גיליון מס' 844

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום ראשון, כ"ד בסיון תשע"ג 2 ביוני 2013

עם הצרופה של תמונת ליטמן מור בן ה-96 עם נשיא המדינה שמעון פרס בן ה-89

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מכתב התפטרותו של עו"ד יצחק שויגר, חבר הוועד המנהל וועדת הביקורת של מוזיאון נחום גוטמן –  על רקע השערורייה של הפיכת המוזיאון לבמת תעמולה פלסטינית שקרית ואנטי ישראלית! // מתי דוד: "הארץ" מנפץ את דמותו של בן גוריון ותומך בנכּבּה הפלסטינית! // יוסי גמזו: אֶרֶץ אַלִּימָה. // אריק כץ: על "האח הגדול" והקשר לזוג נתניהו. // נעמן כהן: יחיאל קדישאי והנצחת חללי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל. // ליטמן מור עם נשיא המדינה. // עמוס אריכא: ירושלים כבר לא בידינו. // משה גרנות: נוסטלגיה והרהורים נוגים על ספרו של אדיר כהן "האופק מתקרב – סיפורים כסירות הצלה". // יהודה דרורי: מטומטמים! מה חשבתם?... // משה כהן: הנדון: מחלה ממארת. // איליה בר-זאב: בִּשְׁחֹרִים. // שמעון גרובר: תיקון אלמנה. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [35], הגזירות – והעונש. // יואב אהרוני: הרפת שלה. // מרדכי בן חורין: מחירי הדיור – חה, חה, חה! // אוריה באר: התיאוריה שהכזיבה. // מרק הסנר: אסד – כל כך דומה לאביר השחור. // מרדכי קידר: לעצור את הקטר. [ציטוט]. // אלי מייזליש: 1. מה שמוציא אותי מדעתי זה מאמר שקרי בעיתון. 2. גיוס החרדים: ככה זה תמיד מתחיל. // יוסף אורן: נרקיס בערוגת הסיפורת הישראלית (א'), עיון בסיפורי הקובץ החדש של ישעיהו קורן. //  אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", פרק עשרים וארבעה, "כאן טריטוריה של מדינת מיין!" // ממקורות הש"י.

שימו לב: גיליון 845 יופיע אור ליום חמישי או ביום חמישי עצמו, 6.6.13.

* * *

מכתב התפטרותו של עו"ד יצחק שויגר

חבר הוועד המנהל וועדת הביקורת של מוזיאון נחום גוטמן – וזאת  על רקע השערורייה של הפיכת המוזיאון לבמת תעמולה פלסטינית שקרית ואנטי ישראלית!

חברים,

 לאחר האסיפה הכללית ולאחר אישור הדוחות הכספיים לשנת 2012  אני מודיע לכם בזה על התפטרותי מחברותי בעמותה ומכהונתי כחבר ועדת הביקורת.

זה לא סוד לכולכם שהאירועים האחרונים הקשורים בתערוכה  האחרונה של רונה סלע גרמו לי לצער אישי עמוק. חלקתי עימכם את הרגשתי  במספר מיילים והופתעתי לגלות כי אני יחיד במערכה. אינני רוצה לחזור על כל מה שכבר נכתב ונאמר אך אדישותו של הוועד המנהל לעובדה שדגל פלסטין מתנוסס על המוזיאון, מוסווה במודעה על התערוכה. לעובדה שבחנות המוזיאון מוכרים תמורת 10 שקלים את מפת הנכבה הפלסטינית השקרית מעוטרת גם בציטטה מכתבי הרצל! – אדישות זו הפתיעה אותי. זה ממש לא חשוב כמה כרטיסים נמכרו לתערוכה הנוראה הזו, כמו שראיתי במיילים השונים. האג'נדה הפוליטית של רונה סלע כמו של רבים משונאי ישראל שמפוזרים באוניברסיטאות הישראליות, נהנים משכר מרצים ועוסקים בהשמצת המדינה – לא מובנת לי והיא נושא שצריך לחקור רופא נפש. אבל זה לא עניין של דמוקרטיה, כפי שאמר לי ביום שלישי אחד מחברי הוועד המנהל. אני דמוקרט לא פחות ממנו. שונאי ישראל ואויביה יכולים להתבטא באופן חופשי במדינת ישראל – לא כמו בעזה, משאת נפשם, אבל אינני חושב שאנו צריכים לספק את הפודיום. זו לא דמוקרטיה זאת מחלת נפש!

 בסימפוזיון שהתקיים במוזיאון  בעקבות התערוכה אמרה לי נציגת העירייה, שגם היתה המומה כמוני: "תראה, אתה חושב שאנחנו  יכולים  לאסור עליהם לשכור את המוזיאון בגלל שהם ערבים? – הם אזרחים כמוך לא?"

הסכמתי איתה אבל אמרתי לה שזה שהם ערבים לא מקנה להם את הזכות לבוא למוזיאון לציור ולהציג במסווה אמנותי אג'נדה פוליטית  נגד המדינה. אינני יודע אם זה התקבל על דעתה.

 ומילה אחרונה. שום דבר פה לא היה בלתי צפוי. הפרובוקציה של רונה סלע ידועה זה מכבר – מאז שגורשה במוזיאון מחיפה. בתערוכה הקודמת של הצלם הפלסטיני שהיתה במוזיאון, תערוכה שגם היא היתה פרובוקטיבית, הסבתי את תשומת ליבו של רוני וגם של מוניקה. אז שלא תהיה היתממות וטענת "לא ידעתי!"

אינני בטוח אם שיכנעתי אתכם וזה גם אינו חשוב כל כך. יכול כל אחד מכם להחזיק בדעתו. אני אינני יכול מבחינה ציבורית להמשיך ולתמוך במוסד שנותן חסות לתערוכה שכזו. אני חושב שגם גוטמן הצייר לא היה נותן לזה לקרות, אילו ידע. בכל זאת הוא תיעד את "יפו" ולא את "יאפה" כמו שקוראת לה רונה סלע.

 אני מאחל לכם כל טוב והצלחה.

 יצחק שויגר

* * *

מתי דוד

"הארץ" מנפץ את דמותו של בן גוריון

ותומך בנכּבּה הפלסטינית

מאמר המערכת של עיתון "הארץ" מיום  19.5.13, ומאמר של גדעון לוי מאותו יום – 30.5.13 – מבטאים את מדיניות העריכה הפוליטית של העיתון, שמשמעותה התנתקות  מהקונצנזוס הציוני והלאומי, והתחברות לשמאל הקיצוני של תמיכה בנכבה הפלסטינית האנטי ישראלית. "הארץ" וחלק מהעיתונאים שכותבים בו הפכו למקור המידע העיקרי העולמי האנטי ישראלי. גם באמצעות המהדורה האנגלית של העיתון הוא הפך לשותף למסע של תעשיית השקרים האנטי ישראלים, בשרות "ההסברה" הפלסטינית.

מאמרו של גדעון לוי "בן גוריון החדש" 30.5.13

מאמר הסתה לניפוץ דמותו של בן גוריון.  הוא מאשים את ב"ג כמי שאחראי לפשעי מלחמה שבוצעו נגד הפלסטינים במלחמת השחרור ובשנים הראשונות לאחר קום המדינה.

"עם כל ההערכה לגדולתו, הגיעה העת לבחון את צדדיו האפלים." – "איש אינו יכול עוד לטעון שבן גוריון, שידו היתה בכול, לא הורה, לא ידע, או לא הכשיר."

רשימת "הפשעים של בן גוריון", על פי דעתו של גדעון לוי כוללת: "רמלה, לוד עוד לפחות 120 כפרים שתושביהם גורשו בכוח: מעשי טבח וביזה: גירושים המוניים בממדים של טיהור אתני בכמה מחבלי הארץ: מניעת שיבה לבתיהם של בני הארץ שנימלטו מאימי המלחמה: אולי גם כמה מעשי אונס: גיוס האקדמיה לשירות התעמולה. הפצצת 50 בתים בקיביה בפקודת 'מבצעי שושנה', שיצאה מישיבה עם בן גוריון במקום הנופש שלו לחופי הכנרת."

גדעון לוי ממשיך את "שליחותו" להרס כל המיתוסים והאתוסים הציוניים, היהודים והלאומיים, בחסות ובגיבוי עיתון "הארץ". לאחר שהוא ביקר, האשים, והעליל על כל מי שמזוהה ומוכר כדמות מנהיגותית ביטחונית ולאומית, הוא הגיע גם לבן גוריון בניסיון לנפץ את דמותו, כמנהיג שהוביל להקמתה של מדינת ישראל.

הגיע הזמן לנפץ את דמותו של העיתונאי גדעון לוי. גדעון לוי הוא תועמלן של אויבינו, היושב בתוכנו, וכותב נגדנו. מאמריו אינם חופש הביטוי, אלא חופש הביזוי של כל מה שהושג כאן בארץ במהלך השנים, בדם, יזע ודמעות.  הוא התנתק מעמוד האש הציוני, היהודי והלאומי, לטובת העניין הפלסטיני.

מאמר מערכת "הארץ" – "די לשכתוב ההיסטוריה" 19.5.13

הארץ מאשים את ישראל בהיווצרות בעיית הפליטים, בהעלמת האסון (הנכבה) הפלסטיני, בסירוב להכיר בבעייה שבלעדיה לא ייכון פיוס ושלום, בשיכתוב ההיסטוריה, ובמניעת המידע בנושא במערכת החינוך בישראל.

"הארץ" תומך בגלוי בנכבה הפלסטינית, שנגרמה בגלל ישראל הציונית הכובשת, "במשך השנים התבררו פרטים רבים המלמדים שלצד הישראלי אחריות רבה להולדת בעיית הפליטים.  הנכבה הפלסטינית דורשת הכרה ישראלית, שבלעדיה אין דרך להגיע לפיוס היסטורי."

"הארץ" תומך בנכבה – שמשמעותה "זכות השיבה"!

"הארץ" מתנתק מהנרטיב הציוני ומתחבר לעמוד האש של הנרטיב הפלסטיני.

* * *

יוסי גמזו

אֶרֶץ אַלִּימָה

וַדַּאי שֶלֹּא נָעִים לוֹמַר זֹאת עַל גַּלֵּי הָאֶתֶר

וְאֶת הַלֵּב זֶה מְמַלֵּא בּוּשָה וְגַם כְּלִמָּה

אֲבָל בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן הָפַכְנוּ בֵּין הַיֶּתֶר

לַמְרוֹת יֻמְרַת "אוֹר לַגּוֹיִים" לְאֶרֶץ אַלִּימָה.

וְזֶה שֶלַּגּוֹיִים עַצְמָם בָּאַלִּימוּת אֵין חֹסֶר

אֵינֶנּוּ מְנַחֵם אוֹתָנוּ כְּלָל, כִּי אִם תָּמִיד

חָשַבְנוּ שֶבַּתְּחוּם הַזֶּה אֲנַחְנוּ עוֹד רַק בֹּסֶר

הֲרֵי שֶנֹּכַח נוֹרְמַת הַפְּשִיעָה הָעוֹלָמִית

הִבְשַלְנוּ בְּהֶחְלֵט בְּהִתְחַשֵּב בִּמְמַדֶּיהָ

שֶל אֻכְלוּסְיַת אַרְצֵנוּ וּבָרֶצַח הַיּוֹמִי

אִם בִּדְקִירוֹת סַכִּין בַּפָּאבִּים אוֹ בִּסְאַת פְּחָדֶיָה

שֶל הֲרִיגַת נָשִים וָטַף בְּרֵקוֹרְדּ לְאֻמִּי

שֶלֹּא יָדַעְנוּ דֻגְמָתוֹ שָנִים, וְאִם בַּקֶּטֶל

זֶה הַגּוֹבֶה לוֹ בִּכְבִישֵינוּ כָּל שָבוּעַ מַס

שֶאֲכִיפָה מַסְפֶּקֶת לְרַסְּנוֹ אֵינָהּ נִנְקֶטֶת

וְרַק הַמִּשְפָּחוֹת הַשַּכּוּלוֹת קוֹרְאוֹת חָמָס.

כַּמָּה עָצוּב לִזְכֹּר אוֹתָהּ אִמְרַת-כָּנָף פָטָאלִית

שֶעַד שֶלֹּא נִרְאֶה פֹּה קְרִימִינָאלִים יְהוּדִים

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ לֹא נִהְיֶה אֻמָּה נוֹרְמָאלִית,

שֶכֵּן כַּיּוֹם כְּבָר כָּל שִׂיאֵי הַפֶּשַע מְעִידִים

שֶנַּעֲשֵׂינוּ לְחֶבְרָה פְּרוּעָה וְקָנִיבָּאלִית

בָּהּ מְשַלְּמִים לַמָּוֶת כָּאן כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חוֹבוֹת

שֶאָנוּ כְּבָר נוֹרְמָאלִים בְּמִדָּה בִּלְתִּי נוֹרְמָאלִית

שֶסַּכָּנָה לְהִמָּצֵא בַּבַּאנְק אוֹ בָּרְחוֹבוֹת.

כִּי בְּפָנָאטִים פְּסִיכוֹפָּאטִים יֵש לָנוּ כְּבָר גֹּדֶש

וְאֵלֶּה מוֹתִירִים סְבִיבָם רַק אֵבֶל וּנְכָאִים

וּמוּכָנִים לָמוּת וּלְהָמִית עַל כָּל דְּבַר קֹדֶש

מִלְּבַד עַל קְדוּשָתָם הָאֻמְלָלָה שֶל הַחַיִּים.

וְלֹא רַק שֶדָּבָר לֹא מְצַמְצֵם שוּם עַזּוּת-מֵצַח

וְלֹא מַנְמִיךְ בִּמְאוּם אֶת רַף הַקֶּטֶל הָאָיֹם

שֶל הֲרִיגַת חַפִּים מִפֶּשַע וְזִילוּת הָרֶצַח

אֶלָּא שֶהַסִּיּוּט הַזֶּה גוֹבֵר מִיּוֹם לְיוֹם.

וְאָב קוֹטֵל בָּנָיו וּבֵן קוֹטֵל הוֹרָיו בְּלִי רֶתַע

וְהַקַּלּוּת הַלֹּא נִסְבֶּלֶת שֶל שְפִיכוּת-הַדָּם

הוֹפֶכֶת לְשִגְרָה שֶמִּתְרַגְּלִים לָהּ וּלְפֶתַע

כְּבָר אֵין כִּמְעַט הֶבְדֵּל בֵּין הַחַיָּה וְהָאָדָם

מִלְבַד שֶהַחַיָּה הוֹרֶגֶת רַק לִמְזוֹנוֹתֶיהָ

אוֹ לַהֲגָנָתָהּ וְהָאָדָם כָּל סְיָג שוֹבֵר

כְּשֶהוּא מָכוּר כֻּלּוֹ לָאֵתוֹס הַמְּתַעֲתֵעַ

שֶהַמְּדִינָה הִיא גּ'וּנְגֶּל בָּהּ כָּל דְּאָלִּים גָּבֵר.

וּמִשְפְּחוֹת-הַפֶּשַע כָּאן סוֹגְרוֹת חֶשְבּוֹן בְּנֶפֶץ

אַחַת עִם יְרִיבְתָּהּ לְאוֹר הַיּוֹם, בְּרֹאש חוּצוֹת

וְאֵין לָהֶן כָּאן שוּם עִנְיָן וְאֵין לָהֶן שוּם חֵפֶץ

לִתְפֹּס שָמִּשְפָּחוֹת תְּמִימוֹת אַף הֵן מִתְפּוֹצְצוֹת.

וְהָאֶזְרָח מִן הַשּוּרָה שוֹאֵל עַצְמוֹ בְּפַחַד

לְמוּל אֵיכוּת-חַיִּים יוֹרֶדֶת וְאִיּוּם כָּפוּי:

מָתַי כְּבָר יִתְעַשְתּוּ שוֹמְרֵי הַחֹק כֻּלָּם בְּיַחַד

וּבִטְחוֹנֵנוּ הָאִישִי יַחְזֹר לִהְיוֹת שָפוּי?

מָתַי נֶחְדַּל לִהְיוֹת כִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה בְּאֶרֶץ

שֶהַדִּבֵּר הַקְּלָאסִי "לֹא תִרְצַח" בָּהּ יִשָּמֵר

וְהַמִּמְסָד יָקוּם סוֹפְסוֹף וְיַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ

לְמִמּוּשוֹ שֶל מָה שֶהַדִּבֵּר הַזֶּה אוֹמֵר.

* * *

אריק כץ

על "האח הגדול" והקשר לזוג נתניהו

התוכנית הנצפית ביותר בטלוויזיה תוכנית הריאליטי "האח הגדול" יורדת נמוך ומנצלת את יצר המציצנות והסקרנות הטבוע ברובנו והופכת את משתתפיה ל"דגים באקווריום" שהצפייה בהם דווקא איננה מביאה לשלווה ולנירוונה, אלא "מעלה את הסעיף" לאנשים נורמטיביים וערכיים, הנאלצים להשלים עם אמירות והתנהלות ברוטאלית, גזענית, חשוכה ופרימיטיבית.

העידוד והגיבוי הניתנים לכך מחברת "קשת" ומערוץ 2, בחסות חופש הביטוי ותאוות הבצע (נתוני הרייטינג), מחייבים את מנהלי הרשות ואת אלו האמונים במדינה על מוסר וחינוך, לקבוע קווים אדומים גם בבחירת האנשים המתקבלים לתוכנית וגם במתן הנחיות והוראות ברורות למתקבלים, מה מותר ומה אסור ויתרה מכך, עליהם לא לשדר סצנות שיש בהן יותר מקורטוב של גזענות ואלימות מילולית. עליהם להתריע באופן נחרץ וחד משמעי כי יסולק מהבית כל מי שיעבור על הכללים ויתנהג באופן מבייש עקרונות וערכים אוניברסאליים. בעיקר כבוד לזולת.

מסיבות אלו היה אמור להיות מסולק גם "הבן של" (מיילי ג'וניור) שמוכיח שהתפוח נפל קרוב לעץ. הישארותו בבית והדחתו הבלתי צפויה של בני ושל דני לפניו, גרמה לתדהמה רבה ולהלם לא רק בבית "האח הגדול" אלא גם בביתי שלי ובביתם של רבים אחרים, שעדיין לא התרגלו לכך שיש לנו ארץ גזענית, עם אנשים פרימיטיביים, מתנשאים, חסרי סובלנות, מדיפים טינה ומתנכלים לאחר ולשונה. הישארותו של גילי מיילי בבית האח הגדול לאחר שגידף ועלב בטהוניה, מהווה "אור אדום" לא רק לערוץ 2 אלא לכל בית ישראל. האם אמנם המוני בית ישראל, צעירים ומבוגרים כאחד, מעודדים התנהגות ברוטאלית, פוגעת ומעליבה, כמו שהפגינו רוני וגילי מיילי כלפי אנשים שונים מהם? האם הם משקפים את פני החברה הישראלית? האם משתנה החברה הישראלית? (כמו הגזענות בבית"ר ירושלים ובסופרלנד בראשון לציון?)  האם אלו הם תוצריה החדשים של החברה הישראלית, המשמשים למופת ולדוגמא?

לא! אני לא נסחף! גם בכך שאני מייחס קשר לבזבוזי הזוג נתניהו. גם זה סוג של התדרדרות וסחף בערכים. וסוג של התנשאות וזלזול בזולתם. שנתו של מנחם בגין במטוס, על שני המושבים, בטיסה רשמית כראש הממשלה, היא המבטאה את הפער בין מה שהיה נורמטיבי פעם לבין הערכים הקלוקלים הפושים בקרבנו בימים אלו. והדג מסריח מהראש. ותוכלו לצפות בו באקווריום...

אהוד: חלק ניכר מהאנשים שאני שומע מפיהם תלונות על ה"בזבוזים" של הזוג נתניהו בטיסותיו – נוהגים הם עצמם לטוס במחלקה ראשונה או במחלקת עסקים – והם גם אינם זקוקים לאבטחה, שמייקרת נסיעות של ראש ממשלת ישראל, המדינה המאויימת מיספר 1 על-ידי הטרור המוסלמי.

לכן אני מעדיף שראש הממשלה שלי ייסע בנוחיות וייצג אותנו באנגלית המשובחת שלו, ולא שאיזה יוצמח עייף יישב על כיסאו במחלת תיירים ויגמגם באנגלית-ישראלית נלעגת. וקוראי המכתב העיתי זוכרים ודאי שאני לא מחסידיו של ראש הממשלה, ונלחמתי ככל יכולתי נגד ההדחה של אולמרט בעזרת "ישראל היום" של המיליארדר היהודי-האמריקאי שלדון אדלסון, תומכו של נתניהו.

את התוכנית "האח הגדול" אינני רואה אבל לפי מה שאני שומע על אודותיה, היא מתאימה כחור לתחת – לקהל הצופה בה.

* * *

נעמן כהן

יחיאל קדישאי והנצחת חללי צה"ל

שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל

  באחד הימים, לא זכור לי התאריך המדויק בגלל השנים הרבות שעברו,  באה אליי בת כיתתי בבית הספר "העמק המערבי", אירית ברויטמן, לימים שמר, וביקשה ממני להתלוות אליה לירושלים, לראיון שנקבע לה עם השר מנחם בגין. הראיון היה דרוש לה לעבודת גמר שעשתה על ארגון האצ"ל. כמובן ששמחתי להתלוות אליה.

  הימים היו לאחר מלחמת ששת הימים, עת בגין שימש כשר בלי תיק בממשלת האחדות הלאומית בראשותה של גולדה מאיר. זמן קצר לפני שפרש ממנה בגלל סירובו להכיר ביוזמת רוג'רס, שהכירה בהחלטת האו"ם 242.

  בגין כבר לא היה "מוקצה" כמקודם, עת בן גוריון הכריז: "בלי חרות ומק"י!" – אבל טרם עלה אז על הדעת שהוא עשוי לעלות יום אחד לשלטון.

  היה יום אביבי ויפה, עלינו על "בגדי ערב", ונסענו בדרך הארוכה מהעמק לירושלים. הגענו למשרדו בירושלים בדיוק בזמן. קיבל אותנו בלבביות יחיאל קדישאי, שהיה מזכירו האישי של בגין, והוא שאירגן לנו את הפגישה. "תמתינו," אמר, "שיתפנה." המתנו. לאחר זמן הזמין אותנו קדישאי להיכנס לחדרו.

בגין קיבל את פנינו בחביבות: "הו," אמר, "באתם כל הדרך מהקיבוץ, מהעמק?"

הוצאתי מיד מהכיס את השאלה החשובה שרציתי לשאול, שחזרתי וניסחתי אותה על הכתב מראש: "מדוע בפרשת אלטלנה לא קיבלת את מרות הממשלה החוקית, שר הביטחון והרמטכ"ל? והאם כעת כשאתה משמש כשר בממשלה היית רואה מקרה דומה כלגיטימי?"

לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה, אמר לנו בגין "אני מצטער, אני צריך כרגע ללכת לארוחת צהריים. תבואו פעם אחרת..."

יצאנו מאוכזבים. הלכנו ברגל לעיר העתיקה ולכותל שאז היה אטרקציה, וחזרנו כל הדרך הארוכה חזרה.

נזכרתי באירוע הזה כשקראתי את דברי השבח שכתב יוסי אחימאיר על יחיאל קדישאי (שאכן זכור לי כחביב וידידותי) ("חדשות בן עזר" 842).

כזכור בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שקיבל בבית אבא, טווה יוסי אחימאיר עלילת דמים בזויה על יצחק רבין, כאשר האשים אותו ב"רצח" אנשי אלטלנה, והנה ממשיך יוסי אחימאיר כדרכו לטוות עלילת דם כאשר הוא מציין שאברהם סטבסקי "נרצח" ע"י צה"ל, (שימו לב למינוח המקובל על אויבי ישראל "צה"ל רוצח") והוא ממשיך: "חשבון כבד יש לקדישאי עם אלה שטיבעו את ספינת העולים והנשק 'אלטלנה', באמתלה כוזבת כי באה לחולל פוטש. מי כמוהו ידע את האמת – גם על הכוונה הטהורה של בגין וחבריו, גם על כוונת הזדון של בן-גוריון וחבריו. בעוד כמה ימים שוב יעלה עם חבריו אל קברות רעיו, חללי 'אלטלנה'. אין הוא נוטר ואין הוא מבקש נקמה. רק לזכור ולהזכיר את הנופלים מאש 'התותח הקדוש' הוא מבקש."

מעניין האם יחיאל קדישאי רוצה לזכור גם את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו מאש אנשי האצ"ל (שחלקם ערק מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור), או שהוא פועל להשתיק את זכרם?

אני קורא בזה ליחיאל קדישאי, למען העתיד המשותף – פְּעל להנצחת חללי צה"ל על אנדרטת אלטלנה.

הבה נראה האם קדישאי יוכל להתעלות על עצמו ולעשות כן.

בינתיים למרבה הצער ראש עיריית תל אביב רון חולדאי (אובז'נסקי) איש תנועת העבודה, קיבוצניק בעברו, נכנע ללחץ, והוא מסרב להנציח את חיילי צה"ל.

לא ניתן להשכיח את חילי צה"ל:

טוראי פסח וולודינגר בן 19,

טוראי משה חיים כ"ץ בן 19,

טוראי יעקב פריד בן 21,

 שמסרו נפשם על קיום הדמוקרטיה הישראלית.

על ה"אידיאליזם" של בתי הספר הדו-לשוניים

"בית הספר ללימודי שקר", מגדיר הייטנר את בתי הספר הדו-לשוניים ("חדשות בן עזר" 842) ואני מסכים לכל מילה ולא אחזור על הנימוקים המעולים שהעלה הייטנר, אבל ברצוני לחלוק על דבר אחד.

למרות כינויו את בית הספר "בית ספר ללימודי שקר" מכנה הייטנר את המורים: "אידיאליסטים שוחרי טוב". בפראזיולוגיה המקובלת, הציונית בכלל, וזו של תנועת העבודה בפרט, מקובל לראות במונח "אידיאליסטים" מונח חיובי, ולא היא. לא כל אידיאל הוא חיובי, שהרי כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים.

הנה אחד הטקסטים המפורסמים על ה"אידיאליזם":

"קיימת מילה, המבטאה בצורה כה נפלאה את התנהגות האדם ברוח זו: מילוי חובה; היינו לא לשאוף לסיפוק העצמי, אלא לשרת את הכלל, לתפיסה היסודית, ממנה נובעת גישה מעין זו, אנו קוראים – להבדיל מאנוכיות ותועלת עצמית – אידיאליזם. פירושה של זו אך ורק כושר ההקרבה העצמית של הפרט למען כלל החברה, למען זולתו. אך כמה חשוב הדבר, לשוב ולהכיר בעובדה, שהאידיאליזם איננו ביטוי רגשי מיותר, אלא היה, הינו ויהיה התנאי המוקדם האמיתי, למה שאנו מכנים תרבות אנושית, וכי הוא, מתחילה ולבדו ברא את המושג "אדם". בלא אמונה אידיאליסטית, הכישורים הרוחניים המזהירים ביותר, נותרים רוחניים בלבד, כעין מראה חיצוני, חסר ערך פנימי, ונטולי כוח יצירה." (היטלר, "מיין קאמפ", פרק 11, עם וגזע).

המשך הקטע מבהיר את מהות האידיאליזם של היטלר. הוא אגב מנגיד את האידיאליזם הארי מול המטריאליזם היהודי, במיוחד זה של מרקס.

   ומהו האידיאליזם של המורים הערבים של בתי הספר הדו לשוניים? האם הם "שוחרי טוב" כדברי הייטנר? ניסיתי לבדוק זאת בדרך אמפירית.

   למרבה הצער מורי בתי הספר הדו לשוניים,  עלא ח'טיב -–מנהל ומחנך בית הספר הדו-לשוני יד ביד בירושלים. אינאס דיב – מנהלת בבית הספר הדו-לשוני "יד ביד"  בירושלים, וד"ר חסן אגבריה – מנהל בית הספר "קשר על הוואדי" (בית ספר שאמור "לחנך לאורם של ערכי אנוש הומניסטיים כגון: כבוד הדדי, שיוויון בין בני אדם, שוויון ערך האדם, יושר, צדק, אמון בין בני אדם וסובלנות") – מסרבים לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות, ולא מופת מוסרי. כלומר, הם כולם "אידיאליסטים" האוחזים באידיאה גזענית.

בניגוד לדברי הייטנר "שבתי הספר הללו מבוססים על עקרון הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי", יש להם אידיאל גזעני חד כיווני. "אנחנו הומניסטים", היהודים אשמים בכל. גם דוגמה (עקרון אמונה) זו איננה מקורית. היטלר גם אמר על עצמו: "אני הומניסט אדיר" –  (Ich bin so colossal human) (פרידלנדר, שאול, "שנות ההשמדה 1945-1939", ת"א 2009, עמ' 326 "היהודי לבדו אשם בכול" 330)

  ומי כמובן מתנאה בהיותו "חבר בקהילת הורי "גשר על הוואדי" בכפר קרע? כמובן, החבר דודו אמיתי, דובר "גבעת חביבה".

למרבה הצער גם ריאד כבהא - מנהל המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה (מרכז הפועל לדבריו "ברוח ההומניזם ושוויון ערך האדם"), אנהר מסראווה,  פרחאת אגבריה, זכריה מחמיד –  מרכזי צוות במרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה – מסרבים לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים– גזענות ולא מופת מוסרי.

  לא פלא אפוא שהחבר דודו אמיתי, שלא הצליח למצוא אפילו ערבי אחד שאינו גזען מערביי הדו-קיום של גבעת חביבה,  לא יתרשם כלל מהגזענות של המורים הערבים-מוסלמים בבית הספר של הדו-קיום? העיקר להציג מצגת שקר הומניסטית ולהשיג כספים.

הערה חשובה. בא אליי מי שטען כי שתיקה אינה מהווה תמיכה. ולא היא. "שתיקה כהודאה דמיא". מי שאינו שותק נגד הגזענות האיסלמו-נאצית, מזדהה עימה.

ואם המורים הערבים-מוסלמים הם גזענים, מה נאמר על המורים היהודים בבתי הספר הללו? המורים היהודים הם פשוט מה שקרוי "אידיוטים שימושיים".

החלום הנאצי על הקמת מוזיאון יהודי –

"מוזיאון אקזוטי של הגזע הנכחד" – והגשמתו בוורשה

אלפרד רוזנברג יליד טאלין (1893-1946), היה אחד החברים הראשונים ב"מפלגת הפועלים הגרמנית", ממנה קמה המפלגה הנאצית. הוא הצטרף אל המפלגה עוד לפני היטלר. בתקופה הזו כתב את ספריו הראשונים בתחום אידיאולוגיית הגזע: "הציונות, אויבת העם", "אי מוסריות בתלמוד" ו"עקבות היהודים במרוצת הדורות".

רוזנברג היה לעורך העיתון "פלקישר באובכטר": Völkischer Beobachter. בתרגום –"המשקיף העממי", עיתונה של המפלגה הנאצית, בשנת 1921. בשנת 1923, לאחר כישלון ההפיכה הנאצית המכונה הפוטש במרתף הבירה, מינה אותו היטלר לראש המפלגה הנאצית, לאחר שהוא עצמו נדון לתקופת מאסר של חמש שנים. הוא החזיק במשרה זו במשך תשעה חודשים, עד לשחרורו של היטלר מן הכלא.

בשנת 1929 יסד רוזנברג את "הליגה לתרבות הגרמנית" שמטרתה היתה מלחמה ב"אמנות המנוונת". הוא נבחר לרייכסטאג בשנת 1930 ופירסם את ספרו "המיתוס של המאה העשרים" (בפרפרזה ברורה על ספרו של יוסטון סטיוארט צ'מברליין "יסודות המאה התשע עשרה"). ספר זה זכה לפרסום ותפוצה עצומה ונמכר בלמעלה ממיליון עותקים, שני רק ל"מיין קאמפף".

לאחר מבצע ברברוסה, שבו נכבשו שטחים נרחבים מברית המועצות בשנת 1941, מונה רוזנברג לתפקיד שר ה"אוסט-מיניסטריום" האחראי על ניהול השטחים הכבושים במזרח. והיה בין האחראים להשמדת היהודים.

רוזנברג הקים בפרנקפורט ב-1939 את "המכון לחקר בעיית היהודים" שמטרתו המוצהרת היתה גירוש כל היהודים משטחי גרמניה הגדולה. במסגרת מכון זה הוקם מטה "מבצע רוזנברג". בין השנים 1940-1944 עסק מטה זה במבצעים נרחבים של שוד רכוש יהודי מכל מרחבי שטחי הכבוש הגרמני, בייחוד במערב אירופה כולל ריהוט, תכשיטים, דברי אומנות, חפצי יודאיקה, ספרים נדירים ועוד.

  המוזיאון היהודי בפראג נוסד ב-1906 במטרה לשמור על חפצים מבתי הכנסת בפראג שנהרסו במהלך חידוש הרובע היהודי הישן בתחילת המאה ה-20. מה שנותר היו רק שישה בתי כנסת, בית הקברות הישן ואולם העיר העתיקה. הגרמנים שמרו על הכול במטרה להקים "מוזיאון אקזוטי של הגזע הנכחד".

בשנת 1942 המשטר הנאצי הקים את המוזיאון היהודי המרכזי, במטרה להנציח את המורשת של העם שהושמד. חפצים בולטים של אמנות יהודית נאספו באותה תקופה למוזיאון מכל הקהילות ובתי הכנסת היהודיים של בוהמיה ומורביה.

המוזיאון היהודי בוורשה

  החלום הנאצי הוגשם בוורשה. ורשה נקייה מיהודים והנה הוקם בה מוזיאון לזכר "הגזע הנכחד". הפולנים כמובן מאושרים. אין יותר יהודים בפולניה. היהודים משקיעים מיליונים דולרים בקיום מוזיאון שימשוך תיירות ויכניס מיליונים של דולרים לאוצר הפולני. היש טוב מזה?
http://www.youtube.com/watch_popup?v=tLeFIEg4z7U&feature=share <http://www.youtube.com/watch_popup?v=tLeFIEg4z7U&feature=share

הגזענות הפתטית (האנטישמית והאנטי-ערבית) של פרופסור שלמה זנד

בראיון לרגל הוצאת ספרו החדש "מתי ואיך הפסקתי להיות יהודי" ("הארץ" 19.5.13) קובל זנד: "אני סובל מאנשים שלא מבינים אותי..."

 אנחנו דווקא מבינים היטב את זנד. תופעת השנאה העצמית היהודית שהוא לוקה בה אינה חדשה.

המראיין העיתונאי עופר אדרת, קובע שהקריאה בספרו של זנד "מטרידה, מרגיזה ומעוררת מחשבה." ולא היא. הקריאה בטיעונים של זנד רק מעוררת עליו חמלה, על שהשנאה העצמית עיוותה את מחשבתו.

בעצם אין זנד מחדש שום דבר עקרוני בספרו החדש. הוא רק ממחזר את טיעוני ספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" – תל אביב, 2008 – שגם בו אין שום חידוש מחקרי. בשני ספריו זנד ממחזר את משנות "האינטלקטואלים" סטלין, היטלר, וערפאת, שטענו שהיהודים אינם עם, ומכך מסיק זנד, שהוא אינו רואה עצמו שייך לעם היהודי, וכבר כתבתי על כך (גיליון 747), לכן לא ברור למה נחוץ הספר הנוסף הרי כבר מקודם "הפסיק" זנד לדבריו להיות יהודי, שהרי איך יכול להיות אדם שייך לעם שאינו קיים?

 אחד הטיעונים אותם מעלה זנד בראיון עימו הוא שאין רכיב יהודי שמקשר בין ההגות של מרקס, פרויד, ואיינשטיין, ולדעתו אין כלל חיבור בין יהודים חילונים.

העם היהודי לפי איינשטיין

בניגוד לזנד, אלברט איינשטיין דווקא כן ראה עצמו שייך ל"עם היהודי" ולא ל"דת היהודית". במארס 1920 הוזמן איינשטיין על ידי "האיגוד המרכזי של אזרחי גרמניה בני האמונה היהודית" (זה היה שמו של ארגון הקהילה היהודית בברלין) לדיון על דרכים מתאימות להשפיע על הקהילה האקדמית באוניברסיטאות בגרמניה, אשר נהפכו למוקדי אנטישמיות בוטה.

איינשטיין, בתשובתו, מתח ביקורת על ההנחה שאפשר להתמודד עם אנטישמיות על ידי הסברה והשפעה על אחרים, וליגלג על שמו של הגוף המזמין. מי שמשתייך לגוף ששמו "בני האמונה היהודית" מצהיר שאיננו רוצה להיחשב כבן עמו, אלא כחבר בקהילה דתית בלבד.

על עצמו העיד: "אין בי שום דבר שאפשר לתאר כאמונה יהודית. עם זאת, אני יהודי ושמח להשתייך לעם היהודי." במאמר "כיצד נהייתי ציוני?" שפירסם ב-1921, ובהזדמנויות רבות נוספות.

סביר שעבורו הלאומיות היהודית היתה לא רק הכרח אלא גם עובדה שאינה מוטלת בספק, שכל יהודי מוכרח להתייחס אליה: "הנני יהודי לאומי במובן זה שאני דורש את שימור הלאומיות היהודית כמו זו של כל עם אחר. עבורי הלאומיות היהודית הינה עובדה קיימת, ואני חושב שעל כל יהודי להגיע למסקנות ברורות בנושאים יהודיים על בסיס זה... זה היה המניע העיקרי להצטרפותי לתנועה הציונית". ("הארץ" 27.8.10 מאת חנוך גוטרפרוינד)

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1218565

כשם שמכחישי השואה מתעלמים מהעובדות, כך גם מכחיש העם היהודי, זנד, מתעלם מן העובדות שישנם מיליונים של יהודים חילונים שיש להם הכרת זהות כעם. פרופסור זנד, שעשה פלגיאט זול ממשנות "האינטלקטואלים" סטלין, וערפאת, שטענו שאין עם יהודי אלא רק דת יהודית, החליט לבסוף להזדהות ולומר על עצמו: "אני ישראלי" ("הארץ" 19.5.13).

בדומה להיטלר שבעקבות מונח פילולוגי (שפות אריות ושמיות) השתמש במונח המדומיין "הגזע הארי", זנד מפברק המצאה של עם מלאכותי חדש – "העם הישראלי". או "האומה הישראלית", היינו לאום מדומיין הכולל יהודים וערבים.

עם ישראל זהה לעם היהודי ואין אומה ישראלית וישראליות

ללא עם יהודי ויהדות

מה שזנד אינו מבין שאין אומה "ישראלית" ללא "עם ישראל". ודוק, "עם ישראל" זהה לחלוטין ל"עם היהודי". ואין "אומה ישראלית" ללא "עם ישראל", ואין ישראליות – תרבות ישראלית, ללא יהדות – תרבות יהודית, שכן בניגוד לשנאה העצמית של זנד, הערבים אינם מוכנים להיכלל יחד איתו במה שהוא מכנה ה"אומה הישראלית", הערבים בוחרים להגדיר את עצמם כשייכים לא "לעם ישראל" אלא ל"עם הפלישתי". הם מגדירים עצמם "ערבים-פלישתים (פיליסטינים) אזרחי ישראל בכפייה."

ודוק, הגזענות הפתטית של זנד אינה מכוונת רק כלפי היהודים, אלא גם כלפי הערבים: טענתו הדמיונית של זנד בדבר קיומו של "לאום ישראלי" שאינו יהודי, הכולל גם את הערבים, ומוגדר ע"פ שם המדינה, היא טענה נלעגת בלשון המעטה. ניסיונו של זנד לדחוף את הערבים אזרחי ישראל לסד הלאום הישראלי: ("אני מכיר בלאום הישראלי"), נראה כהתנשאות גזענית פתטית, על רקע פרסום חזונם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני, והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי."

תקוות השווא והאשלייה של זנד

זנד הטוען ש"מעמד היהודים ידמה אולי בקרוב למעמדו של הארי בגרמניה בשנות השלושים", והסבור בעקבות "האינטלקטואל" אלפרד רוזנברג ש"הציונות היא אוייב העם", בטוח שהצהרתו שהוא אינו רואה הוא עוד את עצמו כיהודי, תציל אותו ביום פקודה. זו כמובן טעות מרה.

    בדיוק כשם שיהודים מתבוללים רבים בגרמניה חשבו שהעובדה שהם התנצרו ואינם רואים את עצמם עוד כיהודים, תציל אותם – טעו. גם אם זנד אינו רוצה בכך, הערבים-הפלישתים-(פיליסטינים)-המוסלמים, מגדירים אותו בכל מקרה, כ"יהודי בן קופים וחזירים שיש להשמידו".

פרי הבאושים של "לימוד השואה" לערבים

בתגובה על דברי אורי הייטנר: "אני רואה ערך מיוחד בהנחלת מורשת השואה לנערים הערביים. אין זו מצוות 'והגדת לבנך', אך זו מצווה של חשיפת המגזר הערבי לסיפור השואה, בתקווה שהנערים יידעו להעביר הלאה את המסר הזה." (גיליון 824) – כתבתי שהייטנר עושה טעות עובדתית, טעות מוסרית, והחמור מכל טעות דידקטית חינוכית קשה. מהו המסר שאותו מקבלים הערבים מהנחלת מורשת השואה אותה רוצה להעביר הייטנר? בניגוד לתקוותו, המסר אותו מקבלים הערבים מהלימוד על השואה הוא, שהיהודים עושים לערבים בדיוק מה שעשו להם הגרמנים. את המסקנה הזו הם תמיד חוזרים ומביעים בריש גלי. מהבחינה המוסרית והדידקטית יש לעסוק עם ערבים-מוסלמים אך ורק בהנחלת ידע על שואת יהודי ערב.

מניסיון אישי, בניגוד לצפוי – העיסוק בשואת יהודי אירופה מגדיל את העוינות נגד היהודים ואילו העיסוק ב"שואת יהודי ערב", (דבריו של מוחמד, ומעשיו נגד היהודים), מקטין דווקא את העוינות, כי רק אז נוכחים הערבים-המוסלמים שהגזענות אינה נמצאת רק בצד היהודי אלא גם בצידם. "לשואה אין מורשת" (גיליון 825).

והנה קיבלנו אישוש לדבריי, הוכחה לפרי הבאושים של המאמצים לדבר עם הערבים על השואה, ולמשוך אותם לבקר באושוויץ:

בראיון שנתן אחמד טיבי לאילנה דיין בגל"צ הוא אמר כך: "אני הוא זה שאמר מעל דוכן הכנסת שהשואה היתה הפשע החמור ביותר בתולדות האנושות המודרנית --- הייתי מצפה מקורבנות השואה שלא יהפכו אחרים לקורבנות שלהם. והנה, אתם הפכתם אותנו לקורבנות של הקורבנות".

במאמרו "ההשוואה הנואלת של ח"כ טיבי" ("ישראל היום", 20.5.13) תוקף הייטנר את דברי טיבי, על הציניות והתחכום של טיבי בדברו על העוולות הנוראות שנגרמו לקורבנות הפלשתינים, ועל כך שאין כוונתו למלחמת ששת הימים ("הכיבוש") אלא למלחמת העצמאות, להקמת המדינה.  

"המהלך הציני של אחמד טיבי, לעשות לנו 'טובה' ולהכיר בשואה ובשם הכרה זו להציג את הפלשתינים כ'קורבנות של הקורבנות'", קובע בצדק הייטנר, "מתוחכם יותר מהכחשת השואה, הפופולרית כל כך בקרב הערבים, ולא פחות ציני ממנה -- עצם ההשוואה בין המאורעות ההיסטוריים – כל כולה שקר ציני. 

"כמה חסרת דעת היתה המראיינת אילנה דיין כאשר הגישה לטיבי את השאלה: 'אתה דורש ממני להכיר בסבל שלך. אתה מכיר בסבל שלי?'"

השאלה שהיתה צריכה אילנה דיין לשאול:

"חבר הכנסת טיבי, אתה שמפלגתך מייצגת בכנסת את תנועת "האחים המוסלמים", מדוע אתה דורש ממני להכיר בסבלך בעוד שאתה אינך מכיר באחריות הערבית להתחלת המלחמה שיצרה את בעיית הפליטים הערבים (והיהודים), ובעוד שאינך מכיר באחריות המוסרית של הערבים-המוסלמים לשואת יהודי ערב, ובייחוד כשאתה רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים מופת מוסרי ולא גזענות?"

   מעניין שדודו אמיתי מגבעת חביבה המסרב לעסוק ב"שואת יהודי ערב", מתנאה בכך שבגבעת חביבה מלמדים ערבים על נושא השואה.

הפרטנרים שלנו לשלום מהפת"ח – ג'יבריל רג'וב והפצצה אטומית

בדומה לדודו אמיתי גם עמי איילון הוא בוגר "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי. איילון מנסה לשכנע אותנו כי הערבים רוצים שלום והוא מביא לנו את דברי ג'יבריל רג'וב המכונה "אבא של ראמי", מראשי הפת"ח, המכריז שהוא תומך ביוזמת ג'נבה: "אני הפרטנר שלכם לשלום." 

http://www.heskem.org.il/media-view.asp?id=2748&meid=97

והנה ההכרזה האחרונה של "הפרטנר לשלום": "עדיין אין לנו נשק גרעיני, אם היה, מהבוקר היינו משתמשים בו!"

http://www.youtube.com/watch?v=OrYQTEKZO5A

ולחשוב שאיש השמאל הקיצוני, העבריין, אהוד אולמרט – ויתר לחלוטין על גבול הביטחון בבקעת הירדן, וכמעט הביא אותנו להשמדה ללא פצצה אטומית.

עובדיה יוסף עוזב את הארץ?

בתגובה לתוכנית החוק לגיוס החרדים איים הרב (העיראקי המתחזה לספרדי) עובדיה יוסף, שאם החוק יתקבל, הוא יעזוב את הארץ!

רק בשביל זה אולי כדאי לקבל את החוק.

אהוד: מרבית הציבור היהודי-ה"עיראקי" וצאצאיו בארץ, כמו גם מרבית הציבור הישראלי, אינם יודעים שאין בעולם צירוף שכזה "יהודי-עיראקי-ספרדי" – וזאת כי אין קשר היסטורי אמיץ בין מוצא יהודי עיראק למוצא יהודי ספרד! גם חלק ניכר מהיהודים ה"מרוקאים" אינם צאצאים של יהודי ספרד אלא של הבֶּרְבֶּרִים שהתייהדו בתקופת המלכה דהייה אל כהינה!

לכן לא פלא שאישיות חריפה כמו הרב עובדיה יוסף ה"עיראקי" מתעתע בנקל ביהודי מרוקו ה"ספרדים" התמימים בישראל!

* * *

ליטמן מור עם נשיא המדינה

בגיליון האחרון הבאנו את המידע כי ב-6 במאי 2013 התקיים אירוע ההוקרה וההצדעה לפרטיזנים במעמד נשיא המדינה מר שמעון פרס בן ה-89. ליטמן מור בן ה-96 מסר לנשיא את האוטוביוגרפיה שלו "המלחמה על החיים" והצביע על האזור שם לחם ב-1942 נגד הגרמנים הנאצים ועוזריהם. מור צירף לספר מפה של האזור בביילורוסיה, שם נמצאת גם העיירה וישניבה, בה נולד הנשיא ושם נספתה משפחתו. הנשיא התרגש כששמע ממור שהוא, עם גדוד הפרטיזנים, נוכחו בזמן שהגרמנים שרפו את העיירה וכפרים בסביבתה.

הפעם מצורפת בצרופה גם התמונה של ליטמן מור, זקן משתתפי המכתב העיתי – באותה פגישה עם נשיא המדינה.

* * *

עמוס אריכא

ירושלים כבר לא בידינו

אין בכוונתי לערער על החלטת ועדת השמות של ירושלים לא להנציח בבירה את שמו של תא"ל אורי בן-ארי. ערעור כזה אינו לכבודו של האיש הנדיר הזה, החסר כדברי השופט יעקב טירקל, "זיקה מיוחדת לירושלים." מר טירקל, שופט עליון בדימוס, הוא שניסח את הנימוק האבסורדי הזה כסיבה למנוע את הנצחתו של אחד מגדולי השריונאים של ישראל בכל הזמנים. הנימוק המגוחך הזה, פרי מוח מצומצם או קודח, גרם לי לתהות אם עיריית ירושלים יצאה מדעתה?

כמו רבים קראתי את הרשימה המתסכלת המנסה לפרש את הסכלות שגרמה לפסילת בקשת לוחמים בעלי זכויות עצומות, להנציח את אבי תורת השריון בישראל, האיש שלמעשה הוא גם אבי הסמל "אחריי", ונחשב לאחד מגדולי המצביאים שהיו לנו ולא רק בדור הזה, אורי בן-ארי, לוחם, מו"ל, סופר.

לקוראים שאולי אינם זוכרים וכאלה שאינם יודעים אני מבקש להזכיר במי מדובר. שמו של המצביא היה פעם בברלין הנאצית היינץ בנר, ילד יהודי שנפגע לא פעם מהאנטישמיות הנוראה של השנים טרום מלחמת העולם השנייה. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הגיע לבדו בגיל ארבע-עשרה לארץ-ישראל. את קבר אימו שמתה בילדותו השאיר מאחור, אבל גם את אביו שהקים משפחה חדשה וכבר איחר את המועד, והוא ובני משפחתו נספו בשואה.

הזיקה השלמה לארץ-ישראל

מהיינץ בנר צמח נער יפה-תואר בשם אורי בן-ארי, ששנים אחדות לאחר עלייתו הצטרף לפלמ"ח. יום גיוסו בשנת 1946 ייחשב מאז לנקודת מוצא בה התחילו להופיע באופק הביטחוני שלנו אנשים בעלי אופי וכישרון של מצביאים דגולים שעיצבו לימים את תורות הלחימה של צה"ל. אורי בן-ארי שהוא אחד מאלה, נמנה עם קומץ של בודדים בצמרת לעתים אפילו זוהר בבדידותו.

בצעירותו התקדם במהירות בדרגות פיקוד וכבר אז גילה את התכונות להן נזקק מפקד חכם, אמיץ, בעל מחשבה מקורית של אסטרטג מעולה ושאינו נרתע מלהשיג יעדיו. במלחמת השחרור הוא היה מפקד פלוגה א' בגדוד הפורצים של חטיבת הראל ונלחם לפרוץ את המצור על ירושלים העברית. באותם ימים הכתירו אותו הלוחמים ולא בכדי בתואר הנדיר "מלך הפורצים". הכוונה היתה כמובן למי שניפץ את המצור לירושלים.

פריצת המצור לבירת העם העברי

את הימים האלה של ההתמודדות על פריצת המצור על ירושלים, תמצאו בתיאורים הקולעים והמדוייקים של הלוחם-הסופר משה רשקס, שכתב את הרומן "ימים של עופרת". הספר שהתפרסם בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת נחשב כיום לאחד המסמכים החשובים ביותר שנכתבו על המלחמה ההיא. לא סתם דוד בן גוריון העתיר שבחים על היצירה המרתקת הזאת, שנכתבה בידי לוחם מן השורה שנפצע אז פצעים אנושים, והיא הוכחה חותכת לקשר ולזיקה של כל אחד מאיתנו לירושלים ואיננו נדרשים לתעודה כלשהי. את מחיר שחרור העיר שילמו מאות לוחמים בחייהם ובבריאותם, ואת כל זה פסל השופט באבחת לשון פזיזה, כאילו החליט שלאיש מאיתנו אין חלק ונחלה בבירה.

אחר-כך, פיתח אורי בן-ארי את תורת הלחימה המודרנית של השיריון הישראלי והוא נחשב לאבי התורה הישראלית הנלמדת כיום ברוב האקדמיות הצבאיות ברחבי-עולם. זמן קצר לאחר שחטיבה 7 שבראשה עמד השלימה לסייע בכיבוש בזק ונמרץ של סיני ב"מבצע קדש" ב-1956, הוא התמנה למפקד גייסות שריון ונחשב אז למועמד המושלם להיות  באחד הימים רמטכ"ל צה"ל. אלא שכעבור שבועות אחדים שורבב שמו בקשר לפרשת מעצרו של אחד מפקודיו שגנב שק סוכר, והוא התעלם ממנו. על רקע זה פרש מצה"ל.

מפקד מוחזר מהכפור

במרוצת השנים אפילו לא קראו את המצביא הזה למילואים, אלא שכל זה השתנה ממש ערב מלחמת ששת הימים, כשזימנו מחדש את בן-ארי וביקשו ממנו לפקד על חטיבת הראל המורכבת מאנשי מילואים שצריכים היו לפעול בעזרת טנקים מיושנים מול קו החזית המזרחית. המעורבות הזאת הפכה למחוייבת  מציאות. רק אז התברר מיד כי לא בכדי הזעיקו אותו; שמו בלבד יכול היה לחשמל אנשים וליצור מקרעי גדודים חטיבה לוחמת. עצם הזכרת שמו עוררה יראת-כבוד לא פחות משמו של משה דיין שנקרא אז לכהן כשר ביטחון. על יראת כבוד זאת סיפר לי לפני כשלושים שנה אלוף גייסות שריון משה פלד, בהקשר לפגישתו הראשונה והבלתי-צפויה עם אורי בן-ארי. במשך שעה ארוכה לא הסתיר האלוף את יראת הכבוד הזו שמעולם לא הרפתה ממנו מאז.

בעומדו בראש חטיבת המילואים הזאת עלה בידי אורי בן-ארי לאפשר את שחרור ירושלים בפעם הראשונה מידי כובשים זרים. פעילות החטיבה המסתערת הוכיחה כי לא נס ליחו של בן-ארי ועודנו כשהיה אחד ויחיד בסגולותיו הבלתי מעורערות. שאלו את פקודיו על התופעה הנדירה הזאת. דברו עם אל"מ (מיל) צביקה דהב, לוחם שריון ומפקד רב-ניסיון שהיה מפקד גדוד בחטיבה של בן-ארי. שאלו את הסופר אבי ולנטין שהיה קצין הקשר בגדוד הזה ותשמעו פרקים מדהימים על "הזיקה המיוחדת" של אורי בן-ארי לירושלים.

מי ייזכר – מי לא

למען השקיפות אני מצהיר כי הייתי ידיד ומוקיר של אורי בן-ארי ומילכה רעייתו כחמישים שנה. אורי בן-ארי היה בשנות השישים גם המו"ל שלי והודות לו כתבתי את הטרילוגיה לבני הנעורים העוסקת בצלילות ומספרת סיפוריהן של שלוש ערי נמל בארץ-ישראל, עכו, קיסריה ויפו. מהיכרותי איתו אני יכול להדגיש עד כמה אני מבין את השיריונאים שהעריצו אותו. הוא היה בעל נוכחות בלתי-רגילה. אילו הייתי שיריונר הייתי עולה כיום בטנק לירושלים להפגין כנגד ההבלים וההוזים המשחיתים את הבירה הזו כמעט מכל צדיה ועושים להמאיס אותה על רבים-רבים.

ראוי שמר ברקת ראש עיריית ירושלים יתנצל על הסיכום האווילי של מר טירקל בפני אלמנתו של בן-ארי, מילכה, וילדיו ונכדיו. ברקת חייב גם התנצלות לפני אין ספור לוחמי שריון לדורותיהם. אם לאורי בן-ארי אין "זיקה מיוחדת" לירושלים, כי אז אינני מכיר למי מאיתנו יש; בוודאי שלא לשופט בדימוס טירקל, שאילו יכולתי לומר לו דבר פנים-אל-פנים, כי אז במלוא הצניעות הייתי אומר לו: "של נעליך מעל רגליך וחגור את תבונתך לפני שאתה פוסק פסיקות אוויליות שכאלה."

ברק הזהב של ירושלים התעמעם ביום הזה. יחד-עם-זאת דומני שלא אטעה אם אוסיף ואומר למר טירקל שבמידה ויתעשת יואיל לפרסם ברבים כי חזר בו מהשטות הזאת. התנצלות זו לא תגרע כפסיק מכבודו. בכל מקרה הוא יגלה כי בבוא יום איש לא יזכור את השופט בעל "הזיקה המיוחדת" לירושלים, אבל לא יהיה היסטוריון אחד שלא ידע מיהו המצביא המבריק והנועז אורי בן-ארי ומהו קשר הטבור הבלתי-ניתק שבינו לירושלים.

אהוד: במלחמת ששת הימים הייתי חייל-חובש במילואים בפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית של חטיבה 7 שעליה פיקד אורי בן-ארי. מפקד פלוגת החובשים היה אז הרופא ד"ר יואל ידלובקר. כולנו אנשי מילואים.

* * *

משה גרנות

נוסטלגיה והרהורים נוגים

על ספרו של אדיר כהן

"האופק מתקרב – סיפורים כסירות הצלה"

אמציה הוצאת ספרים, 2013, 293 עמ'

ניתן להתרשם כבר משמו של  ספר סיפורים זה של אדיר כהן כי מדובר בספרות שעניינה הסף והסוף, ובשאיפה נואשת למצוא פתרון להיות האדם פגיע כל-כך, בן-תמותה כל-כך. כשליש מתוך ארבעים וחמישה סיפורים שבקובץ נושאם הוא המוות, והייסורים הקודמים לו. סיפור אחד ("לא מוות אחד הוא, אך מוות אחרון קוטף את חיינו") מתאר חיטוט של  הדובר ושל חברו הפנסיונר בן השבעים בכתביהם של פילוסופים וסופרים על המוות ואחר המוות. הם "מגייסים" לדיון שלהם את סוקראטס ואפלטון, אפיקורוס, אפיקטטוס, סנקה, מרקוס אורליוס, מונטיין, שופנהאואר, טולסטוי, אלבר קאמי, ש"ה ברגמן... הסיפורים מתארים חולים שהובהר להם כי זמן חייהם קצוב, את הדגרדציה הגופנית והנפשית של אנשים החולים במחלה סופנית, היגון של בן המשפחה שנשאר בחיים, וההזדהות שלו עם איוב המיוסר (עמ' 46, 79, 87, 106-103, 124-123, 150-141).

הרהורים נוגים, ואפילו ייסורי מצפון (המוחשים בין השורות) יש למחבר, כצפוי, בעיקר כלפי מותם של הוריו: אימו בייסורים קשים ממחלת הסרטן, והאב שנפטר מיד אחריה בבדידות בביתו (עמ' 217, 236-228, 272-269, 287-282). זעיר פה זעיר שם מציע המחבר גם דרך להקל על האדם את ההתמודדות עם הסוף הבלתי נמנע: עבודה קשה, עזרה לזולת, אופטימיות והומור (עמ' 147, 287-286), שהרי אדיר כהן במחקריו על ביבליותרפיה הקצה מקום מכובד לתרפיה באמצעות ההומור ("חיים בצחוק – הומורתרפיה", 1994; וכן האנתולוגיות שערך על ההומור היהודי 2003, 2004; כאן אולי המקום לבוא עמו חשבון על כך שבספרי הציטטות הנפלאים שערך לא הוסיף לאפאראט אינדקס שמות האישים המצוטטים).

אל הזיכרונות הנוגים על ההורים שהלכו לעולמם נלווים גם תיאורים נוסטלגיים של המושבה ראשון לציון, בה המחבר נולד וגדל. הקורא ימצא סיפורים מפעימי לב אלה בחלק הרביעי של הספר ששמו מעיד על תוכנו: "שיבה מאוחרת הביתה – פרקים באוטוביוגרפיה בלתי אפשרית" (עמ' 247), וכן מעידים על כך שמות חלק מהסיפורים שבו: "שיבה מאוחרת הביתה" (עמ' 249), "בדרך אליכם – אליי" (עמ' 252), "אל השורש" (עמ' 254). הוא מתגעגע בעיקר לאביו שהיה דמות של אינטלקטואל חוקר, מין דמות סוקראטית שמאתגר את תלמידיו ואת רעיו בעיוניו. האיש היה משוכנע שהפילוסופיה נותנת לכולנו מרפא ("דו-שיח סוקראטי", עמ' 279-273). המחבר מזכיר באהבה גדולה את הוריו, את הסבים והסבתות, ובעיקר את הסבתא שסירבה לחיזוריו של בן פריץ, וזה ירה בה, עיוור את עינה וחורר את לחיה. היתה לה עין זכוכית ששכנה כבוד בלילות בכוס מים (258-257, 292).

הסיפור הנוסטלגי ביותר בקובץ הוא "אל השורש" (עמ' 272-254) – מלבד בני משפחתו הוא מזכיר לטובה את המורה לתנ"ך, הסופר, המשורר וההיסטוריון מאיר בוסאק, שלא זכה, כנראה להרבה תלמידים קשובים כמו המחבר, וכן הוא מזכיר את מוריו הדגולים מהאוניברסיטה: מרטין בובר, עקיבא ארנסט סימון, גרשם שלום, ישעיהו תשבי, חיים שירמן, שמואל הוגו ברגמן, שמעון הלקין, דב סדן, יחזקאל קויפמן. המחבר איננו מתעלם גם מהצדדים הגרוטסקיים המאפיינים מושבה קטנה, אבל אז הוא משתמש בשם בדוי – "אביבית" (בדרך זאת הוא נוקט גם ברומנים שלו), ואז הוא גם מרשה לעצמו לגלוש מהרצאה ריאליסטית להרצאה הזויה, ובה רמזים ארוטיים חריפים ("בחזרה לאביבית", עמ' 183-177; ראו גם עמ' 187-186, 199 ואילך).

ברבים מן הסיפורים הדובר מציג את עצמו, אמנם בשם בדוי, בתואר ובתפקיד שהוא באמת נושא אותם: פרופסור באוניברסיטה, פרופסור אורח, חוקר ספרות ומטפל ביבליותרפי, בהתכתבות עם סופרים, בהומור. סטודנטים, וסתם עמך ששמעו על כישוריו באים אליו כדי להתוודות, כדי לקבל עצה, ודבריהם נפרשים בסיפורים. על הרוב הפגישות מתקיימות בבתי קפה (בעיקר קפה "נירוואנה") על חוף ימה של חיפה (עמ' 53, 57,63, 64,66 ,68, 99, 141). המחבר הוא גלוי עיניים, ומכיר את עולם האקדמיה לפני ולפנים, ועל כן הוא נותן ביטוי (די סרקסטי!) לחוסר התוחלת של תנובת העבודה האקדמית – הוא מתאר את חוקרי הספרות כמי שטוחנים מים, ומגלים ברעש גדול מה שברור מאליו (עמ' 236-235). ביטוי לסלידה מהכתבנות לשמה מופיע בסיפור "ואחרי-כן נחיתה...", שם מסופר שהמחבר כותב על שקית הקאה, כזאת שמחלקים לנוסעים במטוסים (עמ' 77-75).

ברשימה שכתבתי על ספר שיריו של אדיר כהן "השיר כותב אותי" ("חדשות בן עזר", גיליון 827, 25.3.2013) ציינתי את גודש האזכורים של אישים וספרים, החושפים השכלה חובקת עולם של המחבר. בספר שלנו כמות האזכורים מוגברת אף יותר. ציינתי לעיל חלק משמות האישים, כשהזכרתי את הדיונים של הגיבורים על המוות, וכאשר הזכרתי את מוריו של המחבר באוניברסיטה. אביא כאן עוד טעימה כדי שהקורא יתרשם מהשפע: מהתרבות העברית – ביאליק, שניאור (הנחשב בעיני המחבר למשורר ענק שנשכח), מאיר בוסאק, בנימין תמוז, מרים איתן, רחל שפירא, משה טבנקין, חנוך לוין, יהושע קנז, מאיר שלו, דוד גרוסמן, ורדה מייזלס, מרדכי גלדמן. כן מוזכרים מספרות ההשכלה "מורה נבוכי הזמן" ו"איתיאל הכוש" – התרגום הקדום של "אותלו", וכן כתבי העת הישנים – "התקופה" ו"השילוח". מהתרבות הכללית מוזכרים – סוקראטס, אפלטון, אפיקורוס, סנקה, מרקוס אורליוס, דאנטה, מונטיין, קירקגור, פסקל, שפינוזה, שקספיר, שופנהאואר, אלכסנדר דיומה הבן, ניטשה, לב טולסטוי, דיקנס, אוסקר ויילד, אלבר קאמי, פליני, פיליפ רות, סול בלו, עמנואל לוינס, מאקס פריש, ג'ון בראדשאו, קורט וינגוט. למרות שהמחבר מרמז לתכנים אליהם הוא מפנה, ולעיתים הוא אפילו מצטט, ואם מדובר בשירים – אפילו בהרחבה – בכל זאת מדובר, לדעתי, בהגזמה, שהרי הספרות איננה אמורה להיות שיעור בתרבות העולם, אלא מבקשת לחלוק עם הקורא חוויות של אחיו בני התמותה.

לסיום אציין שיש למחבר לשון פיגורטיבית ייחודית ומעניינת, הרי טעימה: "ראשה שחום מחלפות, למצחה סרט חום, פניה רזים, עיניה מעיינות המבקשים להישפך אל הים, ופיה תהום של תשוקה. שערותיו שחורות ומקורזלות, פניו שחומים, עיניו תינוקות המבקשים להזדקף על אצבעות רגליהם ולהוריד בידיהם הקטנות את העוגה מן השולחן, ופיו תחינה אבודה" (עמ' 210-209).

* * *

יהודה דרורי

מטומטמים! מה חשבתם?...

יותר ויותר אני שומע קולות מאוכזבים בתקשורת בכלל וסביבי בפרט, קולות של "נפגעי לפיד", מן רטינות ויבבות על ה"שגיאה שעשיתי שבחרתי בו" או קללות נמרצות כלפי "האליל שהכזיב..."

אני רק מגחך לשמע הקולות הללו ואומר לעצמי שוב ושוב:"המטומטמים הללו, מה הם חשבו? שלפיד הוא סופרמן שילבש חליפת פלא ויזנק להציל את המדינה?" היי, הוא רק כמה חודשים בעסק הזה... תמתינו...

יאיר לפיד נבחר לא בגלל גאוניותו בכלכלה, לא בגלל מומחיותו במינהל ציבורי או ביחסים בינלאומיים – הוא נבחר כי הוא צעיר, הוא יפה, הוא נשמע נבון ויש לו כריזמה.. זה הכול... אז מה ציפיתם, מטומטמים שכמותכם? לניסים? להוקוס-פוקוס כלכלי... או חשבתם עליו כעל צ'ה-גווארה המודרני שהנה או-טו-טו  ייקח לטייקונים את הכסף ויחלק לכם...

אני הצבעתי עבורו וציפיתי רק לדבר אחד, שמה שהיה במדינה עד היום לא ימשיך – וזה מה שהוא הבטיח וזה לדעתי הוא מנסה לעשות... למשל, אני כבר מרגיש שרוח אחרת נושבת, רוח נעימה המבטיחה לי שהחרדים לא ימשיכו להיות גוף משפיע במדינה כמו שהיו עד היום... איך אני יודע? הם משתוללים... אם כי גישתו אליהם הינה מהוססת וסלחנית, נראה לי שהוא מבין כיום, שהם, בהסתותיהם, בשקריהם בפרופגנדה המתועבת שהם מנהלים נגדו, מהווים הידרה מסוכנת, נחש בעל 7 ראשים שיש לעורפם אחד לאחד.

 זה לא רק בנושא השירות הלאומי, אלא גם בלימודי הליבה, ביציאה לשוק העבודה, בוויסות הקיצבאות, במניעת הפלייה נגד נשים ועדות אחרות, ברפורמות בגיור ובשליטה על שוק הסחטנות של הבד"צים השונים העולים כסף לכל אזרח. אני בהחלט מצפה מיאיר לפיד ומפלגתו שיפעלו בשטחים אלו ואני מקווה שתוך 5 שנים תהיה לנו מהבחינה הדתית-מסורתית ישראל אחרת – טובה יותר ומתקדמת יותר. לפיכך גם אני כולי תקווה שהברית הראשונית עם בנט תניב פירות, כי יאיר לפיד בעצם איננו כל-כך חילוני, אני חושב שהוא אפילו יותר מאשר מסורתי מצוי...

אני מפנה את תשומת לבכם לאלו ש"יניחו מוקשים" לפיתחו של לפיד, ואלה לא רק הליכוד ו"ישראל ביתנו", שחוששים מעליית כוחו בבחירות הבאות ואובדן השלטון, אבל גם כאלה עם אספירציות פוליטיות אישיות שמחייבות אותם כבר כיום להתחנף לחרדים, כאלה כמו בוגי יעלון, ציפי ליבני ושלי יחימוביץ... והמבין יבין...

אני מעודד מאוד מטיפולו של יאיר לפיד בבעיות בתור שר האוצר, בעיקר משום שממשרד האוצר מודלפות נגדו השמצות... פירושו של דבר שהוא מזהה שם את הכלומניקים ולא מאזין להם. אני רואה אותו לוקח פסקי זמן כדי לכלכל את צעדיו בזהירות, וזה כבר סימן טוב... והתקווה המפעמת בליבי שלא ייצמד למוסכמות שרי ופקידי האוצר שלפניו, ויתרחק מקונספציות כלכליות שנלמדו לפני עשרות שנים ואינן רלבנטיות לזמננו.

בסיכום, אני מייעץ לגדודי "מאוכזבי לפיד" שימתינו בסבלנות לפחות שנתיים ואז נדע כולנו אם מצאנו מנהיג או נתקענו עם לימון.

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל מתכבד להזמינכם

לערב עיון על פרשת הרצח, העלילה והמשפט:

80 שנה לרצח חיים ארלוזורוב

16 ביוני 1933

ישאו דברים:

שלמה נקדימון:

סופות בירח סיוון: דה-האן, ארלוזורוב, "אלטלנה"

אריה יצחקי:

"פתרתי את תעלומת רצח ארלוזורוב"

יוסי אחימאיר:

פתיחה והנחייה

יום חמישי, ה' תמוז תשע"ג, 13.6.2013, בשעה 18.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

דמי כניסה: 30 ₪

מומלץ להירשם מראש:

מזכירות מכון ז'בוטינסקי – סוניה: 03-5287320, שלוחה 4

* * *

משה כהן

הנדון: מחלה ממארת

מכובדי,

הטלוויזיה הישראלית מתחילה לשדר את הסדרה "שומרי הסף". הבמאי מופיע מלא שביעות רצון עצמית על התקציבים הגבוהים שגרף ועל מועמדותו לאוסקר.

אני פחות נהניתי. זהו סרט מקומם. בסרט זה מגיעות האשמה העצמית וההלקאה העצמית לממדים מבהילים.

ראשי השב"כ לשעבר יוצאים בהכאה רבתי על חטא על אירועי קו 300 (כזכור הוצאו שם להורג 2 מחבלים צדיקים מבית מדרשה של אימא תרזה, שבסך הכול רצחו כמה נוסעי אוטובוס שלנו), על רצח רבין (עמי אילון נושא נאום נרגש נגד המתנחלים, ומתלונן שלא היתה ההגדרה 'פקודה בלתי חוקית בעליל'). ג'יבריל רג'וב זוכה לראיון מפרגן כרודף שלום (רק לפני ימים מיספר הכריז שלו היה לו נשק גרעיני היה מפעיל אותו נגד ישראל), יובל דיסקין קובע שאנחנו לא פחות טרוריסטים מלוחמי החופש הפלסטיניים (לא ידעתי שהלוחמים שלנו רוצחים בדם קר פעוטות וילדים באיתמר). ראשי השב"כ מפנים אצבע מאשימה כלפי ממשלות ישראל על אי סיום הסכסוך עם שוחרי השלום הפלסטינים. התחלחלתי. לאן הגענו? זו עמדתם של ראשי השב"כ?

לא ברור לי למה אנשים פציפיסטיים כמותם הולכים לשרת בארגון כוחני כמו השב"כ. שיילכו להיות עובדים סוציאליים ושיניחו את המלחמה בטרור לאנשים פחות פציפיסטיים.

אגב, מה שלומה של אדל ביטון בת השלוש, מחוסרת ההכרה מפגיעה של יידוי אבנים של לוחמי חופש פלסטיניים?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

איליה בר-זאב

בִּשְׁחֹרִים

לרוני סומק – "כוח סוס" מניע ארבעים שנות יצירה

חֻלְצַת טְרִיקוֹ שְׁחֹרָה, 

גִּ'ינְס אָפֹר,

כֵּהֶה.

יָדוֹ הָאַחַת מְהַדֶּקֶת נַיָּד מִדּוֹר יָשָׁן,

בְּיָדוֹ הָאַחֶרֶת תִּיק-

עַתִּיק יָמִים.

"תָּמִיד בִּשְׁחֹרִים?" אֲנִי שׁוֹאֵל,

"הַלְּבָנִים בַּכְּבִיסָה" הוּא אוֹמֵר וַאֲנִי מְהַרְהֵר לְעַצְמִי –

תְּלוּיִים לְיִבּוּשׁ עַל חוּט שֶׁל חֶסֶד.

בִּשְׁעוֹת הַפְּנַאי הָעֲמוּסוֹת מִתְגַּנֵּב כְּאִינְדְּיָאנִי מִסִּפְרֵי יַלְדוּתֵנוּ

אֶל חֶבֶל מָתוּחַ מֵעַל הַ"מַּיִם הָרוֹעֲמִים"*.

בִּזְהִירוּת שֶׁל אָמָּן עוֹבֵר מִגָּדָה

לְגָדָה

כְּנִיק וַולֶנְדָה **,

שׁוֹמֵר עַל שִׁוּוּי מִשְׁקָלוֹ עִם מוֹט הַמִּלָּה הַקּוֹלַעַת

מֵעַל סְפִינַת "עַלְמַת הָעֲרָפֶל"*** –

מִדֵּי פַּעַם מֵעִיף מַבָּט לְמַעֲמַקֵי מְצוּלוֹת רַק כְּדֵי לְהָבִין

שֶׁאֵין רִשְׁתוֹת הַצָּלָה.

*"מים רועמים" – כינוי בשפת האינדיאנים לרעש מפלי הניאגרה.

** ניק וולנדה –  Nik Wallenda– "זה החומר ממנו עשויים חלומות." – הלוליין  שעבר בחצי שעה 500 מטר מעל מפלי הניאגרה על חבל מתוח (2012) מגבול ארה"ב לחלק הקנדי ועשה היסטוריה.

*** "עלמת הערפל" – "the mist  lady of" האטרקציה של מפלי הניאגרה. הושקה לראשונה כמעבורת (1846). לאחר 20 שנה הייתה לספינת תיירים, המצויידים במעילי סערה ומתקרבים עד למרחק מינימלי מהזרם האימתני. השיט מהנה ומרטיב, ניתן לחוש את עוצמת המפלים...

* * *

שמעון גרובר

תיקון אלמנה

נער הייתי וגם זקנתי ועל תיקון אלמנה מעולם לא שמעתי, עד שקראתי את הרומן המהנה, המרגש והאנושי של אורה אחימאיר "כלה" (הוצאת עם עובד, 262 עמודים). מסתבר שתיקון אלמנה הוא טקס קבלי שנהוג בקרב קהילות חרדיות מסויימות. טקס זה נועד לעזור לאלמנה להינשא שנית, מבלי שרוח בעלה הראשון תפריע לזיווג החדש.

הספר הוא תולדה של פגישה מקרית בוואשינגטון. בפגישה זו נפגשת המחברת הצעירה עם אישה מבוגרת אלמונית, שאומרת לה כי היא דומה לאימה, והיא מבססת זאת באומרה כי היא היתה חברה של אימה בצפת. כמו כן, האלמונית חושפת בפני המחברת את דבר נישואיה הראשונים של אימה, ואת דבר התאלמנותה ארבעה ימים לאחר טקס הנישואין. אירוע טראגי זה בחייה של אימה, שלא היה ידוע לה, משנה את מהלך חייה של המחברת, ומכאן והלאה, ולאורך שנים, היא לא תנוח ולא תשקוט עד שתפענח את סוד הטרגדיה בנישואים הראשונים של אימה.

הספר מתפרש על פרק זמן של כ-150 שנה, ומתאר כרונולוגיה משפחתית שמנסה לשרוד בתנאי כלכלה ובערות קשים, ובצל העוינות המתמדת של  השכנים הערביים בצפת ובירושלים. כמו כן, מתוארים בספר הניגודים בין השמרנות החרדית, שהתנגדה למתן השכלה לבנות החרדיות; ומנגד, קומץ של מתקדמים, שלמרות החרמות והסכנות החברתיות, איפשרו לבנותיהם ללמוד לימודי חול בבית הספר החילוני אליאנס.

באחד השיאים של הספר מתואר גורלה של נערה חרדית יפה ומשכילה, שבניגוד לכל המצופה ממנה היא מחליטה להינשא לשוטר יהודי, שמוצב בתחנת המשטרה בצפת, בעצם ימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, וארבעה ימים לאחר טקס הנישואין החתן נרצח באחת מסימטאות צפת. על מנת שהאלמנה הצעירה לא תישאר עגונה, היא נאלצת בעצם ימי מלחמת העולם השנייה [דומני, זה היה ערב המלחמה. – אב"ע] להפליג מארץ ישראל לגולת הונגריה, על מנת לקבל חליצה מאחיו הצעיר של בעלה שנרצח.

כשנתיים לאחר התאלמנות הכלה הצפתית הצעירה, היא עוזבת את צפת ומתיישבת בירושלים. זמן מה לאחר מכן היא מתחתנת בשנית עם עובד בדואר המנדטורי, והזוג מוליד שלושה ילדים, כאשר הבכורה היא מחברת הספר – אורה אחימאיר, שכאמור למעלה, לאחר הגילוי על אודות נישואיה הטראגיים הראשונים של אימה, היא חותרת ללא לאות לחשוף את כל פרטי הטרגדיה, שאימה בחרה לא לגלות לה. הספר הוא בבחינת מלאכת מחשבת, עטוף בחמימות ואנושיות, ומאוד מומלץ.

אהוד: אף אני מצטרף להמלצה וכבר הבאנו דברים על הספר באחד הגיליונות הקודמים.

* * *

כה לחי לגולן שמאי!

אשמח לראותכם בערב חגיגי לכבודו של חברנו הסופר

שמאי גולן

בהגיעו לגבורות

ולהופעת ספרו החדש, "ואם אתה מוכרח ליצור"

הערב יתקיים אי"ה ביום שלישי

י"ג  תמוז תשע"ג – 11.6.2013, בשעה 18.00

במוזיאון בית ראובן

רח' ביאליק 14, תל-אביב

ברוכים הבאים!

שמחה סיאני, יוזמת ומנחה

בתוכנית:

18.00-18.30 –  התכנסות וכיבוד

פתיחה – הסופרת שמחה סיאני

דברי ברכה – המשורר הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים בישראל

ד"ר משה גרנות – "ואם אתה מוכרח לאהוב"

ד"ר ארנה גולן – להיות אשתו של סופר

פרופ' הלל  ברזל – שמאי, אהוב וידיד נפש

הסופר  שמאי גולן – חתן הערב

תודות – מר גדעון זלינגר – מנהל בית ראובן

אתנחתא מוסיקלית: תלמידי המגמה למוסיקה בבית הספר התיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין: בר  גוטפריד – גיטרה קלאסית, תכלת לוין – זמרת

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [35]

הגזירות – והעונש

א. איפה הכסף?

"איפה הכסף?" היה סלוגן התעמולה של יאיר לפיד לפני הבחירות. זה הביא כנראה להצלחת מפלגתו "יש עתיד" בכנסת. בדבריו אז הוא ידע להצביע בדיוק מהיכן לקחת ולמי לתת, ובמי לא לפגוע, כדי להיטיב עם העם, קרי מעמד הביניים שאותו הוא התכוון לייצג [ובמידה פחותה יותר – העניים, העשירון התחתון].

על סמך זה הוא נבחר לכנסת, בחר להתמנות לשר האוצר – ומיד התברר לו ש"מה שרואים משם לא רואים מכאן."

כדי למלא את הבור העמוק של 40 מיליארד שקל חסרים בתקציב, יתרת החובה שיצרה הממשלה הקודמת בראשותו של בנימין נתניהו ושר האוצר שלצידו, יובל שטייניץ – נוכח שר האוצר הטרי וחסר ההשכלה הכלכלית, כי אין לו ברירה אלא להטיל מיסים כבדים, שיפגעו דווקא במעמד שאותו הוא מייצג, וכן במשפחות העניות ממש, המונות נכון לרגע זה –  1,838,600 נפש, ואלה ייפגעו בצורה הקשה ביותר. ואילו בגופים הגדולים והחזקים, שאצלם מצוי הכסף הגדול, חברות ענק שמשלמות מס נמוך עד גיחוך, עובדי הנמלים, חברת החשמל, מנהלים בכירים בגופים ממשלתיים וציבוריים, שמשתכרים משכורות גבוהות מעבר לסביר, הוא לא יכול לקצץ, מסיבות ידועות. הוא גם לא יכול לקצץ בהקצבות ובהשקעות מוגזמות בהתנחלויות, בעיקר אלה שמעמדן המשפטי אינו ברור או אינו מאושר. בכל אלה אין הוא יכול לנגוע, לא משום שאיננו רוצה, אלא בשל כוחם הכלכלי, הפוליטי והשתדלני וש"ידם על השאלטר."

כדי לכסות את ה"אוברדאפט" של 40 מיליארד שקל ברור שיש להטיל מיסים כבדים על האוכלוסייה, לקצץ בתקציבי משרדי הממשלה, במיוחד במשרד הביטחון, לצמצם הוצאות בסקטור הממשלתי והציבורי. כמובן, אפשר לקחת יותר מן העשירים, חרף התנגדותם המובנת, אבל אם יחלוב האוצר עוד כמה וכמה מיליונים מן האלפיון העליון, זה לא יתרום הרבה להקטנת הגרעון התקציבי. ואז, הפתרון היחיד זה לקחת מן העניים, מבני מעמד הביניים, שהשר לפיד נמנה עמו ומכריז על עצמו כמי שמייצג סקטור זה.

העלאת המע"מ ל-18%, אין זה בעצם התייקרות של אחוז אחד, אלא חלק אחד מתוך 17, שזו התייקרות של 5.88% של המע"מ! אלמנטרי ווטסון [לפיד] יקירי.

צודקים כמובן כל המאוכזבים מלפיד, וכן גם יריביו הפוליטיים; אך נניח  ויקרה נס, ואחד מן המתנגדים הללו יגיע לכיסאו ומצבו של לפיד, כנראה שייאלץ לנהוג בדיוק כמוהו. שהרי ברור, כי ללא צעדים קשים אלה, אנו עלולים להתדרדר למצבן של יוון וספרד ואיטליה. ולאיש מאיתנו אין פתרון קסם למצב זה.

ליבי ליבי ליאיר לפיד.

תיק האוצר, מאז ומתמיד הוא תפקיד קשה וכפוי טובה, כמעט תמיד כל  הנושא בו נועד לכישלון.

יאיר לפיד הוא עיתונאי מוכשר, איש נחמד, מלא רצון טוב. אז מדוע הוא קיבל על עצמו את העונש הזה – להיות שר אוצר?

ובאשר לשאלה "איפה הכסף?" – התשובה שהממשלה נתנה: אצל אלה שאין להם...

אהוד: לדעתי הנתון על 1,838,600 עניים בישראל הוא בולשיט – הוא בלוף אחד גדול!

ב. עד דלא ידע

אם אכן נכונה הידיעה שקראתי במקומון של בקעת אונו –  ואין סיבה לחשוב שזה לא נכון, מסופר שם על קבוצת נערים ונערות בני 15 באחד היישובים, ש"חגגו" מסיבת אלכוהול באחד הבתים ביישוב, שם השתכרו עד אובדן חושים ונמצאו מעולפים, מתבוססים בקיאם. נערה אחת התפשטה במחיצתם ועשתה את צרכיה לעיני חבריה השיכורים.

מסיבה מרשימה.

עוד מסופר בידיעה, שהנערים, שלא יכלו לעמוד על רגליהם מפאת שכרותם, פונו מן המקום על-ידי שכנים; אחרים – בידי הוריהם, ואילו הורים אחרים "בחרו שלא להתקרב והמתינו בפינת הרחוב, ובפועל – נמנעו מלהגיש להם עזרה" כדברי הכתבה.

"הורים" למופת...

מילא, הנערים עצמם, בני "טיפשעשרה", חסרי שכל והבחנה, אלה אינם בני ענישה ושלטונות החוק והמשפט אינם יכולים לנקוט נגדם צעדי ענישה כלשהם. הם קטינים.

אך ל-15 קטינים אלה יש כ-30 הורים בוגרים, אבות ואימהות. האם אלה פטרו את עצמם מלהשגיח על יוצאי חלציהם? ודאי, הם עסוקים – מי בעסק שלו, מי בתפקידו הבכיר, מי במשרדו החשוב, אז אין להם זמן או אפשרות או סידור, לבוא הביתה בזמן סביר, לשבת מעט עם הילד, להחליף עמו דברים, לשוחח, לברר מה מטריד אותו, להשגיח עליו, לחנך אותו.

יהיו כאלה שיאמרו: המורים הם שצריכים לחנך את הילדים. אבל המורים [לא כולם] בימינו אינם מחנכים. הם "עובדי הוראה", המעבירים "חומר", מכינים תלמידים לקראת בחינות הבגרות.

ואילו ההורים – ברובם – מסתפקים בהבטחת רווחה כלכלית לילדיהם, ותו לא. הם אינם רואים לעצמם חובה או פנאי או אפשרות לגדל את הילד שלהם כראוי וללוות אותו יום-יום ולילה-לילה בדרכו לקראת חייו הבוגרים בעתיד.

אין להם זמן. יתֵרה מזאת: אין להם כנראה כישורים להיות הורים. איש אינו בודק את מסוגלותם של הללו להיות הורים ראויים ולגדל את ילדיהם כיאות.

כאשר זוג [או יחיד] רוצה לאמץ ילד, הוא עובר שבעה מדורים של בדיקות, תחקירים, תשאולים. עליהם להביא עשרות אישורים על מצבם הבריאותי – הפיזי והנפשי, הסוציאלי-כלכלי, המשפטי, ועוד ועוד, כדי להבטיח קיום נאות לילד המאומץ.

ואילו ההורים הביולוגיים פטורים מכל זה. כדי להיות הורה [ביולוגי] די שיש לו אברי רבייה ובעקבות תהליך ידוע, הם מביאים ילד לעולם, ובכך תמה אחריותם כהורים.

פתגם עממי אומר, כי הורים אחראים ודואגים לילדיהם עד גיל 65 – של הילדים שלהם.

ההורים המצויינים [מצויינים?] לעיל – לא כולם כאמור – קיצרו כאן תהליכים. ובפרפראזה על הפסוק במשלי י"ג כ"ד: חושֵׂך שבטו שונא בנו, ייאמר כאן: חוסך השגחתו – מזניח בנוֹ.

ג. הדרת חרדים

 בס"ד

קביעתו של היועץ המשפטי לממשלה, על כך שהדרת נשים [נקבות] היא עבירה פלילית, וכן גם יוזמת החקיקה של שרת המשפטים ציפי לבני וחברי כנסת אחרים – היא דבר חמור מאין כמוהו.

איסור הדרת נשים [נקבות] במרחב הציבורי: באוטובוסים, במדרכות, בחנויות, בתורים בקופות החולים, ואפילו – שומו שמיים! – ברחבת הכותל, אינו אלא הדרה של גברים [זכרים] חרדים ופגיעה חמורה בחופש הדת והפולחן שלהם, במנהגיהם ובדבקותם בדת ובהלכה.

אמנם, בעצם אנו לא מכירים במדינת ישראל הציונית ובחוקיה, אך בתוקף היותנו אזרחים שווי זכויות בה, אנו רואים בקביעה משפטית זו פגיעה חמורה בזָכר היהודי ובזכותו לחיות ולהתנהג כרצונו, כלומר כרצון האלוהים, כפי שהוא מפורש בידי הרבנים, האדמו"רים ומורי הלכה אחרים.

הצעת חוק זה תמנע מן החרדים [הזכרים] מלבוא אל התיאטרון [טפו, טפו!] לאופרה, לבלט, שם מופיעות כמובן נשים [נקבות] חשופות למחצה, בכל הדרן, ובמקום לבקר במוסדות תרבותיים אלה, המשטרה ובתי המשפט יכניסו אותנו לבית האסורים ר"ל [רחמנא ליצלן – אלוהים הרחמן יצילנו].

מה זה אם לא הדרה בוטה?

הדבר רק מוכיח עד כמה פגיעתן של הנשים [נקבות] רעה ומזיקה.

לכן, אנו החרדים נילחם בכל כוחנו באיסור זה של הדרת נשים [נקבות]: נפרסם פשקווילים קורעי-לב, נכריז על צום ותענית, נקרא לעצרת והפגנת המונים [כמובן של זכרים בלבד], נקרא פרקי תהילים לביטול רוע הגזירה. 

כל זאת, כמובן, בלי השתתפותן של נשינו הכשרות והצנועות, שכידוע, כבודן פנימה, באוהלן, בין הכיריים, המיטה ומכונת הכביסה [הכשרה].

כך נהג עם ישראל בכל הדורות ואין כל סיבה לשנות ממנהגנו זה.

ד. מגילה פורנוגרפית

בחג השבועות שעבר עלינו לא מזמן, קראנו כנהוג את מגילת רות ובה פרשת התגיירותה [העצמית] של רות המואביה ותחילתה של שושלת דוד המלך. והדברים ידועים.

אך מי שיעמיק ויקרא ביסודיות ובתשומת-לב את פרק ג' במגילה, אין ספק שיתהֶה לגבי התנהגותה של רות המואבייה בשדהו של בועז בבית לחם; לא די שהסתובבה עטויית מחלצות בין הקוצרים, שיבשה את עבודתם ומתוך שעיניהם הופנו אל עבר האישה הנאה, המלקטת, הם עלולים היו לקצור בטעות את אצבעותיהם...

ואם לא די בכך, בלילה היא זחלה, כמסופר, אל משכבו של בועז, ולא צריך דמיון רב כדי להבין מה התרחש שם במשך הלילה.

אכן, התנהגות כזאת מתאימה לנוכרייה, בת עכו"ם [למרות שתגיירה, כאמור, אך לא לפי ההלכה], ולא לבת ישראל כשרה, צנועה וחסודה.

מבחינה זו – בל אחטא בשפתיי – מגילת רות, ובמיוחד פרק ג' בה, אינו אלא סיפור פורנוגרפי של ממש.

פליאה היא בעיניי, כיצד מרחמה של מופקרת זו יצאה שושלת המלוכה של דוד בן ישי, בן עובד, בן בועז.

ה. אזהרה

בשם אללה הרחום והרחמן, אנו מזהירים את מנהיגי אירופה לבל יכריזו על אירגוננו המפואר, החיזבאללה, כאירגון טרור.

אם תחליטו שתנועתנו שוחרת השלום היא אירגון טרור, נעשה לכם מה שעשו אחינו נאמני אללה רב החסד והרחמים – לחייל הכופר בלונדון, ולחייל הצרפתי הצעיר. ראו הוזהרתם.

אללה אכבר!

אירגון החיזבאללה

לבנון

* * *

יואב אהרוני

הרפת שלה

הסיפור של אורי הייטנר (חב"ע 843) על מבחני הקבלה למגמת אדריכלות בבי"ס בצלאל, שבראשו עומדת פרופ' אווה אילוז, הזכיר לי סיפור ישן מהרפת של קיבוץ גבת מראשית שנות הארבעים.

היו בענף אז שתי רפתות: רפת א', בהנהלתה של החברה חסיה שוורצבורד, ורפת ב' בהנהלתו של החבר יצחק צימרמן. בכל רפת היו העובדים מגיעים בארבע בבוקר לחליבת בוקר, כל חולב היה חולב ידנית את הפרות "שלו", ומי שגמר ראשון היה מסייע בגמר החליבה לחולבים המפגרים. עם סיום החליבה היו כל החולבים עושים יחד את שאר עבודות הרפת, חלוקת מזון, ניקוי הזבל, ניקוי כלי החליבה והעברת החלב לבית הקירור. חולבי רפת שסיימה ראשונה היו עוברים לסייע בגמר העבודות לרפת השנייה ואחר כך היו כל החולבים הולכים לנוח עד שעת הצהריים, שאז החלה החליבה השנייה, ואחר כך עוד פעם לחליבת הערב.

בשבוע מסויים גמרו חולבי רפת א' כל יום את עבודתם לפני חולבי רפת ב', והלכו לסייע להם בגמר העבודה. כאשר בסוף אותו שבוע הגיעו חולבי רפת א' לרפת ב' וראו שהחולבים שם אפילו לא סיימו את החליבה עצמה, ולא החלו בעבודות הנוספות, לא יכלה חסיה להתאפק יותר וצעקה במרי ליבה אל יצחק:

"מה זה, מה קורה איתכם, אתם בטלנים!"

יצחק הזדקף וצעק בחזרה: "שה! כאן הרפת שלי, כאן רק לי מותר לצעוק!"

אז זהו: הציבור הפקיד בידיה של אווה אילוז את בית הספר הזה, זוהי עכשיו הרפת שלה! כאן היא ורק היא קובעת את הכללים!

* * *

מרדכי בן חורין

מחירי הדיור – חה, חה, חה!

אזהרה לכל בעלי הנדל"ן בישראל: כאשר לכל זרועות השלטון במדינה יהיה הידע, הרצון, היכולת וההחלטה הגורפת להוזיל את מחיר הנדל"ן, או אז, ערך הדירות שלכם ירד למחצית ואף לשליש מערכן דהיום, ומה שקניתם במיליונים תוכלו למכור רק במאות אלפים. כך תהיו פחות "עשירים" אך מאידך הנחמה: אם תרצו לקנות דירה אחרת היא ג"כ תעלה פחות בהרבה מהיום.

אז מי ממש יפסיד מהפחתה דרסטית במחירי הדירות? כל אלה אשר מקבלים אחוזים מפעולות המכירה והקנייה: מתווכים, עורכי דין, מערכות המיסוי הממשלתיות והעירוניות המקבלות אחוזים ממחיר הדירה במסי רכישה, מכירה, שבח, השבחה, וכן אלה במנהל מקרקעי ישראל, בוועדות התכנון, מחלקות מהנדסי העיר וכו' וכו' וכו' – שגורמים לכם ללקק להם בגלוי ולקלל אותם בחשאי. חה, חה, חה.

לידיעתכם: במרחק של 20 דקות נסיעה מכאן, בהרי הגדה המערבית, בונים ברבע המחיר ובעשירית הזמן.

מרדכי בן חורין

מתכנן בתים בוותק של 60 [שישים] שנה ובמשרד בן 86 [שמונים ושש] שנים.

אהוד: האם הכוונה לבנייה בהתנחלויות או בישובים ערביים הקרויים פלסטיניים?

* * *

אוריה באר

התיאוריה שהכזיבה

זה קורה מפעם לפעם במרוצת ההיסטוריה הארוכה. בייחוד של אירופה. מישהו מפריח רעיון מבריק, תומך אותו בתילי תילים של הוכחות מדעיות כביכול, כותב ספר עב  כרס על התיאוריות שהגה מוחו הקודח, וכך מיליוני אנשים הולכים אחריו כסומים בארובה. הסוף, ברוב המקרים: הרס, חורבן ואומללות למיליוני אנשים.

זוכרים את התיאוריה המרקסיסטית על השוויון בין המעמדות. זוכרים את הרעיון הקומוניסטי מושך הלב, על שליטת המדינה בכול, שתביא רק טוב לכולנו? תיאוריה זו, פרי מוחם של  מרקס, לנין, סטאלין ואלה שהלכו אחריהם שבי – נכשלה לחלוטין. לא לפני שגרמה לעשרות מיליונים של בני אדם לסיים חייהם בסיביר, או במחנות מעצר אחרים ורבים.

ובלי להשוות חס ולילה: זוכרים את התיאוריה  על גזעים עליונים וגזעים נחותים, שהובילה למותם של 55 מיליון בני אדם במלחמת העולם השנייה. מדהים לחשוב, שאפילו פרופיסור היידגר הנבון האמין ותמך בה.

או הרעיון הטיפשי על הקפיטליזם הטוב והמיטיב ועל האגואיזם החיובי, פרי מוחם של חכמים אחרים.

כל הרעיונות והתיאוריות עלו כידוע בעשן. אבל הדבר אינו מרתיע את חולמי החלומות ויוצרי התיאוריות והקונספטים למיניהם.

וכך, בשנות השישים והשבעים, עלה רעיון אחר, בלתי מוכח כלל – לחלל העולם. קראו לו רב  תרבותיות. דהיינו, אנשים שונים  אך מתרבויות שונות, גזעים שונים ודעות שונות, יכולים לחיות יחד. הם יכבדו זה את זה, יחליפו דעות ואמונות יגורו בכפיפה זה עם זה והכול יבוא על מקומו בשלום. בראש מעייני כולם, רק לדאוג למדינתם כמובן. וכך, בעידודו הנמרץ של כמה ראשי ממשלות, כמו אולאף פאלמה משבדיה למשל, זרמו לאירופה מיליוני מוסלמים. הם התיישבו בכל מערב אירופה. בסקנדינביה, בבריטניה, צרפת, גרמניה, ובעצם בכל מדינה שהסכימה לקלוט אותם.

מרביתם אמנם רוצים להיות אזרחים טובים ומועילים. אך יש ביניהם מיעוט גדול קיצוני ומחרחר ריב, שרוצה להשתלט ומטיף לאסלאם  קיצוני. מיעוט זה מסתגר בתוך עצמו, אינו רוצה להשתלב, ולא מתעניין כלל בתרבות המדינה אליה נכנס. רב תרבותיות? בעיניהם זו  שטות מוחלטת. הם רוצים שכולם יהיו בעלי הדעה שלהם.

המיעוט הקטן, שהולך וגדל במרוצת השנים, גורם נזק לעולם המערבי כולו. הוא דורש דרישות, משנה את אורחות החיים המסורתיות, הופך ערים יפות לשממה, וממאיס את החיים למיליוני אנשים, בייחוד באירופה – המעוניינים בחיי שקט, שיתוף ואחווה. הם נוטים להסתגרות ומטיפים כל הזמן, שרק האסלאם יביא מזור לעולם. האמינו רק בו.

תלאה היד הכותבת מלפרט את כל המקרים הרבים של ראשי ערים באירופה, אנשים בעלי רצון טוב, אך תמימים להחריד, שרצו לעזור ולהיטיב עם המוסלמים שבאו לעריהם, אך נתקלו לבסוף בכפיות טובה, אלימות, תלונות, בכי בלתי פוסק וקובלנות ללא סוף על קיפוח כביכול.

כך למשל, יודע חתני, יליד הולנד שנולד לאם ממשפחת אנוסים, ונולד בעיר קטנה במדינה זו – לספר, על ראש העיר שלו, שנעתר להפצרות כמה עשרות מוסלמים שבאו לעיר בתחילת שנות השבעים, או סמוך לכך. הם ביקשו "רק" להקים מסגד קטן במרכז העיר. ראש העיר החביב הסכים. כיום גדל המסגד לממדי ענק. המואזין מחריש את האוזניים כל בוקר בקולי קולות, ולא נענה כלל לבקשות להנמיך את קולו. כיום יש בעיר השקטה כמה אלפי מוסלמים, בתוכם כת קיצונית ש"משגעת" את התושבים הנוצרים והיהודים בדרישות חוזרות ונשנות לתמיכות כספיות המוניות, לזכויות מיוחדות, וחלקם אינו רוצה כלל לעבוד או ליטול חלק בחובות המוטלות על כל תושב. סיפור אחד אמיתי וישנם עוד מאות כמוהו.

רעיון  הרב תרבותיות נכשל אפוא לחלוטין. מסתבר, שהוא מנותק לגמרי מהמציאות. באסלאם, כך הוכח, ישנו מיעוט אלים, שאינו רוצה כלל להתמזג, אלא לשלוט. הוא אינו מכיר תודה, אלא מתלונן ו"בוכה" כל הזמן שמקפחים אותו כביכול. כל הסיכויים  שהמצב עוד ילך ויחמיר בכל רחבי אירופה, אם לא יקימו בפניו סכר איתן, שיעמיד את המיעוט המוסלמי הקיצוני במקומו. כיום חיים באירופה כארבעים מיליון מוסלמים. מספר עצום. כל המבקר בצרפת, למשל, רואה רבעים שלמים שהאזרח הקטן פשוט מפחד להיכנס אליהם. אכן,"רב תרבותיות" לתפארת...

* * *

מרק הסנר

אסד – כל כך דומה לאביר השחור

בסרט "הגביע הקדוש" של מונטי פייטון

http://news.walla.co.il/?w=/13/2647008

"ישנו לחץ עממי ברור לפתוח חזית של ההתנגדות בגולן!"

"ישנה התלהבות ערבית ורצון לבוא ולהילחם בישראל!"

"אם אנחנו רוצים להגיב, התגובה נגד ישראל צריכה להיות אסטרטגית!!"

"את דרך הפעולה נשאיר לפיקוד הצבאי!!"

"התגובה לתקיפה תהיה תקיפה!!!"

רק להזכיר: סוריה שנתיים במלחמת אזרחים עקובה מדם, 90 אלף הרוגים, ערים שלמות ועיירות חרבות, מחוץ לסוריה למעלה ממיליון פליטים ועוד מספר מיליונים של חסרי בית בתוך סוריה. הצבא הסורי שוחק את כוחו מול המורדים כבר שנתיים, אלפי חיילים הרוגים, מערכות בסיסיות של הצבא לא מתפקדות, מערכת ההגנה האווירית רק דוגמא, ועוד ועוד.

הראיון ההזוי הזה של אסד הזכיר לי קטע מהסרט "מונטי פייטון והגביע הקדוש":

https://www.youtube.com/watch?v=NuhjglNOqg4

החבורה, בדרכה לגביע הקדוש, נתקלת באביר אימתני, עטוף כולו בשריון שחור, לאחר שהביס אביר אחר, הוא מתעקש לא לאפשר למלך ארתור לעבור.

מתפתח קרב חרבות, שבו ארתור גודע את ידו השמאלית של האביר. הלה פוטר את אובדן ידו במילים "זו רק שריטה" ו"כבר ידעתי גרוע מזה," וממשיך להילחם.

ארתור כורת גם את ידו הימנית, אבל האביר טוען שמדובר רק ב"פצע שטחי" וממשיך להסתער על המלך בבעיטות. גם לאחר שנגדעת אחת מרגליו ממשיך האביר להטיח עצמו בארתור, מקרטע על רגל אחת, בהכריזו שהוא לעולם אינו מנוצח. רק לאחר שנכרתת גם רגלו השנייה, מתחיל האביר, או מה שנשאר ממנו, להכיר במציאות:

"טוב, בסדר," הוא מתרכך, "אז נכריז על תיקו."

כשהחבורה מתרחקת, בתערובת של השתאות ורחמים, הוא ממשיך לצרוח לעברם: "בורחים, מה? פחדנים! בואו תחזרו ותקבלו את המגיע לכם!"

* * *

מרדכי קידר

לעצור את הקטר

על חוף המפרץ הפרסי נמצאת אמירות קטר, החיה על באר גז גדולה. הכסף הגדול הזורם למדינה זו, העשירה באופן, מדהים את 200 אלף אזרחיה: הם אינם משלמים מיסים, נהנים מחינוך ובריאות חינם וצוחקים כל הדרך לבנק. הכסף מאפשר להם לרכוש כל דבר בעולם, אך גם להשפיע דרסטית על מפת המזרח התיכון. כתוצאה מכך, הפך שליט קטר לאדם המשפיע ביותר בעולם הערבי, והוא שותף פעיל בתהליכים בינלאומיים משמעותיים.

  הכלי העיקרי שבאמצעותו משפיע אמיר קטר על המתרחש במזרח התיכון הוא ערוץ "אלג'זירה", המפיל את שליטי העולם הערבי בזה אחר זה באמצעות ההסתה שהוא מנהל נגדם מאז שעלה לשידור בשלהי 1996. דרך ערוץ זה מפיץ שליט קטר את תורת "האחים המוסלמים" האמורה להחליף את כל האידיאולוגיות החילוניות (לאומיות, סוציאליזם, ליברליזם) שחדרו לעולם האיסלאמי. מרכיב מרכזי במסר של אמיר קטר ו"אלג'זירה" הוא שמדינת ישראל היא ישות בלתי לגיטימית שיש להילחם נגדה בכל האמצעים המצויים בידי העולם האיסלאמי, ובעיקר באמצעות הפצת המסר השולל את הלגיטימיות של מדינת ישראל כיוון שהוקמה בעבירה וכל מעשיה הם פשע.

"אלג'זירה" מיישמת את כל כללי ה"תקייה" – ההונאה, או מצג השווא – כדי להופיע כערוץ "הדעה והדעה האחרת", כערוץ הקורא לדמוקרטיה, לזכויות הפרט ולזכויותיהם של המיעוטים והנשים. אך כל ההצגה הזו – המופקת בגרפיקה ממוחשבת מושכת ומפתה – נועדה לקדם את האג'נדה של אמיר קטר: לצבור עוצמה, לקדם את תנועות האיסלאם הפוליטי, להרוס את ישראל ולהקטין ככל האפשר את השפעתה של ארה"ב בעולם. במסגרת ה"תקייה", מארגן אמיר קטר מפגשים וכנסים בינלאומיים האמורים להציג תמונה הפוכה מהאג'נדה האמיתית שלו.

 במאמרי "'החורף האיסלאמי' מגיע לירושלים", תיארתי את הצעדים שנוקט אמיר קטר על מנת לעקור את ירושלים מישראל. ציינתי שם את הסכום הפנטסטי של כחצי מיליארד דולר במסגרת קרן של מיליארד דולר שהקצתה קטר לעניין, ואת שלל האפשרויות לניצול כסף זה לקידום המטרה הלא קדושה של אמיר קטר.

ואומנם הכסף אכן מתחיל לעבוד: השבוע פירסם ערוץ "אלג'זירה" ידיעה תחת הכותרת (הסוגריים הם תוספות שלי, מ"ק): "מסע בקטר לתמוך בעמידה האיתנה של אנשי ירושלים (המוסלמים, נגד ניסיונות ישראל להשתלט על העיר)" – "תשעים פרסים חולקו לציבור העונים על השאלות על (מסגד) 'אלאקצא'".

בידיעה תחת הכותרת: "מי שתרם לו הוא כמי שהתפלל בו" (ציטוט מחדית') נאמר כי הסהר האדום הקטרי אירגן אתמול בדוחא (בירת קטר) אירוע לתמיכה במסגד "אלאקצא" כדי לאסוף תרומות למען פרויקטים של בריאות וחינוך בעיר המבורכת וכדי לסייע לתושביה לעמוד איתנים בפני הגירוש והייהוד. במסגרת המבצע אורגנו הרצאות ותחרויות על המצב באלקודס, ההיסטוריה שלה וחשיבותה עבור הח'ליפים של האיסלאם מאז ימי עמר בן אלח'טאב (הח'ליף השני שכבש את ירושלים בשנת 638 לספירה מידי הביזנטים) ועד התקופה העותומנית.

   במסיבה שנערכה בשיתוף עם אגודת "נוער למען אלקודס" חולקו תשעים פרסים לקהל שהשיב על שאלות בעניין מסגד "אלאקצא" ושבחי התפילה בו, מגדליו ושעריו. התועמלן האיסלאמי ד"ר וגדי ע'נים נשא במהלך האירוע הרצאה שבה הבהיר כי התמיכה ב"אלאקצא" בכסף ובזמן היא "סוג עצום של ג'יהאד". ע'נים הסב את תשומת לב הנוכחים לכך ש"אלאקצא" תופס מקום עצום בחשיבותו באיסלאם והוא חייב להישאר חרוט בזיכרון החברה, שכן הוא המקום שאליו הוסע הנביא הנכבד בלילה, הוא המסגד השלישי בחשיבותו והוא הארץ שאליה יתקבצו המתים לפני יום הדין וממנה הם יקומו למשפט. ע'נים האיץ בציבור להשקיע את כל היקר להם למען אלקודס ולא להתייאש מלשחרר אותה, "שכן הניצחון הוא עם הלוחמים ב'בית אלמקדס' (השם הקלאסי של ירושלים) וסביבותיה, "והאל מקיים את אורו גם אם הכופרים שונאים זאת" (קוראן, סורה 61 פסוק 8).

  ראש מועצת המנהלים של הסהר האדום הקטרי, ד"ר מחמד בן ע'אנם אלעלי אלמעאדיד, המריץ את הציבור לתרום ל"אלאקצא" ולתושבי בית אלמקדס ה"סובלים מהדיכוי הנורא ביותר ומופעלים עליהם כל אמצעי הצרת-הצעדים כדי להכריחם להסתלק."

אלמעאדיד הקפיד לומר שהמבצע מגיש סיוע חשוב שיש ביכולתו לעזור ל"אלאקצא" ואנשיו להתמודד עם התוכניות להעלים (את הזהות האיסלאמית) וליהד (את ירושלים) כפי שזוממת הישות הגזלנית (כינוי לישראל בפי מי שאינו מוכן אפילו לומר את שמה).

מלחמת תרבות

סגן ראש "אגודת הנוער למען אלקודס" אמר ל"אלג'זירה.נט" כי האירוע מתקיים במסגרת "מלחמת תרבות המתנהלת בירושלים בין ישראל והמוסלמים." מוחמד דרוויש הוסיף כי האגודה השתתפה בקמפיין באמצעות הפצת התרבות הירושלמית בקרב בני הנוער, במטרה לעורר את התחושה ש"אלאקצא" השבוי הוא חלק מהזהות והישות המוסלמיות ולא ניתן להתפשר עליו לעולמי עד.

האגודה פועלת לארגן כנסים והרצאות בעניין "אלאקצא" במסגדים, בבתי ספר ובמרכזים מסחריים, כדי להיות בקשר עם מגזרי החברה השונים. על פי דברי דרוויש, האגודה אירגנה במהלך השנה הנוכחית תחרות על המצב בירושלים וההיסטוריה שלה, והשתתפו בה 14 אלף תלמידים בקטר, והוא ציין כי שיתוף הפעולה של הנוער היה מעל ומעבר לציפיות.

מנהל פיתוח המשאבים הפיננסיים של הסהר האדום אמר בשיחה עם "אלג'זירה.נט" כי האירוע מתקיים במסגרת התרומות ל"קרן ירושלים" שהקים הסהר (האדום הקטרי) לפני שלוש שנים, שבמהלכן גייס יותר מ-20 מיליון ריאל. עאדל אלבאכר מבהיר כי הקרן פועלת כדי לתמוך בבתי החולים והמרכזים (הרפואיים) בעיר הקדושה, והיא נותנת לתושביה סיוע כספי כדי לעזור להם להיאחז בעיר ולעמוד איתן. הוא הוסיף שכל עוד ישראל מהמרת על האפשרות שהמשפחות הירושלמיות לא תוכלנה לעמוד בפני צעדי הייהוד והניסיון להפוך אותן לעניות, על המוסלמים להיות בקשר עם המשפחות הללו, להקל את חייהן ולאפשר להן לשרוד

המצפון הערבי

על פי דברי אלבאכר, יש להתמיד באירגון סוג כזה של פעולות, כדי שירושלים לא תהפוך מבעייה מרכזית של המצפון הערבי (ביטוי שהופיע ככותרת משנה) לאירוע תקופתי שבו נזכרים פעם או פעמיים בשנה. לדבריו, באמצעות המגע עם המשפחות הירושלמיות, הוא חש כי יש אצלן שביעות רצון מהפרויקטים והסיוע שמגישה קטר לירושלים ולתושביה. הוא קורא לעמים הערביים למלא את חובתם כלפי העיר הקדושה ותושביה העומדים איתן המוכנים לסבול ונלחמים בעקשנות.

על פי פירסום שחילק לציבור – הסהר האדום הקטרי, במהלך שלוש השנים האחרונות הוא ביצע מיזמים רבים בירושלים, ובכללם בניית יחידה לטיפול יום בבית חולים "אלמקאצד" וציודה במכשור רפואי, בניית מרפאת-נשים, רכש אמבולנסים והקמת רשת אספקת מים בכפר עטארה.

עד כאן לשון הידיעה, שממנה עולה במפורש שקטר משקיעה כספים בתוך ירושלים, בירת ישראל הריבונית, כפעולה המכוונת ישירות נגד ישראל ונוכחותה בירושלים.

המסקנה העולה מהידיעה היא אחת: אמיר קטר החליט לפתוח במלחמה לעקירתה של ירושלים מישראל, בניגוד לחוק יסוד: ירושלים – שחוקקה הכנסת. האמצעים – כסף ותקשורת – שבהם משתמש אמיר קטר, הם אלה שבשלב זה עומדים לרשותו, ואותם הוא מפעיל ללא כל מעצורים.

אלא שהמלחמה לא תעצור בירושלים: אמיר קטר, באמצעות הפטרודולרים, "אלג'זירה" וההשפעה שצבר במזרח התיכון והעולם כולו, מנסה לקדם את האיסלאם הפוליטי נוסח "האחים המוסלמים" ולקעקע את יציבותו של העולם המערבי ואת נוכחותו והשפעתו על העולם הערבי והאיסלאמי. כיוון שעל פי תפיסתו ישראל היא פרויקט מערבי קולוניאליסטי, על קטר לפעול למען חיסולה, בדיוק כפי שקטר הביאה לחיסולו של קד'אפי בלוב, בן עלי בתוניסיה, מובארכּ במצרים, צאלח בתימן ואולי גם אסד בסוריה. בעיני אמיר קטר, ישראל אינה טובה יותר מהם, ואם כדי להיפטר מהשליטים ההם היה ראוי בעיניו להקריב מאות אלפי ערבים ומוסלמים, אפשר להקריב כסף ומוסלמים רבים גם כדי להיפטר מישראל.

 על ישראל לזהות את אמיר קטר כאוייב בשלב מוקדם זה של המלחמה, לפני שהיא מאחרת את המועד. איחור בזיהוי האוייב עלול לאפשר לו להתפתח ולהתעצם ולהגיע לממדים שקשה יהיה להתמודד איתם.

בשלב הראשון והמיידי, על ישראל להכריז על קטר כמדינת אוייב, ולסלק מישראל כל נוכחות קטרית ובעיקר את ערוץ "אלג'זירה". כמו שישראל אינה מאפשרת לערוץ "אלמנאר" של חיזבאללה ולערוץ "אלעאלם" של איראן לפעול מתחומה – כך על ישראל לאסור על "אלג'זירה" לפעול מתחומה. אין שום סיבה שישראל – כמדינה העם היהודי השוכן בבירתו ההיסטורית – תתיר לקטר לנהל ג'יהאד תקשורתי נגד ישראל מתוך ישראל. על ממשלת ישראל לומר לאמיר קטר לקחת את משרדיו ואולפניו למקום אחר ולנהל משם את הג'יהאד נגדנו.

בשלב שני על ישראל לעצור את הג'יהאד הכלכלי המתנהל באמצעות הזרמת הכספים מקטר לתוך מדינת ישראל הריבונית. יש להגדיר את כספי קטר ככספי טרור, שכן אמיר קטר הוא התומך העיקרי של חמאס: הוא המנהיג הערבי הראשון שביקר בעזה תחת שלטון חמאס, ונתן לחמאס כחצי מיליארד פטרודולרים לפיתוח תשתיות-הטרור במדינת חמאס ברצועת עזה, ואין שום סיבה שישראל תאפשר לו להפוך את ירושלים לחמאסטן נוספת.

בשלב שלישי על ישראל להנהיג מסע עולמי לחשיפת המעורבות של קטר בקידום האיסלאם הפוליטי במדינות המערב, הן באמצעות "אלג'זירה" באנגלית והן באמצעות הכסף הקטרי הזורם לארגונים איסלאמיים במערב המזוהים עם "האחים המוסלמים". על ישראל לחשוף את המטרה העליונה של אמיר קטר – קידום האג'נדה של האירגונים הללו שתכליתם להשליט את האיסלאם על כל העולם. המטרה הזו התבררה לעין כל כאשר אוסאמה בן-לאדן בחר דווקא בערוץ "אלג'זירה" הקטרי כיעד למשלוח הקלטות שלו במהלך השנים שחי במסתור.

המאבק בתמנון הקטרי ובזרועות השונות שהוא שולח אל ישראל ואל העולם המערבי יחייב כנראה שינויים בתחיקה, שכן החוקים הנהוגים כיום והבנויים על עקרונות החירות האישית מתאימים למי שמקבל עליו את כללי המשחק של המערכת החברתית והפוליטית המערבית. אמיר קטר, המקדם העיקרי של "האחים המוסלמים" בעולם, מנצל את הכללים הליברליים והדמוקרטיים הללו כדי להחדיר באמצעותם את מסרי האיסלאם הפוליטי הלא-ליברליים ולא-דמוקרטיים שבהם הוא מאמין ושאותם הוא שואף לקדם.

בגוף חי, הכרחי שמערכת החיסון תזהה כל אוייב כדי להילחם בו. גוף שאינו מזהה את הפולשים המסוכנים, אינו מבין את הסכנה הנשקפת לו מהם, אינו מפעיל נוגדנים נגדם, וגורלו נגזר, שכן הם גדלים ומתפתחים, וכשהם מתגלים – המצב כבר בלתי הפיך. בדומה, על ישראל לזהות את האוייב ולעצור את התפתחותו לפני שמאוחר מדי. קטר היא אוייב של ישראל, ויש אפוא לסלק כל נוכחות שלה אצלנו כל עוד זה אפשרי.

* גילוי נאות: כותב שורות אלו, מתראיין מדי פעם ב"אלג'זירה" בערבית ומציג לצופיה עמדה ישראלית, יהודית וציונית. אין בכך לגרוע מעמדתו בדבר החובה לסלק את "אלג'זירה" מישראל.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 247

* * *

אלי מייזליש

1. מה שמוציא אותי מדעתי

זה מאמר שקרי בעיתון

אם יש משהו שמוציא אותי מדעתי בשבריר של שניה זה מאמר שקרי בעיתון. מאמר שכולו מבוסס על שקרים שנועד בעיקר לנגח, לרמות, לעצב דעת קהל אוהדת עם מניפולציה של עובדות – ובקיצור להטות בני אדם שחשבו בלילה משהו אמיתי לקום בבוקר עם העיתון [שהמחלק מעיר אותי ב-5 כשזורק ב'טאח' לדלת] ולקרוא מאמר שכולו כזב.

בשבועיים האחרונים, מאז ה-15 במאי, כשהתפרסם דו"ח העוני של ה-OECD המייחס לישראל את המצב הגרוע שבחבורת אותן שלושים וכמה המדינות הכי עשירות בעולם עם המיספר המזעזע של 21% עניים! כו. דו"ח זה קובע כי בישראל יש 21%  עניים. חמישית מכלל האוכלוסייה היא ענייה. קרי; כל בן-אדם חמישי [באופן מקרי] ברחוב הוא עני. איך אני יודע? אז ככה; טור דעה או פרשנות של עיתונאית בשם ענת מידן ב'ידיות' קובע; ".... מכעיס.... מתסכל... 21% מהישראלים שלמרות שמרביתם יוצאים מדי יום לעבודתם  הם לא מצליחים לקיים את משפחותיהם..."

לקחת נתון מדו"ח של גוף מתנשא ועריץ [שאינו מקבל לתוכו מדינות מאפריקה, מדרום-אמריקה, מאסיה] ושכל הנתונים שלו זה דו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שלנו ולא איזה דו"ח שמשלחת סקרים מאותו OECD חדר ארצה וחיטט בסימטאות החרדים במאה-שערים או בני-ברק או כסייפה הבדואית בנגב ו'גילה' שם את מסע הטנדרים הדוהרים בגבעות, עמוסים כבשים גנובות או חלקי מתכת גנובים או ארגזי אבוקדו גנובים ולגלות כי איש מהם אינו משלם אגורה אחת מיסים; לא מע"מ; ולא ממלא דו"ח שנתי למס-הכנסה. יישות עמומה שרק רשומה בדו"ח של הביטוח הלאומי – המקבלת את כל הקצבאות; לידה, השלמת הכנסה, 'תורתו אמונתו', ושאינה חלק אמיתי מהחברה הנורמטיבית. ציבור שאינו מנוי על 'ידיות' או 'הארץ', גם לא על ה'קאמרי', לא רושם ילדים לחוגים או קונה לו ספרים בסטימצקי, אותו חלק מהציבור שעוברים ושבים ברחוב אלנבי או אבן גבירול.

ענת מידן וכל שאר 20 העיתונאים יודעים כי הדו"ח הזה הוא בלוף. אותו צלם מיתולוגי אלכס ליבק, שצילם זקן מחטט ב'צפרדע' מחפש בזבל יודע, כי גם לפני 25 שנים ו-50 שנה, חיטט איזה זקן בזבל ו'אסף' מהריצפה בשוק הכרמל מלפפון או צנון שהתגלגל מסכן פגוע ללא בעלים. 

אפילו שדירה 4-5 חדרים עולה כיום בקריית אונו או גבעתיים או 'אם המושבות' בפ"ת 2 מיליון ש"ח, אין כמעט אף דירה אחת מוכנה שלא מכורה. אני לא מדבר על תל-אביב ור"ג או גבעתיים או רחובות – שם יקר יותר. ומסתבר שלאנשים יש כסף. ואם זוג צעיר אין לו מזומן חצי מיליון ש"ח לקניית דירה [והשאר במשכנתא] אז שוכרים דירה כי ככה זה בכל ארצות ה-OECD. אבל ל-50% מהצעירים [בממוצע] באירופה אין עבודה ואין לו חצי מיליון שקל על התחת. אז שיספרו מעשיות שם לסבתא. ראינו את ההפגנות האלימות של צעירי ספרד, יוון, איטליה שם האבטלה של הצעירים היא כרונית ויורדת לתהום.

ולעניין. כל העיתונאים הללו כמו ענת מידן יודעים את האמת. הם רואים אותם בחיי היום-יום 'עם חשבונית או בלי', שאומר מתקן המזגן, או השרברב, והדו"ח שלו שקרי. כל העיתונאים הנ"ל יודעים את העבודה השחורה של החרדים שלפתע יש להם אלפי שקלים לקניית שטריימל. או מסע שוד הטנדרים בנגב או סוחרי הסמים.

רק שהם לא יחשבו כי הקוראים מתפתים לקנות את הבלוף הזה, וכל כולו נועד אלא לקלקל לציבור את השבת.

בכלל; עצם ההשוואה הנואלת להשוות את המצב בארץ למדינה קטנה כמו לטביה או שוויצריה או אפילו דנמרק והולנד הוא מופרך בעיקרו. אף אחת מהן אינו מוציאה על ביטחון מיליארדים או 10% מתקציב המדינה, ששם הוא עומד על 1-2% בלבד. על צ'כיה או שבדיה לא מאיימים בכל רגע נתון עשרות אלפי טילים, ואין להן מאות מטוסי קרב כמו F-15 – F-16 בדת"קים – אלא שותים שם בירה בכיכרות כל הלילה. אין שם 'פזורה בדואית' ואין שם 'שטיבלאך' במאה שערים המלאים אלפי פרזיטים עם חליפות שחורות גם בימי שרב, שגם אפילו ב-10 או 11 לפנה"צ מלאים עם מתפללים לתפילת 'שחרית' [מעניין מה עשו כל הבוקר?]

למה ההתאוננות או הבכיינות עם ההשוואה לאירופה העשירה? למה שלא נשווה את עצמנו לאתיופיה או סודן באפריקה, או הודו או אפגניסטן באסיה או אורגווואי ופאראגוואי בדרום אמריקה? ישראל דווקא אירופה? כולה מדינה פיצפונת קולטת מיליוני עולים 50 שנה ומוקפת אויבי-נצח ערבים ומוסלמים. רק בשכונת 'סביוני נצר סירני' בנס ציונה נבנו ב-5 השנים האחרונות יותר דירות מכל מערב-אירופה. דירות 4-5 חדרים עם פנטהאוזים, חניה תת-קרקעית, פארקים, קניונים, גני ילדים ומתנסים. אין דבר כזה באירופה. אז אם להשוות אז בואו ונשווה את הכול; למשל מיספר היוצאים מנתב"ג לסוף-שבוע לרודוס או רומא. מיספר טיולי הבר מצווה לפריז, מיספר הטיסות למסע קניות לאוכספורד-סטריט, טיולי מחוף לחוף בארה"ב – ונראה כמה טיסות כאלה יוצאות מפראג או וינה או אפילו אוסלו. כלום. בואו ונשווה בכמה גדודי טנקים מבצעיים או צנחנים ורגלי [נניח גולני או גבעתי למשל] עורכים מיסדר בוקר ליד ברלין או פריז – ושתוך חצי שעה הגדוד מוכן לצאת לקרב לגולן או לסיני.

אז מה ההשוואה הזאת? יש אצלנו עניים "שלא גומרים את החודש"? זאת הצרה שלנו? או ש-8 עמודי 'חדשות' המפמפמים את הציבור על 'מיטה בחצי מיליון' או 'גלידה לאשת ראש הממשלה ב-3,000 ש"ח לשנה'? נכון או לא? קרי; לזה יש לכם כסף ואילו לעניים אין.

לו נתניהו היה יושב סתם על כיסא במטוס ומנמנם או אשתו היתה אוכלת לקינוח במקום גלידת פיסטוק נניח פרוסת אבטיח – הכול היה בסדר? ובמקום להדפיס על אותם 8 עמודים תמונות של הפיצוץ בבגדד שם נהרגו עשרות ערבים או הטבח בסוריה או ההפגנות בקהיר או הלוויות בלבנון של הרוגי החיזבאללה מהקרבות בסוריה, או הפרס שיין משובח מהתנחלות קיבל מדליית כסף בתערוכה בלונדון – זה לא. למה? ככה. כי הכול תמיד חרא כאן. אין מדינה בעולם ואף מדינה אינה יכולה להתחרות עם כמות ה'קוטרים' שיש לנו בארץ, עם "מה? אני פראייר?" וקללה כמו 'כוס אמק של המדינה הזאת'.

אולי הגברת עינת מידן לא מקללת בעיתון, אבל שקרים מההתחלה ועד הסוף, כן! – ולאותה גברת מתורבתת אני אומר: זה לא יילך לך. כולנו יודעים מצויין מי עני כאן באמת ולא מה כתבו בדו"ח של המעונבים באירופה שמעולם לא באו לביקור בית לילי בבני-ברק או בכסייפה. כי מצבה של המדינה הוא טוב יותר מהשנה שעברה, כי השנה אנו נוסעים על מכוניות טובות יותר ועל כבישים טובים יותר ושמקצרים את הדרך, ואת הניידים הישנים זרקנו וקנינו אייפונים חדשים והמסכים כיום על הקיר בסלון שטוחים וגדולים, והפירות השנה הכי טעימים בעיקר האבטיח הכי מתוק בעשר השנים האחרונות, והשבוע מארחים את אליפות אירופה לנוער לראשונה בארץ ועשרות אלפי 'עניים' ילקקו ארטיק ביציעים ונראה כבר מי עני במדינה.

לסיכום: זה לא הדו"ח המפוברק של המלוקקים מאירופה, זה כמה עשרות עיתונאים בלבד שמוציאים לעם ישראל את הנשמה מהתחת, אחדים מהם שמם עמנואל רוזן, או שרון גל או ענת מידן או 'חכמים' כמו פרופ' זנד שמקבלים טור בעיתון פעם בשבע או אותה אילוז או שטרנהל או גדעון לוי ועמירה הס – שלא ינוחו עד למלחמה הבאה שאותה הם מנבאים כי "ישראל לא רוצה שלום" ועושים מכל הבא ליד כדי שתפרוץ.

גם אלה וגם אלה, לא יזכו לראות את נבואתם מתגשמת כי הוצאנו המון כסף כדי שהיא לא תפרוץ. 

2. גיוס החרדים: ככה זה תמיד מתחיל

תהליכים היסטוריים תמיד מתחילים ב'קטן' ולא מיד במהפכה. כל המהפכות בהיסטוריה תמיד התחילו עם רעיון פרטי של אדם אחד והתגלגל לאן שהגיע, כך עם המהפכה הצרפתית או התעשייתית כך עם הקומוניזם או אפילו היטלר עם הנאצים. בעיקר מה שהצליח זו המהפכה הדתית; מעולם של עובדי אלילים – לבורא שמיים וארץ ובתי-כנסת וכנסיות ומסגדים, וצלבים, וספרי-תורה בבתי-כנסת או הקוראן במסגדים. מסע ההרג והרצח של קוטלי הנוצרים הראשונים נמשך כ-300 שנה או יותר וגם אחרי שכמעט כל אירופה התנצרה הרגו אלה את אלה אלף שנים ויותר. כך כיום קוטלים המוסלמים אלה את אלה. וכך קטלו גם אותנו בשל דתנו ולא בשל לאומיותנו.

עכשיו, מתחוללת כאן בארץ מהפכה בלי שם נגד החרדים. איש אינו יודע מי היה הראשון שפתח בה, אבל היא כבר כאן. יותר מ-60 שנה התחבאו חובשי הכובעים השחורים בישיבות בבתי-כנסת ובשטיבלאך מפחד הגיוס לצבא כמו עכברים. יוצאים בלילה מהחורים גונבים פיסת גבינה צהובה ונמלטים בבוקר לחורים שלהם בטענה: תורתי אמונתי.

אבל הסיפור נגמר. המהפכה יצאה לדרך והיא סוחפת איתה כמו זרם קטן ממעיין שנובע בראש ההר זרם דקיק של מים כלפי מטה, אל הים או הנהר או האגם. אבל זה עובד כי הם צורחים מפחד אוי וואאי גיוואלד "נתקלקל בצבא". יאלצו אותנו רחמנא ליצן לראות חיילות רצות בבוקר עם טישרטים רוטטים בהתאם לפסוק משיר השירים: "שני שדייך כשני עופרים תאומי צביה." לא מסרט כחול ולא מהפרסומת של אשכוליות או לא להיות, אלא פסוק חי ונושם משיר של שלמה המלך שרשם עוד כמה פסוקים נוטפי אירוטיקה משובחים  של נשיקות ש"טובים דודיך מיין," פסוקים שהם מכבים את האור בחדר שמא יראו את הפסוק שחור על גבי לבן ואפילו עם טעמי המקרא. כל זה בחושך. אבל לפתע עם אור של יום, הם נבהלו לראות צבא אדיר של חברות וחברי כנסת צעירים עם לפיד נישא כמו בל"ג בעומר מעל כל גג: תתגייסו כבר, נמאס לנו מהשקרים שלכם. נמאס.

זרם זה שהחל רק עתה, יחלחל אט-אט גם ברחובות בני-ברק ובשיחות ליליות בין כתלי הישיבה. הם יודעים שם, כי "כלתה רעתם", וזה רק עניין של זמן עד שהזרם יסחוף את מרביתם לצבא. רק עניין של זמן, כי בינתיים הם בהלם קרב, נואשים, מכווצים מפחד, ואין הם יודעים בדיוק מה מצפה להם. ולפתע יתברר להם כי השד אינו נורא. "נו?" יאמר האב, כשהבן יבוא הביתה לשבת – "נתנו לך להניח תפילין...? קיצצו לך את הפיאות, לקחו לך את הכיפה?"

והנער ישתומם בפליאה: "אבא, קמתי בבוקר והלכתי שם לבית-כנסת והנחתי שם תפילין והיו כמה מניינים וקראו בשני וחמישי בתורה ואחרי זה הלכתי לאכול בחדר האוכל ויש משגיח כשרות כמו שהיינו במלון בטבריה..."

"ואחרי זה....?" שואל האב.

"טאטע, אחרי זה לוקחים רובה ורצים על ג'בלאות."

"ואחרי זה.... בלילה..." שואל האב.

"טאטע, אחרי זה לוקחים גמרא והולכים ללמוד קצת בבית הכנסת. יש שם."

"ויש לך לכל זה כוח יינגאלע?"

"טאטע, בעזרת השם... בעזרת השם, לא?"

* * *

יוסף אורן

נרקיס בערוגת הסיפורת הישראלית (א')

עיון בסיפורי הקובץ החדש של ישעיהו קורן

שכונה קרובה לגבול במזרחה של כפר-סבא היא פיסת הנוף הקטנה שעל רקעה סיפר ישעיהו קורן את הסיפורים על ילדותו של יוליק, גיבורו ובמידה רבה גם בן-דמותו, בספרו החדש "שתי כפות ידיים ומִלּה" (הוצ' הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה 2013, 207 עמ'). כיום לא נותר בכפר-סבא זכר מהשכונה הזו, שהיתה הדלה מבין השכונות של המושבה, במחצית השנייה של שנות ה-40' במאה הקודמת, בשלהי שלטונו של המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י.

זיקתו של קורן לשכונה הזו מוסברת בסיפור האוטוביוגרפי "שתי כפות ידיים  ומלה", אשר הוצב בתבונה בסוף הספר, אף שדווקא הוא העניק לספר את שמו. בסיפור הזה מספר קורן על ילדותו בשכונה הזו, שרוב בתיה הושכרו למהגרים זה מקרוב באו ממזרח-אירופה, וביניהם גם הוריו, שעלו לארץ בנפרד באמצע שנות ה-30', וכאן נישאו וגם הקימו את משפחתם. קווים מדמותם וחוויות שלו כילד במחיצתם העניק ישעיהו קורן גם לגיבורי הסיפורים האחרים בקובץ זה, ועם זאת מומלץ לא לקרוא את הסיפורים הללו כסיפורים אוטוביוגרפיים, אלא כיצירות של הדמיון היוצר של הסופר.

יתר על כן: גם את הסיפור הזה עצמו מוטב לקרוא כיצירה המספרת על חוויה של ילד כבן ארבע או חמש, אשר נזכר ביום שבו הוליך אותו אביו אל המספרה, בלי ידיעתה והסכמתה של אמו, ושם קיצץ הספר, באי-רצון גלוי, את התלתלים שאמו טיפחה ואשר כבר הגיעו לו עד לכתפיים. הוא לא הכיר את עצמו וגם התבייש במראהו החדש, אך יותר מהריב שפרץ בין ההורים אחר-כך – הוא זוכר – "הצטערתי שלא שמרתי כמה תלתלים בכיסי, לתת לה, שתשים אותם בתיבה השחורה שלה."

בנוסף לאירוע הזה, חקוק בזיכרונו של גיבור הסיפור מגעם האוהב אך השונה של ידי הוריו: את כפות ידיו המחוספסות והמיובלות של אביו, כאשר ליטף את עורפו בצאתם מהמספרה וגם כאשר לגם מתוכן מים, כמו מתוך צלוחית קעורה, בשובם מהמושבה אל שכונתם, ואת כפות ידיה הענוגות והרכות יותר של אמו כאשר ליטפה את ראשו קְצוץ-השיער או כאשר נגעה במצחו בזמן שבדקה אם יש לו חום. שֵם הסיפור מזכיר את מגעם של שתי כפות הידיים שלהם – מגעי עונג בלתי נשכחים מילדותו, שהיו מגעי אהבה – ו"אהבה" היא המִלָּה שכל חייה שיבשה אימו את הכתיב הנכון שלה, ורק בהיותה כבר זקנה וכמעט עיוורת כתבה מלה זו באיות נכון בסיום שתי השורות שהוסיפה למכתבו של אביו אליו. ולכן, מוצדק לראות במתן שם הסיפור הזה לקובץ הנוכחי, פעולת הקדשה של הספר על-ידי קורן להוריו.

פרקי הנובלה "יוליק"

הנובלה "יוליק" ושלושת הסיפורים הקצרים שכונסו בספר זה אינם הניסיון הראשון של קורן למסור עדות על אותה שכונה ועל חייו בה. כבר בתחילת דרכו בספרות, בשנות ה-60', כתב סיפורים אחדים על חיי ילד באותה שכונה בשנים ההן. מאותו ניסיון ראשון כינס שני סיפורים בקובץ הראשון שלו, "מכתב בחולות" (1967) והם הסיפורים "אניות גפרורים" ו"שומר המאפייה", וסיפור בשם "המטרייה שבתמונה" בקובץ השני שלו, "יונים לא עפות בלילה" (1989). ולמעשה גם הרומאן היחיד שפירסם, "לוויה בצהריים"* (1974) משתייך למאמציו הנמשכים להשאיר עדות ספרותית לאותה שכונה ולחייהם של תושביה, שחיו בדוחק ועסקו בכל מלאכה כדי להיאחז בארץ שאליה היגרו ואשר לגורלה קשרו את עתידם ואת עתיד ילדיהם.

העדות המקיפה ביותר לחוויות הילדות בתקופה ההיא כלולה, כמובן, בנובלה "יוליק" (עמ' 149-9) המספרת על שנת חייו התשיעית של ילד באותה שכונה. יוליק (= יואל) נתנזון הוא ילד סקרן ובעל דמיון, שבגיל זה הינו כבר גם בעל כושר אבחנה מספיק מפותח כדי להבין את המתרחש בבית בין הוריו. מאחר שהיחסים בין הוריו מטרידים אותו, אין יוליק מוצא עוד עניין במשחקים של חבריו בשכונה, אלא מקדיש את רוב זמנו לעריכת תצפיות על הוריו, שבהן הוא אוסף מידע עליהם: מזהה את הרגליהם השונים, לומד את עיסוקיהם ואת חלוקת התפקידים ביניהם, מאזין לשיחותיהם ובוחן את הקשרים שיש לכל אחד מהם עם מבוגרים אחרים, כגון: הקשר של אימו למורה ואיש הספר קיפניס, והקשר של אביו לעגלון התורכי מיכאל אשכנזי.

להשלמת חקירתו חיטט יוליק אפילו בחפצי הוריו. הוא לא הסתפק בסקירת כלי-האוכל היפים שאימו הציבה לתצוגה ב"ממלכתה", על המדפים העליונים של הארון בחדר השינה שלהם, אלא בדק גם את מה שהטמינה במגרות הארון, שאותן גדשה בספרי הלימוד ובספרי הקריאה שהביאה איתה מרומניה. מעיניו החוקרות של יוליק לא נעלמו גם השמלות של אימו, והוא בחן בתשומת-לב את צבען, את דוגמאות ההדפסים על הבד ואפילו את צורת הכפתורים שקישטו כל שמלה. בשקדנות דומה בחן את פרטי לבושו של אביו ובדק את החפצים שאסף באורווה – "הממלכה" של אביו.

כילד שהפך בגיל תשע לילד חוקר, קשר יוליק בלי קושי את תוצאות חקירתו לעולמם השונה של אימו ואביו, לתקוות השונות שהם תולים בו ולדרישותיהם הלא-מתואמות ממנו: בעוד שאימו "רצתה שיהיה רופא וינגן בכינור", דחקה בו להחליף ספרים בספרייה הציבורית, להתאמן בנגינה על כינור אצל מַגְדה וגנר וגם רכשה עבורו בהקפה כינור אצל גברת רוזנר, רצה אביו "שיהיה בריא ושתהיה לו תמיד פרנסה" (עמ' 27), ולכן הושיב אותו לידו על העגלה הרתומה לפרדה, שממנה פרנסתו כ"בַּלֶגוּלֶה" המבצע הובלות, צירף אותו לנסיעתו אל צאלח, הערבי שממנו הוא קונה עצים להסקה, אימן אותו להחזיק במושכות וגם לימד אותו לחרוש תלם בשדה.

מבנה הנובלה

 כדי להעמיד את הדברים על דיוקם, ראוי להבהיר, שאמנם האם הניחה ספרים וכינור והציבה פסל של שופן ליד מיטתו של יוליק, אך גם האב תרם לחינוכו. פעם הגיב בחומרה ונזף ביוליק אחרי שהשליך פסולת לחצרם של שכנים (עמ' 90), ובהזדמנות אחרת נזף בספרנית על כך שסירבה, לטענת יוליק, להחליף לו ספר בגלל תשלום שלא שולם במועד (עמ' 143). כך שלא הבדלים אלה בין הוריו הפכו את יוליק לילד כה מוטרד מהיחסים ביניהם, אלא הרגשתו שהללו התערערו ואינם כתמול שלשום.

המיבנה המוקפד של הנובלה מוכיח, שיוליק ניהל חקירה מאוזנת על הוריו. שניים מפרקי הנובלה, הפרקים "חריש" ו"הובלה", מוקדשים לאב, ובהם הוא מתואר כגבר מעשי ומפוכח, אשר ביקש להכין את יוליק לחיים הממשיים – להכשירו, בהגיעו לבגרות, לעסוק בכל מלאכה המפרנסת את בעליה. היבלות בכפות ידיו של האב העידו על העבודות הקשות שביצע, וביניהן גם כאלה שאחרים דחו אותן משום שנחשבו בעיניהם לבזויות. בשובו מעמל יומו, נהג אביו להתיישב על מדרגת הכניסה לבית, לחלוץ את נעליו ולחתוך את היבלות שנוספו לו באותו יום (עמ' 42 ו-94). המראה הזה לא דחה את יוליק, כפי שמעידה התמונה הבאה שנחקקה בזיכרונו מיום גשום אחד, שבו צפה באביו ממשיך בידיו המיובלות לחרוש שדה תחת מטר הגשם: "הוא היה בסוכה לבדו. אביו רחוק ממנו, בלב השדה, רגליו החשופות מבוססות באדמה, מתרוממות ממנה לאט-לאט, פוסעות הלאה ושוב שוקעות. עוד ועוד הוא התרחק ממנו. כפוף, שק יוטה מקופל על ראשו, הוא הלך אחרי המחרשה" (עמ' 26).

גם לאמו של יוליק הוקדשו שני פרקים בנובלה, הפרקים "מְריטה" ו"תנור", אך מצטייר מהם, כי לה היה קשה יותר לשאת בהשלמה את תנאי הדלות שבהם נאלצה לחיות בארץ. תמונה אחת שנחקקה בזיכרונו של יולק מגלמת היטב את העובדה הזאת. פעם התגנב עם שאר הילדים לצפות בשחיטת העופות בשוק. כמו חבריו, ראו גם עיניו את פרפורי העופות שנשחטו ואת דמם הנספג בחול, אך בניגוד להם ריכז את מבטו באימו, שעבדה אצל השוחט במריטת הנוצות של העופות כדי להוסיף הכנסה לבית. בעוד שמלתה מורמת מלפנים על-ידי הבטן ההריונית שלה, ביצעה אימו את עבודתה כשהיא "כפופה" ו"עיניה מושפלות", ובצאתה משם עם הפרוטות שהרוויחה בידה, "ריח של זיעה ושל עור חרוך מלווה אותה," וכנמלטת היא חולפת בין דוכני השוק "ראשה באדמה, היא לא קונה דבר - - - לא סוטה מדרכה ובצעדים מהירים חוזרת הביתה" (עמ' 32).

התיאור החלקי הזה מחיי ההורים של יוליק, כזוג מהגרים המתאמצים לשרוד בארץ ולספק את כל הצרכים לשני ילדיהם (יוליק ואחותו הצעירה ממנו) וגם לסבתא המתגוררת אצלם, משמש רקע לחווית החרדה שיוליק התנסה בה באותה שנה, והיא החוויה שמהדקת את ארבעת פרקי "יוליק" זה לזה. קורא שלא יזהה במועד את החרדה הגדולה שבה נתון יוליק, כנקודת מוצא להבנת הקשר בין הפרקים, ייתכן שלא יצדיק את תיאוריו המפורטים מאוד של "המספר", וייתכן שגם יוקיע כמרושלים את המעברים מסצינה לסצינה ביצירה הזו. למסקנות חפוזות כאלה עלול להגיע קורא שלא פיענח את הפואטיקה הצילומית אשר מייחדת את כתיבתו של ישעיהו קורן בסיפורת הישראלית.

הפואטיקה הצילומית

עיקר חשוב בדרך הסיפֵר של קורן היא ההיצמדות של "המספר" (בין שהוא מספר יודע-כל חיצוני ובין שהוא מספר-דמות המשתתף בעצמו גם כדמות בעלילה) לחומרי העלילה החיצונית בלבד. כלומר: "המספר" פועל כמו מצלמה מהסוג הישן, הקולטת בכל צילום כל אובייקט הנמצא בגבולות המסגרת של העדשה, אם רק הזדמן בעיתוי הנכון לעמוד מולה, ולכן תשקף באותה מהימנות את כולם: בין שהם אירועים ובני-אדם ובין שהם חפצים, מלבושים, צמחים ובעלי-חיים.

על-ידי הימנעות משימוש במילים הרגשיות "חשב", "נזכר", הרגיש", "הרהר", "חלם" ועוד, נראית תחילה הפואטיקה הצילומית שאימץ ישעיהו קורן לסיפוריו כמוזרה או קפריזית (גחמנית), ככתיבה ניטראלית, צחיחה ואדישה, אך אין היא כזו כלל וכלל. קורן בחר לוותר על החומרים הטיפוסיים של העלילה הפנימית, כגון: מחשבות, הזיות, רגשות, וחלומות, משום שהם פתח לגלישות סנטימנטליות, שנועדו להשפיע על הקורא ולהדריך את הבנותיו, בעוד שהוא מצפה מהקורא, אשר התרגל לטקסטים עמוסים בהסברת רגשות ובמתן סיבות פסיכולוגיות למעשי הגיבורים, שישלים בעצמו לכל גיבור את חיי הנפש בעזרת הפרטים ובעזרת חומרי הסיפור החיצוניים שנמסרים בסיפור, הלקוחים כולם רק מהעולם החושי-גשמי של הגיבור. בכל מקרה, אם הקורא רוצה להפיק את מלוא ההנאה מקריאת סיפור של קורן, עליו לקבל את התנאים שמכתיב לו הטקסט שלו.

   וזו, כמובן, גם התביעה מקורא הנובלה "יוליק". מאחר שיוליק הוא, כאמור, ילד מוטרד, לכן אין חקירתו ממוקדת, אלא הוא אוסף כל פרט הנקלט בעיניו, שהן "המצלמה" שלו. ומאליו מובן, שכאשר הוא מסב את ראשו או משנה את מיקומו מקפצת "המצלמה" שלו לזירה חדשה וקולטת שם כמות נוספת של פרטים, המטילה מחדש על הקורא את משימת המיון של הפרטים, שנקלטו באופן גולמי כזה, לפרטים המתקשרים לנושא שמטריד את יוליק ולפרטים שאינם תורמים דבר לנושא הזה.

- - - - - - -

* פירוש לרומאן "לוויה בצהריים", הכולל גם דיון מקיף יותר על הפואטיקה הצילומית, פירסמתי בספרי "צו-קריאה לספרות הישראלית", שהוא אחד מכרכי הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

                                                          (המשך יבוא)

* * *

בוגרי בי"ס "כדורי" לדורותיהם

מוזמנים לכנס מחזורים

בחג 80 השנה לביה"ס כדורי

מחזורך נפגש ליד הבניין ההיסטורי

ביום ה' 13/6/2013 בשעה 16:30

בערב תתחיל החגיגה

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק עשרים וארבעה

"כאן טריטוריה של מדינת מיין!"

להפתעתי אדאמס כלל לא נשמע מעוניין בתשובתי המפורטת אלא ישב לרוחב המיטה והתעקש לספר לי מההתחלה את פרשת ההתיישבות של אבות-אבותיו, כשהוא משתדל להשקות גם אותי בבירה שלו. הוא בחש מדי פעם בערימת המסמכים והתעודות, שהיו כתובים חלקם אנגלית וחלקם ערבית או תורכית באותיות ערביות, עם הסמל העות'מני בכותרת העמוד ובחתימה למטה. הערימה גדשה את שולחן-העץ הקטן שאותו משך לרגליו, לצד מיטתו. מדי פעם שילב בדבריו, לצורך ושלא לצורך, את המשפט: "אנחנו, צאצאי המתיישבים הראשונים!" וקולו היה רועם, כמטייל בודד ביער המנסה ליצור קשר עם אנשים מרוחקים.

 "בשעה שתיים אחר-הצהריים, ביום העשרים בספטמבר 1866, השליכה ספינת המפרשים האמריקאית 'נלי צ'ייפין' עוגן מול יפו, ארבעים ושניים יום לאחר שהפליגה מהעיירה ג'ונספורט שבמדינת מיין. על סיפונה נמצאה חבורה נלהבת של יותר ממאה וחמישים גברים, נשים וילדים, משפחות פרוטסטאנטיות אמריקאיות, רובן ממדינת מיין, בהנהגת אבי-סבי, הכומר ג'ורג' אדאמס שהיה, עליי להודות – אישיות שנוייה-במחלוקת, שחקן שכספירי לשעבר, מטיף דתי, נתון לתקופות של שכרות קשה, נשוי לאישה קשת-אופי שמיררה את חייו, ושעליה אמרו שהיתה מלכתחילה העונש שלו על מנהיגותו הכושלת.

 "מלחמת האזרחים בארצות-הברית, שהסתיימה זה מכבר, השפיעה אז על התנועה של ההליכה מערבה, של ההתיישבות החלוצית. במיין עצמה המצב היה פחות מזהיר. כבר לא היה צורך בצמר הכבשים, שייצרה מדינה זו כדי לספק את הביקוש למדי-צבא בתקופת המלחמה. מיין היתה גם מפורסמת בחרושת בתי-העץ המוכנים שלה, שנדדה עתה עם ההליכה מערבה. אדאמס רק שינה את הכיוון כאשר טבע את המושג: מזרחה!

 "באותה תקופה החלו להיכנס לשימוש אוניות הקיטור, שדחקו בהדרגה את ספינות המפרש, הקטנות יותר, העשויות עץ. נמליה הקטנים של מיין איבדו מערכם, ונקודת הכובד עברה לנמלים של בוסטון וניו-יורק. מגמה זו היקשתה גם היא על המצב הכלכלי במיין.

 "מטרת בני העדה היתה להתיישב בארץ-ישראל. כשנה קודם לכן ביקר אדאמס בארץ יחד עם חברו אייב מקנזי. הם באו בדברים עם הרמן לוונטאל, מומר יהודי-גרמני, שהיה בנקאי וסוחר חשוב ביפו ונעשה בינתיים סגן הקונסול של ארצות-הברית בעיר – וביקשו שירכוש עבורם חלקת אדמה להתיישבות. זו הגבעה שכיום ניצבת עליה כנסיית עמנואל, וסביבה שרידים של בתי-העץ המקוריים. תחילה הקימו האמריקאים מחנה אוהלים על החוף. המחנה הוקם בגלל היעדר רשות לעלות על אדמותיהם בגבעה, עקב אי השלמת הקנייה, התנגדות השלטון העות'מני, ונסיונו של אדאמס להעלים מחבריו בעיות אלו.

 "אנשי מיין היו יורדי-ים מעולים. מבחינה מקצועית לא היה המסע לארץ בעייה עבורם. גם הספינה, העשוייה עץ, נבנתה לפי צורכיהם. רק הכיוון של המסע היה יוצא-דופן. הספינה עצמה טבעה לאחר שנים אחדות, בארצות-הברית.

 "קבוצתו של אדאמס הביאה עימה באונייה ציוד רב, כולל בתי-עץ מוכנים, מפורקים, שהורכבו כמדורי-מגורים לשמש את הנוסעים בעת ההפלגה, ואחר-כך הוקמו-מחדש על הגבעה כבתיה של המושבה האמריקאית. הם הביאו אבזרי בניין כה רבים, שהגרמנים, שלימים קנו מהם את המושבה והמשיכו לבנותה, עוד השתמשו במשך שנים בצירי חלונות-העץ שהביאו עימם המייסדים הראשונים. צירים אלה עשויים כמו שתי האותיות: HL במחובר, ופירושן: HOLY LORD.

 "ג'ורג' אדאמס שמע בנעוריו קול משמיים שגילה לו כי ייעודו לבסס מחדש את ציון ולקרוא לזרעו של יעקב לשוב אל ארץ אבותיו. מטרתו היתה להביא אמריקאים נוספים להתיישב בארץ-ישראל כדי לעזור לגאולת עם ישראל, אך הוא לא ביסס את מפעלו, לא ברעיון ולא במעשה, על פעילות מיסיונרית בקרב היהודים.

 "הסיבות לכשלון המושבה היו אישיותו של אדאמס, שהסתכסך עם רבים במושבה ומחוצה לה, וכן קשיי החיים, בייחוד מקרי המוות הרבים עקב דיזנטריה שאירעו בשנה הראשונה. בבית הקברות הפרוטסטנאנטי הקטן שביפו נמצאת עד היום המצבה לשלושת בני משפחת לייטון, שמתו בשנה הראשונה. עד אוקטובר 1866 נקברו שם תשעה מתיישבים, שישה מהם ילדים.

 "יש להוסיף לכך את הסכסוכים הכספיים בין אדאמס לבין הרמן לוונטאל, סגן הקונסול האמריקאי ביפו. לוונטאל, היהודי-המומר, נפגע מכך שהקבוצה האמריקאית לא עסקה בפעילות מיסיונרית, ואפילו גינתה אותה, ובכך בעקיפין כאילו גינתה גם את מעשהו. סכסוכים היו לאדאמס גם עם בובושה, הקונסול האמריקאי בירושלים, שאף הוא לא היה אמריקאי במקורו, אלא בלגי. בובושה עסק גם הוא במיסיונריות, והיה מיקרה שלקח בכוח נערה מביתו של רב בירושלים וניצר אותה, ורבו השמועות על מה שאירע בין השניים. הסכסוכים נסבו גם על חלקת אדמה רחבת-ידיים שסגן-הקונסול הירושלמי רכש עבור אדאמס בגיא בן-הינום, אבל היה צורך בעבודת בילוש של עשרות שנים כדי לגלות ולחשוף את התעודה המקורית! עד לארכיון המג'לה שבאיסטאנבול הגעתי!"

והוא שלף תעודה עות'מנית עתיקה ונופף בה מולי. האמריקאית בפיו היתה אמנם מצויינת אבל משום-מה היתה לי הרגשה שגם כאשר הוא דובר אמת הוא אינו חדל לשקר.

 "אילו היתה באה אחרי המתיישבים הראשונים קבוצה נוספת, ייתכן שהיו מצליחים. מה ששבר אותם היו בעיקר אישיותו והתנהגותו של אדאמס. עוד בהיותם במיין החתימה אותם אשתו של אדאמס על אמנה שלא ישתו משקאות אלכוהוליים. הם עמדו בכך. אך לא אדאמס עצמו. הוא פתח חנות ומילא אותה בכמויות גדולות של ברנדי, בירה, עראק ויין, וניסה לשכנעם שימזגו אלכוהול במי-השתייה שלהם כדי למנוע הידבקות במחלות. כאשר לא שמעו לו, החל לשתות את המלאי שלו ושקע בשכרות. אתה מתאר לעצמך את המשבר? כאשר המנהיג מידרדר עד כדי כך? הוא הוחרם. באחת המריבות מרח מתיישב אחד את אשתו של אדאמס בזפת. 'אולי עכשיו תחדל לצוות על כולם שיתנו לה כבוד!' אמר המזפת.

 "אייב מקנזי, שותפו של אדאמס, שיחד עימו היה בביקור הראשון בארץ, נישאר במיין. הוא תיכנן לשלוח ספינה שנייה עם קבוצה נוספת, וכן ספינה קטנה, שתופעל בידי המתיישבים לתחבורה בין אלכסנדריה לביירות. אבל אז חזר אחיו של מקנזי מהארץ למיין, ועימו הידיעות הטריות על השערוריות של אדאמס, וכל המפעל נקטע. אדאמס לא היה מסוגל לשאת את הביקורת שנמתחה עליו במכתבי המתיישבים ובעיתונים. מאחר שנישאר כל אותו זמן אזרח אמריקאי, הוא עזב את ארץ-ישראל וחזר לארצות-הברית יחד עם אשתו השנואה. הם קבורים בפילדלפיה.

 "דע לך, אנשי מיין מתקשים לחיות מחוץ לארצם. הם נעשים חולי געגועים. זו אולי אחת הסיבות העיקריות לאי-אחיזתם בארץ – הגעגועים. בטרם חזרו לארצם, לקחו עימם שקיות ובהן אדמת יפו שאותה עיבדו."

ג'ורג' אדאמס קם ממיטתו, הוא היה באמת גוש-אדם ענק, וניגש אל החלון כשהוא גורר אותי עימו ותוקע את התעודה בידי. כאשר השקפנו החוצה לעבר גיא בן-הינום קרא: "ג'ורג' אדמאס עמד כאן וקנה את כל האדמות מידי הפחה העות'מני של הפאשאליק, עיר הפלך, ירושלים. הוא אמר כי עד להיכן שמבטו מגיע – זה השטח שלו!"

לפתע ניתר לקצה המרוחק של החדר ושלף ממזוודה שניצבה בארון אלת-בייסבול שמעודי לא ראיתי כמוה לגודל, זו היתה כניראה מלאכת-עץ משובחת ממדינת מיין. ובעוד רגע פרץ עימה החוצה אל החלל הפנימי של המלון כשהוא מנופף בה ושובר כל מה שניקרה על דרכו, ואני מדדה אחריו.

 "כאן טריטוריה של מדינת מיין!" צעק ופניו מסמיקים בהתקפת זעם המלווה בצלילים של שברי זכוכית, "המלון הזה ניבנה על אדמה השייכת לאבות-אבותיי!"

ככה התרוצץ ושבר כל מה שהיה בהישג אלתו בלובי הספון-עץ של "כתף הינום". בחוץ כבר נשמעה צפירה של מכונית-משטרה מתקרבת. הבנתי מה עלול להתרחש בעוד רגע וחמקתי בחשאי החוצה. למזלי איש לא קישר ביני לבין ג'ורג' אדאמס. לא רחוק מהכניסה למלון חנתה לה מכונית פולקסוואגן כתומה שניראתה לי מוכרת משום-מה. חזרתי לתל-אביב עירי. מה לי ולמשוגעי ירושלים!

בשובי לדירתי גיליתי שתעודת הקושאן של הטאבו העות'מני, המיוחסת לסגן-הקונסול בובושה, נותרה בתיקי. החלטתי למסור אותה, יחד עם שאר התעודות העתיקות של אבות אבותיי, לאיזו אוניברסיטה נוצרית. אלה מוכנות לקבל תעודות הקשורות ליישוב העברי ולעלייה הראשונה גם מהתקופה שלפני השנה הקובעת, 1882. והמושבה שלי נוסדה ארבע שנים קודם.

לאחר ימים אחדים קראתי בעיתון שגופת אמריקאי תמהוני בשם ג'ורג' אדאמס נמצאה לרגלי הכנסייה בעין-כרם. יש סברה שקפץ מראש המגדל והתאבד, אלא אם כן מישהו דחף אותו וחמק. לא רחוק משם נמצאה נטושה מכונית פולקסוואגן כתומה של הפרופסור לספרות באוניברסיטה העברית עליזה אורלובסקי, בתו של ההיסטוריון הידוע גרהארד גבריאל אורלובסקי זכרונו לברכה, שנחשב כאחד המומחים הגדולים בדורנו לתעודות עות'מניות. היא עצמה נעלמה ואין מצליחים לפענח מה עלה בגורלה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום רב! גיליון יוני של כתב-העת "מאזנים" כבר יצא לאור, ואני מתכנן את גיליון אוגוסט שיהיה מוקדש לנושא "ספרות ילדים ונוער", אשר על כן אקבל בשמחה כתבי יד של שירים  (מנוקדים!), סיפורים, מאמרים על ספרי ילדים. עדיפות תינתן לכתבי יד שעניינם יצירתה של דבורה עומר (זיכרונות, ראיונות עימה, מאמרים על ספריה). יצירות הומוריסטיות יתקבלו בברכה. 

בברכה חמה,

[העורך] משה גרנות

* בגיליון הקודם כתבנו: ביום ראשון השבוע [20.6] נקלענו, ביציאה מתחנת המטרו בשדרות סן ג'רמן – להפגנת ענק שרובה צעירות וצעירים. מאחר שאנו רגילים להפגנות נלהבות ורבות-משתתפים של צעירות וצעירים בעירנו תל-אביב, ביום הגאווה – היינו בטוחים שעשרות האלפים שחלפו על פנינו הם באותו כיוון, אך לא! – מתברר שפריס היא עיר שמרנית מאוד בהשוואה לתל אביב! זו היתה הפגנת המונים נלהבת נגד אישור החוק לנישואים חד מיניים! הייתם צריכים לראות באיזו נהרה עילאית של רבולוציונרים, מימי המהפכה הצרפתית ועד "עלובי החיים" – צעדו המפגינים המאושרים הללו, שרו, קראו קריאות, ומן המכוניות שנסעו לאיטן בין גוש מפגינים אחד לבא אחריו – נשמעו קריאות עידוד ושירה מפי בחורות עם רמקולים מסדר גודל של דפני ליף! לא היו שם דתיים בנוסח שלנו, גם לא מוסלמים או "פאשיסטים" וכדומה. כולם היו אנשים מן היישוב, צעירות וצעירים, זוגות צעירים עם ילדים, וגם מבוגרים, כנראה גם הורים להומואים ולסביות. בקיצור קרניבל שלם, כאשר בראש כל גוש של מפגינים, פרושה בידי צועדי השורה הראשונה כרזת ענק לרוחב כל שדרות סן ג'רמן – ועליה כתובות סיסמאות נגד הנשיא הולנד וגם "גבר אחד, אישה אחת, משפחה אחת!" – וממש היה נדמה לנו שדה גול עצמו צועד במרכז של השורה הראשונה!

 עוד באותו ערב הראו את ההפגנה בטלוויזיה, ולמחרת זו היתה הכותרת הראשית עם תמונה ב"פיגארו" – וההערכה היתה שבנוסף למאה וחמישים אלף המפגינים המקוריים, ועשרות אלפי השוטרים שליוו את ההפגנה-הצעדה – השתתפו בה מיליון מפגינים! – ולא היתה כמותה לגודל מאז הפגנות 1968! – וזה באמת סוחף להיות חלק מהמון מפגינים. הרגשנו זאת אפילו מהמדרכה. לא חשוב מה הנושא! העיקר שאתה צרפתי, שאתה חלק מן ההמון הנלהב, ומפגין! וליבך רחב ואתה ממש מתרגש!

עד כאן מהגיליון הקודם. והנה, בעיתון "הארץ" מיום חמישי, 30.5 – אנחנו קוראים בכתבה, המבוססת על "גרידאן ורויטרס" [כך במקור] כי "ביום ראשון [20.6] הפגינו לפחות 150 אלף בני אדם במרכז פריס בטענה כי החוק החדש פוגע באחת מאבני היסוד של החברה – המשפחה".

מה האמת אפוא?

* יוסי היקר, אני מלא התפעלות מהבלדה על אלכסנדר פן – כל כך הרבה ידע, כל כך הרבה הומור, וכל כך הרבה אהבה לדמות המיוחדת הזאת. לא ברור לי איך לא הכרתי את היצירה הנפלאה הזאת קודם. אני באמת חושש שבני הדורות הצעירים לא יוכלו להתענג על הפנינה הזאת רק משום שחסר להם הידע על ההווי שבו חי ופעל האיש המדהים הזה. ההערות מועילות, אבל ברור שצריך מטען קודם.

אני מאוד התרגשתי.

שלך,

משה גרנות

נ"ב: אני שולח מכתב זה עם העתק לאהוד שפירסם את הבלדה.

* כמה נחמד שביום השנה השלישי לשילוח ספינת הטרור הטורקית "מאווי מרמרה", שילוח הנחגג בימים אלה במדינת הטרור שברצועת עזה, בהשתתפות נציגי תנועת הטרור הטורקית ששלחה את הספינה, וגם נציגים ממצרים – פורצות מהומות קשות באיסטנבול ובערים טורקיות אחרות, ולא נגד ישראל אלא כנגד ארדואן וממשלת טורקיה!

עכשיו מתחיל אולי גם האביב הטורקי, ויש לקוות שלא יחזק שם את האיסלאם הקיצוני אלא להפך, ישיב לקדמותה את מורשתו החילונית של מייסד טורקיה המודרנית – מוסטפה כאמל אתא תורכּ!

* מה השתנה בפריס מאז ביקורנו הקודם בה בשנת 2008? – בתי הקפה והמסעדות למיניהם, שהיו מסריחים עשן סיגריות וכמו שרויים בענן עישון – צלולים באוויר הנקי ללא מחנק וריח לוואי, לעומת זאת, המדרכות שבפתחיהן מסריחות עשן סיגריות עד שאי אפשר ממש לעבור בהן. אשכולות של אנשים, גברים ונשים, לרוב כוס שתייה בידיהם האחת וסיגריה מעשנת בשנייה, מצטופפים כאילו מטרתם להיכנס פנימה ואין מקום – אך האמת היא שהם נפלטו החוצה להפסקת עישון. המדרכות מלאות בדלי סיגריות מסריחים, וכך חוויית הריח עברה החוצה והסריחה את העיר – בעוד חלליה הבנויים הפנימיים נושמים אוויר צח. כך הסירחון נדד החוצה.

דבר נוסף, במזג אוויר סביר, תפוסים שולחנות-החוץ שעל המדרכות הצמודות לבתי-הקפה, לביסטרו ולמסעדות – על-יד מעשנים כבדים, חלקם של סיגרים בעובי אצבע של גבר גדול, וכך הסירחון החיצוני מתגבר. חברים מספרים לנו שכך המצב גם בניו-יורק.

* בגיליון הבא, 845, יתפרסם "המנוני בית"ר, אצ"ל – לח"י והפלמ"ח" – פרק ממחקר על שירי הזמר ההמנוניים של יחידות צה"ל – מאת פרופ' ראובן שהם.

* * *

אהוד בן עזר: רשימת הספרים

לקראת שבוע הספר המתחיל ב-5 ביוני

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

43. "מסעותיי עם נשים" (רומאן. ספרי מקור. 2013) [הפצתו תחל רק אחרי שבוע הספר].

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

חמש הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי והזכויות. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב, כולל ספרוני ספריית תרמיל המופלאה בעריכת ישראל הר – נמצאים באתרי הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב שרידים להם בחנויות לספרים יד שנייה.

* ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן שרכשה את המלאי והזכויות.

* ספרי הוצאת שרברק נמצאים כיום בהוצאת דני ספרים שרכשה את המלאי והזכויות.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,500 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל