גיליון מס' 856

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' באב תשע"ג 15 ביולי 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַקְּרַב רַב עַל כֵּס הָרַב... // מרדכי קידר: חשבון הדמים הסורי. [ציטוט]. // רון וייס: לא חייב לקרוא. // שמעון גרובר: אנחנו אשמים. // רוֹן גֵּרָא: עַכְשָׁו לוקמיה, לד"ר ירון דוידוביץ. // משה אביר: מסע עולמי אל מחוזות ילדותי. // מנשה שאול: דמוקרטיה – לא בבית ספרם. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: 1. בית הכנסת של היהודים ההרריים. 2. בראנץ ב"טאפטס". 3. רבה חילונית. // אורי הייטנר: 1. המלכה בתל אביב. 2. צרור הערות 14.7.13. // מתי דוד: 1. תגובות ממוקדות לאירועים בחדשות. 2. אילן הלוי, "מהפכן נאמן לדרכו" או בוגד בעמו? // אהרון חבר: אבטיח אבטיח. // אביבה ק.: אבטיח בחורף. // ברוך תירוש: "זאת לא העבאייה שלי!" // ד"ר ארנה גולן: גבריות צעירה ושמחה בעולם בראשיתי שגבולותיו פתוחים. // שיר מתוך "מסעותיי עם נשים"  הוכרז כקלאסיקה בכנס אקדמי באוניברסיטת בת שלמה רבתי. // "מסעותיי עם נשים" – הפקה עצמית של אהוד בן עזר. // משה כהן: הנדון: הנהנתן. ימות המשיח. // ישראל נטע: בוקר, ערב יום אחד. // ד"ר אברהם וולפנזון: רומנטיקה ופוליטיקה במימצא ארכיאולוגי. // חיימקה שפינוזה: במלאת למלך דוד שבעים ושבע. [ציטוט]. //  משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב, פרק י'. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַקְּרַב רַב עַל כֵּס הָרַב...

מַמָּש בִּזְמַן שֶמַּקְרִינִים לָנוּ בַּטֵּלֵוִיזְיָה

אֶת הַסִּדְרָה הַפּוֹפּוּלָרִית "מִשְׂחֲקֵי הַכֵּס"

הוֹפְכִים אֶצְלֵנוּ אֶת הַדָּת, בִּמְקוֹם חָזוֹן אוֹ וִיזְיָה

לְמִין קְרַב רַב שֶבּוֹ כָּל רַב טוֹרֵחַ לְנַכֵּס

רַקְ לְעַצְמוֹ בִּלְבַד אֶת כֵּס הָרַבָּנוּת בְּכוֹחַ

כָּל מָה שֶהוּא הַהֵפֶךְ מִדָּתִי אוֹ רוּחָנִי

וְאִם קְרַב רַב בַּסְּפּוֹרְט הוּא תַחֲרוּת בָּהּ יֵש לִנְגֹּחַ

אֶת הַיָּרִיב בְּמִין מִגְוָן אַתְלֵטִי רַבְגּוֹנִי

שֶל עַנְפֵי סְפּוֹרְט שוֹנִים הֲרֵי בַּסְּפּוֹרְט הַלֹּא סְפּוֹרְטִיבִי,

אוֹתוֹ קְרַב רַב עַל כֵּס הָרַב בּוֹלֵט עַד בִּזָּיוֹן

רַק כֹּשֶר הַתִּחְמוּן הַנַּכְלוּלִי וְהָאַקְטִיבִי

בּוֹ מִתְבַּזִּים קָשוֹת כָּל מִשְתַּתְּפֵי הַחִזָּיוֹן.

בְּכָל תּוֹלְדוֹת הַמַּחְשָבָה הַמְּדִינִית נִכְרֶכֶת

אוֹתָהּ סֻגְיָה שֶל הַפְרָדַת הַדָּת מִן הַמְּדִינָה

וְאַף כִּי בְּאַרְצֵנוּ הִיא בְּצִינִיּוּת מֻפְרֶכֶת

זֶה כְּבָר שָנִים רַבּוֹת בַּתֵּן-וְקַח הַלֹּא נִמְנָע

שֶל מַאסְחָרַת קְנוּנְיוֹת קוֹאָלִיצְיוֹנִיּוֹת שֶבֶּטַח

לֹא מַעֲלָה בְּלֵב רַבִּים אֶת גֹּבַהּ הַמְּנָיוֹת

שֶל מִמְסָדֵנוּ הַדָּתִי הָאָץ לַחְטֹף כָּל נֵתַח

כְּדַאי לִזְכֹּר מִסְפַּר אִישִים שֶדָּנוּ בָּהּ גְלוּיוֹת.

רֵאשִית גּ'וֹן לוֹק, הַפִילוֹסוֹף הַבְּרִיטִי הַיָּדוּעַ

מִי שֶהָיָה רִאשוֹן נוֹשְׂאֵי-הַדֶּגֶל שֶל דִּינָהּ

הַחַד שֶל תֵּזָה זוֹ וְגַם נִמֵּק הֵיטֵב מַדּוּעַ

יֵש צֹרֶךְ עַז בְּהַפְרָדַת הַדָּת מִן הַמְּדִינָה.

וְהֶרְצְל בִּ"מְדִינַת הַיְּהוּדִים" שֶלּוֹ הִבִּיע

בַּהַפְרָדָה הַזֹאת אֶת תְמִיכָתוֹ הַמּוּסָרִית,

בֵּין דָּת שֶלִּמְרוֹמֵי הָרוּחַ מְעוּפָהּ יַגְבִּיהַּ

וּבֵין הַסַּחַר-מֶכֶר הַפּוֹלִיטִי שֶל יְרִיד.

וּוַיְצְמַן סָח שֶאֶת הַדָּת יֵש לְשַיֵּךְ בְּחֶסֶד

לְרֵלִיגְיוֹזִיּוּת, לֹא לִצְרָכִים תּוֹעַלְתִּיִּים:

לְבֵית-הַסֵּפֶר, בֵּית שוֹמְרֵי-מִצְווֹת וּבֵית-הַכְּנֶסֶת

אַךְ לֹא לִשְלִיטָתָהּ עַל מִשְׂרָדִים מֶמְשַלְתִּיִּים.

וְגַם פִּרְקֵי אָבוֹת מִזְּמַן הִמְלִיצוּ בִּרְצִינוּת:

"אֱהַב אֶת הַמְּלָאכָה

וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת"

וְהִזְהִירוּנוּ מִקַּדְמַת דְּנָה בְּדִבְרֵיהֶם

"לֹא לַעֲשׂוֹת דִּבְרֵי תּוֹרָה קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם."

אַךְ מָה יוֹתֵר מַלְעִיג עַל אַזְהָרָה זוֹ וְכוֹפֵר בָּהּ

מִמָּה שֶמִּתְרַחֵש אֶצְלֵנוּ בְּשוּקֵי הַדָּת

מֵאָז קוּם הַמְּדִינָה שֶלֹּא קַרְדֹּם אֶחָד חוֹפֵר בָּהּ

לֹא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, כִּי אִם בְּעוֹד וְעוֹד מַנְדָּט

וְכִסְּאוֹלוֹגְיָה, ווֹלְווֹ וְלִשְכָּה וְעֶמְדוֹת-כּוֹחַ

וְתַקְצִיבֵי-עָתֵק הַנִּסְחָטִים לְלֹא רַחֵם

וּקְלוֹן מִסְחוּר הָאֱמוּנָה שֶל הַמַּרְבִּים לִשְכֹּחַ

אֶת דְּבַר יְשַעְיָהוּ: "לָמָּה לִי רֹב זִבְחֵיכֶם?"

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ הִנֵּה כַּיּוֹם עֵדִים כֻּלָּנוּ

לְכָל קִרְקַס הַנִּלְחָמִים עַל כֵּס הָרַבָּנוּת,

לְכָל אוֹתָהּ פָדִיחָה שֶקְּרַב רַב זֶה הִנְחִילָנוּ

בַּמַּאֲבָק עַל כֶּסֶף וְכָבוֹד וּשְתַלְּטָנוּת,

לִשְלַל הַקּוֹנְסְפִּירַצְיוֹת, הַתְּכָכִים, הַפוֹיְלֶע שְטִיקִים,

לְבֹץ הַהַשְמָצוֹת וְלַחֶרְפָּה הַסִּיטוֹנִית,

לְכָל שִפְעַת הַסְּפִּינִים, הַקּוֹמְבִּינוֹת וְהַטְּרִיקִים

מַמָּש כְּמוֹ בַּבִּצָּה הַמִּפְלַגְתִּית הַחִלּוֹנִית.

וּבְמִלְחֶמֶת גּוֹג, מָגוֹג וְדֵמָגוֹג מָרָה פֹּה

שֶבָּהּ מֻסְוֶה גֹעַל-הַנֶּפֶש בְּבִגְדֵי-שַבָּת

דָּבָר אֶחָד בָּרוּר: זֶה לֹא מוֹסִיף טִפַּת יֻקְרָה פֹּה

לֹא לְמוֹסַד הָרַבָּנוּת וְלֹא לִכְבוֹד הַדָּת.

* * *

מרדכי קידר

חשבון הדמים הסורי

בבוקר יום שלישי, ה-9 ביולי בשעה 10:15 התפוצצה מכונית תופת בלב הדאחיה, השכונה הדרומית של ביירות, המאוכלסת בשיעים ובה נמצאים מפקדות חיזבאללה ומשרדי ההנהלה של מאות הארגונים הפועלים תחת המטרייה של ארגון הטרור השיעי. השיעים חשים בטוחים לחלוטין בדאחיה, שכן היא מאוכלסת רק בשיעים, והיא מובלעת שיעית גדולה בשולי ביירות, שחלקה המערבי הוא סוני וחלקה הצפון-מזרחי הוא נוצרי. הביטחון העצמי של השיעים בדאחיה הוא גם נקודת התורפה שלהם: חיזבאללה אינו יכול להטיל על אנשיו מגבלות תנועה רבות מדי למשך זמן ארוך מדי, מה שסייע למפגעים להחדיר לדאחיה את מכונית התופת למרות שראשי חיזבאללה יודעים שיש רבים הרוצים לפזר מוות בין תושביה והרס ברחובותיה.

המטרה היתה כנראה "מרכז שיתוף הפעולה האיסלאמי" – מרכז מסחרי גדול בשכונת ביר אלעבד, המשמש גם כמקום פעילות של ארגונים רבים המסונפים לחיזבאללה. יש סברה שהפיצוץ נועד לחסל אישיות בכירה בחיזבאללה שאולי עברה ברחוב, אך תזמון הפיצוץ נותן כנראה את הרקע הנכון: היה זה היום הראשון של חודש הרמדאן החגיגי, המתאפיין בתנועת קונים עירנית ונוכחות רבה ברחוב, בעיקר בשעות הבוקר שאינן חמות וכשהצום עדיין אינו משפיע על תפקוד האנשים. הפיגוע נועד לבטל את שמחת הרמדאן של השיעים ולהפוך אותה לאבל.

האצבעות המאשימות נשלחות אינסטינקטיבית לכיוון דרום, לישראל. חברי הפרלמנט הלבנוני מטעם חיזבאללה שידרו את ההצהרה הקבועה והמנוסחת מראש הקובעת ש"טביעות האצבע של ישראל טבועות בדם הנפגעים," אבל אף אחד אינו מתייחס ברצינות להצהרה זו, גם אלה שהפיקו אותה. הם יודעים היטב שמי שביצע את הפיגוע הוא אחד או יותר מארבע אפשרויות:

ג'בהת אלנוסרה – הארגון הסוני הסלפי הנלחם בסוריה נגד שלטון אסד והפועל בהשראת אלקאעידה.

הצבא הסורי החופשי המתנער מג'בהת אלנוסרה.

אנשי שייח' אחמד אלאסיר הסלפי מצידון.

או סונים מטריפולי, שפרצו לרחובות העיר הצפונית בסערת שמחה מלווה ביריות באוויר כששמעו על הפיגוע.

כולם – כמו חיזבאללה השיעי – שקועים עד צוואר במאבק על רקע מלחמת האזרחים בסוריה, שהפיגוע בדאחיה הוא חלק ממנו.

נסראללה הדמוקרט

מעניין שכל הדוברים הלבנונים הרשמיים, אפילו מתנגדי חיזבאללה, מגנים את הפיגוע. תומכי הארגון מגנים מסיבות מובנות, והמתנגדים מגנים מפני שהם חוששים שמי שלא יגנה את הפיגוע בלשון קשה, יעמיד את עצמו כחשוד במעורבות בביצוע וכך יזמין נקמה מצד חיזבאללה, שתהיה גדולה וכואבת, ודי רק לציין כי משאית התופת שחיסלה את רפיק אלחרירי היתה ככל הנראה מתוצרת "מפלגת האל". זכורות היטב גם 14 שנות מלחמת האזרחים (1989- 1975) וחוששים שאירועים מסוג הפיגוע עלולים להצית שוב את המלחמה. העויינות בין העדות והגושים הפוליטיים בלבנון הרי קיימת ממילא, והאווירה טעונה על רקע מלחמת האזרחים בסוריה שבה מעורב חיזבאללה.

אפילו סעד אלחרירי, המתנגד הגדול של חיזבאללה, גינה את הפיגוע וטען שהוא כוון נגד כל הלבנונים, ללא הבדל דת ועדה. הוא קרא לכל הצדדים הלבנוניים להתאחד בקריאה להרחיק את לבנון מכל "המאבקים האזוריים". הוא כמובן יודע היטב שחיזבאללה שקוע בכל "המאבקים האזוריים" שבין איראן והעולם הסוני, כמו גם במאבק הגורלי בין משטרו של אסד ומתנגדיו. הצהרות של פוליטיקאים בלבנון משקפות את המציאות כמו מראה עקומה, המציגה למביט תמונה הפוכה.

יש המחפשים את האשם במחוזות רחוקים קצת יותר. בתקשורת המקוונת יש מי שמייחס את האחריות לפיצוץ לסעודים, המפיצים בכל רחבי העולם האיסלאמי את הגרסה הווהאבית, הקיצונית, של האיסלאם, והיא זו הגורמת לסונים לראות בשיעים כופרים הראויים להיות מטרה לג'יהאד. יש מי שמטיל את האשמה על מדינות במפרץ ובראשן קטאר, בשל הכספים שהן מפזרות ברחבי האזור במסגרת מלחמתן נגד ההגמוניה האיראנית ההולכת ומתגברת. עם זאת, יש גם מי ששואל: "לאיזה אזור או נגד איזו אישיות הכין חיזבאללה את מכונית התופת שהתפוצצה בטעות בתוך האזור הבטחוני שלו?"

יש לציין שגם בקרב העדה השיעית בלבנון יש התנגדות לחיזבאללה ולמעורבותו באירועי הדמים בסוריה. בלבנון פועל מזה שנים חכם דת שיעי בשם מוחמד עלי אלחוסייני, המציג את עצמו כמזכיר הכללי של ארגון המתקרא "המועצה האיסלאמית הערבית", ואשר שמו מעיד על האוריינטציה הערבית והכלל-איסלאמית שלו. אלחוסייני דוגל באחדות של כל הזרמים הדתיים והעדתיים בעולם הערבי תחת המטרייה הפוליטית של המדינה הערבית המודרנית, בנימוק שזוהי המסגרת היחידה היכולה להבטיח חיים, שלווה ופיתוח לכל העדות באופן שכולן ירוויחו מהיציבות. יתר על כן: על פי גישתו של אלחוסייני, חובתו הדתית של כל מוסלמי מאמין לקבל על עצמו את המסגרת המדינתית ולהתנהג על פי חוקי המדינות (מעין "דינא דמלכותא דינא"), כי רק כך יוכלו האזרחים הערבים לשמור את עצמם – כבודדים וכקולקטיב – מפני מניפולציות של מדינות זרות. שיח כזה בלבנון יכול להתפרש רק באופן אחד: התנגדות לאוריינטציה האיראנית הפלגנית של חיזבאללה, והתנגדות לכל פעילות – אפילו חינוכית ופילנתרופית – שנועדה להחדיר את ההשפעה האיראנית אל המסגרת הלבנונית.

אלחוסייני מתנגד בתוקף לתופעת המיליציות החמושות הפועלות במדינות העולם הערבי על פי אג'נדה עדתית או ארגונית, שכן,לטענתו, תופעה זו היא מקור הצרות הכרוניות של החברות הערביות. עמדתו זו של אלחוסייני הביאה לכך שיש לו חברים רבים במדינות ערב, אפילו במשפחה השלטת של סעודיה הסונית הווהאבית, אך היא מציבה אותו בעימות מתמיד עם חיזבאללה. אלא שאלחוסייני פועל כבר שנים רבות בלבנון, ועד היום אף אחד – ובעיקר חיזבאללה – לא ניסה לחסלו. יתר על כן, חסן נסראללה מציין בנאומיו בגאווה רבה את העובדה שהוא דמוקרט ואינו סותם את פיות מתנגדיו, אפילו אלה המותחים עליו ביקורת מתוך העדה השיעית, דוגמת אחמד עלי אלחוסייני. הסיבה שחיזבאללה מתייחס בסלחנות לאלחוסייני היא שממילא לאלחוסייני אין מיליציה חמושה ולכן אינו מהווה סכנה ממשית לחיזבאללה. הוא גם מאפשר לחיזבאללה להופיע כארגון סובלני המוכן לשמוע דברי ביקורת.

ההתנגדות הקשה יותר לנסראללה ולמעורבות הצבאית של חיזבאללה בסוריה נובעת דווקא מתוך שורות חיזבאללה עצמו. לאחרונה פורסם שאימהות של חיילי חיזבאללה קוראות לנסראללה להוציא את בניהן מהתופת הסורית כי הם התגייסו ל"התנגדות" כדי להילחם בישראל ובציונים, לא כדי להרוס את סוריה ולהרוג את בניה. ה"אימהות" הללו מבטאות הלך רוח ציבורי ההולך ומתרחב בקרב העדה השיעית בלבנון. הסיבה הראשונה לכך היא המיספר הגבוה של הנפגעים – הרוגים ופצועים – של חיזבאללה בלבנון, שמספרם כמה מאות, שהוקרבו על מזבח שימור-שלטונו של אסד והעלווים הכופרים, מבלי שרואים סוף למלחמה ולנפגעים, ותכלית ראויה אשר לשם הגשמתה הם מקריבים את חייהם ושלמות גופם.

הסיבה השנייה היא החשש הגובר של שיעים בלבנון שבסופו של דבר אסד ייפול, ואלה שיפילו אותו – ובעיקר הסלפים הג'יהאדיסטים – יממשו את איומם כי "אחרי שיצליחו לחסל את העכבר של דמשק, הם יבואו לחסל את העכברוש של ביירות," כלומר שאם אסד ייפול, לא יהיה מי שיגן עליהם מפני סכיניהם של הג'יהאדיסטים.

סוריה ולבנון – כלים שלובים

השילוב בין המאורעות בסוריה ובלבנון אינו אמור להפתיע איש. חאפז אסד, העץ שממנו נפל רוצח ההמונים הסורי הנוכחי, היה נוהג לומר כי סוריה ולבנון הן עם אחד שחולק לשתי מדינות, ולכן, בין היתר, אין הן זקוקות להכרה הדדית או לפתיחת שגרירויות זו אצל זו. כל מי שעיניו בראשו הבין שאמירה זו נועדה להסתיר אמת אחרת לחלוטין: חאפז אסד מעולם לא ראה בלבנון יישות עצמאית לגיטימית, אלא בת בלתי חוקית שנולדה לזיווג בין צרפת הקתולית לבין הנוצרים המרוניים בלבנון, שגם הם קתולים, שרצו מדינה עבור עצמם למרות היותם חלק בלתי נפרד מסוריה הגדולה. מבחינתו, לבנון שייכת לסוריה הגדולה כמו ירדן ופלסטין, ומכאן גם נבע יחסו לאזרחי לבנון: כמו שהוא חש חופשי לטבוח באזרחיו ללא מגבלה, כך לא ראה שום בעייה בקיצור חייהם של אזרחי לבנון או של אזרחי ישראל – עוד יציר לא לגיטימי של המזימה הבריטית-ציונית.

בנו של חאפז, בשאר, נאלץ להכיר בלבנון ולפתוח בה שגרירות סורית בעקבות רצח רפיק אלחרירי בפברואר 2005, אבל גם הוא מאמין כי לבנון היא חלק מסוריה לכל דבר ועניין. כיום הקשר הגורדי בין שתי המדינות הולך ומתברר כחזק מאי-פעם: מצד אחד הופכים חיילי חיזבאללה לכוח המחץ העיקרי של צבא סוריה העייף והמותש, ומצד שני, עד סוף השנה הנוכחית, חמישית מתושבי לבנון יהיו פליטים סוריים, והאנרכיה הסורית נשפכת ללא מעצור אל תוך ההוויה הציבורית בלבנון במלחמת עדות אכזרית ובחיסול חסר רחמים של מתנגדים.

מצבו של משטר אסד הולך ומתדרדר, למרות הצלחות טקטיות שהוא משיג מדי פעם כמו זו באלקוציר לפני חודשיים. בחומס מתנהלת מלחמת חורמה, וחלקים גדולים של העיר השלישית בגודלה בסוריה הפכו לעיי חורבות. לפני ימים אחדים הותקף בסיס עורפי של צבא סוריה ליד עיר הנמל לאד'קיה, והדי פיצוצי-התחמושת הרעידו את כל האזור. השמועות מדברות על כך שהבסיס היה מחסן התחמושת העיקרי של צבא אסד, ונפגעו בו מערכות נשק חשובות כמו טילי S-300 נגד מטוסים, וטילי חוף-ים מדגם יאחונט. יש גם שמועות רבות על זהותם של אלה שהצליחו לפוצץ את הבסיס: הצבא הסורי החופשי, ג'בהת אלנוסרה, מדינה שכנה כמו טורקיה – או ישראל, מטוסים שהמריאו מנושאת מטוסים השטה בים התיכון – כלומר אמריקנית, והיו אפילו שדיברו על טילי שיוט שהגיעו לבסיס הסורי לאחר מסע אווירי של אלפי ק"מ.

תהא סיבת הפיצוץ בסוריה אשר תהיה, הוא מוכיח כי יש מי שמביט על סוריה בזכוכית מגדלת, מסיק את המסקנות הנכונות ונוקט את הפעולות הנדרשות כדי למנוע ממשטר הדמים בסוריה את היכולת להפוך לכוח חזק מדי, או להעביר לידיים טרוריסטיות כמו אלו של חיזבאללה – כלי נשק מסוכנים מדי, ולו כתשלום על הסיוע שמגיש חיזבאללה לחבריו בדמשק.

העולם אינו שש לתמוך במורדים באסד, כי הם מזכירים לו, ובמידה רבה של צדק, את אלקאעידה. ארגון ג'יהאדיסטי זה קיבל סיוע בנשק מערבי והשתמש בו בתחילה נגד הסובייטים, ולאחר שאלה הסתלקו מאפגניסטן, הפנה הארגון את פעילותו נגד המערב בכלל ונגד ארצות-הברית בפרט. תקדים זה מביא רבים להזהיר את המערב מלסייע למורדים בסוריה, שכן גם אצלם קיים הפוטנציאל להפוך לאויבי המערב. לעומתם טוענים המזהירים, כי עדיף לשמר את אסד, "השטן המוכר", תוך החלשתו, מאשר לפתוח את השער לכניסת "השטן הלא מוכר" – הג'יהאדיסטים.

אלא שמנגד קיים שיקול נוסף: משטר אסד הוא הזרוע הערבית העיקרית של התמנון האיראני, וסילוקו של אסד יביא בהכרח להחלשה משמעותית של ההשפעה האיראנית על העולם הערבי בכלל ועל חיזבאללה בפרט. זוהי הסיבה האמיתית למעורבות של חיזבאללה בסוריה. אם עלינו להחליט היום במי לתמוך – בג'יהאדיסטים הסוניים או בקואליציה של איראן-סוריה-חיזבאללה, נראה כי חשוב יותר להכות בקואליציה האיראנית מאשר בג'יהאדיסטים, ולו רק כיוון שאיראן עומדת על סף הכניסה למועדון הגרעיני והם – לא. אומנם הם יכולים להיות טרוריסטים בזירה הבינלאומית כמו שלימד אותם בן-לאדן, אבל אין הם יכולים לזרוע הרס פיזי ושיתוק כלכלי כמו איראן גרעינית.

איראן גרעינית תציב איום חסר תקדים על יציבות המשטרים בסעודיה ובמדינות המפרץ, לאחר שכבר הצליחה לאלף את השלטון "הדמוקרטי" בעיראק ולהכניסו תחת מטרייתה. איראן מתכוונת להשתלט על אפגניסטן מייד עם נסיגת הכוחות המערביים ממנה בשנה הבאה, כמו שהיא מאיימת על היציבות ברפובליקות האיסלאמיות שמצפון לה. נפילת אסד תהיה מכה עזה לניסיונות האיראנים ליצור הגמוניה אזורית, ולכן האינטרס המערבי להפיל את אסד גובר על החשש מפני פעולות טרור שיבצעו טרוריסטים בעתיד – אפשרות שקיימת גם אם אסד יישאר על כסאו.

נוכח המתרחש בלבנון ובסוריה, על העולם התרבותי להיפטר מהקואליציה של אסד-חיזבאללה-איראן, גם במחיר של תמיכה בג'יהאדיסטים, בעוד שהטיפול בהם יכול להמתין לשלב הבא.

המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה" 253 ובעיתון "מקור ראשון".

* * *

רון וייס

לא חייב לקרוא

סופר נידח שלום

תודה לאלי מייזליש שבמאמרו "למה שונאים את 'הארץ'?" [גיליון 855] פירט את פעולות הדיכוי והגזל שישראל מבצעת בגדה: "אז בשל זה שונאים את 'הארץ'. כי בכל יום מעלה עיתון 'הארץ' על הכתב עוולה כלשהי שנעשתה אם באופן פרטי כמו עקירת עצי זית, או באופן ממלכתי כמו מחסומים או בנייה בהתנחלויות, או חלילה הקמה של מאחז לא חוקי על גבעת טרשים בפלסטין הכבושה."

לכן אני אוהב את "הארץ", כי הוא כותב את האמת. חוץ מזה "הארץ" הוא עיתון מאוזן שמפרסם מאמרים המייצגים קשת דעות רחבה. ב"הארץ" אפשר לקרוא מאמרים פרי עטם של פרופ' שלמה אבינרי, משה ארנס אריה אלדד, ישראל הראל, ארי שביט, יוסי ורטר, יואל מרקוס, זאב שטרנהל ועוד. אלי מייזליש לא חייב לקרוא את מאמריהם של גדעון לוי ואמירה הס. כמו שהבנתי דיווח על דיכוי ומעשי עוול בגדה לא מענין אותו.

רון וייס

רמת-גן

* * *

שמעון גרובר

אנחנו אשמים

אנחנו אשמים בקיטוב החברתי-כלכלי של תושבי ישראל.

אנחנו אשמים במשכורות העתק, במענקים ההזויים ובמצנחי הזהב שמקבלים בכירים בכול ענפי המשק הישראלי.

הכיצד הפכנו מווסאלים של האלפיון העליון לנאשמים?!

פשוט מאוד: בכול שיחה שלנו בטלפון הסלולרי אנחנו מעשירים את בכירי חברת הטלפון.

בכל פעולה בנקאית שלנו אנו מעשירים את בכירי הבנקים.

בכל קנייה שלנו במרכול אנו מעשירים את בכירי רשת המרכול.

וכך הלאה בשאר ענפי המשק.

אז מה לעשות???

התשובה היא: להשתמש בטלפונים רק למקרי חרום. למשוך את כל המשכורת מהבנק מיד עם הפקדתה בחשבון, ולהשקיע את חסכונותינו בנדל"ן מניב במקום בכל מיני תוכניות חיסכון מוסדיות שגובות מאיתנו עמלות ודמי ניהול שמעשירות את בכיריהן.

לקנות במרכול שקיות חלב זולות במקום קרטוני חלב יקרים ולייצר בבית יוגורטים וגבינות, וכן לקנות קמח ושמרים ולאפות לחמים ביתיים. כל חבריי, ידידיי ומכריי – מתמוגגים מהגבינה שאני מגבן ומהלחם שאני אופה.

* * *

רוֹן גֵּרָא

עַכְשָׁו לוקמיה

לד"ר ירון דוידוביץ

הַאֻמְנָם סִיַּמְתִּי תַּפְקִידִי בָּעוֹלָם

מֵאָז מוֹת אָחִי?

הַזִּכְרוֹנוֹת קָשִׁים

חֲתוּמִים

מִסָּבִיב גָּדְלוּ תָּאִים רַבִּים

מֻסְתָּרִים.

הַחֹלִי שֶׁפָּשָׂה

הִתְבָּרֵר כלוקמיה  נְדִירָה.

כָּל כֻּלִּי מְמֻסְמָר

אֶל מִלִּים שֶׁלֹּא תּוּכַלְנָה לְהַבְהִיר

מְאוּמָה.

אוֹ

לְהַצְבִּיעַ עַל כִּוֻּן.

הַתּוֹדָעָה עָצְרָה.

מַחְלִיק עַל  הַסְּדִינִית  הַלַּחָה 

מִזֵּעָה.

הַמּוֹחַ גּוֹעֵשׁ,

הַגּוּף מְבַקֵּשׁ לָעוּף

בְּאֵין כְּנָפַיִם.

נוֹלַדְתִּי צַח,

מַבְרִיק וּמְצֻחְצַח

הַחַיִּים הֶעֱרִימוּ רֶפֶשׁ

עַל הָרֶגֶשׁ.

הָרוּחַ זוֹכֵר.

זָקוּק לִתְבוּנַת לוֹחֵם

לְלֵב מַאֲמִין.

עַל מִצְחִי  עֲנָנָה שׁוֹכֶנֶת.

מֵאַיִן אֶשְׁאַב

עֲצַת לֵב נְבוֹנָה

וְאֹמֶץ לָצֵאת

לַמַּעֲרָכָה?

* * *

משה אביר

מסע עולמי אל מחוזות ילדותי

רומניה – מסע של שורשים, אנשים, לחשים ריגושים ונשנושים

(קטע מיומן שכנראה לא יתפרסם)

...עיר עתירת תרבות היא יאסי. ארמונות מרשימים, כנסיות עתיקות ומבנים יפהפיים מצויים בה בשפע. היום בו הגענו לעיר הוכרז כיום איכות הסביבה. התחבורה שבתה והמונים יצאו לחוצות מבלים, ונהנים מתזמורת כלי נשיפה וגם מאור היקרות של השמש, מצרך נדיר בארץ הזאת. 

חיפשנו שרידים  לסמל התרבות היהודית במקום – תיאטרונו של הבמאי, המחזאי התמלילן והמלחין אברהם גולדפאדן, שהלהיטים הגדולים שכתב: השיר "צימוקים ושקדים" (רוז'נקאס מיט מאנדלאך) והמחזות "שני קוני למל" ו"המכשפה",  אינם יורדים מבימות העולם היהודי גם בימים אלה.

דיבור קולני בשפת ארץ הקודש ועלעול בספרים הכתובים מימין לשמאל משכו את תשומת ליבן של שלוש "גרציות". לבושן היה כמעט אחיד. שמלות ארוכות, "נעלי גולדה", אוחזות היטב בתיק השחור שבידן כדרך הקשישים בארץ הזאת. שערן הכסוף צבוע כחול. לאחר שהתוודענו והתיידדנו כינינו אותן "טנטי" בטי, "טנטי" גיזלה ו"טנטי" רוזה. הן עזרו לנו לזהות את מיקומו של התיאטרון האידי (שנהרס והפך לרחבה שלפני התאטרון המקומי). המשכנו לשוחח ובאוויר ריחפה כל העת השאלה איך ייתכן שבעיר מושלמת כזו נקטלו לפני שישים שנה שלושה עשר אלף מיהודיה. מאתיים ארבעים שנה נושאות שלושת ה"טנטיס", האלה על גבן. ימים יפים וגם ימים רעים, אך "יום ראשון השחור" בשנת 1941 היה הנורא מכולם.  הן מובילות אותנו אל מבנה נטול הדר, במעלה הגבעה, והמבוגרת מביניהן, אותה כינינו "טנטי רוזה", אומרת: "לכאן, לבניין הז'נדרמריה, אספו אותנו, יהודי העיר, בתואנת כזב שעומדים לחלק לנו תעודות ביטוח נגד פורענות קרבה." שני בני משפחתה שאיבדו סבלנות בתור הארוך ובחום הכבד, הסתלקו הביתה ובכך הבטיחו את חייהם. השאר התבקשו להסתדר בשורות ולצעוד לכוון שער המחנה, שם השיגה אותם מכונת הירייה... הניצולים ובהם דודי הובלו לתחנת הרכבת והועלו על קרונות בקר, תשושים, רעבים, צמאים ופצועים מפגיונות הנוגשים. היכרנו את הסיפור מכל צדדיו מעבודת השורשים של בני המשפחה , אך הביקור הפיזי במקום בו התרחשו הזוועות עוררו בנו תחושות קשות על הקלות הבלתי נסבלת בה בוצעה ההוצאה להורג.

קרבנו לתחנת הרכבת העירונית לשם הועברו יהודי העיר, רעב אחזנו.

בפתח התחנה ראינו מסעדת מקדונלדס. שירות מהיר יעיל ויקר כדרך האמריקאים. לו רק היו כוחות ארצות הברית מפציצים במהירות ויעילות את מסילות הברזל, אז אולי היה נחסך סבל רב מבני משפחתי, אני מהרהר ביני לביני.

תחנה אחרונה בסיורנו בעקבות המלחמה ההיא, היתה בית הקברות היהודי, שם נקברו קורבנות "רכבת המוות" בקבר אחים. התחושה מוזרה, מחד זהו אחד מבתי הקברות היפים שראינו, עצום במימדיו, עתיק יומין, שמור היטב. מאידך המשפחה הנוצרית ששומרת עליו ומתגוררת בין חומותיו, מנהלת חיי שגרה. תולה כבסים על חבלים שנמתחו בין המצבות ומגדלת חזירים המלחכים את העשב שצמח פרא ואיים לכסות את הקברים.

חוזרים אל העיר. חגיגות יום איכות הסביבה כבר בעיצומן. הנושפים הקשישים המשיכו לנגן להמונים נעימות מתקתקות תוך כדי צעידה בסך לכיוון ארמון התרבות. לי הנעימות נשמעו כקולות של מכונות ירייה ושקשוק של המפגש בין גלגלי הרכבת ההיא  ומסילת הברזל. תהיתי האם מישהו מהנושפים או מבני משפחתם שיתף פעולה עם הפשע הנורא שהתרחש בסמוך, ומי מבין החוגגים נוהג כאילו לא היו הדברים מעולם....

לא היו בליבי רגשות נקמה...

משה אביר, 2001

* * *

מנשה שאול

דמוקרטיה – לא בבית ספרם

נשיא מצרים המודח מוחמד מורסי ותומכיו טענים ללא הרף כי הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות, וכי כל ניסיון לטעון נגד מעשיו הוא פגיעה בלגיטימיות (שרעיה). בנאומו האחרון, חזר מורסי על המושג "לגיטימיות" 56 פעמים. לכאורה, טענות אלו נשמעות הגיוניות וצודקות. אך מי שמסתכל מקרוב על מה שקורה במצרים זה שנה, אינו יכול שלא להרהר בצדקתה של טענה זו ולא לעמוד על הזיוף וההונאה שבה.

יש לציין כי מורסי נבחר ברוב דחוק של אחוז אחד לעומת יריבו אחמד שפיק. זאת ועוד: 48 אחוזים מבעלי זכות הבחירה החרימו את הבחירות. משמעות צעדם זה היא שהם לא תמכו במורסי וב"אחים המוסלמים", שכן הם יכלו לעשות זאת אם חפצו בכך, שכן "האחים" היו מאורגנים ודאגו להסיע חולים, זקנים ונכים לקלפי. המסקנה המתבקשת היא שבפועל מורסי זכה רק ב-26 אחוז מכלל בעלי זכות ההצבעה.

אך לא זה העניין העיקרי.

"האחים המוסלמים" ובעלי בריתם הסלפים מתעלמים מכך שהדמוקרטיה אינה נמדדת רק בקלפי ובפתק שמטילים בו אחת לכמה שנים, אלא במשילות של הגוף הנבחר, ביצועיו וסדר יומו. אלה הם הקובעים אם השלטון הוא דמוקרטי או לא, ואילו הבחירות אינן אלא שלב ביורוקרטי ראשוני של הדמוקרטיה.

קיימת תמימות דעים בדעת הקהל הבינלאומית כי התנהלותם המדינית של מורסי בפרט ו"האחים" בכלל לא היתה דמוקרטית. הם חטפו את השלטון והחלו למשול כאילו רק הם קיימים, בלי להתחשב בקשת הפוליטית המצרית בכללותה. הם לא גילו הבנה כלשהי, שקבלת האחר היא תנאי לקיום הדמוקרטיה. הם הדיחו את האופוזיציה מכל המגזרים ומינו את אנשיהם, הנפיקו פסקי הלכה המתירים חיסול של מתנגדיהם ורדיפות של מיעוטים, הם שלטו שליטה מוחלטת בכלי התקשורת, הם הכתיבו על כלל העם מה עליו ללבוש, לְמה עליו להאזין ואת מה עליו לקרוא, והם איימו להרוס ולרסק את הפירמידות ואת כל אתרי הציוויליזציה הפרעונית. האומנם זוהי דמוקרטיה?

גם חמאס, שלטון האיותאללה באיראן, הפאשיזם האיטלקי של מוסוליני והמפלגה הנאצית בהנהגת היטלר – נבחרו בבחירות דמוקרטיות. אך התנהלותם לא היתה דמוקרטית. לפי שיטתם של "האחים המוסלמים", הבחירות הדמוקרטיות הן מעין מכניזם להגיע לשלטון ותו לא.

ב-2005, כש"האחים המוסלמים" זכו לראשונה בייצוג נכבד במועצת העם – 88 נציגים מתוך 444 מושבים – הכריז מדריכם הרוחני מוחמד מהדי עאקיף: "הדמוקרטיה בשבילנו היא כמו כפכפים: אנו נועלים אותם, וכשמגיעים לבית המרחץ (חמאם) – משליכים אותם."

אך יש עניין מעל לכול – חשוב לזכור כי המשילות הדמוקרטית אינה מתיישבת עם האיסלאם הקנאי הקיצוני, שכן המוסלמים הקנאים דוחים עקרונית את הנוסחה של שלטון העם – שהוא הרי המהות והתמצית של הדמוקרטיה. לשיטתם, השלטון הוא של האל, דרך נציגו או צילו עלי אדמות. נציג זה הוא המנהיג הדתי. אצל השיעים זהו איש הדת המייצג את האל (וויליאת אלפקיה). קריסת שלטונם של "האחים המוסלמים" במצרים – שעליו חלמו כ-85 שנה – היא בבחינת מכה אנושה לשלמות התנועה ברחבי העולם הערבי – בירדן, סעודיה, מדינות המפרץ, חמאס ומדינות צפון-אפריקה, כמו גם לשלטון חמינאי באיראן.

"האחים המוסלמים" הגישו לעולם ראיה חותכת שכשלונם אינו דגם לחיקוי וכי האיסלאם הקיצוני אינו הפתרון, כפי שחזרו וטענו.

המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה" 253.

* * *

תקוה וינשטוק

בית הכנסת של היהודים ההרריים

בית הכנסת בשדרות הר ציון בתל אביב מעורר סקרנות. בסביבה העמוסה של התחנה המרכזית – בית כנסת קטן ונאה בגן של דקלים ושיחים וכתוב עליו "בית הכנסת של היהודים ההרריים."

מי הם היהודים ההרריים?

אבל שער בית הכנסת נעול  תמיד. אין יוצא ואין בא.

בוקר יום שישי, בדרכי ליפו, היה השער פתוח. מצאתי בבית הכנסת מנקה שהכינה את האתר לכבוד שבת, ואת השמש, ממנו קבלתי את הטלפון של הגבאי.

"אנחנו יהודים הרריים,", אומר הגבאי מר אילן להב שאולוב."לא גרוזינים ולא בוכרים. הרריים כי המוצא שלנו הוא מהרי הקווקאז המשתרעים מהים השחור עד הים הכספי. קוראים לנו גם קווקאזים." (בקווקאז חיו עוד שתי עדות ישראל: גרוזינים ואשכנזים, רובם יוצאי תחום המושב ברוסיה).

   לפי האנציקלופדיה העברית היתה ליהודים ההרריים שפה משלהם – טאטית, ניב צפון פרסי. בשפה זו כתבו ספרות עממית דתית ועד מלחמת העולם הראשונה קיימו בתי ספר עיתון וספרים בטאטית. היה להם גם כתב עברי מיוחד. הם דבקו במסורת אך סיגלו לעצמם גם כמה מנהגים מהעממים שמסביבם. ההרריים התפרנסו מחקלאות – מטעים, גפנים וגידול תולעי משי. בחלקם הניכר התגוררו בכפרים משלהם. אחר המהפכה הרוסית נאלצו מרביתם להתרכז בערים. גם אז הצליחו לשמור על מבנה חברתי פטריארכאלי ועל קשרים עמוקים למסורת הדתית והלאומית. במלחמת העולם השנייה שמשו מקלט ליהודים רבים ממערב רוסיה – הגרמנים הגיעו רק עד לקצה הצפוני של הקווקאז.

     במחצית השנייה של המאה ה-19 נוצר קשר בין יהודי קווקאז ליהדות רוסיה והם נסעו ללמוד בישיבות בליטא. הציונות תפשה מקום חשוב בעדה. בקונגרסים הראשונים השתתפו צירים הרריים וכבר בראשית המאה העשרים נענו לקריאתו של הרצל  ליישב את ארץ ישראל. ב-1905 הגיעו שלוש מאות משפחות מהקווקאז  לירושלים והקימו את "שכונת הגורג'ים", כולל ישיבה. היו אלה משפחות ענפות שעסקו בכל מלאכה ומסחר, רובם ככולם דתיים. 

ב-1914 הגיעה קבוצה נוספת של הרריים. הם לא  מצאו  פרנסה בירושלים וירדו לשפלה. חלקם  עברו לרמלה וסביבותיה ורובם לתל אביב. ראשי העדה קנה לעולים אדמות פרדסים –  כיום הרחובות שדרות הר ציון (להבדיל מ "שדרות בן ציון") , פרץ וסלומון – וב-1924 הקימו שם בית כנסת  צנוע, צריף של עשרים מטר.

הקרקע של האזור השתייכה לעירית תל אביב והיא מכרה אותה לחברות התעבורה "דן" (אז "המעביר") ו"אגד". האדמות שנמכרו כללו את בית הכנסת, והעירייה נתנה לההרריים מגרש חלופי בשדרות הר ציון, עליו בנתה העדה בכספה את בית הכנסת הנוכחי.

התפילה בבית הכנסת היא כמנהג הליטאים, שבישיבותיהם למדו ההרריים בגולה ובארץ. יהושע אשרוב למשל, יו"ר עמותת ההרריים, למד בבית המדרש של החזון איש. הקווקאזים לא הביאו עמם  מנהגים דתיים מיוחדים. המתפללים משלמים לתחזוקת בית הכנסת כפי יכולתם. גם ליום כיפור אין מכירת מושבים.

שנים רבות פעל בית הכנסת  24 שעות ביממה - עד שלפני כשבע שנים החלו הצרות וכיום הוא סגור יותר משהוא פתוח. הפליטים, המסתננים ודורשי העבודה מאפריקה שפלשו לאזור – מפילים חיתתם על כל הסביבה. בית הכנסת הוא אחד ממוקדי הוואנדליות שלהם. ואנדליזם לשם ונדליזם. הם ישנים בחצר בית הכנסת, עושים בה את צרכיהם, קופצים דרך החלונות פנימה, משליכים ארצה סידורים וספרי קודש, קורעים טליתות. כבר התפרצו  בשעת התפילה. התנכלויות ומהלומות הן מעשי יומיום.

"הם חותכים את סורגי הגדר – ואנחנו מתקנים," נאנח הגבאי. בית הכנסת הסתגר בגדר בלוקים בגובה של שני מטר. האפריקנים קפצו מעל לחומה, והעירייה פרקה בלילה את גדר   הבלוקים שנבנתה ללא רישיון. השמש חושש לבוא למקום.

חבר הכנסת שטרן שביקר באזור עם רעייתו, הוכה, והזוג נמלט לבית הכנסת. "הזעקנו את המשטרה שתחלץ אותם," אומר הגבאי. "כבר הגשנו 82 תלונות למשטרה. הקימו משטרת רוכבים על סוסים – לשווא!  המשטרה פשטה את הרגל ולראש העיר אין תשובות בנידון ואין לו כיוון."

גם אחר שבית הכנסת שכר חברת אבטחה – מאומה לא השתפר. לא מתפלל אחד ולא שניים כבר נפגעו. "הנה, רק בשבוע שעבר התפרצו לבית הכנסת, לכלכו, הרסו – באו על סיפוקם והסתלקו."

מתפללי השחרית התמעטו מאוד ובקושי הגיעו למניין. בית הכנסת החליט על שעות פתיחה מ-12 בצהרים עד 8-9 בערב. מתפילת הערב יוצאים בצוותא – פחד אלוהים  לצאת ביחידות בחשיכה.

בקומת הקרקע מקיים עדיין מקיים בית הכנסת אולם שמחות – לחתונות, שבת חתן וכדומה. מגיעים הרריים גם מחולון, בת ים ואפילו מראשון לציון. הרי זה בית הכנסת של סבא, ואבא התפלל פה.

ירדנו לראות את האולם אך לא הצלחנו להיכנס. המנעול היה שבור, המפתח נתקע. זו  "המזכרת" האחרונה שהגבאי  טרם ידע עליה, שהשאירו השכנים.

 שלושת בתי הכנסת האחרים באזור – בית הכנסת של הסורים, בית הכנסת של הגרוזינים וזה של הדמשקאים – נסגרו מחמת הפורעים. היהודים ההרריים מחזיקים בבית הכנסת שלהם ממש בציפורניים. בשבתות מגיעים אליו ארבעים-חמישים מתפללים קבועים, כולל נשים. שבת היא שבת. הם ממשיכים לטפח את הגינה ואת המצבה לזכר הנופלים מבני העדה, מימי "השומר" וניסנוב עד למלחמות ישראל ועד לאלוף יקותיאל (קותי) אדם ומקווים כי בית הכנסת עוד יזכה לגאולה.

עלייה רבתי של הרריים היתה בשנות השישים. ההרריים והגרוזינים מהווים רבע מהעלייה הגדולה מרוסיה מאז שנת 1971. כל גבעת אולגה, הרבה מתושבי פרדס חנה ואור עקיבא הם יהודים הרריים. רבים מהם מתגוררים גם בטירת הכרמל, חולון, חנניה ליד עפולה. ההרריים  מעורים כיום בכל המקצועות והווי החיים – הם רופאים, עורכי דין, קציני צבא לרבות תת אלוף, ואמנים כמובן. הזמרת יפה ירקוני, שחקן "הבימה" מישה אשרוב – היו ממוצא קווקאזי. העדה כבר "מעורבת" לחלוטין. הגבאי למשל, דור שני בארץ, חשמלאי לפי מקצועו ומשפץ בתים לפי עיסוקו, נשוי לאישה "עיראקית", בתו הבכירה ל"בולגרי", הצעירה ל"הונגרי", גיסו האחד "פולני", השני "רומני"... כדבריו, "כולם ישראל", ואם פעם זוהו היהודיים ההרריים לפי שמותיהם שכולם הסתיימו ב"אוב" –שמואלוב, ניסנוב וכו'  – כיום עיברתו רבים מהם את שמות המשפחה לשמות ישראלים מצלצלים. 

2. בראנץ ב"טאפטס"

    ארוחת בוקר בבית קפה הפכה לאחד התענוגות של תל אביב. את – וכשמדובר בגמלאים שעתותיהם בידיהם, גם אתה – מסבים עם חבר\חברה בשעת בוקר לא מוקדמת מדי ללחם כפרי או פרוקצ'ה, סלט דקדק, צלוחיות חמאה, גבינות וממרחים, חביתה,עין או מקושקשת, מיץ וכוס קפה ולעתים משהו נוסף, כיד בית הקפה הטובה עליו. נעים וטעים ואפילו פוטר מהכנת ארוחת צהריים.

אבל אף אחת מכל ארוחות הבוקר שאכלתי בקפה או מסעדה אינה משתווה לבראנץ ב"טאפטס" (אחד העם 27, סמוך לרחוב יבנה). אמנם הבראנץ' – בעברית "בוצריים", בוקר-צהריים  – אינו ארוחת בוקר רגילה, אך לפי הרכבו ומועדו ודאי שאינו ארוחת צהריים. הוא ארוחת בוקר פלוס.

כבר הכניסה ל"טאפטס" מעוררת הבטחות. אולם ארוך ומהודר, מאובזר בכל המודרנה והתאורה, בר מרווח ופינות ישיבה רוגעות היכולות להכיל מאה-מאתיים פיות. מה נאמר? דירה נאה, כלים יפים וגם אישה נאה – הלוא היא המארחת החביבה שהדריכה אותנו ברזי השמות  של המאכלים  והרכביהם.

זו אחת משלוש המסעדות של השף הנודע יונתן רושפלד. היא הוקמה לפני כארבע שנים ונקראת "טאפטס" על שם המנות קטנות בסגנון ספרד המזכירות את שולחן המזה המזרחי.

בחרנו בתפריט עסקי שכלל כמנות פתיחה פנכות סלט, פלטה של גבינות ונקניקים. ביקשנו "במקום" לתערובת הבשר בחלב וקיבלנו סלט חרשף (ארטישוק) ואספרגוס מבושל קלות, טעים ביותר.

לעיקרית התלבטנו בין שקשוקה ספרדית ותבשילי ביצים ובחרנו לבסוף בפולנטה (תירס  וקמח תירס מבושלים בחלב עם כמהין שחורות וביצת עין) מעדן מלכים. ולסיום משקה. חברתי בתה ואני ביין סנגריה.  הכול הוגש בכלים הולמים. כך שהיתה דירה נאה, כלים נאים ולא נעדרה גם אישה נאה – המארחת שהדריכה אותנו בשלל המילים הלועזיות וההרכבים המיוחדים.

המנות הצטרפו לסעודה של ממש והארוחה האחת שהזמנו השביעה את שתינו, את חברתי ואותי – מעל ומעבר. יצאנו בהרגשת שובע, ללא כובד מעיק. שילמנו סך הכל  78 שקל, פרט לתשר, מחיר ארוחה עסקית, אבל איזה ארוחה! מעניינת ומקורית, ועשויה היטב באווירה של חמשה כוכבים

   יש רק חיסרון אחד: הבראנץ הזה מוצע פעמיים בשבוע בלבד, בשישי שבת, בשעות אחת-עשרה עד ארבע.       

3. רבה חילונית

יש כיום אין סוף כיתות וגוונים ביהדות הדתית, מחרדים קיצונים עד מסורתיים – וגם בין החילונים יש התפרשות דתית רחבה מאוד מאפיקורסים גמורים עד כמעט דתיים. רבה רפורמית הוא כבר מונח של יומיום. כעת גיליתי שיש גם רבה חילונית... צחקתי. רבה  חילונית, רבונו של עולם, מה זה? אבל אחרי שראיינתי את הרבה (בדרך) רותי בדץ, התחלתי להבין.

רותי היא בתו של הארכיאולוג נצר שנספה באורח טראגי בהר ליד קבר הורדוס שחפר בהרודיון. אחותה הבכירה חנה היא מעצבת גרפית ומטפלת בפיסיותרפיה במשרד הביטחון. אחות אחת היא בלשנית ומלמדת כריכת ספרים. והאח, בן הזקונים, עובד באלביט בתעופה אזרחית. הסבתא היתה אשת חינוך ידועה.

רותי מלמדת היסטוריה ומחשבת ישראל במכללת בית ירח. היא עדיין פרה-רבנית, ותסיים בעוד שנה וחצי. המקצוע עוד בחיתוליו. בינתיים יש בארץ חמישה רבנים חילוניים וגם בארה"ב, שם נולד הרעיון על ידי ישראלית שנעשתה חילונית – עודם מתי מעט. הרעיון הוא שהיהדות היא רבת ערך, ויש להישאר בתחום היהדות החילונית ולבנות בה מנהגים יהודיים. הם מרחיקים לכת הרבה יותר מהרפורמים. הרפורמים דתיים. הם חילוניים. כמו אצל הרפורמים אין הבדל בין רב גבר לרבה. זה זרם חילוני הומניסטי חדש שיוצקים אותו במכון לימודים "תמורה" בירושלים. בארה"ב יש לתנועה הזו בתי כנסת. בארץ אין בית כנסת כזה "ואין בו צורך," סבורה רותי. לא באותה חרדת קודש של הדתיים. אצל הדתיים נועד בית הכנסת לתפילה. לחילונים הוא מיועד  להיות בצוותא. חתונות  לוויות – לא מדברים כרגע על משכורת מהמדינה.

היא מקיימת בקהילתה ביבניאל קבוצות לימוד, טכסי חג וקבלת שבת בשש בערב. מנגנים, שרים "שלום עליכם" ושירים דומים.

"לפני עשר שנים, כשנפתח המסלול הזה להכשרת רבנים חילונים, אמר לי אבא: 'זה יהיה טוב בשבילך!' תמיד התעניינתי ביהדות. אנשים חשים פילוג בעם ובקשר ליהדות. אימא לקחה אותנו הילדים לבית הכנסת בחגים – אני היחידה מהילדים שהלכתי, כיוון שאנו חילונים אין זה חלק חשוב מאוד בסדר היום שלנו. משהו לנשמה. זה עוזר לנו להיות פחות חומרניים. ביום שישי באים כעשרים איש, לרוב מבוגרים. גם משפחות עם ילדים. ערב לפני ערב יום כיפור קיימנו תפילה אישית "קוראים תפילה" ושרנו שירים. יש הקשבה בימים אלה."

היא צמה למען המסורת.

"אחרי התפילה קבענו עם הנוער של יבניאל שבמקום להסתובב על הכביש הראשי יבואו לספרייה. התכנסו כעשרים חברה ולמדנו פרק במשנה. דיברתי על 'העגלה הריקה' של החילונים. האם באמת היא ריקה? בני 15-20. שנה וחצי. לומדים 4 שנים יומיים בחודש. למדנו שנתיים. יעקב מלכין, פרופסור לקולנוע, בביתו בחיפה, אירגנתי ט"ו בשבט חילונית. המודל שלנו הם הקיבוצים. אלא שאין זו חובה קיבוצית. בא מי שרוצה.

   "הדברים עוררו גם קצת התנגדות, בעיקר מצד  רב המושבה. אנחנו מדליקים נרות לא בזמן המדויק וזה כבר חילול שבת. בבר מצווה של בני בירך הרב אותו  ואת הסב והעיר: 'ההורים הם בדרך אלינו. בינתיים בספרייה. הם נעצרו בינתיים אבל  עוד יגיעו אלינו'.

"היתה התנגדות גם מצד החופשיים. אני מתייחסת לאווירה חילונית שתתאים לי לחברים בלי מוגבלויות. מקווה שהדרך הזו תעזור לישראלים חילוניים. הרבה חברים ותלמידים שלי מרגישים יהודים אך לא יודעים במה. הם מדברים עברית וחיים בארץ ישראל. יש פחות משלושים רבנים כאלה. רובם עוסקים בבתי ספר ואין להם קהילה. גם במושבה שרונה קיימת  קהילה דומה. השנה עסקו בבר מצווה, נפגשים עם פילוסופים ללמוד פילוסופיה יהודית. מנסים לקבוע השקפות. מחשבה יהודית.לא השגחה אישית. לא תורה מסיני."

רותי נשואה לזיאולוג אקדמי. הוא איש שטח אמיתי. בבית פנת חי גדולה גן חיות קטן, כלבים, ציפורים ודגים. מדריך ילדים בבתי ספר וכיום מנהל תוכנית למדריכים. טס לאפריקה. "טיילנו שם הרבה מאוד," אומרת רעייתו. "אך אנשים מעניינים אותי יותר. באוניברסיטה העברית. בשנים האחרונות. הייתי מאחלת להם את החויה שהיתה לי. לא ארכיאולוגיה. היה לנו יותר מדי ארכיאולוגיה. לכל אירוע מוזמן כל היישוב. מי שרוצה בא. קיימנו סדנא לעורכי "סדרכ"[?]. רובם אוכלים חמץ.לא קהילה שמתרכזת סביב ההלכה. אין הלכה. כל אחד עושה כרצונו אחר הטכס. קהל לא מסורתי. יש בכל מיני יישובים – בהלל, באורנים – טכסי חגים. יש קהילות שלומדת קבלת  שבת ולימוד משותף. תיקון ליל שבועות למשל. ליום כיפור באים לבית הכנסת. ונשארים בחוץ. בכל זאת רוצים משהו. מה שמבדיל בינינו, שאיננו מעוניינים בדת. 

אהוד: הסיפור על חילול בתי הכנסת בידי "זרים" ממש מרתיח את הדם. היה צריך לתפוס אותם, להכותם מכות רצח ולגרש אותם מיד מהמדינה! תארו לעצמכם איך היינו מגיבים על התעללות כזו ביהודים ובבתי-כנסת בכל מקום אחר בעולם! אבל רק בישראל זה כנראה מותר!

* * *

אורי הייטנר

1. המלכה בתל אביב

אילו קם חיים נחמן ביאליק בליל שבת האחרון, בשעות בין הערביים, מקברו, וסר לנמל תל-אביב, הוא היה מחייך בסיפוק ומציין לעצמו שיש שכר לעמלו ויש ממשיכים לדרכו; למסורת "עונג שבת" שהגה, יצר והנחיל.

למעלה מאלף איש התכנסו אל מול השקיעה לקבלת שבת. במשך שעה וחצי התפללו ושרו, שמעו דרשה על פרשת השבוע, בליווי מוסיקאלי של נגנים וזמרת נפלאים; שרו טקסטים מתפילת קבלת שבת ותפילת ערבית והתפללו טקסטים מן הזמר העברי החדש.

התפאורה – מושלמת; החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים, השקיעה המקסימה. תפאורה מושלמת לתפילת האדם. שירת העשבים של ר' נחמן מברסלב ונעמי שמר בפתיחה, ו"הליכה לקיסריה" של חנה סנש ודוד זהבי לקראת סיום. ו"לכה דודי" למנגינת "עץ הרימון" של אורלנד.

רוב הקהל היה גלוי ראש. אבל לא מעטים חבשו כיפה. והיו בהם גם דתיים אורתודוכסים, שלבטח חשו שלתחושת התעלות ורליגיוזיות כזו, קשה מאוד להגיע בבית הכנסת בו הם מתפללים תדיר. הם חשו שישיבת כל המשפחה יחד, וש"הקול באישה" של הזמרת, הם מרכיב משמעותי מיצירת אותה תחושת קדושה. והייתה גם קבוצה של יהודים מברזיל העושה בארץ, ואין כמו אירוע כזה כדי להעמיק את זיקתה לארץ ישראל, למדינת ישראל.

זו השנה השביעית שבחודשי הקיץ מתקיימת מידי ליל שבת קבלת שבת זו בנמל תל-אביב. מובילה אותה קהילת "בית תפילה ישראלי" הפועלת לאורך כל השנה, בשבתות, בחגים, בשמחות ואבל – יוצרת ומחדשת תרבות יהודית ישראלית המשלבת מסורת וחידוש, ופועלת זו השנה העשירית. בימי הקיץ היא יוצאת אל הציבור הרחב בקבלות השבת הללו. והציבור נוהר אליהן מידי שבת ומתחבר. לא רק מאות הכיסאות ושורת המחצלות התמלאו במשתתפים, אלא רבים עמדו מסביב, כי לא היה להם מקום ישיבה, וגם עוברים ושבים, רצים ורוכבים, עצרו, השתתפו לאורך דקות ארוכות, נטלו חלק בחוויה והמשיכו בדרכם.

קבלות השבת הללו כל כך מנוגדות לדימוי של תל-אביב כעיר של חול, כעיר נטולת קדושה, כעיר שהשבת של תושביה היא שבת של עסקים וצריכה, של המשך מרוץ החיים כאילו אין השבת אלא יום ז' בשבוע. והנה, המוני התל-אביבים הנוהרים מידי ליל שבת לקבל בקדושה, בדרך המתאימה להם, את שבת המלכה, הם התשובה לדימוי הזה. ההתחדשות היהודית ישראלית, שקבלת השבת היא אחד מביטוייה היפים, היא התשובה לדימוי של עיר שתרבותה מבטאת ישראליות חפה מיהדות.

נסעתי עם משפחתי לקבלת השבת הזאת, מביתי בקיבוץ אורטל שבצפון הגולן. בשעה שבה החלה קבלת השבת רבת המשתתפים בנמל תל אביב, החלה קבלת השבת הקיבוצית, האינטימית, בחדר האוכל באורטל, כמו בכל ליל שבת בחמש השנים האחרונות. וכך, בעוד מאות קהילות ממטולה בצפון ועד קיבוצי הערבה בדרום – בקיבוצים ומושבים, בקהילות עירוניות ואזוריות, במתנ"סים; ביטוי לחיוניות של ההתחדשות היהודית ההולכת ומתעצמת בחברה הישראלית. אלפי מקבלי השבת הללו, לא מצאו ולא יכלו למצוא את מקומם בבית הכנסת האורתודוכסי, ובברירה בין "דתיות" ו"חילוניות" ברירת המחדל שלהם היתה החילוניות, לעתים חילוניות עקרה.

לקבלת השבת בנמל תל-אביב נהרו המוני תל-אביבים שמאסו בברירה הדיכוטומית הזאת, שבחרו בחלופה של ההתחדשות היהודית, של התחברות ליהדותם בדרך המתאימה להם. אני רואה בהתחדשות היהודית את ההתרחשות התרבותית-החברתית החשובה ביותר בישראל בעשרות השנים האחרונות. היא תלך ותתעצם ותעצב את פני התרבות העתידית של ישראל.

2. צרור הערות 14.7.13

* פרשת הפיצויים המוגדלים של פרנקל ופרשת תקרית אי התשלום בחנות בהונג קונג, מצביעים על אדם שלא כל כך שש לשלם על מה שצרך, אך מצד שני שש גם שש לקבל מה שלא מגיע לו. באופן אישי, לא הייתי רוצה שאדם כזה יהיה אחראי על כספיי. קל וחומר, על כספי המדינה. השפעתו של נגיד בנק ישראל על חיינו, על כלכלת המדינה, גדולה מאוד. פרנקל כיהן בתפקידו בתקופה שבה הפערים החברתיים גדלו באופן משמעותי והביאו אותנו למציאות הבלתי מחמיאה, העולה שוב ושוב בדו"חות ה-OECD, בנוגע לפערים הסוציואקונומיים ומצב הבריאות והחינוך בישראל. הפער בין המחיר שאזרחי ישראל משלמים על מדיניות זו, לבין חמדנותם של מחולליה, הוא בלתי נסבל. פסילתו של פרנקל מכהונה כנגיד בנק ישראל, עשויה להיות מסר מטלטל, שתרומתו לחברה הישראלית ולכלכלת ישראל עשויה גדולה יותר מיכולותיו של מועמד זה או אחר לתפקיד.

* הפרקליטות גיבשה עם השופט בדימוס דן כהן הסדר טיעון, שבו על עבירה חמורה של שוחד בסכומי עתק, תוך שאין הוא משתף פעולה ואינו מוסר את שמות שותפיו לפשע, הוא יקבל עונש קל של שש שנים בלבד. במקום שהעובדה שמדובר בשופט בדימוס תגרום להקפדת יתר איתו, הוא יוצא בזול, יחסית. הסכמים מסוג זה פוגעים במלחמה בשחיתות ובאמון הציבור במערכת המשפט ובשלטון החוק.

אחרי שש שנים, מהם ינוקה שליש על התנהגות טובה, אפשר יהיה להחזיר את כהן לכס המשפט, כפי שאריה דרעי חזר למנהיגות הפוליטית, בטענה ש"הוא כבר החזיר את חובו לחברה."

* אם ארצה לתאר באמצעות סיטואציה מעשית, את משמעות המושג "טוהר הנשק" באופן המזוקק ביותר; אם ארצה להציג מופת של מוסר לחימה ושל מימוש זכות ההגנה העצמית, זו תהיה הסיטואציה: מחבל מחזיק בשלושה בני ערובה. צלף ישראלי יורה בו ופוגע בו ומציל חיי אדם. תפיסת בני ערובה אזרחיים, אולי חלקם ילדים, היא פשע מלחמה נורא. אין כל ספק שהריגת המחבל, היא מעשה מוצדק לחלוטין, מוסרי לחלוטין, של הצלת חיי אדם. השימוש בצלף מיומן ומקצועי, מבטיח שבני הערובה לא יפגעו אלא רק הטרוריסט. אגב, פעולה כירורגית של צלפים עשויה להבטיח שרק המחבל יפגע ולא אוכלוסייה אזרחית פלשתינאית שהוא תופס מחסה אחריה.

סרטון הסברה המעודד גיוס ליחידת צלפים מובחרת בצה"ל הציג סיטואציה כזו של הצלת בני ערובה. על כך שופך גדעון לוי את חמתו במאמר ב"הארץ" ("צה"ל גאה להציג: 'המחסל'", 11.7.13): "הסרט נועד לפתות צעירים ישראלים להיות צלפים. הוא מעורר בחילה... צבא שכך מתגאה במחסליו, חיילי יחידה הנשלחים במוצהר אך ורק כדי להרוג, הרוצחים אדם לא חמוש בפקודת האלוף, ו'מלוכלך' הוא שם הקוד שלהם לפלסטיני – הוא צבא חולה, בדיוק כמו החברה המקבלת זאת ואף מתפעלת מכך."

המילים "מחבל", "טרוריסט" כמובן לא מופיעות במאמר אלא "ערבי, פלשתינאי", כאילו מדובר ביחידה המחפשת ערבים כדי לרצוח אותם.

למה המסית הסדרתי הזה כותב כך? כיוון שבסיטואציה שבה עומד מחבל פלשתינאי שתפס בני ערובה ישראלים והוא מאיים לרצוח אותם, ומולו חייל ישראלי שתפקידו להציל את חייהם של בני הערובה – ברור עם מי לוי מזדהה.

* לקחתי הבוקר את משפחתי לראות את ביתה של סבתי באזוּר. לא הייתי שם 39 שנים, מאז פטירתה של סבתי. אז אזור היתה מעין כפר קטן. ביתה של סבתי היה הבית הקיצון סמוך לתל אזור העתיקה. מפעם לפעם התמלאתי התרגשות למראה שר הביטחון משה דיין, ששדד עתיקות בתל (פעם אחת הוא כמעט נהרג שם במפולת עפר). היה זה בית קטן עם חצר גדולה, ובה עץ שסק ענק, כורע ברוח מעומס שסק כי רב. בעונה ישבתי עליו שעות וקטפתי היישר מן העץ לפה. עד היום אני יכול לחוש את טעם הפרי. ולא בעונה... גם ישבתי עליו שעות. והיו עצי שזיף וקלמנטינות, ונדנדה עליה הרביתי להתנדנד ולאתגר את עצמי בגבהי ההתנדנדות ובמרחק הקפיצה מן הנדנדה. ומחסן עם כלי עבודה וכלי עבודה בגינה.

היום עומד שם בית גדול, החצר מוקפת חומה ובחצר עוד יחידות דיור, כנראה יחידות משנה של הבית. את הסביבה קשה להכיר. משטחי הכורכר האינסופיים לכיוון דרום, הם היום שיכונים וכבישים. על התל ישנו גן ציבורי וכן מוזיאון עתיקות. התל עצמו, שהרבתי לטייל בו, בין החצבים והחבצלות, נראה הרבה יותר קטן מכפי שנצרב בזיכרוני.

היה מרגש מאוד.

* * *

מתי דוד

1. תגובות ממוקדות לאירועים בחדשות

הכישלון האסטרטגי של אובמה

נאום החזון הנאיבי של הנשיא אובמה בזמנו, באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, שבו הטיף לבניית חברה דמוקרטית במדינות ערב וברצונו לפתוח בדיאלוג חדש עם העולם המוסלמי, הוביל לתוצאה הפוכה. מה שמתחולל כיום בסוריה, במצרים, בעיראק ובאפגניסטן זו הוכחה לכישלון המדיניות האמריקאית המבולבלת במזרח התיכון. מדינות אלה מתפרקות מבפנים, האיסלאם הקיצוני האנטי אמריקאי שולט בהן בפועל, האנרכיה מתעצמת והדמוקרטיה לא קיימת. האמריקאים בורחים מעיראק ומאפגניסטן.  מובארק הודח.  מורסי "הדמוקרט" הומלך, ועתה מצרים בתוהו ובוהו של מהפכת נגד "האחים המוסלמים".

סוריה, עירק ולבנון, מדינות הלאום הערביות מתפרקות

להרבה "מדינות"

גבולותיהן של מדינות אלה עוצבו ונקבעו על ידי שתי האימפריות, הבריטית והצרפתית, ששלטו באזורים האלה בעבר. בגבולות המלאכותיים הללו הוכנסו אוכלוסיות של קבוצות אתניות ודתיות עוינות, לא הומוגניות, עם יריבויות היסטוריות. התוצאות של הרכבים דמוגרפיים אלה באות עתה לביטוי של התפרקות, על רקע המהפכות הפנימיות. 

סוריה מתפרקת לחמש קבוצות: כורדים, דרוזים, עלאווים, סונים, שיעים. 

עיראק מתפרקת לשלש קבוצות: כורדים, שיעים, וסונים.

לבנון התפרקה כבר מזמן לחמש קבוצות: דרוזים, כורדים, סונים, שיעים, נוצרים. 

"מדינות הלאום" המלאכותיות מתפרקות ל"מדינות" שבטיות, עדתיות ודתיות. מדוע רק לפלסטינים ניתנת זכות למדינה? מעתה צריך יהיה לתת זכות ל-5 "מדינות" בסוריה, 5 "מדינות" בלבנון, ו-3 "מדינות בעיראק. 

מאבק בין שלוש "האלטרנטיבות" השלטוניות במדינות ערב

תמונת המצב הקיימת כיום במדינות ערב, מראה על כביכול שלושה סוגי משטרים שבפועל לכולם מאפיינים של דיקטטורות בהגדרות שונות: דיקטטורה חילונית. דיקטטורה מלוכנית. דיקטטורה איסלמית קיצונית.

הדיקטטורות החילוניות התפרקו: מובארק הודח במצרים, שליט טוניס הודח, שליט סוריה, אסד, בדרך להדחה.

הדיקטטורות המלוכניות עדיין קיימות: מלכי סעודיה, ירדן ומרוקו.

הדיקטטורות של האיסלאם הקיצוני שולטות בפועל באפגניסטן, בסודן, ובסומליה.

ארה"ב ובריטניה,  אבירי שלטון החוק של אלופי הצביעות

בימים אלה התפרסמו פרטים אודות פעילותם של שירותי הביטחון בשתי מדינות אלה, המבצעים מעקבים והאזנות סתר על אזרחיהם. מידע זה הגיע לתקשורת בעולם גם בזכות אדוארד סנאודן, מדליף מסמכי סוכנות הביון האמריקאית NSA. התברר שהאמריקאים מאזינים לא רק לאזרחיהם אלא גם לאזרחי האיחוד האירופי ובריטניה.  מחאה בעניין כלפי האמריקאים, יצאה בהודעה רשמית מבריטניה ומנציבות האיחוד האירופי.

מנהיגי מדינות אלה מרבים להטיף לעולם כולו על הצורך הדמוקרטי לשמירת זכויות האדם, הפרטיות ושלטון החוק, שפוסלים האזנות סתר של מעקב על האזרחים.  ואילו הן עושות את ההפך בעצמן אך מטיפות לכולם.

ח"כ סתיו שפיר (העבודה): המנון התקווה הוא גזעני

לאחרונה פורסם ספרו של העיתונאי, אשר שכטר, "רוטשילד – כרוניקה של מחאה", העוסק במחאה החברתית שהיתה.  בספר מסופר על ויכוח קשה שהתנהל, ערב אחת ההפגנות של המחאה בין איציק שמולי (אז יו"ר אגודות הסטודנטים) לבין סתיו שפיר מהמארגנות. איציק שמולי התנה את השתתפות הסטודנטים בהפגנה בהנפת דגל ישראל ושירת המנון התקווה בסיום.

סתיו שפיר ענתה לדרישתו של איציק שמולי במילים: "לא היתה לי בעייה עם הדגל, היתה לי בעיה עם התקווה. לא כל אזרחי המדינה יהודים."

חברתה של סתיו שפיר, שרון שחף, חברת המפלגה הקומוניסטית (חד"ש) סיפרה כי סתיו התחילה לבכות ולומר שהתקווה היא שיר גזעני.

ראוי להזכיר כי בימים אלה העלו כמה חברי כנסת ערבים הצעה לשנות את סמלי המדינה ואת מילות שיר התקווה.  הדברים נאמרו בכנסת ביוזמת "הפורום להסכמה אזרחית – כנס יפו".

האם חברת הכנסת סתיו שפיר, מזדהה עם היוזמה הערבית? מדוע כל הח"כים של מפלגת העבודה שותקים ולא מגנים אותה?

צעירים ערבים נוצרים מתגייסים לצה"ל למרות האיומים נגדם

למרות ביקורת חריפה מבית, ועל אף האיומים שספגו מהמגזר הפוליטי והמוסלמי, הוקם לאחרונה "הפורום לגיוס העדה הנוצרית". כנס הפורום התקיים בכפר הערבי יפיע, בסיוע ובתמיכה של הכומר האב גבריאל נדאף ורב סרן ויהאם שליאן, המתגורר בנצרת. דובר הפורום, מורן חלול אמר: "אנחנו לא חיים בסוריה המוסלמית או בעיראק ששם מפוצצים כנסיות. אנחנו חיים במדינה חופשית, יהודית ודמוקרטית. אנחנו רואים את עצמנו חלק מהמדינה ורוצים להשתלב בה."

נוצרים אלה מאויימים וסופגים הסתה מחברי הכנס הערבים. מדוע שותקים כל ארגוני זכויות האדם במדינה, ולא נחלצים להגן ולתמוך בצעירים הנוצרים שמתגייסים לצה"ל?

2. אילן הלוי, "מהפכן נאמן לדרכו"

או בוגד בעמו?

בימים אלה פורסם "בהארץ" על מותו בפריס של אילן הלוי, כולל מודעת אבל של כמה עשרות "חבריו למאבק".  מיהו אילן הלוי? מי הם חבריו? ועל איזה מאבק מדובר?

אילן הלוי נולד למשפחה יהודית בצרפת,  ואולם מאז שהגיע לישראל בשנת 1965, נהג לכנות עצמו יהודי-פלסטיני. הוא היה חבר בקבוצה השמאלנית הקיצונית "מצפן". בהמשך פרש מ"מצפן", שלא היתה מספיק קיצונית להשקפתו, והנהיג את הפלג הפורש שכונה "הברית הקומוניסטית המהפכנית". הוא עזב את ישראל לצרפת והתחבר סופית לאויבי ישראל, ל"ארגון לשחרור פלסטין" – אש"פ. הוא מונה לנציג פת"ח באינטרנציונל הסוציאליסטי, צורף למשלחת אש"פ לועידת מדריד. הפך לחבר הועדה המדינית של המועצה הלאומית הפלסטינית, ולסגנו של שר החוץ הפלסטיני נביל שעת.

אילן הלוי תיאר עצמו כ-100% יהודי ו-100% פלסטיני. כל פטריוט ציוני, יהודי וישראלי, יתאר אותו כ-100% בוגד בעמו.

כמה עשרות של חבריו ל"מאבק" פירסמו מודעת אבל.  ראוי להזכיר כמה מהשמות המוכרים של חבריו, שגם הם שותפים ל"מאבק" נגד ישראל, בשם ולמען הפלסטינים ולמען השלום כביכול – אודי אדיב, אבישי ארליך, חיים הנגבי, מיכאל ורשבסקי, רמי ליבנה, גדעון ספירו, עו"ד לאה צמל, ענת סרגוסטי, אברהם ברדוגו.

על פי כל אמות המידה המוסריות הנורמטיביות, אילן הלוי הפך לבוגד בעמו בשרות אויבי מדינתו. מצער הדבר שחבריו ל"מאבק" ולדרכו רואים בו "איש שלום ומהפכן שנאמן לדרכו," ולא מתנערים ממנו ומדרכו, אלא מביעים תמיכה בו ובדרכו, הכל כביכול למען השלום.

ראוי להזכיר שמרגלים שנתפסו והורשעו בזמנו, טענו כולם להגנתם שהם פעלו אך רק ממניעים מצפוניים, כביכול למען השלום.

כוונתי למרקוס קלינברג, אודי אדיב, מרדכי ואנונו, ישראל בר, קלמנוביץ, רמי לבנה. גם מרגלי האטום בארה"ב, הזוג רוזנברג, וגם מרגלי האטום בבריטניה, בורג'ס ומקליין, טענו שהם פעלו אך ורק למען האידיאלים של השלום ושל האמונה בקומוניזם.

* * *

אהרון חבר

אבטיח אבטיח

שניים ירדו לעולם חבוקים זה בזה. ירדו ביום חם וזה לא הפריע להם ולא לאף אחד אחר. להיפך, הם אולי הסמל המובהק ביותר ל"אחדות הניגודים"

אבטיח קר ותירס חם.

"אבטיח אבטיח                                       

לא על עץ ולא על שיח                                                  

על הארץ הוא גדל                              

גם בשמש גם בצל."

                               שמואל בס

נוסח אחר לסיום:

"בחוץ ירוק בפנים אדום

אין כמוהו ביום חום."

            *

"בים בם בם   

תירס חם תירס חם                         

בים בם."

                           מרים רות

אוך! אוך! אוך!!! תירס חם. עוד זכור לי טעמו של התירס החם כפי שהיה לפני עשרות שנים. תירס שכיום אפילו בהמות משק לא יהיו מוכנות לאכול אותו. צהוב, קימחי, קשה גם לאחר שעות של בישול, קלחים עם שיניים ענקיות, צהובות (נראות כאילו שמעולם לא צוחצחו) ש"ישבו" בתוך דוד כביסה מלא במים עכורים מחוממים בפרימוס שהיה מובער מידי פעם לחדש את רתיחת המים.

היינו עומדים רועדים בקרירות הערב הירושלמי, מקווים שהמוכר יתעכב כדי שיהיה לנו עוד רגע לחמם את גופנו לפני שיגיע הרגע "לשרוף" את ידינו. המוכר היה "שולה" מהדוד קלח, מניח אותו בחלקי גלומה[?], בוזק עליו מלח גס כאילו זו פיסת פרווה העומדת להיות משומרת, דוחף את התירס אל מול פנינו, וכבר הוא פונה לשרת את מי שלא יהיה העומד מאחורינו ודוחף אותנו קדימה כדי להזמין לעצמו את קלח התירס הבא, שהוא חשב שהוא הוא זה ש"הזמין" אותו.

ולא עזר כמה שנזהרנו, תמיד היה עודף המים שנצבר בגלומה נוזל ומרטיב את המכנסיים, והקור של המכנסים הרטובים היה מציק. אבל... הנחמה הבאה עם אכילת התירס... היה שווה! תאמינו לי שהיה שווה!

נכון, התירס היה אוכל של חוץ, כמו פלאפל למי שהיה כסף לקנות או כמו ביגל (קאעק) למי שהיה לו פחות כסף, אבל היה בעיקר אוכל של בית למי שלא היה לו כסף או למי שכמעט לא היה לו כסף, או בלשון פחות עדינה, למי שהיה עני.

אל העוני הזה הצטרף אז בשמחה האבטיח.

אם התירס היה אוך, אוך, אוך! הרי שהאבטיח היה אך! אך! אך!!! הוא היה לא רק אוכל, הוא היה בעיקר קינוח. מה יש? כבר אי אפשר שקינוח יהיה גם, או בעיקר אוכל? אפשר!!! אפשר לאכול אותו עם לחם ועדיף עם לחם שחור, עם מרגרינה ו/או גבינה לבנה שעושים בבית, ומי שיכול להרשות לעצמו אפילו עם קשקוול.

אבטיח שהיה פעם, תמיד היה מתוק, הוא היה קטן ועגול ודרש "מומחיות" מסויימת, ואם לא היתה לך המומחיות הזו, היית יכול להביא הביתה אבטיח לבן וחסר טעם. ויותר מכך, עם קליפה עבה וגרעינים לא מלאים ולא בשלים. ו"מה הועילו חכמים בתקנתם" כולו: כלום, ו"נאדה" ו"זילצ'" וכיוב"ז. לא אוכל ולא קינוח.

לקנות אבטיח, כאמור, זה לא סתם. צריך שיהיה לך פרצוף מיוחד. גם אם אתה לא מומחה, כדאי שתראה כמו מומחה. אתה ניגש לערימה. כן, בזמנו האבטיחים תמיד היו מונחים בערימה. מסתובב מסביב ומסתכל. לא, בשלב הזה אתה עוד לא נוגע בשום דבר. בשלב הזה צריך שהמוכר יבחין בך. שיחשוב שאתה מומחה. אין לזלזל במוכרים. יש להם חוש ויש להם עין בוחנת ויש להם את "חוכמת המכירה". הם יודעים מה אתה חושב הרבה זמן לפני שאתה בעצמך יודע מה אתה חושב – אבל הם יודעים להעמיד פנים כאילו הם עוד לא ראו אותך והם רק מחכים שאתה תפנה אליהם ואז הם "ירוצו" לשרת אותך.

דבר ראשון תבחר אבטיח ש"הצ'ופצ'יק", כלומר קצה הגבעול שחיבר בעבר את הפרי לצמח, הוא יבש. אם הצ'ופצ'יק ירוק, יש סכנה יותר ממקרית שהפרי עוד לא בשל.

שים את האבטיח על כף יד שמאל ובכף יד ימין טפח קלות על הפרי. הצליל שיבקע מבטן הפרי "ידבר" אליך. יש להניח שבשלב הזה המוכר כבר יעמוד ליד הכתף שלך ובפיו אתה תהיה המומחה הגדול ביותר ושלא יהיה מאושר ממנו אם רק יהיה הוא עצמו שווה חצי ממך. חייך אליו חיוך גדול, חיוך לא עולה כסף וגם המוכר יודע בדיוק כמה שווה החיוך שלך.

גם אם נראה לך שהבחירה הראשונה שלך היא הטובה ביותר, אל תמהר. קח אבטיח נוסף וחזור על ההקשבה. יש להניח שהמנגינה תהיה שונה. זכור, אותה המנגינה נשמעת אחרת לאוזן אחרת. קח את האבטיח, הצמד אותו אל האוזן ולחץ אותו בין שתי כפות ידך. רחש מיצים יגיע לאוזנך. תוכל להבחין אם אתה אוהב את הרחש או שהוא נשמע לך רכרוכי כזה, עייף כזה. אם כן, שים אותו בצד. מבחן זה הוא מבחן למוכר יותר מאשר לאבטיח. מוכר טוב ירצה תמיד להיפטר מסחורה ישנה. הנה הוא כבר ניגש אליך עם סכין גדולה ביד: "מתוק כמו דבש! אדום כמו שושנה! לפתוח?"

 לא נעים לך. אתה יודע שאת האבטיח הזה אתה לא תקנה. "על הסכין!" הוא מנסה לשכנע אותך. אולי הוא חושב אותך לפראייר.

מזל שלא שאלת את כל מי שאתה מכיר. קיימת סכנה שמיספר התשובות שהיית מקבל היה זהה למספר האנשים שהיית שואל, וכמעט בטוח שכל אחד מהם היה מוכן להישבע שהדרך שלו היא הנכונה והיא שהוכיחה את נכונותה. כך או אחרת, קנית את מה שאתה החלטת לקנות, וכבר אתה רץ הביתה לראות האם הצדק היה איתך. והיה אם צדקת, מה טוב. ואם טעית, הרי שיש לך מספיק זמן להאשים בטעות את כל מה ומי שתרצה. העיקר שאף אחד לא ידע.

גם כדי לפתוח את האבטיח ישנן דרכים שונות. אבל תמיד תמיד צריך להיזהר. אבטיח הוא פרי ממזרי. משום מה לא תמיד עושה הסכין את מה שרצית שיעשה. יש לסכין דרך משלו לחתוך את הפרי, ולא אחת קרה שקשה היה להבחין אם הצבע האדום הוא צבע האבטיח או צבע הדם.

יש מי שדבר ראשון הוא מוריד את הכיפה. לא מהראש אלא מהאבטיח. חיתוך שני הוא לאורך האבטיח כאשר נקודת ההתחלה היא המקום בו היה הגבעול. מכאן והלאה שיטות החיתוך הן שונות:

כל חצי נחתך לחצי. כל רבע נחתך לפרוסות גיזרה. קטנות בקצוות וגדולות יותר עד למרכז הרבע.

כל חצי נחתך לפרוסות חצי סהר.

בשני חיתוכים אלה אפשר להשאיר את הפרוסות בתוך הקליפה, אך אפשר גם להפריד את הקליפה ואת הפנים האדום לחתוך לרצועות, למשולשים, למעויינים או לכל צורה אחרת, למיטב הדמיון של החותכים. את הקליפות יש להשאיר לשלב הבא.

את חלקם הפנימי האדום של החצאים והן של הרבעים ניתן להוציא ולחתוך בצורות שונות או "לחפור" באמצעות כף או כפית, ושוב יש להשאיר את הקליפות לשלב הבא.

אל ייקל לבבכם בקליפות. את הקליפות רצוי לנקות היטב מחלקן הפנימי עד שישאר רק הצבע הלבן הצמוד לקליפה החיצונית הירוקה. חלק זה של הקליפה הוא קשה ולכן מתאים בהחלט לכבישה. "חמוצים" אפשר לעשות לא רק ממלפפונים, מעגבניות ירוקות, מזיתים, מכרוב, מכרובית, מלפת, מסלק, משזיפים ירוקים, ממשמשים ירוקים, מפטריות, מצלפים, לימונים ועוד.

חשבתם שגמרנו? חכו! עוד העיקר לפנינו! השאור שבעיסה!

פעם חשבו שהם מיטרד. התייחסו אליהם בזלזול, אפילו באיבה. מיטב המוחות החקלאיים, מכליאי ההכלאות – עשו ככל יכולתם להיפטר מהם. אשפי הגנטיקה חיכו לפרסים רק על כך שהם יעלמו מעיננו. כל אלה עושים היום מאמצים כדי להחזיר אותם לחיכנו.

"פ-פ-י-ט-א-ס!!!" "גרעינים טובים!!!" "כוח ללילה"!!!" – שבת בלעדיהם היא גרועה מיום של חול. לא היתה פגישה של ה"חברה" מבלי שהחברה היו ממלאים כיסים.

זקנים, בעיקר מבני עדות המזרח, הרגישו כי הנה הרעב בפתח.

לא רק גרעיני אבטיח. גם גרעיני הדלעת. גם אחיהם הקטנים, גרעיני המלונים. מפצחי הגרעינים ה"אציליים" פיצחו גרעיני אבטיח. גרעיני החמניות היו כמעט על תקן של בררה. לא אומר פסולת, אבל המומחים, אלה שיודעים איך ומה, אלה, רק גרעיני אבטיח.

יש שחורים ויש חומים ויש לבנים. לא ממש לבנים, כאלה שצבעם לבן-מלוכלך וגם עם פס שחור מעטר את שוליהם הצרים, מקום היפרדם של שני קצוות קליפת הגרעין.

אוספים אותם. את האבטיח אוכלים בהנאה קיצית, בחורף הוא איננו. את הקליפות הכבושות אוכלים אבל רק כתוספת לאוכל אחר. את הגרעינים אוספים כל הקיץ ומפצחים כל השנה.

רוחצים אותם. מיבשים אותם. ממליחים אותם. קולים אותם. בערבי הקיץ יושבים על המרפסת במכנסים קצרים ובגופייה, אוכלים חלקי אבטיח צונן. מקנחים בסיגריה ובין לבין משפרים בגרעינים. בחורף יושבים בחלוק צמר מול התנור. אוכלים מאפה ממולא ירק או בשר. מקנחים בסיגריה ובין לבין משפרים בגרעינים.

תגידו, יש חיים טובים מזה! שרק יהיה לבריאות!

אהוד: למיטב זיכרוני לא היה צריך לקלות את גרעיני האבטיח. די היה להם בייבוש בשמש הקיץ החזקה.

* * *

אביבה ק.: אבטיח בחורף

לעורך שלום,

מתוך קריאה על האבטיחים נזכרתי שבשנות החמישים, כשהיינו חברים במושב בית-לחם הגלילית, הופיע בביתנו הערבי הצנום ונמוך הקומה, סוליימן, שהיה ביחסים טובים עם המושב, ובידו אבטיח שהצליח לשמר (לא יודעת איך) לימי החורף, והגישו בגאווה לנו, גאוות עובד אדמה.

בברכה,

אביבה ק.

* * *

ברוך תירוש: "זאת לא העבאייה שלי!"

לאהוד,

שלום ויישר כוחך בבריאות טובה להמשך פעילותך הברוכה!

נהניתי לראות שהעלית הלילה בחב"ע 855, את חיבור זיכרונותיי מלפני 67 שנה, אודות העמסת אבטיחי ערביי ואדי חווארית, עמק חפר דהיום, על ספינות מפרש, ליד המזח מצפון לחוף בית ינאי היום.

בהמשך הגיליון העלית את האגדה המדברית של יהודה דרורי אודות 'מוכר העניבות היהודי', ואיש הטליבאן שנענש כדבעי על שלא רכש עניבה מהיהודי. האווירה בסיפור הזכירה לי אגדה מדברית אחרת שסיפר לי ידיד 'יודע דבר', וגם בה ניתן ללמוד לקח כלהלן:

במדבר, והפעם בסעודה, נודע בעושרו שיח' תקיף, שהתהדר בעבאייה מפוארת רקומה בחוטי זהב וכסף, ומשובצת ביהלומים ובאבני חן יקרות. הכול התפעלו מהיופי ומהערך של העבאייה, עד שבוקר אחד היא  נעלמה, כנראה נגנבה, לתדהמת בני השבט.

השיח' הנסער הכריז על פרס יקר למי שיתפוס את הגנב ויחזיר גם את העבאייה.  בני החיל יצאו בדהרה, ואכן הגנב נתפס ואיתו העבאייה המפוארת, והוא הובא למשפט לפני השיח'.  

"מה יש לך לומר לפני שנערוף את ראשך?" אמר לו השייח.

והמסכן, החשוב כמת, סיפר ברעדה כיצד הוא נדד בלילה ונכנס לאוהל שדלקה בו עששית. לאורה, הוא ראה אדם ישן מכוסה בעבאייה מפוארת, אך הבחין שהאיש היה עירום מתחת לעבאייה. "מתוך עייפות," הוא סיפר, "נכנסתי גם אני לישון תחת העבאייה, והאיש העירום נצמד אליי בחיבוקים ובלטיפות, וכדרכי באתי עליו והאיש התמוגג מעונג. וכשסיימנו מותשים ושמחים, פנה אליי האיש ואמר: 'קח את העבאייה, היא שלך כפרס על העונג שהענקת לי.'"

השיח' האזין בתשומת לב וביקש לחזור ולבדוק מקרוב את העבאייה.

"לא," הוא אמר, "זאת לא העבאייה שלי!"

הדברים בשם אומרם,

ברוך  תירוש

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק, אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

ד"ר ארנה גולן

גבריות צעירה ושמחה בעולם בראשיתי שגבולותיו פתוחים

על ספרו החדש של אהוד בן עזר, "מסעותיי עם נשים"

במאמרו המעניין והמנומק  (בגיליון "חדשות בן עזר" 855 ) תוהה ד"ר משה גרנות אם יש צידוק "לגלישות של הספר מהעניין העיקרי – מסעות עם נשים," והוא מתכוון לגלישות שעניינן בעיקר סיפור אנקדוטות, משעשעות למדי ואולי גם מעניינות מהווי החיים בהיאחזות [קיבוץ] עין גדי, שאינן תורמות, לדעתו, לנושא העיקרי ונראות כסיפור נפרד. בכך תוהה, למעשה, גרנות מה בעצם מלכד את שני הנושאים הנפרדים הבונים את ספרו החדש של אהוד בן עזר, "מסעותיי עם נשים": האחד, תולדות קיבוץ עין גדי בראשיתו כהיאחזות נח"ל (ולמעשה – גם פרקים בתולדות פתח תקווה), והשני – הרפתקאות מיניות סוערות של בחור צעיר, להוט ונלהב בתשוקתו, הגם שלרוב הן לא ממומשות עד תום. 

ואכן, למרות  שהנושא הראשון מהווה רקע תקופתי למתחולל בתחום השני, הרי שלמעשה, בשל ההרחבה בתיאורים הם ניתנים בנפרד, כל תחום במפורט ולעצמו. השוני באופיים מתגלה גם כניגוד שבין מסירה דוקומנטרית מדוייקת ומפורטת – ברוב כישרון, יש לומר, ולא פעם ברוב הומור – של תיאורי המקום, התקופה ואנשיה, תנאי הקיום, ואפילו מאכלים ודרכי הכנתם (הלחם במיוחד, הטשולנט ועוד) ,לבין מה שנראה כתיאורים מופלגים ומשועשעים, רווי תשוקה, ויש שיאמרו "פורנוגרפיים", שמגיעים לעיתים עד כדי מה שעשוי להיראות כהפלגה בידיונית ומשועשעת שבתיאורי המגע המיני וכל "המזמוזים" שסביבו.

ובכל זאת, האם יש איזה קשר סמוי בין שני הנושאים הללו, קשר שאהוד בן עזר לא טרח להבהיר לנו, אך היה קיים במחשבתו?

לדעתי, אם נגלה קשר כזה נבין טוב יותר לא רק את עולמו  של "חיימקה שפינוזה", הנחלאי המתהולל של שנות ה-50 המאוחרות והמוסיף להתהולל גם בשנים שלאחר מכן, אלא גם את התקופה ההיא, ובנוסף גם את טיבו של הספר הזה, שמחברו הגדיר אותו כרומאן פיקרסקי. לשם כך ראוי לשאול תחילה: מה בעצם מניע את המחבר, או את גיבורו חיימקה שפינוזה, לספר את סיפורו לאחר שנים, כשהוא כבר מבוגר, "זקן" כמעט?  על מה הוא מתרפק מימיו  הצעירים בעין גדי? מה  הוא מוכרח לספר לנו ולמה?

ניתן, כמובן, לומר שכאדם מבוגר ונוסטלגי, הוא מתרפק על זיכרונות מעברו הצעיר והיפה ולכן הוא הופך  אפילו כישלונות וקשיים – להישגים או למאורעות מבדחים. למשל, די אם  נזכיר את קשיי ההיאחזות, אם בתחבורה המקשרת לארץ ואם בפגעי האקלים השורף בקיץ וגורם לשטפונות עזים בחורף, ואת הכישלונות החלקיים או המלאים  ב"מסעותיו" עם נשים, הלא הם המגעים המיניים הלא תמיד מושלמים ופעמים רבות גם לא מושגים. ובכל זאת, הכל מתואר בעליזות, ללא הרהורי ייאוש או סבל, ולעתים הדברים מעוררים בראייה לאחור צחוק או גיחוך עצמי.

אבל אם כך, מהו אותו עולם המעורר בו כמיהה והתרפקות ושמחה או  רצון להנציחו?  מהו הקשר הסמוי בין היאחזות הנח"ל [הקיבוץ] בעין גדי, להרפתקאות עם נשים ולזיכרונות המפתיעים, המבצבצים מפעם לפעם, מפתח תקווה המושבה בעשורים הראשונים להיווסדה, והם אפילו מופיעים במרוכז לקראת סיום הספר בחלום מדהים המתחולל ברחובותיה הראשונים של פתח תקווה. מה בעצם קורה כאן?

לדעתי, מה שקורה כאן הוא ומאחד את הכל זו התרפקות משועשעת על הגבריות הצעירה והתמימה, המתאפיינת במיניות עזה, תוססת ולוחצת, השואפת להתפרץ ויכולה לעשות זאת באופן המתואר – רק משום שהכול מתחולל בעולם בראשיתי וראשוני, שאף בו אין עדיין יציבות וביסוס. עולם זה עדיין לא נוסחו בו ולא נקבעו הנורמות החברתיות והמוסריות ולכן ניתן "להשתולל" בו. זהו עולם שאפילו הטבע מתפרץ בו בשיטפונות  פראיים כרצונו ומפתיע את הכול כיוון שעדיין אינו מוכר ועדיין אינו מרוסן בידי אדם, ואף הדרכים נסחפות בגשם והכול מתמסמס, כי העולם החיצוני מכאן והחברתי מכאן רק אט אט נעשים מוכרים  ונשלטים. ולכן, יש מן ההרפתקנות המאתגרת ומשעשעת גם בעולם של ההיאחזות וגם בעולם הגברי הצעיר.

וכיוון שאין יציבות וקביעות, לא בטבע וגם לא בשלב הראשוני של  ההתיישבות והחיים בה, וכיוון שהגבריות הצעירה, הראשונית והבלתי נשלטת הזו, מצוייה בעולם של צעירים בלבד, ואשר הנורמות החברתיות, שבדרך כלל מועברות מעולמם של מבוגרים – שכמעט אינם קיימים כאן אלא רק מעט וברקע – אינן מוטלות עדיין על  הצעירים החיים בפינה מרוחקת ובראשיתית (אבל גם במקומות אחרים, כמו בחיפה ובתל אביב המתהוות, יש פורצות גדר, עם גבולות מגוחכים), הרי גם הגבולות "המוסריים", ובעיקר בתחום המיני, עדיין לא נקבעו במסמרות וניתן "להתהולל" בלא להתעמק יתר על המידה בהיבטים פסיכולוגיים או אידאיים. אין תימה, שלא מופיע כלל איזכור של הערכים החלוציים שהביאו את הצעירים אל ההיאחזות הזאת.

מאידך, בעולם ראשוני זה יש גם תמימות טובה,  אין רצון להזיק אלא רק תחושת חופש ושובבות הרפתקנית, מעין נאיביות ראשונית גברית וחברתית,  המוסיפה להתקיים למרות קיומה של המסגרת החברתית, כי זו אכן אינה לוחצת (ואמנם, ברגע שהיא מתחילה ללחוץ והחופש לממש את הרצון האישי נפגע וחיימקה מנושל מתפקיד האופה, הוא עוזב את עין גדי).

אפשר אם כן לסכם ולומר, שהעולם הסובב את הגבר הצעיר – גם העולם החברתי-התיישבותי וגם  הטבע הסובב, ובדומה להם גם העולם הגברי היצרי, על המיניות המטרפת את הדעת והמגע עם נשים – עדיין בתהליך של ביסוס הבריאה, עולם ההולך ומוקם ומתבסס, הולך ומתייצב או מתפענח. העולם שבחוץ הוא פתוח ובראשיתי וגבולותיו גמישים, על כן הוא הולם את הגבריות הבראשיתית הצעירה, השואפת להתפרץ ולהגיע לפורקן, שגם הקשיים נתפסים על ידה כחוויות מאתגרות ולרוב גם שמחות או לפחות, בראייה לאחור –  מעוררות גיחוך או צחוק.

כל אלה  בונים "רומאן" – כפי שמכנה אותו בן עזר ­– שאינו רומאן במובן המקובל והמסורתי אלא, כפי שבן עזר עצמו מכנה אותו, מעין רומאן פיקארסקי. רומאן זה מונע על ידי צורך שאינו בר כיבוש לשחזר תחילה, ובתיאור מפורט ומדוייק גם מבחינה לשונית, את העולם הבראשיתי ההוא – ויש לומר שהשיחזור אכן מעורר התפעלות בדיוקו (די יהיה אם  נציין את תיאור האפייה הפרימיטיבית של אז על לישת הבצק ב"מלוש", הגעת משאית הטיטאניק, פרטי החיים והטבע בעין גדי ואפילו בחיפה, מאפיית "אחדות", הנמל או אפילו בית הוריה של מלנכולי). הרקע "הבראשיתי" והפתוח הזה הוא המאפשר להפליג בהרפתקאות מיניות ומפורטות, שכולן משובבות נפש ונותנות ביטוי לגבריות הצעירה העולה על גדותיה בתשוקה, כי זו אפשרית רק בעולם כזה.

רומאן פיקרסקי, כידוע, אינו שואף לאחדות העלילה, הזמן והמקום. החוט  המקשר ומצרף את הכול הוא הדמות המרכזית העוברת מפה לשם. גיבורו נוטה להחליף מקומות חיים ואפילו לנדוד, אינו מקובע במקום, בסביבה החברתית ובנורמות שבה, אינו גיבור גדול אלא מעין אנטי-גיבור שמרבה להיכשל אבל לא לוקח את כישלונותיו ברצינות. על כן הוא נקלע להרפתקאות מסמרות שיער, מסתברות וגם בידיוניות בעליל, הקורות לו בזו אחר זו, אבל הוא מאיר אותן בהנאה סיפורית ובהומור, ולפעמים  בלעג לעצמו או לתופעות חברתיות שמסביבו.וכך אף כאן. גם כשהמגע המיני אינו בא למימוש מלא, הרי "הגיבור" נהנה ומביא את הפרטנרית שלו לרוב אפילו לסיפוקה, כיוון שהוא בקי באופן אינטואיטיבי בתורת הליטוף והגירוי והוא עצמו כולו שקוע בה ורווה נחת.

ואם כך, מדוע מכריז הסופר בן עזר על העטיפה שזה "רומאן לא מוסרי", "גדוש ניבולי-פה", "ספרות עסיסית", "רומאן שנשים אולי תאהבנה"?

זהו, שבדיוק בגלל זה. בגלל העולם הפתוח הזה, העולם שלא הוגדרו בו עדיין הגבולות, שהנערה או האישה מתוארות  בו  במימד הפיסי והמיני של קיומן, מה שהיו מכנים היום בשם "החפצה", כאובייקט מיני. אלא שצודק ד"ר גרנות כשהוא דוחה את הטענות הנשיות שהרומן "מזיק", אבל לדעתי לאו דווקא  בגלל ש"הרפש שמוטח בגברים" ברומאנים נשיים הוא רב הרבה יותר, כדעת גרנות – אלא משום שההומור והתמימות ושיחזור התקופה מונעים מהספר בשלמותו להפוך לפורנוגרפיה (מה שאולי לא טוב להיקף המכירות...) ועושים אותו מועמד ראוי למדלייה של הוקרה מקיבוץ עין גדי, שזכה למה שרק קיבוצים בודדים זכו לו.

* * *

שיר מתוך "מסעותיי עם נשים"

 הוכרז כקלאסיקה בכנס אקדמי

ביום עיון שהוקדש לרומאן החדש "מסעותיי עם נשים" באוניברסיטת בת שלמה רבתי, קבע בהרצאתו הרקטור פרופ' פלוץ בן שחר – תקדים אקדמי באומרו כי שיר מתוך הספר המחורבן הזה עלול להימנות על הקלאסיקה של "הערימה של זבל" של הספרות העברית – כפי שהגדיר בשעתו עמיתו פרופ' גרשון שקד ז"ל את כלל ספריו הקודמים, למעט "המחצבה" [1963] – של הסופר שכתב את "מסעותיי עם נשים".

והנה השיר שאותו שרים ברומאן, בחיפה, למלנכולי, נערה חושנית וערומה בת שש-עשרה לערך, השוכבת במיטתה:

"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי

ממני אל תַחְשׁוּשִׁי

בַּעיר של אבא חוּשִׁי

תקעתי לָך בטוּשִׁיק..."

* * *

"מסעותיי עם נשים" – הפקה עצמית

אין זה סוד כי "מסעותיי עם נשים" נדחה על ידי מרבית הוצאות הספרים הגדולות בארץ. הנה תשובה אופיינית לאחת מהן – עם דחיית כתב-היד:

אהוד שלום רב,

תודה על כתב היד של "מסעותיי עם נשים" שהעברת לשיקולנו. הספר הוא אולי "אוסף היזכרויות במזמוזים", כפי שכותבת העורכת בספר לחיימקה, אבל שלא במפתיע הוא גם מלא חיים ועזוז וגבורה, משעשע ונועז כדבעי. ומשרטט בקלילות לא אופיינית תקופה שידועה יותר בעלילותיה מאשר בלילותיה.

אך למרות הנאתי השמחה והרבה מכתב היד, ולאחר התלבטויות ארוכות אני חוששת שאכן, עליי לענות בשלילה להצעתך להוציא לאור את כתב היד. במצב הנוכחי של שוק הספרים, ולאור העובדה שתוכניות ההוצאה מלאות לשנתיים הקרובות, אנחנו נאלצים להתמקד בספרות שיש לה סיכויים מסחריים חד משמעיים, ועם כל הערבתי האישית והמקצועית לסגנונך הייחודי, למיומנותך המלוטשת ולכישרונך הבלתי מעורער, אני חשה שקהל היעד של "מסעותיי עם נשים" מוגבל מדי לצרכים הנוכחיים של ההוצאה.

בברכה,

נ.

[ראשת] מחלקת ספרות מקור

אהוד: התשובה הזו היא מחודש אפריל 2013 – 4 חודשים לפני צאת הספר לאור, במהירות שיא – בהפקת "ספרי מקור", ובמימונו העצמי של הפרדסן העשיר אהוד בן עזר, שעשה הונו משיווק הזן "שמוטי דם" שאותו גילה דודו ברוך בן עזר ראב וקרא שמו "שרה" על שם שרה אהרנסון.

* * *

משה כהן

הנדון: הנהנתן

מכובדי,

דפני ליף: ראש הממשלה מנותק ונהנתן.

אינני יודע מהו סדר יומה של דפני, אך יודע אני שראש הממשלה שלנו עושה ימים כלילות בענייני העם והמדינה. את מיטב זמנו וכוחו משקיע הוא בעבודתו האחראית והתובענית. אולי עוד מעיז לעשן סיגר מדי פעם, לא עלינו. דפני היקרה, מתי יש לבנימין נתניהו זמן להתמסר להנאות החיים? לו ניתן היה להציץ ביומן הפגישות שלו היינו רואים כמה פנאי נותר לו. שואל אני את עצמי לפעמים, איך אינו נופל מהרגליים מעייפות. נהנתן שכזה....

הנדון: ימות המשיח

ראינו בסרט "שומרי הסף" את ראשי השב"כ לשעבר מפנים אצבע מאשימה אל ממשלת ישראל על התאכזרות לערבים והחמצת הזדמנויות לשלום. לא שמענו אף מילת ביקורת על הערבים. הם הפכו כנראה לחסידי אומות העולם ולחובבי ציון. אכן ימות המשיח הגיעו, אחרית הימים ממשמשת ובאה. ברוך שקיימנו והגיענו...

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

ישראל נטע: בוקר, ערב יום אחד

בוקר, ערב יום אחד, תחנות הרדיו מדווחות על פיצוצים במחסני הנשק שמעבר לנהר. ואצלי, ברדיו פנימה הנפש הומיה: שאול מת. הכלב, במרפסת. כשהיה צעיר יותר היה עושה סקי מהסלון למטבח ומהמטבח לפינת המחשב שם תמיד חיכתה לו עוגייה. מת כל כך. העיניים עדיין פקוחות, הראש מוטה לאחור, טיפת אוויר אין בגוף שלו. קדחת הקרציות. מחר נועם ונהר ונורית חוזרים מהטיול שלהם ואני אגיד: שאול מת.

בטלפון, בשיחת ועידה עם אורון מהמפעל, ועם הבחורה מהתמיכה הטכנית של 012 – היא מציעה כך, ואולי כך, מדברת בשקט. אורון שואל איך קוראים לך, ירושלם היא אומרת. בלמד צרויה. זה יפה. תנסו להכניס את ה-די.אנ.אס לתחנה המקומית. אורון כבר ירד מהקו. סיפרתי לה: אצלנו בקיבוץ יש אחת, קוראים לה ירושלים. וחברה שלה דליה, וחברה שלה ציונה, ורותי גם. כולן מאתיופיה, וירושלם אמרה: גם אני.

במוזיאון בירושלים, באגף ארכיאולוגיה מקראית, העתק אחד על אחד של תבליט לכיש מהמחסנים של סנחריב בנינוה. נושם בקושי. זו הגרניקה שלנו. לא מכירה אל גרניקה, אומרת לי זו שלצידי. טוב, סתם פצצות ישנות. ערב, בוקר יום אחד.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

רומנטיקה ופוליטיקה במימצא ארכיאולוגי

בעיתונות נמסר ביום ה', 11.7.2013, כי ד"ר אילת מזר, מהמכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ושני עמיתיה – פרופ' שמואל אחיטוב מאוניברסיטת בן גוריון וד"ר דוד בן שלמה מהאוניברסיטה העברית  בירושלים – גילו בירושלים כתובת כנענית קדומה, המיוחסת לתושבים הלא-יהודים של ירושלים בימי דויד המלך. הכתובת הקדומה הזאת [שנוצרה כ-250 שנה לפני הכתובת העברית הקדומה ביותר – כתובת השילוח מימי חזקיהו המלך] מאשרת את הסיפור התנ"כי על כיבוש ירושלים ויחסי דויד עם האזרחים המקומיים [היבוסים] כפי שמתואר בספר שמואל ב' – וגם זורה אור ומבארת עדויות תנ"כיות המתלכדות למשמעות הפוליטית של ה"משולש" הרומנטי [ולפירוש המקיאבליסטי] של יחסי דויד-בת-שבע ואוריה החיתי. כתובת חדשה זו [מבחינת מועד חשיפתה] ועתיקה [מבחינת מועד היווצרותה] משלימה תַצְרֵףPUZZLE  – ומלכדת ארכיאולוגיה חוץ-תנ"כית [כתובות חיצוניות, כגון מצבת מישע מלך מואב, המאשרות סיפור תנ"כי] עם מה שפרופ' יאיר זקוביץ מכנה "ארכיאולוגיה פנים-תנ"כית" – ניתוח סיפורים תנ"כיים כפשוטם וכמשמעותם. להלן הפירוט וההוכחות לדברי:

ההסבר ה"מקיאבליסטי" לפרשת בת-שבע:

שיקולי לגיטימציה והתבססות בשלטון

דויד ביסס את מלכותו על שני כתרי-מלכות: כתר מלך ישראל XE "ישראל"  וכתר מלך ירושלים. לאורך כל דרכו לזכות במלוכה ולהתבסס ולהתחזק על כס-המלכות ביקש דויד לגיטימציה להיות יורש מוכר לבית שאול. עוד בנעוריו הוא מאזין בהתעניינות אינטרסנטית לידיעה, שהמלך שאול ישיא את בתו למי שינצח את גלית הפלשתי. "ויאמר איש ישראל : 'הראיתם האיש העולה הזה? כי לחרף את ישראל עולה [הוא], והיה האיש אשר יכנו –יַעַשְׁרֶנּוּ המלך עושר גדול, ואת בִּתּוֹ יתן לו, ואת בית אביו יעשה חופשי בישראל' ; ויאמר דויד אל האנשים העומדים עמו לאמור: מה יֵעָשֶׂה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז? - - - ויאמר שאול אל דויד: הנה בתי הגדולה מֵרַב, אותה אתן לך לאשה, - - - ויאמר דויד אל שאול: מי אנוכי ומי חיי משפחת אבי בישראל כי אהיה חָתָן לַמֶּלֶךְ? ויהי בעת תֵּת את מֵרַב בת-שאול לדויד, והיא ניתנה לעדריאל המחולתי לאשה; ותאהב מיכל XE "מיכל"  בת-שאול את דויד, ויגידו לשאול, וַיִּשַּר הדבר בעיניו; - - - וַיִּשַּר הדבר בעיני דויד להתחתן במלך - - -" [שמואל XE "שמואל"  א' י"ז 25 – י"ח 26].

לא הובחן כל זעזוע רגשי, ולא הורגשה כל סערת-נפש אצל דויד כאשר הוחלפה הכלה המיועדת לו והוצעה לו מיכל במקום מֵרַב. מסתבר, שהמטרה העיקרית – "להתחתן במלך" – היתה מושגת בכל מקרה.

חשיבות העניין של "להתחתן במלך", להיות מקושר ומקורב לשושלת המלכותית, באה לידי ביטוי כאשר נציגי השבטים של "ישראל XE "ישראל" " [בהבחנה משבטו של דויד, "יהודה XE "יהודה" "] באו אל דויד חברונה וביקשו שיהיה מלך על כל עם ישראל – בהסתמכם, כנימוק, על היכרותם את דויד מתקופת היותו מקורב לשאול: "ויבואו כל שבטי ישראל אל דויד חברונה ויאמרו לאמור : הננו עצמך ובשרך אנחנו ; גם אתמול, גם שלשום, בהיות שאול מלך עלינו, אתה  היית מוציא והמֵבִיא את ישראל... לך אתה תרעה ...  את ישראל, ואתה תהיה לנגיד על ישראל; ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה, ויכרות להם המלך דויד ברית בחברון... וימשחו את דויד למלך על ישראל. בן שלושים שנה דויד במולכו, ארבעים שנה מלך; בחברון מלך על יהודה שבע שנים ושישה חדשים, ובירושלים מלך שלושים ושלוש שנה על כל ישראל ויהודה". [שמואל XE "שמואל"  ב', פרק ה', פסוקים 1-5].

 ברגע המכריע של קבלת הסכמתם של נציגי העם להתמלכותו על כל עם ישראל עמדה לזכותו של דויד קירבתו לשאול בתקופה הראשונה להיכרותם.

הלגיטימציה שביקש דויד פעלה את פעולתה לגבי הכתר הלאומי של מלכות ישראל. נותרה עוד בעיית הכתר הירושלמי, כלומר, הלגיטימציה של מלכות ירושלים [והצורך בה], ועל כך – להלן:

דויד לא היה יחיד בהיסטוריה האנושית, שעל ראשו הונחו שני כתרים: מלך ישראל XE "ישראל" , ומלך ירושלים. במלכות אנגליה נקראת המלכה "מלכת בריטניה והדומיניונים", וברוסיה הצארית נקרא המלך "צאר של רוסיה ומלך פולניה", ומשולבים בכך נימוקים וטעמים היסטוריים ותכליתיים-פוליטיים המיוחדים לכל מקרה ועניין. בלשון מדע-המדינה נקרא הדבר "אוניה פרסונאלית", כביכול השליט העליון מגלם באישיותו האחת שלטון על שתי מדינות או יותר [כמה מן הפרעונים במצרים העתיקה דאגו להדגיש, בכינוייהם ובסמליהם, שהם חולשים על "מצרים העליונה" ו"מצרים התחתונה" גם יחד, ומלכי-אשור – בתקופת גדולתה של האימפריה האשורית – ראו עצמם וכינו עצמם כשליטי אשור וגם כמלכי-בבל, ומי שקדם להם, חמורבי XE "חמורבי" , בונה-בבל במאה הי"ח-י"ט לפנה"ס ומייסד האימפריה הבבלית הקדומה, כינה עצמו כמלך בבל, שומר ואכד (גם יחד)...]

לשם מה היה דויד זקוק לתואר [ולסמכות] של "מלך ירושלים"? העובדות ההיסטוריות המסופרות במקרא הן כדלקמן: לאחר שדויד נבחר להיות מלך על כל ישראל XE "ישראל"  – ואולי דווקא לאחר שנבחר להיות יורשו של שאול המלך – התעורר בו הצורך למצוא משענת יציבה יותר למלכותו. עיון ביסודות הדמוקרטיים של ההיסטוריה הפוליטית בתקופת התנ"ך מלמדנו, שכל חמשת המלכים הראשונים נבחרו בשיטה דמוקרטית כזו או אחרת:

1. שאול נבחר שלוש פעמים [=הפעם השלישית – בגלגל, בשובו עטור תהילת-המנצח מן המלחמה להצלת יבש-גלעד.

2. דויד המתין בחברון עד שבאו אליו "כל זקני ישראל" וביקשוהו למלוך.

3. שלמה גבר על אחיו אדוניה ע"י תמיכת הרוב באסיפת-עם גדולה בירושלים, שאירגנו אימו בת-שבע והנביא נתן.

4. רחבעם XE "רחבעם"  הלך לשכם "כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו" [מלכים א', י"ב,1]. כאשר הוא דוחה את דרישתם של אזרחיו להקל במיסים – הם מדיחים אותו ובוחרים להם מלך אחר במקומו.

5. ירבעם XE "ירבעם"  נבחר ע"י אסיפת העם שהדיחה את רחבעם ונבחר להיות מלך על מלכות ישראל הצפונית – בעוד שרחבעם  נאלץ להסתפק במלכות ירושלים [שירש אותה מסבו דויד] ובשבט יהודה XE "יהודה" , והמורדים המתפלגים אף הביעו זאת בסיסמאות פוליטיות : "אין לנו חלק בדויד ... עתה ראה ביתך דויד; ויילך ישראל לאהליו, ובני ישראל היושבים בערי יהודה, וימלוך עליהם רחבעם." [מלכים א', פרק י"ב, 16-17].

מנוסח הסיסמה ברור, שאין המורדים חולקים על שלטונו של בית-דויד בירושלים, שבה יש הסדר שלטוני מיוחד שקבע דויד לדורות, וביהודה, שהיא שבטו-נחלתו של דויד, ומשום-כך גם בני השבטים האחרים שנעשו תושבי איזור יהודה – נכללים בין נתיניו של המלך לבית-דויד.

במילים אחרות: דויד כנראה ראה מראש – מה שההתפתחות ההיסטורית שני דורות אחריו אמנם אישרה – שהמישענת העממית-דמוקרטית למלכותו אינה בטוחה ואינה יציבה. כשם שנבחר דויד ע"י נציגי העם שבאו לחלות פניו בחברון – כך הוא גם עלול להיות מודח ע"י אותם נציגי-העם, כפי שאירע לשמואל [שמואל XE "שמואל"  א', פרק ח']. הדמוקרטיה היא מכשיר-לגיטימציה נפלא כדי להיבחר בהסתמך עליה – וכך יכול נער רועה-צאן מבית-לחם להיות יורשו הלגיטימי-דמוקרטי של המלך הראשון בישראל – אולם יש בה, בנויה בתוכה ואקטואלית תמיד, הסכנה של חילופי-שלטון... צריך אפוא דויד, אם אמנם כך רואה הוא את הדברים, ליצור מכשיר-לגיטימציה נוסף, בלתי-תלוי בהכרעת העם וברצונותיו המתחלפים של ההמון, שיבטיח את שלטונו של בית דויד, ולו רק על חלק מן הטריטוריה, לנצח-נצחים.

מכשיר כזה הוא מלכות ירושלים, שבזמנים הטובים היא מאפשרת לדויד ולביתו אחריו "אוניה פרסונאלית" של מלך ישראל XE "ישראל"  ומלך ירושלים, שני כתרים על ראש אחד – ובמקרה הרע, של מרידה והדחה, היא מאפשרת "מקלט בטוח" לשושלת בית דויד [דוגמא מודרנית: כאשר נכבשה סין ב-1949 על-ידי המורדים הקומוניסטים בראשותו של מאו-טסה-טונג – העתיק השליט הקודם של הרפובליקה הסינית, יאנג-קאי-צ'ק את שלטונו לאי טייוואן, הסמוך ליבשת הסינית, והכריז על המשך קיומה של "סין הלאומנית" הריבונית בתחומי טייוואן, שאינה מכירה בלגיטימיות של השלטון הקומוניסטי, ומקווה לחזור ולשלוט, בעתיד, בסין כולה].

כיצד בנה דויד את מלכות-ירושלים שלו? ראשיתו של הסיפור – בכיבוש ירושלים – ושמא דווקא באי-כיבושה: קיימת מחלוקת בין ספרי המקרא השונים בדבר האחריות למחדל הלאומי הגדול של אי-כיבוש ירושלים: ספר יהושע, שגיבורו הראשי הוא איש שבט-אפרים, כלומר: משבטי רחל XE "רחל" , והנבל הגדול שלו הוא עכן בן כרמי בן זבדי למטה יהודה XE "יהודה" , כלומר: משבטי לאה XE "לאה"  – מאשים את שבטו של דויד, יהודה, במחדל הגדול: "ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יוכלו בני-יהודה להורישם, ויישב היבוסי את בני יהודה בירושלים עד היום הזה" [יהושע, פרק ט"ו, פסוק 63]. לעומת זאת קובע ספר שופטים, שגיבורו הקולקטיבי הוא שבט יהודה, כלומר: ראש שבטי-לאה, והנבל הגדול שלו הוא שבט בנימין XE "בנימין"  ["פילגש בגבעה"] שהאשם במחדל הלאומי הגדול הוא דווקא שבטו של שאול המלך, שבט בנימין: "ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני-בנימין, ויישב היבוסי את בני-בנימין בירושלים עד היום הזה" [שופטים, פרק א', פסוק 21]. הדגשתי את המלים "עד היום הזה"

כדי להבליט את הזמן שבו נכתבו הדברים: לפני כיבוש ירושלים בידי דויד. הכיצד זה יכלו שני השבטים המתחרים להאשים זה את זה באותו מחדל? ההסבר הוא, שירושלים שוכנת בגבול שבין יהודה XE "יהודה"  לבנימין – וכל אחד מהשבטים גלגל את ההאשמה למגרשו של חברו... כיבוש ירושלים בידי דויד משמעותו אפוא הישג לאומי שנבצר משבטי-רחל XE "רחל"  להגיע אליו ובא לכלל מימוש והגשמה רק במאמץ ובגבורה ויוזמה ותיכנון של בני-לאה XE "לאה" , וביתר חידוד פולמוסי : דויד משבט יהודה הצליח במקום שבו נכשל שבט בנימין XE "בנימין" , שאליו משתייך שאול המלך... יש לציין, כמובן, שירושלים בטרם כיבושה ע"י דויד לא זכתה במעמד מיוחד של קדושה. המשכן שהקימו בני-ישראל XE "ישראל"  בבואם ממצרים היה בשילה, ולא בירושלים. עד שנחרב המשכן בשילה לא נשמעה קריאה כלשהי, ולא הועלה במקרא רעיון כלשהו, לפַנות את שילה ולעבור לירושלים; לא זו אף זו: בעיני שבטי רחל היה כנראה המקדש בירושלים רק אחד מן המקומות הקדושים בארץ ישראל, ולא עלה בחשיבותו על האחרים; כך נוהג ירבעם XE "ירבעם"  בן נבט, הבונה שני מקדשים "מתחרים" בבית-אל ובדן, על מנת למנוע עלייה-לרגל לירושלים, העלולה לגרור העברת הנאמנות של העם מן המלך המורד [ירבעם] אל המלך הלגיטימי [רחבעם XE "רחבעם" ]: "ויאמר ירבעם בליבו: עתה תשוב הממלכה לבית דויד – אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים, ושב לב העם הזה אל אדוניהם, אל רחבעם מלך יהודה, והרגוני, ושבו אל רחבעם מלך יהודה." [מלכים א', י"ב, 26-27].

הפיתרון שהעלו בחכתם ירבעם ויועציו לבעיית "הנאמנות הכפולה" העלולה להידרדר ל"נאמנות מועברת" היה זה של העמדת מקומות פולחן אלטרנטיביים לירושלים: "וייוועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, ויאמר אליהם: רב לכם מֵעֲלוֹת ירושלים, הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים ; וישם את האחד בבית-אל, ואת האחד נתן בדן ; ויהי הדבר הזה לְחַטָּאת, ויילכו העם לפני האחד עד דן - - - כן עשה בבית-אל, לְזַבֵּחַ לעגלים אשר עשה - - -". [שם, 28-32].

הקלות שבה נענה העם לקביעת הפולחן במקומות האלטרנטיביים מעידה על כך, שקדושתה של ירושלים טרם האפילה – בתודעת העם – על קדושתם של המקדשים הוותיקים בֵּית-אֵל [הקשור בחלום-יעקב XE "יעקב"  על הסולם המופלא ובו מלאכי-עליון עולים ויורדים ומכאן השם בית-אל] וְדָן [הקשור בנכדו של משה XE "משה" , יונתן בן גרשום, שהיה הכהן הראשון-המייסד במקדש שהקימו בני שבט דן]. 

על רקע זה נשאלת השאלה: כיצד הצליח דויד ליצור את ירושלים כחוליה עצמאית במערכת הממלכתית שעמד בראשה?

מי שמייחס לדויד חשיבה תועלתנית-מעשית, "ביצועיזם" מתוחכם, ו/או מה שקרוי [אולי שלא בצדק] בשם "מקיאבליזם" [=חתירה לשלטון מוחלט, בָּטוּחַ ממרידות ומאי-ציות, ומשוחרר מכבלים של מוסר, מסורת והתחייבויות אנושיות, העומדים בדרכו] – יוכל להבחין, מבין פסוקי-התנ"ך, בשיקולים הבאים:

ירושלים אינה "שייכת" אף לאחד משבטי-ישראל XE "ישראל" . לפיכך, אין מקום ל"תביעת-בעלות" של גורם פנים-ישראלי כלשהו על העיר. אין שבט שיוכל לטעון כי "קופח" ע"י השתלטותו של דויד על ירושלים. הווה אומר: יש אפשרות, יש מקום, לנסות ולהגדיר את ירושלים כטריטוריה נפרדת, הכפופה לכובש שלה [דויד], אך לא לעם ישראל בכללותו, שהתנחל בארץ-ישראל בתקופת יהושע והשופטים, ולא כלל את ירושלים בתחומיו של שבט משבטיו. [ביריבות ההיסטורית וההיסטוריוגרפית בין שבטי-רחל XE "רחל"  לשבטי-לאה XE "לאה" , כבר "וִיתֵר" שבט בנימין XE "בנימין"  (=שבטי-רחל) על זכותו על ירושלים, בטענה (יהושע, ט"ו 63) כי בני יהודה XE "יהודה"  נכשלו ולא הצליחו "להוריש" את ירושלים, שנשארה בידי היבוסי "עד היום הזה"... (כלומר, לפני כיבוש העיר בידי דויד משבט יהודה) – ולכן לא היה מקום לתביעה על ירושלים מאחד השבטים היריבים לדויד].

לכיבוש ירושלים קדם משא-ומתן מדיני בין דויד ואנשיו לבין התושבים המקומיים [=היבוסים]. כרגיל בדיווחים התנ"כיים על משא-ומתן מסוג זה אנו מקבלים דיווח נרחב, של ה"צד" הישראלי למו"מ – ורק קטעי-דברים, לא תמיד ברורים, של ה"צד" היריב. [דוגמאות אחדות לכך הן המו"מ של משה XE "משה"  עם אדום, מואב, סיחון XE "סיחון"  ועוג, המו"מ של יפתח הגלעדי עם האויב העמוני, המו"מ של תושבי יבש-גלעד עם נחש, מלך בני-עמון, המו"מ של שלמה עם חירם מלך צור, המו"מ של אחאב XE "אחאב"  עם בן-הדד הצר על שומרון, ועוד].

הסיפור על כיבוש ירושלים פותח בתיאור קצר של המו"מ הדיפלומטי שקדם לו: "ויילך דויד ואנשיו ירושלים אל היבוסי יושב הארץ" [שמואל XE "שמואל"  ב',ה'6]. דויד ואנשיו הציעו ליבוסים המשך החיים בירושלים בכפיפות למלכותו של דויד. התשובה של היבוסים לא היתה שלילית במוחלטוּת, אלא חיובית מוּתְנֵית: הם מוכנים לבואו של דויד [=כשליטה החדש של ירושלים] בתנאי... מה היה התנאי של היבוסים? תשובתם של היבוסים היתה מובנת, כנראה, בזמן נתינתה, ולא היתה נצרכת לפרשנות, אולם במהלך הדורות נשתכחה המשמעות, ונותרה רק הנוסחה המילולית, הנראית בקריאה ראשונה חסרת-פֵּשֶר. כאמור, התשובה היא חִיּוּבִית-מוּתְנֵית: דויד לא ייכנס לירושלים אם לא ייעשה עניין מסויים. בכדי להבין מהו העניין המסויים הזה, עלינו ללמוד בדייקנות את הנוסח המילולי של תשובת היבוסים.  הנוסח הוא: "ויאמר לדויד לאמור: לא תבוא הֵנה כי אם הסירך העיוורים והפיסחים לאמור: לא יבוא דויד הֵנה" [שם,שם] – התנאי לבואו של דויד כשליט על ירושלים הוא אפוא להסיר את העיוורים והפיסחים.

מי הם העיוורים והפיסחים? ומדוע יש להסיר אותם תחילה? פרופ' יגאל ידין משווה נוסח זה עם תעודה חיתית מבוג'זקוי, בירת האימפריה החיתית, העוסקת בטקס השבעת-אמונים של הצבא. הטקס נעשה באופן סימבולי של איום והצגה.  "העיוורים והפיסחים" מהווים, לפי ידין, פתיחה לנוסח השבעה זה, שהיה מאגי במהותו, וכלל איומים בעונש של עיוורון ופיסחות. פירושו של ידין עולה בקנה אחד, אולי, עם ביאורו של פרופ' נפתלי טור-סיני, שלפיו הביטוי "כל מַכֶּה יבוסי וְיִגַּע בצינור ואת הפסחים ואת העוורים" בדבריו של דויד [שם, פסוק 8] מתייחס לעיוורון פתאומי [צינור=סינור=סִינְווּר], שבו מאיימים היבוסים על דויד ואנשיו: כל הַמַּכֶּה את האל יבוס – יִגַּע בו האֵל בסנוורים [יִגַּע, כנראה, מלשון נֶגַע].

דיון מפורט בהסברי ידין וטור-סיני מביאה ד"ר אילת מזר, בספר "עולם התנ"ך – שמואל ב'", בהוצאת דודזון-עתי, 1993, עמודים 44-45. בתרגום לשפת הדיפלומטיה המודרנית ניתן לומר, שהיבוסים משיבים לדויד כך: עליך לכבד תחילה את מינהגינו, ולהישבע לנו שלא תפגע בערכים המקודשים לנו. שבועה זו – כדרך הַחִתִּים – כרוכה בהפחדה של עיוורון ופיסחות לַמֵּפֵר אותה.

דויד מקבל את התנאי של היבוסים, ומצווה על אנשיו להתחשב ברגשותיהם ובאמונותיהם, וכל מי שיפֵר הבטחה זו שהבטיח דויד בשם צבאוֹ – ייחשב לשונא לדויד... "ויאמר דויד ביום ההוא: כל מַכֶּה יבוסי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר ואת הפיסחים ואת העיוורים" [כלומר: כל מי שיפגע בגופם או במינהגיהם ואמונותיהם של היבוסים] – "שנואי נפש דויד" [=ייחשב לאויב-המלך]. [שם,פסוק 8]

ירושלים, אם כן, נפלה לידיו של דויד קודם-כל כתוצאה ממו"מ מדיני עם התושבים היבוסים. בתוך כדי המו"מ לכד דויד את מצודת-ציון וקרא את שמה עיר-דויד – ובכך רכש לעצמו יתרון אסטרטגי של שליטה על העיר – ועדיין חייב היה גם לְרַצּוֹת את תושביה ולזכות באמונם ובשיתוף פעולתם.

ההידברות עם האוכלוסיה היבוסית התמהמהה, כנראה, ובינתיים פרצה מגיפת דֶּבֶר בעם ישראל XE "ישראל" : "וַיתן ה' דֶבֶר בישראל מהבוקר ועד עֵת מוֹעֵד, וימת מן העם מדן ועד באר-שבע שבעים אלף איש. וישלח ידו המלאך ירושלים לשחתה, ויינחם ה' אל הרעה, ויאמר למלאך המשחית בעם: רַב עַתה, הֶרֶף יָדֶךָ, ומלאך ה' היה עם גורן האורנה [קרי: הָאֲרַוְנָה] היבוסי.... ויבוא גָד אל דויד ביום ההוא ויאמר לו: עלה, הקם לה' מזבח בגורן ארניה [קרי: אֲרַוְנָה] היבוסי". [שמואל XE "שמואל"  ב', כ"ד, 15-18].

תושבי ירושלים – היבוסים, ואולי גם בני שבט יהודה XE "יהודה" , יכלו לפרש את המגיפה כעונש על הפרת השבועה החמורה המאיימת בעיוורון ובנכות... מכאן נבע הצורך לנקוט בצעד של הקמת מזבח במקום המקודש ליבוסים – גורן המלך היבוסי אֲרַוְנָה...

ד"ר פנחס ארצי, מרצה ראשי להיסטוריה ולשפות שמיות עתיקות באוניברסיטת בר-אילן, כתב ב"לכסיקון מקראי", בהוצאת דביר, תשכ"ה, עמודים 329-330, כי היבוסי הוא "אחד העמים שקדמו לישראל בירושלים, ממוצא חִתִּי או חורי... ארונה וְאוריה החִתִּי, שבימי דויד, היו נמנים כנראה עם היבוסי... ממכתבי תל אל עמארנה [המאה הט"ו-י"ד] [נמצאנו למדים ש]מלך בה [בירושלים] ארד-חָפַּ, שהיה [לפי שמו] חִתִּי או חורי."

באותו לכסיקון אנו מוצאים, בערך אֲרַוְנָה, כי הוא "איש יבוסי, וייתכן מלך ירושלים. דויד בן ישי XE "ישי"  קנה ממנו את הגורן בירושלים, ששם עמד המלאך שהשחית בעם. לאחר שבנה מזבח במקום נעצרה המגיפה... ויפה הֵעיר הרד"ק: "ואפשר שהוא שֵם תואר". ואמנם, נראה כי המלה היא חוֹרִית – אֶוְרִ [אדון, מלך] ובנוזו אִרְוִי – ופירושו מלך."

באותו לכסיקון מקראי, בעמוד 28, כותב ברוך קרוא, חבר-יועץ של האקדמיה ללשון העברית, כי "אוריה הַחִתִּי... מבני היבוסים... ביתו היה סמוך לבית המלך, ומכאן שיערוּ, שהיה גדול ונכבד בירושלים, אחרי ארונה היבוסי... ויש אומרים, [על יסוד השם אוריה, שאולי הוא חורי], שכל מעשה בת-שבע אינו אלא פרט בהעברת השלטון המדיני של ירושלים לדויד, שבימים קדומים היתה קשורה בדרך כלל בנישואי המלך עם אשת השליט המנוצח."888

כאשר עולה דויד אל גורן ארונה היבוסי לבנות את המזבח, מביא הדבר להמשך המו"מ בין דויד ליבוסים: "וישקף ארונה ויירא את המלך ואת עבדיו עוברים עליו, וייצא ארונה וישתחו למלך אפיו ארצה. ויאמר ארונה: מדוע בא אדוני המלך אל עבדו? ויאמר דויד: לקנות מֵעִמְּךָ את הגורן, לבנות מזבח לה', וְתיעצר המגיפה מעל העם." [שמואל XE "שמואל"  ב', כ"ד 20-21].

ניתן לפרש את הדו-שיח בין שני האישים בכך, שברור לשניהם כי הפרת השבועה של דויד ליבוסי גרמה למגיפה – וטעונה תיקון ע"י הקרבת קורבן במקום המקודש ליבוסים, וע"י יחסי מסחר בין דויד ואנשיו לבין היבוסים. כאן מתחיל להתנהל מו"מ בנוסח מקובל [=נוֹהַג חִתִּי?] שבו המוכר מוותר, כביכול, על כל רווח, ומוכן לתת חינם את הסחורה המבוקשת לקונה הנכבד. [כך נהג עפרון הַחִתִּי במכירת מערת-המכפלה לאברהם]. "ויאמר ארונה אל דויד: יִקַּח, וְיַעַל [=וְיַעַשׂ?] אדוני המלך הטוב בעיניו, רְאֵה הַבָּקָר לָעוֹלָה, והמורגים וכלי-הבקר לָעֵצִים. הכל נתן ארונה המלך לַמֶּלֶךְ [=דויד], ויאמר ארונה אל המלך: ה' אלהיך יִרְצֶךָ". [שם, 22-23]. {ראוי לשים לב לסגנון המלכותי: הגורן המקודש עובר, אולי כסמל לשלטון על ירושלים, ממלך למלך, במו"מ ידידותי}.

דויד [כאברהם לפניו] אינו מוכן לקבל את הגורן חינם [שהרי לא מדובר בשטח כָּבוּש – אלא בהצטרפות מרצון של האוכלוסיה היבוסית לממלכת דויד] – "ואמר המלך [=דויד] אל ארונה – לא, כי קנוֹ אקנה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר, ולא אעלה לה' אלוהי עולות חינם; וַיִּקֵן דויד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמישים; ויבן שם דויד מזבח לה', ויעל עולות ושלמים, וייעתר ה' לארץ ותיעצר המגיפה מעל ישראל XE "ישראל" ." [שם, 24-25].

פרופ' שמואל אברמסקי מדגיש "שאין זֵכר לכיבוש העיר [=ירושלים] בסיפור על ארונה", ומציין ש"דויד לא פגע ביבוסים ואף לא במלכם לאחר הכיבוש, והשאיר להם תחום מחיה שלהם בסביבות גורן ארונה... היחסים בין דויד לבין ארונה תקינים... נראה, כי המלחמה על העיר היתה רק חלק מתהליך ההשתלטות על ירושלים: לא פתיחה להשתלטות, אלא מאורע שאירע, מעין שלב בתהליך קביעת מלכות דויד בירושלים." [ש. אברמסקי, עולם התנ"ך – שמואל ב', עמוד 203].

לאחר שהיתה בידי דויד השליטה על הגורן, שהיא המקום המקודש ליבוסים [בזכות המסורת הקדומה] ולבני-יהודה XE "יהודה"  [בזכות המזבח שבנה דויד] – לא נותר אלא להעביר את ארון-הקודש לירושלים, לאותו מקום מקודש. תחילה הושם הארון במשכן זמני, "בתוך האוהל אשר נטה לו דויד" [שמואל XE "שמואל"   ב', ו', 17] – אולם כאשר נתבססה מלכותו של דויד "וה' הֵנִיחַ לו מסביב מכל אויביו" [שם, ז', 1] – מבקש דויד לחזק את מרכזיותה של ירושלים, ע"י בניית בית-המקדש וריכוז הפולחן בתוכה. רצונו זה של דויד לא מתקיים [הנביא נתן מתנגד, בשם ה'] ועתיד להתממש בידי יורשו, שלמה.

נסכם ונאמר: ירושלים הושגה לא [או: לא רק, לא בעיקר] ע"י כיבוש – אלא בהסכם בין שני העמים – היבוסים, שהיו התושבים הקודמים, ובני יהודה XE "יהודה"  ובנימין XE "בנימין" , שהצטרפו לעיר בתקופת מלכות-דויד. זהו אחד הגורמים שעשו את מעמדה של ירושלים ואת השלטון בה – ייחודיים. לאחר שנתקיימה נבואת ישעיהו XE "ישעיהו"  – "וְגַנּוֹתִי אל העיר הזאת להושיעה, למעני ולמען דויד עַבְדִּי" [מלכים ב', י"ח 34]  – וירושלים החזיקה מעמד במצור האשורי ולא נכבשה ע"י סנחריב [בניגוד לכל הצלחותיה של האימפריה האשורית בכיבושי ערים אחרות וארצות אחרות במזרח התיכון כולו, באותה תקופה] – נתבססה האמונה בקדושתה המיוחדת של ירושלים ובעמידוּתה בפני פורענויות. כעבור מאה שנים ויותר, נאבק לשווא הנביא ירמיהו באמונה העממית כי קדושת ירושלים והמקדש היא, כשלעצמה, ערובה לניצחון ולהצלה – ולכן אפשר להעֵז ולמרוד באימפריה הבבלית. אומר ירמיהו: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור 'היכל ה', היכל ה', היכל ה' הֵמָּה'... כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו, אשר שיכנתי שְמִי שָם בראשונה, וראו את אשר עשיתי לוֹ מפני רָעַת עַמִּי ישראל XE "ישראל" ... ועשיתי לַבַּיִת אשר נקרא שמי עליו אשר אתם בוטחים בו, ולמקום אשר נתתי לכם ולאבותיכם כאשר עשיתי לשילוֹ; והשלכתי אתכם מעל פָּנַי, כאשר השלכתי את כל אחיכם, את כל זרע אפרים" [ירמיהו, פרק ז',  4, 12, 14-15].                                                                                                 

התיכנון היסודי והביצוע התקיף של דויד, הניצחון הפלאי של חזקיהו XE "חזקיהו" , והמשך קיומו ופעילותו הרצופה של בית-המקדש בירושלים, בצירוף המדיניות של ביטל הבמות הנפרדות וריכוז-הפולחן אך ורק במקדש-ירושלים – כל אלה עשו את האגדה על נצחיותה ונצחונה של ירושלים בסיס איתן לביטחון רוחני-פסיכולוגי בתודעת העם היהודי, וגם דבריו הקשים של ירמיהו לא הצליחו לערער בטחון זה. קניית גורן ארונה ואולי גם הנישואים לאשת  אוריה החיתי [ראה דברי דויד בראשית דרכו על הצורך "להתחתן במלך"] – שני אלה היו, לפי השקפה זו, תמרורי דרך בהתבססותה של ירושלים לא רק כבירת הממלכה כולה, ולא רק כעיר-מקדש – אלא בעיקר כעיר-מלך, המסורה לשלטונו של בית-מלוכה אחד בלבד: בית-דויד.

סיכום-ביניים ל"פרשיות הרומנטיות" של דויד

ניסינו לבחון את פרשת דויד ומיכל [וכעזרה השוואתית לדיוננו – את פרשת דויד ובת-שבע] במסגרת דיוננו על דרכו של דויד למלוכה – והעובדות הקשורות בעניין זה הן:

 [1] דויד גמר אומר "להתחתן במלך" [שמואל XE "שמואל"  א',י"ח 26] – ולא התנגד, כאשר ברגע האחרון הוחלפה מֵרַב-בת-שאול באחותה מיכל XE "מיכל" .

  [2] מיכל XE "מיכל" , שאהבה את דויד עוד בטרם שנישאו [שם, 28], הצילה אותו ממוות, כאשר שלח שאול רוצחים להכותו נפש.[שמואל XE "שמואל"  א',י"ט, 11-18].  שתי עובדות אלו היו חיוניות להישרדותו של דויד ולהתקדמותו במעלה-השלטון.

בפרשת בת-שבע ניסינו לענות על השאלה, אם אהבת דויד ומיכל היתה חד-צדדית [מיכל XE "מיכל"  אהבה אותו, הוא אהב רק "להתחתן במלך" עם אחת מבנותיו שתוצע לו – "נישואי-תועלת" מטעמי-קריירה...] – או שמא היה גם עומק רגשי חיובי ביחסו של דויד למיכל? לא קיבלנו תשובה חד-משמעית על שאלה זו, מהטעם הפשוט, שניתן לנתח את פרשת בת-שבע בשתי פרשנויות סבירות :   

[1] הפרשנות הייצרית הפשוטה, שיצרה קשר מיני [ואח"כ : משפחתי] בין השניים.

[2] פרשנות תועלתנית, "מקיאבליסטית", הרואה בנישואי דויד ובת-שבע מכשיר תועלתי לקבלת הכתר היבוסי של "מלך ירושלים" [במקביל לכתר "מלך ישראל XE "ישראל" ", שקיבל מנציגי-העם אשר באו לחלות פניו בחברון]. לפי גירסה זו, נישואים לאשת-המנהיג-המנוח מקנים זכות-ירושה ממלכתית. לצורך ביסוסה של סברה זו, יש צורך "לגשר" על תהומות של חוסר-ידע בדבר הקשר בין עובדות ידועות שונות – וזאת על-סמך רמזים קלושים, והשערות הגיוניות, וגם מחקרים במינהגים קדומים בתרבויות המזרח התיכון של אותם הימים. בעזרת ה"גישור" הזה ניתן לצייר תמונה סבירה, אך בלתי-מוכחת, של הרצף ההגיוני/"עובדתי" הבא:

[א] אוריה החיתי הוא מנכבדי היישוב היבוסי בירושלים – קרוב מאוד בהייררכיה למלך היבוסי אֲרַוְנָה.

[ב] מותו של אוריה במלחמה היה נחוץ – לאו דווקא לצורך טשטוש מעשה-הניאוף של דויד ובת-שבע – אלא כדי ש'תזכה' בת-שבע במעמד של "אלמנת המנהיג".

[ג] נישואיהם של דויד ובת-שבע נבעו לא מרגש רומנטי של דויד, לא מהרגשת מחוייבות מוסרית של דויד כלפי בת-שבע, ולא מחשש של שניהם מפני חשיפה פומבית שתגלה לעין כל את דבר קיומו [בעבר הקרוב] של "הרומן האסור" המשותף להם – אלא בכדי לעשותם מלך-ומלכת-ירושלים.888

חיזוק להשערה זו על-ידי עיון

 בפרשת המלכת שלמה כיורש לדויד

השערה אחרונה זו בדבר ההתכּוונוּת הפוליטית של נישואי דויד ובת-שבע נמצאת מחוזקת במידה רבה גם ע"י התבוננות באירוּעַ אַחֵר, הַקָּשוּר בעקיפין לעניין הנדון: מסתבר, שהיתה הידברות מוקדמת בין דויד לבת-שבע כי בנם המשותף – שלמה – יהיה, בבוא היום, היורש היושב על כסא-דויד. [אם אמנם יש ממש בנסיוננו הנוכחי לטוות קורים דקים של הסתברויות בין מלכות דויד בירושלים למלכות דויד על ישראל XE "ישראל"  כאוניה פרסונאלית, כלומר, כראש מדינה אחד בראשן של שתי ממלכות נפרדות עם שתי חוקות שונות (כמו מלכת בריטניה בראש בריטניה, אוסטרליה, קנדה וניו-זילנד – כל אחת מדינה עם חוקה אחרת) – ואם אמנם נישואיו לבת-שבע אלמנת המנהיג היבוסי אוריה מזכים את דויד בכתר היבוסי של מלכות ירושלים – כי אז סביר מאוד להניח שרק בנם המשותף של דויד ובת-שבע יהיה היורש המלכותי ששני העמים השוכנים בירושלים יסכימו לקבלו כמלכם הלגיטימי... אֵלֶה בזכות היותו בנו של דויד, וְאֵלֶה בזכות היותו בנה של בת-שבע...].

בינתיים, בימיו האחרונים של דויד, אירע ניסיון של יצירת-עובדה אחרת: "ואדוניה בן-חגית מתנשא לאמור: אני אמלוך!  ויעש לו רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו... ויהיו דבריו עם יואב בן-צרויה ועם אביתר הכוהן ויעזרו אחרי אדוניה... ויזבח אדוניהו XE "אדוניהו"  צאן ובקר... ויקרא את כל אחיו בני המלך ולכל אנשי יהודה XE "יהודה"  עבדי המלך..." [מלכים א', א', 5-9]. 

הניסיון של אדוניהו XE "אדוניהו"  למלוך – בחיי דויד – לא היה בבחינת מרד בדויד, אלא נסיון לנצל את חולשתו ולקבוע עובדה פוליטית שאין חזרה ממנה. אופיינית לקנוניה זו העובדה, שאדוניהו מְזַמֵּן אל בין תומכיו רק חלק מן האליטה הממלכתית – ראשי המנגנונים ובני שבט יהודה XE "יהודה" , ללא ייצוג לאוכלוסיה החיתית-יבוסית של ירושלים, ולראשי הצבא שאינם משבט יהודה: "ואת נתן הנביא XE "נתן הנביא"  ובניהו ואת הגיבורים ואת שלמה אחיו לא קרא" [שם, 10].

נתן הנביא מזעיק את בת-שבע ומייעץ לה: "לכי ובואי אל המלך דויד, ואמרת אליו: הלא אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך לאמור כי שלמה בנך ימלוך אחריי, והוא יישב על כסאי, ומדוע  מלך אדוניהו?" [שם,13].

דויד נוקט בפעולה מְתַקֶּנֶת: הוא מטיל על צדוק הכוהן ונתן הנביא ובניהו בן-יהוידע לארגן אסיפת-עם בירושלים – "ויירד צדוק הכוהן ונתן הנביא ובניהו בן-יהוידע והכְּרֵתִי והפְּלֵתִי וירכִּיבוּ את שלמה על פִּרְדַת המלך דויד, ויוליכו אותו עַל גִּיחוֹן. ויקח צדוק הכוהן את קרן השמן מן האוהל, וימשח את שלמה, ויתקעו בשופר, ויאמרו כל העם: יחי המלך שלמה!  וַיַּעֲלוּ כל העם אחריו, והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה, וַתיבקע הארץ בקולם." [שם, 38-40].

כשנודע לאדוניהו דבר בחירתו של שלמה באסיפת-העם הירושלמית, ועלייתו על כס-המלוכה של דויד, בברכתו של המלך דויד – הבינו הוא ואנשיו כי יוזמתם נכשלה – "ויחרדו ויקומו כל הקרואים אשר לאדוניהו, ויילכו איש לדרכו; ואדוניהו יָרֵא מפני שלמה, ויקם, ויילך, וַיַּחֲזֵק בקרנות-המזבח..." [שם, 49-50].

באירוע הזה, המפורט בפרק א' של ספר מלכים א', מבליט את מעמדה של בת-שבע ואת ההבטחה שניתנה ע"י דויד [בהקשר של נישואיו איתה] לאוכלוסיה החיתית-יבוסית [שהיורש הוא צאצא משותף שלה ושלו – ממוצא יהודי ויבוסי גם יחד] – וכן מבליט אירוע זה את מעמדה של האוכלוסייה המקומית בירושלים כתומכת ב"מלך ירושלים".

יש כאן אולי גם רמז לניגוד כלשהו בין ראשי שבט-יהודה XE "יהודה"  [בחלקם – מחוץ לירושלים] לבין האוכלוסיה הירושלמית [בחלקה – יבוסית, ולא יהודית]. דויד מסכם את הצד החוקתי בתוך הוראותיו המפורטות בדבר טקס-ההמלכה של שלמה, כדלקמן : "ומשח אותו [את שלמה] שם [ליד נחל גיחון] צדוק הכוהן ונתן הנביא למלך על ישראל XE "ישראל" , ותקעתם בשופר ואמרתם : יחי המלך שלמה; ועליתם אחריו ובא וישב על כסאי והוא ימלוך תחתי, ואותו ציוויתי להיות נגיד על ישראל ועל יהודה." [שם, 34-35].

דויד מבקש אפוא קיומם של שני כתרים של מלכות על ראשו ועל ראש יורשו. בפירושה של ד"ר עתליה XE "עתליה"  ברנר להמלכת שלמה, בולטים שלושה מוטיבים ירושלמיים מיוחדים:

I. "מהזכרת ישראל ויהודה במקרה של שלמה, נשמע החשש מפני סכנת פיצול הממלכה" [הערת א.ו. : היטב הבחינה עתליה ברנר בחשיבות הפוליטית של האיזכור הכפול – גם ישראל וגם יהודה – אולם אין הכרח לראות בכך רמז כלשהו לחשש מפני פיצול הממלכה – אלא, אולי, דווקא כסימן לכך שדויד רוצה להדגיש כי הוא מוריש שני כתרים לשלמה : הכתר האחד קשור לממלכת ישראל כולה, והכתר הנותר מיועד לירושלים ויהודה].  

 II. ממשיכה עתליה XE "עתליה"  ברנר : "הובלת היורש אל מקום מקודש. שלמה הוּרַד מִשֶּטַח ארמון המלוכה אל מעיין הגיחון אשר בנחל קדרון."

כאן המקום לשאוֹל: מניין נובעת קדושתו של מעיין זה? ועל כך נוכל לקבל תשובה בדבריה של פרופ' יאירה אמית : "מעיין הגיחון שימש מקור מים לירושלים העתיקה." מדברים אלה ניתן, אולי, להסיק, שקדושתו של המעיין נובעת מן העובדה, שקיומה של ירושלים תלוי בו, כלומר, המעיין קדוש משום שקדושה ירושלים.

III. "ההכרזה 'יחי המלך' והתקיעה בשופר הם סימן להסכמת העם ולהכרתו בשלטון המלך", מציינת ד"ר עתליה XE "עתליה"  ברנר. [כזכור מדברת ד"ר ברנר – ומדבר הסיפור המקראי – על "העם" לא של כל ממלכת ישראל XE "ישראל" , שלא היתה אפשרות לכנסו במהירות כה רבה לאסיפת בחירת-המלך בירושלים, וכנראה גם לא היתה כוונה כזאת, אלא על אסיפת-עם של תושבי ירושלים, שהביעו הסכמתם בתרועה לבחירתו של שלמה לְמַלְכָּם]. [ד"ר עתליה ברנר, "טקס המלכת שלמה", עולם-התנ"ך – מלכים א', דודזון-עתי 1994, עמוד 26 – ופרופ' יאירה אמית, "גִּחוֹן", שם, עמוד 27].

*

שלמה נקבע כיורש בהסכמה, וכנראה גם בהבטחה, של דויד לבת-שבע. ראינו את הפירוש הפוליטי לפרשת דויד ובת-שבע: הכתר החשוב של מלכות ירושלים, שעפ"י חוקת ירושלים החיתית-יבוסית, ועפ"י האוכלוסיה שהשאיר דויד בהשתלטו על העיר, היא נכס פרטי העובר בירושה לצאצאיו. דויד שוקל מדי-פעם שיקולים פוליטיים לביטחונו ולביטחון הכתר שיוריש לאחד מבניו. האוכלוסיה החיתית-יבוסית של ירושלים איפשרה להוריש את כתר ירושלים לשלמה, באסיפה הכללית שכינסו נתן ובת-שבע, והכשילה בכך את התנשאותו של אדוניהו למלוך, תוך יצירת קשר חשאי בינו לבין שר-הביטחון יואב והצמרת הפוליטית שהתנגדה למועמדותו של שלמה. קשר חשאי קודם נגד בחירתו של שלמה כיורש התרחש בניסיון-המרד של אבשלום. השב"כ  של דויד מודיע לו: "ויבוא המגיד אל דויד לאמור: היה לב איש ישראל אחרי אבשלום" [שמואל ב' ט"ו 13] – אולם זהו סיפור אחר...

                                                   *  

המימצא הארכיאולוגי החדש של אילת מזר וחבריה-למחקר חשוב – כדברי אילת מזר – בכך שהכתובת הקדומה הזאת – שברור כי נכתבה ע"י תושבים לא-יהודיים של ירושלים בימי מלכות דויד – "מאששת את התמונה המצטיירת מהתנ"ך שלפיה שולבו בשלטון בעלי תפקידים מהאוכלוסיה הלא-יהודית  שהיתה בירושלים." עד כאן דברי ד"ר אילת מזר. עלינו להוסיף, שבכך ניתן אישור ארכיאולוגי למימצאינו דלעיל, המבוססים על המשמעות הפוליטית של הסיפור התנ"כי. מה טוב ומה נעים למצוא אישור ארכיאולוגי לסיפורי-התנ"ך.

* * *

חיימקה שפינוזה

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע

נזדעק האריה הקשיש ושאג:

"אני רוצה את אבישג!

אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג

אבל אני רוצה את אבישג!"

חיפשו אותה בכל הממלכה

איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה

לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג

אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג

דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים

אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!

"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:

"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"

לקחה בת שבע שמיכה ענקית

עטפה את המלך כמו בשקית

הכניסה שמה גם את אבישג

וזרקה את שניהם מן הגג!

3.4.13

השיר מתוך הרומאן החדש של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים".

* * *

משה גרנות

האי

הצצה אל העתיד הקרוב

פרק י'

היום דיברתי עם פיני אפריאט תוך כדי גילוח – הוא לא יודע שאני מוחרם. לא, הוא לא זוכר הרבה. רוב הזמן היה מסומם. היו שיחות עם מטפלים, הכניסו אותו למין מכשיר שדומה לסי טי, חיברו לו אלקטרודות לצדעים – דברים כאלה.

"כמה זמן הייתי שם?" הוא שואל אותי.

"קשה לי להעריך. כאן מאבדים את תחושת הזמן. החזירו לנו את השעונים, אך ניטרלו את התאריכון. אני מניח כחודשיים. אתה זוכר למה לקחו אתכם?"

"לא, ממש לא."

"אתה וסלומיאנסקי התמסטלתם כשהרופא ומדען האטום התאבדו."

" אני לא זוכר. אני לא זוכר אותם."

"דן שכביץ, אתה לא זוכר בכלל? את קובי מיכלין אתה זוכר?"

"לא ממש, אבל, תגיד לי מני, מדוע אנחנו לא מנסים לברוח מכאן?"

"ששש, שקט! איך אתה מדבר? בלחש, בן-אדם! אנחנו באי עונשין, שכחת?"

"מה הפחד הזה? מה קרה לכם? הפכו אתכם כאן לנקבות?"

"אם אתה לא מפסיק, אני עוזב אותך. על דברים כאלה אסור אפילו לחשוב."

פתחתי את הברז בכל הזרם. פיני נכנע והחל לדבר בלחש:

"בכל זאת, שמעתי שעברתם גיהינום. אין שום טעם לחיות כך. מוטב למות ולחתור לחופש. זה טבוע באדם, בעצם, זה הטבע של כל בעל חיים – התשוקה הזו לחירות."

"אל תרצה לי, פיני, אני מכיר את ההרצאה הזאת בעל-פה. ביתן 11 ניסה לברוח. בנו סולם, ועלו על החומה, אבל נאלצו לחזור. אין באי הזה צל, בקושי שיחים קטנים, ולא מים, ואין כל דרך לצאת מהאי שלא באמצעות המטוס המביא לכאן כל פעם שפוטים חדשים. האמת היא שאני אפילו לא יודע איפה ממוקם האי הזה במפה, וכמה מיילים ימיים יש בינו ובין מקום יישוב אחר. ואם תמצא דרך לצאת, מי לידך יתקע שהמקום אליו תגיע לא יסגיר אותך? אגב, את כל השפוטים מביתן 11 שלחו ל'שיפוץ', ואתה בטח יודע שאיש טרם חזר משם."

"עוד מעט חורף, ואם אנחנו על אי יווני, בוודאי יורד כאן גשם בחורף..."

"ששש, די, נדבר פעם אחרת."

מבעד לחלון ראיתי את דיאנה לבושה בסרבל האפור. לחצתי את זרועו של פיני והחוויתי לכיוון החלון. דיאנה הסתלקה.

בסדנה קיבלנו כשעתיים של מנטרות ואחר כך הראו לנו סרט על האישה ההודית, על מנהג הסאטי המבהיל, בו האלמנה נשרפת בחייה על מדורת השריפה של בעלה המת. ראינו סרט מטושטש של ראשית המאה העשרים, בו מתואר הטקס הברברי הזה. אחר כך הסרט הזכיר את המנהג להרוג את האישה בשריפה אם לא עמדה בהבטחות הנדוניה, והשלטונות מעלימים עין כי מדובר ב"מנהג מושרש" באוכלוסייה הכפרית. הראו כפרי זקן ליד קאסול שנשא לאישה ילדה בת שלוש-עשרה, כי להוריה לא הייתה נדוניה כפי שדרשו החתנים הצעירים.

אחר כך היתה תכנית תרבותית – קראו לנו קטעים מתוך ספרה של יוכי ברנדס "וידוי", שם אחת הגיבורות הנערצות היא זקנה ששונאת גברים, רואה בהם בעלי חיים נחותים, מעין חולדות עם זין קטן, שצריך להתנהג אליהם כמו שמתנהגים עם חולדות, ואם יש זכר עם גנים טובים – יש להרות ממנו, ולהעיף אותו אחר כך לכל הרוחות. שום דבר לא התחדש מאז האמזונות – לא אצל יהודית קציר, לא אצל שולמית גלבוע ולא אצל יוכי ברנדס.

אני כל כך מתגעגע לספר טוב, לספר בלי אינדוקטרינציה, שיספר לי סיפור מהלב, שיש בו אמת, שיש בו עומק, שחושף רחשי לב אמיתיים, רגשות שניתן להזדהות עמם, לפחות להבין אותם. אני זוכר שלפני המבול קראתי ספר של צרויה שלו, כמדומני, "תרה" שמו – כל כך יפה היא תיארה את אובדן האהבה, את האבל הגדול על האובדן, את רגשות האשם של יוזם "הלבד". היא כתבה את הספר כשהיה כבר "מאסט" לכתוב בתבנית פמיניסטית, ואף על פי כן, אין לזה זכר בספר. גברים ונשים הם בני אדם, שמבזבזים את מעט החיים שלהם בחיפוש עקר אחרי האושר. ספר כמו שכתבו פעם, כשרצו לכתוב סיפור, ואם היה גם מסר – הוא היה משני, או לפחות סמוי. וסרט! סרט ממש עם עלילה ועיצוב חי של דמויות, שאינן עשויות מקרטון – יובלות לא ראיתי סרט כזה. להצגות לא היה טעם ללכת, כי המועצה לטיוב מחזות לא הרשתה להציג שום מחזה קלסי שהיה בו רמז לרגשנות של אישה, לאישה שמייחלת לישועה מגברים, לאישה שרוקמת תחרה, שמתאהבת בגבר מאצ'ו וכולי וכולי. אני חושב שפיני צודק – איזה טעם יש לחיים שלנו כאן? איזה טעם יש לחיות בכלל בכלא הזה?

פתאום חשבתי על דבר מוזר: למרות שהיה לנו נורא קשה בתקופה של הסדרה "המעשית", ולמרות שכולנו היינו מדוכאים נורא, ולא ידענו בדיוק לאיזה מגדר אנחנו משתייכים – הנה, איש לא ניסה לשים קץ לחייו, כמו שקרה כל כך הרבה פעמים בתקופה "העיונית".

אחרי הסדנה לא ניסיתי לקרוא לחברים לשחק כדורגל, לא היה טעם. נשכבתי על המיטה וחיכיתי שהמקלחות ייפתחו. מזה יומיים לא מפעילים את המזגן, האוויר נעשה קריר יותר, ויש אפילו בריזה קלה. כיף לשכב על המיטה ולא לעשות כלום. בקרוב אולי יתחיל לרדת גשם, זה יהיה שינוי מרענן. אני מתגעגע לריח האדמה אחרי הגשם הראשון. בכל המחנה יש רק חורשת אורנים קטנה בצד השני של קומפלקס המנהלה, כמה שיחים בגובה של שני מטרים, עצים בודדים וקצת ערוגות פרחים ליד חדרי הסדנאות. היוונים משקים את הצמחייה בקמצנות גדולה, וככה הם נראים.

לא הסתבנתי כדי להרוויח זמן. נכנסתי לתא של יום טוב, ושאלתי אותו אם יש חדש בעניינו. הוא הגביר את הזרם.

"החתימו אותי."

"על מה?"

"על טופס סודיות."

"איזה סודות אתה יודע?"

"אסור לי להגיד לתקשורת מה קורה כאן. אם אפר את ההתחייבות – יש שם פירוט של כל העונשים."

"אז לא תוכל לעזור לנו?"

"צריך לחשוב, צריך לפעול בצורה מתוחכמת. אני לא מתכוון לעבור על האיסור – זה לא יעזור לכם, וזה עלול להזיק לי נורא."

"אולי תיסע לחוץ לארץ?"

"יש תקופת צינון של חמש שנים שבה אסור לי אפילו לחלום על חוץ לארץ."

"אז אתה יוצא מכלא אחד לכלא אחר."

"נכון, אבל יותר נוח. חוץ מזה, אוכל לעסוק במה שאני אוהב. אני כבר לא יכול לחכות."

יצאתי מהתא שלו במועקה גדולה. הבנתי שיום טוב לא ייצא מגדרו לסייע לנו מבחוץ. כעבור שתי דקות הופסק זרם המים, ואני מיהרתי להתנגב. אולי אדבר עם דני אלעד?

המשך יבוא

* * *

מקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לבן עזר,  אהבתי את  כתיבתו של ברוך בן עזר על האבטיחים. זיכרו של האבטיח המל"לי עדיין בחיכי. על דבר אחד אני מצר. על מחירו המנופח של האבטיח בדוכני חנויות הירקות והפירות. יודע אני את הפער העצום בין תגמולו של החקלאי הזורע משקה וקוטף – לכל הסרסורים והסוחרים בדרכו של האבטיח מהמקשה ועד לדוכן בשוק, ומונע אני את עצמי מהתענוג האדום-אדום שמחירו אינו מאפשר לי ולרבים אחרים להתענג עליו.

עמיקם

* הלכנו לראות את הסרט הישראלי "לצוד פילים" של התסריטאי והבמאי רשף לוי. השחקנים נהדרים. בייחוד ששון גבאי ומוני מושונוב. העלילה מאוד לא משכנעת אם כי לעיתים משעשעת. הצטערנו לראות בתצלום תקריב, קלוז-אפ, כי תנוכי אוזניה של יעל אבקסיס היפה, המשחקת בתור אימא-פרחה – מאוד לא נאים, זאת בלשון המעטה.

אם רואים את הסרט, נהנים, אבל אחר-כך נשאר טעם חמצמץ של החמצה, כי התפרים של העלילה הם קצת אינפנטיליים, אף כי המשחק, כאמור, מעולה.

* משלחת של "לחם ועבודה" ממפגיני מוצ"ש האחרון בתל-אביב תיסע בסוף השבוע לכיכר תחריר בקהיר כשהיא מלווה בפלוגה של שוטרי משמר הגבול בלבוש אזרחי (כדי שמפגינים מצרִיים לא יצבטו את דפני ליף!]. הם יביעו את הזדהות המפגינים הישראליים, כולל גם עיתונאי "מעריב" המפוטרים שמצטרפים להפגנה, לאחר שהעיתון קרס גם בעקבות תמיכתם במחאת קיץ 2011, וכן עובדי הנמלים בחיפה ובאשדוד – כי כידוע מצבם של המפגינים הישראליים גרוע יותר ממצבם של המפגינים המצריים מאחר שישראל היא המדינה הענייה ביותר במזרח התיכון ומגיניה באים משורות החלכאים והנדכאים שלה.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,507 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל