גיליון מס' 858

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו באב תשע"ג 22 ביולי 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: פוצ'ו, ההספד, דברים שנאמרו ע"י פוצ'ו ליד הקבר של בנו אורי ויסלר בכרמי יוסף. // יוסי גמזו: כָּל מְחַלְּלֶיהָ שֶל הָאַהֲבָה (לט"ו באב). // יוסי אחימאיר: מפגינייך ומהרסייך. // ברוך תירוש: "לא מתווכחים עם מנצחים!" // רוֹן גֵּרָא: שני שירים. // משה כהן: הנדון: שעיר לעזאזל. // אהוד בן עזר:  העוזבת אלוף נעוריה, מחזור שירי אהבה מתוך הספר "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר". // מוטי הרכבי: תשעה באב – החורבן הכפול של צבי י' כסה. // ד"ר מרדכי קידר: התוכנית האיסלאמית של מחלקת המדינה. [ציטוט]. // דני רכט: בית אסתר ראב באנציקלופדיה העירונית  של תל אביב. // לאה טרן: קיומיומים. // ד"ר אברהם וולפנזון: אישור ארכיאולוגי נוסף למלכות דויד. // איליה בר-זאב: עֶרֶס אהבה. // רותי דנון: כאן היה ביתי – עטרות. // אוריה באר: פאריז 1942. // יונתן גורל: עלעלי אבק. // באשה לב: "שמעתי הרבה צחוק בחדר... הספר מקסים". // עדינה בר-אל: 1. "אין צורך לחפש 'קטעים'. כולו כמעט 'קטע' אחד גדול". 2. רַק אֹותְךָ יָדַעְתִּי מִכֹּל. // ד"ר י"ז: "הספר כמוהו כמשב רוח רענן." // יוסי שדה: אלוהי ההודים. // אורי הייטנר: 1. מפלגת העבודה והגולן – לקראת דף חדש? 2. צרור הערות. // יהודה דרורי: עוילם גוילם... // יוסף דלומי: מה הוא "קופייץ"? // תות הרמס סאטורי: שלושה שירים. // יוסף אורן: שלוש סיפורים ב"שתיים דובים". // בחורה כשהיא נפתחת, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב. פרק י"ב. // ממקורות הש"י.

* * *

פוצ'ו

ההספד

דברים שנאמרו ע"י פוצ'ו

ליד הקבר של בנו אורי ויסלר

בכרמי יוסף

יש לי בעייה. אני אף פעם לא מצליח להספיד מישהו  כראוי. אני מספיד והשומעים האבלים, שבאו לבכות, מוצאים את עצמם צוחקים. מצב מאוד לא נעים. אז הפעם החלטתי שלא להספיד, ולא להביך, אלא סתם ככה להעלות זיכרונות על בן שנאבק במשך שנה ורבע עם מחלה ארורה ונלקח מאתנו בטרם עת.

לפני כחמש שנים נפטרה דיצה רעייתי ונקברה כאן בחלקה הסמוכה. בהספד  שנשאתי סיפרתי עליה שאהבה אנשים, אבל אהבה אותם אחד אחד, כשהיה עליה להיפגש עם הרבה אנשים באירועים משפחתיים או חברתיים, היתה משתדלת להתחמק. כשעשיתי אתנחתא קלה בדיבור, שמעתי את אורי בני, שעמד מאחוריי,  לוחש לשני אחיו,  עדנה וימי: "אם אימא היתה רואה כמה אנשים באו אליה עכשיו, היא לא היתה יודעת איפה לקבור את עצמה..."

אני מתאר לעצמי שעכשיו, בזכות הקירבה הגיאוגרפית שלו אליה, הוא בטח ייגש לבקר אותה, והיא, במקום לשמוח לראות מולה  את הילד האהוב שלה, תנזוף בו ותצעק:

"למה דווקא אתה! למה לא אבא?!"

חבל שאני לא יכול לשמוע מה הוא עונה לה, אני בטוח שזה יהיה משהו מצחיק כמו: "אם אבא יהיה פה מי יוריד את הפח?..."

זיכרונות ילדות ונערות על אורי יש לי הרבה, אבל נסתפק  בכמה אימרות כנף שהוא  אמר  בתקופתו האחרונה, כשהמחלה  כבר תקעה בו את ציפורניה.

יום אחד, כשהוא שכב  באיכילוב  כשעמוד האינפוזיה ניצב לצדו,  הופיעה  בפתח  ליצנית רפואית כדי לשעשע אותו. כשהלכה שאלתי אותו  אם נהנה. הוא הניד ראשו ואמר: "חבל," –  שאלתי: "מה חבל?"

אמר:  "הייתי מציע לבית החולים שבמקום ליצנים, יביאו לי סטריפטיזאית רפואית, זה לא יעלה הרבה כי צינור כבר יש פה."

 יום אחד בא לבקרו חבר שהכיר בצבא. השנים העלו זיכרונות ואני שאלתי את אורי, אם יצא לו לזרוק רימון. הוא אמר שלא, ואני לא האמנתי ואמרתי:  "מה,  בטירונות לא אימנו אותך בזריקת רימון חי ?"

אמר: "אימנו, אבל  רק המ"כ זרק ."

עדיין לא האמנתי ושאלתי שוב אם הוא בטוח. כאן הוא העלה חיוך דק והודה:  "נכון שאף פעם לא זרקתי, אבל כשהמפקד זרק, אז השתטחתי עליו..."

גיבור ישראל שלי.

כשבוע לפני מותו, ביקשה ממני האחות  לעזור לה להחזיק אותו כדי שתוכל ללבוש  לו פיז'מה אחרי הרחצה. היתה זו הפעם האחרונה שהוא עוד הצליח בקושי לעמוד על רגליו.  חיבקתי אותו, הצמדתי אותו אליי ובעוד האחות מחליפה לו את הדברים מלמטה, אמרתי לו כמה שאני אוהב אותו. לא שאהבתי אותו, מה פתאום? אבל כולם אמרו לי שצריך להרעיף עליו דברי אהבה כדי לחזקו, אז אמרתי לו: "ילדי שלי, קטן שלי, זה אני אבא שלך, ואני אוהב אותך נורא נורא..."

הרגשתי שהוא מנסה להתרחק מהחיבוק, אבל כוחו לא עמד לו, וכשהמשכתי לחבקו ולמלמל דברי אהבה, שמעתי אותו אומר בקולו החלש: "אבא תפסיק לחבק, מצעד הגאווה נגמר כבר אתמול..."

עדנה בתי סיפרה לי שפעם הוא אמר לה:  "כשאני אמות, תתרמו את גופתי למדע הבדיוני..."

והנה הוא פה לרגלינו, וקשה לי להאמין שכל זה לא בדיוני ושלא נראה אותו יותר...  עכשיו אני רוצה לפנות לצעירים שבינינו, לחברים שלו ושל האחים שלו. ישנו מנהג יהודי קדום להניח אבן על הקבר. אז אני רוצה לשנות קצת את המנהג. 

אורי מת מסרטן הריאות. הילד הזה  התחיל לעשן עוד בימי הגימנסיה וכשהגיע לצבא הכפיל את התפוקה. כשהתחתן עם אפרת הנפלאה, היא התחננה לפניו שיפסיק לעשן והוא אמר שאינו יכול. שזה לא בשליטתו.  והנה  באותו יום שהמצלמות גילו את אותם תאים קטנים הממלאים לו את הריאות. באותו יום הפסיק לעשן. פתאום זה לא היה קשה ופתאום הוא הבין שהיה יכול להפסיק ללא בעיות עוד הרבה שנים קודם.

אז מה שאני רוצה להציע לצעירים שבאו  הנה להיפרד מאורי,  אנא, במקום אבן, הוציאו מהכיס את קופסת הסיגריות שלכם והניחו אותה על הקבר. אמרו לעצמכם שזאת היתה הקופסה האחרונה, ופתאום תראו שזה בכלל לא קשה, ועם קצת רצון הכול אפשרי. דאחילק, תניחו כאן את הקופסאות,  אני מבטיח לכם שלא תתחרטו. מה כבר ביקשתי...

* * *

יוסי גמזו

כָּל מְחַלְּלֶיהָ שֶל הָאַהֲבָה

(לט"ו באב)

כָּל מְחַלְּלֶיהָ שֶל הָאַהֲבָה, כָּל שֶהוֹזִילוּהָ וּבִזּוּהָ וְסִלְּפוּהָ,

כָּל שֶהֲפָכוּהָ לִסְחוֹרַת אֶתְנָן וּבֶצַע, כָּל שֶהִשְפִּילוּהָ וְהִרְבּוּ לְסָאֲבָהּ

לֹא יִמְחוּ אַף פַּעַם אֶת קִסְמָהּ מִלֵּב אֱנוֹש, מַיִם לֹא יִדְּפוּהָ, נְהָרוֹת לֹא יִשְטְפוּהָ,

סַעַר לֹא יִגְרֹף אוֹתָהּ כִּי לֹא יוּכַל הַטְבֵּעַ יָם שֶל אַכְזָבוֹת-חֲלוֹף אֶת נֶצַח-הַתִּקְוָה.

לֹא נִבּוּל הַפֶּה וְלֹא חֶלְאַת נִווּל הַנֶּפֶש לֹא יַקְהוּ אֶת תֹּקֶף הָרָעָב אֶל יִפְעָתָהּ,

אֵלֶּה הַפּוֹרְטִים אוֹתָהּ בְּקַנְיוֹנֵי הָרֵיְטִינְג בִּמְכִירוֹת-חִסּוּל אוֹתוֹ מוֹתָר שֶבָּאָדָם

מִן הַבְּהֵמָה בִּיוֵן צְהֹב הַטַּבְּלוֹאִידִים וְדוּכְנֵי הַפּוֹרְנוֹ שֶעֻוְּתָה בָּהֶם דְּמוּתָהּ

לֹא יַצְלִיחוּ חֵרֶף כָּל זִילוּת תַּרְבּוּת הָרֶפֶש לְהַחְרִיש אֶת זֹךְ צְלִילוּת קוֹלָהּ שֶלֹּא נָדַם.

שוּם חַשְרוֹת עָבִים לֹא יִבְלְמוּ אֶת אוֹר הַשֶּמֶש מִלִּפְרֹץ אֶת שְחוֹר שִבְיָן כָּאֶשֶד אֶת סְכָרָיו,

שוּם גַּעֲגוּעִים לֹא יְכֻבּוּ כָּל עוֹד בּוֹעֵר לוֹ סְנֶה שֶלֹּא אֻכַּל בִּסְגוֹר שְׂמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה.

גַּם אִם אַהֲבָה רַק אַשְלָיָה וּמִקְסַם-שָוְא הִיא – אֵין עוֹד אַשְלָיָה מֻפְרֶכֶת וּמִקְסַם-שָרָב

מִן הָאַשְלָיָה שֶיֵּש עוֹד טַעַם לְחַיֵּינוּ בְּלִי הָאַשְלָיָה הַזֹּאת וְהַמִּקְסָם הַזֶּה.

מִי אֵינוֹ זָקוּק לָהּ כְּמוֹ לְמַשֶּהוּ שֶיֵּש בּוֹ חֹם כָּמוּס שֶהֵעָדְרוֹ צָרוּב בּוֹ כַּחוֹתָם,

מַשֶּהוּ שֶטֶּרֶם נִתְבַּהֵם וְנִתְאַלֵּחַ, מַשֶּהוּ שֶאֶת תֻּמּוֹ הַלֵּב תָמִיד חָסַר?

גַּם הַמֻּבְהָקִים שֶבֵּין גְּדוֹלֵי הַצִּינִיקָנִים נִתְקָפִים לֹא פַּעַם עַל אַפָּם וַחֲמָתָם

כֹּסֶף-אֵין-הָכִיל כָּזֶה לִשְבִיב זָעִיר שֶל טֹהַר בּוֹ תַחְגֹּג הָרוּחַ נִצְחוֹנָהּ עַל הַבָּשָׂר.

כָּל תַּרְבּוּת הַחֹמֶר, הַמּוּתָג וְהַמַּרְכֹּלֶת, כָּל תִּימְרוֹת הַהֶבֶל הָעוֹלוֹת וּמִתַּמְּרוֹת

מֵאָפְנוֹת הַפְּזֹל לַזּוֹל, לַמְּחִיר וְלֹא לָעֵרֶךְ, לֹא שָבְרוּ אֶת קְשִי עָרְפָּהּ וְשוּב הִיא מִתְגַּלָּה

כְּמוֹ פִּלְאוֹ שֶל עוֹף-הַחוֹל הַקָּם מִתּוֹךְ הָאֵפֶר בִּפְרִישַׂת כַּנְפֵי הָאַף-עַל-פִּי וְהַלַּמְרוֹת

בְּחָזְרָהּ כְּגַל אֶל קַו הַחוֹף לִזְרוֹת אֶת מֶלַח הַכְּמִיהָה עַל כָּל פִּצְעֵי גַּעֲגוּעֵינוּ לָהּ.

כֵּן, נָכוֹן, גַּם בָּהּ עַצְמָהּ, כַּיַּיִן בַּקֻּבַּעַת וְכַנֶּפֶץ הָאוֹרֵב לְהֹלֶם הַמַּרְעוֹם

יֵש מִן הַטֵּרוּף בּוֹ, תּוֹך צִפְצוּף עַל חֹק-הַכֹּבֶד, שַעֲוַת כְּנָפָיו שֶל אִיקָרוּס תּוּמַס עַד כְּלוֹת

אֲבָל הִיא, רַק הִיא בִּלְבַד וְרַק בִּשְעוֹת הַחֶסֶד שֶבָּהֶן הַלֵּב מַתְחִיל לָשִיר בִּמְקוֹם לִפְעֹם

מוֹשִיטָה לוֹ חֶרֶש אֶת מְצוֹף שְפִיוּת-הַדַּעַת הַמַּצִּיל אוֹתוֹ מִצְּלוֹל כָּאֶבֶן בַּמְּצוּלוֹת.

כִּי אָמְנָם תּוֹחֶלֶת חִיּוּתָהּ תָמִיד מוּכַחַת בְּרִיצוֹת לְמֶרְחַקִּים קְצָרִים הַרְבֵּה יוֹתֵר

מֵאֲשֶר בְּמַסְלוּלָן הַתּוֹבְעָנִי פִּי אֶלֶף שֶל רִיצוֹת הַמָּרָתוֹן לִטְוַח-חַיִּים שָלֵם,

אַךְ הִיא לֹא תֶחְדַּל לִהְיוֹת מַשְׂאַת נַפְשָם שֶל אֵלֶּה הָרַבִּים מִסְּפוֹר שֶלֹּא יֵאוֹתוּ לְוַתֵּר

עַל סִכּוּי הִתְמַמְּשוּתוֹ שֶל הָאוּלַי-הַפַּעַם כָּל עוֹד תֹּף הַלֵּב הוֹלֵם וְהָאָדָם חוֹלֵם.

וְאָמְנָם הַזְּמַן שוֹקֵד לִטְרֹף אֶת כָּל קְלָפֶיהָ וְלָהוּט לְהוֹקִיעָה כְּתַעֲתוּעַ רֵיק

הַמּוּעָד לְהִתְבַּדּוֹת עַל כָּל פְּסִיעָה וָשַעַל לַבּוֹנִים עָלֶיהָ מִגְדָּלִים קוֹרְסִים בַּחוֹל

אֲבָל הִיא מְתַעֲתַעַת גַּם בַּתַּעֲתוּעַ: מוּל הַבְּאֻשִים הִיא מַצְמִיחָה עִנְבֵי שֹוֹרֵק

שֶעֲסִיס דִּבְשָם הַחַי הוּא רְאָיָה נִצַּחַת כִּי הֲבֵל הַהֲבָלִים אֵינֶנּוּ כָּל-יָכוֹל.

וּבָעֵת שֶבָּהּ אֲפִלּוּ הַשִּירָה נִגְרֶרֶת לְסִגְנוֹן-בִּיבִים בּוֹ הַכְּסִילִים רוֹאִים תַּגְלִית

בְּשִרְבּוּב נִבּוּל-לָשוֹן בְּכָל שוּרָה עִלֶּגֶת וּסְבוּרִים בְּבוּרוּתָם כִּי מַעֲלִים הֵם מַס

לְחִדּוּש שֶכְּבָר מִזְּמַן הוּא פֶּגֶר גֶּרִיאַטְרִי, לְחָרִיג שֶכְּבָר מִזְּמַן הָפַךְ לִטְרֶנְד שַלִּיט,

מַה יּוֹתֵר חָרִיג וְחַדְשָנִי וְנוֹן-קוֹנְפוֹרְמִי: לְהוֹסִיף אַשְפָּה אוֹ לְהוֹדוֹת שֶזֶּה נִמְאַס?

כְּמוֹ שִפְכֵי הַתַּרְעֵלָה שֶל טַיְקוּנֵי-הַבֶּצַע שֶאִימְפֶּרְיוֹת חֲרָשְתָּם מְזַהֲמוֹת בְּלִי בּוֹש

אֶת הַיָּם וְהַנְּחָלִים וְאֶת אֲוִיר עָרֵינוּ כָּךְ גַּם הִיא, הָאַהֲבָה, כְּפֶרַח לֹא מוּגָן

אֲנוּסָה לְהִתְחַפֵּר בְּסֵתֶר מַחְבּוֹאֶיהָ וְלִשְתֹּק וְאֶת פָּנֶיהָ בֶּעָפָר לִכְבֹּש

מִבּוּשָה, לֹא מֵחֻלְשָה, כִּי אֵין חָזָק מִמֶּנָּה גַם אִם בִּדְמָמָה דַקָּה קוֹלָהּ עוֹד מְנֻגָּן.

אַךְ כְּכָל מֻרְסָה שֶנִּתְמַגְּלָה וְלֹא טֻפַּל בָּהּ יוֹם בָּהִיר תִּפְקַע סַבְלָנוּתוֹ שֶל רֹב דּוֹמֵם,

רֹב שֶלֹּא יֶחְדַּל לִהְיוֹת לְרֹב גָּדֵל בְּלִי הֶרֶף אַךְ יֶחְדַּל לִהְיוֹת דּוֹמֵם וּכְמוֹ צְלִיפַת מַגְלֵב

תִּנָּחֵת לָהּ נְקִיעַת נַפְשוֹ שְׂבֵעַת הַזַּהַם הֵן עַל גַּב חוֹמְסֵי הַנּוֹף וְהֵן עַל גַּבֵּיהֶם

שֶל מַזְנֵי הָאַהֲבָה, חוֹרְפֶיהָ וטוֹנְפֶיהָ

עַד שֶתְּטֹהַר הָאֶקוֹלוֹגְיָה שֶל הַלֵּב...

* * *

יוסי אחימאיר

מפגינייך ומהרסייך

בנגב מפגינים בדואים, מוסתים על-ידי ח"כים ערביים, נגד הסדרת נושא אדמותיהם. בוואדי ערה מתפרעים ערבים נגד הרס בית שנבנה ללא רשיון. בירושלים חרדים תוקפים חיילים ומשתלחים במדינה וברשויות החוק. בככר "הבימה" מנסים ראשי "המחאה החברתית" להצית אש כמלפני שנתיים. מה המשותף לכל ההפגנות הללו?

בשעה שעינינו נישאות, הגם שבאדישות-מה, לעבר המתרחש במצרים מצד אחד, ובסוריה מצד שני,  איננו נותנים די את הדעת אל המתרחש בבית פנימה, לתהליכים חברתיים מדאיגים שצצו ועלו על השטח, בהתגבר חום הקיץ. ההפגנות אינן רק למען מטרות ספסציפיות-מוצהרות. הן קצה קרחון של תסיסה, שיש בה כדי לפרום את רקמת החברה הישראלית.

הערבים והבדואים מתריסים נגד המדינה באמצעי חמור ביותר – בהנפת דגלי האוייב האש"פי. גם אם יהיו מי שיצדיקו את עילת התסיסה, אין להתעלם מהאקט המרדני, של נפנוף בדגלי האוייב מול שוטרי ישראל ומצלמות הטלוויזיה. משום-מה הממונים על הסדר אינם מסתערים על הדגלים הללו להורידם ארצה.

בשכונות החרדיות מתנכלים באלימות לחיילים במדים, מחרפים ומקללים את  המדינה הציונית, חוסמים רחובות ושכונות. שם אפילו מוכנים לחלל שבת כדי למנוע בכוח כניסת שוטרים להשלטת חוק וסדר. הקריאות נגד המדינה הן קיצוניות במיוחד, כאשר בקרב המתפרעים יש המשתמשים במונחים נאציים-ממש לגנות את המדינה וצה"ל, יורקים ומשליכים אבנים.

בככר "הבימה", אמנם הפעם כשלה דפני ליף כישלון חרוץ לארגן שוב הפגנת המונים. ניסיונה לשפוך שמן של הסתה על גלגלי "המחאה החברתית" מלפני שנתיים – לא צלח הפעם. התקשורת נתנה לה רוח גבית ("הארץ" המריץ במספר רב של עמודים וכתבות מגמתיות), הטלוויזיה והרדיו ניסו לנפח את מספר הצועדים, אבל רק ציבור קטן יחסי הגיע, למרות שאכן יוקר המחייה מאמיר מיום ליום. רובם של המתקבצים היו אנשי שמאל, בטלנים ומובטלים.

אין זה אומר שהגברת מכפר-שמריהו תתייאש ותרפה. היא תמשיך להסית מעל כל במה, ולדרוש בעזות-מצח מנתניהו: "תעבוד בשבילי!"

הפגנות הן חלק מהנוף במדינה דמוקרטית, יש להן לגיטימציה, ואין זה תפקיד המשטרה למנוע אותן, ובלבד שלא ייחצו בהן גבולות. דומה שאצלנו ההפגנות אלימות ומקצינות במיוחד. חוד החנית שלהן מופנה לא רק נגד הממשלה והמופקדים על שמירת החוק, אלא נגד עצם יסודות המדינה. סכנה של התפוררות רובצת לפתחנו.

אז נכון, ישראל היא גן-עדן לעומת המתרחש אצל שכניה הערביים: מלחמות האזרחים, טבח חפים-מפשע, שפיכות הדמים, הרס טוטאלי, עוני קיצוני. אבל אצלנו, בבית פנימה, יש קבוצות והתארגנויות שמטרתן לנסר את הענף שעליו הן יושבות: לדרדר גם את המדינה המשגשגת, המתקדמת, ששמה ישראל – אלי תהומות של תוהו-ובוהו. לקרוע אותה לשסעים ולהחלישה.

תמרור אדום הוצב לה למדינת היהודים בימים לוהטים אלה, מול המבקשים למצוץ את לשדה – בין אם הם מקרב החרדים הקיצוניים המניפים דגלים שחורים, או מקרב מנהיגי הערבים והבדואים המניפים את דגלי האוייב, ובין אם הם מקרב המיוזעים של בועת תל-אביב, המניפים סיסמאות איומות. ולא דיברנו על אותם פובליציסטים, אנשי אקדמיה, אנשי-רוח ואחרים, כולם יהודים, כולם ישראלים, שטופי שנאה עצמית, (כדוגמת אותו "פלשתינאי" אילן הלוי שנטמן זה עתה באדמת צרפת), שמזמינים חרמות ומצור על ישראל.

דגל אדום הונף בחוצות ישראל וכנגד ישראל. מפגינייך ומהרסייך ממך ייצאו.

(פורסם לראשונה ב"מעריב", 18.7.2013)

* * *

ברוך תירוש

"לא מתווכחים עם מנצחים!"

לצביק'ה כסה היקר,

יישר כוחך בבריאות טובה, לנשיאה במועקת הכפייה הדתית!

אתה נושא ברמה את דגל ה'חופשיות', אך בהתנהלותנו הפלגנית בבחירות, אנחנו נתונים בין המצרים, כופים על מרכיב הממשלה להידרש לרשימות הקיקיוניות, ולהעניק להן כאתנן את כפיית מצעיהן עלינו.  אילו היינו חופשיים באמת, היינו מתנערים מהכפייה הדתית וממוסרות הרבנות הראשית, וגם מבטלים את תענית י"ז בתמוז, את אבל וצום תשעה באב, צום גדליה בג' בתשרי, ואת אבל עליית נבוכדנצר על ירושלים בי' בטבת, כפי שהכריז הנביא: "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו."  והוסיף: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה."

לכן, אילו היינו חופשיים באמת, ולא נתונים בסד הפלגנות, היה ראש הממשלה נבחר כמו הנשיא בארה"ב, במירב קולות המצביעים, לא ברוב מוחלט! והמשילות היתה בידו להצלחת משימותיו עד למועד הבחירות הבא. אלא שאיננו חופשיים, ורבע מאיתנו, עקב הנטייה המדינית עם יריבינו, מוכנים להקריב את איכות תרבות החיים; והרבע השני עקב התמיכה בכפייה הדתית, מוכנים להקריב את מורשת ישראל והאחיזה בגבולות המדינה.

אל תאדיר את קרנו של יוחנן בן זכאי, שבדיעבד מיזער את האומה לדורות ע"י סילוק הצדוקים והמשיחיים והשומרונים, והשאיר אותנו מתי מעט ולמעצבה עם הפרושים. ואל תתהלל עם הוויית השלום הרומאי בתקופה שלאחר החורבן, שהייתה הרסנית, ובהמשכה תחת שלטון המוסלמים והצלבנים ירד הגולל והסבל הנוראי על חיי היהודים. 

בתי המקדש לא חרבו בגלל שנאת חינם והאדרת הדין, אלא עקב ויכוח והידרדרות חברתית שגרמה לערעור האחדות, לחולשה ונחיתות צבאית.  

כיום לא ניתן לשקול ולאמוד את נכונות הצעדים שהובילו למרידות נגד היוונים והרומאים, שיש החושב שבתנאים מסויימים ניתן היה לעמוד בפניהם. בשעתו העליתי בפני האלוף יהושפט הרכבי את השאלה אם בהקשר להכפשתו את בר כוכבא בהפקרות, אפשר לטעון כלפי דוד בן גוריון, על שלא הבחין בעוצמת מדינות ערב והגיבוי הבריטי, ויצא למלחמת העצמאות ללא די נשק, וסיכן את קיומו של היישוב היהודי.

 יהושפט הרכבי חייך והשיב:  "לא מתווכחים עם מנצחים!"  

כלומר אילו כל המורדים היו מנצחים, היינו נשארים כפי שהיינו אומה גדולה ליד חופי הים התיכון, ומאדירים את המנצחים כמו את יהודה המכבי.

בהערכה ובידידות,

ברוך תירוש

* * *

רוֹן גֵּרָא

1. הַדֶּרֶךְ עֻדְּנָה מְסֻלַּעַת

לד"ר עמאד סחניני

הַגַּסְטְרוֹאֶנְטְרוֹלוֹג יוֹדֵעַ לְהַבִּיט

בְּשַׁלְוָה.

לְחַבֵּר  אֶל הַחָכְמָה.

רַק הַשֵּׂכֶל הַסַּפְקָן שֶׁלִּי

מִתְעוֹרֵר לַחַיִּים

בִּמְלוֹא הָעָצְמָה

לְלֹא הַפְסָקָה.

אָז אֲנִי שׁוּב מְטַלְפֵּן אֵלָיו

כְּדֵי לְהֵרָגַע.

הוּא מְשׂוֹחֵחַ עִם הַהֶמָטוֹלוֹג

וְשׁוֹלֵחַ  אֶס. אמ. אֶס.

"לְהֵרָגַע!"

כָּכָה זֶה כְּשֶׁיֵּשׁ מִסְפַּר

מַחֲלוֹת כְרוֹנִיּוֹת

וְנוֹלֶדֶת מַחֲלָה

מַמְאִירָה חֲדָשָׁה,

הַמְּתַחְמֶשֶׁת

וּנְסוֹגָה.

מְשַׂחֶקֶת וּמְהַתֶּלֶת

בֵּין הַכְּאֵבִים הַנִּגָּרִים

לְתִקְוָה,

וְזוֹ הָאַחֲרוֹנָה מְלַפֶּפֶת

מַאֲמִינָה בְּנִצְחוֹן הָאֱמוּנָה

בְּסוֹפֵי סוֹפָם

שֶׁל הַיִּסּוּרִים

הַחֲזָקִים כִּפְלָדָה.

2. בַּשָּׁמַיִם סִיעַת צִפֳּרִים בְּשִׂמְחָה

הַבְּרִיאוּת הַפּוֹרַחַת

מְדַכְּאָה אוֹתוֹ

אֶת יוֹנָה חָנִין,

גִּבּוֹרוֹ שֶׁל שופמן.

בִּשְׂדֵרוֹת בֶּן גוּרְיוֹן הַבְּרִיאוּת

שׁוֹפַעַת,

אֲנָשִׁים מִתְנוֹצְצִים.

חֹם פְּרָאִי בָּרְחוֹב,

גִּזְעֵי הָעֵצִים נוֹאֲקִים.

פַּרְפַּר וְרֹד כְּנָפַיִם

מִתְיַשֵּׁב עַל כְּתֵפִי,

עֵינַי  אוֹרוֹ –

רוּחַ נְעִימָה מְשָחֶרֶת פָּנַי.

חֲלוֹם נִצַּת.

תִּקְוָה הִתְגַּנְּבָה,

בַּשָּׁמַיִם סִיעַת צִפֳּרִים

 בְּשִׂמְחָה.

* * *

באבל על מותו של יואל שָׁר

מלחין, זמר, נגן, כותב שירים וסטנדאפיסט

בן פתח תקווה 1936-2013

נצר למשפחת ויסוקר רבת התהילה

אבות-אבותיו היו ממייסדי המושבה

בן כיתתנו ובן שכבתנו בשבט הצופים "תמר"

תנחומינו למשפחה השכולה

* * *

משה כהן

1. הנדון: שעיר לעזאזל

מכובדי,

מאז ראשית האנושות קיים הצורך הקמאי של בני אדם להיטהרות עצמית כביכול על ידי הטלת האשם על השעיר לעזאזל,  אם בדמות חיה או בדמות אדם. קצרה כאן היריעה למנות את הדוגמאות לכך לאורך ההיסטוריה, מהשעיר לעזאזל ביום הכיפורים, והקרבת קורבנות אדם למולך בתנ"ך, דרך אפגניה באאוליס בטרגדיה היוונית, ו"פולחן האביב" ברוסיה העתיקה שעליו ביסס סטרווינסקי את יצירתו המוסיקלית.

לאורך ההיסטוריה שימש עם ישראל שעיר לעזאזל בקהילת העמים, ואין צורך לפרט.

בתקופה המודרנית, לאחר השואה, הפכה דרום אפריקה לשעיר לעזאזל. למה דווקא היא, האם היא היתה המשטר היחיד בעולם שפגע בזכויות האדם? ודאי שלא, היו ויש עוד כמה וכמה מדינות רודניות בעולם.

בין המאפיינים של עם שהוא שעיר לעזאזל – שהוא עם קטן ומבודד בעולם, שאינו שייך לאחד הגושים, וניתן לרדוף אותו מבלי לשלם מחיר.

ומה רואים אנו כיום, זכר השואה התיישן, דרום אפריקה הלבנה עברה מהעולם, וקהילת העמים חוזרת לשעיר לעזאזל הקלאסי – העם היהודי ומדינת ישראל. ולא, זה לא קשור להתנהגות שלנו. יש מדינות בעולם פחות דמוקרטיות ופחות ליבראליות מישראל (יש הרבה כאלו, אך קצרה היריעה לפרט, סין כמשל), אך איש אינו חושב להטיל עליהן חרם. היעז מישהו להטיל חרם על סין או על רוסיה? רבותיי, אנחנו השעיר לעזאזל כי אנחנו נתפסים כטרף קל, לא יעזור.

לכן אסור, אסור תכלית איסור, להיכנע לחרם האירופי. גילויי חולשה מזמינים רדיפה נוספת. איש אינו  מעז לרדוף מוסלמים, כי הם מניפים אגרופים, מאיימים, בקיצור משדרים כוח. ישראל היא מדינה ריבונית ודמוקרטית, ואם היא תיכנע לתכתיבים מבחוץ לא יהיה לזה סוף. זה מדרון חלקלק, אם נחזור עכשיו לגבולות 67', לא ירחק היום וידרשו מאיתנו להחזיר את הפליטים, לחזור לגבולות 47' – ומי יודע מה עוד... אפילו אם סבור מישהו שחזרה לגבולות 67' היא פתרון טוב, לא זה הזמן, כי זה יתפרש כחולשה.

2. הנדון: היא עקבית

אכן לא צריך להיות מופתע מהחרם האירופי על יהודה ושומרון. שהרי מי שמובילה אותו היא הממונה על קשרי החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, והשקפתה ומדיניותה של קתרין היקרה ידועות ומפורסמות. היא שמה בראש מעייניה לרדוף יהודים ואת מדינת ישראל. היא לא תנוח ולא תשקוט כל עוד יש יהודים בעולם. יש לזכור שכאשר נרצחו ילדים רכים בעיר טולוז שבצרפת, היתממה קתרין ושאלה:

"על מה המהומה? ילדים יהודיים נרצחים, אז מה, גם ילדים ערביים נרצחים בעזה."

אז מה ניתן לצפות מגברת המצדיקה בפומבי רצח ילדים יהודיים? שלא תרדוף את מדינת ישראל?

זו רדיפת ישראל הישנה והטובה, הרואה ביהודים את השעיר לעזאזל של האנושות. סימני חולשה מצד השעיר לעזאזל רק מזמינים רדיפה נוספת. לכן אסור למדינת ישראל לוותר על ריבונותה ולהיכנע לרדיפה האנטישמית. וכנראה שאנטישמיות היא פלטפורמה טובה להתקדמות בחיים. קתרין היקרה הולכת מחיל אל חיל ומי יודע לאן היא עוד תגיע. השמיים הם הגבול.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

        * * *

אהוד בן עזר

 העוזבת אלוף נעוריה

מחזור שירי אהבה מתוך הספר

"יעזרֶהָ אלוהים לפנות בוקר"

שירים 1965-1995

זר כאש בעורקיה, כפור בלִבה איתך

עוֹד לֹא מָלְאָה סְאַת יִסּוּרֶיהָ, בּוֹדְדָה וּגְרוּשָׁה

מִלִּבְּךָ תִּתְבּוֹנֵן בְּקִירוֹתֶיהָ. אִישׁ לֹא יֹאהֲבֵנָה

וְאַתָּה אֵינְךָ. הָיִיתָ עָלֶיהָ לְמַעֲמָסָה, קָמָה

וּמָרְדָה בְּךָ. נֶעֶשְׂתָה מַעֲמָסָה לְעַצְמָהּ,

חָזְרָה וּבָאָה אֵלֶיךָ, צְמֵאָה לְאַהֲבָה,

הוֹמִיָּה כְּשׁוֹבַךְ-יוֹנִים, כְּנִיעָתָהּ לְךָ הֶחֱנִיפָה,

גּוּפְךָ הָיָה שֶׁלָּהּ, גּוּפָהּ הָיָה שֶׁלְּךָ, וְרַב

הַפִּתּוּי לַחֲזֹר לִמְבוֹכָהּ. נָשַׁקְתָּ אוֹתָהּ כְּנַשֵּׁק

אִשָּׁה אַחֶרֶת, וּמִלִּים לֹא מָצָאתָ לוֹמַר לָהּ.

הוֹמִיָּה הִיא וְסוֹרֶרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ.

דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה לְפָנֶיהָ. קֹר בַּחֲדָרֶיהָ. רֵיק מִבְּעָלֶיהָ.

כְּלוּם לְהַחְזִיק בּוֹ. תְּלוּת בְּמִקְסַם-שָׁוְא.

צַר לְךָ עָלֶיהָ. דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה לְפָנֶיהָ. אַל תְּרַחֵם עָלֶיהָ

כִּי בְּגוֹרָלָהּ רָצְתָה. זָר כָּאֵשׁ בְּעוֹרְקֶיהָ,

כְּפוֹר בְּלִבָּהּ אִתְּךָ, כְּזָר – לְךָ בָּהּ אֵשׁ יוֹקֶדֶת,

וְעִמְּךָ עַל זָרִים תַּעֲרֹג, תֶּהֱמֶה נַפְשָׁהּ.

עוֹד לֹא מָלְאָה סְאַת יִסּוּרֶיהָ. דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה לְפָנֶיהָ.

ינואר 1973

רק בחיקי בתי את

פִּרְפּוּר עַפְעַף שֶׁלָּךְ, מִלַּת לִטּוּף. כְּאִלּוּ

עוֹד שֶׁלָּךְ אֲנִי עַל יְצוּעֵנוּ. וּכְבָר

תִּפֹּל שְׁתִיקָה שֶׁל סְתָם מִלִּים. הֲלֹא

תִּרְאִי כִּי גַּם אֲנִי שָׁבוּי בְּתֵיאַטְרוֹן

חָכְמַת-זְקֵנִים שֶׁלָּךְ? וּבְלֶכְתֵּךְ

מִלְּאוּ לִבִּי הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלֹּא פָּתַרְתְּ –

אֲשֶׁר פָּחַדְתִּי לַחֲלֹם. נוֹגֵעַ בִּמְקוֹר גַּאֲוָתֵךְ

וְיִסּוּרַיִךְ. רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ וּבְלִבִּי אִשְׁתִּי.

בִּמְתִיקוּתֵךְ טָעַמְתִּי בַּיִת לְשָׁעָה קַלָּה.

אָסַפְתִּי כָּל חִיּוּךְ שֶׁנִּתְפָּרֵט מֵאַנְחוֹתַיִךְ

וְכָל גֻּמָּה שֶׁל חֹם נָשַׁקְתִּי בְּגוּפֵךְ.

עֵת נִמְנַמְתְּ בִּזְרוֹעוֹתַי וְרֵיח תִּינוֹקוֹת רַכִּים שְׂפָתַיִךְ

הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ. שֶׁקֶט, אַל תִּתְעוֹרְרִי

שְׁאַפְתָּנִית קְטַנָּה, אַל תִּלְבְּשִׁי אֶת סְגֹר נַפְשֵׁךְ

כִּי בִּבְגָדַיִךְ אַחֵרָה אַתְּ, בַּת קָרָה,

יַלְדָּה נִצְחִית בְּתַחְפָּשְׂתָּהּ – שִׁרְיוֹן הַדַּעַת,

חַסְרַת מְנוּחָה פֶּן תֵּעָזֵב.

עַד מָתַי תֹּאמְרִי לְהִתְחָרוֹת בִּי

לְמַעַן אוֹהַבֵךְ? הִשְׂבִּיעַ רְצוֹנוֹ שֶׁל

אָב לָךְ, שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָּא יַלְדֵּךְ? שֶׁקֶט,

נוּמִי, רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ,

רַק בְּלִבֵּךְ הַנָּם אִשְׁתִּי, וּבְהָקִיצֵךְ –

פברואר 1973

רק מחסורי מיטיב לך

הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל

מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ

לְהַשְׁכִּיחוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה לִי בְּלִבִּי –

נַתַתִּי לָךְ. אַתְּ לֹא שֶׁלִּי וַאֲנִי לֹא שׁוֹאַלֵךְ

לְאָן תֵּלְכִי. אֲשֶׁר יִקְרֶה בֵּינֵינוּ כְּאִלּוּ כְּבָר הָיָה

וְלֹא הִזְדַּכֵּךְ. אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה

טַרְפֵּךְ. אַתְּ רוֹצָה חַיֵּי שָׁעָה, לְעִנּוּגֵךְ –

וְשׁוּם מַמָּשׁ אֵין בְּיָדֵךְ. גַּם זִכְרוֹן הַתַּעֲנוּג עוֹמֵם

כְּמִשְׁתָּאוֹת אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ מַרְגֵּעָה מִן הַצָּמָא שֶׁלָּךְ

לִשְׁכֹּחַ בִּי עַצְמֵךְ כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ. לְכִי. תָּשׁ

אוֹנִי בְּפִנּוּקֵךְ, לָךְ חַיֵּי שָׁעָה. לִי שַׁעֲשׁוּעַ מַר. אֲנַחְנוּ

שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת מֻפְרָדוֹת בְּשָׂפָה אַחַת

שֶׁל שְׂפָתַיִם וּפִרְפּוּר הַגּוּף. רַק מַחְסוֹרִי מֵיטִיב לָךְ,

מְמַלְּאֵךְ, וּבְהִתְמַלְּאוֹ, אֶחְסַר לָךְ, כִּי אֵלֵךְ.

ינואר 1973

העוזבת אלוף נעוריה

בְּבֵיתֵךְ עֲצִיצִים יִפְרְחוּ. אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לְהָבִין

וְלִשְׁכֹּחַ. עָלִים יְרֻקִּים יְלַטְּפוּךְ. מִקְטְרוֹתַי

לֹא תַּעֲלֶינָה עָשָׁן בַּחֲדָרַיִךְ. נָקִי

וְקַר, אַת וְקִירוֹתַיִךְ, וּשְׂרִידֵי שְׁמִי

עַל הַדֶּלֶת, מִשְׁפָּחָה עֲצוּבָה שֶׁל זִכְרוֹנוֹת.

"דְּבָרִים רַבִּים לִי לְסַפֵּר לְךָ

אֲנִי אוֹמֶרֶת אוֹתָם בְּגוּפִי

כְּשֶׁאַתָּה נוֹגֵע בִּי

אֲנִי מְגַלָּה עַצְמִי

בִּמְתִיקוּת, בְּהַשְׁפָּלָה וּבְשִׁעְבּוּד."

יֹאבַד עַצְמֵךְ מִדַּעַת

בְּבוֹא לֵילֵךְ אִתִּי

וְעוֹד רַבּוֹת אַכְאִיב לָךְ

עַד תְּיַלֵּל חַיַּת-לִבֵּךְ בְּצַר לָהּ

וְחֶסֶד הַבָּשָׂר בְּתַדְהֵמָה יַכֶּנָּה.

הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ

וּבְרִיתָהּ עִמִּי שָׁכְחָה

לֹא בְּסוֹד חֲטָאַיִךְ תִּמְצְאִי אוֹהֵב

וְלֹא הַגְּבָרִים שֶׁיְּדָעוּךְ

מִשַּׁלְוַת כְּסִילִים יִפְדוּ נַפְשִׁי

לְהַצִּילֵנִי מֵאִשָּׁה זָרָה

מִנוֹכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה.

מרס 1973

* * *

מוטי הרכבי

תשעה באב – החורבן הכפול של צבי י' כסה

 אהבתי את ההתחלה. "לו דתי אני, בט' באב הייתי קורא את ריבון העולם, שהכול נעשה בדברו, לדין תורה על הפרת הברית איתנו." – לו אני (מוטי) דתי הייתי, הייתי קורא את ריבון עולם לדין תורה עוד הרבה הרבה לפני כן. איך, איך נתת ל-6  מיליון יהודים להירצח בתאי הגזים באושוויץ וטרבלינקה. האם זהו גורלו של העם אותו בחרת מכל העמים!

לא אינני מתפעל מאהבת אלוהים לעמו.

אולם המשך הכתבה היה די מאכזב, הניסיון לשפוט אירוע שקרה לפני 2,000 שנה ויותר ע"פ  אמות המידה של תקשורת 2013 בישראל – קצת מוגזם. הטענה שפלוויוס (יוסף בן מתיתיהו – כן יש לו גם שם יהודי ) אמר את מה שאמר, זה כאילו בעוד 2,000 שנה מהיום יצטטו את גדעון לוי שאמר את מה שהוא אומר היום ב"הארץ",  וע"פ מודל זה ישפטו אותנו.

 אינני מתכוון להתווכח אם זה היה נכון ונבון למרוד, אינני בקי במה שבאמת דחף אנשים אלה למרוד, ואינני חושב שצבי כסה בקי ממני. היום אנו ניזונים משבבי ידיעות שפורסמו ע"י מקורות שונים, ושאיננו יודעים מי מהידיעות אמינה יותר. למדתי לצערי מהתקשורת הישראלית שאין להאמין לאף ידיעה, וכל ידיעה בעיקרה הוא ניסיון של צד אחד לעוות מציאות שתתאים לדרכי השקפתו. זה בהחלט נכון היום ואני מניח שזה היה לא שונה בעבר.

 אני מניח שכל דבר שאני קורא על התקופה ההיא, גם הוא חדור אג'נדה – לא פחות מהאג'נדה של התקשרות 2013.

 כמו כן אינני מתכוון להתווכח עם צבי כסה האם שמירת הדת לפני 2,000 שנה היתה עילה מספקת למלחמה. נסה היום, 2,000 שנה מאוחר – יותר להמיר את דתם של שכנינו או להמיר את דתם של המוסלמים הטובים באפגניסטן ועיראק – וראה מה יקרה. למדתי שאותם אנשים שיוצאים בשצף קצף נגד דתיים בצד שלנו, יגלו הרבה הבנה לדרישות הדת של אחרים בעיקר מוסלמים.

אבל אם יש דבר שאיתו אינני מסכים כלל עם צבי כסה זה נושא ה"“שנאת חינם". יהודה נפלה בגלל שנאת חינם. היו גורמים רבים למפלה, "שנאת החינם"  היתה ללא ספק אחד הגורמים המכריעים. כאשר יוחנן מגוש חלב שרף מחסני מזון של שמעון בר גיורא, ולהפך. כאשר לוחמים יהודיים הרגו זה את זה, כאשר מנגד עומדים הרומאים ונותנים ליהודים לטבוח זה את זה, האם זו לא אחת הסיבות העיקריות למפלה. כמה באמת תרמה הדמורליזציה של "הצדיקים" שהזכיר צבי כסה – לתבוסה, לעולם לא נדע מעבר לעובדה המרה שהבית הראשון, הבית השני ומרד בר כוכבא הסתיימו באסון. אולם ראה פלא, אלה שלא מרדו נעלמו מהעולם ועם ישראל עדיין חי וקיים. 

הגבתי למאמר על "שנאת האחים" לא בגלל שאני חרד לכבודם של גיבורי התקופה ההיא, אפילו לא כדי לנסות ולהוכיח מה באמת קרה ומהי ההיסטוריה הנכונה. הגבתי כך בגלל שאני חרד למה שקורה היום.

אנחנו שוב מפתחים "שנאת חינם", ולאט לאט "שנאת חינם" זו תופסת תאוצה. לא אינני מתכוון לוויכוח לגיטימי והכרחי. לכולנו יש דעה, ולמרות שכל אחד מאיתנו בטוח בצדקתו, העובדה שיש מישהו שחושב אחרת, מצביעה על האפשרות שאנו טועים. ויכוח הוא לגיטימי, חשוב והכרחי.

למזלנו אנו חיים בדמוקרטיה ואחת לכמה שנים אנו נקראים להצביע ולהביע את דעתנו. מרגע שהתקבלה ההכרעה יש להתייצב מאחורי הממשלה הנבחרת ולתת לה לנהל את המדיניות שנקבעה בבחירות. גם כאן מותר ורצוי להביע דעה, מותר ורצוי לאתגר החלטות, אולם בראש וראשונה צריך לזכור שאנו במלחמת קיום, זה לא סיסמא, יש מי שרוצה להכחידנו, ומי שלא מסכים, אנא בקרו ברמאללה (לא בעזה, מספיק ברמאללה) ללא ליווי צבאי של "צבא הכיבוש" ותבינו, קצת מאוחר אבל תבינו. 

כאשר ההתרסה והאתגר ממומנים ע"י מקורות זרים, כאשר נציגה של "נשות ווטש" (השם בו בחרה אותה קבוצה של נשים להטריד ולהפריע לחיילי צה"ל, יש לאותה קבוצה שמות נוספים, נשים בשחור, נשות הכתל ועוד. השם קשור כמובן בסיבה למסיבה שאותה קבוצה של נשים רוצה לחגוג באותו יום) – בוחרת לרוץ ולנחם את אם הרוצח שרצח משפחה שלמה ותקע סכין כגופה הקטן של פעוטה בת 3 חודשים, כאשר "צעירי המחאה" קוראים "לא כיפה ולא ברזל, צהל לך לעזאזל", כאשר גדעון לוי מ"הארץ" ממציא סיפורי זוועה על "צהל" – הצבא המוסרי בעולם, זה המקום בו אנו צריכים לקום ולהבין שאנו בדרך לשנאת אחים חדשה.

 זכור לי בבית הספר התיכון, כשלמדנו על מלחמות היהודים בימי הבית שני, זכור לי שחשבתי – תודה לאל שלמדנו, והבנו והיום דבר כזה לא יתרחש –

 אני בהלם כשאני רואה שפנינו מועדות לאתו כיוון.

 שמעתי פעם את נשיאנו שמעון פרס (אז עדיין לא נשיא) אומר: "אין מה ללמוד מההיסטוריה, מה באמת חשוב באיזה פילים השתמש חניבעל? באיזה פוך השתמשה קליאופטרה?"

אני חולק עליו, אנו כן צריכים ללמוד מההיסטריה וחשוב שלא נחזור שוב על שנאת החינם.

צבי י' כסה – יהודה נפלה בגלל שנאת חינם, בוא אני ואתה נמצא דרך למנוע שנאת חינם חדשה.

* * *

מרדכי קידר

התוכנית האיסלאמית של מחלקת המדינה

"נראה כי השלטת 'האחים המוסלמים' על מרבית המדינות המוסלמיות הוא הפתרון האידיאלי בעיני הממשל האמריקאי, גם אם מחירו הוא הפקרת ידידים ובעלי ברית משכבר הימים: מובארכּ, קד'אפי, עבדאללה השני וישראל."

מה משותף להפגנה של "האחים המוסלמים" בכיכר רָאבִּעָה אַלעַדָוִויָה בקהיר, לדאגה העמוקה של חמאס בעזה, להצהרות של ראשי מפלגת "הפעולה האיסלאמית" בירדן ולהפגנה של הפלג הצפוני של "התנועה האיסלאמית" בישראל?

כולם שותפים לתוכנית הכלל אזורית של "האחים המוסלמים" שזכתה לגיבוי של הממשל האמריקני, וכולם מודאגים מן המכה שקיבלה תוכנית זו לפני שלושה שבועות במצרים כש"האחים המוסלמים" סולקו בבושת פנים מהשלטון.

התוכנית נחשפה בציבור ב-1 במאי 2012, שבו החל מסע הבחירות של מוחמד מורסי במצרים. באותו יום הופיע מורסי בעצרת בחירות  ציבורית יחד עם אחד האידיאולוגים של תנועת "האחים המוסלמים" במצרים, שייח' צַפְוָות אלחיג'אזי, שאמר באופן הברור ביותר: "אנו רואים את חלום הח'ליפות האיסלאמית, חלום ארץ הח'ליפות, מתגשם, אם ירצה אללה, בידי ד"ר מוחמד מורסי, ומי שאיתו מאנשי 'האחים' והמפלגה שלו. ראינו את החלום הגדול, שכולנו חולמים אותו, 'המדינות הערביות המאוחדות'! 'המדינות הערביות המאוחדות' ישובו אם ירצה אללה. 'המדינות הערביות המאוחדות' ישובו על ידי האיש הזה ומי שאיתו, אם ירצה אללה. בירת הח'ליפות, בירת 'המדינות הערביות המאוחדות' תהיה ירושלים, אם ירצה אללה. בירתנו לא תהיה קהיר, לא מכה ולא מדינה, רק ירושלים, אם ירצה אללה, וקריאתנו תהיה 'לירושלים הולכים מיליונים של שהידים'."

בהמשך שר זמר: "הו השואפים למות מות קדושים, כולכם חמאס, השינה תנדוד מעיני היהודים, שכחו מהעולם ומהוועידות, אחזו בנשק שלכם, אִמרו תפילה, וקִראו לאללה..." (באדיבות ממר"י).

כאן המקום להעיר כי חיג'אזי מציין את שם "המדינות הערביות המאוחדות" במונח הערבי "אלווִלַאיָאת אלעָרַבִּיָיה אלמוּתָחִדָה" שהוא שמה בערבית של ארצות-הברית ("אלווִלַאיָאת אלמוּתָחִדָה") בתוספת "אלעָרַבִּיָיה". ההסבר האחד לכך הוא מתן רמז לעוצמה העתידית של המדינה האיסלאמית העתידית על ידי יצירת זהות לשונית בין מדינה זו וארה"ב; ההסבר השני הוא שמישהו בארה"ב נתן להם את הרעיון להקים יישות ערבית שתהיה מקבילה לזו של ארה"ב. אותו אמריקני השתמש במונח "אלווִלַאיָאת אלמוּתָחִדָה" – שמה בערבית של ארה"ב – כדוגמה טובה למה שהם יכולים להקים במזרח התיכון, וזוהי הסיבה ש"האחים המוסלמים" אימצו את השם הזה.

נראה כי דבריו של חיג'אזי לא היו רק סיסמת בחירות שנועדה להלהיב את ההמונים, אלא גילוי של פרוגרמה מעשית שיש לה תומכים בבית הלבן בוושינגטון. התוכנית נחשפה לאחרונה באתר חדשות ערבי ליברלי "אילאף" הפועל מלונדון. האתר חשף ב-12 ביולי את החלק הירדני של תוכנית "האחים המוסלמים" להקים את "המדינות הערביות המאוחדות". תוכנית זו מבוססת על ההנחה ש"האחים המוסלמים" הולכים ומשתלטים על מדינות המזרח התיכון: החל מ-2002 הם שולטים בטורקיה, והחל מ-2006 הם שולטים ברצועת עזה (שמכל בחינה מעשית היא מדינה). מאמצע 2011 המפלגה המובילה בתוניסיה היא מפלגת "הנהדה" שהיא הזרוע התוניסאית של ארגון "האחים המוסלמים", והחל מסוף יוני 2012 נשיא מצרים הוא איש "האחים המוסלמים" לאחר שבסוף 2011 נבחר פרלמנט עם נוכחות דומיננטית של הארגון, שבינתיים פוזר בצו של בית המשפט. "האחים" הם כוח מוביל גם במרוקו, בלוב ובכווית, ואם הדברים יתקדמו על פי התוכנית, הם ישלטו גם על סוריה. מאחורי "האחים" ניצבת אמירות קטר העשירה והחזקה, וערוץ הג'יהאד התקשורתי שלה "אלג'זירה", שביכולתו – כפי שראינו מאז דצמבר 2010 – להפיל שליטים ולהשליט במקומם את "האחים המוסלמים".

מחלקת המדינה של ארה"ב מעודדת את תהליך ההשתלטות של "האחים המוסלמים" עוד מימי הנשיא האמריקני ג'ורג' וו. בוש, והחל מינואר 2009 נשיא ארה"ב ברק אובמה ומחלקת המדינה שלה רואים בהשלטת האיסלאם הפוליטי אינטרס לאומי אמריקני. הסיבה לכך היא שמאז פיגועי 11 בספטמבר 2001 מחפשת ארה"ב סוג של איסלאם פוליטי מתון, שהמערב יכול לחיות איתו, בהבדל מאלקאעידה למשל, ולדעתה של מחלקת המדינה, וכיום גם של הבית הלבן, "האחים המוסלמים" מתאימים מאוד לתפקיד השליט הלגיטימי בארצות האיסלאם, שלדעת הממשל האמריקני לא יעורר שנאה נגד המערב בכלל וארה"ב בפרט.

לשם ביצוע התוכנית האיסלאמית, יש תחילה להרדים את הישראלים, כדי שלא יעוררו את העולם נגד התוכנית הפוליטית האמריקנית-האיסלאמית. לכן הממשל האמריקני ניסה גם להרגיע את ישראל כשמורסי נבחר: משלחת של ח"כים ישראליים נפגשה בוושינגטון בחסות מחלקת המדינה עם חברי פרלמנט מצריים, ובהם נציגי "האחים המוסלמים", כדי ליצור קשר ודו-שיח בין הצדדים.

תוכנית צפון סיני

מזה שנתיים שרוייה סוריה במלחמת אזרחים נוראה, ועד היום נהרגו בה למעלה מ-100 אלף אנשים – נשים וילדים. 400 אלף פליטים פלסטיניים יושבים בסוריה מאז 1948 והם שותפים לסבל הכללי: מאות מהם נהרגו ונפצעו, ואלפים מהם ברחו לירדן, לבנון, טורקיה, מצרים ולמדינות אחרות. הדבר מדאיג מאוד את חמאס – "האחים המוסלמים" הפלסטיניים – שכן אם יימשך מצב הפלסטינים בסוריה כפי שהוא, הם ייעלמו כקבוצה, ופיזורם בעולם ימוסס את בעייתם ואת זכות השיבה שלהם אל תוך ישראל. לכן, על פי האתר "אילאף", הגו ראשי חמאס רעיון עם מורסי: מצרים תעביר את צפון סיני לרשות חמאס, והפליטים הפלסטינים יועברו לתקופה מוגבלת לסיני מסוריה ומהארצות שברחו אליהן לאחרונה ממלחמת האזרחים.

העברת צפון-סיני לרשות חמאס לשם יישוב הפליטים הפלסטינים מסוריה זכתה לברכתו של ממשל מורסי, שכן זו כרוכה בבניית תשתיות רבות – שיכון, מים, ביוב, חשמל, כבישים, תקשורת, תעשייה וחינוך – שיעניקו למצרים הזדמנויות תעסוקה, והכל יהיה במימון אמריקני, קטרי ובינלאומי. האזור יוחכר לפלסטינים, והעולם ישלם למצרים את דמי החכירה. על פי התוכנית, חמאס אמורה להיות אחראית על הפליטים הפלסטינים שישוכנו בסיני, בעיקר על מנת לוודא שלתנועות האחרות, ובעיקר לפת"ח, לא תהיה דריסת רגל בקרב הפלסטינים הללו. בני עזה יוכלו לעבור בחופשיות לצפון סיני, שיהפוך למדינה פלסטינית איסלאמית. החיבור של צפון סיני לעזה יקל על תחושת המצור של תושבי הרצועה, יפתח בפניהם הזדמנויות כלכליות גדולות בשל מיזמי הבנייה והפיתוח של צפון סיני, וייתר את המנהרות בין עזה ורפיח.

נראה שארה"ב לא רק מודעת לתוכנית זו אלא תומכת בה, שכן אם ייקשר עימה שמה של ארה"ב, היא תזכה לאהדה רבה על הסיוע הנדיב שתעניק להצלת הפלסטינים ולשימור בעייתם, בדיוק כפי שהיא משמרת את פליטותם כבר 65 שנים באמצעות תקציבי אונר"א שחלק נכבד מהם באים ממשלם המיסים האמריקני.

ההנחה של הבית הלבן, מחלקת המדינה ו"האחים המוסלמים" – היא שישראל תברך על התוכנית ליישב את הפליטים הפלסטינים בסיני, שכן תוכנית זו תהיה מבחינת ישראל פתרון לבעייתם, וישראל גם לא תתנגד למימון אמריקני ל"יישוב מחדש" של פליטי 1948, בניהם, נכדיהם וניניהם בצפון סיני. יהיו בישראל מספיק "תמימים שימושיים" שיעודדו תוכנית זו מתוך אשלייה שזו תביא את בעיית הפליטים לידי סיום. הישראלים הללו, כדרכם, יתעלמו מכך שריכוז הפליטים הפלסטיניים בסיני נועד להכינם לשלב הבא – המאבק בהנהגת חמאס לשוב אל כל פלסטין ולחסל את ישראל כמדינת העם היהודי.

יותר מסוכנים מאיראן

ארה"ב אינה לבדה במשימה להשליט את "האחים המוסלמים" על המזרח התיכון. שותפתה הבכירה היא אירופה. ההתנהגות הבלתי דיפלומטית של האמריקנים והאירופים אינה חדשה: כשביקר אובמה בקהיר ביוני 2009 כדי לשאת ממנה את נאומו לאומה האיסלאמית, בחר להיפגש עם נציגי "האחים המוסלמים", שנואי נפשו של המארח מובארכּ. זו היתה הסיבה האמיתית שמובארכּ לא נכח באולם בעת הנאום, למרות התירוץ שנתן בדבר מות נכדו שבועיים קודם.

מורסי סולק על ידי הצבא בתחילת יולי בגלל ההפגנות נגדו, אבל גם כדי לסכל את תוכניתו של מורסי להעניק את צפון סיני לחמאס במטרה ליישב בו מאות אלפי פלסטינים. סילוקו של מורסי היכה בתדהמה את ראשי חמאס בעזה, שבנו את עתידם ועתיד מדינתם על תוכנית זו. גם ארדואן, האיסלאמיסט הטורקי, יצא מגדרו מרוב כעס.

יש במצרים שמועה שבבחירות לפני שנה זכה אחמד שפיק, מתחרהו של מורסי. אבל לחצים אמריקאיים על השלטון הצבאי גרמו לכך שמורסי הוכרז כמנצח, כיוון שאובמה ומחלקת המדינה היו מעוניינים שמורסי ו"האחים המוסלמים" ישלטו במצרים.

נוכחותם של שמונה אנשי "האחים המוסלמים" בסגל הבית הלבן מסבירה את הנטייה הברורה של אובמה לטובת תנועה זו, שמצאה ביטוי ביחס השלילי של הממשל האמריקני להסרת מורסי מכס הנשיאות בתחילת יולי הנוכחי. בסגל השגרירות האמריקנית בקהיר שירת אחמד עליבה, שהיה חוליית הקשר בין שגרירת ארה"ב במצרים אן פטרסון ובין "האחים המוסלמים", ותיאם את פגישותיהם של הפקידים האמריקניים עם נציגי "האחים".

המעורבות האמריקאית בקידום "האחים המוסלמים" אינה אמורה להפתיע את ישראל: היו אלה לחצים אמריקאיים של מחלקת המדינה על ראש ממשלת ישראל אז, אריאל שרון, שכפו עליו בתחילת 2006 לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. העובדה שחמאס זכה במרבית המושבים לא לימדה את מחלקת המדינה לקח, וכיום היא מפעילה לחצים דומים על המלך עבדאללה. אלא שבניגוד לאריאל שרון, עבדאללה מכיר את "האחים המוסלמים", ולכן הסיכוי שייכנע ללחציים האמריקניים קטנים הרבה יותר.

אבל מי שמכיר את האמת על "האחים המוסלמים" ואומר זאת היישר בפרצופם – הוא דאחי ח'לפאן, מפקד משטרת דובאי, שתיאר לאחרונה את הסכנה שהם מהווים למדינת האמירויות כלא פחותה מהסכנה האיראנית.

ירדן "המולדת החלופית" האיסלאמית

סילוקם של מורסי ו"האחים" היכה בתדהמה גם את מנהיגי "האחים" בירדן, שסירבו בשנתיים האחרונות להצטרף ליוזמת המלך עבדאללה השני להכניס רפורמות בשלטון בירדן באופן שיעניק ייצוג גדול יותר בפרלמנט למפלגה האיסלאמית ולתושביהם של מחנות הפליטים. המלך מכנה אותם בגלוי "זאבים בעור של כבשים" ו"כת של הבונים החופשיים" (אין באוצר הביטויים הערביים ביטויים גרועים יותר שמלך יכול להשתמש בהם כלפי אזרחיו, מ"ק). זאת, משום שאינם שואפים לתקן את שלטון בית-המלוכה ההאשמי, אלא להפוך אותו לבובה שלהם לאחר שישתלטו על הפרלמנט וישנו את המדינה ל"מלוכה חוקתית" עם חוקה איסלאמית של "האחים" כמובן, ואחר כך – להחליף אותו.

המלך מתאר את המאבק שלו ב"אחים" בביטוי "המערכה החשובה ביותר הניצבת בפנינו בכל האזור", אפילו יותר מאיראן. הוא גם לא הסתיר את זלזולו במדינאים ובפקידים האמריקאיים המקדמים את "האחים המוסלמים" מתוך נאיביות, כאילו שלטונם הוא סוג של דמוקרטיה איסלאמית. עכשיו, עם סילוקו של מורסי, נותרו "האחים המוסלמים" של ירדן בלי רפורמות, בלי הגב המצרי ומסובכים עם המלך המכיר היטב את כוונותיהם.

בשנתיים האחרונות הגיעו לירדן אינספור משלחות של נושאי משרות רשמיות אמריקאיים ואירופאיים בניסיון לשכנע את המלך לשנות את חוק הבחירות הירדני באופן שיאפשר ל"אחים המוסלמים" להשתתף בבחירות ואף להגיע בהן להישגים. האמריקאים והאירופים אינם מסתפקים במפגשים עם המלך; שגריריהם ונציגיהם נפגשים דרך קבע עם ראשי "האחים המוסלמים", הן בבירות ארה"ב ואירופה והן בירדן, ועל המלך לבלוע את העלבון הזה.

חששותיו של המלך מ"האחים המוסלמים" מבוססים לחלוטין: מזה כמה שנים מנסרת בחלל השיח הציבורי בירדן סיסמת "המולדת החלופית", שמשמעותה היא סילוקו של בית המלוכה ההאשמי שהביאה בריטניה מהחיג'אז לפני 90 שנה, ולהעברת ירדן לידי תושביה המקוריים הנחלקים לשני חלקים עיקריים: מיעוט של בדואים יושבי מדבר, שרובם חיים ביישובי קבע שאליהם עברו עם השנים תוך שימור תרבותם ולשונם המסורתית, ורוב של פלסטינים שהם חקלאים ויושבי ערים, שלשונם ותרבותם שונה מזו של הבדואים. האוכלוסייה הבדואית מתגוררת בעיקר מעמאן דרומה ומזרחה, בעוד שהאוכלוסייה הפלסטינית חיה בעיקר מעמאן צפונה. המונח "פלסטינים" בהקשר הירדני אינו קשור לארץ-ישראל ממערב לירדן, אלא מדובר בתושבים המקוריים של הצפון והמערב של ירדן המתקראים "פלסטינים" – שם שאימצו מהמנדט הבריטי על פלשתינה-ארץ-ישראל, כיוון שאינם רוצים להיקרא בדואים. לאוכלוסייה זו יש להוסיף פלסטינים שחלקם פליטים משנת 1948 וחלקם כאלה שעברו לירדן מסיבות שונות ולאורך השנים מישראל, מיהודה ומשומרון. כולם בעלי אזרחות ירדנית, ולכן לפי כללי הנציבות העליונה לפליטים של האו"ם אינם פליטים, למרות שאונר"א רואה בהם כאלה.

ל"פלסטינים" תושבי ירדן המקוריים אין עניין במתרחש מערבה לעמק הירדן, והם סובלים בשקט את שלטון הקואליציה של הבדואים ובית המלוכה ההאשמי. הפליטים הפלסטינים יושבים בדרך כלל בשקט, ללא דרישות פוליטיות, שכן הם זוכרים את הטבח שערך בהם המלך חוסיין בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור") כשהם – בהנהגת יאסר ערפאת – ניסו להקים מדינת טרור פלסטינית בתוך מדינת ירדן.

עתה, בעקבות "האביב הערבי", החלו לנשב גם בירדן רוחות של שינוי ותמורה, כשהגוף המאורגן והגדול ביותר הוא "האחים המוסלמים", שלהם יש תומכים רבים בקרב כל קבוצות הפלסטינים – הירדנים המקוריים, והפליטים והמהגרים ממערב לירדן – בעיקר בשל האתגר שהם מציבים לבית המלוכה ההאשמי. הפלסטינים מדברים כבר כמה שנים על "המולדת החלופית", כלומר על הקמת מדינה פלסטינית על אדמת ירדן, אם באמצעות חלוקת המדינה למדינה בדואית בדרומה ובמזרחה ומדינה פלסטינית בצפונה, או בהשתלטות על כל המדינה אם דרך בחירות ואם באלימות.

"האחים" בירדן מנסים זה זמן לארגן הפגנות ואוהלים באחת הכיכרות בעמאן. אך כוחות הביטחון של בית המלוכה, המבוססים על האוכלוסייה הבדואית, אינם מאפשרים להם לעשות זאת. "האחים" נוטים להחרים את הבחירות לפרלמנט, כי אינם מעוניינים לשחק את המשחק הכביכול דמוקרטי וכביכול לגיטימי של המלך, שאותו אף אחד אינו יכול להזיז חוקית מתפקידו. ואילו הוא מנסה לשכנעם להשתתף בבחירות באמצעות פתיונות בצורת תפקידים בממשל.

באופן פרדוקסלי, יש זהות אינטרסים בין "האחים המוסלמים" בירדן ובין חוגים בימין בישראל: שני הצדדים רוצים לראות מדינה פלסטינית, ולא ממלכה האשמית, קמה בירדן, ולכן שניהם קוראים לסילוקו של בית המלוכה ההאשמי ולביטולו של הסכם השלום בין ישראל ומלך ירדן שנחתם בערבה באוקטובר 1994. חוגים אלה אינם רואה בעין טובה את הסמכויות בהר הבית שהעניק הסכם השלום לבית המלוכה, ואילו "האחים" רואים בהסכם בגידה בפלסטינים, בערבים ובאיסלאם, ותעודת ביטוח לשלטונה של המשפחה ההאשמית בירדן. זוהי הסיבה שעבדאללה הפך לגדול התומכים בהקמתה של מדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, כדי שהוא יוכל לטעון כי ירדן אינה פלסטין, וכי פלסטין נמצאת ממערב לנהר הירדן, וכי כל מי שמבקש לחיות בפלסטין שיואיל לעבור אליה.

"האחים המוסלמים", שמרביתם הם בני צפונה של ירדן, מעוניינים להיפטר מבית המלוכה, מה שמציב אותם בעימות מתמיד עם המלך. עלייתו לשלטון בשנה שעברה של מורסי, שותפם למאוויים הפוליטיים, עודדה אותם מאוד. הם ניסו לארגן הפגנה של 300 אלף איש באחת מכיכרות עמאן כדי להפוך אותה ל"כיכר אלתחריר" הירדנית, אך שירותי הביטחון הירדנים גילו את ההתארגנות ומנעו אותה בדרכם.

המלך מודע לרעיון "המולדת החלופית", ואמר פעמים רבות כי "ירדן לעולם לא תהיה מולדת חלופית לאף אחד," וכי לכן היא תומכת בהקמת מדינה פלסטינית מחוץ לתחומה. המלך גם מרגיע את כל שומעיו בכך שהוא מבטיח להם שמעולם לא היה נתון לשום לחץ מצד נשיא אמריקאי, שתכליתו להקים מדינה פלסטינית על חשבון ירדן.

אולי לחץ להקים מדינה פלסטינית בירדן לא הפעילו נשיאי ארה"ב על המלך, אבל לחצים לאפשר ל"אחים" להיכנס למערכת הפוליטית הירדנית נראה כי קיימים, בעיקר מצד מחלקת המדינה האמריקאית, המנסה זה שנים לקדם את הפרויקט הפוליטי של "האחים המוסלמים" בירדן.

על מנת להרדים את המלך, לוחצת מחלקת המדינה האמריקאית להקמת מדינה פלסטינית ביו"ש על חשבון ביטחונה של מדינת ישראל, כשהתיכנון הוא שמדינה פלסטינית זו תהפוך בעתיד לעוד מדינת "אחים מוסלמים", כלומר חמאס. כך תושלם טבעת החנק האיסלאמית סביב ישראל, כך יושלם חלומו של צַפוַות חיג'אזי להקים את מדינת הח'ליפות האיסלאמית שבירתה ירושלים, וכל האיסלאמיסטים בעולם יאהבו את אמריקה על שהשליכה את ישראל תחת גלגלי האוטובוס האיסלאמי.

נראה כי מחלקת המדינה והבית הלבן האמריקאיים פוחדים מטרור איסלאמי יותר מכל דבר אחר, ולכן גברה אצלם מאז 11 בספטמבר 2001 השאיפה למצוא חן בעיני המוסלמים בכל מחיר. השלטת "האחים המוסלמים" על מרבית המדינות המוסלמיות נראה להם הפתרון האידיאלי המתאים ביותר לאינטרס האמריקאי, גם אם מחירו הוא הפקרת הידידים ובעלי ברית משכבר הימים. מובארכּ, קד'אפי, עבדאללה השני וישראל – הם חלק מהקורבן שהממשל האמריקני מוכן להקריב על מזבח שלטון "האחים המוסלמים" בכל רחבי העולם הערבי והאיסלאמי. האם סילוקו של מורסי יהיה המכה שתכניס את השד האיסלאמיסטי-אמריקני חזרה לבקבוק?

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 254 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

דני רכט

בית אסתר ראב באנציקלופדיה העירונית

 של תל אביב

אהוד שלום רב,

אתמול בלילה התפרסם באתר תל אביב 100 אותו אני עורך, ערך חדש מאת חוקרת תל אביב הניה מליכסון. ערך המביא לקוראינו את סיפורו של ה'בית האדום' - בית אסתר ראב.

מצורף הקישור הישיר לערך החדש:

https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/old_north/carmia/ester-rab

מאחר שהאתר שלנו עוסק בעיקר בתחום הארכיטקטורה וההסטוריה העירונית, נאלצתי לקצץ מעט בסיפור חייה של המשוררת, אך הוספתי בגוף הטקסט קישורים חיצונים לקוראים שיהיו מעוניינים במידע נוסף.

אני מאוד מודה לך עזרתך ואני מקווה להמשך שיתוף הפעולה בינינו.

בברכה,

דני רכט

תל אביב 100. האנציקלופדיה העירונית

* * *

לאה טרן

קיומיומים

קיומיומים  רַבִּים בִּי

יִצּוּג מִלִּים לִמְצִיאוּת חִלּוּפִית

פַּסֵּי אוֹר

כֶּתֶם

בִּגְדֵי חֲלוּפָה

דְּמוּיוֹת

תְּמוּנָה נִשְׂרֶכֶת אַחֲרַי עַד

קְצֵה הַתּוֹדָעָה

מַה זִמֵּן לִי הַזְּמַן

מַיִם רַבִּים גַּם אֲדָמָה

קִיּוּם בַּשְּׁנִיִּים

מִשְׁפָּחָה

וָלָד מֵת בְּבִטְנִי פַּעֲמִיִּים

לֹא שָׂרַד אֶת הַזְּמַן הַזְּמַנִּי

בְּרַחְמִּי

לֹא רַחֲמֵי מַיִם

לֹא רַחֲמֵי שָּׁמַיִם

גַּם אָחִי תְּאוֹמִי לֹא שָׂרַד חַיִּים

רַק אֶת הַאֵין חַיִּים שָׂרַד

לְלֹא פַּחַד

הִשְׁאִיר לִי חַיַּי הַמְפֻחָדִים

הִשְׁאִיר חֶצְיוֹ בִּי

וְחֶצְיוֹ הָאַחֵר מְשֻׁחְרָר

בַּשָּׁמַיִם

הֵיכָן אַתָּה אָחִי, אַיֶּכָּה?

בְּבִכְיִי הַנָּטוּשׁ קוֹרֵאת לְךָ

לְקַיֵּים חציי הָאַחֵר

כְּיָרֵחַ בְּמִלּוּאוֹ.

פרופסור ישעייהו לייבוביץ קרא למוות אין חיים.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

אישור ארכיאולוגי נוסף למלכות דויד

אודה ולא אבוש: לא ציפיתי לאישור כל-כך מהיר – וכל-כך מוסמך ובדוק מבחינה מדעית – לעיוני ולמסקנותיי, שהופיעו ב"חדשות בן עזר" 856 מיום 14.7.2013. – "רומנטיקה ופוליטיקה במימצא ארכיאולוגי".

לא חלפו שלושה [3] ימים מאז פירסום המאמר במכתב העיתי שלנו – והנה, להפתעתי ולשמחתי הרבה, נחשף מימצא ארכיאולוגי נוסף, במקום אחר, המחזק את פרשנותי, ומעיד על עוצמתה הרבה של מלכות דויד מלפני כ-3,000 שנה.  המימצא הראשון מאותה תקופה, שעליו התבסס המבוא האקטואלי למאמרי בחב"ע 856, נחשף ע"י הארכיאולוגית פרופ' אילת מזר מהאוניברסיטה העברית בירושלים ועמיתיה, והיה חרס כתוב באותיות קרובות לעברית ע"י נוכרים [ככל הנראה יבוסים] תושבי ירושלים. כתובת זו מאשרת, לדעת פרופ' אילת מזר, ולדעתנו, את הסיפור התנ"כי על החיים בצוותא של יבוסים ויהודים לאחר שדויד זכה בכתר ובתואר של "מלך ירושלים", בנפרד ובנוסף לתואר "מלך ישראל". [כזכור, התואר "מלך ישראל" מחייב בחירה ע"י העם או נציגיו – ולכן "[הָלַךְ] רְחַבְעָם [אֶל] שְכֶם, כִּי שְכֶם בָּא כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ" [מלכים א' י"ב1] – אבל התואר "מלך ירושלים" עובר בירושה בדרך של הסדר מוסדי מסורתי: מן המלך [אֲרַוְיָה] אל המקורב אליו [אוּרִיָּה] או, במקרה מותו, למי שנשא לאשה את אלמנתו...]

המימצא החדש נחשף ע"י קבוצת חוקרים/חופרים נוספת, בראשותו של פרופ' יוסי גרפונקל מהאוניברסיטה העברית בירושלים וסער גנור מרשות העתיקות, לאחר חפירות שנמשכו כ-7 שנים. נתגלתה ביהודה – בעמק האלה – עיר מבוצרת מימי דויד המלך, הַמְּזוּהָה עם העיר שעריים המקראית. אחד המיבנים זוהה בבירור כארמונו של דויד המלך.

זהו בית רחב-מידות, המשתרע על שטח של  1,000 מ"ר בקירוב, ונשקף אל עמק-האלה. הארמון ממוקם במרכז האתר, ושולט על כל בתי העיר, שכולם נמוכים ממנו. [כזכור, הדגשתי במאמרי בחב"ע 856 מיום 15.7.13 כי ביתו של המלך – דויד – בירושלים היה נישא מעל ביתם של בת-שבע ואוריה החיתי, שהיה נמוך ממנו...]

ארמון המלכות שנתגלה בעיר ה"חדשה" שעריים ובית-המחסנים הגדול שלידו מהווים עדות לבנייה ממלכתית ולארגון מינהלי בתקופת דויד המלך – "זו הוכחה ברורה לקיומה של ממלכה, שידעה להקים מוקדי שליטה" – אומרים הארכיאולוגים. לכך יש להוסיף, מבחינת מדעי-המדינה, כי הארמון הגדול והעיר המבוצרת היטב מעידים על עוצמתה הצבאית והכלכלית של מלכות דויד. בכך אולי גם יגיעו אל קיצם הוויכוחים בין מכחישי-התנ"ך לבין המקבלים את התנ"ך כעדות היסטורית לא פחות מהימנה מאבנים וחרסים שנתגלו במערות ובחורבות ערים.

עד לפני 20 שנה טענו ארכיאולוגים והיסטוריונים רמי-דרג [כולם מאוניברסיטה אחת בלבד בישראל...] כי דויד המלך לא היה ולא נברא – עד שחשף הארכיאולוג פרופ' אברהם בירן, אחרי 20 שנות חפירות בתל-דן – את הכתובת הארמית, המספרת על הריגת מלך מ"בית דויד", אחזיה מלך יהודה [אישור על סיפור רציחתו במלכים ב' פרק ט' 27; הכתובת מיוחסת לחזאל מלך ארם הנזכר בספר מלכים ב', פרק ח' 7-15 – וייחוסו המפורש של אחזיה בכתובת זו ל"בית דויד", עדות ארכיאולוגית מחוץ לתנ"ך שנכתבה ע"י מלך זר בתקופה קדומה הקרובה לימי דויד – הסיר סופית את הספק שהשמיעו המלומדים מכחישי-התנ"ך [שבאמת חזרו בהם בעקבות זאת מהכחשת עצם קיומו של דויד – אבל ניסו לטעון שהיה מנהיג קטן ולא-חשוב של עיר קטנה ועלובה – עד שבאו הביצורים והמיבנים שנתגלו בשנים האחרונות בירושלים ובעמק האלה, כמו גם חשיפתה של העיר רְחוֹב מימי שלמה המלך ע"י פרופ' עמיחי מַזָּר וחשיפתה של העיר גְּשוּר מימי דויד ושלמה ע"י פרופ' רמי עֲרָב – והוכיחו כי התיאורים התנ"כיים בדבר עושר הממלכה וביצוריה היו מדוייקים, וְהַסְּפֵקוֹת היו מופרכים לחלוטין].

לא באתי היום לעסוק בארכיאולוגיה לשמה – אלא לברך על גילויים ארכיאולוגיים המחברים אותנו מחדש אל שלשלת-הדורות המוליכה אותנו מהתנ"ך ועד דור תש"ח. כדאי להזכיר, בהזדמנות זו, את שמחתו של נתן אלתרמן על כל גילוי ארכיאולוגי החוזר ומאשר את שורשינו הנטועים באדמת הארץ הזאת. כאשר נתגלתה בשנת תש"ט עיר ישראלית קדומה על גדות הירקון [תל קסילה] כתב אלתרמן שיר מיוחד ב"טור השביעי", ובו תיאר, באירוניה אלתרמנית טיפוסית ואקטואלית-תמיד, מדוע הוא מתרגש כל-כך למימצא ארכיאולוגי-תנ"כי:

 הָעִיר הַחֲדָשָה

... וְסִבַּת הַצְּמַרְמֹרֶת הִיא קְצָת מְיֻחֶדֶת...

לֹא רַק שְׂרִיד הַקְּדוּמִים פֹּה מַצִּית בְּךָ שְבִיב,

אַף לֹא עֶצֶם הַנֵּס שֶהִנֵּה מוֹצְאִים חֶדֶר

בִּזְמַנֵּנוּ... וְעוֹד בִּסְבִיבוֹת תֵּל-אָבִיב.

וְהַנֵּס פֹּה אֵינוֹ בָּרִצְפָּה הַמּוֹזָאִית

מִקַּדְמוּת מְדִינַת-יִשְׂרָאֵל שֶבַּתֵּל...

לֹא! הַנֵּס הוּא שֶזּוֹ הָרִצְפָּה עִם הַבָּיִת

נֶחְפָּרִים בְּרִשְיוֹן מְדִינַת יִשְׂרָאֵל.

אין כאלתרמן לבטא את רגשותינו לנוכח אישורים נוספים וחדשים לסיפורי התנ"ך.

* * *

איליה בר-זאב

עֶרֶס אהבה

כְּצֶמַח הַקִּפּוֹדָן, הַחֲלָקִים הַטּוֹבִים, הַגְּלוּיִים, מִתְיַבְּשִׁים

כִּכְבָסִים בָּרוּחַ בִּתְקוּפַת הַתַּמּוּז.

בְּכָל קַיִץ –

קַרְקָפוֹת גְּלוּחוֹת, פֶּרַח שֶׁהָיָה, מַצָּע מְשֻׁתָּף,

קָצָר.

לִבְלוּב הַתְחָלָתִי בְּחָדְשֵׁי הַחֹרֶף, גִּבְעוֹלֵי הַתִּפְרַחַת

מִתְרוֹמְמִים בָּאָבִיב.

אֲנִי מִזְדַּמֵּן לְשָׁעוֹת חֲטוּפוֹת, פֶּה רַךְ וְאַתְּ נוֹגֶסֶת בְּאַבְקַת הַפְּרָחִים –

הָאַבְקָנִים מַבְשִׁילִים לִפְנֵי הַצַּלֶקֶת.

הִסְתַּלְּקוּת. זֵרְעוֹן מָאֳרָךְ, רַעֲנָן,

עֶרֶס אַהֲבָה –

עַד אָבְדָן.

* * *

רותי דנון: כאן היה ביתי – עטרות

שלום לכם,

מצ"ב לינק למצגת המספרת את סיפור עטרות מתוך קטעי עתונות היסטורית וצילומים מארכיון מורשת עטרות. המצגת נבנתה כתחביב על ידי דב בן שי תושב נהריה שלא היה בעטרות ונתקל בסיפור עטרות באקראי. דב מצר את אי התענינות הנוער בסיפור העבר ובונה מצגות על אירועים בתולדות המדינה. הנכם מוזמנים לצפות ולעיין בקטעי העתונות ובצילומים וכמובן אפשר ורצוי להעביר הלאה למכריכם.

בברכה

רותי דנון

http://www.slides.co.il/slides/9834/

* * *

אוריה באר

פאריז 1942

בתאריך 17 ביולי 2013 מלאו שבעים ואחת שנים לאירוע חמור. כארבעת אלפים וחמש מאות שוטרים צרפתים, תחת משטר וישי שתמך בנאצים, וששיתף איתם פעולה, יצאו לפשיטת לילה. הם פשטו, לפי רשימות מוכנות מראש, על בתיהם של כאחד עשר אלף יהודים, תושבי פאריז בירת צרפת, ועצרו אותם. ביומיים שלאחר מכן, נעצרו עוד כאלפיים יהודים. כולם הובאו לאצטדיון החורף הגדול שבפרברי פאריז.

כמיטב המסורת הנאצית,לא ניתן כל מזון לעצירים הללו. לא שמיכות להתכסות בלילות הקרים, או צרכים אלמנטאריים אחרים. הם שהו בדוחק העצום ימים ארוכים, עד שהועברו לדראנסי הקרובה, ומשם לאחר מיון קצר, שולחו  מרביתם לאושוויץ. משם חזרו כמובן רק בודדים.

בין  העצורים היהודים, היו גם דודתי מרים, אחותה של אימי, ובעלה יהושע. דודי  האחר משה, אחיה הבכור של אימי, ובני משפחתו, הצליחו לברוח מפאריז מבעוד מועד ונדדו בצרפת מעיר לעיר בחפשם מקום מפלט.

בהגיע תורם של מרים ויהושע להתייצב בדראנסי בפני קצין המשטרה הצרפתי האנטישמי, הם שלפו מארנקיהם דרכונים פלשתינאים, שהוצאו על ידי שלטונות המנדט בשנות העשרים, וטענו בתוקף:

"אנחנו נתינים בריטיים. אסור לכם לפגוע בנו, או להגלות  אותנו מכאן, אחרת דמכם בראשיכם. אם יוודע הדבר באנגליה, יזכו שבויים גרמנים ביחס דומה."

הקצין הצרפתי הופתע מהתקיפות של "היהודים החצופים," כדבריו. אך פנה לקצין הגרמני הנאצי, הממונה מטעם הגסטאפו. זה היסס מעט, אך לבסוף פסק בזהירות:

"טוב, השאר את הנבלות האלה בדראנסי. אל תשלח אותם  לאושוויץ."

וכך ניצלו חיי שניהם בזכות העזתם ותקיפותם המקורית.

הם שהו בדראנסי כשמונה חדשים. הם אכלו אוכל רע, שאף הוא ניתן במנות מצומצמות, שתו מים מזוהמים וחלו לא פעם בדיזנטריה. דודי יהושע, שהיה לימים אלוף צרפת בשחמט, נאלץ לשחק עם המפקד הגרמני את משחק המלכים. הם  שוחררו אחרי שמונה חדשים, שבורים ורצוצים, אך חיים עדיין. הם התגוררו בדירה עלובה ברובע היהודי שנשדד כולו, עד לכיבוש פאריז באוגוסט 1944.

גורלו של דודי השני, משה, לא שפר עליו. הוא ובני משפחתו נדדו מעיר לעיר ומכפר לכפר. מפעם לפעם נתנו להם צרפתים טובים מחסה ולינת לילה. אך במרבית המקרים גורשו ככלבים שוטים, ואף צעקו לעברם "יהודים מלוכלכים. הסתלקו מכאן!"

לילה אחד, בנובמבר שנת 1942, הגיעו משה, אשתו רוז, בנו הבוגר ארנולד, מנישואיו הקודמים לאשתו שנפטרה, והבת הקטנה ביאטריס-בתיה, לבית ספר קטן, בננסי דומני. גשם שוטף ירד בחוץ, ולאחריו סערת ברד גדולה. הם התדפקו על שער בית הספר וביקשו מחסה עד לשעות הבוקר. אך מנהל בית הספר, שקיבל פניהם, קילל אותם בצרפתית המונית כאחד הריקים והפוחזים, ושילח אותם לרוח העזה ולגשם הסוחף משל היו כלבים שוטים. הם נשבעו לו לא לשכוח זאת.

הם המשיכו לנדוד ממקום למקום עד שהבכור ארנולד, הלא הוא אהרון, החליט לא להקשות על הוריו, ולנוס לבדו. וכך מצא מפלט בביתו של כומר קשיש נדיב ואימו. הכומר ואימו החביאו אותו במשך כתשעה חדשים בעליית הגג בביתם, משהתעורר החשד, שאחד  השכנים הלשין עליו, ברח ארנולד באישון לילה, והצטרף לרסיסטנס, ארגון השחרור הצרפתי שלחם בנאצים. הוא השתתף בקרבות רבים, ואף בקרב לשחרור פאריז באוגוסט 1944.

אביו, אימו החורגת ואחותו, מצאו לבסוף מחבוא בביתו של איכר צרפתי בכפר קטן בנורמנדי. הם שהו  במרתף הטחוב מתחת לאדמה כשנתיים ימים, עד לפלישת בנות הברית לנורמנדי ביוני 1944.

לאחר שחרור פאריז, שבו בני המשפחה והתאחדו. או אז, החליטו משה ואהרון לעשות מעשה. לא, הם לא סלחו. הם עלו על הרכבת בפאריז, נסעו עד לננסי, ושם פנו לבית הספר שמנהלו גירש אותם בשעתו לשלג ולכפור. המנהל שהה אותה עת בביתו, אך מזכירתו שלא חשדה במאומה, נתנה את הכתובת לבן ארנולד, שהיה במדי קצין של הצבא הצרפתי ולאביו המוזר.

השניים פסעו  לעבר פרבר של העיר, ושם דפקו על דלתו של מנהל בית הספר. אשתו פתחה להם את הדלת לרווחה, ואף קראה  לבקשתם לבעלה.

"אתה זוכר אותנו?" שאל דודי משה.

"לא, אינני זוכר," השיב המנהל אחוז האימה.

"ובכן, אני היהודי המלוכלך, המטונף והעלוב. כן, זה שקיללת וגירשת מבית הספר, אז בחורף  האיום של נובמבר 42'. זוכר עכשיו? וזה הקצין הוא בני. תגיד, זוכר?"

ארנולד חסר הסבלנות לא חיכה לתשובה. הוא קרב למנהל, והעניק לו אגרוף בפניו. דם פרץ מאפו של המנהל האנטישמי, והוא נפל על הרצפה. ארנולד רצה לגחון עליו ולהוסיף להכותו, ואף לשבור ולהרוס את כל חפצי הבית, אך משה  אביו עצר בעדו.

"לא ארנולד הפסק," פסק, "הוא קיבל את המגיע לו. השכנים יודעים עכשיו מי הוא הנבל האנטישמי הזה."

ואמנם, עשרות צרפתים, שכנים ששמעו את הצעקות, התקבצו ובאו לבית. הם הביטו ביראת כבוד בקצין הצרפתי היהודי, הניצב בפניהם, והאזינו ברוב קשב לסיפורו של משה, על שאירע באותו ליל חורף קשה, ועל התנהגות המנהל ,שכנם.

כעבור שעות ספורות, עזבו השניים את המקום וחזרו לפאריז.

 כאן ראוי לציין שלאחר המלחמה התחשבנה צרפת של דה גול היטב עם אנשי וישי שתמכו בנאצים. לא פחות מאחד עשר אלף צרפתים הוצאו להורג במשפטים שנערכו למשתפי הפעולה למיניהם. עוד אלפים רבים אחרים נאסרו. עשרות אלפי נשים צרפתיות, ששכבו עם חיילים נאצים – נתפסו, הובלו עירומות למרכזי הערים, ושם עברו גילוח שיער משפיל, עד לקרחת. יצויין, שאפילו נשים השתתפו בפעולות הנקמה נגד בנות מינן.

 כל מנהיגי וישי באותה עת נעצרו והועמדו למשפט. המרשל פטן נדון למוות, אך בשל תרומתו לצרפת בימי מלחמת העולם הראשונה, הומתק גזר דינו והוא נשפט למאסר עולם, הוא מת בכלאו לאחר מיספר שנים. פייר לאוול, ראש הממשלה, שר החוץ, ויתר השרים, הקצינים הבכירים, והשרים שהובילו את צרפת בדרך ההזויה והאנטישמית – נשפטו והוצאו ברובם להורג בתלייה. אך לדברי דודי ז"ל דאז, היו רבים שנמלטו, בדרך לא דרך, מעמוד התלייה. הצדק נעשה, אך גם כאן בחלקו בלבד.

 71 שנים חלפו מאז, ואני מסתמך על סיפורים ששמעתי מבני משפחתי בילדותי. אכן, רצוי לזכור ולא לשכוח.

* * *

יונתן גורל

עלעלי אבק

כַּמָּה עֶצֶב יֵשׁ בַּטֶּנֶא

נִשָּׂא בַּדֶּרֶךְ

לְשִׂימוֹ בַּמְגֵרָה

וְאֵיךְ תִּשְׁלַח יָד

לְפָתְחָהּ בִּרְעָדָה

וְאִם יָרוּם מַדָּף

יָעִידוּ עַלְעֲלֵי אָבָק

עַל הַמַּשָּׂא שֶבַּמְגֵרָה

לְנַעֵר, לְדַפְדֵּף, לְאַוְרֵר

וּשְׁמֵי חֹרֶף קְדוֹרַנִּית

צוֹבְעִים חַלּוֹן שֶׁנִּפְתַּח

לִרְאוֹת דֶּרֶךְ נִפְתֶּלֶת

בֵּין הַר

לְגָבֹהַּ מִמֶּנּוּ

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

באשה לב

"שמעתי הרבה צחוק בחדר... הספר מקסים"

אהוד יקר,

סיימתי לקרא את ספרך ["מסעותיי עם נשים"]. נהניתי הנאה מרובה. ובעיקר שמעתי הרבה צחוק בחדר והתברר שזו הייתי אני.

ולמה אני כל כך אוהבת את הספר.

לחבּר בין בתוליותו של חיימקה לבתוליותה של המדינה הצעירה, ההתיישבות בעין גדי, מעיין מים, אפיית לחם בצק, לישה, מנוש והרבה טוסיקים, הוא חיבור טבעי ומופלא. ומי שלא מבין מה עושה בספר כל כך הרבה אירוטיקה בתולית, לא מבין עד כמה זקופה אירוטית וניסית, [מלשון נס] היא תקומתנו בארצנו....

כל כך הרבה הומור והומור עצמי, באמת נהניתי מאד מקריאה כמעט בבת אחת.

הגדלת לעשות בפרק העולה מרומניה... מאיפה לך כל הז'רגון הזה? הלשון הזו הייחודית, שכבר כמעט לא שומעים אותה בארץ כי כל הרומנים התערו, ויש קללות חדשות בגרוזינית.

ספרך היה לי משב רוח ודרישת שלום מילדותי ומנעוריי אני. 

כל התקופה שאתה מתאר אותה, ראשית שנות החמישים, בעיניי היא תור זהב. וכמובן גן העדן של ילדותי ונעוריי ולכן כה מדבר אליי הספר.

וימותו כל המלעיזים והצדקנים המצקצקים בלשונם על  גסויות... הספר מקסים.

וד"ש לחיימקה שפינוזה ולאשתו.

שלך

באשה לב

* * *

עדינה בר-אל

"אין צורך לחפש 'קטעים'.

כולו כמעט 'קטע' אחד גדול"

לאהוד היקר שלום וברכה,

קראתי את ספרך החדש "מסעותיי עם נשים" באופן רצוף, וסיימתי אותו צ'יק צ'ק.

מה אומר ומה אדבר? פעם, כשהיינו קטנים, היינו שואלים מישהו שסיים לקרוא ספר: "יש קטעים?" והכוונה היתה, כמובן, לקטעי סקס. באותו זמן – כיתות גבוהות של בית הספר העממי, תחילת ההתבגרות של אז – חיפשנו "קטעים" בספרים. ומצאנו אותם גם בספריך.

בספרך החדש אין צורך בכלל לחפש "קטעים". כל כולו כמעט "קטע" אחד גדול. אז את ה"קטע" הזה שלך אני משאירה לקוראים אחרים לשפוט. למה? לא יודעת. לא נוח לי. בעיניי מצאו חן יותר ה"לא-קטעים" בספרך. שהם, ראוי לציון, מעטים יחסית. אבל אתה מתאר יפה את עין-גדי – הדרכים אליה, ראשיתה, הווי... וכן את חיפה של פעם, על נופיה, רחובותיה, בנותיה ומאפיותיה. חלק מן הדברים גרמו לי להזדהות, כמו למשל ה"דזרט קולר" שהיה גם לנו בהיאחזות גרופית בערבה.

ובעניין "הקטעים", כדי שלא תגיד: "הו, תמימות קדושה!" הנה משהו מפרי עטי:

רַק אוֹתְךָ יָדַעְתִּי מִכֹּל

עדינה בר-אל

(מתוך הספר "צברית מצויה", רשפים, 1993)

"והאדם ידע את חוה אשתו" / בראשית ד, א

רַק לָגַעַת בְּךָ קְצָת,

לְלַטֵּף.

עוֹר בְּעַד עוֹר

וְכָל אֲשֶר לָאִיש

מַרְגִיש.

נַפְשִי מִשְתּוֹקֶקֶת

לָצֵאת

בְּכָל תֻּפַּי וּנְקָבַי בְּשִירָה

וְיָדִי מְלַטֶּפֶת

וַאֲנִי מֵינִיקָה וְיוֹנֶקֶת וּמְנַטֶּפֶת

וַאֲנִי כְּבָר לֹא אֲנִי

אֶלָּא אַתָּה וְעִמְּךָ.

וַאֲנִי אִמַּא אֲדָמָה וְאִמָּא אֻמָּה.

כִּי הָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְתּוֹ

וְהִיא יָדְעָה אוֹתוֹ.

וְעוֹד אֵיךְ יָדְעָה...

(עַד הַיּוֹם!)

אֵיך לְהַאֲכִיל וּלְפַנֵּק

וּלְהַחֲטִיא וּלְעַנֵּג

וּלְהַעֲבִיד בְּפֶרֶךְ

וְלִדְבֹּק בּוֹ לְבָשָֹר אָחָד

לִפְנֵי וְאַחֲרֵי כָּתְנוֹת הָעוֹר.

וַיַּרְא אֳלֹהִים כִּי טוֹב

וַאֲפִלּוּ טוֹב מְאֹד.

* * *

ד"ר י"ז: "הספר כמוהו כמשב רוח רענן"

שלום רב לך אהוד היקר,

מהמשך הקריאה המהנה בספרך החמוד "מסעותיי עם נשים", אני מודה לך על המחמאה שהענקת לי בכנותך אותי "רופא בעל כשרון כתיבה  בלתי רגיל" וציטטת מדבריי שכתבתי לך בעבר על באר שבע מלכת המדבר בתקופת מלחמת סיני... ( עמוד 173). חן חן לך.

כאשר הלכתי "להשוויץ" עם זה, ענו לי אלה שלא מפרגנים לאמור, שמה שכתב אודותיך אהוד בן עזר זה מין מבחן כדי לראות אם אתה באמת קורא את הספר ואז תמצא את זה... שאם לא הוא יפסיק לשלוח לך מספריו עם צאתם לאור בליווי הקדשה אישית.

באשר לזו שחגגה באורגיית מין ובהפסקות שחה דברי ספרות, זה מזכיר את מה שכתב גארסייה מארקס בספר "אהבה בימי כולרה", שם סיפר על מישהי  שידה היתה רבה לה בחגיגות המין אך תוך כדי התעלסות, אהבה לדקלם  בתי שיר מובחרים בקולי קולות.

ובעניין רעבונה למין של אותה הפרסונה, זה, כפי שכבר כתב מופאסאן – ש"מוטב לך לפגוש בדוב שכול מאשר בזקנה מיוחמת," שניהם יטרפו אותך עד כלות.

הספר כמוהו כמשב רוח רענן בתוך מאות הספרים שיוצאים לאור מדי יום ונמכרים שלושה בלירה.

בברכה,

ד"ר י"ז

* * *

אהוד היקר,

תודה על הספר. כתיבה זורמת, עשירה ומרתקת.

כבר הפתיחה מבטיחה שיהיה מעניין.

בהצלחה!

נגה

* * *

יוסי שדה

אלוהי ההודים

היום, אקח אתכם להודו. אם היינו מביאים לשם את ההיא מהסיפור הקודם, את פראו הקנברוך, היינו עד היום, באמצע המשא ומתן.

נוכחתי במשא ומתן, בהודו, שכל מה שסוכם אתמול, ניפתח למחרת  מחדש. כשהתלוננתי לפני טאג', ראש צוות המשא ומתן (כמו טאג' מאהאל – ארמון הכתר). הוא  אמר לי – "כאן, בהודו, אתמול זה אתמול, והיום זה היום. לא כל מה שהיה נכון אתמול, נכון גם היום..."

זה, כמובן, האריך את הדיונים לתוך הלילה, כל יום.

בסוף השבוע, ביום שישי בצהריים, בהפסקה, נשארתי לבד עם טאג'.

אמרתי לטאג', בעדינות, שהיום לא נוכל להישאר עד שעה מאוחרת. יש אצלנו איש דתי, חובש כיפה, שלא עובד אחרי שעה מסוימת ביום שישי.

"אתה יודע על זה?" שאלתי.

"כן," הוא ענה, "שבעס!"

נידהמתי, הוא דיבר כמו ישיבע בוחער מבני ברק.

"איך אתה, הודי, יודע על שעבעס" שאלתי.

"אוה", אמר טאג', "היו פה, לפניכם, יהודים, והם סיפרו לנו את כל אגדות הילדים שלכם. הם סיפרו לא רק על שבעס, אלא גם על זה שאני, הודי, וגוי של שבעס!"

"אגדות ילדים?" שאלתי, "איזה אגדות?"

"היהודים מספרים לילדיהם אגדות," הוא אמר, "שאלוהים ברא את העולם, בשישה ימים, ואז הוא התעייף." טאג' צחק. "התעייף, אלוהים... ככה מספרים לילדים! אז הוא החליט, אלוהים, לנוח. לכן, גם היהודים נחים, באותו יום, ובאותה שעה. אפילו אם הם לא עייפים. חייבים לנוח! רק לגוי של שבעס מותר לעבוד!

"ואת אגדת הילדים הזו," אמר טאג', "פיתחו היהודים לדת שלמה, ומיליוני יהודים חייבים לנוח, בדיוק באותו יום ובאותה שעה."

לא סיפרתי לו שאימא שלי הסבירה לנו, שכל האשכנזים רעבים באותו הרגע, בשביל זה באים לשולחן באותו הזמן.

"אבל," אמרתי לטאג', "יום מנוחה שבועי נהוג גם אצלכם. גם אתם נחים יום בשבוע. זאת לא מצווה דתית?"

"לנו," הוא אמר, "יש קארמה. אני מאמין בקארמה. אתה יודע," שאל אותי, "מה זה קארמה?"

"בטח," אמרתי, "קארמה זה גורל. FATE."

טאג' צחק בלבביות. במשך כל הפגישות שלנו לא ראיתי אותו צוחק בהנאה כזאת.

"גורל?" צחק טאג', "גורל? מי אמר לך גורל? זאת עוד אגדה שאתם מספרים לילדים שלכם?"

"טאג'," שאלתי, "מה זה קארמה?"

"קארמה," אמר טאג'," היא ההיפך מהגורל, שאתם, אולי מאמינים בו. אתם מאמינים, שמוכרחים להפסיק לעבוד ביום שישי, בשעה מסוימת, אחרי הצהריים. זה הגורל שלכם. אבל אצלנו, יש קארמה, שזה הדיאלוג שאני מנהל עם החיים."

"מה אתה מתכוון?" שאלתי.

"קארמה," אמר טאג', "היא החופש לחיות את החיים שלי, זאת הבחירה שלי להיות מי שאני. הקארמה היא מה שאני עשיתי מהחיים שלי, מהיכולת שלי, מהכישרון שלי, ומהמגבלות שלי. לכן, אנחנו תמיד מרוצים, ואתם אוכלים לעצמכם את הלב. אנחנו בוחרים. אתם מצייתים. אנחנו חיים את הקארמה שלנו, ואתם חיים לפי פקודות מבחוץ, ולכן, סובלים."

"תן לי דוגמא," אמרתי.

"הנה, היום," אמר טאג', "אם הקארמה שלי היא להמשיך את המו"מ עד חצות – זאת הבחירה שלי, הקארמה שלי. ואני שמח. ואם הקארמה שלי היא לשבת ליד נהר, ולחזות במרוצו מהגדה – זאת הקארמה שלי! ואני שמח! – אני לא מוכרח להמשיך את המו"מ, ולא מוכרח להפסיק אותו בשעה מסוימת ביום שישי! אני – בניגוד לכם, אדון לגורלי! אני מבין," אמר טאג', "שאלוהים שלכם, שסיפרת לי עליו, זה שהתעייף ונח, ברא אתכם. זה נכון, שזאת האמונה שלכם?"

"כמובן," אמרתי, "הוא ברא את העולם וכל אשר בו."

"ומה חושב אלוהים על האדם שברא?"

"אנחנו מאמינים," אמרתי, "שהאדם, נברא בצלמו של אלוהים. בתהילים כתוב – 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.'"

"והוא גאה, אלוהים?" שאל טאג', "בתוצאה של היצירה שלו, האדם?"

"כן", אמרתי, "כמובן, האדם הוא פיסגת הבריאה."

"תשתדל לא להיעלב," אמר טאג'.

"כן," אמרתי, "בבקשה."

"אז תרשה לי," אמר טאג', "לומר לך משהו – אם אני הייתי בורא יצור כל כך מוגבל, שלא יכול להחליט אם יעבוד עד חמש או שש אחר הצהריים ביום שישי, לא הייתי מתגאה. הבורא שלכם יצר רובוט, לא בן אדם. רובוט, שמציית באופן עיוור לצ'יפ שהשתלתי בו. רק שלרובוט אין שיקול דעת. הנכד שלי בונה בדיוק כזה – וזה נקרא לגו, עם סוללה. גם הוא, אלוהים שלכם," שאל טאג', "מפסיק לעבוד ביום שישי, בחמש וחצי? ואז – מי עובד במקומו? יש לו, לאלוהים, גוי של שבעס?"

עניתי, וטאג' הסכים, שאלוהים ההודי האלוהים היהודי לא חושבים אותו דבר.

צחק, אבא שלי, כשסיפרתי לו על השיחה עם טאג'.

"לכל דבר יש לאנשים סיבה," אמר אבא.

"מה אתה מתכוון" שאלתי.

"הגיע, יום אחד," סיפר אבא, "בדווי, מהאוהל, לכפר נידח. שמע הבדווי שהמואזין קורא למאמינים לתפילה – לא מה שרגיל הבדווי. המואזין קרא –  'לא אילה אילה לה, וביגולו אניהא מוחמד רסול איל להה!' – לאמר – אין אלוהים מבלעדי האלוהים, ואומרים שמוחמד הוא שליחו של אלוהים. זה כמו להגיד – שמע ישראל ה' אלוהינו, ואומרים שה' הוא אחד..."

הלך הבדווי לעולמא, זיקני המקום, ושאל – "שינו את העדות, השהאדה? למה המואזין אומר שאומרים שמוחמד הוא שליחו של אלוהים?! לא בטוח?! למה אומרים??? בתפילה שלנו, מוחמד הוא שליח האל!!!"

"יש הסבר," ענו הזקנים.

"כן, מה?" שאל הבדווי.

"היה לנו מואזין טוב." אמרו הזקנים, "והזדקן, ומת. הלכנו לחפש, ולא מצאנו מואזין מוסלמי מתאים. אבל – שמענו את החזן היהודי בבית הכנסת של היהודים. איזה קול יפה! ביקשנו שיבוא אצלנו, למיסגד.

"'אני מסכים,' אמר החזן היהודי, 'אבל בתנאי, שאתפלל רק מה שאני יכול.'

"'איך?' שאלנו.

"'אני יכול להגיד, בתפילה,' אמר החזן, 'שאין אלוהים מבלעדי האלוהים. לא איללה אילא לה.

"'ובעניין מוחמד?'  שאלנו.

"'אני אגיד,' אמר, 'שאומרים, שמוחמד הוא שליח האל.'

"הסכמנו, ומאז, המואזין היהודי עובד אצלנו...

"תגיד לחבר ההודי שלך," אמר אבא, "שאצלנו, בבית הכנסת של הבוגדדים, לא היו מביאים אותו, את ההודי, לא בתור חזן ואפילו לא בתור שמש! שילך לעבוד מואזין אצל החברה שלך, ההיא מהשבוע שעבר!"

וסלאמה עליכום!

* * *

אורי הייטנר

1. מפלגת העבודה והגולן – לקראת דף חדש?

בעוד שבועות אחדים, תכנס מפלגת העבודה ועידה רעיונית, שתתמקד בסוגיות המדיניות ביטחוניות. לקראת הוועידה, יצאו פעילי המפלגה לסיורים לימודיים בגולן, ביו"ש ובסובב ירושלים. ב-19.7 נערך הסיור בגולן. השתתפו בו כ-120 איש, בראשות יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', חברי כנסת, ראשי סניפים ופעילים מרכזיים. לצערי, עיקר הסיור הוקדש לעניינים הביטחוניים, ולא להיכרות עם מפעל ההתיישבות בגולן – עם העשייה החינוכית, הקהילתית, החקלאית, התעשייתית, התיירותית וכו'.

לבקשתה של שלי יחימוביץ', נשאתי דברים בפני המבקרים. החלק האזרחי של הסיור נערך במרום גולן, בשלוחת "אביטל" של המתנ"ס. ראש המועצה האזורית אלי מלכה תיאר בפני האורחים את הגולן והעשיה בו בתחומים השונים, ואחריו נשאתי את דבריי. להלן נאומי, כפי ששחזרתי אותי מן הזיכרון.

לפני 21 שנים, נפגשנו – ראשי ועד יישובי הגולן, עם אחד מראשי מפלגת העבודה, אז שר בממשלה, משה שחל, בלשכתו בחיפה. היה זה חודשים אחדים אחרי הקמת ממשלת רבין, כשאנו היינו בראשיתו של עימות חריף עם הממשלה, שניהלה מו"מ על נסיגה מהגולן. הפגישה עם שחל היתה קשה מאוד. בשלב כלשהו, שאל-התריס סמי בר לב, ראש המועצה המקומית קצרין, כלפי שחל: "אנחנו יושבים בגולן כבר 25 שנים. לראשוני המתיישבים כבר נולדו נכדים. אינכם מבינים שזאת מציאות בלתי הפיכה?! מה יהיה בעיניהם בלתי הפיך?! 30 שנה?! 40 שנה?! 50 שנה?!"

כאן עצר אותו שחל: "די, די, די, מה פתאום, על מה אתה מדבר? ברור שחמישים שנה זה בלתי הפיך."

רבותיי, השבוע מלאו 46 שנים להתיישבות בגולן. אנו כאן כבר כמעט 50 שנה. ב-14 ביולי 1967 עלו חלוצי ההתיישבות בגולן לעלייקה והתחילו את מפעל ההתיישבות בגולן. המציאות שיצרנו כאן היא בלתי הפיכה.

יצרנו כאן, בגולן, מפעל התיישבות שהוא מופת של הגשמה ציונית, הראוי לשמש מודל לחברה הישראלית כולה.

כאשר התבקשתי לדבר בפניכם, סיכמתי עם המארגנים שנושא השיחה יהיה ההתיישבות בגולן כהתגלמות השקפת עולמה ההיסטורית, האידיאולוגית, של תנועת העבודה.

כאשר החלטתי, בהיותי נער בן 17, על הגשמה בקיבוץ אורטל שאך עלה לקרקע בגולן, ראיתי בכך הגשמה של השקפת עולמי על שני מרכיביה; הגשמת השקפתי החברתית כלכלית בחיי קיבוץ, שעד היום הוא קיבוץ שיתופי. הגשמת השקפתי הציונית, בהתיישבות בגולן, שנועדה לעצב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל. השקפת עולם זו, על שני מרכיביה, היתה דרכה של תנועת העבודה.

סיפור ההתיישבות בגולן מראשיתו, היה שזור בתנועת העבודה, במפלגת העבודה ובתנועות ההתיישבות שלה.

כבר ההחלטה על העלייה לגולן במלחמת ששת הימים, היתה תולדה של לחץ יישובי עמק החולה ועמק הירדן, ובראש ובראשונה הקיבוצים והמושבים באותם אזורים. בעיצומה של המלחמה יצאה משלחת של יישובי הצפון, בראשות חבר קיבוץ כפר גלעדי, ראש המועצה האזורית גליל עליון יעקב אשכולי, להיפגש עם ראש הממשלה אשכול וללחוץ עליו להביא להחלטה לשחרר את הגולן. אשכול שתמך בכך, זימן אותם להופיע בפני הממשלה, בשבתה כוועדת השרים לענייני ביטחון. חברי המשלחת תיארו את הסבל הנורא, הכרוך בחיים למרגלות הגולן המאיים תחת הכיבוש הסורי – ההר שהיה כמפלצת. הם הבהירו שלא יוכלו עוד להחזיק מעמד, אם המצב ימשך כשהיה. אשכול ומרבית השרים תמכו בעליה לגולן, זו גם היתה עמדת צה"ל, אך שר הביטחון דיין התנגד, ובסופו של דבר אשכול ודיין הוסמכו לקבל את ההחלטה. דיין שינה את עמדתו כעבור שעות אחדות, ובלי להודיע לאשכול ולרמטכ"ל רבין, הורה לאלוף הפיקוד לכבוש את הגולן.

כדי להבין את הלך הרוח של תושבי העמקים הצפוניים שדחפו להחלטה, אקרא בפניכם שיר שכתבה תרצה בר גיל, חברת קיבוץ "השומר הצעיר" שער הגולן בעמק הירדן, לחג המשק של קיבוצה בשנות ה-60. השיר נקרא "שיר ערש לילדים". לא, שמו המלא הוא "שיר ערש לילדים במקלט". בימים הקשים שבהם הסורים ישבו על הגולן, הילדים ביישובים למטה ישנו במקלטים. 

"נומי ילדה  / נומי, נומי ילדה, / עוד הלילה נושק עפעפיך. // איך קרעו חלומך / ונשאוך עם צרורך / בוכייה למקלט – עד ייבשו / דמעותיך, / בוכייה עד ייבשו דמעותיך. // נומי ילדה, / נומי, נומי ילדה, / שאגת מטוסים לך שיר ערש, / כי נולדת בסְפר / מול תותח על ההר, /
כי צמחת בין פרחים, בין פרחים / ובין הרס, כי צמחת בין פרחים ובין הרס. // נומי ילדה, /
נומי, נומי ילדה, / בובתך נרדמה כבר מזמן. / תערב לך שנתך, / המקלט – הוא ביתך, /
המקלט – הוא ביתך / כאן אל מול הגולן – / עוד שנתך תערב / בחדרך מול כוכב / המחייך על הרי הגולן."

היישובים שדחפו לשחרור הגולן, הם גם שיזמו את ההתיישבות בגולן. מיד לאחר המלחמה, נערך בקיבוץ גדות כינוס חירום של מזכירי הקיבוצים בגליל העליון וראשי המועצה האזורית. הדיון עסק בשאלה, מה עושים כדי להבטיח שלא תהיה נסיגה מהגולן, חלילה, כפי שהיתה נסיגה מסיני לאחר מלחמת סיני, עשור קודם לכן, בלחץ המעצמות.

חבר גדות איתן סט טען שהדרך היחידה להבטיח זאת היא הקמת התיישבות. עמדתו התקבלה, והוא גוייס בידי המועצה להוביל את המהלך. הוא גייס את תמיכת צה"ל והגורמים המיישבים והקים את הגרעין המייסד שהתבסס על בני קיבוצים, רובם מן העמק. ראש הממשלה, הממשלה, התנועות תמכו במהלך וסייעו לו, אולם היוזמה באה מלמטה, מן ההתיישבות העובדת בעמק. חמישה שבועות בלבד לאחר שוך הקרבות, עלו ראשוני המתיישבים לעלייקה. היו אלה חלוצי מרום גולן, בכור יישובי הגולן. כעבור חודשים אחדים הם עברו לקונייטרה ומשם לנקודת הקבע, בה אנו יושבים כעת.

כעבור חודשים אחדים, בינואר 1968, עלה לקרקע היישוב השני, קיבוץ מבוא חמה, שהוקם אף הוא בידי בני קיבוצים, בעיקר מעמק הירדן. למחרת עלה קיבוץ עין זיוון. וכך, בשנים הראשונות לאחר המלחמה, קמו רבים מיישובי הגולן, רובם של תנועות ההתיישבות של תנועת העבודה.

כל תנועות ההתיישבות הקימו יישובים בגולן, מ"גוש אמונים", שהיישוב הראשון שלו הוא קשת ועד הקיבוץ הארצי שהקים בגולן שני קיבוצים – גשור ונטור. התנועה היחידה שבה היתה מחלוקת על הקמת היישובים הייתה הקיבוץ הארצי. את המחלוקת פתרו בנוסחה מפ"מניקית טיפוסית: האמירה – "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום," נוסחה שאינה אומרת כלום, אך איפשרה לתנועה להעלות את יישוביה באופן שאִיפְשֵׁר למתנגדים לחיות עם עובדה זו.

בנובמבר 1967, כשמרום גולן ישבה בקונייטרה, נערכה שם מועצת הקיבוץ המאוחד. הנואם המרכזי היה השר יגאל אלון, שאמר, בין השאר:

"רמה"ג שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן."

בשנת 73' הסביר אלון ש"שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכל ארצית של ישראל. כי המדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות."

יגאל אלון גם היה הראשון שדרש לספח את הגולן לריבונות ישראל, כבר באוגוסט 68'. אגב, תושבי הגולן כלל לא דיברו על כך, עד אחרי הסכם קמפ-דיוויד. אשכול לא הביא את דרישתו של אלון לדיון, כי סבר שחבל להקים עלינו את העולם, המקבל בשתיקה את הסיפוח דה-פקטו שאנו עושים בשטח. רק ב-1981 התקבל חוק הגולן, שסיפח את הגולן לישראל.

כל ממשלות ישראל, מממשלת אשכול ואילך, תמכו בהתיישבות בגולן וחיזקו אותה. הגדילה לעשות ממשלת רבין הראשונה, שהקימה יישובים רבים והחליטה על יישובים שקמו בפועל לאחר המהפך. מה שיכול להמחיש את גישת רבין, היא תגובתו להחלטת עצרת האו"ם ב-1975 להציג את הציונות כגזענות. רבין כינס את ממשלתו והוביל החלטה על תגובה ציונית הולמת, שמשמעותה היא שאנו ממשיכים להגשים את הציונות – הקמת ארבעה יישובים חדשים בגולן. היישובים היום פורחים, ואילו אותה החלטה אומללה מצאה מזמן את מקומה הראוי בפח האשפה של ההיסטוריה.

את הקמת העיר קצרין תבעו יישובי הגולן לאחר מלחמת יום הכיפורים. ואכן, זמן קצר אחרי המלחמה, עוד בתקופת ממשלת גולדה, התקבלה ההחלטה, ביוזמת שר האוצר פנחס ספיר. ההחלטה אושררה בממשלת רבין והיישוב עלה לקרקע ב-77'.

המשבר ביחסים בין הגולן למפלגת העבודה התרחש בשנת 1992. ב-10 ביוני, 11 יום לפני הבחירות, נערכה באמפיתיאטרון בפארק קצרין העתיקה עצרת חגיגית רבת משתתפים לציון מלאת 25 שנה להתיישבות בגולן. הדוברים המרכזיים באירוע היו ראש הממשלה יצחק שמיר וראש האופוזיציה יצחק רבין. רבין אמר באותה עצרת: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל." רבין תקף בדבריו את ממשלת שמיר שאינה עושה די לפיתוח הגולן ולחיזוק יישוביה. "לא די לשאת דברים על רמת הגולן. יש לחזק אותם במעשים," הוא אמר.

עשרה ימים מאוחר יותר, יום לפני הבחירות, שב רבין לגולן. הוא בחר לפתוח את מסעו האחרון לפני הבחירות דווקא בקיבוץ אורטל שבגולן. בשיחה שקיימנו עימו, הוא חזר על הדברים שאמר בעצרת. הוא אמר משפט נוסף: "אין זה אומר שנשאר בכל סנטימטר בגולן."

 אני התרעמתי על דברים אלה, והוא הסביר אותם: "כאשר אני אומר שלא נרד מרמת הגולן גם תמורת שלום, כוונתי היא שזו עמדתי גם אם הדבר יהיה כרוך במלחמה, ושאני אוכל להישיר מבט לעיני האימהות השכולות ולומר להם שהדבר היה מוצדק. איני משוכנע שאוכל  לומר זאת על כל סנטימטר ברמת הגולן."

 ברור היה שכוונתו היא לתיקונים קוסמטיים, או כפי שאני מכנה זאת – קלקולים קוסמטיים.

למרבה הצער, רבין שינה את דעתו. חודשים אחדים לאחר מכן, בנובמבר 92', רבין ערך ביקור נוסף בגולן, ונפגש באורטל עם נציגי היישובים. מרבית היושבים בשיחה בחרו בו, חלקם היו מראשי מחנה רבין, כמו יהודה הראל ויהודה וולמן. השיחה היתה קשה וטעונה מאוד. רבין אמר באותה שיחה ששינה את דעתו, ותמורת הסכם עם סוריה הוא יהיה מוכן לנסיגה "בגולן, לא מהגולן." מאוחר יותר הוא הסכים גם לנסיגה מהגולן.

האכזבה שלנו היתה רבה ומרה. אני חייב לציין, שהאכזבה שלי היתה פחות מהעובדה שרבין שינה את דעתו, מותר לאדם לשנות את דעתו, אלא מכך שבשעה שאדם משנה את דעתו, ויהיה זה המנהיג ואף הגדול שבמנהיגים, מפלגה שלמה וציבור גדול משנים ביום אחד את עמדתם במאה שמונים מעלות. אף פעם לא הבנתי את התופעה הזאת, שראויה למחקר פסיכולוגי.

אנו, תושבי הגולן, יצאנו למאבק ממושך, שהיה מופת של מאבק דמוקרטי, אך מאבק נחוש מאין כמותו, שזכה לתמיכה ציבורית רחבה ביותר.

המו"מ הסתיים בסופו של דבר ב-26 במרץ 2000, בפגישה של קלינטון עם חאפז אסד בז'נבה, בה הציג קלינטון לנשיא הסורי הצעה רשמית של אהוד ברק לנסיגה מכל הגולן ויותר מכך– לא רק לגבול הבינלאומי, אלא לקווי ה-4 ביוני 67', כלומר נסיגה גם משטחים שהיו בריבונות ישראל והסורים השתלטו עליהם בשנות ה-50. רק על דבר אחד עמד ברק – על רצועה בת כמה עשרות מטרים לחוף הכינרת, שתישאר בידי ישראל.

את ההצעה הזאת אסד דחה על הסף.

כאשר רבין שינה את עמדתו בנושא הגולן, ובעקבותיו מפלגת העבודה, ההסבר לכך היה שהתנאים השתנו ומנהיג פרגמטי צריך להתאים את עצמו למציאות המשתנה. האמת היא שלא ברור לי איזה תנאים השתנו. הרי עמדתו של רבין הייתה שאין לסגת מהגולן בהסכם שלום, כך שאם הוא מצא בסוריה מנהיג שוחר שלום ודמוקרטיה, אלה בדיוק התנאים שאליהם התכוון בהתנגדותו לנסיגה.

אולם היום הגיע הזמן שמפלגת העבודה, כמפלגה פרגמטית, תתאים את עצמה למציאות שהשתנתה מאז.

המציאות השתנתה בשלושה מובנים.

הראשון, הוא הסרבנות הסורית. חמישה ראשי ממשלה ישראליים, כולל הנוכחי בסיבוב הראשון שלו וכולל אולמרט – הציעו לסורים את הגולן, והם סרבו. אי אפשר להתעלם מהמציאות הזאת.

השני, הוא המצב בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה. סוריה כבר אינה קיימת. היא התפוררה. אילו חלילה נסוגונו מהגולן, השאלה שהיתה מטרידה אותנו היום, היתה אם על חוף הכינרת יישב חיזבאללה או אל קאעידה. ברור איזה סיוט היה זה למדינת ישראל.

והשלישי, הוא התבססות ההתיישבות הישראלית, המתקרבת לשנתה החמישים. התיישבות זאת יצרה מציאות בלתי הפיכה.

לפיכך, יש לי היום שתי ציפיות ממפלגת העבודה.

האחת היא שמפלגת העבודה תשנה את החלטותיה בנושא הגולן, תחזור לדרכה האידיאולוגית המקורית ותכיר בכך שהגולן הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

הציפיה השנייה נוגעת לחוק משאל העם. בעיצומו של המו"מ שניהל על נסיגה מהגולן, רבין הכריז ביוזמתו, בלי שהחוק דרש זאת ממנו, מתוך תפיסה דמוקרטית ראויה, שהסכם שתהיה כרוכה בו נסיגה בגולן יובא להכרעה במשאל עם. שמעון פרס ואהוד ברק חזרו על מחויבות זו. בינתיים הנושא התקבל בחוק, וכעת הוא עומד לעלות להצבעה כחוק יסוד. מן הראוי שמפלגת העבודה תדבק בנושא זה בדרכו של רבין, ותתמוך בחוק היסוד.

עד כאן דבריי. יש לציין, שכאשר קראתי לשינוי דרכה של מפלגת העבודה בנושא הגולן, דבריי שוסעו במחיאות כפיים. לאחר ההרצאה, רבים מן המשתתפים שלחצו את ידיי אמרו לי: "שכנעת אותי."

האמנם יש סיכוי לדף חדש ביחסה של מפלגת העבודה לגולן? אני אופטימיסט חשוך מרפא, ומאמין שהדבר אפשרי. מצד שני, כאדם מנוסה ומפוכח, קשה לי להמר על הסיכוי שכך יקרה.

לא עלינו המלאכה לגמור, אך אין אנו בני חורין להיבטל ממנה. אני עשיתי את שליחותי כמיטב יכולתי.

2. צרור הערות 21.7.13

* החדשות המסעירות: בתום ארבע שנות סרבנות, מוכן אבו מאזן לנהל מו"מ עם ישראל.

* העובדה שאין תנאים מוקדמים למו"מ, ובראש ובראשונה, שאין התחייבות מראש לבסס את המו"מ על נסיגה לקווי 4.6.67, היא הישג משמעותי לישראל ולנתניהו. אך אל לנו להשלות את עצמנו, שושביני המו"מ האמריקאים יפעילו לחץ כבד על ישראל לקבל בשלבים המוקדמים של המו"מ את עקרון הנסיגה המלאה. ואין זה מן הנמנע, שנתניהו נתן לקרי להבין, שהוא יכול לתת לאבו מאזן להבין, שאין הוא שולל נסיגה כזו.

* אני בעד מו"מ על בסיס קווי 67', ובלבד שמדובר בקווי 11 ביוני 67'.

* מלחמת ששת הימים הייתה התגלמות המושג מלחמת מגן צודקת. במלחמה זו, מדינת ישראל שיחררה חבלי מולדת, וחזרה לערש האומה, למחוזות החפץ של העם היהודי בכל הדורות. מלחמה זו עיצבה גבולות בני הגנה למדינת ישראל.

משמעות הדרישה לסגת לקווי 4.6.67 היא הכרה בנראטיב הערבי, המציג את מלחמת ששת הימים כמלחמת כיבוש קולוניאליסטית תוקפנית.

אני תמכתי ותומך גם היום בפשרה טריטוריאלית ובחלוקת הארץ, על מנת להבטיח את צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק. אולם נקודת המוצא למו"מ היא זכותנו על כל השטח, ומנקודת מוצא זו ניתן להתפשר ולוותר על חלק מהשטחים.

* איני מצפה מבנימין נתניהו לנהוג על פי מורשתו של זאב ז'בוטינסקי: "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן." איני מצפה מבנימין נתניהו לנהוג על פי מורשתו של מנחם בגין: "לא תהיה חלוקה מחדש של א"י המערבית." אבל אני בהחלט מצפה מבנימין נתניהו לנהוג על פי מורשתו של יצחק רבין: "לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 67'." חוששני שבנימין נתניהו אינו רחוק דווקא ממורשתו המופקרת וחסרת האחריות של אהוד א' ואהוד ב' – נסיגה מלאה.

* מורשת רבין: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).

* הנכונות לשחרר מאות מחבלים במהלך המו"מ היא שגיאה. צעד מרחיק לכת כזה ראוי כביטוי אחרון של פיוס, אחרי חתימת הסכם שלום סופי והכרזה על סוף הסכסוך, ולא רגע אחד לפני כן.

* על אף התנגדותי לשחרור המחבלים, אני מתנגד לעתירות הצפויות לבג"ץ נגד השחרורים. אין זה נושא משפטי, הוא לא מעניינו של בית המשפט. זו סוגיה מדינית, ביטחונית, פוליטית, באחריותה ובסמכותה של הממשלה. המקום הראוי לביקורת עליה הוא הכנסת, התקשורת, הרחוב.

* רבין, פרס, ברק, שרון ואפילו אולמרט סירבו להקפיא את הבנייה ביו"ש וירושלים. היחיד שעשה זאת היה נתניהו, והדבר לא ריצה את אבו מאזן ולא החזיר אותו למו"מ. כעת, כאשר אבו מאזן חזר למו"מ ללא התחייבות להקפאה, הדרישה להקפאה היא חוצפה וטמטום. על ישראל לבנות, לא בהתרסה וללא הכרזות פרובוקטיביות, על פי האינטרס הלאומי, בגושי ההתיישבות, בבקעת הירדן ובירושלים השלמה.

* ההדלפות לקראת הצהרת קרי על חידוש המו"מ, דיברו על מתווה של נסיגה ל"קווי 67'" והכרה פלשתינאית בישראל כמדינה יהודית. הדבר הפתיע אותי, מאחר וישראל מעולם לא הציגה את ההכרה במדינה יהודית כתנאי למו"מ, אלא כתנאי להסכם. להערכתי, קרי הציג לאבו מאזן תביעה כזו וכרך אותה עם קבלת העיקרון של קווי 67', על מנת להוריד אותו מן העץ.

* אבו מאזן אינו מוכן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. ומאחר וישראל היא מדינה יהודית, משמעות הדבר שאין הוא מכיר במדינת ישראל. והרי זו מהות הסכסוך, אי הסכמתם של הפלשתינאים לקבל את זכות קיומה של ישראל. אולם גם אם יצהיר אבו מאזן על נכונות להכיר בישראל כמדינה יהודית, תהיה זו דקלרציה עקרה וחסרת תוכן, אם לא יתלווה אליה צעד ממשי – ויתור על תביעת "זכות" השיבה.

* הסיכוי שהמו"מ עם הפלשתינאים יניב הסכם שלום הוא אפסי. אם הצדדים יחליטו לדון על הסדרי ביניים ארוכי טווח ולא על הסדר קבע, יהיה זה סימן שיש להם כוונות רציניות, ואין זו הצגה תקשורתית.

* הכול משבחים את קרי על הישגו הגדול. אכן, הישג – הוא הציב מטרה ועמד בה. אולם בראייה רחבה יותר, כאשר המזרח התיכון בוער, מעצמת העל אדישה לבעיות האקוטיות, ומזכיר המדינה מקדיש את כל זמנו לסוגייה לא ממש רלוונטית, שהסיכוי שיצא ממנה משהו קלוש... זה לא ממש הישג.

* האם נעשה ניסיון למנף את המוטיבציה האדירה של ארה"ב להישג של חידוש השיחות, כדי לשחרר את פולארד?

* יש לאפשר לאירופה דריסת רגל בתהליך המדיני. רק אחרי שיבטלו את החלטת החרם על יהודה ושומרון.

* התנגדות להתנחלויות ולאחיזה ישראלית ביהודה ושומרון היא עמדה לגיטימית לחלוטין. תמיכה בחרם על ההתנחלויות, היא בלתי לגיטימית. התמיכה של גורמים ישראליים בצעד האנטי ישראלי הצבוע והקיצוני של האיחוד האירופי, היא חרפה.

בעמוד הראשון של "הארץ", מתחת לכותרת הראשית, הופיע מאמר בנוגע לחרם האירופי, שכותרתו "תודה לך, אירופה."

אין לי ציפיות מכותב המאמר, גדעון לוי. מדובר באדם חולה, עלוב נפש, גוש של שנאה פתולוגית לעמו ולמדינתו. אבל העובדה שעיתון חשוב כ"הארץ", מעמיד כותרת כזו בעמוד הראשון, כמעין מאמר מערכת, מעידה על השפל אליו התדרדר העיתון.

* יש לי רעיון מהפכני, מקורי, יצירתי, שאיש עוד לא חשב עליו – שחברת "טבע" תשלם מיסים.

* תרומתה הגדולה לאנושות של העיתונאית האנטישמית הלן תומאס ("שהיהודים מפלסטין יחזרו, לעזאזל, לבתיהם בגרמניה ובפולין,") – שמתה אתמול, היא הסרת המסווה האנטי ישראלי מהאנטישמיות. טוב שלפני מותה היא הספיקה למצוא את עצמה מפוטרת ומוקעת בשל גזענותה האנטישמית.

* מנין שבתקופת המקרא נהוג היה לדבר במכשירים סלולריים? עובדה – עד היום טרם נמצאו שרידים ארכיאולוגיים של קווי טלפון מאותה תקופה.

על פי עיקרון זה, "האסכולה המינימליסטית" בארכיאולוגיה הישראלית, האסכולה של מכחישי התנ"ך, שוללת כל ערך היסטורי לתנ"ך, מאחר וטרם נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים המאוששים את הכתוב בו. הממצא הראשון המזכיר בשמו את המלך דוד התגלה בדן רק לפני שנים אחדות. השבוע התבשרנו על גילוי ארמון ישראלי מתקופת דוד המלך – העיר שְׁעָרַיִם, ליד בית שמש.

לשרידים למזבח מימי יהושע על הר עיבל, שגילה פרופ' אדם זרטל, מתייחסים אנשי האסכולה המינימליסטית בהתעלמות, "אין חיה כזו"; לא כאנשי מדע רציניים, אלא כדבקים ללא נכונות לביקורת במיתוס עליו גדלו ואותו לימדו. הם לא ייתנו לממצאים האמתיים לשבור אותו. מעניין איך הם יגיבו על החדשות בעתיקות.

אהוד: אנחנו מציעים להעלות את המיסים לא רק על חברת "טבע" אלא על כל חברות הענק היצרניות שבחרו להקים מפעלים רווחיים בישראל, בין השאר בזכות התנאים המועדפים שקיבלו – וכך ניפטר במהרה מכל החברות המנוולות והרמאיות האלה, מוצצות דמם של דפני ליף, שלי יחימוביץ, אבישי ברוורמן ושאר הדמגוגים דומיהם, חלקם חברים שלנו – ושתעבורנה חברות הענק, יימח שמן וזיכרן – למדינות אחרות! 

* * *

יהודה דרורי

עוילם גוילם...

קשה להבין כיצד ארה"ב מצד אחד ומדינות אירופה מצד שני – אינן מבינות את המצב הנזיל במזרח התיכון, ואת מרכיבי הסכסוכים, ולכן הן טועות שוב ושוב, ופועלות בדרכים שונות ומשונות לעבר מטרות שלא ניתן להגשימן בשלב זה – כמו : פתרון הסכסוך היהודי-מוסלמי...

לא ראינו לאחרונה כל התקדמות אצל מדינות אירופה וארה"ב בהקשר להבנת מהות האלימות במזרח התיכון. הן עדיין לא קולטות את שורשי הסכסוכים השיבטיים והחמולתיים, ואת שורשי המאבקים הדתיים (סונא-שיעה) בכלל, ואת הסיכסוך בארץ ישראל שהוא למעשה סיכסוך מהותי המבוסס על התפיסה המוסלמת נגד היהודית. וכך הם ממשיכים להתעסק באסירים, בגבולות, ובהתנחלויות ולא בעיקר, דהיינו: למי שייכת הארץ הזו.. ובעובדה שיש כבר 2 מדינות לשני העמים...

החרם של אירופה

ההצהרות האחרונות של מדינות אירופה על חרם על תוצרת מהשטחים פוגעות בראש ובראשונה באלפי משפחות פלסטיניות שראש המשפחה שלהן מקבל משכורתו בעבודה במפעלים שהקימו ה"מתנחלים" – מצד שני, מה שקצת עוזר לנו הן ההצהרות האירופאיות האחרונות על הפרדה מוחלטת בין ישראל לבין "השטח הכבוש" (שהיה חלק ממדינת ירדן לפני 1967...) כי זה משמיט את הקרקע מתחת לשמאל-האנטישמי-האירופאי (והישראלי  המשתפ"י...) – אלו הניבזים הטוענים שאנו מדינת אפרטהייד כי.... איננו נותנים תנאים שווים לתושבי השטחים (אותם הם כבר רואים משום מה כתושבי ישראל...)

דוקטורים ופרופסורים מאוד לא-נכבדים: מדינות אירופה, אומרות לכם שבחוק אינכם צודקים. "השטחים הכבושים" זו ארץ אחרת... ולא ישראל חייבת לספק את האוכלוסייה המקומית שם.

בשולי הדברים נזכיר שמדינות אירופה בכלל, ואנגליה וצרפת בפרט, הן האחראיות לשירטוט הגבולות המגוחך שבין כל הארצות במזה"ת. והרי אין משהו יותר אבסורדי מגבולות 67'... אבל הטיפשים לעולם לא לומדים... ואם מישהו חושב שהחרם האירופאי הוא משמעותי או מזיק... הוא לא מכיר את האימפוטנטיות האירופית שנמשכת כבר 60 שנה ויותר... ובמאמר מוסגר, מפעלים ישראליים רבים הפועלים ב"שטחים" בנו כבר מפעלי עזר בתוך "הקו-הירוק" כך שסחורתם תשווק לאירופה ע"פ מיקומם בשטח... מדינת ישראל...

האמריקאים הנמרצים

לארה"ב יש סיכסוך מתמשך עם קובה כבר 60  שנה... הם לא הצליחו לפתור סכסוך זה שממש על סף ביתם, אבל הם רצים 12,000 ק"מ לפתור לנו סכסוך במזרח התיכון – ודווקא עכשיו?.. דווקא ארה"ב "מכופפת את היד" לנתניהו ואבו מאזן, ואומרת: שבו ילדים ותדברו... כל אחד מהילדים לא רוצה בכך, אבל לסבר את אוזנו של הדוד העשיר מאמריקה – מבקש "מתנות" ואף מקבל אותן.

כאשר מופיע ברקע קול מבוגר ושקול האומר: "רגע רבותיי, כבר פתרנו את בעיית סוריה?  ומצרים? הרי התוצאות בארצות אלו ישפיעו ביותר על עתיד ירדן בכלל וארץ-ישראל בפרט..." – אז ניתן לשמוע את יועצי ג'ון קרי אומרים לו: "שכח מזה, זה שייך למחלקה אחרת בסטייט דפרטמנט..."

אירופה וגם ארצות הברית, שני כוחות ענק אלו שאתה מצפה מהם לתבונה ולחוכמה פוליטית – מתנהגים כיום כטירון בשבוע הראשון בקלט... כוחות ענק אלו לא מסוגלים לקרוא את התמונה בשלמותה, ולא מבינים שהמזרח התיכון בנקודת זמן זו כל כך נזיל עד שכל תזוזה תתברר כעבור פחות משעה, כתגובה שגויה.

כיום, כל מדינאי נבון, אם בישראל ואם ברשות הפלסטינית, יכול לומר לג'ון קרי ולאירופאים שלא נתניהו ולא אבו-מאזן בשלים לשיחות שיניבו פרי כלשהו – מכיוון שהם מביטים סביבם בעצבנות לא מעטה לנוכח השינויים והמלחמות בסוריה, במצרים ואף בלבנון, אז למי יש פה תבונה לתכנן ליותר מחודש-חודשיים קדימה...

בסיכום ניתן לומר שבדבר אחד אנו בטוחים, גם האמריקאים וגם האירופאים השלימו עם בניית פצצה גרעינית איראנית, כי הם הסבו עכשיו את ראשם באופן מוחלט למפלט הישן והבטוח שלהם, המפלט של כל הנבלים – וזה הסכסוך היהודי-מוסלמי שאין לו פתרון הנראה לעין.

אהוד: עצוב לומר כמה שאתה צודק. ובייחוד בעיני עיתון ימני-פאשיסטי כשלנו, שכידוע עושה הכול כדי לחבל בהסכם השלום עם הפלסטינים.

* * *

יוסף דלומי

מה הוא "קופייץ"?

יש כאלה שעדיין זוכרים את האימרה השנונה הזאת ממערכון "חידון התנ"ך" בכיכובם של אריק איינשטין ואורי זוהר.

אני נזכר בה בכל פעם שנשיא המדינה קופץ על מיקרופון כדי לשחרר הצהרה לאומה, או לקחת טרמפ על אישיות בינלאומית אשר באה לביקור מדיני, ובדומה מקבל בשמחה כל הזמנה לחו"ל אשר בד"כ מבושלת ע"י סוללת יחצ"ניות בית הנשיא.

בהרבה מקרים סותרות הצהרותיו של פרס את אלו של מנהיגינו הנבחרים, המושמעות בסמיכות זמנים: ראש הממשלה, שר הביטחון או שר החוץ, שחשופים לביקורת, בעוד שנשיא המדינה איננו כפוף לה משום שאיננו נושא באחריות לתוצאות אמרי פיו, לא במסתור ולא בפרהסיה.

אך מה שמביך במיוחד זה הספרינט לקפיצה: עוד לא הגיע המנהיג הזר, עדיין לא נפגש עם הקולגה המיניסטריאלית המקומית ושמעון כבר משחרר הצהרה.

והמפתיע ביותר שבפגישות הללו "נדונו נושאים מדיניים והוחלפו דעות ברוח אופטימית" או כל ביטוי דיפלומטי אחר. זה מעלה בי סקרנות: מי הם המומחים אשר מכינים לנשיא את תוכן הפגישות הצפופות ומעדכנים אותו בנעשה במדיניות החוץ ובמטרותיה הספציפיות של ישראל לקראת אותם מפגשים חשובים?

האם יוזמותיו הבלתי נלאות של נשיא המדינה לתרום את חלקו למאמץ המדיני והביטחוני הן ששילשו את תקציב בית הנשיא מאז שמר פרס נכנס לתפקידו? האם תגבורת של סוללת מומחים לעבודת מטה מדינית ביטחונית ולהקת יחצנים – הן האחראיות לכך? ואם כן, מי ביקש זאת ממנו?

ניקח שתי דוגמאות מן הימים האחרונים: עם פרסום ההצהרה האירופית על החרם הגיב ראש הממשלה נתניהו בשלילה חד משמעית.

ומה ביקש מר פרס במסיבת עיתונאים מיוחדת שכינס בבהילות? דחייה של מספר שבועות כדי לא להפריע לפריחת ניצני השלום המתדפק "בוודאות" על פתחנו.

לא הספיק מר קרי לסיים את הצהרתו המאולצת על פתיחת דיונים על עקרונות לפתיחת מו"מ, ומר פרס  כבר מתקשר כדי לעודד את ידידו אבו מאזן, כדי להודות למזכיר המדינה קרי וכן, גם לברך את נתניהו.

משמעות שילוש הוצאות בית הנשיא היא קפיצה מעשרים מיליון אל מעל שישים ושלושה מיליון שקל לשנה בתקופת כהונת של היקר בנשיאינו.

(תתעניינו במשרד החוץ בסך תקציב ההסברה, ותבינו מה משמעות גידול הוצאה של 40 מיליון שקל).

ובתרגום לשפת מעמד הביניים : הוצאה של 180 אלף שקל ליממה, לעומת 60 אלף שקל בתקופת קודמו בתפקיד.

ובתרגום לשפת המעמדות החלשים : הוצאה של קרוב ל 6,000 שקל לשעה, כל שעה, כל יום.

ואפרופו "קופייץ": בשבוע שעבר התפרסם צילום חייכני של פרס בפוזה של "גב אל גב" עם שחקן כדור סל שהתגייר. בראותי את "הפרופורציות" בין השניים קלטתי שהנשיא  סימן לעצמו רף חדש, גבוה יותר להישגים בקפיייצות... אשר יעסיקו אותו, כנראה על חשבוננו, עוד הרבה שנים.

עוד חזון של מר פרס.

* * *

תות הרמס סאטורי

שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַיִם. גִּיל

מתוך מחזור-שירים

שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַיִם. גִּיל הַלֵּב. כִּמְעַט

שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ. בְּגִילְךָ הִלֵּךְ יֵשׁוּעַ עַל

מַיִם כְּשֶׁעוֹד הָיָה צָמָא לִדְבָרִים כְּגוֹן מַיִם.

אָז שָׁטַף הַדָּם וּמִלָּא חֵמָה כְּמוֹ רוּחַ רָעָה.

הַגָּמָל עָבַר בְּקוֹף הַמַּחַט שְׁעָרִים נִנְעֲלוּ

כְּתָרִים נָפְלוּ. אֶצְלְךָ זֶה אַחֶרֶת.

קֹדֶם הַיֵּאוּשׁ אַחַר כָּךְ תָּבוֹא פְּרִיחָה מְאֻחֶרֶת.

הַסַּנְטֶר הוּא

הַסַּנְטֶר הוּא הַיָּרֵחַ

הַפֶּה

הָאֲדָמָה

הָאַף הִיא

הַשֶּׁמֶשׁ הָעֵינַיִם

הַכּוֹכָבִים

הָרֹאשׁ

הֶעָגוֹל

תַּבְנִית שְׁמֵימִית

מֻשְׁלֶמֶת

מִיקְרוֹקוֹסְמוֹס.

פִּתְרוֹן

אֲוִירוֹנִים הֵם אֱלֹהִים

אֲנָשִׁים אֵינָם בְּנֵי אָדָם.

הַיְּלָדִים לְעֻמָּתָם

הֵם הָאוֹרֵב הַבִּלְתִּי יָדוּעַ

לַחֲטָאִים פְּעוּטִים

עֹנֶשׁ עַל חַיֶּינוּ הַטּוֹבִים

בָּרְגָעִים בָּהֶם הַמֹּחַ הוּא רַק הַחֶלֶק הַמִּשְׁנִי.

אֵין כָּאן שׁוּם דָּבָר דִּמְיוֹנִי.

בַּהֲלִיכָה רוּחַ נָעָה

חֲתוּלִים מִתְרַחֲקִים מִמְּךָ

בִּנְסִיקָה אֲלַכְסוֹנִית

אֶל שָׁמַיִם צוֹנְנִים מֻשְׁחֲזֵי שִׁנַּיִם:

אִם לֹא תִּהְיוּ כִּיְלָדִים אֱלֹהִים

אִם לֹא תִּהְיוּ

מַה יִּהְיֶה עֲלֵינוּ בְּלִי

אֵיזֶה פִּתְרוֹן אֱלֹהִי.

* * *

יוסף אורן

שלוש סיפורים ב"שתיים דובים"

הסבא זאב תבורי קיבע בקיר הבית שהקים במושבה שבעמק אבן בזלת גדולה, שהובלה על עגלה הרתומה לשור אדיר ממדים מהכפר בגליל התחתון שבו נולד, והבדיל בעזרתו את הבית הזה מהבתים האחרים במושבה (עמ' 34). הקיבוע של האבן השחורה בקיר הבית נעשה כך כדי שגם זר המסתכל מהרחוב וגם בני המשפחה היושבים בסלון לא יוכלו להתעלם ממנה. באופן זה השיג סבא זאב את המטרה שאביו הועיד לאבן הבזלת: "שככה אתם תזכרו מי אתם ומאיפה באתם, והשכנים ידעו: כאן גר אחד שבא מהגליל, שאיתו אף אחד לא מתעסק" (עמ' 180).

לדברי הנכדה רותה, אשר לה הועיד מאיר שלו את תפקיד "המספר" ברומאן הזה, בנוסף לאבן הבזלת המסמלת את סבא זאב, "האיש הכי קשה במשפחה" (עמ' 77), מילאו גם שלושה עצים תפקיד חשוב בתולדות משפחת תבורי: "לא לעצים שאנחנו מוכרים (במשתלה) אני מתכוונת, אלא לשלושת העצים החשובים באמת: לחרוב הגדול של סבא בוואדי שלו (בכרמל), שבצילו לימד אותנו על צמחים ותחתיו מת. לשיטה היפה והטובה בנגב, שבצלה חנו אישי ובני בטיול שממנו לא חזרו. ולתות הגדול (בחצר של המשפחה במושבה), שעד עתה לא מת תחתיו אף אחד, חוץ מהפויקות הצוננות של איתן (סירי המרק הענקיים שלו, שבזכותם שגשגה המשתלה – "סירים כבדים עם רגליים קטנות שעומדים באש"), ששתים-עשרה שנים שכבו על האפר הקר, וקמו לתחייה אחרי שסבא זאב מת" (עמ' 186).

שלוש עלילות

את ה"שטיק" הספרותי הזה – פיזור פיתיונות הרומזים לקורא על אירועים דרמטיים שיסופרו לו בהמשך, כדי שימשיך בקריאה – הפעיל מאיר שלו גם בספריו הקודמים, אך בספר הנוכחי השתמש בו בתכיפות רבה יותר ובעזרת נתחים גדולים ועסיסיים יותר, כגון: "איזה זוג שהם היו, סבא זאב וסבתא רות, הבגידה שהיא בגדה בו, הנקמה שהוא נקם בה, והמוות המוקדם שלה, שככה היא נקמה בו בחזרה. העזה למות לפניו בלי לבקש ממנו רשות ובלי להודיע לו מראש, וזה לא משהו שמותר לאישה לעשות לגבר, בטח שלא לגבר הזה ובמשפחה הזאת" (עמ' 47). מעטים הם הקוראים שלא יבלעו פיתיון בגודל כזה אשר מבטיח להם הצצה לחייו של זוג סוער כזה, שהיחסים ביניהם היו רצף של בגידות (שתיים לפחות, ושתיהן שלה בו), נקמות (אחת שלו בה ואחת שלה בו) ומוות (גם כן כפול: תחילה המוות שלה, וכעבור שנים גם מותו) – איש ואישה שאף פעם בשנות נישואיהם לא היו "יחדֵנו" (עמ' 88).

"יחדֵנו" הוא "ויץ" – חידוד לשוני – ורבים מסוגו זרע מאיר שלו במרחב רומאן הזה. בולטים ביניהם "ויצים" המתבססים על פסוקי התנ"ך ועל סיפוריו, ולכן סביר להניח, שרק כדי שתעמוד לרשותו האפשרות לזרוע "ויצים" רבים כאלה ביריעת הספר הוצגה רותה בעלילת הספר כמורה לתנ"ך בתיכון המקומי. אלא שה"ויץ" "יחדנו" לא מופיע בסיפורם של סבא זאב וסבתא רות, שהוא הסיפור הראשון מבין השלושה שכינס מאיר שלו ברומאן הנוכחי. "יחדֵנו" נלקח מהסיפור השני, מסיפור אהבתם של הנכדה רותה ושל איתן, סיפור שהיה אמור להציג אפשרות הפוכה של נישואין מזו שהודגמה בנישואיהם של הסבא זאב והסבתא רות, אך האסון שפקד את רותה ואת איתן קטע את אהבת "יחדֵנו" שלהם וגרם לפרישותם זה מזה במשך שתים-עשרה שנים. כצפוי, סיכמה רותה גם את התקלה הזו בנישואיה לאיתן ב"שטיק", שכבר הוסבר קודם, כלומר: בשיטת ההטרמה של המידע, כאמצעי לפיתויו של הקורא להמשיך בקריאה. בסיכום זה המשילה רותה את ה"יחדנו" שלה ושל איתן ל"סיפור של אש" – אהבה שהתנסתה בכל צורותיה האפשריות של האש: "אור, וחום, ודעיכה, ואפר קר, והתלקחות מחדש" (עמ' 89).

"ההתלקחות מחדש" של האהבה בין רותה ואיתן אחרי תריסר שנים של פרישות מעבירה אותנו לסיפור השלישי בספר הנוכחי – לסיפור של רצח ונקמה. הנרצח בסיפור השלישי היה סבא זאב, שהיה בן תשעים ושתיים כאשר נרצח, ומי שנקם את דמו מהרוצחים היה איתן, גיבור ה"סיפור של אש", שהוא, כאמור, הסיפור השני בספר הזה. הירצחו של סבא זאב ונקמתו של איתן ברוצחיו התרחשו קרוב לסיום המאה העשרים, ואין לערבבם עם הנקמה והרצח שהתרחשו כשישים שנה קודם לכן, בשנת 1930, ואשר מסופרים בעלילת הסיפור הראשון. אז רצח סבא זאב את המאהב של סבתא רות כנקמה על בגידתה בו, ואילו כעבור שישים שנה היה הוא הקורבן התמים שנקלע לזירת עץ החרוב שלו בדיוק כאשר שני פושעים (אחד במעיל עור והשני חבוש במגבעת) עסקו שם בחיסול "שטינקר", והפושעים רצחו אותו, בהניחם שראה את מעשיהם וידווח על כך למשטרה. בכך לא תמו מעשי רצח נוספים (באבן ובחנק) הפזורים בפרקי הרומאן האלים הזה, ובכללם גם רצח של תינוקת בת-יומא (בהרעבה).

פרקים משלושה סוגים

הקורא היה מזהה בעצמו, שלפניו שלושה סיפורים שהקשר ביניהם רופף, אילו מיקם מאיר שלו את פרקיהם בחטיבות נפרדות שאותן היה מציב בסדר כלשהו זה אחר זה. אך לא כותב כמוהו יסתכן בהחלטה פשוטה כזו, גם אם היא ההגיונית והיעילה יותר, ויחמיץ הזדמנות להשתמש ב"קוּנְץ" (תחבולה מורכבת שמצטיירת כמעשה קסם). לכן פיזר את הפרקים של שלוש העלילות במרחב היריעה של הספר. וכדי שאף קורא לא יחמיץ את ה"קונץ", לא הסתפק בפיזור פרקי כל סיפור לאורך היריעה של הספר, אלא גם ערבב את זמניהם. וכך נפתח הספר בשני פרקים מהסיפור השלישי (פרקים מאמצע עלילת הסיפור), אחריהם ממוקמים שלושה פרקים מהסיפור השני (פרקים מתחילת הראיון שהעניקה רותה לחוקרת המיגדר) ואחרי שלושת הפרקים האלה מופיע פרק מהסיפור הראשון (שהוא דווקא מהמאוחרים בעלילת הסיפור הראשון) – וכך הלאה עד לסיום הספר.

הסיוע היחיד שניתן לקורא, בנוסף לתוכן, כדי להבדיל בין הפרקים של שלושת הסיפורים, אשר מתרחשים בזמנים שונים, בזירות שונות ודמויות אחרות ממשפחת תבורי פועלות בהם כדמויות מרכזיות (כ"גיבורים") – מתבטא בהוספת כותרות לפרקי הסיפור הראשון ולפרקי הסיפור השלישי, בעוד שפרקי הסיפור השני כלואים במרכאות בתחילתם ובסיומם. המרכאות מבהירות שפרקים אלה תומללו מתוך הקָלַטות של חוקרת המיגדר, אשר ראיינה את רותה במיספר פגישות רצופות. כמו כן ניתנים לזיהוי קל גם שלושה פרקים חריגים שנכללו בספר ואשר אינם משתייכים לשלושת הסיפורים האמורים בזכות הכותרת "לנטע תבורי מאימא שלו", ומשום שהודפסו בשורות קצרות יותר מאלו שבהם נדפסו שאר הפרקים. מדובר בשלוש מעשיות, בחלקן מחורזות, שלא ברור מדוע שולבו, גם הן  בפיזור ביריעת ספר שנועד לקורא המבוגר.

מאחר שאנו יודעים מי החליט על השימוש ב"קונץ", צריך לזהות גם את מי שביצע בפועל את השימוש ב"קונץ" בספר הזה, כלומר: לזהות את מי שאחראי לפירוק פרקי שלושת הסיפורים ולפיזור פרקי כל סיפור בין פרקיהם של שני הסיפורים האחרים ודווקא שלא לפי הסדר הכרונולוגי שלהם. סביר להניח שהאחראי לביצוע ה"קונץ" בספר הזה הוא עורך בדוי ואנונימי, אשר קיבל מרותה, שהיא "המספר" של שלושת הסיפורים (וגם המחברת של שלוש המעשיות), את כל הפרקים כשהם ממויינים לפי תוכנם, והוא ש"בנה" מהם את יריעת הספר, אחרי שפירק, פיזר וגם שינה את סדר זמנם של הפרקים.

אחריותה של רותה לכתיבתן של שלוש העלילות במסורת שלוש סוגות שונות של הסיפורת, מפורשת בדברים שאמרה בראיון שהעניקה לחוקרת המיגדר, שבהם גילתה, כי אחרי שכתבה סיפורים לנטע, כתבה גם "כל מיני סיפורים משפחתיים" (עמ' 36) שבהם חשפה עובדות מתולדות המשפחה שלעולם לא תגלה אותם לזרים, כי כך חינך אותם סבא זאב: "יש עניינים מסויימים שלא צריך לדבר עליהם. בטח לא לכתוב" (עמ' 37). בהודאה זו נטלה רותה על עצמה גם את האחריות לבחירת המסורת הסיפורתית שהתאימה לכל עלילה – את מסורת סיפור הפשע לעלילת הסיפור הראשון, את מסורת סיפור הווידוי לעלילת הסיפור השני ואת מסורת סיפור הנקמה לעלילת הסיפור השלישי. כאמור, כל זה היה מתברר לקורא אילו ויתר מאיר שלו על "התיחכום" ועל שיתוף "עורך בדוי", אלא היה מרכז את הפרקים של כל סיפור בסדר כרונולוגי ובחטיבה נפרדת, וגם מציב את שלוש החטיבות בספר בכל סדר שהיה עדיף בעיניו.

כמובן, שהיתה קיימת גם אפשרות אחרת והיא האפשרות המסורתית:  במקום לפרק את עלילת הספר לשלוש עלילות המסופרות בשלוש מסורות שונות של הסיפורת, יכול היה מאיר שלו לספר סיפור רצוף ומגובש מפי רותה בתפקיד מספר יודע-כל, ולהכיל בו את כל "המטעמים" (דמויות, זירות, אירועים, עצים, עורבנים, אבן שחורה, מעיינות, ברֵכה נסתרת, פויקות וכדומה) שפיזר בשלושת הסיפורים באירגון "המתוחכם" הנוכחי של פרקיהם. מדוע לא בחר באפשרות המסורתית הזו, שגאוני הספרות מהעולם וגם גדולי המְספרים שלנו לא פסלו אותה ולא הניחו שהיא גורעת מגדולתם?

אם התשובה איננה, שמאיר שלו דחה אפשרות זו מתוך יוהרה וכדי להצטייר כסופר פורץ-דרך, נועז ומתוחכם, אזיי אפשרית גם ההשערה הבאה כתשובה: שהיו במגירותיו התחלות של שלושה ספרים שונים למבוגרים (ושלוש מעשיות מתוך ספר שהועיד להשלים לקוראים הצעירים), אלא שכתיבתו "נתקעה" בכולם, ומצא לפרקיהם גאולה בספר הזה על-ידי כינוסם יחד תחת מסגרת הרומאן הרב-דורי – תבנית סיפורתית שכבר חזר עליה ברוב ספריו הקודמים, אלא שהפעם גם לא מימש אותה כבעבר, מאחר שקיפח את בני הדור השני – שני בניו של סבא זאב. כל מה שנודע לנו עליהם הוא שנולדו כתוצאה מאינוסה של סבתא רות על-ידי "האיש הכי קשה במשפחה", ששניהם ברחו מחסותו בהזדמנות הראשונה ושאחד מהם הקים משפחה בתל-אביב והיה אביה של רותה.

כלומר: אם השערה זו נכונה, משתמע ממנה, שהספר הזה קיבל את היקפו המכובד (369 עמ') על-ידי הטלאה של פרקים משלושה ספרים שונים שהמחבר לא השלימם ועל-ידי הכפלת חלק מהתכנים בשלושת הסיפורים, שהיו סיפורים נפרדים לפני שבאופן מניפולטיבי כינס אותם מאיר שלו יחד כסיפור משפחתי רב-דורי. ואם השערה זו איננה נכונה, אז לפנינו ספר שעלילתו הברוטאלית והמופרכת מפוצלת לשלושה סיפורים הכתובים בשלוש סוגות שונות של הסיפורת ואשר אינם מתלכדים ליריעה אחת.

סאטירה על חקר המגדר

בשלב הזה של הדיון ב"שתיים דובים", נותר עוד להוסיף, שהגדרת פרקי הסיפור השני ככתובים על-פי מסורת סיפור הווידוי איננה ממצה את טיבם. הווידוי הזה התארך והוקדשו לו עשרים וארבעה פרקים מתוך כלל ארבעים פרקי הספר, משום שמאיר שלו כלל בו גם סאטירה עוקצנית למדי על הפמיניסטיות ועל מחקרי המיגדר שלהן. הווידוי הזה היה יכול להיות הרבה יותר קצר, אילו צימצמה רותה את דבריה בראיון רק לאהבת "יחדֵנו" שלה ושל איתן ולאסון שפקד אותם: מותו של נטע מנכישת נחש תחת עץ השיטה במהלך "טיול של בחורים" בנגב, שרק איתן ונטע בן השש נטלו בו חלק.

למעשה יכול היה סיפורם של רותה ואיתן להיות מסופר בגוף ראשון על-ידי רותה בכלל בלי שיתופה של חוקרת המיגדר. אך על-ידי הוספתה כמראיינת של רותה, כלא מאיר שלו את הווידוי שלה בתבנית של סיפור מסגרת – תבנית סיפור שבה הסיפור המסגרתי (חילופי הדיבור בין רותה ובין חוקרת המיגדר) הוא משני בחשיבותו, ואילו הסיפור שבתוך המסגרת (הווידוי של רותה) הוא החשוב ממנו.

מה אם כן התרחש בין רותה ובין חוקרת המיגדר בסיפור המסגרתי? ההיסטוריונית קיוותה לשמוע מפי רותה סיפורים על הסבא זאב תבורי בשביל המחקר שלה על הנושא "סוגיות מגדריות במושבות הברון" (עמ' 38), אך רותה לא רק שסיפרה לחוקרת על סבא זאב חצאי אמיתות בלבד (למשל: איך איבד אחת מעיניו – עמ' 35), כי הקפידה להעלים ממנה את העובדות על מעשי-הזוועה שביצע: רצח המאהב של סבתא רות ועל מה שעולל אחר-כך לתינוקת שילדה מהריונה לו, אלא גם ביטאה באוזניה את סלידתה העקרונית מנושא המחקר הפמיניסטי עצמו: "אני רק שומעת את המילה מיגדר וכבר אני רואה איך את ואני וכל יתר הנשים עומדות מאחורי גדר וגועות. - - - שמנו את עצמנו במכלאה כמו פרות" (עמ' 33). ובהמשך עצרה רותה מדי פעם את הווידוי עצמו ושאלה באירוניה את חוקרת המיגדר, אם תוכנו מספיק מיגדרי בשבילה ואם לא תיזכר בה בעתיד ותאמר: "המורה המשוגעת ההיא מהמושבה, ההיא שלא סתמה את הפה ולא הוסיפה למחקר שלי שום עובדה מועילה" (עמ' 76).

כך שעל ידי צירופה של חוקרת המיגדר זימן לעצמו מאיר שלו הזדמנות להשמיע מפי רותה את רוב הנימוקים הנשמעים באקדמיה נגד המחקר המיגדרי. תחילה הבהירה רותה לחוקרת המיגדר, שאי-אפשר לתחום קווים מפרידים ברורים בין גברים לנשים, וגם בה עצמה יש חלק גברי, כי היא "לא רק בחורה אלא גם בחור" (עמ' 251). יתר על כן: בנסיבות המתאימות צצה ציידת הגברים מתוך כל אישה, ויעיד על כך המקרה של אליס, אמה של דפנה, אישה בת למעלה מחמישים, שעזבה את חתונת בתה עם דוביק הרבה לפני שהסתיימה, כדי להכניס למיטתה את איתן יפה-התואר והצעיר ממנה בעשרות שנים, ואחרי שהחזיקה בו כחודש, רוב הזמן במיטתה, שילחה אותו מדירתה אך ורק משום שרב-החובל שלה ומפרנסהּ שב מההפלגה במרחקים הביתה לת"א. וגם היא עצמה, סיפרה רותה בהתגרות לחוקרת המיגדר, שכבה, בתקופה שבה היתה בפרישות מאיתן, עם עופר, חייל צעיר מהמושבה שהיה בעבר תלמיד שלה.

ואחרי שביססה את השקפתה זו, לא נרתעה רותה גם לסתור את עצמה וטענה, שבכל זאת קיימים הבדלים בין זכרים לנקבות, אי-אפשר להכחיש שהגברים מסתכלים על אישה ובוחנים את מעלותיה אחרת מכפי שאישה מסתכלת ובוחנת את בנות מינה (עמ' 41). ושגם החבֵרוּת בין גברים אינה דומה כלל לחבֵרוּת בין נשים, וזו הסיבה מדוע נצמדה חבורה שלמה של גברים אל איתן ואל הפויקות עם הנזיד שבישל במשתלה: "מה פתאום בחורות? ריבונו של עולם, צאי כבר מהמיגדרים שלך. - - - כולם (היו) ממין זכר. - - - מה שגברים מחפשים באמת הם גברים אחרים. זה מה שחסר להם. חבֵרוּת עמוקה, חברים אמיתיים. מה שלרוב הנשים יש עודפים אצלם יש מחסור, ועל המחסור הזה מבוסס אצלם הכול" (עמ' 91).

לכן, ידידות בין גברים היא תופעה "שלמעט גברים יש ומעטות אף יותר הן הנשים שזוכות לראות" (עמ' 197). וגם היא, רותה, זכתה פעמיים בלבד להתוודע לידידות מיוחדת ונדירה זו הקיימת רק בין גברים. פעם כאשר שמעה תיאור מפורט מפי איתן על היכרותו עם אחיה, דוביק, שהתקיימה בעירום מלא של שניהם בברֵכה המופלאה והנסתרת של דוביק (עמ' 116-115). ובהזדמנות אחרת זכתה לצפות בה בעצמה, כאשר סבא זאב הפשיט מבגדיו את איתן, שהתמוטט בלוויה של נטע, ורחץ אותו בהיות שניהם בעירום מלא (עמ' 202-197).

הניגוד בין אופיים הסאטירי של חלקי הסיפור המסגרתי (הראיון) לאופיים הטראגי של חלקי הסיפור שבתוך המסגרת (הווידוי) הוא יותר ממטריד, וספק אם היה מוצדק לצרף את חוקרת המיגדר כמראיינת לפרקי הסיפור של רותה, שבהם סיפרה על האסון שפקד אותה ואת איתן אחרי שבנם נטע נפטר מהכשת נחש בנגב. ספק זה מתחזק לשמע האבחנות שמשמיעה רותה באוזני המראיינת נגד המחקר הפמיניסטי בנושא המיגדר – אבחנות שאין בהן חידוש ואת רובן ניתן למוטט כהכללות פשטניות.

יתר על כן: בשביל משפט ה"שוס" (שורת הפאנץ'-ליין) "אף אחת עוד לא גמרה מזה שמישהו ליטף לה את הברך" (עמ' 322) –  שבו מיצתה רותה את דעתה על המחקר המיגדרי ושבו גם הבהירה להיסטוריונית כי כילתה את זמנה לריק בביקוריה אצלה – ספק אם היה צריך להחליש כל-כך את עוצמתו של הווידוי עצמו. ובכלל, אם יפסיק מאיר שלו לבנות את תהילתו ככותב על "שְטיקים", "ויצים", "קוּנְצים" ו"שוֹסים", ייתכן שיכתוב שוב רומאן שניתן יהיה להציגו בלי הסתייגויות כל כך רבות מרמתו.

אך לא בעטיים של אמצעים מוחצנים אלה בלבד נופל הרומאן הזה מרוב הרומאנים הקודמים שלו, שהיו כתובים בצופן האלגורי וביטאו לפחות את השקפתו הפוליטית (על כישלונו של הכפר הציוני ועל "הסכסוך", כמובן), אלא משום שבו גם לא ברורה כלל מגמתן הרעיונית של שלוש העלילות שהטליא בספר כעלילה רב-דורית של משפחת תבורי הסוערת מהמושבה בעמק.

- - - - - - -

פירושים לעלילות הרומאנים הקודמים של מאיר שלו כללתי בכרכים השונים של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית", ואפשר להגיע אליהם בעזרת המפתח, הערוך לפי שמות המחברים, אשר מופיע בסוף הכרך "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית" (שיצא לאור בהוצאת "יחד" ב-2012).

אהוד: איך אתה יכול להטיל ספק בגדולתו של סופר, שהרומאן האחרון  שלו היה בבת אחת בראש כל רשימות רבי-המכר כבר בשבוע הראשון שבו יצא לאור – עוד בטרם מישהי קרא אותו! – תתבייש לך! הקהל הישראלי לא טיפשות! הם יודעות מה שקונים!

* * *

בחורה כשהיא נפתחת

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

דלת כשהיא נפתחת

היא עולה

כי ציריה עשויים באלכסון

בחורה כשהיא נפתחת

היא יורדת

כי כבר אינה בתולה.

* * *

משה גרנות

האי

הצצה אל העתיד הקרוב

פרק י"ב

בוקר אחד קמנו, ולא מצאנו את יום-טוב ששון ואת דני אלעד. איש לא טרח להסביר לנו מה קרה להם. ההיגיון אומר שהם שוחררו – ככה לפחות הובטח להם, משום שהם הפנימו את "התיקון", אבל באי הזה ההיגיון הוא לא תמיד יועץ טוב, וחוץ מזה, האווירה השוררת באי הזה היא אווירה של עמימות, השפוט לעולם איננו יודע מהו גורלו, ומה הסיכוי להשתחרר מבין הגדרות והחומות כאן. אסור לנו לשאול שום שאלה, ואנחנו לא שואלים את המדריכות, בוודאי לא את החיילים היווניים, אבל בינינו אנחנו מדברים הרבה על כך בתקווה שהשיחות שלנו יגיעו אל ההנהלה.

כשחזרתי לביתן מ"הסיור" שערכו לנו החיילים, חשתי כאילו חזרתי לדירה שלי ברמת-גן. בעצם, הביתן הוא הבית היחיד שיש לי, כי הדירה שהיתה רשומה על שמי, שייכת היום לסטלה. מעניין אם יש לה הרהורים כלשהם עליי, אם מזיז לה בכלל שאני מתענה כאן, והיא חוגגת על הרכוש שהיה פעם שלי.

לפני שאשכח: עוד שפוט אחד נעלם, ואני לא הצלחתי לקלוט את שמו. הוא הגיע לפני כשבועיים לבוש בבטלדרס כחול (בארץ כנראה כבר קר), בג'ינס ובנעלי התעמלות, זרק את התרמיל שלו על המיטה הפנויה וזרק שאלה אל חלל הביתן:

"איפה אפשר להשיג סיגריות?"

הוא לא שאל איפה אפשר לקנות סיגריות, כי הרי רוקנו את הכיסים שלו מכסף ואת התרמיל מכל דבר חד ומכל דבר שיכול להצית אש. מאז שאני כאן אני מכיר רק שני שפוטים מעשנים כבדים, שקיבלו תחליפי סיגריות, אותם הם מוצצים כל יום כל היום. לאחד קוראים בוריס קלינסקי, ולשני עופר פלאי (או סלעי– מה זה משנה?)

העישון אסור באיסור חמור באי הזה. איש לא נתפס עד כה מעשן, כי העונש נע בין "הגשר על נהר קוואי" ובין "השיפוץ" – איש לא רוצה להתנסות באף אחד מן העונשים האלה, אפילו שעכשיו כבר לא כל כך חם, ואולי השהייה מתחת לפח שם איננה חד-כיוונית כמו בחודשי הקיץ.

והנה, נכנס הבטלדרס הכחול ושואל איפה אפשר להשיג סיגריות. איש לא ענה לו. בדיוק חזרנו מסדנה מייבשת במיוחד, היינו שפוכים על המיטות מחכים שהמקלחות ייפתחו. קשה להפגין במצב זה אורך רוח כלפי "ירוקים" מסוגו של הבטלדרס הכחול.

"חבר'ה, איפה אתם משיגים סיגריות, לעזאזל?"

אחד או שניים הרימו מעט את הראש, שצנח מיד חזרה אל הכר.

"מה זה, בלעתם את הלשון?"

יוסי דנילוב התנדב לענות:

"קודם תגיד שלום, תציג את עצמך, מקצוע, עיסוק. איפה הנימוסים שלך?"

"זה הסיפור? כל האישְׁיוּ הוא הנימוסים שלי! אז קוראים לי… (ואני לא קלטתי את השם, ותיארתי לעצמי שלמחרת, בסדנה, הוא יהיה חייב לומר את שמו ולהודות שהוא לצערו נולד גבר וכולי וכולי), אני פסיכולוג, נשוי לשעבר, אבא לבת, שלא ראיתי מזה חודשים, ועכשיו תענו לי, סוף סוף, איפה ניתן להשיג סיגריות?"

"אתה פסיכולוג? אתה הפסיכולוג הראשון שהגיע לאי. תהיה לך פה הרבה עבודה – כולם פה בדיכאון. אתה פסיכולוג קליני?"

"חבר'ה, אל תוציאו לי את הנשמה, אי-פה אפ-שר ל-ה-שיג סיגריות?"

"אין. אי אפשר. באי הזה אסור לעשן, גם לשפוטים וגם למדריכות. אוי לך אם יתפסו אותך מעשן!"

"מה אתה מדבר שטויות? אני לא יכול בלי... אני אשתגע! מה קרה לכם, אתם? אני מעשן כבד – שתי חפיסות ביום מינימום! אם אין לי ניקוטין, אני בקריז. חבר'ה, זה לא צחוק, באמת, מה קורה פה?"

"אם הצהרת שאתה מעשן, תוכל לקבל תחליף סיגריות עם ארומה של ניקוטין. יש פה שניים שמוצצים את זה כל הזמן, וזה מרגיע אותם."

"אל תעשו צחוק, מה זה תחליף? מה זה הצחוק הזה? אני כבר שעתיים לא עישנתי. עוד עשר דקות, רבע שעה, ואני מחליף צבעים! אל תגידו לי שגם החיילים שמסתובבים פה לא מעשנים! אני בשביל סיגריה מוכן לעשות מעשי ייאוש – פעם, כשעוד הייתי סטודנט, עשיתי מילואים בצאלים, ואני ממשש בכל הכיסים, ולא מוצא כלום, אבל כלום, ובאוהל כולם שומרי בריאות וזורקים אותי החוצה כל פעם שאני מדליק סיגריה, אז קפצתי לחימוש, סחבתי ג'יפ, נסעתי לבאר-שבע, דפקתי למוריץ על הדלת עד שיצא בתחתונים ונתן לי עשר חבילות. כשחזרתי כבר חיכו לי ונכנסתי ישר לרס"ר, קיבלתי שבעה ימים ואלפיים שקל קנס. אי אפשר להתקיל אותי ככה. החיילים פה, מה הם? טורקים? יוונים? הם לא מעשנים כאילו?"

"הם כן. הם היחידים על האי שמעשנים, אבל אסור להם בשטח המחנה – רק בקסרקטין שלהם. בוא, הנה, המקלחות פתוחות. תתקלח, תרגיש יותר טוב. אל תחמיץ."

אבל הבטלדרס הכחול לא הלך למקלחות. כשחזרנו עם המגבות על העורף נקיים ונינוחים, ראינו אותו שוכב על המיטה, מחייך אל העולם ומפזר סביבו טבעות עשן. לא פעם יצא לי לקנא במעשנים, שמתרווחים להם עם כוס קפה ביד אחת, וסיגריה ביד השנייה, נמוגים בתוך ענן עשן, כשהם מצמצמים את הרווח בין העפעפיים, ונדמה לך שהם ברקיע השביעי, ורק אתה בגלל עקרונות ובגלל ההבטחות של אבירי הבריאות אינך מתנסה באושר העילאי הזה.

ידענו שהוא ישלם על זה ביוקר. למחרת הוא כבר לא היה בביתן, ולא הגיע לסדנת התיקון. מסתבר שהוא התגנב אל תוך הקסרקטין, כשהחיילים היו במשמרות, וגנב את כל חפיסות הסיגריות שמצא על הכונניות – כדי שיהיה לו מלאי לתקופה ארוכה. החיילים הדביקו לו בלילה איספלנית על הפה שלא יעיר את השפוטים, כבלו אותו באזיקים, ולקחו אותו ל"שיפוץ". אני לא זוכר שפוט אחר שזכה לשהות בביתן שלנו כל כך מעט זמן.

אֵלה הבטיחה בזמנו שמדי שבוע תהיה לנו שיחה בה נוכל לשפוך את ליבנו. היא כנראה נבהלה מפרץ הרחמים שמילא אותה ואשר בגללו שיחררה שני שפוטים. בינתיים אנחנו ייגענו את מוחנו מה ניתן לומר בשיחה כזאת שיחדור ללב האבן שלה, משהו שלא דומה למה שאמרו יום-טוב ודני, משהו חכם ומרגש, לא מחניף, אבל גם לא ממש מתריס, משהו שיעשה רושם של היגד כן.

עברו מיספר שבועות, ולא היה זכר לשיחה. בינתיים הסדנאות קוצרו בשעתיים, ובמקומן הראו לנו סרטים דוקומנטריים: הרבה לידות עם סיבוכים שונים, תפירת פי הנרתיק, ניתוחים קיסריים עם תקריבים מבהילים, טיפולי פוריות הדומים יותר לעינויי אינקוויזיציה.

באחד הימים הוקרן סרט תיעודי על החיתאן בסודן – עשרות טקסים בהם כורתים לילדות בנות שמונה את הדגדגן, והן מעוטפות, לאחר מכן, כשהן מדממות, בסמרטוטים צואים. מי שסובב את ראשו כדי לא לראות את הזוועה, היו מעמידים אותו ומרכיבים על ראשו קסדה, שמתוכה רואים את הסרט בתקריב. חובשי הקסדות יללו ובכו, ואז הדביקו להם החיילים איספלנית על הפה.

בתום אחד הסרטים הופיעה מלומדת שוודית שהרצתה על חבות הגברים כלפי הנשים: הגברים קיבלו שירותי בישול, ניקיון, אירוח ומין מהנשים, הנשים לא זכו מעולם להכרת תודה על סבלן בימי טרום וסת, בהריון, בלידה, בהנקה, בייסורי גיל המעבר – הגיע הזמן שהגברים ישלמו את המחיר של כל השירות שקיבלו, ועל כל הסבל שסבלו הנשים בכל מה שכרוך במין, כאשר בו בזמן הגברים רק נהנו ממנו. היא אספה נתונים על אוכלוסיית העולם הנאור מתקופת האבן ועד היום, על ההכנסה לנפש בכל דור ודור, והגיעה למסקנה שהגברים צריכים לשלם לנשים לפחות סכום של 375 טריליון דולרים. המלומדת (שקשה לבטא את שמה. מה לעשות? היא שוודית!) דורשת שיוחק חוק, לפיו כל גבר מגיל 25  עד 65 ישלם, בנוסף למס הכנסה, גם "מס גברים" בסך 10% מכלל ההשתכרות שלו. כיוון שהמיסוי יתאפשר רק בארצות נאורות, בהן התקבלה המהפכה הפמיניסטית בברכה על ידי העמים והממסד הפוליטי, הרי שמדובר בפחות ממיליארד גברים עליהם יוטל המס – פירוש של דבר שהגברים יוכלו לחסל את החוב תוך דור אחד, מקסימום דור וחצי.

בהמשך פירטה המלומדת את ההליך החוקתי הנחוץ בארצות אירופה וצפון אמריקה. ולסיכום דבריה היא ציינה: אם הפרויקט הזה יעבור בהצלחה, אם בכל המשרות הממשלתיות יהיו לפחות 50% נשים, אם שכר הנשים יהיה לפחות שווה לשכר הגברים, אם תטואטא כל הספרות השוביניסטית אל אשפת ההיסטוריה, ואם הגברים יישאו מהיום ואילך בעיקר נטל גידול הילדים כדי לכפר על התעלמותם מהחובה הזאת במשך דורות – אם כל אלה יבואו על תיקונם הנכון – אז, ורק אז, יהיה אפשר לדבר על תחילתו של שיתוף פעולה ועל הרמוניה בין שני המינים. עד אז, על הגברים לשלם, ובריבית, על כל העוולות שהם גרמו במשך דורות.

בתחילה לא היה ברור לנו מדבריה של המלומדת אם היא מתכוונת לאותו החוק שהציעה בזמנו חברת הפרלמנט השוודי גודרון שיימן, או שמא מדובר במס נוסף. זכור לי כי שיימן דיברה על אלימות הגברים נגד נשים, שבגללה צריך כספים כדי לתת דיור לנשים המוכות. מניין ייקחו את הכסף? מהגברים – מכל הגברים המכים וכאלה שאינם מכים, וגם מהמוכים כמו בעלה של עורכת ה"סאן" שהכתה את בעלה עד זוב דם, והוא סירב להתלונן כדי לחסוך מעצמו השפלה נוספת. הסתבר לנו שהמלומדת השוודית מדברת על דבר אחר לגמר – על שירות ועל סבל, שאיננו קשור באלימות כלפי נשים. זהו מס מתקן עוולות מן העבר. כלומר, מדובר בשני מיסים שנועדו לגברים בלבד.

באשר לעצמי – אני ממש לא דואג – אם אצא מכאן אי פעם, אצא בלי פרוטה, בלי רכוש ובלי עבודה, והמס הזה מדבר על אחוזים מההכנסה – המהפכה תצטרך להסתדר בלי התמיכה שלי.

ההרצאה של המלומדת השוודית הפכה על פניו את הדיכאון שתפס את כולנו למראה הניתוחים והלידות וההתעללות בילדות קטנות. לאחר הסדנה, תוך המתנה למקלחת, לא חדלנו לדון בסוגייה.

"אולי אפשר להתמקח עם שלטונות המס," אמר איציק באר ברצינות תהומית, "אני הרי שילמתי טבין ותקילין עבור המין שקיבלתי – אני לא חייב לאף זונה אפילו אגורה אחת! היו כמה זונות מכוערות באופן מחריד, ואני שילמתי להן מחיר של יפות. לפחות על שירותי מין צריכים להפחית לי את המס. אני לא מכיר הרבה נשים שמוכנות להעניק סקס ללא תשלום, וכשזה קורה – זה נקרא הענקת חסדים, כמו לקבצן!"

"ואני," החרה החזיק אחריו פיסקופ, "אני החזקתי עוזרת בשכר מלא, ושילמתי עבורה, לא רק ביטוח לאומי, אלא גם את מס ההכנסה, שהיא היתה חייבת. זה היה התנאי שלה, אחרת היא לא היתה מוכנה לנגוע בסמרטוט רטוב."

"ואני," הוסיף ברקו האדריכל, "אני עשיתי הכול ב'סלף סרוויס', גם את המין וגם את שטיפת הרצפות. אני לא חייב כלום."

"לא יפה," פנה פיני אפריאט ברצינות גמורה, "לא פייר, תמיד יש כאלה שמשתמטים מתשלום מיסים, ורק הפראיירים מהמעמד הבינוני כמוני נאלצים לשלם גם עבור הפרזיטים והעלוקות. תתביישו לכם!"

אפילו על שפתיו של שמעון מאט עלה חיוך קטנטן.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* למרות שחלפו כבר כמה וכמה שבועות מאז יצא "מסעותיי עם נשים" לאור, אנחנו לא מוצאים אותו בחנויות הספרים, גם לא ברשתות הגדולות, שטוענות כי רכשו ממנו עותקים.

אנא מכם, נמענים יקרים, שאלו עליו בחנויות הספרים שיוצא לכם לבקר בהן, וזאת כדי שאנחנו נוכל להיות בטוחים שהספר מופץ כהלכה, ללא עיכובים.

ידינו מלאות עבודה ויקשה עלינו להפיץ לבד את כל עותקי הספר.

* המזרח התיכון בוער, כל יום נהרגים עשרות, כל חודש מאות – בסוריה, בעיראק, במצרים, ועוד היד נטוייה לערער את המשטרים במרבית המדינות המוסלמיות באיזור.

אבל שר החוץ של ארה"ב משחק בקקה של שיחות שלום-כביכול עם המוקטעה וסימטאות התענוגים שלידה, אלה ששורדות רק בזכות נוכחותו של צה"ל בגדה ועל גבולה המזרחי, וכמובן גם ברמת הגולן [אגב, למי נחזיר את הרמה? לאסאד או למורדים אנשי אלקאעידה? ואולי לאובמה?] –

 ומנגד האיחוד האירופי משחק בקקה של חרמות על אזרחי ישראל מעבר לקו הירוק, כולל ירושלים ורמת הגולן.

* בהרצאתו של פרופ' פלוץ בן שחר, נשיא אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, ביום העיון על הרומאן "מסעותיי עם נשים", הוא הסב את תשומת לב הקהל לקשר האפשרי בין מחזור שירֵי האהבה "העוזבת אלוף נעוריה" שבספר "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" – לבין דמותה, אולי – של התלמידה החיפאית מלנכולי ברומאן החדש.

* אחת התופעות המעודדות בכל הכאוס המשתרר במזרח התיכון היא הברית המתהדקת בינינו לבין הצבא המצרי, וזאת ודאי גם בברכת אותם חלקים מהממסד הביטחוני בממשל האמריקאי, שאינם טיפשים כמו מנהיגם אובמה.

ואולי לברית הסודית הזו שותף גם הצבא הטורקי?

סוד.

רק אל תגלו אותו לאובמה ולתומס פרידמן!

* שמענו שאשתו של סופר תל-אביבי אמרה לו: "כדאי לך להתייחס לביקורות עליך. אולי יום אחד תלמד גם לכתוב!"

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,510 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל