חדשות בן עזר

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' תשרי תשע"ד 5 בספטמבר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך אורפז: פרקים [תמונות] מתוך קוריקולום. חלק ראשון. [ציטוט]. // יוסי גמזו: לְרֹאש הַשָּנָה. // אליהו הכהן: "חמש שנים על מיכאל" עברו בגילגולים. // ישראל זמיר: פסטיבל בשביס-זינגר בווארשה. // דורון גיסין: אוי כמה שזה מתוק. // יצחק שויגר: משגיחי עורלה. // לא ייאמן כי יארע, חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה, שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אורי הייטנר: 1. פרופסור גמור. 2. מחוץ לבית, למען הבית. // משה כהן: שיעור בריבונות. // מוני דביר: נעמן חלה במחלת צָרָעַת. // אלי מייזליש: לפתע נדמו הקולות להחרמת ישראל. // יהודה דרורי: ה"חוכמה הנסתרת" של אובמה ואנשיו. // רביבה בן-זאב: הזדמנות פז לנתניהו. // דוד כהן: פרשנים או – המכה בסופו של דבר תבוא. // יוסף דלומי: סערה פתטית ומיותרת. // תקוה וינשטוק: פרופסור מנשה הראל: סייר מלידה. // עוז אלמוג: על רווקות ורעלים. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: הקשקושים על "איך תיראה התקיפה?" [ציטוט]. // אוריה באר: מנפלאות הבראנזה. // אסתר ראב: מישראל עד ישראל. [ציטוט]. // אריק כץ: צריך לדעת היכן לעשות פיפי... // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. על הספר "שיחות בחצות הלילה עם פנחס שדה", 1969. // ממקורות הש"י.

[פורסם במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" בעריכתו של זיסי סתוי ביום 9.4.1992, וכן ב"משא", עיתון "דבר", בעריכת פסח מילין ביום 24.2.1995. כאן הנוסח המקורי והשלם]

אימי: ברייה אבודה בתוך חלום. קיץ וחורף סתיו ואביב – אני רואה אותה עומדת בחלון בין הווילונות צופה אל העמק שנפתח לפני ביתנו ונמשך עד האופק. ומדי פעם, בין שתיקה לשתיקה, שרה שירים עצובים על בני-אדם שרע להם, שקר להם, שהרעב והאסון אורחי קבע בביתם, וכן שירים על אהבה ועל געגועים. היא נספתה בשואה, את עיניה היא הנחילה לי. למעשה, הביוגרפיה הספרותית שלי היא סיפורו של ניסיון חוזר-ונשנה להחיות את המבט ההוא, האי-שקט, הציפייה והגעגועים הארוכים. הוא שעשה את גיבוריי לעולי-רגל. ואת סיפוריי לניסיון לפענח איזו הבטחה ראשונית. וכאשר, לבסוף, הלבשתי את הניואנסים השבירים הללו לבוש מושגי במסתי "הצליין החילוני" – לא היה זה אלא ניסיון נוסף להפוך מצוקה לבהירות.

אבא שלי היה לובש מין ווסט עם שני כיסים קטנים, אחד מצד ימין ואחד מצד שמאל, וכשהייתי שואל אותו שאלה, היה מכניס אצבע ובוהן בכיס הקטן הימני, נובר שם מעט, מוציא את שתי האצבעות ומביט בהן ובמה שביניהן, ומשיב. כך נקבעה בי התחושה, שתשובות נמצאות בכיס הקטן הימני של הווסט שלו, והוא שולף אותן משם באצבע ובוהן.

לימים, רבו אצלי התהיות על אי-הצדק בעולם, ורבו השאלות. ואבא שלי, כדרכו, השיב באצבע ובוהן. והיה לנו שכן, איש שקט וצנוע, שכל פגעי איוב נחתו עליו. בנו נרצח בדרכים ואשתו מתה מצער, ואם לא די באלה – נשרף עליו ביתו והוא הוכה בשיתוק. באתי אל אבי ושאלתי אותו: "נו, מה תגיד עכשיו?"

אבי הכניס אצבע ובוהן בכיס הקטן הימני של הווסט, והוציא אותן, הסתכל בהן, ושתק. ואז פתח את שתי האצבעות אל חלל האוויר, ואם היתה תשובה היא נמוגה באוויר.

סבא היה דמות סמכותית. היה מאוד חשוב לי ללכוד את מבטו המלכותי. לדעת שהוא רואה אותי. היו לו גבות עבותות, ולאחר שהתפקרתי וסילקתי את הכובע מראשי, נעל סבא את עיניו בתוך הגבות ולא ראיתי עוד את עיניו. עשיתי לו פרובוקציות, רציתי שיסתכל עליי. אבל הוא לא הסתכל עליי. המצאתי תחבולות מתחבולות שונות כדי לאלץ אותו שיסתכל עליי, אבל הוא לא הסתכל עליי. הודעתי לכולם שלסבא אין פנים. הודעתי לכל הדודים בעת ביקוריי שבת אצל סבא, בקול רם שישמע, שאין לו פנים. הדודים השתיקו אותי, אבל הוא לא הסתכל עליי. כשנתקלתי שנים לאחר-מכן בצירוף המילים הקבלי-מיסטי "הֶסתר-פנים" כבר היה זה טבוע בבשרי בצורת צמא צורב אל מה שאפשר לכנות "גילוי-פנים".

זכור לי ניסיון מבעית הקשור במשחק אחד ששיחקנו בילדותנו ושקראנו לו "זזז-ז-ז" (זמזום הדבורה): הנבחר עומד ופניו אל הקיר ויד אחת שלו מונחת על גבו מאחור. אחד מהחבורה מכה על ידו, ובעוד הכול קוראים "זזז-ז-ז," מסתובב המוכה לאחור ומנסה לנחש מי המכה. ניחש, בא המכה במקומו. לא ניחש, חוזר המוכה אל הקיר וידו על גבו, והכול חוזר כבראשונה.

משחק זה לא תמיד היה עדין, אבל תמיד היה עליז. והנה, פעם אחת עשו לי "תרגיל": בהגיע תורי, עמדתי כשפניי אל הקיר וידי מאחור, מחכה למכה. והמכה לא באה. חיכיתי וחיכיתי ודבר לא אירע. אז פניתי לאחור, ומיד נפל עליי פחד אימים: לא היה איש. מעולם לא ראיתי מקום ריק יותר. באותו רגע טעמתי לראשונה טעמה של עזיבות. לא בכיתי. רעדתי.

האימה ההיא עתידה היתה לשוב אליי לאחר שנים רבות: אלא שעכשיו מצאה אותי מצוייד בנוסחה: אדם מול ההיעדר. או בניסוח אחר: צליין חילוני.

בילדותי הייתי כה קרוב לאלוהים, שלא נזקקתי לאמונה. הוא היה כל החידות והסודות של בית מסוכסך ושל עולם מאויים. הסתכלתי על אותו פרנס נכבד שמן וסמכותי, שהפקיר את אחוריו ערב יום-כיפור לשמש של בית-הכנסת שילקה אותו על חטאיו, וקינאתי בו, אפילו שהמעשה נראה לי כבר אז כמהתלה. וכאשר נשרתי מחיקו של אלוהים ומצאתי את עצמי בשטח הפקר, נראה לי הקיום עצמו – ואני כבר נער מתבגר – כאי-הבנה אחת גדולה. לקח לי כמה שנים עד שעשיתי לי את שטח ההפקר למעין חניית-ביניים, עם פסגות מימיני, תהום משמאלי, ואופק מכחיל מעבר לנהר שלפניי. ידעתי שאצא לדרך ואצא לבד, לא ידעתי לאן. כמו-כן ידעתי שלא אגיע, אבל לא היתה בכך חשיבות משעה שהתוודעתי אל הגעגוע שלי, אל אור הכזב שלי.

אני זוכר נער אחר שעלה לארץ-ישראל, ואז, כשירד מהאונייה, ומתוך שכל ימיו השתוקק לארץ-ישראל וחלם עליה, התנפל על האדמה ונישק אותה, ורק כשהדם התחיל קולח מאפו התברר לו שנפל על רציף הבטון של הנמל ומחץ לו את האף. כך, אפשר לומר, נקשרה ברית דמים בינו לבין הארץ.

ואני זוכר ילד אחר בחוץ-לארץ, בעיירה, שרצה לעוף. והיה גן אחר גדול מוקף חומה ושרוי באפלולית, גנו של הכומר, והיו ריחות זרים ומסתוריים נמשכים משם, והיה נדמה לילד שאם רק יציץ לשם יתגלה לו סוד נפלא ואיום. והוא עלה על גג הבית והחזיק את עצמו בארובה וחשב, הנה הנה אהיה לציפור וארחף מעל לגן הקסום, עליי רק להיזכר בצירוף הנכון של האותיות וללחוש את הלחש הסודי. בטוח שהצירוף הנכון נמצא בתוך ליבו והוא רק צריך להיזכר בו, עמד שם הילד שעות, ואת הצופן לא זכר, וירד.

לפעמים נדמה לי שהילד הזה הוא כולנו בארץ הזאת: עומדים על גג העולם, תהום עמוקה לרגלינו, ומחפשים את הצופן האבוד.

אין לי עניין בהעדפותיו של אלוהים. אבל יש לי עניין "לשחק" בהן כדי להבין טוב יותר את עולמנו: עולם בלי אלוהים. בספר איוב שלושה בני-אדם יפים וחלקלקים מפליגים בשבחו, ובפני מי הוא בוחר להתגלות? – בפני אחד מוכה שחין המחרף אותו וצועק את כאבו.

כאשר כילד התוודעתי לראשונה אל סיפור יציאת מצרים, שמחתי שהאל בוחר במשה המגמגם ולא באחיו הפוליטיקאי הממולח (שעתיד לקנות את ליבו של העם בעגל הזהב).

דומה שאלוהים אוהב אותנו קטנים ומתייסרים. ואז, ברוב חסדו, הוא מתיר לנו להתקומם. זה, פחות או יותר, הדבר הטוב ביותר שיכולתי לומר לזכותו של הפוחלץ המפואר הזה, המאכלס עדיין מיספר כה רב של היכלות ריקים ולבבות ריקים.

כשראיתי אחרי שיחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, את הכותל המערבי, שגדל ורחב מאוד וכן גדלה מאוד הגישה אליו – היה ליבי לקרח. וחייב הייתי להמיסו במראה הכותל הקטן והצנוע (כפי שנחקק בזיכרוני הנערי בסוף תקופת המנדט הבריטי וערב מלחמת העצמאות), אם האפלולית וריח השתן והגללים ועם בני-אדם קטנים דבוקים בו כמו האיזוב באבנים. אם יש אלוהים, הוא ירד שם בבלוֹאים.

תנועת-ראש בלתי-צפוייה של בן-אחי בביקורו האחרון אצלי – שבועיים לאחר-מכן נהרג במלחמת יום-כיפור – היא שחוללה את לידתי השנייה, זו שהחזירה אותי אל אבותיי. הוא נפרד לשלום ויצא. והנה, בעומדו בפתח היציאה, עצר, וכמי שמרגיש ששכח משהו והוא מנסה להיזכר מה שכח, סובב את ראשו לאחור, אל המרפסת בה ישבנו קודם, אל הים שנשקף מן המרפסת, אליי; אבל עיניו הירוקות פעורות היו יותר מתמיד, וכאילו לא ראו דבר מכל אלה. ואז החזיר את ראשו בלי חיפזון, ולא אמר דבר, ויצא.

וכשיצא – ואני גובר על דחף פראי לרוץ אחריו ולקרוא לו לשוב – נשארתי עומד ופניי אל הדלת, ולמחרת – וכבר אני יודע במין ניחוש שבלב שלא אראה אותו יותר – ראיתי אותו עומד באותו מקום, בפתח היציאה, ופניו לאחור, ולמעשה לא חדל לעמוד שם מאז ועד היום הזה (ואני כבר גר בדירה אחרת). והשאלה שרציתי לשאול אז (ולא שאלתי) עודה מונחת על שפתיי: "מה שכחת? מה שכחת?"

עכשיו אני יודע: השאלה הזאת לא אליו היא הופנתה, כי אם אליי. הסיבוב הזה של ראשו לאחור, שם בפתח היציאה, תמונה שהחלה לפקוד אותי אחרי שנודע לי דבר מותו, מה היא באה לומר לי? מה שכחתי? אל מה עליי לשוב?

במלחמת המפרץ הושלם המעגל שהחל במלחמת יום-כיפור: התחברות מדינת היהודים עם הגורליות היהודית היתה לעובדה. לראשונה בתולדות המדינה היתה זו מלחמת ספיגה בלבד: ספגנו ולא הגבנו. וכך היא תירשם במוחותיהם הרכים של בתי בת החמש-עשרה ונכדתי בת השש, זו אשר באזעקת הטילים הראשונה, כשהיא רועדת כולה, הקיאה לתוך מסיכת הגאז של פניה, ואבא שלה (בני זאב, שנקרא כך על שם סבו שניספה בשואה) מסיר את המסיכה ומנקה אותה מן הקיא, וכל אותה עת הוא חרד שמא היה זה טיל כימי, והגאז, חסר-ריח וחסר-טעם, כבר פשט בבית ובתו הקטנה אולי היא נחשפת לגאז השקט והקטלני.

אומה שלמה, המסתגרת עם מתן אות האזעקה המפחיד בתוך מסיכות מפלצתיות, במה היא מהרהרת: בגאזים? במוות? בחוסר האונים של עם שידיו כבולות? שנידון לספוג ולא להגיב? שאחרים "עושים לו"? שאחרים מחליטים בשבילו? וכי לא זה הדבר שקרה במשך דורות כה רבים ליהודים הפזורים בין העמים?

ודאי, זה רק חלק מן התמונה. רבים אמנם ארזו מזוודות והסתלקו מהאיזור המוכה – תל-אביב ושכונותיה – אבל רבים נשארו, ואין זה מקרה שבין הנשארים בלטו אלה, שהגיעו ארצה כעולים או כפליטים, בהחלטה שזה המקום האחרון לנדודיהם. ואפילו שהגעתי כנער, עדיין אני אחד מהם. איך אחרת אוכל להסביר את העובדה שדבקתי בתל-אביב במין עקשנות סוסית, כאשר לא עשיתי בה דבר שלא יכולתי לעשות באותה מידה אצל בתי בירושלים או אצל אחי בקיבוץ? ואז, סגור בחדר האטום, ראיתי על בשרי את שני צידי המצב הישראלי: מצד אחד, סוף תהליך ההתחברות עם הגורליות היהודית, תהליך שהחל במלחמת יו"כ; ומצד שני, סירוב עיקש לארוז מזוודה ולחדש את דרך הנדודים היהודית.

חלום. ברדלסים שחורים החלו סובבים בחצרי. ובעודי חושב אם סגרתי את השער אני מגלה שהשערים פתוחים כולם, הרבה שערים, יותר משאוכל לספור, עכשיו כבר איני בטוח אם אני נמצא במקום שלי או שלהם, של הברדלסים השחורים. הם לא תוקפים, בגמישות הם עוקפים זה את זה, בתוך האפלולית, בתנועתם החתולית, עיניהם נוגהות והכול שרוי במין שקט אחרון, ובתוך השקט, לרגע, כמו נשימה חפוזה מאחורי ראשי, גוועת. הם רבּים מאוד, שורצים ומתרבים תוך שהם עוקפים זה את זה בפיתולי גוף גמישים, לשונותיהם אדומות, עיניהם הנוגהות באור ירקרק מעוררות בי זיכרון מתוק שאיני יכול למקם אותו, ובכלל איני יודע מה אני עושה כאן בשדה הברדלסים השחורים, אבל אני יודע שכאן המקום, והם לא ינסו עליי את שיניהם, בכל אופן לא כרגע, ואיני רואה סיבה למה לא ללכת אחרי ברכיי הקורסות לארץ וידיי היורדות אחריהן; הלא קיימת אפשרות שאני אחד מהם. בשמחה אני רואה את הלשונות האדומות הקרבות אליי, לא בחיפזון, בתהייה כלשהי, אף בחמלה, כמבקשות להעניק לי את עירסולן הכבד לא לפני שאהיה מוכן לכך. עצמתי את עיניי. והיקצתי.

זה מסוג החלומות הפוקדים אותי לאחרונה. אחרי בעלי החיים החתוליים יבואו עצי הפיקוס. תמיד היה לצמחייה תפקיד חשוב בחלומות ובהזיות הארוטיים שלי. עץ-נחש. יש כאלה בין עצי הפיקוס ברחוב גורדון. קוקה הזונה מזיינת גופה של מת. עתליה מזיינת עץ. יואב מזיין את החול. אדם מזיין את האדמה. כל אלה דמויות בספריי. העץ הוא התגלמות אידאלית של הארוס; בעודו אחוז באדמה בזיון נצחי, הוא נחלץ ממנה בלי הרף כלפי מעלה אל האור והאוויר. עץ החיים. לצמוח פנימה ולהיוולד חוצה. לינוק את החושך ולשאוף אל האור, באופן שאין קיום לאחרון בלי הראשון. המיתולוגיה, כשרצתה להעניש, הפכה אותם לחיות, וכשרצתה לגמול, הפכה אותם לעצים. גם העדין במחזרים הוזה בזמן זה או אחר שהוא נעוץ לתמיד בתוך הפות של אהובתו וראשו נוגע בשמיים.

בבדידות אני נאבק בעזרת תחבולות קטנות. למשל, בעזרת הטבעות שכוסות התה והקפה מטביעות של שולחן העץ החום-כהה שלי. תודות להן, אין שעה שאין לי מסובים. תה או קפה? עם לימון או עם חלב? שחור או נס? תמיד בכוס ללא תחתית. אני מתנצל, התחתיות נשברו. אני מבקש שלא יקפידו אם נשפך קצת. אם שואלים למה לא אמרק את השולחן בציפוי לכה, אני משיב שהשולחן הוא מרתף טיסוֹ שלי. ביקור אחד או שניים בשבוע מצטרפים במשך שנה אחת למאה ויותר טביעות כוסות על השולחן, ורק השחיקה הטבעית, האבק, וניגוב נדיר של מטלית לחה שומרים על שולחן טיסו שלי מפני צפיפות בלתי-נסבלת, מה שאפשר לכנות: עודף אוכלוסין. טבעות חדשות מתיישבות על טבעות ישנות, שגם הן, בתורן, התיישבו על אלה שקדמו להן, וכך, אפשר לומר, נוצר מימד של עומק. אני קורא אותן כמגיד עתידות, שואל אותן, רב ומתגרה בהן. כרוחות רפאים הן מחציפות פנים ביודען היטב שלא אוכל לגעת בהן בלא שיתגלה טבען המדומה, וכדי לא לעמוד בפיתוי לא אנסה כלל להעלות אותן מחביונן. כך אוכל כל בוקר מחדש, בתוך החלל הפרוץ של חדרי, לסקור את עשרות טביעות כוסות התה והקפה על שולחן העץ הגדול והירק, ולהשתעשע באפשרות המזהירה של כינוס משפחתי גדול, רב-נפשות וחם.

כְּבָר מַתְחִילָה תַשְעָ"ד עִם בִּרְכוֹתֶיהָ

קָבְעָה כִּי אֶת חַגּוֹ, בִּשְווּנְג בָּרִיא

יְהֵא זֶה אִם נַגִּיש פֹּה בְּלִי כְּפָפוֹת

צְרוֹר בַּקָּשוֹת צְנוּעוֹת אֲבָל דְּחוּפוֹת:

שֶיִּהְיֶה לַשָּנָה הַזֶֹּאת רֹאש, רֹאש צָלוּל

וְשֶרֹאש זֶה יֻנְחַל לְרָאשֵי קַבִּינֶטִים

פָנָטִיזְם גִּ'יהָאדִי חֲסַר כָּל בְּרֶקְס אֵתִי

לְהָמִיט קָטַסְטְרוֹפַת-אֵימִים עַכְשָוִית

לֹא עָלֵינוּ בִּלְבַד אֶלָּא גַם עַל יוֹשְבֶיהָ

וּמִיָּד, כִּתְגוּבָה, גַם עַל אֶרֶץ אוֹיְבֶיהָ.

שֶכֵּן כְּמוֹ שֶאָמַר אַלְבֶּרְט אַיְנְשְטַיְן מִכְּבָר:

"לְאַחַר מִלְחַמְתּוֹ הַשְּלִישִית שֶל עוֹלָם זֶה

יִתְכַּתְּשוּ זֶה עִם זֶה נִצּוֹלֵי הֶעָבָר

בְּשִבְרֵי עֲצָמוֹת, כִּי רַק נֶשֶק מֻשְלָם זֶה

יִשָּאֵר עַל פְּלָנֵטָה זוֹ." כֵּן, שֶיִּהְיֶה

מִלְבַד רֹאש לְשָנָה זֹאת גַּם לֵב, לֵב פָּתוּחַ

בְּכָבוֹד, לֹא בְּעֹנִי נִדְכָּא וּשְפַל-רוּחַ.

וְשֶסּוּרְיָה, עַל שְנֵי הַצְּדָדִים הַטּוֹבְחִים

זֶה אֶת זֶה פְּלוּס אַלְפֵי קָרְבָּנוֹת חַסְרֵי-יֶשַע

דַּם כַּמַּיִם יוֹם-יוֹם יֵעָנְשוּ עַל כָּל פֶּשַע.

עַל אוֹתָם הַגּוֹרְפִים הַכְנָסוֹת רַבּוֹת גֹּדֶש

תַּת-תְּזוּנָה, שֶבְּקֹשִי גּוֹמֵר אֶת הַחֹדֶש.

כִּי אָמְנָם יֵש צְמִיחָה אֵקוֹנוֹמִית בְּרוּכָה

שֶמִּּכְסַת דִּיבִדֶנְדּוֹת פֵּרוֹת הַצְּמִיחָה

וּגְזֵרוֹת הִתְיַקְּרוּת שֶל מוּצְרֵי הַיְּסוֹד

מְקַפְּחוֹת בְּעַוְלָה שֶמִּזְּמַן אֵינָהּ סוֹד

לֹא טַיְקוּנִים שְׂבֵעִים אֶלָּא "עַמְּךָ" קְשֵה-יוֹם פֹּה.

אָז עֲשֵׂה בְּטוּבְךָ שֶצֵּמְצוּם נְזִירִי

וְחֶרְפַּת דַּלּוּתָם שֶל אַלְפֵי דַּלְפוֹנֵינוּ

יִפְחֲתוּ וְיוּסְרוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ

וְשֶמָּה שֶכָּתַב הָרַמְבָּ"ם שָם, בֵּינֵינוּ,

עַל קֵרוּב נִדָּחִים אֶל חֵיקוֹ שֶל עַמֵּנוּ

יְקֻיַּם גַּם בִּשְאַר פָלַשְמוּרָה שֶלֹּא

הָעֳלוּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל מֵאֶתְיוֹפְּיָה

שֶזָּכוּ לְמַמֵּש אֶת חֲלוֹם-הָאוּטוֹפְּיָה

וְנִגְעֵי גִּזְעָנוּת מְבִישָה וְנִפְסֶדֶת

יְמֻגְּרוּ בִּזְכוּתָם שֶל אוֹכְפֵי חֹק וָסֵדֶר.

וְשֶקּוֹמוֹן-סֶנְס פְּרַקְטִי יַבְהִיר כָּאן לְכָל

אַבְרֵכָיו שֶל מִגְזָר חֲרֵדִי מֻכֵּה-עֹנִי

הַשֵּרוּת הַצְּבָאִי – הִיא יִתְרוֹן פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי

שֶיַּכְנִיס, כְּהֶמְשֵךְ לוֹ, עָמֹק לִתְחוּמֵי

מַעֲגַל-עֲבוֹדָה אֻכְלוּסִיָּה מִתְבַּדֶּלֶת

פִּתְרוֹנוֹת פְּרוֹדוּקְטִיבִיִּים, לֵב וְגַם דֶּלֶת.

וְשֶקֶּטֶל יוֹמִי בִּתְאוּנוֹת-הַדְּרָכִים

יִפָּסֵק עִם אוֹתָהּ הֶפְקֵרוּת שֶהִרְשֵינוּ

וְזִילוּת חַיֵּיהֶם שֶל אַלְפֵי אֶזְרָחִים

תִּתְחַלֵּף בִּקְדוּשַת הַחַיִּים בִּכְבִישֵינוּ.

שֶנִּזְכֶּה כְּבָר אֶל מוּל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ לָשֶבֶת

סְבִיב שֻלְחַן הַמַּשָּׂא וּמָתָן לְשָלוֹם

בְּלִי לָסֹב כָּאן עַל רֵיק עוֹד שָנִים, כְּשַבְשֶבֶת.

בְּקִצּוּר, מָה נֹאמַר עוֹד, רִבּוֹן הָעוֹלָם?

וּמְלֵאָה בְּכָל מָה שֶהַלֵּב מְאַחֵל לָהּ.

שנת הלימודים החלה. תלמידי כיתות א' שרים בגאון את "חמש שנים עברו על דן". הגננות המתרפקות על השיר נעים הלחן, אינן מתמוגגות מהמילים "בטל ישב מעבודה, חופשי מלימודים," המרמזות כי בעצם בהיותם בגן לא למדו הילדים דבר אלא רק השתעשעו ורקדו...

כיצד נולד שיר זה, אלו גלגולים הוא עבר ומה היו צעדיו הראשונים בארץ?

צלילי הלחן נשמעו לראשונה בארץ בסוף שנת 1911. באותה שנה התיישבה קבוצה של חברי "השומר" על אדמת מרחביה. זאת היתה תקיעת היתד הראשונה של ההתיישבות היהודית באדמת עמק יזרעאל. אחד מאנשי החבורה הזאת, השומר מרדכי יִגָּאֵל, שרכב על סוסו בעת סיור של שמירה בעונת הקציר, הותקף ע"י תשעה מערביי הסביבה רכובים על סוסיהם, ובתרגיל של הסחה הצליח להיחלץ מהם ואף לפגוע בשלושה מהם.

השומר יגאל אמנם נאסר ונכלא, אך התקרית עצמה נתפשה כמעשה גבורה שעורר הדים רבים ביישוב. הסופר אהרון ראובני, שנילווה אל אנשי "השומר" בגליל, חיבר בהשראת האירוע "שיר ערש של שומר", המאחל לילדי העמק שכאשר יגדלו יהיו אמיצי לב כמו השומר יגאל.

א. ראובני, איש העלייה השנייה, חבר בתנועת "פועלי ציון" היידישיסטית ואחיו של מי שהיה לימים נשיא המדינה השני יצחק בן צבי, חיבר את השיר בעקבות שיר ביידיש ותוך זמן קצר מצאו את עצמן אימהות מכפר תבור, יבנאל ובית גן שרות לעולליהן את השיר בלחן המוכר לנו היום כלחן השיר "חמש שנים".

שמונה בתים היו לשיר. להלן שלושת בתי השיר הקשורים באירוע, והם הבתים האחרונים בשיר. תירגם לעברית – אוריאל אופק.

ווי העלדען ווי פארצייטיגע	וּכְמוֹ הַגִּבּוֹרִים שֶׁל אָז
זיין שטארק, דיין האנד ווי שטאל,	יָדְךָ תָּעֹז – פְּלָדָה;
ביי היגע און ביי זייטיגע	תִּהְיֶה אָז מְהֻלָּל וָעַז,
בערימט אין גאנצען טאל.	בָּעֲמָקִים נוֹדָע.

א וואכטער - סט'פאהרען רייטענדיג	תִּהְיֶה, יַלְדִּי, שׁוֹמֵר רוֹכֵב
אהן פחד און אהן שרעק,	בְּלִי פַּחַד וּמוֹרָא;
דער פיינד ניט וואגען שטרייטנדיג	עַל דַּרְכְּךָ לֹא יִתְיַצֵּב
זיך שטעלן אויף דיין וועג.	שֹוּם אִישׁ חָמָס נוֹרָא.

סט'זיין מזל'דיג, מיין שעהניקער,	מָהִיר כַּצְּבִי, עַז כַּנָּמֵר
און פלינק ווי יגאל,	תִּהְיֶה בְּיִזְרְעֶאל;
לולי, מיין העלד, מיין קליינינקער,	אַמִּיץ הַלֵּב כְּמוֹ הַשׁוֹמֵר
מיין בלום פון יזרעאל.	הֲלֹא הוּא יִגָּאֵל.

איי ליו, האלט איין דיין צינגעלע,	לְיוּ לוּ, עֲצֹר אֶת הַלָּשׁוֹן,
גענוג שוין שרייען דיר,	חֲדַל לִצְעֹק, נוּ, דַי!
דו שלאפסט ניט מער, מיין יינגעלע	כְּבָר לֹא תִרְצֶה, יַלְדִּי, לִישׁוֹן...
נו, שא, נו קום צו מיר.	נוּ, שָׁא, נוּ, בּוֹא אֵלַי.

ראובני שאל משירו זה של גויכברג את שלושת הבתים הראשונים, ועליהם הוסיף חמישה בתים מפרי עטו המתייחסים לשומר יגאל ולאירוע בעמק.

לכאורה, ניתן היה לראות בשיר הערש ביידיש את המקור ללחן השיר. אולם על פי עדויות שבידי, שיר הערש ביידיש בעצם שאל את לחנו מלחן שקדם לו של שיר רוסי בשם "תפילה", שחיבר המשורר מיכאיל לרמונטוב בשנת 1837. לרמונטוב היה המשורר הרוסי שהטביע את חותמו על השירה העברית בימי חיבת ציון ואחריה יותר מכל משורר אחר.

זה היה השיר המוקדם ביותר שהושר בלחן המוכר לנו מהשיר "חמש שנים", עוד במאה התשע עשרה. הנה לפנינו השיר בתרגום מרוסית של המשורר דוד שמעוני:

שירו של לרמונטוב תורגם לשפות רבות, ביניהן הונגרית, ועל פי עדות של פנחס הררי – שפיץ, יליד הונגריה, המצויה בידי, נהגו נוצרים בהונגריה לשיר את שירו של לרמונטוב בלחן זה בבית קברות, לנוכח מצבות יקיריהם. "כשהגעתי לארץ" – סיפר לי הררי – "הופתעתי מכך שלחן עצוב של שיר שהושר בבתי עלמין הודבק בארץ לשיר ילדים שמח."

מתי, אם כן, נצמד הלחן הרוסי-יידישאי הזה לשיר עברי ארץ ישראלי?

הגרסה העברית הראשונה שהושרה בארץ לצלילי לחן זה, נכתבה על ידי משה דפנא, מורה במושבה גדרה, בהשראת שירו של אהרון ראובני.

דפנא הצטרף למתעדי עלילות השומר יגאל במרחביה. הוא חיבר לילדי העמק שיר בשם "עם שחר עורה ילד חן." גם הוא כמו ראובני הושפע משירו של גויכברג ביידיש, אך בעוד שירו של ראובני היה שיר ערש, דפנא חיבר שיר השכמה. דפנא הסתפק בארבעה בתים לעומת שמונה בשירו של ראובני, ושילב בנוף השיר את הר התבור הסמוך. את שמו של השומר יגאל לא הזכיר במפורש, אך במובלע מופיע יִגָּאֵל בצירוף: "ארצו יִגְאַל".

עִם שַׁחַר עוּרָה יֶלֶד חֵן,
אַבָּא יָבוֹא מִיָּד.
עִם לֵיל נִפְתַּל וַיּוּכַל לוֹ
עַל מִשְׁמַרְתּוֹ עָמַד.

סָפוּג טַל-בֹּקֶר הוּא יָבוֹא,
לִבּוֹ עֵר, רַעֲנָן.
הָאוֹר גוֹבֵר, רְאֵה, יַלְדִּי,
תָּרֹן צִפּוֹר בַּגָּן.

הַסְכֵּת, שִׁיר זֶה חָדָשׁ כֻּלּוֹ,
מִזְמוֹר לִבְנֵי הַדְּרוֹר.
עַל סוּס קַל טָס אָבִיךָ שָׁם
מֵאֵצֶל הַר תָּבוֹר.

וּלְמַד, יַלְדִּי, שִׁיר-פֶּלֶא זֶה,
שִׁיר דּוֹר כֻּלּוֹ זַכַּאי,
בְּעָמָל וָאוֹן אַרְצוֹ יִגְאַל –
יִפְעַל, יִגְבַּר וָחַי!

לשני השירים האלה היתה השפעה על השמות הפרטיים שהוענקו אז לילדי הארץ. בעקבות שירו של ראובני העניקו הורים לבניהם את השם יִגָּאֵל, ושירו של דפנא עודד רבים לבחור בשם יִגְאַל.

מנהל בית הספר בסג'רה, שלמה ויינשטיין, החליט לשבץ את השיר "עם שחר עורה ילד חן" בתוך מחזה לילדים בשם "השובב", שחיבר לתלמידי בית ספרו. הצגת הבכורה נערכה אמנם בסג'רה, אך בעקבות הצלחתה סובבה ברחבי הארץ ובכך תרם ויינשטיין להתפשטותו המהירה של השיר.

הזמרת הראשונה שהקליטה את השיר היתה טובה פירון, מי שהתפרסמה בארץ עוד בהופעותיה בתיאטרון הסטירי "הקומקום".

תחנה נוספת בדרכו של הלחן, עוד טרם הוצמד לשיר "חמש שנים", היתה כאשר חיבר המשורר יצחק קצנלסון שיר ילדים עם פתיחה דומה ל"עם שחר":

עִם שֶׁמֶשׁ קוּמָה יֶלֶד חֵן,
וְאֶל הַמִּזְרָח פְּנֵה.

זה היה גלגול נוסף של הלחן הרוסי-יידישאי שהותאם למילים עבריות. רק כעבור שנים אחדות, חיבר המשורר יצחק קצנלסון את השיר "חמש שנים" וקרא לו בשם "הפרידה".

הנוסח המקורי של השיר מוצג בזה בצרופה עם ציור נילווה, כפי שפורסם במקראה "לשון וספר" שערך יעקב פיכמן, אחת מסדרת מקראות לבתי ספר שהחלה להופיע בשנת תרפ"ד (1924). מילות השיר אינן זהות לאלה המושרות כיום, שכן כשהשיר פורסם לראשונה, לא הותאמה לו עדיין מנגינה כלשהי.

מי שהלחין לראשונה את הנוסח הראשוני של השיר "הפרידה" היה המלחין יואל אנגל. הוא עשה זאת בשנת 1923 בעת שהותו בגרמניה. את המילים והלחן, שאינו מוכר היום, הוא פירסם בשירון "שירי ילדים" שנדפס בלייפציג ויצא בהוצאת "יבנה" ירושלים, מטעם קבוצת המנגן במוסקבה. היה זה שירון מהודר, שבשערו נדפס ציור צבעוני יפהפה, מעשה ידי ליאוניד פסטרנק, אביו של המשורר בוריס פסטרנק. הוא כלל תשעה שירי ילדים, הראשון ביניהם – "הפרידה".

השיר בלחן זה שודר בהשמעת בכורה מפי גיתית שובל, במסגרת פינה במועדון הזמר שהגשתי בשנת 1981 בבית המורה בתל אביב.

ההצלחה לא האירה פנים לשיר בלחנו של אנגל. הוא לא נקלט בגני הילדים, שלא כמו שירי ילדים אחרים של אנגל (נומי נומי ילדתי, גשם גשם משמיים, בא האביב) שזכו לתפוצה רבה. נראה כי גם המילים שחיבר קצנלסון היו זקוקות לריענון מה, כדי שתיקלטנה על ידי ילדים.

מתי ועל ידי מי שונה השיר "הפרידה" לנוסח המוכר ומושר כיום?

על פי גרסת לוין קיפניס, כפי שמסר לי, מי שנטל על עצמו לעדכן את נוסח השיר היה המשורר משה דפנא. דפנא פישט את הניסוח, נמנע מעברית מסורבלת שעלולה הייתה להקשות על הילדים, והציב תחתיה לשון שוטפת וקליטה. הוא התאים לשיר את הלחן של שירו שלו "עם שחר עורה ילד חן."

ואכן תוך זמן קצר נקלט שירו המעודכן של קצנלסון בכל גני הילדים.

רק את שם הילד לא שינה דפנא: הוא השאיר על כנו את השם מיכאל. כך סיפר לי קיפניס, שהיה גם מי שהכניס את הנוסח החדש של השיר למקראה "ספר הכיתה ב'". את המקראה הוציא קיפניס בשיתוף עם ז. אריאל בהוצאת שטיבל בראשית שנות השלושים:

חָמֵשׁ שָׁנִים על מִיכָאֵל,
עָבְרוּ בְּרִקּוּדִים.
בָּטֵל יָשַׁב מֵעֲבוֹדָה,
חָפְשִׁי מִלִּמּוּדִים.

שְׁלֹשָׁה הָיוּ לוֹ חֲבֵרִים:
נַבְחָן שֶׁבַּמְּלוּנָה,
חָתוּל שָׁחֹר – רַבִּי לָקִיק
וּבַשּׁוֹבָךְ יוֹנָה.

חָמֵשׁ שָׁנִים וּבַשִּׁשִּׁית
אֶל חֲבֵרָיו קָרָא:
שָׁלוֹם נַבְחָן, שָׁלוֹם לָקִיק
שָׁלוֹם יוֹנָה צְחוֹרָה.

אֶל בֵּית הַסֵּפֶר אֵלְכָה לִי
אֶלְמַד יוֹם יוֹם עַכְשָׁו.
חַכּוּ עַד כְּלוֹת הַלִּמּוּדִים
שׁוּב נִשְׁתַּעְשַׁע יַחְדָּיו.

לכאורה, הסיבה לחילופי השמות היתה שיפור החריזה. מיכאל לא תאם לחרוז בשיר, ואילו דן/עבודה היה חרוז משופר יותר. אך זוהי סיבה משנית. סביר יותר ששינוי זה התרחש כחלק ממגמת ה"דינדון" שהשתלטה על שירי הילדים בארץ בשלהי תקופת היישוב.

מסתבר, שהחל מהמחצית השנייה של שנות השלושים ועד הקמת המדינה, התפרסמו בארץ בזה אחר זה שירים שבהם כיכב ילד בשם דן: "דן עוד לא מלאו לו שבע", "דנה'לה אכול את הבננה'לה", "שמי הוא דני דן, דני הקטנטן", "אימא אמרה לי: דני".

המניע לתופעה זו היה ככל הנראה הרצון לאפיין את ילדי הארץ בשם פרטי רענן וקצר. השם המקראי דן הוא אמנם שם ישן נושן, אך בפועל הוא היה שם חדש. עובדה היא שבשנות הגלות הארוכות לא נקראו ילדים יהודיים בשם דן. השם היחיד מתוך שנים עשר השבטים שהדירו אותו מרפרטואר השמות של ילדי ישראל היה דן. אפילו בני יעקב המקוללים שמעון ולוי ("כלי חמס מכרותיהם, ארור אפם כי עז") זכו שייקראו ילדים על שמם, אך לא תמצא אל נכון, באלפיים שנות גלות, חכם יהודי שנקרא רבי דן. אולי בגלל הדימוי השלילי שבברכת יעקב: "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס וייפול רוכבו לאחור."

שינוי שם גיבור השיר ממיכאל לדן, הפך אפוא את השיר "חמש שנים" שנכתב בלודז', לשיר ארץ ישראלי, צברי. דני הוא, כידוע, ילד גיבור ונבון, שאיננו בוכה אף פעם. בעצם, הוא ממשיכו של יגאל השומר, גיבור האירוע בעמק בראשית המאה העשרים, שהפיל לאחור את תוקפו בעת שרכב על סוס.

לא נוכל לסיים רשימה זו ללא אזכור שורות אחדות מתוך שירה של נעמי שמר "בראשון לספטמבר" שבו היא מתייחסת אל השיר:

עוֹד מִסּוֹף הָגָּן:
חָמֵשׁ שָׁנִים חָלְפוּ

אחתום במילים אחדות על מחבר השיר יצחק קצנלסון: מאות שירים פירסם יצחק קצנלסון בעשרות הספרים שהוציא, ביניהם מקראות לבתי ספר, אסופות שירים, מחזות וחזיונות, סיפורים ואגדות.

הוא ביקר בארץ פעמיים, בשנים 1925 ו-1934, וזכה לשמוע את שיריו "יפים הלילות בכנען", "גילו הגלילים", "רוח עצוב" ו"יהודים מרקדים" מושרים בכל מקום שביקר בו.

בביקורו השני, שחל בחגיגות מחצית היובל לתל אביב, הוא חיבר המנון לתל אביב, ובו טבע לראשונה את המונח "עיר לבנה" לתל אביב. בשהותו בעיר ירד לרחוץ בחוף הים, נסחף על ידי הגלים הסוערים וטבע. ברגע האחרון ניצל על-ידי מתרחצים שמשו אותו מן המים והחזירו נשימה לאפו.

בימי מלחמת העולם השנייה הופרד ממשפחתו, ובתנאי מצוקה חיבר עשרות יצירות, שירים ומחזות, ביניהם הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג" שכתבה ביידיש. בינואר 1944 השלים את הפואמה והצפינה במקום מחבוא, וב-3 במאי אותה שנה נרצח באושוויץ.

ספרֵי אבי יצחק בשביס זינגר עדיין לוהטים בפולין. מדי שנה, וכבר עשר שנים, נערך ב"מכון-שלום" – המרכז-היהודי התרבותי של העיר, פסטיבל המוקדש ליהדות בכלל ולספרי אבי בפרט. בעשרת ימי הפסטיבל ביקרו במקום, בין-היתר: סנטור אמריקני, שגריר ארה"ב בפולין, שר-התרבות של ממשלת פולין, שגריר ישראל בפולין, סופרים, אמנים ואנשי קולנוע מכל העולם.

השנה מלאו עשר שנים לקיומו של אותו פסטיבל והוזמנו לפולין להשתתף בחגיגות – אני, בתי מירב, בנה אביחי, בני נועם, שבא במיוחד מיפן, והייזל – נכדתה של הסופרת אסתר קרייטמן – אחותו הבכורה של אבי, שבאה מפאריס.

התקבלנו בחום רב והשתתפנו בחלק מן האירועים. לכבוד פתיחת האירוע התבקשתי להכין הרצאה ולאחריה עניתי על שאלות. (ההרצאה דומה להרצאה שהרציתי ברומא לפני שנה ופורסמה בעתונו של אהוד בן עזר –"אוניברסיטה על עץ תפוחים").

הכנס כלל שפע של אירועים תרבותיים: החל מהרצאות על יהדות פולין לפני השואה, מוסיקה יהודית, מקהלות ששרו שירי יידיש, קבוצת חזנים וזמרים מישראל, שהנעימו בזמירות, הזמר דודו פישר, הצגת "ינטל" (להקה מרומניה ותרגום לפולנית), ריקודים חסידיים, היסטוריונים ופרופסורים דיברו על תרומתם העצומה של היהודים לתרבות פולין. סרטים הוצגו מימי השואה ולפניה. בקיצור עשרה ימים גדושים באירועים.

באותה הזדמנות שמענו על מעין "חזרה בתשובה" – יהודים, שביקשו בשעתו להינצל מידי הגרמנים, הצהירו על היותם נוצרים וגידלו את בניהם ונכדיהם כנוצרים. עם הזמן, חלק מהם לחש לדור השלישי על יהדותם והללו לא היססו להצטרף לקהילה היהודית. קשה להעריך את מספרם, אך זו תופעה קיימת. מרבית המארגנים הן נשים בלונדיניות בעלות מראה ארי, שחלקן אף יודע יידיש. לך תדע מי היו הסבא והסבתא שלהן...

ניסיתי לברר את מידת האנטישמיות השוררת במדינה, לדברי אחד המארגנים, הסיפורים על היהודים שצלבו את ישו עדיין לא פסו מן העולם. רוב רובה של פולין היא קתולית עם כול המשתמע מכך.

ביקרנו ברחוב קרוכמלנה, שהיה ברובע היהודי וכמה מבתיו שוקמו לפי תמונות של טרם חורבן. נכנסתי עם מארחי לאחת החצרות. שער חסם את הכניסה. מימין ניצבה דלת של דירה שבה התגורר השוער השיכור, שלאחר השעה עשר דרש מכל דייר מס-כניסה. ממול התנוססו מרפסות בנוסח הישן. לרגע עצמתי עיניים וראיתי עצמי עומד על מרפסת, ילד בן חמש, ומבלה את רוב שעות היום בהסתכלות על אותה חצר עמוסה תנועה שנראתה לי כהצגה אחת גדולה: להקות של רקדנים, זמרים, נגנים, להטוטנים, מבצעי פירמידות וצוענים שמכרו פירות וירקות. בכל מרפסת היה חבל מחובר לסל ועל אימא היה לשלשל את הסכום המדוייק בתוך הסל (אין הם יודעי-חשבון ולא תקבל עודף) ועד מהרה אימא תמשוך את הסלסלה עמוסה תות-שדה, אוכמניות או ירקות. בשכבה העליונה היו פירות וירקות טריים וביתר השכבות פגומים ורקובים. אימי נהגה לשטוף את השכבה העליונה ואת שארית הפרי השליכה לאשפה.

וארשה העיר נהרסה. כמעט כולה שוחזרה. עיר נקייה, סואנת ומודרנית. הרובע היהודי כמעט כולו עלה בלהבות. אתה מהלך ברחובותיה, רואה נוער רב, אך שם-לב שאין ביניהם "היפיס" בסגנון המערב. שאלתי אחד מהם לפשר הדבר והוא הסביר כי אין נגד מי למרוד, לאחר צאת הרוסים. הם נהנים מהשפע הקפיטליסטי וכחבריהם שקועים במכשירי אלקטרוניקה. נוסף על כך, לדבריהם, החיים בעיר קשים ורובם עובדים בשתי משרות עד לשעות הלילה. גם מוסלמים לא ראיתי ברחובות ולטענתו, רמת-החיים בעיר עדיין אינה מושכת זרים אליה.

נסענו לבילגוריי – העיר שבה אבי שהה בימי מלחמת-העולם הראשונה. אימו נטלה אותו ואת אחיו משה לבילגוריי, בגלל הרעב הכבד ששרר בווארשה. שם שהה אבי כשש שנים, התוודע היטב לחיי העיירה היהודית ונתן לכך ביטוי בספריו. הוא נשלח ללמוד ב"חדר", אך הרבה להימלט ממנו אל הטבע, אל הנופים, אל העיירות היהודיות השכנות, וניסה לשים ידו על חבילות-מזון ששלחו יהודי אמריקה ליהודי פולין. בחבילות היו, בין-היתר, גם ספרי יידיש שתורגמו מאנגלית ויתר השפות, ואבי ניסה להשיג אותם ספרים, להחביאם מתחת למעילו החסידי, להתגנב לחצר ביתו בבילגוראי, לטפס על עץ התפוחים,שצמח שם, ושקד בקריאתה של אותה ספרות "אסורה". כך התוודע לספרים רבים משל שלום-עליכם, שלום אש, י.ל. פרץ, טורגנייב, שפינוזה מופסאן, צ'כוב ואינשטיין. עץ התפוחים שימש לו אוניברסיטה. וכשזכה בתואר "דוקטור-כבוד" מטעם אוניברסיטת ירושלים, בשנת 1975, התנצל שאין באמתחתו אפילו "תעודת-בגרות".

באחד הגנים בבילגוראי הוצב פסל מברזל של ספסל ועליו יושב אבי המהורהר. התיישבתי לידו ולרגע נזכרתי כיצד נהגנו לשבת בסנטרל פארק בניו-יורק והוא הרבה לספר כיצד נולד סיפור במוחו.

היינו גם בלובלין, נפגשנו עם פרופסור מוניקה גרבובסקה, חוקרת ספרות, נוצרייה המתרגמת את ספרי אבי מיידיש לפולנית וראינו את המוזיאון היהודי.

אבי נפטר ב-1991 ואילו ספריו ממשיכים לראות אור ורבים דשים בהם כאילו הסופר עדיין בחיים.

בעקבות מאמר על הסוכר במגזין נשיונל גיאוגרפיק אוגוסט 2013

קנה הסוכר בוית על ידי האדם בגיניאה החדשה בערך לפני כ-10,000 שנה. טעמו המתוק והמיץ הניגר ממנו בעת שטחנו ומחצו אותו, הפכו את הקנה המתוק לגידול מועדף, וכך תושבי המקום הפכו אותו לגידול העיקרי שלהם.

הסוד המתוק נדד במשך אלפי שנים ביחד עם בני האדם בין איי האוקיינוס מאי לאי בחפשו לו מקום להיאחז בו ולפתות את בני האדם במתיקותו. וכך בערך 1,000 שנה לפני הספירה, ניטע לראשונה ביבשת אסיה. שיטת מיצוי הסוכר והפיכתו לגבישים היו לסוד מקצועי בתת היבשת ההודית אך לא לאורך זמן. בעקבות הצבאות הערבים והסוחרים שבאו בעקבותיהם, נדד הקנה לפרס ושם היכה שורש והפך למשאת נפש לאצולה ולעשירי אירופה. משטעמו אלה את המתוק-המתוק הזה, ניצת דמיונם, ולמעשה אחת הסיבות העיקריות למסעו השני של קולומבוס, אנריקה הספן הפורטוגלי, מגלן ואמריגו ווספוצ'י – היו לכבוש ולספח שטחי ארץ לשם גידול וזיקוק סוכר.

שיטות הגידול והמיצוי לא השתנו מאות שנים והתבססו על עבודת פרך של האוכלוסייה המקומית, שתנאי העבדות הקשים ומחלות מדבקות שבאו עם האירופים קטלו בהם בלי רחם. מי שבא לעזרתם של בעלי החוות ומפעלי הזיקוק היו כמובן אותם סוחרים ערביים, שהחליפו כעת את הסחורה המסורתית בסחר עבדים. מיליוני עבדים הובלו לכל איי הדרום, אל מטעי ומזקקות הסוכר. הם היו גם אלה שדאגו להפיץ את התוצרת המוגמרת לעבר אירופה, שלא ידעה שובע בביקוש הגובר לסוכר. הכנסת מכונות ושיטות טכנולוגיות מודרניות, הגבירו את הייצור ואת הביקוש לידיים עובדות. וכך עוד עבדים אפריקאיים עשו דרכם אל מטעי הסוכר.

ציי המסחר הערביים היו המנוע שמאחורי התנועה הדו-סטרית, סוכר תמורת עבדים – עבדים תמורת סוכר.

כעת אתם שואלים – מי אחראי להפצת הרעל המתוק, ומי אשם במגיפה הקטלנית ביותר בעולם, מגיפת הסכרת עם כל הסיבוכים שמתלווים אליה ונחשבת לגורם מס' 1 לתמותה – הנה גם בזה אשמים הערבים.

באמת, גם אני שמח, מאז קורס המשגיחים האחרון לא נפגשנו.

באמת איך שהזמן עובר. אולי תבוא לבקר אותנו בירושלים? בכל זאת זה עשרת ימי תשובה ואתה יודע שעם כל הכבוד לגליל אין כמו ירושלים לסליחה וכפרת עונות.

לא יכול לבוא. בעשרת ימי תשובה אני עסוק מעל הראש, אני מדריך בקורס כלה.

אז מה זה, לא תהיה זמין ? אתה יודע שזה עשרת ימי תשובה ובימים כאלו בין ראש לעצרת, מה שנקרא, צריך ללכת לסליחות ולהתפלל יום יום שעה שעה, לאבינו שבשמיים שהשנה הבאה תהיה טובה ושהילדים יהיו בריאים ושתהיה פרנסה.

באמת פרנסה זה בעייה. כי כמו שאני רואה הלפיד הזה ממשיך בשיגעון שלו, והצומות שעשינו כנגדו לבטל את הגזר דין הזה, זה באמת לא עזר, והבקשות ששמנו בכותל ובקבר של רבי נחמן גם לא עזר בשביל להפיל עליו מחלות, ויכול להיות שעוד נצטרך חס ושלום וחס וחלילה ללכת לעבוד בשנה הבאה.

כן זאת באמת בעייה, אני כבר הכנתי לי מקום של משגיח בחנות ירקות ובחנות רהיטים.

זה דבר חדש. יש פסיקה של ה"בית יוסף" שאסור למשוח את הרהיטים בלכה שעירבבו בה שומן חזיר.

או או, עכשיו אין. אבל כדי שלא יהיה להם מחשבה כזאת צריך משגיח לא?

זה רעיון אידיוטי עוד מעט תסדר גם משגיח בחנות לאופניים שלא יערבבו את הדבק של הפנצ׳רמאכר עם שומן של חזיר.

תשמע, נתת לי רעיון. על יד החנות של הרהיטים, יש באמת חנות של אופניים, אתה יודע בכל פינה היום יש חנות של אופניים. זה היום מודה של השיגעצים, לנסוע באופניים, ביחוד ביום כיפור, אז למה שלא יהיה להם משגיח? ואם אני מסדר לי את החנות רהיטים עם האופניים שזה עומד ליד זה ועם הירקות, אז יש לי כבר סידור לכל השנה.

בירקות אני רק משגיח שלא יהיה עורלה. ומה איתך?

אני רק משגיח עורלה. אני נשאר בכפר בצפון. אני רק משגיח עורלה במטעים בצפון. יש שם תפוחים אפרסקים הכול גודל שם. יש המון מטעים וצריך הרבה השגחה. אני אחראי כבר הרבה שנים על העצים שבשלוש שנים ראשונות שזה עורלה, שלא ישלחו את הפירות לשוק. אז אני בא במשך השנה ובודק שלא מערבבים תוצרת. וגם שאם עץ מת לא שותלים חדש במקומו כדי שלא יערבבו אחר כך את הפירות. ואחר כך זה קל, אני רק צריך לבא במוצאי שבת להשגיח שלא ישלחו לשוק את הסחורה לפני שהשבת יוצאת.

מה הבעייה? אני נוסע בעונה, למשל של התפוחים – לכולל בראש פינה ושם אני נמצא כל השבת והולך למטעים לפעמים, ומשגיח שלא ישכחו אותי ושהם יודעים שבלי פתק ממני, הרבנות תיכף מוציא הוראת טריפה לכל המטע אז הם משלמים לי טוב, מארחים אותי בשבת עם כל המשפחה, אני מרוצה, הם מרוצים הרבנות מרוצה. כולם מרוצים.

מה הבעייה? אנחנו מוציאים הליקופטר והוא מצלם את החלקות ואז אני יכול להגיד בדיוק איפה יש עץ חדש. זה הכול מסודר. הטייסים מקבלים כסף טוב, הרבנים וגם משגיחי העורלה. רק שלפיד לא יידע מהסידור הזה אחרת אנחנו נהיה בצרות. ועם ישראל עוד יכול לאכול חס ושלום פירות עורלה שזה איסור מהתורה. רק שעכשיו יש לי בעייה שעכשיו בחגים יש העונה של התפוחים ובדיוק אני צריך להיות בכולל יצרנין שבעמנואל בכל עשרת ימי תשובה ואני פוחד שמישהו ייקח לי את הג'וב.

זה הרב הגאון הגדול זה מהצפון זה שהאשימו אותו במעשים מגונים עם ילדים?

כן . אבל זה הכול שטויות. מה? רב צריך להתחבק? ראית פעם את הרב הראשי מתחבק עם התלמידים שלו? אבל אצלו, אצל אלון, זה ממש קידוש השם. ראית איך הראו בטלוויזיה שהוא מתחבק עם התלמידים אפילו בבית המשפט? אז למה לא עצרו אותו? מה זה אסור לחבק ילדים?

חס ושלום! איך אתה מדבר. זה של היצר של התלמידים. ראית איך הוא ממשיך להתחבק עם התלמידים שלו? זה ממש קידוש השם של הרב אלון הזה, יתברך שמו, שהוא מחבק ומנשק אותם וזה ממש קידוש השם, שהרי כל פעם שהוא מחבק איזה תלמיד אז יש לו תיכף בעייה של קרי יום, שזה יותר חמור מקרי לילה.

השתגעת! לרב אין בעייה. יש בעיה לתלמיד! אז הרב בכל זאת הוא לוקח סיכון. וזה סיכון גדול וקידוש השם ברבים, שככה הוא מחנך את התלמידים להתאפק. ורק החילוניים לא מבינים את זה. איזה הקרבה ואיזה מלחמה הוא עושה עם יצר הרע, ורק משמיצים אותו, שהוא פדופיל, שזה מילה קשה ואפילו היא לא בעברית. אז בגלל זה החליטו לעשות את הכולל יצרנין בעמנואל.

למה דווקא צריך להיות בעמנואל מה אתם לומדים הלכות ייצור?

לא זה כולל כלה, כמו שכבר הסברתי לך, זה רק שם, שהמציאו בגלל לשון הרע.

תראה יצר הרע הוא נברא יחד עם האדם, כמו שלמדנו. וזה הכול מה שבדימיון וצריך לחזק את הרצון שאפילו הדימיון מתחזק על האדם, אז לא מתפתים.

באמת, היה אצלנו בחור אחד בישיבה שהוא היה מסתכל בסרטים של ערלים ושיקסעס והוא ראה שיקסע וערל שהם מתנדנדנים אחד עם השני, והוא רחמנא ליצלן, בכל פעם שהוא מתפלל תפילת עמידה, הוא גם מתנדנד ואז הוא נזכר בסרט וריבוינו של עוילם, מה קורה אותו. זה יצא חילול השם אחד גדול.

כן. יש הרי בתפילת יום כיפור את המאמר הקדוש "לברית הבט ואל תפן ליצר," אז אנחנו מתאמנים בלהסתכל על הברית ולא לפנות ליצר.

זה פשוט. ראה. אם אתה נניח הולך לחוף הים, ואתה מסתכל ככה מהחור שבקיר של השמאטס ששמים שלא יסתכלו לנו, ואתה רואה אחת משלהם, עם הביקיניס הנורא הזה או עם החוטיניס האיום והנורא הזה, אז אין לך יצר הרע.

למה ?אצלי זה אחרת, שאני מסתכל אני תיכף נזכר בברית מילה.

אתה רואה זה ככה אצלך כי לא עברת את הלימוד בעמנואל.

תראה. אם אתה מסתכל על הבנות שלנו ביחוד על הבנות הנשואות עם הבגדים השחורים והכובעים והמעילים אתה לא רואה כלום נכון? הכול מכוסה. ואז מה קורה? הדימיון מתחיל לעבוד. יצר הרע האיום הזה מתחיל איתך, ואומר לך "אתה יודע מה יש מתחת לשוורצה שמאטה הזה?"

אתה לא יודע? גן עדן. צפיחית בדבש. ואפילו אתה שר את כל שיר השירים לא יורד לך הקשוי עם הברית, עד שאתה לא עושה מעשה אסור ומשחת זרע לבטלה שזה איסור כרת. אבל אם אתה רואה את השיקסע עם החוטיני אין לך דימיון. מה שאתה רואה, זה מה שיש. הטוחעס איז א-תוחעס. והציצעס זה הציצעס. אין שום שינוי ושום דימיון. אז יצר הרע לא בא. אתה רוצה למות בגלל איזה שיקסע?

אז מה קורה, אם בכל זאת אתה רואה את הוויבערס בשכונה שלנו, עם השוורצע שמאטס ובכל זאת הדימיון עובד?

זה באמת הבעייה ובשביל זה יש הקורס בכולל יצרנין שאנחנו מתאמנים, איך לעמוד בפיתוי של יצר הרע.

באמת קורס חשוב. אני גם כן הולך להתאמן לקורס ואני גם אלך לים בימים של הגברים, בשביל להתאמן בלראות את השיקסעס, רחמנא ליצלן.

תלך בחוף הרצליה שם יש הרבה חורים ושם הם הכי יפות.

ככה ככה. לפעמים רחמנא ליצלן אני רואה איזה חוטיני כמו שאתה אומר ואני לא מצליח להתגבר ויוצא לי קרי, אבל אז אני נכנס לים תיכף, עושה טבילה וטהרה ואומר ברכת הנהנין.

טיפש. את זה אני אומר אחרי שיש לי הנאה מהצד השני של הגוף. זה, בכל זאת קצת הבדל.

נו, העיקר שתהיה לנו שנה טובה. בלי גזרות חדשות ושאלו שכבר גזרו, הקדוש ברוך יפר עצתם.

ש"י עגנון, שהיה איש רוח דגול וגם אדם ריאלי ומפוכח מאוד, נהג להגדיר פרופסורים מן המניין בביטוי "פרופסור גמור". היתה בביטוי זה נימה של אירוניה, כלפי אינטלקטואל שאי אפשר לפקפק בחוכמתו, עד שהיא מגיעה לחיים המעשיים.

קראתי את הראיון המרתק עם הפילוסוף הדגול פרופ' ירמיהו יובֵל, שאי אפשר לפקפק בחכמתו, עד ... שמדובר בפוליטיקה. כאן, אפעס, משהו משתבש.

ירמיהו יובל מדבר נגד המשיחיות המפא"יניקית של "שלום אמת". לכאורה, אמירה מפוכחת. ניתן לצפות שמסקנתו תהיה, שמאחר והשלום הצפוי לנו אינו "שלום אמת", שהינו שאיפה משיחית, אלא משהו פחות ממנו בהרבה, עלינו לבסס אותו על סידורי ביטחון מוצקים, על גבולות בני הגנה; שאם אין זה שלום אמת משיחי, עלינו "לשלם" תמורתו פחות מכפי שהוא אולי היה ממליץ ש"נשלם" תמורת שלום אמת.

לא. אין קשר בין שקע לתקע. פשוט, עלינו להשלים עם כך, שתמורת המחיר הכבד שהוא דורש שנשלם, לא נקבל שלום אמת, אלא שלום שקר. שלום, שבו יירו עלינו רקטות מהגבולות המטורפים שהוא רוצה להסיגנו אליהם. "שיפסיקו להגיד לי שבגבולות כאלה אפשר לזרוק רקטה מפה לשם. רקטה אפשר לזרוק גם היום. צריך ליצור מצב שלא רוצים לזרוק את הרקטה, ואז השאלה של הטווח לא משנה כלום."

אם יורים רקטות, ודאי שיש משמעות אדירה לשאלה מהיכן יורים אותן. אולם איך גורמים לכך שלא ירצו לירות אותן? כאן נדרשת מן האינטלקטואל המזהיר, תובנה אדירה. למשל, לראות מה קרה במקום שבו ניסינו ליצור מצב שלא ירצו לזרוק את הרקטה – רצועת עזה, ממנה נסוגונו עד גרגר החול האחרון ועקרנו את כל יישובינו עד היהודי האחרון. האם לדרוש מפרופסור, מפילוסוף, מאינטלקטואל, להתבונן במציאות ולהסיק ממנה מסקנות ברמה של 2+2=4, זו דרישה מוגזמת? כנראה שלצפות שהוא יסיק משהו, לֶקָח כלשהו, מאירועי ה"אביב" הערבי העקוב מדם, זה כבר לגמרי מדע בדיוני.

פרופ' יובל מצא פתרון יצירתי לטרור. פשוט, "שטרור לא ייחשב בעייה ביטחונית ... כמו שתאונות הדרכים לא ייגמרו, כמו שהגירושים לא ייגמרו, וכמו שסרטן הפרוסטטה לא ייגמר, גם זה לא ייגמר." פתרון נהדר.

פרופ' יובל לועג לדרישה מן הפלשתינאים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. "מי צריך את זה?"

שמא נושא דגל הרציונליזם אינו רואה חשיבות בסמלים? תלוי איזה סמל. הוא למשל סבור ש"צריך פעולות סמליות של הכרה בעוול" הישראלי כלפי הפלשתינאים. הוא לא אמר זאת בהקשר של 1967, אלא בהקשר של 1948. אם יש משמעות לסמלים, מדוע הזלזול הזה, בדרישה להכרה פלשתינאית בזכות הקיום של המדינה היהודית? הרי הסירוב לקבל זכות זו הוא הגורם האמתי, היחיד, לסכסוך והכרה בזכות זו עשויה להיות סמל לסיומו של הסכסוך. אולי, פשוט, ליובל עצמו יש קושי עם המדינה היהודית הריבונית?

כנראה. ולכן הוא מציע שישראל תצטרף לאיחוד האירופי, וכך "היהודים יגשימו את זכותם להגדרה עצמית פוליטית כמדינת לאום מוגבלת, כי היא תיכלל בפדרציה אירופית." האמת היא שלאורך ההיסטוריה, יהודים תמיד היו בין המובילים של כל רעיון קוסמופוליטי, ולאחר מכן היו הראשונים לשלם את מחיר הניסיון להגשימו. אולי כדאי, לשם שינוי, שהעם היהודי יהיה האחרון לניסויים של "ריבונות מוגבלת"?

לא רעיונות מדיניים תיאורטיים עומדים מאחורי ההצעה הזאת, אלא יש ליובל בעייה עם הריבונות של מדינת ישראל. ויש לו גם פנטזיה בעניין זה: "אם יקרה נס שאירופה, אמריקה ובמידה מסוימת גם רוסיה ואיראן יפעילו כזה לחץ על מדינת ישראל, עד שהיא לא תוכל לחזור למדיניות הקודמת, קיימת אפשרות שהמנהיגות הנוכחית תחליט ללכת בדרך של הסכםי"

כלומר, במקום קואליציה של ישראל עם ארה"ב ואירופה נגד איראן, הוא עורג לקואליציה של ארה"ב, אירופה, רוסיה ואיראן (!) נגד ישראל.

אולי באמת הפתרון ל"סרבנות הישראלית" היא נשק גרעיני בידי איראן?

פרופ' יובל, חתן פרס ישראל, ראוי להוקרה על מפעל חייו הפילוסופי. נאחל לו גם רפואה שלמה ואריכות ימים. אך חס וחלילה שלא נתייחס ברצינות לתבונה המדינית שלו.

בחג סוכות אנו יוצאים מביתנו אל משכן ארעי – סוכה, המצוי סמוך לבית. בחג סוכות תשנ"ה 1994, הרחקתי למשכן ארעי, אך לא סמוך לביתי, כי אם במרחק חצי שעת נסיעה, ולא רק לשבעת ימי החג, אלא ל-19 ימים, שלושה ימים אחרי ראש השנה ועד איסרו חג של סוכות. 19 יום מחוץ לבית, בשמורת גמלא, יחד עם חברים לדרך – 19 יום של שביתת רעב, שנועדה לעורר את דעת הקהל, נגד נסיגה מהגולן.

היו אלה 19 יום, בהם יצאתי מן הבית, כדי להיאבק על הבית. מהו הבית עליו נאבקנו? קודם כל הבית הלאומי – ראינו במאבקנו בראש ובראשונה את האינטרס הלאומי, הציוני, של הצלת מדינת ישראל מאסון הנסיגה מהגולן והבטחת המשך מפעל ההתיישבות הנפלא בגולן. אך נאבקנו גם על קיומו של הבית הפרטי, שבנינו בגולן. ואין כל סתירה בין השניים. מהי הגשמה? רתימת החיים הפרטיים שלי לקידום האידאל שבו אני מאמין. העם עם הגולן, נכון, אך רק מעט מן העם הגשים זאת בפועל, בנטיעת שורשים ובניית בית בגולן.

בעבורי, אותם ימים היו באמת ובתמים ימי בניית ביתי. אמנם חייתי כבר קרוב לאחת עשרה שנים באורטל, אך את משפחתי בניתי בדיוק באותם ימים. למלחמת מצווה יוצא אפילו חתן מחופתו. אני התחתנתי בדיוק חודש ימים לפני תחילת שביתת הרעב. ובמהלך שביתת הרעב התבשרתי בבשורה הגדולה של חיי – שאשתי בהריון, שאני בדרך להיות אבא.

הבשורה הזאת, לא רק גרמה לי לאושר רב, אלא גם הכניסה לשביתת הרעב מימד עמוק יותר; הכרה עמוקה יותר בצדקת המאבק. אני מקים משפחה, בונה בית, מגשים דרך. הם מנסים להרוס. במאבק בין בניין והרס, הבניין חייב לנצח. ואם לשם כך עליי להסתפק שבועות אחדים בשתיית מים, אעשה זאת בשמחה. ולא ידעתי מים מתוקים מאלה לפני שביתת הרעב ואחריה.

19 יום הייתי מחוץ לבית. 19 יום ללא אוכל, והרי האוכל הוא אחד המאפיינים המשמעותיים של אווירת בית. 19 יום ללא טיפת פרטיות, והרי ביתי הוא מבצרי, הוא מפלט הפרטיות שלי, כאיש ציבור. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו בסוכות לרגל לגמלא, להביע הזדהות עמנו ועם שביתתנו, ומבוקר עד ערב צבאו על האתר שלנו, גהרו עלינו, דיברו אתנו, נגעו בנו. ואני, באותם ימים דובר ועד יישובי הגולן, צמוד לפלאפון הענק והכבד של אותם ימים – כל היום מול התקשורת. ובתוך הדוחק, הצפיפות, חוסר הפרטיות והרעב, הרגשתי בעיקר ... בית.

הרגשתי בית, מעצם המאבק על הבית, הלאומי והפרטי. הרגשתי בית מעצם הישיבה בצוותא במשך 19 יום עם חבריי לדרך. מידי ערב, אחרי שהקהל הרחב התפזר, החלה המשמרת של תושבי הגולן שישבו איתנו, תמכו בנו ויצרו תחושה של משפחה ושל בית. אין צורך בדמיון מפותח מדי, כדי לנחש את הבדיחות המקאבריות שלנו, לנוכח הנשרים החגים מעלינו. אולם הנשרים בגמלא, החוזרים לקנן במקום, הם פיסת נוף ביתנו, המעניקה לנו את תחושת הבית. והנוף עוצר הנשימה ... והשקיעות הקסומות ... והחיבור העז עם אבותינו, תושבי גמלא העתיקה, עיר ואם בישראל במשך 200 שנה, עיר לוחמת ומורדת מול צבא של אימפריה אדירה, ונוחלת ניצחונות מפתיעים, עד שלבסוף היא נופלת. חשתי זיקה משפחתית ממש אל אותם אנשי גמלא, שלא רק על עירם נאבקו, אלא על הארץ כולה, כפי שכתוב במטבע שנמצא בגמלא: "לגאולת ירושלים הקדושה". והרי זו בדיוק הייתה תחושתי. אולם להבדיל מלוחמי גמלא, אנו הצלחנו לממש את הסיסמה אותה תלינו בגאון בפתח האתר: "שנית גמלא לא תיפול".

גמלא לא נפלה שנית, כאן ביתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן אחיה את שארית חיי. והרי כל התוכניות החלופיות, כבר נמצאות במקום הראוי להן – בפח האשפה של ההיסטוריה.

* לוי אשכול הצטייר כנלעג בתקופת ההמתנה, ערב מלחמת ששת הימים. ההססנות שלו התפרשה כחולשה. בדיעבד, ברור שתקופת ההמתנה אפשרה לצה"ל להתארגן היטב ושמיצוי כל אפשרות מדינית למנוע את המלחמה, אפשר לארה"ב ולעולם החופשי להזדהות עם ישראל ולהבין שזו מלחמת אין ברירה.

האם כך תיראה בדיעבד גם ההמתנה של ברק אובמה? האם מה שנראה כעת כחולשה ורפיסות, יראה כהתנהלות נבונה וראויה?

יש, כמובן, הבדלים משמעותיים בין המצבים. יש הבדל בין מדינה קטנה וצעירה כמו ישראל ב-1967 לבין מעצמת העל העולמית היחידה. יש הבדל בין מלחמה כוללת לבין מתקפה נקודתית מוגבלת.

אולם בסופו של דבר, אובמה יישפט במבחן התוצאה. וכפי שכתבתי בצרור הקודם, אני משוכנע שארה"ב תפעל בסוריה.

* במבחן תוצאת הביניים, כפי שהדברים נראים עכשיו, אובמה היכה את עצמו במכה תדמיתית קשה. לא רק את עצמו אלא את ארה"ב. זו לא רק מכה תדמיתית, אלא מכה למעמדה של ארה"ב בעולם. אלו חדשות רעות לא רק לארה"ב, אלא לעולם החופשי כולו. ואלו חדשות רעות לישראל, שאינה רק חלק מן העולם החופשי, אלא היא המדינה היחידה השייכת לעולם החופשי, בתוך מרחב עצום של אויבי העולם החופשי, שהם גם אויביה בנפש. היחלשות העולם החופשי היא התחזקות אויבי העולם החופשי, שהם אויבי ישראל. חיזוקם, הוא הדבר הרחוק ביותר שניתן להעלות על הדעת, מקידום השלום בעולם.

* הבעייה אינה עצם הבאת ההחלטה על תקיפה בסוריה להכרעת הקונגרס. ממש לא. הבעייה היא ההתנהלות. אילו הביא אובמה לפני חודשים את הקו האדום שהציב – שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, להכרעת הקונגרס, זה היה צעד ראוי של מנהיג מדינה דמוקרטית. אילו עשה כן כאשר השתמש אסד לראשונה בנשק כימי, אפילו אילו עשה כן מיד למחרת הטבח הכימי, זה היה נראה אחרת. אלא שאובמה הציב קו אדום. הקו נחצה והוא הבליג. ולכן הקו נחצה שוב ושוב, 13 פעמים נוספות, ואובמה הבליג. אסד, שהבין את המסר, שיחרר את המוסרות וביצע את הטבח הכימי ההמוני. או אז, אובמה איים, שלח כוחות למזה"ת, ניסה לגבש קואליציה בינלאומית, העלה את רמת הציפיות בעולם לתגובה – העלה את המדחום הבינלאומי לטמפרטורה לוהטת, שלח את קרי לשאת נאום שאינו משתמע לשני פנים, ו... ואז, לפתע, הוא חזר בו, נזכר שהוא רוצה, אף שהחוקה והתקדימים אינם מחייבים זאת, להיוועץ בקונגרס. אבל הקונגרס בפגרה. הוא לא זימן אותו לדיון חירום (כן, אני יודע, במדינה רחבת ידיים כארה"ב זה לא פשוט. נכון, אבל חירום זה חירום), אלא נמתין עד שתגמר הפגרה ואז נתחיל לדון.

התחושה היא של מנהיג שנתקף פיק ברכים רגע לפני ההכרעה, ומחפש סולם לרדת מן העץ עליו טיפס. איני חושב שהתחושה הזאת נכונה, אך זה מה שאובמה הקרין.

* מעטים המנהיגים שופעי הכריזמה כאובמה. כשחור הראשון שנבחר לנשיאות ארה"ב, הוא גם סמל, ויהיה סמל לדורות. אולם הוא לא קורץ מהחומר של מנהיגים היסטוריים, מהחומר של מנהיג העולם החופשי.

* אורן נהרי, בפרשנותו בטלוויזיה, בערוץ הראשון, שאל את הצופים האם הם היו מוכנים לשלוח את בניהם לארץ רחוקה בגלל שימוש בנשק כימי? אני מודה ומתוודה – תשובתי היא שלילית. ישראל, הנמצאת מיום הקמתה במלחמת קיום, אינה צריכה להיות מעורבת ולסכן את חיי חייליה בשום סכסוך בעולם. תרומתה צריכה להיות אך ורק הומניטרית. עליה למצב עצמה כמעצמה הומניטרית.

אבל ישראל אינה ארה"ב. והאינטרס הלאומי של ישראל אינו האינטרס הלאומי האמריקאי. ארה"ב היא מעצמת על, וככזו היא נושאת באחריות עולמית. אם האינטרס הלאומי של ארה"ב הוא להיות מעצמת על, ומעולם לא שמעתי הטלת ספק בכך מצד גורמים בארה"ב, יש לכך משמעות ויש לכך מחיר.

אם טבח המוני בנשק השמדה המוני, באזור שמנהיגיו חפים מכל קווים אדומים מוסריים ואין להם כל עכבות מפני שימוש באמצעי כלשהו למען שלטונם, או במלחמות עם אויביהם, אינה סיבה המצדיקה פעולה צבאית של מעצמת העל – איזה תוקף יש להיותה מעצמת על? באיזה תוקף היא מנסה, למשל, להוביל את תהליך השלום בינינו לבין הפלשתינאים? באיזה תוקף, למשל, היא תובעת מאיראן לא להתחמש בנשק גרעיני? באיזה תוקף היא יוצאת נגד איומיו של נשיא צפון קוריאה להשתמש בנשק גרעיני?

* ההתמודדות עם תופעות השחיתות בנוסח "עמותות ש"ס", "הכספים הייחודיים" וכו', הביאו לתופעה קיצונית של מעקב יתר אחרי פעולות של עמותות המקבלות תמיכה מהמדינה, באמצעות דו"חות נוראיים, הגורמים לאנשי חינוך להפוך לפקידים המקדישים חלק ניכר מזמנם לטופסולוגיה, לניירת מיותרת ולדיווחים מפורטים, על חשבון העשייה החינוכית, העניינית.

בסופו של דבר, מושחתים ימצאו דרך לעקוף ולהלבין הכול, אבל הישרים נדפקים והאינטרס הציבורי נפגע.

* אחת התופעות השכיחות של העמותות המושחתות, היתה "כפל תמיכות". אותה תוכנית היתה מוגשת למשרדי ממשלה שונים, וכל אחד מהם היה מממן אותה (משהו בסגנון מימון הטיסות לחו"ל של אולמרט). וכך, המדינה היתה מקציבה לעמותה סכום גדול פי ארבעה-חמישה מסך הפרוייקט, סכום שהלך למטרות קדושות כמו משכורות עתק וכו'.

היום יש תוכנה רצינית, שכל בקשות התמיכה לכל משרדי הממשלה עוברות דרכה, והיא אינה מאפשרת כפל תמיכות, והדבר בהחלט ראוי. אלא שגם כאן שפכו את התינוק עם המים.

אם למימון תוכנית חינוכית-תרבותית באצבע הגליל, נדרש איגום משאבים, איני יכול להגיש באופן שקוף וגלוי בקשות תמיכה למשרד החינוך, למשרד התרבות ולמשרד לפיתוח הגליל והנגב, גם אם בכל אחד מהם יש תקנה רלוונטית לתוכנית. אני יכול להגיש רק למשרד אחד. התמיכה שאקבל מהמשרד האחד, לא תספיק והמיזם כולו ייפול. אז מה הרווחנו?

אני מתאר לעצמי, שמי שידע לעקוף את הביקורות בעבר, ימצא את הדרך לעקוף אותן גם כעת. מי שעובד על פי חוק, ביושר ובהגינות – משלם את המחיר.

* ההסתננות ההמונית של מהגרים ופליטים מאפריקה לישראל בשנים שעברו, שהלכה והתגברה, עלולה הייתה להוות סכנה קשה מאוד למדינת ישראל. היום, אחרי הקמת גדר ההפרדה, התופעה חוסלה.

נותרו בארץ כמה עשרות אלפי פליטים, שאינם מהווים עוד איום דמוגרפי. ולכן, מן הראוי שנבחן מחדש את מדיניותנו, ונאמץ מדיניות יותר הומאנית ופתוחה כלפי הפליטים שכבר נמצאים כאן (ואני בפירוש מגדיר – פליטים, כיוון שיש לבחון כל מקרה לגופו ולהבחין בין פליטים ומסתננים).

מוטב לאפשר לפליטים כאלה לעבוד בישראל, על חשבון מכסת העובדים הזרים שכניסתם מאושרת.

* בגולן כולו, מהחרמון ועד חמת גדר, יש חנות ספרים אחת, חנות "סטימצקי" בקצרין. הנהלת "סטימצקי" החליטה לסגור את החנות, כי היא מפסידה.

רשת "סטימצקי" היא עסק פרטי – אפשר לבוא אליה בטענות על כך שהיא מקבלת החלטה עסקית רציונלית? מי שמתייחס לעסק אך ורק דרך משקפי הרווח, יצדיק את ההחלטה. אולם מרשת ארצית של ספרים ניתן לצפות לשיקול רחב יותר וערכי יותר. למשל, להבטיח שבכל אזור בארץ ניתן יהיה לרכוש ספרים, גם אם חנות מסוימת תקטין במידת מה את רווחי הרשת. יש לרשת די והותר חנויות מרוויחות במרכז הארץ, שיכולות לכסות את ההפסד. הרי אין סכנה שהחנות בקצרין תפיל את רשת "סטימצקי".

* לפני שנים אחדות, כשהדואר עבר הפרטה חלקית, הוא "התייעל" – בוטל הדואר הנע ליישובים הכפריים בימי ו'. כתוצאה מכך, מנויי עיתונים ביישובים הכפריים, שאין בהם חלוקה, אלא דרך הדואר, הפסיקו לקבל את העיתון, אף שהם משלמים מנוי. מי שרוצה לקרוא את עיתון השבת – ייסע לעיר הקרובה כדי לקנות עיתון. מאז, כל העיתונים למעט "ידיעות אחרונות" ביטלו את קווי החלוקה, והעיתונים מגיעים רק בדואר. ומאחר ואין דואר נע ביום שישי, כל גיליונות השבת, הגיליונות החשובים והמעניינים ביותר, אינם מגיעים למנויים.

אני נאלץ לנסוע בכל יום ו' לקצרין, כדי לקנות עיתונים ב"סטימצקי". ועכשיו, גם את החנות הזאת סוגרים בפניי.

רווח אינו מילה גסה, אך רווח גם אינו חזות הכול. רשת ספרים ארצית חזקה, המקבלת את החלטותיה רק על פי שיקולי רווח, ופוגעת במודע בתושבי הפריפריה, היא רשת בלתי מוסרית.

* על פי עסקת הטיעון, השופט לשעבר דן כהן יישב שש שנים על עבירות שוחד. האם בתום התקופה, הוא יוכל לחזור לכס השיפוט, בטענה שהוא "החזיר את חובו לחברה"?

* בראיון ל"ידיעות אחרונות", התנער נפתלי בנט, ובצדק רב, מנימת העוינות שמפגין יאיר לפיד כלפי ריבוי ילדים. בנט הוסיף, שאחד השירים האהובים עליו ביותר הוא "ילדים זה שמחה". אם השיר כל כך אהוב עליו, כדאי שיקרא את מילותיו. זהו שיר אירוני, סאטירי, השולח חצים נגד ההטפה לריבוי ילדים.

* השתתפתי השבוע בהלוויה בבית העלמין ברחובות. באולם טקסי האשכבה, הופיע השלט עם ההנחיה המכוערת, הרעה, שהחלה לצוץ בשנים האחרונות בבתי קברות: הגברים – ימינה, הנשים - שמאלה (לפחות, בניגוד לבית העלמין בדימונה, ואולי גם במקומות אחרים, לא נקבעה מחיצה). הלכתי יחד עם אשתי ל"אזור הנשים". לשמחתי, לא הייתי הגבר היחיד שעשה זאת. והיו נשים שעמדו ב"אזור הגברים".

השתתפתי בהלוויות רבות ביישובים דתיים לאומיים, ומעולם לא נתקלתי שם בהפרדה. ודווקא בערים המעורבות, מנסים לכפות על הציבור מנהגים של הקיצונים שבחרדים. אין כל סיבה לשתף פעולה עם הגחמה הזאת.

* גם אני רציתי לכתוב על חתימתו של יורם קניוק ז"ל על העצומה, ועל כך שהוא החל לאחרונה להוסיף את הז"ל לחתימתו... זה מזכיר לי, שלפני אחת ממערכות הבחירות, בעמוד הראשון של "הארץ", היתה עצומת אנשי רוח הקוראת לתמוך במר"צ. בעמוד 3 היתה עצומה הקוראת לתמוך בחד"ש. נתן זך היה חתום על שתי העצומות. ותהיתי, האם למשוררים יש שני קולות בבחירות?

[אהוד: נתן זך הוא משורר חשוב, הנערץ על ידי קוראי שירה רבים, ובייחוד לאחרונה, בזכות שיריו הפוליטיים [אשר למזלנו הם רחוקים מאוד-מאוד מגרפומניה אינפנטילית! והם גם אהובים מאוד על עורך המוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"] – ולכן אסור לנו להרהר אחר כפל חתימותיו, שהרי זך הוא אדם ישר בדיוק כמו שהיה קניוק ז"ל].

* זה מזכיר לי גם את מאמרי המערכת בספר הסאטירי הנפלא משנות ה-70 "zoo ארץ zoo", שעליהן היה חתום ד"ר מלכיאל זוארץ ז"ל.

* ונסיים בספירה היומית. כבר 29 יום שגלעד שליט יוצא עם החברה החדשה שלו. יהודה ונינט אאוט.

מצרים היא מדינה ענייה הזקוקה לסיוע חוץ. עם זאת היא נוהגת כמדינה ריבונית ואינה מתירה לגורמי חוץ להתערב במדיניותה. מי יכול להכתיב למצרים לשחרר עשרות אסירים עם דם על הידיים, או היכן מותר לה לבנות בתים והיכן לאו, אילו הפגנות לפזר ובאילו אמצעים. מי יכול להכתיב לה מה הצעדים המתחייבים מצרכיה הביטחוניים.

הנה התבשרנו היום שהצבא המצרי הורס את כל המנהרות בגבול רצועת עזה, דבר שישראל לא אזרה אומץ לעשות, כי ישראל מתנהלת לפי "מה יגידו" בעולם ומוותרת על ריבונותה.

אולי כדאי שנלמד משכנתנו הגדולה בדרום שיעור בריבונות. האם לא הגיע הזמן שישראל תהיה מדינה ריבונית?

מתי מסתיים תפקידו של הכותב ההגיוני ומתחיל תפקידו של הדמגוג?

מבט מהיר על אוסף מאמריו של המורה להיסטוריה נעמן כהן, יכול לתת את התשובה.

מר כהן משוכנע שהוא כותב למשוכנעים, ואין סיכוי שהמציאות תטפח על פניו: הים נשאר אותו ים, הערבים אותם ערבים, זהבה גלאון תמיד שניפיצקי, מפ"ם והשמאל תמיד מפ"ם והשמאל, אבו מאזן תמיד "אבא של מאזן", פלסטיני שרוצה להפציץ את נתב"ג.

גם אם חברי מפ"ם מביאים הכרזה חיובית של אבו מאזן והבטחה שהוא מוכן להכריז על סיום הסכסוך ולא לדרוש את חיפה, עכו וצפת – לנעמן כהן אין מילה אחת טובה. רק טענות וקיטורים (גיליון 869) בתוספת לגלוג חוכמולוגי הקשור לשמם הפרטי או לשם משפחתם של מותקפיו.

הבוז והלעג הסטריאוטיפי הם מפלטו של הדמגוג, ואצל נעמן כהן זה בא במנות גדולות, מאמר אחרי מאמר. אויביו הגלויים מוזכרים אצלו תמיד בתוספת שמם הקודם: זהבה גלאון היא גולדה שניפיצקי, שמעון פרס יהיה פרסקי, מאיר יערי יהיה מאיר ולד, עמוס עוז הוא עוז-קלויזנר, וציפי לבני תהיה גברת בז'וז'וביץ' או ציפורה שפיצר.

הסלחנים ינודו בראשם ויאמרו שמדובר בהפגנת ידע חסרת טעם.

המחמירים יראו בכך דמגוגיה במיטבה. כזו שיוצאת מהמקלדת של מי שנגמרו לו הטיעונים הרלוונטיים והוא מרגיש כי רק הזלזול והרפש עוד יכולים לעזור לו.

אצל נעמן כהן מדובר באובססיה ממש. ויש אצלו אפלייה ברורה לטובת מי שנמצא בצד הנכון, ויזכה להנצחת שמו הציבורי – יגאל אלון לא יהיה פייקוביץ', גולדה מאיר לא תהיה מאירסון, אפרים קישון לא יהיה פרנץ קישהונט ודן מירון לא יהיה מיזוץ' – הם "משלנו" ואסור לזלזל בהם או בשמם.

בגלל זה חיים אורון הוא ג'ומס, ואבשלום וילן הוא אבו – לרמוז לך על הקשר האסוציאטיבי בינם לבין הערבים יימח שמם. ואידך זיל גמור.

הסגנון הוא האדם, ומי שלועג ובז ומתייג את יריביו בעלבונות סטריאוטיפיים שיצאו מכלל שימוש – אפשר להזכיר לו כי גם השם שלו בעייתי קצת. נעמן התנ"כי היה שר צבא ארם (סוריה) שחטף צרעת, ויש כמה דמויות בהיסטוריה של האיסלאם שנקראו נעמן.

גם כהן כבר לא מה שהיה פעם – לא אליטה ולא VIP. בסך הכול אחד שלא יכול להתחתן עם גרושה ואסור לו להיכנס לבית קברות.

לבן גוריון היה סגנון. הוא כינה את יריבו המר מנחם בגין "האיש שיושב ליד חבר הכנסת באדר." זה היה לעג סרקאסטי חד ומדויק, וגם ספרותי משהו. עשוי בטעם טוב, שמרגיז אבל מעורר חיוך. מזכיר את חז"ל שקראו לישוע בן יוסף "אותו האיש" – ומי שצריך לדעת כבר ידע במי מדובר, לא צריך להכביר מילים.

אצל המורה להיסטוריה נעמן כהן יש וולגריזציה של ההעלבה. כשהוא מתעקש להוסיף את השם "חוה" לשמה של אווה אילוז (גיליון 787), זה פאתטי ומוציא את החשק להמשיך ולקרוא מה יש לו נגדה.

כשהוא קורא לעמיר פרץ "ארמנד פרץ" (גיליון 797) – זה בדיוק המקום שבו מסתיים תפקידו של הכותב ההגיוני ומתחיל תפקידו של הדמגוג.

אחרי שמבינים את האובססיה של נעמן כהן, קשה להתייחס עניינית לטיעוניו נגד הפגישה בין אבו מאזן לחברי מר"ץ. גם ככה לא ברור מה הוא רוצה מהם. הלכו אנשים עם כוונות טובות, הוציאו מאבו-מאזן הכרזה חיובית ואופטימית – אי אפשר לשתוק ולא להגיב? לחכות קצת שהמשא ומתן יתקדם ולראות לאן הוא מגיע... אולי יש כאן צלצול פעמונים שמבשר על התפתחות חיובית?!

אבל מה... כנראה שמוֹרים להיסטוריה מתקשים לצאת מהכיתה, ונשארים תקועים עם התלמידים שלהם גם אחרי הצלצול.

פתאום שקט. אף לא עיתון אחד, אף לא עיתונאי אחד, אף לא פילוסוף אחד מהשמאל שקשקש יום אחר יום: מחר כל העולם יחרים את ישראל. זה נפסק. פשוט ככה. והרי צעקו במילים אלה: "כל העולם!" – ואיש מהם לא מת היום מבושה. היום נדמו הקולות.

לפתע מתברר, רגע! לפתע? איזה לפתע? אהה כן. לפתע מתברר כי כאן ממש ליד הגבול הצפוני שלנו בגולן, יש שליט מטורף הטובח בעמו ללא רחם, אך גם פתאום מתברר כי בסביבה שלנו יש לא רק שליט טובח, אלא שממולו התקבצה חבורת קצבים והם טובחים זה את זה. ראיתם את הקטע שהאל-קאידות שולפים 3 נהגי משאיות בצפון סוריה, ולאחר תִּשְאול קצר ובדיקת ת.ז. יורים בהם בגב מול המצלמות? זה ממשיך לרוץ.

אז אם עד היום לא ידענו עד כמה מטורפים הם בני אירופה אלה, אז היום אנו יודעים.

הם באים אלינו מזה 20 שנה בכל ראשון לחודש ומאיימים שאם לא ניסוג לקווי 67' הם יחרימו את הירקות מההתנחלויות. ככה: יחרימו את ייצוא הירקות מאיתמר ויצהר, אז הגיע הרגע ההוא לפני חודש בלבד. רק חודש. ומה הם שוב אמרו? מה? שאם לא נתחיל במו"מ מדיני [מו"מ מדיני אליבא דשליטי בריטניה, צרפת וגרמניה והולנד זה לסגת לקווי 67' ואללה אכבר מה כבר יעשו עם זה הערבים בגדה. הם יקימו מדינה? על זה לא חושבים שליטי אירופה, רק שאנו ניסוג, ואם לא? אז לא יקנו עגבניות שרי מיצהר].

רק מה? שפתאום כל הביביסים למיניהם החלו לשדר איומים צבאיים על סוריה. הנה אוטוטו צי אוניות של מפלצות ימיות היורות טילים מבטן האונייה לבדיוק-בדיוק הבנוקרים של טילי הסקאד הסוריים. וכבר שבוע שכל שעה ושעה מלאים הביביסים במומחים ומסבירים לטמבלים בלונדון ובעולם כולו מה זה טיל כימי.

אז אני שואל: מתי הם שוב יחזרו אלינו לאיים כי "כל העולם" יחרים את ישראל [בגלל כמה עגבניות שרי] ואת סוריה לא? סוריה שיורה טילים כימיים על אזרחיה? אז אולי כדאי שגם אנחנו נתחיל לירות כמה טילים כימיים? לא? כי אם אתם מאיימים בחרם כבר 20 שנה אז אולי הגיע הזמן לגמור אתכם חשבון – לא?

אז לא. כי אנחנו כאן בישראל אנשים נורמליים בהחלט. ואתם שם באירופה פשוט מטורפים לא נורמליים.

אינני יודע מה יקרה בין רגע זה שאני כותב שורות אלה, לאותו רגע בו תישמע שריקת הטילים שיתחילו לעוף לשמיים כאן לידינו.

וזה לא כל כך מעניין אותי. מעניין אותי דווקא מה יש להם בראש לאותם חכמי אירופה שנטפלים דווקא אלינו. האם סוף-סוף ילמדו מעט לקח ויבינו כי עושי הצרות באזור הם ערבים? או שעדיין לא. האם ימשיכו להניח על סדר היום בפרלמנט שם את העגבניות מיצהר? או שחמישים ילדים סורים שנהרגים ונשרפים במיתות משונות קצת יותר מעניין. רק קצת יותר. לא אחד כמו אותו מוחמד א-דורה מצומת נצרים, חמישים כל יום. שנתיים.

מונח לפני עיתון מלפני 18 שנים. חודש מאי 1995. זוכרים מה העסיק את הפרלמנטים באירופה לפי 18 שנים? ובכן, אותו דבר: להחרים את הייצוא החקלאי מהשטחים הכבושים. אז להזכיר לכולנו שסה"כ הייצוא אז היה 1% מהייצוא של היום. ולא התביישו המטורפים ההם כבר אז לאיים עלינו כי "יחרימו" את ייצוא הפטרוזיליה מאיתמר. וככה עד לפני חודש. כשלפתע פרצה לתודעה שלהם כי יש בסוריה טילים כימייים ועזבו אותנו – כנראה לעוד 20 שנה. ואז ישובו.

ובשולי עניין זה הנני להזכיר עוד כמה וכמה פנינים לוהטות שאותם חכמי אירופה הפציצו אותנו אז לפני חודש: בישראל יש 23% עניים, יותר מכל מדינה באירופה. ישראל לא תקבל מענקי סיוע למחקר מדעי הנעשה מעבר לקו הירוק, ואחד מראשי מכון וייצמן רץ לטלוויזיה ככה: 'מכה אנושה למחקר בישראל.'

אני לא מצפה שיום יבא ואירופה תשתנה ותשנה את הרגליה המעוותים הא-סימטריים לגבי מה שקורה אצלנו ומה קורה אצל הערבים, שהכול מותר להם ולנו כלום. אני רק מצפה מאחיי היושבים בציון, אלה הממונים על פרסום ידיעות בעיתונים הנקראים בלע"ז עיתונאים שיזרקו לפח כל ידיעה מאירופה הנוגעת לענייננו – מטוב ועד רע.

והערה לרון וייס ש"מייזליש אינו מעוניין בשלום". אז ככה רון וייס: אני גם לא רוצה לטעום תפוז שמוטי ירוק ובוסרי בקיץ, אני גם לא מעוניין להתרחץ בים בפברואר, לא רוצה סטייק פילה בבוקר, לא מעוניין לבקר בברלין ולא רוצה לדבר עם ערבים על שלום – מה תעשה לי? אני בטוח שאין לך את התוכנית הפלסטינית של הממשלה בפועל שלהם, והנה רק הפתיח: [בתקווה שאתה קורא אנגלית]. כותרת:

First, the state of all Palestinians wherever they may be…some 750,000 will return to settle…

ואם תקרא את כל החוברת משוכנע אני כי תשנה את דעתך.

מי שחושב שאובמה נסוג מכוונתו לתקוף את סוריה, או שהוא חלילה הססן, או שהוא מפחד – לא מבין ממה עשוי הבן-אדם הזה. אובמה כנראה הוא איש מאוד ערמומי ואתמול הוא וצוותו הראו לנו את חוכמתו השועלית הנהדרת...

תארו לעצמכם שאתמול בצהריים הגיע הרמטכ"ל האמריקאי לבית הלבן לישיבת ההחלטות על המבצע נגד אסאד והודיע לנשיא: "אני לא חושב שיש לנו מטרות בסוריה כפי שרצית. לסורים היו 10 ימים לפזר את כוחותיהם את מתקניהם וגם ציוד ומכונות מלחמה, הם הצליחו למגן מתקנים ולטשטש סיגנלים, ומכאן שלכל פעילות שלנו לא תהיה כל משמעות, אפילו לא משמעות סמלית כמו שביקשת.."

קרי אמר: "אבל ידידינו במזרח-התיכון בעולם, התגובות, לא יהיו טובות עבורנו..."

היתה דממה מעיקה במטה הנשיא ואז סגן הנשיא ביידן אמר: "אז בואו ונשהה קצת את ההתקפה..."

שר ההגנה טען מיד שזה ישדר חולשה ושר החוץ קרי טען שהפרסטיז'ה של ארה"ב בעולם (או מה שנשאר ממנה) תתמוטט לחלוטין...

"תראו איך שהממזר הזה קמרון באנגליה הצליח לצאת מהעסק בעזרת הפרלמנט שלו..."

או אז הנשיא אובמה זינק מכיסאו בצעקה: "זהו! נעשה אותו דבר... נבקש אישור הקונגרס... וטוב שהם בפגרה כרגע... הם בטח לא יאשרו לי – וכך נצא מהעסק הזה..."

שוב היתה דממה עד שג'ו ביידן אמר: "נפנה בינתיים לאו"מ, הם כבר ימזמזו את זה, ואולי נבקש גם מהם אישור... בינתיים נוכל להראות לעולם תמונות ומימצאים מדמשק, כולל צילומי גופות הילדים המורעלים, ואז התגובה בעולם לא תהיה כל-כך קשה אם בכל זאת ניאלץ לפעול... אבל כבוד הנשיא... פסק הזמן הזה הוא ברכה עבורנו."

שר ההגנה הייגל השיב בקול בוטח: "עד אז גם נוכל להכין בנק מטרות חדש שיפגע באסאד.. ואז נפגע בו כמו שהחלטנו... לא חזק מדי ולא חלש מדי... וגם תחשוב על איך שבינתיים טירטרנו את אסאד ואת וצבאו כמו שצריך והוא ימשיך לפחד לרכז כוחות וירעד מכל פיפ שיופיע על מסכי הראדאר שלו..."

ברק אובמה ישב וחייך, הוא יצא בינתיים מהבוץ שאליו הכניס את עצמו. ("לא אומרים יותר "קו-אדום," אמרה לו אמש במיטה אשתו מישל, והיא תמיד צודקת).

בקיצור העולם מתנהל כהרגלו, אף אחד לא חושב שהמדינה הכי חזקה בעולם (כביכול...) וראשיה –מתנהלים כמו קבוצת מדריכים במחנה קיץ של תנועת נוער הדנים על גניבת הדגל במחנה הסמוך.

הנאומים של ג'ון קרי בערב שבת 30/8 ושל ברק אובמה במוצ"ש 31/8 – טרפו את הקלפים.

מחד, היה אפשר לשמוע על הצגת הנחישות שהציגו השניים כפי שנדרשת מהעולם החופשי כדי למגר את השימוש הסורי בנשק כימי האסור על פי אמנת בינלאומית, ומאידך, באותה נשימה הצהיר אובמה על נסיגה זמנית מהצהרותיו הקודמות על הקווים האדומים שהוא עצמו הציב.

המזרח התיכון נכנס לאווירת מלחמה, ו...הופ! מצטערים, נאמר בין השורות. טעינו בפזיזות. טרם הגיעה העת לשחרור הניצרה. וכדי שלא יישאר בודד בצריח, אובמה החליט לפנות לקונגרס שיאשר ויגבה את נשיא ארה"ב רק שלא יישא באחריות בלעדית. ההחלטה התמוהה נבעה כנראה מבריחת הלגיטימציה, אותה קיבל עד לא מזמן ממדינות אירופה, שהוכיחו אף הן את "נחישותן" במילים בלבד.

וג'ון קרי, כפי שצוטט בפי ציפי לבני בהקשר למו"מ הכפוי והמקרטע עם אבו מאזן, אמר ש"מבחינתו כישלון אינו אופציה." אכן השקפת עולם יפה, אלא שעליו להוכיחה הלכה למעשה גם בהקשר להתקפה המתוכננת על סוריה ולא לסגת ממנה מעבר להצהרה הבומבסטית.

לפתע, באופן בלתי צפוי, נקרתה לבנימין נתניהו הזדמנות פז לחזור בו משתי הצהרותיו הקודמות, שנכפו עליו על ידי ברק אובמה עצמו. מה יש? רק נשיא ארה"ב יכול לטעות? גם לנתניהו, רוה"מ, קרתה "תאונת שיפוט לקוי"! – וכבן אנוש גם הוא יוכל לטעון שטעה או הוטעה במזיד (או שלא) ועכשיו הוא חוזר בו.

גם אם לא יזכה בהסכמה, יוכל להיתלות באילנות גבוהים ולהסתמך על אובמה, ואיש לא יהין להאשימו יותר מדי. הרי טעות לעולם חוזרת, ואפשר ואף רצוי לסגת ממנה כשהוכחה כשגויה.

בספרו "מקום תחת השמש" פירסם נתניהו את האידאולוגיה שלו, שהתבררה בדיעבד כמנוגדת למדיניותו כראש ממשלה. אפשר גם להבין את מצבו כשבנוסף ללחצי הבית הלבן שחסמו את דרכו ואת האידאולוגיה שלו, קפצו על העגלה גם גורמים פוליטיים שונים במחוזותינו, תקעו אף הם טריזים בגלגליו ואילצוהו לבלוע את רוקו בזעם כבוש לנוכח התקפות מבית ומחוץ. כדיפלומט מזהיר ניסה לרצות את כל הצדדים, אך למרות זאת לא שכחו לו את התוצאה שהפכה לעמדת פתיחה בכל מו"מ שנדון אף מראש לכישלון.

חשוב אף לזכור ולהזכיר שהיה זה ברק אובמה בתחילת נשיאותו שכפה על נתניהו את הנאום המאולץ ב'בר אילן', בו הכריז על כורחו את ההכרזה האומללה: "שתי מדינות לשני עמים," שעד היום עומדת כריחיים על צווארו ועד כה לא יכול לסגת ממנה והוא נדרש לממשה.

אותו ברק אובמה היה זה שעמד על "גבולות 67' עם תיקונים קלים" כפתיחה למו"מ עם אבו מאזן, הכרזה שהפלסטינים נאחזו בה כמוצאי שלל רב. וכי מדוע שדווקא הם יוותרו למה שנשיא ארה"ב מחוייב? בכך העניק להם למפרע ברוב חוכמת מדיניותו את התירוץ לכל מו"מ.

אותו ברק אובמה גם הפיל על נתניהו את האילוץ להקפיא כל בנייה בירושלים וביהודה ושומרון במשך עשרה חודשים כדי שאבו מאזן ייעתר ללחציו להיכנס למו"מ, עובדה שלא שינתה במילימטר כל נכונות פלסטינית להתגמש.

רק בחודש שעבר גרר ג'ון קרי את ממשלת ישראל לשחרר רוצחים טרוריסטים כמחווה (שוב!) להתחלה אינסופית עד לזרא למתן ומתן חסרי התוחלת מעצם מהותם.

מסקנה: קורה בחיים שגם נשיא ארה"ב מצהיר הצהרה – וחוזר בו. אך גורר מדיניות שגוייה – וממשיך בה!

עכשיו נקרתה הזדמנות מפתיעה בה יכול נתניהו לקום ולהכריז כי שגה בהצהרתו, ולסגת מהכרזתו האומללה שהשמיע ב'בר אילן', בהיותו נתון ללחצים בלתי נסבלים מהבית הלבן ומהאיחוד האירופי (כן...) להשמיע את ההצהרה המחייבת שהפכה לנקודת מוצא בכל מו"מ בלתי הגיוני.

התגובות של הפרשנים אצלנו להודעתו של הנשיא אובמה בנושא השימוש בגז על-ידי אסד הפתיעו רבים. לא מדובר רק ב"נערי תקשורת" הצמודים לערוצי החדשות ומתחרים זה בזה מי יקלע טוב יותר למה שיקרה – אלא מדובר בפרשנים ותיקים ומנוסים שהציבור קורא את דבריהם כתורה מסיני.

"פיק הברכיים של הנשיא," נכתב ב"ישראל היום" בכתבה של דן מרגלית.

"הפנים האמיתיות של אובמה," כותב פרופ' בן צבי ועוד ועוד כותבים.

ואני סבור ממרומי שנותיי: לא מיניה ולא מקצתיה, לא דובים ולא יער. אין מה להיחפז. טוב שאסד והמשטר הסורי לא ידעו מתי אמורה המכה לבוא, שלא ידעו אם להמשיך ולהסתתר בבונקר, בקיצור שאסד ירגיש מה שסאדאם חוסיין הרגיש במחילה שהסתתר בה. דינו דין מוות – בין אם בידי בני עמו הטבוחים או בידי בית הדין הבינלאומי בגין הפשעים נגד האנושות, שביצע בחסות שתי מעצמות על – רוסיה וסין.

מאין הכותרות על "פיק ברכיים" של אובמה – מדובר בנשיא המעצמה הגדולה בעולם.

אנו רואים שגם בעיני השלטון האיראני אין שביעות רצון מן העובדה שאסד השתמש בנשק כימי נגד בני עמו.

בסך הכול רבותיי, במזרח התיכון ובעולם הערבי צריך הרבה סבלנות – וכך גם לאלה המתיימרים להיות פרשנים.

המכה בסופו של דבר תבוא ובעיתוי המתאים ביותר.

מדוע מלחמת הדמים בתוך סוריה היא בעייתה של מעצמה כלשהי?

למה לאובמה להתבזות מול מסכי הטלוויזיה, בעניינה של מדינה סוברנית אשר מנהלת את עסקיה על-פי הקודים האתיים והתרבותיים שלה?

במשך שנתיים ויותר נטבחו שם אזרחים רבים, וארצות הברית לא נקטה, ובצדק, פעולה. והנה, שימוש בנשק כימי שהוסיף פחות מאחוז אחד למיספר האבדות מזעזע את העולם. הנשיא אובמה רואה בכך אפילו איום על הביטחון הלאומי של המעצמה החזקה בתבל.

כמובן שלא. האם זה שוב הוויכוח עתיק היומין על דוקטרינת הבדלנות האמריקאית? לא ולא. או שמא זהו הזעזוע שהכוויות עוררו לפתע בלבו של הנשיא? גם זה לא.

את הסיבה אין לחפש באידאולוגיה או ברגשות כלשהם אלא באינטרסים הבין-מעצמתיים מצד אחד, ובנבכי פוליטיקה הפנימית האמריקאית מצד שני.

הגיע הזמן שהמעצמות, כולל סין, ומדינות המערב העשירות, יסירו את ידיהן מאפיקי "הסיוע" השונים והמשונים למדינות הקרויות מתפתחות. זה כולל את האו"ם שהפך למפלצת של עשרות אלפי עובדים קבועים ומשרדים מפוארים, ואת הבנק העולמי ודומיו האזוריים. ולא נקפח אלפי ארגונים ממשלתיים, סמי-ממשלתיים ואזרחיים הפרושים באפריקה, מזרח אסיה ודרום אמריקה.

פעילויות אלו מעסיקות מומחים מעונבים הטסים במחלקות יוקרה, מתאכסנים במלונות פאר ודוהרים בג'יפים מפוארים ברחובות לואנדה, לימה או טשקנט. מן הצד השני, ישנם הרבה אנשים טובים ונאמנים שעוסקים במלאכות סיזיפיות ללא תמורה והילת יחסי ציבור.

ואף-על-פי-כן, נראה שבטווח הארוך, מיליארדי הדולרים המופנים להן מדי שנה משחיתות את משטריהן, ויוצרות תלות לופתת שנועדה בסך הכול לשרת את האינטרסים הכלכליים והמדיניים של העולם העשיר.

ולסיום סיפור קצר להמחשה: באחת הפעמים שהזדמנתי לבירת אתיופיה, בלטו לנגד עיניי אוטובוסים חדישים ומבריקים בצבע ירקרק. אלו היוו ניגוד גמור ל"מרכבות" הסובייטיות המקרטעות מזה שנות דור ופולטות עשן מיתמר וריחני. לשאלתי השיבו מארחיי שממשלת סין תרמה 100 אוטובוסים לעיריית אדיס אבבה. בהכירי את הסינים הרמתי גבה. מיד בא ההסבר: "אם הניסוי יצליח, האתיופים מתחייבים לרכוש אוטובוסים כאלו מסין במשך עשור."

זהו חיבוק הדוב שעליו נהוג לומר "לא מדבשו ולא מעוקצו".

בצרופה של עיתון זה מתאריך ה-17 ביולי הופיע מאמרו של פרופסור מנשה הראל על "השמחה". הפרופסור מונה 269 פעמים שהמילה "שמחה" מופיעה במקרא, כולל 37 מילותיה הנרדפות. מהן ידועות כ"חינגא" ו"משוש", ומהן מילים שכלל לא ידענו שהן שמחות, כ"שער" ו"פצוח". לעומת זאת המלה "יגון" מופיעה בתנ"ך 14 פעמים בלבד.

בסיום המאמר פונה המחבר "בנימה אישית אל קוראי הנאמנים. בחודש זה אני חוגג את 96 שנותיי העמוסות לעייפה ורוויות בשמחה. מאין שאבתי את כוחותיי אלה?... כינוקא הובילוני הורי לנופיה הקסומים של הארץ המובטחת, במרומי עיר ציון ירושלים... ממנה פרצתי לאורכה ולרוחבה של ארצנו לצעוד בשביליה... היא השיבה לי בשמחת חיים מתמשכת תוך כדי העשייה האישית החלוצית לבניינה ועוצמתה...."

מנשה הראל, פרופסור לגיאוגרפיה – "מנשקה" בפי מיודעיו וחסידיו – נולד סייר וחוקר ארצות. כבר בגיל שלוש עשה אלף קילומטרים מעיר הולדתו סמרקנד שבאוזבקיסטן עד כבול שבאפגניסטן ועד בומבי שבהודו, במעברי הרים בגובה חמשת אלפים מטר, בחבלים שוממים, בין שודדים וחיות טרף בדרכי החתחתים של המאה שעברה.

כל זאת על אוכף פרידה שהוצמדו לו שקיים. בשק האחד ישב מנשה בן השלוש ובשק מהעבר השני אחיו יעקב בן החמש, ועל הפרידות האחרות שאר בני המשפחה. ב-1920, כיממה לפני שהקומוניסטים הרוסיים נכנסו לבוכרה, הצליח אביו של מנשה, שלום יחיא בבאיוף, סוחר בין-ארצי בפרוות קרקול ובאבנים טובות, להימלט מסמרקנד עם משפחתו ורכושו. שמונה חודשים רכבו על הפרידות, כשהאב מזמר כל העת פרקי תהילים ובכל עיר המתינו, ל-5,668 הפרוות, שהגיעו בנפרד.

כשהגיעו להודו, נשלחו פרוות הקרקול לניו יורק, לסוחר הפרוות הגדול ביותר שם, נחום אטינגון היהודי. אבל המשפחה לא המשיכה לארה"ב. בבאיוף עלה לישראל. כבר לפני כן נהג לבקר בארץ הקודש בחגים כעולה רגל ואף תרם להדפסת ספרי יהדות לפרסית בניב בוכרי.

מבומבי הפליגה המשפחה באוקיאנוס ההודי דרך ים סוף ותעלת סואץ, והם הגיעו באביב 1921 לנמל יפו, עלו ברכבת לירושלים והשתקעו בשכונת בית ישראל, ליד חצרות הבוכרים. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה עלו יהודים רבים מבוכרה וסמרקנד לארץ, לא מלחצים כלכליים או מגזרות אלא מאהבת ציון ומרצון להקים להם מרכז בארץ ישראל. בשכונת הבוכרים דיברו עברית, לא בוכרית.

מנשה למד בחמישה בתי ספר – בתלמוד תורה בשכונת הבוכרים, בתלמוד תורה של האשכנזים האיכותי יותר, באליאנס שלימד בצרפתית, בסנט ג'ון שלימד בערבית ואחר מאורעות 1929 – בגימנסיה רחביה. אבל הגימנסיה דרשה תשלום – וכסף לא היה. אמנם הפרוות נמכרו בקרוב ל-23 אלף דולר, אך עסקי האב בארץ כשלו, ובמשבר הארצי של שנת 1930 פשט את הרגל והמשפחה עברה לתל אביב. מנשה עוד הספיק ללמוד תנ"ך וספרות מפי הסופר דב קמחי. "הייתי משולהב מהמקומות שלמדנו עליהם בתנ"ך." הוא אומר. "למדתי שהנביא ירמיהו טבל את אזורו בנחל פרת ליד ירושלים (לא נהר פרת שבארם נהריים...) והחלטתי לחפש את האזור. חיכיתי לחופש ויחד עם שני חברים מהצופים הלכנו ברגל לענתות –אני בן 13, הסייר המוביל."

לימודיו של מנשה נפסקו. הוא עובד בפרדס בפתח תקווה, במברקיה, הולך ל"צופים" ונוכח שהתנועה בתל אביב אינה כתנועה שהכיר בירושלים על חניכיה המעולים, יגאל ידין למשל. חבר לקח אותו למחנות העולים.

"מה מעשיך?" שאל אותי המדריך אורי ברנר, בנו של הסופר.

כששמע שאני עובד שלח אותי ל"נוער העובד". "מחנות העולים" היו נוער לומד. "לא ויתרתי. אמרתי לו: 'אתם הולכים להתיישבות אבל אין לכם שום סיורים. אני יודע ערבית, אערוך לכם סיור בנגב!'"

מועצת השכבה הסכימה להצעה. חיפשתי אוטובוס ערבי אבל 'ההגנה' לא אישרה לנסוע בו ויצאנו ברגל לבאר טוביה הישנה, היישוב הדרומי ביותר בארץ, לרוחמה, לעיראק אל מנשיה, ללוד, להרטוב ומשם בחזרה ברכבת לרמלה. שאלתי ערבים בדרך ואני הובלתי, לא ברנר," גא מנשה." בערב שבת הגענו לתל אביב. ערב שבת היה החוויה הכי גדולה, שרים ורוקדים. ישבנו ושרנו. הטיול עשה רושם נהדר. נתקבלתי למחנות העולים."

כך החלה קריירת הסיורים של חתן פרס ישראל, העוברת כחוט השני לאורך כל חייו ולמעשה בנתה אותו. ב-1946 הוסמך בסמינר למדריכי עליית הנוער, הציע לגלילי מפקד ההגנה סיור של שבועיים במדבר יהודה, לבדוק אפשרות לאימוני הפלמ"ח.

"אמרנו שהסיור יעלה 15 לא"י – וגלילי מימן. הובלתי באזור שאי אפשר להגיע אליו ברכב, רק ברגל. הגענו לים המלח, למכתש הקטן והגדול – והפלמ"ח התחיל במסעות מבית הערבה עד רביבים. ים המלח מצפון ומדרום, שעד אז ניתן להגיע אליו רק דרך מפעל האשלג, נפתח לסיירים."

הוא גם ממציא את שיטת האימון ב"מקל קצר" ומדריך בקפ"פ, אימוני קרב, בקורס במשמר העמק.

עם בוגרי מחנות העולים הראל בין מייסדי מעוז חיים. הוא מורה לגיאוגרפיה והיסטוריה בקבוץ ומדריך בחברת נוער מבוגרת. כשהחלה העלייה הבלתי לגאלית מוציא קיבוץ מעוז חיים שליחים לכל הארצות באזור – תופעה בלתי רגילה – מלבנון עד כורדיסטן ופרס. מטעם המסתערבים של הפלמ"ח ומחלקת העלייה של הסוכנות היהודית נשלח מנשה לדמשק, כשהוא מסתכן בכניסה לסוריה וביציאה ממנה. תחת שם בדוי, ללא תעודת בגרות, הוא מלמד במשך שנתיים עברית, תנ"ך והתעמלות בבית ספר אליאנס – שכרו נמסר למנהל – וגם מדריך בתנועות הנוער העובד והלומד.

הוא מפקד מחלקה בחטיבת גולני בצה"ל, ממייסדי הנח"ל, מייסד בית ספר לסיירים בצה"ל – פעילות ארוכה, אף שעבר ניתח כיב קיבה, ובאחד הסיורים נפל ממשאית והפך לדבריו, "אינווליד ממדרגה ראשונה". שוב לא התקבל לפלמ"ח ולאחר שקיבוצו התפלג, עבר לגשר הזיו, לא השתלב בקיבוץ וב-1952 נרשם לאוניברסיטה העברית ללימודי הוראה.

הראל כבר היה בן 35, נעדר תעודת בגרות ואב לשני בנים ובת (לכולם שמות הרים: סיני, נבו ומצדה). הוא בחר במחלקה לגיאוגרפיה. התברר שהמחלקה המלמדת על ארץ ישראל אינה מסיירת כלל בארץ, ומנשה חוזר לעוגן ההצלה שלו מנעוריו: מגיש תוכניות טיולים ומציע לנהלם. מנהל המחלקה, פרופסור עמירן, ניאות: סיורים – תמורת פטור מתשלומים לאוניברסיטה כל השנה.

"כל השנה הייתי הפרזיט של אשתי," מעיר מנשה. "חנה – הרומן איתה החל במחנות העולים – היתה מורה ברמת רחל ובזכותה יכולתי ללמוד. לא ראיתי את הילדים. לא טיילתי איתם. רק עם זרים. טיול ורק טיול והוראה בארבעה סמינרים בתל אביב ובטכניון בחיפה ובמחלקה לארכיאולוגיה. אבל אחרי חמש שנים, בזכות הטיולים, כבר קנינו בית."

ב-1952 קיבל תואר בי. אי (אחר שעשה כמובן, תעודת בגרות...) – ב-1957 תואר מ.א. בהצטיינות מהמחלקה לארכיאולוגיה שאף לה ערך סיורים, גם במדבר. ב-1959 קבל הסמכה בדידקטיקה. ב-1960 הסמכה מקרן פולברייט במתודיקה של הוראת הגיאוגרפיה בבתי ספר בארה"ב וב-1962 נסע לארה"ב וקיבל תואר דוקטור בהצטיינות מאוניברסיטת ניו יורק , והוא מרצה לגיאוגרפיה, היסטוריה של ארץ ישראל ובלשנות עברית באותה אוניברסיטה.

הוא מתמנה למרצה בכיר בגיאוגרפיה והיסטוריה מקראית באוניברסיטה העברית, אבל האוניברסיטה אינה פותחת מחלקה לגיאוגרפיה מקראית, השטח המיוחד שלו – עד היום אין בה מחלקה כזו.

ב-1969 עובר הראל לאוניברסיטת תל אביב כמרצה בכיר לגיאוגרפיה והיסטוריה מקראית, ובשנים 1982-87 כפרופסור-חבר וראש המחלקה לגיאוגרפיית המקרא וב-2002 מגיע פרס ישראל. הוא כנראה היהודי הבוכרי הראשון וכנראה גם היחיד הזוכה בפרס.

ועם כל פעילותו האקדמית וחרף מצבו הבריאותי, ממשיך הראל לקיים סיורים ברחבי הארץ – וגם במצרים וירדן – לחבורת רעיו ללימודים ותלמידיו במרוצת הדורות, לפלמ"חניקים, למסתערבים, לשותפים לפעולות למיניהן, לידידיו בקיבוצים ולחבריו מאז מחנות העולים.

אליהם מצטרפים אמנים, סופרים ומנהיגי המדינה. חבורה מגובשת, נאמנת נפש. הסיורים מלווים בשירי מולדת – מנשה מעלה על נס את ערך הזמר לליכוד לבבות ולתקווה, בימי שמחה ובשעות צער – וריקודים, לעיתים ליד המדורה. הוא מדריך ללא לאות בקולו הרועם שאינו צריך רמקול. בביטוייו המיוחדים שלא תמיד הם פוליטיקאלי קורקט. וכל שנה – חגיגת יום עצמאות מסורתית וכל ערב סוכות התכנסות בסוכה שבביתו ברמת מוצא, הבנויה מאבנים שנלקטו ברחבי הארץ.

אבל הזמן עושה את שלו גם לסיירים אוהבי הארץ. מרחב הסיורים מצטמצם – אך לא מיספר המשתתפים. הם עוד מתרבים וקולטים גם עולים שמקרוב באו. מעלים זיכרונות ושרים ושרים.

בעשור האחרון שוב אין ימי העצמאות נחגגים בטיול אלא במפגש בהרי ירושלים, ביער הקבוע של מנשה – ואחר במתנ"ס לא הרחק משם, כדי שהחבר'ה הנעזרים במקלות-הליכה ואף בעגלות – יצליחו להשתתף.

וכשמנשקה וחנה – המורה המעולה בעבר, ואישיות בפני עצמה – עוברים לתל אביב, סמוך לילדים, לנכדים ולשמונת הנינים, נחוג יום העצמאות במקווה ישראל.

השנה, לראשונה בהיסטוריה, לא התקיימה מסיבת העצמאות וכל עדת הנאמנים התקשתה להאמין: הייתכן ללא מסיבת עצמאות של מנשה? הסייר הנצחי קרב לשנתו המאה ורגליו, שחרשו אין ספור פעמים את הארץ לאורכה ולרחבה כבר בוגדות בו. אבל הדינמו הסוער לא כבה. קולו מרעים כמקודם וראשו זוכר כל פרט.

פרופסור מנשה הראל פרסם 13 ספרים, עשרות מונוגרפיות ומאות מאמרים בכתבי עת, במגוון נושאים, אתרים בארץ ישראל השלמה מימי המקרא עד ימינו, הטרסות, עיבוד חקלאי בהרים שהמציאו בני ישראל, התפשטת הסוסים בארץ ובמזרח התיכון...

בין הכתובים מחקר על תולדות יהדות בוכרה. יש הסבורים שיהודים הגיעו לבוכרה עוד בימי גלות בבל. לדעתו הם הגיעו בימי שלטון פרס בארץ, שאיפשר ליהודים להתמקם "מהודו עד כוש." בעיקר עסקו במסחר – גם מהיעדר קרקע וגם משום הקשרים עם קרוביהם בפזורה – וכן בטוויית אריגי פשתה וצמר וגידול תולעי משי. הם כתבו בכתב העברי וכתב רש"י, כיהודי פרס ובבל. למרות לחצי המוסלמים סביבם, שמרו על המסורת והדת, הקפידו על השבת והקימו בתי כנסת רבים. באמצע המאה ה-18 ובמאה ה-19 היו ניסיונות להמיר את דתם של יהודי המדינה וחלקם הפכו לאנוסים – מוסלמים כלפי חוץ. כשחדרה רוסיה לארץ, חזרו רבים מהם ליהדות. הסובייטים הקימו קולחוזים בעלי שמות עברים – "דבש" למשל – ליהודי בוכרה, אך היהודים נטשו אותם, בייחוד בגלל האנטישמיות של המוסלמים.

הראל מספר גם על תולדות משפחתו. סבו בנימין אברהמוף סחר באבנים טובות ופרוות קרקול עם ארצות אירופה. היו לו כאלף דונמים של שדות כותנה וכרמים של ענבי יין ויקב. הוא היה נשיא העדה בסמרקנד. כשהברון רוטשילד הגיע לסמרקנד, קיימה לו העדה קבלת פנים מפוארת, ואברהמוף ערך לו סעודה בביתו. הברון התפעל מהענבים שהוגשו לו וכששמע שהם מכרמו של המארח, סיפר על נגע הפילוקסרה בכרמי ארץ ישראל וביקש שהמארח ישלח לארץ 500 ייחורי ענבים. אברהמוף שלח את הייחורים, והברון שלח לו מגש כסף שעליו חקןק: "מבנימין לבנימין."

גאוותו של מנשה, שהשתתף, ישראלי יחיד, במשלחת אונסק"ו 1992 לדרך המשי – דרך של 17 אלף קילומטר מסין עד הים התיכון (דרך ראשית נוספת היתה מסין לכיוון ספרד). רק מחקרים מועטים נכתבו על דרך חשובה זו. במאמר מקיף מוכיח הראל את הפן היהודי שלה. את מחקרו על דרך המשי מזכיר פרופ' הראל במסה על השמחה שפרסם לאחרונה. הוא קובע כי מובילי השיירות בדרך הארוכה היו יהודים פרסיים, בוכריים ואפגניים, שנבחרו לתפקידם משום בקיאותם בשפות רבות. מהם ירש כנראה את היצר הגיאוגרפי שלו. והוא מסיים את מסתו:

"והריני מתחבר אל אבות אבותיי שדמם זורם בעורקיי."

לעתים קרובות, הן הגיבורים והן הצופים בסדרת טלוויזיה הופכים לקורבנות של מסרים סמויים, בדומה לאדם שאוכל מאכל טעים מבלי להיות מודע למרכיביו המסרטנים.

קחו לדוגמא את "הרווק: דודו אהרון" – סדרת ריאליטי נוספת בקו הייצור, שהסתיימה בשבוע שעבר. לכאורה סדרה קלילה ומבודחת, שמנסה, כדרכו של הז'אנר, גם לרגש. יש צופים שמן הסתם נהנו ממנה ואולי אפילו עקבו אחרי הפרקים באדיקות. לאחרים די היה בכותרת או בפתיח כדי להחליף ערוץ בשלט. והיו בוודאי צופים, שפערו פה מול הטראש ההזוי ואולי גם התעצבנו מהרף המנמיך של הפריים טיים ומביזוי כבוד האדם.

על טעם ועל ריח מותר להתווכח, אבל הוויכוח חייב לקחת בחשבון גם מסרי עומק. העיקרון שעליו מבוססת סדרת "הרווק" הוא שהסלב דה-לה-שמאטע הוא מעין נסיך בהרמון. חבורה של מעריצות חסרות עמוד שדרה נאבקות על חסדיו ומייחלות כביכול לזכות בו כחתן (החבילה כוללת גם את שומרת ראשו, כלומר אימו החיננית והשתלטנית).

נעזוב לרגע את ההיבט השוביניסטי ונתמקד ברעל הרבה יותר גדול שהסדרה הזאת מפיצה במשתמע. אנשים צעירים, שצופים בדבר הזה, ללא הפילטרים הנדרשים, מתחנכים לא לבטוח באיש, אפילו לא באדם שמשדר לך חיבה (כולל מחוות גוף ודברי קילוסין). כי העולם הוא לא יותר מסופרמרקט, שבו גם בני זוג פוטנציאליים הם סחורת מדף חד-פעמית.

מה שיותר נורא הוא המסר העקיף, שאהבה זה דבר שטחי וזמני, שאינטימיות זו הזייה מדומה, שאמון בין בני אדם הוא לא יותר מסתם צחוקים, שזוגיות היא חליפין מניפולטיבי, ושפרידה היא סוג של הדחה.

אם מערכת היחסים הזוגית מתחברת בתודעה לרמאות והעמדת הפנים, אל תתפלאו אם הילדים שלכם יישארו ברווקותם או יתגרשו רק כדי להשיג לעצמם בן/בת זוג אטרקטיבי/ת יותר.

תהיה בכלל תקיפה אמריקאית כלשהי בסוריה? זה נמצא בחיק הקונגרס האמריקאי ובחיק האלים. אז להלן שלושה לקחים שלי מכל מה שכבר התרחש בשבועיים האחרונים בנושא הסורי:

הראשון שבהם קשור לאמינות. בתנ"ך, בספר ישעיהו, ישנו הסיפור הנפלא על "הרמטכ"ל" של צבא אשור, אז אחת משתי מעצמות העל, הגוער במלך יהודה ששם מבטחו במצרים, אז מעצמת העל השנייה, שהיא אינה אלא "משענת קנה רצוץ". זה עצוב, אבל דומני שכך ניתן להגדיר את ארה"ב של אובמה. אם מול סוריה, בפעולה צבאית מוגבלת, נשיא ארה"ב מתנודד, מהסס, כמעט מתחנן "שיורידו אותו מהעץ", והכל כדרכו במילים נמלצות – מה יהיה מול איראן? ולא רק אובמה. מזכ"ל נאט"ו מצהיר שמשטר אסד הוא שהפעיל נשק כימי, וזה מזעזע, אבל זה לא עניינה של נאט"ו להגיב. על האו"מ, אין מה לדבר, כמו גם על "האיחוד האירופי". מי שמציע שבהסכמי שלום עתידיים עם הפלסטינים נשים את מבטחנו ב"ערבויות בינלאומיות", או שכוח של נאט"ו יבוא לשטחים, וכל זה על מנת לספק לנו ביטחון (במקום צה"ל) – שישכח מזה!

אני חושב שלא צריך הרבה דמיון כדי לראות את שביעות הרצון על פניהם של הרשעים בטהראן, בדמשק, בדאחיה של בירות. הם מריחים חולשה כמו כלבי ציד, ומבינים שאם בכלל תהיה פעולה אמריקאית, הרי שתהיה בגדר סטירה קלה, ולאחריה אסד יוכל להמשיך במעשיו במטוסים, טילים, פצצות דלק אוויר, ארטילריה, טנקים וסתם סכיני שחיטה. את הפעלת הנשק הכימי אולי ידחה קצת.

הלקח השני נוגע לנשק ההשמדה ההמונית. ראינו אצל סדאם חוסיין, ועכשיו אנו רואים זאת אצל אסד. כאשר בידי הרודנים האכזריים הללו יש נשק השמדה המונית, מגיע הרגע בו הם לא יכולים להתאפק מלהשתמש בו! סדאם חוסיין הפעיל אותו נגד איראן ונגד כפר כורדי. אסד התחיל להפעילו, כמעשה של שיגרה, על מנת להשליט אימה וטרור. ואנחנו, בני תרבות המערב, לא מבינים את ההיגיון שלו: לא מספיקים לו המטוסים וכל הטילים והרקטות כדי להרוג? עובדה. הוא מצפצף על הטאבו הבינלאומי להפעלת נשק כימי.

עולה כמובן השאלה: מתי הוא הפעיל נשק כימי – כשחש שמצבו גרוע, או דווקא כשחש שמצבו משתפר? בכל מקרה, דומני שכל מי שנותן סיכוי כמעט אפסי שאיראן תפעיל נשק גרעיני אם וכאשר יהיה בידיה, היה רצוי שיוסיף כמה אחוזים. כאשר אני שומע את האיומים האיראניים הנוכחיים, אני מנסה לדמיין אילו איומים הם ישמיעו במידה ויהיה נשק גרעיני בידם, והאם נוכל לפטור אותם כסתם "רטוריקה" שאין מאחוריה ממש.

הלקח השלישי קשור ל"קו אדום". הנשיא אובמה חייב את עצמו ל"קו אדום" בנושא הפעלת נשק כימי ע"י משטר אסד. זאת התחייבות היוצרת בעיות. ראשית, מי שמציב את ה"קו האדום", צריך להיות בטוח שכאשר יופר ה"קו האדום" שקבע, הוא יהיה מוכן ויכול להגיב כפי שאיים. אם נכונות כזו אינה קיימת מלכתחילה, אזי מוטב שלא להציב בכלל את הקו. זה לא משחק של יחסי ציבור ושל דיבורים בעלמא. דומני שזה המצב עם אובמה – שהתחייב "רטורית".

שנית, כאשר קובעים "קו אדום" אי אפשר לדעת מה תהיינה בעתיד הנסיבות שבהן יופר "הקו האדום" ויהיה צורך לממש את האיום. הן עלולות להיות שונות לגמרי מאלו ששררו כאשר נקבע ה"קו האדום". למשל, נתניהו קבע שה"קו האדום" עבור מדינת ישראל הוא כאשר האיראנים יעשירו 250 ק"ג אורניום ברמה של 20 אחוזים שתאפשר להם לייצר מהר פצצה גרעינית אחת. מה תהיינה אז הנסיבות? לך תדע.

אז מה יהיה עם התקיפה? שוב יחזרו הקשקושים על "איך תיראה התקיפה"?

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

בגיליון 864 של המכתב העיתי, חלק אהוד בן עזר שבחים רבים לרומן פרי עטי "מול ההרים הסגולים", שעלילתו מתרחשת באילת, שנתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים, דהיינו בשנת 1975. תודתי נתונה לו על כך. נעדרתי מן הארץ לאחרונה, ולכן לא הגבתי מיד.

אשר לי, הרי שאין צורך שאכתוב ביקורת מקיפה חיובית על הרומן פרי עטו. עשו זאת רבים וטובים ממני, לרבות חברנו משה גרנות, שכתב ביקורת נכונה ומשכנעת. קראתי אותו במטוסים, ונהניתי. לדעתי מדובר ברומן משעשע הכתוב היטב. אותי הרשימו תיאורי עין גדי, ותיאורי האופה והמתמחה באפייה בחיפה. ואולם גם סיפורי הסקס המרובים משעשעים למדי, והזכירו לרבים מאיתנו ימים רחוקים, אם בשירותנו בצבא, ואם בעת לימודינו באוניברסיטה ומעשי המשובה והשטות שעשינו עם בנות המין האחר.

אין שום ספק, שראוי שרומן קליל ומשעשע זה, ייקרא על ידי רבים, שכן הוא עולה על רומנים אחרים משעממים עד מוות שנכתבים אצלנו חדשים לבקרים על ידי חברי הבראנזה. כן, השמות מוכרים לכולנו.

אך אהוד צודק. גם לרומן פרי עטו, וגם לזה שלי, לא נכונה הצלחה מסחררת. ולא בכדי. אין לנו קשרים בחוגים המתאימים, אנחנו לא שייכים לבראנזה. לכן, עד עתה נמכרו רק כ-250 עותקים של הרומן "מול ההרים הסגולים" ועוד טיפין טיפין נמכרים ונקראים פה ושם בספריות ברחבי הארץ, שהואילו לרכוש אותו. בין השאר בירושלים. להצלחה של "תש"ח" של יורם קניוק לא אגיע. גם לא אהוד. גם אם לדעת רבים וטובים ממני, מדובר ביצירה מקוטעת, בלתי מגובשת וללא עלילה ברורה. אבל קניוק ז"ל היה חביב הבראנזה הספרותית. השאר ברור.

ידידה חובבת ספרות, שקראה את הרומן פרי עטי, שאלה אותי בתמיהה:

"תגיד, מדוע 'גיא אוני', זכה בהצלחה מסחררת, והפך גם לסרט, בעוד שהרומן שלך שאינו נופל ממנו ברמתו, זוכה בהצלחה פחות מצנועה?"

חייכתי חיוך מר והשבתי: "כי לי קוראים אוריה באר, ולה שולמית לפיד. כי היא סופרת טובה אמנם, אך גם שייכת לבראנזה. אני לא..."

ועוד סיפור: פניתי בשעתו לעורך ספרותי ידוע, וביקשתי שתיכתב על ספרי ביקורת. לשאלתו ציינתי, שספרי אמנם לא יצא באחת מהוצאות הספרים הגדולות, אך זכה לתמיכת קרן נשיא המדינה, שבחנה אותו בקפידה, בטרם תמכה בהוצאתו לאור.

"לא באחת הגדולות?" שאל העורך, "אז אני צריך לחשוב."

הוא טרק את הטלפון ויותר לא שמעתי ממנו. סיפור אמיתי לצערי.

אהוד: "מסעותיי עם נשים" יצא לאור בתחילת יולי 2013. עד היום, תחילת ספטמבר 2013, לא היתה שום ביקורת על הספר בעיתונות-הנייר וגם לא שום ראיון איתי. כמעט איש לא שמע על הספר לבד מקוראי המכתב העיתי, ש-21 מהם כבר רכשו אותו ישירות ממני, עם הקדשה, ב-70 שקל העותק. אם עוד 179 קוראים ירכשו את הספר – תכוסינה כל הוצאות הפקת 500 העותקים הראשונים שלו בעלות של 14,040 שקל. זה גורלו של סופר נידח שהתקשורת איננה משתינה לעברו, ואילו חנויות הספרים מצניעות את עותקיו, אם בכלל יש אצלן עותקים שלו. אכן, תכלה שנה וקללותיה.

אגב, התגובות על הרומאן משבחות את פרקי עין גדי, בייחוד את הקטעים שכתב שלום אילתי. חבר שלי חשב שאני המצאתי אותם. אבל כמעט איש אינו מעז להודות שנהנה מהקטעים של חיימקה האופה עם מלנכולי הקטנה, היפה והערומה, בחיפה, שהם בעינינו פיזדת הרומאן.

"אין אומה בעולם שיהא ברוחה, בגורלה ובקיומה המופלא כל-כך הרבה מיסתורין ותחושת רבדים עמוקים שאינם ניתנים לניתוח שכלי, כמו האומה הישראלית. לנו הישראלים, אשר מבשרנו חזינו את העלייה הראשונה והשנייה, יש תפישה אחרת – תפישתנו היא פנימית, ויותר מזה, תמצית ישותנו.

"הציונות היא אמונה הטבועה בדמנו הקדום, הרליגיוזיות הציונית – מושג מובן לי ולרבים אחרים – לא היתה "הכרח" לדור הציוני, כמו שהיתה האמנציפאציה הכרח לדור האמנציפאציה. מקורה אחר ושונה: דור הציונים של שתי העליות הראשונות היה גל, שלב-ליבה של האומה, עם כל העתיקות והמיסתורין שבה, שלח אותו הנה.

תינוקת הייתי כשאבי שר "קבץ נידחינו מארבע כנפות הארץ" – הזמר והתפילה הזאת הרעידו את כל נימי נפשי והיו מעין נידבך שהניח בי אבי.

"הדורות השניים, של עלייה ראשונה ושנייה, לא היו נועזים בלבד, כמו דור האמנציפאציה – הם נבעו ממקור אחר: הם היו סטיכיה של רבדים עתיקי-יומין שהתפרצו החוצה בבוא זמנם.

"מדינת ישראל היא בלי ספק המוצר ההכרחי, בעל הזכות הגדולה והבלעדית של האומה; היא תוצאה של תהליך ממושך בן אלפי שנים, וכשם שהלבה מצטברת בעמקי האדמה ופורצת בבוא הזמן, כן היה קום המדינה הזאת.

"אין אנו מבקשים רשות על ההעזה להיות לב האומה, אנו הננו לב האומה, ואם יש כאלה שאינם מרגישים את האורגניות שבקום המדינה ואומרים שאנו מעיזים יותר מדי, נידמה לי שאלה הן שכבות רחוקות וכבויות בתוך האומה."

צוטט בחוברת "האומה" 191, סתיו 2013, עמ' 80. מופיע גם בכרך "אסתר ראב: כל הפרוזה", תחת הכותרת "מישראל עד ישראל".

הרבה אנשים בניו יורק מכירים את גב' ס'. היא עשירה מאוד וגרה בבית גדול בשדרה החמישית, השדרה המוארת והיקרה ביותר במנהטן. מחלון ביתה ניתן לראות את הסנטרל פארק ואת האגם שבאמצעיתו. גב' ס' כבר לא מעוניינת לקנות דבר. כי יש לה הכול. היא גם לא רוצה לתת כלום, כי נתנה בחייה יותר משציפו ממנה. היא איננה מעוניינת לנסוע, כי טיילה הרבה. סרטים, הצגות, תיאטרון, משעממים אותה. קרובים וילדים מרגיזים אותה. וממתקים, אסר עליה הרופא.

כדי לשמור על כושרה יעץ לה הרופא שתלך הרבה ברגל וגב' ס' עושה כמצוותו. בכל בוקר היא יוצאת למסע רגלי של קילומטר וחצי. אתם הייתם עושים זאת ב-20 דקות לערך, פחות או יותר. אבל גב' ס' נושאת מטען של 96 שנים והמסע אורך כשעתיים ויותר. על הכביש, הנהג שלה, במדים המגוהצים, מלווה אותה במכונית המהודרת. הוא נוסע בקצב הליכתה ומשגיח עליה.

עוברים ושבים מכירים את גב' ס' ומביטים בה בהתפעלות. לא מקנאים. אמנם אנשים רוצים להיות עשירים, אבל גם צעירים ובריאים. עשירה נורא וזקנה מאוד, זה צרוף מעורר מחשבות ולא קנאה.

אבל קיימת בעייה. זקנים צריכים לעשות הרבה פיפי, בעיקר אלה עם סוכרת. ולאורך המסלול אין אפילו בית שימוש ציבורי אחד.

בפתח כל בית בשדרה המפוארת עומד שוער לבוש מדים של אדמירל, שתפקידו להבטיח שרק דיירי הבית ואורחיהם ייכנסו. בלובי יש חדר המתנה מפואר וגם בית שימוש. שליחים מטעמה של גב' ס' הלכו ודיברו עם חמישה שוערים כאלה במסלול טיולה. כל שוער קיבל כסף עבור הסכמתו ומאז השוערים משרתים בנאמנות את גב' ס'.

בוקר אביבי אחד יצאה גב' ס' לטיול היומי. כשהגיעה לרחוב 79 היא רצתה לשירותים. השוער הקבוע של הבניין חלה ומחליפו לא הכיר אותה וסירב להכניסה. ברחוב 81 היא הרגישה שאינה יכולה להתאפק יותר ובדיוק עברה ליד בית הלוויות יפה ומפואר. כל חבריה עברו דרך בתי הלוויות ורבים דרך בית ההלוויות הזה. גב' ס' זכרה שיש כאן בתי שימוש נקיים לנוחיות המתאבלים ופסעה בשמחה פנימה.

השוער בפתח שאל אותה אם באה להלווייתו של מר ג'פרי גרין. היא אמרה שכן. היא לא רצה לשקר, אבל היא היתה אישה זקנה מאוד שרצתה להתרוקן. השוער הושיט לה ספר גדול לרישום שמה וכתובתה, כדי שבני המשפחה יוכלו להודות למשתתפים בכרטיסי ברכה מיוחדים.

כאשר יצאה משם היא נאנחה בהקלה והרגישה מאושרת.

כעבור שבועיים קיבלה את המכתב הבא ממשרד עורכי הדין, בקר, אפשטיין ושות':

אנחנו מבצעים את הצוואה של מר ג'פרי גרין שנפטר לפני שבועיים. למר גרין לא היו קרובים ולכן הוא ציווה לחלק את רכושו בין הבאים ללוותו למנוחתו האחרונה. מהספר הגדול בבית ההלוויות התברר לנו שאת היית אחת משבעה אנשים שבאו ללוותו. אי לכך את זכאית לשביעית מרכושו. מצורפת בזאת המחאה על 40,000 דולר. (ארבעים אלף).

זה היה סכום כסף גדול אז. אבל לגב' ס' יש הרבה יותר. היא לא ידעה מה תעשה בהמחאה אבל אז נזכרה שאת הטיול היומי יעץ לה הרופא ולכן היא תרמה את הכסף לבית החולים בו עבד הרופא.

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

יוסף מונדי: "שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה", "אל"ף", הוצאת ספרים, תל-אביב, 1969, 110 עמ'.

אבשלום, גיבורו של פנחס שדה בספרו "על מצבו של האדם" ("עם עובד", 1967), אומר כי "הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מן הגיהינום. (שם, עמ' 190), ואילו אביגיל אחותו אומרת על אבשלום ש"הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על-ידי הרע." (שם, עמ' 53).

שני משפטים אלה הם משפטי-מפתח להבנת עולמו של פנחס שדה בשיריו הראשונים והאחרונים, בספר הפרוזה הראשון שלו "החיים כמשל", בפרקיו של הסיפור "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו" (שנדפסו במקומות שונים) ובפרק הסיום של "על מצבו של האדם", שנדפס בעיתון "הארץ" בשם "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" (ב22- בספטמבר 1968).

שיריו של שדה, גיבוריו הבדויים בספריו (אבשלום, אבימלך), דמות עצמו כגיבור (ב"החיים כמשל"), שיחתו עם אנשים מודעים לו, וראיונות עימו שנתפרסמו בעיתונות – עומדים כולם בסימן עולמו האחד והמיוחד. ומפני כך יש בספר השיחות עימו, שהופיע עתה בדפוס, משום השלמה מעניינת והסבר לעולמו, אך גם נזק לאותו עולם, וזאת לא רק מפני שהספר מכיל דברים שעלולים להרגיז אנשים מסויימים, ממין אלו שהתחלחלו עם הופעת "החיים כמשל", אלא גם משום שהוא חושף לעיתים בקיעים מסוכנים באותה תחושת עולם שעימה חי שדה ועל אודותיה הוא כותב בספריו ובשיריו.

מישנתו של שדה, למרות תוכנה שאינו נעדר מיסטיקה וניהיליזם – היא מישנה בעלת שליחות חינוכית בעיקרה. מטרתה לשמש קוטב-שכנגד למציאות החברתית, המדינית והפסיכולוגית – בתוכה אנו שרויים, ולהעמיד את הקיום על יסוד אחר. הקוטב המנוגד לאותה מציאות "האמצע" בת ימינו – הוא קוטב כפול. גם שמיים וגם גיהינום. כי שניהם כאחד מושגים דתיים בעיניו של שדה, ולדעתו האמצע רחוק משניהם יותר משהם רחוקים זה מזה.

מפני כך אין אבשלום ברומאן (ושדה בכתיבתו ובשיחותיו) מוכן להיות מוגבל על ידי הטוב, כשם שאינו מוכן להיות מוגבל על ידי הרע. הטוב והרע שניהם מושגים דתיים. באמצעות שניהם אפשר לשנות את המציאות, לפוצצה מבפנים, לגאול את האדם גאולה משיחית, ולהעמיד את הקיום האנושי על יסוד שונה.

מבחינה זו דומים בעיני שדה ישו הנוצרי, שבתאי-צבי, היטלר ומאו-טסה-טונג – כי הם ביקשו לשנות מעיקרה את המציאות האנושית, ובאמצעותם נתרחשה התגלמותה של אידאה על-זמנית באישיות בשר-ודם. האידאל של שדה הוא פועלו של היחיד הגאון, אותה צליבה נצחית, ההופכת את חייו של היחיד המורם-מעם – למשל אלוהי; למין ואריאציה נוספת ובעלת משמעות חדשה להתגלותו של אלוהים עלי אדמות, ובאמצעותה – לשינוי החיים ולעיצובם על פי המסגרת העל-זמנית של האידאות האלוהיות.

מורמים-מעם כאלה הם בעיניו גם נביאי ישראל וסופרים והוגים גדולים כדוסטוייבסקי, ניטשה וקנוט האמסון. הסופר אשר יוצר מציאות רוחנית חדשה בכתביו, ומשנה את העולם באמצעות המילה – מבצע בכך את אותו פיצוץ ושינוי של המציאות האנושית, מעבר לטוב ולרע, שכמוהו עשו ישו בדבריו, בדוגמת חייו ובצליבתו, או ג'ינגיס-חאן, קארל מארכס והיטלר. אלה הן תופעות בהן הרוח ממלאת את תפקידה האמיתי בעולם, תפקיד של כוח ברוטאלי. רק זו, לפי שדה, היא משמעותה האמיתית של הרוח. וכל היתר אינו אלא סילופה – בעיתונים, אצל הסופרים האחרים שאינם גאונים, אצל הפסיכולוגים, הפוליטיקאים, עסקני התרבות, או – כהגדרתו של שדה בשיחה "על ספרות וסופרים" –

"כל זה מאוס לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם, ובעיקר, מבחינה מוסרית, עקרונית. ואסביר למה: כי הנוהג כך מפגין, במצח-אישה-זונה, את כפירתו בכוחה העצמי של הרוח, בעצמאותה, בסמכותה העליונה, ובוודאי במקורה האלוהי. והוא רואה בספרות מין זונה הנמכרת בשוק, סתם מיצרך מסחרי שיש לו ערך רק בהתאם לביקוש של הצרכנים. לפי הרגשתי הכי פנימית – זאת זוועה." ("שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה", עמ' 48-47).

לעומתם, דוגמת חייו של ישו, או של ההוגה, הסופר הגאון, כך היא:

"אני לא נכנס לפרטים, אבל ההיסטוריה מוכיחה שלא היה מעולם נשק רב-עוצמה יותר מאשר ספר, ודרשה אחת שדרש בחור אלמוני, על גבעה אלמונית, בפני חבורה של אנשים אלמונים, עשתה את דרכה לכל מקום על פני כדור-הארץ. הפילה ממלכות, ועכשיו היא חוזרת ונשמעת, כעבור אלפיים שנה, בכנסיות מאלסקה ועד ארץ-האש. הוא הדין, למשל, בספר בשם 'הרכוש', שכתב מלומד אלמוני ורעב-ללחם, בספריית ה'בריטיש-מוזאום', ועכשיו מאיימים מאות מיליוני בני-אדם להשמיד אלו את אלו בטענה שמתנגדיהם אינם מארכסיסטים במידה מספקת." (שם, עמ' 37).

דבר דומה אמור גם לגבי "הקסם הרוחני" שיש במאו-טסה-טונג. "קסם יוכל להיות משותף לפרח, לסימפוניה של בראהמס ולמסע צבאי של אלכסנדר מוקדון. בשלושת המיקרים רוחניותו היא בכך שהוא מכיל חיים, חיים בניגוד להתנוונות. נעורים בניגוד לשחיתות. השאיפה הנלהבת שיש, עד כמה שידוע לי, למאו-טסה-טונג להרוס את העולם הקיים ולחולל איזה עולם חדש, השינאה שלו לשיגרה החומרית והמסחרית, בזה יש נעורים ואידאליזם ונאמנות כלפי החיים." (שם, עמ' 59).

"הקסם הרוחני" של מאו-טסה-טונג אינו בעיני שדה בגדר הערצה פוליטית או אירגונית-חברתית, אלא "משמעותו בעיניי היא שוב תיאולוגית, פילוסופית או אמנותית. כלומר, כביטוי לדרכו ולמצבו של האדם ביקום." (שם, עמ' 60). ברור אפוא ששדה יענה בשלילה לשאלה אם הוא מוכן לחיות במישטר קומוניסטי, אך מאותן בחינות על-זמניות, השופטות את התופעות מנקודת-ראותו של הנצח – יעדיף את הקסם הרוחני של מאו-טסה-טונג על פני מרבית הספרות העברית –

"אם נסתכל על ההיסטוריה ניראה שיש לפעמים דוורת שלמים, שלא לדבר על מאות שלמות, אשר בהם לא יצרו שםו דבר בעל-ערך, ואין זה משנה מאומה אם היו בתקופות אלו סופרים, מבקרי-ספרות, אסכולות וכתבי-עת רבים כמו כינים בפרוותו של קוף. הספרות כהתעסקות חברתית, כתופעה ציבורית, כחלק מחיי המדינה, דבר כזה לא קיים בעיניי, הוא מנוגד לחלוטין למהותה של הרוח. ובאשר לשאלתך על הספרות העברית כיום, הרי נידמה לי כי כבר אמרתי לפני-כן שהיא לא נוגעת לחיים ולמצב המהותי של האדם, ואם כן הרי ברור שהיא לא יכולה לומר משהו רציני." (שם, עמ' 38).

מבחינת המימד התיאולוגי, הפילוסופי והאמנותי של שינוי פני המציאות, עדיפות בעיני שדה הקאטאסטרופות שהביאו ג'ינגיס-חאן והיטלר על פני כל גילוייה הבינוניים והממוסדים של התרבות בת-ימינו. אך כמו שאין הוא סקרן לחיות תחת מישטר קומוניסטי נוסח סין, כך גם אינו מצטער ודאי על שלא חי במדינה נאצית, ולא נישאר בעיר למברג שבפולין, בה נולד; אם כי, הוא מדגיש – אי-הנוחות שמעוררים מישטרים נאציים ומאואיסטיים היא עניין פוליטי, אירגוני וחברתי, בעוד אשר מן הבחינות האחרות: "כל מה שיש בעולם כלול בחייו של כל אחד ואחד, כי החיים הם מהות אחת. על כן, ולמרות שזה נשמע אולי מיסטי, הרי אין הכרח לחיות במישטר קומוניסטי כדי לחיות במישטר קומוניסטי. כולנו חיים במישטר קומוניסטי. כולנו חיים באמריקה, כולנו סינים, כולנו נאצים, כולנו פידאיון, ובמוות של כל אחד ואחד כלול גם, בין השאר, מותה של אישה מסרטן ומותו של איכר אלמוני בוויטנאם." (שם, עמ' 60).

באמצעות ההתבוננות מאותה פיסגה מרוחקת, המנסה להידמות למבטו של אלוהים לעבר ההיסטוריה האנושית, בוחן שדה את היחס בין שואה ומלחמות – לבין האמנות. "היו בהיסטוריה לא מעט מלחמות ושואות נוראות שלא נותר להן זכר אמנותי. למשל, בבוכארה שחטו החיילים של ג'ינגיס-חאן מיליון וחצי אנשים, נשים וילדים תוך שבועיים, ועשו ערימה מכל הגוויות. ...כמו שהאמנות לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים קטנים, כלומר לספק לו חומר קריאה העונה על דרישות השוק, כך היא לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים גדולים, ובכלל אין היא משרתת את הציבור, אלא להיפך: הציבור, ההיסטוריה, מאורעות הזמן ותופעות החיים, הם חומר, או במילה אחרת: משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שאולי יפיק משהו מתוך הנמשל שבזה. כלומר, כל המתרחש אינו אלא רמז על אודות מהות הקיום, או במילים אחרות, על אחדות המשמעות האלוהית המתגלה בעולם." (שם, 58).

מבחינה זו מתדמה האמן לאלוהים ולמייסד הדת, באשר שדה אומר כי הדת פירושה: "החיים הם משל – ואלוהים או הנמשל," בניגוד לפסיכולוגיה אשר פירושה: "אלוהים הוא משל – והחיים הם הנמשל."

משמעות הדברים הללו היא שהמציאות העומדת בפני האמן הגאון, או הנביא – אין לה ממשות משלה, אלא היא רק כמין משל ומלבוש לאלוהים, שהוא הנמשל, כלומר הוא הממשות היחידה והאמיתית; דומה הדבר ליחס שבין עולם התופעות לבין "הדבר כשהוא לעצמו" אצל קאנט, או שהאדם או אופן מסויים של הטבע, של אלוהים, בדומה לתפיסה של שפינוזה. נקודת המוצא להבנת האדם אינה האדם אלא אלוהים. האדם הוא מניפסטאציה, פירוש אחד מפירושים רבים, של אלוהים. ואילו הפסיכולוגים (שהם כאן מבטאים את כל התפיסות האחרות של החברה, התפיסות החברתיות, המדעיות, הסטאטיסטיות, אלו השייכות לעולם "האמצע") – רואים את חייו של האדם, מלידה עד מוות, כממשות יחידה, בתור המציאות היחידה והאמיתית, שהיא הנמשל, העצם, "הדבר כשהוא לעצמו", – ואילו אלוהים הוא משל שהמציאו האדם, אלוהים הוא מודוס, אופן, תופעה פסיכולוגית, "צורה סימבולית" (קאסירר), או פרוייקציה, צורת הטלה נפשית אחרת שהמציא האדם.

"אני בדיעה, אם כן," אומר שדה, "שיש לשרוף את כל הפסיכולוגים ולהרוס את הבסיס החברתי והתרבותי המשמש, כמו ערימת זבל, קרקע-גידול לפטריות-רעל כאלה." (שם, עמ' 34).

כך גם באמנות – החיים הם חומר, משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שיבין את הנמשל, כלומר את האלוהים, שהוא הנמשל המוחלט, אשר משהו ממנו מתגלה בפנינו בהיסטוריה האנושית. הדרך לאלוהים עוברת גם דרך האישה, היופי, החלום, הטבע והחטא. ומכאן נובעת השקפתו האסתטית של שדה:

"הרי מוכרח להיות איזה קשר בין הנשיי, הנצחי, הטבע והמוות. אני חושב שארבעתם מרכיבים את האידאל של האישה. ועוד מילה אחת בעניין זה: המיזוג של מתיקות עם חומרה, של פראות עם סדר, הוא חשוב מאוד. אמנם נכון הוא שאם אתה רוצה הינך יכול לטעון כי יש בדברים שלי איזו נקודה – איך לומר? – נאצית; אבל אל תשכח כי נקודה זו היא גם המאפיינת את האמנות, את היצירה האמיתית הגדולה, כלומר מיזוג של פראות, של מתיקות משכרת, עם סדר חמור ומכל לכל, זהו מה שמאפיין את הטבע: בג'ונגל הפראי והמסובך ביותר יש מיבנה מדוייק לכל עלה ולכל פרח; בטבע, במציאות, מאוחדים החלום והאטום." (שם, עמ' 12).

לאמן האמיתי שיח-ושיג עם אלוהים בתיווכו של המשל, כלומר של המציאות האנושית ועולם הטבע. לכן המוסריות, החברה, הפסיכולוגיה – כל אלו הינן זיוף, שייכות לעולם האמצע, לעולם הבינוניות ולמציאות החומרנית. הספרות האמיתית, החיים הממשיים, הינם משהו ניהיליסטי, אשר מכוח עיסוקם באלוהים, בנצחיות, בנשמה ובשטן – אינם יכולים להיות מוגבלים על ידי הטוב והרע, "והן כל אלו אין בהם לא תועלת ולא ממשות, ומבחינת השכל הפשוט הם אשלייה ואפילו טירוף," – אומר אבשלום ב"על מצבו של האדם" (עמ' 54). אבשלום, כמייצג מדוייק להשקפת-עולמו של שדה – מצוי מעבר ומעל למוסר. הוא מחשיב כאנושי רק מה שהוא על-אנושי. ג'ינגיס-חאן, היטלר, כל אכזריות והשמדת המונים, אי-אפשר להבינם במושגי הפסיכולוגיה והמדע החברתי, כי זו שאלה על-אנושית, שאלה תיאולוגית. אלוהים, שהוא הנמשל, הוא כל-יכול, "מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בטלים לגמרי בעיניו." (שם, עמ' 198). על כן מוטב לחיות ב"אי-הבנה אמיתית" של המשל, של התגלות המציאות בפנינו, מאשר לחיות ב"הבנה מזוייפת" (שם, עמ' 55). המוסר החברתי, הבינוני, זה אשר רואה באלוהים רק משל, מתקיים רק כל זמן שאין קאטאסטרופות, ומיוסד על הבנות מזוייפות, והוא ביטוי לגאוותו הטיפשית של האדם, הרואה עצמו מרכז הבריאה ובוראו של אלוהים.

לכן – "דון-קישוט הוא שניצח! הרי כל מה שנישאר היום מטחנות-הרוח זה רק הזיכרון שדון-קישוט הואיל להילחם בהן!" ("שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה", עמ' 68). וזה גם היחס שבין האמן המתדמה לאלוהים – לבין המדינה שמציאותה אינה אלא משל בלבד: "אין דבר עלי אדמות שאיננו נושא אופי אבסורדי, אבל יחד עם זאת אין גם דבר שהוא נטול משמעות אלוהית. אפילו נוצה של ציפור איננה נופלת במיקרה, והיות ואין אנו יודעים (זאת אותה "אי-הבנה אמיתית") את המשמעות, אין אנו יודעים גם את ההבדל בין נפילת נוצה לבין נפילת ממלכה. מממלכת בבל האדירה, למשל, לא נותר היום יותר משנותר מן הציפורים שהיו מקננות אז בין העצים שלחוף הנהר פרת. כך היה, וכך יהיה, ואותו העשב יכסה את את בתי-הניבחרים ובתי-הזונות גם יחד. וזה מוכיח, אגב, כי בסופו-של-דבר זנות רוחנית אינה משתלמת יותר מזנות גופנית." (שם, עמ' 69).

טבעי על כן שבעקבות שאלה על משה דיין, עונה שדה, ותשובתו אופיינית לכלל הערכתו את מה שהוא סבור שניראה בעינינו כמציאות חברתית ומדינית בעלת חשיבות מכרעת: "תיראה, בן-אדם, כמה שרים, ופוליטיקאים, ועסקנים, היו ביוון במאה השביעית לפני הספירה? בוודאי ליגיון. ולמי נותר זכר עד היום? ללסבית אחת בשם סאפפו." (שם, עמ' 72).

הלך-רוח של קוהלת, של "הבל הבלים" ו"מה שהיה הוא שיהיה", נסוך על פני שורות אלה. המוות הוא פסק-דין סופי לאשמים ולזכאים, לחוטאים ולצדיקים גם יחד; "אפשר לומר אמנם שהמוות הוא התשובה הסופית, אבל אני חושב כי המוות הוא התשובה הגדולה ביותר שמתוכה נולדת השאלה הגדולה ביותר." (שם, עמ' 47).

מה שנישאר מן המציאות, שהיא המשל, ועובר אל תחום הנמשל האלוהי – אלה הן רק ה"צליבות" – "הרי כל אדם עובר דרך חיי העולם כשהוא נושא את סבלו, צופה לגאולה, ולבסוף נצלב לבדו. ישו היה אחד האדם. הוא היה האדם." (שם, עמ' 103). "ישו הינו גם הסמל הגדול ביותר של מצב האדם עלי אדמות, כלומר, מרצון או שלא מרצון הוא חי בתוך כל אדם, וגם בתוכי," (שם, עמ' 31).

וכן נישארים גם המיפעלים הרוחניים האמיתיים, מלחמתו של דו-קישוט, שירתה של סאפפו. אלוהים משתמש במוות בכמין מכשיר של צדק עליון, על-אנושי, כדי למחוק את כל הטפל ולהותיר רק את העיקר, את המשמעותי, את הנצחי.

כל השקפת עולמו של שדה מיוסדת על ההנחה שאלוהים קיים. בלי אלוהים היה ניטל טעמם של החיים והם היו הופכים לחלום דמוני ולתעתוע חסר כל משמעות. בתשובה לשאלה אם הוא יכול לתאר לעצמו שהעולם, אולי, נטול אלוהים, הוא עונה:

"מה אתה מדבר, בן-אדם! האם אתה תופש מה אמרת? אני – כל מה שחייתי, מה שכתבתי, היה מכוון – מיוסד על-כך שמציאות אלוהים מובנת מאליה. כל השאר לא היה כל-כך חשוב, כל השאר התאזן על-ידי זה. ואולי גם התבאר על-ידי זה. אבל לומר שאולי הוא בכלל איננו אלה מילים ריקות, לומר על מה שהוא הכי ישנו, שהוא היש, לומר עליו שאיננו. אם נניח, שהיית יכול עכשיו, לרגע, להוכיח לי זאת, הרי הייתי מוכרח – מיד קם וקופץ מהגג. (שם, עמ' 57-56).

יש בדבריו של שדה משום השפעה מדהימה אשר בסופה נותר טעם של אכזבה. זהו כמין אור קר ובהיר מאוד, הבא מפלאניטה אחרת. הוא מאיר את כל המציאות מנקודת-מבט אחרת וחדשה, אך מרוב שהוא כללי ונצחי, ומגייס את המוות כתשובה אחרונה לכל דבר – אי-אפשר להתחמם לאורו.

זוהי השקפת עולם שהיא יותר מספרות ופחות מדת. יותר מספרות במובן זה שאינה מכירה בכל תפקידיה האחרים של הספרות: החברתיים, הפסיכולוגיים, האסתטיים-לשמם, הלוקאליים, האפיים, העממיים וכולי. כל מה שאינו נבחן בפריזמה של הנצח – אינו בעיניו בגדר אמנות. כוחו ומפעלו של הסופר האמיתי יונקים לדעתו משורש כוחם של היטלר, ישו וג'ינגיס-חאן: שינוי פני המציאות. כל ספרות אחרת אינה אלא בידור. "הרוח, הספרות, השירה, אינם בעיניי, מנוגדים לפראות ולאלימות, ואינם, בעיניי, שותפים לשלווה ולסדר. בודליר, למשל, אמר שהמשורר הוא אוייב הציבור. במובן מסויים הצדק איתו. כלומר, הספרות לאמיתו-של-דבר היא עצמה כוח מהפכני, פראי, טבעי ואלים. אם איננה כך, איננה ספרות, אלא חומר-קריאה לאזרחים, ובתור שכזה איננה מעניינת אותי." (שם, עמ' 51).

השקפה זו היא יותר מספרות – כי היא מטיפה לגאולה, לשינוי ולדת חדשה. והיא פחות מדת משום שאין לה כלים לתרגם את המימד הנצחי של אלוהים לכל אספקט פרטי יותר של חיי ההווה. אור גדול של כוכב רחוק הוא פחות מפנס-כיס זעיר – כאשר עלינו לעבור בלילה חשוך סימטה אפלה.

שדה מודע כניראה על חוסר-יכולתו לגשר בין הכללים הגדולים של המציאות העל-אנושית והעל-היסטורית – לבין התופעות הקטנות של החיים קשי-היום. לכן העמיד שדה את בדידותו, סבלו, וקשי-יומו של יונה בן-דוד מול אבשלום, ומכאן הניסיון לאזן בספר השיחות את דבריו הקשים על אהבת הקאטאסטרופה – בדרך ההזדהות עם הסבל האנושי:

"לפעמים, כששתי עיניים חמות של נערה הביטו בעיניי, ראיתי גם עין שלישית מביטה בי, עין קרה, דומעת. ברור היה לי כי בכל גרגיר של אושר שאני נוטל לעצמי אני גורם עוול לכל מי שסובל." (שם, עמ' 87); ואותה מגמה מצוייה גם ב"החיים כמשל".

הפאתוס אשר לכתיבתו של שדה בא מפני שהוא מציב בפני עצמו מטרות ותביעות נעלות, מטרות שהן משורש "אי-הבנה אמיתית", אך אי-הבנתו האמיתית אינה עוזרת לנו בתיקון "ההבנות המזוייפות" שלנו. התיאולוגיה שלו מביאה בנו לכל היותר הלך-רוח של קוהלת, אך אין בה נקיטת עמדה פרטית מפורשת כלפי ההווה. ומדוע אין? באשר לפי שדה רק ביטולו של ההווה הוא שיקופו ומשמעותו האמיתיים (ובכך הוא הולך בעקבות השבתאים, שאמרו שביטולה של תורה הוא קיומה); על-כן דומה שאף הוא עצמו יכול להתחמם לאורו רק בספריו, וכל ניסיון שלו לצעוד אל מעבר לעולם ההרמטי שיצר, ולהתייצב לעומת המציאות היומיומית – נידון לכישלון, אם לא לגרוע מכך.

בסיאנס ספיריטואליסטי שעליו מספר שדה בסוף הספר, ושאותו ערך עם ידיד וידידה, מופיע סנאת, שהוא שנהאת המצרי, ואומר לשדה בין היתר – "נר לרגליך צדק," – "נכון פיענחת ודרך המלך פתוחה לפני פרי סרעפיך," ו"דרך יסורים טעמה איש חי טוהר בה."

שדה מוצא רמזים רבים בתשובות הללו ,ובאחרות, וגם הסבר לקשר אשר בין שמו בעל המקור המצרי – פנחס, לבין הופעתו של סנאת.

סיאנס זה מוטב היה לו שלא נתקיים מאשר נתקיים, באשר לא רק שהוא מעיד על סכנות של גלישה ועירפול בהשקפת-עולמו של שדה, כל אימת שהוא עוזב את גבולות העיצוב האסתטי ומנסה ליישמה לדרך-חיים מיסטית וספיריטואליסטית – אלא גם מעורר כמה ספקות חמורים בקשר למידת האינטגראציה, הלכידות הפנימית, של כל אותו עולם רוחני מרתק שהועלה בפנינו בספר ה"שיחות בחצות-לילה".

שהרי במוקדם או במאוחר עלול שדה להגיע לידי אותו איבוד כושר הבחנה, או הבחנה דואליסטית (האופיינית למשיחיות שקר) אשר לפיה כל אימת שהוא עצמו עורך סיאנס ספיריטואליטסטי יש בכך משום פעילות רוחנית אמיתית וחשובה, ניסיון להסרת הלוט מעל "הדבר כשהוא לעצמו", וגישוש בדרך להבנת הישארות הנפש אחר כלות הגוף, משום שהוא, שדה – עושה זאת, – ואילו כאשר אחרים עושים זאת – אין בכך אלא חלק מגילוייו המטמטמים של עולם האמצע, של השיממון והבידור, גם הבידור הספיריטואליסטי.

פח יקוש זה אורב לפתחו של שדה לא רק בניסיונותיו הספיריטואליסטים, אלא גם בהערכת עצמו לעומת הסביבה בהרבה תחומים אחרים. הניסיון להלך לאורה של "אי-הבנה אמיתית" יש והוא מסוכן וחובבני לא פחות מאשר ההליכה לאורה של "הבנה מזוייפת". בעלות שדה על דרך הספיריטואליזם כדי לחקור במה שמופלא ממנו, דומה שמיטשטשים הגבולות בין אי-הבנה לזיוף. וזו אולי הסכנה העומדת בפני כל אדם מאמין, אך חסר דת ריטואלית, טקסית, אדם שאינו מסתפק בהיותו פילוסוף או משורר וסופר, וגם אינו מסתגר בשתיקה נזירית, אלא מבקש להיות כמין פאוסט מודרני, ולחדור אל תוך סודות ההווייה בכל דרך שהיא, ולא רק בעזרת השטן, אלא גם בעזרת אלוהים מפוקפקים.

אהוד בן עזר: הרשימה "בחצות הלילה עם פנחס שדה" נדפסה במוסף לספרות "משא" של "למרחב" ב-6 ביוני 1969.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לילה טוב אהוד. קראתי זה עתה את ה"דואט" (הנפלא כרגיל) של פוצ'ו ואליהו הכהן (כהן גדול) בעניין הפיוט "סרגוסה סרגוסה יא מוחמד", ב"חדשות בן עזר" 870. אליהו הכהן מספר על תקליט ישן שהסתובב אז בארץ ובו שר יוסף שמידט את השיר האיטלקי "טיריטומבה".
אז כדי שלא ייגרע חלקו של אף קורא וייהנה אף הוא מן השיר ומן הביצוע של האיש האדיר הזה, הנה הקישור הגואל, שבו ניתן גם לחזות בשמידט וגם להאזין לשיר מחייה הסריסים הזה ובא לציון גואל ושנה טובה לכל עם לישראל:

* אף לא אחד מיותר מ-40 ספריו של אהוד בן עזר, בהם גם רבים לילדים ולנוער, אינו נכלל בתוכניות הלימודים בספרות בכל בתי הספר בישראל. מעניין איך התיכוניסטים היו מגיבים אילו נדרשו לקרוא ולהיבחן למשל על "השקט הנפשי", "הנאהבים והנעימים", שירי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", "ספר הגעגועים" או "מסעותיי עם נשים" [2013], שלא לדבר על "המחצבה" [1963] שמלפני חמישים שנה! האם גם אם היו לומדים את ספרי בן עזר היו התלמידים טוענים שהם משתעממים?

* קראנו ב"מעריב" של ערה"ש תשע"ד כי יותר מ-60% מהנשאלים בסקר, שעושה כותרות בעמוד הראשון – מאוכזבים מיאיר לפיד.

* מאוד הצטערנו כאשר מרינה מקסימיליאן בלומין הורידה את הבלומין משם משפחתה וזאת כי חוה בלומין היפה היתה אהבתו הגדולה של ברנר, שאותה השאיר מאחוריו כאשר נמלט מרוסיה ומשירותו בצבא הרוסי – וכאשר כבר ישב בלונדון, היא נרצחה בפוגרום על ידי רוצחים רוסיים שהתמחו בשחיטת יהודים.

* שלום אהוד, אני קורא את המכתב העיתי שלך בעניין רב, בהנאה ובאדיקות מזה זמן רב. מעולם לא כתבתי לך ועל כן אנצל את ההזדמנות בראש השנה כדי לאחל לך ולצוות המערכת שנה טובה והמשך עשייה מבורכת כפי שהיא עד כה. תודה רבה על הטקסטים הנפלאים ויישר כוח.

* איך איבדנו לוחם נועז? – המקרה אירע במהלך יום שבת בחודש אפריל בשנה שעברה, בעת טיול אופניים שערכו פעילי שמאל בבקעת הירדן. בסרטונים שתיעדו את האירוע נראה סגן מפקד חטיבת הבקעה מכה באמצעות רובה האם־16 שלו את אחד המפגינים בפניו. הסרטונים פורסמו יממה לאחר המקרה ועוררו סערה גדולה. שלושה ימים לאחר פרסום הסרטונים, החליט הרמטכ"ל, בני גנץ, על הדחתו של הקצין מתפקידו. מפקד פיקוד המרכז, האלוף ניצן אלון, ומפקד זרוע היבשה דאז, האלוף סמי תורג'מן, הודיעו לסא"ל אייזנר על ההחלטה והסבירו שמצאו "כשל ערכי באירוע".

במקביל להדחתו של סא"ל אייזנר במסגרת ההליך המשמעתי, נפתחה נגדו חקירת מצ"ח שבחנה את מעשיו בהיבט הפלילי. לאחר המקרה שובץ אייזנר בתפקיד מטה במרכז לאימוני יבשה בצאלים. בהתאם להודעה על הדחתו, הוא יכול היה לשוב למלא תפקיד פיקודי בשורות צה"ל אם ירצה בכך החל בשנה הבאה. ואולם, במסגרת הסדר הטיעון אליו הגיעו עורכי דינו של אייזנר עם התביעה הצבאית, הקצין צפוי לסיים את שירותו בצה"ל.

התביעה הצבאית הגיעה להסדר טיעון עם סמח"ט הבקעה לשעבר, סא"ל שלום אייזנר. אייזנר תועד בחודש אפריל בשנה שעברה כשהוא מכה בקת רובהו פעיל פרו־פלסטיני מדנמרק. הוא יואשם בסעיפים מקלים יחסית: חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות, והתנהגות שאינה הולמת. ["הארץ", ערב ראש השנה תשע"ד, 3.9.13].

* יופי! – כי מה זה מאות הרוגים בנשק כימי בפאתי דמשק לעומת מכה אחת של קצין ישראלי אמיץ בפניו של מפגין אנטישמי מנוול שבא במיוחד מדנמרק כדי לעורר פרובוקציות מצולמות בידי פלסטינים נגד "צבא הכיבוש הישראלי" (כך כתוב באנגלית בסרטון שעליו מסתמכת התביעה הצבאית נגד אייזנר) – בא לעורר בגדה.

סיום השירות בצה"ל!? עבודות שירות שיוטלו עליו!?

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,515 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,446 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל