גיליון מס' 865

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' באלול תשע"ג 15 באוגוסט 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַסִּפּוּר הֶעָצוּב שֶל סְטֶלָה פְלוֹרֶס. // ד"ר אברהם וולפנזון: בלפור והאינדיאנים. // אליהו הכהן: מתי החלה הנוסטלגיה לארץ ישראל הישנה והטובה? // רביבה בן זאב: ממשלת ישראל כבבואת אזרחיה. // רות ירדני כץ: מנות אקסוטיות. // יוסף דלומי: לא למד מאוסלו, שכח את דאבוס ועכשיו בזיון ברצלונה. // יצחק שויגר: 1. ספינת השותים. 2. המסע המופלא לוורונה וללה סקאלה. // עוז אלמוג: העניבה והסטטיסטיקה. // ברוך תירוש: בין יצחק שמיר למנחם בגין. // פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים? – תשובה: ועוד איך! // נתי מלאכי: אנושקה. // אורי הייטנר: צרור הערות 14.8.13. // אשר מעוז: מטקס הקריעה לטקס הטבילה.// ישראל נטע: קטע.  // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אהוד בן עזר: פרק יומן (1965). // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַסִּפּוּר הֶעָצוּב שֶל סְטֶלָה פְלוֹרֶס

"עצב חרישי ויראה נעלמה התגנבו אל לב נֹחַ. שם, מֵעֵבֶר לגדר, עומד עתה אבא בקפּוטא

ובכובע של שבת וצועק בקול: 'ארבעים שנה אָקוּט בדור!' (תהילים צ"ה י')...' והוא,

פושע ישראל, מוטל בשעה זו מאחורי איזו גדר ואורב ל'שִקְצָה'..."

(ח. נ. ביאליק: "מאחורי הגדר")

1.

הִיא נוֹלְדָה בְּלִיסְבּוֹן, לֹא הַרְחֵק מִשִּפְכוֹ מְתֻלְתַּל הָאַדְווֹת שֶל הַטֶּז'וֹ

הַמַּגִּיר אֶת שִצְפּוֹ כְּמוֹ הַפָאדוֹס אֶת כְּפוֹר בְּדִידוּתָהּ אֶל חֵיקוֹ הָרָחָב

שֶל הָאוֹקְיָנוֹס הָאַטְלַנְטִי, לְאָבִיהָ

הָיָה מִשְׂרָד בָּאָוֶנִידָה הַגְּדוֹלָה

שֶמּוּל הֵיכַל הַפַּרְלָמֶנְט שֶבּוֹ, פָּתֵטִית

נִסָּה לִלְחֹם בָּעָרִיצוּת הַחֲשוּכָה.

מָה כְּבָר אֶפְשָר לְסַפֵּר עַל יַלְדָּה בַּת חָמֵש שֶיָּפְיָהּ, גַּם בַּחֹרֶף,

הוּא כְּמוֹ אַמְבָּסָאדָה קְטַנָּה שֶל אוֹר-שֶמֶש

אוֹ מִקְדָּמָה שֶל שְמֵי בְּרוֹקָד תְּכֻלִּים עַל הַחֶשְבּוֹן

שֶל מָה שֶיָּבוֹא, אִם יָבוֹא, שֶל שְׂמָחוֹת הַשְּמוּרוֹת לֶעָתִיד, אִם עָתִיד הוּא

מָה שֶצָּפוּי וְחָבוּי כְּשַי-כְּרִיסְמֶס

אוֹ מָה שֶכָּפוּי כִּגְזַר-דִּין?

"הִיא תַגִּיעַ רָחוֹק," מִתְנַבְּאוֹת הַשְּכֵנוֹת

בִּרְאוֹתָן כָּל אִיש בָּרְחוֹב מֵסֵב עֵינַיִם אַחֲרֶיהָ,

סְטֶלוֹת שֶל אוֹר בְּחֶשְכַת אִישוֹנֶיהָ וּפְלוֹרֶס אֲרֻכֵּי עֲלֵי-כּוֹתֶרֶת בָּרִיסִים.

וְאָכֵן זֶה קוֹרֶה, נְבוּאוֹת מַגְשִימוֹת אֶת עַצְמָן: הִיא תַרְחִיק, עִם הוֹרֶיהָ

עַד מוֹזַמְבִּיק, שֶאֵלֶיהָ, מִפַּחַד

זְרוֹעוֹ שֶל הַדִּיקְטָטוֹר דּוֹן אַנְטוֹנְיוֹ סָלָזָר

יִבְרַח פַּרְלָמֶנְטָר פְּרוֹ-לִיבֶּרָלִי זֶה, אָבִיהָ,

מִמָּה שֶכִּסְפָרַד שֶל פְרַנְקוֹ חָל גַּם בְּאַרְצוֹ.

2.

וַאסְקוֹ דָה גַאמָה גִלָּה, בִּנְסִבּוֹת אֲחֵרוֹת בְּתַכְלִית, אֶת הַדֶּרֶךְ

מִמָּה שֶּעֲמַלְיָה רוֹדְרִיגֶז קָרְאָה לוֹ "לָה קַאזָה פּוֹרְטוּגֶזֶה" לַיַּבֶּשֶת הַשְּחוֹרָה,

אַךְ כָּאן מְגַלֶּה אֶת יָפְיָהּ שֶל הַבַּת אַדְווֹקָט מִן הַמְּכוֹרָה שֶנִּזְדַּמֵּן אֶל הַקּוֹלוֹנְיָה

עֶשֶׂר שָנִים לְאַחַר בְּרִיחָתָם שֶל הָאָב וּמִשְפַּחְתּוֹ מִן הַפָשִיזְם בְּלִיסְבּוֹן.

עֶרֶב קֵיצִי תַחַת שְמֵי מוֹזַמְבִּיק, בַּבִּירָה לוֹרֶנְסוֹ מַארְקֶס, בְּחוּגֵי הָאֶמִיגְרַצְיָה:

כְּבוֹד הַפְּרַקְלִיט, לִצְלִילָיו שֶל תַּקְלִיט, מַזְמִין אוֹתָהּ לְטַאנְגּוֹ מְסַחְרֵר עַל הַפַּרְקֶט.

סְטֶלָה, אַיֶּלֶת-הָרִים רְדוּפָה שֶהֵרִיחָה צַיָּד, כְּלָל אֵינָהּ מְסֻחְרֶרֶת,

בְּחֵן אֲבָל בְּתֹקֶף מְחַרְפֶנֶת לוֹ לַמַּאצ'וֹ אֶת כָּל מַאֲמַצָּיו לְהַצְמִידָהּ אֵלָיו אָן-בְּלוֹק.

דּוֹן אַדְווֹקָטוֹ עוֹמֵד עַל שֶלּוֹ וְשֶלּוֹ כִּמְעַט נִשְבָּר לוֹ אֲבָל לֹא לִבָּהּ שֶל סְטֶלָה,

כָּל מִתְקְפוֹת הַפְּרָחִים הַשְּלוּחִים לְבֵיתָהּ יוֹמָם וָלַיְלָה נִתְקָלוֹת בְּקִיר אָטוּם.           

כָּל קְהִלַּת הַגּוֹלִים, בְּלָשוֹן מְצַקְצֶקֶת, בִּדְחִילוּ וּרְכִילוּ

אוֹמֶרֶת "חֲבָל", גַּם הָאָב, גַּם הָאֵם, אֲבָל סְטֶלָה כְּצוּק-סֶלַע: "לֹא רוֹצָה אוֹתוֹ וְדַי."

אֲפִלּוּ כַּעֲבֹר עֶשְׂרִים שָנָה, כְּשֶמִּתְבָּרֵר לָהּ שֶדְּחוּי-לִבָּהּ פִּתְאֹם הוּא נְשִׂיאָהּ שֶל פּוֹרְטוּגָל

וְאִלּוּ לֹא יָרְקָה הַחֲתוּלָה עַל הַשַּמֶּנֶת הָיְתָה עַכְשָו גְּבִרְתָּהּ הָרִאשוֹנָה שֶל הָאֻמָּה

אֵין זֶה מֵזִיז לָהּ שוּם כְּלוּם חוּץ מִקֶּמֶט סַרְקַסְטִי בְּקַו הַשְּׂפָתַיִם,

זֶה, שֶאוֹתוֹ לֹא הִצְלִיחַ סֶנְיוֹר פְּרֶסִידֶנְטֶה לִפְרֹץ מֵעוֹלָם.

הִיא מֻקֶּפֶת גְּבָרִים אַךְ חוֹמַת יְרִיחוֹ מַמְתִּינָה רַק לִצְבָא יְהוֹשֻעַ

אַף שֶעוֹד שוּם יְהוֹשֻעַ כָּאן טֶרֶם נִגְלָה לָהּ אוֹ טֶרֶם נוֹלַד.

אַבָּא חוֹזֵר וּמַזְכִּיר לָהּ מֵאָז אֵיךְ הֻחְמַץ הָאֶקְסְפְּרֶס אֶל הָאֹשֶר

בְּהֶדֶף יָדַיִם פְּתַיּוֹת, שְׂמָאלִיּוֹת, שֶאִבְּדוּ אֶת סִכּוּי-הַזָּהָב

אַךְ אֵין בָּהּ טִפַּת חֲרָטָה, הִיא שְלֵמָה עִם עַצְמָהּ, עִם עַצְמָהּ הַנּוֹתֶרֶת

יָפָה יוֹתֵר כָּל יוֹם וּבוֹדֵדָה יוֹתֵר כָּל לַיְלָה,

דוֹחָה אֶת הַבּוֹלְעִים, בִּמְקוֹם אוֹתָהּ, אֶת עֶלְבּוֹנָם.

3.

גֶּבֶר אֶפְשָר לַהֲדֹף לְאָחוֹר אֲבָל לֹא אֶת גַּלְגַּל הַהִיסְטוֹרְיָה:

כְּמוֹ שֶפִּתּוּחַ תַּצְלוּם נֶגָטִיב שֶל לָבָן עַל פְּנֵי שָחֹר הוֹפֵךְ שָחֹר עַל פְּנֵי לָבָן

כָּכָה הוֹפֵךְ גַּם סָמוֹרָה מָשֶל עִם מוֹרְדָיו אֶת סִדְרֵי מוֹזַמְבִּיק זוֹ

מָה שֶכּוֹפֶה עַל הוֹרֶיהָ שֶל סְטֶלָה אֶת עֹל גָּלוּתָם הַשְּנִיָּה.

עַכְשָו הֵם בְּיוֹהָנֶסְבּוּרְג, זְקֵנִים יוֹתֵר, תְּשוּשִים,

עַכְשָו הִיא מִשְעַנְתָּם הַיְּחִידָה, קֻפַּת-הַגֶּמֶל.

יֵש לָהּ מִשְׂרַת-מַזְכִּירָה בְּחֶבְרַת-הַמִּכְרוֹת הַגְּדוֹלָה, הִיא שוֹלֶטֶת

בְּשֵש אוֹ בְּשֶבַע שָׂפוֹת אֲבָל לֹא בְּלִבָּהּ הַכָּלוּא בְּצִינוֹק.

שוּם מַעֲצוֹר, גַּם שוּרַת מַחְסוֹמֵי-הַדְּרָכִים שֶל שוֹטְרֵי הָאַפַּרְטְהַיְד,

אֵין בּוֹ כְּדֵי לְעַכֵּב אֶת הַזְּמַן. אֶל הַקֶּמֶט הַהוּא, הַיָּשָן

בְּקַו הַשְּׂפָתַיִם הָהֵן הַיָּפוֹת שֶאַף פַּעַם לֹא נֻשְּקוּ (אַף כִּי הַדַּעַת לֹא סוֹבֶלֶת

מִין פָּרָדוֹקְס שֶכָּזֶה, אֶגְרוֹף בּוֹקְס שֶכָּזֶה בְּכָל שְבִיב הִגָּיוֹן)

חוֹבְרִים, בְּאוֹתָה הִתְגַּנְּבוּת-יְחִידִים שֶהַפּוּדְרָה מְכַסָּה בָּהּ כְּשוֹדֵד אֶת שְלַל-הַגֶּזֶל,

עוֹד קַמְטוּטִים זְעִירִים, זְהִירִים. הִיא פִּתְאֹם מַתְחִילָה לְגַדֵּל

בֵּית-יְתוֹמִים שֶל עַשְׂרוֹת חֲתוּלֵי-מְצוּקָה, לְעַשֵּן בְּשַרְשֶרֶת,

לָקַחַת הַבַּיְתָה בִּטְרַנְס וֹּרְקוֹהוֹלִי יוֹם-יוֹם מִן הַמִּשְׂרָד אֵינְסְפוֹר דּוּ"חוֹת לְהַדְפָּסָה.

וְאָז, כְּשֶכְּבוֹד הַבּוֹס הַטָּס לְדֶרְבֶּן בְּמַפְתִּיעַ מַצְנִיחַ לְיָדָהּ, כְּמֵטֵאוֹר, כַּרְטִיס זוּגִי

מַמָּש לְאוֹתוֹ עֶרֶב, בִּמְקוֹמוֹ, לְקוֹנְצֶרְט-גַּאלָה

וְסָח לָהּ אַבָּהִית: Have a good time – וְנָגוֹז,

הִיא לֹא יוֹדַעַת אִם לְהִתְדַּפְּרֵס אוֹ אִם לִשְׂמֹחַ,

הִיא רַק נִדְקֶרֶת כְּמוֹ בִּקְצֵה סִכָּה בַּתּוֹבָנָה

שֶמִּי שֶמְּפַסְפֵס לַעֲזָאזֵל אֶת הָרַכֶּבֶת

נוֹתָר (אֵין מוֹעֵד ב', יַלְדָּה)

לְבַד עַל הָרְצִיף.

לָכֵן הִיא עוֹשָׂה לָהּ פִּתְאֹם, לֹא בַּזְּמַן הָרָגִיל, הַפְסָקַת-צָהֳרַיִם,

יוֹרֶדֶת עִם זוּג כַּרְטִיסָיו שֶל הַבּוֹס וְעִם סֶנְדְוִיץ' לַפַּארְק הַסָּמוּךְ.

מִי שֶמִּיָּד מִתְנַחֵל עַל חֲצִי הַסַּפְסָל הַפָּנוּי שֶלָּה חֶרֶש

בְּלִי לְהָצִיץ לְעֶבְרָהּ אֶלָּא רַק בָּעִתּוֹן הַפָּרוּשׂ בֵּין יָדָיו

הוּא גֶבֶר נָכְרִי, כְּמוֹ עַבָּ"ם שֶנָּחַת זֶה עַתָּה מִפְּלָנֵטָה אַחֶרֶת

וְיֵש לָעִתּוֹן שֶלּוֹ כְּתָב מְשֻנֶּה, שֶל לְהֵפֶךְ כָּזֶה, מִיָּמִין

לִשְׂמֹאל, וְהוּא לֹא מִסְתַּכֵּל בָּהּ הַסְּנוֹבּ, רַק לוֹטֵש בְּאוֹתָם הֵירוֹגְלִיפִים      

צְרוֹר מַבָּטִים מַפְשִיטִים שֶכָּאֵלֶּה, כְּאִלּוּ קוֹלֵף אֵיזֶה פְּרִי.

 "אֵיזוֹ שָׂפָה זוֹ?"  נִפְלָט לָהּ סְתָם כָּךְ, כְּמוֹ כַּדּוּר תּוֹעֶה, שָגוּי, לֹא רְצוֹנִי, מִבֵּין שְׂפָתֶיהָ,

שְׂפָתֶיהָ הַיָּפוֹת שֶהִיא נוֹשֶכֶת אוֹתָן פֶּתַע בִּמְקוֹם אֶת קְרוּם הַסֶּנְדְוִיץ', בִּמְבוּכָה וְהַסְמָקָה.

 "Hebrew,"

 עוֹנֶה הָעַבָּ"ם וּפוֹגֵש אֶת עֵינֶיהָ,

'.the tongue of the Bible'

 The New or the Old Testament?""

 הִיא שוֹאֶלֶת.

 "the old one,"

 הוּא מֵשִיב לָהּ,

"good old books are always new…"

עַכְשָו הוּא מְסַקְרֵן אוֹתָהּ, עַכְשָו הִיא מְתַחְקֶרֶת

אוֹתוֹ אֲבָל גַּם מַשֶּהוּ כָּמוּס שֶבְּתוֹכָהּ

וּמָה שֶמּוּזָר הוּא שֶהוּא וְהַמַּשֶּהוּ, יַחַד, שְנֵיהֶם נַעֲנִים לָהּ

כְּמוֹ בְּתִרְגּוּם סִימוּלְטָנִי שֶל קוֹד שֶנִּשְנַק בָּהּ, שָנִים, לֹא הָגוּי.

 Well"," הִיא אוֹמֶרֶת לוֹ בְּלִי הֲכָנָה אוֹ שִקּוּל, בְּמִין קְרִיזָה שֶל אֹמֶץ,

"יֵש לִי, dear stranger, כָּאן זוּג כַּרְטִיסִים לְקוֹנְצֶרְט. מִתְחַשֵּק לְךָ גַם?"

"לָמָּה אֲנִי?" הוּא שוֹאֵל בִּפְלִיאָה וְגַם הוּא מִתְאַדֵּם, "אֵין לָךְ בַּעַל?"

"לֹא," הִיא עוֹנָה לוֹ.

"וּ-boy friend?"

"גַּם זֶה לֹא."

"תַגִּידִי, הַגְּבָרִים בָּעִיר הַזֹּאת כֻּלָּם  עִוְּרִים?"

"לָמָּה עִוְּרִים?"

"כִּי צָרִיךְ," הוּא אוֹמֵר לָהּ, "לִהְיוֹת עִוֵּר אוֹ dummy, אוֹ שְנֵיהֶם, שֶלֹּא לִרְאוֹת זֹאת."

"מָה לֹא לִרְאוֹת?"

"שֶאַתְּ מַשֶּהוּ-מַשֶּהוּ."

"הַיְנוּ?"

"הַיְנוּ אֵין אֶצְלֵךְ בַּבַּיִת שוּם מַרְאָה?..."

4.

בָּעֶרֶב הִיא יוֹשֶבֶת לְצִדּוֹ בָּאוֹדִיטוֹרְיוּם, קְסוּמָה מִן הַבּוֹלֵרוֹ שֶל רָוֶל, שְנוּקַת דְּמָעוֹת.

לַיְלָה אַחַר-מִכֵּן הִיא מִתְמַסֶּרֶת לוֹ. הוּא, מֻכֵּה בְּהֶלֶם, מְגַלֶּה בְּתוּלִים וְדָם.

כָּל זֶה אָמְנָם מִתְקַבֵּל, לֹא בְּלִי שוֹק, עַל הַלֵּב אֲבָל לֹא עַל הַדַּעַת:

אֵיךְ זֶה? יָפָה שֶכָּזֹאת, מַטְרִיפָה שֶכָּזֹאת –  וְעוֹדָהּ לְבַדָהּ?

הוּא נֶחְפָּז לְחַשֵּב אֶת גִּילָהּ, לְהָבִין מִפְּנֵי מָה זֶה, אַךְ כְּלוּם לֹא מוּבָן לוֹ.

גַם אֶת כְּתָבְתָּהּ הִיא אֵינֶנָּה נוֹתֶנֶת לוֹ,

בָּאָה בְּמוֹנִית

וּמִתְחַפֶפֶת

כְּמוֹ גַנָּב.

מָה כְּבָר נוֹתָר לוֹ סוֹפְסוֹף לַעֲשׂוֹת? הוּא אוֹרֵב לָהּ, כְּגַנְגְּסְטֵר, בְּאַמְבּוּש

כָּל צָהֳרַיִם בַּפַּארְק בּוֹ צָנְחָה לוֹ כְּמוֹ בּוּם עַל-קוֹלִי עַל חַיָּיו.

הוּא סוֹרֵק אֶת רַבֵּי-הַקּוֹמוֹת בַּסְּבִיבָה, כָּל מִשְׂרָד וּפְרוֹזְדוֹר, שַעַל-שַעַל.

כְּלוּם לֹא יוֹצֵא לוֹ מִזֶּה חוּץ מִזּוֹ, נִשְמָתוֹהַיּוֹצֵאת אֶל דְּמוּתָהּ.

5.

שְנָתַיִם לְאַחַר-מִכֵּן, כְּבָר בְּאַרְצוֹ, מַגִּיעַ

אֵלָיו בַּ-e-mail דּוּ"חַ מִמִּשְׂרַד-בִּלּוּש פְּרָטִי:

הַסֶּנְהוֹרִיטָה פְלוֹרֶס שָבָה, מִסְתַּבֵּר, לִיסְבּוֹנָה.     

כְּתָבְתָּהּ הַנּוֹכְחִית, סֶנְהוֹר, הִיא כָּךְ וְכָך. Full stop.

הוּא כּוֹתֵב לָהּ מִיָּד אַךְ הַדֹּאַר חוֹזֵר עִם חוֹתֶמֶת "לֹא יָדוּעַ" אֲבָל יֵש לוֹ טְבִיעַת-עַיִן:

הַדַּש הָאֲחוֹרִי בְּמַעֲטֶפֶת מִכְתָּבוֹ שֶנִּתְקַיֵּם בּוֹ גַם "יַגִּיעַ", גַם "יָבוֹא", גַם "יֵרָאֶה"    

וְרַק לֹא "יֵרָצֶה", מַסְגִּיר סִימָן, עֵדוּת אִלֶּמֶת

לְכָךְ שֶהוּא נִפְתַּח אֲבָל מִיָּד הֻדְבַּק שֵנִית...

מָה זֶה אוֹמֵר? זֶה אוֹמֵר שֶהַגְּבֶרֶת קָרְאָה אֶת הַמִּכְתָּב, וְאִם נִדְרָש לְכָךְ חִזּוּק

הֲרֵי שֶיֵּש מִלִּים בִּכְתַב-יָדוֹ שֶנִּתְמַסְמֵס שָם מִמַּשֶּהוּ נוֹזְלִי, כְּעֵין טִפְטוּף, אוּלַי דְּמָעוֹת.

כָּל זֶה בָּרוּר וְיָדוּעַ לוֹ כְּמוֹ וַדָּאוּת הָאַכְזָבָה, צְבִיטַת הַלֵּב, הַגַּעֲגוּעַ,

מָה שֶוַּדַּאי לֹא יָדוּעַ לוֹ כְּלָל הוּא שֶשָּם, מַמָּש בְּרֶגַע זֶה, בֵּין רְחוֹבוֹת לִיסְבּוֹן,

סָמוּך לְשִפְכוֹ מְתֻלְתַּל הָאַדְווֹת שֶל הַטֶּז'וֹ צוֹפָה הָעַלְמָה לְבֵית פְלוֹרֶס

בְּאוֹר הַשְּקִיעַה שֶשִּמְשָהּ מְדַמֶּמֶת אֶת דַּם הַמַּחְזוֹר שֶלָּהּ בְּלִי לְאַחֵר

שוּם רַכָּבוֹת בְּעוֹדָהּ מְמוֹלֶלֶת בְּאֶצְבָּעוֹת דַקּוֹת וַאֲרֻכּוֹת, בְּעַצְבָּנוּת

אֶת צְלַב-הַזָהָב הֶעָנוּד עַל חָזָהּ הַגָּמֵל, הַקָּמֵל, הַכָּמֵהַּ

לְלֶטֶף יְדֵי הַזּ'וּדֵיאוֹ הַהוּא שֶמִּמֶנּוּ בָּרְחָה כְּמוֹ מֵאֵש-

אוֹטוֹדָפֶה, וּמַמָּש בּוֹ-בָּרֶגַע, כְּמוֹ כוֹרוֹס יְוָנִי הַנַּעֲנֶה לְאַנְחוֹתֶיהָ

הוֹמִים לְפֶתַע כָּל פַּעֲמוֹנֵי הַקָּתֶדְרָלוֹת בְּכָל חוּצוֹת לִיסְבּוֹאָה, שֵם-הָעִיר בִּשְׂפַת-עַמָּהּ.

"לִיסְבּוֹאָה" מְצַלְצֵל לָהּ מוּסִיקָלִית כְּמוֹ "לִשְׂבֹּעַ",

מִלָּה עִבְרִית שֶכְּשֶאָמְרָה לַזָּר אֶת שֵם עִירָהּ

בֵּאֵר לָהּ אֶת פִּשְרָהּ וּכְשֶהִצִּית אוֹתָהּ, קוֹדֵחַ,

בְּתוֹךְ חֶשְכַת חַדְרוֹ, לָחַש לְתוֹךְ קוֹנְכִית אָזְנָהּ:

"זֶה בְּדִיּוּק מָה שֶאֵין לִי – הַכֹּשֶר לִשְׂבֹּעַ מִמֵּךְ, סֶנְהוֹרִיטָה,

אַתְּ מַרְעִיבָה אוֹתִי, אַתְּ מַזְאִיבָה אוֹתִי, אַתְּ מַבְעִירָה אֶת חוּשַי."

אַךְ זֶה, בְּדִיּוּק, מָה שֶנָּסָה מִמֶּנּוּ, חוֹשֶשֶת לֶאֱחֹז בּוֹ, לְנַכְּסוֹ, פֶּן יִגָּזֵל לָהּ,

כִּי רַק מָה שֶאֵין לוֹ, לַלֵּב שְדוּף-הַחֶסֶר, הוּא לֹא יְאַבֵּד לְעוֹלָם...

דִּנְדּוּן הַכְּנֵסִיּוֹת מַכֶּה אַדְווֹת אָרָד וּנְחֹשֶת בָּחֹשֶךְ הַקָּתוֹלִי הָעוֹטְפָהּ כְּמִין גְּלִימָה   

שְחוֹרָה שֶל נְזִירוּת, הִיא מִתְיָרֵאת, הִיא מִצְטַמְרֶרֶת

אַךְ לֹא מִקֹּר וָרוּחַ, מֵאֵימַת הָאֲחֵרוּת.

אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת הַמּוּצָ'אצָ'ה שֶל גֶּבֶר נָכְרִי, יְהוּדִי, מִן הַ-Terra

Santa הַהִיא, חֲמוּרַת הַ-,Biblea טְרוּפַת הַמִּלְחָמוֹת? אֵיךְ זֶה לָלֶדֶת לוֹ תִינוֹק?

הַפַּחַד מִן הָאֹשֶר לֹא קָטָן יוֹתֵר, לְהֵפֶךְ:

אוּלַי גָּדוֹל יוֹתֵר מִן הַחֲשָש לְהַחְמִיצוֹ.

כֵּן, הִיא רוֹאָה אֵיךְ הָאוֹר מְוַתֵּר לוֹ, לַשְּחוֹר, וְגַם הִיא מְוַתֶּרֶת.

לַיְלָה יוֹרֵד עַל הָעִיר וְעָלֶיהָ, לֵילוֹ שֶל יוֹם רִאשוֹן שֶבּוֹ בַּבְּרִית הַיְּשָנָה

הִבְדִּיל דֵּאוֹ סַאנְטוֹ בֵּין מַיִם לְמַיִם כְּמוֹ בֵּין הַהֶבְּרֵאוֹ לִסְטֶלָה

אַף שֶהַנֶּפֶש נִקְרַעַת מֵרֹב כִּסּוּפִים אֶל חֶצְיָהּ הָאַחֵר.

הָעוֹלָם, הִיא יוֹדַעַת, עָשׂוּי מְחִצּוֹת,

זֶה חוֹתֵךְ אֶת הַלֵּב אַךְ זֶה פַאקְטוֹ,

כְּלוּם לֹא יִפְרֹץ אֶת אוֹתָן חוֹמוֹת נֶכֶר

אֲפִלּוּ גֶשֶר צָף זֶה

שֶקּוֹרְאִים לוֹ

אַהֲבָה.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

בלפור והאינדיאנים

בעיתון "ישראל היום" מיום שישי 9.8.2013 ריאיין דרור אידר את פרופ' ארווין קוטלר, יהודי, חבר הפרלמנט הקנדי מטעם המפלגה הליברלית ואחד המומחים הגדולים בעולם למשפט בינלאומי, שהגיע לארץ [לקבל תואר ד"ר כבוד].

ראוי מאוד לציטוט משפט חשוב אחד שאמר באותו ראיון: "במזרח התיכון יש אפרטהייד – נגד זכותה של ישראל להתקיים..."

בסיומו של אותו ראיון, סיפר פרופ' קוטלר כי לאחר שנבחר לכהן כשר-המשפטים בקנדה, נפגש עם סטודנטים ילידי-קנדה, ממוצא אינדיאני, שלמדו משפטים – והם פנו אליו בבקשה שיסייע להם לחזק את זהותם ואת זכויותיהם. תשובתו היתה: "גם אני בא מעם קדום, עם שעדיין שוכן על אותה האדמה, מאמין באותה הדת, לומד את אותה תורה קדומה, מקשיב לאותם נביאים קדמונים, מדבר באותה שפה "אבאוריג'ינית" [=ילידית קדומה], נושא אותו שֵם [ישראל] כפי שנשא לפני 3,600 שנים; אז קַבְּלוּ ברכת 'ברוכים הבאים' מעם קדמון אחד למישנהו..."

דבריו היפים של פרופ' קוטלר הזכירו לי ויכוח שניהלתי עם עשרות סטודנטים פלשתינאים באוניברסיטה יוקרתית במדינת אוהיו [בארה"ב] לאחר שסיימתי להרצות שם ביום לימודים מרוכז, אליו הוזמנתי להיות פרופסור-אורח בנושאים ממדע-המדינה והיסטוריה פוליטית מודרנית. בסופו של אותו יום הזמינה האוניברסיטה סטודנטים ומרצים לקיים איתי דיון חופשי של שאלות ותשובות [מיידיות] בענייני המזרח התיכון. אולם ההרצאות הגדול היה מלא וגדוש, ואת שתי השורות הראשונות תפסו סטודנטים פלשתינאים, שהמטירו עליי שאלות רבות, ללא הפסק, במשך כשעתיים רצופות.

מאחר שעל כל שאלה היתה לי תשובה קולעת ומשכנעת [לא  לדעתי, אלא, כנראה, לדעתם של יתר המרצים והסטודנטים, שמחאו כפיים אחרי כל תשובה שנונה, לדעתם] – נוכחו הפלשתינאים לדעת שהם "מפסידים בנקודות". לפיכך התייעצו בינם לבין עצמם, והטילו על המנהיג הראשי שלהם, סטודנט ותיק [לתואר שני] שלמד כבר חמש שנים באותה אוניברסיטה, ודיבר אנגלית רהוטה – לטמון לי פח רֵטוֹרִי: הוא הציג בפני שאלה מורכבת, שנועדה להיות "שאלת ה-6 מיליון דולאר", שתכשילני.

"ברצוני להציג בפניך שתי שאלות, ואבקשך לענות על שתיהן בבת אחת" – פתח ואמר:

"1. איזה צדק ומוסר יש בכך, שלוקחים ארץ שיש בה רק מיעוט יהודי קטן – ונותנים אותה לעם היהודי, שלא הגיע בהמוניו עד אז לארץ? מה הוא חשב לעצמו אותו בלפור? מה  הצדק והמוסר בהצהרת בלפור משנת 1917?

"2. מה היית אומר, אדוני המרצה הנכבד, אילו היית אזרח ארה"ב, והיו באים 3 מיליון אינדיאנים, ואומרים: זוהי ארץ אבותינו – תנו לנו אותה כיורשיהם וממשיכיהם?"

תשובתי היתה מיידית: ב-1917 לא היתה קיימת אף מדינה עצמאית במזרח התיכון: לא מצרים, לא סעודיה, לא סוריה, לא לבנון ולא ירדן. כל השטח הגדול הזה היה נתון לשלטון תורכי עריץ. ב-1917 היה ברור, שהמזרח התיכון ייפול לידיהן של צרפת ובריטניה, מאחר שגרמניה ותורכיה הפסידו את מלחמת העולם הראשונה. השאלה היתה – מבחינת "הצדק והמוסר" ששאלת אותי – מה ייעשה באדמות אשר שוחררו מעול תורכיה. "אילו הייתי בלפור" הייתי מציע, ש-99% מאדמות המזה"ת יינתנו לדוברי-ערבית באזור – מוסלמים, נוצרים, כורדים, דרוזים ועוד – ואילו 1% בלבד מכל השטח הגדול הזה [שזה, במפה הגדולה של המזרח התיכון המוצגת פה על הבמה, ארץ-ישראל משתי גדות הירדן] – אחוז בודד זה לתת לעם היהודי, שחי בארץ הזאת, יצר בה את התנ"ך, גורש מארצו לפני 2,000 שנה, ואין לו מולדת אחרת, והחלוקה הצודקת והמוסרית תהיה: 1% לעם היהודי המתפלל בכל יום "לשנה הבאה בירושלים" – וְיֶתֶר 99% לכל דוברי הערבית [כשפת אימם, כשפתם התרבותית והלאומית היחידה או העיקרית].  אינני יודע אם בלפור חשב כך – אבל אם הוא היה חושב כך, הוא היה גם צודק וגם מוסרי....

בגמר דבריי אלה השתררה דממה לרגע, ומיד אחר כך צעקו הפלשתינאים: "ומה עם האינדיאנים? מה תשיב לילידים האינדיאנים?"

השבתי להם בנחת: "אילו הייתי אזרח ארה"ב, והיו פונים 3 מיליון אינדיאנים וטוענים 'זוהי נחלת אבותינו' – הייתי מציע לנשיא ארה"ב להקים על שטח של 1% מאדמת ארה"ב – מדינה אינדיאנית עצמאית...

הפלשתינאים השתתקו, אבל האמריקנים הנוצרים הגיבו בתשואות ממושכות – כי פתרתי להם בתשובתי את הבעייה האינדיאנית המעיקה...

אילו היתה לנו כיום הסברה לאומית ראויה [כפי שהיתה לנו לפני קום המדינה, ובזכותה זכינו בתמיכת רוב האומות בהקמת מדינה יהודית בא"י] – אולי היינו מסוגלים ללמוד משהו מועיל מן הקשר הרֵטוֹרִי וההיסטורי המוזר שבין בלפור והאינדיאנים...

* * *

אליהו הכהן

מתי החלה הנוסטלגיה לארץ ישראל

הישנה והטובה?

ממתי החלו לרחוש בארץ גלי הגעגועים לימים ראשונים שחלפו ואינם עוד?

יש אומרים: החל מסוף שנות החמישים, כאשר שטף את הארץ נחשול של מופעים נוסטלגיים: הסרט "עץ או פלשתיין", שהוקרנו בו קטעים מתוך יומני קולנוע מתקופת היישוב, המופע "היה היו זמנים", וההצגה "תל אביב הקטנה", שבה הושמע לראשונה השיר "זה לא יחזור, כל זה כבר איננו."

יש הסבורים שלשיר "היו לילות", שחובר בסוף שנות השלושים, יש יד ורגל בגעגועים אל "שנות חיינו היפות ביותר."

ויש המקדימים את ראשית הנוסטלגיה הארצישראלית לשנות העשרים, כאשר החלו להרוס את בתי אחוזת בית החד קומתיים עם גגותיהם האדומים וגינותיהם הצמודות, ולהקים תחתיהם בתי קומות.

אך מי שיעלעל ביומניהם ובמכתביהם של ראשוני המתיישבים בארץ בעת החדשה, אלה שהשתקעו כאן במאה ה-19 והניחו את היסודות לכל מה שנבנה והתפתח בארץ, ייווכח לדעת כי הגעגועים לימים ראשונים החלו עוד הרבה קודם לכן. ברשימה זו אבקש לטעון כי תחילתם עוד בשלהי המאה ה-19, עם התחדשות היישוב.

לא עברו אלא שנים ספורות מאז שהוקמו המושבות הראשונות, כשעוד היו בצעדיהן הראשונים, וכבר החלו יושביהן להתרפק על זוהר הימים הראשונים שדהה ועל תחושת רוממות הרוח שקהתה. עד כמה שנראה הדבר מוזר, עוד בעצם ימי העלייה הראשונה חשו אנשיה געגועים אל ראשיתה, כלומר אל ימי השיכרון והאופוריה של תקיעת היתד הראשונה שלהם בארץ.

 מי לנו נאמן יותר לעדות מהמורה שמחה וילקומיץ, מנהלו הצעיר והנמרץ של בית הספר ברחובות ואחר כך של בתי הספר במטולה, בראש פינה וביפו. בסדרת מכתבים מרתקת שפרסם וילקומיץ בעיתון 'המליץ' תחת שם העט 'בן אדם', תיעד את המתרחש בארץ בשנים 1897-1898 ביד רגישה ולב אוהב, ובעברית דשנה, שכאילו נמזגה מקנקן יין משומר.

באחד ממכתביו אלה, הוא חשף ויכוח שהתנהל בין איכרי המושבות בעת שהיו מתכנסים לשיחות משותפות.

בדרך כלל, סיפר, דנו בענייני העבודה בכרמים: זיבול, חריש, גיזום והרכבה ובציר הענבים. אך מפעם לפעם צפו ועלו בפגישות האלה תחושות של געגוע אל השנים הראשונות, אל ההתחלה, ונזרקו לחלל האוויר ביטויי ערגה אל ההתלהבות הראשונית שנחלשה.

חסד עשה אתנו וילקומיץ כשגולל במכתבו כעין פרוטוקול של הויכוח שהזדמן אליו בחורף 1898, ובו השתתפו איכרים בני מושבות שונות. לדבריו, שיח זה בא ללמד על הרוח ששררה במושבות. לא כולם הסכימו זה עם זה. מול הרומנטיקנים שהתרפקו על העבר הקרוב, ניצבו המפוכחים, שדיברו בשבח ההווה ושמו את מבטחם בעתיד הנשקף ליישוב בארץ.

אלה היו ניצניה הראשונים של הנוסטלגיה הארצישראלית.

הנה קטעים מן המכתב:

"ויש אשר ישפכו (האיכרים – א.ה.) את נפשם איש בחיק רעהו והתאוננו על 'הימים הראשונים והטובים' אשר נגוזו ועברו, ועל רוח הקודש אשר נסתלקה מעליהם. השתפכות הנפש כזאת תשמע לעתים לא רחוקות, בפרט בקרב הצעירים, אשר יֵצַר להם על אשר פשטו החיים שהם נתונים בהם את צורת הקדושה והפואזיה אשר הייתה להם בראשונה, ויילבשו צורה של חול, צורה פרוזאית.

פתח אחד מבני ר. (ראשון לציון או רחובות – א.ה.):

אכן הימים הראשונים היו טובים מאלה!... אמנם רע ומר היה מצבנו החומרי בעת ההיא, בתים וכלי בית לא היו לנו, ואנו גרנו ברפתים, באוהלים ובכל אשר מצאנו; כרמינו ושדותינו לא נתנו עוד כל פרי, כי אם להיפך, אנחנו השקענו בהם כל אשר מצאה ידינו;

גם כל הדברים והמוסדות אשר בלעדיהם לא תתקיים כל קהילה יהודית, חסר לנו. מסביב הייתה לנו מלחמה עם שכנינו, אשר היינו בעיניהם כאורחים בלתי קרואים אשר באו לדחוק את רגליהם; ובכל אשר פנינו פגשנו רק מכשולים וחתחתים, מעצרים ומניעות; בכל זאת לא התאוננו על גורלנו ונהי טובים ומאושרים;

רוח קדושה, רוח אידיאליות היתה שרויה על כולנו, והיא נתנה לנו הכוח והעוז לשאת ולסכל את כל תלאותינו ולקבל את צרותינו באהבה. היינו בעינינו כחלוצים העוברים לפני אחינו לפלס להם דרך בישימון אל מחוז חפצם; ידענו בנפשנו, כי עובדים אנחנו עבודת עמנו. הרעיון הזה שילם לנו ניחומים בעד כל עמלנו, והוא היה גאוותנו ומשוש רוחנו. הרעיון הזה איחד את כולנו יחד, הישווה קטן וגדול, איכר ופועל, עסקן ועובד אדמה. לא חשבנו אז את אחינו הפועלים חשבון פרוטות לדעת אם כדאי להחזיקם או לא, כי הרגשנו בנפשנו חובה מוסרית לתת עבודה לאחינו המבקשים אותה. מה נאווה היה בעת ההיא המחזה מדי ערב, בשוב משלוש עד ארבע מאות פועלים מהשדה, אתיהם על שכמם ושירי ציון בפיהם, בם זקן ונער, משכיל ובור, 'חרד' ו'חופשי', ומה אנו רואים עתה?

הנה, תודה לאל, הגענו למצב אשר רק בחלום, בדמיון ובמראה ראינו אותו עוד לפני שנים אחדות; יושבים אנחנו בבתי אבן מרווחים וטובים, כרמינו נותנים פרי רב, מושבנו כמעט ערוך בכל צרכי ציבור; בנינו לומדים תורה ודעת בבית ספר מתוקן ומסודר; שכנינו השלימו לנו ואנחנו יושבים בקרבם שלווים ושקטים ואין מחריד.

ובכל זאת, האושר אשר אליו קיווינו ממנו והלאה. אין לנו עתה שוֹבַע הרצון, התרוממות הנפש וחדוות הלב, אשר היו מנת חלקנו בימים הרעים והטובים ההם. הפואזיה אשר הנעימה את חיינו נגוזה ועברה. האהבה והאחווה אשר שררה בינינו התמעטה, ובמקומן באו חיים של פרוזה פשוטה, חיים של חשבונות רבים, חשבון הכנסה והוצאה, חשבון שכר הפועל העברי אל שכר הערבי, ועוד כאלה.

בהתבונני אל כל זאת, אוֹמַר: אכן הימים הראשונים היו טובים מאלה!

ענה אחד מבני ג. (גדרה – א.ה.):

שמעתי כאלה רבות, אך שמע נא לדברי. הכל יודעים כי מעשרה קבין צרות ותלאות, ייסורים ופגעים, אשר ירדו בשנים הראשונות על המתנחלים בארץ הקודש, נטלנו אנחנו תשעה. הכל יודעים, כי אנחנו נוסינו בניסיונות מרים וקשים מכל חברינו בני יתר המושבות ואנחנו עמדנו בניסיון, לא התרפינו ביום צרה, ואת מקומנו לא הנחנו, כי אם בנפש חפצה הטינו שכמנו לסבול כל אשר נוטל עלינו עד היום.

מי כמונו יוכל להתענג על זיכרונות נעימים מהעבר הקרוב שלנו המלא אידיאליות, פואזיה, קבלת ייסורים בעד הכלל ועבודה לטובת העם?

בכל זאת, אין דעתי כדעתך כי טוב היה אז מעתה. אמשול לך משל: בימים הראשונים, למה היינו דומים? לדוֹד צעיר לימים, אשר זה עתה התעוררה בלבו האהבה, אהבה עזה ובוערת, סוערת ורוגשת, מלאה הוד וקסם, אך תחת זה או בגלל זה היא זמנית...

בימים האלה, למה אנו דומים? לאיש האוהב את בניו ואת רעייתו... איתם יחד נשא וסבל כל פגעי החיים... 'יחד חלקו שמחה גם נהי'. האהבה הזאת היא קבועה, תמידית וקיימת, משולה כנהר שאינו פוסק או כעץ רענן אשר שורש גזעו בארץ עמוק עמוק, עד כי גם רוח שאינה מצויה לא תעקרהו ממקומו.

ואמנם הביטו וראו, כמה נשארו בארץ מכל האידיאליסטים הנלהבים אשר עלו בימים הראשונים לארץ ויאחזו באת ובמחרשה? אף לא העשירייה! רובם כלעומת שבאו כן הלכו.

וגם אנחנו, האם היינו מחוברים אז אל הארץ כאשר הננו היום? עתה הננו קשורים אליה בעבותות חזקים, באלפי קשרים גלויים ונסתרים. עתה אין עוד כל חששה וספק פן נעזוב את הארץ. נקיים אנו ממחשבות זרות כאלה, וגם הרהורי עברה כאלה לא יעלו על לבנו. על כן אני אומר יחד עם קהלת: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחוכמה שאלת על זה."

                                                                                                       בן אדם

חלפו 115 שנים מאז תיעד וילקומיץ את השיחה הזאת. למרות הזמן הרב שחלף, דומה כי לא פג תוקפן של כמה אמירות שנאמרו באותו מעמד.

אלו הם רק מעט מן הפרטים והגילויים שחשף וילקומיץ במכתביו. הקורא בהם היום, ממרחקי זמן, יתענג על חן הכתיבה וישתאה על טביעת עינו הבוחנת של המחבר, שדיווח ללא משוא פנים על מה שראו עיניו ושמעו אוזניו.

עוד על מכתבי 'בן אדם' – ראה מאמרי "הקיץ הארצישראלי בשנת 1898", חב"ע 863.

מחנך פורץ דרך היה. בעשרים ושתיים השנים שחי ופעל בארץ, הטביע את חותמו על רבים מבני הדור הראשון של ילדי היישוב. הוא אחד מאלה שבזכותם הפכה השפה העברית לשפה מדוברת בהגייה הספרדית המלרעית. הוא החדיר מינוח עברי לתחומי לימוד רבים. בין היתר חידש את המילה יֶתֶר לצלע הארוכה של משולש ישר זווית.

בימי התלאות של מלחמת העולם הראשונה נאלץ לנדוד ממושבה למושבה. בשלהי אותה מלחמה, כשטיפל בקליטתם של פליטים יהודים שהגיעו לצפת לאחר שגורשו מדרום הארץ ע"י הטורקים, נדבק במחלת טיפוס הבהרות ונפטר בלא עת. הוא הובא למנוחות בראש פינה בפסח תרע"ח (1918), שבועות ספורים לפני שנסוגו אחרוני הטורקים מן הארץ.

נקווה שלא ירחק היום ומכתביו יכונסו לספר.

         * * *

רביבה בן זאב

ממשלת ישראל כבבואת אזרחיה 

ההלצה החבוטה מסכמת: שני יהודים – שלוש דעות. תודו, שמעבר להלצה יש בזה משהו. הרי  בכל ויכוח על נושא חשוב בקרב אזרחי ישראל, מתברר שקשה ממש לקבוע חד משמעית מי בעד ומי נגד. כמעט תמיד נשמעת כתוספת המלה המרככת את ההתלבטות: "אבל..."  

הכול בגללה, אותה דעה שאין לה בעלים והיא משתרבבת ועולה ומציקה ומונעת החלטה נחרצת.

לכן, על פי האריתמטיקה המתבקשת,  יש להביאה בחשבון ולצרף לסך ההצבעות את הדעה הנוספת הזאת, אף שאינה מיוחסת באופן קונקרטי לנבחר ציבור כלשהו. כשהיא מסתובבת  בין כסאות חברי הממשלה, מסתבר שהדעה הזאת צוברת  כוח ונוחתת על "הקורבן",  לבסוף מדעת או שלא מדעת השר הזה מרים את אצבעו ברצון או באי רצון  ובכך חורץ (או לא) את גורל ההצבעה שאמורה לשקף את דעתו.

בשיקלול סיכום התוצאה נקבעת גם הדעה הבלתי הגיונית כהחלטת הרוב בממשלה. דוגמא לכך קיבלנו בהחלטה לשחרור המחבלים למפרע, בטרם פתיחת המו"מ ל"שלום".

פה ושם הספקנו לשמוע את התירוץ המקומם והחבוט: "כבר הודעתי על התנגדותי למהלך, 'אבל' הצבעתי בעד, כי  החלופה גרועה יותר."

אך ורק בלחץ הבלתי הוגן של הטריומביראט אובמה/קרי/אינדיק על נתניהו, סוכמה החלטת הממשלה לשחרר למעלה ממאה אסירים רוצחים תמורת כלום. ברור כשמש שהסכמת אבו מאזן להיכנס למו"מ, עדיין בחזקת כלום, והיא שברירית ואינה מבטיחה דבר בהמשך. רוב המקטרגים (ואף אלה שהצביעו בעד) אפילו מתריעים שהמו"מ נועד לכישלון מעצם היותו בלתי פתיר, והאינתיפדה השלישית בדרך.

המומים מהחלטה בלתי סבירה שכזאת, נוכחנו בנסיונות נפל של התקשורת לזמן למיקרופון מי מחברי הממשלה כדי לשמוע מה בפיהם ולקבל הסבר להצבעתם הקשה בעד שחרור המחבלים הרוצחים, עם ובלעדי דם על הידיים. רק אחד או שנים מחברי הממשלה הסכימו להתראיין בלשון רפה, והוסיפו בהצטדקות את מלת הקסם "אבל..." כדי לתרץ את התובנה מאחורי כל זה. איזה קשקוש עלוב!  מעטים השתכנעו מהסברים דחוקים כאלה.

מעתונות זרה הבנו שג'ון קרי שם אקדח מעשן מול נתניהו ואיים בשפה דיפלומטית ו"ידידותית" שאם לא ייענה לדרישת הפלסטינים לשחרור המחבלים, ישראל  תימצא עצמה בבידוד מוחלט, ובכלל אמריקה אינה מוכנה לקבל תשובה שלילית מנתניהו, מצב שאינו בא בחשבון. על כורחו היה על נתניהו להחליט בין רע לבין גרוע, כי הפריץ אובמה נחרץ.

בא אורי אריאל וניסה לאזן את המצב בהצהרה על  חידוש הבנייה.  אך אבוי!   אבו מאזן כבר התמלא עזוז ושחרר הצהרה מאיימת, כשהוא מסתמך על האיחוד האירופי ושאר המייחלים להיפטר ממדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי (ציפי לבני דווקא עמדה על כך עד לא מזמן) ולהקים על חורבותיה את מדינת פלסטין.

קשה לקבל את ההרגעה ה"ידידותית" של ג'ון קרי, שמתכנן בהמשך את חורבן השכונות בירושלים והיישובים ביהודה ושומרון. אחרת, מדוע מיהר להרגיע למפרע שבכל סכנה שהיא שתתעורר אחרי כן, מדינת ישראל תוכל לסמוך על עזרתה של הידידה האולטימטיבית שהיא כידוע ארצות הברית של אמריקה הגדולה (לשעבר).

מי שנרגע מזה – שיקום וישמיע את דעתו הנחרצת בלי "אבל".  מי שלא נרגע, שיאזור אומץ לאומי ויטול על עצמו את אחריות הצעתו המתנגדת והמנומקת ואת היכולת לממשה.

מי יודע ומי ימלל גבורות ישראל, ואולי יקום מכבי מושיע וגואל העם, כבימים ההם ובזמן הזה - לפני השקיעה המאיימת.

אהוד: מדינת ישראל תמשיך להתקיים גם אחרי שיחרור הרוצחים, אבל שלום לא יהיה. הכול כלאם פאדי. מילים ריקות בנוסח הבאזאר המוסלמי, שאותו אנשים כמו קרי ואובמה לא יבינו לעולם. צריך אפוא להמשיך לטחון מים בנוסח "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה!" ואם המוקטעה מאיימת באינתיפאדה שלישית, זה יהיה סוף החיים הטובים שלהם תחת מטריית ההגנה של צה"ל, ואולי גם סוף גרוע מאוד ליומרות של שלטונות המוקטעה.

* * *

רות ירדני כץ

מנות אקסוטיות

חבר שלנו הוזמן לסין לאחת האוניברסיטאות. הוא סיפר:

"המארחים הסיניים יצאו מעורם כדי להנעים את זמני לאחר יום עבודה. ערב אחד לקחו אותי למסעדה ובכניסה עמד אקווריום מלא נחשים. השף שידע שיש 'אורח חשוב' ניגש וביקש ממני לבחור אחד. בחרתי. אחרי 20 דקות הנחש היה מוכן על הצלחת צלוי וחתוך יפה. הטעם היה טעם של עוף. בערב אחר המארחים לקחו אותי למסעדה אחרת. הם התיישבו ואז הגיע  שולחן שבאמצעו היה חור עגול, וראשו של קוף חי התנשא מעליו. את הגוף לא רואים. המארחים בגאווה רבה אמרו לי שאני הולך לאכול מעדן מיוחד, את מוחו של הקוף, ואז הגיע השף עם סכין חדה והתכוון להעביר את הסכין במהירות האור ולהגיש לי את הקרקפת עם המוח. רק הרעיון זעזע אותי ובנימוס אמרתי 'לא תודה, אני מוותר.' מי יודע  איזה אורח חשוב זכה ונהנה ממוחו של הקוף."

מאכלים שאנחנו לא מכירים ולא מורגלים מסתובבים במקומות שונים בעולם. לנו הם נראים נוראיים ומגעילים ולאלה שרגילים אליהם הם דבר מובן מאליו ואפילו מעדנים כמו מוח של קוף.

בקמברידג', אנגליה  ישנו מלון ידוע ששוכן לאורך שפת הנהר ויש בו מסעדה טובה. הלכנו עם כמה חברים, לא לפני שהזמנו מקום. מסעדה גדולה, מרווחת,  שאפשר לראות את הנהר, הסירות ואלפי התיירים. קיבלנו תפריט ובו מציעים גם מנות אקסוטיות. איזו הפתעה!

זברה

גמל

קנגורו

ובת-יענה.

בחיים לא אכלתי בת-יענה אז בחרתי בה. הצלחת שהגיעה אליי היתה מאוד יפה לעין. פרוסות בשר מטוגנות מלוות בתמחית של בננות אדומות מבושלות. בננות אדומות מבושלות? כן, מסתבר שיש גם דבר כזה. התמחית המתקתקה השתלבה יפה מאוד עם הרוטב העשיר ובשר הבת-יענה, שהוא טיפ-טיפה קשה, אבל מאוד טעים. למה הוא דומה? אין לי במי להשוות.

בצלחת נפרדת הוגשו תפוחי-אדמה קטנים זהבהבים שיצאו מהתנור. חבריי האחרים לא העזו להתנסות בזברה, גמל או קנגורו. הם בחרו במנות מוכרות. כאלה שמרנים!

באוסטרליה קנגורו נמצא בכל סופרמרקט כמו עוף. אנשי המדבר אוכלים גמל והדבשת נחשבת למעדן. הזברות נמצאות בדרום אפריקה ובשרן אכיל ואוכלים אותו. במסעדה של המלון מגישים אותו אחרי שטוגן על משטח חם מאוד, עם סלק, פרוסות של תפוחי-אדמה, סוג של שעועית ירוקה מתובלת בשום ופירה של עדשים. המחיר למנה עיקרית היא בערכים שלנו בין 80 ל-100 שקלים. לא יקר במיוחד.

לא התעצלנו ונכנסנו לאינטרנט ומצאנו שבאנגליה ישנן לא מעט חנויות שמוכנות לשלוח הביתה את הבשרים שהזכרתי. מי שאכל במהלך טיוליו ונסיעותיו ברחבי העולם "מאכלים מוזרים", שיספר.

* * *

יוסף דלומי

לא למד מאוסלו,שכח את דאבוס

ועכשיו בזיון ברצלונה

כבר אי אפשר להבחין מיהו מי. בית הנשיא או "מכון פרס לשלום"? ידו של מי היתה בשוד מליון שקל מקופת משרד החינוך והשר שעומד בראשו. ואת לאחר שהמכון הצליח לגייס כמאה מיליון שקל להקמת מונומנט שישמש מוזוליאום להאדרת פועלו של שמעון פרס לדורי דורות.

לא היה זה בעיתון "ישראל היום" אלא, לא תאמינו במוסף "הארץ" לפני ארבע שנים. לא אחר מאשר אורי בלאו פירסם כתבת תחקיר ארוכה שעשתה חוכא ואיטלולא מן המפעל הנובורישי הזה. לא רק בזבוז כספים משווע אלא ניהול בעייתי, ובמיוחד של נשיא המכון שבין היתר מעסיק את אשתו בתפקיד בכיר, ועוד כהנה וכהנה.

אפילו עוזרי הנשיא שהיה אז בשיא תהילתו וגם מנהל המכון לא הצליחו למנוע את פרסום התחקיר. לעומת זאת הצליחו גם הצליחו לטאטא את אפקט התחקיר במהירות מתודעת הציבור.

שיטוט באתר האינטרנט של המכון המשתרע על פני שבעה דונם ומתנשא לחמש קומות מגלה את זערוריות מפעלותיו. מבחינה זאת איננו שונה מפרויקטים מגלומניים דומים שמבליטים ומנציחים שמותיהם של התורמים להקמתם. עם סיום תרועות הפסטיבלים מתייבשים המקורות הדרושים למימון הפעילויות האפורות. כך קמים פילים לבנים.שצריך עור של פיל כדי להנשים אותם יום יום.

 אתר המכון שאמור להציג הישגים איננו מציין ולו פרויקט בודד הנושא בשורה משמעותית. ניתן בהחלט להתברך במפעלי הקייטנות ותחרויות הספורט המשותפים לנוער ישראלי ופלסטיני, אך אלו הרי יכלו, ועוד איך, להמשיך ולהתנהל מן המשרדים הצנועים והנוחים למדי ברח' יגאל אלון.

לכן נמצא בעל עור של פיל וראש יצירתי במיוחד, שהגה את הרעיון לייצר אירוע גרנדיוזי על-ידי הזמנת קבוצת כדורגל מפורסמת שתקדם בביקורה את חזון השלום. אם אבו מאזן מסרב לקבל את השלום דרך הראש, אנו נכניס לו את זה דרך הרגליים. בכך הוא גם שיכנע את שר החינוך לתרום את חלקו, מליון שקל. איך אומרים? "יש עתיד."

מתברר שגם לסרבן יש עור של פיל, למרות שמנסה להצטייר כעגל רך. המשימה הופקדה בידי מיודענו, ג'בריל רג'וב, ראש התאחדות הכדורגל הפלסטינית. הוא החליט לנצל את האירוע שאזרחי ישראל הנאיביים תרמו לו מיליון שקל – לתעמולה ארסית נגדנו.

רוב הדברים ידועים: אי שיתוף ישראלים במשחק אצלם, מניעת שירת ההמנון אצלנו ועוד בזיונות שהעלו חמת ישראלים רבים. אך אל חשש: אלו לא היו תקלות כפי שמנסים בעלי העור העבה לשכנע. היו אלו כוונות צפויות. במסיבת עיתונאים לקראת הגעת הקבוצה הקטלונית, ערך רג'וב מסיבת עיתונאים ובה אמר :

"אתם לא יודעים אלו לחצים הופעלו עלינו להפוך את המשחק למשולש, אך אנו לא ניתן להם את עלה התאנה שיכסה על פשעיהם."

ועוד הוא אמר:

"ישראל היא מדינה של פרחחים שהפשיסטים יכולים ללמוד ממנה."

ורג'וב הוסיף :

"הקבוצה הקטלונית תצטלם ליד הגדר, חומת ברלין החדשה, כך שכולם יראו את הנאצים החדשים. זה לכשעצמו יהיה פסגת ההישגים עבורנו."

הכלבים נובחים ו"מכון פרס" ימשיך לשנורר, לשנורר ועוד לשנורר, תוך נשיאת שם השלום לשווא, לשווא, לשווא.

לא נותר לנו אלא לזעוק: "זה שגייסתם ושרפתם 100 מיליון שקל על מפעל שכולו יוהרה בזויה, מילא – אבל למה אתם מכניסים את היד לכיס האזרחים בשביל לשנורר מיליון אחד?"

* * *

יצחק שויגר

1. ספינת השותים

איפה היית?

בקלאב ייחודי.

בתורכיה?

דומה. היינו ב"קלאב פראס אז יו כאן."

שתית הרבה?

לא מעט. שהרי אתם יודע שאם שותים לא נוהגים. כיון שלא נתבקשנו לנהוג אז אפשר היה לשתות ללא אבחנה. ואם לא נוהגים אפשר גם לאכול.

 ומה אוכלים?

אז ככה. בבוקר מעמיסים על הצלחת ככל שהעין רואה. ביצים ופירות קרואסונים וגבינות נקניקים ועוגות וגם קפה. בצהרים מעמיסים מאכלים מכל מין וסוג. מרקים ודגים עופות ובקר וגם ירקות ואורז ופסטה.

ומה בערב?

ארוחת ערב מאורגנת ומסודרת. אתה בוחר מה שאתה רוצה מתוך תפריט מודפס יפה ומגישים לך בהוד והדר. ואתה אוכל עד להתפקע. ואם בסוף היום או באמצע אתה עוד קצת רעב, תמיד יש בר זמין בו יתנו לך פיצות והמבורגר גלידה נקניקיות והכול עד שאתה מתפוצץ.

והכול ללא תשלום?

משלמים רק בשביל המלון. והאוכל חינם. אכול כפי יכולתך.

אז היית בתורכיה רק שמה זה ככה.

לא באמת לא.

אז אם אתה אוכל כל כך הרבה צריך לדאוג גם ליציאות בכל זאת אתה כבר לא צעיר ואי אפשר למלא את המחסן ללא הפסקה.

זה באמת בעייתי. בגלל הכמויות שאתה דוחס המעבד הפנימי לא מספיק לטחון את הכול. לפעמים החומר הנכנס היה נפגש עם החומר היוצא ועושה פדיחה. אבל בסוף ברוך השם. הכול מסתדר ועובד בשיטת פיפו. פירסט אין פירסט אווט. לא צריך להקיא ולא צריך כדורים. אבל יש סכנת חנק בערבים ולכן מומלץ לישון בישיבה.

 אז מה המיוחד בקלאב הזה? בתורכיה זה לא יותר טוב?

מה פתאום. אין מה להשוות. בתורכיה, אתה נמצא כל הזמן באותו מקום. פה אתה נוסע לטייל.

למה? גם בתורכיה, אתה יכול לנסוע לטייל מהמלון? אתה לא בבית סוהר.

נכון רק שבקלאב שהיינו אתה נוסע עם המלון.

מה פירוש?

כמו שאתה שומע. למשל היינו בהלסינקי. בשטוקהולם, בסנט פטרבורג ובגרמניה בקופנהגן ואפילו באוסלו.

והערים יפות?

יפות. קצת ישנות. אבל יפה לראות את הבניינים הישנים שעומדים איזה אלף שנה ועדיין עומדים זקופים. אצלנו אחרי שישים שנה, זה נראה פחות טוב.

 קנית הרבה מזכרות ?

מספיק גם לטיול הבא. השתדלתי לגוון וקניתי מזכרות לנכדים כבר לטיול הבא. בין כה וכה הם לא יודעים איפה קונים אותן.

אז הספקתם הרבה. כמה הייתם בחו"ל חודשיים?

מה פתאום. עשרה ימים.

אני לא מבין. מה זה לנסוע עם המלון. שכרתם קרוואן?

לא. היינו איזה עשרים חברה. אי אפשר לשכור קרוואן לעשרים איש.

נו, אז מה, כל אחד לקח קרוואן. ואיך הסתדרתם בדרכים?

לא זה הרבה מדי אנשים בשביל טיול קרוואנים. אתה לא יכול לסמוך על כולם שידעו לנהוג אותם. וחוץ מזה אם שותים לא נוהגים. כבר אמרתי לך את זה. אנחנו שכרנו אונייה.

שכרתם לבד? מה השתגעתם, ככה אונייה שלמה, עם צוות?

כן אבל לא היינו לבד שכרנו עם עוד כמה אנשים?

הא, אז זה כבר משהו אחר. אז עם עוד כמה?

עם עוד 3000 איש.

והיה מספיק מקום לכולם או שישבו אחד על השני.

היה מספיק מקום.

אנייה גדולה?

כמו שיכון נוסע. שכונה של 16 קומות. האנייה נוסעת כל הלילה אתה ישן ובבוקר אתה קם אוכל ויוצא לטיול. זה עולם הפוך. אתה קם כל בוקר במקום אחר. במקום לקום בבוקר באותו מקום ולנסוע לטיול. המלון נוסע איתך ומביא אותך על כל הסחורה לטיול. אין מזוודות אין העמסות אין פריקות. משהו, לא? תאר לך את תושבי מגדלי אקירוב, שזה במקרה חלק הגון מהקבוצה שלנו, נוסעים עם המגדלים לטיול. עם הארונות בלי מזוודות עם האמבטיות עם המרפסות משהו משהו לא?

והאנשים נחמדים?

מי?

אלו שנסעתם איתם.

בסדר אנחנו מכירים עוד מהארץ. כאלה סימפתיים. אוכלים הרבה, אבל לא חוטפים לך מהצלחת.

היו פדיחות?

לא משהו. כאלה שקטים כאלה. מסודרים. באים בזמן. ככה זה עם זוגות ותיקים. כולם כבר חגגו איזה מאה שנים של זוגיות. רק זוג אחד היה בירח דבש אז הוא נראה קצת יותר שמח מכולם וחייכו הרבה אחד לשני. תראה כולם מכרים ותיקים ואחרי כמה ימים מתרגלים אחד לשני כמו נעליים ישנות בארון. זוג אחד שהיה לו יארצייט לנישואין אז הקפטיין שלנו נתן לנו לשתות בקבוק ג'ק דניאלס לכבודם ואנחנו גמרנו לו אותו כדי שלא יצטרך לקחת אותו בחזרה ויהיה לו אובר וויט בטיסה. ככה זה בין חברים. יש אחריות.

ושאר הנוסעים היו אינדיאנים?

דווקא לא. תרבותיים כאלו. הרבה אמריקאים. ככה סימפטיים כאלו.

לא עשו רעש? הם בדרך כלל מרעישים לא?

דווקא אנחנו הרעשנו בארוחות. היו כמה אנטישמים שהיה להם מה להגיד כששרנו כמה שירי מולדת מרוב געגועים לארץ.

באמת התגעגעתם? אז מה עשיתם?

אכלנו. כשהבטן מלאה הגעגועים עוברים. כשאתה תוקע ערימה של שרימפס ואחר כך איזה פסטה וגם איזה שטרודל תפוחים עם קרם אנגלז, כל הגעגועים לארץ עוברים לך.

והחדרים?

מרווחים. כל אחד קיבל חדר שינה עם סלון ומרפסת, אמבטיה ארונות בשפע ממש כמו בבית. נוח לאללה. מסדרים לך את החדר פעמיים ביום. בית מלון על הכיף כיפק.

והטיולים?

אחד אחד. אילו מקומות שבחיים אתה לא נוסע אליהם ופה אתה נוסע לכל המקומות האלו שאמנם הם ערים על החוף ולא נכנסים לתוך המדינה ממש, אבל תאמין לי, זה מספיק. אבל גם למדנו הרבה עליהם מהמדריך של האונייה שהיה תוקע לנו הרבה הסברים. אתה שוכב במיטה רואה אותו בטלויזיה ורואה את המקומות ולא צריך לצאת מהאונייה. היציאות היו מיותרות. אבל מה בטלויזיה אי אפשר לקנות מזכרות ועל החווייה הזאת אי אפשר לוותר.

ובערבים?

כל ערב יש  מסיבה. יש הצגה, ברים, קזינו, הופעות חיות של זמרים ונגנים, מוזיקה, סרטים, עיר שלימה שטה על המים.

ומה עשיתם עם קניות, זה בכל זאת חלק חשוב אצל הנשים לא?

לא חסר כלום. הבנות קנו כמו משוגעות באונייה וגם בירידות לחוף. היה אפשר לחשוב שאנחנו משלחת קניות שבא לתמוך בכלכלה בים הבלטי.

מה זה הים הבלטי?

זה הים הזה ששוכב לו בשקט בין כל המקומות שהזכרתי קודם. עד שלא אמרו לי שנוסעים לשייט בים הבלטי לא ידעתי שיש דבר כזה. ים גדול דווקא וגם שקט.

אז כולה היית בקרוז בים הבלטי.

נכון.

אז למה לא אמרת את זה קודם אתה ממש קשה?

לא שאלת.

וספורט עשית? במקומות כאלו יש גם מועדון כושר.

כן זה כמו בארץ. בארץ אני לא הולך וגם שם לא הלכתי. אבל אשתי הלכה. בדיוק כמו בארץ.

ומי ארגן את הטיול? לקחתם מישהו מקצועי?

לא. שניים מהחברה. מרוב ניסיון נעשו מקצועיים. עשו לנו טיול יפה בסנט פטרבורג עם אוטובוס ומדריכה. משהו יפה.

לקחו כסף? המדריכים?

מה פתאום. זה חברים. הם שמחים שנתנו להם להתגלח על הגב שלנו. עכשיו הם מקצועיים והם יכולים לעשות מזה כסף. שמעתי שאחד מהם שהוא פרופסור הוא כבר יוצא עם קבוצה חדשה לקוטב.

תידרשו מהם עמלות.

רעיון טוב. באמת נדרוש, נראה שיעזו לא לשלם. הוא יסכים לשלם אבל אשתו הפולניה בטח תתנגד. חוץ מהקפטן שאותו לא נחליף אפילו הוא יתחנן, אז אולי נמנה את הגזבר שלנו בתור מדריך שני, כי הגזברות עושה לו מתח. הוא אסף כסף לטיול בסנט פטרבורג והלך לישון עם הכסף ולא ישן בגלל המתח. הוא רצה לשים את הכסף בפיג'מה כדי שלא יגנבו לו.

אז מה היתה הבעיה?

לא היתה לו פיג'מה, הוא שכח להביא.

אז אם הוא יהיה מדריך מי יהיה גזבר?

נמנה את הבנקאי שלי. פעם הוא היה איש עסקים היום הוא מלווה בלי ריבית.

אז בשביל מה הוא מלווה.

זה הקיק שלו. ככה הוא במתח שהוא נפרד מההכסף אבל יש לו שקט כי הוא בטוח שהוא יחזור במלואו. הוא לא כמו מישהו אחר מהקבוצה שהסביר לי באריכות את ההבדל בין ספקולציה והימורים ועסק בשניהם ביסודיות.

תיסע איתם עוד פעם?

תלוי מה יציעו. וגם צריך להגדיל את הקבוצה. צריך להוסיף אורטופד ורופא פנימי. היו לנו רק רופא שינים ורופא עינים. בגילנו אולי גם מומחה לעיכול. אצלנו היו יותר מדי עורכי דין שזה מקצוע מיותר בטיול וגם היו לנו מומחיות לאמנות שהסבירו לנו מה ששכחנו מההרצאות.

בסך הכול היה כדאי?

כן זה היה משהו משהו. האוכל המראות הנופים הנוחיות. ביחוד האוכל. אתה מתרגל לכיף כזה שאתה לא רוצה שזה ייגמר. בבוקר כשחזרתי לארץ והתעוררתי ומיד רציתי לעלות לגג של הבית כדי לאכול ארוחת בוקר.

ועלית?

לא. אין לי מעלית.

2. המסע המופלא לוורונה וללה סקאלה

אז  הנה הגיעה השעה להיעתר לאתגר.

״מה תכתוב עכשיו?״

״אם לא תכתוב, לא נדע איפה היינו.״

״תכתוב, תכתוב שהאוכל היה משהו משהו.״

 ״תכתוב שהאוכל לא היה משהו.״

״תכתוב שלא היה שמפו במלון בוורונה.״

"תכתוב שגרנו רחוק מדי מוורונה ולא הספקנו ללכת לחנויות."

"תכתוב שטוב שגרנו מחוץ לורונה והיה אפשר קצת לנוח."

"אל תשכח לכתוב שהזמרים לא היו משהו."

"תכתוב שכבר היינו במסעדה בוורונה, בטיול הקודם וכבר אז האוכל לא היה משהו."

וכך, מבלי שהתכוונתי, הפכתי למתעד הרשמי של טיולי אגודת הידידים של האופרה הישראלית. לאט לאט מבלי משים, התקבצה לה  חבורת בליינים סביב חנה מוניץ, המנכ"לית האנרגטית של האופרה,  שעובדת קשה כל השנה בלשעשע את כל הציבור התל אביבי וכשהיא קצת רוצה לנוח ונוסעת לחופש, אז נדבקים אליה איזה חבורת נודניקים מפונקים, שהופכים לה את החופש לימי עבודה רגילים בתוספת התחייבות לבידור איכותי בערבים. ועל כל אלו הם רוצים גם מדריך וגם טיול וגם אוכל טוב וגם כדרך האצילים של פעם, הם רוצים גם מתעד רשמי, כדי שיזכרו היכן הם היו  ומה הם עשו. ככה זה אצל אנשים מבוגרים, רק  כך הם  גם יכולים לענות לנכדים ולחברים כשישאלו אותם את השאלה הבלתי נמנעת "איפה הייתם ומה עשיתם?"

אז חזרנו לשאלת הפתיחה נו, מה לכתוב?

אז ככה.

הטיול, כמו בצבא מתחלק לשלושה חלקים הטיסה, הטיול  והמופעים. את הטיסה נעזוב, כי כל אחד בא למילנו מכיוון אחר. את החשבון עם הערבים, שהפכו את הטיסות למשהו בלתי נסבל, נעשה בפעם אחרת.

אנחנו נתרכז בעיקר.

 הטיול היה מאורגן כמו שצריך. אוטובוס ממוזג, בקבוקי מים מקוררים בכמות הראוייה, לקהל צמא במיוחד, במזג אוויר חם במיוחד. וגם  מדריך תיירים שהסביר לנו מה שכבר שכחנו על איטליה ועל ההיסטוריה שלה על גריבלדי ועל הפשיסטים.

אלו שבאו ישר מהמטוס, היה להם יום קשה. קמו מוקדם בבוקר וטסו למילנו וישר מהשדה, עוד בטרם הספיקו להתאושש, נסענו לראות את ברגמו. עיר עתיקה, עם כנסייה וכיכר וכל השאר. ובכל זאת מה שעניין את מרבית הנוסעים היתה הג׳לטרייה ברחוב הראשי שהפיקה והפגינה את מלוא טוב איטליה באופן ססגוני. מובן שטעמנו מלוא הפה בכמה טעמים ככל שהדיאטה מאפשרת. ואז גם היה אפשר לשמוע את ההסברים של המדריך על מה שאנו רואים. המדריך קונה לנו עוגיות פולנטה מתוקה שזה הספציאליטה של ברגמו. נישט שלכט, כמו שאמא שלי הייתה אומרת.

מברגמו נסענו ישר לוורונה, עירם של  רומיאו וג׳ולייטה. שמח וטוב לב לפגישה המיוחלת עם משפחת קפילוטו, נעצרתי בשערי העיר, כמו נפוליאון בשערי עכו, יחד  עם כולם כמובן, בספא מפואר, עם בריכה וחדר כושר מצוייד כראוי. מאוכזב משהו ושמח בעתיד, כפי שתשמעו, ירדנו לחדרים כדי להתכונן למופע הראשון, ״לה טרויאטה.״

מיכאל, כרגיל בקולו השליו, מסביר את מה שנראה בארנה וקולו המהפנט גם מצליח להרדים את חלק מהנוסעים. צריך באמת לבדוק את זה, מה פה עובד, ההיפנוזה או העייפות. אבל החומר נכנס איך שהוא בראש. וכמו שאמרה לי אחת הנוסעות, אני רוצה להקליט את מיכאל שיהיה לי את הקול גם בבית ואז אוכל להירדם, בקלי קלות. יש משהו מסתורי ומרגיע בקול שלו. הלו מיכאל קריירה חדשה באופק?

ארוחת יום שישי טעימה במלון ואפילו שמעו קידוש בדממה ראויה.

חצי שעה נסיעה ואנחנו ליד הארנה. חלקנו כבר היינו שם בטיול קודם וזאת חזרה על מה שהיה. מקבלים כרטיסים. הספורט הישראלי הרגיל משווים, מי קיבל יותר טוב, מי קיבל קרוב, מי קיבל קצת בצד ונכנסים.

על הבמה הענקית מונחות שלוש מסגרות ענקיות של ציורים. משהו ענקי. כל מסגרת איזה ארבעים מטר, שמשקפות את החיים שלנו בסרט. המסגרות נראות כמו המסגרות של פעם. מוזהבות עם פיתוחים. על הבמה מתרוצצם הרקדנים. יש להם שלוש במות ענקיות וקצת קשה לעקוב. אני מאבד את הפוקוס. הכרטיסים טובים ויושבים קרוב וזה מצריך לסובב את הראש להתרכז בכל פעם בצד אחר של הבמה. הבחורות עולות על השולחנות ורוקדות ואנחנו מרגישים בבית. האקוסטיקה טובה. שומעים גם מרחוק, אומר מיכאל. אבל אני שמח בחלקנו. כל הכבוד לאופרה  שדאגו לנו לכרטיסים טובים. בגילנו  לא עושים ניסיונות על כושר השמיעה. הזמרים שרים יפה והבקיאות שלנו באיטלקית מאפשרת לנו לבדוק שהם גם מדייקים במילים. המוזיקה מוכרת ויפה אז מה רע?

מאוחר בלילה עייפים עד מוות מהנסיעה ומהמופע המרהיב והארוך, חזרנו באמצע הלילה לספא. חצי שעה ואנחנו במלון. הנהג מכניס את האוטובוס לחנייה מסובב אותו ונוסע ברברס. לטובת הנוסעים החדשים צריך להסביר. יש מנהג שהשתרש בנסיעות של ידידי האופרה,  שמגיעים למלון ברברס וזאת לזכר הימים שבנסיעות הראשונות היו בוחרים בתי מלון קטנים שאי אפשר היה להיכנס לרחוב שלהם אלא ברברס. כמו "זכר לחורבן" להבדיל.

למחרת נוסעים לברסיה לראות את התיאטרון של פלדיאדו בברסיה. הארכיטקט הבנאי פליאדיו שבנה חצי מהעיר. וגם תיאטרון עם תפאורה קבועה מתוחכמת שמתארת את הרחובות הצרים של העיר. רק שכחו להראות את הגלידריות שבלעדיהן אין לנו חיים בחום שהיה שם. נסענו, ראינו, התרשמנו, הזענו, אכלנו גלידה וחזרנו. נותר לנו מספיק זמן כדי שנספיק קצת לנוח לאכול ארוחת ערב ולצאת שוב לורונה.

הפעם לראות את ״איל טרובדור״. אם המופע של ״לה טריואטה״ היה מהמם, המופע הזה היה, איך אומר הנוער, ״מדהים מדהים מדהים.״ התפאורה גרנדיוזית, מבצרים וצריחים  עשויים ברזל או רק נראים כך ועשויים מפלסטיק. לך תדע היום, בעידן שלנו. התפאורה מנוצלת בווירטואוזיות. פעם זה מבצר כלא. ופעם זה מנזר מרהיב. המופע עשיר בריקודים עם רקדניות יפות וכשהן מקשקשות בקסטנייטות מתחשק לך לעלות  על הבמה ולהצטרף אליהן. המוזיקה והזמרים עושים ויוצרים אווירה מרגשת. אנו מקבלים יחס וי. אי. פי ומוזמנים כמו אורחים חשובים לדרינק קצר במעמקי הארנה. ככה עושים למי שהמלך וחנה מוניץ חפצים ביקרו. אחלה של מופע.

לאחריו, כרגיל, חצי שעה של חיפוש האוטובוס, ובשתיים בלילה, צחוק בשבילנו, אנחנו במיטה.

ככה אנחנו עושים כל יום.  בטרם נירדם בנסיעה, המדריך מודיע שמחר נוסעים לראות את הבית של ורדי. "שום דבר. רק שעה וחצי לכל צד. משהו קליל."

אנחנו מחליטים על שביתה איטלקית וחולמים על החגיגות המזומנות בספא הרומאי המפואר כמתואר בפרוספקט. אני שוחה בבריכה החיצונית והוזה מהחום. בטח שם למטה בספא, יש שם נימפות מים שמערסלות לך את החיים. הוזה ולוהט, אני מדדה לספא. שום כלום. הספא עובד רק בחורף. אפשר לקבל רק מאסאג׳ תמורת תשלום שכר מינימום חודשי. לאחר חישוב יורו/שקל. אני מחליט לוותר ונשאר עם הכסף. אני חוזר לבריכה להיצלות לקראת אאידה, אולי כדי לקבל קצת צבע כהה כמו לאתיופים, שאמורים להישבות על ידי המצרים, כפי שמסביר לנו מיכאל. חומר למחשבה. אולי כדאי קצת להקטין את הנסיעות לטובת המופעים.  אמנם שמענו מאלו שטרחו ונסעו ולא התעצלו, כי אכן לוורדי היה בית יפה, שבנה לו חותנו, אפילו שהיתה לו מאהבת בידיעת החותן! אבל אפשר גם לראות תמונות.

אבל בערב אנחנו כבר מאוששים לקראת ארוחת הערב המשותפת במסעדה בוורונה. אנו מוזמנים למסעדה שכבר היינו בה בפעם הקודמת, שכנראה היא היחידה שמוכנה לארח חמישים ישראלים רעבים וצעקנים שטורפים ארוחת ערב במשך שעה קלה. האוכל לא השתפר מהפעם הקודמת. אבל אני מתנחם במחשבה שלפחות החליפו את הפרודוקטים.

והנה הפתעה אנו מוזמנים לדרינק ושותים לחיי המנצח הישראלי הצעיר בן השלושים, לא יאומן, עומר ולבר, שמנצח על המופע של אאידה, שחנה ומיכאל עשו בלהטיהם וזימנו אותו, לכבד אותנו בדרינק קצר. אני מניח שיש לו דברים חשובים יותר לעשות שעה לפני המופע ולכן  זה עוד יותר מעצים את החוויה והמחווה. מברוק לחנה ולמיכאל.

הוא מספר לנו קצת רכילות אופראית ואנחנו מריעים לכבודו. גאווה ישראלית כאן בוורונה.  מאוחר יותר כשהכרוז התורן  מן הקהל מריע בתחילת המופע ״בראבו מאסטרו״ אנו מצטרפים בקול מהוסס ״בראבו עומר,״ לא בטוחים אם הוא שמע, קצת פחדנו מהאיטלקים כי לא ידענו איך האיטלקים יקבלו את הישראלים הצעקנים. אנחנו מרגישים טוב. לא רק שהישראלים כבשו את וורונה והיו בערב הזה שלושה אוטובוסים מלאים, אז גם המנצח הוא משלנו. צריך אולי להסב את תשומת ליבם של ראשי האיחוד האירופי לכך, שמי שתומך בכלכלה האיטלקית הצולעת  ובתרבות שלה, זאת ישראל הקטנה, שטרחה ושלחה כשלוש קבוצות ישראלים  לורונה ולא ראיתי  במופע, אפילו ערבי אחד,  מכל המיליארד וחצי שמקיף אותנו, שרוצים לחסל אותנו ושאת התחת שלהם, הם מלקקים בדבקות ובאדיקות.

המופע הזה לא דומה לשום דבר שראיתי קודם. אמנם מיכאל ועומר כבר הסבירו לנו שבארנה החליטו לעשות את ההפקות האלה שמתאימות רק לארנה. אנחנו לא נוסעים לשום מקום. הם אמרו, אם אתה רוצה לראות את זה תטריח את עצמך ותבוא לארנה. המופע הגרנדיוזי. דבר עצום. משהו קרקסי עם פיגומים של גורדי שחקים ומאות משתתפים שמחליפים תלבושות לפחות ארבע פעמים במופע. אביזרים מהממים. טרקטורונים וחיות. במקום פילים וגמלים הביאו חיות ממתכת בגודל טבעי. המלך שט עלהנילוס? מה הבעייה, נבנה לו תעלה. וגם יטיילו בה כמיטב המסורת, תנינים. וכדי לעשות אווירה אוטנטית וקצת לשעשע את הקהל שישב מימין  לבמה. היו שם כמה שבויים אתיופיים שעשו ברבקיו מאיזה תנין. לא שייך להצגה אבל עושה אווירה. מזל שהם לא שרו משהו, על המנגל.

מידע אישי, הבשר לא משהו. מי יודע אולי בהפקה הבאה יעשו גם ריח של מנגל כדי שהחווייה תהיה על כל החושים לא רק לעין ולאוזן. הזמרים בסוף עייפים ומאושרים שלא נפל עליהם איזה פיגום, השתחוו כשרגליהם מבוססות במים. ביחוד שמח ראדמס שגם הפליא לשיר ושנכלא לקראת מותו במבנה זכוכית ענק שאני הייתי בטוח שהוא יפול על ראשו. כנראה גם אלו מההפקה לא בטוחים שזה יצליח להם כל ערב ולכן הם מכינים ארבעה צוותים מחליפים. בקיצור לאס וגאס חברה לוורונה ועשו מופע מופע.

המומים  מגודל המופע והרוגים מעייפות, אנו נוחתים במושבי האוטובוס הממתין בסבלנות לכל הצועדים ולכל אלו שלא איתרו את האוטובוס וכמעט ועלו על אוטובוסים זרים . הגענו, רברס קטן עם האוטובוס ואנחנו במיטה.

למחרת נוסעים בקטנה. מבקרים בסירמיונה. חום אימים. שיט בסירה על האגם היפה. גלידה ואנו בדרך  למלון היפה והנוח במילנו. המלון ממוקם ממש בתוך הצנטרום של הפיילה. אתה יוצא נופל על פראדה. מסתכל שמאלה, גוצ׳י עומד מוכן עם הקופה הרושמת, מזל שה״גיבנת המתוקה״, דולצה גאבנה, היתה בשביתה כי אסרו להם את הבעל הבית בשל העלמת מס, כך אומרים בתקשורת.

נחים מחליפים כח בגדים ומקלחת והופה ללה סקלה. אשתי נאנחת בהנאה. איזה יופי שיש פה שמפו וקונדישיונר. במלון הקודם לא היה. פה אני מוכרח להעיר באופן אישי. שלי זה לא היה חסר. מעניין למה.

בלה סקאלה זה כבר משהו אחר. קודם כל מזגן. הצופים וגם אנחנו,לבושים חגיגית בחליפות ושמלות ערב וזה עושה משהו לאווירה.  המקום מרהיב. מסתכלים לקומות העליונות של התאים והתחושה של קודש הקודשים של האופרה תופסת אותך.

המופע הוא ״נשף המסכות״, וכמו בארנה, גם פה זה משהו אחר. הסיפור הבנלי של אחד שאוהב את אשתו של החבר הכי קרוב שלו ובסוף הוא הורג אותו. זה כל הסיפור. פרשנות הבימוי זה כבר משהו אחר. הכי מודרני שאפשר. האירוע כאילו מתרחש במשרד של רואי חשבון, אפילו מכונית היתה שם שאולי עוד לא היתה בעת שהאופרה הזאת נכתבה. אבל מה, האקוסטיקה פנטסטית וקל להבין את השירה האיטלקית. בגב המושבים יש תרגום.זה היה חסר בורונה אולי כדאי שמיכאל יתן להם את הליברית בעברית ומישהו יגלגל סרט כמו שהיו עושים פעם בבית העם בתל אביב. או אולי שישדרו את זה לאייפון בין כה וכה לכולם יש. הנה סטארטאפ לטובת האופרה. אני מוותר על רויאלטיס. אבל האופרה של לה סקאלה מחזירה אותו לשפיות. זה בכל זאת מופע מוסיקלי ולא קרקס פעלולים. אפשר לפרשן איך שרוצים אבל המוזיקה והקולות צריכים להיות העיקר ולא  הטכנולוגיה. "רנטו" הסגן הנאמן, שגנבו לו את אשתו, נראה גדול וחזק ןלבוש כמו הרואה חשבון של המאפיה, שמן וגדול חנוט בחליפה. אבל כשהוא בוכה על אהבתו שהלכה עם מישהו אחר הוא נשמע נהדר ואפילו אתה מוותר לו שהוא הרג באקדח את ריקרדו במקום בסכין כמקובל.

זהו נגמר.

קצת חנויות. קצת מסעדות. והחבורה מתפזרת. מי לארץ מי לניורק ומקומות אחרים.

תודה לצוות לאופרה, חיבוקים והצלחה לעליזה יפו המנהלת שלנו, שהצליחה להוציא השנה שתי קבוצות. ואתגר לשנה הבאה, שיהיו שלוש.

* * *

עוז אלמוג

העניבה והסטטיסטיקה

אולי אינכם מודעים לעובדה המדהימה שבישראל יש עדה אחת גדולה מאוד, שעל פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) אינה נכללת בקטגוריה "מזרחי" או "אשכנזי", ולכן גם מודרת מסקרי העדות. לעדה השקופה הזאת קוראים "העדה הישראלית". נכללים בה אנשים שנולדו בישראל ושאביהם נולד בישראל. אתם כבר מבינים איזה עיוותים סוציולוגיים נולדו כתוצאה מההדרה המוזרה הזו. אגב, עצם קביעת המוצא על פי האב בלבד היא שוביניסטית ומטעה בהיבט המדעי.

שני הוריי נולדו בישראל ולכן אני שייך לעדה השקופה של הלמ"ס. אימי דור שביעי בארץ ואבי דור ראשון למהגרים מפולין, שרוב קרוביהם נרצחו בשואה.

לפני כארבע שנים קיבלתי פנייה מאוניברסיטה בוורשה לכתוב ספר על החברה הישראלית. הפניה נעשתה במסגרת פרויקט בינלאומי של האיחוד האירופאי. נעניתי בחיוב וכתבתי עבורם ספר הסוקר את המגזרים השונים בארץ. בעמוד הראשון הופיעו, על פי בקשתי, צילומי הדרכון הפולני לצד הדרכון הישראלי של סבי וסבתי. עבורי זה היה סוג של סגירת מעגל.

עם הוצאתו לאור של הספר (תורגם לפולנית על ידי שתי גויות דוברות עברית רהוטה) הוזמנתי לוורשה להשתתף בכנס חגיגי לכבוד סיום הפרויקט. את הרצאתי פתחתי ברקע אישי. סיפרתי על סבא וסבתא שהגיעו לישראל חסרי רכוש, כסף ומשפחה, ועל שאיפתם לשים את העבר מאחור ולגדל צברים על ברכי התרבות הישראלית החדשה (הם מעולם לא דיברו פולנית או יידיש עם ילדיהם). סבי היה נהג משאית, עם השכלה בסיסית, שהוביל קמח למאפיות. הוא חסך פרוטה לפרוטה שהושקעו בעיקר בחינוך ילדיו.

על פי ההיגיון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הנכד של הסבא הזה (כלומר אני) הוא "ישראלי". על פי ההיגיון של אמנון לוי, הנכד הזה הוא "אשכנזי". אולי אפילו "אשכנזי גזען".

אז מי צודק? כנראה לוי, כי למרות שאני לא מכיר מילה אחת בפולנית, למרות שלא גדלתי על גפילטע פיש, אלא על גבינה לבנה, פלאפל וחומוס, ולמרות שהפולקלור היידישאי זר לי – מסתבר שאני אשכנזי. אני כנראה אשכנזי גם משום שאבי ואני הלכנו לאוניברסיטה, שזה, אליבא דה לוי, סוג של הִשְׁתַּכְּנֵזות. ועכשיו אפילו יש לי ספר בפולנית, ולא זו בלבד אלא שהפולנים עשו לי קבלת פנים חמה.

אגב, נזכרתי שלפני ההרצאה בוורשה שמתי על עצמי ז'קט יפה. רציתי להיראות הדוּר, כמיטב המסורת "הפולנית-אשכנזית" שלי. אבל היתה שם בעייה קטנה: לא ידעתי כיצד לענוב עניבה. אז אולי אמנון לוי בכל זאת טועה והלמ"ס צודק: אני ב"עדה הישראלית".

* * *

באבל על מותו של בן פתח תקווה

פרופ' רזי דמיאל

בנו של הסופר והמורה יצחק דמיאל (שויגר)

מחבר הספר הקלאסי

"שמלת השבת של חנל'ה"

* * *

ברוך תירוש

בין יצחק שמיר למנחם בגין

לאהוד שלום,

נעדרנו מהארץ, ובשובנו מצאנו באהדה צרור נאה של פרסומי 'חדשות בן עזר'. אך 'אליה וקוץ בה',  בדמות חיבורו של יוסי אחימאיר בגין – צוואתו המדינית, בחב"ע 858.  

אינני רוצה לזרות מלח על מכאובי יוסי אחימאיר, שאחרי עשרות שנים של הנאה ממנעמי השלטון, הוא עדיין מזכיר בכל הזדמנות את אי הנעימות שהייתה מנת חלקם של חברי ההסתדרות הציונית החדשה, שכידוע לו התנגדו מרות ונאבקו בהתנהלות של מה שהיה קרוי 'הישוב המאורגן למדינה בדרך'.

באשר למנחם בגין, כבודו במקומו מונח, ולדעתי בעיקר על שלא הניח לסובבים אותו לפתוח במלחמת אחים סביב פרשת 'אלטלנה'. 

 מאידך, אל לו ליוסי אחימאיר להשוות בין יצחק שמיר ז"ל, שבכל מאודו שמר מלחצים מבית ומחו"ל על ביטחון ישראל וגבולותיה – לבין מנחם בגין שירש מקודמיו את כל שטחי ארץ ישראל, התפעל ממרחבי סיני, והכריז על הישוב נאות סיני כמקום מגוריו. למרות זאת הוא נעתר בקלות לדרישות ג'ימי קרטר החייכן וללחצי הצוות הישראלי, ולמרות שחצי האי סיני לא היה בעבר בריבונות מצרית, הוא מסר למצרים את כול וגם מעבר למרחבי חצי האי. הרס את העיר ימית ואת כל היישובים הפורחים שהוקמו ע"י ישראל.

לא אכביר במילים, אך ברור שהערבים שכנינו רואים במעשיו סיכוי למזימותיהם בעתיד, והם אכן דורשים לקבל מישראל הכול, כמו שמנחם בגין נתן למצרים.

ייתכן שאחרי שמנחם בגין התפכח מהכתרים שנקשרו לו, והבין את ההשלכות המדיניות ההרסניות לעתיד ישראל עקב הנסיגה הענקית והרס הישובים שהוא הנחה – אפף אותו דיכאון, והוא עזב את השררה ואת החיים.

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

פוצ'ו

הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים? – תשובה: ועוד איך!

בעקבות ספריהם של נגה מרון – "ככה הוא אמר לה..."

 ושל אהוד בן עזר – "מסעותי עם נשים"

הגיע הזמן להרים קול נגד מסע ההכפשות של נתיבה בן יהודה זכרונה לברכה, שהשמיצה את אנשי הפלמ"ח וטענה שיצאו לקרב בתולים כביום היוולדם. לא הייתי יוצא לקרב נגדה בנושא זה, אלמלא ציינה את הדבר בלשון בוז, כלומר ראתה בזאת נקודת חולשה של הפלמ"חניקים. את עצמה הוציאה מהכלל, ונתנה להבין שאם איבדה את בתוליה במסגרת הפלמ"ח, היה זה בזכות חברי הקיבוצים, אשר במשקיהם  שכנו חברי ההכשרות.

כמי שהיה בפלמ"ח אני מצטער להודות שהיה משהו בדבריה של נתיבה, וכששרנו מכל הלב את "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים..." – היינו לא פעם טועים ומשתמשים במלה אחרת המתחרזת עם "המחוננים". הפלמ"ח דגל בקול רם בטוהר הנשק וגם בטוהר המידות, ואכן לא זכור לי אף מקרה שבו היו אנשי פלמ"ח מעורבים באונס כלשהו  (אם לא להביא בחשבון את הפעם ההיא כשסרסו את מוחמד ההוא שאנס נערה יהודיה). בנגוד לצבאות אחרים שדאגו לספק נשים לחייליהם, הרי הפלמ"ח  (ונדמה לי שגם צה"ל כולו) התעלם מהצורך הטבעי הזה של החיילים, ומטה הפלמ"ח נתן לכל פלמ"חניק את האפשרות לפתור את הבעייה הזו במו ידיו.

היום  כבר כולם יודעים שהאוננות היא תופעה נורמאלית ורצויה, אבל לא כך היה בימי הפלמ"ח. אנחנו אף פעם לא אוננו בחברותא ואף פעם לא דיברנו על זה. הנושא היה טאבו, וכשהמ"כ פקד עלינו לשפשף היטב, ידענו שהוא מתכוון לחוטר עם הפלנלית שמחדירים לתוך קנה המקלע.

בלילות, כשהיינו מתכנסים בתוך שקי השינה, היו הידיים כמעט תמיד נשארות בפנים, והנשימות הכבדות שלנו לא תמיד נבעו מעייפות יום האימונים.

לאוננות היה ערך מוסף בקיצור שעות השמירה. לא היה אז רדיו טרנזיסטור בשביל להעביר את הזמן, ובלית ברירה נעזרנו בפעילות הידנית, שגם חסכה לנו סכנת קרי הלילה. אני זוכר איך בלילות הקרים על הברקן אשר בגלבוע, היתה לנו  תורנות שמירה של שעתיים בכל לילה. נקודת השמירה הקבועה של הכיתה שלנו היה בקצה הגיזרה  הפונה לכוון ג'נין. כשהייתי מגיע לאותו קצה תעלה, היה מקדם את אפי ריח עז של פריחת חרובים. אני לא אמרתי כלום לשומר שאותו החלפתי, וגם השומר ששמר אחריי, לא אמר כלום כשבא להחליף אותי. מה שנקרא אחוות לוחמים. מה לעשות היו בפלמ"ח דברים שעליהם לא דיברנו.

נגה מרון, הפלמ"חניקית  מהכשרת הצופים, עוקבת בספרה רב העלילות  "ככה הוא אמר לה..." אחר בני דורה לאורך חייהם מילדות ועד שיבה. בספר היא לא מתחמקת  מלעסוק גם בעלילות המיניות של החבר'ה ועושה זאת בעוז מפתיע לגבי אישה בגילה. יחד עם זאת היא כנראה היתה אז תמימה מכדי לדעת על הפעילות הידנית של הבנים, ואולי גם את ניחוח פריחת החרוב לא זיהתה. אצלה עיקר פעילותם המינית של אותם שניים-שלושה בנים בכל מחלקה, שהיו להם חברות, היתה לטייל עם בת זו או אחרת במרחבי הקיבוץ כששמיכה מגולגלת תחת בית השחי למצוא פינת מסתור, ובה לבצע ביחד את מה שהייתי קורא "היצמדות חיכוכית".

ההיצמדות החיכוכית היתה אז שלב עליון בחיי החברות. שלב שהנוער של היום מדלג עליו ולא יודע מה הוא מפסיד.

גם נעמי, גיבורת ספרה של נגה מרון, יוצאת עם אריק הפלמ"חניק החתיך לשפת הים רק כדי להגיע להיצמדות החיכוכית  וכל מה שמדאיג אותה, זה לא החשש מהריון, אלא הפחד הנורא פן תחזור הביתה עם כתם על החצאית. דבר שאכן קורה.

לעומת הסופרת הפלמ"חניקית שבכל זאת מציבה לעצמה גבולות אדומים, מוכיח חיימקה הנח"לאי של אהוד בן עזר, שאפשר להצטיין באפיית לחם, ולחמניות, ומקלות סומסום גם כשהיד אינה משה כמעט  מנמר המדבר הנוראי. (זה הכינוי שנותן המחבר לאותו אבר קטן שהופך להיות קטן עוד יותר דווקא כשצריך אותו). לזכותו של  חיימקה האופה של עין גדי (שידו לא היתה משה, אלא רק כשהיתה לשה) יש לומר שהוא הצליח להגשים את חלומו של כל פלמ"חניק ולבצע גם כמה חדירות בבחורות מופרעות, חדירות של ממש  שאם נתיבה היתה יודעת עליהן, היה ערכו של הנח"ל בטח עולה בעיניה, עולה ועוד איך.

אהוד, השעה אחת בלילה, רציתי לכתוב עוד, אבל העיניים נעצמות לי. אני הולך למיטה לישון, ומה שיהיה – יהיה.

* * *

להלן פרסומים על "מסעותיי עם נשים" באינטרנט:

http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2595039

http://books.bloger.co.il/77034/

http://saloona.co.il/booksonshelf/?p=637

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729825&blogcode=13877729

http://cafe.themarker.com/review/2966643/

http://hasifria.blogspot.co.il/2013/08/blog-post_12.html

* * *

פורסם במוסף "ספרים" של "הארץ" ביום 14.8.13

ספרים חדשים. פרוזה מקור. מסעותיי עם נשים – אהוד בן עזר. עלילותיו והרפתקאותיו של חיימקה שפיונוזה, משורר יליד המושבה פתח תקוה, שמחפש משמעות בחייו דרך הנערות והנשים שהוא פוגש. הוצאת ספרי מקור, 237 עמ', 88 שקלים.

* * *

ספרה החדש של נגה מרון

"ככה הוא אמר לה..."

ספרה השביעי למבוגרים של נגה מרון, לאחר "אישה בגילה", "שבועיים של אהבה אחרת", "קפה הפוך עם חמותי", "המפלט האחרון", "מעקב אינטימי", "אישה במיטב שנותיה," וספרים רבים לילדים ולנוער. נגה מרון, ילידת ירושלים, פלמ"חניקית ואשת חינוך, כתבה גם את 9 ספרי "חירות" לנוער. סידרה הסוחפת את הקורא הצעיר אל סערת ההתבגרות וחדוות המרד של בני הנוער שלקחו חלק פעיל בהקמת המדינה.

עכשיו ברכישה ישירה  במחיר 70 שקלים הכולל משלוח בדואר.

ניתן לשלוח מזומן או צ'ק אל

נגה מרון, ת.ד. 628 רמת גן, 52105.

לפרטים נוספים:  emarron@013.net

* * *

נתי מלאכי

אנושקה

אֲנִי מִתְעַלֵּף

מִיָּפְיְךָ

הַגֵּו הַקָּמוּר דָּבוּק לַסִּיטָר

פַּעֲמוֹנִי גֶּשֶׁם   

גַּם הַחֵן,

עֵינִי אַיָּלָה נוסח

נְיוּ דֶּלְהִי

וּמִקְדָּשׁ בראמה 

בפושקר. 

אנושקה

רַק מַיִם זַכִּים

עוֹשִׂים לִי טָהֳרָה   

שֶׁגַּם סִידְהַרְתָא  הָיָה נוֹפֵל שָׁדוּד   

מִצְּלִילֵי מֵיתָרֶיךָ

בְּאוֹתָן אֶצְבָּעוֹת

שֶׁנָּגְעוּ בָּאֲדָווֹת נַחַל הַמַּאֲמִינִים

בְּשֶׁקֶט, בָּעִלָּפוֹן הַזֶּה

כְּחֹם הַיּוֹם. 

אנושקה שנאקר – נגנית סיטאר מהמובילות בעולם, נחשבת לווירטואוזית בחסד.   באפריל 2013 הופיעה עם  התזמורת הפילהרמונית  הישראלית  והותירה קסם רב, בעלת יכולת לשלב כל סגנון מוסיקלי שיש (סטינג, נורה גו'נס, הרבי הנקוק ואחרים). וכמובן לא נפלה רחוק מהעץ, מאביה המאסטר ראווי שנאקר ז"ל.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 14.8.13

* איני חסיד של בחינות הבגרות ומעולם (מאז שהייתי תלמיד ועד היום, כשילדיי תלמידים) לא האמנתי בהן. הן מבטאות תרבות של דחיסת חומר לצורך הבחינה בלבד, כלומר לצורך הקאתו, ולאחר מכן מחיקתו מן הזיכרון, בחינת "שגר ושכח". יש צורך בשינוי מהותי, והמרת הבחינות במטלת גמר מאתגרת, מלמדת, הנותנת ביטוי הן ליכולת הלמידה והן ליצירתיות ולחשיבה של התלמיד. זו משימה תובענית יותר, אך גם מעניינת יותר ולכן עשויה להיות חוויה חיובית. ובעיקר – היא אפקטיבית יותר לחינוכו של התלמיד ולהשכלתו.

עצם העובדה ששר החינוך מטלטל את מערכת החינוך, מערער על מוסכמות מוצקות בנושא בחינות הבגרות ומוביל בדיקה אמיתית מוכוונת­-שינוי בתחום, היא בעיניי חיובית וחיונית. עם זאת, לפחות בשיח התקשורתי (ואני מקווה שלא כך בשיח המקצועי במשרד החינוך עצמו), הדיון מתמקד ב"מה לא" ולא ב"מה כן". כלומר הדיון הוא על הפחתת בחינות הבגרות ולא על החלופה לאותן בחינות.

צמצום מיספר הבחינות, במקום חתירה להמרת הבחינות במטלה חלופית, יוצר מסר בעייתי, על פיו רק האנגלית, המתמטיקה וההבעה הם מקצועות חשובים באמת, ולכן יש לקיים בהם בחינות בגרות. משמעות הדבר היא הפחתה בערכם וביוקרתם של מקצועות חשובים לא פחות, בעיניי יותר, כמו מקצועות ההומניסטיקה והיהדות (תנ"ך, תלמוד, ספרות, היסטוריה, אזרחות). לכל מקצועות הליבה האלה יש להתייחס כאל מקשה אחת, כמקצועות חובה לחינוך ולהשכלה של התלמיד, ולגבי כל המקצועות האלה, ליצור חלופה ראויה לבחינות הבגרות (גם אם הביצוע בפועל יעשה בשלבים).

* הקפאת מבחני המיצ"ב (בדרך לביטולן?) היא צעד בדרך הנכונה. אובססיית המדידה הביאה למצב שבו הסרגל קם על יוצרו. חוזרים לפרופורציות.

* את בתנו הקטנה נחסן נגד הפוליו, ללא כל היסוס. כל תיאוריות הקונספירציה בנדון (שכל סיפור הפוליו הוא המצאה של חברות התרופות כדי להרוויח על חשבון בריאותנו וכו' וכו') הן עלבון לאינטליגנציה.

* בנוסף לתיאוריות הקונספירציה ההזויות, טענה נוספת נגד החיסון, היא שהוא מיותר, כיוון שהילדים עצמם כבר מחוסנים, והחיסון נועד רק למנוע מהם להדביק אחרים, בתור נשאי הנגיף. האמירה הזאת היא האגואיזם החזירי בהתגלמותו. אם אנחנו יכולים לתרום לבריאות הציבור ולמנוע מאחרים להידבק במחלה הנוראה הזאת, לא נעשה זאת, כיוון שהילדה שלנו כבר מחוסנת? האם לא צריך להיות אכפת לנו שבתנו לא תהיה נשאית שתדביק אחרים?

שמחתי כששרת הבריאות יעל גרמן (שבאופן כללי אני מתרשם ממנה מאוד לטובה) הגדירה את מבצע החיסון כמבצע של ערבות הדדית. ביהדות הערבות ההדדית היא ערך עליון ומן הראוי שערך זה יהיה התשתית הערכית של החברה הישראלית.

* יש לציין, שבזכות מבצע החיסון, חוסנו ילדים שלא קיבלו את החיסון הבסיסי נגד פוליו (בעיקר מן המגזר הבדואי) והם חוסנו עכשיו.

* בנקודה אחת יש לי ביקורת על פרופ' רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות. בראיון ל"קול ישראל" הוא הבטיח אפס אחוזי סיכון בחיסון. האמירה הזאת אינה אחראית, בעיניי. איני מאמין שיש דבר כזה "אפס סיכון". יש לומר שהסיכון קלוש, ובוודאי שהוא בטל בשישים לעומת הסיכון שבפוליו.

* חרדים הפגינו והתפרעו בירושלים ובבית שמש נגד מיזם בנייה, בטענה שהוא נבנה על עצמות עלומות, שאיש אינו יודע של מי הן. מה להעדפת המתים על החיים וליהדות? מה לנקרופיליה הזאת ולתורת חיים? ובחרת בחיים!

* הרב דרוקמן הזמין את הרב מוטי אלון להמשיך להעביר שיעור שבועי בישיבה שלו, חרף העובדה שאלון הורשע במעשה מגונה בתלמידו, ואף שבפורום "תקנה" הוכח שמדובר במקרים רבים, בהתנהגות סדרתית. ומעניין, האם הרב דרוקמן היה מזמין את אלון, גם אילו התגלה נוהג בשבת, חס ושלום, או אוכל במסעדה בלתי כשרה, רחמנא לצלן?

* ניתוחו בהרדמה של ראש הממשלה, הציף בעייה שעלולה להיות בעייתית ביותר – העובדה שאין ממלא מקום לראש הממשלה. הפארסה של ריבוי סגני ראש הממשלה, מִשְׁנִים לראש הממשלה וכו', שהגיעה לשיאה בקדנציה הקודמת, הביאה את נתניהו להחלטה נכונה לשים לכך קץ. אולם הוא הלך צעד אחד רחוק מידי, כשלא מינה מ"מ, כנראה כדי שלא לקומם עליו את השרים שלא ימונו לתפקיד. העובדה שהיו ממלאי מקום ראש הממשלה ברצח רבין (פרס) ובהתמוטטות של אריק שרון (אולמרט), הוכיחה עד כמה התפקיד חיוני, ועשוי למנוע משבר חוקתי ופוליטי דווקא ברגע משברי מן הסוג הזה.

בארה"ב אין כמעט סמכויות לסגן הנשיא, אולם תפקידו המשמעותי הוא עובדת היותו הנשיא בפועל ברגע שבו הנשיא יוצא מכלל פעולה. ברצח קנדי, עברו מיד כל סמכויות הנשיא לג'ונסון, ולא היה רגע של ואקום שלטוני. בארה"ב קיימת שרשרת היררכיה מדויקת של ממלאי מקום של ממלאי המקום. יתכן ששרשרת כזו אינה מתאימה למשטר פרלמנטרי כשל ישראל, אולם יש לעגן בחוק את הצורך במינוי ממלא מקום קבוע לראש הממשלה.

* דינמיקה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים במזה"ת: התנאי המוקדם של הפלשתינאים לקיומו של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, הוא שחרור למעלה ממאה מחבלים, רבים מהם רוצחים. בתמורה לכך שהיא משחררת מחבלים, על ישראל גם להפסיק לבנות בבירתה ובגושי ההתיישבות, כיוון שאם היא תבנה, היא מסכנת את קיומו של המו"מ ללא תנאים מוקדמים, ואז שחרור המחבלים היה לשווא.

* דינמיקת אוסלו: אנחנו משחררים מחבלים לעזה. מעזה יורים עלינו רקטות.

* כן, אני יודע. תגידו – "אבל אנחנו שיחררנו לאבו מאזן ומי שירו הם חמאס המתנגדים לאבו מאזן ורוצים לטרפד," וכו'. הוא שאמרנו, דינמיקת אוסלו. כך יהיה גם למחרת ההסכם, אם ייחתם. אז מה הטעם?

* אלה שכל חייהם תמכו בשחרור מחבלים, והקפידו לכנות זאת שחרור אסירים, כי לא יפה לומר מחבלים; אלה שתמיד הסבירו שבעבור הפלשתינאים מדובר בלוחמי חירות, וגם לנו היו, וגם לחיילים צה"ל וקציניו יש דם על הידיים וכו' וכו'; לפתע הם יוצאים בקמפיין שכל כולו שקר והסתה, על פיו שחרור המחבלים הוא למען הבניה בשטחים וכו' וכו'. בין השאר, מופצת בפייסבוק מודעת הסתה – תמונת תקריב של שתי ידי מחבלים מסמנות וי עם הסבר שמי שאשם בכך הוא ... בנט. ונכתב – "לא סתם אח. קין."

על כך יש לי לומר מיספר דברים: א. מדבר שקר תרחק. ב. מי שמכנה את בנט קין, כלומר רוצח אחיו, הוא מסית מן הרמה הנמוכה ביותר. כבר למדנו שמילים יכולות להרוג, ואו-טו-טו תגולגלנה העיניים של מסיתים ומדיחים ביום השנה לרצח רבין. ג. בקרוב על מסכנו – תמונה של בנט במדי SS. ד. ברגע שמציגים את מי שכביכול אשם, על פי הספין שקרי, בשחרור המחבלים, כ"קין", בעצם מודים ששחרור מחבלים עלול לגרום לרצח אחים.

* אני מתנגד לשחרור המחבלים. אני תומך במחאה ובהפגנות נגד הצעד הזה. אני מזדהה עם כאבן של המשפחות השכולות, אם כי ההתנגדות שלי היא פחות בשל אותו כאב, אלא בעיקר בשל ההשלכות הביטחוניות והמוסריות של השחרור.

אולם אני שולל את הפניה לבית המשפט נגד השחרור, כמו נגד השחרורים בעבר. אין זה נושא משפטי. אלו החלטות מדיניות, בסמכות הדרג המדיני. אלו החלטות לגיטימיות, אף שאני מתנגד להן. הביקורת עליהן והמאבק נגדן צריכים להתבצע בכנסת, בעיתונות ובמרחב הציבורי, לא בבית המשפט.

אסור לבית המשפט למנוע את השחרור, ואין לו כל מנדט לאשר את השחרור. עליו לדחות את העתירות על הסף, מחמת חוסר סמכות. בדיוק כפי שאין לו סמכות לאשר או למנוע פעולה צבאית ולהתערב בהחלטות על מדיניות ההתיישבות או על מפת אזורי העדיפות הלאומית.

* כאשר ערביי א"י הכריזו, במאורעות 1936-1939 חרם טוטאלי על המשק היהודי המתפתח בא"י, במגמה לשבור את עמוד השדרה הכלכלי של היישוב היהודי ובכך לנצח את הציונות, התגובה הציונית היתה – אף על פי כן. היישוב גילה יצירתיות מדהימה, התבדל מהמשק הערבי, יצר את התשתית הכלכלית למדינת ישראל, כבש ענפי כלכלה שהיו במונופול ערבי והתקדם באופן משמעותי. התוצאה היתה, שהצד המחרים נפגע מהחרם הרבה יותר מאשר הצד שהוחרם. כך נהגה הציונות וכך נהגה מדינת ישראל כל השנים, גם מול החרם הערבי אחרי קום המדינה, מול האמברגו הצרפתי על נשק בשנות השישים ועוד. לא נבהלנו, היינו חכמים יותר ויצירתיים יותר וניצחנו.

גם היום, אל לנו להיבהל מהחרם האירופי על העשייה הכלכלית מחוץ ל"קו הירוק"; אותה החלטה צבועה ומתחסדת שזכתה למחיאות כפיים בזויות של גורמים עלובי נפש בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית. אדרבא, גם את החרם הזה נמנף ליתר יצירתיות ולהצלחה כלכלית של ישראל בכלל ושל ההתיישבות מעבר ל"קו הירוק" בפרט.

צירופנו למיזם המדעי אקדמי היוקרתי "הורייזן 2020" – המדינה היחידה מחוץ לאירופה שהוזמנה למיזם, היא עדות לחיוניות המדעית של ישראל, שאירופה מודעת לה. אירופה צירפה את ישראל לתוכנית, מתוך הבנה שהדבר ישרת את האינטרס המדעי והכלכלי של התוכנית. הדרישה להכפיף את השתתפות האקדמיה הישראלית במיזם לתנאי החרם, היא דרישה בלתי נסבלת ובלתי מוסרית, פגיעה קשה ומשפילה בריבונות הישראלית והתערבות חמורה בענייניה הפנימיים של ישראל. על ישראל לדחות זאת על הסף. עם כל החשיבות של המיזם, הנזק של ביטול השתתפות ישראל בו הוא זניח לעומת נזק של כניעה לחרם. מדינה המזלזלת בריבונותה – אינה ראויה לריבונות.

לאחר סיפוח הגולן לריבונות ישראל, הודיע הנשיא רייגן על סנקציות נגד ישראל – השעיית הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות. בגין הזמין את השגריר האמריקאי סם לואיס לפגישה דחופה, והזכיר לו שישראל אינה רפובליקת בננות ואינה ילד שמענישים אותו, ובתגובה על השעיית ההסכם, ישראל מבטלת אותו לחלוטין.

מה קרה? היחסים האסטרטגיים בין ישראל לארה"ב התהדקו במשך השנים הרבה הרבה מעבר לכתוב באותו הסכם.

על ישראל לפעול בדרכים דיפלומטיות שקטות למציאת דרך להשתתף בתוכנית, ללא התניות החרם, ולספק לאירופים סולם מכובד לרדת מן העץ עליו טיפסו. ואם הדבר לא יצליח, יש לוותר על ההשתתפות במיזם, ולנהוג כמדינה ריבונית נורמלית המכבדת את עצמה.

* מרכז נשיא מדינת היהודים לשלום, סירב לאשר את העלאת ההצגה "כדור השלג", המספרת על ילד, מעריץ של מסי,  שעלה מארגנטינה לישראל, במהלך ביקורה של "בארסה" בישראל, כיוון שמופיע בו המשפט: "ישראל היא מדינתם של כל היהודים בעולם."

מרכז נשיא מדינת היהודים לשלום לא אוהב את הביטוי הפרובינציאלי והפרובוקטיבי הזה, "מדינת היהודים". לשכת נשיא מדינת היהודים הקפידה שהמנון מדינת היהודים לא יושר, חלילה, באירוע הפומבי של "בארסה", מאותה סיבה.

ונכון, שמעון פרס הוא כידוע גוליבר בארץ הגמדים, ובניגוד אלינו, אנשי האתמול, הוא איש המחר, בעיניו מדינות הלאום הן פאסה, הוא מאמין בפלוטוקרטיה הגלובלית – תאגידי ההון הבינלאומיים הענקיים שמנהלים וינהלו את העולם. והרי, כפי שהוא מתהדר בכל הזדמנות, הוא הסביר זאת גם לתלמידיו הדרדקים אובמה ופוטין.

אבל משום מה, זה לא מפריע לו ליהנות מכל הכבוד והיוקרה המוענקים לו בתוקף היותו נשיא מדינת היהודים.

* בעקבות דבריי על הפיגוע המתוכנן של הארגון העוין "זוכרות" במוזיאון א"י, העיר לי אחד מחבריי בפייסבוק, על כך שנסחפתי בהגדרה. איך אפשר להשוות את הפעילות הבלתי אלימה של "זוכרות" לפיגוע טרור?

חשבתי על דבריו, ואכן, הוא צודק. ההשוואה הזו אינה ראויה ואני חוזר בי. אני חושב שהפעילות של "זוכרות" הרבה יותר חמורה וגרועה מפיגועי הטרור. את פיגועי הטרור מבצע האוייב. אין לי כל ציפיות מן האוייב. הוא נלחם בנו ואנו נלחמים בו. לעומת זאת, את הפעילות העוינת של "זוכרות" מבצעים יהודים.

ההשוואה ל"זוכרות" עושה עוול למחבלים הפלשתינאים, ואני מתנצל עליה. עם זאת, טרם מצאתי הגדרה מדויקת יותר מפיגוע. אז נקרא לכך בינתיים: פיגוע (שם זמני).

* את המידע על הפיגוע (שם זמני) המתוכנן ועל התגובה ההזויה של הנהלת המוזיאון קראתי בבלוג של ישי פרידמן. הוא ראוי לקרדיט על החשיפה.

* * *

אשר מעוז

מטקס הקריעה לטקס הטבילה

חוששני כי מנהיגי הציבור החרדי מתקשים בהבנה של עברית פשוטה. כאשר ציין האלוף אלעזר שטרן כי הוא אינו פוגש בציבור שלהם בבתי-העלמין הצבאיים בימי הזיכרון לחללי צה"ל לא היתה בכך קריאה כי יבצעו טקס קריעה במליאת הכנסת. בוודאי שלא היתה בה קריאה לקרוע את דש בגדם כאות אבל על שהכנסת פתחה ביוזמה להביא לשוויון בנטל. לא שיש בסיס ריאלי לציפייה כי השוויון אכן יבוא, בעיקר כאשר שר הביטחון שב ודוחה את גיוסם של בחורי ישיבה שקיבלו צווי גיוס, אך למה להחמיץ את הילולת הקריעה?

כמה רוע לב וחוסר רגישות היו באקט זה. בעת שהורים שהיקר להם מכול נפל על הגנתם של אזרחי המדינה כולם – כולל החרדים – מבצעים קריעה על נפילת בניהם – ניצבים מנהיגי החרדים ובלא שמץ של בושה מבצעים אותו אקט כמחאה על שגם הם נדרשים לתרום את חלקם להגנה.

ומי מוביל את אקט הקריעה? חבר הכנסת משה גפני. אותו גפני שבחסות "תורתו אומנותו" התחמק משירות צבאי. דבר זה לא עצר בעדו מלמצוא את הזמן הדרוש כדי לבחוש בקלחת הפוליטית ואף לכהן במועצה המקומית אופקים ולפלס את דרכו לפוליטיקה הלאומית. והרי גפני וחבריו שבים ומשננים באוזנינו כי בחורי הישיבה מקדישים כל שעה משעות היממה ללימוד תורה. נכון, כאשר נבחר לכנסת ונשאל על כך השיב, בלא להניד עפעף כי מיד עם היבחרו לכנסת פנה לשלטונות צה"ל כדי שיגייסו אותו אך מה יעשה והם סירבו לעשות כן. אכן לגפני יש חוש הומור מפותח המשולב בזלזול בתבונתם של מי שאינם נמנים על חוגיו. אפס גם האחרונים יודעים שעל-פי חוק לא ניתן לגייס חברי-כנסת לשירות צבאי כך שחבר-הכנסת הנכבד לא הסתכן הרבה באקט האבירי בו נקט.

באותה ישיבה נקט חברו לסיעה של גפני, מאיר פרוש, באקט מחאה אחר. הוא כבל את עצמו למיקרופון על דוכן הנואמים, תוך שהוא מצהיר במסירות נפש רבה, שבחורי הישיבה יעדיפו ללכת לבית-הסוהר ולא יתגייסו לצה"ל. פרוש לא היה מקורי. הוא העתיק פרובוקציה בה נקט ח"כ צ'רלי ביטון, איש הפנתרים השחורים, לפני 35 שנה. אגב, אם תתחבט וועדת האתיקה של הכנסת בדבר העונש שראוי להטיל על ח"כ פרוש היא תתעניין לדעת שצ'רלי ביטון הורחק לחמש ישיבות תוך שהוועדה מציינת כי היה זה העונש המכסימלי שתקנון הכנסת כנוסחו אז איפשר להטיל.

לא היתה זו הפעם הראשונה בה נוקטים חברי-כנסת של "יהדות התורה" והסיעות שקדמו לה בפרובוקציות במליאת הכנסת. לא הייתה זו אף הופעת הבכורה של משפחת פרוש. ב-10 במארס 1970, בעת נאומו בכנסת בדיון בנושא "מיהו יהודי", נטל ח"כ מנחם פרוש, אביו של ח"כ מאיר פרוש, סידור תפילה רפורמי, ירק עליו והשליך אותו לארץ. עד כדי כך הגיעה אהבת העם ויראת השמיים שלו.

ימים אחדים לאחר טקס הקריעה התקיים אירוע אחר. שתי משפחות חרדיות בילו ליד האנדרטה לזכר חללי אסון המסוקים סמוך לשאר ישוב כאשר ילדיהם משתכשכים במימי הבריכה שבקרקעיתה מונצחים שמות 73 חללי האסון. כאשר עוברי אורח ובהם אחות שכולה העירו להם על כך, הגיב אחד האבות בזלזול באומרו "אנחנו משלמים מיסים, נעשה מה שאנחנו רוצים."

אינני טוען שהמשפחות המדוברות קיבלו היתר מאה רבנים להשתכשך בבריכת הזיכרון, אך עובדה היא שאיש מן המוגדרים "גדולי ישראל" לא טרח להוקיע את מעשיהם בעוד הם ממהרים למחות ולגנות כל תופעה שולית. אשריהם וטוב להם שאין הם נמנים על קהל משפחות השכול.

לטקס הקריעה הקדים גפני את התפילה "אבינו מלכנו קרע רוע גזר דיננו."

גם מי שפוקד את בית-הכנסת אחת לשנה משתתף בתפילה זו. היא נאמרת, בין השאר, ביום כיפור בין סוף תפילת נעילה לתקיעת השופר והיא אחת התפילות המרטיטות בסידור התפילה היהודי. בתפילה זו אנו מבקשים מריבון העולמים להמתיק את גזר דיננו ולחתום אותנו לחיים. בעוד הורים לחיילים מכוונים תחינה זו לבניהם מכוונים אותה החרדים ל"גזירה" שנחתה עליהם שמא גם הם יידרשו לתרום להגנתם שלהם.

פרופ' מעוז מכהן כדיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס

* * *

ישראל נטע

קטע

פרדס אוגוסט מפואר, קיסרי. על צמרות ההדרים מתמלך עכשיו הליבלוב

הסתווי ואיזה עונג ריחני ימלא את הבוקר. פועל תאילנדי, כסוי פנים,

הולך לאורך השורות, מאזין לטפטפות ולדרוסת העלים. ההיפותלמוס

שלי זוהר מאושר: גם אני הרי הייתי פעם, לאורך השורות, בבוקר

בבוקר. ומעבר לוואדי, מטוס ריסוס יערסל את התל העתיק לאישה,

עלה ורד, עלה ורד, בין הארץ לשמיים רק אני והפועל, מתאילנד, לרגלי

התל. בחפירות, לפני שנים מצאו כאן כתובת אשורית: המלך סרגון, השני,

ברוב אדישותו האימפריאלית, הושיב על השכבה ההרוסה גולים מירכתי

מסופוטמיה, ממש כאן, ליד פרדס אוגוסט, קיסר השמש יתנצנץ לו מכנפי מטוס

ריסוס ומצינורות הטיפטוף, והגולים, הולכים והולכים, מירכתי האימפריות.

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

"הנה הדגיגים באקוואריום שבביתי.

לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם,

והיכן הם נמצאים –

הם אפילו לא יודעים שהם ברמת-גן.

וכך מצבנו כלפי עולמות האין-סוף,

כלפי אפשרויות קיום אחרות.

תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי

היה נדרש להסביר לדגים

שהם נמצאים ברמת-גן!

וגם אז, מה היה כבר משתנה בעולמם?

האם המאמץ היה כדאי?"

פנחס שדה בשיחה עם אהוד בן עזר, 29 במרס 1971

אהוד בן עזר: פרק יומן

(1965)

אתמול שידרו ברדיו את התוכנית שכתבתי במסגרת הסידרה "ההנאה שבקריאה" על ספרו של פנחס שדה "החיים כמשל". מהכנת התוכנית ועד להקלטתה ולשידורה עברה כמחצית השנה. אולי לטוב כי לפני שלושה שבועות, בבואי להקליט, תיקנתי ושיניתי דברים רבים שלא חשתי במגרעתם בעת הכתיבה. וכרגיל, גם מכתב-היד וגם בשידור – הוצאו כמה מן הדברים ה"נועזים" אשר חס-ושלום עשויים להיראות כפוגעים במישהו, או בדיעה הכללית אודות הטעם הטוב. כך למשל הושמט הציטוט החשוב ביותר שהבאתי מיעקב פראנק – כפי שהוא מופיע בספרו של שדה – משום שאותו קטע מסתיים במילה – "זונה".

למרות פגמים אלה ואחרים, חשתי כי התוכנית עלתה יפה, ובייחוד מעניינים היו הקטעים מן הספר שקרא נפתלי יבין. למרות שקראתי כמה וכמה פעמים כל אחד מן הקטעים הללו, שאני בחרתי ואף עיבדתי אותם במקצת – הם ניראו לפתע כה אחרים, ובעלי מימד נוסף, וסוגסטיביים יותר מאשר בקריאה-סתם.

אולי לכן פתחתי בכתיבת דפי יומן שהוא מעין אוטוביוגראפיה שלי, אף-על-פי שרחוקות ממני היומרות אשר בספר "החיים כמשל". מה שלמדתי מן הספר, ובוודאי אין הוא ראשון בסוגו, אך מהיותו קרוב לי בהווי ובתקופה למדתי ממנו – את ערכה את ההתערטלות, את השטף שיש לווידוי לעומת הקושי אשר בהמצאה הספרותית.

ומהו מוסר? שאלה זו שייכת לכאן. אצלי מסתכם המוסר כולו בצורך להסתכל בעיניהם של האנשים הקרובים אליי קרבת משפחה או ידידות. וזה אולי הדבר הקשה ביותר העומד מול הניסיון להתערטל בפומבי, בצורה וידויית, בתוך הסיפור. לולא היינו חייבים דבר-מה לאנשים שבקרבתם אנו חיים – היו חיינו הספרותיים קלים לאין ערוך יותר, אך גם הבדידות היתה מגיעה לדרגה שאין לשאתה. אנו משלמים אפוא את המחיר – פחות בדידות, יותר כבלים. קצת חמימות – והרבה מעצורים בכתיבה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, ירושלים, 8 באפריל 1965.

*

לדברי אילנה, שעימה שוחחתי לצורך כתיבת הספר – כאשר עלתה ללמוד בירושלים, בשנת 1959, היה הדבר זמן לא רב לאחר שיצא לאור "החיים כמשל". ממני היא שמעה אז לראשונה על הספר. הסבתי את תשומת-ליבה למאמר הביקורת החריף ומעורר-הסקרנות שפירסם עליו ד"ר ברוך קורצווייל ב"תרבות וספרות" של "הארץ", וגם השאלתי לה את הספר לקריאה. בזכותי התוודעה לעולמו של שדה והוקסמה ממנו.

אילנה, שגדלה ברמת-יצחק, רמת-גן, היתה ידידתו-מנוער של חברי הצייר ומאייר ספרי הילדים, אורי שולביץ, החי כבר עשרות שנים בניו-יורק. יחדיו למדו בסמינר למורים על שם שיין בפתח-תקוה, דרכו היכרתי אותה, ושלושתנו היינו בעבר חניכי תנועת "הנוער העובד", היא בשכונת בורוכוב ואנחנו בפתח-תקווה.

לאחר השנה הראשונה באוניברסיטה עזבה אילנה את ירושלים והמשיכה את לימודיה באוניברסיטת תל-אביב. שם הכירה את הסטודנט יצחק אורפז, שעדיין היה קצין בקבע, בתהליכי שיחרור מהצבא, ואהב לשבת לידה בהרצאות, הגם שלא היה ביניהם שום דבר אישי.

בשלב מסויים היא שאלה אותו על פנחס שדה או הזכירה את השם, ואורפז אמר שאם היא רוצה הוא יכיר לה אותו, כי שדה רכש אז בדמי-מפתח את דירת החדר הקטנה של אורפז, על הגג ברחוב זמנהוף.

וכך יום אחד הופיעו בבית הוריה בגבעתיים יצחק ופנחס בטנדר הצבאי של יצחק. לקחו אותה לטיול. פנחס תיכף נקשר בה ולא פסק מלבוא לבית הוריה והיה יושב ומחכה לה שם שעות.

מאחר שלא ידעה איך להיפטר ממנו, וגם עמדה לפני בחינות, היתה נוסעת ללמוד אצל אחותה אביבה בירושלים.

פנחס הצליח, היא לא יודעת איך, לגלות את הכתובת של אחותה בירושלים, ויום אחד הופיע. הוא ישנו!

הוא לקח אותן לטיול ברחובות ובסימטאות ירושלים, והגיעו לשוק מחנה יהודה. שם הכניס אותן לכוך קטן שנקרא המסעדה של קדוש. בחורה מזרחית רקדה במקום לצלילי מוסיקה מזרחית שבקעה מהרדיו.

כאשר נכנסו ופנו לשבת, זרק קדוש מפינתו מגבת על הבחורה ואמר: "תפסיקי! את לא רואה שיש כאן אורחים נכבדים?"

לאכזבתו של קדוש הזמינו האורחים הנכבדים קפה בלבד.

הבחורה שרקדה חייכה אל אילנה כמתנצלת, ואולי גם אמרה משהו ברוח זו.

אילנה, מצידה, השיבה, "לא את, להיפך, אנחנו צריכים להתנצל, שהפרענו לך!"

ומאחר שנוכחותו של פנחס כבר הכבידה עליה, הזמינה את הבחורה לשבת לידם, ושאלה אותה מה היא עושה ומאיפה היא.

אז קם מפינת הכוך גבר ענק, שישב לשולחן עם קדוש, ומתברר – החבר של הבחורה, התקרב לשולחן הארבעה, השעין עליו את ידיו עד שהחל השולחן שט הנה והנה, וקירב פניו אל אילנה בקול מאיים:

 "תגידי לי, גברת, מה זה? את עובדת סוצסיאלית?"

 "לא – "

 "אז למה את שואלת אותה שאלות כאלה, גברת? למה את חוקרת אותה?"

פנחס קם, גובהו היה כמחצית מן הבריון, ותבע ממנו להסתלק.

הביריון התעלם ממנו.

פנחס לא נבהל, הרים כוס קפה והתיז את תכולתה בפניו של הביריון.

 "אתה תעשה לי כזה בושה ותזרוק לי קפה? מי אתה פה שתעשה לי ככה?" דחף הביריון באצבע את שדה, שנפל לרצפה, התגלגל, קם, ולא רק שלא נבהל אלא הפשיל שרוול כעומד להתנפל על הביריון ולהכותו.

לקח הביריון כוס קפה ריקה, השליך אותה לעבר פנחס ופצע אותו במצחו. דם החל לשתות מן המצח של שדה.

נבהל קדוש: "מה זה? מה זה? תיכף משטרה יביאו לפה! יורד לך דם! אל תפחד," אמר לפנחס, ולאילנה: "לא לפחד, אני כבר ישים לו קפה."

הוא הצליח להרגיע את הביריון ולסלקו, הביא ספל קפה, יצק את המישקע על השריטה שניבעה במצחו, ופנחס ניראה מגוחך מאוד עם כתמי השחור והאדום על פניו.

אך הוא לא נרגע ממה שקרה. בצאתם האשים את אילנה שניסתה לגרום לביריון שיהרוג אותו, ובקושי ניצל, והמשיך לומר לה בחוץ: "את יודעת מה הם יעשו לך עכשיו? הם יעקבו אחרייך. הם יתפסו את אבא שלך, הם יקשרו אותו לאחד העצים בחצר שלכם, ואותך הם יקחו ויאנסו לנגד העיניים שלו!"

לא פעם, כאשר שמה של אילנה היה עולה בשיחותיו עימי, היה חוזר ומעיר מתוך טינה: "זו שבגללה כמעט נהרגתי!"

לאחר התקרית הזו, ובייחוד דבריו על מה שיקרה לה בחצר ביתה, נשבר לאילנה ממנו והיא אסרה עליו להמשיך לבוא אליה, אז הוא שאל אותה: "אולי יש לה מישהי אחרת להכיר לי, אבל ושתהיה לא פחות ממך?"

אילנה הכירה לו את יהודית חברתה.

יהודית היתה אחות במושב בנגב שבו שירתה אילנה בתקופת היותה מורה-חיילת, עוד לפני האוניברסיטה. השתיים התיידדו והקימו קומונה לעצמן, כשיהודית מקבלת על עצמה את הצמחונות של אילנה. באותה תקופה הרתה יהודית. אילנה סידרה ליהודית מקום בקיבוץ כפר עזה, שם היו לאילנה ידידים מגרעין "הנוער העובד" בשכונת בורוכוב, דליה קוטלר וגלעד שגיא. יהודית ילדה את בתה בחדר בקיבוץ, לא בבית-חולים.

גלעד שגיא למד עם אילנה ואיתי באוניברסיטה בירושלים ולבסוף איבד את עצמו לדעת בריצת אמוק לעבר הגבול שבין שני חלקי העיר. הליגיונרים הירדניים ירו בו והרגוהו. הוא היה סטודנט לפילוסופיה וכתב עבודה בפילוסופיה יוונית בהנחיית ד"ר פפיטה האזרחי. פרשת חייו היתה לימים מרכיב אחד, לא מרכזי, בדמותו של פוליק שומרון, גיבור הרומאן השלישי שלי "לא לגיבורים המלחמה", שיצא לאור בהוצאת לוין-אפשטיין בשנת 1971 אך נכתב על-ידי פעמים אחדות במרוצת השנים 1969-1963. מגורלו של פוליק, הרץ אל מול היריות בהיותו באימונים בשירות המילואים ומאבד עצמו לדעת באמצעות האוייב הערבי, החל גם מחקרי רב השנים העוסק בתחושת המלחמה והמצור ובדמות הערבי בספרות העברית, וראשיתו גם במסה "פורצים ונצורים" שהופיעה בחוברת "קשת" בקיץ 1968, ובה כתבתי גם על פנחס שדה.

*

 "כל גודלה של דירת החדר על הגג ברחוב זמנהוף 32, פינת שמשון הגיבור, שבמקורה היתה חדר-כביסה," מספר יצחק אורפז, "היה פחות משניים וחצי מטר על שני מטר. רק בשקערורית שבקיר היה אפשר להחזיק ספרים. ואם הכנסת כורסה, כפי שעשה שדה, לא נותר בחדר מקום אלא למיטת יחיד. השירותים היו בנפרד, אף הם על הגג."

בעל-הבית, שממנו רכש יצחק את הדירה בדמי-מפתח, סיפר לו כי בשעתו גר בה יגאל מוסינזון. כאשר החליט יצחק לעבור לדירה אחרת של חדר על גג, טובה יותר, בשדרות נורדאו, זו שלימים שימשה לו השראה לספרו "נמלים", נתן מודעת מכירה בעיתון.

יום אחד מצלצלים בדלת ועומד על המדרגות אברהם רימון, איש בעל נפח ונוכחות כבדה, ומאחוריו משתרכת דמות קטנה, נמוכה, עם ראש גדול ויפהפה, "ופקח בפניי את עיניו, ושכח לעצום אותן, דבר שמתברר שהיה קורה לו לעיתים קרובות, והיה לו מבט יפה בעיניים הירוקות ששוכח לסגור אותן ומחזיק אותן פקוחות עד שהן שוקעות בך – מין אסטראטגיה כזו, שפעלה כניראה גם על בחורות."

רימון: "באנו בעניין הדירה. ראינו את המודעה בעיתון." הוא סקר אותה במבטו. לא היה הרבה מה לראות. "הדירה תתאים לך?" הוא פונה לבא-עימו.

הלה מאשר בניד-ראשו שכן.

 "תכיר – פנחס שדה," אומר רימון לאורפז.

ואז אורפז: "אתה הוא שדה, המחבר של 'החיים כמשל'?"

 "כן."

 "אני מברך אותך שכתבת ספר כזה."

ואז – "הוא הודה לי. הוא דיבר בלחישה," מספר אורפז, "כחושש להרים את הקול. או כדי שרימון, שעמד בצד ולא התערב, לא ישמע. הוא אמר שקרא את סיפורי 'עשב פרא' שלי ושיבח את התמימות שבהם. 'לא כמו ספריו של משה שמיר,' לחש במין זלזול מיתמם, כשעיניו כל הזמן בעיניי. היה משהו דביק ומביך בדרך שבה ניסה למצוא חן.

 "שאלתי: 'למה דווקא שמיר?'

 "'כי אומרים שאני דומה לו. אתה חושב שזה נכון? זו שערוריה.'

 "עדיין לא מיצמץ.

 "בכל אופן, את הדירה מסרתי לו בלי הסכם כתוב, ולפני שראיתי כסף."

ככה החלה ידידותם. אורפז: "תמיד עמדה על השולחן אצלו קופסת סרדינים לא-פתוחה ולידה תחתית ובה שתי עגבניות אדומות, ללא פגם, וסביבן תפזורת של זיתים דפוקים. הכורסה היתה כמעט דבוקה למיטה. הבאת בחורה, התחלת לזוז, לא היה מפלט. הברכיים נגעו והשאר כבר בא מאליו.

 "אם בחורה סירבה לו, היה מדבר עליה כמי שחבל לו עליה, שהנה הוא, שדה, מוכן היה להרים אותה מאשפתות והיא בחרה להישאר שם.

 "היתה לו הליכה חתולית. לא שמעת את צעדיו. כשהיינו משוטטים בסימטאות, מכיוון שלא שמעתי את צעדיו והיינו שותקים הרבה, היתה לי פתאום הרגשה ששדה אבד לי, והייתי מסובב אליו את הראש."

יום אחד הזמין אורפז את שדה למסיבת-גג בדירתו החדשה. היו שם נתן זך, דליה רביקוביץ, דן מירון, יוסף מונדי, דן צלקה, דליה הרץ, נפתלי יבין, יוסי גמזו ועוד דמויות צעירות מעולם הספרות והתיאטרון התל-אביבי.

במהלך השיחה, שהתנהלה סביב שולחן שניצב על הגג הפתוח, התחיל שדה לדבר בקולו השקט. שאר הנוכחים, שכניראה פגשו לראשונה את מחבר "החיים כמשל", השתתקו, והחלו שומעים אותו מונה אחת לאחת בפניהם את מעלותיו הדיוניסיות של – אדולף היטלר!

זו שהיתה חברתו של אורפז באותה תקופה לא התאפקה והחלה לצעוק על שדה – איך הוא מעז לדבר כך!

אורפז: "שדה השתתק מיד. הוריד את ראשו ולא הרים אותו, מסתיר מהנוכחים את עיניו היפות עם הגבות העבותות. לעיתים קרובות היה מתעטף בשתיקה ומרכין ראש כמנתק עצמו מסביבתו, ובשתיקות המתמשכות הללו גם קבע לעצמו מעין יתרון על זולתו."

לבסוף שדה קם, נכנס לחדר וישב על קצה המיטה, עדיין בהרכנת ראש.

 "פנחס, אתה מרגיש לא טוב?" שאל אותו יצחק.

 "לא, אני רוצה קצת לנוח."

לאחר זמן לא רב עבר יצחק בחדר ומצא את שדה שקוע על מיטתו בשינה עמוקה.

*

בזכות אילנה וחברתה יהודית (שאותה טרם היכרתי, וכבר היתה אשתו של שדה) פגשתי לראשונה את פנחס. אילנה, דרך יהודית, קישרה בינינו וכך, באחת הפעמים שבהן עלה פנחס לבקר בירושלים, קבעתי איתו בקפה "אורלי" שבמעלה רחוב אגרון, ליד "טרה סנטה", שם נהגתי לשבת לעיתים קרובות לפנות ערב עם יהואש ביבר, ישראל גור, נילי פרידלנדר ואחרים.

הפגישה התקיימה בשנת 1965, לאחר ששודרה ב"קול ישראל" תוכנית הרדיו שערכתי על ספרו "החיים כמשל", שכבר כמעט נשכח אז. התוכנית ריגשה מאוד את שדה כי הייתי אז כמעט קול בודד בעדו, ואני כבר סופר מוכר שספרו הראשון "המחצבה" (1963) זכה להצלחה רבה ואף הוצג בתיאטרון. שדה כבר קרא אז את הרומאן שלי ושיבח אותו חרף תוכנו החברתי, וגם הזכיר לטובה את סיפורי הראשון שקרא, "המת-החי של דדי" (1961), שעליו נסיבות כתיבתו אספר בהמשך.

בשנים הראשונות להיכרותנו לא מצאתי לנחוץ לתעד את פגישותינו ביומני ואפילו לא ציינתי את הפעם הראשונה שבה ראיתיו. חבל.

הצלחת "המחצבה" במתכונת ספר-כיס בסידרה של "הספריה לעם", שהיתה לה אז תפוצה של כשלושים אלף עותקים, רובם מנויים, לאחר ששנה לפניי זכה בה להצלחה גדולה ספרה של רחל איתן "ברקיע החמישי", ושנה אחריי – "אחרי החגים" של יהושע קנז – היתה בין הסיבות לכך שחשוב היה לשדה שגם "על מצבו של האדם" (1967) יופיע באותה סידרה, וזאת שעה שמרבית הסופרים הנודעים, דוגמת בנימין תמוז, חנוך ברטוב, אהרון מגד, משה שמיר ונתן שחם, (למעט יהודית הנדל, שושנה שרירא ויגאל מוסינזון) – החלו רק בשנת 1964 לפרסם את ספריהם החדשים בסידרה הפופולארית הזו (שבמרוצת השנים הפכה לסידרה אליטיסטית ודלת תפוצה, יחסית לעברה).

חרף הידידות בנפש שנקשרה בינינו מהפגישה הראשונה, אני מרשה לעצמי לשער שדעתו על כתיבתי היתה אחרת אלמלא נתתי ביטוי פומבי לדיעותיי החיוביות עליו ועל כתיבתו.

 "כל גודלה של דירת החדר על הגג ברחוב זמנהוף 32, פינת שמשון הגיבור, שבמקורה היתה חדר-כביסה," מספר יצחק אורפז, "היה פחות משניים וחצי מטר על שני מטר. רק בשקערורית שבקיר היה אפשר להחזיק ספרים. ואם הכנסת כורסה, כפי שעשה שדה, לא נותר בחדר מקום אלא למיטת יחיד. השירותים היו בנפרד, אף הם על הגג."

בעל-הבית, שממנו רכש יצחק את הדירה בדמי-מפתח, סיפר לו כי בשעתו גר בה יגאל מוסינזון. כאשר החליט יצחק לעבור לדירה אחרת של חדר על גג, טובה יותר, בשדרות נורדאו, זו שלימים שימשה לו השראה לספרו "נמלים", נתן מודעת מכירה בעיתון.

יום אחד מצלצלים בדלת ועומד על המדרגות אברהם רימון, איש בעל נפח ונוכחות כבדה, ומאחוריו משתרכת דמות קטנה, נמוכה, עם ראש גדול ויפהפה, "ופקח בפניי את עיניו, ושכח לעצום אותן, דבר שמתברר שהיה קורה לו לעיתים קרובות, והיה לו מבט יפה בעיניים הירוקות ששוכח לסגור אותן ומחזיק אותן פקוחות עד שהן שוקעות בך – מין אסטראטגיה כזו, שפעלה כניראה גם על בחורות."

רימון: "באנו בעניין הדירה. ראינו את המודעה בעיתון." הוא סקר אותה במבטו. לא היה הרבה מה לראות. "הדירה תתאים לך?" הוא פונה לבא-עימו.

הלה מאשר בניד-ראשו שכן.

 "תכיר – פנחס שדה," אומר רימון לאורפז.

ואז אורפז: "אתה הוא שדה, המחבר של 'החיים כמשל'?"

 "כן."

 "אני מברך אותך שכתבת ספר כזה."

ואז – "הוא הודה לי. הוא דיבר בלחישה," מספר אורפז, "כחושש להרים את הקול. או כדי שרימון, שעמד בצד ולא התערב, לא ישמע. הוא אמר שקרא את סיפורי 'עשב פרא' שלי ושיבח את התמימות שבהם. 'לא כמו ספריו של משה שמיר,' לחש במין זלזול מיתמם, כשעיניו כל הזמן בעיניי. היה משהו דביק ומביך בדרך שבה ניסה למצוא חן.

 "שאלתי: 'למה דווקא שמיר?'

 "'כי אומרים שאני דומה לו. אתה חושב שזה נכון? זו שערוריה.'

 "עדיין לא מיצמץ.

 "בכל אופן, את הדירה מסרתי לו בלי הסכם כתוב, ולפני שראיתי כסף."

ככה החלה ידידותם. אורפז: "תמיד עמדה על השולחן אצלו קופסת סרדינים לא-פתוחה ולידה תחתית ובה שתי עגבניות אדומות, ללא פגם, וסביבן תפזורת של זיתים דפוקים. הכורסה היתה כמעט דבוקה למיטה. הבאת בחורה, התחלת לזוז, לא היה מפלט. הברכיים נגעו והשאר כבר בא מאליו.

 "אם בחורה סירבה לו, היה מדבר עליה כמי שחבל לו עליה, שהנה הוא, שדה, מוכן היה להרים אותה מאשפתות והיא בחרה להישאר שם.

 "היתה לו הליכה חתולית. לא שמעת את צעדיו. כשהיינו משוטטים בסימטאות, מכיוון שלא שמעתי את צעדיו והיינו שותקים הרבה, היתה לי פתאום הרגשה ששדה אבד לי, והייתי מסובב אליו את הראש."

יום אחד הזמין אורפז את שדה למסיבת-גג בדירתו החדשה. היו שם נתן זך, דליה רביקוביץ, דן מירון, יוסף מונדי, דן צלקה, דליה הרץ, נפתלי יבין, יוסי גמזו ועוד דמויות צעירות מעולם הספרות והתיאטרון התל-אביבי.

במהלך השיחה, שהתנהלה סביב שולחן שניצב על הגג הפתוח, התחיל שדה לדבר בקולו השקט. שאר הנוכחים, שכניראה פגשו לראשונה את מחבר "החיים כמשל", השתתקו, והחלו שומעים אותו מונה אחת לאחת בפניהם את מעלותיו הדיוניסיות של – אדולף היטלר!

זו שהיתה חברתו של אורפז באותה תקופה לא התאפקה והחלה לצעוק על שדה – איך הוא מעז לדבר כך!

אורפז: "שדה השתתק מיד. הוריד את ראשו ולא הרים אותו, מסתיר מהנוכחים את עיניו היפות עם הגבות העבותות. לעיתים קרובות היה מתעטף בשתיקה ומרכין ראש כמנתק עצמו מסביבתו, ובשתיקות המתמשכות הללו גם קבע לעצמו מעין יתרון על זולתו."

לבסוף שדה קם, נכנס לחדר וישב על קצה המיטה, עדיין בהרכנת ראש.

 "פנחס, אתה מרגיש לא טוב?" שאל אותו יצחק.

 "לא, אני רוצה קצת לנוח."

לאחר זמן לא רב עבר יצחק בחדר ומצא את שדה שקוע על מיטתו בשינה עמוקה.

*

בזכות אילנה וחברתה יהודית (שאותה טרם היכרתי, וכבר היתה אשתו של שדה) פגשתי לראשונה את פנחס. אילנה, דרך יהודית, קישרה בינינו וכך, באחת הפעמים שבהן עלה פנחס לבקר בירושלים, קבעתי איתו בקפה "אורלי" שבמעלה רחוב אגרון, ליד "טרה סנטה", שם נהגתי לשבת לעיתים קרובות לפנות ערב עם יהואש ביבר, ישראל גור, נילי פרידלנדר ואחרים.

הפגישה התקיימה בשנת 1965, לאחר ששודרה ב"קול ישראל" תוכנית הרדיו שערכתי על ספרו "החיים כמשל", שכבר כמעט נשכח אז. התוכנית ריגשה מאוד את שדה כי הייתי אז כמעט קול בודד בעדו, ואני כבר סופר מוכר שספרו הראשון "המחצבה" (1963) זכה להצלחה רבה ואף הוצג בתיאטרון. שדה כבר קרא אז את הרומאן שלי ושיבח אותו חרף תוכנו החברתי, וגם הזכיר לטובה את סיפורי הראשון שקרא, "המת-החי של דדי" (1961), שעליו נסיבות כתיבתו אספר בהמשך.

בשנים הראשונות להיכרותנו לא מצאתי לנחוץ לתעד את פגישותינו ביומני ואפילו לא ציינתי את הפעם הראשונה שבה ראיתיו. חבל.

הצלחת "המחצבה" במתכונת ספר-כיס בסידרה של "הספריה לעם", שהיתה לה אז תפוצה של כשלושים אלף עותקים, רובם מנויים, לאחר ששנה לפניי זכה בה להצלחה גדולה ספרה של רחל איתן "ברקיע החמישי", ושנה אחריי – "אחרי החגים" של יהושע קנז – היתה בין הסיבות לכך שחשוב היה לשדה שגם "על מצבו של האדם" (1967) יופיע באותה סידרה, וזאת שעה שמרבית הסופרים הנודעים, דוגמת בנימין תמוז, חנוך ברטוב, אהרון מגד, משה שמיר ונתן שחם, (למעט יהודית הנדל, שושנה שרירא ויגאל מוסינזון) – החלו רק בשנת 1964 לפרסם את ספריהם החדשים בסידרה הפופולארית הזו (שבמרוצת השנים הפכה לסידרה אליטיסטית ודלת תפוצה, יחסית לעברה).

חרף הידידות בנפש שנקשרה בינינו מהפגישה הראשונה, אני מרשה לעצמי לשער שדעתו על כתיבתי היתה אחרת אלמלא נתתי ביטוי פומבי לדיעותיי החיוביות עליו ועל כתיבתו.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יובל ברנדשטטר: גם כשנוכיח לאלה כי ב-47 שנים השקיעה המדינה למעלה מ-120 מיליארד דולר בהתנחלויות, חשבון פשוט אומר שבכל שנה הושקעו בהתנחלויות 2,5 מיליארד דולר. נניח שזה נכון, 10 מיליארד שקל.

התנחלויות דהיינו כל דבר שהוא מעבר לקו הירוק, רוצה לומר כשבע מאות וחמישים אלף נפש. שלושת אלפים שקל בקירוב לכל נפש. זיל הזול.

עכשיו נבדוק מהם תקבולי המסים המגיעים מאותם שבע מאות וחמשים אלף מתנחלים, לעומת כלל התקבולים המגיעים מכלל הערים המוגדרות ערי פיתוח, מבאר שבע ועד קריית שמונה. המסקנה תהיה שהיה עדיף לסגור את ערי הפיתוח ולהעביר את תושביהן אל ההתנחלויות, העלות-תועלת היתה גדולה יותר.

השנאה של הדור הפועלי הישן ליהודי הגבעות מעבירה אותם על דעתם.

* "מחצית מתושבי דטרויט של 2013 הם אנאלפאבתים." ד"ר גיא בכור. 12.6.13. במאמר מרתק ומומלץ לקריאה באתר שלו.

אם לא נעמוד על המשמר זה יהיה בקרוב גם המצב בדרום תל-אביב, לפחות לגבי ידיעת העברית, והעברית הכתובה.

* מתוך קובץ העבודה "אנשים" במחשב של אהוד בן עזר: דרסלר, אריה. בית לחם הגלילית 36007. 04-9832847. בעקבות הרשימה ב"דבר ראשון" מה-19.2.96 מטלפן אליי באותו יום אריה דרסלר מבית לחם הגלילית. הוא עורך מחקר, דוקטוראט, על הטמפלרים, ומצא בארכיון הציוני בירושלים מסמך מיום 7.6.1920, שמיספרו S15-20740, ומסופר בו שראב מפתח-תקוה מעבד את הפרדסים של וילהלמה, זאת בתקופה שבה איכרי וילהלמה גורשו, ב-1917 לערך, על-ידי הבריטים למצרים ומשם לגרמניה, ולדבריו שבו רק ב-1921.

את הסיפור הזה על סבי יהודה ראב שמעתי בשעתו מפי אבי וגם כללתי אותו ב"אנשי סדום", אבל כאן קיבלתי אישור במסמכים. נדמה לי שאיכרי וילהלמה גורשו רק למצרים ולא לגרמניה, והיה זה הנציב העליון הראשון הרברט סמואל שהחזיר אותם.

* אנחנו לא חסידי ההתנחלויות, אך "הבנייה בשטחים", שעליה יוצא קצפו של העולם והיא משמשת תירוץ לפלסטינים לא להמשיך ב"תהליך השלום" ההזוי, זה שלמענו שיחררנו להם רוצחים צמאי דם שגם לא הביעו חרטה – היא ברובה בנייה בשכונת גילה של בירת ישראל, ירושלים!

והחכם קרי, שר החוץ של ארה"ב, זה שאין לו עניינים דחופים יותר באזורנו הבוער והמתפורר – הוא מאיים שאם לא ניעתר לפלסטינים אנחנו צפויים לבידוד בינלאומי! אולי באמת נחזור לימי האמברגו האמריקאי, כאשר לא היה איכפת לאמריקאים לזרוק אותנו לכלבים.

וכמובן שעיתון "הארץ" עושה הכול כדי ליירא אותנו ולחזק את ידי הפלסטינים וגם את ידי  האיחוד האירופי שמאיים עלינו בחרמות!

אין דבר, המוסלמים של אירופה יחזירו לאירופים מנה אחת אפיים, ותימלאנה כל ארצותיהם מסגדים, מואזינים ומטיפים לרצח כופרים!

* הגיע הזמן שגם אנחנו נלמד מהערבים האציליים והפטריארכליים כיצד לנהוג בבנותינו הסוררות, שלא לומר, זונות! לנהוג בהן בכבוד! – "פרקליטות מחוז ירושלים הגישה היום (שלישי, 13.8.13) כתב אישום נגד אב, תושב סילוואן, המואשם ברצח בתו בת ה-17 על ידי הצתה. לפי החשד, המניע לרצח היה חוסר שביעות רצונו של האב מהתנהגות בתו, שפגעה לתפישתו בכבוד המשפחה. על פי כתב האישום, האב התיז נוזל דליק על בתו, שעמדה ליד מנגל בוער על גג ביתו בשכונה שבמזרח ירושלים. האש אחזה בה והיא נפלה מהגג, בוערת בכל גופה, ונהרגה." ["הארץ באינטרנט", 13.8].

* "טעות בפרסום" בגיליון האחרון שלנו. שליחת חוברת "מאזניים" כרוכה בתשלום של 35 שקל. אנו מתנצלים על הטעות.

מלכה לוי

מזכירת אגודת הסופרים העברים

* על המתרחש במצרים, כבר לא נעים לחזור ולומר – אמרנו לכם! –  למן הימים הראשונים של "האביב הערבי" –כי המצרים עוד יתגעגעו למובאראכ! – ואכן כך קורה. מלחמת אזרחים במצרים היא אסון כי ללא שלטון מרכזי המדינה הזו מתפוררת. זאת ידעו כל שליטיה, כולל השניים האחרונים, סאדאת ומובאראכ, שדיכאו את הסכנה של "האחים המוסלמים" ביד ברזל כי ידעו שהם איום על עצם קיומה של מצרים. עכשיו לא נותר אלא לקוות שהצבא והמשטרה יצליחו לדכא את "האחים המוסלמים", כבעבר – ולא יירתעו גם ממרחץ הדמים המתרחש שם. זה נשמע אכזרי ו"פאשיסטי", אבל זו התקווה הריאלית היחידה של מצרים לחזור לחיים נורמאליים כלשהם.

ומי היה מאמין ש-40 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים יהיה הצבא המצרי בן-ברית נאמן ביותר לישראל, להסכם השלום עימה, ולצה"ל! – נאמן אולי יותר מהפכפכנותו המזיקה של אובמה ושל שר החוץ הסהרורי שלו קרי, שהדבר שהכי מדאיג אותו הוא אישורי הבנייה בשכונה הירושלמית הר גילה בבירת ישראל, זו העיר שארה"ב עדיין אינה מכירה בה בתור שכזו וזאת כדי שלא להרגיז את "העולם המוסלמי", כולל את איראן, שמנהיגיה נשבעו להשמידנו!

* ביום חם במיוחד עלינו למוזיאון ישראל בירושלים לבקר בתערוכת הורדוס. תערוכה יוצאת מן הכלל בהתחשב בכך שעתיקות ארץ-ישראל אינן מוחשיות כארמונות ורסאי. חלקי העתיקות המקוריים, שרובם אבנים, השיחזור המעולה, ובמיוחד המסכים הנהדרים הממחישים את העבר – הן מצד מה שנשאר מההרס והן ההשלמות בגוון אפור, כל אלה יוצרים חגיגה לחושים וניתנים בצורה שווה לכל נפש. תערוכה ידידותית ביותר, ממחישה היטב וקלה להבנה, תערוכה העומדת, לבד מהורדוס, גם בסימן הארכיאולוג אהוד נצר, חופר הרודיון, שמצא את מותו בתאונת עבודה בחפירות שם.

ואפשר גם לגשת לתערוכת "צבע פראי" של מאטיס, קנדינסקי ומהפכנים אחרים מאוסף מרצבכר, שכבר הוצג בחלקו במוזיאון בשנת 1998 בשם "שיכרון צבעים", תערוכה שאסור היה להחמיץ אותה אז, ואסור גם היום. פשוט עוברים מסדרון ימינה מהורדוס, מדלגים על המוצגים היומרניים ברובם, והעלובים כמעט כולם, של ה"ציור" הישראלי המודרני האחרון – ונוחתים ב"צבע פראי", ושם העין לא תשבע מִראות. כמעט כל ציור שם היינו לוקחים ברצון הביתה ותולים על קירותינו, מה שאי-אפשר להגיד על הציור הישראלי המודרני, שהלך ודעך והתקשקש מאז תקופתם הזוהרת של גוטמן, ראובן ובני-דורם.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,513 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,446 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל