גיליון מס' 860

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב באב תשע"ג 20 ביולי 2013

עם צרופת מחקרה המלא של פרופ' יפה ברלוביץ: משירת חיבת ציון לשירת מולדת.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת. // מזל קאופמן: האם משרד החינוך עומד לבטל את בחינות הספרות וההיסטוריה? // עוז אלמוג: אני מתפלל שזה לא יקרה. // רמי שני: [מערכת וואלה, חדשות], פרס בנגב: "אם חצי מהמתנחלים היו כאן – המצב היה שונה." [ציטוט]. // יהודה דרורי: 1. מלחמה במסיתים ובמשמיצים. 2. מדוע ביבי משחרר אותם? // מרדכי קידר: ארס הלבנון. [ציטוט]. // איליה בר-זאב: ט"וּ באב. // יואב אהרוני: המצקצקים בלשונם. // יוסף דלומי: יש מה ללמוד מן היריב. // נחמן פביאן: הכובסת של חיזבאללה. [ציטוט]. // רון וייס: הכתיבה המופקרת של הייטנר. // אורי הייטנר: צרור הערות 28.7.13. // יוסי שדה: זמן זה אלוהים. // ד"ר ישראל בר-ניר: התהליך המדיני: מסעו של ג'ון קרי –  פול גז בניוטרל. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: 1. חוות אטינגון. 2. פיקוס כינורי. // שמעון גרובר: בעד מתן הטבות מס נוספות. // מנשה שאול: מפלגת האל השיעי. [ציטוט]. // קובי גיסין: משאל עם? – למה לא? // אלי מייזליש: הטעות הקשה של אריק שרון בעזה, והטעות הדבילית של נתניהו – אתמול. // יפה ברלוביץ: משירת חיבת ציון לשירת מולדת: הזמר בעלייה הראשונה כמסד לזמר הישראלי. פרק א. לטיבה של 'שירת חיבת ציון' משיר לזמר. // דבוישה (דבורה סלפ-גוטמכר): המפגש השנתי שעורכת עמותת יוניסטרים.  // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב,  פרק י"ד. // ממקורות הש"י. 

* * *

יוסי גמזו

הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת

כְּשֶבִּמְנוֹעָהּ שֶל מְכוֹנִית מַדְלִיק, בְּדֶרֶךְ-פֶּגַע,

נִיצוֹץ אֶת תַּעֲרֹבֶת הַבֶּנְזִין וְהָאֲוִיר

בִּזְמַן שֶהַבֻּכְנָה עָבְרָה כְּבָר אֶת אוֹתוֹ הָרֶגַע

שֶבּוֹ אָמוּר הוּא אֶת הַתַּעֲרֹבֶת לְהַבְעִיר

מֻגְדֶּרֶת פַאשְלָה זוֹ, מֵחֹסֶר הַגְדָּרָה אַחֶרֶת

בֵּין נֶהָגִים הַמִּתְקַשִּים לָנוּעַ בַּכְּבִישִים

כְּהַצָּתָה נִחֶרֶת, מַרְגִּיזָה וּמְאֻחֶרֶת

שֶאִיש אֵינוֹ סוֹבֵל אוֹתָהּ בֵּין שְאַר מַרְעִין בִּישִין.

אוּלָם כְּשֶהָעוֹלָם נוֹכַח, בְּאֹרַח דֵּי אִירוֹנִי

כֵּיצַד אִחוּד אֵירוֹפִּי  שֶשָּנִים סֵרֵב לִצְרֹר

אִרְגּוּן כְּמוֹ "חִיזְבַּאלְלָהּ" (שֶהִתְמַחָה בְּאֹפֶן כְּרוֹנִי

בְּרֶצַח סִיטוֹנִי) בִּצְרוֹר שֶל אִרְגּוּנֵי טֵרוֹר

וְרַק כַּיּוֹם, אַחַר פִּגּוּעַ בּוּרְגָּס בְּבוּלְגַּרְיָה

שֶל בִּרְיוֹנֵי נַסְרַאלְלָהּ, מִתְעוֹרֵר אוֹתוֹ אִחוּד

לוֹמַר מִקֵּץ עִיּוּן אָרֹךְ שֶל שַקְלָא וְשֶל טַרְיָא

שֶרַף שְפִיכוּת-הַדָּם שֶל "חִיזְבַּאלְלָהּ" אֵינֹו פָּחוּת

מִזֶּה שֶל כָּל אִרְגּוּן-טֵרוֹר שֶרִשְעוּתוֹ נִכֶּרֶת

בְּרֶצַח שֶל חַפִּים מֵחֵטְא בּוֹ הָעוֹלָם חוֹזֶה –

זוֹ בְּלִי סָפֵק דֻּגְמָה לַהַצָּתָה הַמְּאֻחֶרֶת

שֶל כָּל הַחַכְמוֹלוֹגִים בְּאִחּוד אֵירוֹפִּי זֶה.

וְאֵין שוּם צֹרֶךְ בְּעִיּוּן צָמוּד לְמִיקְרוֹסְקוֹפִּים

בִּכְדֵי לִרְאוֹת שֶכְּשֶאִרְגּוּן-טֵרוֹר אָמְנָם הֻכַּר

כְּגוּף שֶל מְרַצְּחִים בִּידֵי אוֹתוֹ אִחוּד אֵירוֹפִּי

הָיָה זֶה כְּשֶסִּכֵּן אֶת שְלוֹם אֵירוֹפָּה בְּעִקָּר:

כָּךְ בְּגֶרְמַנְיָה כְּשֶשּוֹמְרֵי-הַחֹק פִּתְאֹם נֵעוֹרוּ

לִרְדֹף אֶת בַּאנְדַּת "בַּאדֶר-מַיְנְהוֹף" בְּלי כָּל מַעֲצוֹר

וּבְאִיטַלְיָה אֶת שוֹלְחֵי רוֹצְחָיו שֶל אַלְדּוֹ מוֹרוֹ

מִתּוֹךְ אוֹתָן "בְּרִיגָדוֹת אֲדֻמּוֹת" זוֹרְעוֹת-טֵרוֹר

וְכָך בִּסְקוֹטְלַנְד, כְּשֶמְּטוֹס "פָּאן אֶם" פֻּצַּץ מִמַּעַל

לְלוֹקֶרְבִּי מִטַּעַם מַר קָדָאפִי, שַלִּיט לוּב,

אַךְ כְּשֶאוֹתוֹ טֵרוֹר בֻּצַּע בִּידֵי בֶּן-הַבְּלִיַּעַל

נַסְרַאלְלָהּ – לֹא שָמַעְנוּ לוּא גַם בְּדַל גִּנּוּי עָלוּב

מִפִּי אוֹתוֹ אִחוּד אֵירוֹפִּי שֶנִּשְאַר פָּסִיבִי

כִּי דַם יִשְׂרְאֵלִים אָדֹם פָּחוֹת בְּעֵינֵיהֶם

שֶל חֶבֶר צִדְקָנָיו שֶל הַמַּצְפּוּן הַסֶּלֶקְטִיבִי

שֶלֹּא הִבְדִּילוּ (כְּשֶאוֹתוֹ טֵרוֹר פָּגַע בָּהֶם)

בֵּין זְרוֹעַ מְדִינִית שֶל כָּל אִרְגּוּן-טֵרוֹר מֵאֵלֶּה

שֶהִתְנַכְּלוּ לָהֶם – וּבֵין הַזְּרוֹעַ הַצְּבָאִית

אֲבָל שֶגַּם עַכְשָיו כְּשֶהֵם שוֹבְרִים כְּבָר אֶת הָאֵלֶם

הַמְּמֻשָּךְ בִּדְבַר אוֹתָהּ כְּנֻפְיַּת-טֵרוֹר פְּרָאִית

שֶל הַגִּבּוֹר הַמִּסְתַּתֵּר בַּבּוּנְקֶר, מַר נַסְרַאלְלָהּ,

הֵם מְגַנִּים רַק אֶת הַזְּרוֹעַ הַצְּבָאִית שֶלּוֹ

אוּלָם אֶת זֹאת, הַמְּדִינִית, שֶמְּרַצְּחִים שָלְחָה לָהּ

לְבּוּרְגָּס וּלְכָל אֲתַר-טֵרוֹר אַחֵר – הֵם לֹא

רוֹאִים כְּשַיָּכִים בִּכְלָל לְזוֹ הַמְּבַצַּעַת

כָּל רֶצַח שֶצָּרִיךְ לְגַנּוֹתוֹ בְּכָל לָשוֹן,

מָה שֶמּוֹכִיחַ שֶבְּאַלִּיפוּת צְבִיעוּת-הַדַּעַת

עֲדַיִן לְאִחוּד-אֵירוֹפָּה יֵש מָקוֹם רִאשוֹן...

* * *

מזל קאופמן

האם משרד החינוך עומד לבטל את בחינות הספרות וההיסטוריה?

מכובדי,

בתקופה האחרונה עולה כפורחת השמועה, שיש לה כנראה רגליים, לפיה משרד החינוך עומד לבטל את בחינות הספרות וההיסטוריה כבחינות בגרות חיצוניות ובה בעת להשאיר על כנן את הבחינות החיצוניות במקצועות המתמטיקה האנגלית והתנ"ך.

אמנם נכון, בחינות הבגרות אינן הפתרון לכל הרעות החולות המאפיינות את מצבם של מדעי הרוח והספרות בפרט, ואולם נראה כי כבשת הרש הזו, המצומקת והרזה גם כך (6 ש"ש במהלך 3 שנות לימוד בחטיבה העליונה), עומדת להיגזל מאתנו, ואם לא להיגזל, להצטמק עוד יותר בלעדי שומר הסף הזה שלה, בחינת הבגרות, הניצב שם לשומרה.

יצירת דיפרנציאציה במעמדם של המקצועות הנלמדים יהיו לה השלכות מרחיקות לכת על מעמד המקצוע ודחיקתו לשוליים ועל מיספר השעות שיינתנו בפועל בבתי הספר למקצוע (וראו מה קורה למקצוע הספרות בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים). בנוסף – היעדר בחינה חיצונית מחייבת יערער ויפורר קורפוס רוחני משותף שאותו יכירו וילמדו תלמידי ישראל ואף ישפיע על הדרתם של יצירות "קשות" ללמידה (שערו בנפשכם מה יעלה בגורל שירת ימי הביניים, שירת ביאליק, מה יעלה בגורל יצירת עגנון וכו').

 אין צורך לומר כי בעקיפין וכפועל יוצא ממיעוט העיסוק בטקסט בכלל ובטקסט הספרותי בפרט תהיה לכך גם השלכה על דעיכתה של מחשבה חופשית, פורייה, מעמיקה וביקורתית ועל הבנת עומק הזיקה שבין הספרות למקורות היהודיים; לא פחות מכל אלה  מטרידה גם המחשבה כי ביטול ב.בגרות חיצונית ישפיע על ערכו של הציון כאבן בוחן ליכולות התלמיד הבא להירשם ללימודים גבוהים במקצועות מדעי הרוח.

אם מבקשים אנו להעצים את מדעי הרוח בישראל יש לנקוט בדיוק במהלך ההפוך! אבחת חרב זו של ביטול הבחינה החיצונית תחולל שינוי איטי אך ארוך טווח אשר ישפיע על עיצוב פניה של החברה הישראלית לאורך זמן ושאת אחריתו מי ישורנו.

אני פונה אליכם בקריאה דחופה לעורר דיון מעמיק ופומבי בנושא כי בנפשנו הדבר.

בברכה

מזל קאופמן

מדריכה להוראת ספרות ומורה בישראל

* * *

עוז אלמוג

אני מתפלל שזה לא יקרה

הידיים רועדות לי כשאני מקליד את המלים הבאות: יכול להיות שבימים האלה צומח אי שם "יגאל עמיר חרדי."

למי שקורא את העיתונות החרדית קשה שלא להשוות בין הימים ההם לזמן הזה. אם עיתון מרכזי מכנה את השר יאיר לפיד היטלר, ואיש מהאדמור"ים וגדולי התורה לא זועק געוואלד, זאת הסתה "ברשות התורה."

הממסד החרדי, שלקח החלטות שגויות, שרוי בהיסטריה, ויציאתו מהכלים מוציאה משופריו התקשורתיים התבטאויות שמעליהן מתנוססים דגלים שחורים. הם "מתרגמים" את כעס הציבור החילוני ל"שנאה אנטישמית" ואת התקציב החדש הם מתארים כ"מלחמת דת," "חילולה של תורה," "זרע הפורענות," "מזימה לעקירת תורה," "גזירת הכפייה," "רדיפת הציבור החרדי בארץ ישראל" ו"רמיסת זכויות האדם."

את הממשלה (ובעיקר את השרים בנט ולפיד) הם מכנים "ממשלת זדון" ש"עומדת עלינו לכלותנו," וחוק הגיוס החדש מעוצב בפיהם כגזירה "נגד לומדי תורה," שמטרתה "להשליך את תלמידי הישיבה לבית האסורים."

ההצבעה על החוק בכנסת תוארה באחד העיתונים החרדיים החשובים כ"יד אחת של מפלגות הנאצה נגד בחורי הישיבות. [...] יום שבו איחדו כוחות מחרפי שמיים וחובשי כיפות יחדיו נגד פרחי החמד החובשים ספסלי בית המדרש יומם וליל."

בעיני זו לא ביקורת, ואפילו לא סתם שקרים, זו הסתה לשמה והיא עלולה לגבות מחיר יקר.

הרוצח עמיר היה חריג מוטרף בתוך המגזר הדתי-לאומי, שרובו מורכב מאנשים טובים והגונים, השוללים את דרכו. אבל הוא לא צמח בריק חברתי ופוליטי. עמיר היה הקצה של סקלה שהקצינה, ושליח על דעת עצמו בתוך תת-מגזר קנאי (חרד"לים), שהחל להתפתח בתוך מחנה הכיפות הסרוגות משנות השמונים ואילך. הוא צמח כגידול פרא בשל תחושה עמוקה ורווחת של השפלה, ובעיקר בשל משבר זהות קשה, שפרץ בעקבות התערערות חזון "ארץ ישראל השלמה". עמיר לא רצח ראש ממשלה כדי לעצור את הסכמי אוסלו ולמנוע סחף מדיני. הוא רצח בשל תסכול אידיאולוגי מייסר, בתקופה של שינוי חיכוכי.

אם יקום חלילה קנאי חרדי שיעשה מעשה שטן, הוא לא יעשה זאת בגלל סגירת ברז ההקצבות או בשל חוק הגיוס. גם מנהיגי החרדים יודעים שדרושה רוויזיה מבריאה במגזר החרדי. הם גם יודעים שלפיד ובנט משקפים את דעת הקהל הישראלית הרחבה ובעצם את המוסר הדמוקרטי. הממסד החרדי אינו נלחם על קיום העניים ותלמוד התורה (כניסה מאסיבית לשוק העבודה רק תציל את בתי המדרש ותחזק את משפחות הלומדים), אלא על מוקדי כוח ושליטה, ובעיקר על זהות שנבנתה על פיגומים רעים. אלה פיגומי החציצה והניכור מהחברה הישראלית ומהמודרנה.

בשטח, החציצה הזאת הולכת ונחלשת, ונורמות חדשות (למשל בתחום הגלישה באינטרנט) נכנסות בדלת האחורית. החרדים משתלבים בהדרגה בחברה הישראלית (בפוליטיקה, בשוק העבודה, בהשכלה הגבוהה, בתקשורת ואפילו בתרבות הפופולארית) ותורמים למדינה בשטחים רבים. כל עוד התהליכים הבריאים הללו התרחשו "מתחת לשולחן" וכל עוד מוקדי השליטה הפנימיים במגזר נשמרו, הממסד החרדי לא עשה רעש. אבל אחרי שהמפלגות החרדיות מצאו את עצמן מחוץ לקואליציה ואחרי שהממשלה החדשה החליטה לתקן עיוותים מבניים של דורות – המנהיגות החרדית חטפה את הג'נענע והיא מעוותת את תמונת המציאות.

קנאי המגזר מכוונים את חיצי הרעל שלהם לא רק כלפי "ממשלת הזדון" אלא גם כלפי החרדים המודרניים – בשר מבשרם – שמתוארים כמשת"פים (כלומר בוגדים). מדובר במסע שיסוי מזעזע, שזוכה לגינוי מגומגם מצד הנציגים בכנסת ולשתיקה רועמת מצד הרבנים המובילים. החרדים שמשרתים בצה"ל ואשר עובדים לפרנסתם מכונים "חרדקים" – ראשי תיבות של "חרדי קל-דעת" ובעצם רמז שקוף למילה חיידקים. אם זו לא הסתה, אינני יודע מהי הסתה. יגאל עמיר הדתי צמח בתוך אווירה מורעלת. אני מתפלל שהאווירה המורעלת שנוצרה עכשיו אצל החרדים לא תוליד עוד רוצח.

אהוד: עד היום נדמה לי שהרוצח הנתעב, שבא ממשפחה ממוצא תימני – עשה זאת גם מתוך אהבתו הנכזבת, חסרת הסיכוי, לשותפתו לדיעות הטרוריסטיות, מרגלית הר-שפי, שהיא ממשפחה ממוצא אשכנזי מיוחס.

אלא שמטעמים רבים הצניעה התקשורת את הפן הזה של המניע לרצח – תשוקתו של הרוצח, הסובל אולי מרגש נחיתות על רקע סוציו-אקונומי נמוך [אסור כמובן להגיד – עדתי!] – להיות גיבור בעיני בעלת הצמה, מרגלית היפה והבלתי מושגת.

* * *

רמי שני

מערכת וואלה, חדשות

פרס בנגב: "אם חצי מהמתנחלים היו

כאן – המצב היה שונה."

נשיא המדינה שמעון פרס אמר הערב (חמישי, 25.7) כי אם מחצית מהמתנחלים ביהודה ובשומרון היו מתיישבים בנגב, שני האזורים היו נראים אחרת. "היו כאן עוד מאה אלף איש," אמר הנשיא. "היום באזור רמת הנגב יש 6,500 איש," הוסיף. פרס אמר את הדברים באירוע לציון 70 שנה לקיבוץ רביבים שבנגב. הוא שב והדגיש את הצורך לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרך של שתי מדינות לשני עמים.

מדבריו של נשיא המדינה ניתן ללמוד על ההערכה הרבה שהנשיא חש בתוכו כלפי המתיישבים ביהודה ובשומרון, עד כדי כך שהוא סבור שיש בכוחם של המתנחלים ביהודה ובשומרון להביא גאולה לנגב. נשיא המדינה, שאינו אוהד את מפעל ההתיישבות היהודית ביש"ע, מודה בחיוניותם של המתנחלים. דבריו אלה סותרים את הקולות המחרפים והמגדפים שעולים כל השנים ממחנה השמאל, המציגים את  המתנחלים באור שלילי כל כך.

אבל, משקלם הסגולי של המתנחלים באיו"ש כנראה גדול עוד יותר בעיני פרס, שכן, מדבריו ניתן להבין שלא זאת בלבד שהמתנחלים הם אידיאליסטים המסוגלים להביא לשינויים חיוביים במקום מגוריהם, אלא שבעצם הם החלוצים היחידים שיש בישראל כיום, שאם לא כן, מדוע להביע משאלה הקוראת למחצית מהמתנחלים ביהודה ובשומרון לעבור לנגב – במקום לקרוא קריאה נשיאותית להמוני הצעירים, שאינם מתנחלים באיו"ש (חלקם נמנעים מסיבות אידיאולוגיות) – שיעברו מתל אביב ומגוש דן לאכלס את הנגב?!

למרבה הצער, איני יכול שלא לחשוב שלפרס בעל החזון יש כוונה "לצוד שתי צפרים ביריה אחת!"

"הציפור האחת" היא: שינוי המציאות בנגב – ע"י תיגבורו בציבור האידיאליסטי היחידי שיש בעם ישראל כיום: מתנחלי הציונות הדתית – כוונה בהחלט טובה.

"הציפור השנייה": להפעיל מנוף לדילול האוכלוסייה היהודית ביהודה ובשומרון, שלא תפריע במימוש החזון על "מזרח תיכון חדש",  ובעיקר שלא תכשיל את מימוש "חזון המדינה הפלסטינית".

השאלה שלי למר שמעון פרס נשיא המדינה היא: למה, פיתוח הנגב צריך לבוא על חשבון פיתוח יהודה והשומרון ? מדוע אי אפשר לפתח גם את יהודה והשומרון וגם את הנגב והגליל?!

מדוע רבבות הצעירים של מפלגות השמאל לא יחזרו לפעילות חיובית, במקום זו השלילית וההרסנית שמאפיינת למשל את צעירי "שלום עכשיו", שכל עיסוקם הוא בהרס יישובים ובעקירתם, במקום בבניין וביצירה. מדוע שלא יפנו את הלהט שלהם וילכו להתיישב בנגב ובגליל – מקומות שאין עליהם מחלוקת פוליטית ומדינית!?

מדוע, מר פרס, אינך מפנה את האנרגיות שלך לפיתוח הנגב והגליל באמצעות צעירים ממפלגות השמאל, בלי להיזקק למתנחלים, שאותם חשוב להשאיר ולתגבר ביהודה ובשומרון?

האם העובדה שאין היום חלוציות מאסיבית בקרב מחנה השמאל מעידה על פשיטת הרגל הרעיונית של המחנה הזה!?

שלח לנו:

רפי חתוכה

חשמונאים

* * *

יהודה דרורי

1. מלחמה במסיתים ובמשמיצים

נזכרתי לאחרונה במה שאמר לי בשעתו ידיד, ממוצא סיני, שלמד איתי באוניברסיטה בארה"ב: "אתם היהודים העם הכי חזק בעולם, הכי חזק בהיסטוריה האנושית, כי אתם מתגוננים באופן רצוף כמעט 2,000 שנה ממתקפה של העמים האחרים, אלה המקנאים בכם, שונאים אתכם, ופוגעים בכם בנפשכם ובגופכם – "

ואכן במשך מאות בשנים נרצחו יהודים בפרעות ובהתנכלויות שונות שנבעו ממסעות של השמצות שקריות (שהפכו בין השאר לעלילות דם) – במשך מאות בשנים, המוני כמרים חסודים העלילו על היהודים שהם רוצחי ישו, ובהמשך בא השיסוי של המאמינים לאלימות, לפרעות ולרצח. אפילו עם עליית הנאצים לשלטון שתקו יהודי גרמניה מול כל ההסתות השקריות נגדם – אלו שהובילו לבסוף למותם, ולמותם של מיליונים אחרים.

ועכשיו, אנו רואים שהמוסלמים למיניהם, בעיקר אלו שהפסידו נגדנו בכל המלחמות, ואשר יודעים שלא ניתן לנצח אותנו בשדה הקרב, חוזרים לשיטה הישנה, זוהי שיטת הפחדנים, על-ידי  המצאת השמצות ושקרים ובניית דה-לגיטימציה נגדנו במטרה ברורה לפגוע בנו ולהביא לשפיכת דמנו, ואף נעזרים אף בפרופסורים ישראלים בוגדניים, רוויי שנאה עצמית.

השמצות שיקריות כשדה קרב

אנחנו חייבים להבחין ששדות הקרב שלנו הם לא רק בגבולות הארץ, שם יש לנו צבא חזק להתמודד כל אויב... שדה המערכה כיום היא התקשורת העולמית, המוזנת באופן רצוף ואינטנסיבי ע"י הסתה מוסלמית נגדנו, זו המתבססת על האיסלם ועל הפרשנים הקיצוניים שלו. מצוות הדת העיקרית של איסלם זה: להרוג את כל הכופרים. אבל מה לעשות שהכופרים העיקריים הינם העולם הנוצרי החזק? –  אז מפנים את כל המשאבים נגד הישראלים והיהודים, דרך טרור רווי דם,  הנשען על פרופגנדה שיקרית והסתה...

צריך לשים לב לעובדה המפתיעה, שנגד הנוצרים או ההינדים אין פעילות פרופוגנדיסטית – אבל בעזרת ארגוני טרור כמו אל-קעאידה (הממומנים ע"י השיח'ים במדינות הנפט) האיסלם מרשה לעצמו מידי פעם "לעקוץ" גם את הנוצרים ואת ההינדים כמו שעשה במומבאי, או בתחנת הרכבת במדריד, או בלונדון, וגם בפריז וגם בניו-יורק (במגדלי התאומים) ואף בהתנקשות באפיפיור בשעתו.

כאמור הפעילות האיסלמית האלימה כלפי ישראל או כלפי יהודי העולם, מגובה במערכת הסתה והשמצה שיקרית לקבלת לגיטימציה לאלימות ולטרור – והשאלה המרכזית שנשאלת פה: מדוע אנחנו נלחמים בטרור, כולל בפעילויות מניעה, ומזניחים פעולה נמרצת בשדה הקרב נגד מי שמכשיר את הקרקע, נגד המסיתים?

האם יש צדק בחיסול ממוקד של מסיתים-שקרנים ומשמיצנים

אני רוצה להקדים ולומר שקיים קו-אדום ברור בין חופש הביטו – להשתלחות מסיתה. אני יודע שישנם בארצנו ובעולם הגדול "יפיפי-נפש" שיגידו שהמשפט אשר בראש הקטע הינו אנטי-דמוקרטי ומסית לרצח. התשובה שלי: זה נכון! כי הסתה, שיסוי, פרופגנדה שיקרית ומשמיצנית איננה חלק הנכלל בחופש הדיבור או הדמוקרטיה אלא מהווה חלק משדה הקרב הנוכחי של האיסלם נגד כולם... ולכן אלו שעוסקים בכך הינם בעיני חיילי אוייב לכל דבר, והם חייבים לדעת שיש סיכוי סביר שייפגעו במלחמה שהם עושים נגדנו...

גם מערכות עיתונים, ותחנות רדיו וטלויזיה המפיצים הסתה, ובתי דפוס המדפיסים את חומרי הפרופגנדה (כמו למשל את ה"פרוטוקולים של זיקני ציון") חייבים להבין שיש סיכוי סביר ש"משהו" יהרוס אותם... המסיתים עצמם חייבים להבין שייתכן שהמותקף רואה בהם אויב ויפגע בהם... רק כך יחזור האיזון הנכון לשדה הקרב.

אז מה עלינו לעשות?

מי שקרא עד כה – הבין והפנים את הכתוב – מבין שאני מציע למדינת ישראל לקחת ברצינות את פעילויות ההסתה נגדה ולהילחם בהן כאילו היא נלחמת בכנופיות של טרור.  אני לא בא לתת עצות מבצעיות לשב"כ או למוסד, איך או מה לעשות – אני כן מנסה לתת להנהגה המדינית והצבאית במדינת בישראל חומר למחשבה בנושא... אני גם בא להציע פה לקהילות היהודיות בעולם למצוא דרכים לא שגרתיות לטפל במסיתים נגדן, כי אחרת המחיר ללא מעש יהיה בסופו של דבר  יקר להחריד – כי המסקנה הברורה היא: אנחנו נמצאים במלחמה ועלינו לדעת לנטרל כל פעילות טרור נגדנו בין שהיא משתמשת בחומרי נפץ כמו ט.נ.ט ובין שחומר הנפץ הוא חומר כתוב (או נאמר) בעל אפקט רצחני.

2. מדוע ביבי משחרר אותם?

עלה בדעתי שהשחרור התמוה של 100 אסירים טרוריסטים עם דם על הידיים, מבלי כל תנאי, לא קשור כלל לשיחות השלום אלא למשהו יותר חשוב – לתקציב המדינה העומד על הפרק השבוע... אחרי הכול, 100 אסירים כבדים כאלה עולים לתקציב המדינה כ-5 מיליון שקל בשנה... אולי זהו דיל השייך לחוק-ההסדרים.. וחוץ מזה, זה משחרר לנו בוכטה של חדרים בבתי הכלא ... שכל כך חסרים לנו... ובכלל, נשאל מי צריך לשמור על טרוריסטים זקנים שאפילו לברוח אינם יכולים..

מישהו ציין בפני שייתכן שנתניהו, הידוע כמקיאבליסט, משחרר בכוונה קבוצה קשה אשר תדרוש את חלקה בשלטון הן ברשות והן בחמאס ותגרום שם לבלאגנים לא פשוטים... (רעיון לא רע אם הוא באמת של ביבי..)

אבל נשארת השאלה הכי פשוטה והכי הגיונית: מדוע אדם מנוסה כנתניהו לא היה יכול לומר נשחרר לפי התקדמות השיחות או הצלחתן. אם האמריקאים לא היו מסכימים לכך, מדוע לא יבקש בתמורה את שיחרור פולארד?

מכירת סוף העונה בזיל הזול...

* * *

מרדכי קידר

ארס הלבנון

בשנתיים האחרונות התרגלנו לראות את מרחץ הדמים בסוריה, וסופו אינו נראה באופק. סוריה הפכה לזירת התגוששות של כוחות רבים הקורעים לגזרים אותה ואת אזרחיה. אלא שאש "האביב הערבי" מאיימת גם על שכנתה ממערב, לבנון, המדינה הדמוקרטית ביותר במזרח התיכון המודרני. בשנתיים האחרונות המערכת הפוליטית הלבנונית, הבנויה על איזונים עדינים בין עדות וגופים פוליטיים רבים, מושפעת ישירות מן המתרחש בסוריה, בשל המעורבות העמוקה של כמה גופים לבנוניים בטרגדיה הסורית.

על המעורבות של חיזבאללה בסוריה נכתב רבות, וסביר להניח כי מעורבות זו, בנוסף על הפיגוע בבורגס שבבולגריה, עמדה בבסיס החלטתו של האיחוד האירופי לראות בזרוע הצבאית של חיזבאללה ארגון טרור. חיזבאללה זוכה בלבנון לביקורת עזה, הן מצד גורמים סונים המזדהים עם המורדים נגד אסד בסוריה, והן מצד שיעים החוששים שנקמת הסונים בסוריה תגיע לתוך לבנון. אלא שנסראללה אינו שועה לדברי מתנגדיו וממשיך לבצע את ההוראות שהוא מקבל מטהרן לסייע לאסד לשרוד בכל מחיר, גם במחיר חייהם של מאות מלוחמי חיזבאללה.

הסונים מצידם אינם נותרים חייבים, והם מנסים לפגוע בחיזבאללה בתוך ביתו, בלבנון – טילים שפגעו בדאחיה, הפרבר הדרומי של ביירות, מעוז חיזבאללה, כמו גם מכונית תופת שהתפוצצה במקום לפני כחודש. גם תומכים של סוריה בלבנון מהווים מטרה של מתנגדי חיזבאללה: בתחילת השבוע נרצח בעיירה הלבנונית סרפנד עיתונאי סורי ממוצא כורדי, מוחמד דראר ג'אמו, שהיה מתומכי משטרו של אסד.

אלא שלאחרונה החלו להגיע לתקשורת הערבית ידיעות על כך שבלבנון הולכת ומתגבשת חזית סונית חדשה – הסניף הלבנוני של "ג'בהת אלנוסרה" הסורית – אשר לה יש גם שלוחות בתוך עיראק. ארגון זה הוא חלק מן המערך העולמי של הארגונים הפועלים בהשראת אלקאעידה, ומתרגמים לשפת מעשה את תורת הפעולה של אוסמה בן-לאדן על הבסיס האידיאולוגי שהניח המדריך הרוחני שלו, השייח' הפלסטיני עבדאללה עזאם.

השם הרשמי המלא של הארגון הוא "ג'בהת אלנוסרה לאהל אלשאם" – "חזית הסיוע לבני סוריה הגדולה". שם זה מבטא את העובדה שאנשי הארגון אינם רואים במדינות המודרניות – סוריה, לבנון, ירדן וישראל – ישויות לגיטימיות, שכן הן נוסדו על ידי הקולוניאליזם הנוצרי-אירופי במטרה לשרת את האינטרסים שלו. האזור "אלשאם" כולל את מערב עיראק, סוריה, לבנון, ירדן וארץ ישראל. לכן על ישראל לפקוח עין על ארגון זה, כי תיאורטית יש אפשרות שמוסלמים בישראל ירצו לפתוח גם כאן סניפים שלו. הדבר כמעט התרחש, עד שנעצר שייח' נאזם אבו אסלים מנצרת, נשפט ונאסר.

"ג'בהת אלנוסרה" – למען סוריה הגדולה

הכתבת הנוצרייה לונה ח'ורי מתארת באתר "אילאף" את הפריסה של "ג'בהת אלנוסרה" בלבנון. בראש הארגון עומד מוחמד אלריש מטריפולי, שאחיו סאמר עבד אלרחים אלריש היה אחד ממנהיגי ארגון "ג'ונד אלשאם" ("צבא אלשאם") ונהרג בחודש האחרון בקרב על המבצר הצלבני Krak des Chevaliers בקרבת חומס. המטרה המיידית של מוחמד אלריש היא להגן על ניצני ההתארגנות של "ג'בהת אלנוסרה" בלבנון מפני התנכלויות של צבא לבנון הפועל נגדה על פי הוראותיו של חסן נסראללה.

צבא לבנון חיסל באמצע יוני השנה את השייח' הסוני הסלפי אחמד אלאסיר בצידון, ותפס משאית מלאה בציוד לחימה על יד העיירה ערסאל שבבקאע הלבנוני. עיירה זו היא כנראה המרכז הלוגיסטי של ארגון "ג'בהת אלנוסרה" הלבנוני, בשל מיקומה על גבול סוריה לבנון. המפקד המקומי שלה בעיר היה ח'אלד חומייד, שנהרג בידי סוכנים של המודיעין הצבאי הלבנוני. המפקד הנוכחי למד את הלקח, והוא פועל בזהות בלתי ידועה בראש קבוצה הכוללת כ-200 לוחמים תחת ההנהגה הרוחנית של שייח' מוצטפא אלחוג'ירי, המכונה "אבו טאקיה" ("בעל הטורבן"), שהוציא  פסק הלכה (פתווה) המתיר להרוג את חיילי צבא-לבנון.

בטריפולי – עיר סונית בעלת מיעוט עלווי – עומד בראש "ג'בהת אלנוסרה" יאסר אלבאדידי מסוריה, הפועל בהשראת ראשי אלקאעידה בלבנון – חוסאם אלצבאע' והשייח' סאלם אלראפעי. לפקודתו עומדים 600 לוחמים, לבנונים ופלסטינים, והם שותפים פעילים במלחמה המתנהלת על אש קטנה בין שכונת באב אלתבאנה הסונית וג'בל מוחסן העלווית. במחוז עכאר שבצפון לבנון יש התארגנויות של "ג'בהת אלנוסרה" בעיירות חלבא, קוויטע ואכרום. הן כוללות כ-300 לוחמים, לבנונים וסורים, ובראשם עומד ח'דר ח'וילד, "אבו ת'אאר" ("הנוקם").

במחנה פליטים עין אלחלווה, הנמצא בדרום לבנון, סמוך לצידון, נמצא כוח של 250 לוחמים הסרים למשמעתו של אוסאמה אלשיהאבי הפלסטיני. כוח זה כולל גם לוחמים ממחנה הפליטים ירמוכ שליד דמשק. בנוסף לאלה, יש עוד כמה חוליות של "ג'בהת אלנוסרה" במחנות הפליטים בורג' אלבראג'נה, מאר אליאס ובדאוי.

"ג'בהת אלנוסרה" בלבנון נמצאת עדיין בשלבי התארגנות, וסניפיה החלו לפעול נגד חיזבאללה וצבא לבנון על בסיס מקומי. היא מבוססת על שילוב כוחות בין לבנונים, סורים ופלסטינים, וייתכן כי בהמשך יצטרפו אליהם ג'יהאדיסטים נוספים ממדינות רבות בעולם, כפי שקורה בכל זירת מאבק פנימי איסלאמי, כמו בעיראק, סוריה ולוב.

אלא שכבר נשמעים קולות סוניים המתנגדים ל"ג'בהת אלנוסרה" בלבנון, כמו שייח' עמר בכרי פוסתוק, ראש "אלמולתקא אלאיסלאמי לאהל אלסונה ואלג'מאעה פי לבנאן" ("הפורום האיסלאמי של בני הסונה והעדה בלבנון"), הטוען כי ההתארגנות של "ג'בהת אלנוסרה" בלבנון מספקת למשטר הסורי ולתומכיו בחיזבאללה תירוץ שהם נלחמים לא בעד אסד אלא נגד אלקאעידה.

המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא כי בשנתיים האחרונות, כשחיזבאללה היה טרוד בסוריה בהרג אזרחיה, צמחה בתוך החצר האחורית שלו – בלבנון עצמה – התארגנות סונית אלימה, רוויית אידיאולוגיה אנטי-שיעית השואפת להשתחרר מטבעת החנק של חיזבאללה ולנקום את דם הסונים הנשפך בסוריה כמים. צבא לבנון אמור לטפל בהתארגנויות הסוניות הללו, אבל נראה כי זה לא יוכל להן לאורך זמן, והן ממתינות לשעת הכושר לצאת למתקפה נגד חיזבאללה וצבא לבנון. שעה זו תגיע כשהמאבק בסוריה יתיש את הארגון השיעי, שיתקשה להתמודד עם הכוחות הרעננים המתארגנים נגדו בלבנון.

ייתכן כי לבנון, שהיתה זירת התגוששות בין עדות ומיליציות מאז שקיבלה את עצמאותה ב-1943, מתקרבת אל רגע האמת – למערכה הגדולה שתקבע סופית את גורל המדינה: שיעית תחת שלטון חיזבאללה, סונית תחת המיליציות הג'האדיסטיות או שתחולק על פי מפתח עדתי, אחרי שכל האזרחים השלווים שאין להם עניין במלחמות יברחו ממנה לכל עבר.

במערב, ובעיקר ישראל, יש לעקוב אחרי ההתפתחויות בלבנון בעין בוחנת, שכן זוהי הזדמנות נדירה לקצוץ חלק משמעותי מאחת הזרועות החשובות של התמנון האיראני, המיוצג על ידי סוריה וחיזבאללה.

איני חסיד של תנועות סלפיות ג'יהאדיסטיות סוניות, וללא ספק תיצור השתלטות "ג'בהת אלנוסרה" על סוריה ו/או על לבנון בעייה ביטחונית בישראל. עם זאת, הבעיה העיקרית של ישראל והמערב היא איראן, וככל שזו מתקדמת לעבר הפצצה הגרעינית, היא הופכת יותר ויותר לאיום קיומי על ישראל.

גם אם משמעות המאבק נגד איראן וגרורותיה – משטר אסד וחיזבאללה – היא השלטת "ג'בהת אלנוסרה" על סוריה ואולי גם על לבנון, המחיר מבחינתה של ישראל נמוך מהמחיר שאנו והעולם נשלם על כך שאיפשרנו לאיראן להפוך למעצמה גרעינית. "ג'בהת אלנוסרה" היא לכל היותר בעייה במישור הטקטי, בהשוואה לאיראן, המהווה איום אסטרטגי, קיומי.

אין לאפשר לאמצעי התקשורת המציגים, ובצדק, את "ג'בהת אלנוסרה" כאלקאעידה – להטעות את דעת הקהל ולהפחיד את מקבלי ההחלטות. הבעייה האמיתית, הרצינית, שלנו ושל העולם היא איראן, ולכן יש להיאבק בסוכניה בכל דרך, גם באמצעות סיוע ל"ג'בהת אלנוסרה", אם ארגון זה הוא היחיד המסוגל אפקטיבית להיאבק במשטר הסורי ובחיזבאללה.

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 255 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

איליה בר-זאב

ט"וּ באב

יוֹם שָׂמֵחַ לְבוֹצְרֵי הָאַהֲבָה, שְׂמָלוֹת לְבָנוֹת, שְׁאוּלוֹת,

נִבְלָעוֹת בְּיָם הָעֲנָבִים הָאָדֹם.

"לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם

בַּכְּרָמִים – "

שׁוּעָלִים צְעִירִים נוֹטְפֵי רִיר נוֹגְסִים בְּכָל פֶּה, פּוֹרְצִים גְּדֵרוֹת,

חוֹשְׁשִׁים מֵאֲוִיר הָעוֹלָם.

שׁוּעָלִים וָתִיקִים יְרֵאִים פֶּן יִפְּלוּ לְאִבּוּד.

בְּרִגְעֵי בְּדִידוּת אַתְּ לוֹחֶשֶׁת:

בּוֹא אֵלַי!

גַּעְגּוּעַיִךְ נִפְרָשִׂים בְּהֶבְזֵקִים שֶׁל שְׁנִיּוֹת, שָׁעוֹת, לֵילוֹת אֲרֻכִּים,

עוֹנוֹת מִתְחַלְּפוֹת.

הַכְּרָמִים בּוֹעֲרִים, מַבְצֵרוֹת מְדַלְּלוֹת עַד שִׂמְחָה וּכְאֵב,

זְמוֹרוֹת נוֹתְרוּ מִבְּלִי כְּסוּת לִקְרַאת

קָרַת הַחֹרֶף.

* * *

יואב אהרוני

המצקצקים בלשונם

עם ההכרזה של ג'ון קרי על הסכם לפתיחת שיחות השלום, הוצף "חדשות בן עזר", כמו גם כלי תקשורת אחרים, בצקצוקי לשון:

אחד מכנה את קרי "אויל משריש" וגם מנמק. שני מזכיר לנו כי הערבים הם אותם ערבים (והים אותו ים) ולכן אין גם הפעם שום סיכוי לשלום אמת. העורך מזכיר לנו את מה שידע כבר דודו, שהערבים הם בכלל שקרנים. השלישי מנופף בצוואתו של בגין ("עלה לשלטון מאוחר מדי וירד ממנו מוקדם מדי") – אוטונומיה כן, מדינה בשום פנים ואופן לא. הרביעי מתרעם על אובאמה, שלא הפנים כי דמוקרטיה ואיסלם הינם תרתי דסתרי ("אותם ערבים"). חמישי מסתער על האירופים: מי הם שיטיפו לנו מוסר, ובכלל, מה פתאום שתי מדינות, יש כבר שתי מדינות (ישראל ועזה) עכשיו מדובר על מדינה שלישית, ולסיכום: "אותם ערבים" כאמור.

זה מזכיר לי את יוזמתו של הרצל ליסוד התנועה הציונית וכינוס הקונגרס הציוני הראשון. פרופ' אניטה שפירא הזכירה לנו את הסיפור השבוע בשיחה בטלוויזיה עם אפרת שפירא-רוזנברג. מסתבר שאחד העם, ממקום מושבו באודיסה, היה אחד מראשי המצקצקים בלשונם. זה לא יצליח הוא אמר, זה סתם, ובכלל, מי שיגאל את העם וישיב אותו לארצו לא יהיו "דיפלומטים" (הרצל) אלא "נביאים" (אחד העם). ובאמת, זה לא הצליח, בהתחלה. הרצל לא השיג צ'רטר מהשולטן, לא הצליח להשיג דבר מהקיסר הגרמני (שלו הוא ארב כאחרון הקבצנים בדרכו של הלה לירושלים), הבריטים הציעו לו את אוגנדה, רוב רובו של העם היהודי לעג לו או התעלם ממנו... אבל בסופו של דבר החזון הפך למציאות – אומנם לא בדיוק זו שעליה חלם הרצל, אבל בכל זאת זו שאנו חיים בה.

אז למה לצקצק בלשון, זה אמנם נשמע טוב, ידעני כזה, מתוחכם כזה, אבל לאן זה מוביל?

השאלה היחידה היא אם אנחנו באמת רוצים בסיום הסכסוך עם הפלשתינאים. בין המצקצקים יש רבים שבאמת אינם רוצים, טוב להם ככה, ובלבד שלא ייאלצו לוותר עם פיסות אדמה מנחלת האבות. אבל רבים מאוד, כנראה רוב העם, רוצים באמת לסיים את הסכסוך, אם לא מיד, לפחות להתחיל לצעוד בנתיב המוביל אל סיום כזה. לאלה אני מציע להפסיק לצקצק ולהתחיל לתת סיכוי להתחלה החדשה והקטנה הזאת.

אהוד: צק, צק, צק – סלח לי, אני לא לא יכול לחדול מלצקצק. גם אני רוצה כמוך בסיום הסכסוך, אך שלא כמוך, אני יודע היטב שאין לכך שום סיכוי בעתיד הנראה לעין. אז בבקשה, אל נא תלגלג על ה"מצקצקים". הם יודעים מה קורה כאן לא פחות טוב ממך! צק צק צק!

* * *

יוסף דלומי

יש מה ללמוד מן היריב

בימים רחוקים, במסעות הטירונות, תמיד היה חייל שהתקשה "לסחוב בעלייה". כאשר המ"כ גער בו וניסה להמריץ אותו, השיב החייל בגניחה מתבכיינת: "המפקד, לא שאני לא רוצה, אני פשוט לא (יְ) כול..."

בגלל נשימותיו המקוטעות, הבליע החייל את היוד של המילה "יכול". במשך שנים רבות המשיך הדור שלנו להשתמש באמרה הזאת בבדיחוּת סרקסטית, רוצה לומר על אדם שמתחכם: "לא שהוא לא יכול, אלא שהוא רוצה תמורה למאמץ."

לאחרונה נזכרתי ב"לא (יְ)כול הזה" כאשר אבו מאזן שוב נזקק ל"מחווה" של שחרור אסירים כדי להסכים לחזור לשולחן המו"מ. כזכור, זה כבר הפך למנטרה, כמו תמורה לאגרה. במיוחד זכורה הקפאת ההתנחלויות למשך 10 חודשים כתנאי למו"מ. משום מה זה לא הביא תוצאות. אבו מאזן כרגיל הרוויח, מה גם שמלכתחילה לא יכול היה להפסיד.

הרבה נושאים ונותנים משתמשים בתרגיל הזה, שהפך להיות שחוק למדי אך עדיין אפקטיבי. זכורה ההנמקה לסירובו של ערפאת להצעת ההסדר של קלינטון בוועידת "קמפ דיוויד": "אם אחתום על המסמך הזה ירצחו אותי." עובדה, קלינטון הירפה ממנו.

ישאל ובצדק השואל: "מה, מנהיגי ישראל אים מכירים את התרגיל הפשוט הזה? האם ביבי לא שמע את זה בטירונות?"

ואני עונה:"מכירים גם מכירים, אלא שהם באמת לא יכולים להשתמש בו."

הסיבה לכך היא שלא כמו אצל אבו מאזן] יש מי שנושפים בעורפם של מנהיגינו. אלו יתקעו בכל החצוצרות שבעולם כדי להפריך את מה שהמנהיג מנסה כטקטיקה מקובלת במו"מ. כיכר רבין ידעה אירועים דמוקרטיים למהדרין שנועדו "לעודד" מנהיגי ישראל להסכים לוויתורים, בעוד שאצל היריב התקיימו במקביל הפגנות בהן קיבל המנהיג אישור וגיבוי ל "לא (יְ)כול" שלו.

דומה, כמעט זהה לזה, הוא תרגיל "לא בא לי." אבו מאזן, שהקרקע צריכה לבעור מתחת לרגליו כי אוטוטו כבר כל שטחי הגדה תפושים ע'י התנחלויות, משחק שיש לו את כל הזמן שבעולם, והוא עושה טובה שמזיז את ה... שלו. הוא לא חושש מאיום של אף אחד. אלו שמספקים לו את המשכורות לעובדי הרשות ואת הדלק למטסו הפרטי, ימשיכו לעשות זאת. הם אף יעלו אליו לרגל כדי לשדל אותו להסכים לדון על "שתי מדינות לשני עמים", בלי להצהיר בפומבי על תנאים מוקדמים.

ואתם חושבים שמנהיגי ישראל לא יודעים את הטכניקה הזאת? הם יודעים ועוד איך. אלא שיש עיתונים, פרופסורים, וגם רשתות תקשורת שהמדינה מממנת – שכל יום, כל היום, שוטפים לנו את המוח כי הזמן פועל לרעתנו יותר מאשר ליריב , כל כך לרעתנו, שאנו חייבים ומיד, להיכנס למו"מ, וכל השאר לא חשוב.

* * *

נחמן פביאן

הכובסת של חיזבאללה

השבוע נאלץ נשיא ונצואלה ניקולס מדורו לשלוח בדחיפות את סגנו חורחה ארדאסה לסין לשיחות שכנוע עם ראשי המערכת הבנקאית הסינית, במטרה להסיר את האיום הסיני המוחשי להפסיק הזרמת כספים לוונצואלה באמצעות קווי האשראי הממשלתיים.

ארדאסה, הנשוי לאחת מבנותיו של הוגו צ'אבס, הוא בוגר מכללות יוקרתיות באירופה. הוא כיהן כשר המדע והטכנולוגיה בטרם מינויו לסגן הנשיא, ונחשב אחד הפוליטיקאים האמינים ביותר בארצו. הוא הסביר למארחיו כי מדורו, שזכה בבחירות האחרונות לנשיאות ברוב דחוק לאחר מותו של הוגו צ'אבס, ביצר זה מכבר את מעמדו, ונלחם בנחישות ראויה – למיגור תופעות השחיתות של מקורבים בעבר לשלטון המפלגה הצ'אביסטית, ולפיכך אין לסינים לחשוש לגורל כספם.

הבנקאים בסין, הבקיאים בנעשה בוונצואלה, לא שוכנעו, אבל בכל זאת הבטיחו, לפי הדיווחים של סגן הנשיא של ונצואלה, לבחון מחדש את מדיניותם. במהלך השיחות, הציגו הסינים מסמכים וראיות אחרות לביסוס טענותיהם כי ממשלת ונצואלה הנוכחית אינה ממלאת את התחייבויותיה הכספיות וכי השקעותיה של סין במדינה הדרום אמריקנית הן בעלות סיכון גבוה.

לפי ההסכמים שנחתמו בעבר בין צ'אבס לסין, הוזרמו לבנק לפיתוח כלכלי וחברתי של ונצואלה 40 מיליארד דולר למימון פרויקטים ומפעלי פיתוח בתמורה למשלוח נפט. הסינים טוענים כי חלק מהכספים לפרויקטים הגיעו לידיים הפרטיות של קומץ ממקורביו של צ'אבס, וכתוצאה מכך ביצועם של הפרויקטים נפגע ללא תקנה. ואילו משלוחי הנפט הגולמי לסין, שהיו אמורים להגיע מחברת הנפט הלאומית של ונצואלה, לא עמדו במפרטים שנקבעו בחוזי האספקה – בטיב, בכמויות ובמועדי המשלוחים שוונצואלה התחייבה להם. לדברי הסינים, אירועים אלה התרחשו בשנתיים האחרונות, כשהמצב בוונצואלה התדרדר וצ'אבס בילה את זמנו בטיפולים רפואיים מחוץ לארצו.

העובדה כי חמישה בעלי תפקידים בממשלת ונצואלה נעצרו לאחרונה והואשמו במעילה של 84 מיליון דולר מקרן ההשקעות של סין בוונצואלה – לא תרמה להרגעת הרוחות אצל הסינים. רבים מחוץ לוונצואלה שאלו את עצמם אם ממשלת ונצואלה בכלל מסוגלת לספק את כמויות הנפט הגולמי לסין כפי שהתחייבה. זוהי הסיבה שהסינים דורשים כיום ערבויות נוספות בטרם יזרימו כספים לוונצואלה ולחברת הנפט הלאומית שלה לביצוע עבודות תחזוקה ופיתוח של בארות נפט נוספות.

סין נדרשת כיום להחלטה בתחום ההשקעות ולהחלטה עוד יותר חשובה ומשמעותית בתחום הפוליטי, דהיינו לא להעניק אשראי למדינה הנחשבת לבת ברית מסורתית שלה באמריקה הלטינית, ובכך להתרחק למעשה מהזרוע העיקרית שלה באמריקה הלטינית. מאמציה של ונצואלה בסין המתלבטת מעידים על הפיחות הניכר במעמדה של המדינה הדרום אמריקנית. נשיאה מדורו לא הצליח, וכנראה גם לא יצליח בעתיד, להיכנס לנעליו או למגפיו של צ'אבס, בשל היותו נעדר כריזמה ובשל הספק השורר בארצו ומחוצה לה בדבר הלגיטימיות של בחירתו.

מדורו ירש מקודמו מדינה הנתונה במשבר כלכלי עמוק. מעבר למחסור בנייר טואלט, שהפך לאנקדוטה של הומור שחור, יש מחסור כרוני במוצרי יסוד, ומחיר הלחם התייקר בזמן קצר בעשרות אחוזים. שיעור האינפלציה בוונצואלה הוא הגבוה ביותר באמריקה הלטינית.

כיום מסתבר כי פזרנותו של צ'אבס שבזבז עשרות מיליארדי דולרים כדי להוכיח לארצות-הברית ולעולם כי ונצואלה היא מעצמה שולטת ביבשת הדרומית וכי הסוציאליזם של המאה ה-21, "הברקה" סמנטית פרי המצאתו, הוא מורה הדרך לגאולת עמי האזור מעוני ופיגור – הייתה לריק.

עתה, אחרי מותו של צ'אבס ולאחר שהארנק של "דוד הוגו" סגור לתמיד, קרנה של ונצואלה מצויה בשפל, ועמה נסחבות במורד בנות בריתה בוליביה, אקוודור וקובה, שזכו עד לא מכבר מוונצואלה לסובסידיות נדיבות במחירי הדלקים שהם רכשו ממנה. ידידתו לדרך של צ'אבס, קריסטינה קירשנר נשיאת ארגנטינה, נאלצת אף היא להיאבק במשבר הכלכלי השורר כיום במדינתה. קובה היא מן המפסידים העיקריים ונאלצת להחזיר מאות רופאים ומורים ששיגרה בזמנו לוונצואלה בתמורה לאספקת דלק זול.

חרף הפיחות במעמדה הדיפלומטי של ונצואלה, או דווקא בגללו, נשיא ארה"ב ברק אובמה ושר החוץ שלו ג'ון קרי פנו לאחרונה למדורו בבקשה לחדש את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, שהוקפאו לפני כשלוש שנים. שיחות הפיוס אומנם התנהלו בחודשים האחרונים, אך נשיא ונצואלה הפסיק אותן בפתאומיות בטענה כי סמנתה פאוואר, עוזרתו לשעבר של אובמה שמונתה לשגרירת ארה"ב באו"ם, אמרה לחברי ועדת המינויים של הסנט, במהלך תשאול שערכה לה, כי בדעתה להיאבק במשטרים הפוגעים בזכויות האזרח וביניהן ונצואלה וקובה

אך הקרע ביחסים הדיפלומטיים אינו פוגע בסחר הסדיר בנפט של ונצואלה עם ארה"ב, ובתחום זה היחסים מתנהלים כתמול שלשום, גם ללא נוכחות של שגרירים בוושינגטון ובקראקס.

בזכות זיקתו של צ'אבס לאיראן, זוכה ארגון חיזבאללה לתמיכה רבה בונצואלה. צ'אבס העניק אזרחות ונצואלנית למאות פעילי טרור, איפשר להם להקים מחנות אימונים, לקיים שיעורי דת במחוזות רחוקים, ובעיקר לספק מימון לפעולות טרור. כך לדוגמה, ווליד מקלד – מקורב לארגון חיזבאללה ששימש מנהל כספים למבריחי סמים ונתפס על ידי גורמי הביון של ארה"ב – סיפר לחוקריו כי הבריח מדי חודש לארה"ב ולאירופה 10 טונות קוקאין, שהם למעשה 10 אחוז מהסחר העולמי בסמים ו-60 אחוז מהסחר בסמים במדינות אירופה. פעילי חיזבאללה השתלבו בארגונו של מקלד ובחברת התעופה הפרטית אארופוסטל שבבעלותו, שהפעילה את קו הטיסות מוונצואלה לאיראן דרך מדינות אירופה והובילה סמים, נשק, כספים ומחבלים.

ארגון הסחר בסמים זכה לתמיכה רשמית למחצה של ממשלת ונצואלה כאשר מפעל כימי שבבעלות ממשלתית סיפק לארגון שיתנן(urea) לזיקוק הכמויות הגדולות של קוקאין. את כספי הסמים הלבינו סוחרים תומכי חיזבאללה ממוצא סורי ולבנוני, בגבול המשולש של ברזיל, ארגנטינה ופרגוואי, הנחשב למרכז השלישי בחשיבותו כמכבסת כספי-פשע אחרי הונג קונג ומיאמי. משם הועברו הכספים לסוריה וללבנון במסווה של סחר ובאפיקים חשאיים כדי לממן הוצאות תפעול שוטף, משכורות, מימון פעולות צבאיות ופעילות המערך הסוציאלי של חיזבאללה בלבנון.

כיום נמשכת הפעילות, ונשיא ונצואלה אינו מתערב במעללי חיזבאללה. מדורו אף מתקשה לשלוט בכוחות הצבא של ארצו. צ'אבס קידם לאורך שנים את ראשי הצבא והציב אותם בעמדות ניהול של מפעלי הכלכלה שהלאים. הגנרלים זכו להטבות בתנאים ובשכר, ולחלקם הגדול הייתה "יד חופשית" בניהול הכספים תמורת נאמנותם לנשיא.

אך למעט קומץ גנרלים, נתונים 5.7 מליון איש המשרתים בזרועותיו השונים של צבא ונצואלה, כמו גם האוכלוסיה הכללית במדינה – בתנאי מחסור ובמצוקה כלכלית המחריפה מדי יום, ומהווים גרעין אפשרי למרידה נגד הממשלה ולהפיכת נגד.

מדורו, העומד בראש הצבא בתוקף מעמדו החוקתי, החליט בימים האחרונים להרחיב את פעילות התעסוקה של הצבא. הוא הכריז על הצורך להגן על הגבולות הימיים והיבשתיים של ונצואלה לאורך 5000 ק"מ מפני פולשים אפשריים. הוא גם הודיע באמצעות כלי התקשורת, שרובם בבעלות המדינה, על כוונתו לפרוס מערך של טילי כתף לטווח קצר המופעלים על ידי חייל בודד. טילים אלה מתוצרת רוסיה נרכשו על ידי הוגו צ'אבס במסגרת עסקת נשק ענקית בשווי של 4 מיליארד דולר ששולמו במלואם על ידי ממשלת ונצואלה. הטילים והמשגרים מעלים אבק מזה שלוש שנים במחסני החירום. הטווח שלהם הוא כ-6,000 מטר וגובה הטיסה שלהם כ-3,500 מטר והם מצוידים בראש קרבי של 25 ק"ג וניתנים להפעלה בקלות יחסית. מדורו טוען כי מערך ההגנה ייתן כיסוי לכל שטחי הגבול.

יודעי דבר מטילים ספק ביכולתו של מערך הטילים לשמור על כיסאו המתנדנד של מדורו בארמון הנשיאות שבלב העיר קראקס. יתר על כן, יש הסבורים כי נשיא ונצואלה מדשדש באיטיות בתוך שלולית של בוץ ודלק העלולה להתלקח, ברגע שיושלך אליה גפרור בודד.

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 255.

* * *

רון וייס: הכתיבה המופקרת של הייטנר

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר ממשיך להטעות את קוראי מאמריו. בגיליון מס' 858 ("צרור הערות 21.7.13) – הוא כותב:"חוששני שבנימין נתניהו אינו רחוק דווקא ממורשתו המופקרת וחסרת האחריות של אהוד א' ואהוד ב' – נסיגה מלאה."

עמדתו של אהוד ברק ביולי 2000 (קמפ דייוויד) היתה: סיפוח לישראל של 11% משטחי הגדה ו-8% במעמד מיוחד, ללא חילופי שטחים.

בינואר 2001 (טאבה) הציעה ישראל לספח כ-8% משטחי הגדה, ללא מתן שטחי ישראל בתמורה לפלסטינים.

אני ממליץ לכותבי המאמרים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני לקרוא את ספרו של שאול אריאלי "גבול בינינו וביניכם" (542 עמודים) בו מפורטים כל פרטי המשאים והמתנים מתום מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו.לדעתי זהו הספר הטוב ביותר שנכתב עד היום על תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בספר יש טבלאות ומפות צבעוניות מאירות עיניים, המקלות על ההבנה.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: לא ידעתי שכבר בתום מלחמת העולם הראשונה כונו ערביי ארץ-ישראל בשם פלסטינים!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 28.7.13

* ניצחון הנפוטיזם החרדי הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של הרבנות הראשית לישראל; גוף שאיבד את הרלוונטיות שלו לעם היהודי ולחברה הישראלית.

* האשמים בניצחון הנפוטיזם החרדי הם החרד"לים השמרנים, שנבהלו מהמהפכה החיונית והכשילו אותה.

* משנכזבה התקווה לשינוי כלשהו ברבנות – השינוי יהיה מחוצה לה. יש לאמץ את הצעת "נאמני תורה ועבודה", שאותה הגה ד"ר הרב הד"ר ליפשיץ: דמוקרטיזציה של חיי הדת בישראל, דמוקרטיזציה של מימון הדת בישראל, קהילתיזציה של חיי הדת, ברוח "עשה לך רב". כל קהילה תתוקצב ותפעל על פי דרכה ובחירת חבריה. דרך זו תאפשר גם חיי דת מתוקצבים בידי המדינה, של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי ושל ההתחדשות היהודית. נפתלי בנט, שר הדתות, הודיע שהוא מאמץ את המודל, ויש להבטיח, באמצעות לחץ ציבורי, שכך יהיה. ואת הרבנות הראשית, הנשלטת בידי הנפוטיזם החרדי, יש לייבש. בלאו הכי היא איבדה כל רלוונטיות לחיים היהודיים בימינו.

* שחרור המחבלים הוא התנאי המוקדם של הפלשתינאים לקיום מו"מ בלי תנאים מוקדמים.

* הדרישה של הפלשתינאים לשחרר מהכלא הישראלי מחבלים אזרחי ישראל, נועדה להתריס נגד העמדה הישראלית, הרואה בהענשת אזרחיה עניין ישראלי פנימי. דרישתם נועדה להפגין, שמבחינתם מדובר בבני עמם ולא באזרחי ישראל, מדינה שאין הם מכירים בזכותה להתקיים.

* לקח ה"אביב" הערבי, הוא שיציבות של מדינה מחייבת רמה גבוהה של אחידות אתנית ותרבותית ומכאן – שהסכנה הכרוכה במדינה דו-לאומית, מחייבת את התייצבות ישראל בגבולות שיבטיחו רוב יהודי מוצק וחד משמעי.

לקח ה"אביב" הערבי, הוא שבמזה"ת הבלתי יציב, אין מקום לסיכונים ביטחוניים, אין לסמוך על הסכמי שלום וישראל חייבת להבטיח לעצמה גבולות בני הגנה יציבים לאורך זמן, ואסור לה להתפשר על ריבונותה המלאה על הגולן ועל בקעת הירדן ואזורים אסטרטגיים משמעותיים ביהודה ושומרון. נסיגה לקווי 4.6.67 היא הרת אסון, תבטיח מלחמת נצח בינינו לבין הערבים, תבטא חולשה הקוראת לתוקפנות, ותהפוך את החיים כאן לבלתי נסבלים.

ומכאן, שהלקח המרכזי מה"אביב" הערבי, הוא שיש לשים קץ לגישה האינפנטילית הדיכוטומית, כאילו יש רק שתי דרכים – אף שעל. לא להשאיר אף שעל בידינו או לא לסגת מאף שעל. יש לאמץ דרך שלישית: גישה בוגרת ואחראית, המודעת לכך שמצבים מורכבים מחייבים פתרונות מורכבים. פתרונות מורכבים מחייבים מחשבה, יצירתיות ומקוריות ואינם סקסיים כמו פתרונות השחור/לבן. קשה לגייס תמיכה בהם בחצוצרות ובקול שופר ובסיסמאות קצובות. אולם אנו עוסקים בקיומה של המדינה היהודית, שהיא תנאי הכרחי לקיומו של העם היהודי, ולכך נדרשת גישה אחראית.

* הגישה הילדותית של "או שלום או מלחמה" פירושה מלחמה. התבונה מחייבת אסטרטגיה מושכלת של ניהול הסכסוך, שאינו פתיר בעתיד הנראה לעין, בתבונה ובאחריות.

* על מגלומניה ויחסיות. חצי יום חרשתי, יחד עם משפחתי, את ארמון ורסאי וגניו. הגעתי למסקנה, שבהשוואה למגה מגלומן לואי ה-14, אפילו שמעון פרס (!) ייחשב מנהיג צנוע.

* * *

יוסי שדה

זמן זה אלוהים

לפני שאני לוקח אתכם לאוסטרליה, עם המזוודה שביקשתי שתביאו היום, בואו נקפוץ לירושלים.

בירושלים, האימא של אליאס, היתה אומרת, – "אליאס, אמר יבוא בשש – כבר חמש וחצי ועוד לא בא. אז למה?"

ואבא שלי, שעכשיו הרבה מאזינים כבר חברים שלו, היה שואל כל בוקר – "למה כל דבר ברגע האחרון?"

מתי שאל? כשהפועלים בבניין, שצריכים לבוא בשעה שבע לעבודה, הנה, אמר, "עכשיו כבר שש וחצי – אז למה עוד לא באו?"

אז בואו איתי לאוסטרליה, לריצ'ארד, סטנלי ואנטוני, שלמרות שלא הכירו את האבא שלי – חשבו בדיוק אותו דבר!

חסלו – נסיעת עבודה, אוסטרליה, קנברה, שבועיים משא ומתן, חתמנו חוזה ראשי. ידידי אהרון שטרן ואני, המראנו מקנברה למלבורן. שם עמדנו לחתום על חוזה עם קבלן המשנה.

הגענו ביום שלישי בצהרים, והתוכנית – להמריא לישראל ביום חמישי בבוקר. נשאר רק יום וחצי לעבודה, שלקחה שבועיים בקנברה. כמובן, שאין הרבה זמן, וצריך לעבוד קשה.

הגענו, וכבר, בשתיים בצהריים – התיצבנו בחדר הדיונים אצל קבלן המשנה, במלבורן.

קצת דיבורים מנומסים – וקדימה לעבודה – חשבתי, כמובן, שנעבוד לתוך הלילה.

במשך השעה הראשונה של הדיון, ביקש ריצ'ארד, המנכ"ל של הצד האוסטרלי, שנתאר לו את הנקודות החשובות בחוזה. תיארנו.

הלכה שעה.

ואז, ריצ'ארד תיאר לנו את הנקודות החשובות שלהם בחוזה – וכך הלכה עוד שעה וחצי. הגענו לחמש אחר הצהרים.

חשבתי, עכשיו מתחיל הדיון עצמו! עד חצות, אפשר להספיק המון סעיפים!

אבל, להפתעתנו, אמר ריצ'ארד, המנכ"ל האוסטראלי – "רבותי, אני חושב, שכדאי שנעכל את האינפורמציה ששמענו איש מרעהו. לכן, אני מציע שלא נמשיך את הדיון הערב, וניפגש מחר בבוקר, להמשך הדיונים."

כמובן, שהצד הישראלי הרגיש אכזבה – מה, לא חבל?! הרי, אנחנו עוזבים ביום חמישי בבוקר!

אמרתי לריצ'ארד – "אתה מבין שאנחנו עוזבים ביום חמישי בבוקר?"

"כן," אמר, "לכן, כדאי להתחיל מחר, מאוד מוקדם!"

ריצ'ארד, הבחין באכזבה בעינינו, ואמר – "אבל! מחר – מחר! נתחיל, מיד, בבוקר! האם אתם," פנה אלינו ריצ'ארד, "מוכנים להתחיל מחר בבוקר, אבל! – מוקדם, ממש מוקדם? אתם מבינים שאין הרבה זמן!"

"כן," ענינו, "בטח! כמובן! מוכנים בהחלט!"

הוא פנה לשני הסמנכ"לים שלו, סטנלי ואנטוני, ושאל –

 Can you guys make it real early, tomorrow morning?

כלומר – "תוכלו, חברה, להגיע מחר בבוקר ממש מוקדם?"

ושניהם ענו מיד – "" YES!  YES!

נפלה דממה לרגע, ואני חשבתי בליבי – לאיזה שעה בבוקר הוא מתכוון?  ארבע בבוקר – עוד חושך! מה, נעבוד בחושך? אלא מה, מצד שני – חמש בבוקר? – כל כך מאוחר– זה חוזה ארוך ומסובך!"

היה מתח באוויר –

ואז, ריצ'ארד אמר, בטון מאוד דראמטי:

LETS MAKE IT precisely NINE OCKLOCK!!

הבה ניפגש בדיוק בתשע בבוקר! תשע בבוקר!

לא התאפקתי, ושאלתי את אהרון שטרן, ידידי, בעברית, כמובן – "תגיד, מה קורה כשיש להם, לאוסטרלים, הרבה זמן, מתי הם מתחילים...?"

הפלא היה, שהחוזה, למרות שהתחלנו בתשע, אכן נחתם בתום יום העבודה שהוקצב לו, וביום חמישי המראנו כמתוכנן לישראל.

עברה שנה, והתברר, שאנחנו, שעובדים לתוך הלילה, ישנים במשרדים, מגיעים עם עיניים עששות לעבודה – מפגרים. כן, אנחנו, החרוצים, מפגרים באספקת המוצרים שהתחייבנו לספק לקבלן המשנה האוסטרלי.

ואילו הם, הטמבלים, האוסטרלים העצלנים, שכשצריך להתחיל מוקדם, מתחילים ב-0900 בבוקר, עמדו בלוח הזמנים.

לא זאת אף זאת – נאלצנו לשלם להם פיצויים, משום שפיגרנו באספקת המוצרים שהתחייבנו לספק להם, כדי שיבצעו את חלקם בחוזה.

ריצ'ארד, המנכ"ל, הביט בנו בחמלה, כשבאנו להתחנן  שלא יסגרו את הפרויקט, כי אנחנו מפגרים באספקות.

אז אולי, אבא צדק, שלא כל דבר ברגע האחרון. ואתם שואלים – "לא סיפרת לאבא שלך את הסיפור?"

"נו, מה, בטח. אם לא אספר לו, אתם, יכול להיות לכם עציוווות...! סיפרתי. ואבא אמר לי – 'ואם סלימאן, וראמאדן, לא אותו דבר!?'"

"אז מה הסיפור, יא באבא, על סלימאן והאימא שלו, ורמאדאן?" שאלתי.

"סלימאן," אמר אבא, בן למשפחה טובה. הגיע הרמאדאן, ואמו – 'אם סלימאן, אמרה לו – יא סלימאן, אתה צריך ללכת למסגד, להתפלל. המואזין, הפעם לא חזן יהודי, קורא לתפילה.'

"'אבל,' אמר סלימאן לאימו, 'יש זמן, הרמאדאן זה חודש שלם! לא צריך כל דבר ברגע הראשון!'

"עבר יום נוסף, ועוד יום, ועוד יום – וסלימאן אומר – 'יש עוד שבועיים! לא צריך, עדיין, להעמיס על הבורא את התפילות! יש לו עוד דאגות, ועוד לחץ.'

"כך חלפו הימים, והגיע היום האחרון של הראמאדן. אמרה האימא לסלימאן – 'זה היום האחרון, יא אבני. אם לא היום – נגמר הראמאדאן. חאלאס!'

"קם לו סלימאן, בבוקר האחרון – יש לפניו יום שלם! הלך סלימאן לכיוון המיסגד, פגש את הסנדלר ושאל לשלומו, פגש את הקצב ושאל לשלומו ולשלום ילדיו, ופגש חברים מהילדות – מה, אותם לא ישאל, לא יתענין? מה, לא חברים שלו?

"עד שגמר לפגוש ת'חברים, ולשאול ול'תענין – התחילה השמש לשקוע. הזדרז סלימאן להגיע למסגד, והנה, סגור, המסגד – אין איש. מאחורי המסגד, מצא את השמש, ושאל – 'איפה המאמינים, המתפללים? ולמה המסגד סגור? ואיפה המואזין?'

"'אוה,' אמר השמש, 'התפילה כבר נגמרה. המאמינים הלכו איש לביתו, לאכול את סעודת סיום הרמאדאן. תבוא בשנה הבאה, אבל בזמן, יא סלימאן! זמן זה אלוהים, יא סלימאן!'

"חזר סלימאן למסגד, נשא עיניו לאלוהים, ולמוחמד, ואמר את המילים הנפלאות, שמעבירות, תמיד, את האשמה, מאיתנו, לאחרים –

יא אללה, אג'את מנאק ואלה מיני!

לאמר – אלוהי, זה בא ממך, ולא ממני!

כלומר – אני באתי, יא אללה, למסגד, ואצלך – סגור!

אז איך פתאום אני אשם, שאתה סגרת, יא אללה,

את המסגד, בדיוק לפני שהגעתי?!

למה, מי סגר, יא אללה, את המסגד, לפני שהגעתי – אני או אתה?

או, כמו שאבא שלי היה שואל – 'מי הוא הנאשם?'

לכן – אמור מעתה, יא אבי, בערבית את המילים –

אג'את מנק ואללה מנני!"

וסלאמה עליכום!!!

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

התהליך המדיני: מסעו של ג'ון קרי –

 פול גז בניוטרל

 הוגה בריטי בשם פרקינסון (Cyril Northcote Parkinson) ניתח את תהליכי קבלת ההחלטות בגופים ציבוריים. מסקנותיו התפרסמו במהלך שנות ה-50 של המאה הקודמת. מסקנותיו של פרקינסון, שנהוג לכנותן "חוקי פרקינסון", לא איבדו מתקפותן וגם בימינו מרבים לצטט אותן.

אחד מחוקי פרקינסון הוא ש"הזמן והמאמץ המוקדשים לכל אחד מהנושאים שעל סדר היום הם ביחס הפוך לחשיבות הנושא." דוגמאות לאין ספור ממחישות עד כמה החוק הזה נכון. התוצאה הישירה של החוק הזה היא שפרטים בלתי רלוונטיים – לא יהיה זה מוגזם לאמר שטויות, זוכים למירב תשומת הלב ובסופו של דבר הם הופכים להיות עיקר הדיון.

בימים אלה התבשרנו שג'ון קרי, מזכיר המדינה של ארה"ב, עומד לבוא לאזור לביקור נוסף במסגרת נסיונותיו "להזיז" את תהליך השלום. ביקורו הקודם של קרי באזור הסתיים בבשורה ש"עם קצת עבודה נוספת, תחילת המשא ומתן היא בהישג יד." עד לפני ארבע שנים התנהל מו"מ ישיר בין הצדדים (המו"מ הזה התנהל בעצלתיים ולא היה כל כך תכליתי, אבל היתה תזוזה כל שהיא – בהשאלה מדבריו של קיסינג'ר, היה "מומנטום"). בעקבות התערבותו הברוטאלית של אובמה המגעים נותקו ונקלעו למבוי סתום. אם כל מה שקרי צופה שיקרה עכשיו הוא אפשרות של חידוש המו"מ, לא כל כך ברור מה הרבותא בדבריו של מזכיר המדינה.

האזור כולו גועש. בסוריה מתנהלת מזה שנתיים מלחמת אזרחים שגבתה עד היום את חייהם של עשרות אלפי קורבנות והניבה מאות אלפי פליטים, זה לא על סדר היום של קרי.

המשטר החדש במצרים, גולת הכותרת של "אביב העמים" הערבי, התמוטט. כל הקלפים עליהם נסמכה מדיניות ארה"ב באזור נטרפו, לקרי לא בוער, יש נושאים יותר חשובים.

בלוב שוררת אנרכיה, לאף אחד אין מושג מה בדיוק מתרחש שם ואיך זה ייגמר, גם לא לקרי, אבל מה זה משנה?

בטורקיה הרחוב סוער, עדיין אין איום ממשי על יציבות המשטר, אבל זה לא מה שהיה, קרי לא מתרגש.

השקט והיציבות בלבנון הם על כרעי תרנגולת, וגם ארצות אחרות באזור, תוניסיה, תימן, עיראק אינן מופת של יציבות ושקט (בעיראק מתנהל רצח יומיומי של עשרות בני-אדם בפיגועי טרור של סונים נגד שיעים ולהיפך).

לאן קרי מגיע בבואו לאזור? לנקודת האור היחידה באזור, הנקודה היחידה בה שורר שקט יחסי, הנקודה היחידה בה לא נהרגים אנשים בוקר וערב. הנקודה בה לדעתם של מעצבי המדיניות בוושינגטון "המצב הנוכחי אינו יכול להימשך" (זה נשמע יותר כמו "המצב הנוכחי אסור שיימשך"). את המצב הזה לפיכך יש לשנות, ויפה שעה אחת קודם, לפני שנגיע ל"נקודת אל חזור" (אני נעזר כאן בחידוש הלשוני של יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, חידוש שבא להחליף את "חלון ההזדמנויות"). אם תצלח מלאכתו של קרי, קרוב לוודאי ששטחי הרשות הפלשתינאית, "השטחים הכבושים", יהפכו למוקד פורענות נוסף באזור. גם כאן יכבה האור.

קרי מכהן בתפקידו בקושי חמישה חודשים, וזאת הפעם השישית שהוא מכבד אותנו בנוכחותו. באחד מביקוריו הקודמים הוא הביע את התפעלותו מהשווארמה אותה הוא טעם ברמאללה. לעומת המרורים להם הוא צפוי בכל אחת מהארצות השכנות אפשר להבין את ההגיון מאחורי סדרי העדיפויות שלו.

מכל נקודת מבט שתעלה על הדעת, הסכסוך הערבי-ישראלי הוא הפחות חמור מבין כל הסכסוכים והמלחמות הקיימים היום, לא רק במזרח התיכון אלא בעולם כולו. אבל לסכסוך הזה מקדישים את מירב אם לא את כל תשומת הלב. רוב הסכסוכים, כולל הסכסוכים בהם מיספר הקורבנות מגיע לאלפים ולעתים לעשרות אלפים, אינם מוזכרים אפילו במילה אחת, לא בתקשורת ולא בשום פורום בינלאומי כלשהו.

אם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת לנכונותו של חוק פרקינסון, סדרי העדיפויות של קרי מספקים את התשובה. במקרה של קרי זה אולי רק בגלל השווארמה, אבל מה עם האיחוד האירופי? מועצת האיחוד הזה מתכנסת אחת לחודש לדון בבעיות השונות המעסיקות את האיחוד. לא חסרות שם בעיות המשוועות לפתרון, ביניהן בעיות חמורות במיוחד, אבל למעלה מחמישים אחוז מזמן הדיונים בפגישות מועצת האיחוד מוקדשים לעיסוק בסכסוך הערבי-ישראלי, סכסוך שהם לא יכולים לתרום שום דבר לפתרונו, סכסוך שבכלל לא נוגע להם.

אם עוברים מרמת המקרו לרמת המיקרו, חוק פרקינסון לא נעצר ברמה הגלובלית של הסכסוך. מבין מגוון הבעיות אותן יש לפתור לצורך יישוב הסכסוך בין הצדדים, איזו בעייה נמצאת במקום הראשון? הבנייה ביהודה ובשומרון ובירושלים. זה הנושא היחיד שיש לכולם בראש. זאת הבעייה הכי פחות רלוונטית, זאת בעייה שאין לה כל משקל ומשמעות, אבל לבעייה הזאת מוקדשים כל המלל והזמן.

היישובים היהודיים ביהודה ושמרון והבנייה בהם או בירושלים, בכלל לא היו על סדר היום. למעט משפט סתמי על כך ש"גורל ההתנחלויות ומעמדן יוחלטו במסגרת ההסכם הסופי בין הצדדים." בהסכמי אוסלו אין כל התייחסות אליהם. רבין המנוח, כשהביא את הסכמי אוסלו לאישור הכנסת, קבע חד משמעית ש"אין בהסכמים האלה שום דבר המונע את הרחבת ההתנחלויות הקיימות או בניית התנחלויות חדשות." ייתכן שזה לא עלה בקנה אחד עם ה"הבנות" שביילין הגיע אליהן עם שותפיו למו"מ הערבים, אבל הערבים אף פעם לא עשו מזה עניין. ככה זה נמשך עד לכניסתו של אובמה לתמונה, אם אובמה לא היה נטפל לנושא לפני ארבע שנים, ספק אם הוא היה עולה על הפרק.

חוק פרקינסון לא נולד בחלל הריק. הוא תוצאה של השאיפה של אנשים ו/או ארגונים למעורבות בנושאים בהם יכולתם לתרום היא מינימלית אם היא בכלל קיימת. הוא מבטא את חוסר המוכנות של האנשים והארגונים השונים האלה להכיר בכך שהם מיותרים, שאפשר היה להסתדר בלעדיהם (למען הדיוק ניתן לומר שבלעדיהם הצדדים היו מסתדרים יותר טוב). לעיתים רחוקות ביותר הפעלתנות המיותרת הזאת מועילה. על פי רוב היא גורמת נזק ומונעת תזוזה של ממש.

ההתמקדות בנושאים שוליים היא פתח לגורמים שונים ל"הפגין נוכחות" ולקדם אג'נדות שאין להן ולא כלום עם מציאת פתרון לסכסוך. העיסוק האובססיבי בפרטים לא רלוונטיים נועד בעיקרו להשיג כותרות ואינו מותיר מקום לדיון רציני בבעיות האמיתיות, ומקשה לצאת מהמבוי הסתום אליו נקלעו המגעים בין הצדדים.

ה"הישג המרשים", חידוש השיחות בין ישראל לרשות הפלשתינאית, עליו בישר קרי, נשמע מבטיח, אך לאור ההסתייגות של קרי עצמו ש"ההסכם לחידוש השיחות טרם גובש סופית ופרטיו עדיין בשלבי ניסוח," אפשר להסיק שנושא השיחות האמורות להתקיים בקרוב (לא ננקב להן מועד מדויק) בין הצדדים יהיה... השיחות עצמן, ובאלו תנאים יש לקיימן, אם בכלל. במילים אחרות, תהיה תזוזה והתהליך המדיני ינוע שוב. תהיינה הרבה כותרות ואין ספור פרשנויות, אבל בהשאלה מהגששים, וכפי שנאמר בכותרת המאמר, זה יהיה פול גז בניוטרל.

הערה לסיום. אינני יודע מה בדיוק התבשל בין קרי ואבו-מאזן שהביא להסכמתו של האחרון לחזור אל שולחן המו"מ. אם להאמין להדלפות מהצד הפלשתינאי, קרי התחייב בפני אבו מאזן שקווי שביתת הנשק משנת 1949 יהוו את הבסיס לכל הסדר סופי. אם זה נכון (ע"פ ניסיון העבר, ההדלפות מהצד הערבי בכל מה שקשור למו"מ עם ישראל הן הרבה יותר אמינות מאשר אלו שבאות מהצד הישראלי) – אז קרי תמרן את עצמו למצב של אדם שמזמין אורחים לארוחה במסעדת פאר, תוך כוונה שהחשבון יוגש לאחד המוזמנים.

תוספת של הרגע האחרון : לדברי מקורות פלשתינאים, התחייבותו של קרי בדלתיים סגורות איננה מספקת אותם – הם דורשים התחייבות פומבית של נתניהו לפני חידוש השיחות.

ד"ר ישראל בר-ניר, "התהליך המדיני: מסעו של קרי – פול גז בניוטרל", מגזין המזרח התיכון, 25 ביולי 2013.

* * *

תקוה וינשטוק

1. חוות אטינגון

חוות אטינגון נועדה לשימור, נאמר לי לאחרונה.

חוות אטינגון, חוות ילדותי, אותה הקים סבא-רבא שלי וניהל סבי.

סבא-רבא מצד אימא, ר' גרשון שרגא אטינגון, עלה לישראל בשנת 1920[אולי את טועה ומדובר בשנת 1910? – אב"ע] עם רעייתו גולדה זהבה. הוא כבר היה בא בימים ומשאת נפשו היתה להגיע לארץ הקודש ולהיקבר בה.

סבא-רבא, יהודי בעל אמצעים, התיישב בפתח-תקווה ובנה לו בית במרכז המושבה, ברחוב גוטמן ליד השוק. בית גדול מוקף גן גדול שתיכנן גנן מומחה משרונה. בגן גדל כל עץ פרי למינהו מאנונה עד פאפיה, ובעיניי דמה לגן העדן שבתנ"ך. על אדמתו ובכספו הקים גם בית כנסת חב"ד "צמח צדק", בית הכנסת הראשון של חב"ד בפתח-תקווה ומבתי הכנסת הראשונים של הזרם החסידי הזה  בארץ.

שארי בשרו של גרשון היו סוחרי פרוות בינלאומיים. אחד מהם, מקס אטינגון, אזרח ארה"ב, (להבדיל מדודנו, פרופסור מקס אטינגון,תלמידו וידידו של זיגמונד פרויד), שלח לו סכום כסף נכבד על מנת שיקים פרדס ומשק חי בהם יעבדו בו פועלים יהודים בלבד – לתת פרנסה לחלוצים. לא דבר רגיל באותה תקופה כשפרדסני אם המושבות העדיפו  פועלים ערבים. אלה היו מיומנים יותר וזולים יותר מהפועלים היהודים. "משק אטינגון" היה שם דבר בפתח-תקווה הקטנה.

סבא רבא רכש מאחד מערביי הסביבה מאה דונם קרקע בסגולה שבעיבורי פתח תקוה, נטע עליהם פרדס תפוזים ואשכוליות וגם לימונים, והקים לול תרנגולות וברווזים. אהבתי לבקר בחווה, להאזין לשקשוק מוטור המים, לצפות בפועל המטה את המים בטורייה בתעלות ההשקייה, להבהיל את להקות הברווזים ולרוץ אחריהן, להתבונן באורזות היושבות ישיבה מזרחית ב"בייקה", ונטולות צפרניים מבררות בזהירות את פרי ההדר למיניהו ואורזות אותו  בניירות דקיקים מסומנים בכתובת "ג'אפה" וציור של גמל. ומעל לכל נשביתי בריח פריחת ההדרים. הריח הזה משכר אותי עד היום גם בתל אביב – ברחוב הארבעה הסמוך לביתי השכילו לטעת כמה עצי הדר לצד המדרכה, ובושמם ממלא את האזור, כמו משכבר, בפתח-תקווה.

יום אחד הגענו לפרדס והשער היה נעול. אימא, דקה וצעירה, לא היססה לרגע, טיפסה על השער הגבוה ופתחה אותו מבפנים. גם אני טיפסתי, לא על השער אך על מדרגות הברזל של מגדל  המים המיתמר שבראשו חקוק "פרדס אטינגון תרפ"ט" ומצוייר מגן דוד. היה בפרדס מקווה מים נוסף – בריכת נוי מוגבהת עשויה בטון ובטבורה חסידה מבטון שצווארה הארוך מתיז מים. תאומה זהה של החסידה הזו התנוססה בגן של סבא במושבה.

סבא רבא גרשון הקדים לעלות ארצה. בנו יחידו אלתר נותר בקייב שבאוקראינה. עם בני ביתו התגורר בקרסצ'אטק, היפה בחוצות העיר שרק לסוחרים יהודים מהגילדה הראשונה הותר לגור בו והמשיך לנהל את מנסרת העצים המשגשגת שנחל מאביו.

באו הבולשביקים, החרימו את המנסרה, את הבית ואת כל הרכוש וסבא אלתר (שמו היה בן ציון, אך כיוון שכל אחיו ואחיותיו נפטרו בינקותם, כונה "אלתר" – "זקן" באידיש – נגד עין הרע) נמלט מרוסיה עם רעייתו ושלוש בנותיהם, הצעירה שבהן אימי.

תמורת הון תועפות העביר אותם מבריח לגבול הפולני – באישון לילה, בעבי יערות, בין  אורות נוצצים שנדמו לבורחים כאורות הבתים שמעבר לגבול ולמעשה היו עיניים בורקות של זאבים שוחרים לטרף. המבריח היה נאמן וחצה עימם בשלום את גבול פולין, משם הגיעו לקרובים בלייפציג שבגרמניה. אלה היו עשירים מופלגים אך גם להם לא היה אוכל בגרמניה שאחר מלחמת העולם הראשונה, ועל צלחות בדולח הגישו שם המשרתים צרורות פטרוזיליה כמנה ראשונה.

ב-1920, אחרי שסבא-רבא גרשון כבר ישב "שבעה" על יקיריו, הגיע אלתר עם משפחתו לארץ; הוא  התגורר בחווילה של אביו וניהל את "משק אטינגון". שנים רבות פעל לצידו העובד האחראי אבא דויטש, שהיה גם הרופא של הבובות שלי. הבובות נעשו מתאית וגפיהן התפרקו בלי הרף – פעם נשרו רגליהן ופעם הזרועות, ואבק'ה מצא להם תמיד מזור.

אחר מותו של סבא, בגיל צעיר יחסית, ניהל את החווה קרוב משפחה בשם סולובי שאף התגורר בה זמן מה. הוא מכר את הקרקע, המשק נכחד והפרדס נעקר.

מאז חלפו דורות. הסבים והסבתות הלכו משכבר לעולמם, חלקם קבורים באדמת סגולה, לא  הרחק מהחווה. השוק הגדול של פתח תקוה העיר בלע את בית המידות והרס את גן העדן. את מקומם תפשו מחסני "תנובה". רק בית הכנסת נותר במקומו ואף גדל והתרחב. שלט בחזיתו מעיד כי הקים אותו ר' גרשון אטינגון.

ובכל זאת, למרות הכל נותר זכר לפרדס אטינגון בתערוכת צילומים של  מבנים על סף החידלון שקיים שרון רז יליד פתח תקוה [צאצא למשפחת יהודית ויואל סימקין] – הזדקר לפתע לעומתי מגדל המים ועליו נראית בברור הכתובת "אטינגון תרפ"ט" והמגן דוד.  

לאחרונה ביקרתי בפרדס ילדותי. אכן, על כמה דונמים בודדים שנותרו ממאה הדונם, מזדקר בגאון מגדל המים, מוכתם אולם שלם [?], בגובה של בית בן קומותיים, עם גרם מדרגות הברזל הלולייניות שעליו נהגתי להשתעשע, המוביל לכתובת "אטינגון", שם המשפחה של סבא-רבא, של סבא ושל אימא בנעוריה, זיכרונם לברכה.

סביב המגדל עדיין צומחות שבע ושינגטוניות כבנות מאה, אחדות כבר גבוהות מהמגדל. במרחק מה צומח עוד דקל ושינגטוניה בודד ושיחי הרדוף, ומסתמנים כמה מבנים קטנים מפוחמים, אולי מחסנים לשעבר, ומבנה מלבני בעל חמישה פתחים. השטח מוקף גדר ומשולט כולו  "מתחם עירוני מיועד לשימור. הכניסה אסורה בהחלט."

לא הייתי מוצאת את השריד ההיסטורי הזה אלמלא הסיעה אותי לשם קרובת משפחה הבקיאה בשטח. לא רק פרדס אטינגון נבלע בתהום הנשייה – לשום פרדס משפעת הפרדסים שפרחו פה לא נותר זכר. מול צידו המערבי של מגדל המים משתרעת רחבה מרוצפת גדולה עם עמודי תאורה ובית ספר ממלכתי "רעות". רבי קומות כבר נוגעים באזור שנחשב בשעתו ל"סוף העולם". ולא הרחק פועלים בתי חרושת למיניהם – כיום זה אזור התעשייה של פתח-תקווה.

בארכיון של עיריית פתח תקוה קיבלתי כמה תיקים על אטינגון. דפדפתי בהם כשכפות ידי עטופות כסיות, לבל יפגעו הניירות הנושנים. רובם מסמכים אדמיניסטרטיביים וחוזים משנת 1929, תרפ"ט: "מועצה מקומית פתח תקוה ארץ ישראל" מאשרת כי גרשון אטינגון קנה בכ"א אדר תרע"ד שני דונם אדמה מנחמן גדליה ברודר, עליהם הקים את ביתו וגן. תעדה אחרת, המיועדת לספרי האחוזה, מאשרת כי בנה את הבית ב-1912. בתעודה עוד מ-1908מאשרת המועצה כי אטינגון הקים את בית כנסת חב"ד. מסמך מאשר כי גרשון רכש 5 דונם ליד ביתו מאדמת אל-כרמים חור אל-סאברא ונטע עליהם פרדס וכדומה.

כמו כן  מצויה בתיק ביוגראפיה קצרצרה אך מדויקת: גרשון אטינגון נפטר בתשרי תרצ"א  1930, ונקבר בסגולה. רעייתו חנה גולדה נפטרה בכ"ח אדר תרפ"ג ואף היא קבורה בסגולה. בנם אלתר בן ציון נפטר בירושלים בשנת 1943 וקבור בהר הזיתים. מה שחיפשתי  – שנת לידתו של גרשון ושנת עלייתו לארץ וכן תאריך הלידה של אלתר אינם מופיעים. באחד התיקים נראים כמה צילומים משנת 1931 של משפחת יוסלזון,  כנראה מעובדי החווה. גם לי כמה צילומים מחגיגה במשק אטינגון שבה השתתפתי, ילדה קטנה בשמלה לבנה וכובע.

לדברי גברת מוניקה כהן, הממונה על השימור בעיריית פתח-תקווה, אמורה לקום באתר קריית מוזיאונים – מוזיאון לחקלאות, לתעשייה ועוד. מגדל המים ישולב במוזיאון התעשייה, והמבנה הארוך ישמש בית קפה. אבל בינתיים אין תקציב, והתוכנית היפה היא על הנייר בלבד.

2. פיקוס כינורי

השכן מהקומה הראשונה בביתנו הוציא לחצר עציץ ובו צמח קמל. גזעו הדק מעוקם, עליו הבשרניים יבשים ושורשיו חורגים מהעציץ, שכבר מזמן היה קטן מכפי מידותיו.

הצמח עמד נטוש ללא מים והיה קרוב לקיצו אלמלא נכמרו עליו רחמי הגנן, הפוקד לעיתים את חצרנו. הוא שלף את השיח מהעציץ  הקטן והשבור ונטע אותו  בחזית הבית, מתחת לקומה הראשונה.

לא חלפו ימים רבים והצמח התעורר לתחייה. גבעולו התיישר והתעבה, עליו הכמושים קיבלו ברק, עלוותו התרחבה ואף  נוסף לו גזע שני ועד מהרה הסתעף  גם גזע שלישי. הוא צמח במהירות ותפס גובה וכבר קשה היה להכיר בו את השיח העלוב. כעת היה עץ לתפארת.

ויום אחד, מה רואות עיניי? השיח – העץ בעצם – מגיע עד לקומה הראשונה של הבית, הישר לדירה ממנה הודר.

איני יודעת מה חשב הצמח בליבו הירוק. אולי שמח לראות שוב את מחוזות ילדותו ואת בעליו הראשונים, ושמא חש נקמה מתוקה: אתם בגדתם בי, נטשתם אותי לאנחות – אבל אני חי וקיים ופורח על אפכם ועל חמתכם!

הצמח הזה משמש לי מקור עידוד. הנה, חרף כל הקשיים, אף שכבר היה על קצה האבדון – לא אמר נואש ונאחז בחיים במלוא האומץ.  מי יתנני כמוהו!

שמו של הצמח, אומר לי אוריה אורן הצעיר, הבקי בצמחים – הוא פיקוס כינורי. למה פיקוס ולמה כינורי? – לאלוהי הבוטנאים פתרונים. אני הייתי מכנה אותו בשם אנושי יותר, אך כבר הורגלתי לשמות זרים ומוזרים של צמחים, ופיקוס כינורי אינו הגרוע שבהם.

* * *

שמעון גרובר

בעד מתן הטבות מס נוספות

גם אני בעד מתן הטבות מס נוספות לחברות שמספקות עבודה בשכר קיומי לאלפי ישראלים ולא בשכר מינימום. אז מה ההבדל בין שכר קיומי לשכר מינימום? שבעוד ששכר המינימום מנציח את העוני, את הקוטביות הכלכלית-חברתית, את הפשיעה ואת הגדלת ההוצאות על שיטור וכליאה, וזאת משום שבמקרים שידו של המשתכר שכר מינימום אינה משגת לקנות מזון לילדיו ותרופות לאימו החולה, הוא לא יהסס לגנוב (זוכרים את ז'אן ולז'אן?).

לעומת זאת, שכר קיומי כשמו כן הוא: הוא מאפשר למשתכר ולבני ביתו לחיות בכבוד, חיים שבאים לידי ביטוי באפשרות לגור בפריפריה בשכירות זולה. לממן הוצאות מיסיי ועד בית, ארנונה, מים, חשמל, גז, טלפון נייח, קופת-חולים, מטפלת או מעון, אגרות חינוך וספרי לימוד. לממן רכישת מזון, ביגוד, הנעלה ונסיעות בתחבורה ציבורית. אז, כאמור, גם אני בעד מתן הטבות נוספות לחברות שמספקות עבודה בשכר קיומי לאלפי ישראלים.

אהוד: אני מניח שחברות כמו "טבע" וחברות ענק יצרניות אחרות בישראל עושקות את עובדיהן, הנאלצים לחיות על שכר מינימום ולגנוב כדי לאפשר את קיומם, ממש כמו ז'אן ואלז'ן, שהוא ממש דוגמה לעובד טיפוסי בחברת ענק ישראלית שגורמת לעובדיה לגנוב כיכר לחם כדי להתקיים ובכך גם מגבירה את הפשיעה – ובעיקר את גניבת המכוניות והציוד החקלאי והברחתם אל מעבר לקו הירוק.

* * *

מנשה שאול

מפלגת האל השיעי

להחלטת האיחוד האירופי, שהתקבלה לאחרונה, להוסיף את חיזבאללה לרשימת הגופים העוסקים בטרור, יש כמה השלכות ומשמעויות. ההחלטה התקבלה ברוב מכריע של כל 28 מדינות האיחוד – רוב חסר תקדים, המעיד שחיזבאללה אכן מבצע פעולות טרור ורוצח אזרחים חפים מפשע על אדמת אירופה, כמו רצח הישראלים בבורגס שבבולגריה, ובקפריסין, שבה סוכלה פעולת הטרור של הארגון.

חיזבאללה אינו מגביל את פעילותו לאדמת אירופה בלבד. זו חובקת עולם – באפריקה, באמריקה הלטינית ובמדינות המזרח התיכון. חיזבאללה פועל כארגון טרור גם במדינה שבה הוא ממוקם, לבנון, שבה רצח שורה ארוכה של מנהיגים, ובראשם את ראש ממשלתה רפיק אלחרירי. הארגון גם מואשם בפשע מלחמה כלפי העם הלבנוני, בכך שהוא מאחסן טילים וחומרי חבלה באזורים מאוכלסים ומסכן בכך את שלומם. ואכן, היו בלבנון מקרים רבים שאזרחים איבדו את חייהם כתוצאה מכך.

השתתפותו של הארגון במלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה שיכנעה את מדינות האיחוד האירופי כי גם בכך מבצע חיזבאללה פשע מלחמה – בנטילת חלק ברצח אזרחים תמימים, כשהוא משתף פעולה עם הכוחות של משטר אסד, לקידום האינטרסים של איראן.

מרבית מדינות ערב הביעו שביעות רצון מן הצעד שנקט האיחוד האירופי. זאת, נוכח העובדה שחיזבאללה הוא יד הטרור האיראנית הפועלת לערער את היציבות והביטחון במדינות ערב, ובראשן מדינות המפרץ וערב הסעודית.

אך דעת הקהל בעולם הערבי אינה מקבלת את ההפרדה המלאכותית שעושה האיחוד האירופי בין הזרוע הצבאית של הארגון ובין הזרוע המדינית שלו. עורך העיתון "אלשרק אלאווסט" הסעודי, טארק אלחמיד, כותב במאמר מערכת (24.7.13):

"היות שחיזבאללה הפך חלק אינטגרלי של הממסד הלבנוני, נאלץ האיחוד האירופי להפריד בין שתי הזרועות – זאת כדי למנוע גרימת נזקים לעם הלבנוני. אך ברור ששתי הזרועות הן של "גוף אחד.

"יש להזכיר כי נעים קאסם, סגנו של נסראללה, אמר לפני כחודשיים: 'האירופים עושים מעצמם צחוק כשהם מדברים על זרוע צבאית וזרוע מדינית. שתיהן אותו דבר, והילד הוא צבאי וגם מדיני."

מהי אפוא המשמעות האופרטיבית של החלטת האיחוד? המשמעות היא בראש וראשונה כלכלית: מדובר באיסור על איסוף תרומות לארגון במסגדים ובגופים איסלאמיים אחרים באירופה, הקפאת פקדונות הארגון בבנקים ומניעה של העברת כספים. אך משמעות ההחלטה    היא גם פיקוח הדוק על תנועותיהם של חברי הארגון באירופה ומניעת כניסתם למדינות האיחוד האירופי.

דעת הקהל בעולם הערבי אינה מקבלת את ההפרדה המלאכותית שעושה האיחוד האירופי בין הזרוע הצבאית של הארגון ובין הזרוע המדינית שלו.   

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 255.

* * *

קובי גיסין

משאל עם? – למה לא?

הואיל ומפלגת הבית היהודי מגלה רגישות, להיטות ונחישות בדבר הגברת כוחה של הדמוקרטיה במדינה, וקוראת בעוז בלתי רגיל להנהגת משאל עם, שיקבע את גורלו של ההסכם, אם יגיעו  אליו, בין ישראל לפלסטינים, על פתרון הסכסוך ביניהם – אני מציע לחזק אותם ולתמוך בהם ולהגביר אפילו עוד יותר את הדמוקרטיה במדינה על ידי הסבת כמה נושאים נוספים להכרעתו של משאל עם.

להלן, רשימה (חלקית) של נושאים כאלה:

שאלת שירותם הצבאי של בחורי ישיבות ההסדר בצבא. השאלה תהיה: האם אתה מסכים או מתנגד להשוות את משך שירותם של בחורי ישיבות ההסדר, ולהתאימו למשך השירות בצבא של יתר הבחורים המתגייסים. משאל עם זה נועד לפתור את שאלת אי השוויון המשווע בין החיילים במשך השירות בצבא. מדוע בניי משרתים שלוש שנים, ובני ישיבות ההסדר משרתים פחות ממחצית הזמן הזה. אני בטוח שחברי מפלגת הבית היהודי ואוהדיהם יצביעו בהמוניהם "מסכים", בעד התאמת השירות לכולם, שכן הלא הם אלופי המאבק בעד "השוויון בנטל".

המשאל הבא יעסוק בשאלה: האם אתה בעד השארתו של הכותל המערבי כבית כנסת אורתודוקסי מזרם קיצוני מסוים, כפי שהוא היום, או לשנותו ולפותחו כמקום מקודש לכל בני הלאום היהודי, אשר יוכלו לבקר בו, להתייחד עם ערכים לאומיים, או להתפלל בו על פי דרכם ואמונתם. המחזה המביש, בו המשטרה עושה את מצוותם של רבנים בני הזרם המסוים – אגב מיעוט בעולם היהודי ברחבי העולם – ומגרשת כל ראש חודש קבוצת נשים המבקשות להתפלל, על פי דרכן, עטופות  בטלית (תקנית!!!), מן הרחבה המרכזית של הכותל. ומדוע? לא מפני שהטלית פסולה. אלא פשוט מפני שהן נשים, ונשים אינן מורשות להתעטף בטלית על פי הלכתם של רבנים אלו, שהפכו את הכותל לבית כנסת על פי זרמם המסוים. ובהסכמת המדינה. אוי לה לאותה חרפה.

לא פעם אני שואל את עצמי, אילו היינו יכולים לשאול את מוטה גור, ואת צנחניו האמיצים שנפלו בקרב על הכותל, האם לשם כך הקריבו את חייהם? כדי להפוך את המקום המקודש ביותר לבני העם היהודי לבית כנסת? ועוד כזה? מעניין מה היו משיבים. אני מודיע, כחילוני, לא ביקרתי במקום מאז הפך המקום לבית כנסת. אילו הייתי רוצה ללכת להתפלל בבית כנסת, יש בעירי אחדים כאלה, ואינני צריך לנסוע לירושלים. לא רק נשים מדירים שם, אלא גם למעלה ממחצית תושבי המדינה היהודים. אני בטוח שחברי מפלגת הבית היהודי, שרוממות אחדות העם בפיהם, יסכימו להפוך את הכותל למקום הפתוח באופן שווה לבני כל העם היהודי, על כל גווניו.

המשאל הבא יעלה את השאלה האם לא הגיע הזמן לסלק ממציאות חיינו את המוסד המביש הידוע לשמצה של הרבנות הראשית עם שני הראשים, המתחרים ביניהם על אליפות השחיתות, בה מתמנים, כדרכה של הפמיליה, בניהם של הרבנים שכבר היו רבנים ראשיים. הכל שם נשאר במשפחה. ובמפלגה. ושוב, כל זה בחסות ובמסגרת המדינה. ואוי לו לאותו ביזיון. והכל כדי להאדיר את עסקי המשפחות המנהלות את ה"כשרות" ושאר ביזנסים, והואיל וזה נעשה בחסות וברשות ובמימון המדינה – היכן זה שצריך לבדוק אם אין כאן לפחות ניגוד עניינים, ואם לא יותר מכך. או אולי אשתו של ממסד מושחת זה היא האשמה, ואותה צריך להעניש, והם כולם צדיקים. הם לא ידעו על השחיתות בביתם. זה לא אני. זה הבן שלי. והמשפחה טהורה. או לפחות "זכאית". האם חברי הבית היהודי יצביעו עבור ביטול ממסד זה? או שמא כדאי שנמתין לראות אם נבחר נציג שלהם לגוף הלא רלבנטי הזה, או לא, כדי שיוכלו לגבש את עמדתם הציונית דתית.

לי ולשכמותי הגוף הזה אינו מעלה ואינו מוריד. אינני זקוק לו לחלוטין. הוא שריד לגופים מתקופת טרום המדינה שהחליפו במידה מסוימת את המנגנונים הריבוניים שלא היו. אבל היום? עבר זמנו ובטל קרבנו.

ואחרון חביב לפעם הזאת, חברי הבית היהודי בודאי ישמחו להעלות למשאל עם את השאלה הקלה: האם אתה בעד או נגד הפיכתה הסופית של המדינה למדינה הלכה. והואיל והם בטוחים שתוצאת המשאל תהיה "בעד", אין ספק שהם יזדרזו להיענות למשאלת משאל זה. וצריך כמובן שהחוק בעניין זה יהיה חוק יסוד, שאי אפשר יהיה לשנות את תוצאות ההצבעה, או לפחות יהיה קשה לשנותה. אחרת יצביעו נגד התקציב. נראה אותכם ספורט. תציעו את זה.

השר אריאל מהבית היהודי מתהלך כשבבטנו מתגלגלת הפילוסופיה האומרת בערך כך: אני עכשיו בשלטון, ואני אעשה מה שאני רוצה, ואתם תקפצו לי. כשתהיו אתם בשילטון, תעשו אתם אותו דבר, כלומר מה שאתם רוצים, ואנחנו נקפוץ לכם. וזוהי כנראה הפילוסופיה שהפכה לזו הרשמית של הבית היהודי כולו, בעיקר של החרד"לים שבהם. וכרגיל, הם נחושים בכך, כי הם הלא ערכיים. אז להווי ידוע לכם שכך באמת יהיה. כשיגיע תורכם לעוף מן השלטון, וזה יהיה בקרוב, ישתנו הדברים עד מהרה. והחוק הראשון שיחוקק, במהרה בימינו, אמן, יהיה התיקון לחוק הביטחון, שישווה את משך הגיוס בצבא לכולם. גם לכם. ואתם תקפצו לנו.

ומילה אחת למפלגה האחות, החושבת שיש לה עתיד. לא רק שאינכם בעד הפרדת הדת מן המדינה, אלא שבברית המוזרה שעשיתם איתם אתם נותנים יד להחמרת הכפייה הדתית במדינה. ואנחנו לא נשכח, ונבוא אתכם חשבון בבוא הזמן. וזה יקרה די מהר, כי את תפקידכם על הבמה כבר סיימתם: עשיתם את עבודת הגזרות התקציביות עבור נתניהו. ואז המחשבות על עתיד תהפוכנה לאילוזיה קצרת מועד.

* * *

אלי מייזליש

הטעות הקשה של אריק שרון בעזה

והטעות הדבילית של נתניהו – אתמול

טעויות עושה כל יצור חי, וככל שהאיש למד מטעותו או מטעויות של אחרים – יש לו את הזמן לתקן. אבל לפעמים אין זמן כי האיש מקבל מיד אירוע מוחי.

כי לא רק אריק, אפילו צ'רצ'יל הבולדוג עשה בחייו כמה טעויות קשות, זה התחיל עם גליפולי ונמשך כשחילק את ארצנו ב-1922 ונתן את עבר-הירדן לעבדאללה, כשלא התערב בכניעה המבישה בסינגפור, והכי מפלצתי זה בענייננו, כשלא 'ידע' בכלל מה עושים הנאצים באושוויץ, כשבכל לילה וללילה היו ממריאים אלף מפציצים כבדים להרוס מפעל תחמושת, למרות זאת היו לוורמאכט כדורים ברובים עד יום הכניעה כי אלפי ה-B-17 האמריקאיים עשו שמות בגרמנים לאור היום.

אבל אריק, גם בלי B-17, יכול היה לעשות שמות בחמאס ללא הנסיגה העלובה מעזה שדובי וייסגלס כיבס למענו: "התנתקות" – עם 'מיסטר קלין' במיכל פלסטיק וריח לימון. סע-סע דובי לבית הלבן, ותגיד לג'ורג' דבליוו בוש שהתחלנו בנסיגה מעזה וצפון השומרון כמו הטמבל ההוא גנרל פרסיוואל בסינגפור כשנכנע עם שש דיוויזיות לחטיבה יפנית אחת רכובה על אופניים. "תתחפר בצפון," דרש ממנו מח"ט ההנדסה הקרבית, "הם לא יבואו מהצפון דרך הביצות אלא מהים מול התותחים," השיב הפרסיוואל שבאותו הרגע צעדה החטיבה היפנית במים עד הביצים והכניעה את השמוק האנגלי. כי טמבל נשאר טמבל, והלך לשבי היפני.

עכשיו, כשהחמאס רוקן כבר את מחצית התחמושת שלו, והמצרים של היום חסמו כל מעבר לזנבות של הגרד והקטיושות, מכין החמאס את עצמו לכבוש את הגדה בלי אף כדור. רק בהתשה מילולית.

עופרת יצוקה ועמוד ענן, הם שני הפרקים הראשונים והאחרונים בקורס כיצד לשרוד מאש ישראלית. והלקח הוא: לדבר ברדיו, לשדר בטלוויזיה, לדברר את גדעון לוי ועמירה הס ואת זהבה גלאון על "שלום צודק". תמיד שלום צודק. כי שלום ללא צדק אינו שלום. ובאנגלית ה'ג'סטס' הוא תמיד לפני ה'פיס'. אז ככה זה הולך באנגלית לא 'פיס ג'סטסט' אלה 'ג'סטס פיס', והגויים בכל העולם הרי מבינים אנגלית 'ג'סטס' ולא 'שלום' בעברית, אז פשוט מצלצל יותר יפה; ג'סטס... ג'סטס... וכי מה טוב יותר למסכן ערבי מאשר לחפש ג'סטס אצל ג'נטלמן בריטי או ליידי מכוערת ואפילו אם קוראים לה קתרין אשטון.

תוך כדי השיחות מחר בבית-הלבן, ייתברר מיד כי ללא החמאס אין שום ערך לשיחות 'השלום-הצודק'. החמאס כבר הודיע כי יכול הפתח' לחתום על מה שהוא רוצה עם הישראלים, אבל ברגע שהוא ינצח בבחירות, וזה בטוח כי הוא ינצח, כי הוא עם האצבע על ההדק של הקלצ'ניקוב, הוא יזרוק את ההסכם לפח הזבל. קציני התצפית של החמאס יתמקדו עם משקפות מעל שיפולי הרי יהודה מעל מסלולי נתב"ג והשאלה מתי נראה את הטיל הראשון פוגע במטוס על מסלול הנחיתה או ההמראה זה רק עניין של זמן. לרגע זה הם ממתינים.

ואת כל זה יודעים נתניהו ויעלון. האם קרי לא יודע? וכי ברגע שתהיה להם מדינה על בסיס "שתי מדינות לשני עמים" ומיד יתקבלו לאו"ם, האם נוכל להכניס בתגובה לירי הטיל על נתב"ג את חטיבות השריון והצנחנים לגדה, או שקתרין אשטון תטיל וטו? ומה נעשה אם נפלוש עם חטיבות שיריון ומועצת הביטחון תתן לנו אולטימטום של שעה לסגת מיד מהשטחים ואם לא יזרקו אותנו מהאו"ם? הרי לרגע זה הם מייחלים שנים? להפיל אותנו בפח. ואת זה אריק שרון לא ידע?

אריק היה טקטיקן בשדה הקרב, אבל ראייתו למרחק היתה סלקטיבית. כשעשה את הטעות הקשה והקים את "קדימה" עם אנשים כמו פרס ורמון ודליה איציק, ונטש את הליכוד ולו בשל דקה של תהילה מפוקפקת מידי השמאל חובב הנסיגות. אריק במו ידיו, בנה לחמאס את המקפצה מעזה לגדה – ברגע שאיזה טמבל יחתום כיום על נסיגה. הטעות עלתה לו ביוקר.

אם יש מישהו כיום בהנהגה החושב כי ניתן לשקם את הטעות של אריק בטעות נוספת, צריך לעיין היטב בתולדות חייו ומותו של גנרל פרסיוואל, מפקד סינגפור שהתעקש להאמין כי היפנים ינסו לפלוש מהים.

אפילו שאין קשר בין סינגפור לעזה, ואפילו שמאז סינגפור עברו 70 שנה, מקור הטעות בחשיבה של אדם לא השתנה מאז ימי בראשית; לחשוב כי רק החלטה זו נכונה ולא אחרת.

כך עשה אמש נתניהו את טעות חייו, אבל ממש כמו אדם שאיבד את השפיות. הרי שחרור רוצחים ולא בשל 'התנהגות יפה' בכלא, אלא כמתנה לרוצחים אחרים בשל אובדן עשתונות מול האמריקאים העושים עכשיו כל דבר להתרפס עדיין כלפי הערבים, שמא בכל זאת ולמרות 9.11.2001 – הערבים הם האחרונים שיש להאמין להם כשוחרי שלום. הרי בסוף השיחות יחזור כל איש לביתו ללא הסכם ללא שלום ורק עם כמה רוצחים משוחררים. כך כבר היה עם הקפאת הבנייה. והרי כך היה בעזה? לא ביבי?

נתניהו חייב לדעת: כל עוד נושא הגרעין באיראן לא הסתיים לטובתנו, כל עוד נמשכת השחיטה והכאוס בסוריה, וכל עוד יש מהומות במצרים ובעוד אתרים, שערבים מנהלים שם 'מדינות' – אין טעם לחתום, לוותר, לתרום, או להאמין לערבים, ולו גם הם מכנים את עצמם פלסטינים. וכפי שעינינו רואות ככה זה הולך להיות 'שם' הרבה-הרבה זמן. 

הנה פליטון שמצאתי אמש באינטרנט:

ראש הממשלה יתנה שחרור מרצחים פלסטינים בשחרור פולארד

מאת: ג'ראלד שטיינברג [כתבנו בבית הלבן ולענייני יין איטלקי]

בשיחות נתניהו עם ג'ון קרי, קצת לפני חצות, דרש כתנאי לשחרור אסירים פלסטינים מבתי כלא ישראלים, את  שחררו לאלתר  של פולארד והטסתו לישראל עם נציג הבית הלבן מרטין אינדיק.

"אין סיכוי שהפלסטינים יראו מחוץ לכלא אסיר פלסטיני אחד, אם לא נראה קודם בארץ את פולארד ללא אזיקים," נעל נתניהו את שיחתו עם קרי.

כתבנו מעיר כי הבית הלבן נתפס לפאניקה חסרת תקדים מאז התפטרותו של הנשיא ניקסון בשל עדות שקר. כשפולאד ישוחרר, הוא יוכל לספר לכל העולם כיצד העיד בשבועה [בדלתיים סגורות] נציג הבית הלבן שדרש ש"הבוגד היהודי יינמק בכלא עד שארית חייו... ולא יראה את אור השמש." כי ככה צריך לעשות ליהודים בוגדים.

הפיאסקו עם הפלסטינים יחזור שוב לבקבוק הטוסקני המרושת בקש למילויו ביין חדש שהתנדף.

[לעיון מחודש בנושא הפיאסקו, נא עיין בתולדות חייו של המלך האיטלקי ויטוריו עמנואלה ה-2].

אהוד: באשר לסיכויי המו"מ עם הפלסטינים, לצערנו עלינו לחזור כאן על אמרתו הגזענית והמאוד-מאוד לא פוליטיקלי קורקט של דודנו ברוך בן עזר רַאבּ: "ערבי קם בבוקר, ערבי מתחיל לשקר!" – וזיכרו אותה היטב לאור התוצאות שתהיינה בעתיד הלא-רחוק! – הגם שאחדים מכם ביקשו להפסיק לשלוח להם את המכתב העיתי לאחר שפירסמנו דברים אלה לראשונה.

אז' בימי המושבות הראשונות, ולימים המנדאט הבריטי – עוד לא היתה בשימוש המילה המלאכותית – "פלסטיני", שהיא שיבוש של המילה האנגלית פלשתינאי, שהיתה תקפה לגבי כל אזרחי פלשתינה-א"י של תקופת המנדט, גם יהודים!

גם אנחנו נולדנו ב-1936 בתור פלשתינאים-א"י!

ובכלל, קתרין אשטון היא לא מכוערת. היא פשוט יפה כמו המראה של ה"שלום" עם ה"פלסטינים"!

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך: מסעותיי עם נשים

פרק עשירי

החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה

כך חלפו ועברו שעות אחר-הצהריים. מהאמבטיה יצאנו נקיים וטריים למרפסת. מלנכולי היתה ברקיע השביעי. ריקדדה, שרה יִדְלֵלָה, נישקה, קיפצצה והשמיעה מהפטפון הגדול של הוריה שניצב מאחורינו, בסלון הדירה, את "ארבע העונות" של ויוואלדי, ששמעתי לראשונה בחיי. מוסיקה קלאסית טרם היכרתי לבד מצלילי הסיום של הסימפוניה מהעולם החדש של דבוז'ק, ששנים רבות חשבתי שחיבר אותה מרק לברי, מהשיר כל העמק הוא שיכור: "פלדה כחולה הם השמיים, כבשן אדום הוא לבבי..."

ובסלון המרוהט בעושר, בבית האריסטוקראטי שעושים בו חוקן כדי להיות נקיים לפני שהולכים לישון! – ניצב פסנתר שחור כי אימא של מלנכולי היתה בעבר פסנתרנית. "היא ניגנה לחיילים ולקצינים הבריטיים בבת-גלים ובבתי-הקפה בטיילת של תל-אביב," הסבירה מלנכולי. עשיתי חשבון שהדבר לא ייתכן כי הם עלו ארצה כבר לאחר קום המדינה. דיבורה היה כה תמים עד כי היה קשה לדעת אם היא משקרת. רק מאוחר יותר הבנתי שהפסנתר היה שייך לאֶטָה המנוחה, אשתו הראשונה של אפרים, שנהרגה בהפצצה הנוראה של המטוסים המצריים על התחנה המרכזית [כיום, הישנה] בתל-אביב בשנת 1948. יעקב קליין, אביו של חברי הטוב זאב, חזר לפנות-ערב למושבה באוטובוס אפור של "איחוד רגב" כשהוא מזועזע ונדהם, וסיפר כי הרציפים מלאים דם וגופות וכל המראה הוא זוועה גדולה. אולי האוטובוס היה כבר של קואופרטיב "דן", שבו התמזגו "איחוד רגב" הפתח-תקוואי ו"המעביר" התל-אביבי. והאמת, אפילו את השם "גוש דן" טרם היכרנו. חשבנו שאנחנו נמצאים על הירקון בין פרדסי השרון, מדרומנו – אזור יהודה (מראשון עד גדרה) עם קואופרטיב האוטובוסים "דרום-יהודה", ומצפוננו – אזור השומרון (ובמרכזו חדרה) עם קואופרטיב "אגד", שבתקופה מסויימת נקרא גם "אשד" כי אוחדו בו "שחר" החיפאי ו"דרום-יהודה" הדרומי, ולימים בלע "אגד" גם את "המקשר" הירושלמי, ונותר עצמאי רק קו אוטובוסים בולדוג לא-גדולים עם המנוע בפנים של האחים ליטווינסקי שהסיע מרחוב מקווה-ישראל בתל-אביב לתל ליטווינסקי, כיום קו 64 של "דן" המגיע לתל-השומר.

ישבתי יחף וערום בַּכִּיסא-נוח ופּוּסית המתוקה מִתְקָרְחֶמֶת בפינקוק (אלה מילים שלה, לא חושב שלמדה אותן ב"ריאלי") על הבלטות הקרירות, גם כן ערומה, מלטפת מנשקת את אצבעות רגליי כשהיא מהמהמת את השיר של שנהר ופוסטולסקי "ב-ח-שאי ספי-נה גו-ש-שת..." ומקשטת את ציפורניי בפרחי יסמין לבנבנים וריחניים שצמחו במרפסת; וחרף מחאותיי דיגדגה לקחה לפה כל אצבע ומצצה אותה בהערצה מוזרה. אחר-כך התעקשה לשבת על ברכיי והמשיכה להתנהג כילדה קטנה והפעם היה תורי לנשק את אצבעות רגליה אחת-אחת ולהניח פרחי יסמין ברווחים הצרים שביניהן ולספר להן את הסיפור על סבתא שבישלה דייסה ולדגדג אותן ולהגיע עד למצוץ יחד את כל אצבעות כף רגלה האחת, הנתונות עמוק בפי בריח היסמין העז, וכף-ידי הפנוייה כבר מטיילת בין הנקבים במעלה ירכיה.

 בחיים לא זכיתי לפינוקים כאלה, בקבלה, ובנתינה. אני אוהב מאוד לשחק עם ילדים קטנים, ללא שמץ של נהייה אירוטית. לגנון של אימי במושבה היו רושמים את התינוקות מיד לאחר היוולדם כדי להבטיח להם מקום בעוד שנתיים-שלוש. כאשר ישבה מלנכולי בחיקי חשתי ילדה קטנה מוקפת בזרועותיי, רק שיש לה שדיים שאינם שבעים ליטופים ומבקשים, שני הזכרים הקטנים האלה, המתקשים – עוד ועוד, "כדי להגדיל את הצוּצִים של הצוצים," כדבריה.

פניה היו עגלגלות ובהירות-מטבען אך שזופות מקיץ וים. שערה חום-צהבהב. והגוף נאה במיוחד ומפתה בחושניותו. בעירומה ניכרו סימנים לבנבנים של ביקיני קצרצר בעיגולי השדיים, מעל לערווה הזהובה ובעגבות. ואני נזדמזמה בי "הורה נהלל": "היא היתה / יופי של ילדה / שערותיה ים דגן זוהר / היא היתה / אגדה / אלף לילה ועוד לילה / ופי אלף עוד יותר..." שהיה שר הזמר שמשון בר-נוי (ואדייק: ללחן של צבי בן-יוסף, למילים של שלמה דויטשר-דרורי, שגר עשרות שנים בסדום).

אביה אָרְפַּאד מת לפני שלוש-עשרה שנים ואפרים הרומני הוא אביה החורג. את אביה העריצה מתוך סיפורי אימה על אודותיו בטרם נישאה לאפרים. לדבריה היה ארפאד משורר הונגרי חשוב, לא יהודי. בישראל קמל ומת. לה קוראים מלכה ואולם שמה הקודם, שנתן לה אביה-מולידה, היה – מֵלָנְכּוֹלִי. ארפַּאד חגג בבוהמה של בודאפשט על יֵין טוֹקַאי ופַּלַצִ'ינְקוֹת מעוררות אימה בגודלן ומשוררות שהיו צעירות מֵאִימה, אבל האם היתה גאה ביופיין של ידידותיו, אחת מהן היתה שחקנית ידועה בתיאטרון.

מלנכולי הראתה לי מחברת שירים אהובים עליה, שהעתיקה או תירגמה ואולי חלקם כתבה בעצמה. קראתי שָׁם שיר שאביה כתב וכאילו ממש עלינו, בתירגומה. שכחתיו. אך לימים מצאתי אותו בתירגומו של איתמר יעוז-קסט, ומתברר שכתב אותו המשורר הלאומי של הונגריה שַׁאנְדוֹר פֶּטֵפִי, שמת צעיר בשדה הקרב לשחרור ארצו, יותר ממאה שנה לפני שפגשתי את מלנכולי:

"רוֹטֵט הַשִּיחַ, כִּי / צִפּוֹר עָלָיו יוֹרֶדֶת, / רוֹטֶטֶת גַּם נַפְשִׁי, כִּי / נִזְכַּרְתִּי בָּךְ לְפֶתַע. / נִזְכַּרְתִי בָּךְ לְפֶתַע / נַעֲרָה קְטַנְטֹנֶת, / בֵּין כָּל יִקְרוֹת הָאָרֶץ / מֵאַבְנֵי-חֵן יָקַרְתְּ לִי. / הַאִם עוֹדֵךְ אוֹהֶבֶת? / הוֹ שׁוֹשַׁנָּה, נַפְשִׁי לָךְ, / אָבִיךְ, אִמֵּךְ גַּם-יַחַד / לֹא יֹאהֲבוּ כָּמוֹנִי."

הראתה לי את הספר שהיא קוראת, "ייסורי וֶרְתֵר הצעיר" של גיתה, אבל "אני לא אתאבד כל זמן שאני יכולה לאהוב ולהשיג את הגבר שאני אוהבת!" – הרביצה לי נשיקה, מה שלא הפריע לה לספר על עצמה שהיא סגורה מאוד, באמת מלנכולית, ואילו אני עוררתי בה משהו נפשי עמוק, גרמתי לה אולי להתאהב בי. אולי. אולי, אולי, אולי. רץ אז שיר פופולארי: "פֶּרְהֵפְּס, פרהפס, פרהפס..." לדבריה הפגישה איתי ועם השפיך שלי בעין-גדי פתחה את נפשה והיא לא חדלה לחלום עליי ועל ריח הלחם והזרע הטרי.

היא שפעה נשיות חושנית. שפתיה העבות, החצי-יהודיות, ביקשו נשיקות כאילו רק לכך נוצרו. עוד בעין-גדי, בטרם שוחחתי עימה, עוררה בי רצון עז לבעול אותה. עכשיו, ערומים במרפסת החיפאית החשוכה-למחצה, טובעים במוסיקה של "ארבע העונות" סיבוב שני, ובאמצע גם הסימפוניה הקלאסית של פרוקופייב, שגרמה לי לרצות לרקוד וגם להישמע טיפש שלא ידעתי שהיא קצרה כל-כך – ובריח פרחי היסמין הנעוצים ברוך בכפות רגלינו הנקיות, שאצבעותיהן מושלמות בצורתן, יושבים היכן ששכנים לא יכלו לצפות בנו – שוחחנו, נפש אל נפש, והתרכזתי בעיניה שהיו עתה אפלות, והתרכזתי בשכל הצעיר שלה, הנועז – אבל לא יכולתי להשכיח את היצר העז, הראשוני, אם בתולה היא או כבר לא גם כשפגשתי בה לראשונה – הרגשתי שהיא נושאת בדמה ויודעת דברים שחברות המשק השמרניות שלנו לא תדענה אולי לעולם, ושתסלחנה לי, שהן כיום כבר כבנות שבעים.

גם כיום, ממרחק השנים שחלפו, אני מצטער שלא יצא לי לזיין את היפהפייה הקטנה, שמראה אבריה בעירום עם סימני הביקיני הבהירים ושפתיה החושניות היה מטריף כל גבר. אני מתאר לעצמי שאילו הייתי רואה אותה מולי בים או בשחייה בבריכה, מבלי להכיר אותה, הרי רק למראה גופה בביקיני על החוף או במים השקופים – הייתי מגיע לאורגזמה אדירה בבגד-הים הרטוב. הייתי יכול לאונן עליה בלי לגעת בעצמי, רק מלהסתכל בה או בדמותה שנחקקה בזיכרוני, כפי שעשיתי בשובי לעין-גדי, מגורה עד כדי שיגעון, משפריץ את עצמי רק ממחשבה עליה. כן, הייתי מורעב-מין. הישיבה בקרבת מלנכולי, אלמלא דיברנו, אלמלא התרכזתי רוב הזמן בעיניה ולא בלעתי בעיניי את שאר אבריה המפתים, החלקים, החמימים משיזוף, בעלי עור המשי – לגעת בהם, ללוש אותם ולנשקם – כן, נוכחותה בלבד יכלה לגרום לי פליטת זרע מרוב התרגשות בעודי יושב לצידה, זר, בבריכה או באוטובוס – והיא אפילו לא היתה מרגישה בדבר.

גם כיום בגילי המתקדם מתקשה אברי ומתקשח כשאני כותב עליה. והיא בלעה אותו במרפסת בשפתיה העבות, החצי-יהודיות, טמנה בין שדיה הקטנים, המטריפים, שאמנם בקושי כיסו עליו, ישבה עליי והניחה לי להקפיץ את פטמותיה ולנגוס בהן קלות. אותו ערב לא היה בחיפה ובעולם אדם מאושר ממני. אבל כמה חבל שלא יצא לי לבועלה ממש, שהרי הזהבהבונת המְיָדְלֶלֶת, כטוב ליבה בדגדוגיי – הצליחה לעורר בי התרגשות הרבה יותר עזה מג'ני אהובתי הבוגדנית, שוודאי שוכבת עכשיו בירושלים עם הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן – ושניהם עוסקים בחקר עתיקות עין-גדי בקוּס שלה ומְשחקים שעורלתו גרזן-חפירה.

ידעתי שאני מזמֵן לעצמי משהו לא בריא ולא יציב בקשר שנרקם עם מלנכולי, אבל היא סיקרנה את נפשי ומשכה את גופי. העיסוק ברוחניות הבוסר של נפשה ו"ייסורי ורתר הצעיר" – היה רק תירוץ לתשוקה הפראית לחדור לגוף הצעיר, הבשל, האפרסקי – ללוש אותו! להשקותו בתנובת חלציי! כה נמשכתי לנערה השופעת חום נעורים והתלהבות שבבת-אחת פלשה לחיי ומילאה אותם, והאמנתי שביכולתי למלא בתוכן את חייה.

אתמול ראיתי בה עדיין רק הרפתקה חולפת. "מחזיק המפתחות של ג'ני," כיניתי אותה במחשבותיי. כי את ג'ני אהבתי, את השקרנית שהפקירה את בית-סתריה לחפירה ארכיאולוגית של שמוק ערל שהולך ופורם אותה כמו סכין שנתקעת בליבי – כן, תחילה מלנכולי מאוד דמתה בעיניי לג'ני, כמין מיניאטורה של אהובת חוקר-העתיקות הצרפתי. אבל אני לא הסתפקתי רק בגופה של מלנכולי אלא ביקשתי לדלותה מתוך נפשה, לגלות את סודותיה. אני אדם מצפוני, חניך "הנוער העובד", חבר משק עין-גדי – לא באתי רק לשמוע את ויוואלדי ופרוקופייב כשהקטנה ערומה בזרועותיי, ולהיות מאושר שהיא רק תלמידת הריאלי בסוף שישית! – רציתי יותר, בגוף ובנפש.

חלמתי על שפתיה העבות החצי-יהודיות, הנפלאות. המחשבה על נשיקת הפה הקשוי, הסמוק-אפל, המגע החלומי של לשונה באברי בבמבטיה– הציקה את חלציי עד כאב, ובחדר בעין-גדי, כאשר אוננתי, דמיינתי שאני בועל אותה בשפתיה וגומר לה בגרון. חשדתי מאוד שחרף גילה הצעיר מלנכולי יותר מחושבת וגם בעלת ניסיון מיני רב ממני, למרות שהציגה עצמה בתולה, אבל לא האמנתי לה. בייחוד לאור מה שרמזה לי למחרת וְיוֹלֶטָה הרומנייה, כשטמנתי את אפי בשיער השופע של בית-שחייה והרחתי את גופה הטנקי.

אחרי עשרות שנים פגשתי את ויולטה, שכה היטיבה עימי בחיפה באופן חד-פעמי, שוכבת במחלקה סופנית בבית-חולים, וסביבה מתרוצץ ומשרת אותה בחרדת קודש גמד רומני זקן בשם יוֹן-ניקולא, בעל כתפיים רחבות וחזה עטור תלתלי שיער לבן מאוד. ובטח גם אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה, כלומר יש, או לפחות היו לו – ביצים גדולות (יותר משלי!) העברית של ויולטה אמנם היתה כבר הרבה יותר טובה אבל היא שקלה מאה ושבעה קילוגרם ועמדה למות מסרטן. תחילה חשבתי שאינה מזהה אותי אבל מישהו במחלקה קרא לי בשמי המלא והיא מיד ביקשה שאגש אליה. כנראה זכרה את הפרדסנים הנושאים גם הם את שם משפחתי. הייתי סקרן. שוחחנו. על כך אספר בהמשך. ביקשה שאגהר לעברה ולחשה:

"אני מבקשת שתחתום לי שאתה מאשר שינתקו אותי אם כבר לא יהיה טעם להאריך את חיי. על יון-ניקולא אני לא יכולה לסמוך. הוא פורץ בבכי למחשבה וחוץ מזה הוא בעלי, ואסור לו לחתום. אסור קרובי משפחה. ואין לנו אף אחד אחר."

בכתה.

חתמתי. הרגשתי שאני פורע בכך חוב של כבוד על הפעם ההיא, שפתחה לי את התחת כמו שלא פתחה בפניי שום אישה אחרת בחיי את נִקְבַּת החלומות של האחוריים, ואילו אני סירבתי לחתום לה.

חוץ מזה, מאז שופרו מאוד יחסינו עם רומניה, והרודן ניקולאי צ'אושסקו הזמין אותנו, חבורת סופרים עבריים שחלקם יוצאי ארצו, להתהולל על חשבונו שבוע ימים בבוקארשט כדי שנאמר עליו טובות באוזני האמריקאים, כך האמין. חיפשתי בכל מופקרת ג'ינג'ית שנקרתה על דרכנו את ויולטה, ולא מצאתי. הפסדתי. כי ניקולאי במו-פיו אמר לי: "קח את מי שאתה רוצה, הלילה היא שלך!" וגמענו שמפניה בהקשת גביעים צוננים, "רק לא את אשתי..." הוסיף בצחוק פראי כשהוא צובט את הרודנית בתחת.

מיד כשהגענו מילאו את כיסינו בסכום נאה של שטרות לַאי רומני בעלי אפסים רבים. הזהירו אותנו שלא נחליף דולרים בשוק השחור וביקשו שנשתמש רק בפרזרווטיבים.

נסחפתי? כן. חיים מעניינים היו לי מאז אותם ימים רחוקים של השתלמות במאפיית "אחדות" בחיפה.

מלנכולי היתה נערה מאוד "פרקטית", מעשית, מאוד-מאוד, ואני חיפשתי בה אובייקט להתאהבות רומנטית אך גם לזיון, מהר ככל האפשר, כי לחץ לי, נורא – בביצים ובמחילות התאווה והאמנתי ש"אחותי" באמת התאהבה בי ואו-טו-טו תתמסר לי רק מפני שאני בחור נפלא ומושך נשים.

ואילו היא חיפשה כנראה דרך לעזוב את הבית ואת הרומני-החורג-אביה – (שמתאנֶה לה, אמנם "בחביבות", וכאשר אימה יוצאת מהבית והם נשארים לבד, תענוג מיוחד לו להעניש אותה בסטירות קלות על אחוריה כשהיא שוכבת על בטנה. כאשר סיפרה לי הרגשתי שאני קרוב להשפריץ. "ערומה, בְּתחַת שֶׁלָך חשוף?" – "לא. מה איתך. היה רוצה! הכול בצחוק..." נסוגה מפני גילוי-ליבה) – ולמצוא גבר בעל אמצעים שתוכל לתמרן אותו לצרכיה ולהינשא לו בעודה צעירה מאוד וגם לא לשרת בצבא. בעיות היו לה גם בלימודים. אז למה שתיתן לי בחינם את הרכוש הכי חשוב שיש לה בין רגליה והוא המפתח ליופייה ולאוצרות מיניותה הפורצת – רק כדי שאיהנה בלהתעסק איתה, סתם? מה כבר אופה מעין-גדי יכול להציע לנסיכה זהבהבה – בולקאלאך שחמחמים טריים מהתנור?

ואפילו נניח שבאמת התאהבה בי, לא הייתי מצליח להתאפק ולשמור איתה על חברות  במכתבים בין חיפה לעין-גדי, ואינני יכול להביא נערה בגילה לחדר-משפחה אצלנו במשק – (הוריה לא היו מסכימים, הנהלת הריאלי היתה מתנגדת, החברות במשק היו מנדות אותה והחברים היו מתים מקינאה ומספרים עלינו בדיחות נוראות, למשל – שאני נכנס למיידלֵע דרך בייגלה עבה במיוחד כדי שלא אצא לה מהצד השני!) – וחוץ מזה, אני כבר מבולבל מרוב מה שאני כותב עליה שרק בחדר-משפחה אשכיב אותה ממש ואזיין בה את כל חלומות הרווקוּת שלי על תומתה המשגעת עם סימני הביקיני הלבנבנים על גבעת הערווה הקטנה, ונגיסת הפטמות, הבולקאלאך הבולקאלאך הטריים שהטריפו את דעתי מרגע שחזרתי למשק ולאפיית הלחם והלחמניות. המצב של היא-בחיפה ואני בעין-גדי גרם לי להתיז יותר מפעם ביום – די שעלתה לי בדמיון, מתוך הבצק, אף מבלי לגעת באברי. כך קרה אפילו במאפייה והיה עליי להיזהר שלא ייכנס במקרה חבר לבקש פיתת-בצל טרייה, ושהקטן לא ישפריץ לבצק, מה שהיה קורה לעיתים קרובות, כאלה בעיות.

"די, מספיק," אמרה במרפסת לאחר שהתמזמזנו קצת בחשכה, "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."

"לא, יותר טוב להמשיך..."

"לא, לְיֵספר..."

"לא, לְיַמְשיך..."

"טוב. אז אני ינגן אותך בחליל."

"אבל זה יעשה רעש לשכנים?"

"לא, אני יְנָגֶנֶת לך בשקט, טמבל, מפני שאני אוהבת כל חלק בגוף שלך. איזה מותק הם עם האופים. בייחוד אלה מעין גדי, כמו צוצקלה, שעושה בולקאלאך!" שמה את קצה הבולקאלה שלי בפיה כפומית של חליל, ופרטה על הגזע בשתי ידיה כחלילנית: "יה חי לילי יה עמלי, יה חי לי לי יה עמלי, יה ח-לי-לי יה עמלי..."

מה יכולתי לעשות? מצחיקונת מתוקה שכזאת! כולה שני בולקאלאך קטנים תחת ושני בולקאלאך קטנטנים ציצים, והצטרפתי לזמזום כשאני מלטף את שערות המחללת שלי, הזהובות, הרכות כמשי.

"ה-ע-בו-דה היא לא אר-נ-בת, היא לא תברח, אפשר לשבת..." שרנו יחד בשקט במרפסת עד שהתעייפנו, ושוב: "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."

"על מה?"

"אין לך משהו על עין-גדי?"

"מה יש לספר? כבר סיפרתי... על הילדה שבאה למאפייה לקנות לחם וראתה אותי משפיך..."

"תהיה קצת רציני. זה ירגיע לך את החליל הקסמים שאני לא יִתֵן לך להכניס לי עד שנתחתן, כמו אצל הערבים. אם לא בתולה, מגרשים אותך, ואפילו יותר גרוע. מסכן שלי."

"טוב, את יודעת מדוע עין-גדי נמצאת בישראל?"

"היא לא היתה?"

"ועדת האו"ם, שנבחרה להציע פתרון לבעיית ארץ-ישראל עם סיום המנדט הבריטי, סיירה בארץ-ישראל באותם מקומות שהנהגת היישוב רצתה להראות איך היהודים מפריחים את השממה. לעין-גדי בכלל לא היה אפשר להגיע אז אלא ברגל, ברכיבה או בסירות על ים המלח. בסוף הביקור חזרה המשלחת ללייק-סקסס שבארצות-הברית, ששם היה מושב עצרת האו"ם, והמליצה על מפת החלוקה שבה קו הגבול עבר בקו ישר מבית-אשל, יישוב עברי קטן ליד באר-שבע – מזרחה עד לצפון הר סדום, קו שכלל את מפעל האשלג הדרומי. בלי עין-גדי."

"בלי? אז אתם לא בישראל? צוּצְקָלֶה אתה ממש חכם! עכשיו אני ממש כמו תלמידה שלך ואני מבטיחה שוב לשפשף לך אחרי שתגמור לספר לי."

"שמריה גוטמן, שהוביל למצדה עשרות סיורים וטיולים, בעיקר של אנשי פלמ"ח, שמע על המפה ופנה ליהודה אלמוג, שהוא היום ראש המועצה האזורית שלנו, תמר, ואז היה עובד במפעל האשלג בתור סניטר אבל היה ממנהיגי העובדים במפעל – ויחד הם נסעו לבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים והמתינו למשה שרת, שאז קראו לו שרתוק, וביקשו ממנו שלפחות מצדה תיכלל בשטח המדינה, כי הנוער החלוצי בארץ התחנך על סיפורי מצדה.

"שרת אמר שסיפור מצדה אינו מוכר ואינו מדבר ללב חברי הוועדה, שהם גויים. אז ישבו השלושה וחשבו על פתרונות, וצץ במוחו של שרת רעיון. התנ"ך מוכר לחברי הוועדה, רובם נוצרים, אחדים מהם קתולים מאמינים. הטיעון שלנו יהיה שלא ייתכן שעין-גדי, המקום שבו נכתבו שיר השירים ופרקי תהילים – לא ייכלל בתחומי המדינה העברית העומדת לקום! שרת חזר לעצרת האו"ם ופעל יחד עם חיים וייצמן אצל רוב חברי הוועדה, שיכללו את עין-גדי, קו-הגבול הועבר צפונית לסדום, וככה עין-גדי ומצדה נכללו במה שהיה עתיד להיות..."

"טוב. מספיק."

"התעייפת?"

"לא. אבל אני מוכרחה. רגע, רק אני ארוץ לעשות פיפי. רוצה לבוא איתי לראות?"

"לא. נעים לי להסתכל בינתיים על המפרץ. עוד מעט אני אהיה שם למטה, במאפיית אחדות."

"אז לפחות תשמע אותי. אני ישאיר את הדלת פתוחה ויעשה לך פיפי שלי בקול רם!"

- - -

"צוּצְקָלֶה תבוא לנגב לי? אל תפחד, זה רק מלפנים! אני צריכה שיפנקו אותי..."

- - -

"ככה זה כשאוהבים, לא? (שׁרה) דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! – עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"

- - -

לקחתי הרבה נייר רך של חוץ-לארץ, כמוהו לא מיששתי מימיי, רק אצל העשירים האלה, שלפי איכות הנייר בטח כל חיפאי מאותה תקופה מכיר אותם (בתאי-העץ של המחראות בעין-גדי, על פי בור הצואה, היתה הסניטארית של המשק תוקעת על מסמר בקיר ריבועים גזורים של עיתון, ולרקטום הצעיר שלנו לא נגרמו שום גירויי שפשוף בגלל ניגוב מחוספס בנייר מודפס כי עור בריא לא מפתח דלקות, שכך גם אמר מזכיר המשק וצבי למ"ד, רכז הקניות, הצטרף לדבריו באסיפה הכללית. ומי בכלל חשב לשטוף את התחת אחרי חירבון? לא היה לוקסוס כזה. מה, תכופף חצי תחתון ערום תחת ברז בחוץ? – לא לחינם אמרו עלינו חלוצים, היינו נח"ל, נוער חלוצי לוחם! – "עוד שוחז להבו / האוייב במבוא / נח"ל נח"ל היכונה היכון!" – גם כיום, כשאני כותב ושר את המילים האלה אני מתרגש, בא לי לבכות) – וניגבתי למטה את המשתינון שלה בעודה יושבת על האסלה ומנשקת לי את הזרוע ונאחזת בה.

"רוצָה שגם אחליף לך חיתולים?"

"לא צוּצְקֶלֶה. רק תן לי קצת מִמוֹצֵץ [כך קראה עכשיו לחליל שלי] כדי שלא אבכה..." פעתה.

ומצצה.

"די," אמרתי, "בואי חזרה למרפסת."

""אבל לא לַפְסיק..."

עברנו את הסלון כשאני הולך לאחור ומחזיק בה כדי שלא יישמט מפיה הנמר המידברי, החליל שלי, שהפך עכשיו בפיה למוצץ, ונפלנו על הכיסא-נוח.

"עכשיו סיפור גס!" תבעה ממני בשפה עצלה, "כזה מלוכלך. היה מספיק מדינה עברית..."

"גס מאוד, ציטרוס, מהפרדס במושבה, כאשר מים היו פורצים משִׁיבֶּר פתוח..."

"מָזֶה שיבר, גם גס, מלוכלך?"

"לא. זה ברז גדול, בתחתית בריכת ההשקאה, סבא היה צועק: 'יא אחמד, אחמד, רוּחְ אִל מוֹיֶיה מִן תוּחֵעס אִל בִּירְכֶּה!' – הוי אחמד, אחמד, ברחו המים מתחת לבריכה!"

"ככה דיברו? זה מלוכלך?"

"לא. דיברו: 'אִנְקַסַארָת אִל מוֹיֶיה!' נשברו המים! – אם פרצו מתעלת ההשקאה ושטפו החוצה."

"מה, אתה מדבר ערבית, צוצקלה?"

"קצת. מהילדוּת."

"אז כדאי לך למצוא [נשמע בהתפנקותה, למצוץ] שרמוטה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! עד שנתחתן! זה כלל קדוש אצלי, אז אתה תתחתן איתי, שָׁרְמוּטְקָלֶה?"

"מה פתאום ערבית? את בכלל מבינה מה שאת אומרת?"

"ככה הבנים ב'ריאלי' מדברים. מספרים בדיחות. יודעים מחירים. אז תתחתן איתי?"

"אז הם לא מבינים כלום!"

"יאללה, אל תעשה את עצמך... כדאי לך, תוכל לפתוח אותי... מה עם הסיפור הגס?"

מה לעשות? אם אספר לה, אדפוק לי את החלום לשכב עם זונה בחיפה תחתית, שחסכתי לכך מהתקציב האישי והיו איתי גם לירות אחדות שקיבלתי אש"ל מהמזכיר, ועכשיו הכול יתפקשש בגלל מלנכולי, שעשתה לי קבלת פנים, הפתעה אדירה – אבל משאירה אותי עם זֵין הנמר המידברי שלי בחוץ כמו נער מתבגר שמנשק אותה ומאונן עליה, ולא יותר.

להתחתן איתה!

לא סיפרתי שום גס וגם לא היסטורי והלכנו לישון מוקדם, מקופלים במיטה שלה, כי אני צריך באמצע הלילה לקום, ו"אם אתה באמת מוכרח להכניס אז תלך לשרמוטה על ידי הנמל בעיר התחתית איפה שהמלחים המלוחים מזיינים מכל הימים שהם התאפקו על הים."

"בטח שנתחתן," הבטחתי לפני שנרדמנו, "אני אוהב אותך, מלנכולי, הבתולים שלך משגעים אותי."

"ושכחת כבר את ג'ני?"

"מי זאת ג'ני?"

"האהובה שלך?"

פיהקתי, פיהקתי – "ואולי גם שאספר לך איך פגשתי בעין-גדי את אלוהים בסנה בוער והוא ביקש ממני סיגרייה סימון ארצט מפורט סעיד?"

פיהקתי –

ועד מהרה נרדמתי כשהאוצר חבוק בזרועותיי והתחת הקטן נם על קצה הפיפי שלי עם הטיפה השקופה והשדיים הרכים עטופים בכפות-ידיי.

כן, אני פגשתי בעין-גדי בין הסלעים את אלוהים והוא אמר לי ללכת ללמוד בירושלים...

אהוד: על הפרק העשירי הזה אמר לנו חבר שלנו, סופר ביקורתי מאוד, ומיטאפיסי – שהוא אחד הפרקים היפים ביותר בפרוזה העברית, ממש שירה!

אנחנו לא חושבים כך, אבל נעים לשמוע.

* * *

יפה ברלוביץ

משירת חיבת ציון לשירת מולדת:

הזמר בעלייה הראשונה כמסד לזמר הישראלי

הערה: מאמר זה נערך מחדש עבור המכתב העיתי, ולבקשתו של העורך הוסרו ממנו רוב ההערות והרישום הביבליוגרפי, ואילו החלק המזערי שבכל זאת הובא כאן, הוכנס לטקסט השוטף. את המאמר המלא ניתן לקרוא לעיל בצרופה. 

המאמר המלא התפרסם לראשונה: יפה ברלוביץ, "משירת חיבת ציון לשירת מולדת, הזמר בעלייה הראשונה כמסד לזמר הישראלי, "בקורת ופרשנות", כתב-עת בין-תחומי לחקר ספרות ותרבות, חוברת 44, תשע"ב. הנושא: הזמר העברי, פואטיקה, מוסיקה, היסטוריה, תרבות. עורכת: תמר וולף-מונזון, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, עמ' 59-13.

פרק א

לטיבה של 'שירת חיבת ציון' משיר לזמר

עיון בכתביהם של אנשי העלייה הראשונה, שב ומורה לנו כי עלו לארץ ישראל כשבאמתחתם שלושה פריטים מובילים מארון הספרים הציוני דאז: ספר התנ"כ, אהבת ציון לאברהם מאפו ושירי 'חיבת ציון'. יתרה מזו: שירים אלה, שהתחברו בעצם אותן שנים, לא רק דירבנו אותם לקום ולעשות מעשה, אלא היו גם לחלק בלתי נפרד מהחיים היישוביים בפעילות היומיומית שלהם (כפי שנראה בהמשך).  בדיון להלן נבקש לבדוק מה היא שירה זו, באיזו מידה היתה לשיר זמר, ואלה פונקציות היא מילאה לגביהם? 

ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית תוחמת את גבולות התחברותה של 'שירת חיבת ציון' בין השנים 1870 ל-1900, שנים המתגלות כקריטיות בתולדותיהן של הקהילות היהודיות במזרח אירופה: התפרצויות אנטישמיות ופוגרומים מחד, העצמתה של מודעות לאומית מאידך, והתארגנות של גופים ספורדיים להגר לארץ ישראל ולהיבנות שם. לפיכך לא בכדי נוצר כאן קורפוס ספרותי שמגיב על מצבים היסטוריים טראומטיים אלה בהבטים רפלקסיביים סותרים: חלקם מהפכניים לא-ציוניים שזעקו לפתרון חברתי פוזיטיביסטי ליהודי באשר הוא, וחלקם ציוניים מעשיים שעניינם לא רק חיבה לציון אלא גם שיבה והיאחזות בציון. 

חרף דיכוטומיה זו, מופיעה כלל היצירה שנכתבה אז – תחת הכותרת 'שירת חיבת ציון', ואילו אנו נעסוק אך ורק באותו קורפוס של  שירה שעניינה ארץ ישראל, ובאותם שני הלכי רוח פואטיים העוסקים בה: האחד – הלך רוח נוגה שעניינו כיסופים אל הארץ האהובה שעדיין היא בבחינת מקום נעלם; והשני – הלך רוח נמרץ שפונה אל המוני בית ישראל לקום ולהתארגן לקראת השיבה הביתה. זאת ועוד: כיוון שבשירי מולדת עסקינן, דיוננו להלן יתמקד ב'שירת חיבת ציון' הן כזו המסמנת את ראשית השירה הלאומית בתפוצות ונדידתה מגולה למולדת, והן כשירה ששתלה והצמיחה את עצמה כאן מחדש  כשיר זמר ארץ ישראלי וכבסיס ליצירה שירית מקומית חדשה.

1. שירי כיסופים

"כיסופים לארץ ישראל הזינו את הספרות העברית לדורותיה", כתב ש' הלקין, בסקרו את ביטוייהם בספרותהעממית, בספרות הדתית-הליטורגית, וכמובן בספרות היפה (פרקים בספרות ההשכלה וחיבת ציון, 1984).

הבולטת ביותר היא השירה העברית בספרד של ימי הביניים, ובראשה יהודה הלוי, כך שלא בכדי התפתח שיח פורה בין משוררי 'חיבת ציון' לבין יהודה הלוי, אשר כמוהו  כמותם, ציירו את מראותיה ונופיה בעיני רוחם, כשליבם במזרח והם בסוף מערב. ואכן מה שמייחד את שירת הכיסופים בכל דור ודור, הוא העיסוק האובססיבי בויזואליות של ציון וירושלים, כאשר ההתייחסות הרגשית מוצאת את ביטויה דרך מרכיבים נופיים וירטואליים. במילים אחרות, אם בשירת ספרד (המאה ה-11), הופיעה ציון אך ורק על פי "זכרי מקרא" שהעם נשא עימו "מארץ לארץ ומתקופה לתקופה", בשירת חיבת ציון (המאה ה-19), תופעותיה של הארץ הנחלמת מתבססים כבר על מקורות מידע קונקרטיים יותר: אם אלה שהצטברו עם התפתחות הקשרים התעבורתיים דאז, ואם אלה שנשאבו מסיפורי מסעות, מפות, תמונות וכדומה. "אַתְ ארץ שיר נחמדה / ארץ פְרי ופרחים / בנצח תולדה / אַתְ אביב נצחים," שר דוליצקי בפאתוס רומנטי משתפך, כשהארץ הרחוקה מצטיירת אצלו על פי דפוס טיפולוגי של אהובה יפהפיה; לא כן ש"ל גורדון, המתרפק על מקום קונקרטי כמו החרמון, כשהוא מתאר אותו בפרטים מקומיים כמו-אופייניים: "לצוארֵימוֹ כוכבים יענקו / השׂיבה עלימו חופפת / ... שם ארזי זוקן, אלונים, תימורות."  או יוסף הלוי המצייר סביבה כפרית דמויית מושבה: "בית קטון על ראש גבעה / תוך גן ירק ועצי פרי," "בפינה כלוב עוף צורח / בשַעַר כלב עז נוצר / בחלון אור בהיר זורח."

ואכן שירת הכיסופים נעה בין לאומיוּת מדומיינת לבין חיבת ציון מעשית, ובנתה את עצמה כשירה, החיה את ארץ ישראל, בו בעת כפנטסיה וכמציאות, כאישי וכציבורי, כפרט וכלאום. בולט בעניין זה שירו של מ"צ מאנה, 'משאת נפשי', שהיה גם לשיר זמר פופולרי ביותר. שיר זה מדבר בקולו של המשורר חולה השחפת, שעל ערש דווי שוטח את געגועיו לארץ כפתרון ותקווה לחוליו, בשל אווירה ואקלימה המיטיב והמרפא; אקלים שיחזירהו להיות איש בריא ואיתן העובד על אדמתו ("עלי שדות בר ופֶרי / אעבוד גם אנוכי"; "אשכח עצבי, תוגת נפשי", "חיי שקט / נגדי עוד יצהלו"). ואכן, גם אם מאנה עוסק אך ורק בעצמו ובמחלתו, מטאפורית הוא מייצג במצבו זה את חוליו האנוש של העם היהודי, שבאין לו מולדת הוא נתפס על ידי משפחת העמים – כמת מהלך. ואכן הקבלה זו בין ה"אני" כ"פרט" לבין ה"אני" כ"לאום", שבה ומודגשת לאורך כל השיר ובעיקר בשורה המסיימת, בה הוא מאחל לו ולאָרץ את תחייתם מחדש: "לוּ גם אַתְ גם אני יחדיו / נשוב עוד לתחייה".

כאן כדאי לשים לב, כי חרף האיחולים לתקומה משותפת בארץ ישראל, תוהה מאנה היכן שוכנת ארץ זו, כשהוא מגלה חוסר בטחון בקיומה: "אַיֵיך אַיֵיך אדמת קודש? / רוחי לך הומייה."

אלא שמאנה אינו היחיד התוהה לגבי ארץ ישראל כנוכחות ארצית-גיאוגרפית קיימת-לא-קיימת; מסתבר שתְהִיָיה זו מאכלסת שירים נוספים ב'שירת חיבת ציון', ולא כל שכן ב'שירת התחייה'. ללמדנו שחרף המודעות הציונית והתשוקה ל'חדש ימינו כקדם' בארץ זו, סימני השאלה למציאותה כאן ועכשיו – ממשיכים לחלחל בין סדקי השיר ומשאירים אותה שוב בחזקת כיסופים בלבד.

כך ימשיך וישאל ח"נ ביאליק ב"מֵעבר לים, מֵעבר לים / התדעו צפורים הדרך לשם?" ושאול טשרניחובסקי יחרה יחזיק אחריו ב"אומרים ישנה ארץ / ארץ שכורת שמש / איה אותה ארץ? / איפה אותה שמש?" כלומר, שירים אלה שהיו לשירי מולדת אהובים, הם למעשה שירי ספק לגביה.    

2. שירי הקול קורא

בצד שירי הכיסופים הולך ומתחבר ז'אנר שירי קוטבי ומנוגד להם – שירי 'הקול קורא'. שירים אלה מתייצבים כתשובה חד משמעית המאשרת את קיומה של הארץ, כשהם פונים בתביעה להתנער מכל תהייה, ובנוסח מניפסט של "קומו ונעלה" – הם קוראים להתארגן ולצאת לדרך. ואכן שירים אלה לא רק מאשרים את הקונקרטיזציה של הארץ אלא גם מלווים אותה בכתובות יַעד ובמיפוי מסלולים. "ציונה ציונה, קדמה מזרחה", מְכַוֵון גוטלובר את הָעולים, כשהוא מציידם בסימני זיהוי לגילוי המקום: "שָם ישראל גפן אושרך פרחה," "שם ערש ילדותך," "שם לעם היית," ובהמשך: "שׂריך ומלכיך שם קוברו," "שמה חייתָ, פריתָ, שריתָ" (1882). גוטלובר מפנה את ההכנות לעולים-הבָנים, וכן גם לארץ-האֵם העומדת לקבלם: "מה תבכי בת עמי מה תשאי נהי / כי תשמע מסביב קול קורא: צְאי," וכמותו יהל"ל, המעיר אותה משנתה בת שנות אלפיים: "קומי נא אימי אַתְ ציון אובדת / בנייך ממרחק שָבים אליך."

ואכן היציאה וההליכה ארצה אינה מצטיירת עוד כאותו המון נודד נוסח יוצאי מצרים. להפך. כאן ההתנהלות היא נוסח צבאות-השחרור של עמי אירופה לקראת לאומיותם החדשה ("אביב העמים"). במילים אחרות: שירי ה'קול הקורא', הם למעשה שירי לכת באמצעותם מצעידים משוררי 'חיבת ציון' את העולים כגדודים היוצאים ללחום על ארצם ועל חרותם, והמוביל במשוררי "הקול הקורא" הוא נ"ה אימבר. כשבא המבקר שלום שטרייט להציג את אימבר, הוא מתאר אותו כמשורר חריג ונועז בתקופת מעבר זו, המֵמיר לא רק גָלוּת במולדת אלא כינור בשופר ומקל נדודים בחרב (פני הספרות, מסות, 1939). "תִקעו קול תרועות ושברים / אות מלחמה לעמנו / להשיב לארצם נפזרים," קורא אימבר בשירו 'השופר', או "כינורי בשופר אמירה," "אריע – לא ארוֹנה / לכו נא הגברים / שאו נס ציונה," בשירו 'שופרות'.

ואכן שירת ה'קול קורא' הולכת ומתעצמת אצל אימבר, כאשר בניגוד לשירי 'חיבת ציון' הדיקלומיים, נתחברו שיריו כמארשים צבאיים קצביים על מסמניהם הלאומיים (נֵס ודגל) ועל כליהם הקדומים (שופר וחרב): "כקול רעם משמיים / קול חוצב להבות," "חושו לארץ האבות... העמידו שם משמרות," "חרב לה' ולארצנו / בירדן שם משמרתנו" ("משמר הירדן").

זאת ועוד. שלא כמו השירה המקוננת והדומעת, שסיפרה את עצמה בגוף ראשון יחיד, פרצה שירתו של אימבר כשירת רבים, ושלא כמו שירי הכיסופים שהתנגנו כאמור בצלילי הכינור המייבב, שירי "קומו ונעלה" שלו – הוליכו בטוחות בקול תרועה וצהלה. "תְקע בשופר גדול לחרותנו ושא נא לקבץ גלויותינו" מבקש היהודי בתפילת ראש השנה, וכן גם שירת ה'קול קורא' של אימבר, שהיתה עכשיו כתפילה חדשה לשיבת ציון המודרנית. לא בכדי קבע פישל לחובר כי עם אימבר, היתה השירה הציונית לשירה ציבורית.

למותר לציין כי שירה 'ציבורית' זו, הִכתיבה גם מִבְנֶה פרוזודי מסויים של השיר (שורות קצרות, קצביות סוחפת, בתים מרובעים), וכמו מאליה ביקשה את הרקתו משיר – לזמר. על המנגינה שפרצה מהטקסטים של אימבר וכמו תבעה את ניגונה, כתב שלום שטרייט בציינו: "המנצח בנגינות במקהלות עם... ברוחו כי עז עבר חלף על פני הכוֹבְשים,  וכאילו עיזק וסיקל לפניהם את הדרך בששון-שירתו, והיה מפלס להם את הנתיבה;" ובהמשך: "המשורר של הביל"ויים שכיוֵון להם את תווי הנגינה לריתמוס מצעדיהם." ואכן שירת הרבים של אימבר היתה מעצם התקבלותה לשירת מקהלה, כאשר רוב לחניה הותאמו והושאלו מלחנים עממיים פופולריים – סלאביים, גרמנים, יידישאים  (ראו בהמשך).

ועוד הערה: התחדשות פואטית נוספת, שהחלה בשני העשורים האחרונים במאה ה-19, ואשר זירזה גם היא למלודיזציה של השיר הדיקלומי - לשיר זמר, הייתה המהפכה הריתמית בשירה, שפורץ-הדרך שלה היה מ"צ מאנה. כידוע, השירה העברית נהגה לשקול עד אז את יצירותיה על פי 'משקל הַהֲבָרות' (הסילאבי) – משקל מסורבל הנחתך על פי מספר מוסכם של הברות (על הרוב אחת עשרה) והחוזר בעקביות בכל שורה (ראו שירו של גוטלובר לעיל).

פריצת הדרך היתה עם המעבר למודל הריתמי של השירה האירופית המודרנית – 'המשקל הנגינתי' (הטוני), שהוא משקל של הדגשות ואי-הדגשות (הרמה-השפלה) בהקיפו חמישה מקצבים (כמו ימבוס, טרוכיאוס, אמפיבראכוס). ואכן, מאנה החל מטעים בשירה שלו את המשקל הנגינתי, ולראשונה העמיד שירים בלשון צלילית וקצבית, והא ראייה שירו 'משאת נפשי' (או בלשוננו "שמש אביב נטה ימה"), שזכה למספר לחנים, והיה לאחד משירי הזמר הדומיננטיים בתפוצות ובארץ.  

3. האמנם זמר עם?

הסדרה 'מחזיונות בת עמי' לאב"א קונסטנטין שפירא, נכתבה כאשכול של פואמות קטנות וביניהן הפואמה "בשדמות בית לחם", שהיתה לשיר זמר בפי רבים. אבל כבר אם פרסומה של סדרה זו, היא זכתה לשבחים מפי הסופר והמבקר דויד פרישמן, בציינו שיש בה פוטנציאל להיות שירת-עם, כיוון שהיא משדרת לא רק מצע אידיאולוגי אלא גם רומנטיקה עברית חדשה: "מאמין אני באמונה שלמה כי שירים כאלה יירבו בתוכנו, יהיו לשירי עַם, והם יוכלו לעורר בלב העָם את רוח הלאומיות האמיתית" (תוהו ובוהו, 1930).

פרישמן מתחקה כאן אחר תורותיהם של הוגים כמו גוטפריד הרדר וגיאורג האמאן, שקידמו את הלאומיות הרומנטית הגרמנית בתבעם להתחבר אל השירה הקדומה ("הביטוי האמיתי הרגשי של רוח העם"), כי רק מתוך מודעות לרוחה של שירה זו, שהיא רוח האומה, ניתן להמשיך ולפתח גם בהווה את ייחודה כחברה כשפה וכתרבות. גם פרישמן תבע ליישם את השירה העברית הקדומה ולעורר את רוח האומה בִיצירה אמיתית ורגשית בת זמנו. לדבריו, יצירה זו אמורה לבטא את עצמה כשירת-עם שבתכניה ובניגוניה יהיה כדי להציל את העם מהתפוררות נפשית ופיזית כאחת. כלומר שיר הזמר הנדרש במסגרת שירת חיבת ציון – הוא למעשה עזרה ראשונה דחופה ומיידית לחוליו של העם. וכך הוא כותב שם: "אכן חציר העם. אם יאמר לי איש: יש לצוענים תקווה, אאמין. אני שמעתי את נגינותיהם בתוך הערבה הגדולה... ונפשי יצאה בנגנם... ואדע כי יש להם כליון נפש, ולכן יש להם תקווה. אם יאמר לי איש: הסרבים דלים וחלשים, והם יהיו לעם וגם אחרית תהיה להם, אאמין. אני שמעתי את שירי נשותיהם ובנותיהם על פני השדה... ואחוש עימהן גם אנוכי כי עַם המה. ואולם כמה מן היהודים מרגישים את הצורך לשפוך את ליבם [בשיר]?... אין אני יודע על פני האדמה עַם אשר קהו רגשותיו... כעם ישראל," "לא מן החוץ תחל הגאולה – מבפנים תחל; לא מן המוח – מן הלב" (כל כתבי פרישמן, ד', 1914).

גם משה שליט, שבמאמרו אודות הזמר העממי (1940), כמו מצטרף לפרישמן, ומורה כיצד "משכילים" שנמנו עם "הזרם החזק" של "גלי התנועה הלאומית" בסוף המאה ה-19, לקחו חלק בחיבורם של שירי-עם עבריים (אחד עשר שירי עם, 1940). כלומר, לא ציבור המוני בית ישראל יזם ויצר שירים אלה, אלא דווקא האליטה המשכילית של חיבת ציון, שבמצב לאומי דחוק זה, דאגה לספק את השירה העממית המתבקשת.

שליט אינו נוקב בשמם של הכותבים, אבל השאלה בעינה עומדת: כיצד היתה שירת חיבת ציון לשירת-עם, כאשר היא נכתבה כשירה אינדיבידואליסטית בת זמנה, על ידי משוררים מוכרים ועל הרוב כביטוי אישי פרטי; כלומר, בניגוד לכל כלליה הפואטיים של השירה העממית. יתרה מזו, שירת חיבת ציון נכתבה כיצירה שהתקשתה לפנות אל המוני בית ישראל כצרכני שירה, וזאת בשל שתי נסיבות:

 א. לשון השיר לא היתה לשון ההמונים. העברית תיפקדה אז רק כלשון גבוהה, וגם אם היהודי-המצוי הכיר אותה כשפת התפילה, היה מתקשה להבינה בהקשרים ספרותיים מודרניים (שלא לדבר על נשים, שלא קיבלו חינוך עברי).

ב. משוררי חיבת ציון לא כיוונו את שיריהם לאפשרויות מוסיקליות, לכן נטו להאריך בשורות ארוכות (משקל ההברות לעיל) והירבו במספר בתי השיר; אך גם אלה שנתחברו על פי המשקל הנגינתי, לא ניתנו לעיבוד מלודי-ריתמי מתאים. כך שעם כל הנהייה לשיר-זמר עממי, שירת חיבת ציון, מעיקרה, היקשתה בנידון. 888

חרף קשיים לשוניים ופואטיים אלה, קורפוס מסויים מיצירותיה של חיבת ציון היה בכל זאת לשירת-עם, ולא עוד שעד היום חוזרים ושרים אותו, גם אם יודעים את שמות מחבריהם, תקופת כתיבתם, וכיצד הפכו לשירי עם. בעניין זה כדאי להעלות על הפרק, ולו גם בקיצור, את הפולמוס שהקיף חוקרי פולקלור, שירה ומוסיקה, בדבר  גבולות שיר-העם המסורתי, ופתיחתם להגדרות אלטרנטיביות חדשות (ראשית המאה ה-20 ואילך). גם בארץ, נשמעו דעות שונות בנידון, וביניהן של אישים כמו יצחק אדל, יהויכין סטוצ'בסקי, שמשון מלצר ודב שטוק (סדן). אלה טענו בספרם המשותף, שלא רק משורר אנונימי או גלגולי זמר מימים עברו – עושים אותו לשיר עם, אלא כל יצירה שירית בעלת מרכיבים עממיים טיפוסיים, כמו טקסט בהיר וגלוי, לשון פשוטה וכתיבה שווה לכל נפש. "מכאן," המשיכו וקבעו ש"שיר הדומה בכל לשיר עם, ואף נעשה לשיר עם, אין לשלול ממנו הגדרה ותואר של שיר עם, רק משום שמחברו הוא בן דור אחרון... וידוע בשמו" (זמר עם, קובץ לפולקלורה מוסיקלית יהודית, 1946).

מרחיב ותורם בנידון, האתנומוסיקולוג ברונו נטל, בהסבירו את המהפך משירת-יחיד לשירת-עם לא רק כניסיון של משורר בן-הזמן להתחקות אחר מאפיינים פואטיים עממיים, אלא כפועל יוצא של תהליכים חברתיים תרבותיים, שמעורבים בהם נדידתם של שירים – מארץ לארץ או מתרבות לתרבות, ואפילו במסגרת של ההעתקה פְנים-קהלייתית (כמו ממעמד חברתי גבוה לנמוך, ולהפך). פרנץ מגנוס בוהם דוחה הצעה זו, בציינו כי רוב הציבור בן זמננו ניזון מתרבות מתוחכמת, כך ששירי עם אמיתיים פסו מן העולם, ורק שירים פסבדו-עממיים ממלאים את מקומם כיום. לעומתו, נותן פיליפ בארי סיכוי לשירת-היחיד העכשווית להפוך לשירת עם, כשהוא מכניס לדיון את המושג  "שותפות של יצירה מחדש" –

 ( ;("communal re-creation"

כלומר, התוצר המקורי, הוא אכן פרי עטו של המשורר היחיד, אבל בו בעת אם קהל נשבה בקסמו של שיר, מרבה לזמר אותו, ומנכס אותו לעצמו עד כדי הרשאה לחולל בו שינויים, מדעת או שלא מדעת  – עושה אותו בדיעבד לשותף בעיבודו מ"שיר" ל"שיר עם". במילים אחרות: התחברותו של קהל לְשיר עד כדי החתמת אצבעותיו בו, הוא הקריטריון לייצורו של שיר-עם בן ימינו. (Folk Music in the United States, 1976).   

דינאמיקה זו, נוסח נֶטְל ובַארי, הפעילה גם את שירי חיבת ציון ועשתה אותם לשירי עם. להלן נתחקה אחר התהליכים החברתיים התרבותיים שחוללו ייצור עממי זה, ובראש וראשונה דרכי עיבודם ("זיווגָם" בלשונו של נתן שחר), נדידתם ותפוצתם ברבים.  

נקודת המוצא לעיבודם של שירי חיבת ציון לשירי זמר, היתה הדרישה הבלתי נלאית לסימני הכר לאומיים שייחדו את חברי חובבי ציון על תנועתם ועל אגודותיהם. בין הניסיונות ליצירת סימנים אלה (כמו דגלים, הימנונים, סמלים, חותמות וכדומה) – הודגש הייצור גם על שירי זמר עבריים – הן ככלי העצמה למודעות ציונית והן כגורם מְשַייך ומשתף (בעיקר במעמדים טקסיים). ואכן הדרישה והחֶסר החלו מדרבנים הפקתם של שירי זמר חדשים לבקרים כאשר שחר מתאר הפקה זו כיוזמת-שרשרת של חברים מהשורה: חבר מוצא שיר בעיתון עברי, מזמזמו על פי לחן זה או אחר, ממהר להביאו לפגישה השבועית של האגודה, והיה, אם נמצא ה"זיווג" טוב על דעת החברים – ה"זמר"

החדש כבר נמסר הלאה לאגודות אחרות, ומשם למפגשים מרכזיים של וועידות, כינוסים, נשפים ציוניים, וכדומה.  

אמצעים נוספים שניתבו דרך מהירה לתפוצה רבתי של שירי הזמר, היו גופי תרבות יהודיים עממיים, כמו חזנים, דרשנים ובדחנים למיניהם. מרים קצ'נסקי במאמרה אודות גופים יידישיסטיים שתרמו לקידום התעמולה לחיבת ציון במרחב האימפריה הרוסית, מתעכבת על דמויות של בדחנים, כמו לייזר שיינמן, יעקב זיזמאר, דוד בדחן, וכמובן אליקום צונזר, שבהופעותיהם מול קהלים שונים בשמחות ובחגיגות – הטיפו לרעיון חיבת ציון מלווים עצמם בשירי זמר לאומיים – חלקם חיברו, חלקם התאימו מילים ללחנים ("הדרשה ביידיש בשרות תנועת חיבת ציון"). ההופעות התנהלו על הרוב ביידיש (לרבות ההטפות למען ציון), אבל שירי הזמר שהושרו ביידיש תורגמו גם לעברית, כמו "השושנה" ו"המחרשה" לאליקום צונזר. שחר מזכיר גם קבוצות של חזנים (בעיקרם חובבי ציון) שבידיעתם ובקיאותם המוסיקלית, הצטרפו גם הם לחרושת הציונית-הפולקלוריסטית של הסבת שירי משוררים לשירת עם, והיו כתובת מקצועית גם לעורכי השירונים דאז (שיר שיר עלה נא, תולדות הזמר העברי, 2006).     

כיצד פעל הרפרטואר של שירי ציון, מה כיוֵון את הבחירות המוסיקליות שלו, וכיצד עובדו והותאמו התמלילים באמצעות ה"סד" המוסיקלי, שאליהו הכהן מתאר אותו כ"אונס קל"?

לפי הכהן, הבחירות המוסיקליות הובילו בדרך כלל אל המלודיה הסלאבית (הרוסית או המולדאבית), שריגשה את היהודי במרחב המזרח אירופי, כשהדגש הוא על מלודיות אהובות ונפוצות, כשהכל, מנער עד זקן, מכירים אותן. בחירות אלה הוכיחו את עצמן כיעילות  ואפקטיביות, והקלו על קליטת השירים שהופצו במהירות מפה לאוזן ("שירת המושבות", עתמול, 1978). דרך אגב, הדפסתם של שירים אלה בשירונים, לא סייעה מבחינה מוסיקלית, כיוון שהיו ערוכים למסור רק את תמלילי השירים ולא את רישום התווים. אבל גם אם היו נערכים לרישום המנגינה, איש מקהל הצרכנים הנדון לא היה יודע לקראם, לפיכך הפתרון בעניין זה מצא את תיקונו כאשר נהגו לציין בצד התמליל: "לשיר בניגון הידוע" ולנקוב בשמו הלועזי, כך שכל אחד הבין באיזו מלודיה מדובר ולא התקשה ל"זווגה" למילים.

יותר מזה, כיוון שהמלודיה היתה ידועה כל כך, היא גם סייעה ללמוד את התמליל, שהרי הציבור-השר לא היה בקי בעברית, ועל אחת כמה וכמה בתחביר מורכב כמו בשירת חיבת ציון. יוצא איפוא שדווקא המלודיה הזרה, אך הידועה והנעימה, כמו ריככה את השינון וממילא את קליטתו ותפוצתו.

תחבולה נוספת שננקטה כדי להקל את קליטת הזמר המאולתר, היתה לתקן את התמליל בהתאם. כלומר, כאשר ה"זיווג" בין המלל והמנגינה לא עלה כראוי, והמלודיה התקשתה "להתלבש" על המערך המילולי הקיים, לא היססו להקציע את השיר, כלומר: להחסיר או להוסיף מילה, ואפילו לשנות סדרן של מילים ושורות. הדוגמה הבולטת היא שירו של אימבר "התקווה" שהבית השני: "עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה הנושנה / לשוב לארץ אבותינו / לעיר בה דויד חנה," לא עלה יפה עם הצלילים המוצעים, כך שמנהל גמנסיה הרצליה דאז, ד"ר ברוך בן יהודה, הירשה לעצמו ל'שפץ' את הטקסט, ועל פיו ניסוחו החדש שרים את הבית השני של ההימנון: "עוד לא אבדה תקוותנו /התקווה בת שנות אלפיים /להיות עם חופשי בארצנו / ארץ ציון ירושלים." 

"זיווג" לא מוצלח של טקסט/לחן עודד כאמור ליצירתיות מתקנת, ובין היתר לנסיונות חוזרים של 'הַכְפפה' מוסיקלית, שהניבה בסופו של דבר שתיים-שלוש מנגינות לאותו שיר. כך קרה לשירה של שרה שפירא "אל טל ואל מטר" שהושר בשתי גרסאות מוסיקליות ואילו "'משאת נפשי" למאנ"ה – בשלוש. 

תיקון מרחיק לכת יותר, אך נדרש לעיבוד השיר הדיקלומי לזמר-עם היה הקיצוץ באורכו. כפי שנזכר לעיל, שירת חיבת ציון נכתבה כמעין פואמות, דהיינו במספר רב של בתי-שיר (כמו 'אוויתיך' לדוליצקי – 18 בתים; 'משיר ציון' ליהל"ל – 10 בתים; 'שכב הירדם', שיר ערש ציוני ללובושיצקי – 12 בתים, וכדומה). אריכות זו כנצפה, היוותה מעמסת יתר על הקהל-השר וגם על עורכי השירונים. לכן במעבר מ"שיר" ל"זמר", לפי אליהו הכהן, הפחיתו בהדרגה את מיספר הבתים. כך שאם במהדורה הראשונה בשירון נדפסו כולם, עם כל מהדורה נוספת, קיצצו בבתים האחרונים, עד כי נותרו רק בית ראשון ושני, ועל פיהם נתקבעה גם המנגינה והיתה לשיר זמר ('נאום תודה', פרס הרצל, 2005).           

לסיכום נאמר כך: מעורבות אינטנסיבית זו של חברי האגודות ביצירתה של חיבת ציון, במטרה לייצר שירי זמר עבריים, הצביעה והמחישה דינאמיקה של עשייה עממית. כלומר, בצד אנשי מקצוע כמו חזנים, בדחנים, מוסיקאים, לקחו על עצמם חברים אנונימיים, לא פרופסיונאליים, לעבד בעצמם שירי משוררים, להתאים להם מנגינות ולהפיצם ברבים. מעורבות זו שיש בה מן השליחות ומן הדחף האידיאולוגי, מאשרת את הגדרתו של פיליפ בארי לעיל – ששיר-העם בן זמננו הוא שיר-יחיד שעבר ייצור-מחדש בשיתוף של ה'יחד'.

ואכן, בתקופת חיבת ציון, כשהעם דרש את שירת הרבים, והמשוררים עדיין לא סיפקו לו צורך זה בכמות הנדרשת, הופקעה השירה מתחום היוצר הפרטי, והפכה לרכושו של כל אחד לזמרו ולעשות בו כבתוך שלו. האם היו משוררים שהתנגדו להפקעה זו? לא מצאנו הדים לכך. האקלים התרבותי מעיד רק על מאגר הולך ורב של שירי עם לאומיים, ציוניים, שהעם צרך אותו ללא שבעה, והמשיך להפיצו ולגלגלו הלאה (לפי אליהו הכהן נכתבו בתקופת חיבת ציון, במזרח אירופה, מאות שירים עבריים, ולכ-100 מהם התאימו מנגינות. אלא שחלקם הגדול נדד לאמריקה עם המהגרים היהודים, ולא נכנס לרפרטואר של המתיישבים הראשונים בארץ. אלה הכירו ושרו רק את המפורסמים שבהם).

דינאמיקה עממית זו כוחה יפה גם לגבי הלחנים הלועזיים. ברונו נֶטְל טען שגלגולו של לחן – מתרבות לתרבות או מקבוצה אתנית אחת לשנייה, אמור להשתנות לא רק ברמה של מקצב ומשקל (וכן הוספת או החסרת צלילים), אלא גם ברמה הקונצפטואלית-המוסיקלית שלו. בהדגמותיו הוא הציג לחן שנדד בארצות אירופה, ובכל ארץ הושר בווריאציה מוסיקלית שונה, או כדבריו "בכל מקום המנגינה אימצה לה מספר תכונות מסגנון המוסיקה המקומית," עד שנשמעה כבת המקום לכל דבר.

 תופעה זו כוחה יפה גם לגבי המנגינות שהותאמו לשירי חיבת ציון. שהרי אם היו מנגינות סלאביות או גרמניות – הן הלכו והוטמעו עם הזמן בציבור הציוני, ואם בתפוצות הן נשמעו כמנגינות יהודיות, בארץ ישראל – היו למנגינות עבריות; ולראייה: הלחן של 'משמר הירדן' – שנלקח משיר-עם גרמני, או 'חושו אחים חושו' שמקורו שיר-נוער רוסי מהפכני, וכמובן 'התקוה' – משיר-עם רומני.  

פרק ב' יעסוק ביצירתם של משוררי העלייה הראשונה: נ"ה אימבר – שירי מושבות, זאב יעבץ – שירי פרחים, נח שפירא – שירי עבודה.

המשך יבוא

* * *

המפגש השנתי שעורכת עמותת יוניסטרים

אודי יקר,

חזרתי נרגשת ומלאת נחת רוח, מהמפגש השנתי שעורכת עמותת יוניסטרים. במשך כשלוש ארבע שעות שבה אליי ארץ ישראל היפה של פעם – וחזרתי הביתה בתחושה, שאם פוקחים את העיניים ומסתכלים סביב – נמצא הרבה אנשים טובים, אנשים יפים. נמצא גם שהתברכנו בצעירים שאפשר יהיה לסמוך עליהם, שיפתחו את המדינה לתפארה לאורם של  העקרונות, שאנחנו, בני דורנו, גדלנו עליהם.

הסתובבתי בין הדוכנים של החבר'ה הצעירים. כולם עמוסי רעיונות חדשניים,  התלהבות של יצירה, התרוממות רוח ומוטיבציה.

התרשמתי מרצינות החבר'ה ואיך הם מפרגנים האחד לשנייה:  האחד מעורר סקרנות למוצר, אחר מסביר את הרעיון, האחרת מדגימה - "שיטת שיווק" שמאפשרת לכל אחד להוכיח את מיומנותו בפרוייקט.  היה זה מפגש צעיר, מלהיב, אופטימי דוגמא נאותה לתוצאה של התנדבות והשקעה של אנשי מקצוע ואנשי חזון מקשת רחבה של החברה שלנו.

על זה אומרים במקומותינו – יישר כוח !

ביקשתי לקבל תיאור פעילותה של עמותת יוניסטרים ואני מוצאת לנכון להביא תמצית מהדברים שקיבלתי, להאיר פועלם של מתנדבים אלה.

דבוישה (דבורה סלפ-גוטמכר)

עמותת יוניסטרים זוכת אות הנשיא למתנדב 2013

בני נוער מנצרת עלית

זכו בתואר "יזם השנה לנוער" 2013

מאות נערים ונערות מרחבי הארץ התחרו  בתחרות "יזם השנה" של עמותת יוניסטרים המכשירה ליזמות ומנהיגות עסקית וחברתית בקרב בני נוער בפריפריה. את הסטארט-אפים המקוריים בחנו אנשי עסקים בכירים בתעשייה, כאשר הקבוצות המנצחות זכו למענקים כספיים בשווי אלפי שקלים להמשך פיתוח מיזמיהם.

עמותת יוניסטרים בראשות רוני ויעל צארום והמנכ"ל איריס רף רונן, ערכה השבוע את אירוע השיא השנתי של העמותה, תחרות "יזם השנה".

במסגרת תוכנית מינהל העסקים לצעירים, "Junior MBA", המהווה את ליבת תוכנית ההכשרה ושיאה בתחרות יזם השנה, עוברים חניכי יוניסטרים סדנאות מקצועיות על ידי אנשי עסקים מתנדבים בתחומים השונים של מנהל עסקים ואף מקימים ומפעילים מיזם עסקי עצמאי, החל משלב בניית תוכנית עסקית, הקמת חברה, גיוס הון ראשוני, שיווק, מכירות ועוד. המיזם פועל במודל של חברה לכל דבר, ובין היתר לכל קבוצה נבחר מנכ"ל ובעלי תפקידים נוספים, ביניהם מנהל שיווק, מנהל פיתוח עסקי וכו'. 

בנוסף, לומדים החניכים להכיר בערך הנתינה ומתנסים בהובלת מיזמים חברתיים למען הקהילה.

במהלך תחרות "יזם השנה", התקיימה תערוכת מיצגים פתוחה, בה השתתפו עשרות קבוצות נוער יוניסטרים מ- 13 מרכזים ברחבי הארץ:  נתיבות,  מעלות תרשיחא,  נצרת עילית,  אילת,  עפולה, עכו,  אור יהודה,  נתניה,  ג'וליס,  סכנין,  רהט,  צפת  וחדרה.

 הצגת הפעילות נעשתה באמצעות תצוגה בדוכנים וכן באמצעות מצגות, כאשר חבר שופטים המורכב מבכירים בעולם העסקי, חווה דעתו על המיזמים והעניק ציונים בהתאם.

בעוד כשבועיים תקבל העמותה את אות נשיא המדינה למתנדב.

משנתו של צארום לחניכים היא, כי "רק מי שחולם בגדול מצליח בגדול." 

יום שני 22.07.2013

אודיטוריום סמולרש, אוניברסיטת תל אביב

* * *

משה גרנות

האי

הצצה אל העתיד הקרוב

פרק י"ד

"אתם תעברו שוב סדנה מעשית, שתכלול גם ביקור אצל גינקולוג. מי שמבקש לקטוע את הסדנה – יוכל להתוודות על מעשה מגונה שביצע. אף אחד מכם איננו צדיק כשמדובר בנשים. מי שיתוודה, יזַכה את כל הקבוצה במנוחה קלה, כי כולם יהיו חייבים לשמוע. וידוי כן ואמיתי – יזכה בבונוס."

אני לא שמתי לב איך נעלמו הכדורים – האמת היא שלא היה חשק, וגם לא זמן, לשחק כדורגל. את השעונים לא לקחו מאיתנו, אבל הם חדלו לפעול. אילו היה לי מברג קטן הייתי בודק אם הוציאו מהשעון את הסוללה. מתי הם עשו את זה? אילו הייתי קצת יותר צלול, הייתי יכול לפענח את החידה הזאת.

 נקל להבין שמבקשים כי נפליל את עצמנו. אני נשבעתי שלא אישבר – אסבול, אתענה, ולא אספר להם דבר. ממרחק של שבועיים נראתה הסדנה המעשית לא כל כך נוראה – כשאתה יודע שזה לא נמשך יותר ממיספר ימים – אפשר להתגבר. לא נורא.

אלא שכאן הגיע אלמנט נוסף – הגינקולוג: הושבנו על הגב ברגליים פשוקות, ואני יכול להישבע שמישהו חיטט לי בנרתיק, למרות שאין לי איבר כזה. זה לא היה רק משפיל, זה היה כואב. אני חשתי באמת ובתמים כאישה, והייתי אש וגופרית על הגברים, על גינקולוג ועל כיסא העינויים הזה שהגברים המציאו כדי להתעלל בנשים. אנחנו שכובים על הכיסא ברגליים פשוקות ממתינים לרע מכול. באיזה שהוא מקום ידעתי שמדובר באשלייה, במשהו לא ריאלי, אבל החיטוט שהרגשתי בפנים היה יותר מריאלי, היה מבהיל. רציתי להוריד את הרגליים מהסד, והן לא נענו לי. בלית ברירה התחלתי לנהום כמו כלבה המגינה על גוריה מפני תוקף מתקרב. ייללתי, צעקתי, והרעש שהקמתי התערבב בצעקות של שאר השפוטים. הסיוט של הסדנה המעשית הקודמת היה כאין וכאפס לעומת הסדנה הזאת. אני ייחלתי בלב שמישהו יישבר, סוף סוף, ותהיה לנו קצת הפוגה. אף אחד לא רצה להיות ראשון. לבסוף, הורדנו מהכיסאות, אבל מיד הפקידו בידינו את "התינוקות" , כשהם רטובים וצורחים עד לב השמיים. ברקע נשמע קולה של הקריינית:

"הציירים הגברים של כל הזמנים ציירו את האם והתינוק כתמונה אידילית, כתמונה הרמונית – איש איננו מריח את הפיפי ואת הקקי של התינוק, איש איננו שומע את הצריחות שלו, איש מהמציירים ומהצופים הזכרים לא קם ארבע פעמים בלילה כדי להיניק את התינוק – בשבילכם זו רק תמונה, משהו אלוהי – המדונה והתינוק – הרי לכם רמז של ההרמוניה, של האידיליה. הנה, לתינוק יש חום פתאומי..."

שמתי את כף ידי על המצח של "התינוק", וחשתי שהוא לוהט. מה עושים? איפה יש רופא? הילד נגמר לי בין הידיים! הצילו! מגן דויד אדום! הוא לוהט, לוהט!

אני עוצם עיניים לרגע ומתעשת – זו הרי סתם בובה! מה אני היסטרי כל כך? הנחתי אותה על המיטה, ועליה היו כבר חיתולים. זרקתי את החיתולים הצואים לפח, ניקיתי במטלית לחה וחיתלתי אותה בחיתולים חד-פעמיים. הבובה השתתקה לכמה דקות. קרעתי פיסה מהחיתול ותקעתי באוזניים, ואז החלה הבובה שוב לצרוח, כאילו שדדתי אותה.

"החזר את פיסות החיתול למקום!"

אני כבר לא מתפעל מזה שרואים כל מה שאני עושה, למרות שאין בסביבה שום מצלמה, ואולי יש, ואנחנו לא הצלחנו לאתר. החזרתי את פיסות החיתול ותקעתי אותן  בתוך החיתול היבש. "התינוק" המשיך לצרוח. מה עכשיו?

"קרבו את התינוק אל השדיים!"

"אין לי שדיים! אין , אין!

"עשו בדיוק מה שאומרים לכם!"

קירבתי את הפה של "התינוק" אל הפטמה השעירה שלי, והוא החל למצוץ ולמצוץ, ואני חשתי איך שהרחם שלי מתכווץ ומתכווץ, וכאבים חדים פילחו את האגן.

"נעשו ניסיונות בהנקת תינוקות על ידי גברים, ומסתבר שאם מגרים את הפטמה, הגבר מסוגל להפיק חלב מהשד המנוון. הדברים ידועים עוד מימי המשנה, ובהרבה שבטים פראיים באפריקה יש גם היום גברים אלמנים שמיניקים את תינוקותיהם בהצלחה. תנסו גם אתם ותצליחו."

אני חשתי שבאמת חלב זורם מהפטמה אל הפה של "התינוק". הכאבים באגן נחלשו, ואני חוויתי אושר עילאי: הנה, אני מזין את הייצור הקטן הזה, ושהוא מקבל את חיותו מגופי. חיבקתי את התינוק ונישקתי אותו בחום, והוא טפח על חזי כמבקש עוד. תאכל פצפון, תאכל ותגדל, תהיה בריא וחזק.

ייתכן ש"התינוק" בכה בלילה – אני לא שמעתי. הלכתי לישון בלי לצחצח שיניים, בלי להתקלח, וישנתי כמו מת. בבוקר הושכבנו שוב על כיסאות גינקולוג. אצלי מצאו דימום. נשלחתי ל"מומחה", והוא מצא מיומות.

"את צריכה לעבור סי טי. אם המיומות תגדלנה – תצטרכי לעבור כריתת רחם, בתקווה שלא נצטרך לגעת בשחלות."

מדי פעם אני מתעשת וחוזר לעצמי, אך רוב הזמן אני מודאג. מה מודאג? בחרדה נוראה: משהו באברים הפנימיים שלי איננו פועל כשורה, אולי באמת אין לי תקנה, וצריך לכרות לי אברים. אני אבוד – בשביל מה לחיות? אני רואה לנגד עיניי את המרזב המוטה כלפי מטה ממשקלם של אלה שנתלו עליו. יכול להיות שאני יוצא מדעתי?

ראשון שנשבר היה איציק באר. כולנו הורדנו מכיסאות הגינקולוג והובאנו לחדר הסדנה הישן והטוב.

"כן, אנחנו רוצות לשמוע."

"חזרנו מפעולה בצופים. ליווינו את הבנות הביתה ומשכנו את הזמן, לא רצינו להיפרד מהן. אני ודני בודנר ליווינו הביתה את יוספה. פטפטנו עוד קצת, והיא ביקשה להיכנס כי למחרת הייתה לה בחינה. אמרנו לילה טוב, וכאילו הסתלקנו. כעבור כמה דקות חזרנו והתגנבנו לחלון של החדר שלה. התריס היה מורד, אך מבין החריצים ניתן היה לראות אותה מתפשטת ולובשת פיז'מה. ראינו רק את הגב, אבל זה גירה אותנו נורא, ואנחנו אוננו שנינו על הקיר."

"בני כמה הייתם?"

"שלוש-עשרה, ארבע-עשרה."

"קחו אותו!"

"לאן?"

"איציק, אתה מן הוותיקים כאן. עוד לא למדת ששפוט איננו שואל?"

"קחו אותו!"

בסוף היום סיפר לנו איציק שלקחו אותו לחדר לידה – מיתקן בקצה המערבי של המחנה, והוא הרגיש שם שאבריו נקרעים מגופו, הראש עמד להתפוצץ מכאב, ואת האגן הוא לא הרגיש כי אמרו לו שהזריקו לו אפידורל, אבל תחושת השיתוק בחלק התחתון של גופו גרמה לו לחרדת מוות.

לאחר שאיציק יצא, נשמע קול הקריינית:

"אנחנו חוזרים לגינקולוג."

"רגע, רגע, לי יש וידוי."

זה היה ברקו האדריכל.

"אנחנו שומעות."

"הסתובבתי בגן העצמאות והצצתי לזוגות ההומואים שמתעלסים שם. אצל אחד מהם ראיתי איבר ענק עדיין מטפטף. הייתי מרותק, ולא יכולתי לזוז. שניהם שמו לב פתאום שאני מסתכל ואמרו לי שאני יכול להצטרף. המשכתי לעמוד שם מהופנט, ואז רצתי החוצה מהגן אל הטוסטוס שחיכה לי ליד הילטון, עליתי עליו ודהרתי לכיוון גן העירייה של בני ברק. החניתי את הטוסטוס, נכנסתי לגן וחיפשתי זוגות של חרדים שמתמזמזים שם. למטה לא היה איש. עליתי לגבעה וראיתי זוג, שכנראה סיים והתכונן ללכת. התקרבתי אליהם והוצאתי את האיבר מהמכנסיים. הבחורה פרצה בצעקות, הבחור משך אותה בידה, ושניהם ברחו בריצה. אני חשתי שאני מוכרח, ואני לא מבין מדוע. כאילו גורל כזה. כשאני נזכר, אני…"

"בן כמה היית?"

"קצת יותר משש-עשרה, רק קיבלתי רישיון."

"אתה מבזבז את הזמן שלנו. קחו אותו."

ברקו לא שאל לאן.

"חוזרים לסדנה המעשית?"

שמעון מאט העיתונאי המדוכא הרים יד.

"כן, שמעון, רוצה להתוודות?"

"לא, אני לא רוצה להתוודות. אני לא מבין מדוע אתן מתעללות בנו. לא די שאתן מזיינות לנו את השכל עם המנטרות המטומטמות שלכן, עכשיו אתן דורשות מאיתנו להמציא וידויים שיתאימו לתבניות שאתן המצאתן על גברים, אחרת אתן מענישות אותנו בכל מיני עינויים שלא היו מביישים את האינקוויזיציה של איזבל הקתולית. מה יוצא לכן מזה? אתן באמת חושבות שזאת הדרך לתקן אותנו?"

"מה אנחנו ממציאות, שמעון? האם ראית פעם אישה מציצה למקלחת של גברים? האם ראית פעם אישה שולחת ידיים לגבר שאיננו הגבר שלה? האם שמעת על אישה שאנסה גבר? שהטרידה מינית גבר? כמה פעמים כתבת על זה בעיתון שלך? אנחנו מחפשות דרכים לתקן אתכם, ובלי וידוי כן ואמיתי – אין תיקון.  אתה מבין?"

"לא, אני לא מבין. מרביתנו כאן אנשים חושבים – אנשי אקדמיה, חוקרים, עיתונאים, סופרים – איך עולה בדעתכן לתקן אותנו עם מנטרות ועם סוגסטיות. זה משפיע, ועוד איך משפיע – זה עושה אותנו רובוטים – זה מה שאתן רוצות?"

"אנחנו רוצות שתהיו בני אדם, ולא מפלצות: אתם מכים את בנות הזוג שלכן, אונסים אותן, הורגים אותן, ולנו אין זכות לחפש דרכים לתקן אתכם?"

"אני משוכנע שפה, באי העונשין הזה, אין אף גבר שהיכה את אישתו או אנס אותה. אני נותן על זה את ראשי. אנחנו הוגלינו לכאן כי העזנו לפקפק בצדקה של המהפכה, לא משום שאנחנו מטרידנים או אנסים. חוץ מזה, כל נשף המסיכות הזה עם התינוקות מפלסטיק – מה אתן רוצות להגיד בזה? אתן מרחיקות אותנו מהילדים שלנו – אפילו מכתב אתן לא מוכנות שנשלח, לא טלפון – כלום! זאת הרחמנות הנשית שלכן? במקום זה, אנחנו מקבלים בובות להיניק. מה אנחנו אשמים שאתן מיניקות? זה הרי... זה הטבע קבע, אלוהים, השד יודע! על כל פנים, אין לנו כאן כל מעורבות. אנחנו משתדלים להקל עליכן, אבל הטבע ברא לכן שדיים, ולא לנו. הטבע ברא לכן רחם, ולא לנו. מי שרגיש בינינו בוודאי אמפתי לסבל האישה, אבל מה יש להעניש פה? תענישו את אלוהים!"

"את האלוהים אתם בראתם בדמותכם: קנאי, אלים, שוביניסט, שונא נשים. בעיניו אנחנו רק עזר כנגד, ולכם יש לגיטימציה למשול בנו, ואתם מושלים, ועוד איך! מכים, משפילים, בוגדים בנו, נואפים, נוטשים אותנו עם ילדים ללא מזונות. יופי של אלוהים בראתם לכם, ועכשיו אתם מטילים עליו את האשמה."

"באמת, איך את מתייחסת לדברים באופן מילולי – מדובר בטבע שהוא כפוי עלינו: לנשים יש רחם שמתעבר, יש להן שדיים שמניבים חלב, ולזכרים יש איבר שמניב זרע המעבֵּר את הנקבה. אנחנו לא בראנו את זה – זה נתון..."

"אני חושבת שהבנו את העמדה שלך. את הוויכוח בינינו נמשיך אחרי הסדנאות. עכשיו קחו אותו!"

שמעון לא חיכה שהחיילים יבואו אליו. הוא קם ונעמד ביניהם. הם החזיקו בזרועותיו ומשכו אותו החוצה. כשאנחנו כולנו ננוח סוף סוף, שמעון יבלה שעות בעמידה בבניין ההנהלה. מחיר לא גבוה למדי עבור הפגנת אומץ.

כעבור יומיים, אולי שלושה, מי זוכר? חוויתי גם אני את חדר הלידה. הצירים היו נוראים, ובאיזה שהוא שלב התעלפתי.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מכובדי, הכניעה של הממשלה לשחרר רבי מרצחים היא מחפירה ומקוממת. זה כל כך מובן מאליו שאין מה להוסיף. אני מביע בזאת את מחאתי הנמרצת.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: אני מאוד מתפלא עליך. כלום אינך מבין ששחרור האסירים הוא צעד חשוב בדרך אל השלום שאותו עתיד להביא לנו שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי? ואיך אתה יכול להיות נגד השלום? מה אתה, פאשיסט?!

* מכובדי, הנדון: הזמן פועל לרעתנו. אחד הטיעונים הנחרצים ביותר של אבירי מחנה השלום, הדורשים "תהליך מדיני" הוא "הזמן פועל לרעתנו". אם הבנתי אותם נכון המשמעות היא שככול שהזמן חולף מצבנו הולך ורע.

הבה נראה איך הורע מצבנו בשנתיים האחרונות. לפני כשנתיים יצא ראש ממשלת טורקיה, ארדואן, שהיה בשיא כוחו בארצו ובעולם, למסע צלב נגד מדינת ישראל. הוא כרת ברית עם אויבינו סוריה, חיזבאללה, חמאס, איראן, וניסה לצרף אליהם גם את מצרים, כדי לכתר אותנו במטרה לשים קץ לישות הציונית.

ומה נותר כיום מהברית הלא קדושה של ארדואן? לארדואן עצמו יש התנגדות בתוך ארצו. סוריה השסועה הפכה ליריב של טורקיה, המשטר האיסלמיסטי במצרים נפל, החמאס איבד את משענתו העיקרית, חיזבאללה מסובך עמוק בלחימה בסוריה.... אכן הזמן פועל לרעתנו ולכן יש למהר למסור את השטחים לרשות של אבו מאזן. טיעון תמוה לטעמי...

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* למרות שחלפו כבר כמה וכמה שבועות מאז יצא "מסעותיי עם נשים" לאור, אנחנו לא מוצאים אותו בחנויות הספרים, גם לא ברשתות הגדולות, שטוענות כי רכשו ממנו עותקים.

אנא מכם, נמענים יקרים, שאלו עליו בחנויות הספרים שיוצא לכם לבקר בהן, וזאת כדי להיות בטוחים שהספר יופץ כהלכה, ללא עיכובים.

* יוסי שדה: מועצת אירופה החליטה להבחין בין הזרוע הצבאית של החמאס, שהוא אירגון טרוריסטי, ובין ההנהגה החילונית, הפוליטית של החמאס, שהיא מפלגה פוליטית לגיטימית. בעצם, גם המפלגה הנאצית בגרמניה היתה אירגון פוליטי לגיטימי, ואילו האס אס והגסטאפו הם, בלבד, האשמים. הלגיטימיות של החמאס כמפלגה, דומה ללגיטימיות של המפלגה הנאצית בגרמניה – היטלר לא ירה באיש, וריבנטרופ, הימלר וגרינג מעולם לא פגעו בזבוב. הם גם אהבו בעלי חיים! כזכור, הוצאו להורג, באוקטובר 1946, בנירנברג, עשרה פוליטיקאים נאציים, שהוגדרו כפושעים, ביניהם – ריבנטרופ, שטרייכר ורוזנברג. מועצת אירופה יכולה עכשיו לצפות לתביעות נזיקין מצד קרוביהם של הנאצים שהוצאו להורג באוקטובר 1946 בנירנברג. הם היו רק ראשי מפלגה פוליטית! מי יגלה עפר מעיניו של היטלר, שהתאבד בלי שידע, שבמועצת אירופה, ב-2013, היה מנוקה מאשמה, על ידי אלה שאת מיטב אזרחיהם רצח ואת ארצותיהם החריב.

* אתם צחקתם מאיתנו וכיניתם אותנו "ימניים" ו"פאשיסטים" – כאשר אמרנו לכם חזור ואמור שהמצרים עוד יתגעגעו לימי שלטונו של מובאראכ – והנה זה בא!

מתברר כי אחת האפשרויות העומדות כיום על הפרק, אולי אפשרות אחרונה – כדי להציל את מצרים מהתמוטטות ומאנרכיה, היא להחזיר לשלטון את מובאראכ או לפחות את המחנה והאישים המזוהים עימו, בעיקר מקרב הצבא! – כמו המועצה הצבאית העליונה ששלטה במצרים בראשות הגנרל טאנטאווי.

מצרים אינה יכולה להתקיים ללא שלטון מרכזי חזק, ולכן זה ימשיך להיות הצבא, כמו שהיה עד הפלת-מובאראכ-בעזרת-אובמה. גם ה"דמוקרטיה" המצרית, כמו בימי מובאראכ, יכולה לשרוד רק כשהיא מוגבלת ל"בחירות" שתוצאותיהן הן תמיכה בשליט.

ואולם שקט לא יהיה במצרים כי "האחים המוסלמים" יפנו לטרור וימשיכו עוד שנים רבות, יותר מבעבר – להפוך את מצרים לארץ לא בטוחה לאזרחיה ולתייריה, לארץ פושטת רגל מבחינה כלכלית.

לכן רבים מהאליטה המצרית, ובייחוד הקופטים, שהם צאצאי תושביה המקוריים של הארץ לפני הכיבוש המוסלמי – יעשו כל שיכולתם להגר למדינות שבהן החיים בטוחים יותר, בייחוד למצרים הנוצרים.

* זה כשלושה שבועות ואולי יותר מלאים העיתונים, בעיקר עיתון "הארץ" – מודעות ענק שעולות עשרות אלפי שקלים – על משהו שקרוי "ועידת ירושלים לתרבות".

לא מצאנו במשתתפים שבמודעות אף סופר מוכר וחשוב, לבד משני לא-אשכנזים, סייד קשוע ודורית רביניאן, שאת הגיגיה הצולעים אנו פוגשים מדי שבוע במוסף "ספרים" של "הארץ", במקום שהיה צריך להיות מוקצה לביקורת על ספרים חדשים.

נראה לנו שבהוצאה הכספית הבזבזנית של ה"ועידה" הזו [בגיליון "הארץ" של ה-28.7 היו, לא יאומן! – שתי מודעות גדולות זהות! אחת בעיתון עצמו ואחת במוסף "גלריה"!] – היה אפשר לממן הוצאות הפקתם של כמה וכמה ספרים והצגות משובחים ומקוריים, ואולי גם למצוא סופר ידוע אחד, אפילו נידח, מהמיעוט האשכנזי, לקחת בה חלק ולהתנוסס על מודעותיה!

האם ייתכן כי גודש המודעות היקרות והמיותרות הללו הוא מעין אתנן לעיתונים למען ייתנו כיסוי נרחב לפרוייקט חסר החשיבות הזה?

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,510 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל