גיליון מס' 852

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג בתמוז תשע"ג 1 ביולי 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אליהו הכהן: "מַהֵר וְהַדְגֵה", ביאליק מבקש מהזואולוג אהרוני  שמות עבריים לדגים – לכ"א בתמוז, יום ביאליק. // יוסי גמזו: זַוְעַת הַ"פָּגַע וּבָרַח". // מרדכי קידר: דרך לפיצוץ. [ציטוט]. // ישראל נטע: הגוי ודאי יאהב אותו. // דרור אֵידָר: ויתור על שטחים לא יביא שלום. [ציטוט]. // איליה בר-זאב: התקדם,  רוץ...! // עוז אלמוג: ללא בלמים ואיזונים. // אהרון לפידות: טורקיה של ארדואן היא אפס מוחלט, ראיון עם פרופ' אדוארד לוטוואק. [ציטוט]. // מתי דוד: 1. האומנם יש פתרון לבעייה הפלסטינית? 2. פולחן המומחים שהפכו לנביאים כושלים, שטועים אך אינם מודים. // אורי הייטנר: 1. לא יום ז' בשבוע. 2. ארכיאולוגיה ממלאת אולמות. 3. צרור הערות 30.6.13. // אוריה באר: הרצל. // קובי גיסין: השופט רובינשטיין נגד עיריית תל אביב. // יוסף דלומי: נופש ליד החצבאני, כמשל. // תקוה וינשטוק: רוני, בתו של הסופר. // רות ירדני כץ: האינטרנט ינצח. // מנשה שאול: תכסיס מתוחכם. [ציטוט]. // אלי מייזליש: מפני שאתה ערבי. // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב. פרק ו. // ממקורות הש"י.

* * *

אליהו הכהן

"מַהֵר וְהַדְגֵה"

ביאליק מבקש מהזואולוג אהרוני

 שמות עבריים לדגים –

לכ"א בתמוז, יום ביאליק

גם בחודשי חייו האחרונים, כשסבל מכאבים עזים בשיפולי בטנו ועבר שוב ושוב בדיקות רפואיות לא נעימות שהציקו לו עד שביקש להפסיקן, לא חדל ביאליק מלקדם פעילויות של ועד הלשון העברית שהוא עמד בראשו. 

ביום השנה ה-79 למותו, בחרתי לכבד את זכרו בחשיפת אחד ממכתביו האחרונים שנכתב זמן קצר לפני פטירתו וטרם פורסם.

המכותב הוא ד"ר ישראל אהרוני, חלוץ הזואולוגים בארץ, הזכור לרבים מאתנו מספרו "זיכרונות זואולוג עברי" שיצא באמצע שנות הארבעים (שני כרכים, עם עובד, ספריית "שחרות"), והיה מספרי הטבע הנקראים ביותר במדפי הספרים של בני הנעורים בארץ.

ביאליק ביקש להיעזר באהרוני כדי להנהיג מינוח עברי מוסמך לשמות בעלי החיים למשפחותיהם, שיישען גם על המקורות הקדמוניים. הוא ראה בישראל אהרוני לא רק חוקר ואיש מקצוע בתחום עולם החי אלא גם בר סמכא בלשון העברית, במקרא במשנה ובתלמוד.

אהרוני למד באוניברסיטת פראג את שני המקצועות, זואולוגיה ופילולוגיה שמית, זה לצד זה. כך גם שילב את השניים בפועלו המחקרי לאורך השנים, ובכך לא היה שני לו בארץ.

אהרוני היה איש שדה, שסובב בארץ ובארצות הסמוכות לה במסעות לחקר עולם החי, הקים אוסף חיות ל"בצלאל" ולמוזיאון המכון  הגרמני של גוסטב דלמן בירושלים, והוזמן ע"י הממשל העותומאני להכין "אוסף זואולוגי שיכיל את כל הפאונה של מסופוטמיה, סוריה ופלשתינה". במקביל לכל אלה הוא גם דג בעבר וחקר את הזואולוגיה של התנ"ך והתלמוד וחיבר מאמרים מלומדים על כך.

מחד – הוא השתתף כזואולוג במשלחות מדעיות לעמק הירדן, לצפון ערב ולסוריה, פירסם מחקרים זואולוגיים על חרקים (שקרא להם "שרצי עוף"), על  עופות ויונקים, הירצה כפרופסור באוניברסיטה העברית על סיסטמטיקה של בעלי חוליות, גילה מינים של בעלי חיים ועקב זאת התווסף שמו לשמם הלטיני – ומאידך עסק בבלשנות ובמינוח עברי ופרסם בכתבי העת מחקרים לשוניים על שמות בעלי חיים.

אשר על כן צורף אהרוני בשנת 1927 לוועד הלשון העברית שביאליק שימש כנשיאו.

כשהוציא אהרוני בשנת 1930  את החלק השלישי של ספרו "תורת החי" שהוקדש לזוחלים – שני החלקים הקודמים יצאו בשנת 1915 (על היונקים) ובשנת 1922 (על העופות) ושימשו ספרי לימוד בבתי הספר בארץ – שלח לו ביאליק אגרת ובה כתב:

"מצפה אני ליום שתיתן לנו זואולוגיה שלמה בעברית כיד אלוהים הטובה עליך. הרי יחיד בדור אתה במקצוע זה, ואם אין אתה לו – מי לו?"

שני אבירי השירה העברית, ביאליק וטשרניחובסקי, נטלו חלק באותה עת בקידום מיזמים לשוניים של מינוח עברי.

טשרניחובסקי שקד בשנים 1931-2 על עריכת מפעלו הלשוני של ד"ר א.מ. מזי"א "ספר המונחים לרפואה ולמדעי הטבע" שראה אור בתרצ"ד, שנת חייו האחרונה של ביאליק, בכרך גדל מידות ועב כרס.

ביאליק פעל מאז עלותו לארץ בשנת 1924לחידוש מונחים עבריים בכל התחומים ע"י ועד הלשון העברית . הוא דחף להוצאת מילון למונחי הנגינה, והשתתף באורח פעיל בחיבור "מילון למונחי הטכניקה" של גרינפלד ושיפריס שיצא לאור בשנת 1929.

בסוף שנת 1933 העביר ועד הלשון לאהרוני רשימת שמות לטיניים של דגים כדי שיציע שמות עבריים המתאימים להם. תשובתו של אהרוני בוששה לבוא, ועל כן נשלח אליו ע"י מזכירות ועד הלשון מכתב תזכורת המובא בזה. בשוליו של מכתב זה הוסיף ביאליק בכתב ידו פניית זירוז אישית לאהרוני.

כפי שניתן ללמוד ממכתב זה, המתפרסם כאן לראשונה, נהג ביאליק כבוד במכותבו. גם כשהוא מאיץ ומפציר בו לשגר את חידושיו, הוא עושה זאת בעדינות, בחן ובהומור. הכתיב, הפיסוק והניקוד הם ע"פ המקור. חיכיון הוא תחליף מוצלח להמתנה.

ועד הלשון העברית בארץ ישראל                                           י"ז בניסן תרצ"ד

תל אביב – בית אחד העם

לכב'

ה' דר י. אהרוני

רחובות

א.נ.

בקשר עם שיחתו עם מר ח.נ. ביאליק בדבר הועדה למונחי זואולוגיה, הרינו מרשים לעצמו לבקש ממנו, שיואיל לשלוח לנו את שמות הדגים בעברית לפי הרשימה הלועזית שהמצאנו לו לפני כמה שבועות. כ"כ אנו מבקשים אותו שיודיע מתי יוכל להשתתף בישיבות הועדה הזו.

                                                                   בחכיון לתשובה מהירה ובכל הכבוד

                                                                               המזכירות – ז. גולדמן

על גבי מכתב זה הוסיף ביאליק בכתב ידו:

ידידי היקר איש חַי ואיש החיות!

לפי דבריך בשיחתנו שבעל פה ולפי מכתבך האחרון אלי עסקת בימי החפש בתקון הרשימה של הדגים שהמצאנו לך. אנו, וכל ישראל אוכלי הדגים, מצפים לדגיך הממולאים והמתוקנים והמפֻלפלים  בכליון עינים ובכליון חֵך ובטן. מהר והַדגֵה לכבוד פסח

                                                                   שלך בחבה ח.נ. ביאליק

את המכתב הזה קיבלנו, ידידי מיקי גרינשפון ואנכי, לפני שנים בפגישתנו ברחובות עם בנו של הזואולוג אהרוני, המנוח יוסף אהרוני ז"ל, פרופסור בעל שם עולמי לפיסיקה, שהיה בין מפתחי הראדאר במלחמת העולם השנייה. גם הוא, כאביו, רגל אחת שלו היתה נטועה במדע והשנייה בלשון העברית.

* * *

יוסי גמזו

זַוְעַת הַ"פָּגַע וּבָרַח"

כָּל מִי שֶבֶּאֱמֶת אוֹהֵב אֶת הַמְּדִינָה הַזֹּאת,

כָּל מִי שֶבֶּאֱמֶת גֵּאֶה בְּשֶפַע הֶשֵּׂגֶיהָ

אֵינוֹ יָכוֹל כַּיּוֹם שֶלֹּא לְהִזְדַּעֵק עַזּוֹת

מִתְּכִיפוּתָן שֶל הַזְוָעוֹת בָּהֶן נַהָג פּוֹגֵעַ

בּוֹרֵחַ מִזִּירַת פִּשְעוֹ שֶהוּא עַצְמוֹ בִּצֵּעַ

תוֹךְ נְטִישָה פְּלִילִית שֶל קָרְבָּנוֹ בִּיש-הַמַּזָּל

וּמַפְקִירוֹ לַמָּוֶת בְּקֹר-רוּחַ שֶל רוֹצֵחַ

אַחַר שֶאֶת חַיָּיו הוּא בְּקַלּוּת כָּזֹאת גָּזַל.

וְכָל טוֹמְנֵי רֹאשָם בַּחוֹל, כָּל הָעוֹצְמִים עֵינַיִם,

כָּל מַפְעִילֵי מִכְבֶּסֶת הַמִּלִּים הַמְּטַיְּחוֹת

אֶת הַתְּמוּנָה כְּאִלּוּ זֶה נָדִיר מְאֹד עֲדַיִן

לְפֶתַע נִתְקָלִים כָּאן בָּעֻבְדּוֹת הֲכִי חוֹתְכוֹת

וּמִסְתַּבֵּר שֶזֶּה לְגַמְרֵי לֹא נָדִיר אֶצְלֵנוּ

וּכְשֶמָּסַךְ-הַמִּמְצָאִים בְּחַלְחָלָה מֻפְשָל

מֵעַל לַקֶּטֶל הַחוֹזֵר הַזֶּה בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ

דַי אִם נִמְנֶה אֵי-אֵלֶּה דֻגְמָאוֹת לְשֵם מָשָל:

זַוְעַת הַפְקָרָתוֹ בִּידֵי דּוֹרְסוֹ הָאָץ לִבְרֹחַ

מִמְּקוֹם דְּרִיסָתוֹ שֶל הַיֶּלֶד אָמִיר בֶּלְחָסָן מִיָּהוּד וְחֶרְפַּת

זְנִיחַת שַחַר גְּרִינְשְפָּן, אוֹתָהּ נַעֲרָה מִנְּתַנְיָה שֶאֵין כְּלָל לִסְלֹחַ

וְאֵין כְּלָל לִשְכֹּחַ לְמִי שֶפָּגַע בָּהּ קָשוֹת בְּרִכְבּוֹ וְנִמְלַט

מִמְּקוֹם צְנִיחָתָהּ לְאַחַר פְּגִיעָתוֹ בָּהּ, וְכָךְ גַּם פִּשְעָם שֶל שְנֵי אֵלֶּה

שֶלֹּא רַק קִפְּדוּ בִּפְרָאוּת אֶת חַיֵּי לִי זֵיתוּנִי כִּי אִם גַּם נָטְשוּ

אוֹתָהּ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָם וּבָרְחוּ לְצָרְפַת בְּחָמְקָם מִן הַכֶּלֶא

אַךְ לֹא מֵעָבְרָם עַל מִלּוֹת הַדִּבֵּר "לֹא תִרְצַח" שֶלָּעַד לֹא יֶחְשוּ.

וְדוֹרְסָהּ הַפָּרוּעַ שֶל לוֹלָה מָרִיָּה אַמְדּוֹר בְּחוּצוֹת בְּאֵר-שֶבַע

וְעוֹד שְלַל בִּרְיוֹנֵי תַחְבּוּרָה שֶרָמְסוּ וְדָרְסוּ וּבָרְחוּ עַל נַפְשָם

בְּשָעָה שֶנַּפְשוֹת קָרְבְּנוֹת פִּשְעֵיהֶם, כְּדַרְכּוֹ הַמָּרָה שֶל הַטֶּבַע

כְּבָר פָּרְחוּ מִגּוּפָם כְּשֶרוֹצְחָם לְעוֹלָם לֹא יִבְרַח מֵחֶרְפַּת הָאָשָם.

אוֹמְרִים שֶכְּעֵדוּת לְזֶהוּתוֹ שֶל כְּלִי-הָרֶכֶב

שֶבּוֹ נִמְלַט מִשָּם נַהַג הַ"מַּאזְדָה" הַדּוֹרֵס

בִּמְקוֹם לְהָבִיאָהּ אִם עוֹד נוֹתְרוּ חַיִּים בָּהּ, תֶכֶף

לְבֵית-חוֹלִים "סוֹרוֹקָה" שֶמָּא עוֹד יִקְרֶה לָהּ נֵס

מָצְאוּ כּוֹחוֹת הַמִּשְטָרָה בְּהַגִּיעָם לַשֶּטַח

רְאִי שָבוּר שֶל כְּלִי-הָרֶכֶב שֶהוּעַף לַכְּבִיש 

אַךְ אֵין זֶה רַק רְאִי הַ"מַּאזְדָה" שֶנִּשְבַּר לָבֶטַח 

זֶה גַם רְאִי חַיֵּינוּ כְּשֶהַגּ'וּנְגֵּל הַמֵּבִיש

בּוֹ מִשְתַּקֶּפֶת הַפְּרָאוּת הַזֹּאת הַמִּשְתַּלֶּטֶת 

עָלֵינוּ מִדֵּי יוֹם תּוֹקֵף אוֹתָנוּ, עֲמִיתַי,

כִּי דָם נִשְפָּךְ לַשָּוְא אִם אֵין שוּם מְנִיעָה נִנְקֶטֶת

כָּךְ שֶאֶזְרָח מִן הַשּוּרָה זוֹעֵק כָּאן: עַד מָתַי?!

* * *

מרדכי קידר

דרך לפיצוץ

תנועות אופוזיציה זוכות בדרך כלל לתמיכה ציבורית ולאהדת ההמונים, כיוון שהן מותחות ביקורת על שלטון מושחת ומדכא, ואהדה ציבורית זו מאפשרת להן להגיע לשלטון, בצורה דמוקרטית או באופן אלים. בשלב הראשון הציבור מרוצה מן המצב החדש כי הוא בטוח שהתנועה האהודה שהיתה באופוזיציה תתנהג עם הציבור בהגינות ודרך דמוקרטית כשבשלטון. אלא שמרגע שתנועת אופוזיציה מתיישבת מאחורי הגה ההנהגה, היא הופכת לאליטה שלטת, עליה להטיל חוק וסדר על התושבים, ועליה מוטל לספק להם את כל מחסורם – מזון, מי שתייה, תעסוקה, בריאות, תשתיות, ותקווה שהדברים מכאן ואילך יהיו טובים יותר מבעבר.

  אלא שבדרך כלל אין לתנועות אופוזיציה ידע בניהול מדינה, שכן המאבק נגד השלטון הקודם אינו נותן להן ניסיון בכל אותם עניינים ולבעיות שאת מרביתן יצר השלטון הקודם, ושעתה, לאחר שהפכו הן לשלטון, עליהן לתת להן פתרונות. וכאשר השלטון החדש צריך להטיל מיסים ומשמעת על התושבים האזרחים, מתחילים לראות אותו בצורה דומה לזו שבה ראו את השלטון הקודם שאותו סילקו. וכיוון שלשלטון החדש אין בדרך כלל פתרונות קסם למצוקות האוכלוסייה, כעבור זמן קצר הלגיטימיות שלו הולכת ופוחתת, בעיקר אם ראשיו מנצלים באופן מושחת את כוחם.

התפתחות דטרמיניסטית זו מתרחשת לנגד עינינו בכל מקום שתנועות איסלאמיות הגיעו לשלטון. כך הוא המצב באיראן, בעזה, בתוניסיה ולאחרונה גם במצרים. מוחמד מורסי ועמו כל תנועת "האחים המוסלמים" ניצבים בפני בעיות גוברות והולכות, וב-30 ביוני 2013, ביום שבו תמלא שנה לעלותו של מורסי לכס הנשיאות, מתוכננות הפגנות המונים רבות כדי למחות על עצם השתלטות "האחים" על המהפכה שבה התחילו צעירים חילוניים, ליברליים ומודרניים, שלא רצו את מובארכּ, אבל את "האחים" הם רצו עוד פחות.

ניהול סכסוכים מזרח תיכוני

במהלך שנת שלטונו של מורסי, גולשת מצרים במהירות אל כמה ביצות בעייתיות מאוד. אחת היא הסכסוך השיעי-סוני, שקיבל זריקת עידוד מאירועי הדמים בעיר הסורית אלקוסייר, שכבשו אנשי חיזבאללה השיעים מידי המורדים הסונים באכזריות רבה ותוך רמיסה ברוטאלית של זכויות האדם של האזרחים שהיו נצורים באלקוסייר. ב-20 ביוני נערך בקהיר כנס רחב של גדולי פוסקי-ההלכה הסונים, שבו נמתחה ביקורת קשה על התנהגות השיעים, בעיקר בסוריה. שייח'ים סונים מאיימים לשחוט את לוחמי חיזבאללה, שהם שיעים, לאחר שהוכרזו ככופרים. מורסי הכריז ברבים על ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין מצרים וסוריה, על סגירתה של שגרירות מצרים בדמשק ועל החזרת הדיפלומטים שלה משם.

אלא שהדברים אינם מצטמצמים בסוריה, אלא גולשים לתוך מצרים. ביום ראשון, 23 ביוני, פרצה קבוצה של סלפים לביתו של חסן שחאתה, ראש העדה השיעית הקטנה של מצרים, הנמצא בכפר זאוויה אבו מוסלם ליד גיזה, ושחטה אותו יחד עם עוד ארבעה מקהילתו. תשעה נוספים נפצעו באירוע.

מצרים הזדעזעה עד ליסוד בשל מספר סיבות, ובראשן התעוזה של הסלפים, החושבים במונחים של המאה השביעית ומתנהגים על פי הכללים שהיו נהוגים לפני 1400 שנה. הם מאתגרים את שלטון "האחים המוסלמים" המבוסס על יישום האיסלאם בעולם המודרני, העכשווי, ולא על שיבה למשבצת הראשונה של ההיסטוריה האיסלאמית. מצרים רבים חוששים מהחלקה של מדינתם אל הביצה הרותחת של סוריה ועיראק, ורואים בשחיטה אירוע חמור מאוד העלול לחזור על עצמו ביחס לקופטים או לכל מתנגד פוליטי לדרכם של הסלפים.

הדברים מקבלים משנה חומרה כשבמקביל מתרחשים השבוע מספר אירועים חמורים נוספים בהקשר הסכסכוך הסוני-שיעי. האחד מתרחש בעיר צידון בלבנון, כשאחמד אלאסיר, שייח' סוני סלפי, מכריז כי צבא לבנון הוא ארגון הפועל תחת הנהגת ארגון חיזבאללה השיעי (עובדה נכונה וידועה) וקורא לכל חיילי הצבא לערוק ממנו. סרבנות נוסח לבנון. הצבא בתגובה התקיף את אחוזתו של השייח', וההתנגשות הביאה למותם של 17 חיילים ועשרות מתומכי השייח'. אירוע זה מצטרף למלחמה הבלתי פוסקת בין סונים ועלווים תומכי אסד המתנהלת בין שכונות בעיר הנמל הצפונית טריפולי, על רקע תמיכת הסונים במורדים של סוריה, והעלווים – באסד.

האירוע השני התרחש השבוע בלונדון סמוך להייד פארק, ברחוב "אדג'וור רוד" שהוא מרכז הסצנה האיסלאמית של בירת בריטניה. המטיף הסלפי אנג'ם שודרי – שדבריו מזכירים את נאומיו של אוסמה בן-לאדן – הנהיג הפגנה של סונים נגד המשטר של אסד וחיזבאללה. זו הפכה לתגרת ידיים וחילופי צעקות בין המפגינים הסונים ובין תומכי אסד וחיזבאללה השיעים, שרבים מהם איראנים. אירוע זה מראה עד כמה קשורות הקהילות המהגרות לארצות המוצא, ואת מידת נכונותן להעתיק לאירופה את דפוסי ניהול-הסכסוכים הנהוגים במזרח התיכון. על ממשלת בריטניה לפרש את האירוע באופן הברור ביותר: המזרח התיכון עובר למרכז לונדון, ואם הרשויות בבריטניה ימשיכו להתעלם ממציאות זו,  אזי תופעת השחיטה ההדדית הנהוגה במזרח התיכון לניהול סכסוכים דתיים ועדתיים תתפשט גם אל הממלכה המאוחדת, ושחיטת הפתיחה של חייל בריטי אירעה ברחוב לונדוני לפני כחודש.

ובמצרים הבעיות רק מתעצמות. לפני שבועיים הודיעה אתיופיה כי החלה את העבודות להקמת "סכר התקומה" על הנילוס הכחול – מקור המים העיקרי של הנילוס הזורם בהמשך לדרום סודן, לסודן ולמצרים. אם אכן יקום הסכר, ואתיופיה תעצור את זרימת המים למדינות הללו, יהיה זה גזר דין מוות לתושבי מצרים. שכן הנילוס יהפוך לשלולית מצחינה של מים עומדים. מורסי התייחס לעניין זה בנאומיו האחרונים, וטון קולו, ההופך לצרחני בכל פעם שהוא מתייחס אליו, מעיד על המתח שגורם העניין למצרים. מורסי מאיים על אתיופיה בביטוי "כל האפשרויות מונחות על השולחן," כאילו שיש לו אופציה צבאית לטפל בסכר. הוא טוען שכל טיפה ממי הנילוס היא עניין קיומי ממש, ומצרים תשמור על כל האופציות כדי להבטיח את "הביטחון המֵימי" שלה. אך המצרי ברחוב יודע את האמת המרה: למורסי אין שום דרך לכפות על אתיופיה לאפשר למי הנילוס לזרום במורד הנהר, וכל איומיו הם איומי סרק.

  מורסי עומד בפני כמה בעיות משפטיות פנימיות. קיימת נגדו תביעה משפטית על בריחה ממעצר חוקי בינואר 2011, עת פרצו אנשי חמאס ו"אחים מוסלמים" לכמה בתי כלא במצרים ושיחררו מאות עצורים שמובארכּ כלא כדי להרגיע את ההפגנות נגדו. אם יפסיד בתביעה, עלול בית המשפט להכריז כי בחירתו היתה בלתי חוקית, ובדיעבד – לבטל את הבחירות שהעלו אותו לנשיאות. בית המשפט המצרי מסוגל לעשות זאת, שכן כך בדיוק עשתה מערכת המשפט לבית הנבחרים, כשפיזרה אותו לאחר ש"האחים המוסלמים" זכו כמעט במחצית מושביו, בשל טענות פרוצדורליות.

הבעייה השנייה שניצבת בפני מורסי היא פרט מידע ההולך ומתפשט ברחבי מצרים, שעל פיו מי שזכה במרבית קולות המצריים בבחירות לנשיאות לא היה מורסי אלא שפיק, המועמד המתחרה. אך בשל דרישה שהגיעה מנשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, נאלץ הגנרל טנטאווי, אז ראש המועצה הצבאית העליונה, לזייף את תוצאות הבחירות לטובת "האחים המוסלמים".

מידע זה זוכה לתפוצה במצרים, ואזרחים מצרים רבים מאמינים בנכונותו, ולו רק כיוון שהוא משתלב היטב עם תיאוריית הקונספירציה שלפיה כוחות זרים מנהלים את מצרים לטובתם, וזהו מקור הצרות של מדינה זו. מידע זה נחשב אמין, כי הוא מתקשר לסברה שהנשיא אובמה מנסה בכל כוחו לקדם את "האחים המוסלמים" כסוג של איסלאם שאיתו יכולה ארה"ב לחיות. זוהי הסיבה שאובמה נפגש עם מנהיגות "האחים" בביקורו בקהיר ביוני 2009 כאורחו של מובארכּ (אירוע שנתפס אז כתקיעת סכין בגבו של הנשיא המצרי), וזוהי גם הסיבה שאובמה הקיף את עצמו באנשי "האחים המוסלמים" ששולבו בסגל הבית הלבן.

בעייה נוספת המעיקה על מורסי בימים אלה היא הרמדאן המתקרב, שיתחיל כנראה ב-7 ביולי. הרמדאן השנה במצרים יהיה קשה במיוחד. הצום יהיה בימים חמים מאוד וארוכים מאוד יחסית לשנים שבהן חל הרמדאן בחורף. בימי הרמדאן, ובמיוחד בלילותיו, זורמים אנשים בהמוניהם לרחובות, מחיריהם של המזון והביגוד עולים בשל העלייה בביקושים, ולכוחות הביטחון יהיה קשה מאוד להשתלט על ההמונים. גם התגברות התודעה הדתית במהלך הרמדאן עלולה להעלות את המתח בין הקבוצות הדתיות, בעיקר הסלפים, ובין זרועות השלטון, וכל התנגשות עלולה להתפרץ בפרעות רחוב סוערות ורבות נפגעים.

בורח מהספינה הטובעת

השבוע התרחש אירוע שהוא כמעט ראשון מסוגו בעולם הערבי, והוא התפטרות של שליט מדינה מתוך החלטה שלו, כלומר ויתור יזום מצידו על השלטון. הדבר התרחש בקטר, המדינה המשפיעה ביותר כיום על העולם הערבי, כשהשליט – שייח' חמד בן ח'ליפה אלת'אני – החליט להעביר את מוסרות השלטון לבנו, תמים, בן ה-33. האמיר לא ציין את הסיבות להחלטתו, והעולם הערבי רוחש שמועות ופרשנויות. שמועה אחת אומרת כי אינו בריא, שכן הוא עבר כבר פעמיים ניתוחי כליה, ובמשפחה יש היסטוריה של שיטיון (דמנסיה). לכן הוא החליט להעביר לבנו את השלטון כל עוד הוא יכול, וגם אם אינו בריא, ללוות את בנו לתקופה משמעותית. לשם השוואה, חוסיין מלך ירדן מינה את בנו למלך ימים ספורים לפני שמת, והדבר השפיע לרעה על תפקודו של עבדאללה השני, בראשית תקופת-שלטונו.

   על פי פרשנות אחרת, אמיר קטר ביקש לצאת מבימת הפוליטיקה בשיא כוחו, לאחר שהוכיח שהוא יכול להפיל דיקטטורים כמו מובארכּ, קד'אפי, בן עלי, צאלח ואסד, הן באמצעות הכסף והן באמצעות ערוץ "אלג'זירה" שהסית את המוני הערבים נגד שליטיהם. על פי גישה נוספת, הוא שואף לעסוק בשארית חייו במעשי חסד כדי להיכנס לספר ההיסטוריה כגדול הנדבנים האיסלאמיים מעולם. אחרים מדברים על רצונו להראות לעמיתיו שליטי ערב כי שליט ערבי אינו חייב להישאר דבוק לכיסאו עד מותו או עד שמסלקים אותו, וכך להציב מודל חדש של מנהיגות ערבית היודעת גם לפרוש באופן מסודר.

יש אולי ממש בחלק מן ההערכות הללו, אך נראה כי הסיבה העיקרית לפרישתו של אמיר קטר היא אחרת לחלוטין. הוא האדם המזוהה ביותר עם ההצלחות הפוליטיות של "האחים המוסלמים" ועם "האביב הערבי", ההופך למרחץ דמים שהביא עד כה ל-100 אלף הרוגים בסוריה, 50 אלף בלוב, שלושה מיליון פליטים סוריים ועוד היד נטויה והחרב שלופה. הוא הבין שהוא הצית את המזרח התיכון ודרדר אותו למלחמה בין הסונה לשיעה, למאבקים בין שבטים ולהשתלטות האיסלאם הפוליטי על חלק מהמדינות. עכשיו, כשאין ביכולתו להביא לכיבוי האש, להיות במוקד העניינים אינו מעוניין, כשמצרים מתמוטטת על ראש "האחים המוסלמים" שבהבאתם לשלטון נטל חלק כה חשוב. כדי לא להיות בתמונה כאשר האסון יתרחש, העדיף להעביר את השלטון לבנו שבוע לפני פרוץ ההפגנות של 30 ביוני במצרים, שאם יחריפו, הן עלולות להביא על מורסי סוף דומה לזה של מובארכּ. היות שבנו תמים ממילא אינו מזוהה עם מדיניותו של אביו, תהא קטר נקייה מביקורת על האסון שהמיט שייח' חמד על העולם הערבי בכלל ועל "האחים המוסלמים" בפרט.

תהא הסיבה להתפטרות שייח' חמד אשר תהא, חשוב לעקוב אחרי התפתחות המדיניות שתנקוט קטר בעתיד תחת שלטונו של תמים. האם תמשיך לטלטל את העולם הערבי באמצעות הכסף, הנשק והתחמושת שקטר שולחת לכל מדינה שבה יש סיכוי לקדם את האיסלאמיסטים, או שמא תחדל ממנהגה זה ותניח לחברות הערביות ולשליטיהן? חשוב לעקוב גם אחרי האוריינטציה הבינלאומית של תמים, שכן בקטר נמצא שדה התעופה הצבאי האמריקני הגדול ביותר במפרץ, וקטר – יחד עם איראן ורוסיה – היא אחד משלושת ספקי הגז הטבעי הגדולים בעולם.

לקטר היה לפני שנים ספורות "ירח דבש" עם השלטון האיראני, ועל כן יש לעקוב אחרי האפשרות שקטר תחזור אל החיק האיראני. התפתחות מעין זו עלולה להתרחש, אם ימשיך הבית הלבן לנקוט מדיניות פייסנית כלפי השלטון האיראני. במקרה כזה עלולות מדינות המפרץ – וקטר בראשן – להסיק כי ארה"ב היא משענת קנה רצוץ ויהמרו על הסוס המנצח בזירה המזרח תיכונית. כך, אם אסד ינצח במלחמה, תהא ידם של האיראנים על העליונה, והעולם הסוני בהנהגת "האחים המוסלמים" יקבל מכה אנושה.

על ישראל לעקוב מקרוב אחרי ההתפתחויות ולהיות מוכנה לנקוט את הצעדים הנדרשים לשמירה על בטחונה. בשל הימצאותם של מוקדי מתח רבים באזור שאין לישראל ולמערב השפעה עליהם, העולם הערבי והאיסלאמי הולך לקראת פיצוץ, ועל ישראל להגן על עצמה מהרסיסים שיעופו לכל עבר.

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 251 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

ישראל נטע

הגוי ודאי יאהב אותו

כך שולחן הערב: יין אדום, וירק אדמה, ושמן זיתים

לרוב ולחם, פת של. ילדי החיטה קוראים אלי. אלפי

שנים ילדי החיטה, והגפן, והזית: החדלתי את דשני

אשר בי, אבות אבותי, פיסות מהגנום שלי. בזווית

העין בארנבוים הצעיר בערוץ טלוויזיה אירופאי –

סונטות של בטהובן. עדיין מלא שיער, כהה, מלא

תלתל, כמו אבותינו. אדום היין, עץ השמן, החדלתי

את דשני. עוד מאה שנים וארבעים שנים בני בני בניו,

שילשים וריבעים וחמישים את הסבא שלי, הקלושר,

הקומוניסט, בעשן יתאבך השמיימה. ובארנבוים, הוא

חושב עלי כך וכך. הגוי ודאי יאהב אותו.

אהוד: אני מקווה שיתנו כבר בקרוב את פרס נובל לשלום לדניאל ברנבוים ויחדל לכתוב ולפרסם את מאמריו המטומטמים ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס" וב"הארץ": כמו "וגנר והבעייה היהודית פלסטינית" – וזאת מצידו כנראה כדי להחניף למעניקי הפרס ה"גויים" וגם לנשק את התחת לרוצחים הפלסטיניים!

סופרי ישראל החשובים, אתם שעדיין לא נדבקו בחיידק האידיוטיזם המוסרי, האם גם אתם בדעתו של ברנבוים? ואם לא, מדוע אין בכם אומץ לגנותו?

* * *

דרור אֵידָר

ויתור על שטחים לא יביא שלום

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (28.6.2013)

http://www.israelhayom.co.il/article/97561

אייאן חירסי עלי חיה בתוך ריבוי זהויות: מוסלמית מסומליה שברחה ממשפחתה כי לא רצתה להתחתן עם זר, חברת פרלמנט הולנדית, סופרת ופעילה פוליטית שפרצה לתודעה בעקבות ביקורת חריפה על האיסלאם ועל דיכוי האישה

ראיון לרגל ביקורה בישראל

יש משהו מעורר כבוד בנוכחות השקטה והתקיפה של אייאן חירסי עלי, שעה שהיא מפציעה מאחורי הקהל ועולה להרצות. הביוגרפיה המסובכת של חירסי עלי מתחילה במשפחה מוסלמית בסומליה. בגיל 5 עברה מילת נשים ועד שנות בחרותה היתה מוסלמית אדוקה. בראשית שנות העשרים לחייה, כשנודע לה שמשפחתה מחתנת אותה עם גבר זר מקנדה שלא רצתה, ברחה וביקשה מקלט בהולנד. היא למדה באוניברסיטת ליידן והחלה לפרסם מאמרי ביקורת מושחזים על האסלאם, מצב האישה המוסלמית ועוד. היא כתבה את התסריט לסרטו של הבמאי ההולנדי תיאו ואן גוך "כניעה". מאוחר יותר נרצח ואן גוך בידי מתנקש מוסלמי. חירסי עלי הצטרפה למפלגת העם לחירות ולדמוקרטיה ונבחרה ב-2003 לפרלמנט ההולנדי. מיספר שנים מאוחר יותר עברה לארה"ב והצטרפה למכון המחקר "אמריקן אנטרפרייז אינסטיטוט" (AEI). היא פרסמה מיספר ספרים; אחד מהם, האוטוביוגרפיה "כופרת" שהיה לרב מכר עולמי, תורגם לעברית בהוצאת כינרת-זמורה-ביתן-דביר. עוד ב-2005 נבחרה בידי המגזין "טיים" לאחת ממאה הדמויות המשפיעות בעולם. המרשתת מלאה בחומרים אודותיה, מאמרים וסרטוני הרצאות. האומץ שבדבריה כפול: הן מצד האסלאם המאיים על חייה והן מצד העלית הליברלית במערב שאינה אוהבת את הביקורת על הרב תרבותיות ועל העיוורון של החברה המערבית מלראות את האיום האסטרטגי על קיומה כחברה חופשית. לישראל הגיעה אייאן חירסי עלי במסגרת ועידת הנשיא.

פעמים רבות התייחסת למצב במזרח התיכון. אמרת שאנשים במערב אינם מבינים שמה שמתרחש במזרח התיכון אינו שיח או דיאלוג.

הסוגיה מורכבת מיותר מבעייה אחת. בהתייחס לסוגייה הישראלית-פלסטינית, הבעייה העיקרית היא, שכאשר מדברים על תהליך השלום, מה שאתה מקבל הוא תהליך ולא שלום. מדוע התהליך הזה אורך זמן כה רב? עבור הישראלים הסוגייה היא בעייה טריטוריאלית, לעומת  זאת, עבור מנהלי המו"מ הפלסטינים, זאת אינה בעייה טריטוריאלית, אלא בעייה דתית ואתנית. מעורבים בה לא רק הפלסטינים אלא כל הערבים. יותר מכול, מדובר בבעיה דתית. מנקודת המבט של המנהיגות הערבית, הגעה להסדר של שתי מדינות משמעה בגידה באלוהים, בקוראן, בחדית' ובמסורת האסלאם.

למרות שהם מוצגים כחילוניים?

ההנחה שמנהלי המו"מ הפלסטינים חילוניים אינה נתמכת על ידי עובדות. לוּ היו חילוניים, היה כבר בנמצא הסכם טריטוריאלי כלשהו. נכון להיום, אין הסכם, משום שבצד אחד זה הפך לג'יהאד דתי של הכול או לא-כלום, ואילו בצד השני זאת עדיין סוגייה טריטוריאלית. כמובן, אני יודעת שישנם גם ישראלים שמתייחסים לכך כאל בעייה דתית; אך אלה שוליים, לעומת הצד המוסלמי. הגעה לפתרון שתי מדינות היא בגידה דתית – לא רק עבור המנהיגות, אלא עבור רוב המוסלמים כיום. המערב אינו מבין זאת.

מדוע? עשית שנים רבות במערב, כיצד את מסבירה זאת?

תפיסת הדת במערב שונה במאה ה-20 וה-21 מזו של המוסלמים במזרח התיכון. במערב הפרידו בהצלחה בין דת לפוליטיקה, אבל גם במקומות במערב שבהם ההפרדה אינה ברורה, עדיין מושג האלוהים והדת במערב – אפילו במאות ה-13 וה-15 – שונה ממה שהוא כיום במזרח התיכון.

האסלאם הוא אורתופרקסיה, לאסלאם יש מטרה. אז אם אתה מוסלמי אמיתי, עליך להילחם למען המטרה. אתה יכול להגיע להסדר שלום זמני או הפסקת אש, אבל הוא אינו מצב סופי, נצחי. לא מדובר בטריטוריה בלבד, כי השטח אינו שייך לעם; הוא שייך לאלוהים. אז עבור מנהיג פלסטיני – גם אם חילוני, אפילו אתיאיסט – לצאת מחדר המו"מ ולהכריז "השגתי פתרון של שתי מדינות," פירושו להיות בן מוות.

לא מעט חכמים מגיעים לכאן ומציעים לנו, הישראלים, להיות רציונליים. מה דעתך, האם יש דבר בסכסוך הזה הקשור לרציונליזם?

אירופים ואמריקאים –  ואינני מתייחסת רק למנהיגים אלא גם לאדם ברחוב – בטוחים שלכל בעיה חייבת להימצא איזושהי פשרה שניתן להעלות במו"מ. מה שהם אינם יכולים לקבל זה שצד אחד יכריז ש"התוצאה ההגיונית היחידה היא הניצחון המוחלט שלנו." אם נשים לרגע בצד את הסיפור הישראלי-פלסטיני, אפשר לראות רכיבים של התרבות הזאת במאורעות המתחוללים בסוריה, בלבנון. ראינו זאת עם מובארק. יש מנצח ויש מפסיד. אבל לא יכולים להיות שני זוכים.

רעיון הפשרה נובע מנאיביות?

אתה יכול לתייג אותה בכל תווית שתבחר. הקשבתי לאדם כמו טוני בלייר בשניים שלושה כנסים שבהם נאם, והוא חדל להיות נאיבי, הוא לא אותו האדם שהיה לפני עשר שנים בכל הקשור לסכסוך הזה. יותר ויותר מנהיגים רואים שלא ניתן לפתור את הסכסוך הזה בסגנון מערבי: כלומר באופן שבו כל סכסוך ניתן להיפתר, בכך שאיש לא יעזוב את שולחן המו"מ בידיים ריקות.

בתרבות המוכתבת על ידי כבוד ובושה, נוסף על הנושא הדתי – כל סוג של תבוסה, של פשרה, משולים לעזיבת השולחן בידיים ריקות. פשרה היא הפסד בתרבות הזאת. מאוד קשה להסביר זאת לאנשים מערביים בני זמננו.

ליברלים רבים בעולם, הדוגלים בפתרון הפשרה, נוטים גם  להאשים את ישראל.

ליברלים רבים חושבים שישראל דומה למדינותיהם; עוד מדינה ליברלית, לבנה, רציונלית וכו'. לכן הם מצפים שתנהגו בדומה להם. אבל הם דנים בנושא בהקשר של ארה"ב, אירופה או מערכת מערבית אחרת, שבהן מתקיים שלטון חוק, פסיקה, אפשרות תביעה על רקע חוסר הסכמה. יש בית משפט מחוזי, בית משפט לערעורים, ובית משפט עליון, וכאשר שופטי העליון אומרים את דברם, זה סוף פסוק שלאחריו אתה מקבל עליך את הדין, גם אם יצאת בבושת פנים.

מה שהליברלים הללו אינם מבינים הוא, שההקשר שבו אנו דנים פה, שונה באופן יסודי. תשתית (משפטית) מעין זו שהזכרנו, אינה קיימת, ואלה החפצים בה הם מיעוט נרדף.

עם זאת, אני אופטימית, בעקבות האביב הערבי. משום שמה שאני רואה הוא אנשים, אמנם מעטים ולא מאורגנים, שכן רוצים בתשתית במשפטית שבה הדת מושמת בצד והפשרה הופכת לנושא המרכזי. הם אינם יודעים כיצד להתקדם, חסרים להם משאבים ומוסדות. גם במקומות הם הרוב, עדיין אין להם תשתית לאפשר לזה לקרום עור וגידים, אבל זה אפשרי.

השקפות כשלך אינן נפוצות בתקשורת הליברלית או בקרב העלית האינטלקטואלית הליברלית. האם נתקלת בקשיים בהשמעת הרעיונות האלה?

בקרב האליטות הליברליות-מערביות ישנם אלה שיש להם ניסיון ממשי בתחום, ואלה שלא. אלה שהתנסו בהיבט כלשהו בתרבות או בדת האסלאמית, שבאמת השקיעו מעצמם לקדם סוג של פשרה, יוצאים עכשיו – אחרי שנים של ניסיונות כושלים חוזרים ונשנים – עם פרספקטיבה שונה לחלוטין. אותם אינני צריכה לשכנע.

הזכרתי קודם את טוני בלייר, ליברל מפורסם ששינה את תפיסתו. פעם האמין שכל שנדרש הוא המיומנות למצוא תמיד פשרה עם מי שנמצא בחדר המו"מ. הוא כבר לא חושב כך. מכיוון שמדובר בתופעה אחרת לחלוטין, אנו זקוקים לקול כמו שלו כדי לחנך ליברלים מערביים מדוע זה שונה. אני סוברת שמי שפועל מתוך הנחה שכולנו דומים, ושכולנו מסוגלים להגיע לפתרון – הוא אדם חסר עניין, אדיש וחסר ניסיון.

יש פה גם מידה מסוימת של אידיאליזם...

אידיאליזם הוא דבר טוב. אבל כאשר הוא נתקל במציאות, אסור לתמרן את המציאות כדי שתתאים לאוטופיה שלך. צריכים להפנים את המציאות. 93,000  בני אדם מתו בסוריה כי כוחות האופוזיציה לא יכלו ולא רוצים להתפשר. 93,000 הרוגים אלה הם יותר מסך ההרוגים, משני הצדדים, בסכסוך הישראלי-פלסטיני בכל שנותיו!

לכן, להמשיך ולדון שוב ושוב בסכסוך הישראלי-פלסטיני דומה בעיניי לבליעת כדור הרגעה או עישון חשיש. אתה פשוט רוצה להרגיש יותר טוב. אינך יכול להתמודד עם המציאות, אז אתה ממשיך לקטר כדי להרגיש טוב יותר. אפשר גם לדבר על מיספר האנשים שמתו בלוב, כי קדאפי והאופוזיציה לא ניגשו לשולחן המו"מ. התופעה  הזאת חוזרת על עצמה כחוט השני, לא רק כיום,  אלא במרוצת הדורות בכל האזור הערבי. הגעה לפשרה כמוה כאובדן כבוד.

אז האם את חושבת שהדיבורים על מו"מ מצד בעלי השיח הערביים, הם סוג של משחק, ללא כוונות אמיתיות? מיד לאחר הסכמי אוסלו, ערפאת נאם במסגד בדרום אפריקה  והשווה את ההסכם להסכם אל חודייבה של מוחמד עם אויביו. פה בישראל, היו שקיבלו את זה וטענו שערפאת נאלץ לדבר בשתי שפות, אחת לעמו ואחת איתנו.

אני שומעת את הטיעון הזה כל הזמן, גם ביחס לנשיא טורקיה ארדואן וביחס לסעודים. אתה יודע מדוע זה טיעון נפסד? אם אתה רוצה שלום ולא תהליך, עליך לעשות שלום עם העם שמולך. הנציגים במו"מ אינם חשובים. מדובר בבודדים שעשויים למצוא עצמם למחרת מחוץ לפוליטיקה או בעולם שכולו טוב. אתם זקוקים לשלום עִם העַם מולכם, וכל עוד הוא לא רוצה לשמוע משהו אחר, לא יהיה שלום. עד שההמונים יסכימו לפשרה, אין פשרה. זה נכון לפוליטיקה הפנימית של כל אומה או ליחסי החוץ עם עמים אחרים, שבהם הסכסוך הישראלי-פלסטיני נתפס כסמל המובהק הגדול ביותר של היחסים הבינלאומיים עם העולם הערבי והאסלאמי. בתוך התרבות עצמה חייב להתחולל שינוי של גישה ושינוי בגישה, ואני מקווה שאנחנו יכולים לראות את זה.

אני מאמינה ששחרור אמיתי לא יכול להתקיים ללא החירות האינדיבידואלית, ללא המרחב הפרטי וקולו של היחיד. העובדה שהאינדיבידואליזם אינו מקבל הזדמנות בעולם הערבי המוסלמי קשורה בהשתייכות ובקולקטיביזם. אם אתה רוצה להיות מנצח, אתה רוצה להיות שייך, חלק מהקולקטיב. אם אינך כזה אתה מקור לבושה. 

צריך לשאול למה המשטר הסורי ודומיו פשוט אינם מסוגלים, אחרי הרג של עשרה אנשים, או 1,000, או 10,000, לומר די. למה לא? זה לא נגרם ע"י הישראלים ולא האמריקנים או אחרים מבחוץ; זה חלק מהתרבות. וכדי שהתרבות תצמח מזה – השינוי צריך  להתחולל מבפנים.

אם כך, האם יש  משמעות למו"מ כאשר אצלנו מדברים על שלום ואילו הרשות הפלסטינית משתמשת בספרי לימוד אנטי ישראליים, שאפילו אינם מזכירים את ישראל במפות שלהם וכו'?

לא כעת. לא כל עוד הרוב בעם אינו חפץ בשלום. מנהיג ערבי שרוצה שלום באמת ובתמים חייב בראש ובראשונה לשכנע את העם הערבי, לקבל את אישורם, ואז ללכת ולהשיג שלום. לכן הדבר הראשון שיש לעבוד עליו אינו היחסים עם ישראל אלא שינוי התרבות האסלאמית והערבית. זה לא תלוי בכם, למרות שתוכלו לסייע לתהליך, לקדם אותו, להיות זרז; אבל זה לא תלוי בכם, ולא בארה"ב או בשאר העולם.

אם נתייחס לתיאוריה של סמואל הנטינגטון בדבר התנגשות הציוויליזציות, האם יש התעוררות באירופה ביחס לאיום שהיבשת עומדת מולו? לנו פה יש תחושה שישראל היא סוג של שעיר לעזאזל עבור שאר העולם. האם מה שקורה באירופה אינו סוג של כיבוש אסלאמי שקט?

כן, אבל זה לא שקט יותר, מאז 9/11 ומזימות הטרור. משום שמדינות אירופה וארצות הברית, הן דמוקרטיות; יש בהן חופש ביטוי. וככל שאנו מקשיבים, מבחינים בהבדל התרבותי הקיצוני בין הציוויליזציות, כפי שהנטינגטון טוען. מוכרחים להכיר בזה, לפני שמאשימים את ישראל – אחרת הדברים לא ישתנו. האירופים מתעוררים כעת להבנה הזאת.

ביקרתי לראשונה בישראל ב-1998 או 1999, וראיתי באוטובוסים, בשוק, ברחובות, אנשים במדים נושאים נשק. חברתי האירופית חשבה שזה מאוד משונה. לא ראינו דברים כאלה בהולנד. עכשיו, בכל שדות התעופה באירופה ובארה"ב יש אנשי ביטחון עם כלי ירייה אוטומטיים. נראה לי שבעקבות הפיגוע במרתון בוסטון, יהיו השנה באירועי 4 ביולי בארה"ב יותר אנשי ביטחון מאשר קהל. אז מכיוון שהדמוקרטיות המערביות-ליברליות מתמודדות עם אותם האתגרים כמו ישראל, או לפחות בזעיר אנפין –רואים שינוי עמדות.

את רואה גם שינוי עמדות לטובת ישראל? הבנה של ישראל?

יש אנשים שנעשים נוקשים יותר. אני לא מבינה מדוע סטיבן הוקינג סירב להגיע לישראל. יש חרם על ישראל מצד החברה האינטלקטואלית. עם זאת, תושבי בוסטון הם הליברליים ביותר בארה"ב, חוץ אולי מתושבי סן פרנסיסקו, והם קיבלו בזרועות פתוחות את האנשים במדים שכיום מסיירים באזור, למרות שבעצם הם מתפשרים על זכויות האזרח שלהם. אנשים מעדיפים לקבל את המציאות מאשר לאבד גפיים.

תרצי לומר דבר מה לקוראים של "ישראל היום"?

כפי שאני אומרת בהרצאותיי, צריכים להיות ריאליסטים ולהכיר בכך שישראל איננה הבעייה, ואף לא הפתרון. אני גם מדברת על סימני התקווה, על נשים [מוסלמיות] שרוצות לשפר את חייהם, הומוסקסואלים, מיעוטים דתיים. אם אדם בישראל, גם אדם מן השורה, רוצה להיות פעיל, עליו ליצור קשרים עם אותם אנשים במזרח התיכון אשר פיתחו משהו קרוב יותר למה שהישראלים רוצים.

את חושבת שתהיה זו טעות ענקית לוותר על שטחים לפני שיתחולל שינוי תרבותי?

אומר רק שישראל היא לא הבעייה וגם לא הפתרון. גם אם מוותרים על כל הארץ, זה לא יפתור את הבעיות במזרח התיכון. זה לא יעלים את הרודנות מהאזור, לא ישחרר נשים ולא יעזור למיעוטים דתיים. זה לא יביא שלום לאף אחד. גם אם ישראל לא תוותר על סנטימטר אחד של אדמה – התוצאה תהיה זהה.

אם אתם רוצים תהליך, המשיכו בדרך שאתם הולכים בה. אם אתם רוצים שלום בר קיימא, אמיתי, אז קודם צריכים לחול שינויים פנימיים בקרב היחיד המוסלמי, המשפחה, בית הספר, הרחוב, החינוך והפוליטיקה. זאת לא בעייה ישראלית. צריך ללמוד לנצל הזדמנויות. הודות לטכנולוגיה, דברים יכולים להתפתח במהירות. תראה את האיראנים, מה שארך אצל האיראנים 30 שנה יכול לקרות במצרים תוך 5 או 10 שנים.

את מדברת על תהליך חילון?

לא, רק שרוב העם יקום ויביע עמדה מול השריעה. אתה יודע, אומרים שמוסלמים רוצים את השריעה עד שהם מקבלים אותה...

כדי לשנות את התרבות אנחנו זקוקים למאה שנים ויותר.

ואתה יכול לבחור כל מספר שאתה רוצה. אני מדברת על פרק זמן ממושך ועקוב מדם. אבל השינוי יבוא.

* * *

איליה בר-זאב

התקדם, רוץ...!

הִתְרַגְּשִׁי! תּוֹךְ זְמַן קְצַרְצַר נֵחָטֵּב אֶת גּוּפֵךְ/נִעֲנוּעַ יַשְׁבָנֵךְ/בִּטְנֵךְ, אֶת רַגְלַיִךְ. צִיּוּץ מִתְרַפֵּק

מְרַכֵּךְ לֵב שָׁבוּר, מְלַחֵשׁ בְּאָנוֹרֶקְטִית: "עוֹד תִּצְעֲדִי גֵּאָה, נֶחְשֶׁקֶת כַּאֲבַק כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף."

סוֹחֲרֵי הַחַשְׁמַל צוֹעֲקִים אֵלַי וְעָלַי, רוּץ! "הַמְּחִיר זוֹל מִדַּי, לָנוּ זֶה עוֹלֶה יוֹתֵר."

רַק עַד סוֹף הַשָּבוּעַ, הַחַג! הַהִזְדַּמְּנוּת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאֵינָהּ מִסְתַּיֶּמֶת – חִמּוּם, קֵרוּר, אוֹר!!!

קַח אֶת מַטֶּה הַהֲלִיכָה וְלֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ לִגְוֹעַ בְּדִיּוּר מוּגָן עִם  שְׁקִיעָה רוֹמַנְטִית מוּל עוֹלָם

בּוֹעֵר. אֶרֶץ פַּסְטוֹרָלִית, פְּרוֹתֵזוֹת בַּכְּפָר, מִגְדְּלֵי אֹשֶׁר, שַׁלְוַת קְשִׁישִׁים, אֵרוּעֵי חֵשֶׁק. רוּץ!

הִתְקַדֵּם! 365 יוֹם בְּשָׁנָה הֵם שׁוֹאֲגִים כַּכְּפִירִים לַטֶּרֶף: הִתְקַדֵּם! בְּהֶנֶף אֶצְבַּע לִשְׁתּוֹת

מֵי מְכוֹנָה מֻפְלָאִים בְּסֵפֶל/כּוֹס/גָּבִיעַ. הִזְדָּרֵז! הַשָּׁבוּעַ קָצָר, מִבְצָע יִחוּדִי לַתּוֹעִים בַּמִּדְבָּר.

שִׁבְעָה יָמִים נִתְּנוּ לָאֵל לִבְרֹא עוֹלָם וַאֲנִי מְבַקֵּש מַיִם קָרִים מִכַּדֵּי הַחֵמָר

שֶׁל תּוֹלְדוֹת הָאָדָם הַנָּבוֹן, אֶת תְּנוּעַת הַיָּד בַּהֲרָמַת הַכַּד

מַעְלָה מַעְלָה לְפַכְפֵּךְ צוֹנְנִים עַל

נֶפֶש עֲיפֵֵָה.

* * *

עוז אלמוג

ללא בלמים ואיזונים

האם גם אתם שמתם לב שמוּחצנוּת נעשתה לאחרונה אופנתית? ילדות עד ותיקות, מכל המעמדות והעדות, מהדסות בחוצות עם חזיות ממונפות, טייצים הדוקים ומחשופים מוגדלים. הן מבליטות מפות וקווי מתאר, ללא מורא ומשוא פנים, חורצות לשון ועוד דברים. אולי זה עוד ספיח של התחממות כדור הארץ. אולי זה מין פוסט פמיניזם או פוסט שוביניזם, שמתריס קבל עם וגברים: אין לנו מה להסתיר. ואולי זו סתם וולגריות או חוסר טעם, שנעשו מסימני הזמן.

האם משהו במערכת הבלמים והאיזונים נשבר אצלנו? אפשר שכן.

אהוד: כשבאה מולי אחת כזאת חורצת שד אני מיד עושה יו-טרן אחריה, ומיד מתעשת ועושה עוד יו-טרן כדי לחזור למסלול המקורי, אבל זכר הדד שלה מציק לי עד לדד הבא – הבא מולי. וכך אני הולך סחרחר מדד אל דד כמי שחוזה בסימפוניה אנושית של שדיים.

* * *

אהרון לפידות

טורקיה של ארדואן היא אפס מוחלט

ראיוון עם פרופ' אדוארד לוטוואק

ציטוט מהעיתון "ישראל היום", 30.6.13

פרופ' אדוארד לוטוואק נחשב לאחד מחשובי ההיסטוריונים בעולם. לארץ הגיע לוועידת הנשיא. הנה כמה מהערכותיו: הטורקים לא יהפכו לאימפריה כפי שהם מקווים, זו פנטזיה. סוריה עומדת בפני פיצול. והפלסטינים? ימשיכו לפחד מעצמאות. והרי התחזית:

פרופ' אדוארד לוטוואק, היסטוריון ואסטרטג, יהודי בן 71, יליד רומניה, ידוע בעולם כולו בלשונו החדה, והוא אינו חוסך במילים בנוגע לשום אדם או מדינה. הקריירה המרשימה שלו כוללת כהונה כעמית בכיר במרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים בוושינגטון, ובעבר שימש יועץ ללשכת שר ההגנה האמריקני, המועצה לביטחון לאומי, מחלקת המדינה של ארה"ב, הצי, חיל האוויר וצבא ארה"ב, כמה ממשלות של בעלות ברית של ארה"ב וכן תאגידים בינלאומיים ומוסדות פיננסיים. כבר לפני בואו לישראל, כדי להשתתף בוועידת הנשיא שהתקיימה בשבוע שעבר בירושלים, חלק פרופ' לוטוואק את דעותיו הנחרצות עם "ישראל היום", בראיון טלפוני, וראשית הוא התייחס למושג "דמוקרטיה" במזרח התיכון.

"ההיסטוריונים של העתיד, בבואם לנתח את מה שקרה בעולם לאחר תקיפת מגדלי התאומים," מתחיל לוטוואק, "יהיו חייבים להגיע למסקנה שהמוסלמים תקפו את אמריקה ב־11 בספטמבר 2001, והתגובה האמריקנית היתה ליצור קרע בעולם הערבי, על ידי העברת בגדד לשיעים – צעד שפתח מלחמת דת בת 100 שנה בינם לבין הסונים."

עוד אומר לוטוואק בנושא: "ג'ורג' בוש יזכה למעמד של מדינאי אסטרטג בקנה מידה של ביסמרק, כיוון שאף אחד לא יאמין שהאמריקנים באמת פלשו לעיראק ב־2003 כדי להביא לשם דמוקרטיה. אף אחד לא יאמין שכל בכירי ממשל בוש, כולל דיק צ'ייני, פול וולפוביץ וריצ'רד פרל, היו בטוחים שאם רק ידיחו את סדאם חוסיין מהשלטון – עיראק תהפוך לדמוקרטית. ריצ'רד פרל אמר לי ש'העיראקים מוכשרים מאוד', ושהם רק ממתינים להדחת סדאם. זה היה הנימוק! בחירות אפשר לעשות די מהר, אבל כדי להפוך לדמוקרטיה ייקח לעיראק עוד 200 שנה".

אם אותם היסטוריונים לא יאמינו למה שקרה באמת, איך הם בכל זאת יפעלו?

"הם יחפשו הסבר רציונלי יותר. אף אחד אינו מוכן לקבל את אי הרציונליות, שלא לומר – הטיפשות של החלטות ממשלה. למשל, כשהבריטים סיכנו את כל הצי שלהם עבור ההתערבות באיי פוקלנד – כולם אמרו שהסיבה שלהם לצאת לעימות מול ארגנטינה היא שיש באיים נפט. אי אפשר לקבל שזה נעשה מסיבות לא הגיוניות. זו רציונליזציה".

לדעתך, מה האלטרנטיבה לדיקטטורות במזרח התיכון?

"האמת היא שהאלטרנטיבה לדיקטטורות, שהיו מקובלות על הממשל האמריקני בעבר – סעודיה, ירדן, מצרים – היא לא דמוקרטיה, אלא אנרכיה. המדיניות הקודמת, שהסכימה עם העובדה שבמזרח התיכון אין דמוקרטיה, שונתה".

והתוצאות ניכרות בשטח.

"בהחלט. ראה את תוצאות האביב הערבי: בתוניסיה יש ממשלה חלשה, בלוב – שבטיות, ובמצרים אין משילות. בהתחשב במצבן הסוציו־אקונומי של המדינות הללו, גם אם מוציאים את האלמנט האיסלאמי מהמשוואה, האלטרנטיבה לדיקטטורה היא אנרכיה".

לוטוואק בוחר להתייחס באופן ספציפי למדינה שנמצאת במצב של הרס עצמי, סוריה כמובן, הטבולה עמוק בדם מלחמת המורדים בנשיא בשאר אסד ולהפך. הוא עושה זאת תחילה מהזווית שלנו: "ישראל צריכה לא לעשות כלום בסוריה, וגם לא לומר כלום בנושא. מדיניות של לא לעשות כלום היא בדרך כלל מדיניות מוצלחת. אסד שמר על שקט בגולן ועל מקסימום מתח בלבנון, לכן הוא היה רע לביטחון השוטף של ישראל, אבל טוב לבניין הכוח של צה"ל, משום שלא פתח במלחמה כוללת. אסד הוא איש עם כדור אחד בקנה, והוא לא יירה אותו, כי אין לו שום אלטרנטיבות".

מה צופן העתיד לסוריה?

"התסריט הכי פחות סביר שיקרה בסוריה הוא חזרתה של ממשלה יציבה. רוב הסיכויים שהיא לא תשוב במהרה, לכן מן הראוי לנסות לחזות מה יקרה בסוריה שאחרי אסד. סביר שיהיה פיצול, בשלבים. אני מניח שתקום 'מיני כורדיסטן', שתיווצר מדינת עלאווים ליד לטקיה, סמוך לגבול הטורקי, שתתחבר עם העלאווים של טורקיה, והאזורים הסוניים יתחברו עם הסונים של עיראק. הסיבה – הרצף שיצרו השיעים העיראקים עם איראן יחייב את הסונים לחבור עם הסונים בטורקיה – וזו התפתחות לא טובה מבחינתה של ישראל".

איפה אנחנו נמצאים בסכסוך הסוני־שיעי?

"היום ישראל פועלת, גם בלי להצהיר על כך בקול רם, כבעלת ברית של הסונים. היא עושה זאת מסיבות טובות: יש לה הסכם שלום עם מצרים ועם ירדן. אבל בטווח הארוך היא יכולה למצוא את עצמה דווקא כבעלת ברית של השיעים, בברית המיעוטים. שווה לתת על זה את הדעת".

אילו עוד שינויים צפויים במזרח התיכון?

"אני חושב שהמזרח התיכון בשל לקבל שינוי גבולות – מה שלא קרה מאז 1945. סודאן, שממנה התפצלה דרום סודאן, היא הדוגמה הראשונה לשינוי גבולות שהתקבל על ידי העולם הערבי – ולכן אני מניח שזה יקרה גם כאן."

גם על המדינה הגובלת עם סוריה, טורקיה, ללוטוואק יש דעה נחרצת, אפשר לומר שאף חריפה: "עד לא מזמן טורקיה נחשבה ככוח חזק וחשוב, מעצמה אזורית לכל הפחות. שר החוץ הטורקי, אחמט דבוטאולו, אמר שהיא כמעט אימפריה, היורשת של האימפריה העות'מאנית. אבל בשנה שעברה גילינו משהו מפתיע: לא מדובר במעצמה, אפילו לא בכוח קטן. זו פנטזיה".

אז איך היית מגדיר את טורקיה?

"מדובר במדינה משותקת. כשהסורים הפילו מטוס פאנטום טורקי – התגובה היתה אפס. כשהכפרים לאורך הגבול עם סוריה סופגים אש – אין שום מענה מהצד הטורקי. אפילו את מחנות הפליטים הסוניים הם אינם מסוגלים לנהל. הם לא מעצמה – תחת השלטון הנוכחי הם אפס מוחלט. אילו היו כוח של ממש, מלחמת האזרחים בסוריה היתה מסתיימת. אני מעריך שמידת ההשפעה שלהם על סוריה גבוהה אך במעט ממידת ההשפעה שיש לקונגו שם".

איך הטורקים הגיעו למצב הזה?

"המצב הוא כפי שהוא מסיבות חוץ ופנים גם יחד. הם חסרי כל יכולת במדיניות חוץ. הם הצליחו להסתכסך עם האיראנים, אזרבייג'ן, בולגריה, קפריסין, יוון וכמובן – עם ישראל. מבחינה פנימית, הם הכריזו מלחמה טיפשית על הצבא, ולמעשה הם משותקים ואינם יכולים לעשות דבר.

"המיעוט העלאווי הגדול (למעשה, הם נוסיירים שבמשך שנים ארוכות לא נחשבו כלל למוסלמים והוגדרו על ידי השיעים והסונים אפילו גרועים מהכופרים, מהיהודים ומהנוצרים) –גורם לטורקיה להתנגד לכל פעולה נגד סוריה. דרך אגב, גם האמריקנים יודעים שהטורקים אינם מספקים את הסחורה, אף שהם אינם מודים בכך. הם רואים שהטורקים אינם מסוגלים לממש את המיליארדים שהקטארים והסעודים שופכים שם".

למרות הקירבה הגיאוגרפית לסוריה והעניין הרב בנעשה בטורקיה, מבחינת ישראל יש מדינה מסוכנת יותר שעומדת בראש מעייניה הביטחוניים – איראן או יותר נכון, איראן גרעינית.

"כל המידע שיש היום על תוכנית הגרעין האיראנית," אומר לוטוואק, "כולל הצנטריפוגות בנתאנז, הגז באיספהאן, הכל – למעט המחילות בפורדו, התגלה לעולם במסיבת עיתונאים של מוג'הידין חלאק (תנועת ההתנגדות למשטר האייתוללות באיראן; א"ל), שאורגנה, על פי מקורות זרים כמובן, על ידי המוסד בשנת 2002, לפני 11 שנה. האמריקנים פיקפקו באמינות המידע וביזבזו 11 שנה על פעילות דיפלומטית חסרת ערך. זאת, אף על פי שהישראלים הציגו בפניהם את העובדות שוב ושוב."

מה מידת הנזק שנגרמה ב־11 השנים שחלפו?

"למזלו של העולם, התוכנית האיראנית מנוהלת רע מאוד. הייתי אומר שזו תוכנית הגרעין האיטית ביותר בעולם. היא שלומיאלית, היא מושחתת והיא בזבזנית. היא החלה עוד בשנת 1985, לפני 28 שנים, ועלתה עד כה 8 מיליארד דולר. כשישראל רצתה גרעין, שוב על פי מקורות זרים, הספיקו לה עשר שנים ו־40 מיליון דולר. זה כל מה שזה עלה, וב־1973 זה כבר היה מבצעי.

"בארץ היו אז בסך הכל 3-2 מיליון איש, זו היתה ארץ חקלאית קטנה שהתחילה מאפס, עם פרופ' (דוד) ברגמן ומזכירה אחת. האיראנים, לעומת זאת, לא התחילו מאפס. הם התחילו עם חבילה טכנולוגית יפה, עם צנטריפוגות והיה להם פור גדול, ועדיין אין להם קילו אחד של אורניום מועשר ברמה מבצעית."

ובכל זאת, מתישהו הם יגיעו לנשק גרעיני.

"אם תשאל אותי, אני לא רואה את איראן מגיעה לנשק גרעיני. התוכנית היא כל כך כאוטית ושלומיאלית שיש סיכוי לא רע שאם תפציץ אותה, היא עוד עלולה להשתפר."

אתה יכול לפרט על תקיפה ישראלית אפשרית באיראן?

"הכדור הוא לחלוטין במגרש של ישראל. בידה ההחלטה לתקוף או לא. צבא ארה"ב לא נתן לממשל אף פעם אופציה לתקיפה. בשנה האחרונה של נשיאות בוש הוא ביקש מהם תוכנית, והם ענו לו – רק מלחמה אווירית כוללת. קודם נשמיד את כל טילי הנ"מ, כולל טילי ההוק שאנחנו סיפקנו להם, ואז נשמיד כל מטוס, כל מכ"ם, מלחמה אינטנסיבית שתארך שבועיים – ורק אז (!) נתקוף את האטום. כל מכוני החשיבה – קרנגי, ברוקינגס, כולם כתבו דו"חות שאם נתקוף באיראן, כל העולם המוסלמי יתקוף אותנו. זו שטות מוחלטת".

יש סיבה לחשוש מאיראן?

"אני חושב שיש פער בין היחס הפומבי של איראן לישראל – הכחשת השואה, קריאה להשמדתה וכו' – לבין המציאות בשטח. הם מצהירים, משום שהם לא ערבים, שהם שונאים את היהודים יותר מששונאים אותם הערבים. אבל איראן היא גם המדינה המוסלמית היחידה בעולם שבה קיימת, ואפילו משגשגת, קהילה יהודית. יש בתי ספר, יש שחיטה כשרה, יש קהילות יהודיות מתפקדות באיספהאן, בחמדאן (קבר מרדכי) וכמובן בטהרן. אני חושד בהם שהם לא כנים בשנאתם ליהודים".

לסיום, לוטוואק כמובן לא מדלג על הסכסוך הלא נגמר בין ישראל לפלסטינים: "אם כל הפלסטינים היו חמאס, ישראל לא היתה כל כך לא פופולרית. חמאס מקל את מדיניות החוץ וההסברה של ישראל, אבל האמת היא שעמדות הציבור הפלסטיני כלפי ישראל הן: 50 אחוזים ניטראליים, 40 אחוזים משתפים פעולה ו־10 אחוזים נמצאים איתה בקונפליקט. אילו היה אפשר להוריד את המיספר הזה לאחוז אחד, זה היה מצוין. היה אפשר לעשות שלום".

אתה יכול להצביע על הנקודה הבעייתית מצד הפלסטינים?

"הפלסטינים מבינים שעצמאות לאומית עבורם פירושה לעבור לחיות במדינה ערבית. לפלסטינים שחיים בארץ [ישראל?] יש ניסיון בחיים במדינה לא ערבית והם מבינים את ההבדל, נניח, בין להיאסר על ידי שוטר ישראלי לבין להיאסר על ידי שוטר ערבי. הם חצויים. הרצון שלהם בעצמאות אמיתי, וגם הפחד שלהם מפני חיים במדינה ערבית אמיתי. אולי ישראל, שהיא מדינה חדשנית כל כך, יכולה לחדש גם בתחום הזה: להטיל עליהם עצמאות, להכריח אותם להפוך למדינה עצמאית".

ומה יקרה אז?

"מה יקרה? אי אפשר לדעת. אפשר לחזות הכול. אני, למשל, חזיתי את נפילתה של בריה"מ – מלבד עתידה של מדינת ישראל. כל התחזיות, גם תחזיות רציניות ומבוססות על עובדות, כמו אלה של ה"אקונומיסט", תמיד טעו בעניינה של ישראל. האנליסטים תמיד טעו, ומי שצדקו באופן עקבי היו החולמים." 

* * *

שלום רב,

בקרוב!!!  ביום חמישי 18 ביולי 2013

שעה 20.30, במרכז ענבל, סוזאן דלל נווה צדק

"פסק זמן לאהבה"

ערב של שיר וזמר, מסע של התרבות היהודית הספרדית – דרך ספרד, הבלקן עד לישראל – בזמר אהבה ומסורת המשתקפים במוסיקה ובמילים שיביאו ניחוחות מן העבר וההווה

משתתפים: קובי זרקו, זמר

מרגלית מתתיהו, משוררת

ירון חסון, גיטרה

בין מילות השירה, הזמר וצלילי הגיטרה – יובאו סיפורים המביאים את ההווייה היהודית ספרדית בשילוב פתגמים קצרים שמוסר-השכל בצידם.

נשמח לראותכם!

כרטיסים:

"בראבו" - 072-2753221

* * *

מתי דוד

1. האומנם יש פתרון לבעייה הפלסטינית?

לאחר קרוב לעשרים שנים של משאים ומתנים של ועידות, תקוות, הבטחות, רעיונות, תוכניות והסכמות, הגענו למבוי סתום של כישלון ללא שום פתרון, החל מהסכם אוסלו ועד לשיחות אנפוליס.

המחלוקת העיקרית מצוייה בתביעה לחידוש יוזמה מדינית חדשה. אלה שנכשלו כבר, מנסים שוב לטפח אופטימיות נאיבית ומגויסת בנושא, תוך האשמת הממשלה בקיפאון הנוכחי.

תזכורת לאלטרנטיבות העומדות במוקד המחלוקת:

פתרון מדיני?

לדעת הימין של "המחנה הלאומי", הוא בלתי אפשרי על סמך כל כישלונות הסכמי העבר.

פתרון צבאי?

לדעת השמאל של "מחנה השלום", הוא בלתי אפשרי, על סמך כל כישלונות מבצעי העבר.

פתרון פלסטיני?

"הקמת מדינה" פלסטינית באו"מ אושרה. אבל בשטח לא השתנה דבר. הקמת המדינה הפלסטינית היא בלתי אפשרית בנסיבות הקיימות: התנאי האולטימטיבי הבלתי מתפשר של הפלסטינים הוא "זכות השיבה", וגבולות 67'.  אלה הם תנאים ששום ממשלה בישראל לא תקבל, לרבות תנאים נוספים כמו הסכמה לחלק מההתנחלויות (הגושים), מדינה פלסטינית מפורזת מנשק כבד, שליטה ישראלית במרחב האווירי ובמעברי הירדן, והסכמה לקץ התביעות. 

אין שום סיכויי להגיע בקרוב להסכם שלום וביטחון ריאלי ולא וירטואלי.

בכל ההנהגות של הפלסטינים לא היה, אין בהווה, ולעולם לא יהיה גם בעתיד, מנהיג שיהיה מסוגל ומוכן לעמוד מול כל הפליטים במחנות בלבנון, בסוריה ובירדן ולהצהיר שהוא מוכן לוותר על "זכות השיבה", ולהסכים לקץ הסכסוך והתביעות בתמורה לפשרה טריטוריאלית והקמת מדינה פלסטינית.

פתרון אזורי?

במקום הפתרון "2 מדינות ל-2 עמים" שהוא בלתי אפשרי, למרות שהוא נראה כהכרחי, בתמיכת מדינות רבות וגם ממשלת ישראל, ישנו פתרון יחידי שהוא אפשרי, למרות שכרגע ניראה כדמיוני.

"מדינת" חמאסטן בעזה, בתור שטח אוטונומי כחלק של מצרים.

"מדינת" פתחלנד בגדה, בתור שטח אוטונומי כחלק של ירדן.

המדובר בשתי ישויות לעם פלסטיני, מפוצל לשניים.  מה שנראה היום כבלתי אפשרי ובלתי ריאלי עשוי להיות ריאלי בעתיד, בנסיבות משתנות של מזרח תיכון הנתון לזעזועים בלתי פוסקים ובלתי צפויים.

2. פולחן המומחים שהפכו לנביאים כושלים, שטועים אך אינם מודים

אמצעי התקשורת מרבים לפרסם ראיונות, תגובות ומאמרים של אלה הקרויים מומחים ופרשנים, מקרב העיתונאים, הפוליטיקאים, אנשי הביטחון ואנשי הרוח – כל החבורה הזו מזינה את ההמונים בתחזיות, הערכות ונבואות, על אשר עומד לקרות בארץ, באזור ובעולם, בתחומים מדיניים, ביטחוניים ואחרים. פולחן המומחים שהפכו לנביאים. 

סיכום קצר של כל האירועים החשובים והדרמטיים בשנים האחרונות, שקרו בעולם, בארצות ערב ובישראל – מוכיח כי אף אחד מכל המומחים והפרשנים שלנו (וגם פרשנים בעולם) לא חזו את אשר קרה באמת. כל הנבואות, ההערכות והתחזיות שלהם התבדו, אך הם לא הודו כי נכשלו.

הדבר הכי מרגיז הוא שכאשר הנבואות והתחזיות של המומחים האלה לא התרחשו, הם הראשונים שיודעים "להסביר" מדוע הדברים לא קרו, במקום להודות שהם טעו ונכשלו. כשם שבעולם נכשלו כל המומחים (פירוט בהמשך), כך גם צריך להסתייג מהתיאוריות וההערכות של המומחים והפרשנים שלנו בנושא הפלסטיני והסורי.

כישלון המומחים בעניין "השלום עם סוריה"

על רקע מה שמתרחש בזמנים אלה בסוריה, ראוי לחזור ולהזכיר את כל אותם המומחים, מקרב אנשי הביטחון, הפוליטיקאים ואנשי הרוח, שהטיפו בזמנו בהתלהבות, להסכים לרדת מכל הגולן, ולפנות את הישובים, למען שלום עם סוריה.  הם חזו עתיד ורוד לפיו סוריה תתנתק מהברית עם איראן, תהפוך לפרו אמריקאית, תמנע פעילות טרוריסטית איסלאמית, חיזבאללה של נסראללה יעלם. איזה דמיון פרוע של חשיבה אוטופית ונאיבית! רומנטיקה נאיבית של קבוצת ידוענים ומשפיענים שניפחה אופטימיות מגויסת – שכשלה לחלוטין.

רשימה חלקית של המומחים שהתנבאו ונכשלו

בארכיונים של העיתונים, הרדיו וערוצי הטלוויזיה מצויים דבריהם של המומחים שהמליצו (ניבאו) בפנינו לסגת מרמת הגולן ל"מען השלום" (הווירטואלי)

האלוף אורי שגיא, יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר, אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, תא"ל יוסי ביידץ, מאגף המחקר של חיל המודיעין.  הפוליטיקאים יולי תמיר, יוסי ביילין, דן מרידור, פואד בן אליעזר, וכמובן כל אנשי "שלום עכשיו" ותומכיהם מקרב העיתונאים ואנשי הרוח והאקדמיה.

רק שני עיתונאים, ארי שביט וסבר פלוצקר הודו שטעו

רובם של אישים הנ"ל לא הודו בכישלון התחזיות וההערכות שלהם.  רק שני עיתונאים, ארי שביט מ"הארץ" וסבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות" הודו שטעו בעבר בתמיכתם בנסיגה מהגולן ל"מען השלום". ארי שביט כתב במאמרו: "אם ישראל היתה הולכת לישון עם אסד (האב) היינו מתעוררים היום עם הג'יהאד האיסלמי. גדודים של הג'יהאד היו חונים היום ליד עין גב, ומחנות של אל-קאעידה היו על שפת הכנרת."

סבר פלוצקר כתב: "טעיתי ואני מכה על חטא. הולכתי את עצמי שולל... בנימין נתניהו צדק... אני צריך לעשות חשבון נפש."

ארי שביט וסבר פלוצקר הודו שנכשלו.  כל המומחים האחרים שנכשלו, לא הודו.

כשלון המומחים בעניין אוסלו ובעניין ההינתקות

מאמר קצר זה לא יוכל לצטט את כל דבריהם של בכירי המדינה ואת אשר אמרו, ניבאו והבטיחו בקשר למה שיקרה לאחר "הסכם אוסלו" עם ערפאת ו"ההינתקות" מעזה ומגוש קטיף.  כולם עדיין זוכרים היטב את נבואות התקווה והשלום של שמעון פרס ואריק שרון, שהובילו את שני האירועים הללו. כולם יודעים את אשר קרה באמת בעקבות אוסלו וההינתקות.  כל הנבואות הוורודות התנפצו.

כשלון המומחים באירועים החשובים בעולם ובארצות האיסלם

כמעט אף אחד מהפרשנים המומחים בעולם, בנושאים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים, לא חזה את האירועים הדרמטיים שגרמו לזעזועים ששינו את העולם: "האביב" של המהפכות בכל ארצות ערב. משבר הקפיטליזם בארה"ב ב-2008. המשבר הכלכלי במדינות גוש היורו באירופה. קץ הקומוניזם והתפוררות ברית המועצות. נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה.  מלחמת איראן עיראק. הפלישה העיראקית לכווית. הפלישה הרוסית לאפגניסטן. העלייה היהודית ההמונית לארץ מברית המועצות. מלחמת הדתות והגזעים ביוגוסלביה. התעצמות הטרור האיסלאמי בכל העולם. התגברות תופעות  אנטישמיות באירופה. התעצמות הגזענות, הדת והלאומנות ככוח מוביל באירופה ובעולם. "המזרח התיכון החדש" מחליף דיקטטורות חילוניות למוסלמיות קיצוניות.

במקום תהליכי איחוד, פיוס ומתינות שאותם ניבאו כל אותם מומחים,  מתגברים תהליכי פירוד, שנאה, טרור, גזענות וקיצוניות בכל העולם. התבדו נבואותיהם של ג'ורג בוש, נשיא ארה"ב (האב) שאמר "סדר עולמי חדש", של הנשיא שמעון פרס שאמר "מזרח תיכון חדש" ושל ההיסטוריון האמריקני פוקויאמה שאמר "קץ ההיסטוריה והאידיאולוגיה."

מהי המסקנה מכל האמור ?

המסקנה היא שההיסטוריה חוזרת על עצמה אל הסדר העולמי הישן של איבות היסטוריות, שנאות גזעיות, מלחמות עדתיות ולאומנויות, האיסלאם והטרור הקיצוני גוברים ומתפשטים.  הניאו פשיזם, שנאת הזרים ושנאת היהודים מתגברים.

המסקנה היא כי אין לקבל החלטות לאומיות אך ורק על פי התחזיות והנבואות של אותם מומחים ופרשנים, שלרוב טועים ואינם מודים.

* * *

אורי הייטנר

1. לא יום ז' בשבוע

החלטת בית המשפט העליון בנושא פתיחת המכולות בת"א בשבת, אינה עוסקת בשבת, בערכי השבת, בצביונה התרבותי של תל אביב ובדמות הפרהסיה הציבורית במדינה יהודית דמוקרטית. בית המשפט עסק בחובת הרשות המקומית לפעול על פי חוק ובאיסור על אכיפה סלקטיבית של החוק. אלו בהחלט סוגיות חשובות. אולם כפי שמשתמעת ממנה החובה לפעול על פי החוק האוסר פתיחת עסקים בשבת, כך עלולה להשתמע ממנה באותה המידה חקיקת חוק המתיר עסקים בשבת.

אולם ראוי למנף את הפסיקה הזאת לשיח אמיתי אודות ציביונה של השבת בחברה הישראלית. שיח אמיתי, הוא היפוכו של שיח הטוקבקים הדתי-חילוני הנדוש, שיח השנאה (ההדדית) במסווה שיח זכויות (של שני הצדדים). טוקבקים אמרתי? לא רק טוקבקים. גם כותרות העיתונים זעקו "מכה לחילונים" שהתרגלו לעשות שופינג "ביום השביעי".

זהו שיח רדוד, שנקודת המוצא שלו היא שהשבת ובעצם היהדות כולה, היא נחלתם של "הדתיים". לחילונים אין שבת, אלא יום ז' בשבוע, עוד יום חול שבו רובם פשוט אינם הולכים לעבודה. מתוך נקודת מוצא זו, שני הצדדים רבים על מקומה של השבת במרחב הציבורי – אלה מנסים למזער אותה ככל הניתן ואלה מנסים להרחיב אותה ככל שכוחם הפוליטי מאפשר זאת. השיח הזה מעוות.

השבת היא אולי התרומה הגדולה ביותר של היהדות לאנושות – הקדשת יום בשבוע למנוחה, יום שאיננו עובדים בו, איננו מתפרנסים בו, איננו עושים בו עסקים, איננו מתעשרים בו, איננו מנצלים בו ולא מנוצלים בו, איננו מרחיבים בו את הפערים. יום המוקדש למשפחה, לקהילה, לפנאי, לתרבות, ללימוד, לרוח. השבת אינה נכס של "הדתיים", אלא של היהודים. לכל היהודים עניין שהשבת לא תהיה חול. מה יהיה צביונה הייחודי של השבת, כיום שאינו ככל הימים, כיום של קדושה? על כך ישיבו יהודים שונים בהתאם לאמונותיהם ולאורחות חייהם, ומן הראוי שהמרחב הציבורי יהיה פתוח לביטוי הדרכים הללו, אלו לצד אלו.

בירושלים מתקיים אחת לחודשים מיזם "עונג של שבת" – עשרות ארגונים "דתיים" ו"חילוניים" חברו יחד לקיים בבירה שבת של תרבות רבת גוונים, באתרים רבים הנפתחים בשבת לרווחת הציבור כולו. בעשרות אם לא מאות קהילות במרחב ה"חילוני" נערכת קבלת שבת מידי שבוע, המרוממת את הנפש, מחברת את משתתפיה למקורותיהם, ומעניקה תוכן לשבת שלהם ובעצם לחיים שלהם. כך גם בקיבוצי, קיבוץ אורטל, שמזה חמש שנים מקבל את השבת בטקס קצר שיש בו הדלקת נרות, קידוש, שירי שבת ודרשה על פרשת השבוע.

אני רוצה לראות את השבת במדינה היהודית, כיום מיוחד שיש בו ציביון מיוחד. אני רוצה לראות שבת שאין בה מסחר ואין בה מלאכה, אלא כשבת שיש בה חיי תרבות וקהילה. אני רואה בעיני רוחי שבת שבתי הקולנוע והתיאטרון, גם התיאטרון הלאומי, יהיו בה פתוחים. אני רואה שבת שיש בה מופעי מוסיקה ומחול, שפתוחים בה המוזיאונים ומתקיימים בה תחרויות ספורט. אני רואה שבת של טיולים ושל תיירות. נכון, אין זו השבת ההלכתית, אך זו שבת כהלכתה. זו שבת של פסק זמן מהמסחר ומהמרדף אחרי הכסף, ליום של עונג לנפש היחיד והקהילה.

אין דבר רחוק מזה, מאשר שבת של "שופינג", שבת של צרכנות, של מסחר, של עסקים, של התעשרות, תוך שעבוד עובדים שהשבת נגזלת מהם.

אחד העם, מגדולי אנשי הרוח היהודיים במאות השנים האחרונות ואבי התפיסה התרבותית הרוחנית בציונות, הגדיר עצמו כאתיאיסט ולא חי על פי שולחן ערוך. אולם השבת הייתה יקרה לו מאוד. "אין צורך להיות מדקדק מצוות..." כתב אחד העם, "בשביל להכיר ערך השבת – מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי 'שבת מלכתא'. אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם. ולולא היא שהחזירה להם את 'נשמתם' וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של 'ימי המעשה' מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית."

אתמצת זאת במשפט קצר: מותר האדם מן הבהמה – השבת.

2. ארכיאולוגיה ממלאת אולמות

לפני חודשים אחדים, בכתבה גדולה ב"הארץ" לרגל מלאת מאה שנים לייסוד החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה (בספר "בתי כנסת קדומים ברמת הגולן" – ספר מעולה, מוקפד ומדויק מאוד, בדרך כלל, נכתב בטעות שהחברה נוסדה בידי שמואל קליין ב-1928, אך זו טעות. החברה נוסדה ב-6.4.13 בידי דוד ילין, אברהם יעקב ברוור וקבוצה של אנשי רוח ארצישראליים), רואיין יוסף אבירם בן ה-97, ותיק עובדי החברה החי עמנו, שעד היום, בגילו המופלג, הוא משכים מדי בוקר לעבודה בחברה, מקום עבודתו מאז  שנות השלושים של המאה שעברה. אבירם ביכה את מצבה של הארכיאולוגיה בישראל. הוא סיפר שבעבר, בתקופת היישוב ובשנים הראשונות לאחר קום המדינה, הארכיאולוגיה מילאה אולמות, היתה פופולארית מאוד בציבור ועניינה מאוד את התקשורת. ואילו היום, מצבה עגום, כמעט ואין בה עניין ציבורי.

ימים אחדים לאחר מכן, נערך באודיטוריום של מדרשת הגולן בחספין ערב ההשקה של ספרם של ערן ודפנה מאיר "בתי כנסת קדומים ברמת הגולן", בהוצאת יד בן צבי. מתוך צפי לקהל רב, הוצבו כסאות לאורך המדרגות שמשני צדי השורות באולם, אך גם הם לא הספיקו, ואנשים רבים ישבו על המדרגות.

כך בדיוק היה גם בשבוע שעבר, בכנס קצרין לארכיאולוגיה, באודיטוריום של מכללת "אוהלו". "אין כבר מקום" נאמר במזכירות למאחרים והם התחננו לשלם ולהיכנס: "לא נורא, לא אכפת לנו לעמוד כל הכנס." כך היה גם בשני הכנסים הקודמים.

בכל אירוע בגולן העוסק בארכיאולוגיה, אני יודע שעליי להקדים את בואי, אם אני רוצה לזכות במקום ישיבה. אני גם יודע שהאירוע יהיה "פגישת מחזור" קהילתית.

איך זה קורה, שבגולן הארכיאולוגיה ממלאת אולמות, כפי שהיא מילאה ברחבי הארץ בשנות החמישים, בעוד היום – במקומות אחרים הציבור איבד בה עניין?

הסבר אפשרי אחד, הוא שמראשית ההתיישבות בגולן, הארכיאולוגיה היתה מרכיב מרכזי בחיי המתיישבים. כבר עם העלייה של ראשוני מרום גולן והתיישבותם במחנה הסורי הנטוש בעלייקה, חמישה שבועות אחרי שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, אחד משני מקורות התעסוקה של החלוצים, לצד איסוף הבקר, היה השתתפות בסקר הארכיאולוגי שהוחל בו מיד עם שוך הקרבות.

הסבר נוסף הוא המיספר הרב של ארכיאולוגים החיים בגולן, והיותם אנשים מעורבים ומעורים בקהילה. מאחר ומדובר באזור קטן, וביישובים קהילתיים קטנים, ובחיים קהילתיים הדוקים, ההיכרות האישית עם הארכיאולוגים יוצרת עניין במחקריהם ובתגליותיהם והופכת את הארכיאולוגיה למדע פופולרי בגולן.

ועוד הסבר הוא המודעות הלוקאלית הגבוהה של תושבי הגולן, גאוות היחידה הגולנית והלוקאל פטריוטיות שלנו, המאחדת אותנו סביב נושאים רבים, ובהם עברו של האזור שבו אנו חיים.

אני משוכנע שכל ההסברים הללו נכונים, אך אינם מאירים על התמונה כולה. כדי להסביר את ההבדל בין מקום הארכיאולוגיה בגולן, למקומה בשאר הארץ, יש לנסות להבין מה גרם לפיחות מעמדה בציבוריות הישראלית.

העניין הרב בארכיאולוגיה ביישוב ובמדינה בראשית דרכה, היה הרבה מעבר לעניין במדע פופולארי. היישוב ראה בארכיאולוגיה – לא רק מדע, אלא מעשה ציוני, חשיפת עברה של ארץ ישראל בכלל ועברה היהודי בפרט, חיבור לשורשינו במולדתנו. אם היום רמטכ"ל ילך אחרי פרישתו למקצוע הארכיאולוגיה, הכול ירימו גבה. אולם כאשר הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, הלך לארכיאולוגיה, הדבר התקבל כמובן מאליו, כהמשך להיותו מגויס לעשייה ציונית (ולא רק כיוון שאביו, פרופ' אליעזר ליפא סוקניק, היה הארכיאולוג הארצישראלי הראשון).

לא בכדי ראתה מדינת ישראל וראה הציבור הישראלי ברכישת המגילות הגנוזות (מגילות ים המלח), בחפירות מצדה, בחפירת תל חצור, בחפירת מערות בר כוכבא וכד' – משימה לאומית ממדרגה ראשונה. התגליות הללו היו בראש הכותרות.

עם הזמן, גברה הציניות בציבור ובוודאי בתקשורת סביב ערכים כמו חשיפת שורשינו בארץ, וקשה מאוד להתחבר לדבר נלעג. כך פחת העניין הציבורי בארכיאולוגיה, שהייתה לסתם עוד ענף מדעי. וכפי שהציבור הרחב אינו מגלה עניין רב במחקרים בכימיה, למשל, אלא אם כימאי ישראלי זוכה בפרס נובל, כך גם העניין שלו בארכיאולוגיה.

ומדוע בגולן זה אחרת?

כיוון שאותה ציניות לא עברה את גשר בנות יעקב ואף לא את צומת צמח. הרוח הציונית החלוצית שאיפיינה את הציבור הישראלי לפני עשרות שנים ונשחקה – לא נשחקה בגולן. זו הרוח של הקהילה הגולנית וגם המצטרפים החדשים לקהילה נדבקים בה. וברוח זו, העניין הציבורי בגולן לארכיאולוגיה, אינו כאל עוד ענף מדעי בלבד, אלא כמעשה ציוני, של חשיפת עברה של הגולן בכלל ועברה היהודי בפרט. גמלא, אום אל קנאטיר, בית הכנסת העתיק בקצרין ושאר הנכסים הארכיאולוגים החשובים בגולן, הם חלק מאבות המזון הרוחני של כל ילד שגדל בגולן. כל ילדי הגן נוסעים מידי חנוכה לפארק קצרין העתיקה ומפיקים שמן זית בטכנולוגיות העתיקות המשוחזרות. כל ילדי ביה"ס "אביטל" פותחים את שנת הבר מצווה בטקס בבית הכנסת העתיק בקצרין. תלמידי "נופי גולן" משתתפים מידי שנה בטקס יום הזיכרון לחללי הגולן בגמלא. לפני שנים אחדות, ילדי שנת הבר מצווה באורטל ערכו תיקון ליל שבועות, עד הזריחה. היכן? בבית הכנסת המשוחזר בקצרין העתיקה. הגנים, בתי הספר, תנועות הנוער, המתנ"ס – כולם נחשפים באופן משמעותי, כחלק מאורח חייהם, לארכיאולוגיה הגולנית (אגב, לא רק לאתרים יהודיים, אלא גם לאתרים נוכריים כמו רוג'ום אל הירי). ולא רק הילדים – גם המבוגרים, במיזמים כמו "חופרים גולן", בטיולים יישוביים, בסדרת הרצאות ביישובים של מוזיאון עתיקות הגולן לפני שנים אחדות ועוד ועוד.

בשנים האחרונות נושבת רוח חדשה בחברה הישראלית – רוח של התחדשות יהודית וציונית. אני מקווה שהדבר יבוא לידי ביטוי גם בתחיית העניין הציבורי בארכיאולוגיה. ולנוכח אותה תחייה, עלינו – קהילת הגולן, למתג את עצמנו כבירת ההתחדשות היהודית בישראל, בחיי הקהילה, בחיי התרבות ובחינוך הפורמלי והקהילתי (בלתי פורמלי) מהגן ועד מכללת "אוהלו". לא רק, אבל גם בהקשר הארכיאולוגי.

2. צרור הערות 30.6.13

* הַצָדיק עמרי פדן, מנכ"ל "מקדונלד", מחרים את אריאל ולא יפתח שם סניף. אבל איננו צריכים להיות מאריאל, כדי שההמבורגר יתקע לנו בגרון, בזוכרנו שהמנכ"ל הצדיק מנצל נערים ובניגוד לחוק מונע מהם לממש את זכותם להתאגד.

* זכותו של עמרי מקדונלדס פדן להחרים את אריאל. וזכותם של הישראלים להחרים את עמרי מקדונלדס פדן. הוא איש רע העומרי מקדונלדס הזה. איש מאוד מאוד רע. אני מקווה שכמה שיותר ישראלים יממשו את זכותם להחרים את מקדונלדס.

* המתפרעים בכביש 65 צודקים: באיזו חוצפה מנסה המדינה למנוע מהם לממש את זכותם הבלתי ניתנת לערעור לבנות בניה בלתי חוקית?

* הפגנות הן כלי חשוב ביותר בדמוקרטיה. ההפגנות צריכות להיעשות במרחב הציבורי. כיכר העיר נועדה לתת ביטוי לכל הקולות בציבור, לכל המחאות, לקול הצעקה. בתיהם הפרטיים של שרים אינם המרחב הציבורי, ואינם אתר לגיטימי להפגנות. נבחרי הציבור, כולל אלה שאנו מתנגדים להם, כולל אלה שאנו סולדים מהם, כולל אלה שאנו נאבקים נגדם – הם גם בני אדם פרטיים ומן הראוי שנכבד את פרטיותם. בוודאי שבני משפחותיהם הנם אנשים פרטיים. בוודאי ובוודאי – שכניהם.

כיבוד פרטיותם של אנשים – גם זה צדק חברתי. במאבק על הגולן הקפדנו על הכלל הזה ולא הפגנו לידי בתי המנהיגים שנאבקנו נגדם. גם לא חסמנו צמתים ורחובות. ולא זו בלבד שה"כבלים" הללו לא פגעו במאבקנו – הם סייעו לניצחוננו.

* כל הסכם שלום כולל בתוכו חילופי שבויים. אמנם המחבלים האסורים בישראל אינם שבויי מלחמה, אולם אם וכאשר יהיה חוזה שלום בין ישראל לפלשתינאים, כולם ישוחררו, כאילו היו שבויי מלחמה. שחרורם יהיה הצעד האחרון של הפיוס בין העמים. אולם אין לשחררם רגע אחד קודם לכן, בוודאי לא כמחווה לפתיחת מו"מ ובוודאי לא ככניעה לדרישה לשחררם כתנאי (אחד מרבים) לעצם קיום מו"מ. המו"מ חייב להיות ללא תנאים מוקדמים.

* במערכון של "הגשש החיוור" – "שירים, שערים וטכנאים", אוהדי בית"ר דרשו לקבוע "מה תהיה התוצאה, מי יהיה השופט ומי יהיה מזג אוויר." מו"מ נוסח אבו מאזן.

* במו"מ עם הפלשתינאים אולמרט הציע להם הצעה מופקרת ומטורפת – נסיגה לקווי 49' (עם אי אלו "חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים, ריבונות על הר הבית, נסיגה מבקעת הירדן וקליטת אלפי פלשתינאים בתוך מה שיישאר מישראל (כלומר הסכמה עקרונית ל"זכות" השיבה). אבו מאזן זרק את ההצעה הזאת לכל הרוחות. עכשיו אחמד טיבי מציע שנקודת הפתיחה למו"מ תהיה הצעת אולמרט. לא, אין הוא מתכוון שזאת תהיה עמדת הפתיחה של הפלשתינאים...

* רק חמש (!) שנים חלפו, מאז שאולמרט ניסה למסור לסורים את הגולן, באמצעות המתווך ההוגן ארדואן. אילו הצליח בזממו, השאלה היום הייתה מי ישלוט בחוף הכינרת – חיזבאללה או אל-קאעדה.

* אתם זוכרים את אלה שהטיפו לסגת מהגולן כדי שנוכל לנגב חומוס בחומס?

* אתם מכירים את אלה שאומרים שאילו ישראל רק הסכימה לסגת מהגולן וצפון הכינרת, היה שלום עם סוריה, סוריה היתה נפתחת למערב והופכת דמוקרטיה ליברלית ואז לבטח לא הייתה מלחמה אזרחים וכו'? מכירים אותם?

אתם מכירים את אלה שבמשבר הקפיטליזם של 2008 הסבירו שהמשבר נובע מכך שזה לא היה קפיטליזם אמיתי, אלא הקפיטליזם התפשר. אם העולם רק ינסה קפיטליזם "טהור", מוחלט, נוסח "מסיבת התה" – או אז הכלכלה תפרח לטובת כל בני האדם ולא יהיו עוד משברים. אתם מכירים אותם?

אתם מכירים את אלה שמסבירים שלא יכול להיות שאדם דתי יגנוב, כי כתוב "לא תגנוב", ואם הוא גנב הרי הוא לא דתי. ומאחר ודרעי (לדוגמה) דתי, ברור שהוא זכאי! מכירים אותם?

מכירים את הלוגיקה הפתלתלה הזאת?

* ההתקוממות העממית נגד מורסי ו"האחים המוסלמים", מעוררת תקווה. והנה, אנו רואים את המתקוממים רומסים על דגל ישראל, כרומזים מה צריך לעשות למדינה שהדגל הזה מסמל אותה. ללמדך, שכמו בין חמאס לפת"ח, כנראה שגם במצרים יש מחלוקות רבות בין האסלאמיסטים לבין הלאומנים, אך בנושא ישראל אין ביניהם הבדל מהותי.

* בערים שבהן יש כבר רחוב פרס, מומלץ להעניק לרחוב נוסף את השם רח' ב' באוגוסט, לציון יומולדתו של המנהיג.

* קראתי השבוע את ספרו של מוטי זעירא "כמו קול של הלב", הביוגרפיה המרתקת, הכתובה ביד אמן, של המלחין הדגול דוד זהבי. דוד היה, בראש ובראשונה, הקיבוצניק האולטימטיבי, המוחלט – שהקיבוץ והעבודה הפיסית לאורך שנים כרצף ובשנותיו האחרונות בחשמלייה, עמדו בראש סדר העדיפויות שלו, אפילו יותר מהמוסיקה. הספר הוא במידה רבה ביוגרפיה של קיבוצו, נען, מהקמתו ועד מותו של זהבי, 1977. ממליץ בחום!

* תיקון אחד לכתוב בספר. דוד זהבי היה מקורב מאוד לפלמ"ח והלחין את המנונו ("מסביב יהום הסער... אנו אנו הפלמ"ח") למילותיו של זרובבל גלעד. בפרק על הפלמ"ח סופר על הפעולה הראשונה של הארגון – "כ"ג יורדי הסירה"; היציאה לפעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון, שהיתה תחת שלטון וישי, השלטון הצרפתי ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית; פעולה שהסתיימה בהיעלמות מסתורית של הסירה. נאמר בספר שבין עשרים ושלושת הלוחמים שנהרגו היה קצין בריטי שהתלווה אליהם. האמת היא שהקצין הבריטי, פאלמר, לא היה אחד מה-23 אלא החלל ה-24. בעצם מדובר בכ"ד יורדי הסירה, והגיעה השעה לתקן את העוול ההיסטורי, של אי ספירתו של פאלמר בין ההרוגים. לדעתי, יש לשנות את כל הרחובות והאתרים לזכרם, לשם המשקף את האמת ההיסטורית – כ"ד יורדי הסירה.

* * *

אוריה באר

הרצל

בימים אלה, מלאו מאה ותשע שנים לפטירתו של בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים, ואחד המנהיגים הגדולים ביותר שקמו לעם ישראל בעת החדשה – אם לא הגדול מכולם.

הרצל הבין את מה שמרבית המנהיגים  באותה עת לא הבינו. יש להקים מדינה עבור בני העם המוכה, המושפל והדחוי הזה, שמזה כאלפיים שנה נע ונד בין העמים ונתון לחסדיהם. יש להחזירו למולדתו ההיסטורית, ואם הדבר אינו אפשרי, זמנית, אולי כדאי לרכזו בינתיים באוגנדה. בכך טעה כמובן, אך באחרית ימיו הכיר בטעותו וחזר לרעיונו המקורי.

הרצל היה מנהיג מעשי ולא איש של מילים בלבד, או חולם חלומות והוזה בהקיץ. הוא עמל וטרח ללא הרף  על הכינוס של הקונגרס הראשון בבאזל בשנת 1897. הוא גם יזם את הקמת הבנק היהודי הראשון כדי שיתמוך בפעילות הכלכלית בארץ ישראל. זאת תוך בזבוז רכושה של אשתו הממורמרת, שלא הבינה אותו כלל. הוא התרוצץ ללא הרף בין הסולטן התורכי, הקיסר הגרמני ויתר מנהיגי אירופה דאז. זאת כדי לשכנעם שהקמת מדינת היהודים תתרום רבות גם להם. הרצל כשל במאמציו הדיפלומטיים, אך הצליח בהקמת המנגנון שפעל אחרי מותו להגשמת חזונו.

הערת אגב: הרצל לא נטל פרוטה מאחרים לשם ביצוע מטרותיו ונסיעותיו הרבות. לא היה לו כל חשבון הוצאות מיוחד, כמקובל אצל פוליטיקאים בימינו.

הרצל מת בגיל צעיר מאוד, יחסית. הוא הלך לעולמו בשנת 1904 בגיל ארבעים וארבע בלבד. יצויין, כי בנוסף לפעילותו למען העם היהודי, פעל הרצל רבות כעיתונאי. הוא סיקר את משפטו של אלפרד דרייפוס בשנת 1895 בפאריז, והוקיע את חוסר הגינותם של שופטיו האנטישמיים .הוא כתב מחזות וסיפורים קצרים, האהובים עליי מאוד. אלמלא הקדיש ימיו ולילותיו לעם היהודי, היה הופך לסופר גדול, להערכתי מגדולי הסופרים באותה עת.

מכאן לפן האישי:

דמותו של הרצל ריתקה אותי מנעורי. בשנת 1985 כתבתי תסכית בשם "הקונגרס הראשון". התסכית תיאר את לבטיו וקשייו של הרצל , על רקע רצונו העז לרכז לכנס יסוד ראשון של מנהיגי העם היהודי באותה עת, כנס בו ידונו ויחליטו על דרכים להקמת מדינת היהודים. הוא תיאר את  יחסיו המשובשים עם אשתו, שלא היתה אישה לגמרי שפויה, את מאבקיו עם גורמים אחרים בעם היהודי שהתייחסו באיבה לחלומותיו, ואת התמיכה שקיבל מכמה נשמות טובות בעם הנוצרי. שסייעו לו.

 התסכית התקבל בברכה במחלקת הדרמה של קול ישראל באותם ימים. ראש המחלקה, ניסים קמחי ז"ל, תמך בהפיכתו לתסכית שיושמע. ואכן, לאחר מיספר חדשים, הושמע ברדיו וזכה לשבחים. השתתפו בו בין השאר אלישבע מיכאלי, דב רייזר, לורה סהר, ומספר שחקנים ידועים אחרים ששמם נשמט עם השנים מזיכרוני.

התסכית הושמע שוב ושוב ביום השנה לפטירתו של הרצל, ונחשב אז לאחד התסכיתים הטובים של מחלקת הדרמה. היה מי שכלל אותו בעבודת הדוקטוראט שלו על תסכיתי העבר הטובים, שנכתבה באוניברסיטה במחלקה לתיאטרון

 שנתיים לאחר שמכן, עשיתי מהתסכית גם מחזה, הוא הוצג  פעמים רבות בבימויה של  אשתי מרים ואף זכה להשתתף בפסטיבל עכו בשנת 1987. באירועים שונים הוקראו קטעים מהמחזה.

חבל שהתסכית אינו מושמע  יותר בקול ישראל, יחד עם תסכיתים יפים אחרים מאותה תקופה.

יפה עושה מדינת ישראל, שלא שוכחת את המנהיג הדגול הזה, וחבל שלא זכה לראות את תקומת מדינת ישראל  שעל תקומתה חלם ולחם.

* * *

סוף-סוף הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק, אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

פוצ'ו לאהוד

מסעותיי עם השנים

ספרך האחרון (לרגע זה) מחזיר אותי 60 שנים אחורה לתקופה שהייתי כמוך (אז) חבר קיבוץ נתיב הל"ה.

תוך קריאה אני לא יכול שלא להזכר בדברים דומים שאירעו לנו בדומה למה שאירע לך בעין גדי. המעניין הוא שנקודת ההסתכלות שלך על החיים דומה לזו שלי.

במקום להתמקד על המעשה החלוצי הנועז של יישוב הארץ באזורים נידחים ומסוכנים, אנחנו מחפשים את נקודות ההווי של סיום תקופת הבתולים, כאשר על מה שאני העזתי רק לחלום ולשמור בתוככי תוכי, אתה מעז לחשוף קבל עם, ואלמלא אמרת לי פעם שדווקא על הסיפורים שכולם אמרו לך שלא ייתכן שהיו באמת, דווקא הם נלקחו מתוך המציאות עצמה, לא הייתי מאמין לך, אבל לא על זה רציתי לדבר, כי אני עוד בתחילת הקריאה, ומי יודע איזו עוד עלילות מצפות לי.

מה ששבה את ליבי, ועליו רציתי לכתוב, היה הביקור של חיים חפר בעין גדי ושיר התודה וההלל ששלח לכם אחרי הביקור, וכל זה למה?

כי זה נותן לי הזדמנות להעלות מתוך הבוידם שיר אחר ולא ידוע שנכתב על ידי המשורר עמנואל הרוסי.

הדבר היה בסוף 1949 כאשר לקיבוץ נתיב הל"ה הגיעה משלחת כלשהי ובראשה מי שהיה אז דובר צה"ל עמנואל הרוסי, שפתאום גילה אותי והריע לכבודי.

משפחתו של הרוסי שכרה  בראשית בואה לארץ, חדר אחד בדירתם של הורי ברחוב שלום עליכם בתל אביב ועם בנם אבנר ("שכב בני שכב במנוחה") שנולד באותו חדר אני ביחסים קרובים עד היום. המשורר הציג אותי לפני המשלחת, סיפר על כמה שטויות שעשיתי כתינוק, ואני לאות תודה הענקתי לו את עלון הקיבוץ "נטפים" שהיה לי הכבוד להיות עורכו.

שבוע אחרי הביקור הגיע לקיבוץ מכתב ובו השיר  "עלי נטפים"  שכמובן הודפס בעלון הבא.

 שני השירים, של חפר ושל הרוסי,  הם שירים שוליים שלא זכו להכנס לפונתיאון הלאומי, אבל מבחינת איכות הכתיבה הם בהחלט שירים ראויים וחשבתי שמן הראוי להדפיסם בעיתונך זה לצד זה.

והנה השיר המדובר:

עֲלֵי נְטָפִים  /  עִמָּנוּאֵל הָרוּסִי  (1949)

נָטַלְתִּי עֲלֵי "נְטָפִים" –

וְהִנֵּה רַעֲנָנִים וְיָפִים

וּכְרֵיחַ הַשָּׂדֶה רֵיחַם

וְטוֹב לְלִבִּי וְגַם חַם.

לֹא דִּקְדּוּק צִיּוֹנִי וְלֹא כְּתִיב

לֹא אִמְרַת חֲכָמִים חֲשׁוּבָה

שָׁבָה אֵת הַלֵּב בֵּית נַטִּיף

וּבַת צחוקו שׁוֹבָבָה.

וִידִידֵי יְדִידַי – יְדִידַי

בְּרוּכִים יִהְיוּ עַד בְּלִי דַּי,

וְהֵנִיבוּ שָׂדוֹת וְגַנִּים

וְגָדֵל דּוֹר בָּנוֹת וּבָנִים

עַל דֶּשֶׁא דֶּשֶׁן וְיָרֹק,

וְהָיָה סִימָנָם – בַּת הַצְּחוֹק.

חוץ מזה אתה חייב להדפיס גם  את השיר של חפר כדי להצדיק את משלוח השיר הזה. בינתיים אני ממשיך לקרוא את הספר ומשתדל שלא לצחוק בקול

                      לבל אעיר  את הבן הישן  מולי נים לא נים.)

השיר של חיים חפר בעין גדי

מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים"

בִּרְשׁוּת בַּת הַשִּׁיר (אִם לֹא תִּתְנַגֵּד הֵיא)

עֵת אֲנִי כְּבָר לַדֶּרֶךְ מוּכָן וְאָרוּז,

רוֹצֵנִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לְעֵין-גֶּדִי

וּלְהוֹדוֹת לְכֻלְכֶם בְּמִשְׁקָל וְחָרוּז:

אִם הִרְגַּשְׁתֶּם לֹא טוֹב, אִם הָיָה קְצָת לֹא נֹחַ,

עֲיָפְתֶּם (וְלֹא נִכָּנֵס לִפְרָטִים) –

נָא סִלְחוּ, חֲבֵרִים, זֶה אָפְיוֹ שֶׁל קוֹלְנֹעַ

וּבְעִקָּר שֶׁבָּעֵסֶק יֶשְׁנָם צָרְפָתִים.

וּבְכָל זֹאת, הָיָה טוֹב לָחוּשׁ וְלָדַעַת

שֶׁעַל אַף הָאִמְרָה: "זֶה צִלּוּם אַחֲרוֹן,"

לֹא זוֹרְקִים אֲבָנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים: "עוֹד הַפַּעַם – "

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם עַל חֶשְׁבּוֹן הַבָּרוֹן.

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם וְחוֹשְׁבִים: "מֵילָא, מֵילָא...

מַה? שׁוּב פַּעַם? אֵלִי!" (וּנְכוֹנִים גַּם לַזֶּה...)

בְּחַיַּי, כּוֹכָבִים כְּמוֹ לְיַד יַם הַמֶּלַח

לֹא יִמְצָא שׁוּם אָדָם גַּם בַּשַׁאנְז-אֶלִיזֶה!

כֵּן הַרְבֵּה סַבְלָנוּת כָּל הַמֶּשֶׁק גִּלָּה לִי

וְעֶזְרָה פֹּה וָשָׁם, הוֹי וּשְׁעוֹת עֲבוֹדָה!

חֵי נַפְשִׁי, לוּ הָיִיתִי קְצָת סֶנְטִימֶנְטָלִי

הָיִיתִי אוֹמֵר קְצָת יוֹתֵר מִתּוֹדָה.

אַךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין אָנוּ דּוֹבְרֵי אִמְרֵי-שֶׁפֶר

וּבָזִים בְּמִקְצָת לַמִּלִּים הַ"נָּאוֹת" –

אֹמַר רַק: תּוֹדָה. וְאֶחְתֹּם: חַיִּים חֵפֶר.

וְאוֹסִיף גַּם נ.ב. – לְהִתְרָאוֹת.

* * *

קובי גיסין

השופט רובינשטיין נגד עיריית תל אביב

"סנסציה", זעקו העיתונים ורשתות השידור והטלוויזיה. וכולם חזרו על המנטרה השחוקה: הוא צודק. חוק הוא חוק. וצריך לקיימו – או לשנותו.

האומנם? תמיד חוק הוא חוק? גם כשהחוק כל כולו הולדתו בחטא? איך היו קוראים לו בימינו – חוק בלתי חוקתי. גם חוק כזה הוא קדוש? האם בית המשפט העליון לא פסל, נכון להיום, חוקים שאינם חוקתיים?

הבה ונראה: החוק המדובר, במסגרת חוקי העזר בעיריות, נחקק  בגלל תאוות השלטון של חילונים, אשר בחרו, או נאלצו, להעניק אותו כאתנן למפלגות דתיות על מנת לזכות בשלטון. זהו חוק שביסודו היה חוק בזוי, שנועד להיות, בעיני מקבלי האתנן, חוק של כפייה דתית. וכפייה דתית היא כפייה דתית היא כפייה דתית. הוא נכפה הואיל והוא נועד להיות חוק שלא בטובתו של הציבור החילוני, בניגוד לתרבותו, ובמהופך למנהגיו ולאורחות חייו. ועל כן הוא היה כבר מתחילתו חוק בלתי חוקתי, ועל השופט הדתי רובינשטיין, אילו פעל ברוח בית המשפט העליון לגבי חוקים בלתי חוקתיים, היה לפסול את החוק, ולהעבירו מן העולם. לא לשנותו. לבטלו.

אבל השופט רובינשטיין, בחוסר כנות, ניצל את עצם קיומו של החוק שיסודו בחטא, והוסיף אותו לרשימת החוקים המבוססים על כפייה דתית, בנימוקים לא ענייניים. זוכרים את הבדיחה של דן בן אמוץ? (איך תופסים דובים? יש שני סוגי דובים. יש דובים אדומים ויש דובים לבנים. אדומים זה לא בעייה לתפוס. הבעיה היא לתפוס דובים לבנים. עולים על עץ ומחכים שיעבור דוב לבן. דוקרים אותו מלמעלה בגזר-עץ חד, והדב הלבן מתרגז עד שהוא נהיה אדום. ואדום זה כבר לא בעייה...)

היום כבר שכחו שהחוק הנ"ל, האדום, היה פעם לבן. ולכן כולם שרים במקהלת שיכורים: זה חוק, וצריך לשמור על החוק. מסתמכים על הזיכרון הקצר של הציבור ששכח את תחילתו המשוקצת של החוק. אולי לזה התכוון הרובדיה כשאמר צלם בהיכל.

והסכנה היא שכך ייעשה גם לגבי חוקים אחרים. כשהחלו להשתמש בסיסמה "מדינה יהודית דמוקרטית", זעקתי שהציבור אינו מבין את המשמעות, ולאט לאט תגרום הדקירה ממרומי העץ ש"יהודית" תהפוך ל"מדינה דתית יהודית". והנה באה הצעת החוק החדשה המבקשת לנתק כליל את ה"מדינה היהודית" מן הדמוקרטיה. והשלב הבא, כשחברי הכנסת הדתיים יהיו רוב (היום הם שליש), וזה בקרוב מאוד, אז יהפכו את הדב הלבן לדב אדום, בגלוי. וייקבע בחוק ש"יהודית" היא דתית יהודית.

האם הציבור החילוני יהיה מוכן לבלוע גם את זה? אם כן, צודק רון קופמן: התחילו להכין את המזוודות.

* * *

יוסף דלומי

נופש ליד החצבאני, כמשל

בשבוע שעבר, בכניסה לחניון נופש ליד החצבאני שמנו לב שמגרש החניה גדוש במכוניות נופשים עד אפס מקום. מה קרה? עוד לא החופש הגדול...

אשתי הזכירה לי מה שהייתי מסנן בציניות לפני שנתיים: "הנה מעמד הביניים שלא גומר את החודש." זה קרה ליד בתי הקפה באבן גבירול, או בשעת עיון בסטטיסטיקות החודשיות של ייבוא הרכב, וגם בזמן חיפוש מקום חנייה באוניברסיטה. אך במיוחד זה קדח במוחי כאשר הבחנתי בסופּר השכונתי באלו אשר ממלאים עגלת מצרכים הישר מן המדפים וללא עיון בתוויות המחיר.

מחאת קיץ 2011 השתמשה בביטוי "מעמד הביניים" שמשמעותו: המשפחות שהכנסתן נעה בין השכבות החלשות לשכבות העשירות, והוא מושג יחסי גרידא. הוא מכסה לפחות 60 אחוזים מבתי האב, טווח רחב מאוד של רמות הכנסה. למשפחה דלת אמצעים בעשירון השלישי אין מכנה משותף עם זאת מן העשירון השביעי השבע.

אלא מה? מאחר שאין תג זיהוי רשמי למעמדו של האדם, חברו יחד רבים ושונים לחסות בצילו של "מעמד הביניים" המוחה. הרי מטבעו של אדם שהוא רוצה יותר, והוא מוכן להשתדל למען זה, מה גם שפעילות המחאה היתה סימפטית, הציעה בידור יקר בחינם, ואף נתמכה ע'י התקשורת.

מי שמוכן ללמוד ממיספרים, יודע ש"הבור התקציבי" שמפלגות האופוזיציה מלינות עליו היום, נוצר בין היתר מן התוספות שהוקצו באופן גורף וללא התחשבות מספקת במצבו של האזרח ואף לא באזור מגוריו. מפלגות אלו היו בין הטרמפיסטיות של "הדרישות החברתיות" שרכבו על גלי המחאה, ועל כן יש צביעות לא מעטה בביקורת שלהם.

יש לדחות את השימוש החוזר והמניפולטיבי במושג "מעמד הביניים", שכן כל תוספת תקציבית לטובתו תגרע מן הנזקקים האמיתיים. טוב נעשה אם נאמץ דרישה נוספת של מעמד הביניים "השוויון בנטל". כוונתנו ששני העשירונים העליונים של מעמד הביניים ישתתפו בנטל העשירונים נמוכי ההכנסה.

* * *

תקוה וינשטוק

רוני, בתו של הסופר

ד"ר רוני באר מרקס אינה סופרת כאביה אך היא פועלת במעין פריפריה של הספרות. היא חוקרת היסטוריה – והיסטוריה פרושה כמובן גם  תרבות וספרות.

רוני (45) היא בתו הבכירה של חיים באר. "לא אהבתי ללמוד," מודה הדוקטורית הנאה בחיוך נעים. היא בוגרת התיכון הדתי ברמת גן. בצבא שרתה כמש"קית חינוך וידיעת הארץ ולאחר מכן למדה באוניברסיטה העברית היסטוריה של עם ישראל, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. באוניברסיטה של ירושלים עשתה את תואר המאסטר וגם את הדוקטורט.

מילדות ידעה שאביה קשור לספרות ולספרים – הוא גם אמר לה שהוא "כותב", "לא סופר". כשחברות בכיתה השוויצו באביזרים חשמליים עדכניים שיש בבתיהן נהגה רוני להגיב: "ולנו יש ספרים..."

"אבא לא הלך איתנו לים אבל הוא היה אבא מיוחד," מעידה הבת. "היה מספר סיפורים ובתיכון לימד אתנו למבחנים."

רק לאחרונה גילתה ממאמר בעיתון כי את "חבלים" כתב אביה כטקסט פרטי, לא לפרסום, לה ולאחיה. אחרי ש"שירת הזמיר", יצירת הביכורים  שלו  בפרוזה (בתחילה כתב שירה) קיבלה ביקורת עוינת, החליט באר להיפרד מעולם הכתיבה ורצה לחבר סיפור אוטוביוגרפי כטקסט אחרון למשפחתו הקרובה: "תמיד רציתי שילדיי ידעו על חיי ויבינו איזה מהלך עשיתי בעברי." בדיוק אז קיבל מלגת כתיבה לאוקספורד שבאנגליה. הוא התחבט ולבסוף נסע וניצל את הזמן לכתיבה שנועדה בעצם לשלושה מכותבים. כשחזר ארצה בקש אברהם יבין, מעורכי הוצאת הספרים "עם עובד", לראות מה כתב, באר היה עורך הספרייה לילדים של ההוצאה. "זה ספר!" קבע יבין.

"בגלל ההתעקשות של יבין שאוציא את הספר וגם משום מצבי הכלכלי הגרוע הסכמתי  ו'חבלים' יצא לאור," אומר באר. בעשרים השנים שחלפו מאז זוכה הספר להצלחה.

לפני שנתיים קיבלה רוני דוקטורט על "האורתודוקסיה היהודית במזרח אירופה ו'עיתון הלבנון'". המחקר המדעי מבחין בין החברה היהודית המסורתית לחברה האורתודוקסית. אורתודוקסיות היא המונח המשמש להגדרת החברה המסורתית המתמודדת עם אתגרי המודרנה ובכללם השכלה, תיקונים בדת וחילון.

כאן נכנס "הלבנון" שהופיע בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19. עיתון זה שנדד לאירופה היה כלי ששיקף את החברה האורתודוקסית ברוסיה ובה בעת סייע בגיבושה של אותה חברה.

רוני באר היא בהתקשרות עם כמה מו"לים להוצאת הדוקטורט. בינתיים ראו אור כמה מפרקי עבודת הדוקטורט שלה, בהם "החדש מתימן – משיחיות ולאומיות בראי 'הלבנון'" שהעלתה בהרצאתה ביום העיון ל"הלבנון" שקיים לאחרונה "יד בן צבי" – אז התוודעתי לראשונה לעבודתה. 

היא גדלה בבית שעבר תהפוכה דתית. הסופר באר נולד בשכונת כרם אברהם בירושלים לאב ממשפחה חסידית שלדברי באר "התרגש מכל דבר" ולאם – אותה העריץ – ממשפחת מתנגדים "שלא היתה צוחקת ולא היתה בוכה". שנים רבות היה דתי. משנרצח רבין הסיר את הכיפה מראשו. כיום אינו אוהב להגדיר את עצמו מבחינה דתית. הוא חי את חייו לפי תפישה דתית אישית. הבית כשר וחיים ורעייתו מקיימים חגים ומועדים, בשבתות אינם נוסעים אבל מדברים בטלפון. מקיימם מצווה זו  ומקלים  באחרת.

לא במקרה קשור הדוקטורט של רוני לדת. בילדותה וראשית נעוריה היתה דתית מאוד. כשלמדה בכיתה י"א ואביה הזמינה למסעדה ליד "עם עובד' סירבה לשבת בה כי נעדרה אישור כשרות. באותה תקופה עברה התחזקות דתית והייתה הסמן הימני הדתי בבית. אבל בי"ב כבר החלה בתהליך מרידה ופסקה לדקדק במצוות. כיום אינה דתית. גם אחיה אינם דתיים וגם לא בעלה.

היא נשואה לאלון מרקס, איש הייטק ומחשבים, בנו של האנתרופולוג עמנואל מרקס חתן פרס ישראל לאנתרופולוגיה. לזוג שלוש בנות: אור (18), טל (14) ונועה (8 וחצי), הן אינן נוטות לכתיבה ומבקשות שסבא יכתוב ספר ילדים.

המשפחה מתגוררת בבית צמוד קרקע בישוב מתן, בין ראש העין לכפר סבא סמוך לישובי "שבעת הכוכבים" שיזם אריק שרון לעיבוי הקו הירוק. מתן ממוקמת ליד "ירחיב", מושב תימני ותיק יותר. שני השמות, ירחיב ומתן מופיעים בפסוק "מתן אדם ירחיב לו" במשל י"ח, ט"ז ומהווים מעין משחק מילים. במתן אלף משפחות והוא מצליח לקיים בית ספר.

רוני עובדת באוניברסיטה הפתוחה במחלקה להיסטוריה ואחראית על שלושה קורסים בהיסטוריה: קורס על יהדות פולין עד למאה ה-19, קורס על יהדות רוסיה במאה ה-19 וקורס על השואה. האוניברסיטה הפתוחה עברה שינויים מאז נוסדה. ממתכונת של למידה עצמית עם הנחייה עברה למרכז לימודים פרונטאלי ברעננה והיא דומה יותר לאוניברסיטה רגילה.

ומשהו על האימא: בתיה באר היתה שלושים שנה מורה ביסודי, פרשה והמציאה פרויקט חינוכי: "מולדת על גלגלים" – מפגש ילדים עם השטח. כיום היא מדריכה טיולים ואוהבת מאוד את התפקיד. מזה עשור היא מציירת. התחביב נעשה רציני ובתיה משתתפת בתערוכות ציור מופשט בארץ ובחו"ל.

השאלה המתבקשת היא מה אומר אבא על עבודתה? "אבא מאד שמח שיש למישהו עניין בספרייתו, לפחות בחלקה," אומרת הבת. "יש לי עם אבא שיחות משותפות. אני מתייעצת איתו. הוא הקורא הראשון שלי, מעיר ומאיר. התברכתי בזה שאני יכולה להיוועץ באדם חכם."

חיים באר חזר עתה משנת שבתון באנגליה [אם אינני טועים, מגרמניה. – אב"ע] ובאמתחתו ספר חדש. שם הספר עדיין סוד. עד כה הרצה באוניברסיטת באר שבע. אבל עתה הגיעה שעתו לפרוש ממנה לגמלאות.

מזרקת המשאלות

לא יאומן: יש לתל אביב לא פחות מ-28 מתחמי מים – בריכות, קירות מים, מפלים ומזרקות. ידועות ביותר הן כמובן מזרקת אגם בכיכר צינה דיזנגוף והמזרקה בכיכר רבין, אבל המזרקה הקלסית של העיר נמצאת ביפו.

זו מזרקת המשאלות הממוקמת בכיכר קדומים ביפו העתיקה. היא משלבת אפקטים של מים, תאורה ואבן. באבן גיר מיוצגות בה דמויות של גברים ובעיקר נשים, חלקן גרוטסקיות, ושל יצורים דמיוניים המזכירים פסלים באירופה ודרום אמריקה. אולם הדמויות מייצגות דווקא את התרבות היהודית, את תריסר המזלות של לוח השנה העברי, והן מהוות השלמה לשמות המזלות של כמה מחוצות יפו העתיקה ושל גשר המשאלות המחבר את כיכר קדומים לתל אביב יפו. המזרקה מהווה אבן שואבת לתלמידי בתי הספר המוסלמים והנוצרים באזור וכן לתיירים חמושים במצלמות הששים לגלות ביפו מעין טיבולי של רומא.

כיכר קדומים נבנתה מעל שטח של חפירות הצלה. החפירות נערכו בשנות החמישים של המאה שעברה על ידי רשות העתיקות בהנהלת דייגו ברקן. יפו הנה מערי הנמל העתיקות בעולם. כבר בתקופת הברונזה, באלף השלישי לפני הספירה, נודעה כעיר נמל חשובה וצומת דרכים. החפירות חשפו מכלולים ארכיטקטוניים מהתקופה העות'מנית, שרידי מבנים, קירות וחצר מרוצפת ובה תעלה ובור מים. צילומים מעידים כי זו היתה "באר משאלות" – לפי אגדה עתיקה כל המשליך לתוכה מטבע ומביע משאלה, המשאלה מתמלאת מיד. המזרקה הנוכחית נבנתה על המקום שבו עמדה המזרקה העתיקה. את הפסלים הקימו לפני כשנתיים ורדה גבעולי ואילן ברגר.

"קדומים" היא כיכר רחבת ידיים שבצידה האחד מסעדות יוקרה – "סרדיניה", "קלמטה" ועוד – בבתים בני מאה שנה ויותר, ובצידה השני בתי עסק, בעיקר למזכרות וכן מרכז מבקרים המציג את סיפורה של העיר העתיקה. לכיכר ולמזרקה מגיעים מהכניסה ליפו העתיקה וכן מצד הכנסייה הפרנציסקאנית על שם פטרוס הקדוש הצופה על הים – מתמרוריה הנודעים של יפו.

מאפן

אופק בן התשע ביקר בבית סבתו והודיע: "הבית של סבתא הוא מאפן!"

"הבית של סבתא בתל אביב שווה הרבה יותר מהדירה שלכם בחדרה," יצאה אימו להגן על כבוד אימה.

"למה הוא שווה יותר?" תמה אופק. "יש לה נפט מתחת לבית?"

ולמי שעדיין אינו יודע, "מאפן" בעברית החדשה בא מ"לא משהו", לא שווה, בערבית.

* * *

רות ירדני כץ

האינטרנט ינצח

הלכתי לסטימצקי לרכוש את ספרו החדש של אהרון אפלפלד "אבי ואימי".  שאלתי מה מחירו? התשובה היתה: "98 שקלים, אבל אם תקני עוד שני ספרים תשלמי 100 שקלים."

"אני לא רוצה עוד שני ספרים. רק אחד."

התשובה היתה: "אז תשלמי 98 שקלים."

הרעיון שאני חייבת לקנות עוד שני ספרים שאני לא רוצה ובנוסף, אין מקום בבית לעוד ספרי קריאה חד-פעמיים – מרגיז. 98 שקלים הם 30 דולר, 20 לירות אנגליות. מאוד יקר. כמעט ויתרתי.

לידי עמדה אישה, הביטה בי ואמרה: "בואי נעשה עסקה. אני רוצה רק שני ספרים, תצרפי את הספר שלך לשניים שלי ואת משלמת רק 33 שקלים."

וכך היה. יצאתי עם ספרו של אפלפלד בשליש מחיר.

את הסיפור הזה הפצתי בין כל מכריי וידידיי  וכולם פרצו בצחוק אבל יחד עם זאת אמרו: "למדנו משהו."

אז יש פטנט: הולכים לקנות ספר ורוצים רק אחד? בתוך החנות אפשר למצוא עוד שני קונים שרוצים רק ספר אחד, מתחברים ויוצאים מהחנות עם חיוך ענק.

בעידן הטכנולוגי המופלא שבו אנחנו חיים אפשר לרכוש כמעט כל ספר ישר לאייפד שהוא יותר קל מספר, קל לקריאה, לא צריך לסחוב קילוגרמים של ניייר, ניתן להגדיל ולהקטין את האותיות, יש סימניה וגם מילון. אם ישנה מילה שלא מבינים, לוחצים עליה ומקבלים הסבר. מחיר ספר באנגלית כולל סופרים ישראליים, בממוצע הוא 10 דולרים.

ועוד דבר. ניתן לקבל אלפי ספרים חינם שאין עליהם יותר זכויות יוצרים.

אינני יודעת עוד כמה זמן הוצאות הספרים בארץ יחזיקו מעמד ואינני יודעת עוד כמה זמן החנויות המובילות סטימצקי וצומת ספרים ימשיכו לחגוג על אוהבי הספר ושמכריחים אותנו לקנות שלושה ספרים. האינטרנט ינצח.

אהוד: אני מקווה שתיהני מספרו של אפלפלד, שאם איני טועה הכריז כי הספרות העברית הנכתבת בארץ היא חסרת ערך בעיניו, ואילו הוא הינו סופר אירופי. אני מזמן חדלתי לקרוא אותו כי נדמה לי שכל השנים הוא כותב אותו סיפור באותו ניגון ורק שמות ספריו משתנים.

אבל אני לא מתאים לעדות כי אני סופר ישראלי שכותב כבר יותר מחמישים שנה בארץ ונשארתי לוקאלי וחסר ערך כי אינני יכול לנופף בשואה בפני גויים ובפני קוראים יהודים באנגלית בארה"ב.

ובכלל לכתוב על השואה לקהל אמריקאי זה עסק מצויין כי עד היום מכה אותם מצפונם על שתיקתם בתקופת ההשמדה הגדולה. וכבר כתב על כך הסופר אליעזר שטיינמן [אביהם של הסופרים דוד ויבדל"א נתן שחם] כי כל פעם שמצפונם של יהודים בארה"ב מכה אותם הם מזמינים את אלי ויזל לנאום בפניהם בסעודת צהריים, אוכלים תרנגולות צלויות ובוכים למשמע דבריו.

ובאשר ל-3 ספרים במאה, בדיעבד אני מצדיק את ניסיונותיהן של הוצאות הספרים ורשתות הספרים להיפטר מהמלאי העצום שצברו – בין אם על חשבון הסופרים ששילמו מראש על הדפסת ספריהם ובין אם על ידי תרגום הררי כותרים של זבל מלע"ז, ספרים שמשום-מה נחשבים רבי-מכר והקהל הישראלי בולעות אותם ואפילו מדברות עליהם אף כי ספק אם מישהי מהן קראה מהם משהו עד הסוף.

* * *

מנשה שאול

תכסיס מתוחכם

המנהיג הרוחני העליון באיראן, עלי חמינאי, הוא האיש העומד מאחורי בחירתו של חסן רוחאני לנשיאות. חמינאי הכיר בצורך לשקם את ההרס שגרם מחמוד אחמדינג'אד לכלכלת ארצו, ליחסיה עם המערב וליחסיה עם מדינות ערב. חמינאי גם הבין כי נשיא ממחנה השמרנים לא יוכל לתקן את הנזקים הללו, ועל כן העדיף נשיא שבא מן הרפורמיסטים, אך בד בבד שיהיה מקורב אליו. רוחאני מתאים בדיוק ל"מפרט" זה, שכן צמח עמו באותם חוגים דתיים.

חמינאי גם דאג להרחיק את שני הרפורמיסטים האחרים, והחשוב שביניהם הוא רפסנג'ני. כך יצר מצב שבו זירת המצביעים המתונים והרפורמיסטים תתמקד אך ורק ברוחאני, ויימנע פיצול של קולותיהם. בנוסף, דאג חמינאי להשאיר על כנם את חמשת השמרנים, ובראשם סעיד ג'לילי, על מנת שקולות הבוחרים השמרניים יתפזרו בין חמישה מועמדים – תהליך שיבטיח ניצחון מזהיר לרוחאני. זאת ועוד, חמינאי, בהיותו המנהיג של כולם, היה מנוע מלהכריז למי יצביע. אבל זה לא הפריע לאחיו, האדי חמינאי, להכריז ללא הרף כי יצביע בעד רוחאני, ובכך ניתן רמז עבה לבוחרים לאן נוטה הכף.

אם בחירתו של רוחאני מבשרת שינוי חיובי, או שזוהי אותה גברת בשינוי אדרת – ימים יגידו.

רוצח ללא גבולות

חיזבאללה אינו רוצח רק את מתנגדיו מבני העדות האחרות, אלא גם את אלה מבני עדתו השיעית. כך כותב הסופר הלבנוני עלי ברכּאת במאמר המתפרסם בעיתון "אלסיאסה" הכווייתי (17.6.2013), ומוסיף:

"חיזבאללה עוסק בפשעים וברצח מדינאים ואנשי ציבור לבנוניים. הוא הנאשם הראשי ברצח ראש ממשלתה רפיק אלחרירי ושורה ארוכה של אישים לבנוניים. כמו כן, מזלזל הארגון בכל שיעי החושב אחרת ממנו. ב-1992 רצח חיזבאללה את האינטלקטואל השיעי מוסטפא ג'חא. הוא גם ניסה מספר פעמים לרצוח את מנהיג חיזבאללה לשעבר השייח' סובחי אלטופאלי ואת איש הדת השיעי רב הסמכות עלי אלאמין, רק בשל ביקורת שהשמיעו נגד נסראללה. כמו כן הוא עצר את השייח' חסן משימיש בשל התנגדותו לדרכו של הארגון. לפני מיספר שבועות היה ניסיון לרצוח את ראמי עליק השיעי, המרצה באוניברסיטה האמריקנית, בגלל ספרו הביקורתי "נתיב הנמלים". לאחרונה רצח חיזבאללה את הפעיל השיעי הישאם אלסלמן ליד בניין השגרירות האיראנית בביירות.

"הלבנונים יודעים מה עליהם לעשות"

"לפני 18 שנים הכניסה ארצות-הברית את חיזבאללה לרשימת ארגוני-הטרור. מדינות המפרץ נקטו אמצעים דרסטיים נגד תומכי חיזבאללה, וגם לבנון נוקטת צעדים נגד המשתייכים לארגון זה. הולנד ובריטניה גם הן קיבלו החלטות דומות.

   ואילו האיחוד האירופי מתמהמה מנקיטת הצעד ההכרחי. נראה כי הסיבה לכך היא כי אוסטריה וצ'כיה חוששות שהחלטה כזו תזעזע את הביטחון והיציבות בלבנון. אך זוהי המדיניות ההפוכה מזו המתבקשת, היות שהישארותו של חיזבאללה בלבנון על נשקו, והיותו גורם של אנרכיה וכאוס, פוגעים בביטחונה של לבנון וביציבותה." כך גורס העיתון "אלווטן" הסעודי, בטאון המשטר, במאמר מערכת (22.6.2013) וממשיך:

"חיזבאללה פועל על פי הוראות מבחוץ. הוא מתערב במלחמת האזרחים בסוריה, ובכך הוא פועל נגד המדינה שבה הוא נמצא. צו השעה של לבנון הוא לחסל את חיזבאללה מדינית וצבאית ולהכריז על חידלונו. כיצד לעשות זאת? הלבנונים יודעים מה עליהם לעשות כדי לשמור על ריבונותם."

השינוי במצרים

עיתון "אלבאין" איחוד המפרציות

למה הפך האביב לסתיו קנאי? איך ניתן להבין את כישלונם של הערבים להיכנס לעידן הקידמה כפי שעשו עמי אירופה? – תוהה הסופר האשים סאלח ("אלחיאת" 22.6.2013) ומסביר:

"מזעזע שאחרי שתי מאות של מאמצים להשיג קידמה, פתאום מעניקות הבחירות במצרים רוב ל'אחים המוסלמים' ולסלפים. האם אפשר לטעון שזוהי אכן מהפכה או 'אביב ערבי'? בשביל מה? כדי לחזור אחורה אל ימי הביניים? האמנו כי תפקיד המהפכה הוא לדחוף את העמים קדימה. אך מה שאנו רואים אצלנו הוא נסיגה לאחור, ואנו עוד נאלצים למחוא לה כפיים.

"מה שקרה לאביב הערבי הוא חיקוי של דגם המהפכה הדתית של חומייני, שאילצה את הוגה הדעות האיראני דאריוש שאיגן לנטוש את איראן עם שובו של חומייני אליה. כי אין מקום להוגה דעות בצל השלטון האלוהי 'ולאית אלפקיה'.

"למה המהפכות שם מחבקות את העתיד, ואילו אצלנו המהפכות מחבקות את העבר? איני מוצא לכך תשובה ברורה. אולי הרפורמיסטים בעולם הערבי נכשלו במאמציהם לשנות את הדבֵקוּת באמונה הדתית הקנאית העתיקה. הם נסוגו מפניה. הם חששו וחזרו על עקבותיהם.

"אין מקום לערבים על במת ההיסטוריה, כל עוד אנו נכשלים במתן פירוש מודרני למורשת האיסלאמית. ככה נישאר נושא ללעג בעיני אומות העולם. מסיבה זו נכשל 'האביב הערבי' והפך לסתיו קנאי..."

כפיות טובה

מרבית הפרשנים בישראל סבורים כי נשיא איראן היוצא אחמדינג'אד עשה שירות טוב לישראל במרוצת שמונה שנות היותו בתפקיד.

האומנם?

הנימוק להנחה זו הוא שאחמדינג'אד מילא תפקיד הסברתי מעולה לישראל, היות שחיזק ונתן סימוכין לטענתה כי משטר האיותאללה זומם להשמיד אותנו, וכי לכן נשק גרעיני ברשותו של משטר זה הוא סכנה לקיומה של ישראל. האם יש הוכחה יותר חותכת לכך מהשמעת איומיו של הנשיא האיראני והכחשתו את השואה?

זה מזכיר את דבריו של אבא אבן המנוח, שבהיותו שר חוץ בשנות ה-60' של המאה הקודמת טען כי לישראל יש שר חוץ טוב יותר ממנו – גמאל עבדול נאצר המאיים בהשמדה טוטלית של ישראל ובכך מחזק את ההסברה הישראלית.

לא בכדי אפוא שיש עיתונאים ערביים הטוענים כי אחמדינג'אד היה סוכן ישראלי.

ולבסוף, נשאלת השאלה: אם אחמדינג'אד אכן עשה שירות טוב לישראל, מדוע אנו כועסים עליו ומגדפים אותו? ומדוע נשיא המדינה שמעון פרס קורא להעמידו לדין על הפשעים שביצע? האין זו כפיות טובה?

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 251.

* * *

אלי מייזליש

מפני שאתה ערבי

אתמול פסק בית המשפט 30 שנות מאסר על אחמד ג'אברי, מסתנן ערבי בן21 מהשטחים, שאנס זוג צעיר יהודי על אסלה של בית שימוש בחניון של "גן העיר" בתל-אביב. ושלא יספרו לי מעשיות שעכשיו יצליח ג'ון קרי להביא שלום בין הישראלים לערבים מהשטחים.

אני רוצה לשאול את יוסי ביילין: לו צעיר יהודי היה 'מתפלח' לשכם, ואונס בני זוג ערבים בגיל 17-18 בשירותים שם, מה היו כותבים שם העיתונים בשכם?

האם היו עוזבים את הנושא וממשיכים לפטם את הציבור הערבי בשכם לעשות שלום עם היהודים, או שהיו ממהרים לראות מיד תלייה פומבית בכיכר העיר.

תספר לי יוסי ביילין, מתי היתה הפעם האחרונה שראית צעיר יהודי מכפר-סבא או אריאל אונס ערבייה צעירה במשתנה ציבורית בטול-כרם או ג'נין? או שמחזה מבעית כזה לא קרה ולא יקרה בעולם, וזה מה שמבדיל בין חיות לבני אדם.

איני מחפש אף אחד שיוסיף עוד. זה מספיק. לו היה רוצה מן-דהוא לדעת עוד, הוא מוזמן לשוטט באתרי האינטרנט ויראה מבול סיפורים על ערבים מהגליל שאונסים בשיטתיות צעירות יהודית, ערבי נשוי מהגליל בשם [****] שהתחזה ליהודי רק  כדי ל**** יהודייה פעם אחר פעם עד שגילתה כי ה"מאהב" שלה ניצל אותה במרמה.

אני יודע כי יש כבר מישהו, שרוצה להתנפל עלי באשמת גזענות כלפי הערבים. שיקפוץ לי. הדחייה המאוסה של 'שוחרי השלום' לתרץ כל שֶרֶץ ערבי שבא לכאן לאנוס ושאין לערבב חלב ובשר לאותה קלחת מפני שיש כאן  עניין פלילי כביכול, מעורר אצלי שאט נפש. סוג של עיוורון זה כמו עיוורון בשאר כללי התנהגותם של הערבים כלפי יהודים; רצח משפחות בחדר שינה, ירי טילים על יישובים אזרחיים, פיצוצי אוטובוסים, שוד חקלאי [תראה לי יוסי בילין מתי שמעת שיהודי הסתנן מישראל לכפר ערבי בשטחים וגנב שם משאית מלאה עם מלפפונים או אבוקדו מוכנים למשלוח בבוקר לשוק?]

הסברה כי גם יהודים אונסים או גונבים ואינם שונים מערבים אלה, היא סברת קרש. לא רק שאין דבר כזה בראש של יהודי לאנוס דווקא ערבייה ולגנוב דווקא משאית או טנדר עם ירקות מכפר ערבי. אדרבא ואדרבא, גנב יהודי ירחיק עצמו ת"ק פרסה מכפר ערבי אם הוא מעוניין לגנוב טנדר עם ירקות. כי לגנוב מערבי הוא מעשה שפל יותר מסתם לגנוב מיהודי והגנב היהודי עד כמה שהוא שפל אינו שפל עד כדי כך. ואילו בצד הערבי דרגות המעשים השפלים כלפי יהודים הוא מחריד, ומי שמכיר סיפורים על התעללות בגופות יודע על מה אני מדבר.

סוף מעשה, יוזמי ז'נבה, המתווכים מהבית הלבן, מחוללי הסכם אוסלו, והבִּרְבּוּר של נתניהו על 'שתי מדינות' כולם-כולם נעדרי בינה ונעדרי חשיבה ונעדרי הבנה מול המהות הנסתרת של 'שלום' כביכול עם ערביי השטחים שמעשי אונס יהודיות או שוד או גניבה מיהודים, הוא חלק מ'תרבותם'. ועם יצורים נאלחים כאלה איני רוצה שיג ושיח.

איני מוכן לענות אפילו מילה אחת לאלה שיקפצו עליי: "אין הכללות..." יש ויש... האומנם? יש ויש?

מי הוא "העם הפלסטיני" השורץ כיום ברצועה שהוציא להורג באחרונה "שני מרגלים" לטובת ישראל. האם קם איזה אירגון ערבי בארץ או בעולם וקרא לבדוק היכן היה המשפט? מי היו השופטים? מה היו האשמות וההוכחות? איך הוצאו להורג? בתלייה? באש רובים מול הקיר? איך? שקט ודממת אלחוט. דומייה מארץ הדממה. אין שום מילה על כך אצל ארגוני זכויות אדם בשטחים.

אחרי "עמוד ענן" נראה  סרטון ב"יוטיוב" איך גוררים ברצועת-עזה 6 אופנוענים של החמס, גופת קשיש ערבי שהומת באשמת 'ריגול' [יעני 'שטינקר'] לטובת ישראל.

האם מחלה קשה זו ומצב רפואי זה שהוא כמו מגיפה קשה, השורר בין ישראל לבין ערביי השטחים, ישתנה לטובה באם נחזיר להם את השטחים? או שמצב זה הוא לחם-חוק אצלם. לגנוב, לרצוח ולאנוס ולא משנה אם נחזיר להם שטחים ואם שני אנשים ביבי+אבומאזן יחתמו איזה קשקוש על נייר A4.

מתי ואם כן המצב ישתנה? כיצד באמת נוכל לחיות חיים נורמטיביים כמו שלנו יחד איתם, כאשר מעבר לגדר קיימת 'תרבות' מגונה זו וכללי התנהגות דחויים כאלה? מי שמנסה להסתיר זאת כמו אותם ארגוני נשים במחסום ווטש למשל, נשים המדברות גבוהה-גבוהה על 'זכויות שוות' לשני העמים, ושכאילו ניתן לדלג מעל המחסום האמיתי המבדיל בינינו לבינם, מחסום תרבותי שערביי הגדה לעולם לא יוכלו לו, ייקח את פסק הדין המודפס מאמש ויקרא שורה שורה, ורק אז אולי יצליח להבין, כיצד בכלל מתבגר נער ערבי בשטחים בתוך חברה ותשתית תרבותית נאלחת אל מצב שבו רק אונס יהודים ייתן לו פורקן.

ליד התחנה המרכזית, יש מצב, שבו מסתובבים עשרות אלפי גברים זרים מכל מיני מדינות בעולם, שבאים לכאן לחפש עבודה בדיוק כמו אותו ערבי. אבל הם דופקים בדלת של זונה ומשלמים לה 100 שקלים וחוזרים שמחים לחדרם האפל והטחוב.

ושמע נא טוב יוסי ביילין. ראיתי אותך וגם את אותו רון פונדק מחולל אוסלו עולזים ושמחים מעל המרקע על בואו של ג'ון קרי, כאילו זכתה ישראל בעוד שדה גז ענקי מתחת לאדמת כפר-יונה בשווי 500 או 5000 מיליארד דולר.

אז אני יכול להרגיע אותך מר ביילין, לא משנה כמה גז יימצא כאן ולא משנה כמה פעמים בשנה יגיע לכאן ג'ון קרי, עם הערבים בשטחים לעולם לא יהיה שלום – כל עוד מלאים בתי הסוהר שלנו עם אנסים ערבים. אולי אפשר לעשות שלום עם אבו-דאבי, כי ערבי מאבו-דאבי יכול לקנות מטוס ולטוס לפריז ולקנות מלון 5 כוכבים ולהביא את כל הזונות של פריז לחדרו.

איני רוצה להרפות את ידינו כאילו באין שלום תהיה [שוב] מלחמה. לא ולא. מלחמה בין ישראל לערביי השטחים אינה יכולה להתקיים בהיותה א-סימטרית וערביי השטחים יודעים שטנק אחד יכול להרוס עד היסוד כפר שלם בית אחר בית. ומלחמה של ממש עם ערביי האזור מסביב גם לא תפרוץ, בהיות ערביי האזור מפוצלים לנצח והם עסוקים ושקועים עד הצוואר בבעיותיהם.

ה'איום' שלהם: א' "תהיה אינתיפאדה שלישית," ו-ב' [לחילופין] אם היא תיכשל ולא תהיה להם ברירה הם  יסכימו ש"ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית," – הם טיעוני כזב ומהולים בסיפורי אלף לילה ולילה כאילו ערביי הגדה מוכנים להתמודד עם העוצמה האדירה של ישראל. אבנים? זה העניין? היוונים באתונה והטורקים באיסטנבול והברזילאים בריו-דה-ז'נרו הפגינו מול ממשלתם בעוצמה שערביי השטחים יכולים לחלום, ומה קרה? כלום, למרות כמה הרוגים, כמה פצועים, עשרות חנויות ומכוניות שרופות.

העניין הוא שיש אצלנו אנשים כמו יוסי ביילין ורון פונדק הממתינים שוב ושוב כל שנה לבואו של משיח ה"שלום" עם הפלסטינים מאז סיום מלחמת ששת-הימים והוא לא בא. כי יש לנו מהערבים כל שבוע תזכורת; פעם מבול של גניבות רכב, פעם מבול של שוד בקר, ולגיוון כמה צינורות מים, או איזה טרקטור ו'שיבר' למכירה למיחזור מתכות, וכלפתן אונס.

אז לא. לא יהיה שלום. ומי בכלל צריך שלום עם אנשים כאלה? ואם יבוא מחר ילד ערבי וישאל: היי, לא תעשו שלום? אגיד לא. ולמה? ישאל. מפני שאתה ערבי.

עוד משהו קטן על ה-OECD

כל שבוע בערך מביאים לנו דו"ח מארגון זה. להשוות. להשוות בין טמבלים, מי יותר טמבל שמתרגז [כמו שלי יחימוביץ] מהדו"חות האלה או מי שמביא אותם לדפוס. למה שניהם טמבלים? מפני שכולם יודעים כי אין שום השוואה בשום פרמטר בין ישראל המוקפת אויבים ובעלת צבא סדיר אדיר שמרושש את התקציב – לבין מדינות אירופה השלוות ללא צבא וללא בעיות ביטחון.

אבל דווקא הדו"ח הטרי של ארגון הנ"ל וההשוואה עם מה שקורה אצלנו יכול להוציא מהשלווה אפילו כלב מת. תקראו ותתפוצצו: "במדינות אירופה יושבים בכיתה 21 ילדים ואילו בישראל 27..." – ולכן רמת ההשכלה אצלנו פגועה וחולה ואילו שם בריאה. רק שהם שכחו לציין בהערת שוליים הערה עם כוכבית: בישראל יש בממוצע 3 ילדים במשפחה ובאירופה ילד אחד. ולפי חשבון זה היה צריך להיות אצלנו 63 ילדים בכיתה. והנה "רק" 27?

הרי מי שזוכר כי "אצלנו" ולא מזמן היה התקן 39 ילדים – זוכרים? וכל ה-39 ילדים האלה סיימו תיכון וחלקם הגדול אוניברסיטה וחלקו ברא את המלטים והמזלטים ואת ה"חץ", ואת כיפת ברזל ואת וייז [Wise]. וביוון שביתות ענק והפגנות של 21 ילדים בכיתה. אני מת לראות דו"חות של ארגון זה עם השוואה לסוריה, למצרים, לעיראק. הרי לו היינו מדינה באירופה ובלי אחמד ג'אברים – היינו שמים בכיס את כולם. חכמים גדולים.

אני רוצה לדעת מה היו עושים הגרמנים אם היו באים גנבים פולנים מעבר לגבול וגונבים כל לילה מהחקלאים הגרמנים את יבולם יחד עם המשאית העמוסה שמוכנה בבוקר לשוק הסיטונאי. רק אחרי זה שיבואו לחבר דו"חות. אף אחד לא יכול לומר להם דבר? אני מצפה ממשטרת הגבולות בנתב"ג אם עוד פעם אחת הם יבואו עם דו"חות אידיוטיים כאלה שישירו להם את השיר .return to sender   

אהוד: נשמח לפרסם מאמר המזים את התחזיות הקודרות המובעות במאמר הזה, שהוא פרי מקלדתו של מי שמשפחתו נטועה דורות רבים בארץ-ישראל.

* * *

משה גרנות

האי

הצצה אל העתיד הקרוב

פרק מתוך רומאן שטרם יצא לאור

פרק ו

ביום ראשון לפני שבועיים, אחרי הסדנה, היתה מהומת אלוהים במחנה: מסתבר שהשפוטים בביתן אחת-עשרה החליטו למרוד – לפי סימן מוסכם, התנפלו שני שפוטים על המדריכה והדביקו לה איספלנית על הפה. היא הספיקה ללחוץ על לחצן המצוקה, אבל החייל היווני, שהיה במשמרת, היה ממוסטל לגמרי, ולא הגיב. כדאי להגיד כבר עכשיו, כדי לא לגרום למאן-דהו ציפיות שווא: המרד היה פיאסקו, כישלון עצום. כל ביתן אחת-עשרה נשלחו למחנה השיפוץ. אבל הפרטים בכל זאת מעניינים: הם הכינו סולם משיירי פיגומים שהיו זרוקים ליד הביתן. אחד המהנדסים מהשפוטים תיכנן את הסולם כך, שניתן לפרקו ולהסתיר את חלקיו מתחת למזרונים. החלקים חיכו שם במשך שבועות עד שניתן האות. הסולם הונח על החומה, ובזה אחר זה עברו השפוטים לצידה השני. איש לא הפריע להם. הם התאספו כולם בצלו של עץ שיזף מיובש ותכננו ללכת לאורך החוף עד שיגיעו לנמל דייגים, שאמור להיות בסביבה. הם הלכו והלכו, ולא מצאו נפש חיה. המים ומעט המזון שלקחו איתם, אזלו, ובלית ברירה, חזרו אל שער המחנה. איש לא פתח להם. אנחנו שמענו את הצעקות שלהם, את שוועתם לעזרה, ולא יכולנו להושיע. לבסוף, לאחר שהתייבשו כהוגן, פתחו החיילים היוונים את השער, הסירו מעל ידיהם את השעונים, לקחו מהם את שרוכי הנעליים ואת החגורות, כבלו אותם, ורק אז השקו אותם במים והעלו אותם על משאית אטומה. מאז לא ראינו אותם.

צריך ללמוד מהסיפור של ביתן אחת-עשרה: אם אין ספינה או מטוס שיכול לסלק אותנו מכאן – אין טעם לעשות מהומות. המנוולות ידעו שהמורדים יחזרו למחנה כמו ברזל למגנט, והן לא טרחו כלל לרדוף אחריהם. הן ידעו שאין מוצא מאי השדים הזה, ופשוט חיכו בסבלנות שהם יישברו. כולנו היינו מצוברחים, אבל אהוד מרגליות היה ממש בדיכאון. חששתי שלא יילך בדרכם של דני וקובי. כוס בירה היתה מצילה אותו ואותי. נזכרתי בבירה שפאניה שתתה בבאר ההוא בתל אביב. הרגשתי בולמוס. עברו למעלה משבועיים, ולא קיבלתי שום אות ממנה. החברים טפחו לי על השכם כשראו את הכדור החדש המבריק שקיבלנו מגיה. אחר כך הגיעו השעונים – על כל שעון הייתה קשורה פתקית קרטון, ועליה שמו של בעל השעון. אבל – אבל גדול – התאריכון נוטרל. אחרי הסיפור של ביתן אחת-עשרה חששנו שייקחו מאיתנו את השעונים, אבל זה לא קרה.

בסדנה למדנו על החוק השוודי, שהכנסת מבקשת לחקות. לחוק קוראים "מס גברים", והוא הוצע על ידי ספסלי השמאל וארגוני הנשים, שבראשם חברת הפרלמנט גודרון שיימן. הקריינית הסבירה את הרקע, ואת השתלשלות העניינים עד להתקבלות החוק: "הגברים כקבוצה אחראים לכל האלימות נגד נשים, לכן הגברים חייבים לשלם מס מיוחד, כשההכנסות שלהם, ומן המס יממנו את המקלטים  לנשים מוכות, את המלחמה באלימות הגברים, את חינוכם מחדש של הגברים. כך, בדרך הוגנת למדיי, יחזור המס אל המשלם – הגבר משלם את המס, והוא מקבל אותו בחזרה על ידי סדנאות החינוך מחדש, על ידי זה שהמדינה מפרנסת את אישתו וילדיו כשהוא לומד להתנהג כמו בן אדם. שדולת הנשים בישראל עושה כל מאמץ שחוק הוגן זה יתקבל גם בכנסת."

אחר כך סיפרה הקריינית את סיפורה של "הלכת חיים יאנוס" – לא מדובר בחוק, אלא במה שנהוג לכנות בשם הלכה שיפוטית. מדובר בחיים יאנוס שהואשם בהטרדה מינית על ידי ארבע נשים, לא פחות. במשך שבע שנים נאבק יאנוס על חפותו, עד שהאמת יצאה לאור: ארבע הנשים העלילו עליו עלילה כדי שלא יפטר אותן מעבודתן. פסק הדין של השופטת (לא שופט!) היה חד-משמעי: זאת היתה עלילה שפלה של הנשים. יאנוס, שמשפחתו התפרקה בעקבות העלילה, שאיבד את מטה לחמו, שהפסיד הון עתק על עורכי דין במשפט שארך שבע שנים, פנה בדרישה לבית המשפט שיפרסם את שמותיהן של הנשים, כדי שאחרים לא ייפלו כמוהו בפח. זה הגיע לבית המשפט העליון, ושם ניתן פסק דין ספרותי ומנומק של כבוד השופט מישאל חשין, הקובע חד-משמעית שלמרות העוול הנורא שהנשים האלו גרמו ליאנוס, אין לחשוף לציבור את שמותיהן. פומביות הדיון המשפטי הוא מאבני היסוד של המשפט, אבל יש לעיתים ערכים הגוברים על זכותו של הציבור לדעת, כגון כאשר יש הכרח באיפול מטעמי ביטחון. אותו העיקרון מנחה את כבוד השופט כשמדובר בתלונות של נשים כלפי גברים. טובת הנשים המותקפות על ידי גברים, החוששות להתלונן שמא יבולע להן – טובתן עולה על טובתו של מי שהעלילו עליו עלילות שווא. השורה האחרונה: אישה יכולה להעליל עלילת שווא על גבר, כשהיא יודעת בוודאות שלא תיענש, שלא יחשפו את שמה, כי היא מוגנת על ידי בית המשפט.

כל המשפט-משפח הזה התרחש שנים רבות לפני המהפכה, בימים שהעולם היה עדיין שפוי. כבר אז היו המנהלים הגברים נתונים לסחיטה: אם היו מסרבים להעסיק אישה, היו מואשמים באפלייה על רקע מגדרי. לאחר שהחליטו להעסיק אישה, הם היו צריכים תמיד לעמוד על המשמר, שחלילה לא יזדמן להם להיות עימה יחד ללא נוכחות של עובדים אחרים. כבר אז אם התלוננה עליך אישה, היית יכול לקבל ארבע עשרה שנה ויותר. היום אין פחות ממאסר עולם. אני זוכר שלא פעם דיווחתי ברדיו על נערות שאיחרו להגיע הביתה, או התאכזבו מפרשת אהבים, והיו מעלילות אונס, או חטיפה ואונס, והבחורים היו יושבים במעצר במשך שבועות וחודשים, עד שאיזה שוטר פיקח (יש גם כאלה) היה מצליח למצוא בקיעים בגירסה של המתלוננת, ואז היה מתחיל משא ומתן איתה: היא היתה מתעקשת שהגירסה המפוברקת שלה היא האמת לאמיתה, והשוטר היה משכנע אותה לחתום על ביטול התלונה, כשהוא מבטיח לה שהיא לא תלקה על עדות שקר. זה קרה בימים הרחוקים ההם. היום בעצם היוולדך זכר כבר עברת עבירה.

אמש במקלחת פתח אהוד מרגליות את המים במלוא העוצמה והתקרב אליי: "מני, החבר'ה רצו להטיל עליך חרם."

"מדוע?" היתממתי.

"חשבו שאתה משתנקר במנהלה, שאתה מדווח למדריכה הראשית מה קורה, וזוכה לכל מיני פריווילגיות."

"נו?"

"מה נו? היה אחד שהציע לעשות לך 'שמיכה', כמו בימים ההם בצבא."

"נו?"

"מה קרה לך? אתה לא מסוגל להגיד משהו קצת יותר אינטליגנטי מ'נו'?"

"נו, מדוע לא עשו?"

"אתה באמת לא מבין? הרי היו זורקים את כולנו לשיפוץ. מיד השתיקו את הטמבל שהציע."

"רגע, תן לי להבין – אתה השתתפת בכל הקונספירציה הזאת?!"

"השתתפתי – מילה יפה! שמעתי, ואני אמרתי להם שהם טועים. לא חשוב, אחרי שקיבלנו את הכדור ואת השעונים, כל הכעס שכך."

"אבל באמת, אהוד, מה היה להם לכעוס? מי נפגע מזה שאני נקרא למנהלה? מה אני בעמדה כזאת שיכול להגיד לפאניה, למדריכה הראשית, שאני לא רוצה להיפגש איתה? הם שכחו שאנחנו על האי."

"תגיד לי, מני, בכנות, אתה באמת לא משטנקר בשבילה?"

"כואב לי שגם אתה לא בוטח בי. האמת לאמיתה – היא שואלת אותי על מצב הרוח שלי ושל החבר'ה, היא רוצה לדעת מה דעתנו על הגזירות שבאי. היא לא שואלת אותי על אף אחד מהשפוטים, ואני לא מנדב לה שמות, אבל אני בהחלט מספר לה על מצב הרוח, בעיקר אחרי ההתאבדויות."

"טוב."

אהוד סגר את הברז ויצא להתנגב. אני נשארתי עוד מעט מתחת לזרם המים כדי להירגע. זהו רגע של חסד, והוא כמעט ניטל ממני עם השיחה הזאת. אני הבנתי שאם יתכננו משהו, אני לא אהיה בסוד העניינים, וגם אהוד, שחשב אותי בתחילה למנטור שלו, ייזהר. האמת היא שאני לא רוצה להיות מעורב בשום ניסיון בריחה. כבר ראינו למה זה מוביל. אפשר לומר שהחיים שלי נעשו פחות בלתי נסבלים לאחרונה – יש כדורגל, יש שעונים, ויש גם פאניה. לסבא שלי היה פתגם ביידיש, שאני ממש לא יודע לצטט בשפת המקור, אבל הוא אומר משהו כמו – אם המצב קשה עד כדי כך שאין נערות, אפשר לרקוד עם בנות הערלים.

באותו הלילה שוב חלמתי על סטלה, והתעוררתי כשאיציק באר טלטל אותי: "שששש! אל תרעיש, יבואו היוונים ויהיה בלגן. מה חלמת?"

התיישבתי על המיטה וניסיתי לשחזר את החלום. אני זוכר שהיא הביטה אליי במבט מפתה, אחר כך הסירה את התחתונים ונעמדה מעליי בפיסוק גדול, ואני מביט אל אותו מקום מהופנט והלום תשוקה, ואז נראה לי שמשהו זז שם, ואני מקרב את הראש, ורואה ראש קטן מציץ משם, והראש גדל וגדל, ואני מזהה את הראש של פאניה, והוא יוצא מבין רגליה של סטלה ומרחף באוויר, וסטלה נעלמת, והראש מקבל כל מיני עיוותים מבהילים, וניבים חדים יוצאים לה מתוך הנחיריים דווקא, והראש מתקרב בפה פעור, שחור, אל האיבר שלי, ואני רוצה לברוח, אבל אינני יכול, כי סטלה שנעלמה קודם מצמיתה אותי אל המיטה בדבק נגרים שהיא מורחת מלמטה על גבי, ואני רוצה לצעוק, אבל לא יוצא לי הגה, ואני אבוד בתוך האימה.

"מה חלמת, מני?"

"שטויות. חלמתי על האקסית שלי."

"אהה. אז למה צעקת?"

"זה היה מבהיל."

"מבהיל מה שקורה כאן במציאות."

"מה?"

"לא שמעת?"

"לא שמעתי מה?"

"אתה לא מאופס או מה? לא שמעת על ביתן 13?"

"נו, אל תמתח אותי, מה קרה שם?"

"אחד השפוטים, נדמה לי שמו ג'קי, חטף אקדח מחייל שיכור, ירה בבן זוג שלו, ואחר כך ירה בעצמו. כל זה קרה לעיני כל הביתן."

"אם כבר, חבל שלא ירה בחייל," הבעתי את דעתי.

"מה הוא אשם? סתם כפרי מפגר שמבקש לפרנס איכשהו את המשפחה הענייה שלו."

"אולי תשתקו שם ותיתנו לישון?"

זה היה קולו של אהוד.

המשך יבוא

* * *

מקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום רב,

בהקשר ליצירתו של יוסי גמזו על חיים אפתיקר – ברצוני להוסיף, כבן עין חרוד בה חייתי מיום לידתי ועד גיל 25 – את העובדות הבאות:

הכרתי את חיים אפתיקר הצייר והאופה באופן אישי וכמובן גם את ילדיו. זה היה עוד לפני הפילוג בקיבוץ, בשנת 51' לערך. הוא נחשב לצייר בינוני אמנם, אך למד בפריס והכיר אישית את מרק שאגאל עמו התיידד. שאגאל אף ביקר בקיבוץ וזכיתי לראותו בביקורו.

אפתיקר (לימים: אתר) היה איש של תערובת. מצד אחד חייכני מלא הומור ומצד שני גס ובהמי.  התוודעתי אליו כששימשתי לו מודל (כילד) באחד מציוריו, ואף ביקרתי רבות בסטודיו שלו (למעשה צריף קטן) לציור על גבעת קומי. עין חרוד העניקה לו כבוד בכך שאת המשכן לאמנות שהקימה קראה על שמו: "המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר."

* עוד לא נואשנו מתיקון עולם, גם כאשר המזרח התיכון בוער רובו, והוא מתנודד על רגלי מאמינים מוסלמים קיצוניים: מצד אחד שר החוץ האמריקאי הנאיבי, שלא לומר טיפש – ג'ון קרי, ומצד שני "אחד ההרוגים [במהומות] באלכסנדריה הוא אנדרו פוכטר, סטודנט אמריקאי יהודי בן 21 ומתמחה בארגון ללא כוונת רווח הפועל במזרח התיכון. הוא נדקר בחזהו כשההמון פרץ למטה תנועת האחים המוסלמים, כך סיפרו לסוכנות הידיעות רויטרס שלושה קצינים בכוחות הביטחון המצרים." ["הארץ" באינטרנט, 29.6].

* ובימים אלה, כאשר מצריים רותחת ונמצאת על סף מלחמת אזרחים, לא מעט באשמת הנשיא ברק אובמה – מה עושה ג'ון קרי, שר החוץ הטיפש שלו, של ארה"ב? מכלה זמנו במסע דילוגים בין רמאללה, רבת עמון וירושלים, כאשר ברור לכל מתבונן, חוץ מאשר לכמה אידיוטים מוסריים – שכל זה אינו אלא טחינת מים ביום חמסין! וכי אין לכך שום קשר ליורה הרותחת של המזרח התיכון!!!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,502 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל