גיליון מס' 857

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א' באב תשע"ג 18 ביולי 2013

עם 2 צרופות מתקופת עבודתו של ד"ר י"ז הצעיר במספנת "העוגן" בחיפה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֲהָבוֹת הֵן נִמְלֵי-תְּעוּפָה. //  עמוס גלבוע: "המדינה הדו-לאומית". [ציטוט]. // צבי י' כסה: תשעה באב – החורבן הכפול. // אורי הייטנר: 1. התחדשות יהודית – הנדבך הפוליטי. 2. צרור הערות 17.7.13. 3. עוגן ביטחוני. // יוסף דלומי: המשותף בין ליף ללפיד. // אפרים קישון: "הספורט הלאומי". [ציטוט]. // נעמן כהן: מאיר (ולד) יערי האדמו"ר ממרחביה –  שנות המדינה. // איליה בר זאב – מושב ערוגות: כמה הערות לנעמן כהן. // אמציה סבר: על איציק דובנו שהכרתי. // יהודה דרורי: לקוטרים המזדקנים שהיו במילואים... // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [36] – חרד"קים. /  הלל ליוסי גמזו.// עוז אלמוג: פוטיומקינים לקראת בחירות. // אלי מייזליש: למה איני מודאג? //  עמי עתיר: "אבטיח של יהודים". // על מרדכי זילברג וברוך בורשטיין ועל אבטיח מל"לי בשווקי קהיר, בעקבות פרופ' שמואל אביצור. המלביה"ד: נחום נחצ'ה גלבוע. // מלי טויב (אהרנסון): שמירת האבטיח. // דוד מלמד: דודי לי בכרמי עין גדי. // ד"ר י"ז היה בבחרותו מבוני הסירה של עין גדי במספנת "העוגן" בחיפה. // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב. פרק י"א. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֲהָבוֹת הֵן נִמְלֵי-תְּעוּפָה

אֲהָבוֹת הֵן נִמְלֵי-תְּעוּפָה: תָמִיד

מִישֶהוּ מַמְרִיא, מְתֻדְלַק צִפִּיָּה נִרְעֶדֶת,

מְפַתֵּחַ מְהִירוּת, תְּאוּצַת חֲלוֹמוֹת, צוֹבֵר גֹּבַה –

צָלוּב, פְּרוּשֹ-כְּנָפַיִם, לְאֵיזוֹ

גֻלְגָּלְתָּא לֹא צְפוּיָה

שֶל סִכּוּנִים.

אוֹ אַחֶרֶת: כָּבֵד וּמְבַקֵּש

בְּאַלְחוּט נִחָר, לֵאֶה, שֶל גַּעֲגוּעַ

אֶת רְשוּת-הַנְּחִיתָה, בְּעוֹד מַחְתּוֹת-הַגֶּחָלִים

שֶל אוֹרוֹת מַסְלוּל-הַהַמְרָאָה לְמַטָּה

קוֹרְצוֹת לוֹ בְּפִתּוּי פְלוּאוֹרֶסְצֶנְטִי כְּמוֹ עֵינֵי

אִשָּה שֶתִּקְווֹתֶיהָ קֻרְקְעוּ שָנִים בִּ-stand by

וּפֶתַע הֵן שוֹלְפוֹת כַּרְטִיס מִתּוֹךְ שַרְווּל-הָרוּח

אֶל הָרָקִיעַ הַשְּבִיעִי,

מַחְלֶקֶת-תַּיָּרִים.

הַיָּמִים

שֶהַדִּמְיוֹן אֵינוֹ מֻרְשֶה בָּהֶם אַף פַּעַם

לְלַוּוֹת אֶת נוֹסְעֵיהֶם מַמָּש עַד קְצֵה הַטֶּרְמִינָל,

טְעוּנִים פִּתְאֹם ווֹלְטַז'-כְּמִיהוֹת גָּבוֹהַּ, קֹצֶר-רוּחַ

חֲגִיגִי, כְּפוּל מַשְמָעוּת דְּרוּכָה, סוֹמֶרֶת. אוּלַמֵּי-

הַמְתָּנָה צְלוּפֵי אוֹר יוֹם, מְעַפְעֲפִים נֵיאוֹן שֶל לַיְלָה

כְּמוֹ רִבִּית שֶל אוֹר, כְּמוֹ יוֹם בְּחֶזְקַת 2, כְּמוֹ מִנּוּן

מָעֳצָם שֶל גּוֹרָלוֹת: פְּגִישוֹת, פְּרֵדוֹת, דִּמְעוֹת-עוֹד-רֶגַע,

לְעוֹלָם לֹא סְתָם, פָּשוּט,

עַל אֵש קְטַנָּה,

יוֹצְאִים, בָּאִים.

הַלֵּילוֹת

שֶכָּל טִיסַת-טְרַנְזִיט מֵחוֹף אֶחָד שֶל עֶצֶב

אֶל הַבָּא-בַּתּוֹר נִמְשֶכֶת לְאָרְכָּם הַקַּרְחוֹנִי

בְּתָא-הַטַּיָּס הָאָטוּם בִּקְלָפֵי solitaire שֶל תְּפִלּוֹת לְלֹא כְּתֹבֶת,

שֶל חֹשֶךְ רַוָּק וּבְדִידוּת חַד-הוֹרִית וְתוֹחֶלֶת הוֹמְלֶסִית לְאֵיזֶה מַשֶּהוּ אַחֵר –

זוֹכִים לִקְלֹט בְּתֶדֶר-מְצוּקַת-הָעַד-מָתַי-כָּךְ

אִתּוּת קָטָן שֶל אִלּוּ,

שֶל אוּלַי,

שֶל יִתָּכֵן

בַּמּוֹרְס הָעֲרִירִי שֶל הָאַחַת, הַלֹּא-נוֹדַעַת

שֶסְּפִינָתָהּ נִטְרֶפֶת בּוֹ-זְמַנִּית

כִּתְנוּמַתְךָ.

אֲהָבוֹת הֵן נִמְלֵי-תְּעוּפָה. מִגְדַּל-

הַפִּקּוּחַ שֶלָּהֶן הַחַשְדָּנִי, לְמוּד-הַפַאשְלוֹת,

מִתְאַמֵּץ נוֹרָא לִשְמֹר אֶת חֲלוֹמוֹ שֶל יַעֲקֹב

בִּפְּרוֹפּוֹרְצְיוֹת חֲסִינוֹת-אַכְזָב שֶל זְהִירוּת צוֹנֶנֶת:

מַלְאֲכִים עוֹלִים,

מַלְאֲכִים יוֹרְדִים,

סְרִיקוֹת בִּטְחוֹנִיוֹת כְּנֶגֶד כָּל מִטְעָן שֶל פַּחַ"ע,

הַקְּרָב הַלֹּא-נִמְנָע בֵּין הַחֲשָש הַפָּרָנוֹאִי

וּבֵין אוֹרְגַּזְמַת הַ-take-off שֶל בּוֹאִינְג-הַתִּקְוָה.

הַפַּחַד לְאַבֵּד אֶת זֶה

אַף פַּעַם לֹא מַתִּיר

אֶת כָּל חֲגוֹרוֹת-הַבְּטִיחוּת אֲבָל יֵש הַרְפָּיוֹת בֵּין תִּדְלוּק לְמִשְנֵהוּ.

גַם עַל זֶה, כַּצָּפוּי, מְשַלְּמִים בִּמְזֻמָּן: עַנְנוּת, כִּיס-אֲוִיר, הוּרִיקָנִים,

טֶרוֹרִיסְט-הַתְּשוּקָה הַמַּצְמִיד אֶקְדָּחוֹ לְרַקַּת-הַנַּוָּט, חֲטִיפַת

הַתְּבוּנָה הַפִּכַּחַת, עַל תֶּקֶן שֶל בַּת-עֲרֻבָּה עַד פִּצּוּץ תָּא-הַדֶּלֶק,

הַצְּנִיחָה,

נְחִיתַת הַיֵּרוּט וְהָאֹנֶס,

כָּל הַתַּפְרִיט כֻּלּוֹ.  

* * *

עמוס גלבוע

"המדינה הדו-לאומית"

לפני מיספר ימים, ביום שטוף שמש, טיילנו אני ואשתי בעיר רואן אשר בנורמנדי שבצרפת. הגענו לכיכר השוק ההומה, בו הועלתה ז'אן דארק על המוקד לפני כ-600 שנה. לפתע רואות עיני תמונה גדולה, בולטת לעיין. תצלום של חיל ישראלי מכוון את רובהו לעבר ילד פלסטיני ומשפחתו הבוכייה, והכתובית אומרת: "כך נראה הכיבוש הישראלי."

בעודי נדהם ראיתי שני בחורים, אחד מהם כהה עור, מציבים תמונות דומות בלב הכיכר. על החולצה  הירוקה שלהם נכתבה הסיסמה: "החרימו את ישראל, מדינת האפרטהייד," ומעליה שלוש אותיות: BDS (ראשי התיבות באנגלית של חרם, הימנעות מהשקעות וסנקציות). המדובר  בקבוצה של ארגוני שמאל קיצוני, עם תערובת של אסלאם קיצוני ואף ימין קיצוני, ארגונים שונים של "זכויות אדם", וכמובן פלסטינים, המנהלת בצורה עקבית מסע דה-לגיטימציה נגד ישראל מאז ועידת דרבן ב-2001. הקבוצות העיקריות שלה מצויות בארה"ב, באנגליה ובשטח הרשות הפלסטינית. פעיליה פזורים ברחבי אירופה, וכמובן גם בישראל. התפיסה שלהם היא: משטר האפרטהייד של דרום אפריקה נפל כתוצאה מחרם וסנקציות של הקהילה הבינלאומית,  ודרך זו של חרמות יש להפעיל גם נגד ישראל.

התפתחה שיחה עימם. "למה חרם על ישראל דווקא, ואיזה אפרטהייד יש במדינת ישראל?"

"כי יש חומה, כי יש כיבוש מדכא, כי יש בלוקדה על רצועת עזה, כי במו עינינו ראינו כיצד ישראל מבצעת פשעי מלחמה, רוצחת ילדים."

העובדות לא מעניינות אותם, הם חדורי אמונה במסכנות הפלסטינית ובחייתיות של מדינת ישראל. לבסוף יוצא המרצע מהשק של הצרפתי רהוט הדיבור, כאשר הוא נשאל האם לדעתו המלומדת מגיע גם לעם היהודי מדינה משלו והוא זכאי להגדרה עצמית. 

הוא הביט סביבו בתימהון, וענה: "מה פתאום? לא מגיע לכם! אתם בכלל לא עם. תראה, אתם מפוזרים בכל העולם. ערפאת כבר קבע שצריכה להיות מדינה אחת, דמוקראטית וחילונית. במדינה כזאת אתם תחיו בשלום ביחד עם הפלסטינים."

"אתה רציני, אתה באמת מאמין בזה?" אני שואלו.

הוא משיב בחיוב פסקני. חברו, ככל הנראה מניגריה, הביע בפני אשתי את התפילה "שכולם בני אדם וכולם יחיו בשלום."

זה לא היה דיאלוג של "סלון", של צביעות, של הצטעצעות במילים יפות של שתי מדינות לשני עמים. אותו צרפתי הציג בצורה הפשוטה ביותר את ליבת העניין: לא חיסול "הכיבוש הישראלי" הוא היעד, אלא חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

והנה, בערב אני קורא מאמר של ח"כ חוטבלי המציעה פתרון של 5 שלבים לבעייה הפלסטינית, כשהיעד  הוא  לספח את השטחים, להעניק בהדרגה לפלסטינים אזרחות ישראלית  ולהביא לארץ עוד 2 מיליון יהודים ואז יהיה טוב .

קשה לך להאמין למקרא דברי הבל כאלו הנובעים כנראה מתוך אמונה יהודית לוהטת. היא ואותו צרפתי, המייצג הלך רוח במערב, אומנם שולי, אך עקבי ומתעצם – נמצאים לכאורה בקצוות מנוגדים לחלוטין, אך היעד הסופי הוא זהה: סופה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אז מה לנו כי נלין על "הגויים" שונאי ישראל ועל "האירופאים האנטישמים", אם ליבת הבעיה היא בתוכנו, בקרב זרם  פוליטי ואף תקשורתי, החותר למעשה לפתרון המערער את יסודות מהותה של מדינת ישראל. אכן, "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו." בבניית ובהרחבת התנחלויות (למעט בגושים הגדולים ) טמונה, לדעתי,  סכנה יתרה כי היא רק תחיש את הרגע בו המציאות תכפה על מדינת ישראל  את  "המדינה הדו-לאומית". או אז ישישו מעי בעלי הרעיון, ואת 2 מיליון היהודים הם כנראה יעלו ארצה על מרבד קסמים.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 15.7.13

* * *

צבי י' כסה

תשעה באב – החורבן הכפול

חרדים ודתיים טוענים כלפינו, החופשיים, כי ט' באב, תאריך חורבנם של בתי המקדש, אינו כוויית נפש אצלנו ולכן, האבל שלנו באירוע ההיסטורי מינונו נמוך. ואמנם יש דברים בגו. ליהודי ישראלי חופשי יש כאן בעייה מסויימת.

לו דתי אני, בט' באב הייתי קורא את ריבון העולם, שהכול נעשה בדברו, לדין תורה על הפרת הברית איתנו. בעבור עשרה צדיקים הוא הבטיח לאברהם למנוע חורבן מסדום. והרי זו אפלייה אין סופית. האם בבית ראשון ושני לא היו עשרה צדיקים? לא הייתה חנה ושבעת בניה? והמונים נאמני אמונה מקריבים עצמם על קידוש שמו? ולא היה עקיבא שמת בייסורים ויצאה נשמתו ב"אחד"?

אלא שאני לא דתי ויש לי תובנות חופשיות להתאבל על אסונות אך גם לשקול ולשפוט אותם.

מהפכת הזהות הלאומית שהביאו האמנסיפציה והציונות מול הזהות הדתית שיחררה אותנו לאמץ את האמיתה המכוננת, את בכורת התודעה האנושית, תודעתם של בני האדם הריבוניים (ראה בגוגל, היהדות הישראלית) וככאלה אנחנו נקראים לשפוט את האירועים ההיסטוריים לא מזווית של היהודי הרבני אלא מזו של היהודי הריבוני.

היהדות הדתית חייבת היתה להסביר את הסתר הפנים, את החורבנות. באין הצדקה וצידוק הדין לא אפשר להנחיל אמונה מדור לדור. לכן, ויתרו על המחאה, על הפרת הברית, והסבו את האשמה על שנאת חינם ועל "בגלל חטאינו גלינו מארצנו" וכיו"ב.

לא מקובל!!!

שני הבתים לא חרבו בגלל חטאי היהודים המאמינים ולא בגלל שנאת חינם שקיימת איתנו מאז הפקרת יוסף הצדיק – אלא בגלל הכרעות מדיניות נעדרות שכל ואחריות. בבית הראשון צריך לבחור בין ברית עם מצרים או עם אשור ובבל. ישעיהו זועק למדינאים שמצרים היא משענת קנה רצוץ. וירמיהו  נאבק לשכנע כי בבל היא הממלכה לאסטרטגיה של ממלכת יהודה. אבל, זו בוחרת במצרים.

מה רוצים מלכי אשור ובבל? – שקט ומיסים. ובני יהודה ומלכיה בוחרים בבריתות עם מלכים שונים למרידות  ומזעיקים את מצרים לסיוע כושל.

מה רוצים הרומאים? – שקט ומיסים. מה רוצים היהודים? – לנצל הזדמנויות למרוד ברומא. במונחים של ימינו להכריז מלחמה על המעצמה העולמית, על אמריקה של הימים ההם.

בילדותנו והיום מלמדים כי הרומאים ביקשו להמיר אותנו על דתנו. ולכן מרדנו. שיחקנו בקנאים מנצחים רומאים. ואח"כ, היהודי החופשי משתחרר משטיפת המוח ולומד כי לאחר החורבן הרומאים מאפשרים ליוחנן בן זכאי, המוברח מירושלים בארון מתים, להחיות את היהדות לפסגות אמונה והגות מלוא 2000 שנות גלות.

הקנאים – החרד"לים של הימים ההם – גוררים את העם למרד המטורף במעצמה העולמית. יגאל ידין לימד אותי שרוב העם לא רצה במלחמה. צריך לקרוא את פלוויוס ולהבין כי אם רק 10% מהמידע על מנהיגי המרד נכון, אמינים השניים: אומץ לב עליון בלוחמה וטימטום אמוני מוחלט: אלוהים איתנו.

 אני יכול לדמיין אותי עם שניים מגוש אמונים (השמות איתי), עומדים בח' באב על החומה האחרונה של בית המקדש. ואני אומר: מה עשינו? הכרזנו מלחמה על רומא והכול חרב. והשניים עונים מניה וביה:  "מחר יבוא המשיח!"

מאז אני מחכה.

אשר על כן יוחנן בן זכאי לא היה בוגד אלא חכם לאומי. ישעיהו וירמיהו לא היו בוגדים אלא אסטרטגים חכמים. המלך אגריפס מפציר בקנאים לא למרוד במעצמה העולמית כי תחרב יהודה. והם בשלהם: אלוהים אתנו.

העצב מלא על ההיסטוריה שלנו, שהחורבנות הם חלק ממנה, ללמוד אותה ולהפנים כי הקמנו מדינה שלקיים אותה צריך מנהיגים המבינים שאין להיכנע לחבורות של קנאים.

* * *

אורי הייטנר

1. התחדשות יהודית – הנדבך הפוליטי

לקראת תשעה באב, החברה הישראלית מתמודדת עם אחד הביטויים הבוטים, המכוערים והנקלים ביותר של שנאת חינם – גל ההתקפות על חיילים חרדים, פרי באושים של מערכת הסתה של פוליטיקאים חרדים והתקשורת החרדית שלוחת הרסן.

זה קשה, זה כואב, זה מכעיס, זה מחייב טיפול נחוש, נוקשה, ללא סלחנות וללא רחמים בפורעים.

אך מגמות השנאה והפלגנות בחברה הישראלית, שזה ביטויים הנפסד ביותר, הם מלחמת מאסף המנוגדת לכיוון הכללי אליו הולכת החברה הישראלית בשנים האחרונות – כיוון של תיקון גדול; של התחדשות יהודית, ציונית, ישראלית, היוצרת ליבה חברתית ותרבותית לבניין מחודש של החברה הישראלית. ערב תשעה באב, קיבלה המגמה הזו ביטוי פוליטי חשוב, בהקמת שדולת ההתחדשות היהודית בכנסת, בראשות ח"כ רות קלדרון ("יש עתיד", קואליציה), העושה גדולות ונצורות לקידום הנושא מראשית כהונתה, וח"כ יצחק בוז'י הרצוג ("העבודה", אופוזיציה).

אולם ירושלים בכנסת היה צר מלהכיל את משתתפי האירוע, רובם הגדול נציגי הארגונים והתנועות העוסקים בהתחדשות יהודית. בין הבאים בלט קובי אוז, המייצג את ההתחדשות היהודית ביצירה התרבותית הישראלית ובזמר העברי. באירוע חשתי את משק כנפי ההיסטוריה. לא, לא שמעתי אותו בבום על קולי. זה לא היה מפץ גדול. גם לא מעמד הר סיני. בסך הכל עוד נדבך בדרך ארוכה ההולכת וצומחת בשלושת העשורים האחרונים. הפוליטיקה צועדת בד"כ, בוודאי בנושאי זהות ותרבות, אחרי החברה. כאשר המהלך החברתי החשוב הזה מוצא את מקומו בלב הקונסנזוס הפרלמנטרי, זהו תיקון גדול של הפוליטיקה הישראלית.

הפוליטיקה הישראלית מאופיינת בשיח דיכוטומי, פופוליסטי, רדוד וצעקני בנושאי דת ומדינה. והנה, שיח אחר, מלכד ומאחד, הצולל לעומקה ומהותה של זהותנו כמדינה יהודית דמוקרטית, של זהותנו הציונית. לא עוד מלחמות דתיים-חילונים על הכפיה הדתית ושיח הזכויות, אלא בירור משותף, גם אם עתיר מחלוקות, על דמות החברה והפרהסיה הציבורית.

בתי המדרש הפלורליסטיים, בתי המדרש החילוניים, בתי המדרש המשותפים לחילונים ודתיים, הישיבות החילוניות וכד', פועלים כבר 30 שנה, אך לא קיבלו עד כה הכרה מן המדינה והופלו באופן מחפיר לעומת בתי המדרש והישיבות האורתודוכסיים בכלל והחרדיים בפרט. הסיבה לכך היא מקבילית הכוחות הפוליטיים. בכנסת הזאת חל שינוי במקבילית הכוחות הזאת, ונוצרה הזדמנות לשינוי מהותי. ומה שיפה ובעיניי תנאי הכרחי להצלחה, הוא שהנציגות החדשה של הציונות הדתית – הן סיעת "הבית היהודי" והן ח"כים דתיים במפלגות כלל ישראליות ובראשן "יש עתיד", שותפים מלאים במאבק הזה, מתוך הזדהות מלאה. כשקמה בכנסת, לפני שנים אחדות, שדולה חילונית, שבין השאר פעלה להשוואת התקציבים לבתי המדרש הללו, היה זה מתוך תפיסה של מאבק בדתיים ותביעה לשוויון. הפעם זהו מאבק משותף של יהודים בעלי ביוגרפיות רוחניות ותרבותיות שונות, הרואים בהתחדשות היהודית מטרה נעלה לחברה הישראלית ולעם היהודי. לכן, השדולה הזאת תצליח במקום שבו נכשלה השדולה החילונית.

היא כבר הצליחה. לא רק בעצם כינונה, אלא בעיקר בכך שבכנס היסוד שלה, נשא שר החינוך הרב שי פירון את ההכרזה ההיסטורית, על הקמת אגף להתחדשות יהודית במשרדו, שיתקצב את פעילות ההתחדשות היהודית. אין זה מקרה שדווקא רב ציוני דתי, עד לאחרונה ראש ישיבה תיכונית, אדם שבא מן הליבה של הציונות הדתית, הוא שקיבל את ההחלטה הזאת, וקידם את המהלך בחודשים האחרונים במרץ רב, בהובלת עוזרו שיבי פרומן, אף הוא ציוני דתי, בנו של הרב פרומן זצ"ל, ובשיתוף פעולה עם ארגוני ההתחדשות היהודית.

פירון, עטור זקן בין המיצרים, הבהיר: "אני אורתודוכסי לחלוטין, אך אני רוצה את כולם יחד בכיכר העיר. אני מקווה שהשיח המשותף יחולל בי שינוי, אך שגם אני אשפיע בו ואחולל שינוי אצל אחרים."  פירון הציג את הייעוד: "יצירת חברת מופת לאור חזונם של נביאי ישראל וברוחם של חכמי ישראל." פירון דיבר בשבח המחלוקת, שהיא יסוד מוסד בתרבות ישראל. "הפחד מהמחלוקת," אמר, "הבריח את השיח הישראלי אל השנאה והגזענות. אנו מביאים את המחלוקת אל לב הקונצנזוס."

את הישיבה פתח יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, אף הוא יהודי חובש כיפה ועטור זקן בין המיצרים, שהביע כמיהה לקיומו של אפיקורס יהודי, מאחר והבּוּרוּת היא האוייב הגדול.

הדוברים המרכזיים מבין הח"כים, היו שני היו"רים, קלדרון והרצוג. לאחר מכן היתה קריאה של חלקים ממגילת איכה, מפי הח"כים, וכל אחד הוסיף דברים על הפסוקים שקרא או סיפר סיפור אישי הנוגע לתשעה באב בחייו.

בין הקוראים והדוברים בלטו ח"כ שמעון אוחיון (הליכוד), שקרא בנגינה מרוקאית וסיפר על תשעה באב של ילדותו במרקש, ח"כ שולי מועלם ("הבית היהודי") והח"כ החרדי דב ליפמן ("יש עתיד"). מי שהפתיע בנוכחותו היה ח"כ משה פייגלין (הליכוד). בעבר יצאתי נגדו פעמים רבות בחריפות, וגם הוא הגיב בחריפות נגדי. אך שמחתי לראותו. הנה, מי שמייצג בעיניי את הקנאות והקיצוניות, מגיע אף הוא לכנס המשדר מתינות ויהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כך חשתי ... עד שפתח את פיו, בדברים הזויים ומבולבלים, שהפגינו עד כמה הוא זר ורחוק מעולם ההתחדשות היהודית.

דב אלבוים מארגון בינ"ה היה הדובר המרכזי מטעם ארגוני ההתחדשות היהודית. בנימין יוגב – בוג'ה ממכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי, קרא מנבואת ישעיהו הנקראת בהפטרה בשבת שלפני תשעה באב, והצביע על הצורך להיאבק על צדק חברתי, כמרכיב מרכזי בהתחדשות היהודית (נושא שעלה גם מצד דוברים נוספים, ובראשם השר פירון).

אצטט לסיום מדבריה של שלומית רביצקי טור-פז, מנהלת בית מדרש "אלול". שלומית סיפרה על הרב ליכטנשטיין, מגדולי הרבנים של הציונות הדתית, שהשתתף בכנס משותף של נציגים מכל הזרמים ביהדות. הוא אמר, בדבריו, שבתנ"ך פעמיים מתכנסות כל החיות יחד: בתיבת נוח ובאחרית הימים ("וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ"). "אני מרגיש כעת שמבול בחוץ, אבל מייחל שנהיה ראויים ונכונים לאחרית הימים."

שלומית, בעצמה דתיה אורתודוכסית, שדיברה אחרי הרב גלעד קריב מהתנועה ליהדות מתקדמת (הזרם הרפורמי) אמרה שהתנאי לכך, הוא שנאפשר לכל אחד לשמור על צביונו הייחודי, לכבש להיות כבש ולנמר – נמר.

אהוד: תרומתי הצנועה לנושא היהדות בדורנו, וזאת חוץ מכתיבתי עצמה שכולה עומדת בסימן היהדות של תקופתי בישראל – היא ספר הראיונות על מחיר הציונות – "אין שאננים בציון", שחף מכל השמאלץ של התנועה להתחדשות יהודית, אשר ח"כ רות קלדרון היא בעיניי אחד מנציגיה המעצבנים ביותר. "אין שאננים בציון", ובו בין השאר הראיון החשוב עם גרשם שלום, אזל, והוצאת "עם עובד" מסרבת להוציא הדפסה חדשה שלו כי יש לה סופרים חשובים יותר לעסוק בהם.

שלא לדבר על כך שמעולם לא הזמינו אותי לדבר בבמות ה"התחדשות" הללו, ואולי טוב שכך, כי אני לא מסוגל לשבת ולשמוע שטויות מפי אנשים הדואגים ליהדות שלי ומנסים "לקרב" אותי אליה בעוד שהם עצמם רחוקים מאוד ממה שנראה בעיניי כיהדות שלי.

2. צרור הערות 17.7.13 [עדיין הייטנר]

* כל אימת שאני קורא או שומע את מגילת איכה, פסוק אחד מזעזע אותי במיוחד. פרק ד', פסוק י': "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן." והשנה קפצה אליי האסוציאציה על שלושת התינוקות שהתבשלו במכוניות הוריהם ששכחו אותם. ואין מתאימה להבעת התדהמה וחוסר ההבנה לאירוע הזה מהזעקה "אֵיכָה"?!

* כמעט כל הנסיעות שלי הן לבד (לעבודה וחזרה, נסיעות עבודה וכו'). אולם החלטתי השבוע על טקס שמעתה ואילך אעשה בסוף כל נסיעה – להסתובב אחורה, לוודא שלא נשאר אף אחד ולשאול בקול אם אין אף אחד. אני יודע שזה מגוחך, ובעיקר – אהיה מגוחך בעיני עצמי. אבל אם הטקס הזה יהפוך לרוטינה, לחלק בלתי נפרד מכיבוי הרכב ונעילת הדלתות, יהיה לחלק ממחזור הדם שלי, תקטן מאוד הסכנה שיקרה לי אסון של שכחת ילד, חלילה.

* אני משוכנע לחלוטין שאין מצב שאי פעם אשכח ילד ברכב. אבל אני בטוח שמי ששכח היה משוכנע בכך בדיוק כמוני. לכן, יש להיזהר מגישה של "לי זה לא יקרה", ולעשות מעשה; פתרונות טכנולוגיים ותרגול מהסוג שהצעתי.

* חבל שיש מי שרוקדים על הדם בשוביניזם נשי, באמירות שרק גברים שוכחים ילדים וכו'. בסטטיסטיקת מקרי מוות של ילדים שנשכחו ברכב בארה"ב, מתוך 150 מקרים – ב-83 הילד נשכח בידי האם וב-67 בידי האב.

* בליל תשעה באב התכנסו כ-150 איש, חילונים, דתיים, מסורתיים ואף מספר חרדים, רבים מהם צעירים ובני נוער, להתכנסות שאנו מקיימים זו השנה השלישית בקריית שמונה, כחלק מאירוע ארצי של כנס שדרות לחברה – "הלילה לא לומדים תורה". פתחנו בקריאת מגילת איכה. חילקנו את הקריאה של המגילה לחמישה קוראים, בניגונים של עדות שונות וזו הפעם השניה – גם קוראת אחת. עצם העובדה, שבאירוע שבין השותפים לו גם המועצה הדתית קריית שמונה וישיבת ההסדר קריית שמונה – אישה קוראת במגילה, זה כבר תיקון. אני קראתי את פרק ג', בניגון אשכנזי. לאחר מכן הנחיתי רב שיח בנושא הפריפריה הישראלית, בהשתתפות ראש עיריית ק"ש לשעבר פרוספר אזרן, ראש המועצה האזורית גליל עליון לשעבר אהרון ולנסי ופעיל המחאה עו"ד בועז גור מחיפה, ובהשתתפות הקהל. בחלק השלישי נערכו מעגלי שיח אל תוך הלילה, בנושאי חינוך וצעירים בפריפריה, בריאות בפריפריה ומעגל של "בני עקיבא" בנושא שנאת חינם. רוב המשתתפים היו מקריית שמונה, אך היו גם מקיבוצי הסביבה, ממטולה ומהגולן. היה אירוע חשוב מאוד ומשמעותי ביותר.

* גל הפגיעות בחיילים חרדים הוא שנאת החינם בהתגלמותה המכוערת ביותר. על גורמי אכיפת החוק להיאבק בה בנחישות. והנה, אני קורא על התארגנות פופוליסטית, פרובוקטיבית, באגף למשימות לאומיות בתנועה הקיבוצית, להקמת כוח מגן שילווה את החיילים לביתם בשכונות החרדיות. זהו רעיון גרוע, השופך שמן למדורה ועלול להצית בערה שסופה מי ישורנה. יש ללחוץ על המשטרה לבצע ביתר יעילות את תפקידה, אך חלילה לא להקים מיליציות חדורות רוח קרב.

* בערב תשעה באב, לאחר אירוע הפתיחה של שדולת ההתחדשות היהודית בכנסת, עליתי לאנדרטת חטיבת "הראל", לוחמי ירושלים בתש"ח. ליד האנדרטה עמדו שני נערים חרדים, קראו בדבקות וברגשות הערצה את שמות כל הנופלים. וחשבתי על הפער בין המיית הלב של הדור הצעיר, אל מול ההסתה השוטפת את מוחם. מי יגבר?

* את התנגדותי החד משמעית למועמדותו של שמואל אליהו לרב ראשי ביטאתי פעמים רבות בעבר. אולם זוהי סוגיה ציבורית, לא משפטית. אין ליועץ המשפטי לממשלה ולבג"ץ כל נגיעה בעניין.

* גדעון לוי הוא התגלמות התאוריה של תאודור לסינג אודות השנאה העצמית היהודית. מדובר באדם שכל נקבוביות עורו נוטפות שנאה יוקדת למדינת ישראל. כל עצמותיו תאמרנה שיר הלל לאויבי ישראל, ובראשם הנבזים שבטרוריסטים. מאמר השטנה האחרון של הנ"ל היה הסתה לחרם כלכלי על ישראל, כמו הגרועים שבאנטישמים.

ומשום מה, כלל לא השתוממתי למקרא השבחים שכתב עליו ועל עמירה הס – רון וייס (גיליון 856).

* מן הסתם, לוי מאוכזב מההחלטה האנטי ישראלית הצבועה של האיחוד האירופי להחרים את ההתנחלויות. הוא הסית לחרם טוטאלי על מדינת ישראל, והם לא שעו להטפתו.

* התשובה הציונית להחלטה – אף על פי כן!

* כאשר עצרת האו"ם קיבלה את החלטתה הגזענית והאנטישמית שקשרה את הציונות לגזענות, כינס ראש הממשלה יצחק רבין את ממשלתו והוביל החלטה על תשובה ציונית הולמת – הקמת ארבעה יישובים חדשים בגולן. היישובים פורחים, וההחלטה כבר מזמן הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה.

אף שהעיתוי של כינוס מועצת התכנון במנהל האזרחי הוא מקרי, יש משמעות חשובה להחלטה על בנייה בגושי ההתיישבות ובבקעת הירדן. גם היישובים הללו יפרחו הרבה אחרי שהחלטת האיחוד האירופי תושלך לפח האשפה של ההיסטוריה.

* כל פטריוט ישראלי, תהיה עמדתו האישית בנוגע להתנחלויות אשר תהיה, חייב להתנגד בכל מאודו לצביעות המתחסדת והאנטי ישראלית הזאת.

* היה היה מובארק. מובארק סולק ובא טינטאווי. טינטאווי סולק ובא מורסי. מורסי סולק ובא א-סיסי. עוד זה מדבר וזה בא.

ובינתיים נמק בכלא המצרי כבר 13 שנה אזרח ישראל, עודא טראבין, שהורשע בריגול לטובת ישראל. עודא עדיין חי.

* כל הכבוד לשרת הבריאות יעל גרמן, הפועלת לביטול הפרטת אחיות בתי הספר.

* אחרי מפגש הַפִּסְגָה ההיסטורי בין שר התחבורה לסגניתו, יש להבהיר הבהר היטב: תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר לחלוטין, אתנן פוליטי על חשבון משלם המיסים ותו לא. בראש משרד ממשלתי צריך לעמוד נבחר ציבור אחד, ותחתיו מערכת מקצועית של משרתי ציבור. כך זה במִנְהָל תקין.

* יעקב פרנקל? שיבושם לו.

3. עוגן ביטחוני

תוכנית הבנייה מחדש של צה"ל, לנוכח הקיצוצים בתקציב, מתבססת על השינוי בהערכת האיומים על ישראל. האיום של מלחמה כוללת, מתקפה של צבאות ערב על ישראל, ביבשה, בים ובאוויר – ירד באופן משמעותי. החליפו אותו איומים חדשים – טרור, ירי תלול מסלול, לוחמת סייבר, איום בלתי קונבנציונלי, מסע דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

ההנחה הזו מתבססת על שתי תובנות.

התובנה האחת, היא שמאז מלחמת יום הכיפורים, לא היתה מלחמה כוללת. הלקח של מדינות ערב ממלחמת יום הכיפורים, הוא שגם כאשר הפתיעו את ישראל באופן שהסבירות שניתן לשחזרו שוב בעתיד קלושה, המלחמה הסתיימה בפאתי קאהיר ודמשק. תובנה זו חוללה שינוי אצל סאדאת והניעה אותו לכיוון של שלום עם ישראל, תוך שהוא מתבסס על ההישגים המצריים הבלתי מבוטלים במלחמה – כמחיקת חרפת 67', שאיפשרה לו את הצעד האמיץ הזה. חאפז אל אסד יצר בעקבות המלחמה את תורת האיזון האסטרטגי – התעצמות סוריה עד שתגיע למצב של איזון אסטרטגי עם ישראל, כשלב בדרך למלחמה נגד ישראל. אסטרטגיה זו, הביאה לארבעים שנות שקט בגבול עם סוריה, פרי ההרתעה הישראלית.

את אסטרטגיית המלחמה הכוללת נגד ישראל החליפו הערבים באסטרטגיה של מלחמה בעצימות נמוכה, שבה היתרון האיכותי של ישראל פחות חד משמעי: טרור וטילים, לצד מערכת הדה-לגיטימציה שבעשור האחרון היא כלי מרכזי במלחמתם בישראל.

התובנה השנייה היא שהמצב הפנימי במדינות ערב, בראש ובראשונה בסוריה, וכן במצרים, בעיראק, בלבנון וייתכן מאוד שבעתיד הלא רחוק גם בירדן – החליש מאוד את צבאותיהם ולכן הסכנה שיתקפו את ישראל ירדה באופן משמעותי.

מאחר והתובנה הראשונה מבוססת על ההרתעה הישראלית, כלומר על כך שמדינות ערב מודעות ליתרון המשמעותי של צה"ל – המתבקש ממנה הוא שימור והרחבת היתרון הקונבנציונלי של ישראל, כאסטרטגיה למניעת מלחמה.

אולם התובנה השנייה מבוססת על המצב הפנימי במדינות ערב ועל היחלשות משמעותית של צבאותיהם, ולכן היא מאפשרת לישראל ניהול סיכונים על בסיס הנחה שאין לאוייב יכולת משמעותית לתקוף אותנו במלחמה כוללת בעתיד הנראה לעין. לכן, ביכולתנו להרשות לעצמנו להקטין באופן משמעותי את מבנה הכוח הקונבנציונלי של צה"ל, ולהתמקד בשיפור המוכנות של צה"ל לאתגרים ולאיומים החדשים.

אין ספק שהתמונה המזרח תיכונית מאששת את ההנחה, שהסבירות למלחמה כוללת בעתיד הנראה לעין נמוכה מאוד. אלא שהניסיון מלמד, שמעולם לא היטבנו לצפות את העתיד במזה"ת. כל גורמי המודיעין הופתעו כאשר מצרים הכניסה את צבאה לסיני ערב מלחמת ששת הימים, סילקה את כוחות האו"ם, סגרה את מיצרי טיראן וחוללה את ההסלמה שהביאה למלחמת ששת הימים. אמ"ן שיכנעו את צמרת צה"ל ואת ממשלת ישראל בקונספציה שלפיה מצרים וסוריה לא תצאנה למלחמה בישראל ערב מלחמת יום הכיפורים – מחדל שעלה במחיר של קרוב ל-3,000 חיילים ישראליים (אף שהיום שרלטנים יוצרים רהביליטציה למחדל המודיעיני, כדי לקדם את הנראטיב שהמלחמה היא תוצאת "סרבנותה" של גולדה, כביכול).

כל גורמי המודיעין הופתעו מפרוץ האינתיפאדה הראשונה. אף אחד לא חזה את פלישת סדאם חוסיין לכווית, צעד שהביא לפרוץ מלחמת המפרץ. מערכת הביטחון, ברובה המכריע, האמינה בהסכם אוסלו ולא צפתה את הפרתו השיטתית ואת הפיכת הרש"פ לרשות טרוריסטית. וכך, לא רק אצלנו אלא בכל העולם. העולם המערבי הופתע כאשר היטלר פתח במלחמה. בריה"מ הופתעה כאשר היטלר הפר את הברית אִיתה ותקף אותה. ארה"ב הופתעה כאשר הותקפה בידי היפאנים בפרל הארבור. כל הסובייטולוגים בעולם לא חזו את קריסת ברית המועצות והגוש הסובייטי.  

אך למה ללכת רחוק? מי צפה את אירועי "האביב הערבי"? מי צפה את הפלת מובארק? מי צפה את מלחמת האזרחים בסוריה? אותם אירועים, שהם הבסיס להערכת המצב החדשה של צה"ל, בעצמם הפתיעו את צה"ל ואת כל גורמי המודיעין בישראל. כך שיש לקחת בערבון מוגבל מאוד את יכולתנו לצפות את העתיד, ומכאן שעלינו להיזהר בנטילת סיכונים ביטחוניים על סמך אותן הערכות.

בכל הדוגמאות שהצגתי – בניתוח לאחר מעשה נראו כל אותם סימנים מוקדמים, שאילו נותחו כראוי מראש, לא היינו מופתעים ויכולנו להיערך אליהם אחרת. אולם עובדה היא, ששוב ושוב הקונספציות המודיעיניות לא עורערו בזמן אמת, חרף אותם סימנים.

אם משתמע מדבריי שאין מקום לניהול סיכונים ושעלינו להיות ערוכים לחלוטין לכל האיומים האפשריים – בהחלט אין זו כוונתי. אי אפשר לספק ביטחון מלא ולתת מענה מוחלט לכל איום. אי אפשר לקיים מדינה וצבא ללא ניהול סיכונים וללא נטילת סיכונים.

הביטחון הלאומי של מדינה אינו רק הצבא אלא לא פחות מכך החינוך, ההשכלה, התרבות, הרווחה, הבריאות, השיכון, התשתיות האזרחיות, כלכלה איתנה, לכידות חברתית, צדק חברתי, סולידריות. תקציב המדינה חייב לתת מענה הולם לצרכים הללו והוא אינו בלתי מוגבל.

תקציב הביטחון אינו המקור היחיד לצרכיה החברתיים של ישראל. מדיניות מיסוי צודקת ופרוגרסיבית יותר, למשל, עשויה להוות מקור משמעותי ביותר. שינוי מדיניות ההון-שלטון והצ'ופרים למקורבים, עשויה להגדיל באופן משמעותי את הכנסות המדינה (רק השבוע התבשרנו על הטבות מס בסך 15 מיליארד שקל לקומץ עסקים "מקורבים" וכנראה שהסכום גבוה הרבה יותר). וגם אם יעשו כל הרפורמות החיוניות, הדרושות לחיזוקו של המשק הישראלי, עדין אין מנוס מקיצוץ בתקציב הביטחון.

קיצוץ תקציב הביטחון אינו בהכרח קיצוץ בכוח הממשי. יש הרבה שומנים בצה"ל ובמערכת הביטחון, הרבה מפקדות מנופחות, יחידות כמו גל"צ שאינן צריכות להיות צבאיות, יש להעלות באופן משמעותי את גיל הפנסיה של אנשי הקבע שאינם ביחידות השדה ולהשוות אותו לגיל הפנסיה המקובל במשק הישראלי ועוד כהנה וכהנה.

ויחד עם זאת, כנראה שמתחייבת גם פגיעה מסוימת בסדר הכוח הקונבנציונלי של צה"ל, על פי ניתוח והערכת הסיכונים הצפויים.

עובדה זו, מחייבת את מדינת ישראל לגבש עוגנים ביטחוניים שיאפשרו לה נטילת סיכונים. עוגן כזה, למשל, הוא ההרתעה הגרעינית. אולם אסור למדינה שפויה להתבסס רק על הרתעה הזאת, שנועדה להיות אך ורק נשק יום הדין. עוגן נוסף, שאסור לוותר עליו, הוא גבולות בני הגנה.

בקעת הירדן בגבולנו המזרחי והגולן בגבול הצפוני, הם גבולות בני הגנה, המאפשרים נטילת סיכונים בבניין הכוח של צה"ל. וככל שנטילת הסיכונים גדולה יותר, ובתכנית הרב שנתית החדשה של צה"ל היא גדולה מאוד, כך חשיבותם של גבולות בני הגנה גדול יותר.

אלמלא היה הגולן בידינו במלחמת יום הכיפורים, וצה"ל היה מופתע בגבול הישן, בתוך שעות היו נכבשות טבריה וקריית שמונה, צפת וחצור ותושביהן היו צפויים לטבח המוני (אנו רואים היום, במלחמת האזרחים בסוריה, עד כמה אין בעיני הערבים שום חוקי מלחמה ומגבלות מוסריות כלשהן). מתקפת פתע כזו מיהודה ושומרון בגבול הקו הירוק, הייתה עלולה לפצל בתוך שעות את המדינה, שרוחבה בחלק מן המקומות היה 15 ק"מ, לכמה רצועות. כוחות האויב יכלו להגיע בנקל לת"א. מתקפה כזו עלולה היתה לסכן את קיומה של ישראל ואולי לחייב אותה להשתמש בנשק יום הדין, שעצם השימוש בו הוא אסון נורא.

גבולות בני הגנה חיוניים במלחמה קונבנציונלית ובמלחמה בעצימות נמוכה. במלחמה קונבנציונלית, הם נותנים מרווח לגיוס המילואים כדי לבלום את האוייב. במלחמה בעצימות נמוכה הם מרחיקים את טווח האש ממרכז האוכלוסיה הישראלית. בנסיגה מיהודה ושומרון לקו הירוק, השטח שאנו מגדירים כ"עוטף עזה" מקביל לגוש דן ולירושלים.

לכן, גבולות בני הגנה נחוצים תמיד. נחיצותם מתחזקת, כאשר המדינה נוטלת סיכונים. אם צה"ל יצמצם את סד"כ השריון שלו לנוכח הערכת המצב הנוכחית, אך בעוד חמש או עשר שנים התמונה האזורית והערכת המצב תשתנה, ניתן יהיה לתקן ולשנות מחדש את סדר העדיפויות הלאומי ואת סדרי העדיפויות בתוך צה"ל. ויתור על גבולות בני הגנה הוא בלתי הפיך (כיוון שחזרה אליהם כרוכה במלחמה עקובה מדם).

הלקח המרכזי מרעידת האדמה המתחוללת במזרח התיכון, הוא הכרה בחוסר היציבות המזרח תיכונית ולכן גם בקושי לחזות את העתיד. ומכאן, החובה להבטיח את קיומם של עוגני ביטחון, להבטחת עתידה של מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה. השמירה על גבולות בני הגנה, כבסיס לכל מו"מ ולכל הסדר, היא עוגן ביטחוני שאסור לוותר עליו.

* * *

יוסף דלומי

המשותף בין ליף ללפיד

המחאה החברתית שפרצה לפני שנתיים הציתה ויכוח נוקב ביני לבין ידיד קרוב כאח לי. הוא מחזיק באידאולוגיה סוציאל דמוקרטית, כאשר הדגש בה הוא על הסוציאליסטי. אני שמתגורר בלב ת"א לא קניתי את סיסמת "צדק החברתי למעמד הביניים" שדווקא צעירי ת"א נשאו על כתפיהם, שכן אני מתבונן בהתנהלותם בבתי הקפה, בסופר, במרבית הדירות בבניין מגורינו וגם באוניברסיטה בה אני קונה דעת. אם נוסיף לזה את עליית מחירי הדירות באזור המרכז בעקבות תיאבון הביקוש, וגם נתוני ייבוא הרכב, נקבל תמונה הוגנת של "המצרך" ששיווקו בתחכום מובילי המחאה.

היום, כאשר דפני ליף מנסה שוב להבעיר את השטח ומכנה את לפיד ב"כינויים", אני מחייך לעצמי. הרי היא סללה לו את הדרך להצלחתו המסחררת בבחירות, ועכשיו היא חשה נבגדת כאשר הוא שר האוצר וגם חבריה נסקו לפוליטיקה, ואילו היא נותרה לבדה ברחוב כדי להילחם ב"לשעברים" שמאכזבים אותה.

הידיד האח טוען שהמחאה היתה תחנה חשובה מאין כמוה בהיסטוריה הישראלית, ואם דווקא לפיד "עשה עליה קופה", הרי זו תקלה בלבד. לי נראה שזה איננו מקרה. במחאה היה הרבה זיוף: היא התנהלה בצפון ת"א ולא בשכונות מצוקה, רבים ממוביליה היו אנשי תקשורת מפורסמים, והסיסמאות שלה נבחרו בקפידה ע"י קופירייטרים. התמיכה הנלהבת שהתקשורת העניקה לה הוסיפה מימד של התלהבות שטחית. הדגש היה על הקליפה ולא על התוכן. כל אלו היו השטיח האדום שנפרש לרגלו של כוכב תקשורת פופולארי חביב.

אך בעוד שבפסטיבל המחאה דיברו הרבה בני עשירים על "הצדק החברתי" ואולי אף האמינו בכנות סיסמאותיהם, הרי הלפיד שהעלו למרום השלטון נדרש להחליט בין אלטרנטיבות. בסיטואציה הקשה הזאת נשכחות סיסמאות המחאה, והוויית חייו ומטענו רב השנים של המחליט הופכים למצפן שלו.

לכן טוב תעשה דפני ליף אם תרד מן העץ שטיפסה עליו לאחרונה, ותבין את הטעות הקשה שלה. שינוי מיבני של מדיניות לא משיגים בהפגנות רבות משתתפים ואמנים פופולאריים, אלא בעמל חינוכי מתמשך ומייגע וגם בדוגמא אישית.

תובנות אלו חסרות לשר, כוכב הטלוויזיה, וליוצרת הקולנוע. וזה המשותף המוזר לשניהם אשר הפך אותם לאויבים מרים.

* * *

אפריים קישון

"הספורט הלאומי"

אדוני אנס?

כן, אני נוהג לאנוס נשים.

מדוע?

יש להניח שיש לי נטייה טבעית. נוסף לכך גם השלטונות מעודדים את השעשוע הפופולארי הזה. אני עוסק בו זה שנים בלא הפרעות, לשביעות רצוני המלאה.

באיזו שיטה עובד אדוני, אם מותר לשאול?

בשיטה קונבנציונאלית. טנדר. טרמפ. סטייה מן הכביש הראשי. חורשה עזובה. מכות. סכין. איומים.

ומה עמדת הנשים?

ברוב המקרים הן מסתייגות. אבל דווקא זה המרתק בדבר מבחינה סדיסטית צרופה: המאבק הנואש, הפִּרפור. אני מצידי מבכּר קטינות מבוהלות. תיירות אם אפשר.

למה תיירות?

הן עוזבות מיד את הארץ, ולא חוזרות עוד לעולם. חומר אידיאלי לבידור. התמחיתי באנגליות.

אומרים, שלפעמים נפשן של הקורבנות נפגעת לכל החיים.

ייתכן. בזה אני לא מתערב. בשביל זה יש משטרה, אפשר להגיש תלונה. זוהי מדינה דמוקרטית.

האם הן מתלוננות.

כמעט שלא. השוטרים שואלים איך זה קרה, כמה פעמים, פוזיציות, זה לא נעים. אני גם נוהג לצלם אותן עירומות, דואג להלם. הן שותקות כדג אפילו בבית החולים.

ואם אינן שותקות.

אז לוקחים עורך דין. למשפט באה כל המשפחה, רעייתי, התאומים...

אדוני נשוי?

כמובן. הרי האונס הוא שעשוע משפחתי בארצנו. הילדים שלי בוכים בבית הדין כמו גשם. אני גם מספר לשופט בשבועה, שהאנגלייה, הזונה הזו, התלבשה עליי ופיתתה אותי למעשים מגונים נגד רצוני. לפעמים הן באות למשפט בחצאית קצרה, אז השופט נוזף בהן. אין בעיות.

ואם השופט יתעקש?

למה שיתעקש?

נגיד שהוא נגד.

אז מביעים חרטה. היצרים התלקחו, כבודו, ודברים כאלה. קיים גם רקע סוציאלי – ילדות קשה , פער פאר-אכסלאנס – הכול. במקרה הגרוע ביותר מקבלים שלוש שנים ושמונה חודשים. שליש הולך על ההתנהגות טובה, שליש על טיפול רפואי, שליש על תנאי, בסוף נשארת התבוננות פסיכיאטרית פעמיים בחודש. באמת לא רציני.

בעצם מדוע לא?

כבר אמרתי לך, שהשלטונות מעוניינים.

אדוני מדבר ברצינות?

בהחלט. אילו היתה הממשלה באמת מעוניינת לשים קץ לדבר, האם היא לא היתה מטילה עשרים שנות מאסר על אונס של ילדה קטנה? ברור שיש כאן הסכמה סמויה מצד השלטונות.

קשה להאמין.

איך אפשר לפרש זאת אחרת? על מעילה בכספים או זיוף מסמכים מטיל החוק שתים-עשרה שנות מאסר, לא? אם אני מאיים על מישהו בסכין, אני עלול לשבת חמש שנים. אבל עם אונס זה רק שלוש וחצי. ברור כשמש, המחוקק העִיברי מכיר בחיוניותו של האונס ההמוני.

חיוניות, אמר אדוני?

בוודאי. אומרים, שפעולה מסוג זה משחררת אלימות עצורה, היא מעין שסתום מקובל באזורנו להתפרקות מלחצים חברתיים. מי שאונס אינו מפגין, אינו פורע, הוא מבסוט. אין פלא אפוא, שעל הקולנוע מטילים 50 אחוז היטל עינוגים, אבל האונס הוא חופשי. כן, בהחלט מורגשת תמיכה ממלכתית מאסיבית, עידוד האונס הישראלי.

אתה רוצה לומר, אדוני, שאילו הטילו עשרים שנות מאסר על הזהו, אז לא היית עוסק בו?

בשום אופן לא. השתגעתי? לשבת כל החיים בשביל פרפראות של עשר דקות? הייתי עובר מהר מאוד לספורט אחר.

כדורגל?

לא, זה מסוכן, אפשר לשבור רגל. התכוונתי לפרוטקשן. אבל בינתיים, כל עוד בתי המשפט המקומיים משתפים פעולה, אין לנו בעיות. האונס נשאר הספורט הלאומי שלנו.

רוב תודות, אדוני. האם ברצונך למסור משהו אישי מעל דפי העיתונות?

כן. בדעתי לפנות לשר הפנים בכל לשון של בקשה, לא לתת אשרת כניסה לאיש המאפייה האמריקנית מאיר לנסקי. לבל נהפוך את ארצנו למקלט של עבריינים.

(נכתב לפני 43 שנה בערך)

* * *

נעמן כהן

מאיר (ולד) יערי האדמו"ר ממרחביה –

 שנות המדינה

ביוגרפיה מאת אביבה חלמיש, ת"א 2013

ב-23 בינואר 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, בעת הפוגה קצרה בקרבות, התאחדה מפלגת "לאחדות העבודה" עם מפלגת "השומר הצעיר", והוקמה "מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם). נציגי המפלגות התכנסו באולם "בית העם" בתל אביב. על שולחן הנשיאות ישבו יעקב זרובבל מפועלי ציון, לידו מאיר יערי מ"השומר הצעיר", ויצחק טבנקין מאחה"ע. הבמה היתה עטורה בדגלי הלאום והמעמד. כתובת: "המעפילים יעפילו" התנוססה על הקיר. לקול תופים וחצוצרות נערך מצעד הדגלים והקהל שר: "תחזקנה" ו"האינטרנציונל."

המפלגה החדשה ראתה את עצמה כמוקד הפעילות של האליטות ביישוב: הקיבוצית, התרבותית והביטחונית. במציאות של המלחמה היה ייצוגה של מפ"ם בקרב הפיקוד הבכיר בעל משמעות עצומה. רוב מפקדי החטיבות היו חברי מפ"ם, וכן סגן הרמטכ"ל ושני מפקדי החזיתות. רוב הקצינים הבכירים היו חברי "הקיבוץ המאוחד", ולכן במהלך המלחמה נהנתה תנועתם מיוקרה שתורגמה למעמד בתוך המפלגה.

מאיר יערי קיבל תעודת חבר מספר 8679 במקום תעודת חבר במפלגת השומר הצעיר מספר 1. (לאחר הפילוג במפלגה הוא זכה שוב להיות בעל תעודת חבר מפלגה מס. 1)

אבא שלי, חיים כהן, עם רוב חברי קבוץ גבת, הצטרף למפלגה החדשה. אבא שלי קיבל פנקס חבר בצבע אדום שבו נכתב: "פועלי כל הארצות התאחדו! / מפלגת הפועלים המאוחדת בארץ ישראל. / פנקס חבר מס' 25758 סניף גבת." על החתום בנקובר. בדפי התעודה הופיע הטקסט הבא:

המפלגה מאוחדת ביסודות המחשבה, במגמות המעשה ובהכרת ייעודו ותפקידיו של מעמד הפועלים בעם ובעולם.

א. המפלגה מאוחדת בראיית הציונות כפתרון לשאלת היהודים בדרך קיבוץ גלויותיו של העם היהודי וריכוזו הטריטוריאלי, תקומתו הלאומית, התחדשותו הסוציאלית, עצמאותו המדינית, החברתית, והתרבותית בארץ-ישראל. התפקיד המרכזי בחיי העם הוא הגשמה דחופה של הציונות בדרך של עלייה המונית, שתהא הולמת בהיקפה ובקצבה את זעזועי התקופה והכרעותיה: יצירת מקורות קליטה והתיישבות רחבת-מידות; שידוד מערכות סוציאלי לתקומת עם עברי עובד, מעורה בכל ענפי המשק והכלכלה, מחייה שפתו ומעצב תרבותו, עומד ברשות עצמו ומחשל עתידו הסוציאליסטי, תוך חתירה לברית עם המוני העמלים הערבים בארץ.

ב. המפלגה מאוחדת בראיית התפקיד ההיסטורי של המלחמה המעמדית-המהפכנית ושל הקמת – שלטון פועלים לחיסול הקפיטאליזם וכל צורות השעבוד הלאומי והסוציאלי – לכינון חברה סוציאליסטית אל-מעמדית ועולם של אחוות-עמים. המפלגה רואה עצמה חלק בלתי-נפרד של תנועת הפועלים המהפכנית במלחמה להדיפת כוחות הריאקציה הקפיטליסטית-אימפריאליסטית, המסכנת את שלום העולם, ולעקירת גילויי הפאשיזם, הגזענות והאנטישמיות; להבטחת העלייה הפוליטית והסוציאלית של המוני העובדים: לכיבוש עמדות-המפתח במשק ובמדינה בידי המעמד העובד; להגנת מדינות הדמוקרטיה העממית החדשה ולחישול ברית אמת של עמים שוחרי חופש ושלום. המפלגה תטפח קשרים עם תנועת הפועלים המהפכנית בעולם ותיתן ידה לאחדות בינלאומית לוחמת, מקצועית ומדינית, של מעמד הפועלים, שתיכון על עצמאותו הלאומית של הפועל בעמו ועל ברית אמיצה בין פועלי העולם וברית-המועצות, מדינת-הפועלים הראשונה, המקיימת את מפעל-הבנייה הסוציאליסטי הגדול של דורנו ומגשימה את ייעודיה ההיסטוריים של מהפכת אוקטובר – ייעודיו של מעמד הפועלים בעולם כולו. המפלגה, הממזגת את ערכי התרבות היהודית והאנושית ושואבת ממקורות התורה המהפכנית וממסורת-הגבורה של הסוציאליזם, תייסד את פעולתה בחינוך ובהסברה על השקפת-העולם ושיטת המלחמה המעמדית של המרקסיזם. המפלגה תשקוד על עיצובה של תרבות-עבודה עברית ובניין חיים חלוציים וסוציאליסטיים.

ג. המפלגה מאוחדת במקורותיה החלוציים והפרולטאריים, בשאיפתה למיזוג המלחמה המעמדית והיצירה הסוציאליסטית בעיר ובכפר, בבניין מפעל ההתיישבות העובדת והקיבוצית ובטיפוח התנועה החלוצית בקרב הנוער היהודי והפועלים היהודים בכל תפוצות הגולה ככוח מארגן ומדריך בחינוך, בהכשרה ובעלייה. המפלגה מאוחדת בהכרת שליחותה של תנועת הפועלים העברית בארץ ותפקידה הלאומי המשחרר של המלחמה המעמדית וההגמוניה הפועלית בציונות ביישוב. המפלגה תילחם לעצמאותה המעמדית של תנועת הפועלים בכל שטחי החיים ולחיזוק אחדותה של ההסתדרות הכללית ותשאף לאחדות לוחמת, מעמדית-מדינית של כלל פועלי ארץ-ישראל.

ואו, איזה מלל ארוך ברוח הימים ההם. סיכום הדברים בא לידי ביטוי בסלוגן של מפ"ם שהופיע תמיד מעל שם בטאונה "על המשמר": לציונות, לסוציאליזם, ולאחוות עמים.

לאחר המאורע הקשה והדרמטי של הפילוג ב"קיבוץ המאוחד" (שעליו כבר כתבתי),  ונטישת המפא"יניקים, חל פילוג נוסף, כאשר על רקע סוגיית היחס לברית המועצות, לערבים, והחופש של טבנקין לפרסם מאמרים ב"על המשמר"; טבנקין, ואנשי הקיבוץ המאוחד עזבו את מפ"ם, והקימו את מפלגת "אחדות העבודה פועלי ציון".

במצב שנוצר עברו חברי גבת למפלגה החדשה, והתחילו לקרא את העיתון "למרחב".

רק ההורים שלי משום מה נשארו במפ"ם, והמשיכו לקבל את עיתון "על המשמר". (היה עוד אבא של חבר, סבא גולדהור, שהיה סוציאליסט, מותיקי מהפיכת 1905, ואפילו דתי).

שנים אחרי זה, היו ילדים שהדביקו לי את הכינוי "מאיר" על שמו של מאיר יערי, לכן מאוד הסתקרנתי לקרא את הביוגרפיה של מאיר יערי, שמעולם לא זכיתי לראות את פניו, או לשמוע את קולו, אלא רק רפרפתי לעיתים על דבריו המשמימים בעיתון.

הדמות שעולה מהביוגרפיה המרתקת של אביבה חלמיש מעוררת תמיהה. מה היה בו במאיר יערי, שהפך אותו למנהיג עשרות שנים, ועורר בזמנים מסויימים הערצה לדמותו (נתן יונתן חיבר לכבודו שיר הלל ושבח "אשרי האיש" שמו, ושורתו האחרונה: "ואת שיריו [שייריו] פרס לכל כפרוס פת לחם". עמ' 93) – ואיפשר לו להיות מנהיג יחיד במשך עשרות שנים.

הוא לא היה נאה ומושך כעמיתו יעקב חזן, לא נואם טוב, ודומה שאפילו היכולת האינטלקטואלית שלו לא המריאה. כתיאורטיקן הוא לא הגיע לקרסוליים של עמיתיו במפלגות הסוציאליסטיות באירופה, ואפילו לא לברל כצנלסון. דומה שספק אם הכיר את תורת מרקס על בורייה.

חלמיש מונה את כוחו בשלושה דברים: כריזמה, ארגון, אידיאולוגיה. (עמ' 273).

יערי שהוחזק כמנהיג "אידיאולוג", אידיאולוגיה קולקטיביות רעיונית, שאף תמיד להנהיג, לעמוד בראש, ולכן גם שינה את דעותיו ועמדותיו כך שיתאימו לרצון זה.

הנה סקירה קטנה של עמדותיו של יערי שבחרתי לדלות מתוך הביוגרפיה, לפי העקרונות שתמיד עמדו נר לרגליו: ציונות, סוציאליזם, ואחוות עמים. בשביל יערי תמיד הציונות היתה פרימט עליון. תורת השלבים (האטפים) שדגל בה, ראשיתה תמיד, "ציונות". ורק אחר כך השאר.

(פרופ' זביגנייב אורלובסקי הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, שנהפך לימים ליועץ הטרור של ערפאת, טען בספרו בניין אומה או תיקון חברה, ת"א, 1995, כי לאבות המייסדים של הציונות הסוציאליסטית, הסוציאליזם והשוויון לא היו מטרה. מטרתם היתה בניין הכוח הלאומי באמצעות קליטת עלייה. בשבילם הקפיטליזם והרכוש הפרטי לא היו פסולים כל עוד שירתו את המטרה הלאומית. על מנת לבנות את האומה דרוש היה שיתוף פעולה בין-מעמדי. הסוציאליזם לדידם, לא היה אלא מיתוס מגייס).

לציונות

במערכת הבחירות ב -1949 עוד טרם הסתיימה מלחמת השחרור, לאחר הנסיגה מסיני ולפני כיבוש אום רשרש, וחתימת הסכמי שביתת הנשק, קראה מפ"ם להמשיך את המתקפה ולכבוש את כל שטחי א"י, בשעה שמפא"י קראה להגיע להסכם שלום על סמך השטחים שנכבשו עד אז. (עמ' 36).

מבצע סיני

אחרי מבצע סיני היה יערי מוכן לקלוט 250 אלף פליטים אגב סיפוח הרצועה, כדי להבטיח את השלום בגבולות. (עמ' 123) את עמדותיו אלו פרש בפני הפילוסוף סרטר בביקורו במרחביה ערב מלחמת ששת הימים.

למרות שהתנגד למבצע סיני התנגד יערי לנסיגה מסיני ומעזה ללא ערבויות מספיקות. (עמ' 128).

פרויקט דימונה – "להזדיין כשמזדיינים"

בניגוד לדימוי שלו, יערי תמך ב"פרויקט דימונה". יערי סבר בעיקר על רקע הידיעות בדבר פיתוח טילי קרקע במצרים, שמוטב שיהיה משהו בידי ישראל, והבהיר שיש צורך במאמצים מקסימאליים "כדי להזדיין כשמסביבנו מזדיינים". (עמ' 211)

ששת הימים

לאחר מלחמת ששת הימים דרש יערי "גבולות ביטחון", אגב הבטחת פירוז הגדה המערבית וסיני, אבל עמד על הכללת עזה, רמת הגולן, וירושלים השלמה, בריבונות ישראל. "חזרה לגבולות 4 ביוני כלל לא בא בחשבון." (עמ' 216) "אנחנו אף פעם לא אמרנו ששלום קודם לשטחים, אנחנו אומרים שלום וביטחון." יערי התנגד לתוכנית אלון גם מתוך חשש למעמדו. (עמ' 217)

"את הגדה יש לתת לירדן. בשום פנים לא לתת לפלסטינים עצמאות." (עמ' 218)

יש לספח את הגולן. "לא ייתכן שלום בלי הגולן." דיבר על פשרה בגולן אך התנגד להתיישבות ברמה. הוסכם שקיבוצי השוה"צ גשור ונטור יתפנו עם הסכם שלום.

יערי ניבא ש"סיפוח הגדה יביא לכך שבעוד עשר שנים ישתווה מספרן של שתי האוכלוסיות". (עמ' 215). הנה עוד הוכחה כמה מסוכן להתנבא. מעניין שהיום, 46 שנים מאוחר יותר, אומרים עדיין את אותה נבואה.

יערי התנגד בהחלטיות למדינה פלשתינאית, ושלל כל מגע עם אשף וערפאת. "מדינה פלשתינאית לא תוכל לקלוט את הפליטים ותהווה אירידנטה – מדינה שתכרות ברית עם אויבנו." הוא תמך באופציה הירדנית, וטען שגם את עזה יש לתת לירדן. (עמ' 220)

קשר עם ערפאת נראה לו מעשה אנטי-ציוני. (עמ' 221).

יערי גם התבטא באופן דומה לגולדה שאמרה "אין עם פלשתינאי", הוא אמר: "אינני מבין מה זו יישות פלשתינאית... יש עם ערבי שחי בפלשתינה." (עמ' 221)

יערי ניבא: "אם תוקם מדינה פלשתינאית יעופו טילים על תל אביב, ושדה התעופה בן גוריון." לכן הוא גם התנגד לנוסחת שם טוב יריב למו"מ עם אש"פ. (221)

הפגנת חברי מפ"ם נגד ההתנחלות היהודית בחברון גבלה בעיני יערי באנטי ציונות. ואפילו ב"בגידה לאומית." (עמ' 223)

יערי דרש את הוצאת חברי שי"ח, שדגלו בחזרה לגבולות 4 ביוני, וכמובן את חברי "מצפן" מקיבוץ גן שמואל, מהקיבוץ הארצי. (עמ' 225). הפעם הסילוק הוא על הפרימט הציוני.

לסוציאליזם – היחס לבריה"מ

ידועה אימרתו של קיסינג'ר שלישראל אין מדיניות חוץ, יש רק מדיניות פנים. מעניין, אבל היחס של יערי לבריה"מ סבב יותר סביב בעיות פנים מאשר בעיות חוץ. מקיאבלי אומר ב"הנסיך" ש"כל דבר נדון על פי תוצאתו," כלומר אם הוא תורם לנו להישאר בשלטון. כך גם תמיד היתה ההתייחסות לבריה"מ, פועל יוצא של האינטרס הפוליטי של יערי להישאר בשלטון. מזה נבע המאבק הקשה נגד תומכי סנה שהוצאו בכוח מהקיבוצים, המאבק נגד האופוזיציה השמאלנית במפ"ם שהתקיימה לאורך השנים. וכך גם הוויכוח במפ"ם על היחס למרדכי אורן, חבר מזרע, שנעצר בפראג כסוכן ציוני (עמ' 62), והיחס לאהרון כהן, חבר שער העמקים, שנאשם כמרגל, על קיום מגע עם סוכן זר סובייטי. יערי ראה את אהרון כהן "שמאלן נוקשה יותר מריפתין ופרי." (עמ' 135)

היחס לבריה"מ כתכסיס פוליטי אצל יערי התקיים מתחילת קיום המפלגה. בניגוד לטבנקין, יערי תמך בבן גוריון באופן חד משמעי בהחלטתו לפרק את הפלמ"ח, הפלמ"ח היה בעיני יערי "הצבא האדום של טבנקין." (עמ' 31)

ב-9 מרץ 49' הכריז חזן בכנסת: " בשבילנו ברית המועצות היא מצודת הסוציאליזם העולמי, היא מולדתנו השנייה, הסוציאליסטית." יערי תפס מיד את ראשו בתוך ידיו ואמר: "צום וואס האטער עס געדארפט! (בשביל מה הוא צריך את זה?)" (עמ' 46)

יערי: "לדידי תורת סטלין היא תורת אמת ואין לגרוע ממנה," "סטלין הענק של המהפכה ולוחם שלום גדול."  נכון הוא שיערי לא קיבל את אי הכרתו של סטלין בעם היהודי, ואת תורתו הלאומית שאין ליהודים שותפות בשפה, בטריטוריה, וביחסים הכלכליים, כפי שניסח בספרו, המרקסיזם והשאלה הלאומית, אבל בכל זאת טען יערי לזכות סטלין, "הוא תמך במדינה." (עמ' 83)

מרקסיזם-לניניזם או מרקסיזם ולניניזם

במרכז מפ"ם ב-1957 נקבע ש"הסוציאליזם עדיף על הקפיטליזם, אך יש דרכים שונות להגשמת הסוציאליזם, וצורות דמוקרטיות יותר מהדיקטטורה של הפרולטריון בבריה"מ." הוויכוח הגדול שהתנהל בוועידה היה אם להשאיר מקף בין מרקסיזם-ללניניזם. המונח "לניניזם" סימל את רעיון "הדיקטטורה של הפרולטריון" כפי שקיים היה בבריה"מ.

הוסכם לבסוף להוריד את המקף. מפ"ם תוכרז כמפלגה "מרקסיסטית ולניניסטית", ללא מקף. (עמ' 158)

לגלוגו של אלתרמן

על ההחלטה לבטל את המקף המחבר בין מרקסיזם ללניניזם לגלג נתן אלתרמן בשיר "המקף":  אלתרמן כתב טור על "המקף הקטן שהורחק ממצע מפ"ם שעה שהוחלט להפריד בין הדבקים ולגרוס מעתה לא מרכסיזם-לניניזם כי אם מרכסיזם ולניניזם." דבר, 10 בינואר 1958, עמ' 2 ('הטור השביעי') חזר ונדפס ב'הטור השביעי', ספר שישי, 1975-1967, 2005, עמ' 56-58.

לאחר ההחלטה החליט יערי להבהיר את דבריו: "הננו מרקסיסטים אשר מחייבים יסודות ידועים של הלניניזם, ובייחוד את היסוד העיקרי שלו – הדיקטטורה של הפרולטרית." (עמ' 159)

כאן עולה התמיהה, לשם בכלל היה כל הדיון הביזארי הזה. האם יערי לא ידע ש"הדיקטטורה של הפרולטריון" הוא במקור עיקרון של מרקס ולא של לנין?

לאחר גילויי האמת על סטלין בוועידה העשרים של המפלגה, בה הוקיע חרושצ'וב את פשעי סטלין, הטיהורים, רצח ההמונים, ועלילת הרופאים, טען יערי שלא למהר להסיק מסקנות (עמ' 151) – ומיד לאחר מכן, הוא ניצל את הגילויים הללו נגד השמאלנים במפ"ם, ודרש מריפתין ופרי ללכת לקנוסה ולהתוודות על חטאיהם.

ב-1968, לאחר שדומה היה שמפ"ם נוטשת לחלוטין את "היחס המיוחד" לבריה"מ, כשעמדה על הפרק שאלת איחוד עם מפא"י, אחה"ע, ורפ"י, החזיר יערי למצע המפלגה אימרה המדברת על יחס חיובי לבריה"מ, "ארצות הסוציאליזם הנבנה", הפעם, מטרתו הייתה למנוע את האיחוד עם מפא"י. (עמ' 243).

רק ב-1982 ויתרה מפ"ם רשמית על הגדרתה כמפלגה מהפכנית והצטרפה לאינטרנציונל הסוציאליסטי המאגד מפלגות סוציאל-דמוקרטיות.

לאחוות עמים

למרות סיסמת "אחוות עמים" – יערי הביע התנגדות להחזרת הפליטים הערבים: "אין להחזיר ערבים, כי הם יהפכו לגיס חמישי." הוא התייחס בחיוב לאפשרות של טרנספר כמו שהיה בין יוון לתורכיה. כפר בעד כפר, רכוש בעד רכוש. (עמ' 27, 123) מובן שלא ויתר על האדמות שנוספו לקיבוצי השומר הצעיר.

ב-1954 היתה מפ"ם המפלגה הראשונה שקיבלה ערבים לשורותיה. יערי ראה בערבים מיעוט שהוא מוכן להעניק לו רק שוויון אזרחי ופועלי, ולא הגדרה עצמית. (עמ' 120) "הגדרה עצמית לערבים רק בירדן." (אז כולל יו"ש). הוא שלל את הקשר שלהם לערביי ישראל, וחודש לפני מלחמת ששת הימים כתב שהוא מתנגד לאידיאולוגיה של "יישות פלשתינאית" ולסיסמה של זכות ההפרדה כי יש בה סכנה של אירדנטה, וגייס חמישי. (עמ' 120).

יערי שלל את קיומו של עם ערבי-פלשתינאי בתוך מדינת ישראל, כזה המדגיש את זיקתו לחלק השני של אותו עם "ערבי פלשטינאי היושב במחנות הפליטים." – "מצב זה טומן בתוכו אירדנטה ומעמיד בסכנה את עצם קיומה של מדינת ישראל ואת ריבונותה." (עמ' 120).

החינוך המשותף מיערי עד שמואל גולן

בהשפעת מרקס*, האוטופיה של אפלטון, החינוך הסובייטי בנוסח "הפואמה הפדגוגית" של מקרנקו, ניסו בשומר הצעיר לשנות את מבנה המשפחה הבורגני.

"החינוך המשותף" הקיבוצי הגיע אצל "השומר הצעיר" לתבנית קיצונית בהרבה מיתר התנועות הקיבוציות, ואפילו לביזאריות מסויימת. הילדים נצטוו לא לקרוא להוריהם אבא או אימא, אלא בשמותיהם הפרטיים בלבד, והם נשלחו למוסדות חינוך רחוקים, במטרה לחנכם ברוח התנועה.

יערי לא תמיד רווה נחת מהמצב של המוסדות החינוכיים. הוא תהה האם שיטת החינוך בתנועה, אותה מוביל שמואל מילק גולן, בגיבוי ברטה ויעקב חזן, היא שיטה המחנכת דור בינוני.

ב- 1956 הרהר שאם זה יימשך "אנו ניקח איתנו את שליחותנו אל קברנו. יש לעשות חשבון נוקב." (עמ' 167) הוא ניבא ולא ידע כמה צדק, ועד כמה חששו זה יתגשם.

חיים, בנו של יערי, התגייס לתנועה כמדריך לפני הצבא. הוא התגורר בדירת אביו במקום בקומונה שהיתה בעיניו "שיכון זוועתי". ב-1961 התגייס לצנחנים וסיים קורס קצינים בהצטיינות. בהיותו מ"מ נפגע גבו באימונים, ובצעדת ארבעת הימים הפקיד מכתב בידי חבר ונעלם עם נשקו. במכתב הוא כתב: "המקום שנדחף אליו ע"י החיים, אינני מוכן לחיות בו. מצד אחד, המשק, התנועה, המפלגה, האידיאלים – נראים לי מיושנים, שרויים בנסיגה מתמדת. החברה הסוציאליסטית שלנו הסתאבה. אני חונכתי על זה. אינני יכול להסתגל ולהאמין במשהו אחר – ואינני יכול להמשיך בזאת. (עמ' 169)

בנוסף כתב על כשלונותיו בתחום הרומנטי. במשך שמונה חודשים חיפשו אותו עד שנמצאה גופתו.

יערי הצר מאד על כך שלא הבחין בקונפליקט כלשהו בינו ובין החֶברה.

בשנות השמונים, כאשר החליטו בקיבוץ מרחביה לבטל את הלינה המשותפת בבתי הילדים (בניגוד לדעת יערי), הוחלט להוריד את מרחביה למעמד "קיבוץ נלווה". זה עורר את חמתו של יערי על "השפלת" מרחביה, קיבוצו. (עמ' 247) בהזדמנות זאת ערך חשבון היסטורי עם הלינה המשותפת בבתי הילדים, ובמיוחד עם המקלחת המשותפת לבנים ובנות.

בתו רחל היתה מן הנפגעות משיטות חינוכיות אלו שנהגו במשמר העמק, ושהנהיג אותן איש החינוך שמואל מילק גולן. יערי כותב: "אני סבלתי הרבה בעד לינה משותפת שלחנו ילדה, את הבת הבכירה שלנו, בגיל שש וחצי למשמר העמק הרחק מהבית, שם היתה לה לינה משותפת. אחר כך היו מחנכים שלא הסתפקו בלינה משותפת, אלא הנהיגו מקלחת משותפת. המקלחת המשותפת גרמה פגיעות נפשיות רבות לבנות והשאירה בנפשותיהן צלקות." הבת שלי "עד היום ממש ברעדה נזכרת במה שהמקלחת המשותפת במוסד החינוכי הראשון שבקבה"א פגעה בנפשה." (עמ' 248)

(*קרל מרקס עצמו שמר על המשפחה הבורגנית. המשרתת בביתו, הֶלֶן "לֶנְכֶן", שנוצלה כלכלית ומינית, נמצאה הרה. מרקס לא הכיר באבהותו. הילד נשלח למשפחה אומנת, ורק לעיתים היה מתיר לו לראות את אימו, במטבח בלבד). 

האופוזיציה ליערי

כדי לבצר את שלטונו בקיבוץ הארצי התנגד יערי לקבלת תעודת בגרות ב"מוסד" הקיבוצי (בית ספר) ולהליכת חברי קיבוץ ללימודים אקדמאיים. נותר הכרח להכשיר מורים. אלו שנקבע כי כשירים הם מבחינה אידיאולוגית להוראה, נשלחו לסמינר למורים. דווקא משם, מסמינר "אורנים", קמה ליערי אופוזיציה חזקה בשנות השישים.

"חוג אורנים" האזוטרי-מניכאי בראשות ד"ר יגאל וגנר, חילק את העולם ע"פ ניתוח מרקסיסטי מקורי ל"טובים" ו"רעים" ע"פ השתייכות להון פיננסי או תעשייתי. ע"פ ניתוח החוג, יערי נכלל ב"רעים", ואנשי החוג, בייחוד בנקו אדר, חתרו תחתיו. יערי כינה אותם "מוזיקנטים".

האם יערי הכיר גם את "התיאוריה" של החוג? לא ברור, מכל מקום פעולתו האופוזיציונית של בנקו אדר, וקבלת עקרון הפרישה ע"י חברו של יערי להנהגה - יעקב חזן, הביאה לבסוף לפרישתו של יערי מההנהגה.

הטעות של יערי

בשלהי 1971 יערי הודיע יערי על פרישה מתפקיד "המזכיר הכללי" בוועידת המפלגה הבאה. הוא קיווה שהתפטרותו לא תתקבל, והוא יתבקש לחזור. יערי שהתקנא בגולדה שהיתה לה עדנה בגיל 70, קיבל בכאב לב את העובדה שלא התבקש לעשות כן. (עמ' 205). מאז ועד סופו נאבק לעתים בקטנוניות פאתטית על שמו וכבודו.

ממרחביה לליזנסק ובחזרה

לפני מיספר שנים ביקרתי בליזנסק. לקברו של רבי אלימלך מליזנסק מגיעים חסידים רבים וגם תיירים מכל שכבות העם. רבי אלימלך וייסבלום מלִיזֶ'נְסְק 1717-1787) היה אדמו"ר ומנהיג חסידי בדור השלישי לחסידות, מחבר הספר "נועם אלימלך". הוא נחשב אחד מגדולי מבססי החסידות בפולין, עד כדי השוואתו לבעש"ט.

באחוזת הקבר שלו מחלקים את תפילתו של רבי אלימלך: "אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ."

אחיו של רבי אלימלך היה רבי משולם זושא מאניפולי, או זוסיא מאניפולי. אמרתו הידועה: "אם ישאלו אותי בשמיים למה לא הייתי משה – אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא - יסתתמו טענותיי."

מאיר ולד יערי – האדמו"ר ממרחביה, היה צאצא מצד אימו של רבי אלימלך מליזנסק. מסתבר שחסידות, או יותר נכון אדמו"רות, זו תכונה העוברת בגֶנים. (גם מרקס היה צאצא של רש"י והמהר"ל מפראג).

והנה תופעה מדהימה, בעוד שחסידוּת השוה"צ נעלמה ל"פח האשפה של ההיסטוריה", (ביטוי שהיה חביב על אנשי השוה"צ שעליה כבר כתבתי כאן:

 http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00580.php

ובעוד שצעירי קיבוצי השוה"צ אינם יודעים כיום מיהו בכלל מאיר יערי – "תנועת החסידות", שנחזתה כהולכת ל"פח האשפה של ההיסטוריה", משגשגת, עולה ופורחת.

מה קרה כאן? איך התהפכה התחזית? איך קם לתחייה עולם האתמול? איך נעלם "עולם המחר?"

שאלה דומה עלתה בפניי בספרי על האוטופיה, "עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק", וכך כתבתי עליה:

"הקיבוץ" החסידי של פינסק (העולם של אתמול), משגשג. וכרגיל אצל יהודים הוא מתפלג לחצר "קארלין-סטולין" ולחצר "פינסק-קארלין". לאחרונה נפתח אפילו בית כנסת מפואר בקייב. בית התבשיל של פינסק-קארלין בירושלים אינו מספיק להכיל את כולם, ובמודעה באינטרנט הוא מפרסם: "אם אין קמח אין תורה" – בית התבשיל של פינסק-קארלין, מעניק 700 מנות חמות מדי יום למאות תלמידים, שלחלקם זוהי הארוחה החמה היחידה המגיעה לפיהם במהלך היום. הנהלת בית התבשיל מסבסדת את הארוחות החמות עבור אותם ילדים, למען לא יסבלו חלילה מחרפת רעב. במסגרת זו, מוענקים לתלמידים תבשילים מהבילים, טעימים ומזינים. "ונפש רעבה מילא טוב."

חסידות קארלין הקימה סניף בטבריה. רבי ישראל דב אודסר - חסיד קארלין, נטש את קארלין והפך להיות חסיד רבי נחמן מברסלב. בישיבת ברסלב היה תלמיד בשם ר' יואל אשכנזי, שהיה ידוע כתלמיד חכם, וכבדחן חובב הלצות. ביום בהיר אחד, חמד אשכנזי לצון לאודסר, הוא רשם פתק והטמינו בספרו של אודסר. בפתק היה כתוב: "מאוד היה קשה לי לרדת אליך תלמידי היקר, להגיד לך כי נהניתי מאוד מעבודתך, ועליך אמרתי האש שלי תוקד עד שיבוא המשיח, חזק ואמץ בעבודתך נ נח נחמ נחמן מאומן."

אודסר שמצא את הפתק היה בטוח שזהו מסר מרבי נחמן מאומן, והקים את פלג "הנחנחים", של חסידי ברסלב.

בכל שבת עדיין שרים בחסידות "פינסק-קארלין" את: "יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת" של ר' אהרון הגדול מקארלין. בגבת, קבוצת קדושי פינסק, כבר לא שרים את "ירדה השבת" של יהושע רבינוב.

מאימת המוות מתחילה כל הכרה. כל בן תמותה חי בפחד מן המוות. בעיית המוות מסבירה את הצלחת "קיבוץ" – "פינסק-קארלין" ואת כישלון "קבוצת קדושי – נעלמה הדת. כשהעוני עבר, ופס מן העולם, עברה איתו האידיאולוגיה.

המוות הוא אוניברסאלי לעשיר ולעני. המאמץ להתגברות על הפחד מהמוות הוא נצחי. לכן גם הדת היא נצחית. מהו טעם החיים אם תכלית החיים היא המוות? בעיית המוות לא פתירה. האדם יצור פרדוקסאלי – האדם חי כדי למות. המוות לא ניתן להבנה על ידי השכל. רק הדת מנסה לפתור את הבעייה. אחרי הכול, המילה "קיבוץ" במקורה היא מילה חסידית. "הקיבוץ" החסידי של פינסק-קארלין משגשג כי הוא עוסק בחיים שלאחר המוות. בעיית חלוקת הרכוש אינה מספיקה יותר כדי לקיים את ה"קיבוץ" הסוציאליסטי.

"הדת" הציונית-סוציאליסטית נמוגה כמו בלון נפוח שהתפוצץ וכל האוויר פרץ החוצה. אם המצב החברתי יורע במאוד, ייתכן שיהיה צורך להקים "דת" זו מחדש.

ב-1938, כמעט ברגע האחרון, הצליח מרטין בובר להימלט מגרמניה. הוא השתקע בירושלים. בעמל רב קיבל תקן באוניברסיטה העברית למשרת פרופסור ל"סוציולוגיה של התרבות". בובר התעמק ברעיון "הקיבוץ". האם הקיבוץ הוא הפיתרון לבעייה החברתית בעם היהודי ובעולם כולו?

לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, פרסם בובר את הגותו בספר – "נתיבות באוטופיה". הניסיון הקיבוצי, הגדיר בובר, הוא: "אי כישלון למופת." לא "הצלחה למופת" – "אי כישלון למופת."

המרצה לכימיה אורגנית, פיזיולוגיה, ונוירולוגיה, באותה אוניברסיטה – הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, לעג לבובר, וכינה אותו: "a ladies` philosopher" - "פילוסוף לנשים". בובר, הוא קבע, "אינו פילוסוף מקצועי". לגבי הקיבוץ היתה לליבוביץ דעה שונה לחלוטין מזו של בובר: "אם ציפה מישהו שהקיבוץ יביא את גאולת האדם הריהו שוטה. הקיבוץ מילא את משימתו. הוא היה אותה צורת התיישבות שאפשרה את כיבוש הארץ בתנאי קיומו של הרוב הערבי והשלטון הזר. לא א"ד גורדון ולא שלמה לביא נתכוונו לכך, אך בפרספקטיבה היתה זו האפשרית היחידה להשתלט על הארץ בהתיישבות כמעט צבאית בדומה למושבות שהיו הרומאים מקימים. מכאן השאלה האם היום יש עוד זכות קיום לקיבוץ או שהוא גידול פרזיטי בגוף המדינה והעם... בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידיאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה של שחרור האדם הושגה בארצות המשטר 'הקפיטליסטי' דווקא במשטר קולקטיבי האדם חופשי פחות."

ברוח דבריו של ליבוביץ, "קבוצת קדושי פינסק" הינה כישלון לא למופת של הרעיון הסוציאליסטי, אבל, הצלחה למופת ביישוב הארץ.

במילים אלו בדיוק גם השורה האחרונה של מפעלות מאיר יערי. "הדברים נדונים ע"פ תוצאתם." מעטים תרמו להגשמת הציונות ולהתיישבות היהודית בא"י כמאיר יערי. תרומתו ודאי גדולה מזו של בגין.

מה חבל שבעוד שמאיר יערי בנה, אלו שקרויים היום "שמאל" אינם בונים דבר.

הערה אחרונה: ביוגרפיה משלבת שני אלמנטים: היסטוריה וספרות. בביוגרפיה של יערי היו חסרים לי שני דברים. האחד אלמנט כלכלי: איך שלט מאיר יערי בתקציבים, איך הם חולקו, איך פעל מנגנון החלוקה. חלמיש מתארת את סוד שלטונו בחלוקת משרות בשיטת יד רוחצת יד." (עמ' 276).

והדבר השני היה חסר לי קצת "ספרות" עיבוי הדמות מעבר לציטוטים פוליטיים. בספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות" הוא טוען שאחד מהיסודות החשובים של האדם שנתנו לו יתרון על יצורים אחרים הוא "הרכילות". באמצעות הרכילות ניתן היה להעביר מידע.

בספר חסר קצת מה שקראו פעם בקיבוץ "רכילעס". איך היה יערי האיש. איך התייחס לאשתו, למשפחתו, לחברי הקיבוץ? מה חשבו עליו חברי הקיבוץ? מה אכל, מה שתה, מה לבש? מה עשה בזמנו הפנוי? האם הלך לתיאטרון? לסרטים? אהב מוסיקה?

בספר מוזכר שהיתה ליערי עצמאות כלכלית, היתה לו דירה בתל אביב ורכב אמריקאי מפואר צמוד עם נהג. הוא לא מסר את רווחיו לקולקטיב הקיבוץ כנהוג, וענייני הכספים שלו טופלו ע"י הקיבוץ הארצי. (עמ' 251) שנים רבות נסע מדי שנה להתרפא בסנטוריום יקר בשוויץ. מה היה ההסדר הכלכלי שלו עם הקיבוץ?

נכון, אין הביוגרפיה אמורה להיות כספרות החדית' העצומה על מוחמד שעסקה בכל פרטי חייו, אבל נחוץ היה קצת יותר כדי לעבות את הדמות. ציטוטים מנאומים או ממאמרים אינם מספיקים לצורך זה.

האיוּם הנורא מפחיד של יגאל קיפניס

יגאל קיפניס הטיף שנים רבות למסירת הגולן לדיקטטורת המיעוט העלאווי בסוריה, לדבריו יביא הדבר שלום לישראל, ללבנון, ולעולם כולו. קיפניס פירסם אף ספר תעמולה פסבדו מדעי שעסק בכך "ההר שהיה כמפלצת".

לפני שנה פרסם קיפניס ספר בשם "1973 הדרך למלחמה", בו האשים את ההנהגה הישראלית בעיקר את גולדה מאיר (ולא את המצרים והסורים) באחריות למלחמה. סאדאת לדבריו הציע שלום ואילו היא סירבה. כבר כתבתי על האשמת שווא זו של יגאל קיפניס: "יגאל קיפניס ומושג 'השלום' האורווליאני"

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00775.php

וכן על רצח האופי של גולדה:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00388.php

וגם הבאתי את דברים בנושא שפרסם הנכד של גולדה מאיר – שאול רחבי:

http://goldameir.org.il/archive/home/he/1/1152008571/1152008632.html

והנה, אחרי 40 שנה נחשף כי גולדה דווקא חתרה לשלום ולא התנגדה לו.

בפרוטוקולים שנחשפו מתגלה כי מצרים דחתה הצעה של ראש הממשלה גולדה מאיר לפתוח בשיחות חשאיות בחודש יולי 73. ההצעה ניתנה דרך קנצלר גרמניה וילי ברנדט.

 "מעתה גורל הערבים הוא בידי עצמם," אמר אנואר סאדאת לשליח הגרמני לותר לאהן, שהעביר את ההצעה של גולדה. בהצעה אמרה גולדה כי "אין אנו רוצים את כל סיני, או את מחצית סיני, או את מרבית סיני. אין אנו מבקשים תחילת מו"מ בפומבי ואנו מוכנים לפתוח מו"מ סודי."

גולדה הבהירה כי "לא תיתכן חזרה לגבולות ה-4 ביוני 67'. הגבול צריך לעבור בין קווי ה-4 ביוני לקווי הפסקת האש. על קביעת קו זה אנו מוכנים לנהל מו"מ."

יגאל קיפניס לא ייתן לעובדות לערער את התיזה שלו, והוא כותב שבכך אשמתה של גולדה כבדה עוד יותר, כי היא הסכימה למשא ומתן רק בתנאי מוקדם שסאדאת יוותר על הריבונות המצרית בחלקים נרחבים של סיני. כאילו לא יכול היה סאדאת לבוא למו"מ ללא תנאי מוקדם במקום לצאת למלחמה.

כל ההתקפה על גולדה במאמר שמפרסם קיפניס ("הארץ" 10.7.13) מטרתה לבוא כפתיח לאיום הנורא של קיפניס על נתניהו. בדומה להיטלר שאמר "אני הומניסט," "היהודים אשמים בכול" ואיים: "אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה," – קיפניס מאיים על נתניהו שאם הוא לא יקבל את הצעת השלום של הליגה הערבית וכתוצאה מכך תבוא מלחמה אז "אנחנו", (קיפניס כאלוהים או כמלך משתמש בלשון הריבוי של הכבוד – Pluralis majestatis)  "נחזור ונספר במחדלם אם כך ינהגו, תהיה אימתם של כל ראשי ממשלה בישראל..."

פחד אלוהים, "הנביא" קיפניס, פחד אלוהים!

קיפניס מלמד "יחסים בינלאומיים" באוניברסיטת חיפה. האם כמומחה ביחסים בינלאומיים הוא אינו יודע שאין בנמצא הצעת שלום או יוזמה של הליגה הערבית, כי פשוט אין ליגה ערבית, או יוזמה ערבית, כי אין מדינות ערב.

עם מי חושב קיפניס ניתן לחתום הסכם שלום. עם אבא של מאזן? האם הוא מייצג את הפלישתינאים? הרי הוא שולט ביו"ש (ולא בעזה) רק מכוחו של צה"ל. האם הוא ישרוד שעה אחת אחרי נסיגת צה"ל מיו"ש? האם קיפניס חושב שניתן לחתום הסכם שלום עם סוריה? עם לבנון? עם עיראק? הרי מדינות אלו אינן קיימות יותר. כולן נהפכו למערבולת עדתית-דתית. איך ניתן לחתום הסכם עם צד שאינו קיים?

ולא נותר אלא חשוב על הסטודנטים שלומדים אצלו "יחסים בינלאומיים" באוניברסיטת חיפה. רחמנות. לאור זאת לא ברור כלל מדוע בעצם נטפלים לאוניברסיטת באר שבע?

ד"ר אסעד גאנם מרצה למדע המדינה מאוניברסיטת חיפה בהפגנת התנועה האיסלמית

בכפר כנא הפגינו 4000 ערבים-מוסלמים תומכי התנועה האיסלמית בישראל (שהיא תנועת בת של האחים המוסלמים במצרים), לטובת מורסי, ותנועת האחים המוסלמים במצרים. כצפוי השייח סלאח קרא למובילי המהפכה הצבאית במצרים לא לשחק לידי ארה"ב וישראל והמזימות שלהם נגד מסגד "הקצה" והעם הפלסטיני.

להפגנת ההזדהות עם "האחים המוסלמים" במצרים הצטרף גם ד"ר אסעד גאנם, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.

כתבנו לכם בעבר כי ד"ר גאנם סירב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי. והנה עתה הכול מתבהר, הרי החמאס הוא סניף תנועת האחים המוסלמים של מצרים, והסעיף המדובר לעיל מובא כציטוט מפי חסן אל בנא מייסד התנועה. אין תימה איפוא שד"ר גאנם מזדהה עם דבריו.

הנה עוד תרומה של אוניברסיטת חיפה להבנת מדע המדינה ויחסים בינלאומיים.

אלן אלברט (אילן הלוי) – יהודי יורד מישראל שחבר לאש"ף, מת בפאריס בגיל 69

אלן אלברט, נולד ב-1943 בצרפת. אביו היה יהודי-תימני יליד ירושלים שירד מהארץ לארה"ב ומשם לצרפת, ואימו יהודייה מטורקיה. אלן אלברט עלה לישראל ב-1965, כאנטי ציוני. לדבריו, כדי להכיר את הסכסוך הישראלי-ערבי.

אלברט הצטרף לקיבוץ גן שמואל של השומר הצעיר ונישא לבת הקיבוץ. לאחר מלחמת ששת הימים הפיץ אלברט את משנתו על הקמת "מזרח תיכון סוציאליסטי" שיוקם לאחר מיגור הציונות, והריאקציה הערבית, ובעקבות זאת סולק מהקיבוץ, והצטרף עם בן הקיבוץ אסף אדיב, ורמי לבנה ל"מצפן".

ב-1970 פרש מ"מצפן" והצטרף לפלג המאואיסטי שכונה "הברית הקומוניסטית המהפכנית". הפרישה לטענתו היתה כדי להצטרף לתנועה הלאומית הפלשתינאית.

ב-1976 ירד אלן אלברט לצרפת, ושם חבר לארגונים פרו-פלסטיניים. רק אז לצרכי תעמולה שינה את שמו לאילן הלוי.

ב-1977 נסע לביירות ונפגש שם עם חברי אש"ף, וב-1982 קיבל תפקיד רשמי, בשכר, בארגון. בין היתר שימש נציג פת"ח באינטרנציונל הסוציאליסטי, נציג מטעם משלחת אש"ף בוועידת מדריד, חבר הוועדה המדינית של המועצה הלאומית הפלסטינית וסגנו של שר החוץ הפלישתינאי נביל שעת.

כפעיל אשף נטש אלן אלברט לחלוטין את חזונו הסוציאליסטי, הוא לא העז לבלבל את ראשו של ערפאת, וראשו של אבא של מאזן, בהבלים "מהפכניים מאואיסטיים", ומעולם לא יצא נגד הגזענות האנטישמית הערבית-מוסלמית.

אלן אלברט, הוא אילן הלוי, הפך, תמורת כסף – למשרת הריאקציה הערבית, סוכן (עמיל) קולברטור של הלאומנות הערבית-הגזענית-אנטישמית.

אילן הלוי, בעיית הלאום הפלשתינאי,

ומכחיש העם היהודי שלמה זנד

לפי עיתון "הארץ", (11.7.13) אילן הלוי הגדיר את עצמו כ"מאה אחוז יהודי, ומאה אחוז פלסטיני."

רגע, משהו לא ברור כאן. בהגדרה זו אילן הלוי מוכיח בעצם את טענתה של גלדה מאיר שהיא יהודייה-פלשתינאית. כמה לעגו לגולדה מאיר על הגדרתה זו.

לפי ויקיפדיה הצרפתית הגדיר עצמו הלוי כ"מאה אחוז יהודי ומאה אחוז ערבי," גם זה לא ברור.

לפי התיזה של מכחיש העם היהודי, שלמה זנד, הרי בצרפת, בניגוד לישראל – כולם, כולם, "צרפתים" השייכים ל"אומה הצרפתית", ובכן, האם היה אילן הלוי "צרפתי", או רק "יהודי- ערבי"?

מדוע השמיט הלוי מזהותו את צרפתיותו? הוא היה הרי אזרח צרפתי. האם לא השתייך לעם הצרפתי וללאום הצרפתי? ואולי גם המושג Nation – "לאום צרפתי" בעצם לא קיים?

אחרי מות, קדושים אמור

כמובן שנשיא הרשות הפלישתינאית, אבא של מאזן, הביע את צערו על מות הלוי בהודעה שפורסמה בסוכנות הידיעות הפלסטינית ואפא, ומי עוד הביעו אבל במודעה גדולה ב"הארץ"? המרגל לטובת הפשיזם הסורי, יוצא השומר הצעיר, חניכו של אלן אלברט (ומאיר יערי) מקיבוץ גן שמואל - אודי אדיב, שבניגוד לבן קיבוצו אורי אילן, שהתאבד ובלבד שלא לבגד בארצו ובעמו – בגד בארצו ועמו, לטובת הפשיזם הסורי. וכן, גם שותפו לבגידה רמי לבנה.

"כן יאבדו."

המלצה לסרט – ח'ייבר

למרות כל מאמציהם דודו אמיתי, מגבעת חביבה, רון וייס, ידידיה יצחקי, ורבים אחרים, לא הצליחו למצא אפילו ערבי-מוסלמי אחד שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי,ולמרות זאת הם ממשיכים לטמון את ראשיהם בחול.

והנה סדרה מצוינת (גזענית-אנטישמית) עולה עתה בימי חג הרמדאן הקדוש כדי לבדר את המוני המאמינים הערבים-מוסלמים ולהלהיבם לשנאת ישראל, הסדרה ח'ייבר. אני ממליץ לנמנים לעיל לצפות בסדרה, ולהבין מדוע זה הערבים צועקים תמיד בהפגנותיהם: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב..."

צפיה נעימה:

http://www.youtube.com/watch?v=oDzdMX4CXEM&feature=player_embedded

הרוצים לקרא את הסיפור האמיתי, כדאי לקרוא את צפיה, אשתו היהודייה של מוחמד.

על דאטפת אטיפוך - חרם על גדעון לוי

בסמוך למאמר המערכת של עיתון הארץ 14.7.13 (יום הבסטיליה) המתריע נגד סכנת החרם נגד ישראל מופיע מאמר דעה של גדעון לוי, מפלטו האחרון של הפטריוט, ובו קורא לוי להטלת חרם על ישראל שרק הוא לדבריו, יביא לסיום "הכיבוש". לוי כמובן קורא לעצמו "פטריוט".

כמובן שאין קשר בין החרם הערבי ל"כיבוש". החרם הערבי החל עוד בכלל לפני הקמת המדינה. אבל זה כמובן אינו מעניין את לוי.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%9D_%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99

לגופו של עניין, מי שקורא לחרם מן הדין שיישא בתוצאות. יש להטיל חרם כללי על לוי, חרם בכל תחומי החיים. על דאטפת אטיפוך!

קרוסמן ומוחמד – המשומדים הבוגדים

גיבורי התרבות של עיתון "הארץ"

מרגל האטום, המשומד מרדכי וענונו, שהמיר דתו לנצרות, ונהפך למטיף אנטישמי קיצוני בשם ג'ון קרוסמן, שאותו הגדיר ישעיהו ליבוביץ כ"חלאת המין האנושי", נראה בעיני עורך עיתון "הארץ" אלוף בן כגיבור לאומי בדומה לסנודן האמריקאי.

אלוף בן, "מתי וענונו יהיה גיבור?" ("הארץ" 15.7.13)

באותו גיליון של "הארץ" מאשים המשומד שהתאסלם, האנטישמי הקיצוני שנהפך לחבר הפת"ח, אורי דיוויס, את ישראל בחיסולו של בן זיגייר. דייויס אגב שומר בסוד את השם הערבי-מוסלמי שהוענק לו בעת שהתאסלם, והשם אף לא ידוע למוסלמים המפרסמים את שמות המתאסלמים:

 http://islam4jews.wordpress.com/488-2/

עליהם, על האנטישמי הנוצרי וענונו-קרוסמן, ועל האנטישמי המוסלמי דייויס-מוחמד, נאמר: "לבוגדים ולמלשינים אל תהי תקווה, וכל הזדים כרגע יאבדו, וכל אויביך וכל שונאיך מהרה יכרתו."

צ'רלי ביטון ושובה של "התנועה הפרוטסטנטית"

יום לפני 14 ביולי, יום הבסטיליה, ושנתיים לפתיחת תנועת המחאה, התחדשה בתל אביב תנועת המחאה בהפגנה בת 4000 איש (מספר זהה למפגיני האחים המוסלמים בכפר כנא).

בהפגנה קרא צ'רלי ביטון ללמוד מהמצרים איך לשנות את המדינה ולהחריף בהתאם את המחאה.

המסרים של המחאה, יוקר המחייה, מצוקת הדיור, והצורך לשנות את סדר העדיפויות החברתי כלכלי חשובים ביותר. אבל אם הדובר הוא צ'רלי ביטון ואלו הם דבריו, הכישלון מובטח.

[עד כאן דברי נעמן כהן]

* * *

איליה בר זאב – מושב ערוגות

כמה הערות לנעמן כהן

שלום חברי ל"חדשות בן עזר" של "הסופר הנידח". אני קורא את רשימותיך בעניין  ובאהדה. בגיליון 853 קראתי את הערותיך לגבי אגי משעול ונתקלתי בחוסר הבנה מוחלט לגבי מצבם של העובדים התאילנדים בישראל. אינך יחיד בחוסר הבנה או ידיעה לגבי ההבדל בין פועלים זרים חוקיים לבין מחפשי עבודה שהסתננו לארץ לעיתים עם משפחות ובמסווה של פליטוּת. רוב  הקהל ובעזרת התקשורת נוטה לחשוב כמוך.

זכותך לא להתחבר ליצירה שירית, לא לאהוב ואף לבקר, אך בשפה תרבותית ובכלים של כתיבה המעידה על יכולת ניתוח היצירה.

משק חקלאי אינו אחוזה. אחוזות בתודעה שלנו – משק גדול שאדמותיו שייכות לבעל קרקעות. חוואי. רכוש פרטי ולא אדמת מדינה. מעניין כיצד זכה אריק שרון (מג"ד שלי בעבר רחוק) ביחידה קרקעית של כ-1000 דונם ובנה לעצמו למעשה אחוזה. החקלאי הישראלי, על פי מנהל הקרקעות הישראלי, מעבד כ- 30-40 דונם. וכיום זה לא מספיק כדי לייצר ולהתמודד עם ההתפתחות המודרנית בחקלאות. ה"גדולים" חוכרים (בתשלום לתקופה מוגבלת) שטחי גידול מאחרים והם מעטים.

אגי משעול, בין אם אתה מחבב אותה כמשוררת או לא, אינה "גבירה המעסיקה עבדים תאילנדים בתנאי רעב" – לידיעתך (ואני חושד שאתה יודע):

פועל תאילנדי חוקי (בארץ יש רק חוקיים, וחסרים רבים נוספים שאושר בואם אך משהו ביורוקרטי מעכב בעדם) מקבל שכר מינימום ובתוספת שעות נוספות (חובה לפחות שעתיים ביום ובשכר מוגבר), מקבל שכר המאפשר לו לאחר חמש שנים (הם חייבים לחזור לארצם לאחר חמש שנים ואינם יכולים לחזור שנית). לרכוש בית ומכונית בארצו ולבסס את רמת החיים של משפחתו. כמה ישראלים יכולים לרכוש בית ומכונית לאחר 5-10 שנים כתוצאה מעבודתם הרגילה?

"להיטיב את שכרם למען יוכלו לחיות מבלי לצוד..." – או שבאמת אינך מכיר את המציאות או שנגררת לדמגוגיה לא מכובדת. את החזיר (הם אוהבים את בשרו ואין הם יחידים בעולם וגם בישראל. "לבן" זה לא ההפך משחור בתחום הבשר) הם קונים במיטב כספם. ספקים יהודים מביאים את החזיר לפי הזמנתם תמורת תשלום של 1500-2000 שקל, תלוי במשקל, (מתארגנים בקבוצה). רוב שכרם נשלח על ידי חברות כוח אדם למשפחותיהם. בחלק קטן יחסית הם משפרים את רמת חייהם כאן, בארץ, וזה כולל מכשירים ניידים, לפ-טופ, טלביזיות, לעתים גם מכוניות ועוד מהנאות החיים המודרניים.

לכל פועל ישנם, פרט למגורים והוצאות מגורים על חשבון המעסיק, זכויות סוציאליות מלאות – ביטוח רפואי, חופשות, תשלום מלא בחגים שלהם, ועוד.

רבים מהעובדים הישראלים עדין נאבקים לממש חלק מזכויות אלו. רק השבוע למדנו מפי אורנה ברביבאי, ראש אכ"א בצה"ל, שאחד מכל ארבעה אנשים בצבא הקבע מקבלים השלמת הכנסה. ציטוט מהעיתון – "קצין קבע במפקדת אוגדת מילואים – אני מתבייש בתלוש שלי."

 וכולם (כולל נעמן כהן) יודעים מה גורלם של מאות אלפי עובדים ישראליים בארץ הקודש – עובדי קבלן, מאבטחים, מוכרים ושרתים בקניונים, נוער, אפילו בגיל צבא או בסוף י"ב, אחרים, בתפקידים בסיסיים ששכר המינימום מאפיין את גורלם. איך הם חיים עם הוצאות שכ"ד – רווקים, סטודנטים ובעלי משפחות – גן לפעוטות, חשמל ומים, מע"מ על כל צריכה, תחבורה, מזון וכל השאר?

לאלוהים פתרונים.

 לפועל התאילנדי אין הוצאות שכ"ד, חשמל, מים, גז, חימום, קירור ועוד מגוון הוצאות נוספות.

לפני שנים, כאשר שלי יחימוביץ הובילה תוכנית בוקר משלה בגלי צה"ל, אני נזכר בראיון שלה עם עובדת לא זוטרית במשרד המסחר והתעשייה, שנאלצת לעבוד בשעות הפנויות בניקוי דירות כדי לשרוד כלכלית. גם שלי יחימוביץ התייחסה לכל מעסיקי העובדים הזרים כמנצלי עבדים מבלי להבחין בין חוקיים לבין מסתננים, מחפשי עבודות שחורות תרתי משמע. (ואני חושש שגם היום היא חושבת כך, או שנוח לה להתבטא כבעבר מבחינת תפקידה בכנסת – לו הייתי עיתונאי הגון הייתי מנסה לעקוב מקרוב ולבחון את איכות החיים והתנאים של עובדים חוקיים) .

אז מי "עבד" במדינה הזו? עובדים (שחלקם) למדו 3-5 שנים כדי לרכוש מקצוע. שילמו במיטב כספם מאות אלפי שקלים כדי לקבל תואר והסמכה (שכ"ל וקיום שוטף) אך בפועל, בתחילת דרכם וגם בהמשך משתכרים שכר מגוחך –

 או תאילנדי שתוך יום רוכש את המיומנות הנדרשת בעבודה החקלאית, לעיתים תוך דקות, ולמעשה הוא משתכר, יחד עם השעות הנוספות – כמעט כפול משכר המינימום.

* * *

אמציה  סבר

על איציק דובנו שהכרתי

את איציק דובנו פגשתי לראשונה, בראשית שנות הארבעים – שנות הקמת הפלמ"ח. כשנהג לבקר תדירות את בתו אסתר'קה, אחת משתי בנות נגבה הבכורות, שלמדו בקבוצת "נשר", במוסד החינוכי "שומריה" במשמר העמק. לעתים עם רעייתו ציפה. עדיין לא ידענו אודות תפקידו המרכזי בפלמ"ח, אך דמותו הנאה והצנועה, נחרתה בזכרון: מסורק למשעי, לבוש צנוע, תמיד במכנסיים קצרים, גרבי חקי דקות עד לברכיים, וסנדלים תנ"כיות...

כאשר נשלחתי לנגבה ביום ה-18 למאי 1948, כסמל מרגמות "טרי אינטש" – 81 מ"מ, מטעם גדוד 3 – בהמשך 53, עם חברי חיים רזון. הגענו לעת ערב מבסיסנו בפאתי באר טוביה – שיקרא בעתיד "מחנה בית דראס". פגשנו באיציק, הפעם כמפקד נגבה המגן על ביתו, חובש קסקט ובגדי עבודה, וטרוד בהעלאת חברות נגבה למשאית, לפינויין מאזור הסכנה עד יעבור זעם. מישקה רובשקין, סגן המ"פ של פלוגה א', הראה לנו את עמדת המרגמה – מחפורת עגולה מכוסה רשת הסואה, הצמודה לתעלת קשר מזוגזגת, והורה לנו להיצמד אליה עם אור הבוקר. חושך ירד וחיפשנו פינת לינה ללילה, בבית הילדים הסמוך, תוך שצירפנו לכל אחד מאיתנו, שתי מיטות נוער, ושקענו בתרדמה עמוקה...

קול נפץ עז ואור שמש בוהק הקפיצנו משנתנו. התקרה שמעלינו נעלמה כמעט לחלוטין, משק שברי הרעפים הנושרים משמים, שנשאבו עם הפיצוץ העז, הבריחנו לעמדתנו החפורה הסמוכה, שריקות פגזים טרם פגיעתם, ולחש פצצות מרגמה במעופן, גרמו לנו להתכווץ בעמדתנו, להאזין למטר הפגיעות וההתפוצצויות. צופים בדאגה זה אל זה, ונאנחים אנחות הקלה תוך חיוך מאולץ, לאחר כל פיצוץ שנתרחק. השעה סביב שבע בבוקר, הפיצוץ החזק, נסתבר כהפצצת מטוסים משמיים, שחזרו שנית בשעה תשע בבוקר. כך כסדר מדי יום ביומו: בשבע הפצצת זוג מטוסי ספיטפייר, הצוללים נמוך ומפעילים את מכלול מקלעיהם כרעש אדמה! ואז מתחילה הפגזה מתותחי 25 פאונדר, ומטחי פצצות מרגמה 81 מ"מ, בקצב מקרי ולא צפוי לאורך היום. בתשע בבוקר חוזרים המטוסים, ומרוקנים את מטענם: פצצות חמישים קילו ופצצות תבערה זרחניות בוהקות.

במרוצת הבוקר הראשון, מגיע רץ מהמפקדה, ומורה לנו לשלח מטח פצצות מרגמה, למרכז משטרת עיראק סווידאן – בחצר הפנימית. לאחר הפצצה העשירית שלנו, ניתק ומתעופף לארץ, מתקן הכיוון של המרגמה, ואנו מנסים אינסטינקטיבית – בהצלחה מועטה, לפגוע בבניין המשטרה. בהמשך מוזעק גצק המסגר, בהיר שער וכהה עור בבגדי עבודה כחולים, בודק את המתקן, שהחבק שלו נשבר תוך ירי. ובזיכרונו עולה מתקן כיוון של תותח גרמני, ממלחמת העולם הראשונה, המתגולל אי שם במסגריה. הוא מנסה לשפצו, מתאים לו חבק עגול תואם, ושתי אמפולות מהמרפאה של  פרידה החובשת, מקובעות בגבס, לפילוס המרגמה ולאיזונה.

אחר מיספר נסיונות ירי, שזאב וירובניק – הצלף המשקיף מהמגדל, עוקב אחריהן ומדווח לנו בטלפון שדה. אנו לומדים את סטיות המרגמה, ומצליחים שוב להשחיל מדי פעם, צרור פצצות לחצר המצודה. מול הפצצות המטוסים, מטר הפגזים ופצצות המרגמה של המצרים, תגובתנו נראית ילדותית וחסרת משמעות.

אותו בוקר ה-21 לחודש מאי 1948, החלה הפצצת המטוסים בשעה שבע בבוקר כרגיל,  ולאחריה הפגזות תותחי ה-25 פאונדר, תותחי 2 פאונדר ו-17 פאונדר בכינון ישיר – מרכבי קרב וטנקים שנפרסו על הגבעות, ומרגמות ה-81 מ"מ, בטיפטוף מתגבר ולא צפוי.

טרם השעה תשע בבוקר, יצאתי בתורי מעמדת המרגמה, בואכה חדר האוכל, ליטול את הסנדוויצ'ם המוכנים עטופי נייר, עבור חברי חיים ועבורי. תוך דקות נשמע זמזום צמד מטוסים מכוון מזרח, מעבר מגדל המים המנוקב יומיומית, ע"י פגזים מצריים, ומתוקן בבטון מדי ערב. כשלושים מטרים בצמוד לדרך מדרום, נחפרה עמדה עגולה, כשבתוכה חצובה מוגבהת למקלע הברן, שהופעל בידי צוות אנשי חי"ש מבאר טוביה – אלימלך פוקסמן וישראל יעקובובסקי. לידם עמדו אותו רגע, אברהם גליאה ואיציק דובנו, שהצביע בידו לעבר צמד ספיטפיירים, הצוללים הנמך במהירות, מכיוון השמש המסנוורת, וקרא לקפוץ לתעלות, שנחפרו בזיגזגים בדשא הירוק, לאורך הדרך מזרחה. תוך כדי קפיצה לתעלה והשתופפות. הספקנו עוד לראות מקרוב, את פני הטייסים המשופמים, על כובעי העור ומשקפי הטייס, כשמקלעי המטוסים יורקים אש עזה, מרעידים את האדמה תחתינו.

לאחר הטלת הפצצות, חודר לאפינו ולריאותינו ענן צורב ורעיל. הנני מרים את ראשי לכיוון עמדת המקלע, שנעלמה על אנשיה. ובברכיים רועדות ובדאגה, מתקרב לעמדה שנפגעה ישירות מפצצה. מצטרפים עוד אנשים, והמראה קשה מלתאר. בליל אברים, עפר והרבה דם מכדי להבחין. מאי שם מגיעות אלונקות, ומתחילים להעמיס את הנפגעים. אני חש פיק ברכיים ובחילה, ומשליך מידי לארץ, את הסנדוויצ'ים שנטלתי לארוחת הבוקר. דמעות זורמות מעיניי ללא שליטה, על אנשים שהספקתי להתוודע אליהם מזה שלושה ימים, על איציק המוכר לי משנותיי במוסד, ובראשי חולפת תמונת אסתר'קה בתו, שאיבדה את עינה זה מקרוב, בהתקפת קאוקג'י על משמר העמק. שזכתה לביקוריו האוהבים. ולילי קלאס, אחותו היפה בנשות קיבוץ בית זרע, בו שהינו בשנת הי"ב.

את אברהם גליאה איננו מוצאים, ולרגע עולה החשש, שמא לקה בהלם והסתלק? לאחר כיומיים, מוצאים את כף ידו עם טבעת הנשואים, מתגוללת בסמוך לכיור רחצת הידיים, על קיר חדר האוכל החיצוני.... נראה שנפגע מהפצצה ישירות.... חזרתי נדהם ומוכה עצב לעמדתנו, וסיפרתי את שראיתי זה עתה ליעקב צביאלי, מפקד העמדה הסמוכה לשלנו – אבי שרקה, שלמדה אף היא במוסד. יעקב מילמל משהו, הוכה הלם ונתישב על מקומו. מולנו מזרחה, עלה ענן אבק ועשן מהרפת שנפגעה ישירות. ניגשתי אט והספקתי ללחוץ על הדק המצלמה, אך הגעיות קורעות הלב של הפרות שנפגעו, והמראות הקשים והמדממים, על רצפת הבטון של הרפת, נותרו הרחק מחוץ למצלמה...

* * *

יהודה דרורי

לקוּטרים המזדקנים שהיו במילואים...

אני קורא אתכם אם בשמכם, או בעילום שם, כבלוגרים קבועים המגיבים על כל נושא ביטחוני שמתפרסם באתרי האינטרנט השונים. אתם אלה שתמיד מבקרים את הצבא ומערכת הביטחון, אתם משמיצים מפקדים בצבא (עבר והווה),יש לכם מה לומר על כל שינוי, אתם דואגים להזכיר את המלחמות בהם השתתפתם יוצאים נלהבים להתווכח בדקדקנות על קרבות מסויימים, אבל דבר אחד חסר אצלכם – אתם לא מפרגנים – וזה לדעתי אות הקלון שלכם.

אני גם מבין ממה נובעת ההתנהגות הזו שלכם, אבל אתם חייבים להפנים סוף, סוף שלא יקראו לכם יותר לצאת למלחמה! אתם בוודאי יודעים שיותר לא תרכבו על הטנקים ועל הנגמש"ים, ולא תחוו את עיצומה של סערת הקרב, תימנע מכם לתמיד ההתרגשות הזו וסערת הנפש של הקרב – אשר משה דיין הגדיר פעם כדבר המסעיר אותו יותר מאישה... יותר מכך, מזלכם שלא תזכו לראות את שכניכם או ילדיכם וילדי חבריכם רצים אלי סערת הקרב... ובנקודה זאת אני מפסיק ונותן לכם לחשוב עד כמה הדבר צריך להרגיע אתכם...

מלחמות זה לא מה שהיה פעם

צה"ל הפך לצבא מיוחד ויקר מאוד לליבי, מאז הבנתי את המהפך שהוא עבר בעקבות מלחמת יום-הכיפורים – מהפך שהתחזק במלחמת לבנון הראשונה – והוא – לחסוך ככל האפשר בחיי אדם. לדאוג שמה שיותר מאנשינו יישארו בחיים, ועל כן להפעיל אמצעים קרביים אחרים, אפילו מאוד, מאוד יקרים, שיטות מתוחכמות, כוחות אוויר מגוונים, הכול במחשבה שחיי החייל הישראלי יקרים יותר. תפיסה זו שינתה את צה"ל, את מבנהו ואת תורת הלחימה שלו מקצה לקצה. אם מישהו מכם עדיין לא הבחין בכך, מוטב שיפסיק לקרוא מאמר זה.

כוחות היבשה של צה"ל יהיו בנויים מכוחות משימתיים מורכבים ומגוונים ומלחמות העתיד יתאפיינו בפעילות כירורגית, נקודתית, כדי לפגוע קשות בקודקוד האויב, להשמיד את אספקותיו, להרוס את התשתיות האזרחיות שמאחוריו וזאת בעיקר בעזרת מערכות מוטסות שונות, או טילים או הפגזות כאשר כל פצצה או טיל או פגז מיועד למטרת נקודה שנקבעה מראש.

 גם חומרי הנפץ אינם רק ט.נ.ט. אלא חומרים בעלי עוצמה כבירה יותר – כל זאת, כאשר הפעילות הרגלית בעתיד תהיה רק זו ההכרחית ביותר, מינימלית ונקודתית, ומבוצעת ע"י אחת הסיירות שנועדו לכך מראש. נכון שישארו לנו עתודות של טנקים כנשק התקפה עיקרי,  אבל על גבולותינו נערכנו כבר במערכות ארטילריות מגוונות, להגן על המדינה. בקיצור רבותיי, זוהי המלחמה העתידית, אין סערת קרב ולא צריך יותר חייל כדי "לתקוע את הדגל" בראש הגבעה...

ומה עם האוייב? תשאלו

האוייב, ידידיי, ילמד מהר מאוד, שככל שהוא שולח יחידות גדולות להסתערות וכיבוש, הרי שדי מהר כוחותיו מושמדים... (מידבר סיני, למשל, הוא שדה הרג קלאסי...)

האוייב לכן יימנע מהסתערות מאסיבית עלינו ולכן ינסה לפגוע בנו בנשק תלול מסלול (טילים ופגזים). מערכת הביטחון שלנו הינה  היחידה בעולם - -המכינה נשק הגנתי נגד נשק תלול מסלול ברבדים שונים, כדי להגן על הצבא, ועל האוכלוסיה האזרחית, מערכות נשק אלו, ברובן מוכנותן כבר לשימוש!

צה"ל יכול להתחיל עכשיו למכור רבים מנכסיו – אם זה נכסי דלא ניידי או ציוד שאין לו שימוש יותר בטקטיקות ובתורת הביטחון הישראלית החדשה. צה"ל חייב, מכיוון אחר, לברור היטב את המתגייסים אשר יחויבו להשתמש בטכנולוגיות צבאיות מתוחכמות. מישהו כבר קלט שהחיסכון הכספי בביטחון חייב שיועבר לחינוך – אחרת מי יפעיל את מערכות הביטחון העתידי שלנו...

ידידיי, לשעבר המילואימניקים הוותיקים, המרגישים באיזה מקום נזנחים. אני כמותכם אבל אני מפרגן לצה"ל ולמפקדיו, אני מפרגן לפעילויותיו הגלויות והסמויות, (שאולי נזכה אי פעם לשמוע עליהן), אני מפרגן לצבא ולמפקדיו שהחליטו שדם בנינו הוא הנכס היקר ביותר שיש לשמור עליו. ואני מקווה שתתעוררו להבין את המשמעויות החדשות של ביטחון ישראל ופעילויות צה"ל – ותפסיקו לקטר על חלב שנשפך ולקרוא לכך: "ללמוד את הלקחים" כי מה שהיה לא יהיה שוב. תסתכלו קדימה.

אהוד: מהפה שלך לאוזן של אלוהים.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [36]

חרד"קים

א. מכים חרד"קים

עוד סיבה מדוע על החרדים לתמוך בגיוס בחורים צעירים חרדים לצה"ל:

שם, בבסיסים הצבאיים יהיו להם יותר סיכויים לפגוש חיילים עם זקן ופיאות – כדי להכות אותם. ברוסיה הצארית [ואולי גם בימינו...] היה נהוג הסלוגן בפי עם הארץ: "הכה יהודים – הצל את רוסיה". בני-בניהם של אותם מוכים שם, נוקטים פה באותה שיטה: "הכה חרד"לים [חרדים קלי דעת], הצל את היהדות."

אוי לנו מ"הצלה כזו!"

ב. הֶתֵר הכאה

האברכים הצעירים ממאה שערים, מבני-ברק וממקומות אחרים אינם פועלים על דעת עצמם. הם קיבלו כנראה פסק-הלכה בבחינת התר, לא התר – פקודה מפי רבניהם ומנהיגיהם להתנכל, לקלל, לזרוק אבנים ואף להרים יד על חיילים בעלי חזות חרדית, וגם להכות שוטרים שבאו לחלץ  את החיילים המותקפים.

ולשם כך מותר להם להפסיק את תלמודם [ביטול תורה] ולצאת  מישיבותיהם כדי "להרביץ תורה" לאלה שלא נראים להם נאמנים וחרדים כמוהם, ולהפגין בפניהם את תורת האַלָה [גם במשמעות של קללה] והאבן.

ואין בקהלם שום רב, או אדמו"ר או מנהיג שיאמר להם: הרף! ולו תלמיד חכם אחד, שיוקיע ויגנה את הבריונות הזו.

ואם הללו לא מגנים, הרי זה כאילו מסכימים למעשיהם. מכאן אתה למד כי גם ידיהם של אלה במעל הזה, כלומר: ידיהם של הרבנים והאדמו"רים שלובות בידיהם המכות של הבריונים – הקוזאקים של אלוהים.

מה זה אם לא חילול השם וביזוי התורה?

ולרגל ט' באב – מרבים בשנאת חינם.

ג. לא מייצג

המשורר הווירטואוז יוסי גמזו מגמיע אותנו מקרן השפע של שירתו, זה יותר מיובל שנים – שירה לירית, שירי-זמר, שירי-עת, פואמות מרטיטות לב, ועוד ועוד, ולא נס ליחו ולא נָמַר ניחוחו ולא פס כשרונו המבורך, והוא ממשיך להעשיר את רוחנו ונפשנו.

כל אלה בצד מחקרים מעמיקים, אינטרפרטציות מבריקות, תרגומים מופתיים, הוראה מאלפת ומרחיבת-דעת.

לא נשווה אותו ליוצרים גדולים אחרים בספרותנו. אינני נוהג למדוד ולהשוות את גדולתו של יוצר אחד, ביחסו לאחר.

אבל, יוסי גמזו זה – יחיד בדורו – איננו מייצג את תרבות דורנו, התרבות הישראלית בימינו.

הוא לא כותב בעברית עילגת, בשפה רזה, הוא לא מפגין בורות, רדידות, גסות-רוח ועוד תכונות "חפיפיות" המקובלות בימינו.

ומעל לכל אלה – הוא כותב במשקל וחרוז, אליטרציות ואונומטופיאות, לפי כללי הפרוזודיה במיטבה. מי עוד כותב בסגנון כזה בימינו, ימי "האח הגדול", "המירוץ למיליון", ה"שורדים", ועוד תוכניות ריאליטי ובידור כהנה וכהנה, המהוות את ה"תרבות" הישראלית העכשווית?

אכן, יוסי גמזו אינו מייצג את התרבות הישראלית של דורנו; אך הוא מייצג את התרבות האמיתית, הצרופה, אפשר לומר – האידיאלית, אך בכל-זאת אפשרית, שצריכה ואמורה לשרור במחוזותינו. ועל כך יבורך.

ד. פיצול אישיות

פיצול אישיות – שַסַעַת בשפה המקצועית – הוא הפרעה פסיכיאטרית קשה, מחלת-נפש, המחייבת טיפול מקצועי פסיכולוגי-פסיכיאטרי [תרופתי]. ממחלה זו, אצל זולתם, מתפרנסים יפה הרופאים הללו.

והנה התגלה במקומותינו [ברעננה] אדם הלוקה בפיצול אישיות, לא רק לשתי אישויות אלא לשלוש!

והמעניין בדבר, ש"מחלה" זו מפרנסת יפה מאוד את "החולה" הנ"ל.

מדובר באדם אחד ברעננה, שמשמש כמנכ"ל של חברה קדישא בעיר, ובנוסף לכך הוא גם "אחראי לפיתוח בתי עלמין", ובה-בעת גם "קברן-כונן". אכן אדם עסוק. ועל שלושת התפקידים החופפים הללו הוא מקבל משכורת כוללת של מיליון שקל טבין ותקילין בשנה.

כל זה –  נאמר בהסתייגות המתבקשת, כלומר לכאורה, עד שיוכח אחרת.

מתברר שפיצול אישיות משולש זה תורם לבריאותו הכלכלית-הפיננסית של "החולה" ש"מחלתו" מתבטאת בכך, שעשרה ימים בחודש הוא רואה את עצמו כמנכ"ל, עשרה ימים נוספים הוא אחראי לפיתוח בתי עלמין בעיר, ועוד עשרה ימים הוא קברן-כונן, ובכל תפקיד כזה הוא מקבל משכורת "צנועה" של 336.780 שקל לשנה, שווה-בשווה, כלומר יותר ממיליון שקל בשנה, 2.768  שקל ליום.

אכן, "מחלה רווחית" מאין כמוה, המפרנסת בנדיבות את האישיות המפוצלת לשלושה.

יחי השילוש הקדוש.

אהוד: 1. מעולם לא היתה יהדות חרדית מטומטמת, נבערת-מדעת ופרימיטיבית כזו המתגלה אצל האברכים מכי-החיילים בקרב העדה החרדית בישראל, וכמובן אצל רבניהם המטומטמים והמטמטמים אותם. שום גאון, שום אדם בעל ערך רב, שום מנהיג משכמו ומעלה – לא צמח אצל החרדים מנווני-היהדות האלה!

2. ליוסי גמזו יש שתי במות עיקריות המכילות את שפע כתיבתו ואולי גם מעודדות אותו לכתוב. "המכתב העיתי" שלנו והתוכנית בליל שישי אחרי חצות "מועדון החברים" של משה טימור: והכול ללא תמורה. ואילו לא בא כל "המכתב העיתי" אלא כדי לתת לו במה פעמיים בשבוע – דיינו!

* * *

עוז אלמוג

פוטיומקינים לקראת בחירות

גריגורי אלכסנדרוביץ' פוטיומקין (1739-1791) היה מפקד ומדינאי רוסי מהולל. הצארינה יקתרינה הגדולה זיכתה אותו בתארי אצולה על ביצועיו במלחמות ועוד יותר על ביצועיו במיטתה. אבל את עיקר תהילתו (המפוקפקת) קיבל הגנרל בשל המסע המפואר שאירגן לקיסרית הנכבדת לאזורי הדרום. מסופר כי לאורך הדנייפר הוא הקים כפרי דמה על מנת להטעות אותה לחשוב שהאזור משגשג. הכפרים הללו זכו לכינוי "כפרי פוטיומקין", המשמש עד היום כביטוי למפעלי ראווה מתעתעים.

גם אצלנו, לקראת הבחירות המוניציפאליות צומחים מצגי פוטיומקין של תיחזוק ופיתוח עירוני מזורז. "יד נעלמה" מאיצה פרויקטים עירוניים שהתנהלו בעצלתיים, ותוכניות בינוי ושיפוץ, שנראו קבורות לנצח, קמות לפתע לתחייה. במקרים רבים מופיע שמו של ראש העיר המכהן על שלטי החוצות, כמו איזה גביר שמחלק מתנות לנתינים.

אהוד: גם אצלנו בתל אביב לא מפסיקים להרוס דברים קיימים שאינם זקוקים לשיפוץ ולבנות במקומם פילים לבנים, לרוב מבטון כי לעירייה יש כנראה עודף כסף. כך הרסו את חופי הרחצה גורדון ופרישמן.

* * *

אלי מייזליש

למה איני מודאג

הפעם האחרונה בחיי שהייתי מודאג היתה לפני 72 שנים, כילד בן 10 בשכונת גבע בנתניה, ליד צריף מועדון בית"ר, כששני בחורים פליטים מאירופה, אחד מפא"יניק ואחד בית"רי מתווכחים באידיש בקולי קולות, כשלפתע הגיח מפא"יניק נוסף, גבר בריא גוף כבן 40 ויליד הארץ – ועם מקל של טוריה הנחית מכה בעורפו של הצעיר הבית"רי וזה נפל נטול הכרה. חשבתי כי הוא מת – אבל לא.

יום לפני זה ראיתי שני חיילים בריטים, אחד אנגלי והשני אוסטרלי "הולכים מכות" והאוסטרלי הענק גבר על האנגלי הרזה והיכה והיכה בפרצופו בבוקסים ללא רחם כשהוא יושב על בטנו, ואני התערבתי ואמרתי לאוסטרלי [באנגלית] "הוא כבר מת אז למה אתה ממשיך להרביץ?"

אמר לי האוסטרלי: "מפני שהוא ממזר אנגלי."

מאז אני לא מודאג. כי לפעמים צריך להמשיך להרביץ לממזר אפילו שהוא מת. כי זכרתי שנתיים קודם במאי 1939 את ההפגנה הגדולה ברחוב הרצל בנתניה נגד "הספר הלבן" בצעקות בוז רמות מול דגל היוניון-ג'ק ומשרדי השלטון בכיכר ציון עם כרזות הבד: "בוז לספר הלבן! מדינה עברית! עלייה חופשית!" והסרג'נט האנגלי ליד דגלו מחייך בבוז כלפי שורת המפגינים. אז כבר ידעתי שהאנגלים הם ממזרים ומי שיודע למה שנאו האוסטרלים את האנגלים יודע על מה אני מדבר. אבל שיהודי מכה יהודי מאחור עם מקל של טוריה לא ראיתי יותר מאז ועד היום, למרות כל השנאות הנמשכות גם היום בין בית"רים לשעבר למפא"יניקים לשעבר.

ככה היום. וככה אתמול. אולי במוחם האפל של המפא"יניקים ישנה תוכנית נושנה להוציא את המקל מהבוידים, אבל כיום המכות מתממשות רק מעל דפי העיתונים, ובפרט בעיתון "הארץ" שממשיך להכות מדי יום ביומו כמו אותו מפא"יניק, עם המקל מאחור. הוא יודע יפה כי בכל ארץ אחרת בתנאי מלחמה כמו אצלנו, עיתון כזה היה נסגר ובעליו היו נזרקים לתא אפל ללא רחם, אבל יהודים רחמנים הם. תראו לי עוד עם אחר שחיבר שיר כלהלן:

" יְהוּדִים רַחֲמוּ, רַחֵמוּ!
הֵן לִבְּכֶם יָשָׁר עָדִין
דַּיָּנִים עָלַי הָגֵנּוּ
מִסִּלּוּף אֱמֶת וָדִין..."

 וכו'

לא דאגתי כשהמחתרות שמו להן מטרה לסלק את הבריטים מהארץ כי ידעתי כי זו לא ארצם והם בסופו של יום יעזבו. לא דאגתי בתש"ז-תש"ח כשהיו לנו רק רובים והערבים עם נשק רב החלו לרצוח יהודים בכבישים [באב-איל וואד], וכשמדינות ערב פלשו לכאן, גם הן יסולקו כמו שסילקנו את האנגלים. כך גם לא דאגתי כחייל בכל המלחמות עם הערבים – כי ידעתי שהם ינחלו תבוסות קשות, כי הכרתי את המנטליות שלהם – לשקר.

ולא דאגתי כמורה ב-1952-3 במעברות, שלאט-לאט כל מי שמסתדר עוזב העירה – לנתניה, וכיום יש עיירת פאר ויוקרה על אותן אדמות מעברה: פרדסיה. לא דאגתי פן שלטון מפא"י המסואב מאז שנות ה-30 [מקל של טוריה] ישלוט לנצח כי אין לו אחיזה בקרב ההמונים שעזבו את המעברות לנתניה וזרקו לפח את הפתק "א" שפעילי מפא"י תחבו לכיסיהם. ולא יצאתי מהכלים ביום "המהפך" כשבגין שיבש בלהג לשון את דודו טופז 'צ'חצ'חים' במלעיל במקום במלרע.

כיום? לא רק שאיני מודאג, אלא כמי שחווה בארץ בשנות ה-30 וה-40 מגורים בצריף דולף וללא ברז מים את כל תהליכי בניית הארץ, מהקמת הדירות של "עמידר" של 2 חדרונים + מטבחון עם מרצפות שחורות ורעפים שחורים כולו 54 מ"ר – וכיום רואה את שלוש הדירות של שלושת הבנים שלי בבניינים רבי קומות, דירות 4-5 חדרים עם חרסינה משובחת וקרמיקה + מעלית + חניון + פארקים ליד הבית, ושכולם, הם ונשותיהם, בעלי השכלה אקדמאית וילדיהם הולכים לחוגים – איני מודאג.

איני מודאג כיום מכל האיומים כביכול על המדינה – מהנבלות באיחוד האירופאי, מאחר שאין לאיומים האלה שום תוחלת מעשית לפרום את המרקם החברתי שעמלנו 65 לארוג אותו שתי-וערב, כשכל העת ניצבים מולנו הקברים בבתי העלמין של ימי הזיכרון. כי אם הקרבנו אלפים מאחינו ובנינו מול האנגלים והערבים ועל אפם ועל חמתם הקמנו את צה"ל האדיר ואת חיל-האוויר המצויין שבצבאות עולם – למרות כל נסיונות האמברגו הממושכים, מי כבר יוכל לנו? מי? האיחוד האירופי? מה הוא יכול לעשות כבר לאחר כל מה שחווינו 65 שנים והגענו עד הלום מחצי מיליון יחפנים בצריפים ופליטים במעברות לתעשיית ההיי-טק מהמוצלחת בעולם? מדינה עם לוויינים וטילים ארוכי טווח, מדינה עם ייצוא לכל העולם ב-100 מיליארד לשנה, אז 'חרם' מגוחך על מחקר ופיתוח זה מה שמדאיג כמה עיתונאים. זה? וכי את המחקר שעשינו עד היום עשינו עם מלגות מאירופה? מי צריך אותם בכלל?

נראה אותם מוותרים על התעשייה שלהם שמייצאת לכאן כל שנה מוצרים ב-35 מיליארד יורו? הרי עשרות אלפים פועלים בהירי עור דוברי שפות משונות כמו אנגלית וצרפתית או ספרדית חרדים למקומות העבודה שם, והרי הם סובלים כיום מהאבטלה הקשה ביותר בתולדותיהם. רק לפרסם מאמר אחד שהם מסַכנים סגירת מאות מפעלים וכל ה'חרם' הזה יושתק.

חברים שלי בציון. לו שמעוני, המצב כיום במדינה הוא הכי פחות מודאג מכפי שהיה ב-65 השים האחרונת שכל שעה חששנו שמא יתפתח סוף סוף 'שדה הקרב העתידי' במזרח כשצבאות עיראק + סוריה + ירדן ואולי גם כוויית, יעוטו מהמדבר המזרחי עם עשרות אלפי טנקים אל חוף נתניה.

 נא עיין 20 חוברות "מערכות" – מאמרי קצינים בכירים [גם שלי] על 'מהלכו' של אותו שדה קרב גוג ומגוג שלא היה ולא נברא וגם לא יהיה. והנה מה קרה במהלך השנים: הערבים? אלה את אלה הורגים מדי יום ביומו ובאלפים; לא מזמן היו אלה במזרח הפרסים את העיראקים והעיראקים הפליאו מכותיהם בפרסים פי שניים; ובדרום, תימן וסומלי וסודן אלה את אלה הורגים, ובמערב בלוב ואלג'יריה עם סכינים שחטו מאות אלפים, והנה עכשיו בסוריה ולבנון כותשים שם את עצמם לדעת ושני שליש ממדינתם הרוסה. ואין זה הסוף, וככה זה יימשך עד אינסוף אלה את אלה יהרגו כמו בעזה שהשליכו מהגגות את הפת"ח. מעבר למלחמותיהם אלה באלה, סוגי המשטרים המלוכניים והשלטון הדיקטטורי שם מעיבים ומרחיקים כל הסכם תרבותי איתם, אלה שהאיסלאם בראש דאגתם.

והנה לפתע צצים להם עבים אפורים במערב אירופה ומחרימים את קידום המו"פ [מחקר ופיתוח] האקדמי בכל שקשור מעבר לקווי 67? זה העניין הראשי היום בכל הכותרות כאילו אנו הולכים לטבוע מחר בבוקר בצונאמי של 'חרם' איום ונורא כאילו החרימו ושרפו את התלמוד בפריז ב-1240 [בעקבות ויכוח פריז בין המומר ניקלוס דונין יוזם הויכוח  עם ר' יחיאל אשר], או מלכים באירופה הנאורה שגירשו את עמנו מספרד 1492, או מאזיני בטהובן גרמניים ששרפו שליש עמנו באירופה בשנות ה-40 – אז חרם מו"פ יעציב אותנו?

וכי אותם אנשי תרבות במערב אירופה לא למדו היסטוריה, שאפילו 100 אלף חיילים בריטיים לא הצליחו לגבור על כמה מאות יחפנים 'טרוריסטים' בפלשתינא וברחו עם עור שיניהם בחזרה לביתם ליד כיכר טרפלגר? לא ככה?

הם לא רואים שאנו כיום חיים בפאר בבניינים לגובה 40 קומות שאפילו אחד כזה לא בנו ולא בונים ב-5 שנים האחרונות בכל מערב אירופה? וכי הם עיוורים?

חצי מיליארד דולר ירעיב אותנו כשמרתפי בנק ישראל יש רזרווות של 90 מיליארד דולר? או שאותם חכמי אירופה לא למדו לקח ממעשיהם כשהם בינם לבין עצמם החריבו פעמיים את היבשת שלהם עד אפר ועפר ונזקקו לכספי הדוד סם [גנרל מרשל] לצאת מתוך ההריסות והבליץ של לונדון – לא כך חברים?

ואם אתם שם באמת חכמים באירופה, כיצד זה לא מנעתם את השואה שלכם אחד מהשני בני תרבות חובבי תיאטרון וגנר ושייקספיר? הרי רק כפסע בלבד לפני שטילי [רקיטות]  V-2+V-3 היו מחריבים גם את אמריקה לולי המזל בנורמנדי כשפילדמרשל רומל הלך לישון.

אנו כאן מלומדי ניסיון רב מכם. אנחנו מכירים אתכם מצויין. 'עזרתם' לנו ממש להקים את המדינה, כשמאות אלפי פליטים עזבו אתכם באירופה לאנחות ובאו לגור כאן באוהלים. ממש 'עזרתם' לנו. אפילו לא אגורה אחת, ולא קצה קצהו מהמיליארדים שאתם שופכים כיום על הפלסטינים – ולספר לכם מה הם 'עושים' עם המיליארדים שלכם? 

אנו הובלנו את עמנו אט-אט מהגולה הדוויה, בזיעת אפיים בטוריות בפרדסי פתח-תקווה לפני 100 שנים בלי גרוש מאירופה – למדינה הכי מוצלחת ומשגשגת כיום בעולם, שנמצא במשבר כלכלי חמור מאז נפילת הבורסה בשנות ה-30, כשההתאבדות מגורדי שחקים היתה פתרון.

אם לא נבהלנו מדב יוסף שלנו ותלושי הצנע של נקניק 100 גרם לפועל בניין, אז חרם מו"פ או אפילו חרם פטרוזיליה מאיתמר זה העניין? או שאתם שוטים גמורים, 'עמרצים' בתכלית בכל הנוגע לשרידותו של העם היהודי, שאפילו חורבן שני מקדשים לא היה יכול לשתק מוזה של המשורר שלנו, לחבר את "התקווה", ששרים אותה לא רק בישראל אלא בכל רחבי הפזורה היהודית בעולם – שעלולה לתת לכם פייט אם תעוררו את היצר מעל גחונכם.          

אז חברים. אני לא מודאג. רק חבל שכמה מכם נבהלים. ותזכרו את האוסטרלי ומה סופו של ממזר אנגלי.

ואל ידידיי היהודים בעולם – אולי אין לכם שפה משותפת להביע מחאה נגד המחשבה הנואלת שמותר לגויים אלה באירופה לתכנן לעשות לנו מה שהם לא עושים לסורים למשל, אבל אני מצפה כי תרימו קול. חבר קונגרס אחד בלבד בוושינגטון יכול.

ראינו כאן מה שעיוות משפטי אחד בזיכויו של הצימרמן [או זימרמן] עשה ליבשת.

Yes you can!

* * *

עמי עתיר

"אבטיח של יהודים"

שלום לאהוד.

 קראתי מה שנכתב ב"עיתוניך" האחרונים על האבטיחים. (שוב מתוודה, קראתי חלק, לא את הכול). קראתי היום את מה שכתב עמיקם, בפריט הראשון של "ממקורות הש"י". משפט אחד שם עורר אותי להגיב/להוסיף. אני מצטט אותו:

"יודע אני את הפער העצום בין תגמולו של החקלאי הזורע משקה וקוטף – לכל הסרסורים והסוחרים בדרכו של האבטיח מהמקשה ועד לדוכן בשוק." 

כיוון שאני בנו של חקלאי, גם אני יודע וכועס על הפער הנורא שהוא מזכיר. אבל שים לב למילה שהדגשתי שם. יש לי מה להגיד בעניין.

אבל אפתח במשהו שאולי יראה לך קצת מוזר: כשיש לי תלונה שהאבטיח שהגישו לי אינו די מתוק, אני טוען ש"זהו אבטיח של יהודים". 

זה כמובן דורש הסבר. אם כן אסביר. מאבי החקלאי למדתי שהאבטיח, כשהוא גדל ללא השקייה, הוא קטן ומתוק. כשהוא גדל עם השקייה, הוא יותר גדול, אבל הרבה פחות מתוק.

עוד למדתי שהחקלאים היהודיים, כיוון שדאגו לפרנסה, היו משקים את האבטיחים.

גם אבי, שהיה צריך להתפרנס, כשגידל אבטיחים נהג להשקות אותם.

אבל בפינת המקשה נשמרה חלקה קטנה ללא השקייה. שם גדלו האבטיחים שנועדו לשולחן של המשפחה.

באותן שנים, וגם שנים רבות אחר כך, החקלאים הערבים עוד לא נהגו להשקות את האבטיחים שלהם. כיוון שכך, במשך שנים רבות, כשהייתי עובר בכפר ערבי, למשל בפרדיס, בדרכי לחיפה או לעין הוד, הייתי עוצר שם ליד דוכן אבטיחים כדי לקנות אבטיח קטן ומתוק.

כבר כמה שנים שלא עברתי שם ולא קניתי שם אבטיח.

אני חושד שהיום, גם החקלאים הערבים למדו להשקות את האבטיחים.

אבל אני, כשיש לי תלונה על האבטיח שהוגש לי, ממשיך לטעון ש"זהו אבטיח של יהודים."

* * *

על מרדכי זילברג וברוך בורשטיין

ועל אבטיח מל"לי בשווקי קהיר

בשלהי קיץ אחד במלחמת העולם השנייה טיילה קבוצת חיילות של  אי. טי. אס. (חיל עזר לנשים בצבא הבריטי) בשוק הגדול של קהיר. חיילות אלו, שהיו בנות היישוב היהודי בארץ, הבחינו בין הקריאות והצעקות מחרישות האוזניים בשוק בקריאת שבח ותהילה לאבטיחים המוטלים בערימות גדולות, אחדים מהם פתוחים, כשהם חתוכים לחצאים. המילה העיקרית, שלעיתים חזרה עשרות פעמים במשך דקה, היתה קצרה ולא כל כך מובנת "מללי! מללי!" כציון לאיכות מעולה.

מילה זו לא אמרה דבר לחיילות המסיירות, מלבד אחת מהן, שהתעכבה ליד אחת הערימות, הביטה באבטיחים מקרוב והבחינה בפסים מיוחדים לאורכם, שנראו לה מוכרים. הסתכלה שוב ושוב, ועם קריאות "מללי! מללי!" נצנץ במוחה הקשר בין האבטיח לבין הקריאה: הלא אלה הם האבטיחים שטיפח אביה במשקם, אבטיח טעים ומתוק במיוחד. הקריאות "מללי! מללי!" אינן אלא כפר מולדתה – כפר מל"ל בשרון הדרומי, והאבטיחים הם אלה ש"המציא" אביה לפני שנים לא רבות...

אבטיחים אלו היו מזן ששמו כבר הלך לפניו ואשר פותח במשקי אביה ושותפו, שכנו מכפר מל"ל. במרוצת הזמן התחילו לגדל זן זה בשל טיבו, טעמו והצלחתו בשווקים גם במקומות רבים אחרים בארץ, הן בהתיישבות היהודית והן בכפרי הפלאחים הערבים.

האבטיח נזכר בתנ"ך רק פעם אחת – בתלונת יוצאי מצרים על מזונם הדל, על המן, וגעגועיהם למה שאכלו במצרים: "זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים" (במדבר י"א, ה').

האבטיח, שהיה פעם גידול מיוחד למצרים, מיובא למצרים זה מאות שנים בכמויות גדולות והולכות. מקור הייבוא של אבטיחים אלה היה במישור החוף של ארץ-ישראל. הם הובלו במפרשיות קטנות מחופי השרון וצפון פלשת למצרים.

עם הגידול המסחרר של אוכלוסיית מצרים, ובייחוד עם היווצרות ריכוזים עירוניים גדולים בקהיר ובאלכסנדריה ובערים חדשות לאורך תעלת סואץ, עלתה רמת החיים של התושבים. אף שלא היו יכולים (עד היום!) לספק את מלוא צרכיהם החקלאיים, הרי היו לאל ידם של העירונים להרשות לעצמם, מפעם לפעם בחודשי הקיץ הלוהטים, לקנות גם "מהאדום-מהאדום הזה", האבטיח. כך נהיו האבטיחים, במחצית השנייה של המאה הקודמת, לפריט יצוא חשוב של ארץ-ישראל לארצות השכנות, ובראש ובראשונה למצרים.

הקרקעות השוממות של השרון ואדמות הכפרים שמדרום ליפו נזרעו באבטיחים. בייחוד נהגו לזרוע אבטיחים באדמות שנחשבו לדלות, ומשום כך לא רצוי לגדל בהן חיטה. כדי לשמור על האדמה מהידלדלות גוברת הונהג מחזור זרעים: שנה של אבטיחים ושנה של תורמוס.

האבטיחים נזרעו בסוף עונת הגשמים כגידול קיץ, ונהנו מטל השמיים שסייע לצמיחתם המהירה, בהיותם "ספוגים" טובים לקליטתו.

ובכך באשר הסתבר כי "יש שבר במצרים", שבה ניתן למכור אבטיחים בכמות בלתי מוגבלת, היו צצים ועולים מידי שנה ברצועת החוף שבין טנטורה  (היא דור הקדומה) לבין רפיח כתריסר "נמלי אבטיחים" (מינות). אף שהאבטיחים היו זולים מאוד, הרי משקלם הרב והובלתם על דבשות גמלים היו מכפילים את מחירם כל 15-20 קילומטר. רק בהובלה זולה בים ניתן היה למכור את האבטיחים במצרים במחיר סביר.

בנמלים סודרו האבטיחים בערמות גדולות ונטענו על גבי מפרשיות, שהפליגו לחופי לבנון וסוריה אך בעיקר לנמלי מצרים. סביב ערימות האבטיחים ומול המפרשיות קמו מחנות, אליהם נהרו במרוצת הקיץ המוני אנשים, גם כדי לקחת חלק ב"ירידים"-שווקים ותגרניהם, מוכרי מתיקה, סוגי מאכל אחרים, סדקית ואריגים, בתי-קפה, מסעדות-שדה, זמרים, מנגנים, להטוטנים, מאלפי קופים וכיוצא באלו. לעיתים נקבעה מינה דווקא ליד קברו של קדוש, למשל בסבחת אום חליד, בתחומי נתניה של ימינו ובסידנא-עלי, שבחוף ארסוף מצפון להרצליה של ימינו.

לאחר הכיבוש הבריטי ועם הנחת מסילת הברזל עד לקנטרה שבמצרים, באו תחנות הרכבת במקום "נמלי" האבטיחים. המגדלים העדיפו להביא את האבטיחים ישירות לתחנת הרכבת, שהיו קרובות יותר לשטח המקשאות מאשר לחוף הים. כך הוחלפו נמלי אבו-זבודה (מכמורת של ימינו, שהיתה נמל האבטיחים הגדול ביותר בארץ) וסידנא-עלי – בתחנות הרכבת של  בנימינה, חדרה, טול-כרם, וקלקיליה. ייצוא האבטיחים למצרים הצטמצם עקב החלפת מקשאת האבטיחים בפרדסי הדר ומכסים גבוהים שהוטלו במצרים. יבולי האבטיחים נועדו במידה גוברת והולכת לצרכיהם של תושבי הארץ.

ראשוני המתיישבים בפתח תקווה כבר נתנו את דעתם לגידול אבטיחים. מתיישבי חדרה מצאו שההכנסה מגידול אבטיחים עולה על זו הבאה מגידולי שעורה ואפילו חיטה, והם פנו לגידול אבטיחים והצליחו בו מאוד. הם ביקשו מהשלטונות התורכיים לפתוח, או להתיר להם לפתוח לעצמם, נמל אבטיחים משלהם בחוף גבעת אולגה, אלא שלא נענו.

בראשיתה של המאה ה-20 לא היה אף יישוב חקלאי בין חדרה לפתח תקווה, עד שהוחל בשנת 1904 בעיבוד אדמות כפר סבא, וקם בה יישוב קטן. ב-1912 הוקם יישוב דרומית לכפר סבא, במקום שנקרא חירבת חייה (חורבת הנחש) במקום נחפרה באר עמוקה יחסית (61 מטר) הוקמו מבנים אחדים ושם המקום הוסב לעין חי. אלא שמחמת קשיים בהתפתחותו, שהגיעו לידי עזובה של ממש, כונה ספק יישוב זה בליצנות בשם "אין-חי". התיישבות של ממש החלה אחרי הכיבוש הבריטי, ובייחוד לאחר מאורעות תרפ"א-1921, כשהוקם במקום מושב עובדים שנשא שם חדש  –  כפר מל"ל (על שמו של משה לייב לילנבלום).

בתקופת ייסוד עין-חי, במאי 1914, הגיעה ארצה אונייה רוסית ועליה קבוצה גדולה של כ-30 עולים – כמעט האחרונים שהגיעו לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בין אותם הצעירים, שבאו לחיות ולעבוד בארץ (המונח חלוצים טרם השתרש) היה אחד בשם מרדכי זילברג. כעבור זמן מה מצא זילברג עבודה בגדרה, והצליח שמה לעבור את ימי המלחמה. עם שיקומה של עין-חי כמושב כפר מל"ל, הצטרף למושב ונמנה עם מייסדיו. בטרם ניטעו פרדסים, ואף לאחר מכן, זרעו חלק מאנשי המושב –  ובהם גם מרדכי זילברג – גידולי שדה למיניהם, ואבטיחים בכללם.

באותו זמן גידלו הפלאחים בכפריהם, ואף אותם בדואים שעברו לעבודת אדמה, שני זנים מקומיים של אבטיחים שנודעו לתהילה – "קנורי" (נוערי) בעל מימדים גדולים יחסית וקליפה עבה, ו"מחסני" (חסני) שהיה טעים יותר. המגדלים היהודיים, שרצו לגוון את זני האבטיחים, הזמינו באמצע שנות השלושים (ב-1935 או 1936), באמצעות "המשביר המרכזי", זרעים מ-3 או של 4 זנים חדשים של אבטיחים מקליפורניה. אולם תוצאות הניסויים בזרעים אלה במקשאותיהם לא היו מלהיבים במיוחד, פרט לזן אחד המכונה טנג'לה. אולם דווקא אבטיחים אלה היו דקי קליפה, ובעת הובלתם בערמות נמעכו האבטיחים המונחים בשכבות התחתונות מכובד משא השכבות העליונות.

בהיסח דעת נתקל יום אחד ברוך בורשטיין – חברו שכנו ושותפו של זילברג למקשאת אבטיחים בשטח של 80 דונם – בגידולי פרא שהיו משונים ומעניינים עד מאוד: לפי טיבם וטעמם הם דמו לזן טנג'לה המיובא, לעומת זאת היתה קליפתם קשה ועמידה בפני לחץ וטלטולי הובלה. בורשטיין וזילברג החלו לטפל בתגלית זו, שהייתה בעיניהם  מוטאציה* או הצלבה בין הזנים מחסני וטנג'לי. הם נמנעו למכור מהאבטיחים המופלאים, אכלום בעצמם ואספו מהם ספל אחד של זרעים. שנה לאחר מכן זרעו את הזרעים וזכו לקבל יבול של אבטיחים מזן חדש, ובשנה שלאחריה כבר זרעו בהצלחה מאה דונם. אז התחילו לשווק אותם, ואכן הם נחטפו וזכו מיד למוניטין כאבטיחים הטובים ביותר.

למרות שהיו אלו שנות המאורעות (1936-1939) התחילו לגדל את האבטיחים החדשים בתנופה רבה. כדי להשתחרר מהצורך בתליש ידני של  תורמוס, עברו לזרוע חצירים (בקיה ושיבולת שועל) באותה שנה במחזור הזרעים הדו-שנתי בה לא זרעו אבטיחים, ואף הנהיגו השקיית-עזר אחת בתלמים בזמן הנביטה. הם חרשו, בדרך כלל במחרשה מקומית ("ערבית") וזרעו בידיים בלי דקרים.

אבטיח זה הפך להיות כה נדרש, עד שלא חסרו "חמסנים" רבים, שהגיעו מקרוב או מרחוק למקשאות וצריך היה לשמור עליהן יותר מאשר על מקשאות אחרות. כן היה הכרח בשמירה מיוחדת על אבטיחים אלה במחסני "תנובה"בתל אביב, וגם הממציאים עצמם נרתמו לשמור שם על פלאי יבולם. החנוונים, ויותר מהם בעלי מסעדות, היו משכימים לשוק כדי לזכות דווקא באבטיחי הפלא החדשים והטעימים.

שימעו של האבטיח החדש מכפר מל"ל הגיע גם לחו"ל, וצמד המגדלים קיבל הזמנה מיוחדת במינה: לשלוח אבטיח מזן זה לקונגרס הציוני (האחרון שלפני מלחמת העולם השנייה), ולא סתם אבטיח, אלא הגדול והיפה ביותר עם כתובת הקדשה על קליפתו. הם בחרו אחד, שרק התחיל להבשיל, ושעורר תקוות להיות בעל ממדי ענק, וחרתו על קליפתו כתובת הקדשה ארוכה "מרשימה" ובאותיות יפות. תוך ההבשלה נגלדו החתכים שצלקו את הקליפה, והכתובת נראתה כטבעית – כאילו היתה חלק אורגאני מהאבטיח בן 15 הקילוגרם.

לשבח ולתהילה הרבים היותר זכה האבטיח החדש במגזר הערבי, שם נתקבל בזרועות פתוחות מצד הלקוחות ובעלי המקשאות כאחד. האחרונים חטפוהו גם כדי לטעום ממנו, אך בעיקר כדי לזכות בזרעיו ולגדלו. תוך שנים ספורות נהיה מל"לי ל"מלך" האבטיחים ופילס את דרכו לשוקי לבנון, סוריה ובעיקר מצרים. 

כך גם נפגשה החיילת חנה זילברג עם בן טיפוחיו של אביה במצרים.

בינתיים חלפו שנים, וחלקם של חקלאים יהודיים בענף האבטיחים בארץ היה שולי בלבד, אך הוא זכה אצלם למעמד חדש – בשל "אקלים מלאכותי" (יריעות פלסטיק), ממדיו, איכותו ויבולים גדולים הודות למיכון. נוסף לאבטיחי מל"לי פותחו זנים נוספים. גם המלונים הקטנים, שפותחו בקיבוץ העוגן, זכו לשם עולמי ונמכרו בחנויות מעדנים מעבר לים. לא פעם מלון שנקטף עם דמדומי בוקר במקשאה של קיבוץ העוגן מועבר לנמל התעופה ומוגש עוד באותו ערב על שולחן משפחת המלוכה הבריטית, או נמסר לסיטונאים ונמכר למחרת היום בחנויות.

אם כיום נמשכת עונת הבשלת אבטיחים מאפריל (בבקעת הירדן) עד לאוקטובר, ופרי מקשאת הארץ נשלח בים ובאוויר לאירופה, הרי תודה לתחילתה של תנופה זו מגיעה לנס של פיתוח הזן החדש הראשון בהתיישבות שלנו  -  ה"מל"לי" של זילברג ובורשטיין.

* מוטציה – תמורשה – שינוי אקראי או מכוון בתכונה תורשתית, (פרופ' דב קנולר)

* מוטציה – תַּשְׁנִית – מונח בביולוגיה, המתאר שינוי ברצף הנוקלאוטידים בדנ"א (ויקיפדיה).

על מחבר הרשימה פרופ' שמואל אביצור (1908-1999) – הוא היה חוקר של חיי היום-יום בארץ-ישראל ומיוזמי הלימודים העממיים של ארץ-ישראל וכן פרופיסור באוניברסיטת תל-אביב. זוכה פרס ישראל תשל"ז  לחקר תרבויות. ‏  

מספריו:

הירקון – הנהר וגלילותיו.

המחרשה הארץ ישראלית תולדותיה והתפתחותה.

חיי יום יום בארץ ישראל במאה ה-י"ט.

אדם ועמלו אטלס לתולדות כלי עבודה ומיתקני ייצור בארץ ישראל.

חיי יום יום בארץ ישראל במאה ה- י"ט.

תמורות בחקלאות ארץ-ישראל, 1975-1875.

עם חופי הירקון לפני קום המדינה.

מצבה פילטר לממציא – מפעלו הנחשוני של ליאון שטיין ואחריתו.

ממציאים ומאמצים.

עם חופי הירקון.

עמלו של אדם פרקי חיים.

נמל יפו בגאותו ובשקיעתו 1865-1965.

המהפכה התעשייתית.

אהוד שלום לך,

אני בגילי שמימיי לא הקלדתי על מכונת כתיבה, כיום עקב אילוצים הקלדתי עם אצבע אחת והשתדלתי להעתיק את המאמר ככתבו, עם הפסיקים, הגרשיים, רק בניקוד לא צלחתי – פרק קצר מספרו של  שמואל אביצור "ממציאים ומאמצים" ולו רק כדי לפרסמו בעיתונך, שאני ממש נהנה לקרא בו.

בהערכה בשמי  ובשמו של יצחק בורשטיין בנו של ברוך

מושב לכיש

נחצ'ה

[נחום גלבוע]

* * *

מלי טויב (אהרנסון): שמירת האבטיח

לאודי ממלי, 

אתה יוצר פולקלור מסביב לאבטיח. יש לי חבר, יליד הארץ שמשפחתו חיה דורות רבים בארץ, ערבי נוצרי מכפר יסיף. הוא לימד אותי כיצד הוא מאריך את טריותו של האבטיח. הוא מפזר  שכבת קש יבש, על רצפה יבשה. מניח  על זה את האבטיחים. מחזיק בצל ובמקום מאוורר, וטריות האבטיחים נשמרת לאורך זמן.

בגיאורגיה אוכלים גם כיום אבטיחים עם גרעינים בטעם של פעם.

וירוס קשה תקף השנה את מקשאות האבטיחים, והחקלאים ניזוקו קשה. (קונים במשתלות שתילי אבטיח מורכבים).

האבטיח לא כל כך תמים. למרות שהוא ירוק מבחוץ ואדום מבפנים.

 מי שמתנגד למוצרים של הנדסה גנטית, שידע שיש טכניקה לחתוך את הרצף של הד.נ.א, לשים במקומו רצף של שרשראות כימיות כנגד מחלות התוקפות את האבטיח, כך שמקבלים אבטיח עמיד למחלות אבל מהונדס גנטית. ראיתי  בארץ בתערוכה הדגמה של הטכניקה הזו. קיים ויכוח חוצה מדינות ברחבי העולם לגבי המוצרים של ההנדסה הגנטית,  והשימוש בה  גם למטרות רפואיות חיוביות. היבוא מארה"ב של תירס, סויה, קטניות ועוד הוא של מוצרים של הנדסה גנטית.

אודי: אצלנו היו שומרים את האבטיחים בבית, בחדר השינה, תחת המיטות, כמעט בחושך, וכולם היו נשמרים היטב עד לסתיו. אבל זה היה טוב לאבטיחים המל"ליים ולא לחסרי הגרעינים הענקיים של היום, שנשמרים כשבוע-שבועיים בלבד עד שהם נעשים בשלים מדי.

לכן כיום חל היפוך הכלל הקודם: יש לחפש אבטיחים שהעוקץ שלהם עדיין ירוק, כי אלה שהעוקץ שלהם כבר יבש הם בני שבועיים ויותר ובשלים מדי למאכל.

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

דוד מלמד

דודי לי בכרמי עין גדי

אהוד בן עזר, "מסעותיי עם נשים", ספרי מקור, 2013, 237  עמ'.

ידידי ד"ר משה גרנות כתב בגיליון חב"ע 855 רשימת-ביקורת על ספרו החדש של אהוד בן עזר, והרחיב את הדברים על המוטיב המרכזי של העלילה. לכן לא נותר לי אלא להאיר מוטיב נוסף בספר שגרם לי עניין וסקרנות אף שהוא בתחום המלה המגונה "נוסטלגיה".

עלילתו של "מסעותיי עם נשים" מעלה, בין היתר, פרקים נשכחים של ימי היאחזויות הנח"ל, ימי בראשית על שפת ים-המלח, והווי חייהם של חברי גרעין נח"ל של הנוער העובד.

רבים בארץ עברו את פרק הנח"ל בחייהם, את הגרעין, ואת החיים בקיבוץ בימים שהיו מוקד לזיכרונות ולהתרגשויות שאינם נשכחים כל חייהם. הם ממשיכים לשמור על קשר ביניהם, מקיימים מפגשים שנתיים, ונזכרים בפרקי-הווי משותפים שזר לא יבינם.

עד היום אפשר לפגוש אנשים בוגרי תנועת-נוער שהיתה להם שריקה משלהם, תלבושת משלהם, והדרך האלגנטית שלהם לשאול אישה מה גילה היא לשאול "באיזה גרעין היית?" –  לפי התשובה הם יודעים בכמה שנים הקדים הגרעין שלה את הגרעין שלהם או להיפך, וכך הם יודעים בדיוק את גילה של הנשאלת.

אהוד בן עזר שוזר בין מסעותיו עם נשים את סיפורו של גרעין "שדמות", הגרעין שהשתייך אליו והתיישב בעין-גדי. בשנת 1953 הוקמה היאחזות הנחל עין-גדי שאויישה במסגרת צבאית על-ידי פלוגה של בני קיבוצים, ואלה הוחלפו כעבור שלוש שנים על-ידי גרעין של הנוער העובד. הקשר היחיד עם ישראל "למעלה" היה דרך הכביש החדש מדימונה לסדום ומשם בדרך-עפר ובנסיעה קשה ומטלטלת עד עין-גדי.

כך נפרשת יריעה מרגשת של ארץ-ישראל הישנה, קיבוץ שקם בעקבות היאחזות נח"ל ובו שקקו חיים של עבודה חקלאית בחום היבש, "פייפר" המביא דואר פעמיים בשבוע, הכשת צפע עין-גדי הארסי, טיפולים וניתוחים בבית-החולים בבאר-שבע, דלתות-רשת וטפטפות, המדשאה והמכבסה, המטבח וחדר-האוכל, סירת-המוטור של הקיבוץ הלוקחת נוסעים אחדים לעין-גדי, וה"המק" המחליק על הבוץ המלוח שצריך לדחוף אותו ולהחזירו לנתיב הנסיעה.

תיאוריו של המחבר מזכירים נשכחות: החברות שהתהלכו במכנסיים קצרים מתנפחים עם שובל גומי למטה, עין-גדי המנותקת משאר חלקי הארץ בשיטפונות של החורפים בשנות החמישים, תיבת "הדואר היוצא", התורנות לפריקת האוטו, הגנרטור המטרטר, החבילות מהבית, ליל-הסדר בבגדים החגיגיים, המים המחוממים למקלחות, צריפי המגורים על הכלונסאות, הסרטים שהקרינו בקיץ ליד חדר-האוכל, שירים רוסיים על הדשא ליד חדר- האוכל, והרתחת הכביסה המלוכלכת בדוודים.

ועל כולם המחבר, שעשה את צעדיו הראשונים כאופה במאפייה של הקיבוץ, והוא מעלה בנחירינו את ריח החלות ולחמניות-הביס הקטנות, הפיתות מקמח לבן עם בצל, מקלוני הסומסום, ובעיקר: המלוש שהמחבר היה כנראה האופה הראשון בעולם או לפחות במקום הנמוך ביותר בעולם שעשה בו שימוש יחיד-במינו לא רק לבצק ולאפייה.

אפילו פרט שולי לכאורה, ההשתלמות במאפייה הקואופרטיבית בחיפה, מזכירה פרט היסטורי נשכח: את המאפיות שהיו גם בערים אחרות בארץ, (כמו מאפיית חברי הפועל-המזרחי בפתח-תקווה).

בתוך תיאוריו של הקיבוץ לא שוכח אהוד בן עזר את כור מחצבתו, את פתח-תקווה, המושבה שדמה זורם בעורקיו, את מעשי אביו, את תבשילי אימו ואת ההווי צובט-הלב של רחובות מושבת הולדתו. ליבו בפתח-תקווה והוא בסוף ים-המלח. "הבאתי את כיכר הלחם הטרי לבית הוריי במושבה" – כותב אהוד בן עזר – "כמו שאלי עמיר הביא בשעתו מקיבוץ משמר העמק תרנגול של כפרות לבית הוריו במעברה," ומה יותר סמלי מן הקשר המגולם כאן בין המחבר, האופה מעין-גדי הרחוקה, ובין הבית במושבה הוותיקה השוכנת עמוק בלב. שם נמצאים הערדליים של סבא, האימרות של אבא והמיונז של אמא,

אהוד בן עזר, שכתיבתו הענפה קשורה בטבורה לפתח-תקווה, קופץ ברומאן שלו לחיפה ולקפריסין, לירושלים ולתאילנד, אך חוזר תמיד אל מושבת ילדותו ונעוריו גם כשהוא שקוע כולו במאפיית עין-גדי ובבנות ארץ-ישראל.

ואכן בסוף הרומאן הוא שב בחלומו ממסעותיו עם הנשים בכל האתרים ומגיע אל האזכרה של אביו בבית-העלמין הישן של פתח-תקווה, מחפש את המחברת ששכח עם השיר על אביו ועם השיר על המשפחה, ואת הדף המודפס עם הקדיש. הוא חוזר לרחוב חובבי-ציון, רואה את רחבת בית-הכנסת הגדול, את בנו האילם של זקן השומרים, את פינת הרחובות הרצל ורוטשילד, את ישיבת לומז'ה, את בית-הספר פיק"א, את אדמות החול של חורזרזור, ואת הבית של ר' אנשל רוזוב ברחוב פינסקר.

"מסעותיי עם נשים" הוא לא רק רומאן ארוטי על נשים ומעללים. הוא גם רומאן על ימים רחוקים ועל מקומות נשכחים, על הווי מרתק במאה אחרת, ועל אדם שבקץ כל הדרכים והמסעות חוזר בחלומותיו אל הבית האולטימטיבי, אל תבנית נוף ילדותו, משפחתו ומושבתו.

* * *

ד"ר י"ז היה בבחרותו מבוני הסירה של עין גדי במספנת "העוגן" בחיפה שלום רב לך אהוד היקר, מעבר להומור השזור בספרך "מסעותי עם נשים" וההנאה המלווה את הקורא, הקטעים ההיסטוריים מרתקים. למשל בעמוד 135 ובנותיו עם הסיפורים של היתקעות המכונית מאק בבוץ, והסירה שקיבלתם ממספנת  "העוגן", ושאחר כך לא עמדה בציפיות והתפוררה בגלל המליחות העצומה במימיו של ים המוות. עיניך הרואות (ראה צרופות) שאני הייתי בין אלה שבנו את הסירה שקיבלתם. שימשתי במספנה ההיא שם שולייה לנגר שבנה את הסירות הללו עם טרחה רבה והקפדה של יותר משל ייקים על מנת להוציא דבר מושלם. (אז עוד עבדו בסולל בונה מכל הלב...) והצטערתי לדעת שזה היה גורלה... בברכה ד"ר י"ז

* * *

אהוד היקר,

תודה על הספר ["מסעותיי עם נשים"]. כתיבה זורמת, עשירה ומרתקת.

כבר הפתיחה מבטיחה שיהיה מעניין.

בהצלחה!

נגה מ.

* * *

משה גרנות

האי

הצצה אל העתיד הקרוב

פרק י"א

שמחתי שפיני אפריאט על ידי, שכולם יידעו מה אני מדבר ומה אני עושה כאן בקומפלקס המנהלה, שלא ידברו עליי מאחורי הגב, ולא יחרימו אותי סתם. ואז התחילה הרצפה לזוז – כמעט נפלתי. הדלתות נפתחו כלפי מעלה, ואנחנו עברנו לחדרה של אֵלה. בפעם הקודמת אני זוכר שהדלתות נפתחו לצדדים, או אולי לא? אני ממש לא בטוח. מכל מקום, הרצפה הזזה הזאת... כאילו אנחנו איזה מוצר בסרט נע.

לא היה איש בחדר, אבל על השולחן היו ארבע אלות מסודרות בשורה. עמדנו כמה דקות, ופיני נעשה חסר סבלנות: הוא מירפק אותי, וסובב את כף ידו באצבעות פתוחות, כאומר – מה קורה כאן? אני הרמתי את הכתפיים ושתקתי. ליאות כבדה תקפה אותי. רציתי לשבת, וכרגיל, לא היה על מה. פיני עשה פרצוף תם, הרים את ידיו למעלה, הסתכל לצדדים, ולבסוף התיישב על הרצפה. כעבור זמן מה הצטרפתי אליו. אני קירבתי את הברכיים שלי למצח והחלטתי לנמנם עד שיקרה משהו.

"מני ברק ופיני אפריאט לעמוד על הרגליים."

זה היה הקול של אֵלה – לא כועס, אבל גם לא ידידותי. העדשות על התקרה היו מכוונות אלינו, ובוודאי היא רואה אותנו מכל צד. מובן שהתרוממנו מיד, ואני חשתי שהעייפות שתקפה אותי קודם עומדת להכריע אותי, ואם לא יקרה נס – אני אתמוטט. יש משהו כאן באוויר שמרדים. השד יודע מה קורה במקום הזה.

"תכננתם בריחה."

לא היתה שאלה, אלא קביעת עובדה. במקום הזה אני משתדל לא לנדב תשובה אם לא שואלים אותי שאלה, אבל פיני לא התאפק:

"על מה את מדברת? מה פתאום בריחה?!"

"אתה שואל, או עונה?"

"בטח שאני שואל – מניין הרעיון המשונה הזה?"

"תגיד לו, מני."

לא עניתי. באותו הרגע הבזיקה בי מחשבה שחוטי ההארקה המחוברים לצינורות הם למעשה מיקרופונים.

"מדוע אתה שותק, מני?"

"אני אגיד מה שתרצי שאגיד."

"מני, אין לי סבלנות אינסופית, תגיד לפיני שבמקום הזה אין טעם לשקר."

"פיני, פה יודעים הכול. אין טעם לשקר."

"תסביר לו מדוע אין טעם."

"אני לא יודע איך, אבל אתן יודעות הכול, אפילו מה שחושבים."

פיני הביט אליי אובד עצות. אחרי רגע הפנים שלו השתנו, כאילו קיבל הארה. אין לי ספק שבליבו הוא חושב שאני הלשנתי עליו. עוד אחד שיחרים אותי.

"נכון, אמרתי משהו על בריחה, אבל פיני הסביר לי שזה..."

"אז שיקרת."

"כן, אבל..."

"בלי אבל. אני לא צריכה נתונים נוספים."

הרצפה החלה לזוז אחורה. הדלתות התרוממו, ואנחנו חזרנו למבואה, שם חיכו לנו ארבעה חיילים יווניים. בכל אחד מאיתנו אחזו שניים, והובילו אותנו בכוח אל מיניבוס שחיכה בחוץ. החייל שהתיישב מצד ימין שלי היה אדם בגיל ארבעים פלוס, פנים שזופות וחרושות קמטים, ריח חריף של לבנים שלא כובסו מזמן. הבטתי בתוך עיניו, ולא מצאתי שם אפילו רסיס של אמפתיה. משמאלי ישב בחור כבן עשרים בעל שפתיים עבות ועור פנים מוכה פזוריאזיס. שני החיילים האחרים התיישבו עם פיני בסוף המיניבוס.

חשבתי ביני לבין עצמי שאם אני מובל ל"שיפוץ", אעשה כל שביכולתי לשים קץ לחיי. יש גבול גם לרצון לחיות. נזכרתי בדן שכביץ, הרופא שהתאבד בתלייה – המחשבה שאתה נחנק, ואין לך דרך לחזור בך... עכשיו כשאני יושב בין שני הסתומים האלה במיניבוס, אני חש רתיעה נוראה מהכאב המבהיל שמחכה לי אם אתלה את עצמי. בקליפורניה מוציאים להורג בזריקת רעל: קושרים את הנידון למוות למיטה ומזריקים לו שלושה מינרלים שמקפדים את חייו. אבל, על פי העדויות, הגסיסה נמשכת לעיתים רבע שעה, והנידון מתעוות מכאב. איך זה שהעולם התקדם כל כך, וטרם נמצאה הדרך לעבור מהעולם הזה בשמחה? הרי רוב רובה של האנושות מתייסר ייסורי גיהינום – מדוע נחשבת ההתאבדות לחטא? "המחכים למוות ואיננו ויחפרוהו ממטמונים" – זה כתוב בתנ"ך, אני שמח שפסוקים מן העבר חוזרים אליי. שמעתי שבדנמרק יש איזו כת סודית שסיסמתה היא "מות כשיבוא לך!" – רופאי הכת מזריקים לך זריקת הרדמה, ואחר כך מזריקים רעל, ואתה לא חש שום כאב חוץ מכאב הדקירה. והם נפרדים מההולכים למות במסיבה. אחר כך שורפים את כל שאריות המסיבה, ונמלטים איש איש למקומו. במקום נשאר רק המת, כשידו מחזיקה במזרק הריק.

דני היה רופא, והוא תלה את עצמו, לא מצא בחור הזה שום דרך אנושית יותר למות. הוא היה כל כך מיואש, הוא לא ראה שום טעם להמשיך לחיות כשהבין שהחלום שלו להיות אימונולוג – לא יתגשם לעולם. אני הייתי מתאבד על דבר כזה? אני ממש לא בטוח, וגם לא בטוח שאני מבין את עומק הטרגדיה שנחתה עליו. הוא הקדיש שבע שנים מחייו לחלום הזה, הוא הצטיין, עקפו אותו והראו לו אצבע משולשת – 'אפלייה מתקנת'. אני מסוגל להיות אמפתי, אבל עדיין קשה לי להזדהות. לגביי רק סבל נורא יכפה עליי התאבדות, סבל כזה שלעומתו עניבת החנק תיחשב כישועה. סטפן צווייג הסתובב לו בברזיל בייאוש תהומי ומת למות, אבל נרתע מהסבל שמחכה לו בכל שיטות ההתאבדות הידועות. הוא פנה לחבר רופא ושאל באיזו דרך יכול גיבור  ספרו העתידי  להשיג רעל מבית מרקחת, והרופא ענה לו בלי למצמץ, שהגיבור יבקש מכל בית מרקחת רכיב אחד של הרעל, ובבית יערבב וישתה... זהו לוקסוס שרק סופר גדול בעולם חופשי יכול להרשות לעצמו. פה הוא היה תולה את עצמו על המרזב כמו קובי ודני.

"לאן אנחנו הולכים?"

"אני חושב – ל'שיפוץ'."

"איפה זה?"

"פיני, אתה... מאיזו פלנטה באת?"

"לא להוציא הגה!" זה היה קולה של אֵלה שבקע מהרמקול שבתקרת המיניבוס.

המיניבוס החל לנסוע, ורק אז שמתי לב שאין בו נהג, וגם כיסא לנהג אין, ולא הגה... המיניבוס נסע לאורך כביש האספלט שליד דרך הטשטוש. מדי פעם החלונות היו מתכהים באחד הצדדים. בשלב מסוים הסתיימה החומה, ובמקומה נפרשה גדר תיל גבוהה עם סרפנטינות. ניתן היה להביט אל מעבר לגדר – שממה של ממש! טרשים, חול אפור לאורך החוף, פה ושם שיח נמוך וחרוך שמש. כשהחלונות לצד המחנה הובהרו, ראינו שהמחנה הוא ממש גן עדן בהשוואה למה שמסביב: יש בו עצים שיחים, וגם קצת ערוגות פרחים.

המיניבוס המשיך לנסוע לאט לאורך הגדר. באחד העיקולים הוא עצר. לא הבנו מה קרה. החלונות משני הצדדים הוכהו, ובפנים שררה אפילה כמעט גמורה. מה הולכים לעשות בנו? לאט לאט החלונות מצד הגדר הובהרו, וראינו שיש בה פרצה גדולה, די גדולה כדי לעבור בה אל החופש בלי קושי. איפה החיילים? מתי הם יצאו?

"פיני, זאת מלכודת! שלא תעז לצאת!"

דלת המיניבוס נפתחה בטריקה. פיני עזב את הספסל שלו, ובא להתיישב על ידי.

"תגיד לי, מני, לצד מי אתה?"

"אתה רציני? מה זאת אומרת לצד מי אני? מה קורה עם כולכם עם הפרנויה הזאת? באמת... ושתדע, פיני, אם עוד לא קלטת – כל מה שאנחנו אומרים נרשם."

"תראה, תראה!" פיני הראה באצבע על הפרצה ההולכת וגדלה. מישהו מושך בקצוות הפרומים של הגדר, והפרצה נפערת יותר ויותר.

"אל תסתכל לשם. ספר לי עליך."

"מה אתה רוצה לדעת?"

"למשל, למה אתה כאן?"

"אתה יודע, מני, אני לא זוכר..."

"תגיד לי, מה עשו לכם שם? אתה ממש לא מאופס. איך זה שאתה לא זוכר מדוע הגעת לכאן?"

"אתה זוכר?"

"בוודאי, איך אפשר לשכוח? אני הייתי שדרן ברשת ב'..."

"נכון, נכון, מני ברק, אני זוכר אותך..."

"וואלה, שיגעת אותי לגמרי – אותי אתה זוכר, אבל מדוע אתה כאן - אתה לא זוכר?! מה עשית שם בחוץ? ממה התפרנסת?"

"אני הייתי מנהל אגף החינוך והתרבות בעיריית קריית אונו."

"אני חושב שאני מבין."

"מה? מה אתה מבין?"

"אתה בטח לא הסכמת לתוספת ציון לבנות במתמטיקה, או שהתנגדת לשיעורי ההפנמה לבנים."

"הפנמה, הפנמה, משהו... איך אתה יודע את כל זה?"

"היו לי כמה כתבות... תראה, המיניבוס ממשיך לנסוע. אנחנו פה לבד."

החלונות החלו להתכהות שוב. צמרמורת אחזה בי, אנחנו נוסעים עם הרובוט הזה, ואין לנו אפשרות אפילו להביט החוצה, כמו האסירים האפגנים בגואנטאנאמו בעבר הרחוק ההוא. פיני השמיע צרחה, ומיד הרגשתי שהמקום שלו על ידי ריק. מה קורה? כעבור דקה התיישב על ידי החייל המבוגר, אותו זיהיתי לפי ריח הזיעה שנדף ממנו. כעבור דקה נוספת ישב על ידי גם החייל הצעיר. במיניבוס נדלק אור. הבטתי אחורה וראיתי את פיני יושב בספסל האחורי, והחיילים היוונים משני צדדיו. נאנחתי בהקלה. שוב הובהרו החלונות לצד הגדר, שוב ראיתי את המראה הצחיח של החוץ. ברור שכאשר החלונות הוכהו – עברנו על יד מתקנים שאסור לנו לראות. חייכתי אל החייל המבוגר, והוא הביט אליי במבט חלול. אלה לא מבינים מה עושים לנו? הנאמנות שלהם לתפקיד המזופת הזה היא תעלומה בעיניי. היתה פעם סולידריות גברית, סוף סוף, גם אנחנו שירתנו פעם כחיילים. חשבתי ביני לבין עצמי – מדוע סתם להתאבד? אם כבר, אז להתנפל על המנוולים האלה, לחטוף מהם את האלות, להכות בהם עד שתצא הנשמה, ואם החיילים האחרים יירו בי, אז לפחות אדע שלא הושטתי את הצוואר לשחיטה סתם.

הבטתי על שני החיילים, והם נראו לי כל כך חסרי זהות שיצא לי כל החשק להתנקם בהם. סתם טמבלים שרוצים איכשהו להביא פרנסה למשפחות שלהם. מי שראוי לירייה בראש הוא אהוד מרגלית שנכנע לרוח הזמן והצביע בעד כל התקנות הנוראות האלו.

כעבור כמחצית השעה חזרנו לביתן שלנו ושוחררנו, בלי הסבר, בלי מילה. המיניבוס  והחיילים נעלמו.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם זה נכון שיש יקבי בוטיק קטנים שמוכרים יין בינוני במאה וגם מאתיים שקלים הבקבוק, ואם מתברר להם שיש מספיק שוטים [שותים] ישראליים לקנות את היין הבינוני שלהם, הם מזמינים חביות יין זול ביותר ובאיכות דומה – מצרפת, ומבקבקים אותו במרקות שלהם, לספק את צריכת שתייתו של הקהל השוטה?

והאם זה נכון שלבד מהמרקות וצורת הבקבוקים – כמעט שאין הבדל בין כל סוגי היינות האדומים, ובלבד שהם לא סתם מקולקלים, ושלא השתינו לתוכם [כמו ברומאן הנידח "המושבה שלי" שאינו כלול בספרות העברית]?

* האם התינוקות שנשכחים במכוניות ומתים בהן הם ממשפחות שבהן עושים יותר מדי ילדים וחושבים שהמדינה והביטוח הלאומי צריכים לדאוג לתינוקות לכול, גם לשמרטף קבוע שישמור עליהם מפני ההזנחה של הוריהם, אלה הנוהגים להתרבות במשפחה ללא חשבון וללא אחריות ואינם מסוגלים לדאוג לילדיהם המסכנים?

יש תקופות שהטרור הפלסטיני דואג לחסל מקצת עודף הילודה היהודי, הנוצר בחסדי הביטוח הלאומי – זה שמעבר ליכולת הטיפול של ההורים – אבל בתקופות אחרות עושה הקב"ה חסד עם הילדים היהודיים העודפים – וההורים עצמם דואגים באי-דאגתם לתינוקותיהם – להמעיט את מיספרם.

ומה נאחל להורים הסובלים מעודף-יייצור של יצוריהם? נאחל המשך הזדווגות נעימה ללא חשבון לשם הולדת תינוקותיהם-הבאים – שגם מהם ודאי יישכחו אחדים במכוניות שלהם.

לנהיגה במכונית צריך רישיון. להולדת ילדים ולהפקרתם במכוניות סגורות בשמש – אין צורך.

ועל מצילי חיים בשם קנדונים הם לא שמעו?

לא. זה אסור מדאורייתא וגם פוגע בהתפרנסות מקצבאות הביטוח הלאומי למשפחות ברוכות ילדים.

* בעייה דומה בישראל היא שגניבות הרכב, לרוב לתחומי הגדה המערבית, אינן מדביקות את קצב ייבוא המכוניות החדשות – וכך נוצרים פקקי תנועה בלתי-נסבלים!

* שלום אהוד, אברכך לרגל הוצאת ספרך החדש. זה לא מובן מאליו שאתה ממשיך את המורשת המשפחתית והאישית בתרבות וביצירה ספרותית. אאחל לך שתזכה לעוד שנים רבות של פעילות אינטנסיבית בתחומי הכתיבה, העריכה והיצירה, בבריאות טובה ובנחת בחיק משפחתך.

אריק כץ

עפולה

* כמה נחמד שהפולנים אסרו על שחיטה כשרה. הם כבר שחטו מספיק יהודים ואין להם צורך ביותר.

אבל כמובן היו גם פולנים טובים, ובתור עם הם סבלו נוראות מהנאצים וגם מהרוסים.

* איזו שמחה במדורים החדשותיים של עיתון "הארץ", האמורים להיות אובייקטיביים –  מדינות האיחוד האירופי הכריזו חרם על תוצרת ההתנחלויות, כולל אזורי התעשייה המעסיקים מאות פלסטינים; קרי חוזר ארצה לעשות שלום בין המוקטעה [כּוּלוּ מבצר טיגרט, תחנת המשטרה המנדאטורית לשעבר] ברמאללה – לבין מדינת ישראל, ואם לא יצליח, אז במקום לנסוע למצרים, לעיראק, ללבנון או לסוריה, או לפחות לטורקיה – ולעסוק בדיפלומטיה של ממש, הוא ואדונו המבולבל יתרמו להגברת הדה-לגיטימיזציה של מדינת האפרטהייד ישראל, זו המדינה המטומטמת שאינה מוכנה לשום ויתורים שישימו את נמל התעופה המרכזי שלה טרף קל לטרור הפלסטיני ממזרח, מרחק של קילומטרים ספורים, כמו בערך מהקפיטול לבית הלבן.

ואתן, מדינות האיחוד האירופי, אנחנו מאחלים לכן שתיחנקו עם המוסלמים שלכן ועם התנועות הגזעניות הלבנות שתקומנה נגד אזרחי ומהגרי אירופה המוסלמיים!

וזו גם הנקמה שלנו על שנאתכם ליהודים, שעלתה לנו לבסוף גם בשישה מיליוני הנרצחים!

* מי זה דני נוה?

* מכובדי, הנדון: גיבורים על חלשים. האיחוד האירופי עושה שריר, מראה את נחת זרועו ומטיל חרם על שטחי יהודה ושומרון. הייתי רוצה לראות את הגיבורים הגדולים הללו מטילים חרם על אזורים כבושים בסין (כגון טיבט), בהודו (כגון קשמיר) או ברוסיה (כגון צ'צ'ניה). לא רבותיי, הגיבורים הגדולים מאירופה לעולם לא ירהיבו עוז להתגרות במעצמת על. שהרי סין ורוסיה הן דוגמה ומופת לשמירה על זכויות וחירויות האדם. לרמוס עמים קטנים כן, בזה כוחם רב. מוגות לב וצביעות אמרנו? תתביישי, אירופה "הנאורה"!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* יש לי שלושה חברים נהדרים בניו-יורק – ג'ורג', ג'רי וקוזמו, ואיתם גם איליין. אני רואה אותם שעה-שעתיים בלילה, פעמיים-שלוש בשבוע, ורק חבל שמרבית האנשים האחרים שאני פוגש במשך השבוע – נראים לי לעומתם משעממים ולא כל כך משעשעים.

* אהוד היקר,  קראתי בעניין רב את זיכרונותיו של משה אביר על ביקורו ביאסי שברומניה, זאת שביוני 1941 הרגה במיתות משונות 13,000 מבני עמנו – בחצר המשטרה, בחצר בית ספר תיכון וברכבת המוות שנסעה הלוך וחזור במשך שבוע, כשהיהודים צפופים בה כמו מליחים בחבית, בלי מזון ובלי מים, כשמדי פעם פותחים את הדלתות כדי לדקור אנשים בכידונים – ואת כל הזוועה הזאת עשו הרומנים, כשהגרמנים (בעלי בריתם!) עומדים מן הצד ונהנים. על כך כתבתי גם אני ברומן "המאהב השני של הרבנית" (תמוז 1997). 

אני רואה שגם ארנה גולן קראה את ספרך, ואף מזכירה את הרשימה שלי עליו – ובכן, בוודאות יש לך 2 קוראים. הלוואי שיכולתי לומר זאת על "האי" שמתפרסם באדיבותך בחב"ע מדי שבוע.

 שלך,

 משה גרנות

אהוד: אל תתייאש. פרקי הרומאן האוטופי שלך מגיעים באמצעותנו פעמיים בשבוע ל-2500 קוראים לפחות!

* במבול השטויות הדמגוגיות הניתך עלינו בקשר להטבות המס לחברות הגדולות, כדאי לקרוא את מאמרו השפוי של יורם גביזון ב"דה מארקר": "השרלטנים בכנסת שוכחים מי חילק את הטבות המס. המבקרים של ההטבות מתעלמים גם מהתועלת שהניבו למשק." [17.7].

בקיצור, ביטול ההטבות בעבר ולעתיד הוא שחיטת תרנגולות הזהב שהניבו רווחים עצומים ותעסוקה למשק הישראלי. מי שייהנו מביטול ההטבות תהיינה מדינות אחרות שתמשוכנה את המשקיעים הגדולים אליהן ותותרנה אותנו, כמו בירושלים – עם מוסדות ללימוד תורה במקום מפעל גדול כמו של "טבע".

כן, אנחנו בעד ההטבות! ומה שיותר! כשי להצעיד קדימה את המשק הישראלי! לדעת גביזון, רק מס ההכנסה ששילמו מאות עובדי "טבע" כבר "כיסה" את כל ה"השקעה" בהטבה הממשלתית שהביאה לייסוד המפעל בישראל!

על הדמגוגים החברתיים הטיפשים ביותר נמנים כמובן גם ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן וח"כ יו"ר העבודה שלי יחימוביץ! – ונא לא לשכוח את הקקמייקה ח"כ זהבה גלאון.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,508 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל