גיליון מס' 862

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט באב תשע"ג 5 באוגוסט 2013

עם צרופת מחקרה השלם של פרופ' יפה ברלוביץ: משירת חיבת ציון לשירת מולדת; צילום עטיפות ספרה החדש של נגה מרון "ככה הוא אמר לה..." – והזמנה ל"אנימיקס"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: נגה מרון: מוותרת על הגנת החוק לעידוד הסופרים. // יוסי גמזו: קַיִץ יִשְׂרְאֵלִי. // איליה בר-זאב: שאון המים, שתיקת האבנים. // ד"ר אברהם וולפנזון: "חוק המשילוּת" – וחוכמת הַמּוֹשְלִים. // אהוד בן עזר: רק שביתת-נשק, "ידיעות" משנת 2000. // משה כהן: הנדון: שווים ושווים יותר. // משה גרנות: תגובה לסדרה של אמנון לוי על השד העדתי. // עוז אלמוג: האם המזרחיים בפריפריה? // אהוד בן עזר: לזיכרו של הגרמני היהודי ד"ר אשר אדר (אוסקר איידה) שנפטר לפני כשנתיים, האפילוג ל"אנשי סדום". // אהוד בן עזר: מתוך היומן, 2006, על ד"ר אשר אדר. // "שאלו שלום ירושלים", מאת ד"ר אשר אדר. // אשר אברהם בן-אברהם (אשר אדר): עברי אנכי. [שיר]. // ד"ר אשר אדר: תגובה לתעמולת הג'יהאד. פורסם: "חדשות בן עזר" מיום 10.8.06. // אהוד בן עזר: הראיון לקראת צאתו לאור של "אנשי סדום" בגרמנית, 2003. // אדיר כהן: "היוואש מכל תקווה הבא בשעריי". // יפה ברלוביץ: משירת חיבת ציון לשירת מולדת: הזמר בעלייה הראשונה כמסד לזמר הישראלי, פרק ג, העלייה הראשונה כמכוננת תרבות הזמר הישראלי. // יהודה ראב בן עזר: פורים בפתח תקווה לפני כ-128 שנה. // אהוד בן עזר: תיאטרון במושבה. פרק מתוך סיפור חייה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש". // מלכה נתנזון: וְשׁוּב כָּל הַלַּיְלָה. // אורי הייטנר: צרור הערות 4.8.13. // מוטי הרכבי: אבו מאזן: "אף ישראלי לא יהיה במדינה פלסטינית!" // משה גרנות: האי, הצצה אל העתיד הקרוב. פרק ט"ז ואחרון. // ממקורות הש"י.
 

 * * *

נגה מרון

אני מוותרת על הגנת החוק לעידוד הסופרים

חוק הספרים שהתקבל אתמול [31.7] בכנסת קובע שאסור למכור בהוזלה ספרים חדשים במשך שנה וחצי הראשונות. אולם קהל קוני הספרים בישראל אינו פראייר. לרוב הקונים יש סבלנות לחכות שנה וחצי למבצעי ההנחות. אני חוששת שרוב הספרים החדשים ינוחו על המדפים עד שלבסוף יפנו מקום לספרים אחרים, ואלה רואים אור בקצב של 15 ליום. זאת משום שהחנויות מוכרות את הספרים בקונסיגנציה, ומה שלא נמכר מוחזר למו"ל ולבסוף נידון לגריסה.  

בעידן המחשבים כאשר קל יותר להוציא לאור ספר – יותר אנשים כותבים, ומאידך פחות אנשים קוראים. כמובן שלא יהיה חוק שימנע מכותבים לכתוב ולפרסם, ולכן רק כוחות השוק ישפיעו על קניית הספרים. יש די דרכים אחרות לעודד כספית סופרים מוערכים במיוחד, אלה  שפרנסתם העיקרית היא הכתיבה.

היום ראה אור הרומן החדש שלי למבוגרים, "ככה הוא אמר לה..."  שמחירו המומלץ הוא 88 שקלים, אך ההוראה שלי למפיץ היא למכור אותו החל מהיום הראשון בכל מבצע הנחה שימצא לנכון. אני מוותרת על ההגנה שהחוק מעניק לי, כי חשוב לי  שספרי יימכר בטרם יחמיץ על המדף במשך שנה וחצי. אני כותבת מתוך צורך פנימי, ואושרי בידיעה שפרי רוחי גרם הנאה לקוראים רבים ככל האפשר.

אהוד: קחי בחשבון עוד שיקול נגד החוק המטומטם הזה: אנשים שבאים סתם לקנות ספרי קריאה, ולאו דווקא של סופרים חשובים וחדשים, מקור ותרגום, מה עדיף להם – 4 ספרי-קריאה לא-רעים בני למעלה מ-18 חודש – במאה שקלים, כלומר 25 שקל לעותק, בסלסלות שממלאות את החנות, או ספר מקורי או מתורגם חדש אחד ב-88 שקל?

ככה החוק דופק את מרבית הסופרים העבריים המוציאים לאור ספרים חדשים ומבקשים להיכלל במבצעים – [למעט הפרות הקדושות, שרובן שייכות למחנה הפוליטי של אחד מיוזמי החוק – ח"כ ניצן הורביץ, וחלקן (של הפרות הקדושות) בציבור הסופרים הכללי בישראל הוא פחות אפילו מחלקה של מר"צ בכנסת!] – וכך, אם המפיץ שלך ינהג כבקשתך בקשר להנחות – הוא יהיה עבריין וישלם קנסות כבדים, הכול כמובן על חשבונך!

את ספרי "מסעותיי עם נשים" הוצאתי על חשבוני כי הוצאות הספרים החשובות והמכובדות לא רצו אותו, אפילו בהשתתפות כספית שלי, פן ייפגע שמן הטוב! – לכן, כמובן, הייתי רוצה  שעותקי ספרי ייכללו במבצעים בעודם נמצאים על המדפים וטרם הוחזרו למפיץ או למו"ל – אבל החוק המטומטם של "הגנת" הסופרים דופק את ספרי – כי הוא לא יחזיק מעמד במדפים 18 חודש עד שתותר הוזלתו למבצעים! איזה  טמטום! איזה טמטום! איזה טמטום!

אמנם, החוק עצמו יופעל רק בעוד חצי שנה! – ועד אז מן הסתם כולם יתארגנו לעקוף אותו כי ממילא לא יהיה מי שיאכוף אותו! 18 חודש! לֵך תוכיח!

* * *

ברכות חמות לדודה שלנו לוצי ליפסקי

אשתו-לשעבר של דודנו יהודה ליפסקי

במלאת לה ביום 1.8.13

101 שנים!

* * *

יוסי גמזו

קַיִץ יִשְׂרְאֵלִי

"וּבְהִתְחַדֵּש הַקַּיִץ –

שַׁבְתִּי לִפְרֹחַ"

(אסתר ראבּ: "יוֹם הֻלֶּדֶת")

אֲפִלּוּ אִם אֵש חַמְסִינָיו נְשוּפֵי הַשַּארְקִיָּה לוֹהֶטֶת כַּתֹּפֶת

וְאֵין בֵּין פִּצְעֵי אַדְמָתוֹ הַסְּדוּקָה גַם אֶחָד שֶאֵינוֹ שוֹבֵר לֵב

אֲנַחְנוּ שְפוּטִים עַל תְּכֶלְתּוֹ הַמֻּתֶּכֶת בַּשֶּמֶש מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק

וְלֹא עַל רִשְעוֹ שֶל סְחַרְחֹרֶף סוּפוֹת הַקָּרָה הַצּוֹלְפוֹת כְּמַגְלֵב.

אֲנַחְנוּ מֵאֵלֶּה שֶעוֹד מִשְתַּכְּרִים מִן הָאוֹר הַחוֹגֵג, לֹא מִיַּיִן,

אֲנַחְנוּ, שֶעִם הָאַגָּס הָרִאשוֹן בַּבֻּסְתָּן לִתְחִיָּה מְקִיצִים,

אֲנַחְנוּ, אוֹתָם הַיּוֹדְעִים בְּלִבָּם כָּל שָנָה צְמֵאַת חֹם כִּי עֲדַיִן

אִם טֶרֶם כָּלוּ לָנוּ כָּל הַקֵּיצִים לֹא כָּלוּ לָנוּ כָּל הַקִּצִּים.

וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים כִּי כְּשֵם שֶצַּהֶבֶת הַכְּמוֹש הַנִּבְלֶמֶת בַּוָּאדִי

כּוֹפֶלֶת אֶת חֵן הַהַרְדוּף הַמַּוְרִיד עַל גְּדוֹתָיו פִּי שִבְעָה –  כָּךְ מַמָּש

מַמְתִּיק הַשָּרָב אֶת צִנַּת צְלִילוּתָם הַבְּדָלְחִית שֶל מֵימֵי תֵּל אֶל קַאדִי

וְצֵל מַטָּעֵי הַגּוֹלָן אֶת יְפִי הַקּוֹטְפוֹת כַּחֲלוֹם שֶמֻּמַּש.

וּצְמָא יְעֵלֵי הַמִּדְבָּר הֶעָטִים רוֹהֲטִים אֶל מִלְמוּל מֵי הַפֶּלֶג

שֶל נַחַל דָּוִד בִּצְפוֹנָהּ שֶל עֵין גֶּדִי אוֹ עֵין עֲרוּגוֹת בִּדְרוֹמָהּ

כִּגְהֹר הָאוֹהֵב לִזְרוֹעוֹת הָאוֹהֶבֶת בֵּינָן הוּא נָמֵס כְּמוֹ הַשֶּלֶג

הַזָּב מִמּוֹרְדוֹת הַחֶרְמוֹן לִמְקוֹרוֹת הַיַּרְדֵן בְּחַסְדָּהּ שֶל חַמָּה, –

הוּא גַם צִמְאוֹנֵנוּ שֶלָּנוּ אֶל זוֹ הַקֵּיצִית שֶכֻּלָּהּ גַּעֲגוּעַ

שֶשְּׂעַר שוּלַמִּית עַל קִירוֹת מְצוּקֵי הָעֶרְגָּה הַנּוֹטֶפֶת לַחוּת

הוּא דָ"ש שֶשּוֹלַחַת אֵלֶינוּ מֵעֵבֶר לַזְּמַן הָאַחַת שֶהָגוּהָ

פְּסוּקֵי יִפְעָתוֹ הָאֵרוֹטִית שֶל שִיר הַשִּירִים שֶעִטְרוּהָ מַלְכוּת.

אָז שוּבִי נָא, שוּבִי אֵלֶינוּ גַם כָּאן וְעַכְשָיו, שוּלַמִּית הַנֶּחְשֶקֶת

כִּי דְבַש אֶשְכּוֹלוֹת הַתִּירוֹש בְּחָזֵךְ הָעַתִּיק אַךְ צָעִיר לְעוֹלָם

עוֹדֶנּוּ מְקוֹר הַשִּירָה הַהוֹפֶכֶת לְלַחַן אֶת אֵלֶם הַשֶּקֶט

וּבְלִי גַעֲגוּעַ אֵין שִיר, שֶהוּא כַּן-הַמְרָאָה לִמְחוֹזוֹת הַנֶּחְלָם.

וּכְמוֹ שֶהַקַּיִץ מֵמִיר כְּמִקְסַם אַלְכִּימַאי אֶת הַבֹּסֶר בְּמֶתֶק

וְאֶת הָאָסוּף בֵּין חוֹמוֹת מַלְבּוּשָיו בֶּחָשׂוּף לְאוֹר יוֹם וּמַשָּב

וְלַהַט רוּחוֹת הַקָּדִים מַאֲדִים בִּקְרִינַת מַחְמָאוֹת שְלוּחוֹת מֶתֶג  

אֶת גּוֹן לְחָיֵי הַפֵּרוֹת בַּגַּנִּים הַמַּטְרִיף עַל רוֹאָם אֶת חוּשָיו, –

כָּךְ פֶּתַע נִתְקָף גַּם הַחַי, מֵאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וּמֵעוֹף הַשָּמַיִם

עַד לֵב הָאָדָם בְּבֻלְמוֹס הָעוֹשֶׂה בּוֹ שַמּוֹת מִסִּיוָן עַד אֱלוּל

וְשָב וּמַסְעִיר בּוֹ כְּמִיהוֹת כְּאַיָּל הָעוֹרֵג עַל אָפִיק שוֹצֵף מַיִם

אֶל תֹּאַם חֶצְיוֹ הָאַחֵר, הֶחָסֵר, שֶמִּלּוּי הַשָּלֵם בּוֹ כָּלוּל.

וְלֹא רַק הַמֶּתֶק בַּפְּרִי מְלַבֶּה אֶת חֶמְדַת הַחוּשִים כְּמַפּוּחַ

וְלֹא רַק תְּפִיחַת הַדָּגָן שֶשִּפְעַת זְהָבוֹ שְחוֹם אָרָד נְשוּקָה,

גַם מֶתֶק הַיֵּצֶר בַּדָּם שֶצּוּפוֹ מַעֲסִיס כַּסֻּכָּר בַּתַּפּוּחַ

אֶת קֵיץ כָּל בָּשָׂר שֶבַּחֹרֶף בָּסַר וְכָעֵת הוּא מַבְשִיל לִתְשוּקָה.

כִּי הַגּוּף הוּא הַפֶּרַח, הָעֵץ וְהַפְּרִי וְהָרוּחַ הִיא רַק הָאֲרוֹמָה

שֶל יֵינוֹ הַחוֹמֵר בּוֹ, שֶל מָה שֶאוֹמֵר בּוֹ שִירָה –  וְתִלִּים עַל תִּלִּים

שֶל כָּל טְרַנְסְצֶנְדֶּנְצְיוֹת אֱנוֹש לְהַבְקִיעַ בָּרוּחַ מָרוֹמָה וּתְהוֹמָה

הֵם רַק תַּרְגּוּמֵי פְּעִימוֹת לְבָבוֹ שֶאֵינֶנּוּ נִזְקָק לְמִלִּים.

וְהַפִיזִי, הַחֹמֶר, שֶבּוֹ מְבַתֵּר הַשַּׂחְיָן בִּבְשָׂרוֹ הַצּוֹלֵחַ

אֶת מִשְיָן הַמַּקְצִיף שֶל אַדְווֹת הַטּוּרְקִיז וְהַכְּחוֹל הֶעָמֹק שֶבַּיָּם

וְשֶבּוֹ מִתְחַפְּרִים יְלָדִים עַל הַחוֹף בְּסֻמְקָם הַמָּתֹק וְקוֹלֵחַ

שֶל פִּלְחֵי אֲבַטִּיחַ הַשָּב וּמַבְטִיחַ בְּלִי קוֹל שֶהַקַּיִץ קַיָּם, –

וְיָדוֹ שֶל הַנַּעַר שֶפְּקַעַת הַחוּט הַמַּזְנִיק עֲפִיפוֹן סַסְגּוֹן-צֶבַע

אֲחוּזָה בְּחָפְנוֹ בּוֹ מַרְקִיד דִּמְיוֹנוֹ הֲזָיוֹת שֶל סִחְרוּר וְאִגּוּף

וּסְגוֹר פִּיו הַמֻּרְעָב שֶל גְּבַרְבָּר מְאֹהָב הַלּוֹחֵךְ אֶת יָפְיוֹ שֶל הַטֶּבַע

הַנִּגְלֶה בִּסְעָרָה בְּשִׂפְתֵי נַעֲרָה הַמֻּלְחֶמֶת אֵלָיו גּוּף אֶל גּוּף, –

וְחִנְגַּת הַשְּוָקִים הָעוֹלִים שוֹקְקִים עַל גְּדוֹתָיו שֶל כָּל סֶכֶר וָחַיִץ

בְּגֵאוּת פִּרְיוֹנָיו וּמְלֵאוּת רִוְיוֹנָיו שֶל הַשֶּפַע הַזֶּה הַהוֹמֵם

בִּגְוָנָיו, טְעָמָיו, סְאוֹנָיו וּבְשָׂמָיו שֶל אוֹתוֹ קַרְנָבָל שֶשְּמוֹ קַיִץ

בּוֹ נֶחְשֶׂפֶת מַהוּת הַצּוֹמֵחַ בַּחַי וְהַחַי שֶבְּתוֹךְ הַדּוֹמֵם, –

כָּל זֶה חוֹבֵר אֶל זִיווֹ הַגּוֹבֵר שֶל הֶחָג הַשִּמְשִי, הַזָּרוּחַ

שֶבּוֹ צַוְּארוֹנָהּ שֶל הַנֶּפֶש פָּתוּחַ לִסְבּוֹא וְלִשְׂבֹּעַ הַכֹּל:

אֶת חֶתֶף הַזְּמַן הַבּוֹרֵחַ, אֶת שֶטֶף הַמַּיִם, אֶת לֶטֶף הָרוּחַ,

אֶת כָּל מַתְּנוֹתיו שֶל הַקַּיִץ הַשָּב בִּפְלָאָיו אֶת עֵינֵינוּ לִסְקֹל.

וְאֶת כְּחוֹל קְטִיפָתוֹ הָאָפֵל שֶל נוֹקְטוּרְנוֹ חֲצוֹת בּוֹ רוּחֵנוּ עוֹגֶנֶת

בַּחוֹף בּוֹ הַחֹם מִתְפּוֹגֵג וְהַחֹשֶךְ רֹאשוֹ אֶל הַשֶּקֶט מַצְמִיד

כְּזוּג אוֹהֲבִים מוּל מַחְשׂוֹף חַלּוֹנָם הַפָּעוּר לַדְּמָמָה הַנּוֹגֶנֶת 

שֶבָּהּ כּוֹכָבָיו שֶל יְפִי לֵילוֹת כְּנַעַן טְלוּלִים וּבְשֵלִים מִתָּמִיד.

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות", "חנות הבשר שלי" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

איליה בר-זאב

שאון המים, שתיקת האבנים

"שביל בצד" עם דני גספר

שמורת הבניאס, אנדרטת אסון המסוקים

מכון אבשלום 4/2013

רַעֲשֵׁי הַמַּיִם הָאַדִּירִים, מִשְׂחֲקֵי אוֹרצֵל גָּנוּז בֵּין עֲצֵי הַדֹּלֶב,

שִׂיחֵי הַפֶּטֶל הַקָּדוֹשׁ בַּסְּבָכִים.

מַפָּל עֲנָק שׁוֹצֵף אֶל מַפָּלִים זְעִירִים, גּוֹלְשִׁים בְּעָצְמָה, מַכִּים

עַד אֵין קֵץ.

הַשְּׁבִיל מִתְפַּתֵּל, לְעִתִּים אֶל שְׂרִידֵי מִלְחָמוֹת,

מַעֲבָר תָּלוּי מֵעַל קַנְיוֹן הַבַּזֶּלֶת.

רַק לָאֲנָשִׁים יָצַר הָאֵל פָּאן עוֹלָם –

דָּבָר מֻפְלָא,

שְׁמוּרָה פְּרוּצַת נוֹף, נְבִיעוֹת מַיִם כְּמַעֲיָן הַמִּתְגַּבֵּר,

יָפֶה, לֹא אֱנוֹשִׁי.

בְּקִרְבָה תְּמִימָה, שִׁבְעִים וּשְׁלוֹשָׁה זְקִיפֵי סֶלַע פְּרוּשִׂים בִּשְׁתִיקָה מִתְמַשֶּׁכֶת –

שֶׁקֶט שֶׁלְּאַחַר סְעָרָה שֶׁלֹּא נֻחָמָה.

אַבְנֵי אֵשׁ כְּבוּיוֹת מְסַפְּרוֹת מַשֶּׁהוּ, פְּעוּרוֹת חֲרָדָה כְּקֻפְסָאוֹת שְׁחֹרוֹת –

צוֹעֲקוֹת אֶל תּוֹכָן מֵחֲשָׁשׁ הַשְׁמָדָה עַצְמִית.

אֲנִי מְנַסֶּה לְהַקְשִׁיב.

צִלְלֵי עֶרֶב מֵעַל הָרֵי נַפְתָּלִי. מַיִם רְגוּעִים מְפַכִּים בְַּאָפִיק צַר, נָמוּךְ,

מְעֻצָּב לְלֹא קוֹל בִּנְעִימוּת יְפַת זִכָּרוֹן –

לְכָל אֶבֶן וָאֶבֶן שֵׁם

וְלֹא עוֹד

פורסם לראשונה בגיליון 848 וניתן כאן שוב בעקבות הידיעות על חילול האנדרטה על ידי ילדי חרדים שרחצו בה. אם היו אלה ילדי ערבים, התקשורת שלנו היתה מכנה את הביקורת עליהם בשם "גזענות"!

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

"חוק המשילוּת" –

וחוכמת הַמּוֹשְלִים

בכנסת נתקבל, בקריאה ראשונה, ''חוֹק הַמְּשִילוּת'', הקובע, בין היתר, אחוז חסימה של 4% ורוב של 61 ח''כ להפלת הממשלה בהצעת אי-אמון – בתנאי שאותם 61 ח''כ יצליחו גם להרכיב ממשלה אלטרנטיבית – שאם לא כן תשוב ותכהן [גם ללא רוב] הממשלה ש''זכתה'' באי-אמון [עיקרון דומה קבוע גם בחוקה של גרמניה].

ללא צל של ספק, עשוי החוק החדש לתרום ליציבות-המימשל. לתולים בו תקוות מפליגות יש לחזור ולהזכיר, כי החוקה של ארה''ב אמנם מבטיחה יציבות המימשל [רק אחת לארבע שנים אפשר לבחור נשיא אחר, ועימו גם המימשל המרכזי] – אולם אין היא מגינה על המדינה והאזרחים מפני ... טיפשותו של הנשיא ... בין מדעני-המדינה אין חולק על כך, שהנשיא הארי טרומן היה הטוב שבנשיאי ארה''ב בענייני-חוץ: הוא גילה אומץ ותבונה בלתי-רגילים בעצירת ההתפשטות הקומוניסטית באירופה [צפון יוון, מצור-ברלין, מלחמת קוריאה, הדחת גנראל מקארתור ו... גם ההכרה במדינת ישראל שעות אחדות לאחר הכרזת העצמאות]. דומני שאין גם חולק על כך, שהנשיא המטופש ביותר בארה''ב, בענייני חוץ, היה ג'ימי קארטר, שהכריח את השאח האיראני לשחרר – "מטעמי דמוקרטיה"  – את פעילי חומייני והאייאטולות שתמכו בו מן הכלא – והם הנהיגו, כזכור, דמוקרטיה מושלמת, עד היום הזה...

בניגוד לארה"ב, בה עליך לסבול ארבע שנים תמימות משלטונו של נשיא טיפש – עד לבחירות הקבועות אחת לארבע שנים – בבריטניה ניתן להחליף את ראש-הממשלה ללא בחירות חדשות גם באותה קאדנציה של הפרלמנט: כך זכה העם הבריטי להיפטר מטיפשותו של צ'מברלין וליהנות מאומץ-ליבו ותבונתו של צ'רצ'יל לאחר שנכשלה כליל מדיניות-הפיוס הצ'מברלינית כלפי היטלר, והוא עצמו נאלץ להכריז מלחמה על גרמניה, שפלשה בספטמבר 1939 לפולין. צ'מברלין הוחלף בפרלמנט – ע"י אותה מפלגת-השלטון השמרנית – לאחר קריאתו של חבר הפארלמנט השמרני [היהודי] הלורד אֵמֵרִי – "בְּשֵם אֱלוֹהִים – לֵךְ..." – אותה סיעה בחרה גם בחֲבֵרָהּ הדגול וינסטון צ'רצ'יל לראש הממשלה המוצלח ביותר [בעת מלחמה] בהיסטוריה הבריטית [ד'יזראלי היה המוצלח ביותר בעת שלום].

גם בבריטניה וגם בארה"ב לא הצילה יציבות-המימשל את העם הבוחר מפני טיפשותו של המנהיג הנבחר [קארטר, צ'מברלין, אובמה עד עתה] – אולם בשיטה הבריטית ניתן לתקן את השגיאה באותה קאדנציה של הפרלמנט [כי המשטר הוא פרלמנטארי, והממשלה נבחרת – ונופלת – בפרלמנט הנבחר]. בארה"ב "חייבים לסבול" ארבע שנים תמימות. לכן עדיפה השיטה הבריטית [או הגרמנית בַּת-יָמֵינוּ] על זו של ארה"ב.השיטה האזורית הבריטית, או המעורבת [מחצית נבחרים באזורים ומחצית ברשימות ארציות, כפי שהן נהוגות אצלנו] יוצרת אחוז-חסימה אלגנטי: לא ייצוג לכל רשימה מפלגתית קטנה, המקוששת קולות בודדים בכל עיר וכפר, אלא ייצוג לכל אזור [וכך לא יהיו הנגב והגליל מקופחים בייצוג כמו עד כה]. השיטה האזורית לא רק מפחיתה את מספר המפלגות אלא גם יוצרת קשר ישיר בין הנבחר לבוחריו. הח"כ הנבחר צריך לומר "אתה בחרתנו" ולהודות לקהל בוחריו, ולא ליו"ר המפלגה ופטרונה, יהא שמו לפיד או ליברמן או עובדיה יוסף...

להרהורים פוליטולוגיים אלה יש להוסיף גם את האימרה של היו"ר הראשון של הכנסת, יוסף שפרינצק:"מחוץ לקונסטיטוציה צריך גם שֵׂכֶל..."

* * *

אהוד בן עזר

רק שביתת-נשק

רשימה ב"ידיעות" משנת 2000

מאורעות אוקטובר 2000 (אינתיפאדת אל אקצה בפי הערבים), מחייבים את רוב-רובו של הציבור הישראלי, שרצה בשלום והאמין בשלום, ובייחוד את אנשי השמאל, לערוך חשבון-נפש נוקב – גם אם תוצאתו תגרום קורת-רוח רבה לימין הסהרורי, הקיצוני והמתלהם, אשר מחוץ ל"אמרנו לכם" אין לו תשובה מעשית לשום דבר.

צריך להודות בכאב ובצער שאנחנו יכולים אמנם להמשיך לרצות בשלום אך לאחרונה חדלנו להאמין באפשרות התגשמותו בעתיד הניראה לעין.

תהליך אוסלו והשלום עם ירדן, שקדם להם השלום עם מצרים, נטעו בנו את ההרגשה שאנחנו מתקדמים בהדרגה להסדר שלום סופי עם הפלשתינאים ושאר מדינות ערב.

אך מאורעות אוקטובר 2000 בתוך ישראל ובשטחים, ההתלהמות האנטי-ישראלית בכל המרחב הערבי והמוסלמי, ובפזורתו באירופה ובארה"ב, והשנאה התהומית כלפינו – כל זאת אחרי אוסלו! – מחייבים אותנו לבחון מחדש את יחסינו עם הערבים ולהגיע ביושר למסקנה הקשה, והיא – שלמעשה מה שאירע עד כה בסיומה של כל מלחמה בינינו לבינם, ובין מלחמה למלחמה, לא היו אלא שביתות-נשק זמניות, מהן שקטות ומהן רוויות טרור ערבי ותגובות שלנו – 48, 56, 67, 73, 82, 90 ו-2000 – מחזוריות של שביתות-נשק והסכמים מפוקפקים, ולא שלום אמיתי. ומהצד הערבי – הרצון לצבור מדי עשור כוח לסיבוב נוסף בתקווה שיום אחד תימצא שעת כושר לחסל את ישראל או לגמדה ולבודדה עד כדי חידלון.

כן, אנחנו נמשיך לדבר על תהליך אוסלו, ועדיין נרצה בשלום, אך לא נוכל להאמין בשלום. ייחתמו ודאי הסכמים חדשים, תהיינה אולי תקופות של רגיעה יחסית – אבל למעשה יהיו כל אלה רק שביתות-נשק זמניות. לא יהיה שלום. חיינו עד כה יותר ממאה ועשרים שנה בתוך הסכסוך עם הערבים, נמשיך לחיות ולהתחזק ולצמוח כאן עוד שנים רבות, כי אין לנו ברירה אחרת.

 נדפס במדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות", 6 בנובמבר 2000

* * *

משה כהן: הנדון: שווים ושווים יותר

מכובדי,

כולנו מודעים לגרעון בתקציב המדינה ולצורך בהטלת מיסים וגזרות. כל המגזרים מצווים לשאת בעול ולהדק את החגורה. אפילו על קצבאות הילדים ועל תקציב הבריאות עלה הכורת.

אולם, למרבה ההפתעה, התבשרנו שיש מגזר אחד במדינה שלא רק שאינו נושא בעול אלא אפילו זוכה לתוספת תקציב. ומה מייחד מגזר זה? ייחודו בכך שהוא משתמש בכספי המדינה כדי לנהל תעמולה אנטי ישראלית בוטה ברחבי העולם. כן ניחשתם, מדובר בענף הקולנוע הישראלי. היום, 1 באוגוסט, בישרה לנו שרת התרבות שעלה בידה להשיג השג חשוב ולהגדיל את תקציב הקולנוע בישראל מ-67 ל-80 מיליון שקל לשנה.

שישו בני מעיי. זהו סדר עדיפויות מעוות ומקפח, לקצץ כסף מקצבאות הילדים ומתקציב הבריאות, ולהזרים אותו לקולנוע אנטי ישראלי ופרו פלסטיני. זהו ליקוי מאורות מוחלט. לשרת התרבות פתרונים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

משה גרנות

תגובה לפרק הראשון בסדרה של אמנון לוי

על השד העדתי (1.7.13)

אמנון לוי מלין על כך שמתוך 61 נשיאי האוניברסיטאות בארץ רק אחד היה מעדות המזרח, וכן שרק 9 אחוזים של הסטודנטים הם מזרחיים וכו'. אבל הוא לא ציין שלמרות שמתימן לא עלה אף פרופסור – היום יש עשרות דוקטורים ופרופסורים ממוצא תימני. צריך להיות עיוור כדי לא לראות איזו שממה תרבותית יש בארצות האיסלאם עד היום הזה, ואיזה פור ענק היה ליהדות אירופה בנדון. הרי יוסף קלוזנר, מרטין בובר, גרשם שלום, ישעהיו ליבוביץ, ואלפים רבים אחרים שהגיעו לכאן עם תארים אקדמיים הרבה לפני שקמה המדינה, שאופנתי מאוד לבוא אליה בטענות על אפלייה. לאה גולדברג ונחמה ליבוביץ הגיעו לארץ עם תואר דוקטור, כשבנות תימן הושאו בכפייה (תמורת כסף לאב!) – ולא הורשו ללכת לבית הספר (יש מקומות באיסלאם שיורים עד היום בילדות שמעיזות ללמוד!)

אבא של שושנה נדף [נדב! – אב"ע], שהגיע ארצה בראשית המאה העשרים, קרע על בתו קריעה, כשזו החליטה ללמוד לקרוא ולהתחתן עם "מוסקוביט" – המהנדס קלמן בסין, ממייסדי כפר יחזקאל. היא היתה עוברת בין מושבים וקיבוצים לאסוף תרומות כדי לתת לבעלים הזקנים 100 לירות כדי שייתנו גט לילדות שנישאו להם, כדי לשחרר אותן ללכת לבית הספר. האם זאת התרבות שאמנון לוי היה מעוניין לשמר?!

אני מבין את הכאב של אמנון לוי על הפער הזה שאיננו מתאחה, ועל כך שהאשכנזים התנשאו על אחיהם מעדות המזרח, אלא שעל חטא זה הגיבו המזרחיים בטונות של שנאה, אנטישמית ממש: האשכנזים כונו "אשכנאצים", על קירות "הבימה" ועל האנדרטאות לנופלים בקרבות כתבו באותיות ענקיות: "אשכנזים לבוכנוואלד". סמי מיכאל העניק שם לגיבור האשכנזי שלו "ז'ידוביץ", והתיאור שלו בספר דומה לתיאורים שב"שטירמר" הידוע לשמצה. שלמה צדוק התראיין אצל אלי תבור והצהיר שהוא מפסיק לדבר ויוצא לרחוב לירות בכל אשכנזי שיפגוש. משפחתו של אבוחצירא טענה שהרשעתו בדין היא לא פחות משואה ספרדית.

בפרק הטלוויזיוני הנ"ל יש טענה שכביכול ניתבו את הספרדים בכוח לפריפריה, ועובדה זאת קבעה את גורלם לנחיתות. זה פשוט לא נכון: אני הגעתי ארצה מרומניה ב-22.2.1951, ומשפחתי נשלחה ישירות למעברת באר-שבע, שם היה ים של אוהלים שהיו מאוכלסים ברומנים, פולנים, הונגרים בולגרים, עיראקים ומרוקאים.

וגם הטענה שבגלל "ההשתכנזות" איבדו המזרחיים את הייחודיות שלהם, ושוב באשמת האשכנזים – כאילו תהליך כזה לא עבר על האשכנזים עצמם, שהיתה להם שפה עשירה שבמשך מאות שנים  הקימו בה תרבות לתפארת, ויצאו ממנה גאוני עולם כמו שלום עליכם, שלום אש, איציק מנגר, יצחק בשביס זינגר, ורבים רבים אחרים – ושפה זאת ותרבות זאת נמחקו כמעט לחלוטין, ורק זקנים בודדים עדיין מתרפקים עליהן.

אפשר לחפש תירוצים מתחת לאדמה לפער הכואב הזה, אבל כל מי שעיניים בראשו, רואה שבעולם הערבי המוסלמי יש שממה תרבותית היום לא פחות מאשר לפני חמישים ושישים שנה, ואני משוכנע שגם אחינו המזרחיים לא היו רוצים שבמדינה שלנו תהיה תרבות כמו בעיראק, סוריה, לבנון, לוב,  סעודיה ומצרים.

* * *

עוז אלמוג

האם המזרחיים בפריפריה?

אמנון לוי יוצר את הרושם שהתמונה שהוא משרטט על אפליית המזרחיים מבוססת על מידע שנבדק ונשקל היטב. האומנם? הפרק הראשון בסדרה על "השד העדתי" עוסק בפריפריה הישראלית, שמיוצגת בתוכניתו על ידי בני נוער מקופחים ומודרים לכאורה מקרית מלאכי (ספק אם הם מייצגים אפילו את קריית מלאכי). בכך הוא רומז שעיירות הפיתוח משקפות את מצבם החברתי של המזרחיים בישראל. אז בואו נדבר רק על מספרים יבשים: בישראל יש 23 עיירות פיתוח (לדעתי, השם הזה אנכרוניסטי ומעליב את רובן). מספרם של כלל התושבים בעיירות הללו עומד על כ-710,000 נפש. מתוכם כ-227,000 הם יוצאי אירופה-ברה"מ (הלמ"ס מגדירה מוצא לפי האב בלבד). מכאן שבעיירות פיתוח מתגוררים היום כ-483,00 יוצאי עדות המזרח. אגב, חשוב לדעת כי השיעור הממוצע של התושבים דוברי הרוסית בעיירות הפיתוח מתקרב ל-30%. בלוד, רמלה, כרמיאל, מעלות, ערד ואור יהודה, שיעורם קרוב למחצית מאוכלוסיית המקום. בנצרת עילית, שכבר מזמן אינה עיירה, הם מהווים 70%.

נעבור הלאה: סה"כ המגזר היהודי-חילוני/מסורתי הוותיק בישראל מונה כ-3.5 מיליון נפש (ללא אוכלוסיית העולים החדשים וצאצאיהם, וללא הדתיים והחרדים). כיוון שקבוצת המוצא הגדולה בארץ היא "ישראלים" (ילידי ישראל שאביהם יליד הארץ), וכיוון ששיעור הזוגות המעורבים במגזר החילוני-הוותיק גבוה, קשה לחשב במדויק את התפלגות המזרחיים והאשכנזים בתוך המגזר הזה. ההערכה היא שכ-50% מתוכו הם ממוצא מזרחי. כלומר בישראל יש לפחות 1.7 מיליון תושבים יהודיים לא-דתיים מרקע מזרחי.

מה כל זה אומר? זה אומר שהיהודים ממוצא מזרחי המתגוררים בעיירות הפיתוח (שיעור לא מבוטל מהם בכלל קרובים לש"ס) לא מהווים אפילו שליש מסך כל המזרחיים במדינת ישראל. החלק הארי (שני-שלישים), שעשה את קפיצת המדרגה הגדולה ביותר בעשורים האחרונים (שיפור ברמות ההכנסה וההשכלה), מתגורר בעיקר בערים הגדולות. למעשה היום, המשתנה המשפיע ביותר על הרמה הסוציו-אקונומית הוא המשתנה הגיאוגרפי (מקום מגורים) ולא העדתי, כבעבר.

אהוד: איך אתה מעז לחלוק על הנתונים על הפריפריה שהביא בתוכנית פרופסור יהודה שנהב!? – מה, הוא לא פרופסור, או שהוא פרופסור רק לדמגוגיה עדתית?

* * *

אהוד בן עזר

לזיכרו של הגרמני היהודי

ד"ר אשר אדר (אוסקר איידה)

שנפטר לפני כשנתיים ורק עתה נודע לנו על כך

מתוך האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום"

"אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי", 2001

ב-27 בפברואר 1966, למחרת היום שבו סיימתי בירושלים את כתיבת הנוסח הראשון של "אנשי סדום", כתשע שנים לאחר ביקורו של אוסקר איידה בעין-גדי, פתחתי את גיליון "ידיעות אחרונות" מאותו יום ומצאתי בו כתבה שכותרתה: "אל האמת יש רק דרך אחת – ספר התנ"ך", וכותרת-המישנה: "קובע הטייס הנאצי-לשעבר, המבקש עתה להתגייר. מתגורר בצריף בודד ליד יוקנעם."

צבי טל, כתב העיתון בחיפה, מספר כי משעול צר ופתלתול בהרי מנשה מוביל אל צריף בודד, מוקף גדרות. על השער כתובת בצבע לבן: "ברוך הבא בשם ה'". ליד הכניסה ניצבת תיבה קטנה. בתוכה, פנקס זעיר לרשום הודעות, וטבלת זמני הדלקת נרות של שבת. זהו מקום מגוריו של אוסקר אנטון אדר, לשעבר טייס בחיל האוויר הנאצי, כיום – מועמד לגיור על-ידי בית-הדין הרבני בחיפה.

דרך ארוכה עשה אוסקר בן הארבעים ואחת מעיר מולדתו נירנברג שבגרמניה ועד לצריף שבהרי מנשה. גרמניה של 1925, רווייה רעיונות התורה הנאצית. בצעדיו הראשונים סופג הילד-הנער רעיונות אלה ומאמץ לעצמו בהתלהבות-נעורים את השקפת-העולם הנאצית. "אבא, אימא ואחותי היו אנטי-נאצים בסתר. אני הייתי הכבשה השחורה במשפחה. האמנתי ברעיונות הנאצים ונאבקתי על הגשמתם."

בן ארבע-עשרה התהדר במדי הנוער ההיטלראי. הוא בלט כבר בראשית דרכו, ומוּנה כמדריך במסגרת זו. בגיל שמונה-עשרה גוייס לחיל האוויר הגרמני. עברו "הנקי" מקנה לו זכויות. עד מהרה מוענקת לו דרגת סמל בחיל. "חשבתי שזה משהו גדול. חשבתי שאני מגן על המולדת מפני הקומוניסטים ואויבי גרמניה האחרים," אומר היום אוסקר במרירות. בחיל-האוויר הגרמני שירת באוסטריה. לדבריו לא היתה לו הזדמנות לצאת לפעולות קרביות. "הייתי עדיין בשלבי אימונים. היה מחסור חמור בדלק, ולכן הפסיקו את אימוני הטיִס שלנו והפכו אותנו לחיל רגלים."

ספקות ראשונים התעוררו בליבו לאחר המלחמה, בדרכו מאוסטריה לביתו. הוא ראה מקרוב את ההתדרדרות המוסרית של הגרמנים בשנות המלחמה ובסיומה. בעברית עילגת הוא מסביר: "עברתי בכפרים גרמניים, וכשראו עיניי מה שראו, ביקשתי את נפשי למות. ראיתי אישה זקנה ועוד אישה צעירה, ושורה של גברים, תלויים על עצים. הם היו נפוחים. על צוואר כל אחד מהם היה שלט: 'אני תלוי פה כי גנבתי בבית זה ביצה,' או: 'אני תלוי פה כי בבית זה גנבתי לחם.' – זו היתה נקודת-המיפנה הראשונה בחיים."

לאחר שלמד להכיר מקרוב את הזוועות שפקדו את העולם, התמוטטה, לדבריו, אמונתו בתורה הנאצית כבניין קלפים. הוא חזר לאוניברסיטה. סיים את לימודי המשפטים והכלכלה, ובשנת 1950 קיבל את הדוקטוראט שלו. אך הקריירה המשפטית לא השקיטה את סערת-רוחו.

"כל הזמן ניקרה במוחי השאלה – מהי הדרך?" – לידיו הגיע ספר על הודו. דמותו של גנדי, שהצליח לשחרר את הודו בלא מלחמה, הפעימה אותו. הוא קרא ספרים נוספים על הפילוסופיה של המזרח. חרף התנגדת אביו, וילהלם אֶדֶר (ששירת בצבא הכיבוש בצרפת), עזב את ביתו והרחיק נדוד אל המזרח. "בהודו התחלתי מתעמק בספרי הקודש. הברית החדשה הובילה אותי אל התנ"ך. התחלתי מאמין באלוקי ישראל, ומילאה אותי ההרגשה שרק בארץ הנביאים אמצא מנוחה לנפשי."

בשנת 1957, אחרי שנת שהות בהודו, הוא ממשיך את דרכו. המטרה – ישראל. בדרך היבשה הוא עושה את דרכו לירושלים.

אוסקר הוגה יומם ולילה בתנ"ך, ובעיקר קוסמים לו ספרי הנבואה. הוא מגבש את ההכרה כי ההיסטוריה הוכיחה את אמיתות הנבואה. "לאיש המחפש את האמת יש רק דרך אחת: ליטול את ספר התנ"ך, לקרוא ולהשתכנע," מסביר אוסקר, שכבר הֵסב את שמו הראשון לאשר.

כדי להגשים את האמונה החדשה בחר בחיי פרישות. צריפו הקטן והמבודד מרוהט בפשטות ובסדר גרמני מופתי. מכתביָה, שתי מיטות ("לפעמים באים אורחים"), כוננית ספרים, ועליה ספרי פילוסופיה, תנ"ך וסידור תפילה מהודר. בחצרו שתי כוורות דבורים. ליד ביתו שמונה דונם של אדמה חקלאית, אותה רכש לאחרונה בעזרת הוריו. מים זורמים אין בצריפו. אין הוא מעבד את אדמתו. "בשנת שמיטה אסור." את מחייתו מוצא אוסקר כעובד שכיר במושבה יוקנעם, שבקירבת מקום-מגוריו. מחשש לעבור על דיני הכשרות מנהל אוסקר אורח-חיים טבעוני. הוא חוזר לצריפו כשבארגזו אשכוליות לרוב. אלו מזונותיו לשבת.

הוא נמוך-קומה וצנום. זקן אדמוני מעטר את פניו, שערותיו הארוכות גלויות. "למה אני הולך בלי כובע? בטבע זה משהו אחר, ובציבור זה משהו אחר. דין כיסוי ראש אינו מהתורה. זהו מנהג שהונהג על-ידי רבנים. כאשר אני בא בציבור אני נוהג כמותם וחובש כובע. בהיותי בגפי אינני חייב כך."

לגבי התפילה יש לו לאוסקר רעיונות מקוריים: לעיתים הוא מבקר בבית-כנסת ביוקנעם ומשתתף בתפילה-בציבור. אך לרוב הוא מתפלל ביחידות. "כאן תפילתי איטית יותר ונעשית מתוך כוונה." הוא אינו חושב להישאר בגפו לצמיתות, ומסביר כי הנישואין הם מתנה מהשמיים. "כבר אמר שלמה, החכם מכל אדם, 'מצא אישה – מצא טוב.' אני צריך למצוא אישה טובה."

עד שימצא אישה טובה, מצא אוסקר חברים טובים. במיוחד התחבבה עליו משפחת יצחק יוקר מיוקנעם, אשר בביתה הוא מרבה לבקר. לדבריו, הם נוהגים בו מידה יפה של הכנסת אורחים. כן נתחבב עליו הרב יצחק חרל"פ, רבה הצעיר של יוקנעם. בבית זה הרחיב את ידיעותיו בתורת ישראל ומצוותיה. ידיעותיו הפתיעו את הרבנים החיפניים, אותם ביקש לגיירו.

השינוי בעמדת הוריו לגבי דרכו הסב לו אושר רב. לאחר תקופה ארוכה בה כמעט ולא הכירו בקיומו, באו לפני כשנתיים לראותו. כיצד הושפעו מאורח-חייו? "אבא אמר לאימא שאחרי מותו תצטרף היא אליי לכאן."

עד כאן הכתבה בעיתון. לא ניסיתי ליצור קשר עם אוסקר, גם לא לאחר צאת "אנשי סדום" לאור. חלפו שנים, ויום אחד מסר לי מישהו את כתובתו של אוסקר ביישוב בגליל ובשמו החדש, ד"ר אשר אָדר (ואולי אֶדר).

שלחתי לו את "אנשי סדום". לא קיבלתי ממנו שום תגובה. אולי מפני שדמותו-בספר גוועה על פני דפים ארוכים כל-כך, ואילו הוא עשה בחייו כפרה שלימה.

מאז לא עשיתי ניסיון נוסף להתקשר איתו או לדעת מה עלה בגורלו.

עם זאת עליי לציין כי לבד מן המראה הגופני של הגרמני, הרושם העז שהותיר בי בעין-גדי, תחושת האשמה שלו, ופרטים ביוגרפיים אחדים שסיפר לנו, כגון היותו טייס-לשעבר ב"לופטוואפה" ושובו מהשהייה באשראם בהודו – כל שאר פרשות החיים של בן-דמותו קארל, המתואר ברומאן, כמו למשל היותו בנו של המהנדס פון-אבּרלה, עניינו העז בתולדות המתיישבים הטמפלרים ובפעילוּת הגרמנית ובייחוד הנאצית בארץ-ישראל – הם חלק מהעלילה הבידיונית שרקמתי, ולמיטב ידיעתי אין להם שום קשר לחייו המציאותיים של ד"ר אשר אדר.

אני מתנצל בפניו על אשר שירבבתי קווים מדמותו לספרי, אבל האמת היא שאלמלא הגיע לעין-גדי, ואלמלא היתה הווייתו משפיעה אז עליי עמוקות – "אנשי סדום" אולי לא היה נכתב, ושנת 1957 לא היתה נחרטת בי כראשיתו של הרומאן (אמנם, כדי להרחיק עדות, מתרחש הסיפור כולו, בפחות מיממה אחת, בקיץ של שנת 1958).

* * *

אהוד בן עזר: מתוך היומן, 2006

למר אהוד בן עזר

שלום רב.

קבלתי בתודה את הספר "אנשי סדום" ששלחת לי.

איך הגעת אליי?

אקרא אותו בקרוב. במידה שהזמן המוגבל שלי מאפשר זאת.

בשאיפה שלי למצוא פטרונות לסיכסוכים הדתיים / התרבותיים. והנה שולח מצ"ב מספר מאמרים שנוגעים לדבר. אולי תמצא עניין בהם.

בכבוד רב,

אשר אדר

[22.2.06]

לאשר אדר היקר שלום רב

אני מאוד שמח שנוצר בינינו הקשר ומקווה שגם קיבלת את הגיליון האחרון של המכתב העיתי שלי. הוא מופץ חינם באי-מייל ליותר משמונה מאות קוראים שמתעניינים בנושאים רציניים והם ודאי ימצאו עניין ברשימה ששלחת לי ואשר אני ברשותך ערכתי אותה בלי לפגוע בתוכן שלה כהוא זה. אם אתה מסכים לנוסח הזה אפרסם אותו בגיליון הבא שלי?

אשמח מאוד לעלות פעם לירושלים ולפגוש בך. אגב, בסוף חודש מרס אנחנו חוגגים חמישים שנה לעלייתנו על קרקע עין גדי ונבוא לשם גם כל מי שעזבו במרוצת השנים ואשר כיום אנחנו כולנו בני שבעים פחות או יותר. אני גר בתל אביב כבר שנים רבות.

בברכה,

אהוד בן עזר

לנוסח רשימתו שאני מצרף אני מוסיף למטה הערה: "המבקש לדעת יותר על ד"ר אשר אדר יוכל לעיין באחרית הדבר למהדורה החדשה של "אנשי סדום" (אסטרולוג, 2001)."

האיש הוא אותו אוסקר איידה שבעקבותיו כתבתי את דמותו של קארל אברלה, גיבור "אנשי סדום", שאת כתובתו קיבלתי בערב עגנון בירושלים.

[התקבל 26.2.06]

לאהוד בן-עזר היקר שלום רב.

רב תודות לך על מכתבך היפה, על התעניינותך במאמרי. כמובן, אשמח מאוד להיפגש ולשוחח. כנראה, יש לנו דברים משותפים – מעבר לזיכרונות על הפגישה בעין-גדי. איפה אתה גר בתל-אביב?

שאלת אם קיבלתי את הגיליון האחרון של המכתב העיתי שלך. עד כה לא הגיע – ואני כבר סקרני.

בגין העריכה היפה שעשית דף "שאלו שלום...", ברצוני להביא שני הערות:

א) בגין הנושא:

  ד"ר אשר אדר

  שאלו שלום ירושלים

זה נראה כאילו שאני מבקש "שאלו שלום ירושלים" – כאשר מונח זה ציטוט הוא מן התהילים. לכן, הנני מבקש לכתוב כנושא:   

שאלו שלום ירושלים

ולהביא את שמי בסוף, אחרי ההערות.

ב) בהערה מס' 3, נא להזכיר גם את המאמר המתייחס לקוראן "אפשרות של שלום ..." (הוא מצ"ב).

 מכיון שאנו מתקרבים לימי פורים, הנני שולח מצ"ב מאמר במבט היסטורי על האירוע הזה של דאז, בהנחה שהוא יעניין אותך. מאמר זה הוא בעצם פרק של מנוסקריפט על המלך כורש והשפעתו על ההיסטוריה האנושית בכלל ועל בית השני בפרט.

בברכה רבה

אשר אדר 

* * *

"שאלו שלום ירושלים"

מאת ד"ר אשר אדר

השם המקורי של העיר ירושלים היה שלם, אך מימי המלך דוד היא נקראת ירושלים¹. שלם משמעות המילה שלמות, וכתוצאה מזה שלום. הביטוי ירושלים מצביע לעתיד, להגשמת החזון. לכן, המלך דוד, בהבנתו של המצב, אמר לנו: שאלו שלום ירושלים (תה' קכב:ו). עקב תרגומים לא מדוייקים, רבים מבינים את זה כעידוד להלביש עליה את רעיונותיהם.

המילה ירושלים כתובה ומבוטאת כצורה זוגית. כלומר, הכפל הזה מכיל את ה"ירושלים של מעלה" וה"ירושלים של מטה" כיחידה אחת². הפן השמימי הוא-הוא עושה את ירושלים לעיר המיוחדת שאין שווה לה בכל העולם. המלך דוד הדגיש את העובדה הזאת – המיוחדות המצווה – בביטוי ציון: בשלם סוכו ומעונתו בציון (תה' עו:ג). לכן ירושלים העיר המקודשת בגורלה לשלום כל העמים, מהווה המוקד של הברכות: ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה (תה' קלה:כא).  יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ (תה' קלד:ג). ...כי שם [בציון] צוה ה' את-הברכה חיים לעולם (תה' קלג:ג).

כתנאי לכך, הנביא ישעיהו אומר: ...והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל-הר ה' אל-בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו כי מציון תצא תורה ודבר-ה' מירושלים … וכתתו חרבותם לאתים וחניותיהם למזמרות לא ישא גוי אל-גוי חרב ולא-ילמדו עוד מלחמה... (יש' כ:ג,ד).

כל זה מראה לנו שלא ניתן לבני אנוש לכפות את מושגיהם השונים של שלום על העיר הזאת. הרעיון לחלק את העיר שלם/ירושלים הוא דבר והיפוכו.

ירושלים/ציון "אבן בוחן" היא (יש' כח:טז); לכן, הנביא זכריה הזהיר (יב:ג): והיה ביום-ההוא אשים את-ירושלים אבן מעמסה לכל-העמים / כל עמסיה שרוט ישרטו...

על כולנו לשאול שלום ירושלים על בסיס אמרי הנביאים. הנביאים לא מתנגדים זה לזה. תיאולוגיות תפלות מתנגשות. אפילו ה"ברית החדשה" והקוראן³ הולכים בעניין זה בעקבות התנ"ך. הקשבה לאמריהם המקוריים עשויה לסלול את הדרך לשלום אמת, דרך שהפוליטיקאים יכולים ללכת עליה, לטובת הכול.

הערות:

1. השם המקורי. שלם, מוזכר בין היתר: ומלכי-צדק מלך שלם הוציא לחם ויין... (בראש' יר:יח). נודע ביהודה אלהים ובישראל גדול שמו, ויהי בשלם סכו... (תה' עו:ב,ג). בתקופת היבוסים העיר הייתה ידועה פשוט כ"יבוס":  ... וילך ויבא עד-נכח יבוס היא ירושלים... (שופט' יט:י). לפי כל הנראה, העיר נקראת בשם זה בכל תקופת שלטון הכנענים (שופט' א:ז,כא; ועוד), עד המלך דוד וכל שבטי ישראל עלו אליה: וילך דויד וכל-ישראל ירושלים היא יבוס... (דברי הימים א' יא:ר). ...ובירושלים מלך [דוד] שלשים ושלש שנה על כל-ישראל ויהודה (שמואל ב' ה:ה). לפי זה, השם ירושלים הוא השם התנ"כי של העיר, וזו כבר בימי יהושוע (יה' י:א; ועוד).

2. מקור הרעיון נמצא כבר בטופוגרפיה של ירושלים: עיר דוד "הגשמית" היא בליטה מהר      המוריה (הר הבית) ולרגלו: לכן, מעיר דוד עולים להר הבית.

3. ראה את מאמריי:

"אפשרות של שלום בין ישמעאל לישראל לפי הקוראן והתנ"ך", אפשר להשיג את המאמר, באנגלית, עם הקדמה מאת פרופ' א.ה. פאלצי, ב"שורש וענף בע"מ", ת.ד. 8672, ירושלים. וכן המאמרים:

                      Christian-Jewish relations according to the Parable of the Olive Tree   according to Tanakh and Koran Peace is possible between Ishmael and Israel

*

למבקש לדעת יותר על ד"ר אשר אדר מומלץ לקרוא את האפילוג "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" במהדורה החדשה של "אנשי סדום" ("אסטרולוג", 2001).

* * *

עוד מתוך היומן, 2006

9.4.06

לד"ר אשר אדר היקר שלום רב,

סליחה שלא כתבתי לך זה כחודש. בשבת שלפני האחרונה הייתי עם אשתי יהודית בעין גדי, שם חגגנו, כל חברי עין גדי מהתקופה שביקרת אצלנו, את חג יובל ה-50 לייסוד הקיבוץ. מקבוצה של כ-90 חברים נישארו 15 בקיבוץ ו-9 אינם עוד בחיים. כל השאר, רובנו, מלאו לנו השנה 70, השתתפנו בכנס ונהנינו מאוד, כפי שאולי ראית ב"חדשות בן עזר".

עדיין יש חברים שזוכרים את הביקור שלך, ואילו חברי הצייר אורי שולביץ, הגר בארה"ב, זוכר שאתה, חברנו שרגא רבין, ואני, בילינו לילה שלם בשיחה כמעט עד הבוקר.

מאחר שספרי "אנשי סדום" יצא במהדורה חדשה שאותה גם שלחתי לך, הציע אחד החברים, בֵּנִיס, הוא דן בניסוביץ', כיום דן בניהו, שקיבוץ עין גדי יזמין אותך ואותי יחדיו לערב משותף, שבו יועלו זיכרונות ותספר גם אתה על התקופה שביקרת בעין-גדי, בשנת 1957, אם אני לא טועה.

כמובן שהייתי שמח אילו יכולנו להיפגש גם קודם לכן.

אגב, בכנס היובל בעין גדי היו גם יונתן ואורה זמיר יחד עם בתם עינת. אורה היא האם הראשונה בקיבוץ עין-גדי, שבאה במכונית בלילה עם בתה התינוקת ענת בתקופה שבה אתה ביקרת, ובאמצע הריקוד בחדר האוכל אתה נתת לה מתנה את הצעיף שלך. * והנה, גם הבת הזו, עינת, היתה בכנס ודיברה בו. היא כיום כבר בת 50 ויש לה בת כבת 27, כך שלאורה ויונתן יכלו להיות כבר נינים! הם עצמם כבר לא גרים בקיבוץ אלא בצפון הארץ.

אם כתבת משהו חדש בעברית אשמח לקרוא ובמידת האפשר גם לתת ב"חדשות בן עזר".

בברכה לחג פסח שמח וכשר,

אהוד בן עזר

[* הקטע מתוך "אנשי סדום": קארל התיר עצמו ממעגל הרוקדים, נכנס פנימה אל המרכז, התנודד וראשו סחרחר מעט, הסיר מעל צווארו את מטפחת-המשי הכחולה שמודפסת עליה פסגת הפוג'יאמה המכוסה שלג והמעוטרת אותיות יפאניות, הגיש אותה לאם הצעירה ואמר בגרמנית:

"אין לי דבר אחר לתת לך, אבל אני מרגיש צורך, להביע לפנייך, למען בנך, הילד הראשון של עין-גדי... החיים הם משפחה... בבקשה, קחי מזכרת צנועה."

ובראותו שאינה מבינה את דבריו, אמר בהדגשה את המילים העבריות המעטות שידע:

"תודה רבה. שלום! תודה."

היא נבוכה ולא ידעה מה לעשות. "תודה רבה," אמרה.

"תודה רבה!" חזר קארל והניח את המטפחת על כתפיה.

"תודה רבה."

הוא היה סקרן לראות את פני התינוק וגהר לעומת הצרור הלבן. האם הצעירה גילתה לו לרגע, בקצת בושה, כחוֹלצת שד, את פני התינוק שבחיקה.

קארל חייך בהודייה ופניו נעווּ כעומד לפרוץ בבכי. היא חששה שלא ישלוט בעצמו, ונבהלה. המטפחת לא היתה נקייה ביותר, אבל אחרי כביסה יהיה אפשר להשתמש בה כמטפחת-ראש נאה.

"ילד יפה," אמר בגרמנית, "צריך להבין. צריך להיות תמים."

"תודה רבה," חייכה אליו שוב בהשתדלות למען יֵדע שהיא מוקירה את מתנתו. "העיקר הכּוונה," אמרה עברית, ופתאום נזכרה שאינו מבין.

היא כיסתה את פני התינוק האדמדמים בשמיכה הזעירה ואימצה אותו אל ליבה. כאשר נעלמו פני התינוק, כבו פניו של קארל, ובאור-החשמל הצהוב היה לוֹבנם המחוספס כפתותי-סיד הנושרים מעל קיר עתיק. המולת המעגל המרקד סגרה עליו והִכתה בו, כאילו הללו אסרו אותו ביניהם להעלותו קורבן. סחרחר צעד לעומתם, ריקד פסיעה אחת, ושתיים, בטקס חגיגי, מצחו הלבן מתנודד בַּסערה. על חזהו החיוור והמגוּלה בלטה בכיעורה צלקת פציעתו הישנה, מבטו חדר אל מֵעבר למעגל, ושם, מבעד לפרצופים המשולהבים והמזיעים והצרחניים שמֵעל לחולצות הדביקות, המקפצים והמתחלפים לנגד פניו כתמונות-קולנוע, ראה את פניהם הצוחקים של שרה וצבי ודניאל. הוא ביקש לגשת אליהם, להסביר. עוד פעם. שלא ילעגו לו. והדרך היתה כה קלה, קרובה. והתינוק. אך מדוע קופץ לעומתו וחוסם את דרכו פרצופו של פסח המרקד בדבקות ושירתו היא צעקה, מדוע נפער הלוע ומתרחב כפתח מערה המאיים לבולעו. כה גבוה מעליו? מפני מתרומם פסח, ופיו המזמר קרוב לשמיים. גבוה, גבוה מעליו. הוא רצה להציץ שוב בפני התינוק. ומשונה, מדוע מתנהל גופו, זה גופו הטוב, הנשמע לו תמיד, בכיוון הפוך, כלפי מטה. וכה שמח היה על שהצליח סוף-סוף לברוח מהם. שלווה מתוקה פשתה באבריו, עכשיו, שהיה למטה, ונעלמו פרצופיהם המשולהבים. והאור. מה עמוקה היתה השלווה. כאילו הוא שוב תינוק – – –

"הגרמני נפל! התעלף!"

"קחו אותו!" צווחה האם הצעירה, ונמלטה ממרכז המעגל המתפרק, ובעלה אחריה, להרגיעה.

"מה הוא עשה לתינוק? מה הוא עשה?" שאל.

"לא-כלום," אמרה. "נתן לי מתנה, ופתאום נפל!" ולאחר רגע הוסיפה, כחוששת מפני עניין סתום ונורא: ""לא הייתי צריכה לתת לו להביט, מי יודע. נכון?"

"שטויות," אמר הבעל הצעיר, "סתם אמונות תפלות. אין דברים כאלה בעולם."

"אבל הוא הביט בו כאילו..."

"מה?"

"אפילו אותך לא ראיתי מביט על הילד במין הערצה כזאת, פראית."

"טיפשונת," נשק אותה על מצחה, "אַת מגזימה."]

* * *

עוד מתוך היומן, 2006

10.5.06

שלום רב לך אהוד בן עזר,

לפי כל הנראה אהיה בתל-אביב ביום ו' הקרוב, ואם-כן יהיה ברצוני לבקר אצלך במידה זה מתאים גם לך. נא למסור לי את מס' הטל' שלך. מס' הטל' שלי הוא 02-6719490.

בברכה

אשר

לאשר היקר,

ביום שישי הקרוב אני משתתף ביום עיון בעקבות תערוכת הטמפלרים במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב בין השעות תשע וחצי בבוקר עד שתיים וחצי בצהריים. אני אשלח לך בנפרד גם את נוסח ההזמנה. אם יום העיון מעניין אותך נוכל להיפגש שם לא במקום השיחה הפרטית שאותה נקיים פעם אחרת אלא אולי כל הפרק הגרמני-ארץ-ישראלי הזה מעניין גם אותך. אם לא אזיי אני מחכה לפעם הבאה שתגיע לתל אביב. הטלפון שלי מספרו 03-5228827. אני מחכה מאוד לפגישה איתך,

אהוד

23.7.06. יום ראשון. בחמש אחר-הצהריים אני פוגש בקפה יהודית בגן העיר את אשר אדר שאותו לא ראיתי קרוב לחמישים שנה, מאז נפרדתי ממנו בעין-גדי בשנת 1957. הוא נראה צנום ומסוגף כפי שהיה כבר אז, רק שנוסף לו זקן דליל לבן ושפם, ולראשו חבש כל הזמן כובע מצחייה בסגנון ברט חום בהיר. נראה שביר ופריך מאוד וזקוק להגנה, אף כי עיניו הכחולות אינן משדרות חולשה אלא עירניות רבה ומידה גבוהה של מודעות. שליטתו בעברית טובה מאוד אם כי לעיתים חסרה לו מילה פה ושם. לדבריו התרחק מאוד מהגרמנית וגם לא עניין אותו לקחת ממני עותק של "אנשי סדום" בגרמנית. די לו בעותק העברי ששלחתי לו. בסוף הפגישה, לאחר כשלוש שעות, כשאני מלווה אותו באבן גבירול לתחנת האוטובוס בארלוזורוב, כדי שיגיע לאוטובוס לירושלים מתחנת הרכבת, הוא אומר שאינו זוכר כלל ששלחתי לו לשגב עותק של "אנשי סדום" מהמהדורה הראשונה. אני זוכר ששלחתי אז ואם איני טועה גם ענה לי שהוא זה שפגשתי בעין-גדי. אבל ייתכן שכך כתב לי קודם, ואילו הספר מסיבה כלשהי לא הגיע בדואר לידיו.

אני גם לא בטוח אם קרא בכלל את הספר במהדורתו החדשה ששלחתי לו כי הוא לא העיר שום הערה על דמותו של קארל בן-דמותו ברומאן וגם לא על שום נושא אחר שעליו דיבתרי בהקשר לרומאן אלא אם כן היתה זו סוגייה כללית שאין צורך לקרוא עליה בספר כדי לעסוק בה.

הוא אומר שהכתבה שהתפרסמה על אודות בעיתון "ידיעות אחרונות" בפברואר 1966 אינה לגמרי מדוייקת אבל היא כמובן על אודותיו. הוא סיים לימודי עורך דין ועבד בבנק בעיירת הולדתו בגרמניה, שאת שמה אמר אך הוא שם לא מוכר. הוא יצא למסע להודו ולמד באוניברסיטה אצל פרופ' נהרו, אחיו של נהרו ראש ממשלת הודו באותה תקופה. קשה היה לו להסביר מהי אנטישמיות לאותו נהרו, שלא ידע כמעט דבר על היהודים.

מהודו הגיע בדרך היבשה לירדן כשהוא עובר את אפגניסטן ועומד שם על שיטת הלימודים במדרסה, עובר כנראה את איראן ואת עיראק או סוריה ומגיע לירדן. שם הוא נתקע בתקופת מבצע סיני של אוקטובר 1956, ובין השאר מטייל ומגיע לחירבת קומראן. רק ב-1957 מגיע, כנראה דרך מעבר מנדלבאום, לירושלים הישראלית, ומכיר כמה אנשים, בהם פרופ' הוגו ברגמן, שמכיר לו את נתן חופשי, שמסדר לו בבוא העת את ביקורו בעין-גדי, שכך הוא משלים את צדו הדרומי של ים-המלח.

אחרי הביקור בעין-גדי, ודומני גם באולפן, הוא מחליט להשתקע בישראל אך לשם כך הוא חוזר קודם לגרמניה, לעיירת הולדתו שם עבד כעורך-דין בבנק מקומי. כשנתיים נמשך התהליך, ואנשי העיירה סבורים שקרה לו משהו לא תקין בבנק, שאחרת מדוע הוא עוזב את עבודתו.

כשהגיע לארץ עבד בתור פועל פשוט ביוקנעם וגם בצריף עם עוד פועל אחד מרומניה, כנראה יהודי. באותה תקופה, 1959 לערך, מתנהל בארץ מפקד אוכלוסין והוא מרגיש שאין ברצונו להצהיר על עצמו כנוצרי אלא כיהודי והוא מתחיל בתהליך הגיור בעזרת רב אחד שנזכר בכתבה ב"ידיעות" מ-1966, ומתגייר בחיפה. הוא נושא אישה יהודייה פליטת שואה מרותניה, על גבול צ'כוסלובקיה ורומניה, כיום באוקראינה. לה יש בת מנישואים קודמים. בגלל גילם המבוגר, והיא גם לא אישה בריאה ביותר, הם לא מולידים ילדים ובעיניו בתה ובנות הבת הן כמו הנכדות שלו.

חבר שלו, דומני גם כן גר, בונה צריף מפואר ליד מושב שגב, מתכנן שם את הטיילת, ולבסוף נרצח בידי ערבים בגדה לאחר שהוא מנסה לקנות שם חלקת אדמה כדי לבנות עליה את בית המקדש השלישי. אלמנתו של החבר, שירדה עוד קודם לארה"ב עם בתה, נותנת לו את הצריף מתנה והוא עוקר לשם למשך שנים אחדות עם אשתו וכנראה גם הבת. לאחר שנים הוא עובר לגור בירושלים ומתפרנס למחייתו בתור מדריך תיירים בגרמנית ובאנגלית. כאשר הוא מדבר גרמנית עם בני ארצו-לשעבר, יש השואלים אותו מניין לו הגרמנית המשובחת. כאשר הוא אומר להם שהיה גרמני במקורו והתגייר, יורד כמין מסך על השיחה (והוא עושה בידו תנועה של הורדת מסך מן הפנים ועד לשיפולי החזה). אשתו נוסעת הרבה לעין-בוקק כדי להירפא ממחלת עצמות שיש לה.

לא היה קל להבין את כל דבריו כי הוא מדבר מאוד בשקט, בהברה ייקית, ולעיתים המילים אינן לגמרי תקניות. אני חושב שחוץ ממני הוא לא זוכר אף אחד מחברי עין-גדי שאותם פגש באותה תקופה. נדמה לי שהוא התגורר אז באכסניה של עין-גדי, שהיתה שייכת לרשת האכסניות, ותמיד היו שם מפעיל אחד או שניים, ותקופת זמן, איני זוכר אם בתקופתו, היה שם רלף ענבר, שלימים היה מפיק חשוב בטלוויזיה הישראלית ואחר-כך בהולנד, ארץ-מוצאו, ולבסוף מת בגיל צעיר-יחסית בהולנד.

יש לאשר נקודת מבט מקורית בכמה וכמה נושאים. מדרש על השם ישמעאל. שהוא ישמע את האל ושהאל ישמע אותו. מדרש על יחס אלוהים לישמעאל שלצערי לא ירדתי לסוף דעתו. תשוקה עזה להוכיח תמוך הקוראן כי ארץ-ישראל לוירושלים שייכות ליהודים ועל-ידי כך להביא לפתרון של ההתנגדות המוסלמית לישראל כי היהודים יהיו בבית השלום ולא בבית החרב, לפי הגדרת האיסלאם. הוא מאוד מפוכח לגבי הרצון של האיסלאם לכבוש את אירופה. טוען שאסילאם ניגף פעמיים, בספרד ומול שערי וינה, ועתה הוא מנסה בשלישית, ובדרך אסטראטגית מאוד ערמומית, בעקבות שיטתו של אחד המצביאים, שכחתי את שמו, לא מוסלמי, לשלוח שתי זרועות של צבא. אחת חלשה, שתנוס מן האוייב, ואחת חזקה, שתתנפל מאחור על העוייב הרודף ותשמיד אותו.

הזרוע החלשה של האיסלאם היא ההסתננות האזרחית למדינות אירופה, שנראית לא צבאית. אבל הזרוע השנייה היא צבאית אלימה, אל קאעידה, חיזבאללה, חמאס, איראן, כל מי שמעודד וגם מפעיל אמצעי טרור מול מדינות המערב כדי להפחיד אותן ולהשתלט עליהן באמצעות המיעוט המוסלמי המתרבה בהן במהירות.

אני מספר לו מצידי קצת על תולדות משפחתי ועל הקשר של סבי יהודה עם הטמפלרים, מה שלא מעניין אותו ביותר כי הוא מתכחש לעברו הגרמני, וכאמור כנראה שמעודו גם לא קרא את "אנשי סדום".

הוא אומר שאשתו אומרת לו שהוא כותב "יבש" ואני מחזק את דבריה ואומר לו שהוא "מטיף" יהודי אבל שכלתני מדי, למדני, ללא שום סיפור מרתק ושטף הרצאה, כמו בשיחתו איתי, ולכן קשה לקרוא את מאמריו. הוא לא נותן מעצמו. נשאר סגור. אני מבטיח לעזור לו בעריכה אם יכתוב דברים אישיים יותר, שגם יתאימו יותר למכתב העיתי, אבל בעברית. אנגלית אינני יכול לערוך ולהעריך.

אנחנו לוקחים יחד עוגת גבינה טובה עם פירורי בצק מלמעלה, שהוא כמעט אינו טועם ממנה ואינני יודע אם שגיתי כשהצעתי עוגה אחת, או שמטבעו הוא אוכל מעט כל כך כי הוא מאוד רזה, ממש כפי שהיה לפני כחמישים שנה. מזכיר לי לעיתים את [חברי א.ש.] במראה וגם בלהט שלו.

הוא מצידו מזמין רק טה, ומאחר שארל גריי יש להם רק של ויסוצקי, הוא מעדיף "טה רגיל".

מספר על פגישות שלו עם השיח' פאלאצ'י באיטליה והארגון שלהם למען הבנה יהודית-מוסלמית ולמען השלום.

* * *

אשר אברהם בן-אברהם (אשר אדר)

עברי אנכי

אֲנִי שֶׁשָּׁרָשַׁי בְּעֵבֶר

בְּעָבְרִי לָעוֹלָם הַבָּא

עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן

לאֶרֶץ הָעִבְרִים

לִחְיוֹת בָּהּ כְּעִבְרִי

אַךְ אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּקִרְבִּי

כִּי בְרָע אָנוּ

כִּבְעָרִים לְפָנֶיךָ

אָמְנָם בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי  

 וְלַבֹּקֶר רִנָּה.

    עברי אנכי – מקורות

אני ששורשי בעבר ¹⁾

בעוברי לעולם הבא

עברתי את הירדן ⁽²

לארץ העברים ⁽³

לחיות בה כעברי

אך אש בוערת בקרבי ⁽⁴

כי ברע אנו ⁽⁵

כבערים לפניך ⁽⁶

אמנם בערב ילין בכי

ולבוקר רינה ⁽⁷

^----

^{1)  בראש' י:כא,כה}

^{2) דברים לב:מז}

^{3) בראש' מ:טו}

^{4) תה' לט:ד}

^{5) שמות לב:כב}

^{6) תה' צ:ז; משלי ל:ב}

^{7) תה' ל:ו}

^{אשר אברהם בן-אברהם}

^{(אשר אדר)}

אהוד בן עזר: את אשר אדר ראיתי לאחרונה בפברואר 1957 בביקורו בעין-גדי, בעודי חבר הקיבוץ, ושבתי ופגשתי בו השבוע לראשונה לאחר כחמישים שנה ואימצתיו אל ליבי בחיבוק ממושך ושקענו בשיחה בת שעות ארוכות כאילו רק אתמול נפרדנו. המבקש לעמוד על פרקי חייו של האיש המופלא והרוחני הזה מירושלים, יכול לקרוא על אודותיו באפילוג "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" למהדורה החדשה של ספרי "אנשי סדום" ("אסטרולוג", 2001), אשר אם אכן ישתייך יום אחד לספרות העברית העל-זמנית, אשר אדר ייזכר כאחד מגיבוריה.

[פורסם: "חדשות בן עזר" 162 מיום 27.6.06]

* * *

ד"ר אשר אדר

תגובה לתעמולת הג'יהאד

פורסם: "חדשות בן עזר" 166 מיום 10.8.06

ההסתה לג'יהאד נגד ישראל שהתחילה כבר שנים רבות לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הולכת וגוברת. היא מהווה סכנה ממשית לישראל ואפילו לעולם כולו.

ג'יהאד נגד ישראל הוא עבירה פלילית לא פחות מהסתה ניאו-נאצית וממעשים עוינים בעקבותיה.

תומכי הג'יהאד מזדרזים להסביר אותו כחובה דתית/מוסלמית – אך ללא הצדקה. אין לו תמיכה בתורת הקוראן*. ויתר על-כן, ג'יהאד נגד ישראל מיחס לאללה (אלוהי אברהם בתפיסת האיסלאם) באופן מסולף את ה"מצווה" של קטילת אח.

אין די להגן על עמנו וארצנו בעזרת נשק חם בלבד, אלא יהיה עלינו להבהיר לשכנינו (וכן לערבי ישראל ולעולם כולו) את היחס החיובי של הקוראן לגבי ישראל, ובזה להדגיש כי יחסים נורמאליים עם ישראל לא מהווים בגידה באיסלאם – אלא להיפך!

 ניתן להעביר את המסר הזה בכל מיני אמצעים – חינוך בבתי ספר, רדיו, טלוויזיה, עלונים, רמקולים מול מפגינים, באפיקים דיפלומטיים וכיוצא באלו. האמצעים בידינו, ואין סיבה שלא נשתמש בהם.

דמוקרטיה היא צורה של ממשלה אך אינה נפשה, לכן דמוקרטיה בעצמה אינה מהווה תגובה לג'יהאד!

אם תוכל לתמוך או לפעול בצורה כלשהי ביוזמה הנ"ל, נא לפנות לעמותה "שורש וענף", ת.ד. 8672, ירושלים. פקס: 02-6739012

e-mail: rb@rb.org.il

www:rb.org.il

*) ראה את מאמרי: "אפשרות של שלום בין ישמעאל לישראל לפי התורה והקוראן", עם הקדמה תומכת על-ידי השייך פרופ' עבדול האדי פאלצי. מאמר זה אפשר להשיג בכתובת הנ"ל.

אהוד: יש אצלנו כותרים נוספים, בעיקר באנגלית, של מאמרים שכתב ושלח לנו ד"ר אשר אדר, ואשר לא פורסמו ב"מכתב העיתי" שלנו, גם בגלל קשיי שפה ועריכה. את הידיעה על מותו קיבלנו בחודש יולי 2013 מפי נטע שפירא מקיבוץ עין השופט, העוסק בתולדותיו של ד"ר אשר אדר.

* * *

אהוד בן עזר

ראיון עם אהוד בן עזר לקראת צאתו לאור של הרומאן "אנשי סדום" בגרמנית [2003, מבוסס בחלקו הגדול על ה"אפילוג" לרומאן, ולא התפרסם בשום מקום]

מראיין: גיבור ספרך "אנשי סדום" קארל פון-אברלה, הוא טייס-גרמני לשעבר ששירת בלופטוואפה במלחמת העולם השנייה, והוא מגיע לסדום מתוך תחושה שעליו לכפר על העבר הנאצי. איך הגעת לדמות הזו?  

אהוד בן עזר: הייתי חבר קיבוץ עין-גדי, הנמצא לחוף-המלח. מבקרים רבים הגיעו אלינו, אחד מהם היה טייס-גרמני לשעבר, אוסקר אֵיידֶה (ייתכן שלא קלטתי במדוייק אז את שם-משפחתו, שאולי בוּטא עם רי"ש בסוף, איידר), שחזר בשנת 1957 משהות ממושכת באשראם בהודו, ואני אירחתי אותו אישית והרביתי להסתובב ולשוחח איתו, והוא אף השאיר לי חומר מודפס על האשראם ששהה בו

מראיין: האם ידוע לך מה עלה בגורלו של אותו אוסקר?

אהוד בן עזר: ב-27 בפברואר 1966, למחרת היום שבו סיימתי בירושלים את כתיבת הנוסח הראשון של "אנשי סדום", כתשע שנים לאחר ביקורו של אוסקר איידה בעין-גדי, פתחתי את העיתון "ידיעות אחרונות" מאותו יום ומצאתי בו כתבה שכותרתה: "אל האמת יש רק דרך אחת – ספר התנ"ך", וכותרת-המישנה: "קובע הטייס הנאצי-לשעבר, המבקש עתה להתגייר. מתגורר בצריף בודד ליד יוקנעם".

צבי טל, כתב העיתון בחיפה, מספר כי משעול צר ופתלתול בהרי מנשה מוביל אל צריף בודד, מוקף גדרות. על השער כתובת בצבע לבן: "ברוך הבא בשם ה'". ליד הכניסה ניצבת תיבה קטנה. בתוכה, פנקס זעיר לרשום הודעות, וטבלת זמני הדלקת נרות של שבת. זהו מקום מגוריו של אוסקר אנטון אדר, לשעבר טייס בחיל האוויר הנאצי, כיום – מועמד לגיור על-ידי בית-הדין הרבני בחיפה.

דרך ארוכה עשה אוסקר בן הארבעים ואחת מעיר מולדתו נירנברג שבגרמניה ועד לצריף שבהרי מנשה. גרמניה של 1925, רווייה רעיונות התורה הנאצית. בצעדיו הראשונים סופג הילד-הנער רעיונות אלה ומאמץ לעצמו בהתלהבות-נעורים את השקפת-העולם הנאצית. "אבא, אימא ואחותי היו אנטי-נאצים בסתר. אני הייתי הכבשה השחורה במשפחה. האמנתי ברעיונות הנאצים ונאבקתי על הגשמתם."

בן ארבע-עשרה התהדר במדי הנוער ההיטלראי. הוא בלט כבר בראשית דרכו, ומוּנה כמדריך במסגרת זו. בגיל שמונה-עשרה גוייס לחיל האוויר הגרמני. עברו "הנקי" מקנה לו זכויות. עד מהרה מוענקת לו דרגת סמל בחיל. "חשבתי שזה משהו גדול. חשבתי שאני מגן על המולדת מפני הקומוניסטים ואויבי גרמניה האחרים," אומר היום אוסקר במרירות. בחיל-האוויר הגרמני שירת באוסטריה. לדבריו לא היתה לו הזדמנות לצאת לפעולות קרביות. "הייתי עדיין בשלבי אימונים. היה מחסור חמור בדלק, ולכן הפסיקו את אימוני הטיִס שלנו והפכו אותנו לחיל רגלים."

ספקות ראשונים התעוררו בליבו לאחר המלחמה, בדרכו מאוסטריה לביתו. הוא ראה מקרוב את ההתדרדרות המוסרית של הגרמנים בשנות המלחמה ובסיומה. בעברית עילגת הוא מסביר: "עברתי בכפרים גרמניים, וכשראו עיניי מה שראו, ביקשתי את נפשי למות. ראיתי אישה זקנה ועוד אישה צעירה, ושורה של גברים, תלויים על עצים. הם היו נפוחים. על צוואר כל אחד מהם היה שלט: 'אני תלוי פה כי גנבתי בבית זה ביצה,' או: 'אני תלוי פה כי בבית זה גנבתי לחם.' – זו היתה נקודת-המיפנה הראשונה בחיים."

לאחר שלמד להכיר מקרוב את הזוועות שפקדו את העולם, התמוטטה, לדבריו, אמונתו בתורה הנאצית כבניין קלפים. הוא חזר לאוניברסיטה. סיים את לימודי המשפטים והכלכלה, ובשנת 1950 קיבל את הדוקטוראט שלו. אך הקריירה המשפטית לא השקיטה את סערת-רוחו.

"כל הזמן ניקרה במוחי השאלה – מהי הדרך?" – לידיו הגיע ספר על הודו. דמותו של גנדי, שהצליח לשחרר את הודו בלא מלחמה, הפעימה אותו. הוא קרא ספרים נוספים על הפילוסופיה של המזרח. חרף התנגדת אביו, וילהלם אֶדֶר (ששירת בצבא הכיבוש בצרפת), עזב את ביתו והרחיק נדוד אל המזרח. "בהודו התחלתי מתעמק בספרי הקודש. הברית החדשה הובילה אותי אל התנ"ך. התחלתי מאמין באלוקי ישראל, ומילאה אותי ההרגשה שרק בארץ הנביאים אמצא מנוחה לנפשי."

בשנת 1957, אחרי שנת שהות בהודו, הוא ממשיך את דרכו. המטרה – ישראל. בדרך היבשה הוא עושה את דרכו לירושלים.

אוסקר הוגה יומם ולילה בתנ"ך, ובעיקר קוסמים לו ספרי הנבואה. הוא מגבש את ההכרה כי ההיסטוריה הוכיחה את אמיתות הנבואה. "לאיש המחפש את האמת יש רק דרך אחת: ליטול את ספר התנ"ך, לקרוא ולהשתכנע," מסביר אוסקר, שכבר הֵסב את שמו הראשון לאשר.

כדי להגשים את האמונה החדשה בחר בחיי פרישות. צריפו הקטן והמבודד מרוהט בפשטות ובסדר גרמני מופתי. מכתביָה, שתי מיטות ("לפעמים באים אורחים"), כוננית ספרים, ועליה ספרי פילוסופיה, תנ"ך וסידור תפילה מהודר. בחצרו שתי כוורות דבורים. ליד ביתו שמונה דונם של אדמה חקלאית, אותה רכש לאחרונה בעזרת הוריו. מים זורמים אין בצריפו. אין הוא מעבד את אדמתו. "בשנת שמיטה אסור." את מחייתו מוצא אוסקר כעובד שכיר במושבה יוקנעם, שבקירבת מקום-מגוריו. מחשש לעבור על דיני הכשרות מנהל אוסקר אורח-חיים טבעוני. הוא חוזר לצריפו כשבארגזו אשכוליות לרוב. אלו מזונותיו לשבת.

הוא נמוך-קומה וצנום. זקן אדמוני מעטר את פניו, שערותיו הארוכות גלויות. "למה אני הולך בלי כובע? בטבע זה משהו אחר, ובציבור זה משהו אחר. דין כיסוי ראש אינו מהתורה. זהו מנהג שהונהג על-ידי רבנים. כאשר אני בא בציבור אני נוהג כמותם וחובש כובע. בהיותי בגפי אינני חייב כך."

לגבי התפילה יש לו לאוסקר רעיונות מקוריים: לעיתים הוא מבקר בבית-כנסת ביוקנעם ומשתתף בתפילה-בציבור. אך לרוב הוא מתפלל ביחידות. "כאן תפילתי איטית יותר ונעשית מתוך כוונה." הוא אינו חושב להישאר בגפו לצמיתות, ומסביר כי הנישואין הם מתנה מהשמיים. "כבר אמר שלמה, החכם מכל אדם, 'מצא אישה – מצא טוב.' אני צריך למצוא אישה טובה."

עד שימצא אישה טובה, מצא אוסקר חברים טובים. במיוחד התחבבה עליו משפחת יצחק יוקר מיוקנעם, אשר בביתה הוא מרבה לבקר. לדבריו, הם נוהגים בו מידה יפה של הכנסת אורחים. כן נתחבב עליו הרב יצחק חרל"פ, רבה הצעיר של יוקנעם. בבית זה הרחיב את ידיעותיו בתורת ישראל ומצוותיה. ידיעותיו הפתיעו את הרבנים החיפניים, אותם ביקש לגיירו.

השינוי בעמדת הוריו לגבי דרכו הסב לו אושר רב. לאחר תקופה ארוכה בה כמעט ולא הכירו בקיומו, באו לפני כשנתיים לראותו. כיצד הושפעו מאורח-חייו? "אבא אמר לאימא שאחרי מותו תצטרף היא אליי לכאן."

עד כאן הכתבה בעיתון.

מראיין: האם ניסיתי ליצור קשר עם אוסקר?

אהוד בן עזר: לא, גם לא לאחר צאת "אנשי סדום" לראשונה בשנת 1968. חלפו שנים, ויום אחד מסר לי מישהו את כתובתו של אוסקר ביישוב בגליל ובשמו החדש, ד"ר אשר אָדר (ואולי אֶדר).

שלחתי לו את "אנשי סדום". לא קיבלתי ממנו שום תגובה. אולי מפני שדמותו-בספר גוועה על פני דפים ארוכים כל-כך, ואילו הוא עשה בחייו כפרה שלימה.

מאז לא עשיתי ניסיון נוסף להתקשר איתו או לדעת מה עלה בגורלו.

עם זאת עליי לציין כי לבד מן המראה הגופני של הגרמני, הרושם העז שהותיר בי בעין-גדי, תחושת האשמה שלו, ופרטים ביוגראפיים אחדים שסיפר לנו, כגון היותו טייס-לשעבר ב"לופטוואפה" ושובו מהשהייה באשראם בהודו – כל שאר פרשות החיים של בן-דמותו קארל, המתואר ברומאן, כמו למשל היותו בנו של המהנדס פון-אבּרלה, עניינו העז בתולדות המתיישבים הטמפלרים ובפעילוּת הגרמנית ובייחוד הנאצית בארץ-ישראל – הם חלק מהעלילה הבידיונית שרקמתי, ולמיטב ידיעתי אין להם שום קשר לחייו המציאותיים של ד"ר אשר אדר.

מראיין: ומיהו המהנדס הגרמני פון אברלה?

אהוד בן עזר: דמותו הבדוייה של פון-אברלה, "אביו" של קארל, מושפעת מדמות אמיתית של מהנדס גרמני שהגיע לצפון ים-המלח בשנת 1929, ניומן שמו, אדם בעל עבר מגוון: מהנדס בבריכות-מלח בבולגריה, קצין צוללת גרמנית בימי מלחמת-העולם הראשונה, נתפס ברוסיה ונאשם בריגול, הצליח להימלט לדרום-אמריקה, לצ'ילי, שם עבד בבריכות אידוי ובהפקת מלחים. נוימן התמיד בעבודתו כמהנדס מומחה בים-המלח למעלה מעשר שנים. כשהוכרזה ב-1939 המלחמה נגד גרמניה, נעלם באורח מיסתורי.

היותו אביו של קארל, פרשת ידידותו של המהנדס פון-אברלה עם יוהנס שמידט, ומותו בחזית סטאלינגראד, נטועים במסכת הבידיונית של הרומאן, ואין ביניהם קשר דוקומנטארי. גם המסגרת הספרותית של מכתבי פון-אברלה היא בדוייה, ואולם מרבית התיאורים ההיסטוריים המובאים במכתבים, ובפרט חֶבל ים-המלח, כמו גם ציטוט המכתבים האחרונים של החיילים הגרמניים מסטאלינגראד, הם אמיתיים.

מראיין: מהם היסודות ההיסטוריים לדמות של הגיבור הגרמני השני ברומאן, יוהנס שמידט, יליד המושבה הטמפלרית וילהלמה שבארץ-ישראל?

אהוד בן עזר: בראשית שנות השלושים למאה העשרים התגורר בעין-גדי, בקרב בדווים דלים משבט א-רשאיידה, גרמני יליד וילהלמה, פריץ פראנק, אשר עסק בגידול ירקות-חורף והִרבה לצאת לסיורים במידבר יהודה ודרומה בערבה עד חוף ים-סוף. בסיוריו גילה שרידים רבים, כתב עליהם, שירטט אותם, והם פורסמו בספרו הגרמני "מתוך הערבה" שיצא לאור בשנת 1934 בקובץ הגרמני לחקירת הארץ (Frank, F. – Aus der Araba: Reiseberichte, 1934).

מתקבל מאוד על הדעת שהוא נימנה עם עשרות הגרמנים שנמלטו על סף מלחמת העולם השנייה מארץ-ישראל כדי לשרת את הרייך של היטלר, אבל אין להאשים את פראנק בהשתתפות בטבח יהודים, כי האיש היה בשנות מלחמת-העולם השנייה זקן למדיי כדי להיות פעיל במחנות ההשמדה או בגיטאות.

בעקבות פרשת חייו של פריץ פראנק נכתב סיפורו של יוהנס שמידט. ואולם תיעוד הפעילות בסניפי המפלגה הנאצית במושבות הטמפלרים, ושמות החברים בהם, מדוייקים כמעט לחלוטין, והועתקו ממסמכים מקוריים הנמצאים בארכיון הציוני בירושלים.

מראיין: האם היו קשרים בין משפחתך, מייסדי פתח-תקווה שהיתה המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה בארץ ישראל בשנת 1878 – לבין האיכרים הטמפלרים?

אהוד בן עזר: כן. עם אבי בנימין בן עזר (ראב) ערכתי בשעתו סיור במושב בני-עטרות, לשעבר וילהלמה, ושמעתי ממנו זיכרונות מימי נעוריו על איכרי וילהלמה ושרונה, על החיים והאווירה באותן תקופות, ועל הקשרים שהיו לגרמנים עם המשפחה שלנו. לדבריו פריץ פראנק נולד בווילהלמה. אביו החורג, קארל הֶפֶר, היה ה'בִּירגֵרמַייסטר', ראש הכפר, של וילהלמה, ובנאי במקצועו. נהג ללכת עם עגיל-זהב באוזן, כמנהג האיכרים בווירטמבּרג. אימו של פריץ פראנק, שהערבים כינו אותה בשם 'סִית מינָה', גברת מינה, היתה בעלת בית-המרזח, ה'בּיר-האלה', אולם-הבירה, במושבה וילהלמה.

כאשר כבשו הבריטים את ארץ-ישראל, במלחמת-העולם הראשונה, הם הֶגלו את הגרמנים מווילהלמה למצרים, בתור נתיני אוייב. שנה או יותר לאחר גירושם החזיר הנציב העליון הבריטי הראשון הרברט סמוּאל את הגרמנים ממצרים, וחודשיים לאחר שחזרו כבר הביאו למכירה בפתח-תקווה חריצי חמאה עטופים בעלי-כרוב.

רק בשובו ארצה ממצרים נודע לקארל הפר שבנו ניספה במלחמה בגרמניה, הבן הזה היה אחיו החורג של פריץ פראנק. הֶפר קיבל מרה שחורה, שכב במיטה ולא רצה לראות אנשים. בא היינריך טֶלר, איכר מנכבדי וילהלמה, ידיד-בנפש של סבי יהודה ראב (בן עזר), ואמר שעשו שם מועצת-משפחה, והפֶר אמר שהוא רוצה לראות את דֶר-יוּדָה, והחליטו לבקש את סבא יהודה שיבוא אל קארל הפר ויהיה שבוע ימים אצלו וירפא אותו, ואכן הסבא בא וישב שבוע ימים בווילהלמה, ועודד אותו.

קארל הפר מווילהלמה הוא הגרמני אשר לימים בא להביע בפני סבי יהודה, שהיה ידידו, את מחאתו על עליית היטלר לשלטון. עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה, ברח פראנק, או עבר, ליוגוסלביה. כאשר החלו מגיעות לארץ-ישראל השמועות על השמדת היהודים באירופה, נפוצה כאן שמועה כי פראנק הוא אייכמן, ואולי כאן מקור הסברה המוטעית כי אייכמן הוא בן לאחת המשפחות הגרמניות בארץ-ישראל.

האיכר דֶר-יוּדָה שברומאן הוא כמעט במדוייק סבי יהודה ראב (בן עזר), שהתיישב עם אביו אליעזר (אלעזר, לאזאר) ראב בשנת 1878 על אדמת פתח-תקווה. יהודה חפר את בארה הראשונה, חרש בה את התלם הראשון והיה גם שומרה הראשון.

עוד בשִבתו בירושלים (הם עלו מהונגריה בשנת 1875) הושפע סבי יהודה מהצלחתה החקלאית של המושבה הגרמנית הצעירה "רפאים", שנוסדה בשנת 1873, כשנתיים טרם בואו ארצה, ובה היה גם שואל ספרי-קריאה בגרמנית, שהיתה שפת התרבות שלו מנעוריו. משפחתנו שמרה על נתינותה האוסטרו-הונגרית במשך שנים רבות, עד לתקופת המנדט הבריטי.

גם דודתי אחות-אבי, המשוררת העברית הראשונה שנולדה בארץ-ישראל, אסתר ראב, מספרת יותר מפעם אחת בכתביה על קשרי הידידות של משפחתנו עם האיכרים הטמפלרים: "ראשית כל, הוא [אביה יהודה] התקרב אל הגויים, אל הגרמנים, שישבו במושבות בארץ לפני פתח-תקווה. היתה שׂרונה, ומאוחר יותר וילהלמה. והשפה היתה שגורה בפיו, והם היו ידידים שלנו, איזה ידידים! – היינו באים אליהם בחגים שלהם, ואנחנו ידענו את כל חגיהם, ובחגים שלנו הם היו באים אלינו. ואבא חלם על כפר בדמות וילהלמה. כפר של איכרים, מפַלחי-אדמה ואנשים יסודיים, מדורות. וכפר כזה היה קשה לעשות עם אנשי פתח-תקווה, שקצתם חנוונים, ובכל זאת – הושפעו מהגרמנים הרבה מאוד."

לדברי החוקר זאב וילנאי, פריץ פראנק היה ידוע כשונא יהודים, התרחק מהם והיה מעוניין שלא יבואו לאזור ים-המלח ולעין-גדי. פראנק היה אדם פשוט, חקלאי, התהלך עם שני אקדחים וכלב, ועבד עם פועליו הבדווים בגידול עגבניות ומלפפונים. הוא גם אהב לשוטט, וחשדו בו שהוא מרגל. מה היה יכול לרגל? אסף חומר להכרת האזור, שרידים, צילם ואסף חרסים, הסתכל ומדד. והגיש את החומר, גם תצפיות אקלים, לחוקר בגרמניה, והלה עיבד את דבריו והוציא מהם ספר.

מראיין: האם אתה דובר גרמנית?

אהוד בן עזר: לא. אפילו אידיש אינני יודע.

מראיין: איך נכנסת עמוק כל כך להווייה של גרמנים ודוברי גרמנית, שמתוארת ברומאן שלך?

אהוד בן עזר: באותה תקופה גרתי בחדר שכור בשכונת רחביה בירושלים אצל משפחת ד"ר וֶרנר קראפט. ורנר קראפט היה סופר וחוקר ספרות גרמני ידוע, שלא דיבר עברית, ובמשך עשרות שנותיו בירושלים כתב גרמנית-בלבד והיה ידידם של ולטר בנימין, מרטין בובר, גרשם שלום ובני-חוגם. הוא היה איש גבוה בעל ראש קירח לגמרי, עיניים כחולות גדולות, פני תינוק וחיוך משתאה של ילד, כאילו זה עתה נקלע לעולם. היינו יושבים לשולחנות-הכתיבה חדר ליד חדר כשרק קיר דלתות זכוכית סגור מפריד בינינו, בדירת הקרקע בת שלושה החדרים ברחוב אלפסי בירושלים, וכותבים, הוא את ספריו ואני את שלי, שם כתבתי את "אנשי סדום".

וֶרנר ניהל יומן ובו תיעד גם את שיחותיו עם ידידיו, ובהם בובר. ימים אחדים לאחר מותו של בובר ישב להעתיק את שיחותיהם מתוך יומניו, ובתוך כשבועיים שלח למו"ל בגרמניה את כתב-היד של ספרו "שיחות עם מרטין בובר", שיצא עד מהרה לאור.

 גרמנית אמנם איני יודע, אבל הוויית הבית שבו מדברים גרמנית-בלבד ייתכן שהשפיעה עליי בכתיבת "אנשי סדום", כמו גם האווירה הייקית של שכונת רחביה בימים ההם, וההרצאות על תורת המוסר של קאנט, ששמעתי באוניברסיטה העברית מפי פרופ' נתן רוטנשטרייך, וכן ההשפעה הגדולה שהיתה עליי מצד מורי, הנערץ עליי עד היום, ההיסטוריון חוקר הקבלה הידוע פרופ' גרשם שלום, יליד ברלין.

וכמובן כל הספרים והמחקרים שקראתי, ואת כולם אני מזכיר בביבליוגראפיה, בסוף הרומאן.

מראיין: על יסוד מה בנית את דמויותיהם של הזוג היהודי מארה"ב, שרה ובעלה הרופא דניאל, וכן את דמות הקצין הישראלי הצעיר, צבי?

אהוד בן עזר: שרה ודניאל הם דמויות בדויות בחלקן. בתקופת כתיבתו של הרומאן הזדהיתי בעיקר עם דמותו ודעותיו של דניאל, היהודי הלא-ישראלי. באותן שנים, 1966-1965, ראיינתי ופירסמתי בירחון "מאזניים" של אגודת הסופרים העברים בישראל את סידרת השיחות "מחיר הציונות" עם נתן רוטנשטרייך, ישעיהו ליבוביץ, ש"ה ברגמן, שלמה אבינרי ודוד בן-גוריון. מרביתה של הסידרה נדפסה בקובץ הראיונות בעריכתי “Unease in Zion” (1974, בהוצאת Quadrangle של הניו-יורק טיימס), עם מבוא מאת רוברט אלטר, ולימים במקורה העברי בספרי "אין שאננים בציון" ("עם עובד", 1986). בשתי המהדורות הללו נוספו שיחות עם שולמית אלוני, מרדכי מרטין בובר, א.ב. יהושע, עקיבא ארנסט סימון, בועז עברון, א. עלי, ברוך קורצווייל, יונתן רטוש, פנחס שדה, גרשם שלום וישעיה תשבי, כולם מן הבולטים שבין אנשי-הרוח, הסופרים וההוגים בישראל באותן שנים.

בדמותו של צבי, הקצין הישראלי בעל השפתיים העבות והכלב, משוקעים גם אנשים ואירועים אמיתיים אחדים שלא אוכל לפרטם. מוצאו המשפחתי דווקא דומה מאוד לשלי. בסיס הטירונים שעליו הוא מספֵּר לשרה נמצא במחנה של פיקוד הנח"ל בבית-דַרַס, על גבול באר-טוביה. מקום שעברתי בו טירונות קרבית בת חמישה חודשים בשנים 1956-1955, שאותה תיארתי ברומאן "לא לגיבורים המלחמה" (לוין אפשטיין, 1971. אסטרולוג, 2000). קצין ומפקד לא הייתי מעודי. הגעתי רק לדרגת רב"ט.

בכמה מהתבטאויותיו נוקט צבי עמדה "כנענית" (של תנועת "העברים הצעירים" בראשות המשורר יונתן רטוש, שביקשה לעורר בארץ-ישראל רנסאנס עברי של המיתוסים של המזרח הקדום, ולהינתק מההיסטוריה היהודית וממורשת הגולה), כנגדה היה לי ויכוח רב-שנים עם ידידי ובן-מושבתי הסופר יהושע קנז. נתתי לה ביטוי בשיחתי הפולמוסית עם יונתן רטוש "הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית)" הכלולה אף היא בשתי המהדורות של "אין שאננים בציון".

מראיין: האם צבי הוא "הישראלי המכוער", הכובש, מי שעתיד להצדיק בהתנהגותו את הביקורת הקשה, בעיקר במערב-אירופה, על צה"ל ועל ישראל? ואולי זה גם מה שעושה את ספרך כל-כך אקטואלי ורואה-למרחוק, שהרי כתבת אותו לפני קרוב לארבעים שנה?

אהוד בן עזר: בתקופה שבה מתרחש "אנשי סדום", בשנת 1958, עבד בתור אחראי לאכסניה בסדום איש כבן שישים, כסוף-שיער, כחול-עיניים, שזוף, פניו חרוצי קמטים ועצֶב שָקט, מוותיקי הפועלים בים-המלח. שמו היה פִּינְיֶה (פנחס) זֶסְלָבְסקִי. רק שנים רבות לאחר כתיבת הספר נודעה לי סיבת העצב והייאוש שלו: בנו גדעון נהרג בשנת 1948, במלחמת השחרור.

דמות פסח ב"אנשי סדום" יצוקה כמעט כולה על פי דמותו של פינייה זסלבסקי, למעט דעותיו, שהוספתי אני. בפרק הסיום של הרומאן הוא אומר לשרה, בהתייחסו גם ללקח השואה:

"אל תבטח בכוח! מוטב לשמור את צלם-האדם במותך מאשר לאבּדו בעודך חי. כן, מילים. אבל זאת, הגבורה הישראלית החדשה, היא אחרת. וצריך להיזהר."

לדעת פסח, מי שצריך להיזהר ב"גבורה הישראלית החדשה" הוא הקצין הצעיר צבי – שחצן, שטחי, מחוספס, מסרב ומתבייש להזדהות עם ההיסטוריה היהודית של ששת מיליוני הקורבנות, אינו מוכן לחוש רגשות אשמה בעקבות אחריותו לנכות של חייל מפקודיו, שוכב עם אשת-איש ללא היסוסי-מצפון, ומשליך אותה ללא חרטה.

צבי הוא ההפך הגמור ממני. אני השתתפתי רק במלחמה אחת, מלחמת ששת הימים, בתור חובש. אבל צבי, וכמוהו עשרות אלפי קצינים וחיילים, אנשי צבא ומילואים ישראליים, מכל קשת הדעות והאמונות, חירפו נפשם ולחמו ברוב הקרבות של ישראל מאז 1948, אלפים מהם קבורים באדמת ישראל, עשרות אלפים נותרו נכים. למיטב ידיעתי כל אחד ואחד מהם שמר את צלם האדם במותו, איש מהם לא איבד את צלם האדם בעודו חי, ונכון – הם בטחו בכוח! – וכי יכול מישהו מאיתנו שלא לבטוח בכוח? – ולוּ רק בגלל המשוואה הפשוטה כל-כך, האומרת שאם לערבים לא יהיה נשק, לא תהיה מלחמה, אבל אם לישראלים לא יהיה נשק – לא תהיה ישראל.

תל-אביב, דצמבר 2003

* * *

אדיר כהן

"היוואש מכל תקווה הבא בשעריי"

פגשתי אותו בדירתו הקטנטנה בבניין דו קומתי עתיק, הנראה כמחסן גרוטאות שבמאוחסן בו אין לאיש חפץ, כבית קברות של חלומות שהוחמצו. הדירה, שתריסי העץ שלה שבורים ונפתחים לחלון מכוסה בווילון מרופט שדומה כי לא ידע ימים טובים יותר והשמש עשתה עימו חסד ששרפה בו חורים גדולים הקרועים אל הרחוב. והרחוב, מערבולת של רעש העולה ממכוניות שלא עוצרות לרגע, מאוטובוסים פולטי עשן סמיך ומחניק העוצרים בתחנה שבצד הבניין ופולטים זקנים על מישענותיהם, זקנות שעונות על הליכוני מתכת שרגליהם לבושות בכדורי טניס צהובים המנסים לייצב את הבלתי ניתן לייצוב וגלגליהם חורקים וסורטים בעור התוף, ועמהם קשי יום כבויי מבט המנסים כולם לפלס דרכם אל מרפאות בית הכואבים שבפתחו טורי בני אדם מאחרים תמיד ההופכים למיספרים חסרי זהות במסעם להקזת דמים, להפקדת מיצי גוף והפרשות נגועות, ומקווים למצוא מרפא במקום שעל פתחו כתוב, כמו בפתח גיהנומו של דאנטה – "היוואש מכל תקווה הבא בשעריי".

הוא פתח לי דלת והכניס אותי לדירתו האפלולית ומיד הציפני ריח של עתיקות, מעורב בריחות תרופות, תמיסת ליזול ואוכל מרקיב בצלחות לא שטופות בכיור שבמטבח.

איש זקן נמוך קומה, קירח, פניו סמוקות ואדמומיותן המתפרצת כזו של תקוף לחץ דם שדמו כותב בפניו זעקתו להבקיע את כלא גופו של האיש הקטן הזה.

כמעט מפחיד היה לראותו בצל ציור אכזרי של המקק הקפקאי המנסה לשווא להלך על התיקרה ממנה הוא נשמט עוד רגע על מנת להתרסק על הריצפה. וליד ציור זה ציור נוסף, מעשה ידיו של המארח, של בית קומות בגיטו שמחלונותיו נזרקים ילדים קטנים לרחוב וקלגס נאצי מבצע בהם וידוא הריגה לאחר התרסקותם כשהוא מחורר אותם כדורי מכונת היריה שלו. ובקיר ממול צילום של אמא קוראז' ועגלתה מתוך הצגה של תיאטרון פולני, ולידה ציור חוגג בצבעיו הלוהטים של זר פרחים ענק, אף הוא מעשה ידיו של מארחי ולידו צילום ענק של חתונתו עם אהובתו, חתונה שנערכה בעזרת כמה מידידיו הפולנים בפתח מחנה המוות בירקנאו.

ישבתי לצידו של לייב וולף חיימסון, שאהב לחבר את האותיות התחיליות של שמותיו ויצא לו – לוח ואז שב וחיברן בסדר הפוך ויצא לו חול ומאז היה מתקרא לוח חול. לוח היה צייר, פילוסוף ומורה שאת הגותו היכרתי, שנפגשתי איתו בצמתים רבים של חיינו, שהוויכוחים בינינו היו מרובים ולוהטים, שליוויתי אותו במצוקתו הקשה ובתהליכי החלמתו האישיים והמייסרים.

בביתו לא הייתי עד כה אף פעם, עם אשתו אסתר לאה הוך סירב להפגיש אותי. אף לגביה חיבר את האותיות הראשונות של שמותיה ויצא לו אלה, וכך אף היה מכנה אותה תמיד. על אלה סיפר לי הרבה, אך אותה לא ראיתי עד ליום המר והנמהר בו ניסה לחנוק אותה למוות.

ילדים לא היו להם והוא סיפר לי כי אלה נשבעה שלעולם לא תביא ילדים לעולם. את המראה הנורא שראתה בגיטו כיצד הושלכו ילדי אחותה מן הקומה העליונה בבית הדירות שבגיטו, כאשר אנשי ה-ס.ס. הנאצים פרצו לדירת המחבוא שלהם, אחזו ברגליהם של הילדים והשליכו אותם מהחלון לרחוב וחבריהם לכנופיית הרוצחים שהמתינו למטה ריססו את גופותיהם המרוסקות בעשרות כדורים. תמונה זאת היתה תמונת היסוד בחייהם שאף לרגע לא הירפתה מאלה. הוא אף הנציחה בציור שמתנוסס עכשיו על הקיר וכשלקה בהתקף טירוף כשהחל לוקה בשיטיון, התנפל על אלה כשהוא מבקש להשמיד את התמונה הנוראה הזאת כשהוא ממית את הנושאת אותה. הוא אחז בצווארה והחל חונק אותה כשהוא צועק "המוות יכבה את המוות!" אך לא השלים את החניקה וצנח מובס למרגלות הציור של המוות הזועק מן הקיר.

כשנתיים היה מאושפז במוסד פסיכיאטרי וכששוחרר אלה כבר לא היתה בין החיים והמוות יצא מן התמונה ומאז הוא מהלך בחדר.

ועתה, כשבאתי לשוחח איתו על אופטימיזם ופסימיזם, התבונן בי במבט לועג ומתרחק והולך. שעה ארוכה שתק, רק טייל בעיניו על המקק הקפקאי, על תמונת רצח התינוקות, על אימא קוראז', על החתונה בפתח מחנה ההשמדה ולבסוף פלט בקול חלש:

"הנה התשובה לשאלתך. האם זה פסימיזם? האם אין עצם המושג זילזול, הפחתה של האימה, בריחה פילוסופית מרככת אל מה שלא ניתן להגדרה, אל מה שלא ניתן לתפיסה? אז איך הצלחתי לשרוד? ראה את זר הפרחים העצום הזה המצוייר בתמונה שעל הקיר. האם זה האופטימיזם שהציל אותי? קישקוש, זאת הכניעה, האשלייה, הרמייה העצמית, הגילום של השורה של ביאליק שכה אהבתי ללמד: 'השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט'?

"ואולי תאמר לי כי על אף הקדרות והפיכחון הנורא שבתמונה של החתונה שבפתח מחנה ההשמדה בירקנאו יש כאן אופטימיזם, חתונה וחיים חדשים צמחו לאחר ההשמדה, החיים ינצחו, עולם חדש יצמח מן ההריסות – החיים לא ניצחו הם הביסו אותי לאורך כל דרכי עד שביקשתי לחנוק את אהבת חיי ולתת למוות לנצח. אך גם כאן כשלתי."

ואחר שתיקה ממושכת הציע לי לגשת אל החלון הפתוח אל הרחוב בו חגגה התופת של דנטה והוא סינן מפיו נעדר השיניים: "הנה נצחון האופטימיזם, הנה הגל השחור של הפסימיזם. אז האם יש מקום לשני הדחלילים המילוליים האלה בתופת הזאת?"

* * *

יפה ברלוביץ

משירת חיבת ציון לשירת מולדת:

הזמר בעלייה הראשונה כמסד לזמר הישראלי

הערה: מאמר זה נערך מחדש עבור המכתב העיתי, ולבקשתו של העורך הוסרו ממנו רוב ההערות והרישום הביבליוגרפי, ואילו החלק המזערי שבכל זאת הובא כאן, הוכנס לטקסט השוטף. את המאמר המלא ניתן לקרוא לעיל בצרופה. 

המאמר המלא התפרסם לראשונה: יפה ברלוביץ, "משירת חיבת ציון לשירת מולדת, הזמר בעלייה הראשונה כמסד לזמר הישראלי, "בקורת ופרשנות", כתב-עת בין-תחומי לחקר ספרות ותרבות, חוברת 44, תשע"ב. הנושא: הזמר העברי, פואטיקה, מוסיקה, היסטוריה, תרבות. עורכת: תמר וולף-מונזון, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, עמ' 59-13.

פרק ג

העלייה הראשונה

כמכוננת תרבות הזמר הישראלי

1. החיים המוסיקליים בעלייה הראשונה

"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", שרו אנשי העלייה הראשונה את פרק קכ"ו בתהילים (שהוצע גם הוא כהימנון פוטנציאלי),  משננים שוב ושוב את "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה"; ללמדנו, שחרף מציאות מייסרת של תנאי מחסור, עם-ארץ עויין, שלטון טורקי מסואב, ופטרוניזציה של פקידות הברון – "לשוננו רינה" היה לצו קטגורי של התחייה הלאומית ולאתוס ארץ ישראלי עקרוני.

 ישראל חנני, במאמרו, מדבר על אנשי ה'אף על פי כן' שבעלייה הראשונה ('יהושע ברזילי העסקן והסופר', הפועל הצעיר, גל' 50, אוגוסט 1962); ואכן גם שירי הזמר תיפקדו אז בבחינת 'אף על פי כן', ועשרות היומנים, המימוארים, וסיפורי המסע מעידים על כך: שירי זמר במעמדים של חג (זה המסורתי וזה שהתחדש בעלייה הראשונה); במעמדים אקטואליים שהועצמו למעין טקסים (כמו חרישת תלם ראשון, חפירת באר, בניית בית, קבלת פני שומרים אחרי התקפה של שוד, ואפילו יציאה לקראת עגלה שהתאחרה); בכל התכנסות ציבורית שפתחה וסיימה בשיר (אסיפת ועד המושבה, הופעה בבית העם, קבלת פנים של אורחים נכבדים); וכמובן בכל אקט של עבודה ומלאכה (הרצל שמואלי במיונו למעלה מ-800 שירי זמר לפי נושאים, מורה שחטיבת שירי עבודה היתה שווה במספרה לחטיבת השירים בעלי התוכן הכללי).

 גם תלמידי בתי הספר הירבו לשיר, וזאת לא רק בשיעורי זמרה אלא גם בשיעורי עברית, כאשר שירי הזמר שימשו כתירגול דקדוקי-לקסיקוגרפי של עברית בעברית. לא בכדי מצא לנכון איש ציבור כמו מנשה מאירוביץ (שהיה אגרונום במקצועו), לתרום מזמנו ולערוך שירון ראשון (1896), כשהוא פונה לכל הקהילה ("אחי ואחיותי, זקנים וילדים, גדולים וקטנים"), במטרה לדרבנה ולעודדה לשיר בכל מקום ובכל עת, וכדבריו בהקדמה לקובץ: "נשירה את שירי ציון אשר לנו" "אם בשדותינו, אם בכרמינו", "בעבדנו... בגנים, בלקטנו את פרי יגיענו," "ובשעשוע ובמשחק," אבל גם "ברגעי שמחה וברגעי תוגה," "וקל קל על ליבנו והיינו עליזים כולנו" ('הקדמה לשירי עם ציון'', מנחת ערב, ראשון לציון, 1941).

על פי מאירוביץ, שיר הזמר היווה לא רק ביטוי לפֶרץ שמחה או הודייה, אלא הוא בראש וראשונה אמצעי אפקטיבי לאפק ולשלוט בהלכי הרוח הקשים של בדידות, פחדים, ספקות, ואכזבות ("וקל קל על ליבנו"). לכן שיר הזמר, לפיו, הוא פונקציה פסיכולוגית תיראפיסטית, שיש בכוחה להקל, לתגבר ולאמץ את הנפש הן למתיישבים והן לילדיהם ("נרגיל נא את ילדינו בשירי ציון... וטוב לכולנו").  ואכן, היוזמה להוציא לאור שירונים, החלה כבר עם העלייה הראשונה, כשהמנהיגות היישובית דאז, לרבות סוכני התרבות והמורים לתחומיהם, האדירו את שיר הזמר לא רק ככלי רעיוני לשינון מסריה של האג'נדה הציונית, אלא ככלי ללימוד השפה עברית על מילותיה, מבטאיה והגייתה (ובעיקר אצל אלה שמעולם לא קיבלו חינוך עברי, וביניהם נשים). מאידך יש הטוענים, כמו אליהו הכהן, שהשירונים לא נועדו לקהל השׁר (שרובו ככולו ידע בעל פה את המילים), אלא כתיעוד היסטורי חברתי של שירי התקופה. 

כך או כך, עידודם של המורים, היוצרים וסוכני התרבות לשיר כיחיד וכרבים, ממילא קידמה והזניקה את השירה לרמות גבוהות של ביצועים מוסיקליים, כאשר השאיפה לחיי תרבות במושבות שכוחות-אֵל אלה – הניבה כמו מאליה – מקהלות חובבים, שבן יהודה קרא להן "תזמורת", מלשון זמר (חוה לביא במחקרה אודות המקהלה בארץ ישראל מן העלייה הראשונה ואילך, מורה על ההשפעות האירופאיות שהביאו עימם המתיישבים, וביניהן שירת המקהלה שהיתה פופולרית ביותר במאה ה-19, ואשר מלחינים דיברו אז על החינוך למקהלה כחינוך ללאומיות).

ואכן כבר ב-1883, שנה לאחר ייסוד ראשון לציון, נערכה במושבה חגיגת יובל המאה למשה מונטיפיורי, ולפי חיים חיסין: "מקהלה של איכרים שרה בקצב שירים עבריים מובחרים"; התארגנות מוסיקלית  דומה קרתה גם בזכרון יעקב – כאשר בחנוכת בית הכנסת (1886) "מקהלת המשוררים פתחה בזמרה ושירה... ואחרי שישבו כולם החל הטקס בשירת המקהלה. בשירים גרמניים ועבריים." הפעלתן של המקהלות (לבוגרים ולנערים), נעשתה כאמור על ידי הכוחות המוסיקליים בני המקום: בראשון לציון היה זה המלחין ליאון איגלי, ובזכרון יעקב – הכנר והמלחין חיים מילמן. גם בראש פינה קמה מקהלה על ידי מורי בית הספר, שהיו יודעי נגן ושיר: שמחה וילקומיץ איש העלייה הראשונה וברוך בן יהודה איש העלייה השנייה.

המפתיע ביותר הוא הקמתה של תזמורת בת שלושים איש בראשון לציון. לפי ברוך בן יהודה, פקידי הברון הקימו תזמורות במושבות חסותו – ראש פינה וזכרון יעקב, ואילו התזמורת בראשון לציון הוקמה ביוזמתם של המתיישבים עצמם. היה זה ב-1895 כאשר א"מ פריימן שעמד בראש ועד המושבה, פנה לבוריס אוסובייצקי, היינן המקצועי שביקב (היה גם בעל ידע מוסיקלי), להקים תזמורת עברית.  אוסובייצקי, שהיה פעיל בחיי התרבות במקום, נענה לבקשה והקים תזמורת של כלי נשיפה: נִקנו חצוצרות, קלרינטים, חלילים ותופים; נבחרו מתיישבים בעלי פוטנציאל מוסיקלי; ואוסבייצקי לימד והדריך אותם ("התזמורת", ראשון לציון תרמ"ב–תש"א, ד' יודילוביץ, עורך, 1941).

כבר מלכתחילה – שְמהּ של התזמורת הלך לפניה,  היא הוזמנה על ידי הממשלה הטורקית לנגן באירועי חג ומועד ביפו ובירושלים,  וכן בידרה את המתיישבים במושבות. בראשון לציון היתה לגורם דומיננטי בחיי החברה והתרבות, כשליוותה אירועים ציבוריים, נשפים בבית העם, ואף חתונות (לפי הכהן, ייעד ד"ר אהרון מזי"א, רופא המושבה, את בית העם בהיווסדו ב-1898, גם לארכיון של הזמר העברי).  במלאת שנה לתזמורת (1896), נערכה חגיגה ברוב עם, ומנשה מאירוביץ, אחד הנגנים, העניק לאוסבייצקי מתנה: מקל מנצחים עשוי "שן פיל עטור פרחי שושן," ובברכתו הדגיש את "הפֶלא" שחולל: כאשר אחרי יום עבודה מתיש, הקפידו כולם, המנצח והנגנים, להיפגש ולערוך חזרות: "והנה  פלא, אֶת המנוחה הרוחנית אחרי עבודתנו היומית  המפרכת... אַתָה יצרתָ לנו," "את כולנו הלהבתָ... ותעש את כולנו לאמני נגינה וזמרה," "מלובשים אנו... בגדי חג... ואצבעותינו פורטות... כאילו אינן מכוסות יבלות מהמעדר והאֵת."

פרוייקט מוסיקלי נוסף, שהופעל ובוצע חרף הקשיים בכוח אדם ובטכנולוגיה, היו ההפקות התיאטרליות שהוסיפו עליהן מוסיקה ושירי זמר במטרה לתת להן אופי קל ועליז יותר, נוסח התיאטרון היידי (ביפו הוקמה ב-1904 אגודה בשם "כינור ציון", לקידום הפעילות המוסיקלית בקרב יהודי יפו, נווה צדק ונווה שלום). שמואל כהן מספר על העלאת המחזה זרובבל לי"ל לילנבלום, שהוזכר לעיל. ההופעה הראשונה התקיימה בירושלים (סוכות, 1889), ובו שובצו עשרה שירים מוכרים שהותאמו פחות או יותר לתוכן המחזה: חלקם מהרפרטואר של שירי ציון ('חושו אחים חושו', 'חִצבו חצבו הרים'), וחלקם שירי-שורה (על הרוב פסוקים מהתנ"כ: 'אלוהים אל דמי לך', 'כלול בהדרו'). הצגה זו זכתה לתהודה רבה, והוצגה בבבתי ספר ובבתי עם, על ידי פועלים ובני נוער. גם החיזיון היידי 'עקדת יצחק' שהועלה בחדרה על ידי הפועל לסקובסקי ששימח את הלבבות, ואף חזר והוצג בזכרון יעקב וביפו (לסקובסקי לימד את חבריו הפועלים את הטקסטים והמנגינות מהזכרון, וביימם - ככל שנחה עליו רוחו). עם זאת יש לזכור כי באותן שנים, התנהלה מִתקפה חריפה של החוגים החרדיים על אנשי היישוב החדש, בהתנגדותם להעלות על במות הארץ מחזות, ובעיקר מחזות עם שירה וריקודים.  החוגים החרדיים ניסו לפגוע ולבטל כל אירוע תיאטרלי כזה (גם באמצעות הממשל הטורקי),  כאשר בראש מסע ההחרמה עומד י"מ פינס, ממנהיגי חובבי ציון לשעבר, שראה בכל ביטוי של תיאטרון ומחול – אקט של "מנהגים יווניים אליליים" שיש בהם כדי לטמא את הארץ הקדושה נוסח "עֵגל המחולות" (כך למשל ההצגה 'זרובבל' לעיל, שהיתה אמורה להיערך ברחובות, פסח 1895, אך בשל הלשנה של הציבור החרדי כי זוהי הצגה פוליטית חתרנית, שלח הממשל הטורקי ביפו חיילים לבטלה).

2. שירי העלייה הראשונה כמסד לשירי הזמר הישראלי

בארץ ישראל של העלייה הראשונה הלך והתפתח קורפוס ראשון של שירים עבריים, שענה על הצורך הנכסף ליַיצר כאן סביבת-חיים מוסיקלית בעלת ייחודיות ארץ ישראלית ותרבות זמר משלה. לסיכום דיוננו 'משירת חיבת ציון לשירת מולדת', נבקש לבדוק: באיזו מידה כוננה העלייה הראשונה את תרבות הזמר הארץ ישראלי, והאם ניתן לאבחן כבר ב'ילדותה' של האומה קווים ספציפיים לדיוקנו של זמר זה - כלאום, כהיסטוריה וכתרבות?  

המלחין מיכאיל גלינקא, שנחשב לאבי המוסיקה הלאומית הרוסית, טען כי העם הוא שיוצר את המוסיקה שלו, והמלחינים – רק מעבדים אותה. אבחנה זו כוחה יפה גם לגבי שירי הזמר של העלייה הראשונה. שהרי מי ש'יצר', ודחף ל'יַיצר' שירים אלה – היו המתיישבים הראשונים. אמנם המשוררים והמלחינים ניסחו שירים אלה במֶלל ובניגון, אבל אנשי היישוב החדש – איכרים ופועלים בכפר ובעיר – הם שהטביעו בהם אותם מרכיבים אימננטיים שהיו עם השנים למאפייניהם הטיפוסיים. כלומר, שיר זמר עברי ראשון זה,  גם אם פשט צורה ולבש צורה, ובמשך השנים התפתח לכיוונים שונים, מאפיינים אלה היו לַמסד העקרוני שלו, ועם מאפיינים המשיך לנהל את שיג ושיח עם הסביבה המשתנה. להלן נבקש לזהות מהו מסד זה – הן במאפייניו התימאטיים-המלודיים והן במאפייניו הביצועיים-החברתיים. 

1. המאפיין התימאטי העקרוני בשירת הזמר של העלייה הראשונה הוא העיסוק הבלעדי בחומרים של הארץ הזאת, שהרי השיבה לארץ ישראל היתה גם השיבה לשורר ולזמר אותה כמקום קונקרטי. כלומר, הלכה ונוצרה כאן חטיבה של טקסטים מקומיים, שנבדלו מ'שירי ציון' לא רק בנושאים ובתכנים אלא גם בערכים ובמשמעויות,  בהיותם עכשו 'שירי מולדת' (המילה 'מולדת' כמושג בפני עצמו הוצע לראשונה על ידי נח שפירא, כשפירק את הצירוף "ארץ מולדת", ושר על "מולדת נעימה"). ואכן 'שירי מולדת' החלו מזוהים ומסומנים כז'אנר בפני עצמו, כאשר מושאי התכנים החלו משתנים מתקופה לתקופה (טרום מלחמת העולם הראשונה, בין שתי מלחמות עולם, המדינה שבדרך). בעלייה ראשונה שירי המולדת היו רובם ככולם שירי היכרות עם הארץ, וכך כל עלייה ועלייה המשיכה ותרמה שירי היאחזות משלה, כשהיא הולכת ומרחיבה את היריעה, בסיפורה את הארץ הזאת ככלל וכפרט (צורות יישוב חדשות, דמויות אדם חדש, אירועי התיישבות ובטחון, היומיום הציוני של יחיד וחברה, וכדומה). 

עם מלחמת השחרור והעלייה הגדולה, הדיאלוג עם הארץ החל מציע עכשיו שירי זמר בעלי מנעד לאומי-חברתי מורכב יותר, כשהמושג 'מולדת' הולך ומאבד את בכורתו ומפנה את מקומו ל'מדינה' (שירי מלחמה, שכול ואובדן;  וכמובן שירי הישראליות החדשה על מגוון מגזריה ועוליה, עיסוקיה ותרבויותיה). אלא שחרף צמצום המילה 'מולדת' בשימוש הלקסיקוגרפי שלה, שירי הזמר לא פסקו מלספר אותה על ההבטים הייחודיים והטיפוסיים שלה. הרצל שמואלי טען כי שירי מולדת הם למעשה כל שיר שעניינו החיים שלנו כאן. כלומר, שיר זמר העוסק בנו ובישראליות שלנו – הוא שיר מולדת גם בגלגוליו המאוחרים. יוצא איפוא שברפרטואר של העשורים האחרונים (סוף המאה ה-20 – התחלת ה-21),  אכן ניתן להצביע על גלגולו המאוחר של ז'אנר זה, וזאת – לא רק בשירי זמר כמו 'ירושלים של זהב' או 'אל נא תעקור נטוע' (נעמי שמר), אלא גם 'אין לי ארץ אחרת' (אהוד מנור / קארין אלאל), 'משיח לא בא' (שלום חנוך),  'אני הולך לבכות לך' (אביב גפן), 'איזו מדינה' (אלי לוזון / יוני רועה), או אפילו 'סתם יום של חול' (יוסי גמזו / שמעון ישראלי).

2. ובאשר למאפיין המוסיקלי העקרוני: בניגוד למאפיין התימאטי שעניינו תמיד המקום הארץ ישראלי ותכניו, מגלה המאפיין המוסיקלי יֶתר פתיחות לגבי המֶלודיה, ובעיקר לזו ההרמונית, הקְליטה והשווה לכל נפש. מיכל זמורה כהן, במאמר משנות ה-50, ציינה כי ככל שגוברת חשיבות ההכרה "להיות עם", כך גוברת חשיבות שיר הזמר "להיות של כל העם" ובביצועו בפי כל אחד ואחת ממנו ('שיר עם ישראל – כיצד', 20 שנה במוסיקה הישראלית, 1968). ואכן קנה המידה האולטימטיבי לבחירת המלודיות לשירי העלייה הראשונה, היה בעצם היותן פשוטות ונגישות – גם אלה שנתחברו על ידי יוצרים ארץ ישראליים (איגלי, מילמן), וגם אלה שהושאלו עבורם מממקורות אירופאיים (אוקראינים, סלאבים, רומנים, גרמניים). בחירה מכֻוונת זו הֵקֵלה לא רק מבחינה מילולית (כשההרמוניה הפשוטה סייעה לניכוס המילים בעברית, חיתוך ההברות, ולא כל שכן זכירתן); אלא גם מבחינה צורנית, כאשר המבנה המוסיקלי בעל התבניוֹת הסדירות, הַחֲזרה עליהן, והמקצבים הקלילים – תורגם ונֶחְווה גם באמצעות הגוף כשיר הליכה וכשיר ריקוד (וכדברי ה' שמואלי: "הרוקדים שרו והשרים רקדו").

במילים אחרות, הביטוי הסוציו-מוסיקלי של שירי הזמר בעלייה הראשונה (וממילא בתקופת היישוב), נועד מלכתחילה לשיר (ולרַקֵד) - על ידי הרבים, למען הרבים, ועם הרבים, ונראה שדווקא בעשורים האחרונים עניין זה שב וחוזר, עם הביקוש הרב למועדוני זמר. האם הדגשת דורנו את ה'אינדיבידואליזם' כתפיסת עולם בלעדית, והייצור המוסיקלי של שירי 'אני' ו'עצמי' – על דרך התחברות דיסוננטית א-קומיניקטיבית – הם שעוררו את הנהירה למועדונים אלה; נהירה שמבקשת לחזור אל הצוותא ואל אותה שירת-רבים של הרמוניה מלודית שכל אחד יכול לזמר אותה (ושמרשל מק'לוהן מכנה "Art Form")?

כלומר, אם בעליות הראשונות 'לשיר בצוותא' היתה פונקציה יומיומית במסגרת הפרקטיקה הקיימת (ולאחר מכן כפועל יוצא של כל התכנסות מזדמנת) – היום לשיר בצוותא הוא אקט בידורי-אמנותי שיש לרכשו כמו כל מופע. דהיינו, על הקהל להתאים עצמו ללוח זמנים, לשלם במיטב כספו, ולהשתלב במערך בימתי מאורגן (מילים מוקרנות, ליווי מוסיקלי ומנחה), כדי לשחזר מחדש אותה חוויה טבעית-ספונטנית של לשיר ביחד את אותם שירי מולדת ישנים וחדשים.

3. מאפיין בסיסי נוסף שהתבקש משירי העלייה הראשונה, וממילא משירי המולדת לדורותיהם – הוא אותו הלוך רוח אופטימי וצוהל, המוכתב על ידי הסולם המז'ורי. חוקרת שיר העם היהודי, רות רובין, מבדילה בין שיר-זמר ציוני לבין שיר-עם יהודי, בהציגה את המוסיקה של השיר הציוני כמוסיקה מז'ורית "עם רוח חדשה וקצב חדש", אותה שרו החלוצים הציוניים "כמו מַשילים מעצמם את הטון היבבני הישן [המינורי], ומאמצים להם נימה של בטחון."

 כלומר, בין אם השירה היתה שמחה או עצובה, תמיד התייצב מאחריה הרצון הנחוש להגשים חלום-דורות ולשיר אותו בעוצמה ובהשתוקקות (או כמו שנאמר על נח שפירא, כי הוא "ביטל את השיר היהודי העממי ויצא להתחרות איתו").

גם חוקר המוסיקה יצחק אדל, שטען כי "ההיסטוריה הפנימית של העם שוכנת בתוך שירתו," התעכב על הניגוד הפונקציונאלי-המוסיקלי שהלך והתחדד עם המעבר מ'גולה' ל'מולדת', וממילא בין השיר הגלותי לבין הזמר הארץ ישראלי. לפי אדל, השיר הארץ ישראלי אמנם ינק "ממקור הכוחות המוסיקליים הלאומיים" שנשתמרו בשיר הגלותי ובשירה הדתית, אלא שבשיר הגלותי כוחות אלה התגלו "במצב סטאטי," ואילו בשיר הארץ ישראלי הם "מופיעים בצורה דינאמית," ו"נוטים להתרחבות [טונאלית] ולהתגבשות מתמדת."

אדל, המתחקה אחר התנהגותם המשתנה של טונים דומיננטיים ומובילים בקונסטרוקציה של השיר הארץ ישראלי, אף מסכם בציינו: ש"רגש הביטחון" המצטבר בשיר הארץ ישראלי, אכן מנער ומרחיק ממנו את הסולם היידי-הפריגי, הסולם היהודי האופייני בתפוצותיו ("השיר הארץ ישראלי" (הרצאה), הכינוס הראשון לשיר הארצישראלי, תל אביב 1946).

קביעה זו עולה בקנה אחד עם סקירתה ההיסטורית של מיכל זמורה כהן, אודות מעורבותם של ראשוני המלחינים היהודים האירופאים, בנסיונותיהם להעמיד מוסיקה ארץ ישראלית טיפוסית, וביניהם המלחין יואל אנגל. לפי זמורה-כהן,  אנגל ביקש לייצר זמר ארץ ישראלי מובחן ומובדל בפני עצמו כבר מעצם בואו הנה (1924), לכן הציב במרכזו את הסולם המז'ורי – סולם "שהיה מאז ומתמיד זר לרוח היהודית" ואילו כאן "התחיל להופיע בשימוש מזהיר", כש"מנגינות ההורה" מסמיקות "מהתלהבות" ומ"עוצמה" –

 (Folk Song in Israel, An Analysis (Attempted, 1963.

מאידך, תפיסת השיר הישראלי כשואף אל המז'ור, הולך ומצטייר כלא מדוייק, הן מפרספקטיבה של זמן והן מממצאיו של המחקר, כמו זה של טלילה אלירם  בספרה אודות שיר הזמר הארץ ישראלי לדורותיו (בוא, שיר עברי, שירי ארץ ישראל: היבטים מוזיקליים וחברתיים, 2006). אלירם מתחקה אחר המידתיות של המז'ור והמינור במשך עשרות שנים, ומראה – כיצד דווקא המינור היה למאפיין הדומיננטי, או כדבריה של נעמי שמר: "כל מה שהוא מינור הוא שלנו" (לפי אלירם התפלגות שירי הזמר הארץ ישראליים לכל תקופותיהם, היא: מז'ור – 10% ומינור – 86.5%).

כלומר, אם מתקופת העלייה הראשונה ואילך, התבקשה המוסיקה הלאומית לבטא עצמה על דרך המז'ור, הנהייה הנפשית של 'היחד' הישראלי ("האנרגיה המוסיקלית הפסיכית," כמינוחו של אדל), פנתה ממנה אל דרך המינור. אלירם מאששת "נהייה" זו - בעקבות סקר שאלונים וראיונות שערכה עם מומחים ויוצרים בתחום הזמר הישראלי - בהסבירה בין היתר את השפעת המֶלוס הרוסי שהזין את הזמר העברי מראשית היישוב, דרך שירי תנועות הנוער, הפלמ"ח והמחתרות, ועד דורות של מלחינים ישראליים – אם ילידי מזרח אירופה (סשה ארגוב, וילנסקי) ואם ילידי הארץ (נעמי שמר, שייקה פייקוב, יאיר רוזנבלום). יתרה מזו: מלחינים אלה יִיצרו במשך השנים קורפוס מרכזי כל כך של שיג ושיח עם המלוס הרוסי, עד שנתפס כמו היה מורשת. "אי אפשר היה להשתחרר מהמורשת הרוסית," העיר יהואש הירשברג (1994), "והשירים הרוסיים ממשיכים עד היום."

4. השפעת מורשת זו מובילה כמו מובן מאליו אל כלל רב-התרבותיות המוסיקלית הקיימת אצלנו, שכמו 'מעכבת' את החתירה למלוס ישראלי טיפוסי משלנו. להזכירנו, שאם שירי המולדת התאפיינו מלכתחילה בטקסט חד משמעי של עִבְריות (לשון, מסרים, ערכים, היסטוריה), הטקסט המוסיקלי התאפיין מלכתחילה באקלקטיקה של ניגונים וצלילים שהושאלו, הושפעו ונוכסו ממערב וממזרח. כך בתקופת העלייה הראשונה, וכך בימינו. בעלייה הראשונה ניסו המתיישבים (בני אירופה) לנכס להם מן המוסיקה המיובאת, אבל גם מן המוסיקה המקומית הילידית:  אם פרי הזמר של בני היישוב הישן (יוצאי ספרד, תימן ובוכרה), ואם פרי ניגוניהם של בני המקום הערביים והבדווים – בהאמינם כי בכך מקבצים הם את שירת הגלויות לאחת, ומתחברים למסורת השירה הקדומה נוסח האבות (לפי מיכל זמורה, הנטייה להלך רוח מזרחי בזמר הארץ ישראלי, מראשית היישוב ואילך – היא לא תוצאה של "אוריינטציה מזרחית", שפופולרית גם במערב, אלא "חתירה תת-הכרתית לשוב אל המקורות שלנו – אל המזרח, ערש הולדתנו").

בדרך זו המשיכו גם המלחינים העבריים בתקופת היישוב ובראשית המדינה (כמו נחום נרדי, ידידיה אדמון, עמנואל זמיר), אך רק עם העלייה הגדולה ממדינות ערב, ובעיקר עם הלוך הרוח הפלורליסטי של העשורים האחרונים – עלה וסחף הלחן המזרחי (או הים תיכוני) את הזמר הישראלי, והיה לחלק בלתי נפרד ממנו (כאשר גם לחנים מערביים של שירי מולדת 'קלסיים', זוכים לעיבודים מעניינים על פי המקצב המזרחי וסולמותיו). כלומר, השימוש בניגונים מתרבויות שונות, מראשית העליות, המשיך להעסיק כל השנים את הזמר הישראלי ואת התעשייה המקומית שלו – הן כארץ הגירה והן כארץ הפתוחה להשפעות ולהתקבלויות מהחוץ; כך ש'קיבוץ גלויות' מלודי זה הוא בדיעבד סימן ההכר של שיר הזמר שלה, ומאפיין ישראלי מוסיקלי בפני עצמו.

כללו של דבר: הולדתו של זמר עברי בארץ ישראל ושירי המולדת שנוצקו בו כמסד ראשוני ועקרוני, היו לתעודת הזהות שלנו לדורותינו כאן. שהרי מאז, במשך למעלה ממאה ועשרים שנה, פרץ השיר לכל כיוון של ז'אנר, תמליל, מוסיקה וביצוע, וסימני ההיכר, שהושתתו והותוו בילדות הלאומית שלנו, היו לתווי איפיון מייחדים ומאבחנים, ולכדי רצף לכיד מאז ועד היום. ואכן רצף זה, חרף הסדקים והשסעים החברתיים והפוליטיים, ממשיך לשיר את ישראליותו, ולזמר את 'היחד' שלו – הן כמולדת ומדינה, והן כהיסטוריה ואקטואליה.

סוף

אהוד: אני מאוד מתפלא עלייך, יפה, שאת, בת פתח תקווה, נצר למשפחת זרח ברנט, ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה ו"אם המושבות" – את הצלחת להיכנע כליל לצו המטומטם של האקדמיה ושל קופצי המושבה ראשל"צ בראש, אלה מעוותי ההיסטוריה – ולכן הוצאת כליל את פתח-תקווה עירך ממחקרך על העלייה הראשונה פן אולי יבולע לך באקדמיה?!

לא יאומן איך בכל איזכור של פעילות תרבותית תיאטראית ומוסיקלית במחקרך – את שוקדת להעלים כליל את חלקה המרכזי של פתח-תקווה באותן שנים. והלא המקורות מוכרים לך היטב.

אבל אצלך פתח תקווה – יוק!

* * *

פורים בפתח תקווה לפני כ-128 שנה

פרק שאינו נזכר כלל במחקרה של יפה ברלוביץ, והוא מתוך יהודה רַאבּ (בן עזר): "התלם הראשון", זיכרונות 1930-1862, נרשמו בידי בנו בנימין בן עזר (ראב), הספרייה הציונית, 1956, מהדורה חדשה מצולמת עם אחרית דבר מאת נכדו אהוד בן עזר, הספרייה הציונית, 1988.

למרות קשיי החיים היה מצב-רוחנו טוב. אנשים חופשים וצעירים היינו, ומלאי חום נעורים. המקום היה קטן וכולנו שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו. אנסה לתאר את משחק הפורים של אותה שנה (1885 לערך, ואולי קצת מאוחר יותר) ואת משחק הפורים של אותה שנה ואת העונג "האמנותי" שגרם לי, אף על פי שלא השתתפתי בו ורק התבוננתי אליו מן הצד.

היו בינינו צעירים אחדים, שידעו משהו מהאופירטות של גולדפדן, וכן ראו תיאטרון. על פי יוזמתם נערך משחק פורים, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה. חושבני, כי גם לא תראה יותר... סנדר חדד [משומרי המושבה הראשונים, אברהם שפירא היה חניכו] רכב באישון לילה לירושלים להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. התפקידים חולקו. כבר היו לנו מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת, והמן בן-חיל, לבוש גלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשתה הרג'יסורה. רווח והצלה עמד לנו ממ.ק. [כנראה מנדל קופלמן] שתבע לעצמו בתוקף שני תפקידים: של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו, היה מוחזק לידען בהלכות נשים... מלבד אלה היו שם עוד ארבעה שומרי ראש המלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מבדואים מכריהם. הכול היו מרוצים – מלבד אחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלא תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף; מעין "שר הפנים" או "וזיר". הלבישוהו מחלצות ונתנו בידו מקל כבד, שחור, וגולת כסף בראשו, ממין המקלות שהיו בידי ה"קאווסים" של הקונסולים. מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה "הווזיר" מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר לכך:

"שורו, הביטו, קונסולטים, איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה בביתו המרווח של זרח ברנט. אכן היה זה מחזה מרהיב-עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק.

את הטקסט חיברה או התאימה הרג'יסורה לפי מיבחר מנגינות יהודיות, וולכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים... הרי בית אחד לדוגמה, שנשתמר עד היום בזיכרוני. שר אותו מרדכי הצדיק לאסתר בהילקחה אל בית המלך, וזו לשונו בערך:

 "אסתרֶ'ל עטרת ראשי,

את מחלצותייך לבשי,

וביפי פנייך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את, "יַא אחתּי"?

ענֹה תעני: שבט בנימין משפחתי;

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם, ואחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני "האינטלגנציה" היהודאית. למחרת היום המשיכה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת, ולבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית, עד שאחשוורוש שלנו הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק ב"חלטו" (חלוק) לעורו (יום חמסין היה היום ההוא) והחל לרוץ ברחובות ולהכריז בקולי קולות, כי עולה הוא ירושלימה להוריד את הפחה מגדולתו... רוצה הוא להציל את נתיני מדינתו שלו מידי ה"תֶּרכּלה שיקסֶה"! בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו, אך הוא לא נרגע עד שתפשוהו והטבילוהו הטבל היטב בשוקת הבהמות של הקולוניה.

* * *

אהוד בן עזר

תיאטרון במושבה. האם הדוקטור הוא

 "אוייב העם"?

פרק מתוך סיפור חייה של אסתר ראב

"ימים של לענה ודבש"

בהוצאת "עם עובד" 1998, 599 עמ'

גם הפרק הזה  ומקורותיו אינם נזכרים כלל במחקרה של יפה ברלוביץ

המאבק בין הישן לחדש מתנהל בכמה וכמה מישורים ולא רק בענייני היגיינה אלא גם סביב התזמורת, הספרייה, הצגות התיאטרון, ובית-הספר העברי המעורב לבנים ולבנות.

ראשיתה של התזמורת ב-1897, כפי שמתפרסם ב"הצבי" הירושלמי בט"ו אדר ב', תרנ"ז: "בפתח-תקוה נוסדה תזמורת. טיפלו בזה המורה הטורקי, האדון דוד לאו, וכן אחד מבני המושבה, גיסין, שלימד קריאת התווים. ואחד מתלמידי אוסוביציקי בראשון, א. אייזנברג, נקרא לפתח-תקוה לנצח על המנגנים בימים הראשונים."

מה יש בהן, בהצגות התיאטרון הראשונות בארץ, שחרף כמותן המועטת, ביצוען החובבני – על-פי-רוב במסגרת בית-ספר, הביקורות שאינן מחמיאות בדרך-כלל, והיותן בטלות בשישים מול שאר גילויי החיים היומיומיים – הריהן כמטלית אדומה בעיני השמרנים במושבות ובערים, ובעיקר בעיני הרבנים? – אולי משום שהן מסמלות, יותר מכל דבר אחר, את המאבק שבין האדוקים לחופשים, שבין הישן לחדש?

בשלהי שנת 1907, כאשר משפחת ד"ר ברנשטיין-כהן כבר נמצאת בארץ, מוצג ביפו המחזה "ד"ר שטוקמן" או "עוכר העם", מאת איבסן. ההצגה נערכת על-ידי אגודת "חובבי האמנות הדרמתית" בכיכובו של מנחם גנסין, המשחק את תפקיד ד"ר שטוקמן: רופא אידאליסט, הלוחם בפרנסי העיר שאינם מוכנים לתקן את מערכת הביוב המזהמת את מי-השתייה של עירו, אך לבסוף מוצג הוא, הלוחם נגד השחיתות, בתור "אוייב העם".

בטרם מספיק גנסין לסיים את המונולוג הגדול של ד"ר שטוקמן: "אוייבם בנפש של האמת והחופש בינינו הוא רוב שעשה יד אחת. האיש החזק ביותר הוא זה העומד לבדו..." – נפתחת דלת ביתו של הנתין האמריקאי, שבו נערכת ההצגה, נכנסים שני פקידי השלטון התורכי, ואוסרים על המשך ההצגה. מתברר שיש ביפו "יהודים טובים" המעוניינים שההצגה לא תתקיים כי נופל עליהם "פחד הסוציאליזם". ואולם גנסין אומר שההצגה היתה כה גרועה: "ששמחתי בליבי על המאורע ששם קץ למשחק חסר-טעם זה."

גבריאל טלפיר, שבמחקרו על ראשית הפעילות הבימתית בארץ מביא גם את סיפורה של הצגה זו, מספר כי בליל פורים תרס"ז, 1907, הציגו בזיכרון-יעקב את המחזה "האינטליגנט" של פרץ הירשביין, המתאר את קשי חיי היהודים ברוסיה. משחקה של שרה אהרונסון זכה לביקורת מצויינת ב"השקפה" – בעיקר בזכות דיבורה העברי הצח והנעים. "הנה כי כן," כותב עתונו הירושלמי של בן-יהודה, "זכינו בארץ-ישראל בימים האחרונים למשחקים מצויינים, היודעים להגשים על במה עברית ובשפה עברית את חזיונות החיים העברים באופן יפה ונפלא."

 "האינטליגנט" מוצג באותה שנה גם בפתח-תקוה ובעברית – על-ידי הפועלים, חרף האיסור שמוטל על ההצגה מטעם "המבקרים" אנשי הוועד, ל. מכנס, י. גולדנהירש וש. שטמפפר. בגלל האיסור מוצג המחזה בביתו של האיכר המרדן והאמיץ משה גיסין. ביתו של גיסין משמש באותה תקופה גם כמלון "הירקון", מרכז האינטליגנציה והקידמה במושבה, מקום מגוריו של הסופר יעקב רבינוביץ, שמתארו ברומאן הנפלא "נדודי עמשי השומר". הצלחת "האינטליגנט" רבה עד כדי כך שהפועלים מפתח-תקוה מציגים אותו גם ברחובות. חלק גדול מתושבי רחובות מתנגד, אך בזכות צעיריה "המושבה ניצלה מסקנדל."

במוצאי שבועות תרס"ז, 1907, מציגים צעירי פתח-תקוה, כניראה ביידיש, את המחזה "הונגרמן אונד קבצנזון" של גולדפדן, שמוצג לאחר כיובל שנים ב"הבימה" בשם "מעשה בנסיך". "ההשקפה" הירושלמי כותב: "ואף שהקנאים הצבועים והטיפשים בעזרת הרב – – – הכריזו בבית-הכנסת לבלתי ילך כל איש למחזה, – – – בכל זאת מספר הבאים היה רב מאוד. המחזה ארך כארבע שעות, וכל הבאים שבעו עונג רב והתפלאו על המשחקים הצעירים, שמעולם לא עלו על במת בית-חזיון והפליאו בכל זאת לשחק ולהציג דבר כל-כך טוב ונכון, כאילו היו משחקים מלומדים." הכתב מזכיר לטובה את האדון טשטמן, הוא כניראה חשסמן, הרג'יסור המקומי.

תנופת התיאטרון במושבה נמשכת, ולובשת אופי של מאבק בין העברית ליידיש. לקראת פורים תרס"ח, 1908, עומדים להציג ביידיש את המחזה "פאמיליע צבי" (משפחת צבי) מאת ד. פינסקי. ב"השקפה" הירושלמי מתפרסמת כרוניקה מאת "תושב פתח-תקוה", וזו לשונה:

בני האיכרים, הנקראים "צעירי פתח תקוה", מתעתדים להציג פה בפורים חזיון ז'רגוני. (ראוי לציין, שבין המתחילים במצווה נמצאים שני חברים מה"ועד" של אגודת "עבריה" המקומית, ושאחד מהם משתתף בחזיון בתור מקריא). ודבר פלא הוא אדישותם של מורי בית-הספר במושבתנו להעניין הזה, אשר עמלו כולם להפיץ את הלשון העברית בין ילדי המושבה, וכעת מרשים להשפיע ממש כנגד השפעתם. כל ההכנות והנסיונות להחזיון הז'רגוני יעשו באולם בית-הספר. גם ועד בית-הספר מסכים לכל, והשערוריה נעשתה: חזיון ז'רגוני במושבה!

בתשרי תרס"ט, שלהי 1908, מציגים "הצעירים" בעברית את "זרובבל" מאת משה לייב לילינבלום, מחזה שגרם לשערוריה ברחובות כשהועלה שם בחול המועד פסח תרנ"ה, 1895, על-ידי הפועלים. התגובות החברתיות דווקא טובות, וכך מדווח על כך "הצבי" הירושלמי:

עתה מראים צעירי פתח-תקוה את אהבתם לעבודה גם הגשמית והרוחנית, והצעירים האלה הם כולם עובדים חרוצים וכולם עסוקים בשדות, בכרמים או בפרדסים. ואחרי עבודתם החלו להתעמק בעבודה הרוחנית – – – יסדו תזמורת, שהיא לכבוד למושבה, פתחו בית-ספרים ויחלו גם לסדר חזיונות, ודווקא בעברית. וחזיון כזה ראיתי באור ליום ה' לחוה"מ סוכות. החזיון הוא "זרובבל", והמשחקים היו תלמידי בית-הספר. נערים מבני עשר עד ארבע-עשרה שנה, ולפי זה הצליח החזיון מאוד. מנערים אי-אפשר לדרוש הרבה, פעמיים הציגו את החזיון הזה, בפעם הראשונה לטובת בית-הספרים ובשנית – לטובת "חברת לינה". וראיתי בין המבקרים הרבה זקנים וזקנות. ושמעתי ילדים אחדים מתרגמים לאימהותיהם הזקנות את כל פרטי החזיון, והן יושבות ומתפלאות; וזוהי קידמה, שקנאי פתח-תקוה ילכו לבקר החזיון ולקבל הכנסותיו. זאת היא פעולת צעירי פתח-תקוה, אולם עוד רבה העבודה לפניהם. אך מקווים אנו, שיעבדו הלאה לטובת מושבתם והשפה העברית.

במקביל, באותו ערב, מציגים הפועלים במושב הצעיר הסמוך, עין-גנים, חזיון רוסי בתרגום עברי בשם "הסנה". בטאון הפועלים "הפועל הצעיר" מבקר קשות את התרגום העברי המסורס של המחזה ואת המשחק הגרוע, וממשיך:

באותו הלילה, שהציגו את החזיון בעין-גנים, הציגו גם נערי המושבה את החזיון "זרובבל" וגם בלילה השני הציגו אותו החזיון. וראוי לציין, שעד כה היו צעירי המושבה בוחרים להציג חזיונות בז'רגון בטענם, שלחזיון עברי ימעיטו בני המושבה, ובייחוד הנשים, לבוא מפני שחלק קטן מתושבי המושבה מבין עברית. ובעוד שרק לפני חצי שנה (בפורים העבר) הציגו דווקא בז'רגון "פאמיליע צבי" (לד. פינסקי); הפעם ראינו כי בני המושבה לא נמנעו מבוא גם לחזיון עברי ולא עוד אלא שנצרכו להציג את החזיון העברי פעמיים.

אבל האידיליה אינה נמשכת זמן-רב. בפורים 1909, אדר תרס"ט, כאשר המאבק של ד"ר ברנשטיין-כהן ב"זקני" ועד המושבה מתחמם והולך, עורכים "הצעירים" ערב תיאטרון שבו מוצגים המחזה "ליב גולדמן ובתו" בעברית, ו"מזל טוב" מאת שלום עליכם, ביידיש. "ועד המושבה הכריז חרם על הנשף הנערך בחצרו של האדון פסקל," – נמסר ב"הצבי" הירושלמי, – "משום שהשתתפו בו עלמים ועלמות, שזה נגד הסעיף המפורש בתקנות הוועד."

מתברר אפוא שלאו-דווקא תוכנו של המחזה, או נקיטת עמדה בין עברית ליידיש – מקוממים את ועד-המושבה, אלא בעיקר ה"פריצות" – בנים ובנות יחדיו. בתקופה זו מונהג הלימוד המעורב בבית-הספר יק"א מייסודו של הברון – ובתגובה נוסד בית-הספר הדתי "נצח ישראל", ששומר על הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות.

ב"ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח-תקוה" מסופר כי תחילה מייסדים "הצעירים" את התזמורת, ולוקחים לרשותם את הספריה. בכך הם מרגיזים את "רוח הזקנים" אך לידי מלחמה גלוייה אינם באים כל זמן שאינם מתחילים "לסדר הצגות על הבמה".

הכוונה להצגת התיאטרון בפורים 1909, בחצרו של האיכר האמיד פרץ פסקל, שהיה עד לפני זמן לא רב אגרונום באדמיניסטראציה של הברון. בתו בכורתו לורט, חברתה של אסתר, לומדת בבית-הספר יק"א. פסקל יכול לצפצף על ועד המושבה ולתמוך ב"צעירים", שחלקם כבר אנשים בעלי שיבה או קרחות, אבל השקפת עולמם אינה שמרנית. ומציין אחד הכותבים מהתקופה ההיא, בספר היובל:

על "חילול קודש" שכזה לא יכול עוד הוועד לעבור בשתיקה. הראשונים שניסו להכניס את ה"שרץ" הזה אל המושבה היו הפועלים. אולם בשבילם המציא הוועד כלי-זין – את ההשבתה. והנה עברו רק שנתיים ונבואת הפועלים: "בניכם יילחמו בכם" – נתקיימה. "הרעה" יצאה מהמושבה גופה. החומה הסינית נהרסה ועל הבמה הופיעו בניהם ובנותיהם של איכרי פתח-תקוה לשחק, לדאבוננו – בז'רגון [כלומר ביידיש], לפני הקהל. הוועד השתדל למחות כנגד זה, אך הצעירים לא נרתעו אחור, ומאז החלה להתפשט מלחמה גלוייה בין הוועד של המושבה ובין "אגודת צעירי פתח-תקוה".

* * *

מלכה נתנזון

וְשׁוּב כָּל הַלַּיְלָה

שָׁאֲגוּ בְּךָ חֶלְקֵי הַגּוּפוֹת

וְלֹא הָיוּ בַּנִּמְצָא אָרוֹן

אוֹ דֶּלֶת

וְרַק הַמַּרְאוֹת

חִפַּשְׂתִּי אַחַר מַפְתֵּחַ עֵינֶיךָ

לְהַשְׁתִּיק מִפְלְצוֹת הָאֵימִים

אֲבָל הַדָּם הַנִּשְׁפָּךְ

כִּסָּה אֶת כֻּלִּי

כְּטַלִּית עַל תְּפִלִּין

וּקְרִיאַת

שְׁמַע

וְנָשַׁקְתִּי לְךָ, וְאָהַבְתִּי אוֹתְךָ

וּשְׂעָרִי הַסּוֹמֵר הַנִּסְמָךְ לְשֶׁלְּךָ

לָבַשׁ יְרֹקֶת סְלָעִים

וּבְקָעִים שֶׁבִּי

וּמַהֲמוֹרוֹת שֶׁבְּךָ

וּכְנִצֶּבֶת עַל מְקוֹם הַבְּלִיעָה

נָתַתִּי קוֹלִי

בְּשִׁיר

                *

כְּכָל שֶׁאַתָּה מְחוֹלֵל עִם הַמָּוֶת

אֲנִי עִם הָאוֹתִיּוֹת –

בּוֹנָה בָּתֵּי

שִׁיר

יָבוֹאוּ הַיְּלָדִים

יִסְתּוֹפְפוּ תַּחַת כַּנְפֵי שְׁכִינָתָם

וְלֹא יִהְיֶה צַעֲרָם

כַּצַּעַר הַזֶּה

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 4.8.13

* כאשר ארה"ב ומדינות אירופה סוגרות שגרירויות ומבטלות טיסות מפחד הטרור האסלאמיסטי – האם הם מודעים לכך שהאוייב של המערב הוא האוייב של ישראל, הוא האוייב הנלחם נגד קיומה של ישראל וישראל נאבקת נגדו על קיומה? האם האיחוד האירופי אינו מבין שהחלטותיו הצבועות, כמו החרם על תוצרת ההתנחלויות, היא פעולה למען הצד הרע בסכסוך המזרח תיכוני; אותו צד שבעטיו נסגרות שגרירויות ומבוטלות טיסות? האם ארה"ב מבינה שבלחצה על ישראל לשחרר מחבלים, היא מחזקת ומעודדת את הטרור, אותו טרור הגורם לה לסגור שגרירויות ולבטל טיסות? 

* הצהרתו של רוחאני על כך שישראל היא פצע שיש להסירו, היא הפתעה גדולה... למי שבחר לרמות את עצמו.

* לקורא שהתערב אתי ביום בחירתו של רוחאני שאני טועה באבחנותיי – אני מוחל על ההתערבות. הרי באמת ובתמים רציתי להפסיד בה (וידעתי שאנצח בה).

* סחריר (ספין) חדש בתקשורת וברשתות החברתיות, מציג ברירה, כביכול, שעמדה בפני הממשלה, בין שחרור מחבלים להפסקת הבנייה, כתנאי לחידוש המו"מ. כמובן שהמטרה של הספין הזה, הוא הסתה פרועה כנגד המתנחלים, והאשמתם בשחרור המחבלים לחופשי. יש לדחות ולהוקיע את הספין, וכן את עצם הברירה, כביכול, בין דבר וחולירע, כאשר הברירה הראויה היא פשוט מו"מ ללא תנאים מוקדמים.

* אחת הטענות המוזרות והצבועות נגד משאל העם, היא שהמשאל הוא... "בריחה ממנהיגות". זו שטות מוחלטת, שכמוה כאמירה שדמוקרטיה היא בריחה ממנהיגות. למה בכלל להביא הסכם לאישור הכנסת? גם זו בריחה ממנהיגות. למה להביאו למליאת הממשלה? גם זו בריחה ממנהיגות. הבה נבחר מנהיג חזק שיראה לכולם מה זאת מנהיגות; מנהיג גיבור, לא פחדן, כזה שיודע להחליט לבד, שאינו צריך להתייעץ עם אף אחד, שאינו זקוק לאישור מאף אחד, שאינו זקוק לחטוטרת הזאת של דמוקרטיה-שממוקרטיה. על פיו יישק דבר.

* אני מתנגד ל"חוק המשילות", אך איני מתרשם מדמעותיה של זהבה גלאון בדיון על החוק. מי שמתנגדת למשאל עם וטוענת שזאת "בריחה ממנהיגות" ו"מנהיגות פחדנית" – הדמעות שהיא שופכת על הפגיעה בדמוקרטיה בחוק המשילות הן דמעות תנין.

* אין בישראל כל בעיית משילות. בעיית המשילות נפתרה לפני שנים אחדות, כאשר הונהגה שיטת "אי אמון קונסטרוקטיבי", כלומר שממשלה נופלת בהצבעת אי אמון רק אם יש רוב של 61 ח"כים למועמד חלופי. כל הסיפורים על הצורך בחיזוק המשילות, הם סיפורי בדים של ממשלה הרוצה להחליש את הדמוקרטיה, את הביקורת הפרלמנטרית ואת הייצוגיות. יוזמי המהלך שוכחים, שהפוליטיקה היא גלגל מסתובב. פעם הם למעלה ופעם הם למטה. יבוא יום שבו הם יפגעו מהחוקים שהיום, ברוב זחיחותם, הם מחוקקים.

* אני רחוק מאוד מלהיות חסיד של ברק, מכל בחינה שהיא. בראש ובראשונה מהסיבה שהוא ניפץ את כל יסודות הקונצנזוס הלאומי, את כל יסודות המדיניות הישראלית והאסטרטגיה הישראלית, עקף מ"שמאל" את "שלום עכשיו" ומרצ, אימץ את גישת אורי אבנרי וחד"ש, בהצעתו בקמפ דיוויד, ובכך גרם נזק מדיני וביטחוני בלתי הפיך חמור ביותר למדינת ישראל. אני גם סולד מדרכי התנהלותו הפוליטית בכל הקריירה שלו. וגם מה"שדה בוקר" שלו – רדיפת בצע לשמו.

אבל בעימות שאין בו צדיקים, בינו לבין אשכנזי – אף שהוא נושא במידה רבה של אחריות, עיקר האשמה היא באשכנזי, שהתגלה כיותר נוכל, כיותר רב תעלולים ויותר מושחת אפילו מברק (וזה שיא שקשה לשבור אותו). אין כל דרך לתאר את התנהלותו והתנהלות לשכתו, מלבד פוטש של חונטת קצינים נגד הדרג המדיני הנבחר, וחתרנות לסיכול בחירת רמטכ"ל שאינו מהחונטה.

* לא עוד "פרשת הרפז" – פרשת אשכנזי.

* אז אולי גבי אשכנזי יהיה נגיד בנק ישראל?

* צר לי על קלות הראש שבה מתייחסים רבים לגניבת רכוש מחנות בידי מי שהיה, וכמעט היה שוב, נגיד בנק ישראל. הטענה ש"אף אחד אינו מושלם" נכונה. אני רחוק מלהיות מושלם, אך מעולם לא עלה על דעתי לגנוב מחנות. וגם אתה הקורא, לבטח אינך מושלם. האם אי פעם גנבת מחנות? אני משוכנע שגם אהוד בן עזר, שלימד סנגוריה על פרנקל, מעולם לא היה מעלה על דעתו לעשות כן. אין אנשים מושלמים וגם נגיד בנק ישראל, יהיה אשר יהיה, לא יהיה מושלם. אבל יש קווים אדומים שאסור לחצותם. הדרישה ממשרתי הציבור לטוהר מידות, אינה נוקדנות ואינה קטנוניות, אלא רצון לחיות בחברה מתוקנת.

* ובשולי פרשת פרנקל – מי זכאי לדרכון דיפלומטי? האם יש על כך בקרה ופיקוח? האם יש כללים? זו סוגיה הראויה לטיפולו של מבקר המדינה.

* ידו הגסה של אלון חסן וידו הארוכה של עמיר פרץ הם העומדים מאחורי המרד נגד שלי יחימוביץ' במפלגת העבודה. יצר ההרס העצמי של מפלגת העבודה – מפלגה אוכלת מנהיגיה, ממשיך להכות בה.

* אחד, לא חשוב מאיזה לאום, ירה לכל עבר בקרב ציבור של בני לאום אחר, רצח ארבעה ופצע עשרות. איך יוגדר אותו אדם? מחבל, כמובן.

לא על פי הפרקליטות. הפרקליטות, משום מה, מסרבת להגדיר את המחבל נתן זאדה, שם רשעים יירקב, כמחבל. אבל  מי שחושב כמו מחבל, פועל כמו מחבל ורוצח כמו מחבל, הוא מחבל.

מותו של מחבל היא תוצאה מבורכת של פיגוע, הן כאשר המחבל יהודי והן כאשר הוא ערבי. אבל לינץ' במחבל ראוי לגינוי ולענישה הולמת, הן כאשר המחבל ערבי ומבצעי הלינץ' הם יהודים והן כאשר המחבל הוא יהודי ומבצעי הלינץ' הם ערבים. לא אכנס לשאלה המשפטית המורכבת האם במקרים הללו נכון להעמיד לדין על רצח או על הריגה, כיוון שהנסיבות של האירוע וסערת הרגשות בתוך האירוע אינן דומות לרצח מתוכנן, בדם קר. כך או כך, יש להקפיד על דין אחד למחבל יהודי ולמחבל ערבי.

* באשר למחבל הבודד – מחבל הוא מחבל הוא מחבל. אולם בראיה הכוללת ראוי לזכור ולהזכיר, שאצל הפלשתינאים המחבלים הם המיינסטרים, הם הגיבורים הלאומיים. אצלנו הם חריגים, שהעם כולו, זולת קומץ אוהדי החיה הכהניסטית, סולדים מהם ומגנים אותם.

* מי הגדיר את מאמר המערכת של "הארץ" בהגדרה הנחרצת – "אנטי יהודי"? מי הגדיר את כותב המאמר כ"בעל דעה קדומה אנטי יהודית"? לא פחות ולא יותר – עורך "הארץ" בשנים 2004-2008 (לא כל כך מזמן) דוד לנדאו. ראו – מאמרו ב"הארץ": "הכפשה של היהדות" 2.8.13. זוהי עדות מובהקת להתדרדרות האנטי יהודית והאנטי ציונית של "הארץ" בשנים האחרונות. לנדאו סיפר שחש צורך לקרוע את העיתון עם מאמר המערכת שהציג את היהדות כגזענות, כפי שחיים הרצוג קרע את ההחלטה שגינתה את הציונות כגזענות.

* * *

מוטי הרכבי

אבו מאזן: "אף ישראלי לא יהיה במדינה פלסטינית!"

תארו לכם פוליטיקאי ישראלי מימין, משמאל, מלמעלה או מלמטה מצהיר הצהרה כזו על ערבים! 

ובינתיים אין ספק שחזונו של אחמד טיבי, להבעיר את המזרח-התיכון, מתגשם מדי יום ביומו. בתחילת חודש יולי 2013 החל חג הרמדאן מוסלמי. כרגיל, גם הפעם חג הרמדאן המוסלמי הפך לאורגיה של טבח, רצח, אונס וביזה בעשרות צורות ואופנים של ברוטאליות מוסלמית טיפוסית בכל אחת ואחת מהמדינות המוסלמיות הקיימות כיום.

 תתארו לעצמכם מה היה מתרחש בארץ ובעולם אם נשיא מדינת-ישראל היה מצהיר ש"במדינת ישראל לא יתגורר אף פלסטיני, או ערבי או מוסלמי!"

עצם שתיקתם של המערכות הפוליטיות בישראל ושל מרבית אמצעי התקשורת הקיימים בישראל לנוכח הצהרתו של אבו-מאזן, מראה בעליל שהגזענות הערבית כלפי היהודים הופנמה כיאות לתוך השיח הישראלי כחלק "מתהליך טבעי" של אימוץ ערכים אנטישמיים כלפי מדינת-ישראל ותושביה. במילים אחרות, הציבור הישראלי התרגל שמתייחסים אליו באופן כזה, והוא אף מקבל את הדברים בהבנה.

אולם, יכול להיות שהרעיון של אבו-מאזן בכלל לא רע, אם הוא יאומץ על-ידי שני הצדדים באופן זהה והדדי. דרך אגב, עד לשנת 1948 התגוררו במדינות-ערב כמיליון יהודים. כיום, מרבית המדינות הערביות נקיות מיהודים. אם אני לא טועה, קוראים לזה בפשטות "טיהור אתני". 

* * *

פסטיבל אנימיקס 2013 9-13 באוגוסט

סינמטק תל אביב

והזמנה לטקס הפתיחה

גם השנה, כב-13 השנים האחרונות, נקיים את פסטיבל "אנימיקס" שהוא פסטיבל אנימציה קומיקס וקריקטורה, היחידי בישראל.  תוכניות האנימציה מיועדות  לקהל שוחר תרבות, אמנות, וקולנוע. האנימציה האמנותית הולכת וכובשת מקום של כבוד בין האמנויות בהיותה אמנות מתחדשת, נועזת, חכמה ומפתיעה. בפסטיבל  השנה עשרות תוכניות, תערוכות, אורחים מחו"ל ומישראל ומפגש עם סרטים שאין כל דרך אחרת לראותם בארץ. בין התוכניות מיטב הסרטים החדשים מהעולם ומישראל, "לצייר את הזיכרון" אנימציה ושואה. כולל הקרנות של סרטים קצרים חדשים של הדור השלישי מהארץ והעולם, ביניהם: יצירתו המונומנטאלית של הצרפתי אלאן אסקאל "ספר המתים" – בנוכחות הבמאי, ופאנל בהשתתפות יד ושם – "מה יכולה האנימציה לתרום לנושא הכאוב הזה, שלא ניתן עם מצלמת הקולנוע?"

בתוכניות הפסטיבל – סרטי אמנות ומוסיקה, "רישומוח" – סרטי אנימציה בשילוב  מדען חוקר מוח מאוניברסיטת ירושלים, סרטים ארוכים חדשים,  ושפע תוכניות בוקר  לבוא עם הנכדים.

מצורפת הזמנה ללא תשלום לטקס הפתיחה (מוצ"ש 10.8 בשעה 20:30). האירוע ידוע מזה שנים בשילוב ייחודי של אמנויות שונות עם הקרנות ענק של אנימציה, השנה עם שמינייה קולית, רקדניות ומופע של שחקן פסנתרן וסרט.

מאחר וקהל אינטליגנטי הוא מיצרך הולך ופוחת, אנו מחפשים אותו בכל מקום ומייחלים לבואו – שיראה, יתבשם וימשיך להגיע להקרנות ולהרצאות.

לפתיחה ­– אנא פתחו את הצרופה, והתקשרו לטלפון המופיע בה  ואשרו בואכם.  

פרטים על תכניות הפסטיבל : www.cinema.co.il

נשמח לבואכם.

דודו שליטא

אוצר האנימציה.

פסטיבל אנימיקס  9-13 אוגוסט סינמטק תל אביב

* * *

משה גרנות

האי

הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ט"ז

כל משך הסדנה נמנמתי בעיניים פקוחות, ובערב, כשהלכנו לישון, לא הצלחתי להירדם. כעסתי על עצמי, למרות שידעתי כי לחצי השנה שהוסיפו לי אין שום משמעות – חצי שנה ממתי? הרי אין לנו מועד שחרור. הערפול והעמימות מכוונים באי הזה, אבל בכל זאת, אני  על הכוונת, וזה מגיע לי. אינני יודע מתי נרדמתי, אבל התחושה הייתה שישנתי רגעים ספורים, והנה, מישהי מעירה אותי. הקול מוכר לי, אבל אני לא מזהה, כי אני עדיין הלום שינה:

"קום, מני, אין הרבה זמן."

"אני עייף, כל הלילה לא ישנתי."

"קום, חמוד, בוא, אנחנו מסתלקים מכאן."

לא ייתכן, זה הקול של פאניה, פאניה צור, המדריכה המודחת. קפצתי בבת אחת, והדם הלם בצדעיים כמו פטישים.

"איך?"

הייתי מבולבל כל כך, שלא הצלחתי להוציא מפי משפט שלם. פאניה הייתה לבושה במדי החיילים היווניים.

"ששש, שלא נעיר את החבר'ה . לבש משהו כהה, ובוא נצא מפה."

"לאן, פאניה, לאן?"

"אנחנו מסתלקים מכאן. אל תשאל. אין זמן, אין זמן!"

פשטתי מהר את הפיז'מה, לבשתי את החולצה והמכנסיים הכחולים, והיא ליטפה את פניי. מה הולך לקרות? איך היא הגיעה הנה? לאן היא לוקחת אותי?

אחרי שנעלתי את הסנדלים, היא משכה אותי החוצה.

"אל תיקח כלום. בוא מהר."

בחוץ ירד גשם. לא ממש גשם – זרזיף, אבל ריח האדמה היה משכר, ואני חשתי סחרחורת, גם בשל החולשה שמלווה אותי מזה יומיים. מדי פעם היינו משתופפים מניחים לאלומת האור לחלוף, ושוב רצים. לא ברור מה התכניות של פאניה – הרי כל מי שברח, חזר למחנה, ונשלח לשיפוץ. אולי היא סומכת על הגשם, שנוכל לשתות מהגבים, אבל אוכל – מה נאכל? לה אין שום תרמיל, שום תיק, רק הכיסים שלה תפוחים. אולי כריכים? זה יעזור? לי בוודאי שאין כלום.

הגענו לבניין המנהלה. יכולתי לשמוע את הלמות הלב.

"עכשיו נזחל. אסור שהראש שלנו יתרומם מעל שלושים סנטימטרים, כדי שהאזעקה לא תפעל."

נדבקתי לקרקע. דחפתי את הגוף באצבעות הרגליים – הידיים הפשוטות לצדדים לא יכלו לסייע הרבה. הזחילה נמשכה נצח. פאניה הייתה יותר זריזה. היא חיכתה לי ליד פינת הבניין, וכשראתה שאני מתקרב, המשיכה לזחול לאורך הקיר האחורי. הדבקתי אותה בקושי רב, וראיתי שהיא מגרדת את הטיח  בפצירת ציפורניים. מאחורי הטיח היה פח דק, שהיא הסירה בזהירות, ואז התגלה לוח מקשים קטן. פאניה הקישה מספר בן שש ספרות, ורמזה לי לזחול אחריה. הגענו לדלת פלדה שנפתחה ברגע שהגענו מולה. היא סימנה לי שעדיין  אסור להתרומם. נכנסנו לחדר, והדלת נסגרה מאחורינו בטריקה קלה. היה חושך מוחלט. דקות ארוכות לא הצלחתי לזהות דבר. לאט לאט התרגלתי לחושך. פאניה הוציאה מכיס החולצה פנס קטן, הדליקה אותו ורמזה לי להישאר במקום. היא המשיכה לזחול לכיוון הקיר שמנגד, כשאלומת האור הקטנה מקדימה אותה. היא גירדה את אחד הספינים שבתחתית הקיר, והוציאה אותו ממקומו. גם שם התגלה לוח מקשים – שוב הקישה מספר ספרות, ואז רמזה לי שאפשר לקום. התקרבתי אליה, והיא משכה אותי ביד אל הדלת ממול. הדלת נפתחה ברגע שעמדנו מולה. נכנסנו לחדר אחר. על פי הכיור ושאר האביזרים שראיתי כשאני עוקב אחרי אלומת האור, זה היה כנראה מטבח. פאניה רמזה לי לסייע בידה להרים את לוח השיש הגדול שלצד הכיור. מתחתיו התגלה פתח המוביל אל מנהרות הביוב. נכנסנו פנימה וירדנו בסולם מתכת. פאניה לחצה על מתג, וכל המנהרה הוארה. התקרה המעוגלת הייתה נמוכה, ונאלצנו להתכופף. באמצע זרם הביוב בתעלה, ומשני הצדדים היו מדרכות בטון צרות.

פאניה משכה אותי והחלה לרוץ, ואני רץ אחריה, רוצה לגעת בה, לנשק את ידה, אבל היא רצה ומושכת אותי אחריה, ואני נשמע לה כמו פעוט לגננת שלו. לאחר עיקול מתגלה ממרחק של כמאה מטרים החוף והים. הגשם פסק, וירח של אמצע החודש האיר את הים. איזה מראה!

"בוא, מני, תשגיח על הראש, בוא נרוץ מהר, עוד מעט יתעורר המחנה."

אנחנו רצים ורצים, והמנהרה לא נגמרת, אבל החוף הולך ונעשה יותר ויותר ממשי. כשסוף סוף יצאנו מהמנהרה, ראיתי מימיננו סירת גומי, ועליה צללית של אדם.

"זה דני."

"איזה דני?"

"איזה דני? דני אלעד."

"לא!"

"כן!"

"הוא עשה רושם... כאילו... זה באמת הוא?"

"כן, מני, הוא ייקח אותנו ליאכטה שלו שעוגנת שני קילומטרים מכאן. אנחנו נוסעים לטורקיה, לחופש, לחירות!"

"לפני שמתקרבים לדני, פאניה, פאניה, תרשי לי לנשק לך את היד הטובה."

פאניה עצרה רגע, חיבקה אותי חזק, ונישקה לי על המצח, ואני לא התאפקתי, ודמעות של ילד, כזה המרחם על עצמו, זלגו לי על הלחיים.

"פאניה, פאניה, תסלחי לי!"

"על מה, טיפשון, על מה?"

"תסלחי לי שאני..."

לא היה לי אומץ להמשיך. עוד מעט נגיע ליאכטה, ואני לא  חשפתי מאומה מסערת הלב. ואז, לא יודע למה פלטתי:

"עכשיו שנעלמתי - איציק ואהוד וכל החבר'ה יגידו שבאמת הייתי שטינקר..."

סוף

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם יימשכו חיפושי הגז במי הים התיכון הישראליים, הפקתו ואבטחת הפקתו מפני הטרור האיסלאמי ומפגעים אחרים, אם לא יתקיים אישור 40% ממנו לייצוא?

כנראה שלא. כי אצלנו אוהבים לשחוט את התרנגולות המטילות ביצי זהב, כמו בפרשת ההתנגדות להטבות המס לחברות היצרניות הגדולות שהתפתו לבנות את מפעליהן בישראל, ועכשיו עושים הכול כדי להבריח אותן ולמנוע מחברות חדשות לבוא לכאן ולייצר אלפי מקומות עבודה!

* אהוד היקר, תעשה טובה ותפסיק להתבכיין. הפנמנו את העובדה שאתה סופר נידח. גם למדנו ממך שאתה לא מוזמן לא לפה ולא לשם, ושהספר החדש שלך לא נמצא בחלונות הראווה של חנויות הספרים, ושלא נכתבו ביקורות ב"טיים"" וב"הרלד-טריביון". אתה בטח כועס על כך שלא קיבלת פרס ישראל ואינך מועמד לפרס נובל. גם גרהם גרין לא קיבל פרס נובל! אבל מר בן עזר, כדי לנחם אותך אומר לך שאתה יוצר וסופר. העשייה שלך היא אדירה וכל אלה שמכירים אותך יודעים מהי תרומתך בתחום הספרות ויודעים שלהפיק פעמיים בשבוע עיתון אינטרנטי מלא תוכן ועניין זה לא עניין של מה-בכך. אז תהנה מכל מה שעשית ואתה עושה ושים זין כמו שאתה יודע, על כל השאר.

רות ירדני כץ

אהוד: את צודקת.

* לדעתנו יש למנות את נוחי דנקנר לנגיד הבא של בנק ישראל. מוצאו ממשפחה מיוחסת מפתח תקווה עוד מתקופת התורכים, וכבר כמעט אי אפשר לגלות עליו שום דבר רע חדש.

* הצעה אחרת: למנות את האסיר-לשעבר הח"כ יו"ר תנועת ש"ס אריה מכלוף דרעי – כי "הוא כבר שילם את חובו לחברה!"

בפסק דינו כתבו השופטים: "קשה היא תמונת השוחד, שנתגלתה בראיות ותוארה בהכרעת הדין. אין מדובר בכישלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד. לקיחת השוחד השתרעה על פני כל חמש השנים שבהן מילא נאשם 1 [אריה דרעי] תפקידים ממלכתיים. היא פסקה אך בפתיחת חקירת המשטרה. נאשם 1 החל לקבל שוחד בעת היותו עוזר שר הפנים, המשיך בכך בהיותו מנהל כללי של משרד הפנים או מועמד לתפקיד זה, וגם אחרי כן – בתקופת היותו שר הפנים... חמש שנות השוחד עומדות בסימן חפץ נאשם 1 להתעשרות אישית מהירה בדרך של עשיית הון מהכהונות הממלכתיות."

וכאן לא מדובר בתקרית מביכה בחנות פטורה ממכס בהונג-קונג או בחשש לפלירט מן הצד בדויטשה בנק אלא באסיר-לשעבר העומד כיום בראש אחת המפלגות הגדולות בכנסת ישראל, המשפיעה על חיינו! אבל הוא, כידוע, כבר שילם את חובו לחברה, ובתור לא-אשכנזי הוא גם חבר של הקב"ה!

הו אלי אליהו ישי, אילו היית גם אתה בוגר כלא מעשיהו, ומעמדך הלא ממילא כבר מבוסס בתור לא-אשכנזי – היית אולי נותר עדיין גם יו"ר תנועת ש"ס!

* כל מי שיש לו ידיעות על גניבות קטנות של יוג'ין קנדל או על הסתבכויות שלו עם  נשים –מוזמן לכתוב לנו ונעביר את הזבל הזה לוועדת טירקל! – זו הוועדה שאישרה את מועמדותו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל – בטרם שפכו עליו הר של זבל – וכך התבטל מינויו! – ומתברר שהסירחון ה"ברק-אשכנזי" עדיין לא נגמר.

* ראש הממשלה בנימין נתניהו לא היה עובר את ועדת טירקל. הוא הרי הודה בעצמו שבגד באשתו שרה, ומאז היא מחזיקה אותו היטב בכל הופעה פומבית כדי שלא יבריז לה פעם נוספת!

* מבחינת הנאמנות לאשתו, דוד בן גוריון לא היה עובר את ועדת טירקל, ומדינת ישראל כלל לא היתה נוסדת! יש לנו על כך עדות חסוייה ממקור קרוב מאוד.

* רק במקצוע שלנו, הסופרים, שם רע או נאפופים או אפילו מכות לאישה הם ממש אוצר יחצ"ני! – וראוי לתזמן את פרסומם עם הופעתו של ספר חדש! – אילו המסתורית הסכימה, היתה לנו מערכת יחסי ציבור מלוכלכת מצויינת!

* הסופר העברי-הערבי החשוב והמתוקשר סייד קשוע, אמר בוועידת ירושלים למשפיעים על התרבות בישראל: "מבחינתי, אם חושבים שהכתיבה שלי יכולה לאיים באיזושהי צורה על הרב-תרבותיות, ומישהו יסכים לשלם לי מספיק בשביל להפסיק לכתוב, מחר בבוקר אני מפסיק לכתוב!"

סייד קשוע היקר, אם היה לנו הרבה כסף, היינו נותנים לך כדי שתפסיק, לפחות לזמן-מה, לכתוב, ותמלא את המצברים היצירתיים שלך, שנראה כאילו כבר התרוקנו לגמרי ואתה ממשיך לפרוט לנו על אותו מיתר בכייני יחיד בעוּד שלך, על היותך ערבי בין יהודים בישראל!

ודע לך סייד קשוע שאם סופר יהודי-ישראלי היה כותב על הערבים כפי שאתה כותב, מציג אותם פרימיטיביים כאלה, מגוחכים כאלה, וככה גם מתסרט אותם לטלוויזיה – היו מאשימים אותו בגזענות ולא היו נותנים לו אפשרויות ביטוי ופרנסה בכתיבה עיתונאית ובטלוויזיה כפי שנותנים לך! ועיתון הארץ" היה עומד בראש הצולבים אותך על גזענותך!

כן, בסך הכול אתה משרת את הלגלוג של אחדים מאיתנו על נחשלותם של הערבים, ומאשש את דיעותינו הקדומות עליהם!

* בעקבות התוכנית המסעירה של המזרחי-לשעבר אמנון לוי על השד העדתי – החליטה המועצה העליונה להשכלה גבוהה על הנהגת "נומרוס קלאוזוס" בכל הרמות באוניברסיטאות. רק 10% יהיו צאצאי "אשכנזים", 5% יהיו צאצאי נישואים בין-עדתיים, וערבים – וכל השאר יהודים מזרחיים אסלי! באם יחסרו מרצים בתחומים מסויימים, למשל, ברפואה ובהנדסה – יביאו אותם מסין!

* סוף-סוף הגיעו עותקי "מסעותיי עם נשים" לחנויות הרשתות הגדולות. ב"גן העיר" בתל אביב, בחנות סטימצקי – יש שני עותקים תקועים עמוק בירכתי החנות, במקום שהעין לא רואה אותם כמעט כלל; ובחנות "צומת" שוכב עותק אחד על גבי טור ספרי המקור במדף, שבו אין מוצגים כלל ספרים חדשים. 88 שקל העותק.

עכשיו יש לנו סיכוי מצויין להיכנס לרשימת רבי המכר!

* היתה לנו פעם אהובה ממוצא עיראקי, ויותר מכל התרשמנו משער הערווה השחור, הקשה והעוקצני שלה, וממש התביישנו לפניה בשער הערווה האשכנזי הבהיר, המסולסל והרך שלנו  – כן, היה לנו ממש רגש נחיתות ערוותי כלפיה, ואולי גם בגלל הרקע העדתי – לבסוף לא התחתנו, אולי כי החיכוך בה היה גורם לנו תפרחות אדומות בעורנו הלבְנוני!

* לא עולים בכם געגועים לסדאם חוסיין או ל"כיבוש האמריקאי"? – "מניין ההרוגים בחודש יולי לבדו ברחבי עיראק עלה על אלף בני אדם והסתכם ב-1,057 – כך עולה מנתונים שפירסמה משלחת האו"ם בבגדאד. מאז תחילת השנה נהרגו בעיראק 4,137 אזרחים ו-9,865 נפצעו."

ומה על הגעגועים במצרים למובאראכ?

זוכרים את הסיסמה הדבילית של "המחאה החברתית" של האוהלים בראשות דפני ליף מלפני כשנתיים: "שדרות רוטשילד – כיכר תחריר!"

* בפרקים הבאים של הסדרה המצחיקה של אמנון לוי "השד העדתי" יראיינו אולי גם את העבריין המורשע שישב בכלא, הבאבא ברוך [ברוך אבוחצירא] מהעיר נתיבות, בנו של הבאבא סלי – והוא יבוא בטענות מדוע לא שיכנזו אותו ואת קהל מעריציו הפרימיטיביים המפרנסים אותו – [בשנת 2012 העריך העיתון פורבס את שווי חצרו בכ-50 מיליון שקל] – אלא הניחו להם להתבוסס במזרחיות שלהם ולהתבכיין בפני אמנון לוי, המתבייש בהשכלתו ובעמדה ה"אשכנזית" שלו – ושואף לחזור לתחתיות הפרימיטיביות היהודית-הערבית-הבֶּרבֶּרית-המרוקאית!

הו, אילו הייתי סופר ממוצא מזרחי, היה לי סוף-סוף את מי להאשים בכל כישלונותיי! גם בכישלון של המחקר האקדמי שנכתב על שמעון בלס, סמי ומיכאל ועליי – אבל נגנז לאחר שהתברר ל"חוקרת" שאני ["המחצבה"] – אשכנזי ולא "עיראקי"!

וכיצד זרקו את ספרי "המחצבה" מכל תוכניות הלימודים, וגם מהסידרה הטלוויזיונית "לשון המראות" של גרשון שקד על הספרות העברית – רק מפני שאני לא סופר ייצוגי מ"עדות המזרח"!!!

בקיצור, כמה נעים וגם מועיל לעשות מסחר במוצא שלך, כמו הדמגוגיה הבכיינית של יהודה  שנהב! – שאם איננו טועים הוא מגדיר עצמו בכלל בתור יהודי ערבי!

הוא פרופסור? הוא אמין? הוא "מדעי"?  קראו את דברי הסוציולוג עוז אלמוג בגיליון שלנו על הדמגוגיה העדתית של  יהודה שנהב ועל טעויותיו הסטטיסטיות המדהימות כאשר הוא אונס את המציאות לשרת את דיעותיו הקדומות!

לכן, "מזרחיים" וצאצאיהם –בבקשה, הניחו את השד העדתי בארון ופשוט תשתדלו להיות יהודים ישראליים מודרניים, משכילים! ומבלי להתבייש בכך ומבלי לקרוא להשכלה ולמודרניות בשם "אשכנזיות" – עשו למשל כמו השיכבה המשכילה של יהודי צרפת ממוצא אלג'יראי, שאבותיהם אמנם בחרו בשעתו, מטעמי קליטה נוחה – להגיע לצרפת ולא לישראל, אבל עכשיו, בגלל האנטישמיות המוסלמית – הם מזרזפים דרכם לכאן, מצויידים בידע ובתרבות כללית צרפתית [לא "אשכנזית" ח"ו] מהמאה ה-21 – ולהם א מתגעגעים לפולחן הפרימיטיבי של כמה וכמה מהיהודים יוצאי מרוקו – בישראל בכלל ובנתיבות בפרט.

אבל אם אתם מעדיפים להתבכיין במקום ללמוד ולהתקדם בחיים, עשו לכם רב – לכו ליהודה שנהב – שדווקא התקדם לא רע בחיים!

אתם מתבכיינים ומשמרים היטב את רגשות הקיפוח שלכם כבר דור רביעי וחמישי? – קחו דוגמה מהיוזמות של העלייה הרוסית כבר מהדור הראשון!

* יש לנו לא-מעט קרובי-משפחה, חברים, ידידים, ובנים שלהם, שהיגרו לארה"ב ונעשו אזרחיה, ולא פעם בא לנו לשאול אותם איך הם מסתדרים עם העובדה שארץ-מולדתם החדשה טרם הכירה בירושלים כבירת ישראל? אבל לא נעים לנו להביך אותם בשאלתנו, וחוץ מזה, מה זה איכפת להם? הרי להם יש עיר בירה שגם ישראל מכירה בה – וואשינגטון!

* בראיון ראשון מאז הדחתו של מוחמד מורסי לפני כחודש, מפקד הצבא המצרי, הגנרל עבד אל-פאתח א-סיסי ביקר בחריפות את תגובת ארה"ב לאירועים במדינה. בריאיון לוושינגטון פוסט האשים א-סיסי את ממשל אובמה בהתעלמות מרצון העם המצרי, ובתמיכה לא מספקת שעה שמצרים נמצאת על סף מלחמת אזרחים. "עזבתם את המצרים. הפניתם את גבכם למצרים, והם לא ישכחו את זה," אמר. "עכשיו אתם רוצים להמשיך להפנות את גבכם למצרים?" הוסיף.

א-סיסי הביע את מורת רוחו מכך שארה"ב לא תמכה באופן מלא במה שהוא מכנה "עם חופשי שמרד נגד שלטון פוליטי לא הוגן." א-סיסי אמר כי שר הביטחון האמריקאי, צ'אק הייגל, מתקשר אליו "כמעט מדי יום," אך הוסיף כי נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לא יצר עימו קשר מאז הדחתו של מורסי. "למימשל האמריקאי יש כוח והשפעה רבה על האחים המוסלמים, והייתי רוצה שהוא ינצל את ההשפעה הזאת כדי להביא לפתרון המשבר." ["הארץ באינטרנט", 3.8].

אהוד: אל תדאג א-סיסי, כאשר העניינים יגיעו לידי משבר, ויד "האחים המוסלמים" תיראה כאילו היא על העליונה, אובמה כן ייצור עימך קשר – כדי לתקוע לך סכין בגב כמו שעשה למובאראכ – ולוודא שגם אתה תלך לעזאזל!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,510 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל