חדשות בן עזר

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באב תשע"ג 1 באוגוסט 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אוּלַי... // עמוס גלבוע: ההחלטה של נציבות האיחוד האירופאי. [ציטוט]. // אלי ניסן: מעשה קטן בבנק גדול. // יוסי אחימאיר: אינדיק-ציה ברורה. // משה כהן: הנדון: כבר היינו שם. // אורה מורג: ילדה בת 13 כותבת לכבוד השופט גרוניס. // נעמן כהן: "כי מציוּן (ציוּנים) תצא תורה" – הצילו את מדעי הרוח! // אלי מייזליש: 1. ההליכה של ביבי לקנוסה, או – ועידת שלושת הטיפשים. 2. האם אינדיק יודע כי עריקאת שקרן פתלוגי? // אורי הייטנר: צרור הערות 31.7.13. // יוסי שדה: סיפור על אגוזים ושיניים. // יוסף דלומי: הברכה של שמעון. // יונתן גורל: על הספר "שכונת התקווה, קהיר" מאת סיגלית בנאי. // נטע שקד: פינה חדשה במוזיאון לראשית ההתיישבות, בקיבוץ יפעת. // אורית ברנר: מה יגידו אזובי הקיר? // מלכה נתנזון: כשער הגאולה הנפתח ליופי.מחזור שירים. // יפה ברלוביץ: משירת חיבת ציון לשירת מולדת: הזמר בעלייה הראשונה כמסד לזמר הישראלי. פרק ב. שירת העלייה הראשונה – ראשיתה של שירת מולדת. // פרס דףדף תשע"ג. // נתי מלאכי: שִׂיחָה עִם אִישׁ פַּנְק. // משה כהן: הנדון: מתי כבר ילמדו? // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב, פרק ט"ו. // ממקורות הש"י.

מָה עוֹבֵר (אִם בִּכְלָל זֶה עוֹבֵר) בְּרֹאשוֹ הַכָּרוּךְ בְּתַחְבֹּשֶת

שֶל אוֹתוֹ חַיָּל סוּרִי פָּצוּעַ שֶכְּלָל לֹא מֻכֶּרֶת לוֹ שְׂפַת

מְטַפְּלָיו וְרוֹפְאָיו הַזָּרִים, כְּשֶאֵינֶנּוּ מַצְלִיחַ לִכְבֹּש אֶת

פְּלִיאָתוֹ עַל יִגְעָם וְטָרְחָם בּוֹ בְּבֵית-הַחוֹלִים "זִיו" בִּצְפַת?

מָה נֵעוֹר (אִם בִּכְלָל זֶה נֵעוֹר) בְּאוֹתוֹ הַמִּפְגָּש הַמַּכְרִיעַ

בֵּין אוֹתָהּ יַלְדָּה סוּרִית פְּצוּעָה וְאִמָּהּ הַפְּצוּעָה לְיָדָהּ

הַזּוֹכוֹת לַטִּפּוּל הַנִּמְרָץ שֶל אַחְיוֹת בֵּית-חוֹלֵי-נַהֲרִיָּה

הַצּוֹפוֹת לְאוֹתוֹת הַחְלָמָה אַךְ אֵינָן מְבַקְּשוֹת שוּם תּוֹדָה?

מִן הַסְּתָם אִם מַבְזִיק שָם דְּבַר-מָה בֵּין מַדְוָיו שֶל הַגּוּף הַפָּגוּעַ

זוֹ אוֹתָהּ עֲתִירָה דְמוּעַת-עַיִן לְאַלְלַהּ: "הַמְצֵא לִי מָזוֹר,"

אַךְ אוּלַי בְּשוּבָן לְאַרְצָן אִם עוֹד יֵש בָּהּ אֵזוֹר לֹא נָגוּעַ

בְּעִיֵּי חֳרָבוֹת וְאִם יֵש לָהֶן בַּיִת אֵלָיו עוֹד נִתָּן לַחֲזֹר –

כֵּן, אוּלַי, רַק אוּלַי, לֹא יוֹתֵר, כְּעֻבְדָּה שֶאוֹתָהּ אֵין לִשְכֹּחַ

יִקְרֶה נֵס וְנִיצוֹץ שֶל תְּבוּנָה יְפַלַּח אֶת עִוְרוֹן הָאֵיבָה

וּלְפֶתַע בִּתְהוֹם חֶשְכָתָן שֶל שָנִים רְצוּפוֹת שְטִיפוֹת-מוֹחַ

וּדְרָשוֹת מִסְגָּדִים מֻרְעָלוֹת הֲסָתָה מִגִּיל אֶפֶס וְעַד גִּיל שֵׂיבָה

יִזָּכְרוּ הַפָּצוּעַ הַזֶּה וְהָאֵם וּבִתָּהּ אֵיךְ טִפְּלוּ בָּם

בִּמְסִירוּת לֹא צְפוּיָה יְדֵיהֶם שֶל רוֹפֵא שֶאֵינוֹ בִּדְיוֹנִי

וְאָחוֹת מַמָּשִית בְּיוֹתֵר הַסּוֹתְרִים אֶת כָּל מָה שֶטָּפְלוּ בָּם

הַמּוֹרְדִים וְדוֹבְרֵי הַמִּשְטָר כְּאֶחָד כִּנְצִיגָיו שֶל מִין "שֵד צִיּוֹנִי".

וְאוּלַי אִם יֵדְעוּ כִּי יוֹתֵר מִשִּבְעִים פְּצוּעֵי קְרָב, כְּבָר מֵעַל לִשְנָתַיִם

שֶל אֵש סוּרִים בְּסוּרִים (גּוֹרְמִים הַצְּפוּיִים שָם לִרְאוֹת זֶה בָּזֶה אָח אָהוּד)

נִקְלְטוּ בְּבָתֵּי-הַחוֹלִים עַל אַדְמַת אִישְׂרָאִיל אוֹיַבְתָּם, וַעֲדַיִן

מוּבָלִים חֵרֶף כָּל מַטְחֵנוֹת-הַשִּסּוּי לְרִפּוּי בִּמְדִינַת הַיָּאהוּד –

כֵּן, אוּלַי אִם יֵדְעוּ זֹאת יַבְלִיחַ הִבְהוּב הַסָּפֵק בְּלִבָּם מוּל חֲרֹשֶת-

הַכְּזָבִים שֶמֻּלְעָט בָּם כָּל סוּרִי שָעָה שֶאַרְצוֹ כֻּלָּה הֶרֶס וּבְלַאי

וּלְרֶגַע נָדִיר גַּם יוֹאִילוּ לִזְכֹּר מִי חָבַש אֶת רֹאשָם בְּתַחְבֹּשֶת,

לֹא שֶיֵּש לִי הַרְבֵּה אַשְלָיוֹת, רַבּוֹתַי,

כאשר שרי החוץ האירופאים קיבלו לפני שבוע את ההחלטה להכניס את הזרוע הצבאית של חיזבאללה לרשימת ארגוני הטרור, הסביר אחד מפרשני הטלביזיה כי גם האירופים הבינו כי יש גבול לצביעות שלהם. ואני טוען כי ההחלטה האירופית דווקא משקפת את אחד משיאי הצביעות של האירופים. כוונתי כמובן להפרדה שהאירופים עשו בין הזרוע הצבאית של חיזבאללה לזרוע המדינית של חיזבאללה, כלומר למפלגה הפוליטית הקרויה חיזבאללה. נצראללה, ראש המפלגה, הוא מחוץ לרשימה. הוא ואנשיו שבממשלת לבנון ובפרלמנט אינם עוסקים, על פי האירופים, במעשי טרור אלא רק במעשים פוליטיים ובפעילות חברתית וחינוכית.

למה עשו האירופאים את ההפרדה הזאת, המנוגדת למציאות ולכל היגיון, והיא דומה לקביעה כי הידיים פועלות ללא פקודות מהמוח? על כך נכתבו כבר ספרים. הלא לשירותי המודיעין האירופאים היו מאות הוכחות חותכות על מעורבות חיזבאללה בטרור כשליחה של איראן, אך המנגנון של האיחוד האירופאי והמערכת המדינית שלו רק משכו כתפיים. המציאות של הפיגוע בבולגריה לפני שנה, ומעורבות חיזבאללה בסוריה, ולא שכנוע פנימי, כפו על האירופים לעשות משהו, אז הם עשו את ההפרדה. הצביעות במיטבה.

אז על מנת שלא לדבר במונחים כלליים, הרי שתי התבטאויות הממחישות את הקשר הבלתי מנותק בין הזרוע הצבאית לזרוע המדינית. ב-24 מרץ 2002 נשאל נצראללה: "מי מקבל את ההחלטה על הפעולות: הלוחמים בשטח או ההנהגה המדינית?"

הוא השיב: " הנהגת חיזבאללה. הנושא כבר אינו נוגע לפעילי השטח בלבד. הנהגת הארגון היא ההנהגה של 'ההתנגדות' (כלומר, המערך הצבאי-טרוריסטי), והיא זאת ששוקלת את כל הנתונים, את האינטרס של 'ההתנגדות' ואת מדיניות הפעילות שלה. האחים בשטח (קרי המחבלים) הם אלו שמבצעים את המדיניות."

וב-18 ינואר מצהיר מחמד פניש, בכיר בחיזבאללה וציר מטעמה בפרלמנט הלבנוני: "מנסים לפתות את חיזבאללה על מנת לבלום אותו. המטרה אינה לפגוע בתפקידו הפוליטי של חיזבאללה אלא בזרוע הצבאית שלו. אולם ביכולתי לומר שאין להפריד בין הזרוע הצבאית לזרוע המדינית של חיזבאללה."

מעניין שהתבטאויות אלו היוו ב-2002 את הדחיפה האחרונה לכך שקנדה הכריזה על חיזבאללה כארגון טרור. אחרי יותר מ-10 שנים, וטונות של הוכחות, הצבועים האירופים לא עשו זאת. מעניין שההחלטה של שרי החוץ מוגבלת למעשה בזמן והיא קובעת כי בעוד חצי שנה האיחוד ישוב וידון בנושא. אני מוכן להמר שאחרי חצי שנה האירופים ימשיכו במדיניות ההפרדה שלהם.

וזה מביא אותי לישראל. ההחלטה של נציבות האיחוד האירופאי בעניין "הסנקציות" הכספיות השונות על כל מה שנמצא מעבר לקווי 67' – אינה מוגבלת בזמן. אני רואה בה צעד תקדימי חמור ביותר. כי היא באה ואומרת למעשה כך: אנחנו האירופאים חושבים מקדמת דנא שקווי 67' הם קדושים ומה שמטר אחד מערבה [מזרחה?] מהם זהו שטח כבוש. אתם חושבים אחרת. מובן שאנחנו יודעים שהנושא מצוי במו"מ, ושהחלטת מועב"יט 242 אינה מדברת על קווי 67', אלא על "גבולות בטוחים ומוכרים." אבל, אותנו זה לא מעניין ואנחנו מענישים אתכם! למה? כי ככה אנחנו רוצים!

אסור לישראל בשום אופן להסכים לגישה הזאת. בצד העקרוני, במימד של הצדק, מדינת ישראל חייבת לדעתי להסביר ללא הרף את המהות השלילית שבהחלטה האירופית, הפוסלת אותה מליטול חלק בכל תהליך מדיני הקשור לסכסוך הישראלי-ערבי. במימד "החוכמה המעשית" אין טעם להיכנס עכשיו ל"מלחמה גלויה" מול האירופים. יש זמן עד 1 ינואר 2014, אז ההחלטה צפויה להיכנס לתוקף, ואז יש להחליט בהתאם על הטקטיקה הטובה ביותר.

מי שצפה בשעתו בסרט הדוקומנטרי הנוסטלגי – "עץ או פלשתיין", שהופק ב-1962 מקטעי יומני קולנוע ישנים של "יומני כרמל", בבימויים המשותף של אורי זוהר, יואל זילברג ונתן אקסלרוד, עפ"י תסריטו של חיים חפר, בליווי המוסיקה של יצחק גרציאני וקריינותו הבלתי נשכחת של חיים טופול –יזכור מן הסתם גם את תיאורו של בנק הפועלים דאז:

"בתחילה היה רק בנק הפועלים (בניין קטן בן שתי קומות) ועכשיו (1962) יש לנו בנק הפועלים (צילום מלמטה של המגדל המתנשא באמצע שדרות רוטשילד).

בנסיבות הזמן – ראשית שנות השישים – ועל רקע התקופה הנסקרת בסרט, הקטע הזה עורר בשעתו רעמי צחוק אדירים. נקל לשער, שכיום בעידן המגדלים הנוסקים אל שמי תל-אביב איש לא היה מבין את הבדיחה. והראייה – איש אינו צוחק ואינו מוחה בימים אלה על שהבנק הזה מוסיף להתקרא בלשון הסגי נהור של ג'ורג' אורוול (1984 ) – "בנק הפועלים".

אבל עכשיו, כשנתברר שדני דנקנר (הבן-דוד של) ומקורביו נטלו הלוואות מבנק הפועלים, לעצמם ולעוד "מקושרים", בלי חשבון ובלי בטחונות, כאילו מדובר בקופת החסכון הפרטית של הוריהם (ראה תחקיר "דה מרקר" שחשף את טיוטת הדו"ח של בנק ישראל בענין זה) – נזכרתי בסיפור משפחתי ישן, הקשור לבנק הפועלים.

בסוף שנות החמישים בקש אבי ז"ל לקבל הלוואה של 1,000 לירות ישראליות, לצורך משפחתי כלשהו. מעולם לפני כן, לא נטל אבי שום הלוואה משום מקור בנקאי, או פרטי. בהיותו חבר ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י, כמעט מיום היווסדה, עלה בדעתו לגשת לסניף בנק הפועלים בעיר מגוריו – טבריה.

מנהל הסניף המקומי, שהכיר את אבי כבן העיר, הזמינו למשרדו וכיבד אותו בכוס מים ובקפה תורכי, שהתבשל כהלכה. לאחר שיחה קצרה על הא ועל דא – ובעיקר על דיג חכות בכנרת – נשאל אבי, מה רצונו. מנהל הבנק שמע בנימוס רב את בקשתו של אבי ואמר –

"מצטער מאוד. כיוון שאין לך חשבון בנק אצלנו, לא אוכל לתת לך הלוואה."

אבי הציע, אם כן, לפתוח חשבון, אף כי מעולם לא היה לו חשבון בנק. מאז שעמד על דעתו והחל לעבוד למחייתו ניתנה לו תמיד משכורתו במזומן, וכיוון שכספו אזל תמיד לפני שקיבל את משכורתו הבאה, ממילא לא נזקק לחשבון בנק כלשהו.

"בשמחה," השיב המנהל, "אבל לצורך זה עליך להפקיד אצלנו סכום זהה, כלומר – אלף לירות."

"אילו היה לי הסכום הזה, לא הייתי בא לבקש הלוואה," אמר אבי.

מנהל הבנק הרים את ידיו, כמי שאינו יכול להושיע ואבי קיבל עליו את הדין, ללא טרוניה, והלך לביתו.

יום אחד, עדיין בסוף שנות החמישים, נזדמן אבי לעיר הגדולה תל-אביב, שבה התגורר בשנות בחרותו וכבעל משפחה צעיר. כמי שהכיר היטב את רחובות העיר הוא פסע הישר במורד שדרות רוטשילד, עד הקצה, אל אותו בניין קטן, שנזכר בסרט "עץ או פלשתיין", וביקש לדבר עם מנהל הבנק. מי שנקרה בדרכו גיחך, תחילה, אבל כשהבין שמדובר במין "חוני המעגל", שהקיץ זה עתה משנתו – הסביר לו בנימוס רב שהבנק "עבר מזמן למעלה, בשדרה. תראה את הבנין הכי גבוה, מצד ימין. זה שם."

וכך הגיע אבי אל הבניין הגדול (גם הוא מהסרט הנ"ל). הוא נכנס למבואה רחבת הידיים וניגש הישר אל דלפק הקבלה, שם ישבו שתי פקידות מצחקקות. אבי נשאל לרצונו והשיב שהוא מבקש לדבר עם המנהל.

"אז מדוע אינך ניגש לסניף שלך? כאן זה המשרד הראשי."

ברגע זה נלאה אבי מלהסביר לפקידות המצחקקות מדוע ולמה, ובמקום זאת הוא שלף מסמך אדמדם עד ורוד, מתוך מעטפה שנשא עימו, והציג אותו בפני הפקידות, שנפנו אליו כשתי תאומות סיאמיות.

"יא, איזה ענתיקה," צווחה אחת מן השתיים והשניה הוסיפה, "יו, תראי מה זה?"

כאן נתמלאו השתיים תושיה ומייד טלפנו למאן דהוא שיבוא מייד, "יש כאן, דבר מעניין."

כעבור זמן קצר הופיע במקום גבר צעיר, מעונב ולבוש חליפה כהה. הוא ניגש אל מאחרי הדלפק ובקש לראות במה מדובר. לאחר עיון קצר במסמך, שהעלה על פניו חיוך קל, הוא נטל את הטלפון ודיבר כשתי דקות בלחש עם מישהו, מן הסתם איש חשוב. לאחר מכן נפנה אל אבי ואמר, "בוא, אדוני, המנהל מעוניין לפגוש אותך."

הוא ליווה את אבי אל המעלית והוליך אותו הישר אל לשכת המנכ"ל (דאז). וכאן, לאחר ברכה קצרה ולחיצת ידים, הוזמן אבי לשבת בכורסה ומיד נתבקשה המזכירה לכבדו בקפה ומים צוננים.

המנכ"ל נטל לידיו את המסמך שדמה לשטר עתיק וקרא: (באותיות גדולות ומעוצבות) – "בנק הפועלים בערבון מוגבל" (ובאותיות קטנות יותר מעוצבות באופן דומה) – אשר על פי חוקי ארץ ישראל (במרכז – באותיות בינוניות) תעודת המניה (מימין) מספר המנייה – 456 (ומשמאל) מניות רגילות בנות 2 לי"מ כל אחת." אחר כך בא הפירוט: "התעודה הזאת היא לאות בידי ה' (כאן הופיע שמו המלא של אבי) כי הוא הבעל הרשום של שתי מניות רגילות בנות ל"ימ אחת ממספר 670 עד מספר 671 ועד בכלל, בבנק הפועלים בע"מ, בהתאם לתזכיר ותקנות הבנק הזה, וכי שילם סך לירה מצרית אחת בעד כל אחת מהמניות הנ"ל. ניתן ונחתם בחותם הרגיל של הבנק הנ"ל ביום י' תמוז תרפ"ב יפו."

למטה מתנוססות חתימותיהם המסולסלות של מנהלי הבנק: א. בלומנפלד ויוסף שפרינצק (כן, יו"ר הכנסת הראשון). מימין – מוטבע חותם הבנק בשעווה עגולה ואדומה, כשמש בשקיעתה ומשמאל, בתחתית התעודה – כל הטקסט הנ"ל באנגלית, בתוספת התאריך הלועזי – 6 ביולי 1922 .

המנכ"ל לא הסתיר את התפעלותו מן המסמך: "לא ידעתי שהשתמשו אז בכסף מצרי," אמר.

כאן התעורר אבי ממעמדו הנחות כלקוח אובד דרך והסביר בפירוט רב למנכ"ל, כי הלירה המצרית היתה הילך חוקי בארץ ישראל המנדטורית עד שנת 1925, שאז הונפקה הלירה הארץ ישראלית של "פלשתינה (א"י)" ויחד עימה הגיעו המטבעות של השילינג [5 גרוש], שני גרוש (עם חור באמצע) הגרוש (גם עם החור), 2 מיל, מיל אחד וחצי מיל.

כיצד, אם כן, נעשה אבי בעל מניות בבנק הפועלים, בראשית דרכו?

ובכן, הוא הצטרף להסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י שנה לאחר יסודה (1920), בהיותו בן שבע עשרה. וכשברל כצנלסון הגה את רעיון יסודו של בנק הפועלים ( וגם את שמו) נתבקשו (על פי דין התנועה) כל חברי ההסתדרות, שמנו אז אלפים אחדים בלבד, להקצות שכר של חודש אחד, לפחות, לצורך הקמתו של ה-בנק של ה-פועלים.

הסיפור הזה סופר לי, לכל פרטיו, מפי אבי ז"ל רק שנים אחדות מאוחר יותר. כדרכם של אנשים, שאינם מורגלים לגלגל בלשונם, הוא התעכב על כל פרט, שולי או חשוב, ראשון ראשון ואחרון אחרון. לפני שעמד לסיים קצרה רוחי ובעוונותיי קטעתי את דבריו ושאלתי:

"נו, אבא, בסופו של דבר, נתנו לך את ההלוואה שביקשת, או לא?"

ואילו אבי השיב בטבעיות ובלא שמץ של מרירות :" לא, לא קיבלתי את ההלוואה, אבל התנהגו אלי יפה מאוד."

אינני יודע מהו ערכה של לירה מצרית משנת 1922 בערכים של היום, כשם שאבי לא ידע מה היה ערכן האמיתי של שתי המניות שהחזיק בידיו כשבא – כמעט 40 שנה לאחר הקמת הבנק – לבקש הלוואה של 1,000 לירות ישראליות ונענה בסירוב. דבר אחד ברור, אבי לא ראה אגורה שחוקה אחת מפרי השקעתו כאחד מראשוני בעלי המניות בבנק. גם חמשת ילדיו לא ראו ולא קיבלו דבר. בבירור קצר שערכתי, לפני שנים אחדות, נאמר לי שממילא נמחקו כל המניות במשבר המניות של הבנקים בשנת 1984. מה שנותר בידי, בינתיים, כבן הבכור של אבי, היא פיסת הנוסטלגיה (תעודת המנייה) שהשנה מלאו לה 91 שנה. ואילו בנק הפועלים (עם או בלי מרכאות) הפך לדידי ל"בית הכנסת שכף רגלי לא תדרוך בו לעולם."

אבי לא זכה להגיע אל המאה ה-21. אילו הגיע אפילו אל סיפה, אין לי ספק שהיה מהלך בינינו כחוני המעגל, מיד לאחר יקיצתו. הוא היה איש תם ותמים, באופן פאתטי, עד כדי כעס או חמלה. הוא היה מנאמניה הגדולים של ההסתדרות, כאשר עוד היתה ההסתדרות של העובדים העבריים בארץ ישראל. הוא, ועוד מאות כמותו, נדדו ברחבי המזרח התיכון, בימי מלחמת העולם השנייה, בשליחות "סולל בונה", ובנו את מחנות הצבא הבריטיים (מרפיח בדרום ועד שדה התעופה H מערב בעיראק, שהופצץ שנים רבות אחר כך על ידי חיל האויר הישראלי).

הדור הזה חלף, עבר מן העולם. כיום יש לנו פועלים סיניים, תאילנדיים, רומניים וגם פלסטיניים. הפועלים העבריים פסו מן הארץ. אבל לא אלמן ישראל, נותרנו לפחות עם "בנק הפועלים", המחלק בונוסים נדיבים ומשכורות עתק למנהליו. גם זו נחמה פורתא.

את האמת על המו"מ בין ישראל לפלסטינים השמיע כבר לפני למעלה משנה מי שעתה מונה כשליחו של שר החוץ האמריקאי למגעים, הלא הוא מיודענו מרטין אינדיק. וכך אמר:

הוויתורים המירביים שמוכנה הממשלה הנוכחית בישראל לעשות, אינם עונים על דרישות המינימום של הפלסטיניים.

מה יש לנו כאן? – שני צדדים יריבים. מהאחד נדרש לעשות ויתורים. זה הצד של ה"מתן". הצד השני אינו צריך להתאמץ כלל וכלל. הוא אינו צריך לתת משהו או לוותר במשהו. הוא הצד המקבל. הוא יאמר כן רק לכשימולאו כל דרישותיו מרחיקות-הלכת. זה הצד של ה"משא". משא כבד של דרישות, קינטורים, רטינות ומעקשים.

אבל יש לנו צד שלישי, צד המתווך, הצד האמריקני. הוא מקבל את כללי המשחק האלה. מינויו של השליח החדש הוא אינדיקציה ברורה לכך. אינדיק יעשה הכל כדי לרצות את הפלסטינים, לרכך את עיקשותם, וללחוץ על ישראל. ראינו זאת בכל מסעי שר החוץ קרי באזורנו, שנועדו בעיקרם להפעיל מכבש לחצים על נתניהו שיעשה ויתורים אך ורק כדי לאפשר את התנעת המו"מ, את נסיעת עריקאת לניו-יורק לשיחות עם נציגי ישראל.

ואכן, יודע אמריקאי נפש ישראלי. יודע קרי היטב, שמהפלסטינים לא יוציא דבר, אבל מן הישראלים – ודאי וודאי. הרי הם כבר שלפו ב"בר אילן" את קלף החולשה: שתי מדינות לשני עמים. וכך, הגענו באופן תמוה לשורת ויתורים ישראליים חד צדדיים תחת מכבש הלחצים האמריקניים, גרימת עוגמת נפש למשפחות נפגעי הטרור ולכלל עם ישראל. זו אמריקה שמעולם לא היתה עושה בעצמה מה שדרשה מישראל – שיחרור רוצחים.

אז נכון, המו"מ על המו"מ יצא לדרך. אבל ההתעלמות מן הדרישות הפלסטיניות הקיצוניות, חמורה ביותר. לדידם של אותו עריקאת "מתון", רג'וב ה"ישראלי", ואבו-מאזן היושב-ראש – אלה הם ה"מתונים", כביכול – הכל כבוש. מהים עד הנהר זוהי פלסטין לדידם, אשר בבוא העת תחליף את היישות הציונית. יש להם כמובן הרבה תקוות מגברת לבני, שמשום-מה דוקא היא הוצבה בראש צוות המו"מ הישראלי. כלום שרת המשפטים היא זו שמסוגלת לנהל מו"מ רציני בשם האינטרס הישראלי?

מעניין עד היכן יגיע ה"מתן" הישראלי כדי לקדם את מלוא התאווה הפלסטינית. מעניין עד כמה תימשך תמונת החולשה הישראלית, מול התאבון והיוהרה הפלסטיניים? עד מתי הצד החזק, כביכול, ייראה בחולשתו, ואילו הצד החלש יתגלה כארי שואג שאינו נרתע משום דבר?

כאשר מו"מ מתחיל ברגל שמאל, מבחינת ישראל, יכולים הפלסטינים בצדק לצפות ולייחל לקבל הכל בתהליך. תמיד יוכלו לשבור את הכללים, תמיד הם יכולים להעלות מחירים, ולזכות בתמיכת האמריקאים, האירופאים, לכל דרישה וטענה, תוך הרשעת ישראל והפניית חיצי הביקורת כלפיה. מבחינת הפלסטינים, לא בלי צדק, כאשר מולם הנהגה ישראלית, שמצטיירת ככזו שאינה עומדת בלחצים – למה למהר ולהתפשר?

הדרך שבה המזכיר קרי מוביל את המו"מ, מינויו של השגריר אינדיק, היא בשביל הפלסטינים אינדיקציה ברורה באשר לכיוון ולסיכויים. אפשר למתוח עוד ועוד את החבל, כי אם הוא ייקרע, רק ישראל תואשם. ולכן, למה לא לתת לקרי-את-אינדיק לעשות את מלאכתם, להמשיך את מסע הלחצים על ישראל? והרי השגריר בישראל לשעבר יודע לעשות זאת בדרכו הערמומית: חיוכים חושפי שיניים לנתניהו מצד אחד – וחילוץ ויתורים ישראליים מצד שני.

אז בסדר, ידברו הנערים לפנינו, לבני ועריקאת, אבל בל תהיינה לנו אשליות. חוסר הסימטריה זועק לשמיים, ובחלקו הגדול היא באשמתנו, בהשתוקקות הכנה שלנו לשלום, יהא מחירו אשר יהא, מול ההשתוקקות של הפלסטינים לחולשתנו עד להכחדתנו.

הידד! התהליך המדיני יצא לדרך. לא עוד טרור, לא עוד סנקציות בינלאומיות, לא עוד גינויים. כולם יאהבו אותנו ויחבקו אותנו. מעמדנו הבינלאומי ירקיע שחקים. לכן אצנו רצנו ל"תהליך מדיני", שאיננו אלא מכתש של חוסיין אובמה, המוסלמי המומר, שיכתוש אותנו עד דק עד שנאמר 'רוצה אני' לכול דרישות הפלסטינים.

חוסיין אובמה מזדהה לחלוטין עם העולם המוסלמי, ורוצה להתפייס איתו על ידי כתישת מדינת ישראל. והכתישה כבר החלה בתכתיב לשחרור מרצחים, תוך רמיסה מוחלטת של ריבונותנו ומערכת המשפט שלנו. לבסוף נמצא עצמנו שוב בגבולות 1967. ועוד לא דיברנו על "זכות השיבה" של הפליטים.

ובאותם ימים לא היו לערבים רבבות טילים המכוונים אלינו. האם משם תבוא לנו הישועה? מסופקני. ממרומי גילי המופלג זכיתי לחיות במדינת ישראל בגבולות 67', ומה היה לנו אז? מעמד בינלאומי? גם אז היינו המצורע של העולם, לרבות אמברגו נשק. ביטחון? האיבה והטרור הערבי השתוללו במלוא עוזם ולנו לא היה ממי לקבל נשק. כלכלה? בקושי היה מה לאכול ומקום לגור. אלא מהי? היינו למודי סבל ממלחמת העולם והיה לנו כוח עמידה ולא נכנענו.

כיום הפכנו לילדי תפנוקים, אין לנו כוח עמידה ואנו רצים למכתש של אובמה, המכונה "תהליך מדיני". מה אגיד לכם, חזרה לגבולות 1967 איננה משאת נפשי. הלוואי ואתבדה. אך למה לי לקלקל את השמחה, השלום המיוחל כבר כל כך בפתח... ימים יגידו.

אני מחזקת את מכתבה של הילדה בת ה-13 הגרה בדרום העיר ופוחדת לצאת מביתה בגלל המסתננים ומהגרי העבודה הנמצאים ברחובות.

אני מצטרפת, כסופרת ילדים, לקריאתה הנרגשת לנשיא בית הדין העליון שלא לאפשר להם להישאר בארצנו. אינני מקבלת שהפתרון לאומללות אוכלוסייה אחת צריך לבוא על חשבון אומללות אוכלוסייה אחרת. לא מוכנה לקבל שילדה תאבד את שנות ילדותה היפות בכליאתה בביתה – ללא אפשרות לבקר חברות, לשחק בחוץ, לצאת לחוגים ועוד – וזאת כדי לאפשר למהגרי עבודה ולמסתננים לפתור את בעיותיהם, ותהיינה קשות ככל שתהיינה.

הרצל הקדיש את חייו כדי לפתור את בעיית היהודים! – ולא את בעיית עמי אפריקה. מגילת העצמאות מציינת בפירוש שזוהי מדינת היהודים – וכל מי שהורס אותה, מאמלל את תושביה, ופוגע במרקם חייה – יתכבד וימצא פתרון אחר למצוקתו – לא על גבה של ילדה קטנה.

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות", "חנות הבשר שלי" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

בהקדמת פירושו למשנה עוסק הרמב"ם בפירוש הפסוק "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" ועונה על השאלה מהו עולם הבא?

נער קטן הביאוהו ללמוד תורה. הנער בגילו הצעיר אינו מבין את מעלת התורה, ולכן המלמד נותן לו ממתקים על מנת שילמד. בשביל הנער המטרה היא הממתקים, והאמצעי הוא הלימוד.

כשגדל הנער מעורר אותו המלמד בכך שאם ילמד הוא יקנה לו נעליים ובגדים יפים. עתה בשביל הנער המטרה היא נעליים ובגדים, והאמצעי הלימוד.

כשגדל הנער מעורר אותו הרב ואומר לו: למד ואתן לך כסף. ובשביל הנער הכסף הוא המטרה והלימוד אמצעי.

כשגדל יותר מציעים לו כבוד. שילמד תורה ויהיה ראש ודיין וכולם יקומו בפניו. ובשבילו המטרה היא הכבוד, והאמצעי הוא הלימוד.

כל זה אומר הרמב"ם מגונה "לימוד שלא לשמה". אין להחליף מטרה באמצעי.

גן עדן וגיהנום – סיפור בדים שמטרתו קיום מצוות

בני האדם, קובע הרמב"ם, עושים משהו רק מתוך תקווה לשכר, או מיראה מעונש. לכן התירו חכמים לספר להמונים הנבערים מדעת, שיש גן עדן וגיהנום, כי לולא זאת הם לא היו מקיימים מצוות.

וכאן אנחנו חוזרים לנבואת ישעיהו הנביא פרק ב' "כי מציוּן תצא תורה". אין מה לעשות, התלמידים הצעירים אינם יכולים להכיר במעלת הלימוד לשמה. בשבילם הציוּן הוא המטרה והלימוד הוא האמצעי. לכן ביטול בחינות הבגרות במדעי הרוח, במקצועות ההיסטוריה והספרות כפי שמציע משרד החינוך, יביא למחיקת הנושאים הללו. ללא ציוּן הם לא יילמדו.

התומכים בביטול הבחינות מצהירים שהם גם בעד הבנה במקום שינון.

אפלטון בדיאלוג "כרמידס" טען שלא ניתן להכיר את ההכרה במנותק מהמושא שלה, כפי שלא ניתן לשמוע את השמיעה מבלי לשמוע משהו, או לראות את הראיה מבלי לראות משהו. אותו הדבר כאן. לא ניתן להבין משהו מבלי לדעת את מושא ההבנה. לכן ללא לימוד חומר אין מה להבין. אם התלמידים לא ישננו לא יהיה להם מה להבין, ובסופו של לימוד יישארו בלי ידע ובלי הבנה.

לא די בכך שמשרד החינוך עומד לבטל את בחינות הבגרות בספרות והיסטוריה, אתמול התפרסם כי האוניברסיטה העברית עומדת לפטר כמאה מרצים מתחום מדעי הרוח ספרות, מחשבת ישראל, חינוך והיסטוריה.

ישראלי ללא מדעי הרוח יהיה ישראלי ללא תרבות. אדם ללא תרבות הוא אדם נכה.

החבר מוני דביר כל כך מעריץ את מאיר יערי, ואת הזמר שמשון טווילי – עד שהוא נעלב עד עמקי נשמתו מכך שציינתי את שם משפחתו המקורי של יערי – ולד. והוא משווה זאת ר"ל להזכרת שמו האמיתי של שמשון טווילי-שימי תבורי (חדשות בן עזר 859).

להבדיל אלף אלפי הבדלות בטוחני שגם חסידי היטלר היו נעלבים לו קראו לו "שיקלגרובר" וחסידי סטלין היו גם הם נעלבים, לו קראו לו "ג'וגאשווילי".

על שהזכרתי את העובדה שיערי-ולד היה צאצאו של רבי אלימלך מליזנסק, כתב החבר דביר ש"אין טעם להתווכח עם ישראלי במאה ה-21 שמבקר בקברי צדיקים ואדמו"רים ומתגעגע למורשת הגלותית שלהם. אבל יש בהחלט מקום להתפלא על הפרשנות שלו למציאות."

מזלי שלא כתבתי על ביקור בוותיקן, שאז היה מאשים אותי החבר דביר בכך שאני מתגעגע למורשת הקתולית, או אם הייתי מבקר בסטונהנג' היה חלילה מאשימני בפאגאניות או בהיותי מתגעגע לדרואידים.

לפי החבר דביר הציונות הסוציאליסטית לא נעלמה, הציונות בכלל היא שנמוגה. "כי הרי מה יש לנו היום?" שואל דביר, "ציונות קפיטליסטית? ציונות של צדק חברתי? ציונות של ביבי? של יחימוביץ'? יש בכלל הגדרה מהי היום ציונות?"

חבר דביר, בהחלט יש הגדרה לציונות והיא עדיין קיימת. הציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי משלטון הגויים, ומטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל. כל זה עדיין קיים, למרות שרבים במוסדות השוה"צ ב"יד יערי" ובגבעת חביבה מתנגדים לכך.

והנה מגלה לנו החבר דביר תגלית מדהימה. בעוד שעל פי ניסיוננו האישי אין צעיר בקיבוץ הארצי-השוה"צ שמכיר בכלל את השם יערי, מגלה לנו החבר נתיב שהתנועה לא רק שלא הלכה לפח האשפה של ההיסטוריה (ביטוי אהוב בשוה"צ) אלא היא נמצאת עתה בשיא גודלה, הרבה מעל שיאה עם הקמת המדינה. "מאות אלפים בארץ ובעולם חוגגים מאה שנים לפעילות התנועה..."

דביר ממשיך ומגלה לנו שרבים יותר העולים לרגל למאיר יערי מאשר לחצרות החסידים: ב"'יד יערי' בגבעת חביבה. במוסד המפואר הזה, המנציח את פועלו של יערי ושל תנועת השומר הצעיר, מבקרים יותר אנשים מאשר בחצרות הנידחים של האדמו"רים בני ימינו."

ומה בדיוק לומדים שם ביד יערי ובגבעת חביבה? כבר הזכרנו שלמרות כל ניסיונותיו לא הצליח דודו אמיתי למצוא אפילו ערבי אחד מערביי "הדו-קיום" של גבעת חביבה שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

ספק אם נמצא היום בין יהודיי "הדו-קיום" של גבעת חביבה ו"בית יערי", אחד הרואה את ערביי ישראל כפי שראה אותם מאיר יערי-ולד – "גיס חמישי", ו"אירדנטה".

צודק החבר דביר וגם כתבתי את זה. הציונות הסוציאליסטית היא שבנתה את הארץ, ולא החסידות. אדרבא יספר לנו דביר מה בונים היום אותם מאות אלפים חברי "התנועה" הקיימים בדמיונו של החבר דביר?

זאת הטרגדיה של מה שהוא קורא "השמאל". אין בו לא ציונות ולא סוציאליזם. בעבר הציונות הסוציאליסטית בנתה יש מאין חברה ומדינה. ועתה מה שקרוי שמאל אינו עוסק יותר בבניית חברה צודקת יותר, אלא מתמקד בתמיכה באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית.

החבר דביר מאשים אותי באי הבנת המציאות אז אסיים בעובדה אחת מצערת, המאיירת את המצב. בניגוד לדבריו, בכנסת ישראל לא יושב היום אפילו חבר קיבוץ אחד. ואילו תנועת החסידות מיוצגת ע"י כמה.

האווילות המוסרית והמדינית של בנימין נתניהו

בנכלוליות (לא כל כך מתוחכמת) הציג נתניהו את ההישג המדיני שלו בכך שהמו"מ עם הפלשתינאים (למעשה עם הפת"ח בלבד) התחדש ללא תנאים מוקדמים, בעוד שלמעשה הוא התחייב לתנאי המוקדם והוא שחרור אסירים, שמספרם קפץ פתאום משמונים למאה וארבעה.

כבר כתבתי כאן על התנאים עליהם היה צריך לעמוד נתניהו:

בשחרור אסירים יש לשמור תמיד על הקריטריונים הבאים מבחינה מוסרית ותועלתית:

1. לא ישוחררו אסירים שהואשמו בפשעי מלחמה, כלומר ברצח אזרחים.

2. ניתן לשחרר אסירים רק אם הואשמו בפגיעה בחיילים.

3. לא ישוחררו אסירים בעלי אזרחות ישראלית ע"פ הקריטריונים הללו, אלא אם כן יוותרו על אזרחותם ויעברו לשטחי הרשות הפלישתינאית.

רק שמירה על הקריטריונים הללו תאפשר את המשך המאבק בטרור האיסלמו-נאצי והשגת השלום.

נתניהו עשה משגה מוסרי ומדיני כאשר לא עמד על התנאים האמורים לעיל. נתניהו היה צריך לצאת בנאום פומבי המופנה לאבא של מאזן, ולומר כך:

"ראש הרשות הפלישתינאית, אבא של מאזן, מתוך כבוד אליך ורצון להתניע את המו"מ בינינו, אני מוכן לשחרר אסירים. בסיום מלחמה משחררים חיילים, לכן אסכים לשחרר אסירים שהרגו חיילים, אבל בשום פנים ואופן לא אסכים לשחרר פושעי מלחמה רוצחי אזרחים שמקומם לעד בכלא.

"אתה, אבא של מאזן, הכרזת כי 'אנחנו שלחנו אותם.' בטוחני שלא שלחת אותם לבצע פשעי מלחמה ולרצוח ילדים ונשים. דרישתך לשחרורם וכוונתך להפכם לגיבורים לאומיים יש בהם משום סתירה מובהקת לתהליך השלום אותו אנחנו מתחילים."

האם האמריקאים היו מעיזים לאחר נאום זה להאשים את ישראל בהכשלת המו"מ?

בשמירה על עקרונות אלו היה נתניהו שומר על המוסר, על הצדק, ועל האינטרס הביטחוני של ישראל, ובנוסף היה מסנדל את אבא של מאזן כמנהיג המבצע פשעי מלחמה.

עם תחילת המו"מ בין ישראל לפת"ח (החמאס לא בעניין) הכריז ראש הרשות הפלשתינאית (הפת"ח) אבא של מאזן, בפגישה ב-29.7.13 עם ראש הממשלה הזמני של מצרים עדלי מנסור ש"במסגרת הסדר קבע לא תתאפשר נוכחות אף לא של ישראלי אחד על אדמתנו."

ודוק: לפי אבא של מאזן המדינה הפלשתינאית חייבת להיות "יודן-ריין".

לאחר ביצוע הטרנספר ביהודים תעמוד בפני אבא של מאזן השאלה מה יהיה גורלו של אחמד טיבי, שהרי אדון אחמד טיבי התנחל מעבר לקו הירוק כשעבר מטייבה והתנחל בדחיית אל בריד. האם יגרש אבא של מאזן גם אותו? מן הסתם לא. שהרי אחמד טיבי שמפלגתו מייצגת את התנועה האיסלאמית (האחים המוסלמים) בארץ, ואבא של מאזן המייצג את הפת"ח חולקים את אותה גזענות אנטישמית ביחס ליהודים. יהודה ושומרון חייבים להיות "יודן-ריין" וישראל חייבת להיות מדינת "כל אזרחיה" קרי מדינה ערבית.

במערכת הבחירות חזרה ואמרה ציפורה-בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר, שחלומה הוא להיכנס לחדר המו"מ. חלומה התגשם היא נכנסה לחדר...

בחגיגת חג ההודייה האמריקאי Thanksgiving נוהגים האמריקאים לאכול תרנגול הודו. מרטין שון אינדיק (תרנגול הודו) התמנה לתפקיד השליח האמריקאי למו"מ בין ישראל לפת"ח. אינדיק משמש מאז 2006 כחבר הדירקטוריון בקרן לישראל חדשה. כן, הקרן שתומכת בארגונים הלוחמים למען דה-לגיטימציה של ישראל, והכרזת חיילי צה"ל כפושעי מלחמה.

האם אינדיק (תרנגול הודו) יוקרב בחג ההודייה על מאמציו שיביאו את השלום, או שישראל תוקרב על ידו?

אחדות נדירה בין גזענים ערבים מוסלמים, נוצרים, ודרוזים –

העיר שפרעם מחולקת לשלוש שכונות. שכונה מוסלמית, שכונה נוצרית, ושכונה דרוזית. בימים כתיקונם אין אהבה רבה שוררת בין שלושת השכונות, והנה באחדות נדירה התאחדו שלושת הקבוצות למפגן מחאה נגד ישראל, בחסות הדגל הפלישתינאי.

עדן נתן-זדה עריק מצה"ל, פתח באש בנשקו הצה"לי ב-4 באוגוסט 2005 בתוך אוטובוס בקו 165 בשפרעם, רצח ארבעה מנוסעי האוטובוס ופצע תשעה. נוסעי האוטובוס השתלטו על נתן-זדה, הוא נכפת ונשמר ע"י שוטרים. תושבים זועמים הצליחו להיכנס לאוטובוס ותקפו את השוטרים, וביצעו בו לינץ' בעת שהיה כפות ופרוק מנשקו.

במשפט נגד מבצעי הלינץ זוכו הנאשמים מאשמת רצח והואשמו רק בניסיון הריגה.

בלה פרוינד היהודיה והגזען הערבי-מוסלמי מוחמד ברכה

לאחר הכרעת הדין במשפט הלינץ' בעדן נתן זאדה אמר ח"כ מוחמד ברכָּה: "איננו מקבלים את הכרעת הדין, יש פה הרשעה של הקורבן. אם היה מדובר ביהודים הם היו מקבלים צל"ש."

המציאות קצת שונה. ב-12 במאי 1992 דקר עדנאן אלאפנדי, מחבל ערבי-מוסלמי-פלסטיני בן 21 – שני ילדים יהודיים ליד שוק מחנה יהודה.

לאחר האירוע דלק המון זועם אחר המחבל. לבסוף נתפס המחבל בחניון. יריות נורו, המחבל שכב על הקרקע, וההמון היכה אותו נמרצות.

בלה פרוינד, אישה חרדית שעברה במקרה במקום, ראתה את המקרה, הצליחה להסתנן בין האנשים ולהגיע אל המחבל. היא גוננה עליו בגופה, בעת שאנשים כינוה: "אוהבת ערבים!" – בעטו בה, היכו אותה באגרופיהם, ואחד אף צרב את עורה בסיגריה. אימו של אחד הילדים הפצועים קיללה אותה, ומאוחר יותר אמרה כי זעמה על פרוינד גדול מזעמה על המחבל. לבסוף, כעבור 27 דקות, הגיעה המשטרה למקום ועצרה את המחבל.

כעבור שנה קיבלה פרוינד פרס על התנהגותה מארגון "The Society for a Better Israel".

ב-2001 איבדה פרוינד חבר קרוב בפיגוע בעטרות. בעקבות הפיגוע אמרה בראיון ל-ynet ‏‏שאינה מצטערת על שהגנה על המחבל שמונה שנים לפני כן, מפני ש"אנחנו לא כמוהם."‏

בניגוד לבלה פרוינד, לא נמצא בשפרעם אדם אחד שישכב על הרוצח הכפות, עדן נתן זדה, וימנע בכך את הלינץ'.

כבר כתבנו על כך שראש מפלגת חד"ש – החבר מוחמד ברכה, אינו רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל – גזענות, אלא מופת מוסרי, והוא אישית הפגין זאת במלאת 75 שנה לטבח היהודים בחברון בהשתתפותו בצעדה בעכו לזכר שלושה ערבים שרצחו יהודים בתרפ"ט, 1929, והוצאו להורג ע"י הבריטים.

מוחמד ברכה הניח זר פרחים על קבר הרוצחים, ואמר: "זכותו של כל עם להחיות את זכרם של חלליו שנלחמו ונאבקו נגד כוחות המנדט הבריטי, ונאבקו למען עמם ואדמתם. לפני שבעים שנה לא היתה פה אדמה ריקה, היה פה עם שנאבק על זכויותיו הלגיטימיות."

קרי, רצח יהודים ע"י ערבים, אליבא דמוחמד ברכה, הוא זכות לגיטימית.

המסקנה המוסרית מדברי מוחמד ברכה והמפגינים הערבים –

המסקנה מדברי מוחמד ברכָּה והמפגינים הערבים היא, שמותר מוסרית ליהודים לחסל כל מחבל ערבי גם לאחר שהוא נמצא כפות תחת חסות מוסדות החוק.

נ.ב. למישהו יש ספק שאם היה נעשה לינץ' במחבל ערבי כפות ומוקף בשוטרים, היה מכנה זאת מוחמד ברכָּה פשע גזעני.

ההבדל היחידי בין הליכתו [כניעתו] של היינריך ה-4 מלך גרמניה לטירת קנוסה לפני אלף שנים ב-1077 כשהוא יחף ומתפלש בבוץ ובשלג שלושה ימים בשערי הטירה ללא מענה, לבין הליכתו של ביבי לוושינגטון לבוש חליפה כהה ועניבה כחולה הוא – לינה בבלייר האוס וארוחת בוקר ישראלית עם סלט ירקות, חביתה ונעלי-בית תוצרת 'גלי'. הבוץ הוא אותו בוץ, והקור [הדיפלומטי] הוא אותו קור וההתפלשות לרגלי האדון אובמה כמו אז האפיפיור דומה.

אף אחד מההיסטוריונים לא ניסה להסריט סצנריו מה היה קורה לו היינריך היה מתעקש ושובר את מפרקתו של האפיפיור, אבל עובדה – לאחר 150 שנה סולק משכן האפיפיור מרומא לאביניון שבצרפת.

עם ישראל אין לו 150 שנה לראות איך מסלקים נשיא אמריקני לקובה או לוונצואלה, אבל אם מסלקים אפיפיור מה הבעייה לסלק נשיא? הרי רק 80 שנה עברו מאז ניצח וושינגטון את הבריטים ומלחמת אזרחים פיצלה את ארצות-הברית, למעשה עד היום הזה, כשגבר לבן יורה בנער כושי והורג אותו וזוכה בטיעון המפוקפק של 'הגנה עצמית'.

קנוסה היא משל, וביבי אולי חלש יותר מהקייזר היינריך ה-4, אבל יחסית למצב בעולם לפני 1000 שנה הוא אחד מהנהיגים החזקים והיציבים, הנאורים והדמוקרטים, מהמנוסים ומהמשכילים ממנהיגי האומות לשעה זו, ועַמו לעת הזו, הוא אומה חזקה שקמה מקברה לאחר שהופלה בידי גויים כנאמר: הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי... כִּי בָא אורֵךְ!

ואילו אובמה יחסית לאותו אפיפיור דאז, הוא מנהיג לשעה אחת ובתום כהונתו יחזור אל ביתו כמו שני הבוש לפניו האבא והבן, או קרטר למשל – נשיא לשעבר ותו לא.

הסיבה היחידה שביבי נקלע עכשיו לתהליך מטופש שסופו ידוע כפיאסקו מהדהד ומגוחך, היא שנדמה לו כי גם הערבים וגם האמריקנים טיפשים והוא אינו יודע כי מה שהוא חושב עליהם הם חושבים עליו. בקיצור ועידת שלושת הטיפשים תתכנס לכנס מטופש שכל אחד חושב כי רק הוא חכם וכל השאר אידיוטים וניתן לעבוד על כל אחד מהם עם ההילה של כתר השלום כביכול.

אך ברגע שהמומחים לענייני לשון יקלידו על ה-A4 את 106 סעיפי ההסכם ועל האחרון תהיה שחור על גבי לבן המילהpeace – או אז מיד ירגישו הפלסטינים גחלים בוערות בכפות רגליהם ויימלטו למאורותיהם עם כוויות מכאיבות ולפני שהמשרתים בחוץ יתחילו לקושש קש להוציא עשן לבן ושהפלסטינים יתחייבו לחתום על המילה 'שלום' עִם העם היהודי – זה שפלש מאירופה כתנועה ציונית וגזל את אדמותיו, אז שלום?

הפלסטינים מוכנים לחתום על כל מסמך מלבד המילה שלום בפני עצמה ללא מקף-מחבר עם המילה 'צודק' ורק באנגלית:

האם לא היה מישהו טוב יותר מאינדיק עבור האמריקאים כ"האיש השלישי" ובעיקר המתווך בין ביבי לאבו מאזן או בין היהודים לערבים? עוד מעט נדע.

כי יש כאן שתי בעיות. האחת – האם פקיד יהודי בממשל ארה"ב יכול להיות מתווך?

והשנייה: האם יש לו את כל כלי התיווך והסמכויות או שכל רגע הוא אומר להם: "פוס, רגע, אני צריך לשאול את הבוס."

ואפילו אם ישאל את הבוס, מה הוא כבר יוכל לומר לו? מה? כלום. ואילו אותו אינדיק, ששם יהבו דווקא על שיחות שלום בין ישראל לסוריה והיה זה כפסע לקראת שבירת אהוד ברק לתת לאסאד האבא את כל הגולן. רק תרגיל של אהוד ברק צינן בשנייה האחרונה את ההתלהבות של אינדיק לראות למחרת דגל סוריה בקצרין ועל שפת הכינרת שני מטר מעין גב. ונא עיין 'ביקורת ספרותית' של איתמר רבינוביץ על ספרו של אינדיק באתר "הארץ" ותתפלץ.

מלכתחילה אני ממילא סבור כי שום דבר לא יכול לצאת מהשיחות הללו. והסיבה אינה אינדיק. הסיבה היא הנציג הפלסטיני סאיב עריקאת. כיום הוא קרח לגמרי, אבל בזמן ועידת מדריד היה מלא שיער שחור עטוף בכאפייה משובצת ריבועים-ריבועים שחור-לבן, אותה כאפייה שעראפת היה מחדד מעל ראשו הקרח כהתרסה מול כל העולם. אותה כאפייה שנשים ישראליות פרו-פלסטין מתעטפות בהן ליד המחסומים. כאפייה שהפכה לסמל הטרור הערבי נגד ישראל. עריקאת הוא תחמן ובדאי. שקרן פתלוגי וגם מפיץ עלילות כזב ובעיקר חי באמונה כי רק חיסול ישראל יביא שלום לעם הפלסטיני. משה [בוגי] יעלון מפרט את מעלליו של עריקאת בספרו כי מגמגתו של עריקאת היא: [ש] "ישראל תיעלם ולא תהיה עוד מולדת ליהודים..." כן מציין בוגי כי עריקאת הוא "שקרן פתלוגי".

אני אישית חוויתי את הופעתו של עריקאת כשהגיע כתב ה-CNN בשידור חי בערבו של אותו יום מר שבו נהרגו 13 חיילים בג'נין, והכתב גורר את כבל המיקרופון בחצר ביתו ביריחו, ועריקאת יוצא מביתו מחזיק ביד טלפון נייד ומספר בשידור חי לעולם כולו כביכול מה קורה בג'נין ככה: "עכשיו אני שומע על טבח [עכשיו כשהקרב הסתיים] בג'נין... כן... אני שומע עכשיו חמש מאות... טבח... טבח... לא... לא חמש מאות, אני שומע עכשיו אלף הרוגים פלסטינים... הם, הישראלים טובחים עכשיו אלף פלסטינים כבר יש ..."

וזה, בין ה-500 ל-1000, מהלך בגינת הווילה שלו מוקפת עצי פרי ובין עץ לעץ הוא משדר בהליכה בנייד שלו על טבח של אלף ערבים בג'נין בשידור חי ב-CNN ומכאן הפך הסיפור ל"טבח בג'נין", והתברר כי בכלל לא דיבר עם אף אחד בג'נין. זה עריקאת.

לא מזמן, ב-14 בדצמבר 2010, כתב עריקאת ב'גארדיאן' כי כל הסדר שלום שלא יפתור את סוגיית הפליטים על בסיס החלטה 194 של האו"מ – מימוש זכות השיבה לישראל בתחומי הקו הירוק למשל רמלה לוד ויפו – ייכשל. במאמר נקב במספר של 7 מיליון. כתב הארץ עקיבא אלדר מעיר בצידו של מאמר זה כי "משמעותה המעשית של הצהרת עריקאת היא חיסול מדינת ישראל." עריקאת עוד מוסיף כי ישראל תיעלם מעל המפה.

האם אינדיק יניח את תדפיסי המאמר בגרדיאן הבריטי לפני שהוועידה תתחיל וישאל אותו: "מיסטר עריאקת אר יו סטיל דדיקט טו יור פבליסיטי אט דה גרדיאן? טל אס ודחילק בלי טלפונים ניידים לג'נין ובלי כאפייה משובצת, רק אמת."

נ"ב – אינדיק. הנ"ל יהודי יליד לונדון שהיגר עם אבותיו לאוסטרליה, שם למד וסיים שם לימודים אקדמאים עם תואר דוקטור בגיל 29. בעיקר שאב את התרבות האבורג'ינית לחיקו, קרי; איש לבן בא וכבש יבשת של איש שחור או קצת שחור עם מקל עקום ששמו בומרנג ולכן הקרקע היא של הבומרנגים או האבורג'ינים. אבל כל זה העיק על הבחור העדין, והוא היגר לארה"ב בגיל 30 ודווקא לעבוד במכון אמריקיני פרו-ישראלי בשם איפא"ק. ונער צעיר זה לא חשש להקים שם כבר בגיל 35 מכון למחקר המזה"ת מבלי לדעת מילה בערבית ובלי שלקח אפילו קורס אחד באוניברסיטה הפתוחה ברעננה אצל פרופ' חגי ארליך, הגורו של לימודי המזה"ת ואפריקה. ולפתע הפך להיות היועץ של קלינטון ומיד שגריר ארה"ב בישראל. נכון, יש לו 30 שנות ניסיון דיפלומטי אמריקני יהודי-ישראלי פלסטיני. אבל אין לו מושג מה מספרת הכאפייה המשובצת או הקללה שאורי זוהר [מערכון של 'לול'] לוחש לאוזנו של אריק איינשטיין: 'אינעל-דין איל-באבור איל ג'אבקום הינה'. הספן הערבי ליהודי שיורד מאונייה 'רוסלאן' ב-1919 – והמביא אותו בסירתו למזח של נמל יפו.

'הינה', זה המזח של יפו הערבית, ממנו מצפה עריקאת לראות את היהודי האחרון חוזר לרוסיה או טובע בים כשהוא מנופנף את הכאפייה המשובצת שלו לשלום – ביי ביי יהאוד.

אהוד: בדיוק על עריקאת והדומים לו היה דודנו ברוך בן עזר רַאבּ [נולד ומת בפתח-תקווה, 1887-1960] אומר: "ערבי מתעורר בבוקר, ערבי מתחיל לשקר!" – וכמובן שדברים אלה אינם חלים על חברי כנסת "פלסטיניים" דוברי אמת כמו אחמד טיבי וחנין זועבי, שבעודם תומכים באויבינו הם מלמדים אותנו דמוקרטיה מהי!

* בהסכם אוסלו שוחררו מחבלים רבים מהכלא הישראלי. היה זה צעד ראוי והגיוני. אחרי מאה שנות סכסוך עקוב מדם, האויבים בנפש התפייסו. הפלשתינאים חתמו על הסכם מדיני שבו התחייבו לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. בסיטואציה הזאת, שחרור המחבלים היה מחווה ראויה של פיוס, של מבט קדימה ולא היתקעות בעבר. כאשר ראש ממשלת ישראל לחץ את ידו של רב המרצחים, מי שעמד בראש מלחמת הטרור נגד ישראל ושהמחבלים האסורים ביצעו את פשעיהם בשליחותו ובהשראתו, היה טעם בשחרור דגי הרקק.

אלא שמאז חלפו עשרים שנה, והמציאות טפחה על פנינו. הסכם אוסלו לא היה פיוס בין העמים, אלא הונאה פלשתינאית. ההסכם לא הביא לסוף המאבק המזוין אלא להתגברות חסרת תקדים של הטרור, שגבה אלפי הרוגים. כל שטח שנסוגונו ממנו היה בסיס לתוקפנות וטרור נגד אזרחי ישראל. כל ויתור ישראלי התפרש כחולשה והזמין תוקפנות. רק באמצעות הכוח הצלחנו לגבור על הטרור, ולא בכל דרך מדינית.

בעשרים השנים הללו, שוב ושוב אנו משחררים מחבלים. שוב ושוב רובם חוזרים לסורם, ועצם השחרור מעודד טרור ומעורר אותו.

לא הגיעה השעה שנתפכח? שנכיר במציאות ונפיק ממנה לקחים? האם נגזר עלינו לחזור שוב ושוב על אותן טעויות, שנכתבו בדם?

רק אחרי שיהיה בין הצדדים חוזה שלום סופי והכרזה הדדית על סיום הסכסוך, יהיה מקום לשחרר את המחבלים. עד אז, על כל המחבלים לרצות את עונשיהם עד תומם. בוודאי שאין לשחרר מחבלים כתנאי מוקדם למו"מ "ללא תנאים מוקדמים".

* חרף התנגדותי לשחרור מחבלים, אני מכבד את הדעה האחרת, המבוססת על אמונה שצעד זה ייטיב עם מדינת ישראל, יקדם את השלום, יחזק את הביטחון. אני משתומם על העיוורון, אך מכבד את העמדה.

אולם איני מכבד את מאמרה בנדון של אסנת פנקס ב-ynet. אסנת פנקס איבדה את אביה בפיגוע, והיא מצדדת בשחרור מחבלים. אילו היתה כותבת, למשל, שלמרות כאבה האישי, ודווקא בשל הסבל שהיא עברה, למען קידום השלום היא מוכנה לשלם את המחיר, הייתי מכבד מאוד את העמדה, המציבה יעד לאומי (על פי הבנתה ובניגוד מוחלט לעמדתי) על פני הכאב האישי.

אך לא את זה היא כתבה, אלא על כך שהמחבל שרצח את אביה הוא קורבן ומה שהיא רוצה זה לחבק אותו. הגישה הזאת היא גישה חולנית! רק אדם חולה באופן קיצוני, רוצה לחבק את מי שרצח את אביו. אין לי שמץ של כבוד לעמדתה של היתומה הזו, אך יש לי חמלה כלפיה כאדם חולה.

* אם אנו מקבלים את המחבלים האסורים, אזרחי ישראל, כנתיניו של אבו מאזן, אפשר לשרטט את גבול הפשרה הטריטוריאלית של הסדר הביניים ארוך הטווח כך שוואדי ערה יעבור לריבונות פלשתינאית, על תושביו. אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו.

* חקיקת חוק יסוד המחייב משאל עם לאישור נסיגה משטח ריבוני של המדינה, יחזק את הדמוקרטיה הישראלית ויצרף אותה למועדון המכובד של המדינות הדמוקרטיות המתוקנות, כמו למשל מדינות אירופה. מדינות אלו מקיימות דמוקרטיה פרלמנטרית ייצוגית, אולם בנושאים קרדינליים שיש בהם השפעה על הריבונות (כמו אמנת מסטריכט להצטרפות לאיחוד האירופי, אימוץ מטבע האירו וכד'), אין הם מסתפקים בהחלטת הפרלמנט, ומביאים את ההחלטה לאישור הריבון – העם.

רק לאחרונה התחייב ראש ממשלת בריטניה – אֵם הפרלמנטריזם, דיוויד קמרון, שאם ייבחר בשנית ב-2015 – יביא למשאל עם את שאלת המשך החברות באיחוד האירופי. ובעוד כשנה, בהסכמת בריטניה, יכריע העם הסקוטי במשאל עם על המשך השתייכותו לבריטניה הגדולה או קבלת עצמאות.

קל וחומר שכך ראוי במקרה כה קיצוני, כמו ויתור על שטחים ריבוניים של המדינה.

הטענה המגוחכת על פיה משאל עם סותר את הדמוקרטיה, מוציאה שם רע לאורוויליאניות.

* אחד הביטויים הפחות מוצלחים במקורותינו הוא ש"אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם יש קופת שרצים מאחוריו."

אגב, זו לא מצווה ולא הלכה אלא הצגת מציאות. לצערי, יש בתוכנו מי שמאוקיינוס היהדות דולים דווקא את האמירה האומללה הזו ומאמצים אותה כתמרור לחיים. אחרת איך ניתן להסביר את האמירה האומללה של נתניהו ולפיד, לאחר הודעתו של פרנקל שהוא מושך את מועמדותו מתפקיד נגיד בנק ישראל, שלא רחוק היום שבו איש לא ירצה להתקרב לחיים הציבוריים?

מה כוונת דבריהם? שיש להשלים עם שחיתות ומוסר ירוד של אישי הציבור? או שמא הם בטוחים שכל האנשים נגועים בשחיתות, ולכן אם נקפיד על טוהר הכפיים של אישי הציבור, לא יישאר "אף אחד"?

אהוד: התשובה השנייה היא הנכונה. כמעט שאין אדם בישראל שאינו עובר על החוק, ביודעין או שלא ביודעין. ואם הוא איש ציבור, יעלו עליו ויהרסו אותו כי מוֹלֵך העיתונות, התקשורת והפוליטיקה זקוק כל הזמן לקורבנות אדם חי – כי אין שמחה כשמחה לאיד.

הוא אמר לי פעם, שכשהוא שומע שבן אדם, הירביח הרבה כסף – הוא שמח.

"זה," אמר אבא, "זה אחד פחות מה שיבוא לבקש ממני כסף."

אם היה אבא חי בתקופה המודרנית, היה נוכח שהיום – העשירים מבקשים כסף מהעניים, ולא להיפך.

אז נדבר היום על כסף, ועל הסיפור הכי עצוב, שהיה לי, בקריירה המשפטית שלי.

הסיפור הכי עצוב קרה לי עם שני אנשים, שהכרתי רק אחרי מותם.

אמרתי שאדבר על כסף? אז בשלב מסוים, הגברת קלרה, קרובת המשפחה שלהם, שמיד נגיע אליה, שלחה לי טלגרמה – ובה כתבה –

שני בני זוג, ניצולי שואה מגרמניה, הלמוט וטרודי, הגיעו לישראל בשנות החמישים. היא, טרודי, צעירה מהלמוט ב-20 שנה. לא היו להם ילדים.

למה בצניעות? כי, מאיפה שהם באו, מהשואה, היה ברור, שאם יום אחד צריך כסף, ואין לך – אז הלכו החיים.

חלפו שנים, וטרודי חלתה במחלה קשה – השנים "שם", נתנו בגופה את אותותיהם. מחלה קשה – אך לא סופנית, כך אמרו הרופאים. הלמוט הבין, שהואיל והוא המבוגר משניהם, הרי טרודי תיזדקק לכל פרוטה, כדי להתקיים עם עוזרת אישית, אחרי שהוא יילך לעולמו. הרי, טרודי יכולה לחיות עד מאה ועשרים!

זה גרם לכך שהלמוט וטרודי חסכו כל פרוטה, עבור טרודי.

היתה בין טרודי והלמוט, אהבה יפה, שבה הקריב הלמוט כל רצון שלו – למען טרודי.

ההנאה היחידה שהוא הרשה לעצמו, היה משחק הטניס, ששיחק עוד בנעוריו בגרמניה. אבל, אפילו בנושא האהוב עליו, כך סיפרו לי קרוביו לאחר מותו, קנה רקטת טניס משומשת, כדי לא לבזבז כסף מיותר – הרי, כך חשב, ודאי ילך לעולמו לפני שהרקטה תצא משימוש...

כך, חלפו להם שנות היחד שלהם, כשהלמוט סועד את טרודי, שמצבה הגופני החמיר עם הזמן. הוא אמר לחברים – "הכנתי לטרודי ביטחון כלכלי, כדי שכשאני אלך – לא יחסר לטרודי דבר."

והיא, טרודי, הבינה והעריכה את הקורבן שעשה הלמוט עבורה – כי, מתי אתה זקוק לאהבה, לחברות, לתמיכה, נפשית וחומרית, אם לא בשעה קשה? והיא, טרודי, לא היתה עושה אותו דבר, אם המצב היה הפוך? אלה ריגעי המבחן – כשאתה זקוק לעזרה – ולעולם לא תדע את התשובה – עד שהדבר קורה. הלמוט שמח שהוא שם, למען האישה שהוא אוהב.

כך עברו על הזוג למעלה מעשרים שנות חיסכון וצימצום.

ואז – קרה אסון, לשניהם – כי טרודי ניפטרה, במפתיע, שלא כצפוי.

מפח נפשו של הלמוט היה נורא – למה חסך, כל החיים, מעצמו ומטרודי, אם לא כדי שלא יחסר דבר לטרודי?

הוא סיפר לחברים, שהוא יכול עכשיו לגור עד סוף ימיו בסוויטה בהילטון – אם רק ירצה – "אבל," אמר, "התרגלתי לחיות בחיסכון." הדבר היחיד שהירשה לעצמו היה רקטת טניס חדשה, יקרה.

גם בה, ברקטה החדשה, לא הספיק להשתמש הרבה, שישה חודשים לאחר מות טרודי, מת גם הלמוט. קרוביו אמרו לי – "כניראה ממפח נפש."

מצער, על השנים שבהן, גם הוא וגם טרודי, חיו חיי צנע. חיסכון כל כך מיותר!

כאן – אני ניכנס לתמונה – את הלמוט וטרודי הכרתי רק לאחר מותם.

הגיעו אליי, עם הצוואה, קרובי המשפחה, גם הם יוצאי גרמניה, שגרו באנגליה – הם היורשים.

אתה מבין? הלמוט הוריש את כל הרכוש שצבר, לאחותה של אשתו – שאותה בקושי הכיר. אלה היו קרובי המישפחה היחידים שנותרו לזוג...

קרובי המשפחה, שגרו באנגליה, היו מאוד מבוססים, והכסף של העיזבון, מאות אלפי סטרלינגים, היה מיטרד.

בכסף, הרי, צריך לטפל, להשקיע – והם, היו להם מספיק דאגות עם הכסף שלהם! פתאום נפל עליהם כסף נוסף, של קרוב שבקושי הכירו, שנפטר, והשאיר להם דאגות לכסף ורכוש שלא היו זקוקים לו. צרה צרורה!

הוצאתי, כמובן, צו ירושה, והתחלתי לממש את הכספים שהיו בחשבונות הבנק, ולשלוח לאנגליה, ליורשים.

באותה עת, היה פיקוח מאוד מחמיר על העברות מטבע זר מישראל לחו"ל. זכור לכולנו מה קרה לראש ממשלה, שאישתו החזיקה חשבון דולרים צנוע בבנק בארה"ב!

לכן, כעורך דין זהיר, הקפדתי לשלוח כל סכום שהתפנה, ליורשים בחו"ל – כי, מי יודע מתי מדינת ישראל תשתגע, והחוק ישתנה...

על רקע זה, קיבלתי את הטלגרמה הנ"ל – לאמר – תפסיק, לעזאזל, לשלוח לי כסף לחשבון בגולדרז גרין – מנהל הבנק משגע אותי כל פעם מחדש!

אני יודע, שחלק מכם, אולי כולכם, היא אומר – "שלח אליי, אני כבר אסתדר! הנה מיספר החשבון."

"כשחזר הווזיר לסולטאן," סיפר אבא, ונתן לו את התשובה של הרוכל, אמר השולטן – "ביקשנו את הבושה – והבושה לא רצתה אותנו!"

"הבן של השולטן," סיפר אבא, "ראה בשוק את בת הרוכל, והתאהב בה. וכמה שהסבירו לו שהוא צריך נסיכה, איזה גברת מידלטון, ולא איזה פריחה מהשוק – לא עזר.

"הלך הווזיר לרוכל, ביקש את ידה של הבת, והרוכל גרש אותו בחרפות וגידופים.

"לאמר ביקשנו את הבושה, אבל הבושה לא רצתה אותנו.'"

איך בכל זאת התחתן בן השולטן עם בת הרוכל – נספר בפעם אחרת. הפעם אספר רק על שתי העצות שנתן לי אבא, כששמע את הסיפור –

"קודם כל," אמר אבא, "תמיד תתפלל, יא אבני, שאלוהים יתן לך שיניים, לפני מה שיתן לך אגוזים.

"והשני – תמיד תשמח," אמר אבא, "מתי שיגידו לך לא, מתי שתרצה לתת, משיגידו לך לא, כשתבקש לקבל!"

כאשר שמעון פרס מברך, אני נבוך. ברכות רבות כל כך, באם נאמנות הן, קשה ללב אדם, רחב ככל יהיה, לנפק אותן. יתר על כן, כאיש ספר מובהק מאין כמוהו, הוא בודאי זוכר על פה את "ברכתו" של יעקב אבינו לבנו שמעון (ולוי), ועל כן גם מכיר את דרכן הפתלתלה וכוונותיהן הנסתרות של ברכות למיניהן.

אינני זוכר אם הברכה האחרונה של הנשיא יצאה מליטא, מלטביה או ממעוף הציפור בו שהתה באותו רגע פמלייתו המכובדת, המתלווה לנסיעותיו המתישות. מכל מקום, לאחר ציפייה דרוכה של אזרחי ישראל למוצא פיו, בירך פרס את חידוש השיחות עם הפלסטינים. מעניין שהפעם הוא לא קפץ בראש, אלא השתהה ושיחרר את אמרתו רק לאחר קיום המפגש הראשון. מה שבטוח בטוח.

ואם הנשיא בירך, ההצלחה מובטחת. אך אם חס וחלילה יתגלעו קשיים במו"מ, הוא, כתמיד, יוכל לסייע מעבר לברכה, ולהעמיד את נסיונו הפורה לטובת האומה, במידה ויתבקש.

במערכון הנפלא, "ד'ר טיכון", עונה שייקה אופיר לחברו: "וואלָק עוֹבָד, מזכירה היא זאת שמזכירה לד"ר טיכון כל מה שהוא שוכח."

חריצותה של מזכירת הנשיא איננה מוטלת בספק. מישהו "במקרה" גילה ופירסם, אוי ואבוי, שלקראת יום הולדתו התשעים היא נטשה את חדר הלידה ואת הרך שזה עתה יצא לאוויר, כדי להשתתף בישיבה שעסקה בארגון חגיגות יום ההולדת הזכור לרע (לכן אוהבים לשכוח).

לכן, כששמעתי את הצהרתו של הנשיא בחגיגות קיבוץ רביבים, ש-100 אלף מתנחלים יָכלו (או שמא יוּכלו) להפריח את הנגב, ידעתי שהמזכירה היתה עסקה בחיתול התינוק שלה. היא לא הזכירה לו שמי שיילֵד את התנחלות הראשונה ביו"ש היה שר הביטחון דאז, שמעון פרס, וכל השאר היסטוריה.

אינני יודע את גילה של המזכירה, וייתכן שהיתה צעירה באותם ימים סוערים בה גילה מר פרס רפיסות מול ראשי המתנחלים. לעומת זאת, היא איננה יכולה לשכוח את תפקידה, כמדומני (על משקל דובדבני) כמנכ"לית "המשרד לפיתוח הנגב והגליל". זה היה לפני שנים אחדות. ומי עמד אז בראשו? השר שמעון פרס.

"הספרות והשירה המזרחיים" מאופיינות בדרך כלל במוטיבים ובנושאים שיש בהם מחאה. פעמים בוטה, פעמים מעודנת. היא, למעשה, פועל יוצא של היותנו מדינה וחברה שמאז הקמתן קולטות ומשלבות עליות רב תרבותיות, רב מעמדיות, וצריך להזכיר בהקשר את העליות הגדולות בשנות הראשית ממרוקו, עיראק ותימן, שיוצאיהן היו למוציאים ולמביאים בקולנוע, שירה וספרות כמו בתחומים אחרים.

די אם נזכיר את רוני סומק, ארז ביטון, סמי מיכאל, שמעון בלס, ששון סומך , אלי עמיר ועוד רבים וטובים.

בהתאם, נוסדו בטאונים המציגים מגמות ועמדות רעיוניות ופרסונאליות הקשורות בתרבות וביצירה כמו "הכיוון מזרח", "אפיריון" ועוד ועוד.

ספר השירים של סיגלית בנאי מתאפיין בתפיסה ים תיכונית-מזרחית. כך , למשל, הכותבת רואה את קהיר כאחת הערים המקסימות, בחינת אבן שואבת, שיש לשוב ולחזור אליה, גם אם יחס השלטונות שם לישראלים הוא אמביוולנטי, אם לא בעייתי.

כבר בכותרת הספר מוזכרות שכונת התקווה בצד העיר קהיר. שובל של אסוציאציות נלווה לשני המקומות, לאנשים הגרים בהם ולחיים המתהווים. מצד אחד עזובה, מצד שני עיר ענקית, מרכז עולמי, כשלחלק מתושביהן בעיות דומות, מנטליות דומה, גינונים דומים ועוד. הכותרת מעניקה תמונת מקום, ואכן בספר עולות ובאות תמונות של אנשים ומקומות המאפיינים את רוח המקום והזמן שהכותבת חווה וחשה בהיותה שם ובהתרחקה מהמקומות האלה.

עם זאת, בשיר "שה לעולה" (סיפור העקדה, בראשית כ"ב) מבקשת הכותבת, עבור ילדהּ, לעבור משכונת התקוה "מערבה לעיר הלבנה". הכינוי לבן לאשכנזים וכנראה ל"צפוניים" יש בו מידה מסוימת של סטראוטיפיות והוא רווח בשפת הדברור היום יומית כביטוי של מחאה.

כך גם הזיהוי של הפלסטיניות עם שורשיות ושייכות למקום, לארץ ישראל שהיתה. כך בשירים "מאדי" ו"ראשון לציון, הציונות". בשירים אלה מוזכר הפלסטיני "מהגר בארצו". הגדרה שבעיניי נשאה חן בהיותי, לא ערבי פלסטיני אלא יהודי פלשתינאי ששורשיו בירושלים מאז אמצע המאה ה-19. תחושה כזו עוברת בי לעיתים, גם אם סבלי יחסית הוא מינורי.

גם "המזרחיות" קרובה אליי, אומנם גדלתי ובגרתי בשכונת רחביה, אבל לפי בית הכנסת, ההווי המשפחתי, החגים, חלקת הקבר בהר הזיתים, תחושת חוסר ההערכה של המדינה, מוסדותיה וכיוצא באלה – מביאים אותי להזדהות עם התחושות של הדמויות המוצגות בשירים, גם כשהם חיים ופועלים במקומות אחרים ובהווי אחר.

מצאה חן בעיני ההקדשה של הספר לחברה מיכה שמחון, שגם הוא כמוה יוצר, בתחום הקולנוע: "הבית שבלב". הפיוטיות והמטאפוריות מדברים שירה.

ואגב קולנוע, טכניקת הסיפר בספר היא של מסך, הצגה ומעבר מתמונה לתמונה, מדמות לדמות והכותבת , כבקולנוע, מנהלת דיאלוג עם הדמויות שהיא מציגה בשירים תוך תיאור הבית, המלון, מקום העבודה של הדמות המתוארת, כמה קווים ויש כרקטריסטיקה מסוימת.

בשיר "הקפות יתומות" יש, כפי שהכותרת מצביעה, כאב וצער על ההזרה מעולם המסורת, החילון והפתיחות יש להם מחיר. כך גם בשיר המבטא את בדידות האדם בכול מקום שאינו ביתו האמיתי והחם – "אוביסיטי וגעגוע". בשיר יש שלושה מצבים, שלושה מקומות – סיאטל, שכונת התקוה, קזבלנקה, גם מי שאינו מזרחי חש כך.

בספר, יש חזרה רעיונית שירית על הנכבה והסבל של הפלסטינים, יש תיאור של גן הקרן הקימת (משמעות טעונה), מקום בילוי שנבנה על כפרים ערבים שנהרסו. האם הזדהות זו עם סבלו של האחר היא חלק מראייה כוללת של החיים במזרח התיכון שהיהודים המזרחיים חשים בהיותם עקורים מארצות מגוריהם בעקבות הקמת המדינה. קיים זיהוי, זיהוי שנוצר על רקע המלחמה ובגלל דמיון מנטלי מסויים.

הנטייה לסטראוטיפיות מתאזנת. יש עדות לכך בשיר בעל הכותרת המטפורית "על להב התער": "אני רוצה לעשות תיקון לחפש שיווי משקל על להב התער" (שורות חצויות). שיווי משקל בין מגורים בארץ לבין מגורים בחו"ל, בין השפה הערבית העשירה שהפילוסופים והמשוררים שלנו כתבו בה לבין העברית שהיא "לבושה ועדוייה בה," "שהיא מולדתה וחייה," בין מה שקורה במצרים ובמזרח לבין מה שקורה "בארץ המערבית" שלנו, החוששת עדיין ממגע חי, שוטף עם הלבנט, עם השפה והתרבות הערבית.

ואכן, בשיר "העיר שלי עברית" יש הצהרת נאמנות לעברית שהיא "שפת אימי שפת עמי".

החוויות הקהיריות של הכותבת רבות ומגוונות.יש עושר של התבוננות, התרשמות ותיאור כמו בשיר "מוניקה" בו ספרדייה מתבגרת ובודדת מוצאת פורקן בזרועות סעיד, מצרי נשוי ואב לילדים, האקזוטיות של המזרח עושה משהו לאירופיים.

הארוטיקה זוכה בספר לעיצוב בעל מאפיינים מתיאור האורגזמה הנשיית – "השיא" ועד הפעלת השינים בכתף האוהב. אכן ביטוי צבעוני חי בלתי אמצעי, גם הזנות הגברית המיוצגת על ידי מצרי משכיל ונעים הליכות זוכה לתאור פלסטי. בשיר "בדיון על פורנוגרפיה" יש ערוב של הנורמלי והפרוורטי. מציאות ואשלייה.

"פנסיון רומא" בקהיר מפגיש נשים מעולמות שונים. ואגב תיאורן זוכה הקורא לביקור במסגדים, מקומות בילוי, רחובות, נרגילה, אופיום, אוריינטליות ואווירה. כל אלה שואבים את האורחים והתיירים (הכותבת השתתפה בפסטיבל קולנוע בקהיר) בקסמם, ריחותיהם ועוד.

השילוב בין טכניקת המצלמה לטכניקת מספר ומציג הסיפורים מסייע לכותבת בתיאור הדמויות והמצבים, כך תיאור הנשים האורחות במלון, הלא ערביות, ויחסיהן עם הגברים הערבים המקומיים. גם סיגלית מופיעה בשמה בין הנשים המתארחות במלון – מיקרוקוסמוס קהירי אותנטי.

גם בחלק שבספר המתמקד בשכונת התקוה קיים אותו עיקרון מבני – דמויות, עיסוקים, מקומות, והשגות, עולם חי, צבעוני, אבל לא נעדר מכאובים. כך, הפיליפינית המדברת עם ביתה וילדיה, כשאילוץ כלכלי הרחיק אותה מביתה ושיכן אותה בשכונת התקוה, חלק מהצד האפל של תל אביב.

הכותבת ממלאת תפקיד של מתארת, חווה, מעריכה ושופטת ואגב כך מייצגת את השקפת עולמה ואת "המזרחיות" (עולם מנטלי רב השראה).

ספר חשוב ואמיתי בסוגו ובסגנונו, העלילות זורמות, המקצב הפיוטי קיים ומתנגן. ספר שירה אותנטי ומעניין. גם אם יש נגיעות בסגנון הפרוזה ההנאה האסתטית ניכרת ומרשימה.

לפני כשבוע, ב-26.7.13 התארחה חבורה של כ-70 איש במוזיאון לראשית ההתיישבות ביפעת , כולם בני משפחה של מי שהיה הנגר הראשון בקיבוץ גבע.

אבי, יעקב וז-דיאס, היה נגר. את המקצוע רכש בארץ הולדתו, הולנד, וכך הכשיר את עצמו לחיים בארץ ישראל. הוא עלה ארצה בסוף 1936 ויצא לכיוון עמק יזרעאל. תוך כדי הטיול בעמק הוזמן להגיע לקיבוץ גבע לעבוד בנגרייה שלהם. לגבע גם הביא את כלתו – אימי שהגיעה ארצה שנה אחריו.

לימים הם עברו לחיפה ווהשתקעו בה, שם הקים וגידל את משפחתו והיה בעל נגרייה לאורך כל שנות עבודתו.

עם השנים הנגרייה גדלה והשתכללה. הכלים הפשוטים, שאותם הביא בארגז כלים מסודר מהולנד, פינו את מקומם לחדשים ומתקדמים. החוש ההיסטורי שלו, הרגשות, האהבה – גרמו לכך שאבא שמר על הכלים האלה כל השנים. כשהחליט שדי לו וסגר את הנגרייה העביר אותם לנגרייה קטנה שהכשיר בביתו של אחי בטבעון.

אבא נפטר לפני עשר שנים, בשנת התשעים לחייו. הכלים נשארו בביתו של אחי שחיפש מהי הדרך הטובה ביותר לשמור עליהם.

לאחר מחשבה ובדיקה, בעזרת חבר טוב, יעקב שורר, הוא פנה למוזיאון לראשית ההתיישבות בקיבוץ יפעת, שם שמחו לארח את הכלים היקרים האלה, 100 פריטים שמורים. במוזיאון טיפלו בכלים בדרכם המקצועית, מיספרו, קיטלגו אותם ויצרו פינה מיוחדת בנגרייה שבמוזיאון, שם מוצגים הכלים להנאת כל המבקרים.

התצוגה כוללת את הארגז המקורי שהנגר החלוץ הביא מהולנד ובו הכלים. מסורים למיניהם בגדלים שונים, פטישים, מפסלות, מברגים ועוד מכל טוב הנגרייה.

הנגרייה במוזיאון אינה לעיניים בלבד. הילדים המבקרים במוזיאון מוזמנים לעבוד בנגרייה של פעם ובעוד מקומות ופעילויות.

ביום שישי ה-26.7.13 , במלאת לאבי 100 שנה, חנכנו את הפינה לזיכרו בכנס משפחתי גדול, ארבעה דורות. מזקן השבט בן ה-83 ועד הצעירה בת שלושה שבועות. הכנס כלל גם סיור מאלף בהדרכת אנשי המוזיאון באגפיו שונים, מהכניסה הנותנת כבוד לראשוני העמק ומייסדיו דרך האוהל, המכונות השונות המוצגות לאורך המסלול, המתפרה, פינת הכביסה, הסנדלרייה, בית תינוקות, הצריף, ועוד – עד לחדר האוכל עם כלי המתכת המקומטים והכולבויניק.

יישר כח לרמי שני ולרפי חתוכה, שחשפו בעקבות קריאת פרס ליישב הנגב בעזרת ה"מתנחלים", את האמת ההיסטורית-אידיאולוגית-חינוכית שמאחוריה. (אגב, עדיין אינני מבינה את ההבדל בין "מתנחלים" ל"מתיישבים"...)

פרס, שהיה בשעתו חניך הנוער העובד (אבי, מיכאל דשא ז"ל היה מדריכו אז...) שכח מזמן, כנראה, את חזון ההתיישבות וכיבוש הקרקע בפועל על ידי היאחזות בה ועיבודה. את אשר המחיש בפועל מורהו הדגול, בישבו בצריף בשדה בוקר, לעולם לא יחליף פרס בקוקטיילים ובכיבודים הרבים בהם זכה ברבות השנים באירוחים השונים בארץ ומחוצה לה. למעט תקופת שהותו הקצרה באלומות, בה מלבד הליכתו אחר הצאן, (או בראשו), העדיף תמיד את הייצוג החברתי והעשייה המדינית וייחצונה. (על הנאותיה וחתירותיה הבלתי נלאות...). הוא מזמן זנח את האידיאולוגיה הציונית הבראשיתית, שבזכותה אנו יושבים כיום היכן שיושבים ברחבי הארץ.

תנועות הנוער, לצערנו הרב, איבדו את כוחן ויכולתן הגדול והעצום, שהיה להן, בגיוס הנוער למפעלים ציוניים. רק מיעוט קטן ופחות משמעותי מעדיף ערכי רוח ותרבות על פני ערכי הצרכנות והצרחנות של הפאבים והמועדונים השונים, והעדפת הנהנתנות המיידית על פני העשייה הערכית עם החזון והאידיאליים הציוניים-חברתיים-אנושיים. אימוץ תרבות זרה על פני שורשינו התרבותיים. הדוגמא האישית כמו של מנהיגינו בן-גוריון ובן-צבי, בן-אהרן וידלין, רפול ואחרים, של "והצנע לכת", מזמן כבר נעלמו ונאלמו ממנהיגינו, ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו איזובי הקיר? (שלא להשתמש בביטוי הגס יותר של הדג והראש...).

טוֹבֶלֶת אִמִּי בְּשַׁלְהֶבֶת נֵר הַשַּׁבָּת –

אֲבָל מַה זֶּה שֶׁאֲנִי רוֹאָה בְּזָוִית עֵינֶיהָ?

כְּשַׁעַר הַגְּאֻלָּה הַנִּפְתָּח לַיֹּפִי

אֶת אָבִי הִכַּרְתִּי בְּרֵיחַ הַטַּלִּית וְהַטִּיט וְהַסִּיד וְהַזֶּפֶת שֶׁדָּבְקָה בְּנַעֲלָיו

וּבִשְׂפָתוֹ דַּלַת הַמִּלִּים שֶׁדִּבְּרָה אַהֲבָה

כְּשֶׁחָפַר בְּשׁוּחוֹת חַיָּיו דּוֹבְבוּ עֵינָיו אֶת נַפְשׁוֹ הַצְּלוּבָה

וְהָיִיתִי אָבִי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מוּל כִּתַּת הַיּוֹרִים

וְחָפַרְתִּי בְּמוֹ יָדַי אֶת הַבּוֹר שֶׁכָּרָה

גִּזְרֵי הָעֲנָפִים שֶׁנִּשְׁתְּלוּ כְּיִחוּרִים, צָמְחוּ וְשִׂגְשְׂגוּ מִתּוֹךְ

גּוּפְךָ, הַגַּלְעִינִים הִצְמִיחוּ עֵצִים שֶׁפֵּרוֹתֵיהֶם עֲסִיסִיִּים, וְעַנְפֵיהֶם נִכְרְכוּ בְּגֶדֶר הַתַּיִל,

הַדֶּגֶל הַמַּבְהִיק שֶׁנִּתְעַטַּפְתָּ בּוֹ בִּשְׁבִילִי

בָּנִיתָ פִּגוּם מִקּוֹרוֹת עֵץ שֶׁרָכַשְׁתָּ אֵצֶל סוֹחֵר עֵצִים עַרְבִי

הִנַּחְתָּ מֶלֶט / בְּלוֹק עַל בְּלוֹק / הֵטַחְתָּ טִיט

בְּבַיִת לָבָן שֶׁרֵיחַ כְּתָלָיו כְּמוֹ רֵיחַ הַיָּם

וְגַם אָחִי יָנַק שְׁדֵי אִמּוֹ וְכֵיוָן שֶׁרָאָה – שָׁמַט

הערה: מאמר זה נערך מחדש עבור המכתב העיתי, ולבקשתו של העורך הוסרו ממנו רוב ההערות והרישום הביבליוגרפי, ואילו החלק המזערי שבכל זאת הובא כאן, הוכנס לטקסט השוטף. את המאמר המלא ניתן לקרוא לעיל בצרופה.

המאמר המלא התפרסם לראשונה: יפה ברלוביץ, "משירת חיבת ציון לשירת מולדת, הזמר בעלייה הראשונה כמסד לזמר הישראלי, "בקורת ופרשנות", כתב-עת בין-תחומי לחקר ספרות ותרבות, חוברת 44, תשע"ב. הנושא: הזמר העברי, פואטיקה, מוסיקה, היסטוריה, תרבות. עורכת: תמר וולף-מונזון, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, עמ' 59-13

מהי המפה 'המוסיקלית' בסוף המאה ה-19 ובהתחלת המאה ה-20 בארץ ישראל של העלייה הראשונה, או כשאלתו של אליהו הכהן: "מה שרו תושבי ארץ ישראל היהודים... עם הקמת המושבות הראשונות?"

הכהן, משרטט כאן מערך "זִמְרתי" עשיר ומגוון, כשהוא מכנה אותו "שירת הפְּלָגים", ללמדנו שכל 'פלג' ביישוב הישן (תלוי עדה, דת, ארץ מוצא וכדומה), התכנס והתגדר בתוך ניגוניו שלו, כך שמעט מאוד ניגונים "פרצו את המעגל העדתי והיו לנחלת הכלל." גם שירי המתיישבים הראשונים היוו לכאורה 'פלג' בתוך המצאי הקיים, אם כי פלג זה לא התכנס בעצמו, ומלכתחילה חתר להעמיד כאן תרבות עברית חדשה סוחפת-כול, ובראש וראשונה שירי זמר ארץ ישראליים מקומיים, שתכניהם יתנו ביטוי ליישוביות הציונית של הכאן והעכשיו.

אלא שהשאלה המתבקשת היא: האם תיתכן יצירה ארץ ישראלית מיידית כבר מעצם הגישושים הראשונים?

כאן נסתייע באיתמר אבן זוהר בכותבו ש"האידיאולוגיה הציונית ותת-האידיאולוגיות שלה," סיפקו אמנם "את העקרונות של הפעולה התרבותית", אבל באשר לפעולה עצמה – זו לא סופקה. לכן כדי להפעיל בכל זאת פרקטיקה של תרבות ארץ ישראלית, כבר בעלייה הראשונה "היה צריך... להמציא אותה" ('הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ ישראל 1948-1882', קתדרה, 1980).

גם היסטוריונים כמו ארנסט גלנר ובנדיקט אנדרסן, שעסקו בתופעותיה של הלאומיות המודרנית, הסבירו את התארגנותן של התרבויות הלאומיות, כתהליך של המצאה או מדומיינוּת. "לעיתים לוקחת הלאומיות תרבויות קיימות והופכת אותן ללאומים," כותב גלנר. "לעיתים קרובות... מוחקת תרבויות קיימות" ו"לעיתים ממציאה אותם" (לאומים ולאומיות, 1994).

גם בתקופת העלייה הראשונה, במתח האידיאולוגי שבין גולה למולדת – נשללו מחד גיסא התרבויות מארץ המוצא (שלילת הגולה) ונדחו מאידך גיסא – התרבויות הילידיות, המקומיות, של ארץ היעד, בהתנשאות מערבית משכילית. ואף על פי כן, חרף מחיקת תרבויות אלה מכאן ומכאן, לא מצאו המתיישבים הראשונים עצמם משייטים בחלל ריק של תרבות, כיוון שפנו "לדמיין", כפי שמלמד אותנו בנדיקט אנדרסן, את שיוכם ושיתופם כ"לאום" באמצעות רכיבי תרבות מיידיים אלטרנטיביים (קהיליות מדומיינות, הגיגים על מקורות הלאומיות ועל התפשטותה,1999).

ואכן כבר מסוף המאה ה-19 הלכה ו'הומצאה' בקרב מתיישבי היישוב החדש ראשיתה של תרבות עברית לאומית, כשהיא מתארגנת ומתיישמת כפרקטיקות של 'מסורות' חדשות (ולפי אריק הובסבאום כ"אדפטציה" של חומרי עבר בהווה, ולהפך). כך הומצאו סמלי האומה המודרניים (הדגל הכחול לבן, סמלי המושבות, חותמות בולים), לרבות טקסי חג ומועד חדשים (נטיעת עצים בט"ו בשבט, עלייה על קברות המכבים בחנוכה, טקסי ייסוד המושבה בשילוב חג מסורתי, וראו טקסי ייסוד ראשון לציון בט"ו באב), וכך הומצאו שירי זמר עבריים 'מקומיים' לרבות ראשיתה של תרבות ומסורת השירה הארץ ישראלית.

מה טיבה של מסורת הזמר שהומצאה כאן (כמו על פי החוקיות של אריק הובסבאום, וראו:The Invention of Tradition, 1983 ), כאשר מנגינותיה ותכניה נשאבים ומתארגנים בחלל שבין תרבות-המוצא לתרבות-היעד, ויתרה מזו: כיצד שירי זמר אלה עזרו למתיישבים הראשונים ל"דַמיֵין" את זהותם ושיוכם כאומה חדשה וכתרבות חדשה, כשהם מפוזרים ורחוקים אלה מאלה - במושבות יהודה, ושומרון, הגליל והגולן (ב-1904 מנה היישוב החדש כ-15,000 איש, ביניהם 5,000 – במושבות).

כאן יש לחזור ולהזכיר כי גם אם תרבות הזמר הלכה והתפתחה בקונטקסט המקומי של העלייה הראשונה, עדיין – שיר העם של חיבת ציון בגולה – היה לה כמודל, הן מבחינה פואטית ומוסיקלית והן מבחינה חברתית וביצועית. כלומר המעבר לארציות יומיומית ריאליסטית של 'מולדת' ו'עם', אמנם הכתיב תכנים חדשים, ששיר-הזמר לא ידע קודם לכן; תכנים שמעתה והלאה יספרו אך ורק את הנרטיב של הארץ הזאת, על היבטיו הנפשיים-רגשיים וההגותיים-רעיוניים. יחד עם זאת המשיכו המתיישבים לזמר את שירי הכיסופים ולהתגעגע לציון (בעוד הם חיים ונושמים אותה), או הצעידו את חבריהם בשירי 'קול קורא' לשוב אל האדמה-האם (בעוד הם מקימים כפרים ומושבות עליה). במילים אחרות, השירה ההולכת ותופסת את מקומה במרכז הבמה היא אכן שירת המולדת של הכאן והעכשיו, אלא שהיא מתמידה להכיל גם את רפרטואר שירי חיבת ציון כשיר ארץ ישראלי לכל דבר.

זאת ועוד. כל המעיין בעיתונות העברית הרואה אור בארץ ובחוץ לארץ (סוף המאה ה-19 / התחלת ה-20), מתחיל למצוא בין דפיה – גם שירים של יושבי הארץ – ביניהם משוררים ומשוררים-לעת-מצוא. מבין אלה ניתן להצביע על שלושה מהם – נ"ה אימבר, זאב יעבץ ונח שפירא (ברנ"ש), שתרומתם לתרבות הרֵאשית ולשירי הזמר של העלייה הראשונה היא המסד לשירתנו כאן. כאן יש להקדים ולומר כי אימבר, יעבץ ושפירא לא עלו מלכתחילה אך ורק כדי להטעין את מצבריהם היצירתייים בחוויה הראשונית של ארץ מולדת. בהיותם פעילים בתנועת חיבת ציון ביקשו לקחת חלק מעשי גם כמנהיגים היוצאים לפני המחנה במטרה לקדם את המעמד ההיסטורי הבלתי יאומן של "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים," וגם כמתיישבים על האדמה לעבדה ולשמרה.

נפתלי הרץ אימבר הגיע לארץ כבר בסתו 1882. אמנם בנדודיו, יחידי וחסר כל, התעכב ברומניה ובתורכיה בהיאלצו לפרנס את עצמו, אבל לכשהתוודע שם אל סר לורנס אוליפנט והוזמן על ידו לתגבר את העלייה וההתיישבות היהודית בארץ, מיהר להצטרף ולשמש לו כמזכיר בביתו שבכרמל (דליית אל-כרמל).מאידך, אימבר לא שקט על שמריו בביתו המרווח, רחוק מקצבו השוקק של המפעל היישובי, ויצא עם אוליפנט ובלעדיו לעמוד מקרוב על החיים החדשים במושבות ובערים, וממילא להתערב ולהגיב עליהם (בשיריו וברשימותיו מענייני דיומא).

לא כן זאב יעבץ, שנודע כמלומד ואיש רוח, עוד לפני עלותו לארץ, והיה ממנהיגיה של חיבת ציון הדתית. יעבץ הגיע עם משפחתו למושבה יהוד (1887) לרכוש נחלה, להיות לאיכר, ובו בעת להניח תשתית לחינוך העברי הלאומי כאן. יעבץ שלח ידו גם בכתיבת סיפורים ושירים מחיי מושבות והנופים הארץ ישראליים באשר הם, ערך כתבי עת ספרותיים-חברתיים (הארץ, פרי הארץ, מירושלים), וחיבר את ספרי המקראות הראשונים לתלמידי הארץ (טל הילדות, מוריה).

אימבר חי בארץ כחמש שנים בלבד (1887-82), ורווי סערות ואכזבות יצא לאירופה, שם המשיך לנדוד ללונדון ולארצות הברית. גם יעבץ נאלץ לעזוב את הארץ בשל תנאים כלכליים מחפירים, וזאת לאחר עשר שנות שהות (1897-1887), בהן תרם והעשיר את הקהילה המתפתחת.

ואילו השלישי שבהם, נח שפירא, נשאר כאן על אף הטרגדיות הקשות שפקדוהו ודרדרוהו עד פת לחם. שפירא עלה לארץ עם הגל השני של התחדשות היישוב החדש (העלייה השנייה של העלייה הראשונה, 1890), והצטרף לארגון פועלים שקם אז בראשון לציון: "אגודת אחים" (או "הסתדרות העשרות"). כאחראי לקבוצה של עשרה פועלים ("שר עשרה"), דאג להם לעבודה ולשכר הוגן, אבל גם לשירי עבודה ועמל שהושרו על ידם.למותר לציין כי בהיותו איש עבודה, אשר חי וכתב בסביבה של פועלים ועבורם, הוכתר כמשוררם של הפועלים וכמחברם של שירי העבודה הראשונים.

להלן נבקש לעמוד מקרוב על טיבה של שירת העלייה הראשונה, ולמפות בה את שירי הזמר שלה כקורפוס מכונן. כמו כן נבדוק במה מתייחד אופייה המקומי, ובאיזו מידה הִטְביעה הארץ ישראליוּת החדשה חותם על העשייה הפרוזודית מחד, ועל חיבור/תיאום הלחנים המוסיקליים מאידך. הבדיקה תתמקד כאמור בייצוגיהם השירים של המשוררים לעיל: נ"ה אימבר בשירת המושבות שלו; ז' יעבץ – שירת הפרחים; ונ' שפירא – שירת העבודה.

"ואני, יַעַר וטֶבע / כל בקעה וגבע / מדן ועד באר שבע / ברגלי עָבַרתי." בשיר זה, כמו בכל השירים שנתחברו בארץ, מציג אימבר את עצמו כאברהם אבינו שברגליו עובר את מרחבי הארץ לאורכם ולרחבם כדי ללמדה ולנכסה לו, ולפיכך הוא הארץ: הוא הפאונה והפלורה שלה, והוא גבולות הגיאוגרפיה הפיזית והישוביית שלה מהצפון עד הדרום. ואכן קורפוס השירים הארץ ישראליים של אימבר מתקבל כתחנות בְמסע גדול להיכרות עם הארץ, ובכך הוא מתחבר לאותו ז'אנר ספרותי שאיכלס את ספרות העלייה הראשונה כבר מעצם כתיבתה כאן – ספרות המסע.

במאמרי העוסק בהיווצרותו של ז'אנר ארץ ישראלי זה, תהיתי אחר מספרם הרב של סיפורי המסע דווקא בתקופה זו של התערות.שהרי לפי גודש כתיבתם ופרסומם מתקבל הרושם כי עיקר עניינם של המתיישבים הראשונים היה טיולים וסיורים. ולא היא. שהרי סיפור המסע דאז איננו אינדיקציה לתכיפות הסיורים כמו לתכיפות הכתיבה, כאשר הסקרנות העצומה להתוודע מיידית אל הארץ ולערוך הכרות עם הבית החדש – הניבה סיפורת ושירה מכל יציאה מזדמנת אל הדרכים (אעברה נא בארץ, מסעות אנשי העלייה הראשונה, י' ברלוביץ עורכת, 1992).

גם שיריו הארץ ישראליים של נ"ה אימבר הם פועל יוצא אל אותה סקרנות אל המקום, כאשר המקום אינו עומד רק בסימן של ביקור וסיור אלא גם כהתכתבות עם ההיסטוריה ועם האקטואליה כאחת. ללמדנו שהמקום בשירתו הארץ ישראלית של אימבר נמסר משני עמדות סקירה: שירי מַפָה (בו הוא סוקר את הארץ כולה כמו ממעוף ציפור), ושירי מושבות (אותן מושבות שנוסדו בתקופת שהותו: 1884-1878), ושאודותן הוא שר ומספר את הביוגרפיה הבראשיתית שלהן (כמו ראשון לציון, ראש פינה, זכרון יעקב ועוד).

ואכן, שירי המושבות של אימבר, מתאפיינים כמו רוב היצירה בעלייה הראשונה, כיצירה אינפורמטיבית – הרושמת את הזמן החזוני בזמן הארצי, כאשר הכותבים מציגים עצמם כ'היסטוריוגרפים' של הווה, המכינים חומר להיסטוריון של העתיד. כך גם אימבר, כאשר הוא מתעד את המושבה כהיסטוריון של כאן ועכשיו, אבל בו בעת הוא גם מספר אותה כהיסטוריון של גאולה. להזכירנו, שנקודת המוצא לשליחותו של אימבר, היא מילת הקוד "ברקאי", שלפי המילון השירי שלו, מסמנת את "עמוד האש" המקדים ומבשר את בואה. לא בכדי מתייצב אימבר על פסגת הר המוריה כמכהן בקודש ("עליתי לִמְרום מוריה / ... בקול קראתי ברקאי"), וזאת – הן כדי לקבל את פני הגאולה, והן כדי לאשר את ברית הבתרים הקדומה, שכאז גם עתה נצרבת באש ותמרות עשן ("שלהבת יה בלבבות / כְמוקד הִצַתי, הדלקתי / ואחוזה עשרים מושבות / בברק ברקאי הברקתי").

במילים אחרות, אימבר מציג עצמו בשירי המסע שלו במושבות לא רק כמשורר לאומי אלא גם כמנהיג היישוב, המציב יעדים לקידום. ואכן, היעדים המרכזיים שמציב אימבר לאנשי המושבות, הם שניים: כיבוש השממה וכיבוש הארץ ("מחרשה נודעת לבת שלומים / פה בארץ התמרים / אחות לחרב, יחד תאומים / הושר אז בזמרים"). כיבוש השממה, לדבריו, הוא ביזור ענפי החקלאות בין המושבות, כשכל מושבה מתמקדת בתחום התמחות אחר בהתאם למיקומה הגיאוגרפי-האקלימי (זכרון יעקב – עדרי צאן וגידולי שדה, ראשון לציון – פיתוח הגפן ותעשיית היין, ראש פינה החצובה בהר – מטעים ובוסתנים).

עם זאת, אין הוא שר רק את המציאות האקטואלית החקלאית, אלא פורץ את גבולות הזמן אל מעגלים היסטוריים רחבים יותר. כך הוא חושף את זכרון יעקב אל בר כוכבא וצבאותיו; מטהר את עקרון הפלישתית ואת מקדשי בעל זבוב; ואילו את גדרה הוא קושר עם יבנה העתיקה הנצפית ממנה, ומייעדה למרכז של חכמה ולימוד. למותר לציין כי אזכורים היסטוריים אלה מטעינים את תכני השיר בסיסמתה של העלייה הראשונה "חֲדש ימינו כקדם," כאשר השיר נחשף לדינאמיקה דו-סטרית של עבר והווה, חורבן וגאולה ("ארץ תלאובה.../ לְפָנים נחשים ... נהקו /... עתה זיתים וגפנים... דבקו").

עם כיבוש השממה במחרשה ובמעדר, מועיד אימבר את המתיישבים גם לכיבוש הארץ, והפעם באמצעות כלי צבא ומלחמה. בשיר 'מקווה ישראל', מזמין אימבר כל נער באשר הוא (בארץ ובחוץ לארץ), ללמוד בבית ספר זה, כיוון שיש בו כדי להעניק לו לא רק ידע מקצועי כפרי אלא גם חינוך להעצמה לכוח ולגבורה ("תשאפו קִרביכם רוח המכבים / רוח גבורה, ואמונה אומן"). העצמה זו נלמדת גם בשיר 'משא שומרון', כאשר מתיישבי זכרון יעקב פוגשים את גדודי בר כוכבא הדוהרים מבֵּיתָר, ואלה מורים למתיישבים – כי על אֶרץ יש גם ללחום. וכאן מציע אימבר (בעקבות בר כוכבא) כי מימוש הכוח היישובי אמור להתארגן כאותו גוף צבאי של "משמרות הירדן".

שני שירים בשם 'משמר הירדן' כתב אימבר ושהיו לשירי זמר בעלייה הראשונה. שניהם אינם עוסקים במושבה משמר הירדן (שנוסדה לאחר עוזבו את הארץ), אלא אודות תכנית אסטרטגית להגנה על גבולות הארץ: "עֲשו מקורות מעברות / מקום נהר פלגיו יהמיו / תעמידו שם משמרות / חרב לה' ולארצנו / בירדן שם משמרתנו."

שורות אלה הלקוחות מ'משמר הירדן' (הראשון), מספרות אודות בניית גשרים על הירדן והעמדת מוצבים צבאיים לאורכו; ואילו 'משמר הירדן' (השני), מרחיב בנושא הקרבות עצמם, בהיכנסו להוראות תדרוך כיצד לחסל את העממים היושבים כאן, בדומה לכיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון (אימבר מכנה את העממים בשמות מטאפוריים כמו "עובדי אשרים וחמנים", "גמלי קידר ודדנים", "אוהלי אדום ומִדְיָינים", "בני לוט"). לפיכך הפְנִיָיה בשיר היא לא רק למשמרות הצבא אלא גם לירדן עצמו, שככוח טבע עצום ורב, עשוי לקחת חלק בלוחֲמה, ולהטביע עממים אלה במימיו, או לקברם בחולותיו. מכאן גם הפזמון החוזר בסוף כל בית, שעניינו להאיץ בירדן לבצע משימה זו, וזאת בווריאציות שונות על הבית הפותח: "הלאה ירדן הלאה זול / יהמו גליך / עלי גדותיך שטוף וגול / חֶלְאת ארצך"

כאמור השירים שחיבר אימבר בארץ, וביניהם שירי המושבות, היו לשירי זמר פופולריים בקרב היישוב החדש. כך המושבה ראשון לציון, שאימבר הקדיש לה מספר שירים, ביניהם שיר שהולחן על ידי בן המקום ליאון איגלי (תועד על ידי אליהו הכהן מפי זרובבל חביב-לובמן, מבני המייסדים); כך שיר המושבה ראש פינה ("חיצבו חיצבו בהרים"), ששובץ למחזהו של לילנבלום "זרובבל" והולחן על ידי ד"ר אהרון מזי"א; וכך גם שתי הגרסאות של השיר 'משמר הירדן', כשהגרסה השנייה ("הלאה ירדן הלאה זול") התקבלה "כשירן של מושבות הצפון", ואילו הגרסה הראשונה ("בקול רעם בשמים / קול חוצב להבות"), חדלה להיות מושרת עם השנים, אם כי בתקופת העלייה הראשונה נמנתה עם השירים המרכזיים. שני שירי 'הירדן' זכו למספר לחנים, ובמחזהו של לילנבלום הושרו לפי שני הלחנים: הלחן שחיבר כאמור ד"ר מזי"א, והלחן שהושאל מהשיר הגרמני ('משמר הריין').

הגרסה השנייה ('שיר הירדן') היתה אהובה כל כך עד שהוצעה כהימנון כלל ארצי, ולפי שמואל כהן, איש ראשון לציון, שימשה כהימנונם של צעירי המושבות, וכאשר ביקר בראשון לציון העסקן-המנהיג זאב טיומקין (1891) שאמור היה לשמש יו"ר חובבי ציון בארץ, קידמו את פניו בגרסה זו. מאוחר יותר, עם עלותו של המלחין א"צ אידלסון לארץ, גם הוא חיבר מנגינות לשני שירים אלה (1906). יוצא איפוא שסך כל שירי הזמר, פרי עטו של אימבר, שהושרו בתקופת העלייה הראשונה, והיו ברובם לצאן ברזל של הזמר הישראלי, הם: 'התקוה', 'שיר הירדן', 'משמר הירדן', 'החלוצים', 'חיצבו חיצבו בהרים', 'שיר השופר', 'קדימה'.

המלומד זאב יעבץ הגיע לארץ (1887) והתיישב ביהוד במטרה לקנות אדמה ול'התאכר' בה.עם זאת החל בתוכנית עבודה לחינוכו ועיצובו של הנוער במושבות, אותה שלח גם לברון רוטשילד בבקשה להכרה וסיוע.בתוכנית זו הציב יעבץ מודל לבית ספר יסודי-כפרי, בה פירט את תוכניות הלימודים, יעדים חינוכיים, ופיתוחה של תרבות-ילד-עברי בתוך השיח התרבותי החדש ("יהוד וחכמיה", עתמול, גל' 5, 1984).

כן העמיד מתודולוגיה שנקראה על ידו "ידיעת הנטעים", ואשר באמצעותה חתר להקנות לדור הצעיר מודעות של מולדת מהי. וכך הוא כותב שם: "פה יש לזכור, כי בבית ספר של כפרים, טוב מראה עיניים מהלך נפש. ידיעת הנטעים לתולדותם ולמקומותם, צריכה להיות מקצוע גדול בתורת ערך הארץ... כי היא המדע הנאה המזומן לו מששת ימי בראשית. למען חבב הנטעים, נטעי הארץ... לשׂבוע מטובם ולהתענג על יופיים."

כלומר, במטרה לעצב יהודי חדש בעל דיוקן לאומי-מקומי, יש לקרב את בני הנוער, שזה עתה התקבצו מגלויותיהם, אל טבעיה ונופיה של הארץ הזאת – על צבעיהם, ריחותיהם, ומראותיהם; קירבה שתקשר אותם אל הנוף ותזהה אותם באמצעותו ("על דבר החינוך לילדי האיכרים בארץ ישראל", הארץ, חלק א', 1891).

הברון רוטשילד לא נענה לתוכניתו של יעבץ, ופקידיו סירבו למכור לו נחלה ביהוד, כך שהוא נאלץ לנדוד לזכרון יעקב, שם קיבל משרת מנהל בבית הספר המקומי, אבל גם משם נעזב אחרי שנתיים, כאשר פקידות הברון המשיכה להתעלל בו. עשר שנים ישב יעבץ בארץ (תחילה במושבות ואחר כך בירושלים, 1897-1887), ובין הקשיים הכלכליים, הניסיונות הבלתי נלאים לתקוע כאן יתד, והעיסוקים הלימודיים והמחקריים, המשיך בפעילותו החינוכית, ובראש וראשונה ביישום 'תורת הנטעים' שלו, כשהוא משלב אותה בספרי הלימוד אותם כתב וערך (מקראות לכיתות ראשונות; ספר לימוד בהיסטוריה של עם ישראל), בחידושים הלקסיקוגרפיים שלו (ביניהם תצורת ההקטנה, כמו: "כלבלב", "ירקרק"), וכן בכתיבתו (שירה ופרוזה) לבני נוער ומבוגרים ('דרך שלושת ימים', 'מילקוט התייר', 'שוט בארץ', 'הדייר והתייר', 'חרבות לאתים' וכדומה).

לפי כותרות הסיפורים לעיל, ניתן להבין שגם סיפוריו של יעבץ הם על הרוב סיפורי מסע; מסע לאורכה ולרוחבה של הארץ, כשהסיורים והטיולים הם כאמור אמצעים ליידע, ללמד ולקָרֵב את הקוראים אל הנופים והמראות, העתיקים והחדשים. עם זאת חלק מובנֶה בתוך סיפורי המסע של יעבץ הוא מרכיב "הזמר". ואכן, שלא כמו שירי המושבות של אימבר, שנתחברו כרשמי תגובה לסיוריו הרבים כאן, שירי הזמר המופיעים אצל יעבץ – הם משלב בלתי נפרד מהעלילה עצמה, גיבוריה ומְסָריה.

דרך אגב, שיר הזמר כמרכיב במסעות של העלייה הראשונה, אינו ייחודי ליעבץ, ומצוי ברוב סיפורי המסע שהתחברו אז. שהרי דרכי המסע המפרכים ואמצעי הנסיעה הפרימיטיבים, שהאריכו את זמן השהייה בדרכים, ממילא ייצרו את "זמן השיר", שהקל להעביר את השעות הארוכות והמייגעות באמצעות של שירה בצוותא. כלומר חלק מתרבות-המסע בציון היוו גם שירי-ציון, וסיפור המסע עוד הגדיל עשות, בדווחו אודות שירי זמר אלה, כמו: מה השירים שהושרו, כיצד שרו אותם (יחד, סולו או קאנון), מי היו השרים (תיירים, אנשי המקום, תלמידים וכדומה), איזה שירים יוחדו למסעות, וכמובן ציטוטים מתוך זמר זה או אחר.

כך נוהג למשל סיפורו של יעבץ 'חרבות לאתים' (1895), המקיף שני פרקים: סיפור מסע בסביבות ירושלים; וחיי תלמידים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. בפרק הראשון יורדת לה קבוצת נערים-מטיילים מירושלים למושבה מוצא, ופרט לעובדה כי הם שרים "שירי ציון בכל הדרך", הם גם משוחחים ותוהים: מה זה להיות בן הארץ הזאת. כאן הם מתייחסים לגמרא הטוענת שלהכיר ארץ – זה לדעת להריח אותה, ומכאן מתגלגלת השיחה אל פרחי הארץ וכמו מובן מאליו הם פורצים בשירים שכולם פרחים ונטעים, כמו להלן: "פרחים אלה מה רבו / מה נאוו ומה זכו / מלב מי הוגו הורו / מיד מי צחו אורו?" וכו'. בהמשך מספר הכתוב כי "הנערים שרו את השיר... וישנו וישלשו," כלומר, לפי יעבץ, שיר זה היה מוכר ואהוב באותם ימים, מאידך, לא נמצא בכל כתביו של יעבץ כל דיווח נוסף אודות שיר זה (המופיע כאן על כל בתיו), וכן לא לגבי לחנו (סל הענבים, ג' ירדני עורכת, 1967).

פרקו השני של סיפור זה, מפגיש אותנו עם תלמידי בית הספר החקלאי, וביניהם התלמיד יהודה (שבפרק הראשון היה בין הנערים-המטיילים למוצא). יהודה בחר ללמוד חקלאות כיוון שהתעתד להיות איכר בישראל, אבל בין לבין הוא מקדיש זמן לטפח גם את אהבתו לפרחים, כשהוא מגדלם בבית הספר, בחלקה קטנה משלו.אלא שלא פעם מוטרד יהודה מהפרחים, וזאת כיוון שאין להם שמות בשפה העברית, ובאחד המכתבים הביתה הוא חולק עם אביו קושי זה, בכותבו: "הנני כותב לי ספר... ואוסף אל תוכו את תמצית כל הלימודים על דבר צמחי הארץ, אך לא ידעתי מה אעשה בשמות הצמחים, אשר אין ספק לי כי יימצא במשנה ובתלמוד, אך איככה אכירם? לו הורוני את תורת הנטעים בשפת ערב, כי עתה אולי העליתי על ספרי לפי שעה את השמות הערבים... אך עתה כי נלמד כל הדברים האלה צרפתית – מה אעשה? עוצה נא לי, אבי."

למותר לציין כי מצוקתו של התלמיד יהודה היא ראי למצוקתו של יעבץ הסופר. כמו יהודה התלמיד, גם הוא נאלם דום למראה הפרחים והנטעים בארץ, וזאת הן בשל העדרה של עברית בוטאנית עשירה ומגוונת, והן בשל קוצר ידו לזהות את הפרחים והצמחים על פי שמותיהם שבמקורות. חרף כל זאת מפרסם יעבץ סדרה של שירים שכולם עוסקים בפרחי הארץ, וחלקם ראו אור בספר-אלבום, בו הוא מצורף לכל שיר – פרח מיובש בהתאם (על שושנים, מירושלים לבָנֶיה שירי ידידות, תר"ן, 1890). אלא ששירים אלה אינם עונים על היעדר השמות. נראה שיעבץ, גם אם הירבה לחַדש מילים ולתרגם, כאן אין הוא מעז להמציא שמות יש מאין, ופונה להעמיד להם חלופה באמצעות תחבולות שיריות עוקפות, כלומר הוא מגדיר את הפרח לא בשמו אלא על פי סביבת גידולו.כך אנו מתוודעים אל 'פרח הר המוריה', 'ציץ מדרך אפרתה', 'פרח מי השילוח' וכדומה. עם זאת הוא עושה שימוש בכל שם פרח המופיע במקרא, בניסיון לזהותו ולמַקם אותו באיזורו, וראו שירים כמו 'אני חבצלת השרון' או 'נאום שושנת העמקים'.

כאן כדאי להוסיף כי רוב שירי הפרחים לקוחים מסביבות ירושלים, הריה ואתריה, כך 'פרח ירושלים' ו'פרח קבורת רחל', וכך 'פרח הרי ציון' ו'פרח הר חברון'. נראה שיעבץ, שרוב שנותיו עשה בירושלים, הכיר היטב את צמחייתה מטיוליו ומסיוריו שם. מאידך, הוא שר גם על 'פרח הכרמל', 'פרח עבר הירדן' ו'ארז הלבנון' – שנראה כי מסעותיו בארץ ובארצות השכנות הוליכו אותו גם אליהם.

האם שירים אלה זכו להלחנה? אין לדעת. אמנם אורכם הקצר ותכניהם הציוריים כמו מבקשים מנגינה שיהיה בה כדי לקרב את אלה השָרים אל הפרח, אבל כאמור, גם אם יעבץ מציג אותם כשירי זמר אין הוא מקפיד לציין את לחניהם. רק שיר אחד שלו, בשם 'זמר לחמישה עשר בשבט לילדי ישראל' נודע לחנו אז, והוא התפשט גם בארץ וגם בחוץ לארץ. זמר זה הוא פועל יוצא ממפעלו החינוכי של יעבץ לעיל – כאשר יזם לחדש את מועד החמישה עשר בשבט ולעצבו כחג לאומי עבור בני הנעורים.

ראשיתו של 'חג טבע' זה באותה תוכנית עבודה (1888), בה הציע יעבץ לקַבֵע אותו בתכניות הלימודים של בית הספר הכפרי – הן כחג אביב (לפי המודל האירופי שנחוג בראשון לחודש מאי), ובו הכל יוצאים ומתחברים אל הטבע במטרה לעורר את הנוער לאהבה את הצמחיה המקומית; והן כחג נטיעות, בו הטקס המרכזי הוא שתילת עצים במטרה לקשרו ולהשרישו בכברת ארץ זו.

אליהו הכהן, במאמרו 'מתי התחילו לנטוע', מספר מפי תלמידתו של יעבץ (בלה אפלבוים-פסקל), כיצד יישם יעבץ את טקס ט"ו בשבט בפעם הראשונה בזכרון יעקב, עת היה מנהל בית הספר המקומי שם. היה זה בט"ו בשבט תר"ן (1890), כאשר יצא יחד עם תלמידיו ותלמידותיו לרחובה הראשי של המושבה, כל ילד החזיק בידו שתיל והנטיעות אכן נערכו ברחוב זה. כך נולדה מסורת חינוכית סמלית חדשה, כאשר זמן לא רב לאחר מכן, הלכה והתפשטה בכל בתי הספר במושבות ובערים, עד היום ('מתי התחילו לנטוע', עתמול, גל' 3, 1976).

כדאי להוסיף כי יעבץ הקדיש לחג זה גם סיפור בשם זה, בו הוא מַקנה, דרך העלילה והדמויות, את הנוהגים והטקסים ש"המציא". בסיפור 'ראש השנה לאילנות' (1892), חוגגת משפחת יזרעאלי, שזה מקרוב עלתה לארץ, את ט"ו בשבט במושבה יהוד (על יד פתח תקוה), בסדרה של טקסים שעניינם טבע ונוף. כך יוצאת עם בוקר המשפחה וילדיה לטייל בסביבת המושבה, אוכלת את ארוחותיה בסוכה מקושטת ענפי אילן ופרחים, מחליפה משלוחי מנות מפרי הארץ, וכמובן שרה וחוזרת ושרה את 'זמר ט"ו בשבט' ליעבץ, כשיר ידוע ומוכר.

מהו הלחן ששרו בני משפחת יזרעאלי במציאות הסיפור – אין לדעת. על כל פנים הלחן לזמר ט"ו בשבט, שמוכר היום, התחבר מאוחר יותר. זהו לחן פרי עטו של המלחין אברהם משה ברנשטיין,שחי בווילנה ושימש המנהל המוסיקלי של האגודה ההיסטורית-האתנוגרפית שם. שיר זה התפרסם במקראות של בתי הספר העבריים (כמו טל הילדות), בשבועונים לילדים (עולם קטן) ובשירונים לנוער ולמבוגרים. ובאשר לתוכנו של זמר זה יש להעיר, כי חרף עיסוקו בראש השנה לאילנות, אין הוא שר על צמחים אלא על ציפורים. שלושת בתי השיר מתארים את משק תנועותיהן של צפורים במעין ריתמוס עליז וצפוף של פעלים: "נעו באו עטו / זעו דאו שטו / בכנפיהם ינפנפו / ובפיהם יצפצפו / יריעו ירננו / יהגיו ינגנו / ונעימות יזמרו / האביב יבשרו" וכו' וכו'. למותר לציין כי פעולות מהירות וזריזות אלה, מתקבלות כמקבילות לדרך קפיצותיהם ודילוגיהם של ילדים, שביום אביב זה, מלאי תזזית ומרץ, הם פורצים החוצה להשתובב ולעלוץ. זאת ועוד. האינטראקציה בין הציפורים לילדים מובחנת כאן לא רק על דרך השיח הדינאמי של פעילות קצבית, אלא גם על דרך השיח הזמרתי שכולו התרגשות של צפצוף וציוץ: "כנף רננים הזמיר / יתרונן בראש אמיר / צפורים נאמנות / בראש השנה לאילנות / בנועם תשתפכנה / אותנו תברכנה." לכן, לא בכדי מסתיים השיר בהזדהות הצפורים והילדים, כשהילדים מעידים על כך: "כצפורים נפרחה / נשירה נשמחה / השדה נרוצה / במרחב נפוצה / לְיָה נברך נברכה / שבעולמו ככה."

בעיתון הירושלמי חבצלת (סיוון תר"ן, גל' 31), אנו קוראים רשימה קצרה אודות משלחת חובבי ציון ובראשה הרב שמואל מוהליבר, שעם חידוש העלייה לארץ (1890) באו לבדוק את הפוטנציאל היישובי למינוף החיים המשקיים והכלכליים כאן. עם ירדם מהאונייה (כ"ח אייר תר"ן), ירדה עימם קבוצה של בחורים-פועלים שפתחו עידן חדש במארג החברתי והתעסוקתי של מפת העלייה הראשונה. שהרי עד כה, רוב רובן של עליות חובבי ציון – היו עליות של משפחות שהקימו משקים משלהן והיו לאיכרים, והנה לראשונה מתארגנת גם עלייה של צעירים רווקים שכל עניינם הוא להיות פועלים שכירים, כפי שדֻווח בעיתון לעיל: "גם אורחת צעירים לימים, במספר שלושה עשר... כולם בעלי תורה ויודעי לשון וספר, ופניהם מועדות ציונה לעבוד שדה וכרם בתור שכירי יום במושבות," ובהמשך: "והם בשיריהם שירי ציון בשפה עברית, אשר שרו בקול נעים וברגש גדול מאוד בכל הדרך, הזילו דמעות גיל ממקור עינינו."

בין צעירים אלה נמנה גם נח שפירא, שהיה מפעילי חובבי ציון בעירו קישינוב שבבסרביה. שפירא, וחברו יצחק חיותמן, עבדו לראשונה כפועלים בכרמי ראשון לציון, אך בחלו במשטר הפקידות ובמערכת היחסים העכורה עם האיכרים, ועברו להתגורר במושבה החדשה שזה עתה הוקמה, רחובות (1891). שם היו בין מייסדיה של אגודת פועלים חדשה ("הסתדרות העשרות") שחוללה צורת התארגנות מרחיקת לכת, שאמורה היתה לשנות את הסצנה היישובית ולהטביע חותם חדש של עשייה חקלאית וצבאית. ואכן מאביב 1890 ועד שלהי העלייה הראשונה (1905), נמנה שפירא בין מנהיגי הפועלים של העלייה הראשונה, כשהוא ממשיך למצוא את פרנסתו כפועל נודד בין שפלת יהודה לשומרון, ובו בעת משמש מזכיר האגודה (שלא על מנת לקבל פרס), נאבק נגד ניצולם של הפועלים השכירים, מחפש פתרונות ל'שכלל' את מצבם, ומנסה בכל דרך לבלום את יאושם וירידתם מהארץ.

אבל עם זאת לא פסק שפירא מלעסוק ביצירה הספרותית והפובליציסטית שלו. בפעילות זו תרם שפירא לא רק לזכויות הפועל, העסקתו וסידורו, אלא לעיצוב דיוקנו של פועל עברי, ארץ ישראלי חדש (בהתאם למודל המוצע בספר התקנות של הסתדרות העשרות, כאיש-עבודה מיומן וכבעל השכלה). ואכן, בנדודיו ממושבה למושבה הוא משרת גם כפועל-מורה וגם כפועל-משורר (או כפי שכינהו קרסל, "טרובדור עממי"), כאשר אחרי יום עבודה הוא מכנס קבוצות של פועלים לתרגל עימם את הלשון העברית, להשכילם בידע של תנ"כ, היסטוריה וספרות, וללמדם שירים מוכרים וחדשים (וביניהם שיריו שלו). שהרי כבר עם העלייה הראשונה, היה שיר-הזמר העברי לחלק בלתי נפרד מהוויית העבודה וכתופעה טבעית ומובנת מאליה לכל פועל.

ואכן רבים הדיווחים בעיתונות, בספרות, במימוארים וביומנים (בעיקר משנות ה-90 של המאה ה-19), בהם מופיעים פועלים בהקשר של תיאור שירתם וזמרתם. לוין אפשטיין, מדווח על ביקורו של הרב מזא"ה ברחובות, ומתאר כיצד עמד על ראש גבעה קטנה, סוקר את המושבה, "ובראותו את קבוצות הפועלים השונות בבואם מן השדה... והם שרים שירי עבודה ארץ ישראליים – זלגו עיניו דמעות מרוב שמחה והתפעלות;" על פועלי רחובות מספר גם ז"ס (זאב סמילנסקי), בציירו אותם צועדים עם המעדרים על שכמיהם כמו בתהלוכה: "שירי ציון בפיהם" "כלי זמר מנגנים לפניהם," ו"לפעמים גם נפנפו בדגלים". כך ברחובות וכך גם בחדרה וזכרון יעקב, כאשר השירה מתעצמת לטקסיות מחייבת – גם עם העבודה וגם אחריה (בסעודות הערב ובימות השבת "היו ... מרתיחים" את המושבה "בזמירותיהם"), שלא לדבר על חגיגות יזומות של פועלים (כמו החיזיון המוסיקלי "עקדת יצחק" בחדרה, או מסכת הזמר "מעשה מרכבה" בזכרון יעקב).

כאמור, שיריו של שפירא, עוסקים לא רק בהתחדשות העבודה העברית במושבות יהודה ושומרון, אלא גם בכל אותם אירועים של משברים ושביתות, כשהוא משמש פֶה לתלונתו ולזעקתו של הפועל השכיר. במילים אחרות, שירת העבודה של שפירא מציעה שני סוגי שיר: שירי מחאה וקינה, שרובם נמנו על שירי הדיקלום; ושירי הודיה והלל, שהולחנו, עובדו והתקבלו כשירי זמר לכל דבר. להלן נרחיב את הדיון בשירי העבודה כשירי הודיה, כיוון שבעיקרם ניתן גם ביטוי רעיוני-קיומי במהפך מגולה למולדת.

כזכור, שירת העבודה היהודית בגלויות, עמדה תמיד בסימן של עגמומיות, השפלה ובושה, בעוד שירת העבודה בארץ ישראל, זקפה את קומתה מלכתחילה במעין הצהרה בוטחת וגאה. כדי לעמוד מקרוב על מהפכה זו של תכנים ולחנים, יש להתוודע אל שירת העם היהודית שנכתבה יידיש, ואשר על ברכיה גדלו נח שפירא ובני דורו באירופה של אמצע המאה ה-19.

חוקרת הפולקלור רות רובין, בספרה קולותיו של עם, מציגה את תפיסת העבודה בשיר-העם היהודי – כצורת קיום טראגית: קיומיות של דלות משוועת, עבודה מפרכת, ומאמצים חסרי תוחלת, שאין בהם כדי לקדם את האדם-העובד אלא להשאירו במצב של לא-חיים ולא-מוות. כלומר, הפועל היהודי כאדם עובד הוא אדם מקולל, ועבודתו באה להדגיש את אומללותו, ניצולו ועלבונו. כמו למשל שיריה של האֵם היהודיה, הענייה והפגועה, המבכה את בנה הנאלץ לשמש שולייה בבית מלאכה, במקום לשבת בבית המדרש וללמוד תורה. כאן משתמעת עבודת-הכפיים לא רק כנחיתות כלכלית אלא גם כנחיתות רוחנית תרבותית, וממילא חברתית מעמדית: שהרי התלמיד-חכם וכלי-הקודש מוצבים כמו מובן מאליו בראש הסולם היוקרתי, ואילו בעלי מלאכה ועובדי כפיים – מודחקים לתחתיו. לפיכך, לא בכדי מצטייר שיר העבודה היהודי (במזרח-אירופה של טרום התנועות הפופוליסטיות), כשיר פַטליסטי פסימי, שכל כולו בא לכאוב את היהודי-הפועל: בדידותו, עוניו וחוסר המוצא להתנער מגורלו זה.

דרך אגב, הפַטליזם בשירי הנשים עוד הולך ומתעצם כשהפועלת מערבת גם מוטיבים של אהבה וגעגועים, בדמיינה את הגבר כגואל שיבוא להושיעה מעבדוּתה-עבודתה –

לאור שירה מקוננת זו, ניתן להבין עד כמה מהפכנית היתה שירת העבודה בעלייה הראשונה, כשמתחתיות יאוש ואובדן זינקה לגבהים של תחייה לאומית ואישית, שמחת חיים שכולה עבודה, ולא כל שכן למהפך חברתי-מעמדי – בו ניצב עכשיו הפועל בראש הסולם, כשהוא מוצג משכמו ומעלה כ'נבחר' העם וכ'בורא' אותו מחדש (וראו למשל שירו של א' שלונסקי, "אלי עמל", בו מוצג הפועל הנבחר כ"לובש כתונת פסים לתפארת", ומוצג כבורא "בבוראים בנך אברהם").

אלא ששירי העבודה של נח שפירא משתמעים לא רק כשירי הלל לאדם העובד, כי אם גם כשירים אינפורמטיביים, הבאים לספר לנו חווית-עבודה בארץ ישראל מהי, לרבות תְנָאיה, כֵליה, מכונותיה, צורות פעילותה, וההקשר הנופי והסביבתי שלה. שהרי גם במסגרת זו של זמר, ביקש שפירא למסור דיווח מלא ומפורט אודותיה, ללמדנו שהסקרנות לגבי העבודה במושבות החדשות, הקיפה לא רק את היישוב העירוני בארץ, אלא בעיקר את הקהילה היהודית בתפוצות, ולא כל שכן את חברי האגודות של חובבי ציון.

ואכן באותם ימים נגדשה העיתונות הארץ ישראלית בשפע סקירות, השקפות, דיווחים ורשמים אודות ההתיישבות המתחדשת, כשהיא פונה ומייעדת אותם לשני ציבורים: לציבור המקומי הארץ ישראלי, בבחינת מידע פנימי הבא לעודד את המתיישבים החדשים בהיאבקם ובהיאחזם באדמה זו; וליהודי התפוצות באשר הם, בבחינת הסברה ותעמולה להגביר את האהבה לציון ולהצטרף למפעל החלוצי (אם בעלייה של ממש, ואם בתמיכה כספית או מורלית).

גם שירתו של שפירא מתפקדת בהתאם למדיניות הזאת, כאשר דיווחיה – הם לא רק בבחינת רְשָמים של צופה מבחוץ, אלא תיאורים אותנטיים של פועל המדווח על עבודתו מתוך התנסות אישית, כשהזיעה נוטפת והגוף רוטט ממאמץ ומחום. לא בכדי חותם שפירא על שירי הזמר שלו בשם: "אחד הפועלים במושבות" (או "אחד הפועלים בארץ ישראל"), שהרי עבורו "העבודה" ו"השיר" אחוזים ושלובים יחדו. ואכן, שפירא כפועל חקלאי, מטעין את מאגר השירים הארץ ישראליים דאז בשירי זמר ראשוניים שעניינם החריש, הבציר והקציר. למשל, האינפורמטציה המתקבלת בשיר "החריש" (חורף 1893), פורשת פנורמה מרחבית של שדות, כאשר איכרי המושבה, זקנים ונערים כאחד, פזורים בין התלמים, כשהם הולכים איש איש אחר מחרשתו: "יחרשו בבקרים / על כל העברים.../ זה פולח בוקע / וזה זרע זורע.../ ואך ליבו יודע / מאין זר שומע / את תפילת ליבתו."

שיר "החריש" הוא שיר שקט, הסורק את נופי השדות ואת תנועת העובדים תוך דממה דקה המשדרת את דאגת "הזורעים בדמעה". לא כן השיר "בקציר", כאן הדממה מתחלפת ברעשם המרנין של "ברינה יקצורו": "קול ענות בשדה ברעש יריע / כקול רעם בגלגל על פני רקיע / הקול קול יעקב בעבודה..." (אביב 1895). הכתוב נכנס לפִרְטֵי פרטים, כשהוא מתאר טיבם של כלי העבודה (החרמש בניגוד למגל), מהירות הקצירה בחרמש, והכמויות הגדולות הנקצרות ונאספות ("דום גאוות הקמה להשפיל הכניע / להניף החרמש המבריק, המגיה").

מאידך, מירב המידע הנרשם ומצטבר כאן, הוא דווקא בשירי הבציר. נראה ששפירא, שחי בזכרון יעקב מיספר שנים, והכיר את עבודות הכרם במשך כל השנה, שר ומספר עליהן מהבטים שונים: "שיר המרכבה" (1898), על המאבק במיגור המגיפה שפשתה בענבים (פילוקסרה); שיר "הנוטר" (1897), על השומר הסובב בלילות, מבריח מבין הכרמים בעלי חיים (לרבות ההולכים על שתיים); וכמובן שיר "הבציר" (1897), שבו הוא מעביר סדרה של קולות וצבעים: מעצם איסוף הענבים בכרם, דרך העברתם ודריכתם ביקב ועד לחגיגות הבציר והיין – כשהכול חוברים יחד למידע מהימן ומרתק, שלא לדבר על המוסיקליות והקצביות של הטקסט.

למותר לציין כי מֵידע עולז זה מספר את עצמו, חרף תנאי העבודה המתישים משחר עד חצות, כשכולו מתפעם מהגוף היהודי הבריא והעובד, מהתנועה הבלתי פוסקת המדהירה את הבוצרים, ומתחושת ההודייה הממלאת כל לב. לא בכדי פורץ שפירא מידי פעם בשירת הַלל, כשהוא פונה להודות לכל גורם בשטח, ובראש וראשונה לאותו כוח עליון שחולל את הלא יאומן: "נודה לך אלוהי ציון, כולנו.../ על שהחייתנו וקיימתנו / לגמור את עבודתנו זאת היום" ("מעשה מרכבה"), או "בשירה נא קדמו פני אל המושיע / תודה ושבח לו לבכם יביע / על הטוב והברכה עליכם השפיע" ("בקציר"). במילים אחרות, שיריו של נח שפירא מתארגנים למעין שירה חדשה שכולה פרקי תהילים: פרקים המעלים על נס את "העבודה" כערך לאומי-חברתי וכהלך-רוח מוסרי-רליגיוזי של התרוממות-נפש יומיומית (יש לשים לב, לפי תאריכי השירים, כי אלה התחברו בעצם עונות העבודה בשדה ובכרם).

מכאן אין תימה ששירו של שפירא: "יה חי לי לי יה עמלי" (ובשמו הרשמי "שיר העבודה", 1895), היה להימנון האדם העובד בארץ ישראל, כשהוא חוצה מפלגות, אידיאולוגיות ופוליטיקות. שהרי מתחילתו ועד סופו, הוא שיר הודייה בשבח העבודה ("הריעו שירו בקול תודה"), כך שאם יש בו עשרה בתים – כל בית בא לציין הבט אחר של עבודה התורם ומעשיר את חיינו מהדרגה הבסיסית החיונית של "לחם לאכול ובגד ללבוש", דרך העצמה גופנית ("לגוף תוסיף עוצמה וכוח"), ומנטאלית ("לראש לשד ומוח") – ועד לכינוס "נפש ההמון" – יחידים כרבים – ללאום אחד ("כי לכל העם היא הנשמה").

"שיר עבודה" זה, נכתב גם הוא בזכרון יעקב בעת הקציר (ה' אייר, תרנ"ה, 1895), ומלכתחילה היה לשיר זמר כמו רוב שיריו של שפירא. מנשה רבינא, שהקדיש לו מחקר בפני עצמו, דן בעיקר בעיבודים השונים של הלחן, וזאת בעקבות קביעתו של שפירא כי הוא "חיקוי לשיר הערבי על העבודה" (השיר יה חי לי, לי הה עמלי, ומחברו ברנש הוא נח שפירא, תל אביב, 1966).

ואכן, כמו חוקרים אחרים גם רבינא ניסה להתחקות אחר מזרחיותה של המנגינה, כשהוא מזהה אותה על פי הפזמון "יה חי לי לי יה עמלי". לפי רבינא מקורו של פזמון זה בשיר הערבי "יא עמי לי, יא חלי לי", שפרושו "הוי דודי, הוי ידידי" (לפי אפרים דוידזון בספרו שחוק פינו, הלחן של שיר העבודה הוא פארודיה על השיר הערבי לעיל), ואילו אליהו הכהן במחקר מאוחר יותר, תיקן וקבע כי על סמך השוואת נוסחאות - היה זה הפזמון "יא חלאלי, יא מאלי" שאיכלס שירי זמר רבים בציבור הערבי בארץ (גם בזמנו של נח שפירא). לפי הכהן, נהגו לשלב פזמון זה באילתורי שירים בעת חגיגות וטקסים, כאשר הזמר הסולן, היה פותח ומאלתר, בעיקר על שירי אהבה, והחבורה סביב היתה מריעה לו בבית החוזר "יא חאלאלי, יא מאלי" (מערבית: "מותרת לי, רכושי שלי").

נראה ששפירא שמע שיר זה מפי פועלים ערביים בזכרון יעקב, וכיוון שלא ידע ערבית, נשמעה לו המילה "יא מאלי" – כ"עמלי", וזו דירבנה אותו לכתוב שיר נוסף על עבודה, והפעם על פי לחן ערבי זה. כאן יש להוסיף ולהדגיש כי בניגוד לאימבר ויעבץ, שפירא היה קשוב לצלילים המקומיים האוריינטליים, כשהוא שב ונפתח לכל אותם ציבורים ארץ ישראליים ולגילוייהם הרב תרבותיים (שלא כמו אימבר ששר את המושבות ולא חי בהן, או יעבץ ששר פרחים ונטעים ולא תמיד ידע את שמם). ואכן שפירא שב ומייצג כאן בכל פֶּה – את עיקְרון "חַדש ימינו כקֶדם" שדגלו בו מתיישבי העלייה הראשונה; עיקרון שקרא להטעין בחיים היישוביים המודרניים – מודלים ארץ ישראלים קדומים, גם באמצעות האדם הילידי הערבי איש הסביבה, שהכתיבה לו ממנהגיה ואורחותיה כפי שהכתיבה לאבות האומה.במילים אחרות, למידת היליד הערבי היתה דרך נוספת ללמוד את הסביבה, להתחבר אל האבות ואף לקבל דרישת שלום מדפוסי תרבותם הקדומה. כך שאין ספק שכאשר שפירא היה קשוב לצלילי הלחנים הערביים, נטה להניח שאלה הם ניגונים מקומיים-אותנטיים שהדהדו מקדמת דנא בקולותיה המוסיקליים של הארץ. עם זאת, אין הוא פונה להעתיקם כמות שהם אלא מעבדם לאוזן מערבית. מי שעיבד לחן זה, וכן לחנים נוספים לשיריו של שפירא, היה חברו המוסיקאי-הפועל חיים מילמן,שבאותם ימים עבד גם הוא בזכרון יעקב,והלחין ועיבד חלק גדול מהשירים שכתב שפירא באותה תקופה וכן בתקופות מאוחרות יותר.

ובעניין הלחנים, שוב ראוי להזכיר כי שפירא, בניגוד לנ"ה אימבר ולזאב יעבץ, כיוֵון את כתיבתו מראש – לשירי זמר. כלומר, אם אימבר ויעבץ, פנו לחבר שירים שיתאימו לשירת מקהלה (כמו 'התקוה' ו'משמר הירדן' לאימבר, או 'זמר ט"ו בשבט' ליעבץ), נח שפירא, הועיד מראש את מילות שיריו לפעילות זמרתית בלבד, וטרח למצוא נגינות תואמות. לא אחת המנגינה הקדימה אצלו אף את המילים, כמו למשל, 'לרחובות שיר מזמור' (שיר זמר שהתחבר לכבוד חתונת הפועלים הראשונה שם), שאת לחנו הוא שאל משירו הידוע של אברהם גולדפדן ("פאלקר פייערל"), והתאים לו מילים; או 'שירת הים' (זמר שיועד "למטיילים בסירת דוגה", כדבריו, ואשר מילותיו הותאמו ל"לחן השיר הרוסי המתחיל בקריאת 'היי אוחניים'").

שלא לדבר על הפעילות הפורה עם המלחין חיים מילמן, שהותירה אחריה מאגר של דפי תווים, כפי שהעיד על כך שפירא בקובץ שיריו שערך לדפוס (1929): "לכל שירי זמרה אלה, שאין תחתם הודעה על דבר הלחן, חיבר בזמנם לחנים הפועל המוזיקאי הכנר, מר חיים מילמן, שעבד איתי יחד שנים רבות בזכרון יעקב. בזמן המלחמה (הראשונה י"ב), נאבדו ממני התווים, והמחבר מתגורר עכשיו בקהירו, ואם נמצאות אצלו העתקות מתווי הלחנים האלה וישלחם לי – אפשר שאדפיס במחברת מיוחדת."

כאמור, שפירא ייעד את שיריו לשמש כשירי זמר, ולפיכך גם הכין וכיוֵון את התמלילים כך שיהיו פשוטים ושווים לכל נפש. שהרי רוב הפועלים לא ידעו עברית, וכמורה לעברית חיבר טקסטים ברורים, שהיו גם קלים וקליטים יותר מלשון השיר הגבוהה פרי עטם של אימבר או יעבץ. וכפי שהציע מילים בהירות ונגישות, כך הציע מבנים פרוזודיים תואמים (משקל, בית, חרוז), בלי כל אותו סרבול כבד וארכני שהיה מדרכהּ של שירת חיבת ציון.

יוצא איפוא שאם אימבר הציג עצמו כ'משורר' ויעבץ כ'משורר לעת מצוא', שפירא הוא למעשה 'פזמונאי', או בלשון אותם ימים "פייטן עממי" (לפי דניאל פרסקי). תואר זה השתלב גם עם הבחירה שלו בשם-העט – "ברנ"ש" (נ"ש - נח שפירא), שכמו הצהיר אנונימיות של משורר עם (לפי א' איתיאל, לימים הצטער שפירא על אנונימיות זו, וסיפר שבהיותם ידידים ביפו (1907), פיזם פעם איתיאל את שיר העבודה, ושפירא שאל אותו: היודע הוא מי חיבר את השיר. איתיאל לא ידע, ואז נאנח שפירא ואמר: "אין מזל לישראל. השיר יה חי לילי עמלי – עמלי הוא, אנוכי חיברתיו, ומייחסים אותו לאנשים אחרים ואת שמי אין מזכירים כלל." 'דבר בשם אומרו', דבר, ינואר, 1931).

ואכן רבים משיריו, ובעיקר 'שיר העבודה', התפרסמו על הרוב כשירי עממיים, כאשר אף הכינוי 'ברנ"ש' נמחק ממנו.

אל ההבט העממי בשירתו של שפירא מתייחס כאמור דניאל פרסקי, בהדגישו את ייחודו לא רק בתכנים אלא גם בלשון העממית שלו. לפי פרסקי לכתוב שירים עבריים-עממיים בתקופה שעדיין העברית לא היתה מדוברת, היה עניין בלתי אפשרי; ובכל זאת ליהטט בה שפירא בתחבולות לשוניות כאלה, עד שנדמתה לטבעית ושוטפת. בין היתר מורֶה פרסקי כיצד "ביודעים או בלא יודעים הכניס ברנ"ש... במזמוריו... מילים עבריות, החיות בדיבור היידי (צרה, גוף, שכל, מוח, עושר, הצלחה, ברכה, לחם, בגד, נשמה ועוד)", ובכך שיווה לזמר העברי שלו מהעממיות היידית הלשונית והפרוזודית (כמו, משקלים קצביים, חרוזים קלים, בתי שיר מרובעים, פזמון חוזר בן שורה, ושורות קצרות ומהירות נגן) – ומכאן הצלחתו.

פרסקי מַפְנה את תשומת הלב גם אל תרגומיו המוצלחים, כמו תרגום שיר 'המחרשה' לאליקום צונזר שנכתב יידיש. מתרגמים רבים ניסו לתרגם שיר זה לעברית, ורק עם תרגומו הקָליט של שפירא ("במחרשתי כל הוני ירשתי"), התקבל השיר בפי רבים, וגם היה להמנונה של המושבה מזכרת בתיה.ללמדנו, ששירי הזמר של שפירא ותרגומיו, הם שהניחו את המסד לשירי הזמר העברי בעלייה הראשונה: שירי זמר בעברית-מדוברת וכמו-טבעית – בסביבה של עברית לא-מדוברת ולא-טבעית.

וכך כותב ישראל חנני בנידון: "שיריו... לא נועדו מתחילת בריאתם לדפוס אלא לתצרוכת הציבור נוצרו. רובי שיריו נפוצו בציבור ונשורו על ידו זמן רב לפני שראו אור הדפוס" ('ברנ"ש, "קווים לדמותו של פועל משורר מתקופת העלייה הראשונה", הפועל הצעיר, אוקטובר 1959).

כלומר, שירי הזמר של שפירא, הם שירי-עם מעיקרם, שנלמדו מפה לאוזן, וכל השָר אותם – יש ששינה או הוסיף כבתוך שלו. עם זאת, היה זה המורה לעברית אריה ליב הורביץ ממזכרת בתיה, שדאג ליידע את הקהל לגבי משורר נחבא זה, כאשר העתיק וניקד את שיריו ושלח אותם לכתבי עת שונים. ב-1897 (שבע שנים אחרי עלות שפירא ארצה), התפרסם לראשונה שיר שלו – בשנתון לוח ארץ ישראל, בעריכת א"מ לונץ, וכן ראו אור שיריו (ומאמריו) בהמגיד, בהשקפה, בהצבי, בחבצלת ובהחרות, ובעיתונות יידיש בארה"ב.

קביעתו של פרישמן לעיל, שהיהודי יהיה לעָם רק כשיהיו לו שירי-עם משלו, מצאה את מימושה כבר בארץ ישראל של העלייה הראשונה, עם שירי הזמר של אימבר, יעבץ וכמובן שפירא.

פרק ג' יעסוק במקומו של שיר המולדת מהעלייה הראשונה – בתולדותיה ובהתפתחותה של תרבות הזמר הישראלי, מאז ועד היום.

אתר דףדף מזמין כותבים ומאיירים בתחום ספרות הילדים העברית, להגיש מועמדות לפרס דףדף לספרות ילדים תשע"ג.

הפרס יוענק ליוצר/ת בעבור ספר שראה אור בשנת תשע"ג בלבד.

מוענק באדיבות זברה הפקות בע"מ, מייסדת אתר דףדף.

זֶה סְתָם חַקְיָנִים, אֲבָל אַתָּה שֶׁמְּדַבֵּר אִיתַי

נֶעֶצְרָה בַּקּוֹל נְקִישָׁתִי אֵצֶל מרילין

קְצָת שְׂרִיטָה, בַּצְּלִיל לָשׁוֹן פַּחִית

* סיד וישס – מחברי להקת סקס פיסטולס שהשפיעה על דור שלם של פאנקסטים, למרות שלא היה לו רקע במוסיקה חוץ מאקורדים פשוטים בגיטרה באס היה חלק בלתי נפרד מהם (השיגעון והפרנויה). מת ממנת יתר של הרואין ב-1979.

ממשלת ישראל ומוסדותיה מקפידים בקלה כבחמורה בשמירה על זכויות האדם ועל הדמוקרטיה, תוך תשלום מחיר ביטחוני ופוליטי כבד, בגלל הניצול לרעה של הדמוקרטיה מבפנים ומבחוץ. אחד הנימוקים העיקריים לכך הוא שמירה על מעמדנו הבינלאומי, "מה יגידו" בגויים.

הניסיון מוכיח שזו גישה מופרכת מיסודה. אם נסתכל סביבנו נראה מדינות רבות שבין משטרן לבין דמוקרטיה אין כל קשר. האם סעודיה, רוסיה, סין, ברזיל – הן דוגמה ומופת לדמוקרטיה? לאו דווקא, והנה רואים אנו שאין כל קשר בין צורת המשטר שלהן לבין מעמדן הבינלאומי. הלוואי עלינו מעמדה של סעודיה, אחת המדינות החשוכות והמפגרות ביותר מבחינת המשטר.

לכן רבותיי, הפסיקו להוליך אותנו שולל ולקשור בין צורת המשטר שלנו לבין מעמדנו הבינלאומי. ככל שאנו מדקדקים בענייני דמוקרטיה, הולך מעמדנו ומידרדר. אפשר לבוא ולטעון שדמוקרטיה היא ערך בפני עצמו, והיא חשובה יותר ומחוק וסדר ומביטחון. זו איננה עמדתי. דמוקרטיה היא אחת מבין שורה של ערכים שונים, כגון שלטון החוק, חוק וסדר וביטחון, זהות לאומית, חינוך לאומי וכיו"ב, שלא בהכרח חופפים.

תיארתי לעצמי שאגיע למנהלה, אך הסיבה נראתה לי ממש אאוט אוף דה בלו. לא שאני נדהם, אבל גם באי הזה אמור להיות איזה הגיון מאחורי הפקודות והצווים. אני נקראתי לבירור משום... שלא צחקתי! אולי לא בדיוק, אבל זאת היתה העילה הראשונה – אחר כך זה התפתח.

הביאו לנו בידור, הקרינו את "עקר בית" של ענת גוב, והחבר'ה באמת צחקו מכל הלב – הזדמנות להתפרק קצת. אני הכרתי את המחזה, קלאסיקה של הפמיניזם, מלפני שנים, לכן החלטתי לנמנם בעיניים פקוחות, טכניקה שלמדתי כאן בסדנאות המשמימות. בסוף המחזה הוקרן ראיון עם ענת גוב, זקנה חביבה קצוצת שיער לבן, בבית אבות. היא תיארה כיצד בן-זוגה ניסה לייצר קטשופ במטבח – ליכלך את כל הכלים, התיז מיץ עגבניות על הבגדים ועל הקירות, והוא לא תיאר לעצמו שקטשופ ניתן לקנות בסופרמרקט בעשרה שקלים. וכי כיצד יידע? הרי כל עבודות הבית והקניות היו המשימה שלה, ולו לא היה מושג איך האוכל מגיע אל השולחן. זה היה הטריגר שלה לכתוב את המחזה. ענת גוב חייכה חיוך גדול וחשפה טורי שיניים מושתלות תואמות להפליא.

"נו, וגם אז לא התלהבת. אנחנו מנסות ליצור הפוגות לרווחתם של השפוטים, ועליך זה לא ממש משפיע."

"לא ידוע לי שיש חוק באי שחייבים ליהנות מהצגה."

"לא, באמת אין חוק כזה, אבל אנחנו רוצות לדעת, איך זה שכל השפוטים צחקו עד להתפקע, ואילו מני, שאמור להיות בעל חוש הומור, הפגין אדישות?"

"המדריכה הראשית, מה אני צריך להגיד – תגידי לי!"

"פשוט, מדוע לא צחקת? איזה פגם מצאת בהצגה הנפלאה הזאת?"

"המחברת היא מתוחכמת, ללא ספק, היא כביכול צוחקת על שני המינים, כביכול יש איזון, אבל למעשה..."

"מה זאת אומרת 'כביכול'? הרי היא באמת צוחקת על גליה ועל שתי הבנות המפונקות. היא מעלה על השולחן את הבעייה שהגברים אינם מפסיקים לנפנף בה, שהנשים לא רוצות אף פעם סקס..."

"כן, אבל מה הפתרון? הפתרון במחזה הוא שהגבר יהיה בעל אופי 'נשי' – עליו לשיר שיר ערש לתינוק, וזה מגרה את האישה. הגבר עצמו איננו מגרה, כי יש לו כרס, כי הוא נודניק, כי כל מה שיש לו בראש הוא לפאר את עברו הצבאי בפני החברות של גליה בבריכה. הוא קרצייה, הוא קוץ בתחת. העוזרת הרוסייה מאיימת להתפטר אם לא יחדל להיכנס למטבח, ולא יחדל ללמד אותה עברית, הבנות כמעט מורדות כי הוא לא מרשה להן לצפות בטלנובלות, ולאישתו יש אפילו מחשבות פליליות לגביו..."

"איך אתה מעווֵת! כשיש אנטי מראש לגבי הצגה, אפשר להמציא עליה כל מיני תיאוריות. גליה הרי מלאת אהבה אליו, היא מכה על חטא על כל המילים הקשות שאמרה לו, ועל אלו שחשבה בליבה. היא אפילו לוקחת חופשה ממוסד האוטיסטים, בו היא עובדת, ובו היא רואה את תכלית חייה – וכל זה כדי לטפל בו ולפנק אותו. מניין אתה לוקח את כל הרעיונות המעוותים שלך?"

"זה רק מוכיח שהמחזאית מתוחכמת, והיא הצליחה לעבוד גם עלייך, המדריכה הראשית באי העונשין בכבודה ובעצמה: לאורך כל החלק הראשון של המחזה, הגבר הוא ממש קוץ בתחת, אף אישה לא רוצה אותו, כל אחת מתכננת תכנונים איך להיפטר ממנו. והנה, עולה בדעתו של רגב, חברו הרופא מימי השירות, רעיון אינפנטילי, להתחלות – כביכול, מצאו אצלו סרטן הלימפה, לא פחות! ברור שגליה נבהלת נורא, ואז מתגלות התכונות הנשיות הנעלות – היא מקדישה את כל כולה לבן-זוגה החולה, מפנקת אותו, מאכילה אותו מעדנים, ואפילו מוכנה לשכב עימו – איזו הקרבה! מה המסקנה? הגבר הוא אינפנטיל, תחמן, עצלן, לא יוצלח, ואילו האישה, שממש לא זקוקה לו, 'כמו שדג לא צריך אופניים,' נעשית אמפתית בשעת אסון, ממש האחות טרזה, ולא רק היא – גם הבנות והעוזרת – כולן נרתמות לטפל בחולה, אפילו שהוא בסך הכול גבר..."

"אבל, אתה חייב להודות שמדובר באמת באינפנטיל, בלא יוצלח אולטימטיבי, באדם שלא רואה את העתיד, אלא רק את העבר."

"המחזאית היא הרי האלוהים של הדמויות שלה, והיא עיצבה את הגבר באמת כמו שאת מתארת. אבל יש כאן עיוות של המציאות: הגיבור, זאביק, הוא טייס קרב מהולל. ייתכן שהוא איננו מיומן במטבח, דבר שהוא גם כן בספק גדול, אבל נניח. המחזאית מתארת אותו כשלומיאל גמור: הוא לא יודע להפעיל וידאו, ולא יודע להפעיל טלפון סלולרי! באמת? אדם שמפעיל את המכונה הכי משוכללת בעולם, מעוצב כמו מישהו שנחת מהירח! הבת מספרת שם בדיחה על עכבר שקינא לאישתו שהיא בוגדת בו עם העטלף המכוער רק משום שהוא, בניגוד לעכבר – "טייס". ומה זה בכלל טייס בעיני הבנות של זאביק? ילד מפגר שמשחק בג'ויסטיק. אם זה כל כך פשוט, מדוע נשים אינן מצליחות בקורס טיס גם כאשר ממנים עליהן מדריכות, ולא מדריכים? בכוונה בחרה המחזאית גיבור שהוא טייס בדימוס, כדי להוכיח ששיא הגבריות לא שווה כלום. האם באמת זה כך? הרי לולא הגברים היינו נשארים עד היום במערות! מי בנה את כל הביתנים באי המחורבן הזה? מי בנה את מבנה המנהלה המבהיל? מי בנה את המגדל בטאיפה, את הסירס בשיקגו, את מגדל העתיד בפקניג, את היכל התרבות במוסקבה? אפילו קורת בטון אחת לא שמו שם הנשים, וכך בכל הבניינים בעולם. מי בנה את הטאג' מאהל, את הפירמידות במצרים, את האקרופוליס באתונה? מי המציא יש מאין את המתמטיקה, את הפילוסופיה, את האמנות? מיליון שנים בונים הגברים את התרבות האנושית, את הטכנולוגיה המפוארת, ועכשיו, כשהכול כבר מוכן, כשיש מכונת כביסה ומכונת ייבוש ומדיח כלים ומיקרוגל וטלוויזיה ווידאו וגורס אשפה ומנתב אשפה ומה לא – עכשיו כבר לא צריך גברים! אפשר להסתדר בלעדיהם, אפשר לאסוף אותם לאי כדי ללמד אותם להיות נשיים, למרר להם את החיים בשם הרחמים והאמפתיה הנשית. אפשר לטעון שכל מה שעשו הגברים הוא לא טוב, ואנחנו הנשים נקים עולם חדש ללא מלחמות, ללא אלימות. לא ראיתי בהיסטוריה נשים שליטות שהיו צפיחית בדבש. אני אגיד לך, המדריכה הראשית, אתן לא שונאות אותנו בגלל האלימות והמלחמות, שאילו היה כך, לא הייתן משתדלות כל כך להוכיח שנשים יכולות להיות לוחמות כמו הגברים. אתן שונאות אותנו משום שמיליון שנה לא לקחתן כמעט חלק בבניית התרבות האנושית. במאתיים השנים האחרונות התעוררתן, ואת כל האשמה על תרדמת ארוכה כל כך אתן מפילות עלינו. ככה בדיוק נוהג העולם המוסלמי כלפי העולם המערבי. המדינות האיסלמיות הרי נחשלות מכל בחינה – בכולן יש דיקטטורות, רוצחים בגלל כבוד המשפחה, רוצחים בגלל נקמת דם, כורתים ידיים וסוקלים אנשים מטעם בית המשפט, אין שם תיאטרון, ספרות, אמנות, יש עוני מנוול – ומי אשם בכל זה? המערב העשיר, הנאור והדמוקרטי. מחפשים מתחת לאדמה סיבות להאשים אותו, ובעקבות כך לפעול נגדו בטרור מבהיל. אז היה קולוניאליזם, היה אי צדק, אבל זה נגמר – תעשו משהו בעצמכם. אם מאשימים את האחר בגורל שלך – לעולם לא ניתן להשתחרר ממנו.

"ככה בדיוק אתן נוהגות: בכול אשמים הגברים. לולא הם, היתה אחותו של שקספיר עולה עליו בחכמתה ובכישוריה, ואישתו של פרויד היתה מנסחת את יסודות הפסיכואנליזה. די עם הטמטום הזה! לאיינשטיין לא היה 'חדר משלו', לא היה לו גיבוי של אוניברסיטה, כשפירסם את גילוייו ששינו את פני הפיסיקה, הוא היה בסך הכול פקיד במשרד הפטנטים של ברן. כדי להיות פילוסוף ענק כמו קנט לא צריך שום תנאים מקדימים: אביו היה מתקין אוכפים, היו לו עשרה אחים, למד במוסד דתי חשוך, וכשכתב את כתביו, שהם אבן יסוד בחשיבה המודרנית, הוא שימש כמורה פרטי בבתי עשירים. חמש-עשרה שנה חיפש בנרות משרה קבועה כדי להתפרנס, ואז הציעו לו להיות פרופסור לתורת השירה, שתפקידו, בין השאר, היה לחבר חרוזים לאירועים חגיגיים! בסוף, כשכל העולם הכיר בגאונותו, הוא קיבל משרת תת-ספרן (לא ספרן ממש!) בספרייה המלכותית. אילו היה מדובר באישה, מזמן היו טוענים שהגברים השוביניסטים גודרים בעדה את הדרך לצמרת. אבל עובדה היא שאין פילוסופיות בדרגה של קנט, והרי באמת כדי לנסח הגיג חדש ומהפכני לא צריך 'חדר משלך', ולא צריך אווירה אוהדת. די בקריאת ספרים ובניצוץ של מקוריות. תפסיקו להאשים אותנו בלי הרף. היום יש הפלייה מתקנת, שממש ממדרת את הגברים, ומעניקה עדיפות ברורה לנשים בכל תחום. מה עוד אתן צריכות? אתן חייבות להשפיל אותנו, לדרוך עלינו? מה זה יעזור לכן? זה יביא לכן איינשטייניות וקנטיות? זה לא יעזור לכן, כמו שהטרור לא עוזר לעולם המוסלמי לצאת מהנחשלות המבהילה שלהם..."

שמתי לב שאני מדבר ומדבר, ואין כל תגובה. הן נתנו לי לשפוך את הלב בלי הפרעה, ואני, פשוט הגדשתי את הסאה. כאן מוכנים לשמוע וידויים מסוג אחר. כאבו לי הרגליים, והתיישבתי על הרצפה. לא היתה תגובה. המתנתי עת ארוכה, והחלטתי לנמנם, כי אלוהים יודע מה מחכה לי. כל החבר'ה ישנים כבר שעות, ואני כאן. הנחתי את הראש על הברכיים הדואבות ונרדמתי מיד. אני לא יודע מה היה לי, אבל כאן אני מרבה לחלום על סטלה. אני מתעב אותה על מה שעשתה לי, ואינני יודע מדוע התת-מודע שלי מקדיש לה כל כך הרבה תשומת לב. חלמתי שהיא ניגשת אליי ומבקשת סליחה, היא לא ידעה שאני במצוקה כזאת, היא תשתדל לפצות אותי על הכול, היא תפנק אותי. ואני חשתי איך העור שלי מסתמרר – לא רוצה אותה, לא רוצה אותה! אבל איך אפשר להגיד לה את זה? היא מכינה לי משהו לאכול, ואני רואה שיש לזה צבע ירוק כמו של עובש, ואני מסב את הפנים, והיא חגה סביבי עם הצלחת שצומחת וגדלה מרגע לרגע. אני רוצה לצעוק, משווע לעזרה, אך לא יוצא לי קול.

התעוררתי בבהלה, לרגע דימיתי שאני עוד בחלום. הקול לא היה של סטלה, וגם לא של אֵלה. היא בוודאי הלכה לישון. אני חושב שזאת דיאנה. ניסיתי להתרומם, ולא הצלחתי – הברכיים שלי כאבו, והראש היה כבד כאילו הניחו עליו משקולת.

ניסיתי שוב, התנדנדתי ונפלתי. לא היה במה להיאחז. דחפתי חזק את הרצפה בידיים, ונעמדתי סוף סוף.

"דיווחנו עליך לירושלים. אתה תישאר איתנו עוד חצי שנה."

"זה לא הוגן," צעקתי מנהמת הלב, "אמרתי בכנות מה שרבץ לי על הלב במשך חודשים. זה לא הוגן שמענישים על אמירת אמת!"

"אנחנו לא מענישות אותך. אנחנו נמשיך לתקן אותך למענך, לטובתך. זה לא עונש. אתה יכול לצאת."

הרצפה החלה לזוז לכיוון היציאה. הייתה כבר שעת בוקר מאוחרת. ליד הפתח עמדו שני חיילים, והם ליוו אותי ישר לסדנה. הבנתי שהחמצתי את ארוחת הבוקר. לפני דלת הסדנה חיכה לי חייל, ובידיו קופסת קרטון. בתוכה הייתה ביצה קשה, לבן, מלפפון, עגבנייה, ומיכל תה קטן סגור במכסה פלסטי. החייל סימן לי שעליי לאכול במבואה ולזרוק את השאריות בפח. לא היה מקום לשבת. אכלתי בעמידה, בלי לרחוץ שיניים, בלי לשטוף את הפנים. ואז, תוך שאני בולע את החלמון היבש של הביצה, פרצו מעיניי דמעות, ואני מתייפח ונשנק. החייל הביט עליי בבוז.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אכן צדקת. גרשון אטינגון לא עלה ב-1920. הוטעיתי מתאריך שמצאתי בתיק של גרשון ואלתר אטינגון בארכיון של עיריית פתח תקוה. הרי את בית הכנסת בנה בתרע"ב [1912]. ברשימה השנייה על אטיגון ששלחתי לך (כשחשבתי שלא קיבלת את הראשונה) תוקן התאריך. גרשון עלה כנראה ב-1906. אלתר בנו הוא שעלה ב-1920.

* בשורות טובות במזרח התיכון, בקרוב יכלו להיות גם אצלנו – אלמלא צה"ל: "עד כה נהרגו יותר מ-100 אלף אזרחי סוריה מאז תחילת המחאה נגד הנשיא אסד במארס 2011, שהפכה במהרה למלחמת אזרחים בין המורדים לבין כוחות הצבא בכל רחבי המדינה. כמעט שני מיליון סורים ברחו או נאלצו לעזוב את ארצם כדי להתחמק מהעימות בין המורדים הסונים לבין תומכי אסד העלוואים המזוהים עם האיסלאם השיעי. בעוד מעצמות סוניות כמו סעודיה, קטאר וטורקיה תומכות במורדים באמצעות כספים ונשק, איראן השיעית וחיזבאללה מעניקות עזרה עקבית לצבא אסד. לאחרונה המשטר גם חיזק את אחיזתו בעיר הצפונית חלב, שמרביתה היתה בשליטת המורדים במשך יותר משנה. [רויטרס, 29.7.13].

* אהוד, אולי הגיע לידיעתך מזה זמן ויתכן שציינת זאת, אך מחשש שלא נחשפת לכך, אני מצטטת מספר שמעלעלת בו כעת – בעמ' 220 שבספר שראה אור לא מכבר, להוקיר את זכר אהוד נצר, "אמנות ואדריכלות בירושלים ובארץ ישראל בתקופת בית שני", בהוצאת אריאל, כתוב לאמור: "בשנים האחרונות עקב אחר כמה בלוגים פוליטיים, ובייחוד אהב את אורי הייטנר, אהוד בן עזר וגיא בכור..."

כשהערכה כזו מיוחסת לאדם עם שיעור קומה, כפי שהיה אהוד נצר, יש לה משקל יתיר. דע והעבֵר במטותא לעמיתיך, הייטנר ובכור.

* ממכון התקנים הישראלי לשיער הצומח על גוף האדם מסרו לנו כי גילו תופעה תמוהה הנמשכת כבר שנים אחדות – הגברים הישראליים מתקרחים בשנות העשרים לחייהם [כיום, למשל, רוב החתנים בישראל קירחים!] – מה שלא היה פעם [תארו לעצמכם – היום טשרניחובסקי היה נראה כמו ביאליק!] – ואילו הנשים הישראליות, שפעם היו אמות ידיהן ובייחוד ירכיהן ושוקיהן שעירות ונעימות לליטוף, בייחוד בתי-השחי, או שראו עליהן בבירור את סימני הסרת השיער כמו אצל גבר שחור שיער ולבן עור, אחרי גילוח – הן עכשיו חלקות עור בהתבגרותן וככה גם עד זקנתן, מה שמוסיף להן לוויית חן נשית מאוד נשית.

בקושי נשארות להן שערות לראש וקצת לערווה, שלא יצוץ שיער מסולסל משני הצדדים של הביקיני התחתון כמו שפם מפתה, ובייחוד אצל הג'ינג'יות. יש אומרים כי הסיבה לכך היא הצריכה המוגזמת של גבינת קוטג', יש האומרים כי זו התוצאה של יחסי מין אינטנסיביים מגיל צעיר ביותר, אפילו מדובר בשפשופים בלבד, ויש אומרים דווקא להיפך, תיסכול מיני ואוננות מרובה הם הגורמים לנשירה או לאי צמיחת השיער של ישראלים וישראליות.

* מה הם מריעים כל כך על חידוש המשא-ומתן בין דיירי המוקטעה למדינת ישראל? האם סידרו כבר את העניינים עם מדינת חמאס-טרור-פלסטין-עזה? רק מימשל הזוי כמו זה של אובמה וקרי, שעדיין תומך בדמוקרטיה במצרים, כלומר במורסי וב"האחים המוסלמים" – מסוגל לצעדים מטומטמים כאלה, שכביכול אפשר לנפנף בהם כהישג של הדיפלומטיה האמריקאית במזרח התיכון.

בהקשר לכך כדאי לקרוא את מאמרו האחרון של גיא בכור על "מותו האלים של המהפכן, על מהפכות שאינן נגמרות," שאנחנו לצערנו מנועים מלהעתיק אותו ולהעבירו לנמענינו. דיעותיו והערכות-המצב של בכור משיקות לעיתים קרובות מאוד לאלה שלנו, הגם שאנחנו כלל לא מזרחנים, וגם לא טיפשים כמו מרבית כותבי המאמרים בישראל!

קטרין אשטון כבר אמרנו? איפה היא? שאלו את מורסי. איפה הוא? שאלו את אשטון. הלא אירופה והאיחוד האירופי עושים הכול כדי להחזירו לעמוד בראש השלטון הדמוקרטי של "האחים המוסלמים" במצרים!

* "מרטין אינדיק מונה לשליח ארה"ב למגעים עם הפלסטינים." – כדי לקבל מושג מה כבר יש לקוות מהשליח היהודי של אובמה לשיחות של דיירי המוקטעה עם ציפי לבני של מדינת ישראל, יש לקחת בחשבון עוד פרט – הדיפלומט האמריקאי-היהודי הזה משמש מאז 2006 כחבר בדירקטוריון של הקרן לישראל חדשה, זו הקרן התומכת ברבים משונאינו ומוציאי דיבתנו רעה, כשהיא נעזרת לשם כך בקרן פורד האנטי-ישראלית.

* לפעמים אנחנו נפגשים בחלומות הלילה במורה שלנו, גרשם שלום, ומצטערים שאין לנו איזה ציטוט חדש וטוב ממנו, כי לרוב הוא ישן או מת. עוד כמה שנים כבר לא יהיו אפילו מי שיראה אותו בחלום. יישאר רק הריאיון המעניין והחשוב שערך עימו בשעתו לטלוויזיה דן מירון.

* שלום רב לך אהוד. אני, אשתו של אלי נצר קוראת כעת את הספר המקסים "בין חולות וכחול שמיים" שלך ושל נחום גוטמן. למרות שאני ספרנית שנים רבות ובולעת ספרים, משום-מה הגעתי לספר זה רק עכשיו. הספר שווה שיוציאו אותו במהדורה מחודשת. שמעתי על אנשים שמחפשים לקנותו. האם אתה יודע היכן?

תודה על החווייה וההנאה בקריאת הספר. דרך אגב: מה היה גילו של נחום גוטמן כשכתבתם את הספר?

לעטרה נצר שלום, את הספר "בין חולות וכחול שמיים" אפשר למצוא בחנות המוזיאון הפלסטיני על שם נחום גוטמן בשכונה הערבית-לשעבר נוה סדק, ליד הפרדס ששם צייר גוטמן את הערביות הערומות. הוצאת "יבנה" נמכרה להוצאת "בונוס" ביבנה ובידם המלאי שנותר אך ספק אם יחדשו את הדפסות הספר. אני ראיינתי את נחום גוטמן בשנת 1974 והוא אז בן 76, צעיר בשנה מגילי היום.

* "לוחמת משמר הגבול שסיימה פעילות מבצעית לא הורשתה להיכנס למוצב של הנח"ל החרדי כדי לאכול ארוחת ערב, כך דווח אתמול (שני, 29.7) בחדשות 2. על פי הדיווח, צוות של אנשי מג"ב שהיה שלשום בפעילות בשומרון, הגיע למוצב במבוא דותן, המאויש באופן שגרתי בלוחמי גדוד הנח"ל החרדי. הצוות, שהורכב מלוחמים ומלוחמת, הגיע כדי לאכול ארוחת ערב בבסיס, אך לחיילת לא הותר להיכנס למקום. בשל כך החליט שאר הצוות שלא לאכול בבסיס, ולהישאר בחוץ עם הלוחמת." ["הארץ" באינטרנט, 30.7].

עכשיו תארו לעצמכם איך ייראה צה"ל, ומה יהיה מעמד החיילות בו, אם אכן יגויסו החרדים הצעירים בסיסמה של "שיוויון בנטל". יותר טוב להקים לגיון זרים בצה"ל, אפילו הם בעלי עורלות – מאשר לגייס את שונאי הנשים הנימולים האלה, שלמראה חיילת מג"ב בבגדי פעילות מבצעית שנמשכה כל היום – קופץ להם הזין!

* "ארבעה פלסטינים תושבי טול כרם נעצרו בחשד שרצחו בדקירות סכין את יצחק אלגבי בדקירות סכין במהלך פריצה לביתו במושב אביחיל באוקטובר 2012. מאז הרצח לא היה למשטרה כיוון ספציפי בחקירה אבל הנחת העבודה היתה שמדובר בפורצים שהפתיעו את אלגבי, ככל הנראה בתושבי השטחים, שפעלו באותו אזור בתחום עבירות הרכוש. לפני כחודש הצליחו חוקרי צוות החקירה המיוחד שהוקם במרחב שרון להגיע להתקדמות בחקירה ומשם, בעזרת שירות הביטחון הכללי (שב"כ), נעצרו ארבעת החשודים ברצח. אחד מהם היה באותו הזמן אסיר בכלא בצפון בגין עבירות רכוש." ["הארץ באינטרנט", 31.7.13].

אבל אם היה למושבניק הוותיק הזה אקדח והוא היה מספיק לשלוף אותו בזמן ולהרוג אותם – הוא כבר מזמן היה יושב בבית-סוהר על עבירה של הריגה, והעיתונות היתה יוצאת מכליה לגנות את הגזענות של המושבניקים, שהם כידוע גוזלי האדמות הפלסטיניות כמו החיילים הרומאיים בלטיפונדיות שקיבלו ברחבי האימפריה.

לכן גם מוצעת עכשיו, בשיא הרצינות, בדיקה פסיכולוגית [כבר לא מספיק אישור מרופא המשפחה, בתשלום מיוחד לקופת חולים] – לכל נושא נשק ברישיון בישראל, מה שייתן פרנסה מצויינת לאלפי רופאים פסיכולוגים שאיש מהם לא מכיר אותך, וגם יוכיח שמרבית הישראלים הנושאים נשק ברישיון הם פסיכים שזוממים בסתר ליבם להרוג את נשותיהם וגם את הפלסטינים השודדים אותם בגלוי, שזה מבחינת הפסיכולוגיה כמעט אותו דבר!

* אנחנו אוהבים מאוד פלפלים צהובים מתוקים כרסתניים שהם אחד מפלאי היצירה החקלאית של ישראל ומגדלים אותם מושבניקים [מזויינים באקדחים עם אישור מפסיכולוג?] – במשקי הדרום והערבה. בילדותנו לא חלמנו אפילו על ירק נפלא כזה, ועוד בכל עונות השנה.

לאחרונה מחירו הרקיע שחקים. משהו כמו 18 שקל לקילו. כאשר ירד ל-14 שקל התפתינו וקנינו אחד, כרסתני ויפה למראה. אך בבואנו הביתה ציפתה לנו אכזבה, הפלפל היפהפה סבל מאיזו פטריה חומה מבפנים, והחלקים הלא-נגועים שלו – כלל לא היו מתוקים אלא חסרי טעם. אנחנו מקווים שמדבור בפלפל בודד ולא באיזו מחלה מסתורית. פשוט לא היה לנו מספיק כסף לקנות ולבדוק את שאר הפלפלים בחנות.

* לאהוד בן עזר שלום, שאלה לי אליך. האם ידוע לך משהו על שלמה פיינטוך אפרת, שכתב בין היתר את השיר 'צל עץ תמר' אותו שר זוהר ארגוב. תודה, יותם ראובני

אהוד: לנו לא ידוע. אולי יש מי מהקוראים שיודע, ויכתוב לנו.

* למרות שחלפו כבר כמה וכמה שבועות מאז יצא "מסעותיי עם נשים" לאור, והתגובות שאנחנו מקבלים, ומפרסמים אצלנו, הן חיוביות ומשעשעות למדי [אף כי אנחנו מוכנים לפרסם אצלנו גם תגובות שליליות ביותר!] – אנחנו לא מוצאים את הספר בחנויות הספרים, גם לא ברשתות הגדולות, שטוענות כי רכשו ממנו עותקים.

אנחנו מאוד פסימיים לגבי סיכוייו של הרומאן להימצא בחנויות האלה ולהתחרות על תשומת ליבו של קהל הקוראים ולהיכלל ברשימות רבי המכר. ייתכן שהוא יישאר בגדר קוריוז, שהדרך היחידה לרכוש אותו היא באמצעות המכתב העיתי שלנו, או באינטרנט, בפנייה ישירה למרכזי ההפצה של הרשתות הגדולות, המחזיקות עותקים שלו במחסניהן אך אינן מפיצות אותם.

כחודש לאחר צאתו לאור – הספר אינו מופיע אפילו במוסף "ספרים" של "הארץ" [31.7.13] במדור הקצר "ספרים חדשים, פרוזה מקור"!

זה גורל ספר של סופר נידח! רק אתם, נמענינו, יודעים על צאתו לאור.

אגב, כל עותק שיוצא מאיתנו נושא הקדשה שלנו בכתב-יד בעט פרקר 51:

"רומאן מאת סופר נידח שאולי יקראו בו גם בעוד שנים רבות."

* "חוק הספרים" שאושר בכנסת הוא חוק רע, מטומטם, שיעזור אולי לכמה סופרים רבי-מכר [שבמקרה, ממש במקרה – חלקם חתומים גם על גילויי הדעת של השמאל], סופרים חשובים שממילא אינם זקוקים לשום עזרה – יעזור למכור לקהל הטיפשות את ספריהם במשך שנה וחצי במחיר מלא, אך בהרבה פחות עותקים – ואילו כל שאר הסופרים והספרים נדפקים – כי הספרים, שחלקם הגדול ממומן על ידי הסופרים והקרנות למיניהן – ממילא לא יחזיקו מעמד במדפים של חנויות הספרים שנה וחצי – עד שיוּתר למוכרם בהנחה! – אלא הם יוחזרו להוצאות הספרים ולמחסני הרשתות הגדולות!

בקיצור, הטיפשות בהתגלמותה מבית מדרשו של ח"כ ניצן הורביץ! האנשים האלה, יוזמי החוק, אינם מבינים דבר בשוק הספרים הישראלי! פעם היו אומרים שהם מבינים כמו חמור במרק פירות!

וגם צפו לכך שהחוק הזה לא ייושם! כי הרשתות והחנויות תמצאנה הרבה פתרונות יצירתיים לעקוף אותו!

כמו למשל הוצאת מהדורה מוגבלת וזולה מאוד של הספר החדש תחת שם של הוצאה-בת – מהדורה אשר תימצא ותימכר רק במבצעים של שלושה או ארבעה בלירה ולא בנפרד!

או שיפיצו מהדורה קטנה מוגבלת של הספר החדש, ורק אחרי שנה וחצי במחסנים יצאו איתו לשוק בהדפסה נוספת – למבצעים של ארבעה בלירה!

גם אין כל חוק שיאסור על מי שקונה את הספר במחירו המלא לקבל מתנה של עוד שלושה או ארבעה ספרים חדשים לפי בחירתו!

אתה הבנת את זה, ניצן?! הסופרים שלך, השמאלנים, הם-הם גם הסופרים העשירים והם ה"נהנים" העיקריים מהחוק המטומטם שלך!

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,510 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* בגמרא, מסכת סוטה, דרש רבי יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד ראו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיוון שראו את השכינה, עולל הגביה צווארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו: "זה אל-לי ואנוהו".