| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 851
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט בתמוז תשע"ג 27 ביוני 2013
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אליהו הכהן: "אל תעשו שטויות אחרי מותי!" – המסר האחרון של הרצל, ליום כ' בתמוז, 109 שנים למותו. // יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל חַיִּים אַפְּתֵיקָר
אִיש הַלֶּחֶם וּמִכְחוֹל הָאָמָּנִים. // עמוס גלבוע: הערכת חסן רוחאני. [ציטוט]. // ד"ר עירית אמינוף: תוספת קטנה – באיחור קל – לדברי אורי הייטנר אודות שמעון בר כוסבא. // אסתר ראב על הציונות. // אלי מייזליש: הבעייה של אלוף ניצן. // ד"ר אברהם וולפנזון: מוסר ומוסריות בין פוליטיקה להיסטוריה – קארימה וסילביו בין קאנט להגל. // רות ירדני כץ: על שקרים קטנים: עם חשבונית + מע"מ? // יהודה דרורי: התעודות הביומטריות מגיעות! // שמעון גרובר: פצלי שמן ואנרגיה מתחדשת. // נתי מלאכי: לארז ביטון, בעקבות "שירים חבושי עיניים". // מתי דוד: האם "שומרי הסף" עם ראשי השב"כ יהיה מודל לחיקוי הרסני? // אסי דגני: שיר אורבניסטי. // אשר מעוז: מצגר, הרב יוסף והצניעות שנעלמה מהנוף. [ציטוט].// משה אביר: תולדות תחנת הרכבת בזיכרון יעקב – השערות. // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב. פרק ה מתוך רומאן בהמשכים. // ממקורות הש"י.
* * *
אליהו הכהן
"אל תעשו שטויות אחרי מותי!"
המסר האחרון של הרצל
ליום כ' בתמוז, 109 שנים למותו
"הושלמה הגשמת צוואתו של הרצל, "בישרו עיתוני הארץ בחודש ספטמבר 2006, לאחר שבאיחור של עשרות שנים, ותודות ליוזמתו של ד"ר אריאל פלדשטיין, הועלו עצמותיהם של פאולינה והנס, בתו ובנו של חוזה המדינה, והובאו למנוחת עולמים בהר הרצל בירושלים. כעבור חודשים ספורים הועלו גם עצמותיו של נכדו סטפן ונטמנו בחלקת המשפחה.
מהי צוואתו של הרצל?
לכאורה – זוהי הצוואה הכתובה שהותיר אחריו, צוואה מנהלתית שעסקה בסידורי קבורה ולוויה.
את צוואתו כתב הרצל שנה וחצי לפני מותו. בן 42 היה אז, גיל מוקדם יחסית לכתיבת צוואה. הוא חש בפעמי מותו המתקרבים וביקש כי תיערך לו הלוויה צנועה, ללא נאומים, ללא פרחים, ויניחו את עצמותיו בבית הקברות בווינה ליד קבר אביו, עד שהעם היהודי יעלה את עצמותיו ועצמות בני משפחתו לארץ ישראל.
אך בחלוף השנים מאז מותו, השתנה המושג "צוואתו של הרצל" וחדל להתפרש בקרב הציבור כהתייחסות לצוואה הכתובה ההיא שחתם עליה, אלא כשם נרדף למורשתו של הרצל, לחזונו על מדינת היהודים העתידה לקום. בכל יום השנה למותו, עולים נואמים על במות, מצטטים פסוקים מתוך ספריו, יומניו ואגרותיו, ומגדירים אותם כ"צוואתו של הרצל".
בין כל אלה בולט בהיעדרו משפט אחד שכתב הרצל באחרית ימיו הקצרים, והוא בעיניי משאלת הלב האחרונה של המנהיג, המופנית אל אלה העתידים להיות יורשיו בהנהגה הציונית.
וכך כתב הרצל לדוד וולפסון מן העיר פרנצסבאד שליד קרלסבאד, בשישה במאי 1904, שלושה חודשים לפני מותו:
"אני שוהה כאן לצורך ריפוי הלב. אימי אינה יודעת דבר על כך, ומניחה שיצאתי לכאן לנופש," פותח הרצל את מכתבו הקצר.
לפני שהוא חותם בדרישת שלום לבבית "ממני המותש לחלוטין מעומס עבודה," הוא מפנה באמצעות וולפסון מסר אחרון לחבריו, שמותר לראות גם בו כעין צוואה:
"אל תעשו שטויות אחרי מותי!"
צוואה זו טרם קוימה במלואה, והיא עומדת למבחן יום יום.
* * *
יוסי גמזו
הַבָּלָדָה עַל חַיִּים אַפְּתֵיקָר
אִיש הַלֶּחֶם וּמִכְחוֹל הָאָמָּנִים
הַבַּלָּדָה עַל חַיִּים אַפְּתֵּיקָר, (1)
אִיש נִפְלָא, כְּמוֹ לֶחֶם, כְּמוֹ חֵיק,
גָּדוֹל כָּזֶה, עָגֹל כָּזֶה, עַל רֶקַע
גִלְבֹּעַ אֵימְתָנִי. צוֹחֵק
רוּסִית חַמָּה כְּמוֹ בּוֹרְשְט. מִין עֵץ שָתוּל בֵּין מֵי אַפְסַיִם
שֶל כָּאן וְשֶל עַכְשָיו וּבֵין גְּבָהִים וְצַמָּרוֹת
שֶל אוֹפֶּרָה אַחֶרֶת, כְּמוֹ עָנָן בְּמִכְנָסַיִם
מִשִּיר שֶל מָיָקוֹבְסְקִי, אֲבָל פֹּה, בְּעֵין-חֲרֹד:
גּוּף מְפֻדָּר בְּקֶמַח וּבְלוֹרִית פְּרוּעָה שֶל לֹבֶן
בֵּין כְּתֵפִיּוֹת סַרְבָּל אָפֹר, עַל תֶּקֶן שֶל כָּחֹל,
וְאֵיזֶה פָּרָדוֹכְּס מַגְנִיב – מִין רֹךְ דֻּבִּי עִם כֹּבֶד
קָלִיל כָּזֶה, שֶבּוֹ הוּא
מְפְלַרְטֵט
עִם הַמִּכְחוֹל.
וַאֲנִי פּוֹחֵד נוֹרָא מֵהַתַּנִּים שֶל כַּפַר נוּרִיס,
פּוֹחֵד מֵהַצָּבוֹעַ הַצּוֹחֵק בַּוַּאדִי, אַךְ
מִשְּחוֹר הַסִּיּוּטִים שֶלִּי, מִתְּהוֹם הַ-morituri (2)
תָמִיד, עַל סַף הַקֵּץ, צָץ לִי אַפְּתֵּיקָר מְקֻמָּח
וְאוֹטוֹטוֹ אוֹפֶה לִי בַּחֲלוֹם, בְּהוֹקוּס-פּוֹקוּס
יָרֵחַ צַח, דְּמוּי קְרוּאָסוֹן וּזְרוּי אַבְקַת סֻכָּר
עִם יָם שֶל כּוֹכְבֵי שֹוּמְשֹוּם וְעִם שְבִיל-חָלָב שֶל קוֹקוֹס
שֶיֶּלֶד בֶּן חָמֵש כָּמוֹנִי חָש בְּלַיְלָה קַר
כְּאִלּוּ הוּא כְּבָר לֹא גוֹזָל שֶל קוּקִיָּה שֶמֵּתָה,
זֹאת שֶנָּטְשָה אוֹתוֹ בְּקֵן-זָרִים וְלֹא תָשוּב,
כְּאִלּוּ יֵש גַּם לוֹ אֵיזֶה סִכּוּי קָטָן, כִּי פֶּתַע
הַכֹּל סוּרֵיאָלִיסְטִי שֶכָּזֶה, הַכֹּל קָשוּב
לְאֵיזֶה חֻקֵּי כֹּבֶד אֲחֵרִים מִן הָרֵיאָלִי,
כָּאֵלֶּה שֶל "אֶפְשָר" וְ"יִתָּכֵן" וְ"לָמָּה לֹא?"
וְדַוְקָא הֶהָזוּי, הַדִּמְיוֹנִי, הַוִּירְטוּאָלִי
פִּתְאֹם מְרַהֲטִים לוֹ כָּאן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ
בְּכָל מִינֵי תִּקְווֹת וְנֶחָמוֹת שֶעַל הַדַּעַת
אוּלַי לֹא מִתְקַבְּלוֹת כָּל-כָּךְ, אַךְ עַל הַלֵּב – מְאֹד
וְהֵן, כְּמִין תַּחְלִיף לְזוֹ שֶיַּתְמוּתוֹ מוּדַעַת
לְכָךְ שֶאֵין וְלֹא יִהְיֶה לָהּ שוּם תַּחְלִיף, לֹא עוֹד,
טוֹרְחוֹת כָּאן לְפָחוֹת לַחְסֹךְ לוֹ קְצָת אֵימִים וָרַעַד
וּמְקַנְּחוֹת לוֹ, בִּמְקוֹמָהּ, אֶת מֶלַח הַדְּמָעוֹת.
וְאָז, מִכְּפוֹר פְחָדָיו, כְּמוֹ בְּמִין פַּאזֶל שֶהוּא רֶצֶף
שֶבּוֹ חוֹבְרִים יַחְדָּיו בְּדִיסְהַרְמוֹנְיָה מִסְתּוֹרִית
פְּרָטֵי מְצִיאֻיּוֹת שֶאֵין זָרָה מֵהֶן, בְּעֶצֶם,
זוֹ לִרְעוּתָהּ כְּמוֹ אֵצֶל בּוֹשׁ, (3) אוֹ דָאלִי, (4) אוֹ מַגְרִיט (5)
פּוֹרְצִים פִּתְאֹם אֶל תּוֹךְ חֲלוֹמוֹתָיו שֶלּוֹ, כְּפֶלֶא,
עָלִים שֶל דֶּשֶא כְּמוֹ אַחַר הַגֶּשֶם הָרִאשוֹן
מִשְתֵּי הַנַּעֲלַיִם הַוַּאן-גּוֹכִיּוֹת הָאֵלֶּה
שֶיֵּש לוֹ לְאַפְּתֵּיקָר עַל רַגְלָיו, וְכָל לָשוֹן
שֶל נַעַל שֶכָּזֹאת מִיָּד עוֹמֶדֶת לְהַכְרִיז
עַל אוֹדִיסֵיאַת שִטּוּטָיו בֵּין מִדְרְכוֹת פָּרִיז
שֶל יוּלִיסֶס מֵעֵין-חֲרֹד שֶבְּלִי הַרְבֵּה לִרְטֹן
אוֹטֵם אֶת חוֹרֵיהֶן שֶל סֻלְיוֹתָיו בִּנְיַר עִתּוֹן
וְאַף שֶבְּנֵי-מֵעָיו מְקַרְקְרִים בּוֹ מֵרָעָב
הוּא רָץ, מֻכֵּה-אָמוֹק, עִם מִכְחוֹלָיו וְעִם צְבָעָיו
מֵאָטֶלְיֶה לְאָטֶלְיֶה שֶל כָּל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר
שֶמַשֶּהוּ סוֹפְסוֹף אוּלַי יִדְבַּק בּוֹ וְיַחְדֹּר
גַּם אֶל קִרְבּוֹ שֶלּוֹ... וְהַנְּיָר שֶבַּסֻּלְיוֹת
שֶכָּל-כֻּלּוֹ קְפוּא-קֹר וּסְפוּג מֵימֵי הַשְּלוּלִיּוֹת
מַזְכִּיר לוֹ אֶת רִשְרוּש דְּשָאָיו שֶל עֵמֶק יִזְרְעֶאל
(בְּעוֹד שֶבַּחֲלוֹם הַיֶּלֶד הַנִּזְכָּר לְעֵיל
מַזְכִּיר הַיְּרַקְרַק הַזֶּה הַחַי וְהָעִקֵּש, שֶ-
דַוְקָא אוֹתוֹ הִיא אָהֲבָה מִכָּל צִבְעֵי הַקֶשֶת,
הִיא, שֶכְּבָר לֹא יִשְמַע אוֹתָהּ, לָטוּף, בְּעוֹר סָמוּר
מֵרֹךְ, בְּצָרְפָתִית שֶל mon chéri וּ-mon amour...) (6)
וּכְמוֹ שֶזֶּה בַּחֲלוֹמוֹת: קָשֶה לָדַעַת אִם
הָעֵשֶֹב הַמּוּזָר הַזֶּה, הַצָּץ מִן הַקְּרָעִים
שֶל זוּג הָאַלְטֶע שִיךְ (7) הַלָּלוּ הַנִּלְאוֹת לִשְׂרֹד
הוּא עֵשֶׂב הַצּוֹמֵחַ לוֹ סְבִיב מַעֲיַן-חֲרֹד
אוֹ זֶה שֶצָּץ לוֹ כְּמוֹ אֵזוֹב, חָצוּף, לֹא מִתְרַסֵּן,
בֵּין מַרְצְפוֹת מוֹנְמַרְטְר וְאַבְנֵי גִּשְרֵי הַסֵּין.
כִּי שָם, בְּעִיר-אוֹרוֹת זוֹ שֶאֶת לֵב רַבִּים גּוֹנֶבֶת
בִּבְרַק הַבְטָחוֹתֶיהָ הַקּוֹרְצוֹת וּמִתְלַבּוֹת
כְּאֵש בֵּין הַדְּבֵקִים בָּהּ כְּבָאֶבֶן הַשּוֹאֶבֶת
שֶהַצְלָחוֹת בָּהּ אַךְ מְעַט וְאַכְזָבוֹת רַבּוֹת
יוֹרֵד אַפְּתֵּיקָר בְּלֵיל סְתָיו יָשָר מִן הָרַכֶּבֶת
עִם צִ'ימִידַנְצִ'יק (מִזְוָדֹנֶת) וְעֵינָיו סַבּוֹת
כְּשַבְשָבוֹת בָּרוּחַ וּבוֹלְעוֹת בָּהּ כָּל בּוּלְוָר
וְכָל כִּכָּר שוֹקֶקֶת, אִם מִלְּגֵו וְאִם מִלְבָר
וְהוּא כָּל-כָּךְ נִרְגָּש שֶאַף יוֹצְאֵי כָּל פִּיסוּאָר (8)
זוֹכִים אֶצְלוֹ (בְּמִין אַקְצְיֶנְט רוּסִי) לְ"בּוֹנְסוּאָר" (9)...
וְהוּא צוֹלֵל בַּהֲמוּלוֹת הַגּוֹעֲשוֹת כְּוֶזוּב
וְהוּא זוֹלֵל אֶת הַמַּרְאוֹת סְבִיבוֹ כְּאִיש נִדְהָם
בְּלִי דַעַת בֵּין יָמִין לִשְׂמֹאל בְּעִרְבּוּבְיַת נִינְוֵה זוֹ
מִלְּבַד אוֹתָהּ גָדָה שְׂמָאלִית צְפוּפָה, שוֹקֶקֶת-עַם,
מִקְלַט הַצַּיָּרִים, פִּרְחֵי-הַפַּיִט, כָּל שֶנָּסוּ
מִיוֵן הָאַפְרוּרִית וְהַכִּעוּר וְהַשְּמָמָה,
כָּל כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי הַחוֹלְמִים עַל הַפַּרְנָסוּס
אַךְ אֵין לָהֶם גַּם, נֶעבֶּעךְ,
רֶבַע פְרַנְק עַל הַנְּשָמָה.
וְהוּא רוֹאֶה שִיכּוֹר אֶחָד נִגָּף מִקִּיר אֶל קִיר
וּשְתֵּי יָדָיו שוֹלְפוֹת, אֲגַב דִּקְלוּם מִתְלַעֲלֵעַ,
מִכִּיס אֶחָד – קוֹמֶדְיָה אֱלוֹהִית, בְּאִיטַלְקִית,
מִכִּיס שֵנִי – אֶת דְּבַר הָאֱלֹהִים, אֶת הַבִּיבְּלֵיאָה
וְהַשִּיכּוֹר קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל, כְּמִין חוֹזֶה
מִשְּנֵי סְפָרָיו לְסֵרוּגִין, מִזֶּה וְגַם מִזֶּה:
מִתּוֹךְ סִפְרוֹ שֶל דַּנְטֶה הַלָּפוּת לוֹ בִּשְׂמֹאלוֹ
וּמִתָּנָ"ךְ וֶנֶצְיָה שֶבְּיַד יָמִין שֶלּוֹ.
וְהוּא זוֹעֵק אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה: "בְּרֵאשִית בָּרָא
אֱלֹהִים" - - "Lasciate ogni speranza voi chientrate" (10) - - "אֶת
הַשָּמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" - - וּבוֹכֶה, בּוֹכֶה מָרָה
וְהוּא אֶבְּרֵאוֹ (11) מִלִּיבוֹרְנוֹ עִם עֵינֵי פּוֹאֶט
כְּשֶל עִמָּנוּאֵל (12) אוֹ שֶל רַמְחָ"ל (13) וְהוּא – אֲבוֹי –
מִדּוֹחֲקֵי הַקֵּץ, קֵץ קִיּוּמוֹ הָאַלְכּוֹהוֹלִי
זֶה הָאוֹרֵב לוֹ בַּפִּנָּה, מֵעֵבֶר לַמָּבוֹי
בְּכָל דֶּלְפֵּק בִּיסְטְרוֹ, בֵּין הָאַבְּסִינְתְּ וּבֵין הַחֹלִי.
וְהוּא רוֹצְחָם שֶל כָּל הַחֲלוֹמוֹת וְהוּא גוֹרֵר
אֶת גֹּדֶל כִּשְרוֹנוֹ הָעַז לַבִּיב הַבּוֹהֶמְיָנִי.
וְהוּא אוֹמֵר: "שְמִי הָעִבְרִי הוּא יְדִידְיָה, mon frère (14)
וּשְמִי בִּשְׂפַת אִמִּי הוּא
אָמָדֵיאוֹ מוֹדִילְיָאנִי."
וְנַעֲרָה בַּת שְבַע-עֶשְׂרֶה, בְּעֶצֶם הֶרְיוֹנָהּ
דוֹאָה פִּתְאֹם כְּמוֹ רוּחַ-רְפָאִים שֶבַּבָּלָדוֹת
אַחַר מוֹתוֹ שֶל הַשַּתְיָן הַזֶּה, מֵחַלּוֹנָהּ
וּמִתְנַפֶּצֶת לִרְסִיסִים עִם בְּנָם שֶלֹּא נוֹלַד עוֹד.
וּשְמָהּ הוּא זָ'אן, זָ'אן שֶכָּאַיָּלוֹת וְכַצְּבָאִים
קָפְצָה מִמְּרוֹם קוֹמָה שְלִישִית לָרְחוֹב, כִּי רַק הֵנֵצָה
וּכְבָר קְטָפָהּ הַהוּא, שִיכּוֹר הַיָּי"ש וְהַצְּבָעִים
שֶתְּשוּקָתָהּ לוֹ, כְּמוֹ שֶלּוֹ לַשְּנַאפְּס, (15) הִיא סַם וּפֶצַע
וְכָל דְּיוֹקְנָיו קְבוּעִים עַל גִּבְעוֹלֵי צַוָּאר גְּבוֹהִים
שֶעֵינֵיהֶם – שְנֵי אֲגַמִּים שוֹקְטִים לִגְדוֹת הַמֵּצַח
(שֶאֶת תְּכֶלְתָּם יִרְאוּ עַכְשָיו בְּיַחַד, הוּא וְהִיא
וְהַתִּינוֹק שֶלֹּא נוֹלַד
רַק בִּמְחוֹזוֹת הַנֵּצַח).
וְעוֹד רוֹאֶה אַפְּתִּיקָר שָם, בְּמִפְגָּשָיו
בֵּין אִטְלִיזֵי שוּק-הַבָּשָׂר הַפָּרִיזָאִי
עֶלֶם מֻרְעָב, אֲחוּז-דִּבּוּק, הוֹפֵךְ וָשָב
בְּמִכְחוֹלָיו אֶת הַגַּשְמִי וְהַפְּרוֹזָאִי
הַמִּשְתַּלְשֵל מֵאַנְקוֹלֵי הַקַּצָּבִים, גְּוִיּוֹת-גְּוִיּוֹת
שֶל גֵּיהִנּוֹם חֲמוּץ-דָּמִים, שֶל סְחוּס וָשֶלֶד –
לְאֵיזוֹ לִירִיקָה הַמִּתְמַלֵּאת עַל בַּד, כְּעוֹר אִיּוֹב,
בִּשְחִין כִּתְמֵי זִכְרָם שֶל דְּמֵי אָדָם בַּשֶּלֶג.
וְזֶה מַזְכִּיר לוֹ נוֹף פּוֹגְרוֹמִים אוּקְרָאִינִי הַנִּקְשָר
לְסִיּוּטֵי לֵילָם שֶל כָּל פְּלִיטֵי הַתֹּפֶת,
וְגַם הַהוּא, עֻבְדָּה, שְמוֹ חַיִּים, חַיִּים סוּטִין, וְאֶפְשָר
לְהַפְלִילוֹ כָּל רֶגַע, אַף כִּי אֵין בּוֹ דֹפִי,
עַל שוֹטְטוּת פְּרוּעָה בְּשֶטַח-הַהֶפְקֵר הַלֹּא נִשְכָּח
שֶל פָּרָנוֹיָה יְהוּדִית הַמִּתְנַשֶּמֶת
בְּמִין אֵימַת חַיָּה נִרְדֶּפֶת בֵּין הַפַּחַת וְהַפַּח
וּבֵין צִבְעֵי הַדָּם לְבֵין צִבְעֵי הַשֶּמֶן.
וְיוֹם אֶחָד נִקְלָע אַפְּתֵּיקָר, פּוּנְקְט, (16) לַעֲלִיָּה שֶל גַּג
שֶמִּמְּרִישֶיהָ מִדַּלְדֵּל לוֹ חוּט מָתוּחַ
כְּעֵין נִבְרֶשֶת-אֶבְיוֹנִים בַּחֲלָלוֹ שֶל כּוּךְ מוּגָף
וְעַל הַחוּט תָּלוּי זְנָבוֹ שֶל דַּג מָלוּחַ
וּמִן הַדַּג נוֹגֵס תַּפְרָן אֶחָד פִּסַּת בָּשָׂר קַלָּה
וְכָל פָּנָיו חִוְּרֵי-הָעוֹר תְּזוּזֵי-עָוִית הֵם
– אִם שֶל רָעָב וְאִם שֶל מַשֶּהוּ אַחֵר, סָגוּף, מֻפְלָא –
וּשְמוֹ מַרְק סֶגַל, מַרְק שָגָאל,
צַיָּר מִוִיטֶבְּסְק.
וּמַרְק אוֹמֵר: "יוֹם שֶאֵינִי מַשְלִים מִכְסָה
שֶל בַּד בְּשֶמֶן – אֵין לִי זְכוּת לְבִּיס שֶל הֶרִינְג..."
וּכְמוֹ נִחָם עַל שֶהִבְטִיל עַצְמוֹ מִן הַמְּלָאכָה הוּא סָב
עַל עֲקֵבָיו וּמִכְחוֹלוֹ הוֹלֵךְ בְּקֶרִי
עִם הָרָעָב וְהַדַּלּוּת וּמַעֲלֶה
עַל פְּנֵי הַבַּד הַלַח אֶת כָּל מַרְאוֹת עֲיֶרֶת-
הֻלַּדְתּוֹ הַדַּלְפוֹנִית, הַמִּזְדַּהֶרֶת
בְּאוֹר גָּנוּז בֵּין הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא
וּבֵין הַכִּיס הָרֵיק. וְשָם, עַל גַּג רָחוֹק
מְרַחֲפִים כָּל כְּלֵיזְמָרָיו כְּמִין תִּרְכֹּבֶת
סַהֲרוּרִית הַמַּפְרִיכָה אֶת חֹק-הַכֹּבֶד
מִלְּבַד אֶת כֹּבֶד הַשִּירָה
שֶאֵין לָהּ חֹק.
וְאַפְּתֵּיקָר בּוֹכֶה וְהָאֱלֹהִים הַקָּטָן, בַּלֵּב,
מְשַדֵּר לוֹ בְּתֶדֶר-הַמְּצוּקָה: "חַיִּים, אַיֶּכָּה?"
וְעוֹנֶה לוֹ אַפְּתֵּיקָר: "כָּאן, גּוֹט, (17) כָּאן. רַק מָה? חוֹלֶה
בְּקִנְאָה קָשָה, בְּבוּשָה, בּוּשָה שֶאֲנִי אַפְּתֵּיקָר...
כִּי הִנֵּה מוּל בַּדֵּי גְּאוֹנֶיךָ סָגַדְתִי דֹם כְּפָגָן
וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, גַאנְצֶער גוֹרְנִישְט, (18) וָאֵחָבֵא..."
וְעוֹנֶה לוֹ הָאֵל: "אֵיזֶה גוֹרְנִישְט, אַפְּתֵּיקָר? הֲרֵי הַדָּגָן
מְיַחֵל בְּשַדְמוֹת יִזְרְעֶאל לַקּוֹצֵר וְקִמְחוֹ מִתְאַוֶּה
לְכַפּוֹת הַנַּחְתּוֹם שֶיִּטְבַּע וְיַחְתֹּם בָּעִסָּה תַו שֶל יֹפִי
כִּי אֵין יֹפִי בְּלִי צֶדֶק וְאֵין עוֹד צוֹדֵק מִפַּת-לֶחֶם פְּשוּטָה
בֵּין שִנֵּי הָרָעֵב הַזּוֹכֵר כִּי בְּלִי פַּת עוֹלָמֵנוּ הוּא תֹפֶת
וְאַתָּה תְזַכֶּה בָּהּ אֶת כָּל רְעֵבֶיךָ, אַפְּתֵּיקָר, אַתָּה,
בְּלוּשְךָ אֶת בְּצֵקְךָ הַבְּתוּלִי כְּמִין שַד מְמֹעָךְ בְּמוֹ חֹפֶן
בְּלֵילוֹת אַהֲבָה בָּהּ נֶחְתּוֹת גַּחֲלֶיהָ וְלֹא בְּמַחְתָּה.
כִּי אוּלַי לְעוֹלָם לֹא תֵיטִיב לַעֲגֹב בְּמִכְחוֹל עַל בַּדֶּיךָ
כְּשָגָאל, מוֹדִילְיָאנִי וְסוּטִין בַּצֶּבַע וּבְרַק לַהֲטוֹ,
אֲבָל לֶחֶם יָפֶה כְּמוֹ הַהוּא שֶתֹּאפֶה שָם בְּעֶצֶם יָדֶיךָ
וְרֵיחוֹ יִתְפַּשֵּט עַד קְצוֹתָיו שֶל הָעֵמֶק כַּבֹּשֶׂם הַטּוֹב
לֹא יֹאפוּ לְעוֹלָם כָּל קִסְמֵי מִכְחוֹלָם שֶל הַנָּ"ל וְאַשְרֶיךָ
שֶגְּדוֹלָה צְנִיעוּתְךָ וּצְנוּעָה גַדְלוּתְךָ כִּי אֱמֶת בָּהּ וָתֹם."
וַיְהִי הַשֶּמֶש לָבוֹא עַל הָהָר מִגַּ'לְבּוּן עַד נוּרִיס
וְהִנֵּה תַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל הַיֶּלֶד, אֵימָה חֲשֵכָה
וְתַנּוּר-הָאוֹפֶה בְּלֵילוֹת עֵין-חֲרֹד כֻּלּוֹ לַהַט וָנוּר עִם
תִּימוֹרוֹת הֶעָשָן הָעוֹלוֹת מִכִּבְשָן כְּקָרְבַּן-הַמִּנְחָה.
וְתוֹפְחִים כִּקְרֶשֶנְדוֹ שֶל קֶמַח וּשְׂאוֹר הֶרְיוֹנָיו שֶל הַלֶּחֶם,
וְגוֹאִים כְּמִין קְטֹרֶת בָּשְׂמֵי הַקִּבָּר הַמַּשְחִים כְּעִנְבָּר,
וְעוֹמֵד לוֹ אַפְּתֵּיקַר שַגִּיא כְּהֶפֶסְטוּס (19) בְּעֹמֶק מַמְלֶכֶת
הַצְּלָלִים הֶחָגִים כְּעוֹבְדֵי-אֱלִילִים סְבִיב הַזֹּהַר הַבָּר
וְאַשְדּוֹת זֵעָתוֹ נִגָּרִים עַל חָזוֹ... וּלִבְדַל רֶגַע פֶּלִּי
הוּא מֵגִיחַ קָמוּחַ אֶל כַּן-הַצִּיּוּר וּבוֹלֵל אֶת צְבָעָיו
וְעוֹבֵר בְּמִכְחוֹל עַל פִּסָּה שֶל לֵיל-כְּחוֹל גִּלְבֹּעִי, וְאוֹפֶה לִי
עוּגִיּוֹת-עוּגִיּוֹת
אֶת כּוֹכְבֵי הַשָּמַיִם
וְכָל צְבָאָם.
וְהִנֵּה הוּא חוֹתֶה בַּמִּרְדֶה הַמַּדִּיף אִשֵּה-רֵיחַ-נִיחֹחַ
אֶת פִּסְגַת אָמָּנוּת הַנַּחְתּוֹם הַחַמָּה וּמַפְלִיא לְהַתִּיז
בִּמְשִיחַת מִכְחוֹלוֹ קְצָת חֶלְמוֹן וּקְצָת שֶמֶן (בְּחֵן, לֹא בְּכוֹחַ,
כְּשָגָאל, מוֹדִילְיָאנִי וְסוּטִין, סֶזָאן וְדֶגָא וּמָטִיס)
וְחוֹתֵם בִּנְעִיצַת צִפָּרְנוֹ בַּבָּצֵק, זְקוּף-קוֹמָה וְלֹא שְחוֹחַ,
עַל לֶחֶם-הַפָּנִים שֶלּוֹ, עַל כָּל כִּכְּרוֹת-הַמַּסְטֶרְפִּיס: (20)
אַפְּתֵּיקַר,
preuve d’artiste... (21)
הערות וביאורים:
(1) חיים אפּתיקר (לימים: אֲתָר): חבר עין-חרוד ומייסד המִשכּן לאמנוּת יהוּדית בּו (הקרוּי על שמו). למד ציוּר בּפּאריז, שם התוודע אל גדולי אמנוּת הציוּר בּדורו. הוּא חזר לעין-חרוד ושילב בּה עד יומו האחרון את אוּמנוּת האפייה עם אמנוּת הציוּר.
(2) (לטינית): "ההולכים למוּת". מתוך ברכתם של הגלדיאטורים בזירת הקוֹלוֹסֵיאוּם ברומא העתיקה, המוּפנֵית לַקיסר היושב בַּיציע: "ההולכים למות מצדיעים לך, קיסר."
(3) הֵירוֹנִימוּס בּוֹש: צייר הולנדי נודע מן המאות ה-15 וה-16, מראשוני האסכּולה הסוּריאליסטית בּציוּר, המְזַמֶּנֶת זה לצד זה פּרטי מציאוּת ריאליסטיים בּיותר, בּצירוּפים פנטאסטיים שאינם מִתקבּלים על הדעת.
(4) סַלְבָדוֹר דָאלִי: צייר ספרדי בּן המאה ה-20, מגדולי הציוּר הסוּריאליסטי המודרני.
(5) רֶנֶה מַגְרִיט: צייר בּלגי בּן המאה ה-20, אף הוּא מגדולי הציוּר הסוּריאליסטי.
(6) (צרפתית): יקירי, אהוּבי.
(7) (יידיש): נעליים ישנות.
(8) מַשְתֵּנָה ציבּוּרית.
(9) (צרפתית): ערב טוב.
(10) (איטלקית): "הִוָּאֲשוּ מִכָּל תִּקְוָה כָּל הַבָּאִים לְכָאן," הפּסוּק המפוּרסם מתוך "הקומדיה האלוהית" של דַאנְטֶה אָלִיגְיֶרִי.
(11) (איטלקית): יהוּדי.
(12) עמנוּאל הרומי, גדול משוררי יהדוּת איטליה בַּמאות ה-13 וה-14, בּעל "מחבּרות עמנואל".
(13) ר' משה חיים לוּצאטוֹ, אבי ספרוּת ההשכּלה העברית בּאיטליה בּמאה ה-18, משורר, מיסטיקן וּמחזאי אלגורי.
(14) (צרפתית): אָחִי.
(15) (יידיש וגרמנית): משקה חריף.
(16) ("): בּדיוּק.
(17) ("): אלוהים.
(18) (יידיש):לא כלוּמניק מוּחלט.
(19) (יוונית): אֵל האש, חָרָשוּת-המתכת והמלאכה בּמיתולוגיה היוונית.
(20) (אנגלית): יצירת-מופת.
(21) (צרפתית): "מאוּשר ע"י האמן עצמו", הסימוּן המקוּבּל לַהֶדְפֵּס הראשון, היקר ביותר בּכל סידרת תחריטים או ליתוגראפיות.
ֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ
(הבלדה היא מתוך "שֹפתיים נשוּכוֹת געגוּעים", שירי ילדוּת בּעמק יזרעאל)
* * *
עמוס גלבוע
הערכת חסן רוחאני
לכל מי שדובר עברית, שמו של נשיא איראן החדש, חסן רוחאני, מעלה מיד אסוציאציות של משהו טוב, משהו שהוא רוחני, איש רוח משכיל שאינו יודע מהו רוע. ואם האיש הזה למד בגלזגו, ועוד נחשב במערב ל"מתון", אז לבטח יש דברים בגו.
משום מה, וב"אלף הבדלות", זה קצת מזכיר לי איך התקבל בזמנו אצלנו, ובמערב, הנשיא החדש של סוריה, בשאר אסד שמו. הוא צעיר, חובב אינטרנט, התחנך במערב, כמה לרפורמות, לשלום עם ישראל ולקשרים הדוקים עם המערב. בשאר עורר תקוות, ורוחאני מעורר תקוות. תקווה היא דבר חשוב מאין כמותו, היא נחלת כולנו, אך אסור לדעתי לראות דרכה את המציאות באורח חד-צדדי, ואין לנסות ולצבוע את העתיד בצבע אחד, בדרך כלל ורוד (או שחור, בהתאם לסוג התקווה).
במה דברים אמורים? עוד בקושי גמרו לספור את הקולות בטהרן, וכבר מיהרו אצלנו בהערכות ובפרשנויות: מצד אחד: איראן של רוחאני תוותר על פיתוח הגרעין לצרכי מלחמה ותתמקד בגרעין לצרכי שלום; איראן זו תפסיק את חתרנותה במרחב, ציר הרשע שלה ייחלש; מעמדו העליון של חמינאי באיראן נחלש, הוא נכשל בצורה חמורה. ומהצד השני: שום דבר לא קרה, הכול מזימה מתוחכמת של חמינאי על מנת לסבר את אוזנו של המערב. נא להתייאש!
הגישה הזאת משקפת כמובן את ה-wishful thinking של בעליה, כאשר אין לכך שום בסיס במידע מהימן, ובוודאי לא בעתיד שלגביו, מה לעשות, אין לנו מידע. אולם, יש בכך משהו עמוק יותר. זאת גישה המשוכנעת שהצד השני חש ומרגיש כמוך, ואם אתה חושב רציונאלית על פי דעתך, גם הצד השני צריך לחשוב כמוך. הגישה הזו שוללת מהצד השני את האוטונומיה המחשבתית העצמאית שלו, הנשענת על תרבותו, חינוכו וערכיו. יש בגישה הזו משהו מההתנשאות ומהחשיבה שאני עליון, שמחשבתי היא הנכונה.
אני רוצה להמחיש זאת במקרה אחד מני רבים הקשור למלחמת יום הכיפורים. מה חשבנו בישראל על סאדאת נשיא מצרים? חשבנו שהוא חושב כמונו, בצורה הכי רציונאלית, שאין לו שום אינטרס לצאת למלחמה, כי הוא יודע שהוא יפסיד בה; כי הוא יודע שצה"ל חזק מצבאו וצה"ל יכה אותו שוק על ירך. אילו אנחנו היינו במקומו, בוודאי שלא היינו יוצאים למלחמה נגד צה"ל וחיל האוויר האימתני שלו. כלל לא חשבנו שאולי סאדאת חושב ומרגיש אחרת; לא העלינו על דעתנו שהוא מוכן להפסיד בשדה הקרב על מנת לנצח אולי בשדה המדיני; לא היינו מסוגלים להבין שיש לו אינטרסים משלו, שהוא אדם גא שמושפל. גם המודיעין האמריקאי חשב בדיוק כך, בדיוק באותה מסגרת חשיבה כמונו.
אני איני יודע ואיני מתיימר לדעת מה יילד יום ולאיזה כיוון יפנה רוחאני והאם מעמדו של חמינאי אכן נפגע. המציאות מזמנת לנו הרבה צבעים, לא רק ורוד ושחור. אני כן יודע שני דברים. האחד, רוחאני הוא בשר מבשרה של שכבת אנשי הדת של איראן, וערכיו הם פרי תרבות פרסית ואמונה שיעית.
השני, קודמו בתפקיד, אחמדניג'ד, אכן תרם רבות להסברה הישראלית, ופיו הגדול היה ממש מציאה משמיים עבור נתניהו. אולם, האיש הזה הוא זה שלעג לכל גדולי המערב, הוליך אותם באף, שיטה בהם והביא את איראן לסף רכישת יכולת גרעינית ומעמד של מעצמה אזורית במזרח התיכון. זה עלה לאיראן במחיר כלכלי כבד. לאן יילך רוחאני? הוא אמר דבר אחד ברור: מטרתו היא להוריד את המחיר הכלכלי של הסנקציות. איך? נחכה ונראה.
פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 24.6
* * *
באבל על מותו של אבשלום גיסין בן פתח-תקוה
בנם של שושנה [לבית יטקובסקי] ואפרים גיסין
שנקרא על שם דודו אבשלום גיסין הי"ד
שנרצח בידי המתנפלים הערביים על המושבה
בהתקפה במאי 1921 שכמעט הביאה לחורבנה
יהי זיכרו ברוך ותנחומינו למשפחה
* * *
ד"ר עירית אמינוף
תוספת קטנה – באיחור קל – לדברי אורי הייטנר אודות שמעון בר כוסבא
שמעון בן כוסבא [או: בר כוסבא] כונה בפי ר' עקיבא – בר כוכבא, על סמך מדרש הפסוק: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת" [במדבר כד' יז'].
ר' שמעון בן יוחי תלמידו של ר' עקיבא מוסר בתלמוד הירושלמי:
תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבא רבי היה דורש:
"דרך כוכב מיעקב" – דרך כוזבא [כוסבא] מיעקב.
ר' עקיבא, כד הוה חמי בר כוכבא
ר' עקיבא כאשר היה רואה את בר כוכבא
הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא
היה אומר: זה הוא מלך המשיח.
[ירושלמי תעניות פ"ד ה"ט סח' ע"ד]
לעומת זאת אנו שומעים את הדברים הבאים מפי ר' יוחנן, במדרש "איכה רבה": אמר ר' יוחנן:
רבי [יהודה הנשיא] היה דורש:
"דרך כוכב מיעקב" [במדבר כד' יז'] אל תקרי כוכב – אלא כוזב.
ר' עקיבא – כד הוה חמי ליה להדין בר כוזיבא
ר' עקיבא כאשר היה רואה את אותו בן כוזיבא
הוה אמר: היינו מלכא משיחא
זה הוא מלך המשיח.
א"ל [אמר לו] ר' יוחנן בן תורתא: עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא. [הכוונה למשיח].
[איכה רבה פרשה ב' ד' מהד' דונסקי 235].
במחצית הראשונה של המאה השנייה דרש ר' עקיבא את הפסוק על שמעון בר כוסבא, והסב את שמו לבר כוכבא, מתוך אמונה שהוא ה"כוכב" מלך המשיח.
בסוף המאה השנייה [לאחר כישלון המרד, לאחר הדיכוי הנורא וגזירות השמד שבאו בעקבותיו] אומר ר' יהודה הנשיא: אל תקרי כוכב – אלא כוזב. וחולק על דברי ר' עקיבא.
באמצע המאה השלישית, מתוך פרספקטיבה – מוסר ר' יוחנן [בר נפחא] הן את דברי ר' עקיבא, הן את דברי ר' יהודה הנשיא, ומצדד בדברי ר' יהודה הנשיא מתוך ההתפכחות שבאה בעקבות החלום שהכזיב.
כך הפך בר כוסבא לבר כוכבא – הכוכב
ולאחר מכן נעשה בר כוזבא – המכזיב.
על אלה בפירוט בספרי: "שמשון הלך אחר עיניו" הוצאת ראובן מס ירושלים 2010, פרק שני: שמשון בן מנוח חוטא או משיח? סעיף ג' : "לישועתך קיויתי ה'" עמ' 141-150.
* * *
אסתר ראב על הציונות
אין אומה בעולם שיהא ברוחה, בגורלה ובקיומה המופלא כל-כך הרבה מסתורין ותחושת רבדים עמוקים שאינם ניתנים לניתוח שכלי, כמו האומה הישראלית. - - - הציונות היא אמונה הטבועה בדמנו הקדום. הרליגיוזיות הציונית – מושג מובן לי ולרבים אחרים – לא היתה "הכרח" לדור הציוני, כמו שהיתה האמנציפאציה הכרח לדור האמנציפאציה. מקורה אחר ושונה: דור הציונים של שתי העליות הראשונות היה גל, שלב-ליבה של האומה, עם כל העתיקות והמסתורין שבה, שלח אותו הנה.
תינוקת הייתי כשאבי שר "קבץ נידחינו מארבע כנפות הארץ" – הזמר והתפילה הזאת הרעידו את כל נימי נפשי והיו מעין נדבך שהניח בי אבי.
הדורות השניים, של עלייה ראשונה ושניה, לא היו נועזים בלבד, כמו דור האמנציפאציה – הם נבעו ממקור אחר: הם היו סטיכיה של רבדים עתיקי-יומין שהתפרצו החוצה בבוא זמנם.
מדינת ישראל היא בלי ספק המוצר ההכרחי, בעל הזכות הגדולה והבלעדית של האומה; היא תוצאה של תהליך ממושך בן אלפי שנים, וכשם שהלבה מצטברת בעמקי האדמה ופורצת בבוא הזמן, כן היה קום המדינה הזאת.
- - - אין אנו מבקשים רשות על ההעזה להיות לב האומה, אנו הננו לב האומה, ואם יש כאלה שאינם מרגישים את האורגניות שבקום המדינה ואומרים שאנו מעיזים יותר מדי, נדמה לי שהם שכבות רחוקות וכבויות בתוך האומה.
[אסתר ראב / פתח-תקווה / מכתב למערכת "אַמּוֹת", 1962]
שלום לאהוד, מצאתי ב"אמות" ישן והעליתי לפייסבוק. זה נפלא. כל טוב,
בארי צימרמן
לבארי שלום,
אולי בגלל דברים נוראים כמו אלה שאמרה אסתר ראב ובהם האמינה –אין עד היום בול של דואר ישראל עם דמות דיוקנה וגם לא רחוב בתל אביב הנושא את שמה.
אהוד
* * *
אלי מייזליש
הבעייה של אלוף ניצן
"אם בשבועות הקרובים המאמצים האמריקניים יסתיימו ב'כלום', אני מעריך שנראה את ההסלמה גוברת", כך אמר אתמול (שלישי) מפקד פיקוד המרכז, האלוף ניצן אלון, לכתבים זרים [בהתייחסו למאמציו של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי לקידום את המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים].
סוף ציטוט.
מכאן התפרצו עיתונאים וקשקשנים והוסיפו מפרי הימין שלהם שהאלוף דיבר שם על אינתיפאדה שלישית וכל שאר המריעין בישין של טרור מהשטחים.
כמה שאלות:
האם הרמטכ"ל גיבה או יזם את פגישת האלוף עם הכתבים הזרים?
האם האלוף עצמו ראה בהצהרה זאת אמת שאין בילתה והאחריות הרובצת על שכמו של אלוף מסמיכה אותו להתנער מאחריות שאותה הוא נדרש למלא במילוי תפקידו: למנוע בכל מחיר את אותה "הסלמה" שאותה ניבא ושעדיין איש לא הסכים שהיא אכן בפתחנו.
כי אם חושש האלוף שרובצת לפתחנו "הסלמה" [מה זה?], מדוע שלא יבקש מהרמטכ"ל להנגיש לפיקוד שש אוגדות שיריון ממחסני החרום ולהציב בכל פרשת דרכים חטיבת שיריון מגובה בגדוד צנחנים וגדוד הנדסה וטייסת מל"טים? להציב בכל כניסה לכפר גדוד רגלים עם גי'פים לרדיפה מהירה אחרי חשודים?
הכול למען ישמעו וייראו ושישמעו את רחש מנעי הטנקים ואת טרור מנועי הג'יפים. לשם מה יש לו צבא ענקי בפיקוד? לשחק שש-בש?
מדוע לא פנה באותה הזדמנות לערבים בגדה: דיר בלקום, יש לי צבא אדיר, אני גנרל, אני מפקד ולא פרשן פוליטי או רואה עתידות נוסח אורי גלר. אני אכסח לכם את הפרצוף אם אראה אחד עם קלצ'ניקוב. יש לי המון המון גדודים מהירי תנועה מהון להון בהתאם לצורך.
מדוע לא ערך מסיבת עיתונאים עם כתבים שלנו והרגיע כי אין שום סיכוי שאפילו אם ערבי אחד יש לו סיכוי לזרוק בקבוק תבערה ואם ינסה יחטוף צרור מ'תבור'.
או שבעצם התכוון לא לבקבוקי תבערה אלא לעוד כמה וכמה מלונות פארק בנתניה או פצצת תופת בשוק מחנה יהודה ואוטובוסים מתפוצצים בהר הכרמל. ככה? לזה התכוונת? לשובו של השטן פי שלושה? כאילו ש'חומת מגן' היא בלוף שאינה ברת שיכפול פי שמונה? האם ידיך אסורות בכבלים אלוף ניצן?
לפי עניות דעתי שגית בדרך והיית צריך לומר לכתבים כך: לא מעניין אותי מה שר החוץ של ארה"ב עושה או לא עושה. לי יש תפקיד: למנוע בכל מחיר כל פיגוע מהגדה הן בגדה עצמה והן מעבר לקו הירוק. על זה קיבלתי מינוי של גנרל 2 כוכבים ומפקד כל הכוחות ובתיאום עם המטה הכללי לקבל תגבורות מפיקוד צפון ומכוחות המילואים. בשביל זה אנחנו מתאמנים ומוציאים על כך מיליארדים.
אני אומר לאלוף ניצן לחסל את היומרה בעודה באיבה. ראיתי כיתה של חיילים מתעמתת עם צעירים ערבים זורקי אבנים, צמיגים בוערים ומספר החיילים הקטן ברח כמו פחדנים. האם אין חיילים במספר העולה על המפגינים? אם הפלסטינים מגיעים בעשרות יש לעמת אותם עם מאות ואם הם באים במאות יש לענות להם באלפים ועם הרבה רעש והרבה טנקים ונגמשים וג'יפים ומל"טים. הרי בשביל זה כאלוף יש לך צבא לא? תפעיל אותו.
האווירה הרוחשת מתחת לשטח בגדה אינה בעייה של עם ישראל, היא בעייה של אלוף פיקוד מרכז. בשביל זה הוא מקבל משכורת ולא כדי לדבר עם כתבים זרים.
סיפר לי בזמנו תת-אלוף [מיל' ]יוסקה קסטל כשהתמנה למושל חבל עזה ונערים החלו לזרוק אבנים על חיילים בעיקר אבל גם על אזרחים. קסטל לקח איתו שני נערים שעצר, וכדובר ערבית רהוטה ומכיר את מנהיגי החברה הערבית פגש את הורי הנערים וביקש מהם להביא עוד 20 מכובדים והציג בפניהם את שתי האבנים בידו ואמר להם בערבית: "הדה חאג'ר, זוהי אבן, אבל לי ולחיילים שלי יש אקדחים," ושלף את האקדח שלו, "אני יכול להרוג אתכם בלי בעייה," אמר, "אבל אני קונס כל הורה ב-500 שקלים. תחליטו או שאתם רוצים לרוקן את הארנק שלכם או שהילדים יחטפו כדור."
מאותו יום פסק מטר האבנים כליל ועד לסיום תפקידו זה בעזה לא נזרקה אבן אחת.
נ.ב. לידיעת הרמטכ"ל:
תופעת האלוף ניצן מדאיגה את האזרח החלש, את האימא של החייל, אבל לא את מי שהרג ערבי בעת קרב ויורה בו אלפית השנייה לפני שהערבי יורה בו.
ניצן הוא חייל אבל אין לא השכלה מרחבית על מה שעלול להיות כאן בהתאם לתחושתו הפרטית, שהיא מדאיגה. להרבה מ"כים יש יותר הבנה מה צריך לעשות עתה ומיד. לדעתי אינו ראוי לפקד על מרחב שיש בו סכנת תבערה. אם יש לו חשש שג'ון קרי יפספס במהלכו עכשיו, וכל עתידנו נתון בידי קרי ולא בידי אוגדות צה"ל, יש לשלול ממנו תפקיד פיקודי בכלל, גם לא על כיתה. ככה לא חושב מפקד צבאי. ככה חושב ילד בקבוצת כדורגל לפני משחק עם קבוצה שאין עליה פרטים. אם הוא ממתין לקרי שיפתור לו את הבעייה – גם פקיד ממס הכנסה יכול להיות אלוף פיקוד מרכז.
נא עיין במאמרי במערכות [372] "מי ינצח בשדה הקרב העתידי" [על תפקידו של קצין בכיר בשדה הקרב]
* * *
ד"ר אברהם וולפנזון
מוסר ומוסריות בין פוליטיקה להיסטוריה
קארימה וסילביו בין קאנט להגל
שבע שנות מאסר נגזרו על ראש ממשלת איטליה לשעבר, סילביו ברלוסקוני, באשמת יחסי מין עם קטינה, קארימה אל-מאחרוג', רקדנית בטן בת 17 ממוצא מרוקאי – בפרשה הנקראת "בונגה בונגה", על שם המסיבות שאירגן ברלוסקוני. סילביו טוען כי היה סבור שקארימה היתה בשנות ה-20 המוקדמות לחייה ["הארץ" 25.6.2013 מתוך הגארדיין" מ-24.6.2013].
הפילוסוף המודרני הגדול עמנואל קאנט [1724-1804] ראה, כזכור, את הציווי המוסרי כמוחלט – ומי שפועל בהשפעה כלשהי [שוחד, פיתוי, פחד או כניעה למוסכמות של דורו וזמנו] – אינו יכול להיחשב לאדם מוסרי. תלמידו, ממשיכו – וגם החולק עליו בכמה עניינים מהותיים – היה הפילוסוף ג.וו.פ. הֶגֶל [1770-1831]. באבחנה מקאנט, לא שלל הֶגֶל את כתר המוסר מהפעילות האנושית המושפעת ממוסכמות בנות-זמנן. [חז"ל קדמו להֶגֶל בפירושם לפסוק המקראי "נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו": לפי אחד מפירושיהם, כפי שמצטט רש''י, אילו חי נוח בדורו של אברהם, למשל, לא היה נחשב לצדיק... כמו שטען יהודי חכם אחר, אלברט אינשטיין, "הכול יחסי" – אולי גם המוסר – אבל לא הביטוי האיינשטייני "הכול יחסי", שהוא לדעתו בעל תוקף מוחלט, ולא יחסי...]
הסיפור הפיקנטי על קארימה וסילביו לא היה עולה על דעתו של ויליאם שקספיר, שלא בדק את גילם המדוייק של רומיאו ויוליה ושל דסדמונה ואותלו, למשל. גם בימינו, אילו התרחשו אירועי ה"בונגה בונגה" בערב הסעודית, למשל, או בקרב כלל מיליארד וחצי המוסלמים החיים בימינו בארצותיהם – לא היו מעמידים אותם למשפט, בשל אי-הבחנתם בהבדל התהומי שבין רקדנית-בטן בת 17 למקצוענית או חובבת בת 20 פלוס; גם הטיעון שסילביו קיים יחסי-מין בתשלום וכי על כך נענש – לא היתה בבחינת אשמה כלשהי בתרבות היהודית התנ''כית [ראה התשלום של יהודה בן יעקב ולאה לתמר אשת ער...]
במילים אחרות, בוויכוח בין פילוסופיה המתחשבת בהיסטוריה [הֶגֶל] ל"תבונה הטהורה" [קאנט] כלומר, חוקים רציונאליים בעלי תוקף נצחי, ללא התחשבות בנסיבות ההיסטוריות – היו שני הפילוסופים הגדולים נותנים שני-פסקי-דין שונים ומנוגדים זה לזה במקרה דנן.
ואולי יש שמץ של אמת בטענתו של ברלוסקוני שיריביו הפוליטיים מסבכים אותו בעלילות-שווא וגוררים אותו למשפטים מייגעים, רק כדי למנוע הקמתה של ממשלת אחדות לאומית באיטליה, שתגשר סוף-סוף בין הימין והשמאל, השקועים בוויכוחי סרק דמגוגיים במקום לנסות במשותף להיחלץ מהמשבר הכלכלי?
שפינוזה הגדול [1632-1677] היה חותם ניתוח מעין זה במילים: "מש"ל: מה שרצינו להוכיח..."
* * *
רות ירדני כץ
שלום אהוד,
שמחתי שנהניתם בקוולייר בירושלים – מסעדה שקיימת הרבה שנים ובהחלט שווה התייחסות.
הנה משהו חייכני.
רותי
על שקרים קטנים: עם חשבונית + מע"מ?
יום שישי הוא יום טוב במיוחד להאזנה לרדיו. שלוש תוכניות ברשת ב' מעניינות. ב-10 בלילה יש לנו את "שאלה של פעם" שהעורך שלה הוא איזי מן. ב-11 "שיחה בשנייים" עם יצחק ליבני וב-12 התוכנית עם משה טימור שמרוב עייפות אני מצליחה להחזיק מעמד כחצי שעה, אבל לא מוותרת על השיר השבועי של יוסי גמזו.
בשישי האחרון יצחק ליבני שוחח עם פרופ' דן אריאלי על איך כולנו מרמים. רמאויות קטנות כאלה שלא נחשבות באמת. כמו עם חשבונית או בלי? או שקרים לבנים, שקרים שבסך הכול אנחנו לא רוצים לפגוע באלה שאנחנו מכירים ומיודדים. השיחה היתה מרתקת כיוון שעסקה ברמאויות גדולות מאוד כמו של מאדוף וגם ברמאים קטנים כמוני.
אז איך מרמים את שלטונות המס?
זקוקים לטכנאי. הוא בא מחליף, מתקן ומפעיל, ולבסוף שואל: "עם חשבונית + מע"מ או בלי?"
"כמה זה בלי חשבונית ומע"מ?"
תשובה: "ככה."
"ועם חשבונית ומע"מ?"
"ככה."
"בלי חשבונית ובלי מע"מ". אני מחליטה. חסכתי ככה, והוא הכניס לכיסו ככה. שנינו רמאים. מי שלא היה בסרט הזה שיקום.
שקרים לבנים? כמה פעמים בילפנו? אין סוף – הנה כמה שקרים לבנים.
סליחה, לא יכולתי לבוא בגלל שפתאום תקעו לי ישיבה...
הבת שלי הזעיקה אותי להיות שמר-טף בגלל...
הבעל שלי הרגיש לא טוב ולא יכולתי לעזוב אותו...
חטפתי שפעת נוראית...
אל תשאלו מה קרה. המכונית נתקעה לי... עד שהמחלצים הגיעו...
בקומה שלנו ישנן שלוש דירות. אחת לצד השנייה. שכנתי מצד שמאל חיתנה את בתה ממש בימים אלה. אנחנו ביחסי שכנות טובים. כלומר, אם נתקענו בלי ביצים, חלב או קמח יש לנו אותם ולהם יש אותנו.
משפחת הכלה ירושלמית. הזוג החליט לקיים את החתונה במרכז הארץ במקום פסטורלי, מול הים, בשעת השקיעה והענישו את כל הסובבים אותם להגיע למקום החתונה. 4 שעות נסיעה הלוך, חזור. צריך למלא דלק, להתלבש כראוי, להביא המחאה ובנוסף לכל אלה, רעש מחריש אוזניים, אוכל בלתי אכיל וצריך גם להיראות שמחים מפני שהמשפחות לקחו הלוואות, שברו תוכניות חיסכון רק כדי שהזוג יתחתנו בשעת השקיעה, במקום יקר, ושיהיו מאושרים.
קיבלנו הזמנה וגם השכנים שלנו מצד ימין. פגשתי אותה והיא שאלה אותי:
"קיבלתם הזמנה?"
התשובה היתה חיובית.
שאלה: "האם אתם מתכוונים לנסוע?"
השבתי: "מזמן מזמן הפסקנו להיענש. ואתם?"
"חייבים. ניסע, נהייה חצי שעה ונחזור. ואיך אתם תצאו מזה?" שאלה.
"אחרי החתונה אביא להם זר פרחים גדול וזהו." השבתי.
היא פלטה אוף ארוך.
ביום החתונה בערב פגשתי את שכנתי בכניסה לבניין שאמרה שחובה להיות נוכחים אפילו חצי שעה, והיא לפני שברכתי אותה בשלום, אמרה: "רותי, שלא תגידי שראית אותנו בבית היום. אמרתי לך. שיש לנו התחייבות קודמת ולכן לא נוכל להיות איתם, נתתי מתנה וחייכתי אליה חיוך מתנצל. תודה על העצה."
* * *
יהודה דרורי
התעודות הביומטריות מגיעות!
"לאחר דחיות ועיכובים אשר נבעו מהתמודדות עם סוגיות משפטיות ועם עיצומי עובדים, צפוי מנהל האוכלוסין להתחיל בפיילוט [התעודות הביומטריות]. התוכנית זוכה להתנגדות מצד גורמים החרדים לפרטיות האזרחים ומזהירים מפני דליפת מידע מהמאגר..." (מתוך "כלכליסט", 24/6/2013).
הרעיון הבסיסי של משרד הפנים הוא לחייב תוך מיספר חודשים את כל אזרחי מדינת ישראל להחליף את תעודת הזהות הקיימת שלהם ולשאת תעודת זהות ביומטרית, כי ללא תעודה זו, האזרח לא יקבל כל שירות ממשלתי, עירוני או כספי – ולא רק זאת, התעודות הביומטריות עצמן תבאנה למהפכה של ממש מבחינה, ביטחונית, כלכלית ודמוגרפית.
מה מיוחד בתעודה הביומטרית?
תעודה ביומטרית, בהבדל מתעודת זהות רגילה, מלאה בפרטים מזהים של נושאה ולפיכך קשה ביותר לזייף אותה. כיום, על-פי משרד הפנים והמשרד לביטחון פנים, ישנן במדינה כ-250,000 תעודות זהות מזויפות!! תעודות מזויפות אלו מוחזקות בעיקר על-ידי אזרחים זרים ושוהים בלתי חוקיים. חלוקת התעודות הביומטריות תזהה מסתננים אלה והמדינה תדאג לגרשם.
מבחינת מדינות בחו"ל, במדינות רבות בעולם, לרבות ארה"ב, ישראלים לא יהיו חייבים בוויזה, מפני שהפספורט יהיה מבוסס על התעודה הביומטרית המאובטחת.
מי מתנגד ולמה?
ארגוני שמאל וארגוני "זכויות האדם" וגורמים ניבזיים אחרים מתנגדים להכנסת תעודה זו מהיותם תומכים צדקנים בכל הלא-חוקיים למיניהם במדינה (בהערכת משרד הפנים: כ-180,000) וביחוד בשבחי"ם מיו"ש ומעזה – (וזאת גם הסיבה מדוע על אזרח נאמן להיות בעד תעודות אלו...) ברור שכל הארגונים החסודים והצדקנים הללו לא אומרים לך את הסיבה האמיתית הנ"ל, ובמקום זאת הם מנסים להלך אימים עלינו, כאילו יגנבו לנו מידע על עצמנו (?). מפזרים "אזהרות חמורות" על "דליפות", "דיקטטורה" ופגיעה כביכול ב"צנעת הפרט", אבל כל זה כאמור משמש מסך עשן לכוונות הרעות שלהם להשאיר פה את השוהים הלא חוקיים שרובם פלסטינים וגם לא מעט מסתננים מאפריקה (ופועלים זרים מאירופה).
התעודה הביומטרית תמנע תרמיות מיסים והביטוח הלאומי. כיום ידוע לביטוח הלאומי כי עשרות אלפי חרדים "עלו" לארץ לשנה-שנתיים, חזרו לברוקלין או ללונדון בפספורט הזר שלהם, ולכן הם לא נמצאים בסריקת אזרחים בחו"ל של הביטוח הלאומי וכך הם ממשיכים לקבל קצבאות ילדים ותשלומים אחרים מהביטוח הלאומי בכתובת פיקטיבית בארץ...
חיוב של כל מקבל תעודה ביומטרית להירשם מחדש לכל קצבה, יחסוך לדברי אחד מראשי הביטוח הלאומי, מאות מיליוני שקלים בשנה, ומכאן ההתנגדות החריפה מצד הגורמים החרדים לתעודות אלו.
כמו-כן הצורך החוקי בהחזקת תעודה ביומטרית יאפר לשלטונות המס לאתר כמה עשרות אלפי עובדים ומעסיקים שאינם מופיעים בספרי המס, שזה לפי שלטונות המס מהווה הפסד שנתי למדינה של יותר מ-5 מיליארד שקל.
ומה על בטחון המדינה ?
הנקודה החשובה ביותר בתעודות הביומטריות היא: האפשרות שהמדינה תדע סוף-סוף מי הם אזרחיה, כמה הם, ופיזורם הגיאוגרפי – לכל השאלות הללו יש סיכום אחד: ביטחון המדינה. ומי שאינו רוצה להבין זאת ותומך בתרמיות של מס וביטוח לאומי, ובשהיית זרים ותפיסת מקומות עבודה של אזרחים ישראלים... כל אלה הינם מיעוט עלוב וצבוע הדורש את רעת המדינה ומנסה לשקר לאזרחים כאילו תעודות חשובות אלו יפגעו בהם, במטרה להשיג את מטרותיהם הנלוזות.
בואו ונקבל תעודות אלו ברצון ובהבנה כי זה יעשה רק טוב למדינה ולכולנו!
אהוד: לא רק חרדים. לפי חוק השבות אפשר לעלות לישראל עם ילדים, גם לשמור את האזרחות הקודמת, להוליד עוד ילדים ולרכוש דירה, וכעבור זמן לרדת מהארץ ולהמשיך לקבל את הקצבאות מהביטוח הלאומי!
* * *
שמעון גרובר
פצלי שמן ואנרגיה מתחדשת
בעוד כול המי ומי נוטלים חלק בוויכוח על הקצבת כמויות הגז לייצוא, משום מה לא נותנים מספיק את הדעת על מקור אנרגיה שמצוי בישראל בכמויות אדירות, שיכולות לספק את כל צרכי האנרגיה של מדינת ישראל לפרק זמן של עשרות שנים.
מקור אנרגיה רב כמותי זה הם פצלי השמן. באלברטה אשר בקנדה ובצפון דקוטה אשר בארצות הברית, הופכים את פצלי השמן לדלק נוזלי בתהליך תת-קרקעי, שאינו גורם לזיהום סביבתי. אשר על כן ראוי ללמוד מהקנדים ומהאמריקנים איך להפוך את פצלי השמן בישראל לדלק זמין, זול ולא מזהם, עובדות שלא יתנו פתחון פה לגופים הירוקים ולשאר יפי הנפש למיניהם לתקוע מקלות בגלגלי פיתוח משק האנרגיה הישראלי. ובנוסף להיותם מקור אנרגיה, תעשיית ניצול פצלי השמן יכולים לספק אלפי מקומות עבודה במעגל ההפקה הראשוני, ועוד אלפי מקומות עבודה במעגלים השני והשלישי.
בנוסף לפצלי השמן עומדים לרשות ישראל כמויות אדירות של אנרגיות מתחדשות, כגון אנרגיית השמש ואנרגיית הרוח. שני מקורות בלתי נדלים אלה יכולים לספק כ-25% מצרכי האנרגיה של ישראל, וכמו במקרה של ניצול פצלי השמן, גם הפקת חשמל מאנרגיות השמש והרוח יכולה לספק אלפי מקומות עבודה במעגל הראשון, ועוד אלפי מקומות עבודה במעגלים השני והשלישי.
בהזדמנות זו מן הראוי להזכיר את תרומתם של מיליוני דודי השמש, אשר בפרק זמן של יותר מיובל שנים סיפקו לתושבי מדינת ישראל מים שחוממו על ידי השמש ולא על ידי חשמל או דלק מאובנים, ועל ידי כך חסכו למדינה מיליארדי דולרים ומנעו את זיהום האוויר במיליוני טונות של פחמן דו-חמצני וגשם מהול בחומצה גופריתנית.
בסיכום, אם נשכיל לפתח את ניצול פצלי השמן ואת אנרגיות השמש והרוח, או אז נוכל לאפשר יצוא של כמויות גדולות של גז טבעי, שמחד גיסא יעשירו את קופת המדינה, ומאידך גיסא, עושר זה יאפשר את הגדלת תקציבי החינוך, הבריאות והרווחה, ובא לציון גואל.
* * *
סוף-סוף הופיע הרומאן
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221
אפשר במזומן או בשיק
"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...
זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.
* * *
נתי מלאכי
לארז ביטון
בעקבות "שירים חבושי עיניים"
אני לא שומע ואתה עיוור
שנינו מחפשים את המילים,
אחד מדמיין את האור
מתוך קפה פינג'אן
שני מדמיין מילים, צלילי הד.
אחד חבוש בעיוורון, שני חבוש אוזניים
ואנחנו
מנסים לצמוח מתוך שיח
דוקרני להצמיח כל יופי
נשמת אפנו
בשירת הים
הרוגע.
* * *
מתי דוד
האם "שומרי הסף" עם ראשי השב"כ
יהיה מודל לחיקוי הרסני?
לאחרונה שודרו בערוץ 1 פרקים מהסרט "שומרי הסף" עם ראשי השב"כ, סרט שהיה מועמד לפרס האוסקר. סרט שבו סיפרו ששת ראשי השב"כ בגלוי ובחופשיות, כמעט כל דבר על תפקידם ועיסוקם, לאוזני כל העולם, כולל כל יריבי, שונאי ואויבי ישראל.
מידע זה כוח. אינפורמציה זו עוצמה. מי שמפקיר אותה לעולם כולו באצטלה מופקרת כביכול של "חופש הביטוי" ו"זכות הציבור לדעת" – מפקיר את ביטחון המדינה.
סרט פוליטי תעמולתי במסווה "קולנועי אמנותי"
הסרט זכה לתהילה ולפרסום בהוליווד, וללגיטימציה תמוהה בישראל, וברשות השידור בערוץ 1, בזכות תוכנו הפוליטי ולא בזכות מעלותיו הקולנועיות. המסמך הפוליטי הזה במסווה של סרט, איפשר לבמאי, דרור מורה, להציג שישה ביטחוניסטים בעברם שמבקרים את הדרג הפוליטי שהיה המעסיק והממונה עליהם. הסרט מעביר מסר לעולם, באמצעות ראשי השב"כ, שאפילו ראשי שירותי הביטחון הישראלי שותפים ל"כתב האשמה" נגד הכיבוש ונגד ממשלות ישראל. הבמאי עצמו מודה שבאמצעות השיחות הרבות שניהל עם ששת ראשי השב"כ, הצליח להשיג חומר נפץ שיעורר את העולם נגד הכיבוש.
ב-Hollywood הם זכו בתהילה ובהערצה של הכוכבים. ב-Holyland הם זכאים לביקורת ערכית ועניינית של הישראלים.
סדרה של שאלות רציניות, מחייבות תשובות, בעקבות הקרנת הסרט:
מה התבונה והמניע שגרמו לראשי השב"כ לחשוף דעותיהם לעולם כולו?
מדוע כל ראשי שרותי הביטחון בעולם, כולל הבריטי והאמריקאי שותקים, ורק הישראלים מצטלמים ומדברים? ראשי השב"כ הבריטי MI-5 וראשי השב"כ האמריקאי CIA, לא מתראיינים ולא מצטלמים לסרטים!
האם העובדה שראשי השב"כ קיבלו כנראה אישור והסכמה שבשתיקה של המדינה להופעתם בסרט, וללגיטימציה בפועל של התקשורת והציבור, ללא שום תגובה, עשויה להפוך מקרה חריג זה לתקדים הרסני ומסוכן? תקדים שלפיו מעתה יוכלו גם מפקדים בכירים של צה"ל, כמו מפקדי חילות ומפקדי פיקודים ואוגדות, להופיע בסרטים ולהביע בפומבי ובחופשיות כל מה שירצו ללא מגבלה?
האם מעתה יוכלו כל בכירי שירותי הביטחון ומפקדי צה"ל, שיש להם ביקורות על הממונים עליהם בדרגים המדיניים והפוליטיים, להופיע בפומבי בקולנוע ובתקשורת, כדי להביע דעתם?
מסקנה לסיכום
לא רק מנהיגים פוליטיים טועם ונכשלים, אלא גם מנהיגים ביטחוניים בעלי זכויות רבות טועים ושוגים כמו במקרה הזה של ששת ראשי השב"כ. כישלונם הוא בכך שהסכימו לפרוש בפומבי את מחשבותיהם ודעותיהם בכל הקשור לתפקידם הרגיש, הסודי, והאחראי, כראשי שירותי הביטחון, המופקדים על המלחמה נגד הטרור הפלסטיני האיסלמי. זה כישלון שלהם ושל הסרט "שומרי הסף".
* * *
אסי דגני
שיר אורבניסטי
הַקָּקָה הָיָה טָרִי עַל הַמִּדְרָכָה,
שָׁזוּף וּמְחֻדָּד בְּקָצֵהוּ
הַנּוֹטֶה לַכִּוּוּן בּוֹ הִסְתַּלֵּק הַכֶּלֶב.
הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּאִירָה תְּיַבְּשֶׁהוּ,
נַעַל תִּרְמֹס, סֻלְיָה תִּשְׁחַק
וְהָרוּחַ תְּלַטֵּף וְנָשְׂאָה אֶת רֵיחוֹ
וְאֵינֶהוּ.
* * *
אשר מעוז
מצגר, הרב יוסף והצניעות שנעלמה מהנוף
לפני למעלה מעשור קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. הדובר, ממקורבי הרב שלמה דיכובסקי, ביקש את תמיכתי במועמדותו לכהונת הרב האשכנזי הראשי לישראל. הרב דיכובסקי היה מוכר לי מזה שנים רבות. בין היתר העברתי יחד איתו סמינריון בדיני משפחה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב. ובכל זאת הפתיעה אותי הפנייה. לא הייתי חבר באסיפה הבוחרת והשפעתי הצפויה על חבריה הייתה מצומצמת למדי.
"מדוע לא תפנו לרב אלישיב?" שאלתי.
"ובכן, זו הבעיה," נעניתי, "הרב אלישיב תומך במועמד אחר."
התשובה הפתיעה אותי. הרב דיכובסקי, ותיק הדיינים בבית-הדין הרבני הגדול, נודע בבקיאותו העצומה בהלכה ובמשפט והינו סמל לשיפוט אנושי. שנים אחדות לפני-כן הוצע לו להתמנות לבית-המשפט העליון אך הוא ויתר על המשרה הרמה על-פי דרישתו של הרב אלישיב. ניתן היה להניח שדבר זה יעמוד לזכותו.
תמהתי מיהו המועמד המועדף על הרב אלישיב ונדהמתי לשמוע שמדובר ברב יונה מצגר. נדהמתי, שכן בלי קשר להסתבכותו האחרונה, קשה לומר ששמו הטוב של הרב מצגר הלך לפניו. רק שנים אחדות קודם לכן הושעתה תעודת הכושר שלו לכהן כרב עיר גדולה. וועדה, בראשות הראשון לציון הרב אליהו בקשי-דורון ובהשתתפותו של הרב שלמה עמאר, שקיימה שימוע לרב מצגר, כתבה כי הובאו בפניה "דברים שיש בהם מעשים השוללים כשירות הרב מצגר לכהן בתפקיד רבני."
למרות זאת החליט הרכב בכיר, אף הוא בראשותו של הרב בקשי-דורון, להחזיר לרב מצגר את תעודת הכושר לאחר שזה התחייב שלא להתמודד על תפקיד הרב הראשי לתל-אביב, וזאת כדי להימנע מ"פגיעה אישית קשה מאוד בו" ו"על מנת למנוע צער ונזק ולסייע בסיום הפרשה."
דברים אלה היו ידועים לרב אלישיב המנוח. הוא היה גם מודע, ללא ספק, לעובדה שהרב מצגר רחוק מלהיות גדול הדור וכי הוא נפל בבקיאותו בהלכה מכל המועמדים האחרים. זאת ועוד, עם בחירתו לרב ראשי היה הרב מצגר אמור לכהן כנשיא בית-הדין הרבני הגדול, למרות שאין לו סמיכה לדיינות. ולמרות זאת תמך הרב אלישיב תמיכה ללא מיצרים במועמדותו. מפני מה עשה כן?
פרשנים הצביעו על כך שהרב אלישיב פשוט ביקש להפוך את הרבנות הראשית – מוסד שמזוהה עם היהדות הציונית – לחוכא ואיטלולא. ייתכן עם זאת שביסוד תמיכתו של הרב אלישיב עמד נימוק מעשי יותר. דווקא בשל העובדה שלא נחשב לאישיות הלכתית בולטת, ומאחר וחב את תפקידו לרב אלישיב, היה ברור שהרב מצגר יהפוך לעושה דברו של הרב אלישיב. כך צד הרב אלישיב שתי ציפורים במכה אחת – הוא שלט בפועל ברבנות הראשית וגם השפיל אותה בעת ובעונה אחת.
אין זה סוד ששליטה ברבנות הראשית מהווה שליטה על משאבים כספיים אדירים, הן במשרות ששכרן בצידן ועוד יותר מכך במערכת הכשרות, שהנה אחד המיזמים נושאי הפרי האדירים במשק. ייתכן וזהו גם ההסבר לכך שהרב עובדיה יוסף חבר לתומכיו של הרב מצגר למרות שמועמדו למשרת הרב הראשי הספרדי, הרב עמאר, סבר כאמור שהרב מצגר אינו ראוי לכהן ברבנות. ייתכן שהיה כאן אף דיל פשוט – אתה תתמוך בעמר ואני אצביע עבור מצגר. התלכדות האינטרסים גם הובילה לדחיית המלצתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להדיח את הרב מצגר מבית הדין הרבני הגדול בעקבות המלצת המשטרה להעמיד אותו לדין פלילי.
ניתן היה לצפות שלאחר הפיאסקו של פרשת מצגר ילמדו תומכיו צניעות מה היא. אלא שלא כך נהג הרב עובדיה יוסף, שיצא במתקפת מחץ על הרב דוד סתיו, המועמד לכהונת הרב הראשי לישראל, אותו ראה כ"מסוכן ליהדות". הרב עובדיה אף צוטט כתומך ביוזמה להביא לבחירתו של הרב יעקב אריאל למשרת הרב הראשי, הגם שהוא אינו עומד במגבלות הגיל. וזה כבר נשמע מעניין, שהרי הרב עובדיה תמך דווקא במועמדותו של הרב מצגר שהתמודד בשעתו מול הרב אריאל. לא נתקררה דעתו של הרב עובדיה עד שעמד והכריז על הרב סתיו "אדם שהוא לא ראוי... שאין בו יראת שמיים בכלל... מסוכן ליהדות." ותמה: "לבחור אדם רשע, לשים אותו רב ראשי. הוא לא ראוי להיות כלום, להשים אותו רב ראשי? מותר לעשות דבר כזה? להחניף לבני אדם? זה דרכה של התורה חס ושלום?"
שמא ראוי למי שהמליך עלינו את הרב מצגר להחריש בעת הזאת?
המאמר פורסם ב-YNET ב-25.6.2013
פרופ' מעוז מכהן כדיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס.
.
* * *
משה אביר
תולדות תחנת הרכבת בזיכרון יעקב – השערות
ביקרתי בתחנת הרכבת בזיכרון יעקב מצאתי אותה עזובה ומשמשת כגן אקולוגי ומסעדה הודית. לאחר שהתכבדתי בארוחה הודית מצויינת נתבקשתי על ידי הבעלים של המסעדה לכתוב את ההיסטוריה של התחנה ודומותיה. עשיתי זאת בסיוע מנהל ארכיון הרכבת בחיפה וזו התוצאה:
תחנת הרכבת של זיכרון יעקב הוקמה כנראה בשלהי המנדט הבריטי (1918-1948) אך שימשה להסעת נוסעים והעמסת מטענים עוד קודם לכן. התחנה שימשה גם כמקום מילוי מים ובכך הועדפה על פני תחנת חיפה מרכז, משום שמימי האיזור היו משובחים יותר. כנראה שהמפעילה היתה חברת הרכבות המנדטורית לפיתוח רשת הרכבות בפלשתינה א"י. לשיאה הגיעה הרכבת המנדטורית בסוף שנות העשרים עת יצאו רכבות מתחנת הרכבת חיפה מזרח למצרים שבאפריקה, לסוריה שבאסיה ולאיסטנבול שבאירופה.
כנראה שתחנת זיכרון יעקב היוותה חלק מרשת של תחנות לאורך המסילה שהתפרסה לאורך החוף בין קנטרה שבמצרים לביירות שבלבנון.
מבנה התחנה מזכיר תחנות אחרות כמו בנימינה, חדרה מזרח, וראש העין. בתוך התחנה יש חדרון מוגבה ששימש לצורכי שליטה ואיתות ואולי גם כפינת חברה לעובדי התחנה. במקום נמצא עד היום שולחן שש בש דומינו יפהפה.
לפי הסימנים בשטח כנראה שהתחנה לא נועדה לספק שירותי תיקוני דרך או תדלוק ולפיכך אין שם מבני מגורים למסילאים (עובדי מסילה).
לגבי פיצוץ התחנה על ידי אנשי האצ"ל. ידוע שלאורך המסילה עשה האצ"ל מספר פיצוצים כדי לפגוע בריבונות הבריטית ובסמלי הממשל (כמו הפיצוץ במלון המלך דוד). לא ברור אם הפיצוץ נועד לעכב פעילות מבצעית בריטית או ערבית.
בשנות השלושים סר חינה של הרכבת עם שיפור תשתית הכבישים והשתכללות כלי התחבורה שנעו בכבישים.
בשנת 1946 נותקה רשת הרכבות מהארצות השכנות.
במאי 1948 הוקמה חברת רכבת ישראל שירשה מהרכבת המנדטורית את האחריות על התחבורה המסילתית בארץ.
תחנת זכרון יעקב פסקה לפעול בשנת [?]
בעתיד אולי תיבנה תחנה חדשה ומודרנית לרווחת תושבי זיכרון יעקב והסביבה. התחנה הישנה תפורק, ותיבנה מחדש.
אהוד: השלמות מתבקשות.
* * *
לכל אוהבי שלום עליכם
מבין קוראי המכתב העיתי:
החל בשבת הקרובה (29.6.13)
תשודר ברשת א' של "קול ישׂראל"
במהלך 5 שבתות רצופות,
בשעה14:05 הסידרה הרדיופונית
"סיפורי מוטל בן פייסי החזן"
שהוּמחזה מספרו האחרון של
גאון ההומור היהודי ע"י יוסי גמזו
שגם הוסיף לה שירים שהולחנו
בידי סשה ארגוב.
כולכם מוזמנים להאזין וליהנות.
* * *
משה גרנות
האי
הצצה אל העתיד הקרוב
פרק מתוך רומאן בהמשכים שטרם יצא לאור
פרק ה
כל יום חמישי אחת לשבועיים מקדימים לסיים את הסדנה כדי שנוכל להספיק להתייחד עם הבובות ולעשות כביסה. אנחנו מובלים בשלשות אל ביתן מוארך במרכז המחנה, אחר כך מועמדים בשורה ארוכה לפני התאים, המדריכה לוחצת על השלט רחוק, והדלתות נפתחות. הבובה בפנים רכה, חמה ורוטטת. אתה עושה מה שאתה עושה, והדלתות נפתחות באחת. בלי שום הפסקה של התאוששות, מועלה שולחן נירוסטה ענקי, ועליו בקבוקי דטרגנט וכלי ניקוי. מנקים את הבובה עד שהאישון בעיניה חוזר להיות שחור. אז נפתח המייבש אוטומטי, מתיז עליה אוויר חם, והבובה חוזרת לתא עבור דיירי ביתן אחר.
בפעם הראשונה חשתי נעלב עד עמקי נשמתי, וגם חששתי שיש איזו עינית, שדרכה עוקבים אחרי מעשיי בתא. הייתי המום מהרצינות התהומית של המדריכה ושל שאר השפוטים למעשה. איש לא חייך, איש לא התבדח, איש לא קרץ. שלא לדבר על המדריכה, שעשתה רושם ענייני לחלוטין, כאילו משגיחה על כשרות. לאחר זמן אמרתי לעצמי שאני לא שם דיים אם מישהו מציץ עליי, והשתדלתי ליהנות מהבובה, שיש לומר לזכותה שהיא די מזכירה את המקור, ומהרבה בחינות הרבה יותר טובה ממנו.
לא ברור לי מדוע על הכביסה שלנו אנחנו אחראים בעצמנו, אבל במטבח אסור לנו לדרוך, ואין תורנים לא להכנת האוכל ולא לאיסוף הכלים והכנסתם למדיח. את המנות מחלקים חיילים יווניים, ואנחנו הולכים עם הצלחת והספל לשולחן שמוקצה לנו על ידי מחוות ומבטים מנחים של המדריכות. הן כמעט לעולם אינן מוציאות הגה בחדר האוכל. ברור שלנו הדיבור אסור באופן מוחלט. אהוד טוען שאנחנו מורחקים מעבודות המטבח כדי שאנחנו לא נבוא במגע על סכינים וכלים חדים אחרים. זה לא נשמע לי סביר, כי הרי מרשים לנו להתגלח בסכיני גילוח. זה אחד מסודות המחנה, כמו רבים אחרים.
שוב נקראתי לחדר המנהלה. חששתי שהחברים יראו בי מוסר ומלשין. בפעם הקודמת, לאחר שהייתי שם, הועלמו שני "מדוכאים". לאחרונה חברים שלי נרתעים ממני. ביני ובין עצמי חשבתי שפאניה היתה עושה איתי חסד אם היתה מניחה לי.
גם הפעם לא היו בחדרה הזקיפים, אבל אלות ההלם היו מונחות על השולחן. אני הסתכלתי עליהן בחשש גדול. כשזקיף עומד, ובידו אלה, אתה משלה את עצמך שאם תתנהג לפי הכללים, שום רע לא יאונה לך. אבל כשאלה נחה באורח עצמאי על השולחן, יש לך תחושה שאתה כבר לא מתמודד עם היגיון אנושי, אלא עם גחמות של הדומם הגדול, זה שאחראי להתפרצות הרי געש, לשיטפונות ולשריפות היער.
"מה שלומך, מני?"
"תודה, כפי שאפשר לצפות."
"כלומר, לא משהו."
"לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב."
"מדוע שאלתי?"
"אין לי מושג."
"אני מראה לך ידידות, אם לא שמת לב."
"תודה לך, אבל זה גורם לחברים שלי להיזהר ממני. הם שוקלים כל מילה לפני שהם מוציאים מהפה."
"חה חה! אתה גיס חמישי, שפיון של המהפכה, חה חה!"
זאת הפעם הראשונה שראיתי את פאניה צוחקת ממש. לא הגבתי. פאניה הוציאה מפית נייר וניגבה את דמעות הצחוק.
"תגיד לי, מני, אתה זוכר שיצאתי לחופש?"
"כן, בוודאי, סיפרת לי. הלוואי עליי."
היא נשענה על מסעד הכיסא, הרימה את ידיה, והניחה אותן מאחורי העורף. המבט שלי נשאב אל החזה שלה - כמעט אין לה שדיים.
"אני לא לסבית."
לא הגבתי. לא ידעתי אם אני צריך להגיב, ואם כן – איך?
"זה לא אומר לך כלום?"
"זה צריך להגיד לי משהו? יש נשים שהן לסביות, ויש שלא. מה הביג דיל פה?"
"רוב המדריכות על האי הן לסביות. זה לא כתוב בשאלון, אבל ברור שמעדיפים לסביות כדי שלא נסתבך עם השפוטים. אני השארתי רושם שאני לסבית, התקבלתי, ועליתי בסולם הדרגות. אבל אני לא."
"אני לא רואה את האסון הגדול."
"אפשר להגיד שאני חיה בזהות בדויה."
"ממני את בוודאי לא חוששת."
"אני חושבת שאתה בכוונה עושה את עצמך טמבל."
"אני לא טמבל, פאניה, ויש סיכוי גדול שאני מבין, אבל בעולם החדש האמיץ של המהפכה גבר איננו נעשה אקטיבי רק מרמזים. הסכנה גדולה מדי."
"אוי, כמה שאתה מברבר! אתה לא יכול לרגע, לפחות לרגע לא להיות... אני באמת... אני מדברת כמו חברה. אני ממש... טוב, תשמע בכל זאת, בחופשה הלכתי לפאב בתל אביב הישנה. ישבתי על הבאר שתיתי כמה בירות. רציתי להתמסטל, לשכוח הכול. על ידי ישב בחור חמד, שלא ממש שם עליי, אבל אני הייתי שיכורה, והזהירות היתה ממני והלאה. כולם דיברו עם כולם, והמוסיקה טרטרה בכל הווליום. חשבתי שאיש לא שומע, ואמרתי לו: 'אל תגיד לי את השם. תגיד לי רק איפה אתה גר.' והוא אומר לי, 'כאן במנדלי.' 'ויש אצלך מיטה ומקלחת?' 'יש', הוא אומר לי. 'ואולי נלך למנדלי ונבדוק את המיטה?' 'בשום אופן לא', הוא אומר לי, 'אם את נורא צריכה, אני מוכן לבוא אלייך' אתה מבין, אם אני צריכה, הוא לא צריך, הוא עושה לי טובה. אני לא בטוחה שהייתי צריכה, אבל הייתי מאוד שיכורה. הבאתי אותו לדירה שלי, הנחתי אותו בסלון, והלכתי לרחוץ שיניים, להסיר מעט את הריח של הבירה, שהשתפרצה לי מכל החורים. התפשטתי וחזרתי לסלון ערומה לגמרי. שאלתי אותו אם הוא רוצה לעשות את זה לבוש, ואז הוא הוציא טופס מכיס החולצה, וביקש ממני לחתום. חשבתי שהוא מטורף, אבל הוא אמר שאם אני לא חותמת, הוא לא נוגע בי. התיישבתי ככה, כמו שהייתי, וקראתי. היה כתוב שם בשפת משפטנים, שאני מאשרת שהכנסתי אותו לדירתי מרצוני הטוב, ואני ביקשתי אותו לשכב עימי, ואין לי, ולא תהיינה לי גם בעתיד, כל תביעות בקשר למשכב הזה, ולעולם לא אטען טענות על הטרדה מינית או מעשה מגונה או אונס. קראתי שוב. הסתכלתי לתוך עיניו לבחון אם מדובר באדם מעורער. הוא נראה לי קצת טיפשון, אבל נורמלי לחלוטין. מסתבר שדברים קורים כשאני מתייבשת על האי הזה. ניגשתי אליו והתחלתי ללקק אותו, לנשק, למזמז – הוא לא זז. 'כוס'מק', אמרתי לו, 'אני אחתום, אחתום! תן לי את הנייר המזורגג הזה!' ותוך שאני חותמת, ברח לי כל החשק. תפסתי אותו בשרוול – ככה כמו שהייתי - וגררתי אותו לדלת. הוא קיפל את הנייר, תחב אותו לתוך הכיס והתחיל ליבב כמו מקוננת יוונייה. סגרתי את הדלת ונעלתי. הוא המשיך ליבב. הייתי מיובשת לגמרי. שיילך כבר הבכיין הזה, די! פתחתי את הדלת, ככה כמו שהייתי, ואמרתי לו שיסתלק. הוא ירד במדרגות והמשיך ליבב."
"מה את רוצה, פאניה, זה הגבר הנשי, בלי הטופס הוא יכול לקבל מאסר עולם. זה פאר הישגיה של המהפכה..."
"אולי תסתום!"
"בסדר."
"איפה הסליחה?"
הסתכלתי אליה – יכול להיות שהיא רצינית?
"את יודעת מה? את משהו!"
"לא ביקשתי ממך ציונים."
"באמת, מה את באמת מבקשת ממני? מעניין לדעת מה? למה סיפרת לי את כל זה?"
"אתה באמת לא מבין?"
"ונגיד שכן, אני הרי שפוט."
"תגיד לי, מני..."
"מה להגיד?"
"תגיד לי... אני מושכת בעיניך?"
"מה שאני לא אגיד זה לא יהיה טוב."
"תגיד, רק אנחנו פה."
"לא עשו אותי באצבע, פאניה, הכול פה מוקלט, הכול יכול להיות מופנה נגדי..."
"אני נשבעת לך, מני, אין הקלטה. אתה מתאר לעצמך שהייתי מקליטה מה שאני אומרת? אתה אמור להיות בחור חכם – רשת ב', פרס סוקולוב. תגיד! אני... מתחננת..."
הרגליים כאבו לי, אני משער שכבר חצי שעה אני עומד על הרגליים. הסתכלתי סביב – לא היה מקום לשבת, וגם לא הייתי מתיישב אם לא הייתי מקבל פקודה. אני כבר שפוט מתוכנת, אינני יכול לעשות שום צעד בלי פקודה.
"אתה לא רוצה לענות?"
"כואבות לי הרגליים."
"שב!"
"אין על מה."
"מפונק. שב על הרצפה. הנה, ככה, כמוני," ופאניה ירדה מהכורסה המוגבהת שלה מאחורי השולחן עם האלות, והתיישבה על ידי על הרצפה.
"תשובה כנה? אז ככה, יש בך משהו לא רע, אבל לטעמי את רזה מדיי. אם המבט שלך לא היה כל כך חמור, הפנים שלך היו נעימים, ואפילו מעניינים. החזה שלך קטן מדי..."
"די!"
שמתי את האצבע על שפתיי. מה היא רוצה הכלבתא הזאת? שאני אגיד שהיא יפה? הרי היא אפילו לא על יד. היא בוודאי חשבה ששפוט רעב בוודאי ישקר מעט כדי לזכות במין, אבל באותו הרגע הדבר שהכי רציתי בו הוא לצאת מקומפלקס המנהלה.
היא עצמה את העיניים, ודיברה כאילו אל עצמה:
"אתה יודע מה אני חולמת בלילות? אני חולמת שגבר ממש מחבק אותי מאחור ומניח את ידו על מותניי כשאני ישנה מכורבלת בתוך גופו."
המשכתי לשתוק. היא קירבה את פניה אליי עד שהרחתי את גופה. אני לא זזתי ממקומי, אולי אפילו נרתעתי אחורה מעט.
"מני, כבר הלכתי רחוק מדיי. אין דרך חזרה. אל תאכזב אותי, מני."
"אני תמיד בידייך, פאניה. כל עוד אני באי המזורגג הזה, את רשאית לעשות בי כרצונך, ואני ממש חסר אונים. רק אל תבקשי ממני ליזום. אני לא אחתים אותך, כי אין לי טופס. אני לא אבכה, כי נגמרו לי הדמעות. אבל לא איזום, בשום אופן לא!"
"אל תדבר ככה! בבקשה, בבקשה! אנחנו לא כאן, אנחנו בחדר במלון בוורונה. אנחנו זוג מאוהב עד מעל הראש. יש לי יום הולדת, ואתה הבאת לי צמיד מתנה, ואני נישקתי אותך מהפה ועד לשיפולי הבטן. אתה בוער בתשוקה ונושא אותי על זרועותיך למיטה הגדולה. אתה מנשק את עיניי ומניח אותי אט אט על המיטה. אחר כך אתה חופן את גופי מאחור עם גופך החם הגמיש."
פאניה עצמה את העיניים, התקרבה אליי ונדחקה אל חיקי.
"יש לי פה מיטה. היא לא זוגית כמו במלון בוורונה, אבל תספיק. בוא, מני, אל תעשה פאסון. תהיה גבר, כמו פעם, כמו לפני כל השיגעון הז."
העיניים של פאניה דמעו. אני מודה שזה ריגש אותי. הלב שלי הלם בחוזקה. כעסתי על עצמי שאני מאבד שליטה, ועוד עם פאניה. מצד שני – אם אסרב – אוי ואבוי לי!
היא תפסה את ידי והובילה אותי אל חדר השינה שלה. היתה שם אפלולית, וחוץ מאשר את הסדין הלבן על מיטה הצרה לא ראיתי בחדר דבר. אימצתי אותה אל החזה, ואחר כך הרמתי אותה על ידיי. היתה לי תחושה שאני מחזיק ילדה קטנה. אולי היא אנורקטית? אין לה בכלל משקל. לא ראיתי את עיניה, כי טרם התרגלתי לחושך, אך לפי תנודות הראש ידעתי שהיא בוכה. לרגע חשתי רצון עז לנקום באישה הזאת הקובעת את גורלי באי הזה, ומבקשת פתאום להחליף תפקידים – רציתי לשמוט אותה מידיי ולהסתלק. זאת היתה מחשבה אידיוטית של רגע. איך בדיוק מסתלקים? היא כנראה הרגישה משהו, כי היא תפסה בידה הימנית את כתפי וחיבקה אותי בכל כוחה. הנחתי אותה אט אט על המיטה הצרה, ונדחקתי אליה מאחור. היא התכרבלה מתחת לזרועי, משכה את כף ידי אל פיה ונישקה כל אצבע. אחר כך ניגבה בידי את הדמעות שעל לחייה.
משהו בלב לא נתן לי להיסחף. קשה היה לי להודות שאני נכנע לה, ועוד בכזאת קלות. לא התאפקתי ושאלתי:
"למה אני?"
"אל תהרוס את הכול, מני. חבק אותי, אמץ אותי חזק. לטף לי את השיער. תהיה טוב, מני, תהיה טוב."
עשיתי כמצוותה. עשיתי בדיוק מה שביקשה. הייתי טוב. בינתיים הספקתי להתרגל למעט האור שנכנס בעד הסדק שבפתח. היא שכבה מכורבלת בתוך גופי, רזה וחסרת אונים. ליבי המה אל הגוף חסר החן הזה שאותת המון מסכנות והמון תשוקה. ואז קרה לההוא שם מה שקרה. יש לו הרי חיים משלו, וקפריזות משלו. פאניה הרגישה בתמורה, והסתובבה אליי, פניה נהרו מרוב אושר. היא החלה לפרום את כפתורי החולצה והמכנסיים, התרחקה מעט והביטה בפליאה גדולה אל אותו המקום, אחר כך נישקה כל פיסה מהעור החשוף בגופי. ואז קרה הכול. אין טעם לתאר – קודם כול, מפני שזה בלתי אפשרי. גדולי הסופרים לא עמדו במשימה הזאת. המינגוויי הגדול תיאר את זה כרעידת אדמה. מילא. חוץ מזה, אני בכלל אינני רואה עצמי כסופר. אני מתעד במוחי את מה שקרה לי באי, בתקווה שאיכשהו אוכל להביא את הדברים לעולם החופשי. הסיכוי שאני אזכור הכול הוא, כמובן קלוש. אסור כאן לכתוב, אסור להחזיק כלי כתיבה. אני גם לא מנסה. לפני שנעשיתי כתב רשת ב', הייתי הרי כתב במקומון במשך שנתיים – היה לי נוהג לא לרשום כמעט כלום בשעת הראיון. דווקא ברגעים הכי סקופיים הייתי מניח את העט על השולחן, כאילו זה לא ראוי לפרסום, כדי שהמרואיין לא יגיד לי פתאום שזה אוף דה רקורד. אימצתי לעצמי סימנים מנמוטכניים, והייתי זוכר כל פרט בראיון, אפילו מצמוצי עיניים עקימות הפה. פה, על האי הזה, אפילו רציתי, אין שום אפשרות לכתוב דבר. בערב אחרי שאני הולך לישון, אני משחזר את מה שקרה במשך היום ומקטלג את זה איכשהו בתיבת הזיכרון של מוחי. יש ימים עייפים מאוד, שהמוח שלי ממש רותח – אז אני דוחה את "הרישום" בזיכרון אל היום שלמחרת. אילו מצאו אצלי פיסת נייר כתובה, היו שופטים אותי לכמה ימי גיהינום ב"גשר על נהר קוואי".
"אתה תספר לחבר'ה, כמו כל הגברים?"
"את אמורה לחיות בעולם המחר, ויש לך מחשבות עתיקות יומין – כבר מסוף המאה שעברה הנשים הן אלו שרצות לתקשורת לספר עם מי הן שכבו, כמה ואיך. את זוכרת את הנשים שצצו, בזו אחר זו, לספר לכל העולם איך הביצועים של קלינטון, ואחר כך איך בישרו הפילגשים של דייוויד בקהם לציבור הרחב שהוא בכלל לא נימול..."
"זה בכל זאת פטנט גברי. תישבע לי שלא תספר."
"אני לא אספר, פאניה, אבל מה אומר למי שישאל מה עשיתי במנהלה עד שעה כל כך מאוחרת?"
"תספר שנחקרת בקשר לכדורגל, תספר שהצלחת לשכנע שהספורט מסייע לחינוך מחדש, ושאני הסכמתי לתת לכל ביתן כדורגל אמיתי..."
"באמת, פאניה?"
תפסתי את מותניה הצרים, משכתי אותה אליי, וחיבקתי אותה בהמון רחשי לב. זה היה אמיתי. הייתי אסיר תודה, ורציתי שהיא תחוש זאת.
"וגם את השעונים אני אחזיר לכם. לא נראה לי שיש הגיון בתקנה הזאת..."
"פאניה, את לא מסתבכת?"
"ייתכן, אבל החלטתי, וזהו."
פאניה לבשה את הסרבל האפור המכוער, היא כיפתרה את החולצה עד הכפתור העליון. אחר כך ביקשה ממני לעצום עיניים, והיא הובילה אותי דרך מסדרונות ארוכים אל פתח נסתר של קומפלקס המנהלה. לפני הפרידה התנשקנו נשיקה חטופה. כשיצאתי, לא הייתי מאופס, ולא ידעתי היכן אני נמצא. חששתי לזוז מהמקום לפני שאתמצא. חורשת עצי אורן קטנה הסתירה לי את המחנה. עקפתי את החורשה, והבנתי שאני נמצא קרוב לחומה ליד ביתן שלושים וחמש. חזרתי לחורשה ועליתי על אחד האורנים. לכלכתי את ידיי ואת מכנסיי בשרף, אבל הצלחתי לזהות מרחוק את הביתן שלנו. התחלתי לרוץ, וכל פעם שאלומת האור התקרבה אליי, חיפשתי מסתור מאחורי ביתן.
המשך יבוא
* * *
מקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* רצינו לדעת מי מממן את ארגון "זוכרות", אשר מפת תעמולה פלסטינית שלו נמכרת בחנות של מוזיאון גוטמן? האם המימון בא, למשל, מהקרן לישראל חדשה או ישירות מסעודיה?
* שמאי עציון: לכתבתו של אוריאל בכרך: על הקמת יחידות דתיות ב"הגנה" [חדשות בן עזר 850]: אוריאל היה מפקדי הראשון בהגנה. הייתי בין אלה שגייס להגנה בשנת 1944.
אליהו [לא יהושע] שטמפפר הי"ד ויעקב מסנברג הי"ד, היו חבריי הקרובים ביותר. שמוליק אלבק ז"ל היה בתקופה מסוימת מפקדי בהגנה.
חבר נוסף שהיה בפלוגה הדתית: דוד קימל הי"ד, נפל בפלוג'ה בנר שני של חנוכה תש"ט, בין 87 הרוגי הפלוגה.
אוריאל היה מפקדנו הנערץ, היה בין מייסדי חיל המדע בצה"ל. מדען, פרופסור לביולוגיה מולקולארית. הוא לא היה רק מפקד, גם חבר וכך זה עד היום.
* בניוד לרושם שעלול להתקבל מקריאת הרומאן "מסעותיי עם דודתי" – חיימקה שפינוזה איננו אני, וכל מה שמסופר בספר שם שקרה לו – לא בהכרח קרה גם לי! ראו, הוזהרתם! – אהוד בן עזר
* באיחור, אמנם, אבל אי אפשר בלי להודות ליוסי גמזו על "שירים לנערה על גדות הלתה" מגיליון 849. קראתי שוב ושוב לאט לאט, והתפעלתי בכל פעם מחדש מעומק הביטוי ומיכולת ההבעה.
תודה ליוסי ותודה לך,
ברכות,
דניה מיכלין עמיחי
***
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,502 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד
ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל