גיליון מס' 849

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בתמוז תשע"ג 20 ביוני 2013

עם שתי צרופות של צילומי קלמניה משנת 1988 מעשה ידי הצלם נאור רהב, וצרופת הופעות ששלח אמיר מילשטיין.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִירִים לְנַעֲרָה עַל גְּדוֹת הַלֶּתֶה. // מנחם תלמי: קלמניה – ארץ ישראל. // לי הבחורה המגרדת משיבה לחיימקה שפינוזה.// דניה עמיחי מיכלין: מאחורי יורם קניוק. // אהוד בן עזר: חזרה להיכל. // יוסי גולדנברג: הפולמוס על "ירושלים של זהב": תשובה לאורי הייטנר בעקבות גילויים חדשים. // יהודה מירסקי: כבר הרב עמיטל כתב על מיזוגם של חיילים דתיים ביחידות מעורבות. // אלי מייזליש: נעמן כהן, בוא נסגור עניין. // רות ירדני כץ: מזל טוב, אדוני הנשיא. // דרור אֵידָר: נשיאים ואדמו"רים – ורוח אין. [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות. // עוז אלמוג: מצ'עמם במצדה. // עמוס גלבוע: האליטות של ערביי ישראל אינן מכירות בכך שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי! [ציטוט]. //  יהודה דרורי: 1. הגיע הזמן לברית צבאית עם ירדן. 2. 80 שנה לבי"ס כדורי. // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב. פרק ג. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שִירִים לְנַעֲרָה עַל גְּדוֹת הַלֶּתֶה

    "...אבל בשעה שאין שיוּר וקיוּם לעָבָר הרחוק, לאחר מותם של הבּריות, לאחר חוּרבּנם של הדברים, יחידים וענוּגים יותר, אבל גם עזים יותר, רוּחניים יותר, מתמידים יותר ונאמנים יותר, עוד עומדים הטעם והריח ימים רבּים, וּבדומה לנשמות, הם קוראים זה לזה וּממתינים זה לזה וּמקווים בּתוך חורבות עולמם ונושֹאים על גבּי טיפּה קטנה אחת שאין בה ממש, בניין גדול זה של הזיכרון."

(מרסל פּרוּסט: "עוּגת המַדלֶן הקטנה", מתוך "חֶפֶשֹ הזמן האבוד", תרגום: עדה צמח)

.I

יֵש מַשֶּ‏הוּ מַזְמִין כָּזֶה, כְּמוֹ חֵיק, 

בְּקֹעַר הַמִּפְרָץ לְטוּף הַתְּכֵלֶת

בֵּין שְתֵּי זְרוֹעוֹת הָרִים שֶחִבּוּקָן

מַנִּיחַ לוֹ לַיָּם לְהִתְרַפֵּק.

הַקֶּצֶף הַמֵּטִיחַ תַּלְתַּלֵּי

שֵׂיבָה צְחוֹרָה בַּחוֹל, בְּתֹם שֶל יֶלֶד  

מוֹכִיחַ שֶאֵין גִּיל לֹא לָאַדְוָה הַמִּתְעַרְסֶלֶת

וְלֹא לַזִּכָּרוֹן הַמִּתְדַּפֵּק.

בַּחוֹף עוֹשָׂה הָרוּחַ לַדְּקָלִים

אֶת מַה שֶּמּוֹלְלוּ אֶצְבְּ‏עוֹתֶיהָ

שֶל זֹאת שֶלֹּא נָטְשָה אוֹתְךָ אַף פַּעַם

גַּם כְּשֶנָּטְשָה מְאֹד. שוּרוֹת-שוּרוֹת

חָרְשָה יָדָהּ בִּשְׂעַר-רֹאשְךָ גַלִּים

בָּהֶם טָבְעָה כִּצְרָב אֶת עִקְבוֹתֶיהָ

שֶל אַהֲבָה חוֹתֶכֶת כְּסַכִּין, כְּבֹחַן-לַקְמוּס: 

It makes you or it breaks you,

אֵין פְּשָרוֹת.

II.

זֶה לֹא הַזְּמַן שֶלֹּא מַצְלִיחַ לְהַשְכִּיח,

זֶה הַכְּאֵב שֶלֹּא מַצְלִיחַ לְהַגְלִיד.

כְּלוּם לֹא דוֹהֶה עִם הַשָּנִים, מִלְּבַד הַמִּיתוֹס

שֶפֶּרְסְפֶּקְטִיבוֹת מְרַפְּאוֹת אֶת הַשּוֹתֵת.

אֵין לֵב שָלֵם כְּמוֹ לֵב שָבוּר, אָמַר בִּרְתֵת      

אוֹתוֹ חָסִיד מֻפְלָא, אַךְ הַשָּנִים הֵמִיתוּ

אֶת הַשְּלֵמוּת הַזֹּאת עֶשְׂרוֹת מִיתוֹת בְּיוֹם, מַה שֶמּוֹכִיחַ

שֶשּוּם סַכִּין כָּזֶה

אֵינֶנּוּ מַחֲלִיד.  

וְאִם נִשְאַר דְּבַר-מַה שֶלֹּא חֻלַּל בּוֹ קֹדֶש

זוֹ הַזְּכִירָה שֶמַּעֲלָה אוֹתָהּ בָּאוֹב.

אֵיךְ לְדַיֵּק? הָאִלְמָלֵא, הַגַּעְגּוּעַ, הַמַּכְאוֹב

הֵם פַּעֲמוֹן-אָמוֹדָאִים אַךְ גַּם מַלְכֹּדֶת

שֶקִּירוֹתֶיהָ יְצוּקִים זְכוּכִית שְקוּפָה

וּמְצוּלוֹתָיו שֶל הֶעָבָר נִגְלוֹת בָּהּ חֶרֶש 

עַל אַלְמֻגָּיו וְעַל כְּרִישָיו צְמֵאֵי-הַטֶּרֶף

אֲבָל אַף פַּעַם לֹא יוֹרְדִים בָּהּ עַד סוֹפָהּ

שֶל הָאֱמֶת הַחֲשֹוּפָה מִכָּל מִשְׂחַק- 

הַנִּצְנוּצִים הַזֶּה, הַכְּמוֹ-קָלֵידוֹסְקוֹפִּי,

שֶבּוֹ הוֹפְכִים תָּמִיד הַזְּמַן וְהַדִּמְעָה

אֶת הָעֻבְדּוֹת לְאַגָּדוֹת. אֵיךְ לְשַחְזֵר

אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה בְּלִי מֵיק-אַפּ, בְּלִי רֶטוּש, אַף לֹא קִמְעָה?

הֲרֵי בְּסַךְ-הַכֹּל כָּל זֵכֶר הוּא רַק קוֹפִּי

וּכְכָּזֶה הוּא לְעוֹלָם בֶּן-עֲרֻבָּה, קָרְבָּן חוֹזֵר

לְסַחְטָנוּת הַכִּסּוּפִים וְהַמֶּרְחָק.                  

אַנְלֹא יוֹדֵעַ. רַק הַיָּם שֶבִּדְכָיַי

מוֹסִיף לִרְגֹם בִּי, לֹא נִכְנָע וְלֹא סוֹלֵחַ,                                   

גַּלִּים שֶל שָם וְאָז עַל מֵזַח חֵרְשוּתָם

הַמִּתְפּוֹרֶרֶת שֶל הַכָּאן וְהָעַכְשָיו.                  

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ לִפְנֵי וְאַחֲרֵי, לִפְנֵי חַיַּי

שֶהֵם מִרְדָּף סִיזִיפִי בְּעִקְבוֹת חַיֶּיהָ,

וְאַחֲרֵי מַה שֶּנִּרְצַח אַךְ לֹא נֻצַּח בָּהּ וְלֹא תָם

כָּל עוֹד לֹא תַמְנוּ,

לֹא הַשִּיר

וְלֹא הַשָּר. 

III .

הִיא חוֹזֶרֶת עִם רֵעֶיהָ מִמַּסָּע לְוִינֶר-וַאלְד 

בְּתַרְמִיל כָּבֵד כָּאֵד הַמִּתְאַבֵּךְ עַל פְּנֵי הַדּוֹנַאוּ

שֶסִּפְלוֹן אֶמַיְל קָלוּף הַמִּשְתַּלְשֵל מֵאַבְזָמוֹ

מִתְחָרֶה בְּלִי הַצְלָחָה בִּצְלִיל צְחוֹקָהּ הָעִנְבָּלִי:

כְּמוֹ הַרְעָשָה אַרְטִילֶרִית שֶל אוֹר,

כְּמוֹ סַיְדֶר-עֲלוּמִים מַקְצִיף,

כְּמוֹ וַאלְס שֶל יוֹהַן שְטְרַאוּס,

חוֹצָה בַּמִּכְנָסַיִם הַקְּצָרִים שֶלָּהּ אֶת מֶתֶק 

הַבֹּקֶר הָאָפוּי בְּחֹם-אוֹגוּסְט כְּזַאכֶר-טַארְט.

שְלֹש מֵאוֹת מֶטֶר מִשָּם, בְּצִלָּהּ

הָרַךְ וְהַפַּסְטֶלִי שֶל גְּנוֹגֶנֶת מְפֻסְפֶּסֶת

אָדֹם-לָבָן כְּמוֹ תַּפּוּחֵי לֶחְיָהּ וּבְרַק שִנֶּיהָ

יוֹשֵב צָעִיר בְּבֵית-קָפֶה לְצַד אֲרוּסָתוֹ.

עֵינֵי הָאֲרוּסָה צוֹלְחוֹת בְּשֶקֶט, בְּאַקְרַאי

אֶת בֹּהַק הַכִּכָּר, הִיא מְזַהָה אֶת הָעוֹבֶרֶת

בִּקְהַל תַּרְמִילָאֵי הַהֲמֻלָּה שְכוּרַת-הַקַּיִץ

וּמַרְעִימָה אֶת שְמָהּ שֶד"ר פַאוּסְט אֲהֵבוֹ.

זוֹ שֶקָּרְאוּ לָהּ נִתֶּקֶת בִּמְאוֹר

פָּנִים מְיֻזָּעוֹת, מְרֻבָּבוֹת בְּשִׂכֵּי-אֹרֶן

וְאֵיזוֹ נְהָרָה שוֹחֶרֶת-טוֹב, מֵחֲבֵרֶיהָ

וְאָצָה בִּפְתִיעָה אֶל הַקּוֹרֵאת בִּשְמָהּ. מִכָּאן

צוֹבְרוֹת הַמִּיזַנְסְצֶנוֹת אֵיזֶה מֶתַח לֹא צָפוּי,

כְּמוֹ זֶרֶם-חִלּוּפִין מִן הַטְּרִיוְיָאלִי לַפָטָאלִי:  

-"תַכִּירוּ," מַצִּיגָה הָאֲרוּסָה אֶת מוֹדָעֶיהָ

הַלֹּא-מְיֻדָּעִים אִיש לְרֵעֵהוּ, זֶה לָזוֹ.

מֵעֵבֶר לַשֻּלְחָן, בַּאֲזוֹרָן שֶל הַנִּגְלוֹת

לוֹחֶצֶת יָד אֶל יָד אֶת הַמְּבוּכָה הַמְּנֻמֶּסֶת,

אֲבָל עָמֹק מִזֶּה, בְּתוֹךְְ הַחֹשֶךְְ הָאַרְטֶזִי

שֶבְּנִימֵי הַדָּם הַמִּשְׂתָּרְגִים בָּאֶצְבָּעוֹת

חוֹרֵץ פִּתְאֹם בִּימַאי-הַגּוֹרָלוֹת אֶת פְּסַק-דִּינוֹ

בְּלֵב שָׂדֶה מַגְנֶטִי לֹא-נִרְאֶה שֶל אֵיזֶה דַוְקָא                          

אַלִּים מְאֹד, עָשׂוּי תְּשוּקָה, בְּגִידָה, אַשְמָה וָנֹחַם

שֶאִלְמָלֵהוּ לֹא הָיָה הָאִיש אוֹמֵר מִקֵּץ

שָנִים רַבּוֹת, כְּאַתֵּיאִיסְט נִבְעָת מוּל רֶגַע מִיסְטִי:

"בְּרֶגַע זֶה יָדַעְתִּי מִי מֵהֶן תְּהֵא אִשְתִּי..."

IV.                                   

פְּרוֹפֶסוֹר זִיגְמוּנְד פְרוֹיְד, אֶצְלוֹ בַּבַּיִת, כָּל שָבוּעַ

עוֹרֵךְ סֶמִינַרְיוֹן לְמִתְקַדְּמִים. בְּמוֹ יָדָיו

הוּא מַגִּיש לָהֶם שְטְרוּדְל בֵּיתִי וְקָפֶה אֲרוֹמָטִי מֻשְלָג בִּשְלַאגְזַנֶה 

וּמַה שֶחָרִיף וְלוֹהֵט לֹא פָּחוֹת: צִמּוּקִים מִתּוֹצְאוֹת מֶחְקָרָיו.

אֵין הַרְצָאַת רֶפֶרָט מְלֻמָּד זֶה מוֹנַעַת מִכְּבוֹד הַפְּרוֹפֶסוֹר

לִקְלֹט בְּזָוִית מִשְקָפָיו הַבּוֹרְקִים בִּקְרִיצָה גָלִיצָאִית אֶת גּוֹן

סֹמֶק פָּנָיו שֶל הָאִיש הַצָּעִיר כָּל אֵימַת שֶעֵינָיו לוֹחֲכוֹת אֶת

זוֹ הַיּוֹשֶבֶת בִּקְצֵה הַשֻּלְחָן וְעֵינֶיהָ פּוֹגְשוֹת אֶת עֵינָיו.

הַפְּרוֹפֶסוֹר עוֹרֵךְ אָנָלִיזָה לְעֶצֶם מוּשָׂג הַ-libido, "יֵש קֶשֶר

אֶטִימוֹלוֹגִי," הוּא סָח, "בְּלָטִינִית בֵּינוֹ וּבֵין libet (מַנְעִים)."

בָּהּ-בַּשָּעָה אֵין עֵינוֹ, עֵין-הַנֵּץ, מַחְמִיצָה גַם מַמָּש אֶת הַהֶפֶךְ,

אֶת מַה שֶּמְאֹד לֹא מַנְעִים וְלֹא libet לְוֶרְתֶר הַהוּא הַצָּעִיר

הַמַּשְפִּיל מַבָּטוֹ הַחוֹזֵר וְנִבְלָם בְּמַחְסוֹם-הַבּוּשָה כְּמוֹ הַדוֹנַאוּ

שֶכָּל נַחְשוֹלֵי גֵּאוּתוֹ מִתְנַפְּצִים אֶל גְּדוֹתָיו הַסְּלוּעוֹת, לִרְסִיסִים. 

אַף-עַל-פִּי-כֵן הוּא שָׂם לֵב, הַמַּמְזֵר הַזָּקֵן, כִּי גַם הִיא, אוֹתָהּ פְרוֹיְלַיְן

אֵין בָּהּ, שֶלֹּא כְּסַלְעֵי הַנָּהָר, מֵאוֹתָן אֲדִישוּת וּקְשִיחוּת. 

לְהֶפֶךְְ: חַכְלִיל הַתַּפּוּחַ פּוֹשֶׂה בָּהּ, לִמְחִי מַבָּטָיו שֶל הָעֶלֶם,

כְּאֵש-יְעָרוֹת מִקִּמּוּר לְחָיֶיהָ עַד קְצוֹת עַלְעֲלֵי הַתְּנוּכִים.

זוֹ הַסִּבָּה מִפְּנֵי מַה כְּבָר מַמָּ‏ש בַּשָּבוּעַ הַבָּא וּמִמֶּנּוּ

וָהָלְאָה, בְּחֶסֶד אוֹתָהּ מִקְרִיּוּת מְדֻיֶּקִית שֶל פְרוֹיְד הַקָּשִיש,      

מוֹרֶה הַפְּ‏רוֹפֶסוֹר לַיוּנְגֶרְמַן: "אָנָּא, יָזוּז אֲדוֹנִי קְצָת יָמִינָה"

וְלַאנְגְזָם אַבֶּר זִיכֶר, כְּצַיָּד מַצִּיב מַלְכֹּדֶת

דּוֹחֵק בּוֹ בַּבַּחוּר וּמְקָרְבוֹ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ.

אִם יֶתֶר מְסֻבָּיו שֶל הַשֻּלְחָן זָזִים אַף הֵם

אֵין הַמַּרְצֶה מְמַחֶה בְּיָדָם, לְמַעֵט הָאַחַת, הַנִּכְלֶמֶת:

"לא-לֹא, הִשָּאֲרִי נָא בִּמְקוֹמֵךְ," הוּא מְהַמְהֵם לָהּ

בְּלִי לְפָרֵש דָּבָר, אִם יֵש עוֹד צֹרֶךְ בְּפֵרוּש.

הָעֶלֶם זָז יָמִינָה, כָּל שָבוּעַ עוֹד כִּסֵּא,

מִבְּלִי לָדַעַת כְּלָל כִּי הוּא קָרֵב כָּל פַּעַם שְׂמֹאלָה  

(זֹאת שֶבֵּינוֹ לְבֵינָהּ מִצְטַמְצֵם הַמֶּרְחָק וְתוֹפֵחַ הַמֶּתַח

יָרְתָה, הוּא עֲדַיִן אֵינֶנוּ מוּדָע לְכָךְ, אֵש סוֹצְיָאלִיסְטִית מְאֹד

מֵרוֹבֶה פְּרוֹלֶטָרִי בְּ"קַרְל מַרְכְּס הוֹף", מָעֻזָּהּ הַמּוּבָס שֶל הַ"שוּצְבּוּנְד"

בְּפֶבְּרוּאַר 34 מוּל מִתְקְפוֹתָיו

הָאַרְטִילֶרִיוֹת שֶל דוֹלְפוּס) כָּך נֻצַּח הַחֹפֶש

אַךְ לֹא הָאַהֲבָה שֶגַּם צִבְעָהּ, אוֹמְרִים, אָדֹם.

שְנַיִם-שְלוֹשָה חֳדָשִים נִדְרָשִים לוֹ לָאִיש הַצָּעִיר לְהַגִּיעַ

בְּקֶצֶב מַטְרִיף עֲצַבִּים שֶל כִּסֵּא-לְשָבוּעַ מִקְּצֵה הַשֻּלְחָן  

אֶל זֶה שֶמִּנֶּגֶד, שֶבּוֹ רְתוּקָה לִמְקוֹמָהּ בְּמִצְוַת הַפְּרוֹפֶסוֹר,  

כְּמוֹ לוֹרֶלַי שֶל הַיְנֶה עַל צוּקָהּ לִגְדוֹת הָרַיְנוּס,

יָפָה אַךְ לֹא בְּלוֹנְדִינִית, בִּשְחֹמְחוּם שֵׂעָר גּוֹלֵש –

זוֹ שֶחִכְּתָה לוֹ, דוֹמֶה, כָּל חַיֶּיהָ וְלֹא רַק בְּבֹקֶר-הַקַּיִץ

הַהוּא בּוֹ הִגִּיחָה כְּמִין אַיָּלָה פִּתְאוֹמִית וְיָפָה כְּבָרָק

מֵאֹפֶל הַיַּעַר הַגּוֹתִי אֶל תּוֹךְ בְּיֶלוֹרוּסְיוֹת עֵינָיו שֶנִּכְווּ בָּהּ,

מִי שֶחָצְתָה אָז מִלְּבַד אֶת סִמְאוֹן הַכִּכָּר הַהִיא              

גַם אֶת חַיָּיו.                    

V .

שְנָתַיִם אַחַר-מִכֵּן: הֵם נְשֹוּאִים וּשְנֵיהֶם תַּפְרָנִים וּסְטוּדֶנְטִים.

אֵין זוֹ כְּבָר וִינָה שֶל עֶרֶב הָאַנְשְלוּס כִּי אִם אֵיזֶה חוֹר בְּפָּרִיס.

גַּם כָּאן הַזְּמַן הוּא צֶ'ק דָּחוּי, גַּם כָּאן יִפְלֹש הַוֶרְמַכְט

אֶלָּא שֶפֶּסֶק הַזְּמַן הַשָּאוּל מְפַתֶּה צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת

לְהַטִּיל בֵּיצֵיהֶן כְּאוֹתָן קוּקִיּוֹת בְּקִנָּם שֶל זָרִים, אִם בְּיַעַר

בּוּלוֹן הַמַּזְהִיב בַּשַּלֶּכֶת וְאִם בְּזַ'רְדֶן לוּכְּסֶמְבּוּר הַסְּתָוִי.

יֵש לָהּ הָאֹמֶץ, אִם לֹא הַחֻצְפָּה, לְהוֹסִיף לָהּ מִלְּבַד אֶת הָעֹנִי

גַם הֵרָיוֹן אֲבָל גַּם דוֹקְטוֹרָט וּשְנֵיהֶם בְּשָלָב מִתְקַדֵּם.

מִיסְיֶה אֶמִיל הֶרְצוֹג, סוֹפֵר מְהֻלָּל, מְטַלְפֵּן לַסוֹרְבּוֹנָה: נָחוּץ לוֹ

כְּמִין אָסִיסְטֶנְט שֶל מֶחְקָר לְרִקְעָם הַהִיסְטוֹרִי הָרָב שֶל סְפָרָיו.

הוּא יְשַלֵּם לוֹ בְּעַיִן יָפָה, הוּא מַבְטִיחַ, בִּתְנַאי שֶיְּהֵא זֶה

מִישֶּהוּ חַד, מְחֹנָן בְּ-esprit, הַמַּכִּיר אֶת כְּתָבָיו עַל בֻּרְיָם.

-"מִישֶּהוּ אֵין לָנוּ," כָּךְ מַזְכִּירַת הַפָקוּלְטָה אֶל תּוֹךְ הַשְּפוֹפֶרֶת 

בְּקוֹל הַמַּסְגִיר שְבִיב חִיּוּךְ פֶמִינִיסְטִי, "אַךְ  מִישֶּהִי, elle – דַּוְקָא יֵש.

הִיא גוֹמֶרֶת עַכְשָיו דִּיסֶרְטַצְיָה עַל כָּל פְּרִי-עֵטוֹ שֶל כְּבוֹדוֹ, כָּל הַקוֹרְפּוּס."

– "Bien," הוּא אוֹמֵר לָהּ, "בִּשְמוֹנֶה בַּבֹּקֶר. מָחָר. אִינְטֶרְוְיוּ בְּבֵיתִי."

בִּשְמוֹנֶה בְּדִיּוּק הִיא בַּטְּרַקְלִין שֶלּוֹ, מוּבֶלֶת

בִּידֵי אִיש-הַשָּרֵת הַמּוֹלִיכָהּ לַסִּפְרִיָּה.

– "תֵשֵב מַדְמוּאָזֶל," כָּךְ הַבּוֹס וּמִיָּד מְתַקֵּן לְ"מָדָאם" כִּי הַבֶּטֶן                                      

וּבְרַק הַטַּבַּעַת עַל צְחוֹר אֶצְבָּעָהּ מְסִירִים כָּל סָפֵק בַּנִּדּוֹן...

"המממ," הוּא נָבוֹךְ וְנֶחְפָּז לְהַתִּיק דַּעְתּוֹ מִגּוּפָהּ הַפּוֹרֵחַ

הַיְשֵר לְגוּפוֹ שֶל עִנְיָן וּמַמְחִיש לָהּ אֶת מַה שֶּנִּדְרָש מִמִּשְׂרַת

עוֹזֵר-הַמֶּחְקָר שֶלּוֹ: "כְּמוֹ, לְמָשָל, בְּסִפְרִי זֶה וָזֶה" וּמוֹנֶה לָהּ

כְּמוֹ רוֹטְשִילְד אֶת כָּל מְנָיוֹתָיו שֶבַּבּוּרְסָה

אֶת כָּל פְּרָטֵי הַפֶּרֶק,

הָעַמּוּד

וְהַפִּסְקָה.  

עַכְשָיו תּוֹרָהּ שֶלָּהּ סוֹפְסוֹף לָחוּש שֶלֹּא בְּנוֹחַ,  

מַה שֶּמַּסְבִּיר אֶת שִעוּל-הַסְּטָקָטוֹ שֶלָּהּ אֲבָל לֹא אֶת פִּשְרוֹ.

לֹא, זֶה עֲדַיִן לֹא חֹרֶף בַּחוּץ, וּבָרוּר: הִיא אֵינָה מְצֻנֶּנֶת  

וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הִיא נִשְנֶקֶת לְרֶגַע אָרֹךְְ וּפָנֶיהָ כָּאֵש.

"יִסְלַח לִי מִיסְיֶה," הִיא נִבְהֶלֶת לוֹמַר, "אִם דְּבָרַי יִשָּמְעוּ לוֹ חָלִילָה 

כְּמִין דִּקְדּוּקֵי-עֲנִיּוּת אוֹ חֻצְפָּה לֹא-נִסְבֶּלֶת, אַךְ מַה שֶפֵּרֵט

כְּבוֹדוֹ רַק הָרֶגַע אֵינֶנּוּ מָצוּי בַּפִּסְקָה, בָּעַמּוּד אוֹ בַּפֶּרֶק

וְצַר לִי מְאד לְהַרְהִיב וְלוֹמַר זֹאת:

אֲפִלּוּ לֹא בַּסֵּפֶר שֶנָּקַב כְּבוֹדוֹ בִּשְמוֹ..."

וְלוֹחֶשֶת (בְּטוּחָה כִּי מִיָּד תִּזָּרֵק מִסִּפּוֹ שֶל הַבַּיִת הַחוּצָה)

אֶת שְמוֹ שֶל אֶחָד מִסְּפָרָיו הָרַבִּים שֶל הָאִיש, אֲבָל סֵפֶר אַחֵר.

הַשֶּקֶט הַנִּפְעָר פִּתְאֹם

שָקוּף וְקַר כְּקֶרַח

יֵש בּוֹ כְּדֵי לְתָרֵץ שִעוּלֵי מְבוּכָה לֹא מְעַט אוּלָם אֵין

קוֹל וְאֵין הֶגֶה בַּחֶדֶר עֲמוּס-הַסְּפָרִים חוּץ מֵרַחַש רַגְלָיו שֶל

כְּבוֹד הַסּוֹפֵר הַזּוֹנֵק כִּנְשוּךְ-צֶפַע לִמְרוֹם חֲוָקָיו שֶל סֻלַּם

צַר הַשָּעוּן עַל פִּסְגוֹת מַדָּפָיו וְרַק שָם, בִּמְרוֹמֵי הָאוֹלִימְפּוּס,

עָט הוּא עַל כֶּרֶךְ כָּרוּךְ בְּעוֹר-גְּדִי בּוֹ טְבוּעִים שֵם הַסֵּפֶר וּשְמוֹ

בִּכְתָב שֶל זָהָב וּמִשָּם, מִשִּׂיאֵי הַפְּלִיאָה וְהַוֶּרְטִיגוֹ יַחַד,

סָח הוּא: "Mon Dieu, אַתְּ צוֹדֶקֶת. Alors,

הַטָּעוּת אָמְנָם שֶלִּי

אַךְ הַמִּשְׂרָה 

שֶלָּךְ, מָדָאם..."

VI.                               

בְּשַנְז אֶלִיזֶה מִתְבַּשֵּׂר חוֹזֵה-רִיבֶּנְטְרוֹפּ-מוֹלוֹטוֹב כְּמוֹ בְּגִידַת בְּרוּטוּס:

לֹא רַק מוֹכְרֵי-עִתּוֹנִים זוֹעֲקִים אוֹתוֹ, גַם אִלְּמוּתוֹ שֶל הַשְּׂמֹאל.

לַיְלָה בְּלַיְלָה, פָּנֶיהָ לַקִּיר הַקָּפוּא, הִיא בּוֹכָה אֶל הַחֹשֶךְ 

דוֹנַאוּ שָלֵם שֶל דְּמָעוֹת בְּשֵם כָּל מְרוּמָיו שֶל הָאֵל שֶהִכְזִיב.    

מִכָּאן הַמַּסְקָנָה הַפָּרָנוֹאִית הַדּוֹחֶקֶת:

חֹרֶף שֶל דָּם מְמַשְמֵש וְקָרֵב וּבַחֹרֶף נָסִים עַל נַפְשָם

כָּל הָעוֹפוֹת – לְמָעֵט יְעֵנִים הַטּוֹמְנִים רָאשֵיהֶם בְּאִילוּזְיוֹת –

אֶל דְּרוֹם הַמִּזְרָח, אֶל אַרְצוֹת הַחַמָּה, אֶל לִפְנֵי-שֶיְּהֵא-מְאֻחָר.

רַק בַּדַּקָּה הַתִּשְעִים, עַל כְּלִי-שַיִט צְבָאִי, בֵּין מְאוֹת לוֹבְשֵי חַאקִי

מַצְלִיחַ אִישָהּ, בְּחַסְדּוֹ שֶל יָדִיד, לְהַפְלִיג מִנְּמָלָהּ שֶל מַרְסֵי

אִתָּהּ וְעִם בְּנָם הַתִּינוֹק וְצִקְלוֹן-נְדוּדִים אֶל חוֹפֵי פַּלֶשְׂתִּינָה,

אֶרֶץ קָשָה שֶשְּׂפָתָהּ חֲצָצִית וְשִמְשָהּ כְּבַרְזֶל מְלֻבָּן.

אַךְ אֵין תֵּל-אָבִיב, עִיר שֶל זִיפְזִיף וָחוֹל, מַשְׂכִּילָה לִזְרוֹת חוֹל בְּעֵינֶיהָ

חֵרֶף בָּתֵּי הַבַּאוּהַאוּז וְחוֹף "קֶטֶה דָן", חֵרֶף נֹעַם חִנָּם

שֶל הוּבֶּרְמָן וּגְרוֹנֶמָן, מַכְּס בְּרוֹד וְגֶרְטְרוּד קְרַאוּס:

יָם שֶל אַזְיַאטְן מַשְחִיז סַכִּינִים שֶל עֲלֵיהוּם סְבִיב אִי יְהוּדִי.  

הִיא עוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ אֶל לִשְכַּת-הַגִּיּוּס שֶל צְבָא הוֹד מַלְכוּתוֹ אַךְ חוֹזֶרֶת:

לֹא מוּסָרִי לְגַדֵּל כָּאן תִּינוֹק כְּשֶאֵירוֹפָּה בּוֹעֶרֶת בָּאֵש

אֲבָל לֹא פָּחוֹת לֹא מוּסָרִי לְנָטְשוֹ אִם יָלַדְתְּ אוֹתוֹ. כַּף-הַקֶּלַע

אֵינָה הָעִנּוּי הַיָּחִיד בְּאוֹתָהּ אִינְקְוִיזִיצְיָה פְּרָטִית שֶלָּהּ, כְּבָר

מַשֶּהוּ זָר וְאָפֵל מְמַלְכֵּד בָּהּ בַּסֵּתֶר פְּצָצָה מְתַקְתֶּקֶת

כְּמוֹ מִתְקַנֵּא בְּיָפְיוֹ שֶל הַגּוּף שֶשּוֹרְקִים אַחֲרָיו בַּכִּכָּר,

זֶה כּוֹסֵס בָּהּ כְּמוֹ כָּל רְסִיסֵי קְרִיסְטָל-נַאכְט, כְּמוֹ גֶסְטַאפּוֹ שָלֵם שֶל טֶרְמִיטִים,

שוּם פּוּרְגָטוֹרְיוֹ דַנְטֶסְקִי אֵינוֹ מִשְתַּוֶּה לְכָךְ, אֵין בְּמִלּוֹן

Larousse הֶעָבֶה שֶלָּהּ לוּא גַם מִלָּה יְחִידָה הָאוֹצֶרֶת בָּהּ שֶמֶץ

ווֹלְטַז'-יִסּוּרִים-וְאֵימָה כְּמוֹ בָּאֵין-לְהַבִּיעַ-הַזֶּה, שֶמֵּעַל

לְכֹשֶר הַשַּוְעָה הָאֱנוֹשִי. הִיא מִתְאַמֶּצֶת

לִדְחֹק אֶת זֶה, נוֹתֶנֶת שִעוּרִים בְּצָרְפָתִית

לְאֶפֶנְדִים מִיָּפוֹ, נְחִיל מְתֻרְבָּש הָעוֹרֵךְ צַלְיָנוּת לִימוּזִינִית

יוֹם אַחַר יוֹם אֶל רְחוֹב מְגוּרֶיהָ שֶיֵּש בּוֹ חוֹלוֹת בִּמְקוֹם כְּבִיש.

בָּעֶרֶב, בִּשְקִידָה טְרוּפָה, עִם יֶקִיוֹת כָּמוֹהָ 

בְּזַמֶנְהוֹף, בֵּית-סֵפֶר "הַמֶּרְכָּז", מוּל קַו 5

הִיא שוֹבֶרֶת שִנַּיִם יָפוֹת לְהַלֵּל אֶל סַלְעֵי הָעִבְרִית שֶאוֹמְרִים בָּהּ

כִּי "רַחֲמִים" וְ"רֶחֶם", בַּלְשָנִית, שָרְשָם אֶחָד

אַף כִּי אֵין רֶגַע בּוֹ אֵין הִיא חוֹזָה מִבְּשָׂרָהּ הַנִּטְרָף אֶת הַהֶפֶךְ,

אֶת עֹמֶק רִשְעוּת הָאִירוֹנְיָה

וּתְהוֹם נִבְזוּתוֹ שֶל הַשֶּקֶר הַזֶּה.

בְּ"בֵּילִינְסוֹן", עוֹטָה חֲלוּק-רוֹפְאִים לָבָן, גּוֹהֶרֶת

מֵעַל מִיטָתָהּ חֲבֶרְתָּהּ הַטּוֹבָה מִימֵי וִינָה, אוֹתָהּ אֲרוּסָה-

לְשֶעָבַר שֶל זֶה שֶשָּדְדָה אוֹתוֹ מִמֶּנָּה

וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, חֵרֶף כָּל הִגָּיוֹן, הֵן עוֹדָן אֲהוּבוֹת זוֹ עַל זוֹ.

– "מָה לַעֲשוֹת בִּשְבִילֵךְ?" מִתְחַנֶּנֶת הַהִיא, הָרוֹפְאָה, "רַק תַּגִּידִי."

– "רַק אִם תַּבְטִיחִי שֶלֹּא תְסָרְבִי," מַלְחִיתוֹת לָהּ שִׂפְתֵי הַחוֹלָה.

– "מַבְטִיחָה," מְמַלְמֶלֶת הַדוֹקְטוֹרִית. – "לֹא. תִשָּבְעִי," הִיא עוֹנָה לָהּ. – "נִשְבַּעַת."

–       "תְּנִי לִי זְרִיקָה, אַתְּ יוֹדַעַת שֶל מַה." – " זֶה אָסוּר." – "וְלִסְבֹּל כָּךְ מוּתָר?"

הַמַּחַט נִנְעֶצֶת בַּמֶּה שֶּנּוֹתַר בּוֹ, בַּגּוּף, מִן הַכִּימוֹתֶרַפְּיָה.

צֵל שֶל חִיּוּךְ מְעֻנֶּה מְרַפְרֵף עַל פָּנִים שֶנֻּשְּלוּ מִיָּפְיָן.

רַעַל חוֹצֶה אֶת דָּכְיוֹ שֶל הַדָּם כְּמוֹ גַלָּיו שֶל הַלֶתֶה אֶת הַאדֶס,

כְּמוֹ סְטִיכְּס אֶת הַזְּמַן, כְּמוֹ אַיֶּלֶת-הַיַּעַר אֶת וִינָה בְּשֶמֶש אוֹגוּסְט,

כְּמוֹ מֶלַח הַיָּם אֶת מִלְחָם הָאַחֵר, הַזּוֹכֵר, שֶל אַגְמֵי הָעֵינַיִם,

כְּמוֹ חֹד סַכִּינֵי הָעֶרְגָה אֶת הַשֶּקֶט  

הַהוּא,

הָרוֹעֵם בִּי מֵאָז.

אימא שלי, ד"ר גְרֶטִי גמזו לבית הַיים, שהיתה תלמידתו של פרויד; נלחמה בנשק ביד עם סטודנטים יהודיים בימי "וינה האדומה" כנגד מישטרתו של הרודן האנטישמי והפּרו-נאצי דוֹלפוּס; היתה אסיסטנטית-המחקר של הסופר היהודי-צרפתי הנודע אנדרֶה מוֹרוּאָה (ששמו האמיתי היה אמיל הרצוג ושאחדים מספריו תוּרגמוּ לעברית: "דברי ימי אנגליה", "אקלימים", "שושני סתיו", "ד'ישׂראלי") ונפטרה בייסורי תופת ממחלת הסרטן בהיותה רק בת 32 ((ובהיותי

כבן 5). שום אדם לא הטבּיע בי חותם עמוק וּמעצֵּב כמו האשה הצעירה, היפה והמיוּסרת הזאת. קוראים רגישים, אוהבי אדם ושירה, שֶמה שיצא מלִבִּי נכנס גם ללִבָּם, מוזמנים בּזה לחלוק עִמִּי גם את הפּואמה האישית מאוד הזאת.

* * *

ביום שישי (מחר), י"ג תמוז תשע"ג,

21.6.13, ייערך במרכז ההנצחה

(בית יד לבנים") בטבעון

ערב מיוחד המוקדש לתרומתו של

יוסי גמזו לַזֶּמֶר העברי

כולכם מוזמנים בחמימוּת

* * *

מנחם תלמי

קלמניה – ארץ ישראל

צילום: נאור רהב

ואת קלמניה כבר ראית ?

קלמניה, פעם חווה חקלאית בין כפר-סבא לרמת-הכובש וטירה, ובסיס לגפירים בימי המאורעות. היום בי"ס למדריכי נוער. שיני הקידמה טרם נגסו באווירה הכפרי, הנוסטלגי.

יש כמה מקומות בארץ הזו שעונים, על פי חזותם החיצונית, על ההגדרה הנוסטאלגית-מתרפקת: ארץ-ישראל של פעם. ארץ של נעורים אובדים, של חלומות שטרם איכזבו, של אמונות שלא נשרטו ולא נתערערו. ארץ של תמימות, של שמי תכלת, ארץ בשומת פריחות, מפיצת ריח הזבל ניחוח חציר. ייתכן מאד שגם אז, באותם ימים רחוקים ואכולי געגועים, התכלת לא היתה תכולה כל כך והתמימות לא היתה תמימה כל כך. אבל השנים המתרחקות ופרצי הנוסטאלגיה עושים את שלהם.

ישנם עדיין בארץ הזו כמה מקומות העונים על ההגדרה המתגעגעת הזו ששמה ארץ-ישראל של פעם. מקומות שהקידמה והפיתוח והלבבות הערלים לא חיסלו אותם, לא שינו את דמותם. עברנו בשבוע שעבר באחד המקומות הללו. בצד הכביש שבין כפר-סבא לרמת-הכובש וטירה. קלמניה שם המקום. מי זוכר? למי מרעיד השם הזה פעמונים רחוקים? לוותיקים ולמי שהיו בשנות השלושים ילדים ונערים, המטיילים בשבילי הארץ הזו. היום השם קלמניה כמעט שכוח. מקום שנותר כמעט כמו שהיה כאשר סיימו לבנות אותו, אי שם בסוף שנות העשרים.

באמצע שנות השלושים, בשנות מאורעות הדמים, ידעו עליו יותר ושמו היה מופיע בעיתונים לא אחת. יריות ליד פרדסי קלמניה. מוקשים בדרכי החול שבין קלמניה ורמת-הכובש. פועלים יהודיים מותקפים בדרכם לעבודה בפרדסים. הגפירים עונים באש.

על מגדל-המים של קלמניה היה זרקור. בלילות היו מאירים בו את הגדרות סביב. וגם מאותתים בעזרתו לכפר-סבא. שהרי את חוטי הטלפון ניתקו הכנופיות הערביות. וקלמניה, במושגי אותם ימים, היתה מקום די רחוק ודי מנותק.

היום, עוד לא גמרת להגיד כפר-סבא – ואתה כבר שם. קרה נס, נס זמני כנראה, והמקום הזה וסביבתו המיידית נותרו כמעט ללא פגעי ה"קידמה". עדיין לא עקרו שם את הפרדסים כדי לטעת במקומם את יער השיכונים הכעורים. עדיין שורה שם הפסטורלה הרכה של השרון ויפעתו של השם הזה, שרון, משתקפת ביפעתה של הסביבה.

עברנו שם לפני שבוע. בכביש המוליך מכפר-סבא לכיוון רמת-הכובש וטירה. חשנו בלטף השרון של פעם. ופתאום, לפני רמת-הכובש, מימין לכביש, ראינו שדרת דקלים החובקת דרך, שמטפסת אל ראשה של גבעה מתונה. ובראש הגבעה הזו מיתחם ישובי קטן, ציורי, דרישת שלום מזמנים אחרים. פנינו ועלינו לקלמניה. לשעבר חווה חקלאית. עם שער כניסה מסוגנן. עם מיבנים צמודים, היוצרים ריבוע שחוצו חומה ופנימו חצר גדולה. מיתחם מוגן במושגי הימים ההם. ובטבור החצר, על גבי ארבעה עמודי בטון, מתנוסס מגדל המים נוסח ארץ-ישראל של פעם.

וקלמניה הרי היא סיפור של פעם, שמתחיל אי שם בשנת 1927, כאשר יהודי ציוני, בשם משה גרידינגר, עולה מבריטניה לארץ-ישראל ומקים כאן את המשק החקלאי הפרטי הגדול ביותר באותם זמנים. הוא קורא את המקום קלמניה, על שם אביו קלמן גרידינגר. בקלמניה נערכו ניסיונות חקלאיים שהיו בבחינת חידוש באותם ימים וכפעם בפעם היו מובאים אליה תלמידי מקווה-ישראל ללמוד במקום שיטות עבודה ועיבוד שפותחו במקום.

בתי החווה, חצרה ושערה המסוגנן מזכירים מעט חווה קולוניאלית. היא השתלבה יפה בנוף החקלאי שסביבה. אחר כך פרצו מאורעות 1936-39 והשם קלמניה החל מופיע לעתים קרובות בכרוניקה בהקשר לאירועי הדם והאש. היא היתה בסיס לגפירים היהודים, אלה הנוטרים של שנות המאורעות, שחבשו קולפאקים ונשאו רובים אנגליים, עם חגור של חמישים כדור. להלכה היו כפופים למשטרת המנדאט וממנה באו שכרם ומעמדם החוקי. למעשה היו כפופים לארגון ה"הגנה". באותם ימים שימשה קלמניה מקום אימונים לאנשי ה"הגנה" ובסיס פעולה ליחידת הפו"ש, שאורגנה על ידי יצחק שדה. הרבה "ביטחון" נשם המקום הפסטורלי הזה בשנים ההן.

בתחילת שנות החמישים הועברה החווה לרשות "בית-ברל" הסמוך ומאז היא משמשת בית ספר ארצי להכשרת מדריכי נוער במסגרת משרד החינוך, המשרת גם את המיגזר היהודי וגם את המיגזר הערבי.

עברנו שם לפני שבוע נושמים שלוות שרון. פתאום ראינו את קלמניה. חיוך פסטורלי-נוסטאלגי מעידן אחר.

אהוד: הכתבה על קלמניה פורסמה בעיתון "מעריב" ב-30 במרץ 1988, ואולם זה כבר שנים רבות שאין פרדסים מעטרים את המיבנים של אחוזת קלמניה, והיא משמשת כיום מידרשה לאמנות.

עוד פרט חשוב שאותו מנחם תלמי לא ידע – והוא שהמייסד בפועל של קלמניה, מי שהגה את תיכנונה וביצע אותו ברוחו, היה דודי ברוך בן עזר (ראב), שגם ניהל את האחוזה בעשור הראשון לקיומה. דור ההמשך של משפחת גרידינגר עשה הכול, מצידו, למחוק את שם ברוך ראב מתולדות קלמניה, כמו גם מלוח ההנצחה בצילום של הכניסה ממערב [שהיום כבר לא קיימת] – ואפילו סיפרו על דודי שקרים ל"היסטוריונית" אחת שהתיימרה לכתוב את תולדות קלמניה ולא פנתה למשפחתנו לשמוע על כך.

חלק מילדותי עבר עליי למזלי בקלמניה והיא קיימת באחדים מספריי כמו "לשוט בקליפת אבטיח", "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" ו"ספר הגעגועים".

* * *

לי הבחורה המגרדת

משיבה לחיימקה שפינוזה

למשורר חיימקה שפינוזה שלום

אני הבחורה ה"ענוגה"

שעמדה תחת עץ הפיקוס

במדרכה ממול לבניין שבו אתה גר

בשמלה ורודה עם נקודות אדומות

וגירדה את הפיפי שלה

ואני חושבת שזו חוצפה מצידך

ללעוג לבחורה שסובלת מגרדת במפשעה

והלוואי עליך שלא יפסיק לגרד לך ככה

ואם הייתי יודעת אידיש כבר הייתי מוצאת

משהו עסיסי יותר לאחל לך כמו

שיזחלו המונדיבושקעס בערוותך

ויותר טוב לי למות ברגע זה

מאשר לבקש את עזרתך

שתגרד לי אצלי

כמו שאתה מגרד אצלך

את הביצים

שלך

כשאתה מסתכל עליי

מתגרדת

ועל השאר תשמע בקרוב

מעו"ד שלי

ושתיכנס לך תולעת בתחת שלך

לי

* * *

דניה עמיחי מיכלין

מאחורי יורם קניוק

לאחר מותו של יורם קניוק, לפני כשבועיים, נכתב עליו גל של מאמרים כתבות, נקרולוגים,  סקירות ארוכות ואיזכורים קצרים.

כתבו עליו בלי סוף; שהסנדק שלו היה ח"נ ביאליק, שהגננת שלו היתה חיה ברנר ורופא הילדים שלו היה שאול טשרניחובסקי. כתבו על הוריו, כתבו על שהותו בפלמ"ח, על השתתפותו במלחמת השחרור, על פציעתו, על פגישתו עם ניצולי שואה. כתבו שלמד לצייר, שנסע לפריס, לאמריקה, שהיה מלח, שנפגש עם שחקנים וזמרים ידועי שם וכתבו על ספריו המפורסמים "אדם בן כלב", "היהודי האחרון", "תש"ח" ואחרים. כתבו שאהב את הארץ, ששנא את הארץ, שהיה דחוי, שלעת זיקנה היתה לו עדנה, כתבו בלי סוף.

דבר אחד שכחו לכתוב, או שהזכירו בדרך אגב, או, גם זה יכול להיות, חשבו שזה לא חשוב – אשתו מירנדה.

קניוק עצמו הזכיר אותה בספרו "על החיים ועל המוות", שכתב לאחר שאושפז בבית החולים עקב ניתוח להסרת גידול סרטני ולאחר מכן שקע בתרדמת למספר שבועות ושכב בבית החולים כמה חודשים, מתנדנד בין חיים למוות.

הרופאים אמרו לו לאחר מכן שמירנדה אשתו, היא שהצילה את חייו: "גם הרופאים אומרים היום שמירנדה היא שהצילה אותי, ורציתי לשאול אותה, מדוע הצלת אותי, אישה יפה? אבל מירנדה לא התעסקה ואינה מתעסקת בשאלה המטאפיזית אם היא מאמינה באלוהים שלה. האמונה שלה היא אמונה דתית במובן עמוק. היא לא הלכה לשום מקום ולא אכלה אלא רק מה שדחפו לפיה. היא לא חשבה אם אחיה או אמות, היא ראתה אותי מחובר למכונת הנשמה ולצינורות ולעירויים, והיתה מוכרחה לעצור בי ללכת. האגדות בבית החולים מספרות שעיניה היו יפות ואדומות. אמרו שדמעותיה דמו להילה צבעונית, שהיתה דקה וענוגה, אמרו שהתעקשה, אמרו שלא בכתה בקול, שלא ראו מלאך כמותה. אמרו שלא ראו כאדונית הזאת כשפחה על הים. אני מכיר את הבכי השקט שלה. אחרי ארבעים ושש שנים איתי הייתה יכולה לדעת שלכתי מן העולם אינו אבדה כה גדולה." ("על החיים ועל המוות", ידיעות ספרים 2007, עמ' 57).  ועוד כתב שם, שהיא ישבה לידו וסיפרה לו  סיפורים, בלי הפסקה, למרות שלא שמע ושרה לו בלי סוף את שני השירים היחידים שידעה.

"...ואני רוצה לומר למירנדה כמה אני אוהב אותה. כמה אסיר תודה אני לה. כמה אני מצטער על הרעות שהמטתי עליה. שעות יושבה, ועצומות עצומות עיני אהובתי, ואני חמור גרם, בן בליעל, בן נעוות המרדות ולא מגיע לי נועם כמותה, היא נראית כאילו היא יושבת פה מאז ומתמיד..." (שם, עמ' 70).

את מירנדה פגשתי בביתם, כשראיינתי את קניוק עם צאת ספרו הנ"ל. היא קיבלה אותי במאור פנים, הכניסה אותי לסלון הבית והציעה לי משהו לשתות, ולאחר שסירבתי בנימוס, יצאה מן החדר. משנתארכה השיחה, נכנסה חרש ושוב הציעה לי שתייה בקולה הרך והשקט. נדמה היה לי שהיא מהלכת על בהונות, אולי כדי לא להפריע לבעלה, אולי מתוך הרגל שלא להפריע למוזה או לשכינה, או למה שהיא חשבה שאופף אותו בעת הכתיבה. בלי ספק יש לה חלק לא קטן ביצירתו.

הרופאים אמרו שהיא דומה למלאך, זו היתה גם הרגשתי בעת שראיתיה מרחפת חרש סביב בעלה. אומרים שמאחורי כל איש גדול עומדת אישה גדולה, אני חושבת שמאחורי יורם קניוק עמדה אישה שהיא מלאך.

* * *

אהוד בן עזר

חזרה להיכל

זו היתה לנו פעם ראשונה להאזין לקונצרט בהיכל התרבות המחודש ע"ש צ'רלס ברונפמן, שהיה בעבר ע"ש פרדריק מאן, והבשורה הטובה, בינתיים, היא שלא הצליחו להרוס אותו, ובקווים כלליים הוא נראה כמעט כמו בעבר, אם כי קצת אינטימי יותר. מה עוד שהתזמורת הפילהרמונית היא בעלת איכות ועוצמה כאלה – שדומה כי אפילו באורווה (שכך נראית מקרוב הבמה הבלתי-גמורה, והפתוחה כלפי מעלה, של ההיכל)  –היא תצליח להפיק צלילים מדהימים.

הפעם ישבנו לא במקומנו הרגיל אלא בשורה 2 באמצע, שזה כמעט בתוך התזמורת או כמאמר הגששים – לשמוע את "חוליו אגלסיאס מהתחת." המנצח היה סמיון ביצ'קוב, והכנר הסולן ג'ושוע בל, שניגן בחלק הראשון את הקונצרט ברה-מג'ור לכינור ולתזמורת אופ' 35 של צ'ייקובסקי. הנגינה של בל היא איתנה מאוד, בטוחה, מלאה כוח ומושקעת מאוד, הוא גם הזיע הרבה וניגב מדי פעם את פניו הנוצצים. הקהל התפעל וממש יצא מכליו. בתמורה הוא נתן עם התזמורת הדרן בשם מלודיה של צ'ייקובסקי. אנחנו, במיעוט מזהיר, לא יצאנו מכלינו למרות שהיינו כמטחווי קשת מכינורו. תחילה האשמנו את האקוסטיקה של האולם המחודש, שהיה בה משהו יבש שכאילו בולע את הצלילים הענוגים, ושונה מהניקיון הצלילי של המלאכים שאיפיין ברגעי השיא את היכל התרבות ע"ש מאן, כאשר האולם כולו עצר נשימתו עם כל צליל חדש, צלול ונקי. אחר-כך עלה בדעתנו שאולי גם הנגינה של בל יש בה בכל זאת, למרות כל ההתלהבות הצעירה שלו – גם משהו יובשני, כוחני, לא לירי, לא אישי מדי.

דעה זו התחזקה בחלקו השני של הקונצרט, שהיה נפלא, ונוגנה בו רק הסימפוניה מס' 9 בדו-מג'ור, הגדולה, ד' 944, של שוברט, שאותה שוברט לא זכה לשמוע בימי חייו. זוהי יצירה ענקית, סוחפת, והתזמורת ממש התעלתה על עצמה והחזירה אותנו לימים הטובים של ההיכל כשהיה ע"ש מאן. אף שהבמה, במבט מקרוב למעלה, נראית בלתי גמורה עדיין, וקשה לדעת כיצד תהיה האקוסטיקה לאחר שכל העבודות תסתיימנה – הרי שהתזמורת היא כל כך חזקה, מיומנת, ומנגנת להפליא – שלא היה אפשר להאשים במאום את האקוסטיקה החדשה. גם אם היו פגמים – התזמורת התגברה עליהם כמו בפרסות סוסים דוהרים.

בקיצור, שמחנו להתאכזב לטובה בכך שההיכל עדיין קיים, ליחו לא נס, הוא נודף ריח עץ טרי, ויש לקוות שלא יבייש את גילגולו הראשון כ"מאן אודיטוריום".

* * *

יוסי גולדנברג

הפולמוס על "ירושלים של זהב":

תשובה לאורי הייטנר בעקבות גילויים חדשים

במאמרו "ההמנון השני" שהתפרסם גם בחדשות בן עזר 647 כותב אורי הייטנר:

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן..

זה אינו ניסוח של עוז אלא של נעמי שמר. במאמר הלא חתום "כיכר השוק כבר לא ריקה" שראה אור בכתב העת "האומה" בשנת 2004 (גיליון 157, עמ' 83 עד 86) לאחר מותה של שמר מופיעים הדברים הבאים (עמ' 85–86):

הנה דברים שצוטטו מפיה של נעמי שמר בהקלטת וידאו שהוקרנה מעל גבי המסך הגדול, בערב "שירת רבים" שנערך במוצ"ש, 31.7.2004. בפארק הירקון בתל-אביב.  בדבריה אלה ישנה התשובה לכל מגדפיה בנושא השיר "ירושלים של זהב", וכך אמרה:

"...יש טיעון כאילו הבית האמצעי של "ירושלים של זהב" הוא לא הומאני כי הוא לא מתחשב בערבים מהצד השני של הקו. את הטיעון הזה ביטא עמוס עוז לראשונה ב'דבר', יום אחרי מלחמת ששת הימים, והוא אמר: 'מה זאת אומרת יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה? זה מלא ערבים, זה מלא מים! ששון ושמחה!... מה זה 'אין יורד לים המלח', בעיני ראיתי ערביות יורדות כל הזמן.' עכשיו, היות ואני יצור מאוד אינטואיטיווי, וזה לא מהשכל אלא מהבטן, אז לקח לי כמה שנים לנסח את תשובתי – לעצמי קודם. אבל לא לקח לי שנים להבין שזה מעורר בי זעם נוראי הטיעון הזה. זה כאילו בן-אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא לפסיכיאטר שלו, עמוס עוז, אז הפסיכיאטר אומר לו: אל תדאג! היא לא לבד במיטה. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי."

מחבר המאמר ב"האומה" לא ידע כנראה את מקור דבריה של שמר. ככל הנראה, מקור הקטע שהוקרן בפארק הירקון הוא בתוכנית הטלוויזיה "בורות המים" משנת 1981, שבה הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (ושבשבילה כתבה נעמי שמר את השיר "אל בורות המים").

כיום עיתון "דבר" משנת 1967 סרוק וניתן לחיפוש באתר "עיתונות יהודית היסטורית". חיפשתי אפוא את מאמרו של עוז "יום אחרי מלחמת ששת הימים". וכאן נכונה הפתעה. הדברים אודות "ירושלים של זהב" לא הופיעו במאמר של עוז אלא בתגובה שהתפלמסה איתו דווקא! עוז כתב זמן קצר אחרי המלחמה, ב-22.8.1967, את המאמר "שר הביטחון ומרחה המחייה"". מאמר זה מתנגד לסיפוח השטחים ולהתיישבות יהודית בגדה המערבית, ולגישתו אין לסגת ללא הסדר שלום יציב או מבוסס. חודש, שנה או דור יהיה עלינו לשבת ככובשים במחוזות אשר ליבנו יוצא אליהם בשל המטען ההיסטורי. ובלבד שנזכור: ככובשים...  לא כגואלים ולא כמשחררים. רק בדימדומים של מיתוס אפשר לדבר על שחרורה של אדמה 'הנאנקת תחת עול זרים'."

עוז אינו מתייחס ל"ירושלים של זהב" כלל.

הביטוי "דמדומים של מיתוס" מופיע בכותרת מאמר התגובה "ל'דמדומים של מיתוס' יש משמעות" מיום 14.9.1967, מאת רנן אריאל (חשוד בעיניי כשם עט).  והוא כותב על מנת להצדיק את סיפוח השטחים:

"למה נרחיק לכת? הנה, למשל, 'ירושלים של זהב', עוד לפני ששת הימים, כשאיש לא העלה עדיין על דעתו מה יתרחש, עורר השיר הזה סערת-נפש. אנשים התייפחו לשמעו! ומה נאמר בו? דברים שמבחינה אובייקטיבית היו חסרי כל שחר. 'העיר אשר בדד יושבת...' 'יבשו בורות המים...' 'כיכר השוק ריקה...' 'אין פוקד את הר הבית...' 'אין יורד לים המלח...' – גיבוב של שטויות! העיר היתה מיושבת, כיכר השוק הומה מאדם, בהר הבית תנועה ערה, ובדרך לים המלח נבנתה אוטוסטרדה ומכוניות רבות נסעו בדרך יריחו. אך ההרגשה הסובייקטיבית היתה חזקה פי כמה מהאמת האובייקטיבית, והיא היתה לאמת בפני עצמה, לאמת שעוררה רגשות עזים ובכוחה היה לעורר למעשים."

אינני יודע מתי התייחס עוז עצמו ל"ירושלים של זהב" לראשונה, אך הייטנר מצטט את דבריו של עוז מיום 20.8.2004, לאחר מותה של שמר:

 "מי שיגיע לכיכר פיקאדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים וייתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי היתה כותבת נעמי שמר שהיא "כיכר ריקה?"

בעיני הייטנר, "ההשוואה לכיכר פיקאדילי היא דמגוגיה זולה," גם משום ש"כיכר פיקאדילי אינה בארץ ישראל." והרי בדבריה בסרט "בורות המים" אמרה שמר "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה." הייטנר מעריך שעוז היה מעריך כי שמר "לא היתה אומרת על כיכר פיקאדילי שהיא ריקה," אך מהתמלול המלא של דברי שמר כפי שמופיע ב"האומה", מתברר שאמרה "בשבילי, נתחיל אולי בגדול – עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת. נורא מצטערת... וארץ-ישראל שהיא ריקה מיהודים – בשבילי, היא שוממת וריקה."

טענתו של רנן אריאל על "ירושלים של זהב" שימשה באופן אירוני אך אולי לא מפתיע את מתנגדיו. מתברר שטענה אחת עשויה לשרת כיוונים שונים ואף מנוגדים.

* * *

יהודה מירסקי

כבר הרב עמיטל כתב על מיזוגם של חיילים דתיים ביחידות מעורבות

למר בן-עזר שלום

רציתי להוסיף הערה קטנה למאמרו של דוד מלמד על המחלקות הדתיות בתש"ח. הרב גורן לא היה הדמות הרבנית-צבאית שהסתייג מיחידות דתיות. עוד בימי מלחמת הקוממיות עצמה, הרב יהודה עמיטל ז"ל, לימים ראש ישיבת הר עציון ומייסדה של תנועת מימד, כתב מאמר ארוך ומעמיק על ניסיונו שלו ושל חבריו הדתיים בהגנה, וניסה להתוות דרך למיזוגם של חיילים דתיים ביחידות מעורבות, על בסיס ערכי לכתחילה. המאמר פורסם שוב בספרו 'המעלות ממעמקים' ועל התהודה שזכה בה אפשר לקרוא בספרו של אלישיב רייכנר על הרב.

בתודה והערכה,

יהודה מירסקי

* * *

אלי מייזליש

נעמן כהן, בוא נסגור עניין

האמת? יש לי עניין לסגור איתך עניין באותו עניין ששמו אלטלנה ולסיים את הסיפור בנימה אופטימית.

אתחיל בכך שבאמת ובתמים דילגתי על המשפט שכתבת כאשר אתה ובת לווייתך עשיתם את כל הדרך מהצפון לראיון עם בגין [שלא התקיים] ותיכננת לשאול, ואני בתמימות היה נדמה לי שכבר שאלת – ולא היא, ומשום כך פטר אותך בתשובה המבישה; "תבואו פעם אחרת."

האמת? לו הייתי במקומך הייתי מושך לו בשרוול: "סליחה? אתה חושב אדוני כי כל כך קל להגיע מהקיבוץ לירושלים? מהי אותה אגדה המתהלכת בארץ על אודותיך כאיש נימוסים? רק תשמע את השאלה ורק אחריה תוכל להחליט מתי אנחנו נופיע שוב בלשכתך, אדוני!...."

 ואז הייתי תוקע לו במהלך נסיגתו את השאלה, כי באותה תקופה שהייתי בגילך כבר משכתי בשרוולים של אנשים וביתר שאת גם את קולי השמעתי [וגם עכשיו]. לרענן לקוראים את המעשה אביא שנית את הקטע:

בגין קיבל את פנינו בחביבות: "הו," אמר, "באתם כל הדרך מהקיבוץ, מהעמק?"

הוצאתי מיד מהכיס את השאלה החשובה שרציתי לשאול, שחזרתי וניסחתי אותה על הכתב מראש: "מדוע בפרשת אלטלנה לא קיבלת את מרות הממשלה החוקית, שר הביטחון והרמטכ"ל? והאם כעת כשאתה משמש כשר בממשלה היית רואה מקרה דומה כלגיטימי?"

לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה, אמר לנו בגין: "אני מצטער, אני צריך כרגע ללכת לארוחת צהריים. תבואו פעם אחרת..."

יצאנו מאוכזבים.

שמע. מעולם לא הייתי מרואי פניו של בגין, למרות שבבחירות תמיד כבית"רי מנעוריי הצבעתי חרות או ליכוד. אבל ערכתי ביוגרפיות על אודותיו ומעולם לא השתגעתי עליו, גם לא בימי אלטלנה. אבל! ההתנהלות וההתנהגות של אנשי ה"הגנה" לשעבר, שהפכו בין לילה לצה"ל, היתה מחפירה, כאילו ירשו את הבריטים בשרונה ומסיירים במשוריינים שלהם וראו את אצ"ל [שעדיין לא התפרק סופית] – כאוייב. כך היה בתקרית בית דגון, כשהגיעה שיירת האצ"ל מסרפנד למחסום ומגג המשטרה ללא התראה פתחו באש מקלעי "ברן" והשאירו על משאית אחת שני הרוגים [ויקטור בן משה וצבי רייפר] ו-11 פצועים – והמשאית פרצה את המחסום וטסה ל'הדסה' בבלפור ת"א כשדם ניגר כל העת מרצפת המשאית בכניסה למיון. זה רצח, נעמן כהן, ולא קרב ולא בטיח, ולא הריגת עריקים [כטענת אל"מ מאיר פעיל] שברחו משדה הקרב, כי אותה עת היתה ההפוגה ה-1 בתוקף ואף מצרי לא ירה כדור אחד בדרום, וכמעט כל צה"ל היה בחופשה או באימונים בנשק החדש שהגיע מצ'כיה, אבל מחציתו היה בשירות פעיל עם זחלמ"ים חדישים ליד כפר ויתקין וליד חוף נתניה ובחוף תל-אביב על הטיילת ובבית האדום שמשם ירו על ה'אלטלנה' שלא סיכנה יתוש או זבוב. זה היה רצח. ואל תנסה לעוות עובדות. כי מישהו אחר במקום ב"ג היה בוודאי נוהג אחרת אתה או אני למשל. לירות? ככה?

לעומת זאת, שלושת חיילי צה"ל שנהרגו מאש האצ"ל נהרגו בגלל ליקוי שכלי של [2] מפקדים זוטרים בשטח ולא בשל פקודה של הפיקוד העליון [בגין או איתן לבני ועמיחי פאגלין שנתן הוראה מפורשת לפלוגה שלו להשאיר את הצ'כים בנשקייה בצריפין], ואילו הריגת אנשי האצ"ל היתה פקודה בלתי חוקית בעליל מהמטכ"ל לפי הוראה מב"ג עצמו כרצח לשמו, שנתן הוראה לירות ולחסל באיבו כל ניסיון הגעה לחוף של אלטלנה על אנשיה ויהי מה, אז אם צריך גם תותח אז תותח. והתותח אכן ירה. 

יכולים אנשי ברית חיילי האצ"ל להקים 20 אנדרטאות ככל שיחפצו בכל טיילת בארץ, ויכתבו על טבלת שיש מה שירצו. אבל! על המצבה הסטנדרטית הממלכתית והצה"לית בבית העלמין הצבאי בנחלת-יצחק, חקוק באבן: "נפל בעת מילוי תפקידו ב-21 ליוני 1948" [ואימו של צבי רייפר מקבלת קצבה חודשית כמו חלל צה"ל]. ככה: נפל ולא נרצח או נהרג. לא אלטלנה ולא בטיח. נפל. כמו למות על הגנת המולדת, כך קבע צה"ל וכך זה יהיה לעולמים.

ינוחו בשלום על משכבם כל אלה וכל אלה, בין שנפלו מידי מ"ג 34 מגג הבית האדום בטיילת או מ"ברן" מגג המשטרה בבית-דגן, וכך השלושה שנפלו מאש אנשי אצ"ל. לכולם יש מצבה ממלכתית אחידה; "נפל בעת מילוי תפקידו".

בעוד שנה או חמש, כאשר כל קשישי האצ"ל ימצאו מקום מנוחה בבתי עלמין, איש לא יאמר קדיש. סיפור שהיה ויכול היה להסתיים אחרת. לא נורא. ככה וגם ככה, יש לנו כיום אתגרים אחרים לענות עליהם, ובתקווה כי כולנו למדנו משגיאות עבר נדע להתגבר על כל מכשול או אוייב עם מענה מסוג אחר מכפי שהיה אז.

היסטוריה ידידי, תלוי איך היא נכתבת. יכולתי להערים טונות של ערמות עצים מעל המדורה שתבער לנצח, ויכול אני להמתין שהאש תדעך. בחרתי להתבונן עם מבט של היסטוריון במדורה שבערה מאז אותה אש שאחזה באלטלנה על החוף, ולא ממבט של קנאי המחפש נקמה. עובדות חביבי הן עובדות ולא כדאי לעוותן כי פשוט זה לא הולך. הקורא התמים בספרי היסטוריה אינו כה תמים והוא תמיד מחפש את הזיק שיבעיר אותו. כאן בחרתי לכבות את הזיק האחרון תוך כדי הסתכלות אחורה שמלמדת עד כמה אנשים טועים בשל אישיותם המוגבלת ולא בשל עיוות המציאות, בגין וב"ג אותה שעה ודווקא אותה שעה בדיוק, היו מוגבלים שכלית בשל אינפורמציה מעוותת שבוחשי קדירה בחשו עבורם ולא בשל מנהיגותם המושלמת. לא. שניהם היו מוגבלים אז וטעו. זה בגלל כוחו הברוטלי כשתותח באמתחתו וזה בשל בכיינותו  הנוירוטית "יהודים!" – וההוכחה היא כי לאורך תוחלת חייהם הראו לנו אח"כ אותם נופי התנהגות שחוזרים זה בבריחה שלו הרחק הרחק לשדה בוקר בבדידות המזהרת שלו בצריף, וזה למעון המסוגר שלו "איני יכול יותר..". מה זה אתה לא יכול יותר? מה זה?  

אז בא נסגור עניין.

* * *

רות ירדני כץ

מזל טוב, אדוני הנשיא

עברנו כמה נשיאים יותר מרשימים, פחות מרשימים. אלה שהביאו לנו כבוד ושניים שביישו אותנו. 

עזר ויצמן בגלל שקיבל כספים ולא דיווח עליהם, ולהבדיל, הנשיא-האנס שיושב בכלא.

הדור שלי מכיר את שמעון פרס מאז שהיינו ילדים. ליווינו אותו בכל הקריירה שלו, שלב אחר שלב לטוב ולרע. שמעון פרס הלך איתנו ואנחנו איתו והיו פעמים שהתאכזבנו ממנו והיו פעמים ששיבחנו אותו. אין מה לדבר, אדם יחיד ומיוחד שעשה רק למען המדינה – איש חזון ותמיד עם הפנים אל העתיד. מאז שהוא נשיא המדינה הוא הפך את התפקיד לתפקיד משמעותי, עם תוכן, איש שרואה רחוק. חגיגת יום ההולדת ה-90 שנעשתה לכבודו היתה מרגשת. מרגשת מאוד. זה לא מובן מאליו ששורה מרשימה של מפורסמים באו במיוחד להיות איתו, לברך אותו, לחבק אותו. זה לא מיקרי שההערכה כלפיו חובקת עולם וזה לא מיקרי שהוא עטוף באהבה. מגיע לו, הוא זכה בה בגלל עשייתו, בגלל שהמחר מעניין אותו, בגלל שהוא האדם היחידי שיש לו חזון. 

צר לי לקרוא ולשמוע את רעי-הלב שמתנפלים עליו. אריאנה מלמד נסחפה: "קיטש ונצנצים, מילים מנותקות, אוליגרכים ודוגמניות ושידורים כמו בצפון קוריאה. יום ההולדת שהפך לחגיגת פולחן אישיות זחוחה." 

ומורן שריר מהארץ קובע: "חגיגות ה-90 לפרס: ערב של ראווה, חנופה וביוגרפיה אחת משופצת."

לביל קלינטון אין סיבה להתחנף לשמעון פרס כשאמר שפרס הוא איינשטיין החברתי של העולם. וגם לטוני בלייר אין סיבה להתחנף. הוא אמר שלהם, האנגלים, יש את המלכה ולנו יש את פרס.

ידידתו של פרס, ברברה סטרייסנד, הצליחה להקים את כל הקהל שנוכח במקום ורבים הזילו דמעה כששרה את "אבינו מלכנו", אין לה סיבה להתחנף, כולם מתחנפים אליה.

זה היה ערב לא רק של הנשיא שלנו, זו היתה הפגנה נהדרת לכבודה של מדינת ישראל.

הלוואי שהיו לנו עוד כמה אנשי חזון כמו פרס. 

אדוני הנשיא, מגיע לך ליהנות כל רגע מהאהבה המורעפת עליך ושכל שנה יערכו לך יום-הולדת כי גם לנו מגיע לחייך פעם בשנה ולהוזיל דמעה מרוב התרגשות.

אהוד: לא מקובלת עליי כפיות התודה שלך כלפי עזר ויצמן. הוא לא בייש אותנו. אנחנו ביישנו אותו.

* * *

דרור אֵידָר

נשיאים ואדמו"רים - ורוח אין

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (19.6.2013) תחת הכותרת 'על חגיגות הנשיא והתקשורת'

1

אני מחפש את סימה קדמון. איזה טור זועם על הוצאות העתק לחגיגות הנשיא. ביקורת כלשהי על מפגן החנופה המביך. ציוץ. משהו? אולי תצלום אוויר של בית הנשיא, המרכז האקדמי, חשבונית ההוצאות. לחינם אני מחפש. העיתון שפעם היתה לו מדינה והיום יש לו שמעון פרס, שומר את ביקורתו רק לאלה שהוא חפץ ברעתם. הנה מקרה הבוחן שמלמד על התנהלותו הבזויה של "ידיעות". לא מנהל תקין מעניין אותו, אלא פגיעה במי שיש לו חשבון איתו והגנה על החוסים בצלו, גם אם עבריינים מורשעים. ולא רק "ידיעות". זוכרים בכמה כותרות נשטפנו באשר למיטה המעופפת, כמה חצאי אמתות ותוכחות צבועות? תודה לאל שיש לנו נשיא המלמד אותנו פרק בהלכות פרופורציה תקשורתית. 

2

כמו בכל חצר חסידית, כמה טוענים בשמאל לכתר האדמו"ר. על אדמו"רותו של פרס, קרא תיגר האדמו"ר החריף והבקי, נסיך היגון, יוסי שריד. אני צדיק ממנו, זועק שריד בכל הזדמנות.  אני צריך לעמוד בראש החצר ולקבל קוויטאלך מהחסידים. מזה שנים שהאיש מפרנס את דימויו הציבורי ה"נקי" באמצעות הטלת רפש באחרים, לאמור ראו כיצד הם מתנהגים, אבל אני, ובכן אני. לכו אחורה ובדקו: התבנית קבועה. ברבות מביקורותיו הארסיות, הוא משלב את עצמו כאנטגוניסט נצחי: פירוט מעשיו הרעים של מושא הביקורת, הגחכתו, התנשאות עליו, ואז שריד פונה לעצמו ומדווח שממש במקרה דומה הוא נהג אחרת. סדר הדברים יכול להשתנות. ניו ז'ורנליזם. חכמינו כינו זאת "מתכבד בקלון חברו" – המקושש כבוד לעצמו באמצעות הצבעה על קלון אחרים.

בשישי שעבר המתיק שריד עם קוראיו סוד מעברו: בשבתו כשר החינוך בשנות אוסלו החשוכות, גילה שצ'רלס ברונפמן תרם רק 10 מיליון שקלים לקרן הנושאת את שמו, לעומת 170 מיליון שהמדינה השלימה מתקציבה. אכן, לא יפה. הוא הזמין את ברונפמן ונזף בו בנימוס. ברונפמן נעלב ושלח את רה"מ אהוד ברק שנזף בשריד. זה התגונן באומרו שרק עשה חובתו כשר חינוך. עד כאן הסיפור.

נמצאנו למדים שלא כפרס, שריד יודע לעמוד מול גבירים ולא חומד תרומות אישיות. ואני שואל, הכצעקתה? הסיפור הרי מלמד ששריד כיסה על הרעה שכן למעט הנזיפה, דבר לא השתנה.  מדוע לא סיפר על כך אז? יפה טוען העיתונאי יואב יצחק שגם הקשר בין ברונפמן כתורם לבין אהוד ברק – ששריד טוען שלא ידע עליו – היה ידוע כבר אז. ומה באשר לתרומות למפלגת מרץ בזמן ששריד עמד בראשה? מזה לא נמנע הצדיק.

3

ולנשיא אחר. נאומו של ביל קלינטון, הזכיר את נאומי פרס. לכאורה, קול ההיגיון. דוברים מהעולם ומהשמאל הישראלי מדברים תמיד בשם ההיגיון. להבדיל, גם חכמינו: "שניים אוחזין בטלית – זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי – יחלוקו.". השקר הגדול, שבעקבו אנחנו מסובכים, לא מעט בזכות חזון אוסלו, הוא שזה תיאור המצב ביחס לסכסוך בינינו לשכנינו. בכל שבוע, חכם אחר ממועצת חכמי השלום מתאר כך את המצב. המהדרין מוסיפים שהאשם מוטל על ישראל. לוּ עשתה מחווה נוספת, כי אז היו שכנינו מתרצים.

אבל זה לא המצב. ביולי 2000 הציע אהוד ברק לערפאת הצעות חסרות תקדים. ערפאת סירב. קלינטון היה עֵד. ב-2008 הציע אהוד אולמרט למחמוד עבאס הצעות מופקרות ומרחיקות לכת עוד יותר; עבאס לא ענה. ב-2010 הקפיאה ממשלת נתניהו את הבנייה ביהודה ושומרון לעשרה חודשים. עבאס וחבורתו לא נענו.

האמת היא שמעולם לא היה פה סכסוך "רציונלי" על טריטוריות. המאבק הוא קיומי. או אנחנו או הם. הוזי השלום מסרבים לראות את המצב לאשורו. מדוע ישנו דעתם, אם הם מתקבלים בעולם בכבוד מלכים?

בחסות אוסלו, התרוקן השלום ממשמעותו המקורית והפך לתעשייה שסוחריה מתכבדים בקלונם של אלה שאינם מוכנים לסכן את גורל ישראל.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות

* חבֵרִי יהודה הראל נוהג לומר, שההבדל בין הלווייה למסיבת יובל, הוא שבמסיבת היובל יש טמבל אחד שמאמין להספדים. מה נאמר על מי שכבר שנה שלמה נמצא בטריפ של חגיגות ה-90 להיווסדו? והוא, כך נראה, באמת ובתמים מאמין לתועפות החנופה הנערפת על ראשו. אילו פתח מפעם לפעם פרקי אבות, אולי היה קורא שכל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו; אולי הוא היה מבין עד כמה זה פאתטי.

פולחן אישיות כזה לא היה מעולם בישראל, ואין דבר כל כך רחוק מן הישראליות ממנו. שדה חרוש בדמות דיוקנו של פרס וטיסה "מקרית" של פרס "המופתע" מעל השדה, שמחלצת ממנו הגיג אופייני כמו "בצעירותי חרשתי בשדות והיום השדות חורשים אותי" או משהו כזה: דיוקן ענק של פרס עשוי מכוסות קפה או מכפיות סוכר, שנכנס לספר השיאים של גינס. זה כל כך דביק וכל כך דוחה. כזה קיטש!

* ולצד סלידתי מסממני פולחן האישיות הנ"ל, את ועידת הנשיא אני רואה דווקא בחיוב. זו ועידה המתקיימת כבר שנים אחדות ומזמנת לישראל מדינאים, מדענים, אמנים ואנשי תרבות ורוח מכל רחבי העולם. אזרחי ישראל מוזמנים ללא תשלום. הוועידה זוכה לחשיפה בינלאומית רבה וחשובה ומהווה תרומה משמעותית להסברה הישראלית, החשובה כל כך.

מן הראוי שהמסורת הזאת תימשך גם בכהונת הנשיאים הבאים, אולם אין ספק שמעמדו הבינלאומי הייחודי של פרס הוא גורם מרכזי בהצלחתה.

ודווקא משום כך, כל כך סר טעם פולחן האישיות המלווה את הוועידה, וחגיגת היומולדת הביזארית שהעמידה אותה בצל. עם השידורים החיים בכל ערוצי השידור, כמו בגרועה שבקוריאות. כזה קיטש!

* מה שאני אוהב אצל פרס זה את האירוניה העצמית שלו. איך הוא נבוך, איך הוא מסמיק, באיזה חיוך מבוייש הוא מקבל מחמאה. התגלמות האנדרסטייטמנט.

ולכן הוא חגג את יום ההולדת שלו בכזו צנעה, בטוב טעם. איש של פרופורציות.

 ... וכשהוא דיבר על כך שאהבת אמת היא אהבה נטולת אהבה עצמית או משהו כזה, אלפי פוליגרפים ברחבי הארץ התאבדו.

* ועדת השרים לענייני שרים וטקסים החליטה להפוך את ימי ההולדת של פרס לימי שבתון.

* מערכה א' – המסית והמדיח עובדיה יוסף יוצא במתקפה שלוחת רסן נגד הרב דוד סתיו.

מערכה ב' – ח"כים של ש"ס, שלוחיו המוסתים של עובדיה, תוקפים את הרב סתיו בחתונה.

מה תזמן לנו, חלילה, מערכה ג'?

* מה הגורם למתקפת השנאה וההסתה של עובדיה נגד הרב דוד סתיו? הרב סתיו מסמל שינוי ברבנות הראשית, ניקוי אורוות, מאבק בשחיתות שדבקה בה. השחיתות הזאת, מבית מדרשו של עובדיה יוסף, היא פרי שליטתה של ש"ס, שהפכה את הרבנות למסחטת ג'ובים לאנ"ש ולנפוטיזם של בני משפחתו של עובדיה יוסף ובני משפחותיהם של בכירי ש"ס.

* הרב עובדיה ומיסטר יוסף. ייתכן שהרב עובדיה גדול בהלכה, אבל מיסטר יוסף הוא עסקן מרושע, מסית ומדיח. ולגבי גדולתו בהלכה, אין לי אלא לצטט את הדברים שהוא עצמו אמר על הרב דוד סתיו: "אומרים שהוא נִבְחן, מה זה שווה? דואג האדומי היה חכם גדול בתורה בזמנו של שאול המלך, ואז אמרו רבותינו שאין לו חלק לעולם הבא".

* בחירתו של הרב דוד סתיו לרב הראשי לישראל מוצדקת בראש ובראשונה כיוון שהוא האיש המתאים לתפקיד. אולם היום, זוהי גם אמירה – התייצבות למען הציונות, הדמוקרטיה, אחדות ישראל וטוהר המידות, אל מול האפילה שאותה מייצג עובדיה יוסף.

* ביקרתי לאחרונה במכללה החרדית בירושלים, ונפגשתי – יחד עם קבוצה שאני מרכז, עם המייסדת והמנהלת עדינה בר שלום; אשת חיִל – מקסימה, חכמה, רהוטה, פתוחה מאוד לישראליות, אידיאליסטית ואשת מעשה. וגם בתו של עובדיה יוסף.

התפעלתי מהמכללה ומהשינוי שהיא מחוללת בקרב חלק (קטן מדי – אבל כל שינוי הוא לטובה) מן הציבור החרדי. עדינה סיפרה לנו על הקשיים הנערמים בפני מפעל חייה; הן מצד גורמים חרדיים המתנגדים עקרונית להשכלה ופוחדים ממנה והן מצד המל"ג והמוסדות האקדמיים שמקשים ואינם נוטים לשתף פעולה עם דרישות חרדיות כמו הפרדה מגדרית והימנעות ממינוי נשים כמרצות בפני גברים.

אני רחוק מלאהוד את ההפרדה המגדרית ועוד יותר את האיסור על נשים, אבל על החברה הישראלית להחליט מה היא רוצה. השתלבות החרדים בחברה הישראלית היא צורך חברתי וכלכלי ראשון במעלה. היא מחייבת שינוי מהותי במצב הקיים, ופריצת מעגל הקסמים של לא משרתים בצבא – לא עובדים – לא לומדים לימודי ליבה – לא רוכשים השכלה.

יכול להיות שהשינוי יבוא דרך גיוס (לצה"ל או לשירות לאומי) ויכול להיות שהוא יבוא דווקא באמצעות ההשכלה. אולם יש להתגמש וללכת לקראת החרדים הרוצים להשכיל וללמוד. לא להיות אולטרה אורתודוכסים של ההלכה האקדמית, אלא להתגמש, כדי לקדם מטרה חשובה יותר למען החברה הישראלית.

* ביום שבו נבחר רוחאני לנשיאות איראן, דווח על 4,000 לוחמי משמרות המהפיכה האיראניים היוצאים לסוריה, להילחם לצדם של אסד וחיזבאללה. משמרות המהפיכה הנם הכוח החזק והמשמעותי ביותר באיראן, חזק לאין ערוך מהצבא. כוח זה כפוף ישירות לחמינאי. אין לנשיא כל השפעה עליו.

לתשומת לבם של המשלים את עצמם שהיה מהפך באיראן.

* מה משותף לדני דנון וציפי לבני, נפתלי בנט ועמיר פרץ, יעלון ולפיד, נתניהו ושלי יחימוביץ' ואפילו ג'ון קרי? כולם יודעים שכל סיפור המו"מ עם הפלשתינאים הוא פיקציה, מאחר והפלשתינאים אינם מוכנים להשלים עם קיומה של ישראל ואין להם כל עניין להגיע להסדר קבע עימה. אז על מה הרעש? על מה המהומה? הרעש הוא על המהומה והמהומה היא על לא מאומה. הוצאת אוויר חם ותו לא. כל אחד מקבל את מחיאות הכפיים שלו מהציבור שלו.

* ומה ההבדל בין כל הנ"ל לזהבה גלאון? שהיא באמת מאמינה ברצונם של הפלשתינאים בשלום.

* דבריו של נפתלי בנט על הרסיס בישבן, אינם ראויים. ראשית, אין זה סגנון פרלמנטרי, ומן הראוי ששר יקפיד יותר על לשונו. שנית, שעה שראש הממשלה מנהל מערכה מדינית לפתיחת מו"מ ללא תנאים מוקדמים עם הפלשתינאים, מול האצבע המופנית כלפי ישראל כאילו היא ה"סרבנית" ולא הפלשתינאים, אמירה כזאת מפיו של שר בכיר, מזיקה לאינטרס המדיני של ישראל.

אולם כדאי לזכור מה בנט אמר ומה הוא לא אמר. בנט אמר שהתהליך המדיני הוא רסיס בישבן. מיד דבריו סולפו, סילוף מרושע, כאילו הוא אמר שהערבים הם רסיס בישבן. ולמחרת, כבר האשימו אותו בתקשורת שדבריו גרמו למעשה הנבלה שנעשה באבו גוש. ואם הסילוף הזה אינו הסתה – הסתה מהי?

* אם אנטישמים באיזו בירה באירופה ינסו להצית בית כנסת ויכתבו על קירותיו "מוות ליהודים" – האם לא נראה בכך מעשה טרור? אם צעירים פלשתינאים יחדרו ליישוב יהודי, ינקבו צמיגי עשרות מכוניות ויכתבו כתובות "יהודים החוצה" – האם לא נגדיר את המעשה כטרור? דומני שהתשובה ברורה. מצד שני, ניתן להבין את הרצון להבדיל בין מעשה זה, לבין פיגועים רצחניים. ולכן, השאלה האם ההגדרה המשפטית תהיה "טרור" או לא, פחות חשובה. מה שחשוב, הוא שיינתנו לכוחות הביטחון וגורמי אכיפת החוק כלים להילחם בתופעה המסוכנת והחמורה הזו, כיוון שבכלים הקיימים, הכישלון עד כה הוא מחפיר.

* במלחמת השחרור, תושבי אבו גוש סייעו לצה"ל. הם אזרחים נאמנים. אבל מה זה מעניין את גזעני תג טרור?

(למען הסר ספק, אין בדבריי אלה כדי להקל ראש, חלילה, במעשים דומים במקומות אחרים, אלא כדי להדגיש את אופיים הגזעני-כהניסטי של הביריונים).

* חוששני שמשפט זדורוב יגמר כך, שבשל ספק ספיקא אודות איזה מימצא, הרוצח יצא לחופשי, כאשר הכול, כולל השופטים שיזכו אותו, יידעו שהוא אשם.

* אני זוכר (במעורפל) מחזה ישן של חנוך לוין, אולי "סלומון גריפ" אך איני בטוח בכך, שהיתה בו אישה, כמדומני עוזרת או משרתת, שהגיעה ארוזה בעטיפת מתנה. היום ראיתי פרסומת באינטרנט של "אריאל", חברה המוכרת אבקות כביסה, אליה מצורף סקר שבין המשתתפים בו תוגרל עוזר/ת בית מתנה לשנה. לא יאומן! מציאות חנוך לוינית בישראל, 2013.

* היכונו לאירועי השנה ה-91 להיווסדו של פרס.

* * *

עוז אלמוג

מצ'עמם במצדה

אם הייתם שואלים את 800,000 התיירים הישראלים והזרים, שמבקרים במצדה בכל שנה, מה משך אותם למקום הזה, רובם היו משיבים: "האתר ההיסטורי."

אבל עמוק בליבם הם יודעים שחורבות מן העבר זה מצ'עמם ושצעידה ארוכה בין שרידי קירות, תחת שמש קופחת, לא משפרת בהרבה את הידע על העבר, אולי להיפך. תמיד נחמד להיות באתר שבו התרחש אירוע חשוב, אבל מדוע להקדיש לזה כל כך הרבה שעות, בעיקר בעידן הדיגיטלי, שבו קל להנגיש מידע ויזואלי?

הישראלים עשו מהמצדה מיתוס יפה, אבל לא בטוח שהשהות בין ההריסות ממחישה טוב יותר את הדרמה ההיסטורית ושווה את השקעת המשאבים הציבוריים. למען האמת, סדרת הטלוויזיה "מצדה", בכיכובו של פיטר או'טול הנפלא (1981), עושה את המלאכה טוב יותר. לא בכדי מוצגים קטעים ממנה בכניסה לאתר.

עם כל הכבוד למלך הורדוס, לסיקריק אלעזר בן יאיר ולרב אלוף יגאל ידין, הנוף שעליו חולש התל המדברי הרבה יותר מושך, ייחודי ומרגש מכל רבע קיר משוחזר ואיזו אמבטיה רומאית מדומיינת.

לדעתי, רוב האנשים נוהרים לאתרי הארכיאולוגיה כי מדריכי התיירים אמרו להם שזה יפה וחשוב. ולמרות שרוב החפירות נראות פחות או יותר אותו דבר (אבנים, אבנים ועוד פעם אבנים), עדרי התיירים ממשיכים לשקר לעצמם. הם משלמים כרטיסים, מרפרפים על שלטי ההסברה, מצלמים תמונות שמנציחות בעיקר חיוכים ונפנופי ידיים, יוצאים מהאתר ושוכחים עד מהרה מי בנה או הרס, מה ולמה. לפעמים מתחשק לי להזיז הצידה איזה מדריך תיירים ולתמצת את הסיפור לחבורה שמסביבו: ההם (לא חשוב כרגע מי) באו, הרגו, נהרגו ואחר כך הגיעו הארכיאולוגים ואחריהם משרד התיירות.

אם היו שואלים אותי מה לעשות עם המצדה הייתי מציע כיוון אחר – רעיון שארכיאולוגים רבים היו יורים בי בגללו. הייתי מציע להקים מחדש את ארמון הורדוס. כמובן תוך נאמנות מוחלטת לארכיטקטורה ולחומרי הבניה העתיקים, שנאספו ונחצבו מסלעי המדבר (לא בסגנון דיסנילנד). ובתוך הארמון המשוחזר נעשה לנו משתה תיירי מודרני כמו שצריך: מופעים, חגיגות, ארוחות ותצפיות רומנטיות לנוף הירח. כך, גם נתקרב לעולמו של הורדוס ובני דורו, גם נייפה את הנוף, תוך שימור הסביבה הטבעית, וגם נעשה כבוד לאנשי העולם העתיק.

מה שנכון למצדה נכון לעוד אלפי אתרים ארכיאולוגיים ברחבי העולם. הרי הקסם האירופאי מושתת לא על חורבות, אלא על טירות, מבצרים, ארמונות וכנסיות עתיקים, שלמים ושוקקי חיים. ההיסטוריה חיה כשאתה מטייל באתר חי והיא מתה כשאתה מטייל באתר מת.

אהוד: ידידי המנוח הסופר דן צלקה היה אומר: "מה ההבדל התיירותי בין ישראל לארצות אירופה? ששם מביאים אותך לראות ארמון ואתה רואה ארמון, ממש, חדרים, אולמות, תמונות, רהיטים! – וכאן מביאים אותך לאיזה מרובע של אבנים ואומרים לך – דמיין שהיה כאן ארמון!"

* * *

הופעותיו של אמיר מילשטיין

[ראו צרופה]

חברים יקרים,

אני שמח לעדכן אתכם לגבי הופעותיי בארץ בקיץ עם הרכבים שונים:

רביעיית "בוסתן אברהם" תופיע ברחבי הארץ

 עם חומרים מקוריים ישנים וחדשים.

שלישיית טוקאן תשתף פעולה עם מתי כספי ואורחים נוספים

בתוכנית שכולה באווירה ברזילאית.

אנא העבירו את המידע הנ"ל לחבריכם.

מקווה לראותכם בקרוב,

אמיר מילשטיין

בוסתן אברהם:

28/6- בית הגפן, חיפה

29/6- ברלה, להבות חביבה

2/7- חוות עין זיתים

4/7- זאפה תל-אביב

5/7- זאפה הרצליה

6/7- זאפה ירושלים

טוקאן ומתי כספי:

26/7- בצהריים- זאפה תל-אביב

26/7 בערב-זאפה הרצליה

27/7- זאפה ירושלים

* * *

עמוס גלבוע

האליטות של ערביי ישראל אינן מכירות בכך שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי!

לפני כשבוע קרא ח"כ ג'מאל זחלקה לציבור הערבי להתנגד לשירות לאומי אזרחי, והזהיר את הצעירים והצעירות הערביים כי אם יתנדבו לשרות הלאומי הם יוחרמו חברתית ולא יקבלו הצעות שידוכין.  זמן קצר לפני כן הוא הגיש בכנסת (עם חנין זועבי ובאסל גטאס) הצעה לחוק-יסוד שיגדיר את המיעוט הערבי בישראל כמיעוט לאומי, יעניק לו זכויות בהתאם ויחייבו כמעט לאפס חובות.

בהתנגדות האליטות של ערביי ישראל לכל דבר שתורם לחוסנה של המדינה, או שיש בו משום סממן של הזדהות עימה – אין כל חדש. כמו כן אין כל חדש בהצעת חוק היסוד. כבר  ביולי 2003 הגישו ח"כים  עזמי בשארה וג'מאל זחלקה הצעת חוק דומה. הצעת החוק הנוכחית זהה מילה במילה להצעת החוק מ-2003, כולל בדברי ההסבר שלה. אכן, עולם כמנהגו נוהג אצל ג'מאל זחלקה. ובעניין זה של הצעת החוק  בכוונתי להתייחס לשתי נקודות  מרכזיות.

ראשית, ערביי ישראל הם אכן מיעוט לאומי בצורה הברורה ביותר. מה הן זכויותיו וחובותיו במדינה דמוקראטית? האמנה של האיחוד האירופאי מ-1995 (והפרשנות המוסמכת שלו לסעיפיה, ונציה, 1998),  עוסקת בסוגיה זאת, למרות שאינה מגדירה מהו מיעוט לאומי, ולמרות שאינה רואה צורך להכיר חוקית במיעוט לאומי. סעיפי האמנה נועדו להבטיח למיעוט את היכולת , ואת הכלים הדרושים לשם כך,  לקיים את לשונו, תרבותו וזהותו הנפרדת; היא אוסרת לכפות עליו להתבולל בתרבות הרוב, ודורשת  שיהיה זכאי לשוויון אזרחי מלא, ללא אפלייה. בו בזמן, מתן הזכויות לא פוגע כהוא זה בריבונות המדינה ובסמכויותיה ומחייב את המיעוט לכבד את כל סמלי המדינה וחוקיה, וכיוצא בזה.

מה שמעניין הוא שכאשר בוחנים את הזכויות של המיעוט על פי האמנה האירופית, ומשווים אותן לזכויות ערביי ישראל, מגלים שבשני נושאים מרכזיים זכויותיהם של ערביי ישראל  עדיפות: בישראל השפה הערבית היא שפה רשמית שנייה, וחברי כנסת ערביים יכולים, למשל, לדבר במליאה בשפה הערבית, בעוד שדבר כזה אינו נדרש באמנה האירופאית; בישראל  ישנה מערכת חינוך שכולה מתנהלת בשפה הערבית, כאשר האמנה האירופית אינה מחייבת דבר כזה. כל שהיא מבקשת הוא שלמיעוט תינתן אפשרות ללמד וללמוד את שפתו ותרבותו.

הבעיה במדינת ישראל אינה בחוקים, אלא בשילוב המעשי של ערביי ישראל  בכל מערכות החיים במדינה, וכאן אין שוויון, וכאן ישנה אפלייה גלויה וסמויה.  מדברים גבוהה על שוויון, ובפועל אין למעשה שוויון, מכיוון שבין השאר המדינה אינה כופה אותו על אף כל החוקים הקיימים.

ולנקודה השנייה. כאשר אומרים "מיעוט לאומי ערבי", הדעת הסבירה היא שיש מדינת לאום יהודית שבה הרוב משתייך ללאום היהודי. אבל, וזהו "אבל" תהומי, האליטות של ערביי ישראל אינן מקבלות זאת, הן אינן מכירות בכך שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי! – בשורה של מסמכי יסוד שפורסמו בסוף 2006 ותחילת 2007, האליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות של ערביי ישראל ביססו את אי ההכרה שלהן, הגדירו את מדינת ישראל כמדינה דו-לשונית ורב תרבותית, דרשו החזרת קרקעות מופקעות, זכות שיבה לפליטים לבתיהם, ועוד כמה דרישות. במילים אחרות, החזון הוא: מדינת לאום פלסטינית בתוך גבולות מדינת ישראל, שאינה זכאית לכשעצמה להיות מדינת הלאום של העם היהודי. 

צריך להבין שהסירוב העקשני של הרשות הפלסטינית להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כחלק מסיום הסכסוך, נובע בין השאר מהגישה הנ"ל של ערביי ישראל.  במילים אחרות, סיום הסכסוך האמיתי בינינו לבין הפלסטינים שבין הים והירדן יבוא רק כאשר  הם (או הנהגותיהם) יכירו בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 17.6.13.

* * *

יהודה דרורי

1. הגיע הזמן לברית צבאית עם ירדן

האביב הערבי על כל תהפוכותיו עדין לא היכה בירדן, אבל הוא בהחלט מאיים על הממלכה ההאשמית. ירדן "עומדת בתור" למהומות וזאת לאחר ייצוב בלגאן סוריה. וזה כמעט בטוח. האם על ישראל לשבת באפס מעשה ולהמתין לבאות?  

אף שניצחונם של אסד-חיזבאללה לא יהיה מושלם, קרוב לוודאי להניח כי רוב הכנופיות האיסלמיות-סוניות למיניהן ייהדפו לעבר מדינת ירדן – כי בעיראק ימתינו להן גדודי הוצאה להורג של משמרות המהפכה השיעיות מאיראן. יש לכנופיות אלו מה לעשות בירדן, הם ינסו להפוך את השלטון שם ולהעבירו לרוב הפלסטיני הקיצוני תוך שפיכות דמים גדולה – דרך המקובלת כבר על מדינות העולם כנוהל סטנדרטי מוסלמי...

השאלה היא: האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה להימצא שוב במצור של 5 מדינות עוינות וחמושות עד צוואר, המקיפות אותה ומאיימות עליה?

אינני מאמין שנוכל להישאר שאננים לשינוי מעין זה. גבול מצרים הוא מעורער, גבולנו עם עזה נפיץ כמו גבולנו עם לבנון. כל הסדר בסוריה יהיה רע עבורנו, ומה עוד שמאז חתימת הסכם ה"שלום" עם ירדן, השקט האמיתי הוא בגבולנו המזרחי. אנחנו מקיימים שיתופי פעולה בשטחים רבים עם הירדנים אבל רובם חסויים מטעמים מובנים למתרחש בעולם המוסלמי שמסביבנו.

צבא ירדן הינו צבא קטן וחזק, עם כוח של כ-12 חטיבות וכ-1,000 טנקים חדישים, וחיל אוויר המונה כ-100 מטוסי קרב מודרניים ומסוקים רבים. אסור בשום אופן שצבא זה ייפול ליד אל-קאידה ושותפיהם הפלסטיניים, לכן הגיע הזמן שמדינת ישראל, תמצא את הדרך להגיע להבנות מעשיות עם המלך הירדני על שיתוף פעולה צבאי בעת חירום, ואפילו ברית צבאית,  וזאת תמורת הסכם עתידי שירדן תקבל חזרה את השליטה ביהודה ובשומרון, כמו שהיה עד יוני 1967 ותוכרז כממלכה ההאשמית-הפלסטינית!

מהסכם כזה שני הצדדים יצאו נשכרים. המלך ההאשמי ידע לבטח שלצידו אחד הצבאות החזקים בעולם ולכן לא ניתן יהיה להפילו. ואנחנו נדע שבעתיד הלא רחוק יימצא פתרון סביר לבעיה הפלסטינית, פתרון שבו "השטחים הכבושים" יוחזרו למי שכבש אותם ב-1948 והמדינה הפלסטינית תוקם במקומה הנכון, וכך יושלם ה"חזון" של שתי מדינות לשני עמים.

2. 80 שנה לבי"ס כדורי

בימים אלו ממש חגג בי"ס כדורי 80 שנות קיומו. במשך 50 השנה הראשונות פעל כפנימייה תיכונית חקלאית ייחודית, בית-ספר ברמה לימודית גבוהה עם מסורת של כבוד והוויי מיוחד המוכר ונערץ בנוף הישראלי עד היום.  בוגרי כדורי מוכרים כ"מלח הארץ", מצאו ומוצאים אותם תמיד בשורות הראשונות של הביטחון, הכלכלה, והחקלאות. בוגרי המוסד התנדבו תמיד לצאת בראש המגינים והלוחמים – והדבר מתבטא בקורבנות הרבים של הבוגרים שנפלו במלחמות ישראל – 113(!)

שנים ראשונות

כרבע מבוגרי כדורי עד קום המדינה, נפלו לפני ובמהלך מלחמת העצמאות. בתולדות הציונות המתחדשת – כדורי נחשבת כ"ערש הפלמ'ח" – מרבית בוגרי ביה"ס התגייסו לפלמ"ח והיוו את שורת המפקדים הראשונה, כולל מפקדיו האגדיים: יגאל אלון ז"ל, יצחק רבין ז"ל, ארנן עזריהו ז"ל, בן-עמי פחטר ז"ל, 'סיקו' זוסמן ז"ל, משה נצר  ז"ל, עובד שדה ז"ל – ויבדל"א ישכה שדמי, ועוד רבים אחרים. כל אלה תמיד ציינו, בכל הזדמנות, ש"כדורי" היתה כור מחצבתם! שכדורי עיצבה אישיותם ופועלם למען העם והמדינה. נושא הדגל התרבותי של כדורי הוא המשורר והסופר, בוגר מחזור ה' – חיים גורי.

רב תרבותיות

גם כיום בי"ס כדורי הינו בי"ס תיכוני 6 שנתי, וייחודי מהיותו רב תרבותי. זהו כפר נוער אזורי גדול ותוסס לכל יישובי הסביבה עם מגמה חקלאית ומשק פעיל בצד 5 מגמות טכנולוגיות. מתוך 1650 התלמידים, 250 נמצאים בפנימייה ובה עולים חדשים, ילדים בסיכון, פליטים ונוער שוליים. לרבות יתומים מדארפור. חשוב מכול! – בכדורי לומדים בהרמוניה זה בצד זה תלמידים יהודים ותלמידים ערבים, דרוזים, נוצרים, צ'רקסים ובדואים – מסורת בה התחיל "כדורי" ראשון מכל בתי הספר בארץ עוד בשנת 1952. בי"ס כדורי הינו דוגמא מוצלחת לכך שרב-תרבותיות הינה משימה אפשרית, בייחוד עם הנהלה וצוות המסורים בכל ליבם למטרה זו.

עמותת הבוגרים

לפני 5 שנים הוקמה עמותת בוגרי בי"ס כדורי, שחרטה על דיגלה את שימור המורשת ומסורת הכבוד הכוללת: הגשמת הציונות, ההתנדבות, היושר האישי והרעות, שהיו כה אופייניים ל"כדורי" של אז – מורשת שראוי שתיזכר ותילמד. עד עתה הצטרפו כ-400 בוגרים לחברות פעילה בעמותה, ותוך שנתיים נהייתה לעמותת הבוגרים הגדולה ביותר בארץ, ביוזמה ובמימון של חברי-העמותה (ובסיוע היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון) –  הוקמה  אנדרטת זכוכית ייחודית, על רקע הר-תבור, לזכרם של  113 הבוגרים של המוסד שנפלו על הגנת המולדת. האנדרטה ניצבת בכיכר הזיכרון שבמרכזה פסל ברונזה של בתיה לישנסקי, לזכר הבנים, דמות 'העלם היוצא אלי קרב'.

שיקום הבניין ההיסטורי

בראשית שנת 2009 החליטה הנהלת עמותת הבוגרים לשפץ את הבניין ההיסטורי ולבנות בתוכו מרכז מבקרים שישמר את המורשת הכדוריסטית. סיר מייקל כדורי, נכד למשפחת הנדבנים מהונג-קונג , זו אשר תרמה להקמת המוסד, שביקר באותו זמן  בארץ, תרם לעמותה כ-1.8 מיליון שקל למטרה זו. כספים נוספים נתרמו ע"י המועצה הלאומית לשימור אתרי מורשת  (שהשתתפה גם בתכנון ובפיקוח), המשרד להגנת הסביבה וכ-350,000 שקלים התקבלו כתרומות מבוגרי כדורי. הבניין המרכזי שופץ פנים וחוץ, והוקם בו המרכז למורשת כדורי  שהתחיל לפעול בשנה זו ולקלוט קבוצות מבקרים, כולל אולם לתצוגה אורקולית, אולם להנצחת הנופלים ואולם מורשת (מוזיאון).

אתר שימור לאומי

היות מורשת כדורי חלק מערכי-היסוד של בניין המדינה, (ערכים הנוטים להישכח ולהיטשטש),  חשוב ביותר, שאתר בית-הספר כדורי המוכר כיום כ"ערש הפלמ"ח" – יישמר ויופעל למען הזיכרון הקולקטיבי הערכי בתולדות האומה. לפיכך בניין כדורי יוכרז בקרוב ע"י המדינה כאתר שימור לאומי!

בשבוע שעבר נאספו מאות רבות של בוגרים ואורחים לחגוג 80 שנה לכדורי, כאשר את ברכת הכנסת מביא חה"כ רובי ריבלין, וראש הממשלה נושא ברכותיו על מסכי הווידאו. חבל רק שנקודת ציון חשובה זו בהיסטוריה חינוכית וציונית זו, נזנחה ע"י התקשורת לסוגיה השונים.

* * *

מתי דוד

מדוע "הארץ" במשבר והציבור לא מתחבר?

המשבר של עיתון "הארץ" הוא גם כלכלי וגם בגלל מדיניות עריכה פוליטית, בסגנון של עיתון מפלגתי מונוליטי שמאלני של פעם. "הארץ" הפך בחלקו לביטאון של שמאל (בחלקו אנרכיסטי) אנטי ציוני, שמותאם אך ורק לקבוצה אלטיסטית מסוימת ומצומצמת מקרב אנשי רוח, אקדמיה ופולטיקה. צרכני תקשורת מעדיפים לקרוא עיתונים שיש בהם מגוון דעות, פלורליזם אמיתי, ואיזון המשקף את כל הקבוצות בחברה. כל הדברים האלה לא קיימים ב"הארץ".

חלק מעיתונאי "הארץ" (השמות ידועים) עובדים על פי נוסחה פרובוקטיבית מופקרת האומרת: פרסם כל מידע ללא הבחנה – על כל "הנאשמים" ו"הנדונים" שלך בממשלה ובצבא, על פי רצונך ודמיונך – כי זו שליחותך ואין דבר שיעמוד כנגדך.  אתה הוא הפוסק מיהו המשיח (הפוליטי והצבאי) ואת מי יש להדיח.  אתה הוא הרשות הפוסקת, מעל למחוקקת ולשופטת.  אתה העיתונאי, תמיד תזכה לגיבוי של רשויות החוק ושל הארץ גם אם תסתבך.

המשבר בגלל המצב הכלכלי

קיומו הכלכלי של העיתון מובטח עדיין רק בזכותם של שלושה מיליונרים, שהשקעותיהם בעיתון, הצילו אותו, בינתיים, מירידה בהכנסות מפירסום ומהמיספר הקטן של מנויים ביחס לשאר העיתונים היומיים.  שלושת המיליונרים הם: משפחת דומונט הגרמנית. האוליגרך היהודי ליאוניד נבזלין. כל אחד משני אלה השקיע 140 מיליון תמורת 20 אחוז של מניות "הארץ".  המיליונר השלישי הוא שלדון אדלסון, שהעיתון שהוא מממן, "ישראל היום", מודפס בדפוס "הארץ", תמורת הכנסה שנתית הנאמדת ב-100 מיליון שקל.

המצב הזה עשוי להשתנות ולגרום למשבר עמוק כמו ב"מעריב", באם "ישראל היום" יפסיק בקרוב להידפס בדפוס "הארץ".

משבר האמון כלפי "הארץ", בגלל שהפך למקור מידע עולמי

 אנטי ישראלי

"הארץ" הפך להיות המקור העיקרי בעולם למידע אנטי ישראלי, בעיקר באמצעות המהדורה האנגלית שלו. קבוצה מסוימת של עיתונאים וכותבים קבועים בעיתון, מציגים בכתיבתם את ישראל כמפלצת גזענית ופשיסטית. "תרומתו" של "הארץ" לדמוניזציה ולהסתה נגד מדינת ישראל תיזכר לדיראון עולם. העיתון ועורכיו איבדו כנראה את אמונם בצדקת הדרך של החזון הציוני והלאומי. חלק מעיתונאי "הארץ" פועל על פי שתי סיסמאות מובילות: 

"בעד הנגד". נגד כל הממסדים הממלכתיים, הציוניים, הלאומיים והפטריוטים. 

"תביעה לנסיגה – ישראל תמיד אשמה!"  כל ממשלות ישראל אשמות תמיד בהיעדר השלום.

הארץ זקוק לריפוי תודעתי

לטעות זה אנושי גם בדרג הפוליטי המנהיגותי, וגם בדרג התקשורתי העיתונאי. ואולם לטעות, לא להודות, ולהמשיך להטעות ולהשלות זה הרסני וקטלני.  קיימות שלש שיטות ריפוי ברפואה, בכלכלה, בפוליטיקה וגם בתקשורת: ריפוי מונע. ריפוי בעיסוק,  ריפוי בהלם. "הארץ" התנתק מהקונצנזוס הלאומי ולכן איבד את האמון הציבורי. "הארץ" זקוק לריפוי תודעתי ולשינוי במדיניות העריכה – לפני שקיעה.

* * *

ללב יש היגיון משלו

ספרה של מלכה נתנזון "ללב יש היגיון משלו" מוקדש לסיפורו של בעלה, מפקד טנק, שעבר הלם קרב במלחמת ההתשה של 1969. הסיפור נמסר מנקודת התצפית של הרעייה.

הספר מעלה את הסבל האישי של הנפגע, ואת המשפחה הגרעינית שנפגעת גם היא. סבלה של האישה מוכפל בשל הדי הרקע של היותה בית לניצולי שואה. אחיה ואחיותיה נרצחו בגטו, והוריה לא הצליחו להצילם.

הספר אותנטי, מעניין, מרתק וקריא. הסגנון של המחברת עשיר וציורי, והעובדה שהספר אינו כתוב בצורה כרונולוגית – רק מעצימה את החוויה.

 בשפה פיוטית מתמודדת המחברת עם מוגבלות כוחן של המלים לתאר את שביליהם הנפתלים של קרעי הנפש. היא סוחפת את הקורא אל תוך עולם קשה שמעגליו נעים בין אהבה חובקת ואמיצת לב ובין קשר נואש הכרוך בתחושות אין אונים. מלכה נתנזון מצליחה להעמיד ספר שבמרכזו עלילה לירית-תיעודית מרתקת.

 פרופ' אביבה דורון

זהו רומאן חזק, אוטוביוגראפי, שמספר על המחיר האנושי של מלחמה שאינה חדלה שנים רבות לאחר שהסתיימה. רומאן שניכר ביפי השפה, בגמישותה, בליריות שלה, בחתירה לתהומות הנפש ובשילוב המאבק והחרדה הקיומית של היחיד עם סיפור החרדה הקיומית הישראלית.

אהוד בן עזר

[דבר המפרסם]

* * *

משה גרנות

האי

הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ג

שבוע שלם הריתי את עניין הכדורגל. החברים היו אפתיים יותר משיכולתי להעלות על הדעת. כולם אמרו לי פחות או יותר אותו הדבר: אם אדאג לכדור ולמגרש, ואם יעלו כמה חברה לשחק, אז... הייתי די מיואש. תליתי הרבה תקוות בספורט. אני זוכר איך בימים הטובים הייתי משחק כדורסל במגרש של בית הספר שבשכונה, אחר כך מתקלח, וחש איך האופטימיות מחלחלת לתוך הנשמה. לא ייתכן שההרגשה הטובה ההיא תיעלם באי הזה, ואם עושים לנו כאן משהו שאנחנו לא בדיוק יודעים מה, אנחנו צריכים לחתור בכל הכוח אל הטבע הכי בסיסי שלנו. בשום מקום לא כתוב שאסור לנו לשחק כדורגל. על כל הצגים בחצר ובסדנאות חוזרים אינספור פעמים על תקנות האי – אין שם מילה בעניין הזה.

את פאניה לא ראיתי לפחות שבוע. אני לא התגעגעתי אליה במיוחד, אבל רציתי שתראה כמה ממושמע אני. היא בוודאי תקבל דו"חות, אבל אין כמו מראה עיניים ומשמע אוזניים. ברור שלא שאלתי את גיה, אסור לפנות אל המדריכות. חובה לענות אך ורק על הפניות שלהן אליך. זה כן כתוב ובאותיות גדולות. גיה לא נידבה לנו אינפורמציה. בכלל אינפורמציה איננה הצד החזק של האי – אסור שתהיה לנו שום גישה לכלי התקשורת. כל ספר, עיתון, רשמקול, רדיו, מיני טלוויזיה, טלפון סלולרי שאתה מביא איתך לאי – הכול מוחרם. המידע העיקרי שמגיע אליך הוא ממסך הטלוויזיה הגדול שבחדר הסדנה ומהאוזניות שאתה מחובר אליהן מרבית היום.

הבנתי שאם אני רוצה שיהיה משחק, אני צריך לדאוג לכול. ליד המקלחות היה זרוק מזה מספר שבועות מזרן ספוג ישן ומרופט. ביקשתי מאהוד ללכת צמוד אליי להסתיר אותי כשאתן לו סימן. וכשחזרנו מהמקלחות, אני התכופפתי, ובהינף סכין גילוח, חתכתי חתיכה מהגומי הספוגי, והסתרתי אותה מתחת למגבת. לא הייתה שום מדריכה בסביבה, ונראה לי כי שלב אלף של המבצע עבר בהצלחה.

כל היום היה הראש שלי עסוק במבצע כדורגל, ולא הייתי מרוכז במה שאני שומע ובמה שאני אומר. כולנו יודעים כמעט הכול בעל-פה. מעט מאוד מידע חדש מגיע מהאוזניות. הכוונה היא שהמסרים יחלחלו למוח עד שייהפכו לחלק ממאגר המחשבה של השפוט לתיקון. מידע חדש מגיע במידות זעירות. זאת הסיבה שאין כאן בחינות. המדריכות בטוחות שהכול נקלט. בכל זאת גיה הסתכלה עליי בעין עקומה. הפנים שלי הביעו, כנראה חוסר עניין בולט מדי, ואת זה אסור לפרסונל של האי לסבול.

בערב, אחרי המקלחת, לא חיכיתי שהמזגן יופעל – הוצאתי מיד את הספוג, ודחסתי אותו לתוך תיק בד, שבתוכו נהגתי לאחסן לבנים מלוכלכים. התוצאה לא השביעה רצון. זה דמה לכל דבר, רק לא לכדור. הוצאתי מחט וחוט והתחלתי לתפור בפינות בצורה מעוגלת. זה היה כבר יותר סביר, אך עדיין רחוק מהדבר האמיתי. כשהמזגן החל לטרטר, הייתי כבר כולי רטוב מזיעה. אהוד ראה את המצוקה שלי, התיישב לידי ודחף פנימה את הקצוות, ואני תפרתי.

"זה מתחיל לקבל צורה, אה?"

"אתה באמת מאמין שהחבר'ה ישחקו?"

"אנחנו מוכרחים, אהוד, מוכרחים."

"למה?"

"אתה עוד חדש, האישיות שלך עוד לא מחוקה לגמרי, כמו לכולנו פה. אתה עוד צריך לזכור למה. משחק נותן טעם לחיים. אנחנו כאן ללא משחקים כבר חודשים. מטפטפים לנו בראש מסרים מדכאים, ואנחנו סופגים וסופגים, ולאט לאט שוכחים שיש מפלט. אין מפלט יותר מוצלח ממשחק. זה יאוורר אותנו, רגעים של נחת, של שחרור. ברגע שהמחשבה הזאת התעוררה אצלי, אני הייתי מאושר. זה סימן שאני עוד..."

"בתקווה שזה יעבור בשלום."

"תגיד לי למה לא. אין כאן שום הפרת משמעת, זה לא במקום שום חובה שיש לנו כאן..."

"אתה לימדת אותי שההיגיון איננו מפתח נאות למנעול המחשבה של הפרסונל באי."

"יהיה בסדר, אני לוקח את האחריות על עצמי."

למחרת, אחרי הסדנה לא הלכתי למקלחת. הוצאתי את הכדור מתחת למיטה שלי ויצאתי לחצר הקטנה שמאחורי הביתן שלנו, כשאני מכדרר בכדור הספוג המכוסה בבד. איש לא הצטרף אליי. אני המשכתי עוד מיספר דקות, חזרתי לחדר והלכתי להתקלח. כשחזרתי המזגן כבר היה מופעל.

"מחר," פנה אליי אהוד, "מחר אני אצטרף אליך. היום הייתי שפוך מדי."

למחרת באמת הצטרף אליי אהוד, ואחריו הצטרפו עוד שלושה עיתונאים צעירים. היינו חמישה, וקשה היה לחלק לקבוצות. בזבזנו זמן על ארגון וקצת מריבות. אחר כך באמת שיחקנו מעט. לא ידעתי, כמובן, מה השעה, אבל שיערתי שאם לא נפסיק מיד, כשנגיע למקלחות כבר לא יהיו מים. כשלקחתי את הכדור נשמעה קריאת אכזבה מפיהם של הצעירים – ניצחון ראשון שלי!

במקלחת לא הסתבנתי כי פחדתי שאשאר מסובן. הצעתי גם לאהוד לעשות כמוני. אהוד שומע בקולי בכול. הוא רואה בי מנטור. זה מדגדג לי קצת את האגו – סוף סוף, הוא שר.

כשיצאנו מהמקלחת הקבילה את פנינו פאניה, אותה לא ראיתי אולי עשרה ימים. חשתי שאהוד מבקש לברך אותה לשלום, כמו שמקובל בעולם השפוי. אני נעצתי את ציפורניי בזרועו, והוא הבין. עברנו בשתיקה על ידה, והמשכנו הלאה לכיוון הביתן. כעבור מספר צעדים שמעתי את קולה:

"מנחם ברק, תיגש לבניין המנהלה. אתה יכול קודם להניח את כלי הרחצה בביתן."

מה קרה לאישה הקשה הזאת שעושה לי הנחות? "אתה יכול להניח את כלי הרחצה בביתן." איזו אדיבות! יש איזו הנחיה חדשה ממועצת המהפכה? רצתי לביתן והנחתי את כלי הרחצה על המיטה. אהוד רץ אחריי:

"זה בטח הכדורגל. תגיד שזאת היתה ההצעה של כולנו."

"אהוד, כאן אין טעם לשקר, ואתה יודע מה? אני גם לא פוחד מכלום."

אהוד טפח לי על השכם וחיבק אותי. הוא באמת דאג לי, וזה עשה לי טוב. רצתי אל חדר המנהלה. המצלמה שעל המשקוף סרקה אותי ופתחה את הדלת. פאניה חיכתה במבואה ורמזה לי באצבע להתקדם לחדרה. משני צדי הכורסה שלה עמדו שני זקיפים שלא הכרתי בעמידת נוח. אלות ההלם היו מונחות על השולחן. פאניה הסתובבה בחדר הלוך ושוב, מביטה אליי מדי פעם במבט חודר. צר היה לי שפאניה לא היתה בימים שהתנהגתי למופת, והנה, דווקא כשפרויקט הכדורגל מתחיל לקרום עור וגידים, היא מופיעה לקלקל את השמחה, ובוודאי כדי להעניש אותי.

"שמת לב, מני, שלא הייתי כאן?"

"כן, המדריכה הראשית."

"סיכמנו שתקרא לי פאניה."

"כן, פאניה."

"איפה, לדעתך, הייתי?"

"אין לי מושג."

"גם לא השערה, מני, הרי אתה בחור ממולח. אני זוכרת את הכתבות שלך ברשת בי"ת."

"אני משער שהיית בארץ, בוודאי בחופשה."

"יפה, מני, דוז פואה! ומה לדעתך, עשיתי בחופשה?"

"אין לי..."

"אתה שוב מיתמם?"

"אני יודע מה אני הייתי עושה, אילו ניתנה לי חופשה."

"מה היית עושה?"

"אמת לאמיתה? הייתי מנסה לברוח מהארץ."

"אבל למה, מני? המהפכה מצליחה, ואחרי כמה שנים נחזור לחיות כמו קודם, רק עם הווי חיים יותר צודק."

"אם את מאמינה בזה, שיערב לך. אני לא זוכר מהפכה בהיסטוריה שהחליטה שהתפקיד שלה הסתיים."

"טוב, מני, זה סתם הזיות. איש לא יאפשר לך לצאת מהארץ אחרי שנשפטת, אז תחשוב על משהו אחר."

"האמת? אם לא חירות, אז לפחות סקס."

"אני אוהבת את הכנות שלך, מני. אתה יכול לחזור לביתן. המזגן כבר מופעל."

סיפרתי את הכול לאהוד, וניסינו לנתח את החווייה המשונה שעברתי. אהוד חשב שזה סימן לא טוב. המדריכה הראשית לא תקרא לשָפוט לתיקון סתם כדי לדעת מה הוא חושב על ההיעדרות שלה מהאי.

"אבל אהוד, זו כבר פעם שנייה שהיא עומדת על כך שאני אקרא לה פאניה. אני לא יודע מה זה אומר."

"זה טריק ישן, אתה יודע, השוטר הטוב והשוטר הרע."

"העיקר שלא אמרה דבר על הכדורגל. מחר נעביר לכל הביתן את הבשורה שאין התנגדות מצד הפרסונל למשחק שלנו."

המשכנו לדבר בלחש גם אחרי כיבוי האורות. ידעתי שאני משחק באש, אבל הפגישה הזאת עם פאניה נתנה לי דחיפה לכיוון ההפקרות. אהוד סיפר לי על עוד חוק דרקוני שנחקק בהליך המהיר של האפליה המתקנת, כלומר, קול כפול לכל ח"כית – "חוק היאור". זהו חוק המאפשר לאישה להפיל את העובר ללא אישור ועדה, אם מסתבר באולטרה סאונד שהעובר הוא זכר, והוא צאצא של עבריין. הבעתי את ההזדעזעות שלי מהחוק הדרקוני הזה. אהוד אמר שדווקא יש בזה הגיון – קודם כול, יהיו פחות טפילים ועריצים הממררים את חייהן של הנשים, ופחות סוטים שיש לשלוח אותם לבתי סוהר ולמחנות לתיקון המידות. חוץ מזה, במקומות שונים בעולם, כמו בסין ובהודו מפילות הנשים את העוברים הנקבות, ולכן צריך לאזן."

"אבל, אהוד, בסין מפילות הנשים את הבנות, כי שם אסור להביא לעולם שני ילדים, והם חושבים שבן עשוי להביא להם יותר תועלת לכשיגדל מבת, ואילו בהודו הנשים מפילות את הבנות, כי יש מנהג מחורבן שבנות מביאות נדוניה גדולה, ולמי שאין, אין סיכוי להתחתן, וטוב מזה המוות, לכן הן ממיתות את העוברים."

"מה אמרת לי בזה?"

"אמרתי שזו לא הנחייה של המדינה להפיל את הבנות – זו יוזמה של הנשים עצמן."

"כן, אבל נשות המהפכה יגידו לך, שהנשים ההן הגיעו למסקנות הקשות האלו בגלל ההווי הגברי המעדיף את הזכר על פני הנקבה, וזה לא לגמרי מצוץ מן האצבע."

"ואיך אתה הצבעת על החוק הזה?"

"בעד..."

"אם כך, אהוד יקר, מגיע לך להיות מוגלה ומושפל."

"אתה לא יודע, מני, עד כמה ההסכמה הכללית לוחצת עליך. כבר שם, עדיין בארץ החופשית, אתה מונחה לחשוב... אתה פשוט לא אתה. פה ושם התמרדתי, וכשהתמרדתי מעל למותר, שלחו אליי את משמר הכנסת. אילו ידענו לאן כל זה מוביל, היינו צריכים להפסיק עם זה מההתחלה."

"עם מה?"

"עם כל הוויתורים האלה למקופחים, למקופחות. ברגע שאתה חובש כובע של מקופח, החברה לא מפסיקה לכרכר סביבך, ואתה יכול לעשות כל נבלה שבעולם, כל עוד אתה מצליח לשכנע שאתה מקופח. אתה יכול להיות גזען, ולטעון שאחרים גזענים. אתה יכול להפלות בגסות, בגלוי, ולטעון שאתה מופלה. אתה יכול לפשוע ולטעון שהמשטרה נטפלת אליך משום שאתה שחור, אישה, השד יודע מה! תגיד לי, קראת את הספר של ריי ברדבורי 'פרנהייט 451'?"

"לא, אבל ראיתי את הסרט של פרנסואה טריפו."

"הסרט לא דומה בדיוק, למשל, בספר קלאריס נהרגת בתאונת דרכים, ואילו בסרט... אבל זה באמת לא חשוב. הספר לא משהו. כל ספר עתידני נדון לכישלון מבחינת יכולת הניבוי שלו. ב'עולם חדש אמיץ' וב-'1984' יש יומרה לחזות את העתיד המבהיל של הטכנולוגיה ושל המשטר העתידי הטוטליטרי, והנה, אפילו את המחשב האקסלי ואורוול לא ידעו לחזות. ברדבורי מתיימר לתאר עולם עתידי שבו תפקיד הכבאים הוא לשרוף ספרים, ואם יש צורך – גם את בעל הספרים, הוא יודע לספר על עולם בו תוך שניות נעלמת עיר מעל פני האדמה (לא וכמה גדולה – הוא ידע מה קרה להירושימה ונגסקי), אבל שוב, אין לו מושג שהמחשב ישנה את פני העולם, והכי מגוחך הוא שלא העלה בדעתו את תגלית הגלולה – הגיבורות שלו מפילות את הוולדות שלהן שתים עשרה פעם!"

"אז למה אתה מזכיר את 'פרנהייט 451'?"

"אה, כמעט שכחתי את העיקר. העיקר הוא שבסוף הספר יש מעין ראיון איתו, עם הסופר עצמו. בזמנו הוא נחשב לגאון, כמו האקסלי ואורוול, ואנשים רצו לדעת את דעתו, אז הוא מתאר איך מכניסים לאנתולוגיה של בית הספר ארבע מאות סיפורים של מיטב הסופרים, מקצרים, משפצים כדי להתאים לקו, והוא שואל: מה ההבדל בין זה לשריפת ספרים? אחר כך הוא סיפר איך שלח את המחזה שלו 'לווייתן 99', מחזה המבוסס על מיתולוגיית 'מובי דיק', לאחת האוניברסיטאות, ואז הסתבר שלמרות שהאופרה בפאריס החליטה להציג אותו –האוניברסיטה סירבה. הם אמרו שאינם מעיזים להעלות אותו כי אין בו נשים! וזה לא קרה בימינו, אלא בשנות השבעים של המאה הקודמת! הם אמרו שליגת הנשים בקמפוס תרד עליהם רצח אם מחלקת הדרמה אפילו תנסה להציע מחזה שאין אף גיבורה אחת. המסקנה של ברדבורי שם היא שהעולם ישתגע לגמרי אם נרשה למיעוטים להתערב בענייני אסתטיקה. אסור למיעוט להתערב בקצה הספר שלי. שם מסתיימות זכויותיו של המיעוט, ובוודאי של המשטר שמבקש למצוא חן בעיני אותו מיעוט. ברדבורי אומר שם, שאם המורמונים, למשל, אינם אוהבים את המחזה שלו – שיתכבדו ויכתבו מחזה משלהם, אך לא ייגעו במחזה של הזולת. החריגה היא נשמתה של השנינות, ואם החריגה איננה מותרת באמנות – מה שנשאר הוא עצמות יבשות. רק בגלל הראיון הזה יש טעם לקרוא את כל הספר המשמים שלו."

"המשל לא מתאים לנמשל."

"למה אתה אומר את זה?"

"כי הנשים אינן מיעוט. הן רוב, ובעקבות החוק שאתה חתום עליו, הן תהיינה רוב מוחלט."

"אתה טועה, מני, טועה בגדול! המהפכה מונהגת על ידי מיעוט קולני. אני מוכן לשלם בראש שלי אם רוב הנשים רוצות להיות טייסות, מנכ"ליות, נגריות, מכונאיות ומפנות זבל. רוב הנשים רוצות לגדל ילדים בשלווה, רצוי ברווחה, רוצות להתלבש יפה, רצוי גם מגרה, רוצות כתף תומכת של גבר, וכן, גם קצת סקס, והרבה בלה בלה עם פרחים ומתנות לפני, והרבה תודות אחרי."

"נגיד שאתה צודק, אהוד, איך זה שכל הנשים נוהות עכשיו אחרי המהפכה?"

"רואים שאתה לא פוליטיקאי. תיזכר באיזו התלהבות קיבלה כל האינטליגנציה את 'העולם החדש' של לנין וסטלין. גדולי היוצרים, הסופרים והפילוסופים בעולם, כמו פיקאסו, איגנציו סילונה, ז'אן פול סארטר וסימון דה-בובואר היו גרופים של הקומוניזם הסובייטי. העם דוכא בברית המועצות בצורה האכזרית ביותר, הגולאגים התמלאו באומללים, שרובם לא חזרו לראות את בני משפחתם, ולמרות שכל הזוועות היו ידועות – המונים צעדו ברחובות ושרו שירי הלל ל'שמש העמים'. כשמדובר בעולם הפוליטי, הכביכול אידיאולוגי, אין שום קשר בין הרצון למעשה. זה חוק ברזל שכל דמגוג מתחיל יודע. אתה מציג לאנשים עובדות שחלקן נכונות, ואתה יכול להלעיט אותם גם בשקרים גמורים. במקרה שלנו הראו לנשים שהגברים שולטים, שהתרבות היא גברית, שהנשים הוסטו מהמסילה המרכזית, שהחוקים היו מפלים נגד האישה – וכל זה אמת, ואז מתחילות המסקנות: הגברים הם מיותרים, הם רק מזיקים, מקימים מהומות, מחרחרי מלחמה – הכי טוב לחברה בלעדיהם, אך כיוון שאי אפשר להיפטר מהם, צריך להחזיק אותם קצר שלא יזיקו."

"עד כאן הכול אמת. איפה העובדות המסולפות?"

"שהגברים גם עשו כמה דברים חיוביים, כגון בניית כל הבתים שבהם גרות הנשים. בכל גורדי השחקים שבעולם לא שמו הנשים אפילו קורת בטון אחת. הגברים המציאו את המתמטיקה ואת הפילוסופיה והטכנולוגיה. אילו סמכנו על הגניוס הנשי, היינו נשארים עד היום במערות. יש זכרים בטבע שמכינים קן לנקבה, מביאים לה אוכל, והיא בועטת והורסת הכול, ואז הזכר מתחיל הכול מההתחלה."

"כן, אהוד, אבל אצל האדם באמת הזכרים ששים לקרב, הם אלה שהורסים. זה נכון שהם הבונים, אבל הם בהחלט אלה שהורסים."

"זה נכון בעיקרון, וזו הסיבה שמדי פעם נכנעתי למכבש המהפכה והצבעתי בעד חוקים פרוורטיים לחלוטין. אבל האמת היא שזה לא בדיוק עניין של מיגדר. אני חושב שזה שייך לעניין אחר – אצל מי מצוי הכוח. עובדה היא שכשהכוח בידי נשים, הן מסוגלות לעשות זוועות בדיוק כמו גברים. יש משהו פרימיטיבי באדם המדרבן אותו להתעלל במי שחלש ממנו, בחסרי אונים. אני, למשל, חושב שזה לא היה תענוג גדול לחיות בימיה של איזבלה הקאתולית, או בימי אליזבט הראשונה, שערפה ראשים, שסירסה חשודים במרד והוציאה להם את המעיים כשהם עוד חיים."

"כן, אהוד, אבל המלחמות הן באמת ביזיון של זכרים."

"גם זה לא כל כך מדויק. העולם מושתת על השמדת המתחרה. שום בעל חיים בעולם, מהחיידק ועד הלוויתן – איננו יכול להתקיים, אלא אם הוא משמיד מישהו ממחזור החיים. פרה לא תחיה אם לא תאכל כמה עשרות קילוגרמים של עשב ביום, אריה לא יחיה אם לא יאכל כמה קילוגרמים של בשר גנו בשבוע, יתושה לא תחיה אם לא תמצוץ לך את הדם. זה תבניתי. כיוון שהזכר הוא המין החזק אצל רוב בעלי החיים המפותחים, נופלות כל המלחמות עליו. זה לא אומר שעצם הנקביות היא רודפת שלום. אצל החרקים הנקבה, שהיא החזקה והגדולה, והיא אוכלת את הזכר אחרי ההזדווגות, או למצער, מנדה אותו מהקן."

"אולי תפסיקו שם לקשקש," לחש מישהו, "בגללכם ניענש כולנו. שקט שיהיה."

המשך יבוא

* * *

מקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שאלה גזענית: האם יש קשר בין מוצאו העיראקי של אספן האמנות הלונדוני המולטי-מיליונר חם-המזג צ'ארלס סאצ'י לבין הסצינה בה הוא לפת את צווארה של אשתו, שפית הטלוויזיה נייג'לה לוסון בת ה-53, בארוחה ביום הולדתו ה-70, במסעדה במייפייר שבלונדון – וניסה לחנוק אותה?

ואולי סאצ'י מושפע מתרבות הקללות וההתפרצויות חמומות-המוח המתבטאת אצל עיראקי אחר ממוצא יהודי – הרה"ג עובדיה יוסף?

אגב, מצד אימנו אנחנו צאצאי משפחות פולניות, ליכטנשטיין וליפסקי, ואפשר לספר עלינו כמה בדיחות שרוצים, וגם להשמיץ אותנו בנימה גזענית בוטה, כמו את העיראקים.

* אחת מסדרות הטלוויזיה האמריקאית המשעשעות ביותר שנוצרו אי פעם היא "סיינפלד" של לאורי דייוויד וג'רי סיינפלד, סידרה מבריקה וממש גאונית, שאנחנו מכורים לה לאחר שהשתחררנו מקסם הטלנובלות הלטינו-אמריקאיות, בעיקר אלה שכיכבה בהן גבריאלה ספניק.

הסידרה "סיינפלד" ניתנת בשידורים חוזרים, בדרך-כלל בימי ראשית השבוע לפני ואחרי חצות, בערוץ 22, עם הפרעות רבות של פרסומת וחדשות שזו ממש שערורייה.

והנה, אחת התוכניות האחרונות, שהיה אפשר להתפוצץ מצחוק בה – הוקדשה לגירוד! – וזאת ללא שום קשר לשירים הדביליים של חיימקה שפינוזה שלנו!

ולאחריה היתה תוכנית שבמרכזה כפות הרגליים המסריחות-תמיד של אבא של ג'ורג', והבעיות שהיו לו בשל כך בקוריאה, ששם נהוג לחלוץ נעליים בכניסה לבית. לא, חיימקה שפינוזה לא יכתוב על נושאים נחותים כאלה. הם מופיעים רק בסידרה המצליחה ביותר בטלוויזיה האמריקאית.

* חבֵר, שקֵר בשביל נגד-המדינה ותהיה דובר אמת בעיני החוגים החשובים הקובעים את האמת, גם בספרות.

* אנחנו מחזיקים בשיא! – על ספרנו "המחצבה" כתב לפני 50 שנה, ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", המבקר הגדול ד"ר ברוך קורצוייל, את הביקורת היחידה שהיא בת 2 מילים בלבד – "רפורטאג'ה לשעתה" – וזאת בתוך סקירתו לסיכום אותה שנה. וזה הרבה פחות אפילו ממה שבאותו עיתון כתב מבקר התיאטרון הנודע ד"ר חיים גמזו על ההצגה "סמי ימות בשש" מאת קן יוז, בבימויו של עידוא בן גריון כאשר יוסי בנאי מגלם את המהמר סמי, גיבור ההצגה  – "לדידי יכול היה למות בחמש!"

* "מו"לים נאלצים לבקש מהמחבר  להשתתף במימון הוצאת ספרו לאור – וזה משפיע על הבחירה, כי לעיתים יש ספר בעל ערך שלמחברו אין משאבים, ובמקום זה המו"ל מוציא ספר חשוב פחות, רק משום שהיה לשם כך מקור כספי. הוצאות ספרים רבות התמזגו או התחסלו. בשבוע הספר שהסתיים השבוע, היו ביריד בכיכר רבין בתל אביב 45 הוצאות לאור, לעומת 120 הוצאות לאור שהשתתפו ביריד בשנות ה-80." – מדברי רחלי אידלמן, מו"ל הוצאת שוקן ולשעבר יו"ר התאחדות המו"לים. "דה מרקר", "הארץ", 18.6.13.

ואתם מתפלאים וגם זועקים איך נמכרים 4 וגם 7 ספרים ב-100 שקל? – ובכן, הסופר לא קופח, הוא, במקרים רבים, שילם מכיסו או מקרנות ציבוריות את מרבית הוצאות ההפקה של הספר, ועכשיו הוא שמח על כל עותק שנמכר!

* את הקישור הבא מומלץ לשלוח גם לחבריכם בחו"ל:

http://www.youtube.com/embed/L98xA-vtRf0 

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,500 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל