גיליון מס' 848

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בתמוז תשע"ג 17 ביוני 2013

עם הצרופות: 1. פרסומת למלון שולמית בנוה-שלום. 2. צילום-אוויר משנת 1932 של שכונת מנשיה היהודית-ערבית, בטרם קבעו בה הבריטים קו גבול. 3. פרופ' מנשה הראל על השמחה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אליהו הכהן: "אבני דרך בהתפתחות השירה בציבור בתקופת היישוב", הרצאה בכנס "מי אני –  שיר ישראלי", אוניברסיטת בר אילן, 10.6.13. // יוסי גמזו: שִעוּר בְּהִיגְיֶנָה. // דוד מלמד: חוזרים אל הפלוגות הדתיות? [ציטוט]. // שולמית וידריך: שערוריית המרחב היהודי שנמחק מתערוכת "התסיסה" במוזיאון גוטמן [שהפך לפלסטיני]. // מרדכי קידר: ה"סושי" מתחמם. [ציטוט]. // עבד אללטיף מלחים, סמדר פרי: האם מגיעה סוף סוף הגאולה? [ציטוט]. // איתמר  פרת: גימוז לגמזו. // נבואתו של עזריאל קרליבך, העורך הראשון של "מעריב", מלפני חמישים וחמש שנים, מתגשמת בימינו! [ציטוט]. //  יוסף עוזר: שירים. // יוסי אחימאיר: תגובת גלי צה"ל ותגובה על התגובה. // איליה בר-זאב: שאון המים, שתיקת האבנים.// מנשה שאול: מיצוא ליבוא, ניצחון אלוהי. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: צמח החודש: נירית הקמה. // אורי הייטנר: 1.  החידה לא נפתרה, אביבה חלמיש: מאיר יערי, האדמו"ר ממרחביה, שנות המדינה. 2. צרור הערות. 3. הצד השני של החזירות.  // עירית  אמינוף: למה כדאי לקרוא פסק דין לפני שמצטטים ממנו בשגיאות גסות? // עוז אלמוג: משעמם לנו. // הושטת את ידך הענוגה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // פרצופה של המדינה, צוואתו של יורם קניוק. // יוסי שדה: סיפור על בטנג'אן. מתי דוד: "הארץ" ממשיך במסע התמיכה בשמאל הקיצוני. // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב. פרק ב. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אליהו הכהן

"אבני דרך בהתפתחות השירה בציבור בתקופת היישוב"

הרצאה בכנס "מי אני – שיר ישראלי"

אוניברסיטת בר אילן, 10.6.13

בוקר טוב,

כדי להיכנס לאווירה הבלתי דיגיטלית של זמרת היישוב, בואו וניזכר לרגע בצלילי שיר מלהיב, מדליק ונשכח, שהושר תמיד בשקיקה ומתוך הזדהות מלאה, ופתח כמעט כל ערב שירה בציבור לפני 80 שנה:

"לא נותקה עוד השלשלת, עוד נמשכת השלשלת, מיני אבות אלי בנים, עד היום הזה."

הקלטה בביצוע משתתפי המופע "אנחנו שרים לך", תזמורת רשות השידור והקהל ב"בנייני האומה",  יום העצמאות תשל"ה.

מאות חוגי זמר פועלים כיום בארץ. אלפי אנשים משתתפים מדי שבוע בערבי שירה בציבור הנערכים באולמות וגם בבתים פרטיים. עשרות אנשים הצטרפו בשנים האחרונות לרשימת המנחים של שירה בציבור, והגוגל מוצף בכרטיסי הביקור שלהם. בקיצור – מלאה הארץ שירים ושרות, שירת רבים ושירת רבות. בעיתונות מכתירים את התקופה הנוכחית בשם "תור הזהב של השירה בציבור".

האם השירה בציבור היא תופעה ישראלית, או שהיא הובאה אלינו מחוץ לארץ?

הרי לאמריקאים יש מסורת של SING ALONG. לאירים יש מועדוני הזמר בפאבים, היוונים שרים בציבור בטברנות. האנגלים אוהבים לשיר במשחקי כדורגל, הגרמנים מתהוללים בשירה בציבור במרתפי הבירה, והם אפילו הדפיסו קבצי שירים מבורזלים, כדוגמת זה שאני מחזיק בידי, כדי שנחלי הבירה הנשפכים על השולחנות לא ירטיבו את כריכתם.

גם במסורת היהודית, התקיימו מאז ומתמיד התכנסויות של קהל רב מדי סוף שבוע, בחצרות רבנים ואדמו"רים, לערב של שירה וניגונים.

ובכל זאת, יש כנראה לאופנת השירה בציבור בימינו תו היכר ישראלי. העובדה שאנשים רבים קונים כרטיסים לא כדי לשמוע קונצרט או מופע, אלא כדי לשבת ערב שלם ולשיר, זאת איננה תופעה נפוצה בעולם.

מתי החלה השירה בציבור בארץ?

האיש שהיה מזוהה במשך עשרות שנים עם קידום השירה בציבור בארץ הוא המלחין אפי נצר, הזוכה בכנס זה לאות הוקרה על פעילותו רבת השנים. באתר שלו באינטרנט מצאתי את ההגדרה: "ממציא השירה בציבור עם שקופיות".

אם נצעד אחורה במנהרת הזמן, נראה כי לפניו, ניהלו עמנואל זמיר וגיל אלדמע ערבי שירה בציבור, ולפניהם ערכו המלחינים מרדכי זעירא ודוד זהבי סיבובים ביישובי הארץ שבהם ארגנו שירה בציבור ולימדו את שיריהם. אחת מאבני הדרך החשובות בהתפתחות השירה בציבור בארץ, התרחשה בשנת 1944 במחנה קיץ של הנוער העובד, כאשר כאלף נערים ונערות התיישבו על מדרונות הרי הכרמל, והמלחין דוד זהבי לימד אותם את "שיר המחנה" וניצח על השירה בציבור.

עוד חיים אתנו אנשים שזכו להשתתף במעמד הבלתי נשכח הזה וביניהם מי שהיה אז מזכיר הנוער העובד וכיום הוא נשיא המדינה.

תארו לכם אלף בני נוער עם חולצות כחולות שרים בהתלהבות בשיפולי ההרים שליד זיכרון יעקב את "מסבלות גורל פרוע", בביצוע הבכורה הפומבי שלו.

לפני כן, בשנות השלושים המאוחרות ארגן המוזיקולוג משה גורלי ערבי שירה בציבור בירושלים, והמנצח הנשכח קרונברג הצליח לכנס כל שלושה שבועות כאלף איש בחדרה לשירה בציבור, וכך עשה גם בקריות.

לפניהם הנהיג המלחין דניאל סמבורסקי את המסורת של שירה בציבור כל ליל שבת בבית ברנר בת"א. הוא החל במפעל הזה בשנת 1935 והתמיד בו ברציפות מדי שבוע בשבוע במשך חמש עשרה שנים, עד שנת 1950. את השירים שלימד כינס בשירון כיס שהופץ באלפי עותקים.

זו היתה אבן דרך חשובה מאין כמוה בהתפתחות השירה בציבור, וסמבורסקי ראוי להיחשב כאבי המיסוד של ערבי השירה בציבור בארץ. האם הוא גם מסמן את ראשיתה של השירה בציבור בארץ? מיד נראה.

בעשור שלפני כן, בשנות העשרים, אירגן המלחין מנשה רבינא שירה בציבור במפגשי "עונג שבת" ב"אהל שם" ביוזמת חיים נחמן ביאליק ובהשתתפותו. שניהם, ביאליק ורבינא, השתקעו בתל אביב בשנת 1924. את השירים שהושרו הדפיס רבינא באגד של גלויות בשם "מזמור" ויצאה גם חוברת משירי עונג שבת. הוא שהביא לארץ את לחן "מי ימלל" והתאים לו את המילים, ולימד אותם לראשונה במסיבות "עונג שבת".

האם מנשה רבינא הוא מייסד מסורת השירה בציבור בארץ?

והאם אפשר בכלל להצביע על אדם מסוים אחד כחלוץ לפני מחנה השירה בציבור?

ובכלל, האם שירה בציבור, מתוקף הגדרתה, חייבת להיות מאורגנת ומנוהלת ע"י מנחה?

התשובה היא: לא. היא לא תמיד היתה כזאת. שירה בציבור היא לא שירת מקהלה, שכולם חייבים להתחיל לשיר כאיש אחד בצו מנצח ולסיים על פי תנועת ידו. במשך שנים, שירת הרבים בארץ היתה שירה ספונטנית שפרצה מאליה, אחד התחיל ולאט לאט הצטרפו אליו אחרים.

בתקופת היישוב, חובבי הזמר שהשתתפו בערבי שירה בבתי העם בארץ, לא שרו כשלפניהם מסך שעליו מוקרנות המילים עם ציורים משעשעים, אלא שרו והסתכלו זה על זה. רובם ידעו את המילים בעל פה, והם אף התחרו זה עם זה מי יודע יותר בתים מכל שיר.

שירה ספונטנית כזאת, זכורה למשל מן המופע "היה היו זמנים", שנערך לפני למעלה מיובל שנים בהיכל התרבות בת"א. בין הופעות הזמרים והמקהלות, תוכנן אז קטע ביניים שבו הקהל אמור היה להאזין לעיבוד תזמורתי של "שיר העמק".

אבל בפועל, לאחר שהתזמורת השמיעה את הצלילים הראשונים, הופתע המנצח לשמוע שהקהל מאחוריו מתחיל באופן ספונטני לשיר, תחילה בהיסוס ובלחישה ואחר כך בקול מלא. אווירה מחשמלת התפשטה באולם. זו היתה שירת רבים, כפי שהיתה נהוגה בארץ לפני עידן ההנחייה.    

מי, אם כן, חנך את שירת הרבים בארץ, ומתי?

התשובה היא – שירת הרבים היתה כאן תמיד. היא היתה בערים ובמושבות, בקיבוצים ובמושבים, בתנועות הנוער ובאסיפות עם. עוד לפני שהתחילו להופיע על בימות הארץ סולנים וסולניות, צמדים ושלישיות, כבר היתה כאן שירת רבים. לא היה עשור אחד בתולדות היישוב, שלא היתה בו שירת רבים, מאז השנה הראשונה לעלייה הראשונה. אלא שבמרוצת השנים היא פשטה צורה ולבשה צורה. את הצורות הראשוניות האלה ננסה לסקור עכשיו בחטף.

באביב 1883, הוזמנה חבורת בילויים לחוג את סדר הפסח הראשון שלהם בארץ בביתו של אליעזר בן יהודה בירושלים. בתום סעודת החג, לימד אותם יחיאל מיכל פינס את השיר החדש "חושו אחים חושו", שחיבר לכבודם כדי שיהיה להם מה לשיר בעברית. את המנגינה הם הכירו עוד ברוסיה. רק סיימו ללמוד את השיר, פרצו כולם, כעשרים איש, בשירה סוערת מן הבית בנחלת שבעה והחלו לצעוד ברחוב יפו כשהם סוחפים אחריהם תושבים מן השכונה ועוברים ושבים, שהצטרפו אליהם לשירה בציבור.

המעמד היה מרגש כל כך, עד שאחד הביל"ויים, בורוכוביץ', נכנס ממש לאקסטזה. אצל עינת שרוף כשנסחפים בשירה עולים על שולחנות, אבל על האקסטזה הביל"ויית נכתב אז: "התרגשו הלבבות, התלהבו הנשמות, ואש נשקה בבורוכוביץ וישלך כובעו מעל ראשו כדרוויש ויזעק: ארץ, ארץ, ארץ, אלפיים שנה לא שמעה אוזנך לשון עברית חיה, ומלוא קומתו נפל ארצה ויישק עפר הקודש."

ביצוע זה של 'חושו אחים חושו' היה ביצוע הבכורה של שיר הזמר הא"י הראשון בתולדות היישוב, שהושר בשירת רבים בחוצות ירושלים, בדיוק לפני 130 שנה.

החיזיון הזה חזר כעבור שנים בתל אביב הקטנה.

כל יום שישי היה נערך מצעד זמר של מקהלת הגימנסיה "הרצליה" ברחוב הרצל, מבניין הגימנסיה עד פסי הרכבת, הלוך וחזור. המטרה היתה – לעודד את הציבור להצטרף לשירת רבים פומבית של שירים עבריים חדשים. תושבי תל אביב הצטופפו משני צדי הרחוב, מחאו כפיים ושרו יחד עם המקהלה. למצעד השבועי הזה היו מגיעים באופן קבוע גם ערבים מיפו, והיו ביניהם שצעקו: "בּוֹ בֶּרֶס, בּו בֶּרֶס", כלומר: הם רצו לשמוע את "פה בארץ".

כעת נחזור לעלייה הראשונה, וממנה נפסע קדימה אל עבר שתי העליות שאחריה. ראשון לציון הייתה אז מרכז הזמר בארץ. עוד בשנות השמונים של המאה ה-19, נערכו ערבי שירה בציבור באולם של צבי לבונטין, ובבתיהם של דב לובמן וראובן יודלביץ. במיוחד התפרסמו ערבי השירה שנערכו בביתה של הרפתנית הפסנתרנית ברטה פיינברג, והם מתוארים במחזה "הפסנתר של ברטה" שהוצג כאן לפני כמה שנים.

כל מוצאי שבת ניגנה האורקסטרה המפורסמת בפני התושבים בחזית בית העם, וכשסיימו לנגן מארשים ועברו לשירים, כל הקהל הצטרף בשירה.

צורה נוספת של שירת רבים שרווחה בארץ, היא השירה מסביב למדורה. בפולקלור הישראלי היא מזוהה עם תקופת הפלמ"ח ומלחמת העצמאות.       

אולם הווי המדורה לא נולד בפלמ"ח, אלא יובל שנים לפני כן במושבה רחובות, בשלהי המאה ה-19. יש תיאור נפלא של שירת העובדים בכרמים מסביב למדורה לאחר יום העבודה. ליד סוכת השומרים בכרמים שנקראה "שוֹמֵרָה", היתה רחבה שבה היו מתכנסים צעירי המושבה, מדליקים מדורה, יושבים מסביבה ושרים עד חצות הליל. העיד על כך אחד המשתתפים: "לנוגה אש מדורות, זמורות וענפים, התיישנו השירים, שירי ציון, מרוב השימוש בהם." התיישנו, כלומר נשחקו בגרונות מרוב שירה. זהו דיווח שהתפרסם בשנת 1898.

זכות הראשונים על ערבי השירה האלה מגיעה לצעיר הרחובותי אליעזר מרגולין. שמו צריך להיות מוכר לכם. זהו הקולונל מרגולין שכעבור 20 שנה נתמנה למפקד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה.

עם בוא העלייה השנייה בשנת 1904 מתגברת בארץ שירת הרבים. באסיפות ביפו שרו המשתתפים שירי פועלים ביידיש ובעברית, וּבוועידות "הפועל הצעיר" הראשונות גאתה השירה בציבור. שם גם הושר בפעם הראשונה בארץ השיר "תחזקנה", שתוך זמן קצר הפך להמנון תנועות הפועלים.

וכאן אנו מגיעים אל אתר נוסף של שירה בציבור בימי העלייה השנייה: אל הפסטיבלים הראשונים שנערכו בארץ ונקראו "החגיגות הלאומיות".

הם התקיימו ברחובות אחת לשנה בחול המועד פסח, ונהרו אליהם המונים מכל רחבי הארץ ואורחים מחוץ לארץ. שבע שנים התקיימו החגיגות השנתיות האלה, משנת 1908 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. בכל חגיגה כזאת, שנמשכה כמה ימים, התקיימו תחרויות ספורט, מרוצי סוסים, תצוגות של מוצרים מתוצרת הארץ בביתנים מיוחדים, ומופעי שירה וריקודים. בערב, התכנסו צעירי המושבות מעגלים מעגלים סביב מדורות, ושרו עד אחרי חצות לאור ירח מלא ולריחה המשכר של פריחת ההדרים. לערבי הזמר האלה הגיעו גם תלמידי הגימנסיה הרצליה מתל אביב, שבאו לא רק לשיר אלא גם לפגוש את הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן, ולמענם במיוחד תרגם אז המורה דושמן את השיר הרוסי "סתיו מאפיל", שהושר באותם ערבים שוב ושוב.

לא נוכל לפסוח על איזכור ריקודי ההורה של אנשי העלייה השנייה בכנרת ובדגניה, כצורה נוספת של שירה בציבור, שכן על פי עדויות המתיישבים, בדרך כלל הם לא התחילו מיד בריקודים. קודם לכן התחממו שעות אחדות בשירה בציבור, ורק אחריהן פרצו בריקודי הורה.

נזכיר על רגל אחת עוד כמה אבני דרך בהתפתחות השירה בציבור בארץ, בשנות העשרה. בשנת 1914, כשניצחה השפה העברית במלחמת השפות, חוברו שירים לכבוד המאורע, והם הושרו במפגשי זמר בגימנסיה הרצליה שהפכה למרכז השירה בציבור של תושבי אחוזת בית. כעבור זמן, כשהוקם הגדוד העברי, אירגנו החיילים שירה בציבור במחנות הגדוד ברפיח ובסרפנד, הקימו מקהלה והוציאו שירון מיוחד של שירי הגדוד.

אני מדלג אל העלייה השלישית. בשנת 1921 נוסד קיבוץ עין חרוד, שנחשב למעוז השירה והזמר בהתיישבות החדשה.

עוד לפני שהוקם בו הצריף הראשון, והחברים התגוררו עדיין באוהלים לבנים, כבר פרחה ביישוב החדש הזה שירת הרבים. ערב ערב, התכנסו החברים אל מול נוף הגלבוע, לשירה בצוותא שנמשכה עד אשמורת שלישית. המשורר שלונסקי, שהיה חבר עין חרוד באותם ימים, תיאר בשיר "לילה בגלבוע" את אש התמיד שבערה בערבי הזמר האלה.

"הם זוכרים את לובן אוהלינו שפשטו בעמק כיונים, הם זוכרים את מזבחות לילינו שעלו באש הניגונים." אש הניגונים הזאת היתה השירה בציבור של חברי עין חרוד, שאליה ערג שלונסקי כל ימיו.

באותם ימים, כשגדוד העבודה החל לפעול ולסלול כבישים, הסתובב החלוץ יוסף אוקסנברג בעמק ממחנה עבודה אחד למשנהו, ואירגן בערבים שירה בציבור. הפועלים היו עייפים, אבל הם שמחו לשיר את שיריו, שהלהיט ביניהם היה "היה זה בשדה על יד המחנה".

בשנת 1924 הגיע לארץ המלחין יואל אנגל. כשהוקם תיאטרון ה"אהל", הוא יצא עם חברי התיאטרון לסיבוב בהתיישבות העובדת ובכל מקום שהגיע אליו אירגן שירה בציבור ולימד את שיריו החדשים "עגבנייה" ו"הי הי נעליים".

 השירה בציבור בתקופת היישוב היתה שונה מזו הנהוגה כיום בהבדל עיקרי אחד: לא היה לה אופי נוסטלגי של התרפקות על האתמול. אנשים לא התגעגעו אז לעבר.

להיפך – כל השירים הטיפו לנטוש את העבר ולקדש את המחר. אלתרמן כתב ב"שיר בוקר" שלו ("בהרים כבר השמש מלהטת") – "האתמול נשאר מאחורינו", ואלכסנדר פן הצהיר בשיר "הבו לבנים": "במקום אתמול יש לנו מחר", ובהמנון הפועלים, האינטרנציונל, שרו כולם  בלהט: "לא כלום אתמול – מחר הכול."

השירה בציבור באותם ימים התרפקה כולה על המחר, טיפחה את הציפיות ממנו, והרבתה לדבר בלשון עתיד: "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות, פה נחייה ופה ניצור," "ניטע עצים על הסלעים," "נעבור אותך במחרשות, אנו עוד ניטע לך ונבנה לך, אנו נייפה אותך מאוד."

כולם שרו אז בהתלהבות ובהזדהות את "שיר המחר" של יחזקאל סַן ואדל, המוכר בשם "גלגלי העולם", והמסתיים במילים: "ושירת העתיד משתלטת בכול, והולך ונשכח הישן, וצועד דור צעיר וסולל המשעול, לעולם של בטון משוריין."                                                     

הראשונים שהניעו את גלגלי השירה בציבור ברחבי הארץ עד אמצע שנות העשרים, הן היום דמויות נשכחות שלא זכו לתהילה שהם ראויים לה, ונותרו כאלמונים בצל:

אליעזר מרגולין ברחובות, שמואל שכטר שאירגן ערבי זמר בחאן בסג'רה, יעקב ברנשטיין כהן שהנהיג ערבי שירה ביבנאל, שמואליק שפירא בכנרת, בדגניה ובעין חרוד, אריה פרידמן לבוב, גיסו של בן גוריון, שעשה זאת בחיפה, שמחה וילקומיץ בראש פינה, משולם הלוי בנהלל ויוסף אוקסנברג במחנות העבודה בעמק – הם ואחרים, הניחו את התשתית לתרבות של שירת רבים עממית שמטבעה איננה מפקידה את ביצוע השירים רק בידי כוכבי במה זוהרים. זו היתה מלאכת קודש שנעשתה כולה בהתנדבות.

רק אחריהם החלו המוסיקאים בעלי המקצוע, לקדם את שירת הרבים בארץ בצורה מאורגנת יותר: מנשה רבינא, ובעיקר סמבורסקי, ואחריהם זעירא, זהבי ואחרים.

זוהי השרשרת של מטפחי השירה בציבור בארץ בתקופת היישוב, שירה שהייתה בגדר חוויה מרוממת ומלהיבה, שריגשה והסעירה לבבות בימי שמחה, והביאה עידוד ונחמה בימי משבר. פתחתי ב"לא נותקה עוד השלשלת" ואסיים ב"עוד נמשכת השרשרת", אחד משירי הזמר המלהיבים ביותר בתקופת היישוב.

[בהרצאה שולבו שירים, בין קטעי המלל, ואלה אינם כלולים כאן, כמובן].

* * *

יוסי גמזו

שִעוּר בְּהִיגְיֶנָה

בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת נֶאֱמַר, תַּו בְּתַו,

כִּי בָּרוּךְ הַיּוֹשֵב בַּשָּמַיִם

שֶקִּדְּשָנוּ בְּעֶצֶם קִיּוּם מִצְווֹתָיו

כְּמוֹ מִצְוַת נְטִילַת הַיָּדַיִם.

וּמֻמְחֵי רְפוּאָה, גַם מִחוּץ לַעֲדַת-

יְרֵאִים מַדְגִּישִים שֶחוֹבָה זוֹ

שֶל שְמִירַת הַהִיגְיֶנָה, וְלֹא רַק הַדָּת,

מְחַיֶּבֶת דְּבֵקוּת בְּמִצְוָה זוֹ.

אַךְ כַּיּוֹם מִתְפַּרְסֵם בְּמֶחְקָר מַדָּעִי

בְּאַרְצוֹ שֶל דּוֹד סֵם כִּי עֲדַיִן

רֹב יוֹשְבֵי עוֹלָמֵנוּ לוֹקִים כָּאן בְּאִי-

רְחִיצָה-נְכוֹנָה שֶל יָדַיִם.

כִּי בִּמְקוֹם לְסַבֵּן עַד שִשִּים שְנִיּוֹת זְמַן

אֶת יָדֵינוּ אֲנַחְנוּ חוֹטְאִים פֹּה

בְּסִבּוּן רַשְלָנִי שֶאָרְכּוֹ מְתֻזְמָן

בְּפָחוֹת מִן הַזְּמַן הַמַּתְאִים פֹּה.

וְלָכֵן, שִטְחִיּוּת זוֹ שֶל מִי שֶמַּרְטִיב

אֶת יָדָיו בְּחָפְזָה שֶל ""דַּיֵּנִי"

מְסַכֶּנֶת לְרֹב צִבּוּרֵנוּ אֶת טִיב

אַבְטָחַת נִקְיוֹנוֹ הַהִיגְיֶנִי.

אַךְ כֵּיוָן שֶחַיֵּינוּ מְלֵאִים הֲפָכִים

מִסְתַּבֵּר – מָה מוּזָר –  גַּם הַהֵפֶךְ:

שֶאֲפִלּוּ חוֹטְאִים מֻפְלָגִים כְּבָר טוֹרְחִים

בִּרְחִיצַת יְדֵיהֶם מִתּוֹךְ שֶפֶךְ

שֶל סַבּוֹן וְשֶל מַיִם רַבִּים שֶבָּהֶם

כָּל כַּמָּה שֶלִּפְשֹעַ הֵם שָבוּ

מִתְאַמְּצִים הֵם לִרְחֹץ בְּנִקְיוֹן כַּפֵּיהֶם

מֶחְדָּלִים וּפְשָעִים – אַךְ לַשָּוְא הוּא.

כָּךְ עָשׂוּ כָּל פּוֹשְעֵי מִשְפְּטֵי נִירְנְבֶּרְג

וְכָךְ אַיְכְמַן עָשָׂה זֹאת אֶצְלֵנוּ

כְּשֶנִּסּוּ אֶת אָזְנֵי שוֹפְטֵיהֶם לְסַבֵּר

כִּי מִלְּאוּ רַק פְּקוּדוֹת, כְּשֶבֵּינֵינוּ

כָּל תֵּרוּץ שֶהִשְמִיעוּ הָיָה שָם עֶלְבּוֹן

לְמִדַּת הִגָּיוֹן מִינִימָלִית

וּבִמְקוֹם לְקַרְצֵף אֶת חֶטְאָם בְּסַבּוֹן

מִכָּל שֶמֶץ אַשְמָה קְרִימִינָלִית

נֶחְשְׂפוּ פִּשְעֵיהֶם בִּפְנֵי כָּל הַמְּלִיאָה

וְקִרְצוּף יְדֵיהֶם –  מָה הַפֶּלֶא? –

לֹא הוֹעִיל לְשַחְרֵר אוֹתָם מִן הַתְּלִיָּה 

שֶאֵלֶיהָ הוּבְלוּ מִן הַכֶּלֶא.

וּמַמָּש כָּךְ גַּם אַסַד רוֹחֵץ אֶת יָדָיו

הַשְּטוּפוֹת כְּבָר מִזֶּה כִּשְנָתַיִם 

בְּדָמוֹ שֶל עַמּוֹ, מִזָּקֵן וְעַד טַף, 

וּמְגַלְגֵּל עֵינֵי-תָּם לַשָּמַיִם 

בַּנִּמּוּק שֶסּוֹף-סוֹף הוּא קוֹרֵא לָהֶם דְּרוֹר 

מִמַּכַּת-הַטֵּרוֹר שֶלֹּא פָּסָה 

שֶל מוֹרְדִים, בְּשָעָה שֶעוֹד אֵין גּוּף-טֵרוֹר 

רַצְחָנִי בְּכָל סוּרְיָה  כְּמוֹ אַסַד.

וְכַנָּ"ל תְּמִיכַת פּוּטִין, אִירָאן וְנַסְרַאלְלַהּ 

בִּצְבָא הַקַּצָּב מִדַּמֶּשֶׂק

בְּמַסְוֶה שֶל שְמִירַת הַשָּלוֹם שֶנִּקְרָא לָהּ

כָּל ז'וּלִיק שֶיֵּש לוֹ שָם עֵסֶק

עִם טִילִים שֶל אֶס-שְלוֹש-מֵאוֹת בְּלִי הַגְבָּלָה

וּתְרוּמַת אָיָתוֹלוֹת בְּנֶשֶק

וְאִרְגּוּן פָּצִיפִיסְטִי כְּגוֹן חִיזְבַּאלְלַהּ 

וּצְבִיעוּת שֶעוֹדָהּ מִתְעַקֶּשֶת 

לְסַבֵּן אֶת יָדֶיהָ, לִרְחֹץ וְלִשְטֹף

מִכִּתְמֵי רֶצַח-עַם מְשַוֵּעַ

בְּתֵרוּץ שֶהִיא רַק מִתְכַּוֶּנֶת לְטוֹב

גַּם אִם אִיש לֹא קוֹנֶה אֶת כְּזָבֶיהָ.

כָּךְ שֶגַּם אִם רוֹצְחִים מְסַבְּנִים יְדֵיהֶם

מִמּוֹרֶשֶת הָרַיְךְ אוֹ חוּמֵינִי 

זֶה עֲדַיִן אֵינֶנּוּ מַבְטִיחַ לָהֶם

שוּם טִהוּר מוּסָרִי אוֹ הִיגְיֶנִי...

* * *

דוד מלמד

חוזרים אל הפלוגות הדתיות?

העיסוק בשאלת גיוסם של בחורי הישיבות לצה"ל מעלה בזיכרון ההיסטורי את המפגש הדתי והצבאי לפני קום המדינה, מפגש שהוא סיפורן של הפלוגות הדתיות.

ראשיתו של המפגש היתה בשנות השלושים של המאה הקודמת במסגרת ה"הגנה".

גיוס צעירים דתיים ל"הגנה" העסיק באותו זמן את ראשי ה"הגנה" ואת מנהיגי הציבור הדתי. עיקר הבעייה היה הקושי לשלב חיילים דתיים בתוך המסגרת הצבאית החילונית, אף שחיילים דתיים רבים שירתו ביחידות שונות. הפיתרון הפשוט היה להקים פלוגות דתיות נפרדות שיאפשרו לאנשיהן להשתתף במערכה הצבאית תוך שמירה על עקרונות הדת.

בחוגי הצעירים של תנועת "הפועל המזרחי" הציונית-דתית חלה חובת התגייסות ל"הגנה" לאחר שבכינוס ארצי, שהתקיים בכפר פינס, נתקבלה החלטה בנושא זה.  

הנושא הדתי עלה על הפרק כשהוחלט להקים במסגרת ה"הגנה" מחלקה לענייני דת שנקראה "השירות הדתי". מחלקה זו פעלה במשך כשנה-וחצי. היא הניחה את היסודות לשירותי הדת גם בצה"ל שעם הקמתו נוסדה הרבנות הצבאית.

בספרו "חמושים לפני המחנה", (סיפורה של פלוגה דתית, הוצאת אוניברסיטת בר אילן ומשרד הביטחון ההוצאה לאור, 1984), כותב אלתר ולנר "בראשית היתה המחשבה שהביאה צעירים ונערים דתיים להחלטה, שיש להקים יחידה דתית בארגון ה'הגנה'... אותם בחורים שומרי מצוות שהתנדבו כיחידים לארגון מצאו עצמם לא פעם עומדים בפני ברירה קשה, כיצד להמשיך ולהישאר דתי בארגון שפעילותו כרוכה בחילול שבת... לא קלה היתה אפוא דרכם של שומרי מצוות באותם ימים בארגון ה'הגנה' שהיה לו צביון חילוני מובהק."

ולנר מספר דברים הנשמעים רחוקים: "רוב הישיבות ותלמידיהן היו מעורים אז בחיי היישוב, ועניינה ובניינה של ארץ-ישראל היה חלק בלתי-נפרד מחייהם. היה זה אפוא מובן מאליו, שלא רצו לפטור עצמם מעול הגנת יהודים ויישובי ארץ-ישראל. בין בחורי הישיבות, שבאו כבודדים ל'הגנה' היו אז לא רק תלמידי ישיבות חסידיות ו'ליטאיות' אלא גם מאותו חוג הקרוי היום 'נטורי קרתא', ולא פעם אפשר היה לראות אותם באים אפילו בשבתות ב'שטריימל' ובז'ופיצה להתאמן בנשק."

ספר אחר על אותו נושא כתב הרב יצחק מאיר ששימש כחבר מפקדת ה"הגנה" בגוש דן, ממייסדי השירות הדתי והרבנות הצבאית, סגן-אלוף ומ"מ הרב הראשי לצה"ל, ("לא בחיל ולא בכוח", הוצאת האגודה לחקר תולדות בני-ברק, תשנ"ט).

הוא מביא בספרו את הוראת מפקדת ה"הגנה" לכל המפקדים: "הפ. הע. (הפיקוד העליון. – ד"מ) הקים במטכ"ל, באגף כח-אדם, מחלקה מיוחדת לטיפול והסדר העניינים הדתיים בכנסת (מפקדת ה"הגנה". – ד"מ), תפקידה: הגשמת השבת כיום מנוחה, הסדר העבודות ההכרחיות בשבת, פקוח על הכשרות, טיפוח הווי דתי במחנות. דאגה לבצוע מעשי של פקודות והוראות הפ. הע. בנדון. רבנות-הדרכה רוחנית, מגע עם גופים דתיים, גיוס וחיול חוגים דתיים, מקומות שיכון ואימון לדתיים... הנך אחראי שהוראות בעניין דת וכשרות הקיימות... תימסרנה מיד לידיעת כל המפקדים ממ"כ ומעלה (חטיבות) ממא"ז (בחי"ם) וממג"ד ומעלה (בעלומים) וכן לפיקודיך במנגנון המוציא לפועל."

הקביעה האחרונה בענייני שמירת הכשרות שפורסמה במסגרת ה"הגנה" היתה: "המטבח נחשב לכשר אם הוא מאושר ע"י המחלקה לעניינים דתיים בכנסת."

באשר להקמת יחידות דתיות נפרדות היתה התנגדות גם בהנהגת "הפועל-המזרחי" וגם בארגון ה"הגנה", כל צד ונימוקיו. רק כשגברו הלחצים מהשטח להקים יחידות דתיות גם מחוץ לירושלים, הסכים פיקוד ה"הגנה" לשנות את הקו. בתחילה הסכים להקמת מחלקות, ואח"כ – יחידות יותר גדולות. ההצעה להקמת יחידה דתית לא נתקבלה בעין יפה, וגם יגאל אלון התנגד לה. "מי שתמך בכך וגם 'נתן מנה' ליגאל אלון היה משה סנה ז"ל, שהיתה לו גישה אוהדת לתוכנית לגייס לפלמ"ח צעירים מבין הנוער הדתי בארץ-ישראל" – מספר שמעון וסרמן, חבר המטה הארצי של ה"הגנה" מטעם "הפועל המזרחי". בעקבות שינוי הקו של פיקוד ה"הגנה" הוגברה הפעילות לגיוסם של צעירים דתיים לשורות הארגון.

ומוסיף משה כהן דברים על ד"ר סנה: "היה זה משה סנה שהשפיע בעד קיום הקורס הראשון, שהכשיר את המכי"ם הדתיים הראשונים, והוא שבא בסיום הקורס לברך את מסיימיו."

 גם י' אליאש אומר על סנה ש"גילה הבנה רבה לעמדת החברים הדתיים בעניין אימונים בימי חול, שבת וכשרות, והוא סייע לפתרון הבעייה בצורה חיובית... ד"ר סנה הטעים בכנסי מפקדים, כי יש ליצור אווירה ותנאים, שיאפשרו לחברים הדתיים לפעול ב'הגנה' כחברים שווים בזכויות ובחובות."

כך קמה פלוגה דתית בחי"ש תל אביב, פלוגה ה'. בגלל האות ה' כינוה בתחילה "פלוגת אלוקים", אך לימים עבר שם זה לפלוגה הדתית של רמת גן-בני ברק, שרובה נפל בקרב על כיס פלוג'ה המצרי במלחמת העצמאות. במסגרת הפלוגה נכללה גם כיתת בנות, ומאוחר יותר – מחלקה, שהשתלבה בכל פעילות היחידה ב"הגנה".

ולנר מביא בספרו את סיפורה של הפלוגה הדתית שקמה ב"הגנה" בת"א במסגרת החי"ש – חיל השדה, ומתאר את דברי ימיה במחתרת ואת לחימתה בחטיבות גבעתי וקרייתי במלחמת העצמאות. אנשי פלוגה זו נלחמו על זכותם ליטול חלק בכוח המגן תוך קיום אורח חיים דתי, ושמירת שבת וכשרות.

בשנת תש"א הוקם הפלמ"ח וכעבור שנה לערך הוקמה בו מחלקה דתית, ובייסודה היה משום חידוש בתולדות כוח המגן העברי של היישוב ובתולדות הציונות הדתית בארץ. ביוני 1942 קם הגרעין הראשון שאורגן ע"י צעירים מחוגים דתיים שונים. כך קמה מחלקה דתית במסגרת פלוגה ה' של הפלמ"ח.

מעניין ש"בפלמ"ח נעשה ניסיון להקים גם ישיבה של ממש, כעין 'ישיבת הסדר' בימינו. היה זה בשנות הארבעים. את ההצעה העלה מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה, אך הרעיון לא יצא בסופו-של-דבר אל הפועל.

במלחמת העצמאות השתתפו מיספר פלוגות דתיות, וביניהן: הפלוגה הדתית של חי"ש תל-אביב, הפלוגה הדתית של חטיבת יפתח, והפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני.

הפלוגה הדתית של חי"ש תל-אביב, שהיתה פלוגה א' בגדוד 51 של חטיבת גבעתי, השתתפה בקרבות רבים, עשרים מלוחמיה הוטסו לגוש-עציון, ו-16 מהם נפלו בקרב.

הפלוגה הדתית בפלמ"ח היתה פלוגה ב' של הגדוד הראשון (גדוד העמק) בחטיבת יפתח. פלוגה זאת מנתה שתי מחלקות: המחלקה הדתית הוותיקה שכללה לוחמים מבני הקיבוצים הדתיים וחברים עירוניים ב"הגנה", וכן מחלקת בוגרי הסקטור הדתי במוסד החקלאי "מקווה-ישראל".

הפלוגה הדתית בחטיבת אלכסנדרוני היתה פלוגה ג' בגדוד 33.

במהלך מלחמת העצמאות פרץ משבר ממשלתי על רקע סירובם של שני טבחים דתיים לבשל בשבת לפני יציאת יחידותיהם לקרב. הם הועמדו למשפט צבאי ונשלחו למאסר. בעקבות זאת התפטר שר הדתות, הרב מימון, מן הממשלה הזמנית. אחר-כך הוקמה ועדת שרים לענייני החייל הדתי. השרים הדתיים ואנשי הרבנות הראשית המליצו לרכז ביחידות דתיות נפרדות את החיילים הדתיים ששירתו בזרועות צה"ל השונות, כדי לא להעמידם בפני ניסיונות קשים. גם שרי השמאל תמכו בכך משום שסברו שבדרך זו "ייפטר" צה"ל, החילוני ברובו, מהצורך להנהיג מערכת דתית כללית.

מי שהתנגד לכך בחריפות היה הרב גורן, משום שלא רצה ליצור "גטו" לחייל הדתי בצבא וסבר שמצב כזה יגרום לוויתור על חקיקה דתית וקביעת אורח-חיים דתי מחייב בצבא כולו.

בן-גוריון תמך בעמדת הרב גורן. כך נסללה הדרך לחקיקה הדתית בצה"ל שהתבטאה בפקודות מטכ"ל בנוגע לשמירת הדת, והיו מכוונות לכל החיילים ולא רק לדתיים.

במבוא לספרו של ולנר כותב הרב גורן: "מגיעה לפלוגה (הדתית) זכות ראשונים בסלילת הדרך לשמירת התורה ולקיום המצוות במסגרת צבאית. בזכות-יוצרים זאת זכתה הפלוגה בקבעה לראשונה את התשתית הדתית בזעיר-אנפין והוכיחה שאפשר לשלב את הביטחון הצבאי עם הביטחון הדתי-רוחני כאחד. הפלוגה עברה את כל הלבטים והניסיונות הקשים שנערמו בדרכו של החייל הדתי בראשית דרכו הצבאית. חיילי הפלוגה הדתית נאלצו לפתור את בעיותיהם ההלכתיות-ביטחוניות בכוחות עצמם בטרם הייתה כתובת מוסמכת לבעיות אלו."

מקום מיוחד תפסה המחלקה הדתית המורחבת בירושלים שבין מפקדיה היה גם יעקב פראנק, בנו של הרב צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים. מיד לאחר הקמת הגרעין דרשו להעביר אליו חברים דתיים מיחידות אחרות. "נערכו התייעצויות בלתי ליגליות יחד עם אברהם הלפרין ז"ל ופרופ' ישעיהו ליבוביץ ונקבע שיש לדרוש ריכוז החברים הדתיים ביחידות הדתיות."

כותב ולנר: "באותו זמן התארגנה ועדה, ש'מינתה' את עצמה והחלה לפעול כעין 'מחתרת' בתוך מחתרת ה'הגנה', כדי לפתור את הבעיות הדתיות. הוועדה דרשה, שלא להסתפק במחלקה אלא להקים מסגרת פלוגתית, ואם פלוגה – יש צורך בקאדר של מפקדים." בוועדה היה חבר, בין היתר, פרופ' ישעיהו ליבוביץ.

במשך הזמן התארגנה הפלוגה הדתית שכללה מחלקה גדולה של בנות דתיות. היה רצון להקים מחלקה דתית גם בפלמ"ח. בתחילה לא נתנה המפקדה אישור לכך, אך לבסוף הסכימה. ראשיתה של המחלקה הדתית בפלמ"ח היתה אפוא בירושלים.

בפלוגה בירושלים היו חברים מחוגים ציוניים וגם כאלה המוגדרים היום כ"חרדים".

מספר אחד המפקדים, ש' אגסי,  על קורס שהסתיים בשבת: "...החברים הלא דתיים הוסעו לבתיהם. למחלקה הדתית הובטחה הסעה במוצאי שבת, אבל התברר ששכחו אותה ולא באו לקחתה. המחנה נסגר בינתיים ונותרנו ללא מזון. הוריתי אפוא לפרוץ את המחסן של המצרכים. כתוצאה מכך הועמדנו למשפט והוצא פסק-דין: להוריד בדרגה לתקופה מסוימת אותי ואת פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהשתתף איתי בפעולה זו."

ולנר מציין ש"מכלול הבעיות הדתיות הביא את החברים הדתיים להכרה, כי קיומן של יחידות-משנה דתיות במתכונת של כיתה או מחלקה אינו פיתרון מלא... כך עלתה ההצעה להקים פלוגה דתית – היחידה המינימלית שהינה אוטונומית יחסית. אמנם כנגד השיקולים האלה של המחייבים פלוגה דתית טענו כאלה, ששללו התארגנות כזו, כי פלוגה דתית פירושה יצירת 'גטו' בשורה ('ה"הגנה"' – ד"מ)... ההכרעה נפלה: קמה פלוגה דתית."

ניתן לומר כי חברי היחידות הדתיות בירושלים היתוו את הדרך להקמת יחידות דתיות בכל הארץ. ולנר מספר כי בין אלה שנימנו עם הפלוגות הדתיות היו אחר-כך מפקדים בכירים בצה"ל, וביניהם הרב גורן והאלוף במיל. חיים הרצוג.

ועוד פרט שאינו ידוע ברבים: "יחידות דתיות קטנות מפלוגות, לעיתים במתכונת של כיתה ומחלקה, היו עוד בפו"ש (פלוגות שדה), שבימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ח, היו הן שהשתתפו גם בעלייה לחניתה והיו מהם שנפלו על הגנת המקום... גם אל אורד וינגייט, הלוחם האגדי, הצטרפו בחורים דתיים, שלחמו בפו"ש – אותן יחידות, שפעלו בנפרד ובשיתוף פעולה עם הבריטים נגד הכנופיות הערביות ב'מרד הערבי' בשנות 1936-38. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה... הוקמו יחידות חדשות, וביניהן יחידה דתית גדולה במסגרת 'משמר החוף' שנוסד אז כדי לשמור על חופי הארץ מפני סכנה של חדירת יחידות אוייב גרמניות או איטלקיות מהים."

החששות של מתנגדי הפלוגות הדתית פן יהוו מעין גטו לא התאמתו. היו קשרים וידידות בין החברים, המפקדים והיחידות. לא היתה הרגשה של הסתגרות אלא של שותפות בערכי היסוד של ה"הגנה", ביעודיה ובהווייתה המתמדת.

מספר הרב גורן: "שיטת הריכוז של החיילים הדתיים במסגרת של מחלקות ופלוגות, היוותה בעיה קשה עבורי, בבואי לכונן לראשונה את שירותי הדת בצה"ל במסגרת הרבנות הצבאית הראשית. ראיתי בשיטה זו סכנה כפולה: א. יצירת גטו לחייל הדתי בצבא. ב. ויתור על חקיקה דתית וקביעת אורח חיים דתי מחייב בצבא כולו, וכל מצוות התורה יהיו לנחלתם של היחידות הדתיות בלבד."

ומוסיף הרב גורן: "שיטה זו לפתרון בעיית הדת בצה"ל באה לידי ביטוי בוועדת השרים לענייני החייל הדתי שקמה במלחמת השחרור בראשותו של... בן-גוריון... בדיון בוועדת השרים, הציגו שלושת השרים הדתיים... עמדה אחידה תוך דרישה אולטימטיבית להורות על ריכוז החיילים הדתיים בכוחות היבשה, האוויר והים ביחידות דתיות מיוחדות כדי לא להעמיד אותם בפני ניסיונות קשים. דרישתם של השרים הדתיים קיבלה סיוע ע"י החלטת מועצת הרבנות הראשית דאז, שדרשה גם היא לרכז את החיילים הדתיים בצבא ביחידות דתיות. גם שרי השמאל בממשלה הזמנית תמכו בדרישה זו, וכוונתם היתה שע"י ריכוז החיילים הדתיים ביחידות מיוחדות, ישתחרר צה"ל מן הצורך לשמור על אורח חיים דתי בסיסי, כפי שדרשתי מיד עם התמנותי כרב ראשי לצה"ל. כשנתבקשתי להביע את דעתי על כך, התנגדתי בכל תוקף לדרישה זו של יחידות דתיות בגלל שני הנימוקים הנ"ל... למזלנו קם... בן גוריון, והצדיק את עמדתי בנידון זה וקבע,  שיש לעשות הכול לאחדותו של צה"ל ולא לגרום לפיצולו לשני צבאות – לדתי ולשאינו דתי... החלטה זו של ראש הממשלה ושר הביטחון, סללה את הדרך לחקיקה דתית בצה"ל, כפי שבאה לידי ביטוי בפקודות המטכ"ל ובהוראות הפיקוד העליון שהוצאו אחרי כן בצה"ל. הוראות אלו גם במישור הדתי היו מכוונות לכלל החיילים ולא לדתיים בלבד." 

ואכן, המבוגרים שבינינו זוכרים, למשל, את מסעי ההתעוררות שערכה הרבנות הצבאית בראשות הרב גורן מדי שנה בחודש אלול, ושבהם חוייבו להשתתף כל החיילים, דתיים וחילוניים (היתה אז פקודת מטכ"ל 34-0202 "ימים נוראים", סעיף 4: "ההשתתפות במסע ההתעוררות חובה על כל חיילי צה"ל").

כך נראתה תמונת שירותם של חיילים דתיים בכוחות הביטחון בעבר. כיצד ייראה שירותם בעתיד – זו שאלה שמקומה בדיון אחר.

המאמר התפרסם לראשונה בחוברת יוני 2013 של "כיוונים חדשים", כתב-העת של ההסתדרות הציונית.

* * *

שולמית וידריך

שערוריית המרחב היהודי שנמחק מתערוכת "התסיסה" במוזיאון גוטמן [שהפך ל"פלסטיני"]

במחקר שנערך עבור תערוכה ל"הנכחת" הפלסטינים במוזיאון גוטמן שגתה האוצרת רונה סלע במחקר חד צדדי ועקב כך  ניתן לטעון כי הוא לקוי באמינותו – לפחות בנושא  יפו.

לאחרונה פרסם האדריכל שמואל גילר מאמר על שכונת יפה נוף בחוברת "תל אביב 100" בהוצאת אריאל. כך גם כתבה העיתונאית דליה קרפל מאמר מקיף ומרתק על שכונת יפה נוף (הארץ 3.2.12).

לצערי, סלע לא נעזרה במקורות אילו.

הקשר שלי להריסות, המשמשות מצע לפארק צ'רלס קלור, הוא אישי, היות שסבתי וסבי שרה (לבית רוזנמן)  ואלתר איזנשטין, היו הבעלים של מלון שולמית שפעל על שפת ימה של נווה שלום יפו, בצמוד למלון בלה ויסטה בשכונת יפה נוף. בשנת 1936 נשרף מלון שולמית על ידי פורעים ערבים עם תחילת המרד הערבי הגדול – והמשפחה נמלטה בחוסר כל אל עבר העיר תל אביב. אני מצרפת את מודעת הפרסומת למלון של משפחתי – שימו לב לכתובת. אני מצרפת גם תצלום אויר נדיר משנת 1932 של נווה שלום יפו ויפה נוף על שפת הים כיום בתי המלון ופארק צ'ארלס קלור. 

מנשיה אינה שכונה שנוסדה כשכונה בתכנון כולל, זו התפתחות זוחלת. זה מושג בערבית של פרבר מגורים מחוץ לעיר עתיקה. במפת זנדל משנת 1880 עדיין אין זכר למנשייה אלא לכפר המצרי שהוקם על ידי מהגרים ממצרים. הפרבר החדש התפתח על ידי יהודים וערבים במקביל, ובעיתון הצפירה משנת 1898 נכתב: "הפרוור היותר מיושב בבני ישראל הוא נווה שלום והמחמדים יקראו לו מאנשייא".

דרך אגב גם במפת זנדל הגרמנית המדוייקת נקרא בית הקברות המוסלמי בית קברות של המחמדים.

 לאחר הפרעות במאי 1921 הפריד השלטון הבריטי את יפו מתל אביב, והגבול נקבע ברחוב שנקרא גם מנשייה וגם שוק נווה שלום (כיום התוואי עובר ברחוב המרד). הגבול הותיר את חלקה המערבי של נווה שלום ואת יפה נוף (אשר מיקומה בין הדולפינריום של היום למוזיאון האצ"ל בית גידי) – מחוץ לתחום שיפוט תל אביב. סקר תושבים המתייחס לאזור זה בתחום מנשייה הערבית הוגדר כנווה שלום יפו ובו נפקדו 2,500 יהודים. החלק המזרחי הוגדר כנווה שלום תל אביב, וכך לראשונה הותוו גבולות "קדושים" בין הערים יפו ותל אביב. זוהי הפעם הראשונה בה נוצר גבול למקום הנקרא מנשיה אבל לא ל"שכונת מנשיה". את השכונות הראשונות, ה"סכנאות", הקימו המהגרים המצרים.

שכונת יפה נוף נוסדה ב-1896 על ידי חברי אגודת "בני משה" כחברה לבניית בתים במחיר שווה לכל נפש, בצמוד לחצר חיים שמרלינג, שהיה כנראה הראשון שהתיישב באזור זה על מרחבי השממה. השכונה התפרסמה בזכות מלון הפאר יפה נוף "בלה ויסטה" שנוסד על ידי שלמה פיינגולד, המלון שכן על שפת הים וכלל שירותי ספא שלא היו מביישים מלון פאר של היום. הוא התפרסם גם בשל קבלת הפנים המפוארת למשורר הלאומי ח.נ. ביאליק שנערכה בו לרגל ביקרו בשנת 1909. נחום גוטמן צייר ותיעד את המלון וקבלת הפנים.

 פרט לבתי המלון פעלו בשטח "מנשייה" מוסדות דת וציבור יהודיים, כגון בית חולים שער ציון שנוסד ב-1890, בית חולים הדסה הראשון, בתי כנסת וועד הקהילה. המשפחות המוכרות שגרו באזור זה הן משפחת קנדינוף, משפחת אמזלג וכן משפחת שלוש, שהקימה בשטח זה את ביתה הראשון. כאן פעל שוק יהודי ובתי המלון מרגליות, שולמית, המלון של מלכוב ואפילו מרחצאות חמים שנוהלו על ידי וועד הקהילה. ניתן לציין גם את תחילת התעשייה העברית עם בית חרושת שטיין שפעל על רחוב מנשייה. המחקרים האחרונים  מבוססים על מסמכים, תיקי בניין, תצלומי אוויר וקטעי עיתונות אוטנטיים.

מעבר לביקורתי על הטעויות, גם ההטיה הפוליטית של התערוכה מקוממת.  ברצוני להדגיש שנטלתי חלק במאבק להצלת בית הסופרים, בשכונה העברית נווה צדק. בזכות המאבק של המועצה לשימור אתרי מורשת ניצל הבית למען הנצחת פועלם של סופרים עבריים ותרבות עברית. בשנת 1998 נחנך בבית הסופרים מוזיאון ליצירות הצייר הסופר נחום גוטמן. הבית הוכרז כאחד מ-100 אתרי מורשת ישראל.

שולמית וידריך

דור שמיני בארץ ישראל

* * *

מרדכי קידר

ה"סושי" מתחמם

בקרב חוקרי המזרח נקוט המונח "סושי" כקיצור לביטוי "סוני-שיעי".

שורשי הסכסוך הסוני-שיעי נזרעו באיסלאם ברגע שמוחמד, נביא האיסלאם, עצם את עיניו לעולמים בשנת 632 לספירה, מבלי להשאיר מנגנון לבחירת יורשו בהנהגת האומה. הסכסוך שנתגלע אז הפך עם השנים למאבק גלוי ורווי דם, שתולדותיו שזורות לאורך כל 1400 שנות האיסלאם. לסכסוך זה יש היבטים במישורים רבים: אישי, משפחתי, פוליטי ודתי, ועד היום הזה המאבק בין שני חלקי האיסלאם הוא "על כל הקופה."

בתקופה המודרנית נעשו ניסיונות לגשר על פני הסכסוך ולמצוא את המשותף בין חלקי האיסלאם במטרה ליצור רגיעה עדתית שעל בסיסה ניתן יהיה לנהל מדינות כמו עיראק, סוריה ולבנון, שבהן חיים אלה בצד אלה שיעים וסונים. גם השייח' המצרי ד"ר יוסף אלקרדאווי, המכהן כמופתי (פוסק הלכה) של אמירות קטר, התבטא בע"פ ובכתב על החובה למצוא דרך "לקרב בין האסכולות", כאילו שהשיעה היא עוד אסכולה לגיטימית, נוספת על ארבע האסכולות הסוניות: החנפית, המאליכית, השאפיעית והחנבלית. לעדה השיעית קראו בימים הטובים ההם "האסכולה הג'עפרית" על שם אחד מאבות השיעה.

מפלגת השטן

תור הזהב של היחסים בין הסונה והשיעה היה ב-2006, על רקע מלחמת לבנון השנייה, שבה הצליח חיזבאללה ליצור את הרושם שהוא ניצח "ניצחון אלוהי". אחרי ככלות הכול, חסן נסראללה שרד את 33 ימים של מתקפות ישראליות כבדות, שחלקן כוונו אישית נגדו, וזאת בהשוואה לצבאותיהן של מדינות ערב שכשלו בכל ניסיונותיהם לחסל את מדינת ישראל, וניגפו מפני צבאה בשישה ימים בלבד בשנת 1967. בעקבות מלחמת לבנון השנייה הכריז חסן נסראללה בראש כל חוצות – ובעיקר בערוץ "אלמנאר" ("המגדלור") שלו – כי הניצחון הוא של כל האומה הערבית והאיסלאמית. בכך הוא יצר לעצמו מעמד של המנהיג היחיד במזרח התיכון היודע ועושה מה שיש לעשות, תוך התעלמות מן ההתנגדות של המערב הכופר ושל משרתיו הגמדים – מרבית שליטי מדינות-ערב. בשאר אסד הכריז שרק שיטת הלחימה של חיזבאללה היא הדרך הנכונה להביס את האויב הציוני.

המוני המזרח התיכון פרצו באותם ימי מלחמה בקיץ 2006 בהפגנות סוערות שבהן נישאו ברמה תמונותיו של נסראללה, והמקפידים אף נשאו את תמונותיו של אסד, התומך הגדול של חיזבאללה. לכולם, כולל לאנשי דת דוגמת שייח' יוסף אלקרדאווי, היה נוח להתעלם מהעובדה שחיזבאללה הוא קבוצה שיעית, שאיראן עומדת מאחוריה, שכן אם תנועת חמאס הסונית נמצאת באותה סירה עם חיזבאללה, מה רע יכול לצמוח מתנועת "אלמוקאוומה ואלמומאנעה" ("ההתנגדות וההגנה") הלבנונית המגישה סיוע לכל "תנועת שחרור", ללא קשר להשתייכותה העדתית? ערוץ "אלג'זירה", המשמש שופר התעמולה של תנועת "האחים המוסלמים" הסונית, אימץ את חיזבאללה והקדיש לו שעות רבות של שידור אוהד, ובחברות איסלאמיות רבות, כולל זו שבישראל, עברו אנשים לא מעטים מהצד הסוני של האיסלאם לצד השיעי. רק קבוצה קטנה של אנשי דת סעודיים לא נסחפו בגלי האהדה לחיזבאללה, והביעו עמדה שלילית כלפי ההשתלטות השיעית על לבנון, כמו גם על השיח הקולקטיבי הערבי.

 אלא שהאהדה לחיזבאללה לא שרדה את הסערה המטלטלת את המזרח התיכון מאז דצמבר 2010, הידועה בכינוי העיתונאי הרומנטי "האביב הערבי". המלחמה האכזרית המתנהלת בסוריה מאז מארס 2011 גבתה עד היום כ-100 אלף הרוגים, אלפים רבים של פצועים, ומיליוני סורים פליטים בארצם ובארצות השכנות. מלחמה מלוכלכת זו מתנהלת כשחיזבאללה מגוייס לחלוטין לסייע למשטרו של אסד. הידיעות על מעורבותו של חיזבאללה בלחימה דולפות כבר יותר משנה. בתחילה קברו את חלליו בבית קברות זמני בבקעת הלבנון, בקרבת הגבול עם סוריה, כדי לא לערוך הלוויות במקומות המגורים ולפרסם בכך שחיזבאללה מעורב במתרחש בסוריה. במסגרת ההסתרה, גם נאסר על משפחות ההרוגים לקיים את טקסי האבל והזיכרון על מות הלוחמים.

עם הזמן הלכה התמונה והתבררה, וחיזבאללה לא יכול עוד להסתיר את מעורבותו. כדי לשמור על הפופולריות, המציא נסראללה סיפור כאילו כוחות חיזבאללה נמצאים בסוריה על מנת להגן על מיספר כפרים "לבנוניים" –  וחלק משומעיו הבינו שמדובר בכפרים שיעים – מפני מתקפות המורדים הסוניים. אלא שגם סיפור זה לא שרד מול המציאות שעליה דיווחו אמצעי התקשורת, שחיזבאללה הוא חלק בלתי נפרד מן המאמץ המלחמתי של משטר אסד. במשך השנה האחרונה התגברה הביקורת הציבורית בעולם הערבי על חיזבאללה עקב מעורבותו ברצח הסורים, והדברים הגיעו לשיא לפני כחודש, עת החלה המתקפה על העיירה אלקוסייר הנמצאת על הגבול שבין סוריה ולבנון, ומשמשת גשר למעבר של הסיוע, הנשק, התחמושת והלוחמים מאזור הסוני של טריפולי שבלבנון אל המורדים בסוריה. המורדים השתלטו על אלקוסייר לפני כשנה ובכך הצליחו לתקוע טריז בין אזור דמשק הבירה והאזור העלווי בצפון מערב המדינה. מהתצלומים ומהדיווחים שהגיעו על המלחמה על אלקוסייר במהלך החודש האחרון, עולה כי כוח חיזבאללה היה זה שלחם על העיר ולא הצבא הסורי.

קרב רווי דמים זה היה הקש ששבר את גב הגמל הסוני. מאז שנפלה אלקוסייר בידי חיזבאללה נפתחו כל סכרי הביקורת, ודוברי האיסלאם הסוני מפנים נגד חיזבאללה את חיצי הרטוריקה האיסלאמית החדים ביותר, כשהם טבולים ברעל הקטלני ביותר. הביטוי השגור כיום בפיהם כשם הארגון הוא "חיזב אלשיטאן" – "מפלגת השטן" – רמז לפסוק בקוראן "מפלגת השטן הם המפסידים" (סורה 58 פסוק 19) בניגוד לשם "חיזב אללה" – "מפלגת אללה" – שגם הוא מבוסס על הקוראן (סורה 5 פסוק 56). בדרשות במסגדים ובאמצעי התקשורת קורא אלקרדאווי לכל מוסלמי ומוסלמית לצאת לג'יהאד נגד חיזבאללה בסוריה, ומאשים בגלוי את הארגון ואת והאיראנים בכך שהם רוצים לטרוף את כל ארצות המוסלמים. הוא מאשים אותם שהם כופרים ומסתירים את זהותם האמיתית.

קרדאווי אינו חוסך את שבט לשונו מאסד. הוא מתאר בזלזול את השינוי בחוקה הסורית שאיפשר בשנת 2000 לבשאר לרשת את אביו כשהיה בן 34, למרות שהחוקה עד אז קבעה שעל נשיא להיות בן 40 לפחות. הוא אפילו מזכיר את השם המקורי של משפחת אסד – "אלווחש" – חיית פרא. קרדאווי קרא לכנס את כל חכמי העולם האיסלאמי בקהיר ביום חמישי ה-13 ביוני, לדיון במצב מול השיעים בכלל ומול איראן וחיזבאללה בממוקד, ולקבל החלטות בעניין. הוא רואה בברכה שהאיסלאם הסוני הגיע לשלטון במצרים, בתוניסיה, במרוקו ובתימן, וזאת בנוסף על רצועת עזה, שגם בה ערך לאחרונה ביקור.

בדבריו הודה קרדאווי במפורש שטעה ב-2006 בעניין חיזבאללה והלך שולל אחרי המראה הדתי שלו. קרדאווי מעלה על נס את חכמי הדת של סעודיה, שכבר בימי מלחמת לבנון השנייה צדקו בנוגע לחיזבאללה ולא נפלו למלכודת שבה הפיל נסראללה את העולם הערבי והאיסלאמי. הוא ביקש סליחה ומחילה מאותם חכמים על תמיכתו בחיזבאללה בניגוד לדעתם.

 אלא שקרדאווי אינו לבד. גם שייח' ראא'ד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל, יצא בגלוי נגד חיזבאללה הפועל נגד "אחינו" בסוריה. יש לזכור כי "אחינו" בהקשר זה יכולים להיות "האחים המוסלמים" בסוריה, אבל גם הפליטים הפלסטיניים החיים בסוריה, שכמה מאות מהם נפגעו בקרבות בין אסד ומתנגדיו, ואלפים רבים מהם נמלטו לירדן וללבנון.

"חלון הזדמנויות" בעיראק

המתח הגובר בין הסונה והשיעה נותן את אותותיו גם בעיראק. במהלך חודש מאי השנה נהרגו במדינה זו יותר מאלף בני אדם בפיגועים של סונים נגד שיעים ובפיגועי נקם של שיעים נגד סונים. המתח הגובר בין העדות בעיראק הוליד הכרזות ששני הצדדים מכריזים זה כלפי זה: "כדאי לכם לברוח מעיראק לפני שיהיה מאוחר מדי," במשמע לפני שהסכינים שלנו מפרידות את ראשיכם מכתפיכם. איראן מחמשת ומציידת את צבא עיראק כמו גם את המיליציות השיעיות דוגמת "צבא המהדי", בעוד שסעודיה, קטר והאמירויות מסייעות למיעוט הסוני בנשק, תחמושת וכסף. המתח ה"סושי" בארץ הנהריים גובר, והתלקחותה של מלחמת אזרחים במלוא הקיטור היא כנראה רק עניין של זמן.

גם בארזים

לבנונים רבים מתנגדים לפעילות חיזבאללה בסוריה מחשש שמא מלחמת האזרחים תגלוש מסוריה ללבנון והם יהיו קורבנותיה. השבוע, בהפגנה של סונים שהתקיימה מול השגרירות האיראנית בביירות, קראו המפגינים לאיראן להוציא את חיזבאללה מסוריה. פעילי חיזבאללה חמושים באלות ובמקלות התקיפו את המפגינים והרגו אחד מהם במכות.

הלחימה בטריפולי שבצפון לבנון בין שכונת באב אלתבאנה הסונית ובין ג'בל מוחסן שתושביו עלווים נמשכת, וגם השבוע היו בה נפגעים. לפני כשבועיים נפלו פצצות גראד בשכונה הדרומית של ביירות, מעוז חיזבאללה, וכל הסימנים מעידים על התחממות ה"סושי" גם בארץ הארזים.

 יש ידיעות על כך שחיזבאללה דרש מחמאס להוציא את אנשיו מלבנון כי התנועה אינה תומכת עוד בחיזבאללה.

   המתח הסוני-שיעי עלול להביא להתלקחות במדינות רבות: לבנון, עיראק, בחריין, איחוד האמירויות, פקיסטן, אפגניסטן, ואולי גם טורקיה שגם בה יש מיעוט שיעי לא קטן.

   אנו בישראל חייבים לזכור כי במזרח התיכון לא תמיד פועל הכלל "אויבו של אויבי הוא ידידי," וודאי לא לאורך זמן, כפי שמעיד ה"מהפך" של שייח' אלקרדאווי ביחס לחיזבאללה.

 העויינות והשנאה בין הסונים והשיעים לא תביא לאהבת ישראל. במקרה הטוב ביותר היא תביא לקואליציה מוגבלת טווח וקצרת מועד בין מדינות סוניות כמו סעודיה, ירדן ומצרים ובין ישראל, אבל אין לסמוך עליה. תמיד נישאר "יישות ציונית", שעל פי האיסלאם – הסוני והשיעי כאחד – אין לה זכות קיום.

 * המאמר התפרסם במגזין "מראה" 249 ובעיתון "מקור ראשון".

* * *

עבד אללטיף מלחים, סמדר פרי

האם מגיעה סוף סוף הגאולה?

[מצוטט ממקור לא ידוע]

תקראו ולא תאמינו – משב רוח רענן, מפתיע, אמיץ, ישיר ומסקרן, רשימת התארים ארוכה כאורך הגלות, נוחת עלינו מערב הסעודית.

עבד אללטיף מלחים, קצין בכיר לשעבר בחיל הים של הממלכה ופרשן מבוקש בתקשורת הערבית, מוריד את הכפפות ומתחשבן עם השליטים ועם האינטלקטואלים בעולם הערבי, עם פוליטיקאים ומפקדי הצבא, עם הדור הצעיר הזועם ועם מי שממשיכים לטפטף להם תעמולה. תחת הכותרת "האביב הערבי והאויב הישראלי" הוא יורה מטח של סימני שאלה. לרגע נידמה שהיתה כאן בחישה ישראלית.

תזכורת: המחבר, ערבי מוסלמי דמות מוכרת, והוא רואה אותנו ממרחק אלפי קילומטרים. כבר הבטחתי שהמאמר יהיה מפתיע וייפול כמו פצצה.

החלטתי לכתוב, מסביר מילחים במאמר המערכת המתפרסם בערבית ובאנגלית ביומון "ערב ניוז", אחרי שראיתי בטלוויזיה תמונות מזעזעות: ילד רעב בתימן, מאות הרוגים ממכוניות תופת בעיראק, אתר עתיקות שהוצת בסוריה ועליבות מחפירה בסיני. ראיתי את טייסי חיל האוויר הסורי ממטירים פגזים על אזרחי מדינתם, ולמחרת חוזרים ורוצחים נשים וילדים. ואני שואל: מי האוייב האמיתי? נגד מי אתם נלחמים? עד מתי תסרבו להכיר במדינת ישראל? למה מדינות ערב לא מנצלות את תקציבי הביטחון האדירים, בני מאות מיליארדי דולרים, לתוכניות חינוך, בריאות, לתשתיות חדשות ולשיפור איכות החיים. האם מישהו יעז לשאול בקול רם כמה בזבזנו עד היום, ומה יכולנו לעשות במיליארדים? תעשו חשבון פשוט: ב-14 במאי 48' הוכרזה מדינת ישראל, וכבר למחרת הערבים הכריזו נגדה מלחמה ועוד 3 מלחמות.

אני שואל שוב, מתעקש מלחים, אולי האויב שלנו נמצא בכלל במקום בו דיקטטורים מנצלים את הסכסוך הישראלי ערבי, עד כמה שהוא קשה ומסובך, כדי לדכא את האזרח הקטן ולהתעלם מהצרכים הבסיסיים וזכויות היסוד שלו? שימו לב, הוא ממשיך, ההרס והחורבן הם מעשה ידינו ולניכור בין הדיקטטור הערבי לבין אזרחיו השקופים אין שום קשר לישראל. סימנתם את ישראל כאוייב, אבל האוייב האמיתי הוא השחיתות, זלזול בחיי אדם, היעדר תוכניות חינוך ושירותי בריאות.

תראו, הוא ממשיך, מה קורה אצל הישראלים: הם מובילים במדע ובטכנולוגיה, יש להם אוניברסיטאות ברמה גבוהה ותשתיות מפותחות. אפילו תוחלת החיים של ערביי ישראל, למרות התלונות והביקורת, הרבה – יותר גבוהה מתוחלת החיים של אזרחי מדינות ערב.

הכותב ממשיך להתפלץ מתמונת הילד הרעב בתימן, שאת אדמותיה הפוריות והעשירות יכלו לנצל אלמלא צפירות המלחמה. מה יש לתימן נגד ישראל? אני גם לא מבין. למה העיראקים בורחים ממדינה שמרוויחה 110 מיליארד דולר מייצוא הנפט, והשלטון לוקח רק לעצמו. איך ייתכן שהדיקטטור של תוניס גנב מעניי ארצו 13 מיליארד דולר. תגידו בעצמכם, מי כאן האוייב? יצאתם למלחמות נגד ישראל, הוא מטיח, והפסדתם לא רק בשדה הקרב. מאות אלפי פלסטינים הפכו לפליטים. ועכשיו, בתוך הכאוס של האביב הערבי, האוייב בתוכנו, ולאף אחד אין זמן ואין ראש לטפל בעניין הפלסטיני.

נכון שמדי פעם אנחנו מזהים מטוסים ישראלים בשמי המדינות הערביות. אבל רבבות סורים לא בורחים בגלל הפצצות חיל האוויר הישראלי. זה חיל האוויר הסורי שרוצח בפקודת הדיקטטור מדמשק. וישראל? לאזרחיה הערבים יש חופש ביטוי ומעורבות בחיי המדינה. האם לא היה זה שופט ערבי ששלח את נשיא מדינת ישראל לכלא?

עד כאן המאמר. עד עכשיו מצאתי אלף תגובות. את הראשונה, מדהימה לא פחות, כתב שוקי בדיר, סטודנט ערבי מכפר קאסם שמודיע "כל מילה אמת," ומספר על חייו כאזרח שווה זכויות, על חבריו היהודים, על לימודי המחשב באוניברסיטת תל אביב.

נכון שמילחם הוא סנגור בודד בזירה עויינת, אבל הוא פתח ויכוח. מאמרו נפוץ בתקשורת הערבית, והסטודנט בדיר הוקפץ להתראיין ב-בי.בי.סי. נכון, גם מקללים. אבל ידידנו הסעודי מתעקש להשאיר אצל האינטלקטואלים הערביים חומרים למחשבה: אולי די עם משחקי האוייב הישראלי? אולי הגיע הרגע לחסוך מהדור הצעיר את הזעם והתסכולים שמתועלים לכיוון הלא נכון?

סמדר פרי

* * *

איתמר  פרת

גימוז לגמזו

יוֹסִי גַּמְזוּ, אַתָּה מְשׁוֹרֵר מְצֻיָּן,

עִם מַצְפּוּן וְעִם שֵׂכֶל, אָמָּן מְחוֹנָן.

בְּגַלְגַּל טַרְחָנָיו שֶׁל אָחִינוּ אֵהוּד

אַתָּה נֵס מִתְנוֹסֵס בְּרֵאשִׁית הָעַמּוּד,

מְעוֹרֵר כְּשׁוֹפָר, לְעוֹלָם לֹא צָרוּד.

בְּעִבְרִיתזוּ – חֲבָל עַל הַזְּמַן.

כָּל עִטּוּר וְכָל פְּרָס לְךָ בֶּטַח מַגִּיעַ,

וּבְכָל זֹאת אֹמַר לְךָ: יוֹסִי, תַּרְגִּיעַ.

אַל תַּטִּיף לָנוּ דְּבַשׁ – אֲבָל גַּם לֹא מוּסָר.

אַל תַּחֲזֹר תָּמִיד אֶל אוֹתוֹ הַדָּבָר.

כַּמָּה זִיפְת, כַּמָּה חָרָא, כַּמָּה רַע וָמַר,

קְלָלוֹת מִמְּרוֹמֵי הַיָּצִיעַ.

יוֹסִי גַּמְזוּ, הִגְזַמְתָּ. יֵשׁ לְךָ הַרְגָּשָׁה

שֶׁלִּהְיוֹת קְצָת עָשִׁיר (גַּם מְאֹד) זוֹ בּוּשָׁה.

רַחֲמָנוּת לִרְאוֹתְךָ מִתְמַלֵּא רֹק וְקֶצֶף

עַל כָּל מִי שֶׁהִשְׂכִּיל לְהַרְוִיחַ קְצָת כֶּסֶף.

זוֹ כְּבָר לֹא תְּלוּנָה אַקְרָאִית – זֶה כְּבָר רֶצֶף,

מֵעַל כָּל הַכַּמּוּת הַדְּרוּשָׁה.

אַף אֶחָד לֹא גָּזוּל פֹּה. עָשִׁיר גַּם אֶבְיוֹן

מְשַׁלְּמִים אֶת הַמָּעָ"מ (עוֹד אָחוּז! וָאאאי אָסוֹן!).

אִם מִקְצוֹעַ דָּרוּשׁ לֹא הִשְׂכָּלְתָּ לִלְמֹד,

אִם אֵין לְךָ אַבָּא עָשִׁיר (לֹא מְאֹד),

אִם שִׂחַקְתָּ קְלָפִים בִּמְקוֹם לַעֲבֹד –

אֵינְךָ חַי בָּעוֹלָם הַנָּכוֹן.

אִם בֶּן עֶשֶׂר נִצַּלְתָּ, רָזֶה כְּמוֹ שֶׁלֶד,

אַךְ גָּדַלְתָּ בָּאָרֶץ, כָּמוֹנִי כְּיֶלֶד –

קִבַּלְתָּ, הִשְׂכָּלְתָּ (נָכוֹן, יֵשׁ זִכְרוֹנוֹת),

מִקְצוֹעַ, מַשְׁכַּנְתָּא, בָּנִים וּבָנוֹת,

וְזָכִיתָ אֶת מְדִינָתֵנוּ לִבְנוֹת

אַתָּה מְקֻפָּח? זָנוּחַ בַּחֵלֶד?

אִם הַהוּא קְצָת תּוֹקְפַּן (תּוֹפָעָה רְגִילָה, לֹא?)

וְעוֹבֵד עִם סַכִּין, כִּי כָּכָה זֶה בָּא לוֹ,

וְיוֹדֵעַ שֶׁכָּאן בַּמְּדִינָה לֹא תּוֹלִים,

וְחַיִּים בַּכֶּלֶא סָךְ-הַכֹּל דֵּי קַלִּים,

אַתָּה בָּא וְצוֹרֵחַ "צִבּוּר  אָלִים!!"

מָה אֲנִי? מִין בִּרְיוֹן? אַבּוּ-עֲלִי?

אִם הַהוּא, כְּמוֹ אַרְנָב, מִזְדַּוֵּג וּמוֹלִיד

אֲבָל מָה, אֵין לוֹ גְּרוּשׁ (גַּם לֹא בְּעָתִיד)

מַדּוּעַ אֲנִי, אֶזְרָח חֲסַר יֶשַׁע

חַיָּב לְפַרְנֵס אֶת כֻּלָּם, שְׁמוֹנֶה, תֵּשַׁע,

לִהְיוֹת מִשְׁתַּמְּטִים, טַפִּילִיִם, חֹמֶר פֶּשַׁע?

(וְכָךְ הֵם יִהְיוּ לְתָמִיד)?

יוֹסִי, אֲנִי קְהָלְךָ, נֶאֱמָן.

אַךְ נִמְאַס לִי לִסְפוֹג עֶלְבּוֹנוֹת כָּל הַזְּמַן.

לִשְׁמֹעַ אֶת זַעֲמְךָ הַמְּרֻכָּז

עַל כַּמָּה אֲנִי רַע, וְאָדִישׁ, וּמְנֻבז.

נָא חֲדַל לִשְׁפֹּךְ אֶרֶס עַל כָּל מָה שֶׁזָּז –

מָה גַּם שֶׁאֵינְךָ לָעִנְיָן.

אַתָּה מְשׁוֹרֵר. אַל תִּהְיֶה לִי נָבִיא.

הָרֵי גַּם בְּחָרוּז לֹא יָפֶה לְהָקִיא.

אֶת פְּרָס יִשְׂרָאֵל תְּקַבֵּל, אַל תִּדְאַג.

הַאִם גַּם אָז תִּתְחַרְזֵן עַד הַגַּג?

גַּם אָז תְּחָרֵף מֶמְשָׁלָה וְעַם?

אֶזְרָחִים כְּמוֹתְךָ, וַאֲנִי בְּתוֹכָם?

וְתִגְמוֹז כְּמוֹ עוֹז (שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ גַּם)?

אָז תִּשְׂמַח

וְתִהְיֶה לִי בָּרִיא.

* * *

נבואתו של עזריאל קרליבך, העורך הראשון של "מעריב", מלפני חמישים וחמש שנים, מתגשמת בימינו!

(מאמרו של ע. קרליבך מיום 7.10.55)

לא עניין הגבולות הוא מקור הסכסוך בינינו לערבים, אלה הפסיכולוגיה  האיסלמית.  בין עולם האיסלם לעולם המערב אין אף מילה משותפת, לא היתה ולא תהיה. הכוונה אינה לדת.  הכוונה להשפעות האיסלם על החיים החברתיים והסוציאלים, ועף היחסים עם שאר בני האדם.

מוסלמים עוד לא הסכימו על שום דבר אף בינם לבין עצמם ולא רק בענייני ישראל.  תגובותיהם על כל דבר הן כולן רגשניות בלתי מחושבות.  .... עם הכול אתה יכול לדבר "ביזנס", ועל עם השטן, אך לא עם אללה...

אנחנו מוסיפים חטא על פשע כשאנחנו מסלפים את התמונה ומצמצמים את הוויכוח לסכסוך גבולות בין ישראל לבין שכנותיה.

כיבוש בכוח החרב בעיניהם, בעיני האיסלם איננו עוולה, להפך. דאגה לפליטים, לאחים מנושלים, איננה מתחום עולם מחשבתם.  אללה גירש, אללה ידאג.

על ידי מה שאנחנו מתדיינים עמהם על בסיס מושגים מערביים, אנו מלבישים פראים גלימת צדק אירופית.  במקום להזעיק את עמי העולם, אנו מרדימים אותם.  זהו יסוד טעותנו, ולעניות דעתי, סוד בדידותנו וכשלונותינו.

האמת שהאויב הוא רוח האיסלם. הוא אויבו של כל אדם חופשי. הוא אוייב של כל מחשבה פורייה, כל יוזמה טובת לב. כל רעיון יוצרני. הוא אוייב לכל יהודי, כל נוצרי ולכל מוסלמי.

הוא (האיסלם. – מ.ד.) לא הוציא אף דמות אדם אחד שהצעיד את העולם קדימה, בכל שטח שהוא. הוא הכלא ל-500 מיליון בני אדם מעונים. הוא המוקש הטמון לשלום תבל, וכל עוד לא נתאמץ ולא נצליח להנחיל לעולם החופשי את הידיעה הזאת, נהיה אנחנו תמיד הקורבנות הראשונים של אי ידיעתו.

מתי דוד: הג'יהאד הגלובלי והאיסלם הרדיקלי הם סכנה לעולם! זו המסקנה שלי, על בסיס המציאות בימינו בעולם ועל בסיס נבואתו של עזריאל קרליבך כבר לפני 55 שנים.

* * *

יוסף עוזר: שירים

א

הַכָּחָל וְהַשָּׂרָק מְאֹהָבִים עַד הָאָזְנַיִם

יֵשׁ שֶׁלֶף וְיֵשׁ קַשׁ וּגְבָבָה וְחוֹחִית

בְּצֹּמֶת מְגִדּוֹ

חָרְבוֹת אֻרְווֹת הַקֵּיסָר שְׁלֹמֹה

כַּלָּנִיּוֹת בֵּין אֵיקָלִיפְּטוּסִים

וְהַיּוֹגֵב בַּשַּׁעַר.

אֲנִי נָבִיא עַל הוֹנְדָה סִיוִויק.

נָהָג רוֹאֶה אֶת מַה שֶׁיִּהְיֶה

מַרְאַת הַמְּכוֹנִית מַרְאָה

אֶת מַה שֶׁהָיָה

ב

הָעֲרָפֶל מִמּוּל

בּוֹרֵא אַגָּדָה,

מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף.

אֲנִי נוֹסֵעַ לְבֵית חוֹלִים הָעֵמֶק

אֲחוֹתִי מְשַׁחֶרֶת חַיִּים*.

* זוֹכֶרֶת, בַּשָּׂדֶה?

  לַיַּנְבּוּט רַק מְעַט עָלִים מֵעַל הָאֲדָמָה

  מִתַּחְתֶּיהָ הוּא יָדַע לִהְיוֹת

  עֵץ תַּת קַרְקָעִי.

  לַשְּׁוָא יְנַסֶּה עוֹבֵד הָאֲדָמָה 

  לַעֲקֹר אוֹתוֹ מֵאֶרֶץ הַחַיִּים.

ג

סְבִיב הָעֵמֶק דַּדֵּי יַלְדוּתִי

הַר הַמּוֹרֶה הַשָּׁד הַיְּמָנִי

הַתָּבוֹר שְׂמָאלִי,

הַגִּלְבּוֹעַ לְעֵת מְצֹא,

הַחֶרְמוֹן בְּיוֹם בָּהִיר.

מִכֻּלָּם אֲנִי יוֹנֵק.

* * *

יוסי אחימאיר

תגובת גלי צה"ל ותגובה על התגובה

עם פירסום המאמר "הזיהוי השיקרי בפרשת רצח ארלוזורוב" מאת יוסי אחימאיר (חב"ע מס' 847), הגיעה אל הכותב תגובת הממונה על פניות הציבור בגלי צה"ל, מר ערן אלקיים, ותגובת יוסי אחימאיר לתגובתו:

מר אחימאיר שלום רב,

האזנתי בקשב רב להקלטת הראיון של ניב רסקין עם שאול ארלוזורוב, שהתקיים במסגרת התכנית "נכון להבוקר".

כשנשאל שאול ארלוזורוב מה סופר לו על-ידי אימו, שהיתה עדה לרצח אביו, לגבי זהות היורים, השיבה כי סטבסקי היה היורה, כאמור – על פי דברי אהמו. עם זאת, בהמשך תשובתו ציין גם כי היורים זוכו מחמת הספק על ידי בית המשפט המנדטורי, לאור העובדה כי לא ניתן היה להרשיע את הנאשמים על סמך עדות אחת. דברים אלה היו ידועים עוד קודם לקיום הראיון.

איני מוצא כי במהלך השיחה עלול היה מישהו ממאזיני גלי צה"ל להבין כי פסיקת בית המשפט "'שווה לפח", וברור כי המרואיין ענה לשאלה מנקודת מבטו האישי.

בכבוד רב

ערן אלקיים

הממונה על פניות הציבור, גלי צה"ל

מר אלקיים הנכבד,

ראשית, תודה על תשובתך.

שנית, תשובתך מיתממת ומתחמקת!

ברור ששאול מסתמך על אימו, אבל מה שווה העדות השקרית שלה? הרי עיקר העלילה מבוסס על כל שקריה האבסורדיים, שהוכחו והוזמו עד האחרון שבהם.

"הזיהוי שלה עומד כסלע איתן" – אמר האיש "שלכם", ואני אומר לך כי הזיהוי שלה הזוי לחלוטין, ויש לכך הוכחות גם מדעיות.

אבל לקול הנגדי, המייצג את מי שכמעט נתלו על לא עוול בכפם –  אין פתחון פה בגלי צה"ל.

מול כל הקביעות של בתי המשפט, בריטיים כישראליים, כי לא הרביזיוניסטים רצחו – אתם לוקחים לראיון דווקא את זה שבעמדת מיעוט, כדי לשוב ו"ללכלך" על אבי וחבריו.

האין זה שיקול מערכתי חד-צדדי ואולי מגמתי?

גם בלי להסתמך על אימו, אומר שאול בראיון דברים קשים – על "הבריונים של התנועה הימנית" וגו'.

מדוע לפחות לא נהגתם בהוגנות, מדוע לא הזמנתם מרואיין אחר, מנגד, להשמיע את דבר האמת?

בכבוד רב,

יוסי אחימאיר

מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

* * *

איליה בר-זאב

שאון המים, שתיקת האבנים

"שביל בצד" עם דני גספר

שמורת הבניאס, אנדרטת אסון המסוקים

מכון אבשלום 4/2013

רַעֲשֵׁי הַמַּיִם הָאַדִּירִים, מִשְׂחֲקֵי אוֹרצֵל גָּנוּז בֵּין עֲצֵי הַדֹּלֶב,

שִׂיחֵי הַפֶּטֶל הַקָּדוֹשׁ בַּסְּבָכִים.

מַפָּל עֲנָק שׁוֹצֵף אֶל מַפָּלִים זְעִירִים, גּוֹלְשִׁים בְּעָצְמָה, מַכִּים

עַד אֵין קֵץ.

הַשְּׁבִיל מִתְפַּתֵּל,לְעִתִּים אֶל שְׂרִידֵי מִלְחָמוֹת,

מַעֲבָר תָּלוּי מֵעַל קַנְיוֹן הַבַּזֶּלֶת.

רַק לָאֲנָשִׁים יָצַר הָאֵל פָּאן עוֹלָם –

דָּבָר מֻפְלָא,

שְׁמוּרָה פְּרוּצַת נוֹף, נְבִיעוֹת מַיִם כְּמַעֲיָן הַמִּתְגַּבֵּר,

יָפֶה, לֹא אֱנוֹשִׁי.

בְּקִרְבָה תְּמִימָה, שִׁבְעִים וּשְׁלוֹשָׁה זְקִיפֵי סֶלַע פְּרוּשִׂים בִּשְׁתִיקָה מִתְמַשֶּׁכֶת –

שֶׁקֶט שֶׁלְּאַחַר סְעָרָה שֶׁלֹּא נֻחָמָה.

אַבְנֵי אֵשׁ כְּבוּיוֹת מְסַפְּרוֹת מַשֶּׁהוּ, פְּעוּרוֹת חֲרָדָה כְּקֻפְסָאוֹת שְׁחֹרוֹת –

צוֹעֲקוֹת אֶל תּוֹכָן מֵחֲשָׁשׁ הַשְׁמָדָה עַצְמִית.

אֲנִי מְנַסֶּה לְהַקְשִׁיב.

צִלְלֵי עֶרֶב מֵעַל הָרֵי נַפְתָּלִי. מַיִם רְגוּעִים מְפַכִּים בְַּאָפִיק צַר, נָמוּךְ,

מְעֻצָּב לְלֹא קוֹל בִּנְעִימוּת יְפַת זִכָּרוֹן –

לְכָל אֶבֶן וָאֶבֶן שֵׁם

וְלֹא עוֹד

* * *

מנשה שאול

מיצוא ליבוא / ניצחון אלוהי

מצרים, שעד לפני כשנתיים ייצאה גז לישראל ולירדן, הופכת לפתע מספקית לצרכנית נזקקת המייבאת גז ונפט מלוב, מעיראק וגם מקטר הרחוקה. ההתפתחות החמורה אינה תוצאה של התרוקנות שדות-הגז של מצרים במדבר המערבי, אלא של קריסת המערכת. הצינורות נפגעו בפעולות החבלה, והמתקנים שבשדות הגז משותקים.

 מצרים עדיין אינה מקבלת את הגז והנפט שהיא מבקשת בשל חוסר במזומנים. שר הנפט המצרי, שריף הדרה, הודיע כי המשא ומתן עם המדינות הספקיות טרם הסתיים והיא ממתינה לאישור המלווה של 4.8 מיליארד דולר מקרן המטבע הבינלאומית, על מנת שתוכל לממן את עסקות יבוא-האנרגיה.

בינתיים, המצרים סובלים מהפסקות מתמשכות באספקת החשמל ומחוסר במכלי גז הבוטון לבישול. בתחילת יולי יחלקו השלטונות לתושבים כרטיס חכם לרכישת גז שיאפשר לכל תושב לרכוש מדי חודש את כמות הגז המסובסד.

ברית נגד האיותאללה

איחוד מדינות המפרץ פועל נגד תוקפנותו של המשטר האיראני. ברית הגנה הכוללת 20 סעיפים נרקמה בין המדינות על מנת ליצור הגנה משותפת נגד התחמשותה של איראן בטילים בליסטיים ארוכי טווח ונגד קידומו של מפעל הגרעין שלה.

התוכנית היא שמדינות המפרץ תפעלנה כיחידה אחת להדיפת מעשי-תוקפנות נגד כל אחת משמונה מדינות האיחוד. הפעלת הגנה משותפת הוכיחה את עצמה לפני יותר משנה, כשצבא איראן התכונן לפלישה ימית לבחריין, לאחר הכרזתה של טהרן כי בחריין היא המחוז ה-14 של איראן. סעודיה בתגובה שלחה אלף חיילים להגנת בחריין, וצבא איראן נרתע וחזר על עקבותיו.

נסראללה מאבד גובה

הלבנונים שמים ללעג ולקלס את התרברבותו של נסראללה ואת טענותיו כי הנחיל תבוסות לישראל והשיג ניצחון אלוהי במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 באומרם, ברוח אמירתו של נפוליון "עוד ניצחון כזה ואבדנו," כי "מי ייתן ונוכל להתחלף עם ישראל. היא תקבל את הניצחונות שלנו, ואנו נקבל בתמורה את התבוסות שלה," ותוהים: "אם מלחמת לבנון 2006 היתה ניצחון ללבנון, השאלה היא כמה ניצחונות כאלה יספיקו על מנת להרוס כליל את לבנון?"

הזמן נוקף, וחיזבאללה ומנהיגו מאבדים גובה והופכים להיות יותר ויותר שנואים על מרבית הלבנונים, על נטילתם חלק במלחמה בסוריה למען משטרו של בשאר אסד, כהיענות לתכתיב האיראני. על נסראללה נמתחת ביקורת חריפה אפילו אצל בני העדה השיעית. המנהיג הרוחני השיעי אחמד אלאמין, כמו גם השייח' סובחי אלטופילי שהוא ממייסדי חיזבאללה, תוקפים בחריפות את הארגון ואת מנהיגו הנוכחי על השתתפותם במלחמה בסוריה.

איראן והערבים / עיתון אלווטן, סעודיה, משנה כיוון

גדול הפוסקים של האיסלאם הסוני, שיח' יוסף אלקרדאווי, משנה את עמדותיו כלפי חיזבאללה. בעבר הוא הירבה לשבח ולהלל את הארגון, ונביא כאן רק דוגמה אחת מני רבות, הלקוחה מראיון שנתן לעיתון "אלוופד" המצרי לפני סיומה של מלחמת לבנון השנייה (27.7.2006) – "תנועת ההתנגדות של חיזבאללה בלבנון היא ההתנגדות המכובדת ביותר עלי אדמות, ועל כל מוסלמי לעמוד לצידה נגד התוקפנות הישראלית.

"אך בימים אלה נסוג אלקרדאווי מעמדתו זו והוא מרבה להצהיר כי חיזבאללה הוא ארגון הדֶבֶר והשטן, כי אנשיו צחקו על כל הסונים וכי הם הורגים את בנינו בסוריה. זאת ועוד. בספרו "אומתנו בין שתי מאות", שיצא לאור ב-2002, הוא תיאר את המהפכה האיסלאמית באיראן כתולדה של היקיצה האיסלאמית בכותבו: "חומייני ייסד את מדינת האיסלאם באיראן והיא מבשרת ניצחון גדול." ואילו באוקטובר 2012 אמר אלקרדאווי: "איראן היא האויבת של האומה הערבית".

   האם זהו סוף פסוק, או שצפויים עוד תהפוכות בעמדותיו של הפוסק הגדול?

בקלאווה מהולה בדם

לאחר השתלטותם של לוחמי חיזבאללה על העיירה אלקוסייר שבסוריה, הקימו אנשי חיזבאללה מחסומים בשכונת אלד'חיה השיעית בביירות ובכניסות לכפרים השיעיים כדי לחלק בקלאווה כביטוי לשמחה בעקבות הניצחון המזהיר כביכול.

הסופר הלבנוני חיסם עיתני מתייחס לתופעה במאמר בעיתון "אלחיאת" (7.6.2013): "באותו עת שהבקלאווה מחולקת במחסומים, עוברים שם עשרות ארונות קבורה של לוחמי חיזבאללה בדרכם משדה הקטל בסוריה. זה מזכיר לי סיפור משנת 2006. בעקבות הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה באוגוסט 2006, הגיע ידידי, בעל חנות בשכונת אל ד'חיה, לשכונה על מנת לבדוק את מצב חנותו. אך הוא לא מצא חנות, אלא ערימת אבנים, בעקבות הפצצה ישראלית. כשהיה במצב של ייאוש וחידלון, ניגש אליו בחור נושא מגש עם בקלאווה והזמין אותו לטעום ולשמוח בניצחון האלוהי. ידידי נדהם. איזה ניצחון הוא אמור לחגוג כשעשן שחור מיתמר מערימת האבנים שהיתה כל עמל חייו?

"טעמה של הבקלאווה שמחלקים כאות לניצחונות הוא מר ומגעיל, כי היא מהולה בדם הקורבנות, בעשן של עיי החורבות ובריח המוות."

*  המאמר התפרסם במגזין "מראה" 249.

* * *

תקוה וינשטוק

צמח החודש: נירית הקמה

" בזיעת אפיך תאכל לחם," נאמר כבר בספר בראשית. וגם "הזורעים בדמעה" לא נאמר בכדי. פגעים רבים מזומנים לעובד האדמה – בצורת, שריפות, מחלות, מזיקים למיניהם, ועשבים שוטים. לצד החיטה והשעורה שנזרעו, צומחים בשדה עשבי בר הפוגעים בהתפתחות צמחי התרבות.

אחד העשבים הרעים הללו הוא נירית הקמה. כבר שמה מעיד על מקום גידולה: ניר הוא שדה שנחרש, קמה – אחד משמות החיטה, המציין את הגובה שאליו כבר  הגיעה.  "קמה" כולל גם שדות תירס, חציר ועוד. (אגב, במזרח השרון קיים יישוב קהילתי בשם נירית  וצפונית לבאר שבע יושב הקבוץ בית קמה).

את נירית הקמה סימנה שרהל'ה אורן, מנהלת הגן הבוטני ב"נאות קדומים" כצמח חודש סיון. נירית הקמה הנה צמח חד שנתי המגיע עד לגובה של 80 ס"מ. מוצאו – כמו מוצאה של אם החיטה – באגן הים התיכון. הנירית מעדיפה אדמה כבדה ופורחת במקביל להבשלת החיטה, מהאביב המאוחר עד לקיץ (אפריל-יוני). זה צמח ממשפחת הסוככים: הוא בולט בתפרחת צהובה המורכבת מקבוצות של מאות פרחים קטנטנים וכולם יחד יוצרים מעין סוכך צבעוני.

מהפגע הרע הזה ניתן גם להפיק תועלת. את הפרחים הצעירים של נירית הקמה אפשר לאכול חיים ואת היתר ניתן לבשל או לכבוש ולהשתמש בהם כתבלין, כמו בשמיר ובשומר בני אותה משפחה. חלקים מהנירית טובים גם לכבישת ירקות, בעיקר מלפפונים, זיתים. ועוד: נירית הקמה מכילה שמן אתרי בעל ריח ייחודי המנוצל לצרכים רפואיים שונים ומשונים-- תרופה להפגת גזים, טיפול בבעיות נשימה, כתכשיר נגד כינים ולהגברת חלב בקרב מניקות.

יש חוקרים המזהים את נירית הקמה עם "הבאשה" הנזכרת בספר איוב: "תחת חיטה יצא חוח ותחת שעורה באשה," החוח שבפסוק צמוד לחיטה והבאשה לשעורה, עובדה המדגישה את האדמות הכבדות כבית גידול משותף לחיטה, לחוח, לשעורה ולבאשה.

החוקר יהודה פליקס סבור כי מפסוק זה הסיק האמורא ר' הושעיה את המידע: "שדה שהיא מעלה חוחים יפה לזרעה חיטים. שדה שהיא מעלה באשה יפה לזרעה שעורים (תנחומא, פ' ראה). לדעת פליקס, ניתן לזהות בבאשה את נירית הקמה, הנצמדת לחיטה ולשעורה, והמונח באשה מדגיש את הריח החריף הנודף ממנה.

כותבת ד"ר שרה'לה אורן במאמרה על צמח החודש הזה: "סיון פותח פרק מהותי בחיי החקלאי. עתה הוא תלוי באיכות ובכמות היבול שיצליח לאסוף."

סקר

לפני כל בחירות, לא חשוב איזה, נופלת עלינו מכת סקרים. זה נוסף לסקר הקבוע הניתך עלינו יומיום, כמה פעמים ביום, באשר לירידה במשקל.

כרגיל אני מסרבת  לענות, כמו כולם. אולם הפעם נשמע הנושא שונה במקצת – סקר על הבחירות לרבנות של תל אביב.

בקול הכי מונוטוני ומשמים בטלפון  פתחה התשאלנית בקריאת שאלון בנוסח אמריקאי: ענה כן או לא. השאלה הראשונה היתה לעניין: "איך את מגדירה את עצמך – חילונית / מסורתית / דתית /  חרדית?"

עניתי.

השאלה הבאה דמתה כבר לחקירה צולבת: "האם תלכי להצביע בבחירות למועצה הדתית של תל אביב? לא אצביע / אולי לא אצביע / בטוח שלא אצביע  / אולי אצביע / כן אצביע / בטוח שאצביע..."

מעתה התמקד הסקר בהצבעה למפלגת "העבודה" במועצה הדתית: "האם בבחירות למועצה הדתית לעיריית תל אביב תצביעי לנציג של מפלגת העבודה?"

  " לא," עניתי בקול רם."לא אצביע למפלגת העבודה."

   המענה לא הזיז לשואלת. היא המשיכה לדקלם כאוטומט:

   "מה דעתך על פלוני (ננקב שם) כנציג מפלגת העבודה למועצה הדתית? מתאים? לא מתאים?"

   "מימי לא שמעתי את שמו ואין לי כל דעה עליו".

   גם תשובה זו היתה כלא היתה. השואלת בשלה: "אם פלוני (אותו אדם) יהיה המועמד של מפלגת העבודה למועצה הדתית בעירייה תצביעי 'עבודה' למועצה?"

"לא אצביע עבורו ולא עבור שום מועמד אחר של 'העבודה' למועצה הדתית!" השבתי. "ברור לגמרי, לא?"

לא לשואלת. גם מענה זה לא עשה עליה שום רושם. מפלוני עברה לאלמוני – אותן שאלות, אותה אוטומטיות ואותה אטימות. "מה דעתך על אלמוני (אכן שם אלמוני)? אם הוא יהיה נציג העבודה במועצה הדתית – תצביעי למפלגת העבודה?"

   גייסתי את כל כוח הסבלנות שלי ובמין מזוכיזם המשכתי להשיב, מבהירה שוב כי יהיה אשר יהיה המועמד – לא אצביע 'עבודה' למועצה הדתית. אבל מצעד שאלות המועמדים 'העבודה' נמשך באותן שאלות ובהתעלמות מוחלטת מהתשובות. השכל הישר נותר מחוץ לתחום של קוראת השאלון. בלי הפסקה דקלמה עוד מועמד, עוד שם מההפטרה ושאלות לעוסות. כולי כבר פקעת עצבים זעקתי: "גם  אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יהיה מועמד מפלגת העבודה למועצה הדתית –ל'עבודה' לא אצביע!"

נפעמת בעצמי מבוטות דבריי, הייתי בטוחה כי בא סוף לשאלון. מה פתאום? הקריינית כנראה כלל לא  ידעה מי זה הקדוש ברוך הוא – הוא לא נכלל במועמדי השאלון – ואולי  היתה סתם חרשת או שוטה. ללא שכל מינימאלי בקדקוד עשתה לשולחיה שירות דב. בלי אתנחתא לרגע, המשיכה כתוכי : "את מכירה את פלמוני? אם הוא יהיה..."   

   טרקתי את השפופרת בפראות ובלעתי אספרין  נגד כאב ראש. התחקירנית ודאי המשיכה לתשאל בטלפון הסגור.

משלוח-פיוס לתורכיה

נופש בתורכיה כיום בעייתי מכל הבחינות. מי שכבר נחתה שם ללא בעיות היא משלחת בעלי חיים מהספארי.

לפני חודשים מיספר פנה גן החיות המוניציפאלי באיזמיר בבקשה לספארי למשלוח של בעלי חיים החסרים לו. לאחרונה הועברו לאיזמיר יותר מארבעים חיות – זברות, אנטילופות, ניאלות אילה, קופי מרמרוסט, סוריקטות (שהובאו מגן החיות התנ"כי ומבאר שבע), חוטמנים, עטלפי פירות וצפרי מגלן קדוש (חלקן מגן החיות התנ"כי).

למשלוח קדמו הכנות ממושכות ומדוקדקת. החיות עברו בדיקות וטרינריות ודגימות דם.  נבנה עבורן ארגז מיוחד שצויד במים ובמזון למסע ולימים הראשונים באיזמיר. תיבת נוח החדשה לוותה על ידי עירן חבני, מנהל השטח האפריקאי בגן. הוא גם ישהה ימים מספר עם בעלי החיים בביתם החדש, להקל על קליטתם. החיות הועברו במשאית לנמל התעופה לוד ומשם טסו לאיזמיר בחברת התעופה התורכית.

לדברי שגית הורוביץ, דוברת הספארי, זה המשלוח הגדול ביותר שיצא אי פעם מהספארי. כעת יש לארדואן לפחות ארבעים סיבות לפיוס מלא עם ישראל.

גן החיות באיזמיר, גן מודרני יפה, מעוניין להרחיב את אוספו הזואולוגי, ואילו לספארי חשוב להוציא מפעם לפעם בעלי חיים על מנת לווסת את אוכלוסייתו.

בספארי נוצרה למשל, מושבה גדולה מאד של זברות וניואלות, והספארי נחשב ליצואן מיספר אחד בעולם של זברות.

גם משפחת החוטמנים התרבתה יתר על המידה וכדי למנוע ריבוי בתוך המשפחה הוחלט להעביר לאיזמיר את האחים יוני וקציר ואת האחיות בטי ובום, כולם חוטמנים, בין האחים והאחיות אין קירבה משפחתית והם יוכלו לחיות יחד בגן החיות התורכי.

קופי המרמוסט, העטלפים והמגלנים  מתרבים אף הם בקצב מסחרר וגם לגביהם דרוש ויסות.

חילופין בין גני חיות הם לטובת שני הצדדים –  המקבל והשולח.

שוק חליפין

לא רק גני חיות עושים חליפין. גם באי הפארק בקריית ספר. עתה, כשהערוגות ששתלו כבר פורחות, קיימו גם שוק החלפות קטן.

תושבי האזור הביאו שלל בגדים למבוגרים ולטף, ספרים, שתילים, עוגיות. גם זוג אופניים  לפעוטות. הכול במצב טוב. קשה לאמר מה משמח יותר – להיפטר מחפצים מיותרים שאין לב להשליכם או לגלות בערימה פריט רצוי. זו לא חנות יד שנייה. השוק חופשי, אין הערכות כספיות ואין התחשבנות של מה הבאתומה לקחת. פריטים שנותרו נועדו לצדקה.

בפרברים של ערי ארה"ב רווחים מאד חליפין כאלה, במוסך או בחצר. בארץ טרם השתרשו. עם אמצעי התקשורת העדכניים זו התארגנות פשוטה למדי –  הודעה בטלפון, ברשת או במייל וגם סתם מודעה במרכז המגורים, וכמה כסאות ושולחנות, אפילו ארגזים. גם ארגזים. שוק חליפין עשוי ליצור ערב/בוקר נעים ופגישת הכרות עם שכנים. בסופו של יום ימצא כל אחד משהו מתאים וירגיש מעולה.

* * *

אורי הייטנר

1. החידה לא נפתרה

אביבה חלמיש: מאיר יערי, האדמו"ר ממרחביה, שנות המדינה

 הוצאת עם עובד / ספריית אופקים, תשע"ג; 384 עמ'.

"והחידה... החידה נותרה בלתי פתורה".

במילים אלו סיימתי את מאמר הביקורת שכתבתי על חלקה הראשון של הביוגרפיה של מאיר יערי, פרי עטה של אביבה חלמיש. בבואי לכתוב את מאמר הביקורת על חלקה השני של הביוגרפיה, שיצא לאחרונה לאור – "האדמו"ר ממרחביה", הקלדתי את הכותרת "החידה לא נפתרה", ועלתה על המסך כותרת של מאמר – "החידה לא פוענחה". מסתבר שזו היתה הכותרת שנתתי למאמר על חלקה הראשון של הביוגרפיה. וכשפתחתי את המאמר, גיליתי שכתבתי בו כמעט מילה במילה את מה שהיה בכוונתי לכתוב בעקבות החלק השני – את הקושי שלי להזדהות עם גיבור הביוגרפיה, בניגוד לנטייתי להזדהות כמעט עם מושאה של כל ביוגרפיה שאני קורא (כך כעת, כאשר אני קורא את הביוגרפיה של דוד זהבי, מאת מוטי זעירא). את התחושות השליליות שלי כלפי גיבור הביוגרפיה, ההולכות ומתגברות מפרק לפרק. את הערכתי לאביבה חלמיש על כך שלא עשתה הנחות לגיבור ספרה וכתבה ביוגרפיה ביקורתית. ומעל הכול – את העובדה שהספר אינו מפצח את חידת מנהיגותו של יערי. מה הביא לעוצמתו האדירה של יערי כמנהיג, להערצה אליו, עד כדי סגידה ופולחן אישיות?

"יש לקוות שחלקה השני של הביוגרפיה יספק מענה לשתי החידות הללו," כתבתי באותו מאמר. החידה השנייה היתה מדוע יעקב חזן, שותפו של יערי להנהגה ההיסטורית, אף שניחן בקסם אישי רב, בכושר רטורי נדיר ובסגולות הנהגה בולטות, ניגן כינור שני אחרי יערי. לשתי החידות לא נתן חלקה השני של הביוגרפיה מענה.

מפרק לפרק מצטיירת דמותו של יערי כעריץ שאינו סובל ביקורת וחילוקי דעות. כאדם נרגן וכעסן – לא בכדי באף תמונה מתמונותיו בספר אין נראה חיוך על פניו, הוא תמיד נראה זועף. כרודף כבוד המתחשבן בזעף ובנוקדנות קטנונית וקורבנית, עם חבריו ומעריציו, עם מוסדות תנועתו ועם העיתונות התנועתית, על שאינם מכבדים אותו כראוי. כמנהיג שמרים עצמו מעם ומחובת הדוגמה האישית – לא רק בהיותו, לצד יעקב חזן, מעל לכללי הרוטציה ומעל לכל אפשרות בחירה, אלא גם בהתנהלותו האישית הראוותנית, להבדיל מהסגפנות שתבע מחברי תנועתו, וראייתו את אורח חייו כפועל יוצא של מעמדו כמנהיג ההיסטורי של התנועה. כמנהיג דוגמטי, שמתקשה להסתגל לתמורות המציאות, דבר שבא לידי ביטוי בדבקותו באוריינטציה הסובייטית, גם כאשר כל נאמניו ואנשי תנועתו כבר הבינו מזמן מה טיבה האמיתי של בריה"מ. ואף שהספר מסתיים בפרק שנקרא "חידת מנהיגותו", המנסה לפתור את החידה – אני לא מצאתי בו תשובה. נהפוך הוא.

חלקה השני של הביוגרפיה עוסק בשנות המדינה, מהקמת מפ"ם (הרחבה) בשנת 1948 ועד פטירתו של מאיר יערי ב-1987.

במאמר זה, ברצוני להאיר דווקא מיספר נקודות בדמותו, אותן אני רואה בחיוב.

נקודה ראשונה היא "הפרימט הציוני", כלומר העובדה שהציונות נהנתה ממעמד בכורה חד משמעי, מול כל אידיאולוגיה אחרת בה דגל יערי, ושבכל התנגשות בין העניין הציוני לעניין אחר, הוא העמיד את טובת הציונות מעל הכול. "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים," היה הלוגו שעיטר את העיתון התנועתי "על המשמר". הסדר לא היה מקרי – בראש ובראשונה ומעל הכול, הציונות. איני בטוח שזו תדמיתו של יערי ותדמיתה של מפ"ם, אך הביוגרפיה מצביעה על העובדה הזאת באופן חד משמעי.

בקרב חוגי ימין נהוג לסנוט במפ"ם ובתנועת "השומר הצעיר" על כך שהוציאה מתוכה את הבוגד אודי אדיב, בן קיבוץ גן שמואל, שחצה את הקווים והקים רשת ריגול וחבלה, הקשורה ל"חזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין", ארגונו של נאיף חוואתמה, שביצע את טבח הילדים במעלות. החיבור הזה, בין אדיב לתנועה ולקיבוץ בהן צמח – כל כולו רשעות. אודי אדיב הוא פרי באושים, אנטיתזה לחינוך השומרי. אותו קיבוץ, דור קודם לכן, הצמיח את אורי אילן, לוחם ביחידה מובחרת, שנפל בשבי הסורי ואיבד את עצמו לדעת על מנת שלא לגלות סודות, והצפין בין אצבעות רגליו פתק אותו חורר בסיכה במילים "לא בגדתי". בניגוד מוחלט לאדיב, אורי אילן, שאימו פייגה אילנית היתה ממנהיגות מפ"ם וח"כית מטעמה, היה תפארת היצירה השומרית.

את אדיב הוקיעו קיבוצו ותנועתו. את אילן הם הרימו על נס. וכך אמר עליו יערי: "השומר הצעיר חינך את בניו למסירות נפש בהגנה על חיי עמנו, על ביטחון גבולותינו וארצנו... אחד היסודות האיתנים ביותר בחינוך האדם בתנועה השומרית היה היצמדות ללא שיור אל המוני ישראל בצר להם ובבוא עליהם השואה והגנה על חייהם ולו גם במחיר הקרבת עצמך... כך עשו מרדכי אנילביץ' וחבריו, כך נהגו אנשי נגבה, נירים והפלמ"ח, והתנהגות זו ציינה גם את אורי אילן כחניך של אותה התנועה, כאיש קיבוץ, כחייל. הוא חונך על ברכי הזיקה המופלאה הזאת של הקרבה עצמית ושל רדיקאליזם בהגשמה. וכך נפל שדוד בכלא דמשק."

ובדברים לזכרו של אהוד שחר, בן קיבוצו – מרחביה, שנפל בפעולת עזה, אמר יערי: "אנו נדרנו נדר שדם ישראל לא יהיה הפקר ואמרנו לבנינו בבואם לשרת בצה"ל שחייהם הם קודש להגנה על גבולות הארץ והעם."

יערי לא נגמל מהערצתו את בריה"מ, אולם כל אימת שנדרשה הכרעה בין נאמנות לבריה"מ לבין נאמנות לציונות ולמדינת ישראל, כלל לא היתה שאלה. את ה"שמאלנות" בתנועתו, הנהיה אחרי משה סנה, דיכאו יערי וחזן ביד ברזל, בטיהור כמו סובייטי, כולל גירוש חברי קיבוצים שסירבו להתיישר – מקיבוציהם. היום קשה להעלות פעולה כזו על הדעת, ומן הסתם בית המשפט העליון לא היה מאפשר טרנספר של חברי קיבוצים בגין עמדותיהם הפוליטיות. אולם איננו יכולים לשפוט את שנות החמישים המוקדמות של המאה שעברה באמות המידה של ימינו. ובמקרה זה – מעבר לתביעת הקולקטיביות הרעיונית מחברי הקיבוץ הארצי וההתייצבות אחרי עמדות ההנהגה, עמדה דאגת אמת מפני כינונה של מחתרת אנטי ציונית בתוך התנועה, שנאמנותה לבריה"מ הסטליניסטית גוברת על נאמנותה למדינת ישראל.

יערי המשיך לציין את יום המהפכה ולהאמין במרקסיזם-לניניזם אפילו עד שנות השבעים. אך לעולם לא היתה זו אמונה נטולת ביקורת. הוא התקשה לקבל את הביקורת על היותה של בריה"מ עריצות דכאנית, אך הוא עצמו מתח עליה ביקורת חריפה בגין עוינותה לישראל, תמיכתה בערבים, שלילתה את הציונות ונעילת השערים לעליית היהודים. הוא נטה לראות בכל אלו תאונה מצערת, אי הבנה זמנית, שאינה מעידה על מהותה של בריה"מ ולבטח יום יבוא ובריה"מ תחזור להיות מושא הערצתו – המעצמה שלחמה בנאצים, שיחררה את מחנות ההשמדה ותמכה בהקמת מדינת ישראל. הדואליות הזאת פאתטית, והאמונה בבריה"מ נראית כאיוולת, אולם היא מעולם לא כירסמה בפרימט הציוני.

חלמיש טוענת לאורך הספר שהתמיכה בבריה"מ היתה טקטית, ונועדה לבדל את מפ"ם ממפא"י. אך לא רק ביחס לבריה"מ בולט הפרימט הציוני. כך גם בכל הנוגע למלחמת המעמדות, לדיקטטורה של הפרולטריון, למהפכה הסוציאליסטית ועוד סיסמאות שיערי מעולם לא ויתר עליהן, אך הן תמיד אופסנו באגף אחרית הימים, במסגרת "תורת השלבים". בשלב זה – שלב אינסופי, כנראה, הפרימט הציוני גובר.

בכך מזכיר יערי, במידת מה, את המוניזם של ז'בוטינסקי, תפיסת ה"חד-נס" שלו. ז'בוטינסקי הגה תפיסת עולם של מדינת רווחה מתקדמת ושל חברה ליברלית, אולם הוא טען שעד שתקום מדינה עברית, כל האידיאולוגיות צריכות לפנות את מקומן למטרה העליונה, האחת והיחידה – הקמת המדינה. ז'בוטינסקי לא זכה לראות בהקמת המדינה, אך יערי זכה. ניתן היה לצפות, שאחרי מלחמת העצמאות יטען שהגיע זמן המהפכה הסוציאליסטית. אך לא. עד יומו האחרון לא ויתר יערי על אותה מהפכה, אולם כחלום רחוק. לעת עתה, הכול כפוף לפרימט הציוני.

נקודה שנייה אותה ברצוני להאיר היא תפיסתו המדינית של יערי, ממלחמת ששת הימים ואילך. שר הביטחון משה דיין נהג לומר שהוא קרוב יותר למנחם בגין מאשר למאיר יערי. אחד המנהיגים הבולטים ביותר במערך, אמר שהוא קרוב יותר למנהיג המפלגה היריבה, ראש האופוזיציה, על פני מנהיג המפלגה השותפה במערך. דיין הזכיר דווקא את יערי, לא רק בהיותו מנהיג מפ"ם, המפלגה היונית במערך, אלא גם כיוון שמבין מנהיגי מפ"ם – יעקב חזן, שבאותם ימים דרך כוכבו המנהיגותי והוא החל להאפיל על יערי, היה הנץ, שתמך בתוכנית אלון, ואילו יערי היה היונה. דיין הציג אותו כיונה האולטימטיבית.

ואכן, יערי התנגד בכל תוקף להתיישבות בבקעת הירדן, בגוש עציון, במעלה אדומים, בפתחת רפיח. הוא שלל את תוכנית אלון וראה בה תכנית סיפוח ומכשול לשלום. הוא צידד בנסיגה עמוקה, כמעט מלאה, ממרבית השטחים ומסירתם לירדן.

ויחד עם זאת, הוא שלל קטיגורית, בחריפות רבה, כל קשר עם אש"ף ועם ערפאת, כל הכרה באש"ף וכל דיבור על מדינה פלשתינאית. "התנגדותו של יערי לאש"ף ולעומד בראשו," מציינת חלמיש, "היתה כה עזה ונחרצת עד כי קשר כלשהו עם ערפאת היה בעיניו מעשה אנטי-ציוני."

אחרי שפרש מן החיים הפוליטיים, הוא יצא בשצף קצף נגד יוזמתו של מנהיג מפ"ם ויקטור שם טוב – נוסחת יריב-שם טוב, המצדדת בהכרה ישראלית בכל גורם פלשתינאי שיכיר בישראל. היום, כאשר בנימין נתניהו מטיף ל"שתי מדינות לשני עמים," ואחרי שראשי ממשלה ישראליים הציעו לפלשתינאים מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלים), נקל להבחין איזו דרך ארוכה עשתה הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים לעבר הפלשתינאים, ועד כמה הדרך הזו לא סדקה ולו במעט את הסרבנות הפלשתינאית לשלום עם ישראל.

יערי תמך בכל ליבו באחדותה של ירושלים ושלל מכל וכול את חלוקתה מחדש. עמדתו הייתה נחרצת וחד משמעית: "ירושלים השלמה כעיר הבירה של מדינת ישראל... יש להם כמה בירות. יש להם בירה דתית – מכה ומדינה. יש לירדן בירה משלה – רבת עמון. איננו יכולים ורשאים להעניק להם עוד בירה אחת. לנו יש רק בירה אחת, היסטורית, וזאת ירושלים... האם תיתכן ציונות בלי ירושלים כבירת ישראל? ירושלים היא כמיהת כל הדורות היהודים."

אף שצידד בנסיגה ממרבית השטחים, הוא הקפיד לדבר בעליונותם של שיקולי ביטחון על פני השגת שלום: "אנחנו אף פעם לא אמרנו ששלום קודם לשטחים. אנחנו אמרנו שלום וביטחון. ואמרנו שלשם ביטחון נחוץ גבולות ביטחון." מכאן נגזר יחסו המיוחד לגולן.

בהכללת הגולן בשטח ישראל הוא ראה את מימוש העיקרון של גבולות ביטחון כתנאי לשלום ותיקון מה שלא הושג במלחמת העצמאות והינו הכרחי לשלומה ולביטחונה של ישראל. בישיבת הוועד הפועל של הקבה"א, שהתקיימה בקיבוץ להבות הבשן, פחות מחודש לאחר מלחמת ששת הימים, הכריז יערי שאין להשלים עם כך שהרמה תהיה של סוריה, ואין לתת לסורים הזדמנות לשוב ולתקוף את היישובים שלמרגלותיה. הוא הזמין את החברים לטייל שם ולהיווכח ש"קו מז'ינו הוא כלב לגבי זה מה שיש שם." דבריו התקבלו במחיאות כפיים. הוא הוסיף ש"אנחנו לא נישא את זה יותר, שמהרמה הזאת יפציצו בימי שלום קומונות."

 בסוף 1967 הוא חזר וקבע שאין להשלים עם ירידה מן הרמה, ולא ייתכן שיהיה שלום בלי הרמה. "אם חיים אנחנו חפצים, לא נרד מהרמה." זו היתה עמדתו גם אחרי מלחמת יום הכיפורים. ואף שהיה מוכן לפשרה כלשהי, הוא הגדיר את עמדתו כך: "בהסדר כולל אני רואה אפשרות גם לנסיגה מסוימת ברמה," אבל "איננו מסכימים לרדת מרמת הגולן... לא נשלים שהסורים עוד פעם יוכלו להפציץ אותנו מלמעלה."

נקודה שהפתיעה אותי, היתה יחסו של יערי לדת וליהדות. תדמית מפ"ם בעיניי היתה של מפלגה אנטי דתית קיצונית ("אנטי קלריקלית" בלשון הימים ההם) ומוכרים לי הסיפורים על צעירי הקבה"א שעלו לירושלים כשאלות בידיהם להתעמת עם מפגיני השבת החרדים, ורק לאחרונה שמעתי סיפורים דומים מבת קיבוץ יד מרדכי, על צעירי הקיבוץ שהתארגנו "להרביץ לאדוקים".

הופתעתי לקרוא על יחס הרבה יותר מתון ואפילו אוהד של יערי ליהדות, לתרבות היהודית ואפילו לדת. הוא נטה לפשרות בנושאי דת ומדינה, ואת התנגדותו להתערבות דתית בחיי הפרט או הקולקטיב הלא דתי – הוא איזן בהבנתו שהחלקים הלא דתיים בתנועה הציונית ובמדינה צריכים להתחשב ברגשות הדתיים של זולתם ולהימנע מהפרת מנוחת השבת בפרהסיה. הוא דגל בהפרדת הדת מהמדינה, אך מעולם לא נאבק למען השגתה, והסביר זאת, "מתוך התחשבות בצורכי בניין הארץ, הננו נרתעים עדיין ממלחמה אנטי דתית." כלומר, הפרימט הציוני הצדיק ויתור על מאבק להפרדת הדת מהמדינה. הוא לא שש לשיתוף פעולה עם גורמי השמאל שלחמו למען הפרדה בין דת ומדינה, והסביר ש"אנשי טירת צבי יקרים לי יותר מאשר הביטניקים הכנענים הללו."

ומעבר לצד הפוליטי – הוא הוקיר את התרבות היהודית והיה חשוב לו שתנועתו לא תפנה לה עורף. הוא לא ראה סתירה בין מרקסיזם ויהדות והאמין שיש לשלב את התרבות היהודית בתוך חיי הקיבוץ החילוניים.

חלמיש מתארת בספר את שקיעת מנהיגותו של יערי, ששיאה – התפטרותו מתפקיד מזכ"ל מפ"ם ופרישתו מן הכנסת. לטענתה, לא היה בכוונתו להתפטר באמת והוא האמין שהתפטרותו תביא למסע לחצים שיאפשר את חזרתו בעוצמה מחודשת ומוגברת. למגינת ליבו, ההתפטרות התקבלה באנחת רווחה. לטענתה של חלמיש, יערי לא רצה לפרוש מן הכנסת ב-1973, ונאלץ לעשות כן לאחר שחזן הפתיע אותו בהודעה על החלטתו לפרוש, שלא הותירה לו ברירה.

תיאור זה כמעט הפוך לתיאור האירוע בביוגרפיה של חזן, פרי עטו של זאב צחור, "חזן – תנועת חיים". צחור טען שיערי רצה לפרוש בכבוד אחרי 25 שנות כהונה בכנסת, וחזן רצה להישאר. חזן ידע על רצונו של יערי, אך ידע שיערי לא יפרוש אם הוא יישאר בכנסת, ולכן, כמחווה גדולה ליערי, "מחווה עזת ביטוי לשותפו," הוא הודיע על התפטרותו.

כאמור, ספרה של חלמיש לא חיבב עליי ואני מעריך שלא יחבב על כלל הקוראים, את מאיר יערי. הוא אינו פותר את חידת מנהיגותו.

אולם זהו ספר מרתק, הכתוב היטב, ומיטיב לתאר את סיפור חייו המרתקים של אחד המנהיגים הבולטים והחשובים של תנועת העבודה הציונית.

2. צרור הערות

* אסון כבד פקד את מכללת תל-חי, את קריית שמונה ואת הגליל כולו. אלעד ארליך, מנהל לימודי חוץ במכללה, צעיר בן 35, נהרג בתאונת דרכים קטלנית בצומת הגומא. אלעד היה בחור מקסים, בן לאחת המשפחות הערכיות, האציליות והמרכזיות בקריית שמונה. בחור מוכשר, מצליח, חכם, נחמד, יפה – בורך בכל מה שרק אפשר. לו אך ברכת לו חיים! השאיר אישה בהריון וילד קטן.

אלעד פנה בצומת הגומא, ומיניבוס שנסע בכביש 90 לא עצר באדום, המשיך לנסוע במהירות ונכנס בו.

יהי זכרו ברוך!

* מהפך באיראן! האמנם? מוטב שלא ניתן למשאלות לב לבלבל אותנו.

איראן לא בחרה את מנהיגה. היא לא בחרה את קובע המדיניות. היא בחרה את האיש שיבצע את מדיניות חמינאי ומועצת האייתולות שלו. גם רוחאני, ה"מתון", אושר בידי מועצת האייתולות, שבחנה את נאמנות המועמדים, וגם הוא יבצע את הוראות חמינאי.

מה שמעודד בתוצאות הבחירות, הוא שיש בהן איתות שהעם האיראני רוצה בשינוי. אולם הדרך היחידה לשחרור איראן מהעריצות האסלאמיסטית היא הפלת משטר האייתולות, וזה לא יעשה בקלפי.

* ארדואן טוען שהמהומות נגד משטרו הן "מזימה בינלאומית" וכמובן מאשים את ישראל. התנצלותו הפאתטית של נתניהו בפני הרודן האסלאמיסטי הזה, על תוקפנותו נגד ישראל בפיגוע "מרמרה", נראית יותר ויותר נלעגת.

* קיימת סתירה בין תאורו של מרדכי קידר את אופן שלטונו של ארדואן, לבין הגדרתו את תורכיה כ"מדינה דמוקרטית". יש דמיון בין רוסיה לתורכיה, מבחינה זו. נכון ארדואן ופוטין נבחרו בבחירות אולם שלטונם אינו דמוקרטי. אולי אפשר להגדיר אותן כמדינות סמי-דמוקרטיות.

* נניח, שחלילה וחס, הממשלות שחתרו לנסיגה מהגולן היו מצליחות בכך. היום השאלה הייתה אם בחוף הכינרת יישב חיזבאללה או אל-קאעידה. ואותנו, שנאבקנו נגד הנסיגה, כינו "סרבני שלום", "אנשי האתמול", "הזויים"...

אז מי כאן ההזוי?

* למתנגדי החוק למניעת טרור, שלום! איני יודע מה אתכם, אבל אני לא כל כך מתגעגע לימים היפים שהיו כאן רק לפני 10-15 שנים. לאוטובוסים המתפוצצים כמעט מדי יום. למחבלים המתאבדים. לפיגועי התופת. לתמונות של מתנדבי זק"א מגרדים בשפכטל פיסות בשר מן הכביש. לשידורים החיים מבתי החולים כשעוד אמבולנס מגיע, ועוד אמבולנס ועוד. לעשרות פנים מחויכות במסגרות שחורות בעמודים הראשונים של העיתונים. זכויות האדם, אינן רק זכויות המחבל, אלא קודם כל הזכות שלנו ושל ילדינו לחיות. זכויות האדם הן גם זכותנו להתגונן מפני הטרור.

* גזענות היא תופעה שלילית ומכוערת, וראוי להיאבק בה. אבל לא נלחמים בגזענות באמצעות הצעות חוק פופוליסטיות. ח"כ פריג' הציע הצעה חוק הדורשת לחייב הקדשת שעה שבועית למלחמה בגזענות. מן הראוי שהכנסת תביע דעתה על תכני מערכת החינוך ואף תקבע מדיניות. אבל כפייה של פוליטיקאים על אנשי המקצוע במערכת החינוך כמה שעות להקדיש לאיזה נושא, באמצעות חקיקה? לא, אין זה תפקידה של הכנסת. למה שעה בשבוע ולא בשבועיים? ולמה לא שעה ביום? הגזענות היא תופעה שלילית, אך היא תופעה שולית בחברה הישראלית. בניגוד להשמצות האהובות כל כך על חלק מאיתנו, החברה הישראלית אינה גזענית; היא רחוקה מכך. הקדשת שעה שבועית נגד אלכוהול, יותר משמעותית כי זו תופעה המונית והרסנית. הקדשת שעה שבועית לתרבות הנהיגה לבטח חשובה יותר, שהרי מידי שנה נהרגים מאות ישראלים בתאונות דרכים. אבל מי שהציע את ההצעה, בסך הכול רצה לומר שהחברה הישראלית גזענית, ולהציע הצעה שדינה להידחות ובכך הוא יציג את הכנסת כגזענית, מאחר והיא מסרבת לשתף פעולה עם מאבקו בגזענות. ובעקבות ההצבעה על הצעת החוק, מתנהל בימים האחרונים קמפיין נגד רות קלדרון, בשל הצבעתה האחראית נגד הצעת החוק.

כמה שאני אוהב צדקנות וצדקנים...

* עובדיה יוסף כינה את הרב סתיו "רשע", "צלם בהיכל" ו"סכנה ליהדות". וזו כשלעצמה עוד סיבה טובה לתמוך ברב סתיו לתפקיד הרב הראשי לישראל.

* שב"ס אינו מאפשר לעבריין זאב רוזנשטיין לצאת לחתונת בתו. ואני תמה, האם המאסר בכלא נועד להענשה או לנקמה. האם החברה באמת תינזק מיחס אנושי לעבריין, ומהתייחסות להשתתפותו בשמחה המשפחתית הזאת כאל זכות יסוד, שאין לשלול אותה גם מפושע?

* ח"כ תמר זנדברג מציעה למחוק את סעיף המין מתעודת הזהות, כדי שלא להביך את הטרנסג'נדרים. ואני לתומי חשבתי שיש למחוק את הסעיף, כיוון שיש כאלה שכתוב אצלם בסעיף המין: "פעמיים בשבוע" או "אוראלי".

* בתקופת נעוריי, אולי בגיל 16, הלכתי להופעה של מתי כספי, בקולנוע "שביט" בגבעתיים. כדרכי, שרתי יחד עם הזמר את שיריו. לפתע סיננה לעברי בתקיפות האישה שישבה לידי: "שילמתי על כרטיס כדי לשמוע את מתי כספי, לא אותך!"

לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה, וכמעט בלעתי את הלשון. לא חלפו חמש דקות, ופתאום פנה מתי כספי לקהל: "איזה מין קהל אתם? למה אתם משאירים אותי לבד? תשירו איתי!"

 ואז, בחדווה ובעליצות נעניתי לקריאתו ושרתי באוזניה של בעלת הכרטיס. וכך אני נוהג מאז ועד היום, בכל הופעה שבה אני משתתף. ואם שכן יעיר לי על כך, אני אלשין עליו לזמר.

3. הצד השני של החזירות

בשנת 2013 חלה עליה דרמטית, חסרת תקדים, בהתאגדות ועדי עובדים בישראל. זוהי בשורה חשובה ביותר לכל מי שמאמין בערך היהודי העילאי של ערבות הדדית, בסולידריות חברתית, ב"אדם לאדם – אדם", בצדק חברתי. זהו הישג נוסף של המחאה החברתית 2011, שיש נטייה בלתי מוצדקת לזלזל בה.

העבודה המאורגנת, בארץ ובעולם, הביאה ומביאה להישגים אדירים בעבור העובדים. היא מגנה עליהם מפני ניצול ושעבוד, היא שומרת על צלם האדם שלהם, היא מונעת התעמרות בהם. העבודה המאורגנת אינה טובה רק לעובדים אלא גם למקומות העבודה, למנהלים, לבעלים. שהרי עובד מרוצה הוא עובד טוב יותר, יעיל יותר ותורם יותר.

אלא שיש מעסיקים רודפי בצע וקמצנים, שאינם מסוגלים לראות מעבר לרווח המיידי שלהם, ומעדיפים להתעמר בעובדיהם ולמנוע את התארגנותם, גם במחיר רווחיהם לטווח ארוך. כזהו, למשל, עמרי פדן, מנכ"ל "מקדונלד", הנלחם נגד התארגנות הנערים העובדים בסניפי החברה שלו. מעסיקים מן הזן הזה, הם אויבים גדולים של העבודה המאורגנת. אבל יש לעבודה המאורגנת אויבים גדולים יותר.

האויבים הגדולים ביותר של רעיון העבודה המאורגנת, הם מי שמנצלים אותו לרעה – לשחיתות, לנפוטיזם, לשכר עתק חזירי, להשלטת טרור, לשימוש ברכוש הכלל למטרות אישיות ולשביתות אלימות הפוגעות בציבור הרחב. אלון חסן, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, הוא התגלמות התופעה הזאת.

אלון חסן ושכמותו, מייצגים את היפוכה של הערבות ההדדית, את ניגודה של הסולידריות החברתית; הם מגלמים את תרבות הג'ונגל, שבה החזק מנצל את כוחו כדי לחטוף ככל יכולתו. הם בני דמותה של האוליגרכיה הטייקונית, הם תמונת הראי של משכורות העתק למנהלים, הם בבואתה של הנהנתנות חסרת הבושה של ראש הממשלה והנשיא. הם מייצגים את הישראלי המכוער, המושיט את ידו כדי לקחת ולא כדי לתת.

שמחתי לקרוא ששלי יחימוביץ' יצאה נגד חסן ואני מצפה לכך שגם עופר עיני ילך בעקבותיה. מי שנאבק למען מדינת רווחה, למען צדק חברתי, למען סוציאל דמוקרטיה, למען כלכלה הוגנת, חייב לצאת נגד תופעות כאלו. מי שקורא להשתית את החברה על ערך הערבות ההדדית, אינו יכול להסתפק בתביעות מן הממשלה. הערך הזה מחייב את הכול – את הפרט, את הקהילה, את העסקים, את המגזר השלישי ואת המדינה. הוא מחייב גם את ועדי העובדים ואת ארגוני העובדים. ועדי העובדים המאמצים את ערכי הג'ונגל הקפיטליסטי החזירי, הם יעד למאבק של שוחרי רעיון הסולידריות החברתי.

אלון חסן ושכמותו מאמצים את ערכי החזירות הדרוויניסטית. כמעט וכיניתי את התופעה הזו "סוציאליזם חזירי". אבל... מה הקשר בינה לבין סוציאליזם?

* * *

עירית  אמינוף

למה כדאי לקרוא פסק דין

לפני שמצטטים ממנו בשגיאות גסות?

שהרי אילו קראה טובה צימוקי את פסק הדין של הרכב השופטים בראשות השופט אמינוף, היתה יודעת כי "האב שאנס את בתו" [ידיעות אחרונות יום ששי 7.6] – לא היה אביה והיא לא היתה בתו. הוא היה הבעל של אימה, ולגביה היה גבר זר לחלוטין. על כן לא התקיים פה מקרה – "האב שאנס את בתו".

אילו קראה את פסק הדין, היתה יודעת שהיחסים בין השניים נמשכו גם בבגרותה של הנערה – הבת של אשתו – כשהיתה בידה האפשרות להפסיקם, והיא שיתפה פעולה בהסתרת העניין מאימה, מסבתה ומכל בני משפחתה.

אילו קראה את פסק הדין היתה יודעת שמה שנכתב לגביה בפסק הדין של הרכב השופטים, התייחס לתקופת היותה נערה מבוגרת ערב נישואיה – כאשר חששה שיתגלה לחתן שאיננה בתולה.

אילו קראה את פסק הדין, היתה יודעת כי האב החורג נשלח ל-16 שנות מאסר על ידי אותו הרכב שמדבריו ציטטה כביכול.

כל זאת, אילו קראה טובה צימוקי את פסק הדין, ולא היתה נופלת לרשת הפופוליזם. 

אני דווקא קראתי את פסק הדין הארוך, המנומק והקשה. פסקי הדין פתוחים לקריאה לכל אדם כל שכן לכתבים  המתרכזים בעולם המשפט.

מומלץ מאד לקרא לפני ש"מצטטים" בעיתון.   

מומלץ גם לטובה צימוקי. [שהרי, איך נאמין לשאר הצימוקים שהם מהימנים?

* * *

עוז אלמוג

משעמם לנו

"נשבר לי מהעבודה, אני מת לעשות הסבה." כך אמר לי השבוע מנתח לב עתיר ניסיון וכישרון.

"איך אתה יכול להגיד דבר כזה?" נדהמתי. "הרי אתה מציל נפשות, נמצא בקדמת הטכנולוגיה, מרוויח טוב ונהנה מיוקרה מקצועית גבוהה. מדוע לשנות?!"

"מיציתי," הוא ענה בחיוך עצוב, "אחרי אלף ניתוחים הריגוש דועך."

אז אם למנתח הלב משעמם, מה יגידו נהגי האוטובוס, השומרים, הבנאים ועוד מיליוני אנשים שעושים עבודה מאוד רוטינית ונטולת יוקרה, ומרגישים חנוקים?

כאשר מטח הגירויים מסביב מעצב מוחות היפר-אקטיביים, השעמום מגיע מהר והשגרה הופכת לבית כלא דחוס. זו אחת הסיבות לכך שבני אדם בכלל, וצעירים בפרט – נוטים להחליף מקצועות, מקומות עבודה ואפילו בני-בנות זוג בתדירות הולכת וגדלה.

ההתמכרות לגיוון ו"עייפת השגרה" היא לבה רותחת שעומדת להתפרץ על כולנו. להערכתי אנחנו עומדים בפני מהפכה שתשנה מושגי יסוד בתחום העבודה, המשפחה, החינוך ועוד. בינתיים, אפשר לנסות לפתח קריירות פנאי, ולרסן עד כמה שאפשר את התשוקה הכפייתית ל"דבר הבא".

* * *

הושטְת את ידך הענוגה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ראיתיך עומדת לבד

במדרכה ממול

בצל פיקוס בנגלי

תל-אביבי

כה ענוגה

חלומית

עדינה

דקה

יפי פנייך

היה זך כִַּשביל

בין פקועי שדייך

הקטנים

התאהבתי בך

מותק

של בחורה

בשמלה ורודה עם נקודות

אדומות וסנדלי אצבע

והנה הושטת

את ידך הענוגה מעל

שמלתך הוורודה

עם הנקודות האדומות

חשבת 

שאת לבדך במדרכה

בצל הפיקוס הבנגלי

התל-אביבי

הירוק

והתחלת לגרד

את הפיפי שלך

בבת אחת

חלומי התפוגג

ההיסטמין

גדש ודאי את שורשי

השיער של ערוותך

וגם אני התחלתי להתגרד

אוּף –

* * *

פרצופה של המדינה

צוואתו של יורם קניוק

רץ באינטרנט

"גופתי העלובה נתרמה למדע, למרתף

האוניברסיטה של תל אביב.

לא תקום לי מצבה. אני רוצה קבורת

כלב בארץ שבה נולדתי. הלכנו עם להציל,

להביא ניצולי שואה לארץ ישראל,

בנינו מדינה, היינו ציונים, וכמו הרמב"ן

האמנו שמלוכה ודת אינן יכולות לחיות

ביחד אלא זו לצד זו. אין לי שום רצון

לחיות במקום אחר, אני אוהב עברית.

ממשלת ישראל הורסת כל בדל תרבות,

והתרבות העברית מבקשת אוויר, ואין לה.

אחיה כל עוד הטבע ירשה לי, וזה לא

הרבה. אגיד שלום על ישראל, כי היא

איננה ולא תחזיק מעמד בצל ארץ ישראל

של השטחים והרבנים והיועצים המשפטיים

כמו הנוכחי, ולילות הבדולח בדרום

תל אביב, שבה נולדתי לפני כל כך הרבה שנים.

אין עוד מדינה המתייחסת כמונו בכל כך מעט כבוד לזקנים, אין עוד מדינה שבה הנוער מבקש להגר. יש לנו בועה לאורך הים, ובנגב, ובגליל, אבל אין לנו מדינה. הפער הגדול בעולם בין עושר לעוני, השילוב של שנאת החלש והערצת החזק כמו באמריקה, חיסול הרפואה, בתי האבות הנהפכים לאיים עלובים למי שאינו עשיר. המדינה הקטנה שלנו תיעלם, ואין לי קשר עם העם. העם נמצא שם. עם בנימין נתניהו ויריב לוין.

אני נוטה למות, ואין בי עצב. היה קשה, יפה, גדול, קטן, והיו חלומות והיו מפעלים נפלאים, היתה תרבות עד שחיים רמון הרס את ההסתדרות שדאגה לעם, כל זה איננו היום. עם ליל בדולח כפול מיין קאמפף עברי, הסיכוי לשני העמים האלה – הישראלים והיהודים – לחיות הולך וקטן, ואני רגוע להיפרד מהמדינה הזאת יען כי הכרתי אותה בשנותיה היפות שהלכו קיבינימט, כי אין עם בעולם שממשלתו חותרת למצדה, שחכמי ישראל הצניעו בספריהם שלא תהיה תורת חיים. היו כבר חורבנות וגם יהיו, ומי שטוב לו בכך ישתחווה לאלילי השקר, ואנחנו נאבד בכבוד מועט ובכנפיים שבורות."

* * *

יוסי שדה

סיפור על בטנג'אן

מזמן לא לקחתי אותך לטיסה ללונדון. טיסה, הלוא, זה ענין של מזל. אימא שלי היתה אומרת, שבשביל שיהיה לך מזל – תמיד תחשוב שיש לך מזל. למה מי שחושב שאין לו מזל – אז איך יהיה לו מזל?

אז מה זה מזל, ומה זה קשור לג'ינג'י?

מזל, זה שבדיוק כשאתה נוסע ללונדון עם אל על,  לאשתך יש חברה, שעובדת באל על.

מה עשתה החברה? סידרה לי מעמד של VIP.

VIP זה  מצב, שאתה יושב במחלקת התיירים, אבל דייל מטפל בך כאילו שאתה במחלקת העסקים. לנסוע בלי ולהרגיש עם.

היא עצמה, החברה, היתה אישה יפה מאוד. בשביל הסודיות, נקרא לה דנה, אפילו שהשם שלה היה בת שבע שיריזלי. לא חשוב. אז דנה ידידתנו, היתה דיילת קרקע באל על בלונדון. סיפרנו לה  על הטיסה שלי. היא הבטיחה שתסדר לי מעמד של VIP, וגם תבוא לקבל אותי בנחיתה בלונדון. יפה.

כבר בנתב"ג, אמרה לי דיילת הקרקע, בחיוך רחב: "אני רואה שאתה VIP."

"כן?" אמרתי. "זה טוב?"

"כן," ענתה. "יש לך, מר שדה, מושב חלון, ואתה מוזמן, מר שדה, לטרקלין מחלקת העסקים."

מזמן לא הייתי בטרקלין. סלון עם בלקון!

נוסע ג'ינג'י שעמד אחריי בתור, אמר לדיילת – "גם אני מבקש הזמנה לטרקלין."

הדיילת הסתכלה בכרטיס שלו ואמרה, "לא, אדוני, אתם לא באותו מעמד."

הגינג'י, בשלב זה, התאדם, ונהפך לג'ינג'י בנסיבות מחמירות, יש דבר כזה, והתחיל לשנוא אותי.

אכלתי ושתיתי, בטרקלין, בניחותא – VIP! – את הנוסעים הפשוטים, ג'ינג'ים ואחרים, העלו באוטובוסים למטוס. אותנו, הניבחרים, לקחו במכונית מיוחדת – למטוס.

הדייל "שלי", הביא אותי למושב, ומעשה שטן – אני יושב ליד הג'ינג'י. הוא קם כדי שאשב ליד החלון. הוא פינה בזעם את הדברים שלו מהמושב שלי, והביט בי במבט די עוין, שיש לגינג'ים במקרים כאלה,  אבל מה יכולתי לעשות?

לפני שהמראנו, הגיע הדייל "שלי" ושאל " מר שדה, אולי עיתון??"

"כן," אמרתי.

 הג'ינגי אמר: "גם אני רוצה עיתון." והדייל ענה – "יחלקו לכולם, יתנו גם לך."

ניסיתי לתת לגינג'י חלק מהעיתון שקיבלתי, אבל הוא סירב – "תתקע את העיתון שלך!" אמר.

אין לי, כידוע לך, דעות קדומות, אבל , חשבתי, כולו ג'ינג'י – ותראה איך מזלזל אותי? 

הדייל שלי, שקלט שהג'ינג'י עויין, עשה לי תנועה של כוס יין, ועניתי בחיוב, כשהשכן, מביט בזעם. יאללה! שייחנק!!

הגינג'י אמר – "גם אני רוצה יין." הדייל ענה – "לך, אדוני, זה בתשלום."

" בסדר," אמר השכן, "אשלם."

והדייל הביא לשנינו יין.

אבל – היין שלי הגיע בכוס קריסטל יפהפייה, עם רגל של חסידה, והשכן, הג'ינג'י קיבל כוס מגעילה מאבלאסטיק.

הג'ינג'י  אמר לדייל – "אני רוצה יין בכוס כמו שלו – " והצביע עליי, והדייל אמר – "הכוסות האלה זה רק ל VIP."

"מה זאת אומרת?" אמר הג'ינג'י.

"תחכה שמר שדה יגמור לשתות," אמר הדייל, "ואז תשפיך את היין שלך לכוס שלו, ותשתה!"

הפיוזים בפנים של הגינגי השמיעו צפירות עולות ויורדות, והוא אמר לדייל – "לך לעזאזל!"

גם אני וגם הדייל הבנו, שהג'ינג'י לא תומך בפיתרון המוצע. הוא דווקא נגד...

יש ביטוי בערבית, שאישה, שפעם גבר אהב אותה, יצאה לו מהעיניים.

אם הג'ינג'י היה בגדדי, היה אומר ש'אל על', באותו הרגע, בכלל יצאה לו  מהעיניים. הפסיק לאהוב אותה!

מה אלאה אותך? לכל אורך הטיסה, עשה הדייל הכול, כדי לשכנע את הג'ינג'י לעבור, באמצע הטיסה, ללופטהאנזה או לסוויסאייר.

קיבלתי אוכל אחר, וקינוח אחר, וסכו"ם אחר – וחיוכים אחרים. והג'ינג'י – הצטער שבכלל יצא מהבית.

חסלו, נחתנו. חשבתי שהגינג'י גמר לזבול.

לא, ממש לא! ברמקול אמר הדייל: "נא לאפשר למר שדה לצאת ראשון."

כמובן שזה בלתי אפשרי. כולם עומדים עם תיקי היד, ואי אפשר לעבור – והגינג'י עמד, בכוונה, בפוזה שלא איפשרה לי לעבור. הוא גם אמר, בקול: "החגיגה נגמרה, אדוני. אתה חוזר לחיים הנורמאליים!"

טעה, הג'ינג'י. מאוד!

כי, אכן, התקדמנו יחד ליציאה, ובדלת , עמדה לה דנה, החברה ההיא, היפהפייה , הסתערה עליי בחום – "יוסי! יוסי!!"

הג'ינג'י, בקצת החשמל שנשאר בג'ינג'ים שבפנים שלו, אמר בקול: "אל על גם מסדרת לך בחורות? זה כלול ב  VIP??!!!"

לא ראיתי יותר את  הג'ינג'י באל על. אולי התאסלם, ואולי צבע לבלונדיני.

סיפרתי, כמובן, לאבא שלי, שלמרות שלא היה חולה בשבועיים האחרונים – הבריא.

הוא אמר לי: "הג'ינג'י, הרבה הוא טיפש. למה? למה ת'רגז בכיוון טעות. אתה חושב," אמר אבא, "החציל, ת'רגז מתי ששמע את ג'וחה?"

"מה הסיפור, יא באבא," שאלתי, "ואיך הג'ינג'י מאל על קשור לג'וחה ולחצילים?"

"אוה," אמר אבא. "ג'וחה, היה עובד אצל אחד עשיר – מנקה, מבשל. יום אחד, שאל העשיר את ג'וחה, 'מה דעתך, יא ג'וחה, על החציל,  הבטנג'אן?'

"'אוה,' אמר ג'וחה, 'בטנג'אן זה טוב! אפשר לטגן אותו,  ואפשר גם חתיכות חתיכות בבישול, ואפשר בתנור עם טחינה – וזה בריא, ונותן כוח. זה אוכל 'כי טוב!'

"'אז למה,' שאל העשיר, 'כשאני אוכל אותו, את הבטנג'אן, אז בלילה, קשה לי לנשום, ומר לי בפה, ואני נחלש וחצי מת??'

"'אוה,' אמר ג'וחה – 'הבטנג'אן, זה רע!! רעל! שחור!!! מי שאוכל אותו – לא יכול לישון, וחמוץ לו בפה, ונחלש כל הגוף שלו! זה אוכל 'כי רע!'

"'ג'וחה,' אמר העשיר – 'איך אתה פעם אומר שזה 'כי טוב, ופעם שזה אוכל 'כי רע?'

"'זה,' אמר ג'וחה, 'זה למה אני עובד אצלך, אני לא עובד אצל הבטנג'אן.'

"'אז,' אמר אבא, 'אם השכן שלך, הגי'נגי', היה חכם, לא היה מתרגז על ההוא מאל על, שידע אצל מי עובד – ונתן לך את הכבוד מה שמגיע לך. מי שלא יודע,' אמר אבא, 'אצל מי הוא עובד – אין לו מזל, ובסוף לא יהיה לו עבודה, ואפילו כסף בשביל לקנות בטנג'אן מה שבזול לא ישאר לו!'"

וסלאמה עליכום!!!

* * *

מתי דוד

"הארץ" ממשיך במסע התמיכה בשמאל הקיצוני

חבורת כותבי מאמרים "הארץ" רואה עצמה כ"שליחת הסברה" לתמיכה בשמאל הקיצוני המבקר את כל הממסדים הממלכתיים והביטחוניים בכל נושא ועניין. בנוסף לשמות המוכרים כמו גדעון לוי, עמירה הס, יצחק לאור, ספי רכלבסקי – שמובילים "שליחות הסברה" הזו, מצטרפים אליהם מפעם לפעם דמויות מוכרות וחדשות נוספות כמו העיתונאים אלוף בן, צבי בראל, חגי מטר, עו"ד מיכאל ספרד, יוסי שריד ועודה בשאראת. חבורה זו מבקרת ומאשימה את כל הממסדים הממלכתיים והביטחוניים בישראל בכל נושא ועניין בכל תחומי החיים.

למען זכות הציבור לדעת ולהכיר את מדיניות העריכה הפוליטית (המסווה של "עריכה מקצועית") של עיתון "הארץ", ליקטתי בתמצית כמה מהדברים שאנשים אלה כתבו לאחרונה. דברים אנרכיסטים, מופקרים, פוסט ציוניים.

צבי בראל מאשים את ישראל בתור "המדינה המאיימת ביותר בעולם". הוא מאשים את ישראל בשימוש פסול בנימוק של "הסכנה הקיומית" להצדקת כל פעולה תוקפנית ללא הבחנה – כמו תקיפת הכור בעיראק, הפלישה ללבנון, הפצצות שיירות הנשק במרחבי סודן, חיסול הטרוריסטים בסוריה, בלבנון, בתוניס ובדובאי, פגיעה במדענים ובמתקנים באירן, הפצצת המתקן הגרעיני בסוריה, ועכשיו האיומים לתקיפה באיראן. ("הארץ").

עודה בשאראת הקומוניסט, מאשים את ישראל "במזימה ציונית". לדעתו החברה הישראלית עסוקה באובססיביות בעניין זהותה. היא זקוקה לפסיכיאטר ולא לבית מחוקקים. כל העניין של "היהודית הדמוקרטית" היא "מזימה ציונית."

חגי מטר, מאשים את ישראל הציונית שבה "כולם מרוויחים מהכיבוש". לדעתו, התשתית הכלכלית והצבאית של ישראל מבוססת על הכיבוש ועל הניצול של הפלסטינים. הקבוצה העיקרית שנהנית ומרוויחה מהכיבוש היא "כנופיית האוונגרד של הציונות הדתית". הוא מאשים את כולם (לא רק את המתנחלים) כשותפים, כמזדהים ומרוויחים מהכיבוש: 150 אלף משפחות שמתפרנסות מתעשיית הנשק. ראשי השב"כ שבנו קריירה ממרתפי העינויים. המשפטנים שנתנו הכשר משפטי להפקעת האדמות. הבנקים המעניקים משכנתאות למתנחלים. האדריכלים והמהנדסים שמסייעים בתיכנון ובבינוי של ההתנחלויות. הקבלנים שמנצלים את המחצבות והמים של הפלסטינים. התעשיינים והחקלאים שמעסיקים את הפלסטינים בתנאי ניצול. וכמובן שהוא לא שוכח להאשים גם מפלגת העבודה והשמאל הציוני כולו. (הארץ 4.6.13.)

קראו את מאמרי מיום 17.10.12 בבלוג שלי באתר זה ["חדשות 1"] תחת הכותרת: "מה מסתתר מאחורי מנהיג עובדי מעריב." תופתעו לדעת מי האיש הזה, מה דעותיו ולמי הוא משתייך.

עו"ד מיכאל ספרד, מאשים את כולנו בשעבוד ובדיכויי בני אדם. הוא מאשים את ישראל בנישול יום יומי של מיליוני פלסטינים, תוך גזל כוחני של אדמות ודיכוי חירותם, לאורך ארבעים ושש שנות כיבוש שהן אנטיתזה ליהדות. הוא מאשים את החיילים, המשפטנים ואנשי העסקים. (הארץ 5.6.13).

אלוף בן, מאשים אותנו בהשלטת השואה בשיח הציבורי מדיני. הוא מאשים את צה"ל, הפוליטיקאים ומערכת החינוך בהשלטת זיכרון השואה בשיח הציבורי ובקביעת מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, שלדעתו זו הסיבה הפוגעת בתהליך השלום ומונעת השגת השלום. במאמרו "מתי התחלנו לפחד מהשואה" הוא מפגין היעדר הבנה של היסטורית של לקחי השואה הגלומים בשלטים בשני מחנות ההשמדה מיידנק ("גורלנו אזהרה לכם") ובטרבלינקה ("לעולם לא עוד"). (הארץ 3.6.13). "האלטרנטיבה" שכנראה מאמין בה אלוף בן, היא לתמוך בנאכבה הפלסטינית, בנסיגה לקווי 67', בערבויות בינלאומיות, באמונה נאיבית "בהסכמי שלום" על הנייר, בהכרה שישראל אשמה בהיווצרות בעיית הפליטים הפלסטיניים. כל זאת בהשכחת זיכרון השואה בשיקולים המדיניים והביטחוניים. כל זאת מצוי במאמר המערכת של הארץ "די לשכתוב ההיסטוריה" (3.6.13.(

אלוף בן, מאשים את הממשלה בהעלמת המידע של תקציבי שירותי הביטחון. הוא מאשים את הממשלה שתקציב שירותי הביטחון, המוסד והשב"כ, גדל בעשרות אחוזים, ללא שקיפות וללא פירוט מלא של השימוש בכספים אלה. הוא מאשים שתקציב זה "מוחבא" מעיני התקשורת. לדעתו מצב זה "גורם לעיוות הדיון הפוליטי והציבורי על גודלו של תקציב הביטחון." דעה זו של עורך "הארץ" משקפת את הדעה המופקרת לפיה כל סודות המידע הקשור לביטחון יש לפרסם בשם ולמען הסיסמה האנרכיסטית הגם שמדובר במדינה הנתונה באיומים קיומיים שעלולה להופכה לדמוקרטיה מתאבדת ולא מתפקדת. הוא דורש דיון פוליטי בנושא ביטחוני בשם "חופש המידע" האנרכיסטי. ("הארץ" 3.6.13).

גדעון לוי, מאשים את בן-גוריון כאחראי לפשעי מלחמה שבוצעו נגד הפלסטינים במלחמת השחרור ובשנים הראשונות לאחר קום המדינה. "איש אינו יכול עוד לטעון שבן-גוריון, שידו היתה בכל, לא הורה, לא ידע, או לא הכשיר." "הגיע העת לבחון את צדדיו האפלים." רשימת "הפשעים של בן-גוריון", על-פי גדעון לוי, כוללת בין השאר 120 כפרים לפחות שתושביהם גורשו בכוח, מעשי טבח וביזה, גירושים המוניים בממדים של טיהור אתני מחבלי ארץ. כמה מעשי אונס. גיוס האקדמיה לשירות התעמולה. כל זאת במסגרת המאמצים של גדעון לוי ותומכיו האנרכיסטים הקיצונים לנפץ את דמותו גן גוריון. ("הארץ" 30.5.13).

הגיע הזמן לנפץ את דמותו של גדעון לוי, שהוא תועמלן של אוייבינו היושב בתוכנו וכותב נגדנו.

יוסי שריד, מאשים את קק"ל בהפליית האזרחים הערבים בישראל. על רקע השערוריה של מימון הרצאתו של ביל קלינטון, במסגרת חגיגות פסטיבל שמעון פרס, באירוע במכללה ברחובות, פירסם יוסי שריד מאמר ביקורתי נגד הקרן הקיימת, "אל תתרמו להם". ביקורתו נגד הקק"ל שמימנה (לבסוף ביטלה) חצי מיליון דולר לשם הבאתו של קלינטון היתה מוצדקת. ואולם, במאמרו נחשפה האמת. הוא תובע לא לתרום לקק"ל מאחר שהיא איננה עוד "אדמת הלאום היהודי" (אלא "אדמת המדינה") המפלה את הערבים. יוסי שריד מצטרף לפוסט ציונים, המתנגדים להתיישבות היהודית לא רק ביהודה ושומרון אלא גם בגליל ובנגב. ("הארץ" 3.6.13).

אלוף בן, תובע "דיון ציבורי" בכל נושא ועניין ביטחוני.בחודש ספטמבר 2012 פירסם דויד מקובסקי (מי שהיה בעבר כתב מדיני ב"הארץ") מאמר במגזין האמריקני "ניו-יורקר" ובו תחקיר מפורט על הפצצת המתקן הגרעיני בסוריה המיוחס לישראל. בשיחה של עורך "הארץ", אלוף בן, עם רזי ברקאי (בגל"צ 11.9.12) אמר שהוא כתב בעצמו כבר מזמן תחקיר בנושא אבל הצנזורה מנעה את פירסומו של התחקיר.

על-רקע תסכולו וכעסו של עורך "הארץ" בעניין הוא כתב מאמר בכותרת "צנזורה למען מי"? במאמר תבע לקיים "דיון ציבורי" בכל נושא ביטחוני, כולל התפקוד, המניעים והשיקולים של מקבלי ההחלטות. לפי "ההיגיון" הזה שכל נושא ביטחוני יהיה פתוח ומדווח לציבור ולאויבינו, בשם הסיסמה "זכות הציבור לדעת", ולמען יצר האגו העיתונאי נגיע לאסון ביטחוני של דמוקרטיה מתאבדת.

לפי "ההיגיון" של עורך "הארץ", יכול כל בר דעת לדמיין לעצמו לאיזה אסונות וכישלונות היינו נקלעים אם היינו מנהלים "דיון ציבורי" לפני הפצצת הכור בעיראק, או לפני "מבצע אנטבה", או לפני מבצע "אביב נעורים" או לפני חטיפת מרדכי ואנונו, או לפני חיסול המתקן האטומי בסוריה, או לפני הפצצת שיירות הנשק במרחבי סעודיה, או לפני מבצע "עמוד ענן", או "חומת מגן" ועוד ועוד.

גישה זו של עורך עיתון "הארץ" מעידה על גישה קיצונית של הפקרות וחוסר אחריות בנושאים ביטחוניים רגישים, שאמורים להתנהל בחדרים סגורים לתקשורת, בין הדרג המדיני והצבאי ולא "בדיון ציבורי" פומבי הרסני מעל דפי עיתון "הארץ".

 כדאי להיזכר בפרשת אורי בלאו.

* * *

משה גרנות

האי

הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ב

אחרי התעמלות הבוקר הלכנו למקלחות להתגלח ולצחצח שיניים. השר התלווה אליי לכל מקום, אבל לא הוציא הגה. גם לי לא היה חשק לדבר. בארוחת הבוקר לא נגעתי בזיתים ובדג מלוח כדי שלא אצטרך לשתות, ובעקבות זה לצאת מהסדנה לשירותים לפני הפסקת עשר. החלטתי לקיים את ההבטחה שהבטחתי לפאניה, ואולי אפילו להתנהג למופת. את הסודה הממותקת לא שתיתי. מלחשים שבמשקאות ממיסים טבליות לסירוס כימי. בארוחות אסור לדבר, אפילו לא ללחוש, אבל חברים מרמזים רמזים בעיניים, מניעים את הראש לשלילה כאשר אתה נוגע באוכל חשוד.

השר ישב על ידי, אכל הכול ושתה הכול. ממבטי השכנים הבנתי שהם זיהו אותו, וכמוני נדהמו שכזאת אישיות נמצאת פה איתנו באי העונשין הזה.

בסדנה התיישב השר על ידי. המדריכה רמזה לו לעבור לשבת בצד השני של החדר. הוא הביט עליה חסר אונים. היא הביטה בו בזעם וסימנה לו באצבע לאן עליו לעבור. אהוד מרגליות, שבימי זוהרו הלא רחוקים היו פקידים סרים למשמעתו, קם והתיישב במקום שהראו לו, כמו ילד שסרח, והמורה החליפה לו מקום כהתראה אחרונה לפני הורדה לכיתה נמוכה יותר.

בבוקר הראש שלי צלול מאוד, ואני מסוגל לחשוב ולחשב. ספרתי את חבריי – היום אנחנו עשרים וחמישה, אבל אתמול נוספו שניים – השר ועוד עיתונאי אחד. זאת אומרת שחסרים שניים. מיהם? יוסי? לא, הוא ישנו. הוא יושב אחרי פיסקופ. אה, אלֶה בר כהן ואלי ארגמן השמן. אני מקווה בשבילם שיש להם תירוץ טוב.

גיה, מדריכת הסדנה, נעמדה לפני המסך:

"בוקר מתקן לכם. יש איתנו שני מועמדים חדשים לתיקון – אהוד מרגליות ושמעון מאט. בר כהן ואלי ארגמן עברו לסדנת השיפוץ. כאן הם לא הפסיקו לקטר. אולי שם ילמדו לקח. למישהו יש תלונות, הערות, הצעות לשיפור?"

לא היו שום הערות.

נתחיל בהצהרה. שינינו מעט את הנוסח. ניקח את אחד הוותיקים, כדי שהחדשים יידעו במה מדובר. ניקח, נגיד, את איציק באר."

על המסך הופיע הנוסח החדש של ההצהרה, שלא היה שונה בהרבה מהנוסח הישן. איציק קרא מהכתוב כדי לא לטעות אפילו באות אחת:

"אני, יצחק באר, נולדתי, לצערי הרב, כגבר, ויש בי כל הפגמים המיוחסים למגדר הזה: אני שש להתקוטט, אני מחרחר מלחמות, אני אלים כלפי נשים, בתוכי מסתתר אנס ורוצח, כשרק מתאפשר לי, אני מתנהג כעריץ אינפנטיל, אני חסר תבונה וחסר רוך, אבל אני משתוקק להשתפר, למצות מעט מהיסוד הנשי שבי, אני משווע לעזרה."

אחרי שאיציק סיים להצהיר, כולנו קראנו במקהלה:

"אחינו אתה, כולנו כמוך, נעזור לך, נעזור לעצמנו!"

לא העזתי להסתכל על השר. אני מניח שהוא עשה מה שאני עשיתי ביום הראשון – הביט מזועזע על נוסח ההצהרה, והניע את השפתיים, כדי שייראה כמשתתף בטקס.

המסך החשיך, וכעבור מספר שניות הופיע שם שמי. בלי להתמהמה, התחלתי להצהיר: "אני מנחם ברק, נולדתי, לצערי הרב..." ושוב: "אחינו אתה, כולנו כמוך..." למרבה המזל, שני החדשים לא טעו, ולא היה צורך לחזור עד שלא תהיה שום טעות. עשרים וחמש פעם! כל בוקר ככה, במשך חודשים!

אחר כך קיבלנו אוזניות, ושמענו תוכנית על המהפכה – קול גברי בוטח קרא מתוך ספר של מומחית בתחום: "...בתרבות הישראלית המצ'ואיסטית מתקשרת 'הרֵעות' ל'שיר הרֵעות' המפורסם של חיים גורי. זאת היא רעות גברית של דם, יזע, הרוגים ומלחמות. לעומת זאת, אחוות הנשים היא עניין אחר לגמרי – זהו קשר עמוק בין נשים באשר הן. קשר הדם המקשר בין העומדת בראש הפירמידה ובין הפועלת הפשוטה אינו דם המלחמות, אלא דם הווסת. אחוות הנשים כוללת את האמונה שלכל הנשים, ללא קשר לגזען, למעמדן וללאומיותן, יש בעיה משותפת, והיא הפטריארכיה, כלומר שלטון הגברים והמחשבה הגברית..."

אחר כך הושר השיר של דן אלמגור בגירסה המתוקנת – במקום "האם הלא הוא לא, הוא באמת / אולי הוא רק אולי / אך לא כעת..." שרה הזמרת: "כשהיא אומרת לא לזה היא מתכוונת / לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת לא / לכן הלא שלה סופי מוחלט / כי היא קובעת, לא שום בית משפט."

זה היה החלק הבידורי שבתוכנית, שבעקבותיו שמענו הרצאה מלומדת של כמחצית השעה על ההשפעה ההרסנית של הפרסומות המשפילות את הנשים כנשים: "...הפרסומות מנטרלות את מנגנוני ההגנה של הנשים. הגברים, העומדים מאחורי התוכנית השטנית הזאת, מרעילים את נפשה של הצופה במסרים המעמידים את האישה כאובייקט מיני, חסרת כל דעה עצמאית. הנשים המופיעות בפרסומות נוגעות בעצמן ונוגעות במוצר בצורה פרובוקטיבית, והן מובטחות כפרס כפועל יוצא של רכישת המוצר – כל אלה משרישים במוחו של הגבר את התחושה שהאישה היא אובייקט מיני, ומשום כך הפקר לתשוקותיו החולניות של הגבר. מכאן הדרך קצרה להתעללות מינית, לאונס ולהכאת נשים."

אני זוכר את הימים שעוד מותר היה להשחיל מילה, השתתפתי בהרצאה בעלת מסר דומה, וכשניתנה לי רשות הדיבור, הזכרתי למרצה המלומדת שרק בערב שעבר שודרה בטלוויזיה פרסומת על איזה משקה, ובה מתוארת צעירה המזמינה צעירים מעורטלים נושאים מכלי משקה על גבם; היא מקפיאה אותם, ואחר כך מלקקת את גופם הקפוא. ובפרסומת אחרת מודיעה הקריינית שהגברים נוהגים בכביש כמו חיות, לכן הנשים, שנוהגות בזהירות ובשום שכל,  ישלמו  30% פחות בביטוח הרכב. שאלתי מדוע היא לא יוצאת חוצץ כנגד זה, מדוע היא רואה רק את קצה הפופיק שלה, ועל כך היא ענתה לי במשפט מזלזל אחד: "איך אתה בכלל יכול להשוות?" – וכל הנשים באולם הסתכלו עליי כאילו הייתי חיזר. אני הרגשתי כמו ג'וק שאו טו טו עומדים למחוץ אותו. האמת, עד היום אני לא מבין את הסיפור הזה – הרי הנשים עושות כל דבר אפשרי כדי לשמש אובייקט מיני: הן חושפות שדיים, ירכיים, לובשות בגדים צמודים, מתאפרות, צובעות את השיער הציפורניים – על פניו, באמת כל הטרחה הענקית הזאת שאישה טורחת על גופה כל יום – הרי היא נועדה למשוך את הזכר, לא?, כלומר, נועדה להודיע לעולם: 'אני רוצה שיתחילו איתי!' מה זה אם לא ייחולים לשמש אובייקט מיני? הלוואי שאליי היו מתייחסות הנשים כאל אובייקט מיני! לא העזתי, כמובן, להעלות על דל שפתיי מחשבה כל כך כופרת בעיקר.

אחרי ההפסקה קיבלנו באוזניות הרצאה בשבח הלסביות: "אישה בלי גבר היא כמו דג בלי אופניים. האם דג צריך אופניים? בוודאי ובוודאי שלא! בדיוק באותה מידה יש לאישה צורך בגבר. גבר הרי זה תינוק גדול, שצריך להאכיל אותו, צריך לנקות אחריו, הוא טפיל עריץ שהאישה סובלת בגללו כל חייה. ולא צריך לטעות – אין הבדל בין גבר שוביניסט לגבר משוחרר – שניהם רוצים אותנו כשפחות חרופות. אין הבדל בין שניצל שאת מכינה לגבר השוביניסט ובין שניצל שאת מכינה לגבר המשוחרר – את תמיד תכיני את השניצל, והוא תמיד יאכל אותו. התמיהה היא מדוע נשים מסוימות עדיין שפוטות על המין הזה השעיר בעל האיבר הבולט?"

היה גם הקטע התרבותי – קריאה בהמשכים ברומן של דורית זילברמן "שבע נשים ורצח". היום שמענו קטע מתוך הספר המתאר עד כמה מסוכנת האישה בתקופת הטרום וסתית, אז הנשים שונאות גברים במיוחד. כן שמענו על הנקבות בטבע שמחסלות את הזכר לאחר ההזדווגות. הסדנה הסתיימה בסדרת הציטטות הקבועות של ברנרד שאו שפסק שהעולם לא יהיה צודק עד אשר חמישים אחוזים מהמנהיגים לא יהיו נשים, מתוך המאמר של מיל "שיעבוד הנשים", ציטוטים מדבריהם האוהדים את מאבק הנשים משל אנגלס ובבל. הפאנץ' ליין, כרגיל, היו דבריהן של גלוריה סטיינם על כך שיש מעט מאוד משרות שכדי לבצע אותן צריך איבר מין גברי! ושל אנדריאה דבורקין שטענה שהפורנוגרפיה היא התיאוריה, והאונס הוא המעשה!

חבל שלא בוחנים אותנו באי הזה, כי יכולתי לצטט את כל מה ששמעתי עשרות פעמים, ואולי לזכות בציון טוב. בסך הכול, זה היה יום פחות משמים מימים אחרים. אהוד מרגליות עוד יחשוב שאני מגזים.

כשחזרתי מהסדנה, המוח שלי היה עדיין צלול, כפי שלא היה מזמן. אפילו החום בביתן לא דיכא אותי. אפשר לומר שחשתי איזו התרוממות נפש שעברתי את היום בשלום. פתאום היתה לי הארה: מה שחסר לנו כאן הוא בעיקר הספורט! אאורקה! אילו הרשו לנו לשחק בכדור אחרי הסדנאות, בזמן המועט עד שפותחים את המקלחות, מצב הרוח שלנו היה מתקרב לסביר. מה בדיוק קורה פה? למה התעוררתי לעניין רק עכשיו, אחרי שאני מבלה במקום הארור הזה כל כך הרבה זמן (האמת היא שאני לא יודע בדיוק כמה זמן אני כאן – אין כאן שעונים בכלל, אין לנו יומונים, עיתון, רדיו, טלוויזיה, בוודאי לא טלפונים סלולריים)? אני צריך עוד לבדוק את זה. מכל מקום, אף אחד לא אמר לנו שאסור לשחק כדורגל בין הסדנה למקלחת. אולי מחר פשוט נשחק? נאלתר לנו כדור, ונשחק. זה יכול להיות נהדר! אם נפעיל את השרירים הרפויים שלנו ונשחק, איש לא יוכל לשבור אותנו.

אחרי ארוחת הערב ניגש אליי השר:

"תגיד לי מני, מה זה העניין הזה עם הבובה? מה בדיוק העונש? גיה זאת דיברה אליי בחומרה, בכעס."

"אה, זה? ימנעו ממך פעם אחת בובה מתנפחת."

"מה?! אתה רציני?"

"תשמע, כל חדש מזדעזע. זה סוג של השפלה – שגברים ישחקו עם בובות, תחום שהיה מיועד לילדות קטנות, וגם הרי אנחנו כאן בלי נשים. כדי להרגיע אותנו הן מרשות לנו להתייחד עם בובה למשך רבע שעה פעם בשבועיים..."

"ואתם מסכימים לביזיון הזה?!"

"אהוד, כאן לא ממש שואלים אותך אם אתה מסכים. בהתחלה זה נראה נורא – האי מנתב את חיי המין שלך, מכתיב לך איך ומתי ועם מי. אבל עם הזמן מתרגלים, ואפילו חשים פורקן של ממש. סוף סוף, כמה זמן אפשר להתנזר? הבובה, יש לציין, היא ספוגית, רכה, זה לא עינוי. כשאתה משווה אותה לאחת כמו אֵלה או גיה, יש לה בהחלט יתרון. ההשפלה היא לפני, כשגיה מפעילה את הדלתות האוטומטיות, ואחר כך כשהיא פותחת את השולחן האוטומטי, ועליו חומרי ניקוי, והיא משגיחה שאתה אמנם משאיר את הבובה באותו המצב שקיבלת אותה."

"כשאני חוזר מכאן, אני אעורר שערוריה..."

"אם תחזור מכאן..."

אהוד תפס אותי בצווארון: "מה זאת אומרת? תגיד לי מה זאת אומרת?"

"קודם תירגע! עצבים לא מסייעים לשום דבר. אז ככה, אני לא שמעתי על אף אחד שהשתחרר. הרי לא נשפטנו בבית משפט רגיל. לבית משפט רגיל שולחים את חסרי התקנה, את הרוצחים, האנסים, מכי הנשים, המטרידים. שם אתה יודע: על אונס ועל רצח – מאסר עולם, על הכאת אישה עשרים שנה, על הטרדה חמש שנים. יש עונש מינימום, ויש עונש מקסימום. אנחנו הרי נשפטנו בבית דין מהיר של המהפכה, ואנחנו אמורים להיות כאן עד שיתקנו אותנו. אנחנו לא עשינו כלום, אנחנו הבענו דעה לא מקובלת. אנחנו לא נענשים כאן. אותנו מתקנים כאן, מחנכים מחדש. פה תמצא שדרנים, עיתונאים, אנשי אקדמיה – ואלה רצוי שיהיו רחוק מהחברה לכמה שיותר זמן, ככה גם מתפנות מספר משרות לטובת הנשים. מבטיחים לך שאם תישמע להוראות, תשתחרר, אבל אף אחד לא קבע לך מכסת ימים, חודשים, שנים. כשאתה מקבל עונש של הוספת שבועיים לשהייה באי, נגיד בגלל הברזה, אתה לא יודע – שבועיים בנוסף לְמה?"

"את זה לא ידעתי, מני, ואני נתתי יד לזוועה הזאת."

"מעניין, בהחלט מעניין. תראה, אהוד, כל מהפכה, מאז ומעולם, מנטרלת קודם כול את האינטלקטואלים, כך עשה רובספייר, כך עשה היטלר וכך עשה סטלין. אנחנו קוץ בתחת, כי אנחנו יודעים קצת היסטוריה, ויש לנו לפעמים גם שכל ישר, ויש לנו נימוקים להפריך את הטענות המבהילות של המהפכה. מוטב שנהיה רחוקים ככל האפשר. מוטב שניעלם. זאת גם הסיבה שאין להשיג כאן שום דבר כתוב, שום ספר, שום עיתון. אתה אמור לספוג רק את התעמולה שאתה מקבל מהמסך ומהאוזניות."

פתאום קיבלו פניו ארשת של מצוקה קשה, הוא התקרב לאוזן שלי, עד כי חששתי שהוא הולך לנשק לי. הוא לחש:

"תגיד לי, מני, אתה בטוח שלא מאזינים לנו?"

"אני לא בטוח. אי אפשר להיות בטוח. אבל יש בינינו בביתן שדרנים שיש להם מושג במיקרופונים סמויים והאזנות סתר. הם לא מצאו כלום."

"אז איך הן ידעו..."

"כבר הסברתי לך, אהוד, לא קשה בכלל לנחש על מה דיברת. טוב שלא הכחשת. יצאת בעונש קל."

אהוד שוב קירב את פיו אל אוזני:

"תגיד לי, מני, חשבתם על בריחה?"

"אני לא, אבל היה כאן פרופסור אחד לאתיקה שהחליט לנסות. הוא טען שאדם שאיננו נלחם למען חירותו, איננו ראוי לתואר אדם. הוא דיבר ודיבר, והכול נרשם, וכשעמד לפרוץ את הגדר כדי לצאת אל החוף, נתפס על ידי הזקיפים היווניים שחיכו לו. הוא ישב שלושה ימים בביתן 'הגשר על הנהר קוואי', וחזר משם שבר כלי. כבר חודשים הוא נמצא במחנה שבקצה השני של האי, שם מנסים להחזיר לו את השפיות. תחשוב, אהוד, לאן תברח? שום ספינה לא מגיעה לכאן, רק המטוס הקל מוריד מדי שבוע את הנידונים החדשים, וחוזר ריק."

"אני מוכרח לחפש דרך. תעזור לי? תעזור לי, מני?"

"אני לא יודע, מה שבטוח שאסור לדבר על זה עם איש. אני בוודאי לא אדבר. מבטיח."

"אתה לא תאמין איך בכלל נרקם הרעיון הזה של אי לתיקון המידות."

"איך באמת?"

"זה הכול בגלל חוסר תשומת לב. ראש הממשלה הציעה לקיים הלכה למעשה את הרעיון של יהודית קציר על אי שאליו יוגלו גברים לא רצויים. זה נשמע כמו בדיחה, ואנחנו הנהנו בראשינו, אבל היא לקחה את זה ברצינות..."

"אני לא קראתי את הספר."

"הגיבורה הצעירה מציעה למאהבת המבוגרת, שהיא גם המורה שלה, שיעבירו את כל הגברים הלא נחוצים לאי בודד, וישאירו רק מדענים ויסודות פרודוקטיביים ממין זכר. זה רומן, בידיון, אבל ראש הממשלה לקחה את זה בכל הרצינות."

"ואני מבין ששדרנים הם לא ממש יסוד פרודוקטיבי."

"בהחלט לא, בעיקר שהם גוזלים מהנשים את מקום העבודה."

" רגע, עכשיו אני נזכר, אתה מני ברק מרשת בית. ברדיו אתה נשמע אחרת."

"אני מזמן לא נשמע. הייתה לי החוצפה לומר ברדיו שהיו גם כמה גברים מועילים לאנושות. אני הצעתי לנשים לעבוד בסבלות, בהתקנת אנטנות, בהתקנת מזגנים, בבניין – לא סלחו לי על זה."

"אבל רגע, מני, הרי היום שמעתי ציטוטים של ברנרד שאו, ג'ון סטיוארט מיל..."

"מי שמצדיק את המאבק של המהפכה, הוא לא מועיל לאנושות, הוא רק לא מזיק, הוא נסבל. אבל אהוד, תעזוב את זה, לא סיימת לספר לי על הנאום שלך, הנאום שסיבך אותך."

"כן, קודם פירטתי את ההרס שהיא גרמה למערכת החינוך, ואחר כך התחלתי למנות את הכישלונות שלה במערכת הביטחון..."

"במערכת הביטחון?!"

"כן, היא רצתה לחקות את בן-גוריון, ולקחה על עצמה גם את התיק הזה. אחת ההצהרות הראשונות שלה היתה שחיל האוויר הוא חיל האפרטהייד, ועד שלא תהיינה טייסות כמיספר הטייסים, לא יהיה ביטחון למדינה. כפי שטוב לעם ולמדינה שיש מיספר שווה של גברים ונשים בכנסת, כך צריך להיות המצב בכל מקום, בוודאי בחיל האוויר. אבל בנות לא ממש התנדבו לחיל, ואלו שהתנדבו לא ממש הצליחו בקורס הטיס – ואז החליטה ראש הממשלה לערוך רפורמה: קודם כול, הקורס ייקרא "קורס אליס מילר..."

"תזכיר לי, זה שם מוכר..."

"לפני הרבה הרבה שנים היא הגישה בג"ץ על כך שלא קיבלו נשים לקורס טיס..."

"נכון, נכון, נזכרתי. תמשיך."

"אז לקורס יקראו קורס אליס מילר, ועיקר העיקרים, נשים ידריכו בקורס. התקלה, לדבריה, היתה בכך שהמדריכים הגברים לא איפשרו לנשים לעבור את השלבים השונים, וכל זאת מטעמים של שוביניזם גברי. נו, והתוצאה היתה שאחד-עשר מטוסים התרסקו בחודש אחד, ושתי טייסות, שהסתבכו בכיסא המפלט, מצאו את מותן. הפיאסקו היה גדול מדיי מכדי שאפשר להשתיק."

"ואתה הזכרת את כל זה בנאום?"

"בין השאר. והיא קמה לענות לי, והסבירה לי כמו שמסבירים לילד מפגר, שהשלום לא יגיע דרך הטכנולוגיה ההרסנית הגברית, אלא על ידי אחוות הנשים בעולם, שכולן מדוכאות על ידי הגברים. היא ציטטה את ויקי שירן המנוחה שאמרה שהמהפכה מתעכבת כי הנשים מתחתנות עם המדכאים שלהן, ויולדות את המדכאים שלהן. 'לא עוד,' היא אמרה, 'אני פונה מעל במה זאת לנשים הפלסטיניות להיפרד מהלוחמנות הגברית ההרסנית, ולהיצמד לערכים האמיתיים של הנשים, ערכים של שלום, אחווה ואהבת האדם.' באותו שבוע שלחו הפלסטינים מתאבדת בת שבע-עשרה להתפוצץ במרכז האמנות הנשית בחולון, אלא שהשב"כ חשף אותה בעוד מועד, עצר אותה במחסום, ומנע הרג המוני."

"העובדות מסרבות להתאים עצמן לתיאוריה..."

"היא קראה לי ואיימה עליי..."

"סיפרת לי."

"אחר כך ההצבעה בוועדת הכנסת היתה צפויה, ובמליאה לח"כיות היה קול כפול, חלק מהח"כים פשוט הצביעו ברגליים, חלק הצביעו בעד. הרוב נמנעו. לא הספקתי להתאושש מההלם, וכבר שניים משומרי הכנסת הוציאו אותי החוצה. בחוץ חיכתה לי המשטרה. נעצרתי, ובו ביום דנו אותי לתיקון מידות..."

הרמקול החל לאווש. אהוד טפח לי קלות על הזרוע ועלה על המיטה.

"חמש דקות לכיבוי אורות. לא תהיה הודעה נוספת. סוף."

המשך יבוא

* * *

מקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* טורו של קלמן ליבסקינד, כולל הסיפור על תערוכת הנכבה במוזיאון נחום גוטמן, דווקא מופיע באתר מעריב (nrg):

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=79974780b5e0d394fddbd1a00f4f21d3&id=4531

בברכה,

ליאור בן-עמי

* "מסעותיי עם דודתי" נמצא עדיין על פס הייצור, ומיד כשיהיו בידינו עותקיו הראשונים נוציא הודעה על התנאים לרכישתו. בינתיים זה די נחמד לחכות לצאתו של רומאן חדש.

להזכירכם: "מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* ממאמר ההספד של אייל מגד "ברון מינכהואזן שלנו" ביום שישי האחרון ב"הארץ" – למדנו שכזבים שמפיח שקרן שמאלני – הם אמת, אבל אם הוא לא שמאלני – הם שקר!

מומלץ לכל האידיוטים המוסריים לאמץ את העקרון, שכנראה מנחה כותבים מאוד מסויימים בעיתון "הארץ".

* בצער רב אנחנו נפרדים מהנשיא הפורש של איראן ד"ר [תואר שקיבל מאוניברסיטת ביירות] מחמוד אחמדיניג'אד – שהיה מספיק אידיוט, פרימיטיבי וקנאי מוסלמי חשוך-דעות כדי לומר על ישראל, השואה והיהודים את מה שמרבית מנהיגי המדינה הצפעוניים שלו, לא העם – חושבים עלינו, ומייחלים להשמדתנו – אם זו לא יעלה להם במחיר יקר מדי!

אמנם מתלייה ניצל אבל חבל שלא קרא את מגילת אסתר, שאז היה מבין טוב יותר את מצבו הפרסי!

* ברכות למנהיג הרוחני של ש"ס הרה"ג עובדיה יוסף – תמשיך לקלל רבנים כדי שעם ישראל יידע בדיוק את רמת המישכל שלך ואת שיעור הקומה הרוחני האמיתי של קהל מעריציך הסרים למשמעתך!

* ביום שישי, 14.6, לפני הצהריים, ריאיין אותנו נועם גרוסמן ברשת המקומית "רדיו דרום" – על תקן של היותנו משורר, ובסוף הראיון קראנו את השיר "ציפור עייפה" משנת 1960, מתוך ספר השירים היחיד שלנו – "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר" [2005, אזל].

נעים להיווכח כי יש שזוכרים אותנו עדיין בתור משורר:

ציפור עייפה

הַצִּפּוֹר עֲיֵפָה.

אָנָא, הַנִּיחוּ

לַצִּפּוֹר הָעֲיֵפָה

אַל תַּרְאוּ לָהּ

שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתָהּ

פֶּן תִּתְמַלֵּא כֹּחַ

וְתַתְחִיל לָעוּף –

 * במי האמבטיה לא שכשכתי, לרחוב בעירום לא יצאתי ו"אאורקה" לא זעקתי, אך עלה בדעתי כי אבז"ץ אינן ראשי תיבות אלא מילה ביידיש, או במקורה מילה בגרמנית ויש להגותה "אבּזאץ". 

 ואכן בדיקה (במילון צאנין ליידיש ובוויקיפדיה) העלתה כי בסלנג של אנשי הדפוס העבריים קיים המושג "אבזאץ" (מהמילה הגרמנית – :Absatz  פיסקה) – הרחקה של שורה כתובה מהשוליים.

ובא לציון גואל!

הנה, נחום גוטמן המנוח ואתה (שתזכה לחיים ארוכים וטובים!) חידשתם לי ואף על כך תבואו על הברכה,

מיכה עמית

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,500 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל