גיליון מס' 869

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג באלול תשע"ג 29 באוגוסט 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לִהְיוֹת חָצָב. // עמוס גלבוע: האם בעלת הברית היחידה שלנו הפכה לנמר של נייר? [ציטוט] // מתי דוד: "האחים המוסלמים" במצרים שרפו 42 כנסיות נוצריות. // פנייה לירון דקל: אל תבטל או "תקפיא" את האוניברסיטה המשודרת! // נעמן כהן: מנהיג הפת"ח אבא של מאזן והפתיה גולדה שניפיצקי (זהבה גלאון). // עירית אמינוף: התוספת שלך לא היתה בשפה נקייה. // אסי דגני: בחלחולת אין בלוטות סיכה. // רון וייס: מייזליש אינו מעוניין בשלום. // דורון גיסין: במזרח אין כל חדש או – אתם בכלבים לא מבינים. // 9 שירים ל'חדשות בן עזר' מאת אילן בושם (סוף אוגוסט 2013). // אורי הייטנר: 1. היכונו למתקפת יום הכיפורים 2013. 2. צרור הערות 28.8.13. // איליה בר-זאב: מָעֳשָׁרִים. // אריק כץ: למה יצחק (בוז'י) הרצוג מתאים יותר להנהיג את מפלגת העבודה? // יוסי רנרט: זכריה גלוסקא –  מחוץ לגדר. // יהודה דרורי: בלי קיצבאות – אבל עם סיוע. // מלכה נתנזון: רק אתמול הביט בה בוררת אפונים, פרק מתוך הספר "ללב יש היגיון משלו". // אהוד בן עזר: על ספרה החדש של נגה מרון "ככה הוא אמר לה..." // רות ירדני כץ: אל-לנו להיסחף. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אהוד בן עזר: פרקי יומן (1967), פרקי יומן (1968). // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לִהְיוֹת חָצָב

"הפרח השׂנוּא עליי ביותר בילדותי היה החצב, שסימֵן את סוף החופש הגדול.

אבל האמת? פרח מקסים."

(אורי הייטנר, המכתב העיתי, גליון 868)

לִהְיוֹת חָצָב, לִזְקֹף גִּבְעוֹל, לִמְתֹּחַ חַיִץ

בֵּין עִקְּשוּתָהּ הַלֹּא נִלְאֵית שֶל הַצְּמִיחָה

וּבֵין רִשְעָם הַחַד שֶל כָּל חוֹחֵי הַקַּיִץ

שֶלֹּא נוֹתַר בָּהֶם כָּל זֵכֶר לִפְרִיחָה.

לִגְבֹּהַּ חֶרֶש מִמִּישֹרֶת לְמִישֹרֶת

שֶל שְרַב אֲוִיר לוֹהֵט כְּתֹפֶת מְבֹעָר

עַל בְּהוֹנוֹת הַסַּבְלָנוּת עַזַּת הַשֹּרֶש

שֶבָּהּ יִקֹּב הַדִּין בַּסֶּלַע אֶת הָהָר.

וְלֹא לָתֵת, לוּא גַם לְרֶגַע, אֶת הַדַּעַת

לְתִסְכּוּלָם שֶל הַנָּלוֹז וְהֶעָקֹל

הַמִּתְנַכְּלִים לִזְקִיפוּתְךָ הַלֹּא נִרְתַּעַת,

עֻבְדָּה: יָפְיָהּ שֶל הַפְּרִיחָה אוֹמֵר הַכֹּל.

* * *

עמוס גלבוע

האם בעלת הברית היחידה שלנו

הפכה לנמר של נייר?

בימים אלו נחרטת בציפורן פלדה  הנוסחה הבאה  של מדינות העולם המכונה "נאור" וצבא ארגוני "הצדק" שלו: הערבים/המוסלמים/שחורי העור יכולים לרצוח האחד את השני באלף ואחת דרכים אכזריות. זה ממלא אותם דאגה ופעמים גם מטריד אותם כעקיצת יתוש.

אם ישראלים, כלומר היהודים, הורגים מיספר ערבים במלחמת מגן, או אוסרים ילדים, או עושים בדיקות ביטחוניות מכבידות  במחסומי דרכים – כי אז הם פושעי מלחמה, מבצעים רצח עם, וראויים לכל מעשה חרם ועונש.

אם ערבים/מוסלמים רוצחים יהודים, נשים וילדים, מפגיזים ללא הבחנה אוכלוסייה אזרחית יהודית – צריכים להבין אותם ואת סבלם.

אז מה עוד אפשר להגיד עליהם ולא נאמר? עד כמה עוד ניתן להבין את הדילמות המייסרות של אובמה, שרק "מוטרד" מהפעלת נשק השמדה המונית? עד כמה ניתן עוד להבין את ראש המטות המשולבים האמריקאי ש"בוכה" חדשות לבקרים כי למעשה כל העוצמה הצבאית האמריקאית היא למעשה בחזקת סמרטוט שמפחד להתמודד עם ההגנה האווירית הסורית?

לא הרבה! אני רוצה להתייחס לנקודה אחת והיא דבריו של אובמה בסוף השבוע כי מפריזים בכוחה של ארה"ב לפתור את הבעיות העדתיות בסוריה. והוא אכן צודק! אבל, הבעייה היא שלא רוצים שארה"ב תפתור את הבעיה הפנימית הסורית. אומנם ג'ון קרי, המזכיר החרוץ והעקשן של ארה"ב חלם, או עוד חולם, לקיים עם הרוסים ועידה בינלאומית, מעין ועידת ג'נבה גדולה, שבה יהיה פיוס בין אסד למורדים ותיפתר השאלה הפנימית הסורית – אך מי לוקח אותו ברצינות?

לדעתי, אנחנו כבני העם היהודי, צריכים לדרוש מאובמה דבר אחר לגמרי: לדרוש ממנו להפסיק את מעשי הטבח, לא לפתור את הבעיה הסורית. הדבר הראשון המתבקש הוא לא להופיע בראיון בערוץ תקשורת בינלאומי (CNN), אלא לכנס מסיבת עיתונאים מיוחדת, דרמטית, ושם להודיע  כי אם  המודיעין האמריקאי, ולא שום ועדה או"מית, יאשר לו ברמה של ודאות מודיעינית (להבדיל ממשפטית) כי משטר אסד אכן ביצע את הטבח הכימי, הרי שמדובר בכוונה "להשמיד עם", אסד הוא בחזקת "פושע מלחמה", וארה"ב תרדוף אחריו החל מרגע זה על מנת להעמידו לדין. 

הדבר השני המתבקש הוא שארה"ב תוביל מהלכים שמטרתם לצמצם את היכולות הצבאיות  של משטר אסד, בלי שום התערבות קרקעית. לעניות דעתי אין לה שום בעייה לעשות זאת, ואם הרוסים ינסו להפחידו באומרם שהם יציידו את סוריה בטילי נ"מ חדישים, אז שאובמה, ה"המלט" המתלבט, יגיד לאדון פוטין: קדימה, נשמיד אותם כמו צעצועים.

ועכשיו, אם המודיעין האמריקאי לא יהיה מסוגל להציג מהר לנשיא ארה"ב "עדויות קשות", הארד אווידנס – על מה שקרה בשחר ה-22 אוגוסט בפרברי דמשק, ומי עשה מה – כי אז משהו  מקצועי לקוי מאוד במודיעין הזה, או שהוא פועל משיקולים פוליטיים. כי הדעת נותנת שהמעקב אחר הנעשה בסוריה בכלל, ובתחום הנשק הכימי בפרט, עומד בראש סדר העדיפויות שלו. ואם זה כך, צא ולמד לגבי איראן. האם הוא יהיה מסוגל לדעת, ובזמן, כי איראן נכנסה לשלב של יצור הנשק הגרעיני? גם אז תחכה ארה"ב לאישור של ועדה או"מית?

כללו של דבר, אם נשיא ארה"ב לא  יהיה מסוגל לנקוט במדיניות תקיפה,  והלוואי שאתבדה, אזי אנחנו בישראל בבעייה קשה. כי פירושו של דבר שבעלת הברית היחידה שלנו הפכה לנמר של נייר, והיא גם לא תעשה כהוא זה מול איראן הרוכשת יכולת גרעינית.

בכל מקרה, ברור לי עד כמה תקף הפזמון הישן, אך הנכון: מבודדים או מחובקים ע"י הצבועים "הנאורים", רק כוחנו שלנו יעמוד לנו מול חיות הג'ונגל שסביבנו.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 26.8.13

* * *

מתי דוד

"האחים המוסלמים" במצרים

שרפו 42 כנסיות נוצריות

במהלך המהומות המתחוללות במצרים, שרפו האחים המוסלמים 42 כנסיות נוצריות של הקופטים. זהו גל השנאה המוסלמית הגזענית החמור ביותר מזה שנים רבות, בנוסף לאירועים קודמים.

 לאן נעלמה התגובה של העולם הנוצרי? מדוע אירופה ההומנית והנאורה שותקת ולא פועלת? היכן כל הארגונים ההומנים של "זכויות האדם" וחופש הביטוי הדתי? כולם קיבלו שיתוק,  כולם צבועים ומגיבים רק כשיש כביכול פגיעה במוסדות דת מוסלמים בישראל!

מצעד הכישלונות של הנשיא אובמה

הנשיא אובמה נבחר בזמנו, אך ורק בזכות נאומי החזון שלו שבהם בנה עולם דמיוני של אשליות שההמונים הנאיבים רצו להאמין להן. כל תחזיותיו לעולם חדש שכולו טוב התנפצו.  הוא איבד שליטה ותעוזה פוליטית ומדינית. העולם המוסלמי יוצא נגדו בגלוי, למרות כל ניסיונותיו להחניף ולפייס אותו. זה התחיל בנאומו באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר וזה נגמר עתה במהומות במצרים. אובמה ממשיך להאמין שדמוקרטיה ודיפלומטיה הן הפתרון לכל הצרות בעולם. הוא עדיין לא הפנים ש"פתרון" זה לא ניתן למימוש בחברה המוסלמית. אובמה מבולבל ומסובך עם עצמו ועם היעדר מדיניות של תגובה למה שמתחולל בסוריה ובמצרים.  באפגניסטן, בפקיסטן ובעיראק הוא כבר הפסיד לאחר שה"דמוקרטיה" נכשלה שם. השנאה של העולם המוסלמי לאובמה ולאמריקה התחלפה לבוז גלוי. את השד של האיסלם הקיצוני כבר לא ניתן להחזיר לבקבוק.

התהילה והמפלה של גבי אשכנזי

לרגל פתיחת החקירה הפלילית נגד רא"ל אשכנזי, התמונה מתבהרת. האמת המרשיעה אותו מצויה בקלטות ובעדויות שנצברו. למרות התקשורת, משטרת ישראל והפרקליטות, שניסו לחמוק מחובתם לחקור פרשה חמורה זו, רק בזכות הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף דן עפרוני, וארבעה עיתונאים נחושים, ארי שביט, איילה חסון, רונן ברגמן ודן מרגלית – הפרשה סוף סוף נחקרת. פרשת אשכנזי היא "גביגייט" על משקל ווטרגייט האמריקאית.  גבי אשכנזי מסובך עד הראש בתיבת פנדורה. השנאה של חלק מהתקשורת לשר הביטחון, אוהד ברק, גרמה לכך שכלבי השמירה של הדמוקרטיה ושלטון החוק ניסו להשתיק פרשה חמורה ביותר של ניסיון מרידה של לובשי מדים נגד הדרג המדיני. "אשכנזי הוביל קבוצת קצינים שפעלה נגד הדרג המדיני בכלים עבריינים," כפי שנכתב בתצהיר לבית המשפט.

ניסגר בית הספר לאריסטוקרטים העשירים

בית הספר "חברותא" הוקם ע"י דרור אלוני שהיה בעבר מנהל גימנסיה הרצליה ואיש קבע בצה"ל במהלך 25 שנה. שכר הלימוד הגיעה ל-35 אלף שקל בשנה. הכיתות היו קטנות, רק 15 תלמיד בכיתה. כל המורים היו בעלי תוארים אקדמיים גבוהים. בית הספר פעל ארבע שנים עד שנסגר. משרד החינוך התנגד לבית ספר ייחודי ואלטיסטי זה. רק לאחרונה הוא נסגר סופית עם 120 התלמידים ו-15 אנשי ההוראה.

הסתבר שלמרות הכוונות הטובות ולמרות התנאים המשופרים והחריגים, ציוני הבגרות היו מאכזבים וגם אחוזי נשירה היו גבוהים. מסתבר שהרפתקה חינוכית זו נכשלה וכי ראוי לקיים ולטפח את החינוך הממלכתי, ולא את זה האליטיסטי.

מרכז פרס לשלום ?

מרכז פרס לשלום מתפרסם מפעם לפעם, כתוצאה ממפגשים מצולמים של שמעון פרס עם כוכבות קולנוע, שחקני כדורגל ודמויות מפורסמות מתחומי הטכנולוגיה והפוליטיקה. מפגשים שמלווים בנשיקות. כל איש רציונלי אינו מבין מה מהותו של מוסד זה, שבפועל הוא מאוזוליאום להאדרת שמו ופועלו של שמעון פרס. מיבנה שהושקעו בו כמאה מיליון על-ידי תורמים מהעולם. מבנה מגלומני (פיל לבן) של חמש קומות המשתרע על פני שבעה דונמים, המנציח את שמעון פרס, את התורמים ונותן פרנסה ותעסוקה לכמה ממקורביו של שמעון פרס.

שתי ההסתבכויות שמרכז פרס לשלום היה מעורב בהם לאחרונה, היו הנאום של אובמה במכללה הפרטית ברחובות, ואירוח קבוצת הכדורגל מברצלונה, כולל נאומו הנמלץ של פרס בבית הנשיא ובאצטדיון.  מי האיש שיאמין כי כל זה "מקדם את השלום".  נאיביות ואשליות.

מילות הקסם "לכאורה" וב"ערבון מוגבל" בשירות המיוחסים

באמצעות המילה "לכאורה" משתמשים עיתונאים ומשפטנים לבקר ולהעליל על כל אדם וכל מוסד, דברים שמשרתים אותם ואת מקורביהם, מבלי להוכיח דברים ומבלי להיענש. ניתן להאשים ולהשמיץ בלי חשבון, מותנה אך ורק בתוספת "לכאורה", ולהישאר "צדיק וישר דרך."

באמצעות הנוסחה המשפטית "בערבון מוגבל" יכול כל איש עסקים שהונה שותפים ולקוחות, לקחת לעצמו את כספי החברה ולהשאיר את החובות והגרעונות על כתובת החברה בע"מ ולהישאר ללא ענישה.  הכסף אצלו, החובות בע"מ.

* * *

פנייה לירון דקל:

 אל תבטל או "תקפיא"

את האוניברסיטה המשודרת!

כל 11 המפקדים לשעבר של גלי צה"ל כתבו במשותף מכתב למפקד הנוכחי, ירון דקל, שהורה לבטל את "האוניברסיטה המשודרת" (בלשונו – "להקפיא") – וביקשו ממנו שלא לעשות זאת.

קוראי "חדשות בן עזר" מוזמנים לכתוב לו ולהצטרף  למוחים נגד התוכנית – הקונקרטית מאוד – להכחדתה של "שמורה" אינטלקטואלית זו.

להלן מכתבם:

לכבוד מפקד גלי צה"ל – ירון דקל

אנו החתומים מטה, מפקדי גלי צה"ל לשעבר, יודעים כי למפקד גלי צה"ל שמורה חירות ההחלטה, אבל אנחנו סוברים שההקפאה של האוניברסיטה המשודרת כמוה כחיסולו של המוסד הזה, הנושא אופי ממלכתי ולאומי ושמושקעת בו יצירתיותו ומקוריותו של עם ישראל הבאה לידי ביטוי בשיחותיהם של מיטב המוחות שלנו.

האוניברסיטה המשודרת מקרבת אלפי מאזינים מדי שנה לעולמות תוכן מרתקים וייחודיים על ידי עשרות מרצים ומרצות, אנשי רוח, אמנים ואנשי צבא מכל תחומי העשייה והמחקר במדינת ישראל.

האוניברסיטה המשודרת היא ייחודית בעולם התקשורת בארץ והיא פונה לציבור הדינמי ותאב הדעת של מאזיני גלי צה"ל וכלל ישראל הנחשף גם לספרים היוצאים בעקבות המשדרים.

האוניברסיטה המשודרת, בריבוי עולמות התוכן שבה על אלפי מרציה מגלמת את המהות הדמוקרטית.

אנחנו מרשים לעצמנו להציע, שבמקום לבטל או "להקפיא" את הפורמט שהוכיח עצמו, ראוי לרענן את רשימת המרצים ואת הנושאים, כדי שיהיו יותר עכשוויים ויותר מעניינים לציבור מאזיני גל"צ.

אנחנו, מפקדי גלי צה"ל, מפצירים בך ירון דקל, מפקד גלי צה"ל, לשמור ולקיים את האוניברסיטה המשודרת.  

ובאנו על החתום:

 דן בוהם, יצחק לבני, ד"ר מרדכי נאור, צביקה שפירא, רון בן ישי, ח"כ ד"ר נחמן שי, משה שלונסקי, תא"ל אפרים לפיד, ד"ר זאב דרורי, אבי בניהו, יצחק טוניק.    

* * *

נעמן כהן

מנהיג הפת"ח אבא של מאזן

והפתיה גולדה שניפיצקי (זהבה גלאון)

בהמשך למאמצי התעמולה של הפת"ח, עם פתיחת המו"מ לשלום בין הפת"ח לישראל (החמאס מפלגת הרוב לא בתמונה), אירגנה גולדה שניפיצקי, הידועה יותר בשם זהבה גלאון, פגישה ברמאללה עם מנהיג הפת"ח אבא של מאזן. בפגישה השתתפו מלבדה גם חברי הכנסת של מר"צ – אילן גילאון (האקטיביסט למען העישון), ניצן הורוביץ (מועמד לראשות העיר ת"א), תמי זנדברג, מיכל רוזין, ועיסאווי פריג' (המסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי), וכן שגריר ישראל בדרום אפריקה לשעבר, אילן ברוך, המשמש כיועץ המדיני של שניפיצקי-גלאון, והאחראי מטעמה על המגעים עם הפלסטינים.

בפגישה "התחייב" מנהיג הפת"ח, אבא של מאזן, בפני אנשי מר"צ, כי הצהרה פלסטינית על סוף הסכסוך עם ישראל תהיה חלק מהסכם השלום, ואמר: "אומרים שגם אחרי הסכם השלום אנחנו נדרוש את חיפה, עכו וצפת, זה לא נכון. ההסכם יהיה סוף הסכסוך."

משלחת מר"צ חזרה כמנצחת מהפגישה, הנה יש פרטנר לשלום, הנה מתגשם מצע מר"צ.

השאלה אותה שכחה שניפיצקי-גלאון לשאול את אבא של מאזן היא: "האם אתה מצהיר כי אתה מוותר על זכות שיבת צאצאי הפליטים לחיפה, עכו, וצפת?"

ודוק, אבא של מאזן אינו דורש את הערים הללו גם כעת, וברור שלא ידרוש אותם בעתיד, אבל הוא דורש את שיבת צאצאי הפליטים לשם, לכן השאלה אליו היתה צריכה להיות אם הוא מבטל את מה שהוא קורא "זכות השיבה".

באותה פגישה הבהיר גם אבא של מאזן, כי בכל הסכם שלום המדינה הפלסטינית תסכים להיות מפורזת.

כמובן ששניפיצקי-גלאון גם כאן לא שאלה אותו את השאלה המתבקשת: "מי יכפה את ההסכמה הזו? מי יכפה פירוז של יו"ש? האם יהודה ושומרון יהיו מפורזים ע"פ הדוגמה של רצועת עזה?"

מה הסיבה ששניפיצקי-גלאון לא שאלה את השאלה את השאלות הנכונות?

הסיבה הנראית לעין היא פשוט בגלל חוסר הבנתה את הנאמר. בגלל הזיית "השלום" המחליפה את החשיבה. (בדומה להזיית היקום ע"פ "יוזמת ג'נבה", כפי שהציג זאת יפה ד"ר אהוד מנור (גיליון "חדשות בן עזר" 868).

מצד שני ייתכן שהיא אינה כל כך פתיה, ועצם אי הצגת השאלות נבע מטעמים מקיאבליסטיים בשל הרצון לשכנע את דעת הקהל הישראלית שאבא של מאזן הוא הוא הפרטנר הנכון, כפי שקבע עמוס שוקן במאמר מערכת ב"הארץ" ב-25.8.13.

שורה תחתונה: ביקום הריאלי, אין פירוז של יו"ש ללא שליטה על בקעת הירדן, ואין שליטה על בקעת הירדן ללא יישוב יהודי, וריבונות ישראלית שם.

נ.ב. לתשומת ליבה של שלי יחמוביץ', ודאגתה הכנה למצב החברתי והכלכלי של החברה הישראלית. כל פגז שייפול (אפילו פעם בחודש) על נתב"ג, השפעתו הכלכלית תהיה לאין שיעור חמורה יותר מאשר כל החרם האירופי.

יש לזהות את הסכנות מבעוד מועד לפני שהן קורות

http://www.youtube.com/watch?v=MZGPz4a2mCA

"ההוכחה" של הלוגיקן ישראל סגל

ל"לוגיקן" ישראל סגל לא חשוב כלל מה אומרים הערבים-המוסלמים ובאיזה נימוקים הם משתמשים, הוא לא מקשיב להם אפילו. מתוך התנשאות ארוגנטית (האופיינית להרבה ישראלים) הוא קובע להם מה צריכים להיות הנימוקים שלהם.

הנה בשנית נימוקי הערבים-המוסלמים לאלימות נגד היהודים. דברי מוחמד חוסיין המופתי מטעם הפת"ח, (הארגון שאיתו מתנהל עתה מו"מ) קורא להשמדת היהודים על פי דברי מוחמד:

   http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

בניסיונו להוכיח את ה"היסק" הלוגי שלו שרק "הכיבוש" (היהודי) הוא המקור לאלימות הערבית-מוסלמית כלפי היהודים, ולא הגזענות המוסלמית שמקורה בדברי מוחמד, עושה הלוגיקן סגל (גיליון "חדשות בן עזר" 868) גזירה שווה בין דברי מוחמד לפסוק התנכ"י "מחה תמחה את זכר עמלק", ואת כיבוש הארץ בידי יהושע, ושואל "האם זה הופך אותנו, היהודים, לרוצחים?!"

ובכן, הלוגיקן ישראל סגל, עלה כאן על נקודה חשובה מאוד. בעוד שתביעות הערבים-המוסלמים לחיסול ישראל והשמדת היהודים המובעות בריש גלי מתבססות על דברי מוחמד.  הרי שהפסוק התנכ"י אינו משמש למשל לישראל סגל, מופת מוסרי. בטוחני שאין בו כלל גזענות כלפי הערבים, והוא אינו תובע את השמדתם.

בעוד שישראל סגל הוא הומניסט, שאינו מסתמך על "מחה תמחה את זכר עמלק" התנכ"י, טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו מסתמך על דברי מוחמד. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, ושרואה בדברי מוחמד (באמנת החמאס) לפיהם יש להשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי.

הנה אתגר לישראל סגל, כדי שתוכיח את הסילוגיזם שרק "הכיבוש היהודי" הוא המקור לאלימות המוסלמים, לך, ומצא ערבי-מוסלמי אחד שחושב שדברי מוחמד על היהודים הם גזענות ולא מופת מוסרי, וששנאתו ליהודים היא רק בגלל "הכיבוש", וספר לנו עליו. אנחנו מחכים.

נ.ב. מאד מעניין מה יהיה הסילוגיזם לפיו יסביר "הלוגיקן" סגל את מצבם העגום של הנוצרים בשטחי הכיבוש הערבי-מוסלמי, ואת האלימות והרדיפות נגדם, האם הוא יסביר זאת גם בגלל ה"כיבוש"? שהרי הערבים-המוסלמים הם שכבשו אותם, ולא להיפך...

יהודית ודמוקרטית – רק יהודית תהיה דמוקרטית

פרופ' רות גביזון, הוזמנה לנסח הצעת חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי. בניגוד לטענה הגזענית האנטי-ציונית שיש סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית, יש להדגיש, הברירה אינה בין מדינה יהודית לדמוקרטית, אלא בין מדינה יהודית ודמוקרטית, לבין מדינה לא יהודית (ערבית-מוסלמית) ולכן לא דמוקרטית.

זכות השתיקה מחייבת שתיקה

יצחק בוז'י הרצוג המתמודד על ראשות מפלגת העבודה הצהיר: "אני לא כוכב ולא טאלנט, לא פירקתי שעונים ולא דרכתי על גוויות, אבל אני יודע לעשות את הדבר הנכון ..."

לא ברור מהו הדבר הנכון אותו יודע מר הרצוג לעשות, אבל אדם שבעת חקירה במשטרה שמר על זכות השתיקה, (גם אם למען מפרק השעונים והדורך על גוויות) אינו ראוי להיות שליח ציבור.

 הרצוג, המשך לשמור על זכות השתיקה ושתוק!

על הדת החדשה דת הצמחונות-טבעונות והטבעו-נאצים

לצמחונות או לטבעונות, כלומר, ההימנעות מאכילת בעלי חיים יש כמה נימוקים:

1. צמחונות-טבעונות מטעמי בריאות. הדוגלים בכך טוענים שבשר אינו יפה לבריאות.

2. צמחונות-טבעונות מטעמי דת. למשל הימנעות מאכילת בשר בשל האמונה שנשמת אדם מתגלגלת בחיה, ולכן יש להימנע מאכילת בשרה. בהינדואיזם לדוגמא הפרה נחשבת לקדושה, ואסור לשחוט אותה (ואת הזכר ממשפחת Bos indicus, הנפוץ בהודו) ולאכול מבשרה.

הפרה היא הסמל לאדמה, ונחשבת לאם כל האלים. על פי האמונה ההינדית, בגוף הפרה ישנם 330 מיליון אלים ואלות. קדושת הפרה נקשרת גם לגלגול נשמות, כך שהנשמה לובשת דמות אנוש לאחר שהתגלגלה מהפרה. הינדי מסורתי לא רק שלא יאכל בשר פרה (ולעומת זאת, אם אינו צמחוני יאכל בשר תאו) אלא אף לא יעשה שימוש בתוצרי הפרה (לא ינעל נעלים העשויים מעור פרה, או לא יישא תיק מעור פרה). הגנה על הפרה אף עוגנה בחוקה הפדראלית של הודו, במרבית מדינות הודו.

גם ביהדות שעל פיה יש להקריב בעלי חיים, צמחה כת שהאמינה בצמחונות. האלכסאים (ביוונית: λκεσαιταί‏‏ – היו כת יהודית-נוצרית שפעלה בארץ ישראל ובעבר הירדן מסוף המאה הראשונה עד תחילת המאה הרביעית לספירה. האלכסאים שמרו את השבת, היו צמחוניים וקיימו את מצוות המילה. במקביל הם גם קיימו את מצוות הטבילה לנצרות.

3. דת הצמחונות-טבעונות – דת מיסיונרית חדשה, המבטלת את ערך ההומניזם, ומנסה לכפות את עצמה ואת ערכיה על אחרים, עד לתחומי הפרט וצלחתו. הדת החדשה הזו נעשתה מאוד מסוכנת.

הערה: אני מכבד כל צמחוני או טבעוני, בין אם נימוקיו בריאותיים, דתיים, או מוסריים. בדברים הבאים ברצוני לעסוק לא בצמחונות-טבעונות, אלא אך ורק בדת הצמחונות-טבעונות.

ההומניזם – ראיית האדם כערך עליון

ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה (מירנדולה, 1463 – פירנצה, 1494) היה הומניסט ופילוסוף איטלקי. בחיבורו "על כבודו של האדם", טען פיקו שאין שום ערך מחוץ לעולם (למשל אלוהים) או בתוך העולם (למשל המדינה) מעל האדם. האדם הוא ערך עליון. האדם הוא "נזר הבריאה". פיקו ניסח את מהות ההומניזם שהוא – ראית האדם כערך עליון. בתקופתו רעיון זה היה מהפכני, ופיקו נרדף בגינו ע"י האפיפיור. למרות התפשטות רעיון "ההומניזם" בעולם, גם בימינו רבים עדיין אינם רואים את האדם כערך עליון. יש הרואים באל ערך עליון (תאיזם), או במדינה ערך עליון (פשיזם), או בסדר החברתי ערך עליון (קומוניזם), המשותף לכל האידיאולוגיות הללו, שהן תופסות את האדם לא כמטרה, אלא כאמצעי. בשביל האידיאולוגיה (המטרה) יש להקריב בני אדם.

והנה לאחרונה קמה דת חדשה המבטלת את ערך ההומניזם, דת שאינה רואה עוד את האדם כערך עליון, אלא את בעלי החיים כולם, דת המאנישה בעלי חיים. השבוע ארגננו מאמיני הדת החדשה מפגן מרשים בתל אביב ובערים אחרות בעולם.

דת הטבעונות-צמחונות ונביאה גארי יורופובסקי

וסכנת הטבעו-נאצים

נביא הדת החדשה הוא אמריקאי ממוצא יהודי, פעיל למען זכויות בעלי חיים, בשם גארי יורפובסקי. "הנביא" יורופובסקי מציג עצמו כישו ולותר קינג של החיות, אבל בניגוד לישו  שהתנגד לאלימות, ואמר שאם מכים אותך על לחי אחת, הגש את השנייה (מתי ה') יורופובסקי נוקט בפעולות אלימות, ועקב מעשיו הוא מוגדר בקנדה ובארה"ב "טרוריסט".

הדיון המוסרי על צמחונות-טבעונות של הדת החדשה (בניגוד לדיון הבריאותי) עלול להיות מאוד מסוכן להומניזם (ראיית האדם כערך עליון) מפני שהפיכת הצמחונות-טבעונות לדת ולמאבק דתי-מוסרי,  מובילה כמו בכל מלחמת דת, לחיוב להרוג בני אדם.

הסכנה באה לידי ביטוי בהטפה הדתית של יורופסקי, מגינם של בעלי החיים, משום שהוא מטיף לרצח: "מי שעובד בבתי מטבחיים צריך להיות מוצא להורג" כי "יש דבר כזה 'רצח מוצדק'," "יש לאנוס אישה הלובשת פרווה," וכדומה.

"פסקי ההלכה" של "הנביא" יורופובסקי עלולים להביא את מאמיני הדת להגשים את תורתו.

הנאצים: היחס לבעלי החיים "ציווי מוסרי"

ביטול התפיסה ההומניסטית (האדם ערך עליון) והשוואת מעמדו לחיות, "האנשת החיות" מביאה להשוואה הדמגוגית והשקרית בין שחיטת בעלי חיים לשואה.

"האנשת בעלי החיים" אינה חידוש של יורופובסקי היא הייתה נפוצה גם אצל הנאצים. כידוע אחד הצמחונים המפורסמים בהיסטוריה היה אדולף היטלר.

http://m.walla.co.il/ExpandedItem.aspx?WallaId=1/14/2615375&ItemType=100&VerticalId=2

בעת הארוחות היה היטלר מדבר עם אורחיו הלא צמחוניים על כך שרופאו, מורל, מקיז לו דם: "אדאג להכין לכם נקניקי דם מעודף הדם שלי אחרי הכל אתם אוהבים כל כך לאכול בשר." (יואכים פסט היטלר עמ' 759).

התפיסה הנאצית ייחסה חשיבות רבה ליחס מוסרי כלפי בעלי חיים. גם הרמן גרינג בדומה להיטלר ולנאצים אחרים היה צמחוני, ולחם למען זכויות החיות (למרות שהיה צייד)

http://en.wikipedia.org/wiki/Animal_welfare_in_Nazi_Germany

הנאצים אף הוציאו צווים להבטיח יחס הגון לחיות, כי זה "ציווי מוסרי". למשל לא לדחוס בקר ברכבות. (על ההבדל בין היחס לחיות ליחס ליהודים: דניאל יונה גולהגן: תליינים מרצון בשירות היטלר עמ' 265).

היטלר והנאצים גם אהבו כלבים יותר מכל. למה הנאצים אהבו כלבים: 

http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.1987143

לאור הגישה הנאצית מתאמצים חסידי דת הצמחונות-טבעונות להוכיח כי היטלר לא היה צמחוני, אבל הניסיון הנואש הזה, לא כל כך משכנע...

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/026/874.html

גם אם נניח שלפעמים היטלר חטא גם באכילת בשר, הרי החשוב הוא המסר שלו, שאותו הטיף תמיד, שאכילת בשר איננה הומאנית... (היטלר התנאה בהומאניות שלו: "אני הומניסט גדול"– Ich bin so colossal human – "היהודי לבדו אשם בכול" (פרידלנדר שאול, שנות ההשמדה 1945-1939 ת"א 2009 עמ' 330-326),

האוטופיה על-פי היהדות

ביהדות, על פי חז"ל, תזונתו של האדם הראשון הייתה צמחונית (בר' א כ"ט), לאחר המבול ניתן לנח ולזרעו היתר לאכול בעלי חיים בסייג של איסור אכילת הדם, כיוון שהנפש נמצאת בדם, ואכילת הדם, כמוה כאכילת הנפש (בר' ט ב-ד).

לפי חז"ל, נאסרה על בני נח גם אכילת איבר מן החי. על פי חז"ל, בזמן שבית המקדש היה קיים השמחה העיקרית הייתה באכילת בשר (פסחים ק"ט ע"ב). בחג הפסח המצווה החשובה הייתה צלייה של גדי או שה ואכילתו (שמות י"ב ה'). עם זאת היהדות אוסרת על "צער בעלי חיים" התעללות בבעל חיים, או פגיעה בו שלא לצורך:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%A2%D7%A8_%D7%91%D7%A2%D7%9C%D7%99_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA)

באחרית הימים מנבא הנביא ישעיהו: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו," (ישעיה י"א ).

הרב קוק בחיבורו "חזון הצמחונות והשלום" אומר שהצמחונות היא המצב האידיאלי לאנושות, שאליו היא צפויה לחזור לעתיד לבוא, כאשר בימות המשיח והתקדמות מוסרית כללית, בעלי החיים יתעלו ויהיו בעלי שכל, דיבור ובחירה כבני האדם.

הרב קוק עצמו, לא היה צמחוני, והקפיד על תפריט צמחוני רק במהלך ימות החול, ובצוואה שכתב לבנו, הרצי"ה, כתב, בין היתר: "ואל תלך שבי אחר הדולגים על ההרים, שאוהבים בעלי חיים ושונאים בני אדם." באופן דומה יש המפרשים את הפסוק: "...זֹבְחֵי אָדָם, עֲגָלִים יִשָּׁקוּן" (הוֹשֵע יג', פס' 3) –"מי שזובח בני אדם – נושק לעגלים. או להפך: אין הם מרגישים סתירה בין השניים: להרוג בני אדם, ולנשק לעגלים.".

האוטופיה ע"פ דת הצמחונות-טבעונות

חסידי דת הצמחונות-טבעונות, האוהבים חיות יותר מבני אדם, רוצים להגיע למלכות שמים עכשיו ובכוח. נחשוב לרגע על עולם אוטופי עכשווי (לא ניסי) בו כולם צמחונים. מה יקרה אז לחיות? מה יקרה לבקר, לתרנגולות, לחזירים, וכדומה. הבה נדמה עולם בו לכל החיות יש "זכות לחיים". 

בטבע (עולם המציאות) החיות נאכלות על-ידי חיות אחרות. חסידי הדת החדשה מביאים תמונות זוועה. למשל פרה הזועקת על בנה שנלקח ממנה, אבל בטבע התמונות קשות יותר. העגל נלקח לעיני האם ונטרף לעיניה, (או האם נטרפת לעיני העגל). בטבע החיות נטרפות בעודן בחיים.

כדי להגיע לעולם בו יש לחיות "זכות לחיים", יש רק דרך אחת, השמדת כל שרשרת הקרניבורים מהאריה ליצור הקטן ביותר. יש להשמיד את כל החיות הטורפות, כדי שתישארנה רק חיות צמחוניות... גם אז נותרת בעייה. כדי ליצור מזון צמחי בשביל להזין את הצמחונים-טבעונים, יש להמשיך ולהרוג חיות. למשל שמים רעל בשדות הסויה (התחליף לבשר).

ואבוי, בעייה נוספת, מסתבר שגם לצמחים יש "זכות לחיים" כי גם להם יש תודעה. מסתבר שהם אפילו חולקים גנים משותפים עם האדם:

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3574734,00.html

שורה תחתונה: קיום אוטופיה צמחונית-טבעונית אפשרית רק ע"י השמדת כל עולם החי.

הטעויות המדעיות של "הנביא" יורופבסקי: מאמר ביקורת על הרצאתו של גארי יורופסקי מאת עמיחי אלינסון:

 http://www.pinat-hay.com/gaga.htm

הדילמה – חתולים או עכברים וציפורי שיר

בשולי העיסוק ב"זכות החיות לחיות" דילמה קטנה-גדולה. מסתבר שהחתולים טורפים מדי שנה מיליארדי עופות ויונקים, והם מהווים אחד מגורמי התמותה העיקריים של חיות בר – חתולים טורפים עכברים, וציפורי שיר. כן, החתול הוא הרוצח החמוד והגדול ביותר בעולם.

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3597180,00.html

הנה דילמה – מה לעשות? האם להרוג את מקצת החתולים או להמשיך ולהגן על החתולים ולתת להם להמשיך במלאכתם?

http://www.haaretz.co.il/news/world/1.1918789

* * *

עירית אמינוף

התוספת שלך לא היתה בשפה נקייה

מר בן עזר,

אני מכבדת אותך על העיתון, אבל איני חושבת שהתוספת שלך בסוף הכתבה שלי [גיליון 868] היתה במקום. נעמן כהן [שכותב נפלא] ציטט מן התלמוד והרחיק לכת במסקנותיו. דייקתי מעט ותיקנתי מעט כדי להבהיר את גישת חכמינו ז"ל לעניין בשפה נקייה ויפה. [לפי הכלל של חז"ל: "לעולם ידבר אדם בשפה נקייה"].

התוספת שלך, שלא היתה בשפה נקייה, לא התאימה, ולהרגשתי היתה מיותרת.

שתהיה לך שנה טובה,

עירית אמינוף

מר בן עזר: אני מעדיף לקרוא לדברים בשמם. זה סיגנונו של המכתב העיתי. מעודי לא כתבתי בשפה "לא נקייה", וגם לא ערכתי כך אחרים. מה שלא "נקי" בספרות הם בעיניי בעיקר הפטפוט והשיעמום. דומני שאצלי לא תמצאי אותם.

שתהיה לך שנה טובה.

* * *

אסי דגני: בחלחולת אין בלוטות סיכה

לאודי שלום,

מה שכתבה ד"ר עירית אמינוף מאיר עיניים ומביא את הנידון על דיוקו. מה שראוי רק להוסיף הוא, שאם גבר/בעל "הפך לה [=לאשתו] את שולחנה" עליו להשתמש בלוּבְּרִיַקְצָיה מספקת [וזלין, שומן], כי בחלחולת אין בלוטות סיכה טבעיות [המצויות "בצד הנכון של השולחן", הקרויות על שם בֶּרְתּוֹלִין], וללא סיכה – רב כאבה של האישה, והמשגל הזה הופך לה לעינוי; יתר על כן, ושלא לדבר על סכנת ההידבקות במחלת המין המודרנית איידס, בשל החיכוך היבש והפציעה, המגבירה את סכנת ההעברה של נגיף האיידס HIV אם הגבר נשא מן הזרע לדם, או אם האישה נשאית ואברו משתפשף ונוצר מגע של נוזלי הפות עם דמו.

* * *

מייזליש אינו מעוניין בשלום

סופר נידח שלום,

אלי מייזליש תוקף בחוצפה רבה את ג'ון קרי, מזכיר המדינה של ארה"ב, שפועל לקדם שלום בין ישראל לפלסטינים ("אכן קרי הוא טיפש", גיליון 867).

הטענה העיקרית של מייזליש היא שיש בעיות קשות יותר המצריכות טיפול, בסוריה ובמצרים. העובדה שאובמה וקרי רוצים לקדם שלום בין ישראל לפלסטינים למרות הבעיות הקשות באיזור מוכיחה שהם ידידים אמיתיים של ישראל המבינים ששלום ישראלי-פלסטיני הוא ערך חשוב שכדאי לקדמו. שלום כזה יחזק את מעמדה של ארה"ב בכל העולם המוסלמי, ויסייע לריכוז המאמץ העולמי כנגד איראן. טענתו של מייזליש המתרעם על פעילותו של קרי למען השלום מוכיחה שהוא (מייזליש) אינו מעוניין בשלום.

רון וייס

רמת-גן

* * *

דורון גיסין

במזרח אין כל חדש או –

אתם בכלבים לא מבינים

וכה סיפר האדמו"ר מיבנאל חיימקה לבקוב  אללה ירחמו.

בזמן שליחותו אל בין הכורדים בימיו של המולא מוסטפה אל ברזני, נתבקש לבקוב לפנות אל המולא שייתן הערכת מצב על מושלה החדש של העיר מוסול. במקום הערכה קיבל סיפור.

אחמד היה עני מרוד, כל כך עני היה שאפילו גג סוכתו היה מקוצים ולא מסוף. מרתו שתחייה וילדיו הלכו נפוחי בטן מרעב ותלונותיהם העבירו אותו על דעתו. בצר לו קשר בחבל את רכושו האחרון – שני כלבים מוכי פרעושים, ועשה דרכו לשוק אולי ימצא איזה טמבל שיקנה ממנו את הכלבים.

 וכך יושב לו אחמד ולידו הכלבים ושלושתם מחכים לקונה שאינו מגיע. יען כי כולם יודעים שכלבים מוכי פרעושים אינם בדיוק הסחורה הכי חמה בשוק.

ראו אותו ה'שבאב' ומצאו בו את קורבנם לתעלולים. ניגש אחד מהם אל הזקן ושאל אותו אם הכלבים למכירה ובכמה ימכור את הכלב הגדול.

"בשני דינר." ענה הזקן.

"מוש מומכֵּן, לא ייתכן, כל כך יקר?"

"רוח מן הון – לך מפה," ענה הזקן – "אינך מבין בכלבים."

"אם כך," התעקש ה"קונה", "אולי תמכור את הכלב הקטן – כמה הוא יעלה?"

"עשרה דינר," ענה הזקן, "אבל לך לך מכאן כי בכלבים אתה לא מבין. אבל אם תיתן לי דינר אחד אני מוכן ללמד אותך."

 וכך עבר מטבע מיד ליד והזקן אמר – "ביקשתי שני דינר על הכלב הגדול כי הוא כלב, ועל הכלב הקטן ביקשתי עשרה יען כי הוא לא סתם כלב אלא כַּלְבּ-אִבְּן-כַּלְבּ!" 

דורון: לסיפור הזה ימלאו עוד מעט שבעה עשורים. אפשר ללמוד ממנו על מנהיגי העולם הקרוב וגם הרחוק. והכוונה כמובן גם לחאפז האב ובשאר הבן. 

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

האם ייתכן שהעובדה שאין מתפרסמים שום מאמרי ביקורת בעיתונות הכללית על הספר החדש "מסעותיי עם נשים" נעוצה בעובדה שלא ניתנו מודעות על צאתו לאור, ובאין אתנן גם אין תמורה?

* * *

9 שירים ל'חדשות בן עזר'

מאת אילן בושם

(סוף אוגוסט 2013)

*

מְגַלְגֵּל מְשׁוֹרֵר עֵטוֹ בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת

נוֹתֵן לָהֶן לִכְתֹּב אֶת הַשּׁוּרוֹת

וְיִקְרָא הַקּוֹרֵא מַה שֶּׁבֵּינֵיהֶן.

*

הוּא שָׁאַל אֶת הַזּוֹנָה

מַה יֵּשׁ לָהּ בֵּין הָרַגְלַיִם

וְהִיא עָנְתָה לוֹ

שֶׁיֵּשׁ לָהּ חוֹר

שֶׁבּוֹ יוּכַל לִנְבֹּר;

לֹא זוֹ אַף זוֹ,

יֵשׁ לָהּ שְׁנַיִם

וְהוּא יוּכַל לָבֹר

לוֹ אֵיזֶה שֶׁרַק יִרְצֶה

וְלַעֲבֹר בּוֹ

עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה.

הִתְרַצּוּת

הִיא קִבְּלָה אֶת דִּין הַתְּנוּעָה

קַעֲקוּעַ

כְּשֶׁאָהֲבוּ חָרְטוּ

וּכְשֶׁכְּבָר לֹא

לֹא יָכְלוּ לְהִתְחָרֵט

עַל כָּךְ שֶׁחָרְטוּ

וְאַחַר כָּךְ הִתְחָרְטוּ

אלמנה

הִיא כְּבָר שׁוֹתָה יַיִן

עִם בֶּן-זוּג חָדָשׁ

וְהַנִּפְטָר כְּבָר לֹא יָכֹל

לָשִׂים עָלֶיהָ עַיִן

וַאֲפִלּוּ אִם –

הִיא כְּבָר לֹא שָׂמָה עָלָיו

זַיִן

על כלבים ואנשים

הַקְּטַנָּה רָצְתָה כֶּלֶב עִם חוּט

כְּמוֹ שֶׁרָאֲתָה בְּאַחַד מֵהַטִּיּוּלִים שֶׁעָשִׂינוּ.

הִסְבַּרְתִּי לָהּ שֶׁכֶּלֶב זוֹ בְּעָיָה לְגַדֵּל

שֶׁיּוֹתֵר קַל חָתוּל

אַף עַל פִּי

שֶׁאִי אֶפְשָׁר

לִמְשֹׁךְ אוֹתוֹ

בְּחוּט.

אֲנִי שׁוֹמֵר אֱמוּנִים כְּכֶלֶב

לְזִכְרוֹ שֶׁל כַּלְבִּי וְנִזְכַּר

שֶׁהָיָה אָסוּר בִּרְצוּעָה וְאָסוּר בִּבְעִילָה

וְחָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי: מִסְכֵּן,

בַּחַיִּים לֹא יְזַיֵּן –

אֲבָל הוּא לֹא דָּפַק חֶשְׁבּוֹן,

עָלָה עַל כָּרִיּוֹת, שְׁחֹרוֹת וּלְבָנוֹת

גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת

מַפְלִיג בַּדִּמְיוֹן.

הכלבים נובחים

טוֹב טוֹב, חָשַׁב לְעַצְמוֹ הַכֶּלֶב,

אֲנִי אֵשֵׁב וְאֶתְחַשֵּׁב:

הַשַּׁיָּרָה תַּעֲבֹר

וַאֲנִי אֵשֵׁב!

מודעת אבל

יוֹם אֶחָד עָבַרְתִּי עַל פְּנֵי חֲנוּתוֹ

שֶׁל הָאִישׁ הַהוּא

וְהֶחְסַרְתִּי פְּעִימָה:

חֲמִשִּׁים שָׁנָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם

חֲמִשִּׁים שָׁנָה בְּאוֹתָהּ פִּנָּה

מָכַר סִדְקִית, בִּגְדוֹלוֹת לֹא הָלַךְ –

מַשֶּׁהוּ אֶצְלִי הָלַךְ.

* * *

אורי הייטנר

1. היכונו למתקפת יום הכיפורים 2013

"הנשאי לי! ולא – ארצח אותך!"

אדם שפוי לא ימליץ לבתו להיענות להצעת נישואין כזו, להצהרת אהבה מן הסוג הזה.

אך משום מה, לא מעטים בתוכנו משוכנעים שעל ישראל להסכין עם הצעות שלום מפתות כאלו. בתקופת המו"מ עם סוריה, לווה המו"מ באיומים נוראים, על המלחמה האיומה שתתרחש אם ישראל לא תיסוג מהגולן ומחוף הכינרת. הם לא שאלו את עצמם, איזה מן שלום הוא זה, המוצע תחת איומי מלחמה, אם ישראל לא תיכנע לכל דרישות היריב במו"מ? הבסיס לשלום אמיתי הוא הסכמה והצהרה ברוח "לא עוד מלחמה", ועל כך שכל חילוקי הדעות ייושבו ליד שולחן הדיונים. מי שמציע הצעות שלום כאשר הן מלוות באיומי מלחמה, מעיד על עצמו, שכוונות השלום שלו אינן כנות, ולכן אין להן כל משמעות.

יש מי שיאמרו: ההשוואה להצעת החתונה הזו אינה רצינית. איך ניתן להשוות יחסים בינלאומיים עם מקרה כזה?

אדרבא, הבה נבחן את הסוגייה במבחן היחסים הבינלאומיים. בין שתי מדינות דמיוניות, קיים סכסוך גבול. אחד הצדדים בסכסוך מציב אולטימטום לצד השני, ומאיים שאם לא יסכים להצעת שלום, על פיה הוא יקבל במלואן את כל דרישותיו הטריטוריאליות עד מועד מסוים, הוא יפתח במלחמה. האם אדם שפוי ימליץ למדינה המאוימת לראות בהצעה הזו הצעת שלום? ודאי שלא. אבל כאשר מדובר בישראל ומדינות ערב, משום מה חלים כללים אחרים.

מלחמת יום הכיפורים היתה תוקפנות חמורה של מצרים וסוריה שפלשו למדינת ישראל מצפון ומדרום. והנה, ישראלים לא מעטים, מציגים את הפולש כשוחר שלום, שלא נותרה לו ברירה אלא לתקוף, ומאשימים את המותקף בתוקפנותם של הפולשים, כיוון שישראל לא נכנעה מראש לכל דרישותיהם.

יום הכיפורים מתקרב, ובמלאת ארבעים שנה למלחמה, צפויה מתקפה תקשורתית על אזרחי ישראל, של סוכני הנראטיב השקרי, על פיו מחדל יום הכיפורים לא היה מודיעיני אלא מדיני – ישראל דחתה את הצעות השלום המצריות, ולא הותירה לה ברירה אלא לתקוף.

הטענה הזו אבסורדית. מי שמאיים על מדינה שכנה ולא כל שכן – תוקף אותה ופולש אליה, מעיד על עצמו בעצם מעשיו שאין לו כל כוונות שלום. האם אנו מעלים על דעתנו איום של ישראל על מצרים, שאם לא תיכנע לתביעותינו, אנו נתקוף אותה, נפלוש אליה, נצא למלחמה נגדה? האם רעיון כזה יכול לעלות על הדעת? והאם מישהו רציני היה רואה באיום כזה הצעה לשלום?

אבל פוסט היסטוריונים מסויימים והתקשורת המשרתת אותם, יתקפו אותנו בתיאוריות הללו. בשנה שעברה יצאה התקשורת מגדרה כדי לשווק כדברי אלוהים חיים ספר המוכר את התיאוריה הזו, ונראה בעליל שהכותב שיעבד את כל העובדות לשירות התאוריה, על פיה המלחמה פרצה כיוון שישראל דחתה את תחינותיו של סאדאת לשלום, ולכן היא אשמה במלחמה. גם אם נתעלם מן האבסורד שבגישה, המאשימה את המותקף בתוקפנות שלו – זהו ספר רצוף סתירות פנימיות ואין בו כל הוכחה חותכת לתיאוריה, ולבטח ניתן לפרש את העובדות המופיעות בו בצורה הפוכה. אולם המתקפה התקשורתית סביב הספר, הציגה אותו כאמת עובדתית המחייבת אותנו להתנער מכל מה שידענו עד כה על המלחמה.

היה זה הקדימון למתקפת יום הכיפורים 2013, שנת הארבעים למלחמה. והרי ברור שהמגמה העומדת מאחורי המתקפה, אינה אלא אזהרה מפני אסון שיתרחש עלינו, אם לא נכנע לכל דרישה שהאוייב דורש מאיתנו היום. "ביבי, אל תהיה גולדה," יאמר המסר, המבוסס על רצח האופי שנעשה לגולדה מאיר.

אילו מצרים רצתה בשלום, היא לא היתה תוקפת את ישראל. רק ניצחון ישראל במלחמת יום הכיפורים, חרף תנאי הפתיחה האיומים, הביא את סאדאת להכרה שאין תוחלת למלחמה הזו, והביאה אותו להצהיר "לא עוד מלחמה" – אמירה שאיפשרה מו"מ לשלום.

היטיב להגדיר זאת אלוף (מיל') פרופ' יצחק בן ישראל, במאמר שפרסם בגיליון האחרון של כתב העת "האומה":

"עבור המצרים היתה זו [תבוסתם בשדה הקרב במלחמת יום הכיפורים א.ה.] מכה נוספת בשרשרת שתחילתה במלחמת העצמאות, המשכה במבצע קדש, במלחמת ששת הימים ובתקיפות העומק של מלחמת ההתשה, ושיאה בחוסר היכולת להכריע את צה"ל במצב הטוב ביותר הניתן להעלות על הדעת במלחמת יום הכיפורים. ... צירוף גורמים אלו יחד, במקביל להתחזקות הדימוי הגרעיני של ישראל בעיני הערבים, הוביל את מצרים לחתימה הסכם השלום עם ישראל וליציאה ממעגל המלחמה."

יש לקוות שלא כל התקשורת תהיה מגויסת למתקפה הצפויה, ושיש מי שיבלמו אותה ויצאו למתקפת-נגד תקשורתית.

2. צרור הערות 28.8.13

* דומה שהפור נפל, אולם ההתלבטות האמריקאית בנוגע לפעולה בסוריה מובנת ומוצדקת. יש סיבות מצוינות לא לפעול, כיוון שאין כל אינטרס לאומי אמריקאי להסתבכות במלחמה בין גורמים שכולם אויבי המערב, כולם עריצים אכזריים, כולם טובחים זה בזה וכלל לא בטוח מי הצד הרע יותר. בפעולה צבאית יש סכנה להעמקת הקרע עם רוסיה וסין ולמשבר עולמי.

ואף על פי כן, ארה"ב חייבת לפעול. אם ארה"ב רואה עצמה מנהיגת העולם החופשי, היא אינה יכולה להשלים עם פשעים נגד האנושות – שימוש מאסיבי בנשק כימי נגד אוכלוסייה אזרחית. הבלגה על חציית הקו האדום שהגדירה, תפגע בשלום האנושות ותחזק את הגורמים הרדיקאליים הפנאטיים כמו איראן, צפון קוריאה, חיזבאללה, אל-קאעידה וכד', שגם כאשר הם נלחמים זה בזה, הם בראש ובראשונה אויבי העולם החופשי.

אסור לארה"ב להתערב במלחמה על השלטון בסוריה, לא לצד אסד ולא לצד אויביו. אולם עליה לפעול נקודתית להשמדת מאגרי הנשק הכימי שבידי אסד. 

ובעניין זה, כל יום שעובר מקטין את האפקטיביות של הפעולה, כיוון שהעיכוב מאפשר לאסד להסתיר את מאגרי הנשק הכימי ולהעבירם למקומות חלופיים.

* על ישראל להשמיע קול מוסרי נגד הפשעים נגד האנושות בסוריה, אך בשום אופן אל לה להצטייר כממריצה של ארה"ב והמערב לפעול בסוריה. הממשלה נוהגת עד כה בתבונה בפרופיל הנמוך שהיא מגלה כלפי הנעשה בסוריה ובניטרליות המוחלטת שלה, ועליה לדבוק בקו זה.

* בכל שיקול רציונלי, אין לאסד אינטרס לתקוף את ישראל אם יותקף בידי ארה"ב. כל מעייניו נתונים למאבק הישרדותו במלחמת האזרחים עם סוריה, ופתיחת חזית עם ישראל במקביל, לא תשרת את המשימה העיקרית שלו, בלשון המעטה.

אולם גם אם הערכת אמ"ן זהה להערכתי, אסור שההערכה הזאת תהווה קונספציה משתקת בצה"ל. יש לזכור, שלעתים יש לאיומים דינמיקה משל עצמם, של טיפוס על עץ גבוה שקשה לרדת ממנו. על ישראל להתייחס ברצינות לאיומים ולהיערך ברצינות לכל תרחיש.

* בימים האחרונים התקיימה תכתובת ביני לבין היועץ האסטרטגי חיים אסא, ברשימת התפוצה של מתי דוד, בעקבות מאמר של מתי דוד שתקף את התבצרותו של אסא בהצדקת ניסיונות הנסיגה מהגולן, גם כאשר ברור היום, איזה אסון היה כרוך בכך למדינת ישראל. לדעת אסא, אילו ישראל נסוגה מהגולן, כל מה שקורה בסוריה לא היה קורה – היה מתקיים שלום עם ישראל, סוריה היתה דמוקרטית, המשטר היה פרו-מערבי עם אוריינטציה אמריקאית, חיזבאללה היה מתפרק, איראן היתה הופכת בלתי רלוונטית. להפתעתי, הוא לא כתב שבשאר אסד היה מצטרף כחבר כבוד להסתדרות הציונית.

אסא אינו היחיד. יש קבוצה נחושה של סרבני התפכחות, שיכולים להקים את עמותת "עיניים להם ולא יראו אוזנים", הנוהגים כמהמרים שאינם יכולים להרשות לעצמם לנטוש את הסוס בו השקיעו את הונם. האב הרוחני של הקבוצה הוא אורי שגיא. זה היה יכול להיות מצחיק, אלמלא הזיכרון המפחיד שהאיש הזה היה, קשה להאמין, ראש אמ"ן.

* כל מי שאינו מתגעגע לפיגועי ההתאבדות של ראשית העשור הקודם, ולתמונות של פיצוצים עתירי נרצחים באוטובוסים, במסעדות, בקניונים ובדיסקוטקים, חייב לדעת שהסיבה המרכזית לכך שהיום המצב שונה, היא הפעילות של כוחות הביטחון, שמידי לילה עוצרים מחבלים בשטחי הרש"פ. פעילות זו משבשת את התארגנויות המחבלים ומחייבת את המחבלים להקדיש את עיקר מעייניהם למנוסה ומחסה, ולא לפיגועי טרור.

ההסתבכות בקלנדיה, שבה כוח צה"ל שבא לבצע מעצר לא הצליח לשלוף את המחבל המבוקש ממיטתו, המחבל הצליח להתבצר על גג ביתו ומאות מתפרעים תקפו את כוח צה"ל, הוא תקלה מבצעית. תוצאתה – 3 פלשתינאים הרוגים, שירתה את האוייב, שלא החמיץ את ההזדמנות לחגוג עליה.

אין עשייה שאין בה תקלות. כמובן שצריך לחקור ולהפיק לקחים מהתקלה, אולם גם אם אחד מאלף מעצרים מסתבך, בסך הכל זוהי בהחלט תוצאה טובה.

תפקוד הכוח לנוכח ההסתבכות היה מקצועי וראוי. מצד אחד, לא ראינו את המראה המשפיל, של קיפול הזנב ומנוסה של צה"ל, כפי שקרה מספר פעמים בעבר. הכוח גילה דבקות במשימה, ועצר את המחבל המבוקש. מצד שני, הכוח נהג בשיקול דעת וריסון, לא איבד את העשתונות ולא גרם להרג המוני, שעלול היה להצית תבערה. וחשוב יותר – כוחותינו שבו בשלום תוך ביצוע המשימה. לגבי הפלשתינאים שנהרגו – מי שמשליך בקבוקי תבערה, סלעים ומכונות כביסה על חיילי צה"ל, הוא בן מוות. הריגתו הוא מעשה מובהק של הגנה עצמית. לא כל שכן, כאשר מדובר במחבלים ששוחררו בעסקת שליט וחזרו לסורם, כמו במקרה של שניים מן ההרוגים.

* ובשעה שצה"ל וכוחות הביטחון עסוקים בהתמודדות הקשה בטרור ובהגנה על מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה בכלל, ואזרחיה החיים ביו"ש בפרט, הם נאלצים להתמודד עם הביריונים המטורפים של "תג מחיר". בשפה מקצועית ניתן להגדיר אותם גיס חמישי.

* במשך שנים אחדות, התפרסם בכנס שדרות לחברה מדד השחיתות. לא היה זה מדד אובייקטיבי הבוחן את הפוליטיקאים הישראליים על פי רמת השחיתות שלהם בפועל, אלא מדד תדמיתי: מי נתפס בעיני הציבור כפוליטיקאי מושחת, ומי – כפוליטיקאי ישר. באחד הסקרים, ח"כ יצחק בוז'י הרצוג נבחר כפוליטיקאי הישר ביותר.

בזכות מה? זה ברור. בזכות השתיקה.

הרצוג היה חשוד בפרשיות השחיתות של עמותות ברק. בחקירתו הוא שמר על זכות השתיקה, ולבסוף לא הוגש נגדו כתב אישום. מבחינה משפטית, זכות השתיקה מוקנית לכל חשוד, ומשלא הוגש נגדו כתב אישום, הוא בחזקת זכאי. מבחינה ציבורית, איש ציבור שאינו מסייע לגילוי האמת ושומר על זכות השתיקה, הוא מי שיש לו סיבות טובות לשתוק, כיוון שאילו דיבר – הפליל את עצמו. לכן, מבחינה ציבורית, מששתק בחקירה, הרצוג הוא בחזקת אשם.

לאשמה הציבורית של פוליטיקאי ששתק בחקירתו אין התיישנות. הרי אי אפשר לומר על הרצוג שהוא "שילם את חובו לחברה," כמו, למשל, עמרי שרון, שישב בכלא על עבירות דומות לאלו שבהן נחשד הרצוג. האשמה הציבורית הזאת פוסלת את הנוגע בדבר להנהגה.

מן הראוי שחברי מפלגת העבודה יזכרו זאת ביום הבחירות המקדימות על ראשות מפלגת העבודה.

* מנהל טוב, רואה מתפקידו לבחון את כל המוסכמות בארגון שהוא מנהל, להפוך כל אבן ולבחון כל דרך להשתפר ולהתקדם. אולם מנהל טוב יודע שהוא לא המציא את הארגון, ומכבד את מה שהיה לפניו. האיזון הזה הוא מפתח להצלחה.

יש לברך את ירון דקל על שהוא מחפש כל דרך לשפר את גל"צ, ואין לו פרות קדושות שאסור לנגוע בהן. אולם תהיה זו טעות חמורה, אם תכנית איכותית כל כך ומוצלחת כל כך כמו האוניברסיטה המשודרת תסיים את דרכה. אם אכן כוונתו של דקל היא לבחון את התוכנית כדי לשפרה – מה טוב. אם הוא יבטל אותה, זו תהיה החמצה גדולה ופגיעה קשה באיכות התחנה.

* אחת מתכניות הרדיו האהובות עליי ביותר, היא "בילוי נעים" עם מולי שפירא, בגל"צ. הן כיוון שנושאי התרבות חשובים בעיניי, מעניינים אותי וחביבים עליי, אך בעיקר בשל העריכה וההגשה האיכותית והחיננית של התכנית, הן מצד מולי שפירא המיתולוגי, והן מצד מגישי הפינות השונות.

ב"בילוי נעים" אני מאזין בהנאה ובעניין רב גם לפינות העוסקות בנושאים שבד"כ אינם מעניינים אותי במיוחד. איני חובב ספורט, איני צופה בתכניות ספורט בטלוויזיה ולא מאזין להן ברדיו, אולם אני מקשיב בקשב רב לפינת הספורט של מוטי קירשנבאום ב"בילוי נעים". תוכניות בישול ואוכל אני מכבה אוטומטית. אבל ב"בילוי נעים", אני ממש גרופי של פינתו של גיל חובב.

אני אוהב את העברית המדויקת והנפלאה שלו, בה הוא משוחח בקלילות ובהיעדר מוחלט של נפיחות. ובעיקר אני אוהב את הקונספט של הפינה – המלצות על מסעדות טובות במחיר שווה לכל נפש, עד לגובה של 50 שקל למנה. הקונספט הוא של מולי שפירא, שיזם את הפינה במתכונת זו, כדי להעביר את המסר שלא חייבים ללכת למסעדות פלצניות, וניתן לאכול לא פחות טוב, במסעדות צנועות ועממיות, במחיר סביר.

* לקראת ראש השנה, יצא ספר קטן, לקט של 50 המסעדות המומלצות ביותר בפינתו של גיל חובב: "50/50 – 50 מסעדות בפחות מ-50 שקל". הספר נמכר בחנויות "סטימצקי", לחברי מועדון "סטימצקי" – במחיר של 10 שקל בלבד. מחיר הספר הוא המשך המסר – ניתן לקבל הרבה במעט.

אלא ש... אופס. כבר בדפדוף הראשון כל דפי הספר נתלשו ונשרו. מעין התרסה – רצית ספר בעשרה שקלים? אל תתלונן. אז זהו, שאני כן מתלונן. לא רציתי ספר בעשרה שקלים. רציתי ספר עמיד, שיהיה ברכב ואוכל להשתמש בו לאורך זמן. הייתי מוכן לשלם עליו מחיר הולם. לא נותר לי אלא לקוות, שאיכות האוכל במסעדות הזולות המומלצות בספר, קצת יותר טובה.

* זכיתי להיות השבוע סֶלֶבּ. במשך כמחצית השעה, בכל חמש דקות דיברו עליי ברדיו: "נמשך העומס בין צומת השומרים לצומת התשבי."

אהוד: ארוחה בחמישים שקל זה בלוף פירסומי אלא אם כן אוכלים מנה פלאפל או שווארמה בפיתה או רק מרק קובה. המחיר הנמוך ביותר לארוחה צריך להיות על בסיס של "עסקית" ראוייה בצהריים, בין 70 ל-80 שקל, וגם זה לרוב מחיר לצהריים בלבד, לא בשעות הערב.

* * *

איליה בר-זאב

מָעֳשָׁרִים

רְחוֹבוֹת הָעִיר עֲמוּסִים,

אָנוּ תּוֹעִים אֶל

פִּנּוֹת הָאֲכִילָה, אֶל אַבְנֵי הַשְּׁתִיָּה –

הֲרֵי זֶה יוֹם חֲמִישִׁי, שְׁעוֹת הַתְּכוּנָה לִקְרַאת הַלֹּא נוֹדָע,

מָחָר שִׁשִּׁי וְאַתְּ לֹא יוֹדַעַת מִי יֵעָשֵׁר

וּמִי יֵעָנִי.

דֶּלְפֵּקִים נִרְחָבִים מָעֳשָׁרִים בְּאַלְכּוֹהוֹל, מוּזִיקָה יַם תִּיכוֹנִית

צוֹעֶקֶת בַּאֲזוֹרֵי תַּעֲשִׂיָּה,

רוּחוּת הַשָּׁמַיִם מְאַיְּמוֹת מִצָּפוֹן.

רָעַדְנוּ אוֹתוֹ עֶרֶב –

הֶלֶם הַקֶּסֶם הַמִּזְרָחִי בָּאֲוִיר הַדָּחוּס. כַּמָּה אֲנִי בָּךְ?

עַל מָה נְדַבֵּר בָּרַעַשׁ הַזֶּה?

לֶחִי לִחֵכָה לֶחִי, שְׂפָתַיִם נִפְגְשׁוּ מֵרָצוֹן. בְּשַׁבְרִיר הַנְּשִׁיקָה

הָיְתָה חֲמִימוּת זָרָה,

לֹא מֻכֶּרֶת.

* * *

אריק כץ

למה יצחק (בוז'י) הרצוג מתאים יותר

להנהיג את מפלגת העבודה?

שלי יחימוביץ, ח"כית איכותית ופרלמנטארית מעולה, לא הצליחה להחזיר את מצביעי העבודה חזרה לכור מחצבתם. הם חיפשו תנועה אלטרנטיבית וחלק גדול מהם הצביע ליאיר לפיד. חלק אחר הצביע למר"צ ול"תנועה" של ציפי לבני. הסיבות לכך הן רבות: חרף היותה חדורת אידיאולוגיה ותחושת שליחות, הניפה יחימוביץ את הדגל החברתי בלבד ודישדשה באמירותיה בתחום המדיני. תמיד היה נדמה שהיא פוזלת לכיוונו של נתניהו ולא מעוניינת להחריף יחסיה עימו. ואומנם ברגע של אמת, בעת שהציע לה להיות שרת האוצר, סירבה, בטענה שאינה רוצה להיות המבצעת של המדיניות הכלכלית לפי האג'נדה שלו, שאינה מקובלת עליה. זה נשמע כמו תרוץ, מאחר שאם הייתה מאמינה בעצמה, במשנתה הכלכלית, אותה הרבתה להשמיע טרם הבחירות, היתה לה הזדמנות פז להוכיח שבאמצעות משנה זו, באמצעות הדרך שהציעה, ניתן לחלץ את ישראל מהגרעון הענק מבלי לפגוע בשכבות הביניים ובשכבות המצוקה. איש לא הוכיח בפועל שזה אפשרי. בינתיים זה הכול דיבורים. וכשניתנה לה ההזדמנות, כשהוצע לה התפקיד הבכיר ביותר, שעל פיה יישק כל התחום הפיננסי-כלכלי-מוניטארי במדינת ישראל, היא סירבה. כנראה - וכל הספקולציות לגטימיות במקרה זה - שהיא עצמה לא האמינה במדיניות שלה ובדרך שהיא הציבה לפתרון הבעיות הכלכליות של מדינת ישראל. יתרה מכך: זו היתה, כאמור, הזדמנות בלתי חוזרת להתנהל על פי משנתה ואו אז, להתפטר אם ראש הממשלה היה מונע ממנה לבצע את תוכניותיה. כך גם היתה מוכיחה ש"נאה דורש, נאה מקיים" ולא רק הכול דיבורים.

לזכותה ייאמר, שסחפה עימה צעירים רבים למפלגה, גרמה להתעוררות והפיחה רוח צעירה במפלגה הוותיקה. לעומת זאת היא אינה קשובה דייה לותיקי המפלגה, לאלו שעשו דבר או שניים למען המדינה, לאלו שצברו ניסיון רב בתחומים רבים ומגוונים ונשארו דחויים מצידה. גב' יחימוביץ מנהלת שלטון יחיד במפלגה. היא אמנם רהוטת דיבור ומתנסחת כהלכה, אבל מכוונת את אור הזרקורים כמעט אליה בלבד. חברי כנסת ממפלגתה, עתירי ניסיון, כישרון וידע, "הולכים לאיבוד" בחברתה. גם קול האופוזיציה, הלוחמת והלעומתית, כמעט שאינו נשמע. פה ושם אמרות חלשות שמתפוגגות למחרת היום. במקום לזעוק בשם החלשים הממשיכים לקרוס תחת עול המיסים והנטל הכלכלי הרומס, המכביד והמתמשך, היא משמיעה פה ושם נאום תוקפני (טוב לכשעצמו) ו"נעלמת".

גם לגבי הפארסה הזו, הנקראת "שיחות שלום", לא נשמע קולה. את הפלשתינאים עניין ומעניין שחרור אסיריהם, המתבצע לפי לוח הזמנים של התמשכות השיחות ואילו נתניהו מעוניין לרצות את מנהיגי המערב ולמנוע את החרם הצפוי והדה לגיטימציה שעלולה להתרגש על ישראל בגין הקיפאון המדיני.

שלום? כמה שהוא רחוק.

לא שביקורת, אם היתה מושמעת, היתה משנה משהו, אבל גם להכריז "המלך הוא עירום" זו לא טעות. יצחק (בוז'י) הרצוג, חרף גילו הצעיר, נולד להנהיג. הייחוס המשפחתי לא נותן לו עדיפות על פני אחרים, אלא פועלו והישגיו עד היום, בעיקר בתפקידו הממלכתי האחרון כשר הרווחה והשירותים החברתיים. בכל שנותיו כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה בלט בפעילותו הציבורית הענפה, בהיותו ישר ונקי כפיים, בעל עמדות מגובשות, ישירות ומושמעות בכל תחום. מדבר עם אנשים בגובה העיניים, מקשיב, מאזין, משתף ופועל ביחד ולא כסוליסט. לא בטוח שכל זה מכשירו להנהיג את מפלגת העבודה. אבל, בל נשכח: מפלגת העבודה הקימה את המדינה ותומכיה נמצאים בכול מקום. הם רק מחפשים את הבית. מחדש.

התלהבותם מיאיר לפיד התפוגגה. מר"צ היא מפלגה שמאלנית מדי לטעמם. אם יאמינו שיש מנהיג משתף, שפיו וליבו שווים, שהחתירה לשלום ולצדק חברתי מפעמת בו. אם יאמינו שהוא יחזיר את המתנדנדים הביתה, שיחזיר ערכים וצניעות לחיינו, שיילחם כראש אופוזיציה, ללא חת, עשויה מפלגת העבודה לחזור לימיה הטובים, להיות מפלגה גדולה ואולי גם מפלגת שלטון. "לא תיקנתי שעונים ולא דרכתי על גוויות וגם לא הסתכלתי למחבלים בגובה העיניים," אמר הרצוג, "אבל אני יודע ומוכן להוביל ולהנהיג!" – ומן הראוי שתינתן לו ההזדמנות.

אהוד: ומה באשר לזכות השתיקה שלו בפרשות ברק? הלא היא תצוף שוב ושוב ותלכלך אותו אם ייבחר למנהיג המפלגה!

* * *

יוסי רנרט

זכריה גלוסקא – מחוץ לגדר

מעבר לגדר המזרחית של בית הקברות הצבאי בנחלת יצחק, במקום שומם ולא מיושב, ניצב שלט רחוב עירוני ובו מלה אחת – גלוסקא.

ריחוקו של השטח האמור משכונת נחלת-יצחק, גרם לכך שהערך "גלוסקא" לא נכלל בעבודתו המצוינת של ידידי המלומד מר גלעד כספי, אשר הכין לבקשתי את ההסברים לשמות רחובותיה של שכונת נחלת-יצחק.

אנסה להשלים כאן את החסר.

האיש הגאה זכריה גלוסקא ז"ל, בן העדה התימנית' עסק כל חייו בפעילות ציבורית לוחמת למען עדתו. האיש פעל ללא לאות ברחבי העולם תוך שהוא מזניח את בריאותו ואת חייו המשפחתיים.

הוא השתתף בקונגרסים ציוניים, היה ממקימי ההסתדרות, ממנה פרש עקב אפלייה מכוונת ומתמשכת של מוסדותיה כנגד העולים מתימן. היה נשיא התאחדות התימנים בישראל ונבחר יחיד ברשימת התימנים (ל) כציר לאספה המכוננת של מדינת ישראל.

להלן דוגמאות למסירות הנפש שבה פעל למען יהודי תימן:

היתה תקנה של השלטון המנדטורי שלא לאפשר עליית זקנים מתימן, כדי שלא יפלו למעמסה על השלטונות. זכריה ביקש להתקבל אצל הנציב העליון הבריטי. בפגישתם הבהיר לנציב שתימנים בני שבעים אינם נטל על איש והם עוסקים בעבודה גופנית. ביקור בריכוזי תימנים הוכיח לנציב שנכון הדבר וההיתר לעליה ניתן.

בתימן היה חוק המחייב יתומים יהודים להתאסלם. כדי לעקוף את הגזירה, נהגה העדה בתימן לחתן ילדים יתומים או להבריחם לעדן. לגלוסקא נודע שיש בעדן יתומים יהודים רבים שברחו מתימן. השלטונות כאן מנעו את עלייתם מאותה סיבה שלא הסכימו לקבל את הזקנים. זכריה נפגש עם הנציב העליון הבריטי והתחייב בפניו שמשפחות תימניות בארץ יקבלו ויגדלו את היתומים והם לא יהיו לנטל על השלטון, האישור ניתן.

בדרכו לשליחות בארה"ב, התאכסן גלוסקא בבית מלון בקנדה, שם נפטר. בכיס מעילו של העסקן מצאה המשטרה המקומית חצי דולר. בין המסמכים שהיו על גופו, היה מכתב הבהרה של ראש עיריית תל-אביב מר רוקח אל ראש עיריית יוהנסבורג. במכתב מסביר רוקח שהאיש גלוסקא, על אף גוֹן עורו הכהה, אינו כושי, אלא יהודי וחבר במועצת העיר תל-אביב.

מסמכים הקשורים בזכריה גלוסקא וכן הספר שכתב והוצא לאור לאחר מותו בידי אחיו יעקב, נמצאים אצלי בארכיון.

על מצבתו בבית העלמין טרומפלדור נחקק: "זכריה גלוסקא ז"ל, נשיא התאחדות התימנים בישראל, אשר הקדיש את חייו לטובת אחיו, עלה מתימן בשנת תרס"ט, נפטר בקנדה בשליחות העדה כ"ה אלול תש"ך בשנת ס"ה לחייו. הובא למנוחות בערב יום כפור תשכ"א  תנצב"ה."

לפני שנים אחדות הצגתי את החומר שבידי למזכירות ועדת שמות העירונית בתל-אביב וביקשתי להסיר את החרפה ולהנציח את שמו באתר מכובד בתל-אביב.

תשובה לא קיבלתי עד היום.

* * *

יהודה דרורי

בלי קיצבאות – אבל עם סיוע

למאמרי פה מלפני שבועיים, שקרא לביטול מוחלט של קצבאות הילדים, נרשמו תגובות נזעמות ברובן, שטענו שהילדים לא אשמים... וזה נכון... אנשים התעלמו מקטע במאמרי שטען: "אני בהחלט בעד סיוע לכל משפחה שאינה מצליחה להתמודד עם יוקר המחיה המינימלי. אבל הדבר חייב להיעשות בצורה פרטנית ולפי מבחן ההכנסה והמאמץ להשיג הכנסה. אסור שיהיו בארץ אנשים רעבים. זו דאגה של משרד הרווחה ולא של ביטוח לאומי."

לסייע בשכל ובמידה

היו כאלה שפנו אליי ושאלו, איך אתה מציע למנוע סבל ממשפחות מרובות ילדים וממשפחות אפילו עם מעט ילדים, שבקושי גומרות את החודש?

התשובה שלי היתה והינה: על-ידי סיוע ממוקד לנצרכים לפי מבחן הכנסה. ו – סיוע ע"י מתן כרטיסי-אשראי רווחתיים למזון בסיסי ותרופות. למעשה הדבר יתנהל כך: משפחה אשר מתמודדת עם קשיים תפנה למשרד הרווחה, אשר לרשותו אנשים, כלים ותקציבים לסיוע. בכל מקרה של נזקקות, קודם כל יינתן למשפחה תקציב חודשי בצורת כרטיס אשראי שמאחוריו מעמיד משרד הרווחה סכום חודשי  המיועד לרכישת מזון בסיסי ולתרופות בלבד. הסכום לא יהיה שווה בין משפחה למשפחה אלא ייקבע על-פי קריטריונים שונים לרבות גודל המשפחה, הכנסתה וצרכיה.

כרטיס האשראי הרווחתי

כרטיס כזה יינתן לראש המשפחה (עם אפשרות לשימוש ע"י בן הזוג) והשימוש בו יהיה בצמוד להצגת תעודת זהות ביומטרית למנוע "מסחרה" ושוק שחור. בכרטיס עצמו אי אפשר יהיה  לרכוש מוצרי יוקרה ומוצרים שלא יוגדרו כמוצרי מזון בסיסיים (כמו סיגריות אלכוהול, כרטיסי פיס וכיו"ב). בנוסף,  יחוקק חוק פלילי מיוחד וחמור לגבי אלו שיעשו בכרטיס שימוש שלא נועד לו, או יעבירוהו במרמה לאחר.

ישנם מקומות בעולם (בייחוד בארה"ב) בהם משתמשים בסגנונות שונים של סיוע כזה ויש לבדוק זאת. יש אצלנו האומרים בסיסמאותיהם ברחובות: "אסור שיהיו ילדים רעבים" – השיטה המוצעת אומרת: לא יהיו רעבים בכלל!  לא ילדים ולא מבוגרים וגם לא... קשישים – אשר שיטה זו גם-כן מתאימה להם ביותר.

* * *

מלכה נתנזון

רק אתמול הביט בה בוררת אפונים

פרק מתוך הספר "ללב יש היגיון משלו"

בהוצאת "עקד"

רק אתמול הביט בה בוררת אפונים, הרגישה ננעלת על מבטו. אהבה את מה שהרגישה. הרבה זמן לא היו כך, באינטימיות הזו. (הוא בטלוויזיה, היא בספרים, הוא בבית-חולים, היא בעבודה, היא במחשב, הוא בשיטוטים בתוך עצמו). נוצר וואקום שמשך אליו לא מעט מרירות.

"בסך הכול טוב לנו ביחד." אמר.

"אלוהים נתן לנו את המקל ואת הגזר." אמרה, "איזה משפט בנאלי, אבל נכון."

"את הרעל ואת הנסיוב." אמר ופרץ בצחוק.

"או הו, נמרוד, הלכת רחוק מדי."

"איזה תה?" שאלה, כשהיא אוספת את האפונים.

"עם לימון."

וכך ישבו ולגמו מן התה הלימוני, וקינחו ב"עוגיות בריאות" שהכינה משיבולת שועל, טחינה, קינמון, סומסום, אגוזים, צימוקים, תמרים, ופצפוצי אורז.

"ממש מעדן." אמר.

רוח החלה להכות בתריסים. "החבל," אמרה, "החבל עלול להיקרע, גם ככה הוא על חוט השערה... כל הכביסה תיפול ..."

כששבה, סמוקה מן המאמץ, אמר: "שני שלבים במבחן בוזגלו עברת, השקית את הילד שגווע בצמא, והצלת את הכביסה. לגבי סדר העדיפויות שלך, נו, נו, אני לא כל-כך בטוח. ובכל זאת, בואי כנסי מתחת לשמיכה ילדה." ופתח לה פתח ועטף אותה בצמר הרך, שאך לפני שבוע קיבלו מ'עסקה נהדרת'. פרס על טמטום צרכני, שהולך שולל אחרי פאר וברק תמונות כזב – מוצרים מיותרים, שלא יצלחו לכלום. אחר-כך יצאו להליכת ערב בשדרת הפיקוסים – עדר פילים קמוט עור וגזע, נצוד בתוך עיניה – שוחר טוב.

"חבק עץ, נמרוד, זה יעשה לך טוב." נזכרה בדברי הרופא.

ראתה שגם אצל נמרוד, גץ של חיוך עלה.

והיו הכליפות האדומות השוחקות לעברם כעיני תינוקות, והגזניה הכספית, והגרניום הריחני, והרוזמרין הרפואי בסלסילות הכסף, והעד-עד הפראי, הממלא גם את אדניותיה – נווד מדבר שנטה אוהלו להשריש חיים, ונשאר.

ורק אתה נמרוד, בא ונעלם, משאיר עקבות לליבוי הכאב.

השדות שוקקים פסיפס צוהל של שיר וצבע. השמיים שקופים, והאוויר חג. לפתע היא מבחינה בו, קצין צעיר, מוקף חיילים. קשוב לדבריהם, איש מהם לא שת לרעם מנועי האופנועים שהקיפום, כסחרחרה שאיבדה את בלמיה, ולה, שמנסה לעבור, ולפרוץ את מעגל הצרים, ולא עלה בידה. כשנמרוד הבחין במתרחש, נחלץ לעזרתה. ללא אומר נעמד, וכשוטר תנועה מיומן, החל מסמן לאופנועים "עצור". כבמטה קסם, באחת, דוממו אלה מנוע. נכבשה באגמי עיניו ובבלוריתו המשתובבת באדוות הקלילות, זהובה כאלומות שנערמו ליד הקומביין, נכבשה בחיוכו, ובתושייתו.

"יפה," אמר בהביטו בגוזל שהיה מונח בין כפות ידיה. "גם אני גידלתי פעם גוזל אנפה. הוא צריך הרבה חום."

ניסתה להשיב, אבל המילים לא יצאו. חשה שהדם פורץ ומציף את פניה. השפילה מבט.

"אנחנו זזים," צעק אחד החיילים.

הקצין הביט בה עוד רגע, ונעלם לתוך האופק, שסינוור את עיניה.

כעבור זמן הסתובב בין בתי הכפר ושאל על "הנערה עם גוזל האנפה."

 כשהגיע, מצא אותה ממתינה לו בפתח ביתה, כאילו ידעה שיבוא. הגוזל היה עכשיו ציפור, עומדת על כתפה, ועם כניסתו, התעופפה ונעמדה על כתפו.

בלילה התהלך חסר מנוחה. לבסוף ירד לחוף. קו המים נעם לרגליו היחפות. גם המים המלחכים. ולפתע, כמי שכפאו השד, החל לרוץ. כבר שנים לא רץ. נשימתו הלכה וכבדה. ריאותיו לא עמדו במאמץ. מעת לעת נעצר, ותוך אחיזה מהודקת במותניו, ניסה להתגבר על נשימותיו...

אחר-כך המשיך לרוץ. לא נכנע... לא נכנע.... אמשיך עד שאפול...

כששב, מתנשם ומתנשף, התקפל מחמת הכאב. כשנשימתו התייצבה, והכאב בצלעותיו נרגע, התיישב מול הים.

קשוב לרחש הגלים, חש דריכות, אך גם הנאה. אהב שהיו סעורים, שהתנפצו בעוצמה אל המזח,

היה רוצה לקפוץ לתוכם...

אחר-כך שקטה הרוח, וגם הגלים איבדו מיצר הקרב שלהם.

פניו היו אפורים בשובו. ריקי חיבקה אותו. נצמד אליה, כמבקש להיטמע בה.

"הרפה נמרוד. אתה חייב להרפות מהמלחמה הארורה שהורסת אותך." אמרה.

"הלוואי שיכולתי."

"אתה לא מנסה."

"אסור לי. אם ארפה, זו תהיה בגידה כפולה."

"למה אתה רואה במה שעשית בגידה?"

"הם סמכו עליי ריקי, את לא מבינה?! ואני, בגאווה המטומטמת שלי, בגדתי בהם. אם לא הייתי מתעקש, ונותן פקודת נטישה דקה קודם, הם היו בחיים."

"מגורל אי אפשר לברוח נמרוד, אתה הרי יודע..."

עם שחר התעוררה, וירדה להכין לעצמה כוס קפה.

מחשבותיה נעו בדילוגים, מן המוקדם למאוחר ומן המאוחר למוקדם, וחוזר חלילה. לבסוף התקבעה על יום צאתו למילואים. הן יכלה להשתמש בטיעון הפרוזאי של "התקף אסתמה" שפקד אותה אך יום קודם לכן, והסתירה מפניו, ובכך למנוע ממנו את הגנטיקה של הליכה בכל מחיר. ומי יודע, אולי אף היה דבק בטיעוניה, ונכנע להם, כהכרח בל יגונה. אין ספור טיעונים התרוצצו בראשה. התאחדו והתפרקו, ושבו והתאחדו, לתצרף תבוסה.

כל אותו יום נעו כשני צללים ללא מגע. פחדה לגעת, שמא תתפרק בעצמה.

החושך ירד כמצילה. בליבה נעו הדברים בין אידיאליזם שדוף, שדי היה לה להחדיר בו אצבע, כדי שייפול על פניו, לבין אידיאליזם מוצק, המכניע כל ממד אישי...

עיניו העייפות, שבימים כתיקונם עדיין משובבות את נפשה, הביטו בה מבעד לחרכים צרים, שכפו עליהן העפעפיים הכבדים. רצתה לאחוז בהם ולהרימם, לחשוף שוב את האור שהזריח את ליבה. אתה נראה גמור, נמרוד. רצתה לומר. להזהירו שוב. אבל נסוגה לתוך עצמה, היכן שנבט כאב ההיעדר, בתקופות שהמלחמה משתלטת עליו, ומרחיקה אותו מעצמו, ומתוכם – כגוף שנכרת, אבל כמו כאב פנטום, ממשיך לייסר.

ריקי ניערה עצמה. לא! מוטב לא להיכנס לפינות האלה עכשיו! עכשיו הוא יזדקק לכל האנרגיות החיוביות שיש ביכולתה להעניק לו.

חשבה על עצמה וחשבה עליו, איך יום אחד פקח את עיניו וביקש אחר שולחן החג, כמו היה מעשה של יום יום. החנינה הזמנית מאפשרת לו שיבה לחיים. שחרור מוקדם על התנהגות טובה היתה כנראה אופציה שלא חלמה עליה, וכשבא, הציף אותה רגשות סותרים. מצד אחד שמעה את שירת הציפורים מתרוננת בה, ומצד שני נגס בה הספק.

ובכל זאת, להרף אחד, כשהביט בה בתום הארוחה ואמר "ריקי... ריקי.... כמה..." וגישש אחר ידה, דימתה את שבע הפרות השמנות ואת שבע האלומות המבטיחות, ובית שמאי ובית הילל הגיעו בתוכה לריצוי.

* * *

אהוד בן עזר

על ספרה החדש של נגה מרון

"ככה הוא אמר לה..."

במשך ימים אחדים הייתי מרותק ל-383 העמודים של הרומאן החדש של נגה מרון "ככה הוא אמר לה..." – המקפל בחובו תקופה שמאז שנות הארבעים המאוחרות, לפני הקמת המדינה, ועד כמעט לימינו אלה, כאשר הגיבורה שלו, נעמי, כבר סבתא, ואולי גם בקרוב גם סבתא-רבתא.

זהו קודם כל רומאן של אהבה, של אהבה אחת שמלווה את גיבורתו נעמי במשך כל החיים, אהבה לבן-גילה מילדותה בירושלים, אריק ירדנאי, גבר מקסים, שלימים מתגלגל להיות זמר ופסנתרן פופולארי בארה"ב בשם אריק ג'ורדאן, אך טילטולי חייו, שהם במידה רבה נהנתניים וחסרי אחריות, מביאים אותו לבסוף חזרה ארצה להיות מורה למוסיקה ומארגן מופעים בבית ספר תיכון ברמת-גן.

אביה של נעמי קרוב להנהגת היישוב ודרכו היא מתוודעת מקרוב למהלכים רבים שלפני ואחרי הקמת המדינה, פרקים אשר לבני דורה של המחברת נראים מובנים מאליהם אך בעיני הדורות היותר צעירים הם ממש פרקי היסטוריה מכלי ראשון, כאשר רוב הזמן שומר הרומאן על הענקת התחושה לקורא שהדברים המסופרים בו הם ממש מכלי ראשון.

יש ברומאן אווירה חזקה מאוד של מהימנות, כאילו כל הקורה בו אכן התרחש במציאות למחברת, לחבריה ולחברותיה, וכן למשפחתה הקרובה. לא לנו לחקור ולשפוט מה "אמת" ומה "בדייה" ברומאן, ואם אכן הוא מעין כרונולוגיה משפחתית או שהוא רק מתחפש להיות ככזו כדי לשבות את לב הקורא באמינות המסופר בו. כך או כך התוצאה הספרותית יוצאת נשכרת מן הסיפור הכמו-אוטוביוגראפי הרהוט בגוף ראשון.

כתיבתה של נגה מרון קולחת, פשוטה במובן הטוב, כובשת את לב הקורא באמינותה. אנחנו חיים יחד עם נעמי המספרת את כל תחנות חייה ואת כל המפגשים הנדירים, לאורך חייה, עם אריק. בעצם היא חיה רוב שנותיה במעין חיים כפולים. יש לה בעל נהדר, אפריים. משפחה וילדים. אבל במקביל היא חיה את אהבתה הגדולה לאריק. מי יידע צפונות לב אישה. אפילו אפריים בעלה הנאמן, כנראה לא ידע, והלך לעולמו במיטתם הזוגית מבלי לדעת דבר.

מומלץ. קריאה בטעם של פעם.

אבל, כאשר אני קורא רומאן כמו זה של נגה מרון, יש לי תמיד ויכוח עם עצמי, כי אני לא מסוגל לכתוב ככה. איך אפשר לעשות מעניינים תולדות חיים של אנשים ושל היחסים ביניהם,  בכך שרק מספרים עליהם. זה נראה לי לא פעם כוללני מדי, כמו כשאנחנו מספרים תוכן של סרט שראינו או רכילות מכלי שני ושלישי. כשאני כותב אני חש אחריות רבה לצבעוניות ולעיצוב של כל עמוד, כל פיסקה, ולכן חוזר ומטפל בהם עשרות פעמים ומעשיר ו"מרהט" אותם בפרטים פיקאנטיים, צבעוניים, ובמעמדים שאולי ייחרתו בזיכרון שלי ושל הקורא, פרטים שאותם לא יכולתי להעלות על דעתי כבר בכתיבת הטיוטה הראשונה. וככה, אף שנדמה לי שאני כותב ספרות פשוטה ביותר, יוצא שכמעט כל המתואר בספרים שלי מעוצב ומצועצע ברצף של תמונות-תמונות. אחרת זה לא נראה לי חשוב ומהנה.

המו"ל שלי אומר: "אני אכיר מיד כל דף ברומאן שאתה כתבת, אפילו לא יהיה עליו שום סימן מזהה."

 זה אולי בגלל הפיקנטריה שאני מכניס לספריי, ומשתדל לא לשפוט אחרים על פיה.

הרומאן של נגה מרון לא יצא לאור בהוצאה מוכרת ו"חזקה" אלא בהוצאת הספרים הפרטית שלה, "נעם". זה כנראה, בשנים האחרונות, גורלם של ספרים טובים רבים, לא רק ספרי שירה אלא גם רומאנים מעולים וקריאים, אפילו "מסחריים" ר"ל, שהוצאות הספרים העמוסות לעייפה במאות כותבים וכותבות – אינן מסוגלות להכיל אותם, אפילו המחבר ישתתף בהוצאות ההפקה... כמקובל כיום, כדי להבטיח למו"ל את החזר הוצאותיו עוד בטרם הפיץ או מכר המו"ל את העותק הראשון...

* * *

ספרה החדש של נגה מרון

"ככה הוא אמר לה..."

רומן בלתי אפשרי בין נערה ונער בני דור תש"ח. נעמי, ילדה-טובה-ירושלים ואריק החתיך שבר הלבבות. השניים הלכו איש לדרכו, ובצמתים שונים לאורך חייהם הם נפגשים לשעה קלה בתשוקה בלתי נשלטת.

בעלילה שובצו פיסות היסטוריה וסודות כמוסים של מי שנולדו וגדלו בארץ, אהבו, קינאו, לחמו, התבגרו והזדקנו מאז שנות הארבעים ועד היום. מתלבטים בשאלות של זוגיות, נאמנות, יחסי הורים ובנים, ושאיפה לחירות ללא גבולות.

ספרה השביעי למבוגרים של נגה מרון, לאחר "אישה בגילה", "שבועיים של אהבה אחרת", "קפה הפוך עם חמותי", "המפלט האחרון", "מעקב אינטימי", "אישה במיטב שנותיה," וספרים רבים לילדים ולנוער. נגה מרון, ילידת ירושלים, פלמ"חניקית ואשת חינוך, כתבה גם את 9 ספרי "חירות" לנוער. סידרה הסוחפת את הקורא הצעיר אל סערת ההתבגרות וחדוות המרד של בני הנוער שלקחו חלק פעיל בהקמת המדינה.

עכשיו ברכישה ישירה  במחיר 70 שקלים הכולל משלוח בדואר.

ניתן לשלוח מזומן או צ'ק אל

נגה מרון, ת.ד. 628 רמת גן, 52105.

לפרטים נוספים:  emarron@013.net

* * *

רות ירדני כץ

אל-לנו להיסחף

אני שמחה שישנה התייחסות לאישיות שאנחנו חושבים שיכולה למלא את תפקיד נשיא המדינה הבא. הועלו עוד שמות בנוסף לדן מרידור או בני בגין. יוסי אחימאיר הציע  את יהורם גאון, (בצחוק או לא בצחוק?) איילה ז' את רבקה מיכאלי (קונטרה ליהורם גאון?)

יש לי הערכה אדירה ליהורם גאון ולרבקה מיכאלי, בלעדיהם חיי לא היו חיים. גדלנו יחד איתם ושניהם עשו לנו רק טוב. אבל אל-לנו להיסחף כי אז למה לא עודד קוטלר, דויד גרוסמן או יצחק פרלמן?

אבל בהחלט יש מקום ברשימה בנוסף לפרופ' רות גביזון ונתן שרנסקי שאורי הייטנר הציע. גם לאהרון ברק ודורית בייניש נשיאי בית המשפט העליון לשעבר, ובוודאי יש עוד שראויים.

כולנו זוכרים את בחירתו של פרופ' אפרים קציר שכל חייו עסק במדע. מדען חוצה גבולות וימים שהגיע להישגים בתחומו ושמו הלך לפניו. קציר האיש הצנוע והעניו, בהיותו נשיא המדינה, לא עשה רוח וגלים. כאשר נבחר היו רבים שהרימו גבה ושאלו: "מי האיש? מנין בא? מה לו ולתפקיד הזה?" – והתואר שקיבל ולא בצדק היה "נשיא אפור."

אפרים קציר מילא את תפקיד הנשיא רק חמש שנים כי הוא לא כל-כך התחבר לתפקיד ובער לו לחזור לאקדמיה ולמחקריו. 

לפי הבנתי מי שצריך למלא את התפקיד הנכבד הזה חייב להיות אדם מקובל, מוסכם, בעל הישגים, מוכר בעולם, שמבין את רזי הפוליטיקה, חי אותם, היה מעורב ושיכול להרגיע ולמתן, ולייצג אותנו איפה שצריך ומתי שצריך. אין דוגמא טובה יותר מהנשיא הנוכחי, שמעון פרס.

שיהורם גאון ורבקה מיכאלי ימשיכו לענג ולהצחיק ולעשות רק טוב על הנשמה.

אהוד: אני בעד רובי ריבלין.

* * *

שווה צפייה והאזנה

עדות מכורש הפרסי

גליל חרס מרתק

הצהרת כורש הינה סמל חזק לסובלנות ורב-תרבותיות

בהרצאה מרתקת זו ניל מקגרגור , מנהל המוזיאון הבריטי

עוקב אחר 2,600 שנות היסטוריה במזרח התיכון בעזרת חפץ יחיד זה:

http://www.ted.com/talks/lang/he/neil_macgregor_2600_years_of_history_in_one_object.html

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: פרקי יומן (1967)

חודשים רבים שלא נגעתי ביומן. בינתיים הייתי מגוייס חודש במלחמה, בגדה המערבית וברמה הסורית. המאורע היחיד שאירע לי משך כל התקופה האחרונה הינו הידידות הנפשית העמוקה עם פנחס שדה. מצאתי בו רע כמוהו היה לי רק אורי שולביץ. אדם עימו אפשר לשוחח בגילוי-לב עד השעות הקטנות של הלילה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 31 ביולי 1967.

*

ובייחוד חזקה עליי השפעתו של פנחס שדה, אשר השיחות השבועיות או דו-שבועיות איתו הן פגישותיי הטובות ביותר עם אדם, ומזכירות לי את תקופת ידידותי הטובה עם אורי, ואת השעות היפות של השראה שהיו עם פ. שדה הפך לעיתים לכמין מצפון שני שלי. ובכל "הפעילות הציבורית" שלי, או עסקיי עם המילואים – עומדת בפניי שאלתו, והכרעתו – וכי מה חשוב לך יותר – כל השטויות האלה, או הספרים שלך. אתה חי רק פעם אחת. אינם יכול לזכות בטוב אשר בשני העולמות.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 28 בדצמבר 1967.

אהוד בן עזר: פרקי יומן (1968)

אותו ערב לקחה אותי דיקלה [שם בדוי] אל ליאונה [שם בדוי] והשאירה אותי שם. הילדה כבר ישנה. ישבנו שנינו, מאחר שהתקרבתי אליה ביקשה שנצא לטייל על חוף הים.

היה ערב חמסין בתוך כמה ימי חמסין רצופים של הפסח. טיילנו על החוף, חבוקים, הלוך וחזור, ובכל מקום היו זוגות שרועים ולא מצאנו לנו פינה. לבסוף הלכנו לאורך הקיר הדרומי של בריכת גורדון, בין הסלעים, ואל הקיר המערבי הפונה לים [זה היה עוד בטרם נבנתה המרינה], ושם השתרענו. ליאונה פשטה את חולצתה ואנחנו התגפפנו והתנשקנו, שוכבים-למחצה על פני הסלעים.

אחר כרבע שעה היא הבחינה פתאום באדם העומד בפינת הקיר הדרומי-מערבי, ומעשן סיגריה, ומתנודד באופן מוזר. היא דיברה, קצת בהזייה, ואמרה שהוא שיכור או משוגע ואולי בא להתאבד או לזרוק עצמו בין הסלעים, לים.

צחקתי לה.

לפתע התנודד האדם ונפל אל הסלעים. אמרתי לה שהוא נפל וכי עליי לקום ולגשת לעזור לו, כי אני חובש במילואים, אך היא נבהלה ואמרה שסתם דיברה וכי אינה מאמינה לי שאכן כך קרה לו.

לא ידעתי אם הרגיש בנו או לא. לפתע קרא: "חבר, בוא תרים אותי."

ניגשתי אליו. הוא שכב במים, אפרקדן, בין הסלעים. ניגשתי לעברו בזהירות, לבחון אם אין לו נשק ביד, נתתי לו יד והרמתי אותו למצב ישיבה.

הוא מילמל משהו על סבוטאג' ועל כך שהוא יראה למישהו הנמצא בבריכה ועומד שם. כל זה אירע בלילה, בערך בשעה אחת-עשרה. שאלתי אותו אם שתה ואמר שכן. רציתי לעזור לו במשהו אך אפילו סיגריות לא היו עימי כי נשאתי את המקטרת.

שאלתי אותו אם להביא לו משהו או לקחתו – והוא סירב.

לפני שהלכנו אמרתי לו שאני רוצה שהוא יקום, כדי לראות אם הוא יכול ללכת ואם לא נפגע. שוב נתתי לו יד והוא קם ועמד. זרק קופסת סיגריות רטובות אל הים. נעליי נרטבו, וגם חול נכנס בהן מן הטיול על החוף. הוא עמד שוב בפינה, כבראשונה, ואני כבר קצת התרחקתי ממנו, ולפתע קפצה ליאונה, שעמדה מולו, בבהלה ואמרה לי שנלך ונסתלק מיד.

חשבתי שהראה לה את אבר-המין שלו, אך היא לחשה לי ששלף סכין מיטבח, ופנה לצד הסלעים, לאורך הקיר המערבי, ועוד קודם לכן אמר שהוא עוד ימצא דרך להיכנס לבריכה, (בריכת גורדון הסגורה בלילה).

לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי להזעיק סתם אנשים בלתי-מזויינים. אמנם הסתובבו כמה על החוף ולפני הבריכה, מצד מזרח. משכתי את ליאונה עימי. מצד שני, גם למשטרה לא התחשק לי כל-כך ללכת ולהעיד. לבסוף עלה בדעתי שאני יכול לצלצל ולמסור את כל הפרטים מבלי לומר את שמי, וכך אמנם עשינו. נכנסנו לקפה "ורד" ומשם צילצלתי למשטרה ומסרתי הודעה. היומנאי שאל אם אני מוכן לבוא לזהות את האדם, וסירבתי, ולבסוף שאל אם אפשר לדעת מה שמי – עניתי שאני מעדיף שלא, והוא סגר את הטלפון. מה היה הלאה אינני יודע.

ליוויתי את ליאונה לביתה. סמוך לביתה עצרה, נשענו אל מכונית, היא התרגשה כל-כך שפירפרה וברחה באמצע.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 23 באפריל 1968.

*

בגיליון "הארץ" של ראש השנה התפרסם פרק מ"על מצבו של האדם" של שדה, חלק שני, "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", ובו תיאור מותו של אבשלום ולילו האחרון עם אביגיל. אחד הפרקים הנפלאים שנכתבו בשפה העברית. וכמין קוריוז – נכנס בו קטע ממה שקרה לי בזמנו עם ליאונה על שפת הים של תל-אביב, ליד בריכת גורדון. כאשר אבשלום שוכב עם אחותו, מתגלה יונה בן דוד העומד ומתנועע – כאותו אדם בחוף גורדון, בצלע הבריכה. ואבשלום ניגש ואומר לאביגיל שהוא מוכרח לגשת אליו כי אולי הלה חולה, בדומה למה שסיפרתי לשדה בזמנו על מה שהתרחש בחוף.

הוא שאל אותי אותו ערב, כשישבתי אצלו: "אהוד, אתה חושב לכלול את מה שקרה לך אותו לילה עם ליאונה באחד מספריך?"

אמרתי: "לא."

 "אז אתה מרשה לי להשתמש בזה לסיפור שלי?"

 "פנחס, לכבוד הוא לי. אתה רשאי לעשות בסיפור מה שאתה רוצה."

בשנה האחרונה קנה לו שדה את הבכורה בין הסופרים הכותבים כיום בארץ, בהשאירו את רובם אם לא כולם הרחק מאחוריו, ובקובעו רמה שקשה להתחרות בה אך גם קשה לכתוב אחרת לאחר שהוצבה. כך, פחות או יותר, גם דעת יהושע הכותב עתה את הרומאן השני שלו. ביום שישי האחרון, בשיחה בטלפון, התוודה לפניי, די בכאב, על הרגשתו כי עולמו של שדה ועולמו שלו עצמו נמצאים די קרובים, וכי הפרק שהתפרסם ב"הארץ" דומה בהרבה לפרק הסיום שתיכנן לרומאן שלו [כניראה "האישה הגדולה מן החלומות"] ואשר גם בו צריך להתרחש רצח.

בעיני ענת [לימים אשתי הראשונה] אין שדה מוצא חן, וזאת לאחר ביקור אחד שלנו אצלו אשר לא היה מוצלח ביותר. הידידות שלי איתו מרגיזה אותה, אין היא מבינה את שיגעונותיו ומוזרויותיו, ומרגיז אותה שלדעתי הוא עולה עליי בהרבה בכתיבתו. אהבתה אליי מעוורת את עיניה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 23 בספטמבר 1968.

*

וכך מתאר שדה את רצח אבשלום, לאחר הזדווגותו עם אחותו העירומה אביגיל, בשוכבם על פני האדמה בפאתי ירושלים:

 "לפתע, כנבעתת, התרוממה אביגיל וישבה על מקומה. בין העצים, בריחוק מה, כמו רוח-בלהות שהתגשמה מתוך האין, ניראתה דמות איש. פניו לא ניראו בחשיכה, אך אביגיל הכירתהו מיד: היה זה הבחור בעל השפתיים המשוחות באודם. כיצד הגיע לכאן? הייתכן כי הלך בעקבותיהם, בחשאי, בהיחבא, לאורך כל הדרך? ומה מוזר: הלה לא עמד דומם, אלא היה מתנועע על מקומו כבאיזו עווית, או כמקיא. ועם זאת לא השמיע שום הגה.

 "לרגע דימה אבשלום כי אין זאת אלא שעיניו רואות מראה תעתועים, ואולם הוא ידע כי לא כן הוא. דמות האיש היתה ברורה וגלוייה לעין, ומרוחקת אך כעשרים צעד מהם. אבשלום קם, לאיטו, ועמד על רגליו.

 "אל תיגש אליו, לחשה אביגיל.

 "אולי הוא חולה? אמר אבשלום, בהיסוס... הוא פנה אל עבר הדמות, ובטרם הספיקה אביגיל, שחשה ברגע ההוא להתעטף בחולצתה, לעצור בעדו, כבר היה רחוק ממנה מרחק פסיעות אחדות, והיא ראתהו הולך באפלולית, אל בין העצים, הולך וקרב אל הדמות, אשר עתה ניצבה כמסומרת, ללא ניע וללא הגה.

 "מה שהתרחש שם, עכשיו, באפלולית, בין העצים, לא נמשך אלא רגע קצר מאוד, ולא היה נהיר לאביגיל ממקום שבתה. לכהרך-עין ניראו שתי הדמויות כמתמזגות לגוש מטושטש אחד, משהו זע, נשמע קול עמום, מכוער, ואחריו כעין אנקה חטופה, ומיד שב הגוש הכהה והתפרד, חלקו האחד חמק כצל בין העצים ונעלם כלא-היה, השני שח לפתע, כמו התגמד, וקרס ארצה... אביגיל קפצה על רגליה. ליבה פעם בפראות. היא חשה אל המקום, וכשרכנה ארצה, ראתה את אבשלום יושב בלי נוע, מכווץ, ידיו שמוטות וראשו נופל על חזהו. מה מוזרה היתה ישיבתו כך, אביגיל קראה בשמו, ולא ענה. משהו רשרש בין העצים, ומי אחרי-כן נשמע מאותו מקום כעין חרחור, שיצא ספק מגרונו של יצור-אנוש ספק מגרונה של תנשמת. אביגיל כרעה על ברכיה והניחה ידה על כתפו של אבשלום. קצות אצבעותיה נגעו במשהו לח וחמים. היא לפתה את זרועו. גם זו היתה לחה. דם! קילוח דק של דם היה מפעפע וניגר מתחת לעצם הבריח ומטה, על החזה, על הזרוע. אין זאת אלא שהסכין פגעה באחד העורקים. פלצות אחזה בה באביגיל. הדם הוסיף לקלוח, לא בשפע אך באין מעצור." (מתוך: "העשב האדום בוער לאט, הנהר האדום זורם לעד", ספריית תרמיל, פירסומי קצין חינוך ראשי, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1970, עמ 46-44).

לא במקרה כלל שדה באותו ספרון גם את "הסיפור על אודות איילה" מתוך "החיים כמשל" (1958), שבו תיאר את קנאתו לאיילה, אשתו-לשעבר. הוא מספר שם שערב-ערב היה עומד ואורב לה תחת חלונה:

 "פעם (זה היה בחורף; איילה החלה מתיידדת אז עם צייר אחד, בחור ממולח, שרישומיו הווירטואוזיים וסגולתו להתחבב על אלה שנזקק להם היקנו לו כסף אף פרסומת) ראיתיה, בעומדי שם בשעת ערב מוקדמת, בצאתה מן הבית בלוויית ידידה. הלכתי לביתי, נטלתי סכין וחזרתי. חיכיתי עת ארוכה – אולי שעות אחדות. גשם החל יורד; שותת מים הוספתי ועמדתי מסתתר בצילה של גדר, עד שלבסוף, אחרי חצות, ראיתים בשובם. הם לא הבחינו בי וניגשו עד לפתח הבית. אני אמרתי בליבי, כי אם ייכנס הבחור עם איילה לחדרה, הרי שבצאתו אשחט אותו; אבל אם ייפרד מעליה ליד הפתח – הרי אין לי עליו ולא כלום. [- - -]

 "עברו רגעים ארוכים. הרגשתי שאני עייף וחולה. רקותיי להטו; במוחי לא היתה שום מחשבה; השניים הוסיפו לעמוד ולהסתודד; חיכיתי.

 "לבסוף נכנסה איילה בפתח והצייר פנה לאחוריו והלך. הוא עבר כה סמוך אליי עד שכנפי מעילו נגעו במעילי שלי. אחר-כן נעלם בחשיכה.

 "הוספתי ועמדתי עוד איזה רגעים – איני יודע כמה – ובאחד מהם התרחש לי דבר מוזר, דבר שהתרחש לי כבר איזה פעמים בחיי: כמו ברק היכתה לפתע את כל הווייתי תחושה עמוקה של מוות." (שם, עמ' 77-74).

לימים סיפר לי אורפז מפי שדה כי לאחר שאשתו הראשונה יעל, הקרוייה ב"החיים כמשל" איילה, עזבה אותו, היא החלה יוצאת עם גבר אחר. שדה התמלא קינאה נוראה, לקח סכין והחל לעקוב אחריהם. באחת הפעמים עמד לדקור את הגבר שהיה עם אשתו-לשעבר ורק ברגע האחרון התעשת.

הסצינה שבה יונה בן-דוד דוקר למוות את אבשלום אינה אפוא רק פרי מה שסיפרתי לשדה ממה שקרה לי אותו לילה עם ליאונה אלא שאובה ממה שקרה לו עם איילה ב"החיים כמשל".

כל חייו התנודד שדה בין ההזדהות עם יונה בן-דוד החלכה, הצמא למגע אישה, הבודד מחוסר-ברירה – לבין אבשלום, היפה, הגא, אהוב הנשים, החי מעבר לטוב ולרע, המתבודד מרצונו, והוא היפוכו הגמור של יונה. שני אלה דרו יחד בנפשו של שדה והיו, יותר מכל דבר אחר – הוא-עצמו.

*

שרי. פגשתי בה ערב אחד ברחוב דיזנגוף, כשטיילתי יחד עם ענת. שער פזור כמו בתמונת השער של "על מצבו של האדם", ונוס של בוטיצ'לי. שרי שימשה לפנסח שדה דגם לדמותה של אביגיל בספר הזה. פניה הזקינו מאוד, נתארכו והן כמו חרושות קמטים. לאחר יומיים, כפי שנתברר לאחר מכן, פגשה במקרה את שדה בכיכר דיזנגוף והם שוחחו שעות ארוכות בביתו, לאחר שלא התראו כשנתיים. הוא מתפעל ממנה ו"שואב" את דמותה, בלא ספק למען הפרקים החסרים עדיין בחלק השני של ספרו.

בעיניי ניראתה מוכה מאוד ונואשת. מי יודע איזה עתיד נורא נשקף לה. אימה היתה בזמנו תקופה ארוכה אהובתו של דודי יחיאל [שהיה חביבן של נשים רבות בפתח-תקווה] והם אף עמדו להתחתן, אלא שהיא כניראה נסוגה ברגע האחרון למרות שאהבה אותו, משום שלא ניראה בעיניה די מבוסס מבחינה כלכלית [ואולי היו גם סיבות אחרות]... אביה של שרי הוא הבעל השני של אימה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 16 באוקטובר 1968.

*

פנחס שדה, על "אנשי סדום" – הוא חושב שצדקתי בכך ששיערתי מראש כי הספר לא לטעמו. אמנם הספר מעניין, כתוב יפה ובסגנון, אבל, הוא מרגיש עצמו כמו שאמר קצטניק במשפט אייכמן – כנמצא על פלניטה אחרת. במצב שבו הוא נמצא עתה, וכל אשר מעסיק אותו – ניראה לו הספר מרוחק כאילו הוא, או הספר, שרויים בפלניטה אחרת. ואין הוא יכול להתייחס לכתוב בו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 17 באוקטובר 1968.

*

אולי אני מחמיץ פגישות כה רבות עם קהל בהרצאות בדיבור על "נושאים" [תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית] ועל סופרים השייכים יותר לסוציולוגיה של הספרות מאשר לנשמתה ולרוחה. אך אולי טבעי הוא כך שאינני יכול לדבר בצורה אכסהיביציוניסטית, רגשית-מדי, או בנוסח ה"מגיד" של פנחס שדה, אשר קודם כל, ותמיד, כדי ליצור "אווירה" – מפחיד בני אדם במותם הבלתי-נמנע, ואחר כך מטיף להם מוסר לבל יבזבזו את חייהם.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 20 באוקטובר 1968.

*

היחידי שאמר ביקורת נכונה [על מסתי "פורצים ונצורים"], נבונה, מנקודת מוצא אמיתי של הספרות – הוא פנחס שדה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 26 בדצמבר 1968.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* התעשרנו! חברת "א.ב.ע. אחזקות", שבאמצעותה אנחנו ממנפים את עסקינו ומקבלים מהבנקים הלוואות גדולות ללא ביטחונות ממשיים – הגיעה להסכם עם חברת "תנובה" לפיו תשלם לנו "תנובה" במזומנים את מחיר "נפח המים על תקן גבינה" שהיא מוסיפה לכל גביע גבינת קוטג' 5% – מינוס מחיר המים נטו שהיא מוסיפה על חשבונה לאותו גביע.

* אהוד היקר, בגיליון הנוכחי נשמט שמי מרשימת הכותבים (וגם  שמך מהקטע שלך על שלמה שלוש).

ואשר לעובדה שמיספר קוני "מסעותיי עם נשים" אינו מגיע אפילו ל-20! – זו כפיות טובה שממש לא תיאמן.

תקוה וינשטוק

אהוד: אכן היתה זו טעות שלי בקשר לרשימתך המעניינת על השלוּשים, ששכחתי לציין אותה בתוכן העניינים בתחילת הקובץ של גיליון 868.

את הרשימה שלי על שלמה שלוש לא רציתי לציין בפתיחה כי מי שלא הכיר אותו יחשוב שזה עתה הוא נפטר.

* שלום אהוד, דבריו של משה גרנות הם הם השיח האנטישמי, או יותר נכון השיח הגזעני. להשוות יהודים שנקלעו אחרי גירוש ספרד לארצות אירופה המתקדמות עם אותם יהודים ממש שברחו לארצות המוסלמיות היא השוואה לא הוגנת  מוטב להשוות את היהודים שהיגרו מן המגרב לצרפת עם אלו שאיתרע מזלם והיגרו לישראל שבה דוכאו, הושמו ללעג ונסגרו בפניהם כל האפשרויות. התוצאה? זוכה פרס נובל, יהודי צרפתי מן המגרב, סרז' הרוש. חבל שמאמר נוטף רשע שכזה זוכה להתפרסם, ועוד מגובה בשקרים.

יהודה ל.

אהוד: אם איני טועה, חלק ניכר מיהודי המגרב אינם צאצאי מגורשי ספרד אלא צאצאי שבטי הברברים שהתגיירו, ואשר יהודים יוצאי ספרד במגרב התייחסו אליהם בבוז.

דבר נוסף, יהודים עשירים ומשכילים מן המגרב, בייחוד מאלג'יר, שהיו בעלי אזרחות צרפתית, העדיפו בשנות החמישים להגר בתנאים טובים לצרפת במקום לעלות לישראל, אבל שלחו אלינו רבים מן הזקנים, וחסרי היכולת מבני עדתם, ואנחנו קיבלנו את כולם! כך שלכל דמגוגיה יש שני צדדים.

* סלמאן מצלחה: "כל מתק הסיסמאות והכתרים שקשרו המשטרים הערביים לעצמם היו ריקים מתוכן. דו"חות האו"ם על מצב ההתפתחות האנושית בעולם הערבי, בהשוואה לשאר העולם, חושפים את האמת המרה. אחוז האנאלפביתיות, למשל, הוא מהגבוהים בעולם ושיעור הפוקדים את בתי הספר היסודיים נמוך אף משיעורם בארצות המתפתחות. כל העושר של הנפט קיים רק על הנייר מבחינת העמים הערביים, שכן, התמ"ג של כל ארצות ערב גם יחד אינו משתווה לזה של ספרד לבדה. ההשקעה במחקר ופיתוח בעולם הערבי לעומת שאר העולם, היא מן הנמוכות ביותר.

"מהפכת הידע בעולם אינה מחלחלת אל העולם הערבי. הוא אינו משתתף ברכישת ידע ולא בתרגומו, שלא לדבר על יצירתו. כמות הספרים שמתורגמים כל שנה בספרד לבדה משתווה לכל הספרים שתורגמו לשפה הערבית מאז ומעולם, לפי דו"חות האו"ם. לא פלא, אם כן, שבדירוג האוניברסיטאות הטובות בעולם אין ולו אוניברסיטה אחת מהעולם הערבי והמוסלמי. לשם השוואה, שלוש אוניברסיטאות ישראליות נכנסו לרשימת המאה הראשונות.

"'אינטלקטואלים' מוסלמים משננים במשך דורות שכל האמת והידע מצויים בקוראן. מי שמחזיק בתפישה כזאת, כמו חמור, מובטח לו שיישאר לעד מאחור." ["הסיבות לנחשלות הערבים", "הארץ", 27.8].

* חיימקה שפינוזה: על שער המוסף השבועי האחרון של עיתון "הארץ" מיום 23.8.13. מופיע צילום בוורד של הצלם אילייה מלניקוב ובו רואים ילדה יפה כבת ארבע פשוקת רגליים בשמלה ורודה המבליטה בטן קטנה, רגליה הערומות יחפות, בתנוחה מגרה, ורואים גם תנועת משיכה מפתה של השמלה בידה הימנית של הילדה, משיכה המבליטה את בטנה, וכאילו היא מציעה את עצמה. באתר האינטרנטי של העיתון רואים זאת בצורה ברורה יותר, ללא כיתוב הכותרת, שבעיתון המודפס הוא עולה על מרכז התמונה.

אילו הייתי פדופיל הייתי מאונן על התמונה הזו השכם והערב כמוצא שלל רב, ודווקא בעיתונות ההגונה-כביכול.

ועל כך גם כתבתי שיר קטן:

שבי לי ילדה קטנה

על הקטן

ואני אמנֵף אותך

אמנף אמנף אמנף

אותך מכאן

עד פקיסטאן.

* יש לשער שבנק המטרות בסוריה של צבא ארה"ב קיבל הלוואה רצינית מבנק המטרות בסוריה של צה"ל.

אך באותה מידה אפשר לשער כי בינתיים מפנים הסורים בניינים ובסיסים של אותן "מטרות" כדי שיהיה לאמריקאים מה להפציץ, ואובמה ייצא ידי חובתו. וייתכן גם שהם ממלאים בניינים אחדים של מחסני נשק חימי – בנשים ובילדים, כדי שיהיה אפשר להראות לתקשורת העולמית את הגופות המרוטשות באשמת ארה"ב!

"ישראל מצפה לקבל התרעה מוקדמת מהאמריקאים על מועד התקיפה, אך ייתכן שזו תינתן רק שעות אחדות לפני ההפצצה שלהם, מחשש לדליפת המידע. הקשר בין שני הצבאות הדוק במיוחד כעת, גם ברמת הרמטכ"לים – בני גנץ ועמיתו הגנרל מרטין דמפסי." [עמוס הראל, אתר "הארץ", 28.8].

מעניין אם גם אובמה וקרי יודעים על התיאום בין הצבאות או שהם עדיין עסוקים בפתרון הבעייה הפלסטינית והבנייה הישראלית במזרח-ירושלים.

* ובינתיים איזו שערורייה היא זו שבפני מועצת הביטחון אין מועלה שוב נושא הבנייה הבלתי-חוקית של ממשלת ישראל בבירה ירושלים! איך, איך העולם הנאור שותק מול זוועות הבנייה האלה, שלעומתן מחווירות גם גופות הסורים, גברים נשים וטף –  שניספו בהתקפת הגז האסאדית בפרברי דמשק!

* תדהמה בליבריה: כל המועמדים לתואר ראשון נכשלו בבחינת הכניסה לאוניברסיטה. לראשונה התבקשו 25,000 בוגרי תיכונים המעוניינים בלימודים גבוהים להיבחן, אך נכשלו כולם. דובר האוניברסיטה: "הם לא יודעים אנגלית בסיסית!" ["הארץ באינטרנט, 27.8].

כמה טוב שאצלנו התלמידים לא מפסיקים לשחק בכל ארסנל המכשירים האלקטרוניים, מטלוויזיה ועד סמארטפונים, וכך האנגלית נעשית להם שפה שנייה מרגע שהם מפסיקים לינוק ולומדים להפעיל את אצבעותיהם על המקשים ולא על הפטמות של אימותיהן.

* אתמול לפני הצהריים ירדנו לשחות בחוף גורדון המחודש תל-אביב. יחסית למה שהיה קודם, חלקים ניכרים ממנו כוסו בבטון, אבל מאחר שהים מרחיב כל הזמן את קו החוף שכבר נושק ממש לשוברי-הגלים העשויים סלעים, ומאחר ששטח המיבנים המסחריים לא גדל, יש לקוות לשיפור לאחר שכל העבודות תסתיימנה.

כרגיל הנחנו את השקית ובה טי-שירט ומכנסיים על גדר תחנת ההצלה, ומתחתם על החול את הסנדלים. הפעם לא הפכנו אותם, כדרכנו. כאשר חזרנו מהשחייה הם כבר לא היו. נגנבו. זוג סנדלי נאות, אמנם כבר ישנים מאוד. מזל שלקחנו שטר של חמישים בכיס המכנסיים, וכך יכולנו לחזור במונית הביתה ולא לדדות יחפים כמעט את כל רחוב גורדון בואכה כיכר רבין.

סימן זיהוי לסנדלים: הגפה, מתחת לעקבים, מסומנת ב-X.

* כותבים לנו: מכתבו של "דני"  לרמטכ"ל (שהציג האלוף שלמה אראל) וצוטט ב-חב"ע 866 – הובא במאמר של אמיר אורן ביומון "הארץ" מיום 29 בינואר 2012.

http://www.haaretz.co.il/1.1628119

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,515 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,446 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל