה הצבא שלנו דומה לצבא הגרמני במלחמה העולם השנייה (!). אמנם הוא הסתייג: לא מבחינת היחס ליהודים, אלא ביחס הצבא הגרמני לבלגים, לפולנים וכו'. יש מאות דוגמאות לצורך השוואה בין מצב למצב. אברהם שלום בחר בדוגמה ברורה: צבא ההגנה לישראל דומה לצבא הנאצי. אחרי הטמטום הזה, האם אפשר לטעון אחרת בעולם? ואם זה לא מספיק, מגיע עמי איילון ומכנה את הסיכולים הממוקדים "הבנאליות של הרשע". מבחינתי, זה שיא הסרט וביטוי מזוקק להנחת היסוד של הבמאי מורה.

3

כדי להבין את עומק הבנאליות שבהפרחת פצצות אינטלקטואליות דוגמת זו של איילון או שלום, כדאי לזכור מהיכן מגיע הביטוי. הוא לקוח מספרה של הפילוסופית היהודייה-גרמניה חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים" שסיקר את משפטו של אדולף אייכמן; כותרת המשנה היתה: "דו"ח על הבנאליות של הרוע" (או "הרשע"). מאז הפיצה אותו ארנדט בשנות ה-60, היה המונח ביטוי לסתמיות של הרוע. אייכמן, אליבא דארנדט, היה בעל מבנה אישיות רגיל, אדם "בנאלי" שהשתתף בפשע הגדול בהיסטוריה. והנה האנלוגיה של עמי איילון: עמידת ישראל על קיום הצו המוסרי "הבא להורגך – השכם להורגו," משולה בעיניו לבנאליות של הרשע. אין להשוואה הזאת מוצא זולת ההבנה שפעולות ההגנה הכירורגיות של ישראל הן רשע. בנאלי אמנם, אבל רשע. ההשוואה אינה נעצרת; היא חוזרת אחורה אל אייכמן ומעשיו, שהם המקור לביטוי. הנה כי כן, שני ראשי שב"כ משווים בין ישראל לגרמניה הנאצית. היש ביטוי מזוקק יותר לפשיטת הרגל המוסרית והאינטלקטואלית של האליטה הוותיקה של ישראל? אלף צוותי הסברה בעולם לא יועילו מול הכישלון המוסרי של אלה שהפקדנו על משמר ביטחוננו.

הדברים החמורים הללו משרתים את סדר היום הפוליטי והתרבותי של הבמאי דרור מורה. מניתוח הסרט עולה עמדתו, שמעשי ישראל בחבלי יו"ש שווים למעשי הגרמנים. הוא בוחר לסיים את הסרט בסצנה רבת משמעות: עצירים פלסטיניים יוצאים בתחתונים. כמנהגו, גם פה אין הסבר שעירומם של העצירים נבע מהחשש שמא הם נושאים חגורת נפץ על גופם. מה שנותר בזיכרון הצופים הוא תמונתם של פלסטינים, שמנגנון הרשע הישראלי הכריח אותם בשרירות לב בנאלית להתפשט ולעבור בסך.

* * *

אורי הייטנר

1. מה שגוֹיִי בציונות

בטורו האחרון ב"בשבע" ביקש ידידיה מאיר שיפסיקו עם ההשוואה בין הערבים לחרדים והביא את הסיפור הבא:

הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית בתקופת המנדט ומבכירי המתנגדים החרדים לציונות, קיבל פעם הצעה מהמופתי של ירושלים. המופתי ביקש ממנו לשתף איתו פעולה נגד האוייב הציוני. "שנינו הרי נגד הציונים," אמר חאג' אמין אל חוסייני, "אז בוא נילחם בהם ביחד."

הרב זוננפלד סירב כמובן והסביר למופתי את הכול, אבל ממש את הכול, במשפט מחץ אחד: "אתה נלחם במה שיהודי בציונות, אני נלחם במה שגויי בציונות."

מה גויי בציונות, נגדו נלחמו זוננפלד ועדתו?

מצוות יישוב ארץ ישראל, עליית יהודים לארץ ישראל, מדינה ריבונית לעם היהודי, ביטחון ליהודים והגנה על חיי היהודים ועל רכושם, חידוש השפה העברית, החייאת התנ"ך, יצירה יהודית עברית נפלאה, גאווה יהודית.

איך אומרים ביידיש "חוצפה"?

2. מי ראוי להיות אדריכל?

מי ראוי להיות אדריכל בישראל? מיהו בעל הכישורים המקצועיים המתאימים?

למשל... מי שחושב שגילה אינה חלק מירושלים. מכל מקום, מי שחושב שגילה היא חלק מירושלים (עובדתית, היא חלק מירושלים, אבל מה חשובות העובדות?) לא יתקבל למגמת אדריכלות ב"בצלאל" בירושלים.

צעירה, תושבת גילה, שביקשה להתקבל למגמה, לא התקבלה. לא זו בלבד שהיא תושבת גילה, בראיון הקבלה היא גם לא השיבה את התשובה "הנכונה" לשאלה "האם לדעתה גילה היא בכלל חלק מירושלים?"

מן הסתם, "בצלאל" יכחישו שתשובתה על השאלה הזו היא הסיבה לאי קבלתה. הם יספרו, בוודאי, שהסיבות הן אחרות לגמרי, היא פשוט "לא מתאימה". אבל קשה שלא לחשוד בהם, במניעי הפסילה, כאשר בראיון קבלה למוסד, כאשר עמדה מולם צעירה חסרת ניסיון וביטחון, ומי שאמורים לקבוע את עתידה האקדמי והמקצועי, שאלו אותה את השאלה הפוליטית הבוטה הזאת. כל אדם סביר יבין, שמי ששאלו בראיון קבלה שאלה כזו, לא עשו כן בתמימות.

צעירה אחרת, תושבת היישוב הקהילתי רקפת שבגליל, נשאלה בידי ועדת הקבלה של "בצלאל" לדעתה על ועדות הקבלה. כידוע, מתקיים מסע הסתה חמור נגד ההתיישבות היהודית בגליל ובנגב, המתמקדת בדה-לגיטימציה לזכותה של קהילה לבחור את חבריה, תוך סילוף מהותן, תפקידן ואופן פעולתן של ועדות הקבלה. והנה, יושב לו הטריבונל הקובע האם אותה צעירה תוכל להגשים את חלומה האישי, המקצועי והאמנותי ולהיות אדריכלית, ושואל אותה לדעתה על המוסד הקיים ביישוב שלה, והיא יודעת שהוא מהווה יעד למתקפות מצד מי שיודעים מה "נכון" לחשוב.

מה תעשה אותה צעירה? האם היא יודעת שצעירה אחרת, שלא השיבה "נכון" על השאלה בנוגע לגילֹה, לא התקבלה ללימודים?

ישראל היא מדינה דמוקרטית, הנושאת את דגל החופש האקדמי. אין ניגוד בוטה יותר לחופש הדמוקרטי, מטריבונל קומיסארים הממיין את תלמידיו על פי השקפותיהם הפוליטיות, וקובע את עתידם המקצועי על פי התיישרותם לפי צו הפוליטיקלי קורקט.

החופש האקדמי מעודד נון-קונפורמיזם, מחשבה יוצרת, ערעור על מוסכמות, חשיבה מחוץ לקופסה, הפרייה אינטלקטואלית ואידיאולוגית המבוססת על ריבוי דעות. והנה, ב"בצלאל" בוחנים את התלמידים האם הם חושבים על פי מה ש"נכון" בעיני מנהלי המוסד. מי ראוי להיות אדריכל, על פי "בצלאל"? מי שחושב "נכון". או, לחלופין, אנוס היודע לדקלם היטב את מה שמצפים ממנו. ומי שכבר בראיון הקבלה יודע להשיב את התשובות הנכונות, מן הסתם ייטיב לדקלם אותן לאחר תהליך האינדוקטרינציה שיעבור במוסד, כך שהוא לבטח מתאים למקצוע.

מנהלת "בצלאל" אווה אילוז, כתבה מסה ארוכה בגיליון האחרון של מוסף "הארץ", בה התמודדה עם השאלה מדוע הישראלים הם צייתנים כל כך. האמת היא, שאיפיון הישראלים כצייתנים, מנותק מן המציאות עד גיחוך. אולם קשה לאילוז להתמודד עם התופעה של ההתגייסות לצה"ל במוטיבציה גבוהה, ולכן היא בנתה מגדל קלפים פסבדו-פילוסופי ופסבדו-פסיכולוגי על צייתנותם של הישראלים.

היא הציגה את הצייתנות הזאת בשלילה מוחלטת. והנה, מסתבר שהמוסד שהיא עומדת בראשו, מטפח צייתנות וכניעוּת בקרב תלמידיו, ועמידה בקריטריון המקצועי של יכולת לדקלם את הסיסמאות "הנכונות".

מי יִגְלֶה עפר מעיניך, בוריס שץ, חלוץ העליה השנייה, מייסד "בצלאל" - כאבן יסוד בהגשמת הציונות?

אהוד: אתה צודק במאה אחוז! הבחירה התמוהה של ידוענית עיתון "הארץ", הפרופסורית עיוורת הצבעים לישראל אווה אילוז, שמאמריה המעמיקים על ישראל שהיא כביכול מכירה – מתורגמים בו מצרפתית לעברית – בחירתה לעמוד בראש "בצלאל" – היא כאילו הירשו לה להטיל מימיה, בצרפתית כמובן – על קברו של בוריס שץ, וזאת אכן היא עושה על פי דיעותיה ההיסטוריות הנלוזות, הרצופות בורות ואי-הבנת המתרחש כאן – אך מקובלות מאוד במוסף "הארץ" השמאלני, המטפח שנאות ישראל ושלשולים מילוליים של "פרופסורים" מהז'אנר שלה.

3. עליהום על ישיבות ההסדר

בדיון הראשון של ועדת פרי, ועדת השרים לשוויון בנטל, העלה השר עמיר פרץ לדיון את סוגיית ישיבות ההסדר, והעובדה שהשירות הצבאי של תלמידיהן מקוצר. אמר, ורץ לספר לחבר'ה, כלומר לעיתונאים. נחום ברנע ועיתונאים אחרים קפצו על המציאה כמוצאי שלל רב. הנה, הזדמנות לסנוט בציונות הדתית ולהביך את נפתלי בנט ו"הבית היהודי". המשוואה ששירטט עמיר פשוטה. החיילים הרגילים משרתים שלוש שנים. החרדים משתמטים ואינם משרתים כלל. חיילי ישיבות ההסדר משרתים מחצית התקופה ולכן הם חצי משתמטים. שוויון בנטל? שישרתו כמו כולם.

שאלת ישיבות ההסדר ואורך תקופת שירותם בהחלט ראויה לדיון ואינה מובנת מאליה. אולם ההצגה הזו, בדיון הזה, חוטאת לאמת וחוטאת לבני"שים, כפי שמכונים בצה"ל בני ישיבות ההסדר. לאמתו של דבר, תלמידי ישיבות ההסדר הם היפוכם של החרדים המשתמטים.

בעוד החרדים מציגים סתירה בין שירות צבאי ללימוד תורה, ישיבות ההסדר הן ההוכחה שאין כל סתירה בין השניים. עובדה, לומדי התורה בישיבות ההסדר, שלבטח אינן נופלות ברמה וברצינות שלהן בלימוד התורה מן הישיבות החרדיות, משרתים בצה"ל; כולם, גם העילויים שבהם, גם הרבנים, גם מי שיהיו גדולי התורה.

אך אין המדובר רק בעצם השירות הצבאי, אלא באיכותו. כל תלמידי ישיבות ההסדר בעלי כושר קרבי משרתים כלוחמים קרביים. שעה שהחרדים משתמטים, הם מסכנים את חייהם. בשעת מלחמה, כאשר בני הישיבות החרדיות יושבים בישיבות, הם נלחמים, ורבים מהם אף נפלו בקרב או נפצעו. איזו מין השוואה מרושעת היא זו?

באותו שבוע שבו עמיר פרץ, בסיוע התקשורת, יצר את מצג השווא אודות הבני"שים כ"חצי משתמטים", קראתי בדף הפייסבוק של הרב יובל שרלו ברכה לארבעה מתלמידי הישיבה שלו, שהיו בין החיילים המצטיינים שהוזמנו לבית הנשיא ביום העצמאות. ארבעה חיילים מצטיינים, בשנה אחת, מאותה ישיבה. עובדה זו מנוגדת לכל כללי הסטטיסטיקה. היא מעידה על המוטיבציה האדירה של הבני"שים בשירותם הצבאי. כל מי שזכה לשרת עם בני ישיבות ההסדר מודע לעובדה הזו.

ההשוואה של בני ישיבות ההסדר למשתמטים החרדים עושה להם עוול חמור. ההשוואה המתאימה יותר היא לנח"לאים. כמו בני הישיבות, גם הנח"לאים משרתים שירות ארוך יותר, אך חלקו הצבאי בפועל, קצר יותר.

כנח"לאי, שירתי שלוש שנים ושמונה חודשים. 8 חודשים יותר מחייל רגיל. אולם מתוך זה, שירתי במדים, כלוחם, שנתיים ו-4 חודשים. 8 חודשים פחות מחייל רגיל. אף שעד רגע גיוסי התלבטתי מאוד בין התנדבות ליחידה מובחרת לבין התנדבות לנח"ל, הייתי שלם עם החלטתי. ראיתי בהקמת קיבוץ צעיר בגולן משימה לאומית חשובה לא פחות מהשירות הצבאי. על הרעיון הזה חינכתי את חניכיי בגרעינים צעירים לאורטל, אחרי שחרורי.

גם היום אני רואה בהקמת קיבוץ צעיר בגולן משימה לאומית חשובה לא פחות מהשירות הצבאי. עם זאת, יש לי ספקות אודות השירות בנח"ל. עובדה, כמעט כל חבריי לא הגשימו בקיבוץ, אך שירותם הצבאי פרופר, במדים, היה קצר יותר משל אחרים. ואילו אני, גם אלמלא שירתי בנח"ל, הייתי מגשים בקיבוץ.

וכך גם לגבי ישיבות ההסדר – בהחלט ראוי לבחון את השאלה, האם לא ראוי לשלב שירות באורך מלא, עם לימוד התורה. אני מבכר בהחלט את ישיבות השילוב ואת מדרשות השילוב, המשלבים במסלולם הארוך שירות צבאי מלא, ככל חייל. זה המסלול הראוי בעיניי לישיבות ההסדר. בהחלט, יש מקום לדיון ציבורי בסוגייה. אולם קיומו במסגרת דיון על השתמטות החרדים עושה עוול ללוחמים, בני הישיבות.

כנח"לאי, שירותי במדים היה קצר יותר משל חבריי ביחידות אחרות, אולם לחמתי כמותם ב"שלום הגליל" ושירתי כמותם, כלוחם ומפקד, בשנים הקשות בלבנון. וכך גם בני ישיבות ההסדר. כלוחם בנח"ל המוצנח (שבשעתו היה חלק מחטיבת הצנחנים) שירתי עוד עשרים שנה במילואים ולא היה כל הבדל בין חבריי ליחידה, צנחנים רגילים, לביני. יחד שירתנו בשתי האינתיפאדות ובמבצע "חומת מגן".

לפני כעשרים שנה, הצטרפה לפלוגתנו קבוצה גדולה של בני"שים – בני ישיבות הסדר ששירתו בצנחנים. הם השתלבו בתוכנו נהדר, והיו לוחמים מעולים. אני השתחררתי לפני שמונה שנים, בגיל 42. לפני ימים אחדים שוחחתי עם אחד מחבריי הבני"שים. הוא היום בן 42, ועדין משרת, יחד עם עוד כמה מחבריו, כלוחם בפלוגה. בשנים שחלפו מאז השתחררתי, הם הספיקו להיקרא למלחמת לבנון השנייה, ל"עופרת יצוקה" ול"עמוד ענן".

איך ניתן להשוות אותם למשתמטים החרדים? זהו עוול להם, עוול לאמת וזילות הדיון הציבורי.

ולמי שמפקפק באיכות שירותם של בני ישיבות ההסדר, אני ממליץ לקרוא את ספרו המצוין של הרב חיים סבתו "תיאום כוונות", המתאר את לוחמת הגבורה של חבריו ושלו בקרבות מלחמת יום הכיפורים.

4. אינטלקטואליות עקרה

תגובה לאווה אילוז, "ללמוד אזרחות גרועה",

מוסף "הארץ" 24.5.13

כל דיון עומק בריבוי תאונות הדרכים בישראל, מביא למסקנה אודות "הגורם האנושי" – הקושי של הישראלי לקבל מרות, לקבל סמכות, להישמע לשוטר, שלא לדבר על תמרור. למה? משהו אנרכיסטי טבוע, כנראה, בדנ"א של הישראליות. מכאן, למשל, התופעה הישראלית כל כך של הבהוב אורות כדי לסמן לנהג ממול שניידת משטרה אורבת לו בהמשך הדרך. גם הנהג המאותת יודע שהניידת נועדה לאכוף את חוקי התנועה ולהציל חיים, אבל משהו בישראליות, משהו מרדני, דוחף אותו לאותת לנהג שממול, שאותו אין הוא מכיר אך איכשהו הוא חש כלפיו סולידריות כאל "אחד מהחבר'ה", ש"השלטונות" ממתינים לו מעבר לפינה.

לאותה תשובה יגיע דיון עומק בסוגיית הערמות המס – משהו בישראליות מעודד את היצירתיות בהתחמקות מתשלום מיסים.

לא בכדי, כאשר אנו נדרשים להגדיר את הישראליות, המילים "ברדק", "בלגן", "פרטאץ'" וכו' – תמיד יימצאו במקום מרכזי בין ההגדרות. למה? כי זו המציאות הישראלית, לטוב ולרע.

לרע, כי כך קשה לקיים מדינה, כי כך המשילות כמעט בלתי אפשרית, כי קיום חברה מחייב סמכות.

לטוב, כי הצד השני של המטבע הוא יצירתיות, מעוף, יוזמה, אינדיבידואליות, מקוריות, יכולת לייצר פתרונות מחוץ לקופסה, יכולת לאלתר. יש סתירה מובנית בין התכונות הללו לבין סדר ומשמעת. חברה המבוססת על משמעת, מתקשה בפיתוח היצירתיות והאלתור. חברה המבוססת על יצירתיות ואלתור, מתקשה באכיפת משמעת ובהטלת סמכות. לכל סוג של חברה יש יתרונות אך יש גם מחיר. אנו משלמים מחיר על אי הסדר, על הקושי להטיל משמעת, לעיתים אף מחיר דמים, ויש לנסות לצמצם אותו, אולם בזכות איפיוני היצירתיות והאלתור, היוזמה והמקוריות, הגענו להישגים דמיוניים, שאין להם אח ורע בכל מקום בעולם.

בכל מקום בעולם ידוע שקשה מאוד לנהל ישראלים. הישראלים אינם ממושמעים, הם בלתי נהילים בעליל. ואף על פי כן, הישראלים מבוקשים מאוד בעולם, כיוון שיצא להם מוניטין של יצירתיות ויכולת לחשוב מחוץ לקופסה.

לפני שנים אחדות, חזרה שרת החינוך יולי תמיר נלהבת ומאוהבת מסיור בסינגפור. בין השאר היא סיפרה בעיניים בוהקות על משמעת הברזל הנהוגה בבתי הספר במדינה הדיקטטורית הזו. היא התפעלה מהחיזיון של מורה המדבר באמצעות רמקול לכיתה בת 40 ילדים שקטים וממושמעים.

בישראל, מציאות כזאת אינה יכולה להתקיים. כל הניסיונות לחדש את מנהג הקימה לכבוד המורה הנכנס לכיתה, שמשום מה כמעט כל שר חינוך מנסה להנהיג, נוחלים כישלון חרוץ. למה? הרי כך מקובל כמעט בכל מקום בעולם. אצלנו לא, כי יש בנו משהו מרדני, בועט בסמכות.

לכן, כל כך לא טבעי לילדינו לכנות את מוריהם "המורה", ולא בשמם הפרטי. לכן, כל כך קשה לאכוף מחדש את התלבושת האחידה, וכדי לאפשר תלבושת אחידה, מציעים לילדים חולצות טריקו בשלל צבעים לבחירתם, והיא נראית הדבר הרחוק ביותר שאפשר ממדים. כאשר אנו רואים בקולנוע סרט המתאר בית-ספר – לא חלילה במדינה דיקטטורית, אלא בארה"ב, באוסטרליה או באירופה, אנו נדהמים. אנו נדהמים מהפער העצום בין מה שאנו מכירים לבין מה שאנו רואים. ילד, עולה חדש, המגיע לכיתה בישראל – אינו מאמין למראה עיניו. לחוסר הכבוד למורה, לחוסר הנימוס, לחוסר המשמעת. לוקח לו זמן רב להסתגל. מערכת החינוך הישראלית והחברה הישראלית משלמות על כך מחיר לא פשוט, אך היתרונות גדולים מן החסרונות.

וכך גם בצבא. מישהו יכול לדמיין חיילים ישראליים משרתים במשמר המלכה באנגליה? מישהו יכול לדמיין חיילים ישראליים צועדים בצעדי אווז במצעדים? מישהו יכול לדמיין את המשמעת בצה"ל בדמות המשמעת בצבא האמריקאי שאנו רואים בסרטים על מלחמת וייטנאם?

אנו רואים את חיילי צה"ל המרושלים, ולעיתים הם נראים יותר כמו מיליציית יחפנים מאשר כמו צבא מסודר של מדינה. אני שירתי בסדיר בתקופה שבה הרמטכ"ל רפאל איתן ניסה לאכוף על חיילי צה"ל חבישת כומתה על הראש. והרי הכומתה היא כובע, היא נועדה להיות על הראש. באיזה צבא בעולם יש ספק שמקומה של הכומתה היא על הראש? והנה, חבריי ואני מעולם לא חבשנו את הכומתה על הראש. לרוב היא היתה תחובה בכיס המכנסיים, כאשר משולש קטן מציץ החוצה מהכיס, כדי להשוויץ בפני הבנות בצבעה האדום, אך גם כדי שתהיה מוכנה ב"שלוף" למקרה שאיזה מ"צ יעבור בסביבה. אני זוכר את הרס"ר שלנו מעניש חייל שמ"צ דפק לו תלונה על כומתה. "בשביל מה אנחנו מאמנים אתכם שנתיים?" הוא שאג. "כדי שאיזה ג'ובניק מהמשטרה הצבאית ישיג אתכם בריצה ויצליח לתפוס אתכם?" לא בכדי, כאשר דן שומרון מונה לרמטכ"ל הוא ביטל את חובת חבישת הכומתה. הוא הבין שהפקודה הזו אינה מיושמת, והיא הפכה לבדיחה.

צה"ל משלם מחיר על חוסר המשמעת. אולם הצד השני של המטבע הוא צבא גמיש מבחינה  מחשבתית, עם יכולת תמרון וראש גדול למפקדים זוטרים, עם סיירות ויחידות מובחרות המבצעות מבצעים שקשה להעלות אותם אפילו בדמיון ועם כישרון גדול לצאת מהמצבים  הקשים והמורכבים ביותר כשידינו על העליונה.

מה הסיבה לקושי של הישראלים לקבל מרות וסמכות, להיות ממושמעים וצייתנים? יש לכך הסברים שונים, כמו אלפי שנים של העדר ריבונות וחיים בקהילה וולונטרית, כמו המסורת של ההערמה על הגוי ועל ה"מדינה" של הגויים כמעט כמצווה, כמו מסורות שעוצבו בארץ בתקופת המנדט בנוסח "סחיבת" תרנגולים לקומזיץ של הפלמ"ח ובוודאי שיש לכך גם הסברים נוספים. אולם מעבר לכל ההסברים – העובדה היא עובדה, והיא מעל לכל מחלוקת אפשרית. יש למציאות הזאת יתרונות וחסרונות, אך אין ספק שזו המציאות.

והנה, במוסף "הארץ" האחרון, מתמודדת אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של "הארץ" בחודשים האחרונים, במסה בת חמישה עמודים תמימים, עם השאלה מדוע הישראלים הם... צייתנים כל כך. חמישה עמודים של ניסיון פסבדו פילוסופי ופסבדו פסיכולוגי להסביר לעומק תופעה שאינה קיימת, שהיא היפוכה המוחלט של המציאות. מאמר, שערכו כערך מאמר מדעי המסביר מדוע השמש מפיקה חושך או מדוע המים יבשים. המאמר הזה הוא התגלמות המושג אינטלקטואליות עקרה ומנותקת.

אווה אילוז אינה מבינה מדוע הישראלים מוכנים ללכת לצבא, מתנדבים ליחידות קרביות, מסכנים את חייהם בשירות קרבי, משרתים שנים רבות במילואים. אמנם במשפט נדיר של פיכחון היא כותבת: "למען האמת, אין לי שום פתרון מעשי ומיידי לאלפי הטילים של חיזבאללה או לשנאה העזה ליהודים שנצברה במדינות ערביות רבות." אך מיד לאחר מכן מופיעה המילה "אבל", המחזירה את המאמר לסורו.

הישראלים אינם ממושמעים, אינם מקבלים מרות, אינם מקבלים סמכות, אבל הם יודעים שמדינת ישראל נמצאת באזור עויין ומוקפת במדינות ובעמים החותרים להשמידה. המיליטריזם זר לישראליות, ולכן צה"ל נראה שונה כל כך מצבאות אחרים, אולם הישראלים מבינים את האחריות האישית הנדרשת מהם לאפשר את קיומה של מדינתם. הישראלים יודעים מה המשמעות של הפסד במלחמה הזאת. הישראלים יודעים שלא לפני שנים רבות חווינו את המשמעות של העדר צבא וכוח עצמאי משלנו, באופן הטרגי ביותר. ערך הסולידריות היהודית, הערבות ההדדית – אף שהוא נשחק במידה רבה, ויש גורמים הפועלים נמרצות לשחוק אותו יותר, הוא עדין ערך מרכזי בחברה הישראלית. אלא שאת האמתות הללו האינטלקט של אווה אילוז אינו מסוגל לקלוט. ולכן, היא מסבירה את ההתגייסות כ..."צייתנות", וכותבת מסה שלמה, חסרת שחר עד גיחוך, המנתח את הצייתנות הישראלית. 

אהוד: "מסותיה" של אווה אילוז, שדומני כי נכתבות במקורן בצרפתית ומתורגמות לעברית, הן אחד ההישגים המפוארים ביותר של הטמטום הפושה במחנה השמאלני בישראל!

5. העריקה ועונשה

אחד הטיעונים המוזרים של אוהדי העריקה מהמלחמה בטרור (או בשם חיבה מכובס "סרבנות") הוא שהם מוכנים לשלם את המחיר ולשבת בכלא.

למה הטיעון הזה מוזר? כי העובדה שעבריין נענש ומשלם מחיר על העבירה, אינה הופכת את העבירה ללגיטימית. ומה פירוש "מוכנים לשלם את המחיר"? מישהו שואל אותם אם הם מוכנים להיענש על העבירה?

אבל מאחר והטיעון הזה פופולארי מאוד בשיח הציבורי על העריקה – מה פשר הקמפיין נגד ענישתו של העריק נתן בלנק? אם הוא בוחר בעריקה, שיתכבד וישלם את מחיר העבריינות. ואם הוא עורק שוב ושוב, שיתכבד וישלם שוב ושוב את מחיר עריקתו.

6. צעד גדול לחברה הישראלית

המלצות ועדת פרי בנושא גיוס חרדים, נותנות מענה משמעותי ואמיץ לאחד החוליים הקשים של החברה הישראלית – העובדה שמגזר שלם בעם ישראל, לאורך שנים, משתמט מחובותיו הלאומיות ואינו שותף בהגנת המדינה ושלום אזרחיה.

פרסום ההמלצות מעורר דיון ציבורי סוער וההמלצות מותקפות משני כיוונים עיקריים. כיוון אחד הוא החרדי – התנגדות נחרצת לרפורמה, שנועדה לשנות את המצב הנוכחי, הנוח להם והם דבקים בו. הכיוון האחר הוא נגד הפשרנות שבהצעות, נגד הוויתורים. איזה מין שוויון בנטל הוא זה, יאמרו המוחים, כאשר גיוסם של החרדים נדחה לגיל 21, כאשר 1,800 תלמידי ישיבות בכל שנתון לא יגויסו?

לא אעסוק במאמר זה בביקורת מן הצד החרדי. באופן בסיסי, אני רואה בהשתמטות מעשה בלתי מוסרי, המקעקע את יסודות הסולידריות היהודית, סותר את ערך הערבות ההדדית שהוא אחד הערכים החשובים ביהדות, סותר את החובה המוטלת על הכול להשתתף במלחמת מצווה. ואיזו מלחמה היא התגלמות המושג "מלחמת מצווה", יותר מהמאבק על קיומה של המדינה היהודית ושלומם וביטחונם של אזרחיה, הנמשכת מיום הקמת המדינה ולמעלה מעשרים וחמישה אלף איש מסרו בה את נפשם?

אני רוצה להתייחס דווקא לביקורת מצד "השוויון בנטל" (איני אוהב את המונח הזה, כיוון שאני רואה בשירות בצה"ל ובשירות הלאומי זכות גדולה, לא נטל). קל לי להבין את הביקורת, כיוון שההצעה באמת אינה אידיאלית, רחוקה מכך, ואינה נותנת את המענה היחיד שהנו צודק והוגן – שירות שווה לכול.

עקרונית, אין מקום לדחייה ואין מקום למכסות. אני רואה בלימוד תורה ערך, וסבור שהמדינה היהודית צריכה לראות בו ערך ולתמוך בלימוד התורה ובלומדי התורה לגווניהם השונים. אולם לומדי התורה צריכים לשרת בצה"ל ולהיות מודל של ספרא וסייפא. ולמרות עמדתי העקרונית, אני תומך בפשרה מן הסוג שמציעה ועדת פרי.

אני מאמין ברפורמות, איני מאמין במהפכות. אי אפשר לתקן באבחת חרב מציאות שנבנתה במשך 65 שנים. אי אפשר לתקן באחת שגיאות גדולות של שני המנהיגים הגדולים, בן גוריון ובגין – הראשון שאפשר את עצם ההשתמטות והשני שהפך אותה לגורפת והמונית.

ניסיון לכפות על הציבור החרדי גיוס מלא מיידי, היה נכשל, והמחיר החברתי שהיה גובה היה כבד ביותר.

מן הראוי היה ליצור שינוי הדרגתי בהסכמה, בהידברות אמת עם החרדים. הסכמה כזו היתה ראויה וטובה יותר, גם אם השינוי היה קטן יותר ואיטי יותר, בשל עצם היותו שינוי בהסכמה. למרבה הצער, ההנהגה החרדית, הרבנית והפוליטית, לא היתה מוכנה לכל פשרה אמיתית. ואף על פי כן, ועדת פרי גיבשה הצעה רצינית, מאוזנת, המתחשבת במציאות, המתחשבת בעמדת החרדים – לא מהפיכה אלא רפורמה. יש לקוות שהמערכת הפוליטית הישראלית תגלה בגרות, ותאמץ אותה. יש לקוות, שגם ההנהגה החרדית תשנה את גישתה, ותהיה מוכנה להיות שותפה לשינוי, ובכך גם להשפיע על פרטיו. אולי ההכרה בכך שמה שהיה לא יוכל עוד להימשך, תביא את ההנהגה החרדית לשינוי כזה.

רפורמה נוספת שהוצגה היא פתיחת אזורי הרישום של המועצות הדתיות. רפורמה זו נועדה לנטרל את הכוח-להשחית של רבנים שמרניים קיצוניים, הממררים את חיי האזרחים המסורתיים והחילונים, התלויים בהם לצרכי נישואין וגירושין. אין זו מהפיכה רבתי בחיי הדת בישראל – אין אלו נישואין אזרחיים וגם לא הצעד הראוי של הענקת מעמד שווה לכל הזרמים ביהדות. מסיבה זו, נמתחה ביקורת חריפה על הרפורמה, בטענה שמה שהיה הוא שיהיה ואין שום משמעות לשינוי.

אולם השינוי הזה יאפשר לכל זוג לבחור ברבנים פתוחים ונאורים, הקשובים לצרכי הנישאים – רבנים המייצגים יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. נהירת זוגות צעירים לרבנים הללו, יחייב את כל הרבנים להתאים את עצמם ללקוחותיהם, כתנאי להישרדותם. יש השוללים את השינוי, דווקא בשל חששם מהצלחתו, כיוון שהם רוצים להיבנות מפרי הסלידה מהרבנות, כתוצאה מהמציאות השוררת בה עתה. אולם כמו בנושא הגיוס, גם בשירותי הדת, מן הראוי לתמוך בשינויים ההדרגתיים, המהווים צעד גדול לחברה הישראלית.

7. השוואה נואלת

"אני הוא זה שאמר מעל דוכן הכנסת, שהשואה היתה הפשע החמור ביותר בתולדות האנושות המודרנית," הכריז בגאווה ח"כ אחמד טיבי בראיון לאילנה דיין בגל"צ. ומיד הוסיף: "הייתי מצפה מקורבנות השואה שלא יהפכו אחרים לקורבנות שלהם. והנה, אתם הפכתם אותנו לקורבנות של הקורבנות!" – ומכאן הלך והרחיב בתיאור העוולות הנוראיות שגרמנו לקורבנות הפלשתינאים, ואין הכוונה למלחמת ששת הימים ("הכיבוש") אלא למלחמת העצמאות, להקמת מדינת ישראל.

כמה ציניות ותחכום יש במהלך הזה של טיבי. הנה, הוא מכריז, ראו כמה אני אמפתי לסבל שלכם, עכשיו אני תובע מכם להכיר בסבל שלי. סבל מול סבל. אסון מול אסון. שואה מול "נכבה". ובהבדל – בעוד הפלשתינאים אינם אשמים בנכבה של היהודים, היהודים אשמים בשואה של הפלשתינאים, המשלמים מחיר נורא על לא עוול בכפם.

המהלך הציני המתוחכם הזה, ליצור משוואה בין השואה שנעשתה ליהודים באירופה ל"נכבה" של הפלשתינאים, נעוץ בשקר היסטורי כבד ומוכתם בדמגוגיה שקרית ונואלת. עצם ההשוואה בין המאורעות ההיסטוריים – כל כולה שקר ציני.

מלחמת העצמאות לא היתה תכנית השמדה של עם בידי עם אחר, אלא מלחמה בין שני עמים. העם המציג עצמו כקורבן, היה התוקפן, שדחה כל פשרה כיוון שלא היה מוכן להשלים עם קיום עצמאי של יהודים בארץ-ישראל. הוא שתקף את היישוב היהודי מיד למחרת החלטת החלוקה של האו"ם, בחמת רצח והשמדה, כדי למנוע את הקמת המדינה. ומדינות ערב הן שפלשו למדינת ישראל בת יומה כדי להחריבה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. זה היה שלוש שנים בלבד אחרי השואה.

להפסיד במלחמה זה אסון. להפסיד במלחמה טוטאלית – זה אסון כבד שבעתיים. אין ספק שהיה לפלשתינאים אסון במלחמת העצמאות; הם שילמו את מחיר תוקפנותם הרצחנית ונושאים באחריות מלאה לכל תוצאותיה ומחיריה.

המהלך הציני של אחמד טיבי, לעשות לנו טובה ולהכיר בשואה ובשם הכרה זו להציג את הפלשתינאים כ"קורבנות של הקורבנות", מתוחכם יותר מהכחשת השואה, הפופולארית כל כך בקרב הערבים, ולא פחות ציני ממנה. כמו הכחשת השואה, גם התרגיל הציני של טיבי יוצא מנקודת המוצא שמדינת ישראל קיימת בשל השואה.

ישראל לא קמה בשל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כפי שנאמר במגילת העצמאות. זכותנו הטבעית היא זכותו של כל עם להגדרה עצמאית ולמדינה ריבונית במולדתו. זכותנו ההיסטורית, היא זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ-ישראל. בשם הזכויות הללו נתנה בריטניה את הצהרת בלפור, שנות דור לפני השואה, והכיר בה חבר הלאומים. בשם הקושאן הזה החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. במגילת העצמאות מופיעה השואה רק בפסקה השביעית, אחרי תיאור זכותנו ההיסטורית על הארץ, הגעגועים והקשר של היהודים בגולה לארץ והמעשה הציוני – ולא כטיעון לצדקת הציונות, אלא כהוכחה לחוסר התוחלת של חיים יהודיים ללא ריבונות במולדת.

הצגת השואה כגורם להקמת המדינה, הצגת תוצאות מלחמת העצמאות כמקבילה של השואה ואת התוקפנים הערבים כקורבנות הקורבנות, הוא מהלך פוליטי ציני נואל, מסוכן, מכוער וחמור יותר מהכחשת השואה.

אך מה נלין על אחמד טיבי, כאשר המראיינת הגישה לו להנחתה את ה"שאלה": "אתה דורש ממני להכיר בסבל שלך. אתה מכיר בסבל שלי?"

* * *

ניצן הורביץ

מי יבנה לי בית?

לפני כמה שנים גמרתי לשלם את המשכנתא על הדירה שלי. זה היה אחד הימים הנחמדים בחיי. תחושה של שחרור גדול אחרי 25 שנות תשלומים. התחלתי בדירת קרקע קטנה שקניתי אחרי הצבא, עם משכנתא של 100 אחוז מהבנק. אז זה היה אפשרי, כמובן עם ערבויות מפה ועד בנגלדש. מה עבר לי אז בראש? בפרץ של מחשבה בורגנית, לא כל כך אופיינית לילד אחרי צבא, חשבתי שבמקום לשלם שכירות במשך שנים ובסוף להישאר עם כלום, עדיף לקנות דירה עם משכנתא ולשלם את ההחזר החודשי ובסוף תישאר דירה.   

אמנם הבנק עשה עלי רווח עצום. הריביות, ההצמדות, הביטוחים... אבל בסך הכול, אני בר מזל. כי היום זה היה בלתי אפשרי. אין משכנתאות כאלה. היום צריך להביא לפחות 40 אחוז כסף מהבית. וגם אין דירות כאלה. כי עוד משהו קרה בתקופה הזו: המחירים קפצו לשמיים.

אחרי עשר שנים, מכרתי את דירת הקרקע, לקחתי עוד משכנתא וקניתי את הדירה שבה אני גר ב-12 השנים האחרונות. אם היום הייתי צריך לקנות את הדירה הזו, לא הייתי יכול. גם לא כחבר כנסת. לא שהיא גדולה או מיוחדת. 2.5 חדרים, קומה ראשונה, בלי חנייה, במרכז ת"א. והמחירים בשחקים.

נשגב מבינתי איך צעיר יכול להגיע היום לדירה, באיזשהו מקום. רק אם מישהו עוזר לו. ואם אין לו עזרה?

הרי דירה ממוצעת בישראל עולה 1.2 מיליון שקל, לפי נתוני הממשלה. בערים הגדולות, היכן שגם יש עבודה, עולה הרבה יותר. זאת אומרת, שצריך לבוא מראש עם חצי מיליון שקל ביד, רק כדי שהבנק ייתן לך הלוואה על שאר הסכום. אני לא מכיר הרבה אנשים סביבי שיש להם חצי מיליון שקל זמינים בכיס.   

אבל אין מה לעשות, אומרים לי. ככה זה השוק ואי אפשר להוריד את המחירים. אז חברות וחברים יקרים, זו אחת השאלות הכי נפוצות ששואלים אותי בהתמודדות שלי על ראשות העיר ת"א-יפו – כשאני מסביר איך אקדם דיור בר-השגה, וזו גם אחת הטעויות הגדולות בשיח הציבורי שלנו. אבל אנחנו לא צריכים להאשים את עצמנו בטעות הזו. כי לא נפלנו אליה במקרה. זו מנטרה שהוחדרה בכוח עצום במשך שנים לכל פינות חיינו, במטרה אחת: לשרת אינטרס מסויים, מאוד צר, של קומץ זעיר של בעלי עניין.

בוודאי שאפשר להציע דירות זולות יותר לקנייה או להשכרה, בתנאי שרוצים בכך. וכאשר השלטון רוצה, הוא גם עושה. למשל, בשטחים מסויימים, שאפשר פשוט לכנות אותם "השטחים", או למיגזר מסויים. אבל לא לכולם. לכולם אין גישה לדירה חדשה ב-600 אלף שקל, כמו שמציעים בחריש. זה דיור בר-השגה: ההוכחה שכאשר השלטון רוצה, הוא יכול להציע לציבור דירות טובות במחיר שפוי.

תכירו בבקשה את "הבנייה התקציבית", הידועה גם בשמה השני "מחיר למשתכן". מה זה אומר? שהמדינה או גורם ציבורי אחר, עירייה למשל, בונה בעצמה וקובעת מראש את מחיר הדירות שתמכור או תשכיר לציבור. הרי הגורם העיקרי במחיר הדירה הוא הקרקע. ורוב הקרקע בישראל היא של המדינה, ועלויות הבנייה למטר מרובע ידועות לכל קבלן זוטר. אז המדינה מתקצבת בניית דירות על אדמתה (אדמתנו, לא לשכוח) במחיר שהיא קובעת מראש בהתאם לעלויות הבנייה. ממש כמו שהמדינה מתקצבת בנייה של בתי ספר ובתי כנסת ומחנות צבא, וכבישים, ויודעת בדיוק כמה זה יעלה לה. והמחיר של דירה כזו יהיה חצי ממה שעולה דירה עכשיו.

רגע, רגע, זה מזכיר לנו משהו הסיפור הזה. עד לא מזמן, המון דירות בארץ נבנו בשיטה הזו. ככה ההורים שלנו הגיעו לדירה, וזו בעצם תמיד היתה נוסחה ישראלית מנצחת: איך לבנות הרבה דירות, מהר, ובזול. למשל כשהגיעו הנה גלי עלייה. הפעם האחרונה היתה בתחילת שנות ה-90'. המדינה בנתה אז 120 אלף דירות בשנה וחצי. עובדה.

ובעצם עוד הרבה קודם, היה לזה כבר שם נפוץ, שכל ילד הכיר. שיכון. יש גם משרד ממשלתי כזה: משרד השיכון. ויש חברות שיכון. אבל את מי ואת מה הן משרתות היום?

אם אתם חושבים עכשיו על הבניינים הישנים עם הדירות הזעירות, תחשבו שוב. השיכון של שנות האלפיים, לא יהיה בסטנדרט של שנות ה-50'. הדירות בבנייה ציבורית יכולות להיות בסטנדרט מעולה: דירות חדשות, מעוצבות, אטרקטיוויות. השאלה היחידה היא כמה הן עולות ומי מרוויח מהעסק: טייקון נדל"ן כלשהו, או הציבור הרחב.

ומי שמנסה למכור לכם שמה שקורה כאן זה מה שקורה בכל העולם – מטעה אתכם. הגישה העירונית החדשנית, במדינות הכי מפותחות, היא דווקא של בנייה ציבורית, איכותית, בדרך כלל גם בנייה ירוקה ומודרנית. ראיתי פרויקטים כאלה במו עיניי, והם מאוד יפים. בצרפת, למשל, התקבל לפני כמה שנים חוק שמחייב שבכל עיר לפחות 20% מהבנייה תהיה ציבורית. בשוק השכירות שם כמעט חצי מהדירות הן בבעלות ציבורית. בעיר חביבה כמו אמסטרדם שבהולנד, רוב הדירות הן ציבוריות.

אז בוודאי שאני תומך בהמשך בנייה פרטית, אבל בצידה תהיה גם בנייה ציבורית טובה, שתיתן פתרונות לאנשים בתחילת הדרך, למי שרוצה לבנות את חייו והיום זה נראה לו חלום רחוק. יהיה תמהיל של דירות: גדולות ובינוניות, יקרות ופחות יקרות, פרטיות וציבוריות, תהיה יד מכוונת שפועלת קודם כל על-פי הצרכים של התושב. ולכל מי שאומר: "הי, לי יש כבר דירה אז מה אכפת לי" – שיחשוב על הילדים שלו, ושיחשוב על עצמו בגיל יותר מבוגר כשיצטרך אולי דיור מוגן וייאלץ לשלם מחירים מטורפים.

הגישה שלי מעודדת מעורבות ציבורית בשוק הדירות. הרי הגורמים הציבוריים ממילא מעורבים בו עד צוואר, אלא שהיום ההתערבות שלהם היא רק לצורך מכירת חיסול של נכסי המדינה לטובת גורמים מסויימים. לא לטובתי, לא לטובתך. והשוק הוא הכול חוץ מלהיות "חופשי". היום הוא ריכוזי עד כדי מחנק.

נשמע חדשני? נועז? שונה?

צודקים. זה באמת שונה, כי המצב הנוכחי מחייב שינוי. ואני מרגיש שלזה בדיוק התכוונו בתנועה שלנו כשאמרו בימים רחוקים "לא עייפי דרך, כי אם מפלסי נתיב!"

חזק ואמץ,

ניצן

* * *

יהודה דרורי

לשלול מהם את האזרחות

מי שאינו מכיר במדינת ישראל ובחוקיה, או מי שמייחל להרס המדינה והשמדתה, מי שאינו רוצה לתרום למדינה לביטחונה ולכלכלתה, אינו ראוי לקבל את התואר אזרח ואינו צריך ליהנות מכל הזכויות להם זכאים אזרחים המאמינים במדינה הזו והתורמים לביטחונה ולכלכלתה.

 מי שלא מסכים למשפט הפותח שלא ימשיך לקרוא את המאמר הזה. גם מי שמסכים עם זה, מיותר שיקרא. אני מייעד את דברי הבאים לכל אלו "שאחזה בהם פלצות וגועל" לנוכח הכותרת כי הם ידעו היטב למי אני מתכוון. לכן כבר בתחילת הדברים אומר כי אני מתכוון לא רק ל"כת החרדים" (כי זה ברור) אלא גם לאותם עשרות אלפי ערבים קיצוניים החיים בקרבנו, (אף שהם המיעוט שבין ערביי ישראל)  ואשר נהנים משרותי המדינה ובו זמנית מייחלים להשמדתה.

מבחן האזרח הנאמן

כדי לדעת מיהו אזרח נאמן ומי האוייב – יש לחייב בשלב ראשון כל צעיר במגזר החרדי והערבי, להתייצב לשירות לאומי/צבאי. זה בכלל לא בטוח שהמדינה אכן תגייס אותו, קרוב לוודאי שלא, כי אין למדינה כסף לגייס לשירות לאומי וצבאי יותר מ-50% מהמתייצבים... אלא שהאקט של ההתייצבות אומר שהבן-אדם מוכן לתרום למדינה ולשרתה במידה וייקרא לעשות כך, שהוא מוכן בצד הזכויות שהוא מקבל מהמדינה גם לקבל על עצמו חובות. ההתייצבות הינה הצהרת נאמנות! ומי שאינו מוכן לשרת את מדינתו הוא אינו זכאי להיקרא: אזרח.

הסיסמה צריכה להיות: בלי חובות אין זכויות!

אין הצעה זו מציעה לגרש מהמדינה את המשתמטים מהתייצבות ומקבלת החובה לשרת, גם לא להכניסם למעצר ולא לקנסם – אלא פשוט לא לאפשר להם זכויות מסוימות שהמדינה מעניקה לאזרחיה הנאמנים.  המשתמטים ייקראו: תושבים. הם לא יוכלו לבחור ולהיבחר לכנסת ולגופים מוניציפליים, הם לא יהיו זכאים לשירותים ולקיצבאות של הביטוח הלאומי על כל מחלקותיו, גם לא לביטוח הבריאות (שיעשו זאת באופן פרטי), הם לא יקבלו פספורט ישראלי אלא רק תעודת-מסע ותישלל מהם האפשרות לקבל משכורת מהמדינה במישרין ובעקיפין. הם יחוייבו במס הכנסה קצת יותר גבוה (לממן את אלו השומרים  על המדינה...) אבל הם לא  יחויבו בתשלומי ביטוח לאומי.

מה קרה? מי מת?

בארה"ב ובארצות רבות אחרות קיים כבר שנים רבות מעמד של "תושב". אף אחד עוד לא מת מזה ובכל מקום מכירים בשלב הביניים הזה. גם אנחנו חייבים להכיר שבין החרדים (לא אצל כולם אבל אצל רובם!) ישנה עוינות גלויה וברורה למדינה ולחוקיה. (הם מאמינים שרק המשיח זכאי להקים מדינה יהודית), הם מאמינים רק בחוקי התורה (אבל בברוקלין למשל הם נאלצים להכיר גם בחוק האמריקאי...) – הכת הזו לא רק שאינה תורמת, הינה כת טפילית כמו שציין נכונה סגן השר בשבוע שעבר – ואף שאולץ להתנצל – כולנו יודעים שאמת היתה בפיו. תרומתם לכלכלה הינה אפסית, והגחלת עליה הם שומרים, לדבריהם, זה לא יותר מרמץ מעלה ריח טחוב, ואם מישהו כיום גורם נזק ליהדות, להתקרבות הנוער למקורות, להצטרפות גרים ישרים והגונים לעם ישראל, זו הכת החרדית החיה בקירבנו.

בסיכום, ישאל עכשיו כל אחד את עצמו: האם זה הוגן כי לי ולאותו בחור ישיבה משתמט משירות לאומי מגיעות אותן הזכויות? האם זה הוגן שהוא וחבריו אינם עובדים אבל נתמכים בעקיפין ממשכורתי?  עד מתי?!

* * *

"מסעותיי עם נשים"

ספרו החדש של אהוד בן עזר, "מסעותיי עם נשים" – הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה, רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן  פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

הספר נמצא עדיין בהדפסה ומיד לאחר שייצא לשוק ואולי עוד קודם לכן – בהפצה מוקדמת של המכתב העיתי – תצא הודעה על כך לכל הנמענים המעוניינים.

הספר יוצא לאור לאחר הפסקה של כארבע שנים מאז הרומאן הקודם של בן עזר "ספר הגעגועים" משנת 2009 – וגם הפעם אין מתוכננים שום ערבים ספרותיים ושום חגיגות בעקבות הופעתו – ובכך עושה המחבר, מדי כל ספר חדש – חסד גדול עם בני-משפחתו, חבריו וידידיו, שלא יהיה עליהם להשתתף בערב ספרותי שכאמור לא יתקיים. אולי יגיבו עליו, כמו על קודמו – במכתב העיתי. כל תגובה תתפרסם.

* * *

מרדכי קידר

מכת מצרים ה-11

כולנו מכירים את המצב של "טוטל לוס", אובדן כללי של רכב כתוצאה מתאונת דרכים, שאחריה אי-אפשר או לא כדאי לתקן אותו והוא מושלך למגרש גרוטאות.

המצב של מצרים כיום מזכיר מאוד את המצב של "טוטל לוס", אחרי סדרה ארוכה של תאונות וצרות שבאו עליה בשנתיים האחרונות, מאז שמובארכּ סולק אל כלוב הנאשמים. כל עוד היה הוא בשלטון, המדינה תיפקדה, אומנם לא היטב, אבל שררה בה יציבות עריצה. אך מאז שסולק, שום דבר אינו פועל במדינה עצובה זו, שמספר תושביה מגיע כיום ל-90 מיליון, שהם 90  מיליון בעיות.

הבעיות החלו ב-11 בפברואר 2011, כשמובארכּ נאלץ להתפטר אחרי שההפגנות נגדו הפכו את כל הסדרים במדינה, והגנרל מוחמד חוסיין טנטאווי דרש ממנו להסתלק על מנת להרגיע את הרחוב הגועש. טנטאווי נטל את רסן השלטון לחצי שנה, כדי לייצב את המערכת השלטונית ולהעבירה לדרג האזרחי. אך מה שקרה מאז הוא שהיציבות הדיקטטורית של מובארכּ התחלפה בתוהו ובוהו ציבורי בעל מאפיינים גוברים והולכים של אנרכיה, למרות שהשלטון נמצא בידי קבוצה שזכתה בו באופן דמוקרטי. נראה כי מצרים תתרום מונח חדש למדעי המדינה: "אנרכיה דמוקרטית" או "דמוקרטיה אנרכית".

למרות שבמצרים יש נשיא, צבא, משטרה ומערכת משפטית, נראה שכל מרכיבי השלטון הללו אינם פועלים כמערכת אחת, אלא כל אחת מתנהגת על פי האג'נדה הפרטית שלה, כאילו היא נמצאת במדינה נפרדת. כך, למשל, הציבור בוחר פרלמנט ובית המשפט מפזר אותו; הנשיא מוציא צווים שלטוניים כתחליף לחוקי הפרלמנט ובית המשפט מבטל אותם; רוב הציבור בוחר נשיא, אך חלקים רבים של הציבור רוצים לסלקו; נבחר נשיא איסלאמיסט, אך הוא נאלץ לנהל את המדינה על פי חוקים המנוגדים לשריעה; הבדווים בסיני הם אזרחי מצרים, אך מתנהגים כאילו מדינתם היא האויב שלהם.

סוגרים עם ראשי השבטים

הקש האחרון שהועמס על גבו השבור של הגמל המצרי היה חטיפתם של שבעה חיילים בסיני על ידי בדווים במטרה ללחוץ על השלטון לשחרר כמה מאנשיהם הנמצאים במעצר. החטיפה הציבה את נשיא מצרים מוחמד מורסי בין הפטיש לסדן: ויתור שלו לבדווים בשחרורם של החיילים יתפרש, ובצדק, ככניעה של המדינה לקבוצת פושעים אלימה, שתעודד אותם, כמו גם קבוצות אחרות, לנקוט צעדים דומים בעתיד לשם השגת הישגים. מצב כזה, כשכל פורע חוק יכול להפעיל לחץ על השלטון במטרה להכניעו, משמעותו היעדר מדינה. אולם יציאה למתקפה על הבדווים בכוח צבאי גדול מציבה בעיה לשלטון "האחים" המתיימר להיות דתי, ואיך יכול משטר כזה להביא להריגתם של מוסלמים? בנוסף, הבדווים משתפים פעולה עם חמאס, ומורסי חושש מהתעמולה של חמאס ויותר מכך – מהאח הגדול של הארגון, אמיר קטר.

   ב-22 במאי שוחררו שבעת החיילים בריאים ושלמים לאחר שנציגי הצבא נפגשו עם ראשי השבטים של ג'בל חלאל. אומנם יש להניח כי הבדווים הוזהרו שהצבא ינקוט יד קשה, אבל עצם העובדה שהשלטון נאלץ להפיס את דעתם של ראשי השבטים מעידה מיהו בעל הבית בסיני. לא התפרסם מה הובטח לראשי השבטים בתמורה לשחרור החיילים, אך הממשלה נאלצה שוב לשחק על פי כללי המידבר, שכל מי שמבקש משהו, עליו לסגור עניינים עם ראשי השבטים. למאבק בין המדינה לבדווים יהיה סיבוב נוסף, שכן המדינה טרם שיחררה את האסירים הבדווים שהואשמו בפעילות טרור, ושלמען שחרורם נחטפו שבעת החיילים.

לא היתה זו הפעם הראשונה שהבדווים מאתגרים את שלטונו של מורסי: באוגוסט האחרון הם רצחו 16 חיילים, ובמהלך השנה האחרונה תקפו תחנות משטרה וסיורים של כוחות הביטחון המצריים, ופוצצו את צינור הגז שמצרים מתפרנסת ממנו.

חטיפת שבעת החיילים היתה חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של היעדר חוק וסדר בחצי-האי סיני, אך יש לה השלכות רבות על תפקוד המדינה, שחורגות מן המתרחש בסיני ומשפיעות על הנעשה בכל מצרים. הצבא, שחיי חייליו נתונים בסכנה, אינו מעוניין לפתוח במלחמת חורמה נגד הבדווים, שכן במלחמה כזו החיילים נמצאים בעמדת נחיתות: אין לו כמעט מידע מודיעיני על מקומות המסתור הרבים הפזורים בהרים של חצי-האי. זאת, כיוון שקשה מאוד להחדיר סוכנים לתוך הקבוצות המשפחתיות והאידיאולוגיות הג'יהאדיסטיות הללו, והן כמעט שאינן מפעילות אמצעי תקשורת אלקטרוניים שניתן לאתרם ולהאזין להם. בשל תנאי הקרקע הקשים בהרי חצי-האי, הצבא אינו יכול להפעיל טנקים, אלא רק חיילי קומנדו רגליים שאין להם שום יתרון על הבדווים בני המדבר המכירים כל קפל קרקע, כל סלע, כל מערה וכל שיח.

אם יפרצו במועד כלשהו קרבות בסיני נגד הבדווים והג'יהאדיסטים, יידרש הצבא להסביר להורי החיילים שייהרגו על מה ולמה הם נהרגו, וכלל לא בטוח שהצבא אכן מעוניין להקריב את דם חייליו לביסוס שלטונם של "האחים המוסלמים" במדינה. יקשה מאוד על הצבא להתמודד עם הביקורת של הסלפים, שכבר היום טוענים כי הצבא הוא סוכן של מובארכּ השואף להחזירו מכלוב הנאשמים אל ארמון הנשיאים. ואם בעתיד, כשייחטפו חיילים פעם נוספת, והצבא לא יצליח לשחררם, לא קשה לתאר כיצד ייראה בעיני חייליו ובעיני אזרחי המדינה כשאלה יראו ביו-טיוב איך הבדווים הורגים בדם קר את חיילי הצבא הגדול ביותר במזרח התיכון וזה אינו יכול להושיעם.

כאוס רעיוני

פהמי הווידי, אחד הפובליציסטים הבולטים של מצרים המודרנית, טוען שלא רק חיילי מצרים נחטפו, אלא כל חצי-האי סיני נחטף על ידי הבדווים ואולי גם המדינה כולה נחטפה בידי האנרכיסטים לסוגיהם השונים – מהבדווים חסרי הרסן ועד לסטודנטים חסרי העבודה, מהסלפים שאינם מאמינים בחוקי בני-אדם ועד לחילונים שאינן רוצים לראות את אללה מנהל להם את החיים.

המעניין הוא שכל המצרים טוענים ללא הרף כי המהפכה נחטפה מהם: הצעירים חסרי המנוח, מפגיני כיכר-אלתחריר שהפילו את מובארכּ, בוכים על כך ש"האחים המוסלמים" חטפו מהם את המהפכה. "האחים המוסלמים" שזכו בבחירות מתלוננים על האחרים שהפסידו בבחירות כי הללו מנסים לחטוף מהם את המהפכה השלטונית שהם מנסים להנהיג אחרי שזכו בשלטון ביושר. רבים מאשימים את שרידי שלטונו של מובארכּ כי הם פועלים מאחורי הקלעים כדי לחטוף את המהפכה מידי האחרים – וכל המצרים משוכנעים כי המצב העגום וחסר התקווה שמצרים הגיעה אליו הוא תוצאה של קונספירציה של המערב והציונים הרוצים לחטוף את מצרים מהמצרים.

מורסי נתון בסבך של כוחות שכל אחד מושך אותו לכיוון שונה: חבריו אנשי "האחים המוסלמים" והציבור המזדהה איתם רוצים לראות מדינה בעלת אופי איסלאמי אבל לא קיצוני (כמו קיצוץ ידי גנבים) ביישום השריעה. הסלפים, הקנאים יותר לאללה ולמצוותיו, מאיימים על מורסי שיכריזו עליו כעל כופר אם ינהג באופן מנוגד לאיסלאם על פי גישתם. הצבא דואג בראש ובראשונה לאינטרסים שלו ולא לאלה של המדינה והשלטון הנבחר, והרחוב מפוצל בין קבוצות אלימות בעלות מגמות מנוגדות: דתיות מול חילוניות, מסורתיות מול מודרניסטיות וחסידי מובארכּ נגד כל האחרים.

האם מורסי הוא פושע נמלט?

בתקופה האחרונה מתרבות הידיעות כי הנשיא מורסי אינו אלא פושע נמלט. העניין החל עם פרוץ ההפגנות ב-25 בינואר 2011, עת עצרה משטרת מצרים – עדיין תחת שלטון מובארכּ – מאות "אחים מוסלמים" וקבוצות אופוזיציה נוספות, והשליכה אותם לבתי כלא באמצעות צווי מעצר שהוצאו על פי חוק החירום, שהיה אז עדיין בתוקף. מורסי היה אז בין העצורים, והוא שהה מספר ימים בכלא ואדי נטרון. ב-29 בינואר, עם גבור ההפגנות והעברת שוטרים ושומרים מבתי הכלא לרחובות, ניצלו חברי העצורים – ובהם אנשי חמאס ובדווים מסיני – את השמירה הרופפת, פרצו בכוח לבתי הכלא ושחררו כמעט 3,000 אסירים ועצירים, כולל אנשי חיזבאללה ואלקאעידה. איש מאלה לא התייצב עד היום בפני השלטונות, וכולם נחשבים כנמלטים ממאסר וממעצר. מורסי – כך מתברר – הוא אחד מהם, ועכשיו מתחילה התסבוכת המשפטית בעניינו, שכן כפושע נמלט, אינו יכול להיות אפילו מועמד לנשיאות, ודאי לא נשיא.

תומכי מורסי טוענים שאין כל מסמך המציין את שמו בין העצורים, אך היות שעובדתית הוא ורבים מעמיתיו היו במעצר, נשאלת השאלה מי העלים את המסמכים בעניינם. כלומר, מורסי מסובך אפוא גם בהעלמת מסמכים, ולא רק בבריחה ממעצר. תומכיו טוענים כי חוקי החירום שעל פיהם נעצרו הוא וחבריו בוטלו בהמשך, ולכן בדיעבד המעצר היה בלתי חוקי והוא לא נחשב כמפר חוק. מתנגדיו טוענים מנגד שכשהוא ברח, היה עדיין חוק החירום בתוקף, ולכן הוא עציר נמלט.

בינתיים הוגשה לבית המשפט תביעה לפטר את מורסי על רקע זה ולהטיל עליו עונש, הן בשל היותו עציר נמלט שלא הסגיר את עצמו והן בשל סיועו לאחרים להימלט ממאסר. בעייה נוספת היא שחלק מהבורחים נהרגו במהלך הבריחה, ומי שסייע בבריחתם – כלומר מורסי – עלול למצוא את עצמו מואשם בשותפות בגרימת מוות. בנוסף, קיימת טענה שלבתי הכלא נגרמו עקב הפריצה נזקים פיזיים, ולכן מורסי אחראי גם לנזקים הגדולים הללו. האשמות אלו של בריחה, סיוע לבריחה, גרימת מוות וגרימת נזק לבית הכלא עלולות להביא את בית המשפט להטיל מאסר עולם על נשיא מצרים שנבחר באופן דמוקרטי... אם כך, איך הוא יכול לתפקד במצב זה?

המצב הכלכלי גם הוא מדורדר לחלוטין. התיירות – שבה מצאו רבים מאזרחי מצרים את פרנסתם עד פרוץ המהומות ב-25 בינואר 2011 – נעלמה כמעט לחלוטין. תאונת כדור פורח לפני מיספר חודשים, שבה נהרגו כמה תיירים – הגבירה את התחושה בקרב תיירים פוטנציאליים כי בשלב זה כדאי לחפש מקום יציב יותר ובטוח יותר לבילוי חופשתם השנתית.

מצרים נתפסת כחסרת עתיד כלכלי נראה לעין, ולכן השקעות חיצוניות במפעלי תעשייה שלה נעלמו כמעט לחלוטין. המדינה מתקשה לקבל הלוואות מגורמים זרים, הן בגלל המשבר הכלכלי הפוקד את אירופה וארה"ב והיעדר כסף פנוי ("עניי עירך קודמים") והן היות שמצרים אינה מסוגלת להציג ביטחונות להחזר ההלוואות, גם אם יתקבלו.

 מורסי מבקר בסעודיה ובקטר לעיתים מזומנות כדי לקבץ נדבות שתאפשרנה לו לשמור את מחיר הלחם המסובסד באופן מוגזם, כדי למנוע מן ההמונים הרעבים לפרוץ לרחובות בשל אי-יכולתם לשלם מחיר ריאלי על כיכר הלחם הסטנדרטית, שלאורך השנים מאמיר מחירה, למרות שמשקלה הולך ופוחת.

יש ידיעות על כך שאיראן הציעה למצרים סיוע כלכלי נדיב אם מורסי יסכים לאפשר לאיראן לנהל את המסגדים המצריים שנבנו בימי השושלת הפאטמית השיעית, ששלטה במצרים לפני כאלף שנה. תנאי איראני זה נשמע הגיוני, אבל מורסי דחה אותו בשתי ידיים בגלל שתי סיבות: האחת, כי אינו רוצה לתת לאיראן השיעית כל דריסת רגל בחיים הציבוריים במצרים שתאפשר לזו להעביר את המצרִים הסונים הרעבים אל השיעה תמורת חופן דולרים, והשנייה, כי בין המסגדים שנבנו בתקופה הפאטמית נמצא גם מסגד אלאזהר, המוסד העליון של האיסלאם הסוני.

באורח מוזר ממשיכים עדיין לתפקד במצרים פקידים רבים שמונו בימיו של מובארכּ, והם נשארים בתפקידיהם בזכות שוחד שהם משלמים לממונים עליהם ושאותו הם גובים מאזרחים הנזקקים לשירותיהם, כמו בימי מובארכּ.

המצב הכלכלי הגרוע גורם לכך שכיום מסוכן לצאת לרחוב המצרי, הן ברגל והן ברכב. הולכי רגל נשדדים על ידי קבוצות של רעבים המתנפלות על ההולך ברחוב אם נראה כי יש כסף בכיסו או אוכל בסלו. קבוצות אחרות מתנפלות על נהגים העומדים בפקק תנועה או ברמזור אדום (תופעה נדירה במצרים, שבה הרמזורים נחשבים כהמלצה בלבד), מוציאות בכוח את הנהג מהרכב ונמלטות ברכב כדי למכור אותו בכמה לירות ולרכוש בהן מעט אוכל.

המצב הכלכלי, הפוליטי והמשפטי משרה בציבור הרחב במצרים תחושה קשה של אכזבה גדולה מן המהפכה. כגודל התקוות והציפיות שהיו לפני שנתיים, כך עומק האכזבה והתסכול השוררים כיום. את מחיר המצב העגום משלמות החוליות החלשות בחברה: נשים, ילדים, חסרי הבית ודרי הרחוב הרבים, ומיליוני הקופטים. השלטון טוען כי הקופטים הם כעשירית מהאוכלוסייה, אך אלה טוענים כי מספרם לפחות כפול, והם מהווים כחמישית מהאזרחים. לשלטון יש אינטרס להציג תמונה מופחתת של שיעור הקופטים באוכלוסייה, כדי שלא יצטרך לתת להם את חלקם בשלטון המגיע להם על פי שיעורם האמיתי.

לא עובר יום בלי ידיעות קשות על התאבדויות של אנשים שנואשו מן התקווה להביא פרנסה מכובדת לבני משפחתם והם מעדיפים את המוות על פני המבטים הרעבים של בני ביתם התלויים בהם.

מקרים רבים של התעללות בחסרי ישע מציפים את המרחב הציבורי ביתר שאת. גם רדיפת מיעוטים, שהיא חזיון נפוץ בעולם הערבי והמוסלמי, צוברת תאוצה בעיתות מצוקה, ומתרבים המקרים של התנכלויות, שבהן נוטלים חלק גם שוטרים – נגד הקופטים הנוצרים, בני הארץ המקוריים. מנזריהם נפרצים וכנסיותיהם נשרפות, בתיהם מותקפים וחנויותיהם נבזזות, בניהם מוכים ובנותיהם מושפלות. רבים מהקופטים איבדו את התקווה שמולדתם זו, שאוסלמה בכוח על ידי הבדווים שפרצו אליה מחצי-האי ערב במאה השביעית וכפו על תושביה המקוריים החקלאים את דת המדבר – תסביר להם פנים.

 נוכח מצבה של מצרים היום, נראה כי בנטילתם את השלטון בה, דומים "האחים המוסלמים" למי שהתאמץ ורכש רכב שהוא בעצם במצב של "טוטל לוס", ומנסה לנהוג אותו ואת נוסעיו כאילו הוא יכול להגיע עימו למקום כלשהו, מלבד למזבלה – של ההיסטוריה.

"יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, ה' יִלְעַג לָמוֹ (תהילים ב' ד).

 המאמר התפרסם במגזין "מראה" 246 וכן בעיתון "מקור ראשון".

אהוד: המאמר מצוטט על ידינו בעיקר למען חברינו וחברותינו, שאין להם מושג מדוייק על המתרחש במזרח התיכון שבו הם חיים, אבל יש להם דעות מוצקות מאוד על כך שישראל אשמה בהיעדר השלום, בייחוד בגלל ההתנחלויות במזרח-ירושלים! ­– שאחרת היינו כבר מזמן חיים בגן עדן דלתתא, כלומר – עלי אדמות!

אבל, לא נורא, ממילא חברינו אלה סבורים שהאי.-קיו. שלהם גבוה מדי מכדי לקרוא את המכתב העיתי הנחות שלנו. להם יאתה פיגורה אינטלקטואלית מהסוג של אווה אילוז.

* * *

עמוס גלבוע

1. מה שווים דברים פומביים של נשיא ארה"ב?

מה שווים דברים פומביים של נשיא ארה"ב?  עד כמה הם אמינים?  האם בעלי ברית שלו, כמו גם אויבי ארה"ב, יכולים לסמוך על  התחייבויותיו? האם מילה שלו היא מילה? כמו כל דבר, תלוי מי הנשיא, תלוי בנסיבות שדבריו נאמרו בהן, תלוי בשומעים: ישנם כאלו שיאמינו  כי הם בעלי אמונה; אחרים יאמינו מכיוון שהם רוצים להאמין בדברים; יהיו כאלו שיבחנו את דבריו לאורך זמן בנושאים  השונים ולאור זאת  ישפטו לגופו של עניין.

אני רוצה להתייחס כאן לדברים שאמר הנשיא אובמה בנושא הכימי הסורי במסיבת עיתונאים ב-16 מאי  עם ראש ממשלת תורכיה, ארדוגאן. דומני שבכל העולם שמעו וראו את אובמה קובע שהפעלת נשק כימי ע"י משטר אסד היא בגדר "קו אדום" עבורו. דבריו בעניין הזה, במספר לא מועט של הזדמנויות פומביות, כולל בביקורו בישראל, ציירו את התמונה  הבאה: אויה לו למשטר אסד אם יפעיל נשק כימי; הוא יפר בזה את כללי המשחק; זאת תהיה החלטה טרגית מבחינתו.

והנה, לאחר הרבה גמגומים וסתם קשקושים, אובמה וכל האדמיניסטרציה שלו הודו שאכן המשטר של בשאר אסד הפעיל נשק כימי. אבל, מה הוא  אומר בסוגייה זאת במסיבת העיתונאים הנ"ל, על פי הטקסט המלא שפרסם הבית הלבן?

ובכן, בדברים המוכנים שאובמה קרא מהכתב  הוא מתייחס בהרחבה לנושא הסורי, אך לא אומר ולו מילה אחת על השימוש בנשק כימי. אולם כאשר הוא נשאל ע"י אחד העיתונאים מה דעתו על כך שאסד חצה את הקו האדום שהוא הציב כאשר הפעיל נשק כימי, השיב אובמה:

"באשר  למה שאמרתי בעבר בעניין קווים אדומים: מה שאמרתי הוא שהשימוש בנשק כימי הוא דבר שהעולם התרבותי הכיר בכך שהוא אסור. כאשר נאסוף עוד עדויות ונעבוד ביחד, כוונתי היא שנהיה בטוחים שנציג בפני הקהילה הבינלאומית את כל המידע שבידינו (על השימוש בנשק הכימי). וזאת, על מנת שלקהילה הבינלאומית תהיה עוד סיבה להפעיל את כל הלחץ שהיא יכולה על משטר אסד, ולעבוד עם האופוזיציה הסורית. ישנה קשת של אופציות  נוספות לפעולה שאנו דנים בהן, דיפלומטיות וצבאיות, כי השימוש בנשק כימי בסוריה מאיים על הביטחון שלנו בטווח הארוך, כמו גם על בעלי בריתנו . אבל, זאת בעיה בינלאומית... זאת לא בעיה של ארצות הברית לבדה."

הפרשנות הכי פשוטה של האדם הסביר לדברים האלו של נשיא ארה"ב היא זאת: תפסיקו לבלבל לי את המוח עם דבריי על הקו האדום; לא איימתי ולא הזהרתי; פשוט קבעתי  עובדה הידועה לכל בן תרבות שאסור להשתמש בנשק כימי. זה לא יפה. אז מה נעשה? נהפוך לסוכנות מידע, נספק לעולם אינפורמציה כמה אסד לא נחמד ונקווה שהעולם ילחץ עליו וישכנע אותו שהוא לא יכול יותר להישאר בשלטון.

זהו, התמונה היא עגומה, נשיא ברפיונו. ונשיא אמריקאי שמילותיו נמוגות בערפל, ומה שאמר אתמול כבר לא תופס היום, ונשיא  שכוחו במילים שמאחוריהן אין תוכנית פעולה – אינו טוב למדינת ישראל, מה לעשות. שיהיה ברור: איני מצדד בהתערבות צבאית אמריקאית ישירה בסוריה. לא ולא. רק זה חסר לארה"ב עכשיו. אבל, זאת עדיין המעצמה החזקה ביותר בעולם ולרשותה עומדות דרכי פעולה אפקטיביות רבות להביא "כמה שיותר מהר להפלת משטר אסד" – כפי שמייחל אובמה. ומה היא עושה למעט סיוע הומניטרי?  סיוע  בטילים של מילות עידוד! פוטין שולח טילים של ממש!

ועיקר העיקרים, לסיום: מה יהיו שוות מילותיו של אובמה בעניין נחרצותו נגד נשק גרעיני בידי איראן?

נדפס לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 20.5.13.

2. שומר נפשו ירחק מהם

בשבוע שעבר נורה בלילה  צרור יריות לעבר כלי רכב של צה"ל ליד גדר המערכת ברמת הגולן. הרכב נפגע. היה זה עוד ירי בסדרה עולה של מקרי ירי מהצד הסורי לעבר שטחנו. למחרתו בבוקר, צה"ל וכלי התקשורת שלנו דיווחו על הירי. ואז, בעקבות הדיווחים שלנו על האירוע, פרסמה סוכנות הידיעות הסורית הרשמית הודעה בשם מפקדת הצבא הסורי ולפיה הכוחות הסורים האמיצים השמידו כלי רכב של צה"ל שחצה את הגדר והיה בדרכו לעמדה של המורדים, וכך יעשה גם בעתיד. אף גורם רשמי סורי לא התייחס למה שאירע: לא אסד כמובן, לא הרמטכ"ל הסורי, לא מפקד צבאי סורי כל שהוא, אפילו לא שר ההסברה הסורי, זועבי, שפיו מלא תמיד פנינים של שקרים ואיומים מצחיקים. להערכתי, כל ההתנהגות הסורית הרשמית היתה מאוד מאופקת וזהירה, ולשלטון בדמשק לא היו לא יד ולא רגל בירי על כלי הרכב של צה"ל.

אבל, אצלנו נפתחו ארובות  הקשקשת. מיד הופנתה בתקשורת אצבע מאשימה כלפי אסד, והושמעו סברות כרס שאיראן עומדת מאחורי צרור הירי הלילי על כלי הרכב. ברדיו הממלכתי שלנו היקשו המראיינים והמראיינות בשאלה המטרידה: מה עושים מול העובדה שאסד מחמם את רמת הגולן והורה לכוון את הטילים ארוכי הטווח שלו לעבר מרכז מדינת ישראל? ואז, כדי להכות בתופי המלחמה יותר חזק, בא הרמטכ"ל שלנו והזהיר את אסד במפורש, לא ברמז, שהוא אישית יצטרך לשאת בתוצאות באם תורחב הפעילות נגד ישראל, שהוא מעודד.

עוד זה מאיים ומפקד חיל האוויר שלנו  איים/התריע שמלחמת פתע עם סוריה צפויה בכל שעה – וכל זאת כאשר ברקע מהדהדות אמירות ישראליות ישירות ועקיפות, ולפיהן: אסד השטן המוכר– טוב לישראל; אסד הרוצח– לא טוב לישראל; ישראל רוצה ככה וישראל לא רוצה ככה וככה. והתקשורת, באופן טבעי,  מגבירה את עוצמות הקולות ורעם תופי המלחמה.

שיהיה ברור, אינטרס ישראלי הכי ברור הוא אבטחת שלומם של אזרחי המדינה ברמת הגולן. בשביל זה קיים צה"ל, ולכן הוא יהיה בכוננות ומוכנות להגיב בהתאם לצורך בכל רגע נתון. וברור כשמש שמפקד חיל האוויר הישראלי הוא הגורם המקצועי מיספר אחד במדינה להכנתו, מוכנותו וכוננותו של חיל האוויר שלנו. וכך הרמטכ"ל לגבי כלל צה"ל. אבל, למה צריך רמטכ"ל לאיים על נשיא סוריה? זה לא תפקידו! זה תפקידו של ראש ממשלת ישראל; ואם ראש ממשלת ישראל הוא זה שהנחה את הרמטכ"ל לאיים, אז טעות חמורה בידו. ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל כבר ידעה רמטכ"ל (רבין) שאיים להפיל את המשטר בדמשק, חולל רעידת אדמה וכמעט שהודח מתפקידו ע"י ראש הממשלה אשכול.

אין לי צל של ספק שגם הרמטכ"ל וגם מפקד חיל האוויר לא חלמו בכלל "לחרחר מלחמה", אבל במציאות הרגישה השוררת כיום באזור ככה נתפסו דבריהם. יתר על כן, כל הדיבורים המתלהמים של ישראל בשבועיים האחרונים יוצרים את הרושם שישראל נגררת למעורבות בסכסוך הסורי לאחר תקופה ארוכה של  הימנעות ועמידה שקטה מהצד. וזהו סכסוך רב קומתי: מקומי, אזורי, בינלאומי ודתי. לדעתי, האינטרס העליון שלנו צריך להיות לא להיגרר בשום אופן לסכסוך  הזה. פעם אחת כבר נגררנו לסכסוך בלבנון, ונכווינו. ואם ניגרר לסכסוך הסורי כי אז נשרף שבעתיים. שומר נפשו ירחק משם.

נדפס לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 27.5.13.

* * *

סיורים תל-אביביים בעקבות אלכסנדר פן

בימים אלה הודיעו ב"קול ישראל" כי בתל-אביב נערכים סיורים מודרכים של אוהבי שירת אלכסנדר פן במקומות שונים בעיר, הקשורים בביוגראפיה התל-אביבית רבת-השנים שלו. מאחר שרבים ממשתתפי סיורים אלה לא ראו מעולם את הפואמה שלי על אלכסנדר פן, שזכתה בשעתה בפרס אקו"ם לשירה, אני שולח לך אותה עם הקדשה לאותם המשתתפים בסיורי אלכסנדר פן.

יוסי גמזו

אהוד: הפואמה בשלמותה ניתנת שוב בצרופה לגיליון.

* * *

לקראת שבוע הספר תתקיים הקרנת בכורה חגיגית של הסרט

"קול מילה אמא"

חייו ויצירתו של יצחק אוורבוך אורפז

סרטו של עמרי ליאור

ההקרנה תתקיים בסינמטק תל אביב,

 ביום שני ה-3 ליוני 2013 משעה 19:00

בתוכנית: 19:00-19:30 התכנסות

19:30-19:45 דברי פתיחה  אברהם ב. יהושע

19:45-20:45 הקרנת הסרט "קול מילה אמא"

20:45-21:00 יצחק אוורבוך אורפז יענה לשאלות הקהל

כרטיסים בקופת הסינימטק, רח' שפרינצק 2 תל אביב.

מחיר הכרטיס 35 שקל. ניתן להזמין בטל' 03-6060800

אהוד בן עזר: כמי שראה כבר את הסרט אני ממליץ עליו בכל לב כי הוא מצייר דיוקן יוצא מן הכלל של יצחק ושל עולמו הפנימי – שבמרכזו עומדת עד היום דמות אימו. זהו מסמך-לדורות של הספרות העברית – המנציח את אחד מגדולי יוצריה, שבסרט הזה הוא גם "מציג" את עצמו בצורה מפליאה!

* * *

רות ירדני כץ

החתונה הנכונה, ספרה החדש של אסתר קל

צבעונים – הוצאה לאור

אסתר קל, חברתי הטובה מזה שנים, סופרת הילדים והנוער שגם כותבת למבוגרים, לא מפסיקה להפתיעה. היא רק בת 83 וכל שנתיים בערך יש לה ספר חדש. ספרון שבו היא משתפת אותנו בניסיון החיים העשיר שלה, בדמיון שלה שעובד מעבר לשעות נורמליות, באהבה שלה לאחר, ובהומור יחיד ומיוחד. כן, אסתר קל יודעת להצחיק. היא נוגעת בדברים החשובים של החיים, כל אותם דברים שמעסיקים אותנו כל יום, היא אוספת רגעים חמים ויפים וגם מרים ומעלה אותם על הנייר. בחתונה נכונה אסתר מחליטה להתחתן עם א'. חתונה שלא היתה ולא נבראה – היא מכינה שמלה לבנה "מרהיבה בצניעותה" ומדמיינת שא' עומד לידה, מחזיק בידה והאושר הוא אין סופי. היא מתחתנת עם א' שהוא בכלל לא יודע שהיא נישאה לו והיא שואלת: "יש עוד נשים כמוני שלא גילו לגברים שלהם כל ימי חייהם שהן נשואות להם?" והיא קובעת: "לא נתתי לאף אחד להפריע לי, לא להורים, לא לילדים, לא לנכדים ולא לשכנים..." והיא משוכנעת שזאת היתה החתונה הנכונה.

אסתר "מתגעגעת לאנשים שלא תמיד יודעים הכול.

המהססים, התוהים, המתבלבלים, שאינם כל יכולים,

שאינם הכול מבינים, שאינם כל יודעים."

כמה היא צודקת! כולנו חכמים, נבונים וידענים גדולים...

ויש לה מה לומר על חבריה הטובים ביותר. כולם עסוקים, כולם עסוקים מאוד שאין להם אפשרות להתראות עמה. אחד כל-כך עסוק שלא יכול לדחות שום דבר, אחד תירץ שנסע ל-4 ימים להורים בצפת... אחר יכול להגיע אליה רק אם לא יהיו גשמים... ויש גם את החבר הכי-טוב ש"בדיוק יש לו אורחים והוא עוסק במיון בולים." 

הראי של עצמנו.

 בספרה הדק אסתר קל מביאה לנו גם כמה סיפורים שנכנסים ללב. כמו: "גברת קל והגמל" – סיפור משעשע, ואני יודעת שהבסיס הוא אמיתי. היא עשתה ממנו מטעמים. בסיפור על יוליה הרצלֿ, אשתו של חוזה המדינה, אסתר מגלה את האישה שלא הבינה את השיגעון שתפס את בעלה להקים מדינה ליהודים, אבל היא אהבה אותו – אהבה גדולה. סיפורה למה היא אוהבת את העיר תל-אביב, התפרסם אצל "חדשות בן-עזר" באחד הגיליונות. יש לה סיבות נהדרות לאהוב את העיר ללא הפסקה.

כסופרת ילדים ונוער היא מביטה בקטנים המתוקים מתוקים "ראשים מתולתלים, מקורזלים, שיער ארוך עטור בסרט..." והיא שואלת לאן הם יגיעו? 

זה שיש לו מצח גבוה כזה יהיה פרופסור. אחר יהיה פסנתרן, אחד קטן יהיה קזנובה כי הוא "הטביע נשיקה ענקית לבלונדינית הקטנה והיא פרצה בבכי מר..." וכך הלאה. 

כולנו הרי שואלים את עצמנו ובקול רם כשנפגשים עם קטנים: "מה הוא יהיה כשיהיה גדול?"

ספר דק שאפשר לקרוא אותו בבת-אחת. אבל לא. אני עשיתי הפסקות בין סיפור לסיפור כי כל סיפור עומד בפני עצמו ולכל אמירה יש מסר. הנה:

"היום למדתי להקשיב לעצמי, ויש עם מי לדבר." 

"זה לא נכון שאין ארוחות חינם, הן רק עולות ביוקר רב."

"איפה אתה נמצא כשאתה לא נמצא?"

ברכות אסתר יקירתי, עשית לי חג בלב.

אהוד: סיפור ההלל של אסתר קל על העיר תל-אביב התפרסם לראשונה במאסף השני של הסיפורים של גימלאי תל-אביב, בעריכת שמאי גולן ובעריכתי, וממנו הובא במכתב העיתי.

* * *

עוז אלמוג

1. הווילה של טלב א-סאנע כמשל

בשבוע שעבר, סמוך לעיתוי מציאתן של האחיות הנרצחות ביישוב הבדואי א-פורעה, ביקרתי את ידידתי פאטמה, בעיירה הסמוכה לקיה. פאטמה היא אישה עם עיניים בורקות, רהוטת דיבור, משכילה וחכמה מאוד. שוחחנו ארוכות על משטר הגברים המושחתים שדואגים בעיקר לאינטרסים של עצמם. בלקיה שלוש חמולות גדולות, שבאופן טיפוסי למגזר נאבקות ביניהן על כל בדל שליטה. התפילה במסגד המרכזי (אחד המפוארים במדינה) מנוהלת ברוטציה של אימאמים, שכל אחד מהם מייצג את החמולה שלו. פאטמה אומרת, בחיוך ציני, "שהדבקות שבה הם מתפללים בסוף השבוע, היא אותה דבקות שבה הם מרמים אחד את השני ביומיום."

כמו בישובים בדואים אחרים, גם בלקיה, לצד מבני פח עלובים, יש לא מעט וילות עצומות ממדים, עם מיטב השכלולים המודרניים. הדירות מצוחצחות מבפנים והדיוונים מרוהטים בהידור, אבל במרחב הציבורי האשפה זרוקה בערימות והמדרכות הרוסות. צמחייה ציבורית כלל לא קיימת, והשילוט בצידי הכבישים מוחזק בידי בעלי הזרוע.

על גבעה ששולטת על היישוב, מתנשאת הווילה המפוארת של חבר הכנסת לשעבר טלב א-סאנע (אלסאנע הוא השבט הגדול ביותר בלקיה). א-סנע התמחה במחאה קולנית על אפלייה וקיפוח המגזר הערבי, אבל משום מה לא צורמים לו הפערים בתוך היישוב שלו ובעיקר הזוהמה וההזנחה הציבורית.

אני מחכה בתקווה ליום שבו נשים כמו פאטמה ייבחרו לראשות המועצה המקומית. בינתיים, המסורת השבטית והשופוני הגברי מייבשים את הקידמה והנאורות – יותר מהחמסין הדרומי.

2. ארז טל ממשיך לחייך

האם זה רק צירוף מקרים סמלי, או שיש בכל זאת זיקה עקיפה (ברמת הנורמות והאווירה החברתית) בין הרצח הזוועתי-התורן בבאר שבע לבין שידור-הזוועה התורן ב"אח הגדול"? האם העובדה שוולגריות, סוציומטיות וחוסר-סובלנות הפכו לבידור להמונים, אינה קשורה כלל לגל האלימות המוטרפת הפוקד אותנו? האם אין קשר, ולו קלוש, בין מופעי הביזאר בתוכניות הריאליטי לבין מופעי הביזאר ב"חיים האמיתיים"? האם תעמולת החומרנות, הפזרנות והאנוכיות אינה רלוונטית לדיכאון ולייאוש שמתפשטים כמגיפה ממארת?

לפני מיספר שנים פרסמתי מאמר ביקורת נוקב שכותרתו "החיוך של ארז טל". המאמר הזה – שאגב, הופיע לראשונה במכתב העיתי של אהוד בן עזר – היכה גלים וקיבלתי מכתבי הזדהות רבים. ימים ספורים לאחר פרסום המאמר התקשרו אליי מפיקי "תיק תקשורת" והזמינו אותי לתוכניתם לדון בתוכן המאמר. זמן קצר לפני שיצאתי מהבית לאולפן צלצלו מהמערכת והודיעו לי שהראיון איתי בוטל. את מי הזמינו לאולפן במקומי? את ארז טל! ומי ראיין אותו ולעג בשידור לביקורת שלי? עמנואל רוזן... אולי גם זה מקרי?

אחד המאפיינים של העידן הנוכחי הוא אובדן היכולת של רבים לחבר בין סיבה לתוצאה. נעשינו ציניים עד אכזריות והציניות הזאת גובה מחיר כבד, כולל חיי אדם.

האסימון הישן שנעלם מחיינו ייפול יום אחד לאנשים הטובים והם יגידו "עד כאן, מספיק עם הדבר הזה! – ובינתיים, ארז טל ממשיך לחייך והרוב הדומם, ממשיך לשתוק.

* * *

עו"ד גיא משיח

הצביעות של "האח הגדול"

ההיתממות הצבועה בהדחה הדרמטית, לכאורה, של רוני מיילי על-ידי ה"אח הגדול" – מעצבנת ומקוממת. רוני מיילי נבחר ע"י ההפקה של "האח הגדול" – דווקא בגלל הפה הגדול והמטונף שלו; רק בגלל שהוא איש נבער וחשוך; בדיוק מתוך מטרה שישפיל ויעליב בגזענות ובהומופוביות את האתיופית, הלסביות ושאר המתמודדים השונים ממנו. והכל במטרה להשיג כמה שיותר רייטינג וכסף.

"את תמותי רווקה, לא יהיו לך ילדים," "את אישה בגוף של גבר," "את לסבית הכי מגעילה שקיימת" – הם רק חלק מהביטויים הכל-כך דוחים ומגעילים, שאיפשרו ב"האח הגדול" לאיש המכוער והחשוך הזה להגיד בשידור ישיר.

ועכשיו, אחרי שמיילי סיפק את הסחורה, ב"האח הגדול" נבהלו מהביקורת החברתית, והיו חייבים להדיח אותו.

אבל מה זה הצביעות הזו – כאילו פתאום גילו "חתול בשק".  שהרי מהתחלה הם הביאו את הגזען המגעיל והדוחה הזה לבית, רק כדי שידליק אש, יקלל ויעליב. שהרי תוכנית "האח הגדול" ללא מריבות, קללות, תככים ומניפולציות – לא תשיג רייטינג.

כשהריאליטי הכי נצפה בארץ מלהק כזה איש בהמי וגס לסלון של כולנו – אז שלא יתפלאו שם ב"קשת", שמאשימים אותם בכך שבמטרה לשמור על הרייטינג – הם מספקים להמונים "בידור" מציצני, כל כך נחות ועלוב, שמתאים למכנה הנמוך ביותר שקיים בישראל. לפחות שיפסיקו שם ב"קשת" עם הצביעות המיתממת והבלתי אמינה, ויודו שהמטרה שלהם לעשות כמה שיותר כסף, ושכל האמצעים כשרים לכך.

רוני מיילי – הוא בדיוק ה"ישראלי המכוער" – זה שאוכל באגט ופיצוחים מהדוכן בסופר, גונב מגבות וברזים מהמלון בתורכיה, ושונא את כל מי ששונה ממנו: לסביות, אתיופים וערבים. אז אין פלא שההפקה של ה"אח הגדול" בחרה ללהק דווקא אותו – בציפייה שהוא יגרום לכמה שיותר מריבות גזעניות ומכוערות, שרק יעלו את הרייטינג!

* * *

ערב לכבוד הספר

"המאה החצוייה, ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, הספרות ורוח התקופה: מוניזם ופלורליזם"

מאת הלל ברזל

האירוע, מטעם אגודת הסופרים העבריים, בבית הסופר, קפלן 6, ת"א, יתקיים ביום שלישי, כ"ו סיון תשע"ג, 4 ביוני 2012 בשעה 20.00.

 הכניסה חופשית

בתוכנית: רב שיח על הנושא: נתיבי הצליינות

משתתפים: פרופסור הלל ברזל, ד"ר ארנה גולן,

המשורר איתמר יעוז-קסט, הסופר אברם קנטור,

פרופסור עוזי שביט

מנחה: ד"ר ידידיה יצחקי

בעקבות הספר: האני והאחר – רמברנדט מצייר יהודים, ד"ר רות דורות.

מוסיקה: חמישיית כלי נשיפה

ברכה: המשורר הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק עשרים ושלושה

בחדרו של ג'ורג' אדאמס הצופה על גיא בן-הינום

הסיפור מתקרב לסופו ואני מוכרח להכניס כאן דמות חדשה ולא נחמדה במיוחד, שיכור אמריקאי ממדינת מיין ושמו ג'ורג' אדאמס. תחילה חשבתי להתעלם ממנו, אבל סיפורו קשור לתעלומת מותה של עליזה.

שנים לא רבות לאחר שירדתי מירושלים לתל-אביב וחדלתי להיות סטודנט – נפטר אבי והוריש לי מאות דונמים של פרדסים נושאי-פרי. בחייו התנגד לכך שאלך לקיבוץ ושאלמד ספרות עברית באוניברסיטה – ולא תמך בי בפרוטה. זו היתה תקופה קשוחה. ואילו עתה נעשיתי עשיר! – פצעי הבגרות שלי, שנמשכו כל תקופת ירושלים, אולי גם בגלל הקור והגילוח בבקרים, בחדר הדל – נעלמו. קניתי דירה בצפון העיר. נישארתי רווק. היו שנים רעות אך היו גם טובות. למה אתאונן? בנעוריי היו רוב הנשים מבוגרות ממני, במרוצת השנים התמלאה הארץ גדודי נשים מה-זה יפות, וכולן צעירות. שככה אאריך ימים.

תקופת-זמן חייתי בתל-אביב עם נמרודה ("המשומשת", כולה היתה כבר קמטים אז, מסוג היפות הבלות ראשונה) ושימשתי ממש כאב לאבי, ילדו של איתן, (נכדו של המחנך הקיבוצי הידוע חיים שמריהו. נמרודה היתה פקידה פלוגתית בצנחנים אצל איתן, כך הכירו ואז עוד לא היו הגבלות על יחסים בין קצינים לחיילות ומזה יצאו הרבה סיפורי אהבה וזוגות יפים מאוד וגם אלמנות מלחמה).

תקופת הבלות קפצה על נמרודה כה מהר, שהיא איבדה את התיאבון המיני שלה והיתה זקוקה למשחות, להורמונים ולוויטאמינים כדי לעורר את ערוותה היבשה וגם זה לא עזר לה למרות שעשיתי כמיטב יכולתי וניסיתי לדמיין בגופה הקמל ובפניה המחורצות את יופייה המדהים שבנעורינו ואת אהבתו של חנניה אליה. גם אני חלמתי במושבה על שדיה המוצקים ואפילו אוננתי למחשבה עליהם ועכשיו, שקיות ריקות!

כאשר התארחנו שבוע עם הילד במלון אפרטהוטל הנהדר שבעיירה זייפלד בטירול, חשבו שנמרודה היא הסבתא...

על כך נוסף סכסוך מכוער שהיה קשור בפרדסים שלה ובפרדסים שלי, ושהעסיק עורכי-דין גם שנים לאחר שיום אחד היא, נכדתו של מייסד המושבה, השתגעה וגירשה אותי מדירתה בצעקות מוזרות:

 "אתה מאניאק! אתה כמו ערבי! כמו תורכי! – אתה צאצא מנוון של העלייה הראשונה והיישוב הישן גם יחד! כל מה שחיים יותר במזרח נהיים יותר סוטים! כל הגברים – קבר אחים!"

טוב, אני נגד הכללות. אבל כמו שהסופר הוותיק מהמושבה שלנו, אלימלך שפירא, היה אומר: "ההכללות אונסות את האמת אבל גם מפרות אותה."

את עיבוד הפרדסים מסרתי לחברה שמתמחה בכך. היו שנים רעות אך היו גם טובות. ביקשו שאיכנס לפעילות בהתאחדות האיכרים, מאז משה סמילנסקי לא היה שם סופר. סירבתי. וכך יכולתי להתמסר לכתיבה ללא דאגות פרנסה. הוצאתי על חשבוני ספרים אחדים שכתבתי, אמנם, בעיקר בנושא ההיסטוריה של המושבה שלי. כרוניקה. את הספרות הבדוייה עזבתי. כתב-היד של הרומאן החשוב ביותר שכתבתי, "המושבה שלי", המשתרע על פני תקופה של יותר ממאה ועשרים שנה ועליו שקדתי כארבעים שנה, אותו החזירו לי כבר לפני שבע שנים שבע הוצאות הספרים הכי חשובות בארץ (והשביעית אף לא ממש החזירה אלא שלחה מכתב: "על פי תקנון התאחדות הוצאות הספרים החומר ששלחת לנו יעמוד לרשותך למשך 30 יום. הנך מוזמן לבוא לקחתו ממשרדי ההוצאה. לאחר פרק זמן זה החומר יישלח לגריסה"), ואם אלה לא מדפיסות אותך אז איש לא מתייחס אליך כי יודעים שהוצאת את ספריך על חשבון עצמך. המצב הוא שאם אתה נחשב לסופר חשוב, לא חשוב מה אתה כותב, כי כל מה שאתה כותב הוא חשוב. ואם אינך סופר חשוב, ממילא אין חשיבות למה שאתה כותב, כי ספר גרוע שכתב סופר חשוב – חשוב יותר מספר מעולה שכתב סופר לא-חשוב, לכן הכי חשוב הוא להיות חשוב, וגם חביב התקשורת ו"פרה קדושה" בעיני הביקורת, ופחות חשוב לדעת לכתוב ספר טוב, ומידת חשיבותך נמדדת על פי מידת כשרונך להציג עצמך כסופר חשוב כבר מראשית הופעתך.

טוב. פרשה זו אינה נעימה לי כל-כך. בתפוחי-הזהב הצלחתי יותר – עד לשנים האחרונות, בגלל הרעת שער-החליפין, אבל תנובת הפרדסים לא פחתה, מה שאין כן, כתיבתי. מילא. אם תופשר לבנייה אפילו חלקת-פרדס אחת שלי אוכל לחיות בעושר עד אחרון ימיי גם אם התפוזים בכל שאר החלקות יירקבו בעודם על העצים. מה איכפת לי ההפסד שגורם הפרי כל זמן שערך החלקות עולה?

מה איכפת לי?

שיקפצו לי. כל הבראנז'ה. אני מצפצף על כולם.

כן, כך היה אלמלא המשיכה עליזה לתעתע בגורלי, שבעקיפין נקשר גם בגורלה, וכך הגעתי יום אחד לחדרו של ג'ורג' אדאמס, במלון "כתף הינום" בירושלים, בעקבות מכתב שבו פנה אליי בתור "מומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה."

מכתבו נשלח אליי ממדינת מיין. "אני כותב לך לפי כתובת אותה הפירמה של משווקי ההדרים ששם-משפחתם כשלך, ומודעותיהם ממלאות את העיתונים כאן ומעוררות בי געגועים עזים לארץ התפוזים והשמש. לפני שנים רבות היה לי הכבוד להתכתב עם ההיסטוריון הווינאי-הירושלמי פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי זכרונו לברכה, שהתמסר לחקר ארץ-ישראל במאה ה19-, ואשר נקב גם בשמך. אם אינני טועה גרת אז בירושלים בתור סטודנט אצל בתו, או שהיית נשוי לה, וחושב אני להיפגש עימה כי בעזבונו נמצאות תעודות עות'מניות יקרות-ערך מפאשאליק ירושלים," כתב לי, "והפרופסור הזכיר שאתה צאצא לאחת המשפחות שהשתתפו בייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878. כידוע לך, הצלחת ההתיישבות החקלאית של בני כת הטמפלרים במושבה רפאים בירושלים ובמושבה שרונה ליד יפו נתנה דוגמא לאבות-אבותיך והפיחה בהם פתח תקווה. הם נעזרו בידע המודרני של המתיישבים הגרמניים, של חבורה חרוצה זו של איכרים ממדינת וירטמברג, שעלו לארץ-ישראל מטעמים דתיים והקימו מושבות גם בגליל ובחיפה. השאלה שלי היא: אולי ידוע לך אם גם למושבה האמריקאית ביפו, שכידוע התבטלה כאחת-עשרה שנים לפני שנוסדה המושבה שלך, היתה השפעה על ייסוד המושבה שלך?"

בדיוק הייתי אז בשלילת רשיון זמנית ולקחתי מונית לתחנה המרכזית הישנה, בתל-אביב. שם הנהג היה אריה יוסף, מבת-ים. "אני מכיר אותך, אתה עיתונאי חשוב, אתה דן אלמגור! רק נעשית קצת יותר שמן! איך היכרתי? – יעני, התלתלים!"

באבן-גבירול פינת קפלן עלה למונית הסמוכה לנו זוג צעיר, הבחורה יפה מאוד, תמירה, לבושה חולצה שחשפה את בטנה. אריה יוסף קרא לעברה קריאות התפעלות ולבסוף, מרוב התרגשות, הוציא משרוקית וציפצף.

אחר-כך אמר לי: "יבורך שמו! – נשמה, נשמה שלי, לו יכולתי לפחות לשים לך יד על הבטן וללטף קצת."

וסיפר על מיקרה אחד שקרה לו, שבו הצליח לשים יד על הבטן ואפילו יותר מכך.

 "עברתי על יד הטרמינל של רכבת צפון ועצרו אותי שתי בחורות, תיירות, מאמריקה, אולי. לא גבוהות ממטר וחמישים כל אחת. אבל צעירות, נחמדות. יבורך שמו. הן ביקשו ממני לקחת אותן ספיישל להילטון, שם הן צריכות לקחת את המזוודות שלהן ולהמשיך לתחנה המרכזית, כי הן צריכות להגיע לירושלים, להופעה של החווייה הישראלית.

 "בדרך מהילטון לתחנה המרכזית אמרתי להן – 'למה לכן לנסוע כמו סרדינות באוטובוס? אעשה לכן מחיר מיוחד ואקח אתכן לירושלים.'

 "הן הסכימו, אבל אמרו לי – 'אנחנו רוצות להזמין אותך קודם לארוחת-צהריים כי אנחנו רעבות.'

 "עצרנו ב'האס' (הוא התכוון לומר – אס) ברחוב נחלת בנימין והן הזמינו הוט דוגס ושתו כל אחת כוס בירה גדולה, ויותר. אני הסתפקתי בכוס קטנה אחת, כי אמרתי לעצמי – אתה צריך לנהוג כל הדרך, וחוץ מזה, יבורך שמו, מי יודע...

 "הן שאלו אותי מדוע אני לא שותה יותר, ואמרתי להן – 'כדי שאני לא אירדם בנהיגה.'

 "'זה רעיון טוב,' הן אמרו. 'כי אנחנו דווקא רוצות לישון.'

 "וכך היה. האחת נכנסה למושב האחורי ושכבה שם. והשנייה, יבורך שמו, ישבה על ידי דן, ממש איפה שאתה. כמו שאנחנו נוסעים אמרה שגם היא רוצה לישון. אמרתי לה ללחוץ על הידית שמורידה את הכיסא לאחור. שכבה על ידי, מה אגיד לך – היתה לה חצאית מיני קצרה – שעכשיו התרוממה – וראו לה כמעט הכל, עד שפך הירדן. ואני – הלב שלי מתפוצץ. וכבר עומד לי, יתברך שמו. ואני שואל את עצמי כל הזמן – לגעת או לא? והיא, ישינה.

 "בינתיים החשיך ואנחנו עברנו את רמלה. כאשר נכנסנו לכביש הפונה ללטרון, אתה יודע, שם שקט יותר וחשוך – לא התאפקתי יותר. שלחתי את היד והתחלתי ללטף לה, דן, ממש איפה שאתה יושב. ליטפתי לה גם בשדיים. חשבתי, היא ישינה, לא אמרה כלום. אבל פתאום אמרה – 'גוד. אבל לא כל כך חזק, מיינד יו, שלא יכאב.'

 "בקיצור, ליטפתי לה את הפיטמות, ואת הרגליים, ובסוף כבר הכנסתי לה אצבע בתחתונים. והיא כל הזמן נאנחת, 'איטס גוד, איטס גוד! אז איף יו פאק מי! איטס מיי פירסט טיים אין דה לאנד אוף איזרעאל...' ואני מרגיש שהיא כבר מחוממת ועוד מעט תגמור. ואצלי עומד, יתברך שמו – מתעלה כבר עד הסטירינג וזה מפריע לי לנהוג.

 "הגענו לפני הירידה לעמק איילון, אתה יודע, אחרי המסעדה. עצרתי את המכונית, נישקתי אותה קצת, ואמרתי: 'תראי – אני חם ואת חמה, ואם אמשיך באצבע – תגמרי, ואצלי לא, וזה לא עניין כך. והחברה שלך ישינה מאחור. אז אני מציע שנצא החוצה.'

 "יצאנו. מצאתי שם בצד ספסל, אתה יודע, כזה ששמו בשביל זקנים. לשבת ולהסתכל על הנוף של לטרון. שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון. איך אני, דן? ואללה, אתם עשיתם יופי של תוכנית ב'שרתי לך ארצי', רק שנעשית קצת יותר שמן. מה שלום אליהו הכהן? אני מת על שירים עבריים. חארטה מוסיקה מזרחית. השכבתי אותה על הספסל, ועליתי עליה, ומה אני אגיד לך – הרגשתי שאני כבר שופך ולא היה איכפת לי, והמשכתי ושפכתי לתוכה שוב ושוב בלי להפסיק, ולא היה איכפת לי עליה. היתה פתוחה רטובה כמו הכינרת, ישתבח שמו.

 "כשגמרנו, לא היו לי מים. חיפשתי ברז בשבילה ומצאתי, מפני שהיתה צריכה מים, אתה יודע בשביל מה. ישבנו עוד קצת ושוב התחלתי ללטף אותה והתחממתי אליה. אמרתי לה – 'עכשיו את עליי, עכשיו יו פאק מי!'

 "שכבתי על הספסל והיא עלתה עליי. ומה אני אגיד לך, דן, היא עבדה ועבדה כמו משוגעת. ונחרה. מהפה שלה יצא כמו קיטור. חשבתי עוד מעט הלב שלה מתפוצץ. נתתי לה חווייה ישראלית מלמטה. בסוף גמרנו ונכנסו למכונית. החברה שלה ישנה מאחורנית. ונסענו.

 "כשהגענו לפני אבו-גוש, התעוררה החברה שלה. 'את חושבת שאני לא יודעת מה שעשיתם?' אמרה, 'לא ישנתי.'

 "החברה שלה, זאת שישבה על ידי, הסמיקה נורא. וראיתי שלא נעים לה.

 "ואז החברה מאחורנית אמרה: 'מה יש? גם אני רוצה את זה אין דה לאנד אוף איזרעאל!'

אמרתי לעצמי, לאנד אוף פאקינג, ישתבח שמו, הזדמנות כזאת, נעשה עוד פעם. ועליתי עם המכונית קצת מעל אבו-גוש, אתה יודע, בקריית-יערים. ויצאנו לחורשה, ועשיתי לה בעמידה. גם כן היתה פתוחה רטובה כמו הכינרת.

 "אחר-כך הגענו לירושלים והסעתי אותן עד קריית-יובל. הסכמנו על שישים לירות ונתנו לי תשעים. חזרתי עייף לגמרי. לפני לטרון הרגשתי שאני לא יכול יותר, כמו בשבעים ושלוש, בסיני, שמתי את המכונית בצד וישנתי כמה שעות, תחת הפגזות. תאר לך, שלוש פעמים בנסיעה אחת! ישתבח שמו!" נישק אריה יוסף באצבעותיו את ברכת הדרך הדבוקה במונית, "למה לך לנסוע כמו סרדינות באוטובוס? אני עושה לך מחיר מיוחד ולוקח אותך לירושלים, דני," עוד הספיק לומר לי כשעצר בתחנה המרכזית, "ולא סיפרתי לך על השכנה שנוסעת בקיץ לפרנקפורט ועושה שם זונה, ובבת-ים יש לה שני ילדים ובעל..."

אי אפשר לומר שדבריו לא השפיעו עליי. יש לי כניראה מין תכונה מחורבנת שאנשים מספרים לי דברים אינטימיים. גם כאן, בחברת הגברים שבה אני נמצא, לא מפסיקים לספר, כמו במילואים. לפעמים בגסות, וגם מפליצים. כל הדרך, באוטובוס, הייתי מגורה כאילו אני נוסע לפגוש את אורנה או את עליזה, את אהבות-נעוריי שהתרחשו בירושלים –

והנה, במצב הזה אני יושב בחדרו של ג'ורג' אדאמס, הצופה על גיא בן-הינום, ואנחנו משוחחים, אם אפשר לכנות בשם שיחה את פגישתנו. האיש גדול מאוד ועב-בשר. פניו אדמוניים ובצקיים, כשל שתיין. קודקודו קרח אבל קצוות שיער ארוכות, בצבע עכור לבן-ג'ינג'י, משתפלות סביב קרחתו ועל כתפיו. אמנם הוא צעיר ממני אך ניראה לי מבוגר מאוד. משומש מאוד, אם אפשר לדבר כך על בן-אדם. קצת גרוטאה.

הוא עשה לי כבוד גדול בהיכנסי, כפי שיודעים לכבד בארצו צאצא של הראשונים, וטפח על כתפי טפיחה שכמעט פירקה את עצמותיי הפריכות. ריח כבד של בירה עמד בחדר ונדף מפיו. הבר הקטן שבארון-העץ היה גדוש פחיות בירה צוננות שניקנו בחוץ, על הרצפה התגוללו פחיות ריקות. אדאמס התנצל על כך שהוא מקבל אותי בחדרו ולא בלובי למטה וגם לא ביפו, מקום טבעי יותר לפגישתנו. הוא הצביע בידו השעירה בלבן-ג'ינג'י לעבר הנוף הנשקף מהחלון ואמר: "עוד מעט תדע את הסיבה!"

היתה בידי תשובה לשאלתו. כן. היתה השפעה, אם כי עקיפה. כבר ב-1867, שנה בלבד לאחר ייסוד המושבה האמריקאית ביפו, התעניין בה הרב צבי הירש קלישר, שהיה הדמות המכרעת שהשפיעה על ראשוני המייסדים של המושבה שלנו להימנות על "חברת יישוב ארץ-ישראל" ולעלות מהונגריה לארץ-ישראל.

מאיר המבורגר, ששימש ביפו בין השאר כסופרו של עיתון "המגיד", תיאר בכתבותיו את המושבה האמריקאית בתור דוגמה אשר היהודים יכולים לחקותה. וכאשר החלו מתפרסמות באירופה שמועות על קשיי המושבה, מצא לנחוץ להכחישן באחת מכתבותיו:

 "וגיסי שלח את המכתב אל רבי צבי קלישר, שהוא גבאי 'החברה ליישוב ארץ-ישראל', כדי שיראו הכל ויבינו שזהו זמן של חסד, הזמן לחונן את חורבות ארצנו הקדושה."

באותה שנה פנתה גם קהילת פוניבז' להמבורגר, ושאלותיהם המפורטות והמעשיות על ההתיישבות האמריקאית מורות במפורש על רצון ללכת בעקבותיה, אם הנסיון יצליח.

הזכרתי גם את הקשר, שעליו למדתי לראשונה באותה הרצאה מקרית ששמעתי לפני שנים רבות בירושלים מפי פרופ' אורלובסקי – שבין מסעו של הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף בנובמבר 1869 לירושלים, לבין מייסד המושבה שלנו, שבאותה שנה ממש הלך בעקבות הקיסר שלו ברגל מהונגריה לארץ-ישראל.

סיפרתי לאדאמס על חלומם של המתיישבים הראשונים, ובהם סבי, שאנחנו נמשיך להיות נתיניו של הקיסר פראנץ יוסף בארץ-ישראל ונקבל "הום רול", אוטונומיה, כשם שהעם ההונגרי השיג כשנתיים לפני-כן שלטון עצמי בארצו, ויוצא שהקיסר פראנץ יוסף אחד מאבות הציונות הוא כי השפיע בעקיפין על הקמת המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "סיפור אהבה ארצישראלי",  יום שישי 07/06/2013 בשעה 22.00 בתיאטרון גבעתיים. אורך ההצגה  שעה ורבע. אנחנו הולכים פעם שנייה. זו ההצגה המרגשת והטובה ביותר שראינו מזה שנים.

אביבה ומוטי בן חורין

* עמוּתת "שירת רבים", המאגדת בה את כל מובילי השירה בציבור בישׂראל, שׂמחה להודיע כי ביום ראשון, כ"ד בסיוון התשע"ג , 2.6.13, ייערך בהיכל התרבות של אם-המושבות פתח-תקווה, ברח' המכבים 5, בשעה 20:30, האירוע החגיגי  השנתי בהשתתפות מיטב אמני השירה בציבור, אירוע שבו תוענק תעודת-הוקרה למשוררת לאה נאור ולפרופ' יוסי גמזו על תרומתם לַזֶּמֶר הישׂראלי. טלפון להזמנת כרטיסים: 03-9125222.

* כשאנחנו רואים בחורה צעירה בסנדלים, ושתהיה יפהפייה מאין כמותה, אבל אם ציפורני רגליה וידיה משוחות בלכה ירוקה או אפורה או חומה או משהו אחר ומגעיל שכזה, עוברים לנו החשק וגם ההערכה ליופייה.

אין כמו לכה שקופה, או לפחות אדומה.

* ב-6 במאי 2013 התקיים אירוע ההוקרה וההצדעה לפרטיזנים במעמד נשיא המדינה מר שמעון פרס. ליטמן מור מסר לנשיא את האוטוביוגרפיה שלו "המלחמה על החיים" והצביע על האזור שם לחם ב-1942 נגד הגרמנים הנאצים ועוזריהם. מור צירף לספר מפה של האזור בביילורוסיה, שם נמצאת גם העיירה וישניבה, בה נולד הנשיא ושם נספתה משפחתו. הנשיא התרגש כששמע ממור שהוא, עם גדוד הפרטיזנים, נוכחו בזמן שהגרמנים שרפו את העיירה וכפרים בסביבתה.

* יוקר הבנייה והשחיתות. שוב מואשם ראש עירייה בקבלת שוחד [לכאורה...] בהקשר לבנייה בעירו. מתי יובן שתהליכי אישורי הבנייה הפכו למקור התעללות בבונים למיניהם ובכך לאלצם לפתור את הבעייה בדרכים פליליות, דבר שגם מייקר, מכפיל ומשלש את עלויות הבנייה. הבנתם? בוודאי שלא.

מרדכי בן-חורין

אדריכל

* ביום ראשון השבוע נקלענו, ביציאה מתחנת המטרו בשדרות סן ג'רמן – להפגנת ענק שרובה צעירות וצעירים. מאחר שאנו רגילים להפגנות נלהבות ורבות-משתתפים של צעירות וצעירים בעירנו תל-אביב, ביום הגאווה – היינו בטוחים שעשרות האלפים שחלפו על פנינו הם באותו כיוון, אך לא! – מתברר שפריס היא עיר שמרנית מאוד בהשוואה לתל אביב! זו היתה הפגנת המונים נלהבת נגד אישור החוק לנישואים חד מיניים! הייתם צריכים לראות באיזו נהרה עילאית של רבולוציונרים, מימי המהפכה הצרפתית ועד "עלובי החיים" – צעדו המפגינים המאושרים הללו, שרו, קראו קריאות, ומן המכוניות שנסעו לאיטן בין גוש מפגינים אחד לבא אחריו – נשמעו קריאות עידוד ושירה מפי בחורות עם רמקולים מסדר גודל של דפני ליף! לא היו שם דתיים בנוסח שלנו, גם לא מוסלמים או "פאשיסטים" וכדומה. כולם היו אנשים מן היישוב, צעירות וצעירים, זוגות צעירים עם ילדים, וגם מבוגרים, כנראה גם הורים להומואים ולסביות. בקיצור קרניבל שלם, כאשר בראש כל גוש של מפגינים, פרושה בידי צועדי השורה הראשונה כרזת ענק לרוחב כל שדרות סן ג'רמן – ועליה כתובות סיסמאות נגד הנשיא הולנד וגם "גבר אחד, אישה אחת, משפחה אחת!" – וממש היה נדמה לנו שדה גול עצמו צועד במרכז של השורה הראשונה!

 עוד באותו ערב הראו את ההפגנה בטלוויזיה, ולמחרת זו היתה הכותרת הראשית עם תמונה ב"פיגארו" – וההערכה היתה שבנוסף למאה וחמישים אלף המפגינים המקוריים, ועשרות אלפי השוטרים שליוו את ההפגנה-הצעדה – השתתפו בה מיליון מפגינים! – ולא היתה כמותה לגודל מאז הפגנות 1968! – וזה באמת סוחף להיות חלק מהמון מפגינים. הרגשנו זאת אפילו מהמדרכה. לא חשוב מה הנושא! העיקר שאתה צרפתי, שאתה חלק מן ההמון הנלהב, ומפגין! וליבך רחב ואתה ממש מתרגש!

* אהוד היקר, אני היססתי אם לכתוב לך בחופשתך, אבל כיוון שמדובר בנושא חשוב לך –  העזתי: ב"ידיעות אחרונות" של 19.5.2013, בעמ' 3 ב"24 שעות" מופיע שיר של אסתר ראב  – "ככה תאהבני".

שלך,

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר: רשימת הספרים

לקראת שבוע הספר המתחיל ב-5 ביוני

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

43. "מסעותיי עם נשים" (רומאן. ספרי מקור. 2013).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

חמש הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי והזכויות. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב, כולל ספרוני ספריית תרמיל המופלאה בעריכת ישראל הר – נמצאים באתרי הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב שרידים להם בחנויות לספרים יד שנייה.

* ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן שרכשה את המלאי והזכויות.

* ספרי הוצאת שרברק נמצאים כיום בהוצאת דני ספרים שרכשה את המלאי והזכויות.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,500 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל