שנה טובה!

גיליון מס' 870 לקראת ראש השנה תשע"ד

עם הצרופות של שתי שנות טובות של נורית יובל וצביקה זליקוביץ, צרופת בול פתח-תקווה משנת 1909 וכן בול עם סמל פתח תקווה של דואר ישראל משנת 1966 ששלח יהונתן טל.

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז באלול תשע"ג 2 בספטמבר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְאֵלַת תָּם. // יואל רפל: עושים סדר בראש השנה. // מרדכי קידר: אוראקל מזרח תיכוני. [ציטוט]. // אשר תורן: למה אף אחד לא מתייחס לסוגייה מי התחיל במרד הסורי? // סמדר פרי: משב רוח רענן, מפתיע, אמיץ, ישיר ומסקרן נוחת עלינו מערב הסעודית. [ציטוט]. // משה כהן: 1. מה אתם דואגים? 2. על מה הם מדברים? // מתי דוד: התנפצה העלילה שישראל "אשמה" במתחולל מסביבה. // ד"ר יערית בוקק-כהן: במה לתיסכולי ה"אשכנזים". // עמוס אריכא: אוייב ארסי מבית – "עסקני הקיפוח" של משה גרנות. // י"ז: הערות לגיליון מיספר 869. // גדי וילצ'רסקי: הפנים האמיתיות של אמנון לוי. [ציטוט] // אליהו עדי כהן: בני יוסף אליהו שלוש נישאו לאשכנזיות. // מוּקֵי אֶלְדָּד: זִכְרִי נָא בִּתִּי.// מנשה שאול: החשת הקץ. [ציטוט]. // פוצ'ו: וזה מה שקורא כשמתחילים לשאול את אליהו הכהן כל מיני שאלות. יוחאי בן נון גיבור ישראל והנרקוזה שנירקז. // אהוד בן עזר: על בול פתח תקווה משנת  1909 ועל סמל פתח תקווה. // קובי גיסין:  החינוך, החינוך... // אורי הייטנר: 1. לפיד – איש השנה תשע"ג. 2. הוועד האורווליאני. 3. לזכרה של אמא, במלאת 25 שנים למותה. 4. צרור הערות 1.9.13. // ענקי הספרות העברית לא מתים. // ישראל גולן: קיבלתי היום את הספר. // נגה מרון: בקורות חיי האישיים אין די הרפתקאות מפותלות. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אבשלום רייכלין בוואדי פוקין. פרקי יומן 1969. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

שְאֵלַת תָּם

בִּמְדִינָה רְצוּצַת אַלִּימוּת

בַּמִּזְרָח הָעַרְבִי הַפָּרוּעַ

שֶאַלְפֵי בְּנֵי-אֱנוֹש נִדּוֹנִים בָּהּ לָמוּת

בְּאוֹתָהּ הַשְּחִיטָה אֲיֻמַּת הַכַּמּוּת

שֶשּוּם שְבִיב הִגָּיוֹן אוֹ צָו אֵתִי עֶלְיוֹן

עַד לְרֶגַע זֶה לֹא עֲצָרוּהָ.

בִּמְדִינָה בָּהּ הַמָּוֶת מֻנְצָח

בְּאֵינְסְפוֹר וָרִיאַצְיוֹת שֶל הֶלֶם

בָּן מֻטָּל מְנֻצָּח הַדִּבֵּר "לֹא תִרְצַח"

מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָם שֶל כָּל אֵלֶּה

יְלָדִים וְנָשִים, צְעִירִים וִישִישִים

אִם בְּחַאלֶבּ אוֹ חוֹמְס אוֹ דַמֶּשֶׂק –

מִתְרוֹצֵץ לוֹ אִיש תָּם מֵהָכָא לְהָתָם

בְּחוּצוֹת הַחֶמְלָה הַנִּרְמֶסֶת

וְרוֹאֶה אֵיךְ זְרוּעוֹת שָם עָרִים עַרְבִיּוֹת

וּכְפָרִים אֵיךְ דְּחוּסִים שָם בְּגֹדֶש

בַּלָּהוֹת מַזְוִיעוֹת שֶל פְּגָרִים וּגְוִיּוֹת

מִדֵּי יוֹם וְשָבוּעַ וְחֹדֶש

שֶרֻבָּם לֹא זוֹכִים אַף לְקֶבֶר-אַחִים

אַךְ לַמְרוֹת שֶמֵּתִים, כַּיָּדוּעַ,

לֹא פּוֹצִים אֶת פִּיהֶם, כְּמוֹ נִשְמָע בֵּינֵיהֶם

אֵיזֶה קוֹל מִסְתּוֹרִי וְתָמּוּהַּ.

וְהַקּוֹל הַזֶּה, קוֹל מֵאָה אֶלֶף מֵתִים

שֶקֻּפְּדוּ חַיֵּיהֶם, כָּךְ נוֹדַע לִי,

לֹא בַּנֶּשֶק הַכִּימִי כִּי אִם בַּשְּפָטִים

שֶל הַנֶּשֶק הַקּוֹנְבֶנְצְיונָלִי

מְהַדְהֵד וּמַשְמִיע אֶת זַעֲקָתָם

בִּשְתִיקָה חֲזָקָה מִכָּל רַעַם

אֲבָל לֹא בְּאָזְנָיו הַכְּרוּיוֹת שֶל הַתָּם

אֶלָּא רַק בְּלִבּוֹ שְטוּף-הַזַּעַם.

אָז נוֹשֵׂא אוֹתוֹ תָם אֶת עֵינָיו אֶל מוֹתָם

שֶל אֶחָיו הַפְּזוּרִים מִכָּל עֵבֶר

בֵּין אַלְפֵי הַפְּגָרִים שֶאֵינָם נִקְבָּרִים

וְאֵין מִי שֶיִּכְרֶה לָהֶם קֶבֶר

כִּי גַם בְּלִי נֶשֶק כִּימִי שֶל רֶצַח-אֵימִים

מִדָּמָם אַדְמַת סוּרְיָה רָוְתָה לָהּ

וּפוֹנֶה דְמוּעַ-עַיִן לָאֵל בַּמְּרוֹמִים

וְשוֹאֵל אוֹתוֹ: אֵיךְ זֶה, יָא אַלְלַהּ,

שֶכְּשֶטֶּרֶם הֻכְנַס לַתְּמוּנָה, חֵי נַפְשִי,

נֶשֶק כִּימִי מוּל עַם חֲסַר-יֶשַע

לֹא טָרְחוּ צִדְקָנֵי הָעוֹלָם הַחָפְשִי

לַעֲצֹר לוּא בִּמְעַט אֶת הַפֶּשַע,

וּכְשֶטֶּבַח-עַם מַר כָּאן בֻּצַּע בְּכֵלִים

רְגִילִים כְּמוֹ פִּגְזֵי אַרְטִילֶרְיָה

הִסְתַּפֵּק הָעוֹלָם הַחָפְשִי בְּמִלִּים

וּוַדַּאי לֹא נִתְקָף בְּהִיסְטֶרְיָה

כִּי לֹא דַי בְּאַלְפֵי נִרְצָחִים שֶהֻמְּתוּ

עַל מְנַת שֶמּוֹתָם יַפְעִיל לַחַץ

וְאוֹבָּמָה וּשְאַר בְּנֵי בְּרִיתוֹ יִנְקְטוּ

(תוֹךְ דְּחִיוֹת שְהִיוֹת) מַכַּת-מַחַץ

אַךְ מֵרֶגַע שֶטֶּבַח כָּזֶה מְאֻבְחָן

כְּנִגְרָם מִתִּפְעוּל נֶשֶק כִּימִי

זֶה מַזְנִיק הִתְעָרְבוּת, בְּעוֹד אִיש לֹא מוּכָן

לְהַחִיל קַו-שִוְיוֹן לֵגִיטִימִי

בֵּין הַקֶּטֶל הַזֶּה לְמוֹתָם שֶל אַלְפֵי

הַטְּבוּחִים "רַק" בְּאֵש שֶל עוֹפֶרֶת

כְּשֶהַצִּינִיּוּת לֹא מַכְלִילָה בֵּין קְלָפֵי

הַצְדָּקַת מַכַּת-עֹנֶש מֻגְבֶּרֶת

אֶת הָ"רַק" הַמַּחְרִיד הַזֶּה בּוֹ רְצוּחֵי

אֵש הַנֶּשֶק הַקּוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִי

מִתְפַּגְּרִים בְּלִי קְבָרִים בְּדִיּוּק כִּטְבוּחֵי

אוֹתוֹ גֶ'נוֹסַיְד כִּימִי פָטָלִי.

בְּדֵרוּג-הַפְּצִיעוֹת הַמָּצוּי בְּשִמּוּש

בַּמִּנּוּחַ הָאַמְבּוּלָטוֹרִי

יֶשְנוֹ "קַל", "בֵּינוֹנִי" וְ"קָשֶה" וְ"אָנוּש"

וְיֵש פַּעַר-סִווּג קָטֵגוֹרִי

בֵּין דַּרְגוֹת-הַחֻמְרָה שֶאָדָם בָּן עָנוּש

אַךְ בִּתְחוּם הַתְּמוּתָה אֵין עֲדַיִן

מָוֶת קַל, בֵּינוֹנִי אוֹ קָשֶה אוֹ אָנוּש

וְכָל מָוֶת זוֹעֵק לַשָּמַיִם

בְּלִי הֶבְדֵּל אִם גּוֹרְמָיו הָיו כִּימִיִּים אוֹ

פְּרִי קוֹנְבֶנְצְיָה בָּלִיסְטִית מֻכֶּרֶת

וּמִשְטָר הַקּוֹטֵל אֶת אַלְפֵי בְּנֵי עַמּוֹ

בְּרִשְעוּת סִיטוֹנִית וּמֻפְקֶרֶת

אֵין לוֹ זְכוּת מוּסָרִית לְקִיּוּם שֶל קְבִיעוּת

אַךְ כֵּיוָן שֶבַּנּוֹף הַגְּלוֹבָּלִי

לֹא שוֹלֵט הַמוּסָר אֶלָּא רַק הַצְבִיעוּת

הַפּוֹלִיטִית הַקּוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִית

הִיא יּוֹדַעַת הֵיטֵב כִּי לַמְרוֹת שֶמִּזְּמַן

נֶאֱסְרָה לָחְמַת גָּאזִים שֶל רַעַל 

הִשְתַּמֵּש בָּהּ כְּבָר נַאצֶר אֶל מוּל צְבָא תֵימָן

וּמוּל כּוּרְדִּים – סָאדָאם הַבְּלִיַּעַל

וְגַם אַסַד הָאָב וְכָעֵת גַּם יוֹרְשוֹ

הַקּוֹטֵל אֶת עַמּוֹ, תְקוּף פְּסִיכוֹזָה,

כָּךְ שֶאִיש עַד הַיּוֹם לֹא עָקַר מִשָּרְשוֹ

אֶת הַנֶּגַע הַזֶּה,

הַכֹּל פּוֹזָה...

* * *

יואל רפל

עושים סדר בראש השנה

אם חשבתם שראש השנה זה עסק פשוט. חישבו שנית. יואל רפל על המאבק בין ניסן לתשרי, על מקור מנהג שליחת "השנות הטובות" ועל חלות בצורת ציפורים.

מתי הוא ראש השנה של השנה היהודית? על-פי הנאמר בתורה, חודש ניסן הוא החודש הראשון של השנה: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב), ומכאן שראוי לציין את ראש השנה דווקא ב-א' ניסן. בנקודה זו מתחילה התכתשות בין חודש ניסן שנדחה לבין חודש תשרי שנתקבל, ואשר היום הראשון שלו הוא ראש השנה. אלא שהמושג "ראש השנה" כלל אינו מופיע בתורה, ובתנ"ך כולו הוא נזכר פעם אחת בלבד, בספר יחזקאל, שם נאמר "בראש השנה בעשור לחודש" (מ, א), ודומה ששם הכוונה דווקא לחודש תשרי. אם כך הרי שיש לנו שני ראשי שנה – האחד בניסן והשני בתשרי. בניסן, שהוא על ציר הזמן ההיסטורי-לאומי, לציון יציאת מצרים, ובתשרי, לציון המימד האוניברסאלי.

מסכת ראש השנה של המשנה פותחת בהצהרה מרחיקת לכת: ארבעה ראשי שנה הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים (כלומר, מונים את שנות מלכותו של מלך בישראל מניסן). באחד בתשרי – ראש השנה לשנים (כלומר, מניין השנים מתחיל בתשרי).

המאבק בין ניסן לתשרי מקבל ביטוי נוסף במחלוקת חכמים בתלמוד (מסכת ראש השנה): "רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא עולם... בתשרי עתידין (ישראל) להיגאל... רבי יהושע אומר: בניסן נברא עולם... בניסן נבראו ובניסן עתידין להיגאל." המחלוקת בין הציר הלאומי-היסטורי לציר האוניברסלי נפתרה. ראש השנה לשנים הוא באחד בתשרי.

אופיו של החג בתקופת המקרא מתבטא בשמו הרשמי בתורה – "יום תרועה". אך מאיזה כלי נשמעה תרועה? מחצוצרה, כמו בשאר ראשי חודשים, או משוֹפר? תשובה לכך נותן לנו ספר תהילים: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" (פא, ד'). פסוק זה הוא גם מקור הביטוי "בין כסה לעשור" – בין ראש השנה (כסה) לעשור (יום הכיפורים).

היהודים אימצו את "יום ולנטין"

צביונו ואופיו של החג השתנו במרוצת הדורות. הרי ראש השנה בימי בית המקדש הראשון אינו כמתכונתו וסדריו בימי הבית השני; וודאי וודאי שלא כמקובל לאחר שחרב המקדש ובטלו הקורבנות.

השינוי בצביונו של החג משתקף בגיוון שמותיו: יום תרועה, ראש השנה, יום זיכרון, יום הדין, ימים נוראים. מנין בא הרעיון לכנות ימים אלה בכינוי "נוראים"? המקור לכך מצוי במדרש תנחומא (פרשת וישלח) בדרשה על פסוק מספר יואל הקושרת בין יום הכיפורים למושג "נורא". "כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו" (ב, יא) – זה יום הכיפורים, שבו ספרי חיים וספרי מתים נחתמים". בפיוט "ונתנה תוקף" נקרא ראש השנה "נורא ואיום" ובפיוט שחובר בימי הביניים נקראים שני ימי ראש השנה "הימים הנוראים". ממקור זה חדר הביטוי לספרות ההלכה וליצירה הספרותית.

מנהגי החג

ראש השנה עטוף ושזור מנהגים שכל עדה בישראל נתנה בהם סימנים. מקורו של המנהג לברך בברכה "שנה טובה" או במלואה "לשנה טובה תכתב ותחתם" הוא במאמר התלמודי: "אמר רבי כרודספדאי אמר רבי יוחנן: שלושה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינוניים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו – נכתבים לחיים. לא זכו – נכתבים למיתה."

ומנין האיגרות לשנה החדשה, ה"שנות טובות"? לדעת אורי סלע, המקור למנהג זה אינו יהודי כלל ועיקר. לדעתו, ראשיתו של המנהג בשנת 1800 – בכרטיסי ברכה שהודפסו ל"יום ולנטין". ב-1843 החלו להדפיס ברכות לשנה החדשה של העולם הנוצרי, מנהג שאימצו יהודי אירופה. הפרופ' שלום צבר מוצא את מקור המנהג ביהדות מרכז אירופה בהוראה ההלכתית מימי הביניים (מאה 15-14) כי מכתבים הנשלחים לאחר ראש חודש אלול יש לחתום בברכה "לשנה טובה תכתב ותחתם". תחילה היתה זו רק סיומת ולאחר מכן היתה הברכה למכתב בפני עצמו.

למה לא אוכלים אגוזים

מנהג רווח הוא לאכול מאכלים סמליים בסעודת ערב ראש השנה. המנהג שמקורו בתלמוד התרחב והתפשט מאד בשנים האחרונות עד שזכה לכינוי מיוחד: "סדר ליל ראש השנה" או "סימני ראש השנה". את המנהגים השונים ניתן לחלק לארבע קבוצות:

מאכלים סמליים – תפוח בדבש בתקווה כי "תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש"; רימון – שירבו זכויותינו (כגרעיני) הרימון; דגים – שנפרה ונרבה כדגים.

מאכלים שיש להם שם סמלי – כגון קרע (דלעת) – שתקרע רוע גזר דיננו, ויקראו לפניך זכויותנו; כרתי (כרשה) – שיכרתו שונאנו; תמרים – שיתמו שונאינו ואויבנו; רוביא (תלתן) – שירבו זכויותינו; סלקא (סלק) – שיסתלקו אויבנו ומשטיננו; ראש כבש או ראש דג – שנהיה לראש ולא לזנב. יש הרואים בראש של כבש זכר לאייל שנעקד במקום יצחק אבינו.

מאכלים שיש להם צורה סמלית – נהוג להכין את חלות ראש השנה עגולות או בצורה של סולם, ויש האופים אותן בצורה של ציפורים. עגולות – הן משום שהשנה עגולה כגלגל המזלות והן בצורה של כתר "ובכן לך הכל יכתירו"; סולמות – כביטוי לגורלו של אדם, "מי ישפל ומי ירום, מי יעני ומי יעשר"; ציפורים – על יסוד הפסוק "כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלים."

מאכלים שנמנעים מלאכול – אין אוכלים מאכלים חמוצים או מרים ונמנעים מלאכול אגוזים כיון שאגוז בגימטריה "חטא" (ללא ה-א).

מנהג נוסף הוא "תשליך" או "וטהר כיסינו", כאשר ביום הראשון של החג יוצאים יהודים אל מקור מים ומתפללים כי יקויימו בהם דברי הנביא מיכה: "ותשליך במצולות ים כל חטאתם." מנהג זה מקורו בימי הביניים והוא נזכר לראשונה ב-1427. לדעת הפרופ' דב סדן מקור המנהג במסורת נוצרית של טבילה לכפרת עוונות. אך האם יש למנהג זה מקור יהודי? היו שראו בכך זכר לעקידת יצחק על יסוד מדרש קדום. אך המקור למנהג נשאר סתום. ועל-כן ראוי להביא מסיפוריו של דב סדן:

"מעשה באישה אחת שאמרה לבעלה: 'מה אתה גוררני לתשליך? הרי אין כיסים בשמלתי ואיך אנער את חטאי?' השיב בעלה: 'עשי מה שאת עושה תמיד - רוקני את כיסי שלי.'"

* * *

מרדכי קידר

אוראקל מזרח תיכוני

קולם של תופי המלחמה הולך ומתחזק, הולך ומתקרב. השעות העוברות מקרבות את המזרח התיכון אל רגע האמת, אל נפילת המסכות, אל המתקפה האמריקנית על אסד. בעת כתיבת שורות אלה, כל אמצעי התקשורת הערביים מרוכזים בדבר אחד: המתקפה האמריקנית על סוריה הצפויה להתקיים בימים הקרובים.

בעת הזו מתחדדות העמדות ומתבהרות הגישות אצל הערבים והמוסלמים, כי לא ניתן עוד להימלט מן השאלות הנוקבות, כמו האם אתה תומך במתקפה על סוריה – מדינה ערבית עם רוב איסלאמי – או מתנגד לה? האם אתה תומך באסד או באמריקנים? האם המזרח התיכון יהיה במצב טוב יותר אם אסד ייפול או לא? מי יפיק תועלת מהתקפה זו?

דוברים ערביים רבים מזכירים את ההתקפה הדומה במארס 2003, על סדאם, עוד "קצין קישור של הערבים עם גן העדן," שהושלך אל פח האשפה של ההיסטוריה, לא לפני שהביא על עמו ועל סביבתו סבל שלא יתואר. אז התנגד בשאר אלאסד להתקפה על סדאם, שכן הבין כי התערבות זרה בענייני המזרח התיכון אינה יכולה להניב תוצאות טובות. ייתכן אף שבשאר חשש שיום יבוא והוא עצמו יעמוד בפני כיתת היורים המערבית בהנהגה אמריקנית.

ההשוואה למקרה העיראקי מעלה לזיכרון גם את הכאוס שהשתלט על עיראק בעקבות סילוקו של  סדאם: טרור מתאבדים שהביא עד היום למותם של עשרות אלפי בני אדם, סכסוכים אין קץ בין שבטים, ארגוני ג'יהאד, מיליציות, עדות וקבוצות אתניות, שכתוצאה מהם התפרקה עיראק ושקעה לבִּיצה של דם, אש ודמעות.

השאלות המלוות בתקשורת הערבית את המתקפה הצפויה גדולות וחשובות.

האם אסד יצליח לשרוד אחרי מתקפה? מרבית הדוברים קושרים את התשובה עם סוג התקיפה, היקפה ומשכה: אם התקיפה תהיה קצרה, ממוקדת ולא קטלנית, סביר להניח שאסד ישרוד וימשיך לטבוח בבני עמו באמצעים קונבנציונליים, כאלה שהביאו עד היום לחיסולם של למעלה מ-100 אלף סורים, שכן לאמצעי קטל כאלה העולם המערבי, הצבוע, מסכים.

לעומת זאת, אם ההתקפה תהיה רחבת היקף בשטחה ובמטרותיה הצבאיות והאזרחיות ותימשך זמן רב, אזיי הסיכוי שאסד ישרוד קטן, שכן צבאו יוחלש, חיזבאללה ייפגע ומיליציות המורדים ידאגו  לארגן לו סוף הדומה לזה של מועמר קדאפי.

האם הצבא הסורי והקבוצה השלטת ימשיכו להיות נאמנים לאסד שהביא עליהם את המתקפה? סביר להניח שיהיו עריקות נוספות בין אנשי הצבא והאזרחים, אך לא זה מה שיביא את אסד לקץ שלטונו, אלא חוסר יכולתו למלא את מקום העורקים ברוצחים אחרים.

האם ההתקפה תצטמצם למטרות צבאיות או שמא היא תכלול מטרות אזרחיות ותשתית אזרחית וכלכלית? מרבית הדוברים הערבים נוטים להאמין כי המתקפה תתמקד, לפחות בשלב הראשון, במטרות צבאיות. אך אם ייווצר הרושם שאסד הופך את התבוסה לניצחון, כנראה המתקפה תמשיך ותתרחב למטרות שלטון.

מה תהיה תגובתן של רוסיה ואיראן? אלו כבר הזהירו שלא יישבו בחיבוק ידיים. רוסיה כנראה תימנע מתגובה צבאית ישירה כדי לא להידרדר למלחמה בינה ובין ארה"ב. איראן, לעומת זאת, עלולה להסלים את האווירה במפרץ, ואולי אף ליזום פיגועים בכמה מתקני נפט. הדבר עלול לגרום לבהלה במשק הנפט, שתתבטא במחירי הדלק בעולם.

האם ינסה אסד לנקום בארה"ב באמצעות תקיפת ישראל? ייתכן, ועל ישראל להיות במצב הכן. בנוסף, קיים סיכוי גדול להתגברות פעולות טרור איראניות נגד שגרירויות ארה"ב ומתקנים צבאיים אמריקניים ברחבי העולם כנקמה על הפעולה בסוריה.

האם ישתמש בנשק השמדה המונית נגד ישראל? סביר להניח שלא, שכן אז ישראל תביא לסיום שלטונו.

האם בעידן שאחרי אסד תתפרק סוריה כמו עיראק? סוריה ממילא איננה מתפקדת כמדינה מאוחדת: הכורדים בצפון מזרח המדינה כבר קוראים לחבל שלהם "כורדיסטן המערבית", ואזור זה נהנה בדרך כלל משלווה בשנתיים האחרונות, למעט כמה התנגשויות בין הכורדים לג'יהאדיסטים, המנסים לגייסם נגד אסד.

האם ינקום אסד בטורקיה ובירדן שכנותיו על סיוען למורדים? ייתכן, אם בשעתו האחרונה הוא יירה את כל מלאי הטילים שיש ברשותו כדי לקחת עימו לגהינום מספר מירבי של אויבים ויריבים. התסריט הזה אינו מופרך.

בעולם הערבי מתלוות למתקפה שאלות עמוקות הנוגעות למעטפת כולה: מדוע אין אנו – הערבים והמוסלמים – מסוגלים לטפל בעצמנו בסכסוכים שאצלנו? מדוע אנו זקוקים לכוחות המערביים, הכופרים, שיבואו ויושיעו אותנו מיד עצמנו? מדוע תפקידה הקבוע של הליגה הערבית הוא להזמין את כוחות נאט"ו שיעשו עבורה את העבודה המלוכלכת שהאומה הערבית חייבת אבל אינה מסוגלת לעשות?

"ירחם אללה על הגולן"

שאלה דומה עלתה במצרים בספטמבר 1994, על רקע הוועידה של ארגון הפיתוח והאוכלוסין של האו"ם (UNPD) – שהתכנסה בקהיר ועסקה, בין היתר, בזכויות נשים. עמדות המשתתפים בוועידה היו קוטביות: הנציגים המוסלמים התנגדו להרחבה של זכויות נשים, ואילו נציגי מדינות-המערב ניסו בכל כוחם לקדם זכויות אלה. היבה סעד א-דין, העורכת של מדור "קול הנשים" בעיתון "אלשעב", ביטאון "האחים המוסלמים" במצרים, העלתה אז שאלה מביכה: "מדוע דווקא אויבי האיסלאם (כלומר מדינות המערב הנוצריות, הכופרות) הם אלו הנאבקים למען זכויות הנשים המוסלמיות? האם לא היה ראוי שהשייח'ים והאימאמים שלנו יגנו על זכויות נשינו יותר מאלה השואפים לקעקע את העולם האיסלאמי?

בימים אלה, על רקע המתקפה הצפויה בסוריה, מעלים דוברים ערביים שאלות דומות: מדוע דווקא האמריקנים, תומכי ישראל ואויבי הערבים, הם אלה המוכנים לצאת למלחמה ולהשקיע מהונם ומדמם כדי להציל אותנו, הערבים והמוסלמים, מציפורני הדיקטטורים צמאי הדם שלנו הרוצחים בנו ללא הבחנה?

מנגד, יש המתקיפים את ארה"ב על כוונתה להפיל את אסד, שכן אם אסד ייפול, האם האמריקנים אינם מבינים שיחליפו אותו ארגוני ג'יהאד נוסח "אלקאעידה", שיהפכו את חייהם של הסורים הנותרים לגיהנום עלי אדמות?

ואולי האמריקנים מעוניינים להפוך את סוריה לאפגניסטן או לעיראק במסווה של דאגה לשלום האזרחים הסורים? ומה תפקידה של ישראל בדחיפת האמריקנים לחסל את סוריה ואת האיום שזו הציבה על ישראל? מה יהיה אופייה של סוריה לאחר שאסד ייפול – האם היא תהפוך לגרורה אמריקנית? או אולי שטח נוסף להקמת התנחלויות ישראליות? אחד הדוברים ב"אלג'זירה" אמר באנחה: "ירחם אללה על הגולן," כלומר הגולן כבר מת, כי עכשיו אנו עומדים לשאת ולתת על יתרת שטחה של סוריה אחרי שארה"ב וישראל יכבשו אותה.

להתקפה הצפויה מתלוות גם שאלות המביעות דאגה עמוקה לגורל האזרחים הסורים חסרי הישע: האם תקיפת מחסן נשק כימי לא תיצור אסון סביבתי לכל המתגוררים בקרבתו, שיפיל חללים רבים בקרבם? האם ארגוני המודיעין של ארה"ב והמדינות המסייעות לה יודעים באמת מהן מטרות איכותיות ומה כבר לא? ומנגד, האם מישהו באמת חושב שאחרי שהאפשרות של תקיפה אמריקנית הפכה ממשית, השאיר אסד את כל הנשק הכימי שלו במחסניו הרגילים? ואולי כבר הבריח אסד את הנשק הכימי שלו לעיראק, אל חברו הטוב נורי אלמאלכי, ראש הממשלה השיעי של עיראק, בדיוק כמו שסדאם הבריח לסוריה את הנשק הכימי והביולוגי שלו לפני המתקפה של הקואליציה במארס 2003? אם כן, מה יתקפו האמריקנים ואיפה?

האם יאפשר משטר אסד לפקחי האו"ם לעזוב את סוריה לפני התקיפה, או שמא יעכב את יציאתם ואולי אף ישתמש בהם כמגנים חיים כדי להגן על מצבורי הנשק הכימי שנותרו בסוריה?

בתקשורת הערבית מצוטטים בהרחבה את דבריהם של דוברים רשמיים סוריים האומרים שוב ושוב כי אם סוריה תותקף, תל-אביב תיפגע. חלק מהפרשנים הערבים טוענים כי דברים אלה הם ביטוי נוסף לכך ש"השריר החזק ביותר בגופם של השליטים הערבים הוא שריר הלשון," כלומר כל כוחם הוא בדיבורים, לא במעשים, ואיומיהם על ישראל הם איומי סרק. הם אף מצטטים את דברי חלק מהפוליטיקאים הישראליים הטוענים כל הזמן שעדיף לישראל להשאיר את אסד המוחלש על כנו, יותר מאשר להתמודד בגבולה עם "אלקאעידה", שלא תכבד שום הסכם שאסד חתם עם ישראל.

פרשנים ערבים אחרים אינם מסתירים את תקוותם שאסד אכן יתקוף את תל-אביב, כדי להוכיח שישראל אינה בלתי מנוצחת, וההי-טק של עייפי הנפש הישראליים ששמו את מבטחם במערכות נשק מתוחכמות, אינו טוב יותר מה"לאו-טק" הערבי, שבידי לוחמים נחושים ונאמנים למולדתם הערבית ולמטרתם ההיסטורית לחסל את ישראל.

מנגד מתחילות להגיע ידיעות על כך שאסד טס בלילה שבין יום שלישי ליום רביעי לאיראן, "להתייעצויות". אם הידיעות הללו נכונות והוא אכן עזב את סוריה, האם הוא ישוב אליה לפני פרוץ המתקפה, או שמא הוא יבחר לנהל את ההגנה על סוריה ממרחק, ממקום בטוח קצת יותר? ואם כוחותיו יגלו שהוא נטש אותם האם ימשיכו להילחם עבורו? ומה יעשו העלווים אם וכאשר יגלו שנשיאם ברח? האם יכריזו על מדינה בהרי אנצאריה שבמערב סוריה, מקום מולדתם?

אבל המדד העיקרי ללחץ בעולם הערבי, כמו אצלנו, הוא שוק ההון. בימים האחרונים מתנהלים שוקי ההון הערביים בצורה תזזיתית, המאפיינת תקופות לחץ שלא ברור מה יהיה בסופן. וכיוון שעיקר הלחץ מתרכז במפרץ, בעיקר בגלל השכנה האיראנית שבמזרח הקרוב להן, גם הבורסות של מדינות אלה מראות גוון אדום בולט. אך אל דאגה: מחירי הנפט המאמירים יפצו אותם על שערי המניות המתדרדרים...

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 259 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

אשר תורן

למה אף אחד לא מתייחס לסוגייה

מי התחיל במרד הסורי ולמה?

האם לא הסונים, בהסתה מלאה של אל ג'זירה, התחילו במתקפה על השלטון העלאווי של אסאד?

האם לא ברור לאף אחד שלקטאר ולערב הסעודית יש אוצר בלום של גז טבעי שרק צינור אדיר מפי בארותיהם יוכל להעביר את האוצר הזה ל-350 מיליון צרכנים אסירי תודה באירופה הקפואה?

מי לא זוכר שפוטין סגר את השיבר לאוקראינים על פיגור בתשלום לגז בעיצומו של חורף זוועות?

למה אף אחד לא מסתכל במפה ורואה את כל העלווים המוכים (אולי) מתכנסים בבהלה להריהם לאורך החוף ומשאירים מסדרון סוני רחב ושמן לצינור הגז הסעודי/קטארי בין הכורדים הזהירים והעלווים המוכים (כאילו) בחוף?

האם טורקיה כבר לא בכיס של החזית הסונית האגרסיבית (מרמרה, רבותי) מוכנה ומחכה לצינור הגז הנכסף?

התשובות כבר מזמן בשטח.

אסאד לא בורח ונראה כמנצח.

פוטין שולח עוד ועוד ספינות לים התיכון שכבר נראה יותר רוסי מאמריקאי ובטח לא אנגלי.

הערבים מאיימים בשיבוש האולימפיידה הרוסית בחורף אבל הם לא תופסים את סדר העדיפויות של פוטין. הוא לא הולך לסגור את הבסטה הכי טובה של הגז הרוסי באירופה בגלל כמה מטעני צד באולימפידה.

מישהו הזכיר את אמריקה?

לאיזה אמריקה אתם מתכוונים?

לזאת של אובמה וקרי?

הצחקתם אותי.

* * *

סמדר פרי

משב רוח רענן, מפתיע, אמיץ, ישיר ומסקרן

נוחת עלינו מערב הסעודית

עבד אללטיף מלחים, קצין בכיר לשעבר בחיל הים של הממלכה ופרשן מבוקש בתקשורת הערבית, מוריד את הכפפות ומתחשבן עם השליטים ועם האינטלקטואלים בעולם הערבי, עם פוליטיקאים ומפקדי הצבא, עם הדור הצעיר הזועם ועם מי שממשיכים לטפטף להם תעמולה. תחת הכותרת "האביב הערבי והאויב הישראלי" הוא יורה מטח של סימני שאלה. לרגע נידמה שהיתה כאן בחישה ישראלית.

תזכורת: המחבר, ערבי מוסלמי ודמות מוכרת, והוא רואה אותנו ממרחק אלפי קילומטרים. כבר הבטחתי שהמאמר יהיה מפתיע וייפול כמו פצצה.

"החלטתי לכתוב," מסביר מילחים במאמר המערכת המתפרסם בערבית ובאנגלית ביומון "ערב ניוז" – "אחרי שראיתי בטלוויזיה תמונות מזעזעות: ילד רעב בתימן, מאות הרוגים ממכוניות תופת בעיראק, אתר עתיקות שהוצת בסוריה ועליבות מחפירה בסיני.  ראיתי את טייסי חיל האוויר הסורי ממטירים פגזים על אזרחי מדינתם, ולמחרת חוזרים ורוצחים נשים וילדים. ואני שואל: מי האוייב האמיתי? נגד מי אתם נלחמים?

"עד מתי תסרבו להכיר במדינת ישראל? למה מדינות ערב לא מנצלות את תקציבי הביטחון האדירים, בני מאות מיליארדי דולרים, לתוכניות חינוך, בריאות, לתשתיות חדשות ולשיפור איכות החיים. האם מישהו יעיז לשאול בקול רם כמה בזבזנו עד היום, ומה יכולנו לעשות במיליארדי הדולרים?

"תעשו חשבון פשוט: ב-14 במאי 48' הוכרזה מדינת ישראל, וכבר למחרת הערבים הכריזו נגדה מלחמה ועוד 3 מלחמות. אני שואל שוב," מתעקש מלחים, "אולי האויב שלנו נמצא בכלל במקום בו דיקטטורים מנצלים את הסכסוך הישראלי ערבי, עד כמה שהוא קשה ומסובך, כדי לדכא את האזרח הקטן ולהתעלם מהצרכים הבסיסיים ומזכויות היסוד שלו? שימו לב, "הוא ממשיך, "ההרס והחורבן הם מעשה ידינו, ולניכור בין הדיקטטור הערבי לבין אזרחיו השקופים אין שום קשר לישראל. סימנתם את ישראל כאוייב, אבל האוייב האמיתי הוא השחיתות, הזלזול בחיי אדם, היעדר תוכניות חינוך ושירותי בריאות. תראו," הוא ממשיך, "מה קורה אצל הישראלים: הם מובילים במדע ובטכנולוגיה, יש להם אוניברסיטאות ברמה גבוהה ותשתיות מפותחות. אפילו תוחלת החיים של ערביי ישראל, למרות התלונות והביקורת, הרבה יותר גבוהה מתוחלת החיים של אזרחי מדינות ערב."

הכותב ממשיך להתפלץ מתמונת הילד הרעב בתימן, שאדמותיה פוריות ועשירות, ויכלו לנצל אותן אלמלא צפירות המלחמה. "מה יש לתימן נגד ישראל? גם אני לא מבין. למה העיראקים בורחים ממדינה שמרוויחה 110 מיליארד דולר מייצוא הנפט, והשלטון לוקח רק לעצמו.  איך ייתכן שהדיקטטור של תוניס גנב מעניי ארצו 13 מיליארד דולר. תגידו בעצמכם, מי כאן האוייב? יצאתם למלחמות נגד ישראל," הוא מטיח, "והפסדתם לא רק בשדה הקרב. מאות אלפי פלסטינים הפכו לפליטים. ועכשיו, בתוך הכאוס של האביב הערבי, האוייב בתוכנו, ולאף אחד אין זמן ואין ראש לטפל בעניין הפלסטיני. נכון שמדי פעם אנחנו מזהים מטוסים ישראליים בשמי המדינות הערביות. אבל רבבות סורים לא בורחים בגלל הפצצות חיל האוויר הישראלי. זה חיל האוויר הסורי שרוצח בפקודת הדיקטטור מדמשק. וישראל? לאזרחיה הערבים יש חופש ביטוי ומעורבות בחיי המדינה. האם לא היה זה שופט ערבי ששלח את נשיא מדינת ישראל לכלא?"

עד כאן המאמר. עד עכשיו מצאתי אלף תגובות. את הראשונה, מדהימה לא פחות, כתב שוקי בדיר, סטודנט ערבי מכפר קאסם שמודיע "כל מילה אמת," ומספר על חייו כאזרח שווה זכויות, על חבריו היהודים, על לימודי המחשב באוניברסיטת תל אביב.

נכון שמילחם הוא סנגור בודד בזירה עוינת, אבל הוא פתח ויכוח. מאמרו נפוץ בתקשורת הערבית, והסטודנט בדיר הוקפץ להתראיין ב-בי.בי.סי. נכון, גם מקללים. אבל ידידנו הסעודי מתעקש להשאיר אצל האינטלקטואלים הערביים חומרים למחשבה: אולי די עם משחקי האוייב הישראלי? אולי הגיע הרגע לחסוך מהדור הצעיר את הזעם והתסכולים שמתועלים לכיוון הלא נכון?"

* * *

משה כהן

הנדון: מה אתם דואגים?

מכובדי,

אינני מבין את בני העם הזה החוששים מהקמת מדינה פלסטינית מסיבות ביטחוניות. מה אתם דואגים, הלא כל הסכם יעוגן בערובות בינלאומיות ובפיקוח בינלאומי. יש חוק ויש סדר. יש קהילה בינלאומית, יש מוסדות בינלאומיים, יש כוחות צבא בינלאומיים. הם לא ירשו להפר הסכמים, וייחלצו מיד לעזור למותקפים. אז מה אם בסוריה נרצחים רבבות ו"הקהילייה הבינלאומית" עומדת מנגד ואינה נוקפת אצבע?

הגדיל לעשות הפרלמנט הבריטי שביטל החלטת ממשלה לצאת לפעולה בסוריה, שלא לדבר על סין ורוסיה בנות בריתה של סוריה. הוא אשר אמרנו, יש על מי לסמוך ואין בעיה להקים מדינה פלסטינית בשטחה של מדינת ישראל.

הנדון: על מה הם מדברים?

מכובדי,

נוהגים אצלנו להתפאר על רמת הרפואה הגבוהה שלנו. ואכן יש אצלנו אנשי מקצוע מעולים, אך מי זוכה להגיע אליהם. אמנם יש אצלנו מחסור במשאבים, אך יש גם בעייה של חלוקה בלתי צודקת של המשאבים הדלים.

שמעתי את תוכניתם של איתן ליפשיץ ומשה שלונסקי ביום 30 באוגוסט בגלי צה"ל ולא ידעתי על מה הם מדברים.

בין השאר סיפרו האדונים הללו כמה הם מרוצים מהשירות שהם מקבלים במערכת הבריאות שלנו. אין ספק שהם קיבלו יחס מועדף כידוענים – וזה שורש הבעייה.

כנראה שהם לא נאלצו לחכות בתור חודשים לטיפול ולניתוח, לא נאלצו לחכות שעות ארוכות בחדר המיון לאחר אירוע מוחי (מבוסס על מקרה אמיתי), כשכללי הרפואה מורים שיש לטפל באירוע מוחי לא יאוחר משלוש שעות (שמעתי על חולים שחיכו הרבה יותר).

אין להם כנראה בעייה עם מערכת הבריאות הכורעת תחת הנטל (ביה"ח הדסה ירושלים על סף סגירה לאחר שביה"ח "ביקור חולים" כבר נסגר), ועם השלטונות שלנו המשתוקקים להתקשט בנוצות הומאניות ומציפים את המערכת הקורסת באלפי מטופלים זרים הנגועים במחלות קשות לטיפול, מאפריקה ומסוריה.

זה פרצופה של החברה שלנו, העם חי במציאות קשה, והידוענים חיים את החיים הטובים בפלנטה אחרת.

אכן יש אצלנו שכבה של מיוחסים, נבחרים ובכירים המורמים מעם, שאינם יודעים המתנה בתור מהי, ולזה קוראים דמוקרטיה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: לא מזמן קראנו באחד העיתונים כי ישראל נמצאת במקום הרביעי בעולם ברמת שירותי הבריאות שלה; ארה"ב, למשל, באחד המקומות הרחוקים, ואילו ברזיל, אם איננו טועים, במקום האחרון! – ועוד יש אצלנו אנשים מעולי ברזיל שמתגעגעים אליה ורואים בה רק טוב בהשוואה לישראל.

* * *

מתי דוד

התנפצה העלילה שישראל "אשמה"

במתחולל מסביבה

קבוצה מסויימת מאוד של אנשי אקדמיה, פוליטיקה ועיתונאים, של השמאל המדיני והקיצוני – הצליחה לטפח עלילה בדעת הקהל בארץ ובמערב שלפיה חוסר היציבות האזורית במזרח התיכון נובע מהיעדר פתרון לבעייה הפלסטיניות, באשמת ישראל.

סוף סוף מתבררת האמת. העולם הערבי כולו מצוי בתבערה פנימית של מלחמות ומריבות על רקע דתי ועדתי, ללא שום קשר עובדתי ונסיבתי לישראל ולפלסטינים. הבעייה הפלסטינית לא מעסיקה יותר את מדינות ערב, המסוכסכות בתוכן.

מוסלמים רוצחים מוסלמים בסוריה לא בגלל הכיבוש הציוני. הצבא המצרי מחסל את "האחים המוסלמים", לא בגלל ההתנחלויות. מלחמת הטרור בין סונים לשיעים בעיראק, לא בגלל נתניהו. חיזבאללה הלבנוני נילחם נגד המורדים בסוריה, לא בגלל כיבוש הגולן. הסעודים תומכים במורדים נגד אסד, לא בגלל "ירושלים המאוחדת".

זכורים לכולנו "מסעות ההסברה" של אנשי השמאל, ששירטטו והבטיחו לנו עתיד מופלא של שלום וביטחון לישראל, אם רק ניסוג לקווי 67', נפרק את ההתנחלויות, נמצא "פתרון" הומאני לבעיית הפליטים – ואז יתחולל המהפך במזרח התיכון שיהפך לאזור של שלום ויציבות בכל מדינות ערב. הללויה.

מתי העולם הנאור מזדעזע ומתי מתמהמה?

העולם המערבי הנאור, המתגאה בנורמות מוסריות ודוגל בעקרונות החוק הבינלאומי, מפגין לעיתים סלקטיביות מאוד לא נורמטיבית של התעלמות מעקרונות אלה, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים לאומים, בטחוניים וכלכליים שלו. זו הצביעות של הנאורות שיש לה מוסריות כפולה.

העולם הנאור הזדעזע ופעל בפרשת בוסניה כי זו היתה החצר האחורית בביתו באירופה.

העולם הנאור הזדעזע ופעל בלוב, מאחר ושם היו בארות נפט שסיפקו אנרגיה לתעשייה הצרפתית בעיקר.

העולם הזדעזע ופעל נגד עיראק של סדאם חוסין, בטענה של מלחמה נגד נשק להשמדה המונית (שלא נמצא), מאחר שהיה חשש להשתלטותו על מדינות המפרץ (סעודיה, כווית) דבר שיסכן את הספקת הנפט מהבארות שלהן וגם של צפון עיראק (מוסול קירקוק) למערב.

העולם הזדעזע מהפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק, כי זה בלב ארה"ב.

העולם לא הזדעזע ממותם של למעלה מ-100 אלף אזרחים סורים ע"י המשטר הסורי!  אולי מפני שהם נרצחו "רק" על ידי תותחים, מטוסים וסכינים של "השביחה" הסורית.

העולם לא הזדעזע ולא פעל נגד החמאס בעזה שניהל טרור בלתי פוסק נגד ישובי הדרום, מאחר והמדובר "רק" נגד הציונים של מדינת היהודים, שלא פוגע באינטרסים האירופאיים.

העולם הנאור האירופאי הזדעזע מילולית אך לא מעשית, מרצח 1,300 סורים בנשק כימי ע"י ממשלת סוריה. כל המדינות הנאורות כמו גרמניה, בריטניה, איטליה התפתלו גמגמו והתנגדו להצטרף לפעולה ממשית יחד עם ארה"ב נגד סוריה.

העולם הנאור לא מזדעזע ולא פועל נגד איראן, המשווקת טרור איסלמי גלובלי ומאימת על ארה"ב, ישראל והעולם כולו בהשמדה באמצעות הנשק הגרעיני שהיא מפתחת.

במקום לפעול נגד איראן באופן כירורגי ולא באמצעות סנקציות, המערב ניהל עם איראן שבעה סיבובי "משא ומתן" אנמי ללא תוצאות.

הדיפלומטיה של העולם הנאור משווקת הונאות ואשליות

הדיפלומטיה העקרה הפכה לדיפלומאניה חלולה. על רקע משברים מדיניים וסכסוכים אלימים המתחוללים בעולם, מתגייסים מיד הדיפלומטים המקצועיים, הרואים את עצמם  כ"מתקני עולם", המסוגלים לפתור בעיות ומחלוקות באמצעות נוסחאות משפטיות והנמקות מילוליות. זו "תעשיה" המעסיקה מאות דיפלומטים עם כוונות טובות, המשווקת בפועל אשליות במסכות של כביכול פתרונות.

עבור הפוליטיקאים והמנהיגים שבידם הכוח והסמכות לקבל החלטות, הדפלומטיה היא "כלי עבודה" המאפשר להם להרויח זמן, ואליבי על מנת שלא להחליט. זו שיטה מקובלת הפועלת לטובת שני הצדדים, על מנת לרצות את דעת הקהל ואת העיתונות.

ראוי להתיחס למקרה האקטואלי האחרון של המשבר הסורי – השימוש בנשק כימי ותגובות העולם המערבי והקהילה הבינלאומית. גם לאחר שהיתה הוכחה מוצקה של השימוש בנשק הכימי, באמצעות 1,300 גופות של גוויות מתות ללא דם, עדיין המשיכו הדוברים של העולם הנאור לטעון שצריך עוד "לבדוק ולברר" משפטית. הכל גלוי ברור ומוכח. מה עוד צריך לבדוק! זו ההוכחה לצביעות, לחוסר ההחלטיות ולהססנות של המערב.

* * *

ד"ר יערית בוקק-כהן

במה לתיסכולי ה"אשכנזים"

בימים אלו, שבהם חוגגים חלק מבני עדות המזרח את האדרת סבלותיהם בסדרה "השד העדתי", מתקבלת תמונה חברתית מסולפת. בולטת בהיעדרה בָּמָה שבה יוכלו גם אשכנזים לבטא את תסכוליהם. בעוד שגילויי גזענות נגד מזרחים מתקבלים בכעס, זוכים ביטויים דומים נגד אשכנזים להעלמת עין.

גם אשכנזים שילמו מחיר בכניסה לכור ההיתוך, מחיר כבד מאוד. גם אבא שלי המיר את שם משפחתו לשם עברי. אבא שלו, סבא שלי, לא נעלב ולא כעס. הם פשוט חשבו שבאנו לכאן כדי להשיל מעלינו סממנים זרים ולהתאחד תחת זהותנו היהודית. את מה שהקריבו סביי וסבותיי שכחו להזכיר בשיח הציבורי המתנהל כאן באחרונה. הם, העולים שהגיעו ממזרח אירופה, עזבו את משפחותיהם, עבדו עבודות פיזיות – חלקן משפילות – במחנות ההכשרה ועלו לבדם לישראל להגשים את החלום הציוני. נכון שבדיעבד ניצלו מתופת השואה, אך זו לא היתה הסיבה לעזיבתם את ארץ הולדתם. הם הגיעו לארץ לא זרועה, עבדו בסלילת כבישים, בניין וחקלאות והקימו צבא, מוסדות חינוך, בריאות ותרבות יש מאין.

חבל שלא מספרים על המעפילים הבלתי לגליים שמיד כשהגיעו באישון לילי לחופי ישראל, בעודם עייפים ורעבים אחרי הפלגה ממושכת, קיבלו נשק מלוחמי המחתרת ונאלצו להילחם בחיילים הבריטים שרדפו אותם ואף הרגו חלק מהם בשעותיהם הראשונות על אדמת הקודש. היו אלו האשכנזים ה"מתנשאים" שלחמו, נפצעו ונהרגו במחתרות נגד הבריטים והם אלו שסיכנו את חייהם בהעלאת המזרחים לאחר קום המדינה.

הוריו של אבי לא ידעו עברית במשך כל 70 שנות חייהם בארץ ועד למותם. איש לא מימן לי ולאחיותיי שיעורי יידיש כדי שנתקשר איתם, אבל הופתעתי לקרוא שילדים יוצאי אתיופיה משתתפים בחוגי אמהרית ללא תשלום כדי שיוכלו לתקשר עם סביהם. מצער מאוד שדור המייסדים ובניהם זוכים ללעג במקום לדברי הלל. האם מישהו מעז להתלוצץ על ריח מאכליהם של יוצאי אתיופיה או על דלות המטבח התימני? בתוכניות הבישול יש חנפנות והתרפסות למטבח המזרחי. לעומת זאת, גפילטע פיש ורגל קרושה הפכו לבדיחה המתמצתת ומעליבה את עושר המטבח המזרח אירופאי.

למה שרית חדד צובעת לבלונד?

בעוד שערבי זמר והווי מזרחיים נערכים במימון רשויות מקומיות, נאלצים יוצאי אשכנז לשלם ממיטב כספם על קונצרטים או הצגות ביידיש. ואם בבידור עסקינן, מדוע מלכת הזמר המזרחי שרית חדד או קובי פרץ צובעים את שיערם לבלונד? בהיותם סמל למורשת הזמר המזרחי הם מצופים להופעה אותנטית, הלא כן?

צרם לי מאוד לראות שכבר בפרק הראשון של "הרווק" זכתה כרמית באהדת אם החתן, רק בשל מוצאה התימני. ציפורה, אמו של דודו אהרון, אמרה קבל עם ועדה: "אני רוצה כלה תימנייה, שתעזור לי בהכנות לשבת." אם זו לא גזענות, מהי גזענות? וכיצד מאשרים לשדר מסרים אתנוצנטריים כאלו בטלוויזיה ממלכתית בישראל של 2013? האם היו מאשרים שידור כזה אם האמא היתה פולנייה המביעה העדפה חד-משמעית לכלה פולנייה?

ואם הגענו לפולניה, בואו נדבר על הפצה ארסית של בדיחות עלובות על פולניות והן נאלצות להגיב עליהן באיפוק ובאצילות נפש. כזו היתה גם סבתי, שיצאה עם סבי שנתיים שבהן לא יכלו להינשא משום שלא יכלו לשלם את הוצאות החופה. בשנת 1938 הצליחו לקיים חופה כדת משה וישראל, סבי עבד בבניין וסבתי בפרדס. הדלות והעוני לא אפשרו להם להוליד ילדים, ולאחר כמה חודשי נישואין נאלצה סבתי לעבור הפלה כואבת משום שלא יכלו להאכיל פה נוסף. לאחר קום המדינה התגייס סבי למשטרה ועבד במשמרת ערב בטאטוא רחובות. האם גם זה נחשב לשלם מחיר?

אסיים בתקווה שילדינו יהיו מודעים למחירים ששילמו בני כל העדות בהקמת המפעל הציוני באופן שוויוני והוגן.

ד"ר יערית בוקק-כהן, מרצה בכירה לסוציולוגיה באוניברסיטת אריאל 

אהוד: כדאי לציין שזהותנו כאן היא לא רק יהודית, שעימה אפשר להיות גם בכל מקום אחר בעולם ובייחוד בנוחות בארה"ב, אלא היא זהות עברית! זהות שקיימת רק בישראל ובעם העברי שהתגבש בה מאז ראשית העלייה הראשונה והשיל מעצמו את כל שאר השפות והז'רגונים!

ואני כותב זאת כמו גם בשם ידידתי המתה המשוררת והמתרגמת ש. שפרה.

* * *

עמוס אריכא

אוייב ארסי מבית – "עסקני הקיפוח"

 של משה גרנות

בעוד עכירות המצב מחוץ לגבולותינו מתעבה מרגע לרגע קיימות בתוכנו סכנות מבפנים שהן בלבד עלולות לחשוף פגיעותנו בנקודת קיומנו ומהותנו הנשחקת מכבר ובלתי-ברורה כלאום. עסקנים זעירים מכנסת ישראל מחפשים דרך להגדרות מסלפות ומקוממות של הלאום השסוע וקרוע זה. אין להטיל ספק בעובדה שמדינת ישראל נמצאת על-פי פחת של תיאוקרטיה יהודית חולה ומנוונת.

המרחק בין הנאמר במגילת העצמאות לבין מה שמשקפת המציאות כיום – מדהים בריחוקו ומרתיע עד חששות כבדים לעתידנו בארץ האבות. הפרשנות המסולפת כיום של מושגים וכוונות ממגילת העצמאות מסוכנת לא רק מבחינת צילוק האמת הבסיסית, אלא גם כניסיון בוטה להנחית מהלומה מוחצת על טיבה הרופס של הכוונה הדמוקרטית שנחלשת מיום ליום, ובלעדיה אין נשמה באפנו.

די אם נזכיר את המושג "לאום יהודי" שהחליף את המושג ההיסטורי "היישוב העברי" בארץ-ישראל, ניווכח שמכבר נעשה בו מעשה ברית שלא הסתפק בהסרת עורלה אלא בחיתוכו של האבר בשלמותו, שכן מעתה צא ובדוק שהוא מתפרש כיום על ידי עסקנים פוליטיים צרי אופק ודעת כאילו מושג זה במגילת העצמאות מכוון ללאום היהודי על-פי דתו, ומכיוון שכך הכוונה האמיתית של האבות היתה כביכול להקים כאן מדינת הלכה שבינה לבין המשטר הדתי של האייטולות האיראניות אין כל הבדל, אלה חרא גם אלה.

העובדות הבסיסיות כמובן שהן שונות לחלוטין. כשבאו האבות המייסדים והמירו "יישוב עברי" בלאום היהודי, כוונתם היתה לומר בפשטות כי זהו ביתם של כל יהודי העולם הנרדפים מעצם היותם משוייכים לעם זה; כאן ימצאו לעצמם ביטחון ורווחה מהתאנויות, וכאן יתאפשר לכל יהודי לחיות בארץ-אבות מבלי שירדו לחייו, כדוגמת היהדות האורתודקסית המשתוללות ביוהרתה ולה הוענקה זכות "חותם הכשרות" הגזענית והבלתי נסבלת הזאת. הפוגעת בלי הרף בחרות היהודי המוצא עצמו נרדף בארצו.

הטירוף המשיחי, אחד מפירות באושים של מלחמת ששת הימים, אינו מפסיק להרקיב בכל דרך אפשרית את הזכות הבסיסית של היהודי הישראלי גם מבחינת כבוד האדם, לחיות ולפרש כרצונו את מהות היהדות לגביו, עד לגבול שזכותו לתבוע הכרה כבן בלי-דת בה זכה בחייו יורם קניוק מבלי שתישלל ממנו עובדת היותו יהודי מבחינת שיוכו הלאומי. המדינה שהסגירה את יושבי הארץ היהודים כצאן בלי רועה בידי כתות משונות, באושות ומנותקות מהשתנותם של עולם וערכיו, התעלמה מתוך אטימות מטומטמת מהעובדה שהרוב המוחלט של הלאום הזה ברחבי-עולם מורכב מקונסרבטיביים, רפורמים וחילוניים. אבל זהו איננו התחום הבלעדי שמזעזע אושיות-ארץ.

תחום נוסף שמכבר הגיעה שעה לבלום אותו הוא התחום בו עסקני קיפוח עדתי, כפי שהכתיר ברנשים וברנשות אלה בכינוי מריר זה הסופר והחוקר משה גרנות, מעלילים עלילות-דם ובדיות מסוכנות מצוצות מהאצבע על ישראלים ממוצא אשכנזי, ובעצם הם עוסקים בהכפשה מתמדת ושקרית של התנועה העברית הציונית שהעלתה לארץ את רוב העדות היהודיות אלה הקרויות על-פי רצונן, "מזרחיות".  תחום זה של עסקנות המבוססת על שקרים הולך ומחריף ככל שמפלס עדתיות חולנית זו הולך ויורד בצורה ניכרת. בעת האחרונה זכו עסקנים נואשים אלה, הטובלים בחומצת שנאתם לכל מה שנראה להם כאשכנזי,  בתרומת-חמצן מלבו הנסער של כתבלב טלוויזיה בשם אמנון לוי. לפתע גם הוא בין המקופחים; וכמובן שנעטף מיד באהדתם ובתמיכתם הנרגשת של אותם עסקני קיפוח והבולט מכולם הוא בעל מוניטין של פושע מדופלם, אריה דרעי, שהוא הרוח החיה של התנועה הגזענית ש"ס.

בבני חבורה זו המפיצה שנאת-אחים נוראה מצליף משה גרנות בשבט שזור מעובדות בדוקות, מהן מצמררות. הוא עושה זאת  בספר מוחץ שהתפרסם בראשונה לפני שנים רבות ונראה כי הגיעה שעה להניחו מחדש לפני כל אלה שמאסו בעלילה הגדולה, אותם שנקעה נפשם מסוחרי העדתיות מרוטת הנוצות. גרנות הגיב כפי שעושה זאת סופר בעל מקלדת שנונה. עם ספרו הצטרף גרנות להוגים בולטים אחרים.

מעת לעת אנחנו זוכים בספר המתמקד בחזות החברה הישראלית. ספר כזה התפרסם בתחילת שנות התשעים ונכתב בידי "פרט" ושמו "בוקר וערב". "פרט" התגלה ככינויו הספרותי של פרופסור למשפטים נודע בשם אביגדור לבונטין. קראתיו בעת הופעתו ונכבשתי לתחזית העגומה של הכותב, אוהב עמו וארצו, שבדק ליקויי מאורות באותן שנים וחידד את משקל העיוותים שהתחוללו בפרצופו של העם שנעשה באמת שונה בתכלית מ"היישוב העברי". רבים קראו את הספר. בודדים כתבו עליו.

ספר אחר שזיעזע את החברה הישראלית בעת הופעתו בשנת 1998, היה ספרו של ספי רכלבסקי, "חמורו של משיח". הוא מהראשונים שלא רק עמד על השינוי הדרמטי והרע ביהדות המתכנסת בתוך עצמה עד אובדן-חושים, אלא חקר את הנושא במשך שנים רבות ולא היסס להציג משל ונמשל שאין חד מהם. הפרטים המצטרפים במלקטו לחזות מעוררת פלצות אכן זכו בהרבה תשומת-לב, אך כעבור זמן נעלם גם הספר החשוב הזה משימת עין קוראים כלא היה.

והנה, ספר נוסף ומדהים, הוא ספר שהופיע כעבור שנתיים, בשנת 2000 בהוצאת הספרים הייחודית של ירון גולן. הספר נקרא בשם "עסקני הקיפוח – שיח על הסתה וגזענות", אותו כתב כאמור הסופר והחוקר המוערך, ד"ר משה גרנות, והוא כאילו נועד כמענה נוקב לימים אלה.

אודה על האמת: עד לפני ימים אחדים לא ידעתי על בואו לאווירנו. משהונח ספר זה לפני התקשיתי להרפות ממנו. הספר הזה, שלצערי לא עורר בזמנו סופת-קוראים לה הוא ראוי, מתמקד בסקירה מחקרית על הקשר העדתי של עסקנים "מזרחיים" השוטחים טענות כלפי יהדות אשכנז כמי שעמדה לכלותם בעצם הקמת התנועה העברית הציונית. מאז ועד היום אין עלילה שלא המציאו כנגד אותם אשכנזים, אין דרך שלא החמיצו בבואם לבטא איבה ארסית.

לעיתים נדירות נתקלתי בכתב-אישום כה-נוקב וצודק כנגד אותה עסקונה "מזרחית" החיה מהמדורה הקטנה הזאת המפיצה אוויר מורעל, כספר מחקר ערכי זה. ההבדל בינו לבין מחקר אמפירי שהוא גם  טוען לידיעה משכנעת ממקור ראשון של הכותב שעל בשרו חזה יסורי עלייה, ואני בן דורו יודע עד כמה הוא צודק בטיעוניו המרירים כנגד אותם מלעיזים מתוך טינה ושנאה שאין להן הסבר הגיוני. זאת מלחמת תרבויות, אם תרצו, בין תרבות מזרחית מצומצמת שקפאה על שמריה לפני מאות בשנים, לעומת התרבות המערבית שבלעדיה אין חיים בעידן הנוכחי.

הלעזה מופלגת זו שאין לה מעצורים ובודאי לא בלמי ביקורת, קובעת כי "האשכנזים" עקרו את "המזרחיים" מארצותיהם בהם היו להם חיים עשירים ונפלאים, מפני שנזקקנו כאן לחמורי עבודה. הם גם לא מהססים להעליל על האשכנזים שהמנהיגות "הלבנה" לא ששה לעלייה הזו. מפליאות טענות אלה שכן בשנות מפעל העלייה האדירה לארץ, בהנחיית דוד בן-גוריון, גדל מ,ספר אנשי היישוב העברי משש-מאות אלף והגיע כמעט לשני מיליון (!) – אין ולא היה כדבר הזה, כמפעל הכביר הזה של איסוף עם מקצוות עולם עד ששילש עצמו תוך שלוש-ארבע שנים. זהו אירוע כביר שאין לו דומה בהיסטוריה האנושית כולה!!!

לא יספיק טור זה להכיל את טיעוניו המדויקים של גרנות. הספר כתוב מתוך סערת-נפש מטלטלת גם את הקורא, אך מתוך אהבה וכבוד לכל ישראלי באשר מוצאו, מזרחי, אשכנזי או מיבשת אחרת. הוא פורש משנתו המאלפת מתוך רגישות עד לדקויות, ומחמת צער עמוק על שלכך הגענו שהוא נאלץ להגיב בנחישות ובקומה זקופה כנגד דברי שטנה – ובאומץ בלתי-רגיל. מדובר בספר העומד בפני שיני זמן ומקהה אותן ביושרו.

הגיעה שעה לקבורת הגווייה המצחינה של מלחמת עדות ובלימתם של אותם ספסרי קיפוח. כל חותמם שווה לתחושה עוקצנית ולא נעימה, סרפדת שמתפוגגת לבסוף כלא היתה.

* * *

י"ז: הערות לגיליון מיספר 869

לאהוד היקר שלום ושנה טובה,

סיפורו החמוד של דורון גיסין מדגיש את "עצלנותך" בכך שאתה לא מנדנד לו מספיק כדי שיכתוב יותר דברים חיים ומעניינים ומעלים חיוך לעיתונך. עשה יותר!

ובאשר להערתו הנכונה של יהודה ל. על רשימתו נוטפת הארס (בתוספת בורות ודמאגוגיה) של אדון גרנות, לדעתי יש בה הרבה מן האמת. ולמה לא תביאו מיספר דברים ממה שכתב המנוח יאני אבידוב בספרו בהוצאת עם עובד, "בנתיבי עלייה" ( ספריית ילקוט  משנת תשט"ו) שם סיפר בפרוטרוט על מה שהיה במגרב בה הוא עבד.

ובעניין הליבריקציה שאין או יש בחלחולת, בספרים כתוב שבמקרים כאלה ובכלל יש להשתמש במה שתמיד זמין: הרוק!

ועוד אזכיר שמן המפורסמות שבבגדאד, אותם "האפנדים" הפדופילים ואוהבי משכב הזכר, והלכו למען הרושם בחליפות עם ז'קט וכו', והקפידו תמיד להצטייד  בחתיכת סבון אותה שמו  בכיס העליון של הז'אקט מעין  READY   FOR  THE  OCCASION.

שנה טובה,

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

אהוד: אשר לליבריקציה, אפשר להשתמש גם במרגרינה, כמו בסרט המפורסם "הטנגו האחרון בפריס" של ברטולצ'י, שבמהלכו מרלון ברנדו מורח במרגרינה את התחת של מריה שניידר כאשר היא שכובה על בטנה תחתיו.

* * *

גדי וילצ'רסקי

הפנים האמיתיות של אמנון לוי

אמנון היקר, צפיתי בעניין רב בסדרת המופת שלך על השד העדתי וקודם כל רציתי להגיד: מגיע לך פרס על מפעל חיים!

אני שואל את עצמי, אמנון, איך אתה מצליח כל פעם מחדש להרעיד את המדינה עם הסקופים החדשותיים ועם המחקרים העיתונאיים המאלפים שלך?

כיף לראות שעדיין יש עיתונאים אמיצים כמוך, שלא מפחדים להיכנס למקומות האפלים ביותר כמו קריית מלאכי ודרום תל אביב ולשאול באומץ ובלי פשרות את השאלות הכי נוקבות ("מאיזה גיל את יודעת שאת טוניסאית?" – אין, אתה אדיר!)

עוד ילמדו בבתי ספר לתקשורת את הריאיון שערכת עם הרב הצדיק ונקי הכפיים – אריה דרעי, שעד היום ברור לכולנו שהוא זכאי ושהוא נכנס לכלא רק בגלל... שהוא ספרדי ולא בגלל שהוא שקרן וגנב (בדיוק כמו משה קצב, שספרדיותו הכניסה אותו לכלא ולא הקטע השולי הזה שהוא אנס נשים). פשוט מרגש לראות אדם כל כך נאור כמו דרעי, שמכריז שלעולם לא ייתן לבנותיו להתחתן עם אשכנזים, וואלה צודק: התבוללות מסוכנת שכזאת עלולה לחסל את השד העדתי ולהפוך את ש"ס ללא-רלוונטית, מה שבוודאות ייצור אפקט דומינו שבסופו מדינת ישראל תתמוטט!

כמובן שגם הזלתי דמעה בריאיון עם המשורר הדגול י. גיספן, שהאשכנזים המנוולים לא מכירים בגדולתו, למרות יצירות המופת שלו: "ערב טוב לך את מושלמת," "אתה תותח אין אין עליך," וכמובן הפואימה: "אם אני ואת היינו נולדים בג'ונגל במקום בו אין מקלדת דאבל יו או שטרודל."

אמנון היקר, התרגשתי לראות את סיפורך האישי המרתק, שהוא כשלעצמו מצדיק סדרת טלוויזיה שלמה (אבל לא בערוץ 10, יותר לכיוון של BBC אוCBS . בעיקר הדהים אותי הסיפור שלך שהתרחקת מהמשפחה שלך כי השתכנזת – הרי ברור שהקרע בינך לבין משפחתך היה בגלל המחלה הזאת שנקראת השתכנזות, ולא חס וחלילה בגלל שהיית חרא של אח או חרא של בן, זה הכול ההשתכנזות הארורה הזאת, שגם אותה, אגב, המציאו האשכנזים.

אין ספק אמנון, שבשנת 2013, כשאין בכלל אפליית אתיופים (וגם אם היתה, אנחנו הרי יודעים שאתיופים לא טובים לרייטינג) – זה הזמן להתרכז באפליית מזרחיים! זה באמת נורא שעדיין מבחינים בין אשכנזים לספרדים, לאן נגיע?! תיכף הרבנות תתפצל לשתיים ויהיה רב ראשי אשכנזי ורב ראשי מזרחי, אתה תראה שזה יגיע לשם! גם יפרידו בתי כנסת, חכה ותראה!

לסיום, אמנון, יא מלך, כמה שאלות שנשארו לי לא פתורות: אני חצי-חצי... אז תהיתי, מתי אני יכול לטעון שהפלו אותי בגלל שאני מזרחי ומתי אני יכול להפעיל את הצד האשכנזי שלי ולקפח ספרדים בעצמי?

שאלה נוספת: אם יבוא לי על אחת מהבנות של דרעי, האם אני איחשב בעיניו "אשכנזי מקולקל" או שהחצי הספרדי שלי יספיק לו בכדי לקבל אותי כבן-אדם?

ושאלת השאלות – אם על מנת להצליח בחיים אני מתרחק מהצד הספרדי של המשפחה שלי – האם אני משתכנז או מטומטם?

מעריץ אותך,

גדי וילצ'רסקי

צ'חצ'ח ו-ווזווז

נ.ב.

יש לי בשבילך רעיון לסדרת מופת נוספת: "הפנים האמיתיות של פיפ"א" – שם תוכיח שנבחרת ישראל מעולם לא לקחה את גביע העולם רק בגלל אנטישמיות.

* * *

אליהו עדי כהן

בני יוסף אליהו שלוש נישאו לאשכנזיות

סבי, יוסף אליהו שלוש, היה בן הארץ, ממוצא צפון אפריקאי. אביו, אהרון שלוש, נולד באוראן (אלג'יריה),  נישא לאישה ממוצא עיראקי.  סבתי, רעיית י"א שלוש, היתה ממוצא מרוקאי, שהוריה עלו ארצה ממרוקו במחצית המאה ה-19.

היחסים של יוסף אליהו שלוש עם בני העדות השונות השפיעו לא במעט על קשרי הנישואין, גם  בדורות הבאים של המשפחה.

וכך כתב סבי בספרו האוטוביאוגרפי בשנות השלושים של המאה שעברה, ולילדיו אמר –  "לזמנים חדשים הגענו – עם ישראל מתרכז והולך לארץ ישראל.  לא עוד 'ספרדים' 'אשכנזים', 'תימנים' יהיו – כולנו עם אחד.  עליכם ילדיי להיות מהראשונים – הינשאו לאשכנזים ויתערבב דמם של אלו באלו."

אמר וכך עשו. כל ששת בניו – למעט בן אחד שנשאר רווק – ובתו היחידה שנישאה ליוצא גרמניה – נישאו לאשכנזיות.

 מורשת זו שהותיר לנו, הרחיקה לתמיד את "השד העדתי" שזכה לפופולריות כה מעוותת לאחרונה.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

זִכְרִי נָא בִּתִּי

זִכְרִי  נָא בִּתִּי

אֵיךְ לִטְּפוּ אֶצְבְּעוֹתַי

הַנְּקִיּוֹת,

אַתְּ  גּוֹזָל רַךְ

בָּאִינְקוּבָּטוֹר.

חִתַּלְתִּיךָ עֵת יָפְיָפִית,

שָׁעָה יָפָה צָמְחָה בְּחַלּוֹנִי,

פְּרָחִים הֵאִירוּ יָמַי.

כִּנּוֹרוֹת הַלַּיְלָה פָּרְטוּ

וַאֲנִי עַל הָרִצְפָּה

מוֹשִׁיט לָךְ  יָד

לְבַל תִּבְכִּי.

לִיוִותִּיךְ שָׁנִים,

בֵּין נְשִׁימוֹת הַכּוֹכָבִים,

חָשׁ אֶת נְשִׁימָתֵךְ עַל פָּנַי.

נִפְרַדְתִּי מֵאִמֵּךְ –

אֵימָה  בָּאָה בַּמַּשְׁקוֹפִים.

אִמֵּךְ שָׁלְחָה כִּידוֹנִים,

אֲנִי שָׂכַרְתִּי לָךְ דִּירָה,

שֻׁתַּף לִשְׁעוֹתַיִךְ הַצְּהֻבּוֹת הַמִּתַּמְּרוֹת

עִם דִּמְמַת הַלְּבָטִים.

הַיּוֹם

אֲנִי טוֹבֵל בַּזְּמַן  הָאַכְזָב,

חֶרֶב הַזְּמַן מִתְהַפֶּכֶת,

הָרְגָעִים חוֹמְקִים,

אַתְּ מִתְחַמֶּקֶת...

זִכְרִי נָא בִּתִּי שֶׁאַתְּ חֹטֶר מִגֶּזַע חָזָק

שֶׁעִם הַשָּׁנִים, הָלַךְ וְנִרְקַב.

זִכְרִי נָא בִּתִּי – מְקוֹר גַּאֲוָתִי

שֶׁהָיֹה הָיָה אָב,

הוּא עֲדַיִן  כָּאן,

לִפְנֵי שֶׁיָּלִין הַסְּתָו.

* * *

מנשה שאול

החשת הקץ

שוב ושוב אנו שומעים כי מגמת התקיפה המתוכננת נגד סוריה אינה לחסל את בשאר אסד ומשטרו, אלא להעניש אותו, לחנך אותו ולהניא אותו מהפעלת נשק כימי נגד עמו פעם נוספת.

יש להניח כי תקיפה כזאת תגרום לאסד ולאנשיו להחליף את משכנם ומשרדיהם עד יעבור זעם, והכול יחזור לתיקנו. אך זהו תרחיש הנוגד את המציאות בשטח. משטרו של בשאר וכוחו הצבאי נמצאים בתהליך מתמשך של כרסום וקריסה זה כשנתיים ומחצה. הצבא איבד הרבה מן הארסנל שלו, בעיקר מטילי הקרקע-קרקע ששוגרו נגד המורדים. יש גם ירידה במורל החיילים, כשמבין 120 אלף הקורבנות שגבתה המלחמה יש כ-30 אלף מאנשי המשטר, ובעיקר חיילים. נוכח כל אלה, מכה צבאית נגד מוקדי הכוח, ובעיקר הדיוויזיה הרביעית בפיקוד אחיו של בשאר, מאהר, המופקדת על שמירת המשטר, תחליש אותו אפוא עוד יותר ותקרב את קיצו.

נוסף, תומכי המשטר מבחוץ אינם מגלים סימנים שהם מוכנים להסתבך במלחמה נגד העולם החופשי כדי שבשאר ישרוד. כך, הרוסים מפנים את אנשיהם מסוריה, וסגן שר החוץ הרוסי מכריז כי רוסיה לא תילחם למען משטרו של בשאר. גם איראן אינה מתלהבת מהסתבכות במלחמה כוללת, למרות הצהרותיה המתלהמות. זה 25 שנה שאיראן אינה ששה אלי קרב, בעקבות תבוסתה במלחמת 8 השנים נגד עיראק.

באשר לאיום הסורי להבעיר את כל המזרח התיכון, קודם כל על משטרו של בשאר להוכיח שהוא מסוגל לגבור על המורדים. על כך אומר עורך "ערוץ אלערביה"  עבד אלרחמן אלרשד במאמר מערכת (29.8.13):

"גם סדאם חוסיין ומועמר קדאפי איימו להבעיר את כל המזרח התיכון. אך איומיהם נדמו עימם. ואילו איראן חכמה יותר. במהלך שלושה עשורים היא נזהרת מהסתבכות במלחמה כלשהי, ומשאירה את המלאכה בידי סוכניה הקטנים, כמו חמאס וחיזבאללה. זאת, משום שהיא מבינה את המחיר הכבד שהיא עלולה לשלם אם תהיה מעורבת במלחמה."

לכן, ניתן לקבוע כי התקיפה האמריקנית, למרות שתהיה מוגבלת ומדודה, תהיה צעד מכריע בחיסולו של משטר הדמים הסורי.

יש החוששים מן המשטר שישלוט אחרי אסד. הבחירה אינה בידינו. יש מצב רע ורע במיעוטו. כל משטר שיירש את אסד יהיה פחות רע לישראל. קריסת המשטר הנוכחי תבשר את התמוטטות ציר הרשע.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 259.

* * *

פוצ'ו

וזה מה שקורא כשמתחילים לשאול

 את אליהו הכהן כל מיני שאלות

24.8.13

דליה ואליהו היקרים לי. מה שלומכם?

השבוע ביום רביעי בלילה  הרדיו התנגן עם שירו של עמנואל הרוסי :

"תשרי סבא פנה עורף

עד להררי אלף

משתעל לו כבר החורף

ובעיניו הדלף..."

שיר נפלא והשאלה שהציקה לי היא: מי הם הררי האלף?

לא התביישתי ופניתי לאבנר הרוסי, הבן של.  גם הוא לא ידע, אך הביע השערה שאולי הכוונה להרי האלפים. תשובה בהחלט מעניינת, השאלה אם היא אמיתית.

היש לכם מושג?

שלכם

פוצ'ו

פוצ'ו, ידיד יקר,

הביטוי "הררי אלף" מתייחס במקורותינו להרים גבוהים ונישאים.

אם תפתח את ספר תהילים, תמצא בו את המשפט "כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף" (תהילים פרק נ' פסוק י').

אינני חושב שעמנואל הרוסי התכוון להרי האלפים. השיר נכתב בירושלים בשנת תפר"ח [תרפ"ח, 1928], בימים של חוסר עבודה משווע, הרחק מן האלפים המושלגים של העם השאנן והשלו שלא ברור מדוע הוא מחזיק צבא.

בברכת שנה טובה ומאושרת לך ולכל אשר לך,

מדליה ואליהו

בוקר טוב אליהו,

אחרי ההצלחה הגדולה שהיתה לי עם "ירושלים עיר הקודש", אני מעז לשאול עוד שאלה קטנה ודי.

פעם במפגשים של מסביב למדורה, היינו מרבים לשיר ולרקוד את סרגוסה סרגוסה יא מוחמד...  כי בא יום הדין...

לסרגוסה  היינו מוסיפים עוד כמה בתים, כמו:

בלי נרקוזה בלי נרקוזה יא מוחמד אהההה  אהההה יום הדין גדול...

או

מקול בס לקול סופרנו יא מוחמד... יום הדין קרב...

או

סרסנוך כי אנסת יא מוחמד...

או

בין העיצים אין כבר ביצים יא מוחמד...

והשאלות הן:

מה מקור השם סרגוסה? היש לזה מובן או סתם כדי לעדן את המילים הבוטות.

האם אתה מכיר עוד שורות לשיר?

היש לשיר  מחבר מוצהר?  ומאיפה הלחן?

בשעתו שאלתי את חיים חפר אם יש לו קשר לשיר. הוא הכחיש בנחישות כל קשר אליו.

ד"ש לדליה,

שלכם,

פוצ'ו 

ידידי פוצ'ו,

כיצד ומהיכן, אתה שואל, הגיעה המילה "סרגוסה" אל השיר שצייינת?

היה כאן שילוב של שני גורמים:

רבים היו אלה שלא הרגישו נוח עם האזכור המפורש של פעולת הסירוס הנזכרת בשיר, ועצם הגיית הפועל הזה עורר בהם מיד כאב בשיפולי הבטן. לכן חיפשו חלופה שתהיה קרובה מבחינה פונטית למילה "סרסנוך".

איך הגיעו לסרגוסה?

אחד השירים הנפוצים ביותר בארץ באותם ימים היה השיר האיטלקי "טיריטומבה", שלחן הפתיחה שלו כמעט זהה ללחן הפתיחה של "סרסנוך, סרסנוך".

וראה זה פלא: מילותיו הראשונות קרובות במצלולן לסרסנוך:

Saragietta, saragieta la marina

מכאן קלה הדרך לסרגוסה.

בבתים רבים בארץ הסתובב בשנות הארבעים תקליט שחור ושביר שהשמיע את השיר הזה מפי יוסף שמידט, והפופולאריות של השיר הזה העלתה את הרעיון לעדן את הנוסח הבוטה של הפזמון הפלמחאי שלא הוסיף לנו כבוד והילה.

אני, שלא שרתתי בפלמ"ח, הכרתי את השיר כ"סרגוסה" וכך שרו גם כל חבריי לכיתה. מעולם לא שרתי "סרסנוך". כנראה שהנוסח המקורי נשמר רק בפי יודעי הסוד.

אגב, באסופת שירים שהוצאתי בגדנ"ע בשנת 1957, פחות מעשר שנים אחרי שהפזמון הזה נוצר, הדפסתי גם שיר קצר בשם "יום הדין גדול", ומתחתיו הוספתי – לחן שגור, מן הפלמ"ח, והטקסט שהדפסתי היה:

סרגוסה, יא מוחמד, סרגוסה, אהההההההה...

בלי נרקוזה, יא מוחמד, בלי נרקוזה, אהההההההה...

יום הדין גדול.

יום הדין גדול.

השיר נולד בהווי שנוצר מסביב למדורה כשנזרקו סיפורים וכזבים ואף פעם לא ידעו מה אמת ומה גוזמה. מכאן גם מקור הריקוד שרקדו עם כפיות ועבאיות מסביב לאש הבוערת.

הכרתי אישית את יוחאי בן נון, שהיה בחור כארז, וגם את שותפו למלאכה, האלוף שהיה לימים נשיא הטכניון.

אגב, השיר הושר בין מעטים מלוחמי תש"ח, בעיקר אנשי פלמ"ח, ולשמחת ליבי לא היה נפוץ כמו יתר שירי מלחמת העצמאות: בערבות הנגב, האמיני יום יבוא, הקרב האחרון, הן אפשר, יצאנו אט, היו זמנים, הרעות, הפלמחניק מחפש את המחר, מוטי, ציפ, הפגישה ויתר שירי הצ'יזבטרון והחישטרון.

שנה טובה מאד מאחלים לך ולנטע

דליה ואליהו

אליהו ידיד יקר

ניסיתי להתאפק ולא להטרידכם יותר, אבל אחרי עיון מחודש בתשובתיך, אמרתי לעצמי שלא יהיה יפה אם אשמור את הידע שלך לעצמי בלבד, אז אם תרשה לי אעביר את חליפת מכתבינו לאהוד בן עזר ואולי גם אוסיף ואגלה איך בעזרת הנרקוזה הצלחתי להוציא מיוחאי את מלוא הסיפור, אחרי שהתעקש ובשום אופן לא אבה לחשוף קבל עם את סודות אותו חיתוך חינוכי.

ואיך אפשר בלי דש חם לדליה,

שלכם,

פוצ'ו

 29.8.13

פוצ'ו ידידי,

עשה כטוב בעיניך, ובלבד שתזכור כי הרקע שמאחורי השיר הפלמ"חאי הזה, לא עליו תפארתנו.

שנה טובה

מאליהו

30.8.13

אליהו יקירי,   

תפארתנו או לא – זה עניין של השקפת עולם, אבל מה שלא לתפארת לנו, ועל זה אין ויכוח, הוא מה שקרה לי בשבוע שעבר. הוזמנתי לספר סיפורים למחזור חדש של חיילי צה"ל שהתקבלו לשמש ככתבים לעיתון במחנה. העילית שבעילית, בין השאר הזכרתי את גיבור ישראל "יוחאי בן נון"  ואיש מהחיילים לא ידע על מי אני מדבר. ממש כך. אז חשבתי לחתום את חליפת המכתבים הקצרה בינינו בסיפור שולי הקשור ליוחאי ולסרגוסה.

שלך

 פוצ'ו

יוחאי בן נון גיבור ישראל והנרקוזה שנירקז

בימי הפלמ"ח הטובים, עבר כציזבאט מסביב למדורה  הסיפור על עונשו של האנס מבית שאן. איש לא ידע את הסיפור המלא ומי היו המבצעים הנועזים.

לפני כעשרים שנה כתבתי ספר סיפורים על תקופת קום המדינה והרגשתי שאני לא יכול למסור את הספר לדפוס, בלי להכניס אליו את אותו סיפור מיוחד במינו. מאירקה פעיל, ההיסטוריון של הפלמ"ח, אמר לי שהוא חושב שברן היה מעורב בדבר. הגעתי לברן, זה היה הרבה זמן אחרי שירד מהתורן. הוא הודה שאמנם שמו נכלל עם החולייה המבצעת, אבל בדיוק ביום  הפעולה  היה בקורס מד"סים  ולא קיבל שחרור. איזו עוגמת נפש. לבקשתי נקב בשמם של שלושה אחרים שכן השתתפו בפעולה וככה הגעתי אל יוחאי בן נון, זה היה אחרי שגמר להיות מפקד חיל הים וחזר למשקו מעגן מיכאל.

חצי שעה ניסיתי לשדל אותו לספר את הסיפור והוא סירב. אמר שבשעתו עשינו את המעשה הנכון, אבל היום סירוס של אנס נחשב למעשה ברברי והוא לא גאה בו.

אמרתי ליוחאי שאני נחוש לכתוב את הסיפור ואם לא יגלה לי, אכתוב מהמעט שאני יודע ואוסיף מתוך הדמיון שלי.

אמר לי, "את זה אני לא יכול למנוע ממך, אבל ממני לא תשמע כלום."

אחרי חצי שעה הבנתי שאני סתם גוזל את זמנו של האיש היקר הזה ונפרדתי ממנו אבל וחפוי ראש. הייתי כבר כמעט בשערי הקיבוץ, כאשר אמרתי לעצמי שאני לא יכול לצאת מכאן בלי כלום, עשיתי אחורה פנה וחזרתי לחדרו. הוא שאל: "מה עכשיו?"

אמרתי: "אני לא יכול לאנוס אותך לספר מה שאתה לא רוצה, אבל תרשה לי לשאול אותך רק שאלה אחת."

אמר: "שאל!"

אמרתי: "בשיר שהיינו שרים סביב המדורה היתה שורה  שזימרה כך: 'בלי נרקוזה בלי נרקוזה יא מוחמד...'   האם עשיתם זאת עם או בלי נרקוזה?"

יוחאי שלח אליי את חיוכו הממזרי ואמר לי חד וחלק: "נרקזנו אותו בנרקוזה כזאת, שמאז שנורקזו  נרקוזות, לא נורקזה נרקוזה שכזאת..."

ואחר  הוסיף, להפתעתי: "נו פוצ'ו, אני רואה שאתה נודניק ללא תקנה, אז בוא תשב, תשמע את הסיפור האמיתי ואל תמציא לי כל מיני המצאות מהדמיון שלך..."

בסופו של דבר הסיפור נכתב במלואו כפי שסופר לי על ידי שלושת "המנתחים" (הגעתי אל שלושתם) ולמזלי לא הייתי צריך להוסיף אף מילה מהדמיון, כי בדמיון אף פעם לא הייתי מצליח להגיע לסיפור כל כך פנטסטי.

רק בסיפא של הסיפור מצאתי לנכון להוסיף טיפה משלי, כדי לגמור אותו בצורה אופטימית, לבל יבוא אליהו הכהן בטענה, שתפארתו של עם ישראל היא לא  בסיפור הזה.

וכך נגמר הסיפור:

"...סיפורו של האירוע החינוכי בבית שאן, הגיע לרחוב הערבי וחלף מכפר לכפר כמו שריפה בשדה קוצים. השפעתו על הנוער הערבי עלתה על כל המשוער ומעשי האונס פסקו למשך תקופה ארוכה. גם חלקו של האנס, לא היה בסופו של דבר כל כך רע. סיפורו עבר את הירדן והגיע אל ארמונו של המלך עבדאללה ושם, אחרי שגמרו לצחוק, היה מי שנזכר שבעצם הם מחפשים כבר הרבה זמן סריס מוסמך לנשות ההרמון. וכך יצא שמו של הפלמ"ח לתהילה, גם בכל הקשור לסידור עבודה לחסרי מקצוע בארץ ישראל." 

* * *

אהוד בן עזר

על בול פתח תקווה וסמל פתח תקווה

בגיליון  של המקומון "ידיעות פתח-תקווה" מיום 30.8.13 התפרסמה רשימתה של יעל שהם, במסגרת המדור "מנהרת הזמן", בשם "הבול שהפך לסמל" – ובו היא מספרת את תולדות הבול של פתח תקווה משנת 1909 ומסיימת במילים:

"בהמשך, התמונה שעל הבול היפה הזה הצליחה לשרוד בזכות הפיכתה, עם שינויים קלים, לסמל הרשמי של פתח-תקווה. למרבה הצער, לא טרחו המתיישבים באותן ימים לציין את שם האמן האחראי לציור הבול, וזהותו נותרה בגדר תעלומה."

תחת תמונה הבול בכתבה נרשם "הבול. האמן נותר אלמוני."

חבל שיעל שהם לא קראה קודם לכן את דבריי, שפורסמו בגילון 824 של "חדשות בן עזר", מיום 14.3.13, ואשר את עיקרם הרציתי קצת לפני אותו תאריך בערב הזיכרון שנערך בבית "יד לבנים" לזיכרו של בן המושבה, המו"ל יוסי אלקוני.

חבל גם שלא ציינה שסמל העיר פתח-תקווה נמחק לטובת קשקוש של "סמל" חדש במלאת לה 130 שנה, ורק בשנים האחרונות, בזכות מאבקו של אחד מצאצאי משפחתנו, יאיר אסיסקוביץ', הסמל הוחזר בקטן ממוזער ליד הקשקוש הגדול החדש. אגב, דבר דומה קרה גם לסמל ההיסטורי של העיר תל-אביב, שאותו צייר נחום גוטמן, וגם הוא הוחלף בקשקוש צבעוני במלאת לעיר 100 שנים, ועכשיו הוא מופיע בקטן ממוזער ולא ברור ליד הקשקוש הגדול החדש.

* * *

אהוד בן עזר

בול פתח-תקווה משנת 1909

פורסם לראשונה בגיליון 824 מיום 14.3.13

סוף-סוף הצלחנו להשיג את בול פתח-תקווה משנת 1909 במחיר מציאה של 50 דולר + 5 דולר דמי משלוח, אצל הבולאי אד רוזן מהחברהHouse of Zion  מקליפורניה, המתמחה בסחר בבולים על נושאים יהודיים, ובבולי ארץ-ישראל לכל סוגיהם. אד רוזן גם ביקר לאחרונה בארץ וקיים דוכן מכירה של בולים בסוגים האלה במלון מטרופוליטן ברחוב טרומפלדור בתל אביב. אפשר לפנות אליו לשם קבלת קטלוגים בדואר לפי הכתובת: hsofzion@aol.com

לשם השוואה – ערכו המשוער של הבול שלנו הוא לפי הקטלוג 125 דולר, ואילו מעטפה עם בול פתח-תקווה מוחתם בחותמת אדומה של ועד המושבה, ועליה גם חותמת של הדואר האוסטרי ביפו, והיא ממוענת "למרת יהודית אפשטין, אצל המורה יפה, בבת-שלמה" – מחיר רכישתה 675 דולר, וערכה המשוער 1500 דולר, והיא נחשבת פריט נדיר ונחשק אצל האספנים.

מסורת אצלנו במשפחת רַאבּ, מפי דודי אלעזר בן עזר (ראב) ובנו עמנואל – שאת הרישום הראשון של בול פתח-תקווה צייר סבי יהודה ראב (בן עזר), חורש התלם הראשון, ולפיו נעשה הציור הצבעוני של הבול ההיסטורי משנת 1909. אין לנו עדות כתובה על כך.

על הבול למעלה כתוב פתח=תקוה ולמטה מימין 14 ולמטה משמאל י"ד, כלומר המחיר בעברית, במטבע תורכית, פארה. באמצע ציור של מחרשה ועץ תפוזים, על רקע שתי גבעות וצמרות פרדס ביניהן – בגוונים של ירוק; תפוזים בצמרת העץ – בכתום; והמסגרת החיצונית והכיתוב – בכתום על שחור. כלומר, הבול הודפס בשלושה צבעים, כנראה נפרדים, בטכניקה הנהוגה אז – בשחור בכתום ובירוק.

בעיתון הבולאות הישראלי "שֹׁבֶל", גיליון 66 מחודש אפריל 2007, כותב הבולאי משה רימר על תולדות בול פתח-תקווה תחת הכותרת "ובטח ישמח ויאמר שהחיינו". [אנחנו לא בטוחים שזוהי רשימה ממצה ונכונה בכל הפרטים, כי גם אין בה כלל המידע היכן וכיצד צוייר והודפס הבול].

כותב רימר: בשנת 1909 התמנה יצחק גולדנהירש לראש הוועד של המושבה פתח תקווה, ומיד עם כניסתו לתפקיד החל בביצוע רפורמות לטובת התושבים. בפתח תקווה של אותם ימים לא פעל סניף דואר, ומי שביקש לשלוח מכתב, נאלץ לכתת רגליו עד ליפו הרחוקה. יצחק גולדנהירש הגיע להסכם עם מנהל הדואר האוסטרי [ביפו] על פתיחת סניף של הדואר האוסטרי במושבה.

בהסכם נקבע שעל על מכתב שיישלח מפתח תקווה תודבק תווית מיוחדת שהונפקה על ידי ועד המושבה. הדואר האוסטרי התחייב להוביל ללא תשלום את המכתבים המיועדים למושבות האחרות בארץ ישראל, ובתמורה יעדיפו תושבי פתח תקווה לשלוח את מכתביהם לחוץ לארץ באמצעות דואר האוסטרי. [ובאמת כל הבולים על מכתבים וגלויות של משפחתי מאותה תקופה נושאים בולים אוסטריים].

בשנת 1910 הלשינו יריביו הפוליטיים של יצחק גודנהירש לשלטון התורכי על דבר קיומו של ההסדר. גולדנהירש זומן לחקירה בפני הקאימקאם ביפו, והואשם בשיתוף פעולה עם המעצמה האוסטרית כנגד השלטון התורכי. בהשתדלותו של המלונאי בצלאל קמיניץ נחלץ גולדנהירש מצרה. הקאימאקם קיבל במתנה שלושה בקבוקי עראק, 200 סיגריות מיובאות ושישים פרנק במזומן, ובתמורה נכתב בפרוטוקול החקירה כי התוויות שהודבקו על המכתבים נועדו לפרסם את עסקי הפרדסנות של ראש הוועד, וכי האותיות י"ד שעל התווית הן ראשי תיבות של שמו, יצחק דוד גולדנהירש (שמו האמיתי היה יצחק גולדנהירש, והתוספת "דוד" הומצאה בו-במקום לצורך הפרוטוקול). בנוסף התחייב גולדנהירש להפסיק להדביק את "תווית הפרסומת" על מכתבי פתח תקווה.

הנפקת הבול העברי התקבלה בהתלהבות על ידי המתיישבים היהודים כפי שניתן ללמוד ממכתבו של צבי הירשפלד מראשון לציון:

"הנני שולח לך בזה שני בולים תווים מרקאות פוסט של המושבה פתח תקווה ובטח ישמח ויאמר שהחיינו. לומר הבולים האלה המה להפוסט הפנימי של פתח תקווה ליתר המושבות ובקרוב יופיע גם פה במושבתנו מרקאות כאלה ויתן הנותן שבקרוב יתחיל גם כסף עברי לעבור בשוקי ציון."

עד כאן מדברי משה רימר.

בעקבות הציור של הבול נוצר גם הסמל ההיסטורי של עיריית פתח-תקווה, שיש בו האלמנטים של המחרשה ועץ התפוזים וצמרתו עם התפוזים, אך בצבעים שונים במקצת משל הבול, ובתוספת הכיתוב למעלה "עיריית פתח-תקוה" ולמטה "עובד אדמתו ישבע לחם".

ומדוע לא נותר שום בול אצלנו במשפחה? ייתכן כי מחוסר תשומת לב, ויותר מתקבל על הדעת כי מאחר שבתקופת מלחמת העולם הראשונה חיפשו התורכים כל בול "ציוני" וכל סימן להיבדלות לאומית עברית, עד כי גם את ארכיון המושבה נאלצו התושבים לקבור – השמידו אנשי פתח-תקווה בבתיהם גם את הבולים האלה מחשש להפללה בעטיים.

* * *

קובי גיסין

החינוך, החינוך...

הרבה מים נשפכו לאחרונה על נושא השינויים בחינוך. היו בעד והיו נגד. מעטים מאוד, לעומת זאת, למרות הסיסמאות הרבות שהפריחו, מבינים את המסר העיקרי הטמון בנושא המורכב הזה, לאחר אלפי שנות קיפאון: שגם בחזון המתקדם ביותר, מה שקובע הוא העיסוק בפרטים הקטנים. הם הקובעים.

ואתן דוגמה:

הבה וניקח את נושא הביטול (הזמני) של מבחני המיצב. אקדים ואומר כי ביטולן (הסופי) הוא תנאי הכרחי להצלחת רפורמת "אופק חדש". המשך קיומן מייתר את האופק החדש, והופך את הרפורמה החשובה הזאת, הקריטית לתקוות החינוך, לחסרת ערך לחלוטין, שלא לדבר על הכספים הרבים המושקעים בה שיוצאו לריק.

הבה ונראה: היום המצב הוא, שמעבר להכרזות המסוסמאות, רפורמת "אופק חדש" מתורגמת למעשה, ולזה בלבד, לתיגבור שעות לתלמידים החלשים, כדי להכינם טוב יותר למבחני המיצב, ולשפר על ידי כך את אחוזי ההצלחה (המקומיים והבינלאומיים).

אבל זוהי אשלייה. לא רק מפני שהתיגבור הוא כמותי בלבד, ולא רק מפני שהמורים עושים שם, לרוב, את מה שהם עושים בכיתה הגדולה, רק עם פחות תלמידים בקבוצה: הם מעבירים חומר, ומכינים את התלמידים לבחינות. והלא המורים שלא הצליחו עם תלמידים אלה בבוקר, לא יצליחו איתם גם בשעות אחה"צ של האופק החדש. כי הם עושים עוד מאותו הדבר, רק עם פחות הפרעות (אבל לא בטוח שעם יותר חשק).

אבל זוהי אשלייה בעיקר מפני שהמורים בקבוצות האופק עושים מה שהמערכת כולה עושה כל הזמן: מכינה לבחינות. בזה היא מתייחדת ומצטיינת. המערכת מזמן הפכה למערכת אקסטרנית, שגם אם פה ושם נעשים דברים נוספים חשובים, הם חוסים בצילה הכבד והמעיק של ההכנה לבחינות: בחינות על החומר השוטף כל השנה, בחינות על מבחני המיצב, בחינות הידע הבינלאומיות ובחינות הבגרות. זהו מעגל סגור שאין פריצה ממנו.

והנה בא אופק חדש עם סיכוי להתחלה של התחלה של פריצת השינוי. אז מה עשו החכמים בלילה שהם בעד בחינות המיצב? הפכו את השעות הללו לשעות נוספות להכנה לבחינות. אבל אם מדברים על אופק חדש, לא מתכוונים לאופק חדש של שיפור באחוז וחצי של ההצלחה בבחינות – כל סוגי הבחינות – אלא בוודאי מתכוונים לאופק חדש של שינוי בזווית רחבה של החינוך. ועל כן, צריך היה לעשות בשעות של אופק חדש משהו אחר, שלא נעשה בחינוך האינרצי בשעות הבוקר.

אבל חסידי קיום בחינות המיצב לא איפשרו, ולא יאפשרו לעשות זאת, כי זה מה שהם רגילים לעשות. שעות אלה – הן התקווה הגדולה של החינוך. והיום, משהקפיא שר החינוך את בחינות המיצב, אפילו אם באופן זמני – יש לגשת מיד לתיכנון של העשייה בשעות אלה באופן שלא תעסוקנה כלל ועיקר בהכנה לבחינות. זהו חלון הזדמנויות נדיר, שלא יימשך זמן רב. וצריך לנצלו. את המבחנים הבינלאומיים – לא יבטלו. זה כורח פוליטי הקשור בעולם אליו אנו משתייכים, ותלמידינו ימשיכו להשתתף בהן. את בחינות הבגרות – שלא תהיה כל אשלייה – לא יבטלו (ואם גם יצמצמו – יחמירו את המצב), כי האוניברסיטאות לא יתנו, כי הלא כל סיבת קיומן של בחינות הבגרות היא רצונן של האוניברסיטאות שמערכת החינוך תקיים עבורן מערכת של סלקציה, על חשבון מערכת החינוך, ובמחיר הרס אושיותיה.

אז מה נשאר? נשארו בחינות המיצב, שאם יאזור שר החינוך אומץ ויבטלן סופית – יש סיכוי שיהיה אפשר למלא את החלל שייווצר בשעות האופק החדש, ולהתחיל שם בלמידה מסוג אחר. בקטן. בצעדים ראשונים. בניסוי. בליווי של אנשי חזון. וזה יאפשר לרפורמת אופק חדש לרענן את אשנבי החינוך. וזה אפילו לא יפגע בכל החסידים השוטים של חזון המדידה, המשמש כבגדי המלך החדשים של העשורים האחרונים אצל אלה החושבים שהם מבינים בחינוך.

נכון. זה דבר קטן. ולכן הוא אפשרי, בתוך הפלנטה הכבדה והמקולקלת שלנו.

* * *

אורי הייטנר

1. לפיד – איש השנה תשע"ג

"אסתרא בלגינא קיש קיש קריא." זו היתה תגובתי המיידית, בדף הפייסבוק שלי, על הודעתו של יאיר לפיד שהוא מצטרף לחיים הפוליטיים ומקים מפלגה בראשותו.

זהו פתגם ארמי המופיע בתלמוד, ופירושו המילולי הוא "מטבע בכד קורא קיש קיש". משמעותו היא, שקופסה שיש בה מטבע אחד, מרעישה הרבה יותר מקופסה מלאת מטבעות. בתגובה הזו הבעתי את זלזולי בלפיד, והצגתי אותו ככלי ריק, נטול ערך.

הזלזול שהפגנתי, נבע מהאופן בו הצטיירה בעיניי דמותו מכתיבתו כבעל טור בעיתונים ומהופעתו כמגיש "אולפן שישי" בערוץ השני. הוא הצטייר בעיניי כאדם רדוד, פסבדו אינטלקטואל, נוטה לסיסמאות שחוקות ולקלישאות, נעדר אמירה משמעותית מקורית, נרקיסיסט, שחצן, יהיר, מטפח דימוי כריזמטי המבוסס בעיקר על מראהו החיצוני. הוא האיש שבא למלוך עלינו?

האם כך אני רואה את הדברים גם היום? האם עמדתי אודות יאיר לפיד השתנתה?

התשובה לשאלה זו מורכבת. אני מודה ומתוודה שלפיד הפתיע אותי מאוד לטובה כמנהיג וכפוליטיקאי. יש בו הרבה יותר מכפי שייחסתי לו בעבר. מצד שני, לא אחת, כאשר אני קורא את דבריו ושומע אותו, הוא מחזק את דעתי הקדומה אודותיו.

מה גרם לתמורה בעמדתי?

מבחן התוצאה בבחירות, הוא הסיבה המרכזית לכך שלפיד הוא איש השנה תשע"ג. אל מול הניצחון הגדול שכל הסקרים וכל הפרשנים נבאו לנתניהו, לפיד טרף את הקלפים, בהישג מרשים מאוד של 19 מנדטים, למפלגה חדשה, שבראשה עומד אדם חסר ניסיון פוליטי וביצועי. זה בהחלט הישג גדול.

אולם מבחן התוצאה אינו מעיד בהכרח שטעיתי בהערכתי המוקדמת. אדרבא, פוליטיקאי יכול לנסוק ולהצליח בשל כריזמה מזויפת, זריקת קלישאות וכד', בעוד הוא עצמו ריקא ופוחז. דמגוגים ופופוליסטים יכולים להצליח ואף לנצח בבחירות, אך ניצחונם אינו מעיד על טיבם. ואנו למודי ניסיון של "עלייתו ונפילתו" של מנהיג זה או אחר או מפלגה זו או אחרת, שכמו עץ הקיקיון – בן לילה היו ובן לילה ירדו. נדמה לי שאחד מהם אף נשא את שם משפחתו של יאיר.

אולם מעבר לכישרון להיבחר, לפיד הוכיח את עצמו גם במבחנים אחרים. הראשון שבהם היה הרכב רשימתו. איני חסיד של שיטת הפריימריז, שלא היטיבה עם החיים הציבוריים בישראל, בלשון המעטה. אני מבכר סוג של ועדה מסדרת, שתבנה את הרשימה המתאימה ביותר ותציג אותה למשפט הציבור. לא, איני מצדד בשיטת לפיד-ליברמן-לבני-הרב עובדיה, של מנהיג שעל פיו תישק רשימה. אך יש למצוא דרך ביניים.

מאחר וב"יש עתיד", לעת עתה המנהיג בוחר את הרשימה, כל האחריות על הרכבה – עליו. במבחן הזה הוא עמד בצורה מעוררת כבוד. הוא הרכיב רשימה מצוינת. איני מתכוון לרשימת כוכבים נוסח ד"ש, מפלגת המרכז ו"קדימה" (וכמו חברי רשימתו עופר שלח ויעקב פרי), אלא לרשימה של אנשי אמת, אנשי חברה, חינוך, תרבות ורוח מן המעלה הראשונה. הוא הרכיב רשימה שמבחינת המסר לחברה הישראלית, היא היפוכה של "שינוי" בראשות אביו. שינוי היתה מפלגת החילונים והחילוניות הקיצונית, והמסר שלה היה שנאה, לעג ובוז אובססיביים לדת, לדתיים ובעיקר לחרדים. טומי לפיד מעולם לא היה מעמיד במקום השני ברשימתו רב אורתודוכסי, ראש ישיבה.

בבחירתו של יאיר לפיד ברב שי פירון למס' 2 ומועמדו לתפקיד שר החינוך, היה מסר חברתי שמשמעותו חורגת בהרבה מכך שמדובר במועמד מצויין. וכך גם בבחירת המנהיגה הדתייה ד"ר עליזה לביא, וכך בבחירת הרב החרדי דב ליפמן, וכך בבחירת ד"ר רות קלדרון – אשת רוח משמעותית ביותר בחברה הישראלית ומן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בכלל ובתי המדרש הפלורליסטיים בפרט, בדור האחרון. כך גם בבחירתו של מאיר כהן, ראש עיריית דימונה, מנהיג חברתי וחינוכי אוטנטי שצמח כמורה ומחנך, מנהל בית ספר וראש העיר. המסר שבהרכב הזה, הוא מסר של אחדות לאומית, של גשר בין שסעים ובין חלקי החברה.

לכך מצטרפת הברית המפתיעה בין לפיד ובנט, "יש עתיד" ו"הבית היהודי". ייתכן שנכון היה לבחור בשניהם כצמד השנה. החיבור ביניהם היה, בעיניי, מסר השנה. בנט מציג ציונות דתית מתונה, מתחדשת, פתוחה – היפוכה של החרד"לות. ככזה, הוא מעניק ביטוי פוליטי להתרחשות עומק בחברה ובתרבות הדתית לאומית בשנים האחרונות, בניגוד לתדמית המקצינה והמתחרדת של מגזר זה. נאומו החם, המקבל והאוהד של בנט בוועידת הרבנים הקונסרבטיביים, שבו הוא התייחס באותם אהדה, קבלה וחום גם לרפורמים, הוא בעיניי ציון דרך משמעותי בחברה הישראלית. איש מקודמיו לא עשה זאת, איש שמקודמיו לא היה מעז לעשות זאת. הוא עשה זאת, כאשר הציבור שאותו הוא מייצג היה בשל לכך.

אחד הרגעים היפים והמרגשים השנה, היה נאום הבכורה של רות קלדרון בכנסת, שהיה בעצם שיעור במדרש. רבע מיליון כניסות לצפייה בנאום ביוטיוב בתוך ימים ספורים, העידו על כך שהחברה הישראלית כמהה מזה שנים רבות, לקול שרות הביאה לכנסת. אני נחשפתי לנאום הזה, לראשונה, דרך סטטוס בפייסבוק של נפתלי בנט, שיצא מגדרו כדי לשבח אותה על הנאום, תחת הכותרת "משהו חדש מתחיל". זו היתה גם תחושתי.

בתיקון ליל שבועות שהנחיתי בקריית שמונה, אירחתי שני ח"כים – חילונית וחרדי. בכך אין כל חדש. אבל כאשר הח"כ החרדי הוא ממפלגה שלעומד בראשה קוראים לפיד, והח"כית החילונית היא מ"הבית היהודי", כלומר מהמפד"ל – משהו חדש מתחיל, באמת. האמת היא שהרב שיח היה קצת משעמם, חסר אקשן. השנים הסכימו ביניהם כמעט על הכל. בהפסקה יצאתי לחנייה, לבדוק אם במקרה החמור של המשיח קשור שם.

הברית בין לפיד ובנט מבטא את שבירת הדיכוטומיה בין "דתיים" ו"חילונים" ובין "ימין" ו"שמאל". ובעיקר, זאת שבירת המיתוס של "גוש מרכז שמאל", שלכאורה לפיד היה אמור להיות שייך אליו, לצד דב חנין זועבי. לפיד הבהיר שאינו שייך לאותו מחנה עם הזועבי'ז, ולמרות התעמולה שהציגה את דבריו כ"גזעניים" ושוללי זכויות הערבים, כביכול, הציבור הרחב הבין היטב את כוונתו – יש לאזרחים הערבים מלוא הזכויות הפוליטיות, אולם עמדתם השוללת את קיומה של המדינה היהודית, מוציאה אותם מחוץ לכל משחק קואליציוני ומכל גוש פוליטי סביר במדינת ישראל. לפיד הגדיר את עצמו כמפלגת מרכז, ולא היה מוכן לשחק את משחק "קדימה", נוסח חיים רמון – מתן כותרת "מרכז" לעמדות מר"צ. לפיד הציב את עצמו ואת מפלגתו באמת במרכז. לא בכדי, את מצעו המדיני, שהוא מתון ופשרני במידה, הוא בחר להציג באריאל, והיתה בו התנגדות לנסיגה לקווי 49' ולחלוקת ירושלים.

את המו"מ הקואליציוני הוא ניהל, בשיתוף פעולה עם בנט, בהצלחה רבה שהניבה הישגים רבים. הוא עמד על התמודדות אמתית עם סוגיית השתמטות החרדים משירות בצה"ל וזה רק אחד מהישגיו. כמו בהקמת הרשימה, כך גם במו"מ הקואליציוני, יאיר לפיד הרשים אותי בעיקר בדרישתו העיקשת לקבל את התיקים החברתיים בממשלה – תיקי החינוך, הרווחה והבריאות. תיק החינוך הוא אמנם תיק נחשק, אולם משרדי הרווחה והבריאות נחשבו כארץ גזירה, ולכל היותר כפרס ניחומים. באמצעות תיקים אלו, ניתן להשפיע מאוד על החברה הישראלית. הרב פירון מוביל רפורמות חשובות מאוד, ובהן התמודדות עם עבודת האלילים של המדידה – הפטישיזם של הסרגל שקם על יוצרו, והעלאת החינוך האימתי, החינוך לערכים, החיבור האנושי בין מורה ותלמיד על ראש שמחתנו. הוא החליט על הקמת אגף להתחדשות יהודית, ובכך הוא ישים קץ לעוול המתמשך של אי הכרת המדינה ביהדות המתחדשת, הפלורליסטית ואפס תמיכה בה. העובדה שדווקא שר חינוך דתי, רב וראש ישיבה, מתקן את העוול הזה, היא בעבורי התגלמות הפוליטיקה החדשה. שר הרווחה בונה תכנית לאומית לחיסול העוני. נשמע יומרני, אך מזמן לא הוצבה מטרה כה צודקת ומוסרית בפני משרד ממשלתי. שרת הבריאות בוחנת את כל נושא השר"פ והרפואה הפרטית, ואולי תצמצם את הפער הבלתי נסבל ברמת הבריאות ותוחלת החיים בין עשירים ועניים.

בתור מי שהציב בראש מאבקו בבחירות את הסוגיות הכלכליות חברתיות, לפיד טעה ואכזב כאשר דרש לעצמו את תיק החוץ. אך הוא התעשת במהרה, ולקח על עצמו את תיק האוצר.

למרבה הצער, בתור שר האוצר, הוא התגלה, לפחות עד כה, כאכזבה. לפיד נישא בבחירות על כנפי רוחות המחאה החברתית של 2011. רבים ממשתתפי המחאה לא היו בשלים לתמוך במסרים הסוציאל-דמוקרטיים של שלי יחימוביץ', שנראו להם מרחיקי לכת (גילוי נאות – אני הצבעתי בעבורה, חרף התנגדותי לדרכה המדינית, דווקא בזכות דרכה החברתית). בלפיד הם ראו מנהיג המחויב לכלכלה הקפיטליסטית, אולם באורח מרוכך, אנושי, חברתי;  – הם ראו בו דרך שלישית בכלכלה. הם לא חיפשו אלטרנטיבה סוציאליסטית, אולם הם רצו קפיטליזם נאור, שמציב במרכז ערכים של תחרות הוגנת, שוויון הזדמנויות ודמוקרטיה, להבדיל מהקפיטליזם החזירי המבוסס על רדיפת בצע חסרת גבולות ויוצר ג'ונגל פרוע של חטוף ככל יכולתך; שבו קומץ גדולים בולעים את כל השאר, בכלכלה של "כל דאלים גבר",  כלכלת מקורבים ומחוברים (שלמעשה מנוגדת לא רק לסוציאליזם אלא גם לקפיטליזם האמיתי).

בשיאה של המחאה החברתית, פירסם לפיד מאמר שהוצב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "מרד העבדים". וכך הוא כתב, בין השאר: "הכבלים על ידיכם שקופים, השלשלאות על רגליכם בלתי נראות, אבל הן עדיין פוצעות אתכם. אתם עבדים למשכנתא, עבדים לשכר הדירה, עבדים למחירי המזון, עבדים למחירי הדלק.

"אתם עבדים לבירוקרטיה המשעבדת אתכם ולפקידות האדישה לגורלכם. עבדים לטייקונים המעבירים זה לזה מיליארדי שקלים, שחלקם הגדול נלקחו מכספי הפנסיה שלכם, מבלי שיטרחו לשאול אתכם או לתת לכם על כך דין וחשבון. עבדים לשלטון שהפך למועדון חברים סגור שבו לנצח אותם אנשים מתחלפים שוב ושוב באותם תפקידים, סוגרים עניינים בקריצת עין, ויודעים שלעולם לא יתבקשו לשלם את מחיר הכישלון.

"אתם עבדים מפני שעבדות היא מצב שבו אתה עובד ומישהו אחר מרוויח. אם הקוטג' עולה יותר, הדלק עולה יותר, שכר הדירה עולה יותר, התשלומים לבריאות עולים יותר, אבל אתם מרוויחים אותו דבר או פחות – אז מישהו אחר מרוויח. מישהו מקושר, מסודר, שחוקי המשחק נכתבו בשבילו.

"כי אם רוב מוחלט של מוצרי יסוד הוא יקר בהרבה מאשר באירופה או באמריקה, ובאותו זמן אתם מרוויחים הרבה פחות מאשר באירופה או באמריקה, אז זוהי עבדות מודרנית. איש אינו מצליף בנו בשוטים בשדות הכותנה, אבל גם לא צריך, אנחנו כבולים אל האדמה הזו לא פחות.

"פעם לפחות ידעו העבדים אצל מי הם עובדים. אם קראו לעבד 'ג'פרסון', סימן שהוא עבד בשדה של ג'פרסון. העבדים המודרניים אינם יודעים אפילו מי מחזיק בקצה השני של הכבל. רשת סבוכה של קשרים סובבת את חייהם, מנהלת אותם מבלי שיידעו איך היא פועלת.

"אנחנו לא סוציאליסטים, אחיי העבדים, אבל אנו יודעים לזהות אי-צדק כשאנו רואים אותו. מעמד הביניים הישראלי משלם על מי שמתחתיו, וזה בסדר, ועל מי שמעליו וזה מאוד לא בסדר."

וכן הלאה וכן הלאה. האם מישהו מהקוראים מזהה את האיש שכתב את הדברים הללו עם שר האוצר בממשלת ישראל? לפיד נכנס לתפקידו, והפך שפוט של פקידי האוצר והאידיאולוגיה שלהם יותר מקודמיו. זו אכזבה גדולה. עם כניסתו לתפקיד, הוא רתם את כישרון הניסוח שהיה מגויס למאבק נגד העבדות, כלשונו, להסברת המדיניות שנגדה נאבק טרם כניסתו לתפקיד. זו אכזבה גדולה. הוא מלווה צעדים אנטי חברתיים בדמגוגיה אנטי סוציאלית פופוליסטית, כמו "תפקיד ההורים לפרנס את ילדיהם" להצדקת הקיצוץ בקצבאות הילדים, כאילו מישהו התייחס לקצבאות כאל הגורם המפרנס ולא כאל כלי המסייע לאזרח ומקל על העובדים לקיים את משפחותיהם בכבוד.

לפיד תולה את הקולר למדיניותו הכלכלית בגרעון שהותירה הממשלה הקודמת, ומבטיח שבתוך שנתיים יהיה טוב והוא ימלא את הבטחותיו לבוחר. איני יודע מה יהיה בעוד שנתיים, ותמיד נשמח להיות מופתעים לטובה. נכון לעכשיו, שר האוצר הוא אכזבה.

רבים יורדים על לפיד, על כך שהוא כותב סטטוסים בפייסבוק במקום לנהל את האוצר. זו טענה מרושעת. הרי כל השרים כותבים סטטוסים בפייסבוק, לא פחות ממנו. הפייסבוק הוא כלי חשוב לקשר עם הציבור ולהשפעה עליו. הבעייה אינה בכך שלפיד כותב בפייסבוק, אלא שבתוכן ובסגנון כתיבתו בפייסבוק, הוא מצדיק בדיעבד את ה"קיש קיש קריא..." – או אולי כאן מתאימה יותר ההגדרה "פחז כמים". האם הוא קרא שנית את שכתב; האם עשה איזושהי הגהה, בטרם שחרר את התגובה לאזרח, בוחר "יש עתיד", שהביע בפניו את אכזבתו ותסכולו: "נכון ארנון, כולנו אידיוטים והיינו שרויים בתרדמת הבורות העצובה שלנו, עד שקרה לנו נס גדול והגעת אתה – שלא היית מימיך בכנסת, לא ניהלת מפלגה, לא העלית הצעת חוק ולא ישבת בוועדה – גאלת אותנו מייסורי טיפשותנו הקולקטיבית, ונשאת אותנו על כפיך הצחורות אל פסגת התבונה"? הרי הסגנון הזה והתוכן הזה גורמים לנו להסמיק מבושה. הזה שר האוצר שלנו?

אז מה היה לנו שם? לפיד הפתיע בהישגים גדולים ובהצלחות מרשימות ובהכרעות ערכיות משמעותיות ביותר. אך לעיתים הוא גם שב ומתגלה כאותו כלי ריק, יהיר ושחצן.

אז מיהו ומהו יאיר לפיד האמיתי? מבחינתי הוא עדין חידה.

מעבר לכף הזכות וכף החובה במאזנו של לפיד, יש לגנות ולהוקיע את התופעה מעוררת הסלידה של שנאת לפיד – שנאה שיש המטפחים אותה באובססיביות. לפיד היה למושא להסתה שלוחת רסן ומסוכנת, בעיקר ברשתות החברתיות. חובתה של החברה הישראלית להגן על לפיד ובעצם על עצמה מפני אותה הסתה ואותה שנאה. שיאה של התופעה הוא המיצג ה"אמנותי" במוזיאון עין הוד – מתקן נעלים להשלכה על דיוקנו של יאיר לפיד. אם היה מוענק אות קלון להסתה ולשנאה על שם יגאל עמיר, אין ספק שהזוכה המאושר לשנת תשע"ג היה דרור קרטה, יוצר המיצג.

יאיר לפיד היה האיש שהשפיע על חיינו השנה יותר מכל אחד אחר, ולכן בחרתי בו כאיש השנה תשע"ג.

אהוד: תמכתי בלפיד לפני הבחירות, כאשר אתה יצאת נגדו בשצף-קצף, ולא התאכזבתי ממנו גם אחרי הבחירות, חרף דבריך עליו כשר האוצר – ואני חושב שהוא נוהג באחריות ובתבונה ואני מאחל לו הצלחה בתפקידו הקשה וגם בכל תפקידיו בעתיד. אני אמנם אלרגי לח"כית רות קלדרון ממפלגתו, אבל זו גחמה אישית שלי, ואתה – תיהנה ממנה ומפיה המפיק מרגליות.

2. הוועד האורווליאני

תגובה ליובל דניאלי, "גלויות הוועד למען השלום בישראל",

"הדף הירוק" 29.8.13

ברומן הדיסטופי "1984", מתאר ג'ורג' אורוול מציאות עתידית, לכאורה, של "אוקיאניה" בשלהי המאה ה-20. למעשה, הוא תיאר באופן מדויק את המציאות בברית המועצות ובמדינות הגוש הסובייטי בימיו. אחד המשרדים החשובים במשטר באוקיאניה נקרא "מיניסטריון האמת". תפקידו – הפצת שקרים, שיכתוב ההיסטוריה, כיבוס השפה, והחדרת "שִֹיחַדָשׁ" ומעוות לחיי האנשים במדינה.

"מלחמה היא שלום" הייתה אחת הסיסמאות של השלטון והמפלגה, בספר. ובמציאות, השלום היה אחת הבשורות הגדולות של משטרו המדכא של סטלין, המשטר שרצח מיליונים מבני עמו, ודיכא את רוח האדם של כל אזרחי בריה"מ והגוש הסובייטי. את בשורת ה"שלום" שלו הפיץ סטלין בכל העולם החופשי, מתוך מגמה ברורה להחלישו ולכרסם בו מבפנים, ומתוך הכרה בחולשות הדמוקרטיה. ואכן, בכל העולם נמצאו לו אידיוטים שימושיים, ובהם הטובים שבאנשי הרוח, היוצרים והסופרים, שנשאו את בשורתו – בשורת "השלום" ו"הדמוקרטיה העממית".

גם בישראל. את "1984" כתב אורוול ב-1948. הספר יצא לאור ב-1949. ב-1949 קם בישראל "ועד השלום בישראל", בראשותו של מאיר יערי, שנשא את בשורת ה"שלום" הסובייטי. הוועד היה סניף של "תנועת השלום העולמית", שהפיץ את רעיון השלום העולמי, מחה נגד פיתוח הנשק הגרעיני והפצתו ועוד, אולם למעשה לא היה אלא כלי שרת של המדיניות הסובייטית הבינלאומית. הוועד החל את פעולתו במשלחת ישראלית לקונגרס היסוד של "תנועת השלום העולמית" ב-1949. הוא כלל את אנשי מפ"ם ומק"י. אנשי "אחדות העבודה" והקבה"מ במפ"ם – מיהרו לפרוש מן הוועד כבר ב-1951. גם מפ"ם הלכה והתרחקה מן הוועד, ככל שהתפכחה מבריה"מ בשלהי שנות ה-50 וראשית שנות ה-60, ואחרוני חברי הוועד מטעמה פרשו לאחר מלחמת ששת הימים, לנוכח תמיכת בריה"מ במדינות ערב. הגוף נשאר על טהרת הקומוניסטים, אנשי מק"י.

בכתבתו "גלויות הוועד למען השלום בישראל", מתאר יובל דניאלי תמונה פסטורלית של תנועת שלום תמימה ושוחרת טוב, ואינו מזכיר במילה את ההקשר הסובייטי הסטליניסטי של פעולתה. הוא מצטט בערגה את סיסמאותיה האורווליאניות, ללא כל פירוש ביקורתי, שיציג לקורא שאינו בקיא את הקשרן, בפרספקטיבה היסטורית. הוא מציין, למשל, את ההתנגדות להתחמשותה של גרמניה, ואינו מזכיר שמדובר בהתנגדות לחימושה של מערב גרמניה בלבד.

הוא מזכיר את ההתנגדות לצירוף ישראל ל"ברית האזורית התוקפנית" ואינו מזכיר שהכוונה היא להתנגדות לאוריינטציה המערבית של ישראל.

הוא מזכיר את הקריאה להבטיח את זכותה של קובה לקיים את ריבונותה כרצונה, ואינו מזכיר שהכוונה היא למשטר הדיכוי הקומוניסטי הטוטאליטרי של פידל קסטרו, שדיכא ומדכא את העם הקובני.

וכמובן שהוא מדבר על מאבק למען שלום ואחווה באזורנו, כאשר ביקורתו היא כמובן כלפי ישראל. כן, ישראל של לפני "הכיבוש".

אני אוהב מאוד וקורא בשקיקה את כתבותיו של יובל דניאלי, המתארות את ההיסטוריה התרבותית והאמנותית של התנועה הקיבוצית בכלל, ושל הקיבוץ הארצי בפרט. ובהחלט, מן הראוי היה להציג גם את תופעת גלויות ה"שנה טובה" של "ועד השלום". אלא שראוי להציג את התמונה בצורה אמיתית, לא כאילו יצאה תחת ידו של "מיניסטריון האמת". ראוי להציג את פרשת "ועד השלום" באופן ביקורתי, המעורר חשבון נפש, בדיוק כפי שמתייחסים לתליית תמונתו של סטלין בבתי הילדים ולאבל על מותו. הרי מדובר בדיוק באותה תופעה. "ועד השלום", היה ועד של שטיפת מוח סטליניסטית, בדיוק כמו תמונותיו של "שמש העמים". אין לעובדות הללו כל זכר בכתבה של דניאלי.

דניאלי מסיים את כתבתו בפסקה הבאה: "היום אין יותר גלויות מטעם הוועד למען השלום. היום כבר אין ועד למען השלום, גם הוא כבר ז"ל. אמצעים אחרים ממלאים את השליחות למאבק על השלום."

האלגוריה הזו דווקא נכונה. כן, גם היום קיימת מכבסת מילים המשתמשת ב"שלום" וב"זכויות האדם" ככלי לשטיפת מוח למען מטרות רחוקות, רחוקות מאוד מן הבשורה הנישאת לשווא. הלקח שאני מסיק מהפרשה, הוא הצורך להיות ספקני וביקורתי ולא ללכת שבי אחרי סיסמאות שווא, של כל מי שרוממות השלום בפיו.

אהוד: כבר בנעורינו במושבה וב"הנוער העובד" ידענו שאמונתם של השמו"צניקים בסטלין ובתנועת השלום היא שקר וכזב למרות שהם ניסו להיראות בעינינו כטובים לעומת הרעים, שהיו אנחנו.

3. לזיכרה של אמא, במלאת 25 שנים למותה

אמא נפטרה בגיל 52. באמצע החיים. במותה, היינו אנו – ילדיה, בשנות העשרים לחיינו. דומני שרק היום, כשאנו בגיל שבו מתה, אנו מצליחים לקלוט עד כמה מוקדם היה מותה, בטרם עת.

את חוברת הזיכרון שערכנו לזכרה, פתחנו בקטע מתוך שירו של ביאליק "אחרי מותי". השיר הזה ביטא בעבורנו את תחושת ההחמצה, של אישה בשיא חייה ויצירתה, שכמאמר המשורר – שירת חייה באמצע נפסקה. וצר, עוד מזמור אחד היה לה, והנה אבד המזמור לעד. שירו של ביאליק היטיב לבטא את התחושה הזאת.

אולם השיר לעמקו, מעביר מסר נוסף. ביאליק מצטט בשירו את מספידיו העתידיים שיְבָכּוּ את השיר שלא הספיק לכתוב, אך רומז להם, שאת השיר שהם ציפו לו, לעולם לא היה כותב. בכל אדם, גם אדם יוצר, גם משורר, צפוּן רז; יש מקום מסוים שאין הוא יכול ואינו רוצה לחשוף, והציפיה לכך שיחשוף את הרז הזה כמוה כציפיה חסרת תוחלת למשיח, שלא יבוא.

"נימה אחת אלמה נשארה... // כל ימיה זעה נימה זו, / דומם זעה, דומם רעדה, / אל מזמורהּ, דודהּ גואלהּ, / כמהה, צמאה, עגמה, נכספה, / כאשר יעגם לב למזומן לו // ואם התמהמה – בכל יום חכתה לו / ובנהימה טמירה שִׁוְעָה לו - / והוא התמהמה אף לא בא / אף לא בא!"

הרז הגדול של אמא, המקום אותו הדחיקה ולא שיתפה בו את העולם, ולא שיתפה בו את תלמידיה, ובעיקר לא שיתפה בו אותנו, ילדיה, היה סיפור ילדותה בשואה. ויש לי תחושה עמוקה, שהיא כה הדחיקה את סיפורי אותם ימים, עד שלא סיפרה אותם גם לעצמה. היא פשוט מחקה אותם.

לא היתה בבית שתיקה מעיקה, לא היתה אווירה של סוד גדול שאסור לדבר עליו. ההדחקה הייתה כל כך טוטאלית, עד שהיא עברה אלינו ב-DNA. העובדה שאימנו היא ניצולת שואה, היתה לחלוטין מחוץ לתודעתנו. רק אחרי מותה, כאשר ערכנו את החוברת לזכרה וחקרנו את תולדות חייה, נחשפנו לסיפורי האימה הקשים והתובנה הזו החלה לחלחל לתודעתנו.

המידע החדש איפשר לנו, אולי, להבין מיספר דברים, כמו דאגנותה היתירה לנו, ילדיה. אולם בעבורי, המידע הזה בעיקר חידד את הערצתי לכוחותיה האדירים ולבחירותיה בחיים; בחירתה לשקם את עצמה, להקים משפחה לתפארת במדינת ישראל, לבחור בתחום החינוך כשליחות גדולה של חינוך ילדי ישראל. קשה להבין איך כנערה, עולה חדשה בת 13, שנחלצה מהתופת ולאחר מכן מהשנים במחנה הפליטים בגרמניה, החליטה להתערות לחלוטין בארץ, לרכוש את השפה ולהצטיין בלימודיה ובפעילות מחוץ ללימודים.

סיפרו חברות ילדותה: "רחל היתה תלמידה מצטיינת, כל הזמן חשבה כיצד לשנות את עצמה, להיות אחת מילדי הארץ. רחל לא הסתפקה בלימודים בביה"ס באָזוּר, בית ספר של עולים חדשים. היא רצתה להתקדם, ללמוד יותר, להרחיב אופקים וזאת יכלה לעשות רק בין צברים, ילידי הארץ. ... רחל היתה ילדה שמחה, ידעה לשיר נהדר ואהבה לרקוד ריקודי עם. ... עברו שנתיים ושוב היינו על פרשת דרכים. לאן ללכת? מה לעשות? מה ללמוד? רחל ידעה מראש מה שהיא רוצה – להיות מחנכת בישראל. ... באזור, בחברת הילדים, תמיד שאפה רחל למנהיגות, תמיד רצתה שכל חברותיה תלמדנה, כי ראתה ייעוד בלימוד ובהתקדמות."

אותן תכונות ליוו אותה כל חייה. אולי הביטוי הממחיש זאת יותר מכל, הוא העובדה ששנים ספורות אחרי עלייתה לארץ, ירדה לנגב לחנך את הילדים ביישובי העולים. היא ראתה עצמה כישראלית לכל דבר; לא עולה חדשה, אלא ותיקה המתמסרת לקליטת העולים החדשים שזה מקרוב באו. אמא בנתה את עצמה במו ידיה. תרבות ה"מגיע לי" הייתה זרה לה והיא סלדה ממנה.

במכתבים שכתבו תלמידיה הבוגרים, הם ביטאו הערצה כלפיה כמחנכת דגולה וכמורה לחיים, שלאורה הם הולכים והדוגמה האישית שלה מלווה אותם גם בבגרותם.

לנו אמא הייתה בעיקר אמא אוהבת, מחבקת, מפנקת, מסורה, מבשלת, אופה, רוקמת, תופרת, סורגת. אך ממרומי שנותיי ובמרחק הזמן, גם אני רואה באמא מורה לחיים.

4. צרור הערות 1.9.13

* היום מלאו 74 שנים לפרוץ מלחמת העולם השניה. האם העולם למד מהו מחירה של מדיניות פייסנית כלפי דיקטטורים המאיימים על שלום העולם?

* למרות הססנותו, נרפותו, חולשתו, חוסר המנהיגות שלו ונאומו הפאתטי, ואף שנראה כאילו הוא מזמין כישלון בקונגרס, אין לי ספק שבסוף אובמה יתקוף בסוריה. אין לו ברירה.

* שאלה הנשאלת בימים האחרונים, היא מדוע טבח של 1,500 איש בנשק כימי מצדיק תקיפה, בעוד טבח של 110,000 איש בנשק קונבנציונלי לא הצדיק תקיפה?

יש כאן בהחלט דילמה מוסרית. ובכל זאת, יש בעיניי הבדלים משמעותיים בין ההרג הכימי וההרג באמצעים קונבנציונליים.

ראשית, בסוריה אין טבח של האזרחים בידי השלטון, אלא מלחמת אזרחים, הכוללת טבח הדדי בידי שני הצדדים. בטבח של השלטון באזרחים, מן הסוג של הטבח שביצע אסד האב בחמה ב-1981, בו הוא טבח עשרות אלפי אזרחים וילדים חסרי ישע, אולי היתה ראויה התערבות. היום מדובר במלחמה בין צבאות, שבה המטוטלת נעה מצד לצד, ולא אחת יד המורדים על העליונה. פעמים אחדות במהלך השנתיים האחרונות דומה היה שאסד עומד ליפול. 60% משטחה של סוריה נשלט בידי המורדים. ולכן, ההשוואה אינה נכונה.

שנית, מספר ההרוגים מירי של טילים אחדים עם ראשי נפץ כימיים רעילים בפאתי דמשק, מעיד על גודל הסכנה. אם העולם לא יתערב, השימוש בנשק הזה יהיה בלתי מוגבל, ויטבחו באמצעותו מאות אלפים.

שלישית, מאחר והעולם הגדיר את הנשק הכימי כנשק השמדה המוני, הבלגה על השימוש בו עלולה להתפרש כלגיטימציה לשימוש בנשק השמדה המונית, כולל נשק גרעיני. ויש מדינות מטורפות עם נשק גרעיני (צפון קוריאה) או נשק גרעיני בדרך (איראן). ואלמלא פעולת צה"ל לפני שש שנים, יתכן שהיום גם בידי אסד היתה פצצה גרעינית. לפי מקורות זרים, כמובן.

* חשבתם על ריח הגז בפאתי טבריה, אילו נסוגונו חלילה מהגולן, כפי שהטיפו לנו אנשי ה"שלום"?

* בליל שבת האחרון, כל קהילת קיבוץ אורטל רקדה אל תוך הלילה במסיבת רחוב, לציון חג ה-35 ליישוב. זה היה 5 ק"מ מהגבול עם סוריה.

יום קודם לכן, נערך בבוסתן הגולן שבמטע קיבוץ עין זיוון חג התפוח, חגיגות הקטיף השנתיות של יישובי צפון הגולן. האירוע הסתיים בהופעה של קרן פלס. השתתפו באירוע מאות אנשים, משפחות, מבוגרים וילדים. בוסתן הגולן גובל בגדר הגבול עם סוריה. אירוע כזה, במקום כזה, בעיתוי כזה, לא היה מתקיים ללא אישור גורמי הביטחון.

הנחיות מערכת הביטחון הן חג משמעיות – חיי שגרה. ואכן, גם הצימרים בגולן מלאים עד אפס מקום.

ובאותו יום, ראיתי כותרת מעצבנת ב-ynet של אריאנה מלמד: "בפעם הבאה שמישהו יגיד לי 'תרגיעי' אני אזרוק עליו עגבניה בפרצוף." הכנתי עגבניה כדי לזרוק עליה בחזרה, אבל בסוף ממש לא היה לי חשק לפתוח את המאמר. הספיקה לי הכותרת.

* רונן ברגמן הוא אחד העיתונאים הטובים והמקצועיים בישראל. הקשרים והידע שלו בנושאים ביטחוניים ובעיקר מודיעיניים מעולים, האמינות שלו גבוהה וכתבותיו מרתקות.

כתבתו "זהות כפולה" ב"7 ימים" הייתה מרתקת במיוחד. הוא חשף את אחד הסודות הכמוסים בתולדות המודיעין הישראלי – מיזם "יוליסס", בימיה הראשונים של המדינה, שבו הושתלו תשעה לוחמי מוסד יהודיים בתוך ריכוזים פלשתינאיים תוך נטילת זהות פלשתינאית מלאה. שניים מהם התמידו במשך כמעט 15 שנים ואף נישאו לנשים ערביות והולידו ילדים. סיפור מדהים וגם מעורר דילמות מוסריות לא פשוטות לגבי הקווים האדומים של המודיעין.

הכתבה חשפה גם כמה סיפורים שיש להם השלכות אקטואליות משמעותיות. באמצעות הסוכנים הללו המוסד הגיע אל לב ההנהגה הצעירה בראשות ערפאת בתקופת ההקמה של פת"ח (בשגיאה בלתי אופיינית לו, ברגמן הגדיר זאת כהקמת אש"ף). המוסד היה מודע להתארגנות הטרוריסטית ולאידיאולוגיה של מאבק לחיסולה של ישראל. רפי איתן הציע ביוני 1964 למאיר עמית ראש המוסד, לאשר פעולה של לוחמי "קיסריה", שיפרצו לדירה בגרמניה, שלמעשה נשכרה בידי אחד הסוכנים עבור ההתארגנות, ויהרגו את כל ראשיה – ערפאת, אבו ג'יהאד, האני אל חסן וכל ההנהגה ההיסטורית של הארגון. "יש לנו נגישות בלתי חוזרת ליעד," כתב איתן, "אפשר לבצע בקלות. צריך להרוג את הקומקום הזה כשהוא קטן." עמית דחה את ההצעה. כעבור חצי שנה בוצע הפיגוע הראשון של פת"ח.

כעבור 3 שנים, לאחר מלחמת ששת הימים, מאיר עמית העביר באמצעות האני אל חסן מסר לערפאת ואבו ג'יהאד, והציע להם לפתוח במשא ומתן מדיני חשאי. כעבור ימים אחדים הגיע מברק תשובה מאל חאסן: "תקבל תשובה בבוא הזמן." התשובה הייתה מיידית וברורה – גל רצחני של פיגועים.

ונשאלת השאלה – בפרספקטיבה של 50 שנה, גישתו של מי היתה חכמה, ריאליסטית, הגיונית ואחראית יותר, של רפי איתן או של מאיר עמית?

* שר החינוך החליט להקים מועצה לאומית לחינוך, שתכלול את טובי המומחים ובעלי הניסיון בתחום החינוך, מן השטח ומן האקדמיה, שתעצב את פני החינוך העתידי ותדון במדיניות החינוך לטווח הרחוק. זו החלטה מצוינת והאנשים שנבחרו למועצה הם אנשים מצויינים. אולם אין במועצה ולו נציג אחד של החינוך החברתי קהילתי (בלתי פורמלי) – לא אנשי תנועות הנוער בעבר או בהווה, לא אנשי החברה למתנ"סים, לא אנשי אקדמיה שזו מומחיותם. החינוך החברתי-קהילתי לא פחות חשוב מהחינוך הפורמלי. דווקא משר השם את הדגש על החינוך האמיתי, החינוך הערכי ולא על עבודת האלילים של סרגל המדידה, מצופה שייתן לחינוך החברתי-קהילתי את המקום הראוי לו.

* אני קורא שכמה מנהיגים חברתיים ירדו מן הארץ, וקובע חד משמעית – זה שקר וכזב. מנין לי? מכך שמי שיורד מן הארץ, אינו מנהיג חברתי. מנהיג חברתי ישראלי, אינו יכול להיות ישראלי על תנאי. תנאי למנהיגות חברתית בישראל, היא ישראליות בלתי מותנית.

* אם הרצוג ינצח בפריימריז במפלגת העבודה, מה יקרה למחרת? כבל ומרגלית, שותפיו להתמודדות, יצאו נגדו, יחתרו תחתיו וינסו להדיח אותו (וכמובן, גם עמיר פרץ, המפעיל מבחוץ את סוכניו לתמוך בהרצוג). ובהזדמנות הראשונה הם יתמודדו נגדו. למה? כי מפלגת העבודה נותרה מפלגת העבודה – מפלגה אוכלת מנהיגיה.

* אגב – "ארץ אוכלת יושביה", אינה ארץ הסועדת את היושבים בה, אלא הורגת אותם. אוכלת = הורגת. כנ"ל – "הלנצח תאכל חרב"? השאלה אינה האם תמשיך לאכול חרבות לארוחת בוקר, אלא אם החרב תהרוג לנצח. מאכלת = סכין גדולה לשחיטה.

* 15 שנים מלאו לתוכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל, אחת התוכניות האהובות עליי. בתוך שיח הקצוות המתלהם בתקשורת הישראלית, התוכנית היא שמורת טבע של שיח אינטליגנטי, חברי, בלתי לעומתי, המוכיח שיש במרחב הציבורי הישראלי משהו בין ביילין ופייגלין, והוא הרבה יותר מעניין מהקצוות הצפויים והמשמימים. זיכרון אישי – אורי אורבך ראיין אותי, בתקופת שירותי כדובר ועד יישובי הגולן, בבוקר "אם כל ההפגנות" – הפגנת הענק בכיכר רבין נגד נסיגה מהגולן, בינואר 2000. בראיון הקצר, הכנסתי לכל משפט בערך את התזכורת ש"ההפגנה תהיה הערב ב-18:00 בכיכר רבין," בעידודו הבולט של אורבך. בסוף הראיון, שאל אותי אורבך: "אגב, מתי ואיפה מתקיימת ההפגנה"? (עירית לינור מאוד לא אהבה את זה, אבל לזכותה יאמר שמאז היא התפכחה).

* אהוד בן עזר קובע בפסקנות, שארוחה טובה בפחות מ-50 שקל היא בלוף. האומנם? מאחר והספר המתפורר 50/50 מצוי במכוניתי, בכוונתי לבדוק את המלצותיו ואני מבטיח לדווח על הממצאים.

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

אהוד בן עזר: ענקי הספרות העברית לא מתים

שמחנו לראות כי ענקי הספרות העברית אינם מתים. הנה על המודעה הפרו-פלסטינית הגדולה בתשלום [מי שילם?] בעיתון "הארץ" מיום שישי, 30.8.13, חתום גם יורם קניוק ז"ל, ורצינו לשאול את המארגנים אם אפשר לתקשר איתו ולשאול אם עדיין הוא סבור שהמדינה שלנו מחורבנת מפני שלא העניקה לו את פרס ישראל ואם עדיין הוא עומד מאחורי השקרים שטפל עלינו בספרו "תש"ח", שבדפיו זייף אפילו את הגיל של אחותו הצעירה מירה?

אגב, במקרה, ממש במקרה, איש מענקי הספרות העברית החתומים שם, כולל אלון חילו בראש הרשימה, לא עמד ולא יעמוד במצב שלנו – שחודשיים אחרי צאת רומאן חדש שלנו לאור לא תהיה עליו אפילו התייחסות אחת, בביקורת או בראיון, בתקשורת הישראלית! – אכן במקרה, ממש במקרה. יודעים החותמים הצדיקים האלה, המצפונאים – על איזה צד של הפרוסה מרוחה חמאת ההתחנפות לפלסטינים, ושעל כן התקשורת, ובייחוד עיתון "הארץ" – אוהבים אותם!

* * *

פרופ' י. זק: אני מתמוגג על הספר, מזל שאני רק ישיש ולא קשי ש

* * *

ישראל גולן: קיבלתי היום את הספר

אהוד שלום,

קיבלתי היום את הספר (מה לעשות, הדואר בפתח-תקווה איטי וגם אני לא מזדמן לשם מיד עם קבלת ההודעה – הדבר כרוך בעמידה בתור של חצי שעה). התחלתי כבר לקרוא בו –ובהנאה רבה. הציפיה שלי היתה לקרוא ספר שבו מרוכזים הקטעים המוכרים, שקראתי כבר ב"חדשות בן עזר". וכאן הופתעתי למצוא הרבה יותר: תיאורים של החיים, המושגים והמקומות בישראל של פעם, בשילוב הקטעים הארוטיים הידועים, וזאת בהומור האופייני לך, שגרם לי לפרוץ מדי פעם בצחוק.

... אני מניח גם שארכוש עוד עותקים מספרך למתנות לאנשים הקרובים לי.  עד אז אני מאחל לך שנה טובה ומועדים לשמחה, 

ישראל גולן

* * *

נגה מרון

בקורות חיי האישיים אין די הרפתקאות מפותלות

אהוד היקר,

איזו הפתעה, שאפילו לא העזתי לצפות לה, הכנת לי להבוקר, ולקראת כל השנה החדשה! הרומאן שלי "ככה הוא אמר לה..." ראה אור ב-1 באוגוסט ומיד שלחתי עותקים למדורים הספרותיים של העיתונים, ואיש מהם עדיין לא הגיב. אתה הראשון שזיכה אותי באישור מהימן של סופר ומבקר מקצועי, שאף ממליץ על הספר בחמימות שכזו.

אכן, לא אוטוביוגרפיה כתבתי, וזאת בעיקר משום שבקורות חיי האישיים אין  די הרפתקאות מפותלות כדי ליצור מהם רומאן מרתק. לעומת זה זכיתי להיות בת דור שעוד מעט קט ירדו חוויותיו לתהום הנשייה. רבים מבני דורי חשים חובה לשמר בעיקר את העובדות, אך מי קורא כיום ספרי תעודה חוץ ממי שחייב ללמוד היסטוריה? ואילו אצלי פועם צורך לספר לא רק על האירועים ההיסטוריים שחוו בני דורי אלא בעיקר לשמר ולהעביר את הניחוח של התקופה, ועל כך כתבתי עד כה בעיקר לנוער, בסדרת "חירות" בהוצאת "ידיעות אחרונות". אני כותבת בגוף ראשון ואינני מעמיסה על הקורא תיאורי נוף וחוויות רגשיות, שאותם אני מנסה להעביר בעיקר דרך דיאלוגים. כבר אמרו לפניי ש"רק על עצמי לספר ידעתי," ורק על הגיבורה שלי, נעמי, יכולתי להלביש פרטי חיים הרבה יותר פיקנטיים ומרתקים משלי.

כדי לענות למי שיתהה מה באמת קרה לסופרת נגה מרון ומה בדתה מדמיונה, יצרתי לנעמי חברה טובה ששמה נגה וכל המסופר עליה ועל בעלה וילדיה – אמת לאמיתה...

בניגוד אליך, אהוד, התיאורים הצבעוניים והפיקנטיים והירידה לפרטים ולמצבים אירוטיים אינם הצד החזק שלי. כנראה שנשארתי ירושלמית די ביישנית כשהייתי בנעוריי, ועד היום איני מסוגלת להעלותם על הכתב כמוך. ובכל זאת לא יכולתי להימלט מהצורך לתאר חוויות מיניות שגם הן היו והינם חלק מחיינו. על כך אף זכיתי למנה אחת אפיים מחברה שטענה שספרי פורנוגראפי מדי לטעמה. אני יכולה לתאר לעצמי מה היתה אומרת אילו העזתי לתת לה לקרוא את ספרך המרתק "מסעותיי עם נשים".

שנה טובה ולכל אשר לך, שנת יצירה והתגשמות משאלות ליבך.

בתודה,

נגה מרון

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: אבשלום רייכלין בוואדי פוקין

אבשלום רייכלין, דמות מרכזית בספרו של פנחס שדה "על מצבו של האדם", הוא צעיר ישראלי תימהוני המתגייס לצנחנים, הופך לוחם מעולה, ובאחת מפעולות-התגמול נגד הירדנים הוא מחסל חייל ערבי הקופץ עליו להורגו.

המשבר שחל בנפשו אחר המעשה גורם לו לעזוב את הצבא בתום שנת-שירות אחת ולהתבודד בירושלים בחדר שכור בשכונת מחנה-יהודה. אבשלום הוא דמות יוצאת-דופן, הוא מנוכר וזר לגמרי ל"בעיות" של החברה והמדינה בהן הוא חי. מעסיקות אותו שאלות של גאולת הנשמה, משמעות החטא ויחסו של האדם לאלוהים. אין בו נטייה להטיל את מצוקתו האקסיסטנציאלית לעבר אותו מישור קרוב וחיצוני: הצד האפל, הגבול והערבים. אך אפילו אצלו אפשר למצוא קטעים של חלום על התאבדות באמצעות הערבים:

 "לפעמים עולה בדעתי שאלך בלילה לאיזה מקום לא רחוק – מקום נידח במקצת בין ההרים, מול כביש רמאללה, למשל, או מול ואדי-פוקין, בדרך לבית-לחם – ואשכב עם, עם תת-מקלע... אשכב עד קרוב לעלות השחר, עד שהערפל יתחיל להתרומם מן האדמה, ואז אתחיל לירות. יורה שתי יריות, שלוש, עד שיבואו חיילים ירדניים וישבו אש. ואנחנו נירה, עד שיהרגו אותי. וכשתזרח השמש על ההרים, עוד בטרם תזרח, כבר אהיה מת." (שם, עמ' 202).

*

אהוד בן עזר: הפרק "אבשלום רייכלין בוואדי פוקין" לקוח מתוך מסתי "פורצים ונצורים, עיונים בספרות הישראלית הצעירה", שנדפסה בחוברת העשור ל"קשת", קיץ 1968, עמ' 138. חלומו של אבשלום מבוסס כניראה על סיפור-חייו של שדה עצמו, שהיה מפקד כיתה במלחמת השחרור והשתתף בקרב על ואדי-פוקין.

באותה חוברת נדפס גם "החלק האחרון מתוך סיפור חיי אבימלך מלך שכם, חלומותיו ומותו", מאת פנחס שדה, תחת הכותרת: "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו".

במסה "פורצים ונצורים" החל מחקרי רב-השנים על תחושת המלחמה והמצור ודמות הערבי בספרות העברית, שחלקו נדפס בספרי "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית, מיבחר סיפורים ומבוא, שיצא לאור על ידי זמורה ביתן ואגודת הסופרים בשנת 1992.

פרקי יומן (1969)

 [ - - - ] היחיד שחי כאן נכון הוא פנחס שדה, והוא מטורף כאדם וגאון כסופר. [על הצרות שלי עם המילואים].

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 10 בינואר 1969.

*

ושוב, האדם השפוי היחיד שחי כאן הוא פנחס שדה. אבל הוא עשה עצמו משוגע כדי שיניחו לו סוף-סוף מן המילואים ויוכל לשבת בשקט ולכתוב את ספריו. ובאמת לפחות מבחינה זו הוא יושב בשקט. שוחחתי איתו כשעה ביום שישי, והוא היחידי אולי, חוץ מענת, שהבין אותי והשתתף במצוקה שלי, מפני שהוא היחידי כאן שלוקח ברצינות את ייעודו כסופר ומקדיש לזה את כל חייו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 12 בינואר 1969.

*

עם ענת הייתי אצל שדה במוצאי-שבת ה-8.3, והיה ערב קצת מכביד, כרגיל. הופיע קטע יפה ב"משא" מספר השיחות שלו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 18 במרס 1969.

*

 [- - -] פנחס שדה השתחרר מן המילואים לאחר שהביא מכתב מפסיכיאטר ומאז אין מציקים לו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 20 במרס 1969. לימים נודע לי, ולא מפיו, כי השיחרור לא הושג בקלות. הפסיכיאטר לא רצה לתת לו את המכתב וטען שפנחס שדה שפוי ויכול להמשיך לשרת במילואים. אותה תקופה כבר היה פנחס נשוי ליהודית. מצד אחד היה אומר לה: "את מאשימה אותי שאני משוגע? את רואה שאני לא פסיכי. אפילו הרופא לא מוכן לתת לי את האישור על כך!" – מצד שני הפעיל עליה לחץ כבד שתשכנע את הרופא ותשיג עבורו את האישור, ובכך אמנם הצליחה.

*

לפנות-ערב בדירה החדשה ברחוב אלחריזי 7. כותב על שולחן כתיבה חדש ורחב. זה היום השנים-עשר לנישואיי. התחתנתי ביום ראשון, ה-31 באוגוסט 1969, בי"ז אלול השתא, בשעה שבע וחצי בערב, ובחצר אולם "בית הרופא" ברחוב הפטמן בתל-אביב, יום הולדתה ה-18 של ענת. ענת היתה יפהפייה, גם מדונה וגם פרח צעיר.

היה יום חם מן הרגיל ואני לבשתי את החליפה החדשה רק שעה קלה לפני החתונה, מול המאוורר בדירת אימה של ענת [ברחוב רמז 26], וכולי פלגי-זיעה. זיכרונותיי החזקים ביותר מן החתונה הם הזיעה, לחיצות-הידיים ושבירת הכוס (הצלחתי לשוברה רק בדריכה השנייה). וכך, ענוב ומכופתר, נסעתי במונית לקחת את ענת מסלון ליופי ברחוב בן-יהודה, ומשם למקום החתונה. כשנכנסנו לאולם, עוד לפני השעה שבע, הופתענו למצוא את שדה באולם שעדיין כמעט והיה ריק. הוא הביא לנו מתנה – תמונת נערה, מדונה ירוקה, שצייר במו-ידיו ואף רשם הקדשה: "לאהוד וענת בן עזר מפנחס שדה, 31.8.69."

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 12 בספטמבר 1969.

*

אתמול בערב אצל פנחס שדה. הבאתי לו לקט אמרות וסיפורי-מעשים משל יעקב פראנק, אשר העתקתי ממאמר של ד"ר ביחובסקי שהופיע ב"התקופה" תרפ"ב. הקטעים שייכים מאוד לסגנונו ולהשקפת-עולמו [של שדה] ובוודאי יהיו לו לעזר בשיריו ובחלקו השני של "על מצבו של האדם".

הוא סיפר על שרי. היא היתה אצלו לפני כשבועיים, לערב. הוא יודע שהיא חיה כעת עם הפסיכיאטר שלה, ד"ר רודי, אדם כבן חמישים ושש. הוא [ד"ר רודי] הציל אותה כמה פעמים מהתמוטטות ונלחם על נפשה.. וגופה גם יחד. היא חולמת אפילו שאולי יום אחד יתגרש מאשתו ויתחתן איתה. שדה שמע שאותו דבר קרה לד"ר רודי גם עם שתי פציינטיות אחרות. שרי היתה נחמדה אליו [אל שדה]. הוא ניסה אותה ואמר לה על מעשיו של ד"ר רודי, והיא הסמיקה ואמרה בתוקף: "לא נכון. הן משקרות!"

מאוחר יותר אמרה לו "אני אוהבת אותך." ואולם, לדבריו, לא נענה לה. אין לו בליבו אליה אהבה. וגם אינו מוכן לשכב איתה שעה שהיא שוכבת עם הפסיכיאטר שלה. ניראה לו שהיא רצתה בו, בשדה, משום שהיא מחפשת קוטב מנוגד לרופא שלה, להיאחז בו.

כעת הוא [שדה] חי, לדבריו, עם בחורה, פועלת טכסטיל מרוקאית מנהריה. בזמנו סיפר לי עליה – שקראה את הראיון שערך עימו א. [אייזיק] רמבה ז"ל ב"מעריב", הלכה וקנתה את ספרו "על מצבו של האדם", או אולי נכון יותר – "החיים כמשל", ובהיותה באמצע הקריאה לקחה אוטובוס ובאה לבקר אותו. הבנה ספרותית רבה אין לה, אמר לי אז, אבל בתור אישה היא יוצאת מן הכלל. מסתבר אפוא שהקשר ביניהם נמשך. קשר גופני בעיקרו. היא "אישה אלמנטארית" לדבריו. ומסתבר – חזקה מאוד בשטח האלמנטארי. ואולם לדעתו לא יימשך הקשר זמן רב, כי אינו מוכן ליותר מכך. סיפר גם על מכתב ששלחה לו, ובו 20 הערות ל"החיים כמשל", הוא אמר – חבל," והשיחה מן הטלפון האוטומאטי נותקה. הוא החליט לא לפתוח את המכתב – למען לא ינתק עימה את היחסים. אך – מעשה מוזר – המכתב לא הגיע, ומסתבר ששלחה אותו בטעות לרחוב יונתן 3 בתל-אביב במקום ברמת-גן. הוא טוען שהאינטואיציה שלה הצילה אותה משלוח מכתב שהיה עולה לה בידידותו.

אחר-כך הראה מכתב מעניין מאוד ומוזר מאוד שקיבל ביום שישי האחרון. המכתב משתרע על פני כמה עמודים. כותבת אותו בחורה מבאר-שבע אשר קראה את הראיון עימו ב"מעריב". היא מספרת כמה התרשמה מן הראיון. גם קראה את "על מצבו של האדם". לאחר-מכן ראתה במדור השידוכים של "מעריב" מודעה של הצעה לנישואין ובה הציג עצמו צעיר תרבותי, מקורי ויוצא-דופן (אינני בטוח בניסוח) שגילו כגיל שדה והוא גר ברמת-גן.

היא היתה בטוחה ששדה, שהינו אדם בודד מאוד לפי ספריו והראיון עימו, מצא לו בכך דרך מקורית לפרוץ בעילום-שם את בדידותו. היא כתבה אליו (היינו לאותו אדם) וקיבלה תשובה. אותו אדם כינה עצמו בשם יונתן, וציין שאין זה שמו האמיתי ומאחר ובספר הטלפונים רשום ששדה גר ברחוב יונתן – היתה בטוחה שאכן הוא זה המסתתר מאחורי הכינוי. במכתבה הדביקה קטעים מן המשפטים שכתב לה אותו אדם ["יונתן"] במכתביו – והם דומים להפליא בסגנון ובמהות הדברים לקטעים שכתב שדה בספריו ולהשקפת עולמו, ואכן היא הביאה אותם זה מול זה – כחמישה קטעים – הגזיר המודבר ממכתבו של האלמוני – וציטטה מועתקת מספרו של שדה או מן הראיון עימו. המשיכה וסיפרה שקבעה ראיון עם אותו אדם – אך בראותה אותו, והוא לא דומה לתמונתו של שדה שהתפרסמה בעיתון – עמדה על טעותה. שוב לא נפגשה עם אותו אדם, למרות שניראה משכיל ומעניין. ובכן, מי היא? העתיקה כשישה שירים קצרים שלה, המספרים על בדידות, ואשר כתובים בנוסח של גימנזיסטית תמימה בת שש-עשרה. כך גם ניראה כתב-ידה העגול והברור, והפיסוק והרווחים שניראו מקוריים וילדותיים. ועתה הגיע סוף המכתב בו היא מגלה שהיא בת 34, גננת, ואם לילד סכיזופרני אשר ככל שהוא גדל כן הוא מקשה עליה יותר ויותר את חייה, והרופאים נואשו מלרפאו. ועתה, מה בקשתה? אם באמת חשוב לשדה אדם בודד אחד יותר מעיתונים, מדינות ומלחמות שלימות (וכו') [בעקבות דבריו בראיון או בספר] הרי היא מועידה לו ראיון עימה באחת משתי השבתות הקרובות אצל השער של יד וייצמן ברחובות (שם גרים הוריה) והיא תחכה לו. כלומר, אם באמת הוא עומד מאחורי הדברים שכתב: עליו לבוא אליה ולגאול אותה מבדידותה.

הוא ענה לה בשתי שורות שלא יוכל לראות את פניה.

ואולם התלבט, כל הערב, אם טוב עשה. אם יכול היה לוותר על עבודתו וללכת בגופו ולחיות עימה ועם הילד הדפקטיבי. סיפרתי לו, עוד בראשית הערב, על סיפור של א. ראובני על אודות נערה יהודייה אשר ברוב הערצתה לטולסטוי נסעה באמצע החורף לראותו באחוזתו [יאסנאיה פולאנסקה]. שם לא נתנוה לראותו ואפילו כוס טה לא הציעו לקופאת בקור. היא חזרה ברגל לתחנת הרכבת ובחזרה לביתה חלתה ומתה.

המעשה העיק עליו [על שדה]. להצדקתו אמר שאם היה הולך אל הגננת מבאר-שבע היה הדבר על חשבון פועלת הטכסטיל המרוקאית מנהריה.

מבעיותיהם של מתקני-האנושות.

על "לא לגיבורים המלחמה" אמר שדחיית הספר [על-ידי הוצאת "עם עובד"] היא קוריוז. שיש בו פרקים גדולים (הוא קרא את הנוסח הקודם, לא את הסופי) וכי כדאי לפנות לכל הוצאות ולנסות. מאחר ואם לא "הספריה לעם" ולא "שוקן" (הם יבטלו תוכנית לסידרת מקור) הרי כל הוצאות שוות. ובלבד שהספר יצא.

יגאל עילם מלוין-אפשטין טרם בא לקחת את כתב-היד. בינתיים התקנתי עוד העתק (היו חסרים לי כחמישים עמוד אותם תקתקתי) והיום התחלתי לפנות להוצאות אחרות. ספריית מקור של אגודת הסופרים. "שקמונה" באמצעות א. אמיר. הקיבוץ המאוחד, ו"שוקן".

ענת התחילה ללמוד אתמול באוניברסיטה בתל-אביב ספרות אנגלית ותורת הספרות הכללית. בימים ראשון, שני שלישי ורביעי היא תימצא רוב היום מחוץ לבית.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 13 באוקטובר 1969.

*

מסקנה מן הדברים שסיפר שדה, לדבריו – שהקוראים האמיתיים שלו מצויים בין קוראי "מעריב" ולא קוראי "הארץ". שם [ב"מעריב"] "נפשות אילמות" – הגננת מבאר-שבע, פועלת הטכסטיל מנהריה, עובד נגריה מרחוב לבנדה בתל-אביב – ולא הקוראים האינטליגנטים ובעלי חוש הביקורת העצמית של "הארץ". מה שפגע בו בעניין הגננת מבאר-שבע הוא שכל ידיעותיה עליו והשכלתה באות מ"מעריב" השנוא עליו – הראיון עימו, מודעת השידוכין, ציטוט פסוק שלו – "את הפסיכולוגים צריך לשרוף" שהדביקה במכתב מתוך "פסוקו של יום" ב"מעריב".

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 14 באוקטובר 1969.

*

כתבתי מאמר על ספרו האחרון של שדה: "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו". טוב לו שהוא יכול להסתגר בדל"ת אמותיו ואין מפריעים אותו [הצבא והמילואים].

לפני כשבוע וחצי [כניראה ב-16.11] הזמנו [ענת ואני] אותו ואת יהושע [קנז] לארוחת-ערב. שדה התנהג בצורה בלתי-נסבלת, והכל – בגלל ביקורת לא-טובה שנדפסה ב"קשת" [הרבעון בעריכת אהרון אמיר] על ספר השיחות [של יוסף מונדי] עימו, ומפני שיהושע נימנה על מערכת "קשת". כל הערב תבע ממנו שיתפטר, ונידנד לו. ודבריו המהותיים [של שדה] טבעו בים של קטנוניות מדהימה. היה ערב קשה ומכביד. ויעבור כניראה זמן עד שנזמנם שניהם יחד פעם נוספת.

עם יהושע לבד, כאורח, הרבה יותר נעים וקל.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 1 בדצמבר 1969.

בדף הכותרת, בעותק של ספרו "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו" רשם "לאהוד בידידות, פנחס, 16.11.69"  – וכניראה שהביא אותו עימו לארוחת-הערב.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הבדיחה  של ליטמן מור ותיקה ועתיקה. ייתכן שהסיבה שלא הבנת נבעה שאינך זוכר את פרקי אבות ובמיוחד: "עשה לך רב וקנה לך חבר," והפרושים לאותו פסוק, ובמיוחד את ההבדל בין רב לרבי. מאחר שאני צאצא למשפחה של "מתנגדים", גם אני סבור שביני לבין הקדוש ברוך הוא אין כל סמכות ביניים. להבדיל מהחסידים שרואים ב"רבי" שלוחו של הקב"ה עלי אדמות ולעיתים הרבה מעל לזה. החסידים רואים בדברי הרבי דברי אלוהים חיים שאין לערער עליהם. מאידך דבריו של רב, בין שנבחר או מונה על ידי גוף כלשהו, הם בחזקת המלצה בלבד. ירצה האדם יקבלה לא ירצה לא יקבלה. בתקווה שהארתי עינייך להבנה ההבדל בין רבי לרב.

 בברכת שנה טובה,

 צבי לפר

* בתוך יום, מקסימום יומיים, מהיוודע דבר השימוש בנשק כימי בפרבר דמשק, היה על אובמה להורות על הפצצת עשרות מיתקנים ונקודות אסטרטגיים בסוריה, ואפילו מבלי לקחת אחריות לכך, כמו שעשתה ישראל בהרס הכור האטומי שהיה בבנייה בסוריה.

עכשיו הטיפש הסידרתי איבד את השעה והוא נחשף בתקשורת במלוא קלונו כמנהיגו המבולבל של העולם המערבי, העולם המסורס. ומה שלא יעשה עכשיו, הוא כבר איבד את שעתו ואת כוח ההרתעה של ארה"ב.

אף שעיתון "הארץ" וגורמים עוינים נוספים בעיתונות בישראל כבר מיהרו לשבח את הפשלה של אובמה, ולהציג כניצחון גדול את מיסמומסה של התגובה הצבאית שהיתה צריכה להינתן מיד, וזאת בסיסמה הנלוזה "איפוק הוא כוח!" – שיש בה ניחוח אורוולייני – המסקנה הישראלית העצובה היא שגם בהתמודדות עם איראן הגרעינית לא נוכל לסמוך על הגורנישט מיט גורנישט האמריקאי הזה! שהרטוריקה שלו מתאימה לסרט אמריקאי על עורך-דין שצריך לשכנע בחלקת לשונו חבר מושבעים!

* אירית שושני: את מי נאכל לארוחת צהריים? – תגובה לנעמן כהן. כותב המאמר מנסה לקעקע את מוסריותם של הצמחונים באיזכור שהיטלר היה צמחוני, שהנאצים ציוו יחס הוגן לבעלי חיים ושהם אפילו אהבו מאוד כלבים.

איזו מטרה הוא מציג דוגמא זו? הטענה שישנם צמחונים לא מוסריים היא טריביאלית, כשם שישנם צמחונים בעלי עיניים כחולות. ומצד שני, המסקנה שכל הצמחונים אינם מוסריים שגוייה לחלוטין.  מבנה טיעון זה הוא: א) היטלר היה צמחוני. ב) היטלר לא היה מוסרי. לכן ג) כל הצמחונים אינם מוסריים. טיעון זה אינו תקף. הרי היטלר גם שתה מים, התגלח ועשה פיפי. האם כל מי שעושה פעולות אלו גם הוא אינו מוסרי?

עוד מוסיף הכותב שהצמחונות היא דת מסוכנת והראיה לכך היא ש"הנביא" גארי יורופובסקי מטיף להרוג את עובדי בתי המטבחיים.

אבל במציאות בני האדם הם אלה ההורגים בעלי חיים. העובדה ש"בטבע התמונות קשות יותר," כי החיות נטרפות בעודן בחיים, אינה מתירה לאדם לשחוט אותן בעודן בחיים, שהרי הן מאוד מאוד רוצות לחיות. הצמחונים אינם מתנזרים מבשר בגלל שום נביא. כשהם רעבים הם לא אוכלים מישהו אחר לארוחת צהריים.

* שלום אהוד, קראתי בתמיהה את תלונתו של יוסי רנרט  ולא הבנתי איזה עוול בדיוק ביקש לתקן. עיקרי דבריו מובאים במדריך רחובות ת"א שכתבתי – ואף בפירוט רב, יחסית. יתר על כן, עד כמה שהבנתי מגעת – אין כבוד גדול יותר מאשר להיות מונצח בשם רחוב בת"א. אם הרחוב סמוך לבית קברות, או שתושביו מעטים, אין מה לעשות. אם לא זכריה גלוסקא, יהיה שם מישהו אחר, אולי מי שאין לו סניגור.

בברכת שנה טובה,

יחיעם פדן

* לאהוד, בשם 10 מפקדי גל"צ לשעבר ובשמי: תודה.

מוטקה נאור

* איך זה שאף אחד עוד לא עלה על כך שבחום הכבד ובלחות הבלתי נסבלת של הימים האחרונים – אשמים שרה נתניהו ויאיר לפיד?

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,515 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,446 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 ואילך על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל