גיליון מס' 872

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' תשרי תשע"ד 9 בספטמבר 2013

עם הצרופות: 1. של "חמש שנים על מיכאל עברו בגילגולים" מאת אליהו הכהן. 2. יצחק קצנלסון וכתיבתו לילדים ולנוער, ד"ר עדינה בר-אל. 3.  "מאה תפוחים חדשים" לאורה מורג.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך אורפז: פרקים [תמונות] מתוך קוריקולום. חלק שני. [ציטוט]. // יוסי גמזו: פִּשְרֵי תִּשְרֵי. // מיכל סנונית: שִׁיר בֵּין-יָבַּשְׁתִּי ("השד העדתי" שלי). // אליהו הכהן: "חמש שנים על מיכאל" עברו בגילגולים" [פרסום נוסף, שלם, לא ערוך; למעט הסריקה של השיר, הניתנת בצרופה המלאה]. // אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין. נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003, ופורסם מאז פעמים אחדות וללא שום שינוי. // יוסף דוריאל [ז"ל]: POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY  // רון וייס: אובמה מנהיג שקול ואחראי. // מתי דוד: מסורת הצביעות והבגידות של הלייבור הבריטי. // רות ירדני כץ: שנה טובה, תשע"ד. // יהודה דרורי: אסטרטגיה בגרוש... // אורי הייטנר: 1. "ככה". 2. צרור הערות 8.9.13.  // אודי מנור: הערה קצרה למאמר של אורי הייטנר על אבא קובנר. // משה גרנות: ילדות קשה וחניכה ארוכה, על ספרה של יעל קפיטולניק "סיפורים מתעוררים לחיים". // יוסי אחימאיר: אסד – בן מוות. // יוסף דלומי: "אם תרצו" – זאת לא אגדה. // נעמן כהן: צרעת נעמן והדמגוגיה של מוני דביר. // בן בן-עזר: לעניין שעון הקיץ. // מוּקֵי אֶלְדָּד: חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה תשע"ד. // דורון גיסין: גם הזיכרון כבר לא מה שהיה. // דרור אידר: 'כתב לו אלף בית – ולמדה' [ציטוט]. // מוטי בן-חורין: הצחוק כאסטרטגיה. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. על מלאכת הכתיבה, כיצד למדתי ממנו פתיחת רומאן. // ממקורות הש"י.

* * *

יצחק אוורבוך אורפז

פרקים [תמונות] מתוך קוריקולום

[פורסם במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" בעריכתו של זיסי סתוי ביום 9.4.1992, וכן ב"משא", עיתון "דבר", בעריכת פסח מילין ביום 24.2.95. כאן הנוסח המקורי והשלם]

חלק שני

האש והקארטושקס

איני יודע אם גילי המתקדם אשם בכך. אבל יותר ויותר אני חש צורך לגעת בדברים. לגעת ממש. העט הזול הזה שאני מחזיק כרגע בידי, נראה לי ממש פלא של הבריאה. נדמה לי שעכשיו אני מבין טוב יותר את שורתו הנפלאה של אבות ישורון: "לא השירה שבדברים כי אם הדברים שבשיר." אין צליינות אלא זו ההולכת אל הדברים. אין אהבה אלא זו העוטפת את הדברים. אין חוכמה אלא זו המוקרנת מן הדברים.

אני רואה לפניי איש המחזיק בידו האחת שני חלוקי אבנים ובידו השנייה צדף והוא מתבונן בהם כמו פראנציסקוס הקדוש בגולגולת. עם ההשתאות ועם שמחת הגילוי.

אתמול לפני השינה חשבתי שאולי האיש הזה הוא אני.

ואולי היה זה בחלום.

*

אני רוצה לומר דבר בזכות הנאיביות.

מי שאמר "כי האדם עץ השדה" לא התכוון לומר שהאדם עצמו דומה לעץ. קרוב לוודאי שאך לזאת הוא התכוון: כי האדם הוא אדם כשם שהעץ הוא עץ. הבריאה אינה משתעשעת בדימויים. והשופך את שיחו לפני בורא עולם, הלא הוא מבדיל בין בריה ובריה, ורואה כל בריה ובריה במקומה. והוא כאומר, אדם הוא אדם רק במידה שהעץ הוא עץ. והעץ הוא עץ רק במידה שהאדם הוא אדם. ושניהם שווי-ערך בבריאה.

ואתה, הקורא הנאיבי, אחרי שנטעו בך את ההאנשה המתחכמת של העץ אשר "כמו האדם הוא צמא למים"; ואף-על-פי-כן התגברת, והתבגרת, ורוחך הבשילה, והתקוממת נגד היוזמה הבלתי-נסבלת שבעצם הפיכתו של העץ לדימוי למצב האנושי; וחשת את התעתוע הרטורי שמיועד לנשא ולהחניף לך (בנוסח קיפלינג: "כי לך כל הארץ" וכו') – אחרי כל אלה התגברת, ויצאת לחופשי מאסורי היפה המאוהב בעצמו, ובעטת החוצה מתוך מעיך את זה העקמן היפה המתחפש לעץ המתחפש למים; ועמדת בפני הבריאה, אתה, כמו שאתה, בלי שום קישוט ויֶתר, ואך עם השתאות שקטה ומעוטת מילים; או-אז תוכל למצוא את עצמך אומר, יחד עם פנחס שדה: "שם ראיתי עץ." וזה-זה. זה בדיוק. גוף ולא דמות הגוף.  והוא עטוף בתוך גוף העולם. וזו צורת האהבה.

*

היה היתה התחלה. נאיבית להחריד. אך יפה מאין כמוה לשמש תשתית למה שקרוי תרבות. אמנם קצת סינתטית. אמנם קצת גנובה. אבל התמהיל כולו שלנו.

שירי ברכה צפירה. ריקודי ענבל. מוסיקה של נרדי, סתר, בן-חיים. "התרנגולים". ציור, שעדיין חיפש את נופי ארץ-ישראל. פרוזה, אמנם עילגת במקצת, אבל מחפשת את תבנית נוף מולדתה. שירה, שאינה מתביישת לצאת מתוך הקורקבן של עצמה ולחפש את "הדברים שבשיר".

מילת המפתח היא "לחפש". מילה שמבליעה את ההנחה הנאיבית, שאפשר גם למצוא. כדי כך נאיבית, שאינה יודעת שהיא נאיבית. וכשהיא יודעת, אינה רואה סיבה להצטדק.

עד שבא אדם אחד מחופש לארכי-צבר, עם כישרון שטני, ואחריו לגיון של מחקים, ו"צחק" אותה, את הנאיביות, החוצה מחיינו, בשתי מילים: "הו-הו!" –

והחל עידן ההתחכמוּת.

תעשיית הטוֹק-שׁוֹ בטלוויזיה היא האנדרטה המרשימה ביותר שהוקמה לזכרו. ובצלמו.

לעומתה, אפילו המקומונים מחווירים.

*

ישנו טיפוס אחד בספרות יידיש בשם בּוּנצי שווייג. נפש פשוטה ואילמת, שרוב ימיו עלי אדמות התהלך רעב ומעולם לא ביקש לעצמו דבר. כיוון שכך, כשהגיע למעלה, כגמול על צדקתו, נפסק שיותן לו כל מה שליבו חפץ.

ומה ביקש בונצי שווייג: פת לבנה מרוחה בחמאה.

זה מצחיק. זה נלעג. זה אפילו מקומם. אבל זה, איכשהו, ממקם אותך בגובה אחד עם הארנב והתולעת והשיח והעץ. במילה אחת: זה מחזיר אותך אל עצמך. ובליבך ברכה: מי ייתן ואזכה להתעלות למעלתו של הכסיל הזה. שלא אבקש לעצמי אלא מה שבאמת חסר לי, ואהיה תמים מספיק לדעת אותו דבר מהו.

*

ומשהו על "משבר אמצע החיים" שלי.

לקראת סוף שנות החמישים התעוררתי, "תועה אבוד ביער עב," וחיפשתי את דרכי.

כל הביטחונות נשרו: הנישואים, העבודה, תחושת השייכות, תחושת התכלית. אפילו מראה פניי ברח ממני. בחלומי אני מביט בראי, והראי ריק. ואני מקיץ נבהל. ואם היתה חסרה לי הוכחה מוחשית יותר שמצבי בכי רע, הנה הוכה גרוני בפצע רע ומכאיב, לבן כמו צרעת, שהפך את קולי לחרחור ואת ארוחותיי לגיהינום. ואחרי שלושים ימי אישפוז אומר לי ראש המחלקה:

"מצטער. איני יודע מה יש לך."

ואני אומר לו: "דוקטור. אני יודע."

עזבתי את הבית. עזבתי את הצבא. שכרתי חדר קטן שהיה מקודם חדר כביסה, בלילות כותב ובימים מחפש גאולה למצוקותיי בחוג לפילוסופיה שבאוניברסיטת תל-אביב. קאמי, סארטר, דאנטה, היו אז גיבוריי. והמורה לפילוסופיה, נערצי משולם גרוֹל.

תמים הייתי. אף שכבר עברתי את שנתי השלושים וחמש (השנה בה החל דאנטה לכתוב את "הקומדיה" שלו). לקח לי שישה חודשים עד שהתברר לי שלא שער אחד נפתח לפניי, כי אם שבעה: קאנט, הגל, קירקגור, מארכס, ניטשה, היידגר, סארטר – ואני אנא אני בא! ההתפלספות מתוקה, אף מהנה, אבל הצמא, הצמא לאיזו אמירה גואלת, חזק שבעתיים. חייב הייתי להודות, ואמרתי זאת בקול, שאין גאולה בפילוסופיה. ולכול היותר יש בה שעשוע אסתטי.

אבל משולם גרול, כופר אידיאולוגי ודתי עד מֵח עצמותיו, שהיה דן בכל פילוסוף בתורו כאילו הוא קדוש ומבשר, נעלב ממני והחוויר והטיח בי את המילים הבלתי נשכחות, שייעשו לי בשנים שיבואו לתמרור מאיר:

"אתה רוצה את הקארטוֹשקס, ולא את האש!"

*

זה היה מביך. זה היה נפלא. שלוש שנים – ומשולם גרול הוא כבר על ערש דווי (סיפרו שליבו נשבר לראשונה כאשר נודעו מפי חרושצ'וב הזוועות של סטאלין) – לקח לי להגיע להכרה שמורי צדק, וכתבתי לו מכתב של תודה והודאה: שהייתי שוטה ומבוצר ברציונליזם הנפוח שלי. אבל עכשיו אני מבין. שבעצם תמיד הייתי שם, ליד האש, ולא ידעתי. כי לא התשובות עיקר, כי אם השאלות. ולא המטרה, כי אם הדרך. ולא הגאולה, כי אם הכיסופים. ולא המקום עושה את הקדושה, כי אם ההליכה אליו. וכי גם בכפירתי, יש שאני חש כאילו יש תכלית כוללת מאחורי המטרות המעשיות של היומיום הקטן שלי. שגם הרציונליסט שבי חייב להודות שבאיזו פינה קטנה שבלב מסתתרת ערגה, אולי מבויישת מעט, אבל נוכחת מאוד, אל איזה אושר בלתי-ידוע, שקצה טעמו כאילו שמור עימי בזיכרון מאיזה חיים אחרים. וכבר קרה שבדרכי אל המכולת עצר אותי אדם ושאל אותי "לאן", ואני שמעתי את הקול מתוכי. ומה הַפְּעִימה שאני מחסיר בדרכי אל תיבת הדואר.

דברים אלה וכאלה כתבתי לו. ונודע לי מפי סטודנט שביקר אצלו יום לפני מותו, שהמכתב נתן לו שמחה-מעט. ואני, מן האש ההיא יצאתי אל מה שייקרא אחר-כך "הצליין החילוני".

*

שופנהאואר, כך מספרים, אהב לדבר על אפסות החיים, על שולחן מלא כל טוב. רבים מדברים בכיליון-נפש על האין הנצחי, רק כדי ללקק את העולם הזה בתיאבון מוגבר. אחרים, מתוך אהבת המוות, מקפצים מפורקן לפורקן, רק כדי להקיץ אל הבחילה הישנה.

אבל, ישנו גם מי שמתגרה בנצח מתוך תהום המצוקה. כאשר ברנר כותב "הה, נצח קר, מושיט אני לעומתך את לשוני החמה!" הוא מתגרה בנצח, הוא אינו מורד בו. הוא אינו רוצה לשנות את העולם, הוא רוצה לקדש אותו. אבל הוא עושה מהומות כאילו כדי לאלץ את "הנצח הקר" לרדת אליו. אין כל ספק באשר למי עדיף בעיניי אותו עריץ מסתורי, שאחד מתחביביו הוא להשתעשע בסבלם של קדושים. את ז'וסטין של המארקיז דה-סאד הוא היכה למוות ישר בליבה, וכך סיים בצורה הולמת חיים ששימשו שעשוע אכזרי בידי אדונים על פני האדמה.

הכוהן התמים בסרטו של בּוֹנוּאל, המבקש לעשות אך טוב והתוצאה היא תמיד אך רע; וכאשר בפרץ של זעם וייאוש הוא מקלל את אלוהים ומזמין את המוות ("אם אתה קיים, הכה אותי בברק!") אמנם נופל ברק מן השמיים, אבל הוא מכה אדם אחר שעבר שם לתומו. נדמה לי שאותו כומר פורץ בצחוק גדול, ואם אין הוא עושה כך (אולי זיכרוני מטעה אותי, ראיתי את הסרט לפני זמן רב), אנחנו הצופים עושים זאת בליבנו. צחוק רע, מורבידי, – אין ספק, האלוהים הזה שייך לספרו של דה-סאד.

אין אתה יכול להכחיש ששני הסיפורים – אמנם באמצעים גרוטסקיים – עושים אידיאליזציה של הרוע. הם בונים שיטה שלמה, אכזרית להחריד, אבל עיקבית, כמעט כעולמו של האינקוויזיטור הגדול. סאטירה? גרוטסקה? משל? כל זה נכון, אבל מעבר לכך שזהו עולם אלוהי, עם נצח ועם חוק, ורק דבר אחד חסר בו לחלוטין: החסד.

בעצם, שתי היצירות שייכות לאינפרנו של דאנטה, בהבדל זה שהבריות שבהן לא על עבירות הם נענשים, כי אם על ניסיונם התמים לקיים את אנושיותם בתוך עולם בלתי-אנושי. לאמור – אלוהי. כאן שום דבר אינו אבסורדי, הכול כאן רציונלי כמו מחשב, ואוטומטי כמו חילוף העונות. המחאה והגועל המזעזעים את ליבנו, לא נגד חולשות שבאדם הם מתועלים, כי אם נגד השיטה האלוהית. אין אתה יכול למרוד במי שאיננו, או שמסתתר מפניך. כלפי אלוהים כולנו פרנואידים, הכופר והמאמין במידה שווה – אבל עדיין אתה יכול להשתמש בנשקו אל החלש: לעשות לו פרובוקציות כדי לאלץ אותו לצאת. סרטו של בונואל כמו ספרו של דה סאד, אכן מוציאים אותו מסיתרו, אך ורק כדי להשאיר אותנו מוכים יותר משהיינו. אנחנו נתבעים לכניעה ללא תנאי. על עפר ואפר.

לא זו דרכו של אבירנו. הוא פרגמטיסט, הוא מוכן לסבול ולהקריב, אבל הוא רוצה תמורה במטבע קשה: חיים שיש להם משמעות. גם ברנר "מנסה" את אלוהים, אבל הוא עושה זאת בזירה שלו, דהיינו, של כל אדם: החיים הקטנים. ים של סבל ותסכול, אך פה ושם גם קצת תקווה ורחמים, ותמיד – היאחזות בחיים, בציפורניים, בכוחות אחרונים. אם יש כאן אלוהים הוא "אל מסכן חלכה" והוא עלוב כבריותיו. למעשה זה הוא שמנהל את מלחמתם בנצח הקר. ההתגרות כאן היא פאסיבית, הבריות כאילו היפנו את גבם לאלוהים. לא נבוא אליך לא בתפילות ולא בקבילות, כאן על הארץ אנחנו בודדים עם סבלנו, וכל מה שיש לנו זה איש את רעהו. זה יותר ממה שהוא מוכן לקבל. אדישותו הקוסמית מתחילה להתערער: מוכן הוא לקלוט את "לשונו החמה" של המורד, אבל להיות מסולק ממעמדו כביטוח-צד-שלישי בין אדם לחברו –הרי זו שערורייה! הייתכן שלפרובוקציה הברנרית יש תוצאות? בסופם של סיפוריו הגדולים מתחוללת מעין התבהרות חלקית: לא רק בנשמות, כי אם גם בטבע. לכאורה, דבר לא נפתר. המתים לא קמים לתחייה, מוכים לא זכו לישועת פתאום, וגם העתיד מעורפל כשהיה. ואין צריך לומר: שום אינות אינה יורדת ממרומיה לראות הכצעקתה. אבל איזו תחושה של יש-טעם-לייסורים, היא הנשארת לבסוף על לשונו של הקורא. וכן, טעמה של איזו ציפייה בלתי מפורשת.

*

ועוד דבר – עכשיו על הקארטוֹשקס.

על שלוחה של הר, בואכה זיכרון יעקב, ליד מדורה שבגמר הטיול השנתי, נער ונערה נוגסים מתוך קארטושקה חמה מאוד שהוציאו זה עתה מתוך הרמץ. הם נוגסים בה שניהם, לסירוגין, עד שנפגשות שפתיהם על בשרה הלבן של הקארטושקה, חרוכות ואוהבות.

אחר-כך ישירו עם כולם, בהתמוגגות רוסית: היא הופיעה יעלת חן / גיזרת תמר חטובת שן / בחורשה בגבעת השומרון...

פניהם מרוחות פיח, שיניהם גורסות פיח, והם משבשים את השיר באופן איום, והם יודעים שניהם, לפתע, והידיעה עוברת במבטים, כי יהיו באשר יהיו, בקיבוץ, במושב, או בעיר – הם יהיו שם יחדיו, עד זיקנה ושיבה, ולעולם, אבל לעולם, לא ייפרדו.

הם נפרדו, כמובן. כל אחד לדרכו. ולא נפגשו שוב. ועדיין, אחרי כל השנים, הקארטושקה ההיא בוערת בפיו וכאשר ננזף על-ידי מורהו הנערץ, שהפריד בין האש והקארטושקס בצורה כה אכזרית, וגם לאחר-מכן, אחרי שכתב לו את מכתב ההתרצוּת, לא שקטה רוחו. והוא ידע שאת עלבונה של הקארטושקה ההיא עתיד הוא לתבוע מרוחו של המורה. מעלתה של הקארטושקה ההיא הלא גדולה היא אפילו מן האש. שהרי יש בה את האש. ועוד יש בה גם את האדמה.

וכאשר, לימים, נתקל בציורו של ואן גוך "אוכלי תפוחי האדמה", הם היו לו מוכרים, האנשים שבתמונה, והוא חש שליבו יוצא אליהם.

בגלל הפשטות. בגלל הטבעיות. בגלל האינטימיות שאיננה נזקקת למילים. בגלל השתיקה המבורכת של האנשים הפשוטים ההם. בגלל החיספוס הנכון, שאינו מבדיל כמעט בין קליפת הפרי והאדמה, בין תפוחי האדמה ואוכליהם. ועם זאת תפוח האדמה שרוי במקומו והאדם שרוי במקומו, ואין כל ניסיון מופרך וחצוף להפוך את האחד לדימויו של האחר. ובגלל המשהו שמחזיק אותם ביחד, כבכף-ידו של הבורא. ובגלל התחושה שהם מסובים שם לסעודה אחרונה. לא יפים ומלכותיים ומתופארים לדורות הבאים, כב"סעודה האחרונה" של ליאונרדו, כי אם יפים בפשטותם הארצית, ברגע זה מכל הרגעים, שהוא, במובנו העמוק של הקיום, תמיד הרגע האחרון.

המשך יבוא

* * *

יוסי גמזו

פִּשְרֵי תִּשְרֵי

מִסְדַּר הַמְּפַקֵּד שֶל רַב-אַלּוּף תִּשְרֵי כְּבָר כָּאן הוּא

וְכָל הַחֲצָבִים שוּב מְדַגְּלִים פֹּה אֶת נִשְקָם

מוּל צֹהַב פִּגְיוֹנֵי קוֹצֵי הַקַּיִץ שֶזָּקַנּוּ

וְקֶשֶר-הַקּוֹשְרִים שֶל סְתָו צָעִיר סְבִיבָם נִרְקָם.

וּכְמוֹ בְּהִתְחַיְּבוּת בִּכְתָב שֶרַק עַל הַנְּיָר הִיא

אַךְ הָעֻבְדּוֹת כּוֹפְרוֹת בָּהּ וְצוֹלְפוֹת בָּה כְּפַרְגּוֹל

מַתְוִים תַּלְמֵי חֲרִיש אֶת תְּוַאי קַוָּם הַלִּינֵאָרִי

בְּעוֹד מַחְזוֹרִיּוּת הַטֶּבַע מַסְלוּלָהּ עָגֹל.

בְּעוֹד אוֹתָן אַרְבַּע עוֹנוֹת שֶל מִמְטָרִים וָחֹרֶב

שֶבַּקּוֹנְצֶ'רְטִי שֶל וִיוַלְדִּי מִתְנַגְּנוֹת בְּתוֹר

אָצוֹת בְּמִין מֵרוֹץ-שְלִיחִים בּוֹ סְתָו נֶחְלָף בְּחֹרֶף

וְהָאָבִיב בְּקַיִץ כִּי הַזְּמַן מוֹסִיף לַחְתֹּר

מִתַּלְאוּבוֹת לְדֶלֶף, מִשַּרְקִיָּה לְשַלֶּכֶת

וּמִטַּלִּית-שְחָקִים שֶכֻּלָּהּ תְכֵלֶת שֶל בְּרוֹקָד

לִשְחוֹר פַּרְוַת צַמְרָם שֶל עָבֵי-כְּפוֹר מֵהֶם נִתֶּכֶת

סוּפַת סַגְרִיר שֶתִּפּוּפָּהּ קְצוּב-הָאִבְחוֹת מֻרְקָד

עַל כָּל גַּגּוֹת עָרֵינוּ וּכְפָרֵינוּ כְּמוֹ בְּשֵבֶט-

חוֹבְלִים אַךְ בְּהָאִיר חַמָּה חָרְפִּית חֻרְשוֹת וָגַן

נִצְבַּעַת הַתּוֹחֶלֶת בַּיָּרֹק שֶל שְׂדוֹת הַנֶּבֶט

הַמִּסְתַּמְּרִים בְּמִילְיוֹנֵי פְּסִיגָיו שֶל הַדָּגָן.

כִּי כְּמוֹ בַּקַּבָּלָה שֶבָּהּ לְכָל צֵרוּף יֵש פֵּשֶר

שֶסּוֹד פִּעֲנוּחוֹ רַק לְיוֹדְעֵי הַחֵ"ן נִפְתָּר

תִּשְרֵי כְּמוֹ מְאוֹתֵת לָנוּ בְּקוֹד מֻצְפָּן בַּקֶּשֶר

בֵּין פְּרוֹזַת הַנִּגְלֶה לַלִּירִיקָה שֶל הַנִּסְתָּר

שֶאִם בַּסְּתָו חוֹבֶשֶת בִּרְטִיּוֹת לַחוֹת שֶל רוּחַ

קְרִירוּת הָעֲרָבִים אֶת כְּוִיּוֹתָיו שֶל הַשָּרָב

סִימָן שֶיֵּש עוֹד זִיק תִּקְוָה לַנֶּפֶש שֶצְּרָרוּהָ

כָּל חַמְסִינֵי הָאַכְזָבוֹת וְהַיֵּאוּש הָרָב.

וְאִם לֵילוֹת תִּשְרֵי כְּבָר מַדִּיפִים כְּפַּרְפוּמֶרְיָה

בָּשְׂמֵי גּוּיָבוֹת וְאֶתְרוֹג וְרֵיחַ הֲדַסִּים

סִימָן שֶיִּתָּכֵן כִּי עוֹד צְפוּיָה לָנוּ גָלֶרְיָה              

שֶל רִגְעֵי אֹשֶר מַפְתִּיעִים כְּמַעֲשֵׂי נִסִּים.

סִימָן שֶנִּיחוֹחֵי פְּרִיחַת הַפַּרְדֵּסִים הֵם רֶמֶז

לֹא רַק לְצוּף הַפְּרִי בְּעֵת שֶיִּעוּדוֹ יֻגְשַם

כִּי אִם אוּלַי גַּם לְאוֹתָהּ אֵנֶרְגִּיָּה זוֹרֶמֶת

בֵּין לְבָבוֹת צְמֵאִים לְאַהֲבָה בְּהִפָּגְשָם.

וּמִשּוּם כָּךְ אַשְרֵי מִי שֶפִּשְרֵי תִּשְרֵי נִגְלִים לוֹ

וּמִשּוּם כָּךְ חָשִים יוֹדְעֵי הַחֵ"ן שֶל חֹדֶש זֶה

שֶכְּמוֹ הַיָּם הַמְּשַגֵּר לַחוֹף גַּלִּים-גַּלִּים לוֹ

כָּךְ מִתְרַפֵּק עַל כִּסּוּפָיו לִבֵּנוּ הַהוֹזֶה.

וּכְמוֹ שֶיֵּש שֶקֶּצֶף גַּל פּוֹלֵט אֶל הַיַּבֶּשֶת

בַּקְבּוּק חָתוּם וּבוֹ מִכְתָּב נִשָּׂא מִמֶּרְחַקִּים

כָּךְ יֵש שֶגַּם תּוּגַת הַצִּפִּיָּה הֲכִי נוֹאֶשֶת

זוֹכָה פִּתְאֹם לְמָה שֶלּוֹ כֻּלָּנוּ מְחַכִּים.

* * *

מיכל סנונית

שִׁיר בֵּין-יָבַּשְׁתִּי

("השד העדתי" שלי)

אָבִי טָוַוה אוֹתִי עַל קַו

אֵירוֹפָּה  הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן.

אַנְטְוֶורְפֶּן עַל יָהָלוֹמֶיהַּ

נֶחְשְׁבוּ בְּעֵינָיו כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם

לְעֻמַּת רֵיחַ הַבֹּשֶׂם

שֶׁל בִּצּוֹת עֵמֶק חֶפֶר

שָׁם נָטַע אוֹהָלוֹ.

מֵאָז אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת מַשָּׂא אַשְׁמָתוֹ

עַל גַּבִּי, דּוֹר שֵׁנִי

בְּחִיּוּךְ אֵירוֹפֵּאִי עָצוּב

וְשִׁירָה נוֹכְרִיָה.

* * *

אליהו הכהן

"חמש שנים על מיכאל" עברו בגילגולים

[פרסום נוסף, שלם, לא ערוך; למעט הסריקה של השיר, הניתנת בצרופה המקורית]

שנת הלימודים החלה. תלמידי כיתות א' שרים בגאון את "חמש שנים עברו על דן".

הגננות המתרפקות על השיר נעים הלחן, אינן מתמוגגות מהמילים "בטל ישב מעבודה, חופשי מלימודים", המרמזות כי בעצם בהיותם בגן לא למדו הילדים דבר אלא רק השתעשעו ורקדו..

כיצד נולד שיר זה, אלו גלגולים הוא עבר ומה היו צעדיו הראשונים בארץ?

צלילי הלחן נשמעו לראשונה בארץ בסוף שנת 1911. באותה שנה התיישבה קבוצה של חברי "השומר" על אדמת מרחביה. זאת הייתה תקיעת היתד הראשונה של ההתיישבות היהודית באדמת עמק יזרעאל. אחד מאנשי החבורה הזאת, השומר מרדכי יִגָּאֵל, שרכב על סוסו בעת סיור של שמירה בעונת הקציר, הותקף ע"י תשעה מערביי הסביבה רכובים על סוסיהם, ובתרגיל של הסחה הצליח להיחלץ מהם ואף לפגוע בשלושה מהם.

השומר יגאל אמנם נאסר ונכלא, אך התקרית עצמה נתפשה כמעשה גבורה שעורר הדים רבים ביישוב. הסופר אהרון ראובני, שנילווה אל אנשי "השומר" בגליל, חיבר בהשראת האירוע "שיר ערש של שומר", המאחל לילדי העמק שכאשר יגדלו יהיו אמיצי לב כמו השומר יגאל.

ראובני, איש העלייה השנייה, חבר בתנועת "פועלי ציון" היידישיסטית ואחיו של מי שהיה לימים נשיא המדינה השני יצחק בן צבי, חיבר את השיר בעקבות שיר ביידיש ותוך זמן קצר מצאו את עצמן אמהות מכפר תבור, יבנאל ובית גן שרות לעולליהן את השיר בלחן המוכר לנו היום כלחן השיר "חמש שנים".

שמונה בתים היו לשיר. להלן שלושת בתי השיר הקשורים באירוע, והם הבתים האחרונים בשיר. תרגם לעברית - אוריאל אופק.

ראובני, יליד פולטבה שבאוקראינה, הסתייע בכתיבת שירו בשיר שהכיר לפני שעלה לארץ. הוא יצק את מילותיו לתוך תבנית של שיר ערש ("וויגליד") נודע ביידיש מאת יוס'ל גויכברג, הפותח בבית הבא:

ראובני שאל משירו זה של גויכברג את שלושת הבתים הראשונים, ועליהם הוסיף חמישה בתים מפרי עטו המתייחסים לשומר יגאל ולאירוע בעמק.

לכאורה, ניתן היה לראות בשיר הערש ביידיש את המקור ללחן השיר. אולם על פי עדויות שבידי, שיר הערש ביידיש בעצם שאל את לחנו מלחן שקדם לו של שיר רוסי בשם "תפילה", שחיבר המשורר מיכאיל לרמונטוב בשנת 1837. לרמונטוב היה המשורר הרוסי שהטביע את חותמו על השירה העברית בימי חיבת ציון ואחריה יותר מכל משורר אחר.

זה היה השיר המוקדם ביותר שהושר בלחן המוכר לנו מהשיר "חמש שנים", עוד במאה התשע עשרה. הנה לפנינו השיר בתרגום מרוסית של המשורר דוד שמעוני:

תְּפִלָּה

בִּשְׁעַת חַיִּים מָרָה, קָשָׁה,

עֵת בִּי הַלֵּב יִדְוֶה,

תְּפִלָּה טְמִירָה אָז אֶלְחֲשָׁה,

אָז אֶלְחֲשָׁה עַל פֶּה.

בְּצֵרוּפֵי נִיבִים חַיִּים

צָפוּן מַרְפֵּא נֶעְלָם,

וִיפִי קְדֻשָּה, יְפִי פְלָאִים

נוֹשֵׁם בְּצִלְצוּלָם.

יִגַּל מַשָּׂא מִלֵּב נִדְכֶּה

וְהַסָּפֵק יֶאֱזַל.

וְשׁוּב אַאֲמִין וְשׁוּב אֶבְכֶּה

וְקַל כָּל כָּךְ, מַה קַּל.

שירו של לרמונטוב תורגם לשפות רבות, ביניהן הונגרית, ועל פי עדות של פנחס הררי – שפיץ, יליד הונגריה, המצויה בידי, נהגו נוצרים בהונגריה לשיר את שירו של לרמונטוב בלחן זה בבית קברות, לנוכח מצבות יקיריהם. "כשהגעתי לארץ" – סיפר לי הררי – "הופתעתי מכך שלחן עצוב של שיר שהושר בבתי עלמין הודבק בארץ לשיר ילדים שמח".

מתי, אם כן, נצמד הלחן הרוסי-יידישאי הזה לשיר עברי ארץ ישראלי?

הגרסה העברית הראשונה שהושרה בארץ לצלילי לחן זה, נכתבה על ידי משה דפנא, מורה במושבה גדרה, בהשראת שירו של אהרון ראובני.

דפנא הצטרף למתעדי עלילות השומר יגאל במרחביה.  הוא חיבר לילדי העמק שיר בשם "עם שחר עורה ילד חן". גם הוא כמו ראובני הושפע משירו של גויכברג ביידיש, אך בעוד שירו של ראובני היה שיר ערש, דפנא חיבר שיר השכמה. דפנא הסתפק בארבעה בתים לעומת שמונה בשירו של ראובני, ושילב בנוף השיר את הר התבור הסמוך.  את שמו של השומר יגאל לא הזכיר במפורש, אך במובלע מופיע יִגָּאֵל בצירוף: "ארצו יִגְאַל".

עִם שַׁחַר עוּרָה יֶלֶד חֵן,
אַבָּא יָבוֹא מִיָּד.
עִם לֵיל נִפְתַּל וַיּוּכַל לוֹ
עַל מִשְׁמַרְתּוֹ עָמַד.

סָפוּג טַל-בֹּקֶר הוּא יָבוֹא,
לִבּוֹ עֵר, רַעֲנָן.
הָאוֹר גוֹבֵר, רְאֵה, יַלְדִּי,
תָּרֹן צִפּוֹר בַּגָּן.

הַסְכֵּת, שִׁיר זֶה חָדָשׁ כֻּלּוֹ,
מִזְמוֹר לִבְנֵי הַדְּרוֹר.
עַל סוּס קַל טָס אָבִיךָ שָׁם
מֵאֵצֶל הַר תָּבוֹר.

וּלְמַד, יַלְדִּי, שִׁיר-פֶּלֶא זֶה,
שִׁיר דּוֹר כֻּלּוֹ זַכַּאי,
בְּעָמָל וָאוֹן אַרְצוֹ יִגְאַל –
יִפְעַל, יִגְבַּר וָחַי!

לשני השירים האלה הייתה השפעה על השמות הפרטיים שהוענקו אז לילדי הארץ. בעקבות שירו של ראובני העניקו הורים לבניהם את השם יִגָּאֵל, ושירו של דפנא עודד רבים לבחור בשם יִגְאַל.

מנהל בית הספר בסג'רה שלמה ויינשטיין החליט לשבץ את השיר "עם שחר עורה ילד חן"  בתוך מחזה לילדים בשם "השובב", שחיבר לתלמידי בית ספרו. הצגת הבכורה נערכה אמנם בסג'רה, אך בעקבות הצלחתה סובבה ברחבי הארץ ובכך תרם ויינשטיין להתפשטותו המהירה של השיר.

הזמרת הראשונה שהקליטה את השיר הייתה טובה פירון, מי שהתפרסמה בארץ עוד בהופעותיה בתיאטרון הסטירי "הקומקום".

תחנה נוספת בדרכו של הלחן, עוד טרם הוצמד לשיר "חמש שנים", הייתה כאשר חיבר המשורר יצחק קצנלסון שיר ילדים עם פתיחה דומה ל"עם שחר":

עִם שֶׁמֶשׁ קוּמָה יֶלֶד חֵן,
וְאֶל הַמִּזְרָח פְּנֵה.

הַשֶּׁמֶש עוֹלֶה צַח וַזָךְ,

כָּמוֹהוּ בְּנִי הֱיֵה!

זה היה גלגול נוסף של הלחן הרוסי – יידישאי שהותאם למילים עבריות.

רק כעבור שנים אחדות, חיבר המשורר יצחק קצנלסון את השיר "חמש שנים" וקרא לו בשם "הפרידה".

הנוסח המקורי של השיר מוצג בזה עם ציור נילווה, כפי שפורסם במקראה "לשון וספר" שערך יעקב פיכמן, אחת מסדרת מקראות לבתי ספר שהחלה להופיע בשנת תרפ"ד (1924). מילות השיר אינן זהות לאלה המושרות כיום, שכן כשהשיר פורסם לראשונה, לא הותאמה לו עדיין מנגינה כלשהי.

מי שהלחין לראשונה את הנוסח הראשוני של השיר "הפרידה" היה המלחין יואל אנגל. הוא עשה זאת בשנת 1923 בעת שהותו בגרמניה. את המילים והלחן, שאינו מוכר היום, הוא פרסם בשירון "שירי ילדים" שנדפס בלייפציג ויצא בהוצאת "יבנה" ירושלים, מטעם קבוצת המנגן במוסקבה. היה זה שירון מהודר, שבשערו נדפס ציור צבעוני יפהפה, מעשה ידי ליאוניד פסטרנק, אביו של המשורר בוריס פסטרנק. הוא כלל תשעה שירי ילדים, הראשון ביניהם – "הפרידה".

(העתק השיר מהשירון, נמצא בצרופה המלאה של "חמש שנים")

השיר בלחן זה שודר בהשמעת בכורה מפי גיתית שובל, במסגרת פינה במועדון הזמר שהגשתי בשנת 1981 בבית המורה בתל אביב.

ההצלחה לא האירה פנים לשיר בלחנו של אנגל. הוא לא נקלט בגני הילדים, שלא כמו שירי ילדים אחרים של אנגל (נומי נומי ילדתי, גשם גשם משמים, בא האביב) שזכו לתפוצה רבה. נראה כי גם המילים שחיבר קצנלסון היו זקוקות לרענון מה, כדי שתיקלטנה על ידי ילדים.

מתי ועל ידי מי שונה השיר "הפרידה" לנוסח המוכר ומושר כיום?

על פי גרסת לוין קיפניס, כפי שמסר לי, מי שנטל על עצמו לעדכן את נוסח השיר היה המשורר משה דפנא.  דפנא פישט את הניסוח, נמנע מעברית מסורבלת שעלולה הייתה להקשות על הילדים, והציב תחתיה לשון שוטפת וקליטה. הוא התאים לשיר את הלחן של שירו שלו "עם שחר עורה ילד חן".

ואכן תוך זמן קצר נקלט שירו המעודכן של קצנלסון בכל גני הילדים.

רק את שם הילד לא שינה דפנא: הוא השאיר על כנו את השם מיכאל. כך סיפר לי קיפניס, שהיה גם מי שהכניס את הנוסח החדש של השיר למקראה "ספר הכיתה ב'". את המקראה הוציא קיפניס בשיתוף עם ז. אריאל בהוצאת שטיבל בראשית שנות השלושים:

חָמֵשׁ שָׁנִים על מִיכָאֵל,
עָבְרוּ בְּרִקּוּדִים.
בָּטֵל יָשַׁב מֵעֲבוֹדָה,
חָפְשִׁי מִלִּמּוּדִים.

שְׁלֹשָׁה הָיוּ לוֹ חֲבֵרִים:
נַבְחָן שֶׁבַּמְּלוּנָה,
חָתוּל שָׁחֹר – רַבִּי לָקִיק
וּבַשּׁוֹבָךְ יוֹנָה.

חָמֵשׁ שָׁנִים וּבַשִּׁשִּׁית
אֶל חֲבֵרָיו קָרָא:
שָׁלוֹם נַבְחָן, שָׁלוֹם לָקִיק
שָׁלוֹם יוֹנָה צְחוֹרָה.

אֶל בֵּית הַסֵּפֶר אֵלְכָה לִי
אֶלְמַד יוֹם יוֹם עַכְשָׁו.
חַכּוּ עַד כְּלוֹת הַלִּמּוּדִים
שׁוּב נִשְׁתַּעְשַׁע יַחְדָּיו.

מי יזם את שינוי השם מיכאל לדן – אין יודע.

לכאורה, הסיבה לחילופי השמות הייתה שיפור החריזה . מיכאל לא תאם לחרוז בשיר, ואילו דן/עבודה היה חרוז משופר יותר. אך זוהי סיבה משנית. סביר יותר ששינוי זה התרחש כחלק ממגמת ה"דינדון" שהשתלטה על שירי הילדים בארץ בשלהי תקופת היישוב.

מסתבר, שהחל מהמחצית השנייה של שנות השלושים ועד הקמת המדינה, התפרסמו בארץ בזה אחר זה שירים שבהם כיכב ילד בשם דן: "דן עוד לא מלאו לו שבע", "דנה'לה אכול את הבננה'לה", "שמי הוא דני דן, דני הקטנטן", "אמא אמרה לי: דני".

המניע לתופעה זו היה ככל הנראה הרצון לאפיין את ילדי הארץ בשם פרטי רענן וקצר. השם המקראי דן הוא אמנם שם ישן נושן, אך בפועל הוא היה שם חדש. עובדה היא שבשנות הגלות הארוכות לא נקראו ילדים יהודים בשם דן. השם היחיד מתוך שנים עשר השבטים שהדירו אותו מרפרטואר השמות של ילדי ישראל היה דן. אפילו בני יעקב המקוללים שמעון ולוי ("כלי חמס מכרותיהם, ארור אפם כי עז") זכו שייקראו ילדים על שמם, אך לא תמצא אל נכון, באלפיים שנות גלות, חכם יהודי שנקרא רבי דן. אולי בגלל הדימוי השלילי שבברכת יעקב: "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס וייפול רוכבו לאחור".

שינוי שם גיבור השיר ממיכאל לדן, הפך אפוא את השיר "חמש שנים" שנכתב בלודז', לשיר ארץ ישראלי, צברי. דני הוא, כידוע, ילד גיבור ונבון, שאיננו בוכה אף פעם. בעצם, הוא ממשיכו של יגאל השומר, גיבור האירוע בעמק בראשית המאה העשרים, שהפיל לאחור את תוקפו בעת שרכב על סוס.

לא נוכל לסיים רשימה זו ללא אזכור שורות אחדות מתוך שירה של נעמי שמר "בראשון לספטמבר" שבו היא מתייחסת אל השיר:

יֵשׁ שִׁיר אֶחָד עָצוּב

שֶׁאֲנִי זוֹכֵר מִזְּמַן,

עוֹד מִלִפְנֵי הַחֹפֶשׁ

עוֹד מִסּוֹף הָגָּן:
חָמֵשׁ שָׁנִים חָלְפוּ

עַל מִיכָאֵל אוֹ עַל דָּן.

אוּלַי תַּגִּידוּ

מַה כָּל כָּךְ שָׂמֵחַ כָּאן?

אחתום במילים אחדות על מחבר השיר יצחק קצנלסון:

מאות שירים פרסם יצחק קצנלסון בעשרות הספרים שהוציא, ביניהם מקראות לבתי ספר, אסופות שירים, מחזות וחזיונות, סיפורים ואגדות.

הוא ביקר בארץ פעמיים, בשנים 1925 ו 1934, וזכה לשמוע את שיריו "יפים הלילות בכנען", "גילו הגלילים", "רוח עצוב" ו"יהודים מרקדים" מושרים בכל מקום שביקר בו.

בביקורו השני, שחל בחגיגות מחצית היובל לתל אביב, הוא חיבר המנון לתל אביב, ובו טבע לראשונה את המונח "עיר לבנה" לתל אביב. בשהותו בעיר ירד לרחוץ בחוף הים, נסחף על ידי הגלים הסוערים וטבע. ברגע האחרון ניצל ע"י מתרחצים שמשו אותו מן המים והחזירו נשימה לאפו.

בימי מלחמת העולם השנייה, הופרד ממשפחתו, ובתנאי מצוקה חיבר עשרות יצירות, שירים ומחזות, ביניהם הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג" שכתבה ביידיש. בינואר 1944 השלים את הפואמה והצפינה במקום מחבוא, וב-3 במאי אותה שנה נרצח באושוויץ.

* * *

לעמרם היקר

ברכות ליום הולדתך ה-75

שתזכה בבריאות ובנחת בכל שאר ימי חייך

מאחלת לך המשפחה

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003, ופורסם מאז פעמים אחדות וללא שום שינוי!

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין יילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.

ואם יהיה שלום-כביכול, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

* * *

יוסף דוריאל

POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY

אהוד בן עזר היקר,

כל הכבוד על מאמרך "בעתיד הנראה לעין" ["חדשות בן עזר", 10.2.11, גיליון 616], בו בנית פרדיגמה מדוייקת על עתיד האנושות בטווח "הנראה לעין".

חבל שאינך יכול להעביר סמינר מתאים למימסד המודיעיני שלנו, שהוכיח בוּרוּת מוחלטת במישור זה, החל מכישלונו המונומנטאלי במלחמת יום הכיפורים ועד לפיגור של שבע שנים בפיענוח פרדיגמת ההתנהלות של יאסר ערפאת, שכל בר-דעת יכול היה לחשוף תוך שנה מהסכמי אוסלו.

מה שנעלם מעיניך (כמו מעיני רבים אחרים) זה – תהליך התפתחות הדת החדשה באמריקה, שעומדת להרוס את מעמד מנהיגותה בהגנת  העולם החופשי. זוהי דת ה-PC שאני קורא לה – POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY – התקינות הפוליטית הצבועה, שמפיצה אידיאולוגיה חולנית המטיפה לשנאה עצמית של הציוויליזציה המערבית לטובת העמים "המקופחים".

הייתי עד להתחלת צמיחתה באקדמיה האמריקאית, עם פרופסורים ודוקטורנטים שהתמסרו להפצתה – עד שהשתלטה על ציבור גדול של בוחרים נאורים במפלגה הדמוקרטית. הופעת הנשיא האנטי-אמריקאי חוסיין אובמה היא רק תוצאה מהצלחת הדת החדשה. בספרי "ללמוד מהחיים" ניסיתי לתאר את תופעת אובמה לא כהצלחתו של כסיל להגיע לפסגת השלטון אלא – כתוצאת אובדן שיקול הדעת הרציונאלי של אוכלוסייה גדולה שבחרה בו. כך, שגם אם אובמה לא ייבחר מחדש, יש לנו עניין עם סכנה של מפולת תרבותית בעולם המערבי, שאם לא יקום כוח לעצור אותה נראה יותר ויותר מנהיגים מסוגו של אובמה וחבורתו מובילים את תרבות המערב לאבדון.

בברכה,

יוסף דוריאל

* * *

לבת-אל היקרה

ברכות ליום הולדתך ה-29

ולעתיד נפלא

שלוחות מכל המשפחה

שהרי אַת מגדלת את ליאם

החִימֵש של יהודה בן עזר ראב

* * *

רון וייס

אובמה מנהיג שקול ואחראי

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר מתעלם במאמרו "פרופסור גמור" (גיליון 871)מהעובדה שהיציאה של צה"ל מרצועת עזה היתה חד-צדדית ובוצעה כך שהרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן לא הפיקה שום תועלת מנסיגה זו. היציאה החד-צדדית חיזקה את החמאס שהשתלט בהפיכה צבאית על רצועת עזה. התוצאה היתה ירי רקטות על ישראל.

כל אלה המבקרים את ברק אובמה ומכנים את מדיניותו כחולשה,רפיסות זגזוג וכו', אינם מבינים דבר. אובמה המשפטן החליט כבר בתחילת כהונתו שמדיניותו תתבסס על חוקיות בינלאומית ושיתוף פעולה בינלאומי. מבחינת אובמה ארה"ב איננה מרכזיה 100, ואינה חייבת להגיב מיד לכל דרישה להתערבות בכל סכסוך בפאתי תבל. לכן העדיף שבריטניה וצרפת יתקפו בלוב כשארה"ב בעמדת גיבוי.

במאלי, העדיף שצרפת תשלח חיילים להילחם בכוחות אל-קאעידה.

לגבי סוריה קבע קו אדום – איסור על לוחמת גזים רעילים. כשהאיסור הופר באופן בוטה, ציפה אובמה לשיתוף פעולה לוחמתי לפחות מצד בריטניה וצרפת. הפרלמנט בלונדון הצביע נגד התערבות מלחמתית בסוריה. מדינות ערביות שתומכות במורדים בסוריה, לא מוכנות לשלוח צבא לסוריה להילחם בצבא הסורי (כפי שעשו במלחמת המפרץ הראשונה נגד הצבא העיראקי). יתר על כן, סקרי דעת קהל בארה"ב מראים שרוב הציבור האמריקאי מתנגד לתקיפה בסוריה. במצב זה אובמה החליט שהוא זקוק לאישור הקונגרס על שני בתיו, כדי שההחלטה על תקיפה בסוריה תהיה מגובה ע"י כל אזרחי ארה"ב המיוצגים ע"י נציגיהם בקונגרס. אחרי אישור הקונגרס תתבצע התקיפה בסוריה. יתברר שנשיא ארה"ב ברק אובמה הוא מנהיג שקול ואחראי שלימד את בשאר אסד לקח מרתיע שימנע מתקפת גזים רעילים בעתיד.

רון וייס

רמת-גן

* * *

מתי דוד

מסורת הצביעות והבגידות של הלייבור הבריטי

מנהיג הלייבור,  אד מיליבנד (יהודי), הוביל את מפלגתו בפרלמנט הבריטי, להתנגד לתקיפה בסוריה.  היה זה מפגן של צביעות המאפינת את הלייבור.  שרי הלייבור שהיו חברים בממשלתו של טוני בלייר, שהובילה את בריטניה למעורבות במלחמת עיראק, עלו הפעם לנאום נגד המעורבות בסוריה.

הלייבור הנוכחי אוהב לשנוא את בלייר, שהוביל את המפלגה לשלטון, במהלך ניצחונות בשתי מערכות בחירות מול השמרנים. בלייר הוביל את המפלגה מכישלונות לניצחונות, בזכות "הלייבור החדש".  הוא הוביל את המפלגה משמאל קיצוני שכשל – למרכז פוליטי שניצח.  ואילו עתה הלייבור הנוכחי חוזר אל השמאל הקיצוני ונותר באופוזיציה.

הלייבור הנוכחי בגד בבן-בריתו ההיסטורי, באובמה האמריקאי. הלייבור בגד במנהיג מפלגתו לשעבר, טוני בלייר, למרות הצלחתו.  היה אפשר לצפות מהלייבור שלא יכשיל את ממשלתו של קמרון השמרני, לאחר שהוכח כי אסד השתמש בנשק כימי מיספר פעמים – ויתמוך באובמה ובתקיפה בסוריה. ניתן היה לצפות שמפלגה הדוגלת בעקרונות הומאניים סוציאליים ומוסריים תתמוך בהענשת אסד על שימוש בנשק להשמדה המונית, למען הצלת מיליוני אזרחים סורים אומללים.

הלייבור בהנהגתו של מיליבנד איבד את שיקול הדעת ההומנאי והמוסרי לטובת חשבון נקמנות פרימיטיבית ופוליטית נגד הממשלה השמרנית.

* * *

רות ירדני כץ

שנה טובה, תשע"ד

שנה טובה לך יאיר לפיד. ברגע זה של החיים אתה חבול ופצוע, זה היה צפוי. החיטוט בחייך הפרטיים מאז שהיית בגיל 0 הוא זנותי. מה אכלת, עם מי אכלת, מה לבשת  ובאיזה צבע. מזכירים לנו כל הזמן שאין לך תעודת בגרות, ושפעם עישנת חשיש.

 אז אין לך תעודת בגרות ופעם עישנת חשיש. 

פעם עיתונאי מטומטם שאל את נשיא צרפת לשעבר, פרנסוא מיטראן, "האם זה נכון שיש לך בת מחוץ לנישואין?"

מיטראן השיב: "אז מה?" פה נגמר הראיון.

עיתונאים קטנים אנחנו לא חסרים, וגם אנשים שפגשו אותך בדרך ומבקשים להרע לך גם כן לא חסרים. אילו היינו מחטטים בחייהם, היינו מגלים בקלי קלות טונות של חטאים שחטאו. הם מדלגים על תרומתך ועשייתך בתחום התקשורת, הספרות, השירה, העיתונאות, התיאטרון והקולנוע. הם המומים מזכך שזכית ב-19 מושבים.

יאיר לפיד, כאשר הצהרת אז שאתה מתכוון להיכנס לפוליטיקה, הצעתי לך ברשימה שהתפרסמה במכתב העיתי של אהוד בן עזר שתלבש חליפת שריון כי כל מי שיש לו אינטרס ינסה להכות ולהשפיל אותך, וזה מה שקורה. זה יעבור, תמשיך במה שאתה מאמין, תמשיך להאמין במה שאתה מאמין, תשנה, תקדם ותראה לכל המאוכזבים שהם מיהרו להתאכזב.

שנה טובה לכם החרדים שמשרתים בצבא, שיוצאים לעבודה ומשלמים מיסים. שתהייה לכם שנה נהדרת. אני רואה אתכם בעירי אוכלים במסעדות ושותים קפה בבתי-הקפה עם הנייד ביד. שירבו כמותכם.

שנה טובה לכם עובדי הנמלים. שתדעו: אלימות, בריונות ושחיתות שמלווה אתכם שנים רבות לא תעזורנה לכם יותר מפני שאנחנו פשוטי העם מאסנו בכם. אני מייחלת שבשנה זו החדשה הבאה עלינו לטובה, תתעשתו ותעשו הכול כדי שתיפתח תחרות, שיבנו עוד נמלים ואתם תתנו יד למהלך זה.

אותה ברכה לעובדי חברת החשמל.

שנה טובה לכל המזרחים שמרגישים מקופחים ומופלים. תפסיקו ליילל ולבכות ותתחילו לעשות לעצמכם. תראו לעצמכם שגם אתם יכולים להתאמץ, ותפסיקו להאשים את כולם חוץ מכם. אני מכירה אנשי שוק שהסבא פתח באסטה, הילדים הרחיבו והנכדים כבר לא בשוק. הם בעלי תארים אקדמיים שהשתלבו בחברה וממלאים תפקידים בכירים. שתהייה לכם שנה של התעוררות.

שנה טובה לעשירי המדינה. כן, אני מאחלת לכם שנה טובה. אתם מפרנסים מאות אלפי משפחות, בלעדיכם אין מדינה. תרוויחו מיליונים ועוד מיליונים, אבל תפסיקו לחגוג על גבינו.

את הרבנים של הישובים בארץ אין צורך לברך בשנה טובה מפני שכל שנה שלהם היא מאוד מאוד טובה. משכורות העתק שהם מקבלים + הטבות + עבודות נוספות עושה להם כל שנה שנת דבש. אפילו אלוהים שלהם כועס כי המשכורת שלו הרבה יותר קטנה.

לבסוף שנה טובה לך אהוד, לכל כותביך, קוראיך ולכל מי שאנחנו מוקירים, מעריכים ואוהבים.

* * *

יהודה דרורי

אסטרטגיה בגרוש...

בכל כלי התקשורת (וגם פה...) מתפרסמים בימים אלו ממש עשרות מאמרים המתיימרים לנתח את "המלחמה הסורית" מהבחינה האסטרטגית ולנחש מה ילד יום... אלא שניתוח אסטרטגי אינו מתייחס "מהיום למחר", אלא זה בעצם חישוב מורכב, על בסיס רחב של נתונים, לגבי סבירותם של אירועים אפשרים בעתיד, מכול מקום – זו לא הערכה של מה יקרה בעוד שבוע או בעוד חודש.

על אסטרטגיה וטקטיקה

כאמור, בעוד האסטרטגיה עוסקת בחיזוי עתידי של תהליכים על בסיס רחב של נתונים, הטקטיקה עוסקת במהלכים עכשוויים, בפעילות בטווח קצר. ההחלטה האמריקאית להפציץ בסוריה הינו מהלך אסטרטגי בעל השלכות ארוכות טווח אזוריות ובינלאומיות. היכן בדיוק יפציצו, ומה יפציצו זו החלטה טקטית ומכאן יש להבין שהכותבים למיניהם, שאינם בקיאים בטרמינולוגיה מדינית וצבאית, רצוי שיבררו טוב, טוב את מילותיהם לפני שיפציצו אותנו בנבואות ותחזיות שאין עובדות בצידן אלא משאלות לב ונבואות עקרות.

על מה שיקרה בסוריה

המלחמה הסורית נועדה להיות הקזת דם הדדית ללא מנצחים. אין זה משנה הרבה מה תהיה הטקטיקה של הלוחמים בסוריה, בנקודת זמן מסויימת יחליטו ארה"ב ורוסיה שיש להפסיק ויכפו הסדר על יריבים מוכים ופצועים מכדי להתנגד.  ההסדר יתבסס עקרונית על חלוקת סוריה בין "עלאואיה" שזו תהיה מדינת אסאד והמיעוט העלאוואי (בחלק הצפוני-מערבי של סוריה) – ואילו מיתרת סוריה רבתי יילקחו חלקים בצפון-מזרח למדינת הכורדים העצמאית, והר הדרוזים ינגוס גם הוא מעט בדרום-מערב.

סוריה תהיה מדינה ללא נשק להשמדה המונית, ללא טילים וללא חיל-אוויר, מדינה סונית נקייה ממיעוטים, ובעלת גוון דתי קיצוני. במרחב הסורי כולו ישרור "שלום שברירי" ביותר, כאשר רוחות של נקמה, ימשיכו לגרום מידי פעם להתפרצויות אלימות. שלטון סורי רופף בתחילה, יביא לפעילות טרור של גופי אל-קעאידה שונים בגבול הצפון שלנו, אולם מכות נגד חזקות של צה"ל, יביאו לבסוף שקט לאזור.

על "עלאוואיה" ולבנון

הדבר הטוב שיקרה מבחינת סוריה, לבנון וישראל הוא שהאיראנים יאבדו את אחיזתם כתוצאה מניתוק דרך היבשה לחיזבאללה ול"עלאוואיה". תיווצר כמובן ברית חזקה בין אסד לנסראללה.

בלבנון תרד המתיחות כי מעמד חיזבאללה יהיה הרבה פחות חזק בלבנון משהיה עד כה (עד התמיכה של סוריה ואיראן). זה לא ימנע מנסראללה להמשיך וללחוץ לקבלת מעמד בכיר בשלטון הלבנוני המקפח את השיעים זה שנים רבות.

הרוסים מבטיחים לעצמם את המשך השליטה בטרטוס, שיורחב להיות בסיס רוסי עיקרי לכל דבר ויהווה את התמיכה לאסאד.

ארה"ב חוזרת לאזור כמשכינת שלום, כשומרת על השלום ותוך כדי כך מהדקת יחסיה עם טורקיה כיתד המוסלמית המתונה באזור.

בסיכומו של דבר , זהו "מקסימום אסטרטגיה" שניתן לדעתי לדבר כיום באזור.

* * *

אורי הייטנר

1.                                         "ככה"

(תגובה לצביה ולדן, "ספרים" az ma atem omrim 4.9.13)

בספרו "סיפור ימיי", כותב זאב ז'בוטינסקי: "די-מוֹנזי, מדינאי מפורסם בצרפת וידיד הציונות, שאלני פעם אחת: 'את הכל בציונות אני מבין, מלבד ענין השפה.' וסיכם לפניי, בחריפות-ניתוח רבה ובהיגיון מצוין, המון נימוקים מכריעים כנגד הדיבור העברי, המהרס כל גשר בין התרבות העולמית לבין 'העם שהתרבות הזו היא יצירתו.' חיפשתי תשובה מספקת ולא מצאתי, ועניתיו: 'ואף-על-פי-כן, עברית; מדוע? – ככה.' די-מוֹנזי הרים שתי ידיו ואמר: 'עתה אני מבין. הצדק אתכם. תשוקה שאין לה פירוש היא למעלה מכל הפירושים'."

ז'בוטינסקי עצמו, שהיה קנאי לעברית ומהבולטים שבמחייה, היה גם בין הוגי רעיון לִיטוּנָהּ של העברית, כלומר כתיבתה באותיות לטיניות. גם איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, הילד הראשון שגדל בשפה העברית ואף הוא קנאי לעברית, היה שותף ליוזמה. הלשונאי פרופ' עוזי אורנן, בן ה-90, אף הוא חובב שפת עבר מושבע, מטיף לכך עד היום.

בעיניי, זהו רעיון גרוע מאין כמותו, אף שיש היגיון רב מאחוריו, בעיקר בשל הקושי בקריאה בלתי מנוקדת. למה? ככה.

כלומר, בשל אותה תשוקה שאין לה פירוש, שהיא למעלה מכל הפירושים. כפי שלא היה כל סיכוי לתכנית אוגנדה, כיוון שלא תיתכן זיקה לאומית יהודית אלא לארץ-ישראל, וכפי שלא היה כל סיכוי לתחיה לאומית יהודית ללא השפה העברית, כך אין כל סיכוי שרעיון הליטון יתקבל, בשל התשוקה לכתב העברי, שכמו התשוקה לשפה העברית היא מעל לכל היגיון. היא מהותנו התרבותית.

בדיוק כפי שהעברית היא שפתנו כך הכתב העברי הוא הכתב שלנו; גם כאשר השפה העברית היתה רק שפת תפילה וקריאה בתורה, ושפת התקשורת הכתובה של האליטות האינטלקטואליות של העם היהודי – הכתב העברי היה נהוג ברחבי העולם היהודי, ובו נכתבו האידיש, הלדינו (עד אמצע המאה ה-19, אז החלו לכתוב שפה זו באותיות לטיניות) והערבית היהודית, וקודם לכן הארמית. אין זה מתקבל על הדעת, שדווקא בתקופת התחיה הלאומית של העם היהודי, הגולם יקום על יוצרו.

תיקון קטן לדבריה של ולדן – היא ציטטה את ז'בוטינסקי ככותב "בראשית היה – האומה". הציטוט המדויק הוא "בראשית ברא אלוקים את האומה" (מעניין שז'בוטינסקי, החילוני המובהק, השתמש במקרה זה בביטוי "אלוקים"). במקומות אחרים הוא כתב: "בראשית ברא אלוהים את היחיד," "בראשית ברא אלוהים את תביעתי" ו"בראשית ברא אלוהים את הפוליטיקה." ריבוי ה"בראשית"ים מעיד על מורכבות השקפת עולמו הלאומית-ליברלית.

2. צרור הערות 8.9.13

* חששותיי בנוגע למחויבותו ונחישותו של אובמה לתקוף בסוריה התפוגגו לנוכח הופעתם המשכנעת והנחושה של קרי, הייגל ודמפסי בפני ועדת החוץ של הסנאט, שהביאה לאישור הצעת ההחלטה שתוגש למליאות בתי הקונגרס.

אולם התנהלותו הדחיינית, ההססנית והזגזגנית של אובמה, יצרה מצב הגורר את ארה"ב  לפעולה רחבה יותר מהפעולה הממוקדת נגד הנשק הכימי שבידי סוריה (אם עצם הפעולה תאושר בקונגרס).

הפעולה הראויה היא דווקא הפעולה הממוקדת. כאשר מתחילים לדבר על סיוע לאופוזיציה בסוריה, זה נשמע בעייתי, כיוון שהאופוזיציה האפקטיבית לאסד – כוחות הג'יהאד העולמי ובראשם אל-קאעידה, אינם טובים מאסד ואולי אף גרועים ממנו. במלחמת בני חושך בבני חושך, אין סיבה להתערב לטובת אחד הצדדים.

* בכל מלחמה, מומנט ההפתעה הוא מרכיב משמעותי בדרך לניצחון. מערכת הדיונים האינסופיים בבתי הנבחרים, עם הגדרות של אורך המלחמה, כן או לא פעולה קרקעית וכו', פוגעת במומנט ההפתעה ולכן גם בכושרו של הצבא האמריקאי.

* נכון לעכשיו, אין בבתי הנבחרים רוב לפעולה בסוריה. התמיכה וההתנגדות בפעולה חוצות את החלוקה המפלגתית. אין כאן תמיכה דמוקרטית בנשיא מול התנגדות לנשיא של האופוזיציה הרפובליקאית. ואין כאן תמיכה בפעולה צבאית מצד הרפובליקאים ה"ניצים" לעומת התנגדות של הדמוקרטים ה"יונים".

מעבר לכך שההצבעה היא אישית ולא סיעתית, וההרכב של הסיעות מגוון מבחינה אידיאולוגית – בשתי המפלגות יש התנגדות אידיאולוגית למהלכים מעין אלה. במפלגה הרפובליקאית יש זרם בדלני קיצוני, הרוצה לצמצם למינימום את המעורבות האמריקאית בנעשה בעולם. אגב, בוש הבן, בראשית דרכו כנשיא, היה בדלן מובהק. המציאות אליה נחשף במתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 פקחה את עיניו וגרמה לו לשנות את דרכו. לעומת זאת, במפלגה הדמוקרטית קיים זרם פציפיסטי המתנגד עקרונית להפעלת כוח צבאי.

אף על פי כן, אני מקווה שבסופו של דבר הפעולה תאושר. להערכתי, גם חלק מן המתנגדים יבינו את המשמעות, מבחינת מעמדה של ארה"ב כמעצמת-על, אם ארה"ב לא תכבד את הקו האדום המוסרי שהציבה בפני שימוש בנשק השמדה המוני. חלק ממי שמלכתחילה אולי לא היו תומכים בטיפוס על עץ הקו האדום, מבינים כי משעה שהקו האדום הוצב, הוא מחייב.

* דיון מוזר מתקיים סביב השאלה – מה יעשה אובמה אם הקונגרס יחליט לא לתקוף. נכון, יש לנשיא ארה"ב סמכות לתקוף בלי הקונגרס, אולם משהעביר את ההחלטה, מיוזמתו, להכרעת הקונגרס, הוא מחויב לכבד כל החלטה שתתקבל. מה, הוא אריק שרון?

* לתשומת לבם של מעריצי מיתוס ה"משילות" בארה"ב – ראו מה קורה שם, ותבינו שהמשילות בישראל הרבה יותר איתנה מבארה"ב.

* המחלה הקשה של שנאה עצמית צבועה ומתחסדת בעיתון "הארץ", ניבטת מכל גיליון. לפני שבועות אחדים הסית גדעון לוי את ערביי ישראל להתקומם נגד ישראל, כי היא גרועה יותר מהמשטרים של אסד וקדאפי. בערב ראש השנה תמה צבי בראל איך ישראל מרשה לעצמה להלין על רצח 110,000 סורים ועל טבח המוני באמצעות גז מרעיל, כאשר היא בעצמה בונה בהתנחלויות... והוא מסיים את מאמרו הנלוז באמירה התימהונית הבאה:

"איש אינו קורא לישראל להשתתף בהתקפה. היא נדרשת להתבונן מרחוק כדי לא לטמא את מוסריות הפעולה האמריקאית בשותפות ישראל. ישראל הכובשת, הבועטת בהסכמי המוסר הבינלאומיים אינה מוזמנת להיות שותפה אפילו במערכה להצלת חיים."

במלחמת המפרץ הראשונה הקים בוש האב קואליציה נגד הרודן סדאם חוסיין. אחת החוליות המרכזיות בקואליציה היתה סוריה של אסד האב, מי ששמונה שנים קודם לכן טבח ב-30,000 סורים בעיר חמה והשליט את הדיקטטורה הרצחנית על ארצו, אותה ממשיך בדבקות בנו ותלמידו הנאמן בשאר. ישראל – לא זו בלבד שלא התבקשה להיות חלק מן הקואליציה, אלא אף נדרשה להבליג על ירי עשרות טילים לעברה.

למה? לא בגלל "אקיבוש" ולא בגלל ההבלים שעליהם כותב צבי בראל. הסיבה היא אחרת. הסיבה היא שבפינה החשוכה של העולם, שבה נלחמים ביניהם רוצחי המונים חסרי מעצורים, ישראל – האנטיתזה של אותו מרחב, היא האויב האולטימטיבי. כאשר אסד וחיזבאללה נלחמים באל-קאעידה והג'יהאד העולמי, ושני הצדדים רואים בישראל את האויב המוחלט, כל מה שעלול להתפרש כתמיכה ישראלית בצד מסוים, יועיל לצד השני. לכן, שני הצדדים במלחמה מאשימים את הצד השני בשיתוף פעולה עם ישראל. ארה"ב ואירופה המבינים זאת, מעדיפים ובצדק, שישראל תשב מנגד.

לעומת זאת, כאשר מדובר במערכות בינלאומיות של הצלת חיים נטו, כמו אחרי רעידת האדמה בטאהיטי, כמו אחרי הצונאמי, כמו אחרי רעידת האדמה בתורכיה וכו', ישראל היא אחת המעצמות ההומאניטריות המובילות בעולם.

* תנועת "אם תרצו" עשתה שגיאה ציבורית חמורה, כאשר הגישה תביעת דיבה נגד קבוצת הפייסבוק שקמה כדי להיאבק בה – "אם תרצו תנועה פשיסטית – אז יש."

למה שגיאה?

א. כי מקומו של השיח הציבורי אינו בבית המשפט אלא בבמות הציבוריות.

ב. אכן אותה קבוצה בפייסבוק חצתה את כל גבולות הטעם הטוב, אך לא חרגה מן המקובל, לצערנו, בשיח הציבורי. בית המשפט אינו המקום הראוי לחנך את הציבור.

ג. גם "אם תרצו" אינה תנועה חלבית ואינה עדינה במיוחד בהצגת מסריה, בלשון המעטה, ולכן אין מקום לסוג זה של תגובה קורבנית מצידה.

ד. למרבה הצער, לאורך שנות הציונות והמדינה, השימוש במושג "פשיסטים", כסוג של גידוף יריבים, נפוץ למדיי. כשבן גוריון, דיין ופרס מרדו בהנהגת מפא"י, ערב הקמת רפ"י, מפלגתם כינתה אותם "ניאו פשיסטים". ב"ג עצמו כינה כך את ז'בוטינסקי ובגין, שהיום הכול רואים בהם התגלמות הליברליזם. ראוי לגנות את התופעה הזו, אך תביעת דיבה נגד מי שהשתמש בביטוי מקובל בשיח הישראלי, אינה פתרון ראוי ולכן גם חסרת סיכוי.

ה. חופש הביטוי, שהוא ערך מרכזי בדמוקרטיה, מוחזק כערך העליון, באופן קיצוני, בבית המשפט הישראלי. הגורמים הנהנים מכך הם בעיקר הגורמים הקיצוניים, משמאל ומימין – גורמים אנטי ישראליים, כהניסטים למיניהם וכו'. לכן, הסיכוי שהעתירה תתקבל – אפסי, וההפסד הצפוי בעתירה רק ישחק ליריבי "אם תרצו".

לתדהמתי, בית המשפט הפתיע וקיבל שליש מן העתירה (סעיף אחד מתוך שלושה), אך דחה את שני הסעיפים האחרים. קבלת העתירה, באופן חלקי, היא לא פחות מסנסציה משפטית.

ומה כותרת הידיעה ב"הארץ"?

"בית המשפט דחה את מרבית תביעת הדיבה של 'אם תרצו'." המשך הכותרת: "יש קווי דמיון בין התנועה לפשיזם."

קראתי את פסק הדין במלואו, ואין ספק שהמשך הכותרת אינו מביא דברים כהווייתם. בית המשפט, כדרכו, בוחן בפינצטה התבטאות שהיתה עילה לתביעה, כדי למצות כל דרך להגן על חופש הביטוי. וכך, שוב ושוב הוא מבהיר, שהשימוש במושג "פשיסט" – אין כוונתו בהכרח לפשיזם במלוא מובן המילה, משטר טרור פשיסטי וכו'. והוא מנסה להבהיר, שבעיניים הסובייקטיביות של הנתבעים, אותם הוא מגדיר במילים: "גלוי וברור שהנתבעים הם בני פלוגתא קיצוניים של התובעת, שברצונם להציג נקודות תורפה וסכנות בעמדות שמביעה התובעת ובהתנהלותה," השימוש בביטוי הוא בגדר הסביר.

ומנקודת מוצא זו הוא מסביר, בהקשר של אותו רצון של בני הפלוגתא הקיצוניים, ש"ניתן לומר שהתובעת מעלה על נס את הפן הלאומי ואת מעמד הכלל והציבור הישראלי ואילו הנתבעים דוגלים בפן האוניברסלי. מכך נגרמות מחלוקות... לנוכח המחלוקות יש לראות את הפרסומים כאומרים ומזהירים כי ניסיון העבר מלמד שדגילה בעמדות דומות לאלה שבהן דוגלת התובעת, תוך הקצנה של מה שקשור בהם, הביאו לתוצאות רעות וקשות."

האמירה הזאת של בית המשפט הגיונית, אולי, כעילה לדחות תביעת דיבה, אך בפני עצמה זו אמירה אומללה, שעלולה לצייר כל לאומיות כפשיזם בפוטנציה, ומוטב היה שלא תיאמר משנאמרה.

הדגשת הצד הלאומי והעדפתו על פני האוניברסלי, מקובלת על רוב מוחלט בציבוריות הישראלית. לא בכדי, השמאל הציוני מתקומם בצדק, לנוכח ניכוס המושג "המחנה הלאומי" בידי הימין. אני מניח, שאילו תבעתי כל מי שמגנה את השקפת עולמי הסוציאליסטית בהשוואה מטופשת לקומוניזם של סטלין או לצפון קוריאה – תביעתי הייתה נדחית בנימוקים דומים.

הכותרת ב"הארץ" בפירוש מטעה. הכותרת הראויה היתה צריכה להיות הסנסציה האמיתית – קבלת שליש מתביעת הדיבה, המעידה על חריגה קיצונית מגבולות חופש הביטוי במתקפה על "אם תרצו".

ובכל מקרה – מן הראוי להשאיר את המחלוקות הפוליטיות מחוץ לבית המשפט (איך שאני מכיר את אנשי "אם תרצו" – הם יערערו בעליון על כך שלא זכו בתביעה כולה).

* לא היה מנהיג בתולדות ישראל שדמותו הושחרה כמו דמותה של גולדה מאיר, במערכה שיטתית ומובנית של רצח אופי ודה-לגיטימציה, הממוקדת סביב "אשמתה", כביכול, במלחמת יום הכיפורים בשל "סרבנות השלום" שלה.

במאמר שפרסמתי בשבוע שעבר, תחת הכותרת "היכונו למתקפת יום הכיפורים 1973", צפיתי מתקפת האשמות כזו, לקראת מלאת 40 שנה למלחמה. אני חייב לציין, שלפחות בנוגע לעיתוני ראש השנה, לא צדקתי בהערכתי, אף שמוקדם לסכם את העיסוק במלחמה, שיימשך לאורך כל תקופת החגים ובעיקר בעיתוני יום הכיפורים. בגיליונות ראש השנה, עיקר העיסוק היה בסיפורי הקרבות, המחדל המודיעיני והשאננות בחברה הישראלית לפני המלחמה.

העיסוק בדמותה של גולדה, היה בעיקר בשתי כתבות. המוסף "שישבת" של "ישראל היום" ראיין את בנה, מנחם מאיר. כמובן שזה ראיון אפולוגטי, שאינו יכול להיות חשוד באובייקטיביות, אולם הוא נותן פתחון פה לגרסה המושתקת, היוצאת נגד רצח האופי. העיתון "סוף השבוע" פרסם כתבה רחבת היקף של טל בשן על דמותה של גולדה – כתבה מאוזנת למדיי, שלצד גירסת הדה-לגיטימציה הדומיננטית בשיח התקשורתי, נותנת ביטוי נרחב לעמדה ההפוכה.

אני מקווה שזה תחילתו של עיסוק אובייקטיבי יותר במלחמה בכלל, ובדמותה של גולדה בפרט. אין לי ספק, שכאשר ההיסטוריה תכתב בידי היסטוריונים מקצועיים ולא בידי פוליטיקאים, יעשה צדק היסטורי עם דמותה של גולדה וההיסטוריה תשפוט אותה לכף זכות.

* ההפגנה הראשונה בה השתתפתי בחיי, היתה בגיל אחת עשרה. הייתי ילד מעורה, מעורב ודעתן, קורא עיתונים מושבע ואיכפתי מאוד. ההפגנה היתה בגן הוורדים, מול הכנסת – הפגנה של תנועות המחאה למען התפטרותה של גולדה וממשלתה, אחרי פרסום מסקנות ועדת אגרנט. ההפגנה התקיימה ב-10.4.74. בו ביום גולדה התפטרה, ואני הרגשתי, שאני עצמי הבאתי לכך.

גם היום, במבט בוגר, כמעט ארבעים שנה לאחור, אני חושב שההפגנה היתה מוצדקת. המחדל המודיעיני הביטחוני שקדם למלחמה היה חמור מאוד, תוצאותיו היו קשות ביותר, ומי שעומד בראש המערכת הוא הנושא באחריות, לטוב ולרע. וכאשר ועדת אגרנט החליטה ("המליצה") על פיטורי הרמטכ"ל דדו – היה זה עוול משווע, שהממשלה והעומדת בראשה ישארו בתפקידם.

אבל במבט בוגר, כמעט ארבעים שנה לאחור, ברור לי שהעומדת בראש המערכת נושאת באחריות לניצחון הצבאי הגדול ביותר בתולדות המדינה, מתוך תנאי פתיחה נוראיים של פלישת שני צבאות ערב, בו-זמנית, לתוך מדינת ישראל, כאשר צה"ל מופתע, המילואים אינם מגוייסים וכל הכרוך במחדל שקדם למלחמה. גולדה הנהיגה את הממשלה ואת האומה ביד רמה, בקור רוח ובכושר מנהיגות ראויים להערצה. מחדלה הגדול ערב המלחמה, היה שלא פעלה על פי האינטואיציות שלה ושמעה למומחים הצבאיים שהרגיעו אותה. במלחמה, היא היתה המצביאה העליונה. ואי אפשר לקחת ממנה את הידוק הברית עם ארה"ב, שאיפשרה את התרומה האמריקאית הגדולה לניצחוננו במערכה.

לאחר המלחמה היא ניהלה בכישרון רב מו"מ קשוח, אך פרגמטי במידה, על הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה, שהסתיימו בהישגים משמעותיים.

וזאת, עוד בלי להזכיר את תרומתה הגדולה במשך עשרות שנים, כמנהיגה ציונית לפני הקמת המדינה, את תרומתה הגדולה בתחום הרכש במלחמת העצמאות ואת תרומתה כשרה מוצלחת מאוד בממשלות ישראל. גולדה מאיר, שרת העבודה, עמדה בראש מפעל האדירים הציוני הכביר של קליטת העלייה הגדולה אחרי הקמת המדינה; היא עיצבה את מדינת הרווחה הישראלית וחוקקה את החוקים הסוציאליים המתקדמים ביותר והקימה את הביטוח הלאומי חרף המצב הכלכלי הקשה מאוד בשנות החמישים. היא כיהנה כשרת חוץ מצוינת במשך עשר שנים. 

שולמית אלוני ויוסי שריד היו הראשונים שהובילו את רצח האופי, והחרו החזיקו אחריהם רבים באליטה התרבותית, התקשורתית והאקדמית בישראל, ובעקבותיהם – בפוליטיקה הישראלית (כאשר ברק ניסה באובססיה על סף טירוף למסור לאסד את כל הגולן, הוא חזר עד לזרא על הקלישאה החבוטה, שכאשר הוא עובר בבוקר בלשכתו ורואה את תמונה של גולדה, הוא נזכר מה המחיר של אי הפיכת כל אבן למען השלום בלה בלה בלה. זה לא עזר לו, כשה"שמאל" הקיצוני הפך אותו לשק החבטות התורן שלו).

הגיעה העת שהאמת על גולדה תצא לאור.

* אני חסיד של השידור הציבורי. אמנם אני דוגל בריבוי ערוצים, וריבוי ערוצים מבוסס בעיקרו על שידור פרטי, אולם ריבוי הערוצים חייב לכלול במקום מרכזי שידור שבראש מעייניו טובת הציבור ולא שיקולי רייטינג ובצע כסף. יש מקום לשידור ציבורי, שגם אם שיקולי רייטינג מצדיקים את תועבת הריאליטי, הוא לא יירד לשפל המדרגה הזה. יש מקום לשידור ציבורי, המרשה לעצמו לשדר איכות ולהעמיק, גם אם העומק פחות סקסי ושואב רייטינג מחרפת "האח הגדול". יש מקום לשידור חדשות החף מהאינטרס הפרטי של קומץ המשפחות השולטות בכלכלה הישראלית ונותן מקום לגישה ביקורתית כלפיהן וכלפי השיטה (אם כי הנחלת השיטה וערכי הג'ונגל החזירי הם פחות בחדשות, ויותר בשטיפת מוח נוסח "הישרדות").

כאשר הממשלה עומדת לסגור את רשות השידור, אף שהיא מתחייבת להקים שידור ציבורי חלופי תחתיו – ברור שהסיכוי שתקום חלופה ציבורית נמוך בהרבה מהסיכוי שהרשות הקיימת תיסגר. הרי להרוס תמיד קל יותר מאשר לבנות.

ולכן, אני חש אהדה רבה למאבק על קיום רשות השידור.

ביומן השנה ברשת ב', אריה גולן הביא את כאבם של אנשי רשות השידור ואת הקול הקורא לקיים את השידור הציבורי, במונולוג מרגש. הזדהיתי עם תוכן הדברים, אבל אני מודה ומתוודה שהאזנתי לגולן ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מסכים עם רוב דבריו. מצד שני, כרגיל אצל הצדקן הזה – שמעתי בכיינות נטולת כל חשבון נפש ונטילת אחריות. אריה גולן הוא בעיניי אחד הסמלים למחלת השידור הציבורי – אנשים שהפכו שידור ממלכתי לבמת פובליציסטיקה אישית. אין שמץ ממלכתיות ביומן שאותו הוא עורך (כן, אני יודע, רשמית הוא רק המגיש), במגמתיות שלו, בחד צדדיות שלו, בגישה הצינית והמתנשאת שלו כלפי דעות אחרות ואנשים שחושבים אחרת ממנו. מי שמדבר על שידור ציבורי, צריך להבין ולהפנים את המשמעות של שידור ממלכתי. יומן הבוקר של רשות שידור ממלכתית, אמור להיות נכס של הציבור ולא נחלתו הפרטית של אריה גולן. דבריו של אריה גולן נכונים, אבל מאריה גולן קשה לקבל הטפה כזו.

* הסופרת יוכי ברנדס חזרה נסערת מסיור באוקראינה. היא נסעה לשם, בלוויית הסופר חיים באר, ההיסטוריון דוד אסף ואחרים, כחלק ממסע אל דמותו של הבעל שם טוב, עליו היא רוקמת את הרומאן הבא שלה. ושם, באוקראינה, כשראתה את בתי הכנסת המפוארים על האדמה הרועדת תדיר תחת רגלי יהודיה – הכתה בה תובנת הבחירה בגולה, של יהודים שבחרו לדבוק בה ולא לעלות לא"י. במאמר שכתבה בעקבות הסיור לגיליון ראש השנה של "ישראל היום", היא העלתה על נס את דמותו של הרב אלקלעי, ממבשרי הציונות, שלפני 200 שנה קרא ליהודים למהר ולעזוב את הגלות ולעלות לא"י, אך קריאתו נפלה על אוזניים ערלות. "ככה זה עם נביאינו," כתבה ברנדס, "הם תמיד נכשלים. אנחנו לא יודעים לזהות את האמת בזמן שהיא נאמרת."

"הגלות היא חטא" הכתירה ברנדס את מאמרה. וברוח משנתו של הרב אלקלעי הרחיבה: "הגלות אינה עונש. היא חטא. ולא סתם חטא, אלא החטא החמור מכל. בכל פעם שאפשר היה לשוב לארץ ולבנות אותה, ולא שבנו, העצמנו את החטא. בכל פעם שנענשנו בפרעות על חטא נטישת הארץ, ובכל זאת התמדנו בגלותנו, הלך החטא והעמיק."

אני מודה ומתוודה, שממש התרגשתי כשקראתי את המאמר. הרי בזמננו עצם כתיבת המילה "גלות" אינה פוליטיקלי קורקט. מקובל יותר לכתוב "תפוצות" כשא"י היא עוד "תפוצה". גלות?! והנה, באומץ רב, ברנדס לא רק משתמשת במושג האסור, אלא אומרת בפירוש שהגלות היא חטא. כתיבה ציונית כזאת נדירה במקומותינו והיא ראויה לכל שבח.

מה שחסר לי במאמרה, הוא האמירה שהגלות היא חטא לא רק בשל הרדיפות, הסבל ולבסוף השואה, אלא כיוון שמקומו של היהודי הוא במולדתו, בארץ ישראל, במדינה יהודית ריבונית.

* אלא שגלות עלולה להיות גם במולדת. יש מי שהנצחת הגלות – אומנותם; אלה שמנציחים את המגזריות העדתית. תכלה שנה ושֵׁדיה.

* תמה תשע"ג וסיכומיה, והחלה תשע"ד ותחזיותיה. מי יהיה איש השנה תשע"ד? אין לי יומרה לחזות את העתיד ולא עניין לנחש אותו. אני רוצה רק להביע משאלה. אני רוצה לראות את אובמה כאיש השנה. אני מייחל לכך שאובמה יפתיע, ויהיה צ'רצ'יל של המאה ה-21. לא, איני מתכוון לסוריה. אני מתכוון לאיראן.

* * *

אודי מנור

הערה קצרה למאמר של אורי הייטנר על אבא קובנר

עד מתי הסגידה לאיש הנקלה הזה קובנר. כן, פרשיית הדף הקרבי בכלל וסירובו עד מותו להודות בטעותו בפרט, היא סיבה מספקת. תוסיף על זה את עדויות עמיתיו למרד, על איך עמד ואקדח בידו, ומיין בין אנשי שוה"צ לאחרים. ועל זה את רעיון העיוועים האנטי הומני והאנטי יהודי: הנקמה ההמונית בגרמנים.

עד מתי.

אודי מנור

עין השופט

* * *

משה גרנות

ילדות קשה וחניכה ארוכה

על ספרה של יעל קפיטולניק

"סיפורים מתעוררים לחיים"

צבעונים, 2008, 144 עמ'

את הסטנד-אפ של יעל קפיטולניק שמעתי לפחות שלוש פעמים, וכל פעם מחדש התפקעתי מצחוק, למרות שחלק גדול מהתוכנית שלה חזר על עצמו. ההבעות שלה, המבט הכאילו תמים שלה, למרות שפיה אינו בוחל במילים הכי מפורשות – כל אלה כובשים את הקהל המחזיר לה אהבה, צוחק בקולי קולות, מוחא לה כפיים ודורש הדרן. בעקבות ההצלחה שלה כמספרת את קורות חייה, היא פרסמה ספר בשם "סיפורים מתעוררים לחיים", ומתוך סקרנות רכשתי אותו וקראתי.

ובכן, לאורך כל 144 העמודים של הספר לא נראה לי שצחקתי אפילו פעם אחת. ההומור הוא כידוע מפלטם של החלשים והחכמים – מסתבר שההומור שבהופעות של יעל קפיטולניק מבקש לגבור על זיכרונות מרים של ילדות קשה, ואפילו מבהילה: היא נולדה וגדלה בבית שכל הפגעים שבעולם כאילו מצאו לנכון להתנקז בו – האֵם, חנה, עלתה מפולניה עם אימה בשנת 1925, אוהבת לקרוא רומנים וסיפורים בהמשכים בעיתונות היידית של אמריקה. היא יולדת שבעה ילדים ליעיש הספרדי בן העדה המרוקאית (שבעה דורות בארץ!) – הוא, נושא עימו מחלה גנטית קשה, ומעביר אותה לשישה מבין שבעת ילדיו, איננו יודע לקרוא (איך זה?! איך התפללו בבית הכנסת? מסתבר שגם מסעודה השכנה לא ידעה לקרוא!) – אבל בקיא בניאופים, ומתכנן להביא הביתה אישה שנייה על פניה של חנה.

יעל, הבת השלישית אחרי שני בנים (היחידה שלא נפגעה מהמחלה), עדה לניאופיו של אביה, ולניסיונות החוזרים ונשנים של אימה להימנע מתשמיש המיטה עמו כדי שלא תוסיף ללדת. יעל רואה הכול ושומעת הכול. היא משתדלת לא להירדם כדי שאביה לא יבקר בלילה את האם, וגם הולכת לישון במיטה עם אימה לשם אותה המטרה. והילדים נולדים בכל זאת, ויעל היא זאת שחייבת לטפל באלה שנולדים אחריה, ולשם כך עליה להיעדר מבית הספר. היא רק בת שש, אבל אביה מטיל עליה לשאת סלים כבדים מהשוק. הבית הוא מקום אלים, ושם מקבלים מכות "כשמגיע", וגם כאשר "לא מגיע".

המשפחה של האב פרימיטיבית בצורה מבהילה: כדי שחנה תלד (שומו שמיים – שישה חודשים אחרי החתונה, "החיוורת" האשכנזייה לא נכנסה להריון!) – עליה לרחוץ את רגליו של הבעל ולשתות את המים, לבלוע עורלות ולהשתטח על קברות צדיקים (חנה יולדת, כאמור, שבעה ילדים למרות שמיאנה לעבור את ההתעללות הזאת). יש מלחמת עולם בין המשפחה הפולנית ובין המשפחה המרוקאית, הבאה לידי ביטוי בסדרה בלתי נגמרת של קללות ביידיש ובערבית (בסטנד-אפ של יעל קפיטולניק הקטע הזה מגלגל את הקהל מצחוק) וכמובן גם תחרות בין המאכלים של שתי העדות.

במעט הזמן שיעל נמצאת בבית הספר משביעים אותה מרורים המורים וילדי הכיתה: המורה מגרשת אותה הביתה כי היא "מסריחה", והילדים מכנים אותה בשמות, וכשיש יום הולדת לאחת מתלמידות הכיתה – בת-שבע – זאת מודיעה לה שהיא איננה מוזמנת. יעל מתיישבת על ספסל ומחכה שהזמן יעבור, כדי לא לצער את אימה שבתה גורשה בבושת פנים ממסיבה. היא מעניקה את המתנה שהביאה לילדה שנקרתה לה בדרכה. אפילו לב אבן עלול להיצבט למקרא הקטע הזה שבספר. בהזדמנות אחרת הילדים לועגים לה כשהיא באה מחופשת למלכה אסתר, והתחפושת נתפרה מכותונת לילה...

ברגע שיעל מקבלת וסת – האב מחליט על סוף הילדות שלה ומפקיד את שני אחיה הגדולים לשמור עליה שלא תבוא לידי דיבור (בוודאי לא לידי מגע) עם בנים. היא כלואה  בבית כשכל חברותיה מתרועעות בחוץ, מבלות בבתי קולנוע, בים ובבתי קפה.

שום רוך לא היה מעולם בין האב ובין בתו, היא לא זכתה ממנו אף פעם לחיבוק ולנשיקה. האב שסבל, כאמור, ממחלה גנטית קשה, מחלת דם שגורמת לצמיחה מיותרת של עצמות, שמעכבת גדילה וגורמת לכאבים, לסבל ולצליעה, מתגלה כעריץ – מבטיח לשחוט את בתו אם תתגייס. לבסוף הוא מתרצה, ואפילו נותן לה שתי לירות ביום שהתגייסה, אבל איש ממשפחתה לא בא להיפרד ממנה בבקו"ם, כפי שעשו בני המשפחה של שאר המתגייסות. האב הוא בעל חשיבה אטאוויסטית – הוא עצמו רשאי לעגוב אחרי נשים, ואף לרצות לשאת אישה שנייה על פניה של אשת נעוריו, אבל את בתו הוא כולא בבית, וכשזאת מביאה הביתה בחור חמד, האב דורש ממנו מיד שיודיע על מועד החתונה. יעל רוצה לקבור עצמה מבושה. כן, ועוד מנהג מגונה היה לאב: להפיל על אשתו אורחים לארוחה בלי להודיע לה ובלי לברר אם יש במה להאכיל את האורחים. מי מרבה שיחה עם האישה?!

רוב הגברים יוצאים רע מאוד בספר הזה: האב  הנואף, ששותה עראק, אוכל חמין ומפליץ בלי הכרה (כך גם אביה של אביבה, החברה של יעל), השוטר, ידיד המשפחה שכופה עצמו על יעל בת הארבע-עשרה, עבריין דורש ממנה בכוח להיות חברה שלו, וכשהוא לא נענה, הוא חודר הביתה ומכה את אביה. קלמן אחיה של יעל מתגבר עליו, ועל כך רצה עבריין אחר להרוג אותו. גם הרופא הצבאי נטפל אליה. גם מנחם גולן לא יוצא צדיק בספר – הוא מתפעל מיעל (המלווה את אילנה אחותה, שהפכה לכוכבת הצגות ילדים), מבטיח להפוך אותה לכוכבת קולנוע, ולא מקיים את הבטחתו.

הגבר היחיד שיצא בחסד בסיפור הזה הוא אהרן קפיטולניק, "קפי", לימים שחקן כדורגל ומאמן מוערך, בחור מחוזר על ידי החיילות, שיעל התאהבה בו, והוא החזיר לה אהבה. הוא מחליט לשאת אותה לאישה למרות שהוריו הסתייגו מהבית הפרימיטיבי של יעל, ולמרות שידע כי יש במשפחה מחלה גנטית קשה.

מסתבר שאביה של יעל הכיר בעובדה שהוא אימלל את אשתו, והוא מסכים עם האֵם שיעל צריכה להתחתן רק עם אשכנזי כדי שהיא עצמה לא תחיה חיים קשים כמו של אימה (עמ' 19, 88, 91, 106).

הספר איננו עושה הנחות לאשכנזים: יעל מתארת את השירים השמחים של המרוקאים לעומת השירים העצובים של האשכנזים. מביעה מורת רוח מזה שבצבא – האשכנזיות פקידות, ואילו המזרחיות עובדות מטבח. הוריו של קפי לא נותנים אגורה לקפי בחתונתו, ודווקא אביה של יעל דואג להם למגורים. ולא רק זאת, מסתבר שהוריו של קפי דרשו ממנו שכר-דירה כשהתגורר אצלם (עמ 110).

בספר מובע איזה צדק פואטי כאשר אביה של יעל מתעוור בעטיה של מחלת הסוכרת, ומת ממנה, ואילו האם מאריכה ימים, ולמרות שעברה אירוע מוחי, היא מתחילה לצייר, וציוריה מוצגים לקהל בגלריה יפואית מפורסמת.

חיידק הבמה קינן ביעל מילדות, מהימים שנלוותה לאחותה הקטנה אילנה, שהייתה כוכבת הצגות ילדים אצל המפיק מנחם גולן. אז היא ידעה בעל-פה את כל התפקידים בהצגות. החיידק הזה לא נתן לה מנוח כל חייה הקשים, שנאבקה בהם קשות להשיג פרנסה. ביום הולדתה החמישים היא סיפרה על חייה, והקהל התגלגל מצחוק. שלוימה'לה בר-שביט, השחקן הוותיק,  עודד אותה להופיע, ורק כעבור עשר שנים היא העזה ללמוד משחק, ולימים הופיעה על במות בפני קהל.

הספר מזכיר את גורלם של שאר אחיה של יעל, אך לא אתעכב על כך כי עיקרו של הספר, לדעתי, הוא החלום הגדול של יעל בחייה הקשים, חלום שהתגשם רק בגיל זקנה. בעת כתיבת רשימה זאת יעל קפיטולניק היא בת 75, והיא עולה כפורחת, והקהל מחזיר לה אהבה.

* * *

יוסי אחימאיר

אסד – בן מוות

במאמרים, בפרשנויות, בראיונות עם אישים שונים, בהתבטאויות אין-ספור בפייסבוק, חוזר המוטיב הזה שוב ושוב, כפי שביטא באופן פלאסטי השר לענייני מדע: הייתי חונק את אסד במו ידיי, אבל המורדים גרועים יותר מבחינת ישראל.

הרצון להימנע ממלחמת טילים שאנו עלולים להיגרר לתוכה, הקושי להחליט מה ומי עדיף לנו בשלטון בסוריה, המחשבה המתרוצצת בלב רבים בתוכנו: טוב שסורים הורגים סורים וימשיכו בכך, בבחינת מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים, כל אלה מגבירים תחושה-תקווה בקרב ישראלים אוהבי נופש ובילוי, שלוואי והקונגרס לא יאשר לאובמה לפתוח במיתקפה הכה-מדוברת.

במילים אחרות: הקזת הדם בסוריה, בנשק קונבנציונלי כמו בנשק כימי, היא עניין פנימי סורי שאל לנו להיות מעורבים בו ולהביע בפומבי דעה לגביו. יתר על כן, במלחמת האזרחים סוריה נחלשת והולכת, מאגרי הנשק שלה מתכלים, כוחה תש. לא צריך "להפריע" לאסד-צמא-הדמים ולא למורדים מאל-קאעידה, לטבוח אלה באלה.

אשלייה היא לחשוב במונחים של מי משני הצדדים הרצחניים בסוריה טוב יותר לישראל, את מי להעדיף, ובהתאם לכך לגזור את עמדתנו. זוהי טעות לחשוב שאסד נוח לנו יותר. עובדה: מזה 40 שנה, מאז מלחמת יום הכיפורים, הגבול עם סוריה נעדר תקריות. הגבול כמעט שקט לא הודות לטוב לבו והגיונו של אסד, אלא רק משום שתותחי צה"ל ממוקמים כ-70 ק"מ מדמשק.

אותו איום יחול על דמשק גם כשימוטט כסאו של אסד ויכונן משטר אחר, גם אם יהיה קיצוני לא פחות ממנו. סוריה בכל מקרה היא מדינה מותשת. התגרות בישראל תביא עליה עוד אסון ועוד הרס.

על הפרק עתה היא השאלה המוסרית, שאלת השימוש בנשק כימי שעשה השליט העלאווי כנגד בני עמו הסונים. ליד גבולנו מתרחש אחד הפשעים הנוראיים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. זוועה שרוב העולם ואנו בתוכו לא תופסים את מלוא חומרתה.

הייתכן כי נמשיך להיות אדישים לנוכח מראות הזוועה? היעלה על הדעת כי פושע כאסד ישאר על כנו? היעבור העולם הנאור בשתיקה על פשעיו, באפס תגובה?

שאם כך יהיה, מחר-מחרתיים יוכל אותו רודן חסר מעצורים, נדחף על-ידי האיראנים וחיזבאללה, לשגר נשק כימי לגבול ישראל. וכי מישהו חושב, שהעולם ייצא אז מגידרו להגיב על השימוש בנשק כימי נגד מדינת האוייב, הלא היא ישראל? האם לא יהיו "צדיקי עולם" שיאשימו אותנו ב"מצב"?

בן הבליעל אסד הוא בן-מוות. עליו לשלם את מלוא המחיר על רצח למעלה ממאה אלף נפש מבני עמו, על הרס מדינתו, על מיליון הפליטים שנמלטו מאימתו לתורכיה וירדן השכנות.

לא שישראל קובעת במשהו בהיערכות לקראת המיתקפה המוגבלת הממשמשת ובאה, אבל עליה לקוות כי בוא תבוא. יהיה זה רק עצוב אם בעקבותיה יוותר אסד על כסאו, ימשיך לשטות בעולם ולהפגין מצג של "הכל כשורה" בדמשק.

אנחנו נשמח וננשום לרווחה, למראה גופתו נגררת מאחורי מכונית הדוהרת בחוצות הבירה הסורית. עשרות שנים ישראל התמודדה היטב מול סוריה של אסד האב והבן. ישראל תדע לעמוד ולהגן על עצמה גם מול יורשיו, אף הם אינם מאוהבינו.

* * *

יוסף דלומי

"אם תרצו" – זאת לא אגדה

 במהדורה המקוונת של עיתון "הארץ" ראיתי כותרת גדולה אשר בישרה בחגיגיות שתביעתה של תנועת "אם תרצו" נגד קבוצה שמאלנית אשר כינתה אותה פשיסטית נדחתה ע"י השופט יעקובי בערכה מחוזית. מבין חברי הקבוצה הנתבעים, כתב בעיתון "הארץ" ששמו לא נמסר.

כשקוראים את הטקסט קל להבחין מה מודגש ומה מוצנע בו למשל, מודגש שהשופט לא ראה הצדקה להגשת התביעה, בעוד שהקביעה שחלק מטיעוני התביעה אכן התקבל מופיעה רק בסוף הכתבה.

אך כל אלו הם דברים שבשגרה. מה שהדהים היה מינויו של פרופ' זאב שטרנהל ע"י השופט לשם מתן חוות דעת מקצועית בנוגע לייחוס נגע הפשיזם לפעילות "אם תרצו". פרופ' שטרנהל מוכר כאחד מן האקדמאיים הקיצוניים בדעותיהם השמאליות וכותב באופן קבוע בעיתון "הארץ", כך שקל מאוד לעמוד על דעותיו. האם באמת לא נמצא פרופ' שפחות מזוהה עם דעות הנתבעים במשפט הדיבה?

תנועת "אם תרצו" הוקמה בשנת 2006 ו"פועלת לבניית חברה ציונית וקידום ערכים ציוניים בתחום האקדמיה, התרבות והחינוך" (ציטוט מפרסומי התנועה). היא חריגה בנוף הקמפוס התל אביבי ברמת אביב. לקראת יום העצמאות האחרון התקיים בפקולטה למדעי הרוח יום עיון פתוח בנושא "הנכבה הפלסטינית". ליד האולם ניצב דוכן עם ספרות ועלונים שעוסקים בנושא הנכבה. מנגד, התייצבו פעילים  מתנועת "אם תרצו" וחילקו חומר הסברה. כצפוי, זה איננו המגרש לתנועה בעלת אידאולוגיה ימנית אע"פ כן, נדהמתי מתגובות של סטודנטים שהיו על גבול האלימות. הצעקות "פשיסטים תעופו לנו מן הקמפוס" חזרו ונשנו עד לרגע שהושתקו עם תחילת יום העיון.

חוברת כיס שהפיצה התנועה באותו אירוע קרויה "שקר הפליטים הפלסטיניים". היא עוסקת בפעילותה של סוכנות אונר"א, אשר חורגת במובהק מכללי הסיוע לפליטים באזורים אחרים בעולם. הסוכנות, עם תקציב שנתי של חצי מיליארד דולר, מעסיקה קרוב ל-30 אלף עובדים, רובם ככולם פלסטינים, בעוד שרק רבע מן המספר הזה עוסק בבעיות כל שאר הפליטים בעולם.

מעבר לכך, מעידה החוברת על חינוך להסתה ולטרור בבתי הספר הממומנים ע"י אונר"א. פועל יוצא מהתנהלות זאת הוא הנצחת מצב הפליטות הפלסטיני בעוד שהאו"ם הצליח ליישב עשרות מיליוני פליטים באזור הבלקן, במזרח אירופה, בהודו ופקיסטאן ועוד...

התוצר היעיל והמועיל של ההתנהלות הזאת, הוא "זכות השיבה", אשר כידוע, מהווה את סלע המחלוקת האולטימטיבי בין ישראל לרשות הפלסטינית.

בחוברת מוקדש פרק מיוחד לנושא המושכח והנשכח "היהודים יוצאי ארצות האיסלאם," תוצר רשעותן וטיפשותן של ממשלות ישראל לדורותיהן.

לא קראתי חומר נוסף של "אם תרצו", אך החוברת המוזכרת מצטיינת בתוכן בהיר המבוסס על מקורות שקופים, וכן טקסט קריא מאוד.

* * *

נעמן כהן

צרעת נעמן והדמגוגיה של מוני דביר

"מתי מסתיים תפקידו של הכותב ההגיוני ומתחיל תפקידו של הדמגוג?" שואל החבר מוני דביר? (חדשות בן עזר 871) ומיד עונה על השאלה בעצמו. במקום לעסוק בגופו של ענייןad) hoc) הוא משתלח בגופו של אדם (ad personam). זו הטכניקה הקלאסית של הדמגוג. 

ומה בעצם חורה לו להחבר דביר? הוא כותב: "גם אם חברי מפ"ם מביאים הכרזה חיובית של אבו מאזן והבטחה שהוא מוכן להכריז על סיום הסכסוך ולא לדרוש את חיפה, עכו וצפת – לנעמן כהן אין מילה אחת טובה רק טענות וקיטורים..."

 הלו, החבר דביר, נתקעת בעבר? מפ"ם? אין כבר מפלגה כזו שנים רבות.

בדומה לחברי "ועד השלום" של מפ"ם דאז, שהריעו לבשורת "השלום" הסובייטית של סטאלין (סטלין – פלדה), מריע החבר מוני דביר (בניגוד לפוליטיקאים פה לא מעניין השם המקורי) לבשורת "השלום" של אבא של מאזן, ומצפה כמובן שבקולקטיביות רעיונית כולם יגידו מילים טובות עליו. כאז במפ"ם, אסור להביע ביקורת או פקפוק. 

אבא של מאזן אמר שהוא לא יתבע את חיפה, עכו, וצפת, (מה שאינו עושה גם כיום) ויסכים למדינה מפורזת, וכולם כאחד בלי שאלות ותהיות מריעים לו. מה שהיה על החבר מוני דביר לברר הוא, מדוע איש ממשלחת מר"צ (מזמן כבר לא מפ"ם) לא שאל אותו: "האם אתה מצהיר כי אתה מוותר על זכות שיבת צאצאי הפליטים לחיפה, עכו, וצפת?" ומי יכפה את פירוז יו"ש? ובכלל האם הסכם עם הפת"ח בלבד יש לו תוקף?

היות ואליבא דהחבר דביר השאלות הללו נוגדות את הפרופגנדה של "ועד השלום" של מפ"ם, אז  במקום לענות עליהן בצורה רצינית ועניינית (אלו לא סתם "טענות וקיטורים"), הוא פוצח בטענות וקיטורים נגד מעלה הנושא בגין שימושו בשמות מלאים. שיטה זו חבר דביר, היא אכן דמגוגיה לשמה.

שורה תחתונה: האם יתכן שמוני דביר (בן 6?) נדבק בצרעת נעמן?

http://www.tapuz.co.il/olamot/userprofile.aspx?profileid=2780446

מדרש שמות – דביר

לאור השתלחותו של החבר מוני דביר בשם כהן: "גם כהן כבר לא מה שהיה פעם – לא אליטה ולא VIP. בסך הכול אחד שלא יכול להתחתן עם גרושה ואסור לו להיכנס לבית קברות," לא ברור מה גרם לו בכלל לבחור לעצמו את השם "דביר"? 

דביר או קודש הקודשים, הוא החדר הפנימי, הקדוש ביותר במשכן ובבית המקדש, שאליו נכנס רק הכוהן הגדול ביום הכיפורים. כאשר נדרשו תיקונים בקודש הקודשים, היו משלשלים אומנים מהקומה השנייה בתיבות מיוחדות, הפתוחות רק מצד אחד, כדי שיראו רק את הקיר שאותו הם אמורים לשפץ, ולא ייהנו מיופי המקום. כאשר היה צריך להוציא דברים טמאים (כגון שרץ מת) היה מותר גם לאנשים שאינם כוהנים להיכנס לקודש הקודשים (אך היתה עדיפות שכוהנים ייכנסו). אם היה צורך – היה מותר גם לטמאים להיכנס לשם, אך היתה עדיפות לטהורים.

מידות קודש הקודשים היו עשר על עשר אמות (כחמישה על חמישה מטרים) במשכן, ועשרים על עשרים אמה (כעשרה על עשרה מטרים) בבית המקדש.

בבית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך, בקודש הקודשים, נמצא ארון הברית ובו לוחות הברית, ועליו ניצבו שני פסלי ענק של כרובים עשויים עץ בציפוי זהב, שגובהם עשר אמות (כחמישה מטרים) ומוטת כנפיהם גם היא עשר אמות. ליד הארון (או בתוכו) הונח ספר התורה שכתב משה וכן צנצנת המן, ומטה אהרן הכהן. בסוף תקופת בית ראשון גנז יאשיהו את הארון, ובבית שני נותר רק סלע היסוד של ההר – אבן השתייה, שהיא הנקודה המרכזית שממנה נברא העולם על פי המסורת היהודית.

מה עושה הכוהן הגדול ביום הכיפורים

ביום הכיפורים נכנס הכוהן הגדול בפעם היחידה בשנה לקודש הקדשים. עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים היא העבודה החשובה ביותר שנעשית בבית המקדש במהלך השנה, ותכליתה לכפר על חטאיו וטומאתו של עם ישראל.

שבעה ימים לפני יום כיפור היה פורש הכוהן הגדול מביתו, ומאשתו. תכליתה של פרישה זו למנוע מצב שבו הכהן הגדול ייטמא כבועל נידה, שטמא שבעה ימים, וייפסל מלעבוד ביום הכיפורים. במשך שבעת הימים האלה היה הכוהן הגדול לומד יחד עם זקני הסנהדרין את דיני עבודת יום הכיפורים, ומתאמן בביצוע העבודות. היו ממנים לכוהן הגדול מחליף למקרה שהכוהן הגדול ייטמא או לא יוכל לעבוד מסיבה אחרת.

בליל יום הכיפורים לא היו מתירים לכוהן הגדול לישון שמא יראה קרי וייפסל לעבודה. לפי מסכת אבות אחד מהניסים שאירעו בבית המקדש הוא ש"לא אירע קרי לכוהן גדול ביום הכיפורים"‏ (אבות פרק ה') אם כי מסופר שפעם זה קרה: "מעשה בבן אילם מציפורין שאירע קרי לכוהן גדול ביום הכיפורים ונכנס בן אילם ושימש תחתיו בכהונה גדולה" (תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ה', הלכה א').

כדי שלא יירדם, היה הכהן הגדול מלמד תורה כל הלילה, ואם לא היה חכם דיו ללמד, היו מלמדים אותו. אם היה מתנמנם, פרחי כהונה צעירים היו מעירים אותו ואומרים לו לשים את רגליו על הרצפה (בבית המקדש לא נועלים נעליים, ורצפת המקדש היתה קרה) או שהיו מכים לפניו באצבע צרידה, ומעסיקים אותו בדרכים שונות עד שיגיע תחילת זמן העבודה.

לאחר עלות השחר, היה יוצא הכוהן הגדול לטבול במקווה. אחרי הטבילה היה מחליף את הבגדים הרגילים שלבש לבגדי זהב. בבגדים אלו היה נכנס למקדש ועושה את עבודות היום-יום, הקרבת תמיד של שחר, הקטרת הקטורת, הטבת נרות המנורה, והקרבת מנחת חביתין. לאחריהם היה מקריב את קורבנות היום – פר העולה, ושבעה כבשים של מוסף, ואיל לעולה.

משסיים הלך וטבל והחליף בגדיו לבגדי לבן. משם פנה אל הפר שהיה עומד בין האולם למזבח ואומר עליו את הוידוי הראשון (עליו ועל משפחתו), שכלל אמירת שם השם המפורש.

לאחר הווידוי, הלך מזרחית למזבח. שם המתינו לו שני שעירים (שעיר - תיש מבויית). בקלפי (ארגז עץ קטן) הוציא שני גורלות. לשעיר אחד העלה גורל "לה'" ולשעיר השני העלה גורל "לעזאזל". לשני השעירים קשר חוט אדום. לשעיר לה' – בצוואר, לשעיר לעזאזל – בין קרניו. משסיים שב אל הפר והתוודה עליו את הוידוי השני (וידוי על הכוהנים). לאחר הווידוי שחט את הפר וקיבל את הדם, ונתן לכהן אחר לערבב את הדם כדי שלא יקרוש. משם הלך אל המזבח החיצוני ומלא בגחלים מחתת זהב שהביאו לו לצורך הקטרת הקטורת בקודש הקדשים.

בכניסתו, היה הכוהן הגדול מקטיר את הקטורת בין בדי הארון. בבית שני, שבו לא היה ארון, היה הכהן הגדול מקטיר את הקטורת על אבן השתייה.

בעת שהייתו של הכוהן הגדול בקודש הקודשים, התפלל תפילה קצרה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו. שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אישה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה."

אחר כך יצא הכוהן הגדול מקודש הקודשים, קיבל את דם הפר ששחט קודם מהכוהן ששמר עליו שלא יקרש, וחזר פנימה אל קודש הקודשים להזות את דמו כנגד הארון, פעם אחת למטה ושבע למעלה.

לאחר הזאת דם הפר, הניחו הכוהן הגדול על כן בהיכל, שחט את השעיר שעלה עליו גורל של "שם" והיזה את דמו בקודש הקודשים, באותה צורה - הזאה אחת למטה ושבע למעלה, כנגד הארון.

לאחר שיצא הכוהן הגדול מקודש הקודשים, לקח שוב את דם הפר, והזה אותו כנגד הפרוכת המבדילה בין קודש הקודשים להיכל, הזאה (שפריץ) אחת למעלה ושבע למטה, כנגד הפרוכת. לאחר ההזאה מדם הפר, היזה הכוהן הגדול בצורה דומה את דם השעיר כנגד הפרוכת. לאחר ההזאות על הפרוכת עירב הכוהן את שני הדמים, והזה מהם ארבע הזאות על ארבע פינות מזבח הזהב, ועוד שבע הזאות על הצד העליון של מזבח הזהב. שאריות הדם נשפכו לנקב מיוחד בפינה הדרום מערבית של המזבח.

לאחר הלך הכוהן הגדול אל השעיר המשתלח, שהיה מוכן כנגד שער המזרח, שדרכו יצא אל המדבר, והתוודה עליו על חטאי עם ישראל. לאחר הווידוי מסר הכוהן הגדול את השעיר ליד האיש שליווה את השעיר למדבר. השעיר לעזאזל ומלווהו יצאו למסע של כ-12 קילומטר למדבר יהודה, עד לצוק התלול ממנו הושלך השעיר לעזאזל והוא התרסק ונעשה איברים איברים לפני שהגיע לחצי ההר.

המחזה הארוטי המעורר שהפעים את העולים לרגל בבית המקדש

מה משך את המוני בני ישראל להגיע לבית המקדש? מלבד חובת קיום מצוות העלייה לרגל, מה שבאמת עורר את העולים לרגל לבית המקדש היה מחזה ארוטי-מיני מעורר אותו זכו לראות. (חשבו על תקופה ללא סרטים, טלביזיה או אינטרנט).

"אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגוללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חובתכם לפני המקום כחובת זכר ונקבה." (בבלי מסכת יומא דף נד עמוד א).

מהו כרוב וכיצד נראה? כרוב הוא ישות מלאכית הנזכרת בתנ"ך. ישנם מיספר תיאורים בתנ"ך בנוגע לכרובים, אולם באופן כללי הם מתוארים כיצורים מכונפים המשלבים פני אדם וגוף של בעלי חיים, כנראה שוורים. לחז"ל היו כמה סברות נוספות לגבי זהותם ומראם של הכרובים: לפי רבי אבהו פרצופם היה כפני ילדים, ומסיק הוא זאת מן הכינוי הבבלי 'רביא' לילדים (מסכת סוכה ה ב); גם לפי רש"י "כְּרֻבִים: דמות פרצוף תינוק להם" (רש"י שמות פרק כה פסוק יח)

לפי מדרש בראשית רבה (פרק כא יג) הכרובים נשאו לעיתים פני אנשים, נשים, רוחות או מלאכים.

מה פירוש מעורים? "המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה מלשון את מקורה הערה, והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר". (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה י) כלומר, שני כרובים המעורים זה בזה, הם שני כרובים המקיימים יחסי מין.

לא ידוע מינם של הכרובים, האם היו אלו יחסי מין של זכר ונקבה, או מין חד מיני. בכל מקרה חז"ל גרסו כי הכרובים המעורים מסמלים את חיבת ישראל לאלוהים, חיבה המושוות לחיבת זכר ונקבה.

מכל מקום, בין אם הכרובים נראו כשור עם כנפיים, או כילד או אישה עם כנפיים, ברור שהמחזה של הכרובים המעורים זה בזה, כלומר מקיימים יחסי מין, הפעים עד למאוד את עולי הרגל.

ההכנות לבניין בית המקדש השלישי

בימים אלו (מדווח העיתון "מקור ראשון" 4.9.13), קבוצה ראשונה של כוהנים מתלמדים עוברת קורס הכנה מעשי בבית הספר לכוהנים שפתח "מכון המקדש". לפני שבועיים התקיימה פתיחה חגיגית, ובה תורגל תהליך זביחת קורבן התמיד מתחילתו ועד סופו, כולל שירת הלוויים בהנחיית הזמר רואי לוי. המטרה של קורס הפתיחה היא יסוד של משמרת כוהנים שתהיה מוכנה לקריאה דחופה בשעת הצורך.

במכון המקדש הכינו כבר את הכלים הבאים לשימוש במקדש: מנורת הזהב, שולחן לחם הפנים, מזבח עולה, מזבח הקטורת, כיור נחושת, בגדי הכוהן הגדול, ציץ מעיל אפוד וחושן, בגדי כהן הדיוט, מזרקים (כלים לזריקת הדם על המזבח), מחתות, כלי ניסוך היין והמים, כלי מדידה, כלי אבן להכנת אפר הפרה האדומה (טרם נמצאה פרה אדומה שאפרה מטהר את טומאת המת), סכיני שחיטה,חצוצרות, נבלים, וכינורות.

בית המקדש בית מטבחיים או היכל מוסיקה

ההכנות המדוקדקות לתחילת עבודת המקדש צוברות תאוצה כאשר האיסור ההלכתי לעלות אל הר הבית, שהיה מקובל עד לאחרונה, נשחק לאיטו. המשך התהליך עלול להעמיד את כולנו בפני סכנה של התפרצות מלחמת עולם עם האיסלם שניכס לעצמו את הר הבית, ומכחיש כל שייכות יהודית למקום. (הכול בגלל יהודי תימני משומד בשם כַּעְבּ אל-אח'בַּאר, כנראה עקיבא, שהתלווה ב-636 לספירה לכובש ירושלים – הח'ליף עומר, והוביל אותו אל הר הבית אל שרידי בית המקדש, והצביע על סלע אבן השתייה כמקום המקודש. אם היה הולך עשרה מטר ימינה או שמאלה, הרבה צרות היו נמנעות).

גם אם נניח לסכנת המלחמה עם האיסלם, קיימת סוגייה נוספת פנים יהודית. בית המקדש הראשון והשני היה בעצם בית מטבחיים ענקי. לא צריך להיות חסידי דת הצמחונות-טבעונות של גארי יורופובסקי כדי לדחות בשאט נפש הקמת מקדש שבו מקריבים חיות ומזים את דמן לכל עבר. למקדש שהוא בית מטבחיים יש אלטרנטיבות.

הרמב"ם סבר שכל עבודת הקורבנות ניתנה מפני שבעולם העתיק נפוצה היתה עבודה זרה וזה התאים אז לתפיסה המקובלת של בני האדם. לפי הרמב"ם אין בקורבנות מטרה בפני עצמה, ותכליתם רק למנוע עבודה זרה. הקרבת בעלי חיים היתה נהוגה בעולם כולו, ולכן ניתנה על-ידי אלוהים לעם ישראל על מנת שיעבדו לו, לאלוהים, ולא לעבודה זרה.

"היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז הקרבת מיני בעלי החיים. לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם. ולפיכך הניח אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים – לשמו יתעלה" (מורה נבוכים חלק שלישי).

דומה שהעיקרון שקיבלה "היהדות הנורמטיבית" ביבנה לאחר חורבן הבית השני לפיו במקום קורבנות תבאנה תפילות חובה, עדיף. גם אם יוקם בעתיד בית מקדש חדש מוטב שישמעו בו תפילות במקום קורבנות. עדיף שיהא המקדש היכל מוסיקה מאשר בית מטבחים. 

החזון של הרצל

ברומן האוטופי אלטנוילנד, (תורגם לעברית תל אביב) שפירסם הרצל בשנת 1902, תיאר הרצל את בית המקדש שעתיד להיבנות בירושלים בשנת 1920:

"בניין עצום ומפואר, שהבהיק בלובן ופז. גגו נח על שיש וכיער של אומנות עם כותרות פז היה מראהו. בית המקדש נבנה כבימים עברו, מאבני גזית שנחצבו במחצבות המקומיות והתקשו באוויר הצח. שוב עמדו העמודים, היצוקים נחושת, לפני קודש-הקודשים של ישראל. העמוד השמאלי נקרא בועז והימני – יכין. בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה 'ים הנחושת', כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ... בהיכל הנהדר נשמעו קולות זמרה ונגינת כלי מיתר... הנה שוב ירדה שבת המלכה, שקוראים לה 'הנסיכה השוקטת'. חזן המקדש פתח בשירת המזמור העתיק שמאות בשנים עורר כיסופים בלב העם המפוזר... שהושר בבתי כנסת רבים מספור בכל קצות תבל: שירו של המשורר הנעלה שלמה הלוי (אלקבץ): "לכה דודי לקראת כלה..." או בנוסח הגרמני של היינה "בואה דודי, הכלה כבר מוחילה לך וחושפת את פניך הצנועים." (הרצל, אלטנוילנד, עמ' 194)

לפי גרסת הרצל, אפוא, עתיד היה בית-המקדש לשמש בית תפילה מרכזי, ולא אתר קרבנות וזבחים, ועיקרו – תפילות (במוסיקה גרמנית).

בית המקדש הזה, אליבא דהרצל, לא יבוא במקום מה שהוא קרא מסגד עומר (כיפת הסלע) אלא לצידו. (לפי הספר לא ברור בדיוק מקומו האם על הר הזיתים או מולו).

בנוסף להקמת המקדש חזה הרצל את הקמת "היכל השלום" שבו עורכים את הוועידות הבינלאומיות של שוחרי השלום ושל מדענים מכל ענפי הדעת. היכל השלום הוא מקור לעזרה כספית לכל העולם. אם תקרה שואה על מקום בעולם, כגון שריפה, שיטפון, רעב, או מגיפה, כאן יש עזרה במזומנים. מועצת קבע של האומות השונות משגיחה על החלוקה. מעל שער היכל השלום כתוב: "Nil humani a me alienum puto"  – "שום דבר אנושי אינו זר לרוחי.

גמר חתימה טובה, ושנת שלום לכל ישראל. מי ייתן ויתגשם חזונו של הרצל.

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

בן בן-עזר

לעניין שעון הקיץ

עקב שינוי החוק יסתיים השנה שעון הקיץ בארץ ב-27 באוקטובר במקום ב-8 בספטמבר. מי מכם שמשתמש במחשב אישי ומקפיד על עידכונים שוטפים לא צריך לדאוג, השעון יתעדכן אוטומטית. הבעייה היא בטלפונים החכמים שיצרניותיהם לא יספיקו להפיץ עדכונים בזמן, ובהם יסתיים שעון הקיץ ב-8 בספטמבר. כאן אני בא לעזרתכם. עקבו אחר ההוראות הבאות ותוכלו להימנע מאי נעימויות. 

למכשירי אייפון:

לפני ה-8 בספטמבר

1.     הקליקו הגדרות > כללי > תאריך ושעה

2.     בטלו את האפשרות "כיוון אוטומטי"

3.     תחת "שעון מקומי" בחרו ב"אתונה, יוון"

אחרי ה-27 באוקטובר

1.     הקליקו הגדרות > כללי > תאריך ושעה

2.     הפעילו את האפשרות "כיוון אוטומטי"

למכשירי אנדרואיד

(המונחים עלולים להשתנות בהתאם לסוג וגרסת המכשיר):

לפני ה-8 בספטמבר

1.     הקליקו הגדרות > תאריך ושעה

2.     בטלו את האפשרות "אזור זמן אוטומטי"

3.     תחת "בחר אזור זמן" בחרו ב"אתונה"

אחרי ה-27 באוקטובר

1.     הקליקו הגדרות > תאריך ושעה

2.     הפעילו את האפשרות "אזור זמן אוטומטי"

שנה טובה לכולם,

בן

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה תשע"ד

לֹא אֵדַע אִם יְלָדַי,

שֶׁהֵם יַלְדֵי אִמָּם,

בְּבֹקֶר צָלוּל אֶחָד

יָבוֹאוּ אֶל פִּכְחוֹן הַדַּעַת.

הַיּוֹם אֲנִי "הֵד שָׁכוּחַ",

הַלֵּב נוֹקֵף

בַּלֵּילוֹת  מַדִּיף אָבָק חַם

הַמִּתַּמֵּר מִמַּחֲלוֹתַי,

שִׁלְהֵי הַכְּאֵב –

מֵחֲרוֹן אַכְזָבוֹתַי.

לֹא "שָׁנָה טוֹבָה" – בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה,

רַק הִזְדַּקְּנוּת בִּמְהִירוּת מַפְתִּיעָה

שֶׁל שָׁנִים רַבּוֹת

בְּשָׁעָה.

כְּשֶׁכַּדּוּרֵי הַשֵּׁנָה רַק מַעֲמִידִים

פְּנֵי  יְשֵׁנִים.

הַיְּלָדִים יוֹדְעִים רַק לִמְשֹׁךְ

אֶת כַּסְפִּי

מִדּוּכַן לִבִּי.

בְּנִי בָּחוּר בִּלְתִּי גָּמוּר,

עִוֵּר לַחַיִּים,

נֶהֶנְתָן,

חַי בִּבְרִיחָה,

רוֹאֶה בִּי דְּמוּת מְעֻוֶּתֶת

חַסְרַת יִחוּד,

כּוֹנֵס רְגָשׁוֹת וְחוֹסְמָם עַל בָּרִיחַ

רַק בִּקֹּרֶת עוֹלֶבֶת בִּי מֵטִיחַ.

בִּתִּי

מְטַפֶּלֶת בָּאֲנָשִׁים,

יֵשׁ בָּהּ לֹא מְעַט סִבּוּכִים,

אֲהָבוֹת שֶׁלֹּא הִתְחִילוּ

וּבָהּ בָּעֵת הִסְתַּיְּמוּ,

מְהַלֶּכֶת בֵּין סְלָעִים

מְצַפָּה  לַכּוֹכָבִים בָּאֲגַמִּים.

 רַק מְחַשְׁבֶּנֶת חֶשְׁבּוֹנוֹת

הַנּוֹשְׁכִים קִירוֹת בֵּיתִי

מַשְׁאִירָה טַעַם דְּמָעוֹת

וּרְעָדָה.

יָמַי  צוֹלְעִים עַל צַד שְׂמֹאל

עֲרָבֵי  הַצִּפִּיּוֹת  הָפְכוּ לְחֶרֶב

פִּיפִיּוֹת

אֵינְסוֹפִיּוֹת

שֶׁל צִפִּיּוֹת.

* * *

דורון גיסין

גם הזיכרון כבר לא מה שהיה

באחד מאותם בתים בהם מאופסנים כל אותם ששפר מזלם והאריכו חיים מעבר ליכולת קרוביהם לשאת, הסבו שלוש ישישות אל שולחן ארוחת הבוקר. באותו בוקר קערת הירקות הטריים לא כללה את מיטב התוצרת אלא מה שניתן היה בקלות לכנות לקט שיכחה ופאה. כמה מלפפונים שראו ימים טובים יותר, עגבניות בשלות יתר על המידה שקמטי עורן מתחרה בעומקם של הקמטים שבלחיי הזקנות סביב לשולחן, כמה צנוניות שהאודם כבר דהה מלחייהן ובצל יבש שמישהו דאג להסיר את גלדיו היבשים.

יושבות הזקנות ומביטות בירקות וליבן מר עליהן.

אומרת האחת, ושולה ביד רועדת מלפפון צמוק מן המבחר שבקערה, "ראו נא את המלפפון המסכן הזה, אצלנו בכפר, עוד כשהייתי ילדה, גדלו מלפפונים שכל אחד מהם היה דוגמן. ארוך, עבה, קשה, חלק למגע, וטעמו על השפתיים רענן ומזמין נגיסה."

בעיניים מוכות גלאוקומה מביטה הזקנה במלפפון אבל הן רואות את מלפפון חלומותיה ולא את קרובו המבוייש.

ביד מגוידת ומוכתמת כתמי-זקנה, נוטלת השנייה את הבצל, מערסלת אותו בכפה ומפליגה בדמיונה אל מחוזות ילדותה ומשתפת את חברותיה בנפלאות בצלי ילדותה. גודלם, צבעם, עגלגלותם, עסיסם החריף/מתוק שמעלה דמעות גיל בזווית העין.

אומרת השלישית בקול סדוק מזוקן : "ראו בנות, אני כבר שנים חירשת לחלוטין ולא שמעתי ולו מילה אחת מכל מה שאמרתן. אבל את הבחור הצעיר ההוא לא אשכח לעולם..."

* * *

דרור אֵידָר

'כתב לו אלף בית – ולמדה'

פורסם בעיתון 'ישראל היום', ערב ראש השנה תשע"ד (4.9.2013)

http://www.israelhayom.co.il/opinion/114573

1

הילדים נכנסו בחרדת קודש לחדרו המסוגף של הרב שהיה שקוע בלימודו. הוא ננער אליהם תוך שהוא תוקע אצבע ימין בשורה שבה עמד בספר. בזה אחר זה נגשו הילדים, והוא שביקש ללחוץ את ידם, החליף ידיים. עתה הייתה תקועה אצבע שמאל בדף, בעוד ימִינוֹ לוחצת ידֵי הקטנטנים. כמעט רגע ייצאו הילדים והוא ייבלע שוב בשורה שבה הפסיק עם כניסתם.

ראש השנה בפתח, סתיו יהודי בארץ אבותיי שולח אליי מזה מיספר שבועות רמזי אלול ומבקש לפייס את הלבה הרותחת של יחסי חרדים-חילונים. חשבתי על דמותו של הרב יוסף שלום אלישיב ז"ל, שבקיץ האחרון מלאה שנה לפטירתו. לרובנו מוכרת דמותו בהקשריה הפוליטיים בלבד. ככזאת היתה דמות שטוחה שפעלה במסגרת השיח הפוליטי והתקשורתי המקומט. אבל ראש השנה דוחק בנו לפתוח חלון למבט נוסף לתופעה העתיקה שייצג.

הרב אלישיב גילם באישיותו את האתוס בה"א הידיעה של העולם היהודי לדורותיו – הלמדנות. הוא העמיד במרכז חייו הארוכים – למעלה ממאה – עניין אחד בלבד: לימוד. משך עשרות שנים נהג לקום בשתיים אחר חצות ולמד עד כלות. בעיקר למד לבדו, אף זה תוצר גניוס מיוחד: אוטודידקטיות. הלימוד היה הציר שעליו סבבו מגעיו עם סביבתו. לא רק במובן זה שמשם שאב את תשובותיו, אלא בכך שהלימוד היה העיקר ואילו המגעים – חריגים, גם אם ארכו זמן רב. כזה היה מנהג האיש שנים רבות. גם כששכב בבית החולים אחרי ניתוח קשה, הקפיד לקום באמצע הלילה להמשיך בלימודו.

2

מי יְגַל עפר מעיניך, ח"נ ביאליק, שבשירך "המתמיד" קוננת על עולם שנראה כעומד להיכחד: "ובצאתךָ יחידי לעִתות בלילה... / וְשמעו אוזניךָ מרחוק קול הומֶה / וְרָאוּ עיניךָ מרחוק אור נוצץ / בחלון, וּבעדוֹ דמות אדם הדומֶה / לצִלוֹ של מֵת מתנועע, מתרוצץ / מתרוצץ, מתנודד..."

מה שראה ביאליק היה "מתמיד באחד מבתי הכְּלָאִים מְאַחֵר בַּנֶּשֶׁף (לומד מאוחר בלילה)". עבור ביאליק ודורו דמה בית המדרש לכלא, באשר צרר את החיים החברתיים והמדיניים. אבל ביאליק לא התייאש מבית המדרש ולא מהאוצר הכביר שהורישה המסורת היהודית לצאצאיה. בשירו "על סף בית המדרש" נקלע שנית לבית מדרש נעוריו הישן והחרב. "הָאֵבְךְּ לחורבנךָ, אם אֵבְךְּ לחורבני?" הוא שואל ונשבע בסוף השיר: "לא תָּמוּט, אוהל שֵׁם! עוד אֵבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ."

ביאליק דיבר על התחדשות ועל רנסאנס יהודי שכמותו אנו חווים בעשורים האחרונים;  אבל הרב אלישיב, על מאות אלפי שומעי לקחו, לימד שקינתו של ביאליק על המתמיד הכלוא, שיקפה רק מקטע מסוים של בני דורו. מסתבר שהמתמיד למד ללא הפסקה, משוחרר מתמיד, ברחוב חנן 10 בירושלים.

באקדמיה מכנים את התופעה "מצוינוּת", מין אליטיזם למדני שמצמיח אחרי עשרות רבות של שנות עמל, מלומדים בסדר גודל בין דורי. בראיון אצלנו לפני כחודש, תלה פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, את סוד החדשנות המדעית של היהודים גם בערך העליון של לימוד תורה. לא בכדִי הוזכרה האקדמיה. האוניברסיטה מתייחדת (אמורה להתייחד) בהצבת רף מצוינות למוריה, מתן היתר להתכנס במגדל השן, להתעלם ממהומת החיים המפריעה לקשב הפנימי, המחקרי, ולהתמקד בלימוד, בפיתוח המחשבה והרעיון. לכן חובת פרסום המחקרים והמאמרים כקריטריון כמעט בלעדי להתקדמות מקצועית. במידה רבה, מוסד הישיבה, במיוחד הליטאי, של מאות השנים האחרונות, מקביל למגדל השן האקדמי. מכאן תובן המחלוקת ביחס למיהותו של הרב הראשי: מי ראוי לכתר "ראש הרבנים" – רב קומוניקטיבי או למדן אליטיסט.

3

האתוס הזה לא יובא מהאוניברסיטאות באירופה, למרות 1000 שנות קיומן. הוא נטוע עמוק במסורת הלימוד של עמֵנוּ, בהתפעלות האינסופית סביב מפעלם הספרותי והמחקרי של ענקים כרש"י ורמב"ם, הגאון מווילנה ור' שניאור זלמן מלאדי, הרב קוק והרב ישעיהו קרליץ ("החזון איש") ועוד. אתוס הלימוד הולך אחורה לדמותו של גדול התנאים ר' עקיבא בן יוסף, שלקראת סוף המאה הראשונה לספירה החל בגיל 40 את מסעו המטאורי, עת הצטרף לכיתת תינוקות של בית רבן. כך מסופר במדרש הארצישראלי, "אבות דרבי נתן":

"הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות, אמר לו: 'רבי, למדני תורה'. אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח, כתב לו אלף בית – ולמדה, אלף תיו – ולמדה... עד שלמד כל התורה כולה... רבי שמעון בן אלעזר אומר... למה הדבר דומה? לסתת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו והלך וישב על ההר, והיה מכה ממנו צרורות דקות. ובאו בני אדם ואמרו לו: 'מה אתה עושה?' אמר להם: 'הרי אני עוקרו ומטילו בתוך הירדן,' אמרו לו: 'אי אתה יכול לעקור את כל ההר'. היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול, נכנס תחתיו, סְתָרוֹ ועקרו והטילו אל הירדן ואמר לו: 'אין זה מקומך אלא זה.' כך עשה להם ר' עקיבא לר' אליעזר ולר' יהושע (רבותיו)."

4

הסיפור על האצבע הקבועה בספר, שהובא לעיל, הוא גם משל למסורת הלמדנות היהודית. הרב אלישיב המשיך ללמוד מהמקום שבו פסקו רבותיו שאף הם בתורם למדו מהמקום שבו פסקו רבותיהם, אחורה במעלה הדורות רב החתחתים וקדימה במרחבי הדעת העכשוויים. עַם הספר אנחנו. הספר כרוך בשאלות הקיום והזהות שלנו. מעולם לא הושבנו את הטקסטים על מדף במוזיאון, לשוב אליהם לעתים רחוקות כדי לאַבֵּק את הדפים המתפוררים. זָר כי ייכנס לאחד מבתי המדרש, גם אם לא יבין דבר, יוכל להאזין לזמני הפועַל הנקוטים – הווה בינוני: ר' עקיבא "אומר", רש"י "אומר", הגמרא "אומרת" וכן הלאה. מרחב טקסטואלי עצום הפזור לאורך אלפי שנותינו מקיף כאן ועכשיו את דוברי העברית והם מנהלים איתו שיג ושיח מתוך ואל תוך עולמם.

אתוס הלמדנות עד כלות נשמר בקפדנות בכל תפוצות עמֵנוּ. הוא התפרץ ברעש גדול אל עולם הדעת המערבי, כאשר הותרו היהודים ללמוד באוניברסיטה והם החלו להתערב בחברה הכללית. אי אפשר לתאר דמויות כמו שפינוזה, מנדלסון, מרקס, פרויד, איינשטיין, קפקא וענקים נוספים – ששינו פרדיגמות חשיבה והובילו את האנושות לתחומי ידע ודעת שלא נודעו במאות קודמות – ללא אתוס הלמדנות היהודי, ללא האצבע הקבועה בספר חיינו.

* * *

מוטי בן-חורין

הצחוק כאסטרטגיה

הכול צוחקים ולועגים לאובמה ואינם מבינים את המהלך הגאוני: הוא מתקיף את איראן וגרורותיה בפצצות צחוק בעוצמות שעוד לא נוצרו כמוהן בעולם.

שלום לך ברק חוסיין או-במה,

אתה אומר: "אי התערבות בסוריה לאחר הטבח, תאיים על הביטחון הלאומי של ארה"ב בהיותה תמריץ לגורמים אחרים להשתמש בנשק כימי. אנחנו ארה"ב של אמריקה, איננו יכולים לעצום עיניים מול תמונות כפי שהגיעו מסוריה."

ושכחת לומר: "כפי שארה"ב כן יכלה לעצום עיניים לנוכח אושוויץ', ביאפרה, רואנדה, סודן, טיבט, צ'צ'ניה, אלג'יריה, טאליבן, קמבודיה, צפון קוריאה ו...גם כאשר לאחר החלטת האו"ם מ-1947, 7 מדינות ערביות התנפלו וזממו להשמיד 543.210 יהודים בארץ-ישראל!"

הבעייה אינה 'הביטחון הלאומי של ארה"ב אלא אתה אישית. התפטר! או:

השמד וחסל מיד ועכשיו, את כל עוצמתה הצבאית והפוליטית של איראן.

 הרי בלי איראן, אין אסאד, אין טאליבן, אין חיזבאללה, אין חמאס אין טרור אסלאמי.

אל תתקוף את סוריה, תצא מגוחך והנך עוד עלול לגרום לטילים עלינו, לתגובתנו והתוצאות המחרידות שבכך. 

ואל תדאג לפוטין. הוא ישמח ששוב יוכל להרוויח טריליונים במכירת נשק לטרוריסטים!

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

על מלאכת הכתיבה

 כיצד למדתי ממנו פתיחת רומאן

יום אחד דיפדף פנחס בכתב-היד של ספרי השני "אנשי סדום", שיצא לאור ב"הספריה לעם" של "עם עובד" ב-1968, ואמר לי בחיוך שהקטע המעניין ביותר והמושך לקרוא בו – מופיע רק כהערה עובדתית בסופו, שתחילתה – "בראשית שנות השלושים התגורר בעין-גדי," וסיומה – "בעיר הקטנה היילברון שבגרמניה."

הוא הציע לי להעביר את ההערה לתחילת הרומאן באמצעות "פתיחה כפולה" – בדומה לזו שברומאן "מיסתורין" של קנוט האמסון.

על "מיסתורין" ושאר ספריו של האמסון: "רעב", "פאן", "ויקטוריה", "ברכת האדמה" ו"פרשה אחרונה", כמו גם על "שדים" של דוסטוייבסקי, המליץ שדה בפניי ואף השאיל לי את תרגומיהם הישנים מספרייתו. כך התוודעתי לספרים מופלאים אלה וכך למדתי ממנו פרק בפתיחת רומאן.

הפתיחה של "מיסתורין" (בתירגומו מנורווגית של פסח גינצבורג) כך היא:

 "באמצע הקיץ של אשתקד היתה עיר-חוף אחת קטנה בנורווגיה לגיא חיזיון של אילו מאורעות יוצאים מגדר הרגיל. אדם זר ומוזר, שנודע בשם נאגל, הופיע בעיר, רמאי מצויין ומיוחד במינו, שעשה המון דברים מופלאים, וכביאתו כן פטירתו לפתע פתאום נהיתה. אדם זה אף קיבל במעונו פני גברת צעירה ופלאית, שבאה, האלוהים יודעים לשם מה, ולא שהתה אלא שעות אחדות עד שיצאה לדרכה. אולם לא זו הפתיחה עדיין...

 "הפתיחה אך זאת היא: כשחתרה ספינת-הקיטור בשעת הערב השישית אל הנמל, ניראו על סיפונה שניים-שלושה נוסעים ובהם אדם אחד בלבוש כתום ודוקר את העין, ולראשו מצנפת של קטיפה לבנה. הדבר היה בערב השנים-עשר לחודש יוני; כי באותו יום התנפנפו דגלים בראש רבים מבתי העיר לכבוד אירושיה של העלמה לבית קיילאנד, שנודעו בקהל בעצם שנים-העשר לחודש יוני."

בקטע הראשון מוסר האמסון בקצרה כמעט את כל תוכנו של הספר, אך לא בפירוט אלא כראשי פרקים מרומזים המעוררים עניין וסקרנות. וכדי לדחוס עוד יותר פרטים חשובים לתוך העמוד הראשון הוא כאילו משחק בתחבולה עם הקורא ואומר לו אחר הקטע הראשון: לא, זו אינה עדיין הפתיחה (כאילו יש באמירה כדי לבטל את העובדה שהספר כבר נפתח!) – אלא הפתיחה אחרת היא: וכאן באה הפתיחה השנייה, שהיא שונה במתכונתה, לא עוד רמזים לקראת העתיד, אלא תיאור של התרחשות בהווה – ביום זה וזה בשעה שש בערב הגיע אדם לבוש כתומים בספינת-קיטור אל הנמל, וכן הלאה.

הדף הראשון של הרומאן הוא אפוא כאקורדים ראשונים של סימפוניה או כרגעים הראשונים שבהצגת תיאטרון. יש והדף, האקורד, הרגע הראשון – קובעים את גורל כל המשך היצירה. לאחר פתיחה חזקה במיוחד יכול הסופר לשאוף קצת רוח ו"להעמיס" על הקורא קטעים שאולי אינם כה מרשימים ומצודדים, אך הכרח בהם לשם האקספוזיציה ולפיתוח העלילה. זאת יוכל להרשות לעצמו מאחר שאהדתו של הקורא כבר נתונה לו.

פתיחה כושלת, ארוכה מדי ומשעממת, יוצרת הרגשת כשל בקורא, וגם אם ישתדל הסופר להביא אחר-כך בפניו פרקים יפים ומופלאים – עשוי הקורא לעקוב אחריהם במנוד-ראש ולומר לעצמו כי אמנם נוגעים מאמציו של הסופר לליבו אך הם רק מחזקים בקירבו את ההרגשה שהסופר מנסה להציל באמצעות שיפורים והפתעות יצירה גרועה. כדאי מאוד להשקיע עבודה רבה בדף ראשון של רומאן, אך כדי שלא להישאר תקוע בטיוטות-פתיחה של משפט ראשון, כפי שקורה לגראן, אחד מגיבורי "הדבר" של קאמי – מוטב לסיים קודם את הרומאן ורק אחר-כך לעצב את פתיחתו.

את עמוד הפתיחה של "אנשי סדום" כתבתי וחזרתי וכתבתי כשלושים פעם. ואולם את צורתו הסופית עיצבתי רק בשלביו האחרונים של הספר, כאשר בעקבות עצתו של שדה פתחתי באותה הערה עובדתית, שתחילה חשבתי לתת אותה בסוף הספר באותיות פטיט:

 "בראשית שנות השלושים התגורר בעין-גדי, בקרב בדווים דלים משבט א-רשאיידה, גרמני יליד וילהלמה, פריץ פראנק, אשר עסק בגידול ירקות-חורף והירבה לצאת לסיורים במידבר יהודה ודרומה בערבה עד חוף ים-סוף. בסיוריו גילה שרידים רבים, כתב עליהם, שירטט אותם, והם פורסמו בספרו הגרמני 'מתוך הערבה' שיצא לאור בשנת 1934 בקובץ הגרמני לחקירת הארץ. לפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה עזב את ארץ-ישראל, וכפי שנודע לי הוא יושב היום, זקן וחולה, בעיר הקטנה היילברון שבגרמניה.

 "בעקבות פרשת חייו נכתב סיפורו של יוהנס שמידט. אך תחילת הסיפור אחרת היא. שנים רבות לאחר שעזב הגרמני את עין-גדי, וארבעה אנשים, אשר לא הכירוהו מימיהם נזדמנו לילה אחד בסדום.

 "בצהרי יום קיץ של שנת 1958 ירד אדם צעיר מאוטובוס-התיירים ליד האכסניה בסדום. הוא היה יהודי אמריקני גבה-קומה, כבד ושמן, גזוז שיער ומרכיב משקפיים – "

ב"פתיחה הכפולה" הזו שילבתי את היסוד העובדתי עם היסוד הבידיוני, נתתי בקצרה את עלילתו המרכזית של הרומאן, הצגתי את מקום התרחשות העלילה, סיפרתי משהו על-אודות הגיבורים העיקריים והותרתי לא מעט עניינים "פתוחים" ובלתי-מוסברים המעוררים בקורא סקרנות לגבי המתרחש בספר ונותנים לו מושג כללי, אך לא ברור מדי, על תוכנו. על-אודות פריץ פראנק לא ידעתי מאומה כאשר התחלתי לכתוב את "אנשי סדום", והדף הראשון היה אפוא אחד הדפים האחרונים על פי סדר כתיבתו.

*

אהוד בן עזר: הרשימה "על מלאכת הכתיבה, כיצד למדתי ממנו פתיחת רומאן" הופיעה לראשונה בנוסח שונה ובשם אחר בתור פרק במסתי "על מלאכת הכתיבה" שנדפסה בירחון "מאזניים", אוקטובר 1969.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום בן-עזרים, בעלעול במכתב עיתך האחרון, אודי, פגשתי ביצחק שווייגר ז"ל, מורה שלנו לתנ"ך מסמינר [ע"ש שיין. – אב"ע] על יד גבעת השלושה, איש עין חרוד, גדוד העבודה, "חנה'לה ושמלת השבת", "עזים הביאו דובונים" ועוד ועוד. הם גרו בפנימיית הסמינר. היו לו בת ובן. הבן רזי-רזיאל דמיאל. פרופסור לבוטניקה. חבר נעורים טוב וקרוב, הוא וחברו דובק'ה.

רזי התחתן עם עופרה מהסמינר. חתיכה דאז. רזי נישבה בנעוריו על-ידי הירדנים בירושלים בשטח ההפקר, ואבא שלו לא האמין שישוב חי. שב. פגשתי אותו אחר-כך בצבא כמה פעמים. איבד עין שם. לאחרונה סיפרה לי צביה גולן-הרמן (?)  מפתח תקווה, שרזי מת! – סיבוך בעקבות פציעתו מלפני כ-60 שנים! ומיד שבו אלי זיכרונות נעורים של רביעיית נערים עליזה וספורטיבית, בהנחית המורה להתעמלות יצחק נשר גם הוא ז"ל מבורוכוב. ואתה בוודאי מכיר את כולם. וככה מתים לאט או במהרה, דרך אנשים שכמותם ומחיים זיכרונות.

ושתהינה שנות כולנו ושל כל השאר, כל שנה טובה יותר.

אורי בית אור וחניק

אהוד: במכתב העיתי מלפני גיליונות אחרים כבר פירסמתי מודעה מפורטת על מותו של פרופ' רזי דמיאל.

* לאהוד בן עזר שלום, בגיליון 871 התפרסם סיפור ששמע אריק כץ מפי רופא ישראלי. הסיפור נשמע לי מוכר ונזכרתי שקראתי אותו בספרו של ד"ר יצחק קרונזון  "כי מנגד תראה", שיצא בהוצאת עם עובד ב- 2010. (עמ' 245).  ד"ר  קרונזון מסיים את הסיפור: "...הרופא הזה הייתי אני וכך שמעתי  את הסיפור האמיתי..." אגב הסיפור נכתב ב-1990. 

שתהייה לך שנה מצויינת ופעילה. 

רחל רדר 

אהוד: אף אני, כאשר הבאתי את הסיפור, הדהד בזיכרוני שכבר פגשתי בו פעם, אך לא הייתי בטוח אם בספר או כבדיחה. תודה על הערתך. יצחק קרונזון הוא בעיניי אחד הסופרים העבריים המוכשרים ביותר בדורנו, והשוויתי לא פעם את סגנונו ומעמדו לזה של ויליאם סארויאן.

* "צריך לדעת איפה לעשות פיפי" – גייזי שביט מנהל האתר של בני קריית חיים סיפר לי שכותב הסיפור המקסים הזה הוא פרופ' יצחק קרונזון (שנשוי לזיוה בת הקריה), קרדיולוג, שעובד כבר 30 שנה בארה"ב. הוא פירסם לא מכבר מבחר סיפורים בספר "כי מנגד תראה" בהוצאת "עם עובד". ראוי לתת לאיש את הקרדיט. תודה. שנה טובה ושבוע טוב,

אריק כץ

אהוד: ראוי שכאשר אתה שולח לי משהו לפרסום תבדוק היטב ואל תפיל אותי בפח, כי אינני יכול לבדוק ולזכור הכול.

* שלום אהוד, בהמשך למאמרו של אליהו הכהן על אודות "חמש שנים" – אולי קוראיך ישמחו לשמוע את השיר בלחנו של יואל אנגל בביצוע בנות סמינר לוינסקי משנת 1953.

בברכת שנה טובה, צוות זמרשת,

info@zemereshet.co.il

* איפה העיתונאי או העיתון האמיץ שיערוך מחקר על המיתאם שבין המודעות היקרות שנותנות הוצאות הספרים לעיתונים לבין הכיסוי שספריהן זוכים להם, וזאת בהשוואה לספרים שאינם מלווים במודעות ולכן גם כמעט שאין מתייחסים אליהם!!!

* לרוב האמריקאים כבר נמאס מהתפקיד כפוי הטובה שנטלו על עצמם. "למה דווקא אנחנו," הם שבים ושואלים בימים האחרונים, וביתר שאת. אם הנשיא ברק אובמה היה מחליט לתקוף את סוריה למחרת הטבח הכימי שהתרחש בדמשק, יכול להיות שהציבור האמריקאי היה עובר על כך לסדר היום, אבל אם הוא כבר שואל, אז התשובה היא לא, בא' רבתי. ["הארץ", 8.9, חמי שלו, ניו יורק].

* מר גמזו היקר,

רק אתמול, בערב ראש השנה, הובא לידיעתי השיר המדהים שלך ב"חדשות בן עזר". בתי ונכדיי ערכו לי ספר ובו כלולים גם האמירות והכתובים שנכתבו בעקבות הופעתי בפני ועדת הרווחה של הכנסת.

אני מבקשת לשבח ולהלל אותך על המילים המרגשות שכתבת, על היכולת שלך למצוא את המילים הנכונות לדברים אשר 240,000 ניצולים כמוני מרגישים.

אני מקווה שתהיה לי הזכות לשבת עמך ולהודות לך באופן אישי.

חג שמח ושנה טובה.

בברכה, שלך –

דורה רוט

קרית טבעון

* לאהוד שלום רב, ברצוני להודות במיוחד על הקטעים הנפלאים של יצחק אוורבוך אורפז, הפותחים את הגיליון האחרון [871]. מזור לנפש, כפי שהיו שירי ההגות הקצרים שהתפרסמו בזמנו, ואשר אספתי לקובץ משלי.

אעתיק קטעים אלה ואשלח לחבריי הקרובים.

בברכת שנה טובה, מקרב לב

דינה ק.ב.צ.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,515 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,446 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל