גיליון מס' 863

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' באלול תשע"ג 8 באוגוסט 2013

עם צרופת רוסלאן ולודלמילה לפושקין בתרגום יואל נץ

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אליהו הכהן: שבחי הקיץ הארצישראלי משנת 1898. // יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל רַאוּל וַלְנְבֶּרְג. // עמוס גלבוע: מדינת ישראל נתנה לגיטימיות לאש"פ לייצג גם את הערבים אזרחי המדינה. [ציטוט]. // עוז אלמוג: "מה נשמע" בגירסה נשית דרוזית עדכנית. // עו"ד גיא משיח: חייבים לדבר על "השד העדתי". // עילאי מלצר: בזכות חוק הספרים החדש. // מתי דוד: 1. מילים שיוצרות אשליות מסוכנות. 2. הג'יהאד הגלובלי והאיסלם הרדיקלי הם סכנה לעולם. // בנדלה: הִדבקת שני דברים מאוד שונים. חליפת מכתבים עם אהוד. // ראובן שוהם: כמדומני שחיימקה הוא הנער והבוגר שצמח מאורי. // נגה מרון: יכולת כמעט להאשים אותי בפלגיאט ספרותי. // ד"ר אברהם וולפנזון: הנסיך הבריטי הקטן – ודויד המלך הגדול. // ישראל סגל: הפינה השמאלית. // אלי מייזליש: 1. "הארץ" צריך לומר לפלסטינים ביושר: "ככה לעולם לא תהיה לכם מדינה!" 2. ישראל אינה מדינת מופת ולא צריכה להיות מופת לאף אחד. // משה כהן: 1. הנדון: מלחמה בטרור. 2. הנדון: יחסי אמון. // דבורה קוזוינר: שִׁנּוּיִים. // יהודה דרורי: הסכנות והכשלים של כביש 6. // רביבה בן זאב: ההשוואה המתבקשת. // תשעה שירים מאילן בושם. // עזרא דלומי: שמעון – מי אוהב אותי יותר ממני – פרס. // יוסי שדה: הבריאות של מדלן. // אורי הייטנר:1. הגדת מרגולין, על ספרה של יהודית קציר, "צילה". 2. השד הגלותי. 3. צרור הערות 7.8.13. // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש אב: חבלבל השדה. 2. חתולת החודש: מאיקי. // משה גרנות: על ספרה של צילה דגון "זיכרון השכחה – מסע אל העבר". // ממקורות הש"י.
 

* * *

אליהו הכהן

שבחי הקיץ הארצישראלי משנת 1898

"ובהתחדש הקיץ – שבתי לפרוח." (אסתר ראב: "יום הולדת")

"אנחנו מאלה שעוד משתכרים מן האור החוגג"

(יוסי גמזו: "קיץ ישראלי")

שירו היפה של יוסי גמזו "קיץ ישראלי" (חדשות בן עזר 862), העלה בזיכרוני תיאור מחמיא של הקיץ הארצישראלי שנכתב בשלהי המאה ה-19 ע"י תושב הארץ, איש העלייה הראשונה.

התיאור נכתב בעשור שבו פרסם הסופר אחד העם את רשמי ביקוריו בארץ בסדרת המאמרים "אמת מארץ ישראל" שעוררה הדים רבים, ונלמדת עד היום בבתי הספר.

אחד העם, שבא לבקר כאורח לרגע והירבה לבקר כרואה כל פגע, לא הצליח למצות את חוויית התחושה הייחודית של טעם החיים בארץ, ולא עמד על שפע הברכה והתנובה שמזמנת הארץ גם במיעוט תושביה.

לעומתו, איש העלייה הראשונה, שישב ישיבת קבע בארץ והכיר את הנעשה בה ממקור ראשון, ששוטט במשעולי הארץ ובבוסתניה בכל עונות השנה, שחווה על בשרו את טעמיה וניחוחותיה, ולא רק את דרדריה וחוחיה, פרסם רשימה ברוח אחרת ובה דיווח ליהודי העולם על שבחי הקיץ הארצישראלי. כשנושבת רוח ים בביתו בקיץ, כך התוודה, הוא חש "כרוחץ בנחל עדנים." הוא גמר את ההלל על גודש מיני הפירות והירקות שהארץ התברכה בהם בקיץ הארצישראלי החם, פרי הארץ לגאון ולתפארת.

הוא גם חשף פכים קטנים מההווי המוזיקלי בקיץ הארצישראלי. על פי עדותו מסתבר שעוד בימיו הסבו צעירים במושבות מסביב למדורה, חמישים שנה לפני מדורות הפלמ"ח. הוא גם גילה את שמו של שיר הזמר האהוב ביותר על אנשי העלייה הראשונה: "משאת נפשי" ("שמש אביב נטה ימה") שחיבר מרדכי צבי מאנה, המשורר הצייר ועלם החמודות שנפטר באביב ימיו בגיל 26, חודשים ספורים לפני שעמד לעלות ארצה בתקווה להירפא בקיץ הארצישראלי ממחלת השחפת שבה לקה.

את רשימתו לא התיימר להכתיר בשם המחייב "אמת מארץ ישראל", אף כי היתה כולה קושט דברי אמת של מה שראו עיניו וטעם חיכו, אלא קרא לה "מכתבים ממושבות אחינו בארץ הקודש", אחד מסדרת מכתבים מן הארץ שחתם עליהם בשם העט "בן אדם", שם שהלם  את אופיו ומעשיו.

הנה קטע ממכתבו שהתפרסם בעיתון 'המליץ' בשנת 1898:

מכתבים ממושבות אחינו בארץ הקודש

מאת "בן אדם"

במכתבי הקודם דיברתי על הדר האביב בארץ הקודש. עברו ימים מספר והנה קרב חודש תמוז ואתו תחל תקופת הקיץ ועת איפוא להגיד גם מקצת שבחו הוא.

רגילים בני חו"ל לחשוב, כי הקיץ בארץ הקודש החמה קשה הוא מנשוא. אכן משגה הוא אתם. אמנם השמש לוהט בחוזקה, אך רוח ים ורוח צפון המנשבות כמעט כל היום מחלישות את החום ומביאות נועם ועונג לגוף, והיושב בבית הערוך לפי תנאי האוויר המקומיים, והיה בנשוב הרוח כרוחץ בנחל עדנים.

ואולם גם בימים החמים מאד ימצא האדם מרגוע, כאשר אך ינטו צללי ערב, כי אז יחלוף החום ואיננו, וקרירות נעימה תבוא תחתיו.

בכלל, אין לתאר את הרוך, היופי והנועם השפוכים בארץ הזאת בלילות האביב והקיץ, ובפרט בלילות הלבנה, ואת הרושם אשר יעשו על לב רגש, גם אם שנים רבות ישב בארץ הזאת, נפש המתבונן תתעורר בקרבו בחוזקה והרגיש התבטלות ויראת הרוממות מפני הבריאה הנפלאה הלוקחת לבב ביפי קסמיה. "כי אראה שמיך, מעשה אצבעותייך, ירח וכוכבים אשר כוננת, מה אנוש כי תזכרנו?". הדברים האלה יצאו מפי המשורר אשר גדל תחת שמי התכלת הפרושים על ארץ קדשנו.

אך לא רק חן ויופי חננה הטבע את הארץ הזאת, כי אם גם כוח ועוז להצמיח כל זרע וכל נטע, ולבכר פריה בכל עיתות השנה. הערבי מציין כל זמן לפי הפרי אשר יבוכר בו. כן הוא מספר, למשל, כי קנה את סוסו בעת המשמש או בעת תפוחי הזהב וכדומה. אלה האוהבים לא רק "לעשות את עצמם כאילו אוכלים" כי אם לאכול ממש, יכולים פה לשובב את נפשם במיני פרי שונים בכל עתות השנה. הנה זה אך כלו מן השוק תפוחי הזהב, וכבר תפסו להם שם מקום התות, המשמש, האפרסק, השזיפים ועוד מעט ועזבו גם הם את מקומם לשקדים, לענבים, לאבטיחים, למלונים, ולצבר (הוא הקקטוס, אשר ינטע פה מסביב לכרמים, לפרדסים להיות לגדר, "למשוכת חדק", ופריו ערב מאוד), וכאשר יתמו גם אלה יבואו תחתם התאנים, הזיתים, הרימונים וכאלה הרבה מאוד. כמו כן יבשלו חליפות גם זרועי השדה וגני הירק הרבים עד מאוד, כל אחד בזמנו ובמועדו.

ובמושבות חדרה, קסטינה, הרטוף ויתר המושבות אשר יושביהן עוסקים במזרע בר, יכלה עוד מעט הקציר, ואספו האיכרים את תבואת אדמתם הגורנה, והעלו את הסוסים על האלומות ודשו אותן, כמשפט יושבי הארץ הזאת, ואז ידעו מה נתנה להם האדמה בשנה הזאת חלף יגיעם ועמלם, אשר יגעו ועמלו עליה.

ובמושבות הנטועות כרמים, יראה המתבונן עתה תמונה נחמדה מלאה הוד והדר. בין ירק הגפנים המשתרעות מסביב למושבות, מתנוססות על כל גבעה גבוהה סוכות, סוכות משכנות לכורמים ולנוטרי הכרמים עד כלות הבציר.

וזה מעשה הסוכה: ארבעה עמודים גבוהים תקועים בארץ, וביניהם בגובה שני מטרים ממעל לאדמה רצפת קרשים, ועליה ישב גם יישן השומר, וממעל לה ארבע מחצלות מכל העברים, אשר פעם יורידו אותן ופעם ירימו, לפי הצורך, ומחצלת אחת מלמעלה לכסות את הסוכה. וסולם מוצב ארצה על יד כל סוכה לעלות אל תוכה ולרדת ממנה.

הסוכות תעשינה באופן כזה בשביל שתי סיבות: האחת, למען יוכל השומר ממרום שבתו להביט על כל סביבותיו, והשנית, להיזהר מפני הנחשים ויתר הזוחלים והרמשים אשר ירמשו על האדמה. בראות כל הבא מקרוב את הסוכות הנטושות על פני הכרמים, והיו בעיניו כמגדלים עשויים לכלי תותח לירות מהם, וכל הכיכר כשדה מלחמה.

עוד שבועות שניים וגמלו הענבים ואז תגדל השמחה. איש איש ילך אל כרם רעהו לאכול ענבים כנפשו שבעו בצל קורת הסוכה יומם, ולברק הלבנה או לנוגה אש מדורת זמורות וענפים לילה. בכל מקום תשמע שיחה עליזה מתובלת בהלצות ומהתלות; מי אשר חונן בקול ערב או אשר יאמין בנפשו כי חונן במתת אלוהים זאת, יכבד את חבריו מגרונו, ויש אשר כל בני החברה, גברים ונשים, יתנו קולם בשיר והקול ישמע למרחוק.

והשירים, שירי ציון, אשר יושרו פה כבר התיישנו וכבר פג טעמם מרוב ימים ומרוב השימוש בהם, אך אין איתנו משורר ומנגן אשר ישיר לנו שירה חדשה לשומה בפינו, ורק לעתים רחוקות יביא אלינו אחד הבאים שיר חדש מארץ המרחק.

נשגב, גם אהוב וחביב מכל השירים השגורים פה על פני כל איש הוא השיר "משאת נפשי" להמשורר המנוח המציי"ר מאנע. השיר הזה, מדי אשר יעורר את הלב וימלא את נפש השומע רגשי כבוד ויקר לזכר המשורר, אשר את רוחו ונפשו שפך בשיר הזה. אמנם לא באה "משאת נפש" המשורר ולא זכה להגיע "למחוז קודש זה נפשו כלתה", אך שמו וזכרו חיים בארץ אשר רוחו המה לה, ושירו יושר בה במנגינה המלאה גם היא כמוהו עצב ותוגה וגעגועים עזים.

הנה דברתי במכתבי זה בזמרת הארץ ובפרי יגיע אחינו עובדי האדמה.

בן-אדם

איש מופת היה כותב המכתב הזה: מורה נערץ, מחנך חדשני, יזם, מוזיקאי, מחלוצי חובבי הטבע בארץ, ומעל לכל – בן אדם.

הנה כמה פרטים עליו:

שמו היה שמחה וילקומיץ. תלמידיו ראו בו מורה לחיים. אישיותו קסמה להם והם שתו בצמא כל מילה שהוציא מפיו. כשלימד ברחובות, בראש פינה ובמטולה, הפיח האיש רוח חדשה בבתי הספר הצעירים שטרם התעצבה בהם מסורת לימודית. הוא לא הסתגר עם תלמידיו בין ארבעת כתלי הכיתה, אלא הוציאם אל מרחבי הטבע, ופקח את עיניהם לראות את החי והצומח בבתי גידולם. היה הראשון שהחדיר לבתי הספר בארץ את החינוך לטבע ולחקלאות. הוא הכשיר את תלמידיו להתנסות, להבין ולהתבונן, והעניק תשומת לב אישית לכל אחד מהם.

לאחר שהדריך את תלמידיו בשעות היום, שב וכינס אותם בשעות הערב לקריאת ספרים, ועמד לרשותו של כל ילד שהתקשה להבין מילים וביטויים שנתקל בהם. בלילות לימד אותם לזהות את כוכבי השמיים.

וילקומיץ היה אחד המורים הראשונים בארץ, ואולי הראשון בהם, שלימד  זימרה בבית הספר. את השירה ליווה בנגינה על "פוּס הרמוניום", כלי נגינה המופעל ע"י לחיצה ברגל על דוושות.

בגיל 47 נפטר ממחלת הטיפוס, והשאיר אחריו אשה, מורה מוערכת ותומכת, בת ובן, כולם משכמם ומעלה.

הבן – עמיאסף וילקומיץ, נודע בשם עמי אסף ז"ל, שימש כסגן שר החקלאות ומנצח מקהלות.

הבת עברייה נישאה למחנך והמוזיקאי משה כרמי ויחד חיו כל ימיהם בעין חרוד. גם בין צאצאיהם של הזוג כרמי, נכדיו של וילקומיץ, נמנו שוחרי מוזיקה מובהקים: פרופ' דליה כהן כרמי ז"ל, כלת פרס ישראל למוזיקה, עופר כרמי ז"ל, שהיה כנר בפילהרמונית, ותיבדל לחיים ארוכים המוזיקאית המחוננת סמדר כרמי-ביברמן. הנה כי כן, מוילקומיץ עד כרמי, דור לדור הביע זמר.

אהוד: גונבה לאוזנינו הבשורה המרנינה כי בתוכנית שנת 2014 של השירות הבולאי יונפק סוף-סוף בול אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה! [פ"ת, 1894-1981] – זו אסתר ראב שאליהו הכהן ויוסי גמזו שמו כמוטו לדבריהם האחרונים אצלנו.

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל רַאוּל וַלְנְבֶּרְג

בְּלֵיל יָרֵחַ קַר, מִשְּנֵי עֶבְרֵי גְּדוֹתֶיהָ 

שֶל הַדָּנוּבָּה שֶלִּפְנֵי שָנִים אָדְמָה מִדָּם,

דָּמָם שֶל נִרְצָחִים יְהוּדִיִּים, קָרְבְּנוֹתֶיהָ

שֶל הַמִּפְלֶצֶת שֶמַּטַּח קְלִיעֶיהָ לֹא נָדַם

זְמַן רָב בְּבּוּדַפֶּשְׂט הַהִיא, שֶל רֶשַע וְשֶל פֶּשַע 

שֶבָּהּ גְוִיּוֹת הַמּוּמָתִים הֻטְּלוּ אֶל הַנָּהָר,

הוֹפִיעַ מֵאֵי-שָם מַלְאָךְ נָדִיר מְאֹד שֶל יֶשַע 

בַּשַּגְרִירוּת הַשְּוֵדִית וְאוֹרוֹ פִּתְאֹם זָהַר.

הָיָה זֶה דִיפְּלוֹמָט צָעִיר, נוֹצְרִי, לֹא בֶּן עַמֵּנוּ

שֶלְּעֶשְׂרוֹת אַלְפֵי חַסְרֵי-מָגֵן יְהוּדִיִּים

הִנְפִּיק בְּאֹמֶץ מוּסָרִי שֶאֵין נִשְׂגָב מִמֶּנּוּ

שְלַל דַּרְכּוֹנֵי-חָסוּת מִשְּוֵדְיָה, מַצִּילֵי-חַיִּים.

הוּא עַל אַפָּם שֶל קַלְגַּסֵּי הַנָּאצִים הֵקִים רֶשֶת

שֶל הֲמוֹנֵי בָּתֵּי-מַחְסֶה שֶאֲלֵיהֶם כִּנֵּס

אֵינְסְפוֹר שֶל נִרְדָּפִים יְהוּדִיִּים, כְּשֶהַבּוֹלֶשֶת

הַהוּנְגָּרִית חוֹרֶקֶת שֵן וְכָךְ גַּם הָאֶס-אֶס.

הוּא בְּגוּפוֹ וְעֹז-רוּחוֹ בָּלַם יוֹמָם וָלַיְלָה

אֶת שִלּוּחָם שֶל נִדּוֹנִים רַבִּים לְכִלָּיוֹן 

בֵּין מַלְתְּעוֹת אוֹתָהּ חֲרֹשֶת-מָוֶת שֶלֹּא דַי לָהּ

בְּשוּם פִּתְרוֹן סוֹפִי פָּחוּת מִסַּךְ שִשָּה מִילְיוֹן.

וְתוֹךְ נִצּוּל מַעֲמָדוֹ הָרָם, הַדִּיפְּלוֹמָטִי

הִפְעִיל בְּלִי הֶרֶף לְחָצִים עַל אַנְשֵי-שְׂרָד שֶל אָז

הוּנְגָּרִיִּים וְגֶרְמָנִים, בְּלַהַט כֹּה אִכְפַּתִּי

בּוֹ נֶעֶצְרוּ רַכְּבוֹת-הַשְמֵד לְאַוּשְוִיץ, אֶל הַגָּאז.

אוּלָם בְּתֹם הַמִּלְחָמָה, בְּלִי שוּם הֶסְבֵּר מֵנִיחַ

לֹא אֶת הַדַּעַת וְאַף לֹא שוּם סוֹף פָּסוּק מֻגְמָר

שָבוּהוּ הַסּוֹבְיֶטִים וּמֵאָז אֵין אִיש מַצְלִיחַ

לִפְתֹּר אֶת סוֹד הֵעָלְמוּתוֹ וְגוֹרָלוֹ הַמַּר.

בַּמֶּה חָטָא אוֹתוֹ לוֹחֵם בְּלִי חַת שֶל הוּמָנִיזְם

שֶבִּזְכוּתוֹ נִצְּלוּ רַבִּים כָּל-כָּךְ מִקֵּץ אָיֹם?

מִבְּרִית הַמּוֹעָצוֹת שְטוּפַת טֵרוֹר הַסְּטָלִינִיזְם

אִיש לֹא קִבֵּל תְּשוּבָה עַל כָּךְ מֵאָז וְעַד הַיּוֹם.

אֲבָל זִכְרוֹ כָּאן עַד הַיּוֹם חָקוּק בְּתוֹלְדוֹתֶיהָ

שֶל הַגְּבוּרָה שֶנִּתְקַדְּשוּ בָּהּ מַצִּילֵי-אָדָם

לֹא רַק בְּלֵיל יָרֵחַ קַר, מִשְּנֵי עֶבְרֵי גְּדוֹתֶיהָ

שֶל הַדָּנוּבָּה שֶלִּפְנֵי שָנִים אָדְמָה מִדָּם 

כִּי אִם בְּכָל פִּנַּת-עוֹלָם שֶבָּהּ חַיִּים עֲדַיִן

כָּל אֵלֶּה הֶחָבִים לָאִיש הַזֶּה אֶת חַיֵּיהֶם,

הֵם, שֶעֻזּוֹ חִלֵּץ אוֹתָם מִצִּפָּרְנָיו שֶל קַיִן

וְשֶהוֹדוֹת לוֹ קַיָּמִים בְּנֵיהֶם וּבְנֵי-בְּנֵיהֶם. 

בִּזְמַן שֶבּוֹ הָאַנְטִישֵמִיּוּת הַמִּתְחַדֶּשֶת

זוֹקֶפֶת אֶת רֹאשָהּ הַמְּכֹעָר בְּכָל קַצְוֵי

תֵּבֵל וְגַם אֶצְלֵנוּ פְּנִימָה כְּלָל לֹא מִתְבּוֹשֶשֶת

שִׂנְאָה עַצְמִית לִתְבֹּעַ לָהּ אֶת כֶּתֶר מְעַצְבֵי

סִלּוּף תּוֹלְדוֹת עַמֵּנוּ, עִוּוּתָן הַסֶּלֶקְטִיבִי 

לְפִיו כָּל עֶצֶם קִיּוּמֵנוּ כָּאן שָרְשוֹ בְּחֵטְא 

כְּשֶאַלִּימוּת כְּנֶגֶד יְהוּדִים הִיא טְרֶנְד אַקְטִיבִי

וּמַצְפּוּנוֹ שֶל הָעוֹלָם מִיּוֹם לְיוֹם פּוֹחֵת

עוֹלָה דְמוּתוֹ שֶל רָאוּל וַלְנְבֶּרְג כְּאַנְטִי-תֵּזָה

לָרַצְחָנוּת הַנֵּיאוֹ-נָאצִית, לְגִ'יהָאד סְמוּם-רֹאש

כְּסֵמֶל לְהֵרוֹאִיקָה פַנְטַסְטִית שֶהֵעֵזָה

לִנְצֹר בֵּין חַיּוֹת-טֶרֶף אֶת כְּבוֹדוֹ שֶל לֶב אֱנוֹש.

אֶצְלֵנוּ שוֹכֲחִים מַהֵר אֲבָל חָשוּב לָדַעַת:

אֶתְמוֹל מָלְאוּ מֵאָה שָנִים מִיּוֹם הֻלַּדְתּוֹ

שֶל אִיש מֻפְלָא זֶה שֶדְּמוּתוֹ צְרִיכָה הָיְתָה לָגַעַת 

בְּלֵב כֻּלָּנוּ וְהַדּוֹר שֶלֹּא יָדַע אוֹתוֹ

חַיָּב לְהֵחָשֵׂף לְסִפּוּרוֹ בְּבֵית-הַסֵּפֶר 

שֶכֵּן סִדְרוֹת רֵאָלִיטִי בָּן הַצִּבּוּר חוֹזֶה

הֵן בְּעֶרְכָּן, מוּל דְּרָמָה זֹאת, מַמָּש עָפָר וָאֵפֶר

כִּי אֵין רֵאָלִיטִי שְוֵה-עֵרֶךְ לַמּוֹפֵת הַזֶּה.

* * *

עמוס גלבוע

מדינת ישראל נתנה לגיטימיות לאש"פ

לייצג גם את הערבים אזרחי המדינה

 בעוד שבוע ישתחרר מהכלא הישראלי הגל הראשון של רוצחים פלסטינים. השאלה הרחבה  העולה היא: מדוע בחרה ממשלת ישראל לשחרר 104 רוצחים פלסטינים כתנאי בל יעבור של הפלסטינים להתחיל עמה בשיחות? השאלה הנקודתית והחשובה ביותר היא: האם בין הרוצחים הללו נמצאים גם 14 אזרחים ישראלים נושאי תעודת זהות ישראלית?

בפני ממשלת ישראל עמדו  למעשה 3 תנאים של הפלסטינים לפתיחת השיחות. היא נלחצה  ע"י האמריקאים (שבפומבי חזרו ואמרו, ובראשם אובמה, כי השיחות ייפתחו בלי כל תנאי כפי שדורשת ישראל) למצב בו היה עליה לבחור בתנאי אחד, על מנת שלא תואשם חלילה בעולם "הנאור" כ"סרבנית שלום" ותזכה לגל גינויים ואולי למשבר ביחסים עם ארה"ב.  בואו ונראה מה היו השיקולים והערכים שהביאו לבחירה של ממשלת ישראל בראשות נתניהו.

התנאי  הראשון: השיחות יחלו על בסיס קווי 67'. כאן מדובר בערך עליון של ביטחון, מעבר לסוגיות המשפטיות והתקדימיות. ברור שממשלת נתניהו לא יכלה להסכים לכך, ולדעתי בנקודה זאת  היא נהגה נכון.

התנאי השני היה להקפיא את הבניה ב"שטחים" בצורה גורפת למשך תקופת המו"מ.  כאן עמדו לפני נתניהו 2 שיקולים: האחד הוא השיקול הפוליטי של התנגדות "הבית היהודי", גורמים בליכוד וכל הלובי העצום של "המתנחלים" וחסידי מדינה דו-לאומית.  השני, הערך של "בניין הארץ" וכל מה שכרוך בו. לכן, נתניהו דחה תנאי זה. לדעתי, כאן שורש הבעייה. מדוע? מכיוון  שהממשלה למעשה כבר מקפיאה את הבנייה בלי להכריז על כך; ואולי החשוב מכול:  הקפאת הבניה (למעט בגושים) היא , לפחות לדעתי, ממש צורך דוחק על מנת שלא נגיע לרגע בו לא ניתן יהיה להגיע לשום הסדר, ובכלל זה "הסדר" חד-צדדי; ההתנחלויות  הן אלו שיוצרות לישראל את הבעייה בדעת הקהל המערבית; הקפאת ההתנחלויות היא ההמחשה הטובה ביותר כי ממשלת נתניהו באמת מוכנה ללכת להסדר, יהיו סיכוייו  הקלושים ביותר. ובכלל, לא מדובר בפגיעה  מתמשכת ותמידית בערך של "בנין הארץ", אלא במשהו זמני. ממשלת נתניהו כבר הקפיאה את הבנייה לפני כ-4 שנים למשך 10 חודשים, והשמיים לא נפלו.

על רקע זה הבחירה מבין שלושת התנאים נפלה על שחרור מרצחים. זאת היתה החלטה מודעת. האימה הפוליטית של נתניהו, וערך יישוב אדמת האבות, גברו על  סדרה של ערכים הקשורים למלחמה בטרור רצחני, ריבונות, כבוד הנרצחים, כיבוד השכול. הדבר חמור שבעתיים בעיניי אם ברשימת הרוצחים מצויים גם אזרחים ישראלים. אין לי ודאות מוחלטת שאכן כך הוא, אך עצם העובדה שממשלת ישראל הודיעה, והכול שמעו, כי לגבי שחרור המרצחים הערבים אזרחי המדינה היא תקיים דיון מיוחד לשם קבלת ההחלטה – מעיד כי הם כלולים ברשימה, גם אם הם האחרונים להשתחרר.

ישנם כמובן חכמולוגים שאומרים שבין כה וכה הם לא ישוחררו כי השיחות יתפוצצו, ואם יהיה הסכם, אז בין כה וכה ישתחררו כולם; ובכלל בגלל דבר כזה לא כדאי להיכנס למשבר עם ארה"ב.

דברי הבל.

אז ראשית, אנחנו במו ידנו יצרנו את המציאות של משבר אפשרי מול ארה"ב בכך שלא הסכמנו להקפיא בניהי. אבל, מה שחשוב כאן הוא העיקרון המחפיר שנקבע ע"י ממשלת ישראל: ערביי ישראל  שבתוך מדינת ישראל הם למעשה באחריות אש"פ והרשות הפלסטינית הפועלת מטעמו; מדינת ישראל נתנה לגיטימיות לאש"פ לייצג גם את הערבים אזרחי המדינה.  במילים הכי פשוטות, בקביעת העיקרון הזה  התפרקה ישראל מסמכות הריבון, מסמכות "בעל הבית". וכל זה על מנת שלא להקפיא בנייה למשך זמן קצוב?  

נדפס לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 5.8.13.

* * *

עוז אלמוג

"מה נשמע" בגירסה נשית דרוזית עדכנית

חברתי המקסימה, סָלְמַה, היא עלמה צעירה (בת 23) מהכפר עוספיא, שלא נפרדת מהסמארטפון שלה 7/24.

"אפשר להציץ ברשימת ה- WattsAppשלך?", שאלתי בהיסוס.

"בהחלט, למה לא," היא השיבה, בנדיבות אופיינית.

אז הצצתי, ואל תשאלו איזה עולם ומלואו גיליתי: לא פחות מ-16 קבוצות ותת-קבוצות שיח, ולכל אחת שם, תפקיד ושפה משלה. זה צוהר סוציולוגי כל כך מעניין שביקשתי את רשותה לשתף גם אתכם. אז ככה:

-  בקבוצת "נוראית לזמאן" (תרגום חופשי: בנות שלא אכפת להן או שאין להן כסף בעת הנוכחית) שותפות שתים-עשרה חברות מהכפר: בושרה, הנד, סלמה ח', עביר, חנין, ננסי, סוסאן, נסרין, יסמין, הודא, דנה וג'נוה. אלה "כל החברות שגדלתי איתן לאורך השנים, והצלחנו לשמור על קשר אולי לא הדוק אבל בטוח חזק. אנחנו משתפות זו את זו בכל מה שעובר עלינו ומעדכנות זו את זו בעניינים חברתיים ואישיים."

הן מחליפות ביניהן טקסטים, תמונות ומסרים קוליים, ואפילו יזמו תחרות קריוקי וירטואלית משלהן: "כל אחת מקליטה את עצמה בהערה קולית ומשתפת." תנאי המשחק מחמירים: על כל משתתפת לשיר פזמון שמתחיל באות האחרונה של הפזמון הקודם ומי שלא שולחת קליפ קולי תוך 3-4 דקות נפסלת.

– קבוצת "הווווש" (הוש – שקט בערבית) היא "כוללת את החברות הטובות שלי: בושרה, הנד, עביר, סלמה ח'. אנחנו משוחחות ומעירות זו לזו על הכל, מסכמות את היום, ולא מפסיקות לתת ביקורת על קבוצת 'נוריאת לזמאן'." כמובן שלבנות 'נוריאת לזמאן' אין מושג על קיומה של "קבוצת הביקורת". מצד שני לחלק מבנות "הוווווש" אין מושג שגם עליהן אפשר לרכל – בפורום מצומצם יותר, כלומר עם בושרה והנד, שהן "החברות הכי קרובות אליי". הפורום הזה, הפעיל בכל יום ויום, זכה לכינוי ההולם "שיחות לאחר חצות".

"שפת ההתכתבות תלויה בכל אחת ואחת. חלקנו מעדיפות לענות בעברית או ערבית וחלקנו עונות בערבית באותיות עבריות או עברית באותיות ערביות. חייבים לגוון בחיים."

– "גיל הזהב" הוא הפורום שמאגד את עביר, ליזה ואיה, והוא מוקדש לתכנון מפגשים. מדברים בו "על דברים חשובים (לא נפרט כאן)." "את ליזה הכרתי דרך עביר, וזה קרה בתחילת כיתה י'. מאז היא נחשבת לחברה הכי טובה שלי ודרכה הכרתי גם את איה, שהיא בת דודתה ועבדה איתי תקופה ארוכה בנטוויז'ן. קראנו לקבוצה בשם הזה כי אנחנו נשמעות לעצמנו כמו זקנות משועממות, עם אלפי סיפורי חיים שאף פעם לא נגמרים. מדברות בינינו אך ורק בעברית, כי איה למדה בבית ספר יהודי בחיפה ומעולם לא למדה לכתוב ולקרוא ערבית."

– "מנחלי ומדברי" (משהו כמו רחש בחש, או חוסר שקט) הוא פורום המאגד את מייסה, אמאני, מונאיה, זוהרה, ראועה, יפה, אמליה, פנינה, סיגל, ראויה. "אלה בנות הדודים והדודות מכל הגילאים והצדדים. אנחנו דנות בכל ענייני המשפחה ובנושאים אישיים הקשורים בחיינו המשותפים. באיזה שפה אנחנו מתכתבות? השאלה הנכונה היא באיזה שפה אנחנו לא מתכתבות. בעצם יש לנו שפה משלנו, המוכרת רק לבנות המשפחה. שילוב של עברית, ערבית ו'אבו-פארסית'."

אבל עם כל הכבוד לכל הבנות-דוד, לעיתים צריך להצטמצם, ובשביל זה יש את פורום "בנאת לח'לאת למושכות", יעיני בנות הדודה מצד האימא: ראועה, זוהרה, מונאיה ואמאני. "כיוון שאנחנו קרובות בגיל, אפשר לשוחח לא רק על משפחה, אלא גם על נושאים עדכניים הקשורים לחברה הסובבת אותנו, וכמובן על לימודים."

– לעיתים, חשוב וכדאי להתייעץ עם בת דודה גדולה. בשביל זה יש את הפורום "בת דודותיי הן כאחיות לי", שבו חברות חנן, זהרה, אמאני, מואניה – "כולן גדולות ממני ב-4-5 שנים ואפשר להחליף איתן דעות על מהות החיים והעתיד. ומה שיותר חשוב זה שבכל צרה ומצוקה אני תמיד מוצאת אותן לידי –ושוקראן לווטסאפ,"

– "לוין יא? עת"א" (לוין=לאן, עת"א= לתל אביב) היא קבוצה שרק נשים יוכלו להבין את תפקידה בחיים. "אנחנו משנות בכל פעם את השם בהתאם ליעד, ומי שרוצה מוזמנת להצטרף. אבל לתל אביב יש יותר מצטרפות, כי שם הקניות.

– את הקבוצה "ילה וינתא ננטלע נחתפל?" (מתי אנחנו יוצאות לחגוג?) הקימה בת הדודה ראועה "שקטנה ממני בשנתיים, יחד עם אחותה התאומה זוהרה, לרגל יום הולדתה של בושרה, החברה הטובה שלי, שבה תכננו לאן לצאת ואיפה ניפגש, ומאז אנחנו לא מפסיקות  לדבר!" הללויה!

– הפורום "איסא ננערף מין עריס חנין" (רוצות לדעת עכשיו מי החבר של חנין) הוקם עם בושרה. "אנחנו שתי חברות שלא מפסיקות לדבר, לנתח דברים ולתת ביקורות לאחרות. היתה לנו תחושה שיש לחנין חבר חדש שלא סיפרה לנו עליו. לכן החלטנו להקים קבוצה וקראנו לה על שם הסיטואציה."

– "ח'ריג'את אלמדעים פוג' 4" (בוגרות התיכון למדעים, מחזור 4) הוא פורום שכולל את סלאם, מית'אל, יארא, מיסאא, ספאא, ג'נוה, בושרה והנד – "החברות שלי מתקופת התיכון. באמצעות הקבוצה הזאת אנחנו שומרות על קשר שכמעט התנתק בגלל המרחק בינינו, כי כל אחת גרה בכפר אחר. תודות לווטסאפ, הקשר חודש."

– הפורום המכונה "אוכל" משותף להודא, סוסאן, יסמין ובושרה, והוא נועד רק לשיחות על אוכל, כלומר מה ואיך מכינים, מתכונים, תבלינים וכדומה. כאן מדברים בערבית בלבד, כי יותר קל להסביר איך מכינים אוכל דרוזי בערבית. אבל לעולם לא נצליח לבשל כמו סבתא.

– הפורום "אלאח'וה אל-אעיזאא" (אחים יקרים) כולל את ארבעת האחים למשפחת אבו-פארס: מייסה, אנוור ועומרי. "למרות שאנחנו בקשר יומיומי, הקמתי את הקבוצה הזו בשביל שאוכל לשתף אותם במה שעובר עליי בשעות ובדקות שהם לא נמצאים איתי."

– קבוצת "בנות העבודה" מוקדש לקשר "עם כל הבנות שאיתן עבדתי בעבר: נאהד, מייסה ס', מלאק, ארוה, רואה, זוהרה. כאן מדברים רק בעברית."

– הפורום "ולד עלה לטריק'" (תינוק בדרך) הוקם "ברגע שאני, עביר ובושרה הבנו שעביר בהריון. היא משתפת אותנו בכל מה שעובר עליה, כי היא פשוט מוכרחה לעשות את זה. גם אנחנו מוכרחות."

– "כריסטו ואלאק'זאם לת'לאת'" (כריסטו ושלושת הגמדים) הוקם יחד עם כריסטינה, ראועה וזוהרה. "את כריסטינה הכרתי דרך ראועה וזוהרה, שגם היא קטנה ממני בשנתיים. קראנו לקבוצה הזו בשם הזה בגלל שכריסטינה גבוהה, וביחס אליה אנחנו נמוכות מדי. אבל בשביל זה יש עקבים.

ויש עוד קבוצה אחת קטנה, שבאמת אי אפשר בלעדיה. "כאן לשם שינוי אין בנות, אלא רק גבר צעיר ומקסים, אהבת חיי. כאן השיחות נעימות ומרתקות במיוחד וגם אתה ידידי הסוציולוג, למרות הסקרנות שלך, לא תקבל גישה. בינינו, לו אמיר, החבר שלי, היה שולח לי את המסרים הראשונים באמצעות הWattsApp- – לא היה לו סיכוי. הרי גבר שמתחיל עם בחורה באמצעות אפליקציה חינמית הוא קמצן שלא יבזבז עליה כסף משלו."

אז תגידו, הן לא נחמדות הבנות האלה? כל כך חברותיות ומפרגנות.

כשאנחנו נפרדים, סלמה אומרת לי בחיוך: "הבחורים אצלנו נוהגים לומר: 'טוב לג'רה עת'מהא בתטלע לבנת לאמהא,' – כלומר הבחורה מקבלת את אופן ההתנהגות שלה מאימה. אז נכון שאנחנו חופרות כמו האימהות שלנו, אבל להן אין WattsApp– בינתיים...

* * *

עו"ד גיא משיח

חייבים לדבר על "השד העדתי"

העיסוק בתוכניתו של אמנון לוי, "השד העדתי" חורגת ממדורי ביקורת הטלוויזיה, בהיותה עדיין הנושא החברתי הכי חשוב, אקטואלי וכואב בחברה הישראלית כיום.

מבקרי הטלוויזיה (רובם ככולם אשכנזים) טענו כצפוי, שאמנון לוי הוא פופוליסט ומתלהם, פרובקטור בומבסטי, שעושה הכל כדי לזכות ברייטינג – גם בעיסוק בנושא כמו "השד העדתי". שמה לוי בכלל רוצה, הרי היו כבר בישראל רמטכ"לים ואפילו שני נשיאים מזרחיים; ושלוי, כמו מזרחיים רבים - סתם מתבכיין, ו"עושה קריירה" על קיפוח שלא קיים.

אלא שעם העובדות קשה להתווכח. אמנון לוי  – הביא בתוכנית נתונים סטטיסטים חדים ומדהימים, המעידים על קיפוח ואפליה "ממסדית" מכוונת ומכעיסה של בני עדות המזרח: באקדמיה (רק 9% מהסגל האקדמאי הם מזרחיים), בפוליטיקה (כל השרים הבכירים אי פעם וכל ראשי הממשלה היו אשכנזיים), בכלכלה (מעולם לא היה לנו נגיד אשכנזי) ובמערכת המשפט (למעלה מ- 90% מהשופטים בישראל הם אשכנזים).

 הסטטיסטיקות האובייקטיביות מלוות עדויות כואבות וקורעות לב של בני נוער מזרחיים צעירים בעיירות הפיתוח, החשים נחותים – שכלית ונפשית – מאשכנזים; כשברקע מובא גם הסיפור המשפחתי אוטוביוגרפי האמין על אביו של לוי, איש עבודה חרוץ, שהיה זוכה מידי יום לקללות כמו "פרנק מסריח" מהאשכנזים שבביתם עבד. פצע פתוח שנשאר לנצח אצל לוי, ומעולם לא הגליד.

"השד העדתי" מצטייר כתוכנית תחקירים כנה, אמינה וחשובה מאין כמותה – המעידה על כך שהפער, הקיפוח והאפלייה בין מזרחים לאשכנזים עדיין קיימים בישראל של שנת 2013. לוי בהחלט הצליח להציג תמונה מפחידה, לא מחמיאה, של החברה הישראלית בשנת 2013, שבה ה"שד העדתי" עדיין חי, שורט ובועט – כשגם כיום מצבם של רבים מהמזרחיים בפריפריה גרוע אף יותר משהיה בשנים שבו עלו הוריהם לישראל. עדיין הם חשים וסובלים יום יום מאפליה ממשית ונפשית.

 בתוכנית מובאת עדותו של רמי דנון, שחקן תאטרון מצויין, אמין ונוגע ללב בכעסו על האשכנזים – שחייבו אותו "להשתכנז", כדי שיוכל להתקדם בקריירה שלו בתיאטרון. דנון נושא איתו את טראומת העבר עד היום.

גם אמנון לוי עצמו –  שהגיע לשיא הקריירה בעולם העיתונאות והוא כיום איש אמיד, הגר בווילה מרווחת עם גינה יפה – ללא ספק אחד שהצליח ובגדול, ובכל זאת, הוא נושא איתו "שלדים בארון" בשל הצורך שלו, לדעתו, לוותר על מזרחיותו כדי להצליח בחברה האשכנזית – שלדים שלא עוזבים אותו ומטריפים את מנוחתו. עדותו אמינה ומשכנעת.

אז נכון, לא קל לא לדבר על "השד", אבל זה השד של כולנו – ויום אחד, ה"שד" הזה – יפוצץ את הבקבוק, ויתפוצץ לכולנו ישר בפנים. ולכן, צריך וחייבים להסתכל ל"שד" הזה בפנים – ולהבין שהחברה הישראלית, גם כיום, עדיין מסמנת את המזרחי הכהה כנחות לעומת המערבי הלבן.

 "השד העדתי" של לוי – הוא קריאת חירום אחרונה – חייב לבוא כאן שינוי, ומהר, כאן ועכשיו, לפני שהשד יצית את עצמו ואותנו איתו.

אהוד: אולי הבעייה היא במוטיבציה של "המזרחיים", בייחוד החרדים שבהם, והצעירים – לקחת חלק בחיים המודרניים של ישראל? מדוע יותר ממיליון "רוסים" לא יצרו כאן "שד עדתי" חדש אלא השתלבו בחיים המודרניים של ישראל חרף קשיי הקיום והשפות [עברית ואנגלית נוסף על הרוסית!]

* * *

עילאי מלצר

בזכות חוק הספרים החדש

שלום אהוד,

שמי עילאי מלצר, ואני מו"ל. הוצאת הספרים של אבא שלי ושלי נקראת ספרי עליית הגג.

אני כותב לך לאחר שקראתי את מה שנגה מרון ואתה כתבתם על חוק הספרים. החוק מנסה לענות על כמה בעיות, אבל אתייחס לטענות שלכם.

גב' מרון חושבת שמחירו של הספר שלה, 88 שקל, יקר מדי, ולכן הנחתה את המפיץ שלה למכור אותו בהנחה. אם נגה, או אתה, חושבים שמחיר הספר שלכם צריך להיות 25 שקל, החוק החדש לא מונע זאת מכם. תקבעו שזה המחיר, וגמרנו (אפשר לשאול איך מהמחיר הזה, שכולל 18% מע"מ, אנחנו אמורים לשלם לעורכים, מגיהים, סדרים, ייצור, לוגיסטיקה, יחסי ציבור... ואה, גם תמלוגים לסופר, אבל נראה לי שזה לא מעניין את נגה).

נגה כותבת שיש דרכים אחרות לעודד כספית סופרים מוערכים במיוחד. אולי היא יכולה לשתף אותנו בדרכים האלה? והאם "נעודד כספית" רק סופרים מוערכים במיוחד או גם סתם סופרים שמישהו קנה את הספר שלהם? ומי יקבע מי הסופרים הראויים לעידוד הזה? כל הסופרים שאני מכיר רוצים לקבל כסף על ספרים שהם מוכרים. הם לא רוצים שמישהו יעודד אותם. במבצעי 4 במאה הם מקבלים קדחת. החוק החדש מבטיח להם מינימום 8% ממחירו המודפס של הספר (בתקופת ההגנה). זה רע?

שניכם מציינים את המחיר 88 שקל. היום המחיר הקטלוגי של רוב הספרים אפילו גבוה מזה. מדוע? כי שתי הרשתות ששולטות בשוק דורשות מהמו"לים הנחות מטורפות של 70-80%, ואנחנו צריכים שיישאר לנו משהו. את השערורייה הזאת, של העלאת המחירים הלא מוצדקת, החוק מנסה לעצור.

אתה שואל כיצד יאכפו את 18 החודשים? על כל ספר יודפס תאריך המהדורה הראשונה שלו.

אתה מזכיר את ניצן הורביץ, אבל שוכח שיחד איתו יזמו את החוק זבולון אורלב, יריב לוין ולימור ליבנת. לא זכור לי שראיתי אותם מפזזים בחוטיני על בימות מצעד הגאווה, או בכינוסים של יש גבול.

ולסיום: שוק הספרים כאן מעולם לא היה במצב גרוע כל כך כמו היום. הסיבה העיקרית שסופרים כמוכם לא מוצאים בית להוציא בו את ספריהם היא שהמו"לים היום לא יכולים להסתכן. כשמוכרים ספרים חדשים ב-25 שקל מפסידים על ספרים שנמכרים. אתם, וכמעט כל אחד שמתעניין בסיפור הזה, יודעים בדיוק מה יהיה אחרי שהחוק ייכנס לתוקף. אני לא יודע. אבל אני יודע שני דברים:

1. מה המצב היום.

2. בכל המדינות שבהן כן מופעל החוק הזה, בוורסיה זו או אחרת, שוק הספרים משגשג, סופרים (ושאר העוסקים במלאכה) מתוגמלים יפה, מחירי הספרים מרוסנים והוגנים, והגיוון עצום, כי אפשר להסתכן.

בברכה,

עילאי

אהוד: אם המצב הוא כל כך נורא, כדבריך, איך זה שחנויות הספרים ממש מתפוצצות מרוב כותרים צבעוניים חדשים, הרבה מעבר היכולת של השוק לקלוט אפילו ב-25 שקל העותק?

אולי מפני שהסופרים עצמם, קרנות ומוסדות, מממנים את השיטפון הזה ויכולים לעמוד גם במחיר של 25 שקל העותק לאחר שהמו"ל כבר כיסה את מרבית הוצאותיו עוד בטרם הוציא למכירה את העותק הראשון?! – האם לא שמעת על כך שמרבית המו"לים מבקשים כיסוי להוצאות הדפסתו של ספר חדש עוד בטרם בכלל יצא לאור?! – שום חוק יומרני דבילי לא ישנה את המציאות הזו! עמודי 4 של רבים מהספרים החדשים מגלים בדברי תודותיהם מי המממן; ומרבית הספרים, גם במדע, בשירה ובקלאסיקה – לא היה יכולים לצאת לאור אלמלא התמיכות הגלויות וגם הסמויות, שמבלעדיהן יקשה על התרבות העברית להמשיך להתקיים.

* * *

מתי דוד

1. מילים שיוצרות אשליות מסוכנות

למילים יש עוצמה והשפעה כמו למחסן חומרי נפץ. הן המוטו והדגל, שמובילות תנועות ועמים לנצחונות ולאסונות. להצלחות ולכשלונות, וגם לחלומות ולאשליות.

מה היו המשמעויות של המילים על השלום המלוות אותנו, בשנים האחרונות, בסכסוך המתמשך והמסתבך, בינינו לבין הפלסטינים במזרח התיכון.  מילים של שלום שהפכו לגיהינום. קורבנות השלום. אינתיפאדת השלום. הכנות השלום. חינוך לשלום. תהליך השלום. הסכמי השלום. ועידת שלום.  ניצני השלום.  שלום עכשיו.  שלום לדורות.  נוער השלום. הסדרי שלום.  גוש שלום. מחיר השלום. מחנה השלום.

מילים המבטאות את השאיפה והחלום לשלום.  שבפועל מובילות לגיהנום. מילים שהולידו ועידות והפקות תקשורתיות עם חליפות, עניבות ואשליות, למען תיאטרון ההמון. שתוצאותיהן – קורבנות ללא ביטחון וללא שלום.

מילים שהולידו פשרות. גמישויות והסכמות מצידנו, שתוצאותיהן – אש, שנאה ותבערה מצידם. 

מילים שתוצאותיהן לוויות וקורבנות. ללא ביטחון וללא שלום.

מילים רוצחות לא רק ראש ממשלה אלא גם סתם יהודים בידי ערבים בגלל שהם קיימים וחיים במזרח התיכון החדש, שאין בו לא ביטחון ולא שלום.

עיצרו את העולם! אני רוצה לרדת מגלגל השלום הזה שמוביל לגיהינום.

עיצרו את מכבסת המילים הזו.  אני רוצה את המילון הישן של מילים שלא הורגות.

2. הג'יהאד הגלובלי והאיסלם הרדיקלי

 הם סכנה לעולם

הטרור המוסלמי הקיצוני מכה בכל העולם המערבי. המלחמה המתעצמת של האיסלאם הקיצוני, בניסיון לכבוש את העולם, פעיל באירופה, באפריקה, ובמדינות ערב. קטלוג פיגועי הג'יהאד המוסלמי נגד "הכופרים" הן במערב והן במדינות המוסלמיות הערביות הולך וגובר.  די להזכיר הפיגועים בארה"ב, בלונודן, במדריד, בצרפת, במהומות ההרס והביזה ברוב ערי אירופה. ועתה, לאחר "האביב הערבי", גל של רצח ושנאה בין מוסלמים למוסלמים בסוריה, במצרים, בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן, בסומליה ובכמה מדינות באפריקה. מדינות הלאום הערביות מתפרקות ושוקעות למלחמות שבטיות, דתיות ועדתיות.  סונים נגד שיעים, הכל בשם "אללה אכבר" תחת הדגלים הירוקים של האיסלם.

המערב מבולבל ומשותק מול מתקפת האיסלם

כמה עשרות מיליוני מוסלמים חיים כיום באירופה. המסגדים הפרוסים במרכזי הערים הגדולות באירופה, הפכו למוקדי הסתה נגד הנוצרים הכופרים באיסלם, ולחממות גיוס הצעירים למלחמת הג'יהאד. המערב הליברלי, ההומאני, הנאיבי והמבולבל אינו יודע כיצד לפעול נגד סכנה זו. המערב מנסה ליפות מציאות זו ב"הסברים" שאינם ניתנים להסבר. המערב ממשיך להפגין התחשבות והבנה כלפי המנטליות של השנאה והטרור המוסלמי, בשם "זכויות האדם" ו"חופש הביטוי". אירופה ממשיכה להיות שפוטה של מדינות ספקיות הנפט, שהשליטים שלהם קונים אנשי ממשל, תקשורת ומעצבי דעת הקהל. עובדה זו מסבירה את הצביעות והשיתוק של אירופה, המתעלמת מהטרור המוסלמי שפועל נגדה.

אלה העובדות המאפינות את האיסלם הג'יהאדיסטי

כיבוש בכוח החרב בעיני האיסלם איננו עוולה אלא זכות. דאגה לפליטים ולאחרים איננה דאגתם. אללה ידאג. מוסלמים עוד לא הסכימו על שום דבר בינם לבין עצמם. רוח האיסלם הוא אויבו של כל אדם חופשי, הוא אוייב של כל מחשבה ויוזמה מתקדמת. האיסלם הוא אוייב של כל מי שאיננו מוסלמי. האיסלם הוא כלא למאות מליוני אדם מוסלמים.  הוא המוקש למתינות ולשלום העולם.  האיסלם לא הוציאו מתוכו אף אדם ואף מדען לטובת קידמה של האנושות, כך מזה מאות בשנים, מאז ימי האיסלם ששלט בספרד.

האיסלם שנולד כדת של שבטי ערב, במאה השישית לספירה הנוצרית – התפשט באפריקה ובאסיה, במלחמות כיבוש אכזריות של רצח עם; על פי חוקי האיסלם שהושלטו בחרב, מיליונים נאלצו להתאסלם. חלק גדול באסיה ובאפריקה נישלט עד היום על ידי האיסלם.  מוסכם וברור שישנם מוסלמים מתונים שאינם תומכים במלחמת ג'יהאד נגד כל העולם, אבל רק האיסלם הקיצוני הוא הדומיננטי שנותן את הטון. פוגשים זאת בכל מקום בעולם הערבי, והמערבי.

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

בנדלה

הִדבקת שני דברים מאוד שונים

הי אודי,

התיאורים שלך את ההווי והימים ההם, מעוררים הרבה זיכרונות טובים. אהבתי גם את הכתיבה החופשית והמגוונת.

באופן כללי, נדמה לי שהדבקת שני דברים מאוד שונים אחד אל השני. האחד – עלילות הגבורה שלך עם נשים, (ואין לי דבר נגד פנטזיות מיניות) והשני – תיאורים מעין גדי.

כל החלק שאני כתבתי וגם שלום אילתי – בכלל לא מתחבר לעלילה, למרות שהוא מתאר את עין גדי. חלק זה הוא כאילו יישות נפרדת. גם הסגנון שם שונה. בחלק הזה אין התפתחות עלילה, והוא אוסף של קטעים שאין ביניהם חיבור אינטגראלי פרט להיותם קשורים לעין גדי. אני חושבת שעלילת הספר היתה זורמת יותר טוב בלי החלק הזה. אני רוצה להמחיש לך את התחושה שלי: בזמן הקריאה: הייתי כאילו במכונית נוסעת לכיוון מסוים. כשהגעתי לחלק הזה, הרגשתי כאילו מעצור. כאילו מישהו לקח אותי הצידה להראות לי דבר מה בצד הדרך, שאין לו קשר ליעד המכונית.

עוד כששלחת לי לקריאה את הפרק העוסק בסיפורים שלי ושל שלום לפני הדפסת הספר, שאלתי אותך מה הקשר של הכתוב שם לנושא הספר: מסעותיי עם נשים.

עוד דבר. לידיעתך: כשביקרתי עם שתי חברות בחנות של צומת ספרים בכפר סבא במרכז ג'י, הן ביקשו לראות את הספר שסיפרתי להן עליו. הספר הופיע במחשב, אבל לא היה בחנות.

ביי 

בנדלה

אהוד: לא לי להגן על מרכולתי אבל נדמה לי שאת קרובה מדי לחומרים המובאים ברומאן, בהם כמובן גם החומרים שלך, מלראות את תפקידם במכלול הסיפורי שלו, כפי שאני מקווה רואים בו קוראים אחרים, וזאת לפי תגובותיהם.

באשר לכך שהספר כמעט שלא נמצא בחנויות, זה המצב כשיוצא ספר של סופר נידח.

בנדלה: לא הפריעו לי הגסויות. אולי אתה צודק בהנחה שלך שאני יותר מדי קרובה לעניין. כתבתי לך כי זו היתה התחושה שלי.

האם ההוצאה לאור לא מתחייבת להציב את הספרים שהיא מוציאה לאור בחנויות? אם לא, למה היא מוציאה אותם לאור? האם הסופר משלם מכיסו את כל הוצאות ההדפסה? ואם הספר הופך להיות בסט-סלר, מי מרוויח מן הדבר? כל העניין לא ברור לי.

אהוד: ההוצאה לאור מוציאה לאור את הספר – לרוב מפני שהסופר משלם מכיסו את הוצאות ההדפסה. ההפצה של הספר אינה תלוייה בה אלא במפיצים ובשתי רשתות הענק של מכירת הספרים. תיאורטית, אם הספר הופך להיות רב-מכר, הסופר-המשקיע אמור ליהנות מכך ולהחזיר לפחות חלק מהשקעתו. ואולם לספרים של סופרים נידחים אין שום סיכוי לכך כי ספריהם בקושי מופצים בכמויות של עותק או שניים לחנות, אם בכלל, וזה כמו להתחרות בעגלה דו-אופנית רתומה לחמור (גם אם לגלגליה יש כבר חישוקי גומי, כפי שהיו לחברים שלי בני-גילנו במושב צופית בילדותנו) – להתחרות בטריילרים הדוהרים בכבישים של הפרוזה העברית החשובה – זו שנלמדת באוניברסיטאות כשנה אחרי צאתו לאור של כל טריילר קלאסי משעמם חדש!

אגב, רק סופרים בודדים מוכנים להודות שהוציאו את ספריהם בזכות התשלום למו"ל, שלא לומר שכך המצב אצל רוב המשוררים, החוקרים והדומים להם. בדרך כלל מספיק לקרוא את רשימת התודות בעמ' 4 כדי להבין מניין בה הכסף להוצאת מחקרים מדעיים וספרותיים בני אלפי עמודים שכמעט איש אינו קונה אותם!

* * *

ראובן שוהם

כמדומני שחיימקה הוא הנער והבוגר

שצמח מאורי

שלום לך אהוד ידידי,

נהניתי ללוות את חיימקה שפינוזה שלך במסעותיו אל חיק ההווייה הנשית שלו שהיא הוויה גברית זקופת קומה.

מה שמשך את תשומת ליבי בעיקר, לאור הכרותי עם משפחת ראב לדורותיה, שמעבר לגחמותיו רוויות ההומור של "הנמר המדברי" המטלטל את חיימקה  הכא ו"התם", כשהוא עושה בו כחפצו, מסתתר לו "אורי" "מספר הגעגועים", המתגעגע אל "המושבה שלי" ואל "ימים של לענה ודבש", מודע לעצמו ועושה "דווקא" לדודה אסתר, המתגעגעת לאימא אדמה, לקמשוניה ולאקליפטים שלה, כפי שמעיד על עצמו חיימקה שפינוזה. כמדומני שחיימקה הוא הנער והבוגר שצמח מאורי. אבל הגעגועים הכרוניים הם התשתית להוויית שניהם.

אגב לטעמי, אתה יכול להשמיט את התאר "סופר נידח" – אלא אם אתה רואה בתאר זה רק אמירה של אנדרסטיטמנט על תקן "אחד העם" או "מנדלי מוכר ספרים"?  אבל בעצם "אין זה מענייני" כדברו של אותו מנדלי.

עלה והצלח

ראובן

אהוד: כמדומני צדקת.

* * *

נגה מרון

יכולת כמעט להאשים אותי בפלגיאט ספרותי

אהוד היקר,

את ספרך "מסעותיי עם נשים" קראתי לאחר שספרי "ככה הוא אמר לה..." כבר היה בדפוס,  אחרת יכולת כמעט להאשים אותי בפלגיאט ספרותי. שנינו שילבנו רומן היסטורי עם סיפור ייצרי מלא תשוקה בלתי נשלטת. אתה מתאר את עולמו של נער מתבגר בנח"ל בעין גדי בימי ראשית המדינה, ואני מלווה את זוג הפלמחניקים שלי מאז ועד ערוב ימיהם.

מסתבר שבשנינו קיים דחף פנימי להעביר הלאה את חוויות בני דור תש"ח, לא תיאורי קרבות ואירועים היסטוריים אלא בעיקר את ניחוח התקופה כפי שהשתקף בחיינו האישיים, כל אחד בסגנונו שלו. איני מתיימרת להשוות בין תעלוליו התמימים של אריק, גיבור ספרי, לבין חוויות הזימה של חיימקה שלך. אני משוכנעת שאילו קרא אריק שלי את ספרך הוא היה מלקק את שפתיו בהנאה, ולוחש באוזנה של  נעמי שלו, "את רואה? אמרתי לך! כאלה אנחנו, כל הגברים שבעולם..." ומי אני שאעז להזים את התיאוריה שלו?

הרומן שלי אינו אוטוביוגרפיה, חלילה. ואם איני טועה גם אצלך כמה מתיאורי המין הבוטים אינם אלא פורקן להזיות ותשוקות בלתי ממומשות. אני התכוונתי לגלות טפח ולכסות טפחיים מעולמה של אישה בת דורי מילדות ועד זיקנה... 

בבוא העת להוציא את הספר לאור התברר לי שבכל הוצאה ספרים נחשבת יש תוכנית עבודה סגורה לפחות לשנתיים הבאות. ואני בגילי המופלג אינני מעזה אפילו לקנות בננות ירוקות, ולכן  עשיתי זאת בכוחות עצמי בהוצאת "נעם" שלי.

אני שולחת לך בדואר את ספרי, ומקווה שבנוסף לפעילותך המבורכת בח.ב.ע. נותר לך גם מעט פנאי לקרוא.

באיחולי הצלחה לספרך,

נגה מרון

אהוד: אני לא שייך לדור תש"ח. הייתי בן 12 כאשר המדינה הוכרזה.

בשעתו נתן לי זאב נמיר, בעליה של הוצאת "ש. שרברק", לערוך ספר שלך. קראתי את כתב-היד והחזרתי לו באומרי שהוא ערוך ומוכן לדפוס ואין צורך לשנות בו אפילו מילה או פסיק. הוא לא האמין לי וחשב שאני מתעצל לערוך. אבל אני לא שייך לעורכים שמקלקלים ספר ובלבד שישלמו להם על עריכה מיותרת.

ואולם לא קודם, וגם לא אחר-כך – קרה לי שקיבלתי לעריכה או לחוות דעת – כתב-יד מושלם מכל בחינה, כשלך. מרבית הסופרים והכותבים שלנו זקוקים לעריכה, לעיתים יסודית מאוד, כדי להיות ראויים לדפוס! גם ב"המכתב העיתי".

דבר דומה קרה לי כאשר התחלתי לערוך עבור אותה הוצאה את ספרֵי דבורה עומר. בכל מקום שהיה אפשר השארתי את הטקסט המקורי והלשון הטבעית שלה ולא הגבהתי אותם באופן "ספרותי"-מלאכותי – כמו שעשה העורך הקודם שלה, אוריאל אופק.  גם כאן היה לי ויכוח, טענו שאני מתעצל ולא עורך אותה באופן יסודי, ואילו אני הגנתי על הסגנון המקורי שלה!

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

הנסיך הבריטי הקטן – ודויד המלך הגדול

בתקופת היווסדה של מדינת ישראל לא היה איש שמח ומאושר כאלתרמן על כל גילוי של קשר ארכיאולוגי בין עם ישראל וארץ ישראל. על המימצאים הראשונים מייד לאחר הכרזת העצמאות כתב, בין היתר, את החרוזים הבאים:

את הקרב היהודי, שניטַש לֹא לַהֶבֶל,

אבא אבן מסביר לאומות בִּמְסִיבָּן.

אבל טוב שֶמֵּעֹמֶק-ימים אִמָּא-אֶבֶן

מדברת גם היא באותו הָעִנְיָן.

אין ספק, שאלתרמן היה מתמוגג מנחת לנוכח הגילויים המצטברים, בקצב גובר והולך, של העבר התנ"כי הנחשף בידי ארכיאולוגים שונים, והכמות הופכת לאיכות: הארכיאולוגית רעות בן אריה חפרה בחורבות העיר/המקדש העתיקה שילה – מקום הפולחן המרכזי של בני ישראל לפני תקופת דויד ושלמה, ולפני בניית המקדש בירושלים. בן אריה מצאה מיבנים המוּכָחִים כ"תוצרת" מתקופת יהושע והשופטים [כלומר, לפני המלוכה] – ואישרה בכך את הסיפור על שילה ומרכזיותה לפני כיבוש ירושלים.

אילת מזר חופרת בהתמדה בעיר דויד ומגלה סימנים מובהקים למלכות דויד, ובנראה גם לארמון המלכות שלו בירושלים – ומשלים אותה [בלי כל קשר] פרופ' יוסי גרפונקל, החושף את העיר התנ"כית שעריים, בגבול יהודה-פלשת, והיא עתירת נכסים וביצורים, עם הוכחות כימיות-ארכיאולוגיות [פחמן 14] שהעיר היתה איתנה ונישאת [אסטרטגית] בשליטה על עמק האלה וגבול פְּלֶשֶת – בתקופת דויד המלך, ונחשף ארמון-מלכות בעיר זו, שהיה כנראה בשימושו של דויד בהיותו בקו החזית עם הפלשתים [בצאתו מארמונו בירושלים].

גילויים אלה מן החודשים האחרונים [פרי חפירות שנמשכו שנים ארוכות] מצטרפים לגילויים המדהימים של פרופ' אדם זרטל בדבר המזבח שהקים יהושע בהר-עיבל [כגון, חרפושיות מצריות מתקופת רעמסס השני מעידות על שימושו של המזבח בידי יוצאי-מצרים – והימצאותן של עצמות קרבנות כשרים בלבד, והיעדר מדרגות, מעידים על התאמתו של המזבח לאיסור על הקרבת חזירים וכיו"ב שנהגו הכנענים להקריב, ועל איסור מדרגות בספר דברים כ"ז "לבל תיגלה ערוות הכוהן" בעלותו – לבוש שמלה – אל המזבח].

מתקופת דויד ושלמה מצטרפים הגילויים הללו גם לגילויים של פרופ' עמי מזר בדבר קיומה, ביצוריה ועושרה של עיר-הסְפָר התנ"כית רחוב מתקופת שלמה המלך, ולגילויים [ללא קשר לעמי מזר] של פרופ' רמי עֲרָב של עיר-הסְפָר גְשוּר [מעכה בת-מלך גשור היתה אשת-דויד ואימו של בנו אבשלום] שסופחה ונהפכה בתקופת שלמה לעיר-מחוז ישראלית שהיא בתחום שלטונו –

ועל הכל, הגילוי הגדול והפורץ-דרך של זקן-הארכיאולוגים הישראליים, פרופ' אברהם בירן, שלאחר חפירות יסודיות שנמשכו 20 שנה בתל-דן, מצא כתובת המיוחסת לחזאל מלך ארם מן המאה ה-9 לפני הספירה, ובה נכתב על הריגתו של המלך אמציה "לבית דויד" [כלומר, מלך יהודה] – ובכך הוכח סופית קיומו של דויד...

בהרצאותיי על המחשבה המדינית היהודית לדורותיה, בחוגים למדע-המדינה ולהוראה באוניברסיטת חיפה, וכן בטכניון ובמיכללה לתרבות יהודית שהנני הדיקאן שלה, הדגשתי חזור והדגש את חשיבותו של המלך דויד לקיומו של עם ישראל מאז ועד עתה, בהיותו סמל ישראל בגבורתו בשלושה דברים:

דויד הוא השליט הראשון של כל ארץ כנען לכל אורכה [מדן ועד עציון-גבר, היא אילת] – וע"י כך נהפכה בזכותו ארץ ישראל ל"תעלת-סואץ-יבשתית" שמכרה וקנתה סחורות יקרות-ערך מן האוקיאנוס ההודי [דרך אילת וים-סוף] ומן האוקיאנוס האטלאנטי [דרך יפו, דוֹר ועַכּו והים התיכון], בצי המשותף של חירם מלך צור ודויד ושלמה – כנזכר בספר מלכים ובסגנון ההסכמים הימיים-מסחריים-בינלאומיים שנתגלו במסמכי צור וצידוןֹ העתיקים. הדבר לא היה אפשרי לפני איחוד-הארץ תחת שלטון דויד – כפי שמגלה לנו ספר יהושע על 30+ המלכים שנלחמו בו בכנען – וכפי שמגלים הפפירוסים של משרד החוץ המצרי בבירה תל-אל-עמרנה ובהם התכתבות בין פרעה שליט מצרים לבין עשרות מלכים מכנען [כ-100 שנים לפני יציאת מצרים].

כתוצאה מכך, היתה מלכות דויד עשירה [מן הסחר הבינלאומי הרב שעבר דרכה, ומשיתוף-הסחר-הימי, עפ"י ההסכם עם חירם מלך צור, ואולי גם עם מלכת שבא דרומה לאילת ועם מכרות-הכסף של שלמה בתרשיש שבספרד]. עושרו של דויד איפשר לו להקים "לגיון זרים" נאמן לו ["הכרתי והפלתי"] שנשאר דבק אליו ומסור להגנתו, ולא הצטרף למרד אבשלום – ובכך איפשר את ההישרדות של דויד ואח"כ את ניצחונו והמשך-שלטונו. העושר הרב של האימפריה של דויד ושלמה ניכר בביצורים ובכלים ובארמונות שגילו ומוסיפים לגלות הארכיאלוגים בזמן הזה.

קיומה של שושלת בית-דויד כ-500 שנים רצופות יצר את הקשר הפסיכולוגי-סנטימנטלי שבין עצמאות לאומית לבין בית-דויד [כשם שהולדת הנסיך הקטן ג'ורג' השביעי ב-2013 חשפה את הסנטימנט, האהבה והגאווה הלאומית השוררים בין המוני-העם-הבריטי לבית-המלכות "שלהם"].

מטעם זה מן הראוי לעיין במימצאיו ה"טריים" של הארכיאולוג פרופ' יוסי גרפינקל, החופר בעיר ה"חדשה"/עתיקה שעריים, והמעידים על אמיתות הסיפור התנ"כי בדבר עוצמתה הכלכלית והכללית, וקשריה המסחריים הבינלאומיים, של מלכות דויד:

"מצאנו פה קשרים כלכליים ענפים: חפצים ממצרים: כלים מאלבסטר, שזו אבן מיוחדת, וגם תכשיטי חרפושיות, כלים שהגיעו מקפריסין והיה בהם בושם, או יין מיוחד, או תרופות. אמרו שקפריסין היתה מרכז של גידול חשיש ואופיום שהיו על תקן משככי כאבים בעולם העתיק.

יקר  מאוד להביא אותם באניה ליפו, ומשם על חמור. הון תועפות [בעיקר , מקפויסין – כלים מבזלת במשקל כולל של 300-200 קילו. איפה יש כאלה ממצרים? מרמת-הגולן? בגליל? – אז להגיד שזה עוד כמה כנענים? מגוחך... אני משווה אותה [את מלכות יהודה, מיסודו של דויד המלך] לאתונה בתקופה הקלאסית, או לפירנצה ברנסנס."

ומציין המראיין: "גרפינקל הוא לא איש דתי, והוא לא סוגד לדויד."

מול טענותיו של פרופ' שלמה זנד שאין עם יהודי, מול קביעתו של פרופ' זאב הרצוג ב"מוסף הארץ" בכותרת "התנ"ך – אין עובדות בשטח," ומול כל יתר מכחישי התנ"ך – ראוי להתבונן בעובדות הממשיות, הנחשפות כמעט יום-יום, ומאשרות את שורשינו העתיקים והעמוקים בארץ-ישראל.

* * *

ישראל סגל

הפינה השמאלית

אני עומד להכריז על חדשה מרעישה שתפתיע אולי את קוראי חב"ע אבל בוודאי את הכותבים בו: "הארץ" הוא עיתון שמאלני. אני יודע שההכרה בכך עלולה לשמוט את המוטיבציה מרבים מהכותבים לכתוב כאן אבל מול העובדות אין מה לעשות. למיטב ידיעתי אין ולו גיליון אחד של חב"ע שלא כתב בו מישהו על משהו שכתב העיתון האנטי-ציוני הזה. אחד מהם אף מגדיל לעשות ובסגנון המקארטיסטי הידוע עומד ומונה מידי פעם  את המאמרים השמאלניים של העיתון בגיליון של יום מסוים.

בשנות ה-50 עמד ח"כ חרדי מעל דוכן הכנסת ונפנף בפנים מזועזעות בעיתון הפיגולים "העולם הזה". הייתה תמיהה אז כיצד הגיע אותו חרדי לאותו עיתון. אני לא שואל את זה לגבי כותבי חב"ע. אני מניח שרובם ככולם מנויים על העיתון אם מפני שהם מתענגים על החלק הלא שמאלני בעיתון ואם מפני שהם מזוכיסטים שנהנים לסבול שוב ושוב מגדעון לוי וחבריו. שהרי, בינינו, בין "ישראל היום" שעסוק בנתניהו לבין "ידיעות" שעסוק באנטי-נתניהו, אין תחליף לעיתון "הארץ". בריטואל של סגירת עיתון "מעריב" מתגייסת התקשורת כנגד הסגירה  בנימוק העיקרי של אובדן פרנסה לאלפיים עובדים. לא שמעתי מישהו שמתנגד לסגירה בגלל פגיעה בתקשורת. לעומת זאת, אני מאמין , שציבור גדול, גם מהימין, יצטער על סגירת "הארץ" לא (רק) בגלל אובדן פרנסתם של העובדים אלא בגלל מקומו החשוב במפת התקשורת המקומית.

ולגופו של עניין. יש החושבים שנוכחותנו בשטחים היא "כיבוש" ויש הרואים בה "גאולת הארץ". יש התובעים את חלוקת הארץ ויש הפוסלים זאת מכול וכול. אבל מי שרואה את המשך המצב הקיים כפיתרון טועה, לדעתי, בגדול. צבא הגנה לישראל, פאר היצירה של המדינה, הפך להיות צבא של משטרה. חיילים צעירים נתקלים יום-יום בפלסטינים במחסומים, במעברים, בהפגנות ועוד. אי אפשר לומר שכל המפגשים האלה הם על טהרת השיקול  "הביטחוני". נכון, עלינו לעמוד על המשמר, הפלסטינים מנסים כל העת לפגוע בנו ולצורך זה הם לא בוחלים בתרגילים שונים כמו הפעלת נשים וילדים. אבל האם יש מישהו שמוכן להישבע שאין חריגות פה ושם ונעשות פעולות "לא מידתיות". ואם אכן כך, האם עלינו להשאיר זאת מאחורי מסך של ערפל ולא לנסות להציף את המקרים האלה כדי שיופקו הלקחים? גדעון לוי אובססיבי לגבי סבל הפלסטינים ואולי אובססיבי מידי. יכול להיות שהמקרים שהוא מעלה אינם תמיד נכונים עובדתית או מגמתיים. אפשר אפוא להתווכח עם הטענות שלו לגופן אבל אי-אפשר, כך דעתי, לפסול אותו על הסף. אני ממעט לקרוא את לוי כי אני לא כל כך מודאג כמוהו מהסבל הפלסטיני. אני מודאג בעיקר מהחוויות הקשות העוברות על אותם חיילים וממה שהם לוקחים איתם אל החיים כאזרחים וכבני אדם. ליבוביץ חזה את ההשחתה שבשליטה על עם אחר ונבואתו התגשמה במלואה.

ולבסוף, מניין הטענה ש"הארץ" אינו ציוני? לשלוט בעם אחר זו ציונות?! לראות בארץ ישראל אדמה קדושה זו ציונות?! אם כן, אז "הארץ" לא ציוני.

עוד חדשה מרעישה לטובת אנשי הימין באשר הם – השמאל בארץ הובס. אנשי א"י השלמה ניצחו. התנחלויות חוקיות ולא חוקיות מפוזרות בכל יהודה ושומרון ומונעות כל אפשרות להסכם של חלוקה. תומכיהם, מסיבות אידיאולוגיות או משיקולים פוליטיים, זכו למקומות גבוהים בליכוד, הבית היהודי הגדיל את כוחו הפרלמנטארי והפלסטינים מצידם דוחים, לשמחת הימין, כל הזדמנות לסיום הסכסוך.  מפלגות השמאל הציוני הולכות ונעלמות (מפלגות השמאל הלא-ציוני נעלמו מזמן).

לכן אני מופתע כל פעם מחדש מתגובת הימין מול כל אמירה או פעולה מצד אנשי השמאל. מחטטים במקורות המימון שלהם (אלו המממנים את ההתנחלויות, קונים בתים ברובע המוסלמי וכו' הם הרי יהודים כשרים), מרימים קול זוועות על כל ביטוי אנטי ציוני, לא עלינו, של איזה איש אקדמיה נידח, שלולא הם איש לא היה שומע על כך. וגם יש להזכיר, בהמשך לקטע הקודם, שתפוצת "הארץ" היא 6% בלבד. ההסבר היחיד שיש לי הוא חוסר ביטחונם של אותם אנשי ימין בצדקת דרכם. שהרי, אם צודקים הם ואם הרוב לצידם מה להם כי ילינו וירעישו עולמות על כל סטייה מהשקפתם.

בשבוע שעבר הזדמנתי לכנסת לכנס המייסד של השדולה נגד האנטישמיות בראשות ח"כ אוחיון. הדוברים הרבים, שרים, ח"כים, ואחרים היו תמימי דעים שהאנטישמיות הגוברת בעולם אינה נובעת בהכרח משנאה לציונות.

בעניין זה צדו את אוזני שני דוברים. האחד, ד"ר מרדכי קידר, המוכר לקוראי חב"ע, שטען כי הקוראן שנכתב במאה השישית מלא בדברי נאצה ושנאה ליהודים. לדבריו, אין עמוד אחד שם שאינו עוסק בכך.

ח"כ פייגלין, חזר ושאל, מול דוברים שונים, איך כל זה התחיל. ואני שואל את קידר, אם כל זה קרה במאה השישית כיצד הוא מסביר את החיים הנוחים יחסית (בוודאי בהשוואה לפוגרומים, הגירושים וההתעללויות שהיו בעולם הנוצרי) של היהודים בארצות האסלאם במשך מאות בשנים?

ולמשה פייגלין, האם אינך ער לכך שהאלימות של מוסלמים כלפי יהודים החלה בסמוך לעלייה הציונית לארץ והלכה וגברה עם הצהרת בלפור, תוכנית החלוקה של האו"ם, הקמת המדינה וכיבוש השטחים ב-67'?

המסקנה שלי היא שלאסלאם ולמוסלמים אין באמת משהו נגד היהודים בתור שכאלה. מה שמפריע להם זה נישולם מהארץ "שלהם" ולעניין זה הם מאשימים את כל יהודי העולם (שהרי אנו מדינת היהודים). מכאן שהמלחמה באנטישמיות צריכה להתחשב בגורם החשוב הזה. התעלמות ממנו לא תביא שום תוצאות.

* * *

אלי מייזליש

1. "הארץ" צריך לומר לפלסטינים ביושר:

"ככה לעולם לא תהיה לכם מדינה!"

"הארץ" עושה מזה 30 שנה טעות איומה כשהוא מדי יום ביומו אומר לפלסטינים: סבלנות, בסוף תיסוג ישראל מכל השטחים ותוכלו אז להקים מדינה. זאת טעות שעולה ל"הארץ" ביוקר תרתי משמע. גם משקר להם וגם מאבד את יוקרתו במדינה כעיתון לא אמין.

לו היה ל"הארץ" מעט דיגניטי, מעט יושרה עיתונאית ולא גחמה פוליטית בלתי ניתנת למימוש, היה עיתון זה יוצא נשכר וגם כך שהפלסטינים היו באים אלינו לדבר ולא לירות. ולו היינו יודעים כי כוונתם אמיתית, ויותר לא יחביאו רובים מתחת למיטה או שברייה באבנט לשעת כושר – גם הם היו יוצאים נשכרים ומקבלים את המכסימום שישראל מסוגלת [בינתיים] להעניק לתושבים הערבים ביהודה ושומרון.

כיום, תלויים ערביי יהודה ושומרון רק בנדיבות של ישראל, לאחר שכל ארצות ערב זנחו אותם, כאשר כל מדינה ומדינה ערבית נאבקת בתוך תוכה להישרדות. מעולם, מאז ימי הזהר של השליטים הצבאיים דוגמת צאלח א-דין או בייברס והסולטנים העות'מניים כמו סולימן המפואר, אף אחד מהם לא היה ערבי ובפרט לא יליד פלשתינה, ולכן לא יצליחו ערביי הארץ להתגאות במורשת של שלטון ערבי מילידי שכם או חברון או אפילו ירושלים – כולם היו בני עמים אחרים ולא ערבים מקומיים.

עכשיו אנו אומרים לכם: לאחר יותר מ-65 שנות מלחמות, כשהיהודים מצליחים להביס בזה אחר זה צבאות ערבים וגם את הכנופיות הפלסטיניות, נותרה אם-כן הברירה לקבל את מה שישראל מוכנה לתת או כלום.

ל"הארץ" אם-כן ממתין תפקיד חשוב לשכנע את הערבים כי כדאי להם שלא לריב יותר, פשוט מאוד; ישראל יותר חזקה ונותנת מכות קשות. אז למה לחטוף מכות עד אין קץ? למה? הרי מה שנותר מהציבור הפלסטיני זה אפילו לא יד אחת שלמה אלא ידיים ורגליים מרוסקות.

ציפי לבני בוושינגטון מחזיקה ביד מנת פאלאפל גדושה חמה ומהבילה אבל רוצה בתמורה 10 שקלים. סאיב עריקאת הביא מיריחו רק חצי שקל וביד קמוצה. ככה לא קונים בקיוסק פאלאפל. צריך לשלם. הערבים רוצים אוכל חינם. על-כן, רק "הארץ" יכול להציל את המצב ולגשת אל סאיב עריקאת וללחוש באוזנו ככה:

"יא חביבי, אין 10 שקל אין פיתה-פאלאפל!"

 אמנם ישראל אינה מציעה בתפריט סטייק פילה ובקבוק יין אדום, כי ישראל יודעת גם שהסועד הבא לסעוד הוא פועל מתכת עם חולצה כחולה רוכב על חמור שיש לו תקציב רק לפאלאפל ולא בנו של נסיך מונאקו שבמגיע בפורשה. אבל אם רעבים גם פיתה-פאלאפל משביעה מאוד-מאוד.       

ולעניין רבותי, יש לאמר להם: ככה מדינה לא תהיה לכם, אבל בסיוע ישראלי תוכלו להקים חברה בונה ויצרנית ושנהיה לה עדים מקרוב. רוצים גם פעם ב-4 שנים להטיל פתק בקלפי לאסיפה מכוננת פלסטינית? תבנו תחילה מוסדות, כפי שאנו בנינו את המוסדות של היישוב יהודי עשרות שנים לפני שהקמנו את המדינה. תבנו ואל תירו. והיות שמהניסיון אנו יודעים כי תמשיכו בחשאי להתחמש לשעת כושר, אז תדעו כי ככה לעולם לא תהיה לכם מדינה.

עכשיו הכדור במגרשכם – תוכיחו כי אתם יודעים למסור כדור.

2. ישראל אינה מדינת מופת

ולא צריכה להיות מופת לאף אחד

ציטוט: "אני מאמין כי הדרך היחידה של ישראל להתקיים בטווח הארוך היא בנייה של חברת מופת. כל הרעיון של יצירת העם היהודי בארצו נעוץ ביכולת להתעלות. כחברה לא הצלחנו להתעלות וליצור את אותה חברת מופת. אם נוותר על המטרה הזו אני חושב שהסיכויים שלנו להתקיים כמדינה משמעותית בטווח הארוך נמוכים מאוד..."

נחשו מי אמר או כתב את זה? כתב את זה פרופסור לכלכלה מי שהיה נשיא אוניברסיטה וכיום חבר כנסת מ'העבודה': אבישי ברוורמן.

לפני ברוורמן, כבר היו רבים מכל שכבות החברה בארץ הכמהים להתעלות מעל כל אומות עולם ולהיות להם מופת כמו שכתוב באיזה סידור תפילה. אם יש שחצנות בעולם, הרי שאיפה זו מגלמת אותה. מי בכלל נתן למישהו בעם הזה יומרה והתנשאות בענייני מוסר וכל הבולשיט הזה.

 אומר אותו פרופסור ככה: "הסיכויים שלנו להתקיים נמוכים," אם לא נהיה חברת מופת לכל העמים.

מה שייך מחט לתחת? וכי אין בעולם עמים שאינם מופת לכלום, והם חרא של בני אדם והסיכוי שישרדו לנצח גבוהים משל עמנו? איני רוצה לפגוע בפומבי בכמה וכמה מעמי אירופה המערבית, שהקשר שלהם למופתיות הוא מיקרוסקופי ומילימטרי. עם אחד כזה שהה בארצנו 30 שנה עם רובים מכודנים וגרדומי תלייה והביא משחתות בעת מלחמה עם אוייב לחסום הגעת כמה פליטי חרב לחוף ארצנו. הקשר של שותי בירה אלה לחברת מופת הוא כמרחק לונדון מסן-דייגו. ואין איש בכיכר טרפלגר שישמיע דברי הבל ששותי הבירה אדומי העור ואוכלי הפיש-אנד-צ'יפס הסיכוי שלהם להתקיים הוא נמוך.

יש עוד עם אחד ששותים לא רק בירה אלא ממלאים כרסיהם עם כרוב חמוץ ונקניקיות חזיר לבנות באורך 30 ס"מ, שכיסיהם היו פעם מלאים עם מארקים והיום עם יורו – שאי פעם מישהו יוביל אותם ברכבת בהמות לתאי גזים.

הברוורמנים האלה אינם מעטים. הקשר שלהם עם הוויות עולם, כמו למשל שהערבים שקרנים ושלמרר את חיינו זה הייעוד שלהם בחיים, הוא עם קורי עכביש. אז ממציאים להם איזה סוג של בלון לנפח אותו ומתייסרים מבוקר ועד ליל למה אנחנו עדיין לא מדינת מופת.

ישראל, מדינה שזה עתה צמחה מהחולות או מהביצות וחוללה נס שאין כמותו באף מקום בעולם כמיזוג גלויות והפיכת מדבר ושממה לגן פורח, וכל העת וללא הרף השכן הערבי יורה ורוצח ילדים, וכדי לסתום לקרי אחד את הפה עוד משחררים יותר מ-100 רוצחים הפרופסור עוד מחפש מופת ומופתים?

הבה ונאמר: אין לנו עניין בחברת מופת, הבה ונאמר כי הפרטנזיה האבסורדית להקים חברת מופת היא שיגעון. ואין לנו עניין כאן עם משוגעים.    

נ"ב: האם מישהו קרא במוסף 'ידיעות' של שבת שנרי אראלי מעין-גדי אמר לכתב שאינו חושש לגור 2 קילומטר מהגבול? במידה ונחזור לקווי 67'... ויאאללה שוב לטיטניק להביא מלפפונים דרך עין חוסוב ומעלה עקרבים לשוק באר-שבע. יאללה יאללה מלפפונים מעין-גדי... טרי-טרי...

אהוד: גם אני מכיר בכך שח"כ פרופ' אבישי ברוורמן הוא פרופסור רב תהילה – אבל במקביל הוא אולי טיפש לא קטן וגם חכם לא גדול!

* * *

משה כהן

1. הנדון: מלחמה בטרור

מכובדי,

הטרור האסלאמי הבינלאומי מאיים על ארה"ב ועל מוסדותיה ברחבי העולם. לכן נאלצת ארה"ב להפסיק זמנית את פעילות נציגויותיה ולהוציא אזהרת מסע לאזרחיה. אך לא מעצמה כארה"ב תסתפק באמצעים הגנתיים גרידא, אלא היא גם נוקטת אמצעים התקפיים פעילים נגד ארגוני הטרור. כך למשל היא מאלצת את ישראל לשחרר בשלב ראשון 104 טרוריסטים עם דם על הידיים, ולוחצת על ישראל למסור חלקים משטחיה הנרחבים לארגונים הומניטאריים כגון אש"ף ופת"ח.

אינכם רואים איך פעולות אלו פועלות נגד הטרור? גם אני לא. לדעתי הן אפילו מעודדות טרור. תרתי דסתרי אמרנו? כנראה אין לחפש היגיון או צדק ביחסים בינלאומיים. אך אין ספק שכל קשיינו הבינלאומיים נובעים אך ורק מהתנהלותו העיקשת והבלתי מוסרית של ביבי כלפי אש"ף שוחר השלום.

2. הנדון: יחסי אמון

ממשלת ישראל שוקדת על טיפוח יחסי אמון עם האוכלוסייה הערבית שלה. לכן היא מנחה את המשטרה להתייחס בסובלנות ובכבוד, אפשר לומר בסלחנות יתרה – כלפי ההתפרעויות של הערבים.

בזכות זה מחזירים לה הערבים באותו מטבע ושומרים על החוק והסדר. אז מה אם אתמול, 5 באוגוסט – התבשרנו שארבעה שוטרים שבאו למלא את תפקידם נרגמו באבנים ונפצעו בשכונת סילואן בירושלים?

אין בכך סתירה ליחסי אמון עם הערבים. העיקר שלא נפגעו ערבים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

דבורה קוזוינר

שִׁנּוּיִים

הַפְּרָחִים פָּרְחוּ הַבֹּקֶר

מַרְהִיבִים וּמַלְהִיבִים

וּלְמָחֳרָתַיִים יִבְּלוּ. 

כִּי זֶה סוֹפָם.

אִלּוּ הִתְמִידוּ לִפְרֹחַ

וְהָאָרֶץ מַלְאָה אותֶם 

אוּלַי פָּסְקוּ הַמִּלְחָמוֹת.

אֶת צַמּוֹתַי הָאֲרֻכּוֹת גָּזַזְתִּי

בְּלִי הִסּוּס.

לוּ הִמְשִׁיכוּ לִצְמֹחַ

יִתָּכֵן שֶׁעַד קַרְסֻלִּי

הָיוּ גּוֹלְשׁוֹת

כְּבֵדוֹת וּמַכְבִּידוֹת.

אַהֲבָתִּי הַלּוֹהֲטָה

כְּבָר דָּעֲכָה מִזְּמַן.

לוּ מַּמְשִׁיכָה הָיְתָה לִלְהֹט

זֶה כְּבָר אֻכַּלתי בְּאִשָּׁהּ.

הַיּוֹם רוֹחֶשֶׁת הִיא,

תְּמִידִית וּמְתוּנָה

עַל אֵשׁ נְמוּכָה-נְמוּכָה

עַל כִּירַת חַיַּי.

כְּמוֹ הַחַמִּין הַטּוֹב הַהוּא, עֵז טְעָמִים,

שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי, שֶׁרַחַשׁ שָׁעוֹת רַבּוֹת

עַל הַכִּירַיִם הַיְּשָׁנִים,

לִהְיוֹת מְדֻיָּק,

חוּם וְחַם וּמְנַחֵם

לִשְׁעָתוֹ הַנְּכוֹנָה.

* * *

יהודה דרורי

הסכנות והכשלים של כביש 6

כביש 6 הינו עורק התחבורה החשוב ביותר במדינת ישראל – כביש שהינו בבניה ובבעלות פרטית. המדינה נתנה פה הטבות רבות לבונים והמפעילים ואף חתמה חוזים בנדון. למרות זאת, החברות המבצעות מתרשלות לדעתי בקיום סעיפים שונים אשר בהסכמות עם המדינה,והכביש הופך לפיכך  להיות מסוכן – ואף מאד מטריד למשתמשים בו.

לפני מיספר שנים פתחתי במאבק נגד כביש 6 על המדיניות הכוחנית והגסה שהוא מפעיל כנגד החייבים לו דמי שימוש. צלחתי במאבקי ואכן הנהלת כביש 6 נאלצה לשנות את מדיניותה הנ"ל כלפי לקוחותיה. אבל, עם כל הכבוד לכך שהם הוכרחו לשנות נושא זה, הם לא השתנו מבחינת הרשלנות לגבי רווחת הנהגים וביטחונם.

בטיחות לצד הדרך

בואו ונתייחס ישירות לתאונה הנוראית בין האוטובוס למשאית הזבל. אינני מאשים בכך את כביש 6 – אבל האם לא שמתם לב כמה ששול הדרך הינו צר? נזכיר פה, שהעזרה הראשונה לנפגעים הגיעה באיחור כי אין מקום לתנועה רצופה לרכב חירום והצלה בשוליים של כביש 6! האם רווח סלילה זה נעשה לפי חוקי בטיחות כך שמכונית בבעייה (מכל גודל) תוכל לעצור בצד הכביש (מימין או משמאל) בביטחון? אני משוכנע ששולי הדרך בכביש 6 צרים מדי ומסוכנים והיו כבר לא מעט התראות על כך בתקשורת. יתכן שהתאונה האחרונה היתה יכולה להימנע אם למשאית הזבל היה מקום בטוח וקצת יותר רחב על השול – ומה אומר הרגולטור? לא שמענו דבר...

תאורה

בוודאי שמתם לב לכך שאין תאורה במרבית כביש 6. למעשה חשוך בלילה לכל אורך הכביש, למעט מיספר צמתים. ולכך קוראים ציר מרכזי של מדינת ישראל?! הכביש הזה אפל בלילה ושחור משחור... ממש פחד – אני לא עולה עליו. ומה אומרת המדינה שחתמה על החוזה?  לא שמענו דבר...

יציאה בעת חרום

לפני כחודשיים חזרתי מירושלים ועליתי על כביש 6 ליד צומת בן שמן לכיוון כפר-סבא. איך שהגעתי למנהרה נעצרה התנועה. חיכיתי במנהרה עם עשן מכוניות בלתי נסבל ממש, כמעט שעה, ולאחר מכן נסעתי בקצב של 2 ק"מ לשעה כ-19 (!) ק"מ עד היציאה הקרובה (אלעד).

מסתבר שקרתה תאונה עם נפגעים והכביש נסגר. מה שמרגיז פה זה שבכביש 6 לא מתוכננות כל יציאות חרום למקרים כגון אלו.

ולא רק זאת, אלא שהוכרחתי לשלם עבור נסיעה זו... וזו חוצפה-טייקוניסטית, אז אני שואל שוב: היכן הרגולטור?  לא שמענו דבר...

השלמת כביש 444.

בוני כביש 6 התחייבו בחוזה שלהם עם המדינה לשפץ את הכביש המקביל (444) ולהופכו לארבע מסלולי. העבודה שנעשתה בתחילה עדיין לא הושלמה. היא נפסקה באמצעה ללא כל סיבה, ועדיין  חלקים של כביש 444 הם חד מסלוליים לכל כיוון. ומה אומרת הממשלה? לא שמענו דבר...

סיכום עגום

בעוד מספר חודשים ימלאו 10 שנים לתפעולו של כביש 6, שהוא כאמור עורק התחבורה החשוב ביותר במדינה, ותתפלאו לשמוע שהנושאים שאני מעלה פה הועלו בשנים האחרונות בישיבות רבות של ועדות הכנסת, כאשר הן בעלי החברה המבצעת והן הממשלה מבטיחים תיקונים בעיוותים הנ"ל – תיקונים שלא נעשו (או נעשו חלקית בלבד). אמנם יש לצפות מחברה עסקית שתנסה להקטין עלויות ולצמצם מחוייבויות בחוזה עם המדינה אולם השאלה היא מדוע המדינה לא עומדת על זכויותיה ומגינה על זכויות אזרחיה כנגד המונופול הזה? היכן שר התחבורה הנחוש והנמרץ כץ בכל הנושא הזה, מדוע המדינה לא מנסה לכפות את התיקונים הנדרשים?

* * *

רביבה בן זאב

ההשוואה המתבקשת

מבלי להביע דעה פוליטית, אני  חוזרת ומנסה להבין את אישיותו ומנהיגותו של נתניהו, שמתוקף תפקידו גורלו חופף את גורל כולנו בעת הזאת. עובדה היא שנתניהו נבחר בבחירות דמוקרטיות לתפקיד ראשות הממשלה בפעם השלישית! נשאלת השאלה: כיצד האיש הזה, נתניהו, שהפך לשק חבטות הן ממתנגדיו משמאל והן מבוחריו מימין, בהם חברי 'ליכוד', מצליח באופן עקבי ומרשים להתעלם מגודש  העלבונות  שהוטחו בו ולנהל את עניני המדינה למרות העוינות שמסביבו.

באופן מעורר התפעלות נתניהו דבק בתפקידו כשהוא מנסה ומצליח ברוב המקרים לחלץ פתרונות למצבים בלתי פתירים. וכך, על אפם וחמתם של המאוכזבים, הוא מוכיח את מרותו כראש הממשלה ואף נראה לא רע בהתחשב בלחצים בו הוא חי.

הרי חדשות לבקרים עושים בו "לינץ'" תקשורתי.  מה לא אמרו עליו?  האשימו אותו שהוא שקרן, לחיץ, ניתן לכיפוף על נקלה, מתכחש לאמונתו, נוהג בהיפוך לעקרונותיו ובניגוד למה שפירסם בספריו. שונאיו נוהגים ללעוג לאשתו ולפרסם קריקטורות מעליבות על שרה בתקווה שהיא תהיה זאת שתלחץ עליו להתפטר. נראה שעדיין לא הוגדשה הסאה, ולמרות כל זאת מודים כולם שאין לו מחליף.

לא אתפלא אם קיימת חבורת רעיונאים בעלי מוח מרושע, שכל תפקידם מסתכם בהגיית רעיונות איך להתעלל בבנימין ובשרה נתניהו עד שיימאס למשפחה הזו, בתקווה שראש הממשלה ירים ידיים בהכנעה ויאמר: עד כאן!  הרי בקדנציה הראשונה שלו הוא עשה את המעשה הזה כי נמאס היה לו מהצקות, מהאשמות ומהזמנות מתוקשרות לחקירות שווא עד לעייפה במשטרה, שהסתיימו בסופו של דבר בלא כלום, אך בוודאי שחרתו בו  עלבון צורב ובלתי נשכח.

אהוד ברק, אז שר בממשלה, מעל במת הכנסת הטיח בו אז דברים קשים ובלתי נסבלים: "אחיך יוני היה מתבייש בך!"

על מה בעצם?!

(גם בהקשרים אחרים כדאי לקרוא את ספרו של בן כספית "החמקן" על אהוד ברק).  נתניהו הקשיב לעלבון ושתק.

דליה איציק, אז יו"ר הכנסת, האשימה את נתניהו בהתחזות: "מי אתה בנימין נתניהו האמיתי? אולי ג'ון סאליוואן?!" – צרחה איציק.

בדיקה קצרה פתרה את התעלומה: בביטוח הלאומי האמריקאי מופיע השם הזה ליד שמו של נתניהו בתקופת שהותו בארה"ב. זה הכול.

אבל זה הספיק להוסיף שמן למדורת ההכפשות. נתניהו הקשיב לעלבון ושתק.

וכך בשעתו, קץ נתניהו בכל זה, החליט לזרוק את המפתחות ופינה את מקומו כראש ממשלה לגנרל המהולל אריאל שרון, שהשאיר אחריו אדמה חרוכה מכל זוית שהיא. זה עונשנו.

עכשיו "האתרוג" תלוי בין שמים וארץ, לא חי ולא מת. (אולי השמיים אינם חפצים בו ואף אדמת ארץ ישראל אינה ממהרת לקבלו לחיקה).

מי יודע בכלל את האמת המסתתרת מאחורי פעילותו המדינית של בנימין נתניהו, מה גם שכאזרחית מהשורה הרי שאין לי מושג  מה מתרחש בחדרי חדרים בלשכתו, פרט למה שנחשף ומתפרסם בעתונות שגם על פרסומיה ומאמרי פרשנות חכמיה למדתי להתייחס בספקנות, אף שגם אני נמנית באי רצון על המאוכזבים.

ההשוואה לעמידה בלחצים מתבקשת דווקא עכשיו, אחרי ששני מועמדים רציניים וחשובים לתפקיד נגיד בנק ישראל מיהרו ונחפזו לסגת ולהסיר את מועמדותם, כאשר נתפסו לחרדה בעקבות פרסום תקשורתי קצרצר אך חטטני בחייהם. עד כדי כך נבהלו והרימו ידיים למרות יכולותיהם המקצועיות המוכחות.

והאם יש מקום להשוואה בכלל? מסתבר שלמרות הכל נתניהו הוא אדם חזק, נחוש, עומד בלחצים, אינו נשבר ואף מתגמש היכן שהמציאות הקשה לוחצת ומחייבת.  עובדה.

והרי כל העולם נגדנו, וזה אינו רק שיר. זאת ההווייה המאיימת עלינו בתקופה הנוכחית הבלתי נסבלת.

* * *

תשעה שירים מאילן בושם

אל "חדשות בן עזר" (סוף יולי 2013)

שיריי

נְעוּצִים עַל לוּחַ

לִבִּי כְּפִתְקָאוֹת.

שני שירי אמא

יום לא יפה

יוֹם יָפֶה

הָיָה יוֹם

מוֹתָהּ שֶׁל

אִמִּי זַ"ל,

אַלְלַי

אמי

אַרְבָּעִים הַשָּׁנִים שֶׁהִיא אֵינֶנָּהּ

עָלַי כְּמַשָּׂא לַעֲיֵפָה

זקנים

חָשִׁים צֹרֶךְ לְהִפָּגֵשׁ

בְּיוֹם קָבוּעַ כְּמוֹ מַחְזוֹר,

נַנִּיחַ פַּעַם בְּשָׁבוּעַ

הֵם צְרִיכִים.

שלושה שירי אַרְעַי          

מסמרים

דַּיָּר חָדָשׁ נִלְהָב

שׁוֹלֵף מַסְמְרִים מֵהַקִּירוֹת

מוֹחֶה עַד תֹּם אֶת הָעֲקֵבוֹת

עַד יָבוֹא דַּיָּר חָדָשׁ

שֶׁיִּשְׁלֹף אֶת מַסְמְרָיו.

*

דִּירָה מַחֲלִיפָה יָדַיִם

דַּיָּר מַחֲלִיף דַּיָּר

דַּוָּר מַחֲלִיף דַּוָּר

נָפַל דָּבָר.

חד-גדיא

אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים צוֹחֲקִים מִתְוַכְּחִים צוֹעֲקִים

בְּטוּחִים בְּעַצְמָם בְּ"דִירַת הַנֶּצַח" –

אֲבָל רַק הָעֵצִים מִמְּרוֹם גִּילָם וְגָבְהָם יוֹדְעִים

כִּי חֲנוּת הַיְּרָקוֹת שֶׁהָיְתָה לְבֵית קָפֶה

שֶׁהָיָה לְפִצּוּצִיַּת הַפִּצּוּחִים

שֶׁהָפְכָה לַחֲנוּת שֶׁל קַצָּבִים –

נֶעֶשְׂתָה לְדִירַת הַמְּגוּרִים שֶׁבָּהּ

אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים צוֹחֲקִים מִתְוַכְּחִים צוֹעֲקִים...

שני שירי שלג

שלג

שֶׁקֶט

יוֹתֵר מִדַּי שֶׁקֶט.

מִבַּעַד לַחַלּוֹן צָרִיךְ לִבְדֹּק

כְּמוֹ אֵצֶל תִּינוֹק

בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ.

אחרי השלג

עֲדַיִן מוֹדַעַת אֵבֶל פֹּה,

בְּדַל-מוֹדָעָה שָׁם:

הָיָה אָדָם.

* * *

עזרא דלומי

שמעון – מי אוהב אותי יותר ממני – פרס

מן הסתם אינני היחיד שמרים גבה או מניד ראש בביטול למשמע הרפליקות של הנשיא שמעון פרס – כולן בשיטת לשון נופל על לשון – ביודעי שתוך זמן לא רב תבוא הרפליקה שתסתור את קודמתה.

בתקופת המחאה הוא טבע בבוז את המונח "קפיטליזם חזירי" כביטוי לכלכלת הפערים הניאו-ליברלית; לאחרונה, בראיון ל"דה-מרקר", הוא טען שהממשלות הנבחרות כשלו ומי שצריך לנהל את המדינות, הם התאגידים הגלובליים – המיץ של המיץ של הקפיטליזם הניאו ליברלי. דבר והיפוכו, אבל מי זוכר? שמעון חי מהשכחה שלנו.

לא הייתי נדרש לעניין, שהרי ברפליקות שלו מתבל פרס את חיינו כבר שבעים שנה – מ"מכונית (בנזין, לא חשמלית של שי אגסי) לכל פועל" ועד "לא צריך לימודי היסטוריה, הכול יש באינטרנט" ועד ל"מזרח תיכון חדש".

אלא שקריאתו, לאחרונה, למעבר 100 אלף מתנחלים מן השומרון לנגב, הצליחה להקפיץ אותי. לא בגלל עצם ההצעה, אלא בגלל המציע. שמעון? האיש שהיה חלוץ ההתיישבות בשומרון, בסבסטיה/קדום ובעפרה?! האיש שכרת ברית עם גוש אמונים, שנהגו אז כמנהג נוער הגבעות בימינו, ופעל בניגוד למדיניות הממשלה שכיהן בה כשר ביטחון – שאין להתיישב בלב אוכלוסיה ערבית?!

פעם, לצורך כתיבת איזו עבודה, נברתי בעיתוני התקופה ההיא כדי ללמוד על פרשת סבסטיה ומה שקרה סביבה. כצפוי, מצאתי תעלולים רטוריים של שר הביטחון פרס, שנועדו להצדיק את ההתיישבות בשומרון.

למשל: "אומרים שלמרגלות הגולן שוכנים ישובים חקלאיים. נכון, אבל למרגלות השומרון שוכנת רוב האוכלוסייה של ישראל. ואפילו אדם אינו אוהב את תל-אביב, את חיפה או את חדרה, אין זו סיבה להפקירן." ("מעריב", 4.5.76).

או נאום בכנסת של משה נסים (23.10.79), שתיאר, בדיון שהיה על ההתנחלויות, כיצד פרס, כשר ביטחון בממשלת רבין הראשונה, הציג לסיעת הליכוד את תוכנית פריסת היישובים של משרדו והסביר שהוא בעד תוכנית א' במובן של אלון מורה ולא של יגאל אלון. אכן, משחק מילים משעשע. והיתה גם איזו אמירה של פרס בנוסח: מדוע יהודים יכולים להתיישב בארגנטינה ואינם יכולים להתיישב בשומרון?

בהקשר ליחסיו עם המתנחלים מתוארת העברת "מיספר משפחות לקרוואנים שהוצבו כמה מאות מטרים מן המחנה הצבאי, לפי החלטת שר הביטחון פרס, מבלי שסוכם על כך בממשלה." ("ידיעות" 29.3.76).

 אז עכשיו, האיש שכה דאג לביטחונן של תל-אביב חיפה וחדרה, מוכן לפנות את השומרון ולהפקירן....

רצונו של פרס ליישב בשעתו את השומרון כנגד מדיניות הממשלה, ועכשיו ההצעה לפנותו, מחזקת אצלי את ההכרה שאצל פרס הכל טקטיקה. הכל אינסטרומנטלי. המטרה היחידה היא מעמדו, כבודו וטובתו.

יישוב השומרון דאז, נועד לחתור תחת מעמדו של רבין  – ראש ממשלה טירון – ובמקביל להדק את הברית עם הליכוד והמפד"ל, סביב נושא הקרוב לליבן של מפלגות אלו, לצורך קידום מטרות אישיות מרחיקות לכת של פרס. שתי ציפורים במכה אחת. שלמה נקדימון אף כתב ("ידיעות" 10.10.76) כי נדונה "אפשרות להקים ממשלת ליכוד לאומי בראשות פרס, בלעדי אחדות העבודה ומפא"י" – (ראו, למשל, "התרגיל המסריח" כעבור כעשור וחצי).

בפעילותם של הפוליטיקאים ישנו המרכיב האישי – האגו-טריפי; וישנו המרכיב השליחותי – המטרות הציבוריות שלשמן נבחרו. אלה שני דברים השלובים זה בזה, שהרי פוליטיקאים ומנהיגי ציבור הם אנשים עתירי אגו ויצר. מה שחשוב הוא המינון: כמה הנבחר עושה למען הציבור, כמה הוא מוכן להיהרג על עניין חשוב לכלל, ומנגד כמה הוא עושה למען עצמו וכבודו, כמה אנרגיה (וממון) הוא משקיע בכך. האיזון והמינון הוא המפתח.

פרס הוא דוגמא קיצונית לשיבוש באיזון המתבקש. הרעיונות שלו עולים ויורדים לפי הברומטר של דעת הקהל והצורך בהכרה ובכבוד. הוא מקים יישובים בשל רצון לקעקע את מעמדו של רבין, כדי להפילו, ומציע לפרקם בעידן שבו ה"פיסניקיות" שולטת באופנה, אף כי ברור שזו הצעה מן השפה ולחוץ. לו בטרם הציע להעביר את מתיישבי השומרון לנגב, היה מודה שטעה בשעתו כשיזם את הקמת היישובים שם, ממציא איזו רפליקה בנוסח "טעיתי במובן שצדקתי" – ניחא. אבל שמעון לא טועה, זה רק אנחנו שלא מבינים.    

* * *

יוסי שדה

הבריאות של מדלן

יש שיר בערבית של עבדול ואהאב, וכותרתו – "חאבתק אבל מה שופתק" – לאמר, אהבתי אותך לפני שפגשתי אותך. יש לי חבר, שמו לולו, שהכרתי לפני מספר שנים, וזאת היתה ההרגשה שלי אליו תמיד.

נלך למדלן והבריאות שלה – מדלן זה שם עיראקי, והצרפתים כל כך התאהבו בשם העיראקי, שהקימו כנסיה לכבודה – LE MADLENNE...

ולעניננו – בריאות – היא לא תמיד בשורה טובה.  איך יכול להיות, אתם שואלים.  אז ככה. ראשית, ההיפוכונדר, שאמרו לו תהיה בריא – ואמר – "הייתי!"

והשנית – או, כמו שאבא שלי היה אומר – שנית –  אספר היום על מדלן, קרובת משפחתנו, שלפני חמישים שנה, היתה בטוחה שיש לה את המחלה.

פעם, למחלת הסרטן, לא קראו סרטן.

קראו לה המחלה – אחר כך – המחלה ההיא – את ההיא היו לוחשים, ועשו תנועה באלכסון כלפי מטה, עם היד. יעני אין דריירט... משם, עשו למחלה UPGRADE, והתחילו לקרוא לה- מחלה קשה.

ומדלן שיכנעה את עובבבדיה, בעלה, שיש לה את המחלה.

הלכו לרופא המשפחה, שבדק, ואמר, הטטטטפש,  למדלן – "בריאה, את, כמו סוס."

באו, מדלן ועובדיה, וסיפרו למשפחה – שהיו אצל רופא בכלל חמור!

"זה רופא?" אמרו. "לפחות, שיגיד את האמת, שהוא לא מצא. טוב, לא מצא – זה סימן שאין?!"

"בכלל," אמרו, "'סתכלנו, ראינו אותו 'מטו'מטם. סנדלר. בטח קיבל ת'רישיון בפרוטקציה, ושמו אותו, בינתיים, בבבקופת חולים. מי שבא אצלו, חולה, בריא – נותן לו 'ספירין. 'צלנו במקרר," סיפרו, "יש יותר כדורים מה שיש לו בכל הקליניקה. אז איך יבין במחלות?"

מה עשו מדלן ועובבבבדיה? – הלכו לרופא מומחה, למחלה ההיא. וחזרו, מיואשים.

המומחה הביא להם אותה תשובה.

"לפי הבדיקות," אמר, "לצערי, אין שום סימן למחלה שהפציינטית מעונינת למצוא. הרבה חבל!!!!"

"ראינו עליו," אמרו מדלן ועובדיה, "לפי הפנים, שגם הוא סנדלר, ולמד באותה הסנדלריה מה של הקודם. יותר טוב, אמרו, שיילך 'לסנדלר' באיזה מושב. שמה, – עולים חדשים – לא ירגישו שיש לו  FGAM!

"אולי, אולי, יודע, אבל מה? לא במחלות!!!"

מרוב העציבות, הלך הזוג לרופא פרטי. חיכו חודשיים בתור, עד שהסכים בכלל ל'סתכל אותם. אבל, בדקו טוב ממקודם!!  שלא יהיה סתם איזה פולני. חיפשו טוב טוב, שיהיה, לפחות !!! – אשכנזי!!

חיכו, הגיעו, ניבדקה, שילמו, התאכזבו.

הרופא, למרות שבדקו שאשכנזי, אמר, באידיש!! – "גורנישט."

כשביקש הזוג שיותר יזביר, אמר להם- "גורנישט מיט גורנישט."

כשביקשו בעברית, אמר – "את אין לך לא ת'מחלה ולא בטיח!"

הזוג רתח. למה מי הוא שיגיד מה שאין למדלן? למה, הם באו לשאול אותו, מה שאין לה? "סליחה," אמרו, "אנחנו!! אנחנו!!! אמרנו לו!!! מה שאין לו?? ובכלל, מאיפה הוא יודע מה זה בטיח, כולו חתיכת אשכנזי, אולי אפילו לא בּולני!!

"כל הכסף מה שלקח, הגנבבבב," אמרו, "הכול היה בחינם. לא מצא כלום – ואיסתם לקח כסף.

"אל תיפול רוחכם. לבסוף הגיעו מדלן ועובדדיה, לרופא הנכון!!! גם מומחה, גם פרטי, גם הרבה כסף!!!! זה, אמרו, גם רופא, וגם פרופסור, וגם פסיכולוג. עד שנהיה מומחה, למד הרבה!!!!

"בפרוטקציה חזקה, בדק את מדלן, תכככף אחרי שלוש חודשים, בלי תור!! מדלן הביאה, כמובן, את הבדיקות מששששממממקודם.

"הפרופסור דיבר איתם, ובמקום ראו שזה רופא מה שמבבבבין.

"דבר ראשון, לקח את הבדיקות מה ש'ביאו, ותיכף זרק, ישר לפח זבל, גדול, בקליניקה.  הוא אמר – 'מי המטומטם שעשה לך בדיקות כאלה?! זה בדיקות זה?'

"'אז, איזה בדיקות נחוץ,' שאל הזוג, שהבחין שזה רופא רציני.

"והפרופסור ענה – 'אצלי זה לא בדיקות סתם של קופת חולים! שם התוצאות זה תמיד של חולה אחר!!!! 

"'אני רואה,' אמר הפרופסור לזוג במבט מאיים, 'שלפי המצב שלך, מדלן, את  מקרה לא פשוט! את חייבת אישפוז, אצלי במחלקה, לפחות לשבוע! זה מקרה קשה ומסובך, ואני לא רוצה שהפרטצ'ים, פרטאצ'ים!!! שם, בקופת חולים, ישחקו בגוף שלך. אני אבדוק, ואני אראה, ואני אגיד. רק אני, שמעת?! את, אצלי, רק אצלי, במעקב צמוד!'"

שבה רוחם  של מדלן ועובדיה – ומדלן התאשפזה לשבוע שלם, לבדיקקקקות. לפני כן, בעצת הפרופסור, הודיעה לעובבבדיה מה יעשה אם היא לא חוזרת – למי העגילים מהזהב, למי השרשרת מהכסף, למי הטבעת מהיהלום, למי הצמיד מהדודה. הפרופסור אמר: 'אצלי פה זה לא פרטץ'!! – אי אפשר לדעת מה יהיה!! מי יודע!!!!'

"אושפזה, מדלן, אישפוז עמוק, מאושרת, הגיעה לרופא הנכון. גם לעובבבבדיה ירדה אבן מהלב.

"עבר חודש מהבדיקות. התייצבו, מדלן ועובדיה, אצל הפרופסור, לניתוח התוצאות, וחזרו שמחים ועליזים.

הפרופסור, שהבין, לעומק את הבעייה, אמר למדלן ועובבבדיה – 'בשלב זה, בינתיים!!!! התוצאות מראות שהמצב גבולי! וזה, בפירוש, יכול להחמיר בין יום, ללא אתראה!  לכן – את עכשיו אצלי במעקב!'

"'מה הקבבבנה,' שאלו מדלן ועובדיה, בהתרגשות.

"'אוה,' אמר הפרופסור, את לא עושה שום דבר, שום דבר!!!! בלי לשאול אותי, מראש!!!! כל דבר!!!! נסיעה – אפילו בארץ, ילד נוסף – אוכל חריף – את קודם כל מטלפנת, ביום, בלילה, ושואלת!!! אותי!!! רק אותי! '                 

 "מאז, הסתובבה מדלן כמו טווס, ואמרה – 'רוצה, אבל לא יודעת אם הפרופסור ירשה לי. יש לי בדיקות בשבוע הבא, נראה מה הפרופסור יגיד. נכון,' אמרה, 'נכון!!! קודם לא מצאו – אני, הלוא, גבולית! הפרופסור,' אמרה מדלן, 'זה רופא רציני – הוא לא מהסנדלרים ההם שחבל מה שהלכנו אצלללהם מההתחלה!'                                     

"חלפו על הזוג, והפרופסור, שלושים שנות אושר, של מעקב ובדיקות.

"ואז – קרה הנורא מכול. הפרופסור מת. איפה מת? בבילה, מה שבנה, מהכסף של הבדיקקקקות.

 "'אין היום רופאים כאלה,' אמר עובבבדיה!  'איך סחב איתי, הפרופסור, שלושים שנה, יומם ולילה, את המחלות, והבדיקקקקות. עכשיו נאאשארתי לבבבד!!'

"ואבא, שהכיר את המממשפחה, אמר – 'עובבבדיה, והפרופסור – אלו, שתיהם, כמו ג'וחה והחמור שלו.'

"'מה הספפפפור, יא באבא,'  שאלתי.

"' ג'וחה,' אמר אבא, 'החמיל, יעני העמיס, בגב של החמור שלו, שקים. שק אחד, בסדר. השני, בסדר.  שק השלישי והרביעי – נפל ברצפה החמור, מהההרבה שקים. החמור עשה ברך.  הוריד ג'וחה מהגב של החמור את השק השלישי והרביעי, ו'חמיל אותם, על הגב של עצמו. עמד, החמור, יעני 'תרומם! עלה ג'וחה עם השתי שקים מה שבגב שלו על הגב של החמור, ואמר לחמור:

"'עכשיו, יותר אני עוזר לך! אני סוחבבב שתי שקים, ואתה סוחבבבב שתי שקים!'"

וסלאמה עליכום!

* * *

אורי הייטנר

1. הגדת מרגולין

יהודית קציר, "צילה"

הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, ישראל 2013, 509 עמ'

בימי נעוריי, ביתי השני היה שבט צופי ר"ג. אם לדייק יותר, זה היה ביתי הראשון. שם ביליתי שעות רבות מידי יום, שם ביליתי בשבתות, שם הייתי מדריך ורשג"ד ופעיל מרכזי בשכבה שלי ובשבט כולו, שם היו חיי החברתיים, שם היו אהבותיי הראשונות, שם במידה רבה עוצבה אישיותי ושם התחלתי את הדרך שהביאה אותי להגשמה בקיבוץ אורטל ולכל דרך חיי מאז ועד היום. ועד היום אני נושא בלבי תחושות געגועים, אהבה, תודה והוקרה לתנועה, שהייתה בעבורי תנועת חיים.

כתנועת נוער, אנו – בני הנוער, ניהלנו אותה. האחריות שהוטלה על כתפינו היתה עצומה. אולם בראש השבט עמדו שני זקנים, בגיל של הסבים שלנו; האבות המייסדים של שבט ר"ג ושל הנהגת ר"ג, שהובילו אותם, בהתנדבות מלאה, לאורך יובל, עד יומם האחרון. ראש השבט היה התעשיין משה למלשטרייך וסגנו היה יוסקה מרגולין. משה היה מעין מנכ"ל-על, דמות דומיננטית מאוד, בעל קול רועם ונוכחות חזקה. יוסקה היה נחבא אל הכלים. משה עסק בצדדים הארגוניים והכספיים (היתה זו באותם ימים מערכת בת 5,000 חניכים, שהרימה מפעלים אדירים ויקרים, והיה צורך במבוגר אחראי שיִפְקח עין עלינו, בני הנוער המסורים והנלהבים).

יוסקה עסק יותר בצדדים הפדגוגיים. הוא לא הירבה לדבר לפני קהל, גם לא בישיבות. כוחו היה בשיחה בשניים. הוא שוחח, כאילו באקראי, עם המדריך והרשג"ד, על הנעשה בקבוצה, על הקשר עם החניכים ועם הוריהם, על לבטיו וקשייו של המדריך, וכמשִׂיחַ לפי תומו סייע למדריך להתמודד עם קשייו, באמצעות אמירת אגב, או בסיפור אישי. ובעיקר בשאלות החכמות, שעצם הצבתם סייעה לנער לחפש ולמצוא תשובות לשאלותיו.

אני, ולא רק אני, נקשרתי ליוסקה. אהבתי להקשיב לחוכמתו, לעצותיו, לשאלותיו. אהבתי להאזין לסיפוריו על נעוריו בארגון "ההגנה", לדבריו בשבח הצמחונות. את קולו הניחר של משה שמענו מבוקר עד ערב במערכת הכריזה של "המחנה הגדול" – מחנה הקיץ של התנועה (ואני היטבתי לחקות אותו). אך אני ורבים מחבריי נמשכנו דווקא לקולו השקט של יוסקה, האיש הענו, שנתפס בעינינו כדמות מופת.

דמותו של יוסקה מלווה אותי כל חיי. לפיכך, כששמעתי שספרה של יהודית קציר "צילה" מספר את סיפורה של משפחת מרגולין, ובתוכה את סיפורו של יוסקה, ובקצרה אף את סיפור הקמתו של שבט צופי ר"ג (בטעות, משה נקרא שם למלשטיין), אצתי רצתי לקרוא את הספר. קראתי, התרגשתי, אהבתי ונהניתי.

לפני 18 שנים קראתי את ספרה של יהודית קציר "למאטיס יש את השמש בבטן", רומן ביכוריה. היה זה ספר בוסר, בעיניי, לא אהבתי אותו במיוחד, ומאז לא חזרתי לקרוא את ספריה. אולם הפעם פגשתי סופרת מעולה; בשלה, בעלת יכולת סיפורית נפלאה, הכותבת בשפה עשירה ויפה, אך עניינית ונטולת מליצות מיותרות. יהודית ספרה ב"צילה" את הסיפור המופלא והייחודי של משפחתה, משפחת מרגולין.

צילה היא האם המייסדת של השושלת, סבתא רבא של יהודית קציר (יוסקה הוא אחד מחמשת ילדיה). אישה חזקה, מיוחדת במינה, הגיבורה הראשית של הסיפור המשפחתי ושל הרומן שכתבה נינתה. הציר המרכזי של הסיפור, הוא שושלת האימהות והבנות, העוברת מצילה, אל בתה יהודית, לנכדתה עמליה ולנינתה יהודית קציר. גם את הכישרון הספרותי קיבלה יהודית קציר בירושה – חלקים רבים מהספר נכתבו בידי גיבוריו: סיפור חייה המרתק של צילה, שאותו כתבה בעצמה וחנן, אהבתה הגדולה, תרגם מיידיש לעברית. מכתבי האהבה של הסבתא יהודית והסבא עמינדב ויומנו של חנן.

הספר ארוג כתשלובת מרתקת של הטקסטים המקוריים הללו, שהם הנדבך המרכזי שבו, עם הסיפור שכתבה יהודית, המבוסס על הסיפור האמיתי, אך משלב בו השלמות פרי יצירתה ודמיונה.

הספר "צילה" הוא יצירה ציונית מובהקת. יש מי שהמושג "יצירה ציונית" מעורר אצלו פריחה, כפי שראינו בתגובות הסלידה והלעג כלפי פרס היצירה הציונית שיזמה שרת התרבות. בעיניי, זהו ציון לשבח.

זהו סיפורה של אישה שהותקפה ונפצעה אנושות בפרעות באודסה, בהיותה בגיל 19. המסקנה שלה היתה ציונית, חד משמעית – עליה לא"י. החליטה ועשתה. צילה עלתה לארץ עם בעלה אליעזר בעלייה השנייה. במשך עשרות שנים חיה המשפחה חיים חלוציים בא"י – ביפו, כמשפחה יהודית ראשונה בבאר שבע, כמשפחה יהודית כמעט בודדה בעזה, בגדרה, בת"א של שנות העשרים, תוך התמודדות עם קשיים רבים, בגילויים של נחישות, עוצמה ואידיאליזם ציוני, על רקע השנאה, ההצקה והאלימות של הערבים, שהיתה מעין המשך, במולדת, של הפרעות שפקדו את צילה בנעוריה בגולה, אך כל כך אחרים; מעצם העובדה שכאן הם על רקע של השתרשות בארץ ובניין בית לאומי. בהמשך דרכה השתקעה המשפחה בר"ג ובהרצליה, במעין אחוזות משפחתיות, חצי חקלאיות וחצי בורגניות.

אך לעומת הלהט הציוני של הדור הראשון, בלט בעיניי האסקפיזם של בני הדורות הבאים (אולי למעט פעילותו של יוסקה ב"הגנה", ששיאה במאורעות תרפ"ט), שכאשר מסביב יהום הסער, בתקופה הסוערת של שואה ותקומה, עסקו בעיקר בענייניהם האישיים. התכתובת בין יהודית ועמינדב, בימים הסוערים של ראשית שנות ה-30, כמעט ואינה מושפעת מן הנעשה מחוץ למעגל הזוגיות ולבטיה, חיפושי הפרנסה וחיי החברה. יהודית נמשכה לחיים הציבוריים, אך אזכורי פעילותה ב"המפלגה", כלומר במפא"י, נשמעים כעסקנות וכחיפוש קשרים בצמרת, יותר מאשר כנטילת אחריות לאומית. שיא האסקפיזם הוא לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת המדינה. באותה תקופה, יהודית ועמינדב ובתם הקטנה עמליה, שהו בארה"ב. צילה וחנן ביקרו אותם. וכך צוטט עמינדב: "ברגע שהאנגלים יעזבו את הארץ, תפרוץ מלחמה נוראה... אנחנו נישאר כאן בינתיים. אני מציע שגם אתם תישארו." תגובתה של צילה אינה מפתיעה: "'אנחנו נחזור לרמת-גן, הילדים זקוקים לי,' התיזה צילה מבעד לדמעותיה וירתה בחתנה הרכרוכי מבט של בוז, 'אחרי כל מה שעברתי בחיים, אני אשרוד גם את המלחמה הזאת'."

אולם עיקר הספר אינו הסיפור הלאומי, אלא הסיפור המשפחתי. אמנם בחיי היישוב הצעיר והקטן קשה להפריד בין השניים, ולו בשל העובדה שכמה ממנהיגי היישוב ויוצריו משולבים בעלילה באופן אישי, החל בסופר ברדיצ'בסקי (גיסו של חנן), דרך אוסישקין ומנהיגים נוספים ועד משפחת נתניהו אליה התקשרה המשפחה בקשרי נישואין של אחת הבנות. הסיפור המשפחתי סוער ויוצא דופן. לאחר הפוגרום באודסה, נישאה צילה הצעירה עם אליעזר מרגולין. לאחר שהוא נשק לה, בפעם הראשונה, היא הבינה בתמימותה שנגזר עליה לקשור עימו את גורלה. הם עלו לארץ, הולידו חמשה ילדים, אך מעולם לא שררה ביניהם אהבה. עם זאת, המשפחה שהקימו והאחריות לילדים, יצרה ביניהם חישוקי שותפות, לצד הניכור. צילה התאהבה בחנן, הצעיר ממנה בתשע שנים. במשך 25 שנים, עד מותו במפתיע של אליעזר, חיה המשפחה סביב המשולש הבלתי אפשרי הזה ובצִילו. והסיפור המורכב והמסובך הזה המשיך להטיל את צלו על חיי גיבוריו גם בעשרות השנים שלאחר מותו של אליעזר. ואם דומה שמדובר במשולש אהבה רומנטי של אישה משוחררת המצפצפת על הנורמות, הרי שהמציאות הרבה יותר עגומה – מדובר בטרגדיה שהעיקה והעיבה על חיי גיבוריה, שנשאו אותה כמשא כבד, כמעט בלתי אפשרי, עמוס רגשי אשמה, כל חייהם. ועל רקע אותו סיפור, נבנתה משפחה ושושלת מיוחדת במינה, עם ייחוד משפחתי – הצמחונות, שהיתה לדרך חייה. ולצד הצמחונות, סיפורים מעגליים על גורל חוזר של בני המשפחה, כמו מוות מוקדם מסרטן בדיוק באותו גיל, של סבתה ואימה של הסופרת; נישואין בעיצומו של הריון של הסופרת ושל אימה במהלך שנת האבל על האם (עם החזרה על השמות: יהודית, עמליה, יהודית, עמליה). זוגיות של אישה חזקה עם גבר צעיר וחלש ממנה (צילה וחנן, יהודית ועמינדב) ועוד.

הספר מחולק לשלושה חלקים. חלקו הראשון, היפה והמרתק ביותר – "נדודים", מבוסס בעיקרו על זיכרונותיה של צילה, ועל סיפור הפוגרום, העלייה לארץ והנדודים החלוציים בין מקומות יישוב שונים, תוך בניית המשפחה המיוחדת. חלקו השני, "אהבה", ובמרכזו חלופת המכתבים בין יהודית ועמינדב, סבה וסבתה של יהודית קציר. החלק השלישי, שאותו פחות אהבתי – "הבית", המתאר את חייהם המאוחרים של צילה וחנן, עד מותם של השניים בהפרש של שבועיים. הטקסט המרכזי בחלק זה הוא יומנו האישי, הסודי, של חנן, אותו ביקשה צילה, זקנה ועיוורת, מחתנו של חנן (אבינועם בן גריון, בנו של ברדיצ'בסקי) לקרוא לה. חנן, שבפועל היה איש שלקח אחריות על ילדיה של צילה וחינוכם אף יותר מאביהם הביולוגי, חי בעולמות פנימיים מנותקים מן המציאות, בחתירה לאיזו ספירה עליונה, נזירית. הוא כתב "מחקר" הזוי, על פיו מוצאה של היהדות ומוצאו של עם ישראל הוא בשבטים בהודו. אך השקפת עולמו, המושפעת מאוד מדתות המזרח, רחוקה מאוד מהיהדות, שהנה דת ארצית מאוד, הרואה את הגשמתה בחיים האמתיים, המעשיים, כאן על פני האדמה. ראיתי ביומנו מעין גירסה, שהקדימה את זמנה, של ניו-אייג'יות.

יהודית קציר ארגה בכישרון רב רומן המשלב את הטקסטים המקוריים עם הטקסט שלה. היא לקחה על עצמה בגיל מוקדם יחסית את משא השליחות הכבד, של "והגדת לבתך", סיפור ההגדה לבית מרגולין. היא הוציאה של שליחותה לפועל כאישה בשלה, בת 50. היא סיימה את סיפורה, בביקור בבית העלמין בהרצליה, בעליה לקברותיהם של צילה וחנן, עם סיום כתיבת הספר, ושם היא כותבת להם:

"... אולי אני טועה, ואחרי כל מה שראיתם וכל מה שידעתם בחייכם, שום דבר כבר לא יוכל להפתיע אתכם, וממילא כל זה כבר לא נוגע לכם.

ובכל זאת אני חשה צורך למסור לכם, וגם לסבא אליעזר, ששוכן לו בקבר יחיד בבית העלמין בנחלת יצחק, ואף לחמשת ילדיכם – אשר שלושה מהם, תקווה, יוסף ורות, טמונים זה לצד זה כאן, בחלקה שמעבר לשביל – דוּחַ קצר עלינו.

ניניכם, שלושים וחמישה במספר, גדלו והיו ל'אזרחים טובים', כפי ששאפת, צילה. כמעט כולנו חיים בארץ. אחדים מאיתנו צמחונים. שירתנו בצבא, אולם איש מאיתנו לא בחר בדרך חיים של לוחם, ואיש מאתנו לא נפל במלחמות ישראל. רובנו הקמנו משפחות, וכמה מאתנו, כמו גם חמישה מנכדיכם, התגרשו והתחתנו שוב. בכורי חִימֵשֵיכֶם כבר בני עשרים. בשנים האחרונות, מאז שהורינו – נכדיכם – הוסיפו שנים, והרביעית מביניהם הלכה לעולמה, איננו מקיימים עוד את מפגשי הפסח המסורתיים. הם נצורים בלבנו כזיכרון חם ושמח, שבו גם מי שכבר אינם, עדיין משחקים אתנו באגוזים בחצרות הפורחות ושטופות השמש של ילדותנו.

בקיץ האחרון נכנסתי לשנתי החמישים. כמוך, חנן, אני יודעת שאיני אלא חוליה בשרשרת של אלה שקדמו לי ואלה שיבואו אחרי. אימי וסבתי חלו כשהיו בגילי, ונפטרו כעבור שנים לא רבות. אינני צריכה לומר לעצמי 'מֶמֶנטוֹ מוֹרי' כדי לזכור. גם אם אחיה עוד הרבה, הולך הזמן ומתמעט. כעת שומה עלי לפסוע אל מחוץ לצִלך הגדול, צילה, ולצאת אל האור. לכל אדם יש זכות לחיות כברת דרך בעולם בלי הוריו וסביו והוריהם, ובלי לסחוב על הגב את זיכרונותיהם. הנה אני פורקת  מעלייי את התרמיל הכבד שנשאתי יותר מעשרים שנה, ואולי משחר חיי. אפשר שגם אני אגש אל משרד נסיעות, ממשי או מדומיין, וארכוש לי כרטיס פתוח על העולם.

לפני שאני נפרדת מכם נשלחות אצבעותיי בהיסח-הדעת אל השיח הגדל פרא מעל לקברכם, אשר שורשיו מן-הסתם העמיקו והשתרגו בעצמותיכם, ואני 'מסלקת' ממנו שני ענפים צעירים, להשרשה."

2. השד הגלותי

האם אשכנזי אשכנזי?

השבוע למדתי שגבי אשכנזי הוא ממוצא "מזרחי". בתגובה לפוסט שפרסמתי בדף הפייסבוק שלי בנוגע לפרשת אשכנזי-הרפז, הגיב אחד הקוראים בהצגת תאוריית קונספירציה הזויה, על כך שהפרשה היא קנוניה "אשכנזית", בראשות ברק "הקיבוצניק", למניעת נסיקתו הפוליטית של אשכנזי בשל מוצאו ה"מזרחי", כפי שנעשה לכל "מזרחי" שבעבר איים על ההגמוניה של האליטה ה"אשכנזית" השלטת. פתחתי את הערך גבי אשכנזי ב"ויקיפדיה" ולמדתי שאכן, מוצאו "מזרחי". אני משוכנע שאשכנזי עצמו סולד מהתיאוריה הזאת.

איני מיתמם. אין בדבריי אלה כדי לטעון שאין בישראל בעיה עדתית ואין אפליה עדתית. הן רק השבוע נחשפה בבית המשפט שערוריית האפליה באי קבלתו לעבודה בתעשיה האווירית של מישל מלכה, אך ורק בשל מוצאו. תופעה זו היא קלון על החברה הישראלית ויש להילחם בה ולגדוע אותה.

אלא שהדרך לגדוע את התופעה אינה הנצחת העדתיות, אלא להיפך – חתירה לבניין עם אחד, לקיבוץ גלויות, לשילוב עדות. למרבה הצער, יש מי שמציגים את תופעת האפלייה העדתית, שהיא קטנה במימדיה, כאילו אלו פני החברה הישראלית. יש מי שדיג במים עכורים הוא אומנותם והבסיס לקריירה הפוליטית שלהם, ולכן הם יעשו הכל כדי להנציח את העדתיות, ממנה הם נבנים. יש מי שממציאים תיאוריות קונספירציה עדתיות כדי להגן על פושעים כמשה קצב ואריה דרעי. אלו תופעות המחזירות אותנו אחורה.

אני יהודי ישראלי. איני "אשכנזי" ולא "מזרחי". מדוע איני "אשכנזי"? כי "אשכנזי" הוא מי שבוחר ב"אשכנזיות" כזהותו. אולם הזהות ה"אשכנזית" וה"מזרחית" היא זהות גלותית.

אני מחנך את הילדים שלי על כך שהם יהודים ישראלים. אמנם חלק מן המורשת המשפחתית שלהם היא שסבא שלהם נולד בבוקובינה, סבתא שלהם נולדה בפולין ועוד סבא וסבתא נולדו בארץ ישראל. אך אין זה הופך אותם ל"אשכנזים", ובמובן העמוק, המהותי והרחב יותר, מוצאם הוא מכל מקום שממנו באו יהודים – אתיופיה, רוסיה, עיראק או צרפת. תרבותם היא התרבות היהודית, שמוצאה מפולין, מתימן, ממרוקו, מארה"ב וכמובן מא"י.

לפני שנים אחדות, אחיי ואני נסענו עם אבי ל"טיול שורשים" ברומניה. כעבור שנתיים הוא חזר לשם עם בני ואחייניתי, בשנת הבר מצווה שלהם. אין ספק, שחשתי התרגשות למראה  המקום שהיה ביתו בעיירה רדאוץ שבבוקובינה; שחשתי במקום ההוא זיקה אל הסיפור המשפחתי שלי. אולם למעט הביקור הספציפי בעיירת הולדתו הקטנה, בכל שאר ימי הטיול, חשתי בדיוק כמו בכל מקום אחר בו אני מבקר בעולם: כתייר, כזר. בוודאי לא ראיתי בכך "טיול שורשים".

לאחר שובנו, ביקרתי עם משפחתי בירושלים ופקדתי עם ילדיי את הכותל. זה היה טיול השורשים שלנו. השורשים שלי אינם בבוקובינה, אלא בירושלים, בגמלא, בארץ ישראל. במהלך הטיול ברומניה, התנגן בראשי כל העת שירו של אהוד מנור "יליד הארץ": "אבא, שר אני לך, על שיום אחד קמת ותלך." וכשאני רואה את הדבקים בהנצחת הגולה והעדתיות בתוכנו, התופעה הזאת כואבת לי ומקוממת אותי.

המשפט "יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מן היהודים," המיוחס הן לנשיא הראשון חיים ויצמן והן לראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, מבטא את התופעה הזאת.

ואף על פי כן, אני אופטימי, ומאמין שבעוד דור או שניים לא יהיה ילד יהודי בישראל, שיידע האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

פורסם לראשונה בעיתון "ישראל היום".

3. צרור הערות 7.8.13

* דבקותו של פוטין במשטר אסד, הטובח בעמו ודומה היה שאו-טו-טו נופל, נראתה הזויה ומנותקת מן המציאות. לעומת זאת, הפניית העורף של אובמה למובארק נראתה כמדיניות מתבקשת ונכונה של תמיכה בדמוקרטיזציה וברצון העם המצרי.

כעת נראה, שהאסטרטגיה של פוטין חכמה יותר. בכל המזה"ת הוא מצטייר כמנהיג יציב ונאמן, שניתן לסמוך עליו. אובמה מצטייר כבוגדן וכמשענת קנה רצוץ. אובמה החל את דרכו ביומרה משיחית להביא לפיוס היסטורי בין ארה"ב לעולם המוסלמי. בדיעבד, מדיניות הפייסנות שלו (ע"ח ישראל) בראשית הדרך, ומדיניותו ההפכפכה והמבולבלת בהמשך הדרך, רק העצימה את השנאה בעולם המוסלמי למערב בכלל ולארה"ב בפרט.

* גם אילו תמך אובמה במובארק, לא היה בידו למנוע את המהפיכה העממית. העם המצרי התקומם מתוך שנאה יוקדת לדיקטטור. הדבר היחיד שאיחד את כל הגורמים, היה השנאה למובארק. ברגע שהיעד הזה הושג, לא נותר עוד כל מכנה משותף והעימות בין הלאומיות והאסלאמיזם פרץ במלוא עוזו.

מדיניותו של אובמה לא השפיעה ולא יכלה להשפיע על ההתרחשויות במצרים. השפעתה היחידה הייתה על מעמדה של ארה"ב במזה"ת, וזו הייתה השפעה קטלנית.

ארה"ב רצה אחרי המאורעות, ונתנה אישור בדיעבד לכל השינויים שקרו. כאשר העם המצרי התקומם נגד מובארק, בן בריתה המסורתי והוותיק של ארה"ב, הממשל האמריקאי תמך בהתקוממות, בשם הדמוקרטיה. כאשר "האחים המוסלמים" – זרם אנטי דמוקרטי ואנטי מערבי קיצוני עלה לשלטון, ארה"ב תמכה בו, בשם הדמוקרטיה. כאשר משטר "האחים המוסלמים" הופל בהפיכה צבאית, שוב תמכה ארה"ב בשינוי, בשם הדמוקרטיה.

מה הפלא שא-סיסי מרשה לעצמו להשתלח בארה"ב?

* אדוארד סנודן, מדליף המידע על תכניות המעקב של ארה"ב, מעניין את פוטין כשלג דאשתקד. הסיבה היחידה לכך שהוא העניק לו מקלט מדיני ברוסיה, היא הרצון להתגרות בארה"ב ולהפגין בפני העולם את חולשתה ואת צפצופו עליה.

* ביטול ביקורו של ארדואן בעזה, הוא תוצאה ישירה של נפילת "האחים המוסלמים" במצרים. ציר הרשע האסלאמיסטי הסוני ארדואן-מורסי-חמאס נותק. זאת, אחרי שציר הרשע הקודם ארדואן-אחמדינג'אד-קדאפי-אסד התרסק לרסיסים.

* קראתי את החלטת הממשלה בנוגע לאזורי העדיפות הלאומית. ההחלטה מבוססת על קריטריונים ברורים ומוצקים, המבטאים מדיניות לאומית וסדר עדיפויות לאומיים. קביעת מדיניות לאומית היא בסמכותה ובאחריותה של הממשלה. לשם כך היא נבחרה. כמובן שמדיניותה של הממשלה נתונה לביקורת פרלמנטרית וציבורית.

כאשר זהבה גלאון תוקפת את מדיניות הממשלה ואת סדר העדיפויות שלה, היא ממלאת את תפקידה הפרלמנטרי ואת שליחות בוחריה. אולם כאשר היא פונה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לבדוק את חוקיות ההחלטה, היא מועלת בתפקידה ובשליחותה. עצם הפנייה הזאת, שאינה אלא סחריר תקשורתי מכוער, מחלישה את הכנסת ופוגעת בדמוקרטיה. המשפטיזציה הזאת חותרת תחת יסודות הדמוקרטיה והמשטר הפרלמנטרי בישראל.

זהבה גלאון שופכת דמעות תנין מעל דוכן הכנסת, בנאומה נגד "חוק המשילות" בטענה שהוא מכרסם בדמוקרטיה (ובעניין זה אני מסכים איתה), בעוד היא עצמה, במעשיה, פוגעת באופן קשה יותר בדמוקרטיה.

הוא הדין בעתירות בני בריתה החדשים של זהבה גלאון – דרעי וחבריו, לבג"ץ, נגד ההחלטה.

* אבו סנאן, אבו סריחאן, אבו עבדון, אבו עמאר, אבו עמרה, אבו קורינאת, אבו רובייעה, אבו קונייק, אבו חלוט, אום בטין, אכסאל, אסד, אספר, אעבלין, אעצם – רשימה חלקית של היישובים (וזה רק באות א') שבגללם הוציאו את קריית גת וקריית מלאכי ממפת העדיפות הלאומית.

* כמובן שלא התכוונתי, חלילה, ברצינות להערתי הקודמת. בסך הכל הדגמתי כיצד נראית ההסתה הפרועה והדמגוגית נגד הכנסת התנחלויות למפת העדיפויות.

* ביקורתי האמיתית (כלומר ביקורת על המדיניות, לא ביקורת משפטפטנית) על מפת העדיפויות, היא על כך שהיא כוללת למעלה מ-700 יישובים. אם כמעט כל המדינה היא בעדיפות לאומית, אין זו עדיפות לאומית. הקריטריונים צריכים להיות הרבה יותר מצומצמים, כך שבאמת תיווצר כאן העדפה ברורה, על פי היעדים הלאומיים.

* המחלה הקולקטיבית של עובדי הרכבת – חזרת.

* בדיון הציבורי על פרשת הנגידים, נשמעה טענה נגד "הטהרנות" בדרישות המוסריות מנבחרי ציבור ומשרתי ציבור. בין השאר, בלבלו המבקרים בין הביקורת הזו לבין הביקורת על המשפטיזציה. מה הקשר בין משפטיזציה לבין דרישה ממנהיגי ציבור לטוהר כפיים? לא זו בלבד שאין הלימה בין שני המושגים, אלא במידה רבה הם סותרים זה את זה.

משפטיזציה היא התערבות המערכת המשפטית בסוגיות מדיניות, פוליטיות, ביטחוניות, ערכיות, שאינן משפטיות, אינן שפיטות, והן ביטוי לערכים הנתונים להכרעת הציבור ונבחריו. משפטיזציה היא הפרעה למהלך התקין של המנהל הציבורי ויצירת תרבות של כסת"ח ובריחה מאחריות. משפטיזציה היא משטר ועדות החקירה, המתייחסות למחדלים ושגיאות של גורמי הביצוע במונחים משפטיים ופליליים ובמקום להפיק לקחים, מחפשות אשמים לעריפת ראשים.

הדרישה להנהגה נקייה משחיתות אינה משפטית, אלא ציבורית, ערכית ומוסרית. המשפטיזציה פוגעת במאבק בשחיתות, בכך שהיא מורידה את רף הדרישות שלנו ממנהיגי הציבור לסף הפלילי. במערכת המשפטית, מה שאינו אסור על פי חוק – מותר. מה שאינו פלילי – כשר. עבירה פלילית שאין די עדויות להרשעה בה, משמעותה זיכוי.

הרף המוסרי שעלינו להציב למנהיגים, הרבה יותר גבוה מהסף המשפטי. הציפיה מהם אינה רק לא לעבור עבירות פליליות, אלא גם לאתיקה, למוסר, ליושרה ולדוגמה אישית.

* יש לקוות שחקירת פרשת אשכנזי תחשוף גם את תופעת עיתונאי החצר שלו.

* כשאני שומע את ההורים המסרבים לחסן את ילדיהם, אני מבין לשם מה המציאו את ד"ר יצחק קדמן.

* אם יורשה לי לומר כמה דברי כפירה... יורשה לי? סלחו לי כולכם, במטותא ובדחילו ורחימו, אך ... איני מתפעל מפולחן מֶסִי. אילו "בארסה" (ברצלונה) הייתה מגיעה לישראל למשחק כדורגל, היתה זו חגיגה ספורטיבית יפה וראויה. אך הם לא באו לשחק כדורגל, כי אם לככב כסלבריטאים. וממש לא התלהבתי מהנשיא וראש הממשלה שעלו לרגל לחלות פניהם ומכל מסע החנופה והסגידה, כפי שלא התלהבתי מההישג המדיני האדיר שבביקורם של שרון סטון ורוברט דה-נירו ביומולדת של פרס (להבדיל מברברה סטרייסנד, שהופיעה בארץ, כלומר באה קודם כל כאמנית ולא כסלבריטאית).

* * *

זה עתה יצא לאור בהוצאת "גוונים"!

רוסלן ולודמילה / א. ס. פושקין

תרגום מרוסית: יואל נץ

מבוא

אם תבקשו ממי שגדל ברוסיה, בין מיֶלד בן עשר ובין מישיש בא-בימים כי ידקלם בעל-פה קטע שירה שעולה על דעתו לאלתר – חזקה עליו, ברוב המקרים, שישמיע לכם את שורות המבוא האגדתיות ל"רוסלן ולודמילה", בהן החתול המשכיל מזמר ומספר סיפורים; בת-הים שוכנת שם דווקא על שיח; המדוכה מהלכת לצדה של בבה יגה המכשפה; צאר קאשצ'יי – השלד – חי שם לעולם ועד, ואִתם כל הדמויות המופלאות האחרות... 

אלכסנדר סרגייביץ' פושקין רקם את חוטי הפואמה הראשונים עוד בהיותו תלמיד ליצאום בשנת 1817, אבל החל בפועל בכתיבתה רק אחרי שסיים את לימודיו בשנת 1818, והשלים את הכתיבה בשנת 1820. פושקין התמסר לה בעיקר בימים בהם היה מרותק למיטת חוליו, משום שעל פי עדותו על ימי ההוללות ההם, הוא ניהל בפטרבורג חיים "של פיזור נפש רב ביותר." את המבוא הוא חיבר בשנים 1824-1825. בשנת 1828 הכין המשורר מהדורה שנייה של הפואמה, הוסיף לה אחרית דבר וכתב מחדש את המבוא המהולל.

היעד שהציב לעצמו אלכסנדר פושקין הצעיר היה לחבר אגדה רומנטית כפואמה, ברוח הסוגה שהתוודע אליה אצל הסופרים המערביים וברוח מחברי האגדות הספרותיות הרוסיים שקדמו לו. הדחף שהניעו להתחיל במלאכת הכתיבה היה רושמם של כרכי "תולדות הממלכה הרוסית" מאת קרמזין (1), שהראשונים בהם ראו אור בחודש פברואר 1818. משם שאב פושקין אל הפואמה אירועים מאירועים שונים וגם את שמותיהם של שלושת יריביו של רוסלן: רוגדי, רטמיר ופרלף. 

ציבור קוראי הרוסית קידם מיד ובהתלהבות גדולה את "רוסלן ולודמילה", וכוכבו של פושקין דרך ברמה בשמי רוסיה. הטטרמטר הימבי ללא בתי שיר שבו נקט המשורר היה מאז למתכונת שלטת בסוגת הפואמה הרומנטית. בעקבות "רוסלן ולודמילה" חיבר פ.י. שולץ בשנת 1821 מוזיקה לבלט, מ.י. גלינקה חיבר אופרה בשנת 1843 וא. פְּטוּשקו הפיק סרט קולנוע בשנת 1972.

הפואמה לא ראתה אור עד כה בדפוס בתרגום לעברית, לבד מן המבוא לפואמה בתרגומה של רנה ליטווין שהודפס במוסף הספרותי של עיתון "הארץ" בשנת 2002. שנים רבות קודם לכן הודפס קטע מן המבוא בין כתבי אברהם שלונסקי, בתרגומו הווירטואוזי האופייני. רק שבהזדמנות חגיגית זו שלונסקי הגדיל עשות ו"גייר" את הגיבורים:

החתול המלומד היה בתרגומו ל"שונר תלמיד חכם"; מנהיגם של שלושים בני החיל הבוקעים מן הים זכה לשֵם "רהב שׂר-של-ים";  צאר קאשצ'יי נקרא "אשלדי", ובּבּה יגה נקראה בעברית "סבתא-כלבתא" – נפלא! – אלא שנראה בעליל, כי אין בהם בשמותיהם העבריים של הגיבורים "המגויירים" כדי לאשש שאמנם: "שָׁם רוּחַ רוּס... שָׁם רֵיחַ רוּסְיָה!.." – מילים, בהן מסכם א. פושקין ברוב התלהבות את עולם האגדה שבמסורת עתיקת היומין של רוסיה.

קורא יקר! מוגש בזאת לפניך, "מגוייר כהלכה" ללשון העברית, סיפור הרפתקאותיהם המופלאות של רוסלן ולודמילה, בתקווה כי יערב לחכך. 

רוּחָהּ שֶׁל רוּס שָׁם וְנִיחוֹחַ! 

המתרגם

 (1) ניקולאי מיכאילוביץ' קרמזין (1766-1826) כתב את 12 כרכי "תולדות ממלכת רוסיה".

[דבר המפרסם]

* * *

תקוה וינשטוק

1. צמח חודש אב: חבלבל השדה

לפי שרה'לה אורן ואוריה אורן

חבלבל השדה הנו וצמח בר מזיק לחקלאים. קשה להיפטר מהשורש הזוחל שלו. גם כשהמחרשה פוגעת בשורש שלו וחותכת אותו – כל חלק מלבלב מחדש, כמו שאומרים על נחש שנפגע: כל אבר מאבריו מתחיל בחיים משלו.

הצמח ארך הגבעולים משתייך למשפחת החבלבליים, משפחה מאוד ענפה שחברים בה חבלבל השדה, חבלבל השיח, חבלבל כפני, חבלבל עדין ועוד. קרובת משפחה היא גם "ילפופית הבטטה", הלא היא הבטטה שאת שורשה המוצק מבשלים ואוכלים. תפוצתם של החבלבליים עולמית, בעיקר באזורים טרופיים וסוב טרופים. בארץ צומח חבלבל השדה ברוב האזורים עד צפון הנגב, בשדות בר ובשדות מעובדים.

רובם של בני המשפחה עשבוניים, והם גדלים בפוזות שונות: זקופים, שרועים או נכרכים על הקרקע. לחבלבל השדה עלים בצורת חץ ופרחים לבנים או ורודים. עלי הכותרת שלהם דמויי פעמון ושחלתם מכוסה צוף המושך מאביקים. הפרחים נפתחים בבוקר ונסגרים בערב – פרחים כאלה מכונים "תפארת הבוקר". הפריחה נמשכת מהאביב עד לסתיו.

במזיק השדות הזה טמונים חומרים יעילים מאוד לריפוי גידולים סרטניים-הפרוטאוגליקנים שבו בולמים יצירה של כלי דם חדשים שהגידולים הסרטניים זקוקים להם. כמו כן אובחן החומר כמחזק את המערכת החיסונית. מחליטת עליו של חבלבל השדה ניתן גם להכין תה בריא.

השם "חבלבל" ניתן לצמח על שום דמיונו לחבל. אגב למלה "חבל" מובנים רבים: מיתר שזור,מידת אורך, כברת ארץ, קבוצת אנשים ואף גורל או מוקש.

את חבלבל השדה מועידה שרה'לה אורן, מנהלת הגן הבוטני בנאות קדומים, לצמח של חודש אב. אב, החמישי למניין החודשים העבריים, נחשב בעיני אבותינו החקלאים לאחד החודשים הטובים. בו  נאסף בו יבול השדות, האבטיחים, הענבים ושאר פירות הקיץ. זה גם חודש של אירועים מרכזיים בחיי עם ישראל. בראש וראשונה ט' באב, יום הזיכרון והצום לזכר חורבן הבית הראשון והשני וכן לנפילת ביתר. בשל הזיכרונות המרים הללו נוסף  לחודש הכינוי "מנחם אב". שרה'לה אורן מונה בימי האבל גם את ד' אב תש"ב, 18 ביולי 1942 ,היום בו אושרה תוכניתו של הימלר להשמיד את יהודי אירופה.

אבל שבעה ימים בלבד אחר ט' באב –בדומה ליום העצמאות העוקב את יום הזיכרון – מגיע  ט"ו באב, חג המחולות בכרמים, כשבנות ירושלים יצאו בכלי לבן (שאולים! למנוע קנאה). חג האהבה, ה"ולנטין" שלנו, שבו לפי המסורת ייוולד המלך המשיח. מאורע טרגי גובל באירוע חגיגי. לוח השנה העברי משובץ צומות על אירועים טרגיים אך כבר הנביא זכריה שחי בין הבית הראשון לשני מנבא כי יהפכו לימי שמחה: "כה אמר ה צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה," זכריה ח י"ט (צום הרביעי הוא י"ז בתמוז, יום הבקעת חומת ירושלים. צום החמישי – ט' באב יום החורבן. צום השביעי – ג' תשרי, בו נרצח גדליהו בן אחיקם וצום העשירי – י' בטבת, היום שנבוכדנצר מלך בבל פתח במצור על ירושלים).

כדברי חוקר הטבע אפרים הראובני לרעייתו חנה, שניהם הוריו של נוגה הראובני מייסד נאות קדומים, שם עובדת שרה'לה אורן: "אחרי מגילת איוב באה מגילת שיר השירים." אחר העצב והחורבן של ט' באב בא ט"ו באב המסמל תקוות.

ולמה נבחר דווקא חבלבל השדה לצמח של חודש אב? פרחי החבלבל  לבנים, צבע נעדר צבע  המציין מות חורבן ומאידך הינו גוון המזכיר גם את לובן שמלת הכלה וחגיגיות החתונה. מט' לט"ו – מזיכרון החורבן לחג האהבה ולחבלי משיח.

2. חתולת החודש: מאיקי

היא הגיעה לבית בחודש מאי ולכן נקרא שמה  מאיקי. חתלתולונת יפהפייה, עורה אפור כולו ללא כתם, עיניה חודרות. כמה ימים לפני כן נולדה בחצר של ידידים. 

מקטן ועד גדול, כולם  התאהבו בה ממבט ראשון. חיש מהר התגלתה חוכמתה: היא למדה לחיות בדו קיום עם הכלב ,לא התקרבה לדלת אמותיו והתעלמה מקיומו. היא השכילה לפתוח דלת סגורה בלחיצת כובד גופה על הידית ולפתוח חלון בגרירת כפות איטית. כך התגנבה מהבית כשבא לה, בעיקר בלילות. לעיתים חזרה מבלויי הלילה כשטרף בפיה, צפור מתה או עכבר מפרפר. מאיקי, עצמאית מאוד, עשתה מה שליבה חפץ, שומרת בקנאות על הטריטוריה שלה שכללה את הדירה כולה. מישהו יתקרב אליה – מיד חשפה שיניים, לטשה צפורניים ושרטה עד זוב דם. היה קשה לאלף אותה, בעצם נותרה יותר יצור פרא מחיית מחמד ושוטטה בדירה כנסיכה – אל-תגעו-בי.

בינה לביני לא התקיים רומן אהבה. תחילה עדיין היו היחסים פחות או יותר קורקטיים. מאיקי ידעה  שקפיצות על השיש במטבח ונעיצת החוטם בסירים אינן בדיוק לטעמי – אבל המשיכה במעשיה. היחסים נעכרו לחלוטין כשפעם, בעודה שרועה על הספה שצבעה אפור כצבעה, התיישבתי על הספה ובלי משים נגעתי בקצה הזנב שלה. בין שנייה הזדקפה ונעצה בזרועי צפורנים בעוצמה כזו – עד שנזקקתי לתחבושת לעצירת הדם הזורם. מאז שררה בינינו מעין שביתת נשק עד לתקרית הבאה.

חייה היו טובים. לא חסר לה מאומה. רובו של יום רבצה על אדן החלון, צופה בעוברים ושבים. גם כשהמשפחה עברה מהקומה הראשונה לקומה שנייה בדירה אחרת  המשיכה לשבת על אדן החלון. בוקר אחד, כשכל מעייניה נתונים לחתול מתפתל שגבירתו ניסתה להוליכו קשור לרצועה כאלו היה כלב –  גם מחזות כאלה רואים בעיר – נפלה מאיקי הנדהמת מהקומה השנייה ישר לרחוב. שום אבר לא שברה—כידוע יש לחתול שבע נשמות – אבל רגלה נחבלה ויללותיה זעקו לשמיים. למזלה הבחינה  נעמה בת השש, ילדת הבית, במתרחש, שעטה לרחוב, אספה את החתולה הפצועה בזרועותיה, ועם אחיה גברי אצו השניים  לווטרינר ברחוב הסמוך, אותו הכירו מביקורים  קודמים עם אימא. הרופא חבש את פצעיה של מייקי ובאותה הזדמנות אף עיקר אותה.

גם לכך לא היתה השפעה ניכרת על מאיקי. חייה הטובים נמשכו, שפע אוכל – גרגרים יבשים לצד שאריות אוכל מבושל, פינוקים וצעצועי חתולים. בחורף חיממה את עצמותיה ליד התנור בעל הארובה, בקיץ התאווררה במרפסת. כשעברה עם המשפחה למצפה בגליל, חייה עוד השביחו. מרחב  הציד שלה גדל. היא נהגה להתגנב לחוות העיזים שמול הבית, לגמוע בזריזות מדליי החלב, ואם שיחק מזלה – למצוא פגר גדי ולהביאו שי לבעליה.

אבל כשנולדה בבית ילדה שנייה הבינה מאיקי שאסור בכל איסור לפגוע בה. היא רבצה ליד עגלתה כאלו שמרה עליה ולפעמים אף קפצה למיטתה ולקקה אותה בלי להרע לה. נותרו בה אינסטינקטים פראיים אך היה לה לב.

השבר הגדול בא כשנעמה כבר גדלה ועשתה שנת שירות בקיבוץ, ובפח האשפה שם גילתה חתלתולה בת יומה. רגלה של הגורה נשברה, וכנראה משום כך הושלכה לפח. מלאת רחמים שלפה את הגורה והביאה אותה לביתה במצפה. החתולונת התאוששה והתפתחה, אך נותרה צולעת.

למייקי ולצולעת הצטרף עד מהרה גור חתולים, כנראה יתום. הוא שוטט באזור, גילה את הבית, ראה כי טוב ואימץ את עצמו לחבורה החתולית. מיד החל לקפוץ מפינה לפינה ידו בכל ויד כל בו כשהנכה מתאמצת לא לפגר אחריו. מאיקי, איזו חכמה! – ראתה שהחדשים משתלטים ומלכותה מתערערת – ולא ויתרה. היא לא נלחמה בצעירים אלא להיות להם לראש. שיתפה אותם בניסיונה הרב, כיצד גונבים ואיך חומקים ועוד הגתה תעלולים חדשים. בכוחות משותפים הסתערה השלישייה על הבית, מפעילה טרור ממשי, רוקדת על השולחנות, חוטפת מכל צלחת, חודרת לכל סיר – ואף שנהנתה מ"קטלי" לא בחלה בשום מאכל, העיקר למלא את הפה. זללו – ועשו את צרכיהם באשר רצו, בעיקר באמבטיה, ובעלי הבית לא נאזרו בסבלנות לאלף אותם. בין מאיקי לחתול הצעיר נוצרו יחסים הדוקים. לא פעם התכרבלו זה ליד זו, כמעט זה בתוך זו. אולי אימצה מייקי העקורה והעקרה את הגור לבן שמעולם לא היה לה.

כשהמפגעים חרגו מכל גבול והבית נדרדר למהפכה נצחית, הוחלט להוציא את החבורה לחצר. לא שניטשו חלילה, הם המשיכו לקבל אוכל ומים בשפע – אך בחצר. הבית חזר לתיקנו. לא היה זה מבצע פשוט. שלושת המוסקטרים ארבו לכל הזדמנות שייפתח סדק והם יפרצו פנימה. לבסוף קבלו היתר כניסה לגאלי: התברר שכל חתולי האזור עטים על ה"קטלי" ולחתולי הבית נשארות שאריות בלבד – ופעמיים ביום נקראו החתולים לשוב הביתה לארוחות וגם בלילות יש והצליחו להסתנן פנימה.

אבל החיים שוב לא היו כמימים ימימה. מאיקי כבר היתה זקנה מופלגת בת 15 – בת 105 לספירת החתולים: שנה חתולית אחת נחשבת לשבע שנים אנושיות. פרוותה המפוארת  דהתה והתקרחה, פצע עמוק נבעה ברגלה. גופה שוב לא היה אתלטי וחסון. אבל עדיין גילתה עירנות ועוד עלה בידה לצוד עכבר.

יום אחד, כשביקרתי בבית, ראיתי אותה רובצת ללא נוע על המפתן. זמן רב ישבה, מצפה שמישהו ייכנס או ייצא והיא תיכנס פנימה. היה ברור שחרף שפע האוכל, הגירוש לחצר כואב לה מאוד ועלבונה צורב: היא, בת המשפחה מיום היוולדה, נזרקה לעת זקנה לכלבים, פשוטו כמשמעו! וכמה שלא סבלתי אותה וכמה שרציתי שיתפטרו ממנה, חסתי על הישישה ובמו ידיי פתחתי את הדלת. היא נכנסה בריצה, ככל  שרגליה הזקנות נשמעו לה.

ויותר לא ראיתי אותה. סיפרה לי נעמה: "לפני שבועיים, בלילה, הצליחה מאיקי להיכנס לבית ורצתה לישון איתי במיטה. לא בא לי מהשותפות הזאת והוצאתי אותה לחצר. אבל ליבי נכמר,יצאתי והכנסתי אותה. מאיקי והתפרקדה במיטה וישנה לצידי כל הלילה. למחרת בלילה שוב  נכנסה לדירה והפעם פנתה ישר למיטת ההורים וישנה איתם. בלילה השלישי באה למיטת אחותי ים וישנה איתה. לו היה אחי גברי בבית  ולא לומד בירושלים ודאי היתה ישנה גם לצידו. למחרת, כשקראנו לחתולים לארוחת הבוקר, מאיקי לא הופיעה. חיפשנו אותה בחצר, ברחוב, בחוות העזים – עקבותיה נעלמו.

   ואז ידענו," סיימה נעמה, "שאת מאיקי כבר לא נראה לעולם. היא רצתה למות במקום מסתור בחיק הטבע. הבנו גם ששלושת הלילות שישנה בבית היו לילות פרידה. מאיקי חשה שקיצה קרב ונפרדה  אישית מכל אחד מאתנו ופסעה לגן העדן של החתולים..."

* * *

משה גרנות

מפלאי נפש האדם

על ספרה של צילה דגון

"זיכרון השכחה – מסע אל העבר"

הוצאת אלון ספיר, 2011, 237 עמ'

אני מודה ששם הספר הרתיע אותי, נראה בעיניי מתחכם, אבל אחרי שקראתי, הבנתי שהוא קולע ביותר: הגיבור של הספר הוא צביקה דגון, בעלה של המחברת, שנולד ב-1941 בעיר הורודנקה (שעברה בינתיים מפולין לאוקראינה) להוריו מניה וד"ר משה פלפל (פלבסקי) – היא כימאית ורוקחת (בעלת שני בתי מרקחת), והוא משפטן. הזוג מבקש לברוח מפולין, אך המבריחים מסרבים להסתכן בהברחת תינוק בן חצי שנה, ועל כן, הם מפקידים את הילד בידי צעירה רוקחת שעבדה אצל מניה פלפל. הם משאירים לה את כל רכושם, כולל שני בתי המרקחת, מתוך כוונה לחזור אל הילד אחרי המלחמה. הצעירה, שאינה יכולה להפסיק את עבודתה, מביאה את התינוק למשפחת בומבס בכפר המרוחק מהעיר כ-30 קילומטרים. המשפחה מתאהבת בתינוק החייכן, ובעיקר אוהבת אותו ומטפלת בו הבת הקטנה שלהם – סוזנה בת העשר. אלא שהצעירה לוקחת את התינוק ומביאה אותו לחברה שלה בכפר אחר, שם היא מתאהבת בבעלה של החברה, ובורחת עימו. החברה, המטופלת בשלושה ילדים, רואה בתינוק נטל מיותר, ומפקידה אותו במלונה של הכלב (בדיעבד, זה מה שהציל את הילד מקפיאה בקור). סוזנה יוצאת בליל סערה וקור אל הכפר הסמוך, מוציאה את התינוק מהמלונה ומביאה אותו הביתה. ההורים חוששים להחזיק ילד יהודי בימים הנוראים ההם, כאשר על "פשע" כזה משלמים בחיים, אבל סוזנה מתעקשת, והילד נשאר במשפחה ונחשב לבנם, ואף נטבל לנצרות והוענק לו השם כרישצ'וף.

לאחר המלחמה מאתרים אותו אנשי העלייה ב' ומבקשים להחזיר אותו אל חיק היהדות ולהעלותו ארצה. המשפחה מתנגדת נמרצות, והילד (כבר כבן שש) מתחנן על חייו להישאר במשפחה, אלא שיראתם מהשלטונות, מזוודה של כסף כתמורה למשפחה על גידולו של הילד, ורובה צעצוע שהוענק לו – הכריעו את הכף, והילד נלווה אליהם. הוא שוכן בבית יתומים בלודז', ואחר כך במחנה בבורדו שבצרפת – קורות שני המקומות האלה נמחקו לחלוטין מזיכרונו. הוא מועלה ארצה ונקלט למוסד "אונים" שליד כפר סבא. כל הכעס על הורים שלא היו לו (לימים מסתבר שהוריו טבעו באונייה "מפקורה" שטובעה על ידי הגרמנים בדרך לארץ ישראל), ועל כך שנותק מהמשפחה הנוצרית האוהבת, נותב להתנהגות אנטי חברתית חריפה: הוא איננו מסוגל לקלוט את השפה שמדברים במוסד, הוא גונב מחבריו שזוכים למתנות וממתקים מקרובים שמבקרים אותם, והוא אפילו נושך את ידו המלטפת של המדריך המבקש את קרבתו וטובתו. לבסוף באה הגאולה: הדודים שלו, שרה ואברהם פישהוף, הורים לשתי בנות, קולטים אותו בביתם שבחיפה, אלא שגם אושר זה לא נמשך זמן רב – אברהם נפטר בדמי ימיו, ועול הפרנסה נופל על שרה. בעקבות כך עובר צביקה לפנימייה, ומשם לעתודה הצבאית ולשירות בצה"ל בתור קצין, שם הוא פוגש את צילה, ולימים נושא אותה לאישה.

הרש פלפל, הוא צבי דגון (לשעבר – פישהוף על שם המשפחה שקלטה אותו) עובר מטמורפוזה מתינוק חייכן ונעים שזוכה לאהבה רבה, והופך לסוציומט מוחלט במוסד "אונים", ואחר כך לתלמיד מצטיין הקופץ פעמיים כיתה, מתקבל לעתודה ולקצונה והופך להיות איש אמיד, אציל נפש, ונדבן עד כדי אלטרואיזם – מפלאי נפש האדם.

עיקרו של הספר הוא המסע שהזוג דגון עורך בפולין אל השורשים יחד עם הוריה של צילה, שגם הם נולדו בפולין (האם בעיירה שרפץ, והאב בעיר גדנסק).

אדלג כאן על הביקורים המרגשים והמדמיעים במחנות ההשמדה אושביץ ומיידנק, ואגש ישר אל המפגש עם המשפחה שהעניקה לו מקלט בשחר ילדותו. מסתבר שסוזנה, שהתעקשה לטפל בתינוק למרות הסכנה הגדולה, היא זאת שפנתה ל"יד ושם" כדי שימצאו את הילד האובד, ולאחר שאותר, התנהלה חליפת מכתבים בין השניים, וגם בקשה מציה שתוכר כ"חסידת אומות העולם" (צביקה, שלא זכר הרבה מאותה תקופה, התלבט ארוכות אם להיענות לפנייתה להמליץ עליה בפני "יד ושם"). קבלת הפנים בביתה בעיירה זמביצ'י (הרוסים גירשו את הפולנים מכפרם שליד הורודנקה, והעבירו אותם לזמביצ'י במרחק של 350 קילומטרים מביתם) הייתה חמה ולבבית לעילא. סוזנה ובעלה אגרו מזון וסוכר במשך חודשים (בפולין הסחוטה כלימון על ידי הרוסים) כדי לארח את ארבעת הישראלים כיד המלך. המתרגמת בין הפולנים לישראלים היתה אימה של צילה (אביה, יליד גדנסק, גודל על השפה הגרמנית). לקבלת פנים דומה הם זוכים גם אצל שתי האחיות האחרות של סוזנה – סבינה וכריסטינה. אלא ששם מתגלע ריב: הן סבורות שלא רק סוזנה היתה ראויה לתואר המכובד (שהטבות כלכליות בצידו), אלא גם הן, ובעיקר הוריהם, שהם היו המסתכנים העיקריים. צביקה מבהיר להן כי לא רק על כך שסוזנה טיפלה בו (שתי האחיות הגדולות עבדו בחוץ לפרנסתן), היא גם הצילה אותו מהכפר השכן, היא התעקשה שהתינוק יישאר בביתם, והיא זאת שחיפשה אחריו והתכתבה עמו – דברים שאי אפשר לומר על שתי האחיות האחרות.

הזוג דגון רחוק מלהיות כפוי טובה, כל אחת מהאחיות מקבלת שעון זהב וחבילה של דולרים, והבעלים וכל שאר בני המשפחה מקבלים מתנות נאות. צביקה קונה את כל הזרים מחנות פרחים ומביא אותם לקבר של הזוג בומבס, הוריהן של שלוש הבנית, והוא מזמין את שלוש המשפחות על ילדיהם, וכן מכובדי הכפר לארוחת מלכים בבית המלון בו התגוררו בעת שהותם בזמביצ'י, וגם מחלקים מתנות לכל 70 הנוכחים (ביניהם ראש העיר המופיע בכל הדרת מלבושיו הרשמיים). מתנות דומות מקבל גם "האח" של האחיות, שהיה בעצם בן דוד, בעיר הרחוקה גרוז'נו, ואשר בעצם נעדר מהבית בתקופה הרלוונטית, כי היה חייל בעת המלחמה. תיאור אותו "אח" ואישתו גורם לקורא להתגרד בחוסר נוחות: האיש הכרסתן והחירש מדיף ריח של אדם שלא רוחץ עת ארוכה... וכן, הנהג, שהסיע אותם לאורכה ולרוחבה של פולין במשך כל שהותם שם  מקבל מצביקה 500 דולרים, בהם הוא מתעתד לקנות דירה לבתו העומדת להתחתן.

הארבעה מבקרים גם בעיירת הולדתה של האם – שרפץ, וגם בעיר הולדתו של האב – גדנסק. כאן נחשפת פרשה נושנה מזעזעת של אנטישמיות: סבה של צילה הואשם בעלילת דם ונאסר, והבן (אביה של צילה) הוכה מכות נמרצות על ידי בריונים

ביד אומן מתארת המחברת את העליבות של פולין הקומוניסטית בשנת 1989 (שנה לפני התרסקות הגוש הקומוניסטי): החנויות ריקות, במסעדות המפוארות אין מה לאכול, כי את כל הפרודוקטים מוכרים לתושבים בשוק שחור, תורים ארוכים ליד החנויות (תורים הנשמרים בקפדנות ובמשמעת עצמית), בתי השימוש נראים ומריחים זוועה, המים בברזים אינם ראויים לשתייה (במלון שבו שהו בזמביצ'י היתה מודעה שבין 7.00 ל 14.00 אין בכלל מים!), ילדים (בעיקר צוענים) מסמורטטים שראשיהם רוחשים כינים. השכר לעובדים מגוחך לגמרי: רופא משתכר בחודש 22 דולרים! הישראלים לומדים מהר כי על כל תקלה ניתן להתגבר באמצעות שוחד ותשר.

גברים שיקראו את הספר הזה יתמלאו קנאה בצביקה שזוכה לכך שאישתו, המחברת, מעתירה עליו מחמאות מאליפות על יופיו, נדיבותו, אישיותו הבנויה ולתלפיות (ראו דוגמאות: עמ' 88, 101), ומסתבר מהספר שלא רק היא מתפעלת ממנו, אלא גם כל מי שהם פוגשים במחוזות השונים של פולין.

ללא ספק, יש בספר הזה תעודה אנושית חשובה, המגוללת התרחשות יוצאת דופן, כי הרי כל הצלה מהתופת של אירופה בימים האפלים ההם הייתה בבחינת התרחשות יוצאת דופן, כי הרי כל ניצול שואה, ושריד שואה, הגיעו אל הגאולה והישועה בדרך נס.

דא עקא שהספר החשוב הזה היה ראוי לעריכה מקצועית (הבנתי שמהדורה שנייה – שלא הגיעה לידי – זכתה אמנם לעריכה כזאת) שהיתה מצמצמת חזרות ( כגון שהמחברת חוזרת פעמים רבות על הפלא שאיש בעל זיכרון פנומנלי כמו צביקה, איננו זוכר כמעט דבר מילדותו), וכן היתה מיטיבה עם הלשון שאיננה חסרה ליקויים. אבל באמת הכול נסלח משום התוכן המיוחד, המרתק.

* * *

צותתנו למרגל החרדי

שיחה טלפונית ראשונית עם השגרירות האיראנית

שלום, כאן זה שגרירות איראן?

כן.

אני חרדי ישראלי שרוצה לרגל עבורכם.

הו, כמה נפלא. אם כך תוכל לתת לנו מידע על הצבא?

לא שירתתי בצבא.

או.קי. אז אולי בתחום התעשייה. היכן אתה עובד?

אני לא עובד.

אז אולי תוכל ללמד אותנו על הכלכלה הישראלית. שיטת המיסוי למשל.

אני לא משלם מיסים.

חינוך?

אני לא לומד איתם.

צרכנות?

לא, אני לא קונה כשרות שלהם.

תרבות?

לא נחשף. הכל אצלם זה תועבה!

אוקיי. תקשיב, רואה את הדלת החומה בקצה המסדרון?

כן.

זו שגרירות צפון קוריאה. תנסה אצלם!

שלח: דרורי

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כמה נחמד לקרוא על הטיהורים הנרחבים שנערכו בשנים האחרונות בצבא הטורקי על ידי מפלגתו האיסלאמיסטית של ארדואן, וכיצד לאחרונה נגזרו מאסרים של גם יותר ממאה שנה על קצינים, גנרלים, עיתונאים ואינטלקטואלים – שנשבעו לשמור על המורשת החילונית של מייסד טורקיה המודרנית-(לשעבר) – מוסטפה כמאל אתאטורק.

יש לעודד את המוני בית ישראל לחדש את נסיעותיהם "הכול כלול" לאנטליה כדי ליהנות מימיה האחרונים של הדיקטטורה האיסלאמית של ארדואן! וגם שלא תהיינה לכם אשליות, ככה יהיה המצב גם במדינת כל אזרחיה ישראל כאשר הפלסטינים יגיעו בה לרוב ויכלאו את הגנרלים שלנו על פשעי מלחמה!

ויש לעודד את המוני בית ישראל לחדש את נסיעותיהם "הכול כלול" לאנטליה גם מעוד סיבה, והיא שחלון הזמן – השקט יחסית בטורקיה – לא יימשך זמן רב ויש חששות כבדים שגם מדינה מוסלמית זו, שהיתה אמורה להיות הנאורה והחילונית ומתוות הדרך לעתיד המוסלמי  האופטימי – גם היא תיפול לתוך תהליך הרס-עצמי של סוריזאציה ומצרימיזאציה – שפירושו מלחמת אזרחים עקובה מדם!

מה שטורקיה זקוקה לו כיום הוא מנהיג בשיעור קומתו של אתא טורק חילוני חדש – שינהיג אותה אל המאה ה-21 ולא ההיפך הגמור – דמגוג שקרן מוסלמי קנאי ממוצא גיאורגי, מעריץ נאצים, שונא יהודים וישראל, בעל מאפיינים של דיקטטור ועם שיגעון גדלות, שמוליך את עמו אל מלחמת אזרחים בין חילוניים לדתיים!

* הכביש והרכב: אמנון לוי, המלין על כך שלא מדברים על השד העדתי, נמנע בעצמו מלדבר על השד האמיתי. נשתמש במטאפורה של תאונת דרכים: נוהגים לנתח אותה לפי שלושה גורמים - סביבתי (הכביש), מיכני (הרכב), אנושי (הנהג). אמנון לוי מדבר רק על שני הראשונים, סביבתי (שהוא הפריפריה), ומיכני (שהוא המשאבים) שכביכול מפלים באמצעותם את המזרחים. על הגורם האנושי ותרומתו לתאונה איננו מדבר כלל. 

מדברים על הפריפריה. ניטול דוגמה משני יישובים סמוכים בפריפריה בצפון, מעלות וכפר ורדים. כל ההבדל ביניהם הוא אנושי (תקציבים ומשאבים – מעלות בוודאי מקבלת יותר). הגורם האנושי איננו מהותני (שאינו ניתן לשינוי) אבל בוודאי שהוא תרבותי, פסיכולוגי, חברתי. אז על כך צריך לדבר. נראה אם יהיה לו אומץ לעשות זאת עד סוף הסדרה, או שרק ימשיך להאשים את הכביש והרכב?

 עמוס לויתן

אהוד: מה שאתה רומז כאן, ברוב חוצפתך, הוא בגדר טאבו בישראל – כי משתמע ממנו שמרבית ה"אשכנזים" מוכשרים יותר ממרבית ה"מזרחים" – וכביכול זה שורש הבעייה של הפער ושל "השד העדתי"! – אבל אסור לנו להגיד זאת כי זה נשמע גזעני, ובעצם המעריצים של הבאבא סאלי בנתיבות הם שהיו צריכים לנהל את הכור הגרעיני בדימונה – שבוודאי עובדים בו גם הרבה "מזרחיים" שלא נכנעו לדמגוגיה הפטליסטית שמשדר אמנון לוי, אשר בתור "מזרחי", לו הכול מותר – גם להפיץ סברות-כרס וכזבים, יחד עם יהודה שנהב!

ובכלל, רק ל"מזרחיים" מותר לבקר בחריפות "מזרחיים" ובייחוד "אשכנזים" – מבלי להיות מואשמים בגזענות!

* אהוד היקר, אני מודה לך שהסכמת לפרסם את כל פרקי הסיפור העתידני שלי (עולם אמיץ חדש ומאושר הנשלט על-ידי הפמיניסטיות) בהמשכים, והיום (5.8.13) הגיע לסופו. תודה לך על אורך הרוח ועל הטרחה. 

תודה שפרסמת את תגובתי על הסדרה של אמנון לוי על "השד העדתי". קראתי גם את דבריך בנדון. אני מציע שכל שאר המקופחים יבואו בטענות לאשכנזים: מדוע אין אף רקטור אתיופי? מדוע אין אף מנהלת מוסך אישה? מדוע אין אף נשיא מדינה ערבי? מדוע אין מספיק נשים שומרוניות? הכול באשמת האשכנזים – הם הרי הקימו את המושבות הראשונות, הקיבוצים הראשונים, המושבים הראשונים, הם יסדו את האוניברסיטה, הם הקימו את כוח המגן – לא מגיע להם על כך עונש? שכולם יתנפלו על השבט "הלבן" ההולך ונכחד, הם הרי רגילים להיות מושמצים! 

כדי לא לסיים באקורד פסימי מדיי, אני רוצה לציין שדבריך על אוסקר איידה (ד"ר אשר אדר), היו מרגשים מאוד, ומעניינת במיוחד היתה הגיחה אל "מטבחו של הסופר" - כיצד נרקם הרומן "אנשי סדום".

שוב מודה לך,

 משה גרנות

אהוד: ואתה הוצאת חוברת "מאזניים" מופלאה, אוגוסט 2013, שזה שנים רבות לא היו כמותה, והיא מוקדשת לדבורה עומר ולספרות הילדים בישראל. ממש תקופה חדשה ומבורכת בתולדות הירחון הוותיק של אגודת הסופרים! – החוברת היא ממש נכס ספרותי. והכול גם בזכות חריצותך המופלאה! איך אתה מספיק לעשות הכול?

* למרות שחלף כבר כחודש וחצי מאז ש"מסעותיי עם נשים" יצא לאור, ולמיטב ידיעתנו הספר נשלח לביקורת לכל העיתונים, לא טרח מוסף "ספרים" של "הארץ" [7.8] להזכיר אותו אפילו במדור הקצר של "ספרים חדשים, פרוזה" – בעוד שספרי פרוזה מקוריים, שיצאו לאור כחודש אחריו – כבר מופיעים שם!

הספר גם לא נמצא ואיש לא שמע עליו במרבית חנויות הספרים, גם הגדולות. חבר שלנו חיפש אחריו לשווא בירושלים. יוק!

זה גורלו של סופר נידח. בינתיים, היחידים שיודעים על הספר, מגיבים וגם קונים אותו, דרכנו, הם נמעני "חדשות בן עזר". ורק בתוך הבועה הנחמדה הזו אנחנו קיימים. אבל אולי, מבחינה איכותית, זה הטוב ביותר שאפשר לצפות לו בישראל כיום. ולכך 500 העותקים שהדפסנו על חשבוננו – יספיקו!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,510 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל