גיליון מס' 855

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' באב תשע"ג 11 ביולי 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: רָחֵל. // יוסי גלרון, אליהו הכהן: מי חיבר את "שאו ציונה נס ודגל"? // אלי מייזליש: כישלון שתי המדינות. // יענקלה ניר: אבטיחים מל"ליים, אבטיחי אמ-חסנה. // ברוך בן עזר (רַאבּ): האבטיח, נכתב בחשוון תר"פ, 1919, כתבים מן הארכיון המשפחתי, העתיק וערך אחיינו אהוד בן עזר. // ברוך בן עזר (רַאבּ): הרופא עַבְּדוּלקָדֶר. // ברוך תירוש: גמלים בְּים מִינְת אַבּוּ-זָאבּוּרָה, עם הערות אהוד בן עזר ואלישע פורת, מתוך: "חדשות בן עזר" גיליון 196, 30 בנובמבר 2006. // סיפורו של אברהם קופלמן על האבטיח הפתח-תקוואי, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "פרשים על הירקון". // יוסי גמזו: מָה מַבְטִיחַ הָאֲבַטִּיחַ? // סגולות האבטיח להורדת לחץ דם גבוה [המקור בלתי ידוע]. // ד"ר גדי בן עזר: בהמשך לסיפוריך על האבטיח המל"לי //  דרורי למדן: אבטיח מפוּצץ. // ד"ר יואל רפל: צום השואה: מדוע צמים בתשעה באב? כיצד מעניקים ליום משמעות אקטואלית? // יונתן גורל: שֶׁקֶט. // אורי הייטנר: 1. לא בחסד. 2. צרור הערות 10.7.13.  3. פטרת הציפורניים של אסד. // רביבה בן זאב: "גם אויל מחריש לחכם ייחשב". // יהודה דרורי: 1. שרון צדק בהתנתקות. 2. מוכר העניבות – אגדה מדברית. // אלי מייזליש: למה שונאים את "הארץ"? // משה גרנות: יש זקנים שזוכרים, על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים". // יוסי אחימאיר: שנה בלי שמיר. // נתי מלאכי: כְּמוֹ יְלָדִים. // יוסף אורן: אדם וסוס בחיקו (חלק ב'). // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב, פרק ט. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

רָחֵל

במלאות 85 שנה להלחנת שירה המיתולוגי "ואולי לא היו הדברים..." ע"י המלחין יהודה שרת איש יגור.

"כאשר נתגברו עליה ייסורי השחפת ביקשה האחות שטיפלה בה לתת לה סם משכך-כאבים, אולם רחל מנעה אותה מכך בפולטה רק ארבע מילים שביטאו את כל גודל יאושה ומכאוביה: 'הניחי, אני רוצה להחיש...' ולא היה צורך לפרש: להחיש אֶת מה..."

(ד"ר אורי מילשטיין, בן דודניתה שסעדה אותה בחוליה "קול ישראל", 27.12.09)

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם

וְאוּלַי הֵם הָיוּ דַוְקָא כֵּן –

וְעָבַרְתְּ, צְעִירָה, בִּצְחוֹקֵךְ הַנִּכְלָם         

לְמוּל סַבָּא חֶרְמוֹן הַזָּקֵן.

וְיָפְיֵךְ, כְּאָבִיב פִּתְאוֹמִי וְקָצָר,

כְּמוֹ סִפֵּר לוֹ בְּלִי קוֹל, לְעֵדוּת,

אֶת כָּל מַה שֶאָצַר,

אֶת כָּל מַה שֶנָּצַר

בְּלֵילוֹת אֲרֻכִּים שֶל בְּדִידוּת.

וְאוּלַי... הָאוּלַי הוּא תָמִיד סְפֶּקוּלַנְט,

לֹא כַּמָּוֶת גּוֹבֵה-הַמִּסִּים

הַמַּגִּיש לְגוֹבַיְנָא נוּגָה אֶת כֻּלָּן,

כָּל שְנוֹתֵינוּ בַּסָּךְ, עַל גִּילָן וּשְכוֹלָן,

וּמַטִּיל בָּן, פְּרַקְדָּן,

בִּמְאֻחָר אוֹ מֻקְדָּם

חֲרָסִים, חֲרָסִים עַל רִיסִים.

אֲבָל דַּוְקָא הַהוּא, הָאוּלַי שֶגָּבַהּ

כְּעָנָן לַבְנוּנִי וְשָלֵו

מֵעַל כָּל הַ"הוּ-הָא", כָּל תִּמְרוֹת הָאָבָק

שֶל בָּדוּק וּמוּכָח (וְחוֹלֵף),

דַּוְקָא הוּא עוֹד הוֹמֶה לָךְ הֶמְיוֹת-אַהֲבָה

בְּמִין טְרֶמוֹלוֹ עַז וְלוֹהֵב

שֶאֵינוֹ מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת, אֲבָל

מִתְקַבֵּל – וְעוֹד אֵיךְ! – עַל הַלֵּב.

רָחֵל, רָחֵל, עֵינֵי הַנֵּצַח עֲצוּמוֹת,

רָחֵל, רָחֵל, עִם סָרָפָן וּשְתֵּי צַמּוֹת

אַתּ מְרַחֶפֶת יְחֵפָה

כְּשִלְגִיָּה וְסִינְדֶרֶלָה

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָפָה

שֶל כּוֹכָבִים וּפַת בְּמֶלַח

וְאֵיזֶה עֶצֶב דַּק הוֹמֶה וּמְחַלְחֵל:

רָחֵל,

רָחֵל...

               *

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם

וְהַדֶּקֶל, בִּירַק בְּלוֹרִיתוֹ,

לֹא גָחַן עַל קִבְרֵךְ בֵּין יַרְדֵּן לְגוֹלָן

וְלֹא אָנוּ גָחַנּוּ אִתּוֹ.

 וְלֹא אָנוּ עָמַדְנוּ שָם רֶגַע אָרֹךְ

עִם סִפְרֵךְ הַצָּמוּד לֶחָזֶה –

אֶלָּא אַתְּ וְהַדְּמִי,

אֶלָּא אַתְּ וְהָרֹךְ

שֶבָּרָא אֶת הָרֶגַע הַזֶּה...

זֶה הַחֹלִי, וְלֹא הַזִּקְנָה, בּוֹ דְמוּתֵךְ

סֻתְּתָה בְּאִזְמֵל נְכָאַיִךְ.

אֶל הַגִּיל הַמֻּפְלָג שֶמֵּאָז שְנַת מוֹתֵךְ

לֹא הִגַּעְתְּ מֵעוֹלָם בְּחַיַּיִךְ.

אֲבָל דַּוְקָא לָכֵן מִתְיַפְּחִים מִן הַכְּתָב

הַדְּבָרִים בְּלִי אָבָק עַל לִבָּם –

הָאֵלִים, כַּיָּדוּעַ, קוֹטְפִים אֶת מֵיטַב

הַפְּרָחִים בְּעוֹדָם בְּאִבָּם.

הָאֵלִים, כַּיָּדוּעַ, קִנְאָה אֲפֵלָה

מִתְקַנְּאִים הֵם בְּכָל שֶצָּעִיר וִיפֵה-דְמוּת הוּא

וְכָאֵלֶּה (בְּרָכָה הִיא, רָחֵל, אוֹ קְלָלָה?)

בָּאָבִיב,

בָּאָבִיב יָמוּתוּ.

וְכָאֵלֶּה עוֹבְרִים בּוֹ, בַּזְּמַן הַנִּזְכָּר,

כִּצְמַרְמֹרֶת בַּגֵּו הָרוֹטֵט,

כְּנִגּוּן בַּמֵּיתָר,

כְּמַסְרֵק בַּשֵּׂעָר

הַמַּתִּיז נִיצוֹצוֹת שֶל מַגְנֵט.

רָחֵל, רָחֵל, עֵינֵי הַנֵּצַח עֲצוּמוֹת,

רָחֵל, רָחֵל, עִם סָרָפָן וּשְתֵּי צַמּוֹת

אַתּ מְרַחֶפֶת יְחֵפָה

כְּשִלְגִיָּה וְסִינְדֶרֶלָה

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָפָה

שֶל כּוֹכָבִים וּפַת בְּמֶלַח

וְאֵיזֶה עֶצֶב דַּק הוֹמֶה וּמְחַלְחֵל:

רָחֵל,

רָחֵל...

               *

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם

וְהַלֵּב מִתְפַּתֶּה רַק לִבְדוֹת

מִגַּלֵּי-הַכִּנֶּרֶת שֶלָּךְ וּכְחוֹלָם

אַגָּדוֹת עַל גַּבֵּי אַגָּדוֹת.

אֲבָל מַה זֶּה חָשוּב, נְסִיכָה חֲרִישִית

שֶל עַצֶּבֶת דְּמוּעַת יַהֲלוֹם,

הֶהָיִית אוֹתָה דְמוּת שֶל לֵילוֹת בְּרֵאשִית,

הֶהָיִית אוֹ חָלַמְנוּ חֲלוֹם...

רָחֵל, רָחֵל,

כָּל הַשְּׂבֵעִים וְהַשְּמֵנִים         

חֵרְשִים מִשְּמֹעַ, אַךְ קוֹלֵךְ – פַּעֲמוֹנִים

שֶל אֵיזֶה עֹנִי וְרָזוֹן סְגוּפִים, הַרְחֵק כִּרְחוֹק כִּנֶּרֶת

מִצִּנָּתָם שֶל צִינִיקָנִים וְכַמָּה אָפְנוֹת-צַמֶּרֶת

וְחֶסְרוֹנֵךְ כַּיּוֹם בֵּינֵינוּ, בְּעִדַּן זִילוּת עֶרְכָּם

שֶל אַהֲבַת מוֹלֶדֶת, אַהֲבַת עִבְרִית, כָּל שֶנִּרְקַם

מִבְּדִידוּתֵךְ וְיִסוּרַיִךְ, מֵאֶלְמֵךְ שֶלֹּא נָדַם,

מִשִּעוּלַיִךְ לַמִּטְפַּחַת הַנִּמְלֵאת יוֹם-יוֹם בְּדָם,

מִכִּסּוּפַיִךְ הַקּוֹרְעִים כָּאן עַד הַיּוֹם, לֹא בְּלִי סִבָּה

לֵב אִיש וּנְבוֹ לוֹ עַל פְּנֵי אֶרֶץ זוֹ שֶקְּשִיחוּתָהּ רַבָּה,

מִמִּלּוֹתַיִךְ "רַק אֲשֶר אָבַד לִי –  קִנְיָנִי לָעַד"

וּמִיָּפְיֵךְ, רָחֵל, יָפְיֵךְ הַמְּעֻנֶּה וְהַנִּרְעָד

כָּל-כָּךְ חַיִּים פֹּה, נִצְחִיִּים פֹּה, שֶהַשִּיר אֵינוֹ מוֹחֵל

בִּזְרֹם חֻמּוֹ מִמֵּךְ

עַל יַתְמוּתוֹ מִמֵּךְ

רָחֵל,

רָחֵל...

* * *

מי חיבר את "שאו ציונה נס ודגל"?

שלום אהוד,

אודה לך אם תוכל להעביר את אגרתי זו אל אליהו הכהן או לחכם אחר מבין מנויי המכתב-העתי שיוכל לענות על שאלתי:

במסגרת "לקסיקון הספרות העברית" [שבעריכתי] התחלתי להוסיף עמודים של תוכן העניינים של כתבי עת ספרותיים. כרגע אני עובד על כתב העת "האשכול" שהחל להופיע ב-1898.

בכרך הראשון, עמ' 88, מופיע השיר "נס ציונה" שהבית הראשון שלו הוא:

שאו ציונה נס ודגל, 

דגל מחנה יהודה ; 

מי ברכב, מי ברגל 

נעש נא לאגודה.

השיר נחתם ע"י:  נפ"ש

השיר הוא ראשון מתוך סדרת שירים המופיעים בכרך זה וכוללים עוד שירים מאת נח רוזנבלום (ראָזענבלום), יצחק רבינוביץ (ראבינאָוויץ) איש קובנה (קאָוונא), צבי אלעזר טילר הלוי, ד"ר ש. מנדלקרן (מאנדעלקערן – מחבר הקונקורדנציה לתנ"ך), שני שירים מאת שאול טשרניחובסקי ולסיום שיר מאת ד"ר אברהם אבלי ארליך (עהרליך)

ראו צרופה.

שאלתי וספקותי הן בקשר מחבר השיר הראשון: מקובל לציין שנח רוזנבלום הוא מחבר השיר, אולם השיר נחתם ע"י: נפ"ש. השיר הבא הוא השיר "שומר ישראל" (בתחתית עמ' 88 וראש עמ' 89) והוא נחתם על ידי נח רוזנבלום (ראָזענבלום). האם ייתכן שמאחר ולא ידעו מי עומד מאחורי ראשי התיבות נפ"ש, ייחסו את השיר לנח רוזנבלום ששירו מופיע באותו עמוד?

 ראשי התיבות נפ"ש, מיוחסות בדרך כלל לנחמה פוחצ'בסקי. אינני בא לומר שנפ"ש, מחבר/ת "נס ציונה" היא נחמה פוחצ'בסקי, אולם מי ועל סמך נקבע שמחבר השיר הוא נח רוזנבלום?

 ואגב נח רוזנבלום: מי הוא נח רוזנבלום? הוא אינו מופיע בלקסיקון של ג. קרסל – האם יש מקורות נוספים שיכולים להרחיב את הדעת עליו?

 בתודה ובברכה

 יוסי גלרון-גולדשלגר

אהוד ידידי,

עוד לפני כארבעים שנה גיליתי כי נחמה פוחצ'בסקי איננה עומדת מאחורי הפסבדונים נפ"ש החתום על השיר "נס ציונה". גם הזמתי את מה שנכתב על תולדות המושבה נס ציונה, כאילו השיר נכתב לכבוד ייסוד המושבה והושר בטקס ההקמה ע"י מיכאל הלפרין. סיפרתי על תולדות השיר וזהות מחבריו בתוכניות ובמופעים, וגם בטקס השקת ספרו של גרשון גרא המנוח על נס ציונה שהתקיים במוזיאון א"י ברמת אביב, ובו נשא דברים ראש עירית נס ציונה והזכיר את השיר שנכתב עם ייסוד מושבתו.

לא היו דברים מעולם.

השיר "נס ציונה" נכתב בעקבות הקונגרס הציוני הראשון, והתפרסם לראשונה ב"האשכול", כתב עת שכרכיו מצויים ברשותי מזה יובל שנים.

יתר על כן, סיפרתי גם על המניע של נח רוזנבלום לחיבור השיר. וגם איתרתי את זהותו של מלחין השיר, נח זלודקובסקי, שעד אז יוחס בשירונים כ"עממי", וגם ראיינתי את בנו של המלחין, ד"ר זלוד.

ולשאלתך - נפ"ש הוא ראשי תיבות נח פרח שושן, תרגום רוזנבלום.

נח רוזנבלום היה משורר, מתרגם ועיתונאי, חבר מערכת "המליץ". אחריתו אינה ידועה. מאז תחילת המאה העשרים לא הגיעו ידיעות עליו, והשמועה אמרה שהוא נפטר בשנות מלחמת העולם הראשונה ולא אותר עד כה מקום קבורתו.

בברכה

אליהו הכהן

* * *

חברי סומליו"ן

סופרים ומשוררים לילדים ונוער

משתתפים באבלם הכבד

של ישראל ויסלר הוא פוצ'ו ובני משפחתו

במות עליהם הבן אוּרי

ומביעים את תנחומיהם גם בשם סופרי ישראל

פוצ'ו אנחנו אוהבים אותך! חזק ואמץ!

* * *

אלי מייזליש

כישלון שתי המדינות

לפני כשנה וחצי החלו גם בצד הפלסטיני "לאיים" על ישראל כי אם לא ייענו לדרישתם: "שתי מדינות לשני עמים" על בסיס קווי 67', תיהפך ישראל מהירדן לים למדינה דו-לאומית שבה יהיה תוך עשר שנים רוב פלסטיני. 

תיזה זו החלה להישמע מיד גם בצד הישראלי. אפילו שמעון פרס בנאומו בוועידת הנשיא קבע שכך אכן יהיה אם לא נממש מיד את פתרון "שתי מדינות".

עיון בדרכי התנהלות שני הצדדים מאז סיום מלחמת ששת-הימים והחלת הכיבוש הישראלי על השטחים מלמד, כי לאורך כל הדרך מאז ועד היום, הופרחו לאוויר בכל שני וחמישי תוכניות ל"פתרון" הסכסוך שלא היה שום קשר בין הראשונה לשנייה ובין השלישית לרביעית וכך הלאה עד הלום.

לא אלאה את הקוראים ברשימה הארוכה של ההצעות שהועלו לדיון, החל מהצד האמריקני עם שר-החוץ רוג'רס והאו"ם עם השגריר גונאר יארינג מיד לאחר אותה מלחמה, שיחות שהסתיימו בפיאסקו, ועד הדילוגים של שלושת שרי החוץ האמריקאים האחרונים, קונדוליזה רייס, הילרי קלינטון וג'ון קרי – בזה אחר זה.

בעוד ששיחות שלום הניבו פרי עם מצרים וירדן, התפוצצו הצמיגים בדרך אל הפתרון עם הפלסטינים.

אכן, גם עם המצרים והירדנים התנהלו שיחות רבות שלא צלחו מאז חתימת הסכמי שביתת-הנשק ברודוס ב-1949, אבל היו אלה שתי מדינות לאום עם גיבוי צבאי חזק שגרמו ליחס הדדי ומאוזן בין שני הצדדים. עם הפלסטינים אין סימטריה. אין הם מדינה ואין להם צבא שמולו בעיקר מייחסת ישראל תנאי שלום.

היו אלה קציני צבא כמו נאצר או סאדאת או מובארק שהיו מולנו במו"מ או המלך הירדני שהיה לפני היותו מלך, קצין. וככל שהצבא חזק יותר כך התוצאה בשיחות, ולכן הנסיגה בצד המצרי היתה טוטלית וכלפי ירדן עם צבאה הקטן יותר הסתכמו הוויתורים בדלילות יחסית. לו היה לפלסטינים צבא של 5 אוגדות משוריינות וחיל אוויר עם 5 טייסות קרב, אין ספק ששיחות השלום היו מסתיימות מזמן.

מאז ומעולם לא נלחמנו מול העם הסורי או העם המצרי או העם הירדני, אלא מול צבאם, והצבא שהפסיד או ניצח קבע את התנאים. מול ישראל בגדה המערבית או בעזה אין לא זה ולא זה, אלא ילדים עם אבנים או כנופייה עם כמה רובים והמלחמה שלנו אינה נגד צבא פלסטין אלא נגד ערביי השטחים שמסתרים עם רימון מאחורי נשים זקנות.

כך גם בצד השני. מלחמתם נגדנו אינה עם צבא אלא עם כנופיות, כשנוח להם הם יורים וכשמזנבים בהם מסתתרים בבונקרים.

בעת האחרונה לא נראה כי הם ששים ממש לקרב. ואפילו אם ירצו אין להם עם מה.

עכשיו, לאחר 100 שנות מאבק אלים, החלו גם הם לגלות כמה מסנוניות של אביב ערבי או מה שקורה במצרים כשהאויב העיקרי הוא השלטון שלהם בתוך הבית, ולכן מכאן ועד סילוק הנשיא כמו שקרה בלוב, במצרים וכרגע בסוריה זה עניין של זמן. כששני הצדדים, חמס והפת'ח ירוצצו זה את ראשו של זה לקראת תפיסת השלטון, וכאשר אנרכיה שלטונית מגלמת למעשה שלטון כביכול.

זאת בעיית הפלסטינים, ומשום כך צעקתם: "שתי מדינות" היא לשפה ולחוץ בשל העמדת פנים מול העולם המערבי שמעודד סיום שלטון כיבוש.

ולכן, טיבו של סכסוך אסימטרי זה [חזק מול חלש] בין ישראל לפלגים הפלסטינים אינו בר-פתרון של "שתי מדינות" שקודם חייב להמצא הפתרון הפנימי של הפלסטינים: "מי אנחנו?"

ובאין מענה זה אין גם פתרון של "שתי מדינות" סימטריות זו לצד זו. סימטריה כמו בין ארה"ב לקנדה או בין גרמניה לדנמרק –שתי מעצמות ענק מול שתי מדינות זוטרות [באוכלוסין יחסית] אבל לשתיהן אותם ערכים שווים דמוקרטיים וסימטריים.

* * *

יענקלה ניר

אבטיחים מל"ליים, אבטיחי אמ-חסנה

מספר הערות והארות למאמרים ולתוכן השידור הנוגע לאבטיחים [גיליון 854].

כאבטיחן מקצועי אני חייב לציין כי האבטיח המל"לי היה האבטיח הטוב ביותר אשר גדל אי פעם במקשאות ישראל – ברובן באותה עת מקשאות-בעל.

באותן שנים קשה היה להשיג במושבת הולדתי נס ציונה אבטיח מל"לי וזאת על מנת לקבל זרעיו ולגדלו – מאחר שהיה זה במידה רבה מעיין מונופול של כפרי השרון.  סבא וסבתא תלם התגוררו ברמתים, ובביקורנו שם ב"חופש הגדול" לקחנו על עצמנו, אחי יפתח ואנכי, להשיג לאבינו שהיה חקלאי אמיתי, מל"לי מקורי. בשכנות לצריפם של התלמים היתה מקשה קטנה ובה כמה עשרות מל"לים שוכני קרקע אשר קרצו לנו – בואו וקטפו אותנו. חיכינו לשעות אחר הצהרים המוקדמות של שבת, עת השקט שרר קבל עם והעולם ברובו נם, התגנבנו לחצר הסמוכה, בחרנו באבטיח מבטיח, והופ העברנו אותו לעבר בית הסבא והסבתא. וכך נגאל המל"ל והועבר דרומה למושבתי.

אזור חאן יונס גם הוא היה ידוע באבטיחי האמ-חסנה הענקיים שלו. אבטיחים בגוון ירוק בהיר אשר כל אחד משקלו הגיע לחמישה שישה רוטל!

אגב, באותן שנות הארבעים היה זה מאד "מקובל" על בני הנוער לפלח אבטיחים ממקשאות.

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

[פתח-תקווה, 1887-1960]

האבטיח

נכתב בחשוון תר"פ, 1919

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך אחיינו אהוד בן עזר

בעריכה נשמרו צורות לשון מיוחדות לתקופה

מהדורת יולי 2011

די חשוב הוא האבטיח בארצנו, שניתן לו תשומת לב מיוחדה מפני שהוא אחד מהפירות שארצנו מתפארת בהן. כפי שידוע נתון היה המקצוע הזה עד היום על פי רוב בידי שכנינו תושבי הארץ, ורק מעטים היו נמצאים מאיכרינו שהתעסקו בזה. אפשר שניים-שלושה ממושבה. אמת הוא הדבר שהמקצוע הזה קשור הוא יחד עם מסחר שוּקי, על האיכר להיות קשור כשלושה-ארבעה חודשים למימכר ולהובלת פירותיו ולעמידה עליהם בשווקים, ולנו אין הזמן מרשה להיות מסורים לשווקים ולהובלה איטית כזו שנמשכת זמן ארוך כזה. כך זה היה עד עכשיו, וכעת נשתנו התנאים וע"ז נדבר במקומו להלן.

פרי האבטיחים

פרי האבטיחים כידוע הוא ירוק ועגול ולפעמים גם פחות או יותר מאורך, שייך הוא למשפחת הקורקובידציה, מקורי הוא בארצנו ובמצרים, ובהיות אבותינו במידבר זכרו אז את האבטיחים של מצרים מפני שהמסכנים לא טעמו עדיין את אבטיחי ארצנו שבסביבות המושבה חדרה וואדי אל חורט, שהם עולים בהרבה על אבטיחי מצרים בטוב טעמם ובמתיקותם.

כפי שאמרנו מתחלק האבטיח לארבעה-חמישה מינים ויותר.

המין הראשון שהוא הכי גדול נקרא אותו אבטיח הערוד (קוראים אותו אַבְרַק בערבית) שהוא גדול ומאורך וערוד בקווים שחורים לאורכו. קליפתו חלקה ודקה, גרעיניו שחורים וגדולים, משתמר הוא אחרי הקטיפה זמן ארוך. יש שמחביאים אותו בתבן אז יכול הוא להשתמר עד האבטיחים של שנה שנייה. משקלו מגיע מעשרה עד חמישה-עשר קילוגרם ויותר.

(הערה: נותנים אנו בזה את השמות הערביים מפני שאחרים לא ידועים לנו, ובדרך-כלל עלינו להגיד כי כמעט כל הידיעות שרכשנו לנו במקצוע זה הוא משכנינו הערביים שהם עשירים במסורת ובניסיון של מאות שנים).

המין השני הוא הנקרא ראש הכושי בערבית רַס אִל עַבֶּד, מראהו ירוק-שחור, קליפתו חלקה ודקה, משתמר הוא היטב אחרי הקטיפה, טעמו לא רע, משקלו פחות קצת מהערוד, גרעיניו על-פי-רוב הם שחורים ולפעמים רחוקות גם צהובים.

המין השלישי הוא הנקרא קִדַוַס (השארתי את השם הזה כמו שהוא בערבית מפני שתרגומו אינו מצלצל). [אינני בטוח לגבי הניקוד. – אב"ע]. מראהו ירוק בהיר ומאורך מאוד כמעט כאבטיח הצהוב, קליפתו חלקה ועבה, מתוק הוא עד מאוד. משתמר הוא היטב, משקלו מגיע משישה עד עשרה קילוגרם, גרעיניו קטנים וצהובים שראשיהם מנוקדים מהצדדים בשתי נקודות שחורות.

המין הרביעי הוא אבטיח ה-קריטי (רק בערבית) שהוא מתחלק לשני מינים.

(הערה: יש שנתַנו רק את השם הערבי בלי תרגום עברי כמו המין קריטי, קדוס, מפני שתרגום המילה אינו מתאים בעברית).

האחד נקרא ה-קריטי הירוק (חדרי בערבית) שמראהו ירוק בהיר על פי רוב, עגול ומאורך מעט בקצהו, קליפתו חלקה ועבה, משתמר הוא לא רע, משקלו מגיע מחמישה עד שמונה קילוגרם, גרעיניו צהובים ובראשיהם מנוקד בשתי נקודות שחורות משני צידיהן.

והשני הוא הנקרא קריטי אבוטבעה (בערבית, מודפס שוקע). מראהו ירוק עמוק. קליפתו עבה עד מאוד, לא חלקה, ומלא הוא חריצים סביב לאורכו, המציינים כל פרוסה ופרוסה. וכשתוחבים הסכין לתוכו אז מתבקע הוא דרך החריץ עד למטה לפני הסכין. תמיד הוא עגול ורחב, עוקצו שוקע לתוך בטנו ונגמר בטבעת רחבה כגודל מטבעת המג'ידי. גרעיניו קטנים ושחורים על-פי-רוב. הוא אינו משתמר היטב, אך לעומת זה אין כמוהו בכל המינים שמנינו קודם, ועולה הוא על כולם בטוב טעמו ובמתיקותו. מבכר הוא בגמולו [בּגְמוֹלוֹ בערבית, כלומר מקדים הוא בהבשלתו. – הערת שאול חומסקי. כנראה הכוונה היא שטעמו משובח ביותר כשהוא בשל. – אב"ע].

להמין החמישי נמנה את כל יתר המינים השונים שנמצאים בארץ שאין בהם שום ערך ושווי לדבר אודותם. ורק על עושי המקשאות להיזהר מזרוע זריעתם במקשאותיהם.

שימוש פרי האבטיחים

פרי האבטיח מחזיק בו כמות ידועה של סוכר שאי אפשר לנו לתיתה בזה במיספרים מדוייקים מפני שכמות הסוכר משתנה היא בו ממין למין, וממקום למקום, ואפילו מין אחד שנזרע בשני מקומות אין כמות הסוכר שווה בשניהם, על פי רוב תלוי הוא בטיב האדמה שנזרע בה ובייחוד בעבודה בהכנת האדמה.

בימי המלחמה [העולמית הראשונה. – אב"ע] כשהיה הסוכר חסר בארץ, אז השתמשו בפרי האבטיחים גם לעשות דבש (ריבה), הדבש היה מתוק מאוד אך לא כל כך טעים, מתיקותו הביאה כמעט לידי גועל, אחדים ממכיני הדבש שמו בתוכו גם חלק של עסיס לימונים, וזה הטעימו לחיך.

בדרך כלל טוב הוא פרי האבטיח להשתמש בו לאכילה ומבריא הוא, ואין לחשוש מתיתו אוכל גם לילדים, ולא נכונה המימרא שיצאה שמאכילת אבטיחים מקבלים קדחת (הערה: בשעה שידוע שהקדחת באה על-ידי יתוש ידוע בדרך הדם ולא בדרך הקיבה), ורואים אנו שלכל ערבי חולה מוכרחים להביא לו פרוסת אבטיח. (הערה: עלינו להתחשב וללמוד בכלל בכל מיני הירקות מה לאכול ומה לא – אך ורק מתושבי הארץ שהם מנוסים ובקיאים בזה ממאות שנים).

צריכים רק להיזהר בשלושה דברים:

א. שהאבטיח יהיה קר.

ב. שלא לאכול מאבטיח שהחילוהו מזמן כי אם תיכף.

ג. ולא מזה שנקטף מזמן רב ולא היה נשמר בתנאים מתאימים, כי אם טרי שנקטף מ-3-10 ימים. [מדובר בתקופה שבה לא היו אמצעי-קירור משוכללים בבתים. – אב"ע]

ובטוח הוא כשאוכלים מאבטיח חם, או מזה שהחילוהו משעתיים, או מזה שנקטף מזמן רב שבשרו חלקלק כסבון רטוב, בטח שזה לא בריא ובאכילתם גורמים לידי חמיצה ותסיסה בקיבה ומזה כן יכולים לחלות, ושכנינו הערבים נזהרים מאוד מלאכול את האבטיח בתנאים שמנינו אותם, ולעומת זה מבקר [מבכר. – אב"ע]] הוא תמיד את האבטיח הטרי אם גם איננו כל כך אדום  – מאבטיח הכי אדום ושרק נקטף מזמן רב.

הסיכום הוא שפרי האבטיח הוא אחד מפירות הקיץ שיש לנו פה בארץ והוא טוב וטעים למאכל ומבריא מאוד, פועל פעולתו על הקיבה, ומדיח את המעיים וגם מרבה הוא את השתן, ורק חולי מחלות ידועות אסור להם לאכלו.

מקום גידולו

כפי שאמרנו מקורי הוא האבטיח בארצנו, והוא גדל בכל הצד המערבי של ארצנו המקביל את חוף הים התיכון (הערה: פה מדברים אנו בזריעת בעל, ובלי השקאה), מתחיל מנחל מצרים דרומה, וגומר בהר הכרמל צפונה, ביותר הוא מצליח בשרון שמתחיל מסביבות נהר הירקון עד סביבות נחל התנינים (זרקה), ובאמצע החלק הזה נמצא על חוף הים נמל קטן הנקרא נמל אבוזבורה שדרכו מוציאים את פרי האבטיחים לחופי טורקיה ומצרים.

אדמת פרי האבטיח

צמח האבטיח מתפתח יפה באדמת חול שגדל בה עשבי החילפא (לא חילפא המצרית). נכון שגדל גם באדמת חומר אדום (חמרה) אך גידולו הוא איטי ואין הצמח מתפתח ביותר, וגם הפרי יישאר קטן, ואין מה לדבר מאדמת חומר שחור (סַלַק) שאין לזרוע בה אבטיחים כלל וכלל, וגם אם תמצא קרן זווית (בתוך מיקשה של חול) שהיא קשה וכבדה בקצת' אז טוב לזרעה אבטיחים צהובים מאשר אבטיחים פשוטים. הרוצה לזרוע מיקשה לבכורות זאת אומרת שיקדים את השוק במחירים הגבוהים: עליו לבחור באדמת אפר שבמקום חורבות, הנקראת בערבית ג'דר, או באדמה שמזובלה הרבה שנים, ורק האדמה החמה היא שמסיבה לבכור האבטיחים.

זריעת האבטיחים

זריעת האבטיחים היא מהגרעינים הנמצאים בתוך הפרי. עונת הזריעה הוא בדרך כלל מחודש מרץ עד אחרית אפריל (הערה: רושמים אני על-פי לוח המערבי, מפני שהוא יותר נכון בעונה זו ואצלנו נמצא אדר א' ואדר ב' ואי אפשר לדייק) ונגמל באחרית יולי ומתייבש מאחרית אוגוסט עד ספטמבר.

עונת זריעת המקשאות המה שלושה:

1) הבִּכורים

2) הבינונים

3) האפילות

הבכורים זורעים אותם מוקדם באדמה מזובלה או באדמת אפר וחורבות סמיך [סמיכה?] בריווח של 1.50 מטר וחצי בין שורה לשורה, זורעים מחמישה עד שבעה גרעינים במקום כל בית ובית, וכשמנכשים אחרי היציאה עוזבים רק שני צמחים בכל בית ובית. ועל ידי זה שהשורות סמוכות מבכר הפרי להיגמל ואז המחירים הם תמיד גבוהים, והשוק הלזה הוא אך ורק מקומי, גם פירות הבִּכורים הם אינם כל כך גדולים.

הבינונים:  את אלו המקשאות זורעים כבר ברווח יותר גדול משניים עד שניים וחצי מטר בין שורה לשורה, ובניכוש שאחרי היציאה [הנביטה] יעזבו רק צמח אחד בכל בית ובית, הצמח ימצא פה מקום יותר להתפתח ואז גם הפירות הם יותר גדולים ואלה כבר נמכרים לחוץ על-ידי הובלה בסירות לחופי טורקיה ומצרים.

האפילות: המקשאות האפילות שחורשים את האדמה בלי הרף עד מחצית הקיץ ומשמרים בה את הרטיבות, ואחרי קציר חיטים יזרעו אותה, מאלו הפירות מתבשלים אחרי שכל המקשאות כבר יבשות. זה יוצא לימי חג הסוכות, בדרום ארץ ישראל פוגשים הרבה מקשאות ממין זה, גם השוק לפירות אלו הוא מקומי.

זריעה של מים בהשקעה. אין לזרוע אבטיחים בפרדסים על תעלות המים או בגיני [בגני] הבית שמשקים אותם, מפני שבארצנו אין צמח האבטיח מצליח בגידולו עלי מים, ובהמצאו אפילו רק קרוב למים אז גדל הצמח באופן חזק מאוד, גם הפירות הן גדולים עד מאוד, אך לא יצלחו לאכילה ואינם טובים ולא טעימים, וכמה שלא ישאירו אותם גדלים על הצמח יישארו חמוצים וליבם נבוב ולבן.

עבודת מקשאות האבטיחים

בכלל מרובה היא עבודת המקשאות בניכושים ובמעדרים, ובחרישה בפרט. בעל מקשא הרוצה שאבטיחיו יהיו טובים ורבים מתחיל לחרוש מחודש כסלו, ומנכש את כל העשבים הפראים כמו הקודב (הערה: לא ידוע לי השם הלטיני ובטח שאין אנו יודעים את העברי) [קודַב – קודַאב, מבטאים "קוסַאב", שהוא דורת ארם צובא בעברית. – הערת שאול חומסקי] והחלפא. החרישה הראשונה היא דלילה, ורק מבקע את האדמה (שְקַק), שתכניס ותספוג לתוכה את כל מי הגשמים, אחרי זה שנגשמה כבר ישנו את החרישה לרוחב השדה והחרישה היא יותר סמיכה מהראשונה וגם יותר עמוקה, אחרי שנתגשמה שנית שוב חורשים אותה לאורך וזו כבר הפעם השלישית, זה יוצא לערך פעם לחודש. אחרי זה ישדדו את החלקה ובמחרישה יחלקו ויסמנו אותה לאורך לשורות-שורות וכן גם לרוחב (בכדי שיוכל לחרוש אחרי כן על השורות לאורך ולרוחב). ובמקום שהשורות מצטלבות, זורעים את הזריעה בידיים מחמישה עד שבעה גרעינים, בעומק של שלושה ארבע סנטימטר באדמה. בזריעת הבכורים, שאפשר עוד לגשמים לרדת בכמות מרובה, שמים אחד או שני גרעיני תורמוס שיעזור בצמיחתו לפלח את הקרום שעל פני האדמה שנעשה על-ידי הגשמים.

הזריעה יוצאת במשך שישה-שמונה ימים, ובשעה שהצמח יוסיף את העלה השני או השלישי, מעדרים סביבם (ומוסיפים גם במקומות החסרים) ועוזבים רק שניים והשאר ינבל [ייבול]. אחרי הניכוש חורשים על השורות אך ורק במחרשה ערבית או אם האדמה מוכנה היטב, די גם בקולטיבטור, מפני שהחרישות בימות החורף צריכות למחרישה אירופית שמהפכת את האדמה ומכלה את העשבים, מה שאין כך מימות הפורים והלאה, אין מה להפוך את האדמה שבזה מתייבשת, והרטיבות תנדוף, וחורשים אך ורק במחרישה הערבית הטרדיציונית שהיא לא מהפכת את האדמה כי אם הולכת מלמטה ותוחחת את האדמה.

עשרה ימים אחרי החרישה הראשונה של השורות חורשים שנית לרוחב המקשא ותמיד מתחילים אצל השורות וגומרים באופן שהתלם האחרון נמצא באמצע השורות, ואז הניכוש והעידור האחרון, ועוזבים רק צמח אחד בכל בית ובית. יש כאלו שמהדרים בעבודה נוהגים לחרוש עוד פעם שלישית.

ודבר אחד על האיכר לזכור בכל פעם מדי חרשו במקשא, כי אסור לנעוץ את המחרשה באדמה רטובה, והאדמה הכי טובה ושמנה תתקלקל על-ידי החרישה ברטיבות, והצמחים לא יתפתחו והפירות יהיו גרועים וקטנים ועקומים כבעלי מום. גם מחלה ידועה תתפתח בפרי הנקרא קוּסַר (בערבית) שנדבר במקומו להלן.

המזיקים ומחלות האבטיח

בארצנו סובלים במקשאות ממחלת הקוסר, השנית היא מחלת המן, והמחלה השלישית זה המזיק הידוע הנקרא חולד (בערבית אל אחלונד).

מחלת הקוּסַר היא שענפי הצמח לא התפתחו ונשארים קצרים וראשם מורד ארצה. צבעם אינו די ירוק ומראם הוא לבן כספי, פירותיהם קטנים ואינם נבשלים לעולם. הפרי מלא הוא בהרבה גרעינים גדולים וטעמו חמוץ, ותמיד מצד אחד יבש וקשה, ואין לזה שום תקנה, וכל זה הוא תוצאת החרישה ברטיבות. עוזרים במעט בזה שמרבים בחרישה ושידוד על השורות, אבל פרי טוב כבר לא יהיה במקשא זו.

מחלת המן היא כמעט הכי גרועה בכל המחלות שהאבטיח סובל, והיא עושה שמות במקשאות. היא מין כנימה או מין פרעוש ירוק קטנטן החי וניזון מלחלוחית הצמח, מכסה הוא את כל הצמח את העלים והענפים יחד ומנקר בחרטומו את כל הענפים, שאחרי זה הצמח מוציא דרך החורים הקטנים האלה מיץ שנהפך לשחור ושמן כמעט כפיח, והוא משמן את כל הצמח יחד עם האדמה שמלמטה לו. מתרבה הוא בפרט בלילות הערפל, ובעונת המקשאות יתרעם הערבי בהכירו חילוף האוויר לערפל (ארטטה בערבית) ואחרי שהערבי מברך את הברכה אלחמד-אל-אלה, יילחם גם במחלה בשני דברים:

ראשית יעקור תמיד את הצמחים המנוגעים ויקבור אותם באדמה.

ושנית שיעשה עשן סביב המקשא מצפיעי בקר, בבוקר ובערב, בשעה שאין הרוח מנשבת, והעשן ירבץ ויכסה את כל המקשא, ופוגשים אנו מקשאות שגדלות ומתפתחות יפה, ואחרי שינוגעו במחלה זו תישרפנה במשך של איזה ימים כמעט כולם או חלק מהם.

אצלנו לפני איזה שנים התפשטה המחלה בעצם תוקפה, וכיליון נשקף היה לכל המקשאות. אנו ניסינו אז להשתמש נגד מחלה זו בתמיסת גפרית נחושת (חואי בורדלב [או – בוכדלר]) של 2%, אך כנראה שהתמיסה היתה אפשר חריפה מדי ופעלה על המחלה עם הצמח גם יחד.

שנית ניסינו אז גם באבקת היתושים הנקראת פֶרְאַט, וכבר חפצים היינו לחשוב שפעל את פעולתו על המחלה, אך שבינתיים היה גם קדים חם (שרקיה) וגם שמקשאות שלא השתמשו באבקה זו, חדלה המחלה ומתו כל המזיקים. וזה ראינו תמיד להקדים למרות שהוא איננו כל כך רצוי לנטעים, יש בו גם תועלת שתמית גם הרבה מזיקים.

אחדים שהיו מקבלים עיתונים מקליפורניה מצאו ששם משתמשים נגד מחלה זו באוהלים העשויים לתכלית זו, שמאהלים ומכסים בהם שטח ידוע על גבי הצמחים. ומבעירים בתוך עלי נקטין (טבק), ועל-ידי העשן נחנקים המזיקים. ומאין לנו אוהלים מוכנים לזה השתמשו פשוט לניסיון בסיר שכיסו על גבי הצמח והבעירו מעט עלי נקטין מלמטה, הניסיון הצליח אך בצמחים קטנים שיכלו להכניסם תחת הסיר, וכדאי היה להכיל אוהל יותר גדול שיוכל לכסות גם על צמחים יותר גדולים ועל שטח יותר גדול מפני שלא רק האבטיח יסבול ממחלה זו כי אם גם העגבניות וכל ירקות הקיץ.

המחלה או יותר נכון המזיק השלישי זה החוֹלֵד (בערבית אל אחלונד) העכבר העיוור ["חולד" הוא כמובן חפרפרת, שהיא אכן עיוורת. היום כבר חזרו רבים לשם "חולד". – הערת  שאול חומסקי]. ברייה זו מצערת תמיד את בעל המקשא בבואה במחתרת תחת הצמח ובבוקר בצאת  בעל המקשא מהמלונה יפגוש פה ושם צמחי אבטיחים שעליהם מורדים ארצה ומתחילים לנבול. החולד יבחר תמיד את השורש הגזעי, ואת שארית השורש יעזוב בתוך האדמה. וכן עובר הוא מצמח לצמח ויעלה קרחות גדולות במקשאות באם לא ימהר בעל המקשא ללחום נגדו.

האמצעים נגדו הם פשוטים אבל לא קלים.

בבואו מחדש למקשא מגלים תיכף לאט-לאט במעבר את חורו ונותנים חתיכת תפוחי-אדמה או בצל חתוך בפי החור, והוא תיכף יבוא לריחו. בבואו ידחוף תמיד לפניו עפר תחוח בכדי לסתום את פי החור, והאיש עומד בשקט במעדר מורם ובשעה שיראה אותו בא עד פי החור, יכה בכוח מאחוריו ובזה יחסום את דרכו משוב אחורנית ואז מוציאו החוצה והורגו.

יש כאלה שאורבים לו ברובה על פי החור, ובבואו יורים באופן ישר נגד מהלך החור ואז הוא נהרג. אך בהיותו כבר אזרח במקשא אז אינו כבר יחידי ויימצאו עוד אחרים איתו ועושה לו דרכים שונות לכל צידי המקשא, וקשה לכלות אותם שהם מוצאים הגנה בכל ריבוי החורים שהוא מכין לו. ואז לבעל המקשא אורך-רוח עד לשגעון ולאט-לאט יוכל לבער אותו מהמקשא.

המזיק הזה אינו ממאס [מואס] גם בגינות הבית, ומכרסם גם את הבצל, תפוחי-אדמה, מלפפונים קשות [קישוא?] ועוד.

עוד אמצעי אחד ישנו להשתמש בפרט כשבפעם הראשונה לא הצליח הציד. אז הוא מרגיש מאוד ונזהר מלבוא לפי החור באופן שבעל המקשא יוכל להתפקע, אז אפשר לשפוך, תיכף אחר שמגלים את החור, מעט נוזל מגפרית הפחמן (סולפור די קרבן) וסותמים את פי החור תיכף, ובאם אין לו עוד הרבה מפלטים או מוצא אחר, יוכל להיחנק על-ידי הגז של הנוזל.

עוד אמצעי ישנו להשתמש, לתפוס הלטאת הקיר שחור (חרדון בערבית) לתוך קופסא, ועוזבים אותו חופשי לתוך פי החור, והוא ירוץ בחיפזון (בחפצו לברוח) בתוך החורים, והחולד בקבלו דקירות אחדות מציפורני הלטאה, ירוץ תיכף לפניו ומוכרח הוא אז להיראות בחוץ, ואז בנקל ממיתים אותו. ובכל האמצעים צריכים להשתמש ולבערו מהמקשה.

שוּקי [שווקי] פרי האבטיח

עד לפני המלחמה [העולמית הראשונה] נתון היה המסחר הזה רק בידי סוחרים משכנינו תושבי הארץ, שעשו את חוף אבוזבורה לנמל להוצאת האבטיחים, הנמל נמצא באופן מקביל באמצע החלק שמגדלים את פרי האבטיחים, ותמיד בעונת האבטיחים ינהרו לשם הרבה סוחרים ומוכרים מתושבי הארץ שמתיישבים שם באוהלים כמעט לכל ימות הקיץ והם מתעסקים בקניית והוצאת האבטיחים לחוץ, כל התושבים יובילו את אבטיחיהם לשם ובעונת האבטיחים יהיה נמל אבוזבורה לעיר שלמה, רק בעבור העונה יסעו משם כל הסוחרים והמוכרים ותישאר כמלונה במקשא, וכעיר נצורה.

והיות שהמסחר נמצא רק בידי הסוחרים ולא בידי בעלי המקשאות, אז ישתמשו תמיד בכל האמצעים שהשוק יישאר רק בידם, ובחפצם יעלו ובחפצם יורידו את המחירים. גם מכת הקרנטין ידועה היא לכל עושי מקשאות. אם פרצה או לא פרצה מחלת החלירע יוציאו שמועה כזו ומעמידים את ההוצאה לחוץ לזמן ידוע, ועל-ידי זה המחירים ירדו פלאים מאת האבטיחים (שמשקלו לא פחות מ-6 KG) בשתי מג'ידיות, באופן כזה היו עושי המקשאות מפסידים הרבה מאוד, אך כעת נשתנו התנאים, מלבד שיש תקווה שארצנו תתפתח גם באופן מקומי, הרכבת שמקשרת אותנו עם מצרים ודמשק, וחלב, שאלו יוכלו לעכל ולהכניס לתוכן כמות ענקית של פרי האבטיחים. וניסיון יש לנו כבר מתפוחי הזהב שכל איכר פשוט יכול גם כן לקחת לו וַגוֹן ולהוביל ולשלוח את פירותיו מצריימה, ובזה לא יצטרך האיכר להיות קשור זמן רב למימכר אבטיחיו, והמקצוע הזה כדאי היה שכל איכרינו יתעניינו בו. פה בפתח תקוה הסתדרה כבר קבוצה של צעירים אחדים שעשו מקשא של 150 דונם.

[מכאן ועד הסוף דומה שזהו מאמר אחר שאינו עוסק כלל באבטיחים. – אב"ע]

על-פי-רוב הם צעירים בלתי-מאורגנים והפעם כיוון דכל העולם מתארגן חפצו גם הם להתארגן והקציבו מחיר גבוה יותר מדי, ומפני שגם המשלוח של הפירות כשהוא לעצמו לכל השנה עדיין מוטל בספק, לא ניתנה האפשרות להאיכרים להסכים לתנאיהם. וחלק גדול קיבלו אורזים אחרים מיפו, כעת הם כבר חפצים לתקן את המעוות ומעט-מעט כובשים להם כל אחד ואחד מקום לעבודה, במקום שדרשו קודם מאה פונט מקבלים כעת שמונים, ואורזי חוץ מקבלים שישים, העבודה היא רק לחמישה חודשים בערך.

על-פי מקרה בא לידי השבוע חוברת של דו"ח מוועידת המזרחי השנייה שהיתה בירושלים, בטח כמו כל איש חיפשתי את שלי, ומצאתי בדו"ח על עבודת המזרחי במושבתנו פתח תקוה, שמנה המוסר אחת מהן, היא שהנהלת המושבה שהיתה עד כה בידי יחידים על-ידי השפעת המזרחי עברה עתה לידי הציבור, על זה נוכל להגיד לפום חריפא שבשתא, את זה אפשר להגיד שהשלטון יצא מתחת ידי ההוהנצולרים לידי קהליה, בשעה שידוע לכל העולם כולו שזה שלושים שנה שוועד מתקיים במושבתנו ועל-פי הפרוטיכלים כולם היו על-ידי בחירות חשאיות וישרות, והרבה אנשים ישרים ונכבדים הספיקו לכהן בהוועדים של מושבתנו במשך הזמן הזה. ובטח לא היו מסכימים ומרשים לדבר שכזה כמו המנוח ר' יהושוע שטמפר ז"ל שהיה הרבה שנים בוועד המושבה וראש ועד המושבה. מקום היה לו להגיד כי על-ידי תעמולה בלתי רגילה עלה בידי המזרחי להכניס להוועד יותר חברים משלהם, חושב אני שחובה היא על ועד מושבתנו הנוכחי לבאר זאת, וכבודו של המוסר במקומו מונח.

[חתום] ירקוני

פ"ת ז"ך [כ"ז] חשון תר"ף [1919]

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

הרופא עַבְּדוּלקָדֶר

הרופא עַבּדוּלְקָדֶר היה בן לאחת המשפחות המכובדות באחת מארצות הבלקן המוסלמיות, ובמשפחתו היה מקצוע הרפואה נמסר במשך דורות מאב לבן. עבדולקדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אַבּוּבָּקֶר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פַטְמֶה, בת לאחת המשפחות המיוחסות והמפורסמות במדינה. היא היתה נערה יפה, טובה ומסורה, וכך גם נודעה במשך שנים בכל סביבותיה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עַלִי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, ומחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. במשך השנים גדל הילד עלי ונעשה בחור גדול ויפה. הוא למד מהר קרוא-וכתוב, והתחיל כבר להיכנס בסוד מכמני המדע ומקצוע הרפואה. אביו עבדולקדר תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה הטובה והמסורה.

אך הגורל החליט אחרת. וכאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עבדולקדר עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה, כי במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "מתה אשתו, והנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה בו מת הבן החליט עבדולקדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו.

עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קיבתו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, בו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ ועובר כל הימים בשדות ובדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית בו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים לו, עד כי ביום מן הימים קם ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה, עד שהגיע בנדודיו לוואדי אל-חַוַארַת, הוא עמק חפר כיום.

אכן, דרווישים וחַג'ים, עולי רגל, נהגו לנדוד רגלי במקלם ובתרמילם וה"מִסבכה", מחרוזת התפילה, בידם. נדדו לקבר הנביא ובחזרה, והם מילאו מימים-ימימה באלפיהם את כל ארצות ערב. הולכים רגלי ומתפרנסים על תפילות ונדבות. החוקר האנגלי דאוּטִי, שעבר לפני יותר ממאה שנים את כל חצי-האי ערב, מספר שעשה דרכו כרופא עם ארגז-התרופות שלו, ונעזר בו לקיומו, וזאת כתוספת למתנות ולנדבות שקיבל משֵיח'ים ומאמירים ערביים.

במשך ימי נדודיו של עבדולקדר קרה פעם שנשברה ידית הסכין שלו, והלהב נישאר בלי ידית. חיפש עבדולקדר משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות שלו נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ואשר היתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה בדיוק לעשותה ידית לסכין, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת. ושם ראה לראשונה בחייו את המקשאות ואת האבטיחים מן הזן אִמְחֶסְנִי, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות שמהן בא. הוא הִרבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אבטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

הוא מילא אחר הפתגם הערבי האומר: "אִסְטַוַה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" ופירושו – כאשר האבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל!

והנה, לתימהונו הרב, נוכח שעסיס-האבטיחים ממֵס וממוֹסס ומְאכֵּל את ידית הסכין שלו, והיא הולכת ודקה מיום ליום.

יום אחד לקח עימו אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר אותו זמן, וישב ימים אחדים ושִפשף ושפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו הלכה וקָטְנה עד שכמעט לא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה מעוגלת כקשת. ולבסוף, לתימהונו הרב, נִשארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן של אצבע מרגלו של בן-אדם. חתיכה שכפי הנִראה נבלעה על-ידי בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו עליה ומסביבה עד שנוצר גוש גדול וקשה כעצם, אשר בסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית הזו עודדה במקצת את הרופא-לשעבר עבדולקדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב.

עבדולקדר המשיך בדרכו למכה. מילא אחר מצוות העלייה לרגל, וכשהחל חוזר החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לאזור שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה, וכך קבע את מושבו בארץ-ישראל, וחזר לעסוק במקצועו כרופא, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – שעליהם לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, מאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ ומֵמס את כל המשקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

ומאז ועד היום מקובל אצל כל הערבים כי כאשר נחלה מישהו במשפחה בעונה שבה כבר אין אבטיחים מצויים בשוק – אזיי כל בני-המשפחה מתרוצצים ומחפשים למצוא אבטיח עבור החולה שלהם. ותרופה בדוקה ומנוסה היא שאין שום מחלה בעולם אשר אכילת אבטיח תזיק חס ושלום למי שחולה בה, ובפרט אם אלה הם אבטיחי עמק חפר הידועים והמפורסמים בטעמם המתוק והטוב. ואילו בני-ישראל במידבר היו יודעים את טעמם, שהם עולים בטיבם על כל מיני האבטיחים שבעולם, לא היו מתגעגעים אל האבטיחים אשר אכלו בארץ מצרים.

* * *

ברוך תירוש

גמלים בְּים מִינְת אַבּוּ-זָאבּוּרָה

עם הערות אהוד בן עזר ואלישע פורת

מתוך: "חדשות בן עזר" גיליון 196, 30 בנובמבר 2006

לאהוד בן עזר שלום והוקרה,

כרבים ו"נידחים" אני נהנה ממרבית קביעותיך ובעיקר מסיפורי ארץ ישראל מ"האלף הקודם". ואתאר כאן התרחשות אולי עלומה בקורות הארץ. בשלהי שנת 1945 שהיתי כמ"כ בפלי"ם [פלמ"ח-ים] בהכשרת בני שכונת בורוכוב, בקיבוץ שפיים. מצפון לקיבוץ היה פרדס ליטווינסקי והווילה הלבנה והקסומה, שלאחר קום המדינה היו (חוקית?) לרכוש מתנחלי קיבוץ געש החרוצים [איני בטוח בכך. משפטי-ירושה בין בני משפחת ליטווינסקי נמשכו שנים רבות מאוד. – אב"ע]. אולם בשנות ה-40 לא ניתן היה ליהודים להמשיך בדרך העפר צפונה לעבר נתניה, בשל הבדואים החמושים ששוטטו רכובים על סוסיהם ושלטו ביד רמה ותקיפה על מרחב ואדי פאליק, הוא נחל פולג דהיום.

מדי חודש היה עליי לצאת להרצליה ולרמת השרון ולמסור שם מודיעין מהסביבה לאנשי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה. בהרצליה היה איש הש"י בעל מספרה בשם פרצלינה, ואיתו היה עוזרו האילם. בני משפחת פרצלינה עשו חיל עם קום המדינה בשורות צה"ל, אולם באותה העת עבד האיש לפרנסתו כספר, ואני הייתי נכנס באדישות למספרה ומבקש להסתפר כמקובל, "א-לה גארסון".

פרצלינה הספר חשד ונהג לשאול: "יש לך משהו עבורי?"

"לא," הייתי משיב ומתמסר למספריים ולמסרק שבידו. רק לקראת סוף התספורת הייתי לוחש את הסיסמה, ומסביר שקודם לכן חששתי מהגילוי. לפרצלינה לא הייתה ברירה, והיה משלים את התספורת מבלי לחייב אותי בתשלום, ומסתגר איתי בפינה לקבלת המידע.

לאחר מסירת הידיעות הייתי ממשיך בטרמפים, בעיקר על עגלות, עד לרמת השרון, שם הייתי נפגש לאותה מטרה עם שמחה בנימיני האגדי, שעקב קשריו ההדוקים עם חמולת השיח'ים של אבו-קישק ואחרים ברחבי השרון, היה לו מידע אמין ומגוון יותר מזה שיכולתי אני למסור לו.

הביקור אצלו היה תמיד מרתק, והוא נהג להביא אותי כ"בן דודו" למאהלי אבו-קישק, בעיקר למאהל על שפת הירקון, צפונית-מזרחית לגשר על הירקון בכביש גהה היום. שם היה השייך מכבד אותנו במטעמים, ובימי הקיץ גם באבטיח מובחר וצונן שהיה עטוף לשם כך בעבייה רטובה במשך כל הלילה. [בניין השיח' הדו-קומתי מצוי עד היום בלב המתחם המזרחי של תע"ש וכפי ששמעתי בשעתו הוא מטופל ומטופח בידי חובבי עבר מקרב העובדים, בעין חדה אפשר להחין בו מהכביש המוביל מצומת מורשה מזרחה. – אב"ע].

הידידות עם שמחה בנימיני ז"ל סייעה לנו בהמשך, כאשר הזמין כמה מאיתנו להסתתר בביתו ואצל שכניו ברמת השרון, בימים שלפני "השבת השחורה" בשנת 1946, בעת שהבריטים חיפשו אותנו, אנשי הפלמ"ח, ברחבי הארץ, ואנחנו, כפועלים חקלאיים, סייענו לו במסירות בעבודות משקו החקלאי.

אולם החוויה המרשימה ביותר בהכוונתו של שמחה אירעה כאשר לי לקח אותי איתו, שנינו כאורחי שייך אבו-קישק, לחזות בהעמסת אבטיחים על ספינות מפרש בחוף, מול כפר ויתקין, מצפון לבית ינאי היום. התברר לנו אז כי הבדואים ברחבי ואדי פאליק, עד למרחב בית הסוהר ליד תל מונד, גידלו בעונת הקיץ אבטיחים שהועברו בספינות למצרים, בדרך מופלאה שרק מעטים שמעו עליה.

האבטיחים היו מובאים בסלסלי רשת על גמלים לעבר החוף, למזח ממנו קיים שריד עד היום. במרחק של כחמישים מטר עגנה במקביל לחוף ספינת מפרש, מארכּבּ בערבית, אשר מחרטומה ומהירכתיים נמתחו רשתות "עמידה" לעבר החוף. הגמלים היו נכנסים למים עד צוואר, סלסלות הרשת היו נפתחות, והאבטיחים המוצפים על פני המים היו נהדפים לעבר הספינה על-ידי חבורת נערים. המלחים היו עומדים על קורה בולטת מדופן הספינה, וזורקים ביד אחת אבטיח אחר אבטיח לעבר הסיפון, שם קלטו אותם באוויר והעבירו לאחסנה בתוך הספינה. אנחנו, האורחים, עמדנו עם ספלוני קפה מהביל ביד, משתאים למראה הגמלים העמוסים באבטיחים הנכנסים בשיירות למים, כאשר הפריקה וההעמסה מלווים בשירה קצבית מהדהדת.

לאחר שהספינה הועמסה מעל לסיפון, הועלו העוגנים והמפרשים, והספינה נהדפה לדרכה, כשאחרת תופשת את מקומה להעמסה בים האבטיחים. לפני שנים שיחזרתי את התרחיש יחד עם חוקר ארץ ישראל צבי אילן ז"ל, וסופר לנו כי גם בחוף מכמורת, מינת אבו-זָאבּוּרָה, הועמסו כך אבטיחים. והראיתי לצבי אילן ז"ל לתדהמתו, כי בתחילת הספר "איבריה", מספר ג'יימס מיצ'נר על חווייתו כנער סיפון בחוף וולנסיה בספרד, בעת הטענת תפוזים בעזרת שוורים עמוסים ששחו בצורה דומה לעבר האונייה, שעגנה במקביל לחוף. סדנא דארעא חד הוא.

אהוד בן עזר: אני חושש, ברוך, שאתה מבלבל בין האבטיחים המפורסמים מן הזן אמחסני, שגידלו ערביי עמק חפר, הוא ואדי אל-חווארת, ויִצאו אותם בספינות מפרש למצרים ­– לבין הבדואים של שבט אבו-קישק ששכנו רחוק משם, בגדה הצפונית של הירקון על מתחם תע"ש כיום, ולא הגיוני שהסיעו את אבטיחיהם על גמלים עד למינת אבו-זאבורה, אבל אולי אני טועה.

ליתר ביטחון פניתי אל ידידי המשורר אלישע פורת מקיבוץ עין החורש שבעמק חפר, והנה תשובתו:

שוּלְם אהוד,

ואדי חווארית הוא השם הכללי של עמק חפר, הביצות שמסביב לנחל אלכסנדר. השטח נקנה על ידי הקק"ל בסוף שנות העשרים. עין החורש הקיבוץ קרוי בטעות על שם ואדי חווארית, העמק של החורשים – עין החורש, אבל לימים הסתבר שוואדי חווארית קרוי על שמו של שבט קטן מסודן שנקרא בני חווארית, אבל כבר אחד לא רצה לשנות את השמות.

קקון היה כפר גדול מצפון לטול כרם, עם תחנת רכבת ושרידי מבצר צלבני. זה היה כפר מרצחים ופורעים מראשית ההתיישבות, ואנשיו פגעו ללא הרף במתיישבי עמק חפר המזרחי. הכפר נחרב לחלוטין במלחמת העצמאות, ממש כמו שצריך! – ועל התל שלו, בין המושבים אמץ וגן יאשיה, ניטע יער קטן, והולך להיות שם פארק נחמד.

אבטיחי קקון קנו להם שם בגודלם ובמתיקותם, כיוון שגדלו רק על מי טללים ולא על השקאה. אבטיחים אלה היו נאספים בערימות ענק, מועמסים על דבשות הגמלים, ויורדים למינת אבו זבורה, המפרצון שבשפך נחל אלכסדר, במקום בו יושב היום בית הספר לדיג של מכמורת. כאשר הושלמה בניית הרכבת, הקו המזרחי עבר דרך קקון, הובלו האבטיחים למצרים ברכבת, ומינת אבו זבורה ירד מגדולתו. חאן אל בטיח, חירבת סמרה, היושבת ליד המפרצון עד היום, ונראית היטב מכביש החוף, היא תחנת מכס שבנו התורכים, כדי לגבות מס מסוחרי האבטיחים.

אני מקווה שעשיתי לך סדר בדברים,

אלישע פורת

[עד כאן מגיליון "חדשות בן עזר" 30.11.2006]

* * *

לאהוד שלום והערכה רבה,

חזרתי מביקור משפחתי בצרפת, ונהניתי לקרוא את המחקר המרתק אודות גידול האבטיחים, שיווקם ואכילתם, שכתב דודך ברוך ראב בן עזר בשנת 1919. מאוד שמחתי על צירוף חיבורי הצנוע, המתאר את העמסת האבטיחים בקיץ 1946 משדות עמק-חפר – לא מתחומי אבו קישק – ליד המזח מול כפר ויתקין, על ספינות מפרש לשיווק במצרים. התהליך לא היה מוכר בארץ, והפרסום באמצעות חוקר ארץ ישראל צבי אילן ז"ל עורר עניין רב והביא את הגילוי שהעמסת אבטיחים גם בוצעה במפרץ מינת אבו זאבורה, היום הישוב מכמורת בעמק חפר.

ברוך תירוש

יולי 2011.  

* * *

סיפורו של אברהם קופלמן

על האבטיח הפתח-תקוואי

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

"פרשים על הירקון"

באיש הנרדף והנלבּב הזה, אברהם קופלמן – בחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה היו עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה. קופלמן התארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שַׁאטִיל, שהשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שתה קופלמן תה, קינח בעוגת לֶקַח טעימה, החליק זקנו העבות, פּיטם מקטרתו ונעצה בין שיניו – מקטרת עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא מָשה מפיו והיתה לו כאחד מאברי גופו, וסיפר לנוכחים על נפלאותיה של ארץ-ישראל:

"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן."

שאל אותו בן-ציון, שכבר עמד באריזת חפציו לשם עלייה לארץ-ישראל: "ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה וכובע הצִילִינְדֶר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?"

"צילינדר?!" הרעים עליו קופלמן בצחוקו הרועם. "אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו."

"ומה טיב אדמות המושבה?" הקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השטפונות, הבצורת, הארבה..."

"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב העיתונים," ענה להם קופלמן. "קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? ואם יום אחד ימציאו עיתון-חי בקופסה עם תמונות מתנועעות – אז מה, תגידו שכל הנשים בפאריס רוקדות כל הזמן, לא מתעייפות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשוֹבע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכהּ של המחצית נאכל עד תוּמו – מנגבים אותה, פורשׂים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם צֵיד דגים; אךה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."  

"ר' אברהם," הפסיקוֹ משתתף אחר, "אתה לא מגזים במקצת? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל שכזה!"

"רואה את את היבלות על כפות-ידיי?" פרש קופלמן את ידיו לפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה בבוצית האבטיח על פני הירקון? ורואים אתם את השן החסרה? ממה נשברה לי אם לא מפיצוח גרעין אחד הענקים הללו?"

אמר שם ילד אחד: "אבל אני לא רואה את היבלת!"

"מה העונה אצלכם עכשיו?" שאל קופלמן.

"חורף."

"ואבטיחים מתי גדלים?"

"בקיץ!"

"פלא? הנה ההוכחה! עברה חצי שנה מאז חתרתי בקליפת האבטיח, והיבלת נרפאה!"

בשנת 1884, כאשר הגיעו הביאליסטוקאים לִיהוּד, וממנה לפתח-תקווה, וראו שהמושבה חרבה-עדיין וכי תושביה ברחו בשעתם מן המאלאריה, וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, באו אליו בטענות קשות. אמר להם:

"אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."

* * *

יוסי גמזו

מָה מַבְטִיחַ הָאֲבַטִּיחַ?

סַבָּא הָיָה אוֹמֵר: "מִלְּבַד אֲבַטִּיח וּבִירָה שֶל 'נֶשֶר'

וְקֹר-רוּחוֹ שֶל כָּל בַּרְנָש נָבוֹן בִּשְעַת צָרָה

אֵין שוּם דָּבָר צוֹנֵן שֶהוּא גַם טוֹב –  וְזֶהוּ פֵּשֶר

הָאַזְהָרָה שֶמִּכָּל סָב לְנֶכֶד נִמְסְרָה

עוֹד כְּשֶהָיִיתִי בְּגִילְךָ, אָז תִּזָּהֵר מִגֶּשֶם,

מֵרוּחַ-פְּרָצִים וּמֵחֹרֶף בְּלִי סְוֶדֶר וּמֵאִשָּה קָרָה..."

וְהִפְלִיג בְּנוֹסְטַלְגִּיָּה עַד לַיָּמִים שֶהָיָה בָּהֶם עֶלֶם בְּרוּסְיָה

וְהִגִּיעַ בַּקַּיִץ לִזְלִינְקָה, עֲיֶרֶת-שָׂדֶה בִּמְחוֹז הוֹמֶל וְשָם

הֻזְמַן לִמְסִבַּת-רִקּוּדִים וְרָאָה בַּחוּרֹנֶת אַחַת וּשְמָהּ מוּסְיָה

שֶיָּשְבָה לָהּ בַּצַּד וְשֶכָּל הַגְּבָרִים שֶהִרְהִיבוּ רֹב עֹז בְּנַפְשָם

לְהַצִּיעַ לָהּ פּוֹלְקָה אוֹ וַאלְס  נֶהֶדְפוּ לְאָחוֹר בְּסֵרוּב קָטֵגוֹרִי

מָה שֶדַּוְקָא הִצִּית בּוֹ בְּסַבָּא אֶת זִיק הָאַמְבִּיצְיָה ("סְיָחָה עַקְשָנִית,"

אָמַר בְּלִבּוֹ, "יֵש לִרְתֹּם לֹא בְּנֹעַם כִּי אִם בְּמַגָּע דִיקְטָטוֹרִי

שֶל זְרוֹעַ עֶגְלוֹן הָאוֹחֵז בַּמּוֹשְכוֹת בִּתְנוּפַת תַּקִּיפוּת כּוֹבְשָנִית").

אָמַר –  וְעָשָׂה. הִתְיַצֵּב לְמוּל פֶּרַח-הַקִּיר הַזֶּה, דַּק וְשַרְמַנְטִי

וּבְלִי לְחַנְחֵן הַזְמָנָה מְנֻמֶּסֶת תָּפַס בְּאַחַת אֶת יָדָהּ

וּגְרָרָהּ לְעִגּוּל הָרוֹקְדִים הַגּוֹעֵש בְּחִיּוּךְ אַבִּירִי וְרוֹמַנְטִי,

חִיּוּךְ שֶבִּן רֶגַע נִמְחָה מִפָּנָיו כִּי אוֹתָהּ הָעַלְמָה, מִצִּדָּהּ,

הִצְלִיפָה בּוֹ בְּלִי רַחֲמִים בְּמַחְרֹזֶת כְּבֵדָה הַתְּלוּיָה כְּאֶתְגָּר לוֹ

עַל שְתֵּי גִּבְעוֹת חָזָהּ שֶנִּרְמְזוּ מִבַּעַד בַּד

שִׂמְלַת מִשְיָהּ ("עַד-תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם," נִזְכַּר לוֹ

לְסַבָּא פָּסוּק מִבִּרְכַּת יַעֲקֹב) אַךְ הַפְלִיק הַנִּמְרָץ בּוֹ כֻּבַּד

הִשְכִּיחַ מִמֶּנּוּ לְרֶגַע אֶת סוֹף הַפָּסוּק אֲבָל עוֹד אוֹתָהּ מוּסְיָה

אוֹמֶרֶת לוֹ: "מִי שֶחָדָש וְיָרֹק בְּעִירֵנוּ רָאוּי כִּי יִנְהַג

בִּקְצָת נִמוּסִים, בַּחוּרִי הַמַּקְסִים, בִּמְקוֹם פֶּרֶץ שֶל אַנְדַּרְלָמוּסְיָה"  –

אַךְ אָז, בִּרְאוֹתָהּ אֶת דָּמוֹ הַשּוֹתֵת מִמִּצְחוֹ נִבְהֲלָה וּכְמוֹ פָּג

כָּל קְשִי-עָרְפָּהּ וְחִיש יָצְאָה מִן הָאוּלָם לְרֶגַע

וְשָבָה עִם מִטְפַּחַת רְטֻבָּה שֶבָּהּ קִנְּחָה

אֶת פִּצְעוֹ הַטָּרִי וְהַכֹּה מוּסָרִי שֶל הָאִיש שֶהָיָה לָהּ לְפֶגַע

אֲבָל גַּם לְמוֹקֵד מְשִיכָה לֹא צָפוּי, שֶהֵשִיב לָהּ רַכּוֹת בִּגְנִיחָה:

"אָמְנָם מִחוּץ אֲנִי יָרֹק מְאֹד, עַלְמַת-הַחֶמֶד,

אוּלָם בִּפְנִים, כְּפִי שֶמֵּעִיד דָּמִי, אֲנִי אָדֹם

מַמָּש כְּמוֹ אֲבַטִּיחַ בּוֹ הָיִית כָּאן מִתְנַחֶמֶת

עַל חֹסֶר נִמוּסַי שֶבְּעֶטְיוֹ רָאוּי לִגְדֹּם

אֶת יָדִי שֶמָּשְכָה אוֹתָךְ אֶל הָרִקּוּד, אֲבָל גַּם אִם רֹאשִי פֹּה אָטִיחַ

בַּקִּיר – מֵהֵיכָן יִמָּצֵא לִי כָּעֵת אֲבַטִּיחַ בָּשֵל וּמָתֹק

כָּמוֹךְ, עַלְמָתִי?" –"תִתְפַּלֵּא, אֲדוֹנִי, דַוְקָא יֵש לִי כָּאן מִין אֲבַטִּיחַ

שֶהֵבֵאתִי עַל תֶּקֶן כִּבּוּד לַמְּסִבָּה," לֹא עָצְרָה מוּסְיָה כּוֹחַ לִשְתֹּק

וְהוֹלִיכָה אוֹתוֹ לַמִּטְבָּח הַסָּמוּךְ לָאוּלָם וְחָבְשָה בְּמַגֶּבֶת

אֶת מִצְחוֹ הַיָּפֶה וְשָלְפָה מִנִּבְכֵי אֲרוֹן-קֶרַח קָטָן, כְּקוֹסֵם

הַשּוֹלֶה אַרְנָבוֹת וְיוֹנִים מִצִּילִינְדֶּר, בְּזֶ'סְטָה רַכָּה וְעוֹגֶבֶת

אֲבַטִּיחַ רוּסִי שֶבְּשָׂרוֹ עֲסִיסִי כִּבְשָׂרָהּ שֶאוֹתוֹ רַק חוֹסֵם

מִשְיָהּ שֶל שִׂמְלַת-הַשַּבָּת – וּפָרְסָה לוֹ פְּרוּסוֹת מֵאוֹתוֹ אֲבַטִּיחַ

שֶסַּבָּא זָלַל בִּמְלוֹא פִּיו בְּעוֹד צֶמֶד עֵינָיו שָם זוֹלֵל לֹא פָּחוֹת

אֶת חֵן נְעוּרֶיהָ עַל אַף אִסּוּרֶיהָ שֶל דָּת שֶטִּבְעָהּ לְהַבְטִיחַ

מִדַּת דֶּרֶךְ-אֶרֶץ מוּל כָּל פּוֹרֵץ פֶּרֶץ בְּטֶרֶם יוּקְמוּ מִשְפָּחוֹת...

"וְכָכָה הִכַּרְתִּי אֶת סָבְתָא שֶלְּךָ," הָיָה סַבָּא אוֹמֵר לִי בְּרוּחַ

נוֹסְטַלְגִּית וְסָבְתָא הָיְתָה מְחַיֶּכֶת מֵאֹזֶן אַחַת לַשְּנִיָּה

וְנִגֶּשֶת מִיָּד לַמִּטְבָּח וְחוֹזֶרֶת מִשָּם כְּהִדּוּר לָאֵרוּחַ

עִם פִּלְחֵי אֲבַטִּיחַ סְמוּקִים וּמְתֻקִּים כַּחִיּוּךְ שֶהָיְתָה מַצְנִיעָה.

וּמֵאָז, כְּמוֹ עוּגַת הַמַּדְלֶן הַקְּטַנָּה אֵצֶל פְּרוּסְט לְהַבְדִּיל, בְּכָל פַּעַם

שֶאֲנִי מִתְחַפֵּר לִי מֵאֹזֶן עַד אֹזֶן בִּבְשַׂר אֲבַטִּיחַ, כְּתַן

הַטּוֹרֵף וְחוֹטֵף כָּל מָתֹק וְנוֹטֵף שוּב עוֹלֶה וְחוֹזֵר בִּי הַטַּעַם

שֶל אוֹתָהּ אַהֲבָה שֶאֲנִי בָּהּ, בֵּין שְלַל נֶכְדֵיהֶם, גַּם כֵּן פֶּלַח קָטָן...

* * *

סגולות האבטיח להורדת לחץ דם גבוה

[המקור בלתי ידוע]

אבטיח הוא בהחלט הפרי הקייצי האהוב עלינו – עסיסי, מתוק, עשיר בסיבים תזונתיים ודל קלוריות. עכשיו מסתמן שהוא גם אמצעי טבעי להורדת לחץ דם גבוה! כל כך הרבה סגולות בפרי אחד!

במחקר שנערך לאחרונה במשך 6 שבועות באוניברסיטת פלורידה, על ידי פרופסור ארמנדי בהאם ועוזר הפרופסור ארטורו פיגרואה, נמצא כי כאשר חמישה גברים וארבע נשים שעברו את גיל המעבר, צרכו כ-6 גרם אבטיח בכל יום, נרשם בגופם שיפור משמעותי בתפקוד זרימת הדם בעורקים, כמו גם ירידה בלחץ הדם.

על פי החוקרים, הניסוי שביצעו הוא הראשון מסוגו, שכן הוא מבצע מעקב ממשי אחר השפעות האבטיח על אוכלוסיית גיל המעבר ורושם תוצאות חיוביות בין שני המשתנים.

"מימצאים אלו מראים כי זהו מזון פונקציונאלי עם השפעה יעילה על לחץ הדם ויכולת לנטרל סכנות להתקפי לב ושבץ," אומר פרופסור פיגרואה "המגמה שלנו היא להרחיב את המחקר ולבצע אותו על כמות גדולה יותר של נחקרים." 

למה אבטיח?

אבטיח הוא מקור טבעי עשיר של L-CITRULLINE המהווה חומצת אמינו הדרושה להיווצרות תחמוצת החנקן החיונית כל כך לוויסות כלי הדם ולחץ הדם בגוף.

 L-CITRULLINE מומר בגוף לחומצת L-ARGANIN שמגיעה גם כקפסולות של תוספי מזון, אך לא תמיד מתעכלת בגוף כהלכה. "לעומת זאת כאשר צורכים את המקורות הללו מפרי טבעי כמו אבטיח הם מתעכלים היטב בגוף," אומר ע. פרופסור פיגרואה, "הנחקרים לא דיווחו על תופעות לוואי."

בנוסף לחומצת אמינו זו, האבטיח מספק שפע של ויטמין C ,B6 ,A אשלגן וסיבים תזונתיים נוגדי חמצון בקיבה. פרופסור בהאם טוען, כי אבטיח אף יכול לעזור ולהפחית את רמת הגלוקוז בדם.

"בעוד שמחלות לב הפכו לגורם משמעותי של מקרי מוות," מסביר פרופסור ארמנדי, "רצוי להיעזר במקורות מזון טבעיים ופונקציונאליים שעשויים לצמצם את התופעה ולשפר את המצב הבריאותי של האדם."

"אנשים עם לחץ דם גבוה ונטייה למחסומים בעורקים, במיוחד מבוגרים עם מחלות כרוניות כגון סוכרת מסוג 2, ירוויחו מצריכת L-CITRULLINE, גם בצורה של אבטיח וגם כקפסולות של תוספי מזון," אומר פרופסור פיגרואה "המינון האופטימלי הוא בין 4-6 גרם ליום."

* * *

ד"ר גדי בן עזר

בהמשך לסיפוריך על האבטיח המל"לי

אהוד שלום,

בהמשך לסיפוריך על האבטיח המל"לי, רציתי להוסיף שלימים נישאה "אבטיחה חטובה" צאצאית למל"לי (אורי שפירא), לבן משפחה של ברוך בן עזר. הרי הם עירית שפירא וגדי בן עזר... וכך נוצרה הכלאה מוצלחת מקרית נוספות על אדמת ארץ ישראל....שטעמה משובח! (גרעיניה פזורים עתה בליבריה אשר באפריקה, באנסמבל להקת בת שבע אשר בישראל ובמכינה קדם צבאית "בשם "בינה" אשר בתל אביב...)

צרור חיוכים

ד"ר גדי בן עזר

אהוד: דודי אחי-אבי – ברוך בן עזר ראב, בנו של יהודה ראב, היה בן-דוד של לפידות בן עזר, אביו של גדי יבדל"א. לפידות היה בנו של משה-שמואל ראב בן עזר, אחיו הצעיר של יהודה.

דודתי בלה בן עזר ראב לבית שרייבמן, מכפר סבא, היתה דודתו אחות-אביו של יגאל שרייבמן יבדל"א, שאשתו המנוחה שרה היתה אחותו של אורי שפירא המנוח, שהיה נשוי לפרופ' רנה שפירא תבדל"א, בתו של שרגא נצר, שעליו כתבתי את ספרי "שרגא נצר, סיפור חיים", אך מעודי לא היכרתי אותו.

אשתו של גדי, עירית (שניהם יבדל"א) – היא נכדתו של שרגא נצר ובתם של אורי ורנה (תבדל"א) שפירא.

שרה שפירא-שרייבמן המנוחה היתה איתי יחד בגרעין "שדמות" ובמייסדי עין-גדי – לעולם לא אשכח את צחוקה הטוב, והלוואי שעוד נזכה לחזות בימינו באבטיחים המל"ליים המקוריים.

* * *

דרורי למדן

אבטיח מפוּצץ

עם בוא הקיץ של שנת 1946 (בנגבה של לפני מלחמת השחרור) כשהייתי בן שמונה, הופיעו צמחי ה"דורה" הגבוהים ואיתם האבטיחים בשדות השרועים מסביב לקיבוץ.

האבטיח ה"מל"לי" בעל הפסים על קליפתו שלט אז בשדות, ואנחנו הילדים היינו יוצאים לאיסופו בכל בוקר. עם עגלה רתומה לטרקטור התקדמנו מערימה אחת אל השנייה, והעמסנו את האבטיחים הבשלים. ההכנה של הערימות נעשתה בשעה יותר מוקדמת, כשעוד האוויר היה קריר והשמש עוד לא במלוא עוצמתה. בשעה זו עוד יש גם את הסבלנות לקוטפים לבדוק אם האבטיח בשל לפני שמנתקים אותו מהשיח.

הסימנים היו כדלהלן: עלה קטן בבסיס הגבעול, וממנו מתפצל הפרי. עלה זה צריך להיות יבש לגמרי ולהתפורר לאבק ברגע שמועכים אותו; סימן שני – כאשר לוחצים את האבטיח חזק בין הידיים ומקרבים את הקליפה אל האוזן, שומעים תנועת נוזל בפנים. לבסוף, ליתר בטחון מרימים את הענף כולו, ואם האבטיח בשל הוא נתלש מעצמו, ובקלות.

מומחים לכל הסימנים האלו, היינו מרכזים ערימות של אבטיחים בשלים לקראת בוא העגלה. באותו בוקר היה היבול רב, והעגלה הלכה והתמלאה במהירות וכבר היה צריך לעמוד על גבי הערימות. והנה הנער מחברת הנוער הארץ-ישראלי, הנוהג את הטרקטור, התקדם לערימה הבאה, בלם באופן פתאומי. ערימת האבטיחים (ואני איתה) עפנו מעבר לדופן העגלה ונחתנו היישר על הייצול, המקשר בין הטרקטור לעגלה.

הרגשתי מכה חזקה בגב ונשימתי נעצרה. למזלי הוא לא המשיך בנסיעה, וכך לאחר כמה דקות קמתי, רואה סביבי אבטיחים מפוצצים ועסיס אדום כדם ניגר מהם. לאחר שהתאוששנו מהעניין וסיימנו להעמיס את העגלה חזרנו הביתה. כאשר עברנו ליד בית הקירור עצרנו להתרענן תחת ברז המים הקרים היוצא מבית הקירור ("ויטמן" המקומי – כפי שכינוהו אנשי הפלמ"ח). והנה כשאני הסרתי את כובע ה"טמבל" כדי למלא אותו מים ולחבוש אותו איתם (אמצעי קירור נפוץ בימים ההם) – נוכחתי לראות  שהכובע מלא בדם.

תחילה חשבתי שזהו עסיס האבטיחים המפוצצים מהנפילה, אבל במגע נוסף התברר לי כי דם רב ממשיך להישפך מהפצע בראשי. לא הרגשתי כאבים בכלל, אבל מיהרנו בכל זאת למרפאה, בה חבשו לי  פצע גדול בראש.

כך הסתובבתי באותו הקיץ בחצר הקיבוץ – עם תחבושת גדולה על ראשי, כשמדי פעם מזכיר לי אחד החברים: "אני רואה שגם האבטיח שלך התפוצץ קצת יחד עם יתר האבטיחים שנפלו."

השנים עברו, והצלקת עדיין ישנה – ובקרוב, כשהקרחת קצת תגדל – גם אתם תוכלו לראות אותה...

אהוד שלום רב,

כתרומה נוספת לאבטיחים העסיסיים שנעלמו ואינם, אני מצרף סיפור של דרורי למדן. דרורי הוא הבן הראשון של קיבוץ נגבה, והוציא לאור שני קובצי סיפורים על קיבוצו, המתארים את ימי הקיבוץ מראשיתו, את בוניו ומגיניו. דרורי נתן את רשותו לפרסם את הסיפור, שראה אור בספרו "נגבה שלי".

בברכה,

אמיר שומרוני

עד כאן האבטיחים

* * *

ד"ר יואל רפל

צום השואה

מדוע צמים בתשעה באב?

כיצד מעניקים ליום משמעות אקטואלית?

תשעה באב כיום מיוחד בלוח השנה היהודי בכך שהוא סובל מחסרון משמעותי. הוא יחול תמיד בחופשת הקיץ, כאשר אין לימודים בבתי הספר, ועל כן לימוד תכני היום אינו נכלל בתוכנית הלימודים, וגם אם לומדים על כך, מי חושב על הסיבות לצום כאשר החופש הגדול בעיצומו.

הישועה החילונית לצום הדתי באה מברל כצנלסון, מנהיגה האידיאולוגי של תנועת העבודה הישראלית. במאמרו 'חורבן ותלישות', שנכתב ב-1938, מספר ברל כי "אחת הסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו הלילה (תשעה באב. – י.ר.), שבו מבכה עם ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו" – וברל מחפש את הסיבות לצעד הזה שנראה בעיניו מביש ומעיד על בורות בזהות היהודית. מדריכי הנוער שהחליטו לצאת למחנה הקיץ באותו לילה, "אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים."

זאת ועוד, לקראת סיום המאמר הוא מוסיף וכותב: "בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן." לאחר שציין סיבות להקלה בעונש, כותב ברל "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה... כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות -חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות העם"?

אך האם הסמל עליו מתרפק ברל כצנלסון ב-1938 עדיין קיים שבעים וחמש שנים יותר מאוחר, בשנת 2013? מה יודעים בני הנוער היום על תשעה באב פרט לעובדה שבתי הקפה ובתי העינוגים סגורים על פי חוק? מי מהם יודע ולו אחת מהסיבות שקבעו חז"ל לציון תשעה באב?  כך אנו מוצאים "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית (בית המקדש. –י.ר.) בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר."

חמישה אסונות לאומיים מזמן יציאת מצרים ועד מרד בר-כוכבא, וכולם בהקשר לארץ ישראל, על סיפה או בה, והם ממוקדים בקשר שבין העם לארצו. חמשת האסונות שחוברו ליום אחד – תשעה באב, שבו צמים, קוראים 'קינות' שנועדו לקונן על האסונות שפקדו את העם, ואת הקינה הגדולה ביותר 'מגילת 'איכה', שהיא קריאה קורעת לב על חורבן המקדש וחורבן העם.

המפעל הציוני במאה שלושים השנים האחרונות השמיט או החליש מאוד, לדעת החלוצים, את הסיבות לקיום תשעה באב. על כך קבל, בצדק, ברל. הקמת המדינה, ויותר מכך, הישגי הלוחמים במלחמת ששת הימים – נדמו, ונדמים עד היום, בעיני רבים, כמתקנים את כישלונות העם בארץ ישראל בחורבן הראשון בשנת 586 לפנה"ס והחורבן השני בשנת 70 לספ'.

ואם כך, מדוע לצום? מדוע להתענות? מדוע שלא לעבוד (כך על פי ההלכה)? האם אירועי העת החדשה מבטלים את הנימוקים לצום הישן, שאינו נזכר בתורה אלא נקבע על ידי חז"ל כביטוי לאבל חורבן המקדש?

תשעה באב גדוש במנהגים שהתפתחו בעדות ישראל השונות. ניתן למצוא קשר ישיר בין מנהגי האבל על מוות  הנהוגים בכל אחת מעדות ישראל לבין מנהגי האבל שנוהגות אותן עדות בתשעה באב. כך, למשל, יש עדות הנוהגות להעמיד קערת אפר בכניסה לבית הכנסת וכל מתפלל טובל את ראשו בקערה. יש שנהגו להביא קוצים לבית הכנסת ולהשליכם על המתפללים. ברבות מן העדות נהגו ללכת בבוקר תשעה באב לבתי הקברות, להשתטח על הקברים ולבקש בזכותם רחמים. מנהג זה, למשל, מבוסס על דברי האגדה המספרת כי ירמיהו, נביא החורבן, מיד לאחר שחרב המקדש, מיהר לעלות לקברי האבות במערת המכפלה וביקש להעיר אותם כדי שיבקשו רחמים על ישראל. כך גם עשה כאשר הלך לקברו(?) של משה.

ההליכה לבית הקברות היא ללא ספק חלק מפולחן המתים שלמדו עדות ישראל מהעמים שבקרבם חיו. נזכיר עוד מנהג אחד, לזרוק שום על הקברים. וכל כך למה? כי השום הוא סמל לאבל ובכי, ומי שאוכל אותו דומע.

כל המנהגים שציינו ורבים אחרים, לישון בליל תשעה באב על הרצפה או לקרוא את הקינות ומגילת 'איכה' לאור נרות, הולכים ונעלמים ככל שמספרם של הצמים הולך ופוחת. היום בכלל והצום בפרט נראים בלתי-רלבנטיים לדורות האחרונים בארץ ולא פחות מזה בחו"ל. מציאות זו מחייבת מתן משמעות חדשה לתשעה באב, משמעות שתהא קשורה במאורע שלא ניתן למחקו ושיש לקבעו בזיכרון הלאומי, לא פחות ואולי יותר מאותם אירועים שציינו חז"ל. שהרי מאז אותה קביעה ספג עם ישראל מכות רבות, קשות וכואבות לא פחות ואולי יותר מאלו שעמדו בבסיס קביעת חז"ל.

הרעיון לחבר את תשעה באב עם השואה עלה לפני שנים לא מעטות, וראש הממשלה מנחם בגין אף כינס קבוצת חכמים גדולה שעסקה בנושא ביום דיונים שלם במכון ון-ליר בירושלים. אך הבשורה לא יצאה מכינוס זה, ועדיין יש לנו 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה' שהוא גדוש משמעות לכל יהודי ולכל ישראלי, ויש לנו תשעה באב שמשמעותו הולכת ופוחתת.

הרב עדיין שטייזלץ, מתרגם התלמוד ומפרשו, הכיר בבעייה החמורה והקשה ובמשמעותה לדורנו ולדורות הבאים, וכתב על תשעה באב:

"כל אבל, ולו גם הצער העמוק ביותר, נוטה להישכח עם הזמן..." והוא מוסיף "בדור האחרון אירע הדבר המקפל וממצה את כל המהויות האלה – שואת יהודי אירופה. במשך שש שנים נגלו לעיני כול, על גופו של העם היהודי, כל הטרגדיות של החורבן, בכל תוקפן הנורא... זיכרון השואה בתשעה באב עשוי לעורר ולהעצים את תחושת האבל ביום זה בקרב בני עמנו, בכך שייתן משמעות עכשווית לאבל..."

אני מבקש להוסיף לדבריו וללכת צעד אחד נוסף. צום תשעה באב יימשך, לא יתבטל ובכך ישמור על זיכרון האירועים הקשים שבעטיים נקבע בלוח השנה היהודי, אלא שהוא ייקרא 'צום השואה'. אין ספק שמתמיה הדבר שעל אירוע שלא נהרג בו יהודי אחד, ניסיונו של המן להרוג ולהשמיד את היהודים – נקבע צום 'תענית אסתר' – ואילו על מאורע שבו נהרגו שישה מיליון יהודים לא נקבע יום צום. מי שמבקש לצום לזכר ששת מיליוני היהודים עושה זאת בעשרה בטבת, יום שייחודו כמעט נמחק מהלוח היהודי והמציין את תחילת המצור על ירושלים לפני חורבן בית המקדש הראשון. אם הסכימו הרבנים הראשיים (הרצוג ועוזיאל) למנף יום צום שכוח ולתת לו משמעות חדשה, ראוי אף ראוי, ועוד קודם לכן, למנף את 'תשעה באב' ולתת לו משמעות הלכתית חדשה 'צום השואה' – המשמעות החדשה תפנה לקהל דתי וחילוני ותאחד את כל הציבור והעם היהודי ליום צום לזכר ששת המיליונים שנרצחו והושמדו בשואה. התאריך שבו מצוין כיום 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה' יהיה מעתה 'יום זיכרון הגבורה היהודית' ובכך יתקשר היטב עם הימים הבאים אחריו, 'יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל' ובצמוד 'יום העצמאות'. חיבור השואה עם יום האבל הכלל-יהודי, שקיים וכמעט לא מקויים, ייתן מחד ליום עצמו משמעות חדה שתדבר אל כל יהודי באשר הוא – ומאידך תמנע מחיקת תשעה באב כיום מיוחד מלוח השנה היהודי. 

* * *

יונתן גורל

שֶׁקֶט

שֶׁקֶט מִתְנַפֵּץ אֶל הֲמֻלַּת הַיּוֹם

מְבַעְבֵּעַ כְּגֵיְזֶר מִמַּעֲבֵי אֲדָמָה

פוֹלֵס שְׁבִילִים דָּרְכוּ בָּם אוֹהֲבִים

עוֹלֶה כִּקְטֹרֶת לֶאֱלֹהִים גְּדוֹלִים

אַשְׁרֵי שֶׁשַּׁלְוָה בְּבֵיתוֹ וּבְנַפְשׁוֹ

לֹא יֵדַע רַע בְּיוֹם עֶבְרָה

יַעֲלֶה עָשָׁן מֵאֲרֻבָּתוֹ

יִסְתּוֹלֵל בֵּין עָבִים שָׁטִים לְבָנִים

נִדְבַּק שֶׁקֶט לַמִּנְעָלִים

הִדְהֵד בְּסִמְטָה כְּלַחַשׁ עָלִים

נוֹשְׁרִים הִרְהוּרִים

מַדְלִיקִים נִצּוֹצוֹת קְטַנִּים

חוֹגְגִים חַיֵּי עוֹלָם וְחַיֵּי רֶגַע

שֶׁיָּרְדוּ כְּרוּכִים וַאֲחוּזִים

* * *

אורי הייטנר

1. לא בחסד

בכל רחבי הארץ חיים עשרות אלפי קשישים עניים; אנשים שבנו את המדינה ונותרו חסרי כול. פעם פעמיים בשנה מופיע דו"ח עוני המציין עובדה עגומה ומבישה זו. הדו"ח עושה כותרות ליום יומיים, מְזָמֵן צקצוקי לשון של חמלה מצד הקוראים, אך האנשים המגולגלים בתוך נייר עיתון, אותם קשישים עניים, נותרים באלמוניותם ובעוניים.

לא כל קשיש עני זוכה לכתבת פריים טיים ב"אולפן שישי" של הערוץ השני. ולא כל קשיש עני שהיה זוכה לכתבה כזו, היה מקפיץ באחת את הרשתות החברתיות לעיסוק ממוקד בו, במצבו וב"לאן הגענו" ו"לאן התדרדרנו". ולא כל מי שזכה לכתבה כזו ולעניין כזה היה מוזמן למחרת לראש הממשלה, שהיה מתפנה בעבורו מסדר יומו העמוס, ופותר את בעייתו האישית.

אם תוצאתה היחידה של הכתבה על חתן פרס ישראל, המלחין הדגול נחום היימן, שהגיע עד  פת לחם, תהיה פתרון בעייתו האישית, בהתערבותו האישית של ראש הממשלה, תהיה זו החמצה גדולה.

מן הראוי, שהכתבה הזו תציף את בעיית הקשישים במדינת ישראל ותמנף דיון ציבורי בנושא. זוהי בעייה חברתית כואבת, המחייבת טיפול ברמת המקרו, ברמה הלאומית, בהגדרת המלחמה בעוני הקשישים (ובעוני בכלל) כיעד לאומי עליון לשנים הקרובות.

לא כל קשיש עני הוא חתן פרס ישראל, ואין כל סיבה שראש הממשלה יתערב במקרה הפרטי של כל קשיש עני בישראל. אולם אחריותו של ראש הממשלה היא לחולל שינוי בחברה הישראלית, ולהמיר את המדיניות הקיימת, המדיניות הפוגעת בחלשים בחברה, מחלישה אותם יותר, מרחיבה את הפערים בחברה – במדיניות כלכלית חברתית אחרת, המחויבת למדינת הרווחה, לצדק החברתי ולערך הערבות ההדדית, שהוא ערך מכונן ביהדות.

סוגיית מצבם הכלכלי של האמנים והיוצרים בישראל, היא בעייה נוספת שאותה כתבה העלתה על סדר היום הציבורי. וגם הבעייה הזו מחייבת מענה מעבר לפתרון בעייתו האישית של מושא הכתבה. מדובר באנשים שתרומתם לתרבות הישראלית לא תסולא בפז. מן הראוי שהמדינה תמצא דרך, למשל בהקמת קרן ייעודית לצורך זה, שתבטיח חיים בכבוד לאותם אנשים שביצירתם נתנו ונותנים טעם לחיינו.

נצבט הלב למראה יוצר חשוב כמו נחום היימן, החי בחוסר כול. והפתרון שניתן לבעיה – שכר מהמדינה על פעלו להצלת אוצרות הזמר העברי המוקדם, הוא פתרון ראוי, שאותו הוא קיבל בזכות ולא בחסד.

כבר לפני שלוש שנים הגדירה הממשלה את שימור המורשת כאחד מיעדיה המרכזיים ועשתה רבות בתחום. הצלת ההקלטות הישנות, התיעוד היחיד לאלפי שירים עליהם חונכו דורות של בני הארץ ויהודים בגולה – מתהום הנשייה, היא משימה לאומית חשובה. עד כה, המדינה לא נטלה על עצמה את המשימה ונחום היימן, בן השמונים, נטל על כתפיו הצרות, בהתנדבות מלאה, את עבודת הנמלים הזו, בה הוא משקיע את זמנו ומרצו כבר שנים רבות, מתוך תחושת שליחות. תרומתו זו לתרבות הישראלית – אדירה. ההחלטה להעסיק אותו כיועץ למיזם לאומי של תיעוד מורשת הזמר העברי, מוצדקת לחלוטין וראויה לשבח. נחום היימן ראוי לכך והתרבות הישראלית ראויה לכך.

2. צרור הערות 10.7.13

* הח"כים החרדים המתלהמים והתקשורת החרדית הפרועה אשמים בהסתה שהובילה לניסיון הלינץ' בחייל צה"ל בקסבה של מאה שערים.

* לינץ' של יהודים בחייל צה"ל, חמור ומזעזע הרבה יותר מלינץ' של ערבים בחייל צה"ל.

* לימוד תורה הוא ערך יהודי גדול. וכבר אמרה הגמרא, במסכת קידושין, "גדול תלמוד, שתלמוד מביא לידי מעשה." במחלוקת מה חשוב יותר, התלמוד או המעשה, הבכורה ניתנה לתלמוד, מאחר והוא המביא לידי מעשה. ומכאן, שגדולתו של התלמוד נמדדת במעשה אליו הוא מביא. למשל, לומדי תורה שהיו לגנבים, לא עלינו – נפקפק בגדלות התורה שהם למדו. הוא הדין בלומדי תורה, שתלמוד תורתם הביא אותם לידי השתמטות; השתמטות "ברשות התורה", כביכול. תלמוד כזה אינו אלא מינות.

* האם אלה שהתנפלו ביום א' על הממשלה בעקבות אימוץ מסקנות ועדת פרי, וזאת בשם ערך תלמוד תורה, כביכול, קראו יום קודם את פרשת השבוע (מטות-מסעי)? האם הם קראו את שאלתו-התרסתו של משה רבנו כלפי השבטים ראובן וגד: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה"?!

* הבריון אלון חסן, היו"ר המושעה של נמל אשדוד, מארגן התפקדות המונית למפלגת העבודה, כדי להדיח את שלי יחימוביץ'. איני יודע האם יש לו סיכוי להצליח בכך, אבל עצם הניסיון מעיד על הבעייתיות המהותית, מבחינה דמוקרטית, בשיטת הפריימריס. זו פִּרְצָה הקורצת לבעלי זרוע, ליזום השתלטות עוינת על מפלגות. איש לא ייפול מהכיסא אם יימצאו בהתארגנות הזאת טביעות אצבעות של עמיר פרץ.

* הפיוס עם תורכיה היה כלא היה. בסך הכל ארדואן (בסיוע אובמה) הצליח לסחוט מנתניהו התנצלות ישראלית, על הפרובוקציה התורכית בפיגוע מרמרה, מתוך רצון להשפיל את ישראל. כעת אומרת הכותרת שנתניהו חש שעבדו עליו. עבדו עליו? הוא עבד על עצמו.

* ראש האופוזיציה הסורית מציע לאסד הפסקת אש בחודש הרמדאן. האם יש סיכוי שההצעה תענה? חיובי. האם יש סיכוי שהסכמה כזו תכובד? שלילי.

* המאפיין את מלחמות האזרחים של שכנינו ובעיקר בסוריה, הוא היעדר כל קווים אדומים, כל חוקי מלחמה, כל עכבות. המטרה – להשמיד. בלי לחוס על זקן, אישה וילד. רצח המוני, בלתי מוגבל. אכזריות טוטאלית. ואם כך במלחמותיהם הפנימיות, נקל לשער מה היה קורה במלחמותיהם נגד האויב המוחלט – אנחנו, אילו רק היה הדבר בידיהם. ולכן, אסור לישראל לעולם להתפשר על ביטחונה. ולעולם אל לה להשלות את עצמה שיש משהו שהאויב ימנע מלעשות, אם נאבד את ההרתעה.

* אני שומע את הקולות ממצרים, משני הצדדים: "אנחנו מוכנים למות", "אנחנו רוצים למות", "נקריב את חיינו", "נקריב את ילדינו". מוות, מוות ומוות. פחד מוות!

* אני שומע את הקולות בתוכנו, המתקנאים בשכנינו. "הנה, הם יוצאים לרחובות. ואנחנו?" ואילו אני שמח להיות שייך לעם שתרבותו היא "ובחרת בחיים", שתורתו תורת חיים, ואני רוצה להתבדל מהמרחב שבו אנו חיים ומתרבותו, ומבקש להבטיח את ביטחוננו וביטחון ילדינו, ולהבטיח להם חיים של שגשוג, רווחה וצדק חברתי. בלי "להשתלב במרחב".

* וכדי להסיר ספק – אני בהחלט בעד יציאה לרחובות ולא אחת יצאתי ולבטח עוד אצא לרחובות. אך באופן דמוקרטי, כחלק מן החיים הדמוקרטיים ומתוך הערכת הדמוקרטיה הליברלית שבה אנו חיים, גם כאשר אני כועס, מתנגד, מתקומם נגד ממשלה זו או אחרת, על מדיניותה והחלטותיה.

* וכשאני מדבר על הדמוקרטיה הליברלית שאנו חיים בה, אין בפרשת "העצור הנעלם"  כדי לסדוק ולו במאומה את הקביעה הזאת. למה? איך מסתדרת העלמת עצורים עם דמוקרטיה ליברלית? לא מסתדרת. אבל בישראל אין עצורים נעלמים.

אם, כפי שנאמר, מדובר בתנאי מעצר ואיפול כמו של בן זיגייר, הרי בפירוש אין כאן "עצור נעלם". כל הארכות המעצר של בן זיגייר היו בהחלטת בית משפט, תנאי המעצר והאיפול הביטחוני היו בבקרה משפטית אישית של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית בייניש. לרשות העצור עמדה סוללה של חמישה עורכי דין, מהבכירים בישראל, שפגשו אותו תדיר. הוא היה בקשר רצוף, כולל ביקורים, עם בני משפחתו בארץ ובחו"ל. כל זכויותיו כובדו. אולם חל איפול על שמו ונסיבות העבירה שלו, מטעמים של ביטחון המדינה והגנה על חיי אדם. ואם אפילו עו"ד אביגדור פלדמן, שאינו חשוד בביטחוניזם, רחמנא לצלן, מגדיר את העבירה של "איקס 2" כחמורה הרבה יותר משל זיגייר, אין כל סיבה להטיל דופי בצורך באיפול על המקרה.

היפוכה של דמוקרטיה מתגוננת היא דמוקרטיה מתאבדת.

* אפרופו פרשת "איקס 2" – פרשת ההאזנות בארה"ב מעידה, שאפילו ממשל אובמה, החלום הליברלי הרטוב, מבין שאחריותו למנוע הפיכת ה-11 בספטמבר למרכיב קבוע באורח החיים האמריקאי, מחייבת לעיתים פגיעה מידתית בזכויות אזרח. גם אובמה מבין שהיפוכה של דמוקרטיה מתגוננת הוא דמוקרטיה מתאבדת.

* מי שטוען שבדמוקרטיה אין מקום לסודות ביטחוניים, אינו אלא שרלטן.

3. פטרת הציפורניים של אסד

במאמר ביקורת על ספרו של בן כספית על אהוד ברק – "חמקן", מנה המבקר בין שאר חטאיו של ברק, את "הרגליים הקרות" שחטף בסיום המו"מ עם סוריה. את הספר לא קראתי, אך את הנראטיב הזה, שכספית הוא בין ראשי מפיציו זה 13 שנה, אני מכיר היטב, ומן הסתם הוא הופיע גם בספר. כספית, שכתב לפני 15 שנה יחד עם אילן כפיר את הספר: "אהוד ברק: חייל מספר 1" שינה את טעמו. מי ששיווק את ברק כדמות אלוהית, ככליל השלמות, מציג אותו היום, בספר ובכתבותיו בעיתונים, כתכלית השלילה. וכתב האישום כולל את "החמצת השלום" עם סוריה. על פי אותו נראטיב, אהוד ברק וחאפז אסד עמדו על סף חתימת הסכם שלום. זה היה בהישג יד. אלא שאז חטף אהוד ברק רגליים קרות, הציע הצעה בלתי קבילה, והחמיץ את השלום.

מהי אותה הצעה שהציע ברק (באמצעות קלינטון) לאסד? נסיגה טוטאלית מכל הגולן ועקירת כל יישובי הגולן. לא רק נסיגה מכל הגולן אל הגבול הבינלאומי, אלא נסיגה לקווי 4.6.67, כלומר גם משטחים שהיו שייכים למדינת ישראל על פי הגבול הבינלאומי ועל פי קווי שביתת הנשק, והסורים השתלטו עליהם בפעולות תוקפניות בשנות ה-50 המוקדמות. אולם ברק סירב לסגת מחוף הכינרת ולמסור לסורים גם את השטח הזה, עליו הם השתלטו בשנות ה-50, והשאיר בידי ישראל רצועה של כמה עשרות מטרים. אסד דחה על הסף את ההצעה. לזה קורא בן כספית הצעה בלתי סבירה. אי מסירת חוף הכינרת לסורים – אלו הרגליים הקרות שקיבל ברק.

ברק ראוי לביקורת חריפה על המו"מ שניהל עם אסד. יותר מכל ראש ממשלה אחר, הוא היה אובססיבי למסור את הגולן לסורים, ולכן הוא גם הגיע קרוב לכך יותר מאחרים. הוא היה נחוש וממוקד מטרה כמו טיל מונחה מכוון. הוא דחה את הנסיגה מלבנון והקפיד לומר, בהדגשה, שנצא מלבנון "ב-הס-כם", כלומר הסכם עם סוריה, כדי לשווק במשאל העם את היציאה מלבנון שהציבור רצה בה, ככרוכה בהסכם עם הסורים. בכל נאום ובכל ראיון הוא הילל, שיבח וקילס את אסד: "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית."

 לזכותו ייאמר, שהוא ידע לשים לעצמו גבול מסוים, קו אדום, והיה מספיק פיקח כדי להוציא את מדינת ישראל מהמצב שראש ממשלה חכם לא היה מכניס אותה. אלמלא בלם ברגע האחרון, היום השאלה היתה האם חיזבאללה או אל-קאעידה היו יושבים בכינרת.

ניתן לתמוה מדוע אסד, שהוצע לו יותר מאשר הגולן כולו על טס של כסף, סירב להצעה בשל התעקשותו על חוף הכינרת? אולי הוא האמין שסירוב שלו יביא לוויתור ישראלי נוסף בעתיד? אולי הוא העריך, שכל מו"מ עתידי "ייפתח בנקודה שבה הופסק," כלומר הוא יהיה, כרגיל, מו"מ על ויתורים ישראליים נוספים על אלה שכבר השיג בעבר? ואולי הוא סירב מאחר ובשום אופן לא היה מוכן לשלום עם ישראל? אולי הוא הבין שהסכסוך עם ישראל הוא העילה היחידה שבה הוא מצדיק את המשך שלטון המיעוט הדיקטטורי שלו בסוריה?

אבל אצלנו התמיהה אינה על הסרבנות הסורית התמוהה, הקיצונית, אלא על כך ש... ברק לא השלים את המלאכה ולא השביע את תאבונו של אסד.

אני מאמין, שסיבה מרכזית לכך, היא המאבק על הגולן. בספרו של רביב דרוקר על שלטון ברק, "חרקירי", הוא מספר על הסקרים להם היה ברק מכור, ושבהם שבוע אחרי שבוע הוא נוכח שאין לו רוב להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן, ולכן הוא לא הלך עד הסוף.

ובכל זאת, אני רוצה להציג כאן תזה, שאינה סותרת רק את נראטיב "הרגליים הקרות", אלא גם מטילה ספק בכך שברק התעקש על הכינרת רק בשל חששו ממשאל עם.

ימים אחדים לאחר כניסתו של ברק לתפקיד ראש הממשלה, נפגשנו עימו, ראשי ועד יישובי הגולן, בלשכתו בכנסת. הייתה זו שיחה קשה מאוד, שבה הוא הודיע לנו מפורשות, שלא ישאיר אבן אחת בלתי הפוכה כדי להשיג שלום עם סוריה. הוא אמר אמירה חמורה ביותר, שרק בעטייה הוא אינו ראוי למנהיגות: "אם הציבור הישראלי לא יידע שעשינו הכל כדי להגיע לשלום – אם תפרוץ מלחמה, החיילים לא יעלו על הטנקים."

אך כששאלנו אותו האם יש לו קווים אדומים כלשהם, הוא השיב: "יש לי קו אדום אחד – רגליים סוריות לא תשתכשכנה במי הכינרת."

כבר אז לא הבנתי, מה יש לו מהרגליים הסוריות? שמא הגיע אליו מידע מודיעיני לפיו אסד לוקה בפטרת הציפורניים? מי שמוכן לסגת מהגולן, להחריב את מפעל ההתיישבות בגולן, לסכן את ביטחון ישראל במסירת הגולן לאסד – זה מה שיעצור אותו? כמה מטרים עלובים לחוף הכינרת? אבל עובדה – הוא עמד בדיוק בקו האדום שאמר לנו טרם המו"מ.

אנו נוטים לא להאמין לפוליטיקאים, וברק בהחלט הצדיק לא פעם את החשד הזה. לא ברור מה הניע את ברק במעשיו, אך אי אפשר לקחת ממנו את העובדה, שבמקרה הזה הוא נהג בדיוק על פי המתווה שתכנן מראש. הוא הציב קו אדום ועמד בו.

* * *

רביבה בן זאב

"גם אויל מחריש לחכם ייחשב"

חווייה ייחודית היא לצפות בציפי לבני ולהקשיב קשב רב למלל ההסברתי הנשפך מפיה  כשהיא נותנת תוקף לדבריה בלחיצה על אצבעותיה ובהדגשה נמרצת על כל אחת מהן – תוספת  בדוקה מבחינתה להצדקת טיעוניה.

המקשיב לדבריה מאבד לאט את הקשר בין גודש המלים לבין ההגיון שבהם. לא נותר אלא לסכם את האירוע החוזר על עצמו שוב ושוב בפלפולי מלל שאין בהם דבר וחצי דבר  כדי להצדיק את  התיק הקואליציוני שהוענק לה.

אזרחי ישראל שטופי המוח בצורך הבלתי מעורער בהקמת מדינה פלסטינית כי זה "צו השעה" – והרי כל עתידנו כ"מדינה יהודית ודמוקרטית"  תלוי בהצלחת המו"מ  עם אבו מאזן (דוקטוראט בהכחשת השואה) ועכשיו גם בניצוחו של ג'ון קרי הנחוש בכל מאודו להביא תוצאות מוכחות למו"מ המקרטע. 

 והרי ציפי לבני שמה את כל יהבה האישי והפוליטי על הקמת מדינה פלסטינית, ולשם כך קיבלה סוף סוף מנדט  מראש הממשלה נתניהו (המאוס עליה). ולא שכחנו שרק בקדנציה הקודמת השמיצה אותו  ולעגה לו בעינים מזרות אימה בכל  הזדמנות  מעל  במת הכנסת, ואף השמיעה ברחבי תבל את דאגתה מביבי (באנגלית ישראלית) שהוכיח לדבריה כי אינו רוצה באמת בשלום למרות הצהרותיו. 

רק תנו לה הזדמנות, והיא כבר תוכיח את יכולותיה ותביא את התוצאה המקווה. 

נו, ההזדמנות ניתנה, וכבר הודתה בשפה רפה שהיא מאמינה לנתניהו הדבק בשלום. רצה הגורל, שלמורת רוחה הצלחתה למימוש חזון "שתי מדינות לשני עמים" מתרחקת באופן בלתי צפוי:  ראשית,  אבו מאזן אינו ממהר לקפוץ על העגלה. שנית, אשתו של  ג'ון קרי מאושפזת ועליו להיות לצידה. ושלישית, בגבולות "השכונה" (כהגדרתה את מדינת ישראל) הערבים שוחרי השלום מתכתשים זה עם זה וראשם אינו נתון במיוחד לסייע לגברת בהקמת מדינה פלסטינית כי הם עסוקים בלהרוג את אחיהם הערבים.  איזה  באסה!

 בינתיים, כדי להרגיע את הגברת, רצוי מאד להעביר אליה את 'פרקי אבות' ולהדגיש (באצבע) את הפסוק: "גם אוויל מחריש לחכם ייחשב."

וכי למה לחפש חוכמה בשדות זרים?  הרי היא מצוייה במקורותינו  מזה עידן ועידנים.

"מודה ועוזב ירוחם" – האומנם?!

קהל מצומצם מילא שורות בודדות באולמות הסינמטקים ברחבי הארץ כדי לצפות  בהקרנת הסרט השערורייתי "שומרי הסף"  בבימויו של הישראלי (אלא מה?!) דרור מורה.

כדי שחס וחלילה לא יחמיץ איש  מאזרחי ישראל  את החוויה האמנותית המונומטלית,  דאג הערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית, לחלק את הסרט לחמישה חלקים  ולהקרין חלק אחד בכל יום ראשון בערב אחרי החדשות, שהרי זו שעת הכושר לצפיה רבתי.

גם אני צפיתי ולא ויתרתי על הדיון בפאנל המסכם באולפן.  שפשפתי את העיניים ולחצתי כמה פעמים על אפרכסת האוזניים כדי לקלוט ולהבין טוב יותר, שאכן אלה הם ששת המופלאים והחכמים שעליהם הופקד  בטחוננו. 

כתלמידי בי"ס, מחשש שיחטפו עונש על מעשים רעים, זעו  באי נוחות מול המצלמה והשמיעו את הרפליקות הילדותיות בניסיון להצדיק את עלילותיהם, שלדבריהם, בדיעבד נעשו בלא מחשבה ראציונלית.  עכשיו לאחר מעשה הם מכים על חטא ומצטערים על כך. 

מן הסתם הסרט הזה ילווה בכתוביות בשפות שונות ויוקרן לעיני העולם המשתאה כדי שכולם יווכחו עד כמה היהודים חכמים.

לא אתפלא אם "אוהבי" ישראל יעשו מזה צימעס שיוקרן ויופץ שוב ושוב. למה לא? אם היהודים מודים בטפשותם וברשעותם, מדוע שהפלסטינים והגויים מהאיחוד האירופאי יחרישו?

 לא מזמן הגיב ח"כ אחמד טיבי וסיפר כי תמיד חשב את  אנשי המוסד/שב"כ לחכמים בעלי כישורים מיוחדים, עד ששמע אותם!

  "גם אוויל מחריש לחכם ייחשב!"  כבר אמרנו? –  הפסוק הזה מופנה גם אל השישיה הזאת. 

* * *

יהודה דרורי

1. שרון צדק בהתנתקות

כל מיספר חודשים צצים פה ושם מאמרים המקוננים על ההתנתקות מגוש קטיף ו/או תוקפים שוב ושוב את אריק שרון על פעילותו זו. ההתקפות על שרון מקבלות לפעמים אופי של הסתה, ובמקרה הטוב הוא נקרא עוכר ישראל ודיקטטור, ויש העושים עימו חסד ומכנים אותו רק פוליטיקאי כושל שטעה בגדול. אבל, מכל הפובליציסטים הללו לא שמעתי מישהו שינסה לנתח, בצורה אובייקטיבית את הלקחים... מדוע בכלל עלה רעיון ההתנתקות? מה זה עשה ועושה לנו ולאן זה מוביל.

הכותרת נכתבה כמות שהיא – ובאה למשוך את כל האספסוף שקורא עדין"עליהום" על אריק שרון – לבוא ולהגיב, לקרוא לי בשמות גנאי או סתם לקלל, כי אני לא מאמין שמישהו מהמגיבים יבין בכלל מה היה הערך הגדול של "ההתנתקות" שלדעתי, בראייה עתידית-היסטורית, יקראו לה "מהלך מבריק" (כמה חמומי מוח כבר מקללים אותי...)

ובכן בואו ונעזוב את הטיעון הדתי הכושל ש"לא עוזבים נחלת אבות"  או "אלוהים נתן לנו ארץ זו" כי הרי אז נדרוש גם את אדמת ירדן ועיראק... ובכלל, הבה ונזכור כי "ארץ פלשת" מעולם לא הייתה נחלת השבטים...

גוש חסר הגנה

כדי להעמיד דברים בפרופורציה עלינו לזכור כי אריק שרון נחשב אצלנו ובעולם הרחב מנהיג צבאי מהשורה הראשונה, אסטרטג מעולה וגם... ציוני בכל רמ"ח אבריו. מכל מקום, הוא לא היה שמאלן ולא חבר מצפן... (וגם אני לא...)

רצועת עזה טרם ההתנתקות הכילה כמעט מיליון וחצי פלשתינאים קנאים, רובם אנשי חמאס שכל מעיינם ברצח יהודים. גוש קטיף היה בלב אוכלוסיה זו, (8,000 אזרחים, שרובם נשים וילדים שאינם מסוגלים להגן על עצמם); הם חיו בשטח גיאוגרפי מאד פגיע, ואכן הדם הוקז שם ללא הפסק. המדינה נזקקה לשתי אוגדות + יחידות ים ואוויר כדי לטפל ברצועת עזה בכלל ובהגנה על גוש קטיף בפרט, מאמץ ביטחוני וכלכלי עצום, ובשום אופן לא פרופורציונאלי למדינה המחוייבת להגן על כל אזרחיה. האוייב גם הצליח להשיג מרגמות שצה"ל ידע שלא יוכל לנטרל, והקסאמים חיכו לשילוח במאותיהם. הברירה ל"עקירה" היתה שתוך מיספר חודשים צה"ל יהיה חייב להיכנס ולכבוש את כל רצועת עזה במחיר דמים גבוה ביותר.

לפיכך, החישוב הצבאי-ביטחוני אמר: זהו שטח שיש לסגת ממנו כדי ליצור מצב אסטרטגי נוח יותר, ולהגן באופן הטוב ביותר על אלפי אזרחים הנתונים בכיס הסגור כמעט לחלוטין והמוקף באוייב רצחני. ואני מציע בנקודה זו, שיילך כל אחד ויבדוק כמה נפגעים היו לפני העקירה וכמה אחריה... וזאת לאחר שתי מלחמות קטנות באזור...

החישוב האסטרטגי המבריק יותר  של שרון, וקצת ארוך טווח, עמד על כך שעלינו לפרק את היישות הפלשתינאית... דהיינו – במקום 4 מיליון – 2.5 מיליון ישארו בגדה ומיליון וחצי יישארו בכלוב שיקרא רצועת עזה, שם נשכיל לסגור אותם עד שמצרים תאות לספח אותם – וזה חייב לקרות תוך מספר שנים... כדי לבצע מהלך זה היינו חייבים לעזוב כל סנטימטר מרובע ברצועה שלא תיווצר עילה ערבית או בין-לאומית לכך שאנחנו עדיין "כוח כיבוש" ברצועה.

בנקודה זו אני רוצה להבהיר לכל אלו הטוענים שהיינו צריכים להשאר בציר-פילדלפי (טענה שהיא נכונה בהחלט רק מבחינה צבאית טקטית!) ולאלו שטוענים שלא היינו חייבים לנטוש את יישובי צפון הרצועה השלווים, כי השיקול פה היה מדיני ואסור היה לתת לערבים או לעולם פתחון פה בנושא!!!

תוצאות צפויות לא צפויות

יתכן שאריק שרון לא חזה את עוצמת מתקפת הקסאמים הבלתי פוסקת מהרצועה לאחר נטישתה על ידי צה"ל והמתיישבים, אבל אני גם מאמין שאם הוא היה עדין המנהיג, מכות הנגד מצידנו לחמאס היו כואבות פי כמה... בכל זאת, אינני מאמין שהוא היה נמנע מההתנתקות.

אך מה שקרה בעקבות ההתנתקות, היה "בונוס" נוסף למדיניות הישראלית שיודעת כיום שאין לבצע יותר "התנתקויות" לנוכח הסכנות הגדולות ממהלך שכזה, וגם העולם הגדול מבין זאת. עמדותינו בכל מו"מ עתידי לגבי יהודה ושומרון יושפעו ממה שקרה לאחר שעזבנו את רצועת עזה ולכן גם שאלת פירוז הגדה הינה כיום אקסיומה עבור ישראל... השלכה חיובית נוספת, נובעת מהעובדה, שנאלצנו ב-7 השנים האחרונות לפתח מערכות נגד טילים שיסייעו לנו בבוא הזמן גם בגבולנו הצפוני.

שואלים אותי לא פעם, בהרצאות שאני נותן, מדוע אריק שרון לא הסביר את מהלכיו לציבור הרחב, אני טוען שאסור היה לו לספר לעולם את מה שהוא הולך לעשות לרשות-הפלשתינאית (דהיינו – לקצץ אותה ב-40%...) – כי האירופאים והאמריקאים (והאו"מ) היו מיד יוצאים להכשיל צעד שכזה, לכן הוא דיבר רק על "להציל את המתיישבים", וזה שהם סרבו להיות מוצלים, אינו אומר דבר לזכותם, הם אינם קנאי מצדה, ולא היה להם כל זכות להקרבת משפחותיהם על בסיס של הלכה דתית מעודכנת... או אגדה ציונית מומצאת...

בסיכום אני רוצה להוסיף שבטיפולי בנושא זה, אני לא מתכחש לעובדה שמאות רבות של משפחות נפגעו קשה מהצעד הזה של "עקירה" ואין לי אלא להשתתף בכאבן ובצערן. יותר מכך, אין לי ספק שהמדינה נכשלה בהבטחותיה לכל המפונים, לדאוג למגורים ולפרנסה, ועל כך אין סליחה. מצד שני אני מניח שלו אריק שרון היה פעיל בשנים האחרונות הוא היה מטפל בנושא כאוב זה כי זו היתה הבטחתו ומילה שלו היתה מילה.

2. מוכר העניבות – אגדה מדברית

במדבר האפגני הלוהט מדדה בקושי טרוריסט טליבני פצוע שנמלט יחידי מהתקפת מסוק אמריקאי על קבוצתו. שעות הוא הולך צמא וחבול מבלי לדעת לאן ופתאום הוא רואה משהו מבטיח מרחוק, הוא מגיע למקום בשארית כוחותיו ורואה דוכן-שוק קטן, מאחוריו יושב יהודי זקן שמוכר... עניבות.

"האם יש לך מים?" שואל הטרוריסט.

היהודי אומר לו: "אין לי מים.. האם תרצה לקנות עניבה? משי... רק ב-5 דולר?"  

הטליבני צועק בהיסטריה: "כופר אידיוט... אני לא צריך את העניבות היקרות שלך, סמל המערב המנצל... אני יורק עליך ועל העניבות שלך... אני רק צריך מים!"

"מצטער," אומר היהודי, "אין לי מים רק עניבות.. משי אמיתי... 5 דולר כל אחת!"

"אינעל דינאק!" צועק הטרוריסט המתוסכל, "קללה על דתך ועניבותיך... אני צריך לכרוך אחת סביב צווארך... רק שאין לי זמן ואני צריך לשמר את כוחותיי עד שאמצא מים!"

"בסדר... בסדר..." אומר לו היהודי הזקן כנעלב ובשקט, "לא משנה שאתה לא רוצה לקנות ממני עניבה... אני גם אתעלם מכך שאתה שונא אותי, מקלל אותי... את דתי, ומאיים עליי ברצח... אני גדול בנשמתי ממך ולכן אומר לך שאם תתקדם חמישה קילומטר מעבר לגבעה מימין תמצא מסעדה מפוארת המגישה אוכל נהדר, ובעיקר מים ממעיין עם קרח ונענע... לך לשלום."

הטרוריסט הטליבני מקלל שוב אבל בכל זאת פונה ללכת אל מעבר לגבעה... אבל חוזר כמעט בזחילה לאחר שעתיים כשהוא ממלמל בשארית כוחותיו לזקן: "הם לא מרשים לי להיכנס למסעדה בלי עניבה!"

* * *

אלי מייזליש

למה שונאים את "הארץ"?

אין זה סוד כי "הארץ" הוא העיתון הכי שנוא במדינה. אין זה משנה כי שונאים גם עיתונים אחרים או שאנשים שונאים את עץ ה'פיקוס' ואוהבים את 'כליל החורש', כי הפיקוס מחרבן בלילה על גג המכונית.

אבל הסיבה המרכזית שבגללה שונאים את "הארץ" היא שעיתון זה מעוות את החדשות ואת האווירה הפוליטית בארץ וגם שולח עיוותים אלה לרחבי עולם: 'כזה ראה וקדש', כי התקשורת היא חופשית בישראל.

חופשית עד כדי כך כמו לאיים בכל בוקר שאם "לא" נעשה 'כך וכך' ועוד 'כך וכך' וככה עוד הרבה כאלה של 'כך וכך' יקרו לנו כל האסונות שבעולם, והנה רק שתי מחלות:

המדינה תיהפף למצורעת והמדינה תוחרם בכל העולם. זאת ברמות בינלאומיות: יפסיקו לאשר לנו טיסה חופשית ללא ויזות, כל התיירות לישראל תופסק כאילו כבר פשה נגע הצרעת בגופנו, ואיש לא יקנה מאיתנו סחורות, לא מלטים ולא טילים, לא פלפלים אדומים מהערבה ולא שבבים למחשבים של 'אינטל'.

בנוסף, ברמות של מוסדות, כל האוניברסיטאות בעולם או מינימום שלוש באנגליה יחרימו את המרצים שלנו ולא יקבלו סטודנטים שלנו [סליחה? אם לא נקבל ויזות איך יגיע הסטודנט לחו"ל?]

אבל הכי-הכי דרמטי יקרה ברמות האישיות: כל העולם באופן אינדיבידואלי לא ירצה לשמוע יותר את השם ישראל. לא בעיתון ולא בטלוויזיה. חרם אישי. למה? כי נמאס לכל אזרחי תבל לראות את חיילי צה"ל הורגים פלסטינים בשטחים הכבושים. ואם לא הורגים, רק מרביצים לילדים, ואם לא מרביצים אז עוצרים פלסטינים במחסומים שש שעות בשמש יוקדת ללא מים או צל רק כדי להתעלל בהם. ואם לא זה ולא זה, אז בונים התנחלויות על אדמות כבושות ומגרשים את הבעלים החוקיים, ואם לא בונים אז עוקרים את עצי הזית שלהם שזו פרנסתם היחידה, ואם לא עוקרים עצי זית באים בלילה ומרססים גרפיטי מעליבים את הקוראן או את הערבים בכלל, ואם לא מרססים שורפים מסגדים, ואם לא שורפים מסגדים, שורפים מכוניות, ואם לא שורפים מכוניות לא נותנים להם זכויות שוות כדי להקים את המדינה פלסטינית שזו זכותו של כל עם.

אז בשל זה שונאים את "הארץ", כי בכל יום ויום מעלה עיתון זה על הכתב עוולה כלשהי שנעשתה אם באופן פרטי כמו עקירת עצי זית או באופן ממלכתי כמו מחסומים או בנייה בהתנחלויות או חלילה הקמה של מאחז לא חוקי על גבעת טרשים בפלסטין הכבושה.

התיזה המובילה היא "הכיבוש משחית". וכל עוד ישראל היא בחזקת עם כובש, נסבול מצרור מחלות שעיקרה מחלת הצרעת, ועתידה לוטה בערפל כי כל העולם יחרים אותנו.

אין זה משנה כי מדינת ישראל חיה תחת מטר גשם של טרור מאז היווסדה ושבסך הכול היא מגוננת על עצמה לפי חוקי ההגנה העצמית.

והיות, שרוב אזרחי המדינה מכירים בערך של 'הגנה עצמית' ועיתון זה מתעלם מערך זה, זו הסיבה ששונאים עיתון זה.

אם עורכי עיתון זה לא מסכימים עם קביעה זו שיוכיחו.

שיוכיחו רק עובדה אחת: שערבים לא רצחו את הסופר י.ח. ברנר ב-2 למאי 1921 ומאז החלו במסע טרור שנמשך עד היום.

אהוד: הטרור וההתנכלויות של הערבים ליישוב היהודי בארץ-ישראל התחילו הרבה לפני רצה ברנר, שבמידה מסויימת חזה בכתביו את הירצחו בידיהם. כך למשל ספרי "ברנר והערבים" (במלאת שמונים להירצחו, אסטרולוג 2001) הוחרם ולא זכה לשום סיקור בעיתון "הארץ".

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק, אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

משה גרנות

יש זקנים שזוכרים

על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"

ספרי מקור, 2013, 239 עמ'

אני מבקש את סליחת הקוראים על כך שאני מספר בדיחה בעלת זקן ארוך ולבן, אבל היא כל כך מתבקשת: שני זקנים יושבים על ספסל בשדרה, על השביל מהלכות להן שתי עלמות חן. זקן א': אתה זוכר איך רדפנו אחריהן? זקן ב': את זה אני זוכר, אבל אינני זוכר מדוע.

ובכן, הזקן שלנו – אהוד בן עזר – זוכר מדוע, וכל הרומאן שלפנינו איננו אלא שיר הלל לזיכרון הזה, שבו זָכָר טרוף תשוקה רודף עד אובדן החושים אחרי הנקבה, ליתר דיוק – אחרי הנקבות. כל גבר שומר בסתר ליבו את המועקה הגדולה שנגרמה לו בצעירותו מהתשוקה שלא באה לידי מימוש, וכל הכרוך בה: קרי לילה, פליטות לא צפויות, אוננות, החיזור חסר התוחלת, מַפָּחִי הנפש – אלא שלא נוח להיזכר בכל אלה, לא נאה לחוש "לוזֶרים", וכל העבר המביך הזה מחותל, על הרוב, בהמון שקרים והתפארויות שווא. רוב הבוגרים מנערים חוצנם מן העבר המביך הזה, והדוגמה הכי בולטת בספרותנו הוא מקרהו של ר' משה אבן עזרא (1138-1070), שבצעירותו כתב שירי יין ואהבה, ובזקנתו היכה על חטא וכתב סליחות, שאמרות לכפר על העוונות ההם, ובעקבות כך כונה בשם "הַסַּלָח".

ב"מסעותיי עם נשים" פורש אהוד בן עזר יריעה רחבה של כל "הלא נוח הזה להיזכר" – בלי תחושת אי נוחות, ובהתרסה כלפי כל מי שמעקם את אפו העדין. זה לא ספר על קזנובה, או דון ז'ואן ישראלי – רחוק מזה – בכל הרומאן הזה מתוארות למעשה רק שתי בעילות שלימות: עם ג'ני החתיכה אותה פגש בעין גדי, ועם ויולטה, העוזרת הרומנייה שעל הר הכרמל. כל שאר ההרפתקאות המיניות מסתיימות, בדרך כלל בחצאי משגלים, בפליטות במכנסיים ובאוננות.

הגיבור הראשי, המדבר בקול ראשון, הוא חיימקה שפינוזה, מיודענו הוותיק בכתביו של אהוד בן עזר, שבצעירותו היה בין מייסדי קיבוץ עין גדי ושימש שם כאופה. ההתעלסות הראשונה, בה איבד חיימקה את בתוליו, הייתה עם ג'ני המטריפה, שמתעלסת עמו במאפייה, ואשר מחשש שיתגלו – שניהם נכנסים לתוך גיגית המלוש של המאפייה, ומתעלסים שם בתוך הקמח והבצק. ג'ני זאת מנחילה לו אכזבות רבות כאשר נודע לו שהיא בעצם פילגשו של הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן; מאוחר יותר הוא צופה בה מתעלסת עם ד"ר סו מהמשלחת המאלית תמורת כסף. למרות הכעס שלו על מעשיה (הוא סוטר לה לאחר ההתעלסות עם סו, וזורק אבן על חלון דירת ההתעלסות שלה עם ברטראן), לאחר שהיא נפטרת מן העולם – הוא מאונן לזכרה (עמ' 144).

פרשיית תשוקה אחרת היא עם הגימנזיסטית מלנכולי, שמבקשת לראות אותו פולט זרע, ולאחר זמן, כשחיימקה היה בהשתלמות אופים בחיפה, היא מתעלסת עמו בכל מיני אופנים ובכל מיני מקומות – הכול חוץ מהמעשה האמיתי עצמו.

התעלסות מעוררת חלחלה היא עם ויולטה, העוזרת הרומנייה של הוריה של מלנכולי, התעלסות הכוללת סאדו-מאזו, חוקנים לפני, והרבה מילים גסות ברומנית (כיוון שאני דובר את השפה, אני יכול לבשר לאהוד בן עזר כי כמעט שום מילה גסה המצוטטת מפיה של ויולטה אינה דומה למקור! ראו עמ' 110 ואילך, 129). הפרשה הסוערת בין השניים מסתיימת בכך שהיא מבקשת תשלום: שיחתום לה כערב על משכנתא. כשהוא מסרב, הוא זוכה למטר של מכות, התזה של סיפוֹן ומבול של קללות.

זהו! שאר ההרפתקאות המסופרות בספר הן תמיד "על-יד": הוא מתגרה כששומע באקראי על התעלסותה של חברת משק עין גדי עם גימנזיסט בכרם; בטיול מפוקט לקו-פיפי שבתאילנד (עם אישתו!) הוא מתגרה מבחורה תאית המלווה זקן אירופי חולה עור, מדמה נשים בועלות אותו בדגדגן; יש לו עוד חברה רומנייה בשם אילונה, אך זאת, שזיכרונות מרים לה מימי האנטישמיות במלחמת העולם השנייה בבוקרסט – נמנעת מהדבר עצמו, וחיימקה, נעבעך, פולט במכנסיים ומאונן.

פרשת אהבים אחרת יש לו לחיימקה עם טיה, אישה נשואה, אם לילד שבעלה מסתובב בעולם לרגל עסקיו. הם אמנם מתגפפים, אך לעצם העניין לא מגיעים, ומאוננים זה בידיו של זו ולהיפך, וקצת גם במקום קצת פחות עדין.

כן, וכמובן, הגיבורה הדמיונית הוותיקה של חיימקה-אהוד בן עזר – אגנה וגנר, שטוענת בתוקף שהוא פיתה אותה, הכניס אותה להריון, ונולדה לה בת בשם בטי, שחיימקה איננו מכיר בה ולא בגיא, הילד שנולד לבטי. בסוף הספר יש חליפת מכתבים בין השניים, שבה אגנה מטיחה בפניו לא רק טענות על אבהות מתנכרת, אלא גם על דלות כתיבתו ועל גסותה. נדמה לי שעניין אגנה וגנר מוצה כבר מזמן בכתביו של אהוד בן עזר, ואינני בטוח שהיה חכם להביא אותו כאן שוב (עמ' 212-209).

לקורא קשה מאוד להסכין עם סופר המתפאר בכיבושיו אצל הנשים. אדרבה, "לוזר" בנושא הזה מכמיר את הלב, וכזה מתואר בדרך כלל חיימקה שפינוזה שלנו, הוא נוחל אכזבות, וגם חוטף לא מעט סטירות (מאגנה ומבלפוריה, הנערה הנחשקת מהמושבה שהתעלסה עימו, והפסיקה ברגע המכריע כדי להתנקם בו על מה שעולל הסבא שלו לסבא שלה). הוא מודה שמבחינה רגשית היה אידיוט גמור (עמ' 166). אבל פה ושם יש גם קצת התפארות: הוא מרמז שאביו היה שובב כמוהו, ואולי יש לו אח חורג בקפריסין, מזכרת שהשאיר אביו כשעבד שם (עמ' 139). הוא גם די מתגאה בכך שנשים שהוא נוגע בהן, באקראי או במתכוון, מקבלות מיד אביונה. וכן, הוא מכנה את איבר מינו בשם "הנמר המדברי"!

כידוע, אהוד בן עזר איננו רק חובב מין מושבע, אלא גם גסטרונום אנין, וגם הספר שלפנינו  מלא וגדוש בתיאורי ארוחות: הארוחה הרומנית של ויולטה, הסעודה בתאילנד, המנה שאכל עם אביו בקפה עטרה, הארוחה אצל אימו, הכיבוד שכיבד את טיה ועוד.

שמו של הספר מזכיר את שם ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים" (אסטרולוג 2005), אלא שאהוד בן עזר איננו צריך להוכיח שערך מסעות עם ספרים – הוא הרי כתב, ערך ושימש סופר צללים לעשרות רבות של ספרים, חלקם המכובד עוסק בתולדות היישוב, נושא שהוא מגניב אותו במנות גדושות גם בספר זה (תולדות עין גדי, תולדות מאפיית "אחדות", קורותיה של סדום, קורות נמל חיפה וכו' (עמ' 83-82, 105-104, 134, 135, 144). אני מניח שיש לכך צידוק, אבל אינני יודע לתרץ את שאר הגלישות של הספר מהעניין העיקרי – מסעות עם נשים: תיאור אמצעי התחבורה מסדום לעין גדי המבודדת, קורות משאית הפורד, פירוט טכני של טרקטור, תפיסת גנב ערבי, תיאור השיטפון שפקד את עין גדי, גניבת האוכל של היולדות על ידי השומרים, סיפור האוהב שקיווה שאהובתו תבוא עם משאית "הטיטניק", והוא נוחל אכזבה, עיוור צבעים שקוטף עגבניות ירוקות ועוד אנקדוטות רבות, די משעשעות, אבל לעניין?! (עמ' 133 ואילך, 140, 141, 150-144, 155-154, 160-157, 163).

צוין לעיל שאגנה וגנר מבקרת קשות את כתיבתו של חיימקה שפינוזה (הוא אהוד בן עזר במסווה), אלא שגם לו עצמו יש ביקורת על סופרים נחשבים שזכו לתהילה, כמו ס' יזהר, שלדעתו, אי אפשר להבין מה הוא אומר, ועל הסופרים שמחקים את עגנון שחיקה את קפקא (עמ' 56, 58, 170). מוחשת גם ההתמרמרות שלו על כך שלאחרים סולחים את הכתיבה הארוטית והפורנוגראפית, ואילו איתו באים חשבון. ובאמת, אם לגיבור של פיליפ רוט מותר לאונן עם כבד, מדוע לחיימקה אסור לאונן לזכרה של ג'ני המתה? ובאמת, אם לאריקה ג'ונג מותר לתאר "זיון מרוכסן", מדוע לחיימקה אסור לתאר משגל עם חוקן, או איך הוא מקבל אורגזמה ממבט על אצבעות רגליהן של נשים (עמ' 76, 88, 123, 169, 178)? הפמיניסטיות שלנו הרבו לתאר משגלים בכל מיני צורות ואופנים לפרטי פרטים (תוך ביזוי מתמיד של הגברים), כמו שולמית גלבוע ב"ארבעה גברים ואישה", ליהיא לפיד ב"סודות  ששמרתי בבטן", שלי יחימוביץ' ב"אשת איש", עירית לינור ב"שירת הסירנה" ו"שתי שלגיות", צרויה שלו ב"חיי אהבה", דורית זילברמן ב"שבע נשים ורצח", ולמה לאהוד בן עזר אסור? האמת היא שיש בספר קטעים ארוטיים בנויים לתלפיות, ויש גם שירי אהבה יפים (ראו עמ' 42). יש מה לתקן ברומן הזה, אבל לא הייתי אומר שהוא לא לגיטימי.

כדאי שספר יהיה מעניין, ולא מזיק. האם "מסעותיי עם נשים" מעניין? אני סבור שכן. האם הוא מזיק? אני מניח שנשים מסוימות ירגישו נעלבות, אבל לעומת הרפש שמוטח בגברים בספרים שפורטו לעיל – אהוד בן עזר הוא ממש מלאך.

אהוד: משה היקר, אצל שמאי ואצלי, המקור לשם "מסעותיי עִם..." – הוא ספרו המשעשע של גרהם גרין "מסעותיי עם דודתי". ותודה שהשכלת אותי ברשימתך – מה היה צריך להיכלל בספר ומה לא, וחבל רק שלא ציינת אם צחקת ולוא גם פעם אחת במהלך קריאתו, שאם לא, אזיי נכשלתי.

* * *

ראובן שהם: אני אוהב  רומנים פיקרסקיים, ונראה לי שאעמוד ולא אתמוטט גם מתיאוריך הנועזים כפי שמובטח בעטיפה.

* * *

יוסי אחימאיר

שנה בלי שמיר

בימים אלה נמסרו לארכיון המדינה 170 קלטות שמע ובהן עשרות נאומים של ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל. במשך למעלה מ-20 שנה הן היו שמורות עמדי. הגיע הזמן, אמרתי בליבי, שהן יהיו מעתה נחלת הארכיון הציבורי.

הקלטות נוצרו ונאספו במהלך שמונה שנות עבודתי לצידו של ראש הממשלה המנוח, שהיום מלאה שנה ראשונה להסתלקותו. הגותו והגיגיו של יצחק שמיר, קולו המיוחד, אצורים בקלטות הללו ומשמרים את אישיותו המיוחדת. מדובר בעשרות נאומים שהושמעו בהזדמנויות שונות, באירועים ממלכתיים כמפלגתיים, ובעשרות ראיונות שניתנו לאין-ספור עיתונאים ומראיינים, ישראליים כזרים.

מי שיאזין לקול הבוקע ממכשיר השמע, לא רק ייזכר בראש הממשלה הסלעי, שהיה לה לישראל בשנים 1983 עד 1992, אלא גם יופתע שוב מעוצמת האמונה, הנחישות, המנהיגות, שלא תמיד זכו להכרה ולהבנה.

נאומו החשוב, אולי, ביותר של יצחק שמיר – נישא בפתיחה של ועידת מדריד באוקטובר 1991, ובו מובעת בשפה הכי ברורה ונוקבת הן כמיהתה של ישראל לשלום אמת, והן עמידה איתנה על זכויותיו של העם היהודי בארץ ישראל, נאום שהושמע באוזני כל מנהיגי ערב וקבל עם ועולם.

זכורני איך עבדנו ימים כלילות על הנאום – הצוות הקרוב שסבב את ראש הממשלה. ראש הממשלה החשיב מאוד את הפורום הבינלאומי הזה, שהיה טקסי ונועד לשמש פתיח למו"מ דו-צדדי בין ישראל לבין כל אחת משכנותיה. בניגוד למיתוס הרווח, שמיר לא "נגרר" למדריד. למן הרגע הראשון – כמובן תוך התניייה שאין המדובר בוועידה בינלאומית קובעת וכופה – הסכים לקפוץ אל הזירה הזו.

ראש הממשלה ביקש לנצל את הבמה העולמית על מנת להעביר בנאומו את המסרים שאותם החשיב יותר מכל. קולה של ישראל המאמינה, הנחושה, האיתנה בקע מעל הדוכן בארמון הנהדר בבירת ספרד, כאשר ראשי המעצמות וראשי מדינות ערב מאזינים ברוב קשב לדברי האיש המוצק, הנחוש והמחושב הזה – ראש ממשלת ישראל.

הם לא אהבו את כל אשר שמעו, אבל כיבדנו את המנהיג הישראלי, היודע להציג בעוצמה את עמדת ממשלתו במו"מ, את עקרונות הברזל שעליהם אין פשרה. ואכן, את ישראל מכבדים כאשר שומעים ממנה קול חד וברור, לא מגומגם, קול של אמונה ואיתנות. פשרות? הן ייתכנו אך רק כתוצאה ממו"מ כן ואמיתי, והן תהיינה הדדיות כמובן.

פיו ולבו של שמיר תמיד היו שווים. לא תמיד השמיע הפה מה שהראש חשב. הן היה האיש זהיר ושתקן. שיקולי תקשורת ויחסי ציבור מעולם לא "פיתו" אותו. עוד ימים ושנים לאחר שירד מכס השלטון, הלשעברים שבין מנהיגי העולם בתקופתו, אלה שניסו תמיד להפעיל לחצים על שמיר ונכזבו, הביעו הערכה לעמידתו על עקרונותיו.

העריכו ומעריכים אותו כמנהיג שאינו מתקפל, כמנהיג שמבטא את דבקות העם במורשת בת אלפי השנים, בזכות היהודית הבלתי ניתנת לערעור, ברצון לחזק את המדינה וביטחונה, ולהבטיח את קיומה ועתידה – במיוחד על-ידי עידוד העלייה והתכנסות המוני יהודי התפוצות אל ביתם הלאומי.

יצחק שמיר היה אחרון המנהיגים מדור השואה והתקומה, מדור לוחמי המחתרות ובוני המדינה. עדיין הוא לא זכה להכרה מלאה על פועלו והישגיו, עדיין רבים בתוכנו המזלזלים בו, אולי גם על שום שטרם הוקם הארכיון לכבודו ולזכרו. ובכן, זו העת להתחיל ולרכז את כל החומרים שבדפוס ובכתב, שבקלטות השמע והצפייה, אל אתר אחד ולהקים את "ארכיון ראש הממשלה יצחק שמיר".

באמצעות המסמכים, המכתבים, הקלטות וכיו"ב, נוכל להיזכר ולהתברך באחד המנהיגים הצנועים, רבי האמונה, שקמו לה לישראל, ראש הממשלה שפעל אך ורק למען עמו, ארצו ומדינתו, ועל עצמו לא ידע לספר. 

* * *

נתי מלאכי

כְּמוֹ יְלָדִים

אֲנִי מְשַׂחֵק אִתְּךָ

קְלָס

אֲבָל הַקְּפִיצוֹת עַל הָרִבּוּעִים

קְצָת מִתְפַסְפְסוֹת

זֶה הַגִּיל

הָרְאִיָּה מְטֻשְׁטֶשֶׁת

בַּז מִזְדַּקֵּן

אֲבָל עֲדַיִן שׁוֹמֵר

עַל מֶרְחָב אֲוִירִי שֶׁלָּנוּ

הַמְּעֻגָּל

כְּמוֹ יְלָדִים

עֲדַיִן מְשַׂחֲקִים

בַּקֻּבִּיּוֹת עֵץ, כַּדּוּר

גּוּמִי בַּמַּיִם

בְּלִי עִבּוּד נְתוּנִים

בְּלִי אֲגוּדָל הלייק

לְרֶגַע  נַעֲשֵׂינוּ יְלָדִים

לִפְנֵי הַמָּחָר.

מִיקְרוֹפִילְם לַשִּׁמּוּר

הַמִּשְׂחָק הַבָּא. 

* * *

יוסף אורן

אדם וסוס בחיקו (חלק ב')

באמצעות סיפורם המקביל של שני זוגות האוהבים משני הדורות המרוחקים זה מזה כארבעים שנה, בצלאל ואהובה מדור העליות ואיתן ואלונה מדור המדינה, דן הרומאן החדש של אילת שמיר בהבדלים שבין הנשים לגברים – הבדלים שכמובן חוצים את מושגי-הערך התקופתיים השונים של הדורות, אך גם ממחישים את הניגודים המהותיים מן הטבע שקיימים בין המינים: התשוקות השונות של הגברים ושל הנשים, הדרוג השונה של חשיבות הדברים אצלם ויכולתם השונה להיענות לפשרות שהזוגיות תובעת מהם – כל אותם הבדלים שבעטיים הופכת מיטתו של הזוג די מהר ל"שדה קרב" עבורם (עמ' 16).

דעתה של אילת שמיר על ההבדל בין המינים בהיבטים הללו, זרועה בנדיבות במרחב הטקסט, אם מפי "המספר" ואם מפי הדמויות עצמן. כך, למשל, מצרף "המספר" את ההערה הבאה להתפרצותו של בצלאל בהרמת-קול כלפי אהובה, במקום להקשיב לרטינותיה על בדידותה ועל שגרת חייה במושבה: "כי יש גברים שמטפחים עד לדרגת אמנות את החירשות הנרכשת הזאת, כדי לחסוך מעצמם מפח-נפש, שבועת שקר, ביזיונות, הצהרות כוזבות." (עמ' 63). תומכת בקביעה זו גם המחשבה הבאה אשר חולפת במוחה של אהובה: "כמה אושר וכמה אומללות יכול לגרום גבר אחד לאישה. - - - אבל הלוא גברים הם גברים: אוהבים לעמוד ולשתוק בחשיבות עצמית ולעשות הרבה רושם, ובסוף להעמיד למבחן בלתי-אפשרי את האישה." (189).

באופן דומה פיזרה אילת שמיר במרחב הטקסט קביעות כאלה גם על הנשים. קביעה מסוג זה שתלה במחשבתו של בצלאל, אשר "בסתר ליבו הודה שהיא צודקת, אהובה, ושאכן לא נתן לה מעולם את מה שקבלו נשותיהן של מדורסקי או של לובין או של סמסונוב [שלושתם ממייסדי המושבה], פשוט מפני שלא היתה לו מראש שום כוונה או יכולת לתת. היא [אהובה] קיוותה שיום אחד, אם רק תהיה סבלנית מספיק וטובה מספיק ויפת-מראה מספיק ותישאר לצדו מספיק זמן, תהיה ראויה לקבל את מה שקיבלו כל הנשים האחרות; אבל נשים מקוות לכל כך הרבה, לך תבין." (עמ' 293).

באחת מפגישותיו הראשונות עם אלונה, שבה הסבירה לו אלונה באריכות את הצעתה לחוות הסוסים שביקש לייסד, סיכם גם איתן באופן דומה את הסיבה לאכזבתן של הנשים מהגבר שלהן: "לך תדבר אל נשים, לרגע נדמה להן שהורדת מהן את העיניים, וכבר נחרב (אצלן) העולם." (עמ' 127).

ניגודים אלה בציפיות של הגברים והנשים מבני המין האחר מסבירים את המשברים שנוצרים בחייו של זוג בחלוף זמן קצר אחרי ההתאהבות שלהם זה בזה. וכך מסביר "המספר" את הסיבה להתרפטות הנישואין של שני הזוגות במשפחת רוסו, אף שהוא מתייחס בדבריו לכאורה רק לכישלון הזוגיות במקרה של הזוג הראשון: "הוא (בצלאל) לא שיער אז שהדברים לעולם לא נשארים כמות שהם ושיש דברים שאין להם מרפא. הוא לא הבין שאם אתה מושך אליך בכוח לילה-לילה את שולי השמיכה הזוגית, סופה להיפרם. ושגם אנשים קרובים לך, אם אתה דוחק אותם אל הקיר, אם אתה כופה עליהם דברים קשים, בסוף יטיחו בך את כל מה שבלמו בתוכם." (252).

כל כך הרבה נשים וגברים היו מצילים את אהבתם ואת נישואיהם אילו אימצו את התובנות הללו, או אילו נמצא מישהו בסביבתם שיבהיר להם במועד אמיתות פשוטות אלה. אלא שבצלאל הגיע לא"י-פלשתינה המנדטורית בלי קרובי משפחה והתהלך בה כזאב בודד, כך שלא רק שלא היה מי שיזהיר אותו במועד מפני תוצאות התעקשותו "למשוך את השמיכה הזוגית" כך שתכסה היטב את מאווייו, אלא שבנוסף לכך היה לו "הכישרון הזה להתאים את המציאות לצרכיו" (251), שהוא כישרון הרסני במיוחד כאשר אחד מבני הזוג מבסס עליו את יחסו ואת התנהגותו כלפי שותפו בזוגיות הנישואין.

אך גם לוא הוזהר בצלאל במועד, ספק אם היה משנה משהו בהחלטתו לעזוב את הבית ולפרוש מילדיו אל הצריף שבנה לעצמו בפרדס, כי "יותר משהיה חשוב לו" אחרי המריבה עם אהובה "להגן על אמונהּ המפורק לרסיסים של אשתו, על שני ילדיו, היה חשוב לו להגן על כבודו," אשר נפגע מהדברים שהטיחה בו: "אתה לא הגבר האחרון עלי אדמות." ומאז ששמע אמירה זו מפיה, היא "התהפכה (במוחו) ובצבצה שוב ושוב כמו קורת-עץ יבשה שמתהפכת בזרם מים, עד שהיא נעלמת, כשמחליפה אותה בועה שחורה זעירה." (עמ' 250). ולכן לא התפייס עם אהובה, אף שייחל לכך מאוד.

ריכוז המובאות בחלק זה של הפירוש לרומאן, אמור להפנות תשומת-לב אל אחד מהישגיה של אילת שמיר בו – השפה העברית שבה נכתב, שהיא שפה עשירה ומדויקת ציורית וחושנית. החיוניות של שפה כזו מתבטאת בשימוש המדוד בלשון הפיגורטיבית, שבסיועה מתוארים הסוסים (עמ' 90 ו-215), הכלב "טיטוס" (עמ' 309-306) ובעלי-חיים אחרים (עמ' 74) בסצינות מקוריות ורבות דמיון ממש כמו הגיבורים האנושיים של הרומאן. הישג זה של הכותבת מתבלט בהשוואה לרמה הלשונית הירודה שבה נכתבים כיום ספריהם של הכותבים אשר מציפים אותנו מזה כשני עשורים ברומאנים חפוזים, דלי-דמיון ודלי-ערך, בהפרש של שנה או שנתיים זה מזה.

האירוע בפרדס

מאביו, בצלאל, ירש איתן את הקשיחות הגברית הזו, לגונן על כבודו בכל עימות עם אלונה. מוכיחות זאת שתי סצינות מקבילות המופיעות במרחב עלילת הרומאן. בסצינה ראשונה, זו שבה פתחה איילת שמיר את הספר הזה, הפעיל איתן את כל כישוריו כדי להכניע את הסוס בּארְבּ. בעורמה ובכוח זרועותיו הכניע את הסייח עד שהצליח להכניס רסן לפיו ולהניח עליו אוכף. בסצינה המקבילה, זו המתוארת קרוב לסיומו של הספר, אכף איתן את רצונו באמצעים דומים גם על אלונה. כאשר ביקשה לעזוב את הבית בסיומה של מריבה קשה ביניהם, "חסם את דרכה. הוא לחץ אותה אל קיר המסדרון ודחק אותה בכוח לאחור - - - עד שנצלבה בגבה אל הקיר. וכך, בעוד היא אזוקה בידיו, משך אותה מטה-מטה אל רצפת המסדרון המאובקת, עד שהוכנעה לגמרי." (עמ' 408). 

אין ספק שאיתן התקשח לא רק בהשפעת ההערצה לאביו, אשר לימד אותו "להיות גבר" לפי מושגיו על גבריות, אלא גם בהשפעת האירוע שהתרחש לו במטע בהיותו בן תשע. הוא וגידי יצאו אז לשוטט במטע עם אבא, וזיהו שם ערבי מכפר קרע, שהתפרנס מגניבת פרי במטעי היהודים. במקום התפתחה התכתשות בין בצלאל ובין הגנב, ואיתן בן התשע, אשר רצה לסייע לאביו, שלף בבהלה את האקדח שהופקד אצלו וירה כדור שהמית את הגנב. בצלאל התעשת מהר, ואחרי שהרגיע את איתן ב"אתה לא היית מעורב בזה, איתן, ברור? אל תדאג, שום דבר לא קרה" (עמ' 438), הרחיק אותו מהמקום וציווה עליו לשמור על גידי, וכשנשאר שם לבדו – העלים את גופת ההרוג באדמת המטע.

בחוכמה רבה בחרה אילת שמיר לתאר את הסצינה הזו דרך עיניו המשתאות של גידי בן החמש-וחצי. כך עברה זוועת האירוע בעוצמה מוכפלת, בלי להפוך לתיאור ויזואלי מפורט ומוחשי של הרג אדם, תיאור שהיה מחליש מאוד את הסצינה. גידי, שלא ראה את ההתרחשות מקרוב, אך הבין את מה שאירע מהקולות שקלט במרחק שלושים צעדים מזירת ההתרחשות, קפא על מקומו "ופיו פעור בזעקה אילמת". וגם אחר-כך, לא השיב לשאלותיה של אימו, אהובה, ששיערה כי משהו נורא התרחש לבצלאל ולבנים באותו יום במטע, ובמשך שנים הצטרף לשתיקתם של איתן ושל אביו, שלא דיברו ביניהם מאז על האירוע.

כעבור זמן התבררה לאיתן ולגידי זהותו של ההרוג אשר הועלם במטעם. היה זה גיסו של אחמד מכפר קרע. במשפחה הערבית לא אהבו את פרנסתו של גנב הפרי, ולכן גם לא טרחו בנסיבות מצבם אז, בעידן "שתיקת הכפרים" (ראה ס. יזהר ב"סיפורי מישור" עמ' 118) ומגבלות "המִמְשל הצבאי", לחקור ביסודיות את היעלמותו הפתאומית של קרובם, אך במשך ארבעים שנה, חיברה השתיקה בין שתי המשפחות, זו היהודית של בצלאל וזו הערבית של אחמד, ובזכות זאת הועסקו אחדים מבניה של המשפחה הערבית אצל בני המשפחה היהודית.

זמן קצר אחרי פטירתו הפתאומית של בצלאל מדום-לב, בתחילת שנות ה-50', שכרה אהובה את אחמד, כדי לטפל במטע ולשווק את הפרי. ולכן הכירו אותו היטב שני יתומיה, איתן וגידי, מיום עבודתו הראשון במטע שלהם, כאשר היה עדיין רווק, וגם את ילדיו, אחרי שהקים משפחה. משום כך, כאשר החליט איתן לחזור אל "השטח" של המשפחה במושבה, כעבור ארבעים שנה, היה זה אך טבעי שיציע לשני בניו של אחמד, מג'ד ובאסיל, לעבוד אצלו, בדיוק כפי שאביהם עבד אצל אימו, אך בהבדל אחד: מאחר שהחליט לזנוח את מטע האבוקדו שנטע אביו ולהקים בחצר הבית חוות סוסים לטיפול בנֵכים, פטר אותם לחלוטין מהמטע והעסיק אותם בטיפוח ובאימון הסוסים ובתחזוקת הבית הישן והחצר, שמצאם במצב מוזנח ביותר.

ואשר לאירוע – בכל שנות עבודתו אצל אהובה לא דיבר אחמד איתה על האירוע שהתרחש במטע, שאחריו נעלם גיסו. ולכן הניח גם איתן, כאשר שכר את מג'ד ובאסיל, שהשניים אינם יודעים דבר על מה שקרה במטע, "כי מה להם ולזה" (עמ' 17). משום כך הופתע כאשר לפתע העלה מג'ד את הנושא וסיפר לאיתן על השמועה שהתהלכה בכפר כשהיה בן שש על מישהו שנעלם, נעלם "כמו הדוד שלו", והוסיף: "אצלנו אומרים, כל זמן שלא גאלו את הדם של האיש המת - - - הנשמה של המת צמאה לדם."

אך איתן קטע את דבריו כאילו שמע עוד סיפור דמיוני שנולד והפך לנפוץ בכפרי ואדי ערה ובו-במקום ביטלם בנזיפה: "אני מקווה שאתה לא מסתובב ומקשקש את זה לאנשים שאתה פוגש," ומג'ד אמנם השתתק, אך "חשף את הרווח שבין שיניו וחייך חיוך מוזר." (עמ' 362).

דמויות ערבים בספרי המחברת

אני עוצר במקום זה את המשך הדיון בעלילת הרומאן הנוכחי, כדי לבחון סוגיה המתבלטת כמרכזית בכתיבתה של אילת שמיר. בעלילות שני רומאנים שפירסמה עד כה – בזה הנוכחי וברומאן הקודם, "פסנתר בחורף" (2007) – לא רק העניקה נוכחות ניכרת לדמויות של ערבים, אלא גם התרכזה ביחסים הבעייתיים בינם ובין יהודים. עקב כך מתקשרים שני ספריה אלה לאחד מהנושאים שמייחדים את הסיפורת העברית בספרות העולם, ובמיוחד את זו שנכתבה בשנותיה של המדינה במסגרת הסיפורת הישראלית*.

החטא הקדמון של הסופר העברי בתקופת העליות ובשנות "היישוב", התבטא בכך, שאם שילב דמות של ערבי ביצירתו, הציג אותה בדרך כלל לא כפרט, אלא כנציג של הערבים כקולקטיב. עקב כך כשלה הסיפורת העברית המאוחרת, זו שנכתבה בשנות המדינה, ממלחמת העצמאות ואילך, בהפרזה לשני כיוונים מנוגדים בעיצוב דמותו של הערבי: אם לאהדת-יתר בתיאור הערבי כדי להבליט את כיעורו המוסרי של היהודי (ולהפרזה זו נטו רוב הסופרים שלנו), ואם לשלילת-יתר שלו כדי להאדיר את מעלותיו המוסריות של היהודי (ואלה שהפריזו לצד זה, כף ידו האחת תספיק לילד כדי למנות את מספרם).

גם איילת שמיר הוסיפה ברומאן הקודם שלה, "פסנתר בחורף" (2007), דוגמא צעקנית למדי להפרזה השכיחה יותר מבין השתיים, זו שהתאמצה להבליט את כיעורו המוסרי של היהודי על-ידי תיאור אוהד של הערבי כ"אחר" תמים ושוחר טוב, שהפך קורבן לאלימותם של יהודים בלא שום סיבה.

עלילת "פסנתר בחורף" מתרחשת בשלמותה בלילה חורפי בפְּיַאנוֹ-בּר של ג'ו אוחנה (המוזכר גם בעלילת הרומאן הנוכחי, עמ' 100). אף שג'ו ושני עובדיו, גדי הפסנתרן ופאדיל עובד המטבח, כבר עמדו לסגור את הבר בשעה מאוחרת זו, דחו את כוונתם כדי לארח את נוסעיה של מכונית, שעצרו להתרענן בכוסית אלכוהול לפני המשך נסיעתם דרומה. הקבוצה מנתה שלושה גברים ושתי נשים ממקום עבודה משותף. באופן זה הפכה אילת שמיר את הבר לזירת מיפגש של חמש דמויות עייפות ומתודלקות באלכוהול – מיקרוקוסמוס אנושי המציף מתוכו את הרוע, שעל-פי השקפת השמאל נאגר בישראלים בתנאי "המצב הישראלי" (הכיבוש, ההתנחלויות וכדומה) והשחית את מוסריותם.

אף שאיש מהנוכחים בבר לא ניצל בתורו מפגיעת הרוע של האחרים במהלך הלילה, ספגו רק החלשים ביותר מתוכם, שתי הנשים ועובד המטבח הערבי, מנה גדושה ואלימה במיוחד מהרוע הזה. אך לבסוף הופנתה האלימות רק אל פאדיל, שהוא צעיר ערבי בן שש-עשרה מכפר ב"שטחים", אשר בעבר הוכה באכזריות בכפרו על ידי רעולי פנים, וגם משפחתו נידתה אותו, אחרי שנחשד כמשתף פעולה עם הכובש הישראלי. מן הרגע הראשון קלט פאדיל מהתנהגותם הקולנית והגסה של האורחים שעליו להיזהר מהם, ולכן, הסתגר במטבח והאזין משם בדברים שהטיחו זה בזה. אך מרגע שנחשף לעיניהם עם מטאטא, דלי ויָעֶה, בשליחותו של ג'ו, כדי לרמוז לאורחים שעליהם לעזוב את המקום, אשר מזמן כבר היה אמור להיסגר, הפך פאדיל מטרה להתעללותם וקורבן לפרץ אלימותם, אך ורק משום שהם זיהו שהינו ערבי.

את מחאתה המוסרית נגד העוול שנעשה לפאדיל ביטאה אילת שמיר בשני אופנים בעלילת הרומאן. תחילה באופן אירוני, באמצעות נגינת הפסנתרן, אשר מכל האפשרויות בחר לנגן דווקא את נעימת השיר "רוצי שמוליק" של הזמר אריאל זילבר, וגם החל לשיר בקול את המילים האופטימיות שאומר בשיר האוהב לאהובתו: "קורא לך ושולח לך אלף נשיקות / כן הלילה לא צריך יותר לחלום" – מילים שסותרות מהן למתרחש במקום אי-אפשר היה לבחור. אך היא ביטאה את מחאתה גם באופן פוליטי, בתיאור נקמת הנכבש הכנוע וחסר-הישע בכובש: בסיום הסצינה הקים פאדיל את עצמו מהרצפה, "אסף בלשונו את הרוק הדמי" וכיוון אותו אל אברי גונן, שהיה האכזרי מבין אלה שהיכו אותו.

שתי מחאות סימבוליות אלה הפכו את הרומאן "פסנתר בחורף" להצהרה פוליטית, כשם שהסבו את פאדיל מדמות של אדם יחיד לנציג הקולקטיב שאליו הוא משתייך, לממחיש מצבו של העם הפלסטיני במאבקו נגד "הכיבוש". לפיכך יובן השינוי שעשתה אילת שמיר בעיצוב דמות הערבי ברומאן הנוכחי. מג'ד ובאסיל מתוארים ברומאן הזה כבני-אנוש השונים זה מזה. לשניהם אישיות שונה וגם כיסופים שונים ביחס לעתידם. ולכן, גם ההרהורים "הפלסטיניים" של שניהם על מצבם כאזרחים במדינת ישראל, השזורים בפרקי הווה אחדים (עמ' 227 ו-361, למשל), אינם מתלכדים לכלל הצהרה פוליטית צעקנית כמו זו שהשתמעה מהרומאן "פסנתר בחורף". להיפך, מחשבות "פלסטיניות" אלה מוסיפות לאמינותם של מג'ד ובאסיל כדמויות של צעירים מהכפר קרע, אחד מכפרי "המשולש" בוואדי ערה.

עם זאת – ההקבלה בין הדורות במשפחת רוסו לדורות במשפחה הערבית מכפר קרע, שהאירוע הטראגי במטע האבוקדו קשר ביניהן במשך ארבעים שנה, הצדיקה תיאור מקיף יותר על חייה של המשפחה הערבית, אחרי שאחד מבניה, שיצא לגנוב פרי ממטעיהם של היהודים, לא חזר הביתה ועקבותיו אבדו. הרחבה כזו היתה יכולה להיעשות לאו-דווקא על-ידי הרחבת ממדיו של הרומאן, אלא על-ידי צמצום מספר הפרקים המתארים את טיפולם של האחים בסוסים ובעבודות התחזוקה של הבית והחצר – פרקים שרובם חוזרים על תוכן דומה.

אדם וסוס בחיקו

כאמור, שגתה, לדעתי, אילת שמיר כאשר דחתה את הפרק המתאר את האירוע במטע לסוף הספר, למקום שבו הוא בולט בחריגותו. תועלת מרובה היתה נגרמת לעלילת הרומאן לוא הוצב הפרק הזה במקום המתאים לו – אחרי פרק 14, המסתיים בעמ' 294. הצעה זו היתה מבטלת, כמובן, את כותרת-המשנה על קיום חמש מערכות בעלילה, אך היתה מעניקה לעלילה מבנה טבעי יותר. ובנוסף לכך היתה משחררת את הכותבת משימוש כה מאולץ וכה מופרז בתחבולת ההשהייה של המידע על האירוע, אשר כל-כך השפיע אחר-כך על היחסים בין ההורים ועל חייהם של הבנים במשפחת רוסו.

יתר על כן: אילו הוצב הפרק המספר על האירוע במטע במקום המוצע כאן, היתה עלילת הרומאן נחתמת בפרק שבו היה ראוי לחתום את סיפור-המעשה – הפרק המתאר את ההכאה (ואולי גם ההמתה) של הסייח בַּארְבּ על-ידי איתן. כפרק חותם היה מציף את מקבילו, הפרק שבו נפתח הרומאן ואשר בו המחיזה המחברת בכישרון תיאורי מדוייק וחושני כיצד הכניע איתן את הסייח המתפרע לקבל עליו מרות של רסן ואוכף. על דרך הניגוד, מתנהל בין שתי הסצינות דיאלוג המוכיח את השינוי שמתחולל באיתן במהלך אותו יום מכריע בחייו.

בסצינת ההכנעה של הסייח עדיין פעל איתן על-פי מושגיו של אביו על גבריות – מושגים שהכשילו את היחסים בין הוריו וכמעט הביאו גם את אלונה להיפרד ממנו. ממש כפי שהשכים בבוקר בהחלטה נחרצת להוכיח לסייח הסורר את מי עליו לכבד ולמי עליו להישמע, והכניע אותו בעורמה (עמ' 17-14) ובכוח (עמ' 27 ו-32) – כך גם הכניע את אלונה במריבה הגדולה שפרצה ביניהם, אחרי שחזרה מחיפה. אך בסצינת ההכאה כבר פעל איתן אחרת, ולכן צריך לפרש אותה כסצינה המשקפת את השינוי שהתחולל  אצלו אחרי פציעתה של אלונה על-ידי הסייח, שנבהל מקול הפיצוץ הפתאומי שנשמע מהחצר, מקום שבו תיקן מג'ד את מכונית הסובארו המקולקלת. 

אף שמפתה מאוד לפרש את הכאת הסייח על-ידי איתן כפעולת נקמה בו על הפגיעה באלונה, אין הפירוש הפשטני הזה נתמך על-ידי הפרטים במרחב הרומאן שהבליטו את הקשר המיוחד שהיה בין איתן ובין בארב. הן איתן ידע שבארב לא התכוון במזיד לפגוע באלונה, אלא נהג על-פי טבעו, והדבר הוסבר כבר בסצינה שפתחה את הרומאן: מסוכן להתקרב אל סוס מאחור, כי רחש פתאומי, החל מ"שקית ניילון מקרית שמתעופפת ברוח" ועד "נהם מנוע", יכול להפוך במהירות "למקרה קלאסי של מוות מהיר או פגיעה קשה" (עמ' 11). אלונה לא נזהרה וגם מג'ד היה שקוע בתיקון המכונית "ולכן לא ראה אותה מתקדמת בצעדים מהירים אל הסוס מאחור" (416). כך שלא מניע הנקמה, גם אם התעורר תחילה באיתן, הניע אותו מאוחר יותר, אחרי שחזר מבית-החולים וכבר ידע שהפגיעה של בארב באלונה לא היתה חמורה או קטלנית, לכנות את בארב בכינוי "רוצח", ואחר כך לכרוך אותו בחבל אל גזע עץ ולהכות אותו "בזעם פראי" בכל חלקי גופו, מהראש ועד הפרסות, עד שהסייח היפה והסוער התמוטט (עמ' 419).

אם בארב הינו רוצח, אך ורק משום שהגיב על-פי טבעו, אז צריך לכנות בכינוי "רוצח" גם ילד בן תשע שארבעים שנה קודם לכן הגיב על-פי טבעו בשליפת אקדח פזיזה והמית גנב שהתכתש עם אביו במטע, ובמיוחד אם גם אחר כך, כל חייו כבוגר, התמיד לקיים את תורת אביו והיה "גבר" המכניע אחרים, בין שמדובר בסוס סוער ובין שמדובר באישה כמו אלונה שמסרבת להתבטל מפניו. אך שלא כאביו, בצלאל, שלא הספיק להיפרד במועד ממושגי הגבריות הקשוחה של אופיו ולא התפייס עם אהובה, אף כי רצה מאוד בכך, זיהה איתן במועד את היסוד החייתי הזה שהיה קיים בו, את "הסוס הזקן הרדום באופיו" (עמ' 124), ובחר להשתחרר ממנו כדי שיהיה ראוי לאהבתה של אלונה. ולכן, לא מנקמה היכה את בארב, כי אם כילה באמצעות הכאת הסייח את רכיב הרוע שהיה באופיו.

ומשום כך הפליאה אילת שמיר לעשות כאשר סיימה סצינה חשובה זו בתיאורו של איתן כשהוא לופת את הגוף העצום של בארב: "ואפילו באור המתמעט אפשר לראות בבירור את ראשו של הסוס המונח בחיקו, וגם אותו עצמו, כשהוא גוהר אל פני האגוז (של בארב) ומצמיד אליהם את מצחו הרועד, והבכי מטלטל את הכתפיים ואת הזרועות." (עמ' 420). זהו הרגע שבו, אחרי ארבעים שנה, הזדכך איתן סוף-סוף מהטראומה שחווה במטע כשהיה בן תשע.

בפירוש תמונה הזו, המוכיחה את השיפור הגדול ביכולת הסיפֵר של אילת שמיר בהשוואה ליכולת שהציגה ב"פסנתר בחורף", רשאי הפרשן להיערך לסגירתה של המניפה – לגלגל בזהירות חזרה לתוך קפליה את הגיבורים ואת האירועים של עלילת הרומאן הזה, יחד עם רבדיה הסיפוריים המעניינים ועם לקחיה הרעיוניים החשובים, ולהציע לקוראים לבחון את פירושו ואת שיפוטו על-ידי קריאה חוזרת של היצירה עצמה.

- - - - - - -

* אנתולוגיה המגישה מבחר של יצירות על דמות הערבי בספרות העברית, עם מבוא הסוקר את העיסוק של הסופר העברי בסוגיה זו לאורך המאה העשרים, מזומנת למתעניין בספרו של אהוד בן עזר "במולדת הגעגועים המנוגדים" (1992).

* * *

משה גרנות

האי

הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ט

אֵלה היתה לבדה בחדר. לא היו אַלּוֹת ולא היו חיילים. לא ייתכן שהפרשה של פאניה מתחילה שוב – על אֵלה אני יודע בוודאות שהיא לסבית. חוץ מזה, אני הסתכלתי היום ארוכות בראי בזמן הגילוח – אין שום סיכוי שאני גבר "הורס" שאי אפשר לעמוד בפני קסמיו. מעולם לא הפרזתי בערך עצמי, ואני משער שפאניה רצתה אותי, לא בגלל איך שאני נראה, אלא בגלל איך שהיא נראית.

היא הביטה בי ארוכות, אחר כך הסתכלה על הפאלם שלה.

"יש לך משהו להגיד, מני?"

לרגע לא הייתי מאופס – קודם כול, 'מני', וחוץ מזה, למה היא שואלת אותי באופן אישי מה ששאלה את הביתן כולו בשיחה בחדר הסדנאות?

"מה יש לי להגיד? אני מעודד מכך שיש דרך לצאת מן האי הזה. אני מבין שיום טוב ששון ודני אלעד בדרך החוצה?"

"כנראה, אבל לא כל כך מהר. וחוץ מזה, אין לך מה להגיד לי?"

"המדריכה הראשית, כל מה שתבקשי, אני אגיד לך. אני לא שקרן, אבל אפילו רציתי לשקר, אני יודע שכאן זה לא כדאי, וגם אי אפשר."

"נסה להיזכר, מני, טורקיה, זכויות האסיר..."

"המדריכה הראשית, אני נשבע שאני לא יודע על מה את מדברת."

"אז למה אתה כל כך מתרגש? אולי נבדוק אם אתה דובר אמת?"

"בבקשה, הנה, את יכולה ללפף לי את הזרועות. אני באמת לא יודע על מה את מדברת."

"אתה מיושן, מני, כאן בודקים את האמת לפי הקול, ולא צריך בכלל לחבר אותך לשום מכונה. אז אתה לא זוכר? היתה תלונה לטורקיה. טורקיה טרם הצטרפה לאמנה המהפכנית הבינלאומית. היא רוצה להוכיח לעולם שלא כדאי להצטרף לאמנה, וחוץ מזה, יש הרי עוינות של שנים בין טורקיה ליוון שהחכירה לנו את האי, והיא גם רוצה לנגח אותה, שבאי שבבעלותה מתרחשות זוועות ומענים אסירים. יש בטורקיה מין אגודה להגנת זכויות אסירי המצפון, והיא עושה את עצמה אפוטרופוס על כל העוולות שנעשות בעולם כנגד אסירים שאינם פליליים. עכשיו הם החליטו להתלבש עלינו. אתה חושב שמה שקורה כאן זה דומה לעינויים?"

"מממ, מה אני אגיד לך, זה רחוק מעונג. אני בהחלט חושב שיש כאן עינויים, לפחות נפשיים. אבל, אבל, מה זה קשור אליי?"

"זה," והיא מראה על הפאלם שבידה, "מצביע עליך. הוא בדרך כלל לא טועה. הטורקים מזכירים שם דומה לשלך, אבל הם טורקים, ולא יודעים לבטא שמות ישראליים."

"אני נשבע לך, המדריכה הראשית, שלא דיברתי עם איש – איך בכלל אני מגיע לדבר עם טורקיה? אין לנו כאן טלפונים, לא שום אמצעי קשר. הרי החרמתם לנו הכול. איך אני יכול להתקשר אל מחוץ לאי? אנחנו כל היום וכל הלילה תחת השגחה – איך איך אני מגיע לטורקיה?"

"את זה אתה צריך לספר לי."

העניין הפך להיות רציני. התחלתי להרגיש מאוים, והרי באמת – זה אבסורד מושלם! איפה אני ואיפה טורקיה?

"המדריכה הראשית, אני ממש מתחנן, חברי אותי למכונת אמת. אני לא רוצה שיהיה אפילו שמץ של חשד לגביי. אין מה להסתיר. לא יכולתי להתקשר לאיש מהחוץ, ולא התקשרתי, וממש לא ברור לי כל הסיפור הזה. זה נראה לי אאוט אף דה בלו מוחלט."

"שוב, 'מכונת אמת'? טוב, מני, תחזור לביתן. אחרי הצהריים יש סדנה. שלא תאחר."

"אני מבין שהפסדתי את ארוחת הצהריים."

"לא. השארתי הוראות במטבח. תקבל קופסה סגורה בביתן."

"רק זה לא! אני נקרא יותר מדיי להנהלה, ועכשיו קופסת האוכל – כולם בטוחים שאני משתנקר עליהם בפני ההנהלה."

"תצטרך להתמודד עם זה. עכשיו צא! אוי לך אם תספר למישהו על מה דיברנו כאן."

אחרי הצהריים הראו לנו סרט על חייה של האישה האתיופית על כל תלאותיה בעבר ובהווה: הגברים מטיילים להם כשמקל מונח להם באופן גנדרני על העורף, ואילו הנשים חוטבות עצים ונושאות אותם על הגב, כשחבל הקשור לענפים הכרותים חותך להן את החזה, והן שואבות מים ונושאות אותם בכלי חרס ענקיים על הראש – חוטבות עצים ושואבות מים! למרות שבאופן יוצא מן הכלל היה הסרט מעניין למדי, והוא הצליח להזיל דמעות ללא מעט שפוטים – אני בקושי הצלחתי להתרכז – לא חדלתי לחשוב על השיחה שלי עם אֵלה. מניין היא גירדה את כל הסיפור הפנטסטי הזה עם טורקיה וזכויות אסירי המצפון. הנה, יש כאן שני בחורים שכנראה הולכים להשתחרר, ואילו אני הסתבכתי באיזה עניין שאין לי מושג מהו. אילו יכולתי לדבר עם מישהו. ראיתי איך הסתכלו החבר'ה אליי כשפתחתי בצהריים את קופסת האוכל. אפילו אהוד לא מדבר איתי. קשה נורא לחיות במקום כזה ללא חבר.

אחרי הסרט שוחררנו לביתן. הצעתי לחברים לשחק כדורגל. הם לא ענו לי, ואפילו לא הביטו אליי. אני עמוק-עמוק בבוץ. עד כה לא חששתי מאלימות, כי היא לא משתלמת באי הזה, אבל, לך תדע.

רק בערב נפל לי האסימון: הרי חל איזה שינוי לטובה – התרגול "המעשי" נפסק, הרצועה הותרה מעט, שני מדוכאים חזרו מטיפול, והם בריאים ושלמים, שני שפוטים אחרים מועמדים לשחרור – כל זה נבע מכך שמישהו שיודע מה קורה באי, ואני לעת עתה אינני יודע מיהו, פנה לאותה אגודה להגנה על זכויות אסירי המצפון שבטורקיה, והם פרסמו את זה בעולם. זה לא נוח למהפכה שכותבים עליה דברים כאלה, ומי יודע, אולי אפילו ידרשו לראות מה קורה באי השדים הזה. זאת הסיבה לכל התמורות. לא נוח להיראות בעיני העולם כ"רעים" – העולם החדש צריך להיות "אמיץ", אבל לא אכזר. אני חושב שיש לי קצה חוט, ואולי יש איזו תקווה.

היום הגיעו לאי אחד-עשר איש. ראיתי אותם יורדים מהמיניבוס ליד בניין המנהלה. שניים נשלחו לביתן שלנו, והשאר לביתנים אחרים. פעם הייתי ניגש לחדשים, לוחץ להם את היד מספר להם מה קורה פה. פעם. עכשיו בוחנים אותי על כל מה שאני עושה ולא עושה. לא די בטרטורי העונשין, אני צריך להתמודד עם החשדות של החברים.

היה לי קשה להירדם: לא עבדתי שום עבודה פיזית במשך היום, וכל מה שקרה בו ריגש אותי. אני מהפך ומהפך באירועי היום. המנטרות מזמזמות לי בראש: "אני נולדתי, לצערי, גבר... אני נולדתי, לצערי, גבר... אחינו אתה, כולנו כמוך... כולנו כמוך... כולנו כמוך..."

המשך יבוא

* * *

מקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "בתקופה שברירית כל כך, רוויה באלימות וזעם, כל יום משנה את הלך הרוח הציבורי [במצרים] שניזון בעיקר מדיווחים בתקשורת הערבית. אם אתמול שודרו שוב ושוב קטעי וידאו שבהם נראים איסלאמיסטים משליכים אזרחים ממבנים גבוהים ומכים באלות עוברים ושבים, היום הצילומים השולטים הם של אזרחים פצועים, מונחים בשורות ומקבלים טיפול רפואי, בדגם הצילומים מסוריה. מוטב לפיכך לא למהר למסקנות נחרצות על עתיד המהפכה." [צבי בראל, "הארץ" באינטרנט. 8.7.13].

* ההבדל בין אישה בבני ברק לאישה בתל אביב. אישה בתל אביב: ״מאמי, ירדתי להביא שישיית מים.״ אישה בבני ברק: ״מאמי, ירדו לי המים, הלכתי להביא שישייה.״ שלח: יוסי דה ליאון.

* "הארץ" נכשל: לנוכח המציאות, בה רוב מדינות הסביבה הקרובה והרחוקה סוערות, מי פחות ומי יותר: תורכיה, עירק, אירן, אפגניסטאן, פקיסטאן, סוריה, מצרים, לוב, תימן, תוניסיה ואלג'יר, "הארץ" נכשל בתקוותו לאלימות גם כאן. אפילו ההסתה של כתבים כגדעון לוי, שיחיה ושימשיך להנות את קוראיו בסיפורי סבלם הנוראי של אויבינו תחת הכיבוש [נתעלם שלרוב הם דיווחים הרחוקים מהאמת] – ההסתה הזו לא מיצתה את התקווה לאלימות פלסטינית בישראל. תודו בכישלון. העיתון הצליח להשפיע רק על "צפוניים בתל-אביב", שבחלקם אף משתמטים מכל חובת שירות צבאי.

אבא גוריון

ירושלים 97500 משגב לדך 28

* דפני ליף: "יאיר לפיד, אתה רכבת על המחאה החברתית, אתה הפכת בין לילה לדור המשך אכזרי עוד יותר של המדיניות של נתניהו. אתה יודע לדבר את המחאה אבל אתה לא יודע לעשות אותה. אתה משחק בתקוות של האנשים. אתה מבקש מאיתנו לשמור על הגחלת של התקווה לעוד שנתיים. אבל יש לנו חדשות בשבילך, אנחנו יודעים היום הרבה יותר. אין לנו שנתיים לחכות. אתה שקרן ואתה ציני!" – כך אמרה בצהריים [9.7] הנביאה דפני ליף, מיוזמי המחאה החברתית של 2011, במסיבת עיתונאים שערכה בגן מאיר בתל אביב, בה הכריזה על חידוש המחאה החברתית ביום שבת – במלאת שנתיים לתחילת המחאה החברתית בישראל.

אהוד: נתבקשנו להוסיף על דבריה של דפני ליף כי בתום ההפגנות למען הצדק החברתי [שתי פיתות מסובסדות ביום לכל אזרח ישראלי – על חשבון ארה"ב, סעודיה וקטאר!] – אוטובוסים לקהיר ולדמשק יועמדו לרשות המפגינים שנשבר להם מ"גן העדן" של אביגדור ליברמן בישראל! – כמו כן יבואו להפגנות במוצ"ש, חוץ מהפעילים המקצועיים של חד"ש ומר"צ, ועימם המפגינים המקצועיים שמתפרנסים מן המחאה – יבואו גם פועלים עלובי חיים של נמלי אשדוד וחיפה ומשלחות הזדהות מכיכר תחריר בקהיר, כיכר תקסים באיסטנבול וכיכר המרג' בדמשק! [שם נתלו יוסף לישנסקי, נעמן בלקינד ואלי כהן] – וכולם יביאו עימם פיתות טריות לדפני הרעבה ולחבריה למאבק – פן ח"ו ירזו מהפגנה להפגנה ולא ישמינו!

* מחלקת המשלוחים שלנו עובדת במרץ על משלוח עותקי "מסעותיי עם נשים" לכל מי ששלח לנו בדואר את דמיהם. מאחר שהמהדורה הראשונה היא בת 500 עותקים בלבד, וחלק ניכר ממנה מופץ לרשתות ולחנויות הספרים – הרי שכל המקדים לרכוש באמצעותנו, מובטח לו עותק!

* * *

עשרים שנה להסכמי אוסלו

https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=uyP9TIbI0BA

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,503 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל