גיליון מס' 850

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז בתמוז תשע"ג 24 ביוני 2013

עם צרופת צילום פארק קלור  ועליו סימון השטח היהודי – שהתערוכה ה"פלסטינית" במוזיאון גוטמן מתעלמת ממנו במכוון או מחוסר ידע מינימלי בנושא שאותו היא מתיימרת להציג.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: דָרוּש חִסּוּן דָּחוּף. // בעקבות הפואמה של יוסי גמזו: משה גרנות, איתמר פרת, אלישבע, מיכל סנונית, שישי מאיר, אלי ניסן. // שמואל גילר: עוד על שערוריית התערוכה הפרו-פלסטינית במוזיאון גוטמן. // תקוה וינשטוק: 150 שנה ל"הלבנון". // אוריאל בכרך: עדות אישית על הקמת יחידות דתיות במסגרת ה"הגנה". // מרדכי קידר: ההונאה הרוחאנית. [ציטוט]. // אורי נוי: המומחיות ההיסטורית של גנרל דגן. // מכתב אהבה לְלִי המתגרדת מאת המשורר חיימקה שפינוזה. // אריק כץ: "הזעזוע" מפעולות "תג מחיר". // איליה בר-זאב: ביום אביב כמעט שרבי. // פרק מתוך ספרה של מלכה נתנזון "ללב יש היגיון משלו". // ראובן שהם: המנון הנח"ל. // מנשה שאול: סיוט הסהר השיעי. [ציטוט]. // אלי ניסן: "הארץ" – גולֶה מזדקן בארצו שלו. // יהודה דרורי: הסיבוב האלים בסוריה מתחיל מחדש. // אשר תורן: ג'ון קרי – "כוסות רוח למת". // רות ירדני כץ: אלוהים אחרים. // אורי הייטנר: 1. ואל תתחכמו הרבה, לכ"א בתמוז יום השנה ה-79 לפטירת ביאליק. 2. שתי הערות אקטואליות לפרשת "בלק". 3. צרור הערות. // צהריים ל-4 בקבלייר ירושלים ב-547 שקל לפני הטיפ. // מ. שמואלי: למה פרס בנאומו לא הזכיר פרט ראשי? // יוסף דלומי: הלו שמעון, כאן אוסלו! // נעמן כהן: קרל שמיט – הגזענות של עיסאוי פריג' והצביעות של המשתפ"ים שלו ממרצ. // רחלי אברהם-איתן: שני שירים לאחותי. // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב. פרק ד. // ממקורות הש"י. // תוצאות הבחירות לאגודת הסופרים.

* * *

יוסי גמזו

דָרוּש חִסּוּן דָּחוּף

בַּיָּמִים הָאַחְרוֹנִים פָּרְחוּ שְמוּעוֹת חַסְרוֹת רִסּוּן

מֵאַחַר שֶמֵּאַשְדּוֹד עַד עַרְעָרָה נִגְלוּ, בֵּינֵינוּ,

נְגִיפֵי מַחֲלַת פּוֹלְיוֹ בְּבִיּוּב – וְהַחִסּוּן

נַעֲשָׂה פִּתְאֹם לְצֹרֶךְ-הַשָּעָה בְּצִבּוּרֵנוּ.

וֶהֱיוֹת שֶמַּחֲלָה זוֹ מִדַּבֶּקֶת לֹא עָלֵינוּ

וְגוֹרֶמֶת, כַּיָּדוּעַ, לְשִתּוּק שְרִירִים חָמוּר

בַּגַּפַּיִם וּבִשְאַר הָאֵיבָרִים שֶבְּגוּפֵנוּ

יֵש לִנְהֹג בְּכָל סִימְפְּטוֹם שֶלָּהּ בְּכֹבֶד-רֹאש גָּמוּר.

אֶלָּא מַאי? אִם רַק חָסְרוּ לָנוּ צָרוֹת – פָּרְצוּ לְפֶתַע

בּוֹ-זְמַנִּית עִם גִּלּוּיֵי נְגִיף הַפּוֹלְיוֹ הַנֶּחְזֶה

שְנֵי פְּגָעִים וָחֳלָאִים שֶיֵּש לִלְחֹם בָּהֶם בְּלִי רֶתַע

לֹא פָּחוֹת מִבְּשִתּוּק-הַיְּלָדִים הַמַּר הַזֶּה.

הָאֶחָד הוּא מִסְפָּרָם הָרָב וּמְנַקֵּר-הָעַיִן

שֶל רָאשֵי עִירִיּוֹת וְיֶתֶר רָשֻיּוֹת מְקוֹמִיּוֹת

הָעוֹמְדִים לְדִין עַל שֹחַד וּמְצַפְצְפִים עֲדַיִן

עַל הִלְכוֹת מִנְהָל תָּקִין וּמְטֹהָר מִשְּחִיתֻיּוֹת.

וְהַנֶּגַע הַשֵּנִי הוּא גִזְעָנוּת הָאִידְיוֹטִיזְם

שֶל גּוֹבֵי "תַּג הַמְּחִיר" שֶרִשְעוּתָם יָצְאָה לִפְגֹּש

אֶת שִׂיאָהּ שֶל הַבּוּרוּת שֶנִּתְחַבְּרָה לְוַנְדָּלִיזְם

בְּפָגְעָם בִּשְלַל בָּתִּים וּמְכוֹנִיּוֹת בְּאַבּוּ-גוֹש

בְּלִי לָדַעַת שֶהַכְּפָר הַזֶּה גִלָּה אַחְוָה וָאֹמֶץ

נְדִירִים בֵּין עַרְבִיֶּיהָ הָרַבִּים שֶל אֶרֶץ זֹאת

כְּשֶסִּפֵּק עֶזְרָה וָנֶשֶק תּוֹךְ סִכּוּן בָּרוּר לְקֹמֶץ

לוֹחֲמֵי מַחְתְּרוֹתֵינוּ וְסִיֵּעַ נוֹעָזוֹת

בְּמִלְחֶמֶת הַשִּחְרוּר לְחֶבֶר לוֹחֲמָיו שֶל צַהַ"ל

כְּנֶגְדָּם שֶל אַרְבָּעָה צִבְאוֹת פְּלִישָה שֶל בְּנֵי עֲרָב

וּבִמְקוֹם לְהִגָּרֵר אַחַר תַּעֲמוּלַת-הָרַעַל

הֵם שָמְעוּ לְמַצְפּוּנָם שֶלְּחַבֵּל בָּנוּ סֵרַב.

וְלָכֵן, כְּשֶיֵּש מֻמְחִים-לְחֹק אֶצְלֵנוּ הָעוֹסְקִים בָּהּ

בְּפִינְצֶטָה חַכְמוֹלוֹגִית בְּמַכַּת הַבִּרְיוֹנוּת

שֶל כְּנֻפְיַת "תַּג הַמְּחִיר" שֶעֲרָכֵינוּ מִתְרַסְּקִים בָּהּ

בְּסַפְּקָם בְּכָךְ עִדּוּד לְמַכְפִּישֵי הַצִּיּוֹנוּת –

כְּשֶבִּמְקוֹם לִקְרֹא לַנֶּגַע הַמֵּבִיש הַזֶּה בִּשְמוֹ-הוּא

כְּשֶהַשֵּם הוּא פְּעִילוּת טֵרוֹר בְּדֶרֶג מְסֻכָּן

מַפְעִילִים הֵם מִכְבְּסוֹת-מִלִּים בִּשְווּנְג שֶאֵין כָּמוֹהוּ

וְקוֹרְאִים לָזֶה רַק "הִתְאַגְּדוּת בִּלְתִּי מֻתֶּרֶת" כָּאן –

כְּשֶבְּמַאי הָאַחֲרוֹן אֵרְעוּ שְלוֹשָה מִקְרִים שֶל פֶּשַע

מֵהַסּוּג הַזֶּה עַצְמוֹ בִּירוּשָלַיִם עִיר צִיּוֹן

וְיוֹמַיִם לְאַחַר-מִכֵּן הִכְתִּימָה יַד-הָרֶשַע

שֶל אוֹתָם פִּרְאֵי-אָדָם אֶת כְּנֵסִיַּת הַדּוֹרְמִיצְיוֹן

וּמִיָּד נוֹסְפוּ בְּשֵיח' גָּ'רָאח עוֹד שְנֵי פְּשָעִים כָּאֵלֶּה,

בְּקִצּוּר: שִשָּה מִקְרִים שֶל הִתְפָּרְעוּת תּוֹךְ זְמַן קָצָר

וַעֲדַיִן, עַד הַיּוֹם, אִיש לֹא הֻכְנַס עַל כָּךְ לַכֶּלֶא

וַעֲדַיִן שוּם חָשוּד לֹא נֶאֱסַר אוֹ נֶעֱצַר –

זוֹ בְּעֶצֶם תְּעוּדָה שֶל עֲנִיּוּת בִּלְתִּי נִסְלַחַת

לְכוֹחוֹת-הָאֲכִיפָה שֶלָּנוּ בְּעִדָּן שֶבּוֹ

כָּל שׂוֹנְאֵינוּ בָּעוֹלָם מִתְמוֹגְגִים מַמָּש מִנַּחַת

בִּרְאוֹתָם אֵיך עַם אַמִּיץ זֶה לֹא מַפְקִיעַ מִקִּרְבּוֹ

אֶת גְּרוּרוֹת הַחוּלִיגָנִיּוּת הַגִּזְעָנִית שֶבָּנוּ

כְּשֶמִּלְבַד נְגִיף הַפּוֹלְיוֹ וּשְחִיתוּת רָאשֵי עָרִים

בַּשִּלְטוֹן הַמְּקוֹמִי יֵש בַּבִּיּוּב הַזֶּה שֶלָּנוּ

הַמַּצְחִין וְהָעוֹלֶה כְּבָר עַל גְּדוֹתָיו בְּשִעוּרִים

מַדְאִיגִים מְאֹד סִכּוּן חָמוּר לְכָל חָסְנוֹ הָאֵתִי

שֶל הָעָם הַזֶּה שֶקֶּצֶב צָרוֹתָיו כָּל-כָּךְ תָּכוּף

שֶלְּמַעַן בְּרִיאוּתוֹ דָרוּש כָּאן צַעַד אֶנֶרְגֵּטִי

שֶלִּשְלוֹש מַחֲלוֹת אֵלּוּ יְסַפֵּק חִסּוּן דָּחוּף.

* * *

בעקבות הפואמה של יוסי גמזו

יוסי היקר, קראתי בהתרגשות את הפואמה שלך "שירים לנערה על גדות הלתה", ולא רק משום הלשון הנהדרת שלך והידע החובק עולם, אלא גם משום היכולת שלך לתאר מצבים וסצינות שקרו לפני שנולדת, כגון התיקון שתיקנה גרטי ההרה את אמיל הרצוג. אני גם חושב שהשם הוא נפלא: הוא מזכיר את נהר השכחה, וגם את ספרו של המשורר חיים לנסקי "מעבר לנהר הלתי", ספר שאנשים מסורים הצליחו להביאו מסיביר הקפואה לידיעת הקורא העברי.

חשבתי שאתה לא מסוגל כבר להפתיע אותי בווירטואוזיות שלך – טעיתי.

שלך,

משה גרנות

יוסי גמזו!

על כי גמזתנו – גמזתיך. כי הגיע לך.

ועל 'נערה על גדות הלתה' אומר לך ולכולם: אשרינו שזכינו בך,

כי כך מגיע לך

וגם לנו.

איתמר פרת

בוקר טוב אהוד!

אני רוצה להעביר דרכך וברשותך תגובה ראשונית לפואמה של יוסי גמזו.

שלום יוסי!

זה עתה גמרתי לקרוא את הפואמה שלך. קראתי אותה מרותקת. נתפסתי קודם כל לציטוט מפרוסט. ואז התחלתי לקרוא ונכנסתי יותר ויותר. לא אכתוב עכשיו את כל התרשמויותיי כי אני ממהרת אבל חשוב היה לי להגיב מיד. תודה!

אלישבע

יוסי גמזו יקר.

התרגשתי מאוד לקרוא את שירתך על אימך. הגעגוע שאין לו סוף, ודרכו, תקופה שלמה מצוירת ביד אמן. אכן, אין גיל לזיכרון המתדפק. ניסוחיך היפים ומילותיך הנוגעות ללב הציפו אותי בגעגועיי הפרטיים. אתה ניצב על דוכן המנצחים ומנצח על המילים והשורות הנענות לך, ביד חזקה ועם זאת, במורך לב – הנוגע ללב.

שלך,

מיכל סנונית

יוסי גמזו היקר

 אין זה השיר הראשון, שבו אתה משתף אותנו, הקוראים, בנהמת ליבו של ילד קטן, הניתק מזרועות אימו האוהבת. כאב ההופך ברבות הימים את הילד למשורר. אכן שירך זה מצליח לגעת במחוזות זיכרונותיהם הכואבים של אחרים ולתת להם זהות.

שישי מאיר

אהוד ידידי,

איך אפשר להעביר ליוסי גמזו את רגשי הערכתי וחיבתי על שיריו וחרוזיו הווירטואוזיים. קראתי את הפואמה "שירים לנערה על גדות הלתה" (חב"ע 849 ) שוב ושוב, וממש דמעתי. (לאחרונה פגשתי את יוסי באילת, דומני ב-1995).

אלי ניסן 

* * *

אדריכל שמואל גילר

עוד על שערוריית התערוכה הפרו-פלסטינית

"תסיסה" במוזיאון גוטמן

אהוד שלום,

בגיליון 848 התייחסה שולה וידריך לתערוכת "תסיסה" במוזיאון גוטמן, שהתיימרה לדון בערים משותפות ליהודים וערבים, אך הפכה לתערוכה על הנאכבה הפלסטינית, עם מסרים מבית מדרשו של ארגון "זוכרות".

 בספר התערוכה הופיע מאמר על מחיקה מכוונת של הזיכרון הפלסטיני מיפו. בין השאר הופיע צילום שכותרתו: "סימון רחובות שכונת מנשייה הפלסטינית", בו נראה זוג צובע פסים לבנים על שבילי פארק צ'רלס קלור בתל-אביב. הפארק משמש כידוע תחנה בסיורי 'זוכרות', בו מסופר על השכונה הערבית שנקברה תחת המדשאות המוריקות.

האירוניה שבצילום, המבקש להחזיר את זיכרון העבר הפלסטיני שנמחק, הוא שזוג הצבעים נמצא ממש מעל אתר קבורתו של מלון 'בלה-ויסטה' ובתי פיינגולד, ששכנו בליבה של שכונת 'יפה-נוף' היהודית. כפי שניתן לראות בצילום הפארק המצורף, רוב מדשאות הפארק נמצאות דווקא על חורבות השכונה היהודית שנשכחה. הבעלות על רוב השטח נותרה בידי יהודים עד להפקעתו לצורכי הפארק. מתחם המלון בדרום היה בבעלות משפחת הצורפים קאשי, ואילו השטח הצפוני, עליו היה ממוקם בית החולים היהודי 'שער-ציון', נרשם כ'הקדש יוסף נייגו' לטובת יהודי יפו. גם באזור שמדרום לאתר המלון (מעבר לקו המרוסק), שכנו מלונות של יהודים עד מאורעות 1936.

בשכונת מנשייה, שבפי היהודים כונתה 'נווה-שלום יפו', התגוררו יהודים לצד ערבים. גם הם נאלצו לנדוד בעקבות גלי המאורעות, ולכן בסיפור הנאכבה של 'מנשייה' היפואית יש שני צדדים שראויים לאזכור.

בברכה,

שמואל גילר

מצורף צילום הפארק עם סימון השטח היהודי. הזוג הצובע את רחובות שכונת מנשייה הפלסטינית על שבילי הפארק, עושה זאת סמוך לנקודה הצהובה. זה שטח מלון "בלה ויסטה" ובתי פיינגולד שהיו בבעלות משפחת קאשי היהודית פלסטינית, עד שהופקע ממנה להקמת הפארק. השטח התחום בין הקווים ומסומן בצהוב, הוא שכונת "יפה נוף", שרוב שטחה היה בבעלות יהודית. בצפונה היה בית החולים היהודי "שער- ציון". באזור שמדרום לקו המרוסק היו בתי מלון יהודים עד מאורעות 1936.  אם רוצים להזכיר את תושביה הערביים של מנשייה, צריך להזכיר גם את תושביה היהודים.

* * *

תקוה וינשטוק

150 שנה ל"הלבנון"

     ב"יד בן צבי" בירושלים התקיים לאחרונה יום עיון בנושא "עיתונות ולאומיות בארץ ישראל". יום העיון בא לציון 150 שנה להוצאת העיתון הראשון בעברית בארץ ישראל, "הלבנון".  נושא המושב השני של יום העיון, "משמיע חדשות מארץ הקדושה" היה ספרו החדש של פרופ' גדעון קוץ : ''חדשות וקורות הימים מחקרים בתולדות העיתונות והתקשורת העברית והיהודית (בהוצאת אוניברסיטת תל אביב, הספרייה הציונית ובתמיכת קק"ל).

"הלבנון" הופיע באדר תרכ"ג  1863, 250 שנה אחרי שבאירופה כבר רווחה העיתונות. יסדו אותו שלושה מבני הישוב הישן בירושלים: יחיאל בריל, יואל משה סלומון ומיכל הכהן. שני האחרונים אף יצאו לגרמניה ללמוד את מלאכת הדפוס.

השם "הלבנון" נבחר כסמל להשקפה מגבוה – מראש הר – על המתרחש בעולם. השם נכתב בעברית, ערבית ולטינית. לעיתון היתה כותרת  משנה ארוכה ומליצית : "מבשר שלום ירושלם, משמיע חדשות מארץ הקודש בכללה, מודיע נעלמות מארץ סורי ומארץ תימן ומדינת הודו וחידושי תורה מהיושבים לפני ה' בהררי קודש אליהם ישתוקק איש ישראל לדעת."

"הלבנון" ניסה לצאת ידי חובת שני הצדדים – לפרוץ את המסגרת הצרה של ה"חלוקה" ולצדד בעבודה חקלאית ומלאכת כפיים מחד, ומאידך לרצות את ראשי הרבנות שהתנגדו לכך – אם מחשש לקיפוח "החלוקה" ואם מחשש ליציאה לתרבות רעה. תחילה יש לדעת את תנאי הארץ והיישוב ורק אחר כך לתכנן תוכניות – טען "הלבנון". מדור הספרות והמדע בעיתון הוקדש ברובו לדברי תורה ועם זאת הדפיס קול קורא מהמושבה מוצא שהוקמה ליד ירושלים.

"הלבנון" שימש בעיקר שופר ליהדות החרדית ואף על פי כן התנכלו לו החרדים הקיצונים בירושלים ובמיוחד לחם בעיתון ישראל ב"ק, שהיה בעל דפוס ידוע. כחצי שנה אחר הופעת "הלבנון"  יסד ב"ק את "החבצלת", העיתון השני בירושלים. מתוך תחרות עם "הלבנון" הלשין ב"ק  לשלטונות כי "הלבנון" פועל ללא רישיון בכתב – והממשל התורכי סגר את העיתון.

"הלבנון", שהיה דו שבועון הופיע רק חודשים מיספר, מאדר תרכ"ג עד ח טבת תרכ"ד (1863) וסך הכול הוציא תריסר עותקים.

משנסגר העיתון התפרקה חבורת העורכים וכל אחד מהשלושה הוציא עיתון משלו – יואל משה סלומון את "יהודה וירושלים", מיכל הכהן את "האריאל" , ויחיאל בריל ניסה לקבל רישיון לעיתון בקושטא. הבקשה נדחתה ובריל עבר לפריז. בצרפת שררה אז תקופה קוסמופוליטית ונפוליאון השלישי נתן רישיון להופעת עיתון עברי .

תקופת "הלבנון" בצרפת, על רקע ראשית העיתונות היהודית באירופה, עמדה במרכז הרצאתו של פרופ' גדעון קוץ ביום העיון. קוץ, פרופסור מן המניין לתקשורת והיסטוריה יהודית, הנו ראש החוג לתרבות עברית, יהדות ולימודי ישראל באוניברסיטת פריז 8, ראש המכון האירופי לחקר התרבות העברית ועוד. הוא חיבר מחקרים רבים בתולדות העיתונות בחברה היהודית, שתורגמו ללשונות שונות וזכה לפרסים רבים.

מסתבר שלמרות הרישיון נמנע מבריל שהיה נתין זר, להופיע כעורך "הלבנון". כעורך נרשם שמו של אזרח יהודי צרפתי. רק כעבור שנים, ערב המעבר של "הלבנון" לגרמניה, הופיע שמו של בריל כעורך.

הגיליון הראשון של "הלבנון" בפריז יצא ב-6.1.1865, בדיוק שנה אחרי הגיליון האחרון של "הלבנון" בארץ. נרשם עליו "שנה שנייה", לציין כי ההוצאה הצרפתית הנה המשך ישיר לקודמתה הירושלמית. כותרת המישנה של העיתון היתה עתה "מבשר ומודיע כל דבר הנדרש לאיש יהודי באשר הוא יהודי." ואכן, מלבד היותו העיתון היחיד בעברית באירופה, היה "הלבנון"  יותר ארצישראלי מאירופי. בראש וראשונה הביא ידיעות מירושלים, בשורה השנייה – ידיעות מכל ארץ ישראל, ורק המקום השלישי הוקדש לחדשות מן העולם.

"הלבנון" היה המקור העשיר ביותר לידע מארץ ישראל. במדור "מגדל הצופה פני ירושלים" פרסם בריל ידיעות מהימנות שקיבל ממכריו, ראשי האשכנזים-הפרושים בירושלים וכן  מ-י. מ. סלומון. אנשי "החלוקה" העלו  בעיתון את השקפותיהם אבל גם הניסיונות ליישוב הארץ תפשו בו מקום נכבד. הקשר עם חוגי הרבנים משך את "הלבנון" למלחמה ברפורמה ולאט לאט הפך לנציג  האורתודוקסיה. כותרתו  שונתה ל"זה השער צדיקים יבואו בו."

העיתון סיפק חדשות מהתפוצה היהודית, כולל ארצות אתיופיה והודו, אותן קיבל העורך מחתנו, הנוסע  היהודי הנודע יעקב הלוי ספיר (לעומת זאת, חדשות מרוסיה, ציין קוץ, נעדרו ממנו. לפי "הלבנון "אי אפשר היה לדעת שיש מדינה על כדור הארץ בשם רוסיה שבה חצי מיליון יהודים."

בירושלים הופיע "הלבנון" אחת לשבועיים. בצרפת יצא אחת לשבוע במהדורה מוקטנת. משנתו החמישית, 1868, אחר שזכה לעורף ציבורי באורתודוקסיה, גדלה מתכונתו ונוסף לו גם מדור פוליטיקה. המדור התנגד אז, למשל, לייסוד מקווה ישראל – כי "יש לנו כבר חקלאים די והותר" – ונלחם בשצף קצף בתיקונים הדתיים שהציעו לילנבלום ויל"ג, תיקונים שהיוו פרק חשוב בתולדות ההשכלה.

במלחמת צרפת-פרוסיה נדרש בריל כאזרח זר לצאת מצרפת ועבר למאיינץ שבגרמניה. "הלבנון" הפריזאי  נפסק ב-1870 אחר שבע שנים ו-770 גיליונות. בשנתו השמינית חודש במאינץ  כתוספת עברית של השבועון "איזרעליט", ביטאון האורתודוקסיה בגרמניה. סגנונו של "הלבנון" נעשה פשוט ובהיר יותר, אך אורתודוקסי לחלוטין. כמעט ולא ניכר בו בריל איש ארץ ישראל.

רק ב-1881, כשעורך העיתון הגרמני חדל לכתוב מאמרים ב"הלבנון", חזר בריל לעצמו, התנגד ל"חלוקה" ולהגירת יהודים לארה"ב,  ובראשית שנת תרמ"ג אף  הפסיק לשבועות מיספר את עיתונו והעלה איכרים לארץ ישראל. הוא ניסה לחדש את "הלבנון"  בלונדון והוציא שם מיספר גיליונות. בשנת תרמ"ו [1887] הלך לעולמו – ו"הלבנון" שבק חיים סופית.

פרשה שהופיעה בלעדית ב"הלבנון" הצרפתי היתה נושא הרצאתה של ד"ר רוני מרקס באר, "משיחיות ולאומיות בראי הלבנון". "כוכב עולה," כך הציג יחיאל לקט, יו"ר המושב השני של יום העיון את המרצה. רוני מרקס באר היא בתו של הסופר חיים באר. התפוח לא נפל רחוק מהעץ.

   מרקס, העובדת במחקר היסטורי ובהוראה באוניברסיטה הפתוחה, העלתה דמות עלומה: יהודי בשם שכר אל כוחיל. האיש הופיע בשנת 1861 וטען כי מלאך אלוהים התגלה אליו ואמר לו שעל היהודים ללמוד תורה ולהרבות בתשובה כי הגאולה קרובה לבוא. רבים נהו אחריו וראו בו משיח. האימאם החל לחשוש שההתעוררות היהודית תביא למהומות ובשנת 1865 הורה למתנקש להרוג את שכר. אבל ב-1867 שוב הופיע בתימן יהודי בשם שכר שחשב את עצמו למשיח והיה אפילו יותר פעיל ונמרץ מקודמו. תנועה משיחית זו התבססה בקרב יהודי תימן ואף בארצות השכנות.

על הפרשה הדרמטית של "המשיח" מתימן דווח ל"הלבנון" הנוסע יעקב הלוי תלמיד חכם, שליח מירושלים שהגיע לתימן באקראי. היא לא הופיעה בשום עיתון אחר ועוררה עניין רב בקוראים. בריל חשף את הפרשה מתוך שאיפה להעלות את יהודי תימן על סדר היום הציבורי וגם כיון שפירסומה היה אמצעי למשיכת קוראים. זאת ועוד: העניין הרב שגילה בפרשה שהתרחשה בתפוצה נידחת נבע גם משום שהיא איפשרה לו להשמיע את ה"אני מאמין" שלו. להתנגד למשיח מרוחק ולמעשה למתוח באמצעותו ביקורת על דוחקי הקץ בסביבתו הקרובה באירופה – בראש וראשונה על הרבנים קלישר ואלקלעי שצידדו במשיחיות מעשית לדחיקת הקץ.

בשנים שבריל הוציא את "הלבנון" בצרפת, יסדו עורכי "הלבנון" האחרים עיתונים חדשים שדגלו במפורש בבניין הארץ ואף הגשימו את רעיונותיהם הלכה למעשה. יואל משה סלומון יסד ב-1877 את "יהודה וירושלים". העיתון שהופיע זמן קצר הטיף לישוב הארץ ולהתיישבות חקלאית. סלומון עצמו נמנה על מייסדי פתח תקוה ומייסדי "נחלת שבעה", השכונה הירושלמית מחוץ לחומות.

מיכל הכהן היה אף הוא מבוני נחלת שבעה. ב-1870 נכנס כשותף ל"חבצלת". ובשנים 1874-1877 הוציא עיתון משלו (לימים יחד עם אברהם זוסמן) "האריאל", שהתחרה ב"החבצלת".

ריבוי העיתונים בירושלים של המאה ה-19 וראשית ה-20 מפתיע – כמה קוראי עיתונים בעברית היו אז בעיר?

על הגיליון הראשון של "האריאל" נרשם "שנה רביעית", היינו שהוא המשך ל"חבצלת". "האריאל" התנגד ל"חלוקה", מה שעורר כמובן את זעמם של קנאי הישוב הישן – ובלשון נמלצת הטיף  ליישוב ארץ ישראל ולמפעלים עצמאיים של בני ירושלים. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה כבר החלו האשכנזים-הפרושים בירושלים להקים מפעלי בנייה ואפילו קואופרטיבים מחוץ לחומות. אבל זו לא היתה השקפתם של עובדי הדפוס של העיתון. אלה חיבלו לא פעם  במאמרי העורך ואף נמנעו מלהדפיסם. מיכל הכהן הבין כי יוכל לפרסם את השקפותיו – רק כשיזכה לבית  דפוס משלו. ממון לא עמד לרשותו, והוא נסע לאוסטריה לחפש תורמים.

מיכל הכהן היה סבא רבא שלי מצד אבי. לפי מסורת משפחתית, אחרי יום בווינה ורק תורמים מועטים, ישב מיכל המתוסכל בערב בפרטר, הגן הידוע של וינה. לפתע נגש אליו אדם מבוגר ובקש אש לסיגריה שלו. לאור הגפרור שהצית זיהה הכהן באיש את הקיסר פרנץ יוזף בכבודו ובעצמו, שאהב להתהלך אינקוגניטו בין נתיניו.

למחרת היה יום פתוח אצל הקיסר ובהשתדלות הרב ד"ר ילינק, מראשי העדה היהודית בעיר, התקבל הכהן אצל הקיר"ה, הקיסר ירום הודו.

"אדוני  הקיסר," אמר סבא רבא, "אתמול עשיתי לך טובה והיום אני מבקש שתגמול לי טובה."

"ומה הטובה שעשית לי?" תהה הקיסר.

"אמש הדלקתי את הסיגריה שלך... אני יהודי מירושלים. יסדתי עיתון אך אין לי בית דפוס.  אולי אתה אדוני הקיסר, המכונה גם 'מלך ירושלים' – תסייע לי בעניין בית הדפוס?"

"האדון מירושלים," ענה הקיסר, "חזור לעיר הקודש  וכשתגיע לירושלים עירך כבר  תחכה לך שם מכונת דפוס."

וכך היה. כשחזר לירושלים מצא מיכל הכהן מכונת דפוס משוכללת עם סמל הנשר ההבסבורגי. עתה היה יכול לפרסם את דעותיו באין מפריע.

* * *

אוריאל בכרך

עדות אישית על הקמת יחידות דתיות

במסגרת ה"הגנה"

קראתי בעניין רב את מאמרו של דוד מלמד על הפלוגות הדתיות אשר פורסם בחדשות 848.

מאחר שהייתי מעורב בהקמת יחידות דתיות במסגרת ה"הגנה", ברצוני להוסיף את הפרטים הבאים:

קורס מכ"ים (גדנ"ע) דתיים: השתתפתי בקורס הראשון אשר התקיים בקיץ 1944 בשיח' אברק. החניכים  בנים ובנות – באו מכל חלקי הארץ וכללו גם "ילדי טהרן" שבאו ממקווה ישראל. מפקד הקורס היה מנחם קליין (אלמדון) וסגנו – זאב גרייסמן (גריזים). המדריכים היו וותיקי ה"הגנה" והפלמ"ח. שלושה מהם (אברהם פישגרונד מכפר  עציון, יצחק פוחס מעין גנים, שנפל בדרך לגוש עציון, וצבי חסיד שנפל בכפר סבא הערבית) – נפלו במלחמת השחרור.

תנאי המחייה היו קשים ואימוני הנשק התקיימו בשדות כפר יהושע ושדה יעקב.

לקרת סוף הקורס ערכנו  "פשיטה" משיח' אבריק למשמר העמק, שם האזנו (ונרדמנו) למשמע נאומו של הרמ"א – משה סנה.

קורסים דתיים נוספים התקיימו לאחר מכן בכפר פינס ובגבעת עדה.

יחידות דתיות בפתח תקווה: בסוף שנת 1944 התגייסתי למשטרת הישובים העבריים והוצבתי בגוש דן. הנוער הדתי בפתח תקווה לא התגייס ל"הגנה" מאחר שהאימונים התקיימו בשבתות. מאידך, נמשך הנוער לארגון הצבאי הלאומי וללח"י. נרתמתי לגייס נוער דתי במסגרת הגדנ"ע. הקמתי מחלקה של בנים ובנות דתיים, ואימוני הנשק התקיימו בגבעת השלושה בתחנת הנוטרים בה שרתי.

חניכי הקורס השתתפו במלחמת השחרור (בסיירת גולני). שניים מהם (יהושע שטמפפר ויעקב מסנברג) נפלו בקרבות. שמואל אלבק ז"ל, חניך נוסף, היה אלוף משנה והשתתף בצליחת התעלה  במלחמת יום הכפורים.

 גדנ"ע דתי בירושלים: בקיץ 1945 התחלתי את לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים. גם כאן, המשכתי את פעילותי ב"הגנה" ומוניתי כמפקד מחלקה  בגדוד "מודיעין" הדתי. הגדוד מנה כ-350 נערים ונערות דתיים. על הגדוד, שהיה הגדוד הגדול ביותר בירושלים, פיקד  זאב גרייסמן  (גריזים).

חניכי הגדוד ומפקדיו נטלו חלק פעיל בהגנת ירושלים בתש"ח. כך, מוטקה רוטנברג בן ה-16 (לימים פרופסור וחתן פרס ישראל), עצר את השריון הירדני בנוטרדם על ידי הטלת בקבוק מולוטוב. שתי מפקדות – ילידות מאה שערים – שושנה פריד ושרה מילשטיין (לימים פרופ'  שרה בן אור) הדפו את השריון הירדני  במעבר מנדלבאום.

 בכל פעולותיי אלה נתקלתי בהבנה  ובעידוד מצד  מפקדים בכירים ב"הגנה".

* * *

מרדכי קידר

ההונאה הרוחאנית

על מנת להבין את המשמעות של בחירת רוחאני לנשיא איראן יש להבהיר מיספר נקודות:

תרבות ה"תקיה" השיעית. מאז שנולדה השיעה באמצע המאה ה-7 לספירה, היא נרדפה על ידי הרוב הסוני עד כדי כך שחייהם של השיעים היו בסכנה מתמדת, ובמקרים רבים כשהם נתפסו, הם נרצחו באכזריות רבה. כדי לשרוד, פיתחו השיעים לאורך השנים את תרבות ה"תקיה", או "הצורך לשרוד" – שאיפשרה להם לשרוד בסביבה עוינת למרות אמונתם ונטייתם הפוליטית. מרכיב בסיסי של ה"תקיה" הוא ה"ח'ודעה", ההונאה, או העמדת הפנים. לאורך 1350 השנים של הסכסוך עם הסונים, פיתחו השיעים את תרבות ה"תקיה" וה"ח'ודעה" לכלל אמנות.

סמכויותיו של נשיא באיראן אינן זהות לאלו של נשיא ארה"ב, בצרפת או בברזיל. במדינות אלה הנשיא הוא ראש הרשות המבצעת, ומדיניותו היא הגורם הדומיננטי בניהול המדינה, ואין מעליו שום סמכות מבצעת אחרת. באיראן, לעומת זאת, הנשיא נמצא ברמה רביעית מלמעלה, ומעליו יש שלוש רמות של סמכות דתית: המנהיג העליון (כיום איאתוללה חמינאי), שמתחתיו פועלת מועצת המומחים ומתחתיה – המועצה לאבטחת האינטרסים של המשטר. את כל שלוש הרשויות הללו מאיישים אנשי דת, וכולן נמצאות מעל הנשיא, מעל ראש הממשלה ומעל הפרלמנט. מכאן שכל הפעילות "הדמוקרטית" של איראן מתקיימת ברמה נמוכה מאוד של סמכות, ויכולת הגופים הנבחרים להשפיע על מדיניות הפנים והחוץ מוגבלת למדי.

כתוצאה מכך, תחומי האחריות של "הנשיא" מוגבלים, והפרט החשוב לענייננו הוא שאלה אינם כוללים את פרויקט הגרעין ואת הפעילות של משמרות המהפכה. שני עניינים אלה נתונים באחריותו הישירה של המנהיג העליון. אין באפשרותם של הגופים הנבחרים להדיח את המנהיג העליון מתפקידו. על כל המועמדים לנשיאות לעבור בדיקות "כַּשרות" מדוקדקות, ורק מי שנחשב חלק בלתי נפרד משלטון האייותאללה יכול להעמיד את עצמו לבחירות. לכן, הן מצד הסמכות והן מצד האישיות, אין סיכוי ש"הנשיא" הנבחר יביא לשינוי מהותי באופי השלטון ובאופן תפקודה של המדינה.

המהדי יציל את העולם

החברה באיראן היא חילונית למדי, ויש הערכה שכ-90 אחוז מאזרחי המדינה כלל אינם מקיימים אורח חיים דתי. החזות הדתית של המרחב הציבורי, ובעיקר לבוש הנשים, נכפה על ידי השלטון. מרבית האזרחים נולדו לאחר המהפכה האיסלאמית שהתחוללה בתחילת 1979, ודווקא הכפייה הדתית היא הדוחפת את הצעירים לעזוב את הדת. אלא שהצעירים הללו מכירים את כללי המשחק, ואינם ששים להקריב את חייהם כדי להחליף דיקטטור מהסוג הדתי בדיקטטור מסוג אחר, לאומי למשל, כמו שהיה השאה פהלווי. הם השתתפו בבחירות לנשיאות לא כי הם אוהבים את המערכת הדתית השולטת בחייהם או את אחד המועמדים, אלא כדי להפיק מהבחירות את הטוב ביותר בתנאים הקיימים, והטוב ביותר הוא לבחור במועמד שאינו מסורתי אדוק, אלא קצת יותר מודרני, מתון וקשוב למצוקות העם. אין במגרש מִשחק אחר, ולכן הם השתתפו בו.

הבחירות של 2009. אז חש הציבור האיראני כי התוצאות זויפו על ידי שליחיו של חמינאי, והמועמד הרפורמיסט, מיר חוסין מוסאווי, שקיבל את מירב הקולות, נדחק לשוליים כדי לאפשר למחמוד אחמדינג'אד – שהיה אז המועמד המועדף של חמינאי – להיות נשיא. כתוצאה מכך, פרצו המונים לרחובות הערים, וההפגנות האלימות עלו בחייהם של מאות אנשים. באותם ימים חששו ראשי השלטון האיראני כי ההפגנות עלולות להביא למהפכה, ולכן הוכנו שלושה מטוסים בשדה התעופה של טהרן כדי לחלץ את ראשי השלטון במקרה שהמורדים ישתלטו על המדינה.

ח'מינאי פוחד שתסריט דומה עלול להתרחש, בעיקר על רקע גל המהפכות בעולם הערבי שהחל בסוף 2010. לכן החליט הפעם "לזרוק עצם" לציבור הבוחרים האיראני, ולאפשר למועמד שייבחר להיות נשיא בלי "לטפל" בתוצאת ההצבעה. השמחה המופגנת שהציגו הצעירים ברחובות בתחילת השבוע היתה בשל העובדה שהפעם הם הצליחו לכפות על המנהיג העליון את האיש שהם מעדיפים מן ההיצע שנכפה עליהם.

המשא ומתן עם מדינות המערב על פרויקט הגרעין, הנמשך כבר כמעט 20 שנה מבלי שמדינות המערב הצליחו לעצור את הפרויקט. רק הפלישה לעיראק ב-2003 הביאה לעיכוב זמני, שכן האיראנים חששו שהם הבאים בתור. אך משהבינו כי הנמר האמריקני הוא של נייר, הם חידשו את פעולות הצנטריפוגות, וכיום הם עומדים על הסף של ייצור פצצה גרעינית. ללא ספק, טקטיקת המו"מ של האיראנים המבוססת על תרבות ה"תקייה" וה"ח'ודעה" – העמדת הפנים וההונאה – הצליחה למעלה מן המשוער, והביאה אותם אל שערי המועדון הגרעיני בלי לשלם על כך מחיר בלתי נסבל.

הדיבורים בישראל, בארצות-הברית ובאירופה על תקיפת הפרויקט הגרעיני האיראני שיכנעו את חמינאי כי יש להציב כלפי העולם דמות נחמדה, מתונה, מודרנית ויודעת שפות, כדי שעייפי הנפש במערב ילכו שולל אחריה ויחשבו שאיראן הפכה למדינה נורמלית ורודפת שלום. עד שייכנס הנשיא החדש לתפקידו יחלפו כחודש ומחצה, ועד שיתחיל לתפקד – עוד כמה חודשים, עד שייקבע מועד לחידוש המו"מ יעבור עוד זמן, ועד שהעולם יגלה כי דבר לא השתנה תחלוף שנה שלמה של מו"מ עקר. ובינתיים הצנטריפוגות מסתובבות, האורניום מועשר בכמויות צבאיות, ואיראן שוב הצליחה להערים על כולם.

סוריה. אין זה סוד שאיראן מעורבת עמוקות במלחמת האזרחים האכזרית בסוריה, המתדרדרת בתקופה האחרונה למלחמה סונית-שיעית כלל אזורית. המערב יודע מזמן שאיראן היא חלק מהבעייה, אך מסרב לראות בה חלק מהפתרון, שכן על פי גישת איראן, אסד חייב להישאר על כסאו. חמינאי מניח כי נשיא איראני "נחמד" יוכל להתקבל טוב יותר במערב כמי שניתן לדבר איתו על המתרחש בסוריה, וכך תהפוך איראן לחלק מהפתרון ותוכל לכפות על המערב – שרחוק מלהיות מעוניין להתערב באופן פעיל – את הפתרון האיראני.

הסנקציות הכלכליות.  אלה פגעו מאוד ביציבותה הכלכלית, ולכן גם הפוליטית, של איראן. חמינאי מניח כי נשיא בעל חזות מקובלת יחזק את מעמדם של אלה במערב הטוענים כי הסנקציות אינן מביאות את התוצאה הרצויה, וכי הסבל מגולגל לעם הפשוט, בעוד שפרויקט הגרעין ממשיך ללא הפרעה. ההכרזות של רוחאני לאחר הבחירות היו ברוח זו בדיוק. האיראנים יודעים היטב שיש במערב, בעיקר באירופה, מנהלי חברות ובעלי הון רבים הלהוטים לחדש את קשריהם הכלכליים עם איראן כדי לזכות בחלקים מרווחי הנפט, הגז, התעשייה הפטרוכימית והתשתיות של מדינה זו. נשיא איראני שאינו מעורר נוגדנים יסייע לאנשים תאבי בצע אלה ללחוץ על ממשלותיהם לחדש את הקשרים הכלכליים של מדינותיהן עם איראן – מעל השולחן ומתחתיו.

המסקנה מכל אלה היא שמבחינתו של המנהיג העליון, אייתוללה חמינאי, הנשיא החדש של איראן אמור לפתוח דף חדש ביחסיה של ארצו עם העולם, כסוג של תקיה וח'ודעה, כדי שאיראן תמשיך להיות מה שהיא – מדינה חשוכה ורדיקלית, הנשלטת בידי קבוצת איותאללה צרי אופק המלבים את הסכסוך הסוני-שיעי ומאיימים על שלום העולם בנשק יום הדין האמור לדחוף את האנושות למהומה בלתי נשלטת שתחייב את המהדי – האימאם הנעלם – לשוב על מנת להשליט את הדת השיעית על העולם האיסלאמי הסוני בשלב הראשון, ועל כל שאר העולם בשלב האחרון. זהו אורח החשיבה שלהם, וזוהי מטרתם המוצהרת.

העולם הערבי הסוני רועד מפחד

כל הנאמר לעיל גלוי וידוע לשליטי העולם הערבי, ובמיוחד בסעודיה ובאמירויות. חלקים נרחבים של הציבור השיעי הנמצאים בכל מדינות חצי-האי ערב מאיימים מבפנים על יציבותם, ובמיוחד בבחריין שבה יש עדיין רוב פרסי שיעי הנשלט על ידי מיעוט ערבי סוני שהביאו אליה הבריטים לשם כך. איראן השיעית מאיימת על כל מדינות המפרץ הנמצאות בטווח הטילים קצרי הטווח שלה, והיא מאיימת לחסום את תנועת מכליות-הנפט במיצרי הורמוז – צוואר הבקבוק של יצוא הנפט מהמפרץ.

הדאגה של מדינות המפרץ הסוניות גוברת בימים אלה, בעיקר בשל חששן מנפילה אמריקנית למלכודת האיראנית. מאז שעלה אובמה לשלטון, ובפרט מאז נאום קהיר ביוני 2009, הם חוששים שהוא "ישליך אותם אל מתחת לגלגלי האוטובוס," בניסיונו להציג פנים נחמדות לקיצונים האיסלאמיים ובפרט לשיעים האיראניים.

הם ראו את הרכרוכיות האמריקנית במו"מ עם האיראנים וכיצד האיראנים מצליחים בדרכי מרמה והונאה להרוויח עוד ועוד זמן שבמהלכו הם פיתחו את ההגמוניה האזורית שלהם באמצעות קניית אנשים, הפחדת מנהיגים וחיסול מתנגדים. השתלטות איראן על עיראק היא מבחינתם ההוכחה שזו דוהרת קדימה לעבר שליטה על המפרץ, תוך שהיא מנצלת את הרתיעה האמריקנית מהפעלת כוח אחרי הסתבכויותיה באפגניסטן ובעיראק. בשתיהן מילאה איראן תפקיד משמעותי בהכשלת ניסיונותיו של המערב ליצור מערכות שלטון מסודרות.

הבטלנות האמריקנית כלפי האיראנים, שבמפרץ חוששים שבעידן רוחאני עוד תגבר, דוחפת את מדינות המפרץ, ואת סעודיה בראשן, להתנהג על פי טעמו של הפתגם: "רק הציפורן שלך יכולה לגרד לך את הגב" – הגרסה הערבית של "אם אין אני לי, מי לי?"

מדינות המפרץ פועלות נגד איראן באמצעים העומדים לרשותן, ובעיקר כסף. הן רוכשות נשק ותחמושת ומבריחות את כלי המלחמה הללו לסוריה כדי לתמוך במורדים במלחמתם באסד – יקירם של האיראנים. לאחרונה התפרסם שסעודיה רכשה באירופה טילי כתף נגד מטוסים עבור המורדים הסוריים.

במקביל, תומכות מדינות המפרץ בסונים של עיראק, שגם הם מרימים ראש בתקופה האחרונה, במטרה שהללו יערערו את השלטון השיעי של מדינת הנהריים ובכך יפגעו בעוד גרורה איראנית. כסף סוני מהמפרץ מגיע גם ללבנון כדי לחזק, לחמש ולאמן את מתנגדי חיזבאללה, וגם חמאסטן שהוקמה ברצועת עזה זכתה לאחרונה בחצי מיליארד פטרודולרים מקטר כדי שלא תיזקק לחסדי האיראנים. הדיבורים על חידוש היחסים בין איראן של האיותאללה ומצרים של "האחים המוסלמים" ומורסי עשו את שלהם, וסעודיה מיהרה להזריק סיוע כספי לאוצר המצרי המרוקן כדי לאפשר למורסי לשרוד בשלטון מבלי שייאלץ לפשוט את ידו בפני חמינאי.

לפרוטוקול, שלחה סעודיה מברק ברכה לנשיא הנבחר חסן רוחאני, ובו הבעת תקווה לשיתוף פעולה בין שתי המדינות. אך ברור וידוע כי הסעודים רואים בשיעים כופרים, בפרסים – "עג'מים" שאינם יודעים לדבר ערבית, ובשליטי איראן – את הסכנה העיקרית ליציבות הממלכה הסעודית השולטת במכה ומדינה. הסעודים יודעים היטב שהאיותאללה חולמים על פירוק הממלכה הסעודית ועל השתלטות על מכה ומדינה – שני המקומות הקדושים לאיסלאם – כדי להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור ולהשיב את הח'ליפות האיסלאמית למשפחת הנביא מוחמד, לאחר שזו נגזלה ממנה על ידי משפחות אחרות בשבט קורייש – בית אומייה ובית עבאס.

המערב אינו מכיר את התרבות השיעית ואת המניעים העמוקים המפעילים את איראן. המערב חוזר שוב ושוב על אותן שגיאות, אינו לומד מהן ואינו לומד כיצד להתנהל מול איראן. שכן, הדרך היחידה לעצור ביעילות את פרויקט הגרעין האיראני היא לרכז סביב איראן את כל חילות הים, האוויר והיבשה של נאט"ו ואוסטרליה, ולשלוח לאיראנים מסר חד-משמעי בזו הלשון: "ידידינו האיראנים, זמנכם תם וסבלנותנו פגה. יש לכם בדיוק שבוע לפרק את כל הפרויקט הגרעיני שלכם, להטעין אותו על אוניות ולשלוח אותו אלינו. בעוד שבוע בדיוק נתחיל ליישר אתכם עם האדמה בהפצצות שלא תחדלנה, וכבר התחלנו לחמם את המנועים. אל תתקשרו איתנו כי לא נדבר עוד איתכם. 'קראו את שפתינו,' שכן הפעם אנו רציניים לחלוטין. אל תבקשו ארכה כי לא תקבלו. יש לכם שבוע, לא דקה יותר!"

ככל שהאיום הזה יהיה חד יותר, ברור יותר ואמין יותר, כך יקטן הסיכוי שיתממש. ככל שהאיום של מדינות המערב יהיה רציני יותר, תגבר רצינותה של איראן ביחס אליו. עד היום איראן לא התייחסה ברצינות לאיומי המערב, כי הם לא היו אמינים. זוהי הדרך היחידה לעצור את הפרויקט הגרעין האיראני, ואם המערב לא ינקוט אותה, ייאלץ העולם להשלים עם איראן גרעינית המאיימת על סביבתה, על המזרח התיכון ועל העולם כולו בנשק יום הדין שבידי איותאללה – נציגיו עלי אדמות של היושב במרומים השומר אותם מלטעות. נשק גרעיני בידי איראן יביא לקריסת המערכת הבינלאומית שהתגבשה אחרי מלחמת העולם השנייה שנועדה למנוע אסונות גלובליים כמו המלחמה ההיא, והתוצאה עלולה להיות הרת אסון לעולם כולו.

חסן רוחאני הוא האמצעי שנועד להרדים את העולם התרבותי, כדי שזה לא יחוש שהוא מובל אל קיצו שלו בהתאם לתוכנית של האיותאללה.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 250 ובעיתון "מקור ראשון".

* * *

אורי נוי

המומחיות ההיסטורית של גנרל דגן

שלום,

מאיר דגן אמר בשבוע שעבר שניתן לסגת מבקעת הירדן וגם בחזרה לקווי 1967 ולהגן על ישראל משם. הוא גם הסביר מדוע: "לעמק הירדן היתה חשיבות עד 1991. בשלב ההוא היה איום מירדן מסוריה ומעירק, אבל עכשיו יש לזה פחות חשיבות, האיומים האלו נעלמו לחלוטין."

לכאורה, זו עצת מומחה מהמעלה הראשונה, הרי דגן היה ראש המוסד, כהונתו הארוכה במוסד נחשבת למוצלחת מאוד, ולפני כן היתה לו קריירה צבאית מפוארת. אבל מבחינה הגיונית, מבחינת השכל הישר והניסיון ההיסטורי, דבריו מעידים על ראיה קצרת טווח במידה מסוכנת וחסרת אחריות.

דגן עצמו אומר שעד לפני 22 שנה בלבד (1991) כן היתה סכנה ממשית במסירת האזורים האלו לידי הערבים. והרי מדובר בנסיגה לתמיד, לא במשהו זמני. האם דגן, או מישהו אחר, יכול להבטיח שבעוד 22 שנה, או פחות, או קצת יותר, לא נהיה שוב במצב שבו בלי השטח הזה ישראל תעמוד שוב בפני איום קיומי, במה שכונה פעם בצדק "גבולות אוושוויץ"?

ברור שלא דגן, ולא אף אחד, ויהא ניסיונו הצבאי מפואר ככל שיהיה, יכול לערוב לנו שבעוד עשר, עשרים או שלושים שנה, ישראל לא תעמוד שוב בפני איום צבאי קיומי, אשר בו הימצאות כוחות האויב בנקודת התחלה הנמצאת במרחק אפסי מריכוזי האוכלוסייה שלנו במישור החוף, תגדיל את הסכנה, וגם את הפיתוי לתקוף אותנו, פי כמה וכמה.

זוהי דוגמא בולטת, ורק אחת מרבות, לקוצר הראות החמור בחשיבה הביטחונית-מדינית אצלנו. נאמר שמי שלא לומד מההיסטוריה, נדון לחזור עליה (ובד"כ זה גם די כואב). ההיסטוריה כאן ברורה לגמרי, בין אם נבחן אותה לאורך 40 שנה, 400 שנה, או 4000 שנה לאחור, והמסקנה ברורה:

ארץ ישראל הותקפה פעמים רבות מאוד. המיקום שלה כצומת מרכזי במרכז המזה"ת, ובין שלוש יבשות, וכן המבנה הגיאו-אסטרטגי שלה, כלומר הכיוונים שמהם באו ושאליהם כוונו התקפות, וכן השטחים החשובים מבחינה צבאית כדי להגן מפני התקפות, וכד', לא השתנו במשך אלפי שנים, הרבה לפני שמישהו כאן שמע על הערבים, או אפילו על היהודים. לארץ יש מבנה טבעי, וגבולות טבעיים, שמשמעותם הצבאית לא השתנתה ולא תשתנה. מבחינה גאוגרפית, אין הבדל מהותי בין פלישה של פרשים, טנקים, או אפילו מטוסים, וחיילים חמושים במיטב הנשק המודרני נתקלים כיום באותן בעיות בשטח כמו שנתקלו חיילים שלחמו כאן לפני 3000 שנה ויותר. לא מאמינים לי? צאו לשמש הקיצית בצהריים ונסו לרוץ קצת, ואז טפסו במעלה גבעה קטנה, או במדרגות...

להבדיל מדגן, שלא יכול לערוב לכם שהאיום הצבאי שהיה גם לדבריו לפני 22 שנה לא יחזור, כל מי שיבחן את ההיסטוריה של הארץ הזאת, בכל טווח זמן כאמור, כן יוכל לערוב לכם שיחזור היום שבו אוייב חזק שוב יאיים לתקוף אותנו, וזה יקרה פעם אחר פעם. ובכל פעם, מה שיקבע אם נותקף או נרתיע, ומה תהיה התוצאה אם אכן נותקף, זה רק הכוח הצבאי שלנו ומידת יכולתו להגן, וזו כאמור, גם לדברי מומחה צבאי מהמעלה הראשונה כמו האלוף מאיר דגן עצמו, תלויה גם בשטח שבו נשלוט אז.

כל מי שמציע לנו למסור לתמיד חלק כזה או אחר מארצנו לידי שכנינו, ולא משנה למה ותמורת מה, צריך לבחון את המשמעות של הצעתו לא רק בטווח הזמן הקרוב ולפי המצב המדיני העכשווי (שראינו כמה מהר הוא עשוי להשתנות), אלא בטווח הזמן הרלבנטי להצעתו, כלומר לתמיד.

ואם הוא כה קצר ראות שהוא אינו מסוגל לכך ואפילו לא מנסה, חובה עלינו לבחון זאת בעצמנו.

* * *

מכתב אהבה לְלִי המתגרדת

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לְלִי היקרה

בלילה אנו חופן את הביצים שלי

ומגרד עלייך

אני מציץ מהחלון

ורואה למטה בחצר

זוג צעיר מתגרדים

העולם כנראה מתגרד

בקיץ

סערה של היסטמין

היא מגרדת לו

הוא מגרד לה

גם זה סוג של אהבה

הידועה רק

למתגרדים

בקרוב יצא לאור

ספר מְגָרֶד על חיי

מסעותיי עם נשים

ובינתיים אני אומר לך

בעקבות שלונסקי

לא צריך עורכי-דין

אני בדד

ואת בדד

בואי נתגרד

בַּדדיים

שלךְ

לי

* * *

אריק כץ

"הזעזוע" מפעולות "תג מחיר"

שבוצעו באבו גוש, היתממות או צביעות?

קרה דבר בישראל. פעולות "תג מחיר" – כתובות נאצה גזעניות, מכוניות שצמיגיהן נוקבו ונזק נוסף לרכוש – בוצעו בכפר אבו גוש, כפר ידידותי לישראל, בו מתגוררים ערבים ויהודים בשכנות ובדו קיום, ואל מסעדותיו נוהר "עם ישראל", משועיו ועד פשוטי העם, בשבתות ובימי חול.

 עשרות אישי ציבור, חברי כנסת, נשיא מדינה לשעבר, יו"ר הכנסת לשעבר ועוד כהנה וכהנה, עלו לרגל לכפר, לאות הזדהות ולשם הבעת מחאה על המעשה הנתעב, שחוללו, כנראה, קיצונים יהודים.

מן הראוי להזכיר שבמשך שנים רבות מתבצעות פעולות נקם, המכונות "תג מחיר", כנראה ע"י מתנחלים, בכפרים ערבים מעבר לתחומי הקו הירוק וגם בהם מתקיימת פגיעה ברכוש: הצתת מכוניות ואף מסגדים, ניקוב צמיגי מכוניות, כתובות נאצה גזעניות ופוגעות, השחתת מטעי זית ועוד. (לשמחתנו, עד היום לא היתה פגיעה בנפש ולכן יש עדיין כאלו המהססים לכנות זאת "טרור יהודי"). בחסות מדיניות בת היענה של ממשלת ישראל, שמסתפקת בגינוי רפה כמס שפתיים, לא אותרו עד היום מרבית מבצעי הפיגועים בכפרים הערביים, לא הואשמו ולא הועמדו לדין, למרות יכולותיהם המוכחות, במקרים אחרים, של כוחות הביטחון.

מדיניות של עצימת עיניים כלפי פגיעה בחפים מפשע, אם הם מתגוררים מעבר לקו הירוק, "מתירה את דמם," בלשון המטאפורה, נותנת לגיטימציה בדיעבד ומעודדת באופן סמוי את המשך הפגיעה בהם. הא ראייה: אין חשודים. אין אשמים. אין מובאים לדין.  

ופעולות התג מחיר מעבר לקו הירוק נמשכות. ולמרבה הפלא, ללא קול זעקה, ללא עליה לרגל, ללא פעולות תמיכה והזדהות, למעט מה שמכונה בתקשורת "פעילי שמאל קיצוניים", אשר מפגינים ומוחים יחד עם הקורבנות, נגד עוולות הכיבוש ופגיעה בחפים מפשע. כל זאת, עד אשר נפגעו תושבים תמימים באבו גוש...

אז מה זאת הצביעות הזו? היתממות או גזענות?

ואולי באמת הפעם, בעקבות ההצהרות וההכרזות, תשונה מדיניות הממשלה. תונהג יד קשה, יימצאו החשודים וייענשו. יעברו מדיבורים למעשים.

 בשני צידי הקו הירוק!

* * *

איליה בר-זאב

ביום אביב כמעט שרבי

"שביל בצד" עם דני גספר, נחל נריה, נחל כזיב עליון 3/2013

מִמַּרְגְּלוֹת הַר מֵרוֹן נִשְׁאַבְנוּ אֶל הַיַּעַר הַקָּסוּם, אֶל נְתִיב הַבְּרִיחָה מֵעַצְמֵנוּ, מֵהַשָּׁרָב

הַמְּאַיֵּם, מֵחַדְשׁוֹת הַַבֹּקֶר הַכּוֹאֲבוֹת.

בְּמוֹרַד נַחַל נֵרִיָּה, בְּאֶמְצָעוֹ שֶׁל יוֹם, עֲצֵי קַטְלַבּ עֵירֻמִּים נִפְתְּלוּ כִּנְחָשִׁים בַּצִּמְחִיָּה

הַסְּבוּכָה כְּתַפְאוּרַת "חֲלוֹם לֵיל קַיִץ" (1) –

פֵיוֹת עִם תַּרְמִילֵי גַּב פִּזֵּזוּ בַּשְּׁבִיל הֶחָבוּי, שֵׁדוֹנִים פְּרוּשֵׂי תַּאֲוַת הַאֲבָקָה רִחֲפוּ מִפְּרִיחָה

לִפְרִיחָה, מְטַפְטְפִים צוּף מְפַתֶּה לְעֵינֵי הַמִּתְאַהֲבִים.

הַיַּעַר מְכֻשָּׁף –

עֵינוֹת צוּקִים נִבְקְּעּו בַּחֲרִיצֵי הַסְּלָעִים, מַרְטִיטִים אֶת אוֹהֲבֵי הַשְּׁמוּרָה. הוֹטוֹת (2) פָּעֲרוּ

לֹעַ כְּלִוְיָתָן. זֵרֵי חִנָּנִיּוֹת בָּתָה (3) לְבַנְבַּנּוֹת הִתְחַנְחְנוּ לִתְשׂוּמַת לֵב.

עוֹד יוֹם חָדָשׁ –

בָּאִינְטֶרְנֵט מִתְפַּרְסְמוֹת יְדִיעוֹת שֶׁיֵּש תּוֹמְכֵי חַיִים בַּמַּאֲדִים, הַפִיזִיקָאִים שׁוּב מַכְרִיזִים כִּי

נִמְצָא כַּנִּרְאֶה הַחֶלְקִיק הָאֱלוֹהִי – 

אוֹרוֹת שֶׁל אֲסִירֵי תִּקְוָה אוֹ פַּחַד גְּבָהִים.

אֵי-שָׁם, בְּיָמִים אֲחֵרִים, אוֹהֵב צָעִיר וּבַת זוּגוֹ זָחֲלוּ עַל גְּחוֹנָם כָּאַחֲרוֹנֵי הָאִינְדְּיָאנִים אֶל

מַלְכֹּדֶת חֲזִירַת הַבַּר וְגוּרֶיהָ –

זִקִּית יְרֻקָּה נָעָה בִּזְהִירוּת עַל עַנְפֵי אַגָּס סוּרִי, מַחֲלִיפָה צְבָעִים.

"שֶׁקְסְפִּיר מְאֹהָב". (4)

1. "חלום ליל (אמצע) קיץ" –מחזה, קומדיה רומנטית של ויליאם שקספיר (מהמאה ה-16).   

2. הוֹטָה – לוויתן בערבית, בקע באדמה הדומה ללוע לוויתן

3. בָּתָה – שדה מוזנח, שממה. "וַאֲשׁיתֵהוּ בָּתָה, לּא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר" (ישעיה ה ו). חיננית הבתה – צמח עשבוני נמוך. עלי כותרת לבנים עם שאריות סגול-ורוד.

4. סרט קולנוע, קומדיה רומנטית.

* * *

פרק מתוך ספרה החדש של המשוררת מלכה נתנזון

"ללב יש היגיון משלו"

בהוצאת עקד

ספר המוקדש לסיפורו של בעלה, מפקד טנק, שעבר הלם קרב במלחמת ההתשה של 1969. הסיפור נמסר מנקודת התצפית של הרעייה.

"זה התחיל אור ליום שלישי," סיפר נמרוד בראיון, זמן קצר לפני האשפוז, מן הקשים שידע. "לאחר לילה מתיש ללא שינה הִכתה בי פתאום תחושת אסון. התחושה הייתה כל כך חזקה שנבהלתי. ניסיתי לגרש את המחשבות ולהתמקד בהוראות שקיבלתי מקצין התצפית, ובפקודות שאני צריך להעביר לטעני התותח שלי, זה מה שחשוב עכשיו, חשבתי, להכשיר את הקרקע לשריונאים ולטייסים. לא לשקוע במחשבות שחורות. לירות ולשנות עמדה. לירות ולשנות עמדה... ובעוד אני מקבל הוראות ומנחית פקודות, שבו המחשבות והשתלטו עליי. ניסיתי לנער אותן, המשכתי לפקד. ארטילריה כבדה נורתה עלינו מכל עבר. שוב ירינו ושוב שינינו עמדה. זה היה כמו ריטואל מהגיהינום. שבוע ימים. כמעט לא ישנו. מקסימום תנומה קצרה על החול ליד התותח. היינו צמודים אליו כמו תינוק לשד אימו, פוחדים לזוז ממנו, גם בלילה. היינו עייפים עד מוות. רצינו רק לעזוב הכול ולשקוע. החול הלבן היה הכוח המפתה ביותר באותם ימים.

לפני הצהרים הם הפסיקו פתאום לירות. קיבלנו פקודה לנצור אש. שמחנו להפוגה. סוף-סוף נוכל קצת לנוח. ואז הבחנו במקלחות הניידות.

מי יכול בכלל לתאר מהי מקלחת אחרי שבוע של התפלשות בזיעה, בלכלוך, בחמיצות המבחילה, שהעלתה כבר אדים, שאתה יודע כי אתה טובל בה בדיוק כמו חבריך ומסריח כמוהם. הו כמה השתוקקנו לחלוץ נעליים מהגרביים שנדבקו כבר לכפות הרגליים, ולהרגיש את המים זורמים על הגוף.

כשראינו את המקלחות שכחנו מהמלחמה, שכחנו מהפחד, שכחנו מהעייפות. עכשיו היו רק המקלחות והמים. חלקת אלוהים מי ישורנה. התפשטנו כאחוזי אמוק, קפצנו לתוך המים והרגשנו חופשיים. ציפורי דרור באמצע שומקום, באמצע מלחמה מסריחה שלא מאפשרת לנשום.

השתוללנו כמו ילדים מתחת למים הזורמים...

ורק רונאל, שהצילום היה כמעט טבע שני שלו, המשיך לצלם, עד שקפץ גם הוא לתוך המים.

מי חשב אז שלאחדים מאיתנו כבר התחילה הספירה לאחור?

לא חלפו מספר דקות, או שאני איבדתי את תחושת הזמן, ואולי כבר לא זוכר... אבל קיבלנו פתאום התראה על מטוסים שחצו את התעלה. בחצאי לבוש עלינו על הכלים ונערכנו לקרב. הכול איבד את משמעותו באותם רגעים. אפילו הסכנה... תִפקדנו כמו רובוטים יעילים.

משום מקום הגיחו מטוסי תקיפה אחדים והטילו פצצות לכל עבר. זה מעולם לא היה קרוב כל-כך, הרגשנו כמו נמלים במטווח. פצצה נחתה היישר על המיכלית, והתיזה מים לכל עבר.

הרמתי את הראש וראיתי מטוס צולל לעבר התותח שלנו.

נשארתי קפוא.

כל מה שאתה לומד על עצמך עד לרגע האמת בשדה הקרב, מתפוגג כשהפצצות מתחילות לנחות סביבך והכאוס משתולל. כל דימוי ה"רמבו" מאבד מהממשות שלו. האויב הפנימי שלך תופס פיקוד. אבל אז אתה מתנער ומפעיל את הטייס האוטומטי. הערכים עליהם התחנכת והכללים שהוטמעו בך, עולים, מסתבר, על הפחד. אתה חייב לשמור על פאסון המפקד, לעשות את המוטל עליך מכוח הציווי הפנימי והחברתי. לא לנטוש את התותח כל עוד אפשר לירות... רק לא לנטוש."

נמרוד היה נסער. עצר בדבריו וניסה להדליק סיגריה. "תסלחו לי... רק כמה רגעים... אני חייב לצאת לכמה רגעים..." ידיו רעדו.

כקפיץ שאיבד שליטה, זע עוד רגע על מקומו, ולפתע קם וזינק החוצה.

"קורה לי דבר מוזר," אמר, כשחזר והתיישב סמוך לדלת. "אני שונא את סיני. שונא את המקום הארור הזה, אבל כמו ארץ גזירה, היא מושכת אותי פנימה. לא יכול לצאת משם... לא יכול להשתחרר ממנה... כמו קורץ ב'לב המאפלייה', ככל שהמקום אפל יותר, כך עזה המשיכה."

"הלוואי שהיה אפשר לכפות עליו את חוק השבות." אמרה ריקי. "נמרוד התקבע בתוך שאול שאיננה שלו, וזו מושכת אותו פנימה."

"וחזרת לשם?"

"לא. לא חזרתי. ריקי לא הסכימה..."

"איזה כוח מחזיק כבר למעלה מארבעים שנה בשטר-חוב חתום על ידי נמרוד, ולא משחרר אותו." אמרה ריקי.

"זה הוא עצמו," אמר רונאל, חברו מן הטנק השני, שהצטרף אליהם כדי לסייע לנמרוד. "זה המצפון שלו."

"אתה מוכן לספר קצת על הבית, על המשפחה?" שאלה שולה.

"לא נראה לי שזה יעניין מישהו."

 "תופתע."

"מה את בדיוק רוצה לדעת?"

"רקע, אווירה, דברים שהשפיעו."

"דור שביעי בארץ. מצפת ומטבריה. במקור מרוסיה. משפחה ממוצעת. שום דבר שאפתני או יומרני. בעלת אידיאות ימניות. רוויזיוניסטיות למען הדיוק. אבא נגר, אימא עקרת בית. שלושה אחים צעירים. התמודדות לא פשוטה עם אח שלקה במחלת הפוליו. לימודים בבית ספר תחכמוני, ניסיון כושל בישיבה. בהחלט משפחה רגילה."

"לא הייתי אומרת, נמרוד. איך לדעתך השפיעה האווירה בבית על תפיסת עולמך?"

"השפעה אבסולוטית! בהחלט סיפור חניכה! כשהייתי צעיר, חייתי לאורם. כל סיפור היה אבן שואבת. כשבגרתי, עשיתי הכול כדי ללכת בדרכם, לכן רק טבעי היה שאלך לקרבי. נראה היה שרק שם אוכל להביא לידי ביטוי את הערכים עליהם גדלתי. הסיפורים שלהם היו כמו שוקולד לדיאבטי. אני לא זוכר שאיזה ספר השפיע עלי יותר... וקראתי הרבה."

"גם אימא הייתה בעלת דעות ימניות?"

"בהחלט. ולמרות זאת, ולמרות שהתהלכה כמו טווס בכל פעם שהייתי מגיע הביתה, או יוצא לצבא, אני בטוח שהייתה שמחה לראות אותי כבר בבית."

"ואיך השפיעו הדברים עליך?"

"לא השפיעו, כי לא חשבתי עליהם. התגייסתי כדי למלא תפקיד מסויים, ואותו התכוונתי למלא על הצד הטוב ביותר. נקודה. בבית למדנו שאם אתה עושה משהו, אתה חייב לעשות אותו עד הסוף. לא היו לי שאיפות מעבר לכך. מגיל צעיר נמשכתי לעסקים..."

ריקי חשבה על המלחמה, ועל מה שזו עשתה לו, וחשבה על הימים האחרים, שלמרות שהגיעו שנים אחרי הפציעה, בכל זאת הגיעו.

פתאום, בלא כל איתות מוקדם, היה שב לחיים, כמי שמפתיע את עצמו, ועימו שבו לביתם קולות צחוק של ילדים וידידים. הילדים השתחררו מן המתח והרתיעה והתקרבו אליו אט-אט. וכשהתקרבו, שוב לא היה ניתן לנתקם. כתינוקות קנגורו דבקו בו. והוא היה מערסלם באהבה, ובדומה לטבע, מאציל עליהם את שיפעתו.

הם התמכרו כפעם לנופים האהובים, ליער חרובית שבחבל עדולם, על עצי האורן, האיקליפטוס השקד והחרוב שבו, על שרידי חורבות שימרה ודמדומית, למרבצי החוטמית הזיפנית שבכרמל או בגלבוע, שהתנשאה מעל ראשיהם כנסיכה אגדית, מכריזה על גבולות מלכותה בשובל משי ורוד הזורם מראש ההר עד מרגלותיו, ותרו אחר הצלף ואבקני הארגמן שלו, בשפלת החוף, שריקי דימתה אותו לקיפודה המתייצבת להגן על תומתה, ואילו נמרוד טען בלהט שבעיניו היא משולה לנערה שקיבלה לראשונה מחזור, או לכלה בליל כלולותיה המציגה את כתמי דם בתוליה. והילדים, כל יהבם היה בדשאים המוריקים ובכדור הצבעוני המתגלגל ביניהם.

באחד הלילות, ולאחר שחדל במשך תקופה, ליטול את התרופות, שב וביקש את קירבתה. אצבעותיו המגששות ברכות וניחוח תשוקתו, העבירו בה רעד.

"אני רוצה אותך ריקי, אני רוצה אותך כל-כך."

נשיותה הכלואה בממגורות גופה פרצה באחת, והייתה כאחת מבנות ירושלים, יוצאת ומחוללת בכרמי אהבתו. רעבון רחמה המת נלפת סביב גופו. בשרה בבשרו החם נלוש וחי. ריח זיעתו שהתערבב בריח ה"ברוט", חדר לאפה, סיחרר וביקע כל נקבוביות עורה.

פעמים אחדות ניסה, אך נכשל.

"אל תתרגש, מותק. התרופות. וההתרגשות. ברגע שתירגע, תצליח."

ניסה שוב, ונכשל.

"אני מצטער, לא הייתי צריך. אפילו את זה אני לא מסוגל," הסתובב על צידו ונאנק.

"אני אעזור לך, מותק," אמרה, "תן לי, אני אעזור לך. הכול יהיה בסדר, רק אל תדאג."

כאדוות רוח בשדה שיבולים ריפרפו אצבעותיה שוב ושוב על פניו, על שכמותיו, גופו, רגליו – חוליה אחר חוליה נכנעו אט-אט לכריות כף-ידה המעסה, עד שחשה את כל גופו מתרפה ונרעד תחת ידיה.

הסתובב אליה, הסמיך את פניו אל פניה, והחל ללוק את שפתיה, לשונה, בשרה, שדיה – לשון בלשון, לשון בבשר, בשר בבשר – כנשל נחש נשרו המתח, התוקפנות והעגמומיות, ועלה הגרעין הפנימי – זך וענוג, כניצן שעלה כפורח, בבואו במגע עם השמש.

ומתוך הפיוס והחמלה, באה ההסתערות המחודשת על החיים, וקיבלה תוקף מועצם.

* * *

ראובן שהם

שאלות להמנון הנח"ל

לאהוד שלומות,

בהמשך להתכתבותנו בעניין המנוני הנח"ל אשמח אם תפרסם לקהל קוראיך את כתב החידה הבאה: מיהם המחברים של "המנון הנח"ל" שלהלן. 

המנון הנח"ל: מילים (?)  לחן (?)

ראו אותם באים מזרח ומערב,

פניהם כפני ילדים עדיין

ראו אותם אחי דרוכים במארב

עזים כלוחמים חדי העין

ראו אותם אחי, דרוכים במארב

על ירק הגבעות יומם וליל. 

פזמון: כי חטיבת הנח"ל, הנח"ל כאן

ליבה קשוב, כוחה איתן

הנח"ל כאן, הנח"ל כאן

ואנו עם הנח"ל לעולם.

הלילה בצפון מכיר את פסיעתם

וצעדם מכיר כל גיא, כל פרח

השחר העולה יאיר תהילתם

חדוות הניצחון, עמל הפרך

השחר העולה יאיר תהילתם,

תמיד בראש זקוף, יצאו לדרך.

פזמון: כי חטיבת הנח"ל, הנח"ל כאן

ראו אותם באים מכל המקומות

בקור החורף, ובחומו של קיץ

בעת שלום ובימי מלחמות

אתם אחי, הייתם לי לבית

בעת שלום ובימי מלחמות

הנח"ל שוב מוכן, כי זה החיל.

פזמון: כי חטיבת הנח"ל, הנח"ל כאן.

באתרי צה"ל מופיע טקסט זה כהמנונו הרשמי של הנח"ל. כך באתר הרשמי של הנח"ל: http://www.gal-ed.co.il/nachal/show_item.asp?levelId=45202,

ללא שמות המחברים, וכן באתר הכללי של צה"ל שאף בו הוא מופיע ללא שם המחברים: http://www.idf.il/1361-10638-he/Dover.aspx

לעומת זאת באתר "זרוע היבשה" –

http://mazi.idf.il/4165-he/IGF.aspx,

הוא מיוחס לאורלנד וזעירא (שחברו טקסט אחר שכותרתו: "שיר לנח"ל").

בשלושת האתרים הצה"ליים הנ"ל טקסט זה מוכתר כ"המנון הנח"ל". את הביצוע ניתן לשמוע באתר:

http://www.gal-ed.co.il/nachal/show_item.asp?levelId=45202

אליהו הכהן במייל אליי כותב: "אינני מכיר שיר כזה שחיבר אורלנד וגם לא מצאתיו בין לחני זעירא. מעודי לא שרתי את השיר הזה ולא שמעתי אחרים מזמרים אותו."

אם מישהו יכול לשפוך אור על שמות המחברים הנעלמים יביא גאולה לעולם ואני אודה לו.

* * *

מנשה שאול

סיוט הסהר השיעי

בשאלה כיצד להתמודד עם סיוט הסהר השיעי, דן הסופר הסעודי בעל המוניטין ג'מאל ח'אשקג'י. במאמרו ("אלחיאת" 16.6.13); הוא פותח בהצגת תרחיש שבו ישרוד משטרו של בשאר אסד לאחר מעורבותם בלחימה של חיזבאללה, של לוחמים שיעיים מעיראק ושל משמרות המהפכה מאיראן. בעקבות ניצחון זה, יקום לתחייה הסהר השיעי שישתרע מטהרן, דרך בגדד ודמשק, עד לביירות.

אייתאללה עלי חמינאי יגיע לדמשק לחגוג את הניצחון האלוהי האדיר. הוא יישא שם נאום חגיגי במסגד האמו ויכריז על נצחונו בייסוד האיחוד שאותו הבטיח. הוא יירד מן הבמה וינשק את ראשו של ילד דמשקאי נכה כאות לקירבה. לידו יעמדו אנשי דת סוניים, כמו המופתי הסורי אחמד חסון, כי תמיד יהיו כאלה המוכנים למכור את עצמם ומולדתם. כולם ירימו ידיים משולבות כאות לניצחון. חמינאי יבטיח כי תפילתו הבאה תהיה במסגד אלאקצא בירושלים, אך יתעלם מן הגולן, היות שהוא מודע להתנגדותם של הרוסים לכך ולנכונותם לשלוח כוחות במסגרת כוח בינלאומי לשמור על הפרדה מוחלטת בין הכוחות של ישראל וסוריה.

זהו סיוט מבהיל, לא כן? שואל הכותב וממשיך להרהר:

"איני סבור כי סעודיה תסכים לתרחיש כזה. היא לא תתיר ניצחון האיראני שיעי בסוריה, שכן נוכחות איראנית כזו בסוריה ובלבנון תהווה איום מוחשי לביטחונה של סעודיה וגם לביטחונה של טורקיה. לכן אין מנוס מכך שעל סעודיה לעשות משהו, היות שביטחונה בסכנה. גם רצוי שארצות-הברית תצטרף לברית הגנה בהנהגתה של סעודיה, במטרה להפיל את משטרו של בשאר ולהחזיר את סוריה לחיק האומה הערבית. המטרה צריכה להיות הפלתו של בשאר. זוהי מטרה המגבשת סביבה כוחות רבים ברחבי העולם הערבי, וכן את טורקיה ומדינות מערביות. ואם ארה"ב לא תרצה להצטרף, אין דבר. המערכה היא שלנו, והביטחון – ביטחוננו."

המלחמה המתמשכת בסוריה זה שנתיים ויותר משנה את המפה האסטרטגית במזרח התיכון. זוהי בעצם מלחמה בין השיעים לסונים, בין איראן וגרורותיה – המשטר בסוריה, חיזבאללה ושלוחותיו, ממשלת נורי אלמאלכי בעיראק – לבין כל מדינות ערב הסוניות וטורקיה.

שאיפותיה של איראן להשתלט על מדינות ערב ועל מקורות הנפט מדליקות נורה אדומה בעולם הערבי, והסכנה האיראנית מאיצה בהן להתאחד ולהתחזק על מנת לבלום אותה. בסוף מאי, 2013 נחתם באנקרה הסכם הגנה בין טורקיה לבין סעודיה. יורש העצר הסעודי וסגן ראש הממשלה האמיר סלמן בן עבד אלעזיז הגיע לאנקרה בלוויית שר החוץ האמיר סעוד אלפייסל, והשניים חתמו על ההסכם בנוכחות נשיא טורקיה עבדוללה גול ושר החוץ אחמט דבוטולו.

לביקור זה קדמו שני ביקורים של מלך סעודיה בטורקיה, האחד לפני שש שנים והשני לפני שבע. בנוסף להידוק שיתוף-הפעולה הביטחוני בין שתי המדינות, הולכים ומתהדקים היחסים הכלכליים בין השתיים, והסחר ביניהן נאמד ב-13 מיליארד דולר.

נשיא חדש באיראן עיתון "אלחיאת" – בצל האיסלאם הקנאי

אינטלקטואלים מצריים יושבים ישיבת-שבת זה מספר ימים ליד משרדו של שר ההשכלה המצרי, ד"ר עלא עבד אלעזיז, במחאה על מינויו ועל מדיניותו, שהרחיקה את כל החילונים הליברליים המשרתים במשרדו והביאה עובדים מן הזרם האיסלאמי במקומם. התובע הכללי הורה לעצור חלק מן השובתים בעקבות קטטה בין תומכי השר האיסלאמי לבין מתנגדיו, שבמהלכה נפצעו מספר מפגינים משני הצדדים, וביניהם אנשי ביטחון.

גם בתוניסיה, שבה שולטת תנועת "אלנהד'ה" האיסלאמית, נרדפים היוצרים והאינטלקטואלים החילוניים. מזה שנתיים נמנעו נשיא תוניסיה וראש ממשלתו מלפגוש את האמנים ואת כלל היוצרים, או לערוך כנסים שיש להם נגיעה לתרבות ויצירה.

במצרים ובתוניסיה פועלים המשטרים במטרה להחליף את התרבות החילונית שהיתה נהוגה לפני המהפכה האיסלאמיסטית – במורשת הדתית הקנאית. הקנאים מתנגדים לאמנויות, לזמר, למוזיקה, לספרות ולשירה. לגבי דידם הקוראן הוא החלופה הבלעדית, בהתאם לנאמר בו: "המשוררים תועים בכל עמק."

מותם של הערבים

המשקעים השליליים של "האביב הערבי" מזכירים לסופרים הערביים נשכחות. הם מעלים במאמריהם דברים שנאמרו לפני 40 שנה ויותר על שקיעת הערבים. אז, בעקבות מלחמת ששת הימים, כתב המשורר הסורי הגולה ניזר קבני שיר שכותרתו "מתי יוכרז על מותם של הערבים:

אל תקרא ולוּ אות אחת מכתבי הערבים

כי מלחמותיהם שמועות וחרבותיהם מעץ

אהבתם בוגדנות והבטחתם כזב

אל תאזין למילה מנאומי הערבים

הכול בלשנות, דקדוק וספרות.

ואין בתולדות האומות אומה ששמה ערבים.

הנני מספיד את המלל המחורר שלנו,

הדומה לנעליים בלויות, לביטויי הזנות, הגינוי והקללה.

לפני 10 שנים, במלאת 36 שנה למלחמת ששת הימים, משורר אחר, ע'אזי אלקוצייבי, שכיהן כשגריר סעודיה בלונדון, פרסם שיר ובו בשורה לקודמו ניזר קבני:

"הוי ניזר!

בשורה בשבילך. מותם של הערבים כבר הוכרז, והספדם פורסם מעל לשורות ובין השורות.

הוי ניזר, נמאסו עלי החיים, הכן לי לידך קבר בו אשמור את כבודי."

ואילו הסופר סובחי חדידי מקשר את תוכנם של שני שירים אלה לתוהו ובוהו בסוריה ומדגיש כי הסורים חשים את מותם של הערבים, כשהם מסתכלים באדישות בטבח שמבצע המשטר נגד העם.

 המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 250.

* * *

אלי ניסן

"הארץ" – גולה מזדקן בארצו שלו

טיוטה ראשונה לרקוויאם על עיתונות הדפוס בישראל. טיוטה זו מוקדשת לכל קוראי "הארץ" בעבר ובהווה שקפה הבקר שלהם הופך מר כלענה עם דפדוף ראשון בעיתון.

סליחה על המציאה המאוחרת, אבל אין פתיחה רלוואנטית מזו גם ב-2013. תחת הכותרת שלעיל, הביא בפברואר 2011 המגזין של "העין השביעית" תקציר של כתבה, שהופיעה במגאזין הנודע "ניו יורקר", על התופעה הייחודית של העיתון הישראלי המתנכר לקוראיו ולחברה שבה הוא מבקש לעצמו קיום מקצועי וכלכלי. עורך ה"ניו יורקר" מדגיש, כי "במדינה קטנה ושבטית, 'הארץ' הוא שורד מפתיע. הוא מתגאה בהיותו המצפון של ישראל. האם יש לו עתיד?"

על כך משיב עורך ה"ניו יורקר", כי בעיני כמה מקוראי העיתון והמועסקים בו בעבר, "הארץ" הפך לגולה מזדקן בארצו שלו. העורך הראשי של "הארץ" לשעבר, חנוך מרמרי, אומר ל"ניו יורקר" כי התפנית העיקרית החלה בתקופת האינתיפאדה השנייה, כאשר עמוס שוקן התעקש על קו שמאלי, ואילו חעורך חנוך מרמרי וגורמים אחרים במערכת ביקשו להסיט את הדיון למרכז.

"הלכידות של סגל המערכת נפגעה," אומר מרמרי על אותה תקופה, "נוצר קרע של ממש ביני לבין עמוס. העורך הראשי איבד לפתע את ריבונותו. עמוס לא היה מרוצה משום שהייתי פחות קיצוני ממנו. הרגשתי שהעיתון עלול לסטות עד כדי אי רלוואנטיות. ל'הארץ' יש הכישרון והיכולות של ה'ניו יורק טיימס', אבל לפעמים הוא הופך לשולי ואפילו למגוחך," דברי מרמרי.

ואילו דייוויד לנדאו, שהחליף את מרמרי כעורך ראשי (ואף הוא הוא פרש) מוסיף, כי העיתון במתכונתו הנוכחית מעורר ניכור ואנטגוניזם בקרב קבוצות שלמות בחברה הישראלית, וכי הטון שלו חסר תחכום ואמפטיה במידה הראויה.

נחום ברנע, העיתונאי הבכיר של "ידיעות אחרונות" וחתן פרס ישראל לעיתונות פוסק, חד וחלק, כי "הארץ" הוא פשוט עיתון "מנותק" מן ההווייה הישראלית (אעפ"י שהוא, ברנע, פותח את הבוקר בקריאת "הארץ", אולי משום שהוא אוהב קפה מר על הבקר).

עד לפני שבועות אחדים יכולתי להבין לליבו של ברנע. 55 שנות קריאת עיתונים מדי בוקר, שהן יותר משגרת חיים של מי שהיה עיתונאי, משנות ה-20 לחייו עד אמצע שנות ה-70, אינן ניתנות לגמילה לאלתר. ומי שאינו יכול להתקיים רק על הטבלואידים ואינו יכול להסתפק ברפרפת חדשות ואקטואליה ברדיו ובטלוויזיה – קשה לו שבעתיים. כך מצאתי עצמי בשנים האחרונות, פעמים רבות,  קרוב להתקף לב. כשידידיי העירו לי, לא אחת, שיש לכך מרפא בדוק – להתנתק מהעיתון המורעל, עניתי בהומור (היאה לגילי), כי ההתרגזויות הללו "על הבוקר" טובות לבריאותי כיוון שהן ממריצות את מחזור הדם. אבל לפני שבועות אחדים פקע אצלי מיתר נוסף ועכשיו אני אדם חופשי מסוג HaAretz-Less.

דומני שזו ההגדרה הנכונה לאדם חושב וחופשי מישראל – כן, באנגלית דווקא, כיאה לעיתון שהשפה העברית הפכה לו לטורח והמדינה היהודית מעיקה עליו עד דכא. אכן כן, גולה זקן מה יש לו בחייו, הוא מופיע בבוקר והשחר בו כבר אינו מפציע. (ויסלח לי דוד אבידן ז"ל).

נ.ב. הטיוטה הנ"ל מוקדשת גם למתי דוד, הממשיך לסבול מרעלת "הארץ".

* * *

יהודה דרורי

הסיבוב האלים בסוריה מתחיל מחדש

עם נפילת אל-קוסייר בידי אנשי אסאד וחיזבאללה, הצליחו מרבית חיילי המורדים לסגת לאזור חאלב, שם הם מתארגנים עם כוחות נוספים, שהגיעו מדרום מזרח, לקרבות הבאים שצפויים לפרוץ בעיקר סביב דמשק וחאלב.

אנשי אסאד וחיזבאללה מלקקים את פצעיהם מהקרב על אל-קוסייר, שם שילמו מחיר יקר יחסית בהרוגים, פצועים ובציוד כבד. גם הם נערכים כיום, וזאת בסיוע של קצינים איראניים וציוד רוסי חדיש שהגיע לאחרונה לטרטוס מרוסיה בשלוש אוניות.

המורדים מצטיידים בכמויות גדולות של נשק, ממאגרי הצבא הלובי, המועבר להם ברכבת אווירית "פרטית" (שבשליטת ה-CIA...)

למורדים אין נשק כבד חוץ מטנקים שנלקחו שלל או שערקו מצבא סוריה, כנ"ל בקשר לארטילריה. הם גם משוללים כל סיוע או הגנה אוירית – אבל במקום זה הם צוידו לאחרונה בטילים אישיים רבים וחכמים – הן נגד שיריון והן נגד כלי טיס. את המודיעין להם מספקות להם, לפי מקורות במפרץ הפרסי, טורקיה וירדן (אנשי אסאד טוענים – ללא כל הוכחות – שהמודיעין למורדים מסופק ע"י ישראל).

השינוי הגדול אצל המורדים הוא שהם הסכימו להשתלב ביחידות אורגניות סוריות-סוניות, בעיקר בכאלה שערקו מהצבא הסורי הסדיר. היחידות מאומנות ע"י קצינים סוריים, ירדניים, עיראקיים וטורקיים – ולפיכך ניתן להבין שהלחימה הקרובה תהיה יותר אינטנסיבית ויותר ממוקדת.

גורמים ביטחוניים במערב משוכנעים שבשלב הקרוב של הלחימה, השימוש בגזים יהיה רב יותר ונפוץ יותר, כי העולם כבר התרגל לכך...לכן המורדים מצטיידים כיום בקדחתנות בציוד נגד גזים. לפיכך, פסק זמן זה חשוב ביותר עבורם.

בימים האחרונים טורקיה הקטינה באופן משמעותי את מעורבותה (בלחץ הרוסים כנראה) ואילו בישראל גובר החשש שאסאד ינסה שוב לדחוף את הקרבות לכיוון גבול ישראל כדי למשוך את ישראל ולסבכה במערכה.

מכיוון אחר, בארה"ב,  מעריכים שסיבוב הקרבות הקרוב לא יביא הכרעה, אבל יביא סיכוי לכינוס "ועידת שלום" שתחליט על הפסקת אש וחלוקת סוריה.

* * *

אשר תורן

ג'ון קרי – "כוסות רוח למת"

אתמול, יום שישי 22 ליוני, בערך בשעה אחת אחרי הצהריים, עצרנו במנחת ואן סאנט שבמדינת פנסילבניה בדרכנו מכינוס נוסטלגיה של מטוסי פייפר קאב בלוק האבן, גם במדינת פנסילבניה, במרחק של ארבע שעות נסיעה מערבה מכאן.

היינו בדרך לניו ג׳רסי ועצרנו בשדה ואן סאנט כדי לתפוס שעת טיסה חפוזה במטוסי שחונה כדרך קבע בהאנגר כאן בשדה.

החנינו את המכונית בצילם של עצי האלון העבותים והמטופחים על ידי המועצה המקומית, שרואה בשדה תעופה ואן סאנט פארק ציבורי. לצידנו חנה טנדר ארבע דלתות של שירות מסוקים מקומי, מאויש בידי איש ואישה במדי שירות של חברת המסוקים.

לא חיכינו הרבה לחזות במצופה והידוע לנו ממערכת הבחירות של סנטור ג׳ון קרי נגד ג׳ורג בוש לפני תשע שנים – המסוק הירוק הגיע ואשתו של ג׳ון קרי, שברשותה השליטה והבעלות על חברת הקטשופ "היינז", כיום תחת להשקעתו של וארן באפט, יצאה מהמסוק ועברה לטנדר המחכה.

אשתי, שמתעבת את ג׳ון קרי על טיפשותו ואטימותו – יותר אפילו מהעיתונאית קרוליין גליק, שקראה לקרי ״אידיוט״ בשבוע שעבר, מנעה ממני לצלם את הנעשה לפנינו ובקושי הצלחתי להגניב תמונה בטלפון מהמסוק הממריא.

ג׳ון קרי עסוק כרגע בהתרוצצות בבירות שונות בעולם כדי למצות את שיגעון פְּרס נובל שלו. עיקר מעשיו תלוי באמונתו שבר-מינן מוכרז ורקוב הידוע כ״תהליך השלום״ יקום לתחייה ויפתח לפניו את שערי אוסלו ושטוקהולם.  

יעזור כמו כוסות רוח למת, אני אומר. 

אהוד: אני מצטרף לדעתה של קרולין גליק על ג'ון קרי. האיש הזוי, מנותק מהבנת מה שקורה במזרח התיכון, מנותק עוד יותר משהיה נשיאו בתחילת הדרך, בנאום קהיר המפורסם, אשר נשיא מצרים דאז, מובאראכ – אף לא טרח לבוא לשמוע אותו.

* * *

רות ירדני כץ

אלוהים אחרים

הרב מצגר שוב תחת חקירה. הרב מצגר הרב הראשי האשכנזי  כבר נחקר בעבר ולא קרה לו כלום. ממש כלום. והנה, הוא בחקירה חדשה, בחשד שהיה מעורב בקבלת שוחד ובעבירות הלבנת הון. המשטרה חקרה בחשאיות מוחלטת במשך חודשים ארוכים עד שעצרה אותו וחוקרת אותו. הרב מצגר, שנראה בכל רגע כמו חתן, ,לבוש בהידור רב, כובע מפואר נח על ראשו וזקנו מטופח להפליא, אוהב חיים, ולטייל בעולם הגדול, לכל אלה צריך הרבה כסף והוא עשה כסף. על פי החשדות גנב, רמאי,  נצלן וחמדן. 

הרב מצגר הוא לא היחיד שיש לו אלוהים אחרים. אלוהים שלא קשור בכלל לאלוהים שאוסר לגנוב ולחמוד. רבים כמו: הרב בקשי, הרב דרעי, הרב בניזרי, הרב אילון ואם החסרתי מישהו אני מבקשת סליחה. האלוהים שמעליו מתיר לו ולאחרים לחגוג.

בשנת 1998 הוא פנה לאלוהים שלו ושאל אותו: "אלוהים, מה דעתך שאגבה כסף עבור חתימה על כתובות ועריכת חופות?"

אלוהיו השיב: "בני, בוודאי. בן-אדם צריך להתפרנס, לחנך את ששת ילדיו, לבנות בית יפה ולהתלבש כראוי."

מצגר חייך לפטרונו והודה לו, ורץ מחופה לחופה ומילא את כיסיו. כסף נקי. מועצת הרבנות הראשית שללה ממנו את תעודת הכושר לרב עיר בשל חשדות שהועלו נגדו. אבל לא קרה כלום. הוא חזר בעזרת אלוהיו לתפקידיו ואפילו נבחר לרב הראשי. יש אלוהים!

אלוהים שמעליו התיר לו גם ליהנות בפברואר 2005 משהייה בחג הפסח במלון נחשב בירושלים עם משפחתו ולשלם רק עבור ארוחות.  הוא נחקר באזהרה. בסיום החקירה המליצה המשטרה להעמידו לדין בעבירות מירמה והפרת אמונים. קרה משהו? מה פתאום! והרב מצגר, שיש לו אלוהים יחיד ומיוחד, ממשיך לעודד אותו לגנוב כסף מתורמים ומתרומות ולהכניס לכיסו. על כך נחקר הפעם. איך הוא ייצא מזה הפעם? אל דאגה, אלוהים יעזור לו.

"הומוסקסואל זה כמו אדם שמחלל שבת ואוכל חזיר."

אילנה דיין ראיינה את הרב  סתיו במסגרת ועידת הנשיא ושאלה אותו, איך יתייחס לתלמיד שלו, אשר יתוודה בפניו על נטיותיו ההומוסקסואליות.

הרב, שמתמודד על תפקיד הרב הראשי, השיב: "יחסי הומוסקסואלים אסורים על פי ההלכה, אני לא יכול להיות 'מתיר אסורים'. הומוסקסואל זה כמו אדם שמחלל שבת ואוכל חזיר."

כך הוא אמר. אחרי אמירה כה חמורה חובה לנדות ולהחרים את הרב סתיו, אוי לנו אם ייבחר לרב ראשי.

 אהוד: את אולי לא הבנת את דברי הרב סתיו. הוא התכוון לומר שכמו שיש יהודים רבים שמחללים שבת ואוכלים חזיר, ונשים נשואות שלא טובלות במקווה – ועדיין הם יהודים כשרים והם חלק [אם לא הרוב] בעם, הם יהודים לכל דבר, כך גם הומוסקסואליים ו"חוטאים" אחרים. היהדות התורנית אינה יכולה להכשיר אכילת חזיר או חילול שבת או טומאת נשים אבל היא מקבלת אותם בדיעבד כחלק מן המציאות של רוב העם היהודי בימינו. ומבחינה זו הדברים של הרב סתיו הם נועזים מאוד, ויוצאים נגד הצביעות  השלטת ביהדות התורנית.

* * *

אורי הייטנר

1. ואל תתחכמו הרבה –

לכ"א בתמוז יום השנה ה-79 לפטירת ביאליק

"חוֹגוּ את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכול באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה." זוהי פיסקה ממכתב תשובה של ביאליק לחברי קבוצת גניגר, שנועצו בו כיצד לחגוג את ליל הסדר, בשנת תר"צ, 1930.

המסר הקצר הזה, הוא תמצית השקפת עולמו התרבותית של ביאליק. המסר הזה, הוא תמצית תפיסת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית היום. המושג "התחדשות יהודית" לא היה קיים בתקופתו של ביאליק, אולם אין כביאליק מי שהגה והגשים באופן מעשי מפעלי התחדשות יהודית רבים.

החשוב שבהם הוא מפעל הכינוס. בתקופת המעבר בין היהדות המסורתית ליהדות המודרנית שחלקה הגדול חילוני, חשש ביאליק מפני אובדן אוצרות ההתרבות היהודיים אל תהום הנשייה, והתרחקות הציבור היהודי מכור מחצבתו. ביאליק, שעזב את אורח החיים הדתי-אורתודורכסי, נטל על עצמו משימת חיים – להציל אותם אוצרות ולהנגישם לציבור הרחב. לשם כך הוא הקים את הוצאת הספרים "דביר". לאורך עשרות שנים, מפעל הכינוס היה מרכז חייו, ולכן מיעט מאוד לכתוב שירה חדשה.

לב מפעל הכינוס הוא ספר האגדה. ביאליק היה תלמיד חכם, בר אוריין, גדול בתורה. יחד עם רעו יהושע חנא רבניצקי הוא סרק את כל ספרות חז"ל – המשנה, התלמוד הירושלמי, התלמוד הבבלי ושאר הספרות החז"לית לאורכה ולרחבה, הוציא מתוכה את כל מדרשי האגדה, מיין אותם לפי נושאים, תרגם את הכתובים ארמית לעברית, ניקד אותם וצירף אליהם ביאור. יצירה זו היתה כמעט בכל בית יהודי דובר עברית, גם בבתים שהדירו מתוכם את ספרי המשנה והתלמוד. היא צירפה את אגדות חז"ל אל התרבות העברית הציונית המתחדשת (מה שקצת מפריך את הסיפור המוקצן אודות דילוג טוטלי על כל היצירה היהודית "מהתנ"ך עד הפלמ"ח").

המשימה הבאה היתה כינוס שירת משוררי ספרד בימי הביניים ובמיוחד שירתו של שלמה אבן גבירול. לאחר מכן – החל ביאליק בהנגשת המִשְׁנָה, במהדורה מנוקדת ומוארת. עד מותו המוקדם והפתאומי הספיק ביאליק לערוך ולבאר אחד מששה סדרי המשנה – סדר זרעים.

במפעל הכינוס הקדים ביאליק בעשרות שנים את מה שמכונה בז'רגון ההתחדשות היהודית בימינו "החזרה לארון הספרים היהודי".

בעקבות ספר האגדה, ובשל היותו סופר, זוהה ביאליק בעיקר עם האגדה. אולם במסתו "אגדה והלכה" (1917) העניק ביאליק את הבכורה דווקא להלכה על פני האגדה. הוא טען, במאמרו, שמה שהחזיק את העם היהודי הוא בראש ובראשונה ההלכה, כתרבות של חובה ומחויבות, כציוויליזציה של מעשים. כמי שעזב את הדת, ביאליק לא הטיף לחזור ולדבוק ב"שולחן ערוך", אולם הוא רצה ליצוק בתוך החיים הציוניים, בחיים היהודיים המודרניים, את רוח המחויבות ההלכתית. הוא קרא ליצירת הלכה מתחדשת, המתאימה לימינו, שיש בה אותה דרישה גבוהה מן הפרט, אותה תרבות של חובה ומחויבות.

"הנה הולך וגדל דור בְּאוויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתיים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחייה, ספרות, יצירה, חינוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית – וכל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חִיבָּה: חיבת ארץ, חיבת שפה, חיבת ספרות – מה מחירה של חיבה אווירית?

חיבה? – אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבע אינה אלא רשות, הן ולאו ורפה בידה.

יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חובה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית.

... בואו והעמידו עלינו מצוות!"

אולי זה האתגר הבא של תנועת ההתחדשות היהודית בימינו.

אחת מתרומותיו התרבותיות המרכזיות של ביאליק הייתה "עונג שבת" – המוסד התרבותי של שבת תרבותית לציבור הרחב. הוא חרד מפני זניחת השבת בידי הציבור החילוני והפיכתו ליום חול, למעין יום ז' בשבוע. הוא ידע שהשבת ההלכתית אינה התשובה לציבור הזה. הוא רצה להפוך את השבת ליום של קדושה ורוחניות לכל יהודי באשר הוא, יהיה אורח חייו אשר יהיה; יום של תרבות יהודית. מידי שבת אחה"צ עד צאת השבת – תחילה בביתו, ובהדרגה, לאור הביקוש הרב, עבר לאולמות גדולים יותר, עד שנבנה במיוחד לצורך זה בית "אוהל שם" בתל אביב, נערך אירוע "עונג שבת", בהובלתו של ביאליק, וכלל שירה, הרצאות, קטעי ספרות, פרשת השבוע ולסיום – הבדלה ותפילת ערבית. הופעתו האחרונה בציבור של ביאליק, ערב צאתו לווינה, לניתוח ממנו לא חזר, הייתה במסיבת "עונג שבת".

בשנים האחרונות קיימת בכל רחבי הארץ תחייה של "עונג שבת" – אמנם לא בשעת מנחה, אלא בערב שבת, בטקסי קבלת שבת. במאות קהילות, בערים ובקיבוצים, במתנ"סים ובחופי הים וגם אצלנו בגולן, מתכנסים יהודים לקבל פני שבת בשיר וזמר, בתפילה ובקידוש, ביון בפרשת השבוע, ברוח עונג שבת הביאליקית.

היהדות החרדית שָׂטְמָה את ביאליק, רדפה אותו, החרימה אותו, ראתה בו וביצירתו את התגלמות האיום על היהדות. כאז כן היום החרדות רודפת בעיקר את מי שמציב אלטרנטיבה יהודית. נוח לה יותר, הרבה יותר, עם חילוניות עקרה ונבערת.

אבל תנועת ההתחדשות היהודית – התנועה התרבותית החשובה ביותר בחברה הישראלית בדור האחרון, ההולכת ומתעצמת משנה לשנה, היא התשובה לאותה יהדות פנאטית ומסתגרת. מורה ורבה של התנועה הזאת, נפטר השבוע לפני 79 שנים – חיים נחמן ביאליק.

מרכיב מרכזי בתפיסת ההתחדשות היהודית, היא ראיית התרבות היהודית בהתפתחותה והתחדשותה, כאשר אל המקורות הקלאסיים, המקרא, חז"ל, ההוגים בימי הביניים, הספרות החסידית וכד', מצטרפת היצירה הציונית בת ימינו, ההופכת לחלק מן הקנון היהודי. לביאליק מקום מרכזי בקנון הזה. היצירה היהודית לדורותיה היא המבוע וההשראה של היצירה העברית בת זמננו, והיצירה המודרנית שואבת ממנה, מפלרטטת אתה, משוחחת אתה. אין כמו יצירתו של ביאליק, כמופת של הדיאלוג הזה. אי אפשר לקרוא את ביאליק ולהבין את שירתו, מבלי להכיר ולהבין את מקורות ההשראה שלו, שהם הטקסטים היהודיים העתיקים, הקלאסיים. ולמרבה הצער, הבורות הקיימת בחברה הישראלית במקורות היהדות, מקשה על היכולת של יצירי מערכת החינוך הישראלית לקרוא את ביאליק לעומק. לא בכדי, כאשר יצאו לפני שנים אחדות כל שירי ביאליק במהדורה חדשה, היה צורך לצרף להם תרגום לישראלית. והרי ביאליק עצמו, הגם שהיה מתרגם דגול, אמר שלקרוא שירה מתורגמת, זה כמו להתנשק דרך מטפחת.

אנו, ארגוני ההתחדשות היהודית – שאני עומד בראש אחד מהם, מרכז "יובלים", נטלנו על עצמנו את המשימה להחיות את תרבות ישראל על כל גווניה, להנגיש אותה לחברה הישראלית על כל רבדיה ולהפוך אותה למרכיב משמעותי בחיים הישראליים, כתורת חיים. בכך, אנו ממשיכים את מפעל חייו של ביאליק.

בשירו "מקראי ציון" שבו העלה על נס את התכנסותם של משתתפי הקונגרס הציוני הראשון (1897), כתב ביאליק: "וּבְדִבְרֵי יָמֵינוּ הַמְלֵאִים אֲנָחוֹת / תֵּאָצֵר כִּפְנִינָה דִּמְעָתְכֶם הַקְּדוֹשָׁה / מַצִּיבֵי הַדְּלָתוֹת וּבוֹנֵי הַטְּפָחוֹת / יַכִּירוּ מִי-יָרָה הָאֶבֶן הַרֹאשָׁה."

אנשי הציונות המדינית היו יריביו הפוליטיים, אך ביאליק ידע להכיר בראשוניותם ובתרומתם להנחת התשתית לבניין הבית הלאומי. ואנו, כמעט 120 שנה מאוחר יותר, מיטיבים להכיר תודה לביאליק, ראש וראשון ליורי האבן הראשה של התרבות העברית.

2. שתי הערות אקטואליות לפרשת "בלק"

* רגע לפני צאת שבת פרשת "בלק" – שתי הערות מפרשת השבוע לפרשיות השבוע החולף במדינת ישראל. הפרשה מספרת את סיפורו של הנביא בלעם, שנשכר בידי בלק, מלך מואב, לקלל את ישראל; בא לקלל ויצא מברך.

"ידעתי כי אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר" [תָּאוֹר = תקלל], אומר בלק לבלעם בפנייתו אליו. התורה מתייחסת לכך בכל הרצינות. אחרת, מה הבעייה בכך שיקלל? שיקלל. אך, לא – במקום לקלל הוא מברך. יש ערך לברכה כפי שיש ערך לקללה. יש משמעות למילה.

יש אצלנו, לעיתים, נטייה לזלזל במילים, כאילו הן חסרות ערך. "לא המדרש עיקר, אלא המעשה." אולי המעשה הוא העיקר, אך גם למדרש חשיבות רבה, והרי תלמוד מוביל לידי מעשה.

יש משמעות למילים, יש משמעות להסתה. מילים יודעות להרוג, מילים יודעות להבטיח חיים.

השבוע מלאו 73 לנאומו של צ'רצ'יל "היתה זו שעתם היפה ביותר," שיחד עם נאומים נוספים היה הנשק הסודי של בריטניה, רומם את רוח העם וכושר העמידה שלו מול הבליץ הנאצי; עמידה שבלעדיה לא היה הניצחון של העולם החופשי על היטלר.

מה יש להתרגש, אלו סתם מילים?! מה בסך הכול קרה באבו גוש. כולה גרפיטי...

אז עובדיה יוסף גידף את הרב דוד סתיו. מה קרה? מה צריך להתרגש ממילים של קשיש?

אבל המילים הללו גרמו לכך שלמחרת הותקף הרב בחתונה וכעבור יומיים בבר מצווה. כי יש משמעות למילים, במיוחד כאשר הן באות מפיו של מי שיש לו השפעה על שומעי לקחו.

מאדם בעל השפעה כמו עובדיה יוסף ניתן היה לצפות למינימום של אחריות ציבורית, אחריות למילים היוצאות מפיו. אולם מדובר באיש משולח רסן, שפגיעתו רעה, אין לו כל עכבות כשהוא מקלל ומגדף מערכות אלוהים חיים.

המסר של פרשת השבוע הוא שקללה יכולה להפוך לברכה. יש לקוות שהקללות שקילל עובדיה את הרב סתיו תהינה לברכות והוא יבחר לרב הראשי לישראל.

* בהפטרת השבוע, קראנו את אחד הפסוקים היפים בתנ"ך, מנבואתו של מיכה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ."

"והצנע לכת."

האם כבוד הנשיא מכיר את צירוף המילים הזה?

3. צרור הערות

* עובדיה יוסף מגדיר את האפשרות שהרב סתיו יכהן כרב הראשי – "צלם בהיכל". אפרופו "צלם בהיכל" – כדאי לזכור, שעובדיה וש"ס הם שהביאו לבחירתו של יונה (לכאורה) מצגר לרב הראשי. אבל מה ניתן לצפות ממפלגה שמעמידה פושע, שישב בכלא על לקיחת שוחד, כיו"ר שלה?

* יו"ר האופוזיציה שלי יחימוביץ' עתרה לבית המשפט העליון נגד החלטת הממשלה לאפשר ייצוא של 40% ממשאבי הגז. העתירה, אמנם, אינה על עצם ההחלטה, אלא על ההליך. ואף על פי כן, מן הראוי שנניח לבתי המשפט, הקורסים תחת העומס, לעסוק בעניינים משפטיים, ולא נטריד אותם בסוגיות שאינן מעניינם, אינן באחריותם ואינן תפקידם, כמו המדיניות הכלכלית של ישראל.

על יו"ר האופוזיציה להיאבק על דרכה בכנסת, בתקשורת וברחוב. המדיניות הכלכלית היא נושא ציבורי, לא משפטי, ואין זה מתפקידם של שופטים שלא נבחרו בידי הציבור לעסוק בו.

* בפני בג"ץ עומדות להידון עתירות הדורשות לחייב את הממשלה לפרסם את הצבעתם של השרים בדיוני ועדת השרים לחקיקה. הנוהג מאז קום המדינה, הוא שאין מפרסמים את ההצבעות בממשלה ובוועדותיה, על מנת שהדיונים בהם יהיו ענייניים ושרים יתבטאו ויצביעו על פי מצפונם וללא לחץ התקשורת ודעת הקהל. העותרים, הנתמכים בידי שרת המשפטים, דורשים לשנות זאת בשם השקיפות, הבקרה הציבורית על נבחרי הציבור וכמשקל נגד ללחצים של בעלי אינטרסים על השרים.

יש היגיון וצדק בשתי הגישות. אולם בטרם פונים לבית המשפט העליון להתערב בנהלי העבודה של הרשות המבצעת, כדאי לזכור שאותה דרישה בדיוק, בשל אותם טעמים בדיוק, מופנית בתביעה לשקיפות בוועדה למינוי שופטים. ומאותם נימוקים בדיוק היא נדחית שוב ושוב.

אלא שדרישת השקיפות בוועדה למינוי שופטים מוצגת כ"חקיקה אנטי דמוקרטית" וניסיון "להחליש את בית המשפט" בלה בלה בלה, בידי אותו עיתון, "הארץ", המוביל בכותרות ראשיות את המאבק לפרסום הצבעת השרים.

* כאשר בחור בן 18 מתגייס לצה"ל, ותורם שלוש שנים למדינה, במסירות נפש ונכונות לסכן את חייו ואת שלמות גופו, חברו שהשתמט משרות, רוכש תואר אקדמי, מתחיל קריירה מקצועית, עושה כסף. כאשר החייל משתחרר לחיים האזרחיים, בגיל 21, עליו לעמול קשה כדי להגיע לנקודת ההתחלה של המשתמט.

חוק זכויות התורמים למדינה, נועד להתמודד עם העוול הזה, עם אי השוויון הזה, עם האפלייה הזאת, וקצת להחזיר לתורמים למדינה ולתגמל אותם. זהו חוק שנועד לקדם את השוויון במדינת ישראל.

אין זה אומר שכל סעיפי החוק נכונים ומוצדקים. החוק גורף מידי, אינו מידתי. מן הסתם, בדיונים במהלך ארבע הקריאות הצפויות לו בכנסת, הוא יאוזן. כמו כן, יש להעמיד את הרעיון שמאחוריו מול אינטרסים לאומיים אחרים, כמו השתלבות החרדים והמגזר הערבי בחברה הישראלית ובשוק התעסוקה (אם כי חשוב לציין שיש לא מעט משתמטים יהודים חילוניים) ועקרון הייצוג הנאות. ניתן להתנגד לחוק, להתווכח על פרטיו, אבל הצגתו כ"אפרטהייד" ו"אפלייה גזענית", כביכול, היא הצגה שקרית, המסרסת את הוויכוח הציבורי וגוררת ח"כים ושרים להתבטא ולהצביע נגד מצפונם, כדי שלא להיקלע ללינץ' תקשורתי על "גזענותם", כביכול.

וכאשר "הארץ" טוען שהצעת החוק מכשירה את תועבת "תג מחיר" – אין דבריו אלא הסתה ותעמולת כזב.

* אם משרד ממשלתי ייתן עדיפות לצעיר צ'רקסי שהשתחרר מצה"ל על פני צעיר יהודי חילוני שהשתמט מצה"ל, האם הוא יואשם בגזענות?

* גילוי נאות – קיבוצי, קיבוץ אורטל, אינו מקבל לשורותיו מי שלא שירת שירות מלא בצה"ל או שירות לאומי חלופי. ההחלטה הזו תקפה גם בנוגע לבנות ובני הקיבוץ. מי שמרשה לעצמו להשתמט מצה"ל, אינו עומד בקריטריונים הערכיים, המוסריים, שאנו מצפים להם מחברי אורטל.

* ועוד גילוי נאות – מעולם לא קיבלתי לעבודה מישהו שהשתמט משירות בצה"ל. כיוון שמדובר בתפקידים בתחום החינוך והדרכת הנוער, תמיד התעניינתי מה המועמדים עשו בצה"ל, וככל שהשירות היה קרבי יותר, משמעותי יותר, כך ראיתי בהם ראויים יותר (לצד קריטריונים נוספים) לתפקידם. ותמיד העדפתי מי שמשרת במילואים, למרות הפגיעה התפקודית כתוצאה מהיעדרויותיו מן העבודה, לא רק כדי להוקיר אותו על שירותו, אלא כיוון שהדוגמה האישית היא תרומה חינוכית גדולה יותר מהנזק שבהיעדרות.

טוב, אבל זה בגלל שאני "גזען" שמיזען.

* בראיון ל"קול ישראל" נשאל פרופ' איתמר רבינוביץ', שניהל את המו"מ עם סוריה מטעם ממשלות ישראל, מה היה קורה אילו היה נחתם הסכם על נסיגה מהגולן, וכל מה שמתרחש היום בסוריה, היה קורה כשהגולן לא בידינו אלא בידם, עם כל המשמעות שבכך.

ועל כך השיב רבינוביץ', שלהערכתו אילו היה הסכם שלום עם סוריה, הכול היה שונה, סוריה היתה נפתחת למערב ומלחמת האזרחים כלל לא הייתה פורצת.

ולמה הוא אמר זאת? כי הרבה יותר קשה לומר: טעיתי.

* לצד הכתבה על מותו של שחקן הקולנוע ג'יימס גנדולפיני, שגילם את טוני סופרנו, ב"ידיעות אחרונות", הוקצה טור אישי, מן הסוג שלעתים מקצים לעמוס עוז או לאסא כשר, לאשת הרוח אהובה אלפרון, אלמנתו של איש הפשע המאורגן שחוסל, יעקב אלפרון. מעין עדות מומחה. עוד שלב בהתבהמות הרייטינג והקרימנלסלב. בקרוב על מסכינו – קרימנל נולד. הכינו את הסמסים.

* עד המדינה יצא מן הארונית.

* * *

צהריים ל-4 במסעדת קבלייר בירושלים

ב-547 שקל לפני הטיפ

ארוחת צהריים של 2 זוגות במסעדה קבלייר בירושלים. הפירוט: סלסלת לחמים טעימים עם פנכות חמאה, ומים קרים. חינם.

1 כוס מיץ תפוזים טרי 18 שקל. 1 בקבוק גולדסטאר 18 שקל. 1 בקבוק קרלסברג 18 שקל.

4 ארוחות עסקיות, כאשר מחיר המנה העיקרית כולל את המנה הראשונה.

2 עסקיות של מינִי המבורגר עם נתח כבד אווז וקעריות צ'יפס. 89 שקל המנה, כולל 2 מנות ראשונות, סלט קיסר וסלט עם גבינת פרמיזן מגורדת, שניהם על מצע של חסה. ס"ה 178 שקל.

1 עסקית של ברמונדי פיפינה שזה דג אפוי עם תוספת פירה תפוחי-אדמה. מנה ראשונה סלט חסה מתובל. 89 שקל.

1 עסקית מדליוני פילה עגל ברוטב חרדל, פלפל ושמנת. עם פנכת צ'יפס. מנה ראשונה מרק גספאצ'ו אדום וקר עם נתח גבינת עיזים קשה במרכזו. 109 שקל.

לקינוח: קרם ברולה 29 שקל. וַאשריו פירות אדומים 29 שקל. ס"ה 547 שקל כולל 12% שירות. השארנו עוד 40 שקל טיפ למלצרית הנחמדה גל. יצא לנו כ-147 שקלים לסועד, והיה שווה את התמורה.

השירות מצויין והמסעדה ברמה גבוהה. הגשה מוקפדת ואסתטית של המנות. כלים נאים. צ'יפס מדהים – כפיסים דקים כמו אטריות, מטוגנים בשמן עמוק ונשארים פריכים ומושחמים. אנחנו לא זוכרים בעבר צ'יפס נהדר כזה. יש למסעדה כנראה מכונה מיוחדת שחותכת את תפוחי האדמה למקלונים כמו אטריות דקות.

מרק הגספאצ'ו היה מעולה, כמוהו מעולים היו מדליוני הפילה, רכים ונמסים בפה. גם שאר המנות נאכלו בתיאבון רב עד תומן.

מנת הקרם ברולה היתה מאוד מאכזבת. אמנם גדולה אבל מעובה מדי וקצת חסרת טעם כאילו עמדה זמן רב מדי במקרר ואחר-כך במערכת העיכול שלנו.

מנת הוואשריו לקינוח היתה מעולה ומקורית. מגדל מתוק וקר בסגנון פאבלובה, בנוי על בסיס עגול של מרנג, ותומכיו הם עמודי מרנג, גלידת פירות אדומים וקצפת. יוצא מן הכלל.

הצלחנו להיכנס לבית הכיסא אבל בקושי יצאנו. ממש סכנת נפשות. אם מישהו יתעלף שם, יצטרכו לפרוץ את הקיר מבחוץ כדי להוציא אותו כי הדלת נסגרת פנימה וכמעט נוגעת באסלה.

קבלייר, מסעדה צרפתית. בן סירא 1 [לא רחוק מבניין ג'נרלי המתנוסס ברחוב יפו], ירושלים. טל. 02-6242945.

* * *

מ. שמואלי

למה, למה פרס בנאומו המרשים

לא הזכיר פרט ראשי ?

מנאומו המרשים הכולל אסטרטגיה וחזון של נשיאנו שמעון פרס באירוע יום הולדתו בפני שועי עולם  ובפנינו – משום מה  השמיט אירוע ראשי וקריטי בחיי המדינה, שהוא היה בין יוזמיו הראשיים,  ועלגליו אף  רכב  כדי לקבל את פרס נובל לשלום  ותהילת עולם בצידו

אני סבור שהיה חייב  להזכיר גם  את הפרטנר הראשי שלו לקבלת הפרס ולתהילת עולם –  את יאסר  ערפאת  !

האם רק פרס שאף לשלום?... הרי היה לו פרטנר מהצד השני, הראוי לזוכרו בעת הקמת בסיס המראה לחזון או חזיון העתיד. הרי ערפאת עשה צעד ענק לקראת השלום, שהעיקרי  בו הוא שהסכים לקבל מה שישראל  נתנה

האם מחיקת  עובדות העבר והמסקנות מהן מחזקת או מחלישה את בסיס חזונו של נשיאנו?...

* * *

יוסף דלומי

הלו שמעון, כאן אוסלו !

נשיא המדינה היה עסוק בשבוע שעבר בחגיגות יום הולדתו התשעים, לכן הוא לא התפנה לחגוג את יום ההולדת העשרים של יציר כפיו, "הסכם אוסלו". רצה, אך לא היה יכול.

לא כן אוניברסיטת תל-אביב. היא קיימה יום דיונים ארוך בהשתתפות קרוב לשלושים דוברים ויושבי ראש. הרשימה לא היתה מאוד מגוונת, ולא יכלה, למיטב הבנתי, לשקף את דעתה של "גברת כהן מחדרה" על המהלך ההיסטורי. ומעניין שלא רק שמעון פרס נעדר, אלא גם זה שיצק מים על ידו, ד"ר יוסי ביילין.

הגעתי לשם במטרה לשמוע את דבריו של פרופ' אשר ששר, מזרחן מהולל מן האוניברסיטה, שבקורסים שלו אני משתתף. הוא פתח בהצהרה שהוא "ציוני למרות שהוא פרופסור באוניברסיטת תל-אביב..." והמשיך בניתוח מקיף של תוצאות הסכמי אוסלו.

היו עוד דוברים חשובים. פרופ' שמעון שמיר, אשר כיהן כשגריר במצרים ובירדן, דיבר בנוסטלגיה על הימים ההם, בהם היה לו נעים כל כך בבירות ערב, לעומת מצבנו הבינלאומי האומלל היום.

דובר אחר היה אפרים סנה, שהילל את נועזותו וחוכמתו של יצחק רבין, שלקח אחריות ושילם בחייו. אלמלא הסתלקותו הנפשעת, היו לנו כבר הסכמי שלום לעולמי עד עם רוב מדינות ערב.

ולא אשכח את מופע הסטנד אפ של יוסי שריד. כתמיד, כרה בור לעצמו. מצד אחד ביקורת קיצונית וארסית, ומצד שני, הדחף הבלתי נשלט של "אני, אני" שהבליט את שותפותו האינטימית במהלך ההיסטורי. האם הוא לא די אינטליגנטי בכדי לחבר בין השניים?

ד"ר רון פונדק, אחד מרוקחי ההסכם, שנהנה מפירותיו העסיסיים בתקופת כהונתו רבת השנים כמנכ"ל "מרכז פרס לשלום", כתב לאחרונה ספר על הפרשה. במקרה, מקרה בלבד, ניתן לראשונה לרכוש את הספר בכניסה לאולם.

הוא פתח בנאום לוהט בזכות המהלכים שבישל יחד עם החבורה שפעלה אז מאחורי הקלעים. מאז, לא היה בעיניו שום מהלך דומה בעוצמתו ההיסטורית. אף כי התברר שערפאת היה מנהיג "מעט בעייתי", בעיניו אהוד ברק הוא השקרן האולטימטיבי של "פסגת קמפ דויד" בראשות הנשיא קלינטון בשנת 2000. מכאן שהסיפור על הסרבנות הפלסטינית וגילוי "פרצופו האמיתי של ערפאת" במפגש הוא הונאה לאומית של ראש ממשלה, לא פחות ולא יותר.

אני מודה שאחרי כ-4 שעות, בהן לא הושמעה המילה "פיגוע", הבנתי את הפרינציפ. שורת הדוברים אשר קושטה בשמותיהם של ח"כ ציפי חוטוכלי, והרב יואל בן נון, הבליטה את היוצאים מן הכלל שאך העידו על הכלל.

ולרגע נחזור לשמעון פרס, שנפקד מן הדיון. הוא כתמיד חושב שאנו חיים בדמוקרטיה וכל אחד רשאי להשמיע את קולו. הרי כך הגיב לביקורת על פסטיבל יום ההולדת שלו. אך, מה לעשות שבשני המקרים הדמוקרטיה איפשרה לגב' כהן מחדרה להשמיע את קולה רק לאחר שכמעט נחנקה מן התבשיל המר שאילצו אותה לבלוע.

* * *

נעמן כהן

קרל שמיט – הגזענות של עיסאוי פריג'

והצביעות של המשתפ"ים שלו ממרצ

מהו חופש? כדי להגדיר חופש יש להגדיר חופש ממה, וחופש למה?

קרל שמיט המשפטן הגרמני-הנאצי, שהגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי", עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני (Freiheit) לבין המונח הצרפתי   (Liberté).

הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים. לכן הכינוס בו החליטה המפלגה הנאצית לקבל את חוק "אזרחות הרייך, הגנת הדם הגרמני, והכבוד הגרמני," נקרא "כנס החירות" ( Reichsparteitag der Freiheit) והחוקה נקראה כמובן, "חוקת החופש".

כשם שקרל שמיט ב"תיאולוגיה הפוליטית" שלו כינה את הגזענות "חופש", מכנים הגזענים הערבים-מוסלמים את גזענותם "מאבק לחופש".

עיסאוי פריג' והגזענות הערבית-מוסלמית

כשעיסאווי פריג', נדחק למקום העשירי של מרצ בראשות ג'ומס, הוא טען  ("הדף הירוק", 8.1.09) שהוא כערבי מעדיף את חד"ש, אך רק מסיבות פרקטיות הוא מתמודד ברשימת מרצ. באותו ראיון הדגיש פריג' שהוא מכיר בחמאס כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני. מפני שהחמאס "נבחר באופן דמוקרטי", ולכן על מדינת ישראל לאפשר לשלטון החמאס לפעול על פי דרכו.

למרות דבריו, עם התמנותו של עיסאוי פריג' למועמד לכנסת מטעם מרצ, בירכתי אותו, וקראתי לו להיות הערבי-המוסלמי הראשון שיכריז כי הוא רואה בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס (סעיף 7) לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, גזענות ולא מופת מוסרי. למרבה הצער, עיסאוי פריג' סירב לראות בהם גזענות, ולא מופת מוסרי.

עם היבחרו של פריג' לכנסת שלחתי לו בשנית ברכות עם בקשה דומה, וגם הפעם למרבה הצער הוא סירב לראות בדברי מוחמד הקוראים לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים באמנת החמאס, גזענות, ולא מופת מוסרי.

הצעת החוק של פריג' – שיא חדש של צביעות

והנה, למרות הגזענות הטבועה בו, יזם ח"כ עיסאוי הצעת חוק חדשה המבקשת לחייב את כלל בתי הספר בישראל להקדיש שעת לימוד שבועית לנושא הגזענות. להצעת החוק שלו הצטרפו חברי הכנסת האחרים של מרצ: גולדה שניפיצקי (זהבה גלאון), אילן גילאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין, ותמר זנדברג.

היה ברור בעליל שמטרת הצעת החוק של פריג' אינה להילחם בגזענות, אלא רק להציג את היהודים כגזענים, ואת הכנסת כגזענית, במטרה לעשות דה-לגיטימציה לישראל – מדינת היהודים, ולהביא לסופה.

עם פרסום יוזמתו כתבתי לו שדבריו בהצעת החוק אותה הגיש כי "לצד הצורך בענישה והתרעה חד משמעיים, עולה הצורך הדחוף להנחיל לתלמידי ישראל ערכים של סובלנות וכיבוד הזולת מחד, ודחיית גזענות, אלימות ושנאת השונה מאידך," הם מילים כדורבנות, לכן לא מובן כיצד דברים אלו עומדים בקנה אחד עם הזדהותו עם דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, ועם העובדה שהוא אישית אינו מוכן לקרא להם בפומבי "דברי גזענות שיש לגנותם."

"כל זמן שאינך עושה כן," כתבתי לו, "אינך יכול לטעון נגד גזענות של אחרים!  גזען אינו יכול להלחם בגזענות!"

   הצעתי לו שבהתאם לרוח הצעת החוק שלו, עליו לקחת יוזמה ולהכניס את הסרט שבו מצטט מוחמד חוסיין, המופתי של הפת"ח, את דברי מוחמד שהיהודים קופים וחזירים ושיש להשמידם, (דברים המופיעים באמנת החמאס) לתוכנית הלימודים במגזר הערבי, שכן ראוי שדברי ההסתה הגזעניים שבסרט זה, יגונו ע"י כל מורה ומורה ערבי-מוסלמי כגזענות, כי למרבה הצער, בניגוד לגרמניה הנאצית בה היו מתי מיספר שהעזו לצאת נגד הגזענות הההיטלריסטית, עד היום טרם נמצא ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען, ושרואה את דברי מוחמד הללו במצע מפלגה פוליטית, גזענות ולא כמופת מוסרי. עליו כמובן להוסיף הקדמה לסרט הנ"ל, בה יביע דברי גינוי לדברים הנאמרים בו. "שתיקה כהודאה דמיא," הדגשתי לו, שתיקה פירושה תמיכה בגזענות.

 (הסרט בו מוחמד חוסיין, המופתי מטעם הפת"ח, קורא להשמדת היהודים "הקופים והחזירים" ע"פ דברי מוחמד, דברים המופיעים גם באמנת החמאס סעיף 7):

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

האמת, ע"פ ניסיון העבר לא התפלאתי שח"כ עיסאוי לא נענה לקריאה. מן הסתם הוא חש הזדהות עם דברי מוחמד באמנת החמאס, ואינו רואה בהם כלל גזענות, (גם אם ילמד את דברי מוחמד הללו, ילמדם מן הסתם כמופת מוסרי) – אבל בכל זאת ציפיתי לתגובה כלשהי משאר חברי הכנסת היהודים של מרצ, שותפיו של פריג' להצעת החוק, כאשר כתבתי להם שמוזרה השותפות שלהם עם ח"כ עיסאוי פריג' בהגשת הצעת חוק המבקשת לחייב את כלל בתי הספר בישראל להקדיש שעת לימוד שבועית לנושא הגזענות – מפני שלמרבה הצער חבר הכנסת פריג' מגיש ההצעה, אוחז בדעות גזעניות בעצמו. "האם כמפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית וציונית," שאלתי אותם, "תוכלו להכיל בתוככם אדם האוחז בדעות גזעניות איסלמו-נאציות?"

גם מהם לא קיבלתי כל תגובה.

האם ייתכן שחברי מרצ היהודים, בדומה לערבים-המוסלמים, מבדילים בין גזענות לגזענות, ולדידם רק הגזענות היהודית היא גזענות, ולכן יש להיפטר ממנה (ומהם)?

כשם שקרל שמיט כינה את הגזענות "חופש", מכנים הגזענים הערבים-מוסלמים את גזענותם "מאבק לחופש". האם המשתפי"ם היהודיים שלהם גם הם אוחזים באותה דעה?

ודוק, אין מדובר בתיאולוגיה מופשטת, מדובר על מצע של מפלגת שלטון. אין ספק שאם מפלגה יהודית היתה מכניסה למצעה סעיף המדבר על השמדת ערבים, הייתה גולדה שניפיצקי (זהבה גלאון) צווחת ככרוכיה, ובצדק.

מעניין מה אומר על כך רבם של מרצ - מרן קלויזנר-עוז...

"התרומה" של ביל ג'פרסון קלינטון

יום לאחר הכתרתו של פרס כ"אינשטיין" השיב לו פרס והעניק לו את עיטור הנשיא.

("זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים  – לא כל שכן?" (שבת לד א),

לאור הביקורת על חצי מיליון הדולר ששולמו לקלינטון על הרצאתו ("פרס הוא איינשטיין חברתי") החליט קלינטון לתרום את הסכום למלגות (הכסף לא שלו אלא של התורמים) בינתיים מסתבר שבואו לא היה חינם. קלינטון משמש כלוביסט חברות הגז, ונפגש עם יאיר למפל (לפיד) כלוביסט במטרה לשכנעו להעלות את אחוז הגז ליצוא. מסתבר שה"תרומה" שלו תעלה לנו עוד כסף.

מוזיאון איינשטיין בהר הצופים

בעקבות הכתרתו של פרס כ"איינשטיין חברתי", יש שמועה שמוזיאון איינשטיין המתוכנן לקום בהר הצופים ייקרא על שמו של פרס, ובחזיתו יוצב אף פסל ענק שלו.

פרס והכלבה

קרנבל הנשיא עלה 11 מיליון שקל שנאספו מתורמים ישראלים ויהודים מארה"ב. אחת התרומות המעניינות לפרס הייתה תרומה של קרן ליאונה הלמסלי, המיליארדרית האמריקאית שזכתה בתואר "כלבה" בגלל התבטאויותיה כלפי העניים וההתעמרות שלה בעובדיה. לאחר מותה היא הורישה 12 מיליון דולר לכלבתה האהובה...

לעומת הסכום האדיר שבוזבז על פרס, נראים עתה כל כך "צנועים" הבזבוזים של שרה...

זכות השיבה של פרסקי-פרס לוישנובה

במסגרת פסטיבל פרסקי-פרס יצאה בתו צביה פרסקי-פרס-ולדן, לביקור בעיירת מולדתו של שמעון פרסקי-פרס וישנובה Vishnyeva בבלארוס.

ליד הצריף הצבוע ירוק של המשפחה אמרה צביה פרסקי-פרס ולדן בקול מתיילד מתחנחן ומתנחנח שהיא בעד זכות השיבה לכל. היא גם בעד זכות השיבה של יהודים לווישינובה, וגם בעד זכות השיבה של הערבים לארץ...

פרס הוא הרי "איינשטיין חברתי" ומן הסתם בגאוניותו הוא החליף את המונח "מזרח תיכון חדש" ב"אנושות חברתית חדשה"...

אנחנו מסכימים לשובו של פרסקי-פרס לווישנובה אם ירצה, אבל בכל זאת מאחלים לו שיישאר בארץ ושיחיה עד 150 או עד כמה שירצה, ובלבד שיחיה בשלווה בביתו הפרטי, או בבית אבות.

הגדרתו של פרסקי-פרס כ"איינשטיין" מזכירה את הדברים הציניים שאמר לפני שנים יעקב חזן: "אני מעריך את שמעון מאוד, דווקא בגלל היותו אוטודידקט; אז לשם מה לו להתהדר בשלושה חודשי השתלמותו ב'הרווארד', כאילו עשה דוקטורטים בכל האוניברסיטאות האמריקאיות גם יחד?"

וכמובן אי אפשר שלא להיזכר בדברי משה שרת: "אני שולל את פרס תכלית השלילה ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר – אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כסאו של שר בישראל."

למרות המיליונים שנתרמים להנצחת פרס ב"מרכזי פרס", מה יישאר מפרס בהיסטוריה? בעתיד ייזכר פרס רק כהערת שוליים קצרה לרצח רבין.

אנשים גדולים אינם זקוקים לחגיגות גדולות. אנשים קטנים זקוקים לחגיגות גדולות, ולכן אי אפשר שלא להיזכר בשיר הנפלא על פרס: "איך הפשפש עלה למעלה":

http://www.youtube.com/watch?v=W04hxJvQ4-A

אלי מייזליש, בוא נסגור עניין

דבריך, אלי מייזליש: "יש לנו כיום אתגרים אחרים לענות עליהם, ובתקווה כי כולנו למדנו משגיאות עבר נדע להתגבר על כל מכשול או אויב עם מענה מסוג אחר מכפי שהיה אז." (חדשות בן עזר 849) מקובלים עליי לחלוטין, ולכן כדי ללמוד משגיאות העבר, אסור בתכלית האיסור לראות עריקה מהצבא בעת מלחמה (גם בזמן הפוגה), גניבת משאיות ונשק מצה"ל, ויציאה להשתלט על אוניית נשק בניגוד לפקודת הממשלה, דבר לגיטימי.

ההגדרה שלך את פקודת בן גוריון כלא חוקית בעליל וכרצח, היא מוטעית עובדתית ומוסרית ומסוכנת מאוד. בנימוקים דומים משתמשים כל אלו שתמכו ברצח יצחק רבין ז"ל.

המאבק שלי למען הנצחת חללי צה"ל היא בדיוק כדבריך – למען לימוד שגיאות העבר, ולמען לא יישנו מקרים כאלו בעתיד, כאשר היום, מתוך מה שנקרא "הימין הקיצוני", קמות יחידות חמושות (פרי קורפ) מסתובבות, ופורעות בערבים וביהודים ללא חוק, ומהצד השני מתוך מה שנקרא "השמאל הקיצוני" יש קריאות לפוטש נגד הממשלה החוקית, כאשר ספי רכלבסקי קורא לרמטכ"ל לא להישמע לממשלה החוקית, אלא אליו.

למען המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית יש להנציח את חללי צה"ל שהקריבו את נפשם למען הדמוקרטיה.

אלי, בוא נסגור עניין בדבריך (כבר אמרתי לך שאפו) בהם איחלת לי הצלחה במשימה "להציב אנדרטה לזכר שלושת חללי צה"ל מתקרית 'אלטלנה' במקום ראוי ומכובד."

למען המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית יש להנציח את חללי צה"ל שהקריבו את נפשם למען הדמוקרטיה – על אנדרטת אלטלנה.

אירופה שוב מסמנת יהודים –

ה"הישג" של שגריר האיחוד האירופי בישראל – אנדרו סטנדלי

שגריר האיחוד האירופי בישראל, אנדרו סטנדלי, מסיים בימים אלו את כהונתו בישראל. עם התמנותו לתפקיד שלחנו לו מכתב מטעם "העמותה להנצחת שואת יהודי ערב" בבקשה לפעול נגד הגזענות הערבית-מוסלמית. "מר סטנדלי," כתבנו לו, "אתה מייצג את מדינות אירופה האחראיות לחיסול יהודי אירופה לכן יש לך אחריות מוסרית למנוע כל תעמולה או קריאה פוליטית לחיסול יהודים בשנית. כידוע לך אמנת החמאס (סעיף 7) , תנועה שזכתה ברוב קולות בבחירות דמוקרטית, תובעת ע"פ דברי מוחמד את חיסול ישראל ואת השמדת היהודים. כפי שאתה יודע מן העבר שתיקה היא שיתוף פעולה, אי פעולה היא פעולה, ואי פעולה נגד הגזענות היא פשע."

למותר לציין שאנדרו סטנלי לא תרם דבר לעמותה, ולא נאבק כלל בגזענות הערבית-מוסלמית, לעומת זאת הוא תרם רבות לארגונים החורתים על דגלם את מטרתם – חיסול ישראל והשמדת היהודים.

בפגישת סיכום שהתקיימה במלון המלך דוד בירושלים עם כתבים מדיניים התייחס סטנדלי לסיום כהונתו והתהדר בהישג אחד. החלטת האיחוד האירופי "לסמן" מוצרים מהתנחלויות היהודים, ולהצהרה של גרמניה לעמוד מאחורי יוזמה זו – "אני מודע לרגישות של סימון מוצרים ולכך שזה מעלה בקרב היהודים זיכרונות מתקופות אפלות,"  הצטדק סטנדלי, "זו לא הכוונה של האיחוד האירופי. הכוונה לתת הבחנה לצרכן האירופי על מוצרים שהגיעו מהתנחלויות."

השורה התחתונה – אירופה שוב "מסמנת" יהודים.

* * *

רחלי אברהם-איתן

שני שירים לאחותי

זמן

לאחותי ברוריה מדמון במאבקה בזמן

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר

וַיְהִי שָׁעוֹן לְסַדֵּר רוּחוֹת סוֹעֲרוֹת

מְהַפְּכוֹת קֶצֶב לֵב

בִּמְעַרְבֹּלֶת רַב-כִּוּוּנִית:

אֱלֵי עָבָר וְעָתִיד

בַּעֲצִירוֹת פִּתְאוֹמִיּוּת

בְּתַחֲנוֹת זְמָן מַכְרִיעוֹת

שֶׁל יְמֵי חֶסֶד וּמְצוּלוֹת עֶצֶב.

הַזְּמָן מְיַשֵּׁר אוֹתָנוּ

(אִם רַק נֵישִׁיר מַבָּט אֵלָיו וְנַעֲמִיק אֶל מְצוּלוֹתֵינוּ)

מְסַדֵּר אֶת הַבִּלְבּוּל בְּמַחֲזוֹרִיּוּתוֹ

מְסַדֵּר אוֹתָנוּ בְּשִׁגְיוֹנוֹתָיו

בְּשִׁגְיוֹנוֹתֵינוּ

וּלְעֵת יִשַּׁבְנוּ הַדַּעַת, וְהַזְּמָן דּוֹמֶה מְסֻדָּר בְּקִרְבֵּנוּ –

קוֹפֵץ הַחֹרֶף בְּרֶגַע

אֶל תּוֹךְ הַקַּיִץ שֶׁנִּקָּה בְּיֶזַע

עַנְנֵי קִיּוּמֵנוּ

בְּרוּחוֹתָיו הַסּוֹעֲרוֹת הַבּוֹחֲשׁוֹת בֶּעָלִים

כִּבְחִישַׁת הַמַּר וְהַמָּתוֹק  בְּכוֹס הַקָּפֶה הַחַם

שֶׁהִתְקַנּוּ לִפְתִיחַת יוֹמֵנוּ

כִּבְחִישַׁת הַמַּר וְהַמָּתוֹק שֶׁנִּצְבְּרוּ בַּעֲרֵמוֹת

בְּקַרְקָעִית הַזִּכָּרוֹן.

עַכְשָׁו גַּם הַגֶּשֶׁם קָפַץ לְכָאן, דָּחַק אֶת הַקַּיִץ כְּלֹא הָיָה

כְּשֶׁכְּבָר סִדַּרְנוּ חַיֵּינוּ וְהֵכַנּוּ בִּגְדֵי קַיִץ בָּאָרוֹן

וְהִסְדַּרְנוּ אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת עַל מְקוֹמָן,

נֶאֱחָזִים בַּמַּחֲזוֹרִיּוּת כְּמוֹ עַל מִשְׁעֶנֶת אֶבֶן

מַבְטִיחָה סֵדֶר בְּבַלָגָן קִיּוּמֵנוּ

וְקָבַע הַגֶּשֶׁם עַצְמוֹ בַּהַוָיָתֵנוּ, לֹא בְּמוֹעֲדוֹ...

הַזְּמָן מְסַדֵּר אוֹתָנוּ

רוֹמֵז סוֹד –

מֵעַל הַוָיַת חוּשֵׁינוּ  – יְהֹוָה:

הָיָה, הֹוֶה וְיִהְיֶה.

סִכּוּל הַקַּיִץ בַּחֹרֶף – כְּסִכּוּל עוֹלָמוֹת בְּאוֹתִיּוֹת

הֲוָיָה – יְהֹוָה

כְּאִחוּד אֶרֶץ וְשָׁמַיִם בָּאֶחָד:

אִם רַק נָרִים מַבָּט,

נְוַתֵּר עַל הַסֵּדֶר –

נִשְׂמַח בַּהַפְתָּעוֹת הוֹפְכוֹת עוֹלָם:

בְּעִרְבּוּבֵי הַזְּמָן,

בְּמִשְׂחָקֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְהֶעָנָן...

עַד לְאִחוּד הַוָיָתֵנוּ בַּנֶּצַח

בְּמוֹעֵד בִּלְתִּי נוֹדַע לָאָדָם

כִּי עֵת לְכָל דָּבָר...

עֵת לְזִוּוּג רוּחֵנוּ בְּחֻפַּת הַזְּמָן - - -

תִּוָּדַע –  כְּשֶׁנַּחֲלֹף מִכָּאן.

תחת עץ המנגוליה

לאחותי ברוריה מדמון ז"ל

הִנְבַּטְתְּ שִׂמְחָה בְּאַדְמַת הַחַיִּים

דֶּשֶׁא רַעֲנָן וּמִינֵי פְּרָחִים

לְהָדִיחַ חֲלוּדָה מִדְּוַי הַנְּשָׁמָה

מֵהַגּוּף הַנֶּאֱכָל

עַד כְּלוֹת.

זָרַמְתְּ כִּנְהַר אוֹר

לִשְׁטֹף כִּתְמֵי הַזְּמָן

לְחַלְחֵל לְכָל נֵבֶךְ

בְּטֹהַר הַמַּבּוּעַ.

יוֹשְׁבִים תַּחַת עֵץ הַמַּנְגוֹלְיָה

אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים

יוֹנְקִים נְטִיפֵי נִיחוֹחוֹת עֵדֶן

שֶׁבָּרָאת לְהַבְרָאָתֵךְ.

עַל הָאֲדָמָה הִלַּכְתְּ בְּחֵן

תַּחְתֶּיהָ שָׁכַבְתְּ לָנוּחַ.

ת.נ.צ.ב.ה

* * *

משה גרנות

האי

הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ד

באמצע הלילה התעוררתי. רציתי נורא להשתין. נזכרתי שמרוב דיבורים שכחתי ללכת לשירותים לפני השינה. קמתי בשקט כדי לא להעיר את השכנים. בדרך לביתן השירותים נזכרתי בחלום שחלמתי. זאת הפעם הראשונה באי הזה שאני זוכר מה אני חולם: אני יושב על כיסא נוח על שפת הים, וקר לי נורא, אבל אני לא קם, כי כל כך רציתי לבוא לשפת הים, וחבל לי עכשיו לעזוב את המקום. לא ברור מדוע כל כך קר, הרי יש שמש חזקה. נחרדתי, אולי אני חולה? הסתכלתי מסביב, ולא ראיתי נפש חיה, ואני זכרתי שבאתי לכאן עם חברים, היתה גם סטלה, והנה אין איש. שמעתי אותם כאילו מדברים מתוך המוח שלי: 'הכול באשמתך! הכול באשמתך!' – 'מה מה?' – 'אם אתה לא מבין, תסתכל סביבך.'

הסתכלתי סביבי, וראיתי המוני עכבישים מתקרבים אליי אט אט. פתאום חשתי ששלפוחית השתן שלי עומדת להתפוצץ. 'הם עקצו אותי שם, הם עקצו אותי שם!' – צעקתי בלי קול, ואז התעוררתי.

כשחזרתי מהשירותים ראיתי צללית של אישה דקת גו ליד ביתן חמש-עשרה. אני מוכן להישבע שזאת פאניה. למה היא לא ישנה? לא היה לי מושג מה השעה, אבל ללא ספק כבר הרבה אחרי חצות. אני המשכתי אל הביתן שלנו מבלי להתעכב. אלומת אור הוטלה על הדלת שנייה לאחר שכבר הייתי בפנים.

למחרת, אחרי הסדנה, כמעט כל הביתן שיחק כדורגל. ראיתי שגם בביתנים אחרים התארגנו קבוצות של משחק. המזרון הישן נעלם. ביקשנו מדני, שרצה להישאר בביתן, שיספור לאט עד אלף שמונה מאות. הוא הביט עלינו כעל משוגעים:

"מה נפל עליכם?"

"אתה תשמש לנו מעין שעון, שלא נפסיד את המים במקלחת."

"תניחו לי, טוב? אני מחכה לרגע הבדידות הזה כל היום, ואתם באים אליי עם דרישות אבסורדיות כאלו."

"מחר אתה תשחק, ואני אספור, טוב?"

"אני לא רוצה לשחק, לא היום, ולא מחר – אף פעם!"

"אז, בחייך, תעשה טובה לחבר'ה. הזמן מתבזבז. חבל על כל רגע."

"טוב."

אהוד ניגש אליו וחיבק אותו. דני דחה אותו מעליו, התיישב על אבן והתחיל לספור.

"תספור רק עד אלף חמש מאות, אתה יודע מה? עד אלף ארבע מאות, כי בזבזנו קצת זמן."

דני היה רופא שרצה להתמחות באימונולוגיה. אמרו לו שזה אי אפשר. שאל מדוע, וענו לו כי למען האפלייה המתקנת, המקום האחרון בהתמחות הזאת שמור למתמָחָה. "אבל אין מתמָחָה!" הוא זעק. "נכון, אבל בוודאי תהיה, ואם ייתנו לך, לא יהיה אפשר לתקן את המעוות". – "איזה מעוות, ריבונו של עולם, יש מקום, אין רופאה מתמחה, אני משתוקק לעבור את ההתמחות הזאת, למדתי רפואה כדי לעסוק באימונולוגיה. המקום מחכה סתם, ואתם מקפחים אותי רק משום שאני גבר! המהפכה הזאת יצאה לי מהאף!"

הוא אמר עוד כמה דברים שאינם כל כך תקינים פוליטית, ומצא את עצמו בבית דין מהיר של המהפכה, ומשם לאי. הוא מדוכא עד מוות, כי למעשה, נסגרו עבורו הדלתות לעולמים, למקצוע שהוא חלם עליו. כל יום שעובר הוא נראה יותר ויותר מדוכא. איציק ניגש אליו לדבר איתו – ללא הועיל.

"תשמע, איציק, אתם פשוט לא מבינים. יש כאן פרופסורים שמפסידים עוד כמה פרסומים, זה לא כל כך מזיק להם, ולא מזיק לאנושות. יש כאן שר לשעבר – גם הוא לא מפסיד מי יודע מה. אין קביעות במשרת שר. כל שר יודע שהיום הוא למעלה, ומחר הוא למטה. חוץ מזה, אם יחזור העולם לשפיות, הוא עוד יעשה רווח פוליטי כמו שעשה נלסון מנדלה מישיבתו בכלא. יש כאן כמה שדרנים ועיתונאים – הם בוודאי לא יפסידו דבר. אדרבה, הרוויחו חוויות שיוכלו לספר עליהן בכתבות ממוחזרות עד להקיא. לגביי זה סוף פסוק. נגמר! לעולם לא אהיה מי שחלמתי להיות, ושאני מוכשר להיות. סיימתי את לימודי האם. די. בהצטיינות, והפרופסורים אמרו לי שכל ההתמחויות פתוחות לפניי, והנה..."

לא מצאנו מילים לנחם אותו, והוא כבה לנגד עינינו.

אבל הדיכאון של דני, דוקטור דן שכביץ, לא הצליח להאפיל על הניצחון שלי: חוץ משניים שלושה מדוכאים כרוניים, כל הביתן יצא לשחק, ואחר כך רצנו כולנו למקלחת, ובפעם הראשונה מזה חודשים אפילו פצחנו בשיר תוך כדי רחצה, התזנו מים זה על זה, השתוללנו.

באותו הלילה היתה מיטתו של דני ריקה. כיוון שאסורה כל פנייה של שפוטים אל המדריכות, לא יכולנו לדווח על ההיעדרות. למחרת בבוקר מצאנו את דני תלוי על המרזב של ביתן המקלחות. איציק טיפס על אדן החלון, נאחז בכרכוב והתיר את החבל. אני ואהוד עמדנו למטה, ותפסנו אותו כשגופו השתחרר מאחיזת החבל. גופו היה קר וקשוי. שמעון מאט, העיתונאי שהגיע יחד עם אהוד, רץ אל בניין המנהלה ודפק כמו משוגע על הדלת. איש לא פתח. מאחוריו הגיעה גיה עם שני חיילים יוונים. הם כבלו אותו, והוא צעק: "דני תלוי, דני תלוי!" החיילים הדביקו לאלי איספלנית גדולה על הפה, ונעשה שקט. עמדנו ליד דני המת, והתבוננו במחזה המבהיל – אלי מובל כבול, כשפיו מכוסה. שמעתי לחישות: "צריך לעשות משהו! מה אנחנו עומדים ומסתכלים כמו במחזה?" איש לא זז. תנועה אחת לא זהירה מצדנו, וכולנו מועברים אקספרס לצד השני של האי. כיוון שאיש לא חזר משם, איש מאיתנו לא רצה לנסות.

כעבור מיספר דקות הגיעה דיאנה, המדריכה המקבילה של גיה, עם ארבעה חיילים שנשאו עמם אלונקה. הם השחילו את הגופה לתוך שק ניילון שחור, שמו אותו על האלונקה, ויצאו דרך השער אל מחוץ למחנה.

בסדנה לא השתנה דבר: עשרים וחמש הצהרות (ללא טעויות!), שמענו שוב את סיפור האמזונות, שחיו חיים של טבע, חיים של שוויון, שעסקו בציד, והיו לוחמות מעולות, אלא שהגברים לא יכלו לשאת חברה צודקת, המונהגת על ידי נשים, והם גייסו את הכוח הפיזי שלהם כדי להכניע אותן. הם שלחו את הרקולס, את תזאוס ואת אכילס להילחם בהן, ובדרך זאת לשים קץ למטריארכליות הצודקת, ולהחליף אותה בפטריארכליות הכוחנית והמפלה. בין האמזונות נרקמה אחוות נשים, והן לא נזקקו לגברים, ורק בעונת האביב היו צדות מיספר גברים ומתייחדות איתם כדי להיכנס להריון. אילו חיו האמזונות היום, הן לא היו נזקקות אפילו למגע הזה, כי היום ניתן לשבט עוברים ולהקים דור חדש ללא גברים.

ההרצאה המלומדת לא הזכירה אפילו במילה אחת שלפי האגדה, עליה היא הושתתה, "הצדק" האמזוני התבטא גם בכך שהפקירו את הילודים הזכרים, וגרמו למותם.

במדור הציטטות שמענו שוב את דבריה של סוזן אנתוני, שטענה כי במערכה נגד הגברים ניתן לנצח רק אם הנשים יצטיידו בנשק הזהה לזה הנמצא בידי האויב (קרי: הגברים), והוא קול וכסף. וכן הושמעו סיסמאות מבית מדרשה של בטי פרידן, לפיה הגברים נהנים מזכויות יתר כתוצאה מדיכוי המין השני. לא ממש מעניין עד כמה הגברים יטענו שהם מתקדמים ומשוחררים. הם כאלה רק בתיאוריה. במציאות אין שום סיכוי שאיזה שהוא גבר יוותר על זכויות היתר שלו. אי אפשר ואסור לראות את הגברים כבני ברית, כי הם הבעייה, והם האוייב האמיתי של כל אישה.

חשבתי על דני, שהוא האוייב האמיתי של המהפכה הנשית. הוא לא היה מוכן לוותר על זכויותיו למען אישה אלמונית, והוא שילם על כך.

עוד ציטטה ממרילין פראנץ', המזכירה לנשים שעליהן לבקש מבעליהן תמורה כספית על כך ששימשו להם כעוזרות בית, כמזכירות, כמארחות. והקריינית הוסיפה: אם נצרף את כל הנזק של עבדות הנשים מזה כמיליון שנים, הרי שכל התקציב של ארצות הברית, רוסיה וסין יחד לא יספיק. כדאי שהגברים יתחילו לחסוך...

חשבתי לעצמי (רק לעצמי!), שזה לא ממש מאיים עלינו – אנחנו רגילים לשלם, תמיד שילמנו עבור סקס, ורק יחידי סגולה קיבלו אותו חינם. אולי נוכל להתקזז: הרי אנחנו הענקנו את הסקס חינם, וקיבלנו אותו בכסף, כלומר, אולי יש גם לנשים חוב כלפינו? מכל מקום, מחשבות כאלו אסור שתעבורנה את דל השפתיים.

במדור התרבות שמענו קטעים מתוך אחד הספרים של שלי יחימוביץ. נקראו קטעים, מהם משתמע שהגבר כהורה הוא נוכח נפקד, אבל כלפי הנקבה הוא כמו כלב המסמן אזור שליטה – הכלב עושה זאת בהשתנה, ואילו הגברים עושים זאת באקט המיני, וכששני זכרים מתחרים על נקבה אחת, תמיד יש סכנה לאלימות.

אני קראתי את הספר הזה בזמנו, ואני זוכר שהוא גדוש בתיאורים פורנוגרפיים של ביצועי הגיבורה, שהיא בהריון, במיטה, ומחוץ למיטה, עם בעלה ועם המאהב. מדוע היום לא מזכירים את הטענה שהפורנוגרפיה היא התיאוריה הגברית. המכינה לקראת המעשה שהוא האונס?

אחר כך הוקראו קטעים מתוך רומן של ליהיא לפיד על מרד הנשים כנגד ההנקה: מדוע נאבקו הנשים מאה שנה נגד השוביניזם הגברי, האם כדי להמשיך ולקום בלילה להיניק את הקטנצ'יק הצורח, ושהאדון יוכל להמשיך לישון?! האישה שמבקשת לעשות קריירה, נידונה לכישלון, כי באותן השנים עצמן היא גם צריכה ללדת ולגדל ילדים. העבודה דורשת את כל זמנה, והבית איננו יכול בלעדיה. התוצאה היא שהיא מפשלת גם כאן וגם כאן. התפקיד היחיד שגברים כשירים לו הוא להושיט את התינוק לאימו כשהוא צורח, ובשל המבנה הנפשי שלהם הם לא רק לא הורים סבירים, אלא שהם מסוגלים לעשות מעשי טירוף כלפי ילדיהם.

אחרי הסדנה החלטנו לא לשחק כדורגל, אלא לערוך טקס זיכרון ליד ביתן המקלחות. עמדנו ליד המרזב, ולא הוצאנו הגה. לבסוף, החליט יוסי, הוא דוקטור יוסי דנילוב, להתגבר על הפחד, והזכיר בלחש עד כמה היה דני מוכשר, ואיזה רופא איכותי ואיכפתי הוא היה, ואיזה עתיד מזהיר ניבאו לו מוריו בבית הספר לרפואה. והוא המשיך, כשדמעות חונקות את גרונו: "... ולנו אין עכשיו אפילו קבר לבכות עליו, ומי יודע אם המשפחה שלו מודעת לטרגדיה שהיתה כאן."

עמדנו עוד מיספר דקות, ואחר כך הלכנו להביא כלי רחצה. התקלחנו לאט, היה לנו הרבה זמן. איש לא צחק, איש לא שר, איש לא התיז מים. כל בן אדם הוא בן תמותה, איש הרי לא יימלט מגורלו, אז למה מביטים אל המוות תמיד כעל הפתעה מבהילה? מדוע רואים בהתאבדות טרגדיה? הרי מדובר בהתרסה, בחריגה מהתבנית שהגורל מטיל עלינו, ביריקה לפרצופו מדושן העונג של הטבע. דני באמת היה אדם מוכשר, ולולא המהפכה, היה בוודאי רופא מחונן, ואולי גם חוקר בעל שם. אבל המהפכה קיימת, ולא היה לו שום סיכוי לחרוג מכבליה – מה טעם יישב כמונו ויחכה בהשפלה גמורה שהימים יעברו ללא תקווה, ללא סיכוי לתמורה? מה טעם להיות כמוני, כמונו? אומרים שההתאבדות היא הפגנת האומץ של הפחדנים. אלה דברים חסרי שחר. אני מסיר את הכובע בפני דני – הלוואי שהיה לי האומץ לעשות כמוהו.

למחרת מצאנו את קובי תלוי על המרזב. קובי, פרופסור יעקב מיכלין, היה מדען אטום, והועסק בנחל שורק. שנים הובטח לו שינהל את המכון, אבל ברגע האחרון מונתה פרופסור רינה בנבנישטי. הוא נפגע מאוד, בעיקר משום שרינה בנבנישטי מומחית לאופטיקה, ואין לה הכישורים לעמוד בראש מכון כמו נחל שורק. קראו לו לשיחה, ויעצו לו להבליג, אבל קובי בשלו – הוא כתב קובלנה לשרת המדע, שבעקבותיה נשלח לבית הדין המהיר של המהפכה, וממנו הישר לאי. שלא בדומה לדני, הוא לא רמז שהוא עלול להתאבד בגלל קטיעת הקריירה המבריקה שלו. הוא היה מה שנהוג לכנות באי שלנו – "מדוכא הסדנאות" – כל כך הרבה פעמים ביום, וכל יום מחדירים לך למוח באמצעות האוזניות עד כמה הזכרים הם מטרד, ועד כמה הם מיותרים, ואף מזיקים לאנושות – שהדברים מתחילים להשפיע על מי שמבנה האישיות שלו בלאו הכי מעורער. הוא הרבה לשוחח עם יום טוב ששון, אינטלקטואל אוטודידקט, שניסה לנטוע בקובי מעט אופטימיות. קובי היה פרופסור מכובד, כמעט בן חמישים, והוא הקשיב כמו תלמיד בפני רבו כאשר יום טוב, שהיה מקסימום בן שלושים, גולל בפניו את השקפת עולמו האופטימית. אנחנו היינו מקשיבים בדרך כלל מרחוק, אך לעיתים נוצר מעגל של מאזינים סביב השניים. כל כך רצינו שיום טוב יצדק, שיהיו לו נימוקים משכנעים, שינחמו אותנו על ימינו התפלים.

"זוהי תביעה, קובי, הנחת יסוד, פוסטולט – קיפוד חיי אדם הוא פשע בלתי נסלח, ולא משנה עד כמה האדם הוא מטרד לאנושות. כל צעיר עד גיל עשרים וחמש הוא מטרד לאנושות, כל זקן מגיל שישים וחמש הוא מטרד לאנושות, כל נכה, כל מוגבל הוא עקרונית מטרד – האם זה יכול לשמש עילה לקיפוד פתיל החיים?! הנאצים עשו את זה עם מוגבלים, נכים וחולי נפש. לעולם האנושות לא תסלח להם על המעשה הלא אנושי הזה."

"כן, יום טוב, אבל בין עשרים וחמש לשישים וחמש יש ארבעים שנה שהאדם מביא תועלת, ושנים אלו מחפות על השנים האחרות, אבל לגבי הגברים, הרי מדובר באמת במיגדר שמביא רק אסונות על האנושות – הנאציזם הרי היה הקצנה של המאצ'ואיזם. באיזו התלהבות יצאו מיליוני גברים כדי להביא חורבן על העולם ולהרוג עשרות מיליוני בני אדם..."

"אתה שוכח, קובי, באיזו התלהבות הצטרפו הנשים למטרות הרייך השלישי, ואיזה סאדיזם הן גילו במחנות הריכוז וההשמדה."

"זה זניח, יום טוב, עיקר הזוועה נעשתה בידי גברים. תשעים ותשעה אחוזים מהפשיעה היא פשיעה גברית, גברים הורגים את הנשים שלהם, את הילדים שלהם, אונסים את הבנות שלהם..."

"רגע רגע, איזה שטף של מילים! העובדה שמישהו איננו מסוגל לפשוע, איננה עושה אותו בהכרח מוסרי: נשים לא מסוגלות לאנוס, ולא מעוניינות לאנוס. אילו יכלו ורצו, ובכל זאת לא ביצעו את זממן – אז לא היה אפשר להצביע על מעלה מוסרית. נכון שרוב הפושעים הכבדים הם גברים, אבל כולם ביחד הם אחוז מזערי של האוכלוסייה, ומרביתם מטורפים שמערכת המשפט איננה מכירה בנכותם הנפשית. אני לא רואה את עצמי אחראי כלפי מי שהרג את אישתו ואת ילדיו, רק משום שאני שייך לאותו המיגדר, כמו שאני לא רואה את עצמי אחראי לגאונות של ניוטון,  אינשטיין ובוהר, רק משום שאנחנו שייכים לאותו המיגדר."

"תשמע, יום טוב, לפני כמה שנים הייתה התפרצות גדולה של אנטישמיות בצרפת. שני ילדים ממוצא צפון אפריקאי התנכלו לילד יהודי בן עשר, גידפו אותו כל יום, היכו אותו, מיררו לו את חייו. בתחילה לא סיפר הילד להוריו, אבל כשהגיעו מים עד נפש, הוא פרץ בבכי וגלל את מסכת ההתנכלויות שהיה לה קורבן. כשסיים, הוא שאל בדמעות את ההורים: 'אם אנחנו גזע מקולל, שכולם שונאים אותנו, ורואים בנו את האסון של העולם, מדוע לא נקום כולנו, כל היהודים, ונתאבד, וכך נביא ישועה לעולם?' – הנשים רואות בנו אסון, ויש המון צדק במה שהן אומרות – הן מביאות חיים, ואנחנו זורעים מוות. טוב לעולם שאנחנו ניעלם."

"קובי יקר, כאן אתה נוכח עד כמה תעמולה אנטישמית, יכולה לחלחל לתוך הנשמה של הקורבן. הילד הזה הוא קורבן שאימץ את התיאוריה המזוויעה של הפסיכופתים רוויי השנאה. תראה, קובי, אתה בוודאי לא תסכים איתי, אבל אם תבחן היטב את המצע של המהפכה הנוכחית, הנשית, תמצא שדווקא היא, המבקשת להצטייר כשוויונית והומאנית – יש בה סממן נאצי מובהק: שום זרם דתי או אידיאולוגי לא ראה סוג של בני אדם כלא לגיטימיים, רק הנאצים קבעו שהיהודים חטאו בעצם היוולדם. הנוצרים קבעו שהיהודים טעונים תיקון והמרת דת, הם רצו בהשפלתם, בהרחקתם מהטריטוריות שלהם, אבל לא כפרו בלגיטימיות הקיום שלהם. המוסלמים רצו שהיהודים יקבלו על עצמם את האיסלאם, ואם לא – שיהיו בני חסות מושפלים. הקומוניסטים ראו ביהודים חלק ממעמד שמוצץ את דם הפרולטרים, ושעליהם לעבור מן העולם יחד עם כל הקפיטליסטים הנצלנים. הבולשביקים היו אנטישמים בדיוק כמו המנשביקים, ו"האדומים" היו אנטישמים בדיוק כמו "הלבנים", אלא שבתיאוריה יהודי פרולטר נחשב ל"כשר". רק אצל הנאצים יש שלילת בני אדם מעצם לידתם, בלי קשר לדתם או להשקפת עולמם. המהפכה הפמיניסטית קובעת שאנחנו חסרי תקנה, ולכן מרחיקה אותנו ומקימה לנו מחנות ריכוז..."

"רגע, יום טוב, מה שאתה עושה... זה ממש זילות זכרה של השואה! שם היו תאי גזים, היתה תעשייה שלמה של רצח..."

"אמרתי שיש סממן אחד, לא בכול יש דמיון. פעם שמעתי את דוקטור רפי קישון, הבן של הסטיריקן בן המאה שעברה, שאמר שלדעתו, בעניין אחד גרועים המחבלים הפלסטינים מהנאצים, שהנאצים לא התפארו במעשי הזוועה שלהם, אדרבה, עשו ככל יכולתם להסתיר את מחנות הריכוז, וטענו שמדובר במחנות ליישוב מחדש, מחנות עבודה וכדומה. הם אפילו הסריטו סרטים בהם הראו עד כמה היהודים מאושרים במחנות אלה, ואחר כך, כמובן, הרגו את כל היהודים שהפיקו סרטים אלה. לעומת זאת, המחבלים הפלסטינים מתפארים שהם הורגים אם על ילדיה, שמפוצצים אוטובוסים ובתי קפה, שחוטפים מטוסים והורגים בני ערובה. התמונות של השאהידים מודבקות בכל הרחובות ועל קירות בתי הספר ומשמשים מופת לדור הבא. אימהות גאות בבניהם שהתאבדו וזרעו מוות והרס. רפי קישון לא טען שהפלסטינים הם נאצים, הוא טען שבעניין הזה בלבד הם עלו מדרגה אפילו על החשיבה הנאצית. קובי, אתה קורבן. אתה לא אשם בכלום. כל האשמה..."

הרמקול החל לאווש, מיד תבוא ההודעה על כיבוי האורות. יום טוב התרומם, ובדרכו למיטתו עוד הספיק ללחוש: "אתה חוקר חשוב של האטום, אבל כדאי לך ללמוד את הדברים הנכונים של אחד העם."

האמת שלא ידעתי למה הוא מתכוון, אבל כבר לא היה אפשר לשאול. למחרת מצאנו את קובי תלוי על המרזב.

בערב נקראתי לבניין המנהלה. פאניה חיכתה לי לבד בחדרה. לא היה זכר לזקיפים הצמודים אליה בדרך כלל.

"מה קורה איתכם?"

"את מתכוונת להתאבדויות?" העזתי לשאול בניגוד להוראות.

"אתה יודע בדיוק למה אני מתכוונת."

"מה יש לתמוה? התנאים שלנו... והסדנאות. אתן הרי רוצות שנהיה מדוכאים, לא?"

"בחדר הזה אני שואלת."

"סליחה."

"כן?"

"אני אמור להגיד משהו?"

"אל תתחכם, מני, אין לי הרבה זמן לבזבז!"

"לדעתי, יש עוד שניים בביתן שלנו, שאם לא יראו מטפל בקרוב, נמצא אותם תלויים על המרזב. אבל באמת אני חושב שאני מזיק להם, כי אתם תיקחו אותם מפה, ומי יודע מה יהיה גורלם."

"למה אתה מרמז, מני?"

"אני לא מרמז, אני אומר במפורש: שמעון מאט נתקף בטירוף כשראה את דני תלוי, ואתם סילקתם אותו, ואנחנו דואגים לו. מה עשיתם לו?"

"שכחת שכאן אני השואלת, ולא אתה?"

"סליחה."

"הוא בידיים טובות. הוא מקבל טיפול, וכשהטיפול ייגמר, הוא יחזור ויוכל לספר לכם שלא אכלנו אותו."

"פאניה, לא ברור לי מדוע את עושה כזה טראסק מזה ששני חבר'ה התאבדו. אתן הרי מעוניינות להיפטר מאיתנו."

"מי אמר לך? על כל מת, מתאבד או ירוי, אנחנו נקראות לוועדת בירור. אל תשכח שיש משפחות בארץ, יש גם נשים שלא מנצלות את חוק השחרור, ונשארות נאמנות לבעלים השפוטים. העולם הוא לא הפקר."

"זה קצת מנחם."

"אני מקווה שאתה לא אירוני."

"לא, ממש לא."

"מה מטריד אותך, מני?"

"תודה שאת מתעניינת. כרגע מטריד אותי רק דבר אחד: כשאצא מכאן כבר לא יהיו מים במקלחת, ואני דביק כולי מזיעה."

"תוכל להתקלח כאן."

הייתי המום. המבט שלי הביע, כנראה אי אמון מוחלט, כי היא אפילו חייכה אליי (חיוך מאולץ, כמעט מבהיל):

"תמצא במקלחת סבון חדש ולבנים להחלפה."

חדר האמבטיה בבניין המנהלה לא היה הרבה יותר מהודר מהמקלחות שלנו – חדר אמבטיה ספרטני למדיי, ללא כל הסממנים הנשיים, כמו כלי איפור, בשמים, טמפונים. התקלחתי מהר, לבשתי את התחתונים והגופייה שהיא הכינה, והיה לי חבל ללבוש את החולצה הספוגה בזיעה. כשיצאתי מהמקלחת, היא כבר לא היתה בחדרה. חששתי ששכחו אותי נעול בפנים, אבל הרמקול הודיע לי בקול גברי סדוק שהמנעול ייפתח ברגע שאגע בידית.

כשהגעתי לביתן אהוד הקביל את פניי:

"אתה רוצה לדבר?"

"לא ממש."

"אני מבין. לא אונה לך רע שם?"

"לא. אני מקווה שלא. סתם רצתה לדעת למה מתאבדים."

"היא לא מבינה מעצמה?"

"מבינה, אבל, כנראה רוצה לשמוע דעה מבפנים."

באותו הלילה הגיעו שני סניטרים ושני זקיפים ולקחו את שני "המדוכאים" פיני אפריאט וגרשון סלומיאנסקי. אני מקווה שפאניה לא שיקרה לי, אחרת לא אסלח לעצמי כל חיי.

המשך יבוא

* * *

תוצאות הבחירות לאגודת הסופרים

ביום רביעי 19.06.2013 נערכו בבית הסופר האספה השנתית והבחירות הדו-שנתיות לוועד האגודה, שיתכנס בימים הקרובים ויבחר את יו"ר הוועד הבא. לבחירות הגיעו 192 סופרים ומשוררים. אלה תוצאות ספירת הקולות. כל 13 המועמדים הראשונים הם חברי הוועד החדש:

1     בלפור חקק  139

2     הרצל חקק  134

3     עדנה מיטווך 131

4     יעקב ברזילי 114

5     מנחם פאלק 111

6     יוסי אלרן 109

7     שושנה ויג 107

8     נביל נסראדין 107

9     לאה טרן 107

10   אלי רוה 101

11   דלית בת אדם 99

12   אוריה באר 97

13   אביחי קמחי 96

ואלה המועמדים בספירה שלא הצליחו להיבחר לוועד

1     אדיבה גפן 64

2     סמדר שיר 62

3     ציפי שחרור 61

4     יוסי אלפי 57

5     שמחה סיאני 54

6     מיכל דורון 52

7     ליליאן דבי גורי 51

8     חוה פנחס כהן 51

9     שמואל כהן 38

10   משה שפריר 35

11   ראובן שבת 24

12   אשר ויינשטין 18

13   כרמי כץ 11

* * *

מקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, ברשימתו של יוסי גולדברג בחב"ע מהיום [20.6] נכתב שרנן אריאל חשוד כשם עט.

אריאל רנן, איש תרבות אנין טעם, היה חבר קבוצת חמדיה, וערך את כתב העת "ניבים" של איחוד הקבוצות והקיבוצים.

בברכה,

אליהו הכהן

* היה גז? יש גז? יהיה גז? – הלא טילים זולים אחדים של חיזבאללה או פגעי טבע בלתי-צפויים כמו סערה בים או רעידת אדמה – עלולים לאחר לנו בשנים אחדות או להפסיק בכלל – את החלום של ההתעשרות המהירה, וזאת בתנאי, כמובן, שיהיה באמת גז בכמויות הצפויות ולאורך זמן...

* הסיפור על שלוש המשאלות: חוטב עצים הלך ליער, מצא עץ גדול, הניף את גרזנו –

"חכה!" שמע קול צפצוף. הוא הוריד את גרזנו, הסתכל למטה וראה גמד קטן.

"אם לא תכרות את העץ הזה, אתן לך שלוש משאלות."

הסכים חוטב העצים והלך אל ביתו לספר לאשתו. ישבו שניהם וחשבו חשבו חשבו מה לשאול.

חוטב העצים היה רעב, ואמר: "הלוואי והיתה לי כאן נקניקיה שמנה!"

עוד הוא מדבר, ונקניקייה שמנה נפלה על הצלחת.

"שוטה שכמוך!" צעקה אשתו. "בזבזת משאלה! תמיד אתה עושה שטויות! נמאס לי מהפזיזות שלך. הלוואי שהנקניקייה היתה נדבקת לך לאף!"

עוד היא מדברת, והנקניקייה נדבקה לחוטב העצים לאף.

"שוטה, בזבזת את המשאלה השנייה!" אמר חוטב העצים לאשתו.

ישבו ושתקו שניהם, מפחד לבזבז את המשאלה השלישית.

לבסוף אמר חוטב העצים: "אין ברירה, אני מוכרח להיפטר מן הנקניקייה. הרי לא אוכל להסתובב ככה, עם נקניקייה על האף!"

האישה רטנה ואמרה: "שהנקניקייה תרד מהאף שלך!"

נפלה הנקניקייה לצלחת, ולמרות ששניהם התעצבו מאוד מאוד, באותו יום היתה להם ארוחה דשנה.

הבה נקווה שלא כך יהיה סיפור הגז שלנו – שנישאר עם הנקניקייה!

* נודע לנו כי בהרצליה, באיזור שיש בו רחובות על שם סופרים ומשוררים, הוחלט לקרוא שני רחובות על שם המשוררות דליה רביקוביץ ואסתר ראב. שמחנו מאוד אף כי איש לא הודיע לנו רשמית על כך, כי מה לנו ולאסתר ראב? אנחנו מקווים כי לפחות נוזמן בתור קהל לטקס הקריאה.

* אגב, אין שום סימן בינתיים שיש התקדמות בקשר לכך שייצא בול ישראלי עם דיוקנה של אסתר ראב, המשוררת ה"צברית" הראשונה, שרוב בנות דורה כבר זכו לכך, שלא לדבר על בולים של רבנים שלא בטוח אם כולם גם היו ציונים אבל זכו לבולים על שמם. מכל מקום, גם אביה יהודה ראב בן עזר, וחבריו שטמפפר, גוטמן, סלומון וברנט, מייסדי פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בשנת 1878 – לא זכו עדיין לבולי ישראל עם דיוקנאותיהם.

* ובינתיים בתל-אביב אין עד היום רחוב על שמה של אסתר ראב כי היא גרה בתל אביב ולא בקריית אונו, שאילו גרה בקרית אונו – היה בתל אביב רחוב על שמה כמו על שם המשוררת הארצישראלית הראשונה יונה וולך.

* גונב לאוזנינו כי אחד מגדולי סופרינו נתפס אומר שהוא מקנא בנו על המכתב העיתי שלנו שנכתב בשפת בני אדם ויש לו קוראים וכותבים, גם הם בשפת בני אדם, ויש לו משורר כמו חיימקה שפינזוה, שיכול לכתוב ככל העולה על רוחו, ללא כל צנזורה מטעם אשתו או מטעם "הטעם הטוב" של סנדקי הפרוזה העברית, מה עוד שאפילו סופר כסייד קשוע, אמנם ערבי – קרא כבר לטורו האחרון ב"הארץ" – "מונולוג מהתחת", אבל כמובן לא "מונולוג מן טיזי" – שזה נשמע גס מאוד, כמעט כמו חיימקה שפינוזה. כי כשערבי אומר תחת זה בסדר, וכאשר שיהודי אומר טיזי זה אהוד בן עזר.

* שאלה: ממתי רבנים לא מקבלים תשלום ("תרומה") עבור עריכת חופה וקידושין?

* ב"אֶבֶל" על מותו של "הרב" עוזי משולם –  אשר איש מיוצאי תימן בארץ לא קם בשעתו להזים את שקריו המטורפים של המסית בעל ניצוץ משיחיות השקר הזה – שקרים שגם עלו בחיי אדם.

* תארו לעצמכם שכל האורחים הנכבדים מ רחבי העולם המערבי, שבאו לכבד את הנשיא פרס לקראת יום הולדתו ה-90, היו מודיעים שהם מחרימים את האירוע בגלל הכיבוש! – ובגלל חלקו של פרס בהקמתם של הכור הגרעיני בדימונה ושל פצצת האטום הישראלית!

 תארו לעצמכם איזו סמטוכה היתה מתרחשת כאן! מחצית התקשורת הישראלית, בייחוד "הארץ", היו מצדיקים את המנדים, ואילו והמחצית השנייה היתה נזעקת להגן על כבודנו וכבוד נשיאנו.

עכשיו, שהם באו ולא החרימו, חוץ מהפיסיקאי המטורף שונא ישראל – אפשר ללכלך על החגיגה של פרס ולזרוק אותו לזבל! ולא שאנחנו חסידים שלו או של החגיגות אבל יש גבול גם לטיפשות!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,500 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל