גיליון מס' 853

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו בתמוז תשע"ג 4 ביולי 2013

עם צרופת העבד המנשק את כף רגלה של גבירתו חשופת השת.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תִזְכֹּרֶת. // עמוס גלבוע: עבור הפלסטינים זאת תהיה מכה אנושה. [ציטוט]. // זיוה שמיר: עוד על ביאליק והדגים. // עוז אלמוג: שנאה בקולוסיאום הדיגיטלי. // תשעה שירים ל"חדשות בן עזר"  מאת אילן בושם. // משה כהן: מופע האימים של ראשי השב"כ. // אירית קופר: הפסלת. // עדינה בר-אל: חינוך לסוציאליזם כבר מן הגיל הרך. // הארובה עוקבת אחריו. [סיפור]. // "ארץ משה" [ציטוט]. // ישראל נטע: כל הדרכים מובילות לבאר שבע, אסור להתייאש. // ברוך תירוש: לזכר כ"ד יורדי הסירה. // ראובן בן-צור: תיקון העוול ההיסטורי. // אורי הייטנר: 1. מזכירו הנאמן או: כך נחקק חוק הגולן.  2. חיים באר –  להעמיד דברים על דיוקם. 3. צרור הערות 5.6.13. //  רון וייס: הפערים היו קטנים מאוד. // אביבה בן חורין: המלצה על "סיפור אהבה ארץ ישראלי". // אורית ברנר: דגי הרקק, כרישי הנדל"ן ומועצת העיר. // י"ז: שבחי הנרגילה בתחת. // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב. פרק ז. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

תִזְכֹּרֶת

כְּשֶאָדָם מִתְבּוֹנֵן בִּקְצִירוֹ הַיּוֹמִי שֶל הַמָּוֶת,

הַיָּחִיד הַנִּצְחִי בֶּאֱמֶת שֶאַף פַּעַם לֹא מֵת,

וּכְשֶהוּא מְשַוֶּה בְּלִבּוֹ הַנִּדָּף כְּשַלֶּכֶת

שֶהָרוּחַ בַּסְּתָיו מְטַאְטֵאת עִם אֲבַק הַדְּרָכִים

אֶת מֶשֶךְ הַ- laissez passerשֶלּוֹ בְּעוֹלָמֵנוּ,

אוֹתָהּ טִיסַת-טְרַנְזִיט קְצָרָה עַד לַעַג שֶל חַיָּיו

הַחֲטוּפִים וַחֲתוּפִים, שֶבָּהּ גוֹרָל אַפָּתִי

בּוֹעֵט וּמְכַדְרֵר אוֹתוֹ בֵּין שְתֵּי הָאִמָּהוֹת,

בֵּין זוֹ שֶמֵּרַחְמָהּ הַחַם הוּא גָח לְהֶרֶף-אַיִן

וְזוֹ שֶאֶל חֵיקָהּ הַקַּר יֻחְזַר כְּהַלְוָאָה

נוּגָה, קִצְרַת-מוֹעֵד, עִם רִבִּיּוֹת יֵאוּש וָצַעַר

בִּטְוַח אוֹתָהּ סִינְקוֹפָּה קַמְצָנִית שֶל בֵּין לְבֵין –

הוּא מֻכֶּה, כְּמוֹ בְּאוֹר טֵרוּפוֹ הַכְּחַלְחַל שֶל בָּרָק הַפּוֹרֵם אֶת הַחֹשֶךְ

לְנֵצַח עִפְעוּף, פִּתְאֹמִי וְקָצוּב שֶל שְנִיָּה רְעוּדַת תַּדְהֵמָה

בַּשּוֹק הַחַשְמַלִּי הַחַם וְקַר, צְלוּף הַצְּמַרְמֹרֶת

שֶל הֶאָרַת-הַפֶּתַע הַפּוֹקַחַת אֶת חוּשָיו

לִתְפֹּס כִּי קִיּוּמוֹ הָאֲרָעִי וְהַבָּנָלִי

הוּא הַגְּדוֹלָה בְּכָל זְכִיּוֹת-הַפַּיִס בָּעוֹלָם

וְאַף שֶהוּא נִרְאֶה כָּךְ הוּא אַף פַּעַם לֹא בָּנָלִי

כִּי דַוְקָא מִשּוּם כָּךְ שֶהוּא עֲרַאי הוּא שַי נָדִיר,

חַדְפַּעֲמִי כְּגֵץ שֶל זִּקּוּקִים בַּקַּרְנָבָלִים,

כְּאֹרֶךְ חַיֵּיהֶם הַקַּמְצָנִי שֶל פַּרְפָּרִים,

כְּסַךְ רִגְעֵי הָאֹשֶר הַנּוֹשְרִים אֶל כַּף יָדֵנוּ

הַקַּבְּצָנִית עַד דֶּמַע מִשֻּלְחַן-הַהִזְדַּמְּנוּת

שֶבּוֹ נִדְבַת הַמִּקְרִיּוּת זוֹרֶקֶת לָנוּ עֶצֶם

וְלֹא, כְּפִי שֶדִּמִּינוּ, חָכְמָתֵנוּ. וְכָל עוֹד

אֲנַחְנוּ עַל הָאֲדָמָה וְלֹא עָמֹק תַּחְתֶּיהָ

וְלוֹעֲטִים בּוּלִימִית אֶת סַסְגּוֹן פְּרִיחוֹת-הַבַּר,

אֶת דְּבַש זְהַב הַשֶּמֶש, אֶת הַלֶּחֶם וְהַמַּיִם,

אֶת פְלִירְטוּטֵי הָרוּחַ בֵּין רִיסֵי הָעֲשָׂבִים,

אֶת הַתְּשוּקוֹת הַמַּלְחִימוֹת כַּהֲזָיָה מֻתֶּכֶת

אֶת מֵטָלוּרְגִּיַּת בְּשָׂרָם שֶל גֶּבֶר וְאִשָּה,

אֶת הַתּוֹצָר הַלְּאֻמִּי שֶשּוּם זְהַב אוֹפִיר לֹא

יִשְוֶה לוֹ, צִלְצְלֵי עִנְבַּל צְחוֹקָם שֶל יְלָדִים –

אֲנַחְנוּ בַּמִּשְתֶּה הֲכִי מַרְהִיב, בַּפִילְהַרְמוֹנְיָה

הֲכִי אֶקְסְטְרָוָגַנְטִית, שֶאֶת כָּל שְׂכִיּוֹת הוֹדָהּ

זוֹכְרִים אֲנַחְנוּ לְהוֹקִיר רַק אָז, כְּשֶכְּבָר אֵינֶנָּה

בִּמְקוֹם לוֹמַר כָּל רֶגַע שֶעוֹדֶנָּה כָּאן:

תּוֹדָה.

* * *

עמוס גלבוע

עבור הפלסטינים זאת תהיה מכה אנושה

המלך עבדאללה, שעושה לו לנוהג קבוע מזה שנים להזהיר כל שנה כי בקיץ צפויה התפרצות גדולה באזור בגלל ישראל – הזהיר גם השנה מפני אינתיפאדה חדשה אם לא יחל משא ומתן בין ישראל והפלסטינים. אבל  הוד מעלתו מלך ירדן אינו לבדו, כמובן. גם אלוף פיקוד מרכז שלנו הזהיר כי במידה שלא תהיה התקדמות מדינית אזיי תהיה "אסקלציה" בשטח.

ואכן, חדשות לבקרים בוקעות אצלנו בתקשורת  מעין "התרעות", או איומים, שהאינתיפאדה השלישית עומדת כבר בשער. לעניין זה אני רוצה לטעון כי למעשה אנו נתונים כבר מזה זמן  ב"אינתיפאדה" בשטחי יהודה ושומרון. במה דברים אמורים? הכול הוא עניין של הגדרות.  "האינתיפאדה" השנייה היתה שונה במהותה מ"האינתיפאדה" הראשונה לא רק מפני שבראשונה לא היתה רשות פלסטינית, והיא היתה מאוד ספונטאנית – אלא בגלל זה שמהרגע הראשון היא היתה  עם אש חיה, וראש החץ שלה היה טרור משתולל של מתאבדים. במילים אחרות , "האינתיפאדה" השנייה , בהנהגת ערפאת, היתה ביטוי מובהק לתפיסה הפלסטינית של מאבק מזויין.

אבו מאזן, שירש את הראשות מערפאת ויתר  מעשית (לא עקרונית!) על תפיסת המאבק המזויין נגד ישראל, בעוד שהחמאס נשאר דבק עקרונית ומעשית בתפיסה של מאבק מזויין. במקומה הציבו אבו מאזן, ותנועת הפתח שהוא עומד בראשה, את תפיסת "ההתנגדות העממית". ההחלטה הפורמאלית על כך נפלה בועידת הפתח באוגוסט 2009. "ההתנגדות העממית" היא דרך הפעולה המרכזית  המיושמת בשטח והמשולבת במאבק המשפטי, המדיני וההסברתי שמנהלת הרשות הפלסטינית נגד ישראל. היא אינה ספונטאנית, אינה המונית ואינה בגדר מחאה שקטה ונטולת אלימות. נעשה בה שימוש מאסיבי באלימות, המתבצעת באמצעי לחימה "קרים", כמו יידוי אבנים, השלכת בקבוקי תבערה, דקירות, דריסות וכיוצא באלו.

הדרך הזו הלכה וצברה תאוצה ב-2012 , ופרחה במחצית הראשונה של שנת 2013. מדובר בעשרות, ואפילו מאות אירועים מדי חודש בחודשו.  הגורמים המפעילים אותה מאורגנים ב-31 "ועדות עממיות", ובוועדה מארגנת עליונה היושבת ברמאללה. הרשות הפלסטינית מעניקה סיוע כספי ולוגיסטי לגופים הללו, ונותנת להם לגיטימציה מלאה בזירה הבינלאומית. היא משווקת את "ההתנגדות העממית" הזו  כ"התנגדות של שלום", או "כהתנגדות לא מזויינת", וזוכה להצלחה רבה. ומה הפלא, גם בישראל הציבור הרחב אינו יודע על "ההתנגדות העממית" ועל שפעת מעשי האלימות היום-יומית שמבוצעים. הוא לא יודע , מכיוון שהתקשורת שלנו  לא מדווחת על כך. אני אישית התוודעתי לתופעה בעקבות נייר מחקר מפורט ומעמיק  בנושא של "מרכז  המידע למודיעין ולטרור על שם מאיר עמית". ותושבי השטחים חיים את זה כל יום.

והשאלה העולה היא: לְמה אנו צפויים באם ישראל והרשות הפלסטינית לא יצליחו להיכנס למשא ומתן מדיני?

האם צפויה לנו הרחבה בהיקף של ה"התנגדות העממית", כשהיא מלווה ב"התקפה" מדינית ומשפטית שתכליתה להמריץ את החרמות על ישראל, ולהכניס את "מדינת פלסטין" למוסדות בינלאומיים שונים?

או, האם "ההתנגדות העממית" תהפוך ל"התנגדות מזוינת", שתכוון גם לתוך שטח מדינת ישראל ותל-אביב כמו באינתיפאדה השנייה?

מערכת הביטחון צריכה, כמובן, להיות מוכנה לכל אפשרות כמו גם המערכת המדינית. אבל, אני רוצה להדגיש  נקודה אחת:

לדעתי, עבור מדינת ישראל "התנגדות מזוינת", אם יחליטו על כך הפלסטינים או יגררו אליה אינה נעימה והיא תזיק בהרבה תחומים. עבור הפלסטינים זאת תהיה מכה אנושה, ששוב תהרוס להם את כל מה שהצליחו לשקם מהאינתיפאדה השנייה.

* * *

זיוה שמיר

עוד על ביאליק והדגים

תודה לאליהו הכהן על רשימתו הקצרה "מַהֵר וְהַדְגֵה", שחשפה מכתב לא מוּכּר של ביאליק (חדשות בן עזר גיליון מס' 852). ביאליק מבקש מהזואולוג אהרוני שמות עבריים לדגים, ומכתבו מוכיח כאלף עדים שכל מילה שיצאה מתחת עטו היא אבן ח"ן. ראוי לזכור ולהזכיר כי במקאמה המחוכמת "אלוף בצלות ואלוף שום", שביאליק כתבהּ בערוב יומו בארץ-ישראל, נזכרים דגים אחדים בשמם המפורש ("וְדָגִים וְכָל-מַטְעַמִּים, / דְּגֵי נְהָרוֹת וּדְגַת יַמִּים, / צֶאֱצָאֵי קִישׁוֹן וּפִישׁוֹן וְאוֹקְיָנוֹס: / פַּלְמוּדָה וָעֳפִיאָן וְאוֹקָנוֹס, / שְׁפַרְנוּן וּקְבַרְנוּן וּצְלֹפַח"; ומאחר שהארוחה מתובלת בשומים ובבצלים, הרי שעולה זֵכר תלונת בני ישראל במדבר: "זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם [...] וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים" (במדבר יא, ה); ומכאן קריאת הזירוז לזואולוג למהר ו"להדגות" לכבוד פסח – חג יציאת מצרים, שבו עולה מנת דג ממולא על שולחנם של יהודי מזרח-אירופה.

ביאליק ביקש מרעהו, "איש חי ואיש החיות", שיתקין רשימה מלאה של דגים והאיץ בו באָמרו כי הוא מצפה לדגיו "הממולאים והמתוקנים והמפֻלפלים בכליון עינים ובכליון חֵך ובטן."

למעשה, ביאליק וחבריו בוועד הלשון ציפו שהזואולוג יציע מונחים ודֶנוטציות  עבריים, מתורגמים מן הלועזית, וכאן נכנסה למכתבו של המשורר אסוציאציה נוספת הקשורה בתרגום.  על תרגומים נהוג היה לכתוב "ערוך ומתוקן" (וראו למשל ב"עין איה", פירושו של הרב קוק למסכת ברכות: "שיהי' הבנין ערוך ומתוקן"), מלשון עריכה והתקנה,  צירוף כבול שתורגם בטעות  לצירוף הכבול "פארטייטשט און פארבעסערט" שבלשון יידיש, שלפיו העורך-המתרגם  משפר את הטקסט, בשעה שאין הוא נדרש אלא ל"התקנה" ולא ל"תיקון". לפיכך, ביאליק  שילב כאן בווירטואוזיות מילולית את מלאכת התקנת המילים ב"מטבחו" של הפילולוג ואת מלאכת בישולו של דג ממולא במטבח. מכתבו מאיץ בחוקר לשלוח במהרה את הדגים "הממולאים והמתוקנים והמפולפלים" שעה שאין כוונתו אלא לרשימת הדגים המלאה שהותקנה בחָכמה ובשום-שכל ("ממולח" ו"מפולפל" הם תארים שנלקחו מתחום התבלינים והוענקו לתלמידי חכמים בקיאים ומחוכמים).

דברי ביאליק על כך שהוא וחבריו בוועד הלשון מחכים לדברו של הזואולוג ב"כליון חֵך" מזכירים את העובדה שלמרבה האבסורד בשירי ביאליק לילדים אפילו הדגים יודעים לדבֵּר, ובאחד מהם – "הדג בחכה" – הצליח המשורר לתת פתחון פה לדג ולשלב בדברים שהוא משמיע את חיקוי הצלילים של חרחור גרונו הניחר של הדג, שנלכד בחִכּוֹ בחַכָּה ונשנק מין החָח ׁ(חחחחחחח....) ושל מילים נושאות משמעות ("חָח" = וו החכה).

ולא פָּרַשׂנו כאן אלא את מקצת מורכבותו של המכתב הקצר והשנון הזה, שכמוהו כיצירת ספרות המחכה לפרשניה. מורכבותה הבלתי נדלית של יצירת ביאליק הופכת אותה לכר פורה למחקרי ספרות ולמחקרי לשון, שכּן אפשר להפוך בה ולהפוך בה ולא להגיע לעולם לסוף חִקרהּ. 

* * *

עוז אלמוג

שנאה בקולוסיאום הדיגיטלי

מהן הסיבות האפשריות לשנאה הציבורית החדשה שהתפרצה כלפי יאיר לפיד? רבים טוענים שהוא מקומם, כיוון שאינו מקיים את הבטחותיו לבוחרים. אפשר שכך, אבל לדעתי יש כאן עוד מספר סיבות סוציולוגיות:

לפיד מקרין סוג של ביטחון עצמי וזחיחות דעת. הוא תמיד נראה רגוע, מאופק ומחושב, ממש כמו הג'ל בשיער. כשהוא עבד בתקשורת זה שירת אותו. בפוליטיקה, זה פועל נגדו. באופן כללי, הישראלים נוטים להזדהות עם דמויות "אנושיות", בעלות שריטות וצלקות. מי שלא יוצא מדי פעם מדעתו, מוציא אותם מדעתם. לפיד משתדל מאד להיראות סחבק עממי, אבל איכשהו זה פחות משכנע כשאתה שר אוצר, ולכן מקפיץ לאנשים את הפיוזים.

כשאתה כותב בעיתון או משדר בטלוויזיה אתה יכול לשקול כל מילה שיוצאת לך מהמקלדת או מהמיקרופון. אבל פוליטיקאים נמצאים תחת זום, ורבים אורבים לפליטות-פה שלהם או להתבטאויות מחוספסות. זה היה די צפוי שהתקשורת תמתין להזדמנות לנפח כל מיני אמירות אגב מחוייכות של לפיד ותוציא דברים מהקשרם, במטרה לשסות בו צופים, מאזינים וגולשים.

האיבה המושרשת לביבי מקרינה על לפיד, שהפך לבן בריתו. הדמיון המסוים ברקע ובאישיות (חזות נאה, רהיטות, חושים חדים ופיקחות, הצלחה כלכלית, משפחת אצולה עם השקפה בורגנית וכדומה) רק מעלה את פוטנציאל האנטי.

הישראלים לא אוהבים לפרגן לכישרון ובטוחים שהם היו עושים דברים טוב יותר. כשהם מזהים מצליחן/נית הם ממהרים לגמד את הצלחתו ובמקביל לייחס לו/ה תכונות אישיותיות שליליות (מגלומן, נוכל, בוגד, ציניקן, אינטרסנט וכדומה). יאיר לפיד הוא ללא ספק בחור מוכשר ובעל ערכים חיוביים. לא חייבים להסכים עם השקפת עולמו ולא חייבים להזדהות עם הפרסונה הציבורית שלו, אבל אפשר לכבד אותו על הצלחותיו בתפקידים קודמים, על אהבתו למדינה ועל רצונו לסייע לזולת. דומה שמרגע שהצלחתו האישית "עלתה על גדותיה" היא הפכה לצנינים בעיני רבים.

השיח הפוליטי נעשה רדוד ורגשי. אנשים רבים באמת ציפו ששר אוצר חדש, שצמח על רקע המחאה החברתית, יחולל אביב כלכלי כאן ועכשיו. כגודל הציפייה הילדותית גודל האכזבה הילדותית, והכעס הנלווה לה.

האשמת הפוליטיקאים ב"מצב" הפכה בשנים האחרונות למעין הסבר-על של המציאות, כולל המציאות ברמה האישית. כיוון שהכסף הפך לחזות הכל, וכיוון שהמצב הכללי לא משהו, האשם הטבעי הוא בדרך כלל שר האוצר, ללא קשר לזהותו ולמדיניותו.

לא נעים להודות, אבל שנאה הפכה אצלנו לסוג של ספורט או תחביב לאומי. כשאתה נוכח בכמות הארס שנשפכת ברשתות החברתיות כלפי כל מי שנחשב קצת מפורסם ומשפיע, אתה עומד פעור פה. נראה שהישראלים מתחרים ביניהם מי ישנא באופן "יצירתי יותר" בקולוסיאום הדיגיטלי.

אהוד: הצבעתי עבור יאיר לפיד וגם הכרזתי על כך בפומבי לפני הבחירות, ואני עדיין תומך בו – ואילו הלינץ' התקשורתי והציבורי שמנסים כל הזמן לעשות לו מעורר בי בחילה.

* * *

תשעה שירים ל"חדשות בן עזר"

 מאת אילן בושם

בְּבֵית קָפֶה

אֲנִי שׁוֹבֵר אֶת הָרֹאשׁ וְכוֹתֵב

מִישֶׁהוּ יוֹשֵׁב וְקוֹרֵא –

אֲנִי מְקַנֵּא

כֹּחוֹ שֶׁל הֶרְגֵּל

אִישׁ אֶחָד חָצָה יוֹם יוֹם, עִם סַלָּיו

אֶת רַחֲבַת תֵּאַטְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם.

יוֹם אֶחָד גָּעֲשָׁה הָרְחָבָה מִפֶסְטִיבָל (בָּמוֹת הֻצְּבוּ,

תִּזְמוֹרוֹת נִגְּנוּ, לֵיצָנִים פִּזְּזוּ, הַצָּגוֹת הֻצְּגוּ)

הָאִישׁ עִם סַלָּיו שֶׁחָצָה יוֹם יוֹם אֶת הָרְחָבָה

לִצְרָכָיו, נִרְאֶה בְּעֵינֵי הַצּוֹפִים וְהַחוֹגְגִים כְּלֹא שַׁיָּךְ.

אֲבָל הוּא, כְּמוֹ בַּעַל חַיִּים

שֶׁחָצוּ אֶת מַסְלוּלוֹ,

מַמְשִׁיךְ בְּשֶׁלּוֹ וְשַׁיָּךְ.

דְּפִיקוֹת

אִישׁ אֶחָד דָּפַק בַּדֶּלֶת

אִישׁ אֶחָד נִדְפַק עַד הָעֶצֶם

אִישׁ אֶחָד דָּפַק מַסְמֵר

אִישׁ אַחֵר אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר;

אִישׁ אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ

וְאֶחָד דָּפַק

*

מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר,

לַקְּטַנָּה לֹא מֵזִיז.

שָׂמָה כָּל יַהֲבָה בַּבַּקְבּוּק.

אחרי מות קדושים אמור

שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנֶה, שִׁבְעִים וּשְׁמוֹנֶה, שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנֶה

בְּשֵׂיבָה אוֹ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה

יִקְרְאוּ מַה שֶּׁיִּקְרְאוּ,

יַגִּידוּ מַה שֶּׁיַּגִּידוּ עַל הַקֶּבֶר:

דָּבָר לֹא יַעֲזֹר

אִישׁ לֹא יַחֲזֹר.

*

הוּא הָיָה שַׂחְקָן

וְהֶחֱלִיף מַסֵּכוֹת

תָּעָה בָּעוֹלָמוֹת

הַשּׁוֹנִים עַד

שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה

לִטְעוֹת בּוֹ,

אֲבָל בְּסוֹפוֹ

שֶׁל דָּבָר

גַּם הוּא

לֹא הִצְלִיחַ

לְהַטְעוֹת

אֶת מַר הַמָּוֶת.

שני שירי רחוב

(א)

מִישֶׁהוּ הִזְכִּיר לִי מִישֶׁהוּ שֶׁהִכַּרְתִּי;

מַמָּשׁ מַדְהִים!

לְהֶרֶף עַיִן נִדְמֶה הָיָה

שֶׁבֶּאֱמֶת הָיָה זֶה הַמִּישֶׁהוּ שֶׁהִכַּרְתִּי

אַךְ נִזְכַּרְתִּי

שְׁמִי שֶׁהִכַּרְתִּי

אֵינֶנּוּ עוֹד...

(ב)

הֶחָתוּל נִדְרַס

וְהָעוֹרֵב רָמַס

וְנָגַס

פִּסָּה אַחַר פִּסָּה

מִן הָעִסָּה

קונטרסטים

זְקֵנָה מְדַדָּה עַל מַקֵּל וְגוֹנַחַת

יְפֵהפִיָּה נַיָּד בַּיָּד, מְחַכָּה וְרוֹתַחַת

הַזְּקֵנָה צוֹלַחַת מַעֲבָר-חֲצָיָה וּמוֹעֶדֶת,

הַצְּעִירָה מַפִּילָה חֲלָלִים וְצוֹעֶדֶת;

הָאַחַת בְּקֹשִׁי עַל רַגְלֶיהָ עוֹמֶדֶת

הַשְּׁנִיָּה – כָּל הָעוֹלָם לְרַגְלֶיהָ...

הַזְּקֵנָה כָּל שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי לְמִשְׁכָּב נוֹפֶלֶת

הַצְּעִירָה מַשְׁכִּיבָה סִדְרָתִית, מִשְׁתּוֹלֶלֶת.

לִחְיוֹת, עוֹד לִחְיוֹת, זוֹ מִתְפַּלֶּלֶת

לַעֲשׂוֹת חַיִּים הַיְפֵהפִיָּה מְפַלֶּלֶת.

* * *

משה כהן

מופע האימים של ראשי השב"כ

מכובדי,

צפינו אתמול בפרק האחרון של הסדרה "שומרי הסף". מופע אימים כגון זה לא נראה מזמן על מסכינו. רגשי האשם וההלקאה העצמית הרקיעו לשיאים חדשים. ראשי השב"כ לשעבר אמרו בין השאר:

אברהם שלום: נהיינו אכזרים, אנחנו דומים לנאצים.

עמי איילון: הוצאה להורג של מחבל רצחני שאינו עומד לצאת לפיגוע בשלב זה איננה מוסרית.

יובל דיסקין מזדהה עם כל מילה של ישעיהו ליבוביץ שהכיבוש משחית.

ועוד כהנה וכהנה ביטויים של תסביך אשמה יהודי. מזעזע! אלה אנשים המופקדים על ביטחוננו? מה הפלא שכה רבים נהרגו על ידי הטרוריסטים. האם דמנו הפקר? להתחשב רק בערבים המסכנים ולהתעלם מהנרצחים היהודים?

בפעולות הסיכול הממוקד ננקט מישנה זהירות כדי לא לגרום נזק סביבתי. האם המחבלים נקטו זהירות דומה בפעולות הטרור הרצחניות שלהם? לא שמעתם על הכלל של "מידה כנגד מידה"?

רגע רבותי, האם הכיבוש לא נכפה עלינו ב-1967?

האם הערבים לא ביצעו מעשי רצח ללא אבחנה במסגרת מאבקם בכיבוש?

האם השלום תלוי רק ברצון הטוב שלנו? האם לפני 1967 שרר שלום באזורנו?

איך אפשר להתעלם לחלוטין מהעובדות מתוך יצר שאיננו בר כיבוש להלקאה עצמית?

עמי איילון טוען שחדר ראש הממשלה הוא ריק. אם אין להם אמון בהנהגה המדינית איך המשיכו לכהן ולמלא את תפקידם?

לטענתם המלחמה בטרור משחיתה את החיילים שלנו. אז מה האלטרנטיבה, לתת למחבלים לרצוח?

מי לידינו יתקע שנסיגה מהשטחים תפסיק את הטרור?

איך אפשר להתעלם לחלוטין מהעובדות מתוך יצר שאיננו בר כיבוש להלקאה עצמית?

* * *

נעמן כהן

אגי משעול – על חזיר וחזירות

יום אחד בא החזיר בטרוניה אל החמור: "למה זה כשבני האדם רוצים להשתמש בשמות גנאי הם משתמשים בשמנו?"

"נכון מאוד," השיב לו החמור, "זו באמת חזירות!..."

אגי משעול, המשוררת הצדקת, הייתה ממש מזועזעת. מגורלו של החזיר:

"כְּשֶׁהִתְחִילוּ לִדְקֹר אוֹתוֹ צָרַח

כְּמוֹ עֲשָׂרָה יְלָדִים

כְּמוֹ אִשָּׁה נֶאֱנֶסֶת, כְּמוֹ חַיִּים

מִתְחַנְּנִים עַל נַפְשָׁם."

ומי עשה את מעשה הנבלה הזה? (לא, אין כאן כלל שמץ גזענות מצד המשוררת, רק מוסר טהור):

"השֵּׁדוֹנִים הַתַּאיְלַנְדִים

מְנוֹפְפִים בְּאַלּוֹת וּבְסַכִּינִים..."

זֶה חוֹבֵט בְּרֹאשׁוֹ

זֶה מְדַקֵּר בְּחָזֵהוּ

בְּיוֹם חַגָּם הָאֲדָמָה הַחוּמָה הֶאֱדִימָה

מִצְמוּץ שְׂפָתַיִם שֻׁמָּנִיּוֹת וְזִמְרַת שִׁכּוֹרִים.

ואיפה קרה הדבר האיום הזה?

"אֶצְלִי בֶּחָצֵר"... כן, הכל קרה בחצר אחוזתה של המשוררת, שם מעסיקה הגבירה את עבדיה התאילנדים, בתנאי רעב.

לרגע לא עלה על דעתה של הגבירה להיטיב את שכרם למען יוכלו לחיות טוב בלי לצוד ציד. המשוררת הרי הומניסטית אוהבת חזירים.

הצגת "הטבח" של "השדים התאילנדים במצמוץ שפתיים שומניות וזמרת שיכורים," אינה יכולה שלא להזכיר את צמד המילים הגזעניות אנטישמיות:  Schächten und Schlachten

שחיטה כשרה ובית מטבחיים

Schächten und Schlachten

קרל שמיט – המשפטן הנאצי, שהגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי", כתב ב-1938 ספר פרשנות לספר "לוויתן" של תומס הובס, הכולל פרשנות לתורת המדינה של הובס על יסוד הדימוי המיתי של הלוויתן (איוב מ-מא). פרשנותו של שמיט קשורה לקריאה אנטישמית של ההיסטוריה הפוליטית של המערב. הוא בוחן את הפרשנות היהודית של דימוי הלוויתן, ובפרט את הפרשנות הקבלית, ומסיק את המסקנה הבאה: "היהודים שומרים מרחק ומתבוננים כיצד הגויים הורגים זה את זה. בעיניהם הפרקטיקות ההדדיות הללו של 'שחיטה ובית מטבחיים: תואמת את חוק הכשרות (koscher) ומשום כך הם אוכלים את הבשר של העמים הנהרגים וחיים ממנו.'"

 הוא משתמש במשחק מילים בגרמנית המבוסס על המילה "שחיטה כשרה" בגרמנית Schächten וטבח בגרמנית Schlachten.

על אזולאי – ומאבק התימנים

פעמים רבות מבקרים אותי על כך שאני מקפיד להביא את השם המלא המקורי של האנשים אותם אני מזכיר. מה לעשות, לשם יש תמיד חשיבות רבה.

  שם המשפחה המקורי של היטלר היה כידוע שיקלגרובר. כל המומחים בטוחים שעם שם כזה לא יכול היה היטלר לעלות לגדולה, שהרי הקריאה "הייל היטלר" היה לה כוח מיסטי. לא ניתן היה לומר "הייל שיקלגרובר!" כי בעוד שלקריאה "הייל היטלר" נלוותה נימה מיסטית-מלכדת, הקריאה "הייל שיקלגרובר!" היתה רק מעוררת גלי צחוק. בלי שינוי השם לא היה היטלר להצליח לבנות את הקרירה הפוליטית שלו.

שם המשפחה המקורי של קרל מרקס היה הלוי. האם ניתן היה לדבר על "לויזם" במקום "מרקסיזם".

יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי, לקח לעצמו את הכינוי "סטלין" – פלדה. האם יכול היה להצליח אם במקום "סטליניזם" היו אומרים " ג'וגאשוויליזם"?

   בדומה לכך, השם ציפורה מלכה (בז'וז'וביץ)-לבני-שפיצר", אינו מאפשר לרוץ במסע בחירות וכמובן גם לא השם גולדה שניפיצקי (זהבה גלאון).

אזולאי ואסולין

השבוע הלך לעולמו עוזי משולם (1952-2013) משולם נודע בשל ההתבצרות החמושה שהנהיג בשנת 1994 במסגרת מאבקו בו האשים את "האשכנזים" בייחוד רופאים ואחיות אשכנזיות (לא היו אז רופאים ואחיות תימניות) בגניבת ילדים תימנים ובמכירתם.

משולם עצמו הורשע במתן הוראה לזרוק בקבוקי תבערה על כוחות המשטרה ובשיבוש הליכי משפט. הוא נידון למאסר של 8 שנים אך זוכה מאחת העבירות ועונשו הופחת לשש שנים וחצי, מהן ריצה בפועל 5 שנים, לאחר שנשיא המדינה, עזר ויצמן ניכה מעונשו 7 חודשים. אחד מתנאי השחרור היה התחייבות שלא לעסוק בפרשת ילדי תימן.

והנה הפתעה. לפי כתב האישום נגדו, שמו של עוזי הינו – עוזי אזולאי...

http://elyon1.court.gov.il/files/96/940/012/F02/96012940.f02.htm

אזולאי הינו במקור שם בֶּרְבֶּר מרוקאי. המרוקאים טוענים שאזולאי הם ראשי תיבות של "אישה זונה וחללה לא ייקח..."

ובכן, האם יכול היה עוזי משולם לצאת למאבק מטעם התימנים כאשר שמו הוא עוזי אזולאי?

אגב, שמו של ההרוג היחידי בפרשה כתוצאה מחילופי אש עם המשטרה הוא חסידו של אזולאי - שלמה אסולין. אסולין גם הוא שם מרוקאי בֶּרְבֶּר טהור, יש אומרים שאסולין הוא שיבוש של השם אזולאי.

על השם ביטון – הזמר הלאומי, והקייזר וילהלם

ביום ההולדת "הלאומי" של שמעון פרסקי-פרס, שר לכבודו הזמר אייל גולן את השיר "חלומות". בתגובה על טענת הזמרת רוחמה שהיא היתה צריכה לשיר את השיר מפני שהיא ביצעה אותו במקור, טען מזכיר הממשלה לשעבר ישראל מימון שהפיק את "יום ההולדת הלאומי", שהזמר גולן הוא "הזמר הלאומי" של ישראל, ואילו היא, רוחמה, סתם זמרת.

אילנית לוי, גרושת "הזמר הלאומי", התראיינה ל"ידיעות אחרונות", וסיפרה על התנהגותו הלא נאותה כלפי ילדיו. בתגובה אברי גלעד נזף בו: "סופר סטאר שרואה את ילדיו פעם בשבוע-שבועיים, בעתיד הילדים יסגרו איתך חשבון."

אייל גולן מסר בתגובה: "צר לי שאיש תקשורת בכיר משתמש בשמי בכדי לעורר פרובוקציות ומעלה סטטוס בפייסבוק על חיי האישיים מבלי לבדוק איתי את הדברים לפני. אני מאחל לכל ילד בישראל אב המקדיש עצמו לילדיו כמוני ומקדש את הזמן עימם. לצערי, הדברים שנאמרו בכתבה ע״י גרושתי היו שקריים ומופרכים ואני מאחל לאם ילדיי רק טוב."

כדי להראות את אהבתו הוא העלה שיר עם את המילים הבאות:

"ליאם, אתה עולם שלי

ליאם, גוזל קטן

פרי מתוק של עץ האהבה

ליאם שלי ליאם."

ואנחנו חוזרים לעניין השם. אייל גולן, הזמר "הלאומי", נולד בשם אייל ביטון, שם המשפחה – "ביטון", הוא שיבוש מרוקאי של המילה הלטינית ויטאס – חיים, והוא גם על-שם העיר "ביטון" בתוניסיה. כמובן שהשם "ביטון" אינו יאה ל"זמר לאומי" ולכן בשנת 1990 שינה ביטון את שם משפחתו לשם-במה קליט יותר – "גולן".

והנה הזמר "הלאומי", בעל השם העברי המובהק, מעניק לבנו את השם "ליאם", ולבתו את השם "אלין". השם "ליאם" מקורו בגרמנית עתיקה ופירושו "מגן הקסדה". ליאם זו הצורה הגלית-אירית של השם "וילהלם" הגרמני, או "ויליאם" האנגלי. השם "אלין", שמה של הבת, גם הוא שם גרמני במקור, אבל דווקא שם לבן שמשמעותו בגרמנית עתיקה – "יקר".

ובכן מה היה לנו? שם ערבי-מרוקאי שהוחלף לשם עברי, ובדור הבא הפך לשם גרמני. העיקר שייחשב אשכנזי?

ומה תגיד על כך הסוציולוגית האנטי-אשכנזית ילידת מרוקו – אווה אילוז?

הלוגיקה של שלמה זנד מכחיש העם היהודי

שלמה זנד טוען שהוכיח שאין כלל עם יהודי.

כפועל יוצא מכך, הוא טוען: "הפסקתי להיות יהודי."

שאלה לוגית: כיצד ניתן לצאת מעם שאינו קיים?

ק"ק זאץ – המקומות הקדושים ע"פ גדעון לוי

כשהגיע גדעון לוי לזאץ, עיירה גרמנית בחבל הסודטים, עבר בו רטט כזה עד שחשב אפילו לנשק את אדמתה. (גדעון לוי, שורשי אוויר, "הארץ" 27.6.13), הקשר שלי לזאץ, הוא כותב, משמעותי לאין שיעור מאשר לאבני הכותל המערבי, מערת המכפלה, או קבר רחל. אבות אבותיי הם ("זאצים") משם, וקבריהם הם מקומות קדושים: "זאץ קדושה בעיני מבית לחם וחבל הסודטים קדוש מחבל בנימין."

תמהני האם קדושת אבניה של זאץ מצדיקים בעיני לוי את הטיהור האתני שבוצע בתושביה? כבר בעיצומה של העולם השניה תבעו המחתרת הצ'כוסלובקיות כי "הבעייה הגרמנית" תיפתר בטרנספר. וכי חבל הסודטים (ושאר צ'כוסלובקיה) יהיה "נקי מגרמנים". תביעות אלה אומצו על ידי הממשלה הצ'כוסלובקית הגולה אשר עמלה לגייס את תמיכת בנות הברית לרעיון החל משנת 1943, ומאמצים אלה קיבלו ביטוי בהסכמות ועידת פוטסדאם.

על פי הערכות בין 700 ל-800 אלף גרמנים גורשו באופן "פראי" מצ'כוסלובקיה בין החודשים מאי עד אוגוסט 1945. גירושים אלה נעשו בעידוד מדינאים צ'כוסלובקים והוצאו לפועל בדרך כלל על ידי הרשויות המקומיות, באמצעות קבוצות של מתנדבים חמושים ובסיוע הצבא. טרנספר מאורגן על פי הסכמות ועידת פוטסדאם התנהל בין החודשים ינואר-אוקטובר 1946. 1.9 מיליון גרמנים גורשו לאזור האמריקאי בגרמניה, שהיה מאוחר יותר למדינת גרמניה המערבית. יותר ממיליון איש גורשו לאזור הסובייטי, אשר היה מאוחר יותר לגרמניה המזרחית. על פי הערכות, מספר ההרוגים במהלך גירושים אלה נע בין 10,000 ל-250,000 נפש. בשנת 1995 קבעה ועדה גרמנית-צ'כית הערכה ולפיה מיספר ההרוגים נע בין 15,000-30,000 נפש. מניין מקרי המוות כולל מקרי רצח, התאבדות, מוות ברעב, מחלות, מוות במחנות מעצר ומוות בנסיבות טבעיות.

מעניין שהֶר לוי, אינו "מבכה" את "הנכבה" של הגרמנים, ואת הטיהור אתני שנעשה בהם. גדעון לוי אינו מסביר את העובדה שהוא תומך נלהב בארגונים איסלמו-נאצים התומכים בזכות השיבה של הערבים, ומצד שני הוא אינו תומך בארגונים ניאו-נאצים התומכים בזכות השיבה הגרמנית לק"ק זאז.

האם לגדעון לוי יש סטנדרט מוסרי כפול?

קריטריונים לשחרור אסירים

כתנאי מוקדם להיכנס למו"מ עם ישראל, דורש אבא של מאזן שישראל תשחרר אסירים פלישתינאים.

בלי קשר למו"מ העכשווי יש לשמור תמיד על הקריטריונים הבאים מבחינה מוסרית ותועלתית:

1. לא ישוחררו אסירים שהואשמו בפשעי מלחמה, ברצח אזרחים.

2. ניתן לשחרר אסירים רק אם הואשמו בפגיעה בחיילים.

3. לא ישוחררו אסירים בעלי אזרחות ישראלית ע"פ הקריטריונים הללו, אלא אם כן יוותרו על אזרחותם ויעברו לשטחי הרשות הפלישתינאית.

רק שמירה על הקריטריונים הללו תאפשר את המשך המאבק בטרור האיסלמו-נאצי.

נתניהו ובקעת הירדן

כשהפילוסוף הגרמני הגל דיבר על "עורמת התבונה" (עורמת ההיסטוריה) הוא לא תיאר לעצמו שיגיע היום ובנימין נתניהו יעקוף את יצחק רבין משמאל.

נתניהו אינו תובע יותר ריבונות על בקעת הירדן, אלא רק הימצאות זמנית של צה"ל על קו הירדן.

רבין לא אימץ מעולם את דרכה של "רק"ח" (ואולמרט). עד יומו האחרון הוא דגל בהסכם שלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית השומרת בידי ישראל את ירושלים רבתי, בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, ואת גושי ההתיישבות.

יש לומר בקול ברור: אין מדינה ערבית-פלישתינאית ביו"ש מפורזת, ללא צבא ישראלי על בקעת הירדן, וצבא ישראלי לא יהיה על הירדן ללא ריבונות ישראלית על הבקעה.

לכן יש לחזור למורשת רבין, היא תוכנית אלון המורחבת.

הפיתרון המציאותי היחידי הקמת מדינה ערבית ביו"ש

ע"פ מתווה אלון-רבין

במצב הנוכחי אין יכולת להגיע להסכם חתום עם הפלישתינאים. אבא של מאזן שולט רק ביו"ש, וגם זה רק מכוח צה"ל. גם אם יחתום על הסכם כלשהו אין לו שום ערך, כי נסיגת צה"ל תביא לסופו. לכן על ישראל לפעול חד צדדית להקמת מדינה ערבית-פלישתינאית נוספת ביו"ש (נוספת על זו שבעזה ובעבר הירדן) במסגרת מתווה אלון-רבין. לצורך זה יש לפנות ישובים יהודיים (התנחלויות יהודיות) וישובים ערביים (התנחלויות ערבים).

ביום קיץ יום חום

תמיד אני מתנאה בשכניי, הם אינטליגנטיים, תרבותיים, ובייחוד שקטים ואינם מרעישים. והנה ביום ראשון אני שומע רעש רמקולים ומוזיקה העולה מכיוונם. אני מציץ מהחלון ורואה אנשים מתקבצים סביב קברו של ביאליק. נזכרתי כמדי שנה, בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם. עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם. הָרָקִיעַ תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם, מתקיים יום הזיכרון של ביאליק.

השנה התקיימה האזכרה במלאות 79 שנה למות המשורר. ביום ראשון, כ"ב בתמוז תשע"ג, 30 ביוני 2013. יום לאחר המועד עקב השבת. היות ומזג האוויר היה קריר יחסית, ירדתי לראות. סביב הקבר סודרו כסאות פלסטיק לבנים. בצד עמד מאוורר גדול והפיח רוח קלה בפני עשרות הנאספים, כולם אשכנזים, הגיל הממוצע שבעים. בשורה הראשונה ישבו הדוברים, הזמרת מאיה בז'רנו, והסופר מאיר שליו כשלידו זוגתו הבהירה והנאה מלטפת את ראשו.

שתי נערות הניחו זר פרחים על קברו של ביאליק מטעם "בית ביאליק", הזמרת נגה אשד שרה בקולה העמוק והדרמטי בליווי גיטרה את השיר "ביום קיץ יום חול". מאיה בז'רנו קראה מהדף את שבחיו של ביאליק. אחריה הזמינה המנחה את הסופר מאיר שליו בלי לשכוח להזכיר את ספרו העומד לצאת לאור "שתיים דובים". מאיר שליו אמר שהוא שייך לדור שמוריו השניאו עליו את ביאליק. למשל, ליד השיר "אם יש את נפשכם לדעת" הוא כתב את המילה "לא!" – אבל למזלו הוא למד מספר שיריו השלם, אותו הציג בפני כולם, ולכן למד בעצמו ממנו את שיריו. לביאליק הוא אומר השפעה עצומה על יצירתו. למשל שם ספרו "יונה עם נער" לקוח משירו של ביאליק "מאחורי השער". "ויונה עם נער עדיין מתדפקים על דלת השער. שם הספר "שתים דובים" הוא הזכיר, זה מהתנ"ך.

סיים את הטקס החזן אליהו גרינבלט עם "אל מלא רחמים" קצת צורמני.

לאחר הסיום שאלתי את נגה אשד מדוע לא ניגנה את "הניגון" של ביאליק? והיא ענתה בבקשה, הנה אני שרה, ובאמת התחילה לנגן ולשיר את "הניגון" שאליה הצטרפו מיד כמה אנשים. לאחר מכן החלו אנשים לבקש שירים נוספים של ביאליק. והיא בשמחה נענתה לכל בקשה, ושיריו של ביאליק התנגנו ברינה. אישה אחת בקשה לשיר את "קומו תועי מדבר" אבל נגה אמרה שהיא מ"השומר הצעיר" ולכן היא אינה מכירה את השיר. ("קומו תועי מדבר" בלחן המקסים של יהודה שרת, היה נהוג בסדר הפסח של הקיבוץ המאוחד).

לא עוד אאמין באדם, רק בכסף –

על הפער הכלכלי בשירה העברית

לאחר גמר הטקס כשכולם התפזרו, המשכתי ללכת קצת הלאה, ולפתע שמעתי אנחה עמוקה מעומק הלב. לא ראיתי מאין באה, ופניתי כה וכה עד שמבטי נפל על הקבר הבודד של טשרניחובסקי שעמד נכלם בפינה. הבנתי – טשרניחובסקי נאנק מעצם העלבון הגדול. לא די בכך שאת ביאליק קברו עם אשתו והוריה בקבר משפחתי אחד, הוא טשרניחובסקי שוכב לו לבדו כי פרנסי העיר לא נתנו לקבור לידו את אשתו הגויה, והנה כל שנה עורכים טקס זיכרון לביאליק ואותו שוכחים. הוא רואה זאת וליבו נחמץ.

הסיבה ברורה – הפער המעמדי. ביאליק הגביר הגדול הותיר אחריו בית גדול ומפואר שמשמש כמוסד עירוני המממן כל שנה את האזכרה לבעל הבית. ואילו טשרניחובסקי שחי בדירות שכורות, לא היה לו את הכסף לקנות לעצמו את אזכרתו.

לכן אני פונה לעירית תל אביב, בכל יום אזכרה לביאליק הקדישו גם שורה או שיר למשורר הגדול כמותו שאול טשרניחובסקי. אל לה לשירה להיות תלויה רק בכסף!

אהוד: אגי משעול היא בעיניי סמל, סמל למשוררת בינונית וחצופה עם קצת הבזקי הומור – שבזכות שיריה בכיוון הפוליטי הנכון מתקדמת אל הפסגה-כביכול של השירה העברית בימינו.

על משפחה יהודית שנרצחה בידי פלסטינים היא לא היתה כותבת שיר כמו על הפועלים התאילנדיים שלה שרצחו חזיר-למאכל – כי זה לא פוליטיקאלי-קורקט בעיני האידיוטים המוסריים שהעלו אותה לדרגה כה רמה בשירה העברית וגם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ"!

ואולי התכוונה לומר בשיר שלה כי השוחטים התאילנדיים זה אנחנו, הכובשים הישראליים, ואילו החזיר שנשחט הוא העם הפלסטיני הנאנק תחת מגף הכיבוש? כן, אגי משעול מסוגלת לסמל את הפלסטינים בדמות חזיר כשם שהיתה מסוגלת, לדבריה, לדרוס בטוסטוס שלה את המורה לספרות שלה בהיות תלמידה בתיכון, אולי עדיין בשמה ההונגרי אגנס וכשם שהיתה מסוגלת לקרוא בשער ברנדנבורג שיר לזיכרה של מחבלת פלסטינית.

* * *

אירית קופר

הפסֶלת

הוא לבש את בגדיו היפים, משקפי שמש כהים על עיניו, מדד במראה את גופו הגבוה החטוב, וחשב לעצמו: 'לא רע בשביל גבר בשנות החמישים.' מרוצה מהופעתו יצא לדרך. 

'כבר כמעט צהריים,' חשב,  'קמתי מאוחר, ועוד לא עשיתי דבר, הגיע הזמן לעשות משהו.' 

הוא הלך לאורך הרחוב מתבונן באנשים, מתבונן בנשים שיצאו מן הסופר-מרקט; 'זאת' החליט, 'זאת תהיה טרף קל.'  היא היתה אישה נאה, גבוהה ודקה, בשערה האסוף ב"זנב סוס" היו שזורים חוטי כסף, 'בערך שישים,' חשב, 'נראית טוב.'

"גברת," קרא לעבר האישה שעמדה בקצה המדרכה ובידיה שתי שקיות מלאות מצרכי מזון. "גברת, איפה הרחוב הזה?" והראה לה פתק.

היא מדדה אותו במבטה רגע ארוך, "בוא," אמרה לבסוף, "בוא אחרי, ואראה לך."

"תני לי לעזור לך לסחוב את הדברים."

"באמת, תודה, קניתי מצרכי מזון יתר על המידה, וזה כבד וקשה לי לסחוב. לא חשבתי שהם כל כך כבדים."

הוא נטל ממנה את השקיות והלך לצידה.

"תודה," אמרה, "כאן אני גרה," ופנתה לשביל קצר בין שיחים ירוקים שהוליך לבית מגורים. בקומה הראשונה ניגשה אל דלת מהודרת ופתחה אותה.

הם נכנסו.

"איפה לשים את השקיות?" שאל.

"כאן, במטבח על השיש."

לאיטו סקר את המטבח, הציץ לסלון, ראה מסדרון ולאורכו דלתות של חדרים, במבט חטוף הבחין בפסלים ניצבים בפינות; פסלים מילאו את כל הבית.

'עושה רושם של בית עשיר. אם כי אין תכשיטים עליה, אני מניח שבמגירות יש לא מעט דברי ערך שנקנו בחנויות יוקרתיות,' חשב וניסה לנחש היכן היא מסתירה את הכסף המזומן. 'אם כן, לא טעיתי כאשר לקחתי אותה הביתה. רק צריך לנהוג בזהירות, לא להתנפל עליה ולא לאיים, אלא להביא אותה למצב שתיתן מרצונה הטוב, מוטב שאבקש בשקט, אבל בקול תקיף.'

כאשר התוכנית היתה ברורה ומוכנה בראשו, הוא הניח שהיא חיה לבדה, וכנראה שהיא פסלת. ועל פי התנהלותה שפט, שאיננה היסטרית, והשוד יעבור בשלום.

הוא התבונן בה ושאל בקול שקט: "אפשר להשתמש בשירותים?"

"בבקשה," אמרה.

כאשר  חזר למטבח, אחרי שסקר את שאר הבית,  ביקש כוס מים.

"שב בבקשה," אמרה, והגישה לו כוס מים.

"סליחה," שאל, "מה שמך?"

"חנה," אמרה. "ואתה?"

"אלי," ענה.

"מאיפה אתה?" שאלה.

"מחדרה," אמר, ומיד הוסיף: "אבל היום באתי לבקר בן-דוד שגר בתל-אביב."

'עכשיו,' אמר בלבו. 'עכשיו הזמן להתנפל עליה, לאיים, להתקיף אותה, לגרום לה בלבול חושים, להשמיע דברים חריפים שלא משתמעים לשתי פנים, לדחוק אותה לקיר. אולי אשלוף מולה סכין שתראה שאני יכול גם לפגוע בה,  ואומר לה: 'תני  את הכסף ואת התכשיטים, ומהר! אחרת...'

ופתאום צצה מחשבה אחרת בראשו, והרעיון בא לו במפתיע, בהיסח הדעת, 'אבל למה להתנפל עליה? למה לשדוד אותה בכוח? ולמה לא לומר לה בגילוי לב: חנה, הקשיבי, אני בעצם גר בחדר עלוב בתל-אביב ולא בביתי היפה בחדרה, כבר שנים שאני חלק מכנופייה, וכעת אני חייב לתת את חלקי לכנופייה, תני לי את הכסף שיש לך בבית ואת התכשיטים, תני לי מרצונך הטוב, שלא אאלץ לגרום לך נזק.'

אבל כאשר ראה אותה יושבת מולו, לוגמת אף היא מכוס מים, משהו התעורר בו, ומין רגש של חיבה מילא את ליבו, והוא רצה לדעת מי היא, מאין באה, במה היא עוסקת. נעים היה לו לשבת במטבח הנקי והמסודר, וכל מיני קישוטים תלויים על הקירות ועל המדפים. הרגשת בית חם אפפה אותו. לפתע חש איזה קירבה אליה, והפסלים שראה הרשימו אותו. עניין אותו האם רכשה את כל הפסלים, או אולי היא עצמה פיסלה אותם. משהו בלתי מוכר בתוכו עצר אותו. איזה רגש סתום של קירבה לאישה האדיבה המדברת בנחת, ומשרה אווירה נינוחה ונעימה. הוא התרווח בכיסא, שילב ידיו על החזה, העלה חיוך רחב על פניו, ואמר לעצמו: 'היא מוצאת-חן בעיניי.'

"את תל-אביבית?" שאל.

"מזה שנים," אמרה.

"יש לך בית יפה מאוד," אמר.

"תודה," צחקה. "אני אוהבת את ביתי ואת כל אשר בו."

"גם לי יש בית יפה, ואני מזמין אותך לבוא לבקר."

"איפה אתה גר?"

"בחדרה. אני יליד חדרה, ובניתי את ביתי ליד בית הוריי. היום באתי לתל-אביב לבקר את בן  דודי, אך הוא מסיים את עבודתו רק בשעה ארבע אחרי הצהריים."

"הה," צחקה. "השעה רק שתים-עשרה. תשתה קפה?"

"ברצון, אבל לא אשתה בלעדיך," אמר .

"לא חשבתי אחרת," אמרה.

הוא לגם מהקפה השחור הריחני.

"טעים לך?"

"טעים מאוד," אמר.

"אביא ביסקוויטים שזה עתה קניתי בסופר."

"תודה, אין צורך."

"ואולי בכל  זאת?" שאלה.

"לא, תודה, באמת אין צורך. והקפה מצוין."

"במה עוסק בן-דודך?" שאלה.

"בעסקי יבוא ויצוא," ענה, ומיד הוסיף: "אינני אוהב את תל-אביב עם הדוחק, האבק והזיעה, והאנשים שרצים אצים. חדרה היא עיר נקייה ושקטה."

"ואני," אמרה חנה, "אוהבת את תל-אביב וכל אשר בה.  כאן נולדתי."

"ספרי לי על עצמך."

"מה אתה רוצה לשמוע?" שאלה.

"מאיפה את? ומה את עושה ומה עשית בעבר?"

"בעבר," אמרה, "עבדתי בחנות כמוכרת."

"ובילדותך?"

צחקה: "בילדותי גרתי עם הוריי."

"איפה?"

"בתל-אביב," אמרה. "הוריי היו שכירי יום. המצב בבית היה קשה. היינו שלושה ילדים. אחרי בית-ספר עממי עבדתי ולמדתי בתיכון ערב, וכמו כולם הלכתי לצבא, שם הכרתי את בעלי. התחתנו, עבדנו כמו שלושה חמורים, אבל הגענו למה שהגענו בזכותו. הוא למד ראיית חשבון, פתח משרד, ובכישרונו ובאישיותו הנעימה התפרסם ושמו הלך לפניו בעיר תל-אביב. וכך, כפי שאתה רואה, הגענו לבית, חיתנו שלושה ילדים, וכאשר התפנו עתותי הגשמתי חלום ילדות – למדתי פיסול – ולהפתעתי נתגלו בי יכולות. ואז בעלי נפטר באופן פתאומי, ולא היה גבול לצערי. מיום מותו אני מפסלת את דמותו בכל מיני צורות."

הוא מישיר את עיניו אל פניה, מאזין ומנסה לעמוד על אופייה, עוקב אחר תנועותיה ומתבונן על הפסלים הניצבים בכל מקום.

היא בוחנת אותו, מושכת בכתפיה ומתפלאת: אדם זר, שפגשה לפני זמן קצר, מתעניין בחייה, מביט בה במבט נוקב, ומבקש לדעת אודותיה עוד ועוד. ובכל זאת לרגע נדמה לה שמחשבותיו טרודות במשהו אחר.

'הוא יושב פה, אבל איננו פה.' מתגנבת מחשבה לליבה: 'גבר זה ערמומי ומתכנן תחבולות. הוא אינו מתעניין בי, ולא במה שעבר עליי, מטרה אחרת עומדת לפניו. אבל יחד עם זאת הוא יושב, ידיו שלובות על החזה, הבעת פניו נעימה וכל כולו אומר: 'ספרי, ספרי, אני מבקש לדעת עליך כל פרט.'

והיא מספרת ומספרת, והוא שואל, ורגשות מעורבים מתרוצצים בו. עיניו מתרחבות אוזניו כרויות לקלוט את דבריה ולרדת לעומקם. על פניו ארשת סקרנות והשתוממות, שומע ואינו קוטע את המספרת, בולע כל פרט, כל מילה, כל הגה שיוצא מפיה. דבריה מרשימים אותו, והוא מחייך, ואינו גורע עין משפתיה.

"יפה, יפה," הוא אומר כמאשר את דבריה.

"התראי לי את הפסלים שאת מפסלת." שאל והיא הראתה.

הוא הסתכל על כל פסל ופסל. גם זה שבחדר האמבטיה לא נעלם מעיניו.

"מרשים," אמר. "אמנות לשמה. אני מעריך כל אדם שנשמה יתרה בו."

"לא, בבקשה, אל תחבק אותי."  אמרה כשנפנה אליה נרגש.

"נשיקה," הוא אומר,

היא הגישה לו את לחייה וביקשה שיחזרו לשבת במטבח.

"והיום," הוא שואל, "מה מצבך הכלכלי?"

"בסדר גמור," היא עונה. "יש לי בית משלי והכנסה חודשית קבועה, ואינני חייבת אגורה לאיש."

'איזה בית, איזה יופי, והאישה הזאת גרה בו לבדה. ואני, איפה אני גר? לא בביתי היפה בחדרה, אלא בחדר עלוב בתל-אביב, והיא בוודאי לא מעלה בדעתה מי אני ומה מקצועי, וממה אני מתקיים. וכמו נשים אחרות שכבר נפלו אצלי בפח, גם היא תיפול ברשת שאני טווה. לא, לא אתנפל עליה. היא תצעק, והשכנים ישמעו.'

הוא סוקר אותה. 'היא באה מקניות, ודאי יש בארנקה כסף. אבל אני מניח שלא סכום גדול. לשלוח אותה לבנק להביא עוד כסף? אולי. אבל תחילה עלי לברר היכן התכשיטים שלה. על ידיה אין כל טבעת, ולא על צווארה. אבל אין מקום לדאגה. היא, מרצונה הטוב תביא את תכשיטיה ואת הכסף, ואת כל דברי הערך. עליי לתכנן את מעשיי בחוכמה, בשקט ובמתינות. כבר מצאתי דרך להישאר בביתה עד הערב, וכאשר יחשיך אכה אותה אם תסרב למסור לי את הכסף ואת התכשיטים, ואצא מכאן בשקט כמו שבאתי, עם דברי ערך וכסף רב. הפעם התמזל מזלי שאני לבדי, ולא אצטרך להתחלק עם חבריי. איש מהחבורה לא ראה אותי נכנס לביתה, ואיש לא יראה אותי יוצא ממנה.

"ועכשיו, אחרי שהתאלמנת, מה חשוב לך בחייך?"

"היום? היצירה, הפיסול שאני מפסלת. האמנות שאני יוצרת היא החשובה בעיניי, וברצוני להביא אותה לקהל הרחב, ולזכות בהכרה. ומזלי שמצבי הכלכלי מאפשר לי ליצור בשקט ובביטחון. אמנם היו לי ימים קשים, אבל הם חלפו, ומה שחשוב לי היום – זה ליצור, לחוש את היופי שביצירה, הסיפוק בפסל המוגמר, וכמובן הרעיון. הרעיון שעולה במוחי ואני מביאה אותו לידי ביטוי בחומר."

קרני השמש שחדרו מבעד לחלון, נפלו על פניו המשתוממים מול דבריה השוטפים כמו זרם מים. הוא משעין את פניו על כפות ידיו, חריץ עמוק חורץ  את מצחו, ועל לחייו עולה אודם. בזווית עיניו נקווים קמטים קטנים, והבעתו כולה התבוננות וסקרנות רבה.

"עכשיו אשמע אני על חייך." היא אומרת  

הוא נשם נשימה עמוקה, כמתכונן לסיפור ארוך ומסובך. "מיום שאני זוכר את עצמי, גדלתי בחוצות. איש לא שאל אותי אם אני רעב, אם קר לי, אם אני מרגיש טוב או חסר לי דבר מה. אנחנו היינו שמונה ילדים, ואימא נאלצה לצאת לעבוד, כי משכורתו של אבא כפועל דחק לא הספיקה. מגיל צעיר הייתי צריך לדאוג לעצמי, להשיג אוכל ובגד. מכרתי עיתונים מגיל שבע, ועשיתי  שליחויות מגיל עשר. בעבודתי בשוק באותה תקופה היה מתבונן בי אדם מזוקן, ויום אחד הזמין אותי למסעדה וקנה לי אוכל, וככה זה התחיל.

'לספר לה?' הוא עוצר ושוקל, והוא ממשיך:

"יום אחד המזוקן קרא לי ואמר: 'אתה רואה את האיש שקונה שם ירקות? בכיס האחורי שלו מציץ ארנק. לך אליו, תעשה עצמך שאתה בא לקנות, תוציא את הארנק מהכיס, ותביא לי אותו.

"וכך עשיתי בהצלחה רבה, אף אחד לא הרגיש. הוא לקח את הארנק, ונתן לי שתי לירות. זה היה בשבילי אוצר. קניתי לי ממתקים, ואכלתי את כולם. חזרתי הביתה מאוחר, אף אחד לא שאל איפה הייתי.

"אחר-כך השתכללתי, השתחררתי מהאיש, ונעשיתי לגנב עצמאי, עומד ברשותי בלבד, מלמד את עצמי שיטות חדשות ודרכים להיזהר משוטרים ומסתם מאנשים סקרניים. וכך הכרתי חבורות של גנבים בני גילי, היינו מתרוצצים ברחובות, ואיש לא שאל אותנו מה אנחנו עושים וממה מתקיימים. אחר כך קניתי לי בגדים יפים, והלכתי לסרטים עם חבריי הגנבים. הביתה לא הייתי מגיע, ולאף אחד לא היה איכפת אם באתי או לא. מעולם לא שמעתי מילה טובה, עידוד, או מה לעשות ואיך לעשות. וכך, מגיל צעיר הפכתי אדון לעצמי ואחראי על חיי. הפסקתי ללכת לבית-הספר. כמובן לתיכון לא הגעתי. ומה עוד את רוצה לשמוע?"

"על חייך."

"לא. לצבא לא קיבלו אותי, גם שם לא הייתי צריך להתאמץ, אחרי כמה שיחות שיחררו אותי, וחזרתי לעיסוקיי הקודמים," הוא השתתק וחיכה לתגובתה. כאשר לא הגיבה, אמר: "את בוודאי לא מכירה חיים כאלה."

"נכון," אמרה, "אבל מקריאה בספרים ובעיתונים, אני מכירה."

"הקשיבי היטב. מגיל צעיר אני גנב, פושע אלים, עבריין אכזר. הפשע הוא המקצוע שלי. אני נוקט בכל האמצעים להשיג את הכסף אשר משרת אותי בכל מטרותיי. במשטרה מכירים אותי, אבל אני מצליח להתחמק, ואין להם כל הוכחות נגדי. אני זריז ופיקח, ואין לי שום תיק פלילי. אמנם הייתי עצור כמה פעמים, אבל שוחררתי בשל חוסר הוכחות. ואני חוזר לשדוד ולגנוב, כי זוהי עבודתי וזאת פרנסתי."

הנהנה בראשה כמבינה.

"אני כמו זבוב מרוח בדבש," סיכם, וחיכה לתגובה.

היא משכה בכתפיה, והעלתה חיוך בזוית פיה, מביטה בו בצער ורחמים, ולא שופטת אותו לכף חובה, רק חומלת, ורואה את האנושיות שבו, אדם שהחיים גרמו לו עוול. וליבה נצבט בקירבה.

היא הרימה את ראשה, התבוננה בו היטב, ולבסוף אמרה: "שמע, בחור. לי לא אכפת אם אתה אלי ואתה בא מחדרה. עבורי אתה אדם שיש בו יכולת להיות מועיל לחברה, ולשלוח מבט מפוכח על החיים. כלום חסרות הזדמנויות לעסוק בעסקים חוקיים שיש בהם תכלית? שמאפשרים להסתדר בחיים, לעבוד, ולחסוך פרוטה לפרוטה, לבנות בית, להקים משפחה, ולהוציא אל פועל את היכולת הטמונה בך. אתה גבר נאה, בריא ונבון, נצל את כוחותיך, תעבוד, תתאמץ, ותמצא ברכה בעמלך. תהיה מציאותי ותכליתי, איש לא ירדוף אחריך ונפשך תהיה שקטה. ואם תסתכל סביבך, תראה שיש חיים אחרים. אנשים קמים בבוקר, הולכים לעבודה, ושבים הביתה לאישה ולילדים, דואגים לחינוך הילדים, מטפחים את הבית, מתכנסים עם חברים, יוצאים לבלות, נהנים מהצגה או קונצרט, מארוחה טובה, נהנים מן החיים בעולם הזה! ואתה?"

הוא משתומם איך אישה זרה, שהכיר רק לפני זמן קצר, מדברת אליו כמו מכירה ותיקה, מייעצת לו בביטחון, ולא נבהלת מפניו, ולא חוששת שמא ישדוד אותה. ארשת שלווה על פניה, ויש בה איזה שקט פנימי ואומץ לב, והיא חוזרת ואומרת לו שיאמין בעצמו, שייקח את עצמו בידיים, שייבטח בעצמו, ויסתלק מעולם הפשע. מאין לה הביטחון שארצה להשתנות ולהיות לאחר?

"אם תלך ללמוד," היא מוסיפה ואומרת, "עד מהרה תשיג את שהחסרת, ואני מוכנה להושיט לך יד בדרכך החדשה. ואתה יכול לסמוך עליי ולמצוא אצלי אוזן קשבת ולב פתוח; תוכל לבוא אליי כל אימת שתרצה. תמצא כאן בית חם וארוחה חמה."

הוא מעולם לא שמע מאיש מילים כאלה.

הוא קם ורצה לחבק אותה.

"לא," אמרה. "זה לא. אין צורך להודות. רק תעשה, תפעל."

ומשהו בתוך תוכו מתחיל להיסדק, והוא מסתכל בעיניה האפורות השלוות, בעוד היא מדברת וחיוך על שפתיה. והוא חושב: 'היא מאמינה באמונה שלמה שיש בכוחה להשיב אותי להיות אדם רגיל. האומנם אני מסוגל? היש בי היכולת? ולמה לא? במה אני שונה משאר בני האדם? ולמה שאמשיך בחיי אלה, אתבטל עד הצהריים, ובערב אשב עם הכנופיה לתכנן למי לפרוץ היום, ואיפה להשאיר דרך מילוט, ולמה לי לחיות בצל סכנה מתמדת, שהמשטרה תעלה על עקבותיי ושאסיים את חיי בבית הסוהר. מכל הגנבות האלה אפילו חשבון בנק אין לי, ואין לי דבר להציע לאשה הגונה. הייתכן שאוכל להשתנות?'

וכשומעת את מחשבותיו היא אומרת: "תשליך את הגנבות מאחוריך, תפסיק לגזול אנשים, אתה יכול לשנות את מעשיך אם תחליט החלטה חד-משמעית."

והוא חושב שמימיו לא שמע מילים טובות כמילותיה, לא בבית, לא בבית-הספר. בצבא לא שירת ובמקום עבודה קבוע לא עבד. מגיל צעיר משכו אותו הכנופיות, אך הסחורה הגנובה מעולם לא הגיעה לידיו, הרווחים הגדולים היו בידי אלה ששלחו אותו למעשים האלה. היא מאמינה בו למה שלא יאמין בעצמו.

"עכשיו קום, ובוא אחריי." אומרת חנה פתאום

"לאן?"

"לסטודיו שלי, אני רוצה לפסל אותך."

"לפסל אותי?" חזר אחריה מופתע

"למה לא? מהרגע הראשון שראיתי אותך עברה המחשבה בראשי, ולכן הזמנתי אותך לביתי, ועשיתי לך קפה. וככל שהתבוננתי בך השתכנעתי שעליי לפסל אותך, ואמרת שעד הערב יש לנו זמן."

והיא פותחת דלת קטנה בקצה המסדרון אל חדר קטן וחמים, מעט אפלולי, מלא כלים וחמרי עבודה.

"עכשיו תתפשט בבקשה, אם אתה מוכן, כן, כן, הכול, אם קר לך אחמם את החדר."

הוא מתפשט המום ונרעש.

"את באמת אישה מדהימה, על אישה כזאת חלמתי."

"אם כן, החלום עומד מול עיניך," אמרה וראשה כבר שקוע בעבודה, "ועכשיו תטה את ראשך מעט הצידה כלפי ידך הימנית ותרכון מעט קדימה, מצויין, תעמוד כמה רגעים מבלי לזוז, אני ארשום סקיצה, כמה קווים, ואחר כך אפסל."

והוא עומד לפניה עירום כביום היוולדו, ומתפלא על עצמו שאישה זרה מצווה עליו, והוא נשמע לה. הוא, שרגיל להתנפל, על אנשים, לפשוט את בגדיהם, לאיים עליהם, לשדוד אותם, איך היא הצליחה להשתלט עליו? משהו לא ברור לו.

ועכשיו היא מורה לו להתלבש, והוא מציית לה.

"שמע," היא אומרת, "אתה דוגמן מצויין, אני יכולה להמליץ עליך בפני פסלים וציירים, זאת יכולה להיות עבודתך הראשונה, ודאי שתקבל על זה תשלום, אין שום דבר חינם. להיום זה מספיק,", הוסיפה, "אחרי שתתלבש תעזור לי להכין ארוחת ערב, ותערוך את השולחן."

הוא מותח את בגדיו על גופו. נשימתו נעצרת. איש לא דיבר אליו קודם לכן באופן כזה. כל חושיו התבלבלו, ולא ידע את נפשו.

"עכשיו לך למטבח ותכין סלט," אמרה בקול שקט, אבל בתוקף.

מרוב תימהון לא מצא מילה. בעיניים קרועות לרווחה פנה למטבח. בפיזור דעת החל להכין את הסלט.

היא ירדה אחריו, מחייכת. "יפה, יפה," אמרה. "יפה ערכת את השולחן, את הצלחות, הסכו"ם והמפיות."

הוא מסתכל עליה, שמח  שהיא מרוצה, שמח שעמד במשימה.

"אתה ודאי חושב שאני נולדתי עם כפית של זהב בפה, אתה טועה טעות גדולה. גדלתי בבית עני, בדוחק ומחסור. אבל המשפחה הייתה נפלאה. מגיל צעיר ידעתי שעליי לקיים את עצמי. ואתה רואה, הלכתי בדרך שהדריכו אותי: לעבוד, ללמוד, ולהיות אדם הגון. הכל חינוך שמקבלים בבית. הבנתי שלא היה לך בית אמיתי. אבל מעכשיו אתה יכול להקים לך בית, ועדיין לא מאוחר גם להקים משפחה."

היא מדברת ומחייכת, מסתכלת כיצד הוא אוכל בעדינות, ושואלת אותו: "אתה רוצה עוד סלט? להוסיף לך עוד חביתה או לחם קלוי?"

הוא כולו נדהם ואפילו  מבוהל, וגרונו נשנק.

"חנה, את אישה נפלאה,"

היא חייכה אליו.

"איזה מזל," אמר, "שפגשתי אותך, חשבתי לשדוד אותך, ותראי איך נהפכו הדברים."

"גם לי הייתה מטרה כשהזמנתי אותך לביתי, מראש רציתי לפסל אותך."

היא מניעה בראשה ומחייכת. "אני שמחה שפסליי מוצאים חן בעיניך."

הוא מאזין לה, ואווירת הבית אופפת אותו, כאילו הוא יושב מול ידידה ותיקה המקבלת אותו בסבר פנים יפות, ומחלקת לו מחמאות.

הוא מניח את המזלג ורוכן אליה:

"חנה, מצאת חן בעיניי. קבלי אותי, והביאי בחשבון שאין הדבר פשוט לפשוט צורה וללבוש צורה. אבל אני מבטיח לך להשתדל למענך. אתאמץ לעשות את רצונך. אהבתי את האישיות שלך, את דיבורך, התנהגותך, ואת אומץ לבך. את עוררת בי רגשות שלא הכרתי," ועיניו התרכזו בעיניה.

"בסדר. בסדר, שמעתי, ואקח זאת בחשבון."

"תהיי לי ידידה למרות חסרונותיי."

"זה לא," היא אומרת בגילוי לב. "אבל אני בטוחה שתמצא לך ידידה. לך לחפש."

"למה לא, חנה?"

"אני מבוגרת ממך, ואני עסוקה מאוד, מתכוננת לתערוכה, ועליי לגמור כמה פסלים. ואתה, זאת אומרת הפסל שלך, יהיה בתערוכה. כמובן שאתה מוזמן לבקר, בבית האומנים בתל-אביב. אתה מבין? אני מאוד עסוקה, ולכן עכשיו אתה חייב ללכת."

"אבל אני מוכן לעשות הכול למענך."

"שמעתי. בסדר, שמעתי. עכשיו בבקשה לך הביתה, כיוון שאני עסוקה ומכינה תערוכה חדשה."

הוא קם ללכת ונעמד לפניה

"לא," ביקשה. "אל תחבק אותי," וקמה ללוות אותו.

"חנה, בואי ניפגש ביום שלישי בשעה שמונה בפינת רחוב אלנבי." הוא מנסה בכל זאת לחבק אותה.

"לא," היא אומרת,  הודפת אותו מעליה וסוגרת את הדלת.

מעבר לדלת הוא  חוזר בקול: "בבקשה חנה, בואי, אחכה לך."

כאשר נשמעו צעדיו מתרחקים, התיישבה בכורסה עמוקה, ואמרה לעצמה: 'אני פסלת, עורכת תערוכות, ומוערכת על ידי מבקרים עיתונאים. אבל בשובי הביתה אחרי התערוכה אני סוגרת את הדלת ואין לי עם מי להחליף מילה, ואין איש שואל אותי: חנה, איך את מרגישה? חנה, מה כואב לך? ומה מציק לך? אני אישה בודדה, ויום המחר יהיה כמו היום, והיום כמו אתמול ושלשום, ואותו דבר בעוד שבוע, בעוד שבועיים...

'ואני מסתתרת בביתי עם עצמי ועם פסליי, ולא אחת תוקפת אותי תחושת ניתוק מן התבל הסובבת אותי. נכון, הבית יפה, מרוהט לפי טעמי ולפי רצוני, אבל חיי בודדים. והנה אני מאמינה שיש בי הכוח והיכולת להביא אותו למוטב, לתת לו בית חם וגם לעצמי. ומה מצפה לי מחר, מחרתיים, בחודש הבא ובעוד שנה, בעוד שנתיים?'

ביום שלישי התלבשה יפה, התאפרה, והחמיאה לדיוקנה במראה: 'לא רע לאשה בת ששים,' קנתה כרטיסים לקולנוע, ובשעה שמונה בערב עמדה במקום המיועד למפגש.

*

הסופרת אירית קופר מוכרת לקורא הישראלי מספרים רבים שכתבה והוציאה לאור. אחרי שפירסמה סיפורים בעיתוני ילדים ונוער, יצא לאור בשנת 1970 ספרה הראשון, על הישרדותה המופלאה כילדה קטנה בפולין בימי מלחמת העולם השנייה, ומיד אחריו המשך הרפתקאותיה ביער. אחר-כך ראו אור ספרים רבים אחרים על חייה בפולין לפני המלחמה, על העלייה לישראל, על ההתאקלמות ועל החיים בארץ. חיי משפחתה, ידידיה ומכריה מוארים כולם באורה הרחוק של המלחמה ההיא. שישה עשר ספרים הוציאה לאור ועוד ידה נטוייה.

במשך שנות חייה הקשיבה לאנשים רבים, שפתחו בפניה את סגור ליבם. בכל אדם ראתה סיפור. ובשעותיה הפנויות – היא היתה אשת איש, אם לשתי בנות ומורה לילדים קטנים –  בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה, העלתה את הסיפורים על הכתב. סיפורים רבים נאספו במשך השנים, ורק מעטים מצאו דרכם לקובץ הזה, והם כמין מידגם מייצג.

הסיפורים נכתבו בישראל בשכבר הימים, התרחשו בתקופות שונות בשנותיה של המדינה, ומשקפים את המציאות הישראלית של אותן שנים. אחדים מהסיפורים התפרסמו בכתב העת "אפיריון" והסיפור "רוברטו", בן זמננו, ראה אור ב"חדשות בן עזר".

מתוך המבוא ל "13 סיפורים" בהוצאת "כרמל", יוני 2013

* * *

עדינה בר-אל

חינוך לסוציאליזם כבר מן הגיל הרך

בתי הספר החילוניים בפולין, שלימדו בשפת יידיש, היו מאוגדים ברשת "ציש"אָ" (TZISHO) ראשי תיבות של: "צענטראַלע ייִדישיע שול אָרגאַניזאַציע" [האיגוד המרכזי של בתי-הספר ביידיש]. הרשת נוסדה בשנת 1921 ע"י פעילים מתנועת הבונד הסוציאליסטית, הלא-ציונית. הצטרפו אליהם אנשי "פועלי ציון שמאל", אשר דגלו גם הם בשפת היידיש כשפת דיבור, אך היו כמובן ציונים ולא שללו את העברית.

בעיתוני הילדים של רשת זו – אשר הוציאה לאור בווילנה את העיתונים "גרינינקע ביימעלעך" ואת "דער חבר" – היתה מגמה לחנך לסוציאליזם, לחיי עבודה, שיתוף ושוויון בין המעמדות. המגמה הסוציאליסטית ניכרת גם בספרות הדידקטית, סיפורים ושירים, אשר נדפסו בעיתונים.

להלן דוגמא לסיפור אשר נדפס בגיליון הראשון של העיתון "קינדערפריינד" [ידיד הילדים] בעריכתו של המורה והסופר משה טייכמאן בוורשה. סיפור זה הופיע במדור לקטנטנים בשם "גרעזעלע פאַר קליינוואַרג" [עשבים רעננים לטף]. הנה כי כך מתחיל החינוך: האידיאל הוא להיות פועל בבית חרושת. אך יחד עם היותו סיפור דידקטי, יש בו איכויות אמנותיות של כתיבה לילדים. הסיפור הוא מנקודת מבטו של ילד, על הגיגיו ומחשבותיו, יש בו דיאלוגים המתאימים לגיל הצעיר, ועוד.

הארובה עוקבת אחריו

סיפור מתוך העיתון "קינדער פריינד", ורשה,  15 בפברואר 1936.

(שם המחבר לא צוין. הוא נכתב כנראה בידי העורך, משה טייכמן)

תרגום מיידיש לעברית: עדינה בר-אל

ברחוב בו מתגורר שלוימלה, יש בית-חרושת בעל ארובה גבוהה, שחורה, אשר מביטה בו תמיד והולכת אחריו לכל מקום אליו הוא הולך. שלוימלה הבחין בה בפעם הראשונה, כאשר נסע עם אימו לטייל בגן הבוטני. בדרך לחשמלית, לאחר שעברו כבר כמה רחובות, הביט שלוימלה סביבו והבחין, שהארובה הגבוהה השחורה הולכת אחריו.

"אימא," הוא קרא בפליאה "ראי את הארובה, היא הולכת אחרינו!"

אימא צחקה ואמרה: "נו, ומה איכפת לך?"

"אני לא רוצה שהיא תלך עמי לגן."

אימא הבטיחה לו, שהארובה לא תלך עימם: "ליד שער הגן," היא אמרה, "עומד שומר. והוא לא ירשה לה להיכנס."

אבל שלוימלה הלך מעט רחוק יותר וראה, שהארובה ממשיכה ללכת עימו, מדלגת מעל גדרות וגגות.

"אימא! היא הולכת אחריי."

"שתלך. מה אתה חושב, שלארובה אסור ללכת לטייל?"

שלוימלה הביט בארובה וחשב. אחר-כך אמר: "כן, אבל היא צריכה להתרחץ כמוני. היא הרי שחורה ומפויחת."

כאשר שלוימלה התיישב בחשמלית, הוא כבר לא ראה את הארובה ושכח ממנה מיד. הוא הביט מבעד לחלון לרחוב, התבונן באנשים העוברים.

שלוימלה חזר מהגן לפנות ערב. הוא היה עייף ורעב. הוא רצה להגיע הביתה מהר ככל האפשר, כדי לנוח מעט. אבל, כאשר הוא ירד מן החשמלית והלך מספר צעדים, הוא שוב ראה את הארובה.

"הנה היא!" הוא צעק.

"מי?" שאלה אימא.

"הארובה."

אימא חייכה. "היא עמדה פה וחיכתה לך. כאשר אתה לא נמצא ברחוב, היא עצובה."

שלוימלה לא הסיר עיניו מהארובה, אשר  התרחקה לאט חזרה, כאילו היא מראה לו את הדרך הביתה.

מאז החל שלוימלה לראות את הארובה יותר ויותר. הוא הבחין שהיא מציצה אל תוך החצר שלו, הולכת אחריו ברחוב, מלווה אותו בריצות שלו. וזה היה לו לחידה: איך היא מדלגת מעל גדרות וגגות? מדוע היא תמיד עוקבת אחריו ומביטה בו?

שלוימלה חשב אודותיה וחשב ולא הצליח להבין את ההיגיון של הארובה הגבוהה השחורה. לבסוף הוא כעס עליה ואמר: "ארובה, ארובה, לכי מפה! אני לא רוצה שתעקבי אחריי!"

הארובה לא צחקה, לא בכתה, רק עמדה והביטה בו בסבר פנים חמוּר, רציני.

"ארובה, ארובה, אני אעבור דירה מכאן! הוא קרא, "אני אעבור בלילה, כאשר לא תוכלי לראות."

אבל מיד הוא נזכר, שהארובה עומדת כך ימים ולילות, והיא גבוהה מגדרות וגגות ורואה את כל ביתו, כאילו היא משגיחה שלא יברח.

"לא," חשב לעצמו, "אני לא אוכל לברוח ממנה, היא תעקוב אחריי גם כשאגור בדירה החדשה."

כאשר אבא של שלוימלה חזר מעבודתו בבית החרושת, ופשט את בגדי העבודה שלו, סיפר לו שלוימלה את כל סיפור הארובה, אשר תמיד מביטה בו ותמיד הולכת אחריו.

אבא צחק ואמר שהוא טיפשון, וסיפר זאת לאימא. אחר כך אמר אבא לשלוימלה:

"הארובה הזאת, או ארובות אחרות, אחרי כל בן של פועל הולכת ארובה גבוהה, שחורה. היא הולכת אחריו עד שהיא מקבלת אותו פנימה, אל תוך בית החרושת שלה... גם אחריי, מן הסתם, עקבה פעם ארובה כזאת..."

הצחוק של אבא הרגיע לגמרי את שלוימלה. הוא הבין שאין מקום בכלל לכעוס, ואמר לעצמו: "אז מה אם ארובת בית חרושת עוקבת אחריי? גם אחרי אבא עקבה ארובה כזו..."

* * *

"ארץ משה"

תוכן הסרט המעולה, בקצרה, הוא: שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים: 40 אנשי צה"ל, בפקודו של אלוף ג'קי אבן, נוסעים לגרמניה בשליחות סודית ביותר כדי ללמוד את טנק הפטון, שישראל רכשה משם. שם הקוד למבצע: "ארץ משה". חלק מחברי המשלחת מספרים על חוויותיהם במחנה הגרמני, המפגש עם הגרמנים, כיצד עמדו מול הגרמנים המדריכים.  

 בסרט ניתן  לצפות בלינק הבא:

 http://youtu.be/ZjsJLvYsqk8

 או:

https://www.youtube.com/watch?v=ZjsJLvYsqk8

* * *

ראה אור הכרך הראשון

בסדרת הכתבים האידיאולוגיים של ז'בוטינסקי

מכון ז'בוטינסקי בישראל גאה לבשר על צאתו לאור של הכרך הראשון של כתבי זאב ז'בוטינסקי, במהדורתם המחודשת והמחדשת: לאומיות ליברלית.

בכרך זה, הראשון במהדורה המדעית של כתביו האידיאולוגיים-מדיניים של זאב ז'בוטינסקי, 252 עמ', כלולים 25 מאמרים שנכתבו בסוף המאה ה-19 ובעשור הראשון של המאה העשרים. המאמרים נכתבו ברוסית. רובם מובאים במהדורה זו בתרגום חדש, וכולם מלווים בהערות מנהירות.

הכרך נערך על-ידי פרופ' אריה נאור, ולצידו עבדה מערכת מדעית, שהשקיעה זמן, ידע ומחקר לעומק, על מנת שתתקבל התוצאה המבורכת שלפנינו. פרופ' נאור כתב מבוא מקיף, תחת הכותרת: "בראשית ברא – יחיד ולאום בהשקפת ז'בוטינסקי," ואילו המתרגם מרוסית פטר קריקסונוב כתב הקדמה על תרגום מאמריו המוקדמים של ז'בוטינסקי.

ראשית הכרך – פיליטונים שנכתבו בעקבות לימודיו של ז'בוטינסקי באיטליה בשלהי המאה ה-19, כגון חופש העיתונות, מעמד האפיפיור, חופש ההתארגנות של קבוצות יוצאות דופן, זכות החינוך הדתי וכדומה. בהמשך הכרך מאמרים שנכתבו על רקע התסיסה ברוסיה בראשית המאה העשרים, והם עוסקים בסוגיות כגון מהות הלאומיות, מעמדם וזכויותיהם של מיעוטים אתניים במדינה רבת-לאומים, אוטונומיה תרבותית ומבנה פדרלי של מדינות, וכדומה.

המאמרים של זאב ז'בוטינסקי בכרך זה, הם היסוד להשקפת עולמו של ז'בוטינסקי המשלבת לאומיות וליברליזם למיקשה אחת.

המערכת המדעית של כתביו האידיאולוגיים של זאב ז'בוטינסקי כבר עובדת על הכרכים הבאים: לאומיות ליברלית – כרך ב', ארץ-ישראל – כרכים ג', ד'. על פי המתוכנן, ייצאו לאור בסדרה זו בשנים הבאות כ-20 כרכים.

את הכרך החדש אפשר להשיג בחנויות הספרים המובחרות, במחיר 96 שקל, וכן במוסד ביאליק בירושלים ובמזכירות מכון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב.

החיוניות המדהימה של הציונות

תחת כותרת זאת עורך מכון ז'בוטינסקי ערב חגיגי להשקת שני ספרים שראו אור זה עתה:

הכרך ה-12 של איגרות זאב ז'בוטינסקי

הכרך הראשון של הכתבים האידיאולוגיים, לאומיות ליברלית, מאת זאב ז'בוטינסקי.

הערב יתקיים ביום רביעי, ג' אב תשע"ג, 10.7.2013, בשעה 19.00

במעמד שרת התרבות והספורט ח"כ לימור לבנת, שאף תשא דברים.

כן ישתתפו:

מר יעקב חגואל, ראש המחלקה לפעילות בישראל ולמאבק באנטישמיות בהסתדרות הציונית העולמית

מר מרדכי שריג, יו"ר הנהלת מכון ז'בוטינסקי

פרופ' אריה נאור, העורך הראשי של כתבי ז'בוטינסקי

ד"ר משה הלוי, עורך אגרות ז'בוטינסקי

יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

איש קול ישראל צבי סלטון יקרא מתוך איגרות ראש בית"ר.

הכניסה חופשית. שני הספרים יימכרו בערב ההשקה במחיר מוזל במיוחד.

[דבר המפרסם]

* * *

ישראל נטע

כל הדרכים מובילות לבאר שבע, אסור להתייאש

כל הדרכים מובילות לבאר שבע. או להבים. בש"ג של הקיבוץ עולה בחורונת, שזופה היטב, עגיל באמצע האוזן, זה כואב, עובדת בגן הילדים, מתרווחת לה במושב הנוסע, לצידי, שד נערי מתרמז אליי מהטריקו, נזם אף קטן. זו האקספוזיציה. אחר כך בנייד, באמריקאית ישראלית לגמרי: קאנ יו פיק מי פרום צומת אשל הנשיא באבא. פיפטינ מיניטס, ביי. מה נשמע בלהבים, אנחנו לא עשירים, באנו מניו ג'רזי לפני חמש עשרה שנה כשעוד היה סביר המחיר. תתביישי לך על המבטא אני אומר, מסתבר: אימא שלי גרמניה ואבא שלי ערבי, נפגשו באוניברסיטה, אוי זה כואב, השד הנערי הזה, והעגיל באמצע האוזן. בספרייה באוניברסיטה כושן רשעתיים בחמישה פסוקים בשופטים ג' מובס בידי עתניאל בן קנז. סתם פיקציה, במאמר נפלא של בוסתנאי עודד: פולמוס של בית דוד נגד שאול בן קיש בן איש ימיני בטלוויזיה גנדי מחומש בעוזי קצוץ קנה עם הכנופייה שלו בחברון, עולים לקבר עתניאל בן קנז. המועצה המקומית הציבה שלט: "קבר עתניאל בן קנז." עשרים דקות מלהבים. הספרנית התורנית תחזיר לי את כרטיס הקורא. ציפורניים על מקלדת, כחול בהיר מנומר, שיהיה לך יום טוב, עטויה בדבר הזה של הערביות. ככה זה טוב, עשרים דקות מחברון, במגרש החנייה, בוריס מיד שתיים מוכר לי טלפון. סטודנט לארכיאולוגיה, התקופה הרומית, הוא נראה ממש טוב. טיפת מבטא אין עליו. אלף תשע מאות שקל. וסצינת סיום: איזה צעיר חותך את הרמזור. על הבגאז' מאחור מורכבת לו כנף ערסים, האגזוז מקוצץ, רעש, וצילצולים, מינימום ארטון סנה בפורמולה אחד. כל הדרכים מובילות לבאר שבע. אסור להתייאש.    

* * *

ברוך תירוש

לזכר כ"ד יורדי הסירה

לאהוד בן עזר, שלום.

בחב"ע 852 נהנינו שוב ממאמרי אורי הייטנר, הנחרץ והנחוש במרומי הגולן, בהם הוא הזכיר בין השאר את ספרו של מוטי זעירא "כמו קול של הלב" אודות המלחין הדגול דוד זהבי. שגם הלחין את "מסביב ייהום הסער... אנו אנו הפלמ"ח".

ביסודיותו, מבקש אורי הייטנר לתקן את המתואר בספר כמו "כ"ג יורדי הסירה", מאחר שבסירה היה גם המייג'ור אנטוני פאלמר הבריטי.

ואמנם, המיג'ור היה איש הכוחות המיוחדים של הצבא הבריטי‏, שצורף כמשקיף ואולי כמפקד, אל הכ"ג בסירה, אבל הקצין הבריטי לא היה מושא למסורת וההערצה של ההגנה וכלל היישוב, סביב כ"ג ראשוני הימאים של הפלמ"ח, שניספו על סירת 'ארי הים' מל חופי לבנון.

בפלי"ם, תמיד ידענו על דבר מייג'ור אנטוני פאלמר. חברנו הימאי הוותיק, אוסי רביד ז"ל, גילה את משפחת פאלמר בלונדון; וסאמק, מפקד הפלי"ם האחרון, הוא שמואל ינאי ז"ל, עודד את הפסלת יעל ארצי משדות-ים להכין מיצג מרשים של הסירה העולה באש, יחד עם שמותיהם של הכ"ד, כולל שמו של אנטוני פאלמר. את רעייתו של פאלמר עם הבן  והבת,  הבאנו ארצה כאורחינו, והאנדרטא הוקמה ונחנכה בטקס מרשים בגינה בין דרך נמיר לרחוב יהודה בורלא, ברמת אביב, בצפון תל אביב.  

עם המשפחה טיילנו ברחבי הארץ, ובמיוחד באתרים שם פעל אנטוני פאלמר, ולהפתעתנו התברר שהאלמנה, שבמשך יובל שנים היתה המלווה של מלכת בריטניה אליזבט, האם של המלכה אליזבט הנוכחית, ועדיין התגוררה בארמונות וינדזור ובאקינגהאם – לא קיבלה מעודה מידע אודות נסיבות מותו של בעלה. רק נמסר לה שהוא, כאיש הכוחות המיוחדים, ניספה במהלך פעולה סודית.  

ביחד עם בנה ובתה וגם הנספח הבריטי, הם הופתעו מהסיפור המרתק על אודות הפעולה שהיוותה נדבך ב'מדינה בדרך', וחזרו והצטלמו בשמחה ליד האנדרטא.

* * *

ראובן בן-צור

תיקון העוול ההיסטורי

לאהוד, שלום רב!

הערות לתיקון האחרון ב"צרור הערות 30.6.13" – "כ"ד יורדי הסירה", בגיליון 852 של אורי הייטנר.

תיקון העוול ההיסטורי באשר לחלל ה-24, רס"ן אנטוני פאלמר, החל לפני כמה שנים. בספטמבר 2011 פורסם ע"י משה"ב דו"ח שכותרתו היא: "כ"ד יורדי הסירה".

קדם לכך 'אתר הפלי"ם וההעפלה' – www.palyam.org - שפירסם את 24 תמונות החללים וכתבות המתייחסות לכ"ד.

הכ"ג היו חברי 'ההגנה' ולא הפלמ"ח. הם יצאו למשימה מנחל קישון ב-18.05.1941 לאחר תקופת אימונים בירקון.

ההחלטה בדבר הקמת הפלמ"ח נתקבלה ע"י 'ההגנה' ב-15.5.1941.

* * *

אורי הייטנר

1. מזכירו הנאמן או: כך נחקק חוק הגולן

לכבוד יום הולדתו ה-90 של יחיאל קדישאי, מזכירו וראש לשכתו של מנחם בגין, אני מביא ראיון שערכתי עמו בדצמבר 1997, במלאת 16 שנה לחוק הגולן, ופרסמתי אותו ב"ארץ הגולן".

"מזכירו הנאמן" – זה התואר והתפקיד שנשא במשך שנים רבות יחיאל קדישאי, האיש היה, אולי יותר מכל אדם אחר, במחיצתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ז"ל. גם היום, חמש שנים לאחר מותו של בגין, ממשיך קדישאי בן ה-75, בנאמנות ובמסירות לחיות את בגין – האיש ומורשתו. את רוב עתותיו הוא מקדיש להנצחת בגין ולהנחלת משנתו. ישבתי במחיצתו של קדישאי למעלה משעתיים. במשך פרק זמן זה התקשרו אליו סופרים, חוקרים ועיתונאים – כולם בנושא אחד: מנחם בגין. האחד ביקש פרטים על תקופת המחתרת. אחר – על אפיזודה מסוימת כראש המשלה. יום קודם לכן התקבלה פסיקת בית המשפט על פיה שיקר אריאל שרון לבגין במהלך מלחמת לבנון. כל כלי התקשורת, הישראלית והזרה, האלקטרונית והכתובה, פנו אל קדישאי כדי לבקש ראיון. דומה שקדישאי היה לנציגו של מנחם בגין עלי אדמות.

במלאת 16 שנים להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, במהלך פרלמנטרי שיזם והוביל ראש הממשלה אז, מנחם בגין, נפגשתי לשיחה עם קדישאי.

"חזרתי לארץ מחו"ל בבוקר ה-14.12.81," מספר קדישאי, "והופתעתי לשמוע ששעה קלה קודם לכן, ממיטת חוליו בבית החולים, שם שכב לאחר ששבר את רגלו, זימן ראש הממשלה את השרים לישיבת ממשלה דחופה, והעביר בה את ההחלטה להגיש לאלתר את חוק הגולן להצבעה בכנסת. ידעתי שיש כוונה כזו, אך לא שהיא עומדת כבר על הפרק. בו ביום הוכן החוק. בגין השתחרר מבית החולים אחר הצהריים, הישר למשכן הכנסת, כשהוא ישוב על כיסא גלגלים. הוא העביר את החוק בקריאה ראשונה, שניה ושלישית באותו היום. זה דבר מיוחד במינו, הקורה פעם ביובל. אני זוכר את נאומו, המבטא את תמצית מחשבתו המדינית, אותה נשא בכל ימי פעולתו המדינית באופוזיציה וכראש הממשלה. יש בו דברים אקטואליים מאוד עד היום, והסכמי אוסלו הם ניגודם המוחלט.

בגין ניתח את העמדה הסורית השוללת לחלוטין את קיומה של מדינת ישראל ומסרבת להכיר בה, וציטט את דבריהם של ראשי הממשל הסורי והנשיא אסד בראשם, על מגמתם הברורה להביא להחלשתה הצבאית של ישראל, ואז לפעול להשמדתה. לפיכך הוא הגיע למסקנה שצריך להחזיק ברמת הגולן כאמצעי לביטחון ישראל. לבגין הייתה עמדה ברורה – כל עוד מדינות ערב לא יחנכו את ילדיהם להכיר בקיומה של מדינה יהודית במזה"ת ולהפנים הכרתם זו, אין סיכוי לשלום. לכן אין להסכים לכל תנאי שעלול לסכן את ביטחון ישראל ולתת לאלה הרוצים להילחם בנו ולהשמיד אותנו יתרון ביטחוני כלשהו. זה הדבר שעמד בבסיס החוק הזה. בגין נאם את נאומו, והצעתו התקבלה ברוב מרשים ומשמעותי של שני שלישים. הוא היה מאושר מההחלטה הזו וגאה שהצליח להעביר אותה. זה היה מן הימים המאושרים בחייו."

על פי דברים אלה, השיקול שהנחה את בגין היה מדיני וביטחוני. אלה שיקולים פרגמטיים – הרי מצב מדיני וביטחוני עשוי להשתנות. מה היה מקומם של שיקולים עקרוניים, כמו היות הגולן חלק מארץ ישראל או ההתיישבות בגולן בהחלטתו של בגין?

קדישאי: "בגין פתח את נאומו באזכור העובדה שהגולן הינו חלק מארץ ישראל. 'לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני,' אמר בגין, 'אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים היתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ.' לפיכך הוא קבע ש'מבחינה היסטורית, רמת הגולן היתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל.' יחד עם זאת, בגין לא התעלם מכך, שעל פי הגבול הבינלאומי, שנקבע בתום מלחמת העולם הראשונה, הגולן נשאר מחוץ לגבולות ארץ ישראל המנדטורית, למרות שהיו שם יישובים יהודיים בתקופת העליה הראשונה, בשנות השמונים של המאה הקודמת. השיקול של זכות אבות, שהיה השיקול המכריע בהתייחסותו של בגין ליהודה ושומרון, לא היה השיקול העיקרי בשאלת הגולן. בשאלה זו ביסס בגין את עמדתו על שיקולי ביטחונה של מדינת ישראל. בגין הזכיר שבהחלטת מועצת הביטחון 242, בה מדובר על נסיגה משטחים, קיים מושג – 'גבולות מוכרים ובטוחים.' שתי המילים הלו מבטאות את ההצדקה המדינית לשמירה על הגולן בידי ישראל."

בגין היה ידוע כלגליסט ופורמליסט. הגבול הבינלאומי היה יסוד חשוב בתפיסתו. לא במקרה הסכים לוותר על סיני, שהיתה מחוץ לגבול הבינלאומי ולא היה מוכן לוותר על יהודה ושומרון, שבתוך הגבול הבינלאומי של ארץ ישראל. רמת הגולן הינה מחוץ לגבול הבינלאומי. נאמר על בגין שכפי שוויתר על סיני על מנת להציל את יהודה  ושומרון, הוא היה נכון לעשות כן גם בגולן. ועובדה – בבחירות 77' נאמר במצע הליכוד שהגבול עם סוריה יעבור על רמת הגולן, כרמז לנכונות לפשרה. מצד שני, הוא החיל את החוק על כל הגולן. מה היתה עמדתו האמתית?

"עמדתו של בגין השתנתה במהלך השנים. בשנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים הוא היה נכון לפשרה, אך בהדרגה הוא הגיע למסקנה שרמת הגולן היא אבן יסוד בביטחונה של ישראל ויש להיאבק על הכללתה בתחומי המדינה. כשהיה בממשלת הליכוד הלאומי ב-67', היה שותף להחלטה על פיה ישראל תציע לסוריה ולמצרים חוזה שלום על בסיס הגבול הבינלאומי. ההחלטה הזו בוטלה כעבור זמן קצר מאוד. יש להבין את עמדתו של בגין ב-67' לנוכח המציאות הפוליטית והמדינית באותה תקופה. לגח"ל (גוש חירות ליברלים – הליכוד בגלגולו הקודם. א.ה.) היו רק שני שרים בתוך הממשלה, מתוך למעלה מעשרים. הוא לא קבע את המדיניות והשפעתו הייתה מוגבלת. בגין חשש מאוד מפני לחץ בינלאומי שיביא לנסיגה חד צדדית, ולכן הציב את העיקרון 'באין חוזה שלום, שביתת נשק או הסדר ביניים, ימשיכו כוחות צה"ל לעמוד במקומות בהם עמדו בתום הקרבות במלחמת ששת הימים.' תפיסתו זו התקבלה על דעת אשכול ועל דעת הממשלה. היא סייעה לשמירה על הגולן. בגין האמין שמבחינה ביטחונית, יהודית, ארץ ישראלית, הגולן חייב להישאר בידי ישראל. הוא עשה בכל תקופה ככל שיכול היה לעשות. בשלב מסוים הבין שיש לעמוד על כך שכל רמת הגולן תהיה בידינו, והקפיד על צירוף המפה לחוק הגולן. עד יום מותו, בכל פעם שהתעורר דיון על עתיד הגולן, התבטא בבהירות נגד נסיגה."

מה גרם לשינוי בדעתו?

איני יכול לומר בדיוק. להערכתי, הוא חשש ממצב בו הסורים יקבלו חלק מהגולן וישתמשו בו להמשך התוקפנות שלהם. בגין הבין היטב את תורת השלבים של הערבים, במיוחד של הפלשתינאים, על פיה עליהם לקבל מישראל מה שניתן בדרכי שלום, ולאחר מכן להמשיך בתוקפנות. יתכן שהתוקפנות תבוא אחרי 30 או 40 שנה. ההבדל בין מדינאי לפוליטיקאי, הוא שהפוליטיקאי חושב על הבחירות הבאות והמדינאי על הדורות הבאים. לצערי, הערבים מצטיינים יותר מאתנו בסבלנות ובראיה קדימה, לדורות הבאים. בגין נהג לראות למרחוק ורצה למנוע את הסכנה.

על פי אותה תפיסה, למה הוא לא ראה במסירת סיני למצרים ובעקירת היישובים חלק מאותה תוכנית שלבים של הערבים?

בגין ראה במצרים את אבן היסוד של הכוח הערבי ורצה לנטרל אותה. לשם כך הוא היה מוכן לוותר על שטח שאינו חלק מארץ ישראל ושיש בו מרחבים המאפשרים להתגבר על בעיות ביטחוניות גם מבלי לשלוט עליו. המרחבים והפירוז מונעים סכנה של התקפת פתע. אני מכיר את הטיעון שההסכם עם מצרים הוא תקדים ושאסד לא יסתפק בפחות מסאדאת. אין להשוות בין חשיבותה של סיני לחשיבות הגולן ואין כל מקום להשוואה בין מצרים וסוריה ובין השלטון המצרי לשלטון הסורי.

בקמפ-דיוויד בגין הציע הצעה, שהתקבלה על דעת הנשיא קרטר, לקיים בכנסת שתי הצבעות נפרדות – אחת על הסכם השלום והשניה על פינוי היישובים. היה לו ברור שהסכם השלום יתקבל ברוב גדול והוא העריך שהכנסת לא תקבל את פינוי היישובים. הוא האמין שבמקרה כזה סאדאת יכבד את החלטות הכנסת ויחתום על הסכם שלום על פי התביעה של בגין מאז ראשית המו"מ, להשאיר את היישובים על מכונם, עם כוח הגנה ישראלי, תחת ריבונות מצרית. למרבה הצער, המערך טרפד את המהלך הזה. הוא סירב לקבל את ההפרדה בין ההצבעות, בטענה שבגין רוצה שהשלום ייזקף לזכותו והורדת היישובים לחובת המערך."

בנאום התשובה שלו לדיון על החוק, אמר בגין שהחוק לא יהווה מכשול למו"מ עם סוריה. מה היה קורה אילו אסד הגיע לירושלים כמו סאדאת? האם בגין היה מוכן לוויתורים?

איני יכול לומר לך מה היה קורה. זו שאלה היפותטית. אני חושב שהחלת החוק על הגולן נתנה את הבסיס לשמירה על הגולן גם בתרחיש זה. אני למד מהחלת החוק את רצינות כוונתו של בגין בנושא הגולן. הוא הגיע למסקנה שצריך לעשות זאת, כדי לקבע במסמרות את הגולן כחלק ממדינת ישראל. איני יכול לדעת בבטחה 'מה היה קורה אילו'."

עד היום יש הטוענים שהחלת החוק אינה סיפוח ולא החלת ריבונות. האם גם בגין סבר כך?

"אין לדברים אלה כל שחר. המושג, 'החוק השיפוט והמנהל' של ישראל, הוא הביטוי המובהק לריבונות ישראל. זה בדיוק הנוסח של החלת הריבונות הישראלית על מזרח ירושלים, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הוויכוח הזה מלאכותי, פילוסופי וערטילאי. המשמעות של החוק היא החלת ריבונות ישראל על הגולן."

שאלת העיתוי של החוק מעניינת. ארבע שנים וחצי קודם לכן נבחר בגין לראשות הממשלה ולא עשה את הצעד הזה. ופתאום, ביום אחד, בבהילות, העביר את המהלך כולו.

"למה הוא העביר את החוק ביום אחד – זה ברור. הוא רצה למנוע התערבות ולחץ. הוא ידע שאם יחלו דיונים ממושכים בנושא, תהיה זו הזמנה ללחץ בינלאומי, בעיקר אמריקאי, שעלול לטרפד את המהלך. באשר לעיתוי – איני יודע. כנראה שבגין הבין שהגיע הזמן לעשות את הצעד."

למה בגין החיל את הריבונות על הגולן ולא על יהודה ושומרון, שהיו דבר חשוב יותר בהשקפת עולמו?

"היו לכך סיבות שונות. האחת – בעיית האוכלוסיה. בעייה נוספת – הוא התחייב למשה דיין, עם הצטרפותו לממשלה, שלא להחיל את הריבונות על יהודה ושומרון. אך הסיבה המשמעותית ביותר, היא שלא היה ביכולתו לגבש רוב סביב הצעה כזו. לא היה לכך רוב בממשלתו ובקואליציה שלו, ולא כל שכן בכנסת. בנושא הגולן התגבש רוב בציבור ובכנסת ובגין ניצל את ההזדמנות.

איך נערך בגין לתגובת סוריה על ההחלטה ולתגובת העולם? הסורים איימו במלחמה בעקבות ההחלטה.

"בגין האמין בהרתעה הישראלית. הוא לקח בחשבון שהצד השני יודע איזו ממשלה עומדת מולו. הוא ראה בהרכב ממשלתו את אחד ממרכיבי ההרתעה של ישראל. האמריקאים כעסו מאוד על ההחלטה והשעו את מזכר ההבנה ביחס לשיתוף האסטרטגי. בגין זימן אליו את השגריר האמריקאי סם לואיס, וגער בו על התגובה האמריקאית. הוא הטיל על מזכיר הממשלה, אריה נאור, לפרסם את הדברים שאמר ללואיס. בין השאר אמר בגין: 'איזה מין דיבור הוא הענשת ישראל? האם אנו רפובליקת בננות? האם אנו וסלים שלכם?'

בגין הבהיר שבהשעיית מזכר ההבנה הוא רואה את ביטולו – 'עם ישראל חי 3,700 שנה בלי מזכר ההבנה עם אמריקה ויוסיף לחיות בלעדיו עוד 3,700 שנה.' באשר לחוק הגולן הבהיר בגין: 'חוק הגולן יישאר בתוקפו. אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו'."

2. חיים באר – להעמיד דברים על דיוקם

היה מעניין לקרוא את רשימתה של תקוה וינשטוק אודות רוני באר מרקס, בתו של הסופר חיים באר, ולהיווכח שהתפוח לא נפל רחוק מן העץ.

למרבה הצער, יש מספר שגיאות עובדתיות ברשימה. רומן הביכורים של חיים באר לא היה "שירת הזמיר" אלא "נוצות" שיצא לאור ב-1979 וזכה להצלחה גדולה מאוד, שהציבה מיד את מחברו בשורה הראשונה של הסופרים בישראל. הספר אליו התכוונה תקווה אינו נקרא "שירת הזמיר" כי אם "עת הזמיר", והוא יצא לאור שמונה שנים אחרי "נוצות". ואילו הספר "חבלים", שבעיניי הוא פסגת יצירתו של באר עד כה, לא יצא לאור לפני עשרים שנה, אלא לפני 15 שנים.

כמובן שאני מצטרף לכל הסופרלטיבים לבאר, שמלבד היותו סופר דגול, אולי הטוב שבסופרים הישראליים, הוא גם מורה דגול – זכיתי ללמוד אצלו ארבעה קורסים בלימודי התואר השני שלי ביהדות.

3. צרור הערות 5.6.13

* יש דמיון רב בין ההתקוממות נגד מורסי וההתקוממות נגד מובארק ויתכן שמורסי יגמור כמו מובארק. אך יש גם הבדל משמעותי – נגד מובארק התאחד כל העם המצרי, חילונים ודתיים, אסלאמיסטים ולאומיים. למורסי יש תמיכה אדירה מצד חלק ניכר מן העם המצרי והמפלגה הגדולה והמאורגנת ביותר, "האחים המוסלמים" עומדת מאחוריו. וזאת מתכונת מסוכנת שעלולה להתדרדר למלחמת אזרחים.

* לא היה נשיא שקידם את מצרים, מכל בחינה שהיא, כמו סאדאת. אבל המפגינים נגד מורסי לא נשאו את תמונותיו של אנואר ("לא עוד מלחמה") סאדאת, אלא של גמאל ("נזרוק את היהודים לים") עבד-אל נאצר.

* מצרים שוב בוערת ומתדרדרת לאנרכיה, שעוד עלולה לגרום להתגעגע למורסי. מיספר ההרוגים בטבח ההדדי בסוריה הוא כבר בן שש ספרות והוא הולך ומתעצם. המזרח התיכון בוער.

המחשבה שבמצב כזה ניתן להגיע להסדר עם הפלשתינאים ואם ניתן – שמישהו יכבד אותו, היא חלום באספמיה. מזכיר המדינה קרי מגוחך בניסיונו הפאתטי ליצור מראית עין של מו"מ, כדי להפגין איזושהי רלוונטיות אמריקאית במזה"ת. נתניהו ואבו מאזן משחקים את המשחק, כשהמטרה של כל אחד היא לבעוט את הכדור למגרשו של השני ולהימנע מהתדמית של מכשיל המהלך.

אין כל סיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין. יש לאפסן את חלום השלום ולהמירו באסטרטגיה לניהול חכם של הסכסוך לאורך זמן.

* עומר בר לב בראיון לרדיו: "שיחררנו אלף מחבלים כדי להחזיר חייל אחד ואנו מתעקשים על כמה אסירים כשמדובר בהצלת מדינת ישראל? ... מה זאת ההתעקשות הזאת של נתניהו, אם כמה אסירים ישוחררו לפני או אחרי התחלת השיחות," וכו' וכו' וכו'.

אל מול הסרבנות והעקשנות הפלשתינאית, בר לב רוצה שישראל תלך למו"מ כאשר המסר שהיא מעבירה הוא שהצלחת המו"מ היא הצלת קיומה של מדינת ישראל. במו"מ שזו גישתו של צד אחד, לעולם הצד השני לא יתפשר על מאומה, אלא רק יקצין את עמדותיו.

איני יודע האם אכן עומדת על הפרק מחלוקת על השאלה האם לשחרר אסירים לפני או אחרי תחילת המו"מ. אני סבור שאין מקום כלל לשחרור מחבלים, אלא כאקט של פיוס, בשלב האחרון של הסכם שלום כולל שיש בו סיום רשמי של הסכסוך. אבל עצם הלעג לכל התעקשות שלנו בכל ויכוח, וההתייצבות האוטומטית לצד ההתעקשות של הצד השני באותו ויכוח, מכעיסה.

נניח שההתעקשות היא על מראית עין ישראלית של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, לעומת התעקשות של אבו מאזן להוכיח שהוא כופף את ישראל וכפה עליה תשלום מחיר מראש על עצם המו"מ – למה האופוזיציה צריכה לתמוך בעמדת הצד השני?

האם מהאופוזיציה לא נדרשת אחריות?

* בנימין נתניהו יתנצל בפני תורכיה, על ההסתה האנטישמית של סגנו של ארדואן.

* מוסטפה ברגותי, מחבל המרצה 67 מאסרי עולם, ממנהיגי חמאס (והיום בקרע עם תנועתו), במכתב לראש המפלגה חאלד משעל: "היית צריך לנשק את הנעליים שלי, כי הם נוטפים דם של יהודים." זו תורת הלאומיות הפלשתינאית על רגל אחת.

* בתום משפטו הקודם של אולמרט, תשלובת נוני מוזס – תקשורת הבית של אהוד אולמרט, הובילה מתקפה קשה וחריפה נגד פרקליטות המדינה. הדרישות מפרקליט המדינה נעו בין התפטרות להתאבדות.

כזכור, אולמרט הורשע בפלילים. אולם על חלק מסעיפי האשמה הוא זוכה מחמת הספק, אך בגוף פסק הדין אוששו העובדות שהציגה הפרקליטות. ועל הסעיף בו הורשע, הוא יצא בעונש מגוחך, ואף השופטים טענו שאזרח מן השורה היה נכנס בעטיו לכלא.

המתקפה שלוחת הרסן נגד פרקליטות המדינה נועדה להלך עליה אימים. יש לציין לשבח את הפרקליטות, שחרף המתקפה, לקחה סיכון וערערה הן על הזיכוי התמוה מחלק מסעיפי האשמה והן על העונש הקל. היא לקחה את הסיכון, למרות שבית המשפט אינו נוטה לקבל ערעורים על זיכויים, וברור שאם הערעור ידחה – המתקפה והדה-לגיטימציה יתעצמו בצורה משמעותית.

בצעד זה, הוכיחה הפרקליטות אומץ רב ודבקות בתפקידה להגן על מדינת ישראל מפני השחיתות.

* מבחן השחיתות אינו רק המבחן הפלילי. אמר הבוקר ברדיו עו"ד נבות תל צור, מסוללת פרקליטיו של אולמרט, שמעולם לא הכחשנו את העובדה שטלנסקי העביר כספים רבים לאולמרט, שיכן אותו במלונות וכו'. אלא שהדבר נעשה מתוך חברות. אולי זה לא אתי, אולי זו עבירה על תקנות ועדת אשר, אבל זה לא פלילי, ואילו אנו – במשפט פלילי עסקינן.

ושאלתי אליך, הקורא – האם גם לך יש חברים שסתם, מתוך חברות, מעבירים לך מעטפות של כסף ומשכנים אותך במלונות פאר? מה יש בו, באולמרט, שמושך אליו חברי נפש נפלאים כמו טלנסקי ושמואל דכנר, שסתם, מתוך חברות, נותנים לו כאלו מתנות, אח"כ הופכים לעדים נגדו ומושמצים בידי סוללות היחצ"נים של אולמרט ותשלובת מוזס – תקשורת הבית של אולמרט, כהתגלמות הרוע?

פלילי? לא פלילי? מושחת! רקוב!

* השופט המחוזי צבי גורפינקל דחה את הדיונים במשפטו של ראש עיריית ר"ג צבי בר לאחרי הבחירות, בטענה שהבחירות הן עניין לציבור. הבחירות הן אכן עניין לציבור, אך עניינו של הציבור הוא לדעת לפני הבחירות האם ראש העיר והמועמד לקדנציה נוספת הוא עבריין.

* בציונות הדתית מתחולל שינוי מהפכני, של התמתנות והתחברות חזקה יותר לחברה הישראלית על כל גווניה ולעם היהודי על כל גווניו. נפתלי בנט הוא ייצוגו של אותו שינוי בפוליטיקה, שכדרכה, הולכת צעד אחד אחרי התהליכים החברתיים. הופעתו של בנט בפני ועידת הרבנים של הזרם הקונסרבטיבי, דבריו החמים מאוד כלפיהם, הפרגון הגדול אליהם, לא היו אפשריים בשום אופן, בימיהם של שפירא, בורג והמר, הנחשבים מתונים. זה לא היה קורה, אלמלא ידע בנט שיקבל גיבוי מהציבור הדתי לאומי. מי שמדברים על הקצנה בציונות הדתית, אינם מעודכנים. הם רואים את המיעוט המקצין, שהקצנתו היא במידה רבה ריאקציה לתהליכים בזרם המרכזי, אך זו אינה התמונה הנכונה. זהו שינוי מבורך מאוד, לא רק לציונות הדתית אלא למדינת ישראל ולעם היהודי. אפשר להיטפל לביטוי בלתי מוצלח זה או אחר של בנט, אך אני מלא הערכה לתפקיד החשוב שהוא ממלא בציבוריות הישראלית.

* מלחמה ביוקר המחייה היא משימה לאומית. אך אני תומך בהעלאת המס על משקאות אלכוהוליים, מאחר ומלחמה בתרבות השתיינות ההרסנית, הינה משימה לאומית לא פחות חשובה.

* בראיון ל"סדר יום" ב"קול ישראל" הביעה זהבה גלאון תמיכה בהתבטאויותיו הפוליטיות של הנשיא. שאל אותה המראיין, אם כך היתה אומרת גם אילו נשיא אחר היה מתבטא בניגוד לעמדותיה. גלאון לא התבלבלה ואמרה שיש הבדל בין כל נשיא אחר לבין הנשיא שמעון פרס. פרס הוא קטגוריה אחרת, הבהירה גלאון בלי להתבלבל. וכך, סוף סוף, הבנתי מהי דמוקרטיה. אני רץ להסביר זאת לבני, שמחר תהיה לו בחינת בגרות באזרחות.

* חגיגות יום הולדתו ה-89 ו-11 חודשים של פרס, עברו בצניעות יחסית.

* * *

רון וייס

הפערים היו קטנים מאוד

סופר נידח שלום,

מקריאת גיליון מס' 852 ברור לי שמתי דוד ואורי הייטנר לא מכירים את עמדות הצדדים לסכסוך הישראלי פלסטיני כפי שבאו לידי ביטוי במשאים ומתנים שהתקיימו לאורך שנים. מתי דוד, במאמרו "האומנם יש פיתרון לבעייה הפלסטינית" קובע כי הקמת מדינה פלסטינית היא בלתי אפשרית כיון שהתנאי הבלתי מתפשר של הפלסטינים הוא "זכות השיבה" וגבולות 1967.

בנובמבר 2007 התקיים מו"מ בוועידה באקדמיה הימית בעיר אנאפוליס שבמדינת מרילנד. בוועידה השתתפו נציגי ישראל, אש"ף, הקוורטט ונציגים מרוב מדינות הליגה הערבית. הצדדים ניהלו משא ומתן במשך שנה על כל הסוגיות של הסכסוך, והוחלפו ביניהם עמדות מפורטות. הפלסטינים הגישו בכתב את הצעתם להסדר קבע, שכללה חזרה של 100,000 פליטים במשך 10 שנים.

אולמרט הסכים שישראל תקלוט, מטעמים הומניטריים, 25,000 פליטים במשך 5 שנים. הפלסטינים הסכימו לחילופי שטחים בהיקף של 2%-2.5% – שיותירו בריבונות ישראל 75% מהישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק. ישראל דרשה חילופי שטחים בהיקף 6%-8%. כמו כן הסכימו הפלסטינים שמדינתם תהיה מוגבלת בחימושה (ללא נשק כבד) וכי כל השכונות היהודיות במזרח ירושלים יהיו בריבונות ישראל ותהיה חלוקת ריבונות באגן ההיסטורי.

אורי הייטנר כותב במאמרו "צרור הערות 30.6.13" כי במו"מ עם הפלסטינים אולמרט הציע להם: "הצעה מופקרת ומטורפת – נסיגה לקוי 49'עם אי אלו "חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים, ריבונות על הר הבית, נסיגה מבקעת הירדן... אבו מאזן זרק את ההצעה הזו לכל הרוחות."

במאי 2012 התייחס ראש הממשלה לשעבר – אהוד אולמרט לטענות השונות נגד העמדות הפלסטיניות בוועידת אנאפוליס: "הייתי במרחק נגיעה מהסכם שלום. הפלסטינים אף פעם לא דחו את הצעותיי. וגם אם בפעם האלף יהיו גורמים שינסו לטעון שהם דחו את הצעותיי, המציאות היתה שונה. הם לא קיבלו אותן, ויש הבדל. הם לא קיבלו אותן כי המשא-ומתן לא הסתיים, הוא היה על סף סיום. אילו הייתי נשאר ראש ממשלה, אני מאמין שאפשר היה להגיע להסכם שלום. הפערים היו קטנים מאוד, אנחנו הגענו כבר לישורת האחרונה ביותר."

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אני נהנה כל פעם מחדש לקרוא אותך כי אז אני יודע שהסיבה היחידה לכך שאין עדיין שלום בינינו לבין הפלסטינים – היא אטימות הלב, הרשעות והטיפשות שלנו. וכמובן העובדה שאנחנו רוצחים מדי פעם משפחות של פלסטינים על עולליהן הרכים.

* * *

אביבה בן חורין

"סיפור אהבה ארץ ישראלי"

לאחר שראינו את ההצגה ה-450 במיספר של "סיפור אהבה ארץ ישראלי" מאת ובבימויה של פנינה גרי היפהפייה מאז ומתמיד, והשחקנית הצעירה והנפלאה עדי בילסקי – באנו שנית להצגה אבל הפעם הזמנו אליה צעירים ישראליים וגם צעירים שעלו מרוסיה. התלהבותם והתרגשותם עד לידי דמעות מביאות אותי לכתוב אליכם בתקווה שתדפיסו את מכתבי זה, או לחלופין, שהעורך לחלק התרבותי/אמנותי שלכם יתייחס למידע הזה ואולי יגרום בכך, לרבים אחרים, לחזות בהצגה מרגשת וחשובה זו להמחשת חוויותינו ואת אשר עבר עלינו בתקופת הקמת המדינה.

להמחשת יתר, אביא כאן דברים בשם אומרם: חנוך ברטוב: "תעודת זהות של ארץ-ישראל היפה." א. ב. יהושע: "כאשר דמעות בעיניך וגרונך נחנק בחום.."  תהילה  עופר: דור פלמ"ח: "הצגת-יחיד נפלאה ומרגשת עד דמעות. עבור דור תש"ח זאת נוסטלגיה, מבחינה תיאטרלית, אמנות צרופה . הצגת  חובה!!! "                      

בשביל להיות מעשית, בדקתי את מועדי ומיקום ההצגות הקרובות ואני מביאה אותם להלן, כמו גם את העלות הקטנה ביותר של הכרטיסים, 50-65 ש' בלבד.

כרטיסים בקופת המוזיאון: 03-6077020 

וההצגות הקרובות:

שישי – 12.7.13 צהריים  12.00 מוזיאון תל-אביב לאמנות

שישי – 9.8.13  צהריים  12.00   מוזיאון תל-אביב לאמנות

אביבה בן חורין

סמטת הגבעה 20, סביון

* * *

אורית ברנר

דגי הרקק, כרישי הנדל"ן ומועצת העיר

כשחיפשנו, מרביתנו, אזרחים פשוטים, עובדים שכירים למחייתם, דיור במקום שקט, עם קצת נוף וירוק בעיניים (יחסית לאיזור הקרוב למרכז העיר), דירה די צנועה, בחרנו בסמטה קטנה ללא מוצא, הקרובה למרכז אך מרוחקת מעט משאון העיר וסאונה, מהתחבורה ומהמסחר והצופה אל המורד והוואדי וההר שממול ממזרח, ומעט מרווח של בתה וצמחיה טבעית מצפון ומזרח ומעט מאד ממערב.

כאשר הבריכה האזורית שבמתחם מתחתנו התרחבה והפכה למרכז ספורט אזורי, עם תחרויות ומשחקים עם צופים מריעים וצופרים ומגבירי קול בעיקר בשעות אחה"צ, הערב והלילה, הבלגנו. וכך גם כאשר שיפצו ובנו גן ילדים לצידנו ומתחתנו לטובת גן לילדים מיוחדים. (עם מכוניות והורים המביאים ולוקחים הילדים במתחם שמתחתנו)...

בו זמנית פעלנו להשגת ההיתר למפעל החיזוק, השיפוץ והמיגון של דירותינו במשך כשנתיים ומעלה. לתומנו האמנו לקריאת העידוד של עיריית חיפה לעשות כן למעננו ולטובתנו.

והנה, לאחר זמן ממושך של ציפיה להיתר, התברר שהעירייה, שעודדה צעד זה, מתנה את ההיתר בהסכמתנו להפקעת השטח הצר ביותר שבין שולי סימטתנו והמדרכה, ופס הגינה הצר שלצידה, על מנת שהכביש יורחב משמעותית ויגיע כמעט עד מתחת לחלונות חדרי השינה שלנו...

להפתעתנו, גילינו שמטרה "קדושה" זו, באה לענות על צרכי מימוש בנייה בחלקה שמעל ומול הבניין שלנו ממרכז הכרמל ומטה. זאת ועוד. אם לא די בכך, שהריאה הירוקה שמעלינו ולצידנו תתברך בבניין גדול, זה יהיה בניין רב קומות, 12, ליתר דיוק תריסר... עם חנויות בקומות הנמוכות, ו-67 דיירים וחניונים להם ולמבקרים ולקונים וכו'...

לצורך כך סימטתנו הצנועה אמורה להיהפך לעורק מוביל חמצן ומבקרים לבניין, למרכז הכרמל, ובכלל דרך נוספת ומקבילה למרכז הכרמל המתפתח והמשגשג (לא בצמחיה טבעית...)

השגשוג הכלכלי יישתלם לכרישי הנדל"ן, לבעלי הקרקע ולעירייה שתשלומי המיסים עבור הדירות ה"צנועות" במקום ובמיקום; וכן של בעלי החנויות, החנייונים וכו', שיהיו מקור לא אכזב של תשלומים, ארנונות וכו, אותם ישלשלו הכול וימלאו כיסי הבונים לדרגותיהם, העירייה (ממיסיה(וכרישי הנדל"ן, והמתווכים שבדרך.

על דגי הרקק, לבלוע ולשתוק, כשפינתם השקטה תסאן ותרעש ותרעם, אוויר הטבע ונופיו, קולות הציפורים יכוסו בקולות הרקע וריחות המכוניות והמסחר והבנייה. לפתח חלונותיהם יעברו ויחנו המכוניות, בעלייתם מעלה.

שארית הגינון והמדרכה הצרה ידחקו לפס דק של מדרכת, שהרי ידוע שממיסי דגי הרקק המשולמים כסדרם, לא תוושע העיריה  וכרישיה... 

איך ישוו חייהם ומאוייהם של דגי הרקק הצנועים, עם אלה המדושנים ומשומנים של הכרישים הנעים במהירות חמקמקה וחלקלקה כדי להשיג את טרפם???

* * *

סוף-סוף הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק, אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

י"ז: שבחי הנרגילה בתחת

שלום רב אהוד היקר,

קיבלתי אתמול בהפתעה נעימה את הספר שלך "מסעותיי עם נשים" עם הקדשה לבבית  כדרכך.

אני מברך אותך על הוצאת הספר הנחמד הזה ואומר שכל הכבוד על ההתמדה והיצירתיות שבך, למרות  הגיל אשר לא מניח לך "להתבטל" וכך אתה מעלה על הכתב דברים חמודים ומעניינים (אף שיכולים  לא למצוא חן בעיני בנות המין השני, כדבריך. ואגב מה זה מין שני? היום יש רק מין אחד הוא הנשי – וכל היתר זה ברארה וראה דברי הפמניסיטיות המהוללות שבינינו).

הרבה חיוכים העלו סיפוריך על פניי והתפעלתי מעולם הדימויים שלך שאין לו סוף.

הפכתי והפכתי בספרי הארוטיקה שברשותי ובסיפורים מאותו הסוג, כולל אלה שלא נס ליחם מאות בשנים, ולא מצאתי דימויים מקבילים לשלך. בין היתר  יש ברשותי  ספר  עתיק יומין ומפורסם "THE PERFUMED GARDEN", "הגן הבשום", של מחבר ערבי מאז הימים, משעשע ביותר ומעשיר הדמיון המזרחי של מחברו ושל קוראיו. אחר כך בתרגומים הרבים במשך הדורות נוספו עליו רסיסי דמיון מערבי אירופאי לקישוט נוסף. בו תמצא מאות שמות ודימויים ותיאורים לאותם האברים שהבעירו את דמיונם של הגברים והנשים גם יחד במשך מאות בשנים. אם כן גם בו לא מצאתי את  תיאורך של הדגדגן כמציל ורוד בבריכת שחייה של תאווה....

אצרף תמונה אחת מתוכו. [ר' צרופה].

שוב כל הכבוד לך...

ובעניין הנרגילה לתחת, כזכור לך שלחתי לך בזמנו וגם פירסמת רשימה שלי על הצעת ייעול שבמחלקה הכירורגית בבית החולים, שם ישכבו אלה מנותחי המעיים, שחשוב לדעת אם  מעיהם שנותחו כבר מעבירים גזים, וכדי לחסוך טרחה לאחיות בללכת ולשאול אותם על כך מדי פעם (יש מחסור בכוח אדם סיעודי בארץ, אתה זוכר?) כדאי אז שיחדירו להם  לפי הטבעת  צינור (רקטאל טיוב) ארוך שיגיע עד תחנת האחיות ושם יחובר קצהו  לצנצנת של נרגילה. ולפי הבועות שתראה האחות באותה "נרגילה" תציין מה המצב..

ואם יש במחלקה מיספר מנותחי מעיים כנ"ל אפשר לסמן הנרגילות במיספרים, ובדו"ח למשמרת הבאה ייכתב משהו כמו: נרגילה מספר ארבע של גולדשטיין לא עבדה וזו של אדון אבו אילעאפיה נרגילה מספר שתיים עבדה יפה, וכו'.

אם היית מציין את רשימתי לא הייתי מבקש ממך תמלוגים.

ועוד חשבתי שהסופר החביב הזה שמת על רגליים יפות ומטופחות של בחורות, הרי שמן הדין שאחרי מאה ועשרים  תיקבע על מצבתו הולוגרמה שתראה כל העת כפות רגליים יפות נשיות ומטופחות עם לקה בצבעים שונים על כל אצבע, וזה להנאתם של העולים לאזכרה ושל הזיכרו-לברכה עת יצא מדי פעם לטיול ערב.

בריאות ואריכות ימים.

בברכה ובלחיצת יד חמה,

י"ז

* * *

משה גרנות

האי

הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ז

סיוט חדש נחת עלינו – חדלנו עם "התיאוריה" והתחלנו עם "המעשי", כלומר, לא עוד חזרות אינסופיות על סלוגנים פמיניסטיים עד לייבוש המוח, אלא התנסות מעשית בלהיות שייך למגדר הנשי, כפי ש"המצב האנושי" הזה התקיים בפועל במשך דורות: הטילו עלינו לשטוף רצפות, להדיח כלים (בידיים!) – למרק כלי חרסינה וכלי כסף, לאפות ולקרצף תבניות אפייה וסירים. האמת? זה היה חידוש מרענן, קצת עבודה פיזית אפילו שיפרה את מצב הרוח – כל דבר טוב  יותר מלשמוע שוב ושוב את חוכמתה הבלתי נדלית של אנדריאה דבורקין; אלא שאז בא הערב, ובאמצע המקלחת הושמע בכי קורע לב של תינוק, וקול באס של גבר קורא: "מטומטמת! את לא שומעת את התכשיט שלך בוכה?! מה את משתכשכת לך באמבטיה? צאי אחת ושתיים ותני לו שד שיסתום את הפה!"

לא ידענו מה לעשות. זרם המים הופסק, ולתוך המקלחת נכנסו חיילים יווניים וחילקו לכל אחד מאיתנו "תינוק" מפלסטיק מיילל ללא הפסקה. היינו רטובים, אבל לא הניחו לנו להתנגב. היה עלינו ללבוש את הפיז'מה על העור הרטוב ולהשקיט את הפעוט בבקבוק. ברגע שהוצאת את הבקבוק מהפה של הבובה, הבכי היה מתחדש ומתחזק עד לכאב אוזניים. כעבור כשעה "התינוקות" של כולנו "נרדמו", ואז כשרצינו, סוף סוף, לשים את הראש על הכר, נשמע אותו קול באס מלחשש: "יאללה, שרמוטה, פתחי את הרגליים, ואל תגידי לי שהיתה לך כביסה וכואב לך הראש, ושהתפרים כואבים לך, אני לא יכול לשים את קטן שלי בספירט! יאללה, זוזי!"

לא להאמין, אבל אני באמת חשתי כאילו יש לי תפרים למטה, והמקום כואב לי, ואני פצחתי בזעקה, וגם כל חבריי סביבי צרחו במלוא גרונם. לאחר כמה דקות נהיה שקט. הכאב שכך. הייתי עייף מת, הנחתי את הראש והחלטתי לישון – יהיה מה שיהיה, ושוב "התינוק" התחיל לייבב, בהתחלה הבכי היה נסבל, אך כעבור כמה דקות הוא התחזק. הרגשתי כמו מסומם. העייפות הכריעה אותי, ואני מחפש את הבקבוק הארור שעשוי להשתיק את הבובה המפלצתית. מישהו ממלל משהו מתוך שינה, והנה, גם אצלו בכי של תינוק, וגם כאן קרוב אליי, אצל איציק. מישהו צועק: "שקט!" – מישהו בוכה. זה לא בובה, זה אחד משלנו, בוכה ומיילל כמו ילד.

מצאתי את הבקבוק, ואני משחיל אותו לתוך פה הפלסטיק. הבובה משתתקת, אבל מסביב לא כל השפוטים מאופסים ומבינים מה לעשות. כולם הרוסים מעייפות. באור העמום אני רואה חברים שתוחבים אצבעות לאוזניים. מישהו תוחב את הבובה אל מתחת לכר. אני מביט בבובה – דווקא חמודה, וכשהיא בוכה יש לה ממש דמעות. אני ניגבתי אותן ונישקתי ללחי הוורודה. מעניין אותי לדעת אם זה תינוק או תינוקת. ואז הבובה פולטת את הבקבוק מהפה ומתחילה שוב ליבב. מה עכשיו? אהה, החיתולים רטובים. הבובה הרטיבה. אני מסיר אותם, אך אין לי חיתולים להחלפה. אני לוקח את המגבת שלי וקושר אותה סביב מותניה, והיא משתתקת. אני שוב מנסה לישון, ואולי באמת הצלחתי להירדם מעט, ואז, פתאום – ההשכמה!

אנחנו נדרשים ללכת עם הבובה למקלחת, לצחצח את השיניים עם הבובה על הידיים, ללכת עימה לחדר האוכל, לשים אותה על הברכיים כשאנחנו אוכלים. אחר כך, כל העבודות שעשינו אתמול צריכים לבצע גם היום, כשאנחנו מחזיקים ביד אחת את הבובה קרוב לליבנו. מסביבנו המדריכות והחיילים היווניים, שהתרבו בין לילה.

בשעה שמונה  בדיוק נשמעה בכריזה הוראה: "כל התינוקות לפעוטון, כל טעוני התיקון להתלבש ולהתכונן לעבוד במשרד."

החיילים לקחו מאיתנו את הבובות, ונתנו לנו חלוקים פרחוניים ללבוש על בגדינו.

"יש לכם חמש דקות... ארבע דקות... שלוש דקות..."

לרחבה שלפני הביתן הופיעו שני מיניבוסים, ואנחנו נדרשנו להידחס לתוכם. נדמה לי, או שבאמת אין למיניבוסים נהגים? המיניבוסים נסעו כחמש דקות והביאו אותנו לביתן גדול בקצה המחנה שלא היה מוכר לנו.

"לרדת, לרדת, מהר, מהר, אתן מאחרות!"

בתוך הביתן היו עשרות שולחנות, ועליהם מכונות כתיבה עתיקות. ציוו עלינו להתיישב ליד המכונות ולהתחיל להדפיס. פיסקופ מלמל משהו על כך שהוא אינו יודע להקליד. חייל מיהר אליו והדביק על פיו איספלנית. הרמקול הכתיב בקצב הכתבה: "עוד רצח מזעזע באשדוד – בעל פיצח את גולגלתה של אישתו בגרזן, ואחר כך הסגיר את עצמו למשטרה. 'היא הטריפה לי את המוח. אני בטוח שהיה לה מישהו...' "

אני עמדתי בקצב ההכתבה, אך נראה לי שהנייר לא יספיק, ולא ידעתי מה לעשות – לדבר אסור, אסור לפנות למדריכות ולחיילים. אני מתנדנד באי נוחות על הכיסא, מתוך תקווה שאקבל נייר הדפסה, ואז אני שומע קול לוחש לי לתוך האוזן: "את כוסית מדהימה היום. את מטריפה לי את החושים. אני אחכה לך בחדר ההנהלה בחמש. נעשה חיים, אה? לא בא לך עליי? בטח שבא לך. את לא יודעת מה את מפסידה. שם אני כבר אראה לך. אוי אוי כמה שהתחת שלך מגרה. תקומי רגע, ככה. אוי מה שאני הולך לעשות לך..."

ואני חש כמו נמלים מטפסות לי על הגב, ויד של גבר נוגעת לי בישבן, ואצבע חודרת לפי הטבעת, ואני מבקש לצעוק, אך אינני יכול, כי יד שנייה סותמת לי את הפה. ואז עוד לחישה: "כבר שמונה וחצי, ועוד לא הכנת לבוס שלך קפה. מה קרה לך פוסטמה? את רוצה שהוא שוב יתעצבן כמו אתמול? רוצי שרמוטה קטנה – קפה, קפה, קפה!"

ואני רואה את כל חבריי הלבושים בחלוקים המגוחכים קמים ורצים אל פינת הקפה, וכל אחד נדחף להיות ראשון בתור שיכין קפה לבוס כדי שהוא לא יתרגז. ואני מחליט להישאר במקום ולהמשיך להקליד על ריק , כי הנייר שלי נגמר. ואני שומע קול שוב לוחש לי באוזן:

"קומי נבלה, קומי לפני שיפטרו אותך!"

ואני נתקף בהלה – על זה לא חשבתי – אשאר בלי עבודה, ולא יהיה לי כסף למעון עבור הילד שלי, מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה? אבל אני תיכף מתעשת: מה פתאום עבודה? מה פתאום פיטורין – אני פה על האי המזורגג הזה, ופה מנסים לשנות לי את האישיות, מטפטפים אישה אלמונית לתוך האישיות שלי, ואני נכנע ומוותר. מה יהיה? לא נראה לי שאחזיק מעמד.

"מנחם ברק, מנחם ברק, לגשת מיד להנהלה."

איך הנהלה. איפה הנהלה? אני אפילו לא יודע איך חוזרים לביתן שלנו.

שני חיילים מתקרבים אליי, אוחזים בי מתחת לבתי השחי וגוררים אותי אל המיניבוס. המיניבוס נוסע במהירות מטורפת אל קומפלקס המנהלה. עכשיו, כשרק אני בפנים, אני שם לב שאין איש מלבדי במיניבוס. אין נהג, אין חייל, אין איש. אני מתנדנד, קופץ עם כל מהמורה על הדרך, חש שהמעיים מתהפכים לי.

בקרבת קומפלקס המנהלה המיניבוס מאט עד שהוא נעצר לחלוטין. ברגע שאני יורד מהרכב, שני חיילים קופצים עליי, אוחזים בי וגוררים אותי אל מתחת למצלמות שבדלת הראשית.

"תכניסו אותו."

במבואה לא היה איש. אני מתקדם אל החדר הראשי. הדלת נפתחת, ובפנים אני רואה את אלה יושבת על הכורסה של פאניה, ומשני צדיה החיילים היוונים שמחזיקים בידיהם אלות הלם.

"שב!"

"אין על מה."

"מישהו שאל אותך משהו?"

"סליחה."

"שב על הרצפה."

התיישבתי. פעם ראשונה שאני רואה את אלה מקרוב: למרות שפניה צחות, וכמעט ללא קמטים, היא לא נראית צעירה – אולי בת ארבעים. העיניים שלה, נדמה לי, ירוקות, השיער שטני, לא צבוע. היא רזה מאוד, רזון חולני כזה, אבל יש לה קצת חזה, הגם שנדמה לי כי היא לא לובשת חזייה.

"מה נעשה איתך, מני?"

היא קראה לי מני!

"תשחררי אותי, המדריכה האחראית. ככה יהיה טוב..."

"אין לי זמן לבדיחות מנחם (שוב מנחם!) – פה אף אחד לא משתחרר אם לא חל בו תיקון משמעותי."

רציתי לענות, אך כיוון שלא נשאלתי, לא העזתי לדבר.

"חוץ מזה, מנחם, אני כבר לא מדריכה אחראית, אני מדריכה ראשית."

"מה קרה לפאניה?"

"כאן אני שואלת, ואתה עונה. עוד לא למדת את הכללים?"

"סליחה."

"אתה לא מאחל לי הצלחה בתפקיד החדש?"

"בהצלחה, המדריכה הראשית."

"ככה יותר טוב. פאניה סולקה. היא תעמוד בקרוב למשפט המהפכה. היא חשבה שלא יגלו מה קרה ביניכם. מוזר, אישה חכמה פאניה – איך היא נכשלה בעניין שהיו עליו אלף אזהרות? מכל מקום, לא נעשה גם לך חיים קלים, אפילו שאתה לא ממש אשם."

אני חושב שנאנחתי אנחת רווחה.

"מדוע אתה עושה בעיות, מנחם?"

"למה בדיוק מתכוונת המדריכה הראשית?"

"שכחת שרק אני שואלת שאלות?"

"סליחה, אבל אני באמת לא יודע למה את מתכוונת."

"מסכן שלי, אבד לך הזיכרון על האי שלנו. איך נרענן לך אותו?"

שתקתי. מה עונים על שאלה כזאת?

"אולי ניתן לך זמן לחשוב, נגיד, יום יומיים ב'גשר על נהר קוואי'? ככה אתם קוראים לסוכת השמש, נכון?"

"בבקשה, בבקשה לא!"

"מה נזעקת כל כך, מני? רק לזמן קצר, נגיד, יומיים, כדי שיתרענן הזיכרון שלך."

"בבקשה, בבקשה, לא! אני אזכור כל מה שאת רוצה. אעשה כל מה שאת רוצה, רק לא שם. בבקשה, רחמים, אֵלה, סליחה, המדריכה הראשית, רחמים – משם לא חזר אף אחד נורמלי. בבקשה, חוסי עליי!"

אֵלה קמה מהכורסה, התקרבה אליי והסתכלה עליי מלמעלה. אחר כך הסתובבה סביבי, תוך שהיא בוחנת אותי.

"מה היא מצאה בך?"

"מי?" שאלתי המום מהמעבר החד שלה מנושא לנושא.

"שוב איבדת את הזיכרון? הרי הבטחת שתזכור כל מה שאני רוצה."

"כן, המדריכה הראשית, פאניה. אני באמת לא יודע. אין בי שום דבר ראוי. אני מודה."

היא המשיכה להסתובב סביבי, והראש החל לכאוב לי. רעיון מטורף עלה במוחי: אקום בבת אחת, אאחוז באלה, ארוצץ לשני הדבילים האלה את הגולגולת, ואז אצמיד את האלה לגרון של אֵלה. כמעט התרוממתי, כשאֵלה החליטה לחזור אל הכורסה.

"אני לא פאניה. אני לא מתכוונת לוותר לך, אבל אולי לא 'הגשר על נהר קוואי', אולי... מה שמתאים לך ביותר – חודש ימים בלי בובת הסקס."

"תודה, המדריכה הראשית, תודה!"

"אני לא זוכרת ששאלתי אותך משהו. אתה זוכר דבר כזה?"

"לא המדריכה הראשית, את לא שאלת. סליחה."

"מחר אני רוצה לראות אותך מקליד כמו כולם, מגיש קפה כמו כולם. אנחנו מבינים זה את זה?"

"כן, המדריכה הראשית."

"עכשיו אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך. תעוף לי מהעיניים!"

כשהגעתי לביתן, כל החברים שלי שכבו בבגדיהם על המיטות, מחזיקים בידיהם את ה"תינוקות". הרמקול השמיע מדי פעם איזו הערה שוביניסטית:

"תראי איך את נראית, כמו סחבה! השיער שלך כמו מטאטא, הפנים שלך – תשעה באב! איך יבוא לי עלייך? תגידי לי, איך? אני הולך לשתות בירה עם החבר'ה. אל תחכי לי, ושהממזר שלך לא יצרח כשאני חוזר, כי אני אשבור לך את הצורה. שמעת אותי, שרמוטה?"

הייתי כל כך תשוש, שנרדמתי בבגדיי, מבלי להתקלח, בלי לצחצח שיניים. ישנתי כל הלילה, ולא שמעתי את בכי "התינוק", ואולי באמת לא בכה.

מדהים איך פועל הזיכרון שלי – כשהתעוררתי, נזכרתי ברֶמז שרָמז יום טוב לקובי – הוא הזכיר משהו על אחד העם בהקשר לתחושת האשם של הקורבן – אני חושב שהוא התכוון ל"חצי נחמה". אחד העם מתאר שם כיצד היהודים המשכילים אימצו לעצמם את הסטיגמות שהדביקו האנטישמים ליהודים, והתייחסו אליהן כאל עובדות; כי הרי לא ייתכן שכל העולם חושב שהיהודי הוא נוכל ורמאי, ואין בזה אמת. אולי אם יום טוב היה מספיק להגיד את הדברים לקובי, אולי לא היה מתאבד. אולי היה מאמץ את האופטימיזם של הפסימיסטים: למה לי להתאבד היום, הרי יש סיכוי שמחר יהיה יותר גרוע. ובאמת, בימים האחרונים חשבתי לא אחת שהפתרון של קובי הוא לא לגמרי מופרך.

המשך יבוא

* * *

מקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כאשר דנים על "עדות המזרח" והעליות ההמוניות בספרות העברית, כדאי לזכור כי הרומאן "המחצבה" [1963, יצא לאור רק לפני 50 שנה!] וכי ראשוניותו, ומחברו ה"אשכנזי" – אינם נזכרים בשום הקשר או פורום ציבורי או ספרותי, בארץ או בחו"ל – כאילו הספר לא היה קיים מעולם. תארו לעצמכם לאיזה כבוד ותשומת-לב היה המחבר זוכה אילו היה, למשל, ממוצא "מזרחי"!

* מרגע שהחלו מהפכת תחריר והאביב הערבי אמרנו וחזרנו ואמרנו שוב ושוב כי המצרים עוד יתגעגעו לתקופת מובאראכ, שאותו הדיחו בעזרת אובמה! תגידו שטעינו? שאנחנו "פאשיסטים"!

ואתם זוכרים את הכרזה של מחאת האוהלים מלפני שנתיים, שכולכם התמוגגתם ממנה: "שדרות רוטשילד – כיכר תחריר!"

ואת "הפגנת המיליון" שמעולם לא היתה אלא בשקרים של המארגנים ושל התקשורת!?

תגידו תודה שאתם בישראל, המדינה שבה העניים הם העשירים ביותר בהשוואה לכל עניי העולם באמת!

* אהוד שלום, יעקב גפן, מקיבוץ צאלים, העביר אליי סרטונים שצילם ב'בוקר של זהב' והעלה ליוטיוב. זהו הקטע שהוקדש לך באותו בוקר:

 http://www.youtube.com/watch?v=6Y7IfBZwMEM

 ד'ש ליהודית

 דליה הכהן

אהוד: מדובר ב"בוקר של זהב", שהיה מיועד לחברי אקו"ם בלבד, ונערך בבית היוצר של אקו"ם, בהאנגר 22 בנמל תל-אביב, ביום שישי, 28.6.13, לפני הצהריים, בעריכת ובהנחיית חיים קינן. והשתתפו בו גם יעקב שרת ויוסי מוסטקי.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,503 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל