גיליון מס' 859

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח באב תשע"ג 25 ביולי 2013

עם צרופת יואל, דני וטוטי בני 4 בגן לאה בכר בפתח-תקווה משנת 1940 לערך

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים, לפוצ'ו, באבלו הכבד על אוּרי בנו. // שמעון גרובר: מפגינייך ענייך ומדוכאייך. // עמוס גלבוע: קֶרִי "אוויל משריש". [ציטוט]. // אלי מייזליש: למה אין סיכוי לשלום-אמת עם הפלסטינים, כאשר מטרתם כרסום מתמיד של הנקניק? // דן (דני) יערי: על יואל שָׁר (ויסוקר) ז"ל. // מלכה נתנזון: אימי קברה את השדיים שהיניקו ואת צחוקה. // רות ירדני כץ: נשים, מאת אהוד בן עזר. // דְבוֹישֶׁה שולחת לאהוד ביולי 2013: "שירים של משורר בתול... שלא נס ליחם" [וזאת מתקופת 1957-1958 שלהם בעין-גדי]. // י"ז: רעמתו של שמשון בזיקפתו, עוד על הספר "מסעותיי עם נשים", והפעם ברצינות. // עוד תגובות: צבי לפר, דורון גולדברג. // אדיר כהן: מסע האופנוע. // יוסי אחימאיר: בגין – צוואתו המדינית. // מתי דוד: 1. לשים גבול לחופש ההסתה נגד המדינה, להציב גבול להסתה של גדעון לוי. 2. השמאל הקיצוני חולמים על "תחריר ישראלי פלסטיני". // אורי הייטנר: צרור הערות 24.7.13. // עמוס אריכא: "ללב יש היגיון משלו", על הרומאן החדש של מלכה נתנזון. // נעמן כהן: השחיטה הפולנית. // מוני דביר: נעמן כהן בפח האשפה של ההיסטוריה, בעקבות מאמרו בגיליון 857 על ספרה של אביבה חלמיש אודות מאיר יערי. // מרדכי בן חורין: פרגולות למשל. // רון וייס: הקקה והחרם על ההתנחלויות. // רביבה בן זאב: "מדינה דו לאומית". // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב,  פרק י"ג. // ממקורות הש"י. 
 

* * *

יוסי גמזו

הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים

לפוצ'ו, באבלו הכבד על אוּרי בנו

הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים כָּל עוֹד הֶעָדְרָם נוֹכֵחַ בָּנוּ

כְּמוֹ הָאֵבֶר הַכָּרוּת בִּכְאֵב הַגֶּדֶם הַזּוֹכֵר,

כְּמוֹ שֵׂעָר וְצִפָּרְנַיִם שֶאֵינָם פּוֹסְקִים מִצְּמֹחַ

גַּם אַחַר שֶנִּשְתַּתֵּק לָנֶצַח מֶטְרוֹנוֹם הַלֵּב.

הֵם נִמְשָכִים בָּנוּ בְּלִי הֲפוּגָה כְּמוֹ זִרְמוֹ הָעִקֵּש שֶל הַנַּחַל

שֶשִּפְכוֹ עוֹד מֵינִיק הַרְדּוּפִים וּקְנֵי סוּף גַּם אַחַר שֶחָרַב מְקוֹרוֹ,

כְּמוֹ טִירָה מְאֻכְלֶסֶת רוּחוֹת-רְפָאִים הַגּוֹדְשוֹת אֶת חֶשְכַת פְּרוֹזְדוֹרֶיהָ

אֵין עוֹד הוֹוֶה שֶאֵינוֹ מְהֻדְהָד תִּשְדּוֹרוֹת שֶל עָבָר לֹא נִקְבָּר.

אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בּוֹגֵר וְקַר וְרַצְיוֹנָלִי

וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, בָּעֱנוּת וּבַפַּחַד, בְּלֵב הַיֵּאוּש אוֹ הַיָּם

פּוֹרֶצֶת בּוֹ פֶּתַע תְחִיַּת הַמֵּתִים וְהַיֶּלֶד שֶבּוֹ צוֹעֵק: "אִמָּא!"

גַם אִם שָנִים כְּבָר מוּגֶפֶת אִמּוֹ בִּשְתִיקַת תַּכְרִיכֵי הֶעָפָר.

אִשָּה יְכוֹלָה לְהָקִיץ בַּלֵּילוֹת וְלִשְמֹעַ דְפִיקוֹת עַל הַדֶּלֶת

וּבְנָהּ הֶהָרוּג, בְּמַדִּים וַחֲגוֹר, מִתְדַּפֵּק עַל פִּתְחֵי חֲלוֹמָהּ

וְהִיא מְדַשְדֶּשֶת פְּרוּעָה וִיחֵפָה וּפוֹתַחַת לוֹ, כְּמוֹ מְהֻפְּנֶטֶת,

לֵב וְעֵינַיִם וָדֶלֶת אַךְ כָּל שֶמַּמְתִּין לָהּ הוּא חֹשֶךְ שַכּוּל.

לָמָּה אִם כֵּן מִשְתַּטֶּה הָאָדָם וְקוֹרֵא לָהּ, לָאֵם שֶאֵינֶנָּה?

לָמָּה הִיא קָמָה לִפְתֹּחַ לוֹ דֶלֶת, אִמּוֹ שֶל הַבֵּן הֶהָרוּג?

לָמָּה הַלֵּב, כְּמַבְרִיחַ-גְּבוּלוֹת, לֹא חָדֵל מִלִּגְנֹב בְּמַפְתִּיעַ

אֶת גְּבוּל הָאוּלַי וְהָאִלּוּ שֶכָּל סְבִיבָתוֹ מְמֻקֶּשֶת גְּוִיּוֹת?

מִשּוּם שֶהַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים, הֵם בְּתוֹכֵנוּ

כְּמוֹ הַחַיִּים עַצְמָם, כְּמוֹ מִשְבְּרֵי הַזִּכָּרוֹן

הַשָּבִים כִּמְטֻטֶּלֶת מִיַּם הַכְּבָרלֹא הָאָפֵל אֶל חוֹפֵי הַעֲדַיִן

שֶבָּם עוֹד נִלְחָש, מֵאָזְנֵי הַצְּדָפִים לְאָזְנֵינוּ, קוֹלָם הֶעָמֹק.

מַה הֵם אוֹמְרִים לָנוּ, מַהוּ הַמֶּסֶר הַחַי, הַקָּצוּף, הַמָּלוּחַ

שֶבּוֹ הֵם חוֹזְרִים וּמַכִּים בְּגַלֵּי גַּעְגּוּעַ חַמִּים אֶת הַלֵּב?

אֲנַחְנוּ קַיָּמִים מְאֹד, אֲנַחְנוּ שֶלֹּא מַתְנוּ

כִּי אִם מְמֻחְזָרִים בָּכֶם כָּל רֶגַע, כָּל שָעָה.

וְאַתֶּם חֲדוּרִים בָּנוּ כְּמוֹ שֶהָרַעַש אוֹצֵר בִּסְדָקָיו אֶת הַשֶּקֶט,

כְּמוֹ שֶהַיֹּפִי נָגוּעַ בִּכְאֵב וְהָאֹשֶר מֻרְעָל בַּבִּינָה.

כָּךְ בְּרֵיקוּת הַכִּסֵּא הַמּוּצָב לַשֻּלְחָן בְּלִי יוֹשְבוֹ הַקָּבוּעַ

וְכָךְ בִּבְגָדָיו הַתְּ‏לוּיִים בָּאָרוֹן כְּשֶגּוּפוֹ בָּאָרוֹן הָאַחֵר.

וְכָךְ בִּכְפוֹר לֵילָם שֶל הָאוֹהֵב, שֶל הָאוֹהֶבֶת,

שָם, בְּחֶצְיָהּ הַשּוֹמֵם וְהָרֵיק שֶל מִטַּת הַבְּדִידוּת הַכְּפוּלָה,

שָם, בְּסִיאַנְס מְיֻסָּר זֶה שֶשְּמוֹ זִכָּרוֹן שֶאֵינֶנּוּ גוֹוֵעַ

אֶלָּא, לְהֶפֶךְ, מוֹסִיף וּמַצְמִיחַ גְּרוּרוֹת שֶל סַרְטָן לֹא נִרְפָּא.

הַמֵּת נָמֵק מִכְּלוֹת הַגּוּף, הַחַי –  מִכְּלוֹת הַנֶּפֶש,

אֵין אִינְקְוִיזִיצְיָה סָדִיסְטִית יוֹתֵר מֵעֶרְגַּת הַחוֹלֵם בַּלֵּילוֹת

אֶל מֵתָיו הַחַיִּים בּוֹ כְּפֶצַע פָּעוּר וּפוֹרְמִים בּוֹ יוֹם-יוֹם כָּל צַלֶּקֶת

שֶל רִיק אַשְלָיוֹת-נִחוּמִים וּכְזָבָם שֶל סַמֵּי-הַרְדָמַת-שִכְחָה.

אֵין עוֹד רֵיקוּת שֶהִיא יֵש כְּמוֹ הָאֵין הַזֶּה,

אֵין עוֹד מַמָּש כְּמוֹ הַחֹסֶר

הַחַד, הַסַּכִּינִי, הַלֹּא-נִגְלָד שֶל הַפְּרֵדָה

מֵאֵלֶּה שֶגַּם בְּמוֹתָם לְעוֹלָם לֹא מֵתִים בָּנוּ אֶלָּא בְּרֶגַע

מוֹתֵנוּ שֶלָּנוּ, שֶבּוֹ, בּוֹ בִּלְבַד, גַּם סוֹפָם תַּרְדֵמָה וְדוּמָה.

הַזְּמַן לֹא מְרַפֵּא שוּם כְּלוּם, רַק הַכְּסִילִים סְבוּרִים עוֹד

שֶיֵּש לוֹ אַנְטִיבְּיוֹטִיקָה לְמַה שֶּאֵין לוֹ כְּלָל.

הֵם חַיִּים הַמֵּתִים, הֵם חַיִּים בָּנוּ כְּמוֹ הַקִּיסוֹס הַלּוֹפֵת אֶת הַגֶּזַע,

כְּמוֹ צֵל הָרוֹדֵף אֶת הַגּוּף גַּם בַּלַּיְלָה, חָשוּךְ מִן הַחֹשֶךְ עַצְמוֹ,

בְּלִי חֲנִינָה, בְּחִיּוּת מַמְאִירָה שֶל חָסָךְ, שֶל מַכְאוֹב וְשֶל יֹפִי,

יֹפִי שֶכָּל חֲלוּפוֹת הָעַכְשָיו וְהַכָּאן לֹא יַצְלִיחוּ לִמְחוֹק.

וְעַל כֵּן מְכַתֵּף הָאָדָם עַל לִבּוֹ כְּמִשְקֹלֶת כִּבְדַת גַּעְגּוּעַ

אֶת מֵתָיו הַחַיִּים בּוֹ כְּנֵצַח בְּתוֹךְ הַחֲלוֹף, כְּחוֹתַם DNA.

לֹא הַמֵּתִים, נָכוֹן, יְהַלְּלוּ אֶת יָּה, רַק אָנוּ

אַךְ הֵם, חֲנוּקֵי הַשְּתִיקָה, צוֹעֲקִים מִגְּרוֹנֵנוּ

אֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת.

רַק הָרוּחוֹת שוֹכֲחוֹת וּמוֹחוֹת אֶת קִמְטֵי עַצְבוּתָן שֶל הַדְּיוּנוֹת,

אָדָם הוּא חַיָּה שֶזּוֹכֶרֶת, זוֹכֶרֶת שֶשֹּרֶש טָמוּן בֶּעָפָר.

הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים, הֵם נִשְאֲרִים בָּנוּ תָמִיד.

יֵש דְּבָרִים שֶגַּם הַמָּוֶת לֹא יַצְלִיחַ לְהָמִית - - -

* * *

שמעון גרובר

מפגינייך ענייך ומדוכאייך

מכובדי מר יוסי אחימאיר שפך קיתונות של רותחין בהיקף של כ-550 מילים על המפגינים בכיכר הבימה, שדרשו צדק חברתי, ("מפגינייך ומהרסייך", מעריב, מקור ראשון, י"א מנחם אב התשע"ג) ומשום מה הוא מצא לנכון לכרוך אותם בכריכה אחת יחד עם פורעי חוק למיניהם, המוסתים על ידי גורמים עוינים.

משום מה, מר יוסי אחימאיר לא הזכיר את חמשת המ"מים, שהגה ודגל זאב ז'בוטינסקי—מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא—שאם ממשלות ישראל היו מספקות אותם לתושבי ישראל, או אז לא היינו מגיעים לפיצוץ חברתי.

כמו כן, מר יוסי אחימאיר לא הזכיר את הקוטביות החברתית-כלכלית ההרסנית ששוררת במדינת ישראל 65 שנה לאחר היווסדה, שבאה לידי ביטוי במשכורות, במענקים ובמצנחי הזהב השערורייתיים, ההזויים והחזיריים של בכירי הבנקים, בכירי חברות הביטוח, בכירי הגופים המוסדיים וכיו"ב, ואשר גם היא גרמה לעניים ולמדוכאים לצאת להפגנות מחאה.

גורם נוסף שגרם לפיצוץ החברתי-כלכלי, להתפוררות המרקם החברתי וליציאת ההמונים להפגנות הוא ההפלייה רבת השנים לטובת העשירים המתוחכמים והמקושרים, שבמסגרת הפיכתם לחברות בע"מ הם משלמים מס חברות נמוך, בעוד שעל המוני השכירים הפשוטים והלא מתוחכמים ולא מקושרים מוטלים מיסים גבוהים.

לפני כמה ימים, ב-14 ליולי, מלאו 224 שנים למהפכה הצרפתית, אשר נבעה מדיכוי ממושך של ההמונים על ידי מעמד האצילים, וכאשר הגיעו מים עד נפש, התפרצו המוני המדוכאים ועשו שפטים באדוניהם. אז אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להגשים את חמשת המ"מים של זאב ז'בוטינסקי, שימנעו את היווצרותו של סיר הלחץ החברתי-כלכלי, ויפה שעה אחת קודם.

אהוד: אם להמשיך את הלוך מחשבותיך אז עוד מעט יבואו עלינו מהומות כיכר תחריר ועריה ההרוסות של סוריה – שהרי הפאתוס שלך מרקיע שחקים אפילו לעומת עלובי החיים של המהפכה הצרפתית! – אכן, אין בעולם מפגינים עניים חלכאים ומדוכאים כמו אלה שלנו בישראל – ובייחוד אם הפגנותיהם נתמכות בידי מפלגות השמאל והקרן לישראל חדשה ועוד דמגוגים מן העיתונות והכנסת, שכולם חיים בנעימים ואינם עניים כלל, וחלקם גם מתפרנס לא רע מן המחאה.

* * *

עמוס גלבוע

קֶרִי "אוויל משריש"

כל הכבוד למזכיר המדינה האמריקאי  ג'ון קרי, שלאחר מאות שעות של שיחות, הוא הצליח לגרור לוושינגטון צוות ישראלי וצוות פלסטיני למו"מ על מנת להמשיך ולהתדיין על הבסיס לקיום השיחות. כלומר, זאת בקושי ההתחלה של ההתחלה של שיחות.

להערכתי הכול עדיין בחזקת משחק של "כאילו" בין ביבי לאבו-מאזן, אך אי אפשר שלא לברך על כל מהלך קדימה, גם אם אין בו, לדעתי, שום פריצת דרך. אין ספק שג'ון קרי הוא עקשן  ונחוש מאין כמותו ודבק במשימה שהציב לעצמו, אך אני  מעלה תמיהה גדולה האם אכן הוא קורא נכון את המפה של המזרח התיכון.

במה דברים אמורים? ב-17 יולי הוא אמר בעמאן את הדברים הבאים: "על ישראל לבחון בצורה רצינית ועמוקה את יוזמת השלום הערבית שלפיה מדינות ערב ינרמלו את יחסיהן עם ישראל בתמורה להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67' עם חילופי שטחים. היוזמה מבטיחה לישראל שלום עם 22 מדינות ערביות ו-35 מדינות מוסלמיות שרק מחכות להזדמנות לעשות עימה שלום!"

האם זה מה שמזכיר המדינה מאמין בו, או מעריך?  האם זה מה שלחש לו באוזן שר החוץ הירדני, למשל? האם הציב בכך פיתוי רב הוד לעם ישראל או שבכך קיווה להמריץ דווקא את אבו-מאזן?

אין לי, כמובן, צל של מושג, אך על פי מיטב הערכתי אלו דברים שגויים, ובחלקם הזויים משהו.

מדוע? אין בכוונתי לנתח את "היוזמה הערבית" אלא  לעמוד על שתי נקודות בדבריו.

האחת, יוזמת הליגה הערבית לא מדברת על חילופי שטחים! אומנם לפני זמן מה ראש ממשלת קטאר הצהיר בוושינגטון "כי משלחת הליגה הערבית מאשרת" שההסכם צריך להיות על בסיס קווי 67' עם אפשרות חילופי שטחים שווים ומוסכמים קטנים – אך אלו היו דברים בלתי מחייבים כלל וכלל.  הקטארי אמר את שאמר (כיום הוא כבר לא בתפקיד כי הודח) אבל בדבריו אין כדי לשנות ולו פסיק ב"יוזמה הערבית".

מדוע? כי מדובר בהחלטה של ה"ליגה הערבית" בוועידת פסגה (מ-2002, שאושרה כלשונה בוועידות נוספות), שאין לאיש סמכות להכניס בה שינוי, אלא בהסכמה של  פה אחד! במילים פשוטות, לא חל שום שינוי בנוסח "היוזמה הערבית" הקוראת לנסיגה מלאה לגבולות  4 יוני 67' (לא לנסיגה על "על בסיס 67'", או ניסוחים דו-משמעיים דומים), ובכלל זה מרמת הגולן וכן מ"שארית האדמות הלבנוניות הכבושות בדרום לבנון". כן, גם זה נמצא ב"יוזמה הערבית" בסעיף הנסיגה.

ועכשיו לנקודה השנייה. צריך להיות "אוויל משריש" על מנת לחשוב ששליטי מדינות ערב יושבים עכשיו בארמונותיהם ורק מייחלים לשלום עם ישראל. מי יודע, אולי אסד מתפלל חרישית  שתקום מדינה פלסטינית, התנחלויות יפונו, ואז תכובה השריפה המשתוללת במדינתו ובמדינות ערביות אחרות, ובא שלום לבעיות החורף/אביב ערבי? ואולי המלך עבדאללה הסעודי רק מחכה לרגע  שבו  התיירות הישראליות יפקדו את ממלכתו? מי יודע? לקרי הפתרונות.

מה שמדהים הוא כי אצלנו מצויות כמה אגודות (כמו אלו למען מסירת הגולן לאסד בזמנו) שרואות ביוזמת הליגה הערבית את המנוף האמיתי והיעיל למשא מתן עם הפלסטינים, וקוראות  לא רק לאמץ את  היוזמה , אלא אפילו לפתוח במו"מ עם הליגה הערבית!  גוף שמעולם לא היה שווה משהו, ועכשיו הוא בגדר המת החי. לא ממנו תבוא הישועה, בוודאות, אלא רק מתוך העם הפלסטיני (ולא לשכוח שהוא נמצא גם בעזה) וכמובן מתוכנו.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 22.7.13

* * *

אלי מייזליש

למה אין סיכוי לשלום-אמת עם הפלסטינים

כאשר מטרתם כרסום מתמיד של הנקניק?

יכול ג'ון קרי לנהל עכשיו סבב שיחות בין ישראל לפלסטינים כשציפי לבני מכנה זאת 'תהליך מדיני' – ושלום-אמת לא יהיה בסוף.

כשהפלסטינים מדברים על שלום הם תמיד מצמדים למילה 'שלום' "שלום-צודק", וכשישראל מתכוונת לשלום היא אינה מדלגת אף פעם על המילה 'אמת' – וזה ההבדל: הערבים מאז ומתמיד מאמינים כי הצדק איתם, ולכן כל מה שהם דורשים הוא בשם הצדק ולא למען המטרה: שלום-אמת, אלא לקבל ללא מלחמה טריטוריה  שנגזלה מהם לטענתם מאז הצהרת בלפור – ואת הבלעדיות על כל הטריטוריה של פלשתינה [א"י]. 

היישוב היהודי, לעומת זאת, היה מודע לחוקיות הבינלאומית שהרצל דרש, כי ללא צ'רטר אמיתי אין מקום למדינה יהודית, אבל לערבים לא היה צורך בשום צ'רטר אלא רובים כדי להרוג את היהודים בשם הצדק.

מאז ועד היום עברו 90-100 שנים ושום דבר לא השתנה בדקלרציות של שני הצדדים: זה דורש צדק וזה דורש אמת.

הפער בין האמת לצדק אינו ניתן לחלוקה. בתפילה של היהודים הם כרוכים יחד בכל דף מעמודי התפילה, 'אמת וצדק' אבל אנשי היישוב היהודי, שלמדו להכיר את הערבים משחר ההתיישבות בתחילת המאה ה-20, הפנימו את העובדה שאינה משתנה – כי לערבים אין שום כוונה לדבר 'שלום-אמת' אלא מניפולציה על המילה שלום כדי להוציא את העיניים ליהודים בשם הצדק.

כעת וגם לפני עשר ועשרים שנה, כשאש"ף חתם על הסכמי אוסלו 'עזה ויריחו תחילה' כדי לקבל את שתי הפרוסות מהסלמי, הם מתכוונים עכשיו לעוד כמה פרוסות ב'תהליך מדיני' עד תום כל הנקניק.

אבל, היות שברור להם כי ישראל אינה מתכוונת לפרוס להם עד תום את כל הנקניק, והיות שהם כל הזמן רעבים, הם מוכנים לקבל עכשיו עוד כמה פרוסות. כך גם לא יהיה שלום צודק וגם לא שלום-אמת, אלא כרסום מתמיד של הנקניק.

הציונות הנאיבית נאבקה כל ימיה בארץ בשם הנאורות להאציל בשממה המדברית ערך מאורחות המערב, שפת דיבור כנה. וכשאנחנו מתכוונים בשם הנאורות לאמת, אנו מתכוונים, כי האמת היא שתביא בסופו של יום את הצדק ולא ההיפך. זה כל ההבדל גם בקשר לתהליך המדיני הנאיבי שציפי לבני מובילה: אמת ולא צדק. כי הצדק תמיד מאחר לבוא, והאמת תמיד קיימת לפני הכול.

ולכן הסיכוי שישרור כאן שלום-אמת בין ישראל לערביי א"י הוא אפסי. כי האמת אינה מעניינת את ערביי הארץ והם מוכנים לחיות לנצח עם הרובה מתחת לכר כל עוד יש כמה אנטישמים בעולם, והסיכוי כי אותם אנטישמים ייעלמו הוא כמו שישו ייוולד מחדש בנצרת.

אהוד: דודי המנוח ברוך בן עזר ראב, שהיה חקלאי בן הארץ, בן זכר ראשון של פתח-תקווה, ודובר ערבית שוטפת, היה נוהג לומר משפט נורא, שהיום נשמע גזעני, ופוליטיקלי מאוד-מאוד לא קורקט, אבל הוא מבטא את מידת האמון שרחשו בני הדור הראשון במושבות, לשכניהם:

"ערבי מתחיל לדבר בבוקר, ערבי מתחיל לשקר!"

* * *

דן (דני) יערי

על יואל שָׁר (ויסוקר) ז"ל

לפני ימים ספורים הלך לעולמו יואל שר. אנחנו היכרנו אותו כששם משפתו היה ויסוקר ולאחר מכן סוקר. לימים הוא שינה את שם משפחתו לשר. מאז "יואל" ו"שר" הלכו תמיד ביחד. שירתו ליוותה אותו באשר ילך.

כשלחלוחית הדמעה זולגת בזווית עיני, אני מתבונן בתמונה המונחת לפניי. על שלושה צינורות מים טיפסו להם שלושה ילדים בני 3 או 4. יואל, או כפי שקראנו לו יוליקה, הוא השמאלי מביניהם (יתר השניים הם טוטי [יהושע וולפסון-זוהר] ואני), מחזיק בכל כוחותיו את הצינור עליו טיפס, בידיים פשוטות אלי על, לבל יימוט. הוא היה הקטן מבינינו.

זה היה ההווי בגן לאה [בכר] בפתח תקווה לפני כ-73 שנים. או אז היכרתי את יואל – יוליקה, לראשונה. תמיד מטפס כלפי מעלה ותמיד מצליח לעלות עוד ועוד. בהמשך הדרך יתברר עד כמה שידיו, כמו אז בטיפוס על הצינור בגן לאה, הם שהיו מעוז כוחו להישאר תמיד למעלה.

לאחר שסיימנו את לימודינו ה"גבוהים" בגן הילדים, עברנו לבית הספר גימנסיה "אחד העם" (בית הספר הזה, באותם הימים, היה גם עממי וגם תיכון).

ראשו של יואל כמעט שלא היה בלימודים. אלה היו הימים שעיקר הבילוי בהם היה ברחובות ה"מושבה" (רחוב "חובבי ציון", שהיה הרחוב הראשון שנסלל בפתח תקווה נקרא, לזיכרון וסמל לימי שנת תרל"ח, ה"מושבה").

"הולכים למושבה" היה סימן ההיכר של הבילוי באותם ימים. ברחוב זה קנינו את הארטיק הראשון מצופה בשוקולד בקיוסק של רבינזון.

כשניסינו לתהות על היעדרותו של יואל מפעיליותינו ברחובות פתח תקווה, גילינו לדעת שבאותה עת שאנו  "מבלים" ברחובות, יואל יושב רכון בביתו, ליד פסנתר, כאשר אימו מאיצה בו להמשיך ולהמשיך בלימודי הנגינה (צריך לזכור שהמוזיקנטים שבינינו בקושי למדו לנגן בחלילית אצל עמנואל זמיר, הזכור לטוב מנגינת שירי הרועים שחיבר).

הפסנתר היה עבור יואל מקדש מעט. לידו ואיתו בילה את מרבית זמנו. בקושי גררנו אותו לפעילות בשכבת "עלומים" בשבט "הדר" בצופים, ששכן אז בצריף בצמוד ל"בית תמר" ברחוב שפירא בפתח תקווה. גם מימי שדה או ממחנות הוא נעדר לרוב. מצוותה של אימו של יוליקה היתה העליונה שבעליונים. קודם כל הפסנתר.

לימים, כישרונו המוזיקלי של יואל נשא פרי. בארץ ביקר אמרגן אמריקאי בשם אד סוליבן, שחיפש כישרונות צעירים אותם יוכל לפתח בארה"ב. מאות ניגשו ל"אודישנים" ( המלה הזו עוד לא היתה בלקסיקון). יואל ניגן על מסרק עטוף נייר וזכה להיכלל בין המאושרים שאד סוליבן לקח אותם תחת חסותו.

וכאן החלה לנסוק הקריירה המוסיקלית של בן פתח תקווה,שבמהלך השנים, הפך להיות גאוותה. יואל שהה בארה"ב במשך כ-20 שנה. חרש אתה מחוף לחוף. נפגש עם חשובי השחקנים בהוליווד, וכל זאת כשהנגינה על הפסנתר והשירה בקול הבס הנהדר שלו, מלווים אותו במהלך כל אותן שנים. הוא חיבר עשרות שירים ומנגינות שהפכו לנכסי צאן ברזל בארה"ב ולאחר שובו הביתה – גם בישראל.

כשחזר לפתח תקווה, נשוי לג'ויס, לא קפא על שמריו. הוא הופיע בכל רחבי הארץ, נולדו שלושת ילדיו שגם הם מוזיקאים נהדרים, רכש את מועדון "עומר כיאם" ביפו, מוסד שהפך לשם דבר מוזיקאלי ברחבי הארץ. אין אמן בעל שם שלא הופיע בו. ומדי ערב בערבו, יואל היה יושב ליד הפסנתר, מוצץ את לשדו, מכה בו בחוזקה עדינה, חזור והכה והוציא ממנו צלילים נפלאים שפתחו שערי שמיים, כל זאת מלווה בשירה עמוקה, חודרת לב ונשמה, ובין לבין-בדיחות, דברי הלצה, סיפורים מעוררי צחוק מתגלגל, בעיקר שלו, ומה לא.

יושבי "עומר כיאם" מעולם לא שבעו את יואל. אפשר היה לשמוע אותו שוב ושוב, עשרות אם לא מאות פעמים. חוג מעריציו גדל והלך. השירים והמנגינות שחיבר הפכו לחלק בלתי נפרד  מהז'רגון המוסיקלי בארץ.

עד כאן על קצה ציפורן העט. אפשר להמשיך ולספר על יואל עד אין קץ.

אהבנו אותך, יוליקה. אנו מתנחמים בכך שחייך מכילים לפחות שלוש תקופות חיים של אדם רגיל. תחסר לנו. אין מי שינגן לנו או יצחיק אותנו כפי שאתה ידעת לעשות.

המשך לנגן שם למעלה ואנו בטוחים שהמלאכים יכירו לך תודה, שאינה נופלת מזו שאנו כאן מכירים לך על כל היפה והטוב שהכנסת לחיינו.

* * *

מלכה נתנזון

אימי קברה את השדיים שהיניקו

ואת צחוקה

קָבַרְתִּי אֶת קֻפְסַת הַפְּרוּטוֹת שֶׁל יַלְדוּתִי –

בַּחוֹל הַחַם

אָבִי קָבַר בַּאֲדָמָה הַתְּחוּחַָה אֶת מְעַט הַשִּׁלּוּמִים

שֶׁקִּבֵּל תְּמוּרַת חַיָּיו הַגְּזוּלִים.

אִמִּי קָבְרָה אֶת הַשָּׁדַיִם שֶׁהֵינִיקוּ אֶת אַחַי הַיְּרוּיִים

וְאִתָּם אֶת חֵלֶק הַמֹּחַ שֶׁלָּהּ הַפּוֹקֵד חַיִּים.

הַבֶּטוֹן שֶׁנּוֹצַק חָתַם אֶת מְעַט פְּרוּטוֹת יַלְדוּתִי.

הָאֲדָמָה הַתְּחוּחָה כִּלְּתָה אֶת דְּמֵי הַפִּדְיוֹן הַמְּאֹרָרִים שֶׁל אָבִי

הַדֶּמֶנְצְיָה שֶׁפָּשְׁטָה בְּמֹחָהּ

הֶחֶיְתָה אֶת יְלָדֶיהָ הַמֵּתִים,

וְאֶת הַיְּכֹלֶת שֶׁלָּהּ לְהַעֲנִיק לִי חַיִּים

לוּ  צָחֲקָהּ.

כנפיי נשרפות

סָבָתִי אָפְתָה לְאִמִּי עוּגַת שְׁמָרִים וְנֶעֶלְמָה.

אִמִּי לִקְּטָה עֲלֵי סִרְפָּד תָּלְתָה עַל שִׁכְמִי

וְשִׁלְּחָה אוֹתִי לָתוּר אֶת אֶרֶץ חֻרְבָּנָהּ.

בִּגְוִילִים מַצְהִיבִים בִּקֵּשׁ אָבִי

לְחַלּוֹת בְּשִׁירָתִי אֶת פְּנֵי הַמֵּתִים

וּבֵין הָאֲרָצוֹת –

כְּנָפַי נִשְׂרָפוֹת

וּמֵיתְרֵי קוֹלִי

לחירות אזוקה

וְלֹא תֵּדַע כִּי עַצְּמוֹתַי הַמִּתְרוֹקְנוֹת נִמְלָאוֹת הֲוָיָתָהּ

וּכְבָּלוֹן הֶלְיוּם

אֲנִי עָפָה

אֶל מְחוֹזוֹת לֹא יְדַעְתִּים

בְּעוֹדָהּ

פִּטְמָת שֶׁמֶשׁ מִתּוֹךְ חִשּׁוּק עָנָן שָׁחֹר

שׁוֹלַחַת זַהֲרוּרֵי חֲלָבָהּ

לְהֵינִיק אֶרֶץ

שַׁד פָּנֶיהָ

בְּרֵרַת מֶחְדָּל

אִמִּי גּוֹזָל נִטְרָף, גִּדְּלָה אֶפְרוֹחֶיהָ לְחֵרוּת אֲזוּקָה

אֲנִי, בֵּיצַת קִינְדֵער

מְשַׁיֶּטֶת בִּנְתִיבֵי אַהֲבָה עֲלוּמָה

מְחַפֶּשֶׂת קוֹד

לְפַצֵּחַ  עֲבָרָהּ

גוֹזָלַי יִטְעֲמוּ טַעֲמוֹ  שֶׁל שׁוֹקוֹלָד עִם תַּמְצִית לַעֲנָה 

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

רות ירדני כץ

נשים

מאת אהוד בן עזר

אילו אהוד בן עזר היה שואל אותי איזה כותרת לתת לספרו החדש הייתי מציעה לו את הכותרת "הנמר המידברי", ולא "מסעותיי עם נשים". אבל הוא לא שאל אותי.

נמר המדבר או כפי שידוע בשמו הנמר הערבי הוא תת מין הנמר והיחיד שעדיין חי בישראל בוודאות. נמר המדבר הוא אחד מהנמרים הקטנים ביותר בעולם ובישראל התפרסם בשנת 1960 במדבר יהודה. מספרם בכל העולם נע בין 180 ל-200. הזכרים שוקלים 30 ק"ג והנקבות כ-20 ק"ג. (ויקיפדיה).

הנמר המדברי של אהוד בן עזר איננו הנמר שתיארתי לכם. ממש לא. 

גיבור הספר הוא הנמר המדברי. ומיהו הנמר הזה? בלשון הילדים הוא בולבול ובלשון המבוגרים הוא זין. כן. הגיבור שלנו הוא הזין של הסופר שעובד שעות נוספות ומחפש רק את מי לזיין.

התקופה היא שנות ה-50, ואז נולד קיבוץ עין גדי, כאשר הדרכים המובילות אל הקיבוץ וממנו הן סיוט, פשוט לא היו דרכים. הסופר הוא בחור צעיר ובתול ששמו חיימקה שפינוזה, שהצטרף והיה אחד ממקימיו ותפקידו בקיבוץ היה אופה. היתה לו מאפיה פרימיטיבית מאוד ובכל זאת הצליח לאפות מעדנים ובימי החורף להכין חמין שריחותיו הגיעו למידבר. אופים עובדים בלילה וישנים ביום. חיימקה איש רוח, אוהב שירה וספרות מקדיש גם זמן לקריאה ולכתיבה.

 כבר בתחילת הספר הוא מספר לנו על ג'ני מלכת הנגב. ג'ני שכל גבר חלם להכניס אותה למיטה, כל-כך יפה היתה. אבל עד שהצליח עם ג'ני נכנסה לחייו גימנזיסיטית צעירה מבית הספר הריאלי שבחיפה שבאה יחד עם כיתתה לביקור בעין-גדי. 

"דפקה יום אחד על דלת חדרי כאשר שכבתי על המיטה מחזיק את הבולבול ביד אחת ומדפדף בחוברת של תמונות עירום בשנייה... התלמידה ששמה הוא מלנכולי ביקשה לקנות לחם לחבריה לטיול. יכולתי לאכול אותה, כל-כך הייתי מגורה..."

הוא לקח אותה למאפייה, מכר לה כמה לחמים והחזיר אותה לחדרו ומה שקורה שם אוי, אוי, אוי. הנערה הצעירה חכמה, שפתה משעשעת והכל מותר חוץ מבעילה. את מלנכולי עוד נפגוש בהמשך. ומה עם ג'ני? היא שוב באה לקיבוץ ואפילו דיברה איתו ב"עברית הגרונית שלה, בעל המיבטא הזר הקל..." מהעובדה שרק דיברה איתו, הנמר המידברי הזדקף כמו תורן, והוא התיז את זרעו התזה רצינית. הסיפור עם ג'ני לא תם. הם נפגשים במאפייה ומה שקורה ביניהם במאפייה הפרימיטיבית שלו מצחיק לאללה.

ומה שלום מלנכולי תלמידת הגימנסיה? טוב מאוד. חיימקה שלנו, נשלח להשתלם באפייה בחיפה. דבר ראשון שעושה הוא הולך לבית הספר הריאלי וממתין שעות שמלנכולי תצא, והיא הופיעה. איזו פגישה! היא נותנת לו את חסותה, מביאה אותו לביתה המרווח, העשיר והמטופח בטוב-טעם. הוריה נסעו לחופשה, אבל העוזרת ויולט, העולה החדשה מרומניה, שהיא גם בשלנית נהדרת דואגת להם. מאכילה אותם במיטב תבשיליה ונותנת להם ליהנות ממנעמי החיים. ויולט לא כל-כך יודעת עברית, והעברית שלה מצחיקה מאוד ומה שהיא אומרת לו ברומנית זה בכלל...

שתי הדמויות, מלנכולי וויולט, מעניקות לו (כל אחת לחוד) אושר רב. גן-עדן. מלנכולי מכניסה אותו לאמבטיה, למיטה, במרפסת – והכל קורה חוץ מעיקר המעשה. כמו שנאמר, היא שומרת את בתוליה לחתן שבבוא היום, יבוא. חוץ מזה הכל מותר.

ויולט העולה החדשה, שמנצלת את ההזדמנות שמלנכולי הלכה לבית-הספר, מביאה אותו לידי טירוף חושים ואחרי הסערה הזיונית שמתנהלת ביניהם, מבקשת ממנו לא פחות ולא יותר שיחתום לה כערב למשכנתא! יש מחיר לכל זיון. איך הסופר שלנו יצא מזה? לא אגלה.

בדרך יש לנו עוד כמה נשים ש"המדבר הנמרי" לא עומד בהן והוא מיד מתעורר, מה-זה מתעורר! כמו בקטע שבו הוא נוסע במונית כשלשני צידיו יושבות שתי בחורות צעירות דווקא המזרחית התחילה איתו והוא לא טמן את ידו בצלחת. הידיים עובדות במרץ באזורים הרגישים.

בערך בשלב זה, העורכת שאליה שלח חיימקה את כתב היד ושמה הוא  סוסיה שפסלה מרגוליס, ואשר פסלה אותו –. כותבת לו מדוע היא פסלה את ספרו:

"נשבר לי ה--ן ממך מר חיימקה שפינוזה... יחסך לנשים גובל בעקרות רגשית... רשימת האינוונטר של נשים שזיינת או שיפשפת אינה מעניינת איש... והרשה לומר לך גם כי הגיע הזמן שתכתוב רומאנים שיש בהם דמויות ובעיות בעלות משמעות אוניברסאלית..."

העורכת הנחשבת מסיימת ב: נ.ב. – "בעלי המהנדס אביהו מרגוליס עלעל במקרה בכתב היד שלך ולא עזב אותו עד אור הבוקר ואז בא עלי פעמיים, וביקש שאמצוץ חזק את הנמר שלו – מה שלא קרה לנו כבר שנים אחדות..."

בין זיון למציצה הסופר מספר על חיי הקיבוץ, האווירה, הקשיים וההתמודדות. באיזה שלב הוא מחליט לעזוב ולעלות לירושלים ללמוד באוניברסיטה, וגם בעיר הוא מוצא פורקן ליצריו ואת מי הוא פוגש? את ג'ני מלכת המדבר ומגלה עליה דבר נורא.

השנים חולפות וחיימקה שלנו מוזמן לתת הרצאה בקיבוץ בערבה על פנחס שדה, שם הוא פוגש את אגנה וגנר. אחרי ההרצאה היא מובילה אותו לחדרה, שם היו שתי מיטות נפרדות והיא ישבה על מיטתה ופיתתה אותו והוא התגרה ומה שקרה קרה ובאמצע של מה שקרה – היא קמה ובורחת.

שנים חולפות, וחיימקה שפינוזה מקבל מכתב מאגנה וגנר שמבשרת לו שבלילה ההוא היא הרתה לו וילדה בת! במכתב הראשון היא כותבת: "...הייתי נערה צעירה ושמנמונת חיילת בנח"ל, אתה ודאי זוכר את החצ'קונים שלי, שמאוד בערו לי! הצעת לי אפילו משחת עור – מנוול! ואחר כך לקחת את בתוליי בדברי חלקות על כך שכל חייך הבוגרים חיכית לנפש תאומה כשלי והשכבת אותי ובאת עליי שלוש פעמים באותו לילה, משבח אותי על אגן-ירכיי וצועק כל פעם 'אין פנחס שדה!'"

חליפת המכתבים ביניהם משעשעת מאוד. אין מה לדבר, ויולט העולה החדשה, ואגנה וגנר – כובשות. 

אז: היה או לא היה?

(החלק ההיסטורי היה, ועוד איך היה) 

אמיתי?

דמיון?

פנטזיונר?

ואסיים ברוח הספר. מי שרוצה לעלות על אשתו או היא על בעלה פעמיים בלילה ולבקש ממנה שתמצוץ לו את הנמר המדברי והיא תדרוש שהוא ילקק את הדגדגן שלה, שירוץ לקנות את הספר.

* * *

דְבוֹישֶׁה שולחת לאהוד ביולי 2013:

 "שירים של משורר בתול...

שלא נס ליחם"

[וזאת מתקופת 1957-1958 שלהם בעין-גדי]

אהוד בן עזר

שיר פרידה לצריף

השיר לדיירי הצריף שבין כתליו ראינו

כמה שנים נאות, חמשת חדריו

סיפור תולדות לכל אחד מהם בפינו

והכרת תודה לחברותא בערביו.

היה חמים. אולי, אי-פעם בשנים רעות

נדע, נזכור אותו כנעורים, כאבדה ושחוק

ובנכר נלך ששקֹט בחדרים בו לא איוִינו

רק יש וזיכרוניו עולים בנו כזמר מרחוק.

עוד ברחובות העיר נלך שחוחים באהבות

שכך גלינו ממקומו ואין לנו בחדריו מחבוא.

וכשנצעד בקור, בכרך ובדרכיו הרחבות

עוד יעלו מראיו פלאים וחדוותו תבוא.

ומחייכות אלינו דלתותיו שהבטיחוּנוּ רוגע

תנומה, תנומת שנים מהחלֵץ לזעוק

ולא שבענו שלוותו אשר בשובע

מצאת הרחק אל הדרכים לשכור בן ולתעות.

ימים בטעם של פרידה הוֹרוּנוּ דעת

שיש בחוג שכניו מִצער הכאב בזיכרונות,

שפטפטו לילות על כוס קפה חריף מן הפינה עד

בוקר יום אחד נורו מילות – "שלום" האחרונות.

כי אין שכר לנזרקים בגורלם הרחק

שהם ידעו כי גם יופיו חולף הוא ובדיות,

בלתי מיכולתם לצרור זיכרו התם והשוקט

בדף בודד אחד של זכר חוויות.

הליל

לא פנה לךָ עורף הלַיִל

לא הפליג יגונו מעירךָ

בדרכים הצרות ובתיִל

עמךָ הוא ללא שִכחה.

זר ויתוש וקללה הוא

עימךָ הוא בלֶחֶם עמֵל,

את לחם הערב כילה הוא

וטעם הערב נוטל.

נערה שונאה

אתמול, משהפכתָ אויבי ברחוב

לי זר ואהוב ואחר,

שנאתיךָ עד פינת הרחוב

אך לא יכולתי יותר.

אתמול, עת ליטפתי ראשךָ כלטף את ילדי

ושירה חרישית אודותיךָ ארגתי –

עת החדר קסום וכסוּף, לבדי,

סיפור אל סיפור כלחם אגרתי –

עת סיפור אל סיפור, כאחים במורשת

כשנות כיסופים שפתרת אתה,

צמדו ודבקו בחלום ולוחשת

אני פתרונם, והליל – עלטה.

לי הלילה סיפר שאתה אהבתני

ואני הפתייה מאשרת דבריו,

והלילה חדל-כוכבים, מביטה

נערה לִשְחורו והולכת אחריו.

מדוע דממת מקרב אל ביתי

לא היה זה חלום, עוד אני מחכָּה.

תוכל לעבור ולקחת אותי

הגם שאני רחוקה –

אני שהייתי שלךָ בבלי-דעת,

אני שכבשתָ מבלי נשיקה –

חוזרת אליךָ, שקטה ונכנעת

לדרך, לִכפור מרחקהּ.

אך אתמול משהפכתָ אויבי ברחוב

לי זר בדרכים ואהוב ואחר,

שנאתיךָ עד פינת הרחוב,

ולא יכולתי יותר –

עינינו הרואות

יצאו הרוחות לטייל כמנהג.

שעת-ערב, בכל צמרות –

עצי-השדרה נמסכָה רוח-חג.

ועינינו רואות.

בסתיו,

נפשְקוּ אמירֵי העצים.

בסתיו,

עלה זיכרונָן, נערות

שידענו הפְלִיא והחֲצִיף –

ועינינו רואות.

בבתים הקטנים

שָׁרְקוּ,

וּבְכָל רחובות

מִספסל אל ספסל נֵעוֹרוּ, –

בְּיֵינָן הטוב ורֵיחָן הרטוב –

ועינינו אותן תאֵבוֹת.

ויפו להפליא הרוחות, והסתיו

בשעת ערב, אוושת צמרות.

ומנגד תחלֹפְנָה בדרך שנותיו,

ועינינו רואות.

תשי"ז-תשי"ח

[1957-1958]

*

שלא אוהבים

ידוע

שלא חפצים

לדעת

ושלא עוזרים

מדוע?

לדבורה

              מאודי

ירושלים, אייר תשכ"א

[קיץ 1961]

אמרות

א. בן עזר

אם אינך יכול לשקר כהלכה – מוטב שתהיה אדם ישר. אחרת ילעגו לך השקרנים, והאנשים הישרים ידחו אותך מעל פניהם.

*

שמור אותי מפני הקטנוניות. תן לי את הכוח להיות בודד. תן לי את הכוח להיות עני, ולהיות גאה.

*

הן מוסרות עצמן כמו מכשירים, וממיתות את התשוקה כדי לשמור על כבודן, ולבסוף מאבדות את שניהם.

*

מי שמחשבותיו בורחות – אהבתו פורחת.

*

לעיתים נדמה לי שאני נמשך רק אחר נשים שיש בתוכן כמין שד קטן המבקש להכותו.

*

לברך על כל יום של שלום ובזמן מלחמה להתגייס על הצד שבו נהרגים האנשים היקרים לך ושלא להאמין בבני-אדם שמבטיחים יותר מכך.

*

שלא להיות גיבור מתוך פחדנות שעה שהחזקים עומדים מן הצד מבלי להסתכן במאומה.

* * *

מכתבה של דבוישה לאהוד מיום 20.7.13

תחת הכותרת: "שירים של משורר בתול... שלא נס ליחם"

אודי יקירי,

שוחחנו ארוכות אודות ספרך, שיצא לאחרונה, "מסעותיי עם נשים". הכותרת, שעשוייה להרתיע מקריאה בספר, כל מי שחושד בנטיותיו המאוד "מפתיעות" של אהוד בן עזר – דווקא מפתיעה ב"הפוך על הפוך".

אני מכירה את מרבית הנפשות הפועלות, גם חלקן של אלה שהן דמיוניות... להבדיל מספר אחר שלך – את מסעותיך אלה קראתי בשקיקה ואני שמחה לקרוא את הביקורות וההתרשמות האישית של הכותבים בעיתונך בנושא זה. רשימתו של דוד מלמד (חב"ע 857) אף גרמה לי לפשפש בארכיון הפרטי שלי ולדלות את שיריו של משורר בתול... מהימים ההם...

אם מזכירים נוסטלגיה שוב ושוב – אני שמחה להעביר אליך שירים ואמרות על ידי סריקת הדפים המקוריים, בכתב היד, שניתנו לי אישית עם הקדשת המחבר,  בשנים תשי"ז-תשי"ח...  (יוהווו... איך שהזמן רץ...)

אני מקווה, שתמצא שהשירים ראויים לדפוס.

בשמחה

דבוישה

אהוד: צרור שירים אלה עם המכתב של דבוישה הגיעו אליי ממנה בחודש יולי 2013, לאחר שקיבלה ממני את הרומאן "מסעותיי עם נשים", אשר לכתיבתו תרמה לי הרבה חומר, בייחוד על חיפה ועין-גדי, והתודה לה גם מופיעה בעמ' 4 של הספר.

אני שכחתי לגמרי על קיומם של השירים האלה, שוודאי מצויים אי-שם בנבכי ארכיוני בן עשרות השנים, מאמצע שנות ה-50 לערך. ואשר עד 1987 הוא כולו בכתב-יד.

ואולם בכל מקרה לא הייתי כולל אותם בספר שיריי היחיד מהשנים 1955-1995 "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", (2005) כשם שלא כללתי בו עשרות שירים שמצויים בכתב-ידי, ואפילו בפנקס שירים בכתב-ידי (שליווה אותי בבסיס הטירונים בבית דראס) – בארכיוני, מפני שלא ראיתי בהם שירים ראויים לפרסום ולהיאסף בספר – אלא "שירי בוסר".

כל קורא ירגיש מיד בהשפעה האלתרמנית העזה על הכתיבה, במשקל ובחריזה, שגרמה באותן שנים לי ולבני דורי [בני 20 פלוס-מינוס] לכתוב שירים אפיגוניים למכביר בעקבות אלתרמן, שירים שאני רואה בהם אצלי רק שירי "סדנת כתיבה עצמית", שירי שוליית משוררים – עד שהגעתי לייחוד משלי, אשר אני מקווה שהוא כבר חף מהשפעות אלתרמן ויש בו אולי קצת יותר מהשפעת שירי דודתי אחות-אבי אסתר, שבאותן שנים של בחרות כלל לא היו חלק מעולמי, שעמד כולו בסימן השירה של אלתרמן, גם אהבותיי.

בקיצור, השירים האלה הם שיעור ב"איך לא לכתוב שירים" – וזאת מהתקופה שבה הייתי אופה בקיבוץ עין-גדי, בשנים 1957-1958, ועוד שני קטעים משנת 1961, בהיותי כבר סטודנט (לא יותר חכם) בירושלים.

ותודה לדבוישה.

* * *

י"ז: רעמתו של שמשון בזיקפתו

עוד על הספר "מסעותיי עם נשים"

והפעם ברצינות

שלום רב לך אהוד היקר,

הגיבור בספר שלך גם בהיותו בחור צעיר וגם בהמשך חייו הסוערים, נדמה כאילו הוא מכבה אש (מה שקראו ברזאני בימי הטורקים) שמשפריץ עם זרנוקו כל אימת שאפשר. כאן הוא מתיז ושם הוא ממלא את מכנסיו בזרעו וכך ללא סוף יען כי אינו יכול להתאפק. וזה בהחלט "נון" גדול לחובתו. שכידוע בנות חוה סובלות מהתופעה הזו סבל גדול. למעשה אחד התסכולים הגדולים של הנשים במיטה וגם אחרי זה היא העובדה שבן הזוג שופך את זרעו מוקדם כאשר בת זוגו עוד רק בתחילת הגירוי ורחוקה הדרך עד שתזריע (בשפת  השולחן הערוך). כך הוא משאיר אותה מתוסכלת ורגוזה וזה דבר חמור שמביא בדרך כלל להרבה צרות גלויות וסמויות.

ועוד מצינו כתוב ב"שולחן הערוך" כי  שכבת הזרע היא כוח הגוף ומאור העיניים וכשתצא ביותר הגוף כלה וחייו אובדים זיקנה קופצת עליו ועיניו כהות ושיער ראשו וגבות עיניו נושרים. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת משאר חליים והאלף מרוב תשמיש... וכן  שאסור להוציא זרע לבטלה ואלו שמנאפים ביד הם בנידוי...

הסינים מלמדים מזה מאות בשנים שעל הגבר להתאפק ובמשגל הוא אמור לשעשע את האישה עוד ועוד ולהביא אותה לידי אורגמה  פעם ופעמיים  ואף יותר וזאת מבלי לפלוט זרע בעצמו. את זה יעשה רק לעתים רחוקות. להגיע בסקס עד ה 99% ולא יותר. אם הגבר  ינהג כך הוא לא יהיה אחרי הסקס ממורטט ומעוך,  וכך לא יאכזב את בת זוגו והוא לא יאבד את אונו וכוחו. כמובן שעל  הגבר להתאמן בעניין האיפוק הזה. וזה כחלק מן החינוך המיני הקלאסי של הסינים במשך הדורות, ורבים הספרים שדנים בכך.

למרבית הצער הדבר הזה אינו נלמד כיאות ולמעשה רוב הגברים אינם יודעים מהו סקס אמיתי וחושבים שסקס זה "לתקוע" להשפיך וזהו. סקס נכון הוא זה שבו עיקר דאגתו של הגבר זה לענג את האישה , ועוד ועוד לענג  את האישה. אחרי כל הפעמים בהן היא שבעה מזה ומזה וגם ממה שמסביב אפשר הלאה להתאפק ועדיין ההנאה לא נפגמת, והאיש לא יוצא ממורטט.

אין ספק בכך  שגבורתו של שמשון הגיבור לא היתה כנראה בגלל רעמת השיער שלו כי אם בגלל שידע להתאפק עוד ועוד וכך הוא שיגע את דלילה והטריף את דעתה. את המקור לכוחו בזה  היא רצתה לדעת. "ותציקהו עד שביקש את נפשו למות" עד שנכנע אחרי ססיה ארוכה וממושכת של סקס איתה ואז הוא היה עייף ממורטט  ונרדם, וההמשך ידוע..

בברכה,

ד"ר י"ז

* * *

לאודי שלום,

בחדשות 857 פורסמה רשימה של י"ז ולפיה הוא עבד בנעוריו ב[מספנת] "עוגן" ובנה בין השאר את הסירה שנתרמה לימים לקיבוץ עין גדי. 

יש לי מספר תמיהות: 

לפי האסמכתא שצירף, כרטיס העבודה הוא מפברואר 1953, בפירוט הימים יש 31 ימים?

 בתעודת רישום וכושר שיט שנמסרו לי יחד עם הסירה, בנמל חיפה, היה רשום מספר הסירה: ח.מ.... (מקודם HM....) כלומר הספינה נרשמה וקיבלה כושר שיט עוד בזמן הבריטים.

 גם על פי דבריו של איזי רהב, מוותיקי הפלי"ם, ולימים מנהל נמל חיפה, הם התאמנו בנמל וסביבתו בעזרת סירה זו, ששמשה כסירת עבודה ב"עוגן".

 זה מזכיר לי סיפור מראשית ממשלת בגין. למה טבעה אלטלנה? מרוב אנשים שסיפרו שהיו עליה, ולא היתה מסוגלת לצוף עם משקל כה כבד.

 בברכה

 צבי לפר

* * *

מר בן עזר היקר,

קיבלתי את ספרך "מסעותיי עם נשים" וקראתי אותו באחת במשך ערב שלם.

כפי שהבטחת, הספר משעשע, מצחיק ומרגש. אולי זה דבר של מה בכך, כי אני מאלה שהספרים של עמוס, א.ב., דוד ומאיר – משאירים בפיהם טעם של קרטון יבש.

קטעים משעשעים הקראתי בקול לאשתי. לבסוף גרם הצחוק לבן הקטן שלי לצאת מחדרו ולשאול מה קרה ומה אני קורא בדיוק. עניתי לו שהוא לא רוצה [צריך?] לדעת.

בתודה על רגעי החסד,

דורון גולדברג

* * *

אדיר כהן

מסע האופנוע

כשאחי מת קיבלתי חופשה מבית המשוגעים (סליחה, מבית החולים הפסיכיאטרי) כדי להשתתף בלווייה שלו. הנה קוברים עוד משוגע שלשווא טרחו להרגיע אותו ועכשיו הוא דומם לנצח. בוודאי ישלחו את המנהל ונציגי הפסיכיאטרים לוודא שהוא קבור סופית ולא יוסיף להטרידם ובאותה הזדמנות יתחנפו לאבא הקולגה ששוב לא יפקח עין על הנעשה בממלכתם טרופת הדעת ואולי אף ירחמו עליו שהפקיד בידיהם גם את בנו השני.

למחרת בשעות הצהריים הלכתי עם הוריי לבית הקברות שבכפר סמיר. איזו כתובת נהדרת – "כפר". אכן כפר ענק של מתים. כפר של אלפי מצבות אבן ועליהן שמות ופסוקים כשהשמות כבר אינם מציינים דבר במרחבים האנונימיים של המוות המשווה הכול ומוחק הכול והפסוקים – קליפות ריקות, אמירות שפג תוקפן, מילים שלא תשבתנה את הריקות השוררת בשדה מצבות האבן הדומם. ו"סמיר" מה פירושו? האם משורש "סמר", המסמר שיער? האם נחלתו האבודה של סמיר שנכבשה למוות?

עמדנו כולנו ליד הקבר הפתוח כשהאלונקה הושפלה וגופתו של אחי גלשה פנימה. איש לא הוציא הגה מפיו, דממה מתבוססת בחום ובלחות. מנהל בית הספר התיכון בו למד אחי מבקש לשאת דברים, אך אבי משתיקו בתנועה כועסת. שקט. אין עוד מקום למילים. וכששבתו המילים שבת גם השקר. התגאיתי באבי שגירש את הרב שהתעקש לסלסל במילים ריקות ולטוח טיח תפל. נשאתי עיניי לעבר מרחקי שדה הקברות לקלוט את השקט השולט בכול. אך לפתע הבחינו במרחק בשני בריונים המפרקים אותיות מתכת ממצבות, ועוקרים בתי מתכת לנרות נשמה. רציתי להתריע. אך חנקתי דברי, מה טעם להשבית את האבל בקול הכושל של אין האונים של הכעס.

לעת ערב התגנבתי מבית הורי, גנבתי את האופנוע של שכני. עליתי עליו ופרצתי אל הדרכים המפולחות על-ידי מאות מכוניות המדליקות פנסיהן בעולם הולך ומחשיך. הנה הן נושאות את מתי המחר הממהרים לאן.

בחרתי לדהור בכבישים הצרים נגד כיוון התנועה, כמו מבקש להתנגש בחיפושיות המתכת הנושאות פנסי מוות המחפשים אותי. כשדומה היה שאני מתנגש באחת החיפושיות האלה הייתי מסטה את האופנוע וניצל באור שיני כשקללה עסיסית מלווה אותי. ושוב התגרות במוות הדוהר לעברי וסטייה ברגע האחרון. יותר ויותר נגרפתי לשיח המוות הזה המתקיים בין הפנסים המבקשים אותי והפנס היחיד המתגרה, מאתגר ונמלט. מחול מהפנט. מחול מהפנט של היתקלות ובריחה. מקהלה של קללות ופנטומימה של דמויות מבוהלות, כועסות מורתחות. אחד מהם אף השליך בי מחלון רכבו תפוח נגוס שלא פגע בי. בדימיוני המסוייט הצטייר תפוח הדעת המושלך בטירוף הדעת המשלם בדמו מחירה של אותה אכילה מעץ הדעת. אחר צעק בחמת זעם "משוגע" ולא ידע כי צדק, כי אחיו הדביקו בי כינוי זה.

רציתי להתנגש באחת המכוניות ולשים קץ לסיפור טירופי, אך בשנייה האחרונה ברחתי, לא יכולתי לעשות זאת ופרצתי מן הרחובות הצרים אל הדרך הראשית.

האורות הגבוהים של פנסי המכוניות במסלול הנגדי סינוורו אותי, דקרו את עיני בחניתות אור מכאיבות אך לא ממיתות כשהם חולפים לשמאלי, משאירים לשנייה חשיכה ואחריה שוב מטח אורות פוצע. הגברתי את מהירותי, עוקף בפראות את המכוניות שלפניי, מתעלל באופנוע שאני מדהירו בשמיניות, מקווה להתהפך או להתרסק על גדר ההפרדה, אך סוס הברזל של האפוקליפסה שאני רוכב עליו המשיך בדהרתו, עושה דרכו בפיתולי נחש, מחריד מרגיעתם נהגים העושים דרכם בשלווה לפניי, מחריש אוזניים ברעש קרביו העומדים להתפוצץ ואינו מאט אף לשנייה. לאן? אינני יודע. לא כאן. הרחק מכאן. המוות מאתגר אותי, קורא לי, שולח בי שלוחי אור ומהירות, אך אני לא נועז להיענות, חלש מדי, נאחז בחיים. מה הם חיי – מדקרות נזעי חשמל, תחנות ליטיום, אשליות פרוזאק וזאנקס, שיח מוטרף עם רוכבי הזיות, רצון להרוס את העולם הנחנק בכתונת משוגעים.

לא קבעתי לי יעד לנסיעתי המוטרפת. כמו נתתי לאופנוע להוביל אותי למקום שיחפוץ. והוא אכן לקחני אל המושבה בשרון בה התגוררו סבי וסבתי, הוריו של אבי. הוא עורך דין רב זכויות בעבר ועכשיו יועץ חינם לכל מי שאין כוחו לעמוד מול עוולות המדינה והסביבה ואין ידו משגת לשלם לרודפי הבצע שייצגו אותו, והיא פסלת, ציירת ומשוררת שתוקה הטווה חרוזי אלם בקול דממה דקה.

כשהגעתי היה ביתם המוקף חומת עץ פראי חשוך. לא ניתן היה להשקיף על החצר הכלואה רק להאזין לפיכפוך של מים הזורמים מברז מטפטף אל תעלה המוליכה לבריכת הדגים, שזכרתי אותה בקסמה שהטילה עלי בילדותי, כשביליתי לידה את שעות חלומותיי הבלתי נגמרים יחד עם עשרות ציפורים שנקבצו סביבי, שותים מנקטר מימיה שתמיד היו צלולים ושותפים לי לחוויית כנפיים.

על שער הברזל שבמרכז החומה תלוי מנעול ענק הנועל עולם מסתורי המתחבא מפני מבט זר שיחלל אותו. בצד השער על בליטה של חומת העץ תלוי פעמון נחושת, כזה שהיו תולים על התיש הצועד בראש העדר. בילדותי היו נערי השכונה מושכים בחוט המקשר אותו אל בליטת העץ ומזעיקים את יושבי הבית כשהם מקבלים את פניהם בקריאות: "מֶה! מֶה! מֶהֶהֶ!" קצובות.

לא העזתי להעיר את סבי וסבתי שבוודאי כבר פרשו לחדר משכבם. לא צילצלתי בפעמון ומצאתי לי משכב ללילה בגינה הציבורית הקטנה הסמוכה לבית.

הציפורים הפותחות את היום החדש בציוציהן הרמים כבר בשעה חמש בבוקר העירו אותי משנתי וחזרתי אל השער. אחרי דקות ספורות הבחנתי בסבי פותח את המנעול ויוצא עם כלבו הענק איתן לטיול הבוקר. הוא לא הבחין בי והתכונן לצאת למסעו בנתיב הקבוע לו בכל בוקר, אך איתן עזב אותו ופנה לעברי, כשהוא מושך את כובד גופו השמן והזקן, נושם בכבדות, לשונו שלוחה ומבט חם בעיניו.

בעקבות כלבו הגיע אף סבי, זקוף קומה, גבוה, רחב גרם, פנים נחושות, עיניים חומות-ירוקות שאיבדו מעט את מבטם החד והחותך שהיה להם וכמו נתרככו מעט, חדותם קהתה, אך עדיין שימרו את עוצמתן. הוא השתרך אחרי כלבו כשהוא קורא: "איתן! איתן" כמפחד לאבד אחיזתו בו. משהבחין בי פרצה תרועה אדירה מפיו, הסתער עלי בחיבוקים ובנשיקות, הצמיד אותי לגופו האדיר, הציף אותי עד מחנק בריח הבושם החריף ששפך על עצמו ביד נדיבה, וחזר והדגיש באוזני כי נשמותינו תאומות ואותו מעיין של אש חישל אותן.

הוא הכניסני לחצר, קרא בקולו העז ללינור סבתי ובישר לה על בואי ואז השאירני בחצר ויצא עם איתן לטיול הבוקר שהושבת.

נשארתי כמו מסומר על מקום עומדי בשערי החצר. גן העדן של ילדותי כמש כולו. גלים של עלי שלכת שיבשו והתפוררו מילאו כל פינה. קשת ענפי הגפן שהוליכה מן השער אל הבית כמלה כולה. ערוגות הפרחים שבעבר חגרו את השביל המוליך אל המרפסת שבחזית הבית מתו ונשארו תלוליות העפר כשדרת קברים של היופי שלא שרד. בריכת המים שבמרכז החצר היתה עדיין מלאת מים אך ירוקת שלטה במימיה ודבקה בשוליה. דרורים אחדים ושתי יונים חומות עדיין הטבילו מקוריהם במים העומדים. סלע הגרניט במרכז הבריכה, ממנו פיכו בעבר המים במפל מפזז, עמד יבש ועל ראשו לשלשת ציפורים. צעדתי אל האגף המערבי של החצר, המשתרע מתחת חלונות חדרי השינה והסטודיו של סבתי לינור. כאן עדיין שרר האביב. גן מופלא של ורדים, ערוגות פרחים בעוצמת פריחתם, משטח דשא גזום להפליא, טלית לחלומות ולאהבה, לזיכרונות ולתפילה. במרכז הדשא ניצב הפסל של הבן שנפל במלחמה, יצירת אהבתה וגעגועיה של לינור, לידתה המחודשת המנצחת את המוות. בגן עדן מעט זה עושה לינור שעות רבות בכל יום, כאן נמשך השיח שלה שפסק עם פעימת ליבו האחרונה של בנה.

ידעתי כי לינור כמעט לא מדברת. קשריה עם החוץ מעטים, אפילו דיבורה עם בעלה אליהוא יהלום, ששינה את שמו עם מות הבן דרור לאליכזב אבי-דרור, מצומצם, חרישי, מהלך על קצה האצבעות ונמלט אל השתיקה. אולם השיח שלה עם דרור לא נפסק אף לרגע. היא מדברת איתו בשיריה, בוראה אותו מחדש בפסליה, מקיפה אותו בפריחה ובלבלוב מתמיד, עוטפת פסלו ביופי, יוצקת געגועיה בפסלוני נחושת הסובבים את הגינה שלו, שוכבת על הדשא ושבה ויולדת אותו מחדש יום יום.

נשאתי עיניי אל הבית וראיתי כי הוא נתמך בקורות עץ אדירות המבקשות למנוע קריסתו, סלעים גדולים מונחים על גג הרעפים כדי להבטיח שלא יתרומם מעל ראשם וישאירם ללא מחסה מתחת לשמים ריקים. חזרתי אל שביל הכניסה והתקדמתי בינות לערימות עלי השלכת המתים אל הבית שביקש לרחף אך סלע כבד על ראשו, שביקש להיות מבצר אך קורות עץ מונעות נפילתו ואני חשבתי מתי ינסרו את הקורות, יקציעו אותן ויבנו מהם ארונות קבורה לשתי אגדות ילדותי.

התקרבתי למדרגות המוליכות אל דלת הבית אך לא יכולתי לעלות. לא הבנתי מדוע רגלי מסרבות לשאת אותי. הרמתי ראשי וראיתי כי הפסל עזב את גינת גן העדן וניצב בפתח, גדול, ענק, ממלא את הכניסה כולה וחוסם אותה. הצצתי בעד החלון וראיתי כי הוא ממלא אף את הבית כולו.

הסתובבתי והתחלתי צועד אל שער החצר שנשאר פתוח לרווחה. הלכתי והרמתי עלי שלכת מתפוררים והשלכתי אותם מאחורי גבי, הולך ומשליך, הולך ומשליך.

סבי אלכזב אבי-דרור וכלבו איתן לא חזרו. הרחוב היה ריק. רק האופנוע שלי מושלך בצד הדרך. עליתי עליו ונסעתי בחזרה אל חוף הים של עירי. ירדתי אל החוף כשאני מלווה במחאותיהם של צועדי הבוקר. לרגע עצרתי ליד אוהל מוזר הצומח מן החול. רציתי להיכנס לתוכו אך פחדתי. הפניתי את האופנוע אל הים ונסעתי לתוכו.

אך כאן נחסמה דרכי על ידי סלע ענק שצמח מן הים עליו ישבת אתה והכנסת אותי לתוך פנקס רשימותיך.

* * *

יוסי אחימאיר

בגין – צוואתו המדינית

"טוב אתה עושה, ראש הממשלה, שאתה שומר על יהודה ושומרון, צריך שיהיו בריבונותנו, אסור שתקום מדינה פלשתינית".

דברים אלה שמע ראש הממשלה השביעי, יצחק שמיר ז"ל, שוב ושוב מפי קודמו, ראש הממשלה השישי מנחם בגין ז"ל, בפגישותיהם בבית ברחוב צמח בירושלים. יצחק שמיר נהג לפקוד את הבית הזה אחת לחודש-חודשיים, כדי להתעניין בשלומו של קודמו, מאז פרש מראשות הממשלה  ("אינני יכול עוד") בספטמבר 1983.

הפגישות נערכו בארבע עיניים, אבל לא בדיוק. עוד זוג עיניים צפה בשניים בעת שיחותיהם המרגשות. זוג העיניים של איש אמונם, שנוכחותו לא הפריעה להם.

היום, כששני האישים הדגולים הללו אינם עוד עימנו, כאשר מלאו מאה שנה להולדתו של מנחם בגין, ושנה לפטירתו של יורשו, מותר לספר מקצת מן הדברים שנאמרו בשיחות האינטימיות בין מפקד האצ"ל לשעבר לבין מפקד לח"י לשעבר. מילים שהן בגדר צוואתו המדינית של בגין.

על מנחם בגין אומרים, כי הוא יצר את תקדים הנסיגה המלאה בתמורה להסכם שלום. לא בכדי ניתן לבגין פרס נובל לשלום. אותו "מחרחר מלחמה" – כפי שאמרו עליו יריביו הפוליטיים, ובן-גוריון בראשם – היה המנהיג הישראלי הראשון שהצליח לכונן הסכם שלום.

לזכותו ייאמר: הוא ראשון שפרץ את מעגל האיבה הערבי, כאשר הוציא את הגדולה במדינות ערב והחשובה שבהן מרשימת אויבי ישראל. בגין מסר את כל חצי האי סיני, עד הסמ"ר האחרון, אבל מתוך ידיעה ששטח עצום זה, פי שלושה מישראל שבגבולות 1967, איננו חלק מארץ-ישראל ההיסטורית.

בגין האמין, שבכך מילאה ישראל את החלטות האו"ם 242 ו-338. לאמור, מסרנו "שטחים", כלשון ההחלטה, לא את כל "השטחים". לדעתו, לא היה במסירת סיני כדי ליצור תקדים בזירות אחרות, בוודאי לא בזירה הירדנית-פלשתינית.

עד יומו האחרון, גם בשמונה שנות הפרישה וההסתגרות, לא היה מוכן מנחם בגין להסכים להקמת מדינה פלשתינית. בצדק עשה את ההבחנה: דין יהודה ושומרון אינו כדין סיני. הן חבלי מולדת. על עצם העלאת ירושלים לשולחן המו"מ לא היה מוכן אפילו לשמוע. על רמת הגולן החיל את החוק והמשפט הישראלי.

עם זאת, הכיר מנחם בגין בבעייה הדמוגרפית-אנושית ביו"ש. כך העלה את תכנית האוטונומיה לערביי יהודה ושומרון. ודוק: לתושבים ולא לשטח! אוטונומיה המקיפה את כל תחומי החיים – לבד מענייני ביטחון ויחסי חוץ. לדידו, זהו הישג גדול לערביי ארץ-ישראל, שמעולם לא היו קרובים לעצמאות.

מנהיגים חזקים כמנחם בגין וכיצחק שמיר יודעים לעמוד על שלהם. שניהם לא ויתרו על סמ"ר אחד בארץ-ישראל. שניהם לא הרחיקו לכת מעבר לתכנית האוטונומיה. שניהם ביצרו את ביטחון ישראל, הדפו לחצים, וזכו להערכה בזירה הבינלאומית. גם במדינות ערב יודעים להעריך יריב חזק ועיקש, ולזלזל במי שמתקפל, מגמגם ומבצע נסיגות חד-צדדיות (אהוד ברק ב-2000, אריק שרון ב-2005).

במלאת מאה שנה להולדתו של מנחם בגין, גוברת ההכרה כי הוא הגיע לשלטון מאוחר מדי ועזב את השלטון מוקדם מדי. על צוואתו הכרח לשמור, במיוחד עתה כשמתחדש קרוב לוודאי המו"מ עם הרשות האש"פית: אוטונומיה פלשתינית ולא מדינה פלשתינית.

* * *

מתי דוד

1. לשים גבול לחופש ההסתה נגד המדינה

להציב גבול להסתה של גדעון לוי

מזה שנים רבות מנהל העיתונאי גדעון לוי מסע מתמיד של הסתה נגד המדינה בשם "חופש הביטוי" ובחסות עיתון הארץ". כמעט מדי יום הוא מפרסם מאמרים ביקורתיים וסיפורים זוועתיים נגד מדינת ישראל הגזענית, הפשיסטית, האפלה והמצורעת, המבצעת "פשעי מלחמה" לדעתו. דברי הסתה אלה, לא זוכים לתגובה של שלטונות החוק, האמורים לפעול נגד מסיתים.

לאחרונה פורסם בהארץ מאמרו "יום אחד", מ-4.7.13 – מאמר שבו הוא מסית בגלוי בפומבי למרד.

"יום אחד העם הפלסטיני יתקומם נגד כובשיהם ואני מקווה שהיום הזה יגיע בקרוב... כמו עם משטרים לא צודקים ורעים אחרים... המשטר הזה ייפול... כמו בסוריה... בברית המועצות, דרום אפריקה ומזרח אירופה... אין דרך אחרת. הכי טוב שהיום הזה יגיע בקרוב, חבל שזה עדיין לא הגיע. ההמונים יעלו על ההתנחלויות ועל המחסומים, ועל מחנות הצבא ועל בתי הכלא, ואז גם ערביי ישראל לא יוכלו עוד לעמוד מנגד... מוטב שהיום הזה יבוא במהרה."

אלה הם דברי עידוד והסתה גלויה למרד, במסווה מופקר של חופש הביטוי העיתונאי, שאפילו רבים מעמיתיו העיתונאים מסתייגים ממנו ומדעותיו.

והיועץ המשפטי לממשלה שותק ולא מגיב!

היועץ המשפטי מתערב בעניין דברי הרב אליהו מצפת.

היועץ המשפטי מתערב בפרשת הבושם של יעקב פרנקל.

היועץ המשפטי מתערב נגד ההסתה של "תג מחיר".

היועץ המשפטי מתערב נגד דברי הסתה של רבנים נגד הערבים.

רק נגד דברי ההסתה של גדעון לוי הוא שותק ! מדוע ?

הגיע הזמן לומר כי גדעון לוי הוא תועמלן מתנדב של אויבינו היושב בתוכנו ומסית נגדנו, בחסות עיתון "הארץ".

אהוד: מאחר שלא אני ולא גדעון לוי קוראים ומבינים ערבית, אני שמח מאוד לראות במאמריו את עמדתם של אויבינו, ובעיקר הפלסטינים, אף כי כבר אין לי צורך לקרוא את מאמריו ממש, כי אני יודע מראש מה כתוב בהם. ואני רק מצטער להיווכח שדבר לא השתנה בהשתנה של הפלסטינים עלינו, שאותה הם מעבירים, כנראה בתרגום מערבית, לסוכן התעמולה שלהם בעיתון "הארץ".

2. השמאל הקיצוני חולמים

על "תחריר ישראלי פלסטיני"

המאבק החברתי הוא הפלטפורמה להשגת מטרות מדיניות. השמאל הקיצוני מתכוון לנסות בקרוב לעורר מחדש את המחאה החברתית, באמצעות מאבק משולב, חברתי, מדיני ומפלגתי, כדי לגרום למהפך שלטוני. היעד המוצהר הוא כביכול חברתי, ואולם המטרה האמיתית היא יעד מדיני של נסיגה לקווי 67', פינוי התנחלויות והכרה בנאכבה (האסון) הפלסטינית, שבלעדיה לא יכון שלום, כפי שביטא זאת מאמר המערכת של הארץ 19.5.13.

עוברים מ"פוליטיקה של שלום" ל"פוליטיקה של מחאה חברתית". לאחר שהשמאל המדיני והקיצוני נכשלו לשוב להנהגת המדינה, על כנפי השלום הבלתי אפשרי, מול הטרור והסרבנות הפלסטינית הבלתי מתפשרת, בדרישה ל"זכות השיבה", שישראל המאוחדת לעולם לא תסכים, ולאחר המשך הסטאטוס קוו המדיני, המשך המשבר האלים בעולם הערבי, בסוריה ובמצרים בפרט, שמעסיק אותם ולא הבעייה הפלסטינית, הוחלט בשמאל לשנות את הטקטיקה. לנסות להתסיס מחדש את המחאה החברתית ולחלום על "תחריר ישראלי" למטרות פוליטיות ומדיניות. במחאה החברתית לפני שנתיים, התקשורת היתה הדינמו והמנוע שלה. אם המחאה אמנם תתחדש, התקשורת תהיה הפעם רק מדווחת ולא מטפחת.

בשמאל חולמים על "תחריר ישראלי" בהשפעת ה"תחריר המצרי". לאחר שכל התחזיות והתקוות של התקשורת והאופוזיציה המדינית למהפך שלטוני ומדיני נכשלו, ולאחר שהלחץ החיצוני של הנשיא אובמה (שהשמאל טיפח ויזם בסיוע "ארגוני השלום" בארץ (ג'י-סטריט בארה"ב) הפך לידידותי (בביקורו ונאומו בירושלים), התקווה היחידה שנותרה לשמאל הקיצוני, להישאר רלבנטי בתמונת המצב הוא להקצין עמדות ולחלום על מהפכת "תחריר ישראלי" בסיוע של "תחריר פלסטיני" בהשפעת ה"תחריר המצרי".

כל המאמץ של החלום השמאלני להפוך "תחריר ישראל" נדון לכישלון ודאי. "התחריר החברתי" לא יהפוך ל"תחריר מדיני" למען החזון הפלסטיני.

עקרונות הפעולה והתעמולה של השמאל להשגת מטרת חידוש המחאה:

לטעת בתקשורת האוהדת, הלכי רוח שכביכול "הכול קורס" במדינה.

ליזום מסע תקשורתי של כביכול ייאוש ציבורי בכל התחומים.

להציג פרופסורים "מומחים" שיסבירו שצריך להחליף את הכנסת על מנת להציל את "המדינה הקורסת".

לגייס אזרחים תמימים שיהיו מוכנים לדבר בתקשורת בעד "שינוי השיטה" הקיימת, לטובת ה"משטר החדש" של ה"שמאל החדש" שיעניק להם את כל הפתרונות למצוקות הכלכליות והחברתיות שלהם.

להציף את התקשורת האוהדת בכתבות, שידורים ופרשנים מגוייסים, שיתארו את "מציאות חיינו" כאסון, כישלון וריקבון אך ורק בגלל השלטון שגם הוא כישלון, אסון וריקבון.

לתבוע כל הזמן "צדק חברתי", "שוויון אזרחי", "שינוי אמיתי".

לנפח כל הזמן תביעות ודרישות כלכליות וחברתיות מהממשלה.

להפיץ מדבקות בסיסמה הביטחון OUT הרווחה IN. מדינת פלסטין.

להפיץ סטיקרים בנוסח: עולם ישן נחריבה (קפיטליזם). עולם חדש נקימה (סוציאליזם).

לאיים כל הזמן בסכנה של צונאמי:

צונאמי חברתי בסיסמה מתנתקים מהקפיטליזם.

צונאמי מדיני            בסיסמה מתנתקים מהשטחים.

צונאמי רעיוני בסיסמה מתנתקים מהכיבוש הציוני.

צונאמי מפלגתי בסיסמה מתנתקים מהימין הלאומי

כל מגוון הפעילות הזה מתבסס על העיקרון התעמולתי הקומוניסטי הידוע בסיסמה האומרת: "מה שיותר רע יותר טוב," לגיוס ההמונים למהפכה...להחלפת השלטון.

אובמה, מורסי, מובארק, אבו מאזן, נתניהו – חזון ללא פתרון

הפתרון לכל הבעיות על פי אובמה הוא הדמוקרטיה והדיפלומטיה. הפתרון לכל הבעיות על פי ה"אחים המוסלמים" הוא האיסלם. על פי מבחן התוצאה הריאלי והגלובלי שני "הפתרונות" נכשלו.

לפני ארבע שנים נאם הנשיא אובמה בפני סטודנטים מצריים בקהיר. הוא עודד אותם לפעול נגד מובארק כדי להשיג דמוקרטיה. ואמנם במצרים התחוללה מהפכת תחריר. מובארק הודח.  מורסי הומלך. "האחים המוסלמים" הנהיגו דמוקרטיה מזויפת שהובילה לאנרכיה ולמהפכת נגד, שתוצאתה משבר שלטוני וכלכלי טוטלי.

הנשיא אובמה נאם השנה בפני סטודנטים ישראליים בירושלים, בסיום נאומו המרגש והמרתק, בבניני האומה, פנה בגלוי ובפומבי אל הצעירים כדי שהם ילחצו על ממשלת ישראל, לעשות ויתורים לטובת הפלסטינים, למען השגת השלום, הוא הסביר לנוכחים את האמת הפוליטית שלו "פוליטיקאים לא לוקחים סיכונים בלי שהעם ידחוף אותם לכך!"

העידוד הנשיאותי הדמוקרטי של אובמה, גרם במצרים למשבר ולתוהו ובוהו. ישראל הדמוקרטית לא היתה זקוקה לעידוד הדמוקרטי של אובמה ולכן היא "ניצלה" מעצתו ונשארה דמוקרטיה יציבה. 

אובמה עדיין לא הפנים להבין שלא ניתן לקיים דמוקרטיה בעולם המוסלמי הערבי.  הכישלונות האמריקאים להחדיר את הדמוקרטיה במצרים, בעיראק, באפגניסטן מוכיחים זאת.  נאומי החזון והטפות המוסר הדמוקרטיות של הנשיא אובמה לא נקלטו במדינות האיסלם.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 24.7.13

* מועמדותו של הרב דוד סתיו לתפקיד הרב הראשי לישראל, מילאה אותי באופטימיות, שהנה צפוי שינוי משמעותי, גם אם לא מהפכני דיו, בגוף המסואב הזה, שהיה לסמל חילול השם במדינת ישראל. ככל שהזמן נקף, מערכת הבחירות התכערה, מועמדויות של מושחתים וחשודים בעבריינות, של גזענים קנאים ושל נציגי נפוטיזם צצו מיום ליום, התמלאתי קבס ותחושה שספק אם יש מי שיכול לחולל שינוי בגוף הזה. איבדתי עניין בבחירות הללו.

* המכללה האקדמית תל-חי אירחה את "לא בשמיים" – חגיגת לימוד יהודית-ישראלית בגליל העליון. 10,000 ישראלים, חובשי כיפות וגלויי ראש, נשים גלויות או מכוסות ראש, נהרו לחגיגה הזאת ושילמו במיטב כספם. נפלה בחלקי הזכות להיות בצוות ההיגוי של האירוע המפעים הזה, שכלל 65 הרצאות, שיעורים, רבי שיח, סיורים ומופעים מרתקים.

פגשתי בכנס את הרב יואל בן נון, שאותו אני מעריך ומכבד מאוד. הרב יואל, שהתפעל אף הוא מן הכנס, שאל אותי: "אתה מאמין שהאירוע הזה והבחירות לרבנות הראשית מתקיימים על אותה פלנטה?"

באמת, קשה להאמין.

* אחת ההרצאות בכנס היתה של אבי רט, עורך האוטוביוגרפיה של הרב שלמה גורן "בעוז ובתעצומות". לצד הדברים הגדולים – עיצוב צביונו היהודי של צה"ל, התרת עגונות צוללת "דקר" ואלמנות מלחמת יום הכיפורים, איסוף חללים מעבר לקווי האויב וכמובן שחרור הכותל, סיפר אבי רט, שבכל חופה שהעמיד הרב גורן, הוא השאיר צ'ק מכובד אצל הכלה והחתן. כשהתברר לו שלעיתים הצ'קים אינם נפדים, אם כיוון ש"לא נעים" או כדי לשמור את ההמחאה למזכרת, הוא קנה מכספו (שכר איש קבע או עובד מדינה) לכל זוג גביע לקידוש, עליו חרוט שם החתן והכלה וברכה של הרב. באחד המקרים, בהגיעו הביתה אחרי חתונה, גילה שהורי הכלה תחבו לכיסו בסתר מעטפה עם צ'ק לפקודתו. הוא הזעיק אחר חצות את נהגו מביתו והורה לו לנסוע מיד לבית ההורים ולהחזיר להם את הצ'ק, כדי שלא ישכב אצלו אפילו לילה אחד.

הייתי אחד מגלויי הראש היחידים בהרצאה זו. הכול סביבי צקצקו בלשונם ונאנחו – אנחה שאי אפשר היה לטעות במסר שלה. איפה הרב גורן ואיפה הרבנות של היום? איזו התדרדרות! היה זה ביטוי של קבס ממערכת הבחירות הנוכחית לרבנות.

* ברב שיח בהשתתפותו, בכנס "לא בשמיים", סיפר הפילוסוף הדגול, פרופ' אסא כשר, שמעט הצבאות בעולם שיש להם עניין במוסר לחימה ובאתיקה של לוחמה בטרור, מזמינים אותו להרצות בפניהם על האתיקה של צה"ל. הם רואים בצה"ל מופת של צבא אתי ומוסרי, בעיקר במלחמה בטרור, על כל הקושי הכרוך בה. כנראה שמפקדי הצבאות הללו אינם קוראים "הארץ".

אגב, פרופ' כשר לא בחל במילים להבעת סלידתו העמוקה מ"הארץ" ומה שהוא מייצג.

* אם חשבו הח"כים החרדים שההצגה סרת הטעם שלהם בכנסת, בדיון על חוק השוויון בנטל, תעורר אמפטיה, תגרום למישהו להבין אותם; להבין שחוק מינימליסטי שבו קצת, קצת גם הם יידרשו לתת למען הכלל, להפגין איזושהי ערבות הדדית לעם ישראל – הוא אסון גדול המצדיק קריעה – הם רק הוכיחו שאינם מבינים היכן הם חיים. זאת היתה הצגה פאתטית, מבישה, שביזתה את הכנסת – אבל בראש ובראשונה אותם. אח"כ מתפלאים כאשר אספסוף עושה ניסיונות לינץ' בקסבה של מאה שערים.

* בראיון ל"קול ישראל" אמר ח"כ יצחק הרצוג משפט שכלל את המילים: "כשנצטרך להגיע להכרעות הקשות, על הגבולות, על ירושלים, על 'זכות' השיבה..."

אופס... זכות השיבה?! הכרעות קשות?! פליטת פה? מוכנות נפשית של הדובר? רע, רע מאוד.

* השרים לבני וליברמן מתנגדים למשאל עם. לבני, כיוון שהיא פוחדת מהתוצאות. ליברמן כיוון שהוא לא כל כך אוהב דמוקרטיה.

* גם שלי יחימוביץ' מתנגדת למשאל. בדף הפייסבוק שלה, הביעה שלי תמיהה, מדוע לקיים משאל עם על הסדר מדיני, אך לא על תקציב המדינה והמדיניות הכלכלית?

זוהי אמירה אבסורדית. באף דמוקרטיה בעולם אין חיה כזאת – משאל עם על תקציב. לעומת זאת, בכל הדמוקרטיות המתוקנות, סוגיות הנוגעות לריבונות המדינה, מובאות להכרעת העם במשאל עם. כך, למשל, בכל מדינות האיחוד האירופי, קבלת אמנת מסטריכט וההצטרפות לאיחוד, חייבה משאל עם (כי יש בה כרסום בריבונות המדינה). קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר במסירת שטח ריבוני למדינה אחרת. הבדל נוסף – מדיניות כלכלית ניתן לתקן. נסיגה היא בלתי הפיכה. אם ישראל תיסוג לקווי 49' ותותקף מהם, שחרורם מחדש יעלה באלפי הרוגים.

* החלטת האיחוד האירופי להחרים את מוצרי ההתנחלויות וההחלטה להכיר בחיזבאללה כארגון טרור סותרות זו את זו. בעוד יד ימין נלחמת בטרור הערבי, יד שמאל מעודדת אותו.

* "מעריב" "מתייעל" – הפסיק את קווי החלוקה לנמעניו ביישובים הכפריים. אוי לה לאותה "התייעלות". ככה זה כשעיתון רואה עצמו כעסק לכל דבר, ללא תחושת שליחות. מן הסתם, עובדה זו לא תפריע לעיתון להאשים (בהתחסדות אופיינית) את הממשלה שהיא מפנה עורף לגליל ולנגב. מדינת תל-אביב כבר אמרנו?

נכון לעכשיו, "ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד המופץ (עדיִין?) ביישובים.

* להבדיל מאהוד בן עזר, אני נותן קרדיט לפטריוטיות של "טבע" ואחיותיה, שתמשכנה להשקיע בישראל גם אם תידרשנה לשאת בהגינות בנטל המס. אני גם מאמין, שהכדאיות שלהן בהשקעות במשק הישראלי איתנה דיה, ואין להן כל סיבה לנטוש, בפרט לנוכח העובדה שגם במדינות אחרות הן תידרשנה לשלם מס.

* חגיגות "נסיך נולד" בבריטניה, מתחרות עם יום ההולדת ה-90 של פרס, על התואר: שיא הביזאריות.

* * *

עמוס אריכא

"ללב יש היגיון משלו"

על הרומאן החדש של מלכה נתנזון

במלחמת ההתשה מצא עצמו מפקד טנק לכוד בימי מלחמה עקובים מדם פצועים והרוגים. במלחמה הזאת הוא נפצע באחד הפצעים הקשים ביותר – מאלה המוכרים כהלם קרב. זו פציעה נפשית אנושה במקרים קיצוניים. זהו המקרה של מפקד הטנק אמנון נתנזון, שממשיך את המלחמה ההיא שהסתיימה לפני ארבעים ושלוש שנים. רוב אזרחי הארץ שכחו את המלחמה האכזרית ההיא. חלק ניכר מהתושבים כיום אפילו לא היו כאן, ואם היו עדיין לא השילו מעל עצמם את מטענם מארץ ניכר. אבל לא אמנון. מבחינתו המלחמה ההיא נמשכת וכך גם קרבות הדמים שלו.

המתים נקברו ונקבעו לתמיד בזיכרון בני המשפחות השכולות. הפצועים, והקשים שבהם, ביניהם פצועי ההלם הנורא, ממשיכים להילחם. אמנון נתנזון הוא גיבור בעל כורחו. גיבור המלחמה שלעולם איננה נגמרת. האיש הנבון והרגיש הזה ממשיך לחיות כל אותן ארבעים ושלוש שנים במלכודת הקרב שמבחינתו לא הגיע לקיצו. זהו קרב שטני, מהתל, אכזרי הכותש אותו וחוזר ומרסק אותו וטוחנו לאבק דק, אותו, את רעייתו וילדיו. האופל רובץ מעליהם כעננה קודרת, מרושעת.

מפחיד ומבהיל הוא הרשע שקיים בכל מלחמה, בכל קרב. הקדרות הזאת הפורצת אלינו מבין דפי הספר, מבין השורות הבוערות, מעוררת רצון לחבק את הלוחם ההלום ולומר לו בפשטות, אחינו אתה. הקרב הלא-נגמר שלך הוא של כולנו.

מעת לעת בין האישפוזים והאימים שפוקדים את הלוחם המותש בוקר וערב, מבליחה קרן אור אחת יציבה השוטפת את הפצוע לרכך במשהו את הפצעים הפתוחים. פצעים שנפערו כחורים שחורים שקורעים את יריעת הנשמה, שואבים אל תוכם כל סימן של שפיות. קרן האור הנדירה הזאת מלטפת אותו באהבה רכה ועדינה – מופלאה ברזיה, מחזירה אותו לעונות שבין ההתקפים לחיק הבית השומר לו אמונים. זאת אהבת הנערה שאהב ונשא לאישה והיא אינה מרפה מאחיזתה בו. עוקרת ממש בכוח את הגבר האהוב שלה מזרועות תמנון הפחד שאינו מניח לו. היא, הרעיה, המשוררת הנעימה שצמחה בצד הלוחם, ממשיכה בשארית כוחותיה במלחמת הקיום היומיומית. היא נאחזת בלוחם ומחבקת אותו ואת עולמו הנורא שהוא עולם דואב לעצמו, וסועדת את שני ילדיהם.

סיפורו של לוחם זה יצא כעת לאור בהוצאת "עקד" ושמו "ללב יש היגיון משלו". הרומן האוטוביוגרפי הזה, הרקום מקרעי זמנים הממחישים עד דקות את עולמם האפל והמצולק באלף צלקות  של הלומי הקרבות – עולם מסוכסך שנודד בין שדה הקרב לבין המציאות המשתנה בלי הרף במרוצת השנים הרבות. את הסיפור מספרת רעייתו של הלוחם, המשוררת ברוכת הכישרון וכעת גם המספרת, מלכה נתנזון. הסיפור קשה, אך השפה הרוויה שלה מצליחה להמחיש את הקרב שמעולם לא נגמר בתוך הגיהינום הפרטי.

מלכה נתנזון חושפת מצוקות נסתרות ולא פחות גם רגעים נעלים, מעוררי השתאות למאבקם המייאש של גבר מובס ואשה אוהבת שמחויבת, והיא מופת. מבחינתה היא רק אישה העושה את שלה למען בעלה. אישה זו שבמחשכים, היכן שבוכים לבד היא מתייפחת במילים. שם בעלטה הדחוסה היא מגייסת מחדש, פעם ועוד, כוחות נדירים לחלץ מתוכה שירים ברגעים גנובים, שירים שמטהרים, שבאמצעותם היא חוזרת להתייצב שוב למלחמה הפרטית. היא הרעייה. היא האם הגדולה. היא עמוד הבית השגיא. היא הפורשת כנפיה לסוכך על משפחתה. כחברה לחיים של הלוחם אף היא גיבורת מלחמה, הנמצאת באותה זירת קרב לכאורה וירטואלית, למעשה מציאותית כמציאות העכורה עצמה.

מלכה נתנזון שובה בסיפור הנדיר את לב הקורא הנספח אליה בשחזור המסע הארור ובכל זאת גם נשגב, מבחינת הערכים האנושיים של גבר ואשה שחברו יחדיו באהבה ענקית.

את הספר חותמת מלכה המשוררת בשיר "להטות מחדש את הפועל פחד". דומני כי שורותיו של הבית האחרון מעידות על ייחודה כמשוררת היודעת לספר:

אתה מביט בי כמבקש מחילה

אנרגיה לא ברורה באה בי

כמו ביום חורף כשהשמש מבקיעה עצמה ממעי שמיים

לרגע אחד של חסד מזכך

אני נאחזת בה

מלמדת עצמי להשיב סדר בפחדיך

להטות מחדש את הפועל

פחד

* * *

חברים יקרים מאוד,

הנה כאן, אם תלחצו על הלינק, תוכלו למצוא את הריאיון שנערך עם אמנון ואיתי ופורסם במקומונים של ידיעות אחרונות.

בברכה חמה ובאהבה,

מלכה

http://www.mynet.co.il/home/0,7340,L-5422,00.html

* * *

נעמן כהן

השחיטה הפולנית

הפולנים שכידוע ידועים במוסריות ההומנית הגבוהה שלהם, קיבלו בסיפוק את החלטת הסיים הפולני לאסור על השחיטה הכשרה. הפולנים טוענים שהשחיטה הכשרה אינה הומאנית משום שהבהמה נמצאת בהכרה בזמן השחיטה.

הפולנים כמובן אינם אוסרים על צייד בארצם, זהו הרי תחביב פולני "הומאני".

גורמים יהודיים בישראל ובפולניה יצאו נגד ההחלטה ואמרו שזה מפריע לשיקום הקהילה היהודית בפולניה.

אז זהו, אין צורך לשקם שם את הקהילה. הפולנים אותתו בהחלטתם שאינם רוצים יהודים בפולניה, לא ברור לי למה היהודים מתעקשים להישאר שם. יישאר בווארשה המוזיאון היהודי החדש, והפולנים יהיו מרוצים שהמוזיאון מחליף להם את היהודים. למותר לציין שאל ליהודים לתרום לכלכלה הפולנית ולממן את המוזיאון. גם לא לממן את התיירות אליו.

ההחלטה בסיים שהתקבלה בניגוד לדעת ראש הממשלה דונלד טוסק, ושר החקלאות סטניסלב קלמבה מראה את עוצמת האנטישמיות הפולנית, שהרי תעשיית השחיטה הכשרה מגלגלת 50 מיליון אירו יצוא מפולניה. אם כן אדרבא, שייבאו בשר כשר מהארץ.

בהזדמנות זאת יש גם להפסיק את משלחות הנוער לפולניה. כדי ללמוד על השואה עדיף ביקורים ב"יד ושם" או ב"בית כצנלסון" בלוחמי הגיטאות, ובעתיד, אולי אם הפוליטיקאים בארץ יתירו, גם במוזיאון המנציח את "שואת יהודי ערב".

מעניין שלמאבק היהודים למען השחיטה הכשרה הצטרף המופתי המוסלמי של פולניה, אדם הנושא את השם המעניין תומאש מיצקביץ. האם הוא קרוב של המשורר הידוע שסבתו היתה פרנקיסטית?

המשוררת – החזיר והחזירות

כל מה שכתב איליה בר-זאב ממושב ערוגות (גיליון חדשות בן עזר 857) אמת לאמיתה. הבעייה היא כנראה בי. לא הצלחתי להסביר עצמי כראוי.

ברור לי לחלוטין שבארץ אין אחוזות משק בסגנון הלטיפונדיות הרומאיות (חוץ מבודדות, למשל של משפחת שינרמן-שרון), והמשק המושבי בארץ דומה יותר למשק החקלאי של הקולאקים בברית המועצות דאז.

ברור לי גם לחלוטין שהערך של עבודה עצמית ללא ניצול הזולת (קבלת "הערך העודף" ע"פ מרקס) שהיה בזמנו תנאי לקבלה להסתדרות ולקופת חולים, אינו קיים יותר.

ברור לי כמובן גם שהגדרת "עבד" הוא כאשר אדם הוא קניין של אדם אחר, וזאת כמובן אינו תקף לגבי התאילנדים המועסקים בארץ.

השתמשתי בביטוי "עבדים" ("גבירה המעסיקה עבדים תאילנדים בתנאי רעב" על מנת להסביר במטפורה קיצונית את נקודת השקפתה-התייחסותה של המשוררת ("המוסרית") אגי משעול, אוהבת החזיר על עובדיה כעבדים: "השֵּׁדוֹנִים הַתַּאיְלַנְדִים, מְנוֹפְפִים בְּאַלּוֹת וּבְסַכִּינִים... בְּיוֹם חַגָּם הָאֲדָמָה הַחוּמָה הֶאֱדִימָה... מִצְמוּץ שְׂפָתַיִם שֻׁמָּנִיּוֹת וְזִמְרַת שִׁכּוֹרִים."

את החזיר כותב איליה בר-זאב הם לא צדים אלא "קונים במיטב כספם. ספקים יהודים מביאים את החזיר לפי הזמנתם תמורת תשלום של 1,500-2,000 שקל, תלוי במשקל," ובכן גם אם אינם צדים, תסכים איתי איליה, שבתנאי שכר טובים יותר הם היו קונים בשר שחוט ומעובד, ולא נאלצים לשחוט חזיר חי בחצר ביתה (משקהּ לא אחוזתהּ) של המשוררת.

הגזענות האירופית שבה למשחק הפוליטי – שוב מסמנים יהודים

בתשעה באב 2013 קיבלו מדינות האיחוד האירופי החלטה היסטורית. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, מסמנים יהודים. לפי האיחוד (כולל גרמניה) שטחי יהודה ושומרון חייבים להיות "יודן-ריין" ולכן היהודים הנמצאים שם, הם "אי לגאליים".

יהודי מהרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים למשל, אינו יכול להתפלל בכותל, כי עצם ההימצאות שלו שם אינה לגאלית, נער מהגולן אינו יכול לצאת למשלחת נוער לאירופה, כי עצם ההימצאות שלו בגולן היא "אי לגאלית".

אל נזלזל בקביעה זאת. 700 אלף יהודים בארץ מסומנים. כך גם החל סימון היהודים באירופה, כך החל התהליך שאותו כינה נורמן כהן, "הכשר לרצח עם."

המשתפ"ים היהודים לפעולת הסימון

לפני שאנחנו דנים באשמת אירופה, יש לשים לב גם לאחריות הישראלית לעובדה שהאירופאים מרשים לעצמם "לסמן" יהודים. ישנם לא מעט ישראלים הקיצוניים במעשי ה"סימון" יותר מעמיתיהם באירופה.

פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, חוקר הפאשיזם האירופי, הפך ליועץ הטרור של ערפאת, כאשר שלח לו מסר ובו אמר שהוא רואה את "ההתנגדות" (הטרור הפלשתינאי) כלגיטימית, אבל הוא מייעץ לו שמטעמים פוליטיים, כדאי לו להתרכז ברצח יהודים בהתנחלויות בלבד. ("הארץ" 11.5.2001)

המאבק נגד "הכיבוש" הלאה האימפריאליזם והקולוניאליזם

האיחוד האירופי מתנאה במוסר אוניברסלי. בואו נמנה מקבץ קטן של "שטחים כבושים" ונאשים את ה"כובשים":

רוסיה על כיבוש פרוסיה המזרחית ושליש פינלנד.

פולניה על כיבוש שלזיה.

מרוקו על כיבוש מרוקו הספרדית, ועל ארץ הבֶּרְבֶּרִים.

ספרד על כיבוש אנדלוסיה, השטחים בצפון אפריקה, וארץ הבסקים.

צרפת על כיבוש קורסיקה, וארץ הבסקים.

אנגליה על כיבוש המלבינס.

סין על כיבוש טיבט.

הודו על כיבוש קשמיר.

טורקיה על כיבוש כורדיסטן, חלק מארמניה, ושליש קפריסין.

השטחים הכבושים ע"י האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית הם למעלה מ-13 מיליון קמ"ר. יותר מכל יבשת אירופה, ששטחה רק 10,600,000 קמ"ר. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, הארמנים, והגיאורגים הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי, ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות. (הפרסים גם כן חלקית הצליחו). מי לא הצליחו: המצרים-האגיפטים (נלחמו נגד הכיבוש הערבי 300 שנה), הבֶּרְבֶּרִים בצפון אפריקה. הכורדים, האשורים, המרונים, השחורים בדרום סודן.

חסן אל בנא, מייסד "תנועת האחים המוסלמים", שדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם צריך להשמיד את היהודים מובאים מפיו, טען שכל שטחי אירופה שהיו בעבר בידי המוסלמים כגון ספרד, צרפת, איטליה, ומדינות הבלקן, צריכים לשוב בכוח לאיסלם, כי הן אדמת ווקף מוסלמית קדושה. 

מדוע האיחוד האירופי אינו מחרים למשל את צרפת על כיבוש מחציתה מפואטייה דרומה (פואטייה הנקודה הצפונית ביותר בצרפת אליה הגיע הכיבוש המוסלמי), וכן את ספרד ופורטוגל על כיבוש השטחים הערביים?

כיצד ניתן למנף לטובת ישראל את החלטת האיחוד האירופי

מו"מ על גבולות 67' – בין 4 ליוני 67' עד 11 ליוני 67'

הכרה בירושלים כבירת ישראל

לא ברורה לי התנגדות ישראל למו"מ על בסיס גבולות 67'. אם היה לישראל שר חוץ במשרה מלאה היה עליו להכריז כי מדינת ישראל מכירה בגבול 67' והיא תנהל משא ומתן לפשרה בין גבולות ה-4 ביוני 67' לגבולות ה-11 ביוני 67.'*

בינתיים היה צריך לומר, ישראל מודה לאיחוד האירופי על כך שסוף סוף הכיר בגבולות 67' ובמיוחד שירושלים (המערבית) נכללת בתחום מדינת ישראל. לאור הכרה היסטורית זו ישראל דורשת מהאיחוד האירופי להעביר את שגרירויות מדינות האיחוד לירושלים (המערבית).

מובן שפניה זו יש להעביר גם לארצות הברית, המסרבת להכיר בירושלים כבירת ישראל ומסרבת אפילו לרשום בדרכון יהודים שנולדו בירושלים –  מקום לידה: ירושלים ישראל.

*הכפר העלאווי רג'ר סופח לישראל לפי בקשת תושביו רק בדצמבר 67.

פתרון שתי המדינות – שלוש או אחת

נתניהו הכריז שהוא בעד פתרון שתי המדינות. לא ברור מדוע "האח" בנט מתנגד לכך, הרי זהו המצב הנוכחי כיום. יש את מדינת ישראל, ומדינה מדינה ערבית-מוסלמית-פלישתינאית-חמאסית שנייה בעזה (את עבר הירדן נשאיר מחוץ לדיון).

לכאורה גם נתניהו היה יכול להסתפק בזה. הנה יש כבר שתי מדינות. אבל נתניהו עומד להקים ביו"ש מדינה נוספת, כלומר מדובר על פתרון שלוש מדינות.

ח"כ ציפורה חוטובלי לעומת זאת בניגוד לדבריה, מכירה בפתרון שתי המדינות, היא הרי לא קוראת לכיבוש עזה.

לעומת זאת הערבים מדברים על פתרון המדינה האחת. חליפות מוסלמית שתכלול את כל השטח.

המו"מ עם הרשות – ואירן

מהי בדיוק מטרת המו"מ שמזכיר המדינה קרי עבד עליו כל כך קשה. האם קרי אינו יודע שאבא של מאזן אינו יכול לחתום על שום הסכם כי אין לו שלטון על עמו, וגם אם יחתום אין לחתימה כל ערך כי הוא שולט בפלשתינאים פחות מאשר אסד בסורים. ללא ספק קרי יודע זאת. לכן למו"מ יכולות להיות שתי מטרות.

האחת השגת פתרון זמני, הקמת מדינה פלשתינאית על חלק מהשטח (כל זמן שצה"ל שולט על בקעת הירדן מעמדו של אבא של מאזן מובטח). והמטרה השנייה, להשיג חופש ושקט מדיני ל-9 חודשים, כדי שניתן יהיה בסתיו או בחורף לתקוף את איראן.

האווילות של נתניהו – ויתור על בקעת הירדן

כבר לפני תחילת המו"מ נתניהו הצהיר שהוא מוותר על בקעת הירדן. הוא דורש רק שליטה של צה"ל על גבול הירדן לתקופה זמנית. יש לדעת, אין מדינה ערבית מפורזת ללא שליטה ישראלית על בקעת הירדן, ואין שליטה של צה"ל על בקעת הירדן, ללא ריבונות ישראלית על בקעת הירדן. יחזור נא נתניהו אל מורשת רבין ויגאל אלון הרואים בבקעת הירדן חלק אינטגרלי מדינת ישראל.

המחיר הכלכלי

הפרשנים מנבאים כי נזק כלכלי גדול ייגרם לישראל ללא תהליך השלום. מצד שני פגיעה אחת של רקטה או נשק קל בנתב"ג, והנזק הכלכלי של ישראל יעלה בהרבה על חרם אירופי שלם. רק לחשוב שניאלץ לנסוע לחו"ל רק דרך הים...

הפגנות עם דגל אש"ף לא למען שיוויון

אלא למען אירדנטה וגייס חמישי

אנחנו עדים לאחרונה לבדואים, פלחים, ועירונים ערבים, המפגינים מטעמים שונים עם דגל אש"ף בידיהם.

העובדה שהמפגינים נושאים בידיהם את דגל אש"ף מראה שכוונתם אינה השגת שיוויון אזרחי או כלכלי במדינת ישראל, אלא מה שהגדיר מאיר יערי, מייסד הקיבוץ הארצי-השוה"צ, ומפ"ם – כאירדנטה וגייס חמישי.

מכחיש העם היהודי שלמה זנד ודוגמת האומה הצרפתית

האומה (Nation) הצרפתית כפרדיגמה למדינת כל אזרחיה

מכחיש העם היהודי שלמה זנד רואה את צרפת כפרדיגמה למדינת כל אזרחיה, מדינה שבה כולם משתייכים ל"אומה הצרפתית" באופן שווה, כי כולם "צרפתים".

האחוז של המיעוט הערבי והמוסלמי בצרפת דומה לזה של ישראל, אבל בניגוד לישראל, האומה הצרפתית אינה מכירה בשפה הערבית כשפה רשמית במדינה, ואינה מתירה מערכת חינוך ערבית, הערבים-המוסלמים חייבים לשנן בבתי הספר הצרפתים בצרפתית את "אבותינו הגאלים".

האומה הצרפתית השיוויונית גם אינה מתירה למוסלמים להתלבש כרצונם. בהתאם לחוק הצרפתי, נקבע שמוסלמית ההולכת עם בורקה במקום ציבורי תיקנס ב-150 אירו, ובמקרה בו הבעל חייב את אשתו ללכת עם בורקה, יכול להגיע הקנס ל-30,000 אירו.

השבוע ב-20.7.13 התקיימה הפגנה אלימה כאשר כמה מאות מהגרים מוסלמים בצרפת הפגינו באלימות מול תחנת משטרה בעיירה, מערבית לפריז, במחאה על קנס שניתן לאישה שלבשה את הכיסוי המוסלמי בורקה. המפגינים הבעירו פחי אשפה וניפצו שמשות של תחנות אוטובוס ובתגובה ירתה המשטרה לעברם גז מדמיע. שישה מהם נעצרו.

היחס לקולבורטורים המשתפ"ים עם האויב

למרות המוטו היפה והשיוויוני של המהפכה הצרפתית: חופש, שוויון, אחווה, הנשים בצרפת זכו לשיוויון זכויות רק ב- 1945 בסיום מלחמת העולם השנייה. רק אז ניתנה לאישה הצרפתית זכות בחירה.

לחופש מיני אולי זכו נשות צרפת עוד קודם לכן אבל לא עם כל פרטנר. מיד לאחר סיום המלחמה, המימשל הצרפתי אסר עשרות אלפי נשים צרפתיות, ששכבו עם גרמנים – הנשים הובלו עירומות לכיכרות הערים וכאות קלון שער ראשן גולח, למען תהיה הקרחת אות לשיתוף הפעולה עם האוייב.

האם בארץ היה מהין מישהו לגרור למשל את טלי פחימה עירומה לכיכר העיר, ולגלח את שערה? (מישהו אולי יודע מה השם הערבי-מוסלמי החדש אותו קיבלה?)

למרות שבניגוד לפלשתינאים, הגרמנים הנאצים מעולם לא הכריזו שמטרתם להשמיד את כל הצרפתים, את החשבון עם הקולברוטורים-המשתפ"ים עם האויב פרעו הצרפתים בכמה שלבים:

"הטיהור הפראי" (épuration sauvage) – הצרפתים הוציאו להורג באכזריות ללא משפט כ-10,842 משתפי הפעולה.

"הטיהור החוקי" (épuration légale) – משפטם של משתפי הפעולה באמצעות בתי דין מיוחדים. כבר ב-24 ביוני 1944 הוציא דה גול צו המורה על משפטם של משתפי הפעולה. בתי דין בצרפת דנו בכ-120,000 מקרים, מתוכם הוצאו להורג 779 איש.‏

השלב השלישי היה משפטם של ראשי וישי, פטן, לאואל ודרנאן. שלב זה נחשב לרחום יותר כלפי משתפי הפעולה. המרשל פטן לא הוצא להורג, וכמותו גם אישים אחרים כסופר האנטישמי הנערץ ע"י (המשתפ"ית לדבריה) גברת עץ איש פטיש (אילנה המרמן) – לואי פרדינן סלין.

האם זו הדוגמה למדינת "כל אזרחיה" אליה שואף מכחיש העם היהודי זנד?

איזו דינסטיה מכובדת יותר הנובר או כהן?

מזל טוב, להולדת הנסיך החדש שיקרא הוד מעלתו הנסיך מקיימברידג', ואולי אם יתמזל מזלו וסבו ואביו יפנו לו את מקומם, הוא יעמוד בראש המדינה, הכנסייה האנגליקנית, וחבר העמים הבריטי.

הדינסטיה האנגלית המולכת עתה הינה במקור שושלת גרמנית זניחה ששמה "בית הנובר". במהלך מלחמת העולם הראשונה, המלחמה הגדולה בה נלחמו האנגלים בגרמנים, לא נשמע טוב בעיני דעת הקהל שלשושלת האנגלית יש שם גרמני, לכן המלך ג'ורג' החמישי החליט להחליף את שם שושלתו לשם האנגלי "בית וינדזור", ע"ש הארמון. עוד דוגמה לחשיבות השם בהיסטוריה.

ועכשיו תגידו איזו שושלת מכובדת יותר שושלת בית הנובר הגרמנית או שושלת כהן – שושלת בני אהרון, אחיו של משה רבנו?...

* * *

מוני דביר

נעמן כהן בפח האשפה של ההיסטוריה

בעקבות מאמרו בגיליון 857

על ספרה של אביבה חלמיש אודות מאיר יערי

נעמן כהן ירד לפח האשפה של ההיסטוריה, חיטט ומצא שם את השומר הצעיר. עוד הוא מצא פירורים של עוּבדות מתוך הספר של אביבה חלמיש על מאיר יערי, ציטט אותם, חיפש קצת רכילות צהובה ולא מצא, אז הוא הלך ונתן בכותרת המאמר את שם משפחתו המקורי של מאיר יערי – ולד. סוג של חוכמולוגיה בנוסח המתנשא, כמו אלה שרוצים לזלזל בזָמָר שימי תבורי ומכנים אותו בשמו המקורי: שמשון טווילי.

אין טעם להתווכח עם ישראלי במאה ה-21 שמבקר בקברי צדיקים ואדמו"רים ומתגעגע למורשת הגלותית שלהם. אבל יש בהחלט מקום להתפלא על הפרשנות שלו למציאות.

לומר על תנועת השומר הצעיר שהיא נמצאת בפח האשפה של ההיסטוריה, בשבוע בו מתקיימת השומריה ומאות אלפים בארץ ובעולם חוגגים מאה שנים לפעילות התנועה – זה עלבון לאינטליגנציה.

גם הקביעה כי תנועת החסידות משגשגת, עולה ופורחת – נראית יותר כהמיית ליבו של הכותב, שקורא כותרות באמצעי התקשורת ולא בוחן אותן לעומק. תנועת החסידות בימינו היא קבוצה של פלגים בתוך מה שנהוג לכנות "החברה החרדית", ובעיקר האשכנזית. חלקם היחסי של החרדים האלה בכלל החברה הישראלית, לא מתרומם ונשאר בדיוק כמו שהיה מאז קום המדינה. מספר המנדטים שלהם בבחירות לכנסת נשאר יציב, ומי שרוצה להעמיק בנושא מוזמן לחפש בגוגל את המאמר "לאן נעלמים ילדי החרדים".

רק אחד שנשאר תקוע עם מנחם מנדל ושיינה-שיינדעל בפינסק ובקרלין ובברסלב, יכול לערוך את ההשוואה המופרכת הזו:

"בכל שבת עדיין שרים בחסידות 'פינסק-קארלין' את: 'יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת' של ר' אהרון הגדול מקארלין. בגבת, קבוצת קדושי פינסק, כבר לא שרים את 'ירדה השבת' של יהושע רבינוב."

קודם כל, יכול היה מר כהן להקשיב קצת למוסיקה החסידית המתנגנת ברחוב החרדי, ולהיווכח כי זוהי מוסיקה חדשה לגמרי, היונקת השפעות מערביות עכשוויות. ולפסוק שהזכיר, כמו לפסוקים אחרים, יש לחנים וביצועים שעטופים בצלילי סינטיסייזרים ותופים וגיטרות.

חוץ מזה, אף אחד בתנועה הקיבוצית לא התיימר להנציח לעולמי עד את השיר של רבינוב.

בגבת ובקיבוצים אחרים ממשיכים לנוע קדימה, ולא להישאר תקועים בטיש של האדמו"ר, בחצר של מאיר יערי, בחיבורים של השולחן ערוך או בהזיות של שבתאי צבי.

התנועה הציונית הניעה קדימה את היהודים וניערה אותם מהגלות. בהיסטוריה של התנועה הזו, יש להשומר הצעיר ולכל התנועות הסוציאליסטיות – מקום בשורה הראשונה. הם ואלה שכמותם הקימו את המדינה. הם נשאו על שכמם את הברסלבים והקרלינאים והסטולינאים, וכל האופורטוניסטים שהעדיפו להנציח את החצר החסידית בקרב הגויים.

ההיסטוריה תשפוט אם הגלותיות המסתגרת של חצרות האדמ"ורים ורבני הישיבות הביאה עלינו את השואה או לא, מה שברור הוא שמאיר יערי ותנועת השומר הצעיר, נשאו חזון מעשי יותר שהציל אותם מהחורבן של יהדות אירופה. ועוד לא דיברנו על מורדי הגטאות, אבא קובנר וחייקה גרוסמן, וחבריהם מ"השמאל", שנשאו את נס המרד והעזו לא ללכת כצאן לטבח.

נעמן כהן מכיר היטב את "יד יערי" בגבעת חביבה.

במוסד המפואר הזה, המנציח את פועלו של יערי ושל תנועת השומר הצעיר, מבקרים יותר אנשים מאשר בחצרות הנידחים של האדמו"רים בני ימינו. מי שמגיע לשם מקבל פרקים נבחרים מתולדות הציונות בעת החדשה, זו שלא מתנערת לגמרי מהמורשת ההיסטורית אבל מניחה אותה במקום טוב באמצע, כי החיים זורמים ויש צורך להתעדכן עם ההווה.

הציונות-הסוציאליסטית לא "נמוגה כמו בלון נפוח שהתפוצץ וכל האוויר פרץ החוצה," כדברי נעמן כהן. היא בסך הכול המשיכה להתאים את עצמה למציאות. ומי שמדבר בקלישאות יכול גם לומר כי הציונות עצמה נמוגה. כי הרי מה יש לנו היום – ציונות קפיטליסטית ? ציונות של צדק חברתי ? ציונות של ביבי ? של יחימוביץ' ? יש בכלל הגדרה מהי היום ציונות ?

זה באופנה לחבוט בתנועה הסוציאליסטית, ללגלג על המהפך שהיא עברה.

הקלישאות על כך מתעלמות מהערכים שהביאה. בראשן – ההתנערות מהגלות וכל מה שהיא מסמלת.

היהודי החדש ניצח את היהודי הישן – החברה הישראלית הרבה יותר קרובה לרוח של מאיר יערי וגורדון ובן גוריון מאשר לרוח החסידות. התנועה החסידית, אולי לא בפח האשפה של ההיסטוריה אבל היא בהחלט נמצאת בחצר האחורית שלה. סגורה ומסוגרת בגטאות, ענייה, ומקיימת בתי תמחוי עליהם סיפר מר כהן באחד מספריו.

כל מה שנכתב כאן אינו זר לנעמן כהן, והוא אף מציין חלק מהדברים בסוף המאמר שלו, אבל הוא מקנח בהסתייגות: "מה חבל שבעוד שמאיר יערי בנה, אלו שקרויים היום 'שמאל' אינם בונים דבר," ואז ברור לגמרי מאיזה מחנה מגיע הכותב, ומה הכוח המניע אותו.

אם היה מר נעמן כהן מספיק כנה, היה מציין שאם בכלל הימין עושה משהו – זה להעתיק את המעשה החלוצי של מאיר יערי וחבריו מהשמאל. הבעייה היא שההעתק חיוור בהרבה מהמקור – הבנייה של השמאל והסוציאליזם בנתה את הארץ.

הבנייה של הימין עלולה להחריב אותה.

* * *

להקת ניצולי השוה"צ

http://www.youtube.com/watch?v=mchtZ_kjrtQ

* * *

מרדכי בן חורין

פרגולות למשל

בקרוב פרגולות ללא היתר. זה בבחינת לעג לרש. נכון שהטרטור הביורוקראטי לקבלת היתר היה מקור למיצוי תכונות ההתעללות הסמויות של כמה [?] פקידי מחלקות מהנדסי העיר, זה גם מקור הכנסה חשוב למקבלי השוחד, שיואילו לתת כבר סוף כל סוף את האישור הגרנדיוזי לסגירת הפרגולה, שמלכתחילה נבנתה למען סגירתה לאחר גמר העינויים.

פעם היו מכניסים עז לחדר בכדי שהרבי ייתן עצה חכמה להוציא אותה ולהתחיל לחיות. עכשיו אלה כל העוסקים באישור הבנייה.

היום, לאחר שמכרתי את הדירות שלי במחיר כפול ומשולש ממה שהיה צריך להיות במדינה נאורה, מסודרת ואוהבת את אזרחיה, אני יכול לחזור שוב, אולי בפעם האלף ו"לגלות" שעל מנת להפחית את עלות הדיור יש לעשות את הדברים הפשוטים הבאים:

לתוכנית המוגשת על-פי החוק, חובת מתן רישיון הבנייה עבורה – יינתן תוך חודש. 

לשחרר את הארץ מביורוקרטיה של הספקולנט מינהל מקרקע ישראל.

לאפשר יבוא עובדים מסין וכיוצ"ב. 

אבל כל העוסקים בבנייה, או במכירה של דירות, לא יתנו שזה יקרה. הבנתם?

כן, אבל לא זאת יבינו הנבחרים החדשים והמתחלפים שאינם מתאימים לתפקידיהם הכל-כך חשובים לחיינו. ראיתם פעם שר בינוי או שר אוצר או ראש ממשלה או שר פנים או ואו ואו – שמי מהם עושה מה שצריך לעשות, או מסוגל לכך?

לא. אין.

מרדכי בן חורין

ממשרד העוסק בתכנון מאז 1926

* * *

רון וייס

הקקה והחרם על ההתנחלויות

הסופר הנידח כותב בגיליון מס' 858 כי "האיחוד האירופאי משחק בקקה של חרמות על אזרחי ישראל מעבר לקו הירוק..."

באחרונה צפיתי בסרט וידיאו בו רואים חיילים המפנים בית שימוש יביל מכפר פלסטיני הנמצא בשטח c.

שר הביטחון והמינהל האזרחי הכפוף לשר, מעדיפים שהפלסטינים ישתינו ויחרבנו בחיק הטבע, ללא כל פרטיות. הסרט הזה מופץ בעולם, ויחד עם מידעים אחרים על הדיכוי בגדה, השפיע על החלטת האירופאים שהחליטו, עד כאן!

ישראל, שזילזלה עד היום באירופאים, מתחילה להרגיש את נחת זרועם.

מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' קרי הזהיר את נתניהו שאם ישראל לא תסכים לפתוח במו"מ עם הפלסטינים – אזיי תגבר הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם.

קרי העקשן הצליח להתניע את המו"מ לשלום על אף הלעג והזלזול של כל מיני אפסים שהיו בטוחים שייכשל.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: בתור אחד האפסים, שעדיין בטוח שהוא ייכשל, אני ממש נחרד אל מול החרם האירופי. מה זה נחרד, ממש נעשה לי קר בעצמות!

* * *

רביבה בן זאב

"מדינה דו לאומית"

 חברי כנסת מאיימים שאם לא ניכנס בדחיפות למו"מ עם אבו מאזן, ניהפך למדינה דו לאומית.

 הייתכן שהעם ומנהיגיו הוכו בסנוורים ולכן רואים בעיני רוחם מציאות מתעתעת?

 במדינת ישראל בתוך הקו הירוק מתגוררים ערבים בכפרי המשולש ובנגב. פעם כינו אותם ערבים ישראלים. מאז 'הסכמי אוסלו' הפכו הערבים "הישראלים" (מבחינתם) לערבים "פלסטינים" שחיים במדינת ישראל. הם אמנם זוכים לזכויות אזרח בדיוק כמו האזרחים היהודים, אך נציגיהם בכנסת ישראל קושרים אותם קשר הדוק לערבים המכנים עצמם "פלסטינים" בעזה ובכפרים ביהודה ושומרון. 

אם זה תיאור מדוייק של המצב, אני מצפה להסבר הגיוני מאלה הדוחפים אותנו להסדר עם אבו מאזן, ושמפחידים אותנו שאנו עלולים למצוא עצמנו במדינה דו-לאומית אם לא נתרצה לדרישות המו"מ. זה לדעתם אינטרס ישראלי ...

 ואני שואלת שוב: האם מצבנו הנוכחי אינו למעשה "מדינה דו-לאומית"?! ומדוע המו"מ הוא אינטרס ישראלי בלבד?!  עד כה דווקא ארצות הברית היא זאת שלוחצת ללא הרף לחזור לגבולות 1967, והבהירה לצדדים שזה אינטרס אמריקאי! קפצו על העגלה גם נציגי האיחוד האירופאי והבהירו שהאינטרס הזה הוא גם שלהם.

 אם כך, איך עלינו להתייחס להצהרות הללו, שבבסיסן תעתוע אחד גדול מבחינת האינטרס שלנו דווקא ?! 

אין טעם לבקש תשובה הגיונית לכל התהליך הבלתי שפוי הזה שהחל לפני 20 שנה עם הסכם אוסלו. שמעון פרס וחבריו למעשה הרמייה הזה הבטיחו לנו שלום ומזרח תיכון חדש. הודיעו לנו שערפאת יילחם בטרור ועל כן חימשו אותו בנשק שלנו! עד כה הבנו בכאב נורא מה פירוש ההבטחות הללו מבחינתנו. שילמנו בדמים תרתי משמע וקלטנו שהיינו טמבלים! אלא שההיגיון הבריא של העם הפשוט רחוק כרחוק מזרח ממערב בכל הקשור להבנת הטירוף הזה שנובע מהגיונם של החכמים שמובילים אותנו צעד אחר צעד לקראת התהום המאיימת.

 לפיכך, אין טעם לחפש היגיון או חוכמה יהודית אצל פוליטיקאים תוצרת ישראל, קל וחומר אצל חכמי "השלום" הבלתי נלאים. ראשי מפלגות השמאל: שלי יחימוביץ וחבריה במפלגת 'העבודה', ביחד עם זהבה גלאון וחבריה במר"צ, ואיתם גם כמה ח"כים מהקואליציה, דוחקים בנתניהו ומצהירים על "רשת בטחון" שתינתן לו אם ימשיך בדרך "השלום". נציגי המפלגות הערביות בכנסת שומעים, מגחכים ושותקים לבל יקלקלו את הסצנריו.

רואה הנביא את המתרחש, שומע את הקולות – ונבוך כמונו.

* * *

משה גרנות

האי

הצצה אל העתיד הקרוב

פרק י"ג

הרוע הולך ומשתלט עליי – אני חש בלב שמחה לאיד כשאני רואה כיצד החדשים נכשלים בהבנת המציאות שם וכאן, באי שלנו, בדיוק כפי שאנחנו נכשלנו וממשיכים להיכשל. יש איזה תענוג שטני להיווכח שלא רק אתה שלומיאל. אני מכנה את האי – "האי שלנו", כי על פי התחושה שלי, אני אמור להתגורר בו הרבה זמן, זמן אמורפי שקשה מאוד לאמוד אותו: בתחילה הייתי סופר את מספר המקלחות ומנסה לזכור בראש, אך כאשר נחתו עלינו הסדרות "המעשיות", המקלחות הפכו לנדירות ובזמנים לא זמנים, כשאנחנו נאלצים להחזיק בו זמנית את "התינוקות" הצורחים עד לב השמיים. אני מניח בצורה גסה שאני באי למעלה מחצי שנה, כי באתי באביב, ועכשיו מתקרב כבר החורף, ואולי כבר חורף, ואולי כזה הוא מזג האוויר באי הזה בחורף – מעט גשם, וממש נעים – לא קר ולא חם, והמזגנים שותקים. לולא הסדנאות והמנטרות והסדנאות המעשיות וכל שומרי החוק כאן – אפשר היה להתייחס אל האי כאל מקום נופש, כמו כל האיים היווניים בימים הטובים.

אז הזכרתי את החדשים – בדיוק כשאֵלָה החליטה לקיים שוב "שיחת נפש", הגיע אלינו בחור צעיר בשנות העשרים שלו, שמו עדי אלקבץ, והוא התייחס אל ההבטחות של אֵלה באורח מילולי:

"את מבטיחה שמה שאומר לא ישמש ראייה נגדי?"

"עדי, תתרגל שגם בשיחה שפוט איננו שואל, הוא רק מגלה את מה שרובץ על ליבו."

"אבל איך אני יכול...?"

"אם לא תסתגל לתנאים, נחייב אותך לשתוק. אתה לא שואל אותנו מאומה. הבנת?"

"כן, המדריכה הראשית."

"דבר כבר!"

עדי הביט לצדדים, מבקש סעד במבטים שלנו:

"אני פה בגלל טעות. הטעות היא שלי, אני אמרתי 'כוס אמק על כל המהפכה!' אבל כל זה בטעות, באמת שאני לא אשם. היתה כאן מלכודת, וזה לא פייר! אני הייתי מנהלן במעונות הסטודנטים, אתם יודעים – תיקונים, אחזקה, כאלה..."

"אנחנו יודעות. הכול רשום אצלנו. גש לעניין!"

"אז סטודנטית אחת עשתה לי עיניים, והיא הייתה כוסית באמת שקשה לסרב, ואני לא מתייחס אליה, כי ככה למדנו בקורס לגבריות חדשה, שם אמרו לנו שאפילו אני כבר בפנים, והיא מצייצת..."

"דלג, דלג. אנחנו יודעות מה לומדים בקורס."

"אז אני לא מתייחס אליה, ואז היא מזמינה אותי לטפל בכיור של המקלחת, אמרה לי שהוא סתום. ואני נכנס אליה עם הסרבל ועם ארגז הכלים, והיא אומרת לי, עזוב, אין שום סתימה ושום ציפורים, אני רוצה אותך. ואני אומר לה שאני לא ממש נקי, והיא אומרת שאין דבר, נוכל להתקלח ביחד. ואני אומר לה או קיי, אבל קודם תחתמי כאן שאת הזמנת אותי אלייך, ואני לא כפיתי את עצמי. ולא היה לי ההסכם המודפס, כי אני בעבודה, לא בבילויים, ואני כתבתי לה כמה דברים שלמדנו בקורס על נייר של מחברת, והיא חתמה בלי בעיות, ואני התפשטתי, והיא דווקא חיכתה קצת, ואז גם היא התפשטה, והיא ממש... ופתחה את החמים, והיה כיף..."

"דלג!"

"ואני מנגב אותה, והיא אותי, ואני שואל אותה אם יש לה קונדום, כי אני באתי לעבודה, ולא לבילויים, והיא אומרת שיש לה אבל לא צריך כי היא רוצה אוראלי. אז אני מתכופף..."

"דלג!"

"המדריכה, זה חשוב, הפרטים חשובים!"

"תמשיך!"

"ואחרי זה היא מתכופפת, לוקחת את הזין (מותר להגיד זין?) – והיא לוקחת ומכניסה אותו לפה, והיא יודעת את המלאכה, ואני כבר הייתי חם אש, ולא הצלחתי להתאפק..."

"אתה מוכן לדלג?"

"המדריכה הראשית, תאמיני לי שזה חשוב – ואני  רוצה להוציא, כדי לא להשפריץ לה בתוך הפה, והיא מחזיקה אותי ומוצצת בתיאבון כזה, ואני כבר לא יכולתי להחזיק, והכול נשפך לה בתוך הפה. ואז היא מוציאה אותו, וסותמת את הפה ובורחת מהר למקלחת, ואני הייתי בטוח שהיא נגעלת ורוצה לירוק ולשטוף את הפה, ואני מתנצל ואומר לה שרציתי להוציא, ולא הספקתי. והיא לא עונה, היא שמה בפנים, במקלחת, ולא יוצאת משם הרבה זמן, ואני חושב מה קורה? והיא בטח כועסת עליי, ורק אחרי הרבה זמן נודע לי מה באמת קרה: היא נכנסה למקלחת, כשהזרע שלי בפה שלה, הוציאה מזרק גדול, שאבה את הזרע מתוך הפה, והשפיכה אותו לתוך הכוס שלה, וככה נכנסה להריון ממני. היא לא הכחישה שהיא עשתה את זה. היא לא הכחישה את העובדות גם בבית המשפט. העניין הוא שמיד לאחר שילדה, באו אליי שני שוטרים עם צו של שופט והביאו אותי לבדיקת רקמות. הבדיקה הראתה שאני אבי התינוק שנולד לה. אני לא האמנתי שזה קורה לי. האמת, בהתחלה לא היה איכפת לי להתחתן איתה, אבל אחרי שהיא עושה לי כזה עניין – מי צריך אישה כזאת? אז אני סירבתי לתת לה מזונות, והיא תבעה אותי למשפט, ואני חשבתי שזה עניין פשוט – ברור שהיא גנבה זרע ברמאות גדולה, וברור שלא היתה הסכמה מצידי. באתי לבית המשפט לבד, בלי עורך דין, כי למי יש כסף לעורך דין, ואני לא מספיק להגיד ג'ק רובינסון, והשופט (גבר!) קובע לי אלפיים חמש מאות שקל מזונות לחודש, ואני כולה מרוויח ארבעת אלפים חמש-מאות, ואיך אני אחיה? אני אצטרך הרי לקבץ נדבות! ואני מסביר את כל זה לשופט, והשופט אומר 'התיק סגור!' – ואז עשיתי את הטעות ואמרתי 'כוס אמק כל המהפכה הזאת!' – ואז, אפילו שהשופט רצה להתחיל קייס חדש, הוא מניח את התיק על השולחן שלו ואומר לי: 'מר אלקבץ הנכבד, אם אתעלם מהוולגריות שלך,' כך הוא אמר – הוולגריות שלך, 'אוכל להרגיע אותך ולציין שאני פוסק לפי הלכה משפטית הקיימת שלושים שנה לפני המהפכה,' והוא מצטט לי פסקי דין מן הנפטלין על נשים שעשו אותו הדבר כמו הסטודנטית שלי, והוא מסביר לי שלא משנה איך הילוד הגיע לעולם – אסור לחברה להפקיר אותו – ועל מי מוטל לדאוג לכל צרכיו? על מי שהכי קרוב אליו, ומי הכי קרוב אליו, אם לא אביו מולידו? אני נשארתי דבוק לכיסא ולא יכולתי לזוז. כשיצאתי מבית המשפט, חיכו לי שני שוטרים שהביאו אותי מיד לבית הדין של המהפכה, שם קבעו לי תיקון באי הזה. הדיינת הרגיעה אותי: 'אל תדאג למזונות בהיעדרך – המשטרה תחפש את הקרובים שלך, והם ישלמו במשך כל תקופת התיקון, ואתה תחזיר להם בתשלומים כשתצא לחופשי!' – אני נכנסתי לברוך הזה בטעות – אני לא ידעתי שככה פוסקים השופטים מתמיד, אני חשבתי שזה בגלל המהפכה, וקיללתי, אילו ידעתי..."

לרגע השתררה דממה. כעבור רגע נשמע צחקוק זעיר, אחר כך עוד אחד ועוד אחד, ואז כל הקבוצה פרצה בצחוק היסטרי. ארבעת החיילים רצו מיד אל הפתחים, ואנחנו ידענו שזה לא טוב,  לא טוב. מיד השתתקנו, וכשאֵלה צעקה, "שקט שיהיה!" – כבר לא היה צורך – ישבנו מאובנים על הכיסאות, וחיכינו לגרוע ביותר.

"ואתה, עדי אלקבץ, מה דעתך עכשיו על המהפכה?"

"אני? את שואלת אותי?!"

"תגיד לי, אתה קשה תפיסה או מה? אמרו לך שכאן השפוטים לא שואלים שאלות!"

"אבל מה בסך הכול אמרתי?"

"אני רואה שבטוב זה לא הולך – זאת השאלה הרביעית שלך. קחו אותו לצינוק, שם ילמד לא לשאול. אני מרחמת עליך כי אתה חדש – יומיים!"

"אני אוהב את המהפכה, המדריכה, אני חושב..."

"קחו אותו מכאן!"

מי יכול להסביר לי מדוע היה לי כל כך טוב על הלב?

בסיומה של "שיחת הנפש" נתנו לנו בידור: על המרקע הופיע המחזה "אונור" של ג'ואנה מוריי-סמית, מחזאית אוסטרלית. לכאורה, מחזה על משפחה מתפוררת, ולמעשה, מחזה מלא רעל על הטבע המחורבן של הגברים: גאס הוא מבקר ספרות מכובד ומצליח, מתפקע מהערצה עצמית, מחליט יום אחד לעזוב את אישתו מזה 32 שנה ולעבור לגור אצל קלאודיה, עיתונאית צעירה שמחליטה לטפס בסולם ההצלחה על גבו של הגבר שהיא מפתה. שוב, לכאורה, התרחשות בנאלית למדיי, אלא שמתוך הדיאלוגים אתה למד שגאס הוא למעשה נאד נפוח, ולולא ההקרבה של אונור לו ולבתם, הוא לא היה מגיע לכלום. ולא רק זאת, מסתבר שאונור היתה סופרת מצליחה מאוד לפני שהתחתנה, והחליטה במודע להקריב את הקריירה שלה למען בעלה, ועתה הוא גומל לה בנטישה מבישה. לאחר משבר קשה שעוברת אונור עם הנטישה, היא מתאוששת, וחוזרת להיות הסופרת המעולה שהיתה לפני הנישואין.

אין צורך להכביר מילים עד כמה הגברים הם מיותרים, ועד כמה הם גודרים את דרכן של הנשים אל התהילה, והנשים, בשל טבען האלטרואיסטי, בשל טוב הלב שלהן, בשל הטבע האימהי שלהן המופנה גם כלפי הבעל – מבזבזות את החיים שלהן בהקרבה לבן הזוג שאיננו שווה את הבוץ בקצה עקב הנעליים שלהן.

אני מודה שההצגה קלקלה לי את מעט מצב הרוח שהעניק לי אלקבץ השלומיאל.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עולם כמנהגו נוהג, גם אצל חברים שלנו. שודדים שדדו טרקטור יחיד של משק חקלאי במושב בדרום. פורצים שדדו דירה ברמת אביב. ואם תנסו להפעיל נגדם נשק, זה הסוף שלכם. כמו הבחורה הנורווגית שנאנסה והושלכה לכלא על ניאוף – בסעודיה!

כאשר יורד היום על ישראל, יוצאים השודדים, הרוצחים, האנסים והפורצים לעבודת לילם כי באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל.

* למרות שחלפו כבר כמה וכמה שבועות מאז יצא "מסעותיי עם נשים" לאור, אנחנו לא מוצאים אותו בחנויות הספרים, גם לא ברשתות הגדולות, שטוענות כי רכשו ממנו עותקים.

אנא מכם, נמענים יקרים, שאלו עליו בחנויות הספרים שיוצא לכם לבקר בהן, וזאת כדי שאנחנו נוכל להיות בטוחים שהספר מופץ כהלכה, ללא עיכובים.

* לאור העובדה שבמצרים, 91% מהנשים והנערות בגילאים 49-15 – נימולו – שוקלים מארגני/נות המחאה החברתית "שדרות רוטשילד – כיכר תחריר" בישראל להוסיף גם את  תביעת המילה הזו לדרישותיהם בקשר להשוואת סיסמאות המחאות בישראל לאלו של "האביב הערבי" – שמשמש לנו דוגמה וסמל! – סתיו ודפני, שמעתן? אל נא ניגררנה מאחור! הבה ננהיגה גם אנחנו כריתת דגדגנים כמו בחברות המוסלמיות הנהדרות אשר משמשות לנו דוגמה ומופת למחאה החברתית!

* מכובדי, הנדון: עושים צחוק מאיתנו. שמחה מה זו עושה? על מה טופחים מנהיגינו לעצמם על השכם? על שהצליחו להשיג הכרה על החיזבאללה כארגון טרור? הרי הערימו עלינו, התחכמו ושמו אותנו ללעג ולקלס. באותה נשימה שהכריזו על החיזבאללה כארגון טרור הכריזו גם שיש לו "זרוע פוליטית" שראוייה להכרה ולתמיכה... היש התחכמות בוטה מזו? מי ימנע "מהזרוע הפוליטית" להזרים את הכסף לזרוע הצבאית? חוכא ואטלולא. עוד השג כזה...

 זו דרכו הנלוזה של האיחוד האירופי המתחכם ותומך בארגון טרור רצחני ומטיף לנו מוסר על "הכיבוש". האם להטפותיו של ארגון צבוע וציני זה עלינו להקשיב? הזהו המוסר שלהם?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* מדוע נשא הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן את חזון העצמות היבשות? פשוט מאוד, מהיותו כהן ידע שאסור לו להיכנס לבית הקברות, ולכן ביקש שהן תצאנה אליו.

* סגן שר החוץ זאב אלקין אמר בפגישה עם יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט האירופי, אלמר ברוק, כי סימון מוצרי התנחלויות ברשתות השיווק באיחוד האירופי יפגע בעיקר ב-20 אלף משפחות פלסטיניות, המתפרנסות מעבודה במפעלים או בחקלאות בהתנחלויות. לדברי אלקין, העובדים הפלסטינים עלולים לאבד את מקום עבודתם אם תהיה ירידה בייצוא לאיחוד האירופי. ["הארץ" באינטרנט, 23.7].

יוצא אפוא כי מי שרוצה להזיק לפלסטינים חייב לתמוך בחרם על ההתנחלויות וההתיישבות היהודית, כולל הגולן ומזרח ירושלים, וגם כביש 1 – ולטרון!

לעומת זאת נתן האיחוד האירופי הכשר גמור לזרוע הלא-צבאית של חיזבאללה. כאילו בגוף הזה, הערמומי, הרצחני והטרוריסטי – יש הבדל בין שתי הזרועות!

אבל לצביעות ולפחדנות האירופית אין גבול! מה הם לא יעשו כדי לנשק בתחת את האיסלאם הקיצוני! – בתקווה שזה ישמור אותם מהטרור על התחת שלהם!

* ובכלל מתברר שכדאי להתחיל להתפלל להמשך משטרו של בשאר אסאד כי מי שיבואו אחריו, מקרב "המורדים" והג'יהאד האיסלאמי – יהיו גרועים פי כמה וכמה, כך שהאיזור שלנו עוד יתגעגע לימים שבהם שלט אסאד ביד רצחנית ואכזרית בסוריה!

 ובכלל, מתברר שבאזורנו, כשאתה מרים אבן כבדה לוחצת בדמות דיקטטור – כדי להשליכה רחוק ככל האפשר – מיד מתגלה תחתיה פקעת צפעונים שכבר אין שום אפשרות להחזירה פנימה!

אתה הבנת את זה אובמה?

* ובכלל כמה נעים להיווכח שלא רק מזרח ירושלים היא התנחלות מעבר לקו הירוק בעיני האיחוד האירופי – אלא שארה"ב אינה מכירה עדיין בירושלים כבירת ישראל ואוסרת לרשום את האזרחים האמריקאיים הנולדים בירושלים כמי שנולדו בישראל!

אתה הבנת את זה אובמה?

ומדוע לא הזכרת גם עובדה זו בנאום ההזוי שלך בפני סטודנטים ישראליים צייתניים בבנייני האומה בירושלים בירת פלסטין?

* ומה אומרים במדינת פלסטין השנייה? [השלישית היא ירדן והרביעית היא אינשאללה, ישראל כשתהיה מדינת כל אזרחיה!] –

בעקבות ההודעה על חידוש השיחות, אמר דובר החמאס [בעזה] פאוזי ברהום, כי לרשות הפלסטינית אין מנדט לדבר בשם העם הפלסטיני. ברהום טען שעצם הסכמת הרשות לחידוש השיחות, שאותן כינה "ריקות מתוכן," הוא פרס לישראל. "הביקורים של קרי והלחצים הכבדים על הרשות, כולל ההטבות הכספיות, הביאו לכניעה מצד הרשות והסכמה לחזרה למשא ומתן," אמר ברהום. הוא הגדיר את החלטת הרשות לחזור לשיחות "צעד מסוכן ביותר" והוסיף כי "הרשות הגיעה לשפל בכניעה לתכתיבי ישראל וארה"ב כי כבר הוכח כי המשא ומתן לא מוביל לשום תוצאות מעשיות ומטיבות עם העם הפלסטיני." ["הארץ" באינטרנט, 24.7.13].

אתה הבנת את זה, רון וייס?

* אנחנו בעד מתן הטבות מס נוספות ל"טבע" ולכל חברה יצרנית גדולה שתחליט להקים מפעל בישראל שיספק מקומות עבודה למאות ולאלפי עובדים ויגביר את הייצור ואת הייצוא שלנו.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,510 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל