גיליון מס' 847

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' בתמוז תשע"ג 13 ביוני 2013

עם  תצוגת החֶרְפָּה של מפת הַנַּכְּבַּה הנמצאת למכירה בחנות של מוזיאון נחום גוטמן

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: קלמן ליבסקינד: למה משרד התרבות, עיריית תל אביב ומפעל הפיס – צריכים לממן את תערוכת הַנַּכְּבַּה של מוזאון גוטמן לאמנות – מתוך "מוספשבת" של עיתון "מעריב" מיום 7.6.2013. // יוסי גמזו:  שַי בַּחֲשַאי... // עמוס גלבוע: האמת על לוחמי החיזבאללה בסוריה. // שמואל יריב: הערות לביקורת שכתבה תקוה וינשטוק על ספרי "כשנשים אוהבות..." // יוסי אחימאיר: הזיהוי השיקרי בפרשת רצח ארלוזורוב. // ליטמן מור: אונס בעברית וביידיש. // יהודה דרורי: נו באמת... מישהו עדיין מאמין בשלום? // נעמן כהן: הרשל גרינשפן – ליל הבדולח, והנקמה בבר נוער. // ראיון עם אהוד בן עזר, המייסד והעורך של "חדשות בן עזר", לקראת השנה התשיעית של המכתב העיתי, פורסם בימים אלה בגיליון 90, אביב 2013, של כתב העת "פסיפס" בעריכת איתמר יעוז-קסט. // מיכאל רייך: 1. תַּרְחִישׁ פְּרֵהִסְטוֹרִי (גִּיחָה לַבַּיִת הַיָּשָׁן). 2. רִיצָה. // אלי מייזליש: תגובה לטור של יעל גבירץ ב"ידיעות אחרונות" מיום 18.6.13 – ישראל מדינה נחשקת. // אורי הייטנר: 1. סניגורו של המסית. תגובה לאודי מנור. 2. צרור הערות. 3. השומר הגולני.  // יוסף אורן: כתב ה"התנצלות" של מבקר ספרות עברי. // אודי מנור: תגובה לאורי הייטנר. // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב. פרק א'.  // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות",  פרק עשרים ושבעה, חנינה בתי. סוף הרומאן. // ממקורות הש"י.

* * *

קלמן ליבסקינד

למה משרד התרבות, עיריית תל אביב ומפעל הפיס – צריכים לממן את תערוכת הַנַּכְּבַּה של מוזאון גוטמן לאמנות

מתוך "מוספשבת" של עיתון "מעריב" מיום שישי, 7.6.2013

בתחילת השבוע הודיע עו"ד יצחק שוויגר, חבר הנהלת המוזאון נחום גוטמן לאמנות, על התפטרותו מתפקידו בטענה שהמוזאון הפך 'במה לתעמולה פלסטינית'. במכתב ההתפטרות שלו התייחס שוויגר בעיקר לתערוכה של רונה סלע, "תסיסה – דיור, שפה, היסטוריה" שמוצגת במוזאון ואמורה להיות מוצגת במשך ארבעה חודשים. אתר האינטרנט של מוזאון גוטמן מלמד שהתערוכה עוסקת ב"קול הפלסטיני של הערים הדו-לאומיות בישראל," שהיא "מנכיחה את ההיסטוריה הפלסטינית של תושבי הערים," ושהיא מטפלת "ביצירה החזותית הדנה בהרס ובמחיקת היישוב הפלסטיני ותרבותו ובאובדן העירונית הפלסטינית המודרנית בעקבות הנכבה... גם הים נוכח בתערוכה באופן משמעותי כסמל להגירה, לגירוש ולאסון שהתרחש," נכתב שם.

בין שאר הפריטים ישנו בתערוכה גם סרט העוסק בחיי העיר הפלסטינית "שהוכחדה כחלק מהמפעל הציוני."

רונה סלע עוסקת באופן באופן אינטנסיבי בנכבה. היא עסקה בה גם בתקופה הקצרה שניהלה את מוזאון חיפה, עד שעבודתה שם הופסקה. כשנכנסה לתפקיד ההוא הבטיחה לעסוק ב"כל הזיוף הזה שנקרא עיר מעורבת" ולגעת ב"גירוש שנעשה לאחר 1948 והגלות הכפוייה שבעקבותיו." הפריע לה אז שתושבי חיפה הערביים "מכפיפים את עצמם לסדר ההגמוני הקיים."

שוויגר מחה פעמים רבות על העיסוק האינטנסיבי של המוזיאון לאמנות בנרטיב הפלסטיני. "אינני רוצה לחזור על כל מה שכבר נכתב ונאמר, אך אדישותו של הוועד המנהל לעובדה שדגל פלסטין מתנוסס על המוזיאון, מוסווה במודעה על התערוכה, לעובדה שבחנות המוזאון מוכרים תמורת עשרה שקלים את מפת הנכבה הפלסטינית השקרית מעוטרת גם בציטטות מכתבי הרצל, אדישות זו הפתיעה אותי," כתב להנהלת המוזיאון.

כמכתב נוסף סיפר על תחושתו בערב שבו הושק הקטלוג של התערוכה. "ניתנה במה לשבעה דוברים, שכל אחד מהם הציג את פעילותו הפוליטית חברתית," כתב. "כולם שם 'פלסטינים'... דיברו על הכיבוש. דיברו על הטבח בעזה. אמרו שחבל שהם צריכים ללמוד עברית וללמוד באוניברסיטה בעברית... זה היה בפירוש אירוע פוליטי... אני שואל בקול רם מדוע מוזאון גוטמן נותן יד לנרטיב השקרי הפלסטיני?... רוני (דיסנצ'יק, מנהל המוזיאון. – ק"ל), האם אינך מבין שפרסום מסמך שקרי עם השם של המוזאון נותן לגיטימציה לשקר? לא ידעתי שכך הוא המנדט של המוזיאון. האם איננו מוזאון לאמנות?"

שוויגר התייחס לאקט אמנותי, כביכול, שבו מסומים בסיד הרחובות שנהרסו במלחמת העצמאות. "לא ראיתי שטייס אנגלי שהפציץ את דרזדן יבוא לסמן את הרחובות של העיר שנהרסה... ממש פרוייקט אמנותי. ולחשוב שהוא ממומן כולו על ידי יהודים ומוצג אצלנו כמוזאון? בסימפוזיון שהתקיים במוזאון בעקבות התערוכה," כתב, "אמרה לי נציגת העירייה, שגם היתה המומה כמוני: 'תראה, אתה חושב שאנחנו יכולים לאסור עליהם לשכור את המוזאון בגלל שהם ערבים? הם אזרחים כמוך, לא?'

"הסכמתי איתה, אבל אמרתי לה שזה שהם ערבים לא מקנה להם את הזכות לבוא למוזאון לציור ולהציג במסווה אמנותי אג'נדה פוליטית נגד המדינה... אינני יכול מבחינה ציבורית להמשיך ולתמוך במוסד שנותן חסות לתערוכה שכזו. אני חושב שגם גוטמן הצייר לא היה נותן לזה לקרות. בכל זאת הוא תיעד את 'יפו' ולא את 'יאפה', כמו שקוראת לה, רונה סלע."

מוזאון נחום גוטמן לאמנות מופעל מכספי ציבור ופועל במבנה השייך לעיריית תל אביב. בשנים 2010-1011 מימן משרד המדע, התרבות והספורט את הפעילות במוזאון בסכום של 625 אלף שקל, ועיריית תל אביב הוסיפה למעלה ממיליון שקלים. עם התורמים למוזאון בשנים הללו נמנים בנק לאומי, בנק דיסקונט ובנק הפועלים. הפרוייקט הספציפי של רונה סלע הופק בתמיכת מפעל הפיס, שהעתיר גם הוא מכספו לטובת הפעילות הזו.

לאסון הזה, שאותו מציינים במוזאון נחום גוטמן לאמנות, קוראים מדינת ישראל, ואין שום סיבה שבעולם שמשרד התרבות שלה, שהעירייה ושחברות ציבוריות כמו הבנקים ומפעל הפיס, ייקחו חלק בציון האסון הזה.

"זה לא עניין של דמוקרטיה," אמר לי השבוע שוויגר. "שונאי ישראל ואויביה יכולים להתבטא באופן חופשי במדינת ישראל כמה שהם רוצים. אני רק לא חושב שאנחנו צריכים לממן להם את הפודיום."

הערה: מסיבות עלומות לא נכלל המאמר הזה באתר האינטרנט של "מעריב" ואנחנו נאלצנו להעתיק אותו מילה במילה מתוך העיתון המודפס!

מסיבות עוד יותר עלומות הסיפור הזה אינו הופך לשערוריית ענק, אולי משום שהפלסטיניזם היכה כבר שורש עמוק בצמרת המימסד התרבותי והאמנותי שלנו, שם יושבים הגאונים המחליטים, ומשם באים האידיוטים המוסריים הנהנים מכל טוב המדינה, בעיקר כשהם יורקים עליה!

* * *

יוסי גמזו

שַי בַּחֲשַאי...

ביום שני,  ב' בתמוז תשע"ג (10.6.13) העניקה אוניברסיטת בר-אילן אות-הוקרה למלחין ולמוביל השירה בציבור אפי נצר על מפעל חיים בתחום הזֶמֶר הישׂראלי. בערב נהדר בו ביצעו מיטב אמני הזֶמֶר העברי רבים מן השירים שאותם הלחין אפי נצר במרוצת השנים, בוּצַּע גם ביצוע-בכורה עולמי שיר חדש של אפי נצר ויוסי גמזו, שמילותיו מתפרסמות כאן לראשונה במכתב העתי להנאת קוראיו אוהבי השיר העברי העממי.

מִכָּל הַנִּגּוּנִים עֲשִׂי לָךְ זֵר פּוֹרֵחַ,

מִכָּל הַהִמְנוֹנִים תִּפְרִי לָךְ בֶּגֶד-חַג.

אֶצְלֵנוּ הַמִּזְמוֹר נָבוֹךְ הוּא, כְּאוֹרֵחַ,

אֶצְלֵנוּ הַמִּלִּים צוֹפוֹת בָּךְ מִמֶּרְחָק.

לָכֵן לְמֶרְחָבֵךְ הָיִינוּ קִצְרֵי-רוּחַ,

לָכֵן בְּמַחְמָאוֹת הָיִינוּ כּה דַלִּים.

אֶצְלֵנוּ אוֹהֲבִים בְּצַוָּארוֹן פָּתוּחַ

אֶצְלֵנוּ מוֹדְדִים גְּבוּלוֹת בְּסַנְדָּלִים.

וְרַק בַּחֲצוֹצְרוֹת שֶל שֶבַח וְתִפְאֶרֶת

לָנֶצַח לֹא נִתְלֶה לָךְ זֶמֶר עַל צַוָּאר.

אַחֶרֶת לֹא תָבִין, אַךְ אַתְּ אֵינֵךְ אַחֶרֶת

וְלָךְ אֶפְשָר לוֹמַר הַכֹּל מִבְּלִי לוֹמַר דָּבָר...

             * * *

כֵּן, כָּכָה זֶה:  בֵּין שְׂדוֹת הַבָּר וְהָאַסְפֶּסֶת

הָיִינוּ לָךְ שוֹתְקִים הַרְבֵּה דְבָרִים כְּבוּשִים,

אֶצְלֵנוּ הָעִבְרִית פְּשוּטָה הִיא וּמְחֻסְפֶּסֶת

מַמָּש כְּמוֹ הָאַסְפַלְט לְאֹרֶךְ הַכְּבִישִים.

אֶצְלֵנוּ אַתְּ גַּם בַּת, גַּם רַעֲיָה, גַם אִמָּא,

אֶצְלֵנוּ אַתְּ תָּמִיד נִלְחֶשֶת כִּתְפִלָּה

וּמִי כָּמוֹךְ זוֹכֵר עָמֹק-עָמֹק שֶפְּנִימָה

יֵש שֶשְּתִיקוֹת אוֹמְרוֹת יוֹתֵר מִכָּל מִלָּה.

לָכֵן בַּחֲצוֹצְרוֹת שֶל שֶבַח וְתִפְאֶרֶת

לָנֶצַח לֹא נִתְלֶה לָךְ זֶמֶר עַל צַוָּאר.

אַחֶרֶת לֹא תָבִין, אַךְ אַתְּ אֵינֵךְ אַחֶרֶת

וְלָךְ אֶפְשָר לוֹמַר הַכֹּל מִבְּלִי לוֹמַר דָּבָר...

            * * *

וְאִם לַצִּינִיקָנִים אַתְּ כַּיּוֹם נִבֶּטֶת

כְּמַשֶּהוּ שֶכְּבָר יָצָא מִן הָאָפְנָה –

אֲנַחְנוּ הִיא הַיָּד שֶאֶל יָפְיֵךְ מוּשֶטֶת

וּמִתְמַלֵּאת בּוֹ גַם הַיּוֹם בִּמְלוֹא חָפְנָהּ.

אֲנַחְנוּ, שִכּוֹרֵי הַשֶּמֶש וְהַתְּכֵלֶת

כְּמוֹ צִפּוֹרַיִךְ הַמְּצַפְצְפוֹת שִירָה

עֲדַיִן מִתְעַקְּשִים לִשְמֹר עַל הַגַּחֶלֶת

וּלְצַפְצֵף עַל כָּל דּוֹבְרֵי לְשוֹן הָרַע.

וּבְלִי שוּם חֲצוֹצְרוֹת שֶל שֶבַח וְתִפְאֶרֶת

תּוֹלִים לָךְ בַּחֲשַאי שִיר זֶמֶר עַל צַוָּאר.

אַחֶרֶת לֹא תָבִין, אַךְ אַתְּ אֵינֵךְ אַחֶרֶת

וְלָךְ אֶפְשָר לוֹמַר הַכֹּל מִבְּלִי לוֹמַר דָּבָר...

* * *

עמוס גלבוע

האמת על לוחמי החיזבאללה בסוריה

בשבוע האחרון מלאה התקשורת בדיווחים על כוח של 15 אלף לוחמי חיזבאללה העושים דרכם לחלב על מנת להחזיר לשם את שליטת משטר אסד. זה היה, כמובן, קשקוש מארץ הקשקושים שכל כך מאפיין את התקשורת הערבית והישראלית, וגם חלק מהתקשורת העולמית, בכל מה שקשור למתרחש בסוריה.

בימים אלו פורסם מחקר עומק מקיף ומפורט על  המעורבות של חיזבאללה בסוריה. מחבר המחקר הוא "מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם מאיר עמית" המשתייך ל"מרכז  למורשת המודיעין". דומני שזהו המחקר המעשי היחידי שיצא עד כה בארץ ובעולם על המעורבות הנוכחית של חיזבאללה במלחמת האזרחים. במחקר זה מופיעים כל הפרטים האישיים של כמאה מלוחמי ומפקדי חיזבאללה שנהרגו בסוריה, בצרוף  תמונות של רבים מהם.

הנקודות המרכזיות שעולות במחקר הן אלו: עד לפני מיספר חודשים המעורבות של חיזבאללה במלחמת האזרחים הסורית היתה מצומצמת; מאז היא גברה והלכה  והגיעה  עכשיו לשיא של כמה אלפי לוחמים; המיפנה בעוצמת המעורבות בא על רקע החשש שהמשטר של אסד עומד להישבר: והיה זה אינטרס עליון של חיזבאללה לא לתת למשטר ליפול, כי נפילה שלו פירושה התחלת הנפילה שלהם, והיתה זאת פקודה מפורשת של איראן לנצראללה. איראן עצמה מסייעת ככל יכולתה לאסד, אך מאוד זהירה בשיגור לוחמים משלה. הזרוע הלוחמת שלה בסוריה היא חיזבאללה, והרושם הוא שאיראן תהיה מוכנה להילחם בסוריה עד איש חיזבאללה האחרון.

הכוח הלוחם של חיזבאללה פועל בשני מקומות עיקריים בלבד. המקום הראשון הוא קבר "סית זיינב" שמדרום לדמשק. זהו מקום קדוש ביותר לשיעים והם עולים אליו לרגל בהמוניהם.  הסונים, מורדים כלא מורדים, החלו לתקוף את המקום. לכן, כוח של חיזבאללה, איראן ומתנדבים שיעים מכל רחבי המזרח התיכון, מגן על המקום. כאן, במקום הדתי הזה, בא לידי ביטוי חד ומוחשי המאבק הדתי המתנהל כיום בסוריה, ובכל מקום אחר, בין השיעים לסונים. קרב "ש" ב-"ס" של עולם האיסלאם המזרח תיכוני.

המקום השני הוא קוסייר. עיר  בעלת רוב סוני בסוריה, ליד הגבול הלבנוני, מדרום מערב לעיר חומס. החשיבות שלה היא בראש ובראשונה עבור חיזבאללה ופחות עבור הסורים. החשיבות שלה היא אסטרטגית בשל היותה צומת דרכים ממנה ניתן לשנע אספקת נשק לבקעת הלבנון שבשליטת חיזבאללה. אך גם כאן התפקיד הדתי/עדתי ממלא תפקיד חשוב ביותר. סביב קוסייר מצויים הרבה כפרים שיעיים שהיו נתונים להתקפות מצד הסונים. חיזבאללה  בא להגן עליהם. ההצלחה בקוסייר היא בראש ובראשונה של חיזבאללה, שקיבל סיוע אווירי וארטילרי סורי. המשטר הסורי, ובעקבותיו התקשורת הישראלית, הפכו את קוסייר למעיין ניצחון סטלינגרד של משטר אסד. המאבק האמיתי של אסד הוא לא בקוסייר אלא בחומס השכנה, שבה המורדים הסוניים שולטים בעיר העתיקה. מעניין יהיה לראות אם חיזבאללה יסייע לצבא הסורי במתקפה הצפויה בחומס. אם יעשה כך, ובחומס אין שיעים, כי אז פירושו של דבר שחיזבאללה  מצטרף כל-כולו למלחמת האזרחים הסורית ומתחיל בתהליך "וויטנאמיזציה" בסוריה.

יש בכך יתרונות גדולים לישראל (ככל שיקיז את דמו ויסתבך שם, כך ייטב), אך גם סיכונים (אסד יהיה ממש חייב לתגמלו בנשק חדיש, וככל שמצבו של נצראללה יוחמר, כך הוא אולי ירצה להוכיח שהוא עדין פועל נגד ישראל ולא רק נגד סונים). ואם יש לקח הכי חשוב לישראל ממעורבות חיזבאללה, הרי הוא זה: חיזבאללה הוא בראש ובראשונה גרורה של איראן, ופקודותיה הם עבורו מבחינת ציווי דתי . האינטרס הלבנוני מצוי אצלו רק במקום השני.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 10.6.13

* * *

שמואל יריב

הערות לביקורת שכתבה תקוה וינשטוק

 על ספרי "כשנשים אוהבות..."

תקוה וינשטוק מפרסמת בקביעות רשימות ב"חדשות בן עזר", וכמי שמעריץ את כתיבתה אני תמיד קורא את פרי העט שלה. בגיליון של "חדשות בן עזר" שהופץ ב-9 למאי, 2013 (גיליון 840), היא פירסמה ביקורת על ספר חדש שלי שנקרא "נשים אוהבות..." ושיצא לאור בהוצאת בת-אור. בתחילת דבריה היא מציינת לשבח שהרקע לרומן הוא העקירה מגוש קטיף – נושא שרק סופרים מעטים עוסקים בו – אם בכלל. לצערי היא לא נהנתה מקריאת הספר, ובדברי הביקורת שלה היא מציינת מה היו הדברים שהפריעו לה בקריאה. אלא שמאותם דברים, שלטענתה בביקורת הפריעו לה, אני מסתייג לחלוטין. אני רוצה להביא את ההסתייגויות שלי לידיעת כל מי שקרא את הביקורת וכן לנמק מדוע אני מסתייג מאותן הערות.

לפני שאביא את הסתייגויותיי להערותיה של גברת וינשטוק, אתאר בכמה מילים את עלילת הספר, את דרך כתיבתו ואת הסיבות לכתיבה. הספר הזה עוסק בשלוש שנים וחצי מחייהם של בני משפחת אריאל אלישיב (שם בדוי), פליטים מגוש קטיף, ובבני משפחת אסף פלד (שם בדוי), כדורגלן מקצועי, כוכב לשעבר, שעקב גילו נאלץ להתנתק ממגרש המשחקים. בעקבות ההתנתקות מגוש קטיף וממגרש הכדורגל גם אריאל וגם אסף, שבתחילת הסיפור הם בני שלושים ושש, נאלצים להתמודד עם מסגרות חיים חדשות. האילוצים הללו והקשיים הנפשיים הנובעים מהמצב של כל אחד מהם, הביאו ליצירת ידידות עמוקה בין שני הגברים שלפני ההתנתקות כלל לא הכירו זה את זה. הידידות הביאה מחד ליצירת קומונה של שתי המשפחות שהתבטאה במגורים בדירות צמודות וניהול משק בית משותף, ומאידך תוך זמן קצר לעבודה משותפת של השניים. בגוש קטיף היה אריאל מורה למקצועות יהדות ואהוד על תלמידיו, אך בירושלים הוא נכשל בהוראה ובסוף שנת עבודתו הראשונה פוטר ממשרתו כמורה. אסף פלד ואחיו יעקב הם בעלים של חברת בנייה והם מינו את אריאל אלישיב לשמש כמנהל החברה תפקיד שאותו מילא בהצלחה.

את סיפור חייהם של שתי המשפחות הללו שמעתי מפיו של שאול (שם בדוי), הבן הבכור של משפחת אלישיב, שאותו הכרתי כשמונה חדשים לאחר ההתנתקות. נפגשנו בערב אחד בתחילת חודש ניסן של שנת תשס"ו (2006), בטרם מלאו לו חמש-עשרה, במהלך צעידה שמטעמי בריאות נהגתי לבצע כמעט מדי ערב ברחוב משה דיין שבשכונת פסגת זאב בירושלים. נער גבה קומה ויפה תואר, שבערבים הקודמים, בכל פעם שחלף על פניי, חייך לעברי בנימוס ואני השבתי לו חיוך. גופו היציב, גובהו, פניו ועיניו הכחולות הקסימו אותי. כשישבתי לנוח על ספסל בכיכר שבין פסגת זאב ונווה יעקב, הוא חלף על פניי, נעצר, ושאל אם יוכל להצטרף. כמובן שהבעתי את הסכמתי. למרות שאני מבוגר ממנו ביותר מחמישים שנה, מאותו ערב נוצרה בינינו מין "ידידות-רחוב" שאינני יכול להסביר את טיבה. לא החלפנו מתנות. הוא אף פעם לא ביקר אותי בביתי או במקום עבודתי, ולא הכיר את בני משפחתי, ואני לא ביקרתי אותו ולא הכרתי את בני משפחתו. גם לא יצאנו יחד לבילוי חברתי. רק מידי פעם צעדנו בערב ביחד ברחוב משה דיין ושוחחנו.

הוא היה פקעת של זיכרונות מגוש קטיף ומר נפש, והיה זקוק למישהו שיקשיב לכאביו. אני הקשבתי לו והוא סיפר לי על הזוגיות הנפלאה של הוריו שנרקמה עוד כשהיו ילדים והתפוגגה בשנה הראשונה שלאחר ההתנתקות. גם סיפר על שני הסבים ושתי הסבתות שלו שהיו מהמייסדים של היישוב שבו גרו בגוש. כאב לו שהזוגיות של הוריו התפוגגה במהלך השנה הראשונה שלאחר ההתנתקות ושדיכאון השתלט על אימו. אחרי ההתנתקות חיפשה האם נחמה, התקרבה לרב מקובל שהסביר לה שהסבל מההתנתקות נועד לקרב את בואו של המשיח. הרב גם טען שההתנתקות באה לומר לציונים שיישוב כל חלקי הארץ ייעשה רק לאחר בוא המשיח ובניין בית המקדש השלישי. הוא שיכנע אותה שילדי הגוש לא הקפידו לשמור את מצוות התורה וגם זה גרם להתנתקות. ההורים חייבים לטהר את ילדיהם במכות וברעב, ואז תבוא הגאולה וגוש קטיף יקום מהריסותיו.

שאול אהב והעריץ את אימו ולא חדל לשבח אותה באוזניי. הוא התייסר בגלל מחלתה, התבייש להציגה בפני חבריו, אבל בניגוד לאביו שנעשה אדיש ביחסו לאשתו ולמחלתה ולא דאג להחלמתה, הבן, בעודו תלמיד תיכון, עבד קשה וכל הכסף שהרוויח הוקדש לטיפול רפואי באימו אצל פרופסור לרפואה מומחה למחלות נפש. אלא שהטיפול הרפואי לא עזר וכעבור שלוש שנים הדיכאון הביא לכך שהאם שמה קץ לחייה.

להלן הניסוחים שבביקורת של גברת וויינשטוק שאני מסתייג מהם. ניסוחיה מובאים באותיות עבות מודגשות, וההסתייגויות שלי באותיות רגילות:

1. סטיות נפשיות ומעשי זימה למיניהם, והופך למעין  לקסיקון לענייני מין.

סטיות – זה נכון. אבל מעשי זימה? ישנן שלוש נשים מבוגרות שמאוהבות בעלם הצעיר יפה המראה, כל אחת והסיבות שלה כפי שמובאות ברומן. בחיים זה קורה בחברות הכי מהוגנות. אבל זה לא הופך את הספר ללקסיקון לענייני מין. גם בתיאורים המעשיים שבין שאול והנשים הקפדתי שתיאורי הרגשות יגברו על תיאורי המעשים. לכן אי אפשר להגדיר את המעשים המתוארים כמעשי זימה. דרך אגב, אלו היו הקטעים שהכי הרבה עבדתי עליהם בזמן הכתיבה. אני חושב שהפסיקה שהספר הוא לקסיקון לענייני מין היא כלל אינה נכונה ומהווה חטא לספר.

2. דוד, בנו האמצעי, של אריאל, שאימו הועידה אותו לרבנות – שואף להיות כדורגלן וזוכה לאימון מקצועי מאסף. דוד מתחבר לבתו של אסף וחי עימה ללא נישואין (הוא בן 14...) בניגוד לכללי האיפוק הדתי.

 כאן היתה לגברת ויינשטוק טעות. לא דוד, הבן הצעיר, אלא יונתן הבן האמצעי שואף להיות כדורגלן. באשר להמשך, שהוא מתחבר לבתו של אסף וחי עימה ללא נישואין, אי אפשר לנתק בין האמירה הזו של המבקרת לבין מה שאמרה ד"ר ישראלי, הרופאה החוקרת את ההתנהגות המינית של בני הנוער בארץ (עמוד 80 שבספר): "היתה לה ילדות בלי אהבת הורים (שני ההורים היו קרייריסטים ולא הקדישו לה זמן) והיא זקוקה למישהו שיוכיח לה את אהבתו. ההתקשרות ליונתן בגיל כל כך צעיר זו התוצאה. אבל צריך לקבל את זה בחיוב כי שניהם מקסימים."

3. כוכב המין הוא עתה בכורו, שאול בן ה-16. תלמיד כיתה י', המגלה סימני אלימות ומרבה "ללכת מכות". כשהוא מתרגז ממישהו, למשל בשיחה על הגרוש מקטיף – או כאשר לו-עצמו מתחשק להרגיז  – הוא צועק "פאק יו!" – והנשים השומעות את הקללה – בייחוד הנשים הקשישות, מפרשות אותה כהזמנה, קופצות מיד איתו למיטה ומעניקות תשלום.

המשפט הזה מעוות לחלוטין את רוח הספר. שאול כלל איננו כוכב מין. הוא קורבן לנשים שמאוהבות בו. הן שבאהבתן הביאו אותו להיות ג'יגולו. לפני שנתקל בהן, היה נער דתי שומר איסור נגיעה. לכן נתתי לספר את שמו. נכון שכשהוא כועס על האישה שעימו, על כך שהיא מהללת את שרון על ההתנתקות ומשמיצה את המתנחלים ביש"ע, הוא אומר לה "פאק יו," אבל מה לגבי כל הדיאלוג שמרגע שהוא פוגש את האישה עד שהוא מקלל אותה? ומה עם הדיאלוג לאחר שהוא אמר "פאק יו" עד לרגע שהן קופצות עימו למיטה?

ולגבי מספר השורות המתארות את יחסי המין, הן בקושי מהוות אחוז אחד מהספר.

4. הסב שחזר בשאלה, משחוסלה קטיף, מצדד במעשיו. הסב נכנס לסיפור רק לאחר מותה של נעמה. הכול כבר נעשה. מה טעם להטיף מוסר לבחור בן שמונה-עשרה? ובמיוחד כשהוא מעוניין ליצור קשרי ידידות וקשרי אמון עם הנכד שכמעט שלוש שנים לא נפגש עימו. הדילמה של הסב שלא ראה את משפחת בנו תקופה ארוכה מובאת מספר פעמים בספר. אצטט את הנאמר בספר בעמודים 319-320: "כשהבחין יהוידע בבנו שקומתו שחה, שגופו התעגל ושחריצי עיניו הסתתרו בין קמטים רבים שנחצבו בפניו, וגילה כי נכדיו צמחו והפכו לעלמים, נשא את עיניו אל על לתקרה וגנח, 'ריבונו של עולם, גרמת לכך שאיני מאמין בקיומך. אבל אם בכל זאת אתה יושב שם באיזו פינה בשמיים, האזינה למה שאומר לך איש זקן ששברת את ליבו. הבאת עלינו את ההתנתקות והרחקת את אריאל ומשפחתו מאתינו. לפני ההתנתקות היה ביתו של אריאל סמוך לביתי והיינו נפגשים כמעט יומיום. ועתה? לגבי הוא כמו היה גר בחוץ לארץ'."

5. הספר מסתיים כששאול מסיים את חוק לימודיו (מתי בכלל היה לו זמן ללמוד? יום אחד הוא שוכב עם פרודתו של אסף , יום שני – עם שכנה שבגינתה עבד, יום שלישי עם ציירת נכה, רביעי עם הומו נשוי ראש תלמוד תורה, ובשבת הוא הולך להתפלל) –

המבקרת לא שמה לב לשיחה שהתנהלה בין שאול לאביו כשהבן בא להיפרד ממנו לפני הנסיעה לאמריקה (עמודים 371-372). "יש לי הרבה מה להתגאות בך. על אף המשבר הגדול שעברת, שכולנו עברנו, המשכת להצטיין בלימודים. תעודות בית הספר שלך היו לי סיבה לגאווה בימים שהסתובבתי מבויש על שסילקו אותי מההוראה." כשדיבר, חיוך נוגה כיסה את פניו. "זה בזכות הגנים שירשתי ממך. אתה הצטיינת בלימודים ואני הולך בעקבותיך. אף פעם לא השקעתי בלימודים, ובמיוחד לא מאז שאנחנו בירושלים. ההישגים לא באו מחריצות. הקשבה בשיעורים, קצת עיון בספרים ופה ושם הכנת שיעורי בית."

6. אמריקה היא כנראה הפתרון של יריב לבעיית גוש קטיף.

להפך! אני מבכה את המנותקים מגוש קטיף שירדו מהארץ. לצערי המיספר לא קטן. את דעתי האישית על הירידה לאמריקה הבעתי בספר בשיחות שהיו לסב עם שאול, בעמוד 329, בעיקר בעמודים 339-341 ובהמשך. להלן קטע מהשיחה שהתנהלה בין הסב לנכדו:

"לגבי השירות בצבא, אני לא שלם עם עצמי. צה"ל חשף כלפינו צד שלילי ואכזרי. לגבי שובי ארצה, אם אמריקה תמצא חן בעיניי, אין סיבה שלא אישאר שם."

"קשה לי לשמוע את זה מפיך," השיב לו יהוידע ומקולו ניכר היה שדברי הנכד זעזעו אותו. "אתה נין לחלוץ שעלה בעלייה השנייה, כשהטורקים שלטו בארץ. אבי היה נצר למשפחה עשירה, מכר את כל רכושו בפולין במיוחד שיהיה לו כסף לגאול אדמות בארץ-ישראל. בכסף שהביא קנה קרקעות מהערבים. אחיו שלא חשבו כמוהו, נשארו שם ונספו בשואה. אבי לא שיער שיום אחד נין שלו יהרהר בירידה מהארץ. חבל שלא הכרת את הסבא-רבא שלך. הוא היה אוהב גדול של ארץ-ישראל, הקדיש את חייו לבניין הארץ וחינך אותי ואת אחותי לאהבת הארץ. תיסע, תראה את אמריקה, תראה את יקיריך ותשוב. הרהורים על ירידה מהארץ זה דבר האסור לחלוטין ליהודים. גם כשטוב לנו בארץ וגם כשרע, זוהי אקסיומה ואין לפקפק באיסור הזה." ברוח זו חינכתי את בני משפחתי.

6. פרטי פרטים של פוליטיקה.

זה לא נכון! הספר אינו שואל אם ההתנתקות היתה נחוצה או שהיתה שגיאה. הספר רק עוסק במשברים של כמה בני אדם שנפגעו מההתנתקות.

ההתנתקות הביאה אכזבה ושברה את ערכי המוסר של אחדים מבני הנוער, בעיקר של נערים מתבגרים. ייתכן והם אינם רבים. או אולי הם רבים יותר מהידוע, אלא שההורים הדתיים (תושבי גוש קטיף היו דתיים) והמוסדות המטפלים במגורשים, מחשש בושה, נזהרים שלא לפרסם את הדברים. אני הכרתי עלם אחד שמנער דתי הפך לג'יגולו, ולפי מה שטען באוזניי, ישנם עוד עלמים כמוהו. ההתנתקות גרמה לפצע עמוק בלב הנערים המתבגרים. זה מתבטא בעלייה בשימוש בסמים, באלכוהול, בחיי משפחה רעועים ובגירושין, בירידה מן הארץ ובעוד מעשים שהחברה הדתית-לאומית לא הכירה ולא ידעה לפני ההתנתקות. החברה התביישה בצעירים הללו. כל אלו שקוננו על ההתנתקות בכו על אובדן רכוש, על גירוש יהודים מביתם בארץ ישראל, על כך שהממשלה לא הזדרזה לתת פיצויים למגורשים, על שלא היתה להם עבודה ופרנסה. אבל בגלל הבושה – על המשבר המוסרי כלל לא דובר ולא התייחסו אליו. אני רציתי לתת פה לאנשים הללו ולזעוק את זעקתם, ולכן השקעתי שלוש שנים בשיחות עם אחד הקורבנות ולאחר מכן עבדתי ארבע שנים על כתיבת הספר הזה.

באשר לקטעים הארוטיים, ייתכן שאם הייתי כותב את הסיפור בתקופה שהיינו צועדים ביחד, לא הייתי כותב אותם. אבל בניתי את שאול מתוך הזיכרון וללא סיפוריו המיניים לא הייתי רואה אותו שלם. אולי הם קשים ולא נעימים לקריאה, אבל זה היה שאול.

האמת היא שלא הבנתי אותו עד לפני ימים אחדים כשקראתי באינטרנט את הרשימה של נדב שרגאי שהתפרסמה בפורום "כיפה" ב-04.02.2007, הטוען שההתנתקות הביאה לריבוי נישואין של זוגות צעירים בני 17-20 בין הפליטים. ההתנתקות הביאה להגברה במיניות בקרב בני הנוער. אצל אלה שנשארו לחיות עם פליטי גוש קטיף, שהמשיכו בדרך הדתית, זה הביא לנישואין. אצל מי שהתנתק מקהילת פליטי גוש קטיף ונפל לסביבה שבה נמצאו נשים שאהבו אותו, כמו שקרה לשאול, זה התבטא בתחילתה של פעילות מינית בגיל צעיר מאוד. זו עובדה. אני חושב שיום אחד הפסיכולוגים והסקסולוגים יחקרו אותה.

* * *

יוסי אחימאיר

הזיהוי השיקרי בפרשת רצח ארלוזורוב

נחום שחף הוא פיסיקאי, ששמו עלה בימים האחרונים בהקשר לעלילת הדם נגד ישראל בפרשת הילד המת-החי מוחמד א-דורה בעזה. הוא מאלה שחשפו את דבר השקר, שגרם נזק הסברתי עצום לישראל.

לפני למעלה משנה הוא טילפן אליי. "יש אפשרות לשים קץ אחת ולתמיד לעלילת רצח ארלוזורוב, אם יוכח באופן מדעי כי סימה ארלוזורוב לא יכלה לזהות את רוצח בעלה," – אמר לי.

"הכיצד?" – שאלתי.

"בוא נעשה שנינו ניסוי. לשם כך עליך להקדיש לי ערב אחד," – השיב. "ניסע בלילה לחוף הים ונבדוק באופן אמפירי, אם בכלל ניתן לזהות דמות המתקרבת לעברך. נוכיח שגב' ארלוזורוב לא יכלה לזהות באותו לילה שבין שישי לשבת ה-16 ביוני 1933 מי ירה בבעלה למוות."

צריך לזכור: הרצח בוצע בחוף ימה של תל-אביב, סמוך למקום שבו מתנוסס היום מלון "הילטון", אז היה האזור חשוך לגמרי, רחוק ומסוכן, שהרי כבר נרצחו בעבר זוגות נאהבים יהודים לא הרחק משם.

כעבור ימים אחדים נסענו לחוף הים מדרום לבת-ים. המקום היה שומם. אורות העיר ריצדו מרחוק ורק שנינו הלכנו בסמוך לקו המים.

הניסוי פשוט, הסביר שחף. נתרחק זה מזה 100 מטר ואז נתקרב אט-אט איש אל רעהו. נבדוק מה אנו רואים כאשר אנו ניצבים מרחק סנטימטרים ספורים זה מול זה.

וכך אכן היה.

תחילה לא ראיתי את נחום, אבל דמותו צצה בחשכה ככל שהתקרבתי אליה, עד כדי מרחק נגיעה. הבטנו איש ברעהו. זיהיתי אותו לפי קווי המיתאר של גופו, וכך זיהה הוא אותי. הבטתי בו, ואילמלא ידעתי מראש מי העומד לפניי, לא הייתי יכול לזהותו, לראות את פניו. גם הוא לא את פניי. מסתבר, כי באין אור, כשהחשכה אופפת אותנו, אי אפשר לזהות דמות המתקדמת לקראתך.

חזרנו עוד פעם-פעמיים על הניסוי והשתכנענו: הנה ההוכחה הפשוטה, כי אכן סימה ארלוזורוב בשום פנים ואופן לא יכלה לזהות את שתי הדמויות שצצו בפתע לקראתה ולקראת בעלה, באותו ערב מר ונמהר. על אחת כמה וכמה כאשר באותן שניות של מגע, נזרקה לעברם אלומת אור מפנס הרוצחים, הם סונוורו, ומיד לאחר מכן נורתה הירייה.

בימים אלה מלאו 80 שנה לרצח חיים ארלוזורוב, הרצח שפילג את היישוב, שהקצין את היריבות בין מפא"י לבין הרביזיוניסטים, בין ימין לשמאל. בתי משפט בריטיים, ישראליים (כולל ועדה חקירה ממלכתית שהקים ראש הממשלה מנחם בגין) זיכו לחלוטין את שלושת ה"נאשמים", אבל זה לא מפריע לבן, שאול ארלוזורוב, ולעוד כמה שמאלנים הזויים לדבוק בעלילת הדם.

"הרוצח היה סטבסקי" – "קבע" שאול בראיון חד-צדדי בגלי צה"ל, שבו התחנה הצבאית נתנה יד לחידוש העלילה הנוראה. פניתי לתחנה, דרשתי הסבר על הראיון הזה, על התנהגות המראיין הבור, ועד כה טרם נעניתי.

המראיין לא הגיב ולא קטע את המרואיין המכזב, השומר על כבוד אימו המנוחה, זו  שלא יכלה בשום פנים ואופן לזהות את היורים, אך פצחה בעלילה שעות ספורות לאחר שבעלה נפח נשמתו, בעידוד הבולשת הבריטית וראשי מפא"י.

עברו 80 שנה מאז נתייתם שאול – ומאז הוא נושא ברמה את דגל העלילה. אביו המנוח עוד פלט בטרם נפטר, כי הרוצחים לא היו יהודים (גם הוא אגב לא היה יכול לזהות את המתנקשים, אבל קלט את המבטא הערבי של השואל "א-דיש א-סעה"), ואילו האלמנה הוסיפה לדבוק בשקר שהפיצה – עד יומה האחרון. הניצול הפוליטי, הטלת האשמה על חברי בית"ר, כנראה עניין אותה יותר מעצם המוות הטראגי של בעלה, עימו היתה מסוכסכת.

בנה כבר מעל ל-82 ואין לי ולשכמותי אלא לרחם עליו, על שבדבקות כזו הוא מוסיף להפיץ את גירסתה השקרית-זדונית, לחרחר ריב ומדון, ולהטיל בוץ על אנשים מתים נקיי-כפיים.

* * *

ליטמן מור

אונס בעברית וביידיש

 לאהוד ידידי שלום רב,                                  

את פירוש המילה-האקט בעברית למדנו, החכמנו והשכלנו  מהמאמר של מר יוסי שדה "אונס אז ועכשיו" שפורסם בעיתונך "חדשות בן עזר" בגיליון 846. המאמר מעניין וקראתי אותו מיספר פעמים ובגדול הבינותי אותו ואת דברי התורה.

אכן מסתבר שאונס קיים בכל מקום  מקדמא דנא, ובוודאי גם בעיירה הקטנה בה נולדתי. העברית שגורה בפי. אולם שפת האם שלי היא יידיש.  (היהודים בעיירות דיברו יידיש לפני שהמעטים כתבו "בלשון קודש". עברית למדנו ב"חדר המתוקן" מזמן שביאליק ורבניצקי פירסמו את השירים והאגדות באודיסה שברוסיה.

חשבתי לתומי איך קראו בעיירה שלי  בתחום המושב –דוד-הורודוק את האונס ביידיש.

לצערי אין לי מילון של השפות יידיש-עברית-יידיש.  

אני ניצול שואה זוכר ומתגעגע לבית שלי. שפת האם שלי יידיש.

סליחה שהארכתי – גלשתי קצת לפולקלור היהודי נושא שמעניין אותי והוא חסר לי.

ולענייננו: תמצית המאמר החשוב מתבטאת לעניות דעתי ביידיש – מאמע לשון במילה אחת. אונס ביידיש הוא "פארגעוואלדיקן". כלומר, האישה צריכה לצעוק גוואלד! – ובעברית – אויה! ובאנגלית (לפי מילון אוקספורד ) – Oh dear!.

 לפי האנגלית צריך לחזור ליהודה הנשיא. אלא אם מישהו או מישהי מהקוראים-הקוראות ימצא מילה בעברית יותר משכנעת. איך אומרים בעברית? אין חכם כבעל ניסיון. ביידיש המילה "גוואלד" היא משכנעת ואין בלתה. 

עיקר שכחתי: לפני שנתיים פירסם אהוד בן עזר את הדברים שאמרתי באזכרה השנתית לזכר קדושי עיירתי דוד-הורודוק על חיי היום יום בעיירה לפני השואה.

אמרתי שלא הכרתי ממזרים בעיירה. בוודאי היו אבל כנראה עקרו לעיר אחרת בשם אחר. הוספתי גם שלגרושה היה קשה להתחתן. אולי כדאי לכתוב מאמר דומה למאמר של יוסי שדה: גירושין אז ועכשיו.

אהוד: הכותב הוא בן תשעים ושש והוא נושא כיום בתואר – זקן המשתתפים במכתב העיתי.

* * *

יהודה דרורי

נו באמת... מישהו עדיין מאמין בשלום?

האוננות הלאומית של אנשי השמאל הישראלי (ואנשי המרכז-שמאל) מתרכזת סביב סיסמאות השלום ו/או "2 מדינות ל-2 עמים". אני אפילו לא מתייחס לטימטום האירופאי והאמריקאי שרואה את השלום הקרוב כביכול (ואת מדינת ישראל ככזו המעכבת את בואו...) –לפיכך אני לא מתפלא כלל על דברי חה"כ דני דנון שסיפר לציבור שאין בממשלה רוב ל-"2 מדינות ל-2 עמים"... בטח שאין...

למי שעדיין לא יודע, מי שמכתיב את מהלכי הפלסטינים באזור הם כוהני דת מוסלמים קיצונים, (ואין "לא-קיצונים"...) שהשלום אינו חלק מהוויתם... מצד שני, אני מניח בבירור שרוב רובו של העם בישראל אמנם רוצה שלום, ואף מייחל לו, אבל, כל אחד גם יודע במעמקי ליבו שדבר כזה במקרה הטוב הינו חלום רחוק מאוד שלא יקרה בדורנו. (זה יקרה אולי רק לאחר שינוי רדיקלי במהות האיסלאם, בדת השטן הזו, המתירה רצח של כל לא מוסלמי והמקדשת את המוות ולא את החיים).

"חוקרי השלום"

ניתן להניח שבמדינות כמו אנגליה, צרפת, שבדיה ובייחוד ארה"ב –  קיימים מוסדות מחקר, אשר יודעים לנתח עובדות ומצבים ולתת לקובעי ההחלטות כיווני פעולה. אני לא מבין עד היום מדוע הם מנסים לדחוף אותנו להסדרים שאין סיכוי שהפלסטינים יקבלו... מה שכן מצאתי הוא שלאחרונה הופיעה "קונספירציה" של מיספר מוסדות מחקר בארה"ב, בה הם יצאו לאור במסקנה מאד הומנית... ואקדמאית... שאומרת:" הפתרון לסכסוך הערבי-יהודי במזרח התיכון יהיה בביטולה של מדינה ישראל וסילוקה מהשטח..."

בתחילה  חשבתי על כך שסתם אנטישמים הוציאו מסקנה זו, ואז נזכרתי שמוסדות מחקר רבים בארה"ב נהנים מכספים רבים המועברים אליהם מסעודיה וממדינות המפרץ האחרות, וכדי להמשיך ולנהל את החיים הטובים שלהם, עם המשכורות השמנות, אותם חוקרים מאמצים את דעות התורמים למען ימשיכו אלו לשפוך עליהם כספם.

ההגיון ע"פ האיסלם

כאשר העליתי השערה מלומדת זו בפני אחד החוקרים, שסירב להתראיין בשמו ובשם המוסד בו עבד, הוא לא הכחיש את מקור הכספים אבל נתן הסבר "הגיוני ופשוט" למסקנתם: האיסלאם לא מוכן לקבל בשום צורה ואופן יישות יהודית על מה שהם מכנים אדמת הקודש של פלסטין, האיסלאם מייצג כיום 40 מדינות ויותר מ-1,300,000,000 מאמינים, ואילו במדינת ישראל רק כ-6 מיליון יהודים. האיסלאם רואה עצמו כמנצח בקלות ולכן גם לא יתפשר בשום צורה ואופן – עם כופרים... הוא רואה את הפתרון היחידי בסילוק בכוח של היהודים מאדמות פלסטין או השמדתם.

איראן, למשל, בהסבריה לבניית הפצצה הגרעינית, אומרת בלי בושה שהדבר נועד להשמיד את הכופרים במדינת ישראל כי הם – השיעים –הינם המוסלמים האמיתיים..

הפתרון ע"פ ה"חוקרים"

לפי "החוקרים" במוסדות המחקר הנ"ל, מדובר במלחמה מתמשכת, בין האיסלאם לישראל, באבידות רבות לשני הצדדים ובגלישה של הסכסוך ליחסים הבינלאומיים של המעצמות הגדולות ופגיעה קשה בסדר העולמי. לפיכך, לניטרולה של הבעיה החמורה הזו יש לדאוג... שלא תהיה יותר מדינת ישראל, (לפחות לא במקום בו היא נמצאת כיום...)

אין לי ספק, שההיגיון זה, ישתלט לאט-לאט על העולם הלא-מוסלמי, כי מי רוצה לריב איתם בגלל כמה יהודים... ומכאן שצדק בן-גוריון וצדקו ראשי מערכת הביטחון שלנו שנתנו בידי צה"ל כלי-נשק רבי-עוצמה, ואמצעי שילוח מתקדמים, כדי להרתיע כל נבל ולגרום לכך שכל מי שינסה להזיז אותנו מפה ולפגוע בנו, פשוט יימחק!!

נ.ב.

ואת, ציפי ליבני, תתעלמי מדני דנון ותמשיכי במאמצי השלום שמעודדים ראשי אירופה  ואובמה, את הרי יודעת שכלום לא יצא מזה, אבל לפחות מדברים.

* * *

נעמן כהן

הרשל גרינשפן – ליל הבדולח, והנקמה בבר נוער

ב-7 בנובמבר 1938 ירה הרשל גרינשפן, צעיר יהודי גרמני בן 17 שנמלט לפריז, בארנסט פום ראט, המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית שם. פום ראט נפצע נפטר מפצעיו.

המניע היה מכתב שקיבל ממשפחתו, שבו נאמר לו שמשפחתו הוגלתה לפולין, במסגרת גירוש זבונשין, יחד עם למעלה מ-12,000 מיהודי גרמניה שמוצאם פולני.

הדבר  התרחש סמוך ליום השנה הכפול לפוטש במרתף הבירה (1923) ומהפכת נובמבר (1918), יום חשוב בלוח השנה הנאצי. בכל רחבי הרייך נקבצו חברי המפלגה כדי לציינו.

לאחר שנועץ עם היטלר בארבע עיניים, החל גבלס לארגן את פעילי המפלגה והאס אס לערוך פוגרום יזום ומתואם היטב ביהודים. בפוגרום שנודע בשם קריסטל נאכט "ליל הבדולח" נהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה, בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות בבעלות יהודים ו-29 בתי כל-בו. יותר משלושים אלף יהודים נעצרו, ונשלחו למחנות ריכוז. מספר הנרצחים נע בין 1,400 ל-1,500.

גבלס תיכנן לגרינשפן משפט ראווה שיטיל "אחריות יהודית כוללת" על רצח פוֹם רָאט, במטרה להוכיח כי היהודים אחראים לפרוץ המלחמה, וכי השמדתם צודקת ונדרשת. תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, עקב מכתב אנונימי שהתקבל וטען לקשר הומוסקסואלי בין גרינשפן לפוֹם רָאט, והמשפטנים הזדרזו לנצל זאת כדי לכלול גם סעיף אישום תחת סעיף 175 (החוק הנאצי האוסר על הומוסקסואליות). גבלס זעם על איזכור פרט זה בכתב האישום ללא התייעצות מוקדמת איתו. איזכור זה, לשיטתו, לא זו בלבד שמכתים את שמו של מי שההנהגה הנאצית ניסתה לתאר כגיבור הרייך, אלא גם מטרפד את היוזמה להעמיד לדין את היהדות הבינלאומית כאחראית לרצח. המשפט בוטל.

אין ידיעה ודאית מה עלה בגורלו של גרינשפן לאחר קיץ 1942. ככל הנראה נשלח מברלין חזרה למחנה זקסנהאוזן משנקלע משפטו למבוי סתום, שם הוצא להורג או מצא את מותו בדרך אחרת עוד במהלך המלחמה.

הרצח בבר נוער לא נקמה אלא פשע שנאה

חגי פליסיאן בן 23, תושב שכונת פרדס כץ בבני ברק, הגיע ב-1 באוגוסט 2009 לבוש שחורים לבר נוער במטרה לנקום בפעיל ומתנדב במקום, שהאמין כי תקף מינית קרוב משפחה שלו, אז נער בן 16 (וכיום בן 20). (חשד שגם הקטין קרוב המשפחה, וגם הפעיל המוכר –מכחישים). משלא מצא אותו במקום, החל החשוד לירות בנוכחים ללא אבחנה, וירה למוות במדריך ניר כץ (26) ובליז טרובישי (16) ופצע 11 אחרים, חלקם קשה. לאחר מכן קם ויצא מבלי לחפש יותר את אותו פעיל כדי לפגוע בו.

בלי קשר לאשמה או אי אשמה של אותו פעיל-מתנדב, הרצח בבר נוער, רצח של נערים שלא היה להם כלל קשר לעניין, הינו פשע שנאה.  כשם ש"ליל הבדולח" היה פשע שנאה מובהק נגד היהודים באשר הם, ולא נקמה פרסונאלית, גם הרצח בבר נוער הינו פשע שנאה מובהק נגד הומוסקסואלים, וכל הגדרה אחרת הינה תעמולה "גבלסית" שקרית.

גולדה מאיר החתירה לשלום ואשמת המלחמה

מה לא אמרו על גולדה מאיר, שהיא מוגבלת, מרשעת, ובעטייה נהרגו אלפים במלחמת יום הכיפורים. האשימו אותה בהתנגדותה לשלום ובכך שהביאה למלחמה.

היום, ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים אנו עומדים בפני תחילת פסטיבל ההאשמה הגדולה.

כבר כתבתי על האשמת שווא זו של יגאל קיפניס: "יגאל קיפניס ומושג 'השלום' האורווליאני"

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00775.php

וכן על רצח האופי של גולדה:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00388.php

והנה אחרי 40 שנה נחשף כי גולדה דווקא חתרה לשלום ולא התנגדה לו.

בפרוטוקולים שנחשפו מתגלה כי מצרים דחתה הצעה של ראש הממשלה גולדה מאיר לפתוח בשיחות חשאיות בחודש יולי 73. ההצעה ניתנה דרך קנצלר גרמניה וילי ברנדט.

 "מעתה גורל הערבים הוא בידי עצמם," אמר אנואר סאדאת לשליח הגרמני לותר לאהן, שהעביר את ההצעה של גולדה. בהצעה אמרה גולדה כי "אין אנו רוצים את כל סיני, או את מחצית סיני, או את מרבית סיני. אין אנו מבקשים תחילת מו"מ בפומבי ואנו מוכנים לפתוח מו"מ סודי." גולדה הבהירה כי "לא תיתכן חזרה לגבולות ה-4 ביוני 67. הגבול צריך לעבור בין קווי ה-4 ביוני לקווי הפסקת האש. על קביעת קו זה אנו מוכנים לנהל מו"מ."

מסתבר שהכול פוליטי. כל ההיסטוריונים שהתקיפו את גולדה מטרתם היתה אחרת. לא האמת ההיסטורית אלא קמפיין תעמולתי שמטרתו שכנוע הציבור הישראלי שללא נסיגה לגבולות 67 תבוא מלחמה.

אלי מייזליש והערצת "הגאון" מבריסק" ר' מנחם בגין

גלי ההערצה שנשמעו פעם במחוזותינו לגאוניותו של "שמש העמים" "החבר" יוסף ויסריאנוביץ' סטאלין, מחווירים לעומת הערצתו של אלי מייזליש אל "הגאון" מבריסק – ר' מנחם בגין.

"הגאון" מבריסק, מספר לנו אלי מייזליש, ("חדשות בן עזר" גיליון 846) חזה מראש כי הוא עומד להישאל ע"י נער שאלות על אלטלנה, וכדי לא לקבל "אצבע בעין" (בלשונו של מייזליש) ביטל את הראיון בנימוק של הליכה לארוחת צהרים...

אין ספק, מאז נביאי ישראל הקדמונים טרם קם נביא החוזה את העתיד כ"הגאון מבריסק", הריעו למנהיג בעל החזון הרואה את העתיד.

אלי מייזליש וארדואן

בניגוד לראיית העתיד של "הגאון" מבריסק, לועג מיזליש לביקורתי על הטעות של נתניהו בפרשת מרמרה: "רק תראה איך הסתבך היום ארדואן עם עמו ולא עם ישראל. לשם מה ההתנשאות של ראיית העתיד הזחוחה ['דימויה של ישראל ייסדק מוסרית ומדינית...']

   ובכן, ארדואן יבוא בימים הקרובים לביקור ממלכתי ברצועת עזה. האם ממליץ מייזליש לעצור את מטוסו, או לפשפש בכליו? פרשת המרמרה סדקה קשות בדימויה של ישראל והביאה ניצחון תודעתי ומדיני לחמאס.

"כן יאבדו..."

הסופר הסקוטי איאן בנקס מת ב-10 ליוני, בן 59 ממחלת הסרטן. בשנת 2010 קרא בנקס לחרם תרבותי ואקדמי על ישראל בעקבות תקיפת המשט לעזה, והורה שלא לתרגם יותר את ספריו לעברית.

כן יאבדו...

שאפו לאלי מייזליש

אני מוריד את הכובע ומעריך במאוד את אלי מייזליש שלמרות דבריו, הוא מאחל להצלחת המשימה: "להציב אנדרטה לזכר שלושת חללי צה"ל מתקרית 'אלטלנה' במקום ראוי ומכובד. גם אלה וגם אלה נפלו בידי חיילים יהודים – לשווא."

המאבק שלי למען הנצחת חללי צה"ל אינו "לתקוע אצבע בעין של חללי האצ"ל," כדבריו, אלא למען העתיד. למען לא יישנו מקרים כאלו בעתיד, כאשר היום מתוך מה שנקרא "הימין הקיצוני" קמות יחידות חמושות (פרי קורפ) מסתובבות, ופורעות בערבים וביהודים ללא חוק, ומהצד השני מתוך מה שנקרא "השמאל הקיצוני" יש קריאות לפוטש נגד הממשלה החוקית, כאשר ספי רכלבסקי קורא לרמטכ"ל לא להישמע לממשלה החוקית, אלא אליו.

למען המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית יש להנציח את חללי צה"ל שהקריבו את נפשם למען הדמוקרטיה.

אני קורא לכל אחד להצטרף לקריאה להנצחתם על אנדרטת אלטלנה.

הליגה הערבית

החבר רון וייס, שלמרות כל מאמציו טרם הצליח למצוא ערבי אחד שאינו גזען, (כלומר שאינו רואה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים מופת מוסרי, אלא גזענות), מאמין ליוזמת הליגה הערבית, ולועג למזרחן מרדכי קידר על חוסר אמונו בה.

ונניח שנאמין לדברי הליגה הערבית, מה משמעות יש להם?

סוריה ולבנון שכנותינו שאיתן אין לנו הסכם שלום, כבר מזמן אינן מדינות. גם עיראק לא. העולם הערבי נתון לכאוס מוחלט של מלחמת עדות דתיות אלו באלה, הסונים נגד השיעים והעלאויים, ובינם לבין עצמם, בין פלגי אל קעידה לסוגיהם השונים.

במצב הזה מי יוכל בכלל לחתום על הסכם כלשהו, ואיזה ערך יש לחתימה. איזה תוקף יש לליגה הערבית שהינה כיום מוסד ללא מדינות?

הנה כתבה של גיא בכור על התפוררות מדינות ערב:

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2136

 לחבר וייס זה באמת לא משנה. העובדות הרי אינן חשובות...

* * *

ראיון עם אהוד בן עזר

המייסד והעורך של "חדשות בן עזר"

לקראת השנה התשיעית של המכתב העיתי

פורסם בימים אלה בגיליון 90, אביב  2013, של כתב העת "פסיפס" בעריכת איתמר יעוז-קסט

פסיפס: מה לדעתך מקומה של התקשורת המקוונת בהפצה של ספרות בכלל ושירה בפרט?

אהוד: אני קצת התייאשתי בשנים האחרונות מספרים מודפסים של ספרות יפה מקורית. ישנה חבורה של סופרים "חשובים" ומעוטרים בפרסים, חלקם בצדק וחלקם מתוך מוסכמות שחלקן כבר נראה פאתטי – אבל למזלם יש להם מו"לים שמחכים לרומאן או לקובץ סיפורים חדש שלהם, והם מצליחים לא פעם להפוך אותו לרב-מכר, ולכן לסופרים האלה אין דאגה מי ידפיס אותם ומי יפיץ ומי יקרא ויכתוב עליהם.

כל שאר הסופרים, והם הרוב, ולדעתי חלקם אינו נופל באיכות כתיבתו מ"הפרות הקדושות" ואשפֵי הרב-מכר –  אבל איש אינו מחכה לספר חדש שלהם, וברצותם לפרסמו עליהם לשלם למו"ל עשרות אלפי שקלים, ומאחר שהמו"ל כבר החזיר את ההשקעה שלו בתוספת רווח עוד בטרם מכר את העותק הראשון – טבעי שיש לו פחות מוטיבציה להפיץ ולקדם את הספר, מה עוד שזה לא תלוי רק בו אלא בעיקר בדעת הקהל על הסופר, וביחסי הציבור, שעוזרים בעיקר למי שאינו נזקק להם כי הסופר הוא ממילא "פרה קדושה" גם אם ספרו משעמם ולא חשוב, אבל את התחת מלקקים לו, והקוראים ממש מתפעלות ממנו גם בלי לקרוא אותו.

המציאות הזו, בייחוד של השנים האחרונות, גמרה לי את החשק להוציא עוד ספרים, ביודעי שיהיה עליי לשלם למו"ל, שהם יופצו רק בכמה מאות עותקים, ושהספר ייעלם מן המדפים בתוך חודשיים-שלושה וגם לא יגיע לידיעת רוב הציבור. שוק הספרים מוצף בספרים חדשים שחלקם ממומן בידי מחבריהם או קרנות ומוסדות, ובספרי תרגום מטומטמים דוגמת "50 גוונים של..."  – וזמן המדף הממוצע כיום הוא פחות מהתפוגה של גבינת קוטג'. 

למצוקה הזו נוספה גם המצוקה של היעדר במות לפרסום פובליציסטיקה. היה זמן שמאמריי נדפסו בעיתונים. לבסוף כמעט חדל שמי להיות מעניין. ב"הארץ", למשל – נפסלתי שוב ושוב כי דיעותיי לא תאמו את התקרנפותו של העיתון. תקופת זמן היה לי טור דו-שבועי ב"ישראל היום" עד ששלחתי לחינמון רשימה שהשתמעה ממנו תמיכה באהוד אולמרט, כשהיה ראש ממשלה, וסירבו לפרסם אותה, ולכן עזבתי אותם.

היה זמן שהצפתי את מדורי המכתבים למערכת בעיתונים – כדי שדעתי תישמע.

במקביל היתה לי במחשב מה שאני וידידיי כינינו בשם "תפוצת נאט"ו" – רשימה של כמה מאות כתובות אלקטרוניות שבאמצעותן פירסמתי-שלחתי דברים שלי, למשל – מתקופת שהותי הקצרה בירנטון, אוכספורד, וזאת כאשר רציתי לחלוק רשמים מיומניי ומכתיבתי הפובליציסטית עם אנשים נוספים, ולא לכתוב מכתב נפרד החוזר על עצמו לכל אחד מהם.

אני מתאר לעצמי שבהדפסת ובהפצת ספרי שירה המצב חמור עוד יותר. לכן נוסדו אתרים רבים שבהם משוררים וסופרים מציעים את יצירותיהם גם מבלי שנדפסו בספר. זו המגמה כיום והיא ודאי תתחזק בעתיד. קשה לדעת אם זה במקום הדפסת ספרים או שזה יעודד הדפסת ספרים.

פסיפס: ואז התחלת לפרסם את "חדשות בן עזר"?

אהוד: כן. זה היה בפברואר 2005, לפני כ-8 שנים, כשהתחלתי לפרסם "מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח", פעמיים בשבוע, אור לימי שני וחמישי,  והוא צמח מכ-20 עמודים לכ-50 עמודים ויותר – בכל גיליון, ומ-400 נמענים ליותר מ-2,500, וכבר עבר את מיספר 811 הגיליונות. יוסי גלרון בארה"ב מחזיק ביוזמתו, עבור המכתב העיתי – אתר באוניברסיטה שלו, וכך יכול כל קורא לקרוא בו את כל הגיליונות, מהראשון ועד האחרון, בכל זמן נתון, ומתברר שמאות ואלפים של קוראי עברית ברחבי העולם כבר נכנסו וקראו בו, כשבראש הרשימה עומדים הקוראים מישראל, ארה"ב ומצרים. אם אתה מחפש נושא מסויים בגוגול, הוא עשוי להופיע באתר המכתב העיתי שאותו מתחזק עבורי גלרון. הכול כמובן בהתנדבות.

לאחר שהרומאן הלפני-אחרון שלי, "חנות הבשר שלי", בהוצאת "אסטרולוג", שהוציא על חשבונו את כל ספריי אצלו – נכשל. נתתי מודעה קטנה ב"ספרים" של "הארץ" ובה הבטחתי שאשלח עותק חינם לכל דורש שיפנה אליי בא-מייל. רשימת הכתובות האלה, שלכולן שלחתי עותק – היתה בין היתר הבסיס ל-400 הנמענים הראשונים.

פסיפס: מהם הקווים המנחים אותך בעריכת החומר?

אהוד: חינם. חינם. חינם. הכול מתקבל, מתפרסם וגם נשלח – חינם, ועל החינם גם אין שכר-סופרים. אם הייתי צריך "למכור" את המכתב העיתי, זה היה גוזל את מרבית זמני בהתחשבנויות על שקלים בודדים ובעידכון שוטף של הנמענים וגם אלה שמבקשים ביטול, ואז היה עליי גם לשלם למשתתפים ולנכות להם מס הכנסה, עם כל הביורוקרטיה הכרוכה בכך.

אני עומד בלחץ גדול של קובצי חומר הנשלח אליי, חינם, כל הזמן – מצד כותבים מעולים וחלקם גם חדשים, שלעיתים גם אין להם שום אפשרות אחרת שדבריהם יפורסמו בעיתונות הנייר, בעיקר ב"הארץ" – בגלל הצנזורה השוקנית הפועלת בו, לרעה.

ואילו אני, כל הוצאותיי הממשיות, הן התשלום החודשי הלא-גדול לספק האינטרנט שלי, שלא משנה לו כמה חומר אעביר דרכו. בקיצור, אין לי כמעט שום הוצאות-ייצור ולכן אני יכול להיות נדיב בפרסום.

אין אצלי שום העדפה אידיאולוגית של "ימין" או "שמאל" בפרסום. רק הטיב והרמה של החומר הנשלח אליי – קובעים. אך קורה שאנשי "שמאל", שחיים כרגיל בהזיות פוליטיות, רובם אינו שולח אליי את דבריהם, אולי הם חוששים מתגובה – ואילו אנשים מהמעלה הראשונה, שכותבים אצלי מבלי להיות מנותקים מן המציאות הגיאו-פוליטית שבה אנו חיים – נחשבים משום-מה "ימניים", בייחוד בעיני גברות תל-אביביות שמצביעים מר"צ או עבודה.

אני רואה את המכתב העיתי גם כמין "רידר דייג'סט" בכך שאני מביא בו מאמרים חשובים כגון אלה של ד"ר מרדכי קידר וד"ר גיא בכור, שכבר התפרסמו בבמות אחרות אבל אני יודע שמרבית הנמענים שלי אינם מגיעים אליהם. מה עוד שכל מה שמתפרסם אצלי עובר עריכה סגנונית קפדנית ולכן לרוב הוא מעולה מן המקור ממנו שאבתי.

פסיפס: מה מידת ההשפעה של היותך סופר – על העריכה של הבמה שיצרת?

אהוד: כאמור, ההשפעה היא בעיקר מהיותי גם עורך, וערכתי בעילום-שם יותר ממאה ספרי פרוזה וזיכרונות, של אחרים.

ההשפעה של היותי סופר היא המצפון. מעודי תיעבתי אידיוטיזם מוסרי.

וההשפעה של היותי עורך מקצועי היא רמת השפה של המכתב העיתי, שמתמודדת עם מיטב החומר העברי הנדפס על נייר. והכול באות פרנקריהל. רק פרנקריהל.

אינני נוהג לקצר מאמרים אלא מבקש, לרוב, מהמחברים עצמם לעשות זאת, לטובת המאמר וקוראיו.

בסוף כל גיליון חוזרת רשימת הקבצים שאני מוכן להעביר חינם ובחפץ-לב לכל דורש. נמצאים בהם קבצים של ספרי פרוזה, שירה ומחקר, שלי וגם של אחרים, שלעיתים היה לי חלק בהם כעורך. שלחתי כבר אלפי קבצים כאלה ואני שמח להתחלק בידע ההיסטורי והספרותי שלי כי אינני ולא הייתי מעודי איש אקדמיה החושש פן "יגנבו" ממחקריו – ולכן אינני חרד למעמדי ולדרגתי אלא משתדל שהדברים החשובים לי – יזכו לתפוצה הרבה ביותר.

אני מפרסם לעיתים בהמשכים ספרים שלי, חלקם שכבר נדפס וחלקם שטרם ראה אור בדפוס ואולי גם לא יראה. ברוב המקרים זהו מפגש ראשון של מרבית נמעניי עם היצירה. כמו למשל כאשר פרסמתי את הפרקים הנפלאים של "בין חולות וכחול שמיים" שכתבתי מפי נחום גוטמן.

אני מפרסם גם בשמות בדויים, כמו המשורר חיימקה שפינוזה, ומפרסם ספרות פורנוגראפית כמו פרקי הזונה הווינאית ג'וזפינה מונצנבכר, שכתב הסופר היהודי פליקס סלטן בגרמנית לפני יותר ממאה שנים, (והוא גם מחברו של "במבי"). כמובן שהרבה נשים תל-אביביות שמצביעות מר"צ ועבודה, וגברים דתיים שנהנים מהצד הרציני של המכתב העיתי – סולדים מן הקו הפרוע הזה ומפצירים בי לחדול ממנו.

 כך גם אמרה לי בשעתה חברתי המנוחה ש. שפרה ז"ל, שנפטרה לפני כשנה – שאילו הייתי נותן לה לערוך את הרומאן שלי "המושבה שלי", היא היתה מוציאה ממנו את כל הגסויות – ואז זה היה רומאן גדול ורב-ערך.

יש פתגם ערבי האומר: "אילו הייתי יודע שהתפילה תעזור, הייתי כל היום מחרבן ומתפלל, מתפלל ומחרבן!"

איתרע מזלי שאני כל היום ומרבית הלילה עורך וכותב, כותב ועורך, ואת מרבית החומר אני שולח מיד, פעמיים בשבוע, לאלפי נמענים. מבחינה זו שפר עליי מזלי בתור סופר נידח.

פסיפס: ושאלה אחרונה – מה התרומה האפשרית של "חדשות בן עזר" להפצת השירה?

אהוד: זורמים אלינו כל הזמן שירים, חלקם של משוררים ידועים וחלקם של משוררים שמפרסמים אצלנו לראשונה ואולי לראשונה בכלל. יש הרבה בוסר וחובבנות, אבל אני משתדל למצוא תמיד את השורות שכן ראויות לפרסום. הסיסמה שלי היא: "תן לחומר לדבר." שום ייחוס אבות. שום העדפות.

בדרך כלל יוצא ששירה אישית מאוד, כואבת, חושפנית, לירית וגם אירוטית – היא מוצלחת יותר אצל משוררים חדשים, ואילו כאשר הם נתלים במיתולוגיה, בספרות, בנושאים לאומיים וכדומה – מתגלות חולשותיהם.

מאחר שיש לי אלפי קוראים, אני מקווה שפרסום השירים מעודד את הכותבים. לעיתים השירים הם מתך ספר חדש ואז יש לקוות שהקורא אולי יחפש אותו בחנות הספרים. המשורר איליה בר-זאב, שכבר הוציא שני ספרי שירה, עשה חלק ניכר מדרכו השירית בפרסום שירים במכתב העיתי.

למותר לומר ששום דבר לא משפיע על שיקוליי לפרסם שיר – לבד מהיותי משוכנע בטיב שלו. יש למכתב העיתי מנקדת, מרים אהרוני, גם היא בהתנדבות, שכאשר יש לי ספקות לגבי שיר אם הוא ראוי לניקוד, כלומר לפרסום, אני מבקש את חוות-דעתה.

לעיתים אני מפרסם שירים לא מנוקדים, משום שנראה לי שכך הקורא לא ישפוט אותם בחומרה רבה מדי כי הם גבוליים מבחינת הז'אנר.

פברואר 2013

* * *

מיכאל רייך

1. תַּרְחִישׁ פְּרֵהִסְטוֹרִי

(גִּיחָה לַבַּיִת הַיָּשָׁן)

שׁוּעָלִים קְטָנִים מְחַבְּלִים כְּרָמִים

תָּנִים חוֹפְזִים אֶל שְׂדֵה הָאֲבַטִּיחִים,

מֵעַל חֶלְקַת הַפַּרְדֵּס הַלָּחָה מִטַּל הַלַּיְלָה

חוֹלְפוֹת נִשְׁמוֹת הַוָּתִיקִים

דּוֹאוֹת כַּעֲטַלֵּפִים בְּחַפְּשָׂם תְּשוּבָה 

הַאִם הֻגְשְׁמוּ חֲלוֹמוֹת  –

"עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחֲרִימָה"

וְשָׁבוֹת אֶל הַקְּבָרִים,

רֶכֶס מִתְמַתֵּחַ, פַּס כָּסוּף נִמְרָח

שְׂרִידֵי לַיִל חַשְׁדָנִי עוֹדָם רוֹבְצִים שָׁם בַּמִּזְרָח

הַאֲזֵן,

הַטֶּה אָזְנְךָ אֶל הָרְחָשִׁים בָּאֲוִיר

הַשּׁוֹמֵר בּוֹעֵל עַכְשָׁו אֶת בַּת הַמַּזְכִּיר

צֵרַפְתִּי קִילוֹ זִכְרוֹנוֹת לְקִילוֹ סִפּוּרִים

אָחַזְתִּי בְּפַטִּישׁ חֲמִשָּׁה קִילוֹ

כְּדֵי לְפַצֵּחַ מַנְעוּלִים 

לְמַשֵּׁשׁ קֻפְסַת פְּלָדָה

שֶׁאָצְרָה לְפָנִים מַפְתְּחוֹת חֲדַר הַנֶּשֶׁק

(הַבְּרִיטִים שָׁלְחוּ בּוֹלֶשֶׁת שְׁלֵמָה

וְלֹא גִּלּוּ אֶת הַ"סְלִיק" בְּפַאֲתֵי הַמֶּשֶׁק)

הַמִּפְעָל עָיַף, הַמֶּשֶׁק גַּם

אֲפִילוּ בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם חֲדַר הַיְּשִׁיבוֹת

אָפֹר וּמְנֻמְנָם

שְׂדֵה הַלֶּחֶם רוֹכֵן, מִשְׁתַּבֵּל וּמְשַׁנֶּה תְּנוּחָה

עַל שִׁבָּלֵי חִטָּה וְעַל חֲבֵרוּת אֱמֶת רוֹבֶצֶת  

חוֹבַת הַהוֹכָחָה,

לֹא רַבִּים בִּקְּשׁוּ לִשְׂרֹד רַק כְּדֵי לוֹמַר דְּבָרָם

וַאֲנִי...

עוֹדֶנִּי נָכוֹן לְסַפֵּר, לְהַאֲזִין

מָה אוֹמָר לְנֶכְדִּי הַשּׁוֹעֵט קָדִימָה...

הֲיַאֲמִין? 

מרץ 2010

2. רִיצָה

גַּם כְּשֶׁאֲנִי יָשֵׁן, אֲנִי רָץ

מַחֲשָׁבוֹתַי מַפְתִּיעוֹת בְּחָסְנָן

מְהִירוֹת מִמֶּנִּי

אֵינָן יוֹדְעוֹת לֵאוּת

מַשֶּׁהוּ בִּי פִּתְאֹם צֹרֶךְ לָרוּץ

רִיצָה גְּדוֹלָה וּמִתְנַשֶּׁמֶת

לְהַסְפִּיק כִּבְרֵאשִׁית

לִקְרֹא שׁוּרוֹת שֶׁל אוֹר חָדָשׁ

אֲשֶׁר נָשְׁרוּ מֵעֲשָׁשִׁית כָּתְלֵי מִצְחִי

הַהֹוֶה דּוֹחֵק, 

מָתַי אֶלְמַד לְהִתְנַהֵל בִּמְתִינוּת כַּבְּרוֹשׁ,

כְּזַחַל עֲנָנִים.

אִישׁ קָטָן, בִּלְתִּי נִרְאֶה

מִתְנַשֵּׁף בְּתוֹך קוּפְסַת חָזִי

קוֹרֵא בִּשְׁמִי מִבְּלִי הַשְׁמִיעַ קוֹל

הֲלְהַזְהִירֵנִי מִפָּנַי ?

"שְׁמַע נָא" – הוּא אוֹמֵר –

"בְּזָוִית עֵינַי הָעֲשֵׁשׁוֹת

נוֹצֶצֶת לַחְלוּחִית שֶׁל מְסִבַּת סִיּוּם

אוּלַי מוּטָב תָּנוּחַ,

אִם בָּז אַתָּה לִמְנוּחָה,

נִכְתֹּב יַחְדָּו בַּהֲלִיכָה."

* * *

אלי מייזליש

תגובה לטור של יעל גבירץ

 ב"ידיעות אחרונות" מיום 18.6.13

ישראל מדינה נחשקת

יעל גבירץ, בטור שכתבה "אסטרטגיה של שנאה" [ידיעות אחרונות 12.6.203], מכילה על ממשלת ישראל את ההכשר לכמות רוע בלתי נדלית: "גזענות, רצחנות, גניבה, שוד ועושק החלש, שחיתות, שקרנות, גחמנות, נהנתנות, כוחנות וסתימת פיות...." והכול בהבל פה מבלי לקשור מבול האשמות אלה לפסיקה או החלטה ספציפית אלא בהקשר עם הלך רוח סתמי "ספק אם מי שנולד ובגר במדינת ישראל זוכר תקופה עם בלבול מוסרי וערכי כה גדולים..."

ברצוני להעיר ליעל גבירץ, שאני נולדתי עוד לפני קום המדינה וחייתי כאן תחת משטר רצחני של מנדט בריטי שהעלה לגרדום בחורים יהודיים בגין אחזקת כדור אקדח, ואף עיתונאי בריטי בלונדון לא העלה על הכתב שמץ ממבול האשמות שגבירץ העלתה בשל 'בלבול מוסרי וערכי' שמגולל לפי הערכתה "גזענות ורצחנות", ועדיין לא ראיתי מעודי בארץ מוות בתא תלייה 'עד צאת נשמתו' של ערבי אפילו בשל  פיצוץ אוטובוס עם 26 גופות של ילדים נשים וזקנים ללא עוול בכפם.

על אחת כמה וכמה מה שע"פ התנא דמסייע של ראשי השב"כ, שלפי דעת הכותבת כולם יחד וכל אחד לחוד החליטו – כי "המדינה מאז הכיבוש [מלחמת ששת הימים] מתנהלת ללא אסטרטגיה לשלום, לביטחון, לחינוך, לצדק חברתי...." ועוד ועוד ככל הדמיון פורח.

ובכן, ראשי השב"כ גברתי, מונו לתפקיד, ולא נבחרו לנהל את המדינה. פקידים ככל פקיד. הממשלה היא-היא הנבחרת ומפיה יישק דבר. וע"פ ראות עיניי, מאז מלחמת ששת הימים המדינה פרחה שבעתיים לפי שניים: מ-3 מיליון יהודים ל-6 מיליון יהודים ולפי שישה בכבישים מהירים, ולפי עשרה בתמ"ג, ולפי 20 בחינוך אקדמי, ולפי 100 בהשקעות זרות ומכירת אפליקציות ווייזים לגויים. תנוח דעתך יעל גבירץ, אינך בארץ אוכלת יושביה, את חיה במדינה הכי נחשקת כיום בעולם ואין כאן סתימת פיות ומאמרך הוא הוא הנותן, ולא מילותיך.

והיות שאני בטוח כי "ידיעות אחרונות" לא ירצה לבייש את הגב' גבירץ והיא תצא זכאית מכל העניין, כתבתי לה מכתב אישי כהאי לישנא את המילים הבאות:

שלום גברת גבירץ, בהמשך למכתב ששלחתי לעיתון הנני מבקש להוסיף כמה מילים:

הרי את יודעת כי את משקרת במזיד. כי ככה נוח לך לחיות – עם שקרים שקרים שקרים כל הזמן בלי להתעייף מעומס הכזבים השוקל טונות על כפייך, כי ככה נאמר בתלמוד "עבדא בהפקירא ניחא ליה," עבד כנעני נוח לו לחיות בתנאים שהתרגל למרות שיש לו הזדמנות לצאת לחופשי הוא יעדיף את העבדות הנוחה לו מתוך הרגל.  

אלא מאי? הציבור אינו כה מטומטם כפי שנראה לך להאביס אותו בקש ותבן כמו חמור, הוא מאוד חכם והתעלולים שלך בעיתון אפילו לא מצחיקים. את מביאה [כמו כל האידיוטים] את 'שומרי הסף' כאילו קשקוש מקושקש של "לשעברים" שלא מצאו מקום מכובד בקהילה, מגבבים קש וגבבה בלי כל קשר עם חמציאות – כמו דמגוג מזדמן. וכי מה אמרו שישה אלה  או רק 4 בדיוק: "אין אסטרטגיה."

אוי אבְּרוך, אין אסטרטגיה! מהי לדעתם של ה-4 אלה אסטרטגיה? אהה. כן. היוזמה הסעודית לשלום: שלום עם 22 מדינות ערב; עם סוריה וסודן, עם תימן וסומלי, עם עיראק ולבנון... אמחייה, מחיה נפשות ממש. כמו פרוסת אבטיח בקיץ על המרפסת מול שמש שוקעת בחוף הילטון. שלום עם החמאס וחיזבאללה. כן. אלה ממש מועמדים לשלום. או אולי גברת מועמדים למשפט על פשעי מלחמה? וכי לשלוח טילים על אזרחים זה מה? או שזה פשע מלחמה. ועם אלה את מאיצה בנו לעשות שלום, והכול ע"פ המלצת ששת  המוסקטרים? לו היו שישה אלה באמת ראויים לעמוד על בימת הפוליטיקה או השלטון שלנו, הרי היו מתמנים לפחות למנכ"לים בתעשייה הצבאית או האווירית או שגרירים או ראשי קתדרה ביטחונית באקדמיה. אבל מה יש לנו מהם? או שכאשר אתה בתפקיד אתה דרוך ב-100% לעשייה ולא לטובת ההנאה. אז אולי הייתה טעות שמינו אותם בכלל לתפקידיהם?

אבל הגברת גבירץ אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה, אדרבא, היא מנסה להסית את הציבור בפורענות של ממש, והנה לקט מובחר מהסוכריות שחילקה בעיתון: "ממשלות ישראל מאז הכיבוש [גם של רבין ופרס ויודעים אתם איזה כיבוש? רק תנחשו] מתנהלות ללא אסטרטגיה; אין אסטרטגיה לשלום, לביטחון, לחינוך, לחברה, לצדק חברתי, לדמוקרטיה, להומניזם." סוף ציטוט.

הכי מלבבת את חושיי זו האמירה "הומניזם". למה? כי לפי עניות דעתה המדינה אין לה הומניזם, כי ככה היא ממשיכה: " ההכשרים בדיעבד למאחזים והתנחלויות, החנינות הפוליטיות לעבריינים אידיאולוגיים – שעמדו לפוצץ את כולנו עם כיפת הסלע – הסלחנות והעלמת העין הגורפת מהפרות החוק .... הפך לתורת העשה וההסת [ההסת? – כן הסתה. הסתה למה גברת?] – ותורת אין דין ואין דיין."

או, המשפט האחרון ממש מצויין; אין דין. ומה עם בית המשפט העליון גברת? הרי לו הייתי כיום נשיא בית דין זה הייתי מעמיד אותה לשיפוט מהיר על זילות הבג"ץ.

גברת גבירץ, המדינה שלנו, כיום נחשקת בכל העולם כפי שלא נחשקה מעולם. באים לשחק כאן אליפות אירופה בכדורגל לגילאי 21. דווקא כאן. באים לקנות את וייז במיליארד דולר. באים קניינים לקנות גז. או שאת עיוורת צבעים, ואם את רוצה דיכוי סעי לאיסטנבול ותראי שם בכיכר תקסים, סעי לדמשק ותראי איך מבתרים גופות ברחוב, או שהעיניים לך יוצאות מקנאה שדווקא ממשלה זו או הקודמת ש"אין לה אסטרטגיה..." [לעשות שלום עם סוריה...] דווקא היא שבסופו של יום תביא יותר שיוויון אזרחי ושיוויון בנטל מכל הממשלות שבעבר. 

אהוד: אנחנו מניחים כי הגברת גבירץ ושכמותה ודאי יהיו ביום מן הימים חתני פרס ישראל להשתנה על המדינה – ואילו אנחנו לעולם לא נקבל אותו שהרי אפילו המנוח קניוק, שלימד אותנו פרק בהשתנה על ישראל בספרו "תש"ח" – לא קיבל!

* * *

אורי הייטנר

1. סניגורו של המסית

תגובה לאודי מנור

הנחה רבתי עושה אודי מנור לגדעון לוי, הנחה שאין הוא ראוי לה. מנור מבקר את התקפתו המוצדקת של מתי דוד על השתלחותו שלוחת הרסן של התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי בבן גוריון, וטוען לזכותו של התועמלן הנ"ל, שמאמרו התבסס על מחקר של שי חזקני שהתפרסם שבוע קודם לכן במוסף "הארץ".

המחקר של חזקני אמנם היה הטריגר להשתלחותו של לוי בבן גוריון, אולם עיקר המסר היה הצגת מלחמת העצמאות של מדינת ישראל כטיהור אתני. אלה דברי הסתה ודה לגיטימציה כלפי מדינת ישראל, שאינם ראויים לכל הגנה, ואני תמה על אודי שבחר להיות סניגורו של המסית.

ובאשר למחקר של חזקני – קראתי את המאמר במוסף "הארץ". אכן, המחקר ממוסמך מאוד, אך אין במסמכים כדי לאושש את הטענה שבבסיס המחקר, על פיה בן גוריון הורה להיסטוריונים לבדות היסטוריה לצרכי תעמולה. ההיפך הוא הנכון, כל המסמכים וכל הציטוטים שהביא חזקני במחקרו מעידים על ביטחונו המלא של ב"ג שמחקר היסטורי אמיתי יאושש את עמדת ישראל וידחה את הטענות כלפיה.

2. צרור הערות

* מצב שבו חייל ישראלי יהודי מותקף במדינת ישראל בשל היותו חייל בצה"ל, כפי שהותקף החייל החרדי בידי אספסוף בשכונת הבוכרים בירושלים, הוא בלתי נסבל; פרי של הסתה נוראית המציגה את הציפיה המובנת מאליה מכל יהודי להטות שכם להגנת המדינה ולהיות חלק מ"כל ישראל ערֵבים זה בזה" כ"גזירת הגיוס". חובתה של המשטרה לגלות אפס סובלנות נגד האלימות הזאת. מן הראוי שכל מי ששותף לפשע השנאה הזה יכנס לכלא לתקופה ארוכה. אם לא נעצור את גל הטרור הזה עכשיו, אל נתפלא אם נגיע חלילה ללינץ', או לכך שחייל יאלץ להגן על חייו באמצעו כלי הנשק שלו.

* ח"כ אייכלר תקף את שרת התרבות על שספדה לסופר יורם קניוק: "אין להספיד שונאי יהודים". אולם אם אין להספיד שונאי יהודים, מי יספיד את אייכלר בבוא יומו?

* במקום שבו משתמט מכנה לוחם ופצוע צה"ל במלחמת העצמאות, אחרי מותו, "שונא יהודים", מה הפלא שאספסוף של משתמטים תוקפים חייל צה"ל?

* השדר והמנחה המיתולוגי יצחק שמעוני הלך לעולמו. אהבתי מאוד את תכניותיו "מקבילית המוחות" ("התחלתי ולכן אסיים") ו"מחפשים את המטמון", שעיקרן היה באמת הידע והבקיאות ולא "המיליון". יהי זכרו ברוך!

* אני שומע שהרצח ב"בר נוער" לא היה "פשע שנאה". כנראה שהיה זה "פשע אהבה", או שמא רצח "על רקע רומנטי".

* כשאתם אוכלים ב"מקדונלד", אל תשכחו שהנהלת החברה ובראשה עמרי פדן, מונעים מן העובדים, בני הנוער, לממש את זכותם הטבעית להתאגד, תוך צפצוף בוטה על החוק. ההמבורגר לא נתקע לכם בגרון?

* בכנס ב"בר אילן" ניגש בהפסקה אדם לאחד המרצים, ד"ר מוטי זעירא, ונזף בו על כך שפעמיים הוא השתמש במונח "מלחמת השחרור". "מה פתאום מלחמת השחרור? זאת היתה מלחמה בין שני עמים. לא מלחמה נגד כובש זר."

מוטי גמגם משהו, שזו לא הפעם הראשונה שמעירים לו על כך, ואולי זה באמת מינוח שגוי. התערבתי בשיחה והסברתי שהמינוח "מלחמת השחרור" בהחלט נכון. זאת מלחמת השחרור של העם היהודי. לפני אותה מלחמה לא היינו עם חופשי בארצנו, ובעקבותיה אנו עם חופשי בארצנו. במלחמה הזו שמנו קץ ל-1,900 שנות שעבוד מלכויות והקמנו מדינה ריבונית, עצמאית. במלחמה זו שחררנו את מולדתנו. מה יותר מלחמת השחרור מזה?

ועל כך הגיב האיש במשפט אחד, עליו חזר פעם אחרי פעם: "ככה האקדמיה החליטה."

כשאמר לי זאת בפעם החמישית, אחרי שהסיק בצדק שלא קלטתי אחרי הפעם הרביעית, הבנתי שאני בעצם מתווכח עם הודעה מוקלטת.

* בני גנץ מתגורר בראש העין. האם ניתן לראות בכך הגשמה חלקית של חזון ב"ג אודות  רמטכ"ל תימני?

3. השומר הגולני

בעשור הראשון למפעל ההתיישבות בגולן, שבימים אלה ימלאו לו 46 שנים, הונחו יסודותיו ועוצב צביונו, כמפעל כלל לאומי, קונסנזואלי, שחלוציו הם שליחי הציבור הישראלי כולו, על כל מגזריו וכל אגפיו הפוליטיים. ביטוי לכך, הוא העובדה שלא רק כל צורות ההתיישבות הציונית מיוצגות בגולן, אלא כל תנועות ההתיישבות, המייצגות את כל הזרמים הפוליטיים הציוניים, מימין ומשמאל, מ"גוש אמונים" עד "השומר הצעיר" (אסייג את דבריי בחריג אחד – תנועת הקיבוץ הדתי היא היחידה שלא התיישבה בגולן. הסיבה לכך, היא שמדובר בתנועה קטנה, שיכלה להעמיס על שכמה מפעל התיישבותי אחד בלבד, והיא העדיפה, בצדק מבחינתה, לקבוע כיעד את גוש עציון, ולחדש בו את קיבוציה שנפלו בתש"ח).

בכותבי "מ"גוש אמונים" עד "השומר הצעיר", אין זו מטאפורה לתפארת היצירה, אלא הצגה עובדתית של המציאות ההתיישבותית. ראשון יישובי "גוש אמונים" לא היה ביהודה ושומרון אלא בגולן – מושב קשת, שקם ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים. סיפורה המרתק של קשת ראוי למאמר בפני עצמו. ובין יישובי הגולן, קמו שני קיבוצים של תנועת הקיבוץ הארצי (להלן קבה"א), תנועת ההתיישבות של "השומר הצעיר" ושל מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת) – גשור ונטור (היום נטור הוא מושב משותף לחילונים ודתיים, אולם הוא קם כקיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי וכזה היה בשלושת העשורים הראשונים לקיומו), וניתן למנות במניין זה גם את שניר.

התיישבות של הקבה"א בשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, לא הייתה כלל ועיקר מובנת מאליה. למי שאינו בקיא בנבכי הפוליטיקה הישראלית, מפ"ם היא האות מ"ם במר"צ. באותן שנים, היא היתה המפלגה הקיצונית ביותר בשמאל הציוני. ואותה תנועה החליטה על הקמת יישובים בגולן, והרי אין אמירה פוליטית חזקה ומוצקה יותר, מקביעת עובדות התיישבותיות באדמה.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים, החליט הקיבוץ הארצי על הקמת קיבוץ שניר, ברמת בניאס. היישוב עלה על הקרקע כהיאחזות נח"ל כבר בספטמבר 1967, שלושה חודשים אחרי שוך הקרבות, ואוזרח כעבור שנה. השם שניר, הוא אחד משמותיו של החרמון, והוא השם העברי שניתן לנחל החצבני. הוא הוקם במקום שיועד להתיישבות עוד בשנות השלושים של המאה שעברה, כאחת מ"מצודות אושיסקין", כמו דן ודפנה.

על הקמת שניר לא היתה מחלוקת אידאולוגית במפ"ם ובקבה"א. אמנם מדובר בשטח ששוחרר במלחמת ששת הימים, אולם זהו שטח שעל פי הגבול הבינלאומי וקווי שביתת הנשק אחרי מלחמת העצמאות היה חלק ממדינת ישראל, עליו השתלטו הסורים בשנות החמישים. לפיכך, מפ"ם לא ראתה בו שטח כבוש, אלא שטח מדינת ישראל שנכבש בידי הסורים והוחזר לבעליו. ואכן, מדינת ישראל ראתה באזור זה חלק מריבונותה, עוד טרם החלת הריבונות הישראלית על הגולן, ועד היום הוא חלק מהמועצה האזורית גליל עליון ולא מן המועצה האזורית גולן. עם זאת, חשוב לזכור, שבמו"מ עם הסורים הם סירבו אפילו לדון על פחות מנסיגה לקווי 4.6.67 ושללו על הסף את הגבול הבינלאומי, כלומר תנאי הסף שלהם כלל נסיגה ישראלית משטחים שעליהם הם השתלטו בכוח הזרוע בשנים שלאחר הסכם שביתת הנשק, תוך הפרתו הבוטה, דוגמת החוף הצפון מזרחי של הכנרת, אזור חמת גדר, רמת הבניאס ועוד.

אולם גשור ונטור הם סיפור אחר. הם חלק בלתי נפרד מהגולן, על פי כל אמת מידה. ב-1968 החליט הקבה"א לשלוח גרעיני נח"ל של "השומר הצעיר" להיאחזות גשור, אולם חלפו שש שנים עד שמועצת הקיבוץ הארצי החליטה לאזרח את ההיאחזות ולהקים על הגולן קיבוץ שומרי. להקמת גשור קדמה מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בתוך הקבה"א, ולבסוף התקבלה ברוב קולות ההחלטה על הקמת היישוב, בכפוף ל"נוסחת גשור" – "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום".

מה פירוש הנוסחה הזאת? יש הטוענים שמשמעותה היא הקמת יישובים זמניים באזור ממנו אנו מוכנים לסגת, והורדתם בהסכם שלום שבו תהיה נסיגה מהגולן. אולם אם כך, מדוע הקבה"א לא הקים, על פי אותה נוסחה, יישובים ביהודה ושומרון, בבקעת הירדן, בחבל ימית? מדוע הקבה"א לא הקים לתחיה בגוש עציון את קיבוצו רבדים, שנפל בתש"ח? הרי על פי אותה נוסחה, אם נקבל את הפרשנות הזאת, יכול הקבה"א להקים יישובים בכל אותם אזורים, להכריז שלא יהיו מכשול לשלום ולהוריד אותם בבוא היום. עובדה שהקבה"א לא נהג כך, שלל מכל וכל התיישבות באזורים אלה ומפ"ם התנגדה בכל כוחה לכל התיישבות מעבר לקו הירוק למעט השכונות החדשות בירושלים ויישובי הגולן.

אין חיה כזו "יישוב זמני". מי שמעלה יישוב, עושה זאת כדי שיהיה יישוב קבע, לעד. מי שמעלה יישוב, עושה זאת כדי להבטיח שהמקום בו הוא מקים את היישוב יהיה בתחום מדינת ישראל, או לפחות מקים אותו כדי לחזק את המאבק לעיצוב גבול המדינה על פי תפיסתו.

אז מהי משמעות "נוסחת גשור"? ניתן להתפלפל שעות על פרשנותה, אך יהיה זה פלפול סרק. בסך הכול מדובר בפשרה פוליטית מפ"מניקית טיפוסית – גשר של מילים בין שוחרי ההתיישבות בגולן ושולליה, באופן שיאפשר ליישובים לעלות לקרקע לצד מס שפתיים שיאפשר למתנגדים לחיות עם עובדה זו.

בראש התומכים בהתיישבות הקבה"א בגולן עמדה ההנהגה ההיסטורית של התנועה – מאיר יערי ויעקב חזן. היו אלה שנות הדמדומים של הנהגתם המוחלטת, רבת העשורים, אולם עדיין הם היו דומיננטיים מאוד. נהוג להצביע על הפערים האידיאולוגיים בין יערי וחזן באותן שנים. חזן היה נץ, אקטיביסט וביטחוניסט, מקורב מאוד לגולדה מאיר ותומך נלהב בתכנית אלון. יערי היה יונה, התנגד בכל מאודו לתכנית אלון ולהתיישבות בבקעת הירדן, במעלה אדומים וכו', וראה בה תכנית סיפוח ומכשול לשלום. אולם בנושא הגולן, השנים היו תמימי דעים.

יש לציין, ששניהם לא שללו קטגורית פשרה טריטוריאלית בגולן תמורת הסכם שלום, אך הם בפירוש ראו בהסכם כזה את הגולן – ברובו המכריע, כישראלי ושללו מכל וכל ירידה מהגולן. לאחרונה יצא לאור ספרה של אביבה חלמיש "מאיר יערי – האדמו"ר ממרחביה", חלקה השני של הביוגרפיה של יערי, העוסקת בשנות המדינה. בפרק העוסק בדרכו אחרי מלחמת ששת הימים, באה לידי ביטוי עמדתו החד משמעית בנושא הגולן.

בעוד יערי קרא לנסיגה כמעט מכל השטחים, הוא ראה בהכללת הגולן, רצועת עזה (!) וירושלים המאוחדת בידי ישראל הכרח לאומי וביטחוני. בהכללת הגולן בשטח ישראל הוא ראה את מימוש העיקרון של גבולות ביטחון כתנאי לשלום ותיקון מה שלא הושג במלחמת העצמאות והנו הכרחי לשלומה ולביטחונה של ישראל. בישיבת הוועד הפועל של הקבה"א, שהתקיימה בקיבוץ להבות הבשן, פחות מחודש לאחר מלחמת ששת הימים, הכריז יערי שאין להשלים עם כך שהרמה תהיה של סוריה, ואין לתת לסורים הזדמנות לשוב ולתקוף את היישובים שלמרגלותיה. הוא הזמין את החברים לטייל שם ולהיווכח ש"קו מז'ינו הוא כלב לגבי זה מה שיש שם." דבריו התקבלו במחיאות כפיים. הוא הוסיף ש"אנחנו לא נישא את זה יותר, שמהרמה הזאת יפציצו בימי שלום קומונות." בסוף 1967 הוא חזר וקבע שאין להשלים עם ירידה מן הרמה, ולא ייתכן שיהיה שלום בלי הרמה. "אם חיים אנחנו חפצים, לא נרד מהרמה." זו הייתה עמדתו גם אחרי מלחמת יום הכיפורים. ואף שהיה מוכן לפשרה כלשהי, הוא הגדיר את עמדתו כך: "בהסדר כולל אני רואה אפשרות גם לנסיגה מסוימת ברמה" אבל "איננו מסכימים לרדת מרמת הגולן... לא נשלים שהסורים עוד פעם יוכלו להפציץ אותנו מלמעלה."

חזן היה תומך נלהב של ההתיישבות בגולן ונאבק למען הקמת נטור כאשר כבר לא נשא בשום תפקיד רשמי, אך עדיין היה בעל השפעה רבה בתנועתו. מרגע הקמת גשור, הוא נאבק על הקמת "אחיו הצעיר". ובניגוד לגשור, הוא עמד על כך שהקיבוץ השני יוקם "בעומק הרמה ולא על גבול הקו הירוק." "אנחנו, 'השומר הצעיר', היינו תנועת הנוער הראשונה שתבעה התיישבות בארץ, בכל מקום ובכל זמן, אנחנו מבטאיה האולטימטיביים של החלוציות," הוא אמר. "בהקמת יישוב משלנו ברמה אנו מוכיחים, שרצף המעשה הציוני שלנו נשמר לאורך דורות."

לקראת הקמת נטור, היתה תסיסה בתנועת הנוער, "השומר הצעיר", וחלק מן החניכים התנגדו ל"התנחלות בשטחים הכבושים". ממרום גילו ומעמדו הטריח עצמו חזן בן השמונים למועצת "השומר הצעיר" בגבעת חביבה, ובמשך שעתיים עמד על הדוכן והתפלמס בכל האנרגיה המנהיגותית שלו עם בני ה-17, ושיכנע אותם.

בשבוע שעבר, נפתחו לציבור הפרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בשנת 1973. אמיר אורן פירסם ב"הארץ" ציטוט מדהים מפיו של חזן, זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים: "אם נגזר עלינו לצאת למלחמה שלא רצינו בה, אנו צריכים לנצל את המלחמה הזאת עד תומה. אין ולא יכולות להיות לנו מטרות טריטוריאליות, ושום מטרות של כיבוש ושינוי גבולות, אולי חוץ מפינה אחת ברמת הגולן, שלא הספקנו לסתום במלחמת ששת הימים."

אין לי שמץ של מושג לאיזו פינה בגולן הוא התכוון. ניסיתי בימים האחרונים לברר את הדברים, אך איש, כולל הביוגרף של חזן זאב צחור, לא ידע לפתור את החידה. מה שברור מהדברים, הוא שחזן ראה בגולן חלק בלתי נפרד מישראל, ומתוך תובנה זו סבר שבמקרה ותפרוץ מלחמה, יש לנצל את ההזדמנות כדי לעצב את גבול הקבע באופן המיטבי.

הנה כי כן, ההתיישבות בגולן קמה מתוך קונסנזוס לאומי רחב, של כל קצוות הקשת הציונית. לימים, בעיקר בשנות המו"מ על נסיגה בשנות ה-90, נשחק הקונסנזוס כאשר ממשלות ישראל חתרו לנסיגה. לנוכח הסרבנות הסורית, לנוכח השתרשותנו בגולן, לנוכח אהבת הישראלים את הגולן, ובשנתיים האחרונות – לנוכח התפוררותה של סוריה במלחמת האזרחים, מתחולל תהליך מתמשך ומדורג של התפכחות התומכים בנסיגה, כשיותר ויותר מהם מבינים ואפילו מודים (!) בטעותם. הגולן חוזר למקומו הטבעי כביטוי לקונסנזוס הישראלי.

* * *

יוסף אורן

כתב ה"התנצלות" של מבקר ספרות עברי

אהוד יקירי,

מתוכן ההערה שצירפת בגיליון הקודם להצעת הרכישה של ספרי הסדרה המחקרית-ביקורתית שלי "תולדות הסיפורת הישראלית", הבנתי שהנך מייחס לי התעלמות ממך ומתרומתך לספרות הדור.

אמנם קשה לי לזכור את תוכנן המלא של כל שבע מאות המסות שפירסמתי מאז שנת 1965, השנה שבה החלטתי לרכז את כתיבתי בחקר התפתחותה של הספרות העברית בשנות המדינה, אך בטוחני ששמך נכלל תמיד במסות שבהן דנתי בהישגיה ובמחדליה של משמרת "הגל החדש" – משמרת הסופרים שהתגבשה בתחילת שנות ה-60' במאה הקודמת ושאתה נמנה עם מְספריה.

בבדיקה מדגמית שביצעתי בכרכי הסדרה מצאתי שמניתי את שמך במסות המבוא המקיפות על מְספרי המשמרת הזו בספרַי הבאים: בעמ' 29 בכרך "ספרות  וריבונות", בעמ' 13 בכרך "משמרות בסיפורת הישראלית"  ובעמ'  10 בכרך "השאננוּת לציון בסיפורת הישראלית".

עם זאת, צדקת ואכן מיעטתי במשך השנים לכתוב מאמרים פרטניים על ספריך. היו לכך סיבות שונות, ולעולם לא מתוך כוונה להתעלם מהם. לעיתים הקדימו העורכים להעביר את ספריך למבקרים אחרים בבמות הספרותיות שבהן פרסמתי את מסות הביקורת שלי באופן קבוע, וכידוע לא נטו לפרסם מאמר נוסף על אותו ספר. ולעיתים  אני עצמי השתהיתי אז בהשלמת פירוש מקיף על ספר של כותב אחר, ועד שהשלמתי את המשימה כבר איחרתי את המועד לחזור אל אחד מספריך שהופיע באותו שנה.

על הרומאן המוקדם שלך "אנשי סדום" (1968) כתבתי מאמר באותה שנה במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות", והוא ממתין עדיין להזדמנות שבה ייכלל באחד הכרכים הבאים של "תולדות הסיפורת הישראלית". לעומת זאת כשלתי ברצוני להתמודד עם הרומאן שלפניו – "המחצבה" (1963).

תחילה החמצתי את "המחצבה" מסיבה קלנדרית: הוא נדפס שנתיים לפני שפניתי לכתיבת ביקורת. מסיבה כלשהי השתבשה ההזדמנות השנייה, כאשר הופיע בהדפסה חדשה ב-2001. הזדמנות נוספת להתייחס אליו נוצרה אצלי אחרי הופעת "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו ב-2004, משום שהקדמת אותו בתיאור הוויית החיים של האנשים באותה פיסת נוף הררית שבין השפלה לירושלים, והתיאור שלהם בספרך היה הרבה יותר אותנטי מזה שמצאתי בספרו זה של נבו. וכאשר מלאו 50 שנים עגולות להופעת "המחצבה" לראשונה, כבר הייתי שקוע במחקר "הלוחש בשירים" על זיקת עמוס עוז לסוגה השירית, ושוב החמצתי מועד ראוי לעסוק בו. אך עסקו בו אחרים, כי הוא באמת "כיין המשומר" – כפי שרשמת בהקדשה לעותק שהעברת אלי מהמהדורה החדשה שלו.

"התנצלות" זו, אהוד, היא הזדמנות עבורי להסביר את העובדות הבאות על עיסוקי במשך שנים בביקורת, תוך הקפדה להתייחס אך ורק לסיפורת המקור של המְספר העברי. ב-21 כרכי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" הצלחתי לכלול רק כ-200 מסות. 500 מסות נוספות עדיין ממתינות להכללתן בכרכים הבאים, ואני עצמי מפקפק אם אשלים את חובתי כלפיהן וכלפי סופרים שבספריהם דנתי בהן. ובכללן המסות על ספריהם של סופרים, שאי-אפשר להתעלם מתרומתם לספרות הדור: דוד שחר, יצחק אורפז, רחל איתן, צבי לוז, שמאי גולן, דן בניה סרי ורבים אחרים. 

סדרה היסטוריוגרפית כמו הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" עוקבת אחרי התפתחויות, תפניות ומגמות בספרות העכשווית, וכרכיה מתגבשים על-פי חתכים שונים של העיון בספרות התקופה (משמרתי, רעיוני, תימאטי ופואטי). גיבושו של כרך חדש מטיל עלי את חובת הבחירה מתוך המסות שממתינות עדיין לכינוס את אלה שדנות בכרכי הסיפורת המדגימים את החתך ובה בעת גם מוכיחים את השינוי התכוף שמתחולל בספרות הדור. כאמור, 500 מהמסות שכתבתי במשך השנים עדיין ממתינות להיכלל בכרכי הסדרה הבאים.

בניגוד לקשייו של המבקר העוסק בספרות המתהווה, שכל-כך קשה לו לפסוק מה חשוב ומה טפל בה, תהיה קלה יותר מלאכתם של חוקרי הספרות אשר יציירו את מפת הספרות של הדור בעתיד מתוך פרספקטיבה מרוחקת יותר. והם יתקנו את "העוולות" שעשיתי בתום-לב ומקוצר-יד להקיף את הכול.

יוסף אורן

מבקר ספרות עברי

* * *

אודי מנור

תגובה לאורי הייטנר

הפרופסור לייבוביץ המנוח נהג לומר בבדיחות מרירה כי "לעולם יעשה אדם כל מאמץ על מנת שלא להבין מה שאמרת לו." הדגש במקור. מצד שני, מאמן הכדורסל בקבוצת הילדים בה שיחקתי (קריירה קצרה מאד שנמשכה שבועיים) הקפיד לומר כי "תמיד האחראי על המסירה הוא זה שמוסר." ולכן אם ידידי אורי הייטנר הבין שאני "מסנגר" על גדעון לוי, כנראה שדבריי לא נוסחו כהלכה.

הייטנר הרי יודע במפורש שדרכו של גדעון לוי איננה דרכי, ואינני מתכוון 'רק' לפער העצום שבין גישתו האנטי-ציונית הארסית לבין תמיכתי הבלתי מסוייגת בציונות על כל מימדיה ועל שלביה, אלא בעיקר לדרכו הסוגה בעקרבים של גדעון לוי לטפח עוינות אנטי-ישראלית באמצעות חצאי אמיתות, הצגת דברים מחוץ להקשרם, התעלמות מוחלטת מהבעיות המאפיינות את שכנינו, אימוץ אוטומטי של העמדה הקיצונית בקרב הפלסטינים ולא פעם שקרים מובהקים. על כל אלו עומד בקפדנות אתר 'פרספקטיבה', והמסקנה המתבקשת והמצערת היא שבתחום המדיני "הארץ" הוא לא יותר מפמפלט תעמולה מהסוג שעשוי לבייש אפילו את  תשרין ואת פראבדה.

אלא שגם מתי דוד וגם הייטנר מחמיצים את משמעותו של מחקרו של חזקני, אשר מבחינת לוי שימש כמובן לתעשיית התעמולה שלו. בעוד מתי דוד חוזר באופן לא משכנע ומעייף על טיעוני 'שתי רגליים רע – ארבע רגליים טוב' כנגד גדעון לוי ו"הארץ", הייטנר מנסה לפחות להתמודד ברצינות עם מחקרו של חזקני. עם זאת, הרושם הוא שבמקרה הזה גם הוא מכפיף את השכל הישר המוכח שלו לפרשנות הציונית שלו, מתוך מה שנראה כמאמץ לארגן את האמת שחשף חזקני אל תוך שבלונות תודעתיות צפויות. ועל כך יש לומר כמה דברים.

בהנחה שחזקני מבסס את מחקרו על מסמכים של ממש ושלא מדובר פה בעוד ברווז מחקרי מהסוג שרקח לנו לפני כ-15 שנה תדי כ"ץ, הרי שאין דרך לפרש את הדברים באופן בו מתאר זאת הייטנר. בן גוריון לא עסק בחקר האמת, אלא בפוליטיקה. במושג 'פוליטיקה' כוונתי לרשימה ארוכה של עיסוקים ומעשים ותכניות וצעדים שמטרתם במקרה הנדון הוא 'בניין אומה', כלומר ביסוסה הביטחוני, המדיני, הכלכלי, החברתי והתרבותי של מדינת ישראל. במילים אחרות, גם ב-1962 בן גוריון עסק במפעל שהגדעון-לוים של אז ושל היום רואים בו את 'הטעות הגדולה ביותר של המאה ה-20'. ולכן הטענה שבן-גוריון לא עסק בחקר האמת אלא בפוליטיקה איננה גינוי אלא תיאור מצב ואפילו תיאור משבח.

כל מנהיג מדינה בכל מדינה עסוק בפוליטיקה, וכך צריך להיות. כל שנותר לאזרחים האחרים הוא לקחת חלק במעשים, להתנגד להם, להבין אותם, הכול בהתאם להבנתם את הפוליטיקה הראויה בכל רגע נתון. מנקודת המבט הזו השאלה המעניינת היא מדוע דווקא ב-1962 נזעק דב"ג לעסוק בנושא.

אין לי על כך תשובה מוסמכת, אך בניגוד להייטנר אינני ממהר לסנגר על דב"ג רק כי הוא דב"ג ורק כי אני (ודב"ג והייטנר) תומכים בציונות. בכל אופן השערה סבירה המקבלת אף היא חיזוק ממחקרו של חזקני וממחקרים אחרים היא שב-62' הגיע לעוד  שיא המאבק על פרויקט הגרעין הישראלי שבין הנשיא קנדי לבין דב"ג ועוזרו הראשי בסוגיה זו – שמעון פרס.

כידוע, קנדי חתר לשנות מן היסוד סדרי עולם. לא 'רק' בנוגע למלחמה הקרה, ולא 'רק' בעניין מעמדם של השחורים בארה"ב, ולא 'רק' לגבי חלוקת העושר בארה"ב, אלא גם ביחסים של ארה"ב עם דרום אמריקה, המזרח הרחוק והמזרח התיכון. מנקודת מבטו גרעין ישראלי היה חדשות רעות מאוד, ובנוסף הוא ראה בבעיית הפליטים הפלסטינים עניין שיש לטפל בו באופן יסודי.

בשתי סוגיות אלו – פליטים וגרעין – עמד דב"ג במסלול התנגשות עם קנדי, ואין הסבר רציני אחר לפרישתו הסופית ביוני 1963 שאינו לוקח בחשבון סוגיות אלו. ואחרי שהבנו את ההקשר, אמורות להיות ברורות המשמעויות הרלבנטיות של המסמכים אותם חשף חזקני. בן גוריון שהיה עסוק ב-1962 להסתיר את האמת על מפעל הטקסטיל בדימונה משותפיו להנהגת המדינה, הסתרה שכללה שקרים מובהקים, בוודאי שלא היה מהסס לטייח את האמת אודות הנסיבות בהן נוצר חלק מבעיית הפליטים.

כאמור, הוא עסוק היה בבניין אומה, ולשיטתו החזרת אפילו חלק מהפליטים לישראל משמעותה היתה פגיעה משמעותית במפעל הציוני. אפילו יריבו הגדול משה שרת הסכים עימו בנקודה זו. מנקודת מבט דומה ראה דב"ג בגרעין תשובה אולטימטיבית לשאלת 'הביטחון היסודי' של מדינת ישראל.

אפשר להסכים עם דב"ג, אפשר לחלוק עליו, אפשר לקבל מרכיב אחד ולדחות את השני, אבל קשה להשתכנע מטענתו  של הייטנר לפיה "כל המסמכים וכל הציטוטים שהביא חזקני במחקרו מעידים על ביטחונו המלא של ב"ג שמחקר היסטורי אמיתי יאושש את עמדת ישראל וידחה את הטענות כלפיה."

מסתבר שהאמת ההיסטורית עשויה לשמש לכל סוג של טיעון פשטני. עבור גדעון לוי 'מסמכי חזקני' הם הוכחה נוספת למדיניות 'הטיהור האתני' ואילו עבור מתנגדיו של לוי מסמכים אלו הם הוכחה חותכת שלישראל אין שום קשר להיווצרות בעיית הפליטים.

אני בכל אופן ממשיך לחשוב שחוסן ציוני כרוך בין השאר ביכולת להביט לאמת בפנים ולהתייחס אליה ככל שניתן ללא כחל ושרק. 'טיהור אתני' לא היה ולא נברא (אם בכלל, הוא מתאר את מדיניות הערבים ב-48' שהרי בשטח שנותר תחת שליטתם לא היה ולו יהודי אחד לפליטה, בעוד שבצד היהודי נותרו כ-150 אלף ערבים).

אבל בעיית הפליטים נוצרה בהקשרה של המלחמה ההיא, ועל כך כבר לא אמור להיות ויכוח. הוויכוח הוא על מה היה אז ומה ניתן היום לעשות עם הפליטים, אך זו אופרה אחרת, ואסתפק ואומר למען הסר ספק שאני נגד זכות השיבה ולמרבה המזל גם מערכת המשפט הבינלאומית מצדדת בעמדה זו, ויוכיח מקרה קפריסין-1974.

* * *

משה גרנות

האי

הצצה אל העתיד הקרוב

פרק א

כשהוא נכנס לביתן, אני הייתי שרוע על המיטה בתחתונים בלבד, הלום מחום ונטול כל רצון ויכולת להיטיב את מצבי. לא היה איש מלבדי בביתן – כולם ישבו באולם הממוזג של הסדנה, חצי רדומים, שומעים את המנטרות החוזרות על עצמן עד לטמטום הלב. הבריחה משם תעלה לי ביוקר, אבל נגמרו לי הכוחות – כמה זמן מסוגל אדם לשמוע את אותו הקול חוזר אינספור פעמים על אותן סיסמאות? יש כאלה שמצליחים להירדם כשעיניהם פקוחות. הלוואי שיכולתי.

כשהוא נכנס לביתן, תיכף התלונן: "מה זה, אין כאן מזגן?"

"שלום," אמרתי לו, "את המזגן מפעילים לפנות ערב, כשכולם חוזרים מהסדנאות."

"סדנאות?! סליחה, שלום, פשוט חם פה כמו בגיהינום!"

"זה בכוונה, שלא יתחשק להבריז. הביתן בנוי כך שממש יבער, ורק כשמותר... מכל מקום, ברוך הבא!"

"ברוך הנמצא, אבל סדנאות – מה סדנאות?"

הוא הסיר את משקפי השמש והניח את תיק היד על הרצפה. היה לבוש בחולצה לבנה ארוכת שרוולים, מכנסי ג'ינס, ונעל סנדלים. החולצה הייתה רטובה מזיעה. האיש היה מוכר לי, אפילו מוכר לי מאוד, אבל המוח שלי, שהתבשל בחום, לא הצליח למקם את הדמות עם אזור מסוים, או אירוע כלשהו, אבל כשהעביר את אצבעותיו בתוך הבלורית האפורה השופעת שלו – נזכרתי! בו ברגע התרוממתי ומשכתי את המכנסיים הקצרים מעל הארונית שליד המיטה.

"אתה… כבוד השר! כבוד השר, מה אתה עושה כאן?!"

הייתי משוכנע שהאיש החשוב הזה בא לרחרח מה קורה במושבת העונשין שלנו.

"אני עושה כאן בדיוק מה שאתה עושה."

"לא יכול להיות!" בינתיים הספקתי ללבוש את המכנסיים, ונראיתי, לפחות בעיני עצמי, קצת יותר מכובד, "מה זה? שר?! ועוד שר בכיר! מה זה, אין חסינות, אני יודע? זה נשמע הזוי לגמרי!"

"הסירו."

"מה הסירו?"

"הסירו את החסינות שלי ושלחו אותי לבית הדין לתיקון המידות."

"מה זה הסירו? זה הרי עניין של חודשים... ואיך חברי הכנסת הסכימו – לכך?! להסיר לך את החסינות?!"

"אתה לא קורא עיתונים?"

"כאן אין עיתונים, כבוד השר, לא רדיו ולא טלוויזיה. אם מישהו נתפס מחזיק אחד מאמצעי התקשורת – הוא נענש בבידוד בשמש הקופחת. ראית את 'הגשר על הנהר קוואי' – בדיוק ככה. זה ממש לא משתלם. כבוד השר..."

"די, תפסיק כבר עם הרשמיות הזאת. כאן אני פחות ממך. אתה לפחות ותיק, יודע את הכללים. לי יש הרבה ללמוד. זה מגוחך כל הרשמיות הזאת. את שמי אתה יודע, אבל תקרא לי סתם אהוד, ואתה, איך קוראים לך?"

"אני, קוראים לי מנחם, מני, מני ברק."

"וכמה זמן אתה פה, מני ברק?"

"אני חושב חודשיים וחצי. בהתחלה הייתי סופר את הימים, אחר-כך... בגלל החום... אתה מבין? רציתי לשאול אותך משהו, ופרח לי..."

"על העיתונים..."

"נכון! מה היה כתוב בעיתונים? מה... כלומר, איך, איך הסירו את החסינות? זה נשמע..."

"היא קראה לי לשיחת ליבון..."

"ראש הממשלה?"

"כן, היא אמרה שיש לי שתי אפשרויות: או להתנצל על מה שאמרתי בפני הכנסת, או שהיא תדאג להסרת החסינות ולהעמדתי לדין."

"אבל מה עשית? מה אמרת?"

"אמרתי שהמדיניות שלה מובילה אותנו לאבדון, שקודם, כשרת החינוך, היא הרסה את החינוך, ועכשיו היא הורסת את כל המדינה."

"נו, כמה פעמים אמרו את זה על ראש ממשלה – מה הביג דיל?"

"אבל אני פירטתי: תיארתי איך היא הטילה צנזורה על ספרי לימוד שבהם הנשים מתוארות ככנועות, חלשות ואמוציונליות, ואילו הגברים כרציונליים והחלטיים. התוצאה היתה שכמעט כל ספר קלאסי נאסר ללימוד בבית הספר – את "מדם בובארי" ואת "אנה קרנינה" אסרו כיוון שהנשים נענשות על ידי פלובר וטולסטוי בעונש מוות, את "פר גינט" אסרו משום שסולוויג פסיבית, מחכה לפֶּר כל חייה, ואיננה פעילה, ואת "החטא ועונשו" אסרו משום שסוניה מסווגת כזונה קדושה, שהיא פנטזיה גברית חולנית, שוביניסטית ומרושעת. הזכרתי, כמובן, את חוק הסטיות..."

"חוק הסטיות?"

"כן, החוק שמחייב כל גבר שמבקש להיות מורה להביא תעודת יושר מהמשטרה שאין לו סטייה מינית..."

"את זה אני זוכר. לא ידעתי שקוראים לזה ככה."

"פירטתי בנתונים סטטיסטיים, איך מאז נכנס החוק הזה לתוקף – ירד מספר הגברים במערכת, וכתוצאה מזה ירדה רמת הלימודים, ועלתה רמת האלימות. איזה חום פה! איך אתה שורד כאן?! אז כן, מספסלי השמאל החדש צעקו הח"כיות שהאלימות טבועה בגברים, ושאני אסתום את הפה השוביניסטי והמלוכלך שלי, אבל אני דווקא המשכתי והמשכתי, ואמרתי להם שאם מלמדים את ליהיא לפיד במקום את טולסטוי, ואם מסרסים את מערכת החינוך – התוצאה היא שאנחנו מלחכים את טבלת ההישגים העולמית מלמטה..."

הרמקול בתוך הביתן התחיל לאווש. אהוד מרגליות הפסיק את שטף דיבורו.

"מנחם ברק, מנחם ברק, אהוד מרגליות, אהוד מרגליות לצאת מהביתן ולהתייצב בהנהלה. לא תהיה הודעה נוספת. סוף."

אני קפצתי מהמיטה, הורדתי את הקצרים, לבשתי את הטי שרט הסגולה שלי ואת הג'ינס הארוכים, הכנסתי את הרגליים לכפכפים, משכתי את אהוד בשרוול הלח של חולצתו, ושנינו יצאנו החוצה. קפצתי מעל שלוש המדרגות ורצתי אל בניין המנהלה, כשאני מושך אחריי את השר העייף והמבולבל.

בפנים היה קריר. במבואה לא היה איש. עדשות המצלמה שעל התקרה סקרו את החדר כל כמה שניות. אני השתדלתי לא להסתכל לכיוון שלהן.

"מנחם ברק, אתה יכול להיכנס."

לפני שקמתי מהכיסא לחשתי לאהוד שאין טעם לשקר. כדי להוסיף תוקף, הזהרתי אותו במבט. בפנים חיכתה לי פאניה דור, מפקדת המחנה הדרומי. היא קראה לעצמה "מדריכה ראשית". היה לי הכבוד לפגוש אותה במספר מסדרים, וגם נקראתי אצלה לסדר פעמיים שלוש. משני צידיה עמדו בעמידת נוח שני זקיפים יווניים, לבושים במדים חומים ונושאים בידיהם אלות הלם. פאניה, שהייתה לבושה כמו כל המדריכות בסרבל אפור, ובחולצת שיפון לבנה רכוסה עד אחרון הכפתורים, הביטה אליי ארוכות.

"מה נעשה איתך, מני? מה נעשה איתך? אתה יודע שכל התחכמות שלך עולה לך ביוקר – כל הברזה שלך עולה לך בעוד שבוע. אנחנו רוצים לתקן את המידות שלך, להחזיר אותך לארץ, כשאתה מטוהר. אבל אתה לא מאפשר לנו. אתה מאריך את השהות שלך איתנו. חבל, אני מביטה על התיק שלך על הצג – אילו נשמעת להוראות, בעוד פחות מחודשיים מהיום היית כבר יכול להשתחרר, לחזור לאישתך."

"המנהלת, אישתי נפרדה ממני. יש עכשיו חוק כזה..."

"כן, אני יודעת, חוק השחרור, והיא השתחררה. זכותה – אתה הרי מורשע בדין."

"כן המדריכה הראשית."

"תקרא לי פאניה. אני רוצה להראות לך ידידות. אנחנו כאן לא עריצות – כל מה שאנחנו רוצות זה לשחרר אתכם מהתכונות השליליות. אולי לשחרר זה לא בדיוק המילה, כי תכונות של גבר לא ממש ניתנות לשינוי, אבל ניתן קצת לשכך. אתה לא חושב?"

"כן, המדרי... כן, פאניה. אני מבין את המטרה, אבל האמצעים קשים לי – הסדנאות האינסופיות..."

"תראה, מני, אתה אוכל מה שבישלת. המקום לא אמור להיות בית הבראה. תשמע, אין לי באמת הרבה זמן. אני אראה לך את הפנים הרכות של האי. אני אראה לך שאני באמת מחבבת אותך – אני מוחקת את התלונה. הנה, לחצתי דיליט, אבל בשם אלוהים, תהיה ראוי לאמון שאני נותנת בך."

"אשתדל, פאניה."

"לא, אתה צריך להבטיח!"

"מבטיח."

"אתה יכול לצאת."

כשיצאתי מחדרה, הייתי כל כך מבולבל, שלא שמתי לב שהשר כבר לא עמד שם. השיחה עם פאניה היתה מוזרה משהו. היה נדמה לי שהיא כאילו מבקשת להמתיק איתי איזה סוד, וזה לא ממש הגיוני, כי עמדו שם הזקיפים היווניים. אבל, בעצם זה כן, הם הרי לא מבינים עברית. בכל זאת, המחוות, החיוך שלה – זה יותר ממסגיר משהו שאני עוד צריך לגלות מהו. צריך לקוות שלא מדובר במלכודת. בפנים היה קריר, אבל בחוץ גיהינום – המוח שלי מתבשל בחום הזה, ולא ממש מסוגל להבדיל בדקויות.

איפה השר? לא ייתכן שנכנס לחדר המדריכה הראשית, כי אני הייתי שם, ולא ראיתי שהכניסו אותו פנימה. האם ייתכן שפשוט החליט לא להישמע להוראות? לטובתו, אני מקווה שזה לא מה שקרה. אם נשמעים ומנמיכים קומה, לפעמים ניתן לצאת בעונש קל, ולפעמים אפילו מוותרים לך. אבל כל התחמקות נענשת קשות. אני קיוויתי שהוא לא עשה את השטות הזאת, ועוד ביומו הראשון.

כשחזרתי מבניין המנהלה לביתן שלנו, התחילו החברים שלי לחזור מהסדנה. איציק באר, השכן שלי, נראה מבולבל לגמרי. הוא בהה אליי באפתיות. אמרתי לו שהשר אהוד מרגליות הצטרף אלינו. הוא חייך ושאל: "כן?"

"כן, איציק, תאר לעצמך, שר בממשלה – מסירים לו את החסינות ושולחים אותו לאי. נו, מה תגיד?"

לרגע היה נדמה לי שאיציק לא מקשיב, והראש שלו טרם התרוקן מהסיסמאות שטרטרו לו בסדנה. אבל איציק הקשיב:

"מה אתה נדהם? ביג דיל להסיר היום חסינות של שר?"

"אני לא מבין, איציק, תסביר, מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שמאז תיקון תקנון הכנסת – כל דבר אפשרי. עוד לפני שהגעתי לכאן התיקון הזה נכנס לתוקף."

רציתי לשאול אותו על מה הוא מדבר, אבל הייתי תשוש, שפוך לגמרי. הספקתי להתחמם כהוגן, הזיעה ניגרה על פניי בזרמים. חיכיתי שסוף סוף יפעילו את המזגן. נגעתי לא בכוונה באיציק, והוא היה עדיין קר, עדיין לא פגה השפעת מיזוג האוויר שבסדנה – היתרון היחיד של המקום הארור ההוא. פתאום נשמע הטרטור הגואל – המזגן הופעל. עוד כמה דקות אוכל לנשום כמו בן אדם.

"איזה תיקון, איציק?"

"על מה אתה מדבר?"

"אמרת שיש תיקון לתקנון הכנסת..."

"כן, בוודאי, לפי התיקון מגיע לח"כיות אפליה מתקנת בכל הנוגע למעמד האישה. קול של ח"כית ייחשב כשני קולות של ח"כ. צריך רק להוכיח ליושבת ראש שהעניין שייך למעמד האישה."

"איך הסכימו? איך הח"כים הסכימו לחוק כזה אומלל?"

"זה לא חוק, זה תיקון לתקנון הכנסת. אילו זה היה חוק, זה היה הרבה יותר מסובך."

"אבל בכל זאת, צריך להצביע – איך הסכימו?"

"החרדים הצטרפו כי הבטיחו להם החמרה בחוק הפורנוגרפיה, הנחה בקווי האוטובוסים והמשך הסטטוס קוו בעניין בחורי הישיבה. הם לא ממש התרגשו מכך שבענייני נשים יהיה לח"כיות קול כפול – להם הרי אין שום ענייני נשים שהחילונים יכולים להיות מעורבים בהם. השמאל החדש לא היה בעייה, כי למעשה, הם רצו ליזום את התיקון, ורק במקרה ראש הממשלה הקדימה אותם. השמאל השמרן התנהג תמיד כמו זו..." איציק הביט לצדדים, "התפלק לי... בקיצור, זה עבר. עכשיו בוא, מני, כבר פתחו את המקלחות, בוא נתרענן."

במקלחת ראיתי את השר מסתבן. הוא קרצף את עורו כאילו היה עליו להסיר מעצמו שכבות-שכבות של לכלוך. כשהסיר את הסבון וראה אותי, התקרב אליי ולחש: "תגיד לי, מני, יש האזנה בביתן?"

"אני לא חושב, למה?"

"היא ידעה כל מה שדיברנו בינינו."

"זו לא חוכמה כל כך גדולה לדעת מה דיברנו. אצל מי היית?"

"היא לא הציגה את עצמה – אישה כבת ארבעים רזה מאוד, כמעט מצומקת. דיברה איתי בקשיחות."

"אני יודע, זאת אֵלה, המדריכה האחראית, הסגנית של פאניה. מוטב לשמור מרחק ממנה. מה קיבלת?"

"זה היה מוזר מאוד. אחרי שצעקה והטיפה לי מוסר והשפילה אותי בכל מיני כינויי גנאי, היא אמרה שהיא כמעט מוותרת לי כיוון שאני חדש, ועוד לא למדתי את הכללים של האי – היא פסקה לי ביטול חד-פעמי של בובה. אתה מבין מה היא רוצה? נראה לי שהיא ירדה מהפסים, לא?"

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק עשרים ושבעה

חנינה בתי

לאחר שלושה ימים באו שני שוטרים, לבושים אזרחית, לקחת אותי לחקירה בתחנת-המישטרה שברחוב דיזנגוף. על התקופה הזו – המעצר שבא בעקבות החקירה, השיחרור בערבות עצמית, המישפט, הפירסום השערורייתי בעיתונים ובטלוויזיה שהמיט קלון על כל משפחתי המורחבת, שלושים ושלושה בנות-ובני-דוד דרגה ראשונה ושנייה מכל צד שכמעט לכל אחת ואחד מהם נכדים המשרתים כבר בצבא, חיל גדול וכבד מאוד – על כל אלה אין ברצוני להרחיב עתה את הדיבור. זאת אעשה אם-ירצה-השם כאשר אצא, בעוד כארבע שנים, בתקווה שיפחיתו את השליש ממאסרי על התנהגות טובה.

ברצוני לומר לזכותי רק עוד דבר אחד.

היחפנית אכן היתה בתה של אורנה ארזים, נכדתה של עליזה, נינתם של ההיסטוריון פרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי (מנוחתם עדן האב והבת) ושל פראו פרופסור תרזה אורלובסקי, שהיא כבת מאה וגרה בבית-אבות של התאחדות עולי מרכז-אירופה ולאחרונה השתתפה בחיוניות בלתי-רגילה בתוכנית טלוויזיה גרמנית על הייקים בארץ.

ויש לה למירב דודה צעירה בגילה, חנינה היתומה, שנולדה ללא-אב לעליזה אחרי מלחמת ששת הימים.

ואתה לך דע אם שלך היא או מזרעו של חנניה?

כל זה התברר לי מיד בראשית החקירה, וזה גם מה ששבר אותי והקל עליי מאוד, והודיתי מיד בכול. סיפרתי אפילו על הקעקוע הכמוס שרק בעירומה יכולתי לראותו (אף כי ביצבץ מתחתון הביקיני שלה בבריכה). הלא עתה יכולתי להסביר להם מה קרה! כי אחרת – איך יכולתי לסגת מהכחשותיי כל עוד לא היה לי נימוק מתקבל-על-הדעת לטירוף שתקף אותי? כלום רוצח אני, או אנס?

למזלי לא הסגירה מירב את כתמי הזרע שלי שנותרו על בגדיה.

תושייתה של הקטנה כשהייתי כבר קרוב לבעול אותה, ועוד קודם לכן, להטביעה באמבטיה – היא שהצילה אותה ואותי גם יחד.

אבל גם רימתה אותי. אוהו איך רימתה אותי, בתה!

בתה? נכדתה!

נכדתה? נינתה!

נינתה? אחייניתה של חנינה בתי היתומה שאותה לא ראיתי מעודי (הראו לי תמונה שלה, יפהפיה), אבל מחר, כך הובטח לי, הסכימה סוף-סוף לבוא לבקרני בכלא ואני כבר מתרגש לקראתה. בכל זאת, בחורה, בת של עליזה, אחות של אורנה, דודתה של מירב. גם היא ג'ינג'ית-כהה. כל חלומותיי.

אבל אז הודיעו פתאום מ"צוותא" אבן-גבירול שכבר קבעו תאריך להעלות את הסיפור שלי "יום השלג אשר באמבטיה" בביצוע חוג התיאטרון של הכלא, ושזה נחמד שאת כל התפקידים ימלאו גברים, (יש כאן כמה מתאימים במיוחד שיודעים לעשות נשים ונערות יותר טוב מהמקור. גם בשכיבה). התברר שהצגה שלי היא אטראקציה לא נורמאלית, אפילו שהסיפור לא חדש אבל הסופר יושב בכלא, ומוכן להיחשף. פתאום התהפך הכל. לפתע נשכח הקלון שבאינוס הקטינה. נעשיתי חביב התקשורת. העיתונאי אוליבר קרומוול שקיבל אישור לבוא לכאן עם צלם ולראיין אותי לכתבת-תחקיר על חיי, שהתפרסמה במוסף יום השישי של העיתון הנפוץ ביותר במדינה, אמר שחבל שאני יושב רק על ניסיון לאונס ושלא אני דפקתי לעליזה את הראש באבן כי אז זה היה יותר תקשורתי (וממילא גם חל עליו כבר חוק ההתיישנות) ומעמדי במדיה היה אז עוד יותר חזק ויכולתי אפילו להכתיב תנאים אצל מי אני מופיע ולקבל תשלום על הראיון (כאילו אני זקוק לכסף!)

לאחר הכתבה במוסף, (נוסף לתמונותיי מהכלא הובאו בה תמונות המשפחה והפרדסים מראשית ייסודה של המושבה), הביעה הטלוויזיה עניין בשידור ההצגה ב"צוותא" ובשבוע הבא גם יראיינו אותי באחת מתוכניות ה"טוק שאו" הפופולאריות והתחייבתי לספר שם הכול, הכול, כמו שאמר המפיק: "להיחשף טוטאל, עד כוס-אמו!" – מה יש לדבר, בזכות הניסיון לאונס וחניקה של מירב, שאפילו לא הצלחתי להכניס לה אלא גמרתי מול עיניה בחוץ – עליתי לכותרות. עכשיו, שתולדות-חיי הם הדבר הכי חם בתל-אביב, מה איכפת לי מה חושבת עליי משפחתי המורחבת, שלושים ושלושה בנות-ובני-דוד דרגה ראשונה ושנייה מכל צד? אני מוכן למכור אפילו את סבתא שלי כדי לזכות בעוד כמה דקות מסך, הלא אחרי הכתבה במוסף, כל שבעת המו"לים הכי חשובים בארץ (גם השמוק שגרס אותי) שלחו לי לכלא מכתבים בנוסח פחות-או-יותר דומה: "סליחה על האיחור, קראנו את כתב-היד של ספרך לפני שבע שנים והיינו מבקשים ממך לשלוח לנו באופן דחוף עותק ולהודיע לנו אם עדיין תוכל להיות בכלא ולהתראיין ממנו כאשר הספר יצא לאור. חוזה יישלח אליך וגם מיקדמה."

בינתיים, החבורה בכלא מגוונת, צעירים ומבוגרים, אשכנזים, ספרדים וגם ערבים, אסירי צווארון לבן ורוצחים, אקדמאים ואנשים פשוטים. האווירה דווקא טובה אף כי היחס לאנסים ולחונקי נשים לא כל-כך טוב. אבל יודעים שאני בעל פרדסים ולא צוחקים עליי. אפילו סידרתי פרי הדר חופשי מבית-האריזה. שלא לדבר על ההצגה ב"צוותא" שנפלה עליהם בזכות ה"קאם-בק" שלי. ויש קצין-חינוך וישנה קצינת-תרבות סימפאטית (שעודדה אותי לחזור לכתיבה כחלק מתהליך השיקום והירשתה לי לכתוב בשעות-הערב על מעבד-התמלילים של שירות בתי-הסוהר והיתה הראשונה לקרוא כל פרק חדש שכתבתי) ויש גם הרצאות רשות, לא חובה, לא כמו בצבא שמחייבים אותך לשמוע. לפני שהתחילה הסאמאטוכה התקשורתית סביבי הופיע אצלנו ערב אחד הסופר יגאל מוסינזון שסיפר על ההמצאות שלו להפיק אנרגיה מגלי הים ואמר שהוא מוכן שאשלח לו את כתב-היד לחוות-דעת, בלי תשלום. בכלל, האווירה כאן היא של מחנה צבא, כמו במילואים-רחוק, עולם של גברים, סגור בגדרות יותר ממחנה צבא רגיל, ובלי הרבה חופשות אבל יותר טוב משירות בלבנון או בחברון. הסוהרים בסך-הכול כמו חבר'ה מפלוגת מפקדה. הולכות בדיחות בלי-סוף וכולם מכירים את כולם כמשפחה אחת. יש אמנם סורגים, וגם תא הנקרא לול שהוא תא מעצר בכניסה, אבל אין הרגשה של כלא סגור עם מסדרונות ותאים אלא של מחנה שהיה יכול להיות גם מחנה כורים או מניחי מסילת-הברזל לאילת. רק שהזין מציק לי מאוד ואני בשום אופן לא מוכן לזיין גברים וגם לא שגברים יזיינו אותי.

נכתב: תל-אביב, 1999

סוף הרומאן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הנער הערבי רפיק, שעבד אצלנו בקלמניה בתור "עוזר-בית" לאימי, סיפר לנו בקיץ 1947 כיצד באו לכפרו אנשים חשובים והסבירו כיצד יחולק הרכוש של היהודים לאחר שהם, הערבים – יתגברו עלינו וישימו קץ לקיומנו, עם יחס מיוחד לנשים, בטרם תירצחנה גם הן. המילה פלסטיני לא היתה ידועה אז כלל.

אני באמת מבקש סליחה מיהודיות ומיהודים אכולי שנאה עצמית, דוגמת האוצרת רונה סלע, שהשתלטה על המוזיאון של נחום גוטמן – סליחה על הנכבה שהייתי לה שותף פאסיבי בנעוריי בכך שלא הסכמתי אז שישחטוני כדי לרצות נשים שטופות אידיוטיזם מוסרי – כמוה היום.

אהוד בן עזר

* שלום רב. לצערי הרב, מתבטל ערב-המחווה לכבודי, שהיה אמור להתקיים מטעם אגודת הסופרים ב"בית העם" בירושלים – ביום רביעי בשבוע הבא (ה-19/6).

הסיבה לכך היא פסיקת בית-המשפט המחוזי בת"א מיום ה-11/6, כי אחה"צ ובערב של אותו יום ד' בשבוע הבא – מוטלת חובה על אגודת הסופרים לקיים בתל אביב אסיפה כללית ובחירות לוועד המנהל של האגודה. אי-לכך אין אפשרות לקיים באותן שעות של אותו יום אירוע זה בירושלים.

אני מודה לכל מי שהתכוון לכבד אותי בנוכחותו בערב-מחווה זה, שיידחה, כך אני מקווה, לאחר חגי תשרי תשע"ד.

בהוקרה רבה,

משה שפריר

* גברת אחת, סופרת, ממכרותינו, שאלה אותנו איך זה ייתכן שביריד הספרים בהיכל נוקיה בתל אביב מוכרים 7 ספרים ב-100 שקל? האין בכך ניצול נורא של הסופרים?

ענינו לה כי קרוב לוודאי שכמחצית הכותרים מומנו על ידי הסופרים עצמם או על ידי קרנות למיניהן, והמו"ל כבר החזיר לעצמו את הוצאותיו עוד בטרם מכר את העותק הראשון! ולגבי המחצית השנייה – מחיר האיחסון שלהם גבוה ממחיר מכירתם בהיצף, מה עוד שלרובם אין שום סיכוי לחזור ולהיות מופצים בחנויות וברשתות למכירת הספרים.

* גונב לאוזנינו כי בחוק ההסדרים ייכלל סעיף אסתטי האוסר על נערות ונשים לצבוע את ציפורני אצבעות ידיהן ורגליהן בשני צבעים שונים כי זה ממש מגעיל! רק צבע אחד, ועדיף שקוף או אדום.

כמו כן כל מי שתהיינה לה יבלות על אצבעות הרגליים תישלח מיד לשיפוץ!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,500 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל