גיליון מס' 845

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח בסיון תשע"ג 6 ביוני 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מקרה אורסטס. // מכתבים ליוצר הסרט על אורפז – עמרי ליאור. // יוסי גמזו: שְׂמִיכַת עֲנִיִּים. // איילה זמרוני: הנתונים המתפרסמים על העוני בישראל –מקוממים. // לרה צינמן: יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות – תודה ליוסי גמזו על שירך "ארץ אלימה", ותשובת יוסי גמזו. // רות ירדני כץ: מה, לא אמרתי לך? // יוסף אורן: נרקיס בערוגת הסיפורת הישראלית (ב'), המשך העיון בסיפורי הקובץ החדש של ישעיהו קורן. // יוסי אחימאיר: בין קדומים לתל-אביב. // ראובן שהם: המנוני בית"ר, אצ"ל, לח"י והפלמ"ח, פרק ממחקר על שירי הזמר ההמנוניים של יחידות צה"ל. // אורי הייטנר: 1.  רק 8 הערות. 2. עלבון לאינטליגנציה. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", פרק עשרים וחמישה, מירב: "אתה דפוק בצפצפה שלך – " // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: רשימת הספרים לקראת שבוע הספר.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

מקרה אורסטס

אימי הובהלה אל הנהר עם כל השאר. אישה מצחיקה. כל לילה

אני נוגע בפניה הלבנות. 'סקַַנדל' היא אומרת, 'איך

יכולתי לשכוח את הפודרייה על ארונית האיפור.' מצאה לה עילה לשוב.

לגעת בפניה הלבנות של אימי זו התמחות לכל החיים.

הלא על פי השנים במניין הגלגל

אני אביה של אימי ובתי אחותה.

מה יעשה עלם חמודות בארץ בחירתו: בל נקנא בו.

עיקרו מזדקן בלי מאמץ מצידו.

בהתקף פיוטי יבקש מאדונָי שתימלא פגימת הלכנה. שלא תהיה טעות:

מדובר באורסטס.

בחדר האחורי, האפלולי, אני ואחותי התגלגלנו מעלה מטה

וצחקנו וקראנו זה לזה שמות והאכלנו זה את זה

שני פלחי תפוז אחד שאמוטי יפו.

איך יכולתי לדעת שכבר אז הייתי אשר אהיה.

יש משהו בזה שאימך נשארת צעירה ואתה מזדקן.

יש משהו בזה שאתה אומר לא, כן, וזה לא זה.

מי יודע בואה וצאתה. הילוכה חרישי. אין בה דבר נקמני

כשהיא אומרת:

"איך התכערת מאז נטשת אותי, בני."

הגיע הזמן שנעדכן את עצמנו:

אורסטס זקן אבל לא מיואש. שקוע בכורסת הטלוויזיה שלו, כל אימת

שינסה לסקור את חייו נופל עליו נמנום. טעות לחשוב

שהוא רואה. שהוא חושב. שהוא כואב.

ביום שני ה-3 ביוני 2013 התקיימה בסינמטק תל אביב הקרנת סרטו של עמרי ליאור – "קול מילה אמא" – חייו ויצירתו של חתן פרס ישראל לספרות בן ה-91 – הסופר יצחק אוורבוך אורפז. אנו מביאים כאן את הדברים שהתכוון יצחק לומר אחרי הסרט, אלא שנמלך בדעתו וקם ואמר רק משפטים ספורים לקהל הרב שמילא את האולם – "אני אוהב אתכם, אני מחבק את כולכם ומודה לכם שבאתם לראות את הסרט!" – וזכה למחיאות כפיים נלהבות.

את ההקרנה הקדימו דברי פתיחה נרגשים ומלאי הערכה של הסופר אברהם ב. יהושע, חתן פרס ישראל לספרות אף הוא, שנאמרו בעל-פה ואשר אותם אנחנו מקווים לתת בקרוב לאחר שיישלחו אלינו.

* * *

מכתבים ליוצר הסרט על אורפז – עמרי ליאור

שלום עמרי,

הסרט שלך על יצחק אורפז מרגש ומעניין. הסרט חשוב להבנת הביוגרפיה של יצחק אורפז ופרשנות ליצירתו.

הצילומים מצויינים והעריכה מעניינת. אין בסרט רגע דל. המתיחות והאקסטזה של יצחק אורפז בדברו על חייו ועל יצירתו עוברות לצופה.

התעלומה של האם נותרה בעינה. הכול סובב סביב האם ועם זאת לא ברור מה שיבש את מערכת היחסים. האם לא כן?

כל טוב,

חגית הלפרין

עמרי, סרט נפלא. רגיש מעניין מגוון. כל הקהל היה כמכושף.

אורה מורג

סופרת ילדים ונוער

לעמרי שלום רב,

הסרט הערב היה נהדר באמת, מאוד אתגרי, הטבת למצוא את המפתח הייחודי כדי להתוות את דרך התבטאותו של יצחק אורפז, את שפת הסיפור שלו, את השבר ודרך היצירה שלו, המשפט האחרון שאמר – נוקב מאוד ("הייתי בוחר לא להיות").

נורית כהנא

לעמרי שלום,

הסרט חזק ומרשים וכמעט אכזרי בחשיפה העצמית הנוקבת של יצחק אורפז במהלכו. נראה לי שהצלחת לדובב אותו עד למעמקיו ושזרת ביד אמן את זיכרונות העבר (במיוחד ההתרפקות על זכר אימו) עם אמירותיו הצלולות על יצירתו וחשבון הנפש העכשווי שהוא עורך עם עצמו בלי הנחות. התוצאה היא מסמך מאלף ולרגעים מזעזע בישרנותו חסרת הפשרות.

יישר כוחך,

אבנר הולצמן

* * *

יוסי גמזו

שְׂמִיכַת עֲנִיִּים

  "הגזרות  החדשות בתקציב יִגְבּוּ מחיר כואב ביותר דווקא מהחלשים ביותר. 35,000 ילדים נוספים בישׂראל יתדרדרו כתוצאה מגזרות אלו מִתחת לקו-העוני.   הפגיעה בעשׂירון התחתון תהיה כמעט פי חמישה בהשוואה לזו של העשׂירון העליון. הקיצוץ הכרוך בגזרות אלו הוא בפירוש צעד מנוּגד לַצורך בהפחתת מימדי העוני בישׂראל."

 (מתוך הדו"ח המיוחד שפירסם הביטוח הלאומי בימים אלה).

בְּעוֹלָם שֶל שְׂמִיכוֹת פּוּךְ וְשֶל כְּסָתוֹת (לְמִי שֶיֵּש לוֹ)

אִיש אֵינוֹ מַטְרִיד עַצְמוֹ בְּדִווּ"חִים טַרְדָנִיִּים

עַל סִבְלוֹ שֶל יֶלֶד-עֹנִי הַחוֹשֵש וּמִתְבַּיֵּש לוֹ

לְסַפֵּר מָה קַר בַּחֹרֶף בִּשְׂמִיכָה שֶל עֲנִיִּים.

כִּי שְׂמִיכָה שֶל עֲנִיִּים הִיא כֹּה קְצָרָה וּמְצֻמְצֶמֶת

שֶאַף פַּעַם לֹא נִתָּן בָּהּ לְכַסּוֹת אֶת כָּל הַגּוּף

וְהַקֹּר וְהַצְּמַרְמֹרֶת שֶתָּמִיד בָּאִים בְּצֶמֶד

מְסַפְּקִים לְיֶלֶד-עֹנִי לֹא חִמּוּם כִּי אִם סִגּוּף.

שֶהֲרֵי אִם הוּא מוֹשֵךְ עַד סַנְטֵרוֹ אֶת הַשּוּלַיִם

נוֹתָרוֹת כַּפּוֹת רַגְלָיו בְּשֶטַח קַר וְלֹא חָסוּי

וּלְהֵפֶךְ: אִם יִמְשֹךְ אוֹתָם עַד קְצֵה כַּפּוֹת רַגְלַיִם

נֶחְשָׂפִים לַקֹּר חָזֵהוּ וּבִטְנוֹ לְלֹא כִּסּוּי.

וְלָכֵן, כְּשֶלְּאַחַר כָּל הַבְטָחוֹת הַבְּלוֹף הַצִּינִי

שֶל דּוֹבְרֵי מִפְלְגוֹתָיו שֶל הַשִּלְטוֹן לִפְנֵי בְּחִירוֹת

לְסַפֵּק לַעֲנִיֵּי אַרְצֵנוּ יַחַס מֵדִיצִינִי

מוּל מוּמָיו שֶל הַמִּמְסָד וְעַוְלוֹתָיו הָאֲחֵרוֹת

כְּבָר גוֹזְרִים גְּזֵרוֹת-חָמָס דַּוְקָא אוֹתָם הַדֵּמָגוֹגִים

שֶהִבְטִיחוּ לְמַזְעֵר אֶת פַּעַר חֹסֶר הַשִּוְיוֹן

בֵּין הָעֹנִי וְהָעֹשֶר הַמֻּגְזָם, הַפָּתוֹלוֹגִי

הַמַּבְדִּיל בֵּין עֲשִׂירוֹן תַּחְתּוֹן לַעֲשִׂירוֹן עֶלְיוֹן, –

כְּשֶאוֹתָם שֶשָּאֲלוּ בִּצְבִיעוּתָם: "אֵיפֹה הַכֶּסֶף?"

הֵם עַצְמָם הָאַחְרָאִים כָּאן לִגְּזֵרוֹת דְּרָקוֹנִיּוֹת

עַל אוֹתָהּ אֻכְלוּסִיָּה הַנְּמֵקָה וּמִתְבּוֹסֶסֶת

בְּעָנְיָהּ הַמִּתְפַּשֵּט כָּאן כִּגְרוּרוֹת סַרְטָנִיּוֹת, –

כְּשֶנְּיַר-עֶמְדָּה מַחְרִיד מִטַּעֲמוֹ שֶל הַבִּטּוּחַ

הַמֻּכָּר כְּלְאֻמִּי מוֹדֶה מוּל כָּל הַהַכְחָשוֹת

כִּי עִקַּר הַנִּפְגָּעִים מִגְּזֵרוֹת אֵלֶּה, בְּלִי לָטוּחַ

שוּם טִיּוּחַ יַחְ"צָנִי – הֵן הַשְּכָבוֹת הַחַלָּשוֹת, –

הַיְנוּ: לֹא כְּפִי שֶמַּצְהִיר שַׂר-הָאוֹצָר בְּקוֹל מַרְגִּיעַ

כִּי אוֹתָן גְּזֵרוֹת תִּפְגַּעְנָה בְּדַלִּים כְּבִגְבִירִים

אֶלָּא גֹדֶל הַפְּגִיעָה בַּחַלָּשִים כַּיּוֹם מַגִּיעַ

לְכִמְעַט פִּי חֲמִשָּה  מִפְּגִיעָתוֹ בָּעֲשִירִים, –

יֵש לִזְכֹּר שֶמְּחַבְּרָיו שֶל דּוּ"חַ זֶה הֵם בַּפּוֹזִיצְיָה

הָרִשְמִית מְאֹד שֶל זְרוֹעַ מַמְלַכְתִּית שֶל הַשִּלְטוֹן

וְאֵינָם נִמְנִים לְרֶגַע עִם חוּגֵי הָאוֹפּוֹזִיצְיָה

הַגּוֹרְסִים כִּי הַמִּמְשָל הַזֶּה תוֹקְעֵנוּ עַל שִׂרְטוֹן, –

כָּךְ שֶגַּם חֲסִיד-מִמְסָד מֻכְרָח לִקְלֹט מָה שֶזּוֹעֵק פֹּה

לַשָּמַיִם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן כָּאן: "לָהָדָ"ם!"

כִּי אוֹתוֹ מִמְצָא סְטָטִיסְטִי עַל לִבֵּנוּ מִתְדַּפֵּק פֹּה

וְחַיָּב לִגְזֹל שַלְוָה מִכָּל אֶזְרָח וְכָל אָדָם.

וְשָעָה שֶמִּגִּלּוּי-עֻבְדּוֹת רִשְמִי וּמִמְסָדִי זֶה

בּוֹ מֵעִיד גּוּף מַמְלַכְתִּי עַל סְמַךְ שִפְעָה שֶל נְתוּנִים

שֶבְּעֶצֶם מִתְבָּרֵר כִּי בְּאִי-צֶדֶק יְסוֹדִי זֶה

מִסְפָּרָם שֶל יַלְדֵי-עֹנִי לֹא יִקְטַן בְּשוּם פָּנִים

אֶלָּא אַף יִגְדַּל אֶצְלֵנוּ בְּלִי קֻרְטוֹב חֶמְלָה וָיֹשֶר

וּרְגִישוּת לִמְצוּקָתָם שֶל קָרְבְּנוֹת מַחְסוֹר וָרִיש

כְּשֶנִּפְעֶרֶת בֵּין יַלְדֵי הָעֹנִי לְיַלְדֵי הָעֹשֶר

הַתְּהוֹם שֶמּוּל עָמְקָהּ שוּם אִיש-מַצְפּוּן לֹא יַחֲרִיש,

עוֹד מוֹסִיף אוֹתוֹ הַדּוּ"חַ הַמַּרְעִיד כָּאן אֶת יָדֵינוּ

הַשָּבוֹת וְאוֹחֲזוֹת בּוֹ כְּמוֹ בִּצְרוֹר בְּשֹוֹרוֹת מָרוֹת

כִּי  שְלוֹשִים וְעוֹד חֲמֵשֶת אֲלָפִים  מִילָדֵינוּ

עֲתִידִים לְהִתְדַּרְדֵּר כְּתוֹצָאַת אוֹתָן גְּזֵרוֹת

אֶל מִתַּחַת קַו-הָעֹנִי חוּץ מִשְּלַל חַסְרֵי-הַיֶּשַע

הַשְּרוּיִים בַּתַּחְתִּיּוֹת הַהֵן בְּעֶצֶם כְּבָר הַיּוֹם

וְהֵם בְּנֵי-הַקִּפּוּחִים, לֹא טִפּוּחִים, שֶל אוֹתוֹ פֶּשַע

הַמַּפְקִיר אוֹתָם שָנִים לִגְזַר הָעֹנִי הָאָיֹם, –

אָז אִם חֹסֶן לְאֻמִּי הוּא לֹא רַק נֶשֶק וְתַחְמֹשֶת

וְכִפּוֹת-בַּרְזֶל וְצַהַ"ל הַדָּרוּךְ מוּל כָּל אוֹיֵב

כִּי אִם גַּם מַצָּב שֶבּוֹ לֹא תְכַסֶּה אוֹתָנוּ בֹּשֶת

לְמַרְאֵה גְזֵרוֹת-הָעָוֶל בָּהֶן אֹטֶם-שְרִיר-הַלֵּב

הוּא סוֹפְסוֹף הַדִּיאַגְנוֹזָה שֶל חֶבְרָה הַמִּתְעַלֶּלֶת

תּוֹךְ אַפַּתְיָה מִתְקַרְנֶפֶת בַּמֻּכִּים וּבַדְּפוּקִים

שֶעָלֶיהָ כְּבָר אָמַר כָּאן הֶחָכָם מִכֹּל, קֹהֶלֶת,

אֶת פְּסוּקוֹ הַלֹּא נִשְכָּח אוֹדוֹת דִּמְעַת הָעֲשֻקִים, –

זֶה הַזְּמַן לְכָל יוֹשְבֵי לִשְכוֹת-הַלּוּקְסוּס וְהָרֶכֶב

הַנּוֹצֵץ, הַמֶּמְשַלְתִּי וְשֶפַע הוֹצָאוֹתֵיהֶם

שֶהֵן פְּרִי הַכַּלְכָּלָה הַמְּקֻלְקֶלֶת הַזֹּאת – תֵּכֶף

לַעֲצֹר וּלְהָבִין מִי מְשַלֵּם עַל פִּשְעֵיהֶם.

* * *

איילה זמרוני

הנתונים המתפרסמים על העוני בישראל –מקוממים

ציטוט מהגיליון הקודם: "אהוד: לדעתי הנתון על 1,838,600 עניים בישראל הוא בולשיט – הוא בלוף אחד גדול!"

 שלום אהוד,

אתה כל-כך צודק. הנתונים המתפרסמים על העוני בישראל מקוממים. אני מכירה לפחות 20-30 איש שנמצאים "מתחת לקו העוני" או נחשבים ל"עניים", כי הם "אינם עובדים", ומשתכרים אפילו 1,000 שקל ליום.

לדוגמה, הקוסמטיקאית "המסכנה" שמקבלת 10-20 לקוחות ביום, שכל אחד משאיר בין 100-300 שקל; האינסטלטור, "העני", שתיקן לי ברז בשבת, וביקש 400 שקל; הספרית מנוה-שרת ששלושת ילדיה "רעבים", ומקבלת 6-10 לקוחות ביום, וגובה רק 50 שקל מלקוחה, ולכן באים אליה המונים, אבל היא וילדיה נמנים בין 1,8 מיליון העניים והרעבים.

ומה עם המורים הפרטיים, שגובים הון על שיעורים פרטיים – הגם הם ב"עניים". רגע, עוזרות-הבית – גובות היום בין 45-50 שקל לשעה, ונניח שכל  יום הן מנקות רק בית אחד – 5 שעות – אז גם להן יש 250 שקל ליום, והן נחשבות ל"עניות"!

עוד נמצאים מתחת לקו העוני – כל המטפלות בילדים/קשישים בבתי אחרים, או שלוקחות ילד לביתן, בעלות משפחתונים בבית, מתקני מכונות כביסה ומדיחים, רוחץ המכוניות בצפון ת"א, שיפוצניקים למיניהם, סיידים וצבעים, הגננים שמסדרים לנו את הגינות, ועוד אלפים.

כולם "עניים מרודים" שנמצאים מתחת לקו העוני או סתם עניים, כולל ילדיהם הרעבים. ומעניין, שלכולם יש סמארטפונים... לי – אין.

מובן שלבי-לבי לכל העניים האמיתיים, והלוואי שנוכל לעזור להם ולהוציא אותם מעוניים.

אמנם אין לי נתונים, אבל להערכתי המספרים מוגזמים ומופרכים ביותר.

איילה

* * *

לרה צינמן

יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות

תודה ליוסי גמזו על שירך "ארץ אלימה"

למר גמזו שלום רב,

אני מאזינה מושבעת לתוכניתו של מושיק טימור ותמיד מקשיבה קשב רב לשיריך, שהוא מקריא בתחילת התכנית, ומתפעלת ממהירות ומעוצמת תגובתך לתחלואי החברה הישראלית.

נדהמתי לשמוע את שירך האחרון "ארץ אלימה" וקראתי אותו שוב באתר "חדשות בן עזר".

הוא מבטא באופן כה מדויק ומופלא את מה שמתחולל בארץ במשך התקופה האחרונה, שכאילו מדבר מגורננו, משפחות שכולות, ששכלו את יקיריהן במעשי רצח מתועבים.

הוא יכול היה לשמש כהמנוננו אילו ניתן היה להלחינו.

ברצוני להודות לך על אומץ לבך לומר דברים נחרצים בתקופה בה אופנתי יותר לנקוט בעמדות "נאורות" של מציאת צידוקים למעשי רצח (אשמים הבנקים, אשמה מצוקה כלכלית, היה אדם "נורמטיבי", אי שפיות זמנית וכו').

המערכת המשפטית עדיין לא הפנימה את חומרת המצב אליו התדרדרה החברה הישראלית, עסקות טיעון נסגרות כל שני וחמישי, עונשים מגוחכים, רוצחים יוצאים לחופשות ומשתחררים ללא שום פיקוח.

עוד סיפור קטן על שירך המולחן המפורסם "הכותל".

עלינו לארץ מלנינגרד בשנת 1971, אך אחותי עם משפחתה נשארה ברוסיה עד שעלתה בשנת 1978.

קנינו תקליט ראשון עם שירי ארץ ישראל כדי לשלוח אותו לאחותי למרות הידיעה שהתקליטים העבריים בדרך כלל מוחרמים על ידי קג"ב.

האזנתי לתקליט אין ספור פעמים לפני ששלחתי, היה לי עצוב מאד להיפרד ממנו. בפעם הראשונה שמעתי את שיר "הכותל" בביצועה של גאולה גיל (אותה  שמעתי בשיא ההתלהבות בקונצרט בלנינגרד והאזנתי להקלטות פיראטיות שנעשו בקונצרט). אפילו הצלחתי להבין את כל המילים וללמוד אותן בעל פה. השיר חדר לנשמתי. התקליט כמובן לא הגיע ליעדו אלא שקע במחסני קג"ב.

בשנת 1996 נרצחה בתי גנית בגיל 22 בהיותה סטודנטית שנה ראשונה לשפות וספרות אנגלית וצרפתית באוניברסיטת חיפה.

מאז המילים: "יש אנשים עם לב של אבן" הפכו להרבה יותר אקטואליות ומובנות.

מאחלת לך להמשיך להעשיר את התרבות הישראלית בשיריך הנפלאים.

בברכה,

לרה

* * *

תשובת יוסי גמזו

גב' לרה צינמן היקרה והנכבדה,

אין לי מילים הולמות להביע בפנייך את התרגשותי העמוקה למקרא מכתבך החודר ויורד ממש חדרי בטן, ככתוב בספר משלי י"ח, ח'.

אין לי גם מילים ראויות לבטא בהן את מה שחשתי כאשר קראתי במכתבך על רצח בתך גנית ז"ל, אף שאני מכיר מגיל חמש וחצי את הדרך לבית-הקברות בעל-פה ובעיניים עצומות.

קטונתי מכל השבחים שאַת מעניקה לי בנדיבותך ואני מזדהה עם כל מילה שלך המתייחסת להפקרות הנפשעת ולזילוּת חיי האדם המשתוללות בארצנו בזמן האחרון.

אני מאחל לעצמי, בכל הענווה והכֵּנוּת, להיות גם בעתיד ראוי לקוראים כמוך, ולמרות שאינני מאמין בכוחן של מילים לרפא את הפצע השותת של הורים שאיבדו בן או בת, אני מקווה שזִכרה הטהור והיקר של גנית לא רק יוסיף לך כאב של געגוע, אלא גם יחמם בלי הפסק את לִבֵּך, לב אם.

בהוקרה עמוקה –

יוסי גמזו

* * *

רות ירדני כץ

מה, לא אמרתי לך?

הסיכום היה שקלוד מזמינה אותנו לארוחת צהריים למסעדה וייטנאמית שהיא מכירה, ולא יקרה בבריסל. 

ביום ובשעה שקבענו היא באה, אספה אותנו במכוניתה והובילה אותנו למסעדה ידועה, נחשבת ויקרה שנקראת "זו'רז' בראסרי".

בכניסה למסעדה בא מישהו, קיבל את מפתחות המכונית ולקח אותה לחנייה. קלוד הלכה ראשונה. הדלת נפתחה ומלצר מבוגר בחיוך מאופק ומנומס שאל אם הזמינה מקום ומה השם, והיא השיבה בחיוב. המלצר המיומן הוביל אותנו לשולחן השמור.

אנחנו מכירים את המסעדה, אכלנו שם עם חברים, אבל עם חברים שיכולים להרשות לעצמם להתפנק ולשלם. קלוד בקושי גומרת את החודש. אז מה קרה? מה פתאום אנחנו פה? המחשבות רצו מפה לשם והחלטתי שהיא כל-כך שמחה לראות אותנו אחרי כל-כך הרבה זמן שלא איכפת לה כמה זה יעלה. 

התיישבנו בשולחן שהיה שמור עבורנו, המלצר הגיש לנו תפריט וקלוד אמרה שזו פעם ראשונה בחייה שהיא אוכלת במסעדה זאת.

בבריסל, לא רק בבריסל, בבלגיה שהיא מתחרה רצינית לצרפת בענייני אוכל – אפשר לאכול במסעדות מ-10 יורו לאדם ועד 150 ויותר. יש תמורה. 

הבטתי בתפריט ואמרתי לעצמי, קלוד מזמינה אז לא להתפרע. ויתרתי על מנה ראשונה והלכתי על סטייק טרטר שמלווה בצ'יפס וליד סלט קטן. קלוד גם פסחה על פתיח והזמינה צלחת של פרי-ים ובן זוגי הזמין כוס יין לבן "סנסר" ובאותה נשימה 12 צדפות. כל צדפה עולה בערכים שלנו 20 שקלים. חשבתי לעצמי, מה קורה לו?

שוב לא העזתי לשאול כי קלוד מדברת גם עברית. בן-זוגי נהנה מהיין ומכל צדפה שהחליקה בגרונו והזמין עוד כוס יין ועוד שש צדפות.

המלצר המנומס חזר כשראה שסיימנו, ושאל "אפשר להציע קינוח?" קלוד אמרה:

"שמעתי שפאי הלימון שלכם יוצא מהכלל... מנה אחת תספיק לשלושתנו."  ובן זוגי הוסיף:

"בשבילי גם פרמבואז." (משקה אלכוהולי לסיום ארוחה שעשוי מפטל).

ואז אמרתי לעצמי: קלוד הזמינה אותנו למסעדה, אז שתשלם. למה אני צריכה להרגיש רע? למה אני צריכה לחשוב על החשבון שתקבל? וגם לא איכפת לי שאין לה מספיק כסף לגמור את החודש.

חייכתי לשניהם, חיוך של הקלה, גם למלצר שעמד מוכן וערוך לכל אצבע מורמת וביקשתי פלטה של גבינות עם כוס יין אדום של הבית. קלוד אמרה: "ממש מתאים". לגמתי מהיין המשובח, מהגבינות שכל אחת היתה יותר טובה מהשנייה וקלוד ובן-זוגי גם התענגו. הפאי לימון הגיע וגם הפרמבואז וגם רגע התשלום ואז... 

בן-זוגי סימן למלצר שרץ אלינו, ביקש חשבון, קיבל, הוציא כרטיס אשראי והוסיף תשר. 

יצאנו. המכונית המתינה לנו ליד הכניסה, קלוד החזירה אותנו לחברים שלנו, נפרדנו ממנה בחיבוקים ונשיקות והיא לא הפסיקה להודות לנו על הארוחה.  

נשארנו לבד ושאלתי: "האם לא היינו אמורים לאכול במסעדה וייטאנמית?"

"כן," הוא השיב והמשיך: "אתמול קלוד טילפנה וסיפרה לי שהמסעדה שלה סגורה ביום ראשון, אמרתי לה שתבחר איזה מסעדה שבא לה ואנחנו מזמינים. מה, לא אמרתי לך?"

* * *

יוסף אורן

נרקיס בערוגת הסיפורת הישראלית (ב')

המשך העיון בסיפורי הקובץ החדש

 של ישעיהו קורן*

ברגישותו קלט יוליק שבין הוריו שורר מתח שהולך ומתעצם, ומתוך חרדה, שמא הוריו עומדים להיפרד זה מזה, הוא מתחיל לאסוף פרטים עליהם כדי לפרש בעזרתם את מה צפוי להתרחש בחייהם ובחייו. איסוף הפרטים מסייע לו להבין לראשונה שלאביו ולאימו עולמות שונים וציפיות שונות מהחיים, ומלבד שהם שונים זה מזה, קיימות גם מחלוקות ביניהם. כעת הוא מבין את קוצר-רוחה שמגלה אימו כלפיו לאחרונה ואת התרעומת שלה על הבית ששכרו למגוריהם. וכמו כן הוא מבין שהמורה קיפניס, אשר נוהג להתקלח אצלם ביום שמחממים אצלם את הדוד, איננו ידיד המשפחה, אלא גבר המחזר אחרי אימו באמצעות ספר צנום שהביא לשיחתם – תרגום לשירי "מנגינות עבריות" של הלורד ביירון – שיחה שהיא למורת רוחו של אביו ומשמשת עילה למריבה שפורצת ביניהם (עמ' 67-66).

בהדרגה זיהה יוליק שהריונה של אמו, העומד להוסיף ילד שלישי למשפחה, הוא שהוליד את המחלוקת בין הוריו. אישור על כך קיבל מהאזנה לשיחה נרגזת בין אימו לסבתו, ואף ש"לא הבין מה הן אומרות ועל מה הן רבות", קלט את המילה "אסור" שסבתו חזרה עליה ביידיש שוב ושוב (עמ' 77). אחרי שיחה זו כבר הובנה לו מטרת נסיעתה של אמו אל רופא בתל-אביב, ובמיוחד כאשר הבחין שאביו מסר לה צרור קטן, מגולגל ועטוף בנייר עיתון, סכום כסף שלווה משותפו להובלות, העגלון התורכי אשכנזי. גם אם יוליק איננו יודע להסיק בביטחון מוחלט שמטרת הנסיעה היא לביצוע הפלה, אין ספק שהבין כי אימו נוסעת לתל-אביב בניגוד לדעתם של סבתו ושל אביו, וגם הרגיש שהנסיעה הזו תהיה גורלית למשפחה ובה יוכרע אם המשפחה תתגבר על המשבר שפקד אותה או שתתפרק.

רובו של הפרק הרביעי של הנובלה (עמ' 145-81) מוקדש לתיאור שעות החרדה שחווה יוליק ביום שבו נסעה אימו אל הרופא בת"א. תחילה ניסה להעסיק את עצמו בחדרו. אחר-כך הצטרף לחבריו והשתתף בשיחתם ובתעלוליהם, כי קיווה להשכיח ולשכך בחברתם את מתח ההמתנה לשובה של אמו מת"א. פרקי זמן נוספים העביר לבדו בשיטוט במקומות שבהם אהב להתבודד. מדי פעם חזר ושאל את אביו אם אימו כבר חזרה מנסיעתה, ולבסוף הצטרף להובלות שביצע אביו. כל אותן שעות לא הפסיקו עיניו, שהן "המצלמה" שלו, לקלוט אירועים שרומזים על הדאגה והחרדה שקיננו בתוכו ביחס להריונה של אימו, כגון: הבטן ההריונית הגדולה אשר מכבידה על תנועותיה של אימו של אברמיקו (עמ' 111), הפרה שרובצת ומסרבת לקום, שאולי צריכה להמליט (עמ' 115). גם חלק מהשאלות שהיפנה יוליק לאביו עסקו בהמלטות אצל בעלי-חיים.

החרדה התפוגגה אצל יוליק רק כאשר אימו חזרה לפנות ערב הביתה מהביקור אצל הרופא בתל-אביב והניחה על השולחן את הגליל העטוף בנייר-עיתון עם הכסף. מדבריה ביידיש לאביו הבין שלא ביצעה את ההפלה, משום שהבדיקה העלתה שהיא כבר בחודש מתקדם מדי בהריונה (עמ' 145), ואפשר שבעצמה התחרטה מביצוע ההפלה כאשר היתה בתל-אביב. יוליק נרגע לחלוטין כאשר הבחין בחיוך שחזר לפניו של אביו ובשינוי בהתנהגותה של אימו, שחזרה להיות נינוחה.

כן לא השתהה יוליק הרבה, כאשר הודיעה אימו שתפנה את המגרות מספריה ותעביר אותם לאיחסון באורווה, כדי לפנות מקום לחפצי התינוק שעתיד להתווסף למשפחה. אף שבחוץ ירד גשם, התעקש לבצע מיד את העברת הספרים לשם. בעודו רץ בגשם לשוב מהאורווה לביתם, חלפו במוחו כל האירועים שחווה באותו יום, כאשר ציפה במתח לשובה של אימו מת"א. ומתוך המראות שחלפו במוחו והבזק האור של הברק אשר הדליק כעת ארץ ושמיים התגבשה בדמיונו תמונה של זעקה יולדת ברגע לידת התינוק: "זעקה גדולה וראש של תינוק." תמונת הדמיון הזו "הרעידה את גופו של יוליק, נברה בעורקיו, אבל לא פרצה החוצה, נותרה בלבו, כלואה." (עמ' 149).

בסצינה זו, שהיא שיאה של הנובלה ואשר סופרה תוך חריגה מכוונת מהפואטיקה של "המצלמה", התיר לעצמו קורן לחשוף להרף-עין את חיי הנפש של יוליק בשיטת הסיפר הרגילה והמקובלת בסיפור הריאליסטי המסורתי. אך מיד חזר והפעיל את "המצלמה" בסיום הסיפור: בדרכו לשוב הביתה, הבחין יוליק בבוץ בחיתול הישן, שאמו ניגבה בו את פיה אחרי שהקיאה בבוקר ושאביו ניגב בו אחר-כך את הזיעה מפניו ומידיו – הוא החיתול שהיה ספוג בלֵחוֹת של אמו ושל אביו ובמשך היום היה תלוי לייבוש על חבל הכביסה בחצר (עמ' 93). ובלי להסס "התכופף, הרים אותו, ובשני מקלות-כביסה תלה אותו על החבל מחדש" (עמ' 149), כמו מניף דגל המכריז על הפיוס בין הוריו ועל היערכותה של המשפחה כמשפחה מלוכדת ללידת התינוק החדש.

שלושה סיפורים נוספים

שלושת הסיפורים הנוספים שצורפו לנובלה "יוליק" (בעמ' 207-153) משלימים אותה היטב הן בתוכן והן בהפעלת הפואטיקה הצילומית. אך מאחר שהדיון בסיפור האוטוביוגרפי "שתי כפות ידיים ומלה" כבר נעשה בפתיחת המאמר, נותר עוד להנהיר כעת בקצרה את עלילתם של שני הסיפורים הקצרים האחרים.

הסיפור "הרים כחולים, כמו ים" מספר על חוויה פנתיאיסטית שחווה יוליק בחברת אימו בהיותו בן שש, כלומר בהיותו צעיר בשלוש שנים מגיבור הנובלה "יוליק". אך מאחר שהסיפור הזה מתרחש בשנות החמישים, שנים אחדות אחרי שהמדינה כבר נוסדה, אי-אפשר להציבו כפרק מוקדם יותר לפרקי "יוליק", המספרים על ילד בן תשע בעל אותו שם אך בזמן אחר – בשלהי שנות המנדט.

אף שאמו של יוליק אסרה עליו תמיד להתקרב אל הבִּיצָּה המשתרעת אחרי מסילת הברזל העוברת ליד גדר הגבול, הפרה פעם היא עצמה את האיסור שלה. באותו יום ברח יולק מאימו כדי להסתתר מפניה, אך תעה והתקרב אל הביצה. פתאום הבחין באימו שניצבה גם היא על שפת הביצה, מוקסמת כמוהו ממראה הנרקיסים. ועל אף שאימו היתה בחודשי הריון מתקדמים, לא עמדה בפיתוי ונכנסה לביצה לקטוף אחדים מהם.

   מעולם לא ראה יוליק קודם לכן את אימו כה משוחררת, פרועת שיער וגם לא מקפידה על לבושה. ולפתע, בהשפעת המראה הזה של אימו והריח של הנרקיסים, "וילון של ערפל ירד על עיניו - - - כל גופו נשטף במים, בגדיו ונעליו היו כבדים, והוא עצם את עיניו, עצר את נשימתו, צלל מתחת לגלים" (עמ' 167). חוויית הדמיון הארוטית והחזקה הזו, שחווה עם אימו באותו יום, לא הירפתה ממנו גם כאשר כבר היה במיטתו: "הגלים שגלשו מההרים הכחולים הציפו שוב את גופו, הוא נחנק, נמס, לא היה קיים, ורק מבטו עוד זרם מתוך האפלה אל הכתם העגול והמטושטש של אימו, שהינומת פרחים רקומה, לבנה ודקה, עטפה אותה." (עמ' 169).

בהקשר לסיפור הזה, המשוחרר לגמרי מחומרות הפואטיקה של "המצלמה", כדאי להזכיר סיפור קצר, שהוא מהיפים ביותר מבין סיפוריו של בנימין תמוז. בסיפור "אופק" תיאר גם תמוז חוויה פנתיאיסטית שחווה תלמיד אשר איחר לטיול של הכיתה. כעבור יום ננזף על האיחור וגם על כך שלא ידע להסביר כמו חבריו את המונח "אופק" שהוסבר באותו טיול, אף שדווקא הוא היה היחיד בכיתה שהרגיש בחושניות מלאה את האופק, כי באותו יום צפה מגבעת כורכר בקצה המושבה למקום שבו השמיים והארץ מתחברים כמו בנשיקה של אוהבים וגם הוא נטל חלק במעשה האהבה שלהם עד אובדן חושים, כי כמעט נרדם בחברתם.

בסיפור השני מן הנוספים בסוף הכרך, "שעה ביום", הגיבור הוא אמנם נער בגילו של גיבור הנובלה "יוליק", וגם זמנו של האירוע שחווה התרחש לו לפני ייסוד המדינה, אך שמו איננו יוליק נתנזון כי אם מיקי גלוזמן. למרות השם השונה, הדמיון בין מיקי ויוליק הוא מושלם.

אחרי שנים נכנס מיקי הבוגר להטיל סדר במחסן העמוס בגרוטאות מתקופות שונות של חייו. ותוך כדי כך הוא נזכר, שבהיותו ילד אילץ אותו יום אחד הפרחח של השכונה לטפס על עץ ברוש, כדי לרוקן קן של דרורים מהביצים שהם דגרו עליהם, ולהניח שלוש אבנים במקומן, כדי לבדוק אם הדרורים ימשיכו לדגור גם עליהן. אך משגילה שבקן שזור חוט רקמה של אמו, נרתע אז ולא ביצע את המעשה שהוטל עליו לבצע. והנה אחרי שנים, מגלה מיקי שדרורים בנו קן בפתח האוורור של המחסן שלו, וגם הם שזרו בו חוטי רקמה של אימא כלשהי. הגילוי הזה ממלא אותו בשמחה, כי גילוי הקן במחסנו מתפרש אצל מיקי כמחווה של תודה ושל אמון מהדרורים לאותו ילד, שבזכות אמו חמל בילדותו על הקן שהדרורים עמלו לבנותו, הטילו בו ביצים וציפו שאפרוחיהם יבקעו מהן.

הבשורה בקובץ החדש

בסיום העיון בסיפורי הקובץ הזה, אי-אפשר להימנע מהעלאת ההשערה, כי כוונתו של קורן, ואולי גם שאיפתו המקורית, היתה לכתוב עם החומרים הדומים, ששיקע בנובלה ובשלושת הסיפורים האלה (המרחב הנופי, הדמויות וחוויות הילדות), יצירה בהיקף רומאן. כמו כן אפשר להניח, שעל-ידי התאמת הזמנים ואיחוי הדמויות, יכול היה ישעיהו קורן להגשים את כוונתו זו בלי הרבה מאמץ. ואף-על-פי-כן אל לו וגם לנו להצטער שלא הצליח בכך, או שבשלב כלשהו ויתר על כך, כי בזכות זה קיבלנו קובץ סיפורים שהותיר מרחב וקיום לכל חווית ילדות בנפרד. ובסופו של חשבון עולה משקל הפרודות על מה שהיה יכול להיות משקלה של יריעת רומאן המחברת חוויות שונות יחד תחת אילוציה של התבנית המשותפת.

ואשר לחוויות עצמן שישעיהו קורן שיתף אותנו בהן בנובלה "יוליק" ובשלושת הסיפורים שהוסיף אחריה בקובץ זה – הן משקפות אופטימיות שלא היתה ביצירות שפירסם בספריו הקודמים, שבהם עסק בצדדים האפלים של הקיום, בילדים אלימים המתעללים בבעלי-חיים, בהווי של אנשים משולי החברה הנורמטיבית ובבדידותם של גברים קשוחים. כאשר לנושאים הללו צורפה שיטת הסיפר של "המצלמה", היו סיפוריו הקודמים הרבה יותר "אפלים" מסיפורי הקובץ הנוכחי, שהינם צלולים ו"מוארים" יותר.

סיפורי הקובץ הזה משקפים מבט מרוכך ומפוייס ואפילו רומנטי יותר של ישעיהו קורן על ילדותו באותה שכונה בשולי המושבה כפר-סבא, שבה חיו מהגרים בדוחק ועבדו קשה כדי לשרוד בארץ. עשרים השנים, שבהם לא פירסם קורן מיצירותיו, לא עברו, כך מסתבר, באפס מעשה, שהרי בהגיע המועד המתאים – שב ופרח נרקיס בערוגת הסיפורת הישראלית.

 - - - - - - -

* על ספרו זה זכה ישעיהו קורן בפרס ברנר לשנת 2013.

* * *

הנכם מוזמנים

לערב השקה מיוחד שיתקיים
בבית ביאליק
ביום חמישי 13.6.2013
 בשעה 19.30

לרגל הופעת ספרו החדש של המשורר
ארז ביטון
"נופים חבושי עיניים"
בהוצאת
הקיבוץ המאוחד

* * *

יוסי אחימאיר

בין קדומים לתל-אביב

מדי יום ביומו הוא עשה דרכו, השכם בבוקר, מקדומים שבשומרון אל חוף ימה של תל-אביב. מביתו שבאחד היישובים הגדולים ביו"ש הוא נסע אל ביתו השני – מוזיאון האצ"ל בתש"ח. בתום יום העבודה וההדרכה חזר אל ביתו הראשון – מרחק נסיעה של פחות משעה. זהו איציק מלצר ז"ל, ממייסדי קדומים ומנהלו של מוזיאון המורשת, בית "גידי", שכל הנוסע בכביש החוף מתל-אביב לכיוון יפו – מכירו. לא אבן, לא סכין ולא כדור של מחבל הכריעו אותו. המחלה הממארת היא שקטפה אותו וניתקה פתיל חייו.

כדי להגיע אל "הקו הכחול", קו המים של הים התיכון, הוא חצה את "הקו הירוק" במעבר אליהו, וגם חלף בדרך על פני כמה כפרים ערביים. בשבילו זה היה פחות דרמטי מכפי שזה אולי מצטייר בעיני ישראלי אחר. בשביל תל-אביבי שמכיר רק את שתי גדות הירקון, ייראה הדבר אולי תמוה. בשביל איש השומרון – טבעי ביותר. והרי לתל-אביב מגיעים לעבודה מדי יום ביומו גם תושבים מרחובות או מחדרה, למשל – אז מדוע לא מקדומים ומאריאל?

את איציק לא נראה עוד על הקו קדומים-תל-אביב. לפני כשלושים יום הוא נטמן באדמת היישוב שלהקמתו סייע ובו חי את רוב שנותיו. הנה כי כן, בחייו ובמותו בטרם-עת איציק מלצר ז"ל קבע עובדה בשטח – עובדת היישוב קדומים. כמוהו כרון נחמן ז"ל, שקבע בחייו ובמותו בטרם עת עובדה נוספת בשומרון – עובדת העיר אריאל. כמוהם כחנן פורת ז"ל, שקבע בחייו ובמותו בטרם עת את עובדת גוש עציון. קבריהם שבמורד מחזקים את אחיזתנו בראש הסלע.

מדברים עתה על יוזמה ערבית "חדשה", לפתרון הסיכסוך בין ישראל לפלשתינים ובין העולם הערבי לישראל. אבל לא כולם מבינים אצלנו את משמעות העובדות שנקבעו בשטח במשך עשרות שנים על-ידי איציק, רון, חנן זכם לברכה, ועל-ידי מאות אלפי מתיישבים יהודיים החיים בעשרות יישובים תוססים. לא הכול מבינים, שאבו-מאזן וחבריו מתנים מו"מ לשלום – בהכרת ישראל ב"פתרון" החד-צדדי שהם מתעקשים עליו, והכולל "יודן-ריין", עקירת התנחלויות,  ניקוי השטח מסממנים יהודיים-ישראליים.

ספק אם קדומים (7,000 נפש – 1,000 משפחות), למשל, נכלל בסעיף הערבי ה"נדיב" של חילופי שטחים מזעריים על בסיס קווי 67'. ואם לא – האם ניתן לעקור ישוב בסדר גדול שכזה? מישהו אינו מבין כי יו"ש איננה גוש קטיף, וכי מה שבוצע ב-8,000 מתיישבים (הגם שבאופן חד-צדדי, בלא הסכם), לא יוכל להתבצע (עם הסכם או בלעדיו) במאות אלפי מתיישבי יו"ש?

כל המדבר על פריצת דרך לקראת מו"מ, על פרץ של נדיבות ערבית, על נכונות ללכת לקראת ישראל – אינו יודע על מה הוא שח. מעניין כמה מבין אלה, שבמחי נאום או נייר נכונים למסור שטחים על יושביהם, ביקרו אי פעם באחד מיישובי יו"ש הגדולים, ראו את המצב בשטח, את הבנייה המאסיבית, את ההשתרשות באדמה, את האמונה היוקדת – לפני שהם קובעים כי ניתן גם ניתן להרוס אותם. לא מאחזים בלתי חוקיים הם אלה ולא נוער-גבעות יושב בהם – כי אם מרכזי חיים גדולים, נושמים, מבוססים, שעלו על הקרקע בברכת ממשלות ישראל. וכי עקירתם תביא שלום? וכי לא די לנו בדוגמת רצועת עזה, שנהפכה לסיוט לתושבי עוטף עזה?

מעניין כמה מאיתנו זוכרים, שיו"ש לא נכבשה מידי "מדינת פלשתין". מדינה כזו מעולם לא היתה קיימת. הרצון להקימה עתה הוא חלק מהמסע להחלשת ישראל ולטישטוש העובדה, שעד 67' שימש שטח זה את ממלכת ירדן הכובשת להטרדת ישראל והכפרים הישראליים הסמוכים לגבול דאז. זה השטח שבו כמעט כל שם על המפה נזכר בספר הספרים שלנו, וקשור בזיכרונות העבר היהודי הרחוק. זה השטח שהינו נחלת אבותינו, אלה המקומות שאליהם כמה העם היהודי באלפיים שנות גלותו.

תושבי קדומים ידעו זאת היטב. הם באו להתיישב על גבעה שעליה דרכו רגליים יהודיות כבר לפני אלפיים שנה ויותר. הם עלו למקום, על מנת לחדש ימינו כקדם, פשוטו כמשמעו, וקבעו עובדות שלעולם לא יוכלו להימחק – לתשומת לב מנהלי המו"מ, אם וכאשר ייפתח, גם מהצד הישראלי, גם מהצד הפלשתיני. מי כאיציק מלצר המנוח ידע, שלא רק לקדומים, יישובו, לוטשים הפלשתינים עיניהם, אלא גם למסגד חסן-בק הסמוך לבית "גידי", מקום עבודתו, בלב תל-אביב.

"ישראל היא ארצנו הכבושה, ולפלשתינים זכות גם על האדמות שכבשה ישראל לפני 67'" – דברי יו"ר הרשות הפלשתינית אבו-מאזן.

ואולם אל להם, לתושביה היהודים של יו"ש, לחשוש, לא מאבו-מאזן ולא – להבדיל – מהשרה ציפי לבני, שהופקדה משום-מה בממשלה הנוכחית על התהליך המדיני וכבר משבחת את היוזמה הערבית החדשה-ישנה. שרת המשפטים נמצאת בעמדת מיעוט בממשלה. ראש הממשלה ומרבית חבריה מבינים כנראה כי אין מתיישבים לשולחן המו"מ כשאקדח טעון בתנאים מוקדמים מכוון לרקתנו. על אחת כמה וכמה תנאים שמשמעותם היא הבטחת נסיגתה של ישראל לקווי 67', ביתורה מחדש של ירושלים ועקירת כל סממן יהודי שנקבע בשטח ב-46 השנה שחלפו מאז שיחרורו.

במילים אחרות: הסגת ישראל לקווי חנק, שיחלישוה ויעודדו ניסיון נוסף להביא לחיסולה מעמדה אסטרטגית נוחה יותר. אפילו אבו-מאזן ה"מתון" אינו מסתיר שאיפה זו. על מה נשאר, אם כן, לנהל משא ומתן?!

התנאים הערביים המוקדמים הללו מלמדים על יהירותה של הרשות הפלשתינית, הרוכבת על גל שנאת ישראל בעולם הנאור, ועל גל האנטישמיות הגואה במערב, המפיצה בעצמה תעמולה אנטישמית זוועתית, והמזהה אולי חולשה בצד הישראלי הכמה לשקט ולשלווה. הם מלמדים, שאין פני הערבים, והפלשתינים בתוכם, למו"מ אמיתי, ישיר, שבו ורק בו ייקבעו – יש לקוות – סעיפי ההסכם, שיספקו, ולו בחלקם, את שני הצדדים גם יחד.

פורסם לראשונה בגיליון החדש של רבעון "האומה", מספר 190, שראה עתה אור

* * *

ראובן שהם

המנוני בית"ר, אצ"ל, לח"י והפלמ"ח

פרק ממחקר על שירי הזמר ההמנוניים

של יחידות צה"ל

הדיון שלהלן מנסה לתהות על מקומם של שירי הזמר של היחידות הלוחמות של העם היהודי ערב קום המדינה ולאחריה מראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 ועד ראשית שנות המאה ה-21. מדובר בטקסטים מולחנים שחלקם נתקבע כחלק מן הרפרטואר הקנוני של היחידות הלוחמות ובהמשך כחלק מן הרפרטואר של העם כולו. כמה מהם נוצרו על ידי הלוחמים עצמם, אחרים על ידי יוצרים ומלחינים מבחוץ שכתבו, בהתנדבות או בהזמנת מפקדי היחידות. ניתן למצוא יחידות שאימצו יותר מטקסט אחד שקיבל באופן פורמלי או בלתי פורמלי מעמד של המנון (למשל בנח"ל, גולני וצנחנים). המחקר אינו עוסק בשירי חיילים, בעלי אופי עממי, חתרני, שעל פי רוב אין לדעת מיהו מחברם. באלה הרחיבה מילוא (2010).

מחקר זה ממוקד ברטוריקה ובמסרים, הגלויים והסמויים, של אותם שירי זמר שהפכו להמנונים פורמליים ובלתי פורמליים של היחידות הלוחמות ומייצגים לפיכך את נקודות המבט של הממסדים הפורמליים של העם היהודי ואת תביעותיהם וציפיותיהם מן הלוחמים הסרים למשמעתם. ומכיוון ששירי זמר אלה הפכו להמנונים בין אם מוכרזים ובין אם לא, מן הראוי לבדוק את הסוגה הספרותית של ההמנון ולתהות על מאפייניה ועל שליחותה החברתית.

ההמנון כסוגה ספרותית:

משמעות התיבה "המנון" ביוונית הוא "שיר שבח והלל", אוֹדָה שבוצעה בטקסים דתיים ובחגים קהילתיים כדי להלל ולשבח את האלים, על-מנת להבטיח את מעורבותם החיונית והחיובית בחיי הקהילה. עם הזמן חוברו המנונים גם לכבוד גיבורים, מנצחים במשחקים האולימפיים, מלכים ואנשי שם בשר ודם. מאוחר יותר, בעולם הנוצרי, התקבלה הגדרתו של אוגוסטינוס הקדוש לסוגה זו: "שבח לאל בשירה" ומאוחר יותר הורחבה הגדרתו כדי לכלול בה גם שירי שבח לקדושים. סוגה ספרותית זו התקיימה, כמובן, גם במזרח הקרוב והרחוק.

כיוון שההמנון אמור לתת ביטוי, במוצהר ו/או במובלע, לתאולוגיה ולאידיאולוגיה שכל אדם בקהילה יזדהה עימה, חייב הלחן להיות סוחף ועל המבנה התמטי, הפואטי והרטורי של הטקסט להיות מקובל, קליט ואמוציונלי. אך הוא חייב לא רק להיות תואם לאמונותיהם ודעותיהם של בני הקהילה אלא גם להיות טקסט שמטפח ומחזק את הקשרים החברתיים של בני הקהילה, בינם לבין עצמם ובינם לבין השלטון. מטרה כפולת פנים זו מחייבת, כדי לנגוע בכל אחד מחברי הקהילה, פשטות ומורכבות מינימלית של הטקסט, שימוש בקלישאות ובאמיתות "ברורות מאליהן", שאינן נגועות באלמנטים שיחתרו תחת המקובל. פשטות תמטית ואמוציונלית זו תפקידה לאפשר להמנון למלא את ייעודיו: כפיית לכידות ואחווה על הפרטים המרכיבים את "הקהילה המדומיינת" (אנדרסון 1999); אכיפה של דבֵיקוּת מירבית בערכי הקהילה; חיזוק של אמונות ודעות קונצנזואליים; אישור מחדש של נרטיבים מיתיים מבססי זהות קולקטיבית והעצמת המרכיב הפטריוטי של חברי הקהילה.

הפטריוטיזם, שההמנון אמור להעצימו, עשוי להתבסס על לאומיות אזרחית, דמוקרטית, מורשת החילוניות הרציונלית של תקופת ההשכלה; והוא יכול להיות מבוסס על לאומיות אורגנית, אתנית, מורשת הרומנטיקה שהתנגדה לרציונליזם של תקופת ההשכלה וטיפחה קשרי דם, מוצא, תרבות, היסטוריה וטריטוריה ספציפית שבה "נולדה" האומה ובה התגבשו ערכיה (יפתחאל ו-רודד 2004: 242-241). התנגשות דרמטית בין שני סוגי הפטריוטיזם באה למשל לידי ביטוי בתביעה של אזרחי מדינת ישראל הפלסטיניים, להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, על חשבון מדינת הלאום היהודית, הרומנטית, שתאמץ לעצמה פטריוטיזם המבוסס על המנון אזרחי, שתפני, על חשבון ההמנון היהודי הרומנטי, "התקווה", שמקדש ערכים היסטוריים, תרבותיים ומדיר, כך להרגשתם, את הקהילה הפלסטינית.

הלאומיות האתאיסטית בשני אגפיה, ניצלה את ההמנון ככלי לגיבוש זהות ולכידות לאומית, לצד הסמל והדגל הלאומיים. שלושה אלה תובעים את הדחקת ההגשמה האישית של הפרט, לטובת האינטרס של הקהילה. לשם כך מייצר ההמנון, בסיועם של הסמל והדגל, דימוי קבוצתי אטרקטיבי, מעוגן בערכים כלל אנושיים בהמנון האזרחי ובתוספת תבלין של משקעים היסטוריים, מיתיים בהמנון הלאומי האתני-הרומנטי. כל השלושה (ההמנון, הסמל והדגל) בשני טיפוסי הלאומיות, אמורים לרומם את הפרט אל מעבר למגבלותיו, באמצעות עיצוב "עולם" נעלה המטפח סולם ערכים כפי שהוא נראה למנהיגות המנתבת, בת הזמן. שלושתם אמורים לשדר חזון אוטופי שאמור לסחוף, להפנט ולהכפיף את הפרט לתביעות השדר הגלוי והסמוי המובלע בהם. הסיטואציה בחיים שבה מונפים הדגל והסמל ומבוצע ההמנון, משולבת תמיד באירוע ציבורי בעל חשיבות, שבו הסמל והדגל מהווים את התפאורה וההמנון מהווה בו את "תפארת הסיום". וזאת, כדי להותיר בלבו של הפרט תחושת השתייכות מְמוֹגֶגֶת ארוכת טווח ככל האפשר.

"השילוש הקדוש" של הדגל, הסמל וההמנון משמש כמנגנון גיוס וכפיה רב עוצמה, בעיקר בעיתות משבר, אז הם אמורים לרתום כל פרט ופרט לטובת הקהילה המתגוננת על נפשה. כך או כך, בגלוי או במרומז, השלושה מדירים את כל "האחרים" למיניהם שעומדים מחוצה לטריטוריה במתכונתה האזרחית, ו/או את כל "האחרים" שאינם משתייכים, אינם מזדהים או שמתנגדים להצטרף לאנחנו של הלאומיות הרומנטית (1993Connor; יפתחאל ורודד 2004). הפרט הנוטל חלק בשירת ההמנון מזהה בציבור המשתתף בטקס את קבוצת ההתייחסות המיידית והסוחפת שלו, שאמורה לייצר עבורו תחושת השתייכות, המעניקה לו תוספת כוח רוחני, אמיתי או מדומה, לעמוד "שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם" (ביאליק, "ברכת עם").

שירי הזמר ההמנוניים בְּשֵׁרוּת היחידות הלוחמות

קודם להקמת המדינה

שירי הזמר הצה"ליים שהתקבלו כהמנונים הם טקסטים מולחנים של יחידות תת-לאומיות, וחלק אינטגרלי מן הטקסטים האתאיסטיים של עידן הלאומיות הפוסט תאיסטית. ניתן לסווגם, לפחות לפי שעה, כתת קבוצה ברפרטואר שירי ופזמוני הזמר שקיבלו את הכותרת "שירי מולדת", מתרפקים או מתלהמים, שליוו ועדיין מלווים את שיבת הפזורה היהודית לציון החל מסוף המאה ה-19 (על הפטריוטיזם הישראלי בנוף ובזמר הישראלי הרחיבו יפתחאל ורודד 2004. זיקתם של המנוני צה"ל להמנונים האתאיסטיים אינה ברורה מאליה. סביר להניח שלא ירחק היום, לאור ההעצמה התאיסטית, החרד"לית, שעוברת על צה"ל, שהמנוני היחידות יעברו, "בעזרת השם", אבולוציה או מהפך תאיסטי חוזר).

טקסטים אלה התקיימו תחילה הן בשירה הקנונית והן בפזמון והחל משנות השישים של המאה ה-20 כמעט אך ורק בפזמון הפופולרי, כשהשירה הקנונית הפנתה עורף לפטריוטיזם הלאומי בשירת המשוררים של "דור המדינה" (עמיחי, פגיס, רביקוביץ, וולך, ויזילטיר ואחרים, החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-20). שיר הזמר הצה"לי בעל הארשת ההמנונית, כמו שיר הזמר הישראלי ממשיך לשמור אמונים לאותם פזמוני מולדת פטריוטיים כשהוא לבוש במדי קרב צה"ליים. ובהינתן שמדובר בשירים של יחידות צבאיות קשה לצפות מהם וממחבריהם התמסרות לחזון הומני אוטופיסטי, מפעים ואוניברסלי. "ההמנון" הצבאי הסביר, כך מצפה העם והפיקוד העליון של היחידה, אמור להעלות אל ראש התורן, עם דגל היחידה וסִמְלָהּ, אלמנטים וערכים שיסָיעו למפקד לגבש את הַצֶּבֶר האנושי, שהתקבץ אל דגלו, בפקודת קצין המיון הצה"לי, לאנחנו קָפוּץ על-מנת שיהפוך את היחידה, בפרפרזה של תשעים מעלות ליהודה עמיחי, מכף יד פשוטת אצבעות לאגרוף קמוץ (עמיחי, 1989: גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות). כמובן שעמיחי, בניגוד להמנון הצה"לי, מבקש להחזיר את כף היד המאוגרפת לכף יד פשוטה ולאצבעות נפרדות, ליחידה שמטפחת אחוות לוחמים ורצון קולקטיבי מאוחד, מודרך מגבוה, כתנאי לשליטה ביחידה והעצמת הדביקות במטרה הקונקרטית שעל סדר יומה. ואכן, בשני המנונים צה"ליים לפחות מופיע האגרוף כמוטיב מרכזי: ב"שיר הסטי"לים" (מילים: יוסי גמזו, לחן: אפי נצר) ובהמנון "יחידת מגלן" (מילים: נפתלי בנט שהיה קצין ביחידה ועתה ראש מפלגת "הבית היהודי", לחן: קובי נעים).

לא תמיד מטרת היחידה זוכה להסכמה לאומית רחבה, ולעיתים היא אפילו עלולה או עשויה לעמוד בניגוד להסכמה כזו, משום שהמטרה נקבעת על ידי הדרג הפוליטי ולא על ידי הלוחמים. התופעה ניכרת בעיקר בימים שלאחר מלחמת יום כיפור וההתנחלות רחבת ההיקף מעבר לקו הירוק, למשל בהמנונים של יחידות "מגלן", "כפיר" ו"דובדבן". במקרה כזה יתקשה השיר לבצע את תפקידו משום שהוא חייב להתגבר על "רעשי הסביבה", מחלוקותיה ושסעיה מחוץ ובתוך היחידה. ומכיוון ששירי הזמר הצה"ליים נוצרו בזמנים שונים ועל ידי מחברים שונים, לפיכך הם אמורים לבטא את משב הרוח הפוליטי בן הזמן ולגייס את הלוחמים, במודע ובלא מודע, כדי להניעם לפעולה בהתאם לרוח הזו במקום ובזמן הנתון. אולי משום כך ניתן גם למצוא יחידות שיש להן יותר משיר אחד שאומץ להמנון, פורמלי או בלתי פורמלי. את הריבוי הזה אפשר לנמק בשינויי האקלים הפוליטי בכלל, או בשינויי דגשים בתוך המערכת הפוליטית והצבאית. פשטותו, שלא לומר פשטנותו של ההמנון וזיקתו לממד האקטואלי של זמנו, עושים אותו ל"יצור" שנמתח בין שני ווקטורים: מצד אחד הוא מוצר פגיע שמתקשה לעמוד מול השתנות העתים והשינויים באקלים הפוליטי-היסטורי; מצד שני, משום שהוא משתייך לז'נר של ההמנון, יש בו אלמנטים שניתן לקרוא להם "שמרניים", ואלה קשורים לכוח ההתמדה של מרכיבי הז'נר שמעלה על נס, במקרה הנדון, מסרים וערכים של אומץ, אחוות לוחמים, עליונותה של היחידה וכדומה. שני ווקטורים אלה של האקטואלי המתחדש מול הז'נרי-השמרני, מתגלים בשירי הזמר האמורים בדיעבד, כשאנו מתבוננים בהם במבט רטרוספקטיבי. אמנם היינו מצפים שטקסטים אלה, שנכתבו לאורך עשרות שנים, יהיו שונים ברוחם ובצביונם, בהתאם לאופי היחידה, זמנה ומקומה, אבל כאמור יש לקחת בחשבון את עריצותו של המכנה המשותף העקשני של הז'נר. מה גם שעם או בלי קשר לחוקי האנרציה של הסוגה ועל אף חילופי השלטון הפוליטיים, נותרת בעינה אותה תחושה של חוסר ביטחון וסכנה קיומית, השנויה במחלוקת, הממשית ו/או המדומיינת, בתודעתה של הקהילה הציונית. לפיכך מוכנה קהילה זו להקריב הרבה, ברווחה האזרחית, כדי לטפח צבא גדול, חזק ונכון לקרב. לדעת מילוא, ההמנון אמור להיות על-זמני, טקסט שמתפקידו "ללכוד את הגרעין ואת המהות הבלתי משתנה של הקיום הלאומי, ולפיכך אין ברירה ליוצריו אלא לכתוב המנון גם אם לא תמיד הוא מתחבר למציאות.

[על שירי חיילים בצה"ל שנכתבו על ידי החיילים עצמם, הרחיבה מילוא 2010. מעניין יהיה לבצע מחקר משווה בין שירי החיילים, שאינם ממסדיים, להמנונים הממסדיים, המגוייסים והמגייסים, הפורמליים והבלתי פורמליים של היחידות. נקודת מוצא לדיון כזה יכולה להיות הערתו של דן אלמגור שמצביע על קו שבר ספציפי בחברה הישראלית שהתחולל בעקבות מלחמת לבנון הראשונה (1982). באותה מלחמה, כך אלמגור, לא נזקקו הלוחמים לפזמונאים ולהמנונים ממסדיים, אלא חיברו בעצמם, למשל, את 4 השורות המצמררות, המשקפות יותר מכול המנון את תחושתם האמיתית של מי שחשו שהוליכו אותם שולל במלחמת כזב: "רד אלינו אוירון / קח אותנו למרום / נילחם בעד שרון / ונשוב בתוך ארון". נדמה, כך טוען אלמגור, שאחרי 4 שורות אלה, הנוראיות והמציאותיות, שחיברו הלוחמים בעצמם – כבר לא ייכתבו המנונים בסגנון הישן, רוויי סמלים של לילה וחושך, חיות טרף חדות שיניים וציפורניים, דימויים הקשורים במארבים ובדם. אבל עיון בהמנונים המאוחרים מוכיח למרבה התדהמה, שלא למדנו דבר (בתוך: רביב 2012).]

נקודת מבט שונה ניתן למצוא בהשגותיו של בן עמוס. נקודת המוצא שלו נשענת על המנון הפלמ"ח, שיידון להלן. המנון זה נכתב מתוך תחושת איום קיומית של היישוב. ההמנונים שבאו אחריהם משקפים עדיין את אותה תודעת איום, על אף שצה"ל שולט בשטחים שמעבר לקו הירוק, ולסכנה הקיומית אין הצדקה. ההמנונים משדרים תחושת סכנה, כאילו מאומה לא השתנה מאז שנות ה-40. המציאות נותרה מחוץ להמנונים על אף שישראל כיום היא מעצמה אזורית. לדעתו, את תחושת המצור הזו מטפח השלטון. כביכול אנו עדיין חיים במצבה של יהדות אירופה תחת שלטון גרמניה בשנות ה-30. מאחורי ההמנונים נמצאת הפוליטיקה, גם אם ההמנונים ושירי הזמר הצה"ליים לא נכתבו מתוך מגמתיות פוליטית מודעת. משמע, שירי זמר אלה מעבירים מסר חד-צדדי, שאמור לדרבן את נמעניו המיידיים – חיילי היחידה, והלא מיידיים – האזרחים, בין השאר גם דרך העצמתו של הפחד הקיומי. הממשלה אינה עומדת מאחורי טקסטים אלה, אבל ברור שמחבריהם יודעים מה מצפים מהם ואיזו בשורה הם אמורים להעביר.

דוגמא להתערבות מגבוה בעיצוב המנון פורמלי וניסיון בוטה להטמעתו בקרב היחידה ניתן למצוא בעדותו של אביגדור קהלני. ששיפץ את המנונה של חטיבת השריון מס' 7. הוא מספר שכשקיבל את הפיקוד על החטיבה זכר שהיה לה המנון, אך איש לא עשה בו שימוש. כשמצא את מילותיו ראה שאינו מתאים לתקופה. הוא נכתב בשנת 1956, לאחר "מבצע סיני", ודיבר על חולות סיני. "שיפצתי אותו, שיניתי אותו והוספתי עוד בית ורק אז הפצתי אותו בין חילי היחידה." קהלני מספר שאילץ את כל החיילים לשים בכיס שמאל של החולצה את המנון היחידה. ובכל פעם שהיה פוגש חייל ביקש ממנו להציג את ההמנון. "זה הפך לבדיחה כי כולם ברחו ממני, עשו עיקופים בבסיס, רק לא לפגוש אותי. מי שלא החזיק בכיסו את ההמנון התבקש לשנן אותו בעל פה. אם גם אחרי כן לא ידע, חייב היה לשלם קנס של עשר לירות ולהזמין את החיילים לשתייה בשק"ם. עד היום מדברים על זה. חיילים לשעבר שפוגשים אותי שולחים את היד לכיס השמאלי. אני מאמין מאוד גדול בדגלים, סמלים והמנונים." (בתוך רביב 2012).

עדות על עריצותו של הז'נר, המכניע את הדילמות שהזמן גרמן, ניתן לשמוע מאיזי מן, שכתב יחד עם יעקב מורג את המנון "חטיבת כפיר", שעיקר פעולתה בשטחים מעוררי המחלוקת שממזרח לקו הירוק (הוא גם חיבר לבדו המנונים צבאיים נוספים). הוא מציין שההמנון של כפיר אינו מתייחס לדילמות בנות הזמן העכשווי שמעוררים מחלוקת בין חיילי החטיבה, מחלוקות שהוא אינו פוסל אותן על הסף, אבל "אנחנו הורגלנו לדפוס מסויים. עם כל הרצון שלי לכתוב משהו עכשווי ושונה, אולי עדיין אני מחפש את הדברים המלכדים שיהיה בהם סיפור של גאווה. היום הכול מתועד, גם הדילמות והלבטים, [...], אבל אחרי הכול המנון מיסודו נועד לתת את הדברים היפים והמרגשים ולא חומרים אחרים." הוא מעיד שפנו אליו מחטיבת כפיר, על בסיס של היכרות אישית, הוא ישב עם מפקד החטיבה ועם קצינים נוספים ושאל אותם מה הם רוצים שיכנס להמנון. הם ציינו בפניו את הערכים שחשובים להם: הקרביות, השטחים, החתירה למגע, כשהם רואים את עצמם כשומרי ירושלים. לשאלה על אותן דילמות מוסריות, הם ביקשו ממני לא לדבר על הרגישויות והתקלות אלא על העבודה והעשייה שלהם. הם ציינו שהמפקדים מדברים הרבה עם החיילים על הנושאים המוסריים ועל הדילמות, וביקשו שנושאים אלו יישארו מחוץ להמנון (בתוך רביב 2012).

ולבסוף נביא את עדותו של עמוס אטינגר שחיבר ב-1965 את "גולני שלי", המנון "חטיבת גולני" (ומאוחר יותר חיבר גם את המנוני "חטיבת גבעתי" ו"חיל המודיעין"). לדעתו  המנון הוא שיר שצריך לחמם את הלב, ואתה לא מחמם אותו עם פרובלמות. ב"גולני שלי" אמנם יש דיבור על החברים שנשארו בצד הדרך, שלא צריך להתעלם מהם, אבל צריך לעשות זאת בצורה עדינה (שם, שם).

מעדויות המחברים ניתן לראות עד כמה מוסכמות הז'נר מצד אחד ותביעות הפיקוד, הגלויות והמשתמעות מצד שני הכתיבו את אופיו של הטקסט, כדי שיענה בסופו של דבר הן לדרישות הפיקוד הצבאי והדרג הפוליטי האזרחי והן לדרישות הסוגה, תוך ניסיון, מודע בדרך כלל, להתעלם מרוח הזמן וממחלוקות מערערות מורל, ששמות רגל ללכידות הנדרשת של היחידה.

את הדיון נפתח בשלושת ההמנונים המוקדמים ביותר, שקודמים להקמת צה"ל: בהמנון בית"ר, של ז'בוטינסקי (פריס, 1932); האצ"ל / לח"י, של אברהם (יאיר) שטרן (תל אביב 1932) והפלמ"ח, של זרובבל גלעד (עין חרוד 1942). שני הראשונים נכתבו בין שתי מלחמות העולם, בעיצומו של משבר כלכלי גדול וערב עלייתו של היטלר לשלטון, ולא פחות חשוב, הם נכתבו גם לאחר מאורעות תרפ"ט וטבח חברון. המנון הפלמ"ח נכתב, לאחר המרד הערבי (1939-1936) בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. בשנים אלה, טרם קום המדינה, רואה העם היהודי כיצד ההיסטוריה קמה עליו לכלותו ולפיכך, האירגונים ההתנדבותיים, הקדם והסמי-צבאיים, שהקים הישוב נזקקו בדחיפות להמנונים מלכדים כדי להעמיד מול איומים אלה גוף לוחם, שמגויסיו יהיו נכונים להשליך את חייהם מנגד כדי להציל את הקולקטיב היהודי, שהאיום הקיומי הפך אותו, בעליל, מ"קהילה מדומיינת" ל"קהילה בלתי מדומיינת". לצורך זה, כך חשו רבים, יש לחשל את "האצבעות" לאגרוף מחץ, ובלשונו של יהודה עמיחי, שהוזכר לעיל, להעדיף, ולוּ זמנית, את האגרוף על חשבון היד הפשוטה והאצבעות. תחושה זו לא נבעה מאיזו החלטה פורמלית של העם היהודי להיות עם יהודי מאוּגרף, אלא מהצטברות של התרחשויות היסטוריות שאילצו את העם, לפחות בחלקו, להתייצב מול אותן התרחשויות ומול גורמיהן רבי העוצמה כ-"אנחנו", שאם לא כן, כך חשו רבים בעת ההיא, אין ברירה אלא "להיות תלויים זה בזה כדי לא להיות תלויים זה לצד זה."

המנון בית"ר: מילים: זאב ז'בוטינסקי, לחן: דב פרנקל (1932)

בֵּיתָר – / מִגּב רִקָּבוֹן וְעָפָר./ בַּדָּם וּבַיֶזַע/ יוּקַם לָנוּ גֶזַע/ גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר; / בֵּיתָר הַנִּלְכָּדָה, / יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה, / תָּרֹמְנָה בְּעוֹז וְהָדָר. // הָדָר – / עִבְרִי גַם בֶּן עֹנִי – בֶּן-שַׂר; / אִם עֶבֶד אִם הֵלֶךְ / נוֹצַרְתָּ בֶּן-מֶלֶךְ / בְּכֶתֶר דָּוִד נֶעֶטָר. / בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר / זְכוֹר אֶת הַכֶּתֶר / עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתָגָר. //  תָּגָר – / עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצָר / אִם תַּעַל אוֹ תֵרֶד / בְּלַהַב הַמֶּרֶד / שָׂא אֵש לְהַצִּית – אֵין דָּבָר! / כִּי שֶקֶט הוּא רֶפֶש / הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶש / לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר. // לָמוּת אוֹ לִכְבּוֹש אֶת הָהָר – / יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה, בֵּיתָר.

המנון בית"ר יכול להדגים יפה את האמור עד כאן, אך בפתח הדיון אני מבקש להעיר שתי הערות. א: טקסט זה נישא על גבי לחן של מרש צבאי בוטה ומהפנט כמו רבים מהמנוני היחידות שיבואו אחריו, אך הדיון, כאן ובהמנונים הבאים, יתמקד בממד הטקסטואלי בלבד.

ב: ההמנון של ז'בוטינסקי הוא בין הבודדים בקהל המנוני היחידות הלוחמות שבו מתקיים דו-שיח מורכב עם המורשת ההיסטורית, המיתית, של העם היהודי. דיאלוג זה מתקיים הן בגלוי אך בעיקר בקומת המרתף של הטקסט. מדובר בהמנון שהוא בהחלט לא אופייני כיוון שהוא בעל עומק ומורכבות, שעליהם מן הראוי לעמוד בפירוט. אפשר שמחמת תחכומו ומורכבותו התקשה המנון זה לשמש מודל לאלה שיבואו אחריו.

כבר מקריאה ראשונה ברור שמדובר בטקסט, שמעמיד עצמו לְשֵׁרוּתוֹ של אתוס לאומי הרואי, מגייס, כמקובל בסוגת ההמנון. הדובר, הגם שאינו מדבר בגוף ראשון רבים, אלא בגוף ראשון יחיד סמכותי (דובר קולקטיבי, המדבר בגוף ראשון רבים מאפיין 14 המנונים ושירי יחידות מתוך 30 טקסטים שנבדקו. דובר בגוף ראשון יחיד מופיע רק ב-2 טקסטים. ב-14 טקסטים לא ברור האם מדובר בגוף ראשון רבים או יחיד) כשהוא מציג עצמו כנציגה של מורשת לאומית נכחדת, היפר-הרואית, המתחברת אל רבדים היסטוריים וספרותיים רמי מעלה מן התנ"ך ועד חורבן בית שני ומרד בר כוכבא, תוך דילוג ציוני אופייני, על אלפיים שנות היסטוריה ותרבות שנתפסו לציונות כאלפיים שנות השפלה לאומית ולכל היותר של גבורה פסיבית בלתי ראויה, שהמודל שלה הוא מוות על "קידוש השם".

 הדובר-המגייס פונה אל הנמען, המועמד לגיוס, מגזע ה"עברים" (לא היהודים) ובאמצעותו אל כל יחיד "עברי" באשר הוא, החי את חייו בקהילה העברית הממשית הרחבה. פנייה אישית זו לנמען הפנים והחוץ שירי אמורה להקשות על אותו יחיד עברי, להתחמק מצו הגיוס שמשגר אליו ההמנון. ז'בוטינסקי מבקש לחדש חזרה סימבולית אל העבר הקדום כדי להבטיח את העתיד. לפנינו מקרה מבחן שבו אחד ממנהיגי הציונות מבקש לטפח מיתוסים של גבורה לאומית (כגון: מרד החשמונאים, המרד הגדול, נפילת מצדה, מרד בר-כוכבא) בעלי משמעות היסטורית וסמליות עמוקה כמקור השראה ליישוב הציוני (זרובבל 2004).

ה"עברי", המועמד לגיוס, הוא יחיד "בן עוני" (שהוא ווריאציה על "בן אוני" שקראה רחל במותה לבנימין. בראשית לה 18) ו"עבד" (שנרמז בו גם "עבדי יעקב", שמופיע במקרא לעתים קרובות ו"עבדי צמח" המשיחי זכריה ג 8). שני תארים אוקסימורוניים אלה, לפחות בפוטנציה, מנוצלים כדי להרמיז את הנמען המושפל כיום אך בעברו היה בן יקיר, שאין לו מה להפסיד אלא את הכבלים שעל ידיו, על אף שהוא חי היום בתוך "גוב רקבון ועפר"; בתוך מציאות היסטורית-אוקסימורונית נוראה. את המציאות הזאת יש לשנות והשינוי יבוא רק מתוך נכונות להקרבה אישית טוטלית, של כל יחיד ויחיד. רק מעשה נואש של הקרבה עצמית תמשה את העם מאותו גוב רקבון שמפאת חולשתו הוא שקוע בו עד צוואר, כשחולשה זו מזמינה פורענויות חוזרות ונשנות. ההמנון תובע מנמענו הפנים והחוץ טקסטואלי שִׁיבה אקטיבית אל ההיסטוריה. השיבה אל ההיסטוריה היא התחדשות לאומית, מעין לידה מחדש, שככל לידה היא כרוכה בדם (זרובבל 2004: 64): "בַּדָּם וּבַיֶזַע / יוּקַם לָנוּ גֶזַע / גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר." לצורך זה הוא מנשים מִפֶּה לְפֶה את המיתוס ההיסטורי ההרואי שנשתכח, המגוּלם בשלשה אתרים שמרד ומוות נמצאים בַּדִּי-אֶן-אֵי שלהם: ביתר, יודפת ומצדה (מסדה, בלשון העברית של ראשית המאה העשרים). אל שלושה אתרים אלה נקרא הנמען לעלות לרגל "בלהב המרד", כנגד ההיסטוריה היהודית של הגלות, שעליה מבקש ההמנון לקרוא "תגר" תוך התגברות "על כל מעצור וּמֵצָר".

מדוע נבחרו דווקא שלושה אלה ולא אחרים? כנראה משום שהפכו לסמליהן של שתי המרידות הגדולות נגד השלטון הרומאי: המרד הגדול ומרד בר-כוכבא. שתיהן חרצו את גורלו של העם לחורבן לאומי טראומטי ולגלות של שנות אלפיים. ביתר היתה המעוז האחרון שנכבש במרד בר כוכבא על ידי אדרינוס (135 לספירה) ותנועת בית"ר נושאת את שמה. נפילת יודפת שבגליל המערבי, בפיקודו של יוסף בן מתתיהו, סימנה את נפילת הגליל כולו בידי אספסינוס (67 לספירה); ונפילת מצדה בפיקודו של אלעזר בן יאיר (70 לספירה) סתמה את הגולל על המרד הגדול (בו נחרבה ירושלים ועִמה בית המקדש השני). משמע מדובר בשלושה מקומות שההיסטוריה זוכרת אותם כסמלים של מרד הרואי וחורבן נורא שבא בעקבותיו. אך לא פחות חשוב מנקודת מבטו של מחברו המשתמע של ההמנון: על כל השלושה, לאחר חורבנם, ירדה שִׁכחה (או השכחה) היסטורית בת אלפיים, שרק התנועות הלאומיות, העבריות, הציוניות, בנות המאה העשרים מעלות אותן מתהום הנשייה כדי לבסס באמצעותן את "עלילת העל הציונית" (בעיקר מצדה, שהפכה לאבן פינה בסגה החינוכית של תנועות הנוער הציוניות, לא רק בעקבות ז'בוטינסקי, אלא אולי בעיקר בגלל הפואמה  מסדה של יצחק למדן תשי"ב). יש לתמוה כמובן על הוויתור על ירושלים, שכנראה אינו מקרי. ירושלים, יותר מ"יודפת, מסדה, ביתר", קשורה למרד הגדול, ההרואי עד כדי טיפשות, ולחורבן הבית השני, שחייב את אישפוזו של העם היהודי בחדר הטראומה של ההיסטוריה ואפילו היום הוא מתקשה לצאת ממנו (אף שכיום יש שמערערים על הנרטיב והמיתוס של "הגלות הכפויה" שאימץ לעצמו העם היהודי והתנועה הציונית, ראו למשל: רז-קרקוצקין 1993; רם, 1996).

ירושלים לפיכך ראויה, יותר מכל שלושת האתרים הנזכרים, להיכלל בהמנונו של ז'בוטינסקי. אלא, שמנקודת מבטו של העם היהודי ירושלים מעולם לא נשכחה כמו השלישיה הנזכרת ("אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכֶּרֵכִי," תהילים קלז 6-5) ואילו ההמנון מעמיד במרכז את מוטיב השכחה ואת חידוש הזיכרון הלאומי ("זכור את הכתר") שאמור להתעורר מאותה אמנזיה היסטורית ארוכת ימים. יתר על כן, ירושלים קשורה בעבותות לעולם היהודי האורתודוכסי, שגם תחת יסודותיו חותר ההמנון. שהרי הוא מבקש, בתוקף, לעורר אצל נמענו דווקא גבורת עבר פיסית ואקטיביזם משיחי שהושכח בכוונת מכוון, על ידי הזרמים האורתודוכסיים של היהדות, כדי להבטיח את קיומו של העם היהודי לאחר כישלון המרידות הגדולות של ראשית הספירה. זאת תוך אימוץ מכוון של משיחיות פסיבית ששורשיה ביבנה, בבית מדרשו של רבי יוחנן בן זכאי. מנהיגו של המרד במאה השנייה לספירה היה כידוע שמעון בר כּוּסְבָּא, שרבי עקיבא ראה בו דמות משיחית אקטיביסטית ולכן "עִבְרֵת" את שמו לבר-כוכבא, אך לאחר כישלונו הנורא של המרד הומר שמו לבר כּוּזֵיבָא, על ידי הזרם הפרושי, מיסודו של רבי יוחנן בן זכאי.

ירושלים אינה עומדת לא בקריטריון האפזיה ההיסטורית המתבקשת להסתיים פה ועכשיו ולא בקריטריון הפניית העורף לאורתודוכסיה על משיחיותה הפסיבית. ירושלים על מורשתה השמרנית, הדוחה את הגאולה משנה לשנה, מעולם לא נשכחה ולא תשכח. זכר ירושלים החרבה אינו מחייב את הפרט היהודי ואת העם לאקטיביזם לאומי-היסטורי. התפילה/המשאלה, החוזרת מדי שנה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" שאומר היהודי בכל סדר פסח לאורך הדורות, מאפשר לו, ולקהילה עימו, את דחיית מימוש ההבטחה לבניין ירושלים לפסח הבא.

השמטה בולטת שנייה, שקשורה כמובן לראשונה, היא השמטת העיר יבנה, שאף היא קשורה למרד הגדול. עיר זו, שהיתה הבסיס לקיומו האורתודוכסי של העם היהודי, מיסודו של רבי יוחנן בן זכאי, שהוזכר לעיל, כפי שהוא מוכר לנו מאז ועד היום, עיר זו עומדת במסורת היהודית כאנטיתזה למרד הגדול: "תן לי את יבנה ואת חכמיה" (בבלי, גיטין נו ע' ב), מבקש רבי יוחנן בן זכאי מאספסינוס לאחר שנמלט מירושלים הנצורה ערב חורבנה. מיבנה זו מתחילה השלשלת היהודית אורתודוכסית הנמשכת עד ימינו. היא האופציה ההיסטורית שעם ישראל בחר בה על חשבון האופציה של המשיחיות, האקטיבית המורדת, שסכנה ומסכנת בפועל את קיומו של העם היהודי לדורותיו, באמצעות עלילותיהם ההיסטוריות-מיתיות של בר-כוכבא, דוד הראובני, שלמה מולכו, שבתאי צבי ויעקב פרנק, שהן עדות לכך שהזרם המשיחי האקטיבי, על אף שלא נבחר, המשיך וממשיך גם היום ללחוש בערמת הדשן ההיסטורית של העם היהודי ובימינו הגחלים הפכו שוב ללהבות בחוגים מסויימים של הציונות הדתית, המכונה "גוש אמונים". המנון בית"ר מנסה לחבר את נמעניו למורשת שנזנחה ולחברו לאותה מורשת משיחית שהמנון בית"ר נושף על גחליה בבית מדרשו של הרב קוק. מבחינה זו, מתכתב המנון זה עם משנתו של ברדיצ'בסקי ועם שירתו של טשרניחובסקי, אף כי ברדיצ'בסקי וטשרניחובסקי כאחד, העדיפו את שאול כמודל לעם ישראל על חשבון דוד, הדחוי על ידי שניהם. ז'בוטינסקי ממשיך להעדיף את דוד.

בסוגרים נאמר שבהעדפת שאול יש ממד חתרני נועז הבנוי משתי קומות: הקומה הראשונה – העדפת כוח הזרוע הפיסי על הכוח הרוחני הטמון באידאה של לימוד התורה מעל לכל, לכך שותף גם ז'בוטינסקי; הקומה השנייה – העדפת שאול איש "האלפים" על דוד, איש "הרבבות" לה אינו שותף. חתירה כפולה זו חותרת באופן נועז יותר מחתרנותו של ז'בוטינסקי תחת המסורת האורתודוכסית שדוד הוא המודל המשיחי שלה. דבקותו של ז'בוטינסקי בכתר דוד ולא בכתר שאול, נובעת, כנראה, מן החשש של מייסד בית"ר, ש"תפסת מרובה – לא תפסת". משמע, חשש שעודף חתרנות כנגד המסורת היהודית, עלולה לפגום במסר המאחד שההמנון אמור לשאת בכנפיו.

 המרד הגדול ומרד בר כוכבא (כוזיבא) אמנם נכשלו והביאו לחורבן הבית השני והיישוב היהודי בידי אספסינוס, טיטוס, ואדרינוס, אבל את המסר של ההמנון ניתן לנסח כך: בזמן הזה יש רק שתי אופציות: "למות או לכבוש את ההר" (תוך השתקת אימי החורבן). אם בעבר הושכחו האתרים המשיחיים האקטיביסטים: יודפת מסדה וביתר, היום בסבטקסט של ההמנון, יש להשכיח את "יבנה וחכמיה", על משיחיותה הפסיבית.

המעבר ממשיחיות פסיבית לאקטיבית מתחייב משום שהעולם היום, מנקודת מבט יהודית, הוא "גוב רקבון ועפר". זהו עולם דואליסטי: מצד אחד הוא "גוב", מאורת אריות צמאי דם, מטיל אימה; מצד שני הוא אמנם "גוב" אבל של "רקבון ועפר". מטפוריקה אוקסימורונית זו מתייחסת למצב ההיסטורי של העם באירופה ובפלסטינה, מצב קוטבי שאותו הוא צובע לא בשחור לבן אלא בשחור ובשחור-על. וכמסקנה מן השחור-השחור הזה הוא תובע מן הנמען העברי להזדהות עם קנאי המרד הגדול ומרד בר-כוכבא ולא להמשיך, בכוח האנרציה, את מסורת יבנה וחכמיה. מן הראוי אולי להעיר שהגוב הנזכר בהמנון מתחבר בסאבטקסט שלו גם למיתוס של בר כוכבא והאריה, שאותו אמור הנמען לאמץ.

[במיתוס זה, בן המאה ה-19, מסופר שבר כוכבא נלחם בזירת קיסריה, שהיתה כמו כל זירה רומית, גוב אריות, מול אריה. הוא הכניעו ורכב על גבו אל החופש עד ביתר. המיתוס קיבל תאוצה בשירו של שאול טשרניחובסקי "בֵּיתָרָה" (1903): "שְׂמֹאלוֹ שָׁלַח בְּרַעְמַת לָבִיא, / וְאֶת יְמִינוֹ אֶל הָהָר, / עַל אֶזְרוֹעוֹ עוֹד יְצַלְצֵל, / שְׂרִיד אֲזִקָּיו – כַּבְלֵי צָר. // דַהֲרוֹת אֵימָה, דַּהֲרוֹת לָבִיא, / כֻּלּוֹ רוֹחֵץ בְּגַלֵי רִיר; / מִנִּי קִרְקָס שֶׁל קֵיסַרְיָה, / נִישָׂא בֵּיתָרָה הָעִיר [...]" (טשרניחובסקי תש"י: 274-273).

לוין קיפניס עיבד מיתוס זה וחיזקו, באמצעות שיר ילדים שהושר בל"ג בעומר:

"אִישׁ הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל, / בַּר-כּוֹכְבָא שְׁמוֹ./ אִישׁ צָעִיר גְּבַהּ / קוֹמָה,/ עֵינֵי זֹהַר לוֹ. / הוּא הָיָה גִּבּוֹר, / הוּא קָרָא לִדְרוֹר, / כָּל הָעָם אָהַב אוֹתוֹ, / זֶה הָיָה גִּבּוֹר! / גִּבּוֹר! // יוֹם אֶחָד קָרָה מִקְרֶה / הָהּ, מִקְרֶה עָצוּב / בַּר-כּוֹכְבָא נָפַל בַּשְּׁבִי / וְהוּשַׂם בַּכְּלוּב. / מַה נּוֹרָא כְּלוּב זֶה, / בּוֹ שָׁאַג אַרְיֵה! / אַךְ רָאָה אֶת בַּר כּוֹכְבָא – / הִתְנַפֵּל אַרְיֵה! / אַרְיֵה! // אַךְ דְּעוּ נָא, בַּר כּוֹכְבָא / מַה גִּבּוֹר וָעַז! / אָץ קָפַץ עַל הָאַרְיֵה / וְקַל כַּנֶּשֶׁר טָס. / עַל הַר וָגַיְא הוּא שָׁט, / וְדֶגֶל דְּרוֹר בַּיָּד, / כָּל הָעָם מָחָא לוֹ כַּף: / בַּר כּוֹכְבָא, הֵידָד! הֵידָד! (לוין קיפניס, תר"ץ, 1930).

שני הטקסטים, של טשרניחובסקי ושל קיפניס קדמו להמנון ביתר של ז'בוטינסקי, שנכתב ב-1932 וסביר להניח שהכיר את שניהם.איש היה בישראל,
בר כוכבא שמו.
איש צעיר גבה קומה,
עיני זוהר לו.
הוא היה גיבור,
הוא קרא לדרור,
כל העם אהב אותו,
זה היה גיבור!
גיבור!

יום אחד קרה מקרה -
הה, מקרה עצוב -
בר כוכבא נפל בשבי
והושם בכלוב.
מה נורא כלוב זה,
בו שאג אריה!
אך ראה את בר כוכבא -
התנפל האריה.
אריה!

אך דעו נא, בר כוכבא
מה גיבור ועז!
אץ קפץ על האריה
וקל כנשר טס.
על הר וגיא הוא שט,
ודגל דרור ביד,
כל העם מחא לו כף:
בר כוכבא, הידד!
הידד!

לאוקסימורון חד ממדי זה מצרף ז'בוטינסקי, לשם חיזוק, צימוד אוקסימורוני נוסף: הנמען המובלע של ההמנון אינו "יהודי", שריח גלות נודף מתארו. הוא, כפי שהוזכר לעיל, "עברי", שקדם ליהודי שלפני תש"ח ולישראלי שלאחר תש"ח. הוא מיוצאי חלציו של "אברהם העברי" (בראשית יד 13), האב הקדמון שארץ העברים הובטחה לו ולזרעו אחריו עד עולם (בראשית יג 15-14). אמנם היום, ב-1932, אותו עברי הוא "בן עוני, הוא "עבד", אבל אסור לו בתכלית האיסור לשכוח שבמקורו הוא "בן שׂר" ו/או "בן מלך", עטור "בכתר דוד" המשיחי, לא פחות. ואת זיכרון הכתר הזה עליו לזכור, לטפח ולפעול לאורו. משום שכתר זה הוא "כתר/ עטרת גאון ותגר" (כאמור לעיל, אפשר שהתיבה "עבד" שולחת את הנמען אל "עבדי צמח" של זכריה (ג 8), שמוטמע בו הרעיון המשיחי. ואפשר עוד שהצמדת "בן עוני" לבן מלך יש בה רמז אינטר-טקסטואלי למעשיה הידועה של רבי נחמן מברסלב: "מעשה בבן מלך ובן שפחה שנתחלפו". בן מלך גם אם הוא נתפס כבן שפחה – נותר בן מלך.

מול העם המושפל מעמיד הדובר חזון של "הדר" (ה"הדר" הביתרי) שמקורו בכתר דוד, ובמורשת ביתר, יודפת ומצדה, שהיו אכסניות למרידות של מעטים מול רבים. ההמנון מאתגר את נמענו, מציע לו יציאה זקופת קומה מִבֵּיָרא עָמִיקְתָא ועלייה הרואית לְאִיגְרָא רָמָא. והיה והנמען ייענה לאתגר הוא יחדש את עליונותו של הגזע העברי דווקא. כאן כבר מדובר בפולמוס בוטה עם תורת הגזע הדרויניסטית שהחלה להרים ראש במפלגה הנאצית בגרמניה באותן שנים, שהציגה את העם היהודי כגזע נחות. מתוך אותו "גוב רקבון ועפר", כך מכריז הדובר: "יוקם לנו גזע" "בדם וביזע", גזע שהוא "גאון ונדיב ואכזר", שהם מאפייני הדי.נ.אי של הגזע העברי אליבא דז'בוטינסקי. הגזע הזה אמור להתחדש באיזה עתיד אוטופי-אסכטולוגי, שנמצא מעבר לפינה ההיסטורית ומתחבר למיתוס הציוני-משיחי-אתאיסטי. שני הווקטורים האלה, הביולוגי והמשיחי מלחימים את "בן העוני" שבהווה אל עבר שהוא גדול מן החיים ואל חזון עתידי גדול לא פחות. מדובר בגזע עברי ששורשיו באברהם העברי, ובדוד המלך המשיח של העם היהודי שהמסורת הנוצרית קושרת גם את ישו אל זרעו.

במשתמע, כל מתגייס – יהפוך לדמות משיחית משום שההמנון מתחבר כאן בעקיפין גם לאגדת חז"ל המספרת על משיח בן-דוד, שמצאוֹ ר' יהושע בן לוי, בהנחייתו של אליהו הנביא, והוא "יושב על פתח העיר בין עניים סובלי חלאים" (סנהדרין צח ע"א) ובלשונו של ההמנון, בתוך "גוב רקבון ועפר". הרעיון שהמשיח יתגלה דווקא בתוך ומתוך מצב של השפלה ולא מתוך סיטואציה הרואית מצוי כבר במקרא: "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט 9). ההמנון מזכיר לנמען שדווקא מתוך מצולות הקיום, כמסופר במקורות, תבוא ישועתו. אמנם פורמלית מדובר רק בהמנון בית"ר, אבל האופק של המנון זה ויומרתו הם לאומיים וכך הם פני הדברים גם בהמנון האצ"ל/ לח"י.

המנון האצ"ל והלח"י (מילים ולחן: אברהם (יאיר) ורוני שטרן (1932)).

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים / וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת / כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים, / מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת. // פזמון: בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים / בַּלֵּילוֹת הַשְׁחֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ. / בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים / וְעָלָיו הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ. // לֹא גֻּיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים / כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ. / רְצוֹנֵנוּ – לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי חוֹרִין; / חֲלוֹמֵנוּ – לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ. // פזמון: בְּיָמִים אֲדֻמִּים ... // וּמִכָּל עֲבָרִים רִבְבוֹת מִכְשׁוֹלִים / שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי עַל דַּרְכֵּנו, / אַךְ אוֹיְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי אֲסוּרִים לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ. // פזמון: בְּיָמִים אֲדֻמִּים... // אִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים,/ יִקְבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט; / בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים / לִלְחֹם וְלִכְבֹּשׁ עֲדֵי עַד. // פזמון: בְּיָמִים אֲדֻמִּים... // בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים / וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים / כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים / וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים. // פזמון: בְּיָמִים אֲדֻמִים...

[חיילים אלמונים של אברהם (יאיר) שטרן, מייסד ומפקד לח"י נכתב בשנת 1932. השיר הולחן על ידיו ועל ידי רעייתו, רוני. השיר היה תחילה להמנונה של תנועת האצ"ל עד שנת 1940. באותה שנה פרשה ממנה לח"י והשיר הפך להמנונה. כינויו המחתרתי של אברהם, "יאיר", אומץ בהשראת שמו של אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים ומפקד קנאי מצדה. כינויו זה מקשר אותו כמובן ל"מסדה" המופיעה בהמנון בית"ר של ז'בוטינסקי.

כמענה מתריס לכותרתו של ההמנון כתב יהודה עמיחי את שירו "אין לנו חיילים אלמונים", לזכר תלמידו יונתן יחיל: "אין לנו חיילים אלמונים, / אין לנו קבר החייל האלמוני, / מי שרוצה להניח זרו / צריך לפרק את זרו / להרבה פרחים ולחלקם / לעלים ולפזרם. / וכל המתים שבים הביתה / ולכולם שמות, / גם לך יונתן / תלמידי, אשר שמך ביומן הכתה / כשמך ברשימת המתים. / תלמידי שהיית, / בעל שם שהיית, בעל שמך. [...]. (עמיחי 1975: 26-25)].

כך או כך, בניגוד לגוף ראשון יחיד, שהוא הקול הדובר בהמנון בית"ר של ז'בוטינסקי, שקריאתו אף היא מופנית, כביכול, אל גּוף שני יחיד, שאותו יש לגייס אל שורת המורדים, מאמֵץ שטרן קול קולקטיבי של "מקהלה מדברת" שמספרת על עצמה סיפור של ייאוש וגבורה, שכביכול אינו פונה כלל לנמען או לנמענים המועמד/ים לגיוס. חברי המקהלה, כך הם מעידים על עצמם, כבר מגוייסים, טוטלית, "לכל החיים" והם ספק מכריזים, ספק נשבעים, בנקיטת חפץ, שמגיוס זה "משחרר רק המוות".

שני ההמנונים מפעילים רטוריקה מגייסת, אך בשתי דרכים שונות. ההמנון של ז'בוטינסקי מגייס, כאמור, את נמענו תוך הסתמכות על תורת הגזע הדרוויניסטית תוך התפלמסות עם תורת הגזע "האבולוציונית" הנאצית. "בן העוני" העברי הוא בן מלך רדום, בנו של המלך המשיח ולכשיתעורר יתחבר אל החזון האסכטולוגי העתיק. ז'בוטינסקי מסתפק בשתי מילים בלבד כדי לתאר את המציאות ההיסטורית העכשווית של העם היהודי: "רקבון ועפר" (ועם התיבה "גוב" שניתן לחבר אותה גם לעבר וגם להווה, מדובר בשלש מילים). הוא מסתמך על הכרת המציאות של הנמען שאין להרחיב בה ומרחיב בתפארת העבר המיתי אליה הוא מבקש לחבר את הנמען. לעומת זאת שטרן אינו מסתמך כלל על העבר ההרואי, הבעייתי והנתון במחלוקת, של העם היהודי ועל האלמנט המשיחי של ז'בוטינסקי. תשומת ליבה של המקהלה ממוקד דווקא באותה מציאות של "רקבון ועפר" נוראה ששרוי בה העם היהודי כאן ועכשיו: "סביבנו אימה וצלמוות", הימים הם "ימים אדומים של פרעות ודמים" ולילות "שחורים", מלאי ייאוש, מוקפים ב"רבבות מכשולים", ב"אויבים מרגלים", מושלכים אל "בתי אסורים" ומונהגים על ידי "גורל אכזר". המקהלה אינה מקמצת במלים המצביעות על הפורענויות שהעם היהודי חשוף להם כיום. להתרפקות על איזה עבר הרואי אין זכר. העבר המשיחי שעליו מתרפק דוברו של ז'בוטינסקי לא יציל את העם היהודי מפורענויות ההווה. שטרן אינו סומך על הגֵן המשיחי, ההיסטורי כאלמנט מדרבן. הוא מעדיף לגייס את זוועות הזמן והמקום האקטואלי כחומרים שיעשו את עבודתם המיסיונרית. לפיכך הוא מעצים את זוועות ההווה תוך ויתור על הדר העבר.

אבל לא רק על הזמן ההיסטורי מוותר המנונו של שטרן, אלא גם על המקומות ההיסטוריים שז'בוטינסקי מיקם בחלון הראווה של המנונו. המקהלה אינה מתייחסת לא לזמן היסטורי וגם לא למקום היסטורי כלשהו. מצוקתו האישית והלאומית של כל יחיד בעם היהודי היא על-זמנית ועל מקומית, ואת המצוקה הנוראה הזו נשבעת המקהלה להעביר מן העולם. דוברי המקהלה, מגוייסים "לכל החיים", עד למוות. הם "חיילים אלמונים" גם אם הם "בלי מדים". הדבֵיקות באלמוניות והוויתור על ה"מדים" הוא ויתור על השתייכות זמנית ספציפית והיא גם על מוסדית ארגונית כלשהי. יש בכך הצהרה על התנתקות מכל פרמטר של זמן ומקום, ואולי, ולא פחות חשוב, ניסיון להתגבר על מחלוקות פוליטיות שעשויות לעכב את מימושה של אותה התגייסות טוטלית הנדרשת עכשיו. המגוייסים דוברי המקהלה חותרים לאלמוניות נטולת זהות, שהיא בכל זאת אלמוניות פונקציונלית: היא מוחקת לא רק את שמם אלא גם את מקומם וזמנם, ובכך, פרדוקסלית, היא מחברת אותם לכל מקום ולכל זמן. הם מתפקדים כמושיעים אלמונים מסתוריים ודווקא משום כך הם רבי עוצמה, שמתפקדים בעולם נטול זמן ומקום. עולם כזה מאפיין את עולמם "הטבעי" של מעשיית הפלא והרומנס. בעוד שז'בוטינסקי מגייס את נמענו באמצעות חיבורו לאגדה ההיסטורית (שיש לה זמן היסטורי ומקום גיאוגרפי מוגדרים), מעדיף שטרן לגייס את נמעניו, עד המוות, באמצעות ההפלאה של המעשייה והרומנס, המתייחסים מעצם הווייתם, לא אל מציאות היסטורית, מוכרת ולכן גם מנכרת, אלא אמונים על דיבוּבה של "המשאלה הכמוסה" הנחלמת וחולמת את הגשמתה כאן ועכשיו מתוך מציאות של מצוקה אישית ו/או לאומית.

לשם כך מוותר המנונו של שטרן גם על דיאלוג כלשהו עם הטקסטים המכוננים של העבר העברי, היהודי והישראלי. הדיאלוג היחידי עם אירוע היסטורי-טקסטואלי הוא עם סיסמת המוות המיתית של טרומפלדור (שמיוסדת על עדותו של אברהם הרצפלד): "טוב למות בעד ארצנו", שנאמרה ברגעיו האחרונים קודם למותו על הגנת תל-חי במרץ 1920: "חלומנו", כך מזמרים חבריה האלמוניים של המקהלה המדברת: "למות בעד ארצנו". באמצעות ציטט "שָׁהִידִי" זה מבקשים הדוברים לאזוֹק את עצמם (וכמובן את נמעניהם האלמוניים אף הם) באזיקי מיתוס ההקרבה המיוחס ליוסף טרומפלדור ואומץ על ידי תנועת בית"ר של ז'בוטינסקי ולח"י של שטרן. אך הוא אינו מתחבר למיתוס שמעון בר גיורא ובר כוכבא המככבים, במשתמע, בהמנון בית"ר, אולי משום ששניים אלה הביאו במרדם את אותם "ימים שחורים של ייאוש" של "פרעות ודמים" אין סופיים.

המקהלה המדברת משדרת על גל של פטריוטיזם אלטרואיסטי, שיש בו נכונות, ללא תנאי להקרבה עצמית, הנוגדת את יצר הקיום האינדיווידואלי של כל אחד מחבריה. תופעה זו קיימת גם בהמנון בית"ר, אך שם אותה נכונות משתמעת בעקיפין, באמצעות השימוש במיתוס ההקרבה של מסדה, יודפת וביתר. בהמנון של שטרן נכונות ההקרבה העצמית היא ישירה ובוטה: "לֹא גֻּיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים / כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ." כל אחד ואחד מחברי המקהלה הוא טרומפלדור פוטנציאלי, שנכון לבצע, בניסוחו של דורקהיים: "התאבדות אלטרואיסטית", פטריוטית (Durkheim 1951). כל אחד מאותה מקהלה נשבע להיות "קרבן פטריוטי המעניק לאומה את המתנה היקרה ביותר שברשותו" ובכך הוא מקווה להפוך את החברה שלמענה יקריב את חייו לבעלת חוב נצחית (זרובבל 2004: 62) לנכונות ההקרבה של חברי המקהלה. וכקרבן פטריוטי עתידי הם הופכים מאנשים פרטיים לסמל לאומי עתידי מחייב (Mauss 1967). למעשה, רואים עצמם חברי המקהלה כמקהלת מתים ששפכו כבר את דמם למען ארצם ("אִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים, / יִקְבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט") ולכן נמעניהם החיים הנם כבר "בעלי חוב" בעל כרחם ולפיכך גם חייבי גיוס ("בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים").

ההמנון של שטרן רואה לפניו דִמעות אמהות "שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים" ו"דַּם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים" שהוא המֶלֶט המדביק את גופות הנופלים שהופכים ללבנים מטפוריות, סמליות, לבניין המולדת. הנופלים אינם מאבדים את ייעודם, בחייהם כמו במותם הם מגייסים "אלפי אחרים". המתים והחיים יחדיו מרימים, "בערים, בכפרים" את דגלם, דגל של בני חורין, לא של "עבדים" המגוייסים "בשוט". על דגל זה חרוטות רק שתי מילים: "הגנה וכיבוש". ועל הערכים המסומנים בשתי תיבות אלה, מן הראוי "למות בעד ארצנו", להיות ממשיכיו של הגיבור הגידם מתל-חי. ההמנון אינו מסרטט אופק של חיים: של "טוב לחיות בעד ארצנו", המסר שלו מקברי, הוא מגייס את החיילים האלמונים תוך הבטחת מוות ודאי אך הרואי. זהו המנון שניתן לחוש בו יותר משמץ של ערגת מוות רומנטית, תָּנָטִית, בניסוחו של פרויד. המגוייסים החדשים יהיו אף הם חיילים אלמונים, שחקנים על לוח שחמט מיתי, ב"מגרש המשחקים" של "האם הגדולה", שהיא "אֵם כָּל חַי הַצּוֹפָה חֲצַרְמָוֶת" (אלתרמן 1972: "שיר שמחת-עינים", עמ' 170), הנזקקת לנושאי פלוס אנונימיים כדי להפרותה לטובת חידוש החיים, ולפיכך היא בולעת וסופגת אותם כדי ליצור ממותם את המשך החיים. חיילים אלמונים אלה יחזרו מאוחר יותר, לאחר מותם, כנושאי "מַגַּשׁ הַּכֶסֶף" (אלתרמן תש"י: 367-366), "כִּפְרָחִים אֲדֻּמִּים", כ"מַחְלֶקֶת הָהָר הָאִלֶּמֶת" (גורי 1949: 78). חיילים אלמונים אלה מוצאים את מותם "ברחובות, בבתים". הם נקברים באלמוניותם בחיקה של "המולדת", האם הגדולה, כדי לחיותה ולבנותה מחדש. אחרי מותם יבואו "אלפי אחרים", לקיים תהליך אין סופי של הילולת מוות למען תחייה לאומית עתידית. זהו לא רק תהליך המוכתב על ידי גורל אכזר, אלא גם על ידי תהליך מיתי, א-היסטורי ועל זמני.

פועלת כאן כמו במרבית המנוני צה"ל, הפורמליים והבלתי פורמליים, חוקיותו של הזמן המעגלי שהוא אין-סופי, מיתי, קדוש. נוימרקט, בעקבות אליאדה מירצ'ה (Mircea 1959), מתאר שני זמנים מנוגדים באופיים: זמן החולין, הקונקרטי, זמנם של חיי השגרה שבהם כל פרט שומר על חייו מכל משמר; והזמן הקדוש, המיתי, שמפסיק את שגרת זמן החולין תוך שהוא מעמיד את היחיד מול עצמו ומול מערכת שתובעת סיכון חיים. זמן זה חל רק בתקופות "עיקריות", שתובעות מכל פרט עשיית מעשים מכריעים מסכני חיים. הפרט, השומר את חייו מכל משמר בזמן החולין, מוכן להפקירם ולהשליכם מנגד בשעה שהוא עובר לספֵירה של הזמן הקדוש, בו מתרחשת "הילולת הוויתור העצמי" (נוימרקט תשכ"ח). השלכת החיים מנגד היא תסמונת של הדחקה וחזרה אל טקסי הקרבה עצמית אב-טיפוסיים. מדובר בחזרה אל ריטואל קמאי שמבצע הפרט כשהוא משליך עצמו לחיים מיתיים, שנתגלו לראשונה בעבר הקדום לאבות הארכיטיפיים, יצירי המיתוס. אדם המשליך את נפשו מנגד בהווייתו של "הזמן המיתי" פועל ברמה אב-טיפוסית, ארכיטיפית.

 לדעת יונג, המובא על ידי נוימרקט, התנהגות ארכיטיפית זו היא דיאלקטית מעיקרה: פורענויות גדולות, כגון מלחמות, הן התפרצויות או התפרקויות קוסמיות, שמזמן לזמן חייבות לשים קץ ליקום, כדי לאפשר את התחדשותו. כשם שהמוות וההתחדשות הם שותפים בדרמה הדיאלקטית הגדולה, כך גם הקזת הדמים היא הכרחית כדי לחדש את הפוריות. כך ניתן להבין את השלכת החיים האב-טיפוסית במיתוס האם הגדולה, אלת הפוריות והמוות. ההפקרה העצמית, טוען נוימרקט, היא הסתבכותו של האדם כפרט עם האב-טיפוס של האם הגדולה בהקשר פולחני. במסגרת זו עומד הבן-המאהב, נושא הפאלוס, מול האלה-האם הגדולה הנוראה בטקס חניכה פאלי, כשהוא מקריב עצמו לתאבונה ונבלע בתוך רחמה שאינו יודע שובעה. לה אין עניין בזהותו של המקריב עצמו, מבחינתה הוא אלמוני, והעיקר שיהא נושא פאלוס ויחזור אל רחמה הגדול, שיהיה עלם נצחי בעל כושר הפריה. מדובר ב"תהליך מקודש, יוצר חיים, בהילולה פאלית אין סופית". חייל המקריב את חייו אינו בן חורין, אלא כלי על לוח השחמט המיתי. משמע, טוען נוימרקט, ש"החייל חי את העולם החיצוני במונחים של דימויים וסמלים אב-טיפוסיים יותר מאשר במונחים אובייקטיביים."

קשה שלא לראות כיצד שני ההמנונים שנידונו, ובעיקר המקהלה המדברת של החיילים האלמוניים, מזרזים את נמעניהם להשתלב באותה הילולה פאלית, מיתית זו. הם מאיצים בנמעניהם ובעצמם, במישרין ו/או בעקיפין, לוותר על החיים ולהשליכם מנגד, בחיקה של האם הגדולה – המולדת ("וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים") כחלק מ"גּוֹרָל אַכְזָרִי", שמניח "רִבְבוֹת מִכְשׁוֹלִים עַל דַּרְכֵּנוּ" ואין אויבים, מרגלים ובתי אסורים שיוכלו "לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ." הכול מתוכנן כדי לאפשר את הלידה מחדש של העם העברי-יהודי. "הילולה" זו היא חלק מ"רוח התקופה" והיא גם המצע והמעטפת של טקסטים רבים נוספים שניתן לראות כדוגמתם אצל אלתרמן גורי ורבים אחרים, מעבר לחילוקי הדעות האידיאולוגיים והפוליטיים של שנות ה-30 וה-40, הילולה שכנגדה יוצאת שירת המדינה, בראשותם של עמיחי, פגיס, רביקוביץ, לוין ואחרים. באווירה זו, אם כי בווליום נמוך יותר משתלב גם המנון הפלמ"ח של זרובבל גלעד.

המנון הפלמ"ח (מילים: זרובבל גלעד; לחן: דוד זהבי, 1942)

מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר / אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח / פזמון: לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ, / תָּמִיד אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח. // מִמְּטוּלָה עַד הַנֶּגֶב,/ מִן הַיָּם עַד הַמִּדְבָּר – / כָּל בָּחוּר וְטוֹב – לַנֶּשֶׁק / כָּל בָּחוּר עַל הַמִּשְׁמָר! //נָתִיב לַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם,/ שְׁבִיל לַפֶּרֶא בֵּין הָרִים,/ מוּל אוֹיֵב דַּרְכֵּנוּ יַעַל,/ בֵּין נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים. // רִאשׁוֹנִים תָּמִיד אֲנַחְנוּ, / לְאוֹר הַיּוֹם וּבַמַּחְשָׁךְ / פזמון: לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ, / תָּמִיד אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח. (זמרו: שירון העשור לחיילי צה"ל, הוצאת מטכ"ל / קצין חינוך ראשי, ענף הווי ובידור, תל-אביב, עמ' 6).

בגרסה מאוחרת יותר שינה גלעד את סופו של הבית השני, לטובת שוויון מגדרי: "כל בחור וטוב – לנשק / בחורה על המשמר." תיקון מאוחר זה מבליט את מאפיניו הג'נדריים של ההמנון הצבאי והצבאי למחצה. כל ההמנונים, אלו שנוצרו קודם למדינה ואלה שלאחריה מאופיינים בנקודת מבט גברית. ואם קיימת התייחסות למקומה של האישה, הרי כמו בהמנונו של שטרן, היא מתפקדת כקרבן אמהי: "בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים."

כמו בהמנון האצ"ל, כך גם בהמנון הפלמ"ח, הקול הדובר הוא קולה של המקהלה המדברת בגוף ראשון רבים. מאידך, זרובבל גלעד מתחבר לז'בוטינסקי כשכמוהו הוא פוטר את מצוקות ההווה בשלוש מילים בלבד בשורת הפתיחה: "מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר". בדומה למנהיג בית"ר מדובר בוויתור על הרחבה והעמקה בסערה ההיסטורית, שאותה מרחיב, עד מאוד, שטרן בהמנונו. ועם זאת בשלושת הטקסטים נקודת המוצא היא, כמובן, אימי הזמן העכשוי. עם זאת מן הראוי לציין, שהמשלב הלשוני של גלעד הוא המתון מבין השלושה. הוא מוותר על לשון ה-over statement של שני קודמיו: על "גוב רקבון ועפר" (ז'בוטינסקי) ועל "אימה וצלמוות" (שטרן) ומסתפק ב"יהום הסער". לשונו אמנם גבוהה אך אינה מתלהמת.

כמו כן כדאי להצביע על הבדל נוסף המייחד את המנון הפלמ"ח מקודמיו. ז'בוטינסקי משתית את הנרטיב של ההמנון על תשתית אגדית, גזעית, משיחית. שטרן על מצע של מעשיית פלא רומנסית. בתמונת העולם של שניהם אין זכר לרישומי נוף ארצישראלי מוכר. ואילו גלעד מסרטט בהמנון מפה גאוגרפית מוכרת, בת הזמן: ארץ ישראל בגבולותיה המנדטוריות ממערב לירדן (ממטולה עד הנגב, / מן הים עד המדבר"). את הגבולות האלה הוא מסרטט תוך דיאלוג עם גבולות הארץ כפי שהם משתקפים בשני טקסטים קודמים: עם גבולות הארץ התנ"כיים כפי שהם מתנסחים ב-יהושע א 4, תוך התאמה למציאות ההיסטורית: "מֵהַמִּדְבָּר [...] וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם" – ועם שירו של ז'בוטינסקי "שמאל הירדן", שפזמונו החוזר הוא: "שתי גדות לירדן / זו שלנו, זו גם כן", שנכתב בתרפ"א, 1921, אחת עשרה שנים קודם להמנון בית"ר שלו. גלעד מוותר על נהר פרת, על החרמון ועל ארץ החיתים שבספר יהושע, ובעיקר על הגדה המזרחית של הירדן, תוך פולמוס מובלע עם שירו, ההמנוני של ז'בוטינסקי "שמאל הירדן". גבולות ארץ ישראל הפלמ"חית נוטשים את האוטופיה המקראית שאומצה על ידי התנועה הרווזניסטית, לטובת גבולות ראליים, ברי השגה. סביר להניח שקווי מתאר גיאוגרפיים אלה קיבלו את אשורם של המוסדות העליונים של ההגנה וקשה להניח שגלעד שירטט את הגבולות האלה על דעת עצמו.

מעבר להיבט הפוליטי המשולב בהמנון זה כדאי לשים לב לאספקטים הרטוריים, שתפקידם לגייס את הנמען המשתמע אל שורות הפלמ"ח. אם המנוני בית"ר והאצ"ל/לח"י מפעילים רטוריקה משיחית, אגדית או רומנסית שיש בה יותר משמץ של ערגה תנטית, מיתית, הרי שהמנון הפלמ"ח שולח את המאזין לא אל דוד, כמו בהמנון בית"ר, אלא דווקא אל שאול, המלך הראשון, תוך רמיזה אינטר-טקסטואלית עקיפה ("כל בחור וטוב – לנשק") ל-שמואל א' ט 2, המתאר את שאול בן קיש: "וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם." הבחירה בבחור הטוב – שאול, היא כבר בהסכמה עם ברדיצ'בסקי וטשרניחובסקי (הראשון במסותיו, השני בבלדות שאול שלו) שהעדיפו במוצהר את איש האלפים – שאול על גיבור הרבבות – דוד.

העדפתו המובלעת של שאול על פני דוד יש בה, אולי, שוב פולמוס מסותר עם המנונו המשיחי של ז'בוטינסקי. כל "בחור וטוב" הוא ממשיכו של שאול (לא של דוד) שהלך בסך הכול לחפש אתונות, ולדאבונו מצא את המלוכה והפך למושיעם של בני בנימין שישבו ביבש גלעד (שמואל א יא). איש הפלמ"ח אינו ממשיכו של דוד האוזורפטור תאב המלוכה, אלא של שאול שברח ממנה, אך בצו השעה התייצב לנשק, כמסופר שם פסוקים 7-4. מגויסי הפלמ"ח בחלקם הגדול באו, בדומה לשאול, "מן השדה", מן ההתיישבות העובדת ופלוגות הפלמ"ח התבססו לקיומן על ההתיישבות הזו.

מעבר לדיאלוג עם עלילת שאול המקראית, שהוא בעל פונקציה מגייסת עקיפה, יש לשני הטורים "כל בחור וטוב – לנשק / כל בחור על המשמר!" גם פונקציה מגייסת ישירה: אין מדובר בבקשת גיוס, אלא בצו גיוס, המסתיים בסימן קריאה! בתקופה הטרום צהלית, קודם לחוק גיוס החובה, רק התנדבותו של הפרט היא המאפשרת את קיומם של הארגונים הלוחמים, ומבחינה זו הפלמ"ח לא היה יוצא דופן. קיומו היה בנוי כולו על התנדבות שהיתה מבוססת כמובן גם על לחץ חברתי "מתון". עם זאת יש לשים לב שתפקידו של הפלמ"ח על פי שתי שורות אלה הוא הגנתי ולא התקפי. האופי ההגנתי הזה נותן אותותיו גם בשמו הפורמלי של צה"ל המאוחר: "צבא ההגנה לישראל". המנון בית"ר מסתיים ב"למות או לכבוש את ההר"; המנון האצ"ל/לח"י מבקש "ללחום ולכבוש עדי עד", ללא הגבלת זמן ומרחב; המנון הפלמ"ח מסתפק בכך שכל בחור המתגייס לנשק יעמוד "על המשמר". האוייב נמצא מאחורי הקלעים כשהוא נוכח-נעלם. הדוברים ממוקדים בייחודם שלהם ולא בו. זהותו של איש הפלמ"ח אינה מותנית ביחסיו עם האוייב אלא במסכת יחסיו עם החבורה הפלמ"חאית, עם הרֵעים. כמו כן מודגשת תכונת הראשוניות, הנכונות להתמסר לשירות המפרך, למעשה החלוצי, לנכונות למלא כל פקודה ללא תנאי, אבל המוות שהוא דומיננטי בשירי בית"ר-אצ"ל-לח"י, מקומו נפקד. ברור שהעמידה על המשמר, עם הנשק ביד עלולה להסתיים בהקרבת החיים, ומבחינה זו גם המנון הפלמ"ח מציב את נמעניו על לוח השחמט המיתי שדובר בו לעיל. אך ערגת המוות התנטית של שני המנוני בית"ר ובעיקר של האצ"ל רחוקה ממנו.

זאת ועוד, פרט לסימון גבולות הארץ שנזכרו לעיל, מוותר גלעד, שלא כמו ז'בוטינסקי, על איזכורם של שמות מקומות ספציפיים. ההתייחסות היא למרחב הארצישראלי כולו. אבל אף כי שמות מגייסים ספציפיים אין בהמנון זה, הוא אינו מוותר על איפיונו של המקום הארצישראלי בכללותו כמקום מגייס. המרחב הארצישראלי הוא מקום נישא של "ניקרות" ו"צורים" – של נוף קשוח, מחוספס, גברי, המקנה לחברי המקהלה המדברת ולמתגייסים אל שורותיה, על דרך המטונימיה, את מאפייני הפרא שלה. הנוף הוא בעל סממנים של גבהים מסוכנים ("צורים") ותהומות מסוכנות לא פחות ("נקרות") והוא מקרין על המתגייסים לשורותיו. אין עמקים שלוים ורגועים המתרווחים בחיקו של זמן חולין. ההתמודדות עם מרכיבי נוף כאלה מצריכה אנשים שהם עצמם צורים ונקרות, מחוספסים, עזי נפש, סיירים מעולים, שידעו למצוא את דרכם מתוך הֶכֵּרוּת אינטימית של כל שביל ונקיק בארץ הקשוחה הזאת.

כאן, כמובן, מתחבר ההמנון אל הגיבור הפלמח"י האולטימטיבי, הסייר, המוליך את יחידתו במסעות של תנועות הנוער החלוציות והפלמ"ח, מסעות שהפכו למיתוס מכונן, בעיקר לכיוון מצדה (מסדה). אך יודגש: המקומות הקדושים של ארץ ישראל, כמו גם קדושת הארץ בכלל, אינה חלק מן המקום הישראלי, מן הנוף ומן התודעה של המנון זה. מאידך, על אף שאין כאן מקומות קדושים, הזמן הארצישראלי והיהודי, שבין מלחמת העולם השנייה למלחמת תש"ח, סוער ונוהם ("מסביב יהום הסער"). לפיכך הוא משדר מאפיינים של זמן קדוש, מיתי תובעני, שדורש מכל פרט נכונות להקרבה עצמית מוחלטת בחיקה של "המולדת". אין זה זמן קדוש, דתי, אלא זמן מיתי, אוניברסלי, זמנה של "האם הגדולה", שהוזכר לעיל. המטפוריקה שנוקט בה גלעד מחזקת תובענות זו. היא קושרת את המועמד לגיוס אל הנשר בשמיים, מלך העופות ואל הפרא (חמור בר) החופשי, שפועלם אינו אידיאולוגי או תאולוגי אלא ביולוגי, אינסטינקטיבי, קיומי. בכך נותנת מטפוריקה זו ביטוי לתחושה של רוח חופשית, גאה, של עם הנלחם קיומית על עצמאותו כשאלה קיומית ולאו דווקא היסטורית. הזיקה היא לנשר בשמיים (כשעוד היו נשרים בארץ ישראל), למלך העופות הארצי ולא לכתרו של המלך דוד המשיחי, כפי שמצאנו בהמנון בית"ר. בין כך ובין כך, המנון הפלמ"ח, הוא המנון שמשרת  ומבטא את רוח הפלמ"ח ואת רוחו של היישוב העברי האתאיסטי, לאחר מלחמת העולם השנייה וערב הקמת המדינה בתש"ח.

לפנינו 3 המנונים בעלי רקע היסטורי משותף, שכל אחד מהם מפעיל רטוריקה מגייסת שונה, תוך התפלמסות מובלעת ברובד של הסבטקסט, זה עם זה ועם המקורות המכוננים של העם היהודי. ההמנונים הבאים כבר נכתבו לאחר קום המדינה ושלא כמו שלושת ההמנונים שדובר בהם, שנכתבו על ידי אנשים מבפנים, רובם נכתבו על ידי משוררים ומלחינים מבחוץ. זאת ועוד, שלושת ההמנונים האלה אינם מייצגים יחידות צבאיות לא רק משום שצה"ל הפורמלי עדיין איננו קיים, אלא מפני שמדובר ב"יחידות" מעֵין צבאיות שטופחו על ידי תנועות אידיאולוגיות וחבריהן היו מתנדבים (חַיָּלִים אַלְמוֹנִים [...] בְּלִי מַדִּים) ולא חיילים עם מדים מגוייסים לשרות חובה בתוקף חוק המדינה.

*

לאהוד,

מאמצי הבילוש שלי אחר מחבריו של "המנון הנח"ל נמשכים. אשמח אם מי מקוראיך יוכל להאיר את עיניי לגבי מחבריו של ההמנון שבאתרי צה"ל הוא מיוחס פעם אחת לאורלנד וזעירא (ולדעת אליהו הכהן הייחוס הזה בטעות יסודו) ובשני אתרים אחרים הוא "יתום", ללא שמות המחברים. להלן הטקסט:

ראו אותם באים מזרח ומערב,/ פניהם כפני ילדים עדיין / ראו אותם אחי דרוכים במארב / עזים כלוחמים חדי העין / ראו אותם אחי, דרוכים במארב / על ירק הגבעות יומם וליל.  //  פזמון: כי חטיבת הנח"ל, הנח"ל כאן / ליבה קשוב, כוחה איתן / הנח"ל כאן, הנח"ל כאן / ואנו עם הנח"ל לעולם. // הלילה בצפון מכיר את פסיעתם / וצעדם מכיר כל גיא, כל פרח / השחר העולה יאיר תהילתם / חדוות הניצחון, עמל הפרך / השחר העולה יאיר תהילתם, / תמיד בראש זקוף, יצאו לדרך. // פזמון: כי חטיבת הנח"ל, הנח"ל כאן //  ראו אותם באים מכל המקומות / בקור החורף, ובחומו של קיץ / בעת שלום ובימי מלחמות / אתם אחי, הייתם לי לבית / בעת שלום ובימי מלחמות / הנח"ל שוב מוכן, כי זה החיל. // פזמון: כי חטיבת הנח"ל, הנח"ל כאן.

* * *

אורי הייטנר

1. רק 8 הערות

1. איני אוהב קפה. אבל הבחילה שקיבלתי למראה שיא גינס של בניית דיוקנו של פרס מאלפי ספלי קפה, נובעת מסיבה אחרת לגמרי – סלידתי מפולחן האישיות לפרס. זה לא מתאים לחברה דמוקרטית. זה לא מתאים לתרבות הישראלית. זה לא מתאים למסורת היהודית. מבחיל.

2. אני יכול להבין את ההחלטה של אוסטריה לפנות את כוחותיה מן הגולן. איזו סיבה יש להם לסכן את חיי חייליהם במלחמה לא להם? מה שחשוב הוא שאנו נפיק את הלקח. כל מי שמאמין בכוחות בינלאומיים שישמרו על השלום, כאיזושהי ערובה לביטחון, חייב להתפכח.

3. החיילות המתערטלות נענשו ב-21 ימי מלבוש.

4. מאמר הנאצה של גדעון לוי ב"הארץ" נגד בן גוריון ("היום היו שולחים אותו להאג" 27.5.13), מוצדק לחלוטין מנקודת מבטו של גדעון לוי. הוא לעולם לא יסלח לבן גוריון על האסון הנורא שהמיט עלינו – הקמת מדינת ישראל.

5. ארדואן דורש את התנצלות ישראל על הדיכוי האלים של המהומות בתורכיה.

6. החלה ההרשמה למשט הישראלי לאיסטנבול.

7.  אסד בראיון לטלוויזיה של חיזבאללה: "העם הסורי לוחץ לפתוח חזית בגולן." מה שהכי מצחיק בדבריו של אסד, הוא צמד המילים... "העם הסורי". יש לו הומור, לקצב מדמשק.

8. זכות השיבה – האדם המאושר בעולם, בעקבות חזרתו של העבריין אריה דרעי לראשות ש"ס, הוא אהוד אולמרט.

2. עלבון לאינטליגנציה

בתגובה למאמרי ב"ישראל היום" – "חופש אקדמי בערבון מוגבל", או בכותרת המקורית שלי "מי ראוי להיות ארכיטקט?", נמסר מבצלאל:

"כפי שמקובל בכל העולם, בוועדות הקבלה באקדמיות לאמנות ולעיצוב בכלל ובמחלקות ללימודי ארכיטקטורה בפרט, נשאלות שאלות הנוגעות לאקטואליה, ליכולת עיבוד ולניתוח של תנאי חייהם של המועמדים. המועמדות נשאלו שאלות שהיו מופנות באותה מידה לכל מועמד אחר, ומטרתן לבחון יכולת לנתח שאלות חברתיות, פוליטיות ואסתטיות הנוגעות למרקם אדריכלי ואורבני. לצורך העניין, גם מועמד מגבעתיים נשאל לנושא יחסי העיר תל אביב למקום מגוריו.

במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל לומדים בהצלחה 25 תלמידם שמקום מגוריהם הוא בהתנחלויות ומדובר בשישה אחוזים – מעט יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית. עובדה זו היא הוכחה ברורה כי לטענות לגבי אפלייה על רקע פוליטי אין שחר.

התלונות המופנות כלפי בצלאל אינן מבוססות על עובדות ונתונים, אלא רק על תלונה של שתי מועמדות שלא התקבלו מתוך 270 מועמדים שהגיעו לשלב זה, ואנו רואים במעשה זה בחזקת 'הפוסל במומו פוסל'. בצלאל רואה בטענות המובאות נגדה ניסיון בוטה ואף מסוכן לפגוע בחופש האקדמי, שמקורו במניעים פוליטיים-דמגוגיים."

המסר המשמעותי בתגובה הזו, הוא העובדה שהמוסד מודה שאכן, התלמידות נשאלו בוועדת הקבלה שאלות פוליטיות בוטות, כפי שציינתי במאמרי. התירוצים המיתממים, שנועדו לטהר את השרץ ולכבס את הכתם, הם עלבון לאינטליגנציה. 

שכונת גילה הקיימת 42 שנה ומתגוררים בה 40,000 ירושלמים, היא חלק אינטגרלי של העיר. אין שום שאלה מקצועית או אסתטית בשאלה המוזרה האם גילה היא חלק מירושלים, אלא הצבת אג'נדה רדיקאלית בפני המועמד. ההשוואה של שאלה כזו לשאלה על יחסי העיר תל אביב לגבעתיים, מגוחכת. השאלה הזו דומה יותר לשאלה מקצועית ארכיטקטונית למועמד ערבי, כמו "האם בלי נאמנות יש אזרחות?" – מן הראוי היה, שהתגובה הציבורית על השאלה לתושבת גילה, תהיה זה לסערה שלבטח הייתה מעוררת, בצדק, שאלה קנטרנית כזו כלפי המועמד הערבי.

הוא הדין בנוגע לשאלה של תושבת רקפת בנוגע לוועדות הקבלה. ידוע שגורמים רדיקאליים מנהלים ג'יהאד נגד ההתיישבות היהודית בגליל ובנגב, המתמקד בוועדות הקבלה, תוך ניצול ציני של בורות הציבור בנדון. ולכן, ברור מה המגמה העומדת מאחורי השאלה ה"מקצועית" הזו.

מעניין איזו סערה הייתה מעוררת שאלה פוליטית בוטה מסוג זה, אילו הופנתה בוועדת קבלה של יישוב למועמד להתקבל אליו. ולכן, המשפט היחיד בתגובה עליה אני חותם הוא "הפוסל במומו פוסל".

ובאשר לאחוזי המתנחלים בחוג לארכיטקטורה בבצלאל – אני מקווה מאוד שהסיבה לכך היא שלא כולם נשאלו שאלות פוליטיות פרובוקטיביות ובוטות כמו אותן שתי מועמדות. ואם הם נשאלו, אני מקווה שהעובדה שהתקבלו אנה נובעת מכך שהתקרנפו והשיבו את התשובות ה"נכונות", אלא שהם התקבלו למרות תשובתם הכנה.

עצם הצגת השאלות הללו, פוגעת בחופש האקדמי ובזכויות האזרח, ומן הראוי שהמדינה תתערב כדי למנוע זאת. אם לא תעשה זאת באמצעות משרד החינוך, יתכן שהיא תאלץ לעשות זאת באמצעות בג"ץ.

אני שמח שהייתי בין אלה שהעלו את הסוגיה על סדר היום הציבורי. למרות תגובת המוסד, אני מניח שתחת קרני השמש והביקורת הציבורית, יהיה לו קשה יותר להמשיך בדרכו. אני מקווה מאוד, שמועמדים שישָאלו שאלות כאלו יסרבו להשיב עליהן ויהיו מספיק אמיצים לדווח על כך לתקשורת – לא רק אחרי שיקבלו תשובה שלילית.

* * *

עוז אלמוג

להוציא את יונה יהב לפנסיה

העיניים הציבוריות מופנות לאיראן ולסוריה, אבל הבעייה הגדולה של ישראל טמונה כאן, בתוך הבית. זו המחלה השקטה של פער הדורות, שמתפשטת בגוף הישראלי ומערערת אותו. בראש המערכות בישראל יושבים אנשי האתמול, שאין להם מושג ירוק מה צעירים חושבים וכיצד הם רוצים לנהל את חייהם.

אחת ההמחשות למחלה הזו, ובעיקר להכחשה שלה, היא הפער התהומי בין חיפה לתל אביב. תל אביב היא עיר צעירה, תוססת ודינמית, שמתחרה בגאון עם הערים המובילות בעולם. חיפה, לעומת זאת, היא כרך בורגני גווע שזוהרו בעברו. היא נראית פחות או יותר כמו ראש העיר שלה: נחמדה, משכילה, אבל כבדה, מרובעת וחסרת חיים. חיפה מזכירה לי את בית גיל הזהב. פרחים בכיכרות, ואנשים שיושבים בכיסאות נוח ובוהים בים הרחוק. הרצאה פה, קונצרט שם ורוב הזמן שעמום מדכא. חיפה היא העיר האירופאית ביותר בישראל, אבל כמו אירופה היא מתנוונת. ביבשת הלבנה זה קורה בגלל פריון נמוך ואילו בחיפה הצעירים פשוט נוטשים למרכז.

יונה יהב התנמנם מספיק זמן על כיסא ראש העיר והגיע הזמן לעודד אותו לחזור למיטה לשלאף שטונדה ארוך של פנסיה. החיפאים הוותיקים צריכים להחליט האם הם רוצים לחיות בבית אבות או שהם מעדיפים את הילדים והנכדים לצידם. אם הם בוחרים באפשרות השנייה, הם חייבים להפסיק למחזר את יונה יהב ולבחור הפעם במועמד/ת עם ראש צעיר וחזון חיפאי רענן.

* * *

כה לחי לגולן שמאי!

אשמח לראותכם בערב חגיגי לכבודו של חברנו הסופר

שמאי גולן

בהגיעו לגבורות

ולהופעת ספרו החדש, "ואם אתה מוכרח ליצור"

הערב יתקיים אי"ה ביום שלישי

י"ג  תמוז תשע"ג – 11.6.2013, בשעה 18.00

במוזיאון בית ראובן

רח' ביאליק 14, תל-אביב

ברוכים הבאים!

שמחה סיאני, יוזמת ומנחה

בתוכנית:

18.00-18.30 –  התכנסות וכיבוד

פתיחה – הסופרת שמחה סיאני

דברי ברכה – המשורר הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים בישראל

ד"ר משה גרנות – "ואם אתה מוכרח לאהוב"

ד"ר ארנה גולן – להיות אשתו של סופר

פרופ' הלל  ברזל – שמאי, אהוב וידיד נפש

הסופר  שמאי גולן – חתן הערב

תודות – מר גדעון זלינגר – מנהל בית ראובן

אתנחתא מוסיקלית: תלמידי המגמה למוסיקה בבית הספר התיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין: בר  גוטפריד – גיטרה קלאסית, תכלת לוין – זמרת

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק עשרים וחמישה

מירב: "אתה דפוק בצפצפה שלך – "

שנים חלפו. פעם קראתי באחד ממדורי החברה על נישואיה של אורנה שגיב לינאי, בנו של עורך-הדין התל-אביבי העשיר הידוע בנכלוליו אפריים ארזים, ופעם על כך שגילו את גופתה המתפוררת של פרופ' עליזה אורלובסקי בעליית-גג ישנה בבית ערבי נטוש שהחלו לשפצו בעין-כרם. (בדיוק כך גילו לא רחוק משם את שרידי הסטודנט לרפואה לוי נויפלד, שתעלומת היעלמו העסיקה את העתונות שנים אחדות, ושמועות נוראות קישרו אותו למקרי רצח. התברר שהרעיל את עצמו. ילדים ששיחקו מצאו את השלד שלו מקופל בישיבה מזרחית ולצידו קטע עיתון ישן מיום היעלמו). במיקרה של עליזה דובר על רצח, גולגלתה רוצצה, והיתה גם סברה שקדם לכך ניסיון לאונס. בעיתון נדפסה תמונה מוזרה שלה כשהיא חובשת ברט עם צ'ופצ'יק ומביטה ישר למצלמה מעל למשקפי-שמש שבמורד אפה, ומתחת לשמה הכיתוב: "תעלומת רצח של פרופסורית ירושלמית חובבת כדורגל." מה שמראה שהתערבות של ארצות-הברית עלולה לפעמים גם להיות קטלנית.

יום אחד ראיתי בחנות הספרים באוניברסיטת תל-אביב ספר שירים שלה "מטפחות האור", שמשפחות אורלובסקי וארזים הוציאו מהעיזבון תחת שם ההוצאה "ארז-אור". דיפדפתי. לא משהו מיוחד, לבד מהעובדה שנכלל שם גם שיר שלי שכניראה העתיקה למזכרת, (נשים אחדות, שאת פניהן כבר לא זכרתי כשפגשתי בהן במרוצת השנים, טענו שבידיהן שירים שהקדשתי להן בנעורינו בירושלים, זכרו את המכתב שקיבלתי מעגנון וגם את השיר שנדפס במוסף הספרותי של "הארץ" כשהייתי בן תשע-עשרה. יום אחד גם ראיתי באותה חנות ספר שירים "מאחורי הפרגוד" של המשוררת הדתייה לבנה זעזוע, זה שם משפחתה מלפני הנישואין של הנופשת מקריית-ענבים).

אלה היו החוטים האחרונים שקשרו, או יותר נכון – ניתקו אותי מזכר השלוש – האם ובתה שאותן ידעתי בקן החמים של נעוריי, וסבתא תרזה שהרביצה לי צביטה בזין.

מיעטתי לעלות לירושלים. לא אהבתי את העיר ששינתה פניה כמעט כליל לאחר יוני 1967, "מקאמרית לקאקאפונית," כדברי עליזה. גם את קברו של חנניה בהר המנוחות, אשר למראשותיו פגשתי את עליזה בפעם האחרונה, וגם את קברה הטרי (לגווייתה המיובשת) לא פקדתי.

נעשיתי אדם אמיד ובודד. נרתע מנשים. וכפי שחברי הטוב חנניה אמר באחד מנסיונותיו להתגבר על אהבתו הנואשת לנמרודה: "איך אפשר להעריץ בני-אדם שצובעות ציפורניים, שיער, גבות ושפתיים?" לעיתים התפתיתי לסיבוב לילי בחוף הצוק ובחוף תל ברוך, מגורה למראה הזונות העומדות בצידי הכביש ומסתובבות במגרשי החנייה באחוריים מגולים, בגרבי רשת והררי שדיים. הפחד מקוקסינלים ומאיידס, ממחלות עור ומגרדת אלרגית, גם החשש שיצלמו אותי (בווידאו זערורי), כל אלה מנעו ממני להשלים עסקה, אבל הייתי מגורה מעצם המשא-ומתן.

לא פעם הרטבתי ברגע שפתחתי חלון במכונית והתקרב אליי זוג שדיים צח, לרוב תוצרת חוץ. אחת ירקה עליי. אחרות קיללו. "יוביטפיומאט! קיבינימאט!" המקום רחש פעילות. עשרות מכוניות. נהגים בודדים. מעגלים, מעגלים. עיר ללא הפסקה. סצינה מסרט של פליני.

לילה אחד לא התאפקתי, זאת אומרת התאפקתי לא לשפוך מוקדמת (התרכזתי בכתבי גרוסמן, יזהר והופמן) בגלל בלונדינית בעלת אחוריים ענקיים וחזה משתפך שנעשו אותו רגע למטרת חיי. אבל בטרם התקרבתי אליה באורות מעומעמים נכנסה היא למכוניתה המוארת, חיטטה בטואליטה, שתתה מים מינראליים מבקבוק, אחר כך יצאה ובמירווח שבין מכוניתה למכונית הסמוכה הפשילה בטבעיות גמורה תחתוני חוט שחורים שהיו כמעט בלתי-ניראים וכרעה להשתין. עשיתי סיבוב ושניים בנסיעה איטית והיא עדיין כורעת בגרבי רשת ואחוריה הלבנים הגדולים מטריפים אותי, ליבי הלם בפראות והסתלקתי רטוב.

*

לפני שבועות אחדים ישבתי כדרכי על ספסל בבריכת תל-אביב, מתחמם בשמש הסתווית אחרי השחייה, והנה קלטה עיני דמות של נערה שישבה לא רחוק ממני, אפה מגובנן מעט, לא נאה, ולעיניה קצרות-הרואי אותו מבט מצועף, מסתיר-מעמקים וחתום – כפי שהיה מבט הבתולים של אורנה שגיא שגרם לי להתאהב בה ולהאמין שלא ידעה גבר לפניי. כך גם שערה הג'ינג'י, הגולש – אך גופה היה ארכני-משהו, גרום, כשל סבתא עליזה אורלובסקי.

והכל אצלה טבעי. שום צבע. ציפורניים ציפורניים. לנשק. לקחת בפה.

למצוץ.

טוב. אני אולי קצת לא-נורמאלי. עבד לזכרונות. טווה דמיונות שווא. כשאני שומע ברדיו את נעימת השיר האנגלי העתיק גרין סליווס – מצטמרר בי עורי בהנאה עצובה ומרגשת וכל תקופת ירושלים של נעוריי עולה בי במין שלוות-שקט של לילות חורף במיטבחה החמים של עליזה או בחדר הגדול, שם היינו יושבים בכורסאות הרכות ולומדים, לעיתים יחד ולעיתים כל אחד שקוע בקריאת החומר שלו. והרדיו מנגן, או אולי היה זה מתקליט שקנתה, בביצועו של אלפרד דלר. וגם את כרמינה בוראנה שמעתי אצלה לראשונה.

כך ניכדתי לרגע את הג'ינג'ית הרזונת בביקיני הקצרצר, ממש סיב אופטי – לסבתה כביכול המתה, עליזה, בזכות צבע שיער, אף גבנוני ומבט בוהה ואינטלקטואלי, שעבר בזכרוני מדור לדור של נשים. שטויות. והנה בא וישב על ידה בחור שזוף, קצת מבוגר ממנה. מירב, קלטתי את שמה משיחתם, סיפרה לו איך בילתה על חוף הכינרת באוהל, עם חבר, דווקא קוסי מאוד, מגניב, אבל חזרה לבדה באוטובוס מפני שהנהיגה שלו לא מצאה חן בעיניה.

 "יא אללה, השתגעת?" אמר הבחורון השזוף, שהיה יכול להיות בן שלי, "אפשר לחשוב, כאילו, שאם תתנהגי כך, תישארי לבד כל החיים שלך! אני לא הייתי נותן לאחת כמוכי ללכת לבד ב'אגד' למה מי שרואה אותך בגודל טבעי תיכף מתעלק עלייך – "

 "מה אתה ירוד? אתה מבואס ממך? אתה דפוק לגמרי בצפצפה שלך – " ענתה מירב, "סבתא שלי נרצחה במשוגע אחד מארהב! [הדגישה, ה"א בפתח, בי"ת דגושה] – אז מה, שאני, כאילו, לא יצא מהבית? אתה מבין, חבובי? עכשיו לך תבדוק את עצמך – "

סבתא שלה! לא, זה לא ייתכן. זה רק המקצוע הקודם שלי, התקווה הספרותית, שטוותה מיד קשרי-קשרים. שיער, גבנון-אף, מבט-עיניים, גוף ארכני וסבתא רצוחה –

אבל, הנה שמעתי גם את שם-המשפחה! אני לא יודע מדוע השתמש בו אותו בחור – איבדתי לרגע את רצף ההקשבה. זה היה השם של אותו עורך-דין ידוע, כוחני, ארזים, אשר עם בנו התחתנה אורנה שגיא לפני שנים רבות.

זו היא, אפוא!

מה – זו היא! מיהי? הרי עד לפני רגעים אחדים כלל לא ידעתי על קיומה!

קרעי שיחה צפו באוויר המלוח. שמיעתי כבר אינה מה שהיתה. בייחוד אחרי שחייה. "בפולין!" ענתה לו, "רק יצאנו ממאידאנק, צפופים באוטובוס תחת בתחת... וההורמונים עובדים שם שעות נוספות, בגלות... היה מה-זה טיול! ויש לך חדר במלון, סטוץ לא נורמאלי! אפילו הפלומבות שלנו סוף-סוף נהנו... יס מאמי, נפתחתי בפולין... כל הכבוד לשר החינוך! ג'נקוייה בארדזו! [תודה רבה!] אחלה שר! המוח של אינשטיין... ולמטה מלא שרמוטות, שיכורים, הציעו לבנות שלנו זלוטים בטוטה..." צילצל צחוקה, "מצא חן בעיניהם להתענג על קוס עברי..."

אחר-כך: "...ומה תשי כשתהיי גדולה?"

 "...יעשה מה שאימא שלי יושה."

 "מה אימא שלך עושה?"

 "יושה דיאטה חביבי. היתה כמו חוט דנטאלי עכשיו יש לה חזה של פרה!... ס-תם... אולי אני ימלצר יחפה, ירקוד בסופרישמן על הים והמברשת-לשולחנות תקוע-ה לי במכנסיים מאחור... ס-תם... עבדתי עליך..."

כאשר הסתלק הבחור המשכתי להתבונן בה מבלי שתרגיש. היא הרכיבה עתה משקפי-שמש אופטיות, לא, זה לא היה אותו מבט. משקפי השתיים ההן, אימהותיה, היו מעין חתיכות-קרח שקופות כמעט, מצועפות אד קל, וזו – כמסתתרת משמש חזקה, ותו לא.

בכל זאת לא שכחתי אותה. המשכתי לבוא יום-יום לבריכה מתוך תקווה לפגוש אותה, אפילו מרחוק. לעיתים קרובות ראיתי אותה. היא היתה שובבה! – בהיכנסה היתה חולפת מהר מאחורי הזקנות היושבות על הספסל כשהיא צובטת אותן בעכוזיהן והן קופצות זו אחר זו כקלידים בפסנתר מיכני וצועקות: "אי!" – "אי!" – "אי!" –

בדקתי גם במדריך הטלפונים. אכן, שמה של אורנה נמצא, בתל-אביב, תחת שם המשפחה של עורך הדין ארזים. מוזר שלא פגשתי אותה במשך כל השנים. כשהיתה הנערה הרזונת עם טבעת הכסף על בוהן רגלה נכנסת לשחות בבריכה, נכנסתי גם אני, מתוך איזו תקווה קלושה שכך נהיה קרובים יותר. וכשהיתה דמותה הג'ינג'ית, הערומה-כמעט, חולפת במים הקרירים, השקופים, והמלוחים-קמעה, הייתי נזכר באמבטיה האחת והיחידה שבה טבלתי יחד עם אימה, שהיתה אז צעירה ממנה כיום, באותו לילה אחרון שבו גורשתי מביתן החמים, בירושלים החורפית.

יום אחד, כאשר שחיתי מולה וראשי במים, הבחנתי שהחלק העליון של בגד-הים שלה צנח, וניראות היטב פיטמותיה הכהות. נסערתי כולי. שחינו באותו מסלול זה מול זו ובמיפגש השלישי או הרביעי אזרתי אומץ ונגעתי כמו במקרה בפיטמה הקרובה אליי שהיתה זקורה כלפי מטה כדובדבן קטן. מיד היתה לי פליטת זרע והתערסלתי בשחייה כשוגל את המים. מירב לא הגיבה אבל במיפגש הבא הבחנתי שהעלתה שוב את חזייתה על שדיה.

האם עשתה זאת בכוונה, כדי לפתות? להכשיל אותי?

בתולה היא כבר לא.

בלילות הייתי חולם עליה. התאהבתי? אולי. אם ישבה במקום כלשהו על הספסל הארוך המקביל לשפת הבריכה, השתדלתי לשבת קרוב אליה. כך גם החלה היכרותנו. היא ביקשה ממני חלק מעיתון "הארץ" שהבאתי איתי לקרוא, בשמש, בין שחייה ראשונה, זו של רבע שעה, לבין השנייה, זו של שלושת רבעי השעה ויותר. ככל שדמי הכניסה לבריכה מתייקרים, כן אני שוחה זמן רב יותר, ושומר על עלות נמוכה לדקת-שחייה גם בתנאי אינפלציה דוהרת. בשעתו שחיתי בלירות – והגעתי עד לשעה וחצי במים. אחר-כך חזרתי לחשב מההתחלה, בשקלים, ואני קרב ושוחה לשיא הקודם.

ולא שחסר לי כסף.

בעקבות שאילת "הארץ" החלה שיחתנו. דברים של כלום. מזג-האוויר ומצב המים בבריכה. כבר מתחילה הרגשתי צורך להציג את עצמי בשמי – כדי לרכוש את אמונה, ואולי גם להיווכח אם דובר אי-פעם בביתה עליי. אם הוזהרה. לא. היא הודתה בפניי שמעולם לא שמעה את שמי. אינה מתעניינת כלל בספרות העברית. המעט שניסתה – מחוץ לקריאת-החובה בבית-הספר – שיעמם אותה עד מוות. הכתבים האלה, גוזבר או ברנצ'וק או קרנקין – כל אחד מהם משהו דפוק בצפצפה שלו, לא?

לא התווכחתי. מוקסם הייתי מעצם השיחה שלה איתי. "עם סבתא שלי היית מוצא אחלה שפה משותפת," אמרה מירב, "כי היא לימדה ספרות באוניברסיטה לפני שהיא נהרגה במשוגע אחד מארהב – "

העזתי להציע לה הסעה במכוניתי. היא פסעה איתי יחפה אל החניון. "מה זה?" – שאלתי. ככה היא נוהגת ללכת. ואכן שמתי לב, עוד בבריכה, כי כפות-רגליה אינן החלק הכי נקי בגופה. מלאות חריצים שחורים, חרף השחייה. צריך לקרצף ולשפשף אותה היטב באבן-ספוג. הורדתי אותה סמוך לביתה. היא גרה עדיין אצל הוריה אך עמדה לקנות דירה לעצמה והדבר כבר היה מתבצע אלמלא נתגלעו פתאם קשיים כלכליים אצל אביה, בגלל המצב.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מר בן עזר הנכבד, לאחר שסיימתי את קריאת הטיוטה של "מסעותיי עם נשים" שהואלת לשלוח לי – ברצוני לבשר לך כי הרומאן אינו יכול להיכלל בפליאדה של הספרות העברית – וזאת מאחר שכנראה כל מה שמעניין את חיימקה שפינוזה, גיבורך ה"בדוּי", הוא לתקוע לנערות צעירות בתחת כדי שלא לפגום בבתולים שלהן!

בכבוד רב,

פרופ' יוסי אלון

ראש החוג לספרות עברית

הפקולטה למדעי הרוח

אוניברסיטת בת-שלמה רבתי

* עקב הצטברות חומר רב מאוד יש כותבים שדבריהם טרם פורסמו או נבלעו בים החומר המגיע אלינו והם מתבקשים לחזור ולשלוח את דבריהם אלינו.

* * *

אהוד בן עזר: רשימת הספרים

לשבוע הספר

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

43. "מסעותיי עם נשים" (רומאן. ספרי מקור. 2013).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

חמש הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי והזכויות. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב, כולל ספרוני ספריית תרמיל המופלאה בעריכת ישראל הר – נמצאים באתרי הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב שרידים להם בחנויות לספרים יד שנייה.

* ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן שרכשה את המלאי והזכויות.

* ספרי הוצאת שרברק נמצאים כיום בהוצאת דני ספרים שרכשה את המלאי והזכויות.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,500 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל