גיליון מס' 846

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' בתמוז תשע"ג 10 ביוני 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קָפֶה טוּרְקִי רוֹתֵחַ. // מרדכי קידר: האומנם – "אביב טורקי"? [ציטוט] // רון וייס משיב ושואל. // הצעה לרכישת הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית". // מנשה שאול: שובו של השועל הזקן. [ציטוט]. // יעקב אחימאיר: הערה קצרה בעקבות מסע לבלארוס.// אורי הייטנר: צרור הערות. // אייל ציפר: על פלשתינאים ופלסטינים. // משה גרנות: חידה, ונחת, על ספר שיריה של שושנה אידל "קונצ'רטו לטבע". // תקוה וינשטוק: העירייה והתושבים מקימים גינה. // אלי מייזליש: נעמן  כהן בין ה'אלטלנה' ל'מרמרה'. // אודי מנור: תגובה למתי דוד. // 9 שירים ל"חדשות בן עזר" מאת אילן בושם. // דניה עמיחי מיכלין: אסי דיין בבית ביאליק. // יוסי שדה: מתי זה אונס – אז ועכשיו. // יבין כ"ץ: פתרון רגרסיבי. // נעמן כהן: על החיים בהמנון הלח"י ועל גבולות א"י בהמנון הפלמ"ח. // איליה בר-זאב: אֲנִי רוֹצָה – אנליס מארי ("אנה") פרנק. // אורי נוי: ישראל יכולה לסמוך לביטחונה רק על צה"ל, רק על עצמנו. // משה כהן: הנדון: "שלום חבר"  // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", פרק עשרים ושישה, העבירה כף-יד על גרונה בתנועה של שחיטה. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: רשימת הספרים לשבוע הספר.

* * *

יוסי גמזו

קָפֶה טוּרְקִי רוֹתֵחַ

בְּפּוֹלִיטִיקַת-חוּץ לֹא יָרֹק הוּא

הַלֻּלְיָן הַטּוּרְקִי אֶרְדּוּאָן

וְלָכֵן הוּא קוֹפֵץ לְמָרוֹקוֹ

קְפִיצַת סַאלְטָה, שֶבָּהּ מְמֹעָן

כָּל מִרְצוֹ לְעֶבְרוֹ שֶל הַיַּעַד

בּוֹ סוֹפְסוֹף הוּא יֻכַּר בֵּין כֻּלָם

כְּפֶּרְסוֹנָה רָאשִית וְקוֹבַעַת

בְּאַרְצוֹת הָאִיסְלָאם בָּעוֹלָם.

וְאִם אֵין יֻמְרוֹת אֵלּוּ רַק פְרָאזָה

שֶבְּרֶגֶל גַּסָּה רְמַסְתָּן

הָרֵאַלְיָה –  יִקְפֹּץ גַּם לְעַזָּה

לְבִקּוּר בִּמְדִינַת חָמַאסְטָאן

בָּהּ יִלְמַד אִיסְמָעִיל אִיש הָאנִיָּה

מִידִידוֹ הַטּוּרְקִי אֲשֶר קָם

לְעֶזְרוֹ, אֵיךְ נִתָּן לְהָנִיעַ

מַהֲלָךְ יַחְ"צָנִי מְתֻחְכָּם

בּוֹ יֻסַּר מֵחָמָאס אוֹתוֹ כֶּתֶם

שֶל אִרְגּוּן טֵרוֹרִיסְטִי מֻחְרָם

בְּשִטָּה שֶשָּנִים בָּהּ נוֹקֶטֶת

מִכְבַּסְתּוֹ שֶל מוֹרֵהוּ הָרָם

הוּא אָדוֹן אֶרְדּוּאָן הַיּוֹדֵעַ

לְטַהֵר מְרַצְּחִים וּשְרָצִים

כְּמוֹ בְּ"מַרְמָרָה" בָּהּ בִּרְיוֹנֶיהָ

הִתְחַזּוּ בְּאֵין-סְפוֹר תֵּרוּצִים

וְאָדוֹן אֶרְדּוּאָן הִבְטִיחָנוּ

שֶהֵם רַק "פְּעִילִים שֶל שָלוֹם"

אַך אַנְשֵי הַשַּיֶּטֶת שֶלָּנוּ

הֻכְרְחוּ בָּם בְּעֹז לַהֲלֹם.

אַךְ בְּעוֹד בְּפּוֹלִיטִיקַת-חוּץ שָם

אֵין זָרִיז מֵאָדוֹן אֶרְדּוּאָן

שֶלִּקְפֹּץ לְמָרוֹקוֹ לָחוּץ שָם

וּבַלּוּ"ז שֶלּוֹ כְּבָר מְתֻכְנָן

בִּקּוּרוֹ הָעַזָּתִי שֶבּוֹ הוּא

יִתְגַּלֶּה לִמְדִינוֹת הָאִיסְלָאם

כְּמַנְהִיג שֶמַּמָּש אֵין כָּמוֹהוּ

בְּיִצּוּג עִנְיָנָן בָּעוֹלָם –

מִסְתַּבֵּר שֶאֶצְלוֹ שָם, בַּבַּיִת,

יֵש פּוֹלִיטִיקַת-פְּנִים לֹא צְפוּיָה

הַפּוֹרֶצֶת כְּגֶשֶם בַּקַּיִץ

אַחַר שְנוֹת דִּיקְטָטוּרָה כְּפוּיָה

וְעֶשְׂרוֹת אַלְפֵי אִיש מַפְגִּינִים כְּבָר

בַּכִּכָּר אֲשֶר שְמָהּ הוּא "טַקְסִים"

מוּל שְכוּנַת "בֶּשִיקְטָש", כִּי שָנִים כְּבָר

קַלְגַּסָּיו אֶת הַחֹפֶש רוֹמְסִים

וְטֵרוֹר אֶרְדּוּאָנִי טוֹרֵחַ

לְכַבּוֹת אֶת הָאֵש הַזֹּאת חִיש

בְּזִרְמֵי גָּאז מַדְמִיעַ שֶרֵיחַ

עָרִיצוּת בּוֹ עוֹלֶה וּמַבְאִיש

וְחוּצוֹת אִיסְטַמְבּוּל שוֹצְפֵי מֶרִי

וְאִיזְמִיר וְגַם אַנְקָרָה כָּךְ

וְהוֹלְכִים הַטּוּרְקִים שָם בְּקֶרִי

עִם שִלְטוֹן אֶרְדּוּאָן שֶשָּכַח

שֶלִּפְנֵי שֶקּוֹפְצִים לְמָרוֹקוֹ

וּלְעַזָּה בִּכְדֵי לְהַצִּיג

לִמְדִינוֹת אֲחֵרוֹת מֶה עָמֹק הוּא

מַאֲגַר-חָכְמָתוֹ שֶל מַנְהִיג

יֵש כְּבָר צֹרֶךְ לִשְלֹחַ לוֹ שַיִט

כְּמוֹ שֶל "מַרְמָרָה", כָּךְ שֶיֻּסַּר

מֵאַרְצוֹ אוֹתוֹ סֶגֶר מִבַּיִת

שֶכּוֹפֶה מִשְטָרוֹ שֶאָסַר

אֶת עַמּוֹ הָאֻמְלָל בִּנְחֻשְתַּיִם

וּלְחַיְּבוֹ בְּפִצּוּי, בְּלִי עַצְלוּת,

עַל שֶיֶּלֶד מַפְגִּין אִבֵּד עַיִן

וְעַל שֶפַע פְּצוּעִים – הִתְנַצְּלוּת

כְּאוֹתָהּ הִתְנַצְּלוּת שֶהֻכְרַחְנוּ

לְהַגִּיש לוֹ כְּשֶאוּ"ם כְּבָר מִזְּמַן

כְּבָר חָקַר וְקָבַע שֶאֲנְחְנוּ

הַצּוֹדְקִים וְלֹא הוּא, אֶרְדּוּאָן.

בְּקִצּוּר, כְּשֶשַּחְצָן זֶה שוֹטֵחַ

טִפְּשוּתוֹ בְּפַרְהֶסְיָה כְּלָלִית

הַקָּפֶה הַטּוּרְקִי הָרוֹתֵחַ

כְּבָר שׂוֹרֵף אֶת לְשוֹן הַשַּלִּיט...

* * *

מרדכי קידר

 האומנם – "אביב טורקי"?

מזה שבוע שטורקיה סוערת. עשרות אלפי מפגינים פרצו לרחובות של קרוב ל-100 ערים ברחבי המדינה במחאה קולנית בוטה נגד ראש הממשלה, רג'פ טייפ ארדואן. כמה אנשים נהרגו, כ-1500 נפצעו וכ-2000 נעצרו. המחאות שעלו מהרחובות של טורקיה הזכירו לצופים את ההפגנות ההמוניות של ינואר 2011 בתוניס, שהביאו לבריחת נשיאה זיין אלעאבדין בן עלי, ובכיכר אלתחריר בקהיר שבעקבותיהן הודח חוסני מובארכּ, כמו גם את ההפגנות שהחלו את מה שכונה אז "אביב ערבי" בלוב, בתימן, בבחריין ובסוריה. לכן השאלה העולה מאליה היא אם הגיע גם תורה של החברה בטורקיה להיפטר מראש הממשלה ארדואן ואולי גם לסלק מהשלטון את "מפלגת הצדק והפיתוח" הדתית, השולטת במדינה מאז 2002 מבלי שתזדקק לקואליציה עם מפלגות אחרות.

ככל הנראה לא נשקפת סכנה מידית לשלטון ארדואן ומפלגתו, וזאת בשל כמה סיבות:

הסיבה הראשונה והעיקרית היא שאחרי ככלות הכול טורקיה היא מדינה דמוקרטית, גם אם הדמוקרטיה שלה אינה מושלמת, ובמדינה דמוקרטית ראש ממשלה מוחלף באמצעות בחירות, לא הפגנות. פרט למיעוט הכורדי, העם הטורקי על כל מגזריו רואה במדינה את מדינתו, והמערכת השלטונית נחשבת לגיטימית, למרות שיש ביקורת רבה על אופן תפקודה. העם אינו מעוניין בחיסול גורף של המערכת השלטונית, אלא בשיפור תפקודה ובתיקון הכיוון שאליה היא חותרת להביא את החברה בטורקיה. הסיסמאות הנשמעות בהפגנות מביעות את זעם המפגינים כלפי התנהגותו של ארדואן וכלפי אישיותו הנמצאת במוקד ההפגנות. באחד השלטים שהתנוססו בהן מצויר ארדואן מול היטלר, שניהם מצדיעים במועל יד, וכדי להסיר ספקות, גם נכתב: ארדואן = היטלר.

הסיבה השנייה היא קיומו של רצון אמיתי מצד השלטון להוריד את הלהבות. לכן במרבית ימי ההפגנות ובמרבית המקומות לא נראו שוטרים בקרבת המפגינים, במטרה להקטין עד למינימום את החיכוך בינם לבין נושאי תפקיד רשמי וכן את הסיכוי שאנשים ייפגעו. ואומנם, עד עתה דווח על מיספר הרוגים קטן יחסית – מאות פצועים ועל כאלף עצורים – בהשוואה למצרים או למדינות ערביות שבהן פגע "האביב הערבי".

הסיבה השלישית לכך שיש לשער כי ארדואן יישאר בשלטון היא שהוא יכול, אם רק ירצה, להוציא לרחובות הפגנות מיליונים של טורקים התומכים בו ובאופן תפקודו. תומכיו ומתנגדיו יודעים היטב שבמהלך 11 השנים האחרונות הוא הוביל את טורקיה למעמד של מעצמה כלכלית, ודאי מול אירופה שסטרה על פניו כשסירבה לצרף אותו ואת טורקיה לאיחוד האירופי. הוא, האיסלאמיסט, נפגע מאוד מן הסירוב, שכן הסיבה האמיתית לאי-קבלת טורקיה לאיחוד היא שמדובר במדינה איסלאמית, ואירופה אינה מעוניינת לצרף אליה 80 מיליון מוסלמים. מאז תחילת המשבר הכלכלי ב-2008, מחייך ארדואן מול אירופה, כל הדרך לבנק. אילו היתה טורקיה חברה באיחוד, היה עליה לתמוך בין היתר גם ביוון, ואין דבר שהטורקים מעוניינים בו פחות.

רק לשם ההשוואה: בטורקיה התמ"ג לנפש הוא כ-14,000 דולר לשנה, ואילו במצרים הוא כ-6000 – פחות ממחצית. הפערים במצרים הרבה יותר גדולים מבטורקיה, ובעוד שבמצרים יש מיליוני אנשים החיים על 2 דולר ליום, בטורקיה ההצלחה הכלכלית חילחלה היטב אל שכבות אוכלוסייה רבות. אומנם גם בטורקיה יש כיסי עוני, אבל שלא כמו במצרים, אין מדובר במסה קריטית ובחומרה המספיקות להוציא לרחובות מיליונים שהרעב והעוני הוא המניע שלהם להפגין נגד השלטון.

האדום הלאומי מול הירוק האיסלאמי

ההפגנות נגד ארדואן נובעות מתחושה שיש אצל מתנגדיו שהוא עבר את גבול המקובל גם בטורקיה במספר עניינים:

העניין הראשון הוא התרבותי. טורקיה היא זירת מאבק בין המסורת האיסלאמית ובין מורשתו הלאומית-חילונית של מוצטפא כמאל "אתאטורק" ("אבי הטורקים") שיסד את טורקיה המודרנית לאחר תבוסת האימפריה העותומנית במלחמת העולם הראשונה. מאז שעלה לשלטון בשלהי 1923, הוא כפה על המדינה סדר יום חילוני לאומי, עודד שתיית אלכוהול והפך את הראקי למשקה הלאומי למרות שיש בו אלכוהול. הוא ביטל את השריעה האיסלאמית כחוק המחייב במדינה, כפה על הטורקים נישואין וגירושין אזרחיים, החליף את הכתב הערבי בלטיני, סגר מדרסות, פיטר אימאמים, אסר על חבישת התרבוש, עשה כל שביכולתו לגרום לנשים ללכת ברחוב ללא כיסוי ראש, כמו הנשים באירופה, וקידם זכויות פוליטיות ואזרחיות של נשים.

מחליפו – הנשיא איסמט אינני – המשיך בדרכו עד 1950. כך, במשך קרוב ל-30 שנה, עברו אזרחי טורקיה "סדרת חינוך" קשה שנועדה לפשוט מעליהם את האיסלאם ולהלבישם חילוניות מודרנית ליברלית כלפי כל דבר, למעט דת.

במקביל, צמח הבזאר – השוק – כתוצאה מיציבות כלכלית, מאווירה של "העסקים מעל הכול", משווקים באירופה ומתיירים שהגיעו בהמוניהם ליהנות ממזג האוויר הנוח, מהחופים המזמינים ומשירות של "הכול כלול". הצבא, הפרלמנט, הנשיאות ובית המשפט העליון היו כולם מערכת שנועדה "לשמור על החוקה", כלומר על חילוניותה של המדינה.

החינוך מחדש פעל היטב בערים, שכן בהן היתה לשלטון נוכחות יעילה, וזרועותיו יכלו לפקח על יישום החוקים והכללים האנטי-איסלאמיים. בערים התפתחה אליטה תרבותית חילונית שכללה אנשי תיאטרון, סופרים, משוררים, עיתונאים, פוליטיקאים, עורכי-דין, רופאים ואנשי כלכלה וחשבונאות, עם נוכחות מרשימה של נשים בקרב האליטה המודרנית-"אירופית" זו. כדרכה של כל אליטה בעולם, הדמוגרפיה שלה מתאפיינת בשיעור ילודה נמוך, בעיקר בשל כך שלנשים יש בדרך כלל תוכניות מעבר להיותן רעיות ואימהות.

אלא שבכפרים המגמה החילונית היתה מצומצמת, שכן בהם היתה לשלטון דריסת רגל מעטה ושולית, בעוד שהמסורת היתה ונשארה בהם "שם המשחק". ככל שכפר היה רחוק יותר ממרכז עירוני, כך נותרו תושביו מסורתיים יותר, וכתוצאה מכך שיעור הילודה נשאר גבוה. כך, לאורך 90 השנים, שהם ארבעה דורות, מאז שהחל אתאטורק במהפכה התרבותית, הפכו החילונים למיעוט בטורקיה, והמסורתיים – לרוב. הדבר הגיע לביטוי בפרלמנט, כשבבחירות של 1996 עלתה לשלטון "מפלגת הרווחה" הדתית של נג'מטין ארבקאן. החילונים לא השלימו עם תבוסתם ודרשו מבית המשפט העליון – מעוז החילוניות באותם הימים – להוציא את המפלגה הדתית אל מחוץ לחוק. בית המשפט פסק כך, וארבקאן אולץ להתפטר ב-1997.

שש שנים אחר כך, ב-2003, קיבל תלמידו, ארדואן, את השלטון כשהוא ומפלגתו האיסלאמית "מפלגת הצדק והפיתוח" זכו ברוב בפרלמנט. מרבית המגזרים החילוניים נותרו מחוץ למעגל העשייה הפוליטית, כמעין נקמה של ארדואן וחבריו על עשרות שנים שבהן היו הדתיים דחוקים לשוליים ומדוכאים.

מאז עלייתה לשלטון, הכניסה המפלגה האיסלאמית תמורות למערכת הציבורית הטורקית: הוחזרו בתי הדין האיסלאמיים לדון בענייני גירושין, הותר לנשים מכוסות ראש להיכנס לאוניברסיטאות, ונעשו ניסיונות לאסור על שתיית אלכוהול ועל ביצוע הפלות. הקצונה בצבא הוחלפה בכזו הנאמנה לשלטון האיסלאמי, ושינויים מקבילים חלו בבית המשפט העליון בעקבות משאל עם שאישר זאת.

החוגים החילוניים מתנגדים למהלכים איסלאמיסטים אלה, ובמהלך 11 השנים האחרונות הם מנסים לעצור את התקדמות האיסלאם בחזרה אל המקום שהיה לו לפני תבוסת האימפריה העותומנית. אותם צעירים חסרי מנוח שפרצו לרחובות לפני שבוע נשאו דגלים אדומים, כצבע דגל הלאום הטורקי, לעומת ההפגנות של חסידי האיסלאם נגד המלחמה על עיראק ב-2003 שבהן הם נשאו דגלים ירוקים.

המרמרה – התגרות מיותרת

העניין השני שהוציא את המפגינים לרחובות היה הסממנים הדיקטטוריים, האנטי-דמוקרטיים, שבהתנהגותו של ארדואן: במהלך השנים האחרונות הוא השליך לכלא קרוב ל-100 עיתונאים בשל ביקורת שהם מתחו עליו. ממשלת טורקיה בהנהגתו פיקחה על התכנים שהעלו משתמשי האינטרנט הטורקיים לאתרי התקשורת החברתית ובעיקר פייסבוק וטוויטר. המשטרה רואה לעצמה היתר לדכא הפגנות נגד ארדואן בנחישות וללא כל רגישות, בגז מדמיע, בגז מהול במים ואף בכדורים מכוסים בגומי הגורמים לכאב רב גם אם אינם ממיתים. בהפגנות האחרונות מפגין איבד את עינו כתוצאה מפגיעת קליע מצופה בגומי. הסגנון הבוטה והצעקני של ארדואן מרגיז רבים-רבים מבני טורקיה החשים מושפלים מיהירותו.

ההסכם שהגיע אליו לאחרונה ארדואן עם מנהיג הכורדים, עבדאללה אוצ'לאן, גם הוא הרגיז רבים מאלה הרואים בלאום הטורקי ובזכויותיו את עיקר העיקרים. בעיניהם, הסכם זה הוא כניעה לטרור הכורדי, ומבחינתם כל ויתור שיינתן לכורדים פוגע באופייה הטורקי של המדינה.

גם מדיניות החוץ של ארדואן זוכה ללא מעט ביקורת: מעורבותו בסוריה תרמה לאנדרלמוסיה במדינה זו, וטורקיה הפסידה את שוקי העולם הערבי שסוריה היתה הגשר אליהם. הפליטים הסוריים בטורקיה – כ-200 אלף ואולי אף יותר – מעיקים על התקציב הטורקי, והמתיחות בגבול בין טורקיה וסוריה אינה תורמת לשקט הנחוץ לשגשוג כלכלי. רבים מהטורקים החילוניים רואים בשלילה את הסיוע שמגיש ארדואן למורדים באסד, המזוהים עם אלקאעידה, כמו שהם מתנגדים לאהדתו המופגנת לחמאס בעזה, והם מאשימים אותו ביצירת פרשת המרמרה. הם אינם מסכימים אומנם עם התגובה הישראלית שלדעתם הייתה מוגזמת וחסרת כל היגיון, אבל במקביל יש ביניהם לא מעטים הסבורים כי האירוע החל בפרובוקציה בלתי מוצדקת של ארדואן.

סגנון הדיבור הצעקני של ארדואן, זלזולו במתנגדיו הפוליטיים, הקפדתו על הסממנים הדתיים ומדיניות החוץ האקטיבית שלו כלפי המזרח התיכון עוררו במתנגדיו חשש כי הוא מנסה להחיות את האימפריה העותומנית, ולהפוך לסולטן מודרני. החששות הללו התגברו בשנתיים האחרונות כשהוא החל להעביר סמכויות מראש הממשלה לנשיא, מתוך כוונה להיבחר ב-2014 לנשיא בעל סמכויות שליטה כמו נשיאי ארה"ב, צרפת וברזיל, המשמשים כראשי הרשות המבצעת של מדינותיהם.

הקומוניסטים אשמים

רובע תקסים הוא ליבה של איסטנבול ומעוזה של המדינה הלאומית, המודרנית. במרכזו עומד פארק ע'אזי שבו יש מאות עצים עתיקים, שאתא-טורק אהב להסתובב ביניהם. שיפוץ המקום הכולל הקמת מסגד ועקירת עצים נראה בעיני החילונים כפגיעה איסלאמית בסמליהן של החילוניות והלאומיות הטורקיות. פגיעה זו היתה הניצוץ שהצית את הציבור החילוני ושלח אותו לרחובות להגן בגופו על כיכר תקסים, על סמלי הלאום, התרבות, האומנות, הדמוקרטיה, זכות הדיבור ומתיחת הביקורת.

יש שמועות שבין הנהנים מהשינויים בכיכר תקסים נמצאים גם שני אנשי נדל"ן המקורבים אישית לארדואן. שמועה כזו יוצרת רושם של שלטון רקוב ומושחת, המוסר את סמלי הלאום תמורת חברות עם ראש הממשלה.

ארדואן מאשים זרים בהתססת ההמונים נגדו, וגייס להגנתו את תיאוריית הקונספירציה. "קומוניסטים" הוא קורא להם, ודובריו טוענים כי מחוללי ההפגנות אינם יותר מקומץ אנשי שוליים המשתייכים לשמאל הקיצוני. התקשורת הטורקית ממעיטה לסקר את אירועי השבוע האחרון, כדי לא לתת פרסומת חינם למחוללי ההפגנות וכדי לא לעודד את הציבור להמשיך בהן. ארדואן בעצמו משדר "עסקים כרגיל" ויצא השבוע לסיור במדינות צפון אפריקה. גם לעזה הוא אמור להגיע במהלך החודש, תוך התרסה ברורה כלפי נשיא ארה"ב שניסה להניאו מכך באמצעות מזכיר המדינה שלו ג'ון קרי.

האם תיתכן מדינה מוסלמית דמוקרטית – דעה אחרת

בקרב חוקרי האיסלאם יש מחלוקת האם ניתן לגשר בין דרישות האיסלאם ובין הערכים הדמוקרטיים. האיסלאם הוא חוק אלוהי, בעוד שדמוקרטיה מבוססת על חוקים מעשה ידי פרלמנט. החוק האלוהי קבוע ואילו חוק הפרלמנט משתנה. האיסלאם קובע עונשים כמו קטיעת ידו של הגנב, בעוד שדמוקרטיה מנסה לשקמו. באיסלאם המדינה היא המנגנון העיקרי לכפיית מצוות-הדת (השריעה), בעוד שדמוקרטיה מעדיפה להפריד את הדת מהמדינה. באיסלאם שולט איש הדת בשם אללה (ראה איראן), ואת הדמוקרטיה מנהל נבחר ציבור בשם העם.

למרות זאת, הדוגמה הטורקית הראתה, בעיקר אחרי 2002, כי יש דרך לגשר בין איסלאם ודמוקרטיה, כשההוכחה היתה "מפלגת הצדק והפיתוח" של ארדואן.

ייתכן שמאורעות השבוע האחרון מפריכים גם את הדוגמה הטורקית, כי מאליהן עולות שאלות נוקבות: האם הזעם של החילונים הוא נגד ארדואן אישית או נגד התרבות האיסלאמית שהוא מייצג? ואם ארדואן הוא כזה דמוקרט, מדוע מזהים אותו מתנגדיו עם היטלר והנאצים? ומדוע הוא נזקק לאמצעים כל כך אלימים ולא דמוקרטיים לפיזור הפגנות שדמוקרטיה אמורה לאפשר? ואולי כל הדמוקרטיה שלו היתה רק אמצעי להשתלט על המדינה ולהשליט עליה את האיסלאם, ואם הוא שם בכלא עיתונאים שמתחו עליו ביקורת, האם הוא יאפשר לפוליטיקאים למתוח עליו ביקורת לקראת הבחירות הבאות?

השאלות הללו נובעות מן החשש שבעצם לא ניתן לגשר בין איסלאם ודמוקרטיה, ושגם הדוגמה הטורקית פעלה לזמן מוגבל בלבד.

מה הלאה?

כפי שהדברים נראים עכשיו, ההפגנות אינן מסכנות את המערכת השלטונית בטורקיה, ואינן מזיקות באופן ניכר לתדמיתו של ארדואן. יש גם פרשנים הטוענים שההפגנות אפילו מחזקות את מעמדו בקרב החוגים הדתיים, שכן הם חוששים מפני תחיית החילוניים ושיבתם להנהיג את המדינה. בפגישותיי עם אישים ממפלגת השלטון הדתית בביקורי בטורקיה בקיץ שעבר, הביעו כמה מהם תרעומת רבה על סגנונו הבוטה של ראש ממשלתם, על האימפולסיביות שלו, על יחסו המתנשא אל כל מי שאינו נמצא במעגל הקרוב אליו, ועל הצעקנות שהוא הכניס לחיים הפוליטיים של המדינה. הם גם אינם תומכים ביחסו לישראל. חלק מהם אפילו טענו שהם מתביישים בו, אבל אין להם ברירה אלא לתמוך בו, משום שהוא יודע להלהיב את ההמונים, בעוד שמנהיג אחר עלול להיות חיוור ובלתי אטרקטיבי והתוצאה תהיה שיבת החילונים לשלטון.

על ארדואן יהיה להסיק מסקנות מההפגנות, גם אם הן תיפסקנה. שכן, אם יתמיד בהתנהגותו, הן עלולות להתחדש ואף להתגבר. במצב כזה, תשלם טורקיה מחיר כלכלי גבוה, שכן תיירים מדירים את רגליהם ממדינות סוערות.

סביר להניח שארדואן יהיה בעתיד הקרוב קשוב יותר לאנשי מפלגתו החולקים על סגנון דיבורו ועל השליטה שלו על כל דבר ועניין. ייתכן אף שישחרר חלק מהעיתונאים שהשליך לכלא, אך ספק אם הוא יכול לשנות מן הבסיס את מדיניותו ואת התנהגותו, וודאי שלא את אופיו. במצב שנוצר בעקבות ההפגנות, יקשה עליו להמשיך בשינויי החקיקה שנועדו לחזק את מעמד הנשיאות על חשבון זה של ראשות הממשלה, שכן הציבור מודע היום, יותר מבעבר, לשאיפתו לצבור כוח ואולי גם להפוך לסולטן האימפריה הטורקית הניאו-עותומאנית.

לכן רחובות טורקיה עשויים לראות בעתיד מקרים נוספים של הפגנות, אלימות, פצועים והרוגים, שבכל פעם יעוררו מחדש את התהיות: האם טורקיה היא באמת דמוקרטיה? האם האליטה השלטת יודעת לשמור על זכויותיהם האזרחיות של אלה שאינם חלק ממנה? האם אין במדינה זו דרכים יותר שקטות ומסודרות להשפיע באופן לגיטימי על התנהגות השלטון?

נראה כי יעברו עוד שנים עד שטורקיה תהפוך לחלק בלתי נפרד מהתרבות האירופית, אבל עד אז, עלולה אירופה להפוך לחלק בלתי נפרד מהתרבות האיסלאמית...

* המאמר לקוח מתוך מגזין "מראה" 248 וכן מתפרסם גם ב"מקור ראשון"

* * *

רון וייס משיב ושואל

סופר נידח שלום,

בגיליון מס' 842 כתבתי כי המזרחן הימני –מרדכי קידר, דוחה בשחצנות את הצעת השלום של הליגה הערבית ומציע למדינות ערב להתקשר אלינו כשיהיו מוכנים מכל הבחינות.

בתגובתך הצמודה למכתבי כתבת: "רון וייס, הלוואי שהיה לך אחוז אחד של הכרת המציאות במזרח התיכון מאלה שיש ל'מזרחן הימני' מרדכי קידר..."

להלן תגובתי לתגובתך: הלוואי שהיה לך אחוז אחד של הכרת המציאות במזרח התיכון מאלה שיש לראשי המוסד והשב"כ. ראש המוסד היוצא, מאיר דגן – המליץ לממשלה לקבל את היוזמה הערבית לשלום. להזכירך, הוא מעולם לא היה איש שמאל. לפני שמונה לראש המוסד הוא היה חבר "ליכוד". ראש השב"כ היוצא-יובל דיסקין, הצהיר שאבו מאזן הוא כן פרטנר לשלום, וגם הוא רחוק מלהיות איש שמאל.

יוסי אחימאיר כותב במאמרו: "גורי וקדישאי: צעירים בני 90" (גיליון מס' 842) כדלקמן:

"כעבור 15 שנה, ב-22 ביוני 1948, נרצח באותו מקום ממש אחד מנאשמי רצח ארלוזורוב: אברהם סטבסקי ז"ל... מאש חיילי צה"ל בהיותו על סיפון "אלטלנה"". ברצוני לשאול אותך, יוסי, מי רצח את שלושת חיילי צה"ל בפרשת "אלטלנה", שאחד מהם – פסח וולודינגר בן ה-19, היה שריד אחרון לכל משפחתו שנרצחה בשואה?

* * *

הצעה לרכישת הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית"

לרגל שבוע הספר העברי, מעמידה הוצאת "יחד" למכירה בהוזלה ניכרת את כל 21 כרכי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" שהופיעו עד כה – במחיר 860 ש"ח (המחיר כולל מע"מ ודמי משלוח של הספרים בדואר).

מחבר הסדרה המחקרית-ביקורתית הזו, אשר מתארת את התפתחות הסיפורת העברית בשנות המדינה ומפרשת את יצירותיהם של כמאה סופרים מחמש המשמרות הפעילות בה כיום, הוא יוסף אורן.

המעוניינים להשלים כרכים בודדים מבין ספרי הסדרה יוכלו להשיגם בתקופת המבצע במחיר 50 ש"ח הכרך (כולל מע"מ ודמי-משלוח בדואר).

 נא להפנות את ההזמנות לת.ד. 87 ראשון לציון 75100. 

לפונים לאימייל  yoseforen.bezeqint.net –  יישלח פרוספקט המפרט את ספרי הסדרה.

אהוד: אחד משבחי הסדרה הוא שמחברה יודע להבדיל היטב בין עיקר לטפל, בין חשוב לנידח – ושעל כן שמנו וספרינו אינם נזכרים כלל ב-21 כרכיה, שהרי כידוע אנחנו איננו שייכים לסיפורת העברית.

* * *

מנשה שאול

שובו של השועל הזקן

ברגע האחרון לפני סגירתה של רשימת המועמדים לנשיאות באיראן, הגיש הנשיא לשעבר עלי רפסנג'ני את מועמדותו, בגיבוי המנהיג העליון עלי חמינאי. רפסנג'ני הוא אחד מ-684 מועמדים, ביניהם 30 נשים, שפסלה "ועדת ההגנה על החוקה". כזכור, רפסנג'ני נכשל בניסיונו להיבחר שוב ב-2005 מול מחמוד אחמדינג'אד. רפסנג'ני מוצב על ידי השמרנים הקיצוניים בראש רשימת ראשי-המזימות (פיתנה) בהיותו אחד ממנהיגי הרפורמיסטים. בנו ובתו נעצרו לתקופות ארוכות על היותם ממתנגדי הזרם השמרני.

רפסנג'ני מתקרב לגיל 79, בעוד שהגיל המירבי למועמדות לנשיאות הוא 75. למרות זאת, אושרה מועמדותו. גדולי הפרשנים מנסים להסביר את התעלומה. הדעה המקובלת היא כי בשל תדמיתו של רפסנג'ני כרפורמיסט וקשריו עם המערב ומדינות המפרץ, מעוניין בו חמינאי כנשיא על מנת לחלץ את איראן מן הבדידות הבינלאומית, העויינות הערבית הסונית והסנקציות הכלכליות.

פרשנים ערבייים מכנים אותו "השועל הזקן" ומזכירים את מעשיו השליליים, כגון תרומתו להקמת חיזבאללה, ניצול הבעיה הפלסטינית לצרכי המשטר והכשרת הקרקע לעלייתו של חמינאי לעמדת המנהיג הרוחני העליון (ויליאת אלפקרה), למרות היותו שנוי במחלוקת.

אך מאמציו  של רפסנגני להיבחר שוב לנשיאות נכשלו בשל התנגדותה של ועדת ההגנה על החוקה המורכבת מגדולי הקנאים הקיצוניים המתנגדים לכל רפורמה.

מצרים ידעה מצוקות קשות יותר

לא רק בימים אלה, אלא גם בימי קדם ידעה מצרים עיתים של מצוקה ורעב. בנוסף לשבע השנים הרזות שניבא יוסף בן יעקב לפרעה, גם בראשית המאה ה-12 ידעה מצרים מצוקה קשה ואנשיה רעבו ללחם. מצוקה זו תיעדו היסטוריונים ערביים. בספרו "הצלת האומה" מספר ההיסטוריון אלמקריזי בהרחבה על הרעב ששרר במצרים באותן שנים.

גם ההיסטוריון הנוסע אלבגדאדי מתקופת האימפריה העבאסית שהה במצרים כשנתיים – מ-1200 עד 1202. את רשמיו הוא תיעד בספרו "לקחים שיש ללמוד ממה שרואים על אדמת מצרים", שבו תיאר את מה שראה בשנתיים שבילה במצרים: "העוני, המצוקה והרעב אילצו את האנשים לאכול את בשר מתיהם שנפלו בשל הרעב והחולי."

"מאיפה לכם דיבורים כאלה?"

גדול הפוסקים בעולם המוסלמי הסוני, שייח' יוסוף קרדאווי, קורא לארה"ב להנחית מכה על סוריה. הוא גם הודה לארה"ב על תמיכתה במורדים הסוריים הנלחמים נגד המשטר. בנאום יום הששי במסגד עומר בדוחה בירת קטר אמר:

"תודה לארה"ב על סיועה למורדים במשלוחי נשק שעלותם 60 מיליון דולר ואנו מבקשים עוד." הוא גם הוסיף: "מדוע ארה"ב אינה עושה מה שעשתה בלוב? חובתה להגן על הסורים ולנקוט עמדה למען האל, למען האמת ולמען הטוב. ואם היא חיסלה את קדאפי, עליה לחסל גם אותו (הכוונה לבשאר אסד). מי שמסוגל להכות אותו באש, שיעשה זאת כדי לשחרר את האומה מן המטורף הזה." בסוף דבריו הרגיע את ארה"ב ואת ישראל: "ארה"ב מודאגת מעלייתם של המורדים, שמא הם ינצחו וינסו לפגוע בישראל. מאיפה לכם דיבורים כאלה?"

קדאפי סופר וסדאם הוגה דעות

איך אפשר להלל את מי שיש לגנותו ולתעבו? איך אפשר להעניק תארי גבורה למוגי לב, תארי נדיבות לקמצנים, תארי ידענות לבורים ועמי ארצות, ותארי תבונה לטיפשים ותארי צדיקות לרשעים? כך שואל הסופר המצרי עמאד אלדין אדיב, ועונה:  ככה זה בעולם הערבי: הרמאות והצביעות חוגגים!

אדיב ממשיך למנות את רשימת הסילופים, ומזכיר במיוחד את מלחמת ששת הימים שכונתה "נכּסה", כלומר נסיגה קלילה, בעוד שהמלחמה ההיא היתה אם-התבוסות. גם כיבושה של כוויית על ידי סדאם חוסיין נקרא "כניסה". המתקוממים בסוריה נגד משטר העושק והדיכוי נקראים "מחבלים וטרוריסטים"; לקדאפי הוענק תואר "סופר", סדאם חוסיין כונה פילוסוף והוגה דעות ומפלגת הבעת' – אוצר אסטרטגי.

לא יעלה עלינו שחר חדש, אם לא נשתחרר מתהום הכזב, מתריע אדיב וקובע: עלינו קודם כל לקרוא לילד בשמו.

גייס המיליונים

ח"כ ד"ר אחמד טיבי חזר לאחרונה מאבו דבי ובאמתחתו 8 מיליון יורו, תרומתה של קרן הצמחייה של אבו דבי. התרומה מיועדת להקמתו של מרכז תרבות "ארמון התרבות" בטייבה.

   מנהל הקרן סייף אלסוויידי אמר כי מטרת התרומה היא להעלות את רמת החיים ולמלא את צרכיו של העם הפלסטיני. טיבי מצידו אמר: "זה שש שנים שאנו פועלים להקים את מרכז התרבות בטייבה שישרת את צרכי התרבות והמדע של חברתנו."

מזכיר תנועתו של טיבי, עו"ד אוסמה אלסעדי, אמר כי המבנה המתוכנן כולל תיאטרון מודרני, אולמות, חדרי לימוד וספרייה. אפשר שהוא יהיה הגדול מסוגו במדינה. הקמת המרכז תתחיל בקרוב לאחר קבלת הרשיונות לכך. כאן המקום להזכיר כי לפני מיספר שנים גייס טיבי 6 מיליוני דולרים להקמת איצטדיון בסכנין.

קודם תנו דוגמה

הקטרים העשירים מוציאים הרבה כספים על ועידות וכנסים, ירידים ופסטיבלים. בין השאר מאז 2007 הם מקיימים מדי שנה דיאלוג בין הדתות ומזמינים אליו גם אנשי דת יהודיים. לוועידה השנה הוזמן גם גדול הפוסקים בעולם האיסלאמי הסוני, התיאולוג המצרי היושב בגלות בקטר – אלקרדאווי.

אלא שקרדאווי מחרים את הדיאלוג, משום שהוזמנו אליו גם יהודים. הנימוק שלו לחרם הוא הכיבוש והעוול שנעשה לפלסטינים ב-1948. הקטרים חותרים לדיאלוג, הבנה ודו-קיום בין המוסלמים לבני דתות אחרות. השאלה שיש להקדים ולשאול היא אם דיאלוג, הבנה ודו-קיום בשלום קיימים בין המוסלמים לבין עצמם. האם אפוא לא מוטל על המוסלמים לתת דוגמה לבני הדתות האחרות על ידי כך שיממשו קודם את עקרון הדו-קיום בביתם הם, כמאמר הפתגם הערבי העתיק: "אינך יכול לתת את מה שאין לך?"

עקרבים ארסיים

העיתון "סבק" הכורדי, עיתון "אלביאן" של נסיכויות המפרץ וגם ה"יוטיוב" – מפרסמים קטע וידיאו המראה את חיילי ה"בשמרכהּ" הכורדיים בצפון עיראק כשהם מציגים ארגזים מלאים בעקרבים ארסיים שהועברו משטח סוריה לצפון עיראק, למקום שבו שוהים אלפי פליטים סוריים תחת כיפת השמיים. כמו כן, עצרו ה"בשמארכּה" מיספר לוחמים של המשטר הסורי "אלשביחה" שהעבירו את ארגזי העקרבים מסוריה לקרבת מאהל של פליטים סוריים באיזור "דומיז" הכורדי.

פורסם לראשונה בגיליון 248 של מגזין "מראה"

* * *

יעקב אחימאיר

הערה קצרה בעקבות מסע לבלארוס

פעמיים ביקרתי במדינת בלארוס, לשעבר תחת שלטונה ברית המועצות, זכרה לא לברכה.

הפעם הראשונה היתה לפני כעשרים שנה, ואז ביקרתי בעיר בוברויסק אשר בכפר על ידה, דולהי, נולד אבי ע"ה. ואימי המנוחה, סוניה ע"ה, נולדה במינסק, בירת בלארוס. בוברויסק ריגשה אותי אז מאוד: הרי כמעט לא חלף יום שבו אבא לא הזכיר את העיר. זיכרונות ילדותו קובצו לספר נפלא:"אטלנטידה – או עולם ששקע", זיכרונות שקובצו על ידי אחותי זאבה זבידוב-אחימאיר ואחי יוסי.

לפני ימים אחדים שבתי מבלארוס, בשליחות עיתונאית של מקום עבודתי. לא אתייחס לאופיו של המשטר הרודני של הנשיא לוקשנקו, אלא די אם אזכיר כי בלארוס היא כיום מדינה מנודה על ידי רבות ממדינות העולם, לא על ידי ישראל. רק אצייר תמונה אחת, על הצייר מארק שאגאל, ומורהו לציור של שאגאל, הלוא הוא יהודה [יודל'ה] פן.

מי שיזדמן לבלארוס, וזו איננה מדינה מתויירת, כדאי שיגיע לעיר [לא העיירה!] ויטבסק, שבה שאגאל נולד. שאגאל ו-וויטבסק הם שמות נרדפים כיום. אפשר לבקר בבית האבן המשוחזר של משפחת שאגאל. שם, מספרים על הצייר המפורסם, אבל גם מצנזרים פרטים מקורות חייו. למשל, מומחית אמריקאית מן המוזיאון היהודי בניו יורק, סיפרה כי בשלהי חייה של אשתו בלה, היתה לשאגאל מטפלת, והשניים רקמו קשרים רומנטיים. שאגאל היה אב לבן מחוץ לקשר הנישואין. שמו: דוד. אין הוא נושא את שם המשפחה שאגאל, ולא ידוע היכן הוא מתגורר. טוב, זוהי רכילות על אמן גדול. אבל לא הרחק מבית שאגאל, בעיר וויטבסק, נמצא המוזיאון לאמנות של העיר. איזה מוזיאון! הבניין מרהיב, ובעיקר תוכן אולמותיו: ציורים. וביניהם, גלריה המוקדשת למי שלימד את שאגאל ציור. זה היה ר' יהודה [יודל'ה] פן, ואומרים כי את שיעורי הציור שלו לימד בשפת אידיש. ציוריו של פן מרשימים, בסגנון "אסכולת פאריז". והנה, מה צייר ר' יודל'ה? הוא צייר יהודים חרדים, מזוקנים, והם בעלי מלאכה: הוא צייר את הנפח, את הטייח ואת השען. הוא צייר גם את החייל מצבא הצאר, מזוקן, במדים, אך איני יודע אם זהו חייל יהודי. והתמונה המרשימה, האוצרת בחובה לקח ומחשבה: בעל ואישה, מסובים ליד שולחן הארוחה. לפני האישה פתוח ספר קודש כלשהו, אולי מסכת מן התלמוד, והאישה היא שקוראת באוזני בעלה מן הכתוב. האישה, היא-היא שאומרת "דבר תורה" באוזני בעלה.

וכאן צריך להקשות: האם נגרע משהו בדבקותן במצוות היהדות של אותן דמויות שהנציח הצייר ר' יודל'ה, והן עוסקות במלאכות השונות לפרנסתם? מה נשתנה? האם אותם יהודי וויטבסק היו "פחות" יהודים עקב עיסוקיהם הן בתורה והן במלאכה? ואשר לאישה, הנראית בציור, והיא משמיעה "דבר תורה" באוזני בעלה, היא ולא הוא, הנגרע משהו מכבודה? להיפך! ושאלת השאלות: האם מה שהראה לנו הצייר ר' יודל'ה פן, מורהו של שאגאל, זו מציאות שיכולה להתקיים היום גם בקרב הציבור החרדי, בארץ הקודש, ארץ ישראל? מה קרה לנו? מה קרה "להם"? מה נשתנה, ובעיקר: למה נשתנה? ישיבו לנו הרבנים.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות

* מחר, עשרה ביוני, ימלאו 46 שנים לשחרור הגולן. ההר שהיה למפלצת – בסיס של תוקפנות יום יומית נגד מדינת ישראל, יישוביה, אזרחיה וילדיה, היה למפעל התיישבות מופתי ומצליח, פאר העשיה הציונית.

בביטויי החמיצות בתקשורת, ביום השנה לניצחון הגדול של ישראל, יש משהו חולני.

* בהיותי נער בן 15 קראתי בנשימה עצורה את ספרו של יורם קניוק "חימו מלך ירושלים". הספר מתאר סיפור אהבה בלתי אפשרי בין אחות ששירתה בבית חולים חירום מאולתר, במנזר בירושלים, לבין פצוע מלחמה קשה מאוד, שטרם המלחמה – מלחמת העצמאות, היה "מלך ירושלים", אך ופניו התרסקו כליל בקרבות העיר הנצורה. שנים רבות חלפו מאז, ועדיין אני זוכר את הטלטלה וההתרגשות שעורר בי הספר. היה זה ספרו הראשון של קניוק שקראתי ועד היום הוא האהוב עליי בין ספריו.

הייתי חלוק על עמדותיו הפוליטיות של קניוק ובמאמר שכתבתי אשתקד, יצאתי נגד מאבקו להגדיר עצמו כיהודי חסר דת. אולם אהבתי אותו כסופר; אחד הסופרים הטובים בישראל. אתמול הלך קניוק לעולמו. יהי זכרו ברוך!

[אהוד: גזרתי על עצמי שלא להרחיב בדיבור על יורם קניוק, ואסתפק רק בציטוט הפתגם הערבי: "דַּרַבַּנִי וַבַּכַּא, סַבַּקַנִי וְאִשְׁתַקַע" שפירושו בעברית – היכני ובכה, השיגני ויתלונן].

* בשבוע שעבר העלה יוסי שריד ב"הארץ" סוגייה חשובה – תשלום כחצי מיליון דולאר (מסתבר שהסכום כמעט כפול) לביל קלינטון בעבור הרצאה בישראל, לכבוד הנשיא פרס. בצדק, שריד מחה נגד הבזבוז המושחת, כחלק מפולחן האישיות חסר התקדים לפרס. בצדק הוא יצא נגד קק"ל – המממן העיקרי של האירוע.

חלף שבוע, ויצא המרצע מהשק. על הכוונת של יוסי שריד היתה הקרן הקיימת לישראל. במאמרו השבוע, "אל תתרמו להם", הוא כתב על קק"ל: "עבר זמנה, בטל תפקידה, קיומה מיותר. האדמה שעליה וממנה אנחנו חיים, היא כיום 'אדמת מדינה' – לא עוד 'אדמת לאום' – אלא אם מתכוונים להפלות בתחבולות אזרחים ערבים בלתי רצויים, נוכחים כנפקדים."

לא הבזבוז המושחת בטריפ החגיגות של פרס מטריד את שריד, אלא זוהי הזדמנות בעבורו, לשרת את הגל הפוסט ציוני של ג'יהאד נגד רעיון ההתיישבות היהודית. לא ביו"ש, בגליל ובנגב.

* בשנת 2013 חלה עליה דרמטית, חסרת תקדים, בהתאגדות ועדי עובדים בישראל. זוהי בשורה חשובה ביותר לכל מי שמאמין בערך היהודי העילאי של ערבות הדדית, בסולידריות חברתית, ב"אדם לאדם – אדם", בצדק חברתי. זהו הישג נוסף של המחאה החברתית 2011, שיש נטייה בלתי מוצדקת לזלזל בה.

האויבים הגדול ביותר של רעיון העבודה המאורגנת, הם מי שמנצלים אותו לרעה –  לשחיתות, נפוטיזם, שכר עתק חזירי ושביתות אלימות הפוגעות בציבור הרחב, כמו ועדי חברת החשמל והנמלים. הם מייצגים את היפוכה של הערבות ההדדית – את תרבות הג'ונגל, שבו החזק מנצל את כוחו כדי לחטוף ככל יכולתו. הם בני דמותה של האוליגרכיה הטייקונית. הייתי מכנה את התופעה "סוציאליזם חזירי". אבל... מה הקשר בינם לבין סוציאליזם?

* שר האוצר וראש המפלגה השנייה בגודלה בישראל, האיש החזק ביותר בישראל אחרי ראש הממשלה, יאיר לפיד, הגיע למצעד הגאווה, כדי להביע סולידריות עם הקהילה ההומו-לסבית ותמיכה בתביעותיהם. לפני 5 שנים הם לא יכלו לחלום על כך. והנה, הקהל הגיב בגסות רוח ולא נתן לו לדבר. לזה קוראים שיכרון כוח. לזה קוראים "הישראלי המכוער". מי שייפגע מכך יותר מכול זו הקהילה עצמה, שהאינטרס שלה הוא להתקבל על כל הקשת הציבורית והפוליטית, ולא להיות מזוהה עם צד אחד בתוכו.

* האם פוטין יתגרש גם מאסד?

* * *

אייל ציפר

על פלשתינאים ופלסטינים

שלום אהוד,

רציתי להסב תשומת לבך ולב הקוראים למישמש הלשוני המתעתע הנהוג במקומותינו בין "פלשתינה" ל"פלסטין", בין "פלשתינאים" ל"פלסטינים" ובין "פלשתינים" ל"פלסטינים".

בוקה ומבולקה זו מחלישה את תביעתנו לבעלות על הארץ בין הירדן לים ומפיחה רוח במפרשי שיח הכזב הפלסטיני על היותם אדוני הארץ.

והרי שתי דוגמאות מן הגיליון האחרון:

יוסי אחימאיר, במאמרו "בין קדומים לתל-אביב": "מי כאיציק מלצר המנוח ידע, שלא רק לקדומים, יישובו, לוטשים הפלשתינים עיניהם, אלא גם למסגד חסן-בק הסמוך לבית 'גידי', מקום עבודתו, בלב תל-אביב."

כמובן, צריך להיות "פלסטינים".

ראובן שהם, במאמרו "המנוני בית"ר, אצ"ל, לח"י והפלמ"ח, פרק ממחקר על שירי הזמר ההמנוניים של יחידות צה"ל": "מטפוריקה אוקסימורונית זו מתייחסת למצב ההיסטורי של העם באירופה ובפלסטינה, מצב קוטבי שאותו הוא צובע לא בשחור לבן אלא בשחור ובשחור-על."

כמובן, צריך להיות "פלשתינה".

אומנם, נכון שהתעתיק התקני מאנגלית לעברית של Palestine הוא פלסטינה אולם אנחנו לא נזקקים לתעתיק כי העברית מגשרת על אלפיים שנות היסטוריה והשורש פ.ל.ש קיים כבר בתנ"ך (פלשת, פלשתים) וההיסטוריון היווני הרודוטוס כינה כבר במאה הרביעית לפני הספירה את חבל הארץ שלנו Palestine, על שם הפלשתים שאיכלסו את רצועת החוף. הרומאים הלכו בעקבות הרודוטוס ובניסיונם להכרית זכר ליהודה אחרי מרד בר כוכבא העניקו לחבל הארץ את השם סוריה פלשתינה. העולם הנוצרי מאז ועד תקופתנו מכיר את Palestine כמולדתם של היהודים, וכך גם הבריטים בחרו לכנות בשם זה – פלשתינה (א"י) – את שטח המנדט שנמסר לניהולם. דווקא הערבים היו אלו שבשנות המנדט הראשונות התנגדו בחריפות לשם פלשתינה משום הזיהוי שלו בקרב אומות העולם כמולדת העם היהודי, וכינו את חבל הארץ שלנו 'סוריה הדרומית'. 

אולם לא לעולם חוסן ויותר ויותר בעולם מזהים את Palestine עם פלסטין של בני דודנו.

כעורך, "חדשות בן עזר", כדי שלא נעשה את מלאכתו של האוייב, אני מבקש ממך להסדיר את השימוש במונחים, או למצער, לבקש מן הכותבים להקפיד על האיות שלהלן:

שמה של מולדת היהודים בקרב ארצות המערב והנוצרים משך 2000 שנות הוא "פלשתינה", לא "פלסטינה" ובטח לא "פלסטין".

"פלשתינה (א"י)" היא ארץ ישראל תחת שלטון המנדט, ואזרחיה, יהודים כערבים, "פלשתינאים", לא "פלסטינים" ולא "פלסטינאים".

"פלסטין" – מושא חלומותיהם של ערביי ארץ ישראל המכונים "פלסטינים". לא "פלשתין" ולא "פלשתינים".

כסימוכין לדברי הריני מפנה למאמרו של המזרחן הפרופסור, שמעון שמיר, בגיליון 55, מרץ 2005, של "העין השביעית":  "נוח בשבע שגיאות, איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלשתינאים לפלסטינים ומדוע זה חשוב.

בתודה מראש,

איל ציפר

אהוד: מאמרו החשוב של פרופ' שמעון שמיר צוטט אצלנו במלואו, ותקופת זמן אף ניסינו לערוך את המכתב העיתי תחת כלליו אלה, אבל נתקלנו בתגובות נגד של כותבים שאינם מסכימים שיתקנו אותם! הם מתעקשים, למשל, על פלשתינאים במקום פלסטינים!

* * *

משה גרנות

חידה, ונחת

על ספר שיריה של שושנה אידל

"קונצ'רטו לטבע"

כרמל 2013, 119 עמ'

כשקראתי את ספרה הקודם של שושנה אידל, "אור", הבעתי תמיהה גדולה על כך שהמשוררת חשה התפעלות עצומה מעבודת האל בשמחת תורה בבית הכנסת, למרות שהיא סגורה בעזרת הנשים, וחייבת לעמוד בקצות האצבעות כדי לצפות באור התורה הבוקע מהמקום המוקצה לגברים בלבד (ראו מאמרי "שירה מתרשמת", חדשות בן עזר, גיליון 552, 14.6.2010). לא הטלתי ספק אז, ואינני מטיל ספק גם היום, כי הרגשות הרליגוזיים של המחברת הם כנים, ואפילו אתיאיסיט יכול להבין אותם, ולא להסתייג מהם.

בקובץ שלפנינו, אשר כמו בקודמו, השירים מביעים התפעלות רבה מהבריאה, מעבודת האל, מירושלים, מהטבע, מהנופים בארץ ובחו"ל, מהצבעים הממלאים את העולם, מחילופי העונות, מהמוסיקה, מהאהבה – ובכן גם בקובץ הנוכחי רבות הן השורות המביעות אהבת האל והאדרתו; הרי שלוש דוגמאות:

כמו נקודת עוגב יוביל צליל,

ישיר רק אודות עיני ה',

הדורש אותה תמיד

מראשית עד אחרית               (עמ' 62)

וכל הציורים בידי אמן, בידי עליון

משוועים,

והאר פניך וניוושעה

והאר פניך וניוושעה

והאר פניך וניוושעה,

כמו פ' בתהילים.                   (עמ' 63)

אל מסתתר בשפריר חביון,

עיני כול אליך מוכתר בכתר עליון,

חסידך קרב לתורתך בשעות לאחר מלחמות

ושר את שירך בסעודה שלישית, זכר למלכות דוד.                   (עמ' 102)

ראו גם השירים בפרק "שבת ושירי תפילה" בעמ' 45-35.

משוררות כמו זלדה ז"ל וכמו שושנה אידל תבל"א, המביעות אמונה עמוקה כזאת, והנכנעות ברצון ובשמחה לצווים האמוניים – הן עבורי חידה. יש הגיון מדוע הגברים נוהים אחרי הדת – ליד היראה הגדולה מהכוחות הטמירים האופפים את העולם, והצורך הנפשי העמוק שתהיה קיימת סמכות-על שתשפוט בצדק את האנושות, ושהנפש תוכל לדבוק בה באהבה – הרי שיש גם שכר לגבר שמקיים מצוות ולומד תורה: אפשר להשתמט מגיוס לצבא, מעבודה שמפרנסת את בעליה – במזרח אירופה במשך מאות שנים נהגו הורי הכלה לפרנס את הזוג הצעיר במשך מיספר שנים, והנדוניה היתה משימתם של הורי הכלה, וגם היום בקהילות החרדיות בארץ נשים יולדות, מגדלות ילדים עובדות במשק הבית וגם מפרנסות את האברך הלומד בכולל – הגברים גם יכולים להקדיש את כל חייהם לסוגיות המחדדות את השכל.

אבל מדוע שנשים משכילות ינהו אחרי העולם האבסורדי הזה – חידה בעיניי. מילא פעם כשנשים לא הורשו ללמוד לקרוא, ובוודאי לא מסכת בתלמוד – אבל היום, כשרוב המורים להוראת תנ"ך תושב"ע הן מורות, וכאשר רוב המרצים באוניברסיטה בתחומים אלה הן מרצות – איך זה שהן עדיין דבקות באמונה המפלה אותן באופן כה מבזה? הרי האמונה מצטטת את האל שאמר לאישה: "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך." בעשרת הדברות האישה היא רכוש הגבר שאסור לחמוד אותו –  רכוש  החשוב בערכו פחות מבית. "כי ימכור איש את בתו לאמה – לא תצא כצאת העבדים," כך אמר משה מפי האל – אב מוכר בדין את בתו לעבדות! המלך נדרש לא להרבות לו סוסים, ולא להרבות לו נשים (בסדר הזה!). וטקס המים המרים המאררים שמעבירים את האישה רק משום שבעלה קינא לה (ראו פירוט במסכת סוטה). וחז"ל אף התעלו על המקרא: המלמד בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות, יישרפו דברי תורה, ואל יימסרו לנשים כל גבר מודה לאל שלא עשני נוכרי, שלא עשני עבד, שלא עשני אישה (בסדר הזה!).

יש המבקשים איזון בשיר האקרוסטיכוני שבסוף ספר משלי "אשת חיל", אותו נוהגים לשיר בליל שבת לפני הסעודה, ולא נותנים את הדעת שמדובר בהשתעבדות מרצון של האישה בעבודת פרך ביום ובלילה כדי שבעלה יזכה בכבוד: "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ."

הבאתי כאן רק דוגמיות*) מהגסות וחוסר האנושיות שהדת מגלה כלפי האישה, ורק משום כבודה של המשוררת אינני מביא כאן את הדברים המזוויעים ממש שטופלים על האישה – זאת שכל עומס ה"פרו ורבו" מוטל עליה, שנושאת בסבל ההיריון, בייסורי הלידה, בכאבי ההנקה, בגידול הילדים, אשר במקום לשאתה על כפיים – מועידים מעצבי האמונה, ברוב חסדם, מקום להדום רגליו של בעלה בגן עדן...

ועכשיו, לאחר שהתחשבנתי עם המשוררת בעניין של השקפת עולם, אני מבקש לדון מעט באיכותו של הקובץ – מסתבר שמדובר בנימה ייחודית שכמעט אין למצוא אותה בשירה היום – רוב המשוררים מביעים בשיריהם תלונה, אפשר לומר "מקטרים" על הגורל האכזר, על אלוהים שאיננו משמש להם זרוע מבצעת, על הממשלה שמתעללת באזרחיה, על הבדידות, על החולי, על ייסורי הנפש, על היות האדם בן תמותה, על השכול, על קורבנות המלחמות, על זיהום האוויר, על החברה שאיננה מבינה את נפש הכותב – על מה לא?

אני ממש מתגעגע לשירים "הנאיביים", כהגדרתו של פרידריך שילר, שמתפעלים מהטבע, שמביעים שמחת חיים כמו אלה של שאול טשרניחובסקי המלבב ("נצאה, נגורה שאננים", "באביב ימינו, בחודש האביב", "אגדות האביב", "קסמי יער" ועוד עשרות!)

 הרי יש באמת ממה להתפעל בעולמנו בכלל, ובארצנו הפורחת בפרט – למה אם כן, להשקיע תהומות של רצינות בשירה, מדוע רק התלונה לגיטימית?

בקובץ שלפנינו יש תשובה מרעננת לתמיהתי: השירים מביעים התפעלות והודייה לכל הטוב הסובב את האדם, כפי שציינתי לעיל: התפעלות מהבריאה, מעבודת האל, מירושלים, מהטבע, מהנופים בארץ ובחו"ל, מהצבעים הממלאים את העולם, מחילופי העונות, מהמוסיקה, מהאהבה. הרי מספר שורות אשר ידגימו את האווירה השירית הכללית בקובץ:

בתוך קרן מזהיבת מחלפות האקליפטוס,

במתחם כפרי

זורח לפתע מרחב,

כל עוד תבואות קיץ וחורף לא ישבותו,

ושמש וירח

מוזגים

מגביעים

אל גבע ועמק מרבד,

ותכלת

בדבש

נתיבם המכוכב,

במרחביה

עמ' 11

אדוות נהר טסות על אבן,

מחליקות, מלטפות, רצות, שבות,

עד גאות ושפל בשיפוליו

יוצקות פתית זהב,

....

עוד מעט

הנשמה

נושקת

ריקוד.

עמ' 15

מבחינת הפרוסודיה ניתן לציין כי המשוררת חותרת לעיתים למינימליזם: השיר "בזכות פרח סגול" (עמ' 75) בנוי כולו משורות בנות מילה אחת. תבנית כזאת מצאתי בספר שיריו של רפי וייכרט "רזים" (2008), שם כל הקובץ בנוי בתבנית זאת. בספר שלנו יש עוד מספר שירים מן המין הזה (עמ' 76, 79, 80, 108).

שושנה אידל "חוטאת" לפעמים גם בחריזה, שהיא כמעט אסורה בשירה המודרנית, ואני מודה שאני מתגעגע אליה – ראו בשיר "פוגה" (עמ' 58). היא גם מתכתבת עם שירים מן הקאנון הישראלי כגון השיר "תכלת" המתכתב עם נתן יונתן ("צבעים הם לפעמים געגועים לקשת"), או השיר "שיר כמו לב" (עמ' 100) המתכתב עם שירו של יאיר קלינגר, שבוצע על ידי "סקסטה" ("אני עושה לי שיר כמו לב").

נראה לי שגישה מתרשמת, כמו זאת של שושנה אידל, ממש מתבקשת בהווי הפואטי של היום, ובוודאי גורמת נחת לקורא שאיננו משתגע ממבול התלונות שבשירה המודרנית.

*) פירוט ימצא הקורא בספרי "שיחות עם חוזר בתשובה", הוצאת עם חופשי, 1999, עמ' 60-51

* * *

תקוה וינשטוק

העירייה והתושבים מקימים גינה

תל אביב זכתה בגן חדש מיוחד. הוא משתרע על פני ארבעה רחובות: יהודה הלוי, וילסון ושני רחובות על שמות גאונים: עמרם גאון (המאה התשיעית לספירה. היה ראש ישיבת סורא ומחבר סידור התפילה הראשון) וסעדיה גאון (ראש ישיבות סורא ופומבדיתא, פייטן, בלשן ופילוסוף).

הגן משופע בשבילי הליכה, טפטפות, ריהוט גן ותאורה, פינות ישיבה מוצלות בפרגולות, פינות לילדים, מתקני ספורט ומשחק חדישים, פינות לכלבים, מדשאות ועצים, בעיקר איקליפטוסים, יש בו אמת מים זורמים ואפילו אמפיתיאטרון קטן. הוא נבנה מחומרים אקולוגים וכולל בריכה אקולוגית (בריכה המנקה את עצמה על ידי דגים וצמחים). אבל צרה צרורה. גם הגן הזה, ככל גני העיר כמעט, נעדר מבנה נוחיות. העירייה טוענת שאין בכוחה לתחזק מוסדות כאלה.

הגן מכונה קריית ספר (על שם רחוב בסביבה שהוחל על השטח כולו. קריית ספר במקרא היתה עיר ביהודה, דרומית לחברון, ובימי בית ראשון נקראה דביר), והוא נחשב לפארק אקולוגי קהילתי.  התואר "פארק" אמנם גדול מדי על שבעת הדונמים במקום, אך העירייה מבטיחה שזה שלב ראשון בלבד ועתידים להיות כאן  25 דונמים.

על חשיבות הגן לאזור הוותיק והצפוף של קריית ספר תעיד העובדה כי מיד עם חנוכתו כבר המה מכל  הגילאים והשכבות – אימהות עם עגלות ילדים ופעוטות, תלמידי בתי ספר, קשישים עם מטפלים/מטפלות, צעירים שעבורם זה מקום בילוי וצילום, ובעלי כלבים כמובן. אלה פוקדים את האתר מהשכמת הבוקר. בין הבאים בולטים החרדים-בסביבה, אוכלוסייה דתית גדולה. ילדים מתרוצצים על  השבילים יחפים או מדוושים בבטחה על תלת ודו אופנים, יש מבקרים הנחים ואף מנמנמים על הדשא ויש שפתחו בגן מין מועדון חברים פתוח באוויר הצח. כמה הנאות מעניקה פיסת הקרקע הירוקה הזו!

גינה נאה, מתוכננת יפה – ויפה לא פחות הסיפור שמאחוריה: שיתוף הפעולה בין העירייה לבין תושבי האזור. "כבר היו ניסיונות לשיתוף פעולה בין שני הצדדים, באשר לפארקים," אומרת רחל, חברת מועצת העירייה מטעם "עיר לכולנו", "אולם פה, לראשונה, התקיים שיתוף פעולה מלא למן ההתחלה. הלוואי תיכנון ציבורי כזה על כל העיר!"

שנים רבות שימש המקום מרחב משטרתי וצבאי שנתקע כקוץ בגרון הסביבה. 16-17 שנה התנהלו דיונים מה יהיה גורל השטח. לפני כשנתיים פונה סוף סוף החניון, והעירייה בישרה לתושבי האזור כי במקום יוקם פארק והם מוזמנים להביע את דעתם ביחס אליו.

העירייה התכוונה לחלק את המגרש בין גן לבין מגדלי מגורים. אלה נועדו לממן את רכישת הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל. גרי האזור דרשו גן על כל השטח. הם הקימו עמותה "ירוק במקום בטון", חתמו על עצומות ומשלחות גדולות של תושבים אכפתיים הגישו הצעות לעירייה ולממשלה על יעוד המקום. "המתחם יספק מענה לצורך בשטחים ירוקים בלב העיר," טענו. "לפי התקן של משרד הפנים זכאים תושבים לשטח ירוק במרחק של עד 500 מטר מבתי מגוריהם. הבהרנו לעירייה כי זה יהיה פארק משמעותי יחיד  באזור," אומרת תושבת המקום תמר ירון, מנהלת בית ספר לעריכת סרטים. "ינהרו  אליו מחשמונאים ורחוב הארבעה עד נחמני, מלצ'ט והלאה."

בין חברי מועצת העירייה, נציגי הציבור והתושבים נוצרו הידברות ומעורבות עמוקה ובסופו של דבר, אחר כמה שנים של משא ומתן ובירורים, ואחרי שעמדו בתנאי הוועדה המחוזית המחליטה בענייני בינוי ובשאר תנאי הבירוקרטיה – התקבלה דרישת התושבים: גן בלבד! והעירייה הקציבה לכך 8.5 מיליון שקל. אדריכל הנוף רם איזנברג מעצב הגן הציע תוכנית שתתאים לכל האוכלוסיות במקום, הקדיש תשומת לב לכל שולחן וספסל והיה קשוב להערות התושבים, למשל, שפינת הילדים תהיה מרוחקת מבתי המגורים  ולא תפריע למנוחת השכנים.

המאבק הביא בונוס נוסף: האינטרס המשותף יצר הוי קהילתי. התושבים שהיו איש לעצמו ולמשפחתו התקרבו והפכו לשכונה. בסוכות הוקמה במתחם הגן סוכה משותפת, בפסח חגגו בצוותא. ועלה אפילו רעיון של פיקניק שבועי.

 אחרי כל האנרגיה שהשקיעו בתיכנון, עוברים עתה תושבי האזור לעבודה מעשית. מי שאינם מסתפקים בעציצים יכולים  לקבל בפארק פיסת קרקע, להקים ערוגה ולגדל עליה ירקות ופרחים דבר הקיים כבר בכמה אתרים בתל אביב (בצפון הרחוק של העיר היתה במשך שנים גינה כזו על קרקע עירונית, כיום הוקמו בתים במקום הערוגות ורק השם "שכונת המשתלה" נותר).

בימי שישי אחר הצהרים אפשר לראות בפארק קריית ספר בחורים, עקרות בית וגם ילדים, מצוידים במעדרים ובמגרפות מהמחסן העירוני שבגן, תוחחים את הקרקע, מיישרים ומדשנים ומנסים ליצור ערוגות. טרקטור הכשיר את האדמה אולם זו קרקע בתולה והגינון אינו מבצע פשוט לעירונים שספק אם החזיקו כלי חקלאי מימיהם. אף על פי כן ערוגות כבר הוקמו, צמחים כבר נשתלו ובקרוב יוכלו המגדלים לאכול צנוניות, חסות ואף חצילים מפרי עמלם ולקשט את הבית בפרחי ציניות.

   ויש תוכניות נוספות: במתחם המיפוי ברחוב וילסון ניצב מבנה נטוש-והתושבים מקוים לספחו לגן.

סרטים בסינמטק

הסינמטק, במבנהו המחודש והיפה הפך לאחד מבתי הקולנוע המשמעותיים ביותר בתל אביב.  מוקרנים בו סרטים שחלקם נראים אחר כך בבתי קולנוע מסחריים והוא מתמחה בסרטים ישראלים קצרים. לאחרונה נצפו בו בשלושה סרטים קצרים מעניינים דוברי עברית, שנוצרו בישראל בשנה שנתיים האחרונות.

"עמק תפארת"

בימוי הדר פרייליך.  משחק: בתיה בר, אלי בן רעי, גילי בן אזוליו.

 85 דקות. ישראל 2012

    סיפורה של אלמנה בת 80 ,חברת קבוץ עלום שם בעמק שהייתה ממייסדיו. עודה נאמנה בכל ליבה לערכי השיתוף והשוויון, אבל הקבוץ מופרט ועולמה מתערער. היא מנסה לחיות את חייה כפי שהיו, משתוקקת לעבוד אך נאלצת על כורחה לצאת לפנסיה. ניסיונותיה להביא תועלת, לנקות את חצר המשק, לטפל בצמחייה, נתקלים אמנם בהבנה אולם בכל ענף אומרים לה שאינה יכולה לעבוד כי אין לה ביטוח חיים. היעדר הביטוח, בעצם יסודו של הסרט, אינו מובהר דיו. כנראה שהקשישה הגמלאית אינה עושה ביטוח מהיעדר משאבים. אחרי כל שנות עמל ארוכות אין הקיבוץ מזכה אותה אפילו בפיצוי הזה.

אילו היתה לה בקבוץ משפחה ענפה ובעלת עמדה ודאי היה מצבה שפיר יותר, אולם יש לה רק בת יחידה וגם זו נוטשת את הקבוץ לטובת קבוץ אחר שבו מצאה עבודה. קשרה המשפחתי היחיד הוא עם נכדה-חיילת  אהובה.

     פיסת חיים עצובה על חלום ושברו. משחקה של בתיה בר טבעי ביותר.     

"זמן פוניבז"

בימוי יהונתן אידורסקי. 53 דקות. ישראל 2012.

צוהר למתרחש בעולם סגור, בישיבת  פוניבז' הנחשבת לאם הישיבות החרדיות בעולם, ובפנימייתה יותר מאלף תלמידים. הישיבה נוסדה בעיר פוניבז' שבליטא וחרבה בשואה. ב-1943 הוקמה מחדש בבני ברק על ידי הרב  יוסף כהנמן ששרד את המלחמה בגפו.

הסרט פותח בקטע מרגש – בחור ישיבה צעיר מלווה את הרב הישיש לישיבה בשלוש לפנות בוקר, "כי שעת הבוקר המוקדמות הן הטובות ביותר ללמוד תורה," ומסתיים בקטע מרגש אחר, כשתלמיד ישיבה בן 16 עוזב את בית אבא-אימא, נכנס לישיבה ונעשה מעין פסיק  בין תלמידיה הרבים. עודו בוכה בלילות מגעגועים לבית וחברים טרם רכש. אך בסוף הסרט, אחרי שראשי  הישיבה שוכנעו לחוג את שמחת בית השואבה כנהוג בישיבות אחרות, הוא מרהיב עוז ומצטרף למעגל הרוקדים ונעשה חלק מהחבריא.

בין שתי הסצנות הללו מגוללים חיי התלמידים השואפים להימנות על  גדולי הדור החרדי ומתחרים זה בזה בלמודים.

במאי הסרט יהונתן אנדורסקי, בוגר הישיבה, תיעד  במשך שנתיים את תלמידיה ורבניה ולכד את הרגעים השגרתיים, הנוגים והשמחים. 

אני ביאליק

בימוי: אביב טלמור. משחק :הדס קלדרטו, יניב חיים, מיכאל כורש.

 76 דקות. זכה בפרס אביר הפרינג' בפסטיבל חיפה 2012

סרט  מלא הומור, מצחיק בלי סוף. טלמור, במאי, תסריטאי ומשורר, יורש מאביו לירה אחת בלבד. בחיפוש אחר האב שלא הכיר מעולם נרמז לו שהוא... נין של חיים נחמן ביאליק ואהובתו הסודית הציירת אירה יאן. לא פחות ולא יותר.

השאלה למה מודר גיבור העלילה מהירושה נשארת בעצם פתוחה. נותנים לנו להאמין כי קופח משום שכביכול נולד שלא מחלצי המשפחה. אבל אפילו אם נקבל את ההנחה האבסורדית שהבחור אכן  צאצא  המשורר, מה לאירוע מלפני דורות ולירושה עכשווית?

בכל אופן הרמז הופך לאובססיה של "הנין" וכל חייו מתרכזים בחקר כתבי "הסבא רבא" וחשיפת פרטי חייו. בארכיון העירייה מגלה טלמור כי אירה יאן ילדה בן בדיוק בשנה שנולד אבי סבו. התינוק נפטר בגיל שנה אך גיבור האנקדוטה אינו נותן לעובדות לפגום בתיאוריה הקוסמת שלו, שהוא אכן פרי הרומן בין המשורר והאמנית. גם יחס הסביבה אליו משתנה – המו"ל הסרבן  מעוניין עתה להדפיס ספר שירה של "הנין של ביאליק"...

   תערובת משעשעת של אמת ודמיון, אידאה פיקס והתפכחות.

* * *

אלי מייזליש

נעמן כהן בין ה'אלטלנה' ל'מרמרה'

לפני 65 שנים, ביוני 1948 הביא האצ"ל את 'אלטלנה' לחופי הארץ. התקרית שבה נשרפה האונייה בחופי תל-אביב 'זכתה' למיספר אגדות שהולכות והופכות למיתולוגיות.

ממש כמו בעניין רצח ארלוזורוב לפני 80 שנה על אותו חוף, ושעדיין שני הפלגים בעם לא ניחמו, כך גם יש כאלה המעלים מהאוב רסיס מאותה התנצחות עיקשת להראות מי כאן החכם, מי כאן הצודק, מי כאן הפגוע בשל עליבותו של הפוגע, ושלעולם נכה איש ברעהו עד צאת נשמתה של האומה בשלום השמיימה.

בגיליון שלפני האחרון [חב"ע 844] שוב מעלה  נעמן כהן כמו בכמה מקרים בעבר, את עניין הנצחת שלושת חללי צה"ל מאש האצ"ל באותה תקרית של 'אלטלנה'. ומה כל כך כואב לנעמן כהן? השלושה טרם זכו להנצחה באנדרטה לזכר 16 חללי האצ"ל מאותו יום. ברית חיילי האצ"ל שעמדה מאחורי הקמת האנדרטה דאגה לחללי האצ"ל ולא עניין אותה להוסיף שמות אחרים מהתקרית, כפי שקיימים בארץ מאות עמותות המנציחות אנדרטאות של חללים ממאות קרבות בין ישראל לערבים. כך כל חטיבה ממלחמת השחרור, וכך ממבצע קדש וכל השאר.

לו הייתי סבור שנעמן כהן באמת ובתמים מבקש להנציח את שלושת חללי צה"ל מאש האצ"ל ולו אפילו דווקא בעזרת תקיעת אצבע בעין, העיקר שתהיה אחידות או סולידריות של חללים – ניחא.

אבל משום מה אני מבין כי לא הסולידריות הפטריוטית מנחה את נעמן כהן אלא באמת לתקוע אצבע בעין של חללי האצ"ל, שרבם ומורם מנחם בגין שלח אותם למות לשווא ולא על מזבח האומה.

וכאן אין לי ברירה אלא להזכיר לנו את הסיפור שלו איך הוא תיכנן לתקוע אצבע בעין לבגין עצמו באותו ניסיון נואל לראיין אותו כביכול להלן הקטע [חב"ע 844]:

נעמן כהן

יחיאל קדישאי והנצחת חללי צה"ל

שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל

    באחד הימים, לא זכור לי התאריך המדויק בגלל השנים הרבות שעברו,  באה אליי בת כיתתי בבית הספר "העמק המערבי", אירית ברויטמן, לימים שמר, וביקשה ממני להתלוות אליה לירושלים, לראיון שנקבע לה עם השר מנחם בגין. הראיון היה דרוש לה לעבודת גמר שעשתה על ארגון האצ"ל. כמובן ששמחתי להתלוות אליה.

  הימים היו לאחר מלחמת ששת הימים, עת בגין שימש כשר בלי תיק בממשלת האחדות הלאומית בראשותה של גולדה מאיר. זמן קצר לפני שפרש ממנה בגלל סירובו להכיר ביוזמת רוג'רס, שהכירה בהחלטת האו"ם 242.

  בגין כבר לא היה "מוקצה" כמקודם, עת בן גוריון הכריז: "בלי חרות ומק"י!" – אבל טרם עלה אז על הדעת שהוא עשוי לעלות יום אחד לשלטון.

  היה יום אביבי ויפה, עלינו על "בגדי ערב", ונסענו בדרך הארוכה מהעמק לירושלים. הגענו למשרדו בירושלים בדיוק בזמן. קיבל אותנו בלבביות יחיאל קדישאי, שהיה מזכירו האישי של בגין, והוא שאירגן לנו את הפגישה. "תמתינו," אמר, "שיתפנה." המתנו. לאחר זמן הזמין אותנו קדישאי להיכנס לחדרו.

בגין קיבל את פנינו בחביבות: "הו," אמר, "באתם כל הדרך מהקיבוץ, מהעמק?"

הוצאתי מיד מהכיס את השאלה החשובה שרציתי לשאול, שחזרתי וניסחתי אותה על הכתב מראש: "מדוע בפרשת אלטלנה לא קיבלת את מרות הממשלה החוקית, שר הביטחון והרמטכ"ל? והאם כעת כשאתה משמש כשר בממשלה היית רואה מקרה דומה כלגיטימי?"

לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה, אמר לנו בגין: "אני מצטער, אני צריך כרגע ללכת לארוחת צהריים. תבואו פעם אחרת..."

יצאנו מאוכזבים.

יצאתם מאוכזבים? וכי מה חשבת אז, נער כבן 16, כי בגין אידיוט? שייתן לך לשחק בו כמו בכדורגל מפונצ'ר בשכונה? הרי לו הייתי במקום בגין הצנוע והמאופק הייתי שולח אותך לכל הרוחות עד העמק ממנו באת לשטות בו. לו היית בחור אינטליגנטי היית מבין כי ככה לא מראיינים איש כמו בגין, אתה לא גאולה אבן – ובגין לא שאול מופז, המוכן להתעללות וירידה עד עפר המשלחת שאלות 'קְלאָץ' למען חשיפת המרואיין בבושתו. בגין היה איש של הדר. של אני אכבד אותך ואתה תכבד אותי. ואם אתה רוצה לשטות בי באופן ילדותי אקום ואלך אפילו בלי התנצלות.  וכך באמת עשה. ויש לך עוד טענות?

הנא אביא כאן בפניך את מה שאמרת על המרמרה:

נעמן כהן

המשטים לעזה וטעותו של ביבי

קביעתו של בנימין נתניהו מיום חמישי [3.6]: "לא נאפשר לספינות להגיע לעזה. לא עכשיו ולא אחר כך!" הינה אווילות מדינית שתביא רק נזקים. גם הסגר ייפרץ, וגם דימויה של ישראל ייסדק מוסרית ומדינית.

הסגר ייפרץ?

רק תראה איך הסתבך היום ארדואן עם עמו ולא עם ישראל. לשם מה ההתנשאות של ראיית העתיד הזחוחה ['דימויה של ישראל ייסדק מוסרית ומדינית...'] כאשר כל הסימנים מראים את ההיפך ורק בשל אחיזה אידיאולוגית בקנה הרצוץ של השמאל ניתנת לך חצי שעה לחיות על זמן שאול. עצם הכתרת הכותרת "המשטים" כאילו הולך ונפרץ ההסגר על עזה וספינות מכל העולם מגיעים לעזה לא בשל ראייה מפוכחת אלא בשל ניגוח החלטתו של נתניהו, ועינינו הרואות היום את עזה שקטה ומכונסת בעצמה, מלמד מה שווה התנגחות לשווא או תקיעת אצבע לעין של בגין.

לבסוף: הנני באמת מאחל לנעמן כהן שיצליח במשימתו להציב אנדרטה לזכר שלושת חללי צה"ל מתקרית 'אלטלנה' במקום ראוי ומכובד. גם אלה וגם אלה נפלו בידי חיילים יהודים – לשווא.

* * *

אודי מנור

תגובה למתי דוד

אינני נמנה על אוהדי עיתון "הארץ" אבל הסיבה לכך היא הנטייה השיטתית של חלק מעיתונאיו להעדיף חצאי אמיתות, שלא לומר שקרים של ממש – על פני "זכות הציבור לדעת" את האמת. הוויכוח על קיומה של "אמת" מוכר ורווח וכל מה שיש לי הקטן להוסיף לו הוא שאנשים הגונים יודעים שיש דבר כזה אמת (אלרוזורוב נרצח, קנדי נרצח, רבין נרצח) אבל שלא פעם חשיפתה קשה ואולי בלתי אפשרית.

עמדה זו שונה מהותית משתי עמדות חלופיות: האחת האומרת שאין דבר כזה "אמת", שהכול זה "נראטיבים", ש"אין היסטוריה – יש היסטוריונים" וכיו"ב קלישאות המבטיחות קתדרות בחו"ל ופרסום ספרים מהסוג שמייצר עבורנו ברוב כשרון שלמה זנד בכל רבע שעה בערך.

השנייה האומרת שכל מי שאיננו חושב כמוני הוא בהכרח שקרן. העמדה השנייה היא פרימיטיבית בהרבה, ולא פלא שהיא שגורה יותר בקרב רדיקלים מימין ומשמאל.

כאמור, על פי תפיסתי ועל פי מיטב ניסיוני כהיסטוריון, שלא לדבר על שכל ישר פשוט ובהיר, "אמת" היא אכן דבר של ממש, וכל שנותר להיסטוריון, לעיתונאי ולכל אזרח אחר המעוניין לומר משהו על בסיס עובדות (שהרי אין בחוקה הישראלית כלל המחייב מישהו לנמק את דעותיו), הוא לחתור אל האמת ולעשות כמיטב יכולתו, ללא תנאים מוקדמים.

 מנקודת המבט הזו אין מקום לרשימת חיסולים וגם לא לרפלקסים מותנים פבלובית. לא כל מה שכתוב ב"הארץ" הוא שקר, ואם גדעון לוי כתב את המאמרים שהעלו עליו את חמתו של מתי דוד, ראוי לומר על סמך מה ביסס לוי את דבריו: על מחקר ממוסמך ומבוסס של שי חזקני, לפיו ממשלת ישראל בראשות בן גוריון הנחתה חוקרים להציג את היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינית כאילו האחראים המרכזיים לה הם הערבים עצמם. במסגרת מחקרו הראה חזקני שממשלת ישראל ב-48' נקטה בחלק מהמקרים מדיניות ברורה של גירוש. גדעון לוי עשה שימוש בעובדות אלו לצורך קידום סדר היום האנטי-ציוני שלו, אבל מכאן ועד לדברי הבלע הריקים מתוכן של מתי דוד המרחק עצום.

למי שמכיר מעט את אירועי 48', עצם דבריו של חזקני אינם בגדר חידוש. כבר בני מוריס הראה לפני רבע מאה בערך שאכן ממשלת ישראל נקטה בחלק מהמקרים במדיניות גירוש. ההיסטוריון "הישן" יהושע פורת כתב בכמה מקרים וגם אמר, שבמוקד בעיית הפליטים עומדת החלטת הממשלה שלא לאפשר להם לחזור, ולא עצם יציאתם מהכפרים, בין אם יציאה זו היתה וולונטרית, בין אם קיבלה עידוד מהתעמולה הערבית, מפחד קאוקג'י או מפחד לוחמי צה"ל. אלו עובדות ידועות והגיע הזמן שכל ילד בישראל ידע אותן.

אלא שכפי שמקפיד להסביר בכל הזדמנות פרופ' יואב גלבר, העובדות לכשעצמן אינן מדברות בשם עצמן, ושבהיעדר ההקשר הן כמעט חסרות שחר. וגם מן הבחינה הזו כבר נאמר הכול, אבל למרות זאת מסתבר שאין ברירה אלא לשוב ולומר את עיקרי הדברים שמחמיצים כל אחד מסיבותיו גם חזקני, גם לוי וגם מתי דוד:

מלחמת 48' נועדה להשיג ביטחון לקיומה של המדינה החדשה שנולדה. המדינה החדשה שנולדה נועדה ליצור תנאים שיאפשרו את המשך תהליך בניין האומה היהודית שהחל עם התלם הראשון בפתח תקווה בשנת 1878, תהליך שההנהגה הערבית כולה, אמנם בהבדלי סגנון ודיפלומטיה, התנגדה לו באופן מוחלט לאורך כל 60 שנותיו הראשונות. זו הסיבה לפרוץ המלחמה וזו הסיבה לנקיטת צעדים קשים אותם תארו מוריס, חזקני ורבים אחרים. שאלת ההקשר ה"גלברית" המתבקשת היא לפיכך לא מי אשם בהיווצרות הבעיה הפלסטינית (התשובה ידועה: כמה וכמה גורמים, כולל ממשלת ישראל) אלא מה ההקשר בו נוצרה הבעייה, ובעיקר מה היתה החלופה: שיבת הפליטים הפלסטינים למדינה שזה עתה קמה ושכל יעודה וצידוקה היה בקליטת מאות אלפי יהודים שהתדפקו על דלתותיה. די אם נזכיר שרק בשנת 1949, שנה שבחלק משמעותי ממנה עדיין התנהלה בה מלחמה, קלטה מדינת ישראל 239 אלף יהודים.

מי שכמו גדעון לוי רוצה לעשות חשבון מוסרי, ראוי שייקח בחשבון את כל הרצף ההיסטורי הרלבנטי, ולא רק את החלקים הנוחים לו. גילויו ההיסטוריוגרפי של חזקני חשוב לכשעצמו, אך גם אותו ראוי לשים בהקשר סביר יותר: עצם העובדה שממשלת ישראל נוקטת מהלכים שמשמעותם שכתוב ההיסטוריה (ואין דרך אחרת להגדיר את גילוייו הממוסמכים כאמור של חזקני) מלמדת על טיב המוסר המדיני של העולם בו אנו חיים. די אם נזכיר שבשנות החמישים, אחרי שישראל כבר הפכה לעובדה מוכרת ולחברה באו"ם, המשיכו מדינות ערב להפעיל לחץ על ברה"מ על מנת שלא תאפשר ליהודים להגיע ארצה, ועל גרמניה על מנת שלא תחתום עם ישראל על 'הסכם השילומים'. על החרם אין צורך להוסיף מילה כי הדברים ידועים. אכן כן, הייתי שמח לו ראשי המדינה שלי היו יודעים לעמוד על שלהם גם ללא צורך במאמץ לשכתב את ההיסטוריה. הייתי שמח עוד יותר לו המדינה הזו היתה קמה גם ללא היווצרותה של בעיית פליטים פלסטינית, אבל לרגע אחד אינני שוכח מאין באנו (1878) ולאן אנו הולכים (להיות עם חופשי בארצנו). שקרים מימין ומשמאל, הטמנת הראש בחול, השלכת בליסטראות של דמגוגיה וכיו"ב, לא יועילו. ולצערי הגדול, "חדשות בן עזר" הופך לאחרונה אכסנייה של "זורקי בוץ" ובכך הם מדרדרים אותו בדיוק לאותו המקום בו נמצאים יריביהם. וחז"ל כבר הזהירו מפני הסכנה ש"הפוסל במומו פוסל." עדיין לא מאוחר לחזור לדרך המלך של חיפוש האמת בהקשרה.

אהוד: לא ידעתי שביקורתו של מתי דוד על דברים שמתפרסמים ב"הארץ", ביקורת שאותה אין "הארץ" מפרסם לו – מדרדרת את חדשות בן עזר לאכסנייה של "זורקי בוץ"!

* * *

9 שירים ל"חדשות בן עזר"

מאת אילן בושם

שיר אינו יותר מקול דממה דקה

לְמַרְאִית עַיִן וּלְמִשְׁמַע אֹזֶן שִׁיר

אֵינוֹ יוֹתֵר מִקּוֹל דְּמָמָה דַּקָּה בַּהֲמֻלַּת

הַחַיִּים. אֲבָל בְּהִתְחַשֵּׁב בֶּחֳרָבוֹת וּבַעֲרֵמוֹת

הַזֶּבֶל מֵהֶן יִשְׁאֲבוּ בֶּעָתִיד אַרְכֵיאוֹלוֹגִים

אֶת הַמֵּידָע עַל אוֹרְחוֹת חַיֵּינוּ וּנְהָגֵינוּ

(כְּשֶׁהֲמֻלַּת הַחַיִּים תֵּהָפֵך לְקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה)

יֵשׁ לְשַׁעֵר שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לַחֲפֹר עָמֹק

כָּל כָּךְ שָׁעָה שֶׁקּוֹל הַשִּׁירָה יַרְקִיעַ שְׁחָקִים.

*

הִיא בִּקְּשָׁה מִמֶּנּוּ שֶׁיְּפָרֵשׁ לָהּ אֶת שִׁירָהּ.

כָּרֶגַע לֹא יָכְלָה בְּשׁוּם אֹפֶן לְהִזָּכֵר

מַה הֵנִיעַ אוֹתָהּ לְכָתְבוֹ.

בֶּעָתִיד, אִם תֵּלֵךְ צַעַד אַחַר צַעַד אֲחוֹרַנִּית

בָּעֲקֵבוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ בְּנִשְׁמָתָהּ,

תַּגִּיעַ, קָרוֹב לְוַדַּאי, לְשָׁרְשׁוֹ.

שלושה שירי קפה

יום לא טוב

בְּבֵית הַקָּפֶה קַר

וְהַבַּרְמֵן זָר

מַבָּטוֹ מוּזָר

כִּי אַתָּה לֹא

מֻכָּר.

נצח הקפה

עַד כַּמָּה שֶׁלִּי יָדוּעַ

יֵשׁ כָּאן אֶחָד

בָּא כָּל שָׁבוּעַ

תּוֹפֵס מָקוֹם קָבוּעַ,

מְקַטֵּר וּמְקַטֵּר

וּמַעֲלֶה עָשָׁן.

משולחני

מִבַּעַד לְקִיר הַזְּכוּכִית

יְפֵהפִיָּה בּוֹחֶנֶת בּוֹחֶנֶת

אֶת פְּנִימוֹ שֶׁל בֵּית הַקָּפֶה:

תִּכָּנֵס, לֹא תִּכָּנֵס

תִּכָּנֵס, לֹא תִּכָּנֵס

תִּכָּנֵס, לֹא תִּכָּנֵס

*

על עצים ואנשים

מָה רוֹאֶה עֵץ הַתּוּת, הַמֻּפְלָג בַּשָּׁנִים,

מֵרְחוֹב צְפַנְיָה 50 בִּירוּשָׁלַיִם,

הַמַּשִּׁיר וְעוֹטֶה מֵחָדָשׁ עַלְעַלָיו

שָׁנִים עַל גַּבֵּי שָׁנִים?

אֲנָשִׁים הוּא רוֹאֶה,

מוֹפִיעִים וְנֶעֱלָמִים,

מַעֲשִׂים הוּא רוֹאֶה

גַּם קוֹלוֹת הוּא שׁוֹמֵעַ

שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.

וַאֲנָשִׁים נוֹעֲצִים בְּעֵצִים

(מַמָּשׁ לְהִתְפּוֹצֵץ!)

מַסְמְרִים וּנְעָצִים

כְּאִלּוּ הָיוּ סְתָם בּוּלֵי עֵץ...

כמו חתול

רָאִיתִי אִישׁ מְנַסֶּה לַחֲצוֹת כְּבִישׁ

הוֹמֶה מִמְּכוֹנִיּוֹת

מְנַסֶּה וְחוֹזֵר בּוֹ

מְנַסֶּה וְחוֹזֵר בּוֹ

וְחוֹזֵר

התנקשות

הַדָּם עָלָה לוֹ לָרֹאשׁ

וְהוּא כִּלָּה בָּהּ אֶת זַרְעוֹ

זקֵן

בָּא בַּיָּמִים

וּכְבָר לֹא בָּהּ

בַּלֵּילוֹת.

* * *

שאול רוזנפלד

הכול בגלל ששת הימים?

צריך הרבה יותר מיצירתיות היסטורית חופשית ומחויבות פוסט ציונית כדי לכפור בכך שהיתה זאת מלחמת אין ברירה.

ייתכן שגם בימים אלו, בצייננו כבר את יום השנה ה-46 למלחמת ששת הימים, עדיין לא בשלה העת לסיכומים, בעיקר משום שהוויכוח על שלל פירותיה ההיסטוריים-לאומיים (חזרה לערש תרבותו של העם היהודי), הטריטוריאליים והאסטרטגיים, או לחילופין על מזכרת העוון שהותירה ("הכיבוש") – לא רק שלא שכך, אלא אף התעצם.

"מלחמה שזימנה לנו קללה" (יוסי ביילין), "מלחמה שסידרה לנו נכבה משלנו" (פרופ' זהר שביט). "מלחמה עם אסון מדיני שנלווה אליה" (מוטי גולן), או "מלחמה עם הפסד אסטרטגי" (ראובן פדהצור) – הם רק מעט משובל ארוך למדי של ישראלים, מצד מאוד מסוים של המפה הפוליטית, שנפשם הדוויה אינה יודעת מנוח מ"נספחיה המעיקים" של אותה מלחמה. ולו רק כדי להשלים את החסר ולהוסיף למעשיה "הנלוזים" ו"המופקרים" של ישראל גם את עצם פתיחת המלחמה, מצטרפות לחבורה לעיל קולגות משיעור קומתן של תום שגב ("ישראל חיפשה אליבי לצאת למלחמה"), אבי שליים ("ישראל הרבתה בדחיית יוזמות שלום ערביות לפני המלחמה"), אורי אבנרי ("הייתה שורה של הזדמנויות להגיע להסכם עם נאצר"), או יואב פלד ("מדובר במלחמת ברירה לכל דבר ועניין").

 טענות כגון אלו, שנוטות לרוב להלך קסמים על היסטוריונים חדשים ושוחרי קונספירציות ותיקים, החלו בעשור וחצי האחרונים לחלחל אל מחוץ למתחמים הדקיקים הללו. אמנם לא כל מי שאמון על תפישת אותה מלחמה כקללה ניזון מחומרים אלו, אך אצל חלקם הדברים משתלבים היטב לכלל תמונה שלמה של ישראל שוחרת המלחמות, חובבת הכיבושים וסרבנית השלום. גם אם כלל הגורמים שהיו מעורבים במלחמה לא באמת ששו אליה וגם אם ניכרה הפרזת מה בחרדת הקיום שאחזה ברבים אז – נדרשת הרבה יותר ממידה גדושה של יצירתיות היסטורית חופשית ומחויבות פוסט ציונית אדוקה כדי לכפור בכך שהיתה זאת מלחמת אין ברירה.

הצהרות חוזרות ונשנות של נאצר ותועמלנים מצרים אחרים בדבר מיגור היישות הציונית, גירוש כוח האו"ם מסיני, סגירת מצרי טיראן, ריכוז כוחות מצריים בסיני ושורה של בריתות הגנה ערביות מול "האויב הציוני" – היו רק חלק מנסיבות הרקע שהזינו הלכי רוח קולקטיביים על חורבן הבית השלישי. אותו שילוב של החשש מהנורא מכול אם תתרגש עלינו מלחמה, עם ממשלה שהיתה מהמתונות שידעה המדינה, אמור ללמד במשהו על טיב הטענות המייחסות לישראל נטיות תוקפניות מזה והימנעות מהיענות ליוזמות שלום מזה. אין ולו מסמך רשמי אחד מהמסמכים הרבים שפורסמו במהלך השנים המלמד שישראל לא עשתה אז הכול כדי להימנע ממלחמה, בעיקר בתקופת ההמתנה הקריטית שבין 14 במאי ל-5 ביוני.

אלא שבכל אלה אין כדי לשנות כהוא זה את דעתם המגובשת של מי שגמרו אומר כי את המציאות יש להתאים לתיאוריה ולא להפך; בדיוק כפי שהיעדר שלום עם שכנותינו אמור לדעת חבריהם לדרך הפרשנית האלטרנטיבית להעיד כאלף עדים על "אסון מדיני", "כישלון אסטרטגי", "קללה" ו"נכבה", שהסבה לנו המלחמה ההיא. לאי השגת שלום אין דבר וחצי דבר עם הישגי המלחמה, גם אם יש הסבורים כי מלחמה הטומנת בחובה כיבושים ושאין בה שרוולים גדושים בשפני שלום, היא "אסון מדיני".

 האם המלחמה ההיא נושאת בעול האחריות לכך שטרם מולאה עד תום תאוות השלום? על כמה חוזי שלום חתמנו בין 1948 ל-1967 כשאימת אותה המלחמה על "כיבושיה הנוראיים" טרם נראו באופק? האם חוזה השלום עם מצרים יכול היה להיחתם מבלי שתוענק לה התמורה הטריטוריאלית, שהושגה באותה מלחמה "שמרחיקה מעלינו את השלום"? הרי דווקא שוחרי השלום אינם חדלים לשנן לפנינו כי השלום הנכסף יושג רק בתמורה להשבת "הגזלה הטריטוריאלית" לבעליה. וכיצד נוצרה אותה "גזלה", שאמורה לאפשר את עונג השלום הזה, אליבא דחסידיו המתמעטים של מחנה השלום? האם לא באותה מלחמה שטמנה בחובה את "הנכבה שלנו"?

 היעלמותו הכמעט מלאה של האיום הקיומי מעל ישראל, שיפור דרסטי במצבנו הביטחוני, הידוק קשרינו האסטרטגיים עם ארה"ב, הפנמת העובדה בקרב רבות משכנותינו כי יקשה עליהן להיפרע מהיישות הציונית בדרך צבאית – אלה רק מקצת מהישגי המלחמה. אותה מלחמה ו"הכיבוש", שבעקבותיהם ראוי להצמיד להם, לפחות לדידן של חלק ממשמרות השלום, כל פרי באושים – החל מתאונות הדרכים, עבור אלימות בני נוער וכלה בחוליגניות במגרשי הכדורגל. כולם היו בניה.

המאמר פורסם תהילה ב-YNET ביום 7.6.13

אהוד: יורשה לי להמליץ על הפרקים העוסקים במלחמת ששת הימים בספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין", שיצא לאור בהוצאה לאור ז"ל של משרד הביטחון, שנקברה בתקופת כהונתו של אהוד ברק כשר הביטחון.

* * *

כה לחי לגולן שמאי!

אשמח לראותכם בערב החגיגי לכבודו של חברנו הסופר

שמאי גולן

בהגיעו לגבורות

ולהופעת ספרו החדש, "ואם אתה מוכרח ליצור"

הערב יתקיים אי"ה מחר, יום שלישי –

ג' תמוז תשע"ג – 11.6.2013, בשעה 18.00

במוזיאון בית ראובן

רח' ביאליק 14, תל-אביב

ברוכים הבאים!

שמחה סיאני, יוזמת ומנחה

בתוכנית:

18.00-18.30 –  התכנסות וכיבוד

פתיחה – הסופרת שמחה סיאני

דברי ברכה – המשורר הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים בישראל

ד"ר משה גרנות – "ואם אתה מוכרח לאהוב"

ד"ר ארנה גולן – להיות אשתו של סופר

פרופ' הלל  ברזל – שמאי, אהוב וידיד נפש

הסופר  שמאי גולן – חתן הערב

תודות – מר גדעון זלינגר – מנהל בית ראובן

אתנחתא מוסיקלית: תלמידי המגמה למוסיקה בבית הספר התיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין: בר  גוטפריד – גיטרה קלאסית, תכלת לוין – זמרת

* * *

דניה עמיחי מיכלין

אסי דיין בבית ביאליק

ביום חמישי האחרון, 6.6, נערך בבית ביאליק ערב לכבוד אסי דיין לרגל הוצאתו לאור  של ספר שיריו החדש  "...אבל אהבה", המכיל שירים משלו ותרגומים ממיטב השירה העולמית – ת.ס.אליוט, ויסטן יו אודן ועוד.

הערב החל בברכות של עוזי אגסי בעל הוצאת הספרים "אבן חושן", שקוראת לעצמה ובצדק "ספרים לאוהבי ספרים", ובדברים שנשא נסים קלדרון על יצירתו הספרותית של אסי דיין.

על הבמה. משני עברי שולחן, ישבו בעל השמחה ומיכל בת אדם, שוחחו ביניהם וקראו מבחר שירים מתוך ספרי השירה שלו. בין לבין הופיעו בשירה ובנגינה על פסנתר דנה וישינסקי, נפתלי ורוני אלטר בביצוע מרהיב לשירים של אסי שהולחנו על ידם. אליהם הצטרפה מורן צ'סטר שעל הצ'לו. הם זכו למחיאות כפיים סוערות של הקהל, שהגיב בהתלהבות רבה.

אסי, ספק יושב, ספק מסב על כסאו, היה מעין מראה ויזואלי לשיריו שבכתב. הוא השתדל להיות עירני וקשוב לשירים שהוקראו מתוך ספריו, שירים המביעים את עולמו המורכב; האהבות, ההתמכרות, הבדידות, האכזבות, הגוף שבוגד, החיים שעוברים; "ויוצא שרוב הזמן אני לבדי / מדבר עם עצמי, קורא לי 'אתה' / ואתה מנסה לברר איך זה שכבר כמה שנים / אתה תקוע בחברת עצמך / מחובר לבדידות כמו הרגל ישן..."

ובשיר אחר: "אני מתפרק פה, תמר / מאבד מילים שהיו פעם, שירים / שהייתי, פעם, פחות רסיסים / ונשארתי שרידים תחתייך / גופי אתר עתיקות..."

השירים מכמירי לב, לפעמים מעלים חיוך. אינם באים בטענות לאיש, אינם ממורמרים, משתפים, פותחים, מגלים, ומעל הכול מעידים על הכישרון הרב של מי שכתב אותם. אסי המשורר, כמו אסי המתרגם, התסריטאי, הבמאי והשחקן, ברוך כישרונות, שהצליח בכל מעשי ידיו, אבל פחות בניהול חייו – כמו שהוא מעיד על עצמו ישירות, ומעידה יצירתו המגוונת.

מפעם לפעם סיפר  אפיזודות מחייו, על אהבתה של אהרונה, אשתו הראשונה, שנפטרה לפני זמן קצר, או על פגישה, אותה תיאר בהומור רב, עם ברברה סטרייסנד, לפני שנים אחדות באמריקה, או על אהבה מאוחרת לבחורה בשם תמר, לה הקדיש שירים אחדים בספרו. הוא סחף אחריו את הקהל, בין עצב חרישי לפרצי צחוק רועמים.

בנו הצעיר, ליאור, קרא דו שיח בדוא"לים שניהל עם אביו כששהה בחו"ל. דוא"לים בחרוזים ששלחו אחד אל השני על נושאים מצחיקים ומצחיקים פחות.

אבל גיבורת הערב, לא פחות מאסי, היתה מי שישבה בקהל, זקופה, חייכנית, גילה המופלג לא ניכר עליה – רות דיין, ישבה כל הערב ועיניה בבנה, הפורש את חייו על הבמה, משתדל להתרומם מתוך עצמו. לאחר שקרא מספרו כמה  שירים לתמר, הזדקף על מושבו, הביט באימו, ולאחר שאמר לתוך עיניה שהיא האהבה הגדולה של חייו, שהוא אוהב אותה אהבת נצח, קרא  מתוך ספרו שיר שהקדיש לה.

כשסיים, ניגשה רות לבמה עטפה בזרועותיה את בנה, שהרכין את ראשו על כתפה ואימץ אותה אל גופו.

כמה משפטים בתור מתנה

בטרם יעוקלו לי שאריות המילים

בטרם יאחרו לריצה שלך

כשאת עוברת את חייך עם חרות הנתינה

ואת מין 'מאמא תרותזה' המנערת את שנותייך

שולחת את הזמן לגמלאות

דוהרת בדיהטסו מן הזב אל המצורע

ואין לך יום אחד ללא מתן בחסד

ושעה ללא צדקה

עמותת יחידה, שנותנת, מוותרת, מושיטה...

מאסי דיין תינוקך, ליום הולדתך, ה-92, מרץ 2008

לאימא בת התשעים ושלוש

מבנך בן השישים וארבע

המדדה אחרייך

מנסה בשארית כוחו וגמגומו

לזכות בגן אחד או שניים

שידביקו אותך במרוץ היומי

אל חדוות התנועה ומאור הפנים

שבהם את זוללת חיים

שאפילו הנצח מרכין זמנים

והזיקנה מאבדת את שמה הרע

כשאת דוהרת בכבישים

חוצה אנשים וחוצת ישראל...

...ואני שהתנחלתי על ברכייך

מברך אותך לכל אריכות הימים

כי שלי הולכים ונכשלים

ואם לא את, לא הייתי עובר את השישים

כי מכל נכסיי ומעשיי נותרת רק את

נאמנה ל'אמא יש רק אחת'

ומכל האמהות

זו את.

מרץ 2010

* * *

יוסי שדה

מתי זה אונס – אז ועכשיו

אתם יודע, שאני אוהב להתרפק על העבר. אז בואו נדבר על סקס בכפייה, מה שאנחנו קוראים אונס, אז ועכשיו.

 קודם, נדבר על אונס לפני אלפיים שנה.

אני מבקש לספר לכם על מקרה, שהובא לפני שופט עברי לפני כאלפיים שנה. אישה באה לפני השופט, וטענה –"נאנסתי."

השופט שאל אותה – "תאמרי לי את האמת, האם, בשלב כלשהו, נהנית, בשעת האונס?"

ברור לכם מה היה קורה לשופט כזה היום!

זהבה וציפורה, אלה הבנות מהכנסת, היו מביאות אותו לעמק המצלבה, במורד הכנסת, וצולבות אותו!

אבל, השופט שלנו, נשאר בתפקידו, ועד היום הוא זכור לטוב בדברי ימי עמנו. כמובן שלא פוטר בבושת פנים!

תנו לי להקריא לך סעיף חוק מלפני כאלפיים שנה – עם תיקוני עברית קלים שלי. הנה הסעיף – במדבר רבה פרשה ט ד"ה י ד"א ומעלה:

כל שתחילתה ברצון וסופה באונס אינה בגדר אונס, וכל שתחילתה באונס וסופה ברצון, היא בגדר אונס.

 לפי הדין העברי, קיימות שתי סיטואציות של מין בכפייה ­–

אחת – תחילתה באונס וסופה ברצון.

והשנייה – תחילתה ברצון, וסופה באונס.

מה פירוש?

הדין העברי מבחין בין מצב שבו הגבר מאיים על האישה  בכוח, מביא אותה הביתה באיומי אקדח או סכין – ואז, היא נעתרת לו. במקרה זה – ההגדרה היא אונס, משום שתחילתה באונס, גם אם סופה ברצון.

לעומת זאת, מבחין הדין העברי במצב הפוך – תחילתה ברצון, לאמר – אישה מזמינה גבר לביתה, מפתה אותו, עושה לו עיניים, שותה איתו, מתגפפת איתו, ואז אומרת – "לא." אם הוא כופה עליה יחסי מין – לפי הדין העברי, אין זה אונס, משום שתחילתה ברצון. שלה. זה מה שהיא שידרה.

כך הדין העברי.

למה זה חשוב?

ההבדל בין אישה נאנסת לבין אשה נואפת הוא קריטי ביהדות.

תשאל למה?  אז ככה. אישה, ביהדות, מביאה לקשר הנישואין את הנאמנות שלה, ואם היא לא נאמנה לבעלה – אז כל הזכויות שלה הלכו.

לא כך הגבר – על הגבר לא חלה, בדין העברי, חובת נאמנות, אבל, על זה, נדבר בפעם אחרת.

עכשיו – אם אישה נאנסה – היא מותרת לבעלה, היא לא הפרה את חובת הנאמנות לבעל. היא חוזרת לתיפקוד רגיל במערכת שלה, למשפחה, לכביסה ולספונג'ה.

היא יולדת, מקימה משפחה, מזדקנת בתוך המשפחה.

לעומתה – נואפת, ממש ההיפך – אישה שבגדה בבעלה – הפרה את חובת הנאמנות, והיא מוצאת החוצה מתוך המערכת הנורמטיבית, ובעצם נזרקת לרחוב.

לכן, חשוב לקבוע את המצב המשפטי שלה – אנוסה או מנאפת.

בסיפור שלנו, באה אישה לרבי יהודה הנשיא, שכינויו הוא גם רבנו הקדוש, נשיא הסנהדרין,  שמיד נדבר עליו, ואמרה לו – "נאנסתי."

תנו לי לספר לכם על  ה-CV  של האיש הזה, רבי יהודה הנשיא, רבנו הקדוש. רבי יהודה הנשיא חי בשנת 135 לספירה, אחרי מרד בר כוכבא. הוא היה, בין השאר נשיא הסנהדרין, בלשוננו, בית המחוקקים ובית המשפט העליון, המורכב משבעים ואחד שופטים.

אותו נשיא, רבנו הקדוש, היה גם העורך של שישה סדרי המשנה – כלומר היו לו גם פירסומים אקדמאיים, שנלמדים עד היום על ידי אלה שתורתם אומנותם, ולכן הם פטורים משיוויון בנטל.

יפה!

והשכלה פורמאלית, אתה שואל, ומורים פרטיים?

אז ככה –בנערותו למד אצל מורה פרטי, ששמו היה רבי שמעון בר יוחאי. לא רע, בתור מורה פרטי.

מישפוחה? הוא הבן של רבן שמעול בן גמליאל. הנה הייחוס של האיש.

עכשיו, אם רבנו הקדוש מאשר לה שנאנסה היא חוזרת למשפחתה, כמו שהסברתי,  למערכת נורמטיבית, לחיים שהיו לה עד אותו יום. מכונית צמודה, מנוי לאופרה, קוקטיילים בהילטון.

אבל – אם הוא לא מאמין לה שנאנסה, ומכריז עליה כנואפת – זה סוף החיים שלה. בעלה יישא אישה אחרת, והיא אסורה לבעלה ולבועלה – אז מי יתחתן איתה? היא הלוא נשואה לבעל, שאולי בגדה בו!!!

ואם אין לה ילדים – לא יהיו לה ילדים לעולם – כי לפי הדין, היא אסורה לבעלה!

בקיצור – היא ברחוב, בלי בעל ובלי ילדים, לא לדבר על המכונית, הקוקטיילים והאופרה. אויס אופרה. אתה ודאי זוכר, שרחל אימנו אומרת ליעקב – "הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי!"

היא יודעת על מה היא מדברת!

נמשיך בציטוט- סיפור המתח בתיק שלנו נמשך.

אמר לה רבי יהודה –  "ולא ערב לך?"

כך מופיע בתלמוד! ככה, רסמי!

את השאלה שואל נשיא הסנהדרין, ולא איזה שופט זוטר בפנסיה!

האישה שלנו עונה לרבי יהודה הנשיא תשובה מבריקה, שמדביקה אותו לקיר. מה שהיא אומרת לו הוא פשוט – "זה לא עסק של האימא שלך, אם נהניתי או לא. אנחנו," היא אומרת, "בודקים מצב מישפטי – האם נאנסתי לעשות עם גופי דבר שאני לא רוצה לעשות. אל תחפש רכילות מלוכלכת, זקן מגעיל!"

הסכת לתשובתה – "יום הכיפורים," היא אומרת,  "הוא הקדוש ביותר עבורך, צום, תפילה, היטהרות. אז כך גם הגוף שלי, עבורי, קדוש.  וכך היא אומרת – " אמרה ליה ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיך, אינו ערב לך?!"

האישה פוקחת את עיניו של המשפטן הדגול שלנו, ואומרת – נא תתעסק בשאלה אם באופן משפטי נאנסתי. כשארצה לשמוע את דעתך על ההנאות שלי – אבוא לשאול! זה לא הנושא שלנו. אני לא שואלת אותך אם היה לך מתוק בפה, כשמישהו הכניס לתוך פיך ביום הכיפורים, בכפייה, אצבע טבולה בדבש! השאלה היא אם זה נעשה מרצונך או לא!!

היית חושב שרבנו הקדוש יצלוב את הגברת – אבל, פה גדולתו – הוא שמע את חרפתו, והוציא פסק דין ענייני, קצר, תמציתי – בן מילה אחת –  וקבלה.

כלומר, רבי יהודה הנשיא, שמע את חרפתו, קיבל אותה, ואישר לה שנאנסה.

כי השאלה המשפטית היא לא אם היא נהנתה או לא, אלא אם הדבר נעשה בכפייה.

במסכת כתובות בתלמוד, אף מרחיקים לכת הרבה יותר מכל דמיון פרוע של מדינת תל אביב – כל שתחִלתה באונס וסופה ברצון – אפילו היא אומרת 'הניחו לו, שאלמלא (לא) נזקק לה היא שוכרתו' – מותרת. מאי טעמא? יצר אלבשה."

כלומר – כשהיא אומרת – אני מודה לו מאוד – והייתי אפילו משלמת לו על השירות –  זה עדיין אונס, משום שתחילתה באונס, וזאת השאלה היחידה – ולא אם היא נהנתה.

הביטוי "יצר אלבשה" הוא המקבילה לביטוי – את כנראה נהנית מזה... – הביטוי הוא מאוד אנושי – הוא מאשר שאישה נהנית מיחסי מין.

הנימוק  של "יצר אלבשה" נדרש רק כדי שהסכמת האישה בסוף האונס לא תפקיע את הגדרתה כאונס, אך באופן עקרוני – תחילת הביאה היא הקובעת.

פעם, לפני אלפיים שנה, שופט ששאל נאנסת שאלות מביכות (כמו – את בטוחה שבאיזה שהוא שלב, לא נהנית מהאונס?) – המשיך לכהן כנשיא בית המשפט העליון, וכל העם העריץ אותו, ונשא אליו עיניים.

היום זה לא מה שהיה פעם!

שתבינו עם מי יש לנו כאן עסק.

היום, כמובן, הבעייה של ההנאה יצאה מספר החוקים היהודי, וכך קובע החוק –

חוק העונשין מגדיר אונס בסעיף 345, באופן הבא: "345. אינוס. א. הבועל אישה 1. שלא בהסכמתה החופשית...

חשבתי, שחשוב לספר מה היה אז ועכשיו.

בעצם – גם אז וגם עכשיו אסור לשאול אישה שנאנסה שאלות לא רלבנטיות.

בהבדל אחד – פעם השופט, למשל רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא,  המשיך בתפקידו ואפילו קוּדם, והיום – הוא היה עף מהג'וב ברגע, כמו טיל.

אז מה יותר טוב?

יותר טוב ששופט לא ישאל שאלות מיותרות – רק צרות צומחות מזה.

* * *

יבין כ"ץ

פתרון רגרסיבי

שנים רבות דגל ראש הממשלה בתיאוריה על פיה כל מה שצריכים קברניטי המדינה לעשות כדי להבטיח את רווחתם הכלכלית של נתיניהם, היא הדאגה לקרן השפע של העשירונים העליונים, כשתתמלא קרן שפע זו ותעלה על גדותיה יזרום השפע מכוח הכבידה אל ההמונים הפלבאים ובא גואל כלכלי אל העם – וכל בניו ישבו בטח תחת גפנם ותאנתם נהנים מארץ זבת חלב ודבש.

בשנת 2012, כשמועד הבחירות התקרב, התברר לראש הממשלה ולחבריו שכללי כוח הכבידה אינם תקפים לגבי ממונם של בעלי ההון – וככל שהתוצר הלאומי גדל, גדל גם הפער החברתי, ואילו שיעור הוצאות המדינה למטרות חברתיות קטן משנה לשנה.

כאמור, מועד הבחירות התקרב, מן הרחוב נשמעו קולות לא אוהדים וראש הממשלה החליט לעשות מעשה, להגדיל את שיעור ההוצאה הממשלתית ולחלק הטבות למגזרים שלא תוגמלו בהגינות, עובדי מערכת הרפואה, עובדים סוציאליים, מורים ועוד. כדי לעזור גם לזוגות צעירים הוקדם גיל חינוך חובה והוחל מגיל שלוש. פעולות חיוביות לדעת רבים.

אלא מאי, כאשר מגדילים את הוצאות המדינה צריך לדאוג גם להגדלת ההכנסות, כשלא נוהגים כך נוצר חור בתקציב שבמשך הזמן הופך לבור; ראש הממשלה לא הגדיל את ההכנסות וזה בדיוק מה שקרה. בקיצור כמו באגדות – ראש הממשלה בישל דייסה חילק לכל מי שצעק, ולמי לא נשאר? לחור שבקופה.

נגיד בנק ישראל התריע וכמוהו עוד כלכלנים בכירים, והרוה"מ בשלו, הוא אינו מעלה מיסים. וכשגדל החור בתקציב והפך לבור מצא לכך ראש הממשלה פתרון לא מקורי, הקדמת הבחירות.

הוקדמו הבחירות, ראש הממשלה הצליח להציל את כיסאו, את האלונקה עם קופת המדינה הנכה העביר לטיפולה של מפלגה יריבה. עכשיו כל שנותר לעשות הוא להערות לתוך אותה קופה כמה מיליארדי שקלים כדי למנוע משבר כלכלי חמור יותר.

כל שנאמר לעיל דומה למים שזרמו מתחת לגשר, לא ניתן ללוכדם או להזרימם חזרה, את הגרעון צריך לחסל והשאלה היא איך? ממשלת ישראל בחרה בשיטת המיסוי הרגרסיבי, שיעורי מס אחידים לחלש ולחזק הן במיסוי הישיר והן במיסוי העקיף. לכאורה יש פה צדק – מי שמרוויח יותר וצורך יותר – ישלם יותר. אך למעשה רמת חייו של החזק לא תיפגע והחלש יסבול.

לא ספרתי כמה עניים יש בישראל ואינני מסתמך על דיווחי ארגונים בינלאומיים, לנגד עיניי ישנם רק הנתונים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מוסד שהינו חלק ממשרד ראש הממשלה ויש להניח שהוא שומר על אובייקטיביות  ובוודאי שאינו חפץ לפגוע בממשלה.

לפי נתוני הלמ"ס ישנם כיום בישראל כשלושה מיליון ומאה ועשרים אלף שכירים ששכרם הממוצע הוא כתשעת אלפים שקל. השכר החציוני הוא כחמשת אלפים וחמש מאות שקל, הווה אומר שלמעלה ממילון וחצי שכירים הולכים הביתה כל חודש עם כחמשת אלפים שקל, וחלקם הגדול עם הרבה פחות מכך. לא מדובר בחובשי ספסל בבית המדרש, לא בגנבי רכב ולא בספקי שירותים עצמאים שיכולים להעלים הכנסות, ולא בכיו"ב. מדובר בשכירים שיוצאים כל יום לעבודה ובסוף החודש מקבלים "לוקש" תרתי משמע. האם הם עניים? אינני יודע, ברור לי שהם קשי יום, שכל חמישים שקל שיגרעו משכרם יפגעו ברמת החיים שלהם.

ייתכן שזו זיקנתי ואולי החינוך הקלוקל שקבלתי בילדותי ובנעוריי, אבל כאשר שיעור ההעלאה במס הישיר שווה למי שמשתכר שבעת אלפים שקל בחודש ולמי שמשתכר שבעים אלף, וכאשר שעור המע"מ לפחית טונה זהה לזה של צנצנת קוויאר, כאשר המע"מ להליכון שווה לזה שמוטל על בקבוק בושם – וכן הלאה וכן הלאה, אני מרגיש לא טוב , לא נוח לי.  זו בעייה שלי, אני יודע. 

* * *

נעמן כהן

על החיים בהמנון הלח"י ועל גבולות א"י

בהמנון הפלמ"ח

שתי הערות על המנון הלח"י והמנון הפלמ"ח (ראובן שהם המנוני בית"ר, אצ"ל, לח"י והפלמ"ח, "חדשות בן עזר" 845).

חלומנו למות בעד עמנו

בשירו "חיילים אלמונים" אכן מתכתב אברהם שטרן (יאיר) עם אמרתו של טרומפלדור. אבל הציטוט שמביא ראובן שהם מוטעה. אברהם שטרן לא כתב: "חֲלוֹמֵנוּ – לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ", אלא "חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ! (ראה ספר השירים של אברהם שטרן המכונה יאיר הוצאת סולם תש"י הקדמה ד"ר אלדד שייב עמ' י"ג.)

על חיילים אלמונים 1929-1932 יאירה גנוסר

http://web.bgu.ac.il/NR/rdonlyres/507FF066-F3BA-4877-AA2E-3FBF904D669D/88998/96.pdf

האימרה "חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ!, (מעניין מה היה אומר על כך מכחיש העם היהודי – פרופסור שלמה זנד?) מזכירה אמנם את אמרתו הידועה של טרומפלדור, אבל יש הבדל תהומי בין השניים. בי"א באדר 1920, כאשר הערבים ירו בטרומפלדור ופגעו בו, הוא קילל מיד ברוסית: "יופ טפוימט!" (לא היו אז קללות בעברית). כאשר טרומפלדור הבין כי חייו עומדים להסתיים, הוא הביט אחורה, ניסה לתת משמעות לחייו, לכל מה שפעל, לכל מה שהקריב. "אין דבר," הוא אמר, "אם כבר צריך למות," – "אין דבר, טוב למות בעד ארץ". טרומפלדור עדיין לא שלט טוב בעברית, התכוון לומר "ארצנו".

יש הבדל מהותי בין אמירת טרומפלדור ההומניסטית המדברת על חלום של בנייה ושל חיים, לבין הטירוף הפשיסטי-ניהיליסטי של יאיר שטרן החולם על מוות כמטרה ולא כאמצעי.

העיסוק במוות כיעד נכסף הגיע באמצעות רעיונות הפשיזם האיטלקי. בספטמבר 1919 יצא המשורר גבריאלה ד'אנונציו (1938-1863) ומייצג הימין באיטליה בראש המצעד על פיומה, עיר נמל שנמסרה ליוגוסלביה במסגרת הסכם השלום שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אנשיו השתלטו על העיר בלא הסכמת הממשלה והקימו בה רפובליקה. סיסמאות הקרב של לגיונות ד׳אנונציו היו: "פיומה או מוות," "למען פיומה, למען איטליה, למען ד'אנונציו." דאנונצ'יו השפיע מאד על חוגי הרביזיוניסטים בארץ. ז'בוטינסקי תרגם את שיריו. אבא אחימאיר קרא לעצמו "פשיסטן" ואף ראה בהיטלר מנהיג לאומי "מזהיר". כל אלו היוו את מקורות ההשפעה של אברהם שטרן (יאיר).

גבול ארץ ישראל בהמנון הפלמ"ח

לא ברור לי מאין מסיק ראובן שהם שזרובבל גלעד "מסרטט בהמנון (הפלמ"ח) מפה גיאוגרפית מוכרת, בת הזמן: ארץ ישראל בגבולותיה המנדטוריות ממערב לירדן (ממטולה עד הנגב, / מן הים עד המדבר"). העובדות מראות אחרת. גלעד משרטט בשירו את גבולות התביעה הציונית של שתי גדות הירדן. אם גלעד היה מדבר על גבול המנדט של א"י המערבית בלבד, היה צריך לכתוב: "מן הים (התיכון) עד הירדן." (גם זה לא מדויק שכן דגניה ועין גב למשל הינם בעבר הירדן המזרחי), אבל הוא כותב: "מן הים (התיכון) עד המדבר", על איזה מדבר הוא מדבר? בהנחה שמדובר על הגבול המזרחי של הארץ יש רק קטע אחד קטן של מדבר, והוא מדבר יהודה. מדבר יהודה מתחיל בשיפולי הר הזיתים והצופים בירושלים. האם עולה על הדעת שגלעד יכתוב על ארץ המשתרעת רק מתל אביב עד ירושלים?

תפישת עולמו של זרובבל גלעד נעוצה בציונות של יצחק טבנקין שעיקרה שחרור ארץ ישראל כולה מכיבוש זר. טבנקין כינה את ההסכמה להפריד את עבר הירדן ב-1922 מארץ ישראל בגידה.

 (אייל כפכפי הציונות הלאומית של יצחק טבנקין):

http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_48.9.pdf

סמלה של תנועת "המחנות העולים" תנועת הנוער שנולדה בארץ, מקימי בית השיטה, בית הערבה, מעוז חיים, הינה מפת ארץ-ישראל והירדן במרכזה. שלא כמו האצ"ל, שם גבולות א"י המזרחית הוגבלו ע"י הגבולות המנדטוריים, אצל חניכי יצחק טבנקין, א"י המזרחית משתרעת ללא גבולות. הסמל מבקש לתמוך בעמדת הקיבוץ המאוחד בשאלת החלוקה, היינו תמיכה ברעיון א"י השלמה.

ב- 1937 כתב בנימין פוזננסקי ממייסדי "המחנות העולים": "על מה יתחנך הנוער? היערוג אל כברת אדמה שסועה, אל גוף כרות איברים?" ומולם העמיד את "ארץ ישראל הגדולה... האחידה, השלמה, הטבעית."

במגילת היסוד של מעוז חיים, בעמק בית שאן, נכתב בשנת 1938: "יהי הבית הזה שער לגלעד. עוד יהבהבו אורות-עבודה של יישובים עבריים בגלעד, בבשן ובחורן, ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן עד צוער. עוד יקום האדם העובד ובנה את ביתו בעולם של אחווה וחירות. יהיו ידינו וידי ילדינו עסוקות במלאכה תמיד."

אפילו לאה גולדברג ממפ"ם בשירה המפורסם בו היא מבקרת את החינוך המשותף בקיבוצים, עורגת על הגלעד. "אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד / טָלֶה שָׁחוֹר וְרַךְ יָרָד, / כִּבְשָׂה פּוֹעָה, בּוֹכָה בַּדִּיר – זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבָד."

אין ספק שזרובבל גלעד, שהיה לאחר מלחמת ששת הימים ממייסדי "התנועה לארץ ישראל השלמה", לא התכוון לגבול תל אביב ירושלים, וגם לא רק לגדה המערבית של הירדן, אלא לארץ ישראל בגבולות התביעה הציונית של וייצמן, כלומר "המדבר" הוא המדבר המזרחי של עבר הירדן: ראו את גבול המדבר המזרחי במפה:

http://lib.cet.ac.il/storage/items/2400_2499/0000002467/0000002467_L.gif

תימנים בירושלים

כַּעְבּ אל-אח'בַּאר (כנראה עקיבא) היה יהודי תימני משומד שהתלווה ב-636 לספירה לכובש ירושלים – הח'ליף עומר. כַּעְבּ ליווה את עומר והוביל אותו אל הר הבית אל שרידי בית המקדש. כעב חלץ את נעליו והצביע על סלע אבן השתייה כמקום המקודש, אבל היות שמוחמד שינה את ה"קיבלה" – כיוון התפילה מירושלים למכה, החליט עומר להקים את בית התפילה מדרום לו, כך שהמתפללים המוסלמים יפנו פניהם למֶּכָּה ואחוריהם לאבן השתייה.

לו היה המשומד כַּעְבּ מוביל את עומר כמה מטרים ימינה או שמאלה ולא ישירות להר הבית, כל ההיסטוריה הייתה עשויה להיות שונה.

בהופעתה ביום ירושלים השנה, השמיטה הזמרת אחינועם ניני, בכוונה פוליטית, את הבית מ"ירושלים של זהב", שנכתב ע"י נעמי שמר לאחר שחרור ירושלים, ומתאר את שובם של היהודים אל העיר:

"חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר, שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת בָּעִיר הָעַתִּיקָה, וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע אַלְפֵי שְׁמָשׁוֹת זוֹרְחוֹת, נָשׁוּב נֵרֵד אֶל יָם הַמֶּלַח בְּדֶרֶךְ יְרִיחו.ֹ"

הכול פוליטיקה...

* * *

משה בן ברוך

ביחס לבר כוכבא וביחס ליאיר

שלום אהוד,

סליחה על הסגנון הקצת בוטה שבו אשתמש. דומה שפעמים הדעות הקדומות של אדם משבשות דבריו. זאת למר ראובן שהם. במאמר על המנוני מחתרות, כותב על בר כוכבא – כוזיבא, שכוזיבא משקף הדעה על האיש וכוונתו לשורש כ.ז.ב.

מה לעשות והדברים פשוט לא נכונים! שמו המקורי שמעון בר כוזיבא! ובהעתקה ליוונית, בר כוסיבא (כמו מוזיקה – מוסיקה או פיזיקה – פיסיקה).

דווקא כוכבא היא פרשנות דרשנית לשמו. (במבט לאחור! היה אולי מי שניסה לעשות ״מדרש השם״ משמו המקורי של בר כוזיבא ).

המקורות מזכירים מעות כוזביות לצד מעות ירושלמיות וכו׳; עד היום מוכרת דרומית לירושלים חורבת כוזיבא, וכפר כזה מופיע בתנ״ך בספר מאוחר – דברי הימים.

ביחס ליאיר – אברהם שטרן, מבצע שהם דרשה שלימה על הרחם והאקט הפאלי וכו׳ ומציין שם שהדיאלוג היחידי עם אירוע היסטורי-טקסטואלי שעושה יאיר בהמנון הוא עם טרומפלדור ומילות בנות אלמוות שלו טוב למות בעד ארצנו.  נו, גם כאן מה נעשה, יאיר היה הרבה יותר בקי במקורות הטקסטואליים-היסטוריים מאשר מייחס לו מר שהם. הוא לא חוזר רק ל-1920, אלא מצטט מדרשי חז״ל המתארים איך פרעה המצורע רוחץ גופו הנגוע בדם תינוקות מעם ישראל להחלים מצרעתו! ובהמשך משמשים תינוקות עמנו כחומר לבנים ומליטה בבניין ערי המסכנות במצריים ואז מתחיל תהליך הגאולה! ובמעמד יציאת מצרים, כאשר בפמלייה של מעלה נשאלת השאלה מדוע לסייע לישראלים עובדי האלילים מול המצרים עובדי האלילים, טס לו המלאך גבריאל למצריים ומתוך הלבנים וחומרי המליטה מוציא גופת תינוק ישראלי ומניחה לפני הקב״ה וזה מכריע הכף להצלתם!

מקורות אלו הם שעמדו לפני עיניו הרואות ויודעות של יאיר.

בברכה,

משה בן ברוך

עם השחר עם האור
נעלה אל הר המור
שיר חליל וגדי נחמד
לך אביא מן הגלעד

ואם למואב נלך
בארנון ארחץ רגלך
אם תצמאי לך אתן
בגביע מי ירדן

* * *

איליה בר-זאב

אֲנִי רוֹצָה – אנליס מארי ("אנה") פרנק

סיור ב"יד לאנה פרנק" ביער הקדושים

"שביל בצד" עם דני גספר – 4/2013, מכון אבשלום

 84 שנים להולדת אנה פרנק

סְתָו וָחֹרֶף, יוֹם וָלַיְלָה וְעֵץ הָעַרְמוֹן גָּדַל מוּל הַחַלּוֹן הָאָפֵל, גְּדַל מִדּוֹת,

נוֹחַ לִרְצוֹת,

בּוֹדֵד,

כָּמוֹךְ, פִּרְיוֹ מוּגָן, חָבוּי בִּקְלִיפָּה קְשִׁיחָה, גּוֹן חוּם נָאֶה, מַבְרִיק.

בָּ"אֲגַף הַסּוֹדִי", בְּמַחְבּוֹאֵי הַלֵּב, אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה,

נְשִׁיקַת יַלְדָּה בָּ"בַּיִת הָאֲחוֹרִי" –

אִישׁ לֹא הוֹצִיא אֶת הָעַרְמוֹנִים מֵהָאֵשׁ.

"...בְּחִפּוּשׂ נוֹאָשׁ אַחַר הַדֶּרֶךְ הָחוּצָה אָנוּ נִתְקָלִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי..."

אַמְסְטֶרְדַם, עִיר וְקַדִּישׁ.

בְּמֵאוֹת רְחוֹקוֹת תְּעָלוֹת הַמַּיִם שָׁקְקוּ חַיִּים,

רֵיחַ אֲבַק שְׂרֵפָה וְעַנְנֵי עַרְמוֹנִים הִתְנַשְּׂאוּ בָּאֲוִיר אֶל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים,

עָרִים הוֹמִיּוֹת, אֵימָה וּבְגִידוֹת, מִצְעֲדֵי הַצְדָּעָה,

מַגְּפֵי עוֹר גְּבוֹהִים –

"...כְּאִלּוּ אָנוּ פִּסַּת שָׁמַיִם כְּחֻלִּים, מֻקָּפִים בָּעֲנָנִים שְׁחֹרִים וּמְאַיְּמִים..."

כְּמוֹ אֲרוֹן סְפָרִים מִסְתּוֹבֵב עַל צִירוֹ, כְּיוֹמָנֵךְ הָאִישִׁי בִּכְרִיכַת הַבַּד,

עֵץ הָעַרְמוֹן יַאֲרִיךְ יָמִים, יִגְדַּל עִם

עַוְלוֹת הָאָדָם –

נִיחוֹחַ הַקְּלִיָּה יַמְשִׁיךְ לְתַעֲתֵעַ בַּחוּשִׁים, בְּאֵשׁ מְדוּרוֹת הַתָּמִיד.

"...אֲנִי רוֹצָה לִרְכֹּב עַל אוֹפַנַּיִם, לִרְקֹד, לִשְׁרֹק וְלִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם, לְהַרְגִּישׁ צְעִירָה וְחָפְשִׁית..."

לֹא רָחוֹק, פָּרִיז –

אוֹרוֹת הַגְּשָׁרִים מֵעַל הַסֵּן,

שְׂדֵרוֹת ווֹלְטֶר מַעֲטִירוֹת עֲצֵי עַרְמוֹנִים רַחֲבֵי נוֹף, סַפְסַל עֵץ מַמְתִּין

לִפְגִישָׁה עִוֶּרֶת, הַבָּגֵט הַפָּרִיךְ,

יַעֲלַת הַחֵן.

"מָארִי מָארִי" שָׁר זִ'ילְבֶּר בֶּקוֹ,

מָארִי.

Annelies  Marie (” Anne”)  Frank- 12/6/29-31/3/45

 הציטוטים – מיומנה האישי.

אנה פרנק הועברה לאושוויץ לאחר הלשנה יחד עם משפחתה (4/1944) ונרצחה – (מתה מרעב, קרה ומחלות) בברגן בלזן.

הַסֵּן – נהר עיקרי בצפון צרפת, מחלק את פריז לשתי גדות.

ז'לבר בקו –  מגדולי הזמרׁ (השאנסון) הצרפתי. נפטר בגיל 74 מסרטן הריאות. הותיר למעלה מ-400 שירים.

* * *

אורי נוי

ישראל יכולה לסמוך לביטחונה רק על צה"ל,

רק על עצמנו

הפעם אוסטריה מוציאה את חייליה מכוח הפיקוח של האו"ם בגבול ישראל-סוריה. 39 שנים היה הגדוד האוסטרי של האו"ם פרוס לאורך הגבול וביצע בקלי קלות את משימתו, שהיתה בעצם לא לעשות כלום. המדינות משני צידי הגבול קיימו את הסכם הפרדת הכוחות בגבול, וצבאותיהן פיקחו זה על זה הרבה יותר טוב משיכלו אנשי האו"ם עצמם לעשות, ודיווחו לאנשי האו"ם על כל תזוזה בצד השני. אבל ברגע שהמצב בגבול התחיל להתחמם, ברגע שהיה להם סוף סוף מה לעשות, הם עוזבים.

זו לא פעם ראשונה.

זו לא פעם ראשונה שהאו"ם נוטש ומסתלק במהירות מגבול וממחויבות ברגע שהמצב מתחיל להתחמם.

זו לא פעם ראשונה שמדינות, כולל ארה"ב, שיש להן התחייבויות חתומות כלפי ביטחונה של מדינה אחרת, ואפילו "ערבויות", פשוט מתכחשות להן כשמגיע הרגע לקיים את ההתחייבות, כי זה לא נוח.

יכולתי לפרט סדרה ארוכה של מקרים, מדברים "קטנים" ועד הרמה הקיומית ממש, מלפני קום המדינה ועד היום, שבהם מדינות העולם, כולל ארה"ב (פעמים אחדות), וארגונים כמו האו"ם, פשוט התכחשו להתחייבויות חתומות שלהם כלפי ביטחונה של ישראל כשהגיע הרגע לקיימן. יש גם שפע דוגמאות ממקומות אחרים בעולם.

המסקנה מכל זה היא פשוטה, מהותית, וגם ידועה מזמן. הארגון היחיד שאנחנו יכולים לסמוך עליו שיגן עלינו ביום פקודה הוא רק הצבא שלנו, כלומר אנחנו ובנינו בעצמנו. רק מי שנלחם להגן על עצמו משפחתו ביתו ועמו שלו – אפשר לסמוך עליו שאכן יהיה שם בשבילם כשצריך. אחרים אולי כן, ואולי לא, תלוי בנסיבות, ולכן אי אפשר לסמוך עליהם.

חשוב שנבין שכל הסכם בין-לאומי שישראל חותמת עליו, בין אם הצד השני הוא ארצות הברית של אמריקה, או "הפלסטינים", או כל גורם אחר, עלול להיות מופר ברגע הכי בעייתי לנו, ולכן אסור לנו לבסס עליו את ביטחוננו, אלא רק על צה"ל. בהסכמים שאינם בין-לאומיים, אתה יכול להתלונן על הפרת חוזה במשטרה הלאומית, ולתבוע את הצד השני במערכת המשפט הלאומית. אבל ביחסים בין-לאומיים, אין משטרה ובית משפט. ולפעמים עניינים נפתרים רק בכוח או באיום בכוח, ואז רק הכוח שלך עצמך, הצבא שלך, יכול להציל אותך.

כשזה קורה, אז במקרה ה"טוב" דיפלומט בחליפה ילחש באוזנו של השגריר הישראלי: "באופן אישי אני מצטער בשבילכם, אבל אלו ההוראות שקיבלתי," ובמקרה הגרוע, וזה כבר קרה בעבר יותר מפעם אחת, גם יתכחשו לנו, גם יאשימו אותנו, גם יקוו (לשווא) שאולי הפעם ישמידו אותנו סוף סוף, ולפעמים גם ישתתפו בניסיון להשמידנו.

* * *

משה כהן

הנדון: "שלום חבר"

מכובדי,

הנשיא ביל קלינטון, כנושא דגל השלום, הוא מושא הערצה למחנה הליבראלי בישראל.

אני כשלעצמי פחות מתפעל ממנו. גם בהיותו נשיא, כשרוממות השלום בגרונו, הוא נהג להתחבק עם יאסר ערפאת, לעצום עין מהטרור הפלסטיני, ולהפעיל לחץ על ישראל. זאת הוא עשה עם חיוך שובה לב והכרזות ידידות צבועות לישראל. גם היושרה האישית שלו פגומה, מאחר שהבטיח לבנימין נתניהו לשחרר את יונתן פולארד תמורת צעדים בוני אמון ליאסר ערפאת, ולא עמד בהבטחתו.

לכן, אופיינית לו ההתנהגות הצבועה שלו, בהכריזו על עצמו ידיד ישראל ובהיותו מוכן לבקר בישראל בהזמנת הנשיא שלנו פרס, בתנאי קטן... שישולמו לו חצי מיליון דולר, ודמי הכניסה להרצאה שלו יעמדו על 3000 ש"ח... אני, במקום פרס, הייתי דוחה דרישה זו בשאט נפש. אך לא איש כפרס יחמיץ הזדמנות להצטלם עם בעל "שלום חבר".

גם "מרכז פרס לשלום" זקוק לכספים, הרבה כספים, שהרי נסיעות לחו"ל בתנאי אח"מ עולות לא מעט. לא לחינם נאמר "הכסף יענה את הכול". אל דאגה, החתולים שומרים על שמנת כספי הציבור שלנו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אגודת הסופרים העברים, סניף ירושלים

יובֵל לשיר

של משה שפריר

הננו שמחים להזמינך לערב מחווה לחברנו המשורר והגיאולוג

משה שפריר

בִּמלֹאת יובל שנים לכתיבתו השׁירית

ולרגל צאת התַּקליטור ("דיסק") שׁל שׁירים מתוך ספרו "אֲסִיף הַיּוֹבֵל"

הערב החגיגי יתקיים אי"ה בּ"בית ג'ראר בּכר", רח' בּצלאל, ירושלים

בּיום רביעי, י"א תּמוז - 19.6.2013, בּשעות 18:00-20:00.

בּתוכנית:

פּתיחה – העורכת והמנחה הסופרת שׂמחה סיאני.

דברי בּרכה: הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים.

ד"ר משׁה גרנות – על ספרו של שפריר "אֲסִיף הַיּוֹבֵל"

מר משה פלבּר –  המשורר משה שפריר כּידיד ורֵע

חתן הערב – על שירה ומדע ומה שבּיניהם.

אתנחתא מוסיקלית

המלחינה-זמרת שושיה בּארי-דותן תשיר מבחר משיריו המולחנים של משה שפריר

*

יוגש כיבוד קל.

(התוכנית כפופה לשינויים)

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק עשרים ושישה

העבירה כף-יד על גרונה בתנועה של שחיטה

 "אני לא יודעת מה אתה מוצא בי, חבובי?" אמרה, "למה שאני איתך מרגישה, כאילו, מה-זה נמוך..."

אבל כל פעם שהיתה מביטה בי הייתי שומע את אורנה אימה ואת עליזה סבתה ואת תרזה אורלובסקי סבתא-רבא שלה שצבטה לי בזין, ואת כל נעוריי שהיו אולי מתרחשים אחרת אלמלא הסתבכתי אז בשלושתן. כוס-אמכ עלייך, כוס אום-אמכ, כוס אום-אום-אמכ אשת הפרופסור!

היא עישנה הרבה. רק בפעם השלישית הסכימה לעלות לדירתי, במקום שאחזיר אותה ישירות לבית-הוריה.

אני, מאותה פעם ראשונה ששאלה ממני את העיתון, הייתי ממלא – כל פעם שיצאתי לבריכה, את האמבטיה במים חמים. כך היה גם הפעם. כשנכנסנו לדירתי, יחפה, התפעלה מירב מהרהיטים, השטיחים ותמונות השמן היקרות, שאספתי במשך השנים הטובות, כאשר הפרדסים עדיין הכניסו כסף רב ולא ידעתי מה לעשות בו.

לקטנה יש טעם. אין מה לדבר.

אך אני, דעתי לא היתה נתונה לאמנות. "תפסיקי לעשן!" גיפפתי אותה והיא סירבה לי, למרות שאמרה שיש לה תמונות עירום מה זה מוצלחות, שצילם אותה חבר שלה, צלם אופנה שעובד למכללת שנקר. הפצרתי בה להתפשט ולהיכנס איתי יחד לאמבטיה, שלא קר, אמרתי שהיא יכולה לעשות זאת אפילו בבגד-ים, הלא הוא נמצא עימה בתיק, ואם לא – יש לי בגד-ים חדש בדיוק במידה שלה, קניתי אותו לפני ימים אחדים, המוכרת חשבה שאני רוצה להפתיע את הבת שלי –

מירב נאבקה איתי וצרחה, שרטה, "הי, מה איתך? אתה דפוק לגמרי בצפצפה שלך?!" – אבל אני הצלחתי להפשיט אותה ולהכניסה בכוח לאמבטיה. חי נפשי! ממנה נדף ריח גוף ג'ינג'י מושך, סוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף, רק שהיא הסריחה יותר, כמו הנוער היום, זרוק, וגם העשן מהפה.

צללנו שנינו, אני בבגדים קלים והיא – ערומה. קשה לי מאוד לשחזר את הרגע ההוא כי קשה לי מאוד לדעת מה בעצם רציתי ברגע ההוא אם התכוונתי להטביע אותה ברגע ההוא או שרק נשב שנינו במים הפושרים כמו עם אורנה אימה בתולת-העיניים באד החם של חדר האמבטיה בירושלים, כשהרוח והגשם היכו בחוץ, ואני אמצוץ את הבוהן המתוקה שלה עם טבעת הכסף, לאחר שאנקה אותהאו שרציתי לבעול אותה ברגע ההוא אלא שלשם כך האמבטיה אינה מקום מוצלח והיה עליי למשוך אותה לחדר-השינה, ואולי, אם לא הייתי כופה את עצמי עליה, ודפוק בצפצפה שלי, כמו שהיא אומרת – היתה נענית מרצונה, אם לא הפעם אז בפעם הבאה, אבל אני –

אני התעוררתי מן הטירוף הקצר שתקף אותי רק לשמע צעקותיה, בלועות-המים, מתחתיי, באמבטיה –

 "מי זאת אורנה? מי זאת עליזה? מה זה תרזה? על מי זה אתה מדבר בכלל? – תצא! תצא בחוצה! – אל תגע לי בטוטה! תצא בחוצה מטורף אחד! תולעת – "

מסתבר שברגע ההוא, כאשר משכתי אותה למטה בשערה האדמוני, הגולש, וכל גופה השזוף, הנערי, עם חריצי הלכלוך השחורים בכפות-הרגליים, היה מונח תחתיי במים – לא שלטתי בעצמי וצעקתי את שם אימה, ושם אם-אימה, ואם-אם-אימה תרזה אורלובסקי הזקנה, ועתה –

 "מה, את לא הבת של אורנה ארזים?"

 "משוגע, תעזוב! – תעזוב אותי מהרוקט-פוקט המתנדנד שלך! – תצא בחוצה פלצן מסריח, זקן עם שדיים... לאמא שלי קוראים יוכבד, ו – "

סבתא שלה, מצד אימה, חיה וקיימת, ברמת-גן! – זו שנדרסה היתה סבתה מצד אביה! – וגם שם-המשפחה שלה אחר לגמרי! – לא ארז, ממש-לא, אלא ארזי! – והכול בגמגום ובגרון מלא בועות-אוויר ומים –

 "אני לא הקוסית שלך... בול-בול-בול..."

אלוהים אדירים!

הרפיתי ממנה. התקפלתי כולי, רועד ונוטף מים פושרים, כאילו אזלה בבת-אחת כל הרוח ממפרשיי. ביקשתי את סליחתה. "מירבינקה, מירבינקה – " הבטחתי לפצות אותה בתנאי שלא תגלה לאיש. שאלתי אם היא רוצה שאנגב אותה, בחדר-השינה, הצעתי לה להינשא לי. אתן לה פרדס עירוני במתנה ומנייה בהתאחדות האיכרים –

הו, כמה רציתי לשכב איתה, למרות הטעות, סתם כך בתור דף חדש. בלי נקמות. על פני השטח. כמו שהייתי כל השנים.

למרות השריטות הבוערות בפניי.

כמה חמדתי את ערוותה הרטובה, הג'ינג'ית, את שדיה הקטנים, בעלותה, רועדת ומתייפחת, מן האמבטיה, אשר למים שבה היה כבר גוון קצת ורוד, מהשריטות של מירב בעורי.

והיא הבטיחה לי הכול, הכול חבובי! אפילו תמצוץ לי, בכיף, וגם תרשה לי להתלשן [מלשון לשון] לה במנוש... וכל הסטוץ, בגדול, היא נשבעת... אבל לא בפעם הזו. אמרה שהיא אוהבת אותי. שלא תגלה לאיש מה שהתרחש בינינו. שזו היתה אשמתה, לא אשמתי. אני לא מאמין לה שהיא דוברת אמת? הנה הוכחה – שהיא אחלה גירתה אותי עוד אז בבריכה כשהורידה בכוונה את החלק העליון כאשר שחתה מולי ואני נגעתי בה בפיטמה, שלא אחשוב שלא הרגישה! –

כששמעתי, כבר לא יכולתי, שלפתי אותו ביד והתזתי עליה, איזה שלושים-ארבעים סנטימטר קפצה באוויר כל טיפה –

והיא אספה את בגדיה המוכתמים, התלבשה בעיניים קרועות-לרווחה, כאילו חדר הפחד בעדן והסיר את הצעיף, את האד הלבנבן, האטום-קצת –

ולא חדלה להביט בי כאשר התלבשה, יחפה ורטובה עדיין, כחוששת פן אתנפל עליה בשנית.

ויצאה.

רצה, טופפת במורד המדרגות, כל עוד נפשה בה.

למוחרת פגשתי את הג'ינג'ית הפגועה בבריכה. שחיתי מולה. כלום. היא היתה קרירה. הסתייגה ממני. היה עליה בגד-ים חדש.

לומר את האמת – לא רצתה כלל לדבר איתי. כאשר התעקשתי לנעוץ בה מבט, העבירה כף-יד על גרונה בתנועה של שחיטה ועיניה רשפו כלפיי שינאה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אני לא מקבל דעתם של רבים המתרעמים על העמדות של "הארץ" –  וזאת משום שאינם קולטים את החשיבות שיהיה בארץ עיתון בשפה העברית המציג את נקודת המבט של הפלסטינים והאירופאים שאינם חסידי ישראל, וזאת כמיטב המסורת של ה"הארץ" מאז שעמד בראשו גרשם שוקן ז"ל, שהביא כבר בשנות השלושים והארבעים את נקודת המבט של הבריטים והאויבים האחרים של היישוב היהודי בארץ ישראל.

מוטי בן חורין

* מר בן עזר הנכבד, לאחר שסיימתי את קריאת הטיוטה של "מסעותיי עם נשים" שהואלת לשלוח לי – עליי לבשר לך כי הרומאן אינו יכול להיכלל בפליאדה של הספרות העברית (החשובה, כמובן) – מאחר שכל מה שמעניין את חיימקה שפינוזה, גיבורך ה"בדוּי", הוא לתקוע לנערות צעירות בתחת כדי שלא לפגום בבתולים שלהן!

בכבוד רב,

פרופ' יוסי אלון

* שלום אהוד. אני משערת שתשמח לשמוע שבתוכנית הרדיו  ברשת ב'  – "רגע אחד בפסקול של המדינה", עורך ומגיש איזי מן – דובר  על המשוררת אסתר ראב ואף השמיעו את קולה כשהיא קוראת שיר. כמו כן הזכירו את פועלך בקשר ליצירותיה.

בברכה,

ניצה וולפנזון

* שלום רב לך אהוד, שמחתי למצוא את פתחון הפה שנתת לאיילה זמרוני בעניינם של מי שקשורים "לכלכלה השחורה", או – לכלכלה ב' (או: "כלכלת הצללים" של "בלי חשבונית").

 כבר לפני שנים התחלתי לכנות שכבות אוכלוסייה מסויימות בכינוי "המתענים  כעניים": לפעמים, יש להורים של תלמידים שמגיעים מהשכבות הללו  "סטיפות" על "סטיפות" אבל אין אפילו ספר אחד לרפואה בבית. ואנא מסור לאיילה תודה!

עדה הרצברג

* אהוד שלום, קראתי ביום שישי [7.6] ברשימתו של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" – שעו"ד יצחק שויגר התפטר מחברות בדירקטוריון של מוזיאון נחום גוטמן. מאחר שאני קורא נאמן של חדשות בן עזר, אני גם קורא בהנאה את סיפוריו של מר שויגר. הייתי שמח אם היה מפרסם את תוכן מכתבו לנסיבות ההתפטרות. הבנתי שהנושא: מימון ישראלי ותוכן של חמאס, גרם לו לנקוט בצעד זה.

תודה,

שמואל שטרן

אהוד: תוכן מכתב התפטרותו של עו"ד יצחק שויגר פורסם בשעתו במלואו ב"חדשות בן עזר". עכשיו זה תפקידה של העיתונות החוקרת לבדוק מה קורה במוזיאון שעל שמו של נחום גוטמן – שהפך למשהו המזכיר סניף של תעמולה פלסטינית!

* אהוד יקירי שלום, כפי שראיתי בגיליון מה-9 למאי, תקוה וינשטוק פירסמה ביקורת על הספר שלי. לצערי היא כתבה כמה הערות שאילו היתה קוראה את הספר ביתר תשומת לב, היא היתה מגלה שההערות אינן מוצדקות. הערתי לה על כך והיא הודתה בטעויותיה. סיכמתי איתה שאני כמחבר אשלח לך לפרסם את הערותיי על הביקורת שלה.

אני מקווה שתפרסם את ההערות שלי בהקדם.

בביקורת שלה היא עשתה לספר עוול גדול. תקרא את הערותיי ותיווכח.

שלך בהערכה

שמואל יריב

אהוד: אשתדל להביא את הערותיך המפורטות באחד הגיליונות הבאים.

* חברים יקרים, מעביר לכם קישור לסרטון טקס השקת ספרו של חברנו דב גביש: "אולי הוא עוד יבוא...ליל הגשרים באכזיב ,יוני 1946" – ודבריו של דב אודות ספרו.

שבוע טוב

אלי רביד, ליישי

הטקס וההרצאות:

http://youtu.be/84Q_Iy4ve9I

* * *

אהוד בן עזר: רשימת הספרים

לשבוע הספר

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

43. "מסעותיי עם נשים" (רומאן. ספרי מקור. 2013). [הספר טרם יצא מהכריכייה וספק אם יימצא בדוכנים של שבוע הספר הנוכחי).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

חמש הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי והזכויות. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב, כולל ספרוני ספריית תרמיל המופלאה בעריכת ישראל הר – נמצאים באתרי הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב שרידים להם בחנויות לספרים יד שנייה.

* ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן שרכשה את המלאי והזכויות.

* ספרי הוצאת שרברק נמצאים כיום בהוצאת דני ספרים שרכשה את המלאי והזכויות.

הערה: אנחנו בספק אם בדוכני שבוע הספר העברי ברחבי הארץ, ובמיוחד בכיכר רבין בתל אביב – תמצאו אפילו כותר אחד שלנו מכל אלה הנזכרים ברשימה. לא נורא. העיקר שיוצאים אלפי כותרים חדשים, וכל אדם שני מחוגים מסויימים הוא סופר, מחבר או מו"ל.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,500 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל