הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 868

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' באלול תשע"ג 26 באוגוסט 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֲבַטִּיחֵי אוֹגוּסְט. // משה גרנות: שיח אנטישמי בסדרה של אמנון לוי. // עמוס אריכא: דרעי – אמן שליפת השד העדתי. // יוסף עוזר: כֵּן, כֵּן, הָאַשְׁכְּנַזִּים. [ציטוט]. // מלי טויב (אהרנסון): על סף ביתי. // מרדכי קידר: בדרך ל"אינטרנציונל" טרוריסטי? [ציטוט]. // מתי דוד: 1. מדוע שיחות השלום באפלה והמשא ומתן בחשכה? 2. שר החינוך זקוק ל"סידרת חינוך" למניעת תהפוכות חינוכיות. // לילה גילברט: שבת ויום ראשון במצרים. [ציטוט]. // ישראל סגל: תגובה לנעמן כהן (חב"ע 867). // דְּבוֹרָה קוֹזְוִינֶר: לְבֵית הַסֵּפֶר – שִׁיר שֶׁל אַהֲבָה. // יהודה דרורי: שיהיה ברור – אנחנו לבד! // רות ירדני כץ: העוזרת נעצה את ציפורניה באשת ראש הממשלה. // אודי מנור: היקום על פי 'יוזמת ז'נבה' – רשמים מסיור של מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה. // משה כהן: הנשק הכימי מחכה לנו. // ד"ר עירית אמינוף: תיקון לנעמן כהן על הרשימה לפיה מין אנאלי באישה מותר גם בכפייה. // מנשה שאול: לחוסר ההיגיון אין גבולות, מי מפחד מנפילת "האחים המוסלמים"? [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. האם להתערב במלחמה בסוריה? 2. צרור הערות 25.8.13. // איליה בר-זאב: בדרך כל בשר. // יוסי אחימאיר: גורלם של 710 אלף יהודים. // יחיעם פדן: איך ספר המשך יכול להיות טוב יותר? הנה, ארץ עוץ המופלאה. // אריק (ארצ'יק) כץ: שנה לפטירתו של זאב (זיויק) אדיר ז"ל. // תקוה וינשטוק: הסיפור של נאדין ורוברט [הִלל]

במשפחת שלוש. // רוֹן גֵּרָא: שני שירים. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. "החיים כמשל" מעורר סערה (1967). "על מצבו של האדם" (1967). // ממקורות הש"י.

 

* * *

יוסי גמזו

אֲבַטִּיחֵי אוֹגוּסְט

 

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם תּוֹפְחִים בַּמִּקְשָאוֹת

בִּיקוֹד קַרְנֶיהָ הַצּוֹרְבוֹת שֶל שֶמֶש קַיִץ

כִּשְדֵי אִשָּה בִּפְרֹט בָּם לַהַט אֶצְבְּעוֹת

מְאַהֲבָהּ הַמְּצַמְרֵר בָּהּ חַמּוּקַיִם.

 

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם בַּבַּאסְטוֹת, בַּצְּמָתִים

אוֹ בַּשְּוָקִים הַשּוֹקְקִים מִצּוּף וָמֶתֶק

אוֹ בְּשוּלֵי כְּבִישֵי הַסְּפִּיד הַשּוֹעֲטִים

עַל פְּנֵי דְּרָכִים כְּרַמָּכִים בְּלִי סְיָג וָמֶתֶג. 

 

וְהֵם צוֹפְנִים לָנוּ רְסִיס אַחַר רְסִיס

מִנֶּקְטָר זֶה, שֶבְּתוֹרוֹ אוֹ בְּתוֹרֵנוּ

קוֹרֵא תִּגָּר שֶל רִיר נִגָּר עַל סַנְטֵרֵנוּ

שֶשּׂוֹש יָשִׂישׂ עַל סוֹד בְּשָׂרָם הַמַּעֲסִיס.

 

וְזוֹ פְּרִיסַת-שָלוֹם שֶל אֵיזֶה טוּב עָנָו

שֶמַּשְפִּיעִים עָלֵינוּ כְּמִין אֵם אוֹהֶבֶת

מַיִם, חַמָּה וַאֲדָמָה עִם הָעֵנָב

וְהַשְּזִיף וְהַתַּפּוּחַ, כָּל הַשֵּבֶט.

 

כֵּיצַד תּוֹהִים עַל קַנְקַנּוֹ שֶל הַנֻּקְשֶה

שֶבְּקִרְבּוֹ חָבוּי הָרַךְ כְּסוֹד בְּצֹפֶן?

רֵאשִית, טוֹפְחִים עָלָיו וְאִם תּוֹכוֹ מַחְשֶה

בְּלִי לְהָשִיב לִנְקִישוֹתֵינוּ בְּשוּם אֹפֶן 

 

זֶה אוֹת בָּדוּק שֶהַנִּשְאָל וְלֹא עוֹנֶה

טִיבוֹ יָרוּד וְחִשֹּוּפֵי פְּנִימוֹ יַכְזִיבוּ.

רַק הָעוֹנֶה וְנַעֲנֶה – גַם מְהַנֶּה

וּצְלִיל תְּשוּבָה חוֹזֵר וּבָא עֵדוּת לְטִיב הוּא.

 

שֵנִית, אִם אֵין גּוֹן קְלִפָּתוֹ כֵּהֶה מַבְרִיק

כִּי אִם דָּהוּי – סִימַן זִהוּי הוּא הַמַּתְרִיעַ

כִּי הוּא אֻחְסַן זְמַן רָב מִדַּי וְכִי לָרִיק

תִּקְוָה תָלִינוּ בּוֹ, שֶאַךְ לַשָּוְא הִמְרִיאָה.

 

אַךְ אִם חִיּוּת שִמְּרָה בּוֹ צֶבַע וּבָרָק,

אִם הִתְדַּפְּקוּת עַל קְלִפָּתוֹ – תוֹכוֹ עוֹנֶה לָהּ,

הוּא פְּרִי מֻבְחָר שֶאֵיכוּתוֹ בְּרוּרָה וְרַק

צוֹפָה לְךָ וּמַמְתִּינָה כִּי תִתְפַּנֶה לָהּ.

 

אֲנִי מַכִּיר גַּם אֲנָשִים כָּאֵלֶּה, זַן

שֶקְּלִפָּתוֹ עָבָה אֲבָל מֵאֲחוֹרֶיהָ

פּוֹעֵם אָדֹם וְלֹא נִרְאֶה לִבּוֹ שֶל רֵעַ

שֶאֵין מָתְקוֹ נִכָּר בִּן רֶגַע בִּמְחוֹזָן

 

שֶל הַנִּגְלוֹת, אַךְ הוּא נִפְתָּח לְךָ אַט-אַט

לֹא בַּסַּכִּין הַפּוֹלְשָנִי וְהַזָּחוּחַ

כִּי אִם בָּאֹמֶן הַמַּבְשִיל בְּאֹרֶךְ-רוּחַ

כְּמוֹ הַסֻּכָּר בִּבְשַׂר הַפְּרִי. מְעַט-מְעַט

 

תֻּשְבַּח אֶמְפַּתְיָה זוֹ כַּדְּבַש הַמִּתְעַבֶּה

וּתְמַמֵּש בָּהּ אֶת מֵיטַב מַאֲוַיֶּיךָ

וְהַמְּעַט הַזֶּה יְהֵא פִּתְאֹם הַרְבֵּה

עַד שֶתָּבִין סוֹפְסוֹף: זֶה גְדוֹל אוֹצְרוֹת חַיֶּיךָ...

 

* * *

משה גרנות

שיח אנטישמי בסדרה של אמנון לוי

מי שעקב אחרי הסדרה של אמנון לוי "השד העדתי", לא יכול שלא לתת דעתו עד כמה השיח שלו ושל מרואייניו מזכיר בפרטיו את השיח האנטישמי שנפוץ עד היום ברחבי אירופה וברחבי העולם המוסלמי: היהודים הם עילית, הם שולטים על הכלכלה, הם תופסים את כל מקומות העבודה המועדפים, הם תופסים את המקומות "שלנו" באוניברסיטאות וכו'.

החלף את המילה "יהודים" ב"אשכנזים", והרי לך השיח המדויק של הסדרה "השד העדתי".

ומה היה הפתרון של האנטישמים? אלימות! וזה בדיוק הפתרון שמציעים מרואייניו של אמנון לוי (בעידוד ובחיוך של הסכמה של אמנון לוי עצמו!): כך מציע עו"ד ציון אמיר, כך מציע גם פרופ' יהודה שנהב, ועוד רבים אחרים.

כספתח באו צעירים והחליפו את השלט ברחוב אלנבי – לרחוב הבאבא סאלי, שהרי ידוע שאלנבי היה אשכנזי ארור שביקש לדכא ספרדים, ואילו באבא סאלי הוא גאון ישראל לגאווה ולתהילה שנשא שתי נשים והנציח פרימיטיביות של קמיעות ומים קדושים.

אהובה עוזרי צורחת בבוז על האשכנזים שמלמדים את ילדיהם לנגן על פסנתר במקום להקיש על פחי זיתים, הקשה שגורמת לה נחת עד דמעות, ושיתפוצצו האשכנזים.

כדי להבין את כעס הגויים כנגד היהודים באירופה, צריך לערוך סקירה של הגאונים ששינו סדרי עולם, גאונים שקמו מבין היהודים (או ממוצא יהודי). די אם נזכיר מעט מזעיר: איינשטיין, פרויד, קפקא, שניצלר, שלום עליכם, בשביס זינגר, סול בלו, בוריס פסטרנק, רוברט אופנהיימר, אדוארד סאלק, מרטין בובר. האוכלוסייה היהודית היתה עירונית, והעילית התעסקה באמת במסחר ובכספים, כי החקלאות היתה אסורה להם – הוסף לכך את המסורת היהודית שהמובחר בה הוא הלמדן, והרי לכם יתרון עצום ביחס לאוכלוסייה המקומית. מספר עצום של חתני פרס נובל במאה העשרים, בלי שום יחס לאחוז שלהם באוכלוסייה – היו יהודים אירופיים וצפון-אמריקאיים. אף חתן פרס נובל איננו יהודי שגר בארץ מוסלמית.

אלו הן העובדות: בארצות האיסלאם, ובעיקר במרחב הערבי, היתה במשך מאות שנים, והווה עד היום – שממה תרבותית מבהילה: הביטו סביב ותאמרו בהן צדק – מי מוכן שבארץ שלנו תהיה תרבות כמו בסוריה, עיראק, מצרים, לוב, אלג'יר, או סעודיה, שם אישה צריכה להיות מכוסה מכף רגל ועד ראש, אסור לה לנהוג, ואסור לה לצאת מהבית בלי ליווי גבר? מי רוצה תרבות כמו באפגניסטן, שם יורים בילדות שמבקשות ללמוד לקרוא? אני מאוד מקווה שגם אחינו מעדות המזרח, שאינם נמנים על עסקני הקיפוח, לא מוכנים שתהיה להם כאן מדינה כמו בסוריה או בעיראק.

צריך לעמוד באומץ מול העובדות: יש פער ענק בין יכולת ההתמודדות עם המודרנה של יהודי אירופה וצפון אמריקה ובין יכולת ההתמודדות הזאת של יהודי ארצות האיסלאם. יהודי אשכנז אינם אשמים אם נולדו להורים משכילים, ואלה שלחו אותם לאוניברסיטאות. לעומתם, הילדים שנולדו, לדוגמה, להורים מיוצאי תימן חותנו בגיל 12, ולבנות לא ניתן כלל רשות ללמוד לקרוא. לגבר אחד היו יותר מאישה אחת, ואת הילדות ממש מכרו לזקנים שהירבו במחיר. יש עדות של שושנה נדף-בסין, שהיתה עוברת בין הקיבוצים והמושבים כדי להשיג כסף כופר לגברים זקנים שישחררו את כלותיהם הילדות במתן גט, כדי שאלה תוכלנה ללכת לבית הספר. האם זאת התרבות שיהודה שנהב רוצה שנחזור אליה?! וזה לא קרה רק בתימן – בספר של סמי מיכאל "ויקטוריה" אתה מוצא שממה תרבותית מבהילה: רק גיבור אחד בספר זה יודע לקרוא ולכתוב, לכן אין שום ציון על המצבות בבית הקברות, האישה מדוכאת עד עפר ומוכה, והגבר מבלה ב"תיאטרו" – מילה מכובסת לבית פגישות.

בסוף המאה העשרים שטף את המדינה גל עכור של התקוממות מזרחית אלימה, שהשיח שלה היה אנטישמי ממש. אזכיר כאן "פנינים" אחדות:

צ'רלי ביטון שלח מכתב לשלטונות ברית המועצות בדרישה להפסיק את עליית יהודי רוסיה, כי הם עושקים את יהודי המזרח.

אחיו, דוד ביטון, הכריז כי האשכנזים אינם האחים שלו.

מוני יקים טען שהאשכנזים הם בכלל לא יהודים – הם צאצאי המונגולים והטטרים. הוא דרש מאנשי אש"ף בפאריס להפגיז את הקיבוצים של האשכנזים, ולא את עיירות הפיתוח, שם גרים בני עדות המזרח. האשכנזים גנבו את התיאטרון והאוניברסיטה (ואני הייתי סבור ש"הבימה" הוקמה ב-1917 במוסקבה, והאוניברסיטה העברית הוקמה ב-1925 בירושלים, כשכל מוריה היו אקדמאים שהגיעו מאירופה – זאת גניבה?!)

תקווה לוי טענה בתוקף שכאן צריכה לקום באופן טבעי תרבות ערבית (השם ישמור!!!). התרבות האשכנזית היא נגד הטבע!

שלמה צדוק התראיין אצל אלי תבור, ואמר מפורשות שהוא עומד לפתוח באש באשכנזים, בלי שום נקיפות מצפון.

כשאהרן אבו-חצירא הורשע בגניבה, טענה משפחתו שזאת שואה ספרדית (לא פחות!!!), שבורג וזיגל הם ראשי המאפייה של הנאצים נגד המרוקאים. הפתרון הוא חיסול האשכנזים.

כשאריה דרעי הורשע בגניבה ובשוחד (השופט שלו היה מזרחי!) טענו שהאשכנזים עשו לו משפט דרייפוס!

שיא הזוועה היה כאשר הורשע אהרן אבו-חצירא – קירות "הבימה" ובתי כנסת אשכנזיים היו מרוחים בגרפיטי: "אשכנזים לבוכנוואלד", "אשכנאצים".

כאמור, הבאתי כאן רק פירורים משפע הבלע והרשעות שעסקני הקיפוח הפיקו מנבכי שנאתם. מי שרוצה לקרוא דברים אלה בפירוט עם ציטוטים מדויקים ומראי מקום – מוזמן לקרוא את ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות" [ירון גולן, 2000]. הלוואי שספר זה היה מגיע לידיו של אמנון לוי...

ובכן, אמנון לוי מעוניין לחזור אל השיח האנטישמי, הוא מעוניין באלימות כנגד אחיו האשכנזים, רק משום שההיסטוריה העניקה להם גם קטסטרופה שאין לה אחות בכל תולדות האנושות – אך גם יתרונות להתמודדות עם דרישות המודרנה. ייזכר שמו של אמנון לוי לדיראון עולם על המעשה המתועב שעשה.

 

אהוד: כשאני קורא או שומע דברים מפי פרופ' יהודה שנהב, אני מתייחס אליהם בדרך-כלל באותה מידה של אמון שבה אני מתייחס לדברי התעמולה של בני-דודינו, ואני גם חושש שבדרך-כלל דבריו מגמתיים מאוד מאוד מאוד.

 

* * *

עמוס אריכא

דרעי – אמן שליפת השד העדתי

מאז שנודע בקירבנו שמו של אריה דרעי אין האיש העלוב הזה מחמיץ הזדמנות לשלוף מבין בקבוקיו את השד העדתי בו הוא רואה את סוסו האביר. אותו אריה דרעי, מושחת אמיתי, הוא ממקורות המידע של שוטה קטן כאמנון לוי שגילה לפתע מחדש את שרידי גוויית "השד העדתי", שבעצם מכבר מת ורק את נבלתו מסרבים אנשים כמותו לקבור כל עוד דרעי מרקד כשטן בינינו.

מכבר הגיעה שעה שייאמר בריש גלי שבכל גלגולי השד העדתי במדינת ישראל לא היה כשד הזה מלא עליצות וששון חיים מאז שהוקמה המפלגה של הרב עובדיה והפיחה חיים בשרידיו של שלד מכוער זה להבחיל. הנה בא מי שנחשב לגדול בתורה והקים מפלגה וסימנה ש"ס קרי, שומרי מסורת ספרדים, ואף קיבל אישור לתג מצמרר זה ממי שממונה על נושא אותיות הזיהוי. שערו בנפשכם שהיה קם מישהו וממצב עצמו בראש מפלגה הקרויה למשל א"ש קרי, אנשי אשכנז, בפרשנות נוספת של אנשי שלומנו. הרי כל בר-דעת היה משחיז באותו יום את פרסותיו שבעיטותיו באותו שד מרקד תהיינה בעלות עוצמה.

דומה וההשתלחות באשכנזים כבר לפני שנים החטיאה מטרתה. מניסיוני האישי בכל מחוזותיי לא נתקלתי באותה תופעה מכוערת כאילו קמים כוחות אשכנזים נעלמים ומתייצבים לרדוף אחרי בני עדות מזרח ולקפחם. נולדתי איתם בארץ הזאת. גדלתי איתם. למדתי איתם. שירתי איתם בצבא ובמשטרה ואינני דולה זיכרונות על "מסע מאורגן" כנגד יוצאי המזרח. את כל שהכרתי - אהבתי.

אכן, אם היתה נטייה לציין אדם על פי מוצאו זו נדחתה מפנינו ונעשו מאמצים ערכיים לצמצם מידותיה. הוכחה לכך נמצאה במשימה שנחשבה ללאומית להמיר שמות משפחה לועזים בעבריים, שלא ניתן יהיה להיות מושפע מצליל שיוכי כלשהו לעדה כלשהי. המשימה החשובה הזאת לצערי איבדה מתוקפה מזה שנים רבות. אבל בינתיים גם השתנתה התמונה המעיקה וצומצמו ממדיה בתהליך שנקטע עם הקמת ש"ס והופעתו על הבמה הציבורית של אריה דרעי האשכנזי המזוייף. מאז פורצת מעת לעת לשון אש חורכת מגרונו של הנבל.

יהאיש הרע הזה הפך את העדתיות קרדום לקדם בעזרתו את הקריירה הנוסקת שלו, עד שזו התרסקה כשנסגרו אחריו דלתות בית הכלא על היותו נוכל, גנב, רמאי ונבל. עד לאותו רגע משברי נעשה צילו הדבק בעקביו של מר"נו שמאז בואו לעולם נטף גם הוא שינאה מעוורת כלפי מי שאינו מצומצם בהשכלה מערבית כמותו. דרעי עמד מיד על טיב חולשתו של אדונו, נאחז בה במלתעותיו ולא הרפה מאותו ישיש כשהוא מטלטל אותו לכל כיוון שרעלו הניתז ממנו יפגע בתמימים רבים ככל שאפשר.

אין כש"ס בשנאה זו המעודדת נתק כפוי בין ספרדים לאשכנזים. הישגה הגדול ביותר הוא שימור הבערות בין בוחריה, ומבין אלה יוצאים רבים-רבים מבין הקובלים על קיפוח. די לקחת את רשת החינוך של ש"ס ולהיווכח כי זו הפכה לפס ייצור של בורים קטנים וגדולים מבין מאות אלפי התלמידים שלה, שנותרו חסרי כלים והשכלה להתמודד ביומיום. בכך נשללה מהם האפשרות להגיע להישגים. מכאן נובע קיפוחם האמיתי.

הנה ההוכחה כי די בשטן אחד מרקד בתוכנו שלא יוחמץ סדק קל להרבות שנאה. תהיינה הפעמים בהן נחזיר את השד לבקבוק, הרי תמיד מעבר לכתפנו יופיע דרעי המרקד לחלצו שנית, כי הוא מקור חיותו. כשאחד כזה נפגש עם חגב כאמנון לוי, ממחול הזיווג שלהם עולה עשן של הנאה עד שכבר לא ניתן להפריד ביניהם והתוצאה שוב ושוב יצירת מציאות מזוייפת המוגשת לציבור במסווה של שליחות חברתית קדושה. ראו את התראיינותו השחצנית של לוי בכל פינה ובמה והצהרתו החלולה עד כמה הוא משוכנע בערכה של הסדרה השקרית הזאת. מדובר בכתם, מר לוי, שלא יעלה בידך לקרצפו.

 

* * *

יוסף עוזר

כֵּן, כֵּן, הָאַשְׁכְּנַזִּים

 

הִמְצִיאוּ צוּרוֹת חַיִּים קִבּוּץ קֻבּוּצִים

קְבוּצָה, תְּנוּעַת מוֹשָׁבִים...

לֹא שִׂחֲקוּ שֵׁשׁ בֵּשׂ

אַיְנְשְׁטַיְן לֹא אָכַל מוּפְלֶטוֹת

נָבְרוּ בָּאַבָּא שֶׁל הַמּוֹלֶקוּלָה

שִׂחֲקוּ עִם הֶחָתוּל שֶׁל שֶׁרְִדִינְגֶר

 

לֹא עָשׂוּ אֹכֶל בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית

לֹא טִיְּלוּ בְּפִּיזָ'אמָה.

נִלְחֲמוּ בַּקַּדַּחַת, כָּתְבוּ שִׁירָה

תִּכְנְנוּ מוֹבִיל אַרְצִי.

שָׁרוּ שִׁירִים לְמַמְטֵרָה.

בָּנוּ מָטוֹס, וְעַם, חָלְמוּ, נֶאֶבְקוּ

אֱלֹהִים אָמַר לָהֶם אַתֶּם אֲהוּבִים עָלַי:

הֵם זָרְעוּ נָטְעוּ וְהָעֵצִים שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׂמְחוּ

 

שַׁי עַגְנוֹן סִפֵּר אֶת סִפּוּר הָאַשְׁכְּנַזִּים וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַכְּאֵב.

 

דָּן שֶׁכְטְמָן שֶׁשָּׁר אֶת שִׁירַת הַגְּבִישִׁים,

כֻּלָּם אָמְרוּ לוֹ: אֵין לְךָ סִכּוּי, אַתָּה נְבִיא שֶׁקֶר

עֵינָיו הַכְּחֻלּוֹת רוֹאוֹת אֶת הַיָּם הַתִּיכוֹן מֵהַכַּרְמֶל וְהוּא צוֹחֵק.

יַקִּיר אַהֲרוֹנוֹב בֵּין נְגִינוֹת כִּנּוֹר גִּלָּה אֶת לַחַן הַקְּוַנְטִים,

 

אִילָן חַת נִצֵּחַ עַל הַמִּיקְרוֹ-אוֹרְגָּנִיזְמִים,

שַׂהֲרֹן שֶׁלַח כָּתַב תְּהִלּוֹת לַמָּתֶמָטִיקָה, תּוֹרַת מוֹדֶלִים וּקְבוּצוֹת,

אָלֶכְּסַנְדֶּר לֵוִיצְקִי דִּבֵּר יְשִׁירוֹת אֶל הַקּוֹלְטָן וְהָאֶנְזִים,

רוּת אַרְנוֹן לֹא שָׁטְפָה רִצְּפָה,

רִאשׁוֹנִית בְּשִׁמּוּשׁ בְּפּוֹלִיפֶּפְּטִידִים סִינְתֶּטִיִּים בְּחֵקֶר תּוֹרַת הַחִסּוּן,

דָּנִיֵּאל בַּארֶנְבּוֹיְם נִצֵּחַ וְנִצֵּחַ עַל הַזְּכוּת לְהַעְפִּיל וּלְנַצֵּחַ,

אַבְרָהָם הֶרְשְׁקוֹ, דִּבֵּר עִם הַחֶלְבּוֹן בְּאַרְבַּע עֵינַיִם, שָׁאַל אוֹתוֹ

שְׁאֵלוֹת אִינְטִימִיּוֹת שֶׁאֱלֹהִים יוֹדֵע.

לֵיאוֹ זַקְס אֲשֶׁר דּוֹבֵב אֶת סוֹד תָּאֵי הַגּוּף

גִּלָּה לַכֹּל אֶת סוֹד חִיּוּתָם הַמַּמְאִירָה,

עָדָה יוֹנַת לֹא בִּשְּׁלָה קוּסְקוּס

רַק חִטְּטָה בַּקְּרִיסְטָלוֹגְרַפְיָה שֶׁל הַחֶלְבּוֹנִים,

הִשְׁתַּעַשְׁעָה עִם הָרִיבּוֹזוֹמִים, הַמִּשְׂחָק שֶׁלָּהּ הָיָה:

קְרִיסְטָלוֹגְרַפְיָה בְּאֶמְצָעוּת קַרְנֵי רֶנְטְגֶּן.

מַה זֶה שָׁוֶה? לְשִׁפּוּר תְּרוּפוֹת, לְאַנְטִיבְּיוֹטִקה,

רֵאשִׁית הָאֹשֶׁר וְנִפְלָאוֹת הַמֹּחַ הָאוֹהֵב לַדַּעַת.

וִיהוֹשֻׁעַ יוֹרְטְנֶר שֶׁבָּא כְּפָלִיט מִמַּחֲנוֹת

יָכֹל הָיָה לִבְכּוֹת: סָבַלְנוּ, סָבַלְתִּי אֲבָל הוּא

שֶׁעָבַר מִגֵּיהִנֹּם אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֶעֱדִיף לִשְׁאֹל:

אֶלֶקְטְרוֹנִים – אָנָה תַּעַבֹרוּ: מֵאַיִן בָּאתֶם וּלְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים

וּבִפְנֵי מִי אֲנִי מַפְקִיד רוּחִי הַמֻּפְלָאָה.

 

לָהֶם אַצְדִּיעַ: לִרְפָאֵל לְוִין, כִימְיָה, לְחַיִּים סִידֶר, רְפוּאָה,

לְאַהֲרֹן רָזִין, רְפוּאָה, לְמִיכָאֵל סֶלַע, רְפוּאָה,

לְהִלֵּל פוֹרְסְטְנְבֶּרְג, מָתֶמָטִיקָה

לְאִילְיָה פִיַאטֶצְקִי-שַׁפִּירוֹ, מָתֶמָטִיקָה, לְמֵאִיר וִילְצֶ'ק, רְפוּאָה,

לְיַעֲקֹב בֶּקְנְשְׁטֵיין, פִיזִיקָה.

וְאִם אַתֶּם רוֹצִים מַאוַ'אל, תַּעֲשׂוּ מַאוַ'אל

[תְּמוּנַת הַצַּדִּיק מִגַארְפִילְד זצ"ל, מְגָרֶשֶׁת עַכְבָּרִים]!

וְאִם אַתֶּם רוֹצִים דַּרְבּוּקָה תְּנוּ לָהּ בְּאֶגְרוֹפֵיכֶם,

רַק אַל תְּיַלְּלוּ.

 

מצוטט מתוך מאמר של מנחם בן במוסף לספרות של "מעריב" מיום 23.8.13

 

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

על סף ביתי

ביתי 10 ק"מ בקו אווירי מגבול לבנון וכמה עשרות ק"מ מגבול סוריה. המורדים הסורים מניחים את הפצועים ליד גדר הגבול, ואנחנו לוקחים אותם אלינו לישראל לטיפול רפואי. בית חולים נהריה גובל ונמצא בתוך המטעים של המושב בו אני גרה. קטיושות מלבנון בשלהי חופשת הקיץ, מרעידות את יסודות ביתי ונוטעות פחד בלב נכדיי. הסירנה של האזעקה מפחידה אותם  יותר מאשר ה"בומים" והנפילות של הקטיושות.

התקשורת מרבה לצלם ולתעד את האירוע הבודד הזה המזכיר את ימי מלחמת לבנון השנייה בה נורו עשרות  טילים מלבנון לעבר ביתי. בטלוויזיה מראות של כ-1,300 נפגעי גז כימי  בסוריה – גופות ילדים ומבוגרים נעטפות בסדינים לבנים ומונחות זו ליד זו.

והעולם שותק, וגם אנחנו שותקים.

בעת שמלחמת המפרץ הייתה  בשלב של איום, לא חשבתי כלל להתגונן לפי ההוראות. בני שירת ביחידה  בה הראו להם סרטים על השפעת הגז הכימי. הסרט הראה את נפגעי הכורדים  מהחומר הכימי שהעיראקים  זרקו עליהם. אצבעות  ידיהם  של הנפגעים נשרו כתוצאה מהחומר. בני  התריע בפניי לגבי הסכנה. השתכנעתי והכינותי ניילון ואטמתי את החדר ואחר כך קראתי  שזו שיטת התגוננות טובה.

בעת סופת הוריקן  ולא בפני הטילים.

על סף ביתי מתחוללים קרבות, אנשים נהרגים ונפצעים  וביתם נפגע.

ואנחנו, כמו העולם כולו, שותקים וניצבים חסרי אונים בפני המציאות.

 

 

* * *

מרדכי קידר

בדרך ל"אינטרנציונל" טרוריסטי?

המשבר במצרים הולך ומעמיק, והצדדים לסכסוך מתחפרים בעמדותיהם יותר ויותר. האבידות בנפש בקרב תומכי מורסי ובקרב אנשי הצבא גורמות לשני הצדדים לחשוב מהלב, לא מהראש. שני הצדדים חושבים במושגים של "אנחנו עוד נראה להם" ו"נשבור אותם", הזירה הציבורית המצרית מתרסקת, נציגי חברות זרות עוזבים בהמוניהם, וכולם מאשימים את כולם במצב העגום.

סגן הנשיא, מוחמד אלבראדעי, התפטר וברח לחו"ל, כי הוא רואה לתוך איזו ביצה של דם, אש ודמעות מתדרדרת מצרים, כשעשרות אנשים נהרגים ברחובות בכל יום, הכלכלה קורסת, והפתרון לבעיותיה של המדינה נראה כיום רחוק יותר מבעבר. יש אפשרות שעל בריחתו ממצרים ומאחריות, יועמד אלבראדעי לדין על בגידה.

הצבא עצר לשבועיים את מוחמד בדיע, המדריך הכללי של תנועת "האחים המוסלמים", בחשד שהסית את ההמונים לאלימות והרג. אם הוא אכן יועמד לדין, סביר מאוד ש"האחים" ותומכיהם לא יצפו במתרחש בחיבוק ידיים, אלא ישטפו את המדינה בגל נוסף של אלימות.

תופעה נוספת, חמורה מאוד, המתרחשת בימים האחרונים, היא הרס מוזיאונים ושוד עתיקות. חלק מהשודדים גוזלים מוצגים במטרה למכרם בשוק השחור לאספנים תמורת הון עתק. עיקר המוצגים הם מטבעות זהב רבות, פסלים וסרקופגים שנמצאו בקברים עתיקים מימי הפרעונים. אולם לשוד מתלווה תופעה נוספת: הרס מוצגים, ונדליזם לשמו, שנובע מהשנאה העמוקה שרוחשים מוסלמים קיצוניים לתרבויות שקדמו לאיסלאם, ובעיקר התרבות הפרעונית הנתפסת באיסלאם ככפירה. דבר דומה ראינו במארס 2001 באפגניסטן, כשאנשי טליבן הרסו שני פסלי בודהה ענקיים בעמק במיאן.

הזירה הבינלאומית גם היא עוברת טלטלה רבתי: תוכניתה של ארצות-הברית להשליט את "האחים" נכשלה, אבל הבית הלבן ומחלקת המדינה ממשיכים לפרסם הודעות תמיכה בהם והתנגדות למהלכי הצבא, כולל למעצרו של בדיע. יש אפשרות שחוסני מובארכּ ישוחרר לחופשי מכלוב הנאשמים, ומי שייכנס אליו כנראה יהיו ראשי "האחים המוסלמים" – מוחמד מורסי ומוחמד בדיע. נראה כאילו שבוושינגטון נרדמו ב-30 ביוני ועדיין לא התעוררו לראות את המצב החדש.

הגנרל סיסי וחבריו אינם נכנעים ללחצים האמריקניים. למרות הקשר הטוב בין הצבא המצרי וארה"ב, מסרב סיסי להרים את הטלפון כשאובמה מצלצל, וכשהאמריקנים מפרסמים הצהרות המתנגדות לצעדי הצבא, סיסי מתרגז ומעדיף את האינטרס המצרי כפי שהוא מגדיר אותו על האינטרס המצרי כפי שאובמה מגדיר אותו. כשסיסי רואה את הכשלונות הגדולים של מדיניותה המזרח תיכונית של ארה"ב בעיראק, אפגניסטן, לוב ואיראן, הוא מבין שכדאי לו לשמור את האמריקנים רחוק מהנעשה במצרים, לפני שמדינתו הופכת לחוליה נוספת בשרשרת הכשלונות הללו.

אלא שגם סיסי לא יוכל לאורך זמן לבלום גלי טרור העלולים להביא את מצרים למצב של סוריה או עיראק. שכנותיה של מצרים – לוב וסודן – כמו גם חצי-האי סיני מלאים בכלי נשק מכל הגדלים והסוגים, והגבול עימן ארוך ופרוץ. מצרים עלולה להיות אבן שואבת לג'יהאדיסטים של כל העולם המוסלמי שיבואו כדי להשליט על המדינה את האיסלאם על פי שיטתם, בדיוק כפי שעשו באפגניסטן, בעיראק, בסוריה ובלוב. גם מצרים עלולה להפוך ל"אינטרנציונל טרוריסטי", שיתאפיין במכוניות תופת, פיגועי התאבדות, חיסול בכירים, התקפות על בסיסי צבא, רכבות, גשרים (ויש כאלה רבים מאוד במצרים), קווי חשמל וסכרים. הארץ עלולה להפוך לגיהינום לתושביה, ובעיקר לקופטים הנוצרים, שכבר כיום תוהים איך להמשיך לחיות במדינה שתוך שבוע נשרפו בה כ-60 כנסיות, והקלה אינה נראית באופק.

 

סיסי מתמקד באינטרסים של מצרים

מעניין לראות איך העולם מסתדר, עם סיסי ונגדו: בראש מתנגדיו עומדת ארה"ב, או ליתר דיוק הנשיא אובמה ומחלקת המדינה. רבים אחרים בארה"ב דווקא תומכים בצבא ובצעדיו נגד "האחים המוסלמים". ישראל תומכת בצבא, ואילו לדעתה של אירופה, הצבא נקט צעד אנטי-דמוקרטי בסלקו את "האחים" מכס השלטון. אובמה, מחלקת המדינה ואירופה רוצים דמוקרטיה בכל מחיר, גם במחיר של העברת השלטון – באמצעות בחירות דמוקרטיות כמובן – לגוף איסלאמיסטי שאינו מייחס משקל לשום ערך מערכי הדמוקרטיה: שלטון החוק האנושי, הפרדת רשויות, זכויות מיעוטים, זכויות נשים, חירות הדיבור, חירות התקשורת, חופש התארגנות, חופש דת וחופש מדת. סיסי יודע יותר טוב מהם מה נכון למצרים ומה לא.

ארדואן – בעל בריתו של מורסי ואנטי-יהודי משכבר הימים – מגלה לעולם כי ישראל היא העומדת מאחורי המהפכה נגד "האחים" שלו, ומקבל מקלחת של צוננים הן מארה"ב והן ממצרים. תיאוריית הקונספירציה המעורבת ברמיזות מתוך "הפרוטוקולים של זקני ציון" מדברת מגרונו בקול ברור וחזק. אחרי דבריו אלה, מן הראוי כי ראש ממשלת ישראל ישקול מחדש את ההתנצלות לטורקיה על אירוע המרמרה.

אבל המעניינת ביותר היא עמדת סעודיה: זו תומכת בצבא ובגנרל סיסי ומתנגדת לשלטון "האחים המוסלמים". סעודיה גם מוכנה להחליף את הסיוע הכספי האמריקני, אם ארה"ב תעצור את התמיכה במצרים ובצבאה בגלל סילוק מורסי. זוהי הבעה מוצהרת וחוצפנית של עמדה המנוגדת לזו של נשיא ארה"ב, שסעודיה אינה מהססת לנקוט בשל שתי סיבות חיצוניות: הראשונה היא תחושתם של הסעודים כי אובמה אינו מבין דבר בהלכות המזרח התיכון ומעדיף ללא נימוק משכנע את "האחים המוסלמים" על פני הגופים האחרים, והשנייה היא שהסעודים כועסים על אובמה על שלא נקט צעדים אפקטיביים נגד תוכנית הגרעין האיראנית, המפחידה את הסעודים אולי יותר מאשר את הישראלים.

אבל הסיבה העמוקה לשנאה הגדולה בין סעודיה ל"האחים" היא תרבותית: סעודיה היא ווהאבית סלפית, ואילו "האחים" דוגלים באיסלאם פוליטי מודרני. כלומר, "האחים" מבקשים להתאים דת שנוסדה במדבר של המאה השביעית לחברה ולמדינה של המאה ה-21, ואילו הסלפים מעוניינים להתאים חברה ומדינה של המאה ה-21 לדת המייצגת את תרבות המדבר במאה השביעית. אין דרך לגשר בין שתי הגישות התרבותיות המנוגדות הללו, ולכן סעודיה הסלפית מעדיפה שלטון צבאי חילוני על פני שלטון איסלאמיסטי בסגנון מודרניסטי המנוגד לסגנון הסלפי שלה.

 

הפוך על הפוך

כאן המקום לשאול מה טוב לישראל, ואיך ישראל יכולה, אם בכלל, להשפיע על המתרחש במצרים.

למזרח התיכון יש מיספר מאפיינים.  אחד מהם הוא שישראל נתפסת כיישות בלתי לגיטימית, ובשל כך, גורם שישראל תומכת בו, מאבד לגיטימציה. לכן, אם ישראל רוצה לחזק צד א' בכל סכסוך במזרח התיכון, עליה להכריז שהיא תומכת בצד ב'. כך צד ב' יאבד לגיטימציה ואילו צד א' יתחזק. הדברים נכונים גם לגבי ארה"ב.

מאפיין נוסף הוא הדינמיקה של הפוליטיקה המזרח תיכונית, והדברים נכונים ביתר שאת מאז שהחל "החורף הערבי", שהידיד של אתמול הופך ליריב של היום, והאויב של היום יכול להיות החבר של מחר. צבא מצרים היום נראה כמי שיש לישראל אינטרס שיצליח במאבק על מצרים, ולכן יש היגיון בסיוע לו בבירות העולם. אבל מחר בהחלט עלול להיות שצבא זה יעביר כוחות גדולים לסיני, בניגוד להסכם השלום, בטענה של "מלחמה בטרור". הוא גם יכול להכריז על השעיית הסכם השלום, כדי להרגיע את הרחוב המצרי. גם אז נגיד שזה צבא ידידותי?

לא ניתן להפריז במידת הנזק שמסבים הדיבורים הפומביים על "האינטרס הישראלי בשמירה על הסכם השלום". אויבינו מבינים מכך שזוהי נקודה שבה הם יכולים ללחוץ עלינו, היות שיש בקירבנו אלה המוכנים לתת הכול תמורת נייר שכתובה עליו המילה "שלום", ולמענו הם אפילו מוכנים שייפלו "קורבנות שלום". אנו במו-פינו מעלים את מחיר השלום לרמה שאיננו מסוגלים לשלם עבורו.

מסקנה מכל האמור לעיל היא שעל ישראל לתמוך בידידיה מאחורי הקלעים, לא מול הזרקורים והמיקרופונים. אף אחד אינו באמת אוהב אותנו באזור הזה, גם אם נתמוך בו. פעילות חשאית לא "תשרוף" את ידידינו בגלל שיתוף הפעולה שלהם עמנו, ואנו לא נעמוד בפני "פדיחה" כשיתברר כי מי שתמכנו בו, כמו הנוצרים בלבנון, תוקע ללא היסוס סכין בגבנו

 

המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה"  258 ובעיתון "מקור ראשון".

 

 

* * *

מתי דוד

1. מדוע שיחות השלום באפלה

והמשא ומתן בחשכה?

בטקס פתיחת השיחות לחידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, שהתקיים בוושינגטון, הצהיר שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, על דעת שני הצדדים, שהוא יהיה היחיד שידווח לתקשורת על מהלך השיחות! זה ניסיון למנוע מהציבור מידע אודות עמדות הצדדים. זה ניסיון להסתיר מידע, על מנת להציג לציבור עובדות מוגמרות, כפי שהיה בזמנו בהסכם אוסלו הכושל.  רוב מעצבי דעת הקהל בארץ, מקרב העיתונאים והפרשנים, שתובעים מהממשלה וממוסדות הממלכתיים שקיפות בכל נושא ועניין, דווקא בעניין גורלי לעתיד המדינה, כמו המשא והמתן, דווקא הפעם הם שותקים ולא זועקים נגד השיחות הסודיות.

 

השווה והשונה בין סנאודן האמריקאי ואורי בלאו הישראלי

השווה ביניהם: אדוארד סנאודן האמריקאי הדליף מסמכים סודיים של המועצה לביטחון לאומי של ארה"ב וברח למוסקבה ברוסיה.

אורי בלאו הישראלי קיבל מסמכים מבצעיים סודיים של צה"ל, שנגנבו ע"י החיילת ענת קם, מפיקוד מרכז, רצה לפרסם אותם בעיתון "הארץ" וברח איתם ללונדון בחסות ובמימון של העיתון.

השונה ביניהם: שלטונות ארה"ב ראו בסנאודן בוגד ודרשו את הסגרתו. שלטונות ישראל לא הוציאו צו הסגרה בינלאומי, כדי לאלץ את שלטונות בריטניה להסגירו. במקום זאת ניהלו איתו "משא ומתן" על תנאי הסכמתו של עבריין ביטחוני לחזור לארץ ולהחזיר המסמכים! "העונש" שקיבל בתום משפטו, 4 חודשי עבודות שרות.

השלטונות האמריקאים פעלו בהתאם לחוק ולמתחייב. שלטונות ישראל פעלו בניגוד לחוק המחייב לתבוע הסגרתו של עבריין ביטחוני, ונכנעו ללחצים של התקשורת שדאגה לחבר בבראנג'ה ולא לחוק ולביטחון.

 

אלוף גלנט זכאי לסליחה ציבורית ורא"ל אשכנזי לגינוי ציבורי

על סמך כל מה שנחשף עד כה בתקשורת, בחקירת הפרקליטות הצבאית ובממצאי מבקר המדינה, ולקראת פתיחת חקירה משטרתית פלילית, בפרשת רא"ל אשכנזי ולשכתו, התמונה ברורה. רא"ל גבי אשכנזי הסתבך עד צוואר בפרשה של חתרנות נגד שר הביטחון והדרג המדיני.  תיבת פנדורה שניתן להגדירה "גביגייט" בנוסח ווטרגייט. פרשה של ניסיון למנוע את מינויו של אלוף גלנט, הנפגע העיקרי בפרשה, שראוי לסליחה של כולנו ואילו רא"ל אשכנזי להרשעה ולגינוי של כולנו.

 

האם היועץ המשפטי הוא הנציב העליון ששולט במדינה ?

על פי כל מה שמתרחש במדינה, מתברר שהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, הוא למעשה השליט העליון במדינה. שום מחוקק בכנסת ואף שר או מנכ"ל משלתי ומוסדי לא מסוגלים לקבל החלטות, בכל נושא ועניין ולבצען ללא אישור של משפטנים ו"ברכת הדרך" של הסכמת העיתונאים.

מסתבר שהשלטון הדמוקרטי הנבחר, המבוסס על הפרדת הרשויות (מונטסקיה), איבד מכוחו והשפעתו, לטובת שני מוקדי כוח חדשים:  (שלא נבחרו) "המישפטיקרטיה" (שלטון המשפטנים), וה"מדיהקרטיה" (שלטון העיתונאים).

מסתבר שהכנסת, הקואליציה, והממשלה, הפכו לכפופים ליועץ המשפטי, תחת פיקוד הפרקליטים בסיוע העיתונות.

 

מבול "מכוני מחקר" שייעודם לשום דבר

פרט לכמה מכוני מחקר, בעלי תשתיות מקצועיות רציניות, בתחומים כלכליים, ביטחוניים, מדיניים וחברתיים, הפועלים מזה שנים, צצו בשנים האחרונות עשרות רבות של גופים המתיימרים לכנות את עצמם "מכוני מחקר", המפיצים כביכול ממצאים של מחקרים, בנושאים שוליים ומוזרים. כל בעל תואר אקדמי שיש לו ביקורת ודעה בנושא מסוים, במקום לפרסם מאמר הוא מעדיף לפרסם "מחקר", דבר שעושה רושם על חלק מהציבור. רוב העיתונאים נהנים לפרסם כותרות מ"מחקרים" חסרי ערך ועניין. מקרה בולט בנושא הוא פרופסור שתוארו ומחקרו קרוי "מומחה לישוב סכסוכים בינלאומיים". כיצד העולם עוד לא הכיר בערכו של מומחה שכזה, כדי ליצור עולם נפלא...

 

אלי אלי שלא יגמר לעולם...

העולם המוסלמי-ערבי מצוי בתבערה פנימית של שנאה, הרס, ורצח. מלחמות פנימיות דתיות, עדתיות ושבטיות של כולם נגד כולם, בשם ולמען אללה אכבר, תחת הדגלים הירוקים של האיסלם. מדינות "הלאום" הערביות כמו סוריה, עיראק ולבנון מתפרקות ל"מדינות" על פי השייכות הדתית, העדתית והשבטית. מלחמת עולם טוטלית מתנהלת בין סונים לשיעים, ולידם דרוזים, כורדים, עלאווים ונוצרים. כל עוד זה נמשך בתוכם, "הבעייה" הציונית והפלסטינית לא בעניינם.

 

2. שר החינוך זקוק ל"סידרת חינוך" למניעת תהפוכות חינוכיות

שר החינוך מוביל ל"שויון חינוכי" בלתי אפשרי. כניסתו של שי פירון לכהונת שר החינוך החדש, חושפת מחדש תופעה בעיתית במערכת החינוך. גם השר החדש, כמו כמה מקודמיו, החליט בבהילות תמוהה בסמוך לכניסתו לתפקיד, לבטל תוכניות קודמות שהושקעו בהן כספים ומאמצים ארגוניים רבים, שבהם שותפו אלפי מורים בהשתלמויות.

היו בחינות מצ"ב – השר פירון ביטל.

היה פרויקט מיחשוב בתי ספר – השר פירון ביטל.

היו בחינות בגרות בספרות והיסטוריה – השר פירון ביטל.

שר החינוך ושר האוצר הכריזו על "מהלך גדול של צמצום דרמטי של בחינות הבגרות," כ"מבצע חינוכי" בעתיד הקרוב.

אי אפשר להימנע מהמסקנה לפיה חלק מכל מה שהיה בעבר נהוג בתקופתו של השר הקודם, גדעון סער, אנחנו "יש עתיד" חייבים לשנות כדי להפגין נוכחות חדשה.  לשני שרים אלה אין שום בעייה לנסח קטלוג נימוקים חינוכיים כדי להפגין פעלתנות ולהצדיק החלטות אלה ממש בחטף, ללא דיון קודם.  הכל בנוסח השיר הידוע והמוכר:

Anything you can do (Saar), I (Piron) can do better.

המורים והתלמידים חוגגים. מי צריך את כל הבלגן הזה של בחינות, תחרותיות והשוואות בין בתי ספר טובים ללא טובים.  שוט הבחינות ייעלם ובית הספר יהיה כיף של מועדון.  לא יהיה ניתן למדוד את התלמידים והמורים, לא תהיה תחרות, יהיה "שויון חינוכי" הרסני.

ראוי היה לדעתי, ששר החינוך, בטרם שהוא מבטל מסגרות קיימות היה מכנס את הצוות הפדגוגי במשרדו להכיר וללמוד את שיטות מערכות החינוך המתקדמות בדרום קוריאה, בפינלנד, בפולין ובעוד כמה מדינות, שהובילו את תלמידיהם להישגים מופלאים בנושאים רבים גם בזכות בחינות ותחרות למצוינות.

רק לאחרונה נודע על כישלונו וסגירתו של ניסון פדגוגי חדש לקיים בית ספר דמוקרטי אריסטוקרטי בכפר שמריהו, ללא תחרות וללא מדידות. 

 

 

* * *

לילה גילברט

שבת ויום ראשון במצרים

רחל ליפקין, כיום תושבת ישראל, ברחה ממצרים ב-1969 עם משפחתה. בשנה ההיא שוחרר אביה ממאסר, אחרי שאולץ לחתום על מסמך שבו הוא מעביר את כל נכסי המשפחה לממשלת מצרים. במשך שלוש שנות מאסרו (אלפי גברים יהודיים נכלאו במצרים אחרי מלחמת ששת-הימים), רחל זוכרת את נדיבותם של שכניהם הקופטים, שהביאו בקביעות לאימה ביצים, חלב ולחם.

"הייתי אומנם אז בת 11, אבל אני זוכרת בבהירות מה שאמרה שכנתנו: 'הם רודפים את היהודים,' היא אמרה לאימי, 'וכשהם יגרשו אותם מן המדינה, הם ירדפו אותנו, הנוצרים. אנחנו יודעים זאת."

כפי שכתבתי בספרי:

 “Saturday People, Sunday People: Israel through the Eyes of a Christian Sojouner”

אנשי שבת אנשי יום ראשון, ישראל בעיניה של מבקרת נוצריה

Encounter Books 2012,

מספרם של יהודי מצרים נע אז בין 85 ל-100 אלף. היום פחות מחמישים יהודים נותרו שם, רובם זקנים וחולים.

פליט יהודי נוסף ממצרים, יוסף וואחד, הגיב במכתב למערכת על כתבה ב"וול סטריט ג'ורנל" (2011) שנשאה את הכותרת "התנגשויות בין נוצרים והמשטרה מזעזעות את קהיר," וכך הוא כתב:

"זה הזכיר לי מה ששכננו הקופטי אמר למשפחתי כשגורשנו ממצרים בנובמבר 1952: 'אחרי יום שבת בא יום ראשון.' הוא חזה במדוייק שגם הקהילה הקופטית תחוש על בשרה את הזעם והשנאה של מצרים, המלובים ברובם על ידי האיסלאם הקיצוני.

כל מי שעוקב אחרי החדשות במצרים יכול להעיד, כי "קודם אנשי השבת, אחר כך אנשי יום ראשון" זה כבר לא רק בגדר סיסמה איסלאמיסטית. בנוסח הגרוע ביותר שלה היא אומרת: "ביום שבת אנו הורגים את היהודים; ביום ראשון אנו הורגים את הנוצרים." היום, כשאנו עדים לאלימות הבלתי פוסקת במצרים, הסיסמה הפכה למציאות בשטח.

לפני ימים אחדים מצאתי בתיבת הדוא"ל שלי הודעה מאיחוד הנוער המצרי "מַסְפֶּרוֹ" – ארגון של נוצרים קופטים, המדווחים על המתקפות האחרונות של "האחים המוסלמים" ותומכי הנשיא המודח מוחמד מורסי על קופטים ועל כנסיותיהם בין ה-14 ל-16 באוגוסט. ואלה תוצאותיהן: 38 כנסיות נהרסו לחלוטין, נשרפו ונבזזו. 23 כנסיות הותקפו ונהרסו חלקית. 58 בתים בבעלות קופטים באזורים שונים, 85 חנויות בבעלות קופטית, 16 בתי מרקחת, 3 בתי מלון נשרפו ונבזזו. 75 מכוניות ואוטובוסים השייכים לכנסיות נשרפו. 6 אנשים נרצחו בשל זהותם הנוצרית. 7קופטים נחטפו במצרים עילית

בהמשך ההודעה נאמר כי "איחוד הנוער 'מַסְפֶּרוֹ' מכריז כי 'האחים המוסלמים' כבר אינו גורם פוליטי שניתן להתנהל מולו, אלא ארגון של טרור ופשע שמטרתו להרוס את המדינה המצרית. הם מפרים את הזכות לחיים ולחירות של העם המצרי, ומנסים לפצל את המדינה ולאיים על בטחונה הלאומי.

"המתקפות מצד חברי 'האחים המוסלמים' ותומכיו של הנשיא המודח מוחמד מורסי מתפשטות אל כלל הציבור המצרי, ומכוונות במיוחד אל הכנסיות, הבתים ובתי העסק שבבעלות קופטים נוצרים בכל רחבי מצרים.

"ארגון 'מספרו' ממשיך לנטר, להקליט ולתעד את המתקפות על כנסיותינו, על סמך עדויותיהם של עדי ראיה, וידיאו וצילומים מן המקומות המותקפים."

עד כאן לשון ההודעה.

 

אני מתגוררת ישראל, וכשאני משוחחת עם שכנים וחברים על המהומות האיומות, הם נזכרים היטב בסיפורים על זרם הפליטים שנאלצו לצאת ממדינות המוסלמיות מ-1948 עד 1970. מדובר לפחות ב-850 אלף נשים, גברים וטף, שרבים מהם ברחו למדינה היהודית, שרק בקושי רב הצליחה לקלטם. למעשה, הם חיו באוהלים במעברות במשך למעלה משנה.

היום, ההיסטוריה חוזרת על עצמה. היהודים, "אנשי יום השבת", שזה מקרוב נמלטו על נפשם, מצאו בתים חדשים, חיים חדשים ומולדת חדשה בישראל או במדינות מערביות אחרות.

עתה "אנשי יום ראשון" מתמודדים עם אותן התעללויות, אותם פוגרומים, היעלמויות של אהובים, איומים, אונס, הצתת כנסיות ומוות שהיו נחלתם של היהודים לפניהם. הנוצרים שיכולים לעזוב, עושים זאת בהמוניהם. אך לנוצרים מצריים רבים פשוט אין האמצעים הכספיים והקשרים הבינלאומיים על מנת לברוח.

במצרים יש בין 8 ל-10 מיליון קופטים, אולי אף יותר, וזאת בלי למנות נוצרים אחרים במזרח התיכון החיים בסיוט בלתי פוסק. בעלי האמצעים מביניהם עוזבים את בתיהם במספרי שיא. אחרים לא יברחו.

האם יש מישהו שיגן עליהם? שיתמוך בהם? שיעזור להם כשייאלצו לנטוש את בתיהם ואת מולדתם? מי יאסוף אותם אליו?

 

 המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה"  258 ובאנגלית בPolitichicks-

 

                            

* * *

ישראל סגל

תגובה לנעמן כהן (חב"ע 867)

כתרים יפים קשר לי נעמן כהן – פילוסוף, לוגיקן. מיהרתי, כמובן, להוסיף אותם לרזומה שלי. אולי זה יעזור לי בוועדת טירקל למשרה הבאה שלי.

לגופו של עניין. כהן מזים את טענתי (חב"ע 863) כי המוסלמים החלו באלימות כלפינו רק עם תחילת הציונות ויישוב הארץ ונימוקו עימו: הרי הקוראן קרא כבר במאה השביעית, הרבה לפני הציונות, להשמדת העם היהודי.

כהן בחפזונו להגיב אולי לא שם לב לכך שהבאתי בדיוק  את אותה הטענה הזו בשמו של ד"ר מרדכי קידר. טענתי שם כנגד קידר שלמרות אותו קוראן נהנו היהודים באזורים שבשליטת המוסלמים משקט יחסי במאות השנים שקדמו לציונות (בוודאי יחסית לאזורים שבשליטת הנוצרים). ומכאן הגעתי למסקנה לעיל.

אם קידר וכהן מצטטים את הקוראן מהמאה ה-7 אפשר להרחיק אלפי שנים לאחור ולצטט את "מחה תמחה את זכר עמלק" ואת כיבוש הארץ בידי יהושע (שספק אם אכן קרה אבל הוא חלק מהאתוס ההיסטורי שלנו). האם זה הופך אותנו, היהודים, לרוצחים?!

 

 

* * *

דְּבוֹרָה קוֹזְוִינֶר

לְבֵית הַסֵּפֶר – שִׁיר שֶׁל אַהֲבָה

הַשִּׁיר נִכְתַּב לַמּוֹפָע שֶׁל כֶּנֶס מַחְזוֹר הַמֵּאָה וּבוֹגְרֵי בֵּית הַסֵּפֶר וִילְקוֹמיץ בְּרֹאשׁ פִּנָּה, אֲדָר תשנ"ו, פֶבְּרוּאָר 1996, לְמַנְגִּינַת "הָיִיתִי בְּפָּרִיס וְגַם בְּרוֹמָא".  

שָר בַּמוֹפַע: יוֹנָתָן דֶקֶל.

שְתֵּי שוּרוֹת שוּנוּ לְהַתְאִים לַהוֹוֶה הָעַכְשַוִי

 

אֲנִי הוֹלֵךְ לִי בִּשְׁבִילִי רֹאשׁ פָּנָה,   

בִּכְבִישׁ הָאֲבָנִים שֶׁעַל הָהָר,             

מַפְנֵה מַבָּט לַשְּׂמֹאל וְגַם יָמִינָה

רוֹאֶה עָבָר וּבְעִקָּר מָחָר.

מִכָּל סִמְטָה, מְכָּל פִּנָה,

עוֹלָה בִּי שׁוּב הַמַּנְגִּינָה

שֶׁבַּיַלְדוּת לִי שָׁרוּ הַהוֹרִים.

וּבִי עוֹלִים הַזִּיכְרוֹנוֹת

כְּמוֹ מִתּוֹךְ אַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת

אוֹ כְּמוֹ מִתּוֹך אוֹצַר הַסִּפּוּרִים.

 

כֵּן, בֵּית הַסֵּפֶר בְּרֹאשׁ פִּנָּה,

לְבֵית הַסֵּפֶר שִׁיר שֶׁל אַהֲבָה.

אִם לְעִתִּים אָפְנָה אוֹ שְׂמֹאלָה אוֹ יָמִינָה –

אַתְּ בִּשְׁבִילִי – הָאָרֶץ הַטּוֹבָה.

 

מוֹרִים וְתַלְמִידִים בְּבֵית הַסֵּפֶר.

מוֹלֶדֶת כָּאן – אִם יֵשׁ כָּאן חַקְלָאוּת.

כְּתִיבָה תַּמָּה וַעֲבוֹדָה נוֹסֶפֶת

וְדֶרֶך אֶרֶץ גַּם עִם שׁוֹבְבוּת.

וְהַצָּגוֹת בְּבֵית הָעָם

שֶׁסָּחֲפוּ  פֹּה כָּל אָדָם,

זָקֵן וְנַעַר, כָּל אִשָּׁה וּבַת.

שׁוֹמֵעַ שׁוּב אֶת הַקּוֹלוֹת

אֲשֶׁר זִמְּרוּ הַמַּקְהֵלוֹת,

בְּנֶשֶׁף חַג, בְּעֹנֶג שֶׁל שַׁבָּת.

 

כֵּן, בֵּית הַסֵּפֶר בְּרֹאשׁ פִּנָּה...

 

מַחְזוֹר חָדָשׁ מַמְשִׁיךְ אֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת.

עוֹלָם חָדָשׁ שֶׁל מֶדְיָה וְטַבְּלֶט.

נָכוֹן, נָכוֹן. הַיּוֹם לוֹמְדִים אַחֶרֶת.

אַךְ מַשֶּׁהוּ יָשַׁן בְּלֵב צוֹבֵט

אֲנִי עוֹבֵר בַּחֲדָרִים,

רוֹאֶה מוּלִי אֶת הַמּוֹרִים,

שֶבַּ"זְבּוּבִּים" הִדְגִּישׁוּ בּ' דְּגוּשָה

ועד הַיּוֹם, כְּמוֹ הִמְנוֹן,

חוֹזְרִים פֹּה עַל אוֹתוֹ פִּזְמוֹן,

כְּמוֹ צַו אֲשֶּׁר קִבַּלְנוּ בִּיְרוּשָּׁה.

 

כֵּן, בֵּית  הַסֵּפֶר בְּרֹאשׁ פִּנָּה...

 

 

 

* * *

יהודה דרורי

שיהיה ברור – אנחנו לבד!

כבר שנים רבות שחברים טובים שלי מתווכחים איתי על "דעותיי הקיצוניות" ואומרים לי שוב ושוב: "אנחנו לא לבד בעולם... אנחנו לא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים... מצפים מאיתנו לעשות כך או כך..."

אני בסבלנות רבה הייתי מנסה להסביר להם עד כמה לעולם לא אכפת מה יקרה לנו... הייתי אפילו יורד לתולדות האנטישמיות וגם ליסודות האיסלם. כלום לא עזר...

עכשיו תראו ידידי, תביטו סביבכם היטב – ותבחינו שללא אשמתנו , אנחנו לבד – ממש כך.

 

היסטוריה קצרה של חוסר תמיכה

מדינת ישראל הוקמה לא בגלל רצון העמים בעולם לעשות לנו טובה. רוסיה רצתה להוציא איזור זה משליטת בריטניה, (וגם לצרפת היתה שאיפה נקמנית כזו), ארה"ב בכלל איימה ש"מי יודע מה יקרה לנו..." והנשיא טרומן עשה טובה לשותפו היהודי לשעבר וכנגד משרד החוץ שלו הורה להכיר במדינה החדשה. (אגב, זה לא מנע ממנו להטיל אמברגו חמור על העברת נשק אלינו כאשר היינו לחוצים ונזקקנו לו ביותר).

ב-1956 עשינו טובה לבריטים ולצרפתים והתחלנו את מבצע "קדש"... (מה שהביא את האמריקאים נגדנו) – למרות שסייענו להם, אנגליה הבוגדנית מאז ומתמיד הסתייגה מאיתנו בעוד מנהיגיה היהודיים של צרפת המתפוררת פוליטית, כן מכרו לנו נשק . דוד בן-גוריון במעוף המדהים שלו, הבין מיד שאין לנו על מי לסמוך בעולם ופנה להקים את הכור הגרעיני בדימונה – כשאמר לצוות ההקמה: "יותר לא נעבור שואה!"

 

אירופה בחוץ וארה"ב נכנסת לתמונה

ב-יוני 1967 האמריקאים התעלמו מההסכם שלהם איתנו לפתיחת מיצרי-טירן (אם ייסגרו ע"י המצרים), והוכרחנו לצאת למלחמה כנגד מצרים וסוריה, שנתמכו אקטיבית על-ידי ברית המועצות וירדן שנתמכה ע"י אנגליה – ורק אז התעוררה ארה"ב להבין כמה אנחנו חשובים ככלי במשחק השחמט הבינלאומי שלהם נגד ברה"מ, והחלה לתמוך בנו צבאית ופחות מזה מדינית. אנגליה מיד הפכה לנייטרלית ודה-גול הכריז על אמברגו. מנקודה זו אנחנו הופכים לאט לאט לבן-ברית של ארה"ב, (כמעט... עד עצם היום הזה... עד שהנשיא אובמה התחיל מתכחש לקווים האדומים שלו ביחס לאיראן וביחס לגאזים בסוריה...)

מ-1967 אירופה יוצאת אל מחוץ למסגרת ההשפעה עלינו (עד עצם היום הזה). זו אירופה התלותית בנפט הערבי, זו אירופה ששורשי האנטישמיות עדיין בעצמותיהם של המנהיגים והאזרחים ולחץ גלי ההגירה המוסלמית בתוכה מסלימים מחודש לחודש. למעט גרמניה, אירופה אינה יותר גורם שיש לסמוך עליו, ולהפך,יש להיזהר ממנו. החרם האירופאי עלינו לאחרונה רק מדגיש העובדה המעציבה שאירופה הפכה כמעט לאוייב, וטוב עשתה הממשלה שנקטה מיד בצעדי תגמול. (רק שתתמיד בכך).

 

"האביב הערבי" מבהיר את המצב

כל המתרחש בשנתיים האחרונות בעולם המוסלמי בכלל ובמזרח התיכון בפרט, מבהיר לנו עד כמה אנחנו לבד מול כל הרשע האיסלמי המקיף אותנו. ה"מהפכות" פעלו בהפוך והעלו את האיסלם הקיצוני-והאלים. ואצלנו, חודשים הופגזנו מרצועת עזה מבלי כל תגובה אירופאית או אמריקאית, וכשפעלנו הם הזדרזו לעצור אותנו. מצרים הפרה בגלוי את"הסכמי השלום" איתנו מבלי שארה"ב הערבה להסכמים אלו נקפה אצבע.

כיום הרצח הנוראי בסוריה והטבח לפרקים בעיראק, לא מוציאים אפילו מילת גינוי מהאו"מ הודות לברית הניבזית של סין ורוסיה. ראו גם כיצד האו"מ ומדינות העולם כשלו במאמציהם לעצור את ההתחמשות הגרעינית של איראן. הפלסטינים ממשיכים בהסתה חמורה ומוגברת נגדנו מבלי שארה"ב או אירופה ינסו לרסנם (אף שציפי לבני יושבת ומדברת איתם). חיזבאללה ואיראן שולחים כוחות לסוריה, אל-קאעידה מצידו שולח לסוריה "בריגדה בינלאומית", המלחמה הסונית-שיעית גולשת בימים אלו ללבנון. אף אחד לא מתערב. מפוצצים מסגדים. אגב, לא פלא שגם אסאד מרגיש לא בטוח ופונה להשתמש בגאז. אז כולם מייללים ולא עושים דבר.

בסיכום, האם יש לנו על מי לסמוך? סיכונים ואיומים יש לנו למכביר – האם יש לנו מי שיעמוד לצידנו כאשר נשיא ארה"ב, ששמו האמצעי חוסיין, וחינוכו בצעירותו מוסלמי אדוק, מספר לנו (ולכל העולם) בפרהסיה איך האיסלם תרם רבות לציביליזציה... עליו אנחנו נסמוך? – רבותיי – אנחנו לבד!!

 

 

* * *

רות ירדני כץ

העוזרת נעצה את ציפורניה

 באשת ראש הממשלה

יואב יצחק מ"ניוז 1" מגלה לנו שרעיית ראש הממשלה, הגב' שרה נתניהו הותקפה בביתה הרשמי על ידי העוזרת בשם סבטלנה ונחבלה קשות. עוד הוא מספר שהמקרה ארע בחודש ספטמבר 2012 והוסתר מכלי התקשורת. 

גב' נתניהו טענה שפרץ ויכוח קולני בינה לבין העוזרת והעוזרת הדפה את דלת החדר ופגעה בה. ויש המשך: העוזרת לא ויתרה ונעצה בה את ציפורניה. גב' נתניהו נפגעה קשה בזרועה ובכתפה שהתמלאו בשטפי דם והרופא האישי ד"ר הרמן ברקוביץ' הוזעק לטפל בה. הגב' האחת והיחידה שרה נתניהו לא יצאה מביתה במשך כמה ימים עקב הפגיעה. 

עד עכשיו במשך 70 שנים שאני חיה, לא שמעתי שעוזרת תקפה את אחת מנשות ראשי הממשלה. אנחנו מכירים את האירועים של גב' נתניהו עם העוזרות שלה, זה לא דבר חדש. אבל להביא עוזרת למצב שבו היא מאבדת שליטה ומתקיפה אותה פיזית? סוגרת עליה דלת ונועצת בה את ציפורניה? מה הביא את העוזרת להתפרצות כזאת? התשובה כנראה שאשת ראש הממשלה עושה כל שביכולתה לדכא, לאמלל ולהשפיל את כל מי שבסביבתה. ומה עלה בגורלה של סבטלנה שהתקיפה אותה? איפה היא עכשיו? האם אשת ראש-הממשלה תתבע אותה? ובעלה ראש הממשלה סופג וסופג, נותן לה להתעמר על מי שבא לה, מפחד ממנה פחד מוות, שותק ואוכל חרא מעורבב בגלידה.

 

אהוד: אני לא הייתי סומך בעיניים עצומות על דברי יואב יצחק באתר שלו.

 

* * *

אודי מנור

היקום על פי 'יוזמת ז'נבה' – רשמים מסיור מדיני של מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה

במסגרת מאמציה המבורכים של הנהגת 'מחוז הקיבוצים' במפלגת העבודה ללמוד את הסוגיות המרכזיות העומדות לדיון פוליטי בישראל, סיירו חברי המחוז ברחבי הארץ ללמוד את הסוגייה המדינית-בטחונית. לשמחתי הרבה זכיתי לקחת חלק בסיור האחרון שהוקדש לענייני גבולות, מים וביטחון באזור השומרון והבקעה. את הסיור הוביל איש יוזמת ז'נבה, הדוקטורנט למנהל עסקים שאול אריאלי, מח"ט הצנחנים בעברו, שהיה מעורב מקרוב בתחום המדיני במחיצתם של כמה ראשי ממשלה. בקיאותו בשטח מרשימה ביותר, והיא יורדת לפרטים מפרטים שונים, בכל התחומים, מתעופה אזרחית ועד השקייה, מתמרי המג'הול ועד לעלות סלילת קילומטר כביש.

אי אפשר להגזים בחשיבותו של הסיור הזה בכלל, ובפרט שבמהלכן של שעות ספורות כל מי שלקח בו חלק יצא ממנו בקיא ויודע ומצויד בכלים שיאפשרו לו להפוך את הדיון המדיני בישראל למעט רציני יותר ולקצת פחות שטחי. כי הסיסמה 'שתי מדינות לשני עמים' היא באמת סיסמא נחמדה, ומשחק הניחושים עד כמה מתכוון אליה נתניהו מיצה את עצמו. אלא שבדיוק בעייתו הנסתרת של נתניהו (מתכוון או לא מתכוון?) היא בעייתו הגלויה של המסר שהעביר באותות ובמופתים שאול אריאלי. הביקורת איננה אישית נגדו כמובן אלא כנגד מה שהוא מייצג: יוזמת ז'נבה.

אם לשפוט על פי דבריו של אריאלי במשך שבע שעות ובערך 200 קילומטר של סיור, שכלל ארבע תצפיות במערבה ובמזרחה של ישראל השלמה, הרי שהיקום על פי אנשי יוזמת ז'נבה נראה בערך כך: בין הירדן לים יש רק יהודים. הם מתחלקים לשני סוגים – הרשעים שהצליחו לעבוד על כולם ולייצר לעצמם מציאות התיישבותית חסרת בסיס כלכלי, נטולת הצדקה ביטחונית ותלושה מהמציאות, וכל השאר שהם או סתם אזרחים בורים החיים מפיהם של המיתוסים שהרשעים מוכרים להם, או שהם נבחרי ציבור הרוקדים על פי חלילם של הרשעים.

ומחוץ לרצועת האדמה הזו שבין הירדן לים, ישנו 'העולם' או 'אירופה' ומדי פעם 'הליגה הערבית' שנחת ידם הארוכה הרי תכה בנו 'בסופו של דבר' ושלכן אם חפצי חיים אנחנו, הגיע הזמן שנסיק את המסקנות. ממילא אין באמת בעיות בטחוניות, בוודאי לא כאלו הדורשות גבול ביטחון בבקעת הירדן. שהרי אנו חיים בעולם בליסטי, ומה לגבולות ולטילים. ביקום על פי יוזמת ז'נבה, 'קווי 67' נהנים בערך מהמעמד של 'גן עדן מקדם' של ספר בראשית. זה והללו היו כאן מקדמת דנא, ומי שמהרהר אחרי עצם קדושתם, הוא בגדר חרש או שוטה או קטן.

לשמוע ולא להאמין איך בהבל פה, מלומד אמנם, על בסיס מפות מדוייקות ומרשימות, נפתרת הבעיה המדינית הידועה בשם 'הסכסוך'. ביקום על פי יזמת ז'נבה יש לו רק צד אחד: המתנחלים. ליתר דיוק, אותם 100 אלף ציונים-דתיים  החיים באזורים בדומיננטיות פלסטינית.

באשר לפלסטינים, ביקום על פי יוזמת ז'נבה הללו פשוט לא קיימים. לא המוסר שלהם, ולא מערכת החינוך שלהם שממשיכה לחנך דורות של פלסטינים על 'היישות הציונית', ולא הפוליטיקה השסועה שלהם המחומסת והמחומשת, גארנישט. ביקום על פי יזמת ז'נבה, ככל שהישראלים ימהרו להבין ש"העולם" לא ימשיך לסבול את התנהגותה של מדינת ישראל, וככל שהם ימהרו לאמץ את "היוזמה הערבית" של "הליגה הערבית", כך ייטב לנו ולבנינו ולנכדינו.

ביקום המקביל בו אני חי בכל אופן, "העולם" לא קיים. קיימים רוסים וסינים, רפובליקנים וברק אובמה, צרפתים ואנגלים כאלו וכאלו וכן הלאה. "העולם" שאני מכיר הוא עולם פוליטי. ופוליטיקה היא שם נרדף לאפשרויות הכרוכות בקריאות שונות של המציאות. ביקום המקביל בו אני חי בכל אופן, "הליגה הערבית" היא עוד אוקסימורון שהיה יכול להיות מבדח בערך כמו כהונתו של קדאפי כיו"ר הועדה לזכויות אדם, אילולא התמונות מסוריה.

בהתאם "היוזמה הערבית" שביקום בו אני חי, שקולה ברצינותה לחשיבות גילוי אדי מים על המאדים. מה נשאר? הפלסטינים. שביקום בו אני חי מפוזרים לא רק בגיאוגרפיה שלהם אלא גם בשאיפות הפוליטיות. מדינה פלסטינית בת 6,000 קמ"ר היא עניינו של אבו-מאזן לכל היותר. לפלסטינים שפליטותם-אמנותם החיים בלבנון או בסוריה, רמאללה-עילית או נאות-שכם היא לא אופציה, אלא חיפה ונצרת ותרשיחא. מי שמגדיר עצמו 'איש שמאל', ראוי שיקח ברצינות מה אנשים אומרים שכן יש לא פעם קשר בין מה שהם אומרים לבין מה שהם מציעים לעשות. מי כמו אנשי יוזמת ז'נבה יודע את זה... הבעיה איתם היא היקום בו הם חיים. מדובר ביקום מקביל שלפי מיטב הבנתי והכרתי סובל מקשר קלוש מאד ליקום בו רובנו חיים. הפתרון המדיני אם בכלל יכול לבוא ולו בצורה של הסדר ביניים שיחזק את הכוחות הפלסטינים המתונים יחסית, לא יבוא מתוך טמינת הראש ביקומים מקבילים, אלא מתוך מבט אמיץ על המציאות כפי שהיא.

עין השופט

 

* * *

משה כהן

1. הנדון: הנשק הכימי מחכה לנו

מכובדי,

בדיון על מלחמת השחרור נשאלו היסטוריונים מה היה עולה בגורלנו לו היינו מובסים. ענו המלומדים "לא ידוע."

כעת ידוע, די להסתכל סביבנו.

נציגתנו במו"מ טוענת השכם והערב "שמדינה פלסטינית היא אינטרס שלנו." אולי לא הגיעו לידיעתה מעשי הזוועה שמתבצעים בארצות השכנות. מעשים אלה מדגישים ביתר שאת את חשיבותם של הסדרי ביטחון ומשנה הזהירות המתבקשת במסירת שטחים. ריצת האמוק למדינה פלסטינית היא התאבדות מטורפת. הנשק הכימי (לא רק) מחכה לנו.

ציפי לבני, נא לרדת מהעץ ולהכין את ערכת המגן. לא זה הזמן לחלומות באספמיה על שלום ושלווה בארצנו בזמן שהשטח בוער סביבנו ואנשים נטבחים ונחנקים כמו זבובים.

 

אהוד: הייתי בן שתים-עשרה ב-48', ואף שידענו היטב מה מצפה לנו אם נובס, והיו לנו דוגמאות – נפילת גוש עציון ושיירת "הדסה" להר הצופים ועוד ועוד מעשי רצח ושריפת יישובים שנפלו בידי ערבים, היה לנו ביטחון עמוק, שורשי, כמעט סהרורי, כי לעולם לא נובס וכי עלינו להיות מאושרים שיש לנו מדינה עברית ועלייה חופשית! איש מכל החוגים שהכרנו אז לא חשב לברוח מישראל שזה עתה קמה! גם זכר השואה היה עדיין טרי בקשר למה שקורה ליהודים בגולה!

 

2. הנדון: שיעור בריבונות

ישראל מתאימה את מדיניותה על פי דרישות מעצמות זרות, משחררת אסירים, מקפיאה תוכניות בנייה, כלומר נוהגת כמדינת חסות ולא כמדינה ריבונית. אז בואו נלמד משכנתנו הדרומית ריבונות מהי.

חרף כל הלחצים, כנגד כל הקיצוצים בסיוע, דבקה ממשלת מצרים במדיניותה ואינה נכנעת ללחצים, כי היא רואה עצמה מדינה ריבונית. הלוואי עלינו.

 

3. הנדון: אסטרטגיה ערבית

אנו נמצאים בעיצומו של "תהליך מדיני" ודוברי השמאל יוצאים מגדרם להאיץ במדינת ישראל למסור שטחים לערבים. ראש הרשות אבו מאזן הבהיר כבר את תוכניתו האסטרטגית, לאמור מדינה פלסטינית נקייה מיהודים.

אם לא די בכך בא חבר כנסת ישראלי , מחמד ברקה, והציג את תוכניתם האסטרטגית בארץ ישראל, "היינו כאן לפניכם ונהיה כאן אחריכם!" – נאום ברקה.

זו לטעמי הכרזה בוטה וחצופה מאין כמותה. תמהני שהנבחרים שלנו עברו עליה לסדר היום, כנראה חוש הכבוד הלאומי שלנו כהה לחלוטין. לפי הפרשנות שלי הוא מתכוון שיקימו מדינה ערבית בארץ ישראל נקייה מיהודים. איך הוא מרשה להטיח את זה בכנסת ישראל? איך עוברים כולם לסדר היום וממשיכים בתהליך השלום?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

ד"ר עירית אמינוף

תיקון לנעמן כהן על הרשימה

לפיה מין אנאלי באישה מותר גם בכפייה

ברשותך,  מר נעמן כהן אני מבקשת לדייק בפיסקה מדבריך: "מין אנאלי באישה מותר גם בכפייה."

דף התלמוד ממנו ציטטת –  נדרים כ' ע"ב, אינו אומר בשום פנים ואופן שמותר לאדם לעשות באשתו מה שירצה – בכפייה. מה שנאמר שם הוא שיחסי מין בדרכים שונות מותרים, [שהתורה התירה זאת] ולא רק בדרך הרגילה המקובלת.

גם רבי [יהודה הנשיא] וגם רב [ר' אבא בר יודן] עונים לנשים השואלות אותם, על יחסי מין שביקשו בעליהן "שלא כדרכה", ומסבירים להן שהדבר מותר ועל כן אינם מתערבים.

בעמוד הקודם: נדרים כ' ע"א: [תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ' עמוד א']

אמר ר' יוחנן בן דהבאי:

ארבעה דברים סחולי מלאכי השרת:

חיגרין מפני מה הווין? [מדוע נולדים תינוקות חיגרים?]

מפני שהופכים את שולחנם [משום שהוריהם מקיימים יחסים שלא כדרך הטבע בעת שהורים אותם],

אלמים מפני מה הווין? [מדוע נולדים תינוקות אלמים?],

מפני שמנשקים על אותו מקום [מפני שהוריהם מנשקים על מקום הערווה],

חרשים מפני מה הווין? [מדוע נולדים תינוקות חרשים?],

מפני שמספרים בשעת תשמיש [מפני שהוריהם משוחחים ביניהם בעת שמקיימים יחסי מין, והופכים את הקודש  לחולין],

סומין, מפני מה הווין? [מדוע נולדים תינוקות עוורים?]

מפני שמסתכלים באותו מקום [מפני שבעת קיום היחסים מסתכלים הוריהם במקומות הערווה, ופוגעים בצניעות הנדרשת].

 

הדברים האלה היו מסוג השמועות הפורחות ברחוב וידועות בציבור. [גם היום יש אלפי נשים שחושבות כך, מאמינות בדבר וחוששות מן התוצאות]. ברור שהנשים שבעליהן ביקשו לקיים יחסים שלא כדרך הטבע, באו לשאול בעצת חכמים, האם לא יאונה להן רע. שני החכמים הנזכרים ענו להן באותו אופן, שהדבר מותר ועל כן אין להן סיבה להיות נפחדות. אבל, אין בדבריהם כל סימוכין לכך שמותרים הדברים בכפייה.

 

גישתם של חכמים היתה כנגד כפייה ביחסי אישות, כפי שנאמר מפורשות בעירובין ק' ע"ב [תלמוד בבלי, מסכת עירובין דף ק' עמוד ב']:

אמר רמי בר חמא אמר רב אסי:

אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה...  [ליחסי אישות]

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל הכופה אשתו לדבר מצוה, הווין לו בנים שאינן מהוגנין.

[מי שכופה עצמו על אשתו , יוולדו בנים לא מהוגנין]

 

זוהי גישת חכמים לעניין. הכל מותר אך לעולם לא בכפייה. על כן נראה לי כי נמהרת קצת בהסקת מסקנות שחכמינו התירו יחסי מין בכפייה, [כדרך הטבע ושלא כדרך הטבע]. הדבר נוגד את גישתם הכללית והתייחסותם לאישה, שהיתה [למרות מה שחושבים ברחוב הישראלי] התייחסות דואגת, ומכבדת ושומרת על כבודן.

 

אהוד: מציטוטייך המעניינים עולה כי כי זיון נשים בתוסיק היה כנראה מנהג נפוץ אצל אבות-אבותינו שומרי המצוות, עובדה, הם דנו בו ברצינות, והסיבה לכך היא אולי שמההזרעה בחלחולת אין האישה נכנסת להריון וכך אפשר לתת לה קצת מנוחה מדאורייתא בין לידה ללידה, וזאת מבלי לפגוע בצרכי השפיכה הלגיטימיים של הבעל.

 אך כאשר סופר נידח כולל תיאורים ממין אלו בספרו האחרון [כדי לשמור על בתולי הנערה מלנכולי] מכנים אותו בשם כותב פורנוגראפיה, ונשים מהוגנות מציעות לו להוציא מספרו את הקטעים האלה הנוגעים בתוסיק כי הם מעוררים אצלן רתיעה ספרותית; ואולי הן דווקא נהנות וגם נהנים לקרוא את הקטעים האלה בספר אך לא יודו בכך בפומבי כי הצביעות עדיין חוגגת גם בקהל הישראלי הנאורה!

 

* * *

מנשה שאול

לחוסר ההיגיון אין גבולות

מי מפחד מנפילת "האחים המוסלמים"?

ראש ממשלת טורקיה טאיפ ארדואן מאשים את ישראל שהיא עומדת מאחורי הפלת שלטון "האחים המוסלמים" במצרים.  הוא מסתמך על אמירה של הפילוסוף היהודי צרפתי ברנרד אנרי לוי שאמר: "גם אם יזכו 'האחים המוסלמים' בבחירות, הם לא ישלטו."

מה מניע את ארדואן לצאת בהצהרה הזויה כזו? המצב הלא נוח שלו עצמו בעקבות נפילת "האחים" במצרים. הוא, העומד בראש מפלגה איסלאמיסטית, מושפע מנפילת הדומים לו וחושש מאפקט הדומינו.

זאת ועוד, ארדואן כנראה אינו תופס שהוא מעניק עוצמה אדירה לישראל כשהוא מייחס לה השפעה כזו על הצבא המצרי ועל 30 מיליון מצרים שחתמו על עצומות ויצאו להפגנות למען הפלת שלטונם של "האחים המוסלמים."

נראה שאין גבולות לחוסר ההיגיון.

 

פרס ונסראללה תמימי דעים

כשצוותי ההצלה עסקו בחילוץ אנשים שנלכדו בבתיהם השרופים בעקבות הפיגוע במעוז חיזבאללה, הזדרז המנהיג הדרוזי וליד ג'ונבלאט להפנות אצבע מאמשימה כלפי ישראל, כשטען שהיא העומדת מאחורי הפיגוע. הוא הוסיף כי ישראל היתה ותהיה האוייב מספר 1 של לבנון. בעקבותיו, מיהר גם נשיא לבנון סוליימן פרנג'ייה להכריז כי "אצבעותיה של ישראל בפיגוע הזה."

נשיא המדינה שמעון פרס, בפגישתו עם מזכיר האו"ם באן קי מון, דחה את ההאשמות הזדוניות. אך לא רק נשיא המדינה. גם מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, הכריז כי סונים קיצוניים מסוריה הם שביצעו את הפיגוע. יוצא אפוא כי לראשונה נשיא המדינה ויו"ר חיזבאללה חולקים דעה אחת.

באשר לדוברים הלבנוניים, הרי שווליד ג'ונבלאט ידוע כהפכפך, פזיז וקל דעת. בשעתו הוא התלהב מבשאר אסד, אך אחר כך הפך את עורו וכינה אותו "קוף שאין דומה לו בטבע." ובאשר לנשיא לבנון פרנג'ייה, אין סיכוי שיחזור בו מדברי הבלע והשטנה.

 

פתוות איסור הגרעין איננה

ב-30 ביולי 2013 פרסם האתר האיראני "תסנים", המקורב למשמרות המהפכה, קובץ המונה 493 פתוות "העדכניות ביותר" של מנהיג איראן עלי ח'מנאי. פתוות אלו עוסקות במגוון תחומים – פוליטיים, תרבותיים ודתיים – ובהם היחס לבהאים, סחר עם חברות ישראליות, נושאי טומאה וטהרה, מעמד נשים ועוד.

בולטת בהיעדרה הפתווא המדוברת של ח'מנאי, שלטענת בכירי המשטר אוסרת על פיתוח, אחזקה או שימוש בפצצת אטום. היעדרה של פתווא כזו בקובץ הפתווות של ח'אמנאי, מאששת את טענת ממר"י, המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון, כי פתווא כזו אינה קיימת כלל!

להלן דוגמאות לפתוות בקובץ (באדיבות ממר"י):

* תרופה המכילה אלכוהול: אם אדם יודע שתרופה מכילה אלכוהול מסוג הניתן לאכילה ובמקור הוא נוזלי ומשכר, אזיי התרופה הזו טמאה, ואם הוא לא יודע (שהיא מכילה אלכוהול) היא טהורה...

* חפץ מקודש נופל לאסלה: אם למשל פסוקים מן הקוראן או קמיע המכיל קוראן נפלו לאסלה, ההליכה לשירותים האלה אסורה רק למי שעבורו הוכח לפי ההלכה (שכך אירע), ועליו לחכות עד שיהא בטוח שהקמיע נשחק והושמד. אך החובה הזאת אינה חלה על אלה שאינם יודעים (זאת), ומי שהפיל את הקמיע אינו צריך לומר זאת לאחרים, ואם קשה לו לעשות זאת, אין צורך לרוקן את האסלה...

* שמירה על הטהרה שלפני התפילה: מי שמפיח באופן סדרתי – אם אינו יכול לשמור על טהרתו מלפני התפילה ועד לאחריה, וקשה לו מאד לחדש את טהרתו במהלך בתפילה – די שיטהר עצמו פעם אחת עבור כל תפילה...

* צחוק במהלך התפילה: צחוק בקול רם (במהלך תפילה) – אם בוצע בכוונה, מבטל את התפילה...

* הונאת לא מוסלמים במסחר: אמירת שקר, הונאה וזיוף ביחסי מסחר הם אסורים אפילו אם הצד שמנגד אינו מוסלמי...

*התרועעות עם בהאים: יש להימנע מכל התרועעות שהיא עם הכת התועה והמתעה הזאת."

 

בזבוז משווע

מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, צורכות נפט וגז כמו כל מדינות אפריקה, וזאת, למרות שאוכלוסייתן של מדינות המפרץ אינה מגיעה ל-5 אחוזים מאוכלוסיית היבשת השחורה. נתונים אלה עולים ממחקר שערכה חברה כלכלית בריטית לפי הזמנתן של מדינות המפרץ. 40 אחוז מן התפוקה של הנפט והגז במדינות אלו נצרכת בשוק המקומי.

סיבה עיקרית לבזבוז משווע זה של אנרגיה היא הטמפרטורות באזור המגיעות ל-45 מעלות, והפעלת המזגנים שם מגיעה לשיאים. סיבה נוספת היא מחירם הסמלי של הגז והנפט לתושבים המקומיים. אפילו מפעלי התעשייה קונים את הנפט ב-4 דולרים לחבית, כשמחירה בשוק העולמי הוא 106 דולר.

התרחיש הצפוי למדינות אלו בעוד כ-25 שנה – ייבוש מעיינות האנרגיה – מדאיג את מדינות המפרץ. החברה הבריטית ממליצה להעלות את תעריפי האנרגיה לרמתם בשוק הבינלאומי, ובמיוחד למפעלי התעשייה ולעשירים. יחד עם זאת, ממליצה החברה להמשיך לסבסד את השכבות העניות, וזאת כדי למנוע את התקוממותן.

 

[אהוד: לאחר שבארות הנפט תתייבשנה, יקרסו כל מגדלי בבל של סעודיה ונסיכויות המפרץ כבנייני קלפים או ייהפכו לאתרים ארכיאולוגיים. גם כיום ההכנסה לנפש בישראל גדולה מזו שבסעודיה!]

 

מאיים להרוס את מכּה

המזכיר של מפלגת הבעת' הסורית, פאיז שוקר, איים להחריב את העיר הקדושה למוסלמים מכּה. את האיום השמיע בראיון לערוץ הטלוויזיה "אלקודס אלערבי" (16.8.2013), בהוסיפו כי כבוד האדם חשוב יותר מאבן אלכעבה שבמכּה. דבריו של המזכיר נאמרו כתגובה להאשמות שהשמיע ראש המודיעין הסעודי האמיר בנדר בן סולטן, כי סוריה עומדת מאחורי התדרדרות המצב בלבנון.

מופתי לבנון הסוני, השייח' אלקבאני, גינה את דבריו של מזכיר מפלגת הבעת', והבטיח כי הלבנונים יתיצבו בראש המגינים על מכּה הקדושה לכלל המוסלמים. אנשי דת סוניים נוספים גינו את דבריו של המזכיר והביעו נאמנות למקומות הקדושים ולסעודיה. גל המחאות והגינויים אילץ את שוקר להתנצל, ונטען כי דבריו הוצאו מהקשרם.

 

המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה"  258.

 

* * *

אורי הייטנר

1. האם להתערב במלחמה בסוריה?

מיספר ההרוגים במלחמת האזרחים הסורית עבר מזמן את מיספר ההרוגים בכל שנות הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים, וסופו של הטבח ההדדי אינו נראה באופק. האכזריות במלחמה הזאת אינה יודעת גבול; אין בה כל קווים אדומים, כל עכבות, כל כללים של מותר ואסור. מוסר מלחמה? אמנת ז'נבה? אין זכר לכל אלה במרחץ הדמים הסורי.

האכזריות הזאת הגיעה לשיאה בטבח הכימי במזרח דמשק, שבו מספר הנרצחים הוא ארבע ספרתי, רבים מהם ילדים.

וכאן מתבקשת הקלישאה הבא: "והעולם שותק". ומתבקשות השאלות: היכן האו"ם? היכן העולם החופשי? היכן המערב? היכן ארה"ב?

אולם האמת היא שזו שאלה קשה מאוד, דילמה אכזרית. אי אפשר להכיל את הרודנות האכזרית של אסד, אולם אי אפשר להתעלם משאלת האלטרנטיבה. הקואליציה הנלחמת באסד מורכבת מאוד, ובתוכה שנאות ואף מינִי מלחמות אזרחים לא מעטות. אולם הגורם הדומיננטי והחזק ביותר בתוכה, הם ארגוני הג'יהאד העולמי, המנהלים גי'האד של הפלג הסוני נגד הפלג השיעי ובעיקר העלאווי. אין לעולם החופשי כל עניין בתפיסת השלטון בסוריה בידי אל-קאעידה.

ההבדל בין שני הצדדים במלחמת האזרחים בסוריה, אינו שצד אחד טוב והצד שני הרע,  צד אחד דוגל בדמוקרטיה והצד השני בדיקטטורה, צד אחד שוחר שלום והצד השני מחרחר מלחמה, צד אחד צמא דם והצד השני הומניסט ואוהב אדם. ההבדל הוא שבידי צד אחד כבר יש נשק כימי ובידי הצד השני עדין לא.

אולם הצד שאין בידיו עדיין נשק כימי, הוא הצד שבאמצעות סכינים ביצע את מֶגָה מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001. אין כל עניין לעולם החופשי שהנשק הכימי של סוריה ייפול בידי הארגונים הללו.

אין לעולם החופשי עניין בהחלפת אסד, כיוון שאויביו אינם טובים ממנו. אבל יש לעולם החופשי עניין לא להפוך את השימוש בנשק בלתי קונבנציונלי במזה"ת, הרווי משטרים מטורפים, חסרי מעצורים – ללגיטימי. לכן, בלי להתערב באופן מאסיבי במלחמה, ובלי לסייע לצד זה או אחר, על העולם החופשי ובראשו ארה"ב, להוביל מתקפה ממוקדת להשמדת מאגרי הנשק הכימי בסוריה.

לפני שנה הציב אובמה את השימוש בנשק כימי כקו האדום מבחינתה של ארה"ב. אסד, ב"שיטת מצליח", השתמש פה ושם בנשק כזה, ובחן את התגובה האמריקאית. לנוכח הבלגתה ושתיקתה, אסד חש בטוח דיו כדי לבצע את הטבח האכזרי.

השתמטות ארה"ב מפעולה נגד הנשק הכימי וממימוש איומו של אובמה, מחלישה עוד יותר את מעמדה הרעוע והמידרדר בלאו הכי של ארה"ב בעולם ובמיוחד במזה"ת ובעיקר – ומעבירה מסר מרגיע לאיראן, על פיו ארה"ב לא תעמוד בהתחייבותו של אובמה למנוע נשק גרעיני איראני. תגובתו של אובמה לטבח הכימי, היא מבחן משמעותי למעמדה של ארה"ב כמעצמת על. עיני כל העולם נשואות אליו.

ואנחנו? האם על ישראל להתערב בנעשה בסוריה? בשום פנים ואופן לא. אין לישראל כל עניין במלחמה בין אויביה. אין זה מתפקידנו להיות השוטר של המזרח התיכון. ישראל מושיטה סיוע הומניטרי, וזו המעורבות היחידה שראוי לקיים ויש לדבוק בה.

אולם לאמתו של דבר, ניתן לומר שישראל ביצעה את הצעד המשמעותי ביותר לטובת האנושות וגם לטובתם של אזרחי סוריה. בזכות פעולתה לפני שש שנים, אין היום נשק גרעיני בידי הרודן הסורי חסר המעצורים.

פעולותיה של ישראל נגד הכורים הגרעיניים של עיראק וסוריה, היו תרומה אדירה לא רק לביטחונם של אזרחיה, אלא לשלומה של האנושות כולה.

לנוכח חולשתו של אובמה, חוששני שלא יהיה מנוס מפעולה ישראלית נגד האיום הגדול ביותר על האנושות, תוכנית הגרעין האיראנית.

 

2. צרור הערות 25.8.13

 

* "ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה / פנינו שונו. המוות נשקף מעיננו. איננו נושמים".

כך נפתח שירו המצמרר של חיים גורי, על נפילת שיירת הל"ה, בדרך לגוש עציון, בתש"ח.

נזכרתי בשורות הללו, למראה המזוויע של הטבח בסיני – שורה ארוכה ארוכה של ל"ה גופות שוטרים מצריים, ידיהם כפותות מאחורי גבם, והם ירויים ומתים.

עוד זה מדבר וזה בא. למחרת – תמונות הזוועה הנוראיות, תמונות הטבח הכימי בפאתי דמשק. תמונותיהם של מאות ילדים תמימים, שלא פשעו ולא חטאו ואינם צד במלחמה האכזרית, והם נראים ישנים, התום משוך על פניהם, אך הם מתים מוות אכזרי מהרעלת גז; גז שירו עליהם אחיהם, במצוות נשיא מדינתם.

 

* לא בכדי, מעשים אלה מכונים פשע נגד האנושות. מעשים כאלה מחייבים את האנושות הנאורה, לעשות מעשה.

במלחמה בסוריה, אין טובים ורעים. יש רק רעים. אויביו של אסד אינם טובים ממנו. אין עניין לעולם החופשי להחליף את אסד באל-קאעידה. אולם יש לעולם החופשי עניין למנוע פשעים נגד האנושות. על ארה"ב, מנהיגת העולם החופשי, להשמיד את מאגרי הנשק הכימי שבידי סוריה.

 

* אנחנו, היהודים, איננו יכולים לשבת בחיבוק ידיים. מדינת היהודים אינה יכולה להחריש כאשר משמידים המוני ילדים בגז. ממדינת ישראל חייב לצאת קול מוסרי חד משמעי המגנה את הפשעים הללו.

אולם, האם אנו יכולים להסתפק בזעקה (בנוסף לסיוע ההומניטרי הרפואי שאנו מעניקים לסורים)? האיננו צריכים לעשות מעשה אקטיבי?

האמת היא שעשינו את המעשה האקטיבי הגדול ביותר והחשוב ביותר שיכולנו; שבו תרמנו תרומה אדירה לאנושות. בזכות פעולה של צה"ל לפני 7 שנים, אין בידי הקצב מדמשק נשק גרעיני.

 

* האם לאחר השימוש המאסיבי של אסד בנשק בלתי קונבנציונלי, מישהו עוד חושב שהנחת העבודה שלנו יכולה להיות שאיראן לא תשתמש בנשק גרעיני אם יהיה בידיה? מישהו עדין חושב שאנחנו יכולים "להכיל" גרעין איראני? מישהו עדין מפקפק בכך שחובתנו להבטיח שלא יהיה נשק גרעיני בידי איראן? ומישהו עוד מדקלם את ההלצה הלא מצחיקה, שאם יהיה הסכם עם הפלשתינאים תיפתר בעיית הגרעין האיראני? (מקווה שציטטתי נכון את הבדיחה, כיוון שמזמן הפסקתי להקשיב לה).

 

* בהערה הקודמת, מישהו = מישהו שפוי.

 

* ארי שביט הוא אי של שפיות ב"הארץ". וכך הוא כתב השבוע: "הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לשלום העולם במאה העשרים ואחת טמונה בצירוף של נשק לא קונבנציונלי עם משטרים לא קונבנציונליים.

המטורפים הם מטורפים באמת. הברברים הם ברברים של ממש. ההונים הם הונים הם הונים. כך שמי שמראה סלחנות כלפי ההונים – נושא באחריות ישירה לכך שנשק גרעיני נבנה היום באיראן, ונשק כימי מופעל היום בסוריה, ונשק יום הדין מאיים על עתיד המזרח התיכון.

מי שמקל ראש בסכנה הגלומה בהונים – נושא באחריות ישירה למותם של קורבנות ההווה הערבים וקורבנות העתיד הישראלים, האירופים והאמריקאים. הגיע הזמן להשתחרר מהיחסיות המוסרית והצביעות הבין תרבותית והתקינות הפוליטית, המונעות מאתנו לראות את שכונתנו הרעה כמות שהיא."

 

* הקורא א.מ. משתומם על החומרה רבתי שבה אני מתייחס לשימוש בנשק כימי. וכך הוא כתב לי: "... ככלי צבאי בין צבאות ומדינות יכולתו מוגבלת וכשהצד המותקף מפעיל אמצעי הגנה פשוטים הוא מסוכן פחות מחומר נפץ קונבנציונאלי." והוסיף א.מ.: "מיליציות ההוטו ברואנדה רצחו למעלה ממיליון בני טוטסי במצ'טות. זה לא הופך את המצ'טה לנשק להשמדה המונית. אם נפעיל את הרציונל שלך אז אין הבדל בין מצ'טה לפצצת אטום."

אני מסכים עם א.מ. שהגורם מספר אחד לפשעים נגד האנושות, אינו הטכנולוגיה אלא המוטיבציה. הרי ניתן לבצע ג'נוסייד גם באמצעות חוטים דנטליים. אולם היא הנותנת – אוי לאנושות אם בידי מי שמסוגלים לרצוח מיליון איש בסכינים, יהיה נשק כימי. ואוי ואבוי אם בידי מי שהשתמש נגד אוכלוסיה אזרחית של בני עמו בנשק כימי, יהיה נשק גרעיני.

ובאשר לרמת הסיכון של הנשק הכימי. ראשית, ראינו השבוע עד כמה הוא מסוכן. והשאלה אינה כמה הוא מסוכן בשדה הקרב בין צבאות סדירים, כאשר השימוש בו בפועל הוא כלפי אזרחים וילדים בתוך אזורים מיושבים.

שנית, אי אפשר להתעלם מהצד הפסיכולוגי. הנשק הכימי מוגדר כנשק השמדה המוני, הוא אסור על פי חוקי המלחמה (גם נגד צבא, לא כל שכן כלפי אזרחים) והשימוש בו נחשב פשע מלחמה. מי שהשתמשו בו, קראו תגר על המוסכמות הבינלאומיות, והפגינו את הבוז שלהם לקו האדום שאובמה הציב בפניהם. הימנעות מפעולה להשמדת נשק השמדה המונית המצוי בידי משטר מטורף, הוא איתות לאיראן שהיא יכולה לצפצף על איומי ארה"ב ולייצר נשק גרעיני ללא כל חשש. נשק גרעיני בידי משטר מטורף כמשטר האיאתולות באיראן, הוא נשק שהסבירות לשימוש בו אינה פחותה מהסבירות שאסד ישתמש בנשק כימי. 

 

* אחד הגרועים בלוחמים למען נסיגה מהגולן היה מוסי רז. בזמן המאבק, קיימתי עימו עימותים ופאנלים במקומות שונים, והאדם היה פשוט אובססיבי לנסיגה מהגולן, ברמות שקשה לתאר. השבוע הוא שלח סטטוס עצבני בפייסבוק מהפגנה שערך ליד שגרירות רוסיה, שבה מחה על תמיכתה של רוסיה באסד וסיפר שמשם הם יעברו להפגין ליד שגרירות ארה"ב למחות על שתיקתה. ואני נזכרתי איך הוא גיחך בעימותים בינינו, כאשר הזכרתי את הטבח שעשה אביו של בשאר, חאפז אל-אסד, שבו רצח 30,000 אזרחים, נשים וילדים, בעיר חמה.

אילו חלומו הרטוב של מוסי רז התגשם, חלילה, הטבח הכימי עלול היה להתרחש סמוך לחוף עין גב. שאלתי את מוסי רז, בתגובה לסטטוס שלו, האם בלקסיקון שלו כתובה המילה "טעיתי"?

הוא לא השיב, כצפוי.

 

* האיחוד האירופי מגנה את ישראל, על יירוט הטילים מעל הגליל המערבי באמצעות "כיפת ברזל".

 

* מיצג "אמנותי" בתערוכה במוזיאון עין הוד – תמונה של יאיר לפיד שהקהל מוזמן להשליך עליה נעלים. זהו סממן מדאיג של השתלבות במרחב המזרח תיכוני.

 

* אפשר לשפר את המיצג ה"אמנותי" הזה. למשל, להלביש את יאיר לפיד במדי SS ולקיים לידו טקס ביום השנה לרצח רבין.

 

* יוצר המיצג ה"אמנותי" הזה, דרור קרטה, התראיין בערוץ השני. מסתבר שהוא גם אהבל ועילג. אולם הבעיה העיקרית אינה קרטה, אלא המוזיאון שהציג את מיצג ההסתה גס הרוח הזה.

 

* אנחנו יהודים, ישראלים. ככל שעסקני רייטינג יתעקשו לגרור אותנו לשיח הגלותי, העדתי, השבטי, זה לא יעזור להם. בעוד דור, לא יהיה כאן ילד שידע האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

 

* בצרור הקודם ביטאתי את תמיכתי במינויה של כלת פרס ישראל, המשפטנית הדגולה פרופ' רות גביזון, לניסוח הצעת חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי. גביזון מגלמת, בהשקפת עולמה, את הסינרגיה היהודית, ציונית, דמוקרטית של המדינה ומחויבת לכך שישראל תהיה מדינה יותר יהודית ויותר דמוקרטית, שהרי אין כל סתירה בין השניים, בניגוד ללהג הפוסט ציוני השקרי.

אין זה פלא, שמינויה של פרופ' גביזון הוא לצנינים בעיני הפוסט ציונים, ושופרם – "הארץ". מאמר המערכת של "הארץ" (23.8) קרא לגנוז לגמרי את החוק. היה זה מאמר מרוכך למדי. לעומתו, יורש העצר רוני שוקן פירסם מאמר קיצוני ומתלהם, בו השתלח בגביזון.

לוז המאמר, המבטא את השקפת עולמה של הפמיליה ושל עיתונהּ, הוא "הסתירה האינהרנטית שיש בין 'יהודית' ל'דמוקרטית' במדינה שבה חי מיעוט לאומי פלסטיני" ["פלסטיני" = פלשתינאי בשוקנית].

נקודת המוצא של הכותב, היא שבניגוד למדינת הלאום הצרפתית דמוקרטית, מדינת הלאום האיטלקית דמוקרטית, מדינת הלאום הגרמנית דמוקרטית, מדינת הלאום הפולנית דמוקרטית וכן הלאה, יש עם אחד בעולם, העם היהודי, שאינו יכול לקיים מדינת לאום דמוקרטית. למה? ככה.

ומאחר שיש, לטענתו של הכותב, סתירה אינהרנטית בין "יהודית" ל"דמוקרטית", יש לבחור ביניהן. והבחירה היא, כמובן, אי קיומה של המדינה היהודית, והחלפתה באיזו שקשוקה סרת טעם ותוכן.

רות גביזון היא איום על החבורה הפוסט ציונית, מאחר והיא מיטיבה לנסח את האידיאולוגיה של ישראל כמדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית וליברלית. ולכן, יורש העצר מעמיד אותה אל עמוד הקלון ומיידה בה נעליים מילוליות: "הסוכנת המתוחכמת ביותר של צמצום הרכיב הדמוקרטי," "הביטוי הלאומני שלה למציאות החיים בישראל," תומכת בהקמת "מנגנון גזעני מפלה המאפשר ליישובים קהילתיים לסנן מועמדים ערבים," "חותרת להחלשת הרשות השופטת שמעצם טבעה אמורה לספק הגנה למיעוטים מפני עריצות הרוב," "עמדותיה משלימות את העמדה המהותית שמוכנה לפגוע בדמוקרטיה" וכן הלאה וכן הלאה.

יורש העצר השתלח גם בציפי לבני, שמינתה את גביזון לתפקיד. הוא מזכיר את חטאה הכבד – העובדה שבקדנציה הקודמת שלה כשרת המשפטים דחפה, ללא הצלחה, למינוי גביזון לבית המשפט העליון. לבני, טוען יורש העצר, היא "בבואתה הפוליטית של גביזון," רחמנא לצלן. מדוע לבני היא יעד לחציו של יורש העצר? הרי אין מי שדוחף כמוה במערכת הפוליטית לתהליך מדיני של שתי מדינות לשני עמים. היא הנותנת – לבני דוחפת לשתי מדינות לשני עמים. אז נכון, היא בעד מדינה פלשתינאית, וזה בסדר, אך היא גם בעד מדינה יהודית, רחמנא לצלן. וכך כנראה שגם היא מתאימה להגדרתו של יורש העצר את גביזון, כמי שמצליחה, "להבדיל מלאומנים גלויים... בתחכום רב לגייס תמיכה בעמדותיה בקרב ליברלים מתונים, ובכך מתעצמת הסכנה הנשקפת ממנה."

 

* לא תאמינו. ארדואן הוגדר ב"הארץ" כאנטישמי. לא במאמר המערכת, כמובן. לא במאמרים של גדעון לוי, עמירה הס, שוקן האב והבן, אורי משגב או ספי רכלבסקי. אך כך הוא הוגדר בידי עמוס הראל, בכתבה גדולה בעמוד 3 של "הארץ", ערב שבת, 23.8.2013.

 

* ברחבי הרשת מופצת לאחרונה עלילה נוראה נגד קק"ל, כאילו היא משת"פית של הארגון העוין "זוכרות".

מאחר שידוע שאני נאבק נגד הארגון הזה, מדי יום שולחים לי את המייל הזה. אין שחר לדברים.

להלן הודעה רשמית ומוסמכת של קק"ל: "השמצות חסרות בסיס נגד קק"ל: בימים אלה עוברים באמצעות הדואר האלקטרוני מסרים משמיצים שעניינם התנהלות קק"ל  מול תביעה של עמותת 'זוכרות' בנושא הנצחת כפרים ערביים בתחומי ארץ ישראל. נקדים ונאמר – מדובר בהשמצה פרועה וחסרת אחריות. וכדי להעמיד דברים על דיוקם, להלן מהלך הדברים לאשורו. 

"לפני כחצי שנה תבעה עמותת 'זוכרות' מקק"ל להציב שלטים בכל אחד מאתריה שבו היה בעבר כפר ערבי. הדרישה הועלתה בפגישה בין נציג העמותה לבין נציגי קק"ל שדחו אותה בו במקום. לחילופין הועלתה אפשרות כי בכל אתר קק"ל שבו כבר מוצב שלט מפורט על תולדות המקום, ייתוסף אזכור של שם הכפר. מדובר בשישה אתרים בלבד ברחבי הארץ. הובהר לנציג 'זוכרות' כי רק הנהלת קק"ל יכולה להחליט בנדון. בעקבות הפגישה פורסמה בעיתונות ידיעה שגויה לפיה קק"ל נעתרה כביכול לפניית העמותה. לאחר הפרסום הזה, ובתשובה לפניות שהגיעו אלינו, העמדנו דברים על דיוקם והבהרנו את עמדת קק"ל. התשובות הניחו את דעת הפונים ובכך היתה הפרשה אמורה להסתיים. ואולם, למרבה הצער, היה אדם אחד שלא הסתפק בתשובה המוסמכת. ניהלנו עימו התכתבות ממושכת, הסברנו, הבהרנו שאין דברים בגו, אך ללא הועיל. לפני ימים אחדים, החל אותו אדם להפיץ מכתב ברשת הדוא"ל, שבו הוא מונה שמות של עשרות יישובים ברחבי הארץ  (ביניהם ראש פינה, גדרה, נתניה, רמת השרון, נגבה, יוקנעם, שדרות, מכבים ורעות, בית שמש, קריית שמונה ועוד) וטוען במשתמע כי קק"ל הסכימה להציב לידם שלטים המציינים את דבר קיומו או תולדותיו בעבר של יישוב ערבי באותו מקום. על מנת להסיר כל ספק: מדובר במכתב מטעה. אנו מבקשים להבהיר זאת באופן חד משמעי: להד"ם! קק"ל מעולם לא הסכימה להצבת השלטים במקומות הללו. כל מה שנכתב על ידי אותו אדם לא היה ולא נברא. קק"ל הינה מוסד ציוני ולאומי ולא תעשה דבר נגד האינטרס הלאומי וההתיישבותי."

 

* אני מאמין לחלוטין להכחשה. עם זאת, עצם הנכונות של אנשי קק"ל להיפגש עם "זוכרות" ראויה לגינוי.

 

* רות ירדני כץ ויוסי אחימאיר הציגו בגיליונות הקודמים של חב"ע את מועמדיהם לנשיאות. אצטרף אליהם בהצגת מועמדיי. עדיפות א' - פרופ' רות גביזון. עדיפות ב' – נתן שרנסקי.

 

* הפרח השנוא עליי ביותר בילדותי היה החצב, שסימן את סוף החופש הגדול. אבל האמת? פרח מקסים.

 

 

* * *

גיא בכור על דמוגרפיה בישראל ובגדה

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2222&clientcache=0

 

 

 

* * *

איליה בר-זאב

בדרך כל בשר

"כָּל פֶּרֶד שֶׁאָזְנָיו קְטַנּוֹת אִמּוֹ סוּסָה וְאָבִיו חֲמוֹר"

(ירושלמי כלאיים ח ג)

 

הִיא דָּהֲרָה בְּחֵן, (70 קָמָ"שׁ ), סוּסַת פֶּלֶא גֵּאָה וּמְאֻשֶּׁרֶת,

עַל כָּרֵי דֶּשֶׁא הָלְמָה עִקְבוֹתֶיהָ.

הַ"גּ'וקִי"* כָּרַע עַל אֻכָּף קַל-מִשְׁקָל, הִכָּה בָּהּ קַלּוֹת,

פִּתָּה בְּמַמְתָּק חָטוּף.

סוּסָה וַחֲלוֹמוֹת צָעֲדוּ בְּמִקְצָבִים אֲחִידִים, מִגְוַן פְּעִימוֹת אֲלַכְסוֹנִיּוֹת

כְּנֹשְׂאֵי-אֲרוֹן ה' –

אֲצִילוּת.

כְּדֶרֶךְ כָּל בְּשַׂר תַּאֲוָה, בַּעֲרֹב הַחַיִּים, תַמְתִּין לִשְׁחִיטַת חֻלִּין,

אֵין שׁוֹט מְלַטֵּף, נְעִיצוֹת עָקֵב –

רַק פְּסִיעוֹת מִתְמַשְׁכוֹת אֶל אֻרְווֹת הַלַּיְלָה.

 

סוּסָה יָפָה, בְּשִׁנֶּיהָ תֶּאֱחֹז מִכְחוֹל.

בִּשְׁעוֹת הַפְּנַאי תִּמְרַח בְּצֶבַע חַם גְּלִילֵי נְיָר מָחוּק, מִשְׂחֲקֵי אוֹרוֹת.

תְּמוּנוֹת מֻפְשָׁטוֹת נֶחְשְׂפוּ –

עַכְשָׁוִיּוּת.

 

אָמָּנוּת צְרוּפָה קָבְעוּ יוֹדְעֵי-דָּבָר לִפְנֵי

שֶׁפָּשְׁטוּ אֶת עוֹרָהּ. 

 

 

* כינוי לרוכב המקצועי על סוסי מרוץ

 

* * *

יוסי אחימאיר

גורלם של 710 אלף יהודים

710,000. שבע-מאות ועשרה אלף. זהו מספר התושבים היהודיים במזרח ירושלים, ביהודה ושומרון. אם תרצו – עשירית מכלל אוכלוסיית ישראל. למעלה משבע-מאות אלף יהודים בשכונות שבבירת ישראל, בערים וביישובים הקהילתיים ברחבי יו"ש. על גורלם של אלה מתנהל עתה מו"מ מחודש בין ישראל לרשות הפלשתינית, בניצוחם ובלחצם של האמריקאים.

הנה סוף-סוף הצלחה לוושינגטון. ארה"ב הצליחה לכופף את ממשלת ישראל לעשות מחווה איומה כדי לאפשר את התנעת השיחות ולרצות את הפלשתינים (ליתר דיוק – את האגף האש"פי, לא החמאסי). שיחרור רוצחים? שיחרור מרגלים? – ארה"ב עצמה מעולם לא היתה מסכימה אפילו לשקול דבר שכזה. באיזו קשיחות הם שומרים על אויב-המדינה פולארד. אבל מה איכפת לה, לידידה הגדולה שלנו, לכופף את בעלת בריתה ולהציגה בחולשתה?

הנה כמה נתונים מסתם-יום-של-חול בחודש יולי: נהרגו למעלה ממאה איש בסוריה (עד כה למעלה ממאה אלף הרוגים במלחמת האזרחים האכזרית), 80 איש במצרים שלאחר מורסי, 90 איש בסודאן, 60 איש בעיראק ו-50 איש בפקיסטן. העולם הערבי שרוי ב"אביב" הדמים שלו.

מה עושה ארה"ב בנדון? מה עושה אירופה?

אה, כן – מטילה חרם על מוצרי ההתנחלויות.

מה עושים אנשי-רוח, סופרים ואומנים בעולם? מדברים על "אפרטהייד" ישראלי. מנסים להטיל על מדינת היהודים חרמות מכל סוג אפשרי. וזאת, בשעה שכל המבקר ברמאללה, למשל, יכול לראות את השגשוג והפריחה ברחובותיה. החיים הקשים תחת "הכיבוש המדכא"...

שר החוץ האמריקני קרי, מרוצה מהישגו להביא את ציפי לבני (אותה ולא נציג אחר של ממשלת ישראל) וסאיב עריקאת אל שולחן המו"מ, הטיל חיסיון על הדיונים. ואולם כל בר-בי-רב מבין על מה משוחחים השניים ועל מה דנים. אכן כן – סוגיות הליבה: מדינה פלשתינית ב(כמעט) קווי 67', חלוקת ירושלים והפיכת חלקה המזרחי לבירת "פלשתין", וכמובן – ניקוי השטח שתיסוג ממנו ישראל מכל סממן יהודי.

במילים אחרות, הדיון כולו נסב על ה"מתן" הישראלי. לא בלי יסוד הוא החשש שמי שמנהלת את המו"מ בשם ישראל נכונה א-פריורי לא רק לדון בכל אלה, כשעמדותיה האישיות בהן ידועות לכל, אלא גם להביא המלצות בנדון למי שמינה משום-מה דוקא אותה לתפקיד הכה רגיש – ראש הממשלה בנימין נתניהו.

נשים לרגע בצד את האמירות הפלשתיניות הקיצוניות (אבו מאזן, רג'וב ואפילו עריקאת עצמו), לפיהן כל פלשתין מן הים ועד הנהר היא שטח פלשתיני כבוש. נשכח מהצהרותיהם בדבר השאיפה הבלתי נסתרת, להקים את מדינתם על כל השטח שנקרא כיום "ישראל". נתעלם מעיקשותם להכתיב את תוצאות המו"מ מראש. לא יקום ולא יהיה.

ואולם יש, גם אצלנו בחוגים רחבים, המקבלים ביתר רצינות את הדרישה, שרוב ההתנחלויות יפונו בהסכם הקבע. אין המדינה הפלשתינית העתידית יכולה להכיל בקרבה יישובים יהודיים, תושבים יהודיים. פירוש הדבר – עקירת הרוב מבין 710 אלף יהודים-מתנחלים מבתיהם. זו לפחות הדרישה. במלים אחרות: מוסלמים יכולים לחיות במדינת היהודים, ואילו יהודים אינם רצויים ולא יחיו במדינת פלשתין, אם בכלל תקום.

האם מעלה מישהו בממשלה ובציבור על דעתו, שעקירה בנוסח עזה, ולו גם בהסכם, היא בת ביצוע?

 ובכן, זהו עיקרו של המו"מ – עתידם וגורלם של 710 אלף יהודים. במילים אחרות – דנים באפשרות של טרנספר ליהודים בארץ-ישראל. הייתם מאמינים? – ממשלה יהודית דנה באפשרות של עקירת יהודים ממקומות יישובם במולדתם ההיסטורית! זאב ז'בוטינסקי, שהיה מתנגד חריף לרעיון הטרנספר הבלתי-הומני לערבים, בוודאי מתהפך בקברו לנוכח עצם הדיון על טרנספר ליהודים.

אפשרות הטרנספר, כמו שאר נושאי הליבה, אולי אינם קשים לשרה ציפי לבני, שמוכנה לבלוע "פתרון" בנוסח שכבר הסכימו לו בעבר אהוד אולמרט ואהוד ברק, ונדחה בבוז על-ידי בני שיחם הפלשתינים. יהיה זה עצוב אם לא גם מגוחך, שמא הצעה ברוח זו היא בכלל תביא בבוא העת לממשלה, וזה החשש הגדול.

ליד שולחן המו"מ הישראלי-פלשתיני בשבועות ובחודשים הבאים צריך להילחם בעוז על הזכות, על הצדק, על העובדות שנקבעו בשטח, ולבלום את הדרישות המופרזות של בני שיחנו. האם השרה לבני מתאימה לכך? האם היא מנהלת מו"מ בלי שראש הממשלה הציב לה מראש גבול ברור לוויתורים המירביים שישראל מוכנה לעשות במסגרת הפשרה, שבה שני הצדדים יורדים מתביעות המכסימום שלהם?

כל בר-בי-רב מבין, שאין אפשרות לא פיסית ולא מוסרית לפנות עשרות-אלפי יהודים מבתיהם, לעקור אלפי בתים, להרוס עשרות יישובים פורחים. מה שהיה בחבל עזה לפני שמונה שנים לא יקום ולא יהיה ביהודה ושומרון, ובוודאי לא בירושלים ובשכונותיה.

אמנם, גורמי שמאל בארץ מנסים לדבר אל ליבו של ראש הממשלה נתניהו, "לעשות היסטוריה" בנוסח שרון. מנסים בלשון חלקלקות לפתותו להסכים ל"מהלך הגדול" שעליו יחליט בלחץ האמריקאים, קרי – הסגת ישראל ל(כמעט) קווי 67', חלוקת ירושלים, פינוי התנחלויות. כל אלה הן סך הדרישות הפלשתיניות, שבלי מילויין אין הסכם. והגם שישנם סימנים מדאיגים מכיוון לשכת ראש הממשלה (ראו מקרה שיחרור הרוצחים), אנחנו נוטים להאמין שנתניהו לא יהיה שרון, לא יהפוך עורו ולא יסטה מדרך ז'בוטינסקי.

הדבר יתברר סופית בתום תשעה חודשי ההריון המדיני, פרק הזמן שהאמריקאים היקצו ברוב נדיבותם לשני הצדדים להוליד את פתרון הקבע. אם יוצע פתרון כזה, שכל כולו אימוץ כל התביעות הפלשתיניות, אם תאמץ אותו הממשלה, עדיין תהיה אפשרות לעם כולו, במשאל העם, להגיד "לא" לתבשיל המסוכן שנרקם בימים אלה בחדרי חדרים על-ידי שף ברק אובמה ועוזריו במטבח המדיני, ג'ון קרי ומרטין אינדיק.

ואחרי כל זאת נאחל שנת בשורות טובות לעם ישראל בארץ-ישראל, ולאומה כולה.

 

פורסם לראשונה בפתח גיליון "האומה" החדש, מס' 191, שהופיע עתה לקראת ראש השנה

 

 

* * *

יחיעם פדן

איך ספר המשך יכול להיות טוב יותר?

הנה, ארץ עוץ המופלאה

אפשר להסתפק בשלוש-עשרה מילים: ראה אור הספר ארץ עוץ המופלאה בתרגומה המעולה של גילי בר-הלל-סמו, אל תחמיצו! ואפשר להגיד את זה בעשרים ושש מילים: יותר ממאה שנים חשבנו שאין תחרות לספרו של באום, הקוסם מארץ עוץ, ועכשיו מתברר שספרו השני, ארץ עוץ המופלאה, עולה על קודמו בכמה דרגות. כדאי לכם!

אבל למה להחמיץ את ההזדמנות להגיד עוד כמה מילים בשבח הספר והתרגום?

באום היה בלי ספק איש מצחיק. בהקדמה לספרו הידוע, הקוסם, כתב כי צריך להחזיר למדפי ההיסטוריה את האגדות, המיתוסים וסיפורי הפיות, מפני שהגיע הזמן להיפטר מהג'יני, הגמד והפיה ה"סטריאוטיפיים" ומכל הזוועות הקשורות בהם, כי "הילד המודרני מחפש בסיפורי הפלא שלו רק בידור, ושמח לוותר על כל ההתרחשויות הבלתי נעימות."

מיד אחרי שהבנו את ה"אני מאמין" הזה ברא באום סיפור שבו ארבע מכשפות, בית שנופל על אחת מהן וממית אותה ושאר אירועי אימה ופחד עד שהסיפור בא אל סופו. גם ספר ההמשך, ארץ עוץ המופלאה, מתחיל במכשפה, מומבי, ממשיך בקוסם עקמומי, ניקידיק, ומקנח – כמו בספר הראשון – בגְלינדה, המכשפה הטובה... בין זו לזה לזו בורח הילד טיפ בחברת ג'ק ראש-דלעת וסוס העץ אל עיר האיזמרגד, ומשם נמשכים המסע והתלאות עוד ועוד – עם איש הפח, החיפושפיש ואחרים – עד הסוף המחוייך.

הקוסם מסתיים בטוב, כי דורותי שבה הביתה, אבל בספרו השני גילה באום שאינו זקוק לקנזס, ועולמנו אינו נזכר כלל. רק ארץ עוץ על ארבעת מחוזותיה, שכל אחד מהם מאוכלס בעם משלו. חוץ מזה, הפעם טורח באום להדגים איך דוממים הופכים ליצורים חיים בקסם שכולו בידור.

ולבסוף, וזה העיקר, הספר הזה תמים לחלוטין וגיבוריו חפים מכל ידיעה או הבנה: בין הדמויות בספר הקוסם יש לפחות שתיים שבמחשבותיהן, הנסתרות מאיתנו, יש תככנות או רוע (הקוסם עצמו והמכשפה מהמערב). ואילו בארץ עוץ מפקדת המרד היא ילדה תמימה, אפילו מומבי מגלה תכונות ילדותיות, שלא לדבר על טיפ שאינו יודע מי ומה הוא!

יתרונות נוספים, בעיני, הם תיאורי הדרך – המעניינים יותר בארץ עוץ – וההומור שבסיפור, המאלץ אותנו לחייך ואף לפרוץ בצחוק; לא רק מן הבדיחות של באום אלא גם מן ההשפעה המבורכת של סופרים שקדמו לו.

קחו, למשל, את ג'ק ראש-דלעת. הוא מתחיל את חייו כמו הדחלילים בספרה של אדית נסביט, הטירה הקסומה (גם האיום של מומבי להפוך את טיפ לפסל אבן נולד בספרה, ורק אחר כך עבר בירושה לק"ס לואיס). עם היווצרו מתחיל ג'ק לקרוא לטיפ "אבא" ברוחו של קולודי בפינוקיו, ואילו כל צרותיו – בייחוד נפילת ראשו מעל כתפיו – הן מהמצאותיו של באום.

ראוי להעיר כי חלק מהבדיחות של החיפושפיש אינן מצחיקות, כמו שאומרים לו חבריו. למשל, הוא אומר לסוס העץ ששבר את רגלו שאין תועלת בסוס אלא אם כן הוא מאולף – "ברוקן" באנגלית, שמשמעו גם שבור – ורק הוא צוחק מה"הברקה"; בתרגום הוא מזהיר את הסוס כי אם ימשיך לשבור רגליים הוא עלול להפוך למרבה רגליים... אבל בעיני החיפושפיש החכם-עד-מאוד רק מוכיח בזה את תמימותו.

ועם זאת, מאחר שבאום לא היה ילד תמים, תמצאו פה ושם בספר רמזים מעולם המבוגרים – אלא שהם בלתי נראים לעיני הילדים. למשל, עניין שוויון הזכויות לנשים. ילד שאינו מודע לוויכוח שהחל בסוף המאה התשע-עשרה לא יקשר את המרד של ג'ינג'וּר עם המאבק למתן זכות הצבעה לנשים; ועם זה קשה להחמיץ את העקיצות לנערות המבקשות להיפטר מעבודות הבית... או, המעמד המצחיק שבו טוען ג'ק ראש-דלעת כי אינו מבין את דברי הדחליל המדבר מנצ'קינית, מפני שהוא עצמו מדבר גיליקינית. הסצנה הזאת קדמה בשנים רבות לתאטרון האבסורד, וגם אותה מבין הילד הקורא כפשוטה.

סבוך יותר, ונסתר אף הוא מהעין, העניין שהיה לבאום בפוליטיקה של ימיו.

בארצות-הברית התנהל ויכוח נוקב על הבסיס של הכלכלה האמריקאית: זהב או כסף? ככל הנראה היה ל' פרנק באום בין המתנגדים לתקן הזהב, שרצו להעניק מעמד שווה לכסף (המתכת) למען ייצוב הדולר. יש מי שאומרים כי "דרך הלבנים הצהובות" עשויה מזהב, דורותי נועלת נעלי כסף בדרכה, והדרך מובילה לעיר שכולה ירוקה, כמו הדולרים, ובה שולט נוכל המעמיד פני קוסם.

במערכת הבחירות לנשיאות ב-1896 נחשף הציבור האמריקאי לחמש מאות נאומים שנשא המועמד הדמוקרטי ויליאם ג'נינגס בריאן, שייצג את חסידי הכסף, ובהם באום; אבל בסוף נבחר ויליאם מקינלי – מחשש כי זניחת תקן הזהב תגרור עליית מחירים ואבטלה קשה. 

מעניין דווקא ההמשך: בין 1896 ובין 1900 הספיק בריאן לתמוך במלחמה של ארצו נגד ספרד (שכתוצאה ממנה השתלטו האמריקאים על הפיליפינים), להתנגד לאימפריאליזם (ולשלטון ארצו בפיליפינים), ולימים – להתנגד לתורת דרווין, להפוך לפציפיסט ולסלוד מהצעדים שננקטו נגד גרמניה במלחמת העולם. יש אומרים כי על אישיותו ביסס באום את דמות האריה הפחדן.

מעניין שבארץ עוץ המופלאה מוצאים רמז עבה להשקפתו הכלכלית של באום (עבה יותר מדרך הלבנים הצהובות). כלי הטיס המאולתר של בני החבורה נוחת בקן עורבים, והציפורים תוקפות אותם בזעם. איש הפח משיב אמנם מלחמה, אבל הדחליל נפגע – או, בעצם, המילוי שלו:

הן חטפו קש במקוריהן והפילו אותו, גבעול אחרי גבעול, לתהום הגדולה שמתחת.

מה עושים? אחרי חילופי דברים נוספים מציע טיפ רעיון מבריק.

"בתחתית הקן הזה יש אלפי שטרות של דולר. [...] יש פה די שטרות למלא תריסר דחלילים. למה שלא נשתמש בכסף?"

ובהמשך, ה"ניירות חסרי הערך" התבררו כשטרות בערכים שונים, שהעורבים החוצפנים גנבו במשך שנים מהכפרים והערים שבהם ביקרו. [...] את רגלו השמאלית של הדחליל ואת מגפהּ מילאו בשטרות של חמישה דולרים; את רגלו הימנית בשטרות של עשרה דולרים, ואת גופו מילאו בשטרות כה רבים של חמישים, מאה ואלף דולר, שהוא בקושי הצליח לכפתר את חולצתו בנוחות.

ועל כך אומר החיפושפיש, שאינו יכול לוותר על ההזדמנות להתבדח, "אתה החבר הכי יקר בקבוצתנו הקטנה. אבל אל תדאג, בקרב חברים נאמנים אתה, וספק אם נבזבז אותך."

קראו ותיווכחו לא רק שהספר נפלא ומתורגם לעילא, אלא שההון הירוק האצור בגופו יכוון את הדחליל החכם למשרה הרמה הצפויה לו.

 

ל' פרנק באום, ארץ עוץ המופלאה, מאנגלית: גילי בר-הלל-סמו, הוצאת עוץ 2013

ל' פרנק באום, הקוסם מארץ עוץ [הספר המוער], מאנגלית: גילי בר-הלל-סמו, הוצאת אריה ניר 2006

 

* * *

אריק (ארצ'יק) כץ

שנה לפטירתו של זאב (זיויק) אדיר ז"ל

"האדם הוא תבנית נוף ילדותו"

בליל שבת, 23 באוגוסט 2013 נערך ערב בסגנון "חיים שכאלה", לזכרו של זיויק, יליד קריית חשמל ותושב עתלית ברוב ימיו,  בתיאטרון "מוזה", במרכז מיר"ב,  ב- מ.א. חוף הכרמל. מאות בני משפחה, ידידים וחברים מתקופות שונות בחייו נטלו חלק באירוע המרגש וחלקם העלו נשכחות וסיפרו, במשך שעות, על חוויות ואירועים משמעותיים בחייו. במשפחה ובעסקים.

קריית חשמל נבנתה בשנות ה-30 של המאה הקודמת: 3 בניינים גדולים בני 4 קומות שגרו בהם, ב-11 כניסות, 72 משפחות עובדי חברת החשמל. היא ממוקמת בפאתיה המזרחיים של קריית חיים, צמודה לכביש חיפה-עכו, בין המשטרה ל"צריף".

 זיויק למד בבי"ס לקציני ים בעכו ולאחר מכן התגייס לחיל הים, היה מפקד ספינת טורפדו באילת, קצין תותחנים על משחתת והדריך עתודאים בקורס חובלים (סגן אלוף). לאחר שחרורו הקים את חברת "הרקולס את סנפיר" שעסקה בחילוץ אוניות שעלו על שרטון, בבניית מזחים ותשתיות מורכבות בנמלים. הוא פיתח שיטות מיוחדות שנלמדו בנמלי העולם. במקביל הקים את חברת "פוליגון" לאבטחה, שייבאה מארה"ב והתקינה ברשתות ובחנויות גדולות את המתקן המוצב ביציאה ומזמזם באם הקונה לא עבר בקופה.

על החוויות עם זיויק, פלץ, צ'ופאי, שמיל, כרמוגלה, סקטרגר, שולם, קנדלמן, פוליק, קרול, ארצ'יק, ארילו, חמול וציקי,  (חלקם כבר לא בין החיים) מילדותנו בבנדה, קיצור של חבק"ח – "חברה בנדיטים קריית חשמל" – סיפרנו חנה קוצר-ספיר (שהיתה לימים הקצינה הבכירה ביותר במשטרת ישראל, בתקופתה) וכותב שורות אלו. היינו חבורה מלוכדת, רק של בנים ורק בני שנתון 1937/8. עסקנו במעללים ומעשי קונדס שלא היו מתקבלים היום. זיויק היה גדול השובבים, אולי שני רק לשולם ז"ל, המנהיג הבלתי מעורער של החבורה. הוא היה כריזמטי, עם חוש הומור וחיוך שובה, רהוט ומשכנע. יצירתי, דעתן ופעלתן.

נילי פרידלנדר, מכניסה 4, "עיתונאית קטנה" אז ב"הארץ שלנו" ולימים סופרת ב"מעריב", כתבה את סיפור חבק"ח בהמשכים, בסגנון חסמב"ה, והעיתון סירב לפרסם בטענה: "לא חינוכי. לא ראוי לפרסום.."

למה? להלן דוגמאות: זיויק שרף לי את השערות עם לפיד בחנוכה ואימא שלי רצה אחריו בשבילי השכונה ולא תפסה אותו... בהזדמנות אחרת הכניס חמור לחדר המורים בביה"ס... ושיא המעללים היה כשמתחנו כבל לרוחב רחוב י"א בגובה "מתאים" לצווארו של רוכב אופנוע בריטי ממשטרת קריית חיים, שהיה רוכב שם מדי ערב... את סיום העלילה אמנע מכם, רק אציין שהמשטרה הבריטית חקרה נמרצות, כולל עוצר וחרדה גדולה של ההורים ועד היום לא נתגלו האשמים...

עלילה נוספת שסופרה ע"י אורי בן הדוד: כשגנבנו פעם פרי מחצר בית בקריית חיים, תפס אותנו בעל הבית והכניס אותי (ארצ'יק) לחדר השירותים בביתו. אורי מספר שהבנדה עם זיויק בראש, חילצו אותי מחדר השירותים והכניסו לשם במקומי את אשתו של בעל הבית...

האלוף במיל' אברהם בן שושן, לימים מפקד חיל הים, שהיה פיקודו, סיפר שזיויק הוא שאילץ אותו לצאת לקורס חובלים וזו הסיבה שלא השתחרר צעיר מהצבא... בני הדודים, יורם רז, מנכ"ל מכללת עמק יזרעאל ואורי העו"ד, הפליגו בסיפורים וחוויות, כמו רבים נוספים ושותפים לדרך, בתחנות הרבות בחייו. סיפורים שאימתו ואוששו את התובנה שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו/ילדותו.

את הערב המרגש והמושקע, ששולבו בו שירים ומצגות, סביב שולחנות ערוכים עם מטעמי גורמה, הכינו בני המשפחה, הרעיה והילדים והאח הצעיר, עמי ובנותיו. הינחה: הבן יוחאי, רופא בכיר בבי"ח כרמל. חיפה.     

יהי זכרו ברוך!

 

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

 

 

* * *

"בשביל זה הרבה לשים"

אהוד שלום,

אני מבקש לרכוש את ספרך "מסעותיי עם נשים" ומוכן בשביל זה הרבה לשים (סתאאם בשביל החרוז).

אנצל את ההזדמנות על מנת לחזור ולהודות על עיתונך המשובח שאותו אתה מפיץ חינם למנוייך. אין לי שום ספק שיגיע היום בו תזכה להכרה של הממסד הספרותי ושעיתונך יהפוך מקור לא-אכזב למחקר – כפי שהיטבת לנסח – "אותנו ילמדו הדורות הבאים..."

בברכת שנה טובה,

אא"ע

תל אביב

 

אהוד: אף שחלפו כבר כחודשיים מיום צאתו של הספר לאור, לא פורסמה עליו שום ביקורת בעיתונות הכללית, לא היתה שום כתבה או ראיון עם מחברו [למעט חמש דקות ב"קול הים האדום"!] – הספר כמעט שאינו נמצא בחנויות, והיכן שהוא נמצא הוא מוחבא ורק שדרתו נראית כדי שלא לפגוע, כראה, ברגשות הקונות הדתיים והצבועות שאולי נוהגים להעיר על כך לזבניות!

רק ב"חדשות בן עזר" [חוכמה גדולה!] –היו הרבה תגובות מעניינות, וכל הפונה יכול לקבל את התגובות בקובץ נפרד.

 

* * *

תקוה וינשטוק

הסיפור של נאדין ורוברט [הִלל]

במשפחת שלוש

באחד מערבי הקיץ התאספו בני משפחת שלוש בחווילה של בת המשפחה אדיתה קריגר בכפר שמריהו. הם הגיעו להקרנת סרט די.וי.די, "הסיפור של נאדין ורוברט".

הסרט מתעד מחזה שבכורתו התקיימה ביולי אשתקד בפסטיבל אביניון בצרפת, בתיאטרון "פטיט לובר". את  המחזה חיברה נאדין  אלארי, בתו האבודה של הלל שלוש.

זמן קצר אחר מלחמת העולם הראשונה נשלח הלל בן ה-15 (נולד ינואר 1904) לסיים את לימודי התיכון בפריז.לאחר מכן המשיך שם בלמודי הנדסה ובניין ערים. הלל, בנו של  יוסף אליהו שלוש, מבוני תל אביב (על שמו רחוב ליד היכל התרבות) ונכדו של אהרון שלוש ממקימי נוה צדק, קבל בפריז תואר של אדריכל ומהנדס מודד. צרפת היתה אז ה"מכה" של הלימודים הגבוהים, וארץ-ישראליים בעלי אמצעים שלחו את בניהם לאוניברסיטאות שלה. לַשלושים, שקיבלו נתינות צרפתית בתקופת הקפיטולציות, היה זה מקום לימודים מקובל.

הלל היה צעיר יפה תואר ושרמנטי, הדור בלבושו, וזכה להצלחה בקרב נשי פריז. אימהות יהודיות רבות רצו בו כחתן לבנותיהן. אבל הלל התאהב בקריסטין ורג'ה בוברי, פסנתרנית ומלחינה צעירה נוצריה. קריסטין כבר היתה נשואה, נישואין לא מאושרים ביותר. היא ובעלה אנרי בוברי היו ידידיו של הלל.  ורג'ה הרתה להלל וב-1927 ילדה לו בת, נאדין.

 הלל – רוברט בצרפתית – הרבה לבקר את בתו תוך שאימה משביעה אותו – כנראה כדי להעניק לילדה חיים רגילים – לבל יגלה לנאדין שהוא אביה, והיא ראתה בו ידיד של ההורים. קריסטין התלבטה אם ללכת אחרי רוברט – והחליטה להישאר עם בעלה החוקי, מה גם ששמעה ממנו: "את חופשייה לעזוב, אבל הבת נשארת אצלי!"

הלל נותר בפריז עד שמגפי הנאצים הדהדו באירופה. כשנוכח שחלומו הרומנטי מתפוגג,  חזר ב-1933 ארצה להוריו,לאחיו משה, מאיר, אבנר ויורם, ולאחותו יהודית. בצרפת כבר בנה מלונות ומוסכים, בית כנסת ושיכונים. עתה השתלב בתנופת הבנייה הגדולה בארץ – היתה זו תקופת העלייה החמישית, ה'יקית' – הוא פתח משרד ארכיטקטים ולפי אסכולת הבאוהאוז הקים משרדים, ערך תוכניות בניה ברחובות, גבעתיים וישובים אחרים, בהם "עיר הסרטים" באשקלון. בעיקר בנה בתל אביב – בתי קומות, בתי קפה בסגנון אירופי, את מועדון השייטים על שפת הירקון ועוד. הוא תיכנן את בתי אחיו וכן  את חלקת הקבר של משפחת שלוש  בבית העלמין בטרומפלדור. ליד בית הוריו בשדרות רוטשילד הקים לעצמו בית קומות ייחודי, חדר אחד בכל קומה.

אמרו על הלל כי אהבתו הראשונה היתה למשפחתו, השנייה לארץ, השלישית למקצוע והרביעית לנשים. אבל הגבר אוהב הנשים הזה לא נישא מעולם, לא הקים משפחה – אולי לא היה בנוי לכך – ומת ערירי. משפחתו היתה משפחות אחיו וצאצאיהן –ובעצם כל משפחת שלוש, אותה אהב והיא השיבה לו אהבה. הוא ערך סדרי פסח בנוסח  אהרון שלוש האב הקדמון של השלושים, תחילה לענף יוסף אליהו ולימים לכלל צאצאי אהרון שלוש. מפעם לפעם נסע לצרפת לבתו אך את הבטחתו לאימה שמר ואת סודו לא גילה לה מעולם.

נאדין שלחה לו גלויות ומכתבים. היא נעשתה שחקנית תיאטרון וקולנוע בשם נאדין אלארי. בשנת 1961 הגיעה עם התיאטרון בו שיחקה לסבב הופעות בארץ וזכתה לאירוח מלכותי  מאביה. היא שלחה אז גלויה לאימה: "מדוע לא סיפרת לי איזה אדם נפלא הא רוברט!"

הקשר נותק במלחמת ששת הימים. הלל נפטר ב-1971. בעיזבונו הותיר כספים לקרן שתמשיך במימון לילות "הסדר" המשפחתיים שיזם, וסכום מסויים לנאדין.

"ממנו למדתי את האהבה למשפחה," מודה אביתר (תרי) בן אביעזר שלוש, איש הייטק בכיר, כיום ראש השלושים, מקים אתר האינטרנט של המשפחה הזו המודעת מאוד לעצמה, מדווח על קורותיה בעבר וחדשותיה בהווה, משמחה עד אבל.

ידו של תרי (57) רבה גם בכתיבה ובעריכה. אשתקד הוציא אלבום "דוד הלל היקר" – מבחר מאין ספור הגלויות שקבל הלל ממשפחתו ושמר עליהן מכל משמר. בני דורו כתבו לו בצרפתית "שר רוברט". האחיינים והאחייניות כבר כתבו בעברית ל"דוד הלל היקר". באוצר הבלום גם  מכתבים ששלחה אליו נאדין, מאז שלמדה "לקשקש".

ביומנו התייחס הלל לקשר השתיקה שנגזר עליו וסיים באופטימיות: "בסוף היא תדע!"

בסוף, בגיל 83, היא אכן ידעה. אך ספק אם היתה יודעת לעולם מי אביה אלמלא התעקש  אביתר לאתר אותה. חודשים חיפש את בתו של הדוד האהוב. כל הנוגעים לפרשה – אימה של נאדין, בעלה והלל עצמו – הלכו לעולמם. עכשיו כבר הגיעה העת להתיר את שבועת הכבוד.

"החיפוש אחר נאדין היה מסע מדהים," אומר אביתר. הוא מצא את שחקנית העבר כשהיא כבר בת 83, אישה בודדה שלא נישאה מעולם – ייתכן שהיחסים הגרועים בין הוריה לא עודדו אותה לקשר מתמשך. "המפגש עם נאדין אלארי וחיבורה למשפחתנו היה אחד האירועים המרגשים ביותר בחיי," מודה אביתר שלוש.

בפגישה הראשונה סיפר לנאדין על חיי "הדוד רוברט" בארץ ועל ומשפחתו הענפה – תמיד ידעה כי מוצאו ממשפחתו שלוש המושרשת בישראל. הוא גם העביר לה תמונות ומסמכים; ובפגישה השנייה שאלה אותו: "אז תגיד, אני בתו?"

ואביתר ענה: "כן, נאדין. את בתו. זה מה שאנו במשפחה יודעים מזה שנים רבות." ולאחר שעות רצופות של שיחה הוסיף: "אני גא שאת בתו!"

כך נודע לנאדין לראשונה כי מי שנחשב לאביה אינו אביה ובעצם יצאה מחלציו של היהודי מארץ ישראל. במרוצת חייה הארוכים ודאי תהתה לא פעם למה "דוד רוברט" משוגע אחריה ולמה היא רוצה בו לאב אף שיש לה אבא? עתה הבינה: היא עצם מעצמותיו, דמו זורם בעורקיה וקול הדם אינו נדם לעולם. עמוק בשיבתה זכתה סוף סוף לאב כלבבה – אבל האבא כבר איננו ואי אפשר להתרפק עליו.

מזועזעת מהמתנה הנדירה שקיבלה אחר שכבר חצתה את גיל הגבורות, מחברת אלארי את המחזה הראשון שלה – "נאדין ורוברט", המוצג בפסטיבל אביניון.

"אני המצאתי את האמת שבמחזה," היא כותבת לקראת ההצגה. "שמעתי מה דיברו הדמויות המופיעות בו  גם לפני שנולדתי וגם אחר פטירתם. החשיפה של חולשותיהם ופצעיהם אפשרה לי לעשות אותם לבני אדם רגילים. באמצעות הכתיבה יכולתי להתהלך חופשייה במבוך של חיפוש תשובות חמקמקות. רק לאדם אחד יכולתי להחזיר את קולו האמיתי ושתקתי על מנת שאוכל לשמוע את קולו –אולי הקול המסתורי ביותר, קולו של 'האבא כלבבי.' ותודה לכל השחקנים שלמזלי האמינו בהרפתקה הזו."

זה מחזה קאמרי, מורכב מאפיזודות מהאוטוביוגרפיה של המחברת, בעיקר מילדותה ומנעוריה. את נדיה, הגבורה הראשית, מגלמת שחקנית צעירה. משתתפים במחזה הוריה  של נדיה, סבתה והדוד רוברט. מופיעה גם המחברת, נאדין אלארי, השחקנית לשעבר. בשיער לבן קצוץ היא יושבת בירכתי הבמה, משקיפה על המתרחש ממרום שנותיה, אך משמיעה משפטים ספורים בלבד.

בסצינת הפתיחה נדיה הקטנה, בת יחידה, היא "שק קמח" על כתפי אביה אנרי, צוהלת "יותר מהר!" – לכאורה ילדה צרפתית אופיינית מבית בורגני. אבל בהמשך מתברר שאנרי טרוד בעסקיו ומתפנה רק  מעט לילדה, והאם, המנגנת על פסנתר לפני הקרנות של סרטי קולנוע, אז תופעה מקובלת בצרפת – מרבה בנסיעות. את הילדה מגדלת סבתא. היא הקרובה לילדה ביותר. להוריה לא קוראת נאדין אבא ואמא ככל הילדים אלא "פאפי" ו"מאמי" שמות השמורים לסבא וסבתא.

סבתא מנהלת ויכוחים עם בתה, אימה של נדיה, ומוכיחה אותה על שאינה מסוגלת להחליט – היא, בנעוריה במוסקבה, ידעה לבחור בגבר המתאים אחרי שנפרדה מבעלה הראשון. הילדה במחזה זוכרת גם את הוויכוחים אודות טכס ההטבלה שלה. אנרי האב מתנגד לכך.

לתוך הזירה המשפחתית הזאת נכנס "הדוד רוברט". השחקנית הקשישה היושבת על הבמה מעירה כי עודה זוכרת את מגע שערו השחור העבות ואת חיוכו המקסים. רוברט משחק איתה ללא לאות, מכניס שמחה לחייה ויקר לה מאוד. מדי הישמע שמו על הבמה מעירה נדיה: "כמה אני מעריצה את רוברט!" או "חשבתי שיהיה נחמד אם יהיה אבא שלי!"

זאת אף שיש לה אבא בבית. היא לא קוראת להורים אבא ואמא כילדים אחרים אלא פאפו ומאמי, כינויים השמורים כרגיל לסבא וסבתא. 

  כשנדיה כבת חמש  נעלם רוברט. הילדה אינה מבינה מדוע.

  נעלם, אך שולח לה ארגז תפוזים מפלסטינה – "מתנה מהחבר שלי רוברט!" גאה נדיה,  ואהבתה לרוברט עוד מתעצמת וגורמת לה תהיות. "אינני יודעת אם זו אהבת אב," היא אומרת במחזה, בהיותה כבר אשה צעירה. "אני מסוגלת להתאהב רק באנשים מבוגרים ממני."

ויש ב"נדיה ורוברט" זיכרונות  ממלחמת העולם. המצב הכלכלי בבית מידרדר וסבתא מנסה למכור את מפת האז'ור הגדולה הרקומה ולרכוש תמורתה מצרכים, אבל אין קונה, לשמחתה של נדיה האוהבת את המפה. המחזה מתרכז זמן מה במה שעבר ראש המשפחה אנרי במלחמה ואחריה.

המחזה (127 דקות) הועלה בפסטיבל אביניוון 2011 והוצג שלושה שבועות רצופים. נאדין אלארי הופיעה ערב ערב בכל ההצגות. שחקנית מנוסה שחרף גילה המתקדם עוד כוחה במותניה. להצגת הבכורה הגיעה קבוצה ממשפחת שלוש ומפגש הפנים-אל-פנים והמעמד החגיגי הכניסו את שני הצדדים להתרגשות עצומה,לנשיקות ולחיבוקים.

אביתר שלוש הפיק סרט בצרפתית ועברית על האירוע.לא מכבר, בערב קיץ נעים, יכלו כל השלושים לראות את הבת האבודה, שאחר למעלה משמונה עשורים של נתק התחברה לאביה האמיתי ולבני משפחתו.

 

אהוד: בשעתו עזרתי לשלמה שלוש בעריכת ספרו האוטוביוגראפי "בצל שליחות", והוקסמתי מאוד מהאיש הנלבב הזה, ששימר את גינוני תקופתו שדמתה לדור הוריי במושבה, וגם הצלחתי לשכנעו לכלול חלק מסיפוריו השובבים, לא את כולם, בספרו. ואולם מעניין שהוא מעולם לא סיפר לי את הרכילות הזו על בן-משפחתו הלל שלוש.   

 

 

* * *

אהוד בן עזר

באבל על מותו של שלמה שלוש (Chelouche)

בן יעקב, בן אהרון שלוש מייסד נווה-צדק

"חדשות בן עזר" 144, 25 במאי 2006

 שלמה שלוש היה בוגר גימנסיה "הרצליה", איש ההגנה, יקיר תל-אביב, מכהן בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, שליח עלייה לצפון-אפריקה, ובעיקר – נצר למשפחת שלוש המפוארת והמעורה בארץ-ישראל מדורי-דורות; הוא היה איש חיוני מאוד, מלא סיפורים והכרת ערך עצמית, והיתה לנו הזכות לעזור לו בעריכת ספרו האוטוביוגראפי "בצל שליחות" (בהוצאת "גוונים", 1999) ובו פרקים היסטוריים רבים, חשובים וגם משעשעים על תל-אביב בראשיתה. בכמה מסיפוריו העסיסיים השתמשנו, בשינויים, לצורך הרומאן שלנו "המושבה שלי". למדנו ממנו רבות על הערבים. הם רצחו לפני שנים רבות בכביש מתל-אביב לרמלה, בדרכו לירושלים, את אחיו הבכור והאהוב, המהנדס הצעיר גבריאל שלוש, אך לא גרמו לשלמה לשנוא אותם. להפך, כל סעודה עימו באחת המסעדות הערביות של יפו היתה חווייה קולינארית יחד עם טיול במנהרת הזמן לתקופת העלייה הראשונה. הוא דיבר ערבית שוטפת, כאבי וכדודים שלי בפתח-תקווה, וביושבי עימו היתה לי הרגשה שאני עדיין יושב בחברתם. ומדי פעם היה מוכיח לי, בשיחה שוטפת עם ערבים, כיצד השפה שלהם הידלדלה, וישנם ביטויים ומילים בערבית ששגורים על פיו, שאותם הדור של היום כבר אינו מכיר.

ממנהגיו: כבר בראשית הארוחה במסעדה היה תוחב שטר של עשרים שקל לכיסם של המלצר או המלצרית, יהודים כערבים, ותמיד שירתוהו בכבוד גדול, וכיד המלך.

צער רב הצטער שלמה על כך שבגלל ריבוי יורשים – בית סבו הדו-קומתי והמרשים בנווה-צדק לא הועבר לעירייה על מנת שישמש מוזיאון ומרכז פעילות לתולדות נווה-צדק ותל-אביב על שם אחיו גבריאל שלוש הי"ד, אלא נמכר לבסוף לאדם פרטי; ומאוד דאב גם על גורל בית הכנסת של סבו הנמצא עדיין בפינה החצר הגדולה של הבית ובו פריטים שתרם סבו, ומחשש עין הרע לא נזכירם. לאחר שהתחלפו תושבי השכונה נפל בית-הכנסת בידי חבורה משונה של חרדים בעלי-גוף שהפכו את עזרת הנשים למיטבח וכדי להצדיק את התיישבותם במקום הם יושבים שם ולומדים אף שהם לא נראים דומים במיוחד לבחורי ישיבה למדנים שתורתם אומנותם, ומחשש לשון הרע לא נרחיב בנושא. לשלמה זה עלה בבריאות כל עוד היה בכוחו לבקר שם. הוא נקבר בבית הקברות הישן בטרומפלדור בחלקת בני משפחת שלוש האצילה.

הוא גם אהב מאוד לספר על הרפתקאותיו עם נשים, כמובן בתקופת היותו רווק, אלא שלא נטה לכלול אותם באוטוביוגראפיה שלו. הוא היה איש של תקופה. והתקופה כבר מזמן חלפה. ולא נותרו ממנה אלא ספרים שגם להם כבר אין הרבה קוראים.

 

 

* * *

רוֹן גֵּרָא: שני שירים

הַחֵטְא

 

לְעִתִּים חָשׁ צֹרֶךְ מוּסָרִי לְהִשְׁתַּקֵּעַ

בַּחֵטְא

כְּדֵי לְזַכּוֹת אֶת מַעֲשֵׂי בּוֹרְאִי.

אֶת מַעֲשֵׂי תַּעְתּוּעָיו בָּעוֹלָם.

 

אִם אֶהְיֶה אֲנִי זַכַּאי בְּחַיַּי,

הָרֵי הָאֵל יִהְיֶה רֶשַׁע בְּמוֹתִי.

 

אֶחְטָא וְאוּכַל לָמוּת בְּלֵב שָׁקֵט,

וַאֲכַפֵּר עָלָיו בַּעֲווֹנִי.

 

 

יוֹם הַכִּפּוּרִים

 

בְּמַלְבּוּשׁ שַׁבָּת

רָחוּץ בְּשַעַר הַקְּדֻשָּׁה

נִכְנַס.

 

זוֹלְגִים חַיַּי לְנֶגֶד

עֵינַי.

 

הַחֲטָאִים עוֹלִים בַּסֻּלָּם,

הַשְּׁעוֹנִים מְאִיצִים בַּזְּמַן,

הַמִּצְווֹת אַף הֵם רְחוּצוֹת

מִתְכַּנְּסוֹת.

 

לוֹ יָכֹלְתִּי לִפְרֹשׁ חֲטָאַי

לִפְרוּסוֹת:

עָבוֹת,

דַּקּוֹת,

לְעַכֵּל אוֹתָן אַחַת לְאַחַת,

לִגְמֹל עַצְמִי

לֹא בְּיוֹם אֶחָד.

 

כָּךְ גַּם אֶת הַמִּצְווֹת.

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

 

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

 

אהוד בן עזר: "החיים כמשל" מעורר סערה

(1967)

 

Life as a Parable by Pinhas Sadeh Translated by Richard Flantz, Antony Blond 1966 London

 

היסטריה של פחד ושינאה עוברת על העיתונות היהודית-אנגלית, עם התפרסם ספרו של פנחס שדה "החיים כמשל" בתירגום אנגלי.

הספר, שהופיע בהוצאת "ששת" בשנת תשי"ט, 1958, (וכיום כמעט ואין להשיגו) הינו אחד הספרים הגדולים והאותנטיים ביותר של הספרות העברית החדשה, אשר יבלה את ספריהם של הרבה מסופרי ה"אסטאבלישמנט" מן הסוג הידוע.

הציבור היהודי באנגליה נחרד. "בשורה" כזו מישראל? שינאה עצמית ישראלית? פלירט עם הנצרות? משיחיות? לא! "בשורות" וישועות לגויים רק נחלתם שלהם היא, אנחנו "מדינה קטנה ונצורה" ועלינו להיות הירואיים ולא לסטות ממתכונת "אקסודוס"; "'הילד הרע' פנחס שדה," אומר מבקרו של ה"ג'ואיש כרוניקל" – "מביא בנשימה אחת את דבריהם של יעקב פראנק ויוזף גבלס." הייתכן? שישראלי יצטט את גבלס? לא. זה אסור לנו. או "ארי בן-כנען" או שנשתוק.

מבקר ה"ג'ואיש אובסרוור" אינו יודע מה לעשות עם "הספר המציק" הזה ומחליט כי הזדהותו של שדה עם ישו "מגבילה את איכותו הברורה כסופר" (!); ואילו מבקרו של ה"בירמינגבם ג'וארי" עושה לעצמו מלאכה קלה בהחליטו שלפנינו מהדורה ישראלית של הנרי מילר (!), וכי על ישראל, המקווה להגיע לנורמאליות – להשלים עם קיומם של ביטניקים מסוגו של שדה ממש כשם שהיא משלימה עם הישגיהם של מדעניה (!).

איוולת, איוולת, האם עד כדי כך סולפה דמותנו בעולם? האם מותר לנו לייצא רק גנראלים [משה דיין ב-1966] לוויטנאם, עוזים לאנגולה, תפוזים לאנגליה, מדענים (כבודם במקומם מונח) לוועידות בינלאומיות וד"ר-לזרים לסימפוזיונים על השואה בניו-יורק – ואף לא סופר אמיתי אחד?

למרבית האירוניה מודבקת אותה תווית יהודית לפנחס שדה בעיתונות האנגלית הכללית. מבקרו של ה"אובסרוור" רואה בו את רצון הגאולה של יהודי אדוק המצפה למשיח, ובספרו – מסמך של התנסות בסבל יהודי; אך בעקיפין מלגלג עליו על שהוא סוחר בסבל זה ומפרסמו ממש כאחיו הסופרים היהודים באנגליה. באמריקה, קובע המבקר הלונדוני הנכבד, היה פנחס שדה מצטרף ודאי לאגודת לוקחי ה-ל.ס.ד., אבל מאחר שהוא בישראל...

דומני כי ספרו של שדה נתקל בחוסר הבנה כמעט גמור, מאחר שבעיני העולם אנו מדינה של "תינוקות" המשחקים בצבא ובלאומיות ואשר לא ייתכן ש"הגדולים" ישמעו מהם בשורה או יקבלו מהם הישג רוחני כלשהו. ספר שנתקל בחוסר הבנה כה חמור – או שהוא כישלון גמור או מפעלו של יוצר בלתי-רגיל. בכל ליבי אני מחזיק באפשרות השנייה ומקווה ש"החיים כמשל" יתגבר על הדימוי המזוייף והמתקתק של ישראל בעיני זרים ויקנה את מקומו הראוי לו כאחד מנכסי צאן הברזל של ספרות העולם.

 

*

אהוד בן עזר: הרשימה "'החיים כמשל' מעורר סערה" נדפסה במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" במדורי "על חודו של עט" (שעליו חתמתי בשם-העט א. בר) ב-17 במרס 1967.

[בזכות המשפט האחרון שהובא לידיעתו – ניאות גרשם שוקן להוציא מהדורה חדשה של "החיים כמשל" בהוצאת שוקן, שמכאן ואילך פירסמה את מרבית ספריו החדשים של פנחס שדה. ההמלצה שלי נדפסה על העטיפה האחורית של "החיים כמשל", אולם בהדפסות הבאות הושמטה כי כנראה שדה כבר לא היה זקוק להמלצה שלי].

 

 

* * *

אהוד בן עזר

"על מצבו של האדם"

(1967)

 

פנחס שדה: "על מצבו של האדם", רומאן, "ספריה לעם", "עם עובד", תל-אביב, 1967, 243 עמ'.

 

ספרו האחרון של פנחס שדה עוסק בשלושה מתוך שבעה ימים בחיי אבשלום רייכלין, אחותו אביגיל ופקיד קטן בשם יונה בן-דוד, והוא חלק ראשון לרומאן אשר חלקו השני טרם נדפס [וכניראה גם טרם נכתב].

באבשלום, המעריץ את המעשה הגואל והמשחרר, ואשר כל פריצה עדיפה בעיניו על דרך קיום בינוני, יש קירבה לגיבור האוטוביוגראפי של "החיים כמשל", הרומאן הראשון של פנחס שדה. בדידותו של אבשלום נחצבה ממקור השאיפה לגדולות ולגאולת הנשמה. בדידותו של יונה (אף בה המשך ל"החיים כמשל"), וחלומות גדולתו (המכתב לבן-גוריון) הינם כקורות סבלה של תולעת, שאינה מודעת על שורש מצוקתה, ותועה בעיוורונה. יונה הוא גיבור פאתטי ונלעג (הגם שהוא מבטא יסוד של אשלייה עצמית הקיים בכולנו), בעוד אבשלום – דמות טראגית, מודע על מצבו וחותר לקראת אובדן.

 "כל הדרכים נסגרו... עכשיו צריך להפוך... להפוך הכל... כמו שאמר יעקב פראנק..." ("על מצבו של האדם", עמ' 50), אומר אבשלום, ואילו על שאיפתו לגאול את האדם ממצב בו ניראים האנשים כ"מתים", מספרת אחותו אביגיל:

 "הוא האדם היחיד שמזכיר לי – שמעורר בי את ההכרה – כי האדם בא מן האינסוף והולך אל האינסוף. ופעם, בעניין אחר, אמר לי: אילו יכולתי לשאת את כל הנשים המזדקנות, הרווקות הבודדות, לחמם ולשמח אותן, כל אחת ואחת מהן... אילו יכולתי לקנות את מרכולתם של כל הרוכלים, של הזקנות המוכרות בוטנים, של החולניים המוכרים מסרקות ופנקסים... אילו יכולתי להושיע את כולם, אבל את כולם, לבל ייוותר אף אחד שנשכח באיזו פינה נידחת, כי דווקא זה יהיה הנורא... אילו יכולתי להאיר את כל החשיכה הזאת..." (שם, עמ' 52).

ומיד אחר-כך בא משפט מדהים: "הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על-ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על ידי הרע." (שם, עמ' 53).

 "לנגוע בחיים ממש" (שם, עמ' 174) – זו מישאלתו של אבשלום. לכן הוא מנהל דיאלוג עם השטן ומתקרב אל "החיים הפאוסטיים" – "אתה תמה על שאני מייחס לשטן כוח חיובי ומפרה? אבל הרי מי, אם לא הוא, מפרה את חייו של פאוסט? הוא מחלץ אותו מנקודת-הקיפאון שלו, מאותו רגע של ריקנות, הוא מפגיש אותו עם גרטכן ומעניק לשניהם את האהבה, האהבה הגואלת, ואת האסון, שגם הוא גואל." (שם, עמ' 183-182).

יסוד "החיים הפאוסטיים" מצוי כבר בגילגולי המשיחיות היהודית: ישו, שבתאי-צבי ויעקב פראנק (בכך ממשיך שדה קו שהחל בו עם ספריו הראשונים "משא דומה" ו"החיים כמשל") – "אני חושב שהיתה לפאוסט מין הרגשה כזו כאשר השתוקק פתאום לצאת... לצאת למסע כמו איזה אל שירד עלי אדמות והוא נודד – נודד בחזרה אל עצמו... נודד דרך העולם, דרך הייסורים, דרך החלומות, היופי, גם הזוהמה. כן, גם הזוהמה, כמובן – ... על זה ענה כבר לפני דורות, בפולניה, יעקב פראנק, שאמר כי לפעמים יש צורך 'לכבוש את העיר הקדושה דווקא דרך תעלות-השפכין'..." (מתוך "החיים כמשל").

ואילו כאן: "...מי יוכל לומר איזוהי תעלת-השפכין ואיזהו הנחל החלומי? הרי, למשל, דווקא בתוך הקלון אפשר להרגיש לפעמים מתיקות עמוקה, וכנגד זה בתוך הכבוד – בחילה... איך שהוא, נידמה לי שכבר ענה שבתאי-צבי... כשאמר כי צריך לרדת אל תוך הקליפות כדי לגאול מתוכן את ניצוצות הקדושה." ("על מצבו של האדם", עמ' 186).

אבשלום חש עצמו לעיתים כגילום האל עלי אדמות, משיח הבא לגאול את האדם. אך הדרך שעלה בה מסוכנת משום שהוא מוצא עצמו מעבר לטוב ולרע, ובלתי מוגבל על ידי שניהם. המספר מתווכח עימו ושואל אם גם בפשע יש משום דרך, ואבשלום עונה כי "כדי להגיע אל מחז-חפץ כלשהו, ניראה שצריך לעבור לפני כן דרך העולם, דרך מדורי התופת, ולפעמים, כמו פאוסט, גם בליוויית השטן, אולי אף בעזרתו... הנה הכל מכירים את אימרתו של ישו: "אל תתנגד לרע," אך דומני כי טועים מאוד בהבנתה. ניראה לי שכוונתו היתה פשוטה כמשמעה: 'אל תתנגד לרע, תן לו לבוא בתוכך ולפעול את פעולתו, כי חייך יונקים מן הרע כמו מן הטוב' (וזה, אגב, מה שעשה פאוסט כאשר פתח את דלתו לפני השטן). הלא הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מאשר הגיהינום." (שם, עמ' 190); השטן גרם לאדם ולחווה לעזוב את גן-העדן ו"כאן חולל השטן, שהיה בשיא גבורתו, את מפעלו הכביר ביותר, והטביע את חותמו על מצבו של האדם עד סוף כל הדורות." (שם, שם).

האמצע הוא מישכנו של יונה בן-דוד, הקוטב המנוגד למישכן אנשים כאבשלום, אשר נשמתם מתנודדת בין שמיים וגיהינום, גאולת אדם ופשע, רחמים על סבלו וגרימת יסורים לו, למען ייגאל. רק כך, לפי שדה, אפשר לבטל את הסבל האנושי, את חייו התולעיים של יונה בן-דוד, את האמצע הנרפש והבינוני. אבשלום מבקש לרחם ולזעזע. המוסריות, החברה, הפסיכולוגיה, כל אלו הינן זיוף, שייכות לעולם האמצע, עולם הבינוניות והמציאות החומרנית.

הספרות האמיתית, החיים הממשיים, הינם משהו ניהיליסטי, אשר מכוח עיסוקם באלוהים, בנצחיות, בנשמה ובשטן – אינם יכולים להיות מוגבלים על ידי הטוב והרע, ואין בהם לא תועלת ולא ממשות, ומבחינת השכל הפשוט הם אשלייה ואפילו טירוף. (שם, עמ' 54).

אבשלום מצוי מעבר למוסר. הוא מחשיב כאנושי רק מה שהוא על-אנושי (שם). ג'ינגיס-חאן, כל אכזריות והשמדת המונים – אי אפשר להבינן במושגי הפסיכולוגיה והמדע החברתי, כי זו שאלה על-אנושית. אלוהים הוא כל-יכול, "מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בעינינו בטלים לגמרי בעיניו – " (שם, עמ' 196). אולי אלוהים "פרש ומתגורר לו באיזה חדר שכור בעיר גדולה, בשנחאי, למשל – " (שם, עמ' 198). אולי הצטמצם באדם אחד, ואולי אדם אחד הינו אלוהים, הגם שהוא עצמו [האדם] אינו מודע על כך?

תחושת נוכחות אלוהים, הידיעה שיש מי שמבין אותנו, גם אם אין אנו מבינים אותו ואת דרכיו – מרגיעות את אבשלום. הוא זוכה בחסד האמונה, אך לא בהבנה. הוא חי ב"אי-הבנה אמיתית", אותה הוא מעדיף על פני "הבנה מזוייפת" (שם, עמ' 55). המוסר הבינוני (המתקיים רק כל זמן שאין קאטאסטרופות) מיוסד על הבנות מזוייפות. לכן מתנודד אבשלום על דרך הפשע. הפשע הוא הכל-יכולת, הוא אי-היותך מוגבל על ידי הטוב והרע – האקט המפוצץ והגואל, בו מתדמה אדם לאלוהים. אך הוא גם הקץ, כצליבת ישו, משום שאדם אינו יכול להיות אלוהים.

אבשלום ואביגיל באים מבית הרוס, הוא שנא את אביו, היא גדלה כל השנים אצל דודה, במושבה כינרת, והקשר ביניהם אבד. אחר גלגולים הגיע אבשלום לצנחנים, הפך לוחם מעולה, באחת מפעולות התגמול נגד הירדנים שחט חייל ערבי שקפץ עליו להורגו, והמיקרה גרם לו לעזוב את הצבא באמצע השירות ולהתבודד בירושלים.

פגישתם המחודשת של אבשלום ואביגיל מתארעת לאחר שאביגיל קוראת בעיתון שיר מאת אחיה, על צמאונה של הנשמה: "אז אלייך מבור-דומה / ישוב ליבי, בחייו מקולל, / לחוג את פסח-הנשמה." (שם, עמ' 32).

 "פסח-הנשמה" הוא איחודם המיסטי והאירוטי של המשורר ואהובתו, האח והאחות, וגם חפץ הנשמה לחזור למקורה האלוהי. לפתח הפגישה הנכספת רובצות סכנות: "חכי עד תום סאת מותי... אחריו תשובי לראות אותי." (שם, עמ' 33).

עניין היחסים המוזרים בין האח לאחות, ממנו מתרמז גילוי-עריות, – וקשרם לפשע וליונה בן-דוד – מובלע בחלומו של אבשלום; הוא מספר על אלוהים ששלח בסתר את קין לרצוח את הבל, ושהיתה איזו מזימה מיסתורית, ו"כל זה התרחש באיזה בוסתן, ובמרחק-מה משם, כארבעים מטר, היתה סוכה קטנה ובה התגוררו אמנון ותמר. ראיתי אותם להרף-עין. ואחיו של אמנון, אונן, היה משוגע, והתגורר בחוץ. הוא היה מפחיד במקצת ואומלל במקצת, והיה מדבר אליהם מעבר לגדר הקטנה, מדבר הרבה וברצינות, אבל במילים לא מובנות, ומוזר: יודע אני מיהו. הרי זה בחור שפגשתיו פעם, פקיד אחד ושמו יונה בן-דוד. אך מדוע ניראה בחלום כאונן המשוגע, זאת אינני יודע." (שם, עמ' 70).

אבשלום ואביגיל, שני חלקיה של נשמה אחת, המבקשים להתאחד, נחצבו ממקור אחד ואהבתם היא אקט של גאולה המחזיר את הדברים למישורם האלוהי. הנשמה מבקשת לחזור למקורה האלוהי. התאחדותם, כפרעונים הקדומים, מרמזת על אלוהות ופשע גם יחד. השלימות האמיתית, מצב גן-העדן – הם על-אנושיים. כאן המעשה המפוצץ של אבשלום. שבתאי-צבי הפר את צום ט' באב וחגג יחד כמה מחגי ישראל – והנס, (אות למשיחיותו ולהבאת הגאולה) מאחר שלא היה יכול להתארע באופן על-טבעי – היה נעוץ בעצם ההעזה שבפריצת הגדר (כך הסברו של פרופ' שלום); טעותו של שבתאי-צבי בכך, שהקדים את החיים על פי חוקיות הגאולה, לבוא הגאולה עצמה, ועירבב מאוחר במוקדם.

המעשה הגואל של אבשלום, אף הוא יסודו בפריצת גדרים ובהעזה, וזו גם טעותו. בקבלה אנו מוצאים פיתוח רעיון מסעיר (מבוסס על אימרה בתלמוד) כי בימות משיח יחזור העולם למצבו הפאראדיזי, הגן-עדני, ויבוטלו איסורי-עריות. אמנון ותמר – אבשלום ואביגיל – כאילו נמצאים כבר בגן-עדן, במצב פאראדיזי של מעבר לטוב ולרע. אך הגאולה האמיתית אינה עתידה לבוא, ומשום כך ייכשלו.

פנחס שדה מודיע לנו בספרו, כי עתיד להתרחש פשע ואבשלום יירצח. דמות אמנון, הוא אונן המשוגע, הוא יונה בן-דוד – מטילה צילה על הזוג הפאראדיזי המתעלס בחטא, שאינו חטא לדידם. יונה חולם להיגאל מבדידותו באמצעות האקט המיני, ומסיים כאכסהביציוניסט ברחוב, כאונן המשוגע. הוא אינו יודע כי גם אילו באה הבחורה, לה הוא מצפה, לא היה משתנה מאום במצבו. יונה התולעי, איש האמצע, ממשיך לחיות בעיוורונו כפי שמרביתנו חיים מיום ליום. אבשלום, המתנודד בין קצוות, בין שמיים וגיהינום, מודע על מצבו, נושא בדידותו מתוך כוח וגאווה, חולם לגאול את העולם במעשה המפוצץ סידרי-חיים, אשר יבחוש את עולם-האמצע (כי כל מצב קוטבי, אפילו קאטאסטרופאלי, עדיף בעיניו על פני מצבו הנרפש, הבינוני וחסר-התקווה של האדם בהווה), – אך אבשלום נכשל מפני גאוותו, בגלל רצונו להתדמות לאלוהים, להפוך את האנושי לעל-אנושי (או להיפך) – וסופו להירצח או להיצלב – כך גורל המבקשים להביא גאולה לאדם, תוך ניסיון לחיות על מישור אלוהי ומשיחי, מעבר לטוב ולרע.

אבשלום מנסה לחיות כגאול בתוך עולם פרה-גאולתי, בלתי-ניגאל – וזו טעותו. אשר נותר בסופו של דבר אינה הגאולה אלא סיפור מעפלו של היחיד החותר לקראת אובדנו.

פנחס שדה מאחד בכתיבתו חגיגיות של משורר עם דייקנותו של פרוזאיקן. ספרו כתוב בצורה מרתקת, ומבחינת המסגרת הצורנית הוא מושפע ממיטב מסורת הרומאן של המאה הי"ט, ובייחוד מדוסטוייבסקי. דומה כי בספרו האחרון הצדיק אותה תחושה שנתעוררה כלפיו עם "החיים כמשל" – שהינו כיום הסופר הרציני ביותר בקרב בני תקופתו בארץ, למרות שגורל יצירותיו להיתקל לא רק בהבנה מזוייפת אלא גם באותה "אי-הבנה אמיתית" שהיא ממהותן של השאלות שהציב לפניו ובחר להתמודד עימן, שאלות שכניראה אינן מעסיקות כיום שום סופר עברי אחר מלבדו.

 

*

אהוד בן עזר: הרשימה "'על מצבו של האדם' לפנחס שדה" נדפסה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ב-14 ביולי 1967.

 

*

לימים שאלה אותו פנינה רוזנבלום בהתייחסה ליונה בן-דוד, שמסופר עליו ב"על מצבו של האדם" שהוא מאונן – "האם חשוב לאונן?"

פנחס ענה לה: "לאותו גיבור זה ודאי היה חשוב, ועובדה שנלחמתי שמונה חודשים עם ההוצאה לאור על זכותו לאונן, נגד דרישתם שאשמיט את הקטע. ולעצם השאלה: אוננות היא, ודאי, אחת מדרכי הביטוי המיניים ואפילו החלומיים. בנעוריי, וגם שנים לא מעטות לאחר-מכן – כן! מאוחר יותר הייתי מיודד עם נשים לא מעטות, וצורך זה לא התעורר בדרך-כלל." ("לאשה", 12 במרס 1984).

 

פרשת מאבקו של פנחס שדה במערכת "הספרייה לעם" של "עם עובד" בנושא האוננות של יונה בן-דוד, כפי שסיפר לי, היתה כך:

הם התווכחו איתו על מיספר הכפתורים שיונה בן-דוד פותח בטרם מעשה, ונותר בטכסט המודפס רק כפתור אחד, מה שהיקשה על קוראים רבים להבין את המתרחש. כמו כן ביקשו ממנו שההתרחשות הזו, המתוארת בשדרות רוטשילד בתל-אביב, לפחות לא תיעשה בקטע שמול בנק הפועלים (השייך להסתדרות ושעימו עובדת ההוצאה) – והוא אכן נאלץ להעבירה לפינה אחרת בשדרה.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* הסיפורים על פתח תקווה בכלל ועל משפחת בן עזר בפרט מאוד מרגשים. אתה ואחותך "הקטנה" נצר למשפחה ממש מרתקת.

בנוגע להצעתו של יוסי אחימאיר לבחירת יהורם גאון לנשיא – אני בעד נשיאה. גאון כבודו במקומו, אבל קודם רבקה מיכאלי.

איילה ז'   

 

אהוד: אם אינני טועה רבקה מיכאלי כבר היתה בן גוריון, או אולי חיקתה עם קרחת את ישראל ישעיהו  – באחת מתוכניות "ניקוי ראש"?

 

* יואל נץ: נדהמתי לקרוא בחב"ע מס' 864, שם אתה מספר, בין השאר, כי רק 11 מבין למעלה מ-2500 קוראי העיתון הזמינו את הרומן החדש שלך! זו הלוא כפיות טובה שאין למעלה ממנה! האנשים נהנים לאורך שנים מעיתון חינם משובח, ורבים מהם גם לא מתנזרים מלהושיט את ידם ולקבל ממך חומרים מצוינים אחרים שאתה מציע להם ברוב אדיבותך ונדיבותך חינם אין כסף. אז לא "לקפוץ על ההזמנות" ולשלם סכום סביר בעבור ספר איכותי מפרי עטך?!...

אהוד: בינתיים עלה מיספר הרוכשים ל-16. אנחנו לא שולחים לאיש את הספר עד שלא מגיע השיק בדואר.

 

* מברוכ למובאראכ שהשתחרר מהכלא המצרי. נמענינו זוכרים ודאי שאנחנו כתבנו וחזרנו וכתבנו כאן מהיום הראשון להדחתו כי המצרים עוד יתגעגעו אליו ואל תקופתו (ועל כך כונינו בפי אידיוטים מוסריים בארץ בשם "פאשיסט"!)

באחד הגיליונות כבר הספדנו אותו לאור הפרסומים שהוא הולך למות. והנה, כמו הפיניקס, עוף החול האגדי, הוא שב, ונאחל לו בריאות וחיים ארוכים ותודה על שלושים שנות שלום קר עם ישראל ותקווה שישמרוהו היטב ולא יירצח על ידי קנאי מ"האחים המוסלמים"! ואולי סביבו או בהנהגתו תוכל מצרים האומללה לשוב ולהתאחד!

 

* על ילד פלסטיני אחד שנהרג בעזה, ולא ברור בידי מי – רעש כל העולם המערבי, הנוצרי ברובו, זה העולם שעובר בשתיקה על שריפת הכנסיות הקופטיות במצרים, אונס הנשים הקופטיות במצרים ורצח הגברים והילדים הקופטיים במצרים!

 

* חזינו בהצגה "אז, בפראג" מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו, בתיאטרון בית ליסין, וקשה לומר שהתרגשנו או שנסחפנו. העלילה נראתה כאילו כפו אותה בכוח על השחקנים, וגם ההתנגשויות הרגשיות ביניהם לא שיכנעו אותנו. המסתורית דווקא נהנתה, וכן כנראה רוב הקהל שמילא עד אפס מקום את האודיטוריום על שם הדסה ורפאל קלצקין במוזיאון הארץ.

 

* זה באמת לא בסדר שהסורים רוצחים ומשמידים אלה את אלה. הכי טוב היה שהם היו מתאחדים ל"עם הסורי", כביכול – ומתחילים להרוג אותנו, שאז היה ברור לכול שאנחנו אשמים באי-שקט הרצחני במזרח התיכון, וכי לכן יש להפסיק את הבנייה היהודית במזרח ירושלים ולנתק את הקשרים המדעיים של האיחוד האירופי עם כל מיזם ישראלי שנגוע בטומאת ההתנחלויות.

 

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,513 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,446 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל