גיליון מס' 864

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' באלול תשע"ג 12 באוגוסט 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְעַת הַשִּי"ן. // אלי מייזליש: 1. זיתים דפוקים ולפעמים גם בייגלה. 2. לישראל סגל: "הארץ" כמו חתול מיוחם ב-5 בבוקר. // צבי י' כסה: השד העדתי על פי אמנון לוי. // מתי דוד: אופטימיות מגוייסת בסביבה גיאופוליטית מייאשת – אינפוזיה מול אילוזיה בשיחות השלום. // יוסי שדה: מעל לכל חשד סביר. // מלכה נתנזון: גם אם שתי כפות שמש. // מרדכי קידר: דמוקרטיה יוק. [ציטוט]. // יורם וולמן: שליחות. // אהוד בן עזר: רומאן אילתי מרתק ומסעיר כמו מערבון! על ספרו של אוריה באר "מול ההרים הסגולים". // אוריה באר: "מול ההרים הסגולים", קטע מהרומאן האילתי. // אורי הייטנר: 1. קלעו לי בול בפוני. 2. צרור הערות 11.8.13. // יוסף דלומי: הוי, בַּגְדָד בַּגְדָד!!  // מלכה נתנזון: לא זוכרת מתי צחקתי כך. // נגה מרון: שיטת השיווק שלך. // שני שירים ישנים מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים: הרבי החזיק לי בזֶרֶג, 2010. אוטובוס כשר למהדרין, 2007. // משה כהן: הנדון: 1. גם אני יכול. 2. שיעור בענווה. 3. אשליית הפירוז. // מנשה שאול: ניקוי אורוות מ"האחים". [ציטוט].  // איליה בר זאב: בְּהֵאָסֵף אָבִיב. // יפה ברלוביץ, אהוד בן עזר: בעקבות פתח תקווה בעלייה הראשונה. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אהוד בן עזר: תוכנית הרדיו על "החיים כמשל", אפריל-יוני 1965. // דודו אמיתי: סרטון לא משמח על פעולות המתנחלים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שְעַת הַשִּי"ן

אֵינֶנִּי יְהוּדִי חֲרֵדִי,

אֲנִי יְהוּדִי חָרֵד,

חָרֵד מִיּוֹם לְיוֹם בְּכָל נַפְשִי וּמְאוֹדִי

מִנֹּהַג חוּלִיגָנִי הַצּוֹנֵחַ וְיוֹרֵד

לְשֵפֶל מַדְרֵגַת אוֹתָהּ בַּרְבָּרִיּוּת שֶל אֵלֶּה

הַמִּתְנַפְּלִים בְּתוֹקְפָנוּת וּבְחֵמָה שְפוּכָה

בִּטְרַאנְס שֶל אַלִּימוּת פְּרוּעָה עַל כָּל אַבְרֵךְ אוֹ עֶלֶם

הַמְּקַיֵּם בְּהִתְגַּיְּסוֹ אֶת צַו הַהֲלָכָה

שֶהֵם, אַף כִּי יוֹדְעִים הֵם עַל בֻּרְיָן אֶת חֻקּוֹתֶיהָ

עוֹשִׂים אוֹתָן פְּלַסְתֵּר בִּ"דְרֵי" הַמְּעוֹרֵר מִאוּס

מִבְּלִי שֶיְּוַתְּרוּ אַף עַל אַחַת מִטּוֹבוֹתֶיהָ

שֶל הַמְּדִינָה שֶבָּהּ הֵם מִשְתַּמְּטִים מֵעֹל גִּיּוּס.

כִּי אֵין לָהֶם לֹא שוּם תֵּרוּץ וְלֹא שוּם פְּטוֹר מוֹרָלִי

שֶל הֵהָנוּת מִן הַסָּפֵק שֶמָּא אֵינָם זוֹכְרִים

מָה שֶהַהֲלָכָה, אִם  זֶה רֵאָלִית אוֹ פוֹרְמָאלִית,

אוֹמֶרֶת בְּנִגּוּד גָּמוּר לְכָל הַדְּרֶעיֶערִים

מַמָּש כַּכָּתוּב בְּמַסֶּכֶת "סוֹטָה"

שֶאֲפִלוּ יוֹצְאִין בָּהּ בְּלִי תְנַאי וְקִצְבָה

חָתָן מִתּוֹךְ חֶדְרוֹ וְהַכַּלָּה מֵחֻפָּתָהּ

שָעָה שֶפּוֹרֶצֶת מִלְחֶמֶת מִצְוָה.

וְאֶצְלֵנוּ פּוֹרֶצֶת מִלְחֶמֶת מִצְוָה

לֹא אַחַת וְלֹא שְתַּיִם, אַךְ עֹל שְׂדוֹת-הַקֶּטֶל

רוֹבֵץ לֹא עַל כְּלַל אֻכְלוּסִיָּה שֶנִּצְבָה

מִקּוּם הַמְּדִינָה לְשֵרוּת הַצָּבָא

כִּי אֵין בְּאַרְצֵנוּ (עֻבְדָּה עֲצוּבָה)

שִוְיוֹן פַּטְרִיוֹטִי בַּנֵּטֶל.

וְלָכֵן אִם אוֹתָהּ "שְעַת שִי"ן" שֶהִקְצוּהָ

בַּמִּנּוּחַ שֶל צַהַ"ל לִזְמַן מְדֻיָּק

בּוֹ נִכְנָס אַקְט צְבָאִי לִשְלַבֵּי-הַבִּצּוּעַ

כְּמוֹ גִיּוּס חֲרֵדִים שֶיִּגְדַּל וְיֶחְזַק

וְאִם שִי"ן בְּגִימַטְרִיָּה הִיא, כַּיָּדוּעַ,

הַמִּסְפָּר שְלוֹש מֵאוֹת הַזֵּהֶה לְמִסְפָּר

נַחְ"לָאִים חֲרֵדִים שֶמַּמָּש בְּעֹז-רוּחַ

נָהֲרוּ אֶל לִשְכוֹת-הַגִּיּוּס לֹא מִכְּבָר

יֵש לוֹמַר בְּקוֹל רָם וְצָלוּל כִּי מִלְחֶמֶת-

הַמִּצְוָה בְּאוֹתָהּ הִשְתַּמְּטוּת מֵחוֹבוֹת

שֶפָּתְחוּ בָּהּ אוֹתָם אַבְרֵכִים, עַלְמֵי-חֶמֶד

שֶצָּרִיךְ לְבָרְכָם פֹּה בְּ"כָל הַכָּבוֹד!"

הִיא תְחִלַּת תַּהֲלִיךְ לֹא נִמְנָע בּוֹ הַיֹּשֶר

שֶמַּרְאִים בַּחוּרָיו שֶל צִבּוּר חֲרֵדִי

בִּתְנוּפַת הִתְגַּיְּסָם בִּדְבֵקוּת שֶל גְּלָאט-כֹּשֶר

הִיא דֻגְמָה וּמוֹפֵת לְמַצְפּוּן יְהוּדִי

הַמּוֹכִיחַ כִּי שוּם בִּרְיוֹנוּת שְטוּפַת-מוֹחַ

הַתּוֹקֶפֶת כַּיּוֹם אֶת לוֹבְשֵי הַמַּדִּים

בְּעָבְרָם בִּשְכוּנָה חֲרֵדִית אֵין בָּהּ כּוֹחַ

לַעֲצֹר אֶת הַזֶּרֶם הַזֶּה לוֹ עֵדִים

כָּל יוֹשְבֵי יִשְׂרָאֵל הֶחָשִים אִינְסְטִינְקְטִיבִית

כִּי שִנּוּי זֶה יִגְבַּר עוֹד וְאַף יֶעֱצַם

בִּזְכוּת שְלוֹש מֵאוֹת חֶבְרֶה שֶקָּמוּ אַקְטִיבִית

לְהַפְגִּין שִוְיוֹן-נֵטֶל בְּעֹל צְבָא-אַרְצָם.

* * *

אלי מייזליש

1. זיתים דפוקים ולפעמים גם בייגלה

דב ויסגלס מנסה לשכנע את הציבור בארץ בהתאם לאמירה של היועצת קנדוליסה רייס שאמרה לאריק שרון כי  המדינה הפלסטינית חייבת להיות כמו מגרש כדורגל: "שלמה ורצופה כך שהפלסטינים יוכלו לנוע בה מקצה אל קצה בלי להיתקל בישראלים."

כנראה שהיועצת לא הבינה כי על מגרש כדרוגל משחקות שתי קבוצות במטרה לנצח אחת את השנייה.

ובנוסף ייתכן שהגב' רייס לא הבינה דבר או אפילו חצי דבר איך בנויות מדינות שנעים בהן ממקום למקום לא רק במכוניות ולראות רק את בני עמם או תיירים מארה"ב, אלא שטים בסירות ובאניות כמו ביוון: מרודוס וסנטוריני ועוד 260 איים לאתונה, ובדרך פוגשים ספינות רבות מכל דגל ואומה ואפילו טורקיות השנואות עליהם מאז הכיבוש הטורקי, בלי כדורגל.

 הגב' רייס הבינה את הערבי משכם שסיפר לה כי יש לו בן בחברון ולכן הוא יצטרך לעקוף את ירושלים וזה יאריך את הנסיעה שלו בשעתיים. שעתיים? יש לי שכן שהבן שלו גר במטולה והוא נוסע 4 שעות ובדרך הוא רואה מאות אלפי ערבים בוואדי ערה ובגליל, ולפעמים הוא עוצר שם על אם הדרך בקיוסק ערבי לקנות צנצנת זיתים. אז למה שהפלסטינים לא יפתחו קיוסקים לזיתים ליד כל התנחלות? רק בגליל מותר?

לו הגב' רייס הייתה מבינה בזיתים דפוקים, היא היתה ממליצה דווקא על העצה שלי ולפי חשבון זה כל עצי הזית בגדה לא היו מספקים מספיק זיתים לקיוסקים שלהם והם היו באים לקנות זיתים בבית השיטה ובקבוצת יבנה.

להבא, אני מציע לסטייט דיפרטמנט לא לשלוח אחד כמו מרטין אינדיק שמבין יותר בקנגורו או באבורג'ינים מאשר בזיתים דפוקים. תבין מרטין, אצלנו שותים בירה [גם במלון הילטון] ובצד צלוחית זיתים דפוקים... [ולפעמים גם בייגלה].

2. לישראל סגל:

"הארץ" כמו חתול מיוחם ב-5 בבוקר

בעניין מאמרך בחב"ע על "הארץ" – ובעיקר המשפט: "גם מהימין, יצטער(ו) על סגירת "הארץ" לא (רק) בגלל אובדן פרנסתם של העובדים אלא בגלל מקומו החשוב (א.מ.) במפת התקשורת המקומית..."

חשוב, הוא עניין יחסי, כי מה חשוב יותר – לשוקן עבודה לאלפיים איש או עמידה עיקשת על עקרונות ויקוב הדין את ההר או יֶקֶה נשאר יֶקֶה. כי אם שוקן כל כך חרד לאלפיים אנשיו למה שלא יפטר רק שלושה-ארבעה איש ויביא שלושה-ארבעה אחרים ושלום על ישראל, לא?  

היות שעכשיו יום ו' בבוקר, וזה עתה הגיע למפתן דלתי "ידיעות" של שבת, אני קורא בעמוד הראשי מיחזור של כותרת שהופיעה אתמול בעמ' 2 ב"מעריב": "מכה לכלכלה" ובאות קטנה יותר: " הערכה, אם אירופה לא תתגמש, ישראל תוותר על מיליארדים." וההסבר ניתן בעמ' 4 תוך התעלמות מוחלטת מן המיליארדים, ורק רשימה מי ייפגע, ובכן: "1. חברות ואוניברסיטאות מעבר לקו הירוק. 2. יבוטלו מענקי מחקר לארכיאולוגים החופרים בירושלים העתיקה או בגדה." ככה ציטוט מילה במילה.

רק תראה סגל איך עיתון עושה צחוק מעצמו. ככה תמיד עושה "הארץ" צחוק מעצמו עם כותרת כאלה. ותשאל כאן: היכן הנזק במיליארדים? כמה מיליאדים ידיעות לא אומר. כמה? 5? אולי 10?

אז שמע סגל: אפילו לא חצי מיליארד, וזה בשולי השוליים של הכלכלה, ובכלל לא נוגע לכלכלה, אז מה הקשר לכותרת: "מכה לכלכלה"?  אם לא יתנו כסף לכמה ארכיאולוגים? מה זה קשור למחקר של רפא"ל או המכונים בנס-ציונה ששם אסור לאף אירופאי להיכנס.  הייבוא-ייצוא של ישראל עם אירופה עומד על 50 מיליארד דולר, והייבוא משם לכאן תורם לכלכלה שלהם פי אלף או פי מיליון מהשטות של 'תרומתם' למחקר כאן. יש עדיין בארץ כמה שנוררים ואלה מעתה והלאה יצטרכו להתאמץ טיפה יותר וזה הכול.

אבל "מכה לכלכלה"? מכה?

"הארץ" תרם את חלקו השבוע גם בעניין הזה, בעיקר לגבי מי מהשלוחות של 'שלום עכשיו' ילשין לאירופים אם איזה 'מפעל' להשבחת לימונים באיתמר הממזער אותם למיני לימונים יקבל 'מענק' מחקר של 500 שקלים ביום. טוב. אז נפסיק לייצא מאיתמר מיני-לימונים למסעדות הדגים בפריז. 

ולעניין שלך עצמו, סגל, הבאת סגל, נימוקים רבים כדי לשכנע. והיות, ויש לי מכתב בן 2 עמודים מעמוס שוקן שהוא מו"ל "הארץ", במענה למכתבי מדוע אני מפסיק את המנוי, התפלאתי כי אף נימוק שלך לא נמצא אצל שוקן, והנימוקים שלו נמצאים בפלנטה אחרת לגמרי. והיות שאני בטוח כי שוקן לא מינה אותך לפרקליטו, מהיכן ידוע לך הסיבות של שוקן להדפיס את "הארץ"? האמן לי סגל, ששוקן לא יהיה מבסוט ממאמרך כאן בחב"ע. הוא אולי מגחך לראות שבכל בוקר קם לו סניגור אחר.

אגב, באותו זמן (לפני כעשר שנים) עורך "הארץ" היה דייויד לנדאו והייתה לי תקווה כלשהי שתקופת מרמרי תשתנה. אך גם לנדאו עזב ואיני יודע למה. איני בטוח כי שוקן בעצמו יודע. ועד כמה שניתן להבין ממכתבו, הוא בכלל לא מתעסק עם ימין ושמאל, עם כיבוש או התנחלויות, עם שלום או מלחמה, אלא בתרבותו של עם כמי שמייצג את מורשת שוקן לדורותיה, ואת גדעון לוי הוא קורא פעם בחצי שנה. אז אותי זה לא מעניין. מבחינתי העיתון הזה ששמו "הארץ" מבייש את ארצנו והוא  הדבר הכי רע שקורה לעמנו בעת הזו כמי שמוציא דיבת הארץ כי רעה היא.   

ואיך אני יודע? אז הנה: הייתי בשנה שעברה בצרפת, בלגיה והולנד, וישבתי עם קרובי משפחה ש"סיפרו" לי, לישראלי כמוני מזה יותר מ-80 שנה מה קורה בארצנו ונבהלתי. ומה הם ידעו שאני לא ידעתי? וכי סיימו אוניברסיטה בתולדות עם ישראל? מקרא ותנ"ך? הצהרת בלפור? חטפו כדורי 'דום-דום' מערבים ב-1938 בבאב-איל וואד? השתתפו במלחמת תש"ח? בששת הימים? ביום-כיפור? לא. כלום. רק זאת 'ידעו' ש"כל העולם החרים את ישראל... ו.... ככה באנגלית:

"all the world already boyecott Israel"

כלומר, אין יוצא ואין בא, וכששאלתי מהיכן שאבתם את הידיעה כי כל העולם כבר החרים את ישראל, ענו כי קראו ב"הארץ" בשפה האנגלית כי העולם החרים את ישראל ו... גדעון לוי –שהוא מציע לעולם להחרים את ישראל אם היא לא תיסוג מהשטחים, התרגום לאנגלית הפך לעובדה. לא עזר לי שום דבר, הם מאמינים לעיתון יהודי באנגלית.  

הם לא קוראים משהו אחר. מספיק שגם העיתונאים שם כותבים כי "הארץ" הוא העיתון הכי חשוב בישראל.

אני מתנחם בעובדה כי לא על פי "הארץ" אנו חיים כאן ולא מפי התרגום של "הארץ" לאנגלית, אלא בשל התעצמות כוחה של ישראל כתהליך בלתי ניתן לעצירה מאז הקמתה. מ-600 אלף יהודים ל-6 מיליון: פי 10. מעצם העובדה כי התל"ג והתמ"ג של ישראל נמצא מול צרפת ואיטליה וגבוה בהרבה מ-20 מדינות באירופה, שכמות הדירות החדשות שנבנו כאן ברמה הגבוהה כמו שלנו היא פי 4 מכלל כל הדירות שנבנו ב-4 השנים האחרונות בכל אירופה, ויש מדינות שם שלא נבנתה בהן אף דירה חדשה אחת. שהלידה בישראל עלתה שלב מ-2.2 ילדים במשפחה חדשה לפני עשור ל-3.2 ילדים, מ-26% אקדמאים בארץ לפני עשור ל-46% וכך הלאה בכל פרמטר של תהליכי העשייה בארץ. ועדיין יש מישהו ב"הארץ" שמקטר. אז מה?

בעיית השטחים וההתנחלויות או "שתי מדינות" או "מדינה דו לאומית" כמחסום לשלום עם הערבים או הפלסטינים אם לא ניסוג לקווי 67' – וש"הארץ" עושה לזה נפשות כבר 30 שנה, מפרנס 2,000 עיתונאים, עורכים, מגיהים, מדפסים, פקידות, גרפיקאים ועוד ועוד אבל מוציא שם רע לישראל בעולם, ועל זה כותבים כאן למה לעזאזל עיתון זה אינו מפסיק ליילל כמו חתול מיוחם ב-5 בבוקר.

* * *

צבי י' כסה

השד העדתי על פי אמנון לוי

הנושא העדתי עולה בסידרה של אמנון לוי בערוץ 10. למרות אי הנחת של רבים העניין מצריך הסתכלות מזווית הפוכה, יותר נכון להסתכל על נושא מראש ההר ולא מתחתיתו.

שלושה ניסים

במאה השנים האחרונות [אנא דייק, ב-135 השנים האחרונות, מאז ייסוד פתח תקווה ב-1878, אף שאתה אולי לא מאוהבי העלייה הראשונה. – אב"ע] – קרו לנו שלושה ניסים: נס מערבי ונס מזרחי ונס יהודי. (שלא נעלה כאן).

 הנס המערבי הוא איך יהודים שגדלו תחת הצאר הרוסי ופילדסוצקי בפולניה עשו כאן דמוקרטיה ואף שצריך להגן עליה מהכנופיה הלאומנית בכנסת, היא בין הטובות בעולם.

הנס המזרחי הוא המדהים יותר והוא שהמקום היחיד שבו מאות אלפים, שבאו מארצות של תרבות מעוכבת, עשו בארץ ב-30-40 שנה מה שלקח באירופה 250 שנה (ועדיין לא הושלם בדרומה) והוא המעבר מחברה שיוכית פטריארכלית לחברה הישגית מודרנית.

לראות היום את המדינות שמהן עלו מאות האלפים ולהתפעם מההישג הפנומנלי במקומותינו. המזרחיים גילו כשרון נדיר, והמדינה שהכינה תשתית – ראויים לשבח. ההישג הזה זוכה להנמכתו בשיח הציבורי.

כור ההיתוך

כור ההיתוך מהשנים הראשונות, ושמרבים בגנותו – ממנו עלו  רמטכ"לים, מפקדי חיל אוויר, משפטנים, אקדמאים טכנולוגיים, סופרים ואמנים. כמדריכים ביישובי העולים בנגב ובגליל הלכנו מבית לבית להשפיע שישלחו את הילדים לבית הספר של המודרנה. ואח"כ שלחנו את המצליחים למוסד בויאר בירושלים, וכיו"ב.

בתמצית אמר לי איש מערכת חינוך גדולה: הבן שלי בן 40. כל החברים שלו מבית הספר מכל העדות הם אקדמאים, כלכלנים, רואי חשבון, עו"ד, מהנדסים. אח"כ באה ש"ס ולקחה את האחים ובני הדודים שלהם למערכת שלה. ואם הורה מעז לחלץ משם את ילדו לחטיבת הביניים לא ישיג את הפער.

מתי השתאכנזו האשכנזים

הסיפור של לוי "השתאכנזתי" הוא מוטעה בגדול. האשכנזים כאן "השתאכנזו" רק לפני 120 שנים. אז פרצו מהגטו האורתודוקסי שעשה כיכולתו למנוע את האמנסיפציה –  אל החופש, אל האופציות שהעולם המודרני מציג. לכן, לוי לא השתאכנז אלא צמח להיות אדם ישראלי דמוקרטי בהוויתו, חי בחברה הישגית מערבית שלא היתה אפשרית לשושלת שלו בדמשק. זה שם המשחק. בספרייה שלו אין אף ספר מזרחי או אשכנזי אלא ספר מערבי.

פערים ותקציבים משמרי פערים

יש פערים ויש אפליות מובנות פרי שגיאות מושגיות תוצאה של דבקות באידיאולוגיות שעבר זמנן. הייתי מדריך בנגב. הלכתי לגולדה מאיר שהיתה שרת העבודה, הסברתי והפצרתי שלא תקים עיירות קטנות. שאלה מה אתה מציע? אמרתי באר שבע חצי מיליון, צפת חצי מיליון. אמרה: צריך ליישב את הארץ. אמרתי: גולדה אנחנו מדינה. לא צריך ליישב את הארץ צריך שלכל אדם תהיה מלוא הנגישות לכל האופציות הכלכליות, החינוכיות, התרבותיות וכו'.

בשנים קודמות מצאתי, שימו לב! לוּ במשך 10 שנים היו מענקי משרד הפנים לנפש באופקים כמו בהתנחלויות היו לעיריית אופקים 200 מיליון שקל כדי לממן חונך לכל תלמיד ותלמידה לבגרות. אבל, עניי אופקים יבחרו לשלוח לכנסת נציגים שדבקים באידיאולוגיה של התנחלות. כל יישוב חדש שמקימים הוא על חשבון עניי הארץ והשירותים החסרים להם כדי לפרוץ את הגטו שלהם. אבל, הם ימשיכו לשלוח לכנסת ולממשלה את הדבקים בעבר כי זו היהדות הישנה בה הבכורה לעבר מול הישראליות המקדשת את בכורת העתיד.

 לכן, גם כשנוכיח לאלה כי ב-47 שנים השקיעה המדינה למעלה מ-120 מיליארד דולר בהתנחלויות על חשבון כל הדברים החסרים שעליהם יצאו מאות אלפים במחאה חברתית – הם יבחרו לנשוך את המקל במקום לפגוע באוחז בו.  כך נוהג כלב לא מאולף. לכן, ימשיכו לשלוח לכנסת את נאמני סדר העדיפויות שראינו במפת העדיפויות שפורסמה השבוע: קודם כל התנחלויות ואח"כ הנזקקים.

ימים מכוננים

מרום גילי עלי לספר לקוראים שלא היו בימים המכוננים. היינו אביונים שבאביונים והקמנו את בן שמן והדסים ועיינות ובקיבוצים ובמושבים קלטנו עשרות אלפים ילדים וילדות אל תהליך מפואר של יצירה בכל התחומים. אשר על כן בכל שלושת אלפים שנות היסטוריה אין דור אחד שמגיע לקרסוליים של עוצמת היצירה שחוללנו כאן. והכל בזכות היהדות הישראלית הפתוחה, בגלל הפריצה מהגטו האורתודוקסי.

והיום, המדינה לא יכולה להיענות לנער בקריית מלאכי שאומר לאמנון לוי אולי גם אני יכול. רק שמישהו יעזור לי. צריך לעזור. לאסוף את הנער הזה וחבריו אל בן שמנים והדסים כאלה (או בהערכויות ארגוניות מקומיות) כדי להגיע לעיקר: להציב סולמות לטפס בהם. תורת ארתור רופין להיום: מה עשה רופין? הוא מצא 11 תמהונים בכנרת ונתן להם משאבים להקים את דגניה – להקים מדינה. העיקרון: משאבים לאומיים לסולמות לטפס בהם בכל הפריפריות והאתניות.

הדרך הנכונה היא להבין כי בשוליים אם יש שקל אחד צריך להשקיע אותו לא בשיוויון אלא במוביליות החברתית.

* * *

יישר כוח, צביקה. אני חותם על כל מילה.

אברהם רוכלי

* * *

מתי דוד

אופטימיות מגוייסת בסביבה גיאופוליטית מייאשת – אינפוזיה מול אילוזיה בשיחות השלום

חידוש שיחות השלום החזיר לכותרות ולשיח הציבורי את כל האשליות, הסיסמאות והתקוות שהונצחו בעשרים שנות השיחות והועידות שנכשלו. ראוי לזכור ולהזכיר כמה מהן, בהנחה ודאית שכל אנשי "תעשיית השלום" ימחזרו אותן שוב:

הם שוב יתבעו מישראל להעלות "רעיונות חדשים", להפיק "תוכניות חדשות", לנסח "קווי מתאר" מקוריים, ליזום "צעדים בוני אמון," לפתוח שוב "חלון הזדמנויות," לקחת "סיכונים מחושבים," להסכים ל"ויתורים מסוכנים," לתת "צ'אנס קבוע" אחרי כל פיגוע, לתת תקווה של "אופק מדיני". ושוב חוזרת התמונה המוכרת של חיוכים וצילומים מאולצים על רקע שיחות באווירה טובה וקונסטרוקטיבית.

"התקדמות בתהליך"? "יוזמה מדינית"? "למה הם מתכוונים"?

כל אותם אישים וחוגים פוליטיים ודיפלומטים מבית ומבחוץ העסוקים ב"תעשיית השלום", התובעים מישראל "יוזמה מדינית" חדשה ו"התקדמות בתהליך השלום" – מסתירים את כוונותיהם האמיתיות. הם לא מתכוונים לרעיונות חדשים.  משמעותן של מילות הקוד בניסוחים הנ"ל היא שישראל תיכנע לתביעה לנסיגה לקווי 67' (4 ביוני 67', ולא לקווי 11 ביוני), לפינוי ההתנחלויות, לחלוקת ירושלים, ול"פתרון הומני מוסכם" לבעיית הפליטים.

האומנם אין גבול לדמיון של אופטימיות דיפלומטית מגויסת מזויפת?

כדי לרכך את התביעות החד צדדיות רק מישראל, כל פעילי "תעשית השלום", מוסיפים כמה ניסוחים מעורפלים ובלתי מחייבים כמו: גבולות 67' עם "תיקונים קלים". "פינוי התנחלויות" עם "שינויים קלים".  "חילופי שטחים" ביחס אחד לאחד בתמורה ל"גושים הגדולים".  "פתרון הומני מוסכם" לבעיית הפליטים.

האומנם יש פתרון לבעיה הפלסטינית ?

כדי להיות ריאלים, חייבים להשלים עם העובדה שלסיכסוך הקיים בינינו לבין הפלסטינים, אין פתרון אמיתי בשלב זה, בגלל פערי עמדות שלא ניתנות לגישור להגעה לקץ הסכסוך, לשלום ולביטחון, ולהקמת מדינה פלסטינית. מסתבר סופית, בשלב זה, שהמכסימום שישראל מוכנה לוותר ולתת, קטן אפילו מהמינימום שהפלסטינים מוכנים להסכים לקבל.

הפלסטינים תובעים "צדק" ולא פשרה ומדינה

"צדק פלסטיני" משמעותו זכות השיבה של הפלסטינים לפלסטין השלמה, ללא אף יהודי בתוכה. צדק זה יושג לדעתם על פי "תורת השלבים" של ערפאת. הם מצפים להשיג זאת לא באמצעות שיחות ופשרות, אלא באמצעות לחץ מדיני בינלאומי בסיוע טרור חלקי מפעם לפעם, בלי לשלם שום מחיר.

הם מעוניינים לשמר את המצב הקיים שמעניק להם יתרונות, ולא להיגרר להסכם לקץ הסכסוך, שיקים קץ להנהגה הפלסטינית של אבו מאזן.

אין אף מנהיג פלסטיני שיהיה מוכן לעמוד מול כל אלפי הפליטים הפלסטינים במחנות בסוריה, בלבנון ובירדן ולהכריז על ויתור על זכות השיבה, בתמורה להקמת מדינה פלסטינית בהסכמת ישראל.

הסבל, הדם והייאוש הפלסטיני ייפסקו רק כשתקום אצלם הנהגה ריאלית שתסכים לפשרה.  זה לא יקרה בעתיד הקרוב. גם אם וכאשר ואולי נגיע לסוג מסויים של הסכם עם הרשות הפלסטינית, איזה ערך ותוקף מעשי יהיה לו, כאשר מחצית הפלסטינים בהנהגת חמאס, יתנגדו וילחמו בו?

רובם של הפלסטינים, החיים כיום בגדה המערבית מודעים לעובדה שבאופן יחסי שפר גורלם, מאחיהם בסוריה ובמצרים, למרות הכיבוש הישראלי.

"תעשיית השלום" תמשיך לייצר אופטימיות מגויסת

ולמרות כל הקשיים, כישלונות העבר, וחוסר הסיכוי להגיע לפתרון אפשרי בשיחות השלום, שנפתחו בימים אלה, "תעשיית השלום" והכוונות הטובות שלה, תמשיך לייצר אופטימיות מגויסת, למרות הסביבה המייאשת, כדי לתחזק פתרון זמני אפשרי.

זאת למרות כל הכישלונות כל השיחות, הועידות וההסכמות. זאת למרות הלקסיקון הפלסטיני, מאז הצהרת בלפור ועד ימינו – שהם דחו כל תוכנית וכל פשרה. הם אמרו "לא" לתוכנית החלוקה של האו"מ ב-1947. הם אמרו "לא" בהחלטות חארטום ב-1967. הם אמרו "לא" להצעות הנדיבות של אולמרט וברק.  הם הקימו "מדינת" טרור בירדן, שפורקה. הם בלתי רצויים בלבנון, במצרים ובירדן. המהפכות בארצות ערב מסבכות את מצבם עוד יותר. גם אם אבו מאזן יגיד "כן", החמאס יגיד "לא" והכול יישאר אותו הדבר.

מסקנות כלפי עצמנו, לאור כל מה שסביבנו

הגיע הזמן להפסיק בתוכנו את הוויכוחים הפוליטיים העקרים, כביכול בין ימין לשמאל, בין מתונים לקיצונים. להפסיק את העלילה שכביכול רק אנחנו "אשמים" בחוסר הפתרון של היעדר השלום. הגיע הזמן להבין שיש חובה להתנתק מהחשיבה המבוססת על הרציונל והמנטליות הליברלית המערבית – בשיחות השלום עם הפלסטינים, ולהכיר ברציונל של המנטליות והכבוד המוסלמי שדוחה את כל הצעות פשרה ישראלית.

* * *

יוסי שדה

מעל לכל חשד סביר

אני רוצה לספר היום על חשדנות בין גברים לנשים, נוסח בגדד.

ראשית כל, תדעו, שביהדות, רק האישה חייבת להיות נאמנה.

כל הסיפורים על המים המאוררים – זה רק על אישה שנאפה.

גבר, פטור, ביהדות, ממבחני המים האלה – הוא שותה ויסקי או עראק. הגבר ייענש, ביהדות, רק אם האישה שאיתה בגד באישתו – היא אישה נשואה. אין ליהדות בעיה עם גבר נשוי, שבוגד באשתו, עם רווקה, גרושה או אלמנה. אפילו מנחם בגין אמר, שלא שואלים גבר היכן בילה בלילה הקודם.

לאיזון, באה האישה לרבי, ואמרה – "אני מבקשת להתגרש."

"מה פסול מצאת בבעלך?" שואל הרבי.

"אני חושדת בו," אמרה.

"במה?" שואל הרבי.

"אני חושדת," אמרה, "שהילדים שלנו – זה לא ממנו."

אז הסיפור היום הוא, כמו שאומרים בעדה החרדית, חשש לחשד.

היה לי ידיד, יקי שמו, גבר נשוי, שגר עם משפחתו בתל אביב. יקי, למרות שהיה נשוי, ואולי דווקא בגלל – הרבה היה שובב, שובביניו.

אשתו, רינה, חשדה חשד מבוסס, שחלק מהילדים של החברות שלה – הם כן שלו. סתם הם דומים לו, וג'ינגים כמוהו?

רינה הציקה ליקי בשאלות מביכות, איפה היית, למה איחרת? עם הזמן נגמרו ליקי התירוצים, אבל לא השובבות.

יום אחד, סיפר יקי לרינה, אשתו, שהזמינו אותו לתת הרצאה בחיפה. יחזור מאוחר. "את רוצה להצטרף?" שאל יקי, בנימוס.

להפתעתו, וקצת לצערו, אמרה רינה, "כן, בהחלט."

 וילללי! ניכנסו השניים לטרנטה, ונסעו לחיפה.

כאן, כך סיפר לי יקי, שבא ממשפחה דתית, התגלה לו שגדולים מעשי אלוהינו.

כיצד? אוה!!!

ההרצאה עברה בשלום, תם הערב, תשואות, מחמאות, כמינהג המקום. ואז, נכנסו השניים לאוטו, והשעה כמעט חצות.

"מה עושה האלוהים?" סיפר לי יקי. "ליד עתלית, האוטו, הטרנטה, מחרחר, נעצר. לילה גשום, בַּחֲצוֹת לֵיל קֹר וָסַעַר," דיקלם יקי, רועד מקור. אין, כמובן, טלפון נייד, חושך, עלטה, חסר רק העורב של אדגר אלאן פו.

יצא יקי לגשם, פתח את המכסה מנוע, שיחק, 'סתכל, ניענע בפלגים פלטינות – ניסה ל'דליק – כלום. איך אמר הרופא בשבוע שעבר – גורנישט מיט גורנישט.

עמד יקי בגשם ובחושך, ותפס, בנס, טרמפ.  הגיע לתחנת דלק נידחת, הזמין גרר, שלקח את הטרנטה והזוג הרטוב והתשוש למוסך בסביבות עתלית.

שם, מוסכניק מנומנם, אמר שזה הקרבוראטור, או הדיסטריביוטור, או אל עד אין דור אחר, איזה משהו שנגמר עם אור וכסף – בלילה, בחושך, מי שומע, מי רואה, מי מבין?

תיקן, שילם, נהיה שתיים בלילה.

נוסעים. הגיע הזוג הביתה, רטוב ותשוש, כמעט שלוש לפנות בוקר. הוא, מלוכלך מרוב שפתח את המכסה מנוע וסתכל ת'פלגים פלטינות. רינה, תשושה, מצטערת על הרגע שאמרה שהיא רוצה לבוא לחיפה.

מה, חשבה, יש לי לחפש, בחיפה?  שיסע, שייתקע, שיטלפן, שיבוא המוסכניק! אני מעורבבת בענין הזה?!

יקי, שגדל בבית דתי, סיפר לי, שביהדות, אדם צריך לברך על הרעה, כפי שהוא מברך על הטובה.

"מה הכוונה?" שאלתי.

"תראה, אם הייתי אומר לרינה, שבדרך חזרה מחיפה, התקלקל האוטו, ובאו מוסכניקים, וגרז’ניקים, ותיקנו, וככה התעכבתי, עד שלוש לפנות בוקר – היתה מאמינה? זה יכול ל'יות? בטח היתה חושדת עוד יותר, בפעם הבאה.

"אבל עכשיו, נוכחתי שיש אלוהים! והוא משגיח עליי ועוזר לי. כל פעם שאני מתעכב, אני צריך קצת ללכלך את הידיים מהקרבוראטור, ולהגיד – איזה חרא של אוטו!! ולחזור הביתה – נסיך!!! נסיך!!! יש לי עכשיו רישיון, ללכת ולחזור מתי שאני רוצה – ורינה, מה אני אגיד לך – נרגעה!! אני, למשל, אומר חיפה, רינה אומרת לא!!!

"ואם מזדמן סוף שבוע עם נחמדה, אני אומר לה נהריה, היא עושה העווייה, ואני חוזר אחרי יומיים. אני מודה כל יום לאלוהים, שקילקל לי ת'אוטו, בדיוק בזמן!"

טוב, סיפרתי, כמובן, לאבא, את הסיפור על יקי.

אבא הופך לאדם מאוד פופולארי. הגיעו אליי גברות עם הצעות נישואין, ורמזו שמוכנות גם לוויק אנד. אודיע לו, בתחיית המתים, והוא ישקול.

"זה," אמר אבא, "כמו חזקאל, שבבגדד, הרבה חשד באישתו".

אתם יודעים מה ההבדל בין קנאי לחשדן?

הקנאי מתעצבן, כשאשתו רוקדת צמוד, במסיבה עם הבעל של השכנה ממול. החשדן לא צריך שהיא תרקוד,  הוא מדמיין. ריקודים שלא היו ולא נבראו.

"אבל," שאלתי, "יא באבא, מה, הסיפור על 'חזקאל?"

"חזקאל," סיפר אבא, "הרבה היה חושד בכאתון, אישתו. לא ישן בלילה מהמחשדות וההיתחשדויות. בבגדד. עכשיו, בבגדד," אמר אבא, "אין ריקודים, כמו אצלכם, שזה פרהוד – שאחד ירקוד עם אשתו של השני.  בבגדד, הכי הרבה, השכן קצת יצחק מתי שיראה את כאתון.

"היה חזקאל שואל את כאתון, המיסכנה, 'זה, מתי שרואה אותך, למה צוחק? הא????'

"יום אחד, ישב חזקאל החשדן בבית הכנסת, ובזמן התפילה, השכן שלו לספסל, עובדיה, חימחם. עכשיו – יש שיעול, ויש חימחום. שיעול – זה מ'צטננות. חימחום, בבגדד, זה שמישהו, רוצה  לזרוק איזה מילה, בסוד. מילה, הלוא , זורקים!!

"ועובדיה מחמחם לחזקאל, יותר מפעם. אחם, אחם!!

"'אוהו!!! מה??' שאל חזקאל את עובדיה. 'מה???'

"'כמעט כלום,' חימחם עובדיה, 'אשתך. אחם!!!'

"'דחילאק,' אמר חזקאל המבוהל, 'אישתי, כאתון?'

"'כן,' חימחם עובדיה, 'נשיקקקה, אבל כמעט שום דבר. אל תחשיב את זה כלום!!!' וחימחם. 'אחם!!!'

"חזקאל ניבהל – 'נשיקקקה? ושום דבר?! נשיקקקה זה נהגא'ם אל בית! נהרס הבית! תגיד ת'אמת,' התחנן חזקאל. 'תגיד!!!'

"'אגיד,' אמר עובדיה, 'קודם, תזמין אותי למיסעדה בבאב א שרגי. ואחרי שאוכל, אספר על הנשיקקקה. אחם!!!'

"חזקאל, היה מוכן להוציא כל כסף. אכל, עובדיה, ואכל, ובסוף אמר לחזקאל – 'ראיתי את אשתך, כאתון, בשבת,  בדלת של העזרת נשים של הב'תכנסת. נישקה, כאתון, את המזוזה, ואמרה שלוש פעמים – לישועתך קיויתי, ה'! – אז זה מה שראיתי את אשתך מנשקת, וחימחמתי!!'

"ועובדיה תיכף ברח, ועד היום חזקאל מחפש את עובדיה, רוצה לי'הרוג אותו,  למה שכל בגדד ופרדס כץ, עד היום, מתי שרואים את חזקאל, אומרים לו 'אחם, אחם אחם,' וצוחקים!!!"

עכשיו, רבותי – למדתם? אז תחמחמו למי שתרצו, אבל, תעשו לי טובה, רק לא – לחזקאל, לא בבגדד ולא בפרדס כץ! זה – יחשוב שאתם עובדיה, יבוא ליהרוג אתכם!

וסלאמה עליכום!

* * *

מלכה נתנזון

גם אם שתי כפות שמש

ללנה פיינבורג, באהבה

זִקְנַת הַגּוּף אוֹזֶקֶת

אֶל סַד חֹלִי מַר

שֶׁאֵין קֻרְטוֹב חֶמְלָה בּוֹ

וְהָאִישׁ לְבַדּוֹ

וּמְאֵרַת

נַפְשׁוֹ

כְּמוֹ רוּחַ רָעָה לוֹכֶדֶת אֶת הָהָר

וְהָהָר עֵירֹם

גַּם אִם שְׁתֵּי כַּפּוֹת שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשׁוֹ

כְּכַפּוֹת סָב עַל רֹאשׁ נֶכְדּוֹ

הָאִישׁ

לְבַדּוֹ

 בי"ח וולפסון

* * *

מרדכי קידר

דמוקרטיה יוק

באמצע המאה ה-17 הורה הסולטן הטורקי איבראהים, המכונה "המשוגע", למפקד הצי שלו לכבוש את האי מלטה. האדמירל יצא לים, ובשל טעות בניווט לא מצא את האי. יש גירסה הטוענת שהוא כלל לא התכוון להגיע למלטה ומחק אותה ממפת הניווט שבספינה, כדי שצוותו לא ימצא אותה. הוא חזר לטורקיה וטען: "מלטה יוק!" – כלומר "אין מלטה." על אותו משקל, עולה השאלה בימים אלה, אם יש בטורקיה דמוקרטיה או שמא "דמוקרטיה יוק!"

השאלה אינה מתייחסת רק לשבוע האחרון שבו הושלכו לכלא 250 אישי ציבור בכירים שהורשעו בנסיון הפיכה נגד רג'פ טייפ ארדואן, וגם לא רק לעשור האחרון שבו הוא שולט על המדינה ביד חזקה ובזרוע נטויה, כשהוא עומד בראש מפלגת הצדק והפיתוח האיסלאמיסטית. השאלה מתייחסת גם לכל השנים שקדמו לשלטון האיסלאמיסטים, שהחלו במהפכה החילונית של מצטפא כמאל, "אתא טורק", שנבחר לנשיא הראשון של טורקיה המודרנית, בשנת 1923. טובי הזיכרון בינינו ודאי זוכרים את הסרט "אקספרס של חצות", שביטא באופן נוקב את שיטות העינויים המזוויעות של משטרת טורקיה בתקופה החילונית. ארדואן עצמו נדון ב-1998 לעשרה חודשי מאסר על קריאה בפומבי של שיר שכלל את השורה "המסגדים הם בסיסינו, כיפותיהם – קסדותינו, צריחיהם – חרבותינו והמאמינים – חיילינו." האם השלכתו לכלא בגין משפט זה היתה אקט דמוקרטי? האם מערכת המשפט אז היתה עצמאית?

מאז 1923 מהווה טורקיה זירת התגוששות בין שתי מגמות תרבותיות סותרות: הכמאליזם (על שם מצטפא כמאל) החילוני שנכפה על טורקיה בדרכים אלימות ודיקטטוריות, והמסורת האיסלאמית שדוכאה לאורך עשורים, ושהצליחה להגיע לעמדות כוח ועושה כל מאמץ להישאר בשלטון, גם בדרכים שאינן דמוקרטיות על פי אמות מידה מערביות.

שומרי החותם החילוני היו בעיקר הצבא ומערכת המשפט. על פי החוקה, הצבא הינו שומר האופי החילוני של המדינה לפני שהוא שומר על המדינה מאויבים חיצוניים. הצבא מימש את חובתו זו ארבע פעמים, כשיצא מהמחנות וסילק הביתה את הפוליטיקאים: 1960, 1971, 1980 ו-1997. הפעם האחרונה היתה לאחר הניצחון הפוליטי הראשון של המגמה האיסלאמית: מפלגת הרווחה של נג'מטין ארבקאן ניצחה בבחירות ב-1996, אך סולקה מהשלטון על ידי הצבא שנה לאחר מכן והוצאה אל מחוץ לחוק. מפלגת הצדק והרווחה של ארדואן צמחה על המצע האידיאולוגי של מפלגת הרווחה, והיא שולטת בטורקיה מאז 2002.

פרשת ארגנקון

ממשלה זו ראתה חובה לעצמה לעקור את שיניהם של כלבי השמירה של החילוניות: הצבא, הנשיאות ובית המשפט. בתהליך מתמשך הצליח ארדואן להכניס לבית הנשיא את עבדאללה גול, ידידו ושר החוץ שלו לשעבר. הוא גם הצליח להעביר שינויים בחוקה שאיפשרו לו להכניס לבית המשפט העליון שופטים שאינם שייכים לאליטה החילונית. גם הצבא, שבבסיסו היה גוף חילוני, אנטי-דתי לחלוטין, עבר שינויים פרסונליים, ובמקומו של כל קצין שהשתחרר או פוטר, הוצב קצין נאמן לדרך האיסלאמית.

אלא שהאליטה החילונית נשארה קיימת ברקע, בגוף שקיבל את הכינוי "המדינה שבעומק": קליקה חשאית של כמה אלפי איש שנשארו נאמנים למשנתו החילונית, האנטי-איסלאמית, של אתא טורק. היו בהם אנשי צבא בכירים לשעבר, פוליטיקאים, אקדמאים, עיתונאים, שופטים, עורכי דין, אמנים, סופרים, משוררים, והחשוב ביותר: אנשי עסקים היכולים להזיז עניינים באמצעות הונם. קבוצה זו חשה כי לקחו לה את המדינה, וכי אותם שליטים איסלאמיסטים, שרק לפני דור היו בורים ועמי ארצות, אינם ראויים לעמוד בראש מדינה מודרנית.

ארדואן ומפלגתו נמצאים במאבק קבוע במגמה החילונית, שאותה מייצגות כמה מפלגות קטנות בפרלמנט. כדי לשמור את תדמיתה בתקשורת, הכניסה הממשלה האיסלאמית לכלא עשרות עיתונאים שמתחו ביקורת על התנהלותה ועל התנהגות ראש-הממשלה. הדברים קיבלו משנה תוקף בסדרת ההפגנות האלימות שהציפו את טורקיה בחודשיים האחרונים, בעקבות עבודות הפיתוח שמבצעת הממשלה במרכז איסטנבול.

על רקע מאבק האיתנים הזה בין המגמה החילונית לדתית, קמה פרשת ארגנקון. במסגרתה נעצרו לפני כשבע שנים מאות אנשים, וביניהם בכירים לשעבר, באשמת קשר להפיל את שלטון המפלגה האיסלאמית. יש בהם אנשי צבא, עסקים, תקשורת, אקדמיה ואמנים. כולם הועמדו לדין בפני בית דין מיוחד, שדיני הראיות הנהוגים בו אינם מקלים על הנאשם להוכיח את חפותו.

על פי כתבי האישום, היה כל נאשם אחראי על חלק מהמזימה, וההתארגנות היתה טרוריסטית, מה שמקל על השלטון לגרוע מזכויות הנאשמים. ראש הנאשמים היה הרמטכ"ל לשעבר, גנרל אילקר בשבו, שנדון למאסר עולם. הוא נעצר בשנת 2012 בטענה שהורה להקים אתרי אינטרנט שבהם תופץ תעמולה נגד הממשלה והעומד בראשה. קצינים בכירים נוספים נדונו לתקופות מאסר ממושכות, באשמה – אולי אשמת שווא – שארגנו מעשי רצח וחיסולים.

המשפט התקיים באולם מיוחד שהוקם לשם כך בבית כלא "סילברי" באיסטנבול, רחוק מעיני התקשורת, וכך התאפשר לשלטון לנהל את ההליכים כטוב בעיניו. בכל פעם שהתכנסו מול הכלא מפגינים שֶמחו על המשפט ועל דרך ניהולו, פיזרה אותם המשטרה באלימות רבה.

מה שעומד כעת על הפרק הוא דמותה של טורקיה – האם תהיה ליברלית ומודרנית כמו שתיכנן מקימה, מוצטפא כמאל, "אבי הטורקים", או שמא תחזור לימי הסולטנים העותומנים שדגל האיסלאם התנוסס מעל לראשיהם. המאבק הוא על כל הקופה: הצבא, התקשורת, האקדמיה, האמנות והעסקים, וצפוי שבעקבות הרשעת הנאשמים בפרשת ארגנקון, יחריף המאבק ויעצים. כל צד מתחפר בעמדותיו ומקצין את צעדיו, וייתכן שטורקיה גולשת – אומנם בקצב לא מהיר כמו מצרים – לסדרת מאבקים אלימים במרחב הציבורי, כפי שראינו בחודשים האחרונים.

הדבר ישפיע על הכלכלה ועל מעמדה הבינלאומי של טורקיה, שכן מדינות אירופה, שגם בעבר הסתייגו מן האופן שבו התייחסו ממשלות טורקיה למתנגדיהן, יגבירו את הלחץ על ארדואן להקל על הלחץ שהוא מפעיל על מתנגדיו. ייתכן אף שנראה מהלכים משפטיים בינלאומיים נגד פסקי הדין שיינתנו בפרשת ארגנקון, הן בערעור עליהם בתוך טורקיה והן בעירוב בתי-דין בינלאומיים.

האם טורקיה תמשיך לטעון שהיא מדינה דמוקרטית כשיתגבר המאבק התרבותי בין קטביה? האם העולם ימשיך לראות בטורקיה שותפה למהלכים מדיניים כשבתוכה נרמסות זכויות אדם בסיסיות? העתיד יגיד.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 256.

* * *

יורם וולמן

שליחות

פתאום, באמצע דצמבר, אפרים אפשטיין מת.

כשהשמועה על מותו פשטה בבנין ההנהלה של הבנק, החליט יוסף הלחמי שלמחרת הלוויה יפנה למנהל הכללי של הבנק ויכתוב לו ישר ולעניין, שהוא, יוסף הלחמי, הוא האדם המתאים ביותר להתמנות למשרת המבקר הארצי של הבנק במקומו של אפרים. הוא לא ראה מועמד אחר מתאים.

   למחרת בשעה ארבע ושלושים אחרי הצהריים, הגשם פסק לרגע, והאבלים הזדרזו לסיים את ההספדים. כל הזרים הונחו כבר על הקבר הרענן. כשכולם עזבו את בית הקברות וחזרו לבתיהם, חזר יוסף הלחמי למשרד.

   כשהדליק את האור במנורה שעל שולחנו היסס אם לכתוב את המכתב בכתב ידו המסודר, עליו זכה במחמאת המחנכת בכיתה ה' אך גם בגיחוך התלמידים – "איזה ילדה."

הוא פנה אל מכונת הכתיבה החדשה ותקתק בה במהירות ובהתרגשות. כמה פעמים שלף בזעם את הדפים מתוכה, כידר אותם בכפות ידיו וזרק אותם לפח. שלושה בדצמבר, אלף תשע מאות חמישים ותשע. הוא, יוסף הלחמי, המנהל מזה חמש שנים את מחלקת הסליקה בהנהלת הבנק בתל אביב ברחוב הירקון מספר חמישים ושלוש, מבקש להיפגש בהקדם עם המנהל הכללי של הבנק מר אברהם גולני כדי לדון בבקשתו להתמנות...

אך לא, לא, לא, הוא לא יפנה אל המנהל הכללי עכשיו, לא כל כך  קרוב למותו של אפרים אפשטיין, שלא יחשבו... אבל עוד שבוע, כן בעוד שבוע, לא יותר, הוא ימסור את המכתב למזכירה של גולני ובינתיים יתפוס איזו שיחה עם עציוני, סגנו של המנהל הכללי, בפגישה כאילו מקרית אתו בקפיטריה של הבנק. הוא לא יציע את עצמו לתפקיד שרצה בו אלא יעלה רעיונות לשיפור עבודת מחלקת הביקורת. הסגן בודאי ידבר עם המנהל הכללי שיבין את כוונתו. אחר כך ימתין הלחמי להזמנה. ליבו דהר.

כשסיים לכתוב את טיוטת המכתב הראשונה, נעל אותה במגרת השולחן והדליק את כל האורות בחדר. כל הצללים נעלמו וגם הספקות. הוא נשם נשימה עמוקה מאד וחזר והתרווח בכסאו, כפות ידיו מאחרי ראשו ורגליו נשענות על קצה השולחן. במו בסרטים אמריקאים, חשב. עברו כמה רגעים ולמרות שמזכירתו הנאמנה דפנה, אחייניתו של המנכ"ל, אמרה לו בהלוויה שלא תוכל לבוא אליו הערב, קם והציץ בחדרה הסמוך. אחר כך חזר אל שולחן הכתיבה ומבטו נדד בחדר. שני הוריו הצעירים הסתכלו בו אליו מהתמונה הישנה הכהה ששלחה לו בת דודתו מקנדה. "ליוסי בן אחותי יש ראש של מיניסטר", דודתו היתה מתגאה בו. דודתו הפולנייה. הוא חייך אליהם.

שלשום, אחרי שנעל את עצמו באחד התאים בשירותים, נכנסו לשם שני עובדים בכירים ממחלקת המחקר. בזמן שהשתינו וגם אחר כך, כשפנו אל הכיורים, דיברו ביניהם:

"אומרים שיוסי הלחמי התחיל לעשות לובי לעצמו שגולני ימנה אותו למבקר הכללי במקום אפי המנוח ... מה אגיד לך, הבחור הזה ידרוך על גוויות..."

"נכון, ענה השני, והוא לא היה כזה לא ביסודי ולא בתיכון. למדנו יחד, הוא היה תמיד בסדר כזה, יוסי כזה, נקי כזה, חביב המורות כזה, מביא את האוכל מהבית בשקית, לא רודף אחרי הבנות ולא פוצע את הברכיים  במשחקי הבנים, ובתיכון היה מה שנקרא בחור טוב, רציני לאללה בלימודים, תמיד נותן לך להעתיק את שיעורי הבית, אתה יודע..."

"כן, אני מבין," אמר הראשון, "הייתי איתו בצבא ..."

והשני המשיך: "רציני כזה אבל לא בולט ותמיד תמיד היה בצל של אחיו הגדול גבי, הפייטר מהמאה ואחת והצנחנים ... היחסים ביניהם לא היו מי יודע מה... אתה יודע, זה היה אפילו בעיתון, שברגע האחרון אריק שרון מנע ממנו להגיע לפטרה... אין מה להשוות, פיוזים קצרים אבל פייטר רציני היה אחיו..."

והשני אמר: "אני מכיר את יוסי עוד מהסדיר, סתם פקיד של השליש... כבר שם הוא היה כזה. בסדר... ידעת ששמו היה ברויטמן... עכשיו זה יעאני הלחמי, נהיה מנהל גדול, הבחור... טוב, עם משפחה עם יחוס כזה, עם אח כזה מפורסם. נכון שהם לא היו כל כך ביחסים... זה לא פלא ... אבל, אתה יודע, הוא זאב בודד כזה, אני לא מכיר חבר אחד טוב שלו ..."

"שמע, שמע," אמר הראשון, "מקורות בהנהלה לחשו לי שהם רוצים  שהלחמי..."

יותר לא שמע כי קולו של הדובר נחלש ועוד שנייה הדלת נטרקה אחריהם.

   "נבלות," מלמלו שפתיו של הלחמי.

   יוסף הלחמי קם מכסא המנהלים שלו והביט מערבה. ממרומי הקומה הרביעית נפרש הים לפניו ומתחתיו. צבע הים היה אפור פלדה ומבין העננים האפורים בצבץ פה ושם פס ורוד עז של שקיעה. כשפתח את החלון ריח עז של ים הגיע לנחיריו, כמו שהריח בפעם הראשונה בחייו, בקיץ ,כשמלאו לו שבע שנים בסיום כיתה א'. באותו היום בבוקר נסע עם אביו, אימו ואחיו הגדול מירושלים לבלות בתל אביב.

   הם נסעו בכירכרה רתומה לסוסים וירדו אל חוף הים שבקצה רחוב אלנבי. על החול הזהוב,  תקעו את שיניהם בקלחי התירס החם שנשלפו מן המים הרותחים שבדוד, ליקקו גלידה מהגביע ואסקימו לימון ויוסי השתדל ללמוד לשחות בים כמו גבי אחיו הגדול, שהיה אלוף בית הספר בריצה. אחרי הצהרים נסעו לבקר בגן החיות ליד גן הדסה. בשביל יוסי היה זה יום גדול, ממש מכושף.

כשהחלה שנת הלימודים החדשה בכיתה ב', ביום ראשון אחרי שבת, הודיעה המורה שהנהלת בית הספר החליטה שממחר תלמידים אחדים יעברו ללמוד בבית הספר אחר, חדש לגמרי, לא רחוק משם. "אתם תהיו החלוצים הקטנים שלנו," ניחמה אותם המורה. יוסף היה אחד מהם. הוא לא שמע את כל דבריה. מיד קם ממקומו ורתם את הילקוט לכתפיו, לקח את שקית האוכל והלך אל הדלת. כמה תלמידים פרצו בצחוק. הוא פנה אליהם מופתע ומבויש אך הדמעות טישטשו אותם. המורה הושיטה ידיה אליו ועצרה אותו ברכות. היא הוציאה ממחטה מכיסה, ניגבה את דמעותיו ושלחה אותו בחזרה אל שולחן כתיבה. עד הצלצול הגואל של ההפסקה הוא לא עשה ולא שמע כלום. מדי פעם עבר בו רעד. 

הוא מישש את לחייו ורקותיו בכפות ידיו וחזר להביט בים. שנים אחרי התקרית ההיא בבית הספר הוא למד את הלקח, הוא יהיה אדון לגורלו. ועכשיו, הנה היא ההזדמנות של חייו. יוסף הלחמי – המבקר הכללי של הבנק. כך יהיה כתוב בשלט על דלת המשרד. ורק בן עשרים וחמש, הנה החול הזהוב, הנה הים והשמים הכחולים והנה הסנדלים. כל כך ישראלי. מדינה צעירה וכולם רצים כאן קדימה וגם הוא ירוץ, אך הוא ירוץ מהר מכולם ויגיע לפניהם. שוב היפנה מבטו אל תמונת הוריו.

   יומיים אחר כך עלה מהקומה הרביעית לקומה החמישית בבניין ההנהלה. דלת חדרו של אפשטיין המנוח היתה סגורה. הוא עבר על פניה הלוך ושוב כמה פעמים. המסדרון היה ריק וכשלחץ בקלות על ידית הדלת והיא נפתחה פתח אותה יותר והציץ פנימה. לא היה שם איש. בבת אחת קפץ  פנימה ובמהירות סגר את הדלת מאחריו. את שולחן הכתיבה הוא יזיז שמאלה אל החלון הגדול ומשם יוכל להסתכל על הים ואת הספה בעלת הריפוד האדום הוא יסובב כך שגבה של הספה ייראה למי שנכנס פנימה, ולשם,לפינה הרחוקה, יעביר את המקרר הקטן ובו המשקאות האלכוהוליים. על הקיר יתלה את תמונתו של הרצל ומתחתיה כמה תעודות שלו ואיזו תמונה אישית שלו מהצבא... הוא עוד יראה.                                            

ביום ראשון עלה יוסף לפגישה שחיכה לה. הוא דפק בדלת ונכנס. האיש המבוגר שישב מאחורי שולחן המנהלים היה כבד אך לחץ בזריזות את ידו של יוסף. הוא לא ענב עניבה  והצווארון שלו היה מופשל על המיקטורן החום. הייתה לו רעמת שיער אפור מסביב לראשו הקרח ופניו המוכרים בציבור היו עייפות. הוא בחש בכפית בכוס התה שלו ושתה ממנו במשיכות קולניות . על הקיר מאחריו היה תלוי דיוקאן של בן גוריון.

"תראה, יוסי," אמר אברהם גולני בזמן שדפדף  בתיק האישי של יוסף, "קראתי את המכתב שלך. אני עוקב אחריך מאז שהצטרפת לבנק שלנו ובמיוחד מאז שהתמנית למנהל מחלקת הסליקה כאן. אתה יודע שאני חתום על המינוי שלך? יפה מאד. אין ספק, יש לך הישגים יפים."

הוא עצר לרגע ומשך לגימה קולנית מכוס התה.

"עציוני סיפר לי על הרעיונות שלך והבאתי את בקשתך לישיבת ההנהלה של הבנק."

הוא פסק לרגע. יוסי פכר את אצבעותיו והרגע נראה לו ארוך מאוד.

המנהל המשיך: "ואני שמח לבשר לך שההנהלה החליטה לקדם אותך בדרגה ובתפקיד וממליצה מאד..." הוא כח בגרונו, "שתנהל סניף חדש שלנו במקום שבאמת אנו צריכים בו אנשים צעירים, מוכשרים, משכילים ורציניים כמוך וזו תהא חלוציות לשמה. אתה תהיה החלוץ של הבנק, ברוח חזונו של ראש הממשלה שלנו. בקיצור, אני מתכוון, יוסי, שתקבל לידך להקים," הוא נקש באצבעו על השולחן, "ולנהל," שוב נקש באצבעו, "להקים ולנהל את סניף הבנק החדש של הבנק בדימונה."

החיוך הקל על פניו של יוסף נעלם. הוא הסמיק. 

"דימונה! דימונה?" הוא נטה מעט קדימה לעבר המנהל ומיד נסוג. "מה פתאום, מה פתאום דימונה... איפה זה בכלל? הרי זה סוף העולם. לא? ובכלל, איך הגעתם לזה... אבל..."

הוא לא היה יכול להמשיך. גולני הביט בו במבט חד. יוסף שתק. 

   "תראה," אמר גולני שמבחינתו העניין נסגר, "סע לשם, כן, סע לדימונה. נספק לך דירה וכל מה שצריך, תגייס לך אנשים מתאימים, תלמד אותם, תראה להם מה זה 'צבר', ובכך תלך בעקבות הוריך המורים החלוצים, וזו תהיה ההזדמנות שלך להקים משהו חדש, מהמסד... שב שם שנה שנתיים ואחרי זה... אחרי זה נחזיר אותך ארצה... " הוא חייך.

"ודפנה? איך אראה אותה? אנחנו יוצאים ברצינות..." ניסה יוסף שוב אך קולו נחנק.

"אדבר איתה שתיסע איתך ותהיה המזכירה הראשית של הבנק," ניחם אותו המנכ"ל. "כמובן שמשכורתך תעלה ותוכל לחזור הביתה בסוף השבוע ואנו נשלם את הנסיעות. חשוב על זה, חשוב על זה ברצינות."

יוסף צנח בכסאו ונד בראשו.

   הגשם ירד בקילוח דק מאז השעה שתיים בצהרים ופסק לפני השעה חמש. הערב ירד במהירות והיה קר מאוד. זה עתה חזר יוסף לדירתו החדשה מביקור קצר אצל משפחת עולים שהגיעה ממרוקו לדימונה לפני שבועיים והזמינה אותו להדליק איתה נרות חנוכה. יוסף עמד ליד החלון וראה שבהרבה בתים הדליקו כבר את החנוכיות. כשפתח לרגע קט את החלון  שמע שירה של ילדים מבית סמוך. הוא הדליק את הלהבה בתנור הנפט הגדול וחום נעים התפשט בחדר. אחר כך הזדקף  כשידיו פשוטות מעל הלהבה. מדי פעם שפשף את זרועותיו בכפות ידיו החמות. הלילה היה שקט מאד ובשעה עשר נכנס אל חדר השינה הקטן. הוא הניח בקבוק גומי מלא מים חמים בין המצעים. מחר תבוא דפנה לבלות איתו את סוף השבוע. הוא קיווה שהאוטובוס של "אגד" לא יאחר או ייתקע בדרך.

   יוסף נרדם מיד. השמים היו לפתע אדומים כמו הארמונות הענקיים הבנויים מאבן אדומה בתוך צלע הר אדום. הוא ראה אותם ממרומי הגבעה שעליה טיפס בקושי רב. עוד מעט יגיע. השיחים הקוצניים חדרו דרך מכנסיו הארוכים וגרמו לברכיו לדמם מעט אך הוא היטיב את התרמיל על גבו והמשיך לטפס. השלג שהחל לרדת כשיצא מהבית נערם לאיטו וליווה אותו כל הדרך אל הגבול. הוא הסתכל בשלג וראה בבירור את עקבותיו. לפתע הבחין בעוד עקבות עמוקים ובהן שקועות נעלים שחורות, מעליהן מכנסיים בצבע זית וכשהרים את ראשו ראה את אחיו הגדול, הלוחם הגיבור מהצנחנים, מחייך ומדבר אליו, אך הוא לא הבין דבר. אחיו נעלם. כשהיה מרוחק כמאה מטרים מהגבול וקרוב כל כך אל הארמונות האדומים, משאת נפשו, שמע משק כנפיים מעליו: הנשר שחג מעליו, קרוב אליו, החזיק עצם שחור במקורו הגדול והתכוון לנחות ממש עליו. יוסף נבהל, שלף את הסכין מהתרמיל והחל לרוץ אך מעד וקם ורץ ושוב מעד וקם ואז שמע יריות קרובות אליו. החיילים התקרבו וירו באוויר נור צבעוני. יוסף הבחין בבירור איך הכאפיות האדומות שלהם סוגרות עליו. היריות נמשכו עוד זמן רב והוא התעורר בבהלה, כולו מכוסה זיעה. אז הבין שמישהו דופק בדלת. כשקם בקושי מהמיטה נדמה לו ששמע את דפנה קוראת לו. 

* * *

אהוד בן עזר

רומאן אילתי מרתק ומסעיר כמו מערבון!

על ספרו של אוריה באר

מול ההרים הסגולים

הוצאת עקד 2007, 271 עמ'

הפתעה נעימה היתה הקריאה בספרו של אוריה באר "מול ההרים הסגולים" המתרחש באילת בשנות ה-60 המאוחרות לערך, לפני כחמישים שנה. זהו רומאן הכתוב באופן ממש מקצועי, נפרש כסרט קולנוע על הדרום הרחוק, הפרוע, הקשוח – בדמות אילת של אותן שנים, המשמשת עדיין כעיר מקלט לטיפוסים רבים ושונים מן הצפון, ויש בה הוויי ישראלי מיוחד במינו, שבוודאי נפרש גם בזכות היותו של הסופר, שהוא גם עורך-דין במקצועו – תושב אילת לפרקי זמן. ויש להניח שחלק מהקשיים שהיו לו בכתיבת הרומאן היו דווקא ההתרחקות מן המציאות המוכרת לו היטב, לבל יזהו בדמויותיו אנשים מסויימים, למרות שכל הגיבורים ברומאן מצטיירים בצורה ריאלית מאוד, משכנעת ומאופיינת היטב, כאילו זה עתה פגשת בהם באילת או קראת עליהם בעיתון.

במרכז העלילה עומדת משפחה ישראלית "אשכנזית" מחיפה, שראשה, יוס, היה חייל בריטי ולחם ברומל במדבר המערבי, ואחר כך כאן, במלחמת השחרור. ואולם יוס הוא טיפוס של הרפתקן, מהמר כפייתי, בעיקר קלפן, וגם מכור לטיפה המרה, ובגלל הסתבכויות כספיות נאלץ בשעתו להגר עם אשתו, שני בניו ובתו, לאילת. המשפחה התפרקה. וכאשר העלילה נפתחת הוא חי באילת בצריף עלוב וחם עם בחורה צעירה שיכלה להיות בתו ושאותה גאל על הכביש מעילפון של סמים, אלכוהול וניצול מיני. היא, אורנה, בת להורים אמידים בחיפה, מאסה בחיים הבורגניים הישראליים של שנות ה-60 וברחה אל ה"זרוקים" באילת, שם התגלגלה עימם בכל אשר עשו עד שיוס הפך אותה לפילגשו ובינתיים היא עוברת שתיים-שלוש הפלות כי רבים המקיימים עימה יחסי מין, בייחוד בשעות שהיא מסוממת או שיכורה.

בעלילה לוקחים שלל "טיפוסים" "אילתיים" שכל אחד מהם מאופיין בצורה אחרת אך הבריחה מהחברה ה"מסודרת" של הצפון – היא סימן ההיכר כמעט לכולם. אוריה באר מצליח לתאר את ההווייה המיוחדת של תושבי ושל גרי העיר האלה, ולא בצורה סנסציונית, אין סקס בוטה, אך יש התרפקות רבה לא רק על האנשים אלא גם על הנוף האילתי הסובב אותם, נוף שלפני החזרת סיני למצרים, כאשר הגבול היה פתוח דרומה ומערבה אל מרחבי סיני ואל שארם-א-שיח'.

העלילה מתפתחת כך שלאחר שאורנה נחלצת משיעבודה ליוס, ומשתקמת במקצת אצל אילתית קשוחה וטובת לב בשם סטלה, המכניסה אותה לעסק של ייצור בקבוקי חול צבעוניים, היא, אורנה, נקשרת בנפשו של חנן, בנו הצעיר של יוס, הסובל מהלם קרב מאז מלחמת ששת הימים. הרומאן העדין והרגיש המתרקם בינו לבין הפילגש-לשעבר של אביו מצליח להתממש חרף כל הקשיים, והאלימות של האב המאהב-לשעבר, יוס – וכל זאת על רקע התפתחויות  צבעוניות מאוד, מפתיעות מאוד ומלאות חיים, של היחסים בין כל שאר הדמויות המופיעות ברומאן. חלקן קשוחות והוללות מאוד, באווירת המידבר והתיירוֹת.

מאחר שהקהל הישראלי קורא, בעצם קוראות, לא יותר מקומץ סופרות וסופרים שרק אותם "חובה" לקרוא וגם לדבר עליהם, קשה להניח שהרומאן של אוריה באר פילס לו בשעתו דרך לקהל הרחב, וחבל. קראתי אותו כמעט בנשימה אחת, מרותק לגורל הגיבורים, לתפניות בעלילה, ואפילו שמחתי על כך שככל רומאן המתאים גם לסרט קולנוע, הוא מסתיים בהפי אנד למרבית הדמויות, והסופר אינו מתאכזר אליהן אלא רוחש כלפי כולן סוג של אהדה המתבטא בעיצובן ובאווירה שבה הן חיות ופועלות.

מומלץ.

אמנם יש לו חסרון גדול – הספר לא משעמם ולא יומרני כמו מרבית הרומאנים של הסופרים החשובים שלנו שמדפיסות בתופים ובמחולות הוצאות הספרים החשובות שלנו והם נעשים מיד רבי מכר חשובות מאוד. ויש עוד כמה וכמה מרכיבים שחסרים היו כנראה להצלחת הרומאן:

אין הוא מקונן על גורלם המר של אלפי הפלסטינים תושבי העיירה העשירה והפורחת אום-רשרש שנעקרו ממנה בכיבוש הישראלי ב-1949, ועכשיו עשרות אלפים מהם ממלאים את מחנות הפליטים.

אין הוא מספר על הסניף למימכר ילדי תימן באילת, ששיווק אותם לשיח'ים פדרסטיים בסעודיה.

אין הוא מזכיר את העובדה שנשים הן שיסדו ובנו את העיר אילת.

* * *

אוריה באר: מול ההרים הסגולים

קטע מהרומאן האילתי

אורנה, שחשה שעומדת להתרחש מריבה קשה, נצמדה לחנן והיטתה את גופו לעבר הדלת. יוס חסם להם את היציאה. ידו נשלחה לעבר בקבוק בירה גדול, שהיה מונח על השולחן. הוא אחז בצוואר הבקבוק בתנועה מאיימת.

יוס היה גבר שרירי. גם בגיל שישים היה בעל גוף, וכוחו לא נפל מכוחו של בנו, שהלם הקרב החלישו ודיכא את רוחו. הוא הסתער על חנן, כשהבקבוק המלא בידו וניסה לחבוט בראשו. חנן זז הצידה, והבקבוק נפל והתנפץ לרסיסים על הרצפה. אך יוס לא ויתר. הוא קפץ על בנו וחבט באגרופים קמוצים בפניו ובחזהו. חנן, פניו חיוורות ועיניו שקועות בחוריהן, ספג את המכות בדומיה ולא התלונן. האלימות הבלתי צפויה של אביו כמו שיתקה אותו. לבד מסטירות קלות פה ושם בילדותו או חבטות בעכוז לא פגע בו יוס מעודו.

טובה דחפה בכל כוחה את בעלה וניסתה לעצרו.

"יוס, מה אתה עושה?" קראה בתקיפות. "זה הבן שלך, חנן. זוז."

חנן לא הגיב בתחילה. הוא מחה את הדם שנזל מאפו והביט באביו כלא מאמין.

"חנן, למה אתה מניח לו להכות אותך?" זעקה  טובה. "תחזיק לו את הידיים. אתה יותר חזק ממנו. מה איתך?"

חנן שנדהם ברגע הראשון, התעשת. דברי אימו הוציאו אותו מהשיתוק שאחז בו. הוא דחף את אביו, הרחיק אותו ממנו בתנועה זריזה, חבט בחזהו וסטר בפרצופו. יוס מעד ונפל לתוך שלולית הבירה המלאה רסיסי זכוכית. ידו נחתכה מאחד הרסיסים, ודם ניגר ממנו. חנן עמד מעליו באגרופים קמוצים. יוס נשאר על הריצפה בתוך עיסת רסיסי הזכוכית והבירה המקציפה, כשהוא מחרחר ונושם בכבדות.

"יופי, תכה את אבא שלך," פלט. "תשבור לו את העצמות. תיקח את הנערה שלו. תיקח הכול."

חנן התקשה לנשום. דמעות זלגו מעיניו וידיו רטטו. הוא פרש ידיו בתחינה לעבר אביו.

"לא, אבא, אני לא יכול," פלט בקול שבור.

"למה? תרביץ לאבא הזקן, כמו שאמא שלך אומרת," התאנה לו יוס. "אל תרחם."

חנן לא עמד בדברים המתגרים שיוס הטיח בו. הוא התמוטט ונפל על הריצפה, זחל לעבר אביו וחיבק אותו בזרועותיו.

"די. לא מסוגל יותר," מירר בבכי. "אבא, אל תדבר אליי ככה, כי אני אוהב אותך, מאמין?"

"אוהב אותי?" השתאה יוסי. בור שלח את ידיו מבלי משים לעבר בנו וחיבק אותו.

[וההמשך לא פחות מרתק. מתוך עמודים 245-246 ברומאן]

* * *

אורי הייטנר

1. קלעו לי בול בפוני

יש לי מנהג קבוע. אחת לארבעים שנה, כמו שעון, אני הולך לראות הופעה של להקת "כוורת". בפעם הקודמת, היה זה ב-1973, כשהייתי בכיתה ד'. הפעם השנה הייתה השבוע. הפעם לקחתי גם את ילדיי, שכבר גדולים בהרבה מגילי אז.

שלב א' במופע היה מבצע מציאת מקום פנוי באחד מהחניונים הסמוכים לפארק הירקון, ולאחר סובו פארק והקיפוהו, להגיע למקום בחצי ריצה, מיוזע. וכך, עוד טרם החל המופע, כבר זכיתי לקיים מצוות "בכל זאת הגענו למרות הכול" כהלכתה. וזה, אכן, היה השיר הפותח של המופע.

עצם המופע על הדשא הענק של פארק הירקון הוא חתיכת נוסטלגיה בעבורי. לאחרונה נכחתי במופע במקום לפני 28 שנים – ב"מחכים למשיח" של שלום חנוך.

המופע של "כוורת" היה נפלא – המוסיקה, התפאורה, קליפי האנימציה שליוו אותו לכל אורכו, הסאונד המושלם וגם קהל ה-50,000 איש. ובעבור בני דורי, היתה זו גם חתיכת נוסטלגיה; כל שיר זרק אותי לימי ילדותי. "היא כל כך יפה" שרה להקה, ואני זכרתי מי היתה הילדה היפה ש"הייתי נותן לה שק של סנטימנטים." מה אומר ומה אגיד? הם ממש "קלעו לי בול בפוני."

לשמחתי הרבה, הלהקה שמרה באדיקות על העיבודים המקוריים של שיריה. כך, יכולתי לשיר אתם במקביל את כל הקולות, כולל הסולו גיטרות. מילא אני, "ילד מזדקן" שכמותי. בני התשחורת שבימי "כוורת" לא חלמו להיוולד, לא רק ידעו את כל מילות השירים, אפילו דקלמו בע"פ את המערכונים. "תראו מה זה, אני מציץ בנייר ואתם זוכרים בע"פ," קבל גידי גוב. ודני סנדרסון החמיא לקהל הרבבות: "מפרגן לכם על החזרות. אצל מי עשיתם אותן?"

מה שמפתיע יותר מבני נוער היודעים בע"פ את להיטי שנות ה-70, הוא לראות את בני ה-70 עומדים על הרגליים ומפזזים במשך כמעט שעתיים וחצי.

והלהקה עצמה – חבריה כבר בעשור השביעי לחייהם, ועוד כוחותיהם במותניהם. נכון, הם פחות קופצניים (גידי גוב הופיע לראשונה אחרי פציעתו: "זאת הפעם הראשונה שקיבלתי פלטינה... בלי להוציא תקליט,") אבל – השירה! והנגינה!

קולו הגבוה של אפרים שמיר לא נסדק כהוא זה בחלוף השנים וכך גם החמצן הבלתי נדלה בריאותיו, המאפשר לו לשחזר את הישגי "אולי תשים לי קצת סוכר" ואת "יודע חקלאי פיקח" בסוף "הורה היאחזות". ופניגשטיין, בקולו הצפרדעי משהו, עם המבטא הדרום האמריקאי (שאגב, למי שאינו יודע, אינו מבטאו הטבעי, אלא דמותו של "פוגי" שאימץ בהופעות "כוורת"). בעיניי, פניגשטיין גנב את ההצגה. מאחר והיו כמה נגני גיבוי צעירים, הוא קם מהתופים לשירה בקדמת הבמה, בחלק מן השירים. יצחק קלפטר נראה כבן מאה, כמו "הדוד שהתעצל לנוח". בקושי זז, בקושי שר. אבל כשהוא נותן סולו עם הגיטרה החשמלית – זו חגיגה של וירטואוזיות. והאצבעות נעות בזריזות שלא תבייש גיטריסט בשיא אונו. לאחר ששר את "צליל מכוון", בפֶּרֶק שבו כל זמר שר אחד משירי הסולו שלו, בליווי חבריו ללהקה, הקהל הריע לו ממושכות, במחווה לאמן גדול שאינו בקו הבריאות.

לשיא ההתלהבות הגיע הקהל ב"מגפיים של ברוך". אני התלהבתי במיוחד משירם של "כוורת" האהוב עליי ביותר – "הבלדה על ארי ודרצ'י".

בהדרנים שרה הלהקה את "יויה", "נתתי לך חיי" ו"נחמד".

"נחמד. נחמד. היה ממש נחמד!"

ניפגש שוב בעוד ארבעים שנה. אני מבטיח לבוא עם הנינים.

"ואם 'תם לא מאמינים, תשאלו את ברוך."

2. צרור הערות 11.8.13

* ארגון "זוכרות" הוא אחד הגרועים בארגוני ההסתה נגד מדינת ישראל וזכות קיומה. ארגון שאחת מפעילותיו המרכזיות, נועה שיינדלינגר, יוצאת בצהלולי שמחה ברשתות החברתיות כאשר חיילים ישראלים נהרגים. והנה, מוזיאון א"י (!) משכיר לארגון הזה אולם לכנס אנטי ישראלי בינלאומי, תחת הכותרת: "מאמת לתיקון: שיבת הפליטים הפלסטינים" [בד"כ אני מקפיד לאיית "פלשתינאים", אבל כאן ציטטתי את הפרסום של הארגון האנטי ישראלי כפי שהוא נוהג לאיית]. בהזמנה עצמה נאמר שהכנס יתקיים במוזיאון ארץ ישראל בשייך מוניס והמארגנים הסבירו שלא בכדי שכרו את המקום דווקא שם. ליאת רוזנברג, מנכ"לית הארגון הנתעב, אמרה שיש בקיום הכנס דווקא בשייך מוניס צעד סמלי של "ניכוס מחודש של האדמה לבעליה המקוריים".

מן המוזיאון נמסר שאינו עומד מאחורי הכנס, אלא רק השכיר את האולם, והזכיר את "חופש הביטוי" הנהוג במדינת ישראל.

"חופש הביטוי..." איזה תירוץ עלוב של רודפי בצע, שבאקט מובהק של זנות משכירים אולם לארגון העוין הזה תמורת אתנן. מוסד תרבותי משכיר את נשמתו תמורת בצע כסף. חופש הביטוי אינו חובה לתת במות למי שאינם ראויים למצוא מנוח לכף רגלם.

האם בשם "חופש הביטוי" ותמורת אתנן הולם הם ישכירו אולם גם לכנס של מכחישי השואה?

* אני גאה על כך שבהתערבותי נמנע קיומן של סדנאות של הארגון הנקלה הזה במכללת תל-חי, בבית הספר "עינות ירדן" ובקיבוצים בעמק החולה. מסתבר, שבכל המקומות הללו המשכירים לא ידעו במה המדובר. שמעו עמותת "זוכרות" ומן הסתם חשבו שמדובר באיזה כנס בנושא "אלצהיימר ומגדר" או משהו בסגנון. אולם לזכותם יאמר, שברגע שהבינו במה המדובר, מיהרו וביטלו. מן הראוי שכך ינהג מוזיאון ארץ ישראל. יש להפעיל על המוזיאון לחץ כבד, לביטול הפיגוע הזה. לא מאוחר למנוע את החרפה.

* בעיתונים התפרסם קול קורא, הנוגע להחלטת ממשלת ליטא לשלם פיצויים לניצולי השואה יוצאי ליטא. בראש רשימת הקריטריונים נאמר שהמבקש צריך להיות "בן ללאום היהודי." אופס... העתירות לבג"ץ על אפליה גזענית יצאו לדרך. עדאללה? ארגוני "זכויות אדם"?

* נשק השביתה נועד לאפשר לעובדים מנוצלים לא להיות מרמס בידי בעל הבית, אלא להשתמש בכוחם – היכולת לפגוע בכיסו, כדי להתגונן. בכך נוצר מאזן אימה, שמנע הפיכת שכירים לעבדים. אני מאמין בקדושת השביתה, במובנה המקורי, הטהור.

כאשר מדובר בשירותים ציבוריים, זה כבר בעייתי יותר. בעל הבית אינו נפגע בכיסו. מיהו בעל הבית? המנכ"ל? הוא עצמו שכיר. בעל הבית הוא הציבור, והוא הנפגע העיקרי מהשביתה. ולרוב, מי שנפגע משביתות בשירותים הציבוריים הם בעיקר החלשים בחברה. כאשר שובתים עובדי התברואה בת"א, השכונות בהן נערם הזבל הן שכונות המצוקה. באזורים החזקים תמיד נמצא איזשהו פתרון; קבלן פרטי או סידור אחר. כאשר מתנהלת שביתה בתחבורה הציבורית, הנפגעים הם משתמשי התחבורה הציבורית, ואלה בעיקר השכבות החלשות, מי שאינם יכולים להרשות לעצמם להחזיק רכב פרטי או לקחת מונית.

חשוב שכוח השביתה ישמר גם בשירותים הציבוריים, כדי לתת לעובדים יכולת להתגונן מניצול ופגיעה, אולם עליהם לראות בשביתה נשק יום הדין, שהשימוש בו הוא רק כשכלו כל הקצין. לצערי, דווקא בשירותים הציבוריים יד העובדים קלה מידי על ההדק.

* עלינו להשתית את החברה הישראלית על ערך הערבות ההדדית, שהוא ערך עליון ביהדות, להבדיל מן הג'ונגל.

עסק בחברת ג'ונגל – לבעל הבית אכפת רק מרווחיו, למנהלים אכפת רק מיכולתם להתקדם ולקבל שכר גבוה, לעתים אסטרונומי, אופציות וכו', לעובדים אכפת רק משכרם, מעמדם ותנאי עבודתם, לצרכנים רק מאיכות התוצר ומחירו וכו'. לכאורה, מלחמת הכל בכל הזאת מביאה לאיזון בין הצרכים השונים, לטובת הכלל. למעשה, זו מלחמה הרסנית, הפוגעת בכל הגורמים ובסופו של דבר יוצרת חברה של כל דאלים גבר.

עסק בחברה סולידרית – קיים אינטרס משותף לבעלים, להנהלה, לעובדים, לצרכנים, לספקים ולקהילה, להצליח ולהיטיב עם הכל, וכך נוצרת סינרגיה המביאה לא רק לאיזון אלא להתפתחות ולהתקדמות של כל הגורמים.

איזה משני הקטבים הללו מאפיין יותר את החברה הישראלית?

* החַזֶּרֶת הקולקטיבית של עובדי הרכבות, היא התגלמות חברת הג'ונגל. העובדים נוקטים בכוחנות, בשיטות של ג'ונגל. אבל כך נוהגים עובדים כאשר סביבתם היא סביבת ג'ונגל והיחס אליהם הוא יחס כוחני של חברת ג'ונגל.

הפתרון הוא שידוד מערכות אמתי לתיקון החברה הישראלית, והשתתתה על ערכי הערבות ההדדית.

* פורום "תקנה" ראוי לעיטור המופת האזרחי מהחברה הישראלית. הציונות הדתית נטלה על עצמה אחריות להתמודד באומץ וביושר עם תופעת ההטרדות המיניות של בעלי סמכות כלפי תלמידיהם. היציאה נגד מוטי אלון, מי שנחשב לרב החשוב והמשפיע ביותר בציבור הדתי לאומי, כאשר התברר שסרח, היא מופת של מנהיגות.

* דבקותם של חסידי הרב מוטי אלון באדמו"רם והתעקשותם להכחיש את כל העובדות שהתגלו, מאפשרת לנו להבין את התופעה ההיסטורית של השבתאות.

* על דבר אחד ראוי מוטי אלון לשבח – על כך שבניגוד לבכירים אחרים שהורשעו, ובראשם האנס הסדרתי משה קצב, הוא לא יצא במתקפה נגד בית המשפט, לא השתלח בו ולא הסית נגדו.

* אולם מוטי אלון ראוי לגנאי על שלא אמר על קורבנותיו: "צדקו ממני," כפי שאמר יהודה על תמר. שלא אמר "חטאתי לה'," כפי שאמר דוד המלך. שלא נהג כאדם גדול שכשל וחטא – הודה ועזב, התנצל בפני קורבנותיו בחודש הסליחות והרחמים.

* חרדי דרש מאישה לעבור אל המושבים האחרונים באוטובוס. בתגובה הוא חטף אגרוף מנוסע חילוני. כל אלימות היא מגונה, ויש לגנות את שני האלימים. הן את המגיב, אך בראש ובראשונה את זה שהתחיל.

* סגירת נמל התעופה באילת ממחישה מה המשמעות של נסיגה לקו גבול שבו נתב"ג יהיה במרחק יריקה ממוקדי הטרור (כלומר קווי 4 ביוני 67').

* איני שותף ללעג, שיש בו מידה רבה של התנשאות, על סגירת שגרירויות ארה"ב וביטול טיסות, עקב ההתראות מפני פיגועי טרור. נכון, בעצם הסגירה יש ניצחון מסוים לאל-קאעידה. אולם אילו הצליחו לבצע פיגוע, ניצחונם היה גדול לאין ערוך.

ארה"ב ראויה להערכה על הישגה המודיעיני – יירוט שיחת הוועידה של מנהיג אל-קאעידה עם בכירי ארגונו. בעיקר היא ראויה להערכה, על כך שלא הסתפקה בצעדי הגנה, אלא גם במתקפה, בסיכולים ממוקדים שכבר גבו חיי עשרות מחבלים. יש להניח שזו סנונית ראשונה של מתקפה על אל-קאעידה.

רק חבל, שבשעה שארה"ב נלחמת בטרור, היא לוחצת על ישראל לשחרר מחבלים, כאילו אין המדובר באותה המלחמה.

* ביום חמישי "ידיעות אחרונות" פירסמו קדימון לקראת הגיליון של יום שישי: "דנה אינטרנשיונל מדברת על החיים בגיל 44." זה לא פייר. איך הם חשבו שאחזיק מעמד במתח ובסקרנות עד יום שישי?

* ביום שישי, ליווינו לדרכו האחרונה את שמוליק מנדל, מעמודי התווך של קיבוץ מרום גולן, של ההתיישבות בגולן ושל התעשיה הקיבוצית.

שמוליק היה איש משק וכלכלה ובה בעת איש חברה ותרבות ואיש רעים להתרועע.

איש חכם, בעל מעוף וחזון. אדם עתיר מעשים, שתרומתו לקיבוצו, לגולן ולתנועה היתה רבה. מילא תפקידים רבים, חברתיים וכלכליים, בקיבוצו, תפקידים מרכזיים בוועדת המשק של התק"ם ובאיגוד התעשיה הקיבוצית, אך גולת הכותרת של עשייתו היא מפעל "בנטל" שיזם, הקים וניהל בקיבוץ מרום גולן.

אני עבדתי איתו בוועד יישובי הגולן, בימי המאבק על הגולן של שנות ה-90, שהוא היה מפעיליו המרכזיים והמובילים.

שמוליק נפטר ממחלת הסרטן בגיל 62 בלבד.

מאות אנשים, חברי מרום גולן, תושבי הגולן, חברי קיבוצים שליווה והיה יו"ר הנהלתם ופעילי התנועה הקיבוצית, הלכו אחרי ארונו, אל בית העלמין של מרום גולן, וחלקו לו כבוד אחרון.

יהי זכרו ברוך!

אהוד: לידיעתך, כאשר יש שביתה של אגף התברואה ואין מפנים את הזבל בתל-אביב, השכונות ה"צפוניות" סובלות בדיוק כמו ה"דרומיות" ואולי גם יותר כי כמות הזבל שה"עשירים" מייצרים גדולה יותר!

* * *

יוסף דלומי

הוי, בַּגְדָד בַּגְדָד!!

כבר בחדר הלידה היכה גוון עורו הבהיר של היילוד את האם בסנוורים. לאחר מכן התפללה שצבע העיניים הכחול יתקבע, וגם שיערו הבלונדי. כל כך התלהבה מן התלתלים עד שהואילה לספר אותו רק בגיל ארבע, וגם אז לאחר שהוזמן צלם מקצועי להנציח תמונה בפוזה מבוימת מאוד על כורסה גדולה בחדר האורחים.

בן פורת יוסף. לאחר בת בכורה, עם השם של הסב יוסף, עליו השלום, ועוד יפיוף כזה. אין עליו. אימו מוכנה להתהדר אפילו בציטטה של דיירת מוסלמית בקצה הרחוב, שאומרת לה בחנפנות מליצית אופיינית, "בנך מאיר את השכונה בעוברו ברחוב."היא ידעה שהתשבחות לא באות דווקא מטוב ליבה של הגויה, אך הגאווה העבירה אותה על דעתה.

ההורים העניקו את המירב לאוצר שנפל בחלקם, אך מלאכתם מרובה, מה גם שקרה פנצ'ר. מעשה שטן, שנה לאחר לידת הנסיך נולדה לו אחות, לא יפה במיוחד. אך לא אלמן ישראל, בבית הגדול התגוררה חמולה וצריך היה רק לחלק את העבודה. שתי דודות עריריות דאגו, האחת לפטם אותו והשניה להשכיב אותו, לוודא קריאת שמע ולהעיר אותו בבוקר. היא היתה הלוביסטית שלו בבית והתרוצצה סביבו ובפיה פדיונות וכפרות.

הוריו לא התנכרו לו, להיפך. הם דאגו שיצטיין בלימודיו, וגייסו מורה פרטי. כך הוא נכנס הישר לכיתה ב' בבית הספר היוקרתי אליאנס. האב קירב אותו למסורת, והוא למד ברצון את הברכות, את התפילות, הקידוש וכד'. הוא גם לקח אותו בחופשות לבית המסחר שלו.

זה לא הספיק לאב. הוא, האח המבוגר, למד בישיבה בעיירה לא גדולה, לא ידע שפות זרות, וחש לא מודרני מספיק בעיני עצמו. גם האווירה בבית היתה שמרנית. זו איננה הפלטפורמה המתאימה להוביל את בבת עינו לגדולות ונצורות.

הוא הכיר היטב את סגולות אֶחַיו שהתגוררו בביתו, ובחר בסַלְמָן שייקח את הבן תחת חסותו. הדוד, איש גבוה וממושקף, מהיר הליכה, הדור בלבושו ומשדר ריחוק והתנשאות. הוא היה אשף כספים, בעל משרד מהודר, דובר שפות ומסתובב בעולם. תפקידו לספק לבן את האֶקְסְטרוֹת, שתכליתן הלכות חיים מערביות. הדוד הרווק עשה את המשימה על הצד הטוב ביותר. בעוד שאחיו הגדול דאג לעבודת הקודש הסזיפית, הוא הציע לאחיינו את החולין הנוצצים.

ראשית, סיפק לו ביגוד ממיטב התוצרת האנגלית. זכורה במיוחד חליפת המלחים הכחולה על שלושת חלקיה והכובע הנאה. היציאה מן הבית היתה לרוב בעַרַבָּאנָה, מרכבה פתוחה, סמל ה"שופוני". הוא לקח אותו מדי פעם למשרדו שם כיבדו את האורחים בנשנושים משובחים ותה אנגלי, דיברו שפה גבוהה, והטלפון לא הפסיק לצלצל. איפה זה ואיפה בית העסק של אביו, בו נפרקו ארגזים של כלי פורצלאן נאים מן המזרח הרחוק. היתה בזה אקזוטיקה אך גם הרבה לכלוך ואבק.

אך הפינוקים  הגדולים שהציע הדוד הרווק היו בחיים התוססים. ביקורים בבתים מפוארים של חברים עשירים, כמו גם במועדונים אקסקלוסיביים של החברה היהודית הגבוהה. אוכל משובח, מוסיקה מערבית, ריקודים סלוניים ולא רקדניות בטן זולות.

הילד נהנה והרגיש מוחמא מן השפע, מן הגיוון, ובעיקר מן הייחודיות, שלא לומר האפלייה, אך הוא לא יצא מגדרו. אם הרבה הורעף עליו, כנראה מגיע לו, פשוטו כמשמעו. במוחו לא עלתה השאלה מה הניע את דודו להיטיב עמו כל כך. האחיין אהב אותו, ואף קרא לו לעתים "בָּאבָּא עַמּוּ (דוֹד) סַלְמָן".

לימים הכיר הדוד בחורה יהודייה שהמירה את דתה לבהאית, ואף גררה אותו אל דתה בה האמינה באדיקות. רוֹז היתה אישה נאה מאוד, בת למשפחה מכובדת, משכילה וציירת מחוננת. גם לבושה והליכותיה היו מעודנים במיוחד. כבר בהיכרות הראשונה בבית משפחתה, היא חיבבה מאוד את הילד, שהיה כבר בן 8 ויותר, ואף הוא נקשר אליה.

אך הוא לא צפה את האסון הקרב. נישואי האב-הדוד, ובנוסף לכך את החרם שהטילה משפחתו על הזוג בגין המרת דתו. החתונה התקיימה במועדון הבהאי בה היה בתפקיד ה- GARCON D'HONEUR בראש חבורת שושביניות, אשר צעדו בעקבות הזוג. לבוש בפראק עם עניבת פרפר, הוא נראה יפה וזוהר מאי פעם, אך חש בדידות מעיקה. משפחתו נעדרה במופגן מן הטקס, ואילו דודו לא היה פנוי אליו. בפעם הראשונה הזרקורים הוסטו ממנו. המובן מאליו היה לבלתי מובן.

חרף החרם, הסכימה המשפחה למגורי הזוג בביתה למשך מיספר ימים עד למועד המעבר לבית החדש. האישה הזרה שנכנסה לזירה, הפכה למתחרה מאיימת, אך הוא החליט להילחם. בליל הכלולות הוא נכנס לחדר הזוג והתעקש, או שמא התחנן, לישון ביניהם במיטה הרחבה בה יש מקום בשפע. הם הסכימו, והוא התרצה. עוד לילה ועוד לילה עד שהזוג עבר לביתו החדש.

את הימים הראשונים ללא הדוד בבית הוא לא ישכח. הוריו אסרו עליו ללון בבית הדוד, אך התירו לו לבקר שם, והוא עשה זאת בהתמדה. .

למרות זאת, ימיו היו קשים. בדרכו לבית הספר נתקף מספר פעמים בבחילות,

תסמין מובהק של דיכאון. הוא שינה כיוון והלך לבית דודה נָעימָה, בקרבת בית הספר. היא שהבינה את מצוקתו, פינקה אותו ונתנה לו להבין שתהיה שותפת סוד. 

לרוֹז וסַלְמָן היה בית דו קומתי יפהפה באזור בַּתָּאווִין המהודר, עם גינה ובמרכזה בריכה עם מזרקה גדולה. הריהוט היה מודרני ומוצרי החשמל בשפע, הכל על-פי טעמה האנין של בעלת הבית. על קירות הסלון הרחב, נתלו ציוריה הענקיים, רובם, כמו גם קליגרפיות רבות, עסקו בתיאולוגיה הבהאית. היא היתה קיימה טכסי התבודדות ארוכים ומסתוריים, בהם גילגלה מחרוזת ארוכה בצבע אפור בהיר. הילד הסתקרן ועקב אחריה בחשאי בהשתאות רבה. היא אף נסעה למספר שבועות למרכז העולמי של הקהילה הבהאית באיראן, אך גם בהיעדרה, הדוד לא התפנה אליו. מנגד, רוֹז גילתה כלפי הילד רגישות רבה, והיתה נדיבה מאוד, עד כדי שהרגיש נוח בקרבתה. הקנאה פינתה את מקומה לקשר חמים..

כאשר ילדה רוֹז את הבת הראשונה אשר ניתן לה השם בָּהִיֶה, הוא כבר היה בן עשר וקצת יותר. הוא התבגר והתגבר, ולא ברור מה תרם יותר למה.

כעבור שנתיים, ועם עליית משפחת הילד לישראל, הורד המסך על הסאגה.

המשפחה הבהאית נותרה בבגדד, ורק מפי השמועה נודע על פטירתו של סַלְמָן לאחר מספר שנים.

זמן רב לאחר מכן, נודע שרוֹז עברה להתגורר בארה'ב, ואף הגיעה לביקור בישראל. האם זכרה את הילד?

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

מלכה נתנזון: לא זוכרת מתי צחקתי כך

אהוד היקר,

קיבלנו את הספר. הסגנון נהדר, השפה (ואינני מתכוונת כמובן לשפת הזיונים), ממש נהדרת.  העברית שלך כה עשירה. אפשר ללמוד גם המון מן המעברים שלך, ומן ההיסטוריה, שלי אישית מאוד חשובה בסיפור, כל סיפור. אין זה חדש, שלו  עושה זאת רבות, שולמית לפיד בגיא אוני – איזה ספר נהדר.

כמה ניתן ללמוד מן האווירה, מן  הדמויות,  התרבות,  המנהגים, ואיך אתה משחיל זאת באמצעות הארוס...

פשוט גאוני.  אני בטוחה שזאת לא היתה כוונתך, אבל הראייה שזה ישנו, ומשובב את נפשי. איזה דימיון פרוע יש לך אהוד! כמעט הייתי אומרת מופרע – אבל לא, לא אהיה כה בוטה.

 אגב, מנין הידע האבסולוטי הזה באפיית לחם? מאוד התחברתי לזה ואל הפלעצעלעך שלך, הן יושבת עדיין על לשוני. איזה טעם, אלוהים איזה טעם! ואיך הן מחזירות  אותי הביתה, אל אשר חשבתי שאבד לנצח.  תודה אהוד.

וגולת הכותרת – הזיונים – וסליחה על הבוטות. אני אישית לא התחברתי לזה...

אהבתי מאוד את השירים "האופה שיר ראשון" ו"האופה שיר שני". המוסיקליות שלהם כובשת. החלטתי לחפש שירים נוספים, ואז נתקלתי בשיר "במלאת למלך דוד שבעים שנה." אני לא זוכרת מתי צחקתי כך, אז החלטתי שגם לאמנון מגיע, והאמת אהוד? כבר שנים לא ראיתי את אמנון כך. צחוק מתגלגל, בריא, אמיתי, משובב נפש. איזה חוש הומור מטורף ונפלא יש לך אהוד. אז תודה לך, תודה אהוד בשם אמנון ובשמי. 

ואולי גם לי ייצא מזה בסוף שיר, כי הצחוק שלו היה ממש שיר. לפחות שיר עבורי. 

בחיבת לב,

מלכה נתנזון

* * *

נגה מרון: שיטת השיווק שלך

אהוד היקר,

תודה כפולה על מחמאותיך לכתיבתי [גיליון 863], ונראה שעוררת את סקרנות הקוראים שלך שמיד רצו לחנויות לרכוש את ספרי "ככה הוא אמר לה..." – והופתעו שהספר טרם הגיע אליהן.  מיהרתי לגעור במפיץ והיום קיבלתי את תשובתו: סטימצקי עמוסים מאוד והמו"לים התבקשו להאט משלוח של ספרים חדשים. 

לכן בינתיים לא נותרה לי ברירה אלא להעתיק ממך את שיטת השיווק, ואודה לך אם תפרסם את ההודעה שבהמשך.

חברתי שאהבה את ספרי סידרת "חירות" שלי לנוער, ציפתה גם הפעם להרפתקאות נעורים תמימות, אך הופתעה כשנתקלה בקטעים אירוטיים שגרמו לה מבוכה כאילו הציצה לחדר המיטות של אישה בגילה. לכן מצאתי לנכון להזהיר מראש את קוראיי שהרומן הייצרי הזה אינו אוטוביוגרפיה אישית שלי, אלא תיאור עולמם של בני דור תש"ח מאז ימי נעוריהם ועד עצם היום הזה. בני דורי אשר גם בגילם המופלג, ולמרות שגוום שח וכוחם תש, עדיין בוערת בהם התשוקה לאהבה ולהערכה.

זהו מעין רומן בלתי אפשרי בין נערה ונער בני דור תש"ח: נעמי, ילדה-טובה-ירושלים ואריק החתיך שובר הלבבות. השניים הלכו איש לדרכו, ובצמתים שונים לאורך חייהם הם נפגשים לשעה קלה בתשוקה בלתי נשלטת.

בעלילה שובצו פיסות היסטוריה וסודות כמוסים של מי שנולדו וגדלו בארץ, אהבו, קינאו, ולחמו והתבגרו והזדקנו מאז שנות הארבעים ועד היום. מתלבטים בשאלות של זוגיות, נאמנות, יחסי הורים ובנים, ושאיפה לחירות ללא גבולות.

בתודה מראש

נגה מרון

* * *

ספרה החדש של נגה מרון

"ככה הוא אמר לה..."

ספרה השביעי למבוגרים של נגה מרון, לאחר "אישה בגילה", "שבועיים של אהבה אחרת", "קפה הפוך עם חמותי", "המפלט האחרון", "מעקב אינטימי", "אישה במיטב שנותיה," וספרים רבים לילדים ולנוער. נגה מרון, ילידת ירושלים, פלמ"חניקית ואשת חינוך, כתבה גם את 9 ספרי "חירות" לנוער. סידרה הסוחפת את הקורא הצעיר אל סערת ההתבגרות וחדוות המרד של בני הנוער שלקחו חלק פעיל בהקמת המדינה.

עכשיו ברכישה ישירה  במחיר 70 שקלים הכולל משלוח בדואר.

ניתן לשלוח מזומן או צ'ק אל

נגה מרון, ת.ד. 628 רמת גן, 52105.

לפרטים נוספים:  emarron@013.net

אהוד: כל מה שאת מספרת קורה גם לרומאן החדש שלי "מסעותיי עם נשים" – בחנויות הספרים. שוק הספרים היום שייך כנראה רק לגאונים, שבמקרה יש להם גם גיבוי של עיתונים שבהם הם קשורים. אני הצלחתי עד היום למכור באמצעות "המכתב העיתי", עם הקדשה שלי – רק 11 עותקים מתוך ה-500 שהודפסו וחלקם היו אמורים גם להישלח לחנויות. אבל ייתכן שדווקא בגלל נדירותם יהיה בבוא היום ערכם של העותקים האלה, בייחוד אלה עם ההקדשות האישיות – רב מאוד בשוק אספני הספרים. על כל פנים, נעים לי לחשוב ככה.

אגב, העובדה שסטימצקי עמוסים מאוד, וכמוהם ודאי גם צומת, קשורה כנראה בכמויות הספרים הגדולות שעליהם לקלוט ולהפיץ באוגוסט לקראת פתיחתה של שנת הלימודים בספטמבר. כך על כל פנים מסר לי המו"ל שלי.

* * *

הרבי החזיק לי בזֶרֶג

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הרבי החזיק לי בזרג

ויחד אמרנו קידוש

והדת נעשתה לי אחרת

ותפילה נתהפכה למישוש

הוי רבי הוי רבי צדיק

מה ישר זוֹבָנִי בעיניך

אהיה כחסיד שבתאי צביק

ובגן עדן אשק אחוריך

האישה נגדך היא רק חור

ללדת, ללדת, ללדת,

אברכים הם העם הטהור

ידם נטויה לא רועדת

אז אגמור

בשיר מזמור

שפוך לי שְׁפִּיך לי

רבי קדישא

2010

אוטובוס כשר למהדרין

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

עליתי לְאוטובוס בְּקו מהדרין

וישבתי מלפנים כַּחוק

אז ניגשו אליי שלושה אברכים חרדנים

ובצעקות אותי ניסו לדחוק

אל אחורי אוטובּוּסָם הכשר למהדרין

לפסח שמיטה שביעית גם פורים

כי מאחור תֵעטפנה נשים בִּסתרים

שלא לעורר אבר קשה בַּגברים

התנגדתי לַטרנספר ביקשתי למחות

בעטו בי כְּסוס ובלי שום היסוס

שלפוני לאחורי אותו אוטובוס

שמה נחֲתי שבורת אברים

ליד אישה שלחשה לי בסוד כמוס

אך בקול קצת עבה משהייתם משערים

לשים ידי בין ירכיה וגם להרים

קצות אצבעותיי ולפרום בַּתפרים

ובעודי מעולפת בּוֹשָׁה ונשבעת לזעוק

עד בית המשפט זכותי לשבת כחוק

והנה טפטוף ובידי מחזיקה אני – שמוק!

2007

* * *

משה כהן

הנדון: גם אני יכול

מכובדי,

פורסמו לאחרונה משכורות מנהלי בנקים, ברוך השם גומרים את החודש. אם ניקח לדוגמה את מנכ"לית בנק לאומי, גב' רקפת רוסק, היא השתכרה בשנה שעברה סכום צנוע של 11 מיליון שקל (כן, אחד עשר מיליון שקל!) – ניסיתי להיזכר מה הביצועים המזהירים של הגברת שזיכו אותה בשכר נאה כזה. 

אה, כן, נזכרתי, היא מחקה כמה מאות מיליוני שקלים מחובותיו של נוחי דנקנר ועוד כמה מאות מיליונים חובות שמר דנקנר אינו מסוגל לפרוע.

הלו, חברים, אני פה, תיקחו אותי בחשבון, גם אני יכול להיות מנהל בנק, גם אני יכול להפסיד מאות מיליוני שקלים יופי. אני אבוא לקראתכם, אהדק את החגורה ואסתפק בשכר צנוע של 8 מיליון לשנה. תסכימו איתי שזו הצעה שאינכם יכולים לסרב לה.

אתם שואלים איפה הפיקוח? המפקחים, לרבות נבחרי העם, מחכים בתור לקבל ג'ובים בבנקים וממלאים פיהם מים. איפה התקשורת? הם מחכים בתור לקבל מודעות פרסומת מהבנקים. העיקר לא לעשות גלים. חכמי המשפט קוראים לזה ניגוד עניינים.

הנדון: שיעור בענווה

מדע הרפואה רשם לזכותו הישגים מזהירים בדור האחרון. ביניהם פיתוח תרופות חדישות המביאות מזור ומרפא לשורה של חוליים. אחד מסיפורי ההצלחה הן התרופות להורדת רמת הכולסטרול בדם, המכונות 'סטטינים'. הן נותנות מענה לשורה של מחלות הנגרמות מעודף כולסטרול בדם.

אך למרבה הצער התבשרנו לאחרונה שהחוקרים גילו שתרופות אלו מגדילות את הסיכון לסוכרת. על כך נאמר, מן הפח אל הפחת. אני, כרבים אחרים, חולה הנזקק לטיפול בסטטינים, איני יודע את נפשי מרוב תסכול וייאוש. כך או כך למדנו עוד שיעור בענווה מאימא טבע.

הנדון: אשליית הפירוז

כל תהליכי השלום עם הערבים מבוססים על פירוז שטחים. האירועים האחרונים בחצי האי סיני מוכיחים שהפירוז אינו מעשי כי שטחים  מפורזים הופכים לחממת טרור וישראל נאלצת להסכים להכנסת כוחות אוייב לשטח המפורז. הפלסטינים מוכיחים שוב את רצונם העז לשלום על ידי המשך ההסתה הפרועה נגד ישראל גם במהלך המו"מ, וארה"ב מנהלת מערכה נגד הטרור העולמי על ידי כפייה על ישראל לשחרר טרוריסטים רצחניים, אך לגיטימיים כי הם רצחו בסך הכול יהודים, לא נורא.

מה, שטחים מפורזים ביהודה ושומרון לא ייהפכו לבסיסי טרור? ומדובר לא על שטחים מרוחקים בסיני אלא בקלקיליה וטול כרם, מרחק 15 ק"מ משדה התעופה ומלב תל אביב. אז כל הרעיון של מדינה פלסטינית מפורזת עומד על כרעי תרנגולת ואיננו מעשי. איפה כאן "האינטרס שלנו" שציפי לבני מנפנפת בו כדי לקדם מדינה פלסטינית. את "האיום הדמוגראפי" צריך לפתור על ידי עידוד הילודה היהודית.

תעבזו אותי עם "תהליך השלום", עורבא פרח, התאבדות מדינית.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

מנשה שאול

ניקוי אורוות מ"האחים"

היו ימים שבהם נחשבו מגעים עם אש"ף מעשה הפוגע בבטחון המדינה, שדינו מאסר. שישה חודשי מאסר נגזרו על אייבי נתן משום שנפגש עם יאסר ערפאת. אך בימינו הכול התהפך. ישראל מתחננת לדבר עם הרשות הפלסטינית, ולא זו בלבד, אנו מוכנים לשחרר עשרות טרוריסטים עם דם על ידיהם – פושעים שרצחו ילדים ונשים – וזאת כדי שהרשות הפלסטינית תיאות לשבת עמנו למשא ומתן.

ומה יהיה אם המו"מ ייכשל והרוצחים משוחררים? הלא היינו בסרט הזה במרוצת שני עשורים שבהם נכשלו כל המשאים והמתנים לפני השלב הסופי. האם אין בכך עידוד לטרור ולחטיפות? מדוע איננו מתנים את שחרור האסירים בהגעה להסכם, כמו שנהוג בכל המלחמות, שבהם משחררים שבויים רק בסיומן? על אחת כמה וכמה הדברים נכונים במקרה שלנו, שבו אין מדובר בשבויי מלחמה אלא ברוצחים?

מתרצים את ההסכמה לשחרור בין השאר בקיומו של לחץ אמריקני.  האומנם עד כדי כך אנו לחיצים? לפחות עלינו לדרוש שברק אובמה ישמש דוגמה וישחרר כמחווה את יונתן פולארד, שמעולם לא רצח.

לא רוצה לראות אף ישראלי

יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן אמר לסוכנות רוייטרס (30.7.2013) כי "בפתרון הקבע, הפלסטינים אינם רוצים לראות ישראלי כלשהו, אזרח או איש צבא, על אדמתם."

זוהי אמירה קשה שאינה משדרת אופטימיות לגבי פתרון שתי המדינות, ואינה מבשרת טובות לגבי הדו-קיום המיוחל בין שני העמים. היא מזכירה את הסיוט הנאצי שקבע את המושג: יודנריין Judenrein – נקייה מיהודים.

בישראל, לעומת זאת, חיים למעלה ממיליון ערבים ומחצה – יותר מ-20 אחוז מאוכלוסיית המדינה – המתגאים בשורשיהם הפלסטיניים. הם שווי זכויות לשאר האזרחים במדינה, ונהנים מחופש שאין דוגמתו בשום מדינה ערבית. הם חיים בישראל בדו-קיום עם היהודים, ופוגשים אותם יום יום שעה שעה במקומות העבודה, באוניברסיטאות, בדרכים, בתחבורה הציבורית, במסעדות ובבתי חולים.  כך זה בישראל. ואילו אבו-מאזן אינו רוצה לראות אף ישראלי במדינת פלסטין.

תדאגו קודם לילדים בסוריה

התקשורת וארגונים המתיימרים להגן על זכויות אדם העוסקים בהפצת תעמולה שחורה נגד ישראל, מצאו שלל שלא יסולא בפז באירוע של ילד פלסטיני בן 5 מחברון שהשליך אבנים אל רכב ישראלי.

אבן הנזרקת על כלי רכב נוסעים יכולה לפגוע ולהרוג, ואין זה משנה אם הזורק הוא מבוגר או ילד בן חמש. ב-1982, לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, נסעתי עם רעייתי ותינוק בן שנה לבאר-שבע דרך חברון. נכנסנו לתחנת דלק בכפר ד'הרייה שמדרום לחברון. בצאתנו משם, השליכה עלינו קבוצת ילדים מטר אבנים. אבן גדולה ניפצה את השמשה האחורית של המכונית ונחתה ליד ראשו של התינוק במושב האחורי. התינוק ניצל רק בנס.

למותר להדגיש כי ישראל מכבדת את החוק הקובע כי גיל האחריות הפלילית הוא 12 שנה. לכן, את הילד בן ה-5 בחברון תפסו החיילים ללא שימוש באלימות, הובילו אותו לרכבם, נסעו עמו לביתו ומסרו אותו לאביו ללא חקירה וללא מעצר. התמונות ששודרו בערוצי הטלוויזיה מאשרות זאת. יתר על כן, כוחות הביטחון דאגו שפלסטיני מבוגר שהיה בזירת האירוע יתלווה אליהם כדי שיאשר כי הילד לא נחקר וזכה ליחס הוגן.

אם כן, על מה כל המהומה? האם זה יתקבל על הדעת להשאיר את הילד באמצע הרחוב ויוכל להמשיך ליידות אבנים? טוב יעשו המסיתים נגד ישראל אם יפנו את תשומת ליבם לילדים בסוריה, וישקיעו את מרצם בהצלתם. מן הראוי שידאגו למאות אלפי הילדים שנטשו את בתיהם והפכו לפליטים, שנמנע מהם ללמוד כי צבא המשטר הרס את בתי הספר שלהם בהפצצות אוויריות. היה טוב אילו אותם מסיתים נגד ישראל היו מפנים את תשומת הלב הציבורית גם למאות הילדים שנשחטו על ידי בריוני ה"שביחה" של המשטר.

נושמים לרווחה

למתרחש במצרים יש השפעה מיידית על מדינות ערב. זאת ניתן ללמוד מתגובותיהן המהירות של מרבית מדינות ערב על סילוקם של "האחים המוסלמים" מן השלטון. ראשון המברכים היה מלך סעודיה, אחריו מדינות המפרץ, ואילו משרד החוץ הירדני מיהר להודיע כי "יש לכבד את רצונו של העם המצר,י, כלומר הביע תמיכה בהדחתו של מוחמד מורסי. ואילו המשטר האיסלאמי בתוניסיה הביע את חששו כי השינוי במצרים יגרוף גם את תנועת "אלנהדה" האיסלאמית בתוניסיה. שביעות רצונם של מרבית המנהיגים של מדינות ערב נעוצה בסכנה הנשקפת מהתארגנותם המהפכנית של "האחים המוסלמים" בעיקר בירדן, סעודיה ומדינות המפרץ.

בימים האחרונים נידונו 69 מחברי "האחים המוסלמים" במדינות המפרץ לתקופות מאסר ממושכות באשמה של פגיעה בביטחון המדינה. סילוקם של "האחים" במצרים פגע באופן חמור באחיהם בירדן, שבה החלו להתייחס אליהם בספקנות נוכח כשלונם במצרים. גם חמאס נפגע, בהיותו תנועת בת של "האחים המוסלמים". הפגיעה בחמאס היא כפולה, שכן זה גם הפסיד את תמיכתה של איראן, בשל הידוק יחסיו עם "האחים המוסלמים" במצרים.

מסע טיהור

המועצה לביטחון לאומי ומשרד הפנים בסעודיה החלו במבצע נרחב לטיהורם של מוסדות החינוך, ובעיקר האוניברסיטאות בממלכה, מהשפעתם של "האחים המוסלמים".

בתחילת ספטמבר 2013 יתקיים במועצת ה"שורה" כנס רקטורים של מוסדות החינוך הגבוה לדיון בצעדים שיש לנקוט נגד "האחים המוסלמים" הכוללים את פיטוריהם של מורים המשתייכים לארגון.

כאלפיים צעירים סעודיים קנאים עברו לצפון סוריה והצטרפו ללוחמים נגד המשטר. מדאיגה את בית המלוכה הסעודי הצטרפותם דווקא לארגון "אלנצרה" השייך לארגון אלקאעידה ולא לצבא החופשי. תופעה נוספת המדאיגה את בית המלוכה היא התמיכה ב"אחים המוסלמים" המתנהלת גם ברשתות החברתיות כמו טוויטר ופייסבוק, בנוסף לאולמות הלימודים של האוניברסיטאות.

תיקון העולם

ערב סיום הקדנציה שלו, הכריז מחמוד אחמדינג'אד כי תיקון העולם נמצא בראש סולם העדיפויות של איראן. שמונה שנות משטרו הן פרק זמן ארוך דיו כדי לבחון את טיבו ואם הוא אכן יכול לשמש דוגמה לתיקון העולם.

אם כן, בתקופת שלטונו של אחמדינג'אד, התדרדרה כלכלת איראן לשפל, מטבע הריאל איבד את ערכו, הרזרבות התרוקנו, החירויות דוכאו ואיראן סובלת מבדידות בינלאומית וערבית. ספק רב אם נוכח כשלונות אלה, יכול אומנם משטר האיותאללה לשמש דוגמה לחיקוי ולתיקון העולם.

ועל כך יש סיפור: שר התעשייה היפני הזמין משלחת של שרים מאיראן לביקור ביפן. בהגיעם לביקור, נאם להם השר היפני בזו הלשון:

"איראן היא מעצמה גדולה, יש לה אוצרות טבע, אדמה חקלאית, ידיים עובדות ומים בשפע. תנו לנו אותה לשלוש שנים, ונהפוך אותה ליפן שנייה."

 השיבו לו השרים האיראניים: "להפך! תנו לנו את יפן רק לשבועיים, ונהפוך אותה לאיראן שנייה!"

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 256.

* * *

איליה בר זאב

בְּהֵאָסֵף אָבִיב

לערן בן ה-3 וחצי מסבא איליה

בְּסוֹף הַיּוֹם, בַּדֶּרֶךְ מֵהַגַּן הָאַנְתְּרוֹפּוֹסוֹפִי, אַתָּה

לוֹמֵד אֶת גּוֹן הַחִטָּה וְטַעֲמָהּ –

בָּר וּמָזוֹן לִפְנוֹת עֶרֶב.

שׁוּב וָשׁוּב הִנְּךָ שָׂמֵחַ לַעֲבֹר בִּשְׂדֵרַת עֲצֵי הַזַּיִת אֶל

הַיָּרֹק הַנִּפְרָשׂ בִּשְׂדוֹת קִבּוּץ רְבָדִים,

אֶל תְּנוּעַת מְנִיפַת הַחִטִּים עִם רוּחוֹת הַחֹרֶף.

בְּהֵאָסֵף אָבִיב מִתְפָּרֵשׂ הַצָּהֹב.

גַּרְעִינִים קְשׁוּחִים נִבְלָעִים בַּחֲלָלָם שֶׁל מְכָלֵי עֲנָק –

שְׂדוֹת הַשֶּׁלֶף עֵירֻמִּים.

הָאֲדָמָה נִקְרַעַת לִרְגָבִים בְּחוּם כֵּהֶה, שָׁזוּף –

תַּם הַתַּמּוּז.

"אֵין חִטָּה"! אַתָּה צוֹעֵק.

אֲנִי מְנַסֶּה לְהַסְבִּיר: לֶחֶם יוֹצְרִים מִגַּרְעִינֵי חִטָּה

וְיֵשׁ אֵם –

"אֵם הַחִטָּה" וְהָיָה אָב קַדְמוֹן.

טַחֲנוֹת הַקֶּמַח טוֹחֲנוֹת לְאַט, נִיחוֹחַ מַאֲפִיּוֹת

וּלְחָמִים טְרִיִּים נִמְשָׁךְ לְמֶרְחַקִּים כִּקְטֹרֶת בַּמִּזְבֵּחַ.

"אֲנִי אוֹהֵב לֶחֶם" אַתָּה אוֹמֵר.

כֵּן, חֶלְקֵי עוֹלָם רְעֵבִים, חֶלְקָם שְׂבֵעִים,

לְעִתִּים, "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן..."

הַקַּשׁ נִגְבַּב מִן הַשָּׂדֶה, מְהֻדָּק בְּקֻבִּיּוֹת דְּחוּסוֹת. 

פָּרוֹת, סוּסִים וּשְׁאַר מַעֲלֵי גֵּרָה

לוֹעֲסִים בַּאֲדִיקוּת,

סִימָן הַכַּשְׁרוּת שֶׁל מַפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה.

"גַּם חֲמוֹרִים", אַתָּה מוֹסִיף

אַרְבַּע עַל אַרְבַּע בְּדַרְכֵי הַשָּׂדוֹת –

בָּאִיסוּזוּ הַ"מִּשְׁתּוֹלֵל", מִמְּרוֹמֵי הַמּוֹשָׁב הַפְּרָטִי,

אַתָּה מַבְחִין בְּשִׁטְחֵי הַחִמְצָה מֵעֵבֶר לְבֵית הֶעָלְמִין,

יָרֹק וְטָעִים בְּסִיוָן.

עִם בּוֹא הַקַּיִץ, הַחוּמוּס מִתְקַשֶּׁה לְהַכְעִיס

כְּכַדּוּרֵי יְרִי

הַמִּתְדַּפְּקים בִּמְכָלֵי הַפְּלָדָה.

אַתָּה מְמַהֵר לְהַזְעִיק אֶת "סַמִּי הַכַּבַּאי".

"הַצִּילוּ"! 

יוּנִי יוּלִי מַצְהִיבִים, הַחֲצָבִים מַמְתִּינִים לִבְקֹעַ,

עַמִּים מְדַמְּמִים, הַכֹּל

נֶאֱסַף בְּעִתּוֹ.

"גַּם הָאָבִיב," אַתָּה לוֹחֵשׁ.

* * *

בעקבות פתח תקווה בעלייה הראשונה

ליפה היקרה,

אני באמת מצטער על שנפגעת מדברי הביקורת שהוספתי לעבודתך על הזמר בעלייה הראשונה כמסד לזמר הישראלי, ועל העלייה הראשונה כמכוננת תרבות הזמר הישראלי – ועם זאת אינני יכול לחזור בי מתוכנה של הביקורת והוא – ההתכחשות האקדמית לחלקה של פתח תקווה בעלייה הראשונה וכמובן גם בתרבותה.

אהוד

יפה: אני שמחה לכל ביקורת, אבל לא להשמצות ולחרפות כמו שלך, כאשר טפלת עליי דברים שלא היו ולא נבראו.

ובאשר לפרק ג'  במאמרי "החיים המוסיקליים בעלייה הראשונה":

אני התייחסתי בפרק זה אך ורק למושבות – שבתקופת העלייה הראשונה פעלו בהן חיים מוסיקליים בצורה דומיננטית ורצופה, או שמופעים תרבותיים משלהן יצאו להופיע גם במושבות אחרות;  ואילו מושבות, שמצאתי בהן רק אזכור, זה או אחר, לגבי אירוע תרבותי חד-פעמי – הוצאו לבסוף מההערות. 

האירוע שסבא שלך מספר עליו, היה חד פעמי. לכן הוא סיפר עליו בהתרגשות ובפירוט כזה, וטוב שסיפר ותיעד אותו. אבל כפי שאתה יודע, בפתח תקווה של העלייה הראשונה, חיי התרבות והמוסיקה היו דלים. ההנהגה הפתח תקוואית, שהיתה שמרנית ביותר, חשה מאויימת מכל פעילות שנגעה לקידום או להשכלה. היא כינתה זאת "חופשיות", וביטלה אותה קטגורית, כחותרת תחת ה"דת" (נראה שהיא לא פחדה מהפורים שפיל, כפי שהוצג בעיירה בגולה, ולכן הרשתה לחגוג אותו ביהוד ובפתח תקוה של 1886).

ובאשר לתזמורת: ההודעה בהצבי אודות הניסיון להקים תזמורת, נשלחה על ידי גיסין, שיזם כאמור להקים תזמורת ואף החל בפעילות. אבל אותו גיסין, כפי שאתה יודע, בשל היותו ליברלי יותר, הוחרם במושבה, וההנהגה הפתח תקוואית, קראה לרחוב בו הוא גר – רחוב הטרפה. לפיכך אין תימה, שדווקא אותו גיסין, המוחרם, הזמין את "האברך אהרון גינזבורג" (ולא אייזנברג כפי שכתבת), תלמידו של אוסבייצקי המנצח מראשון לציון, ללמד נגינה את תלמידי פתח תקווה, ולנצח עליהם בשבועות הראשונים (ההודעה המקורית מהצבי, 19 במרץ 1897, נמצאת אצלי כלשונה).

אלא שכל הניסיון הנועז הזה של תזמורת בפתח תקווה, היה קצר מועד, ורק כאשר שטפו את המושבה קבוצות הפועלים והפועלות של העלייה השנייה – החלו צעירי פתח תקווה להתעורר, לקום נגד ההנהגה, ולהתחיל לפתח חיים תרבותיים משלהם. לכן התפלאתי מדוע אתה בא בטענות אליי עם כל ההצגות וההופעות שפרטת, שהן מתקופת העלייה השנייה, ולא רלוואנטיות לתקופה בה עסקתי.

דרך אגב, דיווח אודות החיים התרבותיים הדלים בפתח תקווה בתקופת העלייה הראשונה, מצוי במקורות שונים, וביניהם זיכרונותיה של חנה טרגר –  Pioneers in Palestine,1923 (אותם תרגמה אופירה רהט). חנה טרגר מספרת, בין היתר, כיצד חבורה של  צעירות מפתח תקוה נסעה לבקר במושבות יהודה (הנאורות יותר), ולאור מה שהן מצאו שם – הן דואבות קשות על החיים המוגבלים והמשעממים בפתח תקווה.

ולסיכום: אתה יודע שפתח תקווה היא אחד ממוקדי המחקר שלי; אתה גם יודע שהעבודות שלי אודות העלייה הראשונה לא עלו בקנה אחד עם האקדמיה, ואת החידושים והתובנות שלי לגבי העלייה הראשונה – האקדמיה לא תמיד קיבלה והסכימה.

אהוד: את צודקת בהחלט בדברי הביקורת שלך על השמרנות של פתח תקווה, שהגיעה לשיאה במלחמת הזקנים בצעירים סביב הרצאותיו של ד"ר ברנשטיין כהן. עם זאת אני הבאתי רק קטעים של דברים מספריי, שבדקתי וציטטתי גם ממקורות אחרים, ואני משוכנע שבחיי התרבות בפתח-תקווה בתקופת העלייה הראשונה היו עוד פרקים חשובים, הלא אימבר עצמו כתב גם שיר לפתח תקווה – אם כי אני מסכים איתך שחיי התרבות בפתח-תקווה לא היו דומים לאלה שבראשון וברחובות, שהיו מושבות הרבה יותר נאורות ותרבותיות ממנה.

ואני משוכנע שדווקא טוב שבעקבות מחקרך פרשנו את הסוגיות האלה, גם למען הדור שאינו יודע עליהן כלל וגם אינו מגיע לכתבי העת המדעיים.  

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

"הנה הדגיגים באקוואריום שבביתי.

לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם,

והיכן הם נמצאים –

הם אפילו לא יודעים שהם ברמת-גן.

וכך מצבנו כלפי עולמות האין-סוף,

כלפי אפשרויות קיום אחרות.

תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי

היה נדרש להסביר לדגים

שהם נמצאים ברמת-גן!

וגם אז, מה היה כבר משתנה בעולמם?

האם המאמץ היה כדאי?"

פנחס שדה בשיחה עם אהוד בן עזר, 29 במרס 1971

* * *

אהוד בן עזר: על "החיים כמשל"

אפריל-יוני 1965

השיחה על "החיים כמשל" נדפסה בכתב-העת "מן היסוד" ב-24 ביוני 1965. ראשיתה בתוכנית רדיו שנמשכה כשעה על "החיים כמשל" לפנחס שדה, ואשר שודרה ב"קול ישראל" במסגרת הסידרה "ההנאה שבקריאה" ב-8 באפריל 1965, עוד בטרם פגשתי בשדה. את הקטעים מספרו של שדה קרא בתוכנית נפתלי יבין. לא כל הנדפס ברשימה שודר ברדיו.

אהוד בן עזר: ראשית היכרותי עם ספרו של פנחס שדה באה דרך המודעה בעיתון "הארץ", אשר משכה את תשומת-ליבי במוזרותה. היה בה רישום של גבר עירום ומגודל-שיער המיסב על מצע של עלים ומהרהר. סגנון הרישום היה עתיק, כמו לקוח מעיטוריהם של ספרי מדע-הטבע בימי-הביניים. ולמטה היה רשום השם: פנחס שדה, ושם הספר: "החיים כמשל", ומצורפת הודעה בדבר טיב הספר, שהוא אוטוביוגראפיה; כן נאמר שם, שהספר יוצא לאור בהוצאת ספרים "ששת".

נתמלאתי סקרנות ואמרתי לעצמי, שאת הספר הזה עליי לקרוא. ודומני, כי שם ההוצאה הוא שתפס את ליבי לראשונה. ששת. שם שהעלה בזיכרון את עלילות רובינזון קרוזו ועבדו השבוי, ששת. אף הרישום המוזר והעתיק נתקשר בדימיוני עם מראהו של רובינזון קרוזו, וכך היתה בה, במודעה קטנה זו, מעין הבטחה להרפתקאות.

אחר שנים ארוכות של קריאה דומני, כי סיגלתי לעצמי מעין "חוש שישי" בכל הקשור לקריאת ספרים; די לי שאראה את שמו של הספר, ושתיים-שלוש מילים הרשומות על גבי כריכתו והמעידות על טיבו, ושאדפדף בו דיפדוף חטוף – וכבר אוכל לשער אם כדאי לי לקרוא בו ועתיד אני ליהנות ממנו – או שאין הדבר שווה בטירחה. וכך אירע שמיהרתי לרכוש את ספרו של פנחס שדה ולקרוא בו. אמנם את רובינזון קרוזו ואת ששת עבדו לא מצאתי בין דפיו, אך משהו מרוחו של רובינזון קרוזו מודרני, מעלילותיו המופלאות ומהרפתקאותיו של אדם בודד – נתגלו לי, די והותר, ולא איכזבו את ציפייתי הראשונה למראה המודעה בעיתון.

היתה זו השנה [1959] שבה עברתי לגור בירושלים וללמוד באוניברסיטה. העיר על סימטאותיה ואנשיה היו זרים לי עד אותו זמן, וירושלים החלה נפתחת לקראתי בד בבד עם קריאתי בספרו של פנחס שדה. כך קרה, שמקומות ודפים שבספר החלו מתערבבים בדימיוני עם מקומות ואנשים שבירושלים המציאותית, ולא פעם אירע לי שלא יכולתי לבקר במקום כלשהו מבלי שהאסוסיאציות שעורר בי הספר תמלאינה אותי ותקבענה באופן מכריע את התרשמותי מן העיר.

אני זוכר כיצד בהיכנסי לעת-ערב למסעדת הפועלים [ברחוב ההסתדרות], היה דיכאון מר עולה בי וחונק בגרוני. העצב היה זועק ממש מן הקירות הערומים, והיתה הרגשה של בדידות ומועקה למראה פניהם של הזקנים והזקנות, כל אותם טיפוסים בודדים שהיו קהלה הקבוע של המסעדה בשעות אלו. אולם היטב ידעתי, כי העצב והבדידות, ופני האנשים, לא היו מכבידים עליי כל-כך לולא היה קיים בי משקע קודם מתיאור אווירתה העגומה של מסעדת הפועלים לעת ערב, בספרו של פנחס שדה; ומציאות ודימיון כה נתערבבו בתוכי עד שהייתי חושש פן אותה זקנה היושבת בפינה עלולה לקום פתע ולצעוק גם עכשיו את צעקתה כפי שצעקה שם, בספר...

פנחס שדה: ישבתי במסעדה הקואופרטיבית משהתרחש הדבר. אישה אחת זקנה, שישבה לבדה אל שולחן בקרן-זווית, החלה לפתע מגביהה-קול וצועקת. היה בה בדיוקנה של אישה זו דבר-מה שהזכירני את ההיא מלונדון, אלא שזו, בירושלים, היתה זקנה יותר ושמנה יותר ולא היה לה כובע, אף לא כלבלב, ורק מלבושיה בלים היו וגרביה משולשלות.

למה צעקה? אני לא הבחנתי ולא ראיתי שום סיבה לדבר. אפשר שמישהו זילזל בכבודה. והיא, בפנותה אל כל הקהל, קראה באידיש:

 "מה אתם מתפלאים שאני ניראית כך? כיצד יכולה אני להיראות אחרת? רציתי לעבוד, הייתי מסוגלת לעבוד, אבל בכל מקום ומקום דחוני. אני יודעת מה שאתם חושבים, אני יודעת, אבל אני שפוייה בדעתי. אני שפוייה בדעתי לגמרי. כן! אינני משוגעת. אבל אתם אין בליבכם רחמים."

ואני ראיתי שאין היא משוגעת. אני הבינותי אותה, כי אם מישהו צועק, ואפילו במסעדה הקואופאטיבית, ויהיו דברי צעקתו אשר היו, אני מבין מהו המביאו לידי צעקה. ואם היה מישהו משוגע באותו מקום, היה זה כל אחד ואחד מבין המסובים. כי הללו, מהם שצחקו לדבריה, ומהם שלא הנידו עפעף ואף הוסיפו ואכלו ועיינו בעיתוני-הערב שלהם. ("החיים כמשל", הוצאת "ששת", תל אביב, 1958).

אהוד בן עזר: וישנה מסעדה אחרת בירושלים, מסעדת "טרבולוס" [ברחוב יפו, פינת שטראוס] שאליה מעולם לא אזרתי עוז בנפשי להיכנס משום זכר תיאורה של צלחת מרק אחת שנלגמה שם בעוני, משום זכרו של הסבל, ושל כיסא ריק אשר במשך שנים על גבי שנים דימיתי לראותו, מבעד לפתח, עומד שם עדיין.

וכאשר ראיתי באחד מבתי הקפה בעיר [קפה "ניצן" הבוהמי, במעלה רחוב בן-יהודה, פינת קינג ג'ורג'] תמונת שמן שחתום עליה מאריאן, אמרתי לעצמי: זאת תמונת מאריאן של פנחס שדה, של מאריאן מן הפרק בו מסופר על חייו, טירופו וסופו.

ומשהייתי עולה להר ציון לעת לילה הרהרתי: זה הר ציון בלילה מתיאורו של פנחס שדה, ואלו ספסליו, ושם למטה בית האמנים ובו נערכת תמיד מסיבת פורים עליזה ושיכורה, ועדיין פנחס שדה סובב ברחובות, שוכר לבסוף מונית ונוסע לחדרו להתגלח כדי שיוכל אף הוא להיכנס פנימה ולקיים את תמונת הפגישה הנכספת בנשף המסיכות...

פנחס שדה: ולפתע תקפתני קדחתנות להיכנס פנימה ושוב לכבוש לעצמי את איילה. עכשיו – או לעולם לא, אמרתי בליבי; וחשתי שאני מסוגל לכך. הגעתי לבית האמנים ואחרי הסתבכויות שונות (כי כבר אזלו כרטיסי הכניסה) מצאתי את עצמי בפנים, מול פניה של איילה. עמדתי דומם, ידיי נעוצות בכיסיי, והשארתי את מבטי כלפיה. היא הניחה את בן-זוגה וניגשה אליי.

 "למה באת?" שאלה.

 "רק כדי להתבונן בך, איילה," עניתי. "אל לך לשים לב אליי; שובי לרקוד."

אבל – ובאותו רגע ידענו זאת שנינו – היא כבר שבה והיתה שלי, שלי! מבלי רצונה! כנגד ההגיון והנכון, היא נכבשה לפני הכוח הקדחתני, האילם, של האהבה הסהרורית ששפעה ממני (איני יודע איך; אולי מתוך המצוקה העמוקה) באותו ערב. (שם, עמ' 237).

אהוד בן עזר: והיו לילות בהם נהגתי לשבת בבית קפה ירושלמי קטן המשמש גם כמסעדה, השעה היתה כבר אחר חצות, ואליושה השיכור, בעל רגל-העץ והפנים המחורצות בקמטים, היה נכנס לפתע ומתחיל לבכות ומבקש קוניאק, ונדבה... ואני אמרתי לעצמי: מה אתה עושה כאן, אליושה... הן מקומך האמיתי הוא בעליית-הגג ליד חדרו של פנחס שדה. הן הוא היה זה שמצאך בליל חורף קר ישן על המידרכה, והביאך אל ביתו, והוא היודע את מנהגך מדי לילה בלילה:

פנחס שדה: אני יושב ליד השולחן, כותב, או קורא, או יש שאני שוכב כבר במיטתי; פתאום אני שומע רעש מוכר לי – אליושה מטפס, על ארבע, על מדרגות העץ החורקות; הוא מטפס בשקט, מאימת דיירי הבית, ומשתהה מדי פעם בפעם; ייתכן גם שהוא מתנמנם לו בהפסקות האלה. אף-על-פי-כן אין הוא יכול לעצור בעצמו והריהו מפזם חרש (אבל הפיזום נשמע כעין בכי) איזו נעימה רוסית רומאנטית. לבסוף הוא מגיע כבר אל הגג. כאן הוא מרשה לעצמו להגביר את קולו: הוא שר, או נואם; הוא מנסה לשכנע מישהו נעלם, הוא הולם באגרוף על החזה ונשבע להרוג את הלז אם לא יודה כי הוא, אליושה, הנהו "בחור טוב, הגון, בחור רוסי אמיתי, ידיד לכל האנושות," היצור הלא-ניראה אינו מגיב, ואליושה מתייפח בקול רם. כל גופו מזדעזע. הוא חוזר ושב וחוזר על השאלה: נו מה לעשות? מה לעשות, אם היתה לי אמא שישבה לפני החלון וקראה את לרמונטוב? אחרי-כן הוא עובר למלמל משהו ברוסית, או בצרפתית, או באנגלית. ולבסוף אני שומע איך, בצעדים כושלים, הוא פונה ומקיש בהיסוס על דלתי. הוא נכנס, נשען אל הקיר, או מתיישב, ופותח בהרצאת דברים ארוכה, מסובכת, מרוסקת, ללא ראש וללא זנב, מלווה בכי ותנועות-יד דראמאטיות, שנושאיה היו שונים אבל חזרו על עצמם שוב ושוב. לפעמים היה מתלהב כל-כך בשיכרונו עד שהיה מוציא שטרות כסף מכיסיו (בכל כיס וכיס היה לו שטר כלשהו, או מטבע לפחות) וזורק על שולחני. "אתה צריך כסף? קח, קח, פנחס, אני אוהב אותך!" רק בדי עמל הצלחתי להחזיר את הכסף לתוך כיסיו.

אז היה אומר בייאוש: "אתה פדאנט. מה לעשות. אתה פדאנט."

ואחר: "אבל אני אוהב אותך! אתה Poet כל הכבוד... כל הכבוד: Poet! גם אני, בתוך הלב, Poet כל הכבוד... אבל! (וכאן היה חובט על חזהו וצועק, ספק בכעס ספק בתחינה) אבל איפה הפרחים, איפה הפרחים בשירים שלך? איפה הפרחים בשביל האנושות? אני דורש ממך פרחים! אני, רוצה לראות פרחים!" (שם, עמ' 260-259).

אהוד בן עזר: וכך גדל הספר והתעצם בתוכי. ירושלים מילאה אותי והספר היה צובע למעני את רשמיי ממנה בצבע חריף ועז, מלמדני לראות ולאהוב, ולשנוא, לטייל, ולשמוע – לשמוע את שתיקת האדמה, ואת קול הרהוריו של המהלך עליה:

פנחס שדה: יום חולף והלילה (כמו יעקב האוחז בעקב עשיו) בא. גם הלילה חולף; בא יום. יום ולילה, לילה ויום.

ואני שומע את שתיקת האדמה. אני פוסע ברחובות ההולכים ומתרוקנים. אני פוסע לאט, כי שתיקת האדמה מבעיתה אותי וכמו יוצקת עופרת לתוך כפות רגליי, והיא מושכת אותי מטה, מטה. מי יוכל להבין איזה מגור כמוס בהווייתה של האדמה רחבת-הידיים, הכבירה, הכבדה, האטומה, הלילית, שתקנית, האדמה שהולכים עליה!

אני הולך ושומע את שתיקת האדמה, וגם איזה קולות אנוש אני שומע על סביבי, אך יודע אני כי הם מקריים בלבד. הלא אין להם ישות אמיתית. אני פוסע ברחובות הליליים לאט, לאט, לאט. ידי בכיסיי ומעילי רכוס היטב. יש מקומות שאור הפנסים הצהבהב נוגה עליהם; יש מקומות שאין להם אור. הזמן חולף. הזמן חולף, ואני הולך עימו. למה אדאג, אל מקום שהזמן יגיע שמה אגיע גם אני.

אף-על-פי-כן צר לי מאוד. כי מי יודע? אולי שלוח אני לומר איזה דברים שיש בהם משום ביטוי לאדמה השותקת? עכשיו אני הולך ושב אליה ואומר: אמא, באתי אליהם בשמך ורשמתי באותיות ברורות מה שציווית לי, והם נטלו את הכתב ועטפו בו את הדגים המלוחים שלהם. צר לי עליהם ועל עצמי.

והאדמה, כדרכה, תשתוק.

עשב יצמח וגם יבול, ממלכות תיווסדנה ותיפולנה, ארצות תיושבנה ותישאנה, אהבות תפרחנה ותכלינה, נביאים יוקדשו ויישחטו. והאדמה כדרכה הנצחית, שתוק תשתוק. (שם, עמ' 8-7).

אהוד בן עזר: שנים עברו. במסגרת לימודי האוניברסיטה בחרתי בתולדות הקבלה ובפרשת השבתאות [אצל פרופ' גרשם שלום ופרופ' ישעיה תשבי], וכמו ביקור ראשון במקומות שכבר כמדומה היינו בהם פעם, החלו צצים ועולים לפניי השמות וקשרי-הקשרים לספרו של פנחס שדה. לדרך בה עיכל וספג אל תוכו את שבתאי-צבי, את יעקב פראנק והשקפת החיים של הפרנקאות.

פנחס שדה: טולטלתי בין התענוג הבהמי לבין הגועל – שני דברים היכולים להיות, זה כמו זה, צורות של כפרה וסבל; כי הייסורים הנגרמים על-ידי קירבת-בשר אל מי שאין עימו קירבת-לב הם קשים לא-פחות מן הייסורים הנגרמים על-ידי ריחוק-בשר ממי שיש עימו קירבת-לב, והייסורים הראשונים הם יותר עכורים, יותר נואשים, מה שמרמז כי בכוח החטא שוחרר הגרעין הגנוז של הקדושה.

קראתי פעם אימרה של יעקב פראנק: יש מצב שבו צריך להתפרץ אל העיר המבוצרת דרך תעלות-השופכין. וכשקראתי זאת נזכרתי גם במה שמספר המקרא, דהיינו, שראשית דרכם של המרגלים לארץ-הקודש היתה, משום-מה, אל בית הזונה.

זאת אומרת, שלפעמים צריך להגיע אל הקדושה דרך החטא. (שם, עמ' 133-132).

אהוד בן עזר: וגם בשעה שהיכרתי, במסגרת לימודיי, את תולדות ראשית הנצרות, את האוונגליונים, סיפורי-חייו של ישו, משפטו ומותו – היו האסוסיאציות חוזרות ועולות בי – הנה ישו מתיאוריו של פנחס שדה, הנה יוחנן המטביל, והנה אלעזר האביון – הלא הוא אליושה השיכור. והנה שם, ברחוב קינג ג'ורג', מול קולנוע "תל-אור", בחצר בפנים, ניצב בית עתיק העומד להיהרס בקרוב. ולמעלה, מוסתרת מעט בצל העצים הגבוהים, מתנוססת כתובת שחורה באותיות לטיניות: "טליתא קומי" – וזהו בית טליתא קומי – שבירושלים – ירושלים החדשה, שדמותה המופלאה עולה ומצטיירת מתוך שיריו וחלומותיו של פנחס שדה.

ואז הרגשתי כי פנחס שדה מבקש למזג באישיותו הספרותית ובכתיבתו את שורשיה של המשיחיות היהודית – בין אם זו של יוחנן המטביל ושל ישו הנוצרי, שקרעה עצמה מן היהדות; בין אם זו של שבתאי-צבי ושל נביאו נתן העזתי, שזיכרם נישאר בתולדות היהדות לשלילה [ואשר חלק ממאמיניהם התאסלם ומהם נוצרה כת ה"דנמה" בתורכיה]; ובין אם המדובר בדרכו המיוחדת של יעקב פרנאק והתנועה הפרנקאית, שפרצו לבסוף אל העולם הנוצרי [בפולניה] אך שמרו במיסתרים על אופיים הכיתתי.

היו קוראים תמימים שהזדעזעו מגיבוריו ההיסטוריים של פנחס שדה. אך כלום באמת לא ידעה היהדות בתקופותיה הקודמות גם תיאולוגיה שבתאית, ומיסטיקה של צד-השמאל והסטרא-אחרא, ודימונולוגיה? וכלום היתה היהדות מעודה כה מונוליטית ועשוייה מעור אחד כפי שמנסים כיום להציגה על פי גילגולה ההיסטורי המאוחר?

נתן העזתי, נביאו של שבתאי-צבי, חיבר ספר מעניין בשם: "דרוש התנינים", המצוי בקובץ "בעקבות משיח" שיצא לאור על-ידי פרופ' גרשם שלום. הקובץ, או לפחות חלק ממנו, היה ידוע לפנחס שדה, המזכיר את "דרוש התנינים" בספרו. נתן העזתי אומר בדרוש על שבתאי-צבי את הפסוק המפליא הבא: "שורשו בעצמו (של המשיח) הוא רע גמור, שהוא קליפתו, שהוא יש"ו הנוצרי שעתיד הוא לתקנו."

פרופ' שלום כותב, בספרו על שבתאי-צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, כי הרעיון של תיקון הקליפה, במקום ביטולה, ושל העברתה והעלאתה אל הקדושה, רעיון שיסודותיו מצויים כבר בקבלת האר"י וברעיונות על העלאת הניצוצות של הקדושה מתוך ספירת הטומאה – רעיון זה מצא כאן ביטוי למופת שאין למעלה ממנו בהעזתו היהודית. להחזיר את ישו לעמו ולשורשו המתוקן – כלום דבר קטן הוא? מה שהאגדה החסידית ידעה לספר אחר-כך על רבי ישראל בעל שם טוב, שביקש לתקן את נשמתו של שבתאי-צבי – הופיע כאן בקו מקביל מדוייק: שבתאי-צבי ינסה לתקן את נשמת ישו! יש משהו גדול בהתרוממות זו שבהעזה, שאינה מסכימה שה"אבודים" של ההיסטוריה היהודית יהיו אבודים לעולם.

עד כאן דברי פרופ' שלום. ודברים אלה שופכים אור על הקו המחשבתי בו נמצא פנחס שדה, ואולי גם על העמדה אשר מתוכה [גם] הוא יכול לומר שלפעמים צריך להגיע אל הקדושה דרך הטומאה.

פנחס שדה רואה בישו סמל של הזדהות, דוגמא לדרך חייו של המשורר בקרב בני-האדם ולוויתורו על המלכות הארצית, עם פשרותיה, סיאובה ופיתוייה – ולעומתן – הבחירה במלכות השמיים, הלא היא מלכות הרוח. דומני כי ביודעין או שלא ביודעין מתכוון פנחס שדה לישו ההיסטורי, היהודי, ולראשיתה של הנצרות בהיותה עדיין כת יהודית-משיחית. ובטרם התמסדה ופילסה לעצמה נתיב עויין ליהדות מתוך עמדה חיצונית וזרה לגמרי – ולא עוד מתוך שותפות של גורל לטוב ולרע.

אוכל להבין, אך לא להצדיק, את התופעה שיהודי תמים שתפיסתו אינה היסטורית-ביקורתית אלא דתית-קנאית – מזדעזע מספרו של פנחס שדה. אך אין אני יכול להבין מה פסול מצאו בו מבקרי-ספרות ופרנסי-עיר למיניהם אשר בשם אלילי-השווא הזרים שלהם, וכדי להיראות "בריאים" ולמצוא חן בעיני ה"גויים" ותורותיהם המודרניות – חירפו וגידפו לא פעם אחת ולא פעמיים את הגולה ואת יהדותה והרעילו את לב הנוער עד שאטמו גם את ליבו לחוש בזעקת ההרוגים. אי-הבנה זו בה נתקל ספרו של פנחס שדה – אין ספק בליבי שרק פרי הבורות היא. באשר לא פעם קורה כי דווקא אלו המקימים קול צעקה על מרעילי הבארות – הם-הם ששופכים במו ידיהם את הרעל, וכל צעקתם לא באה אלא כדי להוסיף חטא על פשע. ואני בטוח, כי אם יבואו יום אחד לחקור בדבר השפעותיה של המחשבה המשיחית היהודית על הספרות הישראלית – ימצאו ללא ספק בספרו של פנחס שדה חומר אותנטי מאוד ויהודי מאוד בגישתו; כי למרות השינאה העצמית ולמרות הבקשה להעמיד את הקיום על יסוד אחר – קרוב הוא אולי שורש נשמתו של פנחס שדה לקבלת האר"י יותר משקרוב לה שורש נשמתם של רבים וגם טובים בקירבנו.

שש שנים חלפו מיום צאת הספר. אמנם היכה גלים ועורר עניין, אך מצדדים שונים נשמעו קולות של ספק וביטול: "הרי זו רק ביוגראפיה!" – אמרו – "ביוגראפיה של אדם פרטי – מה לה ולספרות? והאם יוכל לכתוב עוד ספר שאינו ביוגראפיה? והייתכן כי בחור צעיר שטרם הגיע לגיל שלושים יתכוון לרמוז בדבריו על עצמו כעל משיח?"

משונה עד כמה הצליח פנחס שדה להתל בקהלו – בכך שכבש את התעניינותם, וגרם להם להאמין ולקבל ברצינות כה רבה את המסופר ביצירתו הבדוייה, כי אכן, יצירה ספרותית מסוגה של "החיים כמשל" בדוייה היא, ולו גם נושאת על עצמה חותם אוטוביוגראפי מובהק ביותר. היא בדוייה מכיוון שהיא אמיתית. משום שיש לה חיים משלה, וערך של יחידה אמנותית טהורה אשר לגביה שוב אין חשיבות לשאלות – האם זה קרה באמת? או שזה פרי הדימיון בלבד?

אבל נימוקים ממין אלו אינם משכנעים את הקורא ואת המבקר הספרותי, והם טוענים: "אם הוא אמר שהוא משיח, פירושו של דבר שהוא חושב שהוא משיח." ואתה לך והסבר להם, כי דברים אלה נאמרו במסגרת של אוטוביוגראפיה ספרותית [בידיונית], וכי איש טרם ראה, ודומני שגם לא יזכה לראות, את פנחס שדה מסתובב ברחובות ירושלים כשכתר-קוצים על ראשו והוא מכריז בקול גדול על משיחיותו.

עד כאן דברי הוויכוח על צידוקה או חוסר-צידוקה של הדרך האוטוביוגראפית בה נוקט פנחס שדה. אך אפשרית גם בחינה אחרת, לא על פי העקרון המופשט אלא על פי פירותיו בסיפור. הבה ונשאל את עצמנו: האם לא ייתכן, למשל, כי הפרק האוטוביוגראפי המסביר את התהוותו ולידתו של שיר יהיה פרק בעל ערך עצמאי של פרוזה טובה ומרתקת? ניקח לדוגמא תיאור אוטוביוגראפי העוסק בתהליך לידתו של שיר:

פנחס שדה: ברגע ההוא חלף על פניי זוג צעיר, שאך חצה את הגן לשם מעבר מרחוב לרחוב. הבחור ניראה לי כבן עשרים וחמש, טיפוס המוני, זול. אבל הנערה, כבת שבע-עשרה, היתה שונה ממנו מאוד, וברגע הקט שבו חלפה על פניי דימיתי לשאוב בעיניי את מלוא המתיקות והחן ששפעו ממנה. כפות רגליה, שהיו נתונות בסנדלים, היו יפות להפליא, וכן רגליה שבמכנסיים הקצרים, וכן גופה התמיר, וידיה, ופניה, ושערה הצהוב. הווייתה הזכירתני לפתע עולם אחר, רחוק, את הטבע, את החן.

גם את קולה שמעתי, ואני זוכר שהיה לו צליל נעים ונכון, ואני זוכר את שלושת המילים שהשמיעה:

 "אסקדינייס זה שסק."

היא אמרה זאת בצחוק קל, כמו בגאווה שובבה, כי בן-לווייתה לא ידע, כניראה, מהן אסקדינייס, ועל שאלתו, שאותה לא שמעתי, ענתה –

 "אסקדינייס זה שסק."

רק שלושת המילים הללו בלבד הן שנותרו לי ממנה, ועל כן החזקתי בהן והייתי שב ומהרהר בהן ולוחש אותן לתוך החשיכה. הן היו חלק ממנה, מן הטבע, מן היופי, מן האושר, ממה שהיה רחוק ממני.

 "אסקדינייס זה שסק."

וכשהוספתי לגלגל בהן, החלו המילים, כפי שיקרה לרוב, מאבדות את מובנן, ורק הברותיהן וצלילן נותרו. ההברות החלו להתקיים קיום משלהן, מין קיום מפלצתי. ועכשיו, איך זה אירע שאחת משתי המילים – או אסקדינייס או שסק, לא אדע איזו מהשתיים – התגלגלה והפכה במוחי למילה סונטת? בכל אופן, המילה סונטת קפצה לתוך מוחי והחלה מנסרת שם כמו יתוש מטורף.

ואז התרחש ובא עליי הדבר בעל המהות הניסית, הדבר ששב, מאז, והתרחש לי בחיי כמה וכמה פעמים. בלי-משים הוצאתי מכיסי עיפרון ופיסת-נייר ורשמתי, לאורו הקלוש של פנס רחוק, את המילים:

 "סנטו בי נערות"

ואחרי רגע הוספתי שורה שנייה

 "על כי דלותי ככה."

למה כתבתי זאת? לא התכוונתי לכתוב שיר, ומה גם בגלל סיבה כה טפלה כאותה מילה שהתגלגלה למוחי דרך מיקרה. ואיך אפוא אירע שהמילה הטפלה ההיא עוררה בי התרעדות כל-כך עזה עד שכל מה שהיה כמוס באפלולית המעמקים של הנפש נפרץ והגיח ולבש דמות מוחשית של מילים? איך שהוא, מיד לאחר שרשמתי את שתי השורות הראשונות החלו באות – בלי משים, כמתוך הזייה סהרורית – המילים הבאות, השורות הבאות...

סנטו בי נערות

על כי דלותי ככה

אמן, אני אומר, אמן כי דל אני.

את כל אשר לי נתתי בברזל

את כל עושרי אשר חנני אלוהים (שם, עמ' 106-103).

אהוד בן עזר: דומני כי התשובה לשאלה שהצגנו – ברורה. תולדות כתיבת השיר הפכו לקטע של פרוזה בשלה, בעלת חיות ובעלת ממשות פנימית משכנעת. "החיים כמשל" לא נישארו, אפוא, בגדר כרוניקה של חיים בלבד אלא נתעלו לדרגת משל ספרותי מופלא, הניראה לי להיות אחד מן הספרים ברוכי ההשראה, הטובים, המעניינים והמהנים ביותר שהעמידה לנו מתוכה הספרות הישראלית בשנים האחרונות.

המשך יבוא

* * *

חוברת חדשה של "מאזניים"

 המוקדשת כולה לספרות ילדים

חינם לכל מבקש

שלום,

הופיעה חוברת מיוחדת של "מאזנים" המוקדשת כולה לספרות ילדים. מדור מיוחד בגיליון זה הוקדש לסופרת האהובה דבורה עומר. בין הסופרים והמשוררים שתרמו מיצירותיהם לגיליון אוגוסט של כתב העת הספרותי של אגודת הסופרים העברים "מאזניים", אותו ערך ד"ר משה גרנות: סמדר שיר, עטרה אופק, דורית אורגד, יוסי גמזו, שלומית כהן-אסיף, פוצ'ו, אהוד בן עזר, נורית יובל, נאוה סמל, אדיר כהן, מירי ברוך, יהודה אטלס, יורם טהרלב.

כבר בימים הראשונים להפצתו התקבלו במשרדי אגודת הסופרים העברים תגובות חמות המוקירות את הגיליון הרענן. ד"ר משה גרנות, העורך החדש של כתב העת הוותיק "מאזניים"  השכיל לבחור לביכורי גיליונותיו נושא צעיר הפורט שיר ילדים נעים בלב הקורא.

אשמח לשלוח עותק של הגיליון לכתובת שתצוין במיל חוזר. בברכה

נירה תובל

דוברת אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

נייד: 054-4639625  מייל: niratu4@gmail.com

[דבר המפרסם]

* * *

דודו אמיתי

סרטון לא משמח על פעולות המתנחלים

שלום אהוד,

אם אין שאננים בציון הרי שהסרטון הלא-משמח הזה הוא בבחינת צפיית חובה עבורם לכל מי יהודי/ישראלי באשר היא או הוא.

אשמח אם תכלול בדחיפות ב"חדשות בן עזר".

בברכה

דודו אמיתי

גבעת עדה וחביבה

http://www.youtube.com/watch?v=rKO2TDYM31A

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סבא מניף את הנכד גבוה אל-על אבל הנכד החכם, במקום להגיד: "סבא אני ממונף!" אומר: "סבא, אני שקוע בחובות!"

* בלב המזרח התיכון המתפורר, כאשר כמעט אף מדינה אינה בודקת את הימצאות נגיף הפוליו במערכות הביוב שלה, מערכות אשר בחלק מהמדינות אינן קיימות כלל, וכאשר אזרחיהן נפצעים ונהרגים יום-יום מבלי שיהיה להם די מקום בבתי החולים – ישראל והתיירים הישראליים באירופה עומדים בלב הבעייה של התפשטות נגיף הפוליו באיזור! – למרות שטרם נתגלה אצלנו אפילו מקרה אחר של מחלה ממש.

על האשמת היהודים במגפת הדבר בימי הביניים באירופה כבר שמעתם?

"ראשי המשרד ורופאים בכירים, יישרו קו עם המסר הקורא להרחיב את המבצע על רקע המשך הימצאותו של נגיף הפוליו במערכות הביוב גם במרכז הארץ. היתה זו החלטה צפויה מראש, על רקע הלחצים מצד ארגוני בריאות בינלאומיים, ובייחוד מדינות הסניף האירופי של ארגון הבריאות העולמי, לחסן את האוכלוסייה הישראלית בחיסון המוחלש נגד פוליו שניתנה כבר לפני כחודשיים. במשרד הבריאות אמנם הבהירו כי לא נכנעו ללחצים מיד, והחליטו על מבצע החיסונים ועל הרחבתו רק לאחר תהליך של דיון בממצאים בשטח, אולם בסופו של דבר יישרו קו עם הבקשה של מדינות אירופה, שמקורה בעיקר החשש מפני העברת הנגיף ליבשת – על רקע מספרם הגדול של התיירים הישראלים במדינות אירופה." ["הארץ" באינטרנט, 11.8].

* וכידוע מרבית התיירים הישראליים, שמסכנים בהדבקה בפוליו את האוכלוסייה הנוצרית והמוסלמית של האיחוד האירופי – הם תינוקות וילדים ישראליים עד גיל תשע וחצי – בייחוד הילדים והתינוקות הבידואיים, שטרם קיבלו את החיסון לפי דרישת האיחוד אבל הם מרבים לטייל באירופה!

האין גבול לכזבים ולטמטום, ובייחוד כשהם נגועים כנראה בשנאה לישראל!

* איחולי החלמה לראש הממשלה מניתוח הבקע בטבור. עכשיו אנחנו גם משוכנעים שלא נחזיר את הבקעה הנמצאת בטבור הארץ, בקו שמצפון לדרום.

* דברים כדורבנות מאת אבירמה גולן: "קשה להפריז בתיאור הייסורים העוברים על צעיר המעיד נגד רבו הנערץ, ויודע איזה מחיר נורא הוא עומד לשלם במעגל הסגור שבו הוא חי. כשם שנערות רבות שנאנסו, הוטרדו, או נוצלו מינית בתוך המשפחה מעדיפות למות ולא להסגיר את מעניהן. אבל הניצול המיני הוא רק קצה הקרחון של התופעה, המאפשרת מעשים חמורים כאלה ודומים להם.

"'יש כאן תופעה דומה לשבתאות,' אומר [הרב יעקב] אריאל. 'גם כששבתאי צבי התאסלם, חסידיו לא האמינו לכך.' זוהי הגדרה מדויקת ל'גורו' הרבני החדש, שמעריציו עיוורים לחריגותיו המוסריות ומאבדים כל רסן. אלון אינו היחיד, אך הוא אולי הכריזמטי ולכן המסוכן מכולם.

"חסידים שוטים אינם פועלים בחלל ריק. הצגת המנהיג כנרדף וכקורבן לעלילה משלהבת אותם, ומנהיגים רוחניים, כמו הרב חיים דרוקמן – שבעבר תמך ברב זאב קופלוביץ', שהורשע בעסקת טיעון במעשים מגונים ונשפט למאסר – מלבים את האש בתמיכתם באלון.

"ההשתוללות הזאת מוכרחה להיפסק. באחרונה התפטר אפיפיור בגלל הפקרות דומה, שאיימה לרסק את אמינות הוותיקן. הגיע תור החברה הדתית בישראל להקיא את משיחי השקר מתוכה." ["הארץ", 8.8.13].

* מכובדי, הנדון: עשה לך רב. לפני כחמש-שש שנים סובבתי באקראי את כפתור הרדיו ועליתי במקרה על שיעור בתנ"ך. פתאום רותקתי והוקסמתי. גיליתי משמעויות עומק והקשרים בין חלקים שונים של הכתוב, שאינם נגלים בקריאה ראשונה.  המרצה הציג את הדברים בצורה מושכת לב ומעניינת. היה זה השיעור השבועי הפופולארי, שהעביר הרב מוטי אילון בבית הכנסת "ישורון" בירושלים. מאז ציפיתי והקפדתי לשמוע שיעור זה ברדיו, וככול ששמעתי יותר גברו בי העניין וההתפעלות. אינני איש דתי, ואינני בקי בתנ"ך, התחנכתי במערכת החינוך החילונית ועברתי בה את כל השלבים, אך לא זכור לי עוד מורה כה מרתק.

והנה פתאום פרצה הפרשה סביב הרב אילון, והשיעורים ברדיו פסקו. מבלי לנקוט שום עמדה בפרשה, כי אין לי מידע, אני מתגעגע לאותם שיעורים ומצר על  שכך נפל בחלקו של הרב אילון. הסיפור כולו היה כל כך לא צפוי מבחינתי. וחבל, נקטעה חוויה רוחנית מיוחדת.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* אהוד, אהוד, אהוד – אז זה מה שאנחנו רוצים [גיליון 863]? – שרק מי שיוכל לשלם נוציא את ספרו? נו, הרי זו עוד סיבה למה חייבים להפסיק את המבצעים המטורפים האלו!

בברכה,

עילאי מלצר 

ספרי עליית הגג

רח' עמדן 5, ת"א

לעילאי, זה לא מה שאני רוצה, זו המציאות, אחרת גם ספריי שלי לא היו יוצאים לאור.

בברכה

אהוד

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,510 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל