גיליון מס' 867

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז באלול תשע"ג 22 באוגוסט 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַשֶּפֶךְ וְהַהֶפֶךְ... // עמוס גלבוע: הסלחנות הבלתי רגילה למעשי ההרג והרצח בקרב הערבים. [ציטוט]. // אריק כץ: השלום בוא יבוא. // אלי מייזליש: אכן, קרי הוא טיפש. // דניה מיכלין עמיחי: לא היתה מעולם שאלה ששאלתי אותך ונשארה ללא מענה. // ד"ר מרדכי נאור: דברים על קברו של יוסי לנג ז"ל. // עדינה אשל:  עוד מילה על יוסי לנג ז"ל. // ליטמן מור: שתי גרסאות לבדיחה. // ד"ר מרגלית עובדיה: כל שנה, קצת לפני פתיחת שנה שבה ועולה אותה מנגינה. // יהודה דרורי: לבטל לחלוטין קצבאות ילדים. // מלי טויב לבית אהרנסון על ארלה אהרונסון ז"ל. // כתבה בעיתון "הגפן" על אהרן אהרנסון. // יוסף דלומי: 1. שיחה בין דורית. 2. "עוצר מרצון" בבגדד. // ד"ר ישראל בר-ניר: איך אומרים דמוקרטיה בערבית? [ציטוט]. // נעמן כהן: "הפרוטסטנטים" יורדים מן הארץ. // ד"ר אברהם וולפנזון: בן-גוריון, ז'בוטינסקי ו... דימיטרי שומסקי. // נתי מלאכי: אַסְפָן. // צבי י' כסה: ראש חדש לגטו. // אורי הייטנר: צרור הערות 21.8.13.  // יוסי אחימאיר: 1. נתניהו "עושה היסטוריה".2. שתי הערות בעקבות חב"ע הקודם. // יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, וכן השירים – יוצאים פניניהָ מן הכד, בוקר שאין בו פיגוע אני מתוח.//  רות ירדני כץ: 'ראצ'ה' – ה"אקונומיקה" של הגוף. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. רבקה שכטר: מיסטיקה מעוורת (1965). // רבקה פרידמן: "החיים כמשל"(1965). // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

הַשֶּפֶךְ וְהַהֶפֶךְ...

כְּכָל יְהוּדִי שֶנִּבְרָא פֹּה בְּצֶלֶם

מֻכָּר לִי מִזְּמַן בְּהוּמוֹר וּקְלִילוּת

אוֹצַר הַבְּדִיחוֹת עַל אוֹתָם חַכְמֵי חֶלֶם

הַשּוֹבְרִים

מִזֶּה דוֹרוֹת כְּבָר

שִׂיא אוֹלִימְפִּי בִּכְסִילוּת.

אַךְ לְשֵם הַגִּלּוּי הַנָּאוֹת מִתְבַּקֵּש כָּאן

לְהוֹדוֹת כִּי פָּגַשְתִּי בְּנֵי חֶלֶם לָרֹב

אֲבָל אִיש מֵהֶם כְּלָל לֹא נִגְלָה כְּטִפֵּש כָּאן,

אַדְרַבָּה, הֵם בֹּרְכוּ בְּשִפְעַת שֵׂכֶל טוֹב.

כָּךְ שֶאֵין בָּהּ בַּסְּטִיגְמָה הַזֹּאת הַטּוֹפֶלֶת

עַל יוֹצְאֵי הָעִיר חֶלֶם לִגְלוּג וְדִבָּה

שֶתָּמִיד מִצְטַיְּנִים בְנִימָה מְזַלְזֶלֶת

שוּם בָּסִיס עֻבְדָּתִי, אוֹ צִדּוּק, אוֹ סִבָּה.

מָה שֶאֵין כֵּן מִקְרִים שֶל כְּסִילוּת קוֹלוֹסָאלִית

שֶכֻּלָּנוּ יוֹם-יוֹם נִתְקָלִים בִּכְמוֹתָם

(וְגוֹרְמֶיהָ אֵינָם מִשְתַּיְּכִים כְּלָל, לוֹקָאלִית,

לְיוֹצְאֶיהָ שֶל חֶלֶם וּבְנֵי עֲדָתָם).

לְמָשָל, שֶמַּמָּש בּוֹ-בַּזְּמַן שֶנִּלְחֶמֶת

מַעֲרֶכֶת בְּרִיאוּת מַמְלַכְתִּית בִּשְפָכִים

שֶל בִּיּוּב שֶזְּרִימַת זִהוּמָם מְאַיֶּמֶת

עַל חַיֵּי יַלְדֵיהֶם שֶל אַלְפֵי אֶזְרָחִים

בִּתְפוּצַת נְגִיפָיו שֶל הַפּוֹלְיוֹ – עֲדַיִן

מְצַפְצֵף לוֹ בְּסִיס צַהַ"ל בְּג'וּלִיס עַל כָּל

אַזְהָרוֹת הַמֻּמְחִים וּמַזְרִים יוֹם וָלַיִל

אֶת זִרְמֵי הַבִּיּוּב שֶלּוֹ בְּלִי כְּלָל לִשְקֹל

אֶת מִדַּת הַסִּכּוּן שֶבְּכָךְ לְתוֹךְ נַחַל

הַסָּמוּךְ לְבָסִיס זֶה (שְמוֹ נַחַל אַבְטָח,

אַף כִּי כְּלוּם לֹא מֻבְטָח בְּאַבְטָח זֶה מִפַּחַד

הַמֶּחְדָּל הַהִיגְיֶנִי שֶל מָה שֶנִּשְפָּךְ).

וְאוּלַי הַצִּבּוּר לֹא מוּדָע לְחֶרְפָּה זוֹ

אַךְ נוֹסָף לְאוֹתָהּ סַכָּנָה מוּחָשִית

לִבְרִיאוּת יְלָדֵינוּ עוֹלָה כָּאן חֻצְפָּה זוֹ

עַל כָּל שִׂיא כִּי נִתְּנָה הַבְטָחָה מַמָּשִית

בֵּין כָּתְלֵי בֵּית-מִשְפָּט מִגּוֹרְמֵי מוֹסְדוֹת צַהַ"ל

שֶהַשֶּפֶךְ יֻפְסַק לְאַלְתָּר עוֹד לִפְנֵי

פְּרִיצָתוֹ שֶל נְגִיף אוֹתוֹ פּוֹלְיוֹ שֶבָּא עַל

יִשּוּבֵי דְּרוֹם הָאָרֶץ כְּשוֹק – אַךְ הִנֵּה

מִתְבָּרֵר כִּי לְהֶפֶךְ, אֵין דִּין וְאֵין בֶּדֶק

מִיָּדִי וְכָל אֶזְרָח רָשַאי לִשְאֹל, לְדַעֲתִי,

אֵיךְ קוֹרֶה שֶאֶת חֶלֶם (לְגַמְרֵי לֹא בְּצֶדֶק!)

מַחְלִיפָה לְפֶתַע ג'וּלִיס בְּמִפְגָּע תַבְרוּאָתִי?

אֵיךְ קוֹרֶה שֶיַּד שְׂמֹאל (פֵנוֹמֵן דֵּי מַפְחִיד הוּא

בִּמְדִינָה שֶבְּרִיאוּתָם שֶל יְלָדֶיהָ בְּסִכּוּן!)

לֹא יוֹדַעַת – תַּגִּידוּ כָּאן מָה שֶתַּגִּידוּ –

מָה עוֹשָׂה יַד יָמִין אֲשֶר בִּמְקוֹם לִיזֹם תִּקּוּן

מַמְשִיכָה לְקַלְקֵל? – הַהֶסְבֵּר הַיָּחִיד הוּא

שֶאִם חֹסֶר-תֵּאוּם זֶה יָכֹל כָּאן לִהְיוֹת

בֵּין יָדַיִם, אָז כָּל הַסִּימְפְּטוֹמִים יָעִידוּ

שֶאוֹתָן שְתֵּי הַיָּדַיִם

הֵן יָדַיִם שְׂמָאלִיּוֹת...

* * *

עמוס גלבוע

הסלחנות הבלתי רגילה למעשי ההרג והרצח בקרב הערבים

למקרא הראיון הגדול בסוף השבוע, של שרי מקובר-בליקוב עם אורי סביר, מאדריכלי הסכם אוסלו  –  נראה שהביטוי "צדיק באמונתו יחיה" נועד עבורו. זאת האמונה של השמאל הישראלי הציוני,  ואורי הוא מהענקים שקמו לו. ליבתה היא התשוקה לשלום בכל מחיר. היא שורפת ומעכלת ומשמשת כראי דרכו רואים ומפרשים את המציאות. לא המציאות ועובדותיה הן החשובות, אלא  חזיונות וחלומות התשוקה.  ברצוני לעמוד כאן על שלוש אמונות, ולדעתי תפלות, המהוות את הבניין המחשבתי של השמאל ואשר באות לידי ביטוי בדבריו הרהוטים של אורי.

הראשונה היא  הגישה לחברה הפלסטינית/ערבית. אומר אורי: "החברה הערבית היא בדיוק כמו החברה היהודית... שהרוב בה רוצה לחיות, ללמוד, לעבוד..."

ואני טוען שהחברה הערבית היא בדיוק לא כמו החברה היהודית, והיא שונה ממנה בעולם  הערכים שלה.  צריך רק להרים את הראש ולראות מה מתחולל בחברה הערבית: אחד רוצח את השני, באכזריות, בחייתיות. הרוצחים הם גיבורים.  אנחנו זוכרים טוב את מראות ההרג בעזה כאשר החמאס טבח באנשי הפתח, גרר את הגופות בחוצות העיר, אך אולי שוכחים שבעבר הרחוק  הכנופיות  הערביות  (אז היו אלו אוהדי המופתי הירושלמי נגד אנשי משפחת נשאשיבי) טבחו למאות האחד בשני. מה לעשות ומתאבדים הרוצחים ללא הבחנה קיימים רק בחברה הערבית.  אז תמיד נראה את הנשים הערביות בוכות על ההרוגים מהמשפחה שלהן או מהשבט שלהן, ובאותה נשימה כורתות אברים של יריבים ממשפחה או שבט אחר.

ואם בנשים עסקינן, אז איך אפשר להשוות בין שתי החברות? לפי דו"ח של האו"ם החלק הארי של הנשים  במדינות ערב עוברות "ברית מילה" על כורחן. ובכלל, מי שהוא שמע על מצעד "גאווה" בחברה הערבית שהיא במהותה דתית? צריך ספר על מנת לפרט ולנתח את  ההבדלים בין החברה היהודית לחברה הפלסטינית. האמונה של סביר, וכמוה פעמים רבות האמונה של האמריקאים, ש"כולם כמונו" ולכן  אין בעייה להגיע איתם לפשרה סבירה, עומדת לדעתי ביסוד האכזבות הגדולות של השמאל.

 השנייה היא ההלקאה העצמית. בא סביר וטוען כי אנחנו לא עשינו מספיק על מנת לגרום לפלסטינים להבין שההסכמים עם ישראל "יביאו לפריחה כלכלית, לשיפור במעמדם הבינלאומי, לטכנולוגיה ישראלית" וכיוצא באלו דברים טובים.

ולא רק זה, טוען סביר, שמשיחותיו עם ערפאת הוא למד שערפאת לא הבין שהטרור (הפלסטיני) הוא סכנה אסטרטגית לעמו. דברים אלו של סביר משקפים לדעתי משהו עמוק  הנטוע בשמאל:  גישה מתנשאת כלפי הפלסטינים! הם כמו ילדים קטנים ומפגרים שצריך ללמד אותם  ששלום עם ישראל יביא להם הרבה דברים טובים. בעצמם הם לא יבינו את זה! וערפאת, שהטרור היה האסטרטגיה שלו משחר נעוריו, צריך שהישראלים יסבירו לו שהטרור מזיק לעמו?  האיל מסביר לנמר למה לא טוב לטרוף!? לדעתי, כל היחס של המערב לערבים הוא על פי הגישה הזאת, ומכאן הסלחנות הבלתי רגילה למעשי ההרג והרצח בקרב הערבים בנוסח: טוב, הם ערבים  מפגרים ולכן הם הורגים אחד את השני.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" ב-19.8.13

* * *

אריק כץ

השלום בוא יבוא

עמוס יקר,

קראתי בהנאה-כרגיל את מאמרך המצורף ולצערי לא קראתי את הראיון עם אורי סביר, לכן אתייחס רק למה שכתבת אתה:

הכמיהה לשלום היא לא חטא והיא גם לא מעבירה אנשים על דעתם, או מעוותת את שיקוליהם.

השמאל, כתנועה פוליטית, נחלש, רק מאחר שהמרכז פנה שמאלה, וגם הימין זולג לאיטו לכיוון המרכז. זכור עד כמה היו מוקצים מחמת מיאוס ומחוץ לקונצנזוס, אלו ש"הסיתו" לפני 30-40 שנה למען שלום, למען 2 מדינות ל-2 עמים. למען פגישה עם ערפאת. (אבנרי, אייבי נתן, יוסי שריד, לובה אליאב, שולמית אלוני ולימים גם ביילין) ולאחר שנים "הלכו בעקבותיהם"  בגין, אריק שרון, אולמרט, ציפי לבני (מבית המשפחה הלוחמת) ו... כן... גם ביבי נתניהו. לפחות כך הוא הכריז.

זה לא רלבנטי כל עיקר אם הערבים דומים לנו או אם הם אחרים. שונים, או שהערכים לפיהם הם מתחנכים ומתנהלים שונים משלנו ומדפוסי החברה המערבית.

שלום, עמוס יקר, עושים רק עם אויבים. גם אם הם מרצחים ומבתרים את בני עמם. לחתיכות.

אנחנו עדיין עם כובש, שולט על עם אחר ומאבד את הלגיטימציה שלו בהדרגה בעיני העולם הנאור.

לא רק בגלל שכולם שונאי ישראל. לא רק בגלל שכולם אנטישמיים. יש גם מדינות נאורות שמנהיגיהם לא מאמינים לביבי (כמוני) וסבורים שזו מראית עין, מס שפתיים, הצגה אחת גדולה, תרגילים להרוויח זמן. ללא התכוונות אמיתית.

לא! ולא שהצד השני צדיק או תמים. אשמתו במצב הנוכחי אינה פחותה משלנו. גם מנהיגיהם – שאינם מפגרים – טעו, טועים ועוד יטעו.

אבל השלום בוא יבוא. בסוף הוא יגיע. וגם אם הוא נראה כיום רחוק מאוד, רק אמונה עזה בו וחתירה ללא ליאות להשגתו, הפיכת כל אבן, ויתור, הקרבה, נכונות אמיתית ומנהיגים נחושים, אסרטיביים, מובילים, מאמינים וממוקדים מטרה, הם – אם יהיו לנו כאלה – (כיום אין!!!)  יביאו לבסוף את השלום.

אינשאללה! אמן!

* * *

אלי מייזליש

אכן, קרי הוא טיפש

איני מכיר את ברוך לשם. אבל הוא כותב ב"ידיעות אחרונות". היום, יום ראשון בבוקר, אני מקבל את העיתון ליד הדלת (אחרת לא הייתי מנוי), ואני רואה טור שלו "זה לא קרי, זה ביבי!" ובו הוא תוקף דווקא את חברת הכנסת איילת שקד ("הבית היהודי", זו שהיא הכי יפה שם), שכתבה מכתב לג'ון קרי, שר החוץ של ארה"ב, שהוא "טיפש וצבוע המסכן את חיינו," ועל כן היא 'זוכה' ממנו למנת הערכת-חסר או ליתר דיוק שהיא לוקה ב"בורות בהיסטוריה של ארה"ב..." – וקרי נמצא שם כאחד מגיבורי וייטנאם ובעל מדליות ועוד שלל מעשי גבורה אזרחיים הנוגעים לחיי אזרחי ארה"ב, ולכן, הגברת שקד שלפי מחקרו של לשם "כיהנה  (בסה"כ) בתפקיד פוליטי זוטר כמנהלת לשכתו של נתניהו ..." אז היא פסולה להעריך כישוריהם של מנהיגים לאומיים..." ועוד כהנה וכהנה שהיא כך וכך ועוד כך וכך, ובקיצור סתם טמבלית וקרי מה? איך מזה שהיא לא חכמה היא לא יודעת שקרי טיפש? הרי כל פשפש בארץ יודע, ולא רק מי שהיתה מנהלת לשכה של ראש-ממשלה. האם מישהו היה לוקח את ברוך לשם לנהל את לשכת שר-החוץ או שר-הפנים או אפילו שר-השיכון? מי היה לוקח אותו? מי? מה הכישורים שלו לנהל משהו?

הוויכוח בארץ מר ברוך לשם, אינו אם קרי טיפש או לא, אלא עד איזה גבול של טיפשות הוא הגיע, אם הוא זונח לחלוטין את כל ענייני המזה"ת ומפקיר אותם לטרוריסטים, והנה רשימה חלקית עבור שר החוץ של ארה"ב:

הרג וטבח שיטתי שנמשך יותר משנתיים בסוריה, רבבות הרוגים ומאות אלפי פצועים. יש לך כאן בישראל עסק עם רבבות הרוגים? על מה ומי אתה מתעסק כאן ב-PALESTINE? מיסטר סקריטרי? יש אצלנו אלף? יש מאה? יש עשרה?

או למשל מצרים? ראית מה עושה שם הצבא מיסטר סקריטרי? הלכת אל בתי-החולים שם וקיבלת את רשימת מאות ההרוגים שם? הרי ילד ערבי אחד בעזה בשם אדורה העסיק את חכמי העולם פי מאה ויותר ממה שאתה מיסטר סקריטרי מתעניין בסוריה ומצרים. רק לנו אסור להרוג ילד אחד ולהם מותר עשרים אלף?   

קרי, ברוך לשם, לא רק טיפש, הוא תלוש מהמציאות בכלל ויכול להיות עם 20 מדליות על הרג צפון-ווייטנאמים, אבל בעניינים כאן אינו מבין דבר או חצי דבר. לצערי, חברת הכנסת שקד, מנועה לפי הפרוטוקול להעליב חזק יותר את מי שרצה להיות שם נשיא. וזה בכלל לא תעודת ביטוח של חוכמה, כי ראינו דווקא נשיאים שם מתנהגים בטיפשות שאפילו ילד אצלנו לא היה עושה כדברים הללו. להזכיר לך ברוך לשם? להזכיר לך מה עשה נשיא שהשם שלו מתחיל בקלינ... עם נערה יהודייה מתחת לשולחן עם סיגר? או מה הוא 'הסכים' שהיא "תעשה" לו? לכתוב במילים פשוטות או שזה מיותר. ויש לי באמתחתי רשימה ארוכה-ארוכה על נשיאים טיפשים שם מעבר לים ובעיקר על שרי חוץ, והכול יודעים.

אלא מאי? נבהלת לשם, נבהלת.

אני לא נבהל, כי בתוך עמי אני יושב ויודע כי אם שר חוץ ואפילו של ארה"ב, בעצם הימים האלה, בא לכאן כדי שנתרום חלקי מולדת לטרוריסטים ומכבס את המילים ל"מו"מ לשלום" ומאלץ בברוטליות שרק כלפי יהודים מותר כך להתנהג – לשחרר רוצחים כדי שנשותיהם יחלקו סוכריות, ורק בגלל שאתה נושא את שמה של ארה"ב בארנק כתעודת זיהוי, אז אין לי ברירה ומשחרר, אבל לחלק לך מחמאות שאתה חכם? Never.

* * *

באבל על מותו של חוקר תולדות פתח-תקווה

יוסי לנג

בצער רב ובכאב גדול אנחנו מודיעים על פטירתו של ד"ר יוסף לנג, היועץ האקדמי של הארכיון לתולדות פתח תקוה

איבדנו ידיד תומך וידען גדול, איבדנו חבר יקר

הלוויה התקיימה ביום שלישי, 20/08,

בבית העלמין של מושב בני עטרות

יושבים שבעה בבית משפחת לנג בבני עטרות

בברכה, גליה דובידזון

מנהלת הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

* * *

דניה מיכלין עמיחי

לא היתה מעולם שאלה ששאלתי אותך

ונשארה ללא מענה

יוסי יקירי,

אני מרשה לעצמי לפנות אליך באינטימיות כזו שהרי איני מדברת רק בשמי בלבד אלא גם בשמו של אמנון שהיה כאח לך. חברות לנפש ולעט, חברות אמיצה שרק תולעי ספרים כמוכם יודעים אותה.

שנים ביקרת את אמנון בכל שבת מאז שחלה, אף אחד לעולם לא ישכח זאת.

החוג של "חובבי ציון", כמו שקראתם לעצמכם, התייתם שוב. ושוב ירד אלי קבר אוצר בלום של ידע. צר לי עליך יוסי אחי, הביקורים בביתך יישארו חקוקים בזיכרוני כפנינים יקרות, אין לי עוד רעים כמוך שאפשר לשבת אתם שעות, לעבור מעניין לעניין להתעשר מנושא לנושא, לפתוח ספר, או כתב עת, להעלות מתהום הנשייה דמויות, שלפעמים איש לא שמע עליהן, ללגלג קצת על מאן דהוא בארבע עיניים, כשאף אחד לא שומע.

אחרי שאמנון הלך לעולמו, אתה היית הכתובת בשבילי, הייתי מתייעצת אתך ודעתך היתה כה חשובה לי. רק לפני חודשים אחדים נפגשנו בירושלים בכנס למלאת 150 שנה לצאתו של "הלבנון", העיתון שסבא רבא שלי היה בין עורכיו, ישבנו על ספסל בחוץ ושוחחנו ארוכות. לא היתה מעולם שאלה ששאלתי אותך ונשארה ללא מענה. בפגישתנו האחרונה בביתך, היית קצת עייף אבל לא יכולתי ללכת, ולא ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותך. השתעשענו בתקווה שאולי תספיק לגמור את העבודה על בוריס שץ, עכשיו גם הוא התייתם. כולנו התייתמנו יחד עם עדנה והילדים.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

נוח בשלום יוסי, קשה עליי מאד הפרדה ממך.

* * *

ד"ר מרדכי נאור

דברים על קברו של יוסי לנג ז"ל

(מושב בני עטרות, 20.8.2013)

יוסי היקר,

בתעודות אתה רשום  כיוסף לנג, אך לכולנו הייתָ יוסי לנג. יוסי. תמיד יוסי. חבר של כל אחד מאתנו. לא ד"ר יוסף לנג. פשוט יוסי.

אני מצאתי בך שלוש תכונות נהדרות.

ראשית, הנתינה. מה שהיה שלך היה גם של אחרים. היית מוכן לעזור, לתמוך לייעץ ולתת מפרי עמלך לאחרים. לא ציפית לתגמול.

התכונה השנייה היתה יכולת עצומה ללמוד ולקלוט. הידע העצום שלך הלך והשתבח עם השנים. בתחומים בהם עסקת, בעולם החינוכי שבו היית שם דבר, בתולדות הארץ, בקורותיה של פתח תקווה ובמיוחד בכל הקשור להתפתחותה של השפה העברית – לא היה שני לך. חקרת, הפכת כל אבן ולא היה מאושר ממך כשגילית מסמך נשכח שכתב אליעזר בן-יהודה או פרוטוקול של ועד פתח תקווה משנת תרל"ח.

והדבר השלישי – מאור הפנים שלך. היית אדם מואר. אפילו הימים הקשים, ימי המחלה, לא עמעמו את האור שקרן ממך.

אני זוכר נסיעה איתך לפאריז, לכנס מדעי על בן-יהודה והשפה העברית. היית לאחר ניתוח קשה ולא ויתרת על דבר, גם אם נדרשת ל-16 שעות ביום של סיורים ופגישות והרצאות. הפנים המאירות שלך הוכיחו שאתה חזק, שאינך מוכן לוותר, שאתה נהנה לשמוע, ללמוד, לתרום.

היבול המחקרי שלך היה מרשים. בייחוד בלט ספרך "דבר עברית!" על חיי בן-יהודה. כמעט 1,000 עמודים של פרטים ועובדות ותגליות, והכל כתוב בכישרון ובחן. ממש החיית למעננו את בן-יהודה.

תחסר לנו מאוד יוסי יקירנו. מה נאמר לעדנה, לבנים, לבת ולמשפחה? בתחום החינוך, תולדות הארץ, השפה העברית וקורות "אם המושבות" פתח-תקווה - השארת עקבות בולטים. לא כל החוקרים זוכים לכך.

יהי זכרך ברוך.                                 

* * *

עוד מילה על יוסי לנג ז"ל

 הכרתי את יוסי לפני שנים רבות, בעת ביקוריו התדירים בארכיון הציוני, מקום עבודתי באותם ימים. מעבר להתרשמותי העמוקה מידענותו הרחבה, רצינותו וגישתו המקצועית למחקריו, התרשמתי ממזגו הנוח, מאור פניו והחיוך שלא מש משפתיו. יחסו החברי לכל חוקר שפנה אליו, ונכונותו לעזור, ראויים אף הם לציון.

 ישנם אנשים שבהיכנסם לחדר, השמחה נכנסת עמהם. יוסי היה אחד הבולטים שבהם.

  יהי זכרו ברוך.

  עדינה אשל

* * *

ליטמן מור

שתי גרסאות לבדיחה

לאהוד ידידי שלום רב,

אני מעביר אליך בדיחה ידועה מהפולקלור היהודי. אולם אני מיוזמתי הוספתי גרסה נוספת  ובצידה  שאלה-חידה: איזו גרסה הגיונית לדעת הקורא: הראשונה או השנייה. והסיבה.

גרסה ראשונה

אישה אחת באה לרב המקומי בשעות הקבלה בשאלה. לפני כן היא פנתה כמקובל לשמש של הרב ולבקשתו היא סיפרה לו שבעלה עזב את הבית לפני שבועיים והיא לא שמעה ממנו עד עכשיו והיא עלולה להישאר עגונה. ולכן היא פונה לרב ולשמוע בעצתו.

  השמש הכניס אותה לחרר הרב, היא חזרה על סיפורה, הרב שאל אותה על חיי המשפחה ולאחר שיקול דעת ועיון בגמרא שלפניו אמר לה: "אל תדאגי, בעלך יחזור בעוד חודש."

האיש נרגעה, הודתה לרב ויצאה מהחדר בדרכה הביתה.

בדרך שאל אותה השמש, "מה אמר הרב?"

האישה הנרגעת חזרה על דברי הרב. "בעלי יחזור אליי תוך חודש."

השמש שומע את תשובת הרב ואומר לאישה: "ואני אומר לך: בעלך לא יחזור לא  בעוד חודש ובכלל לא."

שמעה האישה את דברי השמש וחזרה עצבנית לרב וספרה לו מה אמר לה השמש.

הרב רצה להרגיע את האישה, עיין שוב בגמרא ואמר לה: "אל תדאגי, בעלך אולי יאחר קצת אבל תוך חודש וחצי הוא ישוב אלייך."

האישה נרגעה ושמחה לשמוע את הבשורה, הודתה לרב ויצאה בדרך הביתה.

והנה, השמש שוב שאל מה אמר הרב, הסתכל באישה וחזר על דבריו, "בעלך לא יחזור. נקודה." ושוב האישה חוזרת לרב בבכי ומספרת לו על דברי השמש.

הרב קורא לשמש, האישה מתבקשת לצאת מהחדר, והרב פונה לשמש ואומר: "שייגץ איינער, אני אמרתי שבעלה יחזור ואתה מכחיש את דבריי? זו הפעם הראשונה שאתה מתנהג ככה. תבקש סליחה."

השמש, שכיבד את הרב כל השנים, פנה בהכנעה לרב ואמר: "כבוד הרב מכיר אותי הרבה שנים .אולם התערבותי הפעם היתה יוצאת דופן. כבוד הרבי אכן עיין בגמרא אבל אני הסתכלתי על האישה – לא מקרוב – והגעתי למסקנה שבעלה, לצערי לא יחזור."

גרסה שנייה

אישה אחת  (אחרת) באה לרבי החסידי בשעות הקבלה בשאלה. היא פנתה כמקובל לשמש של הרבי ולבקשתו של השמש הוא נתן לה "א קוויטל" (א קוויטל – מעין קבלה הכרוכה בדרך כלל בתמורה או תרומה), ושוב, לבקשתו, היא ספרה לו שבעלה עזב את הבית לפני שבועיים והיא לא שמעה ממנו עד עכשיו והיא עלולה להישאר עגונה ולכן היא פונה לרבי לשמוע בעצתו.

על מנת לחסוך מקום אני מדלג על חלק מהגרסה השנייה ומסיים בקטע:

השמש, שכיבד את הרבי כל השנים, פנה בהכנעה לרבי ואמר:

"כבוד הרבי אכן עיין בגמרא אבל אני הסתכלתי על האישה והגעתי למסקנה שבעלה לא יחזור."

 התשובה לחידה – הגרסה השנייה היא לא הגיונית. הסיבה היא: יש הבדל גדול בין המעמד של הרב לרבי. על דברי הרבי אין עוררין. השמש של הרבי לא יכול היה לומר דבר שונה  מדברי הרבי. את הרב המקומי בוחרים ולהלכה אפשר גם לפטר אותו ואילו תפקיד הרבי עובר בירושה.

אהוד: לא כל כך הבנתי.

* * *

ד"ר מרגלית עובדיה

כל שנה, קצת לפני פתיחת שנה

שבה ועולה אותה מנגינה

כל שנה מחדש, לפני שנפתחת שנת לימודים חדשה, עולה הדיון בתקשורת לגבי רכישת ציוד לביה"ס, עושים סקרים, מציגים עלויות וממליצים היכן לעשות רכישות. אם קצת לפני היציאה לחופשה עסקו בשאלה איך מעסיקים את הילדים, איך ממלאים את חלל הזמן שנפער, איך מעבירים את ימי הקיץ החמים שלא לומר הלוהטים? הרי ששבועיים שלושה לפני פתיחת שנה עוסקים בהצטיידות לביה"ס.

לא מדובר בציוד מתכלה (כלי ומכשירי כתיבה) אלא על ציוד מתמשך, שנקרא לו ספרי לימוד: רכישת ספרים חדשים, ספרים משומשים ואו אם אפשר כאלה שעוברים בין האחים.  הכול מסכימים שכשמדובר ברכישת ציוד לביה"ס, האחריות מוטלת על ההורים, ועליהם לעשות את הבחירה הנכונה והנבונה שתתאים לכיסם. אלא שאחרי דיונים אין סופיים בהצטיידות במחשב לכל ילד, ואחרי ההצטיידות במחשב לכל מורה, לאחרונה עולה הדיון ברכישת ספרי לימוד, והפעם לא ספרים מודפסים בנייר מצוי, ממוחזר או משובח ביותר, אלא ספר דיגיטאלי, דהיינו ספר שניתן להעלות, לראות ולקרוא על גבי צג המחשב.

הדוגלים בשימוש בספר זה מציגים את יתרונותיו, למשל: השימוש בספר ממוחשב (דיגיטאלי) מביא עימו חיסכון בנייר, זול יותר מספר מודפס, לא מתכלה, נשמר וניתן להעביר הלאה, ועוד ועוד נימוקים מנומקים שלא תמיד משכנעים.

השאלה שאני מעלה כאן היא: "האם מישהו, מישהי חשב/ה להציג את  חסרונותיו של הספר הדיגיטאלי?

ראשית התלות במחשב נייד ואו נייח, האם מישהו חשב על המנח (צורת ישיבה לקריאה) של הקורא/ת בספר הדיגיטאלי, שמחייב ישיבה מול מסך ובתנאים של חיבור לחשמל ולאינטרנט. ומה עם כאבי הגב שנגרמים אחרי ישיבה ממושכת מול צג המחשב, בל נשכח, שהתלמיד כבר בילה בישיבה זו כשבע שעות לפחות ביום לימודים רגיל.

 אין בכוונתי, חלילה, לדבר בגנותם של ספרים דיגיטאליים, אני אפילו עושה שימוש בהם אבל במידה במינון נכון ובתבונה ולא על חשבון הספר המודפס.

מה עם הזמינות של המחשב? כלומר הצורך לחכות שהמחשב יתפנה (כי מה קורה שיש רק מחשב אחד או שניים במשפחה של  שש נפשות משתמשות במחשב)? המחשב מצריך שולחן עבודה וכיסא מותאמים. בואו לא נשכח את יעילותם של הספרים המודפסים, שניתן לקרוא בהם בכל עת ובכל מנח:  בישיבה, בשכיבה, בעמידה ואפילו תוך כדי הליכה. איך אפשר לעשות זאת בספר דיגיטאלי?

 עידן הספר המודפס לא פס מן העולם וזאת מכמה סיבות: אם מדובר במחיר, הרי שלא חייבים לקנות ספר חדש, אפשר גם משומש ובמצב טוב, ספר מודפס זמין בכל עת ובכל זמן שנבחר לקרוא בו, פשוט  שולפים מהמדף ומתיישבים איפה שרק בוחרים. 

ומה עם פעולת הדפדוף ו/או האפשרות לעשות הפסקה, לסמן בעזרת סימניה ואו לקפל אוזניה בצד העליון של הדף? ולחזור לאותה נקודה שפעולת הקריאה נפסקה. ומה עם הקימוט, התקמטות של הספר שמלמדת שנעשה בו שימוש? מה עם ריח הנייר, ריח שמעורר את תיאבון הקריאה? חשבו על זה?

נכון הוא שמחשב וספר דיגיטאלי יש להם מקום של כבור ראוי וצריך לעשות בהם שימוש, אבל לא במקום הספר המודפס, הספר שכל כך מסמל את עם הספר, עם שמקיים כל שנה מחדש יריד ספרים, מודפסים כמובן, ספרים שמחזיקים ביד, ממששים, מביטים, מתלהבים ורוכשים.

על  הכותבת: מורה בפרישה מוקדמת, חט"ע,  ותק של 35 שנה, התמחות בעבודה עם ומול נוער בסיכון המשולב בבתי ספר מקיפים. מנחה, מדריכה ומלווה מורים במתן כלים להוראת תלמידים מאתגרים בפסגו"ת ובאגף שח"ר. מתמחה בפיתוח מיומנויות ואסטרטגיות למידה בכלל. מרצה בכנסים ובימי עיון בתחום שירה ופיוט.

* * *

יהודה דרורי

לבטל לחלוטין קצבאות ילדים

אין ספק שהצעד האמיץ שעשתה הממשלה בקיצוץ בקצבאות הילדים הוא צעד מבורך אף שבא מאוחר. חשוב שנזכור שבניגוד לטענות הבכיינים למיניהם, קצבאות ילדים אינם חלק מאיזה ביטוח. הביטוח הלאומי נתבקש לעשות זאת בעבר בפקודת הממשלה שחשבה פעם שזה יעודד ילודה – שזה ישנה את הדמוגרפיה בינינו לבין הערבים... אבל עודד ילודה אצל.. הבדואים והחרדים והביא לעולם עוד כמה עשרות אלפי פרזיטים.

מישהו אמר לי פעם שקצבאות הילדים הינו שריד לסוציאליזם שפעם שלט במדינה, דהיינו – כולם מקבלים, וכולם מקבלים שווה, ולא חשוב כמה עני אתה או כמה עשיר אתה... אלא שאנחנו כבר למדנו שהסוציאליזם פשט את הרגל גם בארץ וגם בעולם, לכן מן ההיגיון הוא, ששרידיו ייעלמו גם הם.

לכל אלה מבין הקוראים שהבוטות שלי, (היושר הבלתי מתפשר שלי...) מרגיז אותם ברגע זה, אני רוצה לומר שאני בהחלט בעד סיוע לכל משפחה שאינה מצליחה להתמודד עם יוקר המחייה המינימלי. אבל הדבר חייב להיעשות בצורה פרטנית ולפי מבחן ההכנסה והמאמץ להשיג הכנסה. אסור שיהיו בארץ אנשים רעבים. זו דאגה של משרד הרווחה ולא של ביטוח לאומי.

הביטוח הלאומי כמשמעותו מבטיח: ביטוח! – ביטוח לידה, ביטוח מוות, ביטוח רפואי, ביטוח אבטלה, ביטוח נכות וביטוח אבטלה ומילואים, ואפילו מטפל כדי להבטיח מזונות למשפחות חד-הוריות. הביטוח הלאומי לא צריך לעסוק בקצבאות שאין להן קשר ביטוחי ומכאן שגם הקצבאות לתלמידי ישיבה חייבות להיפסק!

הכסף שייחסך מביטול הקצבאות למיניהן חייב ללכת לנושא החשוב ביותר לחברה הישראלית: ביטוח חינוך!  ביטוח חינוך צריך לא רק להבטיח חינוך חינם אמיתי מגיל 3 עד 18, אלא גם יום לימודים ארוך, ארוחה חמה, ספרים ועזרי לימוד, חוגים, ביטוחי בריאות ושיניים ואפילו את המסיבות והטיולים מטעם בית-הספר. כל משפחה ישראלית ממוצעת תחסוך אלפי שקלים בשנה מביטוח חינוך שכזה, בעוד שהממשלה תהיה חייבת אולי  להעלות את סכום הביטוח הלאומי שמשלמת כל משפחה בעוד אחוז אחד. שפירושו רק עשרות בודדות של שקלים בחודש במיסוי המשפחה.

עד כמה שהדבר נראה פשוט, הפוליטיקאים והפקידים שלנו יסבירו לך כמה ש"זה מסובך..." ולמה? כי זה מחייב אותם לחשיבה חדשה, ליצירתיות, לפעילות שהם לא רגילים לה – ובעיקר, בגלל זה שהם לא חשבו על-כך קודם...

תירוצים אלו הינם הרעה החולה במשק ומזכירים לי שבשעתו (1986) נדונה שאלת ביטול בחינות הבגרות מהיותן חסרות תועלת ויקרות למשק – ההסתדרות איימה אז בשביתה (בשם המורים) כי אלו יצטרכו לצאת וללמוד איך ללמד דברים חדשים ורלבנטיים... דרישה שהיא ממש דרקונית לגבי מורים...

אני שומע כיום כי שר החינוך מתכוון לבטל חלק מבחינות הבגרות, ומגיע לו יישר כוח על כוונה זו. אבל מי שתכשיל זאת לבטח זו הסתדרות המורים העל-יסודיים, כי כל מה שהמורים שם יודעים הוא איך ללעוס שוב ושוב את החומר מלפני 60 שנה, וזאת כדי להכין את התלמידים לבחינות הבגרות שאין להן ערך רב בהמשך חייהם של התלמידים, וגם לגרום למשלם המיסים להוציא כל שנה 300,000,000 שקל (!) לנושא זה בתקציב של משרד החינוך...

* * *

מלי טויב לבית אהרנסון

על ארלה אהרונסון ז"ל

 לפני כחודש נפטר ארלה אהרנסון. במלאות חודש למותו נפטרה אשתו תמר, כך שבאותו יום השתתפנו  באזכרה לאהרון, ולאחר חצי שעה בלווייה של אשתו. שניהם נטמנו בבית קברות בזכרון יעקב (לילידי זכרון שמורה הזכות להיקבר זכרון). 

ארלה היה אדם יקר ואיש רב פעלים. חקלאי, ביולוג  ואיש חינוך. הקים דורות של תלמידים. היה בקי בתולדות משפחת אהרנסון ומיאן לקחת חלק במאבק על זכויות  בני  המשפחה לאור העובדה שאביו שמואל, לדבריו, כילה לשווא את אונו, מרצו  וממונו במשפטים כנגד הגזלה שגזל אלכסנדר אהרנסון, עם מות אהרון, את בני המשפחה האחרים.

הוא מופיע בסרט של ניר [טויב]. הסרט של ניר יוקרן בערוץ 8 רק בנובמבר. אם מקובל עליך אתה יכול לפרסם את הדברים לזכרו, במלואם או בחלקם.  הדברים התפרסמו ב "הגפן", עיתון מקומי של זיכרון יעקב. עם מותו של ארלה  נפטר למעשה השריד האחרון  לדור השלישי של משפחת אהרנסון בארץ ישראל.

 בברכה

 ואיחולי שנה טובה

 מלי

* * *

אהרן אהרנסון (בן שמואל ומרים ז''ל)

[מערכת "גפן" זיכרון יעקב 25.07.2013]

אהרן אהרנסון (בן שמואל ומרים ז"ל), אגרונום ואיש חינוך, ציוני ואיש עולם, אדם

1925-2013

נולד בשנת 1925 בזיכרון יעקב, למשפחת המייסדים הידועה. נקרא על-שם דודו אהרן אהרנסון הנערץ, מגלה אם החיטה ומנהיג מחתרת ניל"י, שכידוע נעלם שש שנים קודם לכן מעל תעלת הלה-מאנש. אביו שמואל (סם), בנם של אפרים-פישל ומלכה אהרנסון, שנולד ב-1883, היה ככל הידוע הבן הבכור של זיכרון. האב היה אגרונום שניהל את תחנת הניסיונות החקלאית בעתלית של אחיו הגדול אהרן, ובמקביל את הבית ומשק הכרמים שרכש מריבניקר. אמו מרים (מרי) לבית שטרנברג, למדה גבנות באנגליה ופתחה מחלבה פרטית קטנה במרתף ביתם שבמושבה.

ילדותו של בנם אהרן עברה בזמרין הקטנה, בשני הרחובות שהיו אז המושבה כולה: האחד, רחוב האיכרים (היום: רחוב המייסדים) בצפונו שכן ביתו, ובדרומו – בית סבו (בימינו: מוזיאון 'בית אהרנסון') השני, רחוב הפקידים (היום: רח' הנדיב), במזרחו שכן היקב אליו הוביל לעת הבציר את יבול כרמי המשפחה, ובמערבו – 'בית העם' (הוא 'בית הפקידות') בין כתליו שכן בין השאר בית הספר היסודי בו למד אהרן אהרנסון.

בהיות אהרון בגיל 13 עקרה המשפחה לחיפה (תוך שהמשיכה להחזיק ולהפעיל את הבית והמשק בזיכרון), ובר המצווה עבר ללמוד בבית הספר הריאלי. בתוך זמן קצר הצטרף לתנועת הנוער 'הצופים', בה עתיד להגיע לדרגת רל"ש (ראש שבט) של שבט 'משוטטי בכרמל' הידוע. כנער הצטרף לארגון ההגנה, ובמלחמת השחרור לחם בדרך לירושלים ובדרום הארץ, בגדוד 52 של חטיבת 'גבעתי' כחייל קרבי ומפקד, לאחר המלחמה עשה קורס קצינים והמשיך בשרות מילואים עד שהגיע לדרגת רס"ן.

עם סיום בית הספר חזר אהרון אהרנסון הצעיר בגפו לשנים אחדות לזיכרון יעקב, כאחראי על משק הוריו במושבה. בשנת 1945 לערך פנה ללימודים באוניברסיטה העברית: תחילה למד ביולוגיה לתואר ראשון (ב.א.) בקמפוס הר הצופים, ולאחר מכן המשיך וסיים לימודי תואר שני (מאסטר) בחקלאות בקמפוס רחובות. בעת לימודיו בירושלים פגש את מי שתהיה אשתו, טובה כפתורי לעתיד: תמר אהרנסון שהיתה אז גם היא סטודנטית לביולוגיה, והמשיכה לימודי תואר שני במיקרו-ביולוגיה.

כאגרונום מדופלם, עסק אהרן אהרנסון זמן קצר בלבד בחקלאות ממש (כולל שוב במשק המשפחתי בזיכרון), תוך שנים ספורות עבר לתחום החינוך – תחילה כמורה לטבע וביולוגיה בביה"ס הריאלי בחיפה, ואחר כך למשך שנים ארוכות כמנהל מוסדות חינוך ברחבי הארץ, בהם ביה"ס החקלאי בנהלל וכפר הנוער הדסים. בין לבין הרבה לעסוק גם בחינוך חקלאי בחו"ל, בשליחויות מטעם ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) ומטעם המחלקה לשיתוף פעולה בינ"ל במשרד החוץ. שנים עשה בוולטה העלית – כיום בוקינה פאסו – שבאפריקה המערבית, במקסיקו שבאמריקה הלטינית, בסיסקאיי שבאפריקה הדרומית. בכל אחת משליחויות אלו השתמש היטב בצרפתית, ספרדית ואנגלית (בהתאמה), שהיו חלק משש השפות בהן שלט. קדמו להן עברית, יידיש וערבית, אותן קלט בצעירותו בבית הוריו וברחובות זיכרון יעקב.

השפות היו, כדרכן, שער להכרת אנשים שונים ותרבויות מגוונות. בבגרותו ובזקנתו הרבה אהרן אהרנסון לטייל בארץ ישראל אותה הכיר ואהב, כמו גם בעשרות ארצות ברחבי העולם. אופק רחביו והתעניינותו האינטלקטואלית, טבלו תמיד ברוח הטובה ובחוש ההומור שליוו אותו בכל דרכיו. גם בשנותיו האחרונות היה במובהק 'חיה חברתית', אוהב אדם ואהוב על הבריות.

אהרן אהרנסון בן שמואל ומרים נקבר בט' באב תשע"ג בבית העלמין הישן של זכרון יעקב, בו קבורים עשרות מבני משפחתו. השאיר אחריו את אשתו תמר, ילדיו רן (מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים) ונירית (אשת עסקים), חמשה נכדים ונכדות, וארבעה נינים.

הערה: אשתו תמר נפטרה חודש לאחר פטירתו ונקברה לצידו בבית הקברות בזכרון יעקב.

ביום האזכרה, 14.08.2013, חודש למותו של אהרון נערכה ההלוויה של רעייתו תמר.

* * *

יוסף דלומי

1. שיחה בין דורית

ליד המזנון במרפאה שוחח לקוח מבוגר עם המוכרת הצעירה שיחה שרק את סופה שמעתי.

המבוגר: אם כך, הכול בסדר, נכון?

המוכרת: כן, סבָּבָּה.

המבוגר  סליחה, לא שמעתי.

המוכרת: אמרתי כבר, סבָּבָּה.

המבוגר: לא חשוב, בגילי אני כבר ממילא לא שומע טוב.

ולקח את מקלו והלך לדרכו.

אני לא יכולתי להתאפק. ניגשתי אל המוכרת ואמרתי שייתכן ושמיעתו של המבוגר תקינה ואילו העברית שלה לא כל כך, ואפילו בלתי מובנת לבני גילנו. היא שאלה למה אני מתכוון. הסברתי שיש לומר "בסדר" ולא "סבָּבָּה". ייתכן שהלקוח המבוגר העדיף לומר שהוא כבד שמיעה כדי להסתיר את מבוכתו ולהסתלק.

היא חייכה ואמרה: להבּא אגיד למבוגרים "בסדר". סבָּבָּה?

2. "עוצר מרצון" בבגדד

בסוף השבוע הייתי מרותק לשידור הישיר והרצוף של "אל ג'זירה" מקהיר, כמו דומים לו מסוריה בשנתיים האחרונות.

מיספר ימים לפני כן, צפיתי בפרק מסדרת הטלוויזיה המנסה להוכיח שישראלים יוצאי ארצות ערב עדיין מופלים לרעה על-ידי האשכנזים.

ומהו הקשר בין שני האירועים?

שידורי "אל ג'זירה", שנוטים לטובת "האחים המוסלמים" במצרים, פסחו אמנם על הפניית זעמם של אלו כלפי המיעוט הקופטי ושריפת כנסיותיהם. אך אפילו הידיעות המוצנעות על כך הציפו זיכרונות מילדותי בבגדד בשנות הארבעים, בהן צעדו הפגנות מתלהמות לעיתים קרובות. לא תמיד ידענו מי נגד מי, אך מן הניסיון למדנו מיהו המיעוט שעלול להיות הקורבן.

לכן העדיפו היהודים להיכנס ל"עוצר מרצון" ובלתי ממוסד עד יעבור זעם. הבתים הוגפו וכן בתי העסק, אין יוצא ואין בא. כאשר גברו צווחות ההמון המתקרב אל השכונה, ירדנו למרתף הבית והתפללנו שזעמו של ההמון יפסח על היהודים חסרי המגן. זכר טבח ה"פרהוד" משנת 41 היה עדיין טרי מאוד.

אמנון לוי שוב הוציא את "השד העדתי" מן הבקבוק וגירה את יצרי המסכימים והמתנגדים. אני, אחד מן הגיבורים האנונימיים של הסדרה, סבור שאין רק לנסח טענות, אלא לחשוב על סיבות, נסיבות והכי חשוב, חלופות.

התבערות בארצות ערב השונות, מחזירות אותי לאימֵי החרדות של אותו "עוצר יהודי מרצון". אני מדמיין לעצמי גורלן של קהילות יהודיות גדולות בעיראק, בסוריה, במצרים, בצפון אפריקה ובלבנון בכאוס השורר היום.

אשר על כן, אני מודה על כל רגע בו אני יכול לצפות במהומות אלו בטלוויזיה בביתי בישראל במקום להתחבא במרתף בבגדד. אין זה אומר שנשכח סבל הגירוש האלים והקשיים הפיזיים והמנטאליים הנוראים שעבר הדור הראשון בישראל, סבל שראוי לכינוי "נכבה" במלוא מובן המילה.

ובכל זאת, אחרי שני דורות ויותר, אינני יכול להתרגש מן הוויכוח הפתטי והמיותר שעלה בעקבות סדרת טלוויזיה. ביחס למה שעדיין עוברים "בני דודינו" במחנות הפליטים של הארצות שעזבנו, זהו דיון ב"צרות של עשירים".

ולבסוף, בל נשכח שהסיפור העיקרי הוא של ערוץ מסחרי פושט רגל ויד, שמחפש רייטינג בצורה נואשת.

אהוד: באחד הלילות האחרונים, בעודי משוטט בערוצי החדשות בארץ ובעולם ומחפש לראות מה קורה במצרים, בסוריה, בלבנון ובאזורי אסון מוסלמיים אחרים, רוויי הפגנות אלימות, רצח ושריפות, נפלתי על שידור חוזר של שירים עבריים בהנחיית שרל'ה שרון, בהשתתפות קהל וזמרים, לכבוד שירי נורית הירש ובהשתתפותה, במלון הילטון בירושלים, שנראה משום-מה יותר כחדר-אוכל בקיבוץ.

הרגשתי בדיוק מה שאתה מרגיש, שאנחנו אי מבוצר ותרבותי בתוך ים של אי-שפיות וקנאות מוסלמית, ואיזה מזל יש לנו שכמעט כל היהודים בארצות המוסלמיות, גם משפחתו של הקוּטֶר אמנון לוי – כבר אינם נמצאים שם, וזאת בזכותנו, בזכות מדינת ישראל והציונות!

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

איך אומרים דמוקרטיה בערבית?

בפרפראזה על אימרה ידועה: אם זה לא מקרטע כמו ברווז, ואם זה לא מגעגע כמו ברווז, אז גם אם זה נראה כמו ברווז זה לא ברווז. במלים אחרות, המראה החיצוני של הקנקן אינו מעיד על תוכנו.

במערב ובישראל נחפזו לאמץ את התמורות העוברות על העולם הערבי בשנתיים האחרונות כ"אביב ערבי". השימוש באנלוגיה ל"אביב העמים" שעבר על אירופה במחצית המאה ה-19, מעיד על כך שהדוגלים בה ראו את המתרחש כהתפתחות חיובית. זאת היתה אשלייה בלבד, אשלייה שלא היה לה כל בסיס במציאות. זאת היתה אשליה שנבעה מחוסר יכולת (חוסר רצון?) לקרוא את המציאות. בהשאלה מהמשל התלמודי על הפרה שרוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק, אפשר לומר שיותר משהעולם הערבי רצה לרמות את המערב, המערב רצה שירמו אותו.  לאור הרדידות החשיבתית האופיינית לציבור ה"נאור" במערב, זה לא היה יכול להיות אחרת.  הציבור הזה חי בתוך בועה אידיאולוגית בה "כללי המשחק" מוכתבים ע"י התקינות הפוליטית. האנשים האלה לוקים בראיית מנהרה (Tunnel Vision) במישור השכלי, מה שמונע מהם לראות את כל ההיבטים של מצב נתון. לצורך הסקת מסקנות, תחזיות וניתוחי מצב, נקיטת עמדות וקביעת מדיניות הם מסתמכים על ראיה שטחית של המציאות ובחירה סלקטיבית של עובדות. תופעות אלו עוברות כחוט השני בכל רבדי החברה המערבית. אינטלקטואלים הממלאים את מגדלי השן של האקדמיה, חוקרים והוגי דעות במכוני חשיבה למיניהם, אנשי תקשורת, פובליציסטים ופוליטיקאים, כולם רואים את מה שהם רוצים לראות. עובדות שאינן עולות בקנה אחד עם המציאות כפי שהם היו רוצים שתהיה, נדחקות למושב האחורי.  עם ראייה צרת-אופק כזאת, אין זה מפליא שהאליטה הליבראלית במערב רואה בתהפוכות העוברות על העולם הערבי "אביב" – גם כאשר בחוץ מתחוללת סופת שלגים.

בארה"ב לבד יש קהילה המונה קרוב לשלושת אלפי מלומדים, חוקרים, אנשי אקדמיה, פובליציסטים ועוד שורה ארוכה של מזרחיסטים וערביסטים, העוסקים ב"משרה מלאה" במתרחש במזרח-התיכון ובסכסוך הערבי-ישראלי בפרט.

הקהילה הזאת מאוגדת בארגון גג בשם –

MESA (Middle East Studies Association).

"ביצועי" הארגון הזה בהבנת המתרחש באזור רחוקים מלהיות מרשימים. ארגון  המתיימר להיות גוף א-פוליטי, אבל קשה להיות יותר מגמתי מאשר הארגון הזה. רשימת הנושאים בהם חברי הארגון עוסקים ויותר מזה, רשימת הנושאים בהם הם נמנעים מלעסוק אומרות דרשני.

למותר לציין שהסכסוך הישראלי-ערבי על היבטיו השונים זוכה לתשומת לב מעל ומעבר במסגרת הפעילויות של הארגון ונמצא דרך קבע במרכז סדר היום. הדוקטרינה הבסיסית של ארגון MESA בנויה סביב משנתו של פרופ' אדוארד סעיד שנפטר לא מזמן, שספרו "אוריינטליזם" הוא קריאה חובה לכל מי שרוצה להיכנס לשטח. הספר מוגדר כ"טקסט בסיסי בתחום האקדמי של לימודי הפוסט קולוניאליזם".

הדוקטרינה של סעיד נשענת על תיאורית ההתקרבנות (victimization) של העולם הערבי. זאת תיאוריה הגורסת שעמי ערב הם "קורבנות" של הקולוניאליזם המערבי ובמיוחד זה של ארה"ב (סעיד מתעלם לחלוטין מהעובדה שלא היתה למעשה כל מעורבות אמריקאית בקולוניאליזם של העולם המוסלמי.  דיוק היסטורי לא היה אף פעם הצד החזק של הפוליטיקה התקינה). הפיגור והנחשלות וכל שאר חוליי החברה הערבית והעולם המוסלמי הם, אליבא דפרופסור סעיד, תוצאה של היותם "קורבנות" של הקולוניאליזם. המנהיגים בארצות ערב והאסלאם אינם נושאים בכל אחריות למצב. כאשר אין אחריות, כך גורס סעיד. אין כל מחוייבות לשיפור מצבם של הנתינים. המחויבות היא של המערב, ובראש ובראשונה של ארה"ב. הם "חייבים" לפצות את עמי ערב על "חטאי" העבר.  במאמר מוסגר – הקמתה של מדינת-ישראל נזקפת גם היא לחשבון "פשעי" הקולוניאליזם, דבר המסביר את היחס העויין לישראל הקיים בקרב החוגים הליבראליים.

אובמה רכש את השכלתו באוניברסיטת קולומביה - מרכז פעילותו של פרופ' סעיד. מדיניות "הושטת היד"(outreach)  כלפי העולם הערבי, מדיניות בה הוא נוקט מיום כניסתו לבית הלבן בראשית 2009, היא פועל יוצא של התשתית האידיאולוגית לה מטיף אדוארד סעיד. עם רקע כזה אובמה מתקשה להכיר בכך שה"אביב הערבי" איננו אביב, שהשתלטות האיסלאם הרדיקאלי על העולם הערבי איננה קידמה אלא נסיגה, ושמדיניות "הושטת היד" מתקבלת בעולם הערבי כמדיניות של "פשיטת יד".

העם היושב בציון התברך בשפע של מומחים ו"מייבינים" העוסקים יומם וליל בניתוח ופירשון של ההתפתחויות באזור.  טבעי היה לצפות שאנשים החיים בווילה בתוך הג'ונגל (אני מרשה לעצמי לשאול את הדימוי בו השתמש אהוד ברק), ייראו את הדברים בפרספקטיבה שונה מזו של אנשים החיים בוושינגטון. אבל זה לא המצב. כמעט כל הישראלים העוסקים במתרחש באזור מגלים אותו חוסר הבנה בסיסי לנעשה בעולם הערבי, חוסר המאפיין את האמריקאים והאירופים.

יש לזה שתי סיבות. האחת היא שרוב הישראלים, כמו עמיתיהם במערב, שבויים בכבלי ה"פוליטיקה התקינה". זאת רעה חולה שהכניסה את האקדמיה לקיפאון חשיבתי. במקום להיות מרכזים של חשיבה יצירתית, מוסדות ההשכלה הגבוהה הם היום חממות של אינדוקטרינציה.

הסיבה השנייה היא תסמונת ה"אני ואפסי עוד" המאפיינת את האליטה הליבראלית הישראלית. הציבור שחולק על עמדותיהם הוא "בלתי מציאותי", אוסף של הזויים וקנאים דתיים.  הם – האליטות הליבראליות – לעומת זאת, הם אנשים שחושבים באופן רציונאלי, הם אנשים "מציאותיים".  איכשהו, מהיום בו מדינת-ישראל עלתה על המדרון החלקלק של אוסלו, כל התחזיות וניתוחי המצב של ה"הזויים" הבלתי מציאותיים הוכחו כנכונים, בעוד שה"מציאותיים" עוסקים כל הזמן במתן הסברים מדוע התחזיות וניתוחי המצב שלהם לא התממשו. המציאותיים כנראה לא מודעים לכך ש"לחזות זה קשה, בייחוד את העתיד" והם מנסים את כוחם שוב ושוב מתוך תקווה שאולי פעם זה יצליח.

בקרב המומחים והפרשנים למיניהם יש רבים הדוברים ערבית, יש רבים השומעים ערבית, ויש גם רבים הקוראים ערבית.  השאלה היא אם יש גם כאלה המבינים ערבית.  באחת מתוכניות הטלוויזיה לפני כמה שבועות התבקש אחד המרואיינים לחוות דעה על הערבית של אחד מכתבי הטלוויזיה הבכירים, כתב הדובר ערבית שאינו זקוק לעזרת מתורגמן כאשר הוא מראיין מנהיגים ערביים שונים. המרואיין, מבכירי השב"כ לשעבר המכהן היום כחבר כנסת, יליד סוריה ששפת אימו ערבית, חשב לרגע והשיב – זאת ערבית אשכנזית.  ערבית אשכנזית –  זאת מילת המפתח.  כדי להבין ערבית צריך לחשוב כמו ערבי. לכל שפה ישנם ניואנסים משלה המשקפים הבדלי תרבות וצורות חשיבה. צרפתים אינם חושבים כמו גרמנים ואנגלים אינם חושבים כמו איטלקים.  ככל שההבדלים התרבותיים גדלים כך גם אי ההבנות. לא פעם מתעוררים קשיי הבנה כאשר ההבדלים התרבותיים אינם גדולים (אפילו אמריקאים ואנגלים לא מוצאים תמיד שפה משותפת למרות שיש להם שפה משותפת). כאשר קיימים הבדלים תהומיים כמו אלו שבין תרבות המערב לתרבות הערבית – הפערים כמעט שאינם ניתנים לגישור. המצב דומה גם ביחסיה של ארה"ב עם עמי המזרח הרחוק, אבל זה נושא לדיון אחר.

מילים שנשמעות דומה בשפות שונות לא תמיד יש להן אותה משמעות, ויש מילים ומונחים שהם מהותיים בשפה אחת וכלל לא קיימים בשפה אחרת. כאשר שותלים מונח מסוים לתוך שפה בו הוא לא היה קיים מקודם, זה בכלל לא בטוח שגם המשמעות שלו על כל היבטיה ייקלטו.

כזה הוא המונח דמוקרטיה. הדמוקרטיה כפי שהיא קיימת בעולם המערבי, היא מושג זר לחלוטין לתרבות הערבית ולתרבות האסלאם בכלל.  חדירת המושג לשפה הערבית הצטמצמה לפן אחד שלו – ההצבעה בקלפי.  אלה ש"נדלקו" על האביב הערבי בשנתיים האחרונות, לא חסכו במילות לעג ובוז לנשיא בוש כאשר לפני 10 שנים הוא דיבר על ה"דמוקרטיזציה" בעיראק בעקבות הדחת סדאם חוסיין. התורים הארוכים שהשתרכו מול תחנות ההצבעה לא עשו עליהם רושם רב. אין ספק שלאור המצב השורר שם היום אפשר בהחלט לומר שהחדשות אודות  הגעת הדמוקרטיה לעיראק היו קצת מוגזמות.

מה שמכונה "האביב הערבי" אינו שונה במאומה ממה שקרה בעיראק. היום בבית הלבן יושב אובמה, אדם שאימץ את הדוקטרינה של אדוארד סעיד לפיה על ארה"ב להכות "על חטא שחטאנו" במערכת יחסיה עם העולם הערבי. ההתייחסות למתרחש בעולם הערבי היא לפיכך שונה מזו של תקופת בוש. הקו הרשמי של ממשל אובמה הוא שבחירות ודמוקרטיה זה היינו הך – כשיש בחירות יש דמוקרטיה.  וכשיש דמוקרטיה בא האביב, ושמש חביב יפיץ אור וחום.

צריך להבין שבחירות כשלעצמן אינן דמוקרטיה.  בחירות מתקיימות גם במשטרים רודניים (בכל מדינות האימפריה הסובייטית וגם ברוסיה עצמה התקיימו בחירות).  תפיסת השלטון ע"י משטרים רודניים באמצעות הקלפי היא תופעה של קבע בארצות העולם השלישי, וכמו כן ישנם מקרים בהם ארגון טרור מגיע לשלטון דרך הקלפי (ארגון החיזבאללה בלבנון ותנועת החמאס ברצועת עזה הן שתי דוגמאות).  אחרי ככלות הכול, האמצעים העומדים לרשותו של ארגון טרור לשכנע את ציבור הבוחרים להצביע עבורו הם הרבה יותר אפקטיביים מאלה של כל מפלגה פוליטית.

המדינה המוסלמית היחידה בה התקיים משטר המזכיר דמוקרטיה היתה טורקיה. המשטר הזה שמר על אופיו הדמוקרטי רק כתוצאה מכך שהצבא פסל את התוצאות של הקלפי פעם אחר פעם ומנע בכך את עלייתו לשלטון של משטר רודני. במילים אחרות, הדמוקרטיה הטורקית נשמרה רק בזכות השימוש באמצעים בהחלט לא דמוקרטיים. עכשיו, בזכות הדמוקרטיזציה, טורקיה צועדת בטוחות בדרך להפיכתה לרודנות תיאוקרטית. בשעה ששורות אלו נכתבות עדיין לא ברור איך יסתיים המאבק על השלטון במצרים, אבל אם הדמוקרטיזציה שם לא תרוסן, מה שקרה באיראן ובטורקיה עלול לחזור על עצמו. בעולם המערבי דמוקרטיזציה היא תהליך המביא קידמה, בעולם הערבי הדמוקרטיזציה היא פתח לתהליך של נסיגה. אמת פשוטה זו היא כנראה מעל ליכולת ההבנה של חסידי ה"אביב הערבי".

מדינת-ישראל, להבדיל מארצות אירופה וארה"ב, נמצאת במרכז הסערה. הסכסוך הישראלי-ערבי נמצא בראש סדר היום של האיחוד האירופי והממשל בארה"ב, אבל שם זה בעיקר נושא לדיונים ולגינויים.  עבור מי שחי בישראל זה נושא קיומי.

יש בישראל שפע של עסקנים, פרשנים ומומחים "נאורים" למיניהם המשוכנעים ביכולתם להבין לנפשו של הערבי. הם מאמינים שהם ניחנו בידע הדרוש למציאת פתרון הוגן לסכסוך הישראלי ערבי. הם גם מאמינים שכאשר יימצא פתרון לסכסוך הזה, כל שאר הבעיות של האזור תיפתרנה, ומזרח ומערב יוכלו לחיות בשלום. החבורה הזאת צמחה רובה ככולה במסדרונות הפקולטות למדעי החברה והרוח של האקדמיה בהן לדוקטרינת סעיד יש הרבה מה לומר.  התחומים האלה הם שטח הפקר בו את מקומן של נורמות אקדמיות תופסת האג'נדה.  כל מה שנחוץ זה אוצר מלים בסיסי של "מונחים אופנתיים " (Buzzwords) אותם משבצים במקומות המתאימים בעבודת מחקר, והופ – אתה דוקטור.  חוזרים על התרגיל חצי תריסר פעמים וגלימת הפרופסור בדרך. בסופו של יום מגיעים למצב בו כל זב ומצורע יכול להתהדר באצטלא של מומחה. ניסיונות להנהיג נורמות אקדמיות של ממש או לבקר את הנעשה נתקלים בתגובת ברך של "סתימת פיות" או "מקרתיזם". סיפורה של הפקולטה ללימודי הפוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון הוא דוגמא טובה.

ל"הכשרה" לה זוכים תלמידי המגמות האלה יש תוצאות בשטח. חובבנות ושטחיות בקריאת המצב, וחוסר הבנה בסיסי של מה שקורה בארצות השכנות. הדחתו של מוברק ובעקבותיה עלייתו לשלטון של מנהיג האחים המוסלמים, מורסי, התקבלו בברכה. ללא יוצא מן הכלל, כל המומחים התפעלו מהעובדה שלראשונה בהיסטוריה, במצרים התקיימו "בחירות דמוקרטיות". מה זה בדיוק "בחירות דמוקרטיות"? יש גם בחירות לא דמוקרטיות? ואם יש, איך יודעים להבחין מתי הבחירות הן דמוקרטיות ומתי לא? אולי בפקולטה למדעי הפוליטיקה של אוניברסיטת בן גוריון יש מי שיכול לתת תשובה?

עלייתו לשלטון במצרים של מנהיג המזוהה עם ארגון אסלאמיסטי קיצוני עוררה חששות בישראל לגבי עתידו של הסכם השלום. המזרחנית ד"ר מירה צורף, "ראש הדסק המצרי במרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה של אוניברסיטת ת"א", הרגיעה את הרוחות ואמרה שאין ממה לחשוש כי שמירת השלום עם ישראל היא אינטרס מצרי, היות ומשימתו הראשונה של הנשיא המצרי החדש תהיה להתמודד עם האתגר של אספקה יומית של פיתות לאומה של 80 מיליון. אני משאיר לקוראים להחליט לבד על רמת ה"מומחיות" של מי שנתן את התחזית הזו.  היה מעניין לדעת אם בכלא בו מחזיקים אותו, מורסי מקבל כל יום פיתה לארוחת בוקר, או שגם הוא סובל עכשיו ממחסור.

התרבות הערבית קלטה מהמושג דמוקרטיה את הקליפה בלבד ולא את התוכן. אי הבנות דומות קיימות גם ב"ייצוא" של מושגים מהתרבות הערבית. אסתפק בדוגמא אחת. עשרות מאמרים ועבודות מחקר הוקדשו להסברת המושג ג'יהאד. רובם ככולם ניסו לשכנע את הציבור הישראלי שג'יהאד זה לא מלחמת קודש כמו שמקובל לחשוב. ג'יהאד זה מאבק, או מאבק למען רעיון. את קריאותיהם של ערפאת ושל אבו מאזן לג'יהאד המומחים נוהגים לפרש כקריאה למאבק למען השלום. נו, באמת. זאת שאלה טובה אם יש איזה שהוא ערבי שמודע לפרשנות הזאת של המושג ג'יהאד!

אינני יודע באיזו שפה מתנהל המו"מ הנוכחי בין ישראל והערבים, אבל יש בהחלט מקום להאמין שאבו מאזן מבין עברית הרבה יותר טוב מאשר כל המומחים הישראליים מבינים ערבית. זה יבוא לידי ביטוי בתוצאות, אם וכאשר תהיינה כאלה.

 הערה לסיום, גם בשפה העברית יש בעיות עם משמעות המושג דמוקרטיה. על כך במאמר נפרד.

פורסם לראשונה: ד"ר ישראל בר-ניר, "תרבות ופוליטיקה: איך אומרים דמוקרטיה בערבית", מגזין המזרח-התיכון, 19 באוגוסט 2013.

* * *

נעמן כהן

"הפרוטסטנטים" יורדים מן הארץ

"המחאה לא גרה כאן יותר". מכתבה בשם זה מאת רועי ארד (עיתון "הארץ" (13.8.13), מסתבר שרבים מפעילי "המחאה החברתית" החליטו לרדת מהארץ. בין היורדים למשל "פרוטסטנט" בשם איליאן מרשק עולה מבריה"מ לשעבר, שירד לכפר בלטביה. (שם בלטביה כידוע קיימת חברה מושלמת).

כמה "פרוטסטנטיות" ירדו לגרמניה. לדבריהן לא בגלל מאבק חברתי ומשיכה לתורת רוזה לוקסמבורג שאמרה שליבה יותר לכל מדוכא בעולם מאשר ליהודים, אלא בגלל יוקר המחייה בארץ וזולותו בגרמניה.

המפורסם ביותר מבין "הפרוטסטנטים" היורדים, הוא מתי שמואלוף, שלדבריו הוא "מיואש פוליטית" מהארץ, ולכן הוא לומד גרמנית, ויורד לברלין.

שמואלוף והמולדת החדשה אשכנז (גרמניה)

בל נטעה, מתי שמואלוף אינו "פרוטסטנט חברתי" העוסק בתיקון חברתי, השגת צדק חברתי, סוציאל-דמוקרטי. בדומה לפרוטסטנט מרטין לותר בעל "האהבה הנוצרית" ושנאת ישראל, שמואלוף הינו גם כן בעל "אהבה", אבל ע"פ כללי ה-Amor hosti intellectualis , לשמואלוף אין אהבה לחברה הישראלית, ובכלל לישראל, אלא אהבה לאוייב, ועל כך הוא מתנאה בספרו "מדוע  אני לא כותב שירי אהבה ישראליים".

לשמואלוף ישנה גם "אהבה" נוספת. מר שמואלוף מתנאה בכך שהוא ממוצא עיראקי (בגדדי), כורדי, פרסי (משהדי) וסורי (חלבי). והוא חושב "מזרחית" (קרי, מחשבה גזענית אנטי אשכנזית).

לאור "הפרוטסטים" הללו, אין ספק ששמואלוף ימצא מקום מפלט באשכנז (גרמניה). מן הסתם הוא יוכל שם להיאבק נגד אפליית ה"אוסט-יודה", והפעם ה"אוסט יודה" הלא אשכנזיים... כך שאם יחיה שם שנים רבות עוד יקראו לו ר"ל "אשכנזי" (גרמני).

תחי אשכנז (גרמניה) ובירתה ברלין! המולדת החדשה של שמואלוף.

לזכותה של דפני ליף יאמר, היא נשארת בארץ.

הקריאה לאלימות של אבו עמאר וציון עמאר

למוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני, לא נולד בן, ולכן בחר לעצמו את הכינוי אבו עמאר (עמאר בערבית בנאי, כלומר "אבא של בנאי") על שם עמאר אבן יאסר אחד מבני לווייתו של מוחמד מייסד האסלאם.

עורך הדין, ציון עמאר, רצה בצעירותו לעברת את שמו, לכן החליט לבחור בשם בעל צליל דומה – אמיר. ציון עמאר הפך לציון אמיר. הוא לא היה היחיד. עשו זאת רבים לפניו, למשל: גרין-בן גוריון, צ'רתוק-שרת, שקולניק- אשכול, מאירסון-מאיר, רוביצוב-רבין, יזרניצקי-שמיר, ברוג-ברק, שיינרמן-שרון, מיליקובסקי-נתניהו. כולם רצו להשיל את השמות הלועזיים-גלותיים, ולהפוך לישראלים עם שמות עבריים. אבל כל אלו היו אשכנזים.

עו"ד ציון אמיר, המתעב אשכנזים, מיצר על כך שמחק את שמו הערבי עמאר, והחליפו בשם עברי. בדומה לאבו עמאר הערבי-פלישתינאי, שאיים באלימות על היהודים, מאיים כעת ציון אמיר (עמאר) במאבק אלים נגד האשכנזים.

בראיון לאמנון לוי הוא לא פירט כיצד בדיוק יש לדעתו להפעיל את האלימות נגד האשכנזים. לאלימות כידוע יש דרכים רבות.

האם עו"ד ציון עמאר ייקח בכוח את מחצית הווילה המפוארת של אמנון לוי מפני שהיא שייכת לאשתו האשכנזייה?

לעורך הדין ציון עמאר (אמיר) הפתרונים.

על פשעי מלחמה ועונשם – או אי עונשם

 אייזיק רוטנברג ניצל ממחנה ההשמדה סוביבור, הוא שרד את המרד, הצטרף לפרטיזנים ונלחם בגרמנים. בתום המלחמה עלה לארץ, וגורש ע"י הבריטים למחנה מעצר בקפריסין. עם הקמת המדינה עלה לארץ, נלחם, ונפצע במלחמת השחרור. לאורך חייו עבד בבניין ובנה את הארץ. פשוטו כמשמעו.

בפסח 1994, בגיל 67, בעת שעסק בתיקון רצפה, והיה רכון על ברכיו, הגיחו שניים מהעובדים הערבים בבניין, הלמו בעורפו בגרזנים, ורצחו אותו.

היום, 19 שנה אחרי הרצח החליטה הממשלה לשחרר את הרוצחים. כיום הם בני 37 ו-42, כל חייהם לפניהם. עם משכורת חודשית מממשלת חמאס.

השבוע שוחרר אחד מהם, אבו מוסא סאלם עלי עטיה, (בקרוב ישוחרר חברו) הרוצח חזר למשפחתו ברצועת עזה, נישא על כתפיים, סימן וי בידיו, התקבל כגיבור ויחיה את שארית חייו באושר על כך שרצח יהודי, קשיש, פנסיונר, איתו עבד. שהרי מוחמד טען שהתנאי לגאולה הוא השמדת היהודים...

http://laad.btl.gov.il/Web/He/Victims/111.aspx?ID=35449

כידוע פושעי המלחמה הגרמניים כמעט שלא נענשו. רובם יצאו בלא כלום, והנה גם מדינת היהודים שקמה על מנת שלא יוכלו יותר לרצוח יהודים משום יהדותם, משחררת רוצחי יהודים.

מחיקת הרשות השופטת – ביטול הפרדת הרשויות –

והסכנה לדמוקרטיה הישראלית

חנינא סגן כוהנים אמר ש"אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו
חיים בלעו.. (מסכת אבות ג') כלומר ללא מדינה אין בטחון. על בסיס העיקרון הזה כתב ההוגה האנגלי תומס הובס, ספר עם למעלה משש מאות עמודים, לוויתן.

לפי הובס קיימת בטבע מלחמת הכול בכול, לצורך זה יש לעשות "אמנה חברתית" שתבטיח את החיים. העם מפקיד את כל זכויותיו בידי הריבון כדי להשיג ביטחון. הריבון רשאי לחוקק חוקים ולקבוע תקנות כאוות נפשו ללא התנגדות. הזכות היחידה שנשארת בידי העם היא הזכות לחיים, שכן לשם כך חתמו בני האדם על "האמנה החברתית".

אין מנוס מלהודות, במדינת ישראל רוצחים אינם נענשים על מעשיהם. (טרם נגענו בנושא הרוצחים היהודים שיתבעו ללא ספק שחרור דומה). פעם אחרי פעם מבטל הדרג המדיני את החלטות הרשות השיפוטית, ומשחרר מהכלא רוצחים.

הפרט הישראלי יודע שהמדינה איננה עומדת לו בנושא זה. החוזה, האמנה, בין הפרט למדינה מופר. ודוק: אם אין "מוראה של מלכות, איש את רעו חיים בלעו." במצב כזה אנשים יחלו לעשות דין צדק לעצמם.

מצב זה, של ביטול הרשות השיפוטית, אם יימשך, עשוי להביא סכנה גדולה ביותר להמשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית.

המו"מ עם הפת"ח מאבק על התודעה

הטיעון שלא היה מנוס משחרור הרוצחים הוא טיעון סרק. כל המו"מ עם הפת"ח (החמאס לא בתמונה) הוא מאבק על התודעה. מי ייצא אשם באי השגת "השלום".

במאבק זה ישראל הייתה יוצאת עם יתרון לו היתה משכילה להבדיל בין שחרור הורגי חיילים, לבין רוצחי אזרחים פושעי מלחמה (כגון רוצחי אייזיק רוטנברג). בהבדלה יש גם אלמנט מוסרי וגם פוליטי-תועלתי. כל העולם היה מבין את זה, ומקבל את זה.

    אני חוזר על מה שכבר כתבתי כאן ולצערי לא התקבל ע"י הממשלה.

קריטריונים לשחרור אסירים

בשחרור אסירים יש לשמור תמיד על הקריטריונים הבאים מבחינה מוסרית ותועלתית:

1. לא ישוחררו אסירים שהואשמו בפשעי מלחמה, כלומר ברצח אזרחים.

2. ניתן לשחרר אסירים רק אם הואשמו בפגיעה בחיילים.

3. לא ישוחררו אסירים בעלי אזרחות ישראלית ע"פ הקריטריונים הללו, אלא אם כן יוותרו על אזרחותם ויעברו לשטחי הרשות הפלישתינאית.

רק שמירה על הקריטריונים הללו תאפשר את המשך המאבק בטרור והשגת השלום.

המסר שצריך היה לצאת מהמצגת של שמעון פרסקי-פרס

    הביקור של קבוצת הכדורגל בארסה מברצלונה אמור היה לייחצן את מפעלות "השלום" של שמעון פרסקי-פרס, ובעצם לייחצן אותו.

    מרוב רצון ל"שלום", סירב פרסקי-פרס להתיר את שירת המנון המדינה (שמא יפגע הדבר בערבים שתקוותם היא שהיהודים לא יהיו עם חופשי בארצם), וסירב להעלות הצגה על סיפורו של הילד פליפה, עולה חדש מארגנטינה ומעריץ נלהב של כוכב ברצלונה, ליונל מסי. מפני שנאמר בה שישראל היא הבית הלאומי של היהודים, סיפור שעלול להעליב את הערבים.

למותר לציין שהתנגדות הערבים להמנון ישראל, ולהיותה של ישראל בית לאומי ליהודים אינו תורם לשלום, אלא רק מרחיק אותו.

המסר בביקור ברצלונה היה חייב להיות אחר. היות שספרד הצליחה להשתחרר מהכיבוש הערבי, ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות, ולסלק את כל הערבים משטחה, והיות שחסן אל בנא, מייסד תנועת "האחים המוסלמים", תבע את כיבושה מחדש של ספרד כאדמת ווקף קדושה לאיסלם, (אפילו בארץ יש הרבה מקומות הקרויים ע"ש אנדלוסיה המראים את שאיפת הערבים לכיבוש מחדש של ספרד) – צריך היה פרסקי-פרס לתבוע בריש גלי מברצלונה שלמען השלום עם הערבים עליהם לוותר על שטחים מארצם* ולהחזיר אותם לכיבוש ערבי. אין ספק הכרזה זו היתה מועילה יותר לקידום השלום בכך שהיתה מחזירה את הערבים לפרופורציה המתאימה.

* ספרד אינה מוכנה אפילו להחזיר למרוקו את האי פטרוזיליה הזעיר:

http://en.wikipedia.org/wiki/Isla_Perejil

Moty Magdaleno

מוטי, האדמו"ר ממגדל – בעיית "הנטייה ההפוכה" (הומוסקסואליות) ופתרונה

מִרְיָם הַמִּגְדָּלִית

מִרְיָם "הַחוֹטֵאת" מִמִּגְדָּל, בַּת לִוְיָתוֹ שֶׁל בֶּן הָאֱלֹהִים.

עָשְׂתָה טוֹב לִגְבָרִים רַבִּים.

עַל מִרְיָם הַחוֹטֵאת מִמִּגְדָּל, אָמַר יֵשׁוּ:

"נִסְלְחוּ לָהּ חַטֹּאתֶיהָ כִּי הַרְבֵּה אַהֲבָה,"

וְהִיא גַּם זוֹ שֶׁטִּפְּלָה בְּגּוּפָתוֹ אַחֲרֵי שֶׁהוּרַד מֵהַצְּלָב.

ר' מָרְדְּכַי הַמִּגְדָּלִי

הָרַב הַקָּדוֹשׁ, ר' מָרְדְּכַי מִמִּגְדָּל, דוֹרֵשׁ בְּלַהַט.

יְטֹהַר הָעָם מִטֻּמְאַת מִשְׁכַּב זָכָר!

פִּיו שֶׁל הָרַב הַקָּדוֹשׁ, ר' מָרְדְּכַי מִמִּגְדָּל,

מֵפִיק מַרְגָּלִיּוֹת,

שְׂפָתַיִם יִשַּׁק,

מֶתֶק דְּבַשׁ טָהוֹר,

שִׂפְתֵי אַבְרֵכִים צְעִירִים.

 חורחה מריו ברגוגליו, הידוע יותר בתור האפיפיור פרנציסקוס הראשון, הצהיר לאחרונה כי "לא ישפוט כמרים על הנטיות המיניות שלהם." "אם מישהו הוא הומוסקסואל, ופונה לאלוהים, ויש לו רצון טוב, מי אני שאשפוט?" אמר האפיפיור לעיתונאים, "אי אפשר לדחוק אנשים אלו לשוליים."

דברי האפיפיור באו על רקע של פרשיות רבות של התעללויות כמרים בנערים, והתפטרות האפיפיור הקודם בנדיקטוס ה-16 על רקע סקנדל לפיו חבורה של כמרים הומוסקסואלים יצרה "שדולה הומוסקסואלית" אשר פעלה באופן חשאי בוותיקן.

לעומת האפיפיור, רבי מוטי אלון ממגדל, הוא הומופוב קיצוני וברוח זו הוא גם מטיף לתלמידיו. לדבריו: "החשיפה לכל נטייה, לכל עיוות, בעיקר בקטע המיני, היא אבי אבות הטומאה." "הומוסקסואליות נובעת מחוסר שובע מיני. הצעד הבא – משכב בהמה." "הפיכת ההומוסקסואליות לאידֵיאה, לרעיון, למין הכרה משפטית בזוג – כל זה מהווה נדבך נוסף בשבירת הערך הבסיסי ביותר הנחוץ כדי לקיים חברה, מדינה, עם ואפילו עולם. פירקת את הפאזל המשפחתי – פירקת את כל המערכת."

הנה הכתבה עם דברי הרבי מוטי ממגדל ( Moty Magdaleno): (הקישו להגדלת הגיליון):

http://havruta.org.il/wp-content/uploads/2010/02/elon5.jpg

מן המפורסמות הוא שמרבית ההומופובים הינם למעשה הומוסקסואליים לטנטיים (יותר ופחות), והנה, ההוכחה גם כאן. לאחר ההטפה ההומופובית לא התגבר הרבי ממגדל, על יצרו, (ולא פעם אחת בלבד), ולאחרונה הורשע בבית המשפט בביצוע מעשה מגונה בכוח בתלמידו הקטין‏.

והנה לא רק שהרבי ממגדל לא הודה בעבירות אותן ביצע, ולא ביקש עליהן סליחה ומחילה, אלא הוא מוסיף להטיף לתלמידיו. והחמור מכל,  פחות משבוע לאחר הרשעתו במעשים מגונים בכוח בקטין, זכה הרב מרדכי אלון לגיבוי משמעותי מאחד הרבנים הבכירים ציונות הדתית, הרב חיים דרוקמן.

דרוקמן, ממנהיגי הציבור הדתי-לאומי, הזמין את הרב המורשע ללמד תורה בישיבתו, "אור עציון", בשיעור שבועי שימסור לתלמידים. (כן, אותו הרב דרוקמן שבעבר גיבה גם את זאב קופולוביץ', לשעבר ראש ישיבת "נתיב מאיר", שהורשע במעשים מגונים בתלמידיו).

דרוקמן מכהן בין היתר כיו"ר של מרכז ישיבות ואולפנות בני-עקיבא ושל הנהלת איגוד ישיבות ההסדר ונחשב לרב הלא רשמי של תנועת הנוער בני-עקיבא שבה הוא חבר הנהלה. ככזה, להחלטותיו עשויות להיות משמעותיות עבור מאות אלפי בני נוער ומבוגרים – תלמידים, חניכים ובוגרים של מוסדות אלו.

הפתרון היחיד עבור הרב מרדכי ממגדל עצמו, ולכל הסובלים ממנו, ולכל אלו המתחבטים בין ההלכה למהותם, הוא מציאת פתרון הלכתי שיבטל את האיסור על יחסים הומוסקסואליים.

הומוסקסואליות – "הנטייה ההפוכה" הבעיה ההלכתית

   ההלכה אינה אוסרת על "יחסים הומוסקסואליים". ההלכה אוסרת רק על קיום יחסי מין אנאליים בין גברים. מקור האיסור בפירוש הפסוק: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא י"ח, כב). העונש על המעשה מופיע שני פרקים לאחר מכן: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ', יג).

לפי הפרשנות ההלכתית, העונש לעובר על איסור זה במזיד, בפני שני עדים, ולאחר שהתרו בו, הוא מיתת בית דין בסקילה. ודוק: האיסור בתורה הוא על יחסי מין אנאליים בלבד, כפי שמפרש רש"י: "מכניס כמכחול בשפופרת". יחסי מין ללא חדירה בין שני גברים, בהם הגיע אחד הגברים לשפיכת זרע, אסורים כפי שאוננות אסורה, משום שפיכת זרע לבטלה, ואינם גוררים ענישה.

באותה מידה מין בין שתי נשים, אינו נחשב על פי ההלכה כביאה, ולכן קיום יחסי מין לסביים לא נאסר בתורה. יחסי מין אלו מכונים "נשים המסוללות זו בזו."

ספרות הקבלה הגדילה לעשות. העונש הצפוי למקיימים יחסי מין הומוסקסואלים: "הבא על הזכר, יתגלגל בשפן או בארנבת, כפי מה שחטא או בועל נבעל."‏ (‏שער הגלגולים מאת רבי חיים ויטאל, הקדמה כב.(

היהדות הרפורמית קוראת את הפסוק "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא י"ח, כב), כמתייחס למין פולחני שהיה נהוג במקדשים הכנעניים, ועיקרו עבודת אלילים. על פי היהדות הרפורמית איסור זה אינו רלוונטי עוד בימינו.

הומוסקסואליות – הפתרון ההלכתי

   אמנם אני לא רב (רק נכד של רב) וללא השכלה תורנית, אבל ברצוני להציע פתרון הלכתי לבעיה, פתרון שעשוי להתקבל בבוא היום עם שינוי התודעה החברתית גם בקרב האורתודוכסים.

מין אנאלי באישה מותר גם בכפייה

לעומת האיסור על מין אנאלי בין גברים, ההלכה מתירה לגבר לקיים יחסי מין אנאליים עם אישה, ואפילו בכפייה בניגוד לרצונה. המונח בספרות התורנית, הוא "הפיכת שולחן".

כינוי נוסף ליחסי מין אנאליים הוא "ביאה שלא כדרכה". בתורה, ביאה שלא כדרכה (מין אנאלי) נחשב כעינוי לאישה, כמו שכתוב אצל שכם ודינה "וישכב אותה ויענה". ‏(בראשית לד ב').

ומאין ההיתר לקיום מין אנאלי באישה למרות העינוי שזה גורם לה?

ההיתר נלמד מאותו הפסוק האוסר יחסים אנאליים עם גבר. "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" (ויקרא כ יג), מהמילה "משכבי" (ולא "משכב") לומדת המשנה שישנן שתי דרכים לגיטימיות לקיום יחסי מין בין גבר לאישה: "לא חלק בין ביאה לביאה" (יבמות ו א), ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: "בין ביאה כדרכה, לביאה שלא כדרכה, דכתיב (ויקרא כ) משכבי אישה, ומגיד הכתוב ששתי משכבות יש באישה."  (מין וגינאלי, ומין אנאלי).

בגמרא במסכת נדרים (כ, ב) ניתן היתר לכפיית מין אנאלי על האישה: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאוכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד."

בהמשך מובאים שני סיפורים, על רבי יהודה הנשיא ועל רב, המחזקים גישה זו, והם מקור הכינוי "הפיכת שולחן": באה אישה לרבי בתלונה: בתלונה:  "רבי, ערכתי לו שולחן והפכו! (כלומר הפך אותי, וקיים מין אנאלי בכוח) אמר לה: "בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך?" אישה באה לפני רב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שולחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא? (ארמית: במה זה שונה מדג?)

נחזור לאיסור לקיים יחסים אנאליים בין גברים שנסמך על הכתוב בתורה "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ." במציאות ניווכח שבשונה מהאישה בזכר אין משכבים, אלא רק משכב אחד. ההבדל המהותי בין הזכר לאישה אינו מאפשר את האנאלוגיה-הגזירה השווה, והיות ולא כתוב בתורה "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר משכבי זכר." כי אין משכבי זכר. מבחינה אנטומית יש בזכר רק משכב אחד, ולכן נסיק שאין התורה אוסרת על משכב זכר. ולכן, משכב זכר מותר.

פירושים מפולפלים מפירושי זה, שינו הלכות מסוימות בתורה והפכן אותן על פיהן. לכן אין מן הנמנע שיתקבל גם פירוש זה.

הנה אתגר הלכתי לרב מוטי אלון, שנה את ההלכה, והבא גאולה, לך עצמך, לתלמידיך, ולעולם.

נ.ב. מן הראוי גם לבטל את ההיתר ההלכתי לאנוס את האישה ולכפות עליה מין אנאלי.

הסילוגיזם הגאוני של הפילוסוף הלוגיקן ישראל סגל

הפילוסוף היווני המפורסם אריסטוטלס, (שהיהודים מאד אהבו, ולכן החליטו לקרא לו בימי הביניים בשם החיבה "אריסטו" כמו צחי, יוסי, רפי). פיתח לראשונה את מדע הלוגיקה. הסילוגיזם של אריסטו היה הגיון פשוט. למשל:

כל היוונים הם בני אדם.

כל בני האדם הם בני תמותה.

מסקנה: כל היוונים הם בני תמותה.

מאז אריסטו אמנם התפתח קצת מדע הלוגיקה, אבל דומה שמאז ברטראנד ראסל, ולודוויג ויטגנשטיין, טרם קם לוגיקן כישראל סגל.

הנה היווכחו בעצמכם. הלוגיקן ישראל סגל הגיע לסילוגיזם מדהים. בגיליון בן עזר 863, הוא כותב:

"האלימות של מוסלמים כלפי יהודים החלה בסמוך לעלייה הציונית לארץ, והלכה וגברה עם הצהרת בלפור, תוכנית החלוקה של האו"ם, הקמת המדינה וכיבוש השטחים ב-67'?

המסקנה שלי (טוען הלוגיקן ישראל סגל) היא שלאסלאם ולמוסלמים אין באמת משהו נגד היהודים בתור שכאלה. מה שמפריע להם זה נישולם מהארץ "שלהם", ולעניין זה הם מאשימים את כל יהודי העולם (שהרי אנו מדינת היהודים). מכאן שהמלחמה באנטישמיות צריכה להתחשב בגורם החשוב הזה. התעלמות ממנו לא תביא שום תוצאות.

שימו לב ללוגיקה של ישראל סגל, מוחמד טען במאה השביעית שהיהודים הם קופים וחזירים, והתנאי לגאולה הוא להשמידם (כמופיע באמנת החמאס סעיף 7) בגלל שידע שהיהודים יכבשו מהערבים שטחים ב-1967...

    תגידו אתם, מי אמר שתחום הפילוסופיה בארץ מתנוון...

    אגב בדבר אחד צודק הלוגיקן סגל, מוחמד אמר את דבריו לאחר נישולם של היהודים מהארץ "שלהם" קרי, "ארץ ערב", שעד היום חייבת להיות ע"פ החוק יודנריין, בגלל הכרזת מוחמד ש"לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים."

הנה מוחמד חוסיין המופתי מטעם הפת"ח, (הארגון שאיתו מתנהל עתה מו"מ) קורא להשמדת היהודים על פי דברי מוחמד:

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

"השמחה" של דודו אמיתי

התעמלן הפרו-ערבי, החבר דודו אמיתי, מגבעת חביבה, מביא בגיליון "חדשות בן עזר" 864 את מה שהוא קורא "סרטון לא משמח על פעולות המתנחלים". מה פירוש לא משמח? הרי את דודו אמיתי הסרט מאד משמח. מה יכול יותר לשמח את החבר אמיתי כסוכן התעמולה הערבית מאשר השחרת יהודים, הרי על תעמולה זו בנויה פרנסתו.

כזכור, למרות כל מאמציו לא הצליח דודו אמיתי למצוא אפילו ערבי אחד מערביי "הדו-קיום" של גבעת חביבה שאינו גזען, ושרואה בדברי מוחמד לפיהם יש להשמיד את היהודים גזענות, ולא מופת מוסרי. אגב בסרט "הלא משמח" שהביא אמיתי רואים את חיילי צה"ל מטפלים בעדינות בערבי שהתעלף. מן הסתם בעולם הסרטים של דודו אמיתי, רק סרט אחד היה באמת משמח אותו, למשל סרט המתאר את ערביי חברון שוחטים את היהודים כמו בטבח 1929. הרי זו מטרת פעולתו של החבר אמיתי, הפיכת חברון (וכל יו"ש) ל"יודנריין".

הלקח המצרי והמו"מ עם הפת"ח

המצרים (האגיפטים-קופטים) לחמו כ-300 שנה נגד הכיבוש הערבי ודוכאו באכזריות. הכובשים הערבים הקימו מחנה צבאי כמרכז שלטוני בשם פוסטט, ע"ש יריעות אוהלי החיילים הכובשים. ממחנה פוסטט התפתחה קהיר (ההתנחלות הערבית הגדולה בעולם). כתוצאה מהכיבוש הערבי וההתנחלות הערבית במצרים, הפכו המצרים למיעוט בארצם.

מצרים המודרנית קבעה את שמה: "הרפובליקה הערבית של מצרים", ע"מ לציין שמצרים שייכת לכובשים הערבים ולא למצרים הילידים, שמניינם היום הוא כ-10 מיליון נפש.

המצרים (האגיפטים) הינם הסובלים העיקריים מהמאבק הפוליטי העכשווי במצרים. ככופרים באיסלם כנסיותיהם נשרפות, והמונים מסתערים על בתיהם ועסקיהם. מאות אלפים מהם נמלטים מפחד ממצרים.

למזלנו אין כבר במצרים יהודים שאפשר לפרוע בהם. מאז ביצע נאצר את הטרנספר בו "טיהר" את מצרים מהיהודים והלאים את רכושם, אין במצרים קהילה יהודית. 

ככלל מצב הנוצרים קשה בכל שטחי הכיבוש הערבי (13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה) מצב הנוצרים בסוריה ובעיראק קשה במיוחד, בקרוב לא יוותרו שם כלל נוצרים. (יהודים כבר אין).

ומהו הלקח מהסכם השלום עם מצרים אותו ניתן ליישם במו"מ עם הפת"ח? מכבסת המילים התקשורתית מכנה את המו"מ עם ארגון הפת"ח מו"מ עם הפלישתינאים. למעשה זהו מו"מ רק עם ארגון הפת"ח. החמאס,מפלגת הרוב שזכתה ברוב קולות בקרב הפלשתינאים, איננה משתתפת כלל במו"מ.

הסכם השלום שנחתם עם מצרים, נחתם עם משטר דיקטטורי יציב, והנה עוד לפני שנכנס לתוקפו המלא על כל סעיפיו, הוא בוטל למעשה ע"י מובארק לאחר רצח סאדאת. כל זאת עוד לפני הכאוס הפוליטי העכשווי במצרים. כיום כל שנותר מהסכם השלום הוא רק תיאום ביטחוני.

אם כך קרה במצרים, קל וחומר יקרה עם הפלישתינאים. כל הסכם שייחתם עם אבא של מאזן, שאינו שולט אפילו בעמו, אינו שווה את הניר עליו הוא כתוב. קבלת התנאים הפלשתינאים לא תאפשר אפילו מצב של תיאום ביטחוני עם השעיית ההסכם הצפויה כבדוגמה המצרית.

על ישראל לסגת חד צדדית ולתת לפלישתינאים את החופש להקים את מדינתם בשטח A . מה שיעשו שם הוא עניינם.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

בן-גוריון, ז'בוטינסקי ו...דימיטרי שומסקי

 ב"הארץ" מיום 21.8.3013 באה על פתרונה חידה גדולה: מה היא "המטרה הסופית" [=ביטוי של ז'בוטינסקי] לסידרת-מאמריו של דימיטרי שומסקי בסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

התשובה נמצאת בכותרת הראשית למאמרו האחרון – "אומה פלסטינית במדינת ישראל" – ובקטע האחרון של מאמרו האחרון [לפי שעה]: "בניין האומה האזרחית הישראלית, שהאומה היהודית והאומה הפלסטינית בישראל יהיו בבחינת אבני היסוד שלו."

במילים פשוטות: מדינה דו-לאומית. [כשהחלוקה היא לפי שפת-האֵם; אפשר גם לחלק לפי דת ומסורת: יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים, ארמים, ועוד – אבל אולי גלשתי בכך להמשך מאמריו הצפויים של שומסקי...]

       ב-10.1.1934 פירסם בן-גוריון מאמר רב-ממדים ב"דבר" בכותרת "סכנת ההיטלריזם ואימת המלחמה." במאמר זה חזה ב.ג. בוודאות מלחמת עולם נוראה יותר מזו של 1914-18, שתיזום גרמניה הנאצית, ותוך כדי מלחמתה תפעל להשמיד את כל היהודים שבשטחי-כיבושיה. לשם כך קרא להפסיק כל הוויכוחים בתנועה הציונית ולהתרכז בהצלת יהודי אירופה והעלאתם ההמונית לארץ [פרופ' רות הכהן בספרה "תוכנית המיליון" מצטטת פרטיכלים המעידים על תכניתו של ב.ג. להעלות לארץ – לפני שתפרוץ המלחמה – 3 מיליון יהודים, גם אם שלטונות המנדט הבריטי יתנגדו לכך – ואז להכריז על עצמאות יהודית לפחות בנמל-חיפה וסביבותיו, שיוגן ויישמר ע"י ה"הגנה", ויהיה השער הראשי לעלייה המונית שתציל את יהודי אירופה, אשר, לדבריו, "חרב חדה מתהפכת על ראשם, על גורלם אנו אחראים, ואת שליחותם אנו עושים..."]

באותה שנה, כמה חודשים לאחר מכן, נפגשו ז'בוטינסקי ומזכירו הפוליטי באירופה, בנימין לובוצקי [אליאב]. שלפי עדותו [בספרו "זיכרונות מן הימין" עמודים 83-82] הגיעו אליו ידיעות על רעיונות של וייצמן ובן גוריון "לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית... ישבתי עם ז'בוטינסקי בבית קפה בפאריס... בדרך חזרה מבית הקפה אמר לי ז'בוטינסקי:... אדוני... לו באמת הציעו לנו אפשרות להקים מדינה יהודית על שטח קטן כגודל לונדון רבתי, הייתי מקבל זאת, ואז היינו הופכים שטח זה לבסיס צבאי ובשעת כושר כובשים את ארץ-ישראל כולה."

בן גוריון לא הצליח למצוא תמיכה בקרב חבריו לצמרת מפא"י וההנהלה הציונית והבנה לחזותו הקודרת בדבר השואה הצפויה ובדבר הסכמה לחלוקה תמורת מדינה יהודית עצמאית שתפתח שעריה לעליית-הצלה המונית בעוד מועד – ולכן החליט לחצות את קווי-המפלגות ולטוס ללונדון לפגישה עם יריבו בציונות זאב ז'בוטינסקי [בתיווך פנחס רוטנברג ובחדרו במלון]. הוא שיכנע את ז'בוטינסקי להקים יחד ממשלת אחדות לאומית להצלת העם היהודי  בעוד מועד, משום שבעוד חמש שנים, לערך, תפתח גרמניה במלחמת עולם ותנסה להשמיד את העם היהודי. ב-11.11.1934 חתמו שניהם בהתלהבות ובהרגשה חגיגית את "הסכם בן-גוריון ז'בוטינסקי"; ב.ג. היה משוכנע שיזכה ברוב בעניין ההסכם במישאל-עם בין חברי ההסתדרות – אך נכשל, וְ-60% הצביעו נגדו; בראשית פגישתם שוחחו על עניין רצח ארלוזורוב, וב.ג. הביע הערכתו לאבא אחימאיר, ודעתו שלא היה מעורב ברצח, ושניהם הסכימו לעסוק בעתיד המשותף ולא ביריבות על ענייני-העבר.

ההיסטוריון והסוציולוג ד"ר אלי נחמיאס פירסם בחודש ספטמבר 2012 בכתב-העת "עלון שאנן" במחקר "פרשייה עלומה: 'מעשה חיפה' – דיון במרכז מפא"י באלימות כלפי הרביזיוניסטים בחיפה" [פיצוץ אסיפה של המפלגה הרביזיוניסטית] ומביא את קביעתה של ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא שהחלוקה בין תומכי הסכם בן-גוריון-ז'בוטינסקי ומתנגדיו היתה דומה לחלוקה שבין התומכים באלימות ומתנגדיה... "סניף 'חיפה האדומה' הצביע רובו ככולו נגד הסכם ז'בוטינסקי-בן-גוריון," מציין נחמיאס; חרף כישלונו במאמץ לגבש עם ז'בוטינסקי כוח משותף להצלת העם היהודי בטרם פורענות – לא נרתע ב.ג. מלראות בתנועת ז'בוטינסקי ובראשי המחתרת הרביזיוניסטית שותפים חיוניים למאבק למען הקמת המדינה, ובספר תולדות ההגנה, כרך שלישי, חלק ג', במסמך מיום 9.10.1944 בעמודים 1887-1893 מובאים ציטוטים מפורטים מפגישת ראש מטה ארצי ב"הגנה" ועוזרו של ב.ג. בענייני ביטחון, הד"ר משה סנה, עם מפקד האצ"ל מנחם בגין, שנערכה ביוזמת ב.ג. כדי להציע לבגין הקמת תנועת-המרי-העברי בפיקוד מתואם של ההגנה והאצ"ל.

תשובתו של בגין היתה ש"לאחר שנפטר [ז'בוטינסקי] ראש בית"ר אנחנו רואים בדוד בן-גוריון את האיש היחידי שצריך לנהל את המלחמה הפוליטית של הציונות. אנחנו מוכנים להתייצב לפקודתו."

 על בסיס הידברות זו קמה "תנועת המרי העברי", אולם "תנועת החרות" התנגדה לחלוקת-הארץ. לאחר שהוקם גוש-חרות-ליברלים [גח"ל] ובו הסכימה "חרות" שלא לתבוע כיבוש שטחים למען שלמות-הארץ – כתב ב.ג. במאמר ששלח במיוחד לשבועון שערכתי ["מבט חדש"] כי לאור מצע גח"ל בעניין זה, לא היה פוסל עוד את "חרות" כשותפה בקואליציה. המאמר פורסם ב-19.4.1967 בכותרת "תשובה לתם". עוד לפני-כן, ביומנו מ-16.6.1963 [בטרם הוקם גח"ל] כותב ב.ג. שהוא מתפטר מראשות הממשלה, וכי צמרת מפא"י והממשלה הוכו בסנוורים, וייכשלו – ומי שיעלה לשלטון יהיה בגין, שיעמוד בראש גוש משותף עם הליברלים.

* * *

נתי מלאכי

אַסְפָן

עַל מִשְׁטָח שֻׁלְחָן וָחֵצִי בְּסָלוֹנוֹ

מַדְגִּים/מַסְבִּיר לִי בַּאֲדִיקוּת

"שָׁנִים לָקַח לִי לִבְנוֹת אֶת הַמַּעֲרָכָה הַזּוֹ

שֶׁל מִבְצָע בָּרְבָּרוֹסָה 1941, הִנֵּה אַתָּה רוֹאֶה

אֶת עֲצֵי הַמַּחַט מִפְּלַסְטִיק, דִּיבִיזְיַת רְגָלִים גֶּרְמָנִית טְבוּלָה בַּבֹּץ גּוּמִי,

טַנְק פַּנְצֶ'ר הָפוּךְ דֶּגֶם מְקוֹרִי שֶׁקָּנִיתִי מֵאֵיזֶה כֹּמֶר אַסְפָן מִטֶּנֶסִי,

וְהַיֹּפִי הַפְּרָאִי שֶׁל אֲדָמָה סַלְעִית מֻשְׁלֶגֶת מִפְּלַסְטִיק, הֶעְתֵּק מְדֻיָּק שֶׁל הַקֹּר

הָרוּסִי שֶׁחָסַם אֶת הַפְּלִישָׁה, וַאֲפִלּוּ דֶּגֶם מְמֻזְעָר שֶׁל אוֹפַנּוֹעַ צְבָאִי עִם סִירָה מַרְעִישׁ קַלּוּת."

הַתְּשׁוּקָה רַק גּוֹבֶרֶת עַל דִּגְמֵי מְטוֹסִים

"זֶה מֶסֶרְשְׁמִידְט מְקוֹרִי שֶׁל הַטַּיָּס הָרְטְמָן* כָּכָה צָלַל וְהִשְׁמִיד מְטוֹסֵי בַּעֲלוֹת הַבְּרִית."

מַדְגִּים בִּזְהִירוּת שֶׁל טַיֶּסֶת לוּפְטוָואפֶה  מְנֻסֶּה

"רַק תֵּדַע אָחִי אֲנִי לֹא מְפָאֵר

הַגֶּרְמָנִים, אֶלָּא מִתְפַּעֵל מֵהַיְּכֹלֶת הַהַנְדָּסִית

שֶׁלָּהֶם לִכְבֹּשׁ כְּכִירוּרְגְּיָה צְבָאִית"

"הִנֵּה זֶה הַמְּפַקֵּד מוֹנְטְגוֹמָרִי עָשׂוּי מֵעוֹפֶרֶת יְצוּקָה, שֶׁבָּלַם אֶת

רוֹמֵל בַּמִדְבַּר הַמַּעֲרָבִי."

מוֹזֵג לִי וִיסְקִי לְהַרְטִיב אֶת הַיֹּבֶשׁ

כְּשֶׁבּוֹקֵעַ מֵהָרַמְקוֹל גֶ'ז אוֹרְקֵסְטְרָה  גֶּרְמָנִי

בַּיְּצִירָה שֶׁל גוּנְתֶר שׁוּלֶר **

שֶׁבָּרֶקַע צִלּוּם דָּהוּי חוֹף נוֹרְמַנְדִּי שֶׁל הַדִּיבִיזְיָה הַמּוּטֶסֶת ה-101

גֶּשֶׁר אֶחָד רָחוֹק מִדַּי.

* אריך אלפרד הרטמן – טייס בעל צלב הברזל וצלב האבירות, הפיל למעלה מ-352 מטוסי  בעלות הברית, שם הכינוי שלו היה "האביר הבלונדיני".

** מנצח ומלחין ג'אז, נגן קרן יער כתב יצירות לג'אז ומוסיקה קלאסית.  

* * *

צבי י' כסה

ראש חדש לגטו

מהו נפתלי בנט? – לישראלים הדמוקרטים – כקורה לדמוקרטים בהיסטוריה – לוקח זמן להבחין תהליכים אנטי דמוקרטיים. בבחירות נכבש מגזר פוליטי ע"י בנט שהפיח בו רוח סטארט אפ. מהי הרוח? – להרוג מחבלים (הרגתי הרבה ערבים ואין עם זה בעייה); לא יעזור לחץ לא יהיה שיחרור מחבלים; צריך לספח את השטחים; והפלסטינים? ניתן להם אוטונומיה. ואם יסרבו? העולם מכבד כוח; ומה עם החברה הישראלית? – לחנך לערכים יהודים: 'יהדות השרירים' של בנט! לא כל אחד יכול לכתוב כעולה על רוחו; חוק משילות של 4% לאזרחים הערבים; ואם הם יתאחדו ואח"כ ייפרדו? נבטל את האפשרות הזאת; וזו רק הקדמה לגבורות, לאירופה:

האירופים מאיימים למנוע תקציבי מדע מעבר לגבול? – נבטל ההסכמים איתם. וארצות הברית? הם לא מעיזים לפעול בסוריה. נהיה חזקים והם יקבלו. לא נישאר בממשלה אם יזכירו גבולות 67'. אפשר להבין מדוע סירב למשרד התעשייה. לספיר, לשרון, לאולמרט יאה שר התעשייה. לבנט לא. יהיה שר הכלכלה כי הוא מנהיג לאומי חדש. איזה? –

ראש חדש לגטו

"אין תורת הרצל ואין תורת ז'בוטינסקי יש רק תורת ישראל," נאום הגבר לחסידיו. כאן הגטו, כאן קפוץ! הרצל, ויצמן, בן גוריון וז'בוטינסקי הבינו שמדינה חייבת בגט כריתות לתודעת הגטו. העולם רב עמים ומדינות. לכן, לא מצפצפים עליהם ודורשים מדינה במשפט העמים! פירוש: לא עם לבדד של בֶנֶט לדורותיו אלא עם בין עמים מדינה בין מדינות. כאן המאבק המכונן בין הישראלים הדמוקרטים לבֶנֶטים. גם אם הם לובשים פלמ"ח וחילונית בחלון, הם גטו.

הבֶנֶטים – המספרים שאפשר מדינה עפ"י התורה – נגד ההרצלים שנטו גשר בין עם-דת אל ההיסטוריה של עם-מדינה. הבנטים – אין אצלם מדינות, אין ערבים ואירופים ואיסלאם. יש תורה ורבניה והארץ ומלואה. העולם לא יקבל? הצחקתם: יש הבטחת-על. רק לחזק את אהבת התורה.

הפסיכולוג בטלהיים שאל איך קרה שכל פעמוני אירופה הזעיקו אסון והיהודים לא זזו. איך קרה הנורא הזה, בעצתם של חכמי תורת ישראל שוללי הרצל וויצמן? תשובת הפסיכולוג היא ההיסטוריה שלנו: היהודים חיו בגטאות סגורים במרחב תודעה ומשמעות. מה שמחוץ לגטו אין לו משמעות. הציונות היא המרי נגד יהדות התורה האורתודוקסית-בנטית.

המפד"ל המקורית המסתלפת

המפד"ל באה להכיל אורתודוקסיה עם המודרנה. מהפיכה. אבל, כשהרב קוק אמר "אלה פעמי גאולה" – תלמידיו, שנולדו למדינה וצריכים למצב את מעמדם מול החרדים, יפרשו כי היא פרוזדור לגאולה האלוהית – אל עם לבדד ישכון. וצהל של צבא השם למלחמות השם. זה הבית היהודי בראשות ראש הגטו. חברים ביש עתיד צריכים לגלות ללפיד את השורש הזה.

פוליטיקה דתית-לאומנית היא אחת בהיסטוריה: הממשלות מנוונות ואנחנו המחליפים. וכך משנות ה-70 המפד"ל-גוש אמונים-מתנחלים-תגי מחיר-ישיבות-הסדר-בני עקיבא-בית יהודי וכיו"ב בחסות הרבנים – ערב רב שהמדינה מכשיר בידם לעשות כרצונם.

ומעשיהם הם הכערה אכזיסטנציאלית של היהדות, ועל השורש הזה צריך לריב איתם: העם היהודי הביא על העולם את האל האחד ואת "בצלם אלוהים ברא אותו" את כל האדם. או אז מה איתנו?

ונולד מושג הבחירה ואתו הדילמה: בחירה לזכויות יתר או לחובות יתר? כל מנוול בכל דת ותרבות רוצה זכויות יתר. בגלות יהודים חלשים בחרו בחובות יתר. נלחמו רק על זכויות שוות. כשהיה להם כוח בימים תנ"כיים הם פירשו את הבחירה לזכויות ודיכוי עמי הארץ. בכל ציוויליזציה יש דברים אפלים שאדם דמוקרטי בן ימינו לא יקבל. ראש הגטו בנט וסובביו מבקשים לשכפל לימינו קטעים מהאפלה בגין זכויות היתר ליהדות השרירים שלהם – מהבעלות הבלעדית על הארץ ועד שנאת גויים שהיא אצלם אהבת ישראל ועד שירות חלקי בצבא ותקציבים מיוחסים והרשאת רבנים לצפצף על מוסדות המדינה וראשי ממשלותיה הנבחרים.

מעטפת כאילו רוחנית

לעטוף את הכיעור הזה ברוחניות, מביא בנט את אבישי רוניצקי. היצגן הרוחני של הלאומנות שבכל העולם היא פאשיסטית: מדאורייתא, במדינת היהודים אסור שיוויון בין יהודי לגוי/ערבי. לא צבא ההגנה לישראל אלא צבא השם. רק החינוך המפד"לי עושה חיילים טובים (ביום הזיכרון הוא יסביר זאת בקיבוץ בית השיטה) ולכן, זכותם להדרת חיילות: "52 שנה אין אף פסק הלכה התומך בגיוס בנות," הוא מלמד. והוא יהיה לראש המינהלה לזהות היהודית.

אלה השניים עומדים על הכתפיים של המחתרת היהודית, שהתגלגלו לעמותות בית המקדש כיעד-פגע הבא. והכול בעטיפה של קדושת המדינה. קדושה שלמענה מותר למדינה לשקר, לעוול, לרתום מפקדי צה"ל להערים על המוסדות והמשפט, לא לאתר את נבלי תג מחיר, להערים על חברי הכנסת והדברים גלויים לפנינו. רק לראותם.

ומעל הפיסגה הזו דרשת ההר "לחזק ערכים יהודיים". אני מזמין אותו להתייצב בשער בת רבים להציג את מושגיו מהם ערכים יהודיים. הנשגבות של הציוויליזציה העברית, הם הערכים האוניברסליים. אין ערכים אנגליים או צרפתיים או יהודים. יש ערכים ראויים והם אוניברסליים ויש דרכו של כל עם ותרבותו במימושם. כל ערך פרטיקולרי אינו ראוי. הבלבול בין ערכים למנהגי המימוש שלהם הוא מכוון: ניסיון להגדיר מנהגים כאילו הם הערכים. במרחב הזה, הרוחני והאמוני – הבית היהודי מסוכנים לישראלים הדמוקרטיים משום שהם מתלבשים פלמ"ח וסטארט אפ.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 21.8.13

* העובדה שהמדינה היחידה במזה"ת, שבה הערבים נהנים מזכויות האזרח היא ישראל, ידועה זה מכבר. כעת מתברר, שישראל היא גם המדינה היחידה במזה"ת שבה הערבים נהנים מהזכות הבסיסית ביותר – הזכות לחיות.

* תסריט: המו"מ המדיני מסתיים בהסדר. הרשות הפלשתינאית הופכת למדינה, בגבולות 49', אולי עם אי אלו "חילופי שטחים". והמדינה הזאת מתדרדרת במהרה למציאות סורית או מצרית, כלומר טבח המוני הדדי. שאלה: את מי יאשים גדעון לוי בהתדרדרות? (אין שתי תשובות אפשריות לשאלה הזאת).

* סגן נשיא מצרים המתפטר מחמד אל בראדעי, הוא לכאורה האיש הטוב בכאוס המצרי. הוא נאבק נגד הדיקטטורה של מובארק. הוא נאבק נגד הדיקטטורה של "האחים המוסלמים". הוא נאבק נגד הדיקטטורה של ההפיכה הצבאית. הוא מגלם את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית והשלום.

אך בל נשכח, שבתפקידו כמזכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) הוא שימש כמֶגָה מכונת הכביסה של תוכנית הגרעין האיראני. ואחרי הכול, האיום הגדול ביותר על שלום העולם הוא איום הגרעין האיראני. אז נכון, הוא חתן פרס נובל לשלום. אולם אחרי שרב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל לשלום – אין כל סיבה לצפות לזיקה כלשהי בין הפרס לבין שלום.

* אני תומך בכל ליבי בהצעת חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי, כפי שהוצעה בכנסת שעברה בידי ח"כ לשעבר אבי דיכטר (אז מ"קדימה"). אולם אני מודע לכך, שאין היום סיכוי לחוק לעבור כמות שהוא, בוודאי לא בקונצנזוס הלאומי הראוי לו. בוודאי, לנוכח העץ שטיפסה עליו שרת המשפטים לבני, כשנטלה על עצמה משימת קודש לטרפד אותו. אגב, ממקור ראשון ידוע לי, שיוזמי ההצעה, עוד טרם הציעו אותה לדיכטר, הציעו אותה ללבני, אז יו"ר האופוזיציה. לבני הסכימה לחוק, התכוונה להציג אותו עד שקיבלה רגליים קרות. 

לנוכח הקושי להעביר את החוק במתכונתו הנוכחית, נכון לגבש נוסח מרוכך יותר, שאולי הוא פחות מוצלח, אך יש לו סיכוי לגבש סביבו רוב גדול, תוך שמירה על עיקריו. בחירתה של לבני להטיל את משימת ניסוח ההצעה על כלת פרס ישראל, פרופ' רות גביזון, היא בחירה מעולה. גביזון הינה משפטנית דגולה, שמחויבותה לצביונה היהודי, הציוני והדמוקרטי של ישראל מוחלטת. גביזון מחויבת לערכים ליברליים ולזכויות הפרט ולערכים לאומיים, ויודעת היטב שאין סתירה בין השניים. גביזון לא תחפש את האיזון בין יהודי ודמוקרטי, אלא את הסינרגיה שבה ישראל תהיה יותר יהודית ויותר דמוקרטית, שהרי אם ננער את אבק התעמולה הפוסט ציונית – אין כל סתירה בין זהותה היהודית של המדינה לצביונה הדמוקרטי.

* הביטוי הרוחני תרבותי של הסינרגיה היהודית דמוקרטית של ישראל הוא שירתו הפוליטית של אלתרמן, "שירי העת והעיתון", כלשונו, כפי שבאה לידי ביטוי בעיקר ב"טור השביעי" ב"דבר" אך גם במקומות אחרים. אלתרמן היה מכסימליסט ציוני ומכסימליסט דמוקרטי. הוא נאבק למען זכויות הפרט ולמעט זכויות המיעוט ויצא בחריפות רבה נגד פגיעה במיעוט הערבי, ובעת ובעונה אחת (ולא "מצד שני"), תמך ללא פשרות בזהותה ובצביונה של ישראל כמדינה יהודית ציונית המחויבת להגשמת הציונות, לעלייה יהודית ולהתיישבות יהודית. הוא נאבק למען זכויות הפרט של הערבים בא"י אך דבק בכך שרק ליהודים זכות לאומית על א"י.

המכון הישראלי לדמוקרטיה מוביל קמפיין של ציטוט דברים שכתב אלתרמן בזכות הדמוקרטיה, זכויות הפרט, זכויות המיעוט ועליונות המשפט ושלטון החוק. הציטוטים – מדוייקים. אולם הם נכתבו טרם המתקפה הפוסט ציונית, כאשר איש בתוכנו לא פקפק בצדקת הציונות, לא המציא סתירה חסרת שחר בין מדינה יהודית ודמוקרטית וטרם מתקפת המישפוט של החברה הישראלית והאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק. הצגת דבריו היום, בדיון הציבורי האקטואלי, מחוץ להקשרם, ובעיקר – מבלי להבהיר מה היתה עמדתו בסוגיה הכוללת של צדקת הציונות, היא הטעייה.

באחד משיריו האחרונים (1970) חזה אלתרמן בעיניים נבואיות את הפוסט ציונות, והזהיר שזו הסכנה החמורה ביותר למדינת ישראל, והאויב היחיד המסכן את קיומה.

"אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאתו הצדק. // חוורו שמיים מאימה / בראותם אותו בקומו לבצע המזימה!"

אפילו השמיים חוורו מאימה, מאחר ובבחירה החופשית הם מודעים לנטייה הקיימת לעתים בתוכנו לבחור ברע. שירו של אלתרמן הוא מעין צוואה לבחור בטוב ולהילחם ברע. להילחם על צביונה היהודי, ציוני, דמוקרטי של מדינת ישראל, ולהתנגד לכל ניסיון לחתור תחת אופייה זה.

* תשפוכת של דמגוגיה אנטי סוציאלית פופוליסטית מציפה אותנו בשיח הציבורי על קצבאות הילדים, ושיאה – אמירתו של לפיד על כך שתפקיד ההורים לפרנס את ילדיהם ולא תפקיד המדינה.

ודאי שזה תפקיד ההורים. אולם במדינה, שעל פי מדדי ה-OECD פערי השכר ופערי החינוך בה הם הגדולים ביותר בין המדינות המפותחות, אחוז העניים הוא הגבוה ביותר, חלק ניכר מן המפרנסים, גם משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, אינם יכולים להעניק רווחה וחינוך ראויים לילדיהם. תפקיד המדינה לסייע להם. הקצבאות בשום אופן אינן יכולות להחליף את המשכורת, אך הן מבטיחות חיים נאותים לעובדים.

80% ממקבלי הקצבאות הם אנשים עובדים, והניסיון להצדיק את הצעד באמצעות שלהוב יצרים נגד החרדים והערבים הוא שקרי.

על המדינה לראות כיעד לאומי יצירת מהפכת תעסוקה בציבורים הבטלים מרצון – גברים חרדים ונשים ערביות, באמצעות יוזמות השכלה ועבודה, צעדי הסברה, הקלות וגם באמצעות מקל. אך המקל בשום אופן אינו ענישה קולקטיבית שיפגעו ממנה בעיקר העובדים, אלא הפסקת התמיכה בישיבות שתלמידיהן אינם משרתים בצה"ל והפסקת ההקצבה לאברכים שאינם עובדים.

* לצד הביקורת על הקיצוץ בקצבאות, מן הראוי לזכור גם את הצד השני של המטבע – חינוך חינם מגיל שלוש, שהונהג לאחרונה, בעקבות המחאה החברתית והמלצות ו' טרכטנברג. אולם ההישג הזה מנוטרל בקיצוץ הקצבאות.

* מבצע החיסון נגד הפוליו, הוא שעתה היפה של מדינת הרווחה, הנוטלת אחריות על שלומם ובריאותם של אזרחיה. האנרכיסטים המנהלים קמפיין נגד המבצע, חושפים את פרצופם האמתי – אנרכיסטים לשם אנרכיה, ניהיליסטים חסרי אחריות.

* בימי קדם היה צומת גולני. לא עוד. החל מהשבוע – מחלף גולני. אתמול חנכתי אותו בשמחה. עוד אבן דרך במהפכת תשתיות התחבורה, המקרבות את הפריפריה הצפונית למרכז המדינה. נכון, כרגע הפקק נדד צפונה, לחלק הצפוני של כביש 65 (בין גולני לצומת קדרים) אך כבר מתקיימות עבודות הרחבת הכביש והקמת מחלפים וכך גם בכביש 85 בין צומת קדרים לצומת עמיעד המחודש. זו בשורה חברתית וכלכלית ממדרגה ראשונה.

* נשק אל-הרג הוא אמצעי הומאני, שנועד לאפשר למשטרה ולכוחות הביטחון לאכוף את החוק תוך הימנעות מפגיעה בחיי אדם. ה"טייזר" – אקדח ההלם החשמלי, הוא אמצעי מהסוג הזה.

אם יש תלונה על שימוש שאינו כדין או שלא לצורך ב"טייזר", במקרה של המעצר ביצהר או בכל מקרה אחר, יש לבדוק אותה נקודתית. לשם כך המציאו את מח"ש. ואגב, לסרטון שהופץ על אותו מעצר, אני מייחס אותה אמינות כמו לסרטוני "בצלם" – צילום מגמתי ערוך של נקודה בזמן, ולא של האירוע בכללותו, כולל מה שקדם לרגע הצילום.

התגובה של המפכ"ל דנינו – הקפאה גורפת של השימוש ב"טייזר" כשוקר חשמלי, היא תגובה נמהרת, היסטרית ובלתי מקצועית.

* ח"כ זהבה גלאון גינתה בחריפות את השימוש ב"טייזר", בעקבות הסרטון מיצהר. גלאון לפחות עקבית; מגנה את השימוש באמצעים כאלה כלפי כל הצדדים – יהודים וערבים, ימין ושמאל. אני מעדיף זאת על פני הצביעות של מי שצועק כאשר צעד זה או אחר מופנה כלפי הצד שלו ומריע כאשר הוא מופנה כלפי הצד השני.

אולם גלאון טועה. היא יצאה בהודעתה גם נגד מעצרים מנהליים ועונשי הרחקה, אף שכל הצעדים הללו נעשים בפיקוח שיפוטי ובאישור בית המשפט. זו חוכמה קטנה מאוד להתלונן על אוזלת יד במאבק נגד "תג מחיר" ולכבול את ידיהם של גורמי האכיפה המנהלים את המאבק. אי אפשר לפתוח סתימה בלי לתחוב את היד לביוב.

* אתמול החל מחזור ב' של מדרשת השילוב בגולן. מדובר במעין ישיבת הסדר משותפת לחילונים ודתיים, בנות ובנים, המשלבים בחמש שנות השירות – שירות צבאי קרבי ומשמעותי באורך מלא, ועוד שנתיים של לימודי יהדות ברוח פלורליסטית ומתחדשת, מבוקר ועד לילה (ולעיתים מבוקר ועד בוקר). אני רואה במדרשת השילוב את ספינת הדגל של ההתחדשות היהודית, ומייחל לכך שבעקבותיה תקומנה מדרשות רבות דוגמתה, כפי שהיה במכינות הקדם צבאיות.

אני גאה להיות שותף במפעל הזה, בהתנדבות מלאה. אני חבר הוועד המנהל של העמותה ומלמד במדרשה. בשנה שעברה העברתי קורס על צדק חברתי ביהדות. השנה אעביר קורס על מחלוקות בתולדות הציונות והמדינה.

* סטטוס השבת של יאיר לפיד בפייסבוק, הפך להיות התשובה (או תמונת הראי) של דרשת הרב עובדיה במוצ"ש. מה הם יגידו השבת? עיזה או שנאוצר?

* בנוגע לנינט ויהודה. האמת היא שקיבלתי את ההודעה בהקלה מסוימת, כי באמת לא ידעתי איזו מתנה לקנות להם.

* ארדואן: ישראל אחראית לפרידה של נינט ויהודה.

* * *

יוסי אחימאיר

1. נתניהו "עושה היסטוריה"

ראש הממשלה בנימין נתניהו, בנו של היסטוריון עתיר מוניטין, הודיע כי הוא מתנגד לביטול בחינת הבגרות בהיסטוריה. ראש הממשלה הוא מנהיג בעל תודעה היסטורית. הוא בקיא בהיסטוריה, בוודאי ציונית, יודע את עברנו, ומכיר בחשיבות לימוד ההיסטוריה.

מי כמוהו יודע: ידיעת ההיסטוריה מסייעת להפיק לקחים מאירועי העבר, לבל יישנו שגיאותיו בהווה. "לנתניהו יש תחושה של שליחות היסטורית והוא פועל בתוך הקשר היסטורי," כדברי מי שכיהן כמזכיר הממשלה, צבי האוזר.

גם יריביו הפוליטיים של ראש הממשלה יודעים את "נטיותיו ההיסטוריות" של נתניהו, ולכן הם אינם מסתפקים באמירה, כי אם ראש הממשלה ילך למו"מ מתוך נכונות לוויתורים, להסגת ישראל לקווי '67, הם יפרשו לו רשת ביטחון. הם גם ממריצים אותו, אף כותבים לו: "ביבי, עשה היסטוריה!"

בעיתון "הארץ" לבדו קראנו בתוך ימים ספורים ארבע כותרות אלה: "נתניהו יכול", "נתניהו רציני", "הזדמנות חייו של נתניהו", "סימני מדינאות".

לדידם של לבלרי "הארץ" ואנשי השמאל, לעשות את המהלך המדיני הנכון לשיטתם, ולהיכנס לדפי ספרי ההיסטוריה לעת הזאת, משמעו אחד: לעשות את הבלתי צפוי ממנהיג הימין, ללכת בדרכי קודמיו – מנחם בגין שמסר את כל סיני, אריאל שרון שניתק אותנו מעזה – ולהיענות לפלסטינים בכל אחת מתביעותיהם.

אם גם נתניהו "יראה דברים מכאן שלא רואים משם," אם יחולל תפנית של 180 מעלות בעמדותיו, כך הם מנסים לפתותו, הוא ייכנס להיסטוריה ולפנתיאון של "מחנה השלום".

כידוע, השמאל מוכן לעשות שלום כמעט בכל מחיר שיושת על ישראל. השמאל סבור ש"לעשות היסטוריה" משמעו – לחדול מן ה"כיבוש", להתכנס בקווי 67', לחלק את ירושלים, להקים מדינה פלסטינית, ואולי אפילו לממש את זכות השיבה לתחומי ישראל.

הם מזהים אצל ראש הממשלה נקודת חולשה, כביכול, שכדאי ללחוץ עליה. הם מזהים אצלו חולשה להיסטוריה, צימאון ל"מהלך גדול" ששמו יהיה קשור עימו לעד.

מכאן לשון החלקלות כלפיו, בתקווה שבמקום לתקוף באיראן יעשה שלום עם הפלסטינים. כלום לא היה זה נתניהו שהכריז: "שתי מדינות לשני עמים"?

בעניין ההליכה עד הסוף לקראת מילוי כל דרישות הפלסטינים, השמאל ממש היסטרי. כמעט  בהיסטריה הוא לוחץ בימים אלה על ראש הממשלה, ש... "יעשה היסטוריה", או במילים אחרות: יאמץ את כל עמדות השמאל, אולמרט, ברק, ולבני, המנהלת את המו"מ בשמו מול עריקאת הפלסטיני. שרת המשפטים עצמה מזהה, כדבריה, "שינוי עמוק שחל בראש הממשלה," וזהו פשר שיתוף הפעולה ביניהם.

רבים בימין חושדים אף הם בראש הממשלה, שהנה-הנה הוא הולך בקרוב "להחליף דיסקט," למהלך דרמטי של התנתקות מתנועתו, הליכוד, ממורשת האב הפרופסור. יש החוששים, שמא עומד להיענות ללחצי ארה"ב, להיכנע לפיתויי השמאל שבתוכנו, וללכת בדרכי שני קודמיו.

מה בגין ושרון עשו בסיני ובעזה, הוא יעשה ביו"ש, ואולי אף בירושלים. מה בגין הביא הסכם שלום עם מצרים, הוא נתניהו יביא את השלום עם הפלסטינים, גם במחיר חלוקת ארץ-ישראל המערבית וחזרה לקווי 67', פחות או יותר.

נאום בר אילן ותחילת המו"מ עם הפלשתינים אולי מרמזים, שהנה זו כוונתו של נתניהו בקדנציה השלישית שלו כראש הממשלה. בניגוד לכל אשר אמר בעבר, נאם וכתב, בעיקר בכל הנוגע למאבק בטרור ובטרוריסטים – הן בספרו "מקום תחת השמש", הן בפעילותו באופוזיציה, הן בנאומיו בכנסת ובכל הזדמנות – אכן כבר נקט ראש הממשלה כמה מהלכים (הקפאת בנייה ביו"ש לתקופה מסויימת, שיחרור מחבלים-רוצחים, הכרה בפתרון שתי המדינות), שסותרים להלכה לפחות את אמונתו הבסיסית ונוגדים את תודעתו ההיסטורית-ציונית.

השאלה היא, אם בעקבות אלה יבואו צעדים מעשיים, דרמטיים יותר, שמשמעם: סטייה מדרכי אבות.

אני סבור, כי דווקא משום שראש הממשלה מבין היסטוריה, חובב היסטוריה, הוא לא ינהג בהיסטריה ולא ינקוט מהלכים מרחיקי-לכת. צריך לקוות, שלראש הממשלה ישנם קווים אדומים, כאלה שאין זזים מהם תחת לחץ כזה או אחר, שמופעל ועוד יופעל עליו, מבית ומחוץ.

יודעי דבר ומקורבים לראש הממשלה נשאלים שוב ושוב, עד היכן ירחיק נתניהו בוויתורים תוך כדי המו"מ הנוכחי. לאיש מהם אין תשובה חתוכה. דומה שאפילו ראש הממשלה עצמו אינו יודע בשלב זה לאן בדיוק פניו. נראה שהוא מתלבט עם עצמו. אבל גם זה כבר "מחשיד" אותו.

לעיתים "לעשות היסטוריה" משמעו דווקא לא לנקוט "מהלך היסטורי", לא להיכנע לרגשות, ולא לפיתויים זמניים. פירושו דווקא להדוף את הלחצים, ולא לסכן את עתיד ישראל שעליו הוא מופקד, במחיר כותרות אוהדות בעיתוני השמאל, או בתמורה לתשואות חן-חן של זהבה גלאון ועמרם מצנע. לעתים "לעשות היסטוריה" משמעו דווקא אי-ריצה באמוק להסכם שלום כמעט בכל מחיר.

היה פעם ראש ממשלה, שעשה היסטוריה דווקא בעמידתו מול כל הלחצים שהופעלו עליו – גם בתוך תנועתו שלו. לדידו של יצחק שמיר המנוח, סטאטוס-קוו אינו שלילי – אם שינויו יביא רק להרעת מצבנו.

אמנם להסכם שלום שמיר לא הוביל אותנו (עם זאת, רב חלקו בחימום היחסים עם ממלכת ירדן – לקראת ההסכם שנחתם בימי מחליפו), אבל ביסס את עוצמתה של ישראל, והבין כז'בוטינסקי, שרק מדינה חזקה ורק מנהיגות איתנה כסלע, תוכל לקדם שלום – ולא בכל מחיר – בינינו לבין שכנינו.

נתניהו פעל לצידו של שמיר כסגן שר החוץ וזכה ממנו להערכה על מערכת ההסברה המזהירה שהפעיל בימי מדריד העליזים. כמי ש"מתכתב ללא הרף עם העבר ועם העתיד" (כך האוזר על נתניהו), לבטח הוא איננו שוכח את תקופת ראש הממשלה שמיר. תקופה של מנהיגות הדבקה בעקרונות, העומדת בלחצים.

גם נתניהו יודע, כי היסטוריה אמיתית אינה בהכרח עשיית כותרות אוהדות וזכייה במאמרים מלטפים בעיתון היומי. עשיית שלום היא ללא ספק עשיית היסטוריה. שלום – כך למדנו מיצחק שמיר – יש לקדם, אבל לא במחיר זכותו ההיסטורית של העם היהודי לארץ-ישראל, ולא על חשבון ביטחונה ועתידה של מדינת היהודים. כזהו השלום עם ממלכת ירדן.

אם על פי עקרונות אלה, במנהיגות אמיצה, יפעל בנימין נתניהו הלכה למעשה בסיטואציה הלא-פשוטה שהוא עומד לפניה, אולי ישיג שלום שאינו פוגע בזכות ובביטחון. או אז ייכלל בספרי ההיסטוריה ובמבחן הבגרות בהיסטוריה (שלא יבוטל) גם פרק חשוב על ראש הממשלה התשיעי של ישראל.

2. שתי הערות בעקבות חב"ע הקודם

תקוה וינשטוק כותבת בחן על יוסי רנרד שעושה מלאכת קודש בטיפולו בבית העלמין ההיסטורי נחלת-יצחק. ואכן, הוא עושה זאת בהתנדבות, מאהבה, מיראת הקודש שלו כלפי שוכני העפר במקום זה, וביניהם הוריי סוניה ואב"א אחימאיר ז"ל. על כך אני מודה לו מאוד.

רות ירדני-כץ מציעה כנשיא המדינה הבא אחד משניים: את בני בגין ודן מרידור. אין לי התנגדות, שניהם ידידיי הטובים, אבל אני שואל: האם רק בקרב הפוליטיקאים, גם הלשעברים, יימצא המועמד הבא? הנה טל ברודי בראיון, שהעניק בסוף שבוע שעבר, הציע את עצמו. ואני מציע מועמד אחר לחלוטין – יורם גאון.

דומני שאין צורך לנמק. תחשבו על זה.

* * *

קייטנת ג'יהאד בחסות אונרווא מטיפה להשמדת ישראל! כספי התרומות של ארה"ב ומדינות אירופה מנציחים את השינאה ליהודים בקרב ילדים פלסטיניים.

http://www.youtube.com/watch?v=kbrafPTe_LQ

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש מחלה קוראים לה זוביטיס

חולים בה גברים שעלו לגדולה

בנשים הם רואים רק תחת וציציס

ותופסים באקראי כל בליטה עגולה

להם נשיקה היא מצגת של חסד

מגבר דגול לנקבה נחותה

שכל מרכולתה מוצגה במרפסת

ואליה תשוקה את ידו מנחיתה

למורם מן העם מתרומם גם הזובי

המיעוט הנורמאלי עודו חושק בנשים

צריכה להגיד היא תודה לחבּוּבִּי

שמחמיא לה בטקט של צייד תשמישים

כי בבית האבות, קקמייקה נרגנת

רק סנילי יתפוס את שדך הנכמש

אז הגידי תודה לנבזות מהוגנת

והעמידי פנים שאין בה ממש

מול מה שזקוף בך עומד גם אצלו

כי את אשמה שהסקס משתפך בך

אך אל לך להיות עצובה בגללו

כי בבית המשפט חירותו תילקח

איך משמיים נפלת הילל בן שחר

בגלל נשיקה, מציצה או מזמוז

כל פקידה היא מלכודת מלפנים ומתחת

ומי שחכם לעולם לא יזוז

פוליטיקאי זהיר יאונן במקלחת

אחרת יגיע אל מני מזוז

כי אין ארוחות של חינם על התחת

ואין ביטוחים מול סחיטה על הכוּס

2006

* * *

יוצאים פניניהָ מן הכד

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

גם כשהמשוררת מחרבנת

יוצאים פניניהָ מן הכד

אחד אחד

כְּמו מִתוּסִיק של עז אשכנזית לבנה

ובעזרת יחסי ציבור טובים

הם נעשים חלק בלתי נפרד

מן הספרות העברית.

2007

* * *

בוקר שאין בו פיגוע אני מתוח

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בוקר שאין בו פיגוע אני מתוח

כצופה מול במה ריקה של תיאטרון

שטרם התרחש בה מאומה

העצבים שלי מגורים מאוד

השקט החלול דופק לי את המוח

אני צריך ריגוש כדי להתקיים

מפיצוץ לפיצוץ

והכי טוב של אוטובוס

כי קסאמים כבר לא עושים לי את זה

אם היה אפשר לאונן פיגועים

הייתי משפיך אותם כל היום

כדי להגיע לסיפוק עצמי להרגיע

את עצביי המגורים

אולי רעש אדמה עז

עם נפגעים רבים

יביא לי אורגזמה ישראלית

2008

* * *

רות ירדני כץ

ה"אקונומיקה" של הגוף

הבן שלי שלח אותי למסעדה גרוזינית בשם "ראצ'ה". אמר לי שכדאי לי להתנסות, שזאת מסעדה עם נשמה, אופי ואוכל טוב והוסיף, "את ודאי תפגשי את לילי שהיא ואחיה ישראל בעלי המקום. לילי המארחת, המנהלת, היחצ"נית וישראל במטבח, ומסרי לה דרישת שלום ממני."

אם הבן שלי אומר לי ללכת למסעדה שהוא ממליץ עליה, הוא יודע על מה הוא מדבר כי הוא בענייני מסעדנות ואוכל. 

טילפנתי, לילי ענתה לי, מסרתי לה דרישת שלום וקבענו יום ושעה. המסעדה ממוקמת ברחוב החבצלת במבנה ישן, בלב ליבו של מרכז העיר.

הזמנתי שני חברים שלי והגענו בשעה אחת בצהריים והמסעדה היתה ריקה אבל לילי והצוות שלה היו שם. המקום גדול ומרווח, השולחנות והכיסאות של פעם, מעץ מלא, יש מקום על השולחן והכיסא נוח לאכילה. 

אמרתי ללילי שכיוון שאנחנו לא מכירים אוכל גרוזיני נשמח לגלות אותו ולילי חייכה ואמרה "בשמחה!"

פתחנו בבירה גרוזינית ועל השולחן עלו מבחר של סלטים מוצלחים. כל הסלטים היו עם אגוזים טחונים שמחליפים את השמן. מנת גלילות חצילים ממולאות עשבי-תיבול ואגוזים היתה נהדרת. גם שתי מנות אחת של כיסונים מבושלים ממולאים בבשר וליד רוטב מיונז דליל, וסהרונים מטוגנים גם כן ממולאים בבשר. הבצק של הסהרון היה מיוחד בגלל דקיקותו, פריכותו וטעמו. שתי מנות אלה היו לדעתי המנצחות.

שלוש מנות עיקריות. קדרת כבש, קדרת עגל ומנת בשר מולארד. לשולחן הובאו שלוש כוסיות של צ'ה-צ'ה שזהו משקה אלכוהולי שדומה מאוד בטעמו לגראפה. משקה חזק  שאם מישהו בתרדמת, מתעורר וממשיך לאכול.

את הצ'ה הצ'ה מייצר אביהם של הבעלים מענבים לבנים.

עדיין המסעדה היתה ריקה וכבר השעה שלוש. לילי הצטרפה אלינו.

"למה המסעדה ריקה?" שאלתי.

לילי השיבה: "בעיקרון המסעדה בשעות הצהריים מקיימת אירועים. אם יש מזדמנים בסדר גמור, אבל אנחנו לא מפרסמים. עוד מעט תגיע קבוצה גדולה מאיזה בנק ואנחנו נערכים. הפעילות שלנו מתחילה במסעדה משעות הערב ועד לפנות בוקר. הקהל שמגיע לכאן הוא קהל שאוהב לאכול, לשתות ולשמוח. האלכוהול זורם ואלכוהול מנקה את הגוף כמו אקונומיקה. מי ששותה גם אוכל ואוכל ושתייה משמחים את הבן-אדם. יש לנו הופעות בערב, מוסיקה וריקודים. הם לא באים לשעתיים, הם באים לשיר, לרקוד לבלות."

לילי אישה נאה בתחילת שנות הארבעים, הגשימה חלום אחד מכמה. המסעדה הנוכחית והחלומות הבאים בדרך. יש לה דמיון, כוח והכי הכי היא מכירה את נפש האדם ואיכפת לה, והמסעדה שהקימה מסתבר שהיא שונה, אחרת. 

סיימנו בתה ועוגיות של הבית. מחיר לסועד כ-180 שקלים.

מיד דיברתי עם הבן ואמרתי לו שהמלצתו היתה טובה, והוא שאל מתי הייתם? השבתי היום בצהריים. הוא פרץ בצחוק גדול ואמר:

"מי הולך ל'ראצ'ה' בצהריים? כל העניין הוא בערב ובלי לחץ, ל'ראצ'ה' הולכים כדי להיסחף באווירה המיוחדת. מישהו חוץ מכם היה שם?"  

"ראצ'ה". החבצלת 8, ירושלים. טל' 5376600-02

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

רבקה שכטר: מיסטיקה מעוורת

(1965)

צר לי כי דברי הוויכוח הלוהטים של אהוד בן עזר על "החיים כמשל", ירדו לפסים אישיים, במקום שיעסקו בעניינים עצמם. למען ברר כמה מושגי יסוד של היהדות, בכל אופן, מאחר שהדבר התפתח כפי שהתפתח, לא נותרה לי ברירה אלא להעמיד את אהוד בן עזר על כמה אי הבנות ואי דיוקים.

מיסטיקונים קמים בדרך-כלל בחברות מפותחות, כאשר הקשר החברתי מתרופף, והאדם מרגיש בדידות וחוסר סיפוק בתוך החברה ובתוך המוסד [המימסד] הרשמי. המיסטיקון מחפש קשר הדוק יותר עם ההווייה על-ידי כך שהוא מבטל את האני שלו והופכו חלק מהכוליות. התוהים הגדולים מופיעים בעיתות של חוסר הרגשת-בית ביקום, כדברי בובר. כאלו הם אגוסטינוס הקדוש, פסקל, שפינוזה, קירקגור, ניטשה. מחשבה מיסטית אינה מוגבלת לא לזמן ולא למקום מסויים. היא מופיעה בכל חברה שהגיעה להכרה ולרמה תרבותית מסויימת.

מיסטיקונים רבים חזרו, אחרי תהיות רבות, אחרי חיפוש גאולה לנפשם, לחיק הכנסייה הממוסדת שהשתייכו אליה באופן טבעי, כיוון שלא מצאו תחליף טוב יותר. ומאחר שהיו אנשים בעלי אחריות אישית וציבורית, קיבלו על עצמם עול מוסד [מימסד]. אלו הם בדרך-כלל הקדושים הנוצריים הנודעים, שאבלין אנדרהיל מדברת עליהם בספרה "מיסטיקה", וכן קדושים יהודים, כמו האר"י הקדוש. אלה הם אנשים חזקים, שלמרות שנכנסו לפרד"ס, יצאו ממנו בשלום.

אולם לא כולם הם כמו ר' עקיבא. יש ביניהם גם דמויות כמו אלישע בן-אבויה. אם אהוד בן עזר מזכיר לי שאת העיסוק בקבלה הגבילו לגיל שמעל לארבעים כבר בספרד, הרי עליי לתקנו: כבר בתקופת התלמוד והמישנה היתה קיימת תקנה מעין זו, כיוון שכבר אז ידעו את הסכנה שבהתעסקות בהפשטה לשמה, ושלא כל אחד יוצא ממנה בשלום. בכנסייה הנוצרית צצו בסוף ימי האימרפיה הרומאית תנועות מיסטיות גנוסטיות למאות, שהגיעו לפרברטיות מחשבתית גמורה.

כאשר דיברתי על הסכנה שבמיסטיקה, כוונתי לא היתה שמיסטיקונים בודדים, החוזרים לחיק המוסד [המימסד], מהווים סכנה, אלא למיסטיקה שנעשית נחלת תנועות, שנעשית הלך-רוח כללי. אם אנשים בודדים וחזקים יכולים לצאת בשלום מהפרד"ס, הרי המון, המורכב מאישים פחות חזקים, נתפס דווקא באלמנטים האנטי-נומיסטיים שבמיסטיקה.

גם המיסטיקה הגרמנית, שהתפתחה במשך המחצית השנייה של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, לא היתה מסוכנת כל עוד היתה נחלתם של יחידים. היא נעשתה מסוכנת כאשר היא הפכה לתנועה המונית. וכאן עליי להצביע על חוסר הבנתו ההיסטורית של אהוד בן עזר. הוא טוען כנגדי, שהנני יוצאת כנגד קומץ אנשים ניבחרים מבין תלמידיו של פרופ' גרשם שלום, אשר בבבל הישראלי התפנו לעסוק בשאלות תיקון העולם, והרי קומץ כזה בכלל אינו יכול להשפיע על הרבים.

ובכן, לכל מהפכה פוליטית קדמה תנועה רוחנית שבדרך-כלל נישאה על-ידי קומץ קטן של אנשי-רוח. אינני מביאה אנאלוגיות ועדיין לא קבעתי עובדות, ולא אמרתי שבארץ קיימת סכנה של תנועה מיסטית הרסנית. אולם הצבעתי על כך שיכולה להית סכנה כזו, במיקרה שתיווצר קונסטלאציה פוליטית ורוחנית מסויימת, ובגלל החלל הריק שנוצר לאחרונה בארץ, עלול להתפתח מצב כזה.

גרשם שלום פנה כניראה למיסטיקה, בדומה לבובר, כתוצאה מהלך-רוח מיסטי ששרר בתקופתם בגרמניה, וכן בכל העולם המערבי. אלא שבעוד שבובר, כתוצאה ממשבר רוחני מסויים, ידע לפנות עורף למיסטיקה כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה, מתוך אחריות ציבורית ואישית, הרי גרשם שלום המשיך לעסוק בה כחוקר, ודבר זה הוא לגיטימי בהחלט. טעותו של אהוד בן עזר היא שהוא מחליף [בין] שני דברים, מחקר ונטיות רוחניות. אנו רשאים ואפילו מצווים לחקור כל תופעה רוחנית. אולם אין זה הכרח שנהיה מושפעים ממחקרינו, ונתחיל לעבוד את אלוהי הזולו כתוצאה מהתעניינותנו בתרבותם.

מה שקרה כניראה עם גרשם שלום הוא, שמרוב רצונו להוכיח שגרץ [ההיסטוריון היהודי-גרמני] לא צדק בשללו את המיסטיקה היהודית ואת החסידות, הוא החל לייחס חשיבות-יתר למיסטיקה, חשיבות שבאופן אובייקטיבי אינה מגיעה לה. מיסטיקה היתה חלק מהמחשבה היהודית, כפי שהיא חלק מהמחשבה האנושית בכלל, אלא שהיא לא נעשתה דומיננטית ביהדות אלא בשעות של מצוקה רוחנית וחברתית בלבד. נכון הוא כניראה שהעוסק במיסטיקה נסחף בלי-משים על-ידי ההעזה שבסוג מחשבה זה. קל יותר להתפעם משירה יפה מאשר מספר חוקים. למרות זאת, מסופקתני אם גרשם שלום היה מעמיד את שבתאי-צבי או את יעקב פראנק כמייצגים את היהדות או כמורי נבוכי הזמן.

אשר לפנחס שדה: אם קודם ראיתי בעצם העלאת ספרו "החיים כמשל" סימפטום שלילי בלבד, תוצאה של הלך-רוח מסויים, הרי לא הערכתי את המצב לאשורו. אם חשבתי לתומי כי אהוד בן עזר כואב את כאבו של סופר מוכשר ותוהה, שלא ניתנה לו תשומת-הלב המספקת, כלתופעה אכזוטית אחת מיני רבות – בא אהוד בן עזר והעמידני על טעותי. לא רק שפנחס שדה הוא סופר מוכשר, וכך יש להתייחס אליו, אלא שיש לתת לו את הכבוד של משיח, שיש לו כבר אף נביא ההולך לפניו.

כדי שנבין את גודל אישיותו של פנחס שדה עלינו להבין שהוא מתענה למען כולנו, ובדומה למוריו שבתאי-צבי ויעקב פראנק, הוא מוכן לרדת למעננו למעמקי הביוב, כדי להציל את הניצוצות שהתפזרו.

כדי שהדברים יהיו מוחשיים לעינינו – מהי אותה התענות למען תיקון העולם ותיקון נשמתנו – מתאר לנו פנחס שדה כיצד הוא בועל שתי נערות שנקלעו לחדרו לסירוגין, את האחת בנוכחות חברתה, ובאיזו צורה הוא מתכנן, עם חברו השיכור, לרצוח זקנה כדי לשדוד את כספה, נוסח "החטא ועונשו". לרדת לתעלות הביוב הוא אמנם הצליח, אולם מסופקתני אם יצליח לעלות מהן.

אם סברתי שמיסטיקה שוללת מהאדם את כוח השיפוט, בא אהוד בן עזר ומוכיח שמיסטיקה מעוורת עיני אנשים מסויימים עד שאינם מסוגלים להבחין בין טוב לרע.

*

רבקה שכטר: רשימת-התגובה "מיסטיקה מעוורת" נדפסה במוסף לספרות "משא" של "למרחב" ב-3 בספטמבר 1965.

* * *

רבקה פרידמן: "החיים כמשל"

(1965)

שתי הרשימות האחרונות שנתפרסמו ב"משא", "מיסטיקה מול קיומיות" של רבקה שכטר ו"סכנה במקום שאיננה" של אהוד בן עזר, דנו שתיהן בספר "החיים כמשל" של פנחס שדה. למרות ששתיהן הופכות בהמשך הדיון לפולמוס על האופי המיסטי שבספרו של שדה – אם הוא "חיובי" או "מסוכן" למדינה – הרי מאחר ששתיהן יוצאות מתוך הספר כבסיס לדיון, ומתייחסות ראשית כל אל רעיונותיו של הספר, ברצוני להגיב על טעות יסודית המשותפת לשני הכותבים כאחד.

כל דיון על "החיים כמשל", על רעיונותיו ועל השפעתו החברתית הפוטנציאלית, מוכרח קודם-כל להיות מבוסס על עובדת היסוד כי זהו ספר ספרותי – אמנם ספר מיוחד במינו ושונה בתוכנו ובסגנונו מכל המצוי בעברית – אבל בכל זאת, בראש ובראשונה זוהי ספרות. מכאן שיש לדון בה קודם כל בקריטריונים ספרותיים, ואילו שני המתפלמסים, הן רבקה שכטר המתקיפה את שדה, והן אהוד בן עזר המגן עליו, טעותם בכך שהם ניגשים למדוד ספר ספרותי בקריטריונים שאינם ספרותיים. אמנם נכון ש"החיים כמשל" הוא ספר בעל מהות מיסטית, ונכון שהוא דן בחיים מבחינה פילוסופית, אבל כל זה מיוסד, כאמור, על תוכן ספרותי, וצומח ממנו, וממנו כוחו, ובזה יש לדבר.

תמהה אני על אהוד בן עזר, שלפני זמן-מה, בשיחתו ברדיו על הספר, (שנדפסה גם ב"מן היסוד"), הבין שיש לדון בו ובגיבורו דיון ספרותי בראש ובראשונה. ואילו עכשיו נסחף אף הוא על-ידי רבקה שכטר לדיון פובליציסטי ברעיונותיו המיסטיים [של הספר]. כגון שהוא [בן עזר] עונה על טענתה שהמיסטיקה של שדה "מסוכנת לחברה ולמדינה" – בטענה בלתי-רלבאנטית לא פחות – שהספר אינו מסוכן למדינה יותר מאשר... חוק לשון הרע.

הסתירה שבדיונה של רבקה שכטר ובגישתה לספר בולטת בייחוד, מאחר שהיא עצמה טוענת: "לדאבוננו כתובות כל הדיעות הסותרות השליליות האלו בכישרון ספרותי. ומכאן הסכנה שבהן. אדם העומד מבחוץ תמיד מפתיע אותנו בראייתו החדשה, והספרות כולה בנוייה על ראייה חדשה."

מדוע "לדאבוננו", אם הספר כתוב בכישרון ספרותי, ובשעה שהכותבת עצמה מודה ב"ראייה חדשה" שבספר, ואשר, אמנם, זה זמן רב שלא זכינו לה בספרות העברית? ואם היצירה משכנעת מבחינה ספרותית, הרי ממילא נופלות כל טענותיה הלא-רלוואנטיות של רבקה שכטר, מפני שסכנה יכולה לבוא מצד השקר, ואילו איכות ספרותית מבטאת אמת ועל-כן היא פורייה וחיובית. מהו קנה-המידה האפשרי לאמת אנושית, אם לא האיכות הספרותית?

מאחר שתגובותיהם של רבקה שכטר אינה חדשה, והיא מזכירה את תגובתם של מבקרים מסויימים בעת הופעת הספר, ברצוני להוסיף כאן עוד הערה.

מכבר עניינה אותי תופעה זו של הלהיטות שבה יצאו כמה מן המבקרים להתקיף את ספריו של שדה, להיטות שעברה ברוב המקרים לא רק את גבולות האובייקטיביות הצרופה אלא גם את גבול הטעם הטוב. אחדים מן המבקרים הפכו את דיונם לניתוח פסיכולוגי של המחבר, אחרים דנו בספר לא על פי מעלותיו וחסרונותיו הספרותיים, אלא ברעיונות שבו ובאישיותו של הגיבור-המחבר, ומדדו אותם לפי קריטריונים של מוסר ואפילו השכלה, (די אם אזכיר כאן את מאמרו של פרופ' קורצווייל בזמנו, עם הופעת "החיים כמשל", שיצא בעיתון "הארץ" בטענות לגיבור הספר, דהיינו המחבר, שהוא בין היתר "מתגלגל בזוהמה מינית", כאילו המדובר לא היה בגיבור ספרותי, (אמנם מבוסס על מציאות-חיים), וכאילו נוהגו המיני של הגיבור, יש בו כדי לקבוע את איכותו הספרותית של הספר. וזאת לאחר שפרופ' קורצווייל כותב שם "שדה הוא משורר הדור הזה, וכשרונו הנאראטורי הוא מזהיר!")

שואלת אני את עצמי מהו הדבר שגרם לצורת-דיון מסולפת זו? וניראה לי כי מה שהעלה את חמתם של המבקרים אז, ואת פחדיה של רבקה שכטר עכשיו, הוא חוסר האפשרות להבנת הדברים שבספר וקבלתם. ואין כוונתי, חלילה, לזלזל בכושר שיפוטם, או ביכולתם האינטלקטואלית של המבקרים הללו. הכוונה לחוסר אפשרות נפשית לקבל את תוכנו של הספר. מאידך, אין הם יכולים לעבור בשתיקה על ספר כזה, משום שאינם יכולים להתכחש לרמתו האמנותית ולאיכותו הספרותית. הם חשים בכוח שבו, אך מאחר שאינם מסוגלים לספוג ולעכל אותו, מוציא אותם הדבר משלוותם ומעורר את חמתם.

ובייחוד ששדה הרי אינו כותב על דברים רחוקים אלא הוא חי במציאות של מדינת ישראל, מתייחס אליה, מתייחס ליהדות ולכל מכלול הנושאים שמעסיקים את המבקרים האלו, ואולם אשר אליהם כבר קבעו יחסם מראש. כאן לפנינו ספר שהעז להשתחרר מכל מסגרת כפוייה, שהעז להביט בכל דבר בראייה משוחררת.

כשחסרה האפשרות הנפשית לקבל דברים מעין אלו, מתעוררת אותה התנגדות טבעית שמעורר בנו כל דבר שאנו חשים שיש בו כוח ועם זה איננו יכולים להשיגו.

בסיכום, אילו ניגשה רבקה שכטר לספר לא דרך צינורות הדיון הפילוסופי-פובליציסטי, לא דרך מסננת השכל בלבד, אלא היתה באה בלב פתוח לקרוא ספרות טובה, אפשר שאז היתה מסוגלת להרגיש שמתחת ל"אהבת הרע" (שמשום-מה מצאה אותה כדבר עיקרי בספר), ישנה אמונה גדולה ואהבה גדולה. ואז, אפשר שהיתה גם רואה שלא רק שאין סכנה בספרו של פנחס שדה, אלא שהיתה מברכת על התגברות ההתעניינות בו, שכן כשייווצר המצב שבו נהיה פתוחים לאמת רוחנית חדשה, אולי יזוז משהו במציאות שלנו.

*

רבקה פרידמן: רשימת-התגובה "החיים כמשל" נדפסה במוסף לספרות "משא" של "למרחב" ב-3 בספטמבר 1965.

המשך יבוא

* * *

'ידיעות ספרים' עם 'סירקיס מוציאים לאור'

רות סירקיס

ארוחות חגיגיות

מאכלים ביתיים, קלים ובריאים

"ארוחות חגיגיות – מאכלים ביתיים, קלים ובריאים" הוא הספר החדש של רות סירקיס שיצא עכשיו לאור. הספר מיועד לכל מי שמתכונן לתקופת החגים, הבאה עלינו לטובה, כהזדמנות להיפגש עם המשפחה והחברים ולקדם בשמחה את פני השנה החדשה. כדי להקל את המשימה מציעה רות סירקיס, בספרה החדש, הכנת ארוחות חגיגיות – משפחתיות, עם מאכלים ביתיים, טעימים וקלים למדי להכנה.

בתקופת חגי תישרי נערכים מפגשים וגיבושונים משפחתיים המחזירים אותנו לצד הנעים של החיים. אל האוכל הטוב, אל מתנות החג שמביאים ושמקבלים, אל תחושת ההתחדשות ואל חיזוק הקשרים עם חברים וידידים. כל מי שמזמין אורחים לארוחת חג יודע שיש בזה לא מעט טורח אבל יש בזה גם הרבה כיף והנאה.

במאכלים המוצעים בספר ארוחות חגיגיות יש ייצוג למסורת אך עם הרבה נגיעות עכשוויות. יש מתכונים אתניים וגם מתכונים בינלאומיים שכבר הפכו לחלק מהמטבח הישראלי. המתכונים חודשו ועודכנו בעזרת הנגישות למוצרים שאפשר עכשיו לקנות ולכלי מטבח יעילים המקלים את החיים. המתכונים לוקחים בחשבון שהבשלנים הביתיים מתמודדים עם הרבה משימות ומטלות, ולרוב עם מעט מאוד עזרה. לכן מוצעים גם מאכלים שניתן להכינם מראש ולאחסנם במקרר. ויש מאכלים עם שימוש כפול – שאפשר להגישם חמים או קרים.

בספר ארוחות חגיגיות ניתנה תשומת לב רבה לצד הבריאותי של המנות. יש שימוש רב בירקות ובפירות, ודילוג על טיגונים. במקום לטגן – צולים בתנור. יש גם שימוש במזונות עתירי ערכים תזונתיים כמו ירקות מחמשת הצבעים, דגים, קינואה, קייל, אורז מלא ועוד. ובסך הכול יש במתכונים הפחתה גדולה של שמן, קמח וסוכר – שרצוי להקטין את צריכתם מבחינה בריאותית.

בספר ארוחות חגיגיות יש שימוש בשפע של תבלינים המעניקים למנות טעם, ייחוד וחגיגיות. ג'ינג'ר טרי מגורר, מקלות קינמון, דבש, יין, פירות יבשים, מעט צ'ילי פיקנטי. כל אלה יוצרים מנות מעניינות, עם טעמים חזקים שישאירו לסועדים זיכרונות טובים.

על מנת להקל את ההתארגנות יש בספר ארוחות חגיגיות תריסר הצעות לתפריטי ארוחות שאפשר להרכיב מהמתכונים שבספר. כל המתכונים מלווים בעשרות צילומי צבע מרהיבים של המנות, מעשה ידיו של הצלם דן לב. לכבוד חגי תשרי ניתנים הסברים וצילומים של סימני החג – מיני המזונות שבאמצעותם מקדמים בברכה את השנה החדשה. וזה לא רק תפוח בדבש. את החומר ריכז רפי סירקיס.

96 עמ', 88 ₪.להשיג בכל חנויות הספרים, אוגוסט 2013

לרכישה באינטרנט: http://www.ybook.co.il/festive_meals

רות סירקיס, ילידת תל אביב, בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים, עוסקת שנים רבות בכתיבה גסטרונומית. פירסמה מאות מתכונים ומאמרי אוכל בעיתונות הישראלית והאמריקנית. לצורך עבודתה היא מרבה לנסוע ברחבי העולם, לבקר במסעדות, שווקים, בתי ספר לבישול, יקבים, מגבנות וכל מה שקשור לאוכל טוב. הספר ארוחות חגיגיות הוא הספר השישה-עשר שלה. בין ספריה הקודמים: מהמטבח באהבה, ילדים מבשלים, מהמטבח בהנאה, המטבח הסיני, מהמטבח בקלי קלות, מהמטבח בבריאות, מאסיה באהבה.

כולם רבי מכר וכולם הפכו לחלק מהתרבות הישראלית.

לפרטים נוספים: רפי סירקיס –  rafi@sirkis.co.il – 054.206.4288

[דבר המפרסם]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר, הצעירה ממני בתשע שנים, ואני – הננו הדור השלישי, הנכדים, היחידים שעודם חיים – של יהודה ולאה ראב בן עזר, שהיו ממייסדי פתח-תקווה בשנת 1878. יהודה היה חופר התלם הראשון, חופר הבאר הראשונה והשומר הראשון של מושבה ראשונה זו של העלייה הראשונה.

* מכובדי, הנדון: הזמן פועל לרעתנו? דוברי השמאל מאיצים בנו השכם והערב להקים מדינה פלסטינית בהקדם "כי הזמן פועל לרעתנו".

אכן כן, היום התבשרנו בתקשורת שצבא מצרים פועל נגד ארגוני טרור בחצי האי סיני, וסוגר את המנהרות היוצאות מרצועת עזה כדי להצר את צעדיו של החמאס. היחסים בין סוריה לטורקיה, בעלי הברית נגד ישראל לשעבר,  בשפל המדרגה.

אינני בטוח שזה כל כך לרעתנו, כטענת דוברי השמאל. כנראה ש"הזמן" עוד לא למד את הרטוריקה השמאלנית והולך בדרך משלו. אולי אין צורך לרוץ ריצת אמוק למדינה פלסטינית עכשיו. סוף מעשה במחשבה תחילה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* משה יגר: אברהם וולפנזון צודק בהחלט. נשגב מבינתי מדוע אין דוברי ממשלת ישראל חוזרים וטוענים באוזני כל העולם שארץ ישראל שייכת לעם היהודי ורק לעם היהודי. המנהיגים הציונים, לפני קום המדינה, עשו זאת. אם נוותר על שטח כלשהו, ואני אישית מקווה שזה לא יקרה – לא רק שנוותר על שטח שלנו, אלא גם נכרות את הענף האידיאולוגי-ציוני  שעליו אנו יושבים. הלוא טענת שייכות ארץ-ישראל היא בדיוק קו ההסברה שנוקטים בו הערבים, ולצערנו – בהצלחה רבה. באורח קבוע ושיטתי הם שבים וטוענים שהארץ היא שלהם, ואנחנו הזרים והפולשים. אם הם צודקים, אז אין לנו זכות על  שום דבר, גם לא על תל אביב  וגבעתיים. אם  "ההתנחלויות  אינן  חוקיות" אז כל קיומנו כאן איננו חוקי. כך, ובצדק גמור, אומרים הערבים. אלה מבינינו המסכימים עם הטיעון הערבי צריכים לגלות יושר ולעזוב את הארץ.

* בראיון ל"פראבדה" אמר הסופר אהוד בן עזר כי הבעייה של הביוגראפים שלו בעתיד תהיה להבחין מה "אמת" ומה "בדייה" ברומאנים שכתב, בייחוד ב"מסעותיי עם נשים" האחרון. כך למשל נוטים רבים לחשוב שבן עזר למד ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, לפי המסופר בספריו, והוא מעולם לא היה שם.

אגב, החוקר יצחק בקון הוכיח בזמנו כי רבים הסתמכו על פרטים ביוגראפיים-לכאורה וגם נוגעים ללב שברנר כלל ביצירותיו, ומתברר שאלה היו בדויים.

* מיטב ברכותינו לבאשר אסאד על רצח מאות מבני עמו בלילה אחד בהתקפת טילים נושאי ראשי נפץ כימי בדמשק! שוב המחשת לנו ולעולם שאין גבול לאכזריות ולרצחנות הערבית-המוסלמית ואין גבול לשימוש שלה בכל נשק-השמדה ואין גבול לקורבנותיה, אזרחים, נשים וילדים! פתחו את אתרי האינטרנט וראו את התמונות החיות של הזוועה הכימית בדמשק!

רק אילו יכולת, באשאר – להפנות טיל אחד לעבר וואשינגטון, כדי שהסכל המכהן שם כנשיא, ושר החוץ ההזוי שלו, המבקש לשכנע אותנו שאפשר לעשות שלום עם הערבים על ידי שחרור רוצחים שלהם שמתקבלים בתרועות שמחה והערצה בשכונות שמהן הם באן – – טיל כימי כדי ששני הטמבלים האלה יבינו שאין להם מושג וחצי מושג במה שמתחולל במזרח התיכון!

היש עוד איזה אידיוט בישראל החושב שאפשר להגיע עם הסורים להסכם שלום על ידי מסירת רמת הגולן לסוריה עד חוף הכנרת המזרחי?

* יואל נץ: נדהמתי לקרוא בחב"ע מס' 864, שם אתה מספר, בין השאר, כי רק 11 מבין למעלה מ-2500 קוראי העיתון הזמינו את הרומן החדש שלך! זו הלוא כפיות טובה שאין למעלה ממנה! האנשים נהנים לאורך שנים מעיתון חינם משובח, ורבים מהם גם לא מתנזרים מלהושיט את ידם ולקבל ממך חומרים מצוינים אחרים שאתה מציע להם ברוב אדיבותך ונדיבותך חינם אין כסף. אז לא "לקפוץ על ההזמנות" ולשלם סכום סביר בעבור ספר איכותי מפרי עטך?!...

אהוד: בינתיים עלה מיספר הרוכשים ל-14!

* יו״ר ועדת חוץ וביטחון, חבר הכנסת אביגרדור ליברמן  התייחס היום (רביעי) בסיור בערד לדברים שאמר אתמול ראש ממשלת טורקיה רג'פ טייפ ארדואן בגנות ישראל, ואמר כי "כל מי ששמע את דבריו מלאי השנאה וההסתה של ארדואן, מבין מעבר לכל ספק שמדובר בממשיך דרכו של גבלס ועלילותיו הן בנוסח משפט דרייפוס וזקני ציון".

ליברמן הוסיף כי הוא "מציע לכל אלה שתקפו אותי ואת 'ישראל ביתנו' על התנגדותנו הנחרצת להתנצל בפני הטורקים על אירועי המרמרה, להסיק מסקנות ולעשות דין וחשבון עם עצמם."

* ארדואן אמר אתמול בכינוס מפלגת "הצדק והפיתוח" שבראשותו כי "יש ראיות" לכך שישראל עומדת מאחורי ההפיכה הצבאית במצרים, והדחתו של הנשיא מוחמד מורסי. דבריו שודרו גם ברשתות הטלוויזיה במצרים.

"עכשיו המערב מתחיל לומר שדמוקרטיה איננה נקבעת בקלפי או שאיננה נקבעת רק בקלפי, אבל אנחנו יודעים שהקלפי מבטאת את רצון העם. הדבר הזה (ההפיכה) הונחת על מצרים. מי עומד מאחורי זה? ישראל. יש לנו הוכחות לכך," אמר ארדואן, והזכיר אינטלקטואל יהודי צרפתי שאמר ב-2011 כי האחים המוסלמים לא יהיו בשלטון גם אם ייבחרו מכיוון ש"דמוקרטיה אינה נקבעת בקלפי". הוא לא נקב בשמו של האינטלקטואל, שהתברר כברנאר אנרי-לוי. [יהונתן ליס, "הארץ באינטרנט", 21.8].

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,513 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,446 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל