גיליון מס' 854

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' באב תשע"ג 8 ביולי 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַמֻּרְסָה שֶל מֻרְסִי הִתְפַּקְּעָה לָהּ... // אהוד בן עזר: מי זוכר את האבטיח המל"לי? // אבי אתגר, אהוד בן עזר: אבטיחים ברדיו, שודר בתוכניתו של אבי אתגר, 4.6.04. // אהוד בן עזר: כשהאבטיח מבשיל, אין צורך בתבשיל. // אוריה באר: מורסי – הטמטום. // יהודה דרורי: ארדואן בעקבות מורסי! // מנשה שאול: האח מורסי. [ציטוט]. // עוז אלמוג: חמדנותם של הטייקונים. // דיוקן: הסופר המהולל יורם קניוק מחרף ומגדף בוויכוח עם עו"ד יורם שפטל. // איליה בר-זאב: מעת לעת. // דוד אמיתי: איסרו על הקרנת הסרט הזה! // איתמר פרת: הם מאלצים גם רופאים. // ג'ון קֶרִי – אם תלך איתנו בְּקֶרִי... // יוסי שדה: איום בוויתור. // אורי הייטנר: צרור הערות. // ניצן הורוביץ: זו כן העבודה שלי. [ציטוט]. // ידידיה יצחקי:" קונוורז'ן", רומן מתח מאת רביב יצחקי. // רביבה בן זאב: "שתי מדינות לשני עמים". // רוֹן גֵּרָא: מַחְשָׁבוֹת חַסְרוֹת רַחֲמִים, לד"ר רוחלה פאוזנר ז"ל. // נחמן פביאן: איבוד אשטון(ות). [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: "הכרמל". // נורית גוברין: אני קוראת כעת את ספרך החדש. // יוסף אורן: עלילה הנפרשת כמו מניפה. (חלק א'). // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב. פרק ח. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַמֻּרְסָה שֶל מֻרְסִי הִתְפַּקְּעָה לָהּ...

הַמֻּרְסָה שֶל מֻרְסִי הִתְפַּקְּעָה לָהּ,

הָ"אִיחְוָּאן", אוֹתָם "אַחִים מֻסְלְמִיִּים"

שֶרָאוּ עַצְמָם כְּשַגְרִירָיו שֶל אַלְלָהּ

שֶצֻיְּדוּ בְּכִשּוּרָיו הַשְּמֵימִיִּים

אֲנוּסִים כַּיוֹם פִּתְאֹם לְהִתְפַּכֵּחַ

וְלִתְפֹּס שֶלֹּא כָּל מִי שֶשָּם מֻזְמַן

לַשִּלְטוֹן וְאֶת רִסְנוֹ בַּיָּד לוֹקֵחַ

גַּם מַצְלִיחַ לְשָמְרוֹ לְאֹרֶךְ זְמַן.

כִּי בָּרֶגַע שֶמֻּרְסָה זוֹ מִתְפּוֹצֶצֶת

מְבִינִים קָרְבְּנוֹתֶיהָ מִדֵּי יוֹם

שֶבְּעֹל מַכְבִּיד שֶל רוֹדָנוּת רוֹעֶצֶת

וְשֶל בְּרוֹךְ פְּנִימִי וְכַלְכָּלִי אָיֹם

שוּם מִשְטָר שֶל קַנָּאוּת דָּתִית נֶחְרֶצֶת

שֶנָּשִׂיא עָרִיץ נוֹהֵג בּוֹ כְּבִרְיוֹן

לֹא יוּכַל סוֹף-סוֹף לְהַאֲכִיל, בְּעֶצֶם,

אֶת מִצְרַיִם הַמּוֹנָה תִּשְעִים מִילְיוֹן.

וְאִם לָנוּ הָעֳלָה מְחִיר הָעַרַק

(אַךְ מִסְפַּר הַשִּכּוֹרִים עֲדַיִן רָב)

אָז לָהֶם אָמְנָם הוֹרִידוּ אֶת מוּבַּרַכּ

אֲבָל לֹא אֶת הַבּוּרוּת וְהָרָעָב.

וְאִם גַּל הַמְּחָאָה עַזּוֹת הִתְרִיעַ

מוּל אַרְמוֹן הַנְּשִׂיאוּת הַמְּנֻכָּר

שֶל מַר מוּרְסִי בִּשְכוּנַת לִיתִיחָדִיָּה

שֶלָּעָם נִמְאַס הַמֶּלֶל הֶעָקָר

עַל שִפּוּר שֶעָלָיו מוּרְסִי זֶה הִכְרִיז עִם

עָלוֹתוֹ אֶל הַשִּלְטוֹן בְּשֵם עֶרְכֵי

הָאִסְלָאם חֲשוּךְ הַפוּנְדָּמֶנְטָלִיזְם

שֶלְּרֶגַע לֹא שִפֵּר שָם אֶת דַּרְכֵי

הַמִּמְשָל, הַכַּלְכָּלָה, הַבְּיוּרוֹקְרַטְיָה

אָז בָּרוּר שֶלֹּא כָּל חִלּוּפֵי-מִמְשָל

בָּם מֻדָּח עָרִיץ בְּשֵם הַדֵּמוֹקְרַטְיָה

מַבְטִיחִים שֶהַמַּדִּיחַ לֹא נִכְשַל

בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַמֻּדָּח קְצוּץ-הַכְּנָפַיִם

בְּאוֹתָן שְגִיאוֹת, שֶכֵּן: "עַל דַּאֲטֵפְתְּ

אֲטִיפוּךְ כָּאן וְסוֹפָם שֶל מְטִיפַיִךְ

יְטוּפוּן" – וּכְשֶנַּחְשוֹל-שִׂמְחָה שוֹטֵף   

אֶת מִצְרַיִם בָּהּ שוֹצֶפֶת כְּמִין גֵּיזֶר

מִין אוּפוֹרְיָה שֶל חֶדְוָה רַבַּת עָצְמָה  

וְכִכַּר תַּחְרִיר מוּצֶפֶת קַרְנֵי לֵיזֶר

וְאֻמָּה שְלֵמָה אוֹמֶרֶת לְעַצְמָהּ:

"הִתְפַּטַּרְתְּ מִן הֶעָרִיץ, שִׂמְחִי וְשִׂישִׂי

כִּי עִדַּן פּוֹסְט-מוּרְסִי אֶת לֵילֵךְ מֵאִיר

וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עֲסִיס אָסִיסִי

וְהַחַאפְלוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה בְּקָהִיר – "

זֶה הַזְּמַן שֶאֶת מַכַּת חֹשֶךְ-מִצְרַיִם

יְשַכֵּךְ מְעַט הַשֵּׂכֶל הַיָּשָר

וְיִפְקַח לָהֶם סוֹף-סוֹף אֶת הָעֵינַיִם

לְהָבִין שֶלְּהַחְלִיף רוֹדָן אֶפְשָר

בְּרוֹדָן אַחֵר, אַךְ רַק אֱוִיל אוֹ שַטְיָא

לֹא תוֹפֵס שֶהַשִּנּוּי הַמִּתְבַּקֵּש

הוּא שִנּוּי מֵעָרִיצוּת – לְדֵמוֹקְרַטְיָה,

מִבּוּרוּת – לְהַשְׂכָּלָה לְכָל דּוֹרֵש,

וּמִכַּלְכָּלָה נֶחְשֶלֶת, פְּרִימִיטִיבִית

לְכָזֹאת הַמְּשַדְרֶגֶת בְּלִי לִבְלֹם

אֶת עַצְמָהּ יוֹם-יוֹם בַּחֲרִיצוּת אַקְטִיבִית

אִם בִּכְלָל הֵם מֻכְשָרִים לְכָךְ כַּיּוֹם.

* * *

אהוד בן עזר

מי זוכר את האבטיח המל"לי?

[הרשימה המקורית שנדפסה ביום 2.6.04 ב"ידיעות אחרונות"]

ב-1920 הוקם בין פתח-תקווה לכפר-סבא המושב עין-חי. כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת לו שם קבוע, הציע דודי ברוך בן עזר (רַאבּ), איש פתח-תקווה, להנציח בשם הזה את משה לייב לילנבלום, מראשי "חיבת ציון", ומאז נקרא המקום כפר מל"ל – ובניו, לרבות ראש הממשלה [אריק שרון], נודעו כמל"ליים.

לא רק הם. גם האבטיחים מהזן שהיה בשעתו הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, והוא פרי הכלאה מִקרִית ומוצלחת, שהתרחשה במקשה של אחד האיכרים בכפר מל"ל: בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הנקרא גם בשם אִמְחֶסְנִי, שבית גידולו המובהק ביותר היה בעמק חפר.

האבטיח המל"לי, שנקרא ברבות השנים, בטעות, "אבטיח הגליל", היה "פרי" כדוּרי בגודל בינוני, שנשמר היטב במשך ימים רבים. קליפתו קשה, צבעה ירוק-כהה, למעט "לחי" לבנה – זכר לעובדה שבעת הגידול לחי זו מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, (ריכוז גבוה מאוד ביחס לאבטיח), והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשטוף אותם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם בתור פיצוחים. הזן צ'ילי מוצאו מארה"ב, וגם לו פרי בגודל בינוני, אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו הכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.

ההכלאה המופלאה של צ'ילי בבַּלַדִי התרחשה בימים שזני פירות וירקות חדשים נוצרו לא רק באופן מדעי, במוסדות מחקר. בתקופה ההיא גם לא סבלנו מהעגבניות הקשות, הנוראות, הקפואות-מבפנים, שכופים עלינו לצרוך כיום, אלא נהנינו מעגבניות בלדי ומֶרִימֶנְד כרסתניות ורכות-לב, שלא היו טובות מהן לסלט. אלה היו ימים שירקות ופירות נולדו כפרי של אהבה מקרית בין שיחים בשדה או בין עצים במטע. כך נולד במקרה על עץ בפרדס גם ה"שמוטי-דם", שדודי ברוך קרא לו בשם "שרה", על שם שרה אהרונסון הג'ינג'ית, גיבורת ניל"י, שאותה אהב.

היו בעבר מגדלים עקשנים שהמשיכו לשווק, מדי שנה בשנה, את "אבטיחי הגליל" המל"ליים. לא עוד. יוק. עכשיו אנו נידונים לזרוק לזבל, בזה אחר זה, אבטיחים שקנינו והם נפוחים, פריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי מתיקות אמיתית, אבטיחים שכל "מעלתם" היא שאין בהם גרעינים. עד מתי?

אולי נכריז סוף-סוף על חרם צרכנים. שיירקבו להם האבטיחים חסרי הגרעינים במקשאות ובדוכנים, ואנחנו נכריח את המגדלים ואת השווקים ואת רשתות-השיווק להשיב לנו את המל"ליים, את "אבטיחי הגליל" – את אלה שטרם שכחנו את אודֶם ציפתם ואת מתיקותם, ואפילו יהיה מחירם כפול, ואפילו נצטרך לשוב ולירוק את חרצניהם אל תוך כף-היד העשוייה כשפופרת לצורך זה.

ובאותה הזדמנות נדרוש גם את שובן של העגבניות הנזכרות לעיל, ואת המלפפונים הקטנים, שטובים בטריותם מכל ממתק – גם לסלט, ולהחמצה במי-מלח עם שמיר, שום ופלפל חריף. ואת הזיתים הירוקים, הדפוקים, הכבושים במי-מלח, פלחי לימון ופלפלים חריפים – בלי התוספת ה"אשכנזית" של השום, ששיניו לא טימאו אותם עד שקם דור של בורים ומסורסי-טעם, הכובשים זיתים עם שום, ואוכלים זיתים בטעם שום, ופולטים אותם בטעם שום כאילו היו נקניקי סַלַמִי בצבע חאקי!

* * *

 אבי אתגר, אהוד בן עזר

אבטיחים ברדיו

בשבת בצהריים, 5.6.04, מראיין אותי טלפונית אבי אתגר, לתוכניתו בגל ב' של קול ישראל, בעקבות רשימתי "מי זוכר את האבטיח המל"לי?" – שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" (מיום 2.6.04).

אבי: משב-רוח מרענן, למרות שהוא נוסטלגי, נשב מהעמוד של הדעות ב"ידיעות אחרונות" ביום רביעי, מאחורי הכתבה של הסופר אהוד בן עזר. שבת שלום, אהוד.

אהוד: שבת שלום.

אבי: "מי זוכר את האבטיח המל"לי?" – זו היתה הכותרת. "השיבו לנו אותו!" – אתה קורא לנו, – ואת העגבניות והמלפפונים והזיתים של ימים עברו, שנולדו באהבה. אז למי שלא זוכר, תזכיר את האבטיח הזה, שכבר לא איתנו. אנחנו כבר לא לועסים אותו.

אהוד: אני הייתי רוצה להתחיל דווקא בתאנים, שדיברתם עליהן קודם עם אמנון גופר. אתה יודע, אני, כשאני לוקח תאנה בשלה ליד – תאנה לא בשלה לא כדאי לקחת ליד – אני תמיד חוצה אותה לשתיים, לשניים...

אבי: כדי לראות אם יש...

אהוד: זה רפלקס מותנה. אתה יודע למה?

אבי: כדי לראות אם יש אורחים לא קרואים?

אהוד: כן. לראות אם אין תולעים. עכשיו, כבר שלושים שנה לא ראיתי תולעים בתאנים, אבל גם לא טעמתי את הטעם של התאנים של פעם, שהתולעים אהבו להיכנס לתוכן.

אבי: נו, בשביל זה צריך לצאת לגוש-חלב, לסעסע ולגעתון [הוזכרו בשיחה הקודמת עם אמנון גופר, שמליץ על עצי תאנה במקומות האלה, שפירותיהם טעימים ושאין להם בעלים]...

אהוד: אני מקווה שאלה הן תאנים שגם התולעים עדיין מוצאות בהן עניין. והיות שאנחנו גם קרובים לשבוע הספר, אז לפני שאגיד לך על האבטיח, אני רציתי להגיד לך שהבעייה של הירקות והפירות של פעם, ושל היום – שבשעתו היו לירקות ולפירות חיי-מדף קצרים, כי אלה היו זנים שלא החזיקו זמן רב, והסוחרים של היום ודאי שלא אוהבים אותם. אבל הספרים של פעם, להם היו חיי מדף ארוכים...

אבי: (צוחק)...

אהוד: היום – פיתחו זנים של ירקות ושל פירות שיש להם חיי מדף ארוכים מאוד, ומה אגיד לך, היום יש ספרים [חדשים] שנמצאים על המדפים פחות זמן מאשר העגבניות ה"קפואות" שיכולות להחזיק על מדף בסוּפֵּר זמן רב יותר מאשר חנות-הספרים תסכים להחזיק את הספר בחנות.

אבי: כן. או.קי. שנחזור לאבטיח המל"לי?

אהוד: כן. לגבי האבטיח המל"לי, קיבלתי הרבה תגובות על הרשימה [ב"ידיעות"], וגם פעם ראשונה אחרי הרבה זמן הייתי בקונצנזוס, שכל מי שזוכר את הטעם של אותם אבטיחים, עם הגרעינים השחורים, עם הלחי הירוקה...

אבי: הלבנה...

אהוד: האבטיח הירוק עם הלחי הלבנה, למטה, על המקום ששם האבטיח היה ניצב במיקשה והשמש לא שזפה את קליפתו. ולאט-לאט הם הלכו ונעלמו. בשעתו קראו להם מל"ליים, ואחר-כך קראו להם משום-מה "אבטיחי הגליל", והיינו מחפשים בשווקים, כל מי שמבין – את האבטיח עם החרצנים ועם הלחי, כדי לטעום אבטיח אמיתי. וכיום זה פשוט לא... בלתי נמצא... והאבטיחים הנפוחים, הגדולים, זו בעייה מפני שכאשר אתה שם אותם במקרר, הם כל כך ספוגי מים, שהם קופאים. כמה שלא תקטין את מידת הקרירות של המקרר, האבטיח פשוט קופא. והשאלה מה לעשות, כדי להחזיר כמה מן... העגבנייה, שפעם יכולת לקלוף אותה, עגבניית המֵרִימֵנד, והבַּלַאדִי, יכולת לקלוף אותה, התוך שלה היה רך, והקליפה – קשה, עד שהתרככה. היום יש עגבניות שהתוך שלהן יותר קשה מהקליפה, והוא לא מתרכך אף-פעם, וכשאתה עושה סלט, אתה זורק את כל התוך של העגבנייה, ולקלף אותה אתה לא יכול. והאמת שהעגבנייה שהיא בלתי ניתנת לקליפה – היא לא מתאימה לסלט הארץ-ישראלי האידאלי שמיוסד על עגבניות בשלות מקולפות, וחתוכות דק.

 אבי: אני אגלה לך טריק קטן, שכל שוליית-טבחים יודע – עם סכין לחתוך איזה צלב קטן בחלק ההפוך, בקוטב העליון של העגבנייה, ולשלוק אותה דקה במים רותחים...

אהוד: כן, אבל הזן עצמו... אפילו אם תצליח טכנית לקלוף אותו, אין לו את הטעם של אותה עגבנייה. מה שכן, בזמננו לא היו עגבניות השרי. רק לפעמים היית הולך בשדה או בשולי דרכים, והיתה בדיחה שאומרת שכל מקום שמישהו [לא רציתי לומר מה שבאמת היו אומרים פעם – כל מקום שערבי] מחרבן, אז צומחות אחר-כך עגבניות-פרא, והאימהות היו אומרות: "אל תאכלו את העגבניות הקטנות האלה, זו סכנה, זה לא בריא... וּמִכּכָה הם נוצרו..." – והיום, העגבניות ששימרו קצת את ההרכב של חמיצות-מתיקות של עגבנייה של פעם הן עגבניות השרי. אני עושה סלטים בעיקר מהן. אבל גם כן, אתה צריך מכל קופסה של עגבניות שרי לטעום קודם – כי לערך חמישים, שישים אחוז הן חסרות-טעם. עד שאתה מוצא קופסה שהיא בטעם הנכון, אני חושב שזה בדרך-כלל אלה שגדלות באדמות מלוחות בנגב, יש להן טעם קצת יותר טוב, אם אני לא טועה...

אבי: אני רוצה להחזיר אותך, בכל זאת, אהוד, לרשימה שלך.

אהוד: כן.

אבי: למדנו ממך כי ב-1920 הוקם בין פתח-תקווה לכפר-סבא מושב עין-חי, שלימים הפך לכפר מל"ל, על שמו של...

אהוד: משה לייב לילינבלום. כן. ודודי ברוך ראב, בן עזר, שהיה חקלאי מובהק, והיה הבן [זכר] הראשון, או השני – של פתח-תקווה, הוא שנתן את השם... לא ידעו, לקרוא לכפר – כפר משה לייב לילינבלום... לא כל כך צלצל נכון. אז הוא נתן להם את ההצעה, של ראשי תיבות – כפר מל"ל. ואגב הסופר, חברו של ברנר, יוסף לואידור, גר בשעתו בעין-חי, כשעוד קראו למקום עין-חי, והיה הולך לבקר את דודתי המשוררת אסתר ראב בפתח-תקווה, בשבתות, אמרו אפילו שהוא מחזר אחריה. ועין-חי נשרפה במאורעות עשרים ואחת, ותושביה עברו לפתח-תקווה, ובהם אביו של רפול, אליהו איתן, שהיה אז אחד מהמגינים על פתח-תקווה באותו קרב...

אבי: מל"ל על שמו של משה לייב לילנבלום, שהיה...

אהוד: שדווקא לא אהב את פתח-תקווה. היה אחד מאלה שהשמיצו את פתח-תקווה, ואמרו שהיא לא שייכת לעלייה הראשונה. [צוחק] זה היה כבר לפני שנים רבות.

אבי: והוא, משה לייב לילנבלום, היה מראשי חיבת ציון.

אהוד: כן.

אבי: ואיך האבטיח התגלגל לכפר-מל"ל? למה קראו לו מל"לי?

אהוד: אז זהו, פעם היה לי קטע עיתון, שהיה בו אפילו שם האיכר בכפר-מל"ל, שבמיקשה שלו התרחש הפלא הזה. ששני סוגים של אבטיחים, אחד, האבטיח הערבי, שנקרא אִמְחְסֵיינִי, שבית-גידולו היה בעמק-חפר, והשני אבטיח מהזן צ'ילי, שמוצאו מארצות-הברית, כנראה שהם צמחו זה ליד זה, ונעשתה הכלאה [הפרייה] טבעית של האבקות [של אבקה בשחלה] ופתאום נוצר הזן הזה, והוא [האיכר] הצליח לבודד אותו, והוא [הזן] כבש את ארץ-ישראל, למרות שהוא לא הזן המקורי, שהיה בה משנים קודמות, שעוד היו מייצאים [אותו], הערבים, מעמק-חפר, בספינות קטנות, אבטיחים למצרים.

אבי: בטעות קראו לו אצלנו "אבטיח הגליל".

אהוד: הגליל. כי הגליליים, כנראה – הערבים בגליל המשיכו לגדל אותו גם כשבמישור החוף [ובעיקר בערבה, זאת שכחתי לומר] כבר זנחו אותו לטובת האבטיחים המנופחים וחסרי הגרעינים.

אבי: אתה יודע, חוץ מהתענוג שבאכילתו, והיכולת לייבש את הגרעינים, החרצנים, אחר-כך, גרעינים בעצם – להמליח אותם ולקלות אותם, נקשרו סביב האבטיח המל"לי, אבטיח הגליל הזה, גם אגדות רפואיות, שהוא מצויין לכליות, למשל...

אהוד: כן, דודי [ברוך] יש לו סיפור, שגם הבאתי אותו בכמה מן הרומאנים [שלי], על הרופא עבדול-קאדר, מתורכיה, מוסלמי, שבנו מת במחלה, והוא ניתח אותו ומצא אבן גדולה, הוא אמר [שמצא] – במעיו, זה היה בטח בכליות... לקח את האבן, עשה אותה ניצב לסכינו, ויצא לחג' למכה. כשהוא חזר ממכה, הוא עבר את עמק-חפר, וראה את האבטיחים הנהדרים, עמק-חפר נקרא ואדי חוואראת. וישב שם והתחיל לאכול אבטיחים. לאחר כשבוע-שבועיים נמסה הידית של סכינו, והוא הבין שמיץ האבטיחים ממיס את סוג האבנים שמצטברות באברים הפנימיים של הגוף, והתחיל להמליץ על ריפוי באבטיחים, ושמעוֹ יצא בכל הארץ, אולי המזרח התיכון, ריפוי נגד אבנים בשלפוחית השתן ובכליות על-ידי אכילת אבטיחים רצינית מאוד במשך כל הקיץ.

אבי: אז אנחנו נצטרף אליך בקריאה הנואשת: השיבו לנו את האבטיח המל"לי...

אהוד: אני רוצה להגיד שכמו שיש חנויות למזון אורגאני, וכמו שהיום משגשגים הסופרמרקטים הלא-כשרים, כי נמאס לאנשים מהסופרמרקטים-עם-הגבלות-הכשרות – שינסו מגדלים עזי-נפש להתחיל ליצור רשת, קטנה בהתחלה, של ירקות [ופירות] טעימים, שהם מתוקים והם טובים, ומזכירים טעם של פעם, למרות שלמשל, הפלפלים – אז-בשעתו היה הפלפל רק הפלפל הירוק-בהיר, מזן אחד, ומשפחת הפלפלים היום, זה פשוט פלא – הירוקים והכתומים, לא הירוקים – הירוקים-הכהים, והכתומים, והצהובים, [והאדומים,] ובזה יש שיפור גדול. אי אפשר לומר שהכול רק לרעה, ורק פעם היה טוב. אבל, שיהיה לנו טוב מכל העולמות.

אבי: אמן. הסופר אהוד בן עזר. תודה לך.

אהוד: תודה לך.

אבי: ושרק סיפורים כאלה ייכתבו בעמוד הדעות. לא רק. אבל שימצאו לזה מקום.

אהוד: לא, מישהו אמר לי שזה גם פוליטי.

אבי: שזה פוליטי, הכתבה הזאת?

אהוד: זה פוליטי. אמירה כזאת היא גם פוליטית. כן...

אבי: תודה, אהוד.

אהוד: כל טוב לך.

אבי: שבת שלום.

* * *

אהוד בן עזר

כשהאבטיח מבשיל, אין צורך בתבשיל

בעקבות "מי זוכר את האבטיח המל"לי?" ("ידיעות אחרונות" 2.6.04) הגיעו אליי תגובות רבות ובהן ראיון עם אבי אתגר בשבת ב"קול ישראל", והזמנה לסיור אבטיחִי עם שמשון עוֹמֶר, מרכז מקצועי ראשי לדלועיים, האחראי על גידול האבטיחים בישראל, ועוֹמָר זֵידאן, סגן מנהל שירות ההדרכה למקצוע ומנהל מחלקת הירקות, במשרד החקלאות.

ומה למדתי מהם?

רק כשבועיים מקטיפתו הם חיי המדף של האבטיח חסר-הזרעים, ה"סִיד-לֵס", שאותו בעיקר אנחנו צורכים כיום, בעוד אשר האבטיחים המל"ליים, "אבטיחי הגליל" בעלי הקליפה הירוקה-כהה והלחי הבהירה, החזיקו מעמד גם ארבעה שבועות. זו הסיבה שבילדותנו היו ההורים אוגרים בסוף אוגוסט אבטיחים מתחת למיטות, והכלל לגביהם היה – אבטיח טוב הוא בעל עוקץ יבש.

היום, כאשר בשוק מצויים רק חסרי-הזרעים, מומלץ לקנות בעלי עוקץ ירוק, קרוב ככל האפשר ליום הקטיף, ולשים לב שהאבטיח שמור ונמכר במקום מוצל. ראוי, לדעת שמשון עומר, שעל כל אבטיח יצויין במדבקה יום התפוגה, וזאת משום שהסוחרים מבקשים בדרך-כלל להיפטר מהאבטיחים הקודמים שבמלאי, וכך הקונים זוכים באבטיחים ספוגיים ובשלים מדי, כי איפה אתה משיג אבטיח טרי שעברו רק שלושה-ארבעה ימים מיום קטיפתו?

לפני שנים היו רוב האבטיחים נמכרים ב"באסטות" ובסככות, והמוכר ידע לכוון לצרכיו של הקונה לפי "גילו" של האבטיח. מאז שעבר עיקר השיווק למרכולים, כבר אין אבא לאבטיחים.

מגדלים בארץ כ-130,000 דונם מקשאות אבטיחים. מהם 30,000 חסרי-זרעים למאכל, וכ-100,000 דונם מל"ליים, ואולם את האחרונים מגדלים בצפיפות, ללא השקאה, לזרעים-לפיצוח. מיספר הזרעים באבטיח קבוע, לא חשוב גודלו. שוברים את המל"ליים בעודם זעירים, ומנצלים מהם רק את יבול הזרעים ("הגרעינים"), גם לייצוא. ואי-אפשר ליהנות מאכילת האבטיח הקטן כי אין עליו כמעט "בשר".

ומדוע כבר לא מגדלים מל"ליים למאכל? כי הם מניבים רק כ-4 טון לדונם ועונתם קצרה, בעיקר יולי-אוגוסט, ואילו חסרי-הזרעים מגיעים ל-8 וגם ל-10 טון לדונם, ועונתם מתחילה כבר במרס. אך גם אם יגדלו את המל"ליים – לדעת שמשון ועומָר, הציבור הישראלי כבר לא מוכן לצרוך אבטיחים בעלי זרעים.

אגב, לדברי יוסף מרגלית מכפר מל"ל, שהיה עורך ירחון "השדה" במשך עשרות שנים, ההכלאה המִקרִית והמוצלחת בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי אִמְחֶסְנִי התרחשה לא סתם "במִקְשָׁה של אחד האיכרים בכפר מל"ל," כפי שכתבתי ברשימתי – אלא במִקְשָה של שני איכרים ותיקים, מרדכי זילברג וברוך בורשטיין – זכרם לברכה – כאבותיו ומטפחיו של האבטיח המל"לי.

יקצר המצע מלתאר את נפלאות הביקור במִקְשָה של אברהם כהן, על אדמות נחל-עוז, מול עזה, שאליה לקחוני מארחיי. אם חשבתי לראות מִקְשָה-של-פעם, אבטיחים בודדים חשופים בשדה, מחוברים ב"חוט" דק לשיח-האם הסרוח על הארץ – הנה היום, בערוגות של המקשה המושקית בצינוריות טמונות באדמה, נחבאים אפילו אבטיחי ענק של שנים-עשר קילו תחת עלים גבוהים, והם מוגנים מצריבת השמש.

ומה אני רואה במקשה? לאורך הערוגות נטושים בשורות ארוכות מאות אבטיחים, אומרים לי שהם מהזן קְרִימְסוֹן סְוִיט. שותלים אותו רק מפני שהאבטיחים חסרי-הזרעים אינם מסוגלים להפרות את עצמם, כפי שמסוגלים בעלי-הזרעים, המל"ליים, או הקרימסון, שהוא המפרה את שכניו העקרים חסרי-הזרעים.

אני מבקש לטעום מהקרימסון. שוברים לי אחד בזריקה על הקרקע, והנה הטעם שלו מעולה, נפלא, שם בכיס הקטן את כל חסרי-הזרעים, יש בו איזון נכון בין חומציות למתיקות, צבעו אדום יותר, באמצע היום הוא שומר עדיין על קרירותו, והמרקם שלו חזק ואחיד, ואני נזכר בפתגם הערבי: "אִסְטַוַוה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" – כשהאבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל.

"למה אתם נותנים להם להירקב בשדה?"

מסביר לי אברהם כהן, בעל המקשה, כי אבטיחים אלה, שפעם היו משוּוָקים לציבור הישראלי, כבר אינם נקלטים בשוק מפני שהם בעלי זרעים (שחורים-חומים קטנים, שונים מאלה של המל"ליים ואינם ראויים לפיצוח). ומאחר שביום ביקורי מעבר קרני הסמוך עדיין סגור, לא היה אפשר לשווקם לעזתים, שחלקם, שטרם נעשו מפונקים כמונו,  עדיין קונים אותם ובמחיר זול.

 אך לא רק את הקרימסונים מפקירים במיקשה, אלא גם יבול ענק של אבטיחים ללא-זרעים, בשלים למשלוח – אלא מה, הם בגודל בינוני. שוברים לי אחד ושניים ושלושה, והנה הם בעלי מרקם אחיד וטעם משופר יותר מהגדולים, אפשר בנקל לארוז מהם קוביות במגשיות עטופות צלופן, כמו בחוץ-לארץ.

"למה אתם נותנים גם לאלה להירקב בשדה, הלא הם טעימים יותר?"

מתברר שסוחרי האבטיחים והירקנים רוצים בעיקר את האבטיחים הענקיים. מדוע? לא קשה לנחש. למה למכור אבטיח של ארבעה-חמישה קילו אם אפשר למכור אבטיח שמשקלו כפול? ומאחר שמעבר קרני סגור בימים האחרונים, לא שיווקו את הבינוניים-ומטה לרצועת עזה.

לדברי שמשון עומר, החל מהעונה שעברה מגיעים ממקשתו של אורי רבינוביץ מצופית אבטיחי מיני סיד-לס, ללא זרעים, בעלי קליפה ירוקה-כהה, לתת מענה לאותו פלח צרכני שגם חצי אבטיח גדול – גדול מדי עבורו. אך גם המיני מחזיקים מעמד רק כשבועיים אחר הקטיף. 

האם קהל הצרכנים הישראלי טֶמְבֶּל? לא. הוא נגרר אחרי אופנה. אם מישהו ייקח יוזמה, יכניס מחדש גידול אבטיחים מל"ליים, יתן להם מותג וידאג ששיווקם יהיה על בסיס טעמם ועמידותם – ניתן לצפות לביקוש טוב,  שיאפשר לדרוש ולקבל מחיר הולם שגם ייתן פיצוי מלא על היבול הנמוך. במנגו, למשל, משלמים מחיר כפול עבור הזן מאיה, רק בגלל הטעם.

וכך, באצבעות דביקות ממיץ אבטיחים חזרתי משם עם מארחיי, שמשון עומר ועומר זידאן, שהוא סיפור לעצמו, אולי תקווה גדולה לעתיד החיים של שני העמים בארץ האחת, כאשר המכנה המשותף הוא חקלאות, ידע ואהבת האדמה.

[נכתב 2004]

* * *

אוריה באר

מורסי – הטמטום

מורסי נפל. הוא אינו יותר נשיא מצרים אלא שבוי באחד ממחנות הצבא המצרי כנראה. ההתראה על נפילתו היתה כמו כתובת הכתובה על הקיר, וטוב שכך.

לא פעם, אני שואל את עצמי האם יש גבול לטמטום, בייחוד של אנשים חכמים. בייחוד של ראשי מדינה או אלופים בצבא. ולא פעם אני שב ומתאכזב. לא, אין כנראה גבול לטמטום, וכנראה שככל שאתה גדול יותר ומעמדך בסולם הציבורי  גבוה יותר, הרי הסיכוי שתעשה מעשי שטות נוראים, הולך וגדל.

הפעם  הטיפשות הגובלת בטמטום שייכת כולה למוחמד מורסי – נשיא מצרים, עד לפני יומיים שלושה. מורסי מוגן עתה על ידי כידוני הצבא המצרי. מה יהיה סופו, עדיין איש לא יודע.

מורסי  זכה בשלטון על מגש של כסף. זאת לאחר הפלתו של מובארק, תמיכתה של ארצות  הברית, ומערכת בחירות מלווה בזיופים מסמרי שיער.

או קיי, זכית בשלטון. זאת לאחר שהאחים המוסלמים מצפים לכך  עשרות רבות של שנים בסבלנות ובחריקת שינים. אז מה עושה מנהיג חכם? הוא מרצה את מתנגדיו החריפים, הוא משתף איתם פעולה, הוא מרגיע אותם, הוא מנסה לשכנע, שהוא יהיה טוב להמונים, המצויים במשבר כלכלי עמוק.

אלא שמורסי חשב ופעל אחרת. מן הרגע הראשון חשב יותר על מנעמי השלטון והכיסאות הרבים שהתפנו. הוא חשב איך ירצה את חבריו הצמאים לכבוד ולמשרות. הוא לא חשב כלל על עשרות המיליונים הרעבים שבחרו בו. הוא זילזל ברשות השופטת וברשת בתי המשפט. הוא התגרה בה. הוא מינה לתפקידים שונים וחשובים את מנהיגי האחים המוסלמים חסרי  הניסיון. התיירות המשיכה להיות על הפנים.

הייתי בשעתו בטיול לימודים ארוך במצרים וביקרתי לא פעם בסיני. לא עוד. במצב הנוכחי, הרי זה טירוף לנסוע למדינה פרועה זו.

קרובת משפחה של אשתי, בצרפת המעטירה, תיכננה לטייל במצרים ובייחוד בפירמידות. מובן שלאחרונה ביטלה את תוכניתה. זאת לאחר התגברות הפשע במצרים, מתנת האחים המוסלמים. כך גם ביטלו את תוכניותיהם מיליוני תיירים אחרים. והרי חלק גדול מהכנסות מצרים בא מתיירות. מורסי נכשל אפוא בכול. הקנאות המוסלמית העבירה על דעתו אדם חכם זה, המדבר אנגלית  טובה והוא בעל תואר דוקטור ותארים אחרים. מצרים ממשיכה להידרדר במדרון.

אני זוכר שיחה שניהלתי עם רב סרן מצרי שבוי במלחמת "ששת הימים". ישבנו על החול הרך הזהוב, לא רחוק מתעלת סואץ. ראשו של הקצין המצרי היה שפוף ועיניו הביעו תוגה אין קץ. הוא אמר לי באנגלית המצוינת שלו:

"שמע, המצרים הם ברובם הגדול אנשים טובים וחכמים. אבל יש לנו לעזאזל מנהיגים מטומטמים, כמו נאצר. זה אסוננו. מי בכלל היה צריך את המלחמה הזאת?"

ארבעים ושש שנים חלפו  מאז. נראה שבעיקרון מאומה לא השתנה. כמה חבל.

* * *

יהודה דרורי

ארדואן בעקבות מורסי!

לא קשה למצוא דמיון בין ארועים שונים שקרו בשנים האחרונות בארצות המזרח התיכון, שנבעו בעיקר מהתחזקות האיסלם הקיצוני, המשבר הכלכלי קשה, אבטלה גואה ותיסכול הצעירים בכלל והמשכילים בפרט.לפיכך, "האביב הערבי" סימן את התפרצות כל התסכולים הללו. טורקיה לא יוצאת מן הכלל פה.

חוליי ההקצנה האיסלמית הרשמית פגעה פחות בטורקיה מכיוון שכלכלתה התפתחה אף שגם שם (כמו אצלנו...) העושר לא הגיע למעמד הבינוני והמעמד הנמוך יותר – וההפגנות האחרונות שהתחילו מלא כלום ממש, בככר טקסים באיסטנבול – הוכיחו שגם בארץ זו המצב נפיץ למדי ועוד לא ראינו את הסוף למרי העממי המפעפע שם מתחת לפני השטח. משטרו של ארדואן בסכנה ממשית , ולכן הנבל הזה אפילו האשים בארגון ההפגנות אצלו את התקשורת העולמית ואת... היהודים.

מי זה ארדואן ?

 אין פלא בדבר. ארדואן הינו אנטישמי-איסלמי, מכחיש שואה מוכר וידוע, נצר למשפחה פשיסטית-איסלמיסטית-קיצונית. בתקופת מלחמת העולם ה-2, בני משפחתו התנדבו לשרת בגייסות המוסלמים הפאשיסטיים שעזרו לצבא הנאצי ללכוד יהודים בצפון אפריקה. משפחה זו הפיצה תעמולה נאצית בתורכיה ואף נלחמה ברחבי הבלקן נגד הפרטיזנים של טיטו. בשנת 1974 ארדואן כתב וביים מחזה אנטישמי קיצוני שהורד מהבימות מחשש שזה יגרום להוצאת המפלגה, שהיה בה חבר, אל מחוץ לחוק, המחזה הזה מתאר את היהודים בדיוק כפי שהיטלר וגבלס תארו בנאומיהם. נזכיר עוד שארדואן חבר במסדר מוסלמי קיצוני שדוגל בג'יהאד עולמי והצהיר לא פעם שמטרתו: השמדת מדינת ישראל.

ב-1988 ארדואן נשלח ל-10 חודשי מאסר בגלל פעילות קיצונית והסתה כנגד המערב והיהודים. הוא ממשיך בכך עד היום, הוא זה ששלח את ה"מרמרה" עם קבוצת הטרוריסטים שלו לסייע לחמאס בעזה נגדנו, ואף הודיע שהוא מתכונן לבקר בעזה כדי לתמוך בחמאס במאבקו בישראל. אגב, ההתייחסות הבוטה והגסה שלו לישראל לא החלישו את כלכלת ישראל אבל כן החלישו את הצבא הטורקי.

חוצפה טורקית ושגיאה ישראלית

עד היום ארדואן יוצא מדעתו נוכח כישלונו  לתבוע אותנו בבית הדין הבינלאומי מכיוון שנקבע שם, ע"י מומחים, שישראל פעלה כחוק בנושא המרמרה וההסגר על עזה... אלא  ששיחת הטלפון שאובמה יזם בנוכחות נתניהו להשלמה כביכול בין הארצות, הפכה לשגיאה ישראלית מחד ולחוצפה טורקית מאידך. ארדואן הפך את "שיחת הטלפון ההתנצלותית הקלה" למרכז תעמולת הבחירות שלו, שבו הודיע על ניצחונו על ישראל... על התקפלותה המלאה של ישראל.. כולל הבטחתנו כביכול לפיצוי של מיליונים למשפחות הטרוריסטים שחוסלו על המרמרה. (מסתבר לאחרונה, שמי שהמליץ אצלנו על פיוס עם ארדואן, כבר סולק מהמערכת...) ישראל החליטה לתקן את השגיאה. הפיצוי שהובטח כביכול מסתכם בכמה מאות אלפי דולרים לארגון רפואי טורקי כמחווה, הצבא הטורקי חזר כבר להיות "חבר טוב" של צה"ל – הנופשים חזרו לאנטליה ב"הכל כלול"... אבל אין כל שיתוף פעולה בין ארדואן ושלטונו לבין ההנהגה הישראלית. כבר מבינים אצלנו כי אין לסמוך על שונא ישראל מושבע זה וכי שיתוף פעולה פוליטי הינו ממש בלתי אפשרי.

מצפים לנפילת ארדואן

מי שחזה במה שקרה במצרים בשבוע האחרון יכול בהחלט להעריך כי מצב דומה עלול להתרחש גם בטורקיה, ואפילו די בקרוב... הימנעותו של ארדואן לצאת לעזרת הסונים הנרצחים בהמוניהם בסוריה הורידה ממנו את ההילה האיסלמית-סונית שעטה על עצמו... המשך כלכלת העשירים בארצו רק מחזקת את הרחוב נגדו, ואם נביא בחשבון את ההידרדרות שלו (שנמשכת לא מהיום) – בהיותו מסוכסך עם נאט"ו, בעובדה שאירופה לא רוצה אותו אצלה בשוק המשותף... ובכך שהוא נאלץ לאחרונה להשלים עם עצמאותו של העם הכורדי, (וזאת התקבלה בטורקיה כמפלה...) – מצבו כלל אינו מזהיר. יש לזכור גם את הפגיעה הקשה שלו בצבא על-ידי מאסרים המוניים של קצינים (למנוע מהפכה צבאית,דבר המתחייב על-פי החוקה התורכית במידה והמדינה "מתחרדת"...) – ולכל קצין הנאנק בבית-סוהר, יש בחוץ חמולה המרגישה פגועה. כך שבסיכום כל התנאים מתאימים למצב בו משהו קטן "ישבור את גב הגמל," והצבא ייקח בכוח את השלטון וירחיק ממנו את ארדואן והמפלגות האיסלמיות שתומכות בו. זה קרה במצרים האיסלמית... זה יקרה גם בטורקיה ה"חילונית"...

* * *

מנשה שאול

האח מורסי

מלאה שנה לנשיאותו של מוחמד מורסי, וזהו פרק זמן ארוך דיו כדי שהקשת הפוליטית המתנגדת לו תחשוף את חולשותיו ואת שגיאותיו ותפיל אותו בעזרת הפיקוד של הצבא:

הוא פעל נגד עצמאותה של הרשות השופטת.

הוא משנה שוב ושוב את החלטותיו. כך, לדוגמה, מינה את התובע הכללי ואחר כך פיטר אותו, או אישר את החוקה שנכתבה על ידי "האחים המוסלמים", ובנאומו האחרון הכריז כי יש לשנותה.

הוא מואשם בזיוף התוצאות של השלב השני של הבחירות לנשיאות, ובתקיפתו ללא הרף של מתחרהו אחמד שפיק.

הוא עושה לחידוש פעילותה של מועצת העם, למרות הכרזתה של הרשות השופטת על ביטולה.

הוא מואשם בבריחה מבית הסוהר בעת המהומות בסיועם של חמאס וחיזבאללה.

הוא מינה מושלי מחוזות מבין אנשי "האחים המוסלמים", ואף הגדיל לעשות כשמינה למושל מחוז אלאוקצר התיירותי – סלפי המעורב ברצח 58 תיירים באותו מחוז ב-1997.

קופת שלטונו התדלדלו הרזרבות של מצרים בשני שלישים – מ-45 מיליארד דולר ל-14 מיליארד דולר.

הוא מתנהג כמנהיג של "האחים המוסלמים" ולא כראש מדינה.

לכן, אין זה מפתיע כלל שלמעלה מ-15 מיליון אזרחים דרשו את הדחתו – הרבה יותר מאלה שהצביעו בעדו. גלי המחאה העממית עלו על רקע משבר כלכלי חמור. אחד ממאפייניו הוא מחסור משמעותי בגז ובנזין. תורים ארוכים מסתרכים ליד תחנות הדלק.

במצרים, כמו במדינות אחרות שאותן פקד "האביב הערבי", הגורם שקובע גורלות הוא הצבא, שנמצא עם העם ואמון על החילוניות והמערב.

"מהפכנים" על בטוח

חסנין הייכל, העיתונאי הוותיק, ומי שהיה יועצו של גמאל עבדול נאצר, התגייס למאמצה של האופוזיציה להוריד את מורסי מכסאו. בעקבות נאומו האחרון של נשיא מצרים אמר הייכל כי נאומו של מורסי מעיד שהוא מודאג וכי אינו רואה את המציאות, וכי הוא נאם כמנהיג מפלגה ולא כראש מדינה. הייכל הזכיר לקוראיו כי מורסי ו"האחים המוסלמים" השתלטו על מהפכה שלא הם עשו אותה. הם נעדרו מן הכיכר בתחילתה, והצטרפו אליה בסופה, רק לאחר שניצחון היה מובטח.

לדעת העיתונאי הוותיק, חתר מורסי להקים מדינה איסלאמית, אך באותה נשימה הוא קרא לקופטים להשתתף בהקמתה. אין זה מספיק לקרוא למורסי להסתלק, הוא התריע, כי השאלה היא: ומה אחריו?

הרחוב המצרי נגד  מורסי והאחים המוסלמים

עיתון אלשרק אלאווסט

פת הלחם חשובה מן החירות

הנתונים מבהילים, מזעזעים ובלתי ניתנים לעיכול. מדובר בנתונים שמפרסם האו"ם על הרעב על פני כדור הארץ. לפיהם, 20 אלף ילדים למטה מגיל חמש מתים מדי יום בגלל רעב או תזונה לקויה. הם אוכלים רק כל יומיים ואחד מכל שבעה בני אדם הולך לישון ללא אוכל. סך הכול כמיליארד איש סובלים מרעב מתמיד. כל זה קורה על הגלובוס שלנו ולא על כוכב אחר.

מול הרעב מתמוטטים כל הערכים. פת הלחם חשובה מכל אידיאולוגיה. ניסח זאת הסופר או. הנרי: "אהבה, עבודה, משפחה, דת, אמנות ולאומיות – כל אלה הם סתם דיבורים ריקים מתוכן לעומת אדם גווע ברעב."

וכשקיבלה הודו עצמאות ב-1947, אמר מנהיגה מהטמה גנדי: "אני מנהיג של עם רעב. בשבילו האורז חשוב יותר מן החירות."

תביעות רבות ליוו את פרוץ "האביב הערבי": חירות, דמוקרטיה, מיגור השחיתות ועוד. אבל מעל הכול, ובראש וראשונה, האביב הערבי פרץ בגלל פת הלחם.

הערבית של מורסי

הדעת נותנת כי נשיא מצרים לשעבר, כאחד ממנהיגי "האחים המוסלמים", למד קוראן, ומי שלומד קוראן, לומד ערבית צחה ואינו שוגה בכתב ובדיבור.

אך לא כך הוא כשהדברים אמורים במורסי. בנאומיו הוא עשה שגיאות דקדוק חמורות המביישות אפילו תלמידי תיכון. עיתונאים מצריים ואחרים העירו על כך ומתחו ביקורת נוקבת נגדו, ללא קשר לעמדותיו הפוליטיות.

הדקדוק גם לא היה צד החזק של גמאל עבדול נאצר, למרות שהיה נואם בחסד עליון והלהיב המונים. אך הוא ידע לחמוק מחולשתו זו על ידי שימוש במצרית העממית בנאומיו, שארכו שעתיים ויותר בכיכר אלתחריר.

"קול ישראל" בערבית נתן בשעתו לנאצר שיעור בדקדוק, כשהשמיע את שגיאותיו הבוטות בקולו, ולאחר מכן השמיע מורה לדקדוק את הנוסח המתוקן הנכון. המשדר ההוא אילץ את נאצר להקפיד לנקד את הנאומים שנשא לעיתים רחוקות בפני מועצת העם.

אלא שלמורסי גם לא היה מועיל אילו הלך בדרכו זו של נאצר, שכן בעייה העיקרית של נאומיו הייתה שמסריו לא היו נהירים. על כך אמר פרשן מצרי כי "מורסי נואם כאילו הוא מדבר בפני קצין חקירות... מדבר הרבה, אך אומר מעט מאוד."

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 252.

* * *

לכל נמענינו המוסלמים ולאזרחי ישראל המוסלמים – ברכותינו לרגל תחילת צום הרמדאן – במדינתנו הדמוקרטית ושוחרת השלום. אכן, לא יהיו כאן, אצלנו, רעבים אחרי רדת היום.

* * *

עוז אלמוג

חמדנותם של הטייקונים

תיק הבוררות בין בני שטיינמץ לבין יוסי לנגוצקי ראוי לכותרת: "הטייקון החמדן נגד הגיאולוג החמוד."

פסיקתו הנבונה של השופט אוקון לא רק עושה צדק עם לנגוצקי, אלא גם נותנת תקווה קלושה לאנשים שמחפשים מעט יותר רגישות ומוסריות בחיינו.

למרבה הצער, המשפט הפורמאלי לא תמיד נותן מענה מלא לצדק. מהבחינה המשפטית היבשה, בעלי התאגידים, השותפים היום בשדה הגז תמר 1 (שנקרא על שם נכדתו של לנגוצקי), אולי לא חייבים ללנגוצקי, אבל מהבחינה המוסרית הם חייבים לו ועוד איך. כי בלעדי תעוזתו, חוכמתו, ניסיונו ונחישותו – לא היה מתגלה שדה הגז, שיזרים לכיסם הון עתק. כיוון שבעלי התאגידים הללו מונחים על ידי אותה תפישת-עולם של שטיינמץ, לא עלה על דעתם לבוא ללנגוצקי, עם גילוי הגז, ולומר לו בנדיבות: "קח גם אתה איזה נתח מ'השלל' – מגיע לך."

ההתנהגות כפויית הטובה שלהם נפסדת בעיני לא פחות מההתנהגות של שטיינמץ – ומתמצתת את תרבות החומרנות והאגואיזם שעוטפת אותנו.

* * *

הסופר המהולל יורם קניוק מחרף ומגדף בוויכוח עם עו"ד יורם שפטל – ויכוח שהתעורר בעקבות ספר הצ'יזבאטים של קניוק "תש"ח".

http://www.youtube.com/watch?v=Yxq4Ae9-yTk

* * *

איליה בר-זאב

מעת לעת

אֲנִי מִתְאַמֵּן בְּסִדְרַת שְׁתִיקוֹת, בּוֹדֵק אֶת פְּעִימוֹת הַלֵּב

בְּמִקְבְּצֵי  חֲזָרוֹת.

פְּרִיחוֹת יְפֵיפִיּוֹת מְלַוּוֹת אוֹתִי בְּדַרְכֵי כָּל הָאָרֶץ, אֵינָן מְאֻגָּדוֹת בְּמַאֲרָזִים

מְעֻצָּבִים לְשֵׁם שָׁמַיִם.

What A Difference A Day Made

Jamie Cullum פּוֹרֵט בִּי בְּקוֹלוֹ הַמְּיֻחָד – 

זוֹ אַתְּ?

אִם תִּבְרְחִי לְאֵין קֵץ יָבוֹא הַקֵּץ, לַזִּכְרוֹנוֹת, לַשּׁוֹשַׁנִּים הַכְּחֻלּוֹת, לְזַרְעֵי צִמְחֵי

הַבַּר בִּמְעוֹפָם בְּסִבְכֵי רוּחוֹת.

אֲנָשִׁים מֻכָּרִים נֶעֱלָמִים, פְּרוֹפֵסוֹר גֶ'נִיפֵר גְרַייבְּס טוֹעֶנֶת שֶׁהַגְּבָרִים

יֹאבְדוּ כָּךְ אוֹ כָּךְ בְּעוֹד חֲמִשָּׁה מִילְיוֹן שָׁנָה וְאוּלַי יַעַזְבוּ –

תְּאוּנָה אֵבוֹלוּצְיוֹנִית,

הַתַּהֲלִיךְ בְּעִצּוּמוֹ, קְצַר יָמִים לְעֻמַּת מֵאוֹת מִילְיוֹנֵי שְׁנוֹת זַעֲזוּעִים שֶׁעִצְּבוּ

יַבָּשׁוֹת וְאוֹקְיָנוֹסִים לְתִפְאֶרֶת.

חֲצִי יָרֵחַ חִוֵּר בְּמִרְדָּף אֻמְלָל אַחַר הַשֶּׁמֶשׁ.

צְפִירַת דְּמָמָה נִזְעֶקֶת –

אֲנִי חַי עַל זְמַן הַשְּׁאוֹל, תַּהְפּוּכוֹת גּוֹרָל, סְפִירַת דָּם לְאָחוֹר.

* * *

דוד אמיתי

איסרו על הקרנת הסרט הזה!

נכבדי,

שישה ראשי שב"כ שיוצאים נגד המשך שליטתנו בעם אחר? מ-ז-ע-ז-ע!

שישה ראשי שב"כ שלמרות כל מה שלמדו והתנסו בו "יצר שאיננו בר כיבוש להלקאה עצמית" (אוי היצר...) מונע מהם לראות את האור שכה שרבים מבין קוראי "חדשות בן עזר" חולקים בו.....אי, אי, אי.

אנטישמים חולי שנאה עצמית שכמותם! איך העמדנו אותם בראש "השירות"?! כנראה ששגינו לכל אורך הקו...

מי יפקח עיניהם לראות נכוחה? אולי המנוחה "המ-ז-ו-ע-ז-ע-ת" מרת גולדה מאיר שכה היטיבה לחזות את מלחמת יום כיפור?

שלחו אותם ואת מי שמינה אותם לחינוך מחודש – יהי מחננו טהור!

אל תיתנו לעובדות שבלבלו אותם לבלבל ח"ו גם אתכם – אסרו על הקרנת הסרט הזה! סלקו את הגולדשטיינים!

משמו של האח הגדול (המקורי, "1984")

דודו אמיתי

גבעת עדה

* * *

איתמר פרת

הם מאלצים גם רופאים

בוקר טוב ד"ר שמוקטור. אבל אדוני! מה קרה לך! מי עשה לך ככה!

הם אילצו אותי... הם אילצו אותי...

אילצו מה? הרי אתה רופא מוסמך, יש לך תעודות!

הם לא מתחשבים... גמרו אותי במכות...  אני לא אשם, ממש לא...

אז ספר רגע מה קרה. ותפסיק לבכות, אי-אפשר להבין מילה.

סיברו לי את הסיניים,  אאו אאו! אני אסתדל...

מה האלימות הזאת פתאום, ד"ר שמוקטור. מה כבר עשית!

לא עשיתי כלום. בחיי כלום. הם הביאו לי אחד מת ואז אמרו לי...

מת? פגר? איך ניחשת שהוא מת? עשית בדיקות?

הוציאו אותו ממכונת בטון. את הראש הביא נהג טקסי שנסע אחרי האמבולנס.

אהה. ואז?

רצו שאקבע את מותו. אבל זה לא אני! זה המכונת בטון. אני אפילו לא הכרתי אותו!

אז על דבר כזה מאלצים?

ככה זה החוקים שלהם. אוי כמה כואב! פעם היו מאלצים את הפרמדיקים אבל הם לא הסכימו. אבל למה הרופאים? תפקידנו לעזור, לתפור את הראש בחזרה. או עם ניטים. למה האילוצים האלה למה?

אתה צודק, ד"ר שמוקטור. אבל זה כנראה התקשורת. הם מאלצים לאלץ. ככה זה.

אז הם לא יכולים לאלץ בעצמם? שנאלץ להתחיל עוד פעם בשביתה?

אתה צודק דוקטור. אנחנו נדבר עם הגברת אלמגור-רמון. היא אישה טובה, יש לה תמיד מילה טובה. עכשיו אל תתחיל עוד פעם לבכות.

אני משתדל... ואם אתם כבר מדברים איתה...

כן? אז מה נגיד לה?

תגידו לה בבקשה שהקורבן לא היה בגילאי עשרים ואחד. לפי הפירסינג הוא היה בגיל חמש-עשרה ומשהו. כבן שש-עשרה.  את עניין הגילאי אילצו אותי להגיד...

בושה וחרפה. זה נוגד את הדקדוק העברי!

נכון? אמרתי להם, אז אילצו אותי להגיד שזה מהרדיו. אוי אוי...

כפרה עליך ד"ר שמוקטור. ושלא יביאו לך יותר פגרים, אינשאללה.

לא לא. זה התפקיד שלי. אבל שלא יגידו שהפצועים פונו. הם פשוט הובאו. מי שפונה היה הרחוב, או המכונה.

את זה מוטב שאתה כבר תגיד לה. אם היא יודעת עברית היא תיאלץ להסכים.

נכון. תיאלץ. אבל ברחמנות בבקשה. שלא יפטרו אותה בגלל בורות בשפה.

בסדר.  אנחנו כבר נטפל בזה. היי, מגיע עוד פגר. מת בטביעה, כנראה.

לא לא, רואים שלא. הוא טבע למוות. עכשיו זוזו בבקשה, אחרת עוד פעם יאלצו אותי. אוי לא! אוי לא...

* * *

ג'ון קֶרִי

אם תלך איתנו בְּקֶרִי

יבוא לך בלילה מִקרה קֶרִי

אשר כל חביות הקטשופ האדום של היינץ

לא תספקנה למחוק לך אותו מהשוונְץ!

* * *

יוסי שדה

איום בוויתור

אנחנו חיים בעולם של איומים.

אם לא תעשה, או לא תשלם, או לא תיסוג, או לא תפגין. אוי ואבוי.

אני רוצה לספר על איום בויתור.

אני מתרה בך, שאני אוותר!

זה, לפעמים, בעצם, יותר אפקטיבי. ומי שלא שומע – טאפש!

כך זה לפעמים, באהבה, וכך זה, לפעמים, בעסקים. עוד נגיע יום אחד, לאהבה. הפעם – עסקים.

בקריירה המישפטית שלי, השתדלתי לוותר בכל הזדמנות שחשבתי שזה אפשר – ועובדתית – הלקוחות רק הרוויחו מזה.

והנה, מצאתי את עצמי באירופה, בעיסקה מסובכת מאוד. היו שם לקוחות כל כך סודיים, שחלק מהם העמידו פנים שהצד השני לא קיים...

האמת – הייתי מרגיש מאוד גאה, אם יכולתי לומר שאני יצרתי את התסבוכת. לא. לצערי –  לא!

במקרה שלנו  – המוכר לא מכר לקונה, והקונה לא קנה מהמוכר – כל הענין נעשה דרך צדדים שלישייים. לכן היה צורך במבוך של מכתבי אשראי, שהוצאו על ידי בנקים באירופה, בישראל ובמזרח הרחוק. עד היום אני לא מבין איך זה עבד, ואיך הייתי, בחלק מהזמן, המנהל של התיסבוכת הזאת... עכשיו, שהבנתם שהנושא היה מסובך, הנה סיבוך נוסף –

CHERCHEZ LA FEMME

לאמר, פראו הקנברוך, עורכת הדין של הבנק הפרטי באירופה, שנאלצנו לעבוד איתו, היתה עוינת מאוד לעיסקה. הקנברוך – היתה ברוך! ברוך גדול!

עכשיו, במרחק השנים, אני חושב שהיא פשוט לא הבינה איך בנויה העיסקה. קורה.

איך הבחנתי? היא הזכירה לי את האיכר, שאחרי שהסבירו לו איך עובדת מכונית, שאל – ואיפה, אדוני, אתה רותם את הסוסים?

ככל שהתרבו הפגישות איתה, השתכנעתי שטיפשות – זה לא בינתיים. זה לכל הזמן. זה לא עובר. פראו הקנברוך לא הפסיקה להסביר למה צריך עוד מסמך, ועוד אישור, ועוד הפנייה. כל ניסיון להתנגד להמצאת מיסמכים ואישורים נוספים, גרם לויכוחים נוספים וטרחניים. היא המשיכה לשגע את כולנו, ובייחוד אותי.

ביאושי, שוחחתי עם הממונים עליה, וניסיתי, בעדינות, להסביר להם שקשה להסביר לפראו את העיסקה. תגובתם ייאשה אותי עוד יותר – "פראו הקנברוך," אמרו, "אח יא! היא, הפראו," אמרו, "האישה הכי חכמה בבנק שלנו. כל פעם שיש לנו בעייה – אנחנו שואלים אותה! האישה גאון! גאון!"

אני לא הבחנתי בכך – אבל, אז מה? והשאר, אני מבין?

ראיתי אותה, כשהגעתי כל פעם עם המיסמכים שביקשה, עצובה, כמעט מאוכזבת. אם היתה ירושלמית, היתה אומרת איזה בעססה!

אני חושב שבליבה התפללה שנלך, הלוואי, לבנק אחר. שניעלם!

בתום כחודש של דיונים, כשראיתי שהפראו המציאה דרישות חדשות, ביקשתי לפגוש אותה לבד. הסכימה. נפגשנו ביחידות, בערב, אחרי העבודה.

היא קיבלה אותי בחיוך של שמחה. היא חיכתה שאומר לה, שאנחנו נסוגים מהעיסקה עם הבנק שלה, ושזאת פגישת הפרידה שלנו.

להפתעתה, אמרתי את ההיפך. "אני מבטיח," אמרתי, "שאמציא לך כל מסמך נוסף שתבקשי. גם אם זה ייקח עוד שבוע או שבועיים, או חודשיים. אני מתחייב לוותר, מעתה ואילך, כדי למלא כל דרישה שלך. לא אחזור לישראל, עד שתרגישי שאכן כל דרישותייך, המוצדקות לחלוטין בעיניי, תתמלאנה."

הבחנתי, לראשונה, להפתעתי, בשביב של הבנה בעיניה. את זה היא הבינה!

נפרדנו בנשיקה, בלחי, כמנהג המקום.

ניפגשנו שוב, בתחילת השבוע שאחריו, ולתדהמת כולנו – כולל תדהמתי – היא אמרה –  "שוחחתי עם מר שדה, וקיבלתי ממנו את כל ההסברים הנחוצים לי. אין סיבה לעיכובים נוספים. הערבויות שביקשתם," אמרה, "מוכנות וחתומות, כאן, ואמסור אותן אישית למר שדה."

המעבידים שלה, שחשבו שהיא הכי חכמה בבנק, חייכו בהנאה – ואמרו לי בחיוך ניצחון – "מה אמרנו לך!? מה היינו עושים בלעדיה?! חכמה! חכמה!"

שלוש שנים לאחר אותו אירוע, שמעתי שהפראו הקנברוך התמנתה למנהלת הבנק. לא התפלאתי.

כמעט חירבה את העיסקה, והכי חכמה בבנק! האחרים, כך היו אומרים בירושלים, היו, כנראה, עוד יותר פחות חכמים...

סיפרתי, כמובן, את הסיפור לאבא שלי, והא אמר – "זאת, חכמה כמעט כמו  שיח' עבדאללה!"

"מה עשה השיח'?" שאלתי.

"אוה," אמר אבא. "היה שבט של בדווים, במידבר שמאחורי בגדד, והיה להם שור. הרבה אהבו אותו הבדווים, את השור. עשו לו, הבדווים, לשור, כד מים מיוחד מחרס, וממנו שתה השור מים, מתי שהיה צמא. יום אחד, הכניס השור את הראש לכד, ונתקעו, הקרניים שלו, בכד. לא יכלו הבדווים לסחוב לשור את הכד מהראש, ואת הראש מהכד. תקוע, חזק!

"ראו הבדווים שככה, וכמה שניסו – לא 'צליחו, פחדו, שבסוף – אם לא יוציאו את הראש מהכד, ימות, השור, מרעב. איך יאכל!?

"מה עשו?  הלכו לבקש עצה משיח' עבדאללה – זה, חכם כמו העורכת דין מה שסיפרת עליה. 'יא שיח' עבדאללה,' ביקשו הבדווים, 'תציל לנו את השור, נשלם כמה שתרצה! רק תעזור! תן עצה!'

"'ניסיתם לסחוב חזק את הראש?' שאל השיח'.

"'כן,' ענו, 'ולא 'צלחנו!'

"חשב חשב השיח' עבדאללה, ואמר – 'תחתכו, לשור, את הראש, ואז תסחבו חזק, ותצליחו.'

"חתכו הבדווים לשור את הראש. אבל – לא עזר – כמה שסחבו, הקרניים תפוסות חזק בכד.   לא יוצאות! אבאדאן!

"חזרו הבדווים לשיח' עבדאללה, והתחננו שיעזור – 'תציל, יא שיח',' אמרו, 'ונשלם  כמה שתגיד. הראש,' הם אמרו, 'עוד תפוש בכד, אפילו שחתכנו לו ת'ראש!'

"השיח' חשב, חשב, ואמר – תקחו פטישים, תשברו את הכד, והראש יצא בקלות!

"רצו הבדווים לפטישים, וטריך אוטרוך, בכד, כמו שאומרים ב'רושלים, שברו – ובאמת, הראש 'שתחרר!

"שמחו כל הבדווים – ש'צליחו. אמנם, השור מת, הכד נשבר – אבל, 'צליחו! ועשו חפלה גדולה.

"אבל אז, באמצע החפלה, הזקן של השבט, התחיל לבכות.

"'למה אתה בוכה, יא אבונא?' שאלו הבדווים, 'הלוא 'צלחנו! 'צלחנו!!!'

"'כן,' אמר זקן השבט, 'אבל אני לא שמח.'

"'למה, יא אבונא?' שאלו הבדווים.

"'אני מפחד מהיום,' אמר זקן השבט, 'ששיח' עבדאללה, שזקן, ויום אחד, ימות, מזיקנה. ואז – אם נרצה עצה מחכם – איפה נלך? הא, אז, מתי שצריכים עצה מאחד חכם –  למי נלך!?'"

"אולי לפראו הקנברוך?" אמרתי לאבא!

וסלאמה עליכום!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות

* חוק הגיוס ("חוק פרי") אינו חוק שוויוני, מאחר ואינו קובע חובת גיוס לכל האזרחים היהודיים בני ה-18 לשלוש שנות שירות מלא. אולם ניסיון לחוקק חוק שוויוני היה נוחל כישלון חרוץ וקורע את החברה הישראלית. טוב עשתה הממשלה שקיבלה חוק מתון, שישנה בהדרגה את המצב הנוכחי ויקדם את החברה הישראלית למקום טוב יותר, שבו אחוז החרדים המצטרפים למעגל התרומה למדינה יגדל.

בשיטת "הכול או לא כלום" לא היינו משיגים דבר. כעת יש לקדם רפורמות שיקדמו את הצטרפות המגזר החרדי למעגלי התעסוקה וההשכלה.

* חבל שהצעד החשוב של הגדלת מעגל התורמים לביטחון, לווה בפוליטיקת השנאה הפופוליסטית. כך אנשי "ישראל ביתנו" ששוב טפטפו את נושא גיוס הערבים. הרי גם הם מבינים שאין לגייס ערבים לצבא הנמצא במלחמה עם בני עמם. הדרישה הזאת מנוגדת לאינטרס הישראלי והיא בלתי הוגנת כלפי האזרחים הערבים. היא עולה רק כדי להסית, להפגין שנאה ולעורר מדנים.

כך אנשי "התנועה" שטפטפו את סוגיית ישיבות ההסדר, ויצרו מצג שווא המעמיד את מי שמשלבים צבא ותורה, משרתים שירות איכותי ביחידות קרביות בסדיר ובמילואים, נלחמים בכל מלחמות ישראל ומשלמים מחיר דמים יקר – במישור אחד עם משתמטים מחובת הערבות ההדדית והתרומה למדינה ולחברה. למה הם עושים זאת? רק כדי להסית, להפגין שנאה ולעורר מדנים.

* התנגדותו של השר אורי אריאל לחוק מביישת את הציונות הדתית. היא מבטאת רגשי נחיתות של חלקים מתוכה בפני עולם הישיבות החרדי המשתמט.

* תגובות ח"כ פורוש לחוק היא שהינו "רדיפה". אכן, הדרישה מילדיו למלא באופן חלקי מאוד את מה שנדרש מילדינו היא "רדיפה". אין לו בושה לאיש החצוף הזה.

* מוחמד מורסי צודק בטענת הלגיטימיות שלו. אכן, הוא הנשיא הנבחר, שנבחר בבחירות על ידי העם המצרי, ואין כל בסיס חוקתי להדחתו בידי הצבא. אך גם מתנגדיו צודקים – דמוקרטיה אינה רק בחירות; מאיוריזציה ושימוש ברוב כדי לקדם עריצות ולכפות אורחות חיים על מתנגדיו; ניצול כוח השלטון לא למען העם כולו אלא רק למען החלק התומך בשלטון – כל אלה סותרים את הדמוקרטיה.

האם ניתן לצפות לכך שמצרים תהפוך לדמוקרטיה? אני מתקשה להמר על תהליך כזה (ונדמה לי שבהגדרה זאת שברתי את שיאי האנדרסטייטמנט).

אולם בסך הכול, בהחלט ניתן לראות את ההפיכה במצרים באור אופטימי – כצעד ראשון לבלימת הגל האסלאמיסטי השוטף את המזה"ת.

עם זאת, כפי שצפיתי בצרור הקודם, לא צפויה תקופת שקט במצרים, ואין זה מן הנמנע אפילו שהיא תדרדר למלחמת אזרחים.

* מי שכמעט היה היום לראש הממשלה החדש של מצרים ואחד המועמדים המובילים לתפקיד הנשיא הוא מוחמד אל-בראדעי. אל-בראדעי, בהיותו מזכ"ל סבא"א, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, היה גדול המשת"פים של המשטר האיראני וגדול הטייחים של פרוייקט הגרעין האיראני.

* מי יהיה הבא בתור? ארדואן?

* גם אחרי "האביב הערבי" הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מדמוקרטיה ומזכויות אדם ואזרח מלאות, הם ערביי ישראל.

* פיצוצים עזים היו בליל שבת במחסני נשק גדולים ליד נמל לטקיה בסוריה. מי אחראי להם? המורדים לקחו אחריות. המשטר האשים את המורדים. כידוע, לא אחת קיימת נטייה להאשים את ישראל גם כאשר אינה מעורבת.

והנה, במהדורה הדיגיטלית של "הארץ", לידיעה על הפיצוצים צורפו שני קישורים. האחד, לידיעה מלפני כשבוע על הצבת סוללת "כיפת ברזל" בחיפה והשניה – למאמר של עמוס הראל מלפני כחודש, המציג תרחיש של תקיפה ישראלית נוספת בסוריה, כשהפעם סוריה לא תוכל עוד להבליג.

אין לי מושג מי אחראי לפיצוצים בלטקיה, אבל אופן הפרסום ב"הארץ" חף מאחריות.

* התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי מאוכזב. הוא מאוכזב מן הפלשתינאים. הוא כועס עליהם. הוא גוער בהם. במאמרו ב"הארץ" – "מחכה להתקוממות פלשתינאית" הוא נוזף בהם, שבעוד העם במצרים ובסוריה מתקומם נגד השלטון, הם אינם עושים זאת, אינם מתקוממים נגד ... לא נגד השלטון הפלשתינאי, הרש"פ ביו"ש או חמאס בעזה, אלא נגד ישראל, כמובן.

"המשטרים שנגדם קמו עמי ערב היו ברובם אכזריים פחות ממשטר הכיבוש הישראלי. הם גם היו מושחתים פחות." כמובן. הוא מציע להם מתווה: "ההמונים יעלו על ההתנחלויות ועל המחסומים, על מחנות הצבא ועל בתי הכלא." או במילים אחרות – הסתה לרצח המוני וללינץ', כולל באוכלוסיה אזרחית. ואם מישהו חושד שכוונתו של התועמלן היא רק לשלטון הישראלי ביו"ש, וששלטון אקיבוש אינו גם בתוך ישראל הריבונית, הוא ממהר להבהיר: "אז גם ערביי ישראל לא יוכלו עוד לעמוד מנגד. גם הם צופים בתחריר וגם הם מבינים שמגיע להם משטר אחר ומדינה אחרת."

 כן, גם לערביי ישראל מגיעה מדינה אחרת, לא מדינת ישראל. מגיעה להם המדינה שתקום על חורבות ישראל, אם יוגשם חלומו הרטוב.

"מוטב שהיום הזה יבוא במהרה, חבל שטרם הגיע," מאיץ לוי באויב הפלשתינאי. אגב, למי ששכח, היום הזה כבר הגיע. הנה, קומץ דוגמיות, תזכורת לימים היפים שבהם חזונו של התועמלן הזה התממש: סבארו, מסעדת מצא, קו 405, מעלות, קריית שמונה, צומת גלילות, מינכן, קו 5, מלון פארק בנתניה, הדולפינריום בת"א, אוטובוס ילדי אביבים.

* רון וייס ("הפערים היו קטנים מאוד", חב"ע 853) חי בלה-לה לנד. הוא לעולם אינו נלאה מלהכחיש את המציאות ולהשתמש ברסיסי עובדות כדי לבנות את ה"מציאות" המדומיינת שאותה הוא מנסה למכור (קודם כל לעצמו). הכחשת העובדה שאבו מאזן דחה על הסף את הצעותיו המופקרות של אולמרט – אפילו כבדיחה כבר אינה מצחיקה. הרי אבו מאזן עצמו התגאה בעובדה זו. וייס נתלה אמנם בדבריו של אולמרט כ"הוכחה". להסתמך על אולמרט כמקור מהימן למשהו... זה כשלעצמו... איך להתבטא בעדינות? קצת מוזר. אך בעניין זה, אולמרט פשוט בדה נראטיב שלם, על פיו הימין הקיצוני, המשטרה והפרקליטות חברו יחדיו לתפור לו תיק כדי להדיח אותו, ובכך הצליחו לסכל את השלום הקוסמי שהיה בהישג יד. אם רק נחזיר אותו לשלטון, מיד ישררו אהבה, אחווה, שלום ורעות במזרח התיכון. כל כך מגוחך שיש כמה אנשים מוזרים, הקונים את הסחורה הזאת.

* מייקל אורן הודיע על סיום תפקידו כשגריר ישראל בארה"ב. מה הוא יעשה עכשיו? אורן הוא היסטוריון רציני. הוא כתב את הספר הטוב והחשוב ביותר על מלחמת ששת הימים: "ששה ימים של מלחמה – המערכה ששינתה את פני המזה"ת". אני מייחל לכך, שאורן יכתוב ספר דומה, מקיף, עמוק ויסודי, על מלחמת יום הכיפורים. כאשר התקשורת הופכת שרלטן למעין "ההיסטוריון הרשמי" של מלחמת יום הכיפורים, צו השעה הוא כתיבת ספר עומק אמיתי, שייתן את התמונה האמתית, המלאה, כמו ספרו של אורן על מלחמת ששת הימים.

* התמיכה המסתמנת של "הבית היהודי" במועמדותו של שמואל אליהו, הקנאי החשוך, לתפקיד הרב הראשי הספרדי, היא אות קלון. התמיכה הזו מבטאת את הקונפליקט הפנימי בין "משהו חדש מתחיל" לבין "משהו ישן ורע מתעקש להישאר." כתבתי לא פעם על התהליכים המהפכניים בציונות הדתית, של התמתנות והיפתחות לחברה הישראלית ולעם היהודי, בתחומים רבים. הייצוג הפוליטי של המהפכה הזו מתבטאת בדמותו של נפתלי בנט. אולם בתוך הציונות הדתית נאבקת נגד המגמה הזו השמרנות החרד"לית, שלעתים – כמו במקרה של אליהו, מקצינה לידי קנאות חשוכה. ההצלחה הגדולה של "הבית היהודי" בבחירות, מבטאת את רוח הציונות הדתית העכשווית, הרוצה בשינוי. התמיכה ברב סתיו לתפקיד הרב הראשי האשכנזי היא ביטוי לרוח הזו. התמיכה באליהו היא היפוכה של אותה רוח.

מזמן הגיעה השעה להיפרד מהנוהג הגלותי של הפרדה בין "אשכנזים" ו"ספרדים". ואם כבר נהוגה הפרדה כזו, מצער להיווכח שדווקא אצל הספרדים, שתמיד אפיינה אותם מתינות, הבחירה היא בין אליהו הגזען, לבין נציגי הנפוטיזם של משפחת עובדיה יוסף, המבטאים קנאות חשוכה לא פחות. חבל מאוד, שהציונות הדתית אינה משכילה להעמיד רבנים ראויים כמו הרב חיים אמסלם או הרב חיים סבתו לתפקיד הזה.

* ח"כ רות קלדרון פותחת את יומה, מידי בוקר, בהעלאת משנה יומית בדף הפייסבוק שלה, הפותח בית מדרש וירטואלי מרתק. היא המשיכה בכך גם אחרי כניסתה לפוליטיקה ובחירתה לכנסת. אלא שיותר ויותר טוקבקיסטים, ביריוני מקלדת, החלו לתפוס טרמפ על בית המדרש, ולהכניס לתוכו גידופים נגדה, נגד מפלגתה, נגד יאיר לפיד, נגד הפוליטיקאים באשר הם.

השבוע רות פתחה "קבוצה סודית" לבית המדרש הזה. והנה, שוב תענוג ללמוד ללא הרעשים המכוערים הללו. אלא שזה גם עצוב מאוד. כיוון שפתיחת בית המדרש לקהל הרחב היא ערך גדול והשימוש במדיה החברתית לדמוקרטיזציה של לימוד התורה הוא נפלא. טרם גיבשתי ביני לביני עמדה על הצעד הזה, אבל כואב לי שהגענו לסיטואציה שהביאה לכך.

* * *

ניצן הורוביץ

זו כן העבודה שלי

לפני כמה ימים הלכתי ברחוב קטן במרכז העיר. כמו בכל יום ובכל שעה, עבר שם פקח שסקר בעיון את המכוניות החונות, ומדי פעם חילק דו"חות. כמה צעדים ממנו עמדה אישה מבוגרת עם מקל הליכה. מיכל אשפה גדול שכב על המדרכה, חלק מהאשפה ממנו נשפכה החוצה, וחסם את דרכה. היא פנתה אל הפקח, הצביעה על הפח העמוס, וביקשה שיטפל בעניין כדי שתוכל לעבור. "זה לא העבודה שלי," אמר לה, חד וחלק, והמשיך בפטרול.

הפקחים לא אנשים רעים. הם עושים מה שאומרים להם. השאלה מה אומרים להם: איך מגדירים את העבודה שלהם. ופה נכנסת לתמונה רוח המפקד. זו הרוח שמנשבת מלמעלה ומגיעה עד אחרון הפקידים. זו הרוח שרובצת על המפגש בין הפח למידרכה ובין הזקנה לפקח.

כאשר רוח המפקד רואה בתושב סוג של מיטרד, אלמנט מפריע בחיי העיר – נודניק במקרה הטוב ואוייב במקרה הרע – שכל קיומו נועד לספק לקופת העירייה הכנסות מדו"חות ומקנסות, אז המפגש בין הפקח לזקנה, מתנהל מראש במסלול של עימות. להתנהלות כזו, שמוכתבת מלמעלה, אין ולא יכולה להיות, שום תוצאה אחרת מלבד תיסכול הדדי.

כאשר הגישה הכללית רואה את העיר לא כציבור של בני אדם שחי ופועל בה, אלא כעסק, כקומבינת נדל"ן ומסחטת חנייה, וכאשר התקציב העירוני הוא לא כלי, אלא המטרה – אז השלטון, על כל זרועותיו ומחלקותיו, הולך נגד התושב. שלטון כזה לא משרת את האינטרסים של הכלל, הוא לא רואה בכלל את התושב מול העיניים.

את המגעים שלו עם התושבים הסוררים, הוא מנהל דרך מערכת אדירה של דו"חות שמכניסים לקופתו מאות מיליוני שקלים בשנה, ומתוכם 139 מיליון רק מדו"חות חנייה, לפי התקציב העירוני של השנה הזו. את בעלי העסקים הקטנים הוא רואה מבעד לטבעת חנק ביורוקרטית שהופכת אותם לעבריינים בעל כורחם. את תהליכי הפישור והגישור עם המיגזרים השונים בעיר הוא זונח לטובת מאסה עצומה של תביעות שהוא מנהל נגד תושביו בבתי המשפט.

הרוח הרעה הזו מאיימת על האופי העירוני. עיר טובה ומתקדמת היא לא רק צילום צבעוני לצורך מסע יחסי ציבור שאינו נגמר. היא קודם כל מערכת שפויה של חינוך, דיור, תחבורה, ועבודה. זו מערכת שמאפשרת לאנשים, לבני אדם רגילים, לחיות בעיר, לקיים בה מעגל חיים מלא. זה מה שעושה עיר. וכדי שזה יקרה, העיר חייבת לשים בראש סדר העדיפויות שלה את האזרח, המכונה לפעמים "הקטן", האזרח הקטן...

בעיניי האזרח הוא בכלל לא קטן. לא בגלל שהוא משלם בגדול, כמו ששר שלום חנוך, אלא כי מלבדו אין בעצם כלום. כי כשמוציאים את התושב מהמישוואה העירונית, לא נשארת עיר. גושים של בטון ואספלט, הם לא עיר. העיר היא האנשים.

השלטון הנוכחי בעיר פועל בצורה הפוכה. את עתודות הקרקע שבידיו, ורוב הקרקע בת"א-יפו היא ציבורית, מה שאומר שהיא שלנו, הוא מפקיר לפרוייקטים מנותקים של מגדלים עם דירות ענק, שאח"כ נותרות נטושות. התוצאה היא שבמקומות היפים ביותר בעיר, על הנכסים הכי יקרים שלנו, קמים מגדלי רפאים. במקום פרויקטים נורמליים של דיור, שנותנים תמהיל של דירות, מכל מיני סוגים, לאנשים שצריכים לגור פה. לא רק למשקיעי חוץ. וזה לחלוטין בידי העירייה, ונתון לסמכותה והחלטתה הבלעדיים. והיא מחליטה ללכת נגד התושב.

המדיניות המופקרת הזו גורמת לכך שהעירייה לא שומרת על עתודות קרקע, למשל לצורך בניית מוסדות חינוך. סדר העדיפויות שלה מעוות, חלוקת התקציב עקומה, ולכן יש מחסור גדול בכיתות ובגנים בתל-אביב. כיום הם מהצפופים במדינה. איך אפשר ללמוד, איך אפשר ללמד, בכיתה עם 40 תלמידים? קשה מאוד.

את הרוח הרעה הזו אני רוצה לשנות, ולהביא רוח אחרת. במקום שאני בא ממנו, התואר "ציבורי" הוא לא מילת גנאי. חינוך ציבורי, תחבורה ציבורית, דיור ציבורי... הרי מי הוא אותו "ציבור" שלמענו צריך חינוך טוב, ותחבורה שפויה, ודיור מטופח? זה אנחנו. מלכתחילה זה שלנו: הנכסים, המיסים שאנחנו משלמים, העסקים הקטנים שיוצרים מקומות עבודה, התרבות התוססת – זה הכול אנחנו, הפעילות האנושית והקהילתית שעושה את העיר למקום חי ונעים. ומי שלא עובד לטובת הציבור, לטובתנו, לא מבין מה זו עיר.

עוד שלושה חודשים תהיה לנו הזדמנות להביא רוח חדשה. זו הזדמנות נדירה, והבחירה כולה בידינו. המטה שלנו כבר עובד במלוא המרץ. מתנדבים חדשים מצטרפים כל יום. בואו גם אתם. אני זקוק לכם: תלו שלט על המירפסת, הצטרפו לפעולות השטח, תארגנו מפגש תושבים, תעבירו תרומה כספית – כל אחד לפי אופיו ויכולתו, וכל אחד הוא שחקן משמעותי. אצלנו אין אזרחים "קטנים..."

[ציטוט מהאינטרנט]

* * *

ידידיה יצחקי

קונוורז'ן

רומן מתח מאת רביב יצחקי

הוצאת זמורה-ביתן, 2012.

הרומן "קונוורז'ן" מגדיר את עצמו כ"רומן מתח", לאמור ספר עשוי חומרים קלים שעיקרו בעלילה מתפתחת במהירות, כובשת את לב הקורא ונועד לקריאה שטחית. כמה וכמה קוראים אכן דיווחו על חוויה כזו ב"קונוורז'ן", אפילו שיבחו את המתח הטוב ואת ההנאה שהסב להם.

למיטב הבנתי "קונוורז'ן" עשוי מחומרים עשירים וכבדים בהרבה משל "רומן מתח", וגם עמידים מהם, הם דורשים קריאה מעמיקה יותר. חומרים אלה מעמידים את הרומן על בסיס קלאסי איתן שעשוי לתת לנו חוויה תרבותית עמוקה ומעניינת ביותר. "קונוורז'ן" הוא אחד הרומנים המעניינים ביותר שקראתי לאחרונה.

"קונוורז'ן", על פי העלילה שלו, שייך לז'אנר הקלאסי של אגדת עם מימי הביניים, לסיפורי האבירים, למסורת המספרת על גיבור העשוי ללא חת שנחלץ להצלתה של אהובתו הלכודה בטירת מכשף או מלך רשע, או להילחם ברֶשַע "בשם אהובתו ולמענה". שייכות זו נרמזת בכינוי האינטרנטי שבוחר לו גיבור הרומן, מאתיו, WhiteKnight, אביר לבן. יתר על כן, בפתיחה נזכר המשחק האינטרנטי "אבירים ודרקונים". אבל בקונוורז'ן החומרים כבדים הרבה יותר גם מזה, ומייצבים את הרומן בעומק רב, במיתוס הקלאסי.

הגיבור הקלאסי של הטרגדיה היוונית יוצא לחלץ את אהובתו מהשאול, אורפיאו את אוירידיקה, אניאס את דידו וכיוצא בהם, והסיפור בעיקרו נסב על מסעו של הגיבור בדרכי השאול. גם מסורת זו נרמזת בקונוורז'ן – כינוייה של הגיבורה האהובה הלכודה בשאול הוא דאקי, אולי שם הקטנה לאוירידיקה. גם תיאורם של התאים, חדרי המלון, בהם כלואות הנערות המשמשות כפיתוי פורנוגראפי, מזכיר תיאורים שונים של הגיהנום. שני הרבדים של תרבות העבר, זה של ימי הביניים וזה של הזמן העתיק, ערוכים בגלגול עכשווי, שמותאם ומשקף זמנים חדשים. אולי עידן שקרוי פוסט מודרני.

המיתוסים במקורם ערוכים לזמנם, וכן גם אגדות העם, החזרה של נושאים אלה מן הסתם באה לומר שאלה הן שאלות הנצח הקיומי של האדם. אותן שאלות חוזרות ועולות גם בזמן החדש, בנסיבות אחרות, אבל הסיפור הוא אותו סיפור. הסביבה היא אחרת כמובן, אמצעי המלחמה אחרים, וגם תכלית המעשים שונה, במיוחד שונה הנראטיב, דרך הביטוי של המספר, המלווה אותנו לאורכה של העלילה.

מרחב הפעולה של גיבורי האגדות וגיבורי "קונוורז'ן" אינו זהה, אבל יש דמיון כלשהו בין הרבדים השונים של מרחב זה: הנראטיב האגדי אינו מייצג מציאות ממשית כלשהי, כי אם מציאות בדויה מכול וכול. אפשר לראות את מרחב ההתרחשות של העלילה כמרחב הממלכה האגדית של ימי הביניים, מרחב של מלכים ונסיכים וגם מפלצות ודרקונים, קוסמות ומכשפים, מרחב שאיננו מתקשר לשום מציאות היסטורית ממשית. ואפשר לראות במרחב זה את המיתוס של גיבורי קדם, אלים ואלות וכוחות עליונים בני אלמוות החורצים את גורלם של בני אנוש, מציאות שאין לה משמעות היסטורית וגיאוגרפית, היא כוללת את השאול כנגד מושב האלים בהר האולימפוס.

ב"קונוורז'ן" נזכרים מקומות גיאוגרפיים מובהקים – ניו ג'רזי והאוניברסיטה שלה, וושינגטון וניו יורק, מהצד האחד, קייב ואודסה מהצד האחר, אבל אלה אינן זירת העלילה שלנו, זירת העלילה היא וירטואלית, היא מתרחשת בהתכתבות אינטרנטית ומתממשת בהעברת מסרונים ובהצגת חומרים שמתרחשים במרחב האינטרנטי תוך כדי דילוג על המציאות הממשית, לפחות בחלקו הראשון של הרומן.

לקראת סופו של הרומן מתברר שעלילתו מעגלית, בסופם הדברים חוזרים לראשיתם. במיתוסים העלילה המסובכת והמורכבת אינה פרי המקרה, יש לה יד מכוונת מעל שקובעת מראשית אחרית, מתערבת בשעת הצורך, ומייצגת את רצונם של האלים ועניינם בבני האדם.  והנה גם ב"קונוורז'ן" מתברר שיש יד מכוונת, לאו דווקא של האלים, אבל תחליף בן זמננו להתערבות אלוהית כביכול בגורלו של הגיבור, עם תכנון מדוקדק, שח-מטי, של המהלכים שיביאו את הגיבור אל אהובתו. אמנם כן, הופעתו של האב מתוך האפלה כשהוא עטוף בזוהר שמימי מעניקה לו כמובן זהות אלוהית, כביכול.     

כבר אמרנו דבר על הנראטיב, הרומן כתוב בחלקו הגדול בשפה המקובלת היום בקשרים האינטרנטיים, אפשר שבני דורי לא יבינו כל מה שנאמר ומסופר, אבל הדברים עוברים בקלות מפתיעה אל הקורא הקשוב לסיפור המתרחש, ממש כמו באגדות קדם ובאגדות ימי הביניים. טרם ראיתי סיפור או רומן שכתוב בטכניקה זו של ציטוט ברמות שונות של "דיאלוגים" אינטרנטיים, עם כל הקיצורים והסימנים המקובלים ב"שפה" זו. כאן ציטוט זה מעביר היטב את הסיפור שמאחוריו. לפיכך אנו מוצאים "אי סדרים" באורך הפרקים ובמיקומם, החל בפרקים קצרים מאוד של כמה שורות, ועד לפרקים ארוכים למדי שמכילים חומרים רבים וחשובים.

אפשר לומר שנראטיב זה מחליף ז'אנר שעבר מהעולם – רומן או סיפור במכתבים – כיוון שבימינו אין כותבים יותר מכתבים. ולבסוף, עיצובן של הדמויות נבנה לאט לאט באפיונים עקיפים, על פי אופני הביטוי שלהם, עם סטיות מרחיקות לכת והפתעות לא מעטות.                                    

הסגנון שבחר בו המחבר הוא היפר-ריאליזם, האירועים מתוארים לפרטיהם הקטנים ביותר – החל בתיאור הערים והכפרים בהם מתרחשת עלילת הרומן, כולל שמות רחובות וככרות שלקוחים מהמציאות הממשית, ועד לפרטי התפריט שמזמינים הגיבורים כשהם חוגגים במסעדות פאר או אוכלים את ארוחותיהם. פירוט מופלג זה יוצר אמון במסופר, המחבר יודע מה הוא כותב, הוא מכיר את מפת הרחובות של קייב ושל הערים הקטנות של ניו ג'רזי, הוא מכיר את המסעדות ואת בתי המלון שבסביבה המתוארת, ולפיכך אפשר להניח שהוא יודע מה הוא מספר על תחבולות האינטרנט שהוא מציג בספרו.   

גורם נוסף שמעמיד את הרומן במורכבות מעניינת הם משקעי תרבות שהוא עשיר בהם, אזכורים של יצירות מהספרות והמחשבה הקלאסית, אבל הרבה יותר מהמוסיקה, הקולנוע והמחשבה בני זמננו, אלה שצעירים משכילים בני זמננו ניזונים מהם ובקיאים בהם. אלה נזכרים לעתים כחלק מהנראטיב, לעתים כרמז או ארמז. אלה יוצרים סביבה תרבותית רבת משמעות שבתוכה מתרחשים המאורעות נושאי המתח שברומן.

אסיים בהערה אישית. מה שמוציא את "קונוורז'ן" מכלל רומן מתח לרומן רציני הוא העובדה שבניגוד לרומן מתח, בו הקורא מעוניין לגלות את הסוף המפתיע ובכך הוא מסיים את הקריאה, רומן זה מצטיין ברבדים עמוקים שמזמינים לקריאה נוספת. עשיתי זאת ונהניתי לגלות דברים שבקריאה המהירה של רומן המתח נעלמו מעיניי. הבאתי את עיקרם ברשימה זאת.

* * *

רביבה בן זאב

"שתי מדינות לשני עמים"

ביום חמישי, 4 ביולי,  כבכל שנה בתאריך הזה, נערכה גם השנה קבלת פנים בשגרירות ארה"ב בישראל בהרצליה.

 בדברי ברכתו, שוב חזר שמעון פרס והכריז על המנטרה: "שתי מדינות לשני עמים"! – כאילו כל חיינו, עתידנו, כלכלתנו,  וההצדקה לקיומנו –

תלויים בהקמת מדינה פלסטינית,  ולדבריו,  זה האינטרס הלאומי של מדינת ישראל ואין חלופה לכך. מממ...  פרס הקשיש מתעלם באופן מוזר  וקונסיסטנטי מדרישות הערבים המכונים "פלסטינים"  (קללת אדריאנוס)  שמלגלגים עלינו, עושים  צחוק מארה"ב ומאיתנו, ועומדים על דרישותיהם עד שנחזור לגבולות אושוויץ, ואז ייאותו (אולי) לשבת לשולחן המו"מ  ולברבר שלום... 

"מדינה פלסטינית תקום על חורבות מדינת ישראל" – הכריז יצחק רבין בשעתו, אך משום מה התובנה הזאת  לא הגיעה לאוזניו של פרס החולם, או שהעדיף להתעלם ולהמשיך לדהור בנתיב חלומותיו כשהוא מושך אתו את עדת המאמינים שטופי המוח.

 שמעון פרס אינו מחמיץ כל הזדמנות (!) כדי לקדם ללא הרף את תוכניתו, שכבר אבד עליה הכלח,  בדיוק כפי שהסכם אוסלו הוכיח את עצמו כמודל הזוי ומסוכן לנו.

גם בחגיגת היומולדת שלו, שטרם התאוששנו מהחוויה הקולוסאלית מאין כמוה, חזר שוב ושוב וטחן את מוחותינו בהצהרה הזו, עד שגם ההדיוט המצוי בקרנות הרחוב כבר קלט את הפרסומת. 

לא מזמן שבתי וקראתי בשנית את ספרה המונומנטלי של השופטת בדימוס הדסה בן עתו: "השקר מסרב למות", על הפרוטוקולים של זקני ציון. בסיום הקריאה גלגלתי מחשבות שהיה כדאי אם תצא מהדורה חדשה ורק בשינוי השמות, התאריכים  והמקומות הגיאוגרפיים – ויש לנו הסבר נפלא איך אפשר להשריש טירוף שקרי באמצעות  הנשיא הקשיש  שמנהל את ענייני המדינה ממשכן נשיאי ישראל ובסיוע מלחכי פנכתו מסרב לראות ממרום גילו את המציאות שהתהוותה והשתנתה מאז 13  בספטמבר 1993. (באמת ממקום גבוה כל כך נחוץ להיעזר בזכוכית מגדלת כדי לראות את המציאות בזום הנכון).  התוצאה היא שהאיש נראה כמי  שמשמש כדובר/פרסומאי/רעיונאי של המפלגה הדמוקרטית בבית הלבן ...  

לדאבון הלב, נתניהו חסר האומץ, שרוצה "להיות בסדר עם כולם",   חוזר  אף הוא על המנטרה:  "שתי מדינות ", בלה בלה בלה.

 אני מתרשמת שנוח לנתניהו להסתופף מאחורי סינורו של פרס בענין ה"שלום", והוא אף מרוצה מהעובדה שיאיר לפיד עושה בשבילו את  העבודה התקציבית המלוכלכת והקיצוצים הבלתי נסבלים,  וכך לפיד חוטף ריקושטים במקומו.  

  איזה יופי! יש לנתניהו שקט תעשייתי זמני.  אלא  שבסופו של דבר לפיד, שמתחיל להראות סימנים של דיקטטור, עשוי לנפנף את  "הקוסם"(לשעבר) ואנו  נמשיך ונשלם ונשלם ונשלם  גם במכירת סוף העונה של חלקת אדמתנו  (שתי מדינות לשני עמים)  וגם מכיסנו המרושש עד שנשמתנו תיפח. 

ומה נותר לנו כבר לעשות? להתפלל בתקווה שהריבונו של עולם הרחום והחנון יבוא לעזרתנו כאשר אנו כבר התעייפנו מלהגן על עצמנו והרמנו ידיים.

אהוד: אכן המצב הפוליטי בישראל חמור מאין כמוהו. כדאי להגר בהקדם לסוריה או למצרים, ואם לא – אז לפחות לארה"ב, שם ילדינו, העייפים מלהגן על עצמנו – ילמדו אמריקאית וישכחו את העברית.

* * *

רוֹן גֵּרָא

מַחְשָׁבוֹת חַסְרוֹת רַחֲמִים

לד"ר רוחלה פאוזנר  ז"ל

נְשִׁימוֹת לוֹחֲכוֹת

מַחְשָׁבוֹת חַסְרוֹת רַחֲמִים.

זֵעָה מִתְנשְׂאה בָּאֲוִיר,

כְּתֵפִיּוֹת הַגּוּפִיָּה נִסְחָטוֹת

לַמַּיִם,

שׁוּב מַמְתִּין לַיְלָה יְגוֹנִי,

כְּמוֹ בְּכָל הַלֵּילוֹת,

וַחֲלוֹם שְׁטוּף דָּם

מַרְעִיד

מַבְהִיל פָּנִים שֶׁזֶּה מִכְּבָר

הֶאֱפִירוּ.

מִלִּים מִלִּים שֶׁפָּרְחָה

נִשְׁמָתָן,

וְלֵב מוּבָס

בְּצִיּוּץ חַד כְּשֶׁל

אֶפְרוֹחַ נְסוּךְ עִלָּפוֹן

שֶׁנִּרְמַס

בְּרֶגֶל נֶעֶלְמָה.

* * *

נחמן פביאן

איבוד אשטון(ות)

קתרין אשטון, הממונה על קשרי החוץ והביטחון באיחוד האירופי, ביקרה לאחרונה בישראל במסגרת מה שכינתה סיור "שגרתי" באזורנו, שכלל את ירדן, את מצרים שלפני ההפיכה האחרונה, את איראן ואת הרשות הפלסטינית. בשובה לבריסל, התקיים דיון של פורום שרי החוץ של האיחוד שבסיומו פורסמה הודעה לקונית וסתמית, שהאיחוד האירופי חוזר על מחוייבותו לפעול להקמת שתי מדינות לשני עמים, וכן מכריז על תמיכה מלאה במאמציו של שר החוץ האמריקני ג'ון קרי לקדם את השיחות בין ישראל לפלסטינים.

אשטון הדיפלומטית המנוסה דאגה לפרסם בכלי התקשורת השונים כי ההצהרה הקצרה של שרי האיחוד נועדה שלא להפריע לקיום "המשחק היחיד בעיר" של קרי, וכי בהצהרה אין שינוי כלשהו מנוסח ההודעה של שרי החוץ של האיחוד ממאי אשתקד, שבה הביעו דאגה עמוקה נוכח ההתפתחויות ביהודה, שומרון ועזה המאיימות להפוך את פתרון-שתי-המדינות לבלתי אפשרי – הבנייה המואצת של התנחלויות מאז סיום ההקפאה שהוכרזה ב-2010 ממשלת ישראל, פינוי מתיישבים ערביים מבתיהם, הריסת מבנים במזרח ירושלים, הרחבת בנייה של שכונות חדשות ומניעת פעילות תרבותיות, כלכליות ואחרות במזרח העיר. זאת, שעה שהאיחוד האירופי נחוש לתרום להגשמת פתרון שתי-המדינות "בהתאם לעקרונות המשפט הבינלאומי", או במילים אחרות: בגבולות 1967.

הודעת האיחוד מציינת את חובת סימון-התוצרת של ההתנחלויות – צעד טכני לכאורה, שהשלכותיו הכלכליות הן קטנות יחסית. אך יש לו משמעות מדינית, בכך שהוא עלול להוות מנוף ללחץ נוסף על ישראל לשוב לגבולות 67', שיקשה על ההבנה בין מדינות האיחוד ובין ישראל ויעמיק את חוסר האמון והספקנות באשר לכוונתם של מרבית שרי החוץ האירופיים להשכין שלום בין ישראל לפלסטינים.

אשטון ועמיתיה מרבים לדבר על כוונותיהן של מדינות אירופה לקדם את תושבי יהודה ושומרון הערביים כלכלית וחברתית, תוך שימוש בכספים מקרנות שונות המופנים אליהם בין בידיעת שרת החוץ של הקהילה ובין אם לאו – לארגונים אנטי-ישראליים.

דו"ח חדש של מכון המחקר NGO Monitor – – עמותה המנטרת ארגונים לא ממשלתיים – שהוצג בפני חברי הפרלמנט של האיחוד האירופי, מפרט את ההשפעה השלילית של המימון שמעביר האיחוד האירופי לארגונים לא ממשלתיים קיצוניים. הדו"ח מצביע על כך שארגונים אלה לא רק שאינם מקדמים פיתוח תרבותי או חברתי של החברה הערבית, אלא מובילים קמפיינים לדמוניזציה של ישראל, על ידי עידוד של חרם, משיכת השקעות וסנקציות. הם גם מעורבים בפעילויות אלימות – כאלו החותרת תחת מאמצי האיחוד להשיג שלום במזה"ת כפי שמכריזים שרי החוץ של האיחוד.

קרן אור באפילת הדה-לגיטימציה האירופית

כמו כן מתריע הדו"ח על היעדר מנגנון פיקוח על המימון המועבר מאירופה. כך למשל ארגון "קואליציית נשים לשלום" קיבל מענק של 247,663 אירו לפרוייקט המכונה "להתמודד עם הפחד: חיזוק חלופות של אי-אלימות" במסגרת התוכנית "שותפים לשלום". זהו ארגון מיליטנטי המוביל קמפיינים נגד ישראל. בין שותפיו למענקים ניתן למצוא את הארגון הספרדי הקיצוני "נובה" ואת "ועדת תיאום המאבק העממי" המובילה חלק משמעותי מן ההפגנות האלימות ביהודה ושומרון. יתר על כן, הנמנים עם "קואליציית נשים שלום" משתתפים בהפגנות שבהן מונפים דגלים של "החזית העממית לשחרור פלסטין" המוגדר כארגון טרור הן על ידי האיחוד האירופי והן על ידי ישראל.

פרופ' ג'ראלד שטיינברג, נשיא  NGO Monitor– טוען כי המחקר מדגיש את הנזק המשמעותי שגורמים חוסר שיקול-הדעת וחוסר השקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות באיחוד האירופי בנושא מענקים לארגונים לא ממשלתיים קיצוניים. סירובו של האיחוד האירופי לפרסם מסמכים שישפכו אור על קבלת ההחלטות בנושא המימון לארגונים קיצוניים, מדגיש את חוסר האחריות ואת חוסר השקיפות בשימוש שעושה האיחוד בכספיהם של משלמי המיסים האירופיים, כשהדאגה ל"אי-אלימות" יוצרת אלימות ממשית וחרם על מדינת ישראל.

ספרד – הנתונה כיום במשבר כלכלי עמוק, ששיעורי האבטלה בה הם מהגבוהים באירופה, ושמוטל עליה עול של מהגרים בלתי חוקים ממדינות מוסלמיות מצפון אפריקה – הייתה בשנים 2009 עד 2011 בין הפעילות במימון ארגונים אנטי-ישראליים. מניתוח הנתונים הרשמיים של ממשלת ספרד עולה כי בשנים הללו הועברו כ-15 מיליון אירו מכספי הממשלה הספרדית ומכספי גופים ממשלתיים אזוריים לארגונים בלתי ממשלתיים פוליטיים הפועלים להחרמתה של ישראל – 5 מיליון אירו הועברו לארגונים ישראליים ופלסטיניים ו-10 מיליון אירו – לארגונים ספרדיים.

בין הארגונים שקיבלו מימון יש לציין את "ועדת תיאום המאבק העממי" שהפגנות "ההתנגדות" שהיא מארגנת הופכות לעימותים אלימים, ואת "הוועד הישראלי נגד הריסת בתים" המקדם דמוניזציה של ישראל, תומך בקמפיין החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות, ואף השתתף במשטים נגד ישראל. נהנים נוספים מן המימון הם ארגון "שוברים שתיקה" הישראלי, שפעילותו מזינה קמפיינים אנטי-ישראליים בפורומים בינלאומיים ובקמפוסים ברחבי העולם, וארגון ACSVR הספרדי, המקדם חרם מוסדי, מסחרי, תרבותי ואקדמי נגד ישראל.

שטיינברג טוען כי גם בספרד רמת השקיפות והאחריותיות בהקשר של מימון ארגונים לא ממשלתיים היא לקויה, הן ברמה הפדרלית והן ברמה האזורית והעירונית. לדבריו, למעשה אין מנגנוני פיקוח מתאימים שמטרתם לבחון ולהעריך את האופן שבו משתמשים הארגונים במימון הממשלתי שלו הם זוכים.

בניגוד לחזית העוינוּת הגובלת במקרים מסויימים באנטישמיות לשמה, זכינו השבוע לקרן אור בדמותו של ראש ממשלת איטליה החדש אנריקו לטה. בפגישה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, בחר לטה לציין כי באירופה ובאיטליה חשים בסימנים של אנטישמיות, וכי בביקורו הראשון מחוץ לגבולות איטליה כראש ממשלה הוא מבקש להעביר מאיטליה – מדינה ידידה המקיימת קשרים עם העולם הערבי וקשרים מצויינים עם ישראל – מסר נגד האנטישמיות.    לדעתו, איטליה ואירופה יכולות ללמוד מישראל כיצד לבנות אומת סטארט-אפ, להקים חברות הזנק ולהביא יותר חידושים והמצאות ומיזמים טכנולוגיים למען פיתוחה של הכלכלה האיטלקית.

עמדותיו של ראש ממשלת איטליה בהירות ומתבלטות על רקע הלהטוטים וההיסוסים של שרי החוץ של הקהילה האירופית, שמזה זמן רב "מתלבטים" האם להכריז על חיזבאללה, המנהל מערכת טרור ב-30 מדינות, כעל ארגון טרור העויין לאירופה, כמו גם כיצד לפקח על זרם התמיכות לארגונים שפעולתם עויינת את מדינת ישראל.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 252.

* * *

תקוה וינשטוק

"הכרמל"

כל תל אביבי מכיר את שוק "הכרמל"...

לא ממש. בכך נוכחנו בסיור "רק היום בזיל הזול" שיזמה אגודת הגמלאים בשוק ובסביבותיו. סיור הכולל טעימות.

הוא החל במקום שעמדה חנות "פיל", שהנעילה שנים רבות את ילדי תל אביב, בכיכר מגן דוד פינת רחוב נחלת בנימין. למה נקראה האגודה השנייה – שהקימה את תל אביב, אחרי "אחוזת בית" – "נחלת בנימין"? האגודה בחרה בשם "בנימין" בתקווה שהקרן הקיימת תרצה להנציח ברחוב את שמו של בנימין זאב הרצל ותסייע להם. ואם הקרן הקיימת לא תסייע, הם עשויים לקבל תרומות מהברון אדמונד רוטשילד ששמו העברי היה בנימין. אבל הבנימינים הללו לא עזרו והרחוב נקרא על שמו של בנימין התנ"כי, צעיר בניהם של יעקב ורחל.

ולמה "כיכר מגן דוד"? "כיכר" כי בימי המנדט הייתה פה כיכר ושוטר שכיוון את התנועה. ו"מגן דוד" - משום שמפגש ששת הרחובות: אלנבי-שינקין-המלך ג'ורג'-הכרמל -ונחלת בנימין – יוצר מגן דוד.

"אדבר בלשון נקבה," חייך אסף, מנחה הסיור. מאחריו ניצבו כעשרים נשים – וגבר אחד שלווה את רעייתו ולא נרתע להיות התרנגול היחיד בלול. כיון שקומתו התנשאה מעל כולן שמש לי כתמרור בטחון, שלא אובד חלילה בסיור.

בזמזום "חנה'לה התבלבלה", שירו של נתן אלתרמן, צעדנו לתוך השוק. מסתבר שרוב אדמות "הכרמל" השתייכו ליהודים בחוץ לארץ. ארתור רופין ראש ההתיישבות היהודית שיכנע ב-1923 יהודים עשירים ברוסיה לרכוש מגרשים בעיר העברית. פרצה המהפכה הקומוניסטית והעשירים נותרו בחוסר כל – פרט למגרשים בתל אביב, עליהם נבנו חנויות. בשנות השמונים קיימה העירייה פרויקט דוכנים שהוצבו לפני המבנים – וכיום, כאשר לכרמל צפויות תוכניות שיקום, קשה מאד לסלקם.

עברנו טרנד של חנויות עם בעלים חדשים – לחנויות חדשות אין מקום בבועה הצפופה הזאת – עם שמות חדשניים כ"אולה" למטעמים עיראקים ו"דראגסטור אוליב" – חנות לשמן זית עם קטעי פרסומת על בר רפאלי, שלוגמת מדי בוקר 2-3 כפות שמן זית ,לא קפה.

כבר בפתח השוק התכבדנו במיץ תפוזים שנסחט לעינינו, ובמעדנייה תורכית "טרקיש דילייט" טעמנו עוגיות ללא שמן או מרגרינה, וחלבה מחיטה מבושלת עם צימוקים. בדוכן "מור" התבשמנו ב"תאומי בשמים". בשמים שלדברי הבעלים מגיעים הישר מצרפת אך כיוון שיוצקים אותם לבקבוקים בארץ, מחירם זול בהרבה משל בקבוקי המקור. חלפנו על פני דוכני ירקות – "מבצע מטורף! הפטריות הכי טעימות!" –  פרחים בזרים ובעציצים מרהיבים ובסטות ביגוד בשלל צבעים – סמוך לאלנבי השוק הוא כלבו ענק לביגוד – וירדנו פנימה, לכרם התימנים,לרחובות על שמות רבנים וחכמים מתימן.

בשנת תרס"ג, 1903, הקימו כאן שמונים משפחות מתימן שכונה בשם "מחנה יהודה", כיוון שראו את עצמם כצאצאי שבט יהודה. מחנה יהודה נבנה בין שכונת נוה צדק לבין שכונת מחנה יוסף לעתיד, על קרקע  שגאל אהרון שלוש, ממקימי נוה צדק ב-1886 .זו היתה שכונת עוני. חלק מאנשיה התגורר בסוכות. ב-1904 קמה שכונה תימנים נוספת, מעין המשך למחנה יהודה – "מחנה יוסף" לצד רחוב שבזי,  בכיוון הים, על אדמה שגאלו שלוש, אמזלג ומויאל. וב-1905 עוד שכונה בשטח שרכשו שלוש, אמזלג ומויאל מהערבי קרטון. השכונה כונתה תחילה "קרטון", אחר כך "שכונת אהרון" על שם אהרון שלוש ולבסוף "כרם התימנים" על שם תושביה. האדמה היתה כרם שנטע קרטון או אולי שלוש. ה"כרם" בלע את שכונת "מחנה ישראל"  שהיתה אף היא על אדמת שלוש, אמזלג  ומויאל.

בשנות השלושים נבנו בכרם התימנים בתים בני קומותיים ושלוש. העיר אמנם התפתחה צפונה, ושכונות הדרום הפכו לחצר האחורית, אך בעקבות שגשוגה של נווה צדק זכה  גם כרם התימנים לעדנה. כהיום לא נותרו כאן הרבה תימנים. במקומם מתגוררים ב"כרם" עולים מצרפת.

מאחרי הרחובות המסחריים הצפופים של השוק מתגלים ב"כרם" במפתיע רחובות שלווים ונקיים, מסעדות קטנות משפחתיות. כאן כבר הסבנו בישיבה, לא בחטף, בחומוסיה של ממש ליד שולחנות (שלט במסעדה: "נא לא להשאיר תשר על השולחן"...)

בפינת הרחובות מל"ן  וקפאח, מסעדת "ג'ולי" הקטנה למאכלים מצריים. התפריט אינו קבוע. תלוי במצאי היומי בשוק. [התפריט דווקא כן קבוע, ואינו תלוי רק במצאי היומי בשוק אלא בחוכמת הבישול המצרי של ג'ולי. מומלץ! – אב"ע].

בולטות במיוחד חנויות התבלינים – חנויות לסחוג ביתי, לגרעינים  שונים ומשונים הגדלים על עצים אקזוטיים ברחבי העולם ושמותיהם קשים להיגוי –רק את שמו של האטד הצלחתי לאתר. גרגרי פלפל בשלל צבעים שמבטיחים לנו כי טעמם עדין ואינו משתלט על התבשיל. אבקות שכאשר מוסיפים אותן ליוגורט או סלט טעמם של אלה משודרג בכמה דרגות. לכולם יש כנראה דורש – עדה עדה ותבליניה. תבלין תבלין וחסידיו. אניני טעם מבשלים מוסיפים את תבלינם האישי המיוחד לפסטה או לעוף בתוספת רסק עגבניות מיובשות.

     חנות תיבולים יחידה במינה התגלתה ברחוב יום טוב המחבר בין הכרמל לכרם התימנים. רוני דוד, דור שני לתבלינאים, מחזיק את מרכולתו בשקי בד מבהיקים מלובן ובקנקני מתכת נוצצים, ממש בית מרקחת. נוסף לגרגרי פרא וזרעוני בר מהארץ ומחו"ל משיגים פה גם תערובת "בכור" המטהרת את הבית מרוחות רעות למיניהן. ממלאים כף להוצאת מלפפונים כבושים בתערובת הזו ומכניסים למים. מיד עולה עשן המטהר את הבית. חוזרים על הפעולה 3-4 פעמים. אם חלילה הרוחות עדיין מזיקות, יש כאן כדורי עופרת  ששופתים אותם בסיר גדול –ממש מלחמת חורמה. כשהעופרת מתקשה ונוצרים בה מעין עיניים שופכים את הסיר הרחק מהבית – או לחלופין בחצר של השכנה – והשדים מסתלקים לעולם ועד. ואם הבעל בוגדני מציעה החנות אבקה מיוחדת שמכניסים לנעליים – והבעל חוזר על עקביו הביתה, לאשת חיקו.

החגיגה הגדולה היתה בדרך חזרה. בסמטה ליד הרחוב הראשי אכלנו מלוא הפה מיני דגים מלוחים ומעושנים בחנות מליחים נודעת. שחקני "הבימה" (בעיקר ממוצא רוסי...) נהגו לעמוד לפניה בתור וגם פולה בן גוריון היתה לקוחה קבועה פה. טעימות המליחים מלוות בכוסיות וודקה זעירות – הרי אין חגיגת דג מלוח בלעדי וודקה. משתתפות הטיול קפצו על ההזדמנות והצטיידו בנתחי דג. ובין כרזות של "מבצע מטורף! הפטריות הכי טובות!" נכנסנו לחנות האופה מקלות גבינה בשרים וחלבים. 

השיא הקולינארי של הסיור הייתה חנות הגורמה הגדולה של הגבינות – עולם ומלואו של חריצי גבינה מהארץ ומהעולם, במיוחד מאיטליה – מגבינת המאירי בצפת , בולגרית מעושנת, קצ'קבל, גבינה כחולה עד צ'יקורינה האיטלקית.

הסיור הטעים החל בשתייה והסתיים בשתייה, כיאה ליום קיץ. השבנו את נפשותינו במעדן שקדים צח וכן בתמרהינדי כהה – משקה המזכיר במקצת בירה שחורה ללא קצף. הוא אינו עשוי מתמר כפי שאפשר לדמות אלא מפרי עץ הרוזטה שאינו גדל בארץ. מוסה בעל קיוסק המשקאות אומר כי ראשיתו של העסק בירושלים, שם מכר אביו תמרהינדי בחוצות. עד לאינתיפאדה הראשונה הסתובבו בשוק ערבים שמזגו תמרהינדי מדודי נחושת גדולים.

מזג האוויר היה אביבי, בריזה נעימה נשבה מהים הקרוב. שוטטנו בכיף, חופשים מסלים וחבילות, ראינו חנויות שכדאי לשמור בזיכרון, שמענו קורטוב היסטוריה תל אביבית ונשנשנו המון .וכמה שילמנו? עשרים וחמשה ש"ח לנפש,כולל הכול.

    הערה: בהודעה נרשם שהסיור יוצא  מבית העירייה. אחד ממארגני הסיור הציע להמתין ליד כיכר רבין.  כעבור זמן מה – כבר אחרי מועד היציאה – הופיעה מארגנת שכוונה אותנו אל מתחת  לבניין העירייה. לבסוף התברר שהאוטובוס ממתין בשדרות בן גוריון – וזה נקרא בית העירייה!

לא פעם ראשונה שמחלקת התיירות של העירייה או אגודת הגמלאים אינן מסמנות מען ברור ליציאה. כך היה בשעתו בסיור למזבלת חירייה. נאמר שיוצאים מבניין העירייה והאוטובוס  המתין ברחוב פרישמן.

הספר החסר

לא מכבר, בסיום שנת הלימודים, התקיימה באוניברסיטת תל אביב הרצאה של שלמה זנד.

לפני אולם ההרצאות הוצעו למכירה שני ספרים של זנד – "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל" ו"מתי ואיך חדלתי להיות יהודי".

   הספר הבא של זנד שטרם חובר, ראוי להיקרא  "מתי ואיך חדלתי להיות בן אדם".        

גזר או לייזר

"גזר או לייזר?" – זו פרסומת להסרת משקפיים בליזר המופיעה לאחרונה בחוצותינו: גבר משופם מרכיב משקפיים גדולות, חובש כיפה ירוקה מקושטת בזוג אזני שפן גדולות מחזיק בין שיניו גזר ענק: כידוע הגזר טוב לעיניים ושפנים אוהבים גזר ... לצד המודעה זוכים עוברים ושבים בגזר. ליזר או לא – הרעיון משעשע והגזר טעים. 

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק, אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

[הכיתוב על עטיפת הספר מאחור]

* * *

נורית גוברין: אני קוראת כעת את ספרך החדש

לאהוד שלום,

אני קוראת כעת את ספרך החדש "מסעותיי עם נשים", ובוודאי לא תהיה זו הפתעה בשבילך, אם אומר, שלא פעם התיאורים המיניים הבוטים והפרובוקטיביים, מביכים אותי, אינם לרוחי, ובעיקר מעמעמים את כישרון הכתיבה והסיפור שלך. הם אף מרתיעים קוראים לא מעטים ואולי בעיקר קוראות.

במקום שאתה "רק מספר" ולא עושה פרובוקציות, מתגלה כישרון הסיפור שלך במיטבו והסיפור יפה, מושך, מעניין. שילוב של עצב והומור, אינטימיות וריחוק, דעת ימים רחוקים עם הווי אקטואלי.

בברכה חמה,

נורית גוברין

* * *

יוסף אורן

עלילה הנפרשת כמו מניפה

 (חלק א')

קסמו של הרומאן החדש של אילת שמיר "המיטה שאתה מציע בעצמך" (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2013, 440 עמ') דומה לקסמה של המניפה. כמו המניפה, שבהיותה סגורה היא עלומת-תוכן ונטולת-מסתורין, ורק אחרי שפורשים אותה מתגלה התמונה הצבעונית והיפה שהוסתרה בין קפליה – תמונה המספרת סיפור מורכב ורחב-מידות – כך הוא גם הניגוד ברומאן הזה בין זמן הסיפֵר הקצר, הצמוד לאירועי יום אחד בשנת 1991, לבין זמן העלילה הממושך, המקיף את אירועי חמישים השנים שבין שנת 1941 לשנת 1991.

   רעיון המניפה מומש ברומאן הזה במבנה עלילתו, המשלב ברצף ובאופן מסורג פרקים משני הזמנים. פרקי ההווה מסופרים באופן כרונולוגי ובצמידות לחלקיו של היום משנת 1991 (תחת המונחים "שחר", "בוקר", "צהריים" ו"אחר-הצהריים"), וביניהם משתלבים פרקי העבר, אך הפעם בלי ההקפדה על הסדר הכרונולוגי של האירועים, אלא באשכולות של נתחי סיפור מזמנים שונים בחיי הדמויות המרכזיות משני דורות בתולדות משפחת רוסו. מאליו מובן כי חלק מהמידע של פרקי העבר השתלב באופן מפוזר גם בפרקי ההווה – הכול לפי הצורך – בדיוק כפי שרמזים מטרימים על הצפוי להתרחש לגיבורים בהווה זלגו לפרקי העבר.

בהיפרש המניפה מתגלה העלילה הרחבה שהוצפנה בין קפליה, המספרת על אהבתם של שני זוגות משני דורות שונים במשפחת רוסו, אך באותו בית ישן ומבודד, בשולי מושבה קטנה ורוחשת רכילות בשרון הצפוני (בסביבת העיר חדרה). חמישים שנה הבדילו בין הזוגיות של ההורים, אהובה ובצלאל, לבין הזוגיות של בנם איתן עם אלונה, ואף על פי כן מסכם השם אשר בחרה המחברת לרומאן הזה, את הלקח המשותף שמשתמע משני סיפורי האהבה האלה.

השם וכותרת-המשנה

השם שנבחר לרומאן הוא אכן שונה מהשמות שבוחרים מְספרים בדרך כלל לעלילות אהבה. לא רק הפנייה בשם הספר אל הקורא ב"אתה" פֶמילְיָרי, כאילו היה הקורא מכר של המְחברת, היא חריגה, אלא חריגה היא גם כותרת-המשנה שהצמידה המספרת לשם הזה, אשר מדריכה את הקורא לפרש את מבנה העלילה כפי הרצוי לה – כ"רומאן בחמש מערכות".

אשר לשֵם הרומאן – חריגותו היא בכך שבניסוחו כלול לקח רעיוני, אשר נועד לכוון את הקורא, עוד לפני שפתח בקריאה, לפרש על פיו את מה שיסופר לו בדפים שיקרא. שימוש בתחבולה כזו איננו אסור, אם ייווכח הקורא אחר-כך, שהלקח הגלום בשם באמת ממצה את הרעיון המרכזי שהמחבר ביטא בעלילתו. ובמקרה הנוכחי אכן מסכם הלקח הכלול בשם הרומאן את המסקנה שיגיע אליה הקורא, אם לא יסתפק רק בצבירת האירועים המסופרים, אלא גם יתעמק במשמעותם המשותפת.

בכל מקרה, מנסח המספר היודע-כל, שהוא סוג "המספר" המופעל בעלילת הרומאן הנוכחי, את הלקח הזה באופן מפורש יותר גם בגוף העלילה, אך רק אחרי שהקורא צבר כמות מספקת של מידע על הגיבורים ועל היחסים ביניהם: "נראה שלא מקריוּת הכְתיבה את מהלך הדברים, לא מקריוּת ולא גזֵרת גורל עיוור, אלא מין התגשמות פרועה ומאוחרת של הטבע. - - - אותו טבע אנושי מסוים שמגלגל אנשים לאן שמגלגל, הטבע שמאפשר להם להונות את עצמם במשך שנים במין בחירה, ואחר כך, באותה דבקות, מאפשר להם לשסות את עצמם זה בזה." (עמ' 211).

שלילת ההסברים המיסטיים (מקריות וגורל עיוור) לאירועי העלילה והיא אחת מהנחות היסוד של הסוגה הריאליסטית בסיפורת, והרומאן הזה אכן מצהיר על כך לא רק בעלילתו, אלא כבר בשמו, אשר פונה אל הקורא ואומר לו את הלקח הבא: "אתה בעצמך" מציע את מיטת אהבתך ו/או נישואיך – ואל לך להטיל את האשמה על אחרים, אם אלה לא עלו יפה, או אם לא מימשו את כל ציפיותיך מהם.

ואכן, לא מקריות ולא גזרת גורל עיוור הפגישו שני זוגות אוהבים, משני דורות סמוכים בתולדות משפחת רוסו, כדי להתנסות במרחב הפעולה שמאפשר הטבע האנושי שלהם, אלא הם עצמם בחרו במי להתאהב. ולכן, רק טבעם האנושי מסביר את קורות הזוגיות שלהם, אשר התחילה בהסכמה וכקשר של אהבה ותשוקה עזה בין אשה ובין גבר, אך התגלגלה אחרי שנים מעטות למחלוקת ביניהם ולשיסוי עצמם זה בזה.

הצדקה דומה, כמו זו שניתנה כאן לשם שבחרה המחברת לספר, אי-אפשר לתת גם לכותרת-המשנה. כאמור, לא בצורה כרונולוגית נפרש הסיפור על אהבת שני זוגות משני הדורות במשפחת רוסו, סיפור המשתרע על חמישים השנים שבין שנת 1941 לשנת 1991, ולכן אין למעשה משמעות אמיתית לכותרת-המשנה שניתנה לרומאן: "רומאן בחמש מערכות". להיפך, כותרת-המשנה הזו עלולה להטעות את הקורא, כי היא מנחה אותו לבחון את העלילה כדרמה המקדמת באופן ליניארי קונפליקט שאמור להעפיל אל שיאו במערכה הרביעית ולהיות מוצג כקונפליקט שהגיע להתרה במערכה החמישית.

עלילת הרומאן איננה משקפת מיבנה כזה, וגם לא אחת מתכונותיו. הטקסט אכן מחולק לחמישה חלקים, אך רק ארבעה מהם, אלה המובדלים זה מזה על-פי חלקי יום אחד, והוא ערב ראש-השנה שחל בשנת 1991 ביום שני, מספרים את אירועי ההווה, ואילו החלק החמישי איננו מתחבר אליהם, כי הוא פרק המספר על האירוע במטע שהתרחש ארבעים שנה קודם לכן, בבוקר יום שבת אחד בשנת 1951. ולכן, חלק אנכרוניסטי זה, המכחיש את המובטח בכותרת-המשנה, אינו יכול להיחשב ל"מערכה" המביאה את ארבעת "המערכות" הקודמות להתרה. יתר על כן: אף שהכותבת הפגינה בחלק אנכרוניסטי זה איכות ספרותית שהיא מלאכת-מחשבת של כתיבה מאופקת ורגישה, טעתה כאשר הציבה אותו כ"מערכה חמישית" בסוף הכרך, ולכן יוצע לו בהמשך מיקום אחר בעלילת הרומאן.

אהבת אהובה ובצלאל

הלקח, כפי שהתנסח מפיו של "המספר" ("לא מקריות ולא גזרת גורל עיוור, אלא הטבע האנושי"), מוכח כנכון כבר בסיפור אהבתו של הזוג הראשון משני הזוגות שעליהם מספר הרומאן. ההורים, אהובה ובצלאל, התאהבו זה בזה כשהיו עדיין צעירים למדי, שניהם בשנות העשרים של חייהם. עד שנפגשו לראשונה כבר הספיק בצלאל לרכוש משק עזוב במושבה, בכספים שחסך משכרו כעובד כפיים, שכלל בית ו"שטח" בן עשרים ושניים דונמים שבו התכונן לטעת מטע אבוקדו. אהובה היתה באותה עת בשלב מתקדם להשלמת הכשרתה כאחות מוסמכת בבית-החולים בחיפה.

מראהו של בצלאל בבגדי עבודה של פועל-כפיים והאופן הישיר בפנייתו אליה, כאשר פגשה אותו לראשונה במחלקה שלה, לא תאמו את האידיאל הגברי שציירה בדמיונה כבן-זוג הולם לה. חסר היה את הנימוסים ואת העידון שמצאה באחד הרווקים מקרב הרופאים הצעירים שהכירה בבית-החולים, רופא העיניים ד"ר ארליך. כאשר התאהבה בו, האמינה שמצאה את הגבר המושלם עבורה, גבר אשר "כדאי להסתכן בשבילו. היא תסיים את לימודיה ותהיה אחות מוסמכת, הוא יתקדם ויהיה רופא בכיר, עם הזמן יפתח לו קליניקה פרטית והיא תסייע לו ותקבל שם את הפציינטים בחיוך - - - ותכיר כל מטופל בשמו ותהיה גם שם יעילה להפליא, ולעולם לא תאיים על מעמדו. איזה צמד נאה הם יהיו - - - איזה פתרון מכובד ומושלם לשניהם." (עמ' 193). חלומה זה של אהובה התפוגג מהר, כי ד"ר ארליך נטש אותה ואת חיפה למען משרה מבטיחה יותר בבית-חולים בירושלים.

גבריותו המחוספסת והמיוזעת של בצלאל עוררה באהובה עניין בזכות כנותה וישירותה, ואט-אט גם הציתה בה את התשוקה אליו. לבסוף נכנעה לחיזוריו העקשניים והסכימה להצעתו – להפסיק את השלמת לימודיה בבית-החולים וללכת אחריו אל ביתו במושבה. כאשר עברה מהעיר לכפר לא שיערה שתצטרך להיות בתחרות עם אהבתו האמיתית של בצלאל – מטע האבוקדו. בצלאל השקיע במטע את כל אונו ואת רוב שעות היום, בעוד היא מגדלת את שני הבנים שלהם, איתן וגידי, ומתמודדת לבדה עם השגרה ועם הרגשת הבדידות שלה. סדר היום השגרתי של שניהם האריך את השתיקות ביניהם, ואלה התפתחו למריבות תכופות כאשר נפגשו במיטה בסופו של כל יום.

התרפטות הדרגתית זו של הזוגיות שלהם הביאה את אהובה להחלטה שגרמה לפרידתם. כאשר הרתה בפעם השלישית, החליטה בלעדיו לנסוע לחיפה ולבצע הפלה של העובר. בשובה הביתה אחרי המעשה, פרצה ביניהם מריבה מילולית חריפה ביותר, והם פגעו זה בזה ללא רחמים. בצלאל קרא לה "רוצחת ילדים" והיא השיבה לו "אתה לא הגבר האחרון עלי אדמות." (עמ' 249-245). על הפגיעה בכבודו לא היה בצלאל מסוגל להבליג, והוא יצא מהבית ועבר להתגורר לבדו בצריף שהקים לעצמו בפרדס. למעשה הסתיימו נישואיהם אחרי עשור אחד, כי בתחילת שנות החמישים נפטר בצלאל מדום לב בפרדס, ואהובה המשיכה בלעדיו את שני העשורים הבאים של חייה, אך בהם לא כפרודתו אלא כאלמנתו.

בראשון משני עשורי האלמנוּת שלה דחתה אהובה מחזרים שחשקו בה, כי עדיין גלגלה במוחה את "המיטה" שהציעה לעצמה במו-ידיה: כיצד נכנעה בקלות כזו לחיזוריו העיקשים של בצלאל, "גבר שתקן", אשר סחב אותה עמוק "אל תוך המרתפים האפלים שלו." (211) וגרם לה לסטות מהמסלול שבחרה לחייה בעיר חיפה, וכיצד הסכימה "לחיות אתו במין הימור רגעי בשטח חקלאי מבודד, רחוק מהעיר, רחוק מהים, רחוק מבית-החולים - - - רחוק בעצם מכל מה שאהבה." (209). בחלוף העשור הזה באלמנותה, קמה ונסעה לחיפה, כדי לחדש את הקשר עם ד"ר ארליך, שנודע לה כי הפך שוב לפנוי. היא הגיעה למרפאה שלו, נקשה שוב ושוב על הדלת, ומשלא נענתה, המתינה לבואו כשעה בגן סמוך. לבסוף ויתרה וחזרה הביתה להמשיך כאלמנה את העשור האחרון של חייה.

אהבת אלונה ואיתן

אף שסיפור הזוגיות של אלונה ואיתן התרחש כארבעים שנה מאוחר יותר, דומה הוא בפרטיו המהותיים לסיפורו של הזוג הראשון במשפחת רוסו. ההקבלה בין סיפורי האהבה של שני הזוגות נועדה להבהיר, שלא השוני בין הדורות, ולא הגיל השונה של האוהבים וביטויו בניסיון החיים השונה בעת ההתאהבות, הם המנבאים את סיכויי ההצלחה של הזוגיות בין גבר לאישה, אלא הטבע אנושי השונה של הגברים והנשים. כדי להוכיח תיזה זו שקדה אילת שמיר להציג שתי גרסאות דומות של זוגיות, ובה בעת למקם בשתיהן הבדלים מן הטבע בין שני הגברים ממשפחת רוסו לבין שתי הנשים שהם בחרו לעצמם כבנות זוג.

משני הבנים שנולדו לאהובה ובצלאל היה הבן הבכור, איתן, נתון יותר להשפעת אביו מאשר גידי אחיו הצעיר ממנו. די-מוקדם התחיל בצלאל להוריש לבכורו את מורשתו הגברית בחינוך שהעניק לו. וכבר בגיל תשע נתן לאיתן להחזיק בידיו את האקדח וגם לימד אותו לכוון את הקנה לעבר מטרה, אך עדיין מנע ממנו ממש לירות: "עד שתהיה בין עשר לפחות, ותהיה כבר גבר." (עמ' 427). ואף שעדיין לא מלאו לאיתן עשר שנים ביום שהתרחש האירוע הטראגי במטע (אשר עליו יורחב הדיבור בהמשך), התנהג איתן בסיום האירוע כמו גבר "וחשק שיניו ולא בכה." (עמ' 438).

גידי בן החמש וחצי היה היחיד שבכה שם, כי חסרו לו עוד חמש שנים תמימות כדי "להיות גבר," על-פי מושגיו של בצלאל על גבריות, אך גם משום שהיה אז נתון עדיין יותר להשפעת אימו, אהובה, מאשר להשפעת אביו.

בעטיו של האירוע האמור בחרו איתן וגידי, כל אחד במועדו, להתרחק מ"השטח" של המשפחה במושבה בסיום השירות בצבא. גידי הרחיק עד לאוסטרליה והשתקע שם, וגם איתן התרחק מהבית ומהמטע של המשפחה במושבה. אחרי מות אימו השכיר את הבית לזרים, והפקיר לגנבים את הפירות שהמשיכו העצים להניב. איתן כבר חצה את אמצע שנות הארבעים בחייו כאשר החליט לחזור ל"שטח" של הוריו, אך לא כדי לטפח את המטע – מפעל חייו של אביו, אלא כדי להגשים בנחלת המשפחה חזון שונה – להקים חוות סוסים בחצר הבית, שחלקה תוכנן להיות פנסיון לאחזקת סוסים פרטיים של אחרים, וחלקה האחר נועד להיות אורווה של סוסים מאולפים לעבודה עם נכים.

אך אלונה, שהכירה את איתן ארבעים שנה אחרי האירוע במטע, ולא היה לה שום מושג לא על האירוע שעיצב את קשיחותו ושתקנותו וגם לא על החינוך שקיבל מאביו, לא שיערה עד כמה דומה לאביו האיש שהתאהבה בו – דומה בפיזיונומיה שלו, אך גם בעקשנותו להתרחק מאנשים וממנעמי החיים כדי להתמסר לעבודה, שבה יגשים את חזונו ויתקן באמצעותו את "הדבר" שקרה לו במטע כשהיה רק בן תשע.

אף ששום קשר משפחתי לא חיבר בין אלונה ובין אהובה (שנפטרה כעשר שנים קודם לכן), וגם הביוגרפיות שלהן היו שונות למדי, מפתיע הדמיון המוחלט בין שתיהן כנשים. בעוד שאהובה הועידה את עצמה בצעירותה להיות אחות בבית-חולים, אנו פוגשים את אלונה כעבור ארבעים שנה כארכיטקטית בת שלושים ושמונה ומצליחה במקצועהּ. כמו שאהובה התנסתה במפח-נפש מאהבתה לד"ר ארליך לפני שהכירה את בצלאל, כך היתה גם לאלונה אכזבת אהבה קשה קודם להיכרות עם איתן. היא התאהבה בגבר נשוי, נחי מנור, שהבטיח להיפרד מאשתו למענה, אך נסוג מהבטחתו זו ברגע המכריע.

הדמיון המלא בין השתיים נמשך בפרטים נוספים: בשל טבען הנשי הזהה (המציב תשוקה ואהבה בראש הסולם, ורק אחריהן את הקריירה), נענו שתיהן מסיבות דומות להסתכן בהימור של החיים – ויתרו על כוונתן לחיות בעיר לצדו של גבר משכיל, שמסוגל להבטיח מעיסוקו במקצוע חופשי את עתידם הכלכלי של אשתו ושל ילדיהם, ונענו להצעת גבר שהתכוון לבסס את פרנסת משפחתו בכפר על חזון שקיווה להגשים ב"שטח" – בצלאל על מטע של אבוקדו, ואיתן על חוות סוסים לעבודה עם נכים. ורק שם, בבית המבודד בקצה המושבה, התברר לשתיהן כעבור זמן קצר, שרוב הזמן הינן בודדות, מאחר שבן הזוג שלהן זיכה אותן רק בפירורים מיומו, שהוקדש ברובו לעבודה המגשימה את חזונו.

מדוע, אם כן, נזקקה אילת שמיר לשני סיפורי אהבה, אם הם כה דומים? היא היתה זקוקה לסיפורם של שני הזוגות, כדי להוכיח שההבדלים בגיל ובניסיון לא העניקו יתרון לאהבתם של אהובה ובצלאל, אשר התאהבו בצעירותם, על פני זו של אלונה ואיתן שהתאהבו זה בזה כאשר היו בגיל כמעט כפול מהם (ואיתן הן היה כבר באותה עת אחרי פרידה מעידית, ואב לנוגה, הבת שנולדה לשניהם). עובדה היא, שאהבת שני הזוגות ניצבה בפני משבר זהה, אחרי תקופת "דבש" כבת שנתיים-שלוש בכפר, שבה הספיקו הזוגות לעבור את כל השלבים הצפויים בקשר הזוגי אשר גורמים להתרפטותו ההדרגתית: התאהבות המתבססת על תשוקה עזה זה לזה, טרוניות, מאבקי כוח, אכזבות, הרגשת בדידות, תחושת ייאוש, מריבות תכופות ועמידה בפתחו של פתרון הפרידה זה מזה.

ולכן, היתה אלונה ודאי מאמצת ללא היסוס ובאופן מלא את הסיכום של אהובה על מהותם של הנישואין, שמדרדרים את ההתלהטות, משלב החיזור וההתאהבות, לשגרה מאכזבת ומקוממת תוך פרק זמן קצר: "נישואין הם דבר שביר. ומה החזיק אותם בעצם? טקסים יומיים, כמה הרגלים קדושים שלו, שלה, זיכרונות הלהט הראשוני, חרדת בדידות, הכוח לשאת בפיכחון מוחלט את זולתך." (עמ' 209). ולוא נשאלו, היו שתיהן ודאי מאשרות את הלקח שהבליעה אילת שמיר בשם שבחרה לרומאן הזה, לפיו כל אדם מציע את מיטתו בעצמו, ואל לו להטיל את האשם להתרפטות ולהתבלות של נישואיו על מקריות המזל ועל גזרת הגורל העיוור.

המשך יבוא

אהוד: יוסי, אני לא יכול לישון בלילות מרוב מתח לקרוא את החלק השני של מאמרך על הדוסטוייבסקית החדשה שלנו. פשוט לא יאומן בכמה קבין של גאונות נתברכה ספרותנו. מה עוד שמטבעם של מאמריך – שלעיתים הם פוטרים אותנו מלקרוא את הספרים עצמם, כך שמבחינת הקוראים העייפים – אשרי מי שאתה כותב עליה.

* * *

משה גרנות

האי

הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ח

היום היה יום נורמלי – בבוקר התעמלנו, צחצחנו שיניים, חזרנו לסדנאות ולמנטרות – "בוקר מתקן לכם!"

בערב טירטר לנו המזגן. לא קיבלנו "תינוקות", לא דרשו מאיתנו לשפשף משטחי שיש וכלי חרסינה, הרמקול לא השמיע גידופים והשפלות. אני הצעתי לחבר'ה לצאת לשחק כדורגל, אבל לא היתה היענות – לאחר מספר ימי עבדות כל מה שרצו לעשות הוא לנוח. המים במקלחת החיו את הנפש. לא שרנו, לא דיברנו – כל אחד מאיתנו חש שקיבלנו מתנה וכדאי ליהנות ממנה כמה שאפשר, וכל אחד לעצמו. הסתכלתי על אהוד שיצא ערום מתא המקלחת – הוא רזה מאוד והזדקן. כמה זמן הוא כאן? לכולנו לא קל, בוודאי למי שהיה רגיל לחיי שר.

היום קרה עוד משהו טוב – פיני אפריאט וגרשון סלומיאנסקי חזרו אלינו מהטיפול הפסיכולוגי. זו הפעם הראשונה שמישהו שעזב את הביתן – חוזר אליו. רציתי לשאול אותם המון שאלות, אבל יוסי דנילוב רמז לי להניח להם בינתיים. הם נראים בסדר גמור. לפחות הם הרוויחו את סדרת ההשפלות. משהו שדומה לתקווה התגנב לליבי המדוכא.

בלילה חלמתי על פאניה, והתעוררתי בבהלה: היא הכניסה את הראש שלה לתוך תנור גז, והפנים שלה שכבר הצהיבו שם, חייכו אליי חיוך מר: "הכול בגללך, הכול בגללך." בידיה היא נפרדה ממני לשלום. רציתי למשוך אותה, אבל אֵלה משכה אותי אחורנית, ולמרות שאֵלה הייתה גם בחלום שחיף עצמות ממש – היו בידיה כוחות אדירים.

"פאניה, לא! פאניה, תוציאי את הראש! פאניה!" – הראש שלה נחרך אט אט, אבל היא המשיכה לנפנף בידיה לשלום.

"לאאאאא!" – "אתה מתחיל להשתולל, מני? כאן זה לא רשת ב', כאן תעשה מה שאומרים לך!"

"אבל פאניה נשרפת, נשרפת!"

"למה זה חשוב לך? אולי אתה רוצה לבלות קצת ב'גשר על נהר קוואי'?"

 "לאאאאא!"

אחרי שהתעוררתי, ישבתי על המיטה דקות ארוכות – לא האמנתי שזה היה רק חלום. אני הולך ומשתגע. משהו דפוק אצלי במנגנון ההגנה. אני צריך לדבר עם יוסי דנילוב, הוא רופא, אולי יעזור לי. מעניין שאין בינינו פסיכולוג. אני מנסה להיזכר בכל השפוטים שהיו בביתן שלנו ונלקחו לאֵי שם באי הנורא הזה – לא היה ביניהם אף פסיכולוג, גם לא פסיכיאטר. אם ארד מהפסים – רק האי יוכל לטפל בי. אולי כדאי – תראה את אפריאט וסלומיאנסקי, הם נראים כאילו חזרו מבית הבראה. אולי זה הפתרון – להשתגע?

למחרת אחרי ההתעמלות נקראנו לחדר הסדנה לשיחה. היו שם אֵלה, גיה ודיאנה ועוד ארבעה חיילים. לא היו מנטרות, לא היו אוזניות, המסך לא דלק – כל המעמד היה מוזר.

"אנחנו נערוך שיחה קצרה לפני שנמשיך בהליך התיקון. אנחנו רוצות לדעת מה ההתרשמות שלכם מסדרת החינוך שעברתם עד כה. מי מוכן לדבר ראשון?"

חודשים של שתיקה כפויה עשו את שלהם – איש לא ענה לשאלה. התרגלנו שאם לא פונים אליך אישית, אתה לא מתנדב לדבר.

"מי שרוצה לענות, יכול להרים את היד."

איש לא זז.

"אם לא תשתפו פעולה, יש דרכים לטפל בכם. מי יפתח את הפה ראשון?"

יום-טוב הרים את היד.

"כן?"

"אני חושב שהסדרה הייתה מצוינת. הבנו מה חשו הנשים במשך דורות. חשנו את ההשפלה שהן עברו, ואני לפחות, הפנמתי את המסר: אנחנו, הגברים, באמת מנוולים גדולים, וההשפלות שעברנו בימים האחרונים הן רק רמז למה שעברו הנשים בכל הזמנים בכל רחבי הגלובוס. אני אסיר תודה על החינוך שקיבלתי."

ארבע המדריכות קירבו את ראשיהן זו לזו והתלחשו.

"יום-טוב, אנחנו לא בטוחות שאתה לא עובד עלינו. אין לנו זמן וחשק לקונצים. אתה יודע מה קורה באי הזה למי שאינו דובר אמת."

"המדריכה הראשית, את יכולה לחבר אותי למכונה, את יכולה לשאול את החברים, מזמן אני מדבר איתם על כך."

מובן שיום-טוב מעולם לא דיבר איתנו ככה. הוא משכיל מדי וחכם מדי מכדי שיאמר לנו שטויות כאלו, אבל איש לא יעז לסתור את דבריו.

"מה אתה אומר, מני ברק, יום-טוב מדבר בכנות?"

למה תמיד פונים אליי? החבר'ה חושבים מזמן שאני מין מרגל של ההנהלה.

"כן, המדריכה הראשית, יום-טוב תמיד מדבר בכנות. אולי לא במילים אלו, אבל רוח הדברים..."

שוב התלחשו הארבע כדקה. לא הבנו לאן זה מוביל.

"יום-טוב, אנחנו רוצות להאמין שאתה דובר אמת, וגם עקבנו אחרי ההתנהגות שלך, שהיא ממש מופתית. אנחנו נעשה עמך מחווה: נמליץ על קיצור תקופת התיקון. אחרי הישיבה הזאת נשלח מסרון לירושלים – הם יעברו שוב על התיק שלך, ואולי תזכה לשחרור מוחלט. אבל, אבל, יש אבל גדול – אל תחשבו אתם שאם תבשלו וידוי דומה – תזכו גם אתם לשחרור מוקדם. תצטרכו לאמץ את המוח ולחפש דרך שונה. הדרך של יום-טוב איננה לשימוש חוזר. עוד מישהו רוצה לדבר?"

ישבנו המומים מהבשורה של אֵלה ליום-טוב. מה זה? כל כך פשוט?! איך לא עלה בדעתנו? יום-טוב הוא גאון ללא ספק. הגאונות תמיד מתבארת כעניין פשוט שאיש לא שם לב אליו קודם. לקח לנו את הקלף האחרון, הממזר הזה! זה רק מוכיח שלימודים סדירים, כמו שרובנו עברנו, מנטרלים את היצירתיות.

"אני חוזרת ושואלת, עוד מישהו רוצה לדבר?"

דני הרים את היד בהיסוס.

"כן, דני?"

"אני יודע שמה שאני הולך להגיד לא ממש יועיל לי..."

"אתה לא יכול לדעת. דבר!"

"אני מלא כעס, כל הימים האלה רתחתי מזעם – לא הבנתי למה זה מגיע לי. אני אפילו לא קרוב לגברים המגעילים שאתם מקליטים ברקע. אני... אני לא יודע במה להתחיל. אני הענקתי מכל הלב. זה נשמע רע, זה נשמע אולי בנאלי, אבל באמת הקדשתי את החיים שלי לקריירה של אישתי – בתחילת נישואינו היא לא עבדה בכלל, היא רק למדה, קודם לבי אי, אחר כך לאם אי, ועכשיו לדוקטורט. באיזה שהוא שלב היא התנדבה במעון לנשים מוכות, ובמשך שנים לא השתכרה אפילו אגורה שחוקה, כשאני עובד בשתי משרות כדי לפרנס את שנינו בכבוד – בבקרים עבדתי בחברת הזנק, ואחרי הצהריים הרציתי באוניברסיטה. האטתי את קידומי שם, כי לא נותר לי זמן לכתוב מאמרים, ובתחום שלי אסור לפגר, כי תמיד יש מישהו חרוץ באיזו פינה בעולם שגונב לך את הרעיון ששמרת בלב, ולא היה לך זמן לנסח אותו ולאשש אותו מדעית. הפסדתי את התור שלי לקבל 'פרופסור חבר', ואילו היא התקדמה, ולאחר זמן התקבלה לעבוד במרכז לסיוע לנשים שהותקפו מינית, והמשכורת שלה עלתה, והיא לא נקפה אצבע בבית. מעולם לא בישלה ולא ניקתה את הבית – כל זה היה מוטל עליי ביום שישי, היום היחיד בשבוע שהייתי חופשי. ויום אחד היא באה אליי ואומרת לי, 'דני, אני חשה שאין בינינו זוגיות של ממש, וגם חסר להט האהבה, אז אני מציעה שניפרד.' ואני הייתי המום: ריבונו של עולם, מה עוד הייתי צריך לעשות למענך, ולא עשיתי? הייתי מביא לה פרחים כל יום שישי, מפתיע אותה במתנה קטנה מדי פעם. את הארוחות הערב, הארוחות היחידות שאכלנו ביחד, הייתי אני מכין, וגם שוטף את הכלים אחר כך. באמת, מה? מה?! אני מבקש סליחה שאני דומע, כשאני נזכר... הלב שלי... ואפילו ילד אין לנו. היא לא היתה מוכנה לעבור טיפולי הפרייה, היא לא תכאב בשביל תינוק שיצהיר שכל העולם שייך לו. ואני קיבלתי הכול באהבה, ואין, אין ילד, אין... סליחה על הדמעות, סליחה, באמת..."

"אל תצטדק, אין רע בדמעות, אין רע בהבעת רגשות – זה אפילו מעניק לך נקודות זכות."

"היה לי חודש, שלא תדעו, לא ידעתי מה אני מרצה, לא יכולתי לבדוק את העבודות שהגישו לי הסטודנטים, לא הייתי מאופס. פרופסור שמעוני קרא לי אליו לחדר, ואני סיפרתי לו, ולא התאפקתי, וגם שם בכיתי כמו תינוק. והוא דווקא הבין וביקש ממני ללכת לטיפול, והוא ידאג לתת לי חופשה קצרה שאתאושש, והבטיח לי להשלים את החומר בימי שישי לקראת סוף הסמסטר. ואז היא באה ומודיעה לי שלפי החוק מגיע לה מחצית הרכוש: מחצית מהדירה מחצית מקרן ההשתלמות שלי ומהגמלה העתידית שלי, רהיטים, מכונית וכולי, הניחה לפניי רשימה ארוכה-ארוכה. ואני אומר לה, רגע, אבל לכל הרכוש הזה, שאת מצביעה עליו, את לא תרמת כלום – את הדירה אני קניתי בכספי, את המכונית אני נתתי לך מתנה. אדרבה, אני תרמתי לקריירה שלך, ומגיע לי חצי מההשתכרות שלך בעתיד. אני הרי מרצה בכיר למשפטים, ויש לי קצת מושג בדיני משפחה. היא השתתקה, הלכה לחדר העבודה שלה וטילפנה למישהו. למחרת הגיעו אליי שני שוטרים והביאו אותי באזיקים לבית הדין של המהפכה. מסתבר שבעבר הרחוק כתבתי מאמר בו אני מצביע על אי השוויון כלפי הגברים בדיני משפחה. היא שמרה את זה בליבה, ועשתה בו שימוש אכזרי. הנה, אני כאן, והיא יכולה עכשיו, על פי החוק החדש לקחת את כל רכושי ולעשות כראות עיניה. אתן מדברות על עוול שנעשו לנשים במשך דורות. אני לא מכחיש, אבל לגביי, אישתי עשתה לי עוול נורא, ואתן כאן ממררות את חיי על עוול שאחרים עשו לנשותיהם. בשם מעט הצדק שעוד קיים בעולם, למה? למה?? מה עוויתי? מה פשעתי?"

השתרר שקט. דני מחה את דמעותיו בשרוול חולצתו. אֵלה הוציאה מתוך כיס הסרבל שלבשה פאלם זעיר, תקתקה בו כמה ספרות ובחנה ארוכות את התוצאות. כולנו היינו במתח – לא ייתכן שדני ייצא חלק מההשתפכות הזאת. אילו נתונים מחפשת אֵלה בפאלם שלה?

"תשמע, דני, אנחנו נבדוק שוב את העניין שלך, ויכול להיות שנמליץ..."

אֵלה לא סיימה את המשפט, אך ברור שגם לגביו יש נטייה להמליץ על קיצור העונש. מה קרה היום? זה אומר משהו לגבי כולנו? אחרי הגיהינום שעברנו – הנה, טיפ טיפה של תקווה. אני חושש תמיד מתקוות, כי פתאום נעשים חסרי מנוח, חסרי סבלנות, ואז שוגים את מרבית השגיאות, אך קשה שלא להיסחף. קשה-קשה.

"השיחה להיום הסתיימה. אנחנו נערוך שיחות כאלו אחת לשבוע. אני מציעה לכם להתנהג כהלכה – דיבורים לא תמיד עושים רושם." סתמה ולא פירשה.

כשהגענו לביתן נשמעה הכריזה: "מני ברק, מני ברק, תוך חמש-עשרה דקות למינהלה. לא תהיה הודעה נוספת."

מה רוצים ממני? שוב יחשבו החברים בביתן שאני משתנקר. כולם יילכו לאכול צהריים, ורק אני אצטרך לבלות עם האנורקטית המבהילה הזאת.

המשך יבוא

* * *

מקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אודי מנור: תודה על גיליון מצויין במיוחד [853]. נעמן כהן פשוט מבריק.

* האם יואל מרקוס יצא מדעתו? קראו את מאמרו "לתחרר את ישראל" ב"הארץ" מיום 5.7.13. חבל על המקום לצטט כאן שטויות כאלה.

* אנחנו מתנצלים מראש בפני הנמענים – לאור מיספרן המועט של הבמות הספרותיות שבהן אפשר לפרסם דברי ביקורת ותגובות, ייתכן שחלק ניכר מן הביקורות והתגובות על "מסעותיי עם נשים", גם השליליות ביותר, יתפרסם אך ורק או בעיקר ב"מכתב העיתי" שלנו.

* נודע לנו כי רשת סטימצקי הזמינה אצל המפיץ של "מסעותיי עם נשים" 200 עותקים לחלוקה ראשונה בחנויות. זה לא הרבה אבל גם לא מעט. הודפסה מהספר בסך הכול מהדורה ראשונה בת 500 עותקים, ואם המו"ל יראה שהיא עומדת לאזול, ידפיס ממנה עוד, בכמויות המתאימות.

* מכובדי, הנדון: את מי זה מעניין? – הפניית אצבע מאשימה כלפי המוסלמים היא גזענות ובלתי תקנית מבחינה פוליטית. מה פתאום מדווחים לנו היום, 6 ביולי, שהמוסלמים העלו באש בניגריה בית ספר על תלמידיו ושרפו 29 ילדים? את מי זה מעניין? אנחנו, העולם הנאור, מתעניין בדבר אחד ויחיד, מה נעשה לישראלים הסוררים כדי שיפסיקו לבנות דירות? מה, אינם יכולים לדור במערות? כל הצרות בעולם הן בגלל בניית הדירות שלהם. טבח בסוריה כבר אמרנו? משעמם.

בכבוד רב, משה כהן, ירושלים

* מהנהלת אוניברסיטת בת שלמה רבתי נמסר כי בשיכוני הסטודנטים/יות של האוניברסיטה – מותרים סטוצים (זיונים חד-פעמיים) רק בתנאי אחד, שהמזדיינים יחתמו על טופס הסכמה, שניתן לקבלו במשרדי שיכון הסטודנטים (קודם, במהלך או אחר-כך) – לכך שהם מסכימים לסטוצ (חפוז) וכי לא תבוא מצידם/ן שום תלונה על הטרדה מינית או אונס שכביכול התבצעו בשטח הקמפוס האוניברסיטאי – בפוסי, בפה או באָנוּס [התוסיק].

עיזים אינן חייבות לחתום, גם לא פרופסורים, אבל סטודנטיות שבאות עם פרופסורים לחדרים שלהן בשיכון כדי לשפר ציון – חייבות לחתום.

* גבר נכנס למספרה ומבקש "פשיטת רגל" – הספּ       ר לא מבין. "אוה, סליחה," כך הגבר, "התכוונתי – חדלון פרעון!" – הספר עדיין לא מבין. "התכוונתי – תספורת, אדוני! – אתה לא קורא עיתונים?"

* כיצד התעשרנו? לקחנו את קצבת הזיקנה שלנו והשתמשנו בה כתשלום ראשון עבור קניית "תנובה". לאחר הקנייה לקחנו מיד הלוואה בנקאית לעשרים שנה בגובה סכום הרכישה ושמנו כבַּטוחה את "תנובה" – וככה כבר מהיום הראשון התחלנו להרוויח ממכירת מוצרים, גם מהקוטג', ולהחזיר לבנק בתשלומים את ההלוואה.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,503 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל